גיליון מס' 655

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בסיון תשע"א, 27 ביוני 2011

עם צרופת תמונתו של משה כרמי (ינובסקי) כפי שנשתמרה בארכיונה של אסתר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ישראל זמיר: האם יצחק בשביס היה זנאי? // יוסי אחימאיר: תשובה למעלילים בני זמננו. // יוסי גמזו: לְנֹכַח הַטֶּבַח בְּסוּרְיָה. // אורי הייטנר:  1. המסר הסמוי של אהוד אולמרט. 2. בגלל המיני. // תקוה וינשטוק: מי הוא יוסף באו? // יצחק שויגר: לה טרוויאטה באופרה בתל אביב. // מלכה נתנזון: כשד של נערת סטריפטיז. // מרדכי קידר: חורף העמים הערביים. // יוסי דה ליאון: המכון לחקר יהדות שׂלוניקי ושלונסקי. // רון וייס: הג'נוסייד שביצע יהושע בן נון בעמי כנען. // רחלי אברהם-איתן: אדם, אדמה ועץ השדה בעיר הנבנית. // אהוד בן עזר: לזכרו של מדריכנו מוסה (משה רפאלי). // משה גרנות: באוטובוס הגורל, על "דממה בארבע ידיים", שירים מאת אנדרי פישהוף. // יהודה גור-אריה: "מרגל נוראי". // ורדה צ'צ'יק: האגף החדש במוזיאון תל אביב. // יִשְׂרָאַל הַר: אֵיךְ שֶׂ // ברוך תירוש: העריכה מהווה עול כבד. // מרק הסנר: הקוטג' עולה 3 שקלים בשטחים. // ד"ר נתן שחר: שירי סמבורסקי כבר היו כתובים ומושרים בגרמנית. // משה כהן: הנדון: של מי התקשורת הזאת לעזאזל?! //  משה שפריר: ה"צוואה הרוחנית" של המשוררים: לשיר זה כמו להיות ירדן! // דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם, נובמבר 1966, מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 4. 1910, אהבתה למשה כרמי. // אמש בפילהרמונית:  קונצרט מקסים עם ג'יימס גולווויי החלילן מהמלין והחלילנים הצעירים. // מקורות הש"י.

* * *

ישראל זמיר

האם יצחק בשביס היה זנאי?

תגובה ל"התכשיטנית" לרות ירדני כץ [גיליון מס' 653]

האם יצחק בשביס היה זנאי, כפי שמגדירה אותו רות ירדני כץ ברשימתה?

איני בטוח כלל. אבי הִרבה לכתוב סיפורים הקשורים למין. לדעתו, מין הוא הדבר האנושי ביותר שקיים בעולמנו. אבותינו, מחברי התנ"ך, התייחסו למין בהבנה ובטבעיות מדהימה. התנ"ך עמוס בסיפורי מין, יצר' ונביאנו לא התביישו בכך, כי אין להתבייש בדבר שהוא אנושי. הם כתבו על מין, על יצר ואף ניבלו את פיהם. כשהוכיחו את בני-ישראל כינו אותם "זונות", "נואפים" וכשביקשו לבטא אהבת אל לעמו, השתמשו בסמלים מיניים: אלוהים הוא "הבעל" ועמו "בתולת-ישראל." לדעת אבי, "אנשים המואסים ביצר או במין אינם יהודים!"

ביליתי זמן רב בחברתו של אבי. היו לו "רומאנים" רציניים עם מיספר לא גדול של נשים ואך כפסע הפריד בין גירושיו מאשתו ונישואיו עימן. הוא נהג להשאיר בהן זיק של תקווה, ולכמה מהן אף הבטיח נישואין. היו אף שהתלוננו על הפרת-נישואין ותבעו אותו למשפט.   

אבי, לדבריו, היה ביישן גדול, ובכל המקרים הנשים הן שבאו אליו והוא נסחף אחריהן. לדבריו, אין זה מטבעו לאכזב נשים, מלבד ביצירותיו. ששם זהו שדה-הקרב האמיתי שלו. שם הוא לוחם בחימה שפוכה בגברים, בנשים, ואפילו בשדים ורוחות.

מטבעו הוא טיפוס פאסיבי המתקשה להחליט החלטות אמיצות שבין אדם לחברו. פעם החליט לעצב דמות של גיבור פעיל, יוזם, נוקט-עמדות, נוטל את גורלו בידו והתוצאה: יאשה מזור, גיבור "הקוסם מלובלין", שנמלט בסוף חייו אל "תפיסל'ה", כלא זעיר, שבנה לעצמו. אין זה מטבעו של אבי לנקוט עמדות נוקשות כלפי נשים, שהעריצו אותו. לדבריו, הוא אף פעם לא יזם. הוא ישב באיפוק ונתן לנשים להתרשם מאישיותו, מהברקותיו והן שמשכו אותו אליהן. כשיצא ספרו "שונאים סיפור אהבה," שתירגמתי לעברית [ולי היתה הזכות לערוך את התרגום למען ספריית פועלים. – אב"ע], באחד הראיונות שאלתי אותו: 

"יד על הלב, אתה הֶרמן?"

"כולנו הרמנים. ברגע שאדם נושא אישה הוא מתחיל לחפש פילגש." זו אינה יותר מהברקה. לדבריו, הוא לא אחת מצא עצמו משועשע בקראו את כותרות המבקרים, המציגים אותו כ"זנאי". "הם מיטיבים לדעת למה התכוונתי כשכתבתי מה שכתבתי. אני כותב על אהבה, על מעשי זימה, על נשים שאינן נאמנות לבעליהן בעיירה כלשהי בגליציה. לדעתם, אני מסלף את דמות העיירה היהודית, כאילו הם מכירים אותה טוב ממני. וכי הכול בעיירה היה נופת-צופים? לא היו שם יצרים? תאוות? ארוטיקה?"

אחד המגזינים, היוקרתיים בארצות-הברית, "מק קולס"' בחר בו כאחד מעשרת הגברים המושכים באמריקה. עורך התחקיר ראה לנכון לנמק כי במקרה של אבי, הדגש אינו על יפי תוארו או גופו המוצק והשרירי, כי אם על יכולתו להקסים נשים בכישרון שיחתו והוא כותב:

"אצורה בו אנרגיה עצומה המסוגלת לשלח טיל לירח. בדרך-כלל, נשים נמשכות אל כוכבי-קולנוע או אל שחקני תיאטרון' ואילו שיחות עימו הותירו בליבן את הכמיהה לפגישה נוספת. הוא מתאר יצרים כה עזים עד שהדף מתלהט בשעת קריאה."

יש להבדיל בין כתיבה לבין אורח-חיים. נכון, אבי הִרבה לכתוב על החיים היצריים' כשחלק לא מבוטל מספריו עוסק ביהודי "העולם-התחתון", כיוון שגדל ברחוב קרוכמלנה בוורשה – רחובן של זונות ופושעים. אוזניו קלטו מנעוריו את סגנון-הדיבור, את האווירה שאפפה את האזור והוא קלט הכול. פעם מצאתי פנקס שלו עמוס ביטויים לקוחים מן השוק בקרוכמלנה. 

באחת השיחות הוא הסביר כי ככל הנוגע למין, מה שלא עשה בחייו – תיאר ביצירותיו כאילו עשה. "טול מאיתנו את היצרים ונדמה לעלי חסה."

העובדה שיצא לו שם של נואף שיעשעה אותו והוא מעולם לא טרח להכחישה.  איני בטוח שהיה בעל יצרים כה עזים, כפי שתיארה אותו רות ירדני כץ, שהשוותה אותו לאותו "תאב מין, אדם שלא שלט ביצריו ובכל הזדמנות השכיב את אשתו ולא חשובה השעה." נכון, היו לו קשרים עם נשים רבות, שסיפרו לו קורותיהן – חומר רקע ששימש לכתיבתו. להשוותו לארנסט המינגוויי ולסימנון ג'ורג' ביחסיהם לנשים – הדרך עדיין רחוקה. מי שמכיר את קורותיו יודע, כי שנות חייו בפולין היו קשות מאוד, ללא עבודה קבועה, וגם בשבע השנים הראשונות באמריקה סבל מאלם כתיבה ומקשיי הסתגלות.

אבי הִרבה להזמין נשים למסעדות ושמע מפיהן קורותיהן. כך פגשתי את מאשה ותמרה מ"שונאים סיפור אהבה", את גברת פופקו מסיפור "הַזָקָן", את סוניה לופאטה מ"המושבה" וכמובן את מזכירותיו שליוו אותו במסעותיו, דובה גרובר ודבורה מנשה-טולושקין. אלמה [אשתו בארה"ב] נאלצה להשלים עם סגנון-חייו. לדבריה, גדוּלה מלווה בחולשות-אנוש.  

איני בא חלילה לסנגר על אבי, אלא להסביר את הפער שנוצר בין התדמית לבין אורח-חייו של האיש. אני מכיר עוד סופרים שמרבים לכתוב על מין ואין הם "תאבי-מין". כדאי להבחין בין בעלי יצרים עזים ללא שליטה (הללו לטעמי, זקוקים לטיפול רפואי) לבין הללו שמתארים מין, מִשגלים, תנוחות וכל השאר, אף-על-פי שברוב המקרים אלו יותר משאלות-לב, מאשר מציאות ריאלית.

אבי, למיטב ידיעתי, תיאר מציאות יצרית, כשדמיונו הפורה משלים פרטים שכאילו חווה. התואר "זנאי", כפי שהכתירה אותו רות ירדני כץ, נראה לי גדול עליו בכמה מספרים.

אילו הראיתי רשימה זו לאבי, מן הסתם היה מגיב ואומר:

"בן, עזוב, אני רואה בתואר 'זנאי' מחמאה. לכתיבה על מין יש חן, ניחוח מיוחד."

ראוי להפריד בין כתיבתו לבין אורח-חייו, שדמה ליתר הסופרים.

אהוד, נדמה לי שגם אתה מואשם בנטיות דומות. אני מציע שתגיב...

אהוד: אגיב גם אגיב. מעמדי הנידח בספרות העברית קצת דומה לזה של אביך, ואני גאה מאוד על כך, וגם על התואר "זנאי", אילו הודבק לי – אם כי  לא זכיתי להצלחה הספרותית והמסחרית של אביך וגם אין סיכוי שאקבל פרס נובל. בדרך-כלל מכנים כאן את יצירתי הבידיונית בשם פורנוגראפיה, ולרוב אומרים זאת כל מיני פיינשְׁמֵקֶרִים שמעולם לא קראו אותי.

אספר לך סיפור. לאחר שיצא לאור הרומאן ה"פורנוגראפי" שלי "הנאהבים והנעימים", [שאותו גם פירסמתי כאן בהמשכים, ואני שולח אותו כל הזמן בקובץ וורד חינם למבקשים] –  יצא לי לבלות ערב עם קרוב-משפחה רחוק שלי, שחי עם אשתו המשוררת במושב בגליל ומגדל פרחים. להפתעתי הוא הופיע לא איתה אלא עם אישה שאותה הכיר במועצת הפועלים של טבריה, ואשר לדבריו אוהבת מאוד את הכתיבה שלי ובייחוד את ספרי האחרון שקנה לה, ושניהם קראו בו: "הנאהבים והנעימים".

תוך כדי דיבור וסעודה מבשר ארנבת שצד למעננו שומר ותיק מפתח-תקווה בשם נתנזון – הבנתי כי הידידה היא גם מאהבת, וכי אשתו המשוררת, שהיא חברה שלי, וכלפיה חשתי נאמנות, אינה יודעת דבר על כך.

"ירמיהו," אמרתי לו, "מה זה? השתגעת? מה אתה עושה?"

"אבל כולכם מתנהגים כך, בתל-אביב." ענה.

"מה פתאום? מאיפה אתה יודע?"

"מה זאת אומרת מאיפה? הלא קראנו בספר שלך!"

וירמיהו ביקש שלא אספר לאשתו.

מה שמאוד העיק עליי.

כן, ישראל, כזה שם של זנאי יצא לי, מהספרים!

* * *

יוסי אחימאיר

תשובה למעלילים בני זמננו

12 ימים נעדרתי מן הארץ. הם עברו עליי בפולין – ארץ מחנות ההשמדה, עולם יהודי שנכחד, וזיכרון משפחתי שנרצחה בשואה. 12 ימים שבהם פורסמו בגיליונות חב"ע דברי פלסתר נגדי, ומה שחמור יותר – נגד אבי, אב"א אחימאיר ז"ל.

עוד קודם לכן, כבר פעמיים, עניתי למשטינים, כאשר העורך אהוד בן עזר פירסם דבריי במלואם, ברוב אדיבותו ובמלוא הגינותו. אבל המקטרגים ממשיכים בשלהם.

אל יוסף חרמוני הצטרפו, כמסתבר, נעמן כהן ויבין כץ.

לא אחזור על דברים שכבר כתבתי, גם אין נפשי חפצה להיכנס לפולמוס מחודש. אשיב להם בקצרה.

לנעמן כהן  אחזור ואומר, כי אבי נטל לעצמו תואר "פאשיסטן" ב-1928, ולא יסף מעבר לכך. אם אינך מוכן להשתכנע שהפאשיזם שלו לא רק שהיה מוקדם ובוסרי, אלא גם שונה ממובנו המוכר והשלילי – יבושם לך. תמשיך בהפצת דיבותיך.

יבין כץ, על שאלותיך לא אענה, אינך ראוי לתשובה כלשהי, כי דבר אינך מבין. נגלית בדבריך כמעליל-דם מן הסוג השפל ביותר. סיפורך ההזוי על מה שסיפרו לך, כנער, "זקני תל-אביב", מזכיר את עלילות הדם שהופצו על היהודים בכל הדורות, והנחיתו עליהם פורענויות-דמים, בגלל סיפורי-שמועות-כוזבות על, כביכול, הריגת ילדים נוצריים לשימוש בדמם דמם בליל הסדר. כך היה, למשל, בעלילת בייליס, כך בעלילת דמשק. אלא שבעלילות אלה – גויים העלילו על יהודים. בפרשת רצח ארלוזורוב היה חידוש מר: יהודים העלילו על יהודים.

כלום אין בך שמץ של בושה? אתה ממשיך דרכם של המעלילים בני עמנו, מן השמאל, בטיפוח עלילת הרצח של חיים ארלוזורוב גם בשנת 2011, וזאת בהסתמך על... "זקני תל-אביב".

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

* * *

יוסי גמזו

לְנֹכַח הַטֶּבַח בְּסוּרְיָה

בְּיָמִים שֶבְּסוּרְיָה לֹא חָסָה עָרִיצוּת צְמֵאַת-דָּם עַל עַמָּהּ

וּמִשְטַר-הַזְּוָעוֹת שֶל מַר אַסַד כְּבָר גָּלוּי וּבָרוּר כַּחַמָּה

יֵש לוֹמַר כִּי לַמְרוֹת שֶשּוּם סוּרִי לֹא נִמְנֶה עִם תּוֹמְכֵי יִשְׂרָאֵל

(תּוֹפָעָה שֶבְּגֶדֶר-אִסּוּר הִיא בְּכָל אֶרֶץ עַרְבִית בְּלִי הֶבְדֵּל)

הֲרֵי אֵין בְּקִרְבֵּנוּ שוּם נֶפֶש שֶאֵינָהּ מִתְחַלְחֶלֶת יוֹם-יוֹם

מִן הַחֶרֶב הַזֹּאת הַמּוּנֶפֶת עַל אֻמָּה מֻכַּת טֶבַח אָיֹם.

וּמַמָּש כְּמוֹ אוֹתוֹ יֶלֶד דֶּנִי מִסִּפּוּר-אַגָּדָה אַנְדֶּרְסֶנִי

שֶהֵפִיר שָם הֶסְכֵּם גֶּ'נְטְלְמֶנִי וְהָיָה לוֹ הָאֹמֶץ לִפְרֹם

אֶת הַבְּלוֹף עַל בְּגָדָיו שֶל הַמֶּלֶךְ שֶעָבַר בִּסְטְרִיפְּטִיז כְּמִין הֵלֶךְ

לִצְחוֹקָם שֶל אַנְשֵי עִיר-הַפֶּלֶךְ עַד שֶפֶּתַע, כְּאוֹת מִמָּרוֹם,

סָח אוֹתוֹ הַפַסְפוּס בִּתְרוּעָה שָם מָה שֶכָּל הַקָּהָל כְּבָר רָאָה שָם

וְקָרָא קְרִיאַת-אֹמֶץ פְּרוּעָה שָם: "רַבּוֹתַי, הֵן הַמֶּלֶךְ  עֵירֹם!" –

כָּךְ, בְּלִי שוּם עֲבוֹדָה בָּעֵינַיִם, מִתְבַּקֶּשֶת קְרִיאַת-הַבֵּינַיִם

שֶל מַבָּט מְפֻכָּח אִם עֲדַיִן יֵש בֵּינֵינוּ תְמִימִים הַסְּבוּרִים

שֶעִם סוּרְיָה כָּזֹאת, שֶמּוֹשְלֶיהָ שוֹחֲטִים בְּלִי רַחֵם אֶת בָּנֶיהָ

יֵש סִכּוּי לְשָלוֹם כְּשֶיּוֹדֵעַ כָּל בַּר-דַּעַת מִשְּׂמֹאל וְיָמִין

שֶאִם אֵין הֵם חוֹמְלִים עַל עַמָּם כְּבָר וְרוֹצְחִים אֶת עַצְמָם וּבְשָׂרָם כְּבָר

אֵין לִצְפּוֹת לְשִנּוּי טַעֲמָם כְּבָר אִם כְּפֶתִי לָהֶם נַאֲמִין

וְנַחְזִיר לָהֶם פִיקְס וּבְלִי מֶנַע אֶת רָמַת הַגּוֹלָן, שֶמִּמֶּנָּה

הֵם הִדְגִּימוּ שָנִים אֶת הַסְּצֵנָה בָּהּ נוּקֵיבּ וּבָהּ תֵל-עַזַזְיָאת

לֹא חָדְלוּ לִצְלֹף אֵש עַל כָּל מֶטֶר בְּעֵין-גֵּב, תֵּל-קָצִיר וְכָל יֶתֶר

יִשּוּבֵינוּ שֶשָּמָּה, בְּסֵתֶר תְּעָלוֹת-הֲגָנָה וּמִקְלָט

כְּבָר לָמְדוּ דָנִי, רוּתִי וְאוּרִי, כָּל יַלְדֵי הַגַּנּוֹן וְהַגַּן,

עַל תְּשוּקַת הַשָּלוֹם שֶל הַסּוּרִים שֶלּוּלֵא מַעֲרָךְ מְמֻגָּן

וְלוּלֵא אַרְטִילֶרְיָה שֶל צַהַ"ל לֹא הָיָה שָם נִשְאָר שוּם יִשּוּב

וְלָכֵן, מוּל אוֹתָם בְּנֵי-בְּלִיַּעַל יֵש לִשְאֹל אֶת עַצְמֵנוּ כָּאן שוּב:

מִי יָעֵז לְהַבִּיט בְּעֵינֶיהָ שֶל אוֹתָהּ מִשְפָּחָה מְרֻמָּה

שֶחָלִילָה תִשְכַּל אֶת בָּנֶיהָ אִם לְסוּרְיָה תֻחְזַר הָרָמָה

(אוֹתָהּ סוּרְיָה עַצְמָהּ, הַדּוֹרֶסֶת אֶת בָּנֶיהָ שֶלָּהּ בְּלִי לַחְמֹל

שֶוַּדַּאי לֹא תִנְהַג יֶתֶר-חֶסֶד  דַּוְקָא בָּנוּ, אוֹיְבֶיהָ מִתְּמוֹל)

וְהִגִּיעָה הָעֵת שֶנֶּחְדַּל כָּאן לְתַיֵּג מִי שֶלֹּא מַאֲמִין

בִּנְטִישַת הַגּוֹלָן כְּנִבְדָּל כָּאן מִן הַשְּׂמֹאל וְנִסְפָּח לַיָּמִין.

בֶּן-גֻּרְיוֹן לֹא נִמְנָה, כַּיָּדוּעַ, עִם אַנְשֵי יִשְׂרָאֵל הַשְּלֵמָה

וְשָלַל הִתְנַחְלוּת שֶיִּסְּדוּהָ מִתְנַגְדָּיו בַּשְּטָחִים עַד חָרְמָה

אַךְ חָזַר וְהִדְגִּיש כִּי עָלֵינוּ לְהַשְאִיר אֶת רָמַת הַגּוֹלָן

בְּיָדֵינוּ  וְרַק בְּיָדֵינוּ פֶּן נָשוּב וְנִשְמַע אֶת קוֹלָן

שֶל אֵין-סְפוֹר הַפְגָּזוֹת צְבָא דַמֶּשֶׂק שֶיִּירוּ בָּנוּ שוּב אִם נִשְכַּח

כָּאן עִם מִי סוֹף-סוֹף יֵש לָנוּ עֵסֶק כָּךְ שֶדַּוְקָא כַּיּוֹם, מִשּוּם כָּךְ,

יֵש הֵיטֵב לְהַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ כִּי תְשוּקוֹת-הַשָּלוֹם הָעַזּוֹת

שֶל כֻּלָּנוּ אֵינָן, לֹא עָלֵינוּ,  שְטַר-הֶתֵּר לְחִדּוּש הַפְגָּזוֹת   

וְנָכוֹן שֶשָּלוֹם אִם עוֹשִׂים פֹּה אָז עוֹשִׂים עִם אוֹיֵב, לֹא בֶּן-בְּרִית

אַךְ אוֹיֵב שֶבְּאֵש קַלְגַּסִּים פֹּה אֶת בָּנָיו הוּא קוֹטֵל וּמַכְרִית

אֵין פָּנָיו לְשָלוֹם שֶיַּבְטִיחַ שוּם קִיּוּם שֶל הֶסְכֵּם עַד תֻּמּוֹ

ואֶת זֹאת מִדֵּי יוֹם הוּא מוֹכִיחַ  בִּרְצִיחַת בְּנֵי עַמּוֹ שֶל עַצְמוֹ.

* * *

אורי הייטנר

1. המסר הסמוי של אהוד אולמרט

שני מסרים מרכזיים מעביר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בעדותו בבית המשפט. האחד, הוא טענת הקשר להפלת ראש ממשלה נבחר ומכהן.

יכולנו היום להיות ביחסי שלום עם הפלשתינאים, עם סוריה, על כל העולם הערבי; שלום קוסמי, הנביא ישעיהו כמעט יצא מקברו ללחוץ את ידו של האיש שהגשים את נבואתו. אולמרט היה במרחק נגיעה... ואז חברו נגדו מבקר המדינה, המשטרה והפרקליטות, תפרו לו תיק, גרמו להדחתו מהתפקיד, וכך החמצנו את השלום המיוחל. אני תמה, האם אדם חכם ומוכשר כאולמרט באמת חושב שבית המשפט הוא קהל אוהדים שניתן למכור לו סיפורים דמגוגיים כאלה.

מעניין לא פחות המסר השני של אולמרט – מסר ה"אכלו לי, שתו לי." יכול להיות, אומר אולמרט, שנעשו כמה טעויות, שהיו כמה מעידות, שנעשו דברים שלא יעשו, יכול להיות. אבל אני לא ידעתי. אני לא מתעסק בדברים הקטנים האלה. אני מנהל מדינה, מנהל עיר, מנהל משרד ממשלתי, אתם באמת הייתם רוצים שאתפנה כדי להתעסק בכרטיסי הטיסה שלי, בחשבונות הבנק שלי, בהלוואות שקיבלתי?!

ופתאום האנשים שצעדו עימו ושירתו אותו נאמנה לאורך עשרות שנים, עומדים להישכב על הגדר כדי לחלץ אותו. זה לא הוא, זה הם. זאת שולה זקן, זה אורי מסר. מה פתאום אהוד אולמרט? הוא מתעסק ב"פֶּצֶ'ה מֶצֶ'ה" האלה? הוא מלכלך את ידיו ב"גועל נפש"?

וכמו שעמרי שרון התנדב לשכב על הגדר למען אביו ולשבת בכלא תחתיו, כך מיועדים נאמניו של אולמרט לשמש בתפקיד זה למענו. וכך הוא העיד בבית המשפט, לקרוא ולא להאמין: "אורי מסר אמר שראה את החוויה הקשה שעברה עליי במשפט של חשבוניות הליכוד. הוא אמר לי: חשוב שתיבחר לראשות העיר עוד פעם, אתה עושה דברים טובים, אני מאוד מעריך אותם, אני רוצה לשחרר אותך לחלוטין מכל ענייני הכספים של הקמפיין, אני אעסוק בזה, אני לוקח אחריות מלאה על העניין, אתה תהיה רגוע ושלו ותדע שזה בידיים נאמנות... מסר חיפש איך לפתור את המצוקה והוא הרגיש שהוא לא יכול לשתף אותי, אני מאוד אוהב את אורי. אני חושב שהוא נהג כלפיי בצורה מאד הוגנת, אבל אני חושב שאורי, מתוך הרצון הטוב הזה, נקלע לפינות שהוא לא רוצה להיות בהן, ואולי הוא עשה כמה שגיאות."

כדאי לנסות להבין את מהות דבריו של אולמרט. אכן, אין לנו, האזרחים, עניין שראש הממשלה או ראש העיר יקדישו את עיתותיהם לענייניהם הפרטיים ואף לא לענייני הכספים השוטפים של קמפיין הבחירות שלהם. טוב שאחרים יעשו זאת בעבורם. לא בכדי, סלדנו משיחת הטלפון של הרמטכ"ל לפקיד הבנק שלו סמוך להחלטה על פרוץ מלחמת לבנון השנייה.

כל זה טוב ויפה, כל עוד הכול מתנהל כשורה. ואפילו אם פה ושם היתה מעידה קטנה, מדובר בבני אדם, לא במלאכים. אבל כאשר במשך שנים משתרך אחרי אולמרט שובל סמיך של חשדות, של אי סדרים, של חוסר תקינות, של ריח שחיתות, של רדיפת בצע, של טובות הנאה... אי אפשר לקבל זאת. כאן, האחריות השילוחית היא מוחלטת.

האם אכן אולמרט לא עסק באופן אישי בעניינים הכספיים? ייתכן מאוד. השאלה היא מה היה השדר שלו. אילו שידר למקורביו בבירור, שהוא סומך עליהם שיפעלו רק על פי חוק, רק בדרכי יושר, רק בהגינות, כך הם היו נוהגים. והאמת היא שיש אנשים שכלל לא צריכים לומר זאת, ברור לכל הסובב אותם שזאת דרכם וזאת כוונתם.

במקרה זה, סביר יותר שנשמע מסר: "אהוד, נושא הכספים – עליי. בנושא הזה אל תשאל שאלות, אל תדע כלום. יותר טוב שלא תדע. סמוך."

או אולי אף: "אורי, שולה – בנושא הכספים תעשו מה שאתם מבינים. העיקר שתקפידו שאני לא אדע את מה שמוטב שלא אדע."

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום" ב-23.6.11

אהוד: מעניין אם החינמון שלך היה מפרסם לך מאמר דומה על בנימין נתניהו וההסתבכויות שלו בעבר. אנא נסה, כדי להיות בטוח שלא משתמשים בך להמשך מסע השיסוי נגד אולמרט, מסע שנוהל בהצלחה מעל דפי החינמון הזה של שלדון אדלסון, שאגב אין רואים אותו כלל בקיוסקים בתל-אביב.

2. בגלל המיני

אלה בתוכנו הטוענים שהכיבוש / ההתנחלויות / מדיניות הממשלה / עופרת יצוקה / ה"מצור וכו' – הם הגורמים למתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כמוהם כמי שמאשימים נאנסת שהיא גרמה לאונס כיוון שלבשה מיני.

  * * *

תקוה וינשטוק

מי הוא יוסף באו?

ברחוב ברדיצ'בסקי 9 בתל אביב ניצב בית נושן ועליו שלט: "בבית הזה חי ויצר יוסף באו    1920-2002 מראשוני האנימטורים בארץ ישראל, צייר, קריקטוריסט וסופר."

מכל שלטי הזיכרון שהציבה העיריה, זה המסתורי ביותר. יוסף מי? באו? אנימטור, סופר. ועוד ועוד, מי שמע עליו?

שום אסוציאציה לבאו לא עלתה בראשי אף שאני תל אביבית ותיקה, והבית סמוך לביתי. נזכרתי רק ביוסף מסתורי אחר, יוסף ג'י. עליו כתב חיים גורי לפני הרבה שנים. ההוא לא היה באו.

הבית נראה פתוח לציבור ונכנסתי. אשה צעירה קידמה את פניי, הכניסה  אותי לחדר מלא איורים בשחור-לבן, וממנו לחדר שבו מכונת הקרנה עתיקה ומוזרה ולחדר רחצה שהוסב לחדר חושך לצילומים.

"אני הדסה," הציגה את עצמה והחלה לספר על יוסף באו, אביה. לא  ביאוגרפיה  אלא אפוס ממש, מלווה בספרים שכתב המנוח ובצילומיו. ראשיתו בפולין, בסיפור שואה יוצא דופן וסופו במדינת ישראל. התברר שבעצם כולנו הכרנו אותו או לפחות את  בן דמותו.

באו נולד בקרקוב  במשפחה עשירה, אספנית אמנות. ביסודי למד  בבית ספר  פולני ובסיומו נכנס לגימנסיה עברית על תנאי: הוא מתקבל רק אם ילמד וידע עברית. "אבל אבא נולד אמן וראה את העולם דרך היצירה," אומרת  הבת. בשעורים צייר ועברית לא למד –ונזרק מהגימנסיה, עבר לבית ספר לאמנות פלסטית. יהודים היו שם מחוץ לתחום, אך המנהל הכיר בכישרונו וקלט אותו. באו בחר להשתלם דווקא בגרפיקה של האותיות הגותיות. לימים זה שהציל אותו.

במלחמה גורשה המשפחה לגטו פלשוב, שהפך לאחר מכן למחנה ריכוז. כאן התגלתה  האופטימיות והרב-תחומיות של באו. הוא אירגן הופעות, קרא  בהן  שירים  היתוליים  שחיבר מדי יום, ניגן בכינור ואחיו במנדולינה, וחילק ציורים שצייר כשהצליח למצוא ניר ופחם. העיקר להכניס  קורטוב שמחת לגטו.

מנהל המחנה חיפש מישהו שכותב גרמנית גותית והפנו אותו ליוסף באו. באו נחרד: הוא היה בקי באותיות הגותיות אך לא הבין מלה גרמנית! בלית ברירה הסכים. אם יסרב, אמרו לו, יוצאו באשמתו עשרה יהודים להורג.

עבודה זו שיפרה את תנאי חייו אך גררה סיכונים. יום אחד צווה המנהל שישרטט את מפת המחנה. מפות  עשו אז  בהעתקת שמש. באו צייר את המפה, אך השמש מיאנה להופיע. כשלון,  ידע, פירושו כדור בראש. אוחז בנייר חיפש את השמש, לשווא. עברה נערה יפה ושאלה אם הוא מאותת למטוסים אמריקנים. באו כוון לעומתה את המפה – ובו ברגע זרחה השמש, ההעתק צלח והוא ידע: הנערה היא השמש! – והחל רומן בלתי אפשרי. הוא במחנה הגברים, היא במחנה הנשים, והפגישה אסורה. אס.אס שגילה זוג נאהבים גזר מיד את דינו למוות. ליהודים אסורה האהבה! אבל ליוסף ורבקה היתה שריקה מוסכמת, וחובש מטפחת נשיית היה באו מתגנב למחנה הנשים. אחרי חודשיים  הציע לחברתו נישואין.

במשך שבוע וותר על מנות הלחם שלו וקנה תמורתן שתי כפיות כסף. הוא מכר מנות לחם נוספות, צם, ושילם לצורף שיעצב מהכפיות זוג טבעות נישואין. החתונה נערכה במחנה הנשים בקור של מתחת  לעשרים מעלות. אימו של יוסף שימשה כרב. זו היתה החתונה היחידה במחנה והיא שוחזרה בסרט "רשימת שינדלר".

"אבא, הגבר היחיד במקום, בא לדרגש של אמא והנשים בחדר כיסו אותם בסמרטוטים," משחזרת הבת. "אבל לפתע פשטה שמועה ששני בחורים התגלו במחנה הנשים והוצאו להורג  ויש מיסדר. החתן הטרי דילג  בכוח על אנושי על מחסום הקונצרטינה החשמלית וחזר למחנה הגברים." שניהם לא ידעו כי נישאו  ב"יום ולנטיין", חגם של האוהבים.

באו אמן-הכתב זייף תעודות והציל אנשים. הוא עצמו לא ניסה לצאת מהמחנה. "אם אצא מי יציל?" נהג לאמר. כשהחלו  לרשום עובדים למפעל של אוסקר שינדלר, הוכנסה רבקה לרשימה  אך היא ביקשה:"אני כבר אסתדר. רישמו את בעלי במקומי!"

רשמו את שמו של יוסף ומחקו את שמה. באו התחיל לעבוד אצל שינדלר ורבקה  נשלחה לאושוויץ.

שניהם ניצלו בנס.הוא חזר בתום המלחמה לקרקוב וגם היא הצליחה לחזור לקרקוב. כשחגגו חמישים שנות נישואין הגיעו הרבה רשתות טלביזיה לצלם את "הזוג הרומנטי בכל הזמנים." אחת העתונאיות שאלה את באו  בזכות מה נבחר לרשימת שינדלר. "כנראה נזקק שינדלר לשרטט או לגרפיקאי," ענה. רבקה חייכה ורק אז נתגלה הוויתור הנורא ששמרה בסוד כל השנים.

יוסף סיים לימודי אמנות פלסטית באוניברסיטה, עבד בארכיון היהודי, הוציא ספרים ונעשה מהאמנים הגדולים בפולין. הוא שימש קריקטוריסט בשלושה עיתונים. רבקה, שלמדה להיות אחות וקוסמטיקאית, פתחה סלון יופי גדול. לדברי הבת "אימא היתה יפהפייה. במחנה יעצה  לנשים להקיז טיפת דם מהאצבע ולמרוח בה את הפנים, שתראינה רעננות." ב"רשימת שינדלר" היא עושה מניקור לאשה מהמחנה. 'רשימת שינדלר' נוצרה בגלל אבא," ברור לבת. "אבא שהיה בענף הקולנוע רצה שיעשו סרט על שיינדלר. חבר שלו בלוס אנג'לס כתב תסריט והציעו לבמאי שפילברג. אבל  עשר שנים לא היה סרט. שפילברג חשב שהתסריט חסר רגש ואין זכר לפלשוב. אבא הכין תיק ציורים ובא לחבר עם איורים ומפות מדויקות של המחנה. הכל בשחור-לבן, ובגללם הסרט הוא בשחור לבן."

ב-1950 עלו יוסף ורבקה לארץ עם בתם הפעוטה הדסה. בישראל נולדה בתם השניה צלילה. באו  עבד כגרפיקאי, בנה  במו ידיו אולפן, מכשירי אנימציה ואף מכונת הקרנה, עסק  באיורים ובפרסומות לעיתונות ולקולנוע ועיצב כותרות ל"סלאח שבתי" ו"כץ וקרסו".

"היה גם סופר ומשורר, פסיכולוג ופילוסוף, מאייר ובלשן..." ומה לא? אין קץ לתאריו בפי בתו. כשעלה לארץ לא ידע  מילה עברית אך אחרי שהתעמק במילון אבן שושן הצליח לכתוב ספרים בעברית. בכל תחום גילה הומור מפותח ועם זאת היה איש מאוד סודי. רק משמת הבינו הבנות עד כמה תרם מכישוריו למדינה: הוא היה הגרפיקאי של המוסד וזייף תעודות למרגלים ישראליים בעולם. בין היתר הכין  ניירות  מזויפים לאלי כהן. לדעתן, בגלל הסודיות של עיסוקיו, נותר שמו עלום.

באו נפטר  ב-2002  ומאז מקדישות בנותיו את חייהן לזכרו. הדסה עבדה עם אביה כל השנים וצלילה פרשה לשם כך ממקצועה, מהנדסת מחשבים. את הסטודיו שלו בברדיצ'בסקי הפכו לבית-זיכרון שניתן לבקר בו לפי תיאום. הן מפיצות את יצירותיו. תערוכות לזכרו  כבר התקיימו מטעם משרד החינוך בחיפה ובירושלים ולאחרונה גם  בהיכל התרבות בפתח תקווה, בספרייה העירונית בבאר שבע, ותערוכת בריאות וגהות הומוריסטית שלו בשפיים.

הבנות הנאמנות מחלקות פליירים צבעוניים על אביהן, מקרינות בסטודיו ומחוצה לו סרטי אנימציה שיצר, מארגנות הדרכות חינוכיות. ואף חיברו הצגה תיאטרלית – משחק, שירה ובדיחות שאהב, מתובלים  בהומור לפי השקפת עולמו האופטימית של אביהן. עם ההצגה – המעלה בדרך חווייתית את חייו של באו ואהבתו לארץ ולעברית – הן מופיעות לפני עובדי ממשלה, אנשי בנקים, בתי ספר, יחידות צבא וכדומה, וכן בימי הולדת ובאירועים פרטיים. ההצגה היא גם הומאז' לאימן "יפהפייה שלמדה כימיה וקוסמטיקה ובמחנה הסירה יבלות מרגלי היהודים  ועשתה מניקור גם למנהל המחנה ואשתו. כך הצילה את עצמה ואת זולתה. אופטימית כבעלה, אהבה להצחיק והאמינה כי אנשים שצוחקים לא יעשו רע."

השתים מייחצנות  את הספרים שכתב ואייר באו: "שנות תרצ"ח" על האקציות והסלקציות  בגטו ובמחנה הריכוז בפלשאו, "שלעומתו הגטו היה לוקסוס." הספר מוקדש לאימו שנהרגה בגטו בלאסן, לאביו שנהרג בפלשאו ,לאחיו שנהרג בגטו קרקוב וכן לרעייתו רבקה, שנפטרה ב-1997.

ספרו "ברית מילה" מעלה את ההיגיון והקסם שבשפה העברית, בדרך מקורית. למעשה זה מחקר הומוריסטי בעברית  מזווית הראייה של עולה חדש. (למשל, מהו "פרס"? – "נכתב בעיתון מפורסם מאוד שמוסד מפורסם מאוד העניק פרס חשוב מאוד למישהו מצטיין מאוד. לא נכתב בעיתון המפורסם מאוד על תהליך השיפוט שהתרחש בחדרי חדרים חשוכים מאוד  מאחורי הקלעים האטומים מאוד ... שהענקת הפרס היתה פרסה פלילית גדולה וכל העסק נתפר מראש.")

כמו כן חיבר את "ה!ה!כ!חה!" – ספר איורי בדיחות וקריקטורות וחידודי לשון. הספרים הופיעו בפולנית, אנגלית, ספרדית ועוד. גם בסינית. באו זכה להרבה ניסים בחייו ולנס גם אחר מותו. כל ימיו היה אלמוני אך זכה לבנות מעריצות העושות כמיטב  יכולתן לתפארת שמו בארץ וברחבי העולם. "אנו עמותה וגם הוצאה לאור," אומרות השתיים. אבל התמסרות לחוד וממון לחוד. הפעילות הענפה  תובעת  משאבים רבים ובנות באו מחפשות בקדחתנות חסות למפעלן.

לביקור בבית,

054-4212730, 054-4301499.

תיקון: באחד הגיליונות הקודמים כתבתי כי פסל שלושה העיגולים שניצב בחזית "הבימה" נעלם ואיננו. אכן הפסל נעלם בתקופת השיפוצים ועתה, כשהתיאטרון חוזר סוף-סוף מנדודיו, חזר  גם הוא. וכאז גם עתה הפֶסל אלמוני, ללא שם היוצר. אמנם במרכזו מתנוססת חתימה – או כתובת נאצה – אבל  זו חתימה  של איזה חולה פרסום, לא חתימת האמן מנשה קדישמן. 

* * *

יצחק שויגר

לה טרוויאטה באופרה בתל אביב

מה את כל כך עליזה ומחויכת?

למה לא, אני תל אביבית עכשווית וגאה.

נו, אז זאת סיבה לחייך.

יש לי מצב רוח בגלל אתמול בלילה.

מה כבר קרה אתמול בלילה, עישנת חשיש בדיזנגוף?

מאיפה בא לך. לא תאמיני מה עשיתי אתמול.

נו מה?

הייתי באופרה בלה טרוויאטה.

נו וזה עושה מצב רוח? זאת אופרה מלפני מאתיים שנה!

ועוד איך.

תסבירי.

זאת אופרה של ורדי. אוקי. על אחת שהיתה המזדיינת של פריז. והיא הייתה מה שנקרא אישה מוחזקת. היו לה כל מיני עשירים שהיו משלמים לה תמורת חסדיה.

נו אז מה החידוש? היום כל דוגמנית יש לה מחזר-עשיר-מחזיק.

אז זה בדיוק העניין. הבימוי של אופרה זה היה העניין. המוזיקה שמימית אז  מה הוא כבר יכול לשנות. ורדי כבר מת אז אי אפשר לדפוק שינויים וגם המוזיקה כל כך יפה שאין שום סיבה. המילים גם כן בסדר. את יודעת, הוא אוהב היא אוהבת. היא בוגדת הוא מעליב היא נעלבת. ככה זה כמו בחיים.

נו אז מה החידוש?

זהו, שלא תאמיני. הבמאי נתן לנו להציץ לחיים של הבורגנים של פעם. אני לא יודעת אם כולם שמו לב, אבל על המסך היה כל הזמן סימן גדול "חור של מנעול" כזה שהיה שפוך על חצי המסך. בשביל להראות לנו שאנו מציצים לתוך הזוהמה והרפש של החברה הפריזאית של אז ושל תל אביב של היום.

יעני, ההוללות היא מרכז החיים. אכול ושתה כי מחר נמות מזקנה ומחלות. זה לא כך במדינת תל אביב?

מה את אומרת?

זה קצת מרחיק לכת מה שאת אומרת.

למה ? אם היית רואה את הציצקעס של הבחורות הערומות על הבמה היית משתכנעת.

ציצקעס ? בחורות ערומות באופרה של תל אביב, מי היה מאמין?

ועוד יפות. איזה שדיים יפים. היו לי כאלה הייתי מתה. ועוד הרקדנים עשו כל מיני עוונטות כאילו הם מזדיינים על הבמה.

תארי לך שהיו מעלים את זה בירושלים. תכף הרב יוסף היה מפיל את הממשלה ומינימום דורש התפטרות של שר החינוך ומתפשר על  מאתיים מיליון שקל לישיבת בית יוסף על שם אלי ישי.

אני לא מאמינה בחורות ערומות במשכן האמנויות. באופרה!

תאמיני, תאמיני. ואת יודעת מה. קראתי הבוקר את הביקורות בעיתון ומה כתבו.

בטח על ההפקרות על הבמה.

מה פתאום אף מילה. אמרו כרגיל "הזמרים היו יפים וטובים המופע יפה" וכל החרטה הרגיל. במקום לכתוב במודעות על כל העיר "רוצו לראות את מופע הציצקעס של לה טרוויאטה."

טוב זה ממש לא לעניין.

אני רואה שאת לא מבינה. פעם, נכון שהיינו יותר צעירות והיינו הולכות למועדון "כליף" ולפעמים היתה שם חשפנית. והיא היתה מתפשטת. את זוכרת שהיא היתה נשארת עם חוטיני ועל הפיטמות היו לה פרחים כאלה. כי היו מתביישים.  אחר כך עברו שנים והחשפניות כבר נשארות בלי כלום במופעים שלהם, לא ככה?

יותר מזה הדוגמניות של היום מתלבשות בהופעות שלהם כמו החשפניות של פעם בסוף ההופעה.

היום תראי את בר רפאלי. היא מוכרת לוח קיר שלה בערום ואימא שלה מראה את זה לחברות שלה. 

תתארי לך שאימא שלך היתה מראה לחברות שלך תמונת עירום שלך.

היא קודם היתה קופצת מהגג.

טוב בינינו, איך שאת נראית, אז את צריכה לקפוץ מהגג.

מגעילה.

סתאאם.

אז אני כבר לא מבינה אז מה אם הראו ציצקעס באופרה, אם היום הכול מותר?

זה בדיוק העניין. זאת אווירת הסקס והמתירנות של תל  אביב. האופרה של תל אביב מציגה את החיים בתל אביב. עם החברה התל אביבית ההוללת עם סמלי הכסף והכוח, עם המתירנות. עם הנשים המוחזקות. הצבע האדום שלט בבמה. הכול חם. שטוף זימה. הוללות וריקנות.

 עכשיו אני מבינה למה יש לך מצב רוח. פשוט התחברת לזה. לא צריך חשיש לכו לאופרה.

תחי מדינת תל אביב. נשתה ונחגוג ונתחרמן עד אובדן  חושים ולעזאזל הכול. "רוצו לראות ולשמוע את לה טרוויאטה באופרה הישראלית."

* * *

מלכה נתנזון

כשד של נערת סטריפטיז

כְּשַׁד שֶׁל נַעֲרַת סְטְרִיפְּטִיז – הַשֶּׁמֶשׁ

מִתְגַּלָּה וְנֶעֱלֶמֶת מִתּוֹךְ פַּרְגּוֹד הָהָר

וְהָהָר צוֹחֵק

נְטִיפֵי הַזָּהָב שֶׁלְּצַוַּאר הָהָר

נֶאֱסָפִים אֶל מַגַּשׁ הַמַּיִם

וַעֲרִיסַת הָרוּחַ –

דּוֹחֶקֶת

פַּחַד מֻצְפָּן

בְּשׁוּלֵי קְדֵירַת הַמַּחֲשָׁבוֹת

עַכְשָׁו, כְּשֶׁכִּלַּת הַלַּיְלָה

בּוֹלַעַת

אֶת רוֹזֶטַת הָאוֹר

יַלְדָּה עֵירוּמָה

כְּצִפּוֹר פְּצוּעָה

מְבַקֶּשֶׁת

מִסְתּוֹר

* * *

מרדכי קידר

חורף העמים הערביים

א. סעודיה ו"האביב הערבי"

בימים אלה מתנהל באמצעי התקשורת הערביים דיון מעניין על עתיד המהפכות הערביות, או "אביב העמים הערביים", של מחצית השנה האחרונה, כרמז לאירופה של אמצע המאה ה-19. המציאות המרה היא כי אפקט הדומינו שהחל בתוניסיה הסתיים במצרים, ומאז פברואר לא נפל אפילו שליט ערבי אחד: קד'אפי בלוב, אסד בסוריה וצאלח בתימן משיבים מלחמה שערה, טובחים בעמיהם, רוצחים במתנגדיהם. רק קד'אפי סובל מלחץ צבאי בינלאומי, בעוד ששני עמיתיו עושים מה שעולה על רוחם, והעולם מגנה אך אינו עושה דבר. לכן השאלה הנשאלת היא למה נעצר התהליך.

בימים האחרונים "נמצא האשם" – סעודיה. מתברר כי התנהלותה במחצית השנה האחרונה היא לרעת העמים ולטובת השליטים: היא נותנת מחסה לנשיא תוניסיה, זין אלעאבדין בן עלי, לאשתו לילא טראבלסי ולקרוביהם ולמקורביהם שברחו עימם, וחמור לא פחות: לטון וחצי של זהב טהור שגזלה לילא טראבלסי מהבנק המרכזי והביאה לסעודיה. השבוע נדונו בן עלי ואשתו במשפט בזק שלא בפניהם למאסר של 35 שנה, אך סעודיה אינה מסגירה – לא אותם ולא את הזהב שגזלו.

סעודיה קיבלה את נשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח, לאחר שלפני כחודש נפצע באורח בינוני בפיגוע. היא ריפאה אותו נפשית וגופנית ובכך איפשרה לו לחזור לתימן ולמשרתו, ולהמשך הטבח במתנגדיו.

בסוריה רוחשת שמועה כי סעודיה מנסה לתווך בין אסד ובין מתנגדיו, כדי לשים קץ לשפיכות הדמים, ההופכת יותר ויותר לבעלת גוון עדתי. סעודיה חוששת מהתגברות יצר הנקם כלפי העלווים, הרוחש בקרב המוסלמים הסונים, שעלולים להפנות את זעמם כלפי מי שיכול וחייב היה לעזור להם ולא עזר, כלומר סעודיה. היות שאסד נעזר באיראן ובחיזבאללה, שנואי נפשם של הסעודים, מצפים המוסלמים הסונים בסוריה לסיוע סעודי – בנשק, בתחמושת, בכסף ובתמיכה פוליטית – שלמרבה צערם אינו מגיע.

 גם בלוב פועלת סעודיה מאחורי הקלעים להביא סוף למלחמה שאינה הולכת לשום מקום, ומנסה לתווך בין הצדדים הלוביים הניצים. בלוב יש שמועות שנציגי בית המלוכה הסעודי מסתובבים בין קד'אפי ובין מתנגדיו ומנסים למצוא נוסחה שתאפשר לצדדים לשוב ולשבת יחדיו, בלי מסעות הדדיים של נקמת דם.

בעיראק נמשך התוהו ובוהו, והשבוע היה פיגוע גדול בעיר דיואניה שבו נהרגו עשרות אנשים, בעיקר שוטרים. גם בעיראק יש רבים – בעיקר סונים – המטיחים בסעודיה את אשמת הבטלנות והפסיביות מול הפעלתנות האיראנית למען החוגים השיעים הסרים למשמעת האייתוללות של טהרן.

השבוע נודע כי סעודיה הציעה לירדן ולמרוקו להצטרף למועצת שיתוף הפעולה במפרץ, למרות ששתיהן אינן נמצאות לחופיו. הסיבה להצעה שקופה: שתי מדינות אלה הן מלוכות, בדומה לסעודיה ולאמירויות המפרץ. כך מנסה סעודיה להקים מעין "ליגה ערבית מלוכנית" שתעמוד נגד רוחות השינוי המנשבות במדינות הערביות בעלות המשטרים הנשיאותיים, אשר הצליחו לסלק שני נשיאים ולהטביע עוד שלוש מדינות במרחץ דמים.

סעודיה למעשה פועלת מאחורי הקלעים נגד העמים הערביים, נגד רצונם להיפטר מן השליטים הבלתי-לגיטימיים ונגד מאוויי החופש שלהם. הרושם המתקבל הוא כי סעודיה שואפת להחזיר את השקט לעולם הערבי, את המהפכות חזרה לבקבוק ואת השליטים – למעמדם הקודם. והשאלה העולה מעצמה היא מה גורם לסעודיה למלא תפקיד כה שלילי מבחינת העמים הערביים.

יש לכך שתי סיבות – פנימית וחיצונית. הסיבה הפנימית היא חששו של בית המלוכה הסעודי כי המהפכות – אם ימשיכו בהצלחה – עלולות לגלוש גם לתוך סעודיה ולהוציא לרחובות את כל האזרחים שמשהו אינו מוצא חן בעיניהם במדינה, וכאלה ישנם רבים, למשל – הנשים. לאחרונה, על רקע "האביב הערבי", אזרו כ-40 נשים סעודיות אומץ, התיישבו מאחורי הגאי מכוניותיהן ויצאו למסע רכוב ברחובות ריאד הבירה, תוך שהן מדברות על "אביב הנשים הסעודיות". הייתה בכך קריאת תיגר בוטה על החוק הסעודי האוסר על אישה לנהוג ברכב, ועל השלטון שחוקק אותו. מבחינתו, המעשה מהווה ערעור על סמכותם של המלך ושל אנשי הדת, העלול – בראייתם – לקעקע את אושיות המדינה כולה. בעיניהם, נשים נוהגות הן כמו מפגינים הקוראים להפלת השלטון בסוריה, ולכן הם יעשו כל דבר כדי לעצור את התהליך שגלש אל חצרם האחורית. מפליא שהילרי קלינטון העזה להתבטא בזכות מעשה זה של הגברות הסעודיות.

הסיבה החיצונית היא ארה"ב. החשד המקיף רבים בעולם הערבי הוא כי ארה"ב אינה מעוניינת עוד בהפלת שליטים ערבים, היות שהתמורות הפוליטיות עלולות להביא את החוגים האיסלאמיסטיים לשלטון, ולהפוך את תימן למדינת אלקאעידה שתאיים על התנועה הימית במיצרי באב אלמנדב ועל נתיבי התחבורה האווירית העוברים מעליהם. תמונות ההמונים הערביים הזורמים לרחובות ומפילים שליטים עלולות לגלוש גם לירדן ולמרוקו, המלוכות האחרות בעולם הערבי מלבד סעודיה, וסעודיה וארה"ב אינן מעוניינות שתהליך כזה יתרחש בהן, גם במחיר של השארת העמים הערביים תחת שלטון עריץ ומושחת.

כך הפכה סעודיה בימים אלה למדינה מוקצה מחמת זעם ההמונים הערביים, הרואים בה משתפת פעולה עם ארה"ב בניסיונן המשותף והאינטרסנטי להחזיר את העמים הערביים אל חורף הדיכוי ואת השליטים הערבים – אל כיסאותיהם.

המעניין בכל התהליך הזה הוא שהפעם ישראל אינה אשמה...

ב. עוד פיוס כזה ואבדנו

לפני מיספר שבועות כתבנו כאן כי ההסכם בין אש"ף ובין חמאס אינו אלא בבחינת "נישואי תועלת זמניים". בימים האחרונים עולה רמת המתח בין שני הצדדים, על רקע רצונו של מחמוד עבאס למנות את סלאם פיאד לראש ממשלת האחדות עם חמאס. חמאס מתנגד נחרצות למינוי, היות שפיאד נחשב כמי שהביא למאסרם של אנשיו ולחיסול תשתיתו הארגונית ביהודה ושומרון, וחמור יותר – הוא עשה זאת בשיתוף פעולה עם ישראל. פעולה מתמשכת ושיטתית זו די בה כדי לסמן את פיאד לא רק כאישיות בלתי רצויה, אלא גם כאויב מושבע. עבאס, מצידו, מתעקש למנות את פיאד, הן בשל העובדה שפיאד הוא חביב האמריקנים, והן משום שבישראל יש די "אידיוטים שימושיים" הרואים בפיאד את חותמת ההכשר למדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי עד הקו הירוק, ותעודת ביטוח לכך שלעולם ועד מדינה כזו לא תהפוך למדינת טרור.

במסגרת המלחמה שהכריז חמאס נגד פיאד, פירסם הארגון כי שר הכלכלה בממשלתו של פיאד, חסן אבו ליבדה, הוא האחראי לכך שישראל הפקיעה אדמה פלסטינית ליד ג'נין כדי להקים עליה אזור תעשייה, אחרי שבעליה סירב למכרה ל"כיבוש", וכי אבו ליבדה הפעיל את יועציו ופקידיו כדי לממש את מזימתה של ישראל להשתלט על השטח.

בנוסף, נחשפה פרשה אחרת, שבה ביקשה ישראל מפקידים בממשלת פיאד להפעיל לחץ על כמה ערבים בעלי קרקע בעמק יזרעאל למכור את אדמתם ליהודים, ופקידי פיאד פעלו למען ביצוע העסקה.

סיפור כפול זה מכיל את כל המרכיבים השליליים: ישראל המשתלטת על עוד אדמה פלסטינית, פקיד פלסטיני איש אש"ף המשתף פעולה עם ישראל, והממון הרב האמור להיכנס לכיסו של היזם, היות שמדובר באזור תעשייה.

כדי לשפוך שמן על המדורה שעליה חורך חמאס את אבו-מאזן, מגלה השבוע האירגון כי הסיבה לביטול המיפגש האחרון בין אבו-מאזן ובין ח'אלד משעל היא איומו של בנימין נתניהו לעצור את העברת כספי המיסים, לשלול מאבו-מאזן את תעודת ה-VIP – ולבטל את ההטבות שמעניקה ישראל לחברות שבבעלות בניו. בנוסף, פעל כאן לחץ אמריקני שלא לקיים את המיפגש, בשל הלחץ פנים-אמריקני המופעל על הנשיא האמריקני ברק אובמה לעצור את שיתוף הפעולה שלו עם ממשלה פלסטינית ואת הכספים שהוא מעביר לה. זאת בשל היות חלק ממנה ארגון טרור על פי הגדרת החוק האמריקני.

כך, באמצעות סיפורים אלה, מסמן חמאס את עבאס כמשת"פ של ארה"ב ושל ישראל בעבור חופן דולרים ובעבור היתרונות שמקנה לו תעודת  VIP– כשמנגד עומד חמאס להגיע עם ישראל לעסקת חילופין שבמסגרתה ישוחרר גלעד שליט תמורת רוצחים רבים בעלי דם על ידיהם ושמרביתם ישובו לפעילות טרור.

תמונת הניגודים הזו חשובה לאין ערוך: בצד האחד יש משת"פים מושחתים, תאבי ממון וכבוד המוכנים, למכור את נשמתם, את עמם ואת אדמת פלסטין לשטן הקטן הציוני, ולשטן הגדול האמריקני, ובצד שני – לוחמי חירות נאמנים לדתם, לעמם ולארצם, שלא ויתרו ולא התכופפו לאורך חמש השנים שבהן החזיקו את גלעד שליט. כשיגיע יום הבחירות, במי יבחר הפלסטיני – בבוגדים או בנאמנים? ברעים או בטובים?

המסקנה העולה מכך היא ברורה: מי שמקדם את עסקת שליט כפי שזו מסתמנת היום, מקעקע את מעמדו של אש"ף בציבור הפלסטיני ותורם במו ידיו להשתלטות חמאס בבחירות הדמוקרטיות שתתקיימנה במדינה הפלסטינית העלולה לקום ביהודה ושומרון. בחירות כאלה תשמוטנה את הבסיס המוסרי של כל פעילות ישראלית נגד חמאס, שכן אירגון זה, ועייפי הנפש בעולם התומכים בו, יטענו שוב ושוב כי חמאס נבחר באורח דמוקרטי, ובכך קיבל הכשר לשלוט ולהפעיל את כוחותיו כאוות נפשו, כדי "לשחרר את פלסטין הכבושה".

וכאן עולה במלוא חומרתה שאלת הרצף הטרוריסטי של הישות הפלסטינית שיש כאלה בינינו המסכימים ואף דוחפים להקמתה: רצף כזה בין באר-שבע ובין עפולה יהפוך את חייהם של מרבית אזרחי ישראל לגיהנום בהשראה, בכסף, בנשק, בתחמושת ובטילים המגיעים היישר מאיראן. ועוד יש בינינו הסוברים כי מדינה כזו תהיה "מפורזת..."

נכון שאין זה הוגן להטיל על כתפיו הצרות של גלעד שליט את עתידה של מדינת ישראל. אבל הטעויות שנעשו במשך חמש השנים האחרונות, ועלולות להיעשות בהסכם לשיחרורו, יעמידו את ישראל בפני מצב מאוד לא פשוט בהמשך, אם תצליח תוכניתו של חמאס להשתלט על הישות הפלסטינית ה"מפורזת" העלולה לקום ביו"ש.

בישראל יש די "אידיוטים שימושיים" הרואים בפיאד את חותמת ההכשר למדינה פלסטינית, ותעודת ביטוח לכך שמדינה כזו לעולם לא תהפוך למדינת טרור.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 155 

* * *

יוסי דה ליאון

המכון לחקר יהדות שׂלוניקי ושלונסקי

בזמנו, הוקם בתל אביב "המכון לחקר יהדות שלוניקי" לשם הנצחת התרבות והמורשת של רוב יהדות יוון, שניספתה בשואה . כל האוצר הבלום של "המכון" הועבר לפני זמן מה אל "המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון" אשר הוקם בבית האבות "ליאון רקנאטי" בפתח-תקווה,  פרוייקט נפלא.

באחד הימים הגיע אל "המכון" מכתב הממוען אל "המכון לחקר יהדות שלונסקי" (!) –  לא פחות ולא יותר.

ובנושא העגום של הספרייה הציבורית בקרית שמונה: הנני מציע בידידות שתשלח אליהם את מיטב ומירב  פרי עטך המדהים, לפי בחירתך. משוכנעני כי יימצא גם אצלם שם מי שיתעניין בסופר הנידח.

בהצלחה! 

בברכה ובהוקרה

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

הטלפון של בית אבות "ליאון רקנאטי" – 03-9185707  או 03-9185777.

אהוד: אני מכיר את הספרייה בקריית שמונה, והופעתי שם לאחרונה בצהרי היום בו רצחו את רחבעם זאבי הי"ד בירושלים. לא התרשמתי שיש להם מחסור בספרים. אילו זו היתה הבעייה, הספרייה לא היתה נסגרת. הבעייה שלהם, כמו של רוב הספריות ומוסדות התרבות בארץ, היא הוצאות ההפעלה וההחזקה, שאין התקצוב הציבורי מכסה אותן, ולכן גם המשכורות של העובדים בהן, עלובות.

סתם כך לשלוח ספרים שלי, באופן פרטי, בדואר, בלי שיירה מאורגנת ובלי יחצ"ן? אולי אין אפילו מי שיקבל אותם בקריית שמונה, ואולי כבר אין להם מקום לספרים נוספים, והם משליכים את הישנים שאין דורש להם, מה שקורה לא פעם בספריות ציבוריות.

* * *

רון וייס: הג'נוסייד שביצע יהושע בן נון בעמי כנען

סופר נידח שלום,

נעמן כהן מסיים את מאמרו: "חרמוני, פרברטיות הדם והזרע,ושואת יהודי ערב" (גיליון מס' 654) במשפט:"ימצא נא החבר חרמוני ערבי-מוסלמי אחד שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה, הם גזענות ולא מופת מוסרי."

בדרך כלל בני אדם אינם נוהגים לגנות את הכתוב בכתבי הקודש שלהם אפילו אם הם גזעניים ולא מוסריים. הם פשוט מתייחסים לכתוב כדבר שהיה מקובל בעבר הרחוק מאוד, אך אינו מוסרי ואינו מקובל היום. ולראייה, במאות השנים האחרונות לא בוצע ג'נוסייד ביהודים שחיו בארצות ערב.

ימצא נא נעמן כהן חבר אחד במועצת הרבנות הראשית לישראל או פוליטיקאי בכיר אחד מה"ליכוד", מש"ס או מ"יהדות התורה" שיגנה את הג'נוסייד שביצע יהושע בן נון בעמי כנען.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: ציטוט דברי מוחמד באמנת החמאס אינו "עבר רחוק מאוד" אלא תוכנית לפעולה בהווה קרוב מאוד, ורק מצדיקי פלסטינים כמוך טומנים ראשם בחול כבת-יענה ומתחכמים, כאילו היהודים הם ממציאי הג'נוסייד. אילו היית סופר עברי היית כבר מזמן זוכה לכבוד רב על ה"נרטיב" שלך.

* * *

רחלי אברהם-איתן

אדם, אדמה ועץ השדה בעיר הנבנית

נַחַשֵׁי תְּעוּפָה מִתְפַּתְּלִים בְּשָׁחֹר בּוֹלְעִים אַט-אַט

אֶת יְרֹק-הָרֵאָה. צַעֲצוּעִים מְמֻנָּעִים, דְּגָמִים חֲדִישִׁים,

דּוֹהֲרִים עַל מַרְבָדִים כֵּהִים. אֲדָמָה פּוֹשֶׁטֶת גְּלִימָה יְרֻקָּה

לוֹבֶשֶׁת תַּכְרִיכֵי אַסְפַלְט וּבָתִּים מֵאֲחוֹרֵי חוֹמוֹת

אוֹטְמוֹת פִּיחַ וְרַעַשׁ וּבְכִי מְתַמְרֵן מִתַּמֵּר אֶל הַגָּרוֹן ונֶעֱצָר

כְּעָשָׁן נֶחְנָק בֵּין הַבָּתִּים הַחֲצוּיִים לְלֹא גַּגּוֹת, קוֹדְרִים לְלֹא טִיחַ

אָבָק לָבָן עוֹלֶה בְּכָל מָקוֹם בְּפַאֲתֵי הָעִיר הַנִּבְנֵית

רַכֶּבֶת מְשַׁקְשֶׁקֶת אֶל טַבּוּר הָעִיר. אֲנָשִׁים נִפְלָטִים מִמֶּנָּהּ נִבְלָעִים

בַּקַּנְיוֹן הַמְּפֹאָר. הֲמוֹן סְפָרִים וְצֹמֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת. אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַבְּכִי

הַמִּשְׁתּוֹרֵר בְּתוֹכִי, מִשְׁתּוֹלֵּל. שִׁיר מִתְסַכֵּל, מְתַסְכֵּל, מִסְתַּכֵּל

שׁוֹאֵל שְׁאֵלַת תָּם, אֵינוֹ יוֹדֵע לִשְאֹל אוֹ לוֹמַר דְּבַר מָה חָכָם, לְהַגִּיד

וּלְקַלֵּס, לִבְנוֹת לַמְּשׁוֹרְרִים מָקוֹם בְּעִיר הֶעָתִּיד, לִפְרֹץ אֶת הַזְּמָן

לִפְרֹץ אֶת רוּחַ הָאָדָם, לְהַרְגִּיעַ אֶת הַדָּם הַמִּסְתַּעֵר, הַמִּצְטַעֵר

עַל הַחֹלִי, עַל הַכְּאֵב שֶׁלֹּא נִכְנַע לַגְּלוּלוֹת, עַל הַפַּחַד לְאַבֵּד,

לֹאבַד, לְבַד

הַרְבֵּה לְבַד

הַרְבֵּה בָּתִּים יָפִים נִבְנוּ: בֵּית פַּיִס, הֵיכַל תַּרְבּוּת, בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת,

בְּרֵכוֹת וַאֲגַם, גַּנִּים וּפָּארְקִים. לַכְּלָבִים הִבְטִיחוּ פָּארְק נִפְרָד

שֶׁהַאֲנָשִׁים לֹא יָצִיקוּ לָהֶם, שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ לְאָשְׁרָם הַכַּלְבִּי

גַּם מְשׁוֹרְרֵי הָעִיר מְחַפְּשִׂים מָקוֹם לְהִתְיַחֵד בְּצַוְתָא, לְשׁוֹרֵר

לְהַשִּיק סְפָרִים, לְהַשִּׁיק גְּבִיעִים, לְהִתְאַוְרֵר מִן הַשֻּׁלְחָן הַנֶּעֱצָב

מִכֹּבֶד הַשִּׁירִים הַנִּשְׁנָקִים, מַזִּילִים אֶת עַצְמָם כִּדְמָעוֹת

אֶת מִי מְעַנְיְּנִים הַשִּׁירִים הַבּוֹכִים וְנֶאֱנָקִים

אֶת מִי מְעַנְיְּנִים הַשִּׁירִים הַחִוְּרָנִים

אַל נַשְׁלִיכֵם כְּעָלִים לְעֵת מַאֲפִירָה בִּידֵי אַדְרִיכָלֵי הַזְּמָן וְהַסְּפָרִים

הַשִּׁיר מַחֲמִיץ אֶת עַצְמוֹ וּפוֹסֵח עַל מְזוּזוֹת בָּתָּיו

הַרְבֵּה בָּתִּים נִכְתָּבִים

הִזְמִינוּ אֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת לַפֶסְטִיבָל לִקְרֹא שִׁירִים

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בָּתַּיִךְ וְקוֹרְאָיו, וְקוֹרְעָיו, עוֹד יְהַלְּלוּךְ סֶלָה. סֶלַע

נִטְחַן בְּמַזְלֵג הַדַּחְפּוֹר. מִתְפּוֹרֵר וְנָמוֹג כְּאִלּוּ הָיָה אָדָם

בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ. בָּתֵּי הַשִּׁיר נִטְחָנִים בִּכְאֵב יוֹלַדְתוֹ

עֵץ הֶחָרוּב זְקַן הַיָּמִים מַשִּׁיר פֵּרוֹתָיו הַמְּאֻבָּקִים טֶרֶם גְּדִיעָתוֹ 

מִשְּׁבִיל חַיָּיו. עוֹד מְעַט יַעְטֶה תַּכְרִיךְ אַסְפַלְט

וּגְשָׁרִים יִבָּנוּ מֵאֵי כָּאן לְאֵי שָׁם. עֲלֵיהֶם יִדְהֲרוּ מְכוֹנִיּוֹת וְרַכָּבוֹת

כְּיָמִים, כְּאָפַנֵּי צַעֲצוּעַ שֶׁל יַלְדֵי הַמָּחָר – נְהָגָיו שֶׁל שַׁחַר חָדָשׁ.

וּמָה עַל שְׂרִידֵי הָעֵצִים כְּשֶׁיֹּאחָזוּ בְּהֶגֶה הַזְּמַן

וְכַמָּה מַיִם יִזְרְמוּ בַּנְּחַלִים וּבַאֲגַמֵּי תּוֹדָעַת הָאָדָם?

וְהַמְּשׁוֹרֶרֶת? עֲדַיִן פּוֹחֶדֶת לָגַּעַת בַּפֶּצַע הֲכִי עָמֹק בַּדָּם

פּוֹחֶדֶת לִנְבֹר כְּדַחְפּוֹר בַּסְּלָעִים הַנִּטְחָנִים עַד דַק וְנֶעֱלָמִים

פּוֹחֶדֶת מֵהַפַּחַד לִפְחֹד בְּקוֹל דַּק וְנֶעֱלָם. הַפֶסְטִיבָל מַתְחִיל וְהִיא

עֲדַיִן כָּאן, מַזִּילָה אֶת עַצְמָהּ לָדַעַת

3.4.10

* * *

אהוד בן עזר

לזכרו של מדריכנו מוסה (משה רפאלי)

מוסה היה בן-עניים. כך הרגיש כל מי שביקר בבית המשפחה בפאתי השוק הגדול של המושבה פתח-תקווה; בית שבכניסה אליו היתה מרפסת מזוגגת עשוייה עץ, ואולי כולו היה רק צריף קטן ובו מעט חדרים, אווירה של צמצום ושל ניקיון גדול, כמעט מופתי. וכך היה גם מוסה עצמו, רזה, ממושקף, נקי, רחוץ, בלורית שחורה, לבוש תמיד בקפידה רבה, גם חגורת העור מצוחצחת, והסנדלים. צירוף של דוגמא אישית ושל צורך של דל גאה שלא להיראות כמי שפחוּת במעמדו מאיתנו, בני האיכרים והמשפחות הוותיקות, שאמנם לא כולנו היינו בני עשירים ואמידים, אבל מתוקף המעמד החברתי של הורינו היינו כאילו במדרגה גבוהה ממנו.

וזה היה גם סוד מנהיגותו של מוסה, של הדחף שפעם בו להשקיע את כל כוחותיו בהדרכה שלנו, בהתעסקות היום-יומית והסוף-שבועית בנו, בתשומת-הלב המלאה, הדואגת, לכל אחד ואחד; והלא הוא היה מבוגר מאיתנו רק בשלוש שנים לערך.

היו לו קשרים וגם עימותים עם הורינו, בדרך-כלל בקשר ליציאה לטיולים. אחד האגוזים הקשים היה יעקב קליין, אבא של זאב קליין, לימים ד"ר קינן, המנוח. קליין אבא היה קליינט כלל לא קל. כדי לעמוד על חשיבותו בעיני עצמו אומר שפעם, בראשית שנותיה של המדינה, אמר לי זאב שאביו אמר שאילו היה נכנס למפא"י בזמן הוא היה נעשה לאחד ממנהיגי המדינה!

אבל בעיני מוסה היו ההורים, והיינו אנחנו, מעין עיר בְּצורה או חברה סגורה, אחרת, שעליו לכבוש ואף להצטיין לעומתה בתפקידו כמדריך וכמנהיג. וזאת הוא עשה. הדחף שלו היה עצום. דיבורו היה סמכותי. הערצנו אותו. אם אמר לך שאתה סובל מרגש נחיתות וצריך להתחיל לכתוב פיליטונים וגם רשם בפנקסו השחור שאתה עתיד להיות סופר – אז לא היתה לך דרך אחרת אלא להיות סופר. ולימים ידעת שכאשר אתה חוזר על הסיפור הזה וגם מכניס אותו באחד מן הרומאנים שלך, "המושבה שלי", אתה גורם למוסה נחת-רוח רבה וגאווה על היותו מרחיק-ראות כל-כך. זה היה לפעמים קצת פאתטי משום שהעובדה שרבים מאיתנו הגיעו לעמדות גבוהות, כל אחד בתחומו ובמקצועו, גרמה למוסה להתגאות בנו ובכך שהוא היה המדריך שלנו; ומחשיבוּת החניכים צא ולמד על גדולת המדריך שלהם, שבשחר נעוריהם עיצב אותם וידע גם קבע את גורלם.

האמת שגם אנחנו, גם לאחר שחלקנו לא רק הגיע לשיאו המקצועי אלא גם פרש לגימלאות, עדיין היינו נתונים להיפנוֹז הזה שהילך עלינו מוסה, שמבחינה מסויימת נשאר תמיד הבכיר בחבורה, המדריך הנצחי שלנו, וידע גם ידע לטעת בנו רגשי אשם על כך שאנחנו לא די מטלפנים אליו ומבקרים אותו, שהרי הוא יצר אותנו – ואיך אנחנו לא שומרים על קשר הדוק איתו? בשנות מחלתו הארוכות פיצה את עצמו בשיחות טלפון ממושכות עם כל אחד מאיתנו, שיחות שעזרו לו לשמור על ערכו בעיני עצמו, שאין המחלה מכריעה אותו ובוודאי שלא את אישיותו ואת נפשו.

השיא שלפני הדעיכה היה ללא ספק בחגיגת מלאת לו שבעים בחצר ביתו, כאשר ישב ושמע את כולנו, אך כוחות רבים כבר לא היו לו לענות לנו ואפילו התרגש ואם אינני טועה גם בכה. האירוניה של המוות היתה שפֶּרח הערב ההוא, ורדה גלס היפה, שאחדים מאיתנו התוודינו בחצי-חיוך על אהבתנו לה בנעורינו ועל היותה בעינינו עד היום מלכת השיכבה ב"צופים" – היא שנראתה סמל הבריאות לעומת מוסה השפוף על כסאו, היא זו שמתה במחלה קצרה כשנה לאחר אותה פגישה, והיא כבר סבתא לאחד-עשר נכדים – ואילו מוסה האריך ימים אחריה עוד יותר משנה.

כשאני חושב על מעמדו של מוסה כלפינו, בני המשפחות הוותיקות והמבוססות פחות-או-יותר, אני מחייך משום שאני עצמי הרגשתי את עצמי כל שנות נעוריי כפרובינציאל גמור, גם כשלמדתי ב"תיכון חדש", מול התל-אביביים, וגם באוניברסיטה בירושלים.

עלה בדעתי משפט: פרובינציאל לפרובינציאל פרובינציאל. כלומר, כל אחד חושב שהאחר הוא העשיר, הוא האריסטוקראט האמיתי, או היא המלכה שברצותה דוחה אותך מעל פניה וברצותה מקרבת, והדחף הפרובינציאלי הזה עושה נפלאות בחיים לכל מי שיש לו קצת כישרון והרבה אמביציה.

אני מופיע הרבה בפגישות בבתי ספר יסודיים, ועשרות פעמים חזרתי על הסיפור כיצד מוסה החליט שאני סובל מרגש נחיתות ולכן עליי להתבלט בכתיבה, ומהסיפור הזה אני מוציא כמה וכמה מסקנות: שמה שקובע בחיים זה לא רק הכישרון אלא בעיקר ההתמדה. שלפעמים כל החיים אתה שואף להגיע למשהו רק כדי להוכיח למישהו אחר או לאחרים שזלזלו בך, שאתה משהו. והכי-הכי חשוב הוא שאם ילד רזה וחלש כמוני, שסבל מרגש נחיתות לפי האבחנה המדוייקת של המדריך המוסמך, אם אני נעשיתי סופר – אזיי כל אחד יכול להיות סופר, ובבקשה לשלוח לי באי-מייל את הסיפורים והשירים שלכם.

ולחשוב שכל השעות והימים המלאים פעילות ואחריות, שמוסה הקדיש לנו – שכל אלה נעשו מתוך התנדבות גמורה, זאת כדבר מובן מאליו, למרות שוודאי לא פעם היה המצב בביתו לא הכי מזהיר, לעומת כמה מחניכיו המפונקים והמצויידים היטב לכל טיול ולכל משחק.

נוחה בשלום על משכבך, מוסה-משה רפאלי. כל זמן שהזוכרים אותך חיים, משהו ממך עדיין קיים, ואם הספרות שלי בילעה במקצת, אפילו כַּזית, את השיכחה ואת המוות – אולי נתתי לך בה טרמפ קטן לנצח. איפה שיקראו אותי, יזכרו שגם אתה היית.

דברים אלה, שאמרתי לראשונה באזכרה בבית הקברות למדריכנו בתנועת הצופים מוסה רפאלי ביום 26.5.06 – שבתי וקראתי ביום שישי האחרון בחבורה של חניכותיו וחניכיו בביתם של אהובה ורמי גור בפתח-תקווה במלאת 75 שנים לשניים מאיתנו, דני יערי וטוטי [יהושע] זהר, לשעבר וולפסון, שבהזדמנות זו אני מאחל לשניהם עוד שנים טובות וארוכות וחגיגה דומה במלאת להם 80, כאילו רק אתמול נפגשנו לאחרונה.

* * *

שבוע הספר אמנם חלף אבל אנחנו מזכירים לקוראינו בני פתח-תקווה, ובני ישראל בכלל –

לא להחמיץ את ספרה החדש של רות אלמוג

"שריקת האוּקרינה"

בהוצאת זמורה ביתן

* * *

משה גרנות

באוטובוס הגורל

על "דממה בארבע ידיים"

שירים מאת אנדרי פישהוף

ספרי עיתון 77, 2010, 70 עמ'

אנדרי פישהוף הוא תופעה בכל קנה מידה שניתן למדוד  בו את מעלתם של משוררים – הוא הגיע ארצה ב-1976, וכבר ב-1991 פירסם את ספר שיריו הראשון בעברית – "כאב לבן" (עקד). אחריו ראו אור עוד שבעה ספרי שירה, שעל כולם חותם פישהופי מובהק של עומק ולשון פיגורטיבית ייחודית. אנדרי פישהוף עשה, לטעמי, את הבלתי יאומן, שכן הוא היה משורר ידוע ברומניה, ועד לימים אלה הוא הספיק לפרסם גם שישה ספרי שירה ברומנית שראו אור בארץ, ברומניה ובגרמניה.

יש אנשים שנולדו "עם זה", כלומר, עם יכולת להטמיע מילים ולשונות, וכזה הוא אנדרי פישהוף, שכבר בצעירותו תרגם את מיטב הספרות הרומנית להונגרית, ולהיפך. יכולותיו אלו באו לידי ביטוי גם בארץ – הוא מתרגם שירים של משוררים ישראלים כותבי רומנית לעברית, ואלה מתפרסמים בבמות שונות. אנתולוגיה של שירה זאת בתרגומו, בשם "חורף ירוק", יצאה לאור ע"י התאחדות אגודת הסופרים בישראל (1995). הוא מתרגם מחונן מרומנית לעברית ומעברית לרומנית, מהונגרית לעברית ומעברית להונגרית. אינני מכיר הרבה אוחזי עט בעלי סגולות כאלו.

ידוע לי על כ-60 סופרים ומשוררים כותבי רומנית, אשר הגיעו ארצה שנים רבות לפני אנדרי פישהוף, והם אינם יכולים להתנתק מהשפה שבה דיברו וכתבו בשחר חייהם. הם מתכנסים ב"מכון לתרבות רומנית" בתל-אביב, וב"מעגלי התרבות" בשפה הרומנית בירושלים, חיפה ונהריה. לפנים התכנסו בבית הסופר בתל אביב, קראו זה לזה שירים וסיפורים בשפה שדיברו פעם בארץ כרבע מהאוכלוסייה, והיא הולכת עתה ונעלמת מההווי הישראלי. מעטים פרצו את מחסום השפה העברית, והבולט ביניהם הוא סנדו דוד ז"ל, אך מפעלו של אנדרי פישהוף הרבה יותר מרשים, כי דוד הגיע לארץ בצעירותו ממש, ואילו אנדרי פישהוף הגיע לכאן כשהיה כבר בן 36, גיל שמתקשה להטמיע עולמה של שפה חדשה.

שם ספרו החדש של אנדרי פישהוף מעורר סקרנות, כי הוא מושתת על תבנית לשון מתחום המוסיקה: יש יצירות מוסיקליות המולחנות במיוחד לארבע ידיים, כלומר, שני פסנתרנים יושבים יחד על אותו הפסנתר ומנגנים. השם  "דממה לארבע ידיים" יוצא מתוך הסיטואציה הנ"ל וחותרת אל עולמות רבים אחרים, כגון יחסים שקטים (מתוחים? נינוחים?) בין שני בני זוג (ארבע ידיים), הקשורים זה לזה באותו "פסנתר"; ושמא מדובר פה על שתיקה לאחר המון דיבורים, דיבורים של חיים שלימים המתקרבים לקיצם, שכן המוות ו"הקדימונים" שלו הם נושאים החוזרים ונשנים ביצירתו של פישהוף. עוד לא הצצנו אפילו אל השיר הראשון, וכבר מקריאת הכותרת – נדרש הקורא לעיון והתעמקות.

ידועה הטענה המושמעת כלפי ציירי האבסטרקט: קודם תציירו סוס, כמו שצייר פיקאסו הצעיר, ורק אחר כך שרוי לכם לצייר אבסטרקט כאוות נפשכם.

בפרפרזה לטיעון הזה אפשר לומר להמוני המשוררים המוציאים ספרים למכביר: להביא קצת הגיגים שחוקים במבנה של שורות קצרות – זאת איננה וירטואוזיות פיוטית – הבה נראה אתכם כותבים שיר גם על פי המבנים הקלאסיים!

נראה לי שאנדרי פישהוף עמד גם בתנאי הזה, ואביא כראיה את "סונטה XIV":

מוכת ברד, תועה בדם הסבל

בחיפושי הצדק בכאב

אוויר נפשי, כלחם לרעב –

מילת שירי, מיתר ובכי הנבל.

רודף לילות של שאגת זאב,

כי בלעדיה, כאומלל בתבל

הייתי מחפש קצה לחבל

סביב קו צוואר צילי, אויב אורב

ושוב בורח וחוזר אליה,

לובן הדף הוא ים של אודיסיאה

מאין-הקץ עד לאין-קץ המר.

כשנשימתך ונשימתי הן יחד,

מקום לחיות בו, המילה פורחת

דבוקה על כף ידו של הנייר.

הסונטה מכילה 14 שורות, כנדרש בסונטה הקלאסית – שני בתים בעלי ארבע שורות, ושני בתים בעלי שלוש שורות. החריזה היא קפדנית מאוד (א-ד, ב-ג  X 2; א-ב, ג-ו, ד-ה), והמשקל הוא סילבו טוני – יאמבוס (בעיקר).

מסתבר שהווירטואוזיות הצורנית לא פגמה במשמעויות הנסתרות והנגלות של השיר, והקורא מוצא בסונטה מפעימת לב זאת את ההשקה שבין השירה לחיים על קו הקץ, בין השורה והשירה, בין השורה שעל הנייר ובין שרירותם של החיים.

בשיר אחר – "בדיקת ראייה" – מרגיע הפציינט את רופא העיניים: אין צורך בתכשירים כדי שהוא יראה למרחוק, כי הוא מכיר את האותיות היטב, את צלילן ואת צילן, וגם את שתיקתן הרועמת השמיימה. גם בלי לראות את האותיות למרחק – המשורר מכיר את רטט היד במגע המילים, ואם מוצא הרופא ערפל מעל רשתית עינו – שלא ידאג – זה מסך הדמעות שאגר.

השיר משתמע לשתי פנים: מצד אחד – אופטימיות, שכן הכרת המילים איננה כרוכה דווקא ביכולת הפיזית של האדם לקלוט סימנים; ומצד שני – מצויה פסימיות גדולה כי ההיכרות עם המילים מובילה אל העצב הגדול. כמו בחלק גדול של שיריו, מתגנבת גם כאן נימה קלה של אירוניה: הרופא, הממונה על תקנת היכולת הפיזית לזהות סימנים, מתוודה בפני המשורר כי גם הוא "חוטא בכתיבה", כותב בסתר, אבל הוא גם מודה שהוא מחקה את גוגול וקפקא.

יש דיאלקטיקה כואבת עד מאוד אצל כל משורר אמת – מצד אחד – בלי שירה אין חיים, אין טעם לחיים, ומצד שני – כל שיר נוסף מקרב אותו אל תהומות הייאוש. לדיאלקטיקה הזאת נתן אנדרי פשיהוף ביטוי בשיר "השלמתי":

ממקומי באוטובוס הגורל

ללא נהג

אני רואה –

גבו הישר של הנוסע

ועוד נוסע

כמו מצבות ללא שם, עדיין

השלמתי עם עצמי

בשם עצמי

עד השיר הבא.

תבנית הלשון הידועה אומרת שאדם לאדם זאב. המשורר מפקפק באמיתותה של תבנית זאת:

אדם לאדם סימן שאלה

לא זאב ולא שועל

סימן שאלה לתשובות לא צפויות

כשהאדם ימצא סוף-סוף

את האפשרות הנכונה

הוא ייהפך לתשליל הבורא

שהצהיר כי בדמותו ובצלמו

הזולת איננו זאב ואיננו צלם אלוהים – הוא סימן שאלה, ולכל היותר – תשליל של אלוהים, כי הרי יש בו ממש תכונות הפוכות מאלו המיוחסות לאל (כוח וצדק אינסופיים, קיום נצחי, שלטון ללא מצרים בהיסטוריה).

לבסוף אביא ציטוט מתוך השיר שעל שמו נקרא הספר:

דממה בארבע ידיים

לבסוף החיים נותרים

דממה לארבע ידיים

דממה המסתירה

את הסימן

לשובה של הזעקה הקדומה

של מטפורה מקולקלת.

פגשנו קודם את הזולת בצורת סימן שאלה – כאן הוא סימן לשובה של הזעקה הקדומה, עליה מכסה הדממה בארבע ידיים – הזוג נשאר עם הדממה, כי כל הזעקות כבר שככו בתוך מטפורה מקולקלת. אם אין ביטוי הולם לזעקה – מוטב לשתוק –  כי הרי הסוף הוא תמיד דממה דקה.

"דממה לארבע ידיים"  כתוב בכישרון גדול, ומוחשת בו כנות מרגשת ומפעימת לב.

אהוד: הרשה לי לומר לך כי הדוגמאות השיריות שהבאת, בייחוד הסונטה הראשונה, לא דיברו אל ליבי וניראו לי מילוליות מדי.

* * *

לאורית ורזי בן עזר היקרים

ברכות לחגיגת חתונתכם ממני ומכל המשפחה

אבי בנימין היה אומר:

"יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא!"

ואני מאשר זאת מן הניסיון

הרחיבו את המשפחה

והביאו לנו עוד בן עזרים קטנים!

שלכם

אודי

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [12] "מרגל נוראי"

לכ'

מפקד האגף לסיכול מודיעין עויין [ריגול]

קהיליית המודיעין, מצרים

א.נ.

אני פונה אליך כעמית לתפקיד ולמקצוע, בעל תפקיד בכיר דומה לשלך, מן הצד השני של התעלה –  "המוסד" הישראלי.

עמיתי הנכבד מאוד,

כאשר החלו להתפרסם אצלכם הידיעות והפרטים הראשונים על מעצרו של "מרגל יהודי-אמריקני-ישראלי", אילן גראפל שמו, שנשלח כביכול על-ידי "המוסד" הישראלי – לרגל, לאסוף מודיעין, להסית אזרחים נגד הצבא ולעורר סכסוך עדתי בין הקופטים לבין המצרים, ועוד כהנה וכהנה "משימות", שיכולות להעסיק חצי תריסר מרגלים מיומנים, הייתי מופתע למדי, ובעיקר – חשתי תחושה עמוקה של עלבון.

ראשית, כיוון שאני הוא זה שבמסגרת תפקידיו ב"מוסד" שולח סוכנים למשימותיהם בארצות זרות, ואם אני לא שלחתי אותו, אף אחד אחר בישראל לא שלח אותו. ואם לי לא ידוע על שליחתו של "המרגל הנוראי" הזה למשימותיו, ברור כשמש שהאיש הזה לא נשלח אליכם מישראל.

אך מה שהעליב אותי אישית ואת חברַיי ב"מוסד", אלה הפרטים על התנהגותו של "המרגל הנוראי" הזה במצרים: הוא נכנס לארצך בדרכון [אמריקני] אמיתי ותקף, הסתובב בגלוי במקומות ציבוריים, בלט בהופעתו השונה, ה"מערבית" ולא ניסה כלל להסוות את עצמו ולהיטמע בתוך ההמון – הפרה גסה של אחד הכללים הראשוניים של כל סוכן מודיעין ראוי לשמו. ולבסוף, הבחור הביא עימו את הלפטופ שלו ובו תמונות שלו כחייל בצה"ל. איזה מרגל נוהג ככה? חסר לו רק סרט על המצח: "אני מרגל".

אם כן, הצגת איש ה"מוסד" בצורה כזאת מוכיחה על זלזול מצידכם באינטליגנציה שלנו ובמקצועיותו של ה"מוסד", שאני ממלא בו תפקיד בכיר. תגיד לי אתה: האם עד-כדי כך אנחנו אהבלים? מטומטמים לאללה?

ובכן, כאמור, ברגע הראשון ממש נעלבתי.

אך כאשר העמקתי לחשוב בעניין, נעלבתי אפילו במקומך: אם "המרגל הנוראי" כזה, החשוף לעין כול, מסתובב חופשי בארצך במשך חודשים ארוכים, ולכם זה לוקח זמן ארוך כזה כדי לעקוב אחריו, לאסוף מידע על תנועותיו והתנהגותו, הרי זה מוכיח על כישלון מקצועי חמור של פעילות האגף שלך. שהרי, איזה "קונץ" זה לחשוף "מרגל" בתנאים כאלה?

לאדם פרטי או לגוף ביצועי כלשהו מגיעים שבחים כאשר, לאחר מאמץ רב הוא מצליח להשיג הישגים ראויים לשבח בתחום עיסוקו. אם זה היה קל כל-כך לגלות את "המרגל הנוראי" הזה, לא מגיעים שבחים לאנשים שאתה ממונה עליהם, אלא להפך.

ובאשר למשימות שהבחור נדרש כביכול לבצע במצרים: סכסוך בין קבוצות שונות באוכלוסייה, בין האזרחים לחיילים, בין תומכי המהפכה לבין תומכי מובארק, ובעיקר – לעורר מדנים בין הקופטים [הנוצרים] למצרים [המוסלמים], נשאלת השאלה: מה אמורה ישראל להרוויח מסכסוכים אלה? מדוע זה כדאי לה ולמה לה בכלל להתערב במה שקורה במצרים? בעת המהפכה שלכם נגד מובארק, ישראל "ישבה בשקט" ולא התערבה כהוא-זה במה שמתחולל אצלכם. להפך: ישראל מעוניינת בשכנה יציבה ושקטה בגבולה הדרומי, עם כל היתרונות של מצב זה, כפי שהדברים התנהלו מאז הסכם השלום עם הנשיא סאדאת בשנת 1979 [ומְצֵרָה על "השלום הקר" מצידה של מצרים].

אם כן נשאלת השאלה: מי היה מעוניין לעורר את הפרשה הזאת על "המרגל הנוראי", לאור "עצת אחיתופל" שמישהו לחש באוזנכם? פרשה זו, יותר משהיא פוגעת בישראל, וב"מוסד" שלה, היא פוגעת אנושות בכבוד ובאמינות ובתדמית של גופי המודיעין של מצרים.

בברכה – 

ד' [המכונה "דואר יוצא"]

"המוסד", ישראל

* * *

ורדה צ'צ'יק

האגף החדש במוזיאון תל אביב

ב-30 באוקטובר הקרוב ייפתח האגף החדש של מוזיאון תל-אביב. זהו בניין שתיכנן, בעקבות זכייה במכרז, האדריכל האמריקני פרסטון סקוט כהן, כשהאדריכל הישראלי עמית נמליך – העובד במשרדו – הוא המתאם הישראלי מול משרד המהנדסים ירון-שמעוני-שחם, והקבלנים המבצעים דניה-סיבוס מנרב. שני שליש מהמיבנה החדש בנויים מתחת לפני הקרקע, כיוון שגובהו התחשב בגובה הבניין הישן של המוזיאון, וגם על עומקו חלה מגבלה – כדי שמי התהום לא יפרצו דרכו.

הבניין החדש הוא פרי חזונו של פרופ' מרדכי (מוטי) עומר ז"ל, שהקדיש את שנות חייו האחרונות (בין שאר מפעליו) לקידום הקמת הבניין, כשההצדקה העיקרית להקמתו היא אוסף האמנות הישראלית הגדול המצוי במרתפי המוזיאון. אוסף שרק שמץ ממנו נחשף מפעם לפעם לקהל הישראלי ולקהל התיירים הפוקדים את מוזיאון תל-אביב.

לאחר שהסתיימה פרשת התרומה-שלא-ניתנה של סמי ז"ל ואביבה עופר, הקדיש עומר חלק ניכר מזמנו להרמת התרומות שנדרשו להקמת המבנה (תקציב של 45 מיליון דולר, דהיינו – כ-220 מיליון שקל). את התרומה העיקרית העניק נדבן בשם פול אמיר, שתחילה מימן את התחרות בין משרדי האדריכלים שניגשו למכרז, ובסופו של דבר הגדיל את תרומתו.

אי אפשר היום להתעמת עם החלטת המוזיאון להקדיש את תערוכת הפתיחה של המוזיאון לאמן הגרמני בן-זמננו, אנסלם קיפר, ולא לאמן ישראלי. קיפר, אמן מוערך, אחת הדמויות הבולטות ביותר בתנועה הניאו-אקספרסיוניסטית בגרמניה, הוא אמן שחלק ניכר מעבודתו מוקדש להתמודדות עם עברה של גרמניה, ובמיוחד עם עברה הנאצי. בשנות ה-80 הוא אף יצר עבודות המתייחסות לעברית עתיקה, ולהיסטוריה המצרית, בעבודות כמו "שולמית", "ירושלים", "הים האדום" ועוד. כמו כן הוא הקדיש ספר-אמן למשורר היהודי-גרמני פאול צלאן, שהתאבד באפריל 1970 כתגובה מאוחרת על אימי השואה.

עבודותיו של קיפר הוצגו בעבר בישראל, ואין ספק שמוזיאון ישראלי בעל מעמד כמו מוזיאון תל-אביב, ועל אחת כמה וכמה מוזיאון שמכפיל את שטחו (ואף למעלה מזה) ויבסס עוד יותר את מעמדו לצד מוזיאון ישראל המחודש בירושלים, עושה יותר ממעשה נכון כשהוא מקדיש תערוכה רבת היקף לאנסלם קיפר. אלא שדווקא בפתיחת מיבנה חדש שאמור להיות מוקדש לאמנות ישראלית? למוטי עומר ז"ל פתרונים, וכבר מאוחר לברר איתו את השאלה הזאת.

עמותת האדריכלים הישראלית מקיימת בשנים האחרונות, בהנהגתו של האדריכל יורם רז, סיורים מודרכים באתרים שונים בארץ, שיש בהם עניין אדריכלי. כך לדוגמא נערכו בחודשים האחרונים סיורים מודרכים במזכרת בתיה, במתחם המחודש של בית העירייה הישן של תל-אביב ברחוב ביאליק, וממש לאחרונה באגף החדש של מוזיאון תל-אביב. בהדרכתו של האדריכל עמית נמליך, עקבנו – אדריכלים ומתעניינים – אחר המיבנה החדש, למן הכניסה החדשה אליו (יש גם כניסה ישירה מהבניין הישן), דרך כל חללי התצוגה, ועד לאולם המופעים החדש, המסעדה והספרייה.

מבחוץ נאלץ האדריכל להתאים את עצמו לצורת המגרש המשולשת, שקבעה גם את צורת חיפוי הקירות באריחי בטון זוויתיים שנוצרו במפעל שהוקם במקום, והונחו זה לצד זה בצורה מושלמת. המיפגשים הזוויתיים הללו יוצרים מבטים מעניינים, מעין קליידוסקופ בגווני אפור לבן, במיוחד בציר האנכי המרכזי של הבניין, שהוא מעין מפל של אור שמחדיר אור טבעי לקומות החפורות באדמה. האור הטבעי מציף בגונו הבהיר את החללים הציבוריים, את המעברים מחלל לחלל, מקומה לקומה.

בחללי התצוגה עצמם – שלהם צורה קובייתית מסורתית, שקירותיה צבועים לבן – נקבעה תאורה מלאכותית, על פי הוראותיו המדוייקות של עומר ז"ל. זאת, כדי לא לפגוע בעבודות האמנות שיוצבו בהם או ייתלו על קירותיהם. התאורה, ספוטים שנקבעו על התקרה, בפסי צבירה, ניתנים להזזה ולשינוי מיקום וזוויות, בהתאם למיקום היצירות. בחללי התצוגה (למעט בחלל הגדול ביותר, שם תיפתח התערוכה של קיפר) אין עמודי תמיכה במרכזם, שכן העמודים התומכים מהווים חלק מקונסטרוקציית הפלדה שמהווה את שלד הבניין, והעמודים התומכים סמויים בתוך הקירות, ומרותכים אל הקונסטרוקציה. על פסי הצבירה בגלריות שונות ניתן יהיה לחבר אמצעי מדיה שונים, כדי לאפשר תערוכות עכשוויות, כמו לדוגמא תערוכות וידיאו ארט. באחת הגלריות נוצקה תקרה חזקה במיוחד, כדי שאפשר יהיה לתלות ממנה עבודות כבדות.

חומרים נוספים שבהם השתמשו האדריכלים – ריצוף משיש אפור שיובא מסין, ריצוף מעץ מייפל בהיר בחלק מהחללים, וקירות זכוכית במעבר בין הבניין הישן והחדש, המאפשרים מבט אל גן הפסלים שממראהו ייהנו גם היושבים במסעדה החדשה. צמוד למסעדה מוקם גם חדר הישיבות של צוות המוזיאון, והוא חופה כולו במייפל, רצפה וקירות.

בין הגלריות בבניין החדש, יהיו חללים המוקדשים לאדריכלות ולעיצוב, ולספרייה החדשה. את מקומה של הספרייה הישנה יתפוס – בבניין הישן – ארכיון לאדריכלות. אולם המופעים החדש, בן 450 מקומות הישיבה (אולם רקנטי בבניין הישן מכיל 520 מקומות) מותאם הן למופעי תיאטרון והן לקונצרטים, כשהאקוסטיקה בו מתוכננת לפי זמן תהודה הנכון להאזנה למוסיקה.

הוגי ומתכנני הבניין החדש סברו שבנייתו תסתיים בשנת 2010, ושחנוכתו תיערך במסגרת חגיגות ה-100 לתל-אביב. שנה איחור, אך לעומת זאת עמידה בתקציב – כפי שמבטיח האדריכל עמית נמליך – הם סטייה קלה למדי מהתוכניות. רק חבל שמרדכי עומר לא זכה.    

* * *

אֵיךְ שֶׂ

יִשְׂרָאַל הַר

בנעורי היה דוד בארץ

שהתרשם כל כך מזה

הצדיק הסתגפן מדרום

אפריקה משחרר עבדי הודו

מעולה של הקיסרות של

בריטניה הגדולה ואירלנד

שכתב ספר נפלא ומרגש

 שהיה בין לילה רב מכר עולמי

ובשעתו תורגם גם לעברית

נָפְתוּלַי עִם הָאֱמֶת

מאת מאטמה גַנְדִי

ודוֹדי קרא לבנו נָפְתוּלַי

והנה עתה נזדמן לי לקרוא

ביאוגרפיה חדשה על אותו

איש גַנְדִי מסתבר שהיה

בעצם נוכל לא קטן וזנאי זקן

איך שגלגל מסתובב לו בעולם

"סדנא דארעה כולו חרא" כמו

הזמר ששרו הסטונדטים

באוניברסיטה העברית בירושלים 

תודה לכם ממני

יִשְׂרָאֵל הַר

אהוד: גנדי גם היה אנטישמי וצידד בערבים במאבק על ארץ-ישראל. ישראל כהן כתב על כך בשעתו, אנחנו התייחסנו לנושא באחד הגיליונות הקודמים.  אבל זה לא הפריע לעמירה הס מ"הארץ", למשל, לקבל פרס על שמו – ועכשיו שהיא סוכנת העיתון במשט לעזה, אולי תקבל את הפרס גם פעם שנייה, ואם תצליח לקבל מכות מצולמות מחיילי צה"ל – אולי גם בפעם שלישית! – רק שתיזהר לא ליפול לים, כדי שלא לגרום לנו צער!

* * *

ברוך תירוש: העריכה מהווה עול כבד

לאהוד,

שבחים מגיעים לך על היצירתיות והנחישות שבהן אתה מתמיד בהוצאה לאור מרשימה ומתמשכת (בלי עין הרע) של הקובץ 'חדשות בן עזר', שהעותק מס' 654 יצא לפנות בוקר משובח לעילא ולעילא, ללא תבן ומוץ כפי שהסביר יצחק בן דויד בכתבתו.

ואכן, העריכה מהווה עול כבד על כמה עורכי עיתון המכורים לדעותיהם, ומביאים לפרסום רק דברים התואמים את מגמתם, וחוסמים את עיתונם בפני תגובות למתרחש בחברה, או נכתב בעיתון.

ולמשל, אני קורא במקמה הנהדרת "בְּמִכְנָסַיִם מֻפְשָלִים לְמַטָּה..." של יוסי גמזו המהולל, תיאורי קרבות במערכות אדירות, אולם הוא טועה לדעתי במסקנתו המתמקדת בפעילות הנקמה המבוטאת ב"תג מחיר".  לדעתי ראוי היה להסיק מהצלחת בנות הברית בסיום מלחה"ע השנייה, כי לבטיהם בתחילתה היו שגויים, וכי כאשר עברו בהמשכה למלחמת חורמה והרסו את התשתיות הצבאיות והאזרחיות של גרמניה ויפן, עלה בידם להכריע אותם ללא תנאי, והושג שלום בר קיימא הנמשך להפליא עד היום.

לכן, ייתכן מאוד שגם במלחמה בה אנחנו נתונים, אין טעם ב'מיגון והתגוננות' ובמו"מ ממושך ועקר הנכפה ע"י חוגים עוינים; אלא להתמקד בהתעצמות תרבותית, חברתית וכלכלית; להתגונן בנחישות ובתקיפות נגד מעשי האיבה מבית ומחוץ; והעיקר, אם ח"ו תפרוץ מלחמה, להביס את התוקפים ולהכריעם כנ"ל לשלום בר קיימא.

* * *

מרק הסנר

הקוטג' עולה 3 שקלים בשטחים

העובדה שגביע קוטג' של תנובה עולה במכולת של סופר-נידח רק 6.97 ש"ח [גיליון 654] בוודאי מאוד משמחת את הציבור הרחב אבל היא ראשית לא תביא להסתערות המונים על המכולת הזו ושנית, איננה כלל עיקר הבעייה. זו, מתמקדת בפערי התיווך. מן התקשורת אני למד (מודה – לא בדקתי בעצמי) שגביע כנ"ל מנופק לצה"ל במחיר של 4 ש"ח בלבד ואם את המחיר הזה ניתן להסביר בהתקף של ציונות, הרי שעולה (מאותה התקשורת) שבשטחי הרשות הפלסטינית משלמים עבור גביע כזה רק 3 ₪, שזה הרבה פחות הן מ-8 ש"ח והן מ-6.97 (שזה בעצם 7 אלא אם כן סופר נידח עומד על-כך שיחזירו לו את 3 האגורות). אלה פערי תיווך מטורפים שאותם צריך להקטין.

מרק הסנר

תל-אביב

אהוד: המחיר לצבא הוא 3.84 שקלים לגביע קוטג', ו"תנובה" זכתה במכרז לאספקת 600 טון גבינת קוטג' לצבא באמצעות משרד הביטחון, ללא עלויות שינוע, לוגיסטיקה, סדרנות, קידום מכירות, שיווק, איחסון והחזרות. ["הארץ", 23.6). אין לכך שום קשר למחיר הקוטג' לצרכן בחנויות וברשתות האזרחיות. אני משוכנע שגם מוצרים אחרים שנקנים במכרז במאות טונות לשנה על ידי משרד הביטחון נמכרים במחיר סיטונאי נמוך מאוד, ויקרים יותר בשוק החופשי.

באשר למחיר של 3 שקלים לגביע בשטחי הרשות הפלסטינית, הרי שאם הוא נכון – זה נראה מאוד תמוה אלא אם מדובר כאן בסוג אחר של חנויות שעלות החזקתן זולה במיוחד, גם משפחתיות, והן משלמות במזומן ולא ב"שוטף פלוס שלושים", או בשיווק המוצר באיכות ירודה בגלל תוקף תפוגה קרוב. לפי הכתוב בעיתון כמעט שאין ביקוש לקוטג' במגזר הערבי, כי משני צידי הקו הירוק הם מעדיפים לבנֶה.

* * *

ד"ר נתן שחר

שירי סמבורסקי כבר היו כתובים ומושרים בגרמנית

בצרופה לגיליון 654 התפרסמה כתבה על "אלתרמן והקורבן הראשון  של מאורעות 1936-1939 משה רוזנפלד ז"ל."

בראשית הכתבה נאמר כי גב' מרגוט קלאוזנר "פנתה לנתן אלתרמן בבקשה שיחבר שלושה שירים שיהוו מנגינות רקע..." לסרט הקולנוע "לחיים חדשים". אמנם זו טעות נפוצה, אך האמת היא שונה.

מרגוט קלאוזנר פנתה אל דניאל סמבורסקי כדי שיחבר שירים אחדים לסרט "לחיים חדשים", וסמבורסקי היה זה שפנה לנתן אלתרמן לחיבור התמלילים. יש לציין כי לא כל לחני השירים נכתבו במיוחד לסרט קולנוע זה. חלק מהלחנים כבר היו כתובים ומושרים בתמלילים, בשפה הגרמנית, בתיאטרון להקת הסטודנטים היהודיים בברלין. שם להקת התיאטרון היה "ברק". תמלילים אלה נכתבו בגרמנית בידי ד"ר שאול לוין, לימים מנהל מחלקת החינוך בעירית תל אביב.

* * *

משה כהן

הנדון: של מי התקשורת הזאת לעזאזל?!

מכובדי,

עם ישראל כואב את שביו של גלעד שליט ומייחל לשחרורו. עם ישראל חצוי לגבי שחרור אלף המחבלים. חלק מהעם חושב שהסיכון גדול מדי. במקרה זה צריך להתקיים דיון ציבורי הוגן. לצערי אין שום אפשרות לקיים דיון כזה בזמן שהתקשורת הממלכתית מתגייסת גיוס טוטאלי למען שחרור המחבלים, עורכת ציד מכשפות לראש הממשלה ה"סרבן" ומנהלת מסע חסר תקדים של שטיפת מוח בערוצים הממלכתיים.

ברצוני להזכיר שהתקשורת הממלכתית ממומנת מכספי הציבור כולו, וחזקה עליה לתת ביטוי לחלקים השונים של הציבור. ההתגייסות הטוטלית של התקשורת הממלכתית לצד אחד של הדיון היא לא לגיטימית וחצופה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה שפריר

ה"צוואה הרוחנית" של המשוררים:

לשיר זה כמו להיות ירדן!

עתה, בעקבות "שבוע הספר העברי" שמתקיים בשלהי האביב מדי שנה ברחבי הארץ, אני מוצא לנכון להביא לידיעת הציבור נושא חשוב ועובדתי, שאולי רבים אינם מוּדעים לו, או שאינם נותנים דעתם עליו.

ובכן, כמעט כל המשוררים, ששיריהם אינם מולחנים ומוּשרים, שואלים את עצמם: למי אני כותב?

הרי כידוע, מעטים מאוד הם חובבי השירה העברית בימינו אלה (בניגוד למה שהיה בארץ בשנות השלושים והארבעים ואולי גם החמישים, של המאה הקודמת). שירים כמעט שאינם מודפסים בעיתונים, ספרי שירה כמעט שאינם נרכשים, וגם לא נקראים בספריות הציבוריות, ואינם "זוכים" להיכנס לרשימת "רבי-המכר". מתי-מעט מהשירים הלא-מולחנים, ומעט מאוד מספרי-השירה הרבים – מעוררים עניין ציבורי, או מהווים נושא לביקורת בעיתונות היומית, או ברוב כתבי-העת שאינם ספרותיים.

לכן התשובה האולטימטיבית לשאלה הטוֹרדָנית-המַתריסָה של "למי אני כותב?" – מצוּיה  בבית האחרון של השיר המולחן והנפלא של נעמי שמר "לָשִׁיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן", שעשוי להיות מעין "צוואה רוחנית" של המשוררים:

"סוֹפְךָ לִגְווֹע כְּמוֹ יַרְדֵּן,

לְהֵאסֵף לאַט אֶל יַם הַמָוֶות,

בַּמָּקוֹם הַנָמוּךְ בּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.

אֲבָל מֵראש הָרֵי-הַשֶלֶג,

בַּהֲמוּלָה גְדוֹלָה צוֹהֶלֶת

 – אַחֲרֶיךָ שִירֶיךָ מְפַכִּים לָהֶם,

הַלא לָשִיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן."

אהוד: אם כל אחד ממאות המשוררים העבריים, שרובם מוציאים את ספרי השירה שלהם על חשבונם, היה קונה גם עותק מספר שירה של כל אחד מעמיתיו, היתה כל מהדורה של ספר שירה עברי חדש נמכרת במאות עותקים. אבל מתברר שגם משוררים אינם קוראים שירים.

* * *

דוד בן-גוריון

באין חזון ייפרע עם

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1966,

לפני 45 שנים! – ב"ג היה אז בן 80 ואב"ע בן 30]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: לפני שנים אחדות אמרת:

במונח "ציונות" חלו גלגולים ותמורות בתוקף השינויים והחליפות שחלו בתולדות העם היהודי במחצית המאה האחרונה; ומאז טביעת המונח, לפי הולדת הציונות המדינית של הרצל ועד אחרי קום מדינת ישראל, – הפסיד השם "ציונות" משמעותו העיקרית והמפרה, נתרוקן מכל תוכן מחייב וממשי, ואינו אומר עוד לדורנו הצעיר בארץ (וגם בגולה) מה שאמר לממציאיו ולנושאיו לפני שישים שנה ועד קום המדינה. "באין חזון ייפרע עם". בספרותנו לא נתמצה עדיין מלוא הערך והתפקיד של החזון המשיחי בתולדות עם ישראל, למן הימים הקדומים ועד ימינו אלה. ודאי שחוקי הטבע, החוקים הפיסיים, הביולוגיים (והסוציאליים, אם ישנם כאלה) חלים עלינו בדיוק כמו כל עם אחר. אך כשם שאין אדם בעולם המשוחרר מהחוקים הטבעיים החלים על כל המין האנושי, ואף-על-פי-כן אין אדם אחד דומה לחברו, וכוחם האינטולקטואלי המוסרי של הלל הזקן והגאון מווילנה, ליאונרדו דא-וינצ'י, ניוטון ואיינשטיין – הם יחידים במינם, כך גם עמים מצטיינים בתקופות ידועות או לאורך כל חייהם בתכונות ובסגולות שאינן מצויות ברוב העמים האחרים. ... יהודי תימן, מארוקו ובבל – עלו ארצה מתוך תודעה היסטורית וחזון משיחי, ולא מתוך אידיאולוגיה "ציונית". ברור שפעלה כאן המצוקה הגלותית, אך לא אידיאולוגיה ציונית. הם לא קנו שקל ולא שמעו נאומים "ציוניים" ולא קראו קונטרסים "ציוניים". ... העבר הרחוק יותר קרוב מהעבר של אלפיים השנים האחרונות, ולא רק של 60 השנים של קיום המונח "ציונות". אברהם אבינו, בנו ונכדו; משה ואהרן; דוד המלך וצאצאיו; נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו  ממה שאמר רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו, ובזמן החדש – כל "האידיאולוגים" הציונים. יש קפיצה בהיסטוריה: אנו יושבים במולדת, וכל חפירה בבית שערים  בחצור – מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת.

ועוד, דומני, אמרת בהזדמנות אחרת, כי הציונות היא פרי מצוקה נוראה ותקווה משיחית.

האם חדלה, לדעתך, הציונות מלהתקיים?

דוד בן-גוריון: אי-אפשר לברר שום שאלה הכרוכה במונח "ציונות" מבלי לברר ולהבהיר תחילה המשמעויות השונות שמונח זה קיבל בפיות ובזמנים שונים. מונח זה הומצא על-ידי בירנבוים (שכינה עצמו "מתתיהו אחר") כחמישים שנים לפני הופעת מחברתו של ד"ר הרצל בשם "מדינת היהודים" ויצירת ההסתדרות הציונית. הרצל נתן למונח זה הגדה ברורה ונכונה: "העם היהודי בדרך", כי בשנים הראשונות לפעולתו הציונית המדינית האמין, או קיווה, להשיג מעין צ'ארטר על ארץ-ישראל ולהעביר שמה רוב יהודי אירופה, שהיו אז רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בעולם.

בשביל רוב הציונים בימים ההם פירושה של "ציונות" היה – חברות ועסקנות בהסתדרות הציונית וב"עבודת ההווה" – כלומר טיפול בצורכי היהודים בארצות מושבם באירופה, בעיקר באירופה המזרחית והדרומית. היה רק מיעוט קטן שבשבילו פירושה של ציונות היה – צורך ורצון אישי לעלות לארץ ולהקדיש חייו לבניינה ולפיתוחה המשקי, התרבותי והמדיני של הארץ.

לפני קום המדינה היה הבדל אחד בין ציונים מכל המינים ובין לא-ציונים או אנטי-ציונים. כמעט כל הציונים רצו בהקמת מדינה יהודית. רובם של הלא-ציונים התנגדו לכך. לאחר הקמת המדינה נתבטל הבדל זה. מלבד מיעוט מבוטל היו כמעט כל היהודים, ציונים ולא-ציונים, חובבי המדינה היהודית.

אולם חל שינוי גדול עוד לפני הקמת המדינה, והשינוי חל בגורל העם היהודי. במחצית הראשונה למאה העשרים חלו שתי תמורות טראגיות בחיי העם היהודי באירופה, שנשא בליבו חלום המדינה היהודית וגם הניח יסודותיה הראשונים. לפני גמר מלחמת-העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מהפכה שנייה, המהפכה הבולשביסטית, שהביא בשנים אחדות לידי ניתוק יהדות רוסיה (כשלושה מיליון יהודים) מיהדות העולם ומארץ-ישראל וגם מחינוך יהודי. תוך כדי מלחמת העולם השנייה השמידה גרמניה הנאצית שישה מיליון יהודי אירופה. נחרבו מרכזי היהדות שפירנסו במאה ה-19 את כל היהדות העולמית: בקרב יהדות אירופה נוצרה תנועת-ההשכלה, הספרות העברית החדשה והספרות האידית, התנועה הציונית, תנועת הפועלים היהודית, התנועה החלוצית – שרק היא הניחה היסודות למדינה היהודית. השואה הנאצית החריבה כל זה.

המרכז הכמותי והאיכותי של יהדות התפוצות עבר מאירופה לאמריקה. בארצות-הברית של אמריקה הצפונית הוקם המרכז היהודי הגדול שלא היה כמותו אף פעם בגולה: לא בכמותו, לא בעושרו החומרי והרוחני, לא במעמדו והשפעתו וכוחו המדיני.

אהוד בן עזר: אני מבין שאתה מבחין בין אידיאולוגיה ציונית לבין גאולה לאומית.

דוד בן-גוריון: האידיאולוגיה הציונית, כפי שנוסחה על-ידי שלושת ההוגים הראשונים במאה התשע-עשרה – משה הס ב"רומא וירושלים", ד"ר ליאון פינסקר ב"אבטואמאנציפאציה" וד"ר הרצל ב"מדינת היהודים" – היתה פרי המציאות האירופאית ופרי תנאי-החיים של יהודי אירופה. אני מבחין בין האידיאולוגיה הציונית – ילידת המאה ה-19 באירופה – ובין הכיסופים המשיחיים של העם יהודי לגאולה לאומית בארץ האבות, שהם פרי נביאי ישראל והיו בעם היהודי כל השנים.

באירופה היו מדינות היסטוריות בעלות לאום אחד ומדינות בעלות לאומים מרובים, כגון צרפת, איטליה ובריטניה מצד אחד, אוסטריה-הונגריה ורוסיה מצד שני. היהודים בארצות אלה, בין שהיו שווי-זכויות על הנייר בין לא – לא נחשבו בכל הארצות האירופאיות כבני העמים השליטים, ביחידות או בצוותא. כל עמי אירופה היתה להם היסטוריה מדינית ותרבותית למעלה מאלף שנים, והיהודים לא נחשבו אף פעם כבני העמים האלה, אלא כזרים, נסבלים או שנואים. כוחה של האנטישמיות היה גדול וחזק ברוב ארצות אירופה, ובכמה ארצות היו היהודים גם משוללי זכויות שוות אפילו על הנייר.

בשנות השמונים של המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודי אירופה, ורובה הגדול של ההגירה זרם לארצות-הברית – וארץ זו מונה עכשיו קרוב לשישה מיליונים יהודים. התנועה הציונית אמנם חדרה לארצות-הברית מראשית היותה, אבל האידיאולוגיה הציונית שנולדה באירופה לא הלמה את המציאות האמריקנית. מדינה זו – של ארצות-הברית – היתה שונה ביסודה מכל מדינות אירופה. לא יישובה הוותיק הרבה מאות ואולי אלפי שנים הטביע חותמו ועיצב דמותו של העם האמריקני, אלא מהגרים חדשים שהיגרו לאמריקה במאות השנים האחרונות, ובעיקר במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים עד מלחמת-העולם השנייה – הם שקבעו דמותה של אמריקה.

ככל בני העם האמריקני – פרט לאינדיאנים המקוריים תושבי אמריקה מאז ומעולם, שהשפעתם באמריקה לא ניכרה כלל, לא בלשונה, לא בתרבותה ולא בחייה המדיניים והכלכליים – היו גם יהודי-אמריקה מהגרים, או בני מהגרים ובני-בניהם של מהגרים. נשיא אמריקה, קנדי המנוח, היה נכדו של מהגר אירלאנדי. כשאר המהגרים ובני המהגרים מהולאנד, מגרמניה, מאיטליה, משוודיה, מפולין ומשאר הארצות, החליפו גם המהגרים היהודים, או בניהם, שפת-דיבורם, שהביאו איתם מארץ-מוצאם, ללשון האנגלית, שנעשתה להלכה ולמעשה לשון העם האמריקני.

לא נעדרה לגמרי אנטישמיות באמריקה (אמריקה כאן פירושה – ארצות-הברית), אבל היו בה גם תנועות עוינות לגזעים לא-יהודיים. היסוד שהונח בחוקה האמריקנית – שוויון-זכויות לכל האזרחים, חל גם על היהודים. התקיימה גם אפלייה חברתית, אבל זו לא פגעה במעמדם הכלכלי והמדיני של יהודי אמריקה. והתנועה הציונית, שחדרה גם לאמריקה, היתה מלכתחילה רק תנועת עזרה ליהדות אירופה וליהדות שאר הארצות שמחוץ לארצות-הברית. ורק יחידי-סגולה, כד"ר י.ל. מאגנס והנרייטה סולד, היו ציונים להלכה ולמעשה ועלו ארצה.

לאחר הקמת המדינה כמעט שאין כל הבדל רעיוני בארצות-הברית בין ציוני ובין לא-ציוני. כאלה כן גם אלה אינם מתכוונים לעלות לארץ, וכאלה כן אלה הם חובבי המדינה היהודית ומסייעים לפיתוחה ולמעמדה בעמים. השם ציוני עכשיו משמש לדברים שונים שאין ביניהם כל קשר, וכל דיבור על ציונות סתם – אין בו שום תוכן ממשי.

אהוד בן עזר: יש הטוענים, כי עמדתך מביאה בסופו-של-דבר להתנשאות הצעיר הישראלי (ה"צבר") על-פני היהודי הגלותי, על כל התוצאות החמורות הנובעות מכך. מצד שני, כלום אין לראות סימפטום מדאיג בכך, שהאינטלקטואל היהודי בפזורה מתחיל לאבד את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות בפני מדינת ישראל – ונוקט לשון הפוכה עד כדי הטלת ספק בערכה ובדוגמתה המוסרית של מדינת היהודית – כמו, למשל, בגינוי שחוזר ונשנה בשעתו מפי אינטלקטואלים יהודיים בעולם כלפי מבצע סואץ 56', ויתר הערכותיהם הביקורתיות לגבי המדינה. מצויים לא מעט אינטלקטואלים יהודיים במערב, המביטים עלינו כעל "נורמאליים"-לגנאי ושומרים לעצמם את כל מידת הרגישות, השליחות וה"בשורה" של היהודי בעולם כיום, את "חוסר השקט". מה יכולה להיות תשובתנו למגמה זו המביטה אלינו מגבוה, בביטול, ושופטת אותנו לצד החומרה? כיצד אתה רואה את היחסים בין יהודים בישראל ובתפוצה בדו זה?

דוד בן-גוריון: יש זיקה בל-תינתק בין היהדות הישראלית ובין יהדות התפוצות, ויש בין שתיהן גם הבדל יסודי. יהודי התפוצות בארצות שונות שונים זה מזה. לא כיהדות אמריקה – יהדות צרפת, יהדות מארוקו, יהדות דרום-אמריקה או דרום-אפריקה, לא בהווייתם, לא בתנאי חייהם ולא בצביונם היהודי. אבל בהשוואה ליהדות ישראל יש הבדל יסודי אחד המאפיין את כל יהדות התפוצה, ללא הבדל בין ארץ לארץ. יהודִי התפוצות, בין שהוא מכיר ובין שאינו מכיר בכך, הוא אישיות מפוצלת. בחלקו הוא יהודי (ובחלק זה יש הבדלים רבים ועמוקים בין יהודים שונים באותה הארץ ובארצות שונות), ובחלקו הוא משתייך לגמרי לסביבה הבלתי-יהודית שבתוכה הוא גר. יש ארצות שהשתייכות זו לסביבה הבלתי-יהודית היא גדולה מאוד ומקיפה כמעט כל חיי היהודי והרגשתו, ויש ארצות שהשתייכות זו היא פחותה. גם באותה הארץ יש הבדלים בהשתייכות זו בקרב יהודים שונים. בלשון, במעשי יום-יום, בחיים הכלכליים, המדיניים וכמעט בכל החיים התרבותיים – היהודי דומה לשאר האזרחים (המדובר הוא בארצות שאין בהן אפלייה חוקית).

בישראל – היהודי הוא במאה אחוזים יהודי ובמאה אחוזים בן-אדם, כלומר בן המין האנושי, כי הוא בן לעם עצמאי שהוא חבר שווה-זכויות במשפחת העמים. בקרב יהודי ישראל יש הבדלים בתפיסה "דתית", במעמד הכלכלי, בחינוך, בהשקפות-עולם – כהבדלים שישנם בכל עם עצמאי ובן-חורין. אבל אין הבדלים אלה נובעים מסביבה זרה. ביהודי התפוצות יש קרע – לאו דווקא סתירה – בין היהודי שבהם ובין האזרח שבהם, כל עוד לא התבולל לגמרי והסתלק מיהדותו. בישראל הסתלקות זו לא תיתכן. אפילו לפי ההלכה היהודית – "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא."

אהוד בן עזר: האם ההתבוללות היא גזרה בלתי-נמנעת?

דוד בן-גוריון: יהדות התפוצה, הרוצה להימנע מסכנת התבוללות וטמיעה, לא תשיג מטרתה אלא בקיום שלוש "מצוות" אלה:

א) הקניית הלשון העברית לבניה ולבנותיה עד כדי אפשרות של קריאת ספר עברי או עיתון.

ב) הקניית ידיעת התנ"ך במקורו. התנ"ך הוא המעיין הנאמן והפורה ביותר של היהדות, ