גיליון מס' 654

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בסיון תשע"א, 23 ביוני 2011

עם צרופות 1. הזמנה לערב שלונסקי בבית ביאליק הערב, לספרה של חגית הלפרין

2. נתן אלתרמן והקורבן הראשון של מאורעות 1936, שלח גדעון רוזנבלום

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק שויגר: מלחמת הקוטג'. // יוסי גמזו: בְּמִכְנָסַיִם מֻפְשָלִים לְמַטָּה...  // יבין כץ: שאלות ליוסי אחימאיר. // יִשָׂרָאֵל הַר:  וַאֲנִי אָמַרְתִּי. // נעמן כהן: חרמוני, פרברטיות הדם והזרע, ושואת יהודי ערב. // ישראל זמיר: "ליל-הגשרים" – מקץ 65 שנה. // יצחק מאיר: שדה שכולו פרחים – על תפילות יזכור. // אורי הייטנר: שבוי נולד [ציטוט]. //  דוד מלמד: הרומן של ז'בוטינסקי עם התיאטרון העברי [ציטוט]. // עמוס גלבוע: המעצמות האסלאמיות העולות:  תורכיה הסונית ואיראן השיעית [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: מלון בראשית במצפה רמון. // יהודה דרורי: 1. "מה זאת אומרת אין פתרון?" 2. איפה אתם הסטודנטים היהודים והישראלים? // אריק כץ: אינך פוסל פרסום מאמרים המבטאים השקפת עולם מנוגדת לשלך. // מתי גולן: מה יש לי נגד ''הארץ''? [ציטוט]. // דוד הראל: שטח כבוש או לא? // דורי גולד: משפטית זה דווקא די בסדר לשלוט ביו"ש [ציטוט]. // ליטמן מור: הדרך היחידה לכאן, לארץ אבותינו! // יען ורד: העשור הראשון להעפלה. //  איליה בר זאב: מסע שורשים. // יוסי שדה: נדל"ן בירושלים. // אהוד בן עזר: על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה, סוף המבוא לספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, נכתב ביוני 1985. // יצחק בן-דוד: תבן ומוץ אינם אותו דבר! // שלמה אראל: חיל הים ברעש באי קפלוניה ב-1953. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 3. אביה מוציאה מבית-הספר, ראשית התבגרותה. // עמוס כרמל: ועידת הנשיא – הזיות נוצצות [ציטוט]. // מקורות הש"י.  // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לסיום שבוע הספר.

* * *

יצחק שויגר

מלחמת הקוטג'

איך את מתמודדת עם מחיר הקוטג'?

קלי קלות.

מה את עושה?

קונה גבינה מלוחה קשה. מפוררת עם מזלג. שמה קצת לֶבֶּן, מערבבת. תאמיני לי יוצא אותו דבר.

והמחיר?

עשיתי חשבון. יוצא יותר זול ביחס למחיר הקוטג'.

והילדים לא מרגישים ?

לא. קניתי כמה חבילות הכנסתי בתוך גביעי קוטג' ישנים. לא מרגישים.

והטעם? בכל זאת, זה לא אותו דבר.

תראי זה דומה. זה כמו סיגריות. מסתכלים על האריזה, תשימי סיגריות "טיים" בתוך קרטון "קנט" אף אחד לא מרגיש.

ומאיפה הלֶבֶּן?

לא בעייה. לוקחים חלב מחמיצים אותו.

איך?

פשוט. משאירים מחוץ למקרר. כשזה נעשה חמוץ שמים אותו בתוך חיתול מבד ותולים על הברז באמבטיה ומחכים יום, וזה נעשה לֶבן. אם מחכים יומיים זה נעשה גבינה.

אם יש כבר גבינה אפשר לעשות ממנה קוטג' לא?

לא יצא לך. כי זה לא קשה. יצא לך לבנֶה. את כבר צריכה לדעת את זה, בגילך. בכל זאת את אימא לילדים. מה שהיה "קשה" אפשר לעשות "רך" אבל מה שהוא "רך" קשה מאוד לעשות אותו "קשה." אפלו עם כדורים, זה לא כל כך עוזר. אז את רוצה שזה יעבוד עם קוטג'?

ומאיפה משיגים חיתול בד?

הולכים ל "אקמן" על יד כיכר דיזנגוף.

"אקמן" כבר סגור, לא שמעת?

אז תלכי לקנות בשוק הכרמל בטח יש שם. בדרך תקני גזוז בוויטמן ואולי נעלים ב"נעלי פיל" בנחלת בנימין ואולי תשתי בירה ב"מוזג" ואולי אז תשתכרי כבר ותפסיקי לבלבל לי את המוח עם הקוטג' המזורגג הזה. אוף, את ממש בנאדם מפעם.

מה את מתרגזת?

מה אני מתרגזת? אני לא מבינה. איך את לא מתרגזת. מה זה משבר הקוטג'? את לא רואה שעובדים עלינו?

מי עובד עלינו ?

הביבי הזה. זה ראש ממשלה זה, זה אפס. הוא לא מסתדר עם הרופאים ועם המורים ועם הערבים ועם האו"ם ועם הטורקים ועם המתנחלים ועם אישתו שרל'ה ועם ברק ועם ליברמן. היחידי שהוא מסתדר איתו הוא שר האוצר הדפוק שלו, הפרופסור לפילוסופיה, ואיתו הוא עושה מה שהוא רוצה. ביחד הם מעבירים את תשומת הלב של כולם לקוטג'. וכולם מתעסקים עם זה. בדיוק כמו במלחמת המפרץ.

מה שייכת מלחמת המפרץ לקוטג'?

ועוד איך שייכת. מה היה אז, כבר שכחת? היו טילים ולא היו מספיק מקלטים. למה לא היו מקלטים? למה לא היה מספיק זמן להתכונן? היה! נכון או לא.

נו.

אז מה עושים ממציאים קשקוש. "יש להם טילים כימיים ונגדם לא צריך מקלטים, מספיק ניילונים עם דבק." את כבר שכחת? אנחנו העם הכי מטומטם במזרח התיכון. מתכוננים למלחמה עם ניילונים על החלונות. אחלה פטנט. אם תבואי אליי הביתה יש לי עוד ניילונים ומסקינטייפ בשביל לכסות חצי תל אביב.

אז ממה את חוששת עכשיו ?

האמת, לא יודעת. אולי הוא מפחד מספטמבר והאו"ם וכל זה. אולי מההתפתחות אצל השכנים והברדק בסוריה עם אסאד הרוצח. בכל זאת הצליחו להפיל את מובארק שהיה כמו סלע. כי אם היה לו אכפת באמת מהמחיר של האוכל, הוא קודם כל, היה דואג לבשר.

למה לבשר?

תראי מאז קום המדינה הבשר בארץ יותר יקר מאשר בחוץ לארץ וזה בגלל הכשרות. את יכולה להשוות עם כל מקום באירופה או באמריקה. פה הבשר יקר פי שניים. בגלל הכשרות והדתיים שלוקחים אתנן מכל קילו בשר. זה מהשוחטים והמנקרים והמשגיחים ומשחיזי הסכינים והעוזרים שלהם והרבנים שלהם. אז היצרנים התחילו לפחד מהמחיר שהוא כל כך גבוה, אז אמרו להם, אין בעייה. תוסיפו לו מים, עד % 50, ממשקל הבשר!

אני לא מאמינה.

תאמיני, תאמיני, מותק. ככה היבואנים מוכרים לנו מים במחיר של בשר ושומרים על מחיר סביר. וכולם חוגים ושמחים על חשבון הציבור.

אני לא מאמינה למה שאת אומרת?

למה את לא מאמינה? שמכניסים מים לבשר בידיעת הממשלה והכנסת ובעידודם ומוכרים את זה בתור "בשר"? או שביבי עושה ספין על הקוטג', בגלל סיבה פוליטית?

את יודעת מה, את נשמעת לי היום כל כך רצינית, שאני משנה את דעתי. אני מאמינה לך, גם וגם.

אז מה נעשה?

בואי. נלך, נקנה 10 חבילות קוטג' ונשים עליהם זין.

בסדר אבל בשר "כשר" לא נקנה. זה אצלי פרינציפ. עד שלא יפסיקו לגנוב מאיתנו, לא נאכל "כשר".

נראה אותם באגודה למלחמה בצרכן, עושים על זה חרם.

התבלבלת. התבלבלת עם האגודה למלחמה בסרטן. אומרים " האגודה לעזרת הצרכן".

לא התבלבלתי. זאת האגודה למלחמה בצרכן והם צריכים להילחם באוכלי החינם הדתיים כמו בסרטן.

וואלה, היום את ממש מבריקה. אני גאה להיות חברה שלך.

אל תתחילי לי עכשיו עם ה"גאים." זה כבר סיפור אחר. היה לי מספיק איתך היום.

צ'או.

אהוד: למיטב זיכרוני נחוץ להתחלת תהליך הגיבון גם פפסין, אחרת יוצא סתם חלב מקולקל.

* * *

יוסי גמזו

בְּמִכְנָסַיִם מֻפְשָלִים לְמַטָּה...

אֶתְמוֹל בְּדִיּוּק, אִם נִשְלֹף מִתִּיּוּק הַהִיסְטוֹרְיָה עֻבְדּוֹת וְנִפְרֹשָׂה

מַפָּה שֶל אֵירוֹפָּה מִשְּנַת 41 לַמֵּאָה שֶעָבְרָה,

מָלְאוּ לֹא פָּחוֹת מִשִּבְעִים שְנוֹת טְבִיחוֹת לַמִּבְצָע הַקָּרוּי "בַּרְבָּרוֹסָה"

שֶהוּא בְּעַצְמוֹ, בְּגָדְלוֹ וְעָצְמוֹ, מִצְטַיֵּר כְּכִמְעַט חֲזָרָה

עַל כּוֹחַ עֶלְיוֹן בּוֹ נִתְקַל נַפּוֹלְיוֹן כְּמֵאָה שָנִים קֹדֶם-לָכֵן

בַּגֵּנֵרָל חֹרֶף שֶדָּש בּוֹ מֵעֹרֶף כְּלֶקַח שֶלֹּא יִתָּכֵן

לִגְבֹּר שָם עַל כְּפוֹר עַרְבוֹת רוּסְיָה אֵין סְפוֹר וּשְלָגָיו שֶהִפְלִיאוּ לִטְחֹן

אֶת מַחַץ הַשַּחַץ שֶל אֵש הַפּוֹלֵש שֶהֻשְלָה בְּיֻמְרוֹת נִצָּחוֹן

(פִשּוּל הַמּוֹכִיחַ כִּי הִיבְּרִיס, עֲווֹן יֻהֲרַת בִּטְחוֹנוֹ הַמֻּפְרָז

שֶל מִי שֶהַשֶּתֶן עוֹלֶה לוֹ לָרֹאש, מְסֻכָּן בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ אָז).

אָמְנָם, אִם לִבְחֹר בְּמַבָּט לְאָחוֹר נִתְאַמְּתָה שָם פְּרוֹגְנוֹזַת צַמֶּרֶת

הָרַיְך הַשְּלִישִי כִּי רִפְיוֹן מוּחָשִי יְעַמְעֵם אֶת דְּרִיכוּת הָרוֹדָן

הַגְּרוּזִי וּבְרִית הַאַחְוָה הַשִּקְרִית שֶבֵּין רִיבֶּנְטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב חֶרֶש

תּוּפַר, שְנֶל אוּנְד גְּלַיְךְ, בְּיָזְמַת צְבָא הָרַיְךְ וְהַפִיהְרֵר הָאַרְכִי-בּוֹגְדָן

יַכֶּה כְּקַרְדֹּם עַל צְבָאוֹ הָאָדֹם שֶל הַדֹּב הָרוּסִי שֶנִּתְפַּס

מֻפְתָּע וְהָמוּם מִכּוֹחוֹ הֶחָמוּם שֶל צְבָא הִיטְלֶר שֶשָּׂם עָלָיו פַּס

וְכָךְ, עֵת גֶּרְמַנְיָה פּוֹלֶשֶת לְרוּסְיָה בִּשְווּנְג שֶל עָצְמָה שֶלֹּא חַתָּה

נוֹתַר חָבֵר סְטָאלִין מוּל וֶרְמַאכְט בֶּסְטְיָאלִי מֻפְשָל מִכְנָסַיִם לְמַטָּה.

וְכָל זֹאת עַל אַף הַתְרָאוֹת שֶקִּבֵּל עוֹד לִפְנֵי פְּלֹש הָרַיְךְ, וּבָהֶן

שֶל זוֹרְגָּה, שְפִּיּוֹן הָרוּסִים בְּיַפָּאן, וְשֶל צֶ'רְצִ'יל וְרוּזְוֶלְט גַּם יַחַד

שֶסְּטָאלִין, לַמְרוֹת שֶקָּרָא עַל הַקִּיר אֶת הַכְּתֹבֶת, צִפְצֵף עֲלֵיהֶן

עַל סְמַך הַקּוֹנְצֶפְּצְיָה שְגוּיַת הַפֶּרְצֶפְּצְיָה שֶחִיש דִּרְדְּרַתְהוּ לַפַּחַת

לְפִיהָ אֵין שוּם אַסְטְרָטֵג שֶיִּשְוֶה לוֹ וְהִיטְלֶר וַדַּאי לֹא יִפְלֹש

לְרוּסְיָה בְּטֶרֶם יִכְרֹת הַ"לּוּפְטְוָאפֶה" לַבְּרִיטִים סוֹפִית אֶת הָרֹאש

וְעַד שֶיִּצְבֹּר צְבָא בְּרִיהַ"מ הַגִּבּוֹר דֵּי כּוֹחוֹת לִבְלִימַת הָאוֹיֵב

אֵין צֹרֶךְ לִרְאוֹת בְּאוֹתָן הַתְרָאוֹת אֶלָּא יֶדַע בִּלְתִּי מְחַיֵּב

וְרִיבֶּנְטְרוֹפּ לֹא יְבַטֵּל חֲתִימָה עַל חוֹזֶה שֶחָתַם עָלָיו עִם

שְלִיחוֹ שֶל הַבַּאטְיוּשְקָה סְטָאלִין, גָּאוֹן הָעוֹלֶה עַל אַלְפֵי מַצְבִּיאִים

(טִמְטוּם הַחוֹזֵר וּמוֹכִיחַ כִּי הִיבְּרִיס, יְלִיד בִּטְחוֹנוֹ הַמֻּפְרָז

שֶל מִי שֶהַשֶּתֶן עוֹלֶה לוֹ לָרֹאש, מְסֻכָּן בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ אָז).

אוּלָם בְּדֶצֶמְבֶּר שֶל שְנַת 41 הֻפְרְכָה הָאוּפוֹרְיָה

שֶל מִי שֶצְּבָאוֹ (הוּא הַוֶּרְמַאכְט) נִלְאָה שָם לַחְמֹק מִשִּלְגֵּי אִמָּא רוּס

וְכוֹחַ הַ"קְרַאסְנָיָה אַרְמִיָּה" פֶּתַע שִנָּה אֶת גְּזַר-דִּין הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאָץ וְהִכְבִּיר תִּגְבּוֹרוֹת מִסִּיבִּיר מוּל פּוֹלֵש קְפוּא-צִנָּה וְהָרוּס

שֶכֵּן נִתְהַפְּכוּ הַיּוֹצְרוֹת וְכָל חֵקֶר צְבָאִי הַבּוֹחֵן אֶת הַדָּאטָה

מוֹדֶה כִּי לִבְסוֹף דַּוְקָא הִיטְלֶר נוֹתַר שָם מֻפְשָל מִכְנָסַיִם לְמַטָּה.

אַךְ גַּם אֶת הַיֶּנְקִים הַשַּאֲנָנִים תָּקַף הֶלֶם נוֹרָא וְאָיֹם

בְּעוֹד הֵם שְקוּעִים בִּתְנוּמַת בַּדְלָנוּת מוּל אֵירוֹפָּה שָעָה שֶהִפְצִיצוּ

מֵיטַב טַיָּסָיו שֶל הַצִּי הַיַּפָּאנִי אֶת חוֹף פֶּרְל הַארְבּוֹר בְּיוֹם

שִבְעָה בְּדֶצֶמְבֶּר מַמָּש בְּאוֹתָהּ שְנַת-מִפְנֶה שֶמִּמֶּנָּהּ הֵקִיצוּ

פְּגוּעֵי אֲבֵדוֹת מַחְרִידוֹת וּכְבֵדוֹת כְּשֶמַכַּת-הַפִּתְאֹם שֶהוּשָתָה  

עַל רֹאש יֻקֱרָתָם הֲמַמְתָּם וּתְפַסְתָּם מֻפְשְלֵי מִכְנָסַיִם לְמַטָּה

וְאֵין עוֹד מֶחְקָר רְצִינִי שֶל הִיסְטוֹרְיָה צְבָאִית בִּתְחוּמָיו שֶל דּוֹד סֶם

שֶלֹּא יְצַיֵּן כִּשָּלוֹן מוֹדִיעִינִי חָמוּר זֶה כִּגְדוֹל מֶחְדָּלֶיָה

שֶל אֶרֶץ-תִּחְכּוּם זוֹ שֶשְּמָהּ  U.S.Aאַךְ שֵרוּת בִּיּוּנָהּ לֹא חוֹסֵם

אָסוֹן בְּקָלִיבֶּר כָּזֶה מִנִּי אָז עַד קְרִיסַת תְּאוֹמֵי מִגְדָּלֶיהָ.

בְּרַם אַף כִּי עָלְצוּ הַיַּפָּאנִים שְכוּרֵי-נִצָּחוֹן עַל עָצְמַת פִּגּוּעָם

בִּנְמַל-הַפְּנִינִים, נִסְתַּבֵּר לָהֶם עַד מְהֵרָה כִּי בְּעֶצֶם הֶחְמִיצוּ

שָלוֹש מִנּוֹשְׂאוֹת-מְטוֹסָיו הַגְּדוֹלוֹת שֶל הַצִּי הַמֻּתְקָף וְנִזְעָם

שֶרַק בְּמִקְרֶה לֹא שָהוּ בַּנָּמֵל הַמֻּפְגָּז בּוֹ בַּיּוֹם שֶהִפְצִיצוּ

אוֹתוֹ טַיָּסֵי הַמִּיקָאדוֹ וְדַוְקָא אוֹתָן שְלוֹש נוֹשְׂאוֹת-מְטוֹסִים

הִוּוּ כַּיָּדוּעַ גוֹרֵם עִקָּרִי בְּקִצּוֹ שֶל הַצִּי הַיַּפָּאנִי

בַּקְּרָב הַזָּכוּר כִּ"קְרַב  מִידְוֵּי" (נוֹסָף לָעֻבְדָּה שֶבְּלִי שוּם הִסּוּסִים

גָּרְמָה הַתְקָפַת פֶּרְל הַארְבּוֹר לְכָךְ שֶהָאֶתוֹס הָאָמֵרִיקָנִי

נָטַש מִן הָרֶגַע הַהוּא כָּל עֶמְדָּה בַּדְלָנִית וְנִכְנַס בְּחֵמָה

לְתוֹךְ מַאֲבַק-אֵיתָנִים שֶסּוֹפוֹ, לְפָחוֹת בְּגִּזְרַת הַפָּסִיפִיק,

הָיָה, לְדִידָהּ שֶל יַפָּאן, תְּבוּסָתָהּ הַגְּמוּרָה בְּאוֹתָהּ מִלְחָמָה

שֶבָּהּ, כְּשֶהִשְלִימוּ הַיֶּנְקִים מְלָאכָה לֹא קַלָּה אוּלָם כְּלָל לֹא סִיזִיפִית,

אֻלְּצוּ הַיַּפָּאנִים סוֹפְסוֹף לְהוֹדוֹת כִּי אָכֵן בִּטְחוֹנוֹ הַמֻּפְרָז

שֶל מִי שֶהַשֶּתֶן עוֹלֶה לוֹ לָרֹאש, מְסֻכָּן בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ אָז).

וְכָךְ, לְהַבְדִּיל, גַּם אֲנַחְנוּ בִּימֵי הַמֶּחְדָּל שֶל קְרָבוֹת יוֹם כִּפּוּר

כְּתֹם הָאוּפוּרְיָה שֶל עוֹד טֵרִיטוֹרְיָה וְעוֹד חֲלוֹמוֹת אִימְפֶּרְיָאלִים

עֵת יַד-הַגּוֹרָל עַל שִכְרוֹן-הַמּוֹרָאל שֶל נִצְחוֹן שְנַת תַּשְכָּ"ז – לֹא רַק פּוּר 

הֵטִילָה כָּאן נֶטוֹ, כִּי אִם גַּם מִין וֶטוֹ שֶבּוֹ פְּרַגְמָטִיזְם רֵאָלִי

מַזְהִיר פֶּן גַּם אָנוּ, מֵרֹב בִּרְיוֹנוּת "תַּג מְחִיר" וִיהִירוּת עַלָא פַּאטָה

נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ בְּלִי שוּם הַתְרָאָה מֻפְשְלֵי מִכְנָסַיִם לְמַטָּה...

.

* * *

יבין כץ

שאלות ליוסי אחימאיר

קראתי בגיליון 651 את דבריו של מר אחימאיר אודות ה"בגידה" והסליחה. קטונתי, אני השרברב הכפרי, מלסתור את דבריו של היסטוריון, פוליטיקאי ופובליציסט ותיק ומנוסה. אבל כדרכם של טרחנים עלו בראשי שאלות מיספר תוך כדי קריאת הדברים ואותן אני מבקש להציג.

מר אחימאיר טוען שנטישתם של אבא אחימאיר אצ"ג ויהושע את תנועת הפועל הצעיר הראתה בעליל כי הסוציאליזם מלחמת המעמדות וכו' מסיטה את העם היהודי מהגשמת מגמתו. מה לעשות והפועל הצעיר לא היתה תנועה סוציאליסטית? אביה הרוחני היה א.ד. גורדון שלא הסכים לשבות בראשון למאי ולהניף דגל אדום. בזמנו לא כל מה שהגיע מארה"ב של אמריקה נחשב לראוי לחיקוי. כמי שהתחנך בנעוריו בישוב של חניכי הפועל הצעיר למדתי שעברו שנים רבות לאחר איחוד מפלגות הפועלים עד אשר יישובי חבר הקבוצות הסכימו לשיר את האינטרנציונל.

האם יכול להיות ששורש המחלוקת מופיע בסופו של הסעיף "מאבק ומרד – ככל העמים שהשיגו את חירותם – למען הקמת מדינה ליהודים במולדת ההיסטורית." כלומר מחלוקת על הדרך למדינה ולא הרעיון החברתי? למיטב הבנתי היו בין אלה שלא דגלו בדרכו של ז'בוטינסקי רבים שלא ניתן לחשוד בהם בסוציאליזמוס, ובראשם ד"ר חיים ויצמן.

להבנתי עיקר הוויכוח נסב סביב השאלה מהי הדרך שתבור לה התנועה הציונית להשגת מטרתה, הדרך ה"פחדנית" של עוד דונם ועוד עז, פרישת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ככל שניתן וקצת מעבר, תוך התארגנות ביטחונית והקמת כוח מגן בהמתנה לרגע ההיסטורי הנכון להקמת המדינה – מול התפיסה האמיצה ה"בר כוכבאית", דרך המאבק המדיני ו/או מרד "בדם ואש יהודה תקום". האם אני טועה מאד בהנחה זו?

 ולמה אני שואל? שכן מר אחימאיר קובע במאמרו כי נטישת השלישייה "הראתה בעליל כי דרך הסוציאליזם ... מסיטה את העם היהודי מהגשמת המטרה הציונית."

כיצד הראתה? האם אנשי ההתיישבות העובדת חדלו לרגע מדרכם להקמת המדינה כדי לעסוק בנושאים חברתיים אוניברסליים? האם במבחן התוצאה לא הוכיחה ההתיישבות שהוקמה בשיטת העז והדונם את תרומתה להגשמת המטרה הציונית?

"מאבק ומרד ככל העמים שהשיגו את חרותם." הכוונה היא כנראה לעמי אירופה כגון יוון, בולגריה, איטליהועוד רבות כמותן, דוגמאות היסטוריות מובהקות לצדקת טענות מפלגי ההסתדרות הציונית, אלא שההבדל הקטן היה בכך שיוון היתה מכוסה בישובים יווניים ובולגריה מלאה בבולגרים וגם לאיטליה לא היה צורך לייבא איטלקים, ובמקומות בהם לא היו האיטלקים רוב מוחלט ארוכה היתה הדרך לריבונות איטלקית.

כשהגיע ז'בוטינסקי לארץ-ישראל עם שלושה גדודים עבריים, נותרו בארץ כ-60 אלף יהודים, רובם אנשי היישוב הישן, בכ-50 יישובים יהודיים וערים מעורבות, מול כחצי מליון ערבים במאות ישובים ערביים. מצב שונה לחלוטין מזה של המדינות שהשיגו את חירותן באותה תקופה באירופה. המצב השתפר אומנם עד שנת 1928 עם העליה השלישית והרביעית אבל עדיין לא היה דומה למצבה של יוון, למשל, כשיצאה למלחמת החרות שלה.

היו עוד דוגמאות היסטוריות באותה תקופה קרוב יותר אלינו, ומר אחימאיר כמי שהתמחה בהיסטוריה של המזרח התיכון, ודאי מכיר אותן. יחד עם הגדודים העבריים הגיעו לארץ גם גדודים ארמנים, לגיון המזרח הצרפתי, בדומה לגדודים שלנו היו בו מאות מתנדבים מארצות הברית ועימם לוחמים שחולצו ממצור מוסא דאג המפורסם. הצרפתים הבטיחו לארמנים עצמאות מדינית באותו חלק של טורקיה שהובטח לצרפתים בהסכמי סייקס-פיקו, קליקיה. הארמנים לחמו בחרוף נפש יחד שאר כוחותיו של גנרל אלנבי והותירו עשרות קורבנות בדרך. כשנחתם הסכם שביתת הנשק בין טורקיה לבנות הברית, פינה הצבא הטורקי את קליקיה והארמנים נחתו באדנה והפכו לחלק דומיננטי בחיל המצב הצרפתי במקום. 120 אלף ארמנים שבו לבתיהם באזור, והחיילים הארמניים מיהרו להפגין ריבונות. הארמנים היו מיעוט באזור, הצבאות הצרפתיים והבריטים היו עייפים לאחר המלחמה הגדולה, אתא טורק לחץ, הצרפתים ויתרו, 120 אלף ארמנים גלו שנית וחיילי לגיון המזרח חזרו מתוסכלים לארה"ב.

על-סמך מה קובע מר אחימאיר שהדוגמא של גריבלדי התאימה לנו יותר מזו של בוגהוס נבאר הארמני? אולי בכל זאת היה כדאי לחכות לעיתוי נכון?

אולי צדקו בכל זאת אלה שנטו לא להעמיד את הסבלנות הבריטית במבחן כפי שעשו הארמנים לצרפתים? הבעייה בהיסטוריה היא שכל אירוע הוא חד פעמי, כפי שנאמר כבר לפני אלפי שנים, לא ניתן לשחות באותו נהר פעמיים. במבחן התוצאה היתה זו שיטתם של הסוטים משמאל שהביאה אותנו להיות עם חופשי בארצנו. יש לך דרך, מר אחימאיר, להוכיח שבשיטה אחרת היתה התוצאה טובה יותר?

 השאלת את עצמך פעם כיצד נתקבלה "עלילת הדם" של רצח ארלוזורוב על דעת כה רבים עד שהביאה למפלת הרביזיוניסטים בבחירות לקונגרס הציוני ?

אני שאלתי בהיותי נער את זקני תל-אביב, מה קרה פה?

התשובה שקבלתי היתה זו. לחברי ברית בריונים היה מקום מפגש בקומה שנייה של אחד הבתים ברחוב אלנבי. חברי הברית נהגו לשבת במועדונם כמו גם במקומות אחרים ולשיר באופן מופגן שירים, בסיומם קראו שאת ארלוזורוב צריך להרוג. כשהגיעה הידיעה שארלוזורוב נרצח הוסבו המבטים אוטומטית לכיוונם. הוסף לכך את הצעידה בהדר של הביתרים במדיהם שכללו עד אז חולצות חומות, ותבין את האווירה ששררה בעיר.

המשכתי והקשתי – "למה ביקשו את נפשו של ארלוזורוב?"

"בגלל 'הסכם ההעברה'," נעניתי.

"מהו הסכם ההעברה?" שאלתי.

"את בית-הדר בדרך פ"ת אתה מכיר?" נעניתי בשאלה.

"ודאי שאני מכיר, ה הבית שבו לראשונה עליתי וירדתי בתיבת קסמים שנקראת מעלית."

"ת בית הדר העבירו מגרמניה לת"א במסגרת הסכם ההעברה," הסבירו לי. ולא במקרה אני מביא את בית הדר כמדגם מתוך הסכם ההעברה. ומה הן העובדות ? הסוציאליסטים השתלטנים יצאו לעזרת המעמד הבינוני והעשיר בקרב יהודי גרמניה, לעניים לא היה מה להעביר. חשבון מר לנו עם הבריטים שסגרו את שערי הארץ בשנות השלושים של המאה שעברה בפני הבורחים מן הנאצים, אבל נותר סדק צר, הבריטים איפשרו עליית "בעלי הון" מחוץ למכסה. בפני כל מי שהוכיח שלזכותו הון בגודל אלף לא"י לפחות, נפתחו שערי הארץ. הגרמנים, מאידך, רצו להיפטר מהיהודים אבל להחזיק בכספם. ארלוזורוב הצליח לשכנע את הגרמנים להניח ליהודי גרמניה להעביר לארץ סחורות מתוצרת גרמניה, ואת הבריטים לקבל את הסחורות כשווה כסף למטרת רשיונות עלייה. הבריטים לא ששו לקראת הסכם כזה, שפגע ביבוא סחורות מאנגליה, אבל שוכנעו לוותר. כך הגיעו לארץ משפחות יהודיות רבות ועימן הון שסייע לקליטתן בארץ. הרוויזיוניסטים ראו בהסכם בגידה, תוך סיוע לכלכלה הנאצית.

במבחן התוצאה: הגיעו לארץ – קודם כל יהודים יקרים, ואיתם נכסים חשובים, בתי-חולים, מרפאות רופאים מצוידות, מכונות לעיבוד עץ ומתכת, ועוד ועוד. הסוציאליסטים האכזרים שקופת-חולים, היתה אחד מנכסיהם היותר חשובים, הקימו לעצמם מתחרה. רק בזכות המרפאות המשוכללות שהביאו איתם, יכלו הרופאים מגרמניה להקים את קופת חולים מכבי, שהתחרתה בקופת חולים הכללית. שורה שלמה של יישובים, שלא הצטרפו למרכז החקלאי הרודני, הוקמה בעזרת ההון שהועבר מגרמניה.

ההעברה לא נמשכה זמן רב, מלחמת העולם פרצה והברזים נסגרו. ארץ-ישראל הפכה לבסיס לוגסטי גדול של הצבא הבריטי והצבאות הגולים שנספחו אליו. הצבא הבריטי נזקק לכל מה שהארץ יכלה לייצר עבורו – משיניים תותבות ועד לשולות מוקשים. לא היה פריט אחד שיוצר שלא היה מעורב ביצורו, במישרין או בעקיפין, ציוד שהובא מגרמניה בהעברה. זו היתה תרומתם של הנאצים למאמץ המלחמה של בנות הברית.

ולסיום נחזור לבית-הדר. השמאל הרודני גרם להבאתו של בית המידות הזה, הניצב עד היום בדרך פתח-תקוה פינת מקוה-ישראל. שלד הפלדה של הבנין הובא כולו מגרמניה, כולל משקופים חלונות דלתות ומעליות, מפלדה גם הם. בניין זה שימש לא עלינו את "אויביהם" הפרדסנים, ומשפרצה מלחמת העולם ודרכי הסחר נחסמו, פינו אותו הפרדסנים והוא עבר לשימוש הצבא הבריטי. בקומת הקרקע הסגלגלה והשקופה שלו נפתחה קנטינה של השק"ם הבריטי, העוברים והשבים בדרכם לתחנה המרכזית יכלו לצפות בחיילי כוחות הברית לוגמים בירה ומלקקים גלידה בגלריה שנבנתה בשבילם בגרמניה הנאצית. אני מניח שהיידריך לא חלם על-כך בסיוטיו הגרועים ביותר.

זה בקליפת אגוז סיפורו של הסכם ההעברה. ואתה מר אחימאיר רואה עד היום בהסכם הזה מעשה הפוגע במאבק בנאצים? אז מי בעצם לא שוכח ולא סולח?

כל זה סלח לי, הוא עיסוק מזוכיסטי ואנאכרוניסטי. אתה ותלמידיך מובילים אותנו היום להגשמת חלומו של השומר הצעיר מלפני שבעים שנה, למדינה דו-לאומית, לכן כדאי שתסביר לנו כיצד תתקיים פה מדינה יהודית דמוקרטית כשתושב טול-כרם יצביע לפרלמנט בעמאן וישלם מיסים לאוצר בירושלים?

קיום יהודי ממלכתי במדינה דו-לאומית, זה הנושא לדיון כיום, ולא עיסוק באלטע זאכן שעבר זמנם.

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

שלום וברכה

אהודים יקרים אנא הדפיסו שיר שכותרו:

וַאֲנִי אָמַרְתִּי

יִשְׂרָאֵל הַר

אָכֵן

אָמַרְתִּי אֵשׁ בְּכַפּוֹת רַגְלַי

גַּאֲוָה בְּעַצְמוֹת שִׁדְרָתִי

תַּצְמִיד אוֹי עֶקֶף

הִזְדָקָפְתִי כָּכָה אֶחְרֹק שֵׁן תּוֹתֶבֶת

נִימוּס – דּוֹם; נֵלֵךְ עַד לַעִיקוּל

שָׁם שָׁמָּה נְתִיב זַהֲבוּב הַבֵּיתָה בּוֹ נָנוֹח

אַנֲשֵׁי לֶבֶב שִׁמְעוּ לִי

מִנְּחִירַי יֵצֵא עָשָׁן גַּאֲוָה וַאֲנִי אָכֵן עָפָר

וָאֵפֶר

חָי לֹא אַכְזָר

אוֹהֵב נְשִׁימַת נַעֲרָה מֵיטִיבַת צָעַד

עַל הַמַּעְבְּרוֹת

עד כאן השיר ואני מקווה שימצא חן בעיני העורכים ואלפי הקוראים

תודה ותחול הברכה על כל מעשי ידיכם

יִשָׂרָאֵל הַר

* * *

נעמן כהן

חרמוני, פרברטיות הדם והזרע, ושואת יהודי ערב

אין תימה שהחבר חרמוני שבדומה לשטרייכר העליל על היהודים את תורת הפרברטיות של "הדם והזרע" (חב"ע 626), נזעק לטובת הנאצים ונעלב בשמם. "זהו עלבון לנאצים ולפועלם, באזכור המילה שואה לגורל יהודי ערב." (חדשות בן עזר 653) שהרי "שואת יהודי ערב לא היתה ולא נבראה."

ובכן, ראשית למינוח. המונח "שואה" אינו מיוחד רק ל-6 המיליונים שנרצחו בשנים 39-45", המילה "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כה), למשל, נאמר: "אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא." בתהילים ל"ה, ח מופיעה שואה במובן של צרה וחורבן: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּה:" (תהילים ל"ה, ח).

המילה "שואה" שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד. גם המונח "שואה" לגבי גורל יהודי אירופה החל זמן רב לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה נכתב במאמר המערכת של "דבר":

"שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."

[אהוד: התאריך חשוב גם לידיעת הטוענים ש"לא ידענו!"]

ברור לכן שחיסול יהודי ערב והכרזת ארץ "ערב" כ"יודנריין" (עד ימינו), נכללים במונח "שואה" לא פחות ואפילו יותר מאשר מצב יהודי פולניה שבועיים לאחר תחילת מלחמת העולם. גם אם נגדיר את רצח ששת המיליונים כ"השואה" (The Shoa) ונבדילה מסתם "שואה", אי אפשר שלא להגדיר את חיסול יהודי ערב כ"שואה".

כשהתקבל "חוק זיכרון השואה והגבורה, יד ושם 1953", נאמר בו כי מטרתו: "לכנס, לחקור ולפרסם את כל העֵדוּת על השואה והגבורה ולהנחיל לעם את לקחה."

מהו לקח השואה? לקח השואה הוא למנוע אותה. בימינו גרמניה אינה מהווה יותר סכנה, לכן התעלמות מאותם כוחות התובעים כעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים על-ידי הכחשת קיומם על-ידי אי שימוש במונח "שואה" לגבי כוונתם לשחזרה – היא מסוכנת ביותר. זהו עיוורון שיביא לאסון.

בגלל האידיאולוגיה האנטי יהודית שלו, מטעה החבר חרמוני בהשוואה שהוא עושה בין טבח יהודי ערב לבין אין ספור מעשי טבח אחרים שנערכו בהיסטוריה במסגרת מלחמות שונות.

בדומה לשואת יהודי אירופה, שואת יהודי ערב בוצעה מטעמים אידיאולוגיים. האידיאולוגיה היא טיהור המקום מיהודים. כשמוחמד ייסד את "האומה המוסלמית" באל-מדינה היו שם שני שבטים ערביים ושלושה יהודיים. מוחמד הצהיר: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים!" וביצע טיהור אתני, גירוש והשמדה. עד היום ערב (הסעודית היום) מחויבת ע"פ החוק להיות "יודן ריין". שואת יהודי ערב היא פועל יוצא של אידיאולוגיה, שמשמשת מופת מוסרי לימינו. אמנת החמאס (סניף "האחים המוסלמים") קובעת במפורש: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה." שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם בארץ, קוראים בהפגנותיהם:

"ח'ייבַּר ח'ייבַּר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (خيبر خيبر يا يهود, جيش محمّد سيعود)"

שפירושה: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

דוברי ארגון חִזבאללה מזכירים את קרב ח'ייבַּר ומשווים את הצלחתם במאבקו במדינת ישראל להצלחה בקרב זה. רקטות פג'ר 5 שנורו ב-28 ביולי 2006 לעבר עפולה, ומאוחר יותר לעבר בית שאן – עפולה וחיפה נקראו על ידי חזבאללה "רקטות ח'ייבַּר".

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

שימו לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

אני שמח שהחבר חרמוני הביא את כל הפסוקים המלאים המוכיחים את העובדה שלפי דברי מוחמד, היהודים הם קופים, וחזירים, שיש לרודפם, לענותם, ולהשפילם. לעומת זאת החבר חרמוני מפקפק באמיתות דברי מוחמד באותו חדי'ת מפורסם בו הוא תובע את השמדת היהודים כתנאי לגאולה. (חדית' אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם), או בכלל בקיומו, אבל למרבה הצער, בניגוד לחרמוני, החמאס אינו מפקפק באמיתות אותו חדית' ומצטט אותו במצעו.

http://reut-institute.org/data/uploads/officialheb/20060206Hamas%20Covenant.pdf

ודוק: אמנת החמאס היא מצע פוליטי של מפלגה שבשלטון, שזכתה לאחוז קולות רבים יותר משזכו הנאצים בגרמניה.

למרבה הצער דומה שלפי השקפת חרמוני, היהודים – בעלי הפרברטיות של "הדם והזרע", אכן ראויים להשמדתם.

ביודעי את רצון השלום האדיר של החבר חרמוני ובתקווה כנה שאכן יתגשם חלומו (וחלומי) ויושג השלום, הנה שני אתגרים לחבר חרמוני למען השלום הנכסף:

יהודי יכול לבקר היום באושוויץ, טרבלינקה, פונר, באבי יאר וכו', ינסה נא חרמוני לבקר בגיא ההריגה של אל-מדינה.

ימצא נא החבר חרמוני ערבי-מוסלמי אחד שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה הם גזענות ולא מופת מוסרי.

יופטפוימט – טוב למות בעד ארצנו

לא ברור לי מה משיגים הטהרנים כגון הייטנר בהכניסם לפיו של טרומפלדור, שהיה עולה חדש, וחי רק זמן קצר בארץ, אמרות בעברית צחה וספרותית. האם קללה ברוסית (אין קללות בעברית) פוגעת בדמותו? לדעתי להיפך. אין אנושי מכך שאדם שחוטף כדור ונפצע, פולט מפיו קללה. החשוב הוא לזכור את שאמר לאחר מכן: "טוב למות בעד ארץ" (ברוסית אין ה' הידיעה). בכל מקרה הפלטת קללה במקרה של פגיעת כדור הינה יותר אנושית מאשר לו אמר אברהם יאיר שטרן בעברית צחה: "יבורך הכדור שפגע בי", כי "חלומי למות בעד ארצנו..."

היו פשיסטים ונקווה שלא יהיו

אלי מייזליש קובע: "לא היו פשיסטים בארץ וגם לא יהיו." [גיליון 653]. אבל מה לעשות, היו. אבא אחימאיר הגדיר עצמו בגאווה "פשיסט", בלשונו "פשיסטן". היו פשיסטים. נקווה שלא יהיו.

"רצח" אנשי אלטלנה

מזעזע לקרא שמשרד הביטחון אימץ את עלילת הדם של יוסי אחימאיר שקרא "לזכור את "מורשת" רבין במלואה: את רצח אנשי 'אלטלנה', ומזמין לטקס זיכרון רשמי המוקדש "לחללי אלטלנה שנרצחו." (הארץ 19.6.11).

רוב חללי אלטלנה היו חיילי צה"ל, שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת בגין, ולחמו בצה"ל, והנה משרד הביטחון מגדיר אותם כ"נרצחים" ואת חיילי צה"ל כרוצחים.

מזעזע לא פחות הוא סירובם של משרד הביטחון וראש עיריית תל אביב – חולדאי, להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל העריקים מצה"ל, או לקיים להם אזכרה רשמית.

* * *

ישראל זמיר

"ליל-הגשרים" – מקץ 65 שנה

בעשרים ושתיים ביוני 1946, במוצאי-שבת, נקראה שיחת-קיבוץ דחופה בבית-אלפא, שאליה הוזמנה כיתת י"ב. ברוך רבינוב, גזבר ה"הגנה" וחבר הקיבוץ, סקר את המצב הפוליטי והמאבק נגד מדיניות "הספר-הלבן", שהוציא לרחובות אלפי מפגינים. הוא סיפר על תוכנית בריטית לאסור את מנהיגי הישוב-העברי ולערוך חיפושי-נשק בישובים רבים. בין-לילה רוקנו ה"סליקים" וחלק ממפקדי ה"הגנה" ירד למחתרת. באותה שיחה הוחלט להגדיל את מיספר העמדות סביב הקיבוץ, לאמן בנשק חם את חברות-הקיבוץ ולחלק נשק לחניכי כיתה י"ב. היינו בשמיים.                 

לדברי ברוך, ב-1.5 אותה שנה פורסם דו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית, שהוקמה ביוזמת ממשלת בריטניה. לפני הגעת אותה ועדה ארצה, היא ביקרה במחנות הפליטים באירופה ושמעה על רצונם העז של הניצולים לעלות ארצה. הם פגשו מדינאים בארצות-ערב, שהיו מלאי איבה ושנאה ליהודים. על אף איסורים ולחצים שונים, המליצה הוועדה על מתן מאה אלף סרטיפיקטים לקורבנות הנאצים והעלאתם המיידית לארץ-ישראל. הערבים דחו את ההמלצה בבוז, והכול המתינו לתגובת הבריטים: האם למרות התנגדות הערבים ייפתחו שערי הארץ או שהבריטים ייכנעו למנהיגות הערבית? הבריטים הודיעו, כי התנאי לפתיחת השערים כרוך בהתפרקות שני העמים מנשקם – דרישה שנדחתה, אף שהיהודים התחייבו שלא לפגוע בכוחות הבריטיים כל עוד תימשך העלייה ארצה. 

ב-12 ליוני הכריז שר-החוץ הבריטי, ארנסט בווין, בוועידת ה"לייבור", כי להערכתו ביצוע המלצות הוועדה להעלאתם של מאה אלף יהודים תדרוש משלוח של דיוויזייה בריטית נוספת לארץ-ישראל – הוצאה של כמאתיים מליון ליש"ט מקופת האוצר הבריטי. יישום ההמלצה יגרום לעימות חריף בין שני העמים ולכן המליץ, שהיהודים יישארו בארצותיהם ויתאזרחו בהן.  

בתגובה הוקמה "תנועת המרי העברי" – מסגרת משותפת ל"הגנה", האצ"ל והלח"י, על מנת להיאבק נגד מדיניות "הספר הלבן". הם החליטו להוכיח לבריטים, כי סגירת שערי הארץ בפני יהודים עלולה להטיל עול יותר כבד על ממשלת בריטניה.

גידי אילת, פלמ"חניק, מחברי השלמת בית-אלפא נעתר לספר על חלקו ב"ליל הגשרים" – פיצוץ גשר אלנבי. גדעון אילת, נמוך קומה, דק גזרה (אז) ובעל פני נער. לדבריו, על פיצוץ גשר אלנבי פיקד חיים כידוני (לימים חיים ברלב). הפעולה תוכננה זמן רב לפני ביצועה ונדחתה מיספר פעמים מסיבות מדיניות. היה ברור, שמיד לאחר הפעולה יערכו הבריטים חיפושים נרחבים באזור בית-הערבה והוחלט להתרחק מהקיבוץ ולהסתיר את הנשק במקום מרוחק.  

הכוח חולק לחוליות, וגדעון אילת נקבע לאחראי על חוליות הרֶתֶק, החיפוי ושימש כסגן מפקד הפעולה. לפי התוכנית, על חוליות הרתק להגיע קרוב ככל האפשר לגשר, לרתק באש את שתי תחנות-המשטרה, שמשני צידי הגשר, ולהכביד על התארגנות האויב להגנה. באותה עת, יגיעו החבלנים עם שנים-עשר נושאי חומר-נפץ אל הגשר, יצמידו את החומר לעמודיו והכוח ייסוג. הגשר נשמר באופן קפדני על-ידי חיילי המשטרה הבריטית והליגיון הירדני. 

גידי אילת זוכר כי בקיבוץ בית-הערבה הם זכו לארוחת-ערב דשנה, ובשמונה ורבע יצא הכוח ברכב, כדי להגיע בעשר ושלושים לעמדות היערכות. הכוח מנה שלושים ושישה לוחמים. מחציתם פלמ"חניקים בשירות פעיל ומחציתם אנשי רזרבה. שנים-עשר מאנשי הרזרבה שימשו סבלים וכל אחד מהם נשא על גבו עשרים וחמישה ק"ג חומר נפץ.

כחמישים מטר מן הגשר, הכוח התפצל לכוחות משנה. הסבלים והחבלנים התקרבו לגשר, נקלעו לסבך שיחים קוצניים, קני סוף יבשים, שהשמיעו נפצי שבירה, אוושות ורשרושים קולניים. הזקיף, שפיטרל את הגשר, שמע רעשים חשודים, עצר מלכת והחל לבלוש. משעצר –קפאו הכול על מקומם. זמן רב הציץ כה וכה, כשאוזניו כרויות ועיניו תרות אחר תנועה חשודה. בתחתית הגשר השתרע ג'ונגל של קני-סוף וצמחי מים וביניהם התרוצצו נוטריות ונמיות, שהקימו רעש. הזקיפים הורגלו לכך. ירח האיר את הגשר כצללית ואורו ריצד על מי הנהר שהתפתלו כנחש. הזקיף הגיע למסקנה, כי הרעשים הם מעשי ידי הטבע והמשיך לצעוד מזרחה, לפגישה עם הזקיף הירדני באמצע הגשר. משהחל ללכת, מיהרו הסבלים לנוע לעבר הגשר וחוליות הרתק תפסו עמדות. הרעש הפתאומי הגיע לאוזניו והוא עצר וצעק:

"Hold, who is there?"

זה היה האות לפתיחה באש ובתגובה נורתה אש משתי תחנות המשטרה. חוליות הרתק פתחו באש על שתי תחנות-המשטרה, כדי למנוע מהשוטרים להגיע אל עמודי הגשר ולהפריע לחבלנים בעבודתם. חילופי האש גברו והושלכו רימונים. החבלנים הצמידו תוך שלוש דקות את חומר הנפץ לעמודי הגשר ועם הקריאה: "פוצץ!" – הכול נסוגו במהירות למקום מוסכם. ואז נשמע פיצוץ ואחריו הבזק אור. הגשר קרס ונפל המימה.

הנסיגה היתה מהירה. המשאית שהמתינה להם דהרה דרומה לכיוון המזח הצפוני של חברת האשלג, עלתה עם גלגליה האחוריים על המזח של קליה, כדי למנוע מהבריטים עיקוב בעזרת כלבי גישוש והפלמ"חניקים קפצו מן המשאית הישר אל תוך שתי סירות מבלי געת באדמה. הם שטו דרומה לאורך החוף המערבי של ים-המלח וירדו לפנות-בוקר בעין-תרייבה, כעשרים 0 ק"מ דרומה ממפעל האשלג. יום לוהט היה והם הסתתרו במים הרדודים של חוף ים-המלח, בתוככי צמחיית שיחים נמוכה. גידי זכר שהזבובים לא חסו עליהם. מדי-פעם הופיעו מטוסים בריטיים, שחגו מעליהם, והם, שהתפלשו בבוץ, ניצלו חיים בלהטה של שמש יוקדת. למזלם, הטייסים הבריטים לא הבחינו בהם.

בשעות אחר-הצהריים המאוחרות החליט מפקד הפעולה, חיים ברלב, לשנות את תוכנית הנסיגה ולהגיע בלילה אחד, במקום ביומיים, לרמת-רחל – מרחק של כארבעים קילומטר. המסע בהרי יהודה התנהל במהירות רבה. לאחר שעות של הליכה מאומצת, הם עלו מן הוואדי ליד ארמון הנציב-העליון והגיעו עם דמדומי שחר לרמת-רחל. לאחר שהתארגנו, עלו על אוטובוסים לירושלים והתפזרו.

עוד באותו יום, יצאו הבריטים לחיפושים קדחתניים בעזרת כלבי גישוש וכצפוי איבדו את עקבותיהם. הם ערכו חיפושים מקיפים בקיבוץ בית-הערבה, אך לא מצאו דבר. מרוב אכזבה, אסרו את כל הגברים והעבירום ללטרון.  

גידי זכר, שכאשר נסע באוטובוס מירושלים לתל-אביב, שמע נוסע מודאג לוחש לשכנו, כי מחלקה של הפלמ"ח השתתפה אמש בפיצוץ גשר אלנבי ולא נודעו עקבותיה. פניהם בישרו דאגה. גידי אילת, האמון על סודיות, גיחך בינו לבין עצמו ולא הגיב.  

בערב פגש את ברוך רבינוב, שהיה נרגש עד דמעות לראותו חי. אפילו המטה העליון "קנה" את הסיפור.

* * *

יצחק מאיר

שדה שכולו פרחים – על תפילות יזכור

כשאדם מתפלל "יזכור אלוהים" – למה הוא מתכוון כשהוא אומר "יזכור", וכשהוא אומר "יזכור עם ישראל" למה הוא מתכוון בתיבה "יזכור"? תיבה אחת וזכירה אחת, או אולי תיבה אחת ושתי זכירות שונות לחלוטין במהותן? רבי יעקב סקילי, מגדולי חכמי ספרד שנולד כנראה בסיציליה, אומר בספרו "תורת המנחה": "ברוך הוא  (האלוהים)  אין לפניו עוולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל גלוי וידוע לפניו ואין שכחה לפני כסא כבודו והכל ביושר ומשפט."

שכחה וזכירה במשמע הקוגניטיבי, שייכים לעולם בני האדם, אבל הקדוש ברוך הוא אינו נמנה עם השוכחים או עם הזוכרים קוגניטיבית, ועל כן כשאנו מתפללים "יזכור אלוהים", אי אפשר לנו לפרש תפילתנו כאילו כל מה שאנו מבקשים הוא כי האל שאין לפניו שכחה יזכור. זאת סתירה בלתי נסבלת. הנה הפסוק "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח', א') אין משמעו כי היושב במרומים נזכר לפתע בנח ובבניו ובבהמה שבתיבה. הזכירה משמעה לפי הרמב"ן כי ה' "כרת ברית להציל את האדם ואת החיה."

כשהתורה מעידה כי "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל' כ"ב), היא אינה מתכוונת להעיד כי רחל לא ילדה מפני שהאלוהים לא זכר אותה ועכשיו שנזכר – היא הביאה את בנה בכורה לעולם. "ויזכור אלוהים את רחל" הוא קיום הברית הכרותה בין זרעו של יעקב לבין האלוהים.

התורה מאשרת את הפירוש הזה של התיבה "זכור" כמה וכמה פעמים. " וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו, מ"ב) או " כִּי אֵל רַחוּם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם." (דברים ד', ל"א).

ברי על כן כי נוסח האזכרה הפותחת בתיבות "יזכור אלוהים" הוא נוסח של שיח רווי תקווה דתית, תפילה המבקשת כי הברית שכרת האלוהים עם נצח ישראל תחול על צאצאי צאצאיהם של האנשים והנשים שמתו במלחמות, תחינה כי יחיו בבניהם ובבנותיהם בכל עתיד שיבוא.

טעם נוסף, אם כי דומה בעיקרו, מביא הרב אליעזר ולדנברג בספר פסיקותיו ההלכי הידוע "ציץ אליעזר", בו הוא אומר כי אנו מבקשים כי האל יקיים בריתו עם המתים, ומסתפחים כביכול למי שהשם יקיים בהם הבטחתו "מפני שעניין ההזכרה הוא כדי שיזכור אותם אלקים ואגב כן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם." 'יזכור אלוקים' לפי פירוש זה הוא גם בחינת תפילה של בעל האמונה הפרטי. הפרט מבקש כי זכות המתים שהפכו לקדושים והחונים עתה בצל כנפי השכינה תעמוד גם לו.

השיח "יזכור עם ישראל" הוא כמובן שונה לחלוטין. הבקשה היא שבני האדם, המצטיינים בשיכחה, החיים את חייהם בכל הווה תוך מיצוי מלא ככל האפשר של מה שהחיים המיידיים שלהם מציעים להם במרחבי הרגע החולף, והנוטים על כן להשכיח מליבם מה הם חבים לאלה שמתו גם בעבורם – לא ישכחו. הבקשה אינה עוסקת כלל בפנייה אל האלוהים. הוא, אין שיכחה מלפניו. "יזכור עם ישראל" היא חרדה פן ילך לו העולם לדרכו בלי להציב יד לזכרם של האנשים והנשים שמותם סלל את הדרך בה הולכים החיים. אין בין ה"יזכור עם ישראל" לבין ה"יזכור אלוהים" כל השקה, ואין האומר נוסח אחד שולל את הנוסח השני, והבל ורעות רוח לדון כאילו מי שאומר "יזכור עם ישראל " עקר את האלוהים מן השיח על הזיכרון, כפי שהבל ורעות רוח הוא לומר את ההיפך.

אבל לא הבל ולא רעות רוח הוא להבחין כי יש יותר מדי כוחות ביריד שאינם יודעים לחיות בשלום עם שני נוסחים שמקומם בשיח הישראלי היהודי הוא כשר בכל הכשר. מי שחשב לצבור נקודות זכות בהדחת החילוניות כביכול מחיינו, ומתנאה בהחלטה של המטה הכללי המסתורי שעסק בנוסחי תפילה, איננו ממיטיבי החשוב, ומי שמתייסר כאילו ההחלטה המוזרה לפסול את "יזכור עם ישראל" על ידי הרשות הלוחמת היא ביטוי לכיבוש הארץ על ידי כוחות החלוץ הדתיים, שווא הוא מתייסר. החלטה זאת של הרשות לא תעמוד.

האזכרה לחללי מלחמות ישראל היא אזכרה שיש בה מומנט דתי עמוק בתפילת "אל מלא רחמים" ו"קדיש". יש בה מומנט דתי עמוק בבקשה המופנית לעם ישראל לזכור את מתיו. היא לא חילונית. היא לא נועדה להיות חילונית. היא נועדה לחבר בין התקווה הטובה כי הברית שכרת האלוהים עם עמו תישמר עם כל בניו ובנותיו ובין התוחלת כי המתים לא יישכחו ולא ייתמו את הזיכרון הקולקטיבי של העם. אין בכך שמץ של חילוניות. זה לא שדה שמצמיח חוחי מחלוקת. זה שדה שכולו פרחים. מי שבחופזו חשב כי "יזכור עם ישראל" מתעלם חלילה "מיזכור אלוהים" צריך להתפלל כי יזכה שוב  למצוא חן בעיני אלוהים ואדם.

אהוד: אפשר לפתוח באופן רשמי וגם צה"לי ובנוסח ה"יזכור" החילוני של ברל, בצירוף שני הפתיחים: "יזכור אלוהים ויזכור עם ישראל..." – זה יכול להיות מקובל על כולם. אגב, בתנ"ך, אלוהים זוכר בדרך כלל את חטאי עם ישראל.

* * *

אורי הייטנר

שבוי נולד

אין דבר שהשחית את התרבות הישראלית יותר מתוכניות הריאליטי בטלוויזיה. מסתבר שהשפעת הזבל הזה אינה רק על האמנות, אלא גם על תרבות חיינו. תרבות הריאליטי מחלחלת לחיינו הציבוריים והפוליטיים. השפל של התופעה, הוא הגימיק הצפוי בסוף השבוע הבא – "פרוייקט גלעד", שבו במשך 24 שעות יכנסו בזה אחר זה 24 סלבריטאים ישראליים, לשעה אחת כל אחד, לתוך צינוק מדומה, כדי לדמות את מה שעובר על גלעד שליט בחמש השנים האחרונות. כל התהליך ישודר בשידור חי באינטרנט, כדוגמת "האח הגדול", ו"ידיעות אחרונות" שמלווה את הגימיק, כבר חוגג על מסחטת הרייטינג; פרוייקט "שבוי נולד" של "ידיעות אחרונות", שבעקבותיו צפויה, מן הסתם, התשובה של "מעריב" – פרוייקט "רוקדים עם חטופים".

איני מצליח לדלות מזיכרוני שפל כזה של חוסר טעם, כמו הגימיק הזה. גימיק של שטיפת מוח, המבוסס על הנחה שהציבור הישראלי אינו מסוגל לחשיבה מופשטת, וכדי שיבין ויגבש דעה, כלומר את הדעה הנכונה, הוא צריך להציץ לסלבריטאים המדמים את החיים בצינוק של גלעד שליט. במקום דיון ענייני על נושא מורכב כל כך, שההשלכות הערכיות והמוסריות של כל החלטה בנוגע אליו עמוקות מאוד – גימיק זול, מפגן של רדידות ושטחיות, פורנוגרפיה של הפוליטיקה. 

כדאי לזכור – גלעד שליט אינו שבוי במרתפי ממשלת ישראל. הן ממשלת נתניהו והן ממשלת אולמרט, הרחיקו לכת בנכונות לעסקת חליפין שאפס קצה כלל לא היה עולה לדיון באף מדינה אחרת בעולם. אולם ככל שהממשלות היו מוכנות לעסקה קשה, הן לא הסכימו לשלם כל מחיר, והרי מדובר במחיר דמים כבד, של אנשים שדמם אינו סמוק פחות מדמו של גלעד שליט, אף שאיננו מכירים אותם באופן אישי ואיש אינו יודע מי הם יהיו.

אולם כמו בתהליך המדיני – ככל ישראל מוותרת יותר והאוייב מקשיח את עמדותיו, הביקורת היא על ישראל, שאינה מוכנה להיכנע למלוא דרישותיו של הצד השני. לנוכח הלחץ הציבורי הזה על ישראל, אין כל סיכוי שחמאס יגמיש כהוא זה את עמדתו, וכך דווקא הלחץ הזה הוא גורם המאריך את שביו של גלעד ואת סבלו.

מן הראוי שהמאבק הציבורי יופנה לכיוון אחר – להפעלת לחץ על חמאס שיביא להתגמשותו. דוגמה לכך היא סוגיית המחבלים הכלואים בישראל. רק לאחרונה התוודענו לתנאים המצוינים שבהם מצויים המחבלים – ארוחות השחיתות, החגיגות, הקשר עם העולם החיצון באמצעי התקשורת השונים. שלילת חירות היא עונש כבד, ואין להוסיף עליה ענישה נוספת של תנאי מאסר קשים. במצב נורמאלי, לא הייתי שולל את התנאים הטובים של המחבלים הכלואים ואף הייתי מציע למנף עובדה זאת להסברה, להצגת ההומאניות של ישראל, שאין לה אח ורע בעולם. אולם כל זה לא רלוונטי כאשר חייל ישראל שבוי בידי חמאס כבר חמש שנים, ופושעי המלחמה הללו אינם מאפשרים אפילו לנציגי הצלב האדום לבקר אותו. כל עוד זה המצב, יש להרע מאוד את תנאי הכליאה של המחבלים האסורים ולשלול לחלוטין כל ביקור אצלם, עד שיותר לבקר את שליט.

על כך ראוי לנהל מאבק ציבורי. אבל אצלנו קל יותר לדרוש מממשלת ישראל כניעה. קל יותר להימנע מדיון עומק, ולהישאר ברמת הסיסמאות הפלקטיות, כאילו המחלוקת היא בין מי שתומכים בשחרורו של גלעד שליט למי שמתנגדים לשחרור. הגימיק המתוכנן מוריד את הדיון הזה לתת-רמה חסרת תקדים. מחוללי הגימיק הזה ומשתתפיו ראויים לבוז.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום" מיום 20.6

* * *

דוד מלמד

הרומן של ז'בוטינסקי עם התיאטרון העברי

זאב ז'בוטינסקי נמצא כידוע גם בצומתי התרבות העברית. האיש שהיה מנהיג פוליטי, יוצר תנועות, נואם בחסד, עיתונאי, משורר ומתרגם, איש ספרות ושפות, היה קשור גם לתיאטרון העברי.

דרכו של ז'בוטינסקי הצטלבה עם מרים ברנשטיין-כהן, רופאה במקצועה האקדמי, שחקנית-תיאטרון ברוסיה, ממייסדי התיאטרון המקצועי הראשון בא"י והתיאטרון הארץ-ישראלי בברלין. בארץ הופיעה בהצגות, לימדה תיאטרון וייסדה וערכה את הירחון "תיאטרון ואמנות".

בספרו של שמואל כץ "ז'בו" הוא מביא את סיפורה של ברנשטיין-כהן שנתקלה בז'בוטינסקי בבית-קפה "והוא הביע דאגה עזה לשמע מגוון המבטאים הזרים, שבתוכם היה המבטא הרוסי הכבד מושל בכיפה, על הבימה העברית. 'אם כן, כיצד', שאלה מרים, 'נוכל להגיע למבטא אחיד בעברית?'"

זה היה ציון-דרך בהתפתחותו של התיאטרון העברי. ז'בוטינסקי הסכים להרצות לפני חבריה של ברנשטיין-כהן כדי להסביר את השקפתו על העניין. הרצאתו פתחה מסלול של חודשי-עבודה רבים בנושא. "בעזרתו ובעצתו של ז'בוטינסקי יסדנו סטודיו בקונסרוואטוריה המערבית." המורים, מלבד ז'בוטינסקי, היו ח"נ ביאליק, יואל אנגל, ד"ר פרלמן ואחרים. מיספר התלמידים הגיע לשבעה-עשר שחקנים צעירים "מתלמידי בימות גרמניה" שהקימו את התיאטרון הידוע כתיאטרון הארץ-ישראלי, התא"י.

אחד השחקנים היה שמעון פינקל, מאבות התיאטרון העברי ומי שכתב פרקי-זיכרונות על שנות-פעילותו הארוכות בתיאטרון. פינקל מספר שהיה נרעש כששמע מברנשטיין-כהן כי ז'בוטינסקי ילמד אותם "דיקציה עברית".

"האם זהו ז'בוטינסקי הידוע? שאלתי. בשום פנים לא יכולתי לעכל את הידיעה. ז'בוטינסקי ותיאטרון? אולם כבר בפגישתנו הראשונה אתו נוכחתי כי המיזוג ז'בוטינסקי ותיאטרון אפשרי בהחלט. ואכן, כל מי שזכה לראות את ז'בוטינסקי בחייו הפרטיים וליהנות מן הקסם שקרנה דמותו המושלמת, כל מי שהקשיב לאופן דיבורו השוטף, החריף, הגמיש והווירטואוזי חש מיד באווירה של תיאטרון נאצל וגדול, תיאטרון אידיאלי במלוא מובן המלה. כבר בשיעור הראשון הוא עורר בליבות כולנו רגשי חיבה והערצה."

הקבוצה זכתה להכיר את יכולתו של ז'בוטינסקי להציג בפירוט את הבעיות המטרידות של המבטא העברי. ז'בוטינסקי תירגם עבורם קטע מתוך "פאוסט" של גתה לצורך עבודה עצמית עם הבימאי, שלא ידע עברית אך התפעל מן ההקראה של ז'בוטינסקי המתרגם.

עוד מספר פינקל שכאשר הציגה הלהקה את "בלשאצר", הוזמן ז'בוטינסקי לאחת החזרות האחרונות והתבקש להביע את דעתו. "למרות מה שז'בוטינסקי פתח את דבריו בענוותנות גדולה ואמר: 'הנני בור גמור במקצוע זה,' זכינו לשמוע מפיו ניתוח מעניין ודק ביותר על המחזה, המשחק והבימוי, הייתי אומר ניתוח מקצועי של מומחה מעולה."

מסתבר שעשרות שנים לפני-כן בילה ז'בוטינסקי ערבים רבים בהצגות-תיאטרון באודסה וכתב ביקורות על ההצגות לעיתון "אודסקיה נובוסטי".

לז'בוטינסקי הייתה דעה מגובשת על הכיוון שבו צריך להתנהל התיאטרון העברי. בחודשי שהותו בברלין דנו אנשי התיאטרון בהשקפתו והתווכחו עליה: היו שדרשו כי התיאטרון העברי יתבסס על רפרטואר יהודי טהור ואחרים שגרסו רפרטואר שיכלול תרגומים מהדרמה הכללית. הצעירים קיבלו את השקפתו ושמעו את הוויכוחים בינו ובין גנסין שהיה חסיד האסכולה ה"יהודית בלבד". ז'בוטינסקי אמר להם ש"התיאטרון בארץ חייב להיות מגוון בכל צבעי הקשת ברפרטואר שלו. מתפקידו לחנך את ההמונים ואת הנוער לתרבות אירופית ויהודית כאחת. הוא הדין לגבי השחקן העברי."

הקשר בין ז'בוטינסקי ל"הבימה" לא היה חדש. בספרו "ז'בוטינסקי לוחם האומה" מספר שלום שווארץ כי ז'בוטינסקי אמר: "אני לומד בעצמי ורוצה למסור לאנשי 'הבימה' כיצד צריך לבטא את המלים על הבמה." ומנגד, עוד בשנת 1915 כשהקים נ' צמח את "הלשכה הזמנית ל'הבימה' במוסקבה פנה אל ז'בוטינסקי בבקשה לחוות דעתו על המבטא העברי. גם גנסין סיפר "שבהיותו בארץ בשנת תרפ"ט ואנו התכוננו אז להציג את 'כתר דוד' הרצה לפנינו פעם על המבטא."

במכתב שכתב ז'בוטינסקי לברנשטיין-כהן מפריס ב-3 באפריל 1924 הוא מצהיר שהוא מאמין בהצלחת התיאטרון הארץ-ישראלי שיסדה, ומבשר לה שמפעלה מעורר התעניינות רבה. הוא מבטיח להקדיש הרצאה לטובת התיאטרון הארץ-ישראלי מיד לאחר הרצאתו לטובת העיתון "ראזסוויט".

ב-8 ביוני 1924 הוא כותב לה מברלין שקרא שני מחזות ומחווה דעתו שאין הם מתאימים להצגה. הוא מבקש לדעת באיזה מחזה בחרו להצגתם השנייה ומאחל להם הצלחה, אף כי מגמת הקבוצה עדיין אינה ברורה לו.

ז'בוטינסקי המשיך להתעניין בתיאטרון העברי עד סוף ימיו. בכל פעם שנקרתה לו הזדמנות כתב ונאם על בעיותיו והישגיו של התיאטרון העברי. פינקל אמר לשמואל כ"ץ, מחבר הביוגרפיה של ז'בוטינסקי: "ז'בוטינסקי, שמעולם לא הלכתי אחריו בפוליטיקה, היה האדם המקסים ביותר שפגשתי מעודי. ולו בחר בכך, כי אז היה אחד השחקנים הגדולים בדורו."

אולי זו הסיבה שיריביו של ז'בוטינסקי ביקרו אותו על כך שהוא לוקה במניירות תיאטרליות. ז'בוטינסקי לא הכחיש שהוא בודק היטב את הרושם שעושים דבריו על השומעים ומכין תוכנית מפורטת לרבות הבדיחות, ההפסקות וההדגשים בנאומיו. התיאטרליות שלו היתה מכוונת להגברת הרושם שעושה תוכן נאומו.

במסגרת מאמציו להשריש מבטא עברי משופר, בעל צליל ערב-לאוזן, חיבר ז'בוטינסקי תרגיל מיוחד לשם הדרכתם של אנשי "הבימה", ששימש אותם שנים רבות. התרגיל נקרא "מודה אני" לשחקן, והוא נדפס לאחר שנים ב"האומה", חוברת 4 (20), אפריל 1967.  

ז'בוטינסקי כתב את התרגיל עבור שחקני התא"י בעת שהותם בברלין. נימוקו היה שהשחקנים אינם יודעים לבטא נכונה את האותיות השונות, את הדגשים וכד'. לכן חיבר לצורך תירגולי-מיבטא את "מודה אני" לשחקן, לפי בקשתה של ברנשטיין-כהן. בתרגיל, שנכתב בצורת מערכון לארבע נפשות, יש בתוך הדיאלוג, מבחר של כל "ההבדלים האפשריים בביטוי הקונסונאנטים והווקאלים של השפה העברית":

"הוא: ... מאור טהור האור, פרצוף צעיר, יהיר, יאיר..."... היא: "קראתי וקרעתי". הוא: "נפשך מרה, מה רע?"... היא: "אפשר למשול בשבט, אך אי אפשר עליו לשבת"... הוא: "כה חלומי פתור". הבעל: "אך אין אתה פטור", וכו'.

ז'בוטינסקי גם כתב בין היתר מחזה בחמש מערכות, שתורגם מרוסית ע"י חנניה רייכמן. על המחזה כתב מכסים גורקי לעוה"ד א' גינזבורג ב-20 בספטמבר 1913: "האם קרא אדוני את הקומדיה של ז'בוטינסקי 'נכר' – דבר מצויין, ובכלל ז'בוטינסקי הוא אדם מעניין להפליא, פיקח, כן ואמיתי ביצירותיו. הקומדיה שלו הסעירה אותי עד עומק ליבי, ואני ממליץ עליה לפני כל אחד כעל דוגמה של ספר שנכתב בכנות וביושר לב."

במאמר "חג 'הבימה'" שכתב ז'בוטינסקי בשנת 1928 הוא מציין: "אנשי 'הבימה', לכל דברי הלל שתשמעו ביום הזה הנני מוחא כף, על כולם אני חותם ועל כולם מוסיף כפליים, בחום, באמונה ומעומק לבי... 'הבימה' מושג אחד – היוזמים של התיאטרון העברי... דרוש לנו תיאטרון פשוט, פרימיטיבי, אם תרצו להשתמש דווקא במילה קשה, בלתי נעימה, אבל מתאימה למצב ולצורך. אם יגידו לי שתיאטרון כזה הוא תיאטרון גרוע – סליחה, לא אסכים... לא אסכים אם תאמרו לי שזו ביקורת, ביקורת שאין לה מקום ביום חג. אינני מבקר: אני תובע... איננו רוצים לחכות עד שניסע ברלינה ושם נראה את 'הנימפה הנאמנה' – אנו רוצים לקבל את הכול מ'הבימה' שלנו... תמצית 'הבימה' היא בימה עברית בכלל, איצטדין שעליו נראה חזיון עברי וחזיון נכרי בשפתנו אנו."

במאמר אחר "מרגליות או מזון" (על התיאטרון העברי (1925) המופיע בכתביו בספר "ז'בוטינסקי על ספרות ואמנות" הוא כותב: "וחשק תקפני לכתוב על דבר הבמה העברית בארץ-ישראל... התביעה הראשונה שנתבע מהבמה העברית אחרי השתקענו בארץ תהיה: אל נא תשכחי כי מלבדך אין לנו שום צינור-מגע אחר עם האמנות העולמית... בית המחזה העברי הוא הבית היחידי, וכך גם צריך להיות... חייב הוא לתת לקהל – במידת יכולתו – את כל מה שנותנים לו תריסר התיאטראות של מוסקבה או ל"ו התיאטראות של ברלין... תיאטרון עברי אין פירושו רפרטואר עברי... אנו, העתידים להתיישב בארץ – כשנרד מהאונייה ונלך לתיאטרון העברי נדרוש ממנו את תריסר ההצגות החדשות."

שלום שווארץ מצטט בספרו "ז'בוטינסקי לוחם האומה" את מרים ברנשטיין-כהן ומנחם גנסין שסיפרו כי ז'בוטינסקי "הדריך את חברי התא"י בברלין במשך 14 חודשים: לימדם את המבטא העברי הנכון, הקפיד על יפי הלשון ושיפורה הבלתי פוסק, קרא לפניהם הרצאות על כך. אנו ב'הבימה' נוהגים במבטא לפי הכללים שבמחברתו של ז'בוטינסקי."

נראה איפוא שגם לצד "התיאטרוני" היה מקום נכבד בחייו של זאב ז'בוטינסקי המדינאי, איש התרבות, הסופר והמשורר.

פורסם לראשונה בחוברת "תיאטרון"

* * *

עמוס גלבוע

המעצמות האסלאמיות העולות:

 תורכיה הסונית ואיראן השיעית

כמעט חצי שנה חלפה לה מאז החל הזעזוע במדינות ערב השונות, ואנו ככל הנראה רק בתחילתו. הוא נחת על כולם בהפתעה מוחלטת, וההפתעות צפויות כנראה להיות מנת חלקנו גם בעתיד. מה היא התמונה הכוללת המצטיירת, לפי שעה, של הזעזוע והשלכותיו?

במישור השלטוני הסתיים לו עידן של יציבות משטרים אוטוריטטיביים. שלושת המשטרים שהיו עמודי התווך של יציבות המזרח התיכון הערבי מאז ראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 היו: מצרים של תקופת סאדאת ומבארכ; סוריה של משפחת אסד והעדה העלאווית בסיוע מפלגת הבעת'; עיראק של צדאם חוסיין והעדה הסונית, כשזה האחרון מופל ע"י הפלישה האמריקאית כבר ב-2003. בשולי האזור תרמו ליציבות גם המשטר של קדאפי, שהשכיל לאחד את שני חלקי לוב השונים, וגם המשטר  של עלי צאלח בתימן. לפי שעה רק במצרים השלטון ממש נפל, כאשר הוא הפסיד את בסיס כוחו הצבאי-בטחוני, מול מה שהייתי מכנה "תחרירוקרטיה": הפגנות מיליוני בני נוער בכיכר תחריר. בסוריה, השלטון לא נפל עדיין כי הוא משמר בידיו את בסיס כוחו הצבאי-ביטחוני, אולם נראה שהוא איבד את בסיס כוחו העממי  ברחבי הפריפריה הסורית. רק להתפלל שהמשטר ההאשמי בירדן, שזכה גם הוא ליציבות מאז ראשית שנות ה-70, יחזיק מעמד והזעזוע לא יפקוד אותו.

 מה שמעניין הוא שהמשטר הסעודי, הכי ריאקציוני באזור, עובר בשלום את הזעזוע, לפי שעה. וישנו כמובן המשטר האיראני. באביב 2010 ניבאו ה"מומחים" שקיצו קרב בוודאות. לא רק שזה לא קרה, אלא דומה שכוחות האופוזיציה הצעירים והמשכילים נעלמו לחלוטין מזירת ההפגנות, והמשטר האיראני משמר בידו לא רק את תמיכת כוחות הביטחון, אלא גם את תמיכת ההמונים.

במישור החברתי, אידיאולוגי, התמונה מעורפלת. אלו כוחות פרצו להם מעל פני הקרקע אל קדמת הבמה בכל מדינה ומדינה? האם מדובר, כפי שאומר המזרחן הפרופסור חגי ארליך, ב"דור היסטורי", דור צעיר, דור האינטרנט, שקצה נפשו בשחיתות האיומה של השלטון, ברודנותו, באבטלה מצמררת, ושאיפתו היא להתחבר עם העולם הגדול וליהנות מסטנדרטים של חרות אישית ורווחה תעסוקתית?

או אולי במקביל משתחררים כוחות מסורתיים שדוכאו ע"י המשטרים האוטוריטטיביים, כמו השבט, העדה והדת? בלוב ובתימן, למשל, אנו עדים יותר לחזרה לשבטיות מאשר למהפכת צעירים. בכל מקרה, קשה לראות, לפי שעה, כל סימן אמיתי לנהייה לעבר דמוקרטיה כפי שרבים במערב נוטים/מקווים לראות. ובכלל, אם במאה ה-20 העולם הערבי ידע זעזועים אידיאולוגיים של ליברליזם, סוציאליזם, קומוניזם, אחדות ערבית ואסלאם קיצוני, הרי שעכשיו התמונה מעורפלת. האם הזרמים האסלאמיים השונים הם אלו שיתחרו ביניהם על הסדר החדש?

 דבר אחד ברור, והוא מעביר אותנו למישור השלישי, המישור הגלובלי. אם בעבר היה "סדר עולמי" שבו גם לארה"ב וגם לברה"מ היו אזורי השפעה ואחריות, ועל כן יכולת השפעה כלשהי על זעזועים מקומיים ואזוריים, הרי שעתה – 2011, אין סדר עולמי, אין אחריות לאף מעצמה, אין בעל בית. ישנה ארה"ב של אובמה שמראש, ותוך מצב של חולשה כלכלית, ויתרה על תפקידה המעצמתי והכריזה שכל יוזמותיה יהיו במסגרת האו"ם; היא ויתרה גם על קולה העולמי המוסרי. מה הפלא שבמצב זה הגורמים המשפיעים המרכזיים באזור הן שתי מעצמות אזוריות אסלאמיות עולות: תורכיה הסונית ואיראן השיעית.

מה זה אומר לגבי ישראל? על כך במאמר נפרד.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 20.6.11

* * *

תקוה וינשטוק

מלון בראשית במצפה רמון

"בראשית" זה שמו של המלון החדש במכתש רמון. ואכן הוא ממוקם בנוף בראשית.

יצאנו לשם לנופשון מטעם אגודת גמלאי תל אביב. היה סתם יום של חול והאוטובוס התמלא רק כדי מחציתו, לרוב בזוגות. הבודדים היו, כרגיל, בעיקר בודדות.

בדרך נוכחנו שוב במה שידענו משכבר – כי הארץ הקטנה הזאת מבורכת בנופים מגוונים: הרים גבוהים למדי ובקעות עמוקות, עמקים פוריים ומדבר חרב. לא הרי הערבה בה נסענו עתה, כשפלת החוף ממנה באנו. וגם אם לפנינו קיץ לוהט והאגמים ומקווי המים מועטים – גם צונאמי אין לנו וגם לא שיטפונות אימים, לא סופות הוריקן ולא הרי געש מתפרצים וכמעט לא רעידות אדמה ושאר אסונות טבע.

נעים לטייל, לשבור את השגרה ולגלות מה חדש – והחדש מצוי בשפע. לאורך הדרך עד בואך לערבה שוזפות העיניים אשכולות של מבנים חדשים. שכונות שלמות הוקמו בארבע- חמש השנים האחרונות מאז ביקרתי כאן. בכל עיר, כפר או קיבוץ חלה מטמורפוזה בבנייה. כך גם ביישובים בהם עצרנו בדרך, בבני דרום וניצנים. במלחמת השחרור פונו ונהרסו והיום הם במלוא הפריחה.

בשעתו ביקרנו במצפה רמון ומצאנו בה כמה אכסניות צנועות. עתה מתנוסס במקום היפה ביותר ביישוב, ומהיפים בארץ, מלון חמישה כוכבים. בעצם לא מלון אלא שיכון על 75 דונם העומד בפני עצמו על הצוק שמעל המכתש. ל"בראשית" יש בניין מרכזי – בו אולם אוכל, משרדים, אולמות כנסים, מתקני בריאות וספא – וסביבו, בין שיחים נטועים, 34 בקתות, 121 יחידות דיור, המתפרסות על מתחם עליון החולש על המכתש ועל מניפה תחתונה של חדרים משפחתיים.

הבקתות בנויות מאבן מקומית – גם ריצוף החדרים נעשה מאבן מקומית – צבעו כצבע המדבר ומראהו כאילו צמח מתוך המכתש. הבנייה החדשה הזו חיה בהרמוניה מלאה עם הנוף הבראשיתי. לחלק מהמבנים כיפת גג מזרחית וכולם אינם גבוהים יותר מקומותיים. בכל קומה חדר אחד או שניים. יש גם סוויטות ואפילו "סוויטות נשיאותיות". יש חדרים עם בריכת שחייה צמודה. ארבע שנים בנו את המלון וניכרת בו מחשבה רבה.

שיכנו אותנו בקומות העליונות. בראש וראשונה נמשכה העין למרפסת. מהמרפסת נשקפת תמונה פנורמית של מיבני המלון, של הגבעות הסוגרות על המכתש, של מדבר החול הענקי האפוף שלוות בראשית, ושל בריכת המלון, כתם תכול מבהיק ומרענן.

קיבלתי חדר רחב ידיים, 40 מטר. זה חדר סטנדרטי כאן. קרקע אינה חסרה. החדר מצוייד בכל הנוחות שמלון לוקסוס כבר לא יתכן בלעדיה: ריהוט נאה, פינות ישיבה, טלוויזיה גדולה וכדומה. גם חדר הרחצה מרווח ולו אמבטיה מצוחצחת, אבל העדפתי להתרחץ במקלחת. חששתי להיכנס לאמבטיה העמוקה וחששתי עוד יותר מהיציאה ממנה. מה גם שלא הצלחתי להפעיל את ברז-המקלחת המתוחכם מדי של האמבטיה.

כרגיל במלונותינו, עמדה גם האסלה בחדר הרחצה – סידור מכביד בחדר לשניים, האמורים להגיע יחד לארוחה או לטיול. בבתי מגורים רבים יש כיום עוד בית שימוש ואפילו שניים מלבד זה שבחדר הרחצה, ואילו המלונות ממשיכים בשיטת השיתוף. כך גם במלונות המפוארים וגם ב"בראשית" החדיש, וחבל. שני שירותים נפרדים חשובים לשהות במלון.

הנופשון כלל חצי פנסיון וארוחתנו הראשונה ניתנה בערב. לא ארוחת-שף אך ארוחה שממדיה מרשימים. מנות ראשונות לקחנו במזנון חופשי מגוון; המנה העיקרית הוגשה לשולחן. הזמנתי בשר בטנג'ין, זכר לביקור במרוקו. קבלתי קדרה ענקית מתאימה לשני גברים רעבתנים. למחרת שבענו כל כך מארוחת הבוקר עד שלא חשנו כל רעב עד לארוחת הערב, מה גם שהתכבדנו בארוחת מנחה מפנקת .

אחר ארוחת הערב התעוררה הבעייה. "בראשית" הוא מסוג המלונות המבודדים, המהווים ממלכה בפני עצמה. מלונות כאלה חייבים לכלול מוקדי עניין ובידור. בשעות היום אפשר לבלות בספא, בפינוקיו, ובטיולי אופניים מודרכים. (לא מומלץ לבקר בגן הפסלים הסמוך. קל לתעות בשטחו העצום ). אבל מה בלילה? לשכור מונית למצפה רמון? איזה אטרקציות יש שם? אפילו מרכז המבקרים המתוכנן של רשות הטבע והגנים טרם נפתח. ל"בראשית" לא היה מה להציע בערב מלבד צלילי פסנתר. המלון בהרצה וזכאי לימי חסד אבל בעתיד חובה שימנע שעמום מאורחיו.

חבורת גימלאים מגובשת היתה עשויה להעביר את הערב בנעימים אך המדריך, שליווה אותנו באוטובוס, פרש אחרי שחילק לנו את החדרים. נותרנו כצאן בלי רועה. אפילו בארוחות – בדרך כלל הזדמנויות לקירבה – לא ישבנו בצוותא. מי שנכנס לאוטובוס הגימלאים ומצא מכרים, התחבר אליהם. מי שלא הכיר איש כשנכנס לאוטובוס לא התעשר במכרים גם כשחזר לתל אביב.

בלית עניין החלטתי לעלות לחדרי לקרוא ספר, אבל שכחתי להביא את משקפי הקריאה. ביקשתי בקבלה זכוכית מגדלת. לפחות זה. הפקידה, באדיבות רבה, הרימה טלפון אחר טלפון – ועד מהרה קיבלתי לא זכוכית מגדלת אלא משקפיים שהתאימו בול. גם המלצריות בחדר האוכל היו אדיבות ביותר. כל הכבוד.

ביציאה מהבניין המרכזי גיליתי מה פשר המכוניות החשמליות הקטנות בפתח המלון: המכוניות, השכיחות במגרשי הגולף, מקשרות בין המרכז לביתנים. האורח מצלצל – והגולפייה אוספת אותו לחדר האוכל ולהיפך. חדרי היה כמטחווי הליכה, אבל בחוץ נשבה רוח מדברית עזה שכמעט העיפה אותי ללב המכתש. מיהרתי לגולפייה, ומיד נרכס סביבה ניילון, מגן מהקרה. אולם כשיצאתי מהרכב כמעט קפאתי. זה המדבר – די בגד קל בשעות היום אבל בלילה דרוש מעיל חורפי!  

למחרת היה היום היחיד המלא משלושת ימינו בנופשון: ביום הראשון הגענו למלון בצהריים וביום האחרון עזבנו מיד אחר ארוחת הצהריים. מסתבר שהקבוצה שלנו התכוונה באמת לנופש והתפנקה בעיסוי  ובספא, בשיזוף ליד הבריכה בחוץ, בשחייה בבריכה המקורה או ברכיבת אופניים. זה מלון נופש וגימלאים מחפשים שלווה ומנוחה.

אני נרשמתי לטיול במכתש. כבר טיילתי במכתש אבל מאז חלפו שנים, וכמה מכתשים מזדמנים לי? הטיול נמשך שעתיים. יש גם טיול למלוא אורכו ורוחבו של המכתש, 40 על 10 ק"מ, ולמכתש בזריחה.

נסענו בג'יפ שנולד לשטח טרשי וגם הוא התקשה פה ושם במהמורות ובתהומות. עלינו לראש מעלה עצמאות – 160 ק"מ מאילת – לתצפית על הסביבה, וירדנו לדרך העפר במכתש. "מכתש הוא בור בלב רכס,"  מסביר אביעד, הנהג והמדריך של הג'יפ, ומשרטט בחול הדק את הגיאולוגיה של המכתש. החול היה פעם ים והמכתש נוצר לפני מיליוני שנים כחלק מהשבר הסורי-אפריקני. אדמתו נמוכה ב-250 מטר מאדמת מצפה רמון והטמפרטורה גבוהה בחמש מעלות. בכל המרחב לא ראינו אדם ולא הולך על ארבע, אך הבחנו בגללים של פרא, בקצת רמשים ובכמה עורבים. צמחים גדלים בשפע, מעצי שיטים עד לזרע גד, כנראה המן המקראי. לקירות המכתש גגונים שונים בהתאם למינרלים, לחרסית, לברזל ולהרי הגעש הכבויים שבתוכם. נסענו לאורך נחל גוונים ונחל רימון. שניהם כבר היו חרבים והיובש שלט באוויר. והנה הפתעה: מתגלה מקווה מים קטן וקני סוף ואשלים, מעין נווה מדבר בזעיר אנפין. אלה מי תהום שפרצו מכרייה: בשנות התשעים היה זה אזור של מכרות ומחצבות, מהם נותרו כמה מיבנים הרוסים. מאז הוכרז כל השטח כפארק והכרייה אסורה בו.

לא חשתי שמונים מיל מתחת לאדמה כמו בספרו של ז'ול ורן, גם לא התאהבתי בחולות המכתש. אך לערבה הצחיחה יש הוד משלה.

הסיור למכתש היה יקר. מחירו מותנה במיספר המטיילים. היינו בסך הכול שתיים – מלבדי היתה טיילת מאשדוד שבאה למצפה רמון במיוחד לטיול במכתש – וכל אחת מאיתנו שילמה 300 ש"ח.          

עזבנו את המלון בתחושה של חווייה נעימה במקום שונה ואחר. קצת ניסיון ושיפורים – ו"בראשית" יצטרף ל"יערות הכרמל" ול"מצפה הימים", מלונות הספא היוקרתיים. לא רק אזור חיפה והגליל – גם הערבה עולה על מפת התיירות המפנקת. "בראשית" הוא מיזם ציוני (גם אני כותבת גסויות...): 150 מליון שקל השקיעה חברת ישרוטל בבנייתו, מודעת כי במקרה הטוב תחלופנה שנים רבות עד שהמלון יכסה את ההשקעה. המלון מספק תעסוקה למאתיים(!) עובדים מהפריפריה הענייה, ממצפה רמון, באר שבע ודימונה, וגם פליטים סודניים. מחירי הדירות באזור כבר זינקו ובקרוב ודאי יקומו ליד המלון בתי מסחר ומסעדות.

   המחיר מ-1,280 ש"ח לזוג ללינה וארוחת בוקר עד 2,520 שקל לזוג בסוף שבוע. בתקופת ההרצה המחיר מוזל.

* * *

יהודה דרורי

1. "מה זאת אומרת אין פתרון?"

אנחנו, כאנשים חושבים, מלומדים והגיוניים, אנחנו חונכנו ברוח "מציאת הפתרון"  ((SOLUTION ORIENTED. כולנו, חניכי האוריינטציה המערבית האירו-אמריקאית, לומדים שיש פתרון לכל מצב שמתהווה בפנינו,  אם זה בבית, במשפחה, בעבודה או בלימודים. התפיסה הזו מלווה אותנו בכל שנלך, ואם אתה מדען או פוליטיקאי למשל, תחפש פתרון משביע רצון לכל מצב חדש שמתהווה בשטח שלך.

לא כל התרבויות בעולם מקבלות את תפיסת "מציאת הפתרון" כדרך חיים. במרכז אסיה, למשל, הבודהיסטים וההינדים מקבלים לפעמים מצב דברים או תהליך כמות שהוא, כאשר הם מבינים שאין בנמצא פתרון.

מצד שני, בניגוד לתפישה הקודמת, הבעיה המרכזית אצלנו (ואצל האירופאים והאמריקאים) היא האמונה השלמה כי לכל בעייה יש פתרון ולכן אנו חותרים, למשל, לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי בכל מחיר, בהנחה שבכלל קיים אי-שם פתרון מניח את הדעת – אף שזה כמעט 100 שנה שהעולם המערבי בכלל, ואנשים רבים במדינת ישראל בפרט, אינם מבינים שאנחנו במצב של אין פתרון לסכסוך – וגם אין לדעת מתי יהיה פתרון.

הצגת מצב זה גרמה השבוע לסערה בקרב חוג פוליטי-חברתי אותו אני מנחה באחת הערים שבשרון.

"מה זאת אומרת?" היקשה בפני משתתף אינטליגנטי מאוד, "מה זאת אומרת שאין פתרון? האם נמשיך לחיות כך לעד? כאשר חרב הסכסוך מעל ראשינו?"

תשובתי היתה: "כן! זה המצב ועליך לקבל אותו! התנאים בשטח אומרים שאולי בעוד שניים או שלושה דורות נראה ניצני פתרון, וגם זאת בהנחה שהאיסלם השמרני-קיצוני, יפסיק להיות כל-כך דומיננטי."

לא נראה לי שהתשובה שלי מצאה חן בעיניו או בעיני אחרים בחוג. אנשים מילמלו זה לזה באי-נוחות ברורה, עד שמישהי פלטה שוב: "מז'תו'מרת אין פתרון?"

 אף אחד לא ענה לה – אבל יש מענה.

כאשר מנתחים את שבע עמדות הבסיסיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, קיימים "קווים אדומים" לכאן ולכאן, ודרכם אנו מגלים שהניגוד הוא כה רב שאין כל סיכוי מיידי לפשרה ולהסדר בין עמדות הצדדים:

1. האיסלם כיום מחייב את הפלסטינים שלא לעשות הסכמי שלום עם כופרים (אנחנו להזכירכם כופרים).

2. האיסלם גם קבע שאדמת ארץ-ישראל היא אדמה מוסלמית קדושה שאין ליהודים חלק בה לפיכך הפלסטינים לא יסכימו שמדינת ישראל בגבולותיה תזוהה כמדינת היהודים.

3. אנחנו לא נקבל את גבולות 67' כמות שהם כגבולות קבע.

4. אנחנו לעולם לא נסכים להחזרת הפליטים הערבים ולא נסכים לתת להם פיצוי עבור נזקיהם.

5. הפלסטינים לעולם לא יסכימו לגדה מפורזת ולכך שכוחותינו ישלטו על קו הירדן.

6. הפלסטינים יעמדו על חיבור קבוע (וללא פיקוח שלנו) בין הגדה לבין רצועת עזה.

7. אנחנו לא ניתן לפלסטינים שליטה בירושלים עצמה ובעיר העתיקה (כן בכפריהם מסביב).

הנה הגדרתי את המצב חד וחלק ולכן אני מתקשה להבין כיצד העולם שמסביבנו, במשך 40 השנים האחרונות, לא רואה עד כמה עקרים היו כל הניסיונות לשיחות ולהבנה בינינו לבין הפלסטינים, עד כמה המצב הוא של חוסר כל כיוון וחוסר כל דרך מצד כל שהוא. הפלסטינים הבינו זאת מזמן ולכן הם מסרבים לשבת למו"מ. האם זה לא צריך לומר משהו לאמריקאים ולאירופאים?

אנחנו, במודע ואף בכוונה, מתוך הלחץ של אירופה ואמריקה, ממשיכים לרמות את עצמנו ואת כל העולם כאילו אי-שם קיימים פתרונות וכדאי לנהל שיחות עם אוייב – זה שלא מפסיק לפגוע בנו לרגע, אוייב שכל ישותו כרגע בנויה על השנאה וההסתה נגדנו.

לפיכך, הגיע הזמן שנבהיר באומץ לב לפחות לעצמנו ואחר כך, אולי גם לכל ידידינו בעולם שאנחנו נמצאים במצב של חוסר פתרון טוטלי, ושיפסיקו לבלבל לנו את המוח על פתרונות, ושנמאס לנו לספק להם תירוצים מדוע יש (או אין) לחדש "שיחות שלום"  חסרות כל ערך יישומי.

הפתרון החלקי היחיד בטווח הנראה לעין הוא בהמשך הקטנת נוכחותנו הצבאית באזורים המיושבים ע"י פלסטינים, לסייע להם בפיתוח כלכלי, להמשיך את מדיניות הניתוק המוחלט בין הגדה לרצועת עזה, וחשוב לא פחות, חיזוק גושי ההתיישבות שלנו ביו"ש ע"י הסגת התנחלויות בודדות לגושים אלו.

2. איפה אתם הסטודנטים היהודים והישראלים?

במשך 12 שנה למדתי בארבע  אוניברסיטאות בדרום קליפורניה, במשך שש השנים (1973- 1968) כאשר התחילה התארגנות ופעילות עוינת כלפינו מצד סטודנטים ערבים ותומכיהם בשמאל הקיצוני האמריקאי, פעלנו ונלחמנו נגדם.

התארגנו אז, חבורת קטנה של סטודנטים ישראלים, ובעזרת חברים יהודים מארגון "הלל", התחלנו לנטרל את הפעילויות המסיתות שלהם נגד מדינת ישראל בכלל, ונגדנו בפרט, וזאת באמצעות תעמולה נגדית המראה את בורותם, את דתם הרצחנית ואת הפרימיטיביות שלהם.

לפעמים אף דאגנו להכניס לחצופים שביניהם, מחוץ לקמפוס, מכות נאמנות (בעיקר לאלה האלימים שניסו בכוח להפריע לכינוסים מטעמנו ולהשתיק רמקולים של מרצים מטעמנו) בנוסף דאגנו לא פעם לפוצץ להם, כתגמול, פעילויות שלהם והרצאות מטעמם. מידי פעם פיזרנו בקמפוסים קריקטורות אנטי-ערביות כדי ללעוג להם, ולא פעם גרמנו להם לקצת פחד על-ידי כרוזים של ה"ג'ואיש דיפנס ליג" (של הרב כהנא) שאנחנו למעשה הדפסנו. דאגנו גם להלשין לשלטונות ההגירה של ארה"ב על כמה ממנהיגיהם, אשר שהו בארה"ב בוויזת סטודנט ועבדו ללא רישיון עבודה (ולא למדו כלל) – והם אכן גורשו מארה"ב. ואז שקטה הארץ להרבה שנים. הם הבינו שאנחנו יכולים לגרום להם יותר צרות והפסיקו פעילותם נגדנו.

מה שמפליא אותי הוא מדוע כיום הסטודנטים הישראלים והיהודים, שהינם רבים יותר וחכמים יותר, לא משכילים לפעול נגד הגל העכור והאלים של הסטודנטים הערבים, נגדנו, בקמפוסים באירופה ובארה"ב. ויותר מכל, מדוע הם לא מנטרלים שם את הפרופסורים היודנראטים הישראלים המוציאים את דיבתנו בחו"ל.

האם יש לכם בעייה אתית? הלא הם, הם הפושעים, הם אלה המייצגים מדכאי נשים, ילדים ורוצחי הומואים. הם גם מייצגים כורתי ידיים וראשים, הם הם אבירי הטרור ותומכי 9/11.

אז מדוע אתם "אחיי הגיבורים" לא יוצאים נגדם ומראים לציבור סביבכם איזה עלובים ואפסים הם? אתם חייבים לזכור שהם האויב! ועליכם להכות בהם חזרה בכל מקום. היום שדה הקרב הוא גם בדעת הקהל ובתקשורת!

חבל שמשרד החוץ הישראלי לא דואג להציב נספחים במקומות מועדים וידועים לפורענות, כאלה שיעודדו ויתאמו את המערכה באוניברסיטאות לניטרול ההסתה מצד האיסלמיסטים, האנטישמים המודרניים של ה"שמאל הנאור" וגם "פרופסורינו לבוגדנות". תנו להם בשן החולה. תוקיעו את צביעותם בהיות משכורתם מקופת המדינה אותה הם משמיצים.

* * *

אריק כץ: אינך פוסל פרסום מאמרים המבטאים

השקפת עולם מנוגדת לשלך

שלום אהוד,

משום מה בא לי לברכך ולהסיר את כובעי בפניך, לאחר שקראתי את רשימת 42 הספרים שיצרת, בראת כתבת ופירסמת, במהלך שנות חייך.

כל הכבוד! ואיחולי המשך לעבודתך היצירתית, הברוכה, הייחודית והמעניינת, אף שחולק אני על הגישה הימנית-לאומנית הבולטת ברשימותיהם של רוב כותבי המכתב העיתי, אבל אתה מספיק הגון להעיר שגם להם ניתנת במה ראויה, ואתה עצמך אינך פוסל פרסום מאמרים המבטאים השקפת עולם מנוגדת לשלך.

אריק כץ

עפולה

אהוד: אין שום "גישה ימנית-לאומנית" במכתב העיתי. אנשים בעלי דיעות שונות שולחים לנו מיוזמתם את דבריהם לפרסום, וכמו כן אנחנו בוחרים, כמין "רידרס דייג'סט" – סעודת קוראים,  במאמרים ובקטעים שכבר פורסמו אך נראים לנו מעניינים מאוד לנמענינו – דוגמת דבריהם של עמוס כרמל, עמוס גלבוע, מרדכי קידר ואחרים. חלק ניכר מהפובליציסטיקה שלנו הוא דברים שעיתון "הארץ" פוסל כי אינם מתאימים לקו הפוליטי שלו, והם נשלחים אלינו.

לעיתים אנחנו אפילו נמנעים מלהביע דעתנו בנושאים שבהם מתפרסם אצלנו מאמר דומה שכתב משתתף אחר, דוגמת אורי הייטנר. מכל מקום, יש גבול ל"חופש דיעות" שלנו מאחר שהמכתב העיתי איננו פלטפורמה להשמצות, ולנו אין שיפוי מפני תביעות על פי חוק לשון הרע. אנחנו גם לא מפרסמים תגובות ומאמרים שמטיפים, למשל, לפטור רוצח מאשמה או להקל באשמתו.

* * *

מתי גולן

מה יש לי נגד ''הארץ''?

אני מרגיש צורך לתת תשובה לאלה מקוראיי התמהים מה יש לי נגד עיתון "הארץ". יש המייחסים זאת למניעים אישיים. בהחלט יש בזה משהו.

"הארץ" היה העיתון שבו התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי, שנמשכה שם כ-18 שנה. מילאתי ב"הארץ" את התפקידים הבכירים ביותר, בין השאר כתב ופרשן מדיני ופרלמנטרי. ב-5 השנים האחרונות הייתי העורך האחראי של העיתון. היה לי נורא טוב בעיתון "הארץ".

לכן, כשאני רואה איך "הארץ" מידרדר, מבחינה מקצועית ומוסרית, זה כואב לי. אם כי אני לא יכול לומר שאני מופתע. כל שנותיי ב"הארץ" עבדתי תחת גרשום שוקן, הבעלים והעורך הראשי, האדם שעיצב את זהות העיתון. שוקן האב קיבל אותי לעיתון, והוא זה שמינה אותי לעורך האחראי. כאשר הוא הודיע לי שהוא מעביר את העיתון לאחריות בנו עמוס (מטעמי גיל ובריאות), הודעתי לו מיד שאני מבקש לעזוב את העיתון. הוא ניסה להפציר בי, אולם הסברתי שלא אוכל לעבוד עם עמוס, שכן התקשיתי לקבל את אופיו, דרכיו, פועלו, דעותיו ואת סביבת העבודה שלו.

כבר מזמן נוכחתי לדעת כי מה שקורה בפועל יותר גרוע מחששותיי. אבל זה הומחש עוד יותר כאשר עמוס בחר כשותפים באנשים שאני לא הייתי יכול לעבוד עבורם – חברה גרמנית בעלת עבר נאצי, והאוליגרך השנוי במחלוקת ליאוניד נבזלין.

ראיתי איך "הארץ" מקפיד להשתמש בתוארו של נבזלין כיו"ר בית התפוצות; כאשר ב"הארץ" עצמו נכתב קודם בביקורתיות כי נבזלין רכש את התואר בעזרת כספי תרומות. סוג זה של צביעות הפך לאחד המאפיינים של "הארץ".

הבוקר (ראשון, 19.6) לא היתה לי כל כוונה לכתוב על "הארץ" – עד שראיתי את הכותרת הראשית: "מצרים: התעקשותה של ישראל תוביל להיעלמות שליט." והנה, בידיעה עצמה, עמוק בתוכה, למעשה בסופה, נאמר כך: "מקורות בלשכת הקנצלרית הגרמנית אמרו שלשום לסוכנות הידיעות רויטרס כי לצדדים הוגשה טיוטת עסקה לשחרור אלף אסירים, וכי הזרוע הצבאית (של החמאס) היא שמעכבת את העסקה." כלומר: מצרים אומרת שישראל מעכבת, ראש ממשלת גרמניה אומרת שהחמאס מעכב.

בהתאם לכללי העיתונות המקצועית וההוגנת, הכותרת היתה צריכה להיות: "גרמניה: התעקשות החמאס תוביל להיעלמות שליט." אבל "הארץ" בוחר להעדיף בכותרת את גירסת מצרים, בת-בריתו של החמאס; על פני גרמניה הניטראלית והמתווכת בפרשה. והכותרת, כידוע, היא שנותנת את הטון (במיוחד הכותרת הראשית). קוראים רבים בכלל לא קוראים את הידיעה עצמה, בטח לא מתעמקים בה.

ענין גלעד שליט רציני מכדי לשמש כלי לניגוח הממשלה והעומד בראשה. זו פרשה שהציבור הישראלי מאד מעורב בה רגשית, ולכן הוא זכאי לקבל דיווחים אמינים. כותרת כזאת היא כבר לא עניין של שמאלנות, שעקרונותיה לגיטימיים ונחוצים – אלא של שמאלנות סלקטיבית, אטומה, מסיתה ומלאת שנאה עצמית.

אז כן, הדברים האלה מרגיזים אותי. גם כשזה קורה באמצעי תקשורת אחרים. אבל מ"הארץ" אני מצפה ליותר מאשר מעיתונים אחרים, כי אני זוכר אותו בזמנים טובים יותר. וזה אכן כואב לי – באופן מאד אישי.

המקור: גלובס

אהוד: למיטב ידיעתי, מסיבות דומות אמנון רובינשטיין חדל לכתוב ב"הארץ", ואולי גם דן מרגלית, ועזבו גם אחרים, ואפשר לומר שבשנים האחרונות איבד העיתון חלק ניכר וחשוב מהעיתונאים שלו, שהיו בעלי מעמד מספיק חזק כדי שלא להתקרנף, או שהלכו לעולמם ולא נמצא להם מחליף מוכשר וחסר פניות, והעיתון פרוץ לגדעון לוי ולמשובטיו.

* * *

דוד הראל

שטח כבוש או לא?

אבקש לתקן טעות שפורסמה בגיליון הקודם [653], בתגובתו של רון וייס שקבע "בית הדין הבינלאומי בהאג קבע: זהו שטח כבוש." 

אסייג את דבריי ואומר שאיני מתמחה במשפט פומבי בינ"ל, אלא במשפט מסחרי בינ"ל.  הכשרתי כוללת תואר שני במוסד מכובד בניכר, דוקטורט בהיגיון בריא ומעט זמן פנוי לבדוק מקורות.

ראשית, הדעה ששטחי יהודה ושומרון הם כבושים היא דעה שנויה במחלוקת. או כמו שהיטיב לנסח וייס עצמו: "דעה זו מנוגדת לדעתם של משפטנים רבים שהתמחותם היא במשפט בינלאומי."  לדוגמא פרופ' טליה איינהורן, כאמור, או לחלופין משפטנים ישראלים שהתמחותם היא זכויות אזרח, לדוגמא נשיא העליון לשעבר שמעון אגרנט (‏בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441).

שנית, אמנת ג'נבה הרביעית מ-1949 מצינת בפירוש (Article 154) שההגדרות של אמנת האג מ-1907 תקפות רק למדינות החתומות על האמנה מ-1907.  טענתו של וייס די מוזרה, בהתחשב בעובדה שישראל הוקמה רק ב-1948.http://en.wikisource.org/wiki/ http://en.wikisource.org/wiki/Fourth_Geneva_Convention#Article_154

שלישית, אני לא יודע בדיוק מהיכן מביא וייס את הציטוט של אמנת האג מ-1907, אבל אפילו לפי הגדרתו, עזה אינה שטח כבוש – צה"ל אינו נמצא שם ואינו מנהל את עזה תחת ממשל צבאי.

רביעית, מעמדם של יהודה ושומרון הוא של שטחים שנתפסו במלחמה  – מעמד שאינו מעיד דבר וחצי דבר על שייכותם. הם נתפסו ע"י ירדן במלחמה וע"י ישראל במלחמה.  הריבון האחרון בהם היה המנדט הבריטי, ומדינת ישראל היא היורשת היחידה שלו כיום – בגלל סירוב הערבים לתוכניות החלוקה למיניהן מאז ועד היום.  זאת ועוד, ההגדרה, בלשון עם זר, belligerent occupation מציינת את הדרך בה הושגה השליטה על השטחים ואיננה קובעת שזכויות קהילה זו או אחרת עדיפות כריבון.  

ולבסוף, אנחנו יכולים לצטט מאות סעיפים (Articles) אותם הפרו ומפרים מדינות ערב והפלסטינים – למעשה כמעט כל סעיף העוסק במה אסור במלחמה. העובדה שקבוצות שונות בישראל ובעולם בוחרות להתייחס רק אלינו (כאשר גם אנחנו לא חתומים על האמנות מלפני קום המדינה) ולא אל מדינות ערב – היא גישה גזענית בשתי רמות. 

אל"ף, ההבחנה בין הביקורת על ישראל לביקורת על שאר מדינות העולם דורשת הסבר אובייקטיבי, אחרת תיחשב שרירותית, וככזו – אנטישמית.

ובי"ת, ההתייחסות לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט כברברים אשר לא נדרשים לאחריות על מעשיהם ובכלל שאינם נדרשים לסטנדרטים של שאר העולם, היא גישה מתנשאת, אוריינטליסטית וככזו – גזענית.  (סוף-סוף אדוארד סעיד תורם למדינת ישראל).

נ.ב.

אהוד, עם כל כאבך על הליכתו של מובארק, הייתי רוצה להפנות אותך לדיוני ביהמ"ש הבינ"ל הנ"ל – מצרים, בניגוד להיגיון המערבי שלנו (שהרי אנו חתומים איתם על נייר), מובילה את מתקפת הדה-לגיטימציה על ישראל. מצרים של מובארק היתה הראשונה לזנוח את הטנקים ולעבור למלחמה באמצעות גלימות שופטים. אולי עדיפה ההפיכה במצרים כיום כאשר המאבק הצבאי הוכרע, ואנו נאבקים בקושי רב במישור התדמיתי. לדעתי השינויים במזה"ת מועילים לישראל במישור התדמיתי, גם אם במישור הצבאי ייתכנו עוד סיבובים עקובים מדם. הערבים הובסו כשהשתמשו בכוחם הצבאי, למרות התמיכה הסובייטית, הם הובסו כשהשתמשו בנשק החרם למרות הנפט הערבי,הם הובסו כשהשתמשו בטרור למרות פולחן המוות הג'יהדיסטי – והם יובסו גם במלחמה על דעת הקהל העולמית למרות האנטישמיות בת אלפי השנים.  כי לשקר אין רגליים לרוץ ריצות מרתון –  אולי לריצות ספרינט.

* * *

דורי גולד

משפטית זה דווקא די בסדר לשלוט ביו"ש

חוות דעת של גדולי המומחים למשפט בינלאומי קבעו כי ישראל אינה כובשת זרה בשטחי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. איך קרה שישראל הרשמית הפסיקה להשתמש בטיעונים הללו?

כבר 44 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים אולם היא משפיעה עד ימינו אנו על זכויותיה המשפטיות של ישראל ועל דרישתה לגבולות בני-הגנה שיחליפו את קווי 67' השבריריים שמהם הותקפה.

נציגים ישראליים ציינו תמיד את העובדה שלפני 67' רוחבה של ישראל עמד על 15 קילומטרים בלבד באזור נתניה. מהטיעון הזה כשלעצמו ניתן היה להסיק שלמדינות בעלות "מותניים צרים" יש זכות לשאוף להרחיב את גבולותיהן – ולא היא.

זכויותיה המשפטיות של ישראל לשטחים מעבר הקו הירוק הזקוקים לה להגנתה כמו גם זכויותיה בירושלים נובעות בעיקר מהנסיבות המיוחדות שאפפו את מלחמת ששת הימים ושהוכרו בצורה גורפת על ידי גדולי המשפטנים הבינלאומיים.

לדוגמה, בשנת 1970 הופיעה התייחסות מפורשת לעניין זכויותיה של ישראל לגבולות חדשים במאמר בכתב העת היוקרתי ביותר לענייני משפט בינלאומי:

. The American Journal of International Law

המחבר, משפטן בשם סטיבן שוובל, מונה לימים ליועץ המשפטי למחלקת המדינה האמריקאית, ומאוחר יותר לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. במבט לאחור, עמדותיו המשפטיות הן בעלות חשיבות וראויות לעיון מדוקדק.

שוובל הסביר שכאשר שטחים נתפסים כתוצאה ממלחמה, הרי שהנסיבות סביב פרוץ המשבר משפיעות באופן ישיר על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים לאחר סיומו.

שתי עובדות בולטות מ-1967 השפיעו על עמדתו:

ראשית, ישראל פעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית. כלומר השטחים לא נתפסו כתוצאה ממעשה תוקפנות אלא כתגובה למתקפה מזוינת. למעשה בריה"מ ניסתה להעביר הצעות חוק הן בעצרת הכללית של האו"ם והן במועצת הביטחון שהגדירו את ישראל כצד התוקפן אך ניסיונות אלו נחלו כישלון חרוץ משום שהעולם הכיר בכך שהיתה זו מלחמת הגנה עצמית.

עובדה נוספת שאליה התייחס שוובל היא שטענתה של ירדן לבעלות חוקית על השטחים שהפסידה היתה בעייתית ביותר. הפלישה הירדנית לגדה המערבית ולירושלים 19 שנים קודם לכן, ב-1948 – היתה בלתי חוקית. לכן, סיכם שוובל: "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" לשטחים שהיו בעבר המנדט על לארץ ישראל – מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע. הוא ציין במפורש שלישראל טענה משפטית חזקה יותר על "כל ירושלים."

אבחנותיו היו שיקוף של לשון החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שלא דרשה מישראל נסיגה מוחלטת לקווי 67'. הוא הסביר שקווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי אלא קווי שביתת נשק שאותם זכאית ישראל להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים.

שוובל לא היה קול בודד בקרב משפטנים בינלאומיים ודיפלומטים. פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג', שכיהן זמן-מה גם כיועץ המשפטי של אוסטרליה, טען שאיחודה של ירושלים ב-1967 הוא חוקי ובעל תוקף. לוטרפאכט הסביר שהמדינה האחרונה שהיתה בעלת ריבונות חוקית על ירושלים היתה האימפריה העות'מאנית ששלטה כאן בשנים 1917-1517. לאחר מלחמת העולם הראשונה ויתרה האימפריה העות'מאנית באופן רשמי על ריבונותה בירושלים ובשאר השטחים הנמצאים מדרום לטורקיה המודרנית. נוצרה  השעייה או השהייה של הריבונות, סיכם לוטרפאכט. במילים אחרות: ב-1948 נוצר "ריק ריבוני", בפרט בירושלים. מסקנתו של לוטרפאכט היתה שאת החלל שנוצר ב-1948 מילאה ישראל באזורים שבהם פעל והחזיק צה"ל לצורך הצלת האוכלוסייה היהודית של ירושלים מהשמדה או מטיהור אתני. אותו עיקרון חל גם ב-1967 – כאשר כוחות ירדניים החלו בירי על שכונות יהודיות וכוחות צה"ל, נכנסו למזרח ירושלים ולעיר העתיקה כפעולה של הגנה עצמית.

דמות משפטית בכירה נוספת שתרמה לדיון על זכויותיה המשפטיות של ישראל באותן שנים היה פרופ' יוג'ין רוסטאו, שכיהן כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ושימש גם סגן מזכיר המדינה בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון.  

  נקודת המוצא של רוסטאו לניתוח המצב היתה המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהתייחס מפורשות ל"זכויות ההיסטוריות של העם היהודי" להקים מחדש את ביתו הלאומי. רוסטאו טען שהזכויות המשפטיות, שהוטמעו בתוך המנדט, שרדו את התפרקות חבר הלאומים והשתמרו במסגרת סעיף 80 למגילת האו"ם.

יהיה מי שישאל: מהי החשיבות של העמדות המשפטיות של כל אותם משפטנים מלומדים?

התשובה היא שהמשפט הבינלאומי שונה מהמשפט המקומי בכך שאין ממשלה בינלאומית שמחוקקת את החוקים. יש כמה גורמים שקובעים מה חוקי ומה לא, כמו הסכמים בינלאומיים ונוהג בינלאומי. האמנה של בית דין הבינלאומי לצדק בהאג מוסיפה עוד מקור למשפט הבינלאומי: "תורותיהם של מלומדים בכירים מרחבי תבל." כלומר יש משקל למה שכתבו גדולי המשפט הבינלאומי לאחר מלחמת ששת הימים.

עמדותיהם בזכות ישראל לא שללו את האפשרות שהעצרת הכללית תעביר החלטות מנוגדות לזכויותיה המשפטיות בעתיד. אולם כשמשווים את המשקל של החלטות לא מחייבות בעצרת הכללית כנגד הקביעות של גדולי המשפט הבינלאומי הרי שהאחרונים מנצחים באופן מכריע.

הטיעונים של שוובל לוטפארכט ורוסטאו היו ידועים לדיפלומטים ישראלים לאחר מלחמת ששת הימים. טיעונים משפטיים אלה הופיעו בנאומיהם של שגרירי ישראל לאו"ם בשנות  ה-70 וה-80 – אלא שבשלב מסוים נראה שהזיכרון ההיסטורי של מערך מדיניות החוץ הישראלי החל להתעמעם, וידיעתן של זכויותיה המשפטיות של ישראל, הנחוצות לה במסגרת המו"מ לשלום נותרה נחלתם של קומץ מומחים משפטיים. אבל הטיעונים שהשמיעו אבא אבן וחיים הרצוג לפני כמה עשורים עדיין רלוונטיים וחשוב שלדוברים הישראלים תהיה אותה מידה של שיכנוע עצמי בצדקת הדרך כפי שהפגינו קודמיהם.

מתוך "ישראל היום", 10.6.11

* * *

ליטמן מור

הדרך היחידה לכאן, לארץ אבותינו!

 ב-11 ביוני 1981 נשא אבא קובנר בג'נבה, במליאת קרן הזיכרון לתרבות יהודית, הרצאה ביידיש על הסיכוי להנחיל את ניסיוננו לדורות הבאים. ההרצאה, המאמר – הודפס בספר "מגילות העדות" והועתק בביטאון ארגון הפרטיזנים מס.34-35, 2011.

אבא קובנר היה ראש מחתרת פ.פ.או, לאחר ויטנברג , בגטו וילנה ומפקד גדוד בפרטיזנים. כחבר המחתרת בגטו וילנה ופרטיזן ביערות נארוץ', היכרתי את קובנר אישית ולמותר לציין שאני מכבד אותו כמשורר, כסופר כלוחם וכהוגה דעות, למרות שחלקתי על דעותיו הפוליטיות. אני מצטער שהלך לעולמו טרם זמנו ואני מצטער גם שלא קראתי את המאמר בעודנו בחיים.

יש לי דין ודברים עם המאמר כפי שהוא מופיע לפנינו, מה גם שביטאון ארגון הפרטיזנים, שאני חבר ותיק בו, ציטט את המאמר ולא התייחס לנושאים שהועלו בו.  

אבא קובנר, כיד הכישרון הטובה, עליו הצליח בשלושה עמודים לשחזר את מצב היהודים בתקופת הכיבוש הגרמני-הנאצי – תקופה אשר לימים כונתה שואה – ביטוי ייחודי הולם מאין כמוהו. במיספר שורות הוא משתף את השומע-הקורא בהרג גברים נשים וטף בדם קר ובשריפה בתאי הגזים.  

ברצוני להתייחס לאחד הנושאים שהוא מעלה: בנו, שנולד בארץ, שאל אותו אם הוא מוכן לנסוע איתו לווילנה ולראות במו עיניו את המקום שבו התרחשו כל הזוועות, והאב עונה לו: "לא באל"ף רבתי."

אבא קובנר מתאר את וילנה, עיר ואם בישראל, "ירושלים דליטא" – לפני השואה ובשנים 1941-43 בגטו ולאחר המלחמה. וטוען שווילנה היהודית לא קיימת, בית הכנסת של הגאון מווילנה, כסמל, נהרס אין שם מה לחפש ומשום כך הוא מסרב לבקשת בנו לבקר איתו שמה.

נושא הביקורים של תלמידי בתי ספר, חיילי צה"ל, ניצולי שואה וצאצאיהם, שנוי במחלוקת ובוויכוח ציבורי שנים רבות. לאחרונה הוא קיבל תהודה ציבורית עם התוכנית בטלוויזיה בערוץ 8 של ירון לונדון "העם הנבחר". בתוכנית מופיע גם מיכאל קובנר, בנו של אבא קובנר. הוא נימנה עם האליטה בציבור המתנגדת לנסיעות לפולין, לאושוויץ, ולמחנות השמדה אחרים. לטענתם, החוזרים מהביקורים הופכים ללאומנים ועלולים לשנות את אופי המדינה.

הבנות והנכדים שלנו ביקרו במחנות ההשמדה במסגרת בתי הספר כשלמדו. יש לי השגות שהתלמידים אולי לא מספיק בשלים לביקורים הסטנדרטיים ללא הכנה מספקת. אני ביקרתי בעיר הולדתי דוד-הורודוק בבילורוסיה בשלהי 1944, תוך סכנת נפשות, שם נרצחה כל משפחתי. ב-2003 בקרתי עם הבנות בקבר האחים בדוד-הורודוק, ב-2010 ביקרו באותו מקום כמאה איש יוצאי וצאצאי העיר, לרגל שיפוץ האנדרטה שהוקמה שם מחדש שם.

ב-1989 ביקרנו, אשתי, בתנו הבכורה ד"ר עידית פאר ואנוכי, בברית המועצות כאורחים של הווטרנים הסובייטים. בקרנו במקומות שלחמתי וכמובן גם בווילנה.

הבת אמרה לנו בשובנו: "עכשיו אני מבינה למה עליתם לארץ."

האם חזרנו לאומנים?

חזרנו כל אחד בדעה ש"אין לנו ארץ אחרת."

במאמר ממחיש אבא קובנר את המצב בגטו בסיפור הבא:

ב-20 בספטמבר 1941 הכריזו הגרמנים הנאצים ועוזריהם הליטאים על אקציה בגטו וילנה שפירושה יהודים – מובלים מהגטו לפונאר, ופונאר זה מוות. יהודים התחבאו במקומות מחבוא מאולתרים. והנה בדירה אחת הסתתרו 16 גברים ונשים ושלושה ילדים ועוד אישה אחת עם תינוקת בת חודשיים בחדר שינה קטן מאחורי פתח מוסווה. החדר היה צר ומחניק, בכל זאת שמעו המתחבאים את צעדי הגסטפו מתקרבים בצעקות, שכל מי שמסתתר יירה.

פתאום פרצה התינוקת בבכי. האם ניסתה להרגיע אותה בהנקה ללא הצלחה. מישהו לחש "עשי משהו." בעלה לקח כרית, התקרב לתינוקת, התמוטט ואיבד את הכרתו. האישה, דעתה נטרפה עליה כשהתינוקת נחנקה, פרצה החוצה מהמחבוא וצעקה מול הגרמנים. הגסטפו גררו אותה בצחוק מהמדרגות והסוף ידוע.

האנשים שהסתתרו ניצלו, ואני מוסיף, לפי שעה. שהרי האקציות האלה נמשכו עד חיסול הגטו ב-1943.

אירועים כאלה היו בגטו. הם ידועים לי. ידידים שלי נפרדו מהוריהם, ברחו לפרטיזנים, ניצלו, ומשפחותיהם נרצחו. צמרמורת עוברת בגופי כשאני קורא את הסיפור עם התינוקת. עם זאת זה מחזיר אותי לאירוע דומה שהתרחש לפני זמן רב בהתקפת טרור של פלסטיני בנהריה.

מחבל [סמיר קונטאר] שהסתנן דרך הים לנהריה חדר לדירה ובה אישה עם תינוקת. האישה הסתתרה, דומני באנטרסול, עם התינוקת. המחבל נכנס לדירה, התינוקת פרצה בבכי. האם, מפחד שמא יתגלו, חנקה את בתה התינוקת. האם ניצלה ולימים הקימה משפחה, נולדו לה ילדים וההמשך ידוע. המחבל נתפס, ולימים שוחרר תמרות גופות שבויים שלנו. עד כאן העובדות. אני משאיר לקוראים להסיק כל אחד כרצונו.

בשנת 1997 היתה לי הזכות להביא את דבר הניצולים בעצרת הממלכתית בירושלים לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הטקס שודר בכל ערוצי הטלוויזיה. אמרתי אז: "אשרינו שזכינו לקיים את דברי השיר אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה!"

מן ההן משתמע הלאו, ולהיפך – אני גורס שמן הלאו משתמע ההן. בביקור שורשים אנו לא רואים מה שהיה ואיננו, אנו רואים בכאב לב את האין – איפה היו הורינו, ומכאן הדרך היחידה – לכאן, לארץ אבותינו.

* * *

יען ורד: העשור הראשון להעפלה

אהוד שלום,

שלמה אראל מציין ברשימתו בחב"ע 652 כי כבר ב-1986 הובהר לו על ידי יצחק רבין על ההכרה בספינות האצ"ל (שהחלו להגיע בשנת 1934 עם ה"אף על פי כן" הראשונה). למען הדיוק ההיסטורי, בשנת 1985 (שנה קודם לכן) פורסם על ידי יד טבנקין והוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד הספר "מוולוס עד טאורוס – עשור ראשון להעפלה", שנכתב על ידי אריה ל. אבנרי. הספר מתאר את כל סאגת ההעפלה, ובסופו, בעמודים 389-396 – טבלה המפרטת את כל ספינות ההעפלה ששברו את ההסגר הבריטי בשנים 34-44 וביניהן 25 ספינות שאורגנו ע"י האצ"ל, בית"ר וההסתדרות הציונית החדשה ובהן 14,989 עולים  שהם 40.2% מסך העולים. בנוסף מצוינות ספינות שאורגנו על ידי גופים ציבוריים אחרים (מכבי לדוגמה) יוזמות פרטיות וסוכני נסיעות, שארגנו 17 ספינות ובהן 9,581 עולים (יש להניח שבין המארגנים היו אנשי אצ"ל ואחרים). באותה תקופה הועלו על ידי המוסד לעלייה ב' של ההגנה 12,728 עולים ב-30 ספינות שהם 34.3% מכלל העולים.

* * *

איליה בר זאב

מסע שורשים

תְּמוּנַת מִשְׁפַּחְתְּךָ אָבִי, מִמּוּל, לְיָד הַמַּחְשֵׁב,

יוֹם אַחַר יוֹם –

אַרְבַּע בָּנוֹת, שִׁשָּׁה בָנִים, אַתָּה בַּשּׁוּרָה הָאֲחוֹרִית.

נְיַר הַתְּמוּנָה שָׁחוּק מֵעַל מִצְחֲך –

פָּנִים יָפוֹת, זְקוּפוֹת.

צַוָּארוֹן מִתְעַגֵּל מִתַּחַת לַסַּנְטֵר, שַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים.

רַעֲמַת שְׂעָרְךָ מִתְנַשֵּׂאת מַעְלָה וְהַצִּדָּה,

כִּמְעַט אֶל מִחוּץ לְמִסְגֶּרֶת הָעֵץ.

גֶּבֶר צָעִיר.

עֲמִידַתְּךָ אֲלַכְסוֹנִית, מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה,

מִתְגָּרָה בַּקָּו הַיָּשָׁר.

מִשְׁפַּחַת ווֹלְפֶנְהוֹיט –

אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם מַאֲפִירוֹת, שָׁנָה לֹא יְדוּעָה,

שֵׁמוֹת שֶׁאֵינִי מַכִּיר, אֵין דַּפֵּי עֵד.

עוֹד מְעַט וְהַמַּסָּע הַדָּשֵׁן יָנוּעַ – נִמָּלֵט כַּצְּפָעִים מִשָּׁרְשֵׁי נְחָשִׁים לְהַשְׁבִּיחַ קַרְקָעוֹת זָרוֹת בְּמַעֲמַקֵי הָאֲדָמָה.

גַּנֵּי תְּלוּיִים קְפוּאִים מֵעַל –

מַדָּע לֹא בִּדְיוֹנִי אוֹחֵז בַּחֲגוֹרוֹת הַתַּיִל.

נוֹתַרְתָּ לְבַד וְלֹא סִפַּרְתָּ דָּבָר.

בָּאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי, אָבִי

אֲפִלּוּ מַסָּע שָׁרָשִׁים מַתְחִיל מֵאֵיזֶה עֵשֶׂב שׁוֹטֶה,

דּוֹקְרָנִי.

מכתבים מאוחרים, 2010

* * *

יוסי שדה

נדל"ן בירושלים

אני רוצה לדבר על קוטג' ועל נדל"ן. הממשלה כל הזמן מנסה להילחם בבועת הנדל"ן, ואבא שלי לא סלח לממשלה עד יום מותו, כי הם, כידוע, רמאים וגנבים. בענין הרמאים – כזכור, אם אתה בא לרמות את הממשלה, צריך להתחיל מלמטה למעלה, אחרת תצטרך לכתוב את דוריס בתור תאומות עם שושנה.

בענין הגנבים – הם, הממשלה, גנבו לאבא שלי אדמות, ובמזרח התיכון, הקללה הכי נוראה היא לא דיאגנוזה בקשר למקצוע של האמא – הקללה הכי נוראה היא יחרב ביתכּ – יחרב ביתך. בית זה מקום, ומקום זה החיים.

את המילה גנבו, המציא אבא שלי להפקעה לצורכי ציבור. לאבא שלי הפקיעו דונמים אחדים של קרקע כדי ליבנות על אלפי דונם את האוניברסיטה בגבעת רם, ואבא לא סלח לגנבים, שהם הממשלה, עד יום מותו.

כל הניסיונות שלנו לשכנע אותו שהוא קיבל פיצויים, ולאחרים גם לקחו, וזה משפר את מכירת הדירות שבנה בבית הכרם – לא הועילו. הוא אמר – "גנבים. ילכו יקנו ממי שרוצה למכור – אבל איך יכול להיות יקחו בכוח. הם הגנב – והם השוטר – אז למי תלך לצעוק?!"

אבא שלי היה איש מזרחי, ואמוציונאלית לא הבין איך לקחו לו אדמה. הוא היה בטוח שזה בלתי חוקי, וכמובן בלתי מוסרי. הוא אפילו שלח אותי ללמוד משפטים, ואמר: "לך תראה, אולי אפשר לקחת בחזרה מהגנבים את האדמה שגנבו." ולמדתי בגבעת רם, בפקולטה שהקימו על האדמות שחלקן היו של אבא, וחזרתי אליו ואמרתי: "אי אפשר לקחת בחזרה. זה החוק."

הוא לא ענה, אך עשה תנועה של ייאוש. מבלי לאמר זאת, מההבעה שלו, הבנתי, שהצטער שהשקיע כסף ללמד אותי משפטים. חבל. זרק כסף בחינם.

בשנות השישים היה שומר בפקולטה למשפטים, כך סיפר לי ידידי אלי בן דור. עמדו הסטודנטים וחיכו ליד השומר, ודיברו על השערוריה האחרונה, ואיך מישהו מהממשלה גנב המון כסף, ממש מיליונים. השומר התערב בשיחה, ואמר: "מה מיליונים?! גנבו אלפי אלפים!" אבא הזדהה עם השומר. גנבי הגנבים, אלפי אלפים.

לאבא היה גם ראומטיזם, לדעתי, זה נגרם לו מכך שהוצאת הארנק מהז'אקט גרמה לו לכאב. הוא היה הולך לאחד משני בתי המרקחת שבמחנה יהודה, אופלטקה או מני, לקנות תרופות נגד ראומטיזם, ויושב שם עד שהרוקח מכין את המרקחת הרפואית לטיפול בראומטיזם. באותה עת, רוקח עוד רקח, והיה קיטון סגור בווילון, גולגולת ועצמות מצוירים עליו, וכתוב – SEPARANDA. וכמובן, חיכית חצי שעה או שעה עד שהיה מוכן.

באחת הפעמים, כשאבא המתין להכנת התרופה בבית מרקחת מני, סיפר אבא למני על הממשלה, שהם גנבים הכי גדולים, ואיך גנבו לו אדמה.

לאדון מני, ששמע את הסיפור מאבא יותר מפעם, היה סיפור נגדי.

"אתה מדבר?" אמר לאבא שלי. "אתה מדבר? אז מה אני אגיד?"

"כן," שאל אבא, "מה תגיד?"

"אני," אמר מני, "הגעתי לפה בשנות השרים וקניתי, בירושלים, על יד בית וגן – לא דונם, ולא שניים אלא הר, הר שלם, אלפי דונמים. ואז – מה קרה? פרצה," סיפר מני, "המדינה עם הממשלה של הגנבים, והיה להם אחד, רצו לקבור אותו. הביאו אותו כל הדרך מחוץ לארץ. איפה, אתה חושב, החליטו לקבור אותו? – על ההר שלי! לקחו את ההר ממני, ונתנו לו. טוב, קברו. ואיך, אתה חושב, קראו להר? הר מני? הרי זה שלי! קראו להר, הר הרצל! מה, הרצל קנה את ההר הזה! מאיפה לו כסף? וזה כלום! אם לפחות היו מתביישים! – לא, חביבי, לא. אלה," אמר אדון מני, "גנבים ללא בושה. כל שנה באים הגנבים ביום העצמאות להר שלי ועושים חגיגה גדולה, ותהלוכה, וריקודים, לכבוד זה שגנבו לי את ההר! ומזמינים את כולם – חוץ ממני. והאמת – גם אם היו מזמינים – לא הייתי הולך. שלא יראו אותי עם אנשים כאלה. לא כבוד בשבילי לעשות חגיגות על רכוש גנוב. וגם, אם יראו אותי עושה חגיגות עם גנבים, יביאו אותי למשטרה , יעשו לי חקירה. יותר טוב אשב בשקט בבית מרקחת. אז אתה, אדון סעאת, מתלונן?!"

אז אתה, חביבי, מדבר על הקוטג'?

* * *

אהוד בן עזר:

על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה

מבוא לספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הָלֶה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986, 346 עמ'

סוף המבוא:

 [נכתב ביוני 1985]

באחת מאיגרותיו כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את היישוב בארץ-ישראל ונשארו בבבל, ועזרא לקח עימו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ-ישראל, ומכל-מקום גרם הדבר שעל-ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל. וכן יהיה בעזרת השם בימינו, על-ידי שנחזק את היישוב ההולך ואור בעזרת השם, ויתרבו אחינו העולים ליישב את ארץ-הקודש, יצמח אור גאולה וישועה; וסוף כל המורדים הפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, על ידי אור שפע קדושת-הקודש שתשפיע עליהם, על-ידי סיוען של תלמידי-חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימם בנחת ואהבה... ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בליבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה." (אגרות, ה"א, עמ' שמ"ח. על-פי "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" מאת ישעיהו הדרי וצבי ירון, הוצאת "אמנה", תשכ"א, 1961, עמ' 147).

האם אני פסול וכעור? האם אני מוקצה וריקן? האם אני מורד ופושע? האסכים כי כך יתייחס מי ליסוד קיומי כיהודי-חילוני-ישראלי-וציוני על פי דרכו, שלא לומר, עִברי? – לא. הרב קוק אמר את דבריו אלה, והדומים להם, לא נגדי ונגד שכמותי, אלא דווקא לאוזני אותם חוגים דתיים אנטי-ציוניים – והם היו הרוב בתקופתו – חוגים ששללו מכל וכול את המפעל הלאומי שבו תמך (וברוב רוגזם על הרב אף הטילו, בירושלים, עביט של שופכין על ראשו); ואמר זאת כדי למצוא, בהעזה רבה, צידוק דתי למעשה הציוני, שרובו ועיקרו חילוני.

גישה זו באה כנגד הקנאות הדתית החשוכה, ובזכות החלוצים החילוניים, בוני הארץ. הרב קוק היה מתפלץ ודאי בקברו אילו שמע כי בשם ניסיונו הנועז, המיסטי, להבין את המפעל הלאומי-חילוני בארץ-ישראל, יגיעו תלמידי-תלמידיו להשקפות כגון אלו של הרב משה לווינגר, ממייסדי וממנהיגי "גוש אמונים":

"מצאנו בהיסטוריה שלנו, כי עומרי, אביו של אחאב, זכה לכתר מלך ישראל אף-על-פי שחטאיו כבדים היו, והוא הפיץ עבודה זרה בעם, וכל-כך למה? אומרים חז"ל: 'כיוון שהקים עיר בישראל – היא שומרון!"  ("ידיעות אחרונות, ראיון עם רפאל בשן, 18.6.1976).

מה עלינו להבין מכך? שכיהודים חילוניים, כדוגמת רוב-רובו של העם היהודי בישראל, הננו בבחינת עומדים במעלת עמרי מלך ישראל אשר עליו נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו"? האם בעיני חלק ניכר מן הציבור הדתי בישראל, רבניו, מנהיגיו ומכווני דרכו הרוחנית והפוליטית, אין רוב הציבור בישראל, אין אפילו המדינה עצמה – על מוסדותיה הדימוקראטיים והחוקתיים – נחשבים אלא בבחינת קליפה?

וקליפה זו – מה טיבה? היא חלק מן העולם השבור, עולם התוהו והטומאה, אשר ניצוצות-הקדושה נפלו לתוכו. כל זמן שניצוצות-הקדושה שרויים בין הקליפות, יש צידוק מסוים וחיוּת לקיומן של הקליפות; אך המטרה הסופית, מטרת הגאולה המשיחית, היא להעלות את הניצוצות מעולם הקליפות; ואז, כידוע, מאין להן אחיזה בקדושה, תתפורר חיותן של הקליפות והן תחזורנה לאפס ותוהו.

מסביר ישעיה תשבי בספרו "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (הוצאת שוקן, 1942): "מציאות ישראל בין העמים מכוונת אמנם לתיקון העולם, אבל לא לתיקון העמים. תיקון העולם ותיקון העמים הם תרתי דסתרי לפי השקפת עולמם הלאומית הקיצונית של האר"י ותלמידיו. שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה, אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס את קיומם ולהשמידם." (שם, עמ' קל"ח).

ועל חומר-הנפץ העצום, המצוי בתורת הקליפות של האר"י – אשר, כפי שהוכיח גרשם שלום, השפיעה בשעתה על שבתי צבי ונתן העזתי – אומר תשבי: "אותו העתיד הצפוי לאומות בעת הגאולה צפוי גם לכוחות הטומאה הרוחניים. הגאולה לא תטהר את הקליפות הטמאות אלא תביא עליהן כלייה. בהעלאת הניצוץ האחרון נהרס יסוד קיומן והן עוברות מן העולם." (שם, עמ' ק"מ).

האם אפשר להסביר כך, מנקודת-השקפה מיסטית-דתית, את מעשה הבניין החילוני בישראל? מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? – שאל גרשם שלום במסתו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" (שנדפסה לראשונה ב"אמות", חוברת ח', נובמבר-דצמבר 1963), ואמר:

"זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, שהוא הסוואה של קדושה שלא הוכרה בתורת שכזאת. זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור זה." ("דברים בגו", ספרית אפקים, עם עובד, 1976, עמ' 81-82).

אך דומני, כי גם ההשקפה החיובית לגבי גבולות הקדושה ועולם החולין והקליפות, הינה בעייתית לא במעט. שום יהודי חילוני בעל-הכרה לא ירצה לקבל "הכשר" למפעלו ולקיומו הציוני בארץ-ישראל, על-סמך היות חילוניותו מעין קליפה-כביכול לניצוץ-הקדושה. כלום ייתכן כי מי שרואה עצמו חילוני במאה אחוזים, משמע שהוא גם קליפה וטומאה במאה אחוזים? וכל השקפת-עולמו היהודית, הציונית והחילונית שווייה כקליפת השום? – לא. היהדות החילונית מצפה לצעד נועז יותר מצד היהדות הדתית בניסיונה להבין את כללות הקיום היהודי בימינו. מעבר להבדלים שבין קודש לחול, בין קיום מצוות לחיים חופשים.

עם הופעת קובץ דבריו ומסותיו של גרשם שלום "דברים בגו; פרקי מורשה ותחייה", בעריכת [ידידי] אברהם שפירא [מקיבוץ יזרעאל], רוכזו לראשונה נושאים שהעלה במלוא חריפותם זה שנים, כגון המסות: "מתוך הרהורים על חוכמת ישראל"; "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו"; "הגלות כיום התרוקנה מניצני הגאולה"; ו"פירושו של מרטין בובר לחסידות".

בשלהי ינואר 1976 כתבתי לגרשם שלום:

"את ספרך 'דברים בגו', שהוא בין היתר עילה למכתבי – קיבלתי לפני שבועות אחדים וקראתיו בעניין רב; ולא מיהרתי לכתוב לך משום שבינתיים ביקשוני לכתוב בעקבותיו רשימה ב'משא'; ורק היום, לאחר שסיימתי את כתיבת הרשימה ושלחתיה, אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. חלק מן המאמרים בקובץ היכרתי משנים קודמות ואף זכרתי להם חסד פזוריהם במקומות כגון לוח 'הארץ' או 'אמות'. עתה, כשקראתי את המכלול, צפו ועלו בפניי כמה סוגיות אשר לצערי לא שמתי לב אליהן בראיוני עימך לספר האנגלי [האמריקאי].

א. עניין ריקונה של הגלות מתוכנה הגאולתי לאחר התבססות הציונות ומדינת ישראל בתודעת העם, כמעט לכל פלגיו ופזורתו. לעניין זה הקדשתי את מרבית רשימתי, תוך הרגשה שבהבחנה זו מצוי אחד המפתחות החשובים להבנת היחס הדיאלקטי בינינו לבין הגולה, ובינינו לבין הגאולה. ועם זאת קשה לי לשער דמותה של צמיחה רוחנית, בדומה לקבלת האר"י – אשר תמצא בעתיד את הביטוי הסמלי לתקופתנו. הסמלים של ספרותנו הם בדרך-כלל רדודים ושקופים למדי, ותיאולוגיה ודאי שאין בהם. אם כי דומני שמברנר ועד ימינו כבר נוצר גרעין של ביטוי הווייה יהודית מקומית בארץ-ישראל, אשר לימים אי אפשר יהא להבין את תקופותינו אלה מבלעדיו.

ב. עניין המעבר דרך החילוניות מפחיד אותי יותר מאשר קוסם לי, בתור אדם חילוני, מאחר שדומני כי יש בכך נסיון לראות את כל ההווייה החילונית בישראל (בדומה לדוגמא שאתה מביא בדרך-כלל מן הרב קוק) – כמין הווייה של קליפות שיש לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה. והרי זוהי טענתך כנגד פירושו של בובר לחסידות – שהוא אינו מבחין בכך שהעלאת הניצוצות פירושה הריסתה של המציאות ולא חיובה, ולא הגשמתה. אם אתה תופס את החילוניות רק כמעבר – משמע אין בה ערכים, סמלים וקיום משלה אלא לשעתה, ורק כקליפה לגרעין שעתיד לצמוח.

זאת קשה לי לקבל, משום שקשה לי להבין מניין לך הביטחון בעתיד, שאותו אספקט אוטופי של התפתחות רוחנית אפשרית בתוך היהדות – יהא מנוע מלהיות גם משורש החילוניות? רוב-רובה של היצירה היהודית שנכתבת כיום בארץ וכן בעולם הוא פרי עטם של אנשים חילוניים המנסים איש-איש בדרכו להתמודד עם קיומו בתוך תקופתו. הם החושבים, הם התוהים והם המתחדשים. ואילו בצד הדתי נעשתה יראת שמיים כמין תדמית של ביטוח נגד ספקות, והדברים ידועים.

אין אלה אלא כמה הרהורים בשולי ספרך, אשר כל מילה בו חשובה לי כי במשך כל השנים אני רואה עצמי תלמידך ומחזיק ברוב-רובה של השקפת עולמך כחלק מדרך-חיי והבנת עולמי ויהדותי. ואף חוזר עליה לא פעם במפגשים ובהרצאות."

דברים שגרשם שלום ענה לי, במכתבו מ-1 בפברואר 1976, הם מעין המשך וסיום לשיחתי המודפסת עימו: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", ואולי גם חזות לעתיד:

"רב תודות לך על מכתבך מלפני עשרה ימים. לא ראיתי עוד את רשימתך ואינני יודע מה העלית שם. סוף-סוף לא קיבצתי מאמרים רבים ושונים כדי לעורר ויכוח על דיעות מסויימות שהבעתי אלא כדי לתת בידי הקוראים (שמרביתם אינם יודעים כלום עליי) ליצור לעצמם איזו דמות כוללת: במה עסקתי מעבר לעבודה פילולוגית ומה היו שורשי יניקתי. תמהני אם מישהו יפנה תשומת ליבו לצד זה שבספר.

מה שכתבת על סמלים שיביעו את משבר תקופתנו בתולדות עם ישראל – בוודאי הצדק עימך שאין כל סיכוי שיהיו מסוג קבלת האר"י, ומעולם לא חלמתי על כך ונתתי טעמי ונימוקי להיעדר אפשרות כזאת באחד המאמרים, לאמור שאין עוד סמכות משותפת ומחייבת את הציבור שמתוכה יצמחו סמלים שיוכלו להתקבל על דעת הכלל בתחום הדתי. לא אמרתי שזה לא יוכל להשתנות עם מסיבות ההיסטוריה, אבל עם שקיעת האמונה בתורה מן השמיים ניטלה סמכות זו המצמיחה סמלים, ניטל הבסיס המשותף. ההווייה היהודית המקומית בארץ-ישראל איננה בסיס כזה והיא עשוייה, כפי שכל מריבותינו מוכיחות, להתפרש בצורות מנוגדות תכלית ניגוד.

לא אמרתי מעולם שהמעבר דרך החילוניות קוסם לי: יכול להיות שהוא מפחיד לא רק אותך אלא גם אותי. השאלה היא אם תימצא דרך אחרת. אמונתי היא שאמנם רבו יותר הסיכויים שהחילוניות הגמורה מביאה בעקבותיה את תמורתה הדיאלקטית ותצמיח אנשי אמת ואנשי אמונה מאשר העולם המסתגר של המסורת. לעומת זאת יש לומר כי דבריך שרוב-רובה של היצירה היהודית בזמננו היא פרי-עטם של אנשים חילוניים, אינם נכונים כל כך כפי שאולי היו צריכים להיות! מצאתי הרבה מאוד 'תוהים, חושבים ומחדשים' גם במחנה המכונה דתי."

עד כאן.

תל-אביב, יוני 1985

סוף המבוא

* * *

יצחק בן-דוד: תבן ומוץ אינם אותו דבר!

אהוד, שלום.

כמי שראה בילדותו ערבים ויהודים מפרידים את התבן ורק אחר כך את המוץ מהבר –  אני מנסה להשיב לתהייתו של עמי עתיר, בהקשר למאמרו של עוז אלמוג בעתונך.

אם בעקבות הפייסבוק  מבקשים לדקדק בעברית – אזי תבן ומוץ אינם אותו דבר, ולא שניהם מובדלים יחד מהבר. העברית היפה והחסכנית לא היתה מבזבזת שתי מילים יפות כמו תבן ומוץ כדי להגיד אותו דבר. יש משמעות ויש סדר ביניהם, כמו בחג-השבועות, שבו נשיר "שיבולים, שיבולים, שיבולים  עומרים נביא הגורנה, בר באסם נאגור-נא..."

תחילה, בגורן, מופרד הקש מהשיבולים, נדרך ונעשה לתבן בתהליך הדיש – במכות עם מקלות ארוכים או במורג רתום לבהמה; ונשארים הגרעינים. אז "זורים את התבן אל הרוח" באמצעות קלשונים (גם מעץ) או נפות גדולות, והגרגרים הכבדים יותר ממנו נופלים ליד הזורה. והיודע יודע, שהתבן משמש גם למאכל  סוסים וחמורים – בד"כ כשהוא מעורב בשעורה; או משמש גם לעשיית לבנים מבוץ  (גם כפי שעשו העבדים, בני-ישראל במצרים: "תבן אין נותנים לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו").

אחר כך, אוספים את הגרעינים בשלמותם על קליפותיהם וכאשר מופרדת קליפת הגרעינים מתוכם,  מופרד המוץ.

ושוב, בעזרת נפה גדולה "זורים את המוץ לרוח".  וכל מי שקטף בילדותו שיבולים בשדה, קילף ואכל להנאתו גרגר, גרגר, יודע – הקליפה היא המוץ.

את זאת עושים לפני שטוחנים את גרגרי החיטה הנקיים לקמח (או משאירים "חיטה מלאה" לקמח עם סיבים).

 ואפשר גם להכין הריפות – כאשר מבשלים את גרגרי החיטה בדוודים גדולים על מדורה, אח"כ מכים במקבת גדולה בתוך בור באדמה, להפרדת המוץ מהגרגרים, פורשים שטיחים גדולים על הגג או אפילו ברחוב, ומייבשים עליהם  את גרגרי החיטה המבושלים.

זה הרגע שמחכים לו הילדים –  לעבור ו"בהיסח-הדעת" לחפון מהגרגרים הרכים והטעימים ולברוח...

והמהדרים, מערימים בקעריות ובוזקים מעט סוכר – מעדן מלכים ממש, כפי שתעשינה האמהות לילדיהן וגם לילדי השכנים.

ולאחר שתיבש החיטה בשמש, יגרסו אותה ברחיים של יד עשויים אבן – שכב ורכב, ויכינו גריסים שמהם יכינו טבולה, או ימלאו עלי-גפן או קישואים –  עם בשר ותבלינים, טעים מאוד.

* * *

שלמה אראל

על פעולות ההצלה של חיל הים ברעש שפקד את האי קפלוניה ב-1953

  באוגוסט 2003 הגיעו שתי ספינות טילים של חיל הים, שהוזמנו להשתתף בארועים שנערכו בארגוסטולי, בירת האי קפלוניה, לציון 50 שנה לרעידת האדמה שפקדה את האי והשאירה במקום עיי חורבות. עם הספינות הגיעו גם כמה מהמפקדים שפקדו על פעולות ההצלה שביצעה השייטת של הפריגטות (וגם קורבטה אחת, אח"י ווגווד).

ולשאלתו של חיים אנלין: כן, בשנת 2003 נשמר השם כיכר "ישראל" וגם מוצב שם לוח שיש גדול המתאר, ביוונית ובאנגלית, את פעולות ההצלה של השייטת הישראלית. המרגש ביותר באותו ביקור היו פגישות עם קשישים, שהיו ילדים בשנת 1953 וניצלו על ידי מלחים ישראלים. כמה מהם אף הגיעו במיוחד מהבירה אתונה כדי להשתתף בעצרת הזיכרון שנערכה על ידי השלטונות, ולפגישה עם המלחים הישראלים.

תהיה המדיניות של הממשלה היוונית כיום אשר תהיה – אני סומך על ידידינו בקפלוניה שלא ישכחו לעולם.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

3. אביה מוציאה מבית-הספר, ראשית התבגרותה.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע, שלהי 1909, חל משבר בחייה הצעירים. אביה מוציא אותה מבית-הספר יק"א שבו היא לומדת כשבע שנים, עד הכיתה השישית לערך (טרם נהוגות אז שמונה כיתות), ופוקד עליה לשבת בית. לדבריה היא יושבת בבית שנה, ובעדות אחרת, לראובן שהם, במשך למעלה משנה. חבריה הקרובים, בוגרי המחזור הראשון של בית-הספר לבנים יק"א בשנת תרס"ח, 1908, ממשיכים את לימודיהם בגימנסיה העברית החדשה ביפו, "הרצליה", הקרוייה – הגימנסיה העברית, או היפואית, ואסתר רואה ועיניה כלות.

מה הסיבות להחלטה החמורה של האב?

בשנת 1909 נוסע אפריים הראובני, מנהל בית-הספר לבנות יק"א, שבו לומדת אסתר, להשתלם בבוטאניקה באוניברסיטאות של לוזאן ופראג. הנהלת יק"א פונה לדוד חיון, מנהל בית-הספר לבנים יק"א, לארגן את שני בתי-ספרה וגניה למוסד אחד, וכך מאפשרת לו לחולל את המהפכה שביקש מכבר, לימודי בנות ובנים יחד בכיתות מעורבות. זאת אולי גם בהשפעת הרוחות החדשות שמנשבות במושבה בתקופה של מלחמת "הזקנים" ב"צעירים". עד אז לומדים בנים ובנות בנפרד אם כי באותו בניין ברחוב יפו (ז'בוטינסקי).

על הפרדת המינים בבית-הספר מספרת אסתר:

הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי-הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית-הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי-טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –

ברשימה אוטוביוגראפית, שהיא שולחת לראובן שהם, היא כותבת על אותה תקופה:

כאן באה הפסקה, עירבבו את בתי-הספר – נערים ונערות יחד, וכאן עמד אבי הנאור, המשכיל, והתעקש – עם נערים: לא! והוציא אותי מבית-הספר. שנה ויותר ישבתי בבית וזו היתה מכה גדולה בחינוכי. האיסור הזה – היה לו השפעה לא טובה עלי.

ולרבקה כצנלסון היא מספרת:

הצימאון שלי לדעת היה מטורף בנעוריי, וחמתי בערה בי כאשר אחי הבכור ברוך נשלח ללמוד בירושלים, ואילו ביחס אליי אמר אבי, החכם והנפלא, כלאחר יד: "זו תתחתן ותלד בנים..." – קיפוח זה לא אשכח ולא אסלח. הייתי מעתיקה ממחברות הנערים שלמדו בגימנסיה "הרצליה", פיטמתי את עצמי בספרים, אך עד היום אני מרגישה שחסרה לי השכלה ספרותית שיטתית.

בחוברת "100 שנה לבתי-הספר מייסודם של הברון וחברת יק"א-פיקא" מספר ברוך אורן כי תחילה התקיים במושבה חינוך בעל צביון דתי מובהק, בשיטת ה"חדרים". כך היה בראשיתו גם "בית-ספר הברון", שנוסד בשנת תרמ"ה, 1885, מעין "חדר" לבנים ו"חדר" לבנות, שכלל בתוכניתו תורה ותפילה בלבד, ושכן בשני חדרים צרים בפינת הרחובות פינסקר וחובבי-ציון.

בתרנ"ה, 1895, מועבר בית-ספר הברון לבניין הפקידות-לשעבר ברחוב יפו (ז'בוטינסקי), שנוסדים בו גן-ילדים ובית-ספר יק"א לבנות. ככל שגוברת בשני בתי-הספר השפעת הפקידות, שחדורה ברובה רוח של התבוללות צרפתית, נוסף בהם המרכיב של צרפתית כלשון הוראה במקצועות הכלליים, ללא הדגש הלאומי, העברי והחילוני. היידיש שלטת כשפת לימוד, העברית מדוברת רק בהברה אשכנזית, ועם זאת, באווירה הדתית השמרנית של המושבה, הולך בית-הספר יק"א לבנים ודועך, ויש בו פחות תלמידים מאשר בבית-הספר יק"א לבנות.

זו המציאות שאליה מגיע חיון הצעיר בשלהי 1904, כאשר מוטל עליו לעצב בית-ספר לאומי, חילוני ומודרני. דוד חיון, שבתחילתו נרשם שם-משפחתו – מוגרבי, נולד בדמשק ב-1881, נשלח להמשיך את לימודיו בבית-המדרש למורים של אליאנס בפאריס, ונירשם שם למחלקה לפדגוגיה של אוניברסיטת סורבון, "סורבונה" בפיו. רק בן עשרים וארבע הוא בשלהי 1904, בבואו לנהל תחילה את בית-הספר לבנים יק"א, שנקרא עדיין "בית-ספר הברון", ובשנים 1908-1905 יש בו רק ארבע כיתות.

הוא נעזר בהשכלתו האירופאית, בידע שלו במקצועות היהדות, בכשרונותיו הפידגוגיים והניהוליים. שנת הלימודים הראשונה בהנהלתו היא שנת תרס"ה, 1905. בין החידושים המכריעים שהוא מצליח להכניס בשנים הראשונות: מעבר לשיטת "עברית בעברית" בהוראת כל המקצועות. תוספת כיתות עליונות לפי תוכנית של שמונה כיתות, מאל"ף עד חי"ת, והפיכת בתי-הספר יק"א לבנים ולבנות לבית-ספר מעורב אחד, החל משנת 1909, זאת כניראה כבר בבניין שברחוב רוטשילד, פינת רחוב פיק"א.

חיון עתיד לעמוד בראש בית-הספר פיק"א במשך ארבעים ושתיים שנה. כאשר אני מתחיל ללמוד בו, הוא עדיין מנהלו – בעל הדרת שיבה וקול רועם, גרוני, בהדגשת החי"ת והעי"ן במיבטא ספרדי, ובעל סמכות.

*

בעיני אסתר, בת-האיכרים – שש השנים שבהן היא לומדת בבית-הספר לבנות יק"א הן מן היפות בחייה. גם בעיני המנהל דוד חיון מצטייר בית-הספר העברי המעורב, שאותו הצליח לעצב ברוח מודרנית – כהישג גדול. אחרת ניראה בית-הספר בעיני שמעון קושניר, יליד דצמבר 1895, הצעיר מאסתר בשנתיים לערך, שמתחיל ללמוד בבית-הספר בשנת 1909 או 1910.

שמעון קושניר הוא בן למשפחה חדשה במושבה, דלת-אמצעים. תחילה לומד שמעון יחד עם אחיו הגדול ראובן בתלמוד-תורה, ואולם: "גם בית-ספר חילוני עממי היה במושבה, בית-ספר מעורב לבנים ולבנות. שפות הלימודים במוסד זה היו עברית וצרפתית. בעוברי על פני בית-הספר הייתי מקנא בילדים המשחקים בחצר, עליזים וחופשיים, וכילדים כן המורים, כמו קורצו מחומר אחר – לא המלמדים שבתלמוד-תורה."

בספרו "בכור מכורה" מספר שמעון:

לשנת הלימודים החדשה נתקבלנו, אני ואחי ראובן, לבית-הספר החילוני, שהיה מיסודה של היק"א. מנהל המוסד יהודי ממארוקו, חניך האליאנס, רווק, לבוש הדר ונוהג סלסול בעצמו, היה מדבר עם התלמידים צרפתית, ומתגורר בקומה העליונה של בניין בית-הספר. על המורים, שרובם היה מאזרחי המושבה, נוספו באותה שנה שני מורים מאנשי העלייה השנייה – זאב סמילנסקי והד"ר יהודה מהרשק.

מה רב היה ההבדל בין המישטר ושיטת הלימודים בתלמוד-תורה לבין אלה שבבית-הספר. גם הסידורים הפנימיים בכיתות, – הספסלים והשולחנות, אחרים היו. יושבים היינו שניים-שניים אל שולחן, ראשינו גלויים בשעת הלימוד, בנים ובנות יחדיו. כל שיעור לא נמשך אלא שעה אחת, ובהפסקות שבין שיעור לשיעור נתמלאה החצר שאון ועליצות.

רוח אחרת נשבה מסביב, אך לא תמיד רוח טובה ונוחה. רוב התלמידים היו כאן מבני האיכרים האמידים שבמושבה, עזי-פנים ויהירים, ובנו לא נהגו בעין-יפה. משיצאתי בפעם הראשונה לחצר בעת ההפסקה ועמדתי כמהסס מן הצד, הקיפוני הילדים ואחד מהם ניגש אליי, תפשני, ריחרח קימעה, עיקם אפו והכריז:

 "ילדים, נודף ממנו סרחון של רוסי, חזירון רוסי."

וכל בני החבורה געו בצחוק.

דומם נשאתי את עלבוני ודבר לא סיפרתי בבית. פרשתי מילדים אלה. נוכחתי לדעת כי זרים הם לי, וגם במשחקיהם לא לקחתי חלק.

שמעון קושניר מציין לטובה את המורה זאב סמילנסקי שישותו היתה בשבילו אחיזה של ממש במוסד הזר והעויין. בקיץ אוספים הילדים את פרחי השיטה הצהובים מגדרות הפרדסים, שמשמשים חומר לתעשיית הבושם. בתמורה שהם מקבלים תופר הסנדלר נעליים חדשות לשמעון, לאחר שהנער הלך יחף כל הקיץ כי הוא מסרב לנעול נעליים משומשות, שהאב הביא מיפו.

בט"ו בשבט מטיילת הכיתה ליער האקליפטוסים של המושבה, על גבול הביצה (בצפון איזור התעשייה קריית-אריה, כיום). שמעון חולץ את נעליו ומטפס בשמחה, כשאר חבריו, על אחד העצים. כשהוא יורד, מתברר שנעלמה אחת מנעליו. למרות חקירת המורה זאב סמילנסקי, אף תלמיד אינו מודה בתעלול, ואין מחזירים את הנעל החסרה אלא מלגלגים על שמעון. הוא נצמד אל אחד העצים ופורץ בבכי. "ניגש אליי המורה וליטפני גם נחמני," מספר שמעון, "קולו רעד. הרימותי אליו את עיניי, וראיתי גם בעיניו דמעות. קמתי והלכתי איתו, כשרגליי יחפות ובידי נעלי היתומה. הילדים כבר הרחיקו לפנינו. הלכתי עם מורי ושתקנו. את נעלי נשאתי כעדות אומללה להביאה לבית הוריי, אות לאסוני הגדול."

לאחר שנים רבות אני יושב במרפסת ביתו של שמעון קושניר ברחוב המעורר בגבעתיים, טועם לראשונה בחיי מפרי האפרסמון שאותו הוא מטפח בחצר, לצד פרחי ציפור גן-העדן, שני גידולים שכמעט אינם מוכרים עדיין בארץ – ואיתנו יושב מתתיהו אריאלי, אחיו של הסופר ל.א. אריאלי (אורלוף), שעל סיפוריו, כמו על סיפורי ברנר, גדל שמעון בנעוריו.

מלגלג מתתיהו: "אז מה, שמעון? אתה לא סלחת עד היום לפתח-תקוואים ההם שגנבו לך את הנעל!?"

*

הקמת בית-הספר המעורב ב-1909 מעוררת סערה בקרב הציבור הדתי בפתח-תקוה. לומדים בו בגילוי-ראש, בנים ובנות יחדיו. המתנגדים רואים בכך לאו-דווקא "סכנה" של תרבות עברית חדשה אלא "התבוללות" ברוח הצרפתית, הזרה ובעלת-האמצעים, של פקידות הברון.

מקוממת אותם במיוחד ההתעמלות הפומבית המשותפת של בנים ובנות מדי בוקר, "חילוץ עצמות", שנמשכת מאז בבית-הספר במשך עשרות שנים [גם אני לקחתי בו חלק]. ב-1910, נפתח, כאמור, במושבה בית-הספר הדתי לבנים "נצח ישראל". ההחלטה על החינוך המעורב מזרזת את הקמת בית-הספר "נצח ישראל" לבנות. ייסודו בא כנגד החינוך המודרני, המעורב, בבית-הספר יק"א, שמוריו מקבלים את משכורתם מחברת יק"א. חברה זו מחליפה את פקידות הבארון ומשמשת המשך לה, ולכן חיון ומוריו יכולים לנהוג במידה של עצמאות ומודרניות.

ייתכן אפוא שרוחות-הפרצים הנושבות במושבה – במקביל ל"מהפכה" בחינוך – הן שגורמות להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. קרוב לוודאי שדיעות אימה הן כדיעות הנשים שמתנגדות בתקיפות לד"ר ברנשטיין-כהן. אבי, בנימין, ילד כבן שש-שבע, נשלח להתחיל את לימודיו ב"נצח ישראל" הדתי, ורק לאחר כשנה-שנתיים מועבר לבית-ספר יק"א.

יהודה אינו מתייחס בזכרונותיו למלחמת "הזקנים" ב"צעירים", גם לא לבית-הספר המעורב, אך מייחד פרק ל"ימי העלייה השנייה", ולהשלכות של מהפכת התורכים הצעירים ב1909- על ביטחון המושבה. ד"ר ברנשטיין-כהן מופיע בזכרונותיו בהקשר אחר. אל המשלחת מארץ-ישראל, שבה משתתף יהודה, ואשר נפגשת עם הברון רוטשילד בפאריס במאי 1901, מצטרף מטעם חובבי-ציון גם ד"ר כהן-ברנשטיין, זאת בטרם עלותו ארצה. הדוקטור מוצא חן בעיני יהודה, שכותב ביומנו מיום 7.5.1901 כך: "השאר – חמים מאוד, בייחוד כהן-ברנשטיין."

ויש אולי סיבות נוספות להוצאתה של אסתר מהלימודים: הכורח למכור את הבית ברחוב רוטשילד, בגלל חובות. מאוד ייתכן כי ליהודה ראב אין אפשרות כספית להמשיך לשלוח את אסתר לבית-הספר, ובוודאי שלא לגימנסיה העברית ביפו, אבל בגלל גאוותו ה"הונגרית" הוא מעדיף להציג את השארתה בבית כהתנגדות לחינוך המעורב.

ולא רק זאת, אולי הוא חושש שבתו תגדל משכילה מדי. יהודה ראב התנגד באופן עקרוני לאפשר חינוך גבוה לבניו, אפילו בגימנסיה, ולא מסיבה של שמרנות דתית אלא מהשקפת עולמו הלאומית-איכרית – אם בניו יהיו משכילים מדי, יש חשש שיעזבו את עבודת האדמה, וייעשו "פאראזיטים".

*

שנת תר"ע, 1910-1909, היא אפוא אחת הקשות בחיי אסתר, שהיא עתה בת חמש-עשרה, שש-עשרה.

היא מאוהבת.

היא יושבת-בית, מושבתת מלימודים, והיא מקנאה: משה, שאותו היא אוהבת, ובחברתו צמחה בתקופת לימודיה בבית-הספר במושבה, זו "תקופתי היותר יפה בחיים", וכן מרים חברתה – לומדים השנה, תר"ע, 1910, בכיתה ה' (חמישית, כלומר ט' של היום) במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו; בחברת-הנעורים הלומדת של בני-גילה נוצרים קשרים רגשיים חדשים, אשר לה, המנותקת, אין חלק בהם. בערבים הם מנגנים בכלים שונים בבית שרתוק, קוראים ומנהלים שיחות. רבקה שרתוק מנגנת בפסנתר ומשה בכינור.

גן-העדן הפרטי של אסתר, "חצר המלכות", הבית שבו עוברות עליה שנות ילדותה המאושרות ביותר, עומד להימכר לזרים, ובכך מסתיימת תקופת הילדות האיכרית, התמימה והקסומה, שעליה היא עתידה להתרפק שנים רבות – בסיפורים, בראיונות ובזכרונות.

אסתר מצוייה בעיצומו של גיל ההתבגרות ומגלה את מיניותה. אולי גם ביקרה בשיעורי ההיגיינה לבנות, שנתן אבי-חברתה, הרופא ברנשטיין-כהן. היא נתונה במשבר, יצריה מתעוררים בה, איסורים ורגש-אשמה מגבילים אותה – והיא מתחילה למרוד בהוריה לא רק בנושא הישארותה בבית ללא לימודים אלא כמעט בכל, חולמת על עזיבת המושבה והליכה הגלילה, לייסד את "ירדניה". היא מושפעת מן הרוחות החדשות שמביאים צעירי העלייה השנייה, ומחלומותיו של משה כרמי, שמושפע עימה יחד מצעירים אלה.

בטיוטה אוטוביוגראפית שהיא מכינה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מתארת את השפעתם עליה: "ניצני העלייה השנייה, גל של רוסיה טולסטואית, גוגולית, דוסטוייבסקית, אנשי מעשה ואנשי ספרות – הוגי-דיעות ומגשימי אידאלים, חוצבי-להבות בנאומיהם ובמעשיהם – שאני נסחפת לתוכם בהתלהבות רבה – "

*

בחוג חייה של אסתר בתקופה זו בולטים שני צעירים שנולדו במושבה: משה כרמי ואבשלום גיסין,

אחת שבאה לגור בה עם משפחתה, בעודה ילדה קטנה, לורט פסקל,

אחת אורחת, מרים ברנשטיין-כהן,

ואחד שנולד בירושלים ולומד בביירות, בן-דודתה של אסתר, אברהם-חיים גרין –

מחמישיית הצעירים הללו, שכולם קשורים למושבתה או למשפחתה, ראשון ימות הרופא אברהם-חיים ב-1918, במגיפה בצפת,

אבשלום ייהרג בקרב ההגנה על פתח-תקוה, במאי 1921,

לורט תשים קץ לנפשה בשלהי 1923,

משה יינשא, יקים משפחה בעין-חרוד, אך ימות ב-1952, והוא בן חמישים-ושמונה בלבד,

ורק אסתר ומרים עתידות להגיע לגיל מופלג, אף כי הקשרים ביניהן לא יימשכו מעבר לשנים האלה של נעוריהן.

*

לילה. אסתר – נערה רזה, מרדנית, סובלת כמרבית בני-מושבתה מהתקפות חוזרות של מחלת המאלאריה, יושבת במיטתה המכוסה ב"חופה" של מוסקיטר – כילה לבנה להגנה מפני היתושים. בתוך מגדל לבן-שקוף זה היא חשה עצמה כבתוך טירה קטנה, מבודדת לנפשה, וערה לרחשי התבגרותה שאינם מובנים לסובבים אותה.

קרש לאורכה של המיטה משמש לה כשולחן, עליו ניצבת מנורת-שמן קלושה, לאורה היא מתחילה לרשום בפנקס קטן, "פנקסי האהוב", בעיפרון ובאותיות זעירות:

ספר זכרונות לשנת תר"ע / אסתר הירדנית, פתח תקוה, ד' כסלו.

כתב-היד זעיר ולעיתים לא ברור. הכתיב חסר בדרך-כלל, כמעט שאין פסיקים ונקודות. סימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין את שיריה ואת מרבית הפרוזה שלה, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –

ומדוע עיפרון? – עט נובע הוא דבר של מותרות, וגם בבית-הספר אינו נהוג. כותבים בעט-ציפורן, שמצריך טבילה בקסת-דיו, ומספג – כך אי-אפשר לכתוב בהיחבא, בפנקס.

בדף הכריכה האחורי של הפנקס נכתב, אולי על ידי בן-כיתתה לשעבר, משה כרמי, לאחר שהוא קורא את הפנקס ומחזירו לה:

אסתר, זכרי שאת נשבעת לי לחיות! זכרי, ירדנית שלי.

ואחר כך באה מעין כתובת, בעברית ובאותיות לועזיות:

אסתר ראאב

אסתר הירדנית

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

ועוד פעם: "זכרי את הירדני שלך." – ועל פס בד לבן, מודבק, האוגד מבפנים את גב כריכת הקרטון, נכתב: "משה כרמי מירדניה, אסתרקה, שלחי לי את פנקסך הקודם, הירדני שלך."

האם חשפה אסתר את פנקסה בפני משה? ואולי דבריו הם המצאה שלה, ולא כתב-ידו? – מתברר גם שזה אינו יומנה הראשון. קדם לו פנקס, שאבד, או שטרם פוענח. חלק מפנקסיה הקטנים, המצויים בעזבונה, כמעט שאי-אפשר לפענח, ולעיתים גם התוכן אינו ברור. מכל מקום, בזכות הפנקס, שנמצא עשרות שנים במגרתה, ודומה כי מעודה לא שבה לקרוא בו – גלויים בפנינו לבטיה וסודותיה יותר מאשר בשנותיה הקודמות, שעל פי זכרונותיה המאוחרים – מצטיירות באור קצת פחות עצוב, מהמתואר ביומן תר"ע ב"זמן אמת".

התאריך ד' כסלו תר"ע, שהוא 18.11.1909 – שגוי כניראה, כי הוא חוזר אחר דפים אחדים יחד עם הציון "חג החנוכה" – לכן אולי זה כ"ד כסלו, ערב חנוכה, 8.12.1909, או ד' טבת, יומיים לאחר חנוכה, 18.12.1909, שהרי חג חנוכה אינו יכול לחול בד' כסלו.

* * *

עמוס כרמל

ועידת הנשיא – הזיות נוצצות

בראשית שנות החמישים יצאו שני צעירים ישראלים ממשלחת משרד הביטחון בניו יורק ל"קורס לניהול מתקדם" באוניברסיטת הרווארד. אחד מהם, אהרן רמז, טייס קרב במלחמת העולם השנייה ומפקד חיל האוויר במלחמת העצמאות, ולימים ח"כ ושגריר, לא החשיב את הקורס הזה די הצורך לכלול אותו בפרטים הביוגרפיים שסיפק לאתר הכנסת. האחר, שמעון פרס, הקפיד לעומת זאת מאז ואילך לציין בפרסומים רלוונטיים כי השכלתו כוללת לימודים באוניברסיטת הרווארד.

 שלושת השבועות של הקורס הוקדשו, דרך אגב, לפי פרס עצמו, גם ללימודים מעמיקים בקשירת עניבה, בלגימת שתי כוסיות ויסקי בבת-אחת ובשיח מסיבות קוקטייל. שלושת השבועות האלה הטביעו בו, ככל הנראה, את הרושם העז שזיקוקים דינור – ממשקאות, מסיבות וחומר-גלם ליחצ"נים – הם חלק מרכזי בכל יומרה לדיון אינטלקטואלי. יכול להיות שאז נעשה הצעד הראשון ליצירת הבלון הנפוח הנקרא "ועידת נשיא ישראל – פונים אל המחר", המרחף עתה בשמי ירושלים.

לכאורה, מה רע באירוע הזה שמזמן יחדיו אלפי ידוענים יהודים מרחבי העולם לתהות איך ייראה המחר, וגם לעסוק בין קבלת פנים לקבלת פנים בעניינים כמו פני המזרח התיכון, עתיד ההשכלה הגבוהה ומגמותיה של הכלכלה העולמית? במבט ראשון, הוועידה הזאת כולה מחמדים ואופקים נרחבים ותקוות גדולות ונביאי מחר עם תעודות.

אבל למרבה הצער, להיגיון ולניסיון יש סיפור משלהם, שאינו תואם את התמונה הוורדרדה הזאת. במחשבה צלולה קשה מאוד להבין איך שלושה ימים של דיונים (בניכוי הזמן הרב שיוקדש לחובות הפרוטוקול הנוצץ) יספיקו לדיון רציני באחד מסעיפי סדר-היום של הוועידה. קשה מאוד גם להבין איזה דיון רציני יכול להתקיים בנוכחות אלפי משתתפים – אפילו אם יש ביניהם מאות בלוגרים, שהם מטבע הדברים יצורים דעתניים. וקשה מאוד גם להבין מה בדיוק תורמים לדיוניה המעמיקים של הוועידה מאורות אינטלקטואליים כמו הזמרת שאקירה, הקומיקאית שרה סילברמן, הסקסולוגית רות וסטהיימר או נשיא מקדוניה ג'ורג'י איבנוב.

במאמץ רב אפשר להעלות על הדעת שדמויות אלה אכן נושאות במוחותיהן חזון משמעותי של "המחר", אבל די להעיף מבט חטוף בהיסטוריה של החומש האחרון ולהבין שגם מומחים גדולים יותר מצאו את עצמם שוב ושוב מול התפתחויות דרמטיות מדהימות ששום שפחה לא ראתה על הים ושום ועידה עתירת תקשורת לא חזתה במרכז הקונגרסים בירושלים.

אדרבה, ועידת הנשיא הנוכחית היא השלישית במניין. מישהו יכול לזכור מה היה הערך האינטלקטואלי המוסף של שתי הוועידות הקודמות? מישהו יכול להצביע על בדל בשורה או חידוש שיצאו מהוועידות ההן? עובדה היא שאפילו המארגנים, בראשותו של הנשיא פרס, המשתבח באהבתו לספר, לא מצאו בהן די "בשר" לסכם את תוכנן בכתב.

ועובדה היא, כמובן, גם ההון הציבורי – עשרות מיליוני שקלים – שהושקע בהן ובוועידה הנוכחית. ההון הזה גוייס מכספי המיסים שלנו ומתרומות שהיה אפשר וצריך לתעל אותן למטרות חשובות פי כמה מהתחככות "מיטב המוחות של העם היהודי" במלונות חמשת הכוכבים של ירושלים.

אם להביא דוגמה אקטואלית זעירה אחת, באפס קצה של ההון הזה היה אפשר לפתוח מחדש את שערי הספרייה העירונית הסגורה בקריית שמונה, שתורמת ל"מחר" של העיר הצפונית יותר מכל תנובתה של הוועידה הראוותנית. אבל מה לנו ההווה האפור, אם אפשר להצטעצע ב"כוכביו" ובהזיותיהם על העתיד?

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 22.6

* * *

שוק אמנות בגלריה אנגל

גלריה אנגל חוגגת לילה לבן בשני ימי מכירה מיוחדים לקראת הקיץ:

שוק אמנות של מאות פריטים, ספרי אמן, אובייקטים, עבודות ציור ופיסול

יום חמישי, ערב לילה לבן, 30.6 בין השעות 10-23

וביום שישי, 1.7, בין השעות 10-14

לפרטים נוספים:

גלריה אנגל, גורדון 26

טלפון: 03-5225637

דוא"ל: info@engel-art.co.il

אתר: www.engel-art.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

לשמוע את דבריה של ואפא סולטן האמיצה על האיסלאם והנשים

http://www.youtube.com/watch?v=RFN8ahYN1b0


 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חזרנו ובדקנו מה מחיר גביע קוטג' "תנובה" 5% [250 גרם] בצרכניה שלנו, בפינת הסופר דוד פרישמן והפילוסוף הרמן כהן. ובכן לא 8 שקלים ולא קרוב ל-8 שקלים אלא 6.97 שקלים בלבד, אבל לצד ה"תנובה" אכן יש גביע דומה מתוצרת שטראוס ומחירו 7.5 שקל!

ברשת אי.אם-פי.אם מצאנו גביעי קוטג' 5% של טרה ושטראוס במחיר זהה של 7.99 שקל.  קוטג' תנובה 5% עלה ברשת 7.5 שקל. כלומר עדיין זול יותר מהמתחרות, אבל יקר יותר ממחירו בצרכניה "שלנו", שכנראה מורידה את פער התיווך לטובת צרכניה.

בכל זאת, לאור האווירה הכללית, החלטנו לחדול מעת לעת לשים בצלחת, ליד סלט הירקות שלנו, את גבינת הקוטג' – ולהשתמש לשם כך בכמה כפיות של טחינה גולמית. מחיר צנצנת טחינה שמשקלה חצי קילו – 7.99 שקלים! – לא יאומן! – והכמות מספיקה לארוחות רבות ומזינות מאוד.

* "בקלנסווה אותרו 36 מתפקדים בעלי אותו מיספר טלפון. שיעור המגזר הלא-יהודי הוא 23-25 אחוזים מן המתפקדים למפלגה." [הארץ אונליין, 22.6]. יהיה זה פלא אם "העבודה" תקבל אפילו 1% של הקולות בבחירות לכנסת ב"מגזר הלא-יהודי" בקלנסווה. וכבר היו דברים מעולם, גם במפלגות אחרות. רק במפלגות החרדיות והדתיות אין בעיות של זיופים ורמאויות כי אצלן אין כלל בחירות מקדימות לרשימות לכנסת.

* לפי דו"ח האו"ם לשנת 2010 יש 43.7 מיליון עקורים-פליטים בעולם, וזאת לפני "אביב העמים" הערבי – שוודאי הירבה ועוד ירבה את מיספרם. 5 מיליון מתוכם הם פלסטינים. איזו חוצפה מהולה בשנאת ישראל היא לכלול חמישה ואולי שישה דורות של פאראזיטים "פלסטיניים", חלקם צאצאי מהגרים לארץ-ישראל לפני 48', אלה שמתפרנסים זה 63 שנים על חשבון אונרוו"א, ארה"ב ואחדות מארצות אירופה, ויש ביניהם גם אנשים עשירים ומבוססים מאוד – לכלול אותם יחד עם מיליוני הפליטים האמיתיים, המסכנים, עקורי הבית – ברחבי העולם, פליטים שאיש לא דואג להם וגם לא ידאג כי אי אפשר להאשים במצבם את ישראל וגם לשנוא אותה על כך!

* עמיר פרץ, המתמודד על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה קרא היום (שני, 20.6) למצביעי הליכוד לעבור לעבודה. "העבודה מייצגת היום את מורשת בגין, אנחנו הבית שלכם!" אמר פרץ במסיבת עיתונאים שכינס. ["הארץ" אונליין, 20.6].

ככה זה כשליקוי המאורות ב"עבודה" נמשך והאג'נדה החברתית-לשעבר, שהתאימה למצביעי הליכוד יותר מאשר למצביעים האמידים של "העבודה", מקבלת נופך סכלי מהמורשת הביטחונית של בגין! – פרץ לא חכם, כבר אמרנו?

* במקום נחילי מדוזות (שלא היה להן זכר) הוקפנו בנחילי לוליטות מדהימות ביופיין, בים, בחוף ובדרך לים, שזרמו ללא הרף בנחילים של שדיים צעירים וגזרה רזה עדיין, וזאת ביום שני האחרון, 20.6, היום שבו החלה חופשת התיכונים. והמדהים ביותר שמעולם לא היינו מוקפים בכמות גדולה שכזו של בתולות, כי לפי הגיל שלהן, והרוחב – קשה היה לשער שכבר ידעו גבר, לפחות מרביתן נראו עם מבט וקול של גיחוכי בוסר. גיגלינג. איזו עיר נפלאה! הן יכלו להיות נכדותינו! וכולן עם ילקוטים שאותם זרקו מיד ומיד התפשטו ונותרו במיני-ביקיני. באו גם הרבה נערים, רובם שחורי שיער, לעומת הנערות שחלקן היו בהירות מאוד, וגם הכהות נראו בהירות. מוזר. אנחנו לא רק משוגעים על שדיים גדולים (ראינו זוג כבדים של אם צעירה כבת שלושים, לא יכולנו להתיק מבטינו מהבלונים שלה) – אנחנו גם איננו יכולים להסיר עינינו מפקועי ומניצני שדיים אצל נערות שכבר בגרו. אין דבר מגרה יותר משד גדול ממש כשם שאין דבר מגרה יותר משד קטן ואין דבר שלם יותר מלב שבור – לכו לחוף גורדון בחופש, בקיץ, יישבר לכם הלב ותתמלאו עדנה.

* בטח גם לכם נשארים במקרר או בחוץ מישמשים בשלים מדי, וכמוהם נקטרינות, אפרסקים, שזיפים וגם תפוחי עץ. אנחנו חותכים אותם לפלחים לא גדולים וזורקים לסיר מלא מים ומרתיחים עם חתיכת לימון ופילולות סוכרזית לפי הטעם. אפשר גם סוכר. לאחר בישול, כאשר הפירות התרככו, מצננים אותם ומעבירים במסננת דקה תוך סיבוב הולך וחוזר של העיסה. בכף רגילה. בסוף נותרת פולפה ללא נוזלים ואותה זורקים לזבל. את המיץ שנוצר מאחסנים בבקבוק זכוכית גבוה במקרר, כמו הבקבוקים של הנקטר הטרופי. זה משקה ביתי מעולה וחסכוני מאוד. אם הוא סמיך מדי אפשר למהול אותו לפני השתייה, בכוס, עם קצת מי-סודה ולבחוש היטב. טוב גם נגד עצירות, בייחוד על בסיס של שזיפים.

* במרכול במאה שערים הונהגה קופה מיוחדת לגברים, זאת בהמשך לקווי "מהדרין" של ההפרדה בין גברים לנשים באוטובוסי חברת אגד, שאם איננו טועים נהנית מסובסידיה ממשלתית, וכמובן החתונות החרדיות – ששם יש אולמות נפרדים לגברים ולנשים. ולהבדיל גם ההפרדה בבית הלוויות "סגולה" בפתח תקווה. חומרא שלא היתה בו לפני שנים.

היה לנו דוד שובב ברווקותו, יחיאל ליפסקי, שציווה את גופתו למדע כדי שלדבריו "אנשי פתח תקווה לא יילכו בלווייה שלי ויספרו עליי בדיחות!" – באותה עת כל לווייה היתה יוצאת מפינת בנק אפ"ק ברחוב רוטשילד לכל אורך רחוב חובבי-ציון עד בית הכנסת הגדול. משם היו ממשיכים ברכב לבית הקברות. ואילו בלווייה שלנו, ב"סגולה", לא יוכלו, כאמור, גברים ונשים להתחכך אלה באלה, ואנחנו מראש מתנצלים.

ההפרדה בין גברים לנשים בתור במרכול במאה שערים מוצדקת מאוד, כי כאשר מאחורי אישה או נערה דתייה/חרדית עומד גבר/נער, גם כן חרדי, הוא נדחף ותוקע את הצ'ופצ'יק שלו בסדק של אחוריה ומתחיל לחכך בה, מבעד לבגדים, עד שמביא אותה לאורגזם מהתחת. לנשים הדתיות יש גם כן חלק בחטאים הללו כי בדרך זו הן מגיעות לסיפוק עילאי מבלי חשש של כניסה להריון נוסף ולכן הן מעודדות שיתקעו להן. עכשיו יוכלו הגברים החרדים לזיין רק זה את זה בתור למרכול, ולא את הנשים. היעד, בכל מקרה ובשני המינים – יישאר התחת. אצלנו, החילונים, עושים את זה כל הזמן בתורים במרכולים, באוטובוסים ואפילו בתור לאוכל בחתונות. הנשים שלנו כבר מיומנות בחיכוכי הזיונים מבעד-לַבּד האלה, ואפילו שׂמות בתחתונים פֵּדים לפני שהן יוצאות מהבית, כי אנחנו, החילונים, מזדיינים כל הזמן שהרי כידוע החטא והטומאה הם משורש נפשנו – ואנחנו לא כמו קהל המרכולים במאה שערים, והנוסעים בקווי "מהדרין" – ששם יושבים האברכים זוגות-זוגות בקדמת האוטובוס, משחקים זה בזין של זה ואומרים תהילים.

* שמענו כי בוועידת הנשיא האופטימי [שרה סילברמן] שנפתחה שלשום בירושלים בנוכחות יותר מארבעת אלפים אורחים חשובים [שרה סילברמן] ובהם גם המועמד לפרס נובל – דוּבר רבות על הישגי חזון "המזרח התיכון החדש" של הנשיא האופטימי שמעון פרס [שרה סילברמן], והובאו לדוגמא הסטודנט שהצית עצמו למוות בטוניס, וההתקרבות החשאית [שרה סילברמן] בין ישראל לטורקיה לאור התקדמות חזון "המזרח התיכון החדש" ביחסי טורקיה עם סוריה, [שרה סילברמן] הצועדת לקראת עתיד נהדר בגן העדן העלאווי. הראו שם גם את הקיר, שלדברי נשיא ישראל האופטימי [שרה סילברמן] – ישראל עומדת להטיח בו את הראש שלה. [שרה סילברמן. שרה סילברמן. שרה סילברמן. תגידו, הדביליות הזו לא מצחיקה אתכם?]

* אין אצלנו עונש מוות אבל מינימום מאסר עולם יש להשית על גנבי מתכות והגיע הזמן גם לתפוס מישהו מהם וגם את הסוחרים אשר להם הם מוכרים את שללם הרצחני. גנבי המתכות הם רוצחים מן הסוג הגרוע ביותר! מה שהם עושים בגניבת צינורות ושסתומי גז פעילים זה טרור לא פחות מכל אירגון טרור רצחני אחר שפועל נגדנו!

* אהוד אולמרט יוסגר לרוסיה בעוון אחריותו לרצח חיילי צה"ל ממוצא רוסי שנהרגו במהלך מלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה" – ובתמורה תבטל רוסיה את בקשת ההסגרה בעוון ניסיון לרצח [עליו נשפט ברוסיה למאסר עולם] – ההסגרה של האוליגרך ליאוניד נבזלין, כיום ישראלי, בן 52, יו"ר חבר הנאמנים של בית התפוצות וממעצבי דמותו-לעתיד, בעל 20% בעיתון "הארץ", עיתן שעזר מאוד לחשוף את שחיתויותיו של אהוד אולמרט, שידיו מגואלות בדם רופא השיניים המוכה של מוריס טלנסקי בניו-יורק.

* ציטוט: המעורבות האיראנית [בסוריה] הגיעה לשיא כאשר משמרות המהפכה אירגנו את ההפגנות נגד ישראל בגבול ברמת הגולן במסגרת אירועי "יום הנכבה", ב-15 במאי ואת הפגנות "יום הנכסה" בחמישה ביוני. הדיווחים הראשונים על הנוכחות האיראנית בדיכוי ההפגנות היו אמנם בעיירה דרעא, שבה החלו ההפגנות ההמוניות, אולם מאז ניתן לראות זאת במקומות רבים אחרים. בשני ימי האיזכור הפלסטיניים, משמרות המהפכה אירגנו את האוטובוסים כדי להעביר את המפגינים לגבול. הדבר לא נעשה ביוזמת סוריה, אולם הצבא הסורי אישר את מעבר האוטובוסים לגבול עצמו. ביום הנכבה הם גם עמדו מאחורי ההפגנות בלבנון, שלא על דעת החיזבאללה ותוך התנגדות צבא לבנון. זו הסיבה שבלבנון לא נרשמו כל עימותים והפגנות ביום הנכסה עצמו.

ביום הנכסה, משמרות המהפכה הם אלה שרתמו את אירגונו הפלסטיני של אחמד ג'יבריל, החזית העממית המפקדה הכללית, כדי לשלוח מאות מפגינים לגבול. הרקע למהומות שפרצו במחנה הפליטים ירמוך ביום שלאחר ההפגנות בגולן היה בעיקר אי-תשלום הכספים שהובטחו מראש למשתתפים: אלף דולר לכל משתתף ועשרת אלפים דולרים למשפחתו של כל "שהיד" שנהרג בהפגנות. משפחות ההרוגים זעמו על אחמד ג'יבריל, בנימוק שגרר את ילדיהם להתעמת עם הישראלים. משהחלה המהומה, הצטרפו [להן] מאות המשתתפים בהפגנות, שלא קיבלו את כספם עד היום. מאבטחיו של ג'יבריל, שחששו לפגיעה באנשי האירגון, פתחו באש ו-14 תושבים נהרגו. במחנה היו באותה עת גם פעילים בכירים בחמאס. ["הארץ" אונליין, 2.6].

על כך כתבנו מיד אחרי יום ה"נכבה" – למראה שיירות האוטובוסים, בצילומי הטלוויזיה – המחכים ל"פליטים הסוריים הפלסטיניים" המזוייפים, שעתה מתברר שלחינם השתתפו ולחינם גם נהרגו. אכן, יש אנשים מוסלמים שככה מסובבים בכחש אלה את אלה כבר מאות בשנים, ורק אצלנו יש אידיוטים מוסריים שרוחשים בתקשורת, באקדמיה ובספרות – שתומכים בשקריהם ומתפעלים מצדקתם.

* המסקנה שלנו מהביקור בדוכני שבוע הספר, ובהם אלפי כותרים ומאות אלפי עותקים – היא שיש כנראה שתי "ספרות עברית" בישראל. האחת, איכותית, ספרותית, ידועה למעטים בלבד ורובה אינו מיוצג כלל בדוכנים. וישנה ספרות עברית מיוחצנת להמונים, מקור ותרגום, שיש בה אלפי כותרים של מאות מחברים, ולעיתים מיספר הכותבים עולה על מיספר הקוראים והקונים של כל כותר לעצמו. מה יישאר ממנה בבוא היום? נסו לדמיין. ספרים כמעט שלא נרקבים וגם כבר אין תולעי ספרים.

* "למה מציגים לרגלי מצדה רק אופרות שחיברו אשכנזים – בפני קהל עשיר וסנובי של תל-אביב ופרבריה, ולא מעלים שם שום יצירת מופת של אום-כולת'ום ושל יוצרי "הקשת המזרחית" – זו שהצליחה לדפוק את ההתיישבות העובדת ואת ה"מזרחיים" בתנועת המושבים, גם יחד! ואולי גם בזכותה מחיר הקוטג' עלה?" – מדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא.

* מישהו בשם נפתלי רז, "פעיל שמאל", אירגן את "בכירי הסופרים" לתרום ספרים למען ספריית קריית שמונה – ב"שיירת הצלה" ["הארץ", 22.6] מתוקשרת היטב-היטב. אלינו כמובן לא פנה כי אנחנו מוחרמים פעמיים – פעם משום שאיננו "שמאל" ופעם משום שאיננו "בכירים" – אלא סתם סופר נידח בן 75 שכתב וערך וההדיר יותר מארבעים ספרים שמבלעדי חלק מהם לא יתוארו הספרות העברית וההיסטוריה הארצישראלית ושהוא גם נכד למייסדי פתח-תקווה שעל ברכיהם גדל.

* בבית ראש הממשלה בירושלים יש פינת תפילה עם איקונין של אהוד אולמרט ושמה כורע ברך ביבי כל ערב לפני לכתו לישון ולוחש תפילת הודייה למי שיזם את מלחמת לבנון השנייה, את השמדת הכור הגרעיני בסוריה ואת מבצע "עופרת יצוקה" – ובכך איפשר לו, לראש הממשלה הנוכחי בר-המזל – שנים אחדות של שקט יחסי ללא צורך בהכרעות קשות, בינתיים.

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים שלי

לשבוע הספר שנסגר במוצ"ש 25.6

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי ז"ל

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

* * *

חגיגת וילנסקי

מלחין, מנצח ומתזמר, זוכה פרס ישראל בתחום הזמר העברי לשנת 1983

משה וילנסקי (1910-1996), עלה ארצה מווארשה בשנת 1932 וצבע מחדש בדרכו המיוחדת את פני הזמר העברי. המופע הוא מחווה של אהבה והיכרות מחודשת עם מלחין "כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "תני לו פרח", "מגדלור" ועוד ועוד...
במופע יספר המוסיקאי רפי קדישזון על משה וילנסקי ויחשוף לחנים חדשים שנמצאו בעזבונו של המלחין והוקלטו בדיסק "תנו לו פרח" בביצוע ציפי זרנקין.

רעיון, עריכה, ניהול מוסיקלי ועיבודים: ניב קאופמן

משתתפים: רפי קדישזון וציפי זרנקין  אשר הכירו את וילנסקי ועבדו עימו

יונה עטרי

אולה שור סלקטר

הרכב המוסיקה הברזילאית "שורולה"

גלעד אפרת

ועוד.

יום שלישי 26/7 בשעה 20:30 אולם לולה. מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 95 שקל. כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950167

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,040 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. בצירוף המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". גם מי שכבר קיבל את שלום יכול לבקש משלוח נוסף עם המבוא.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל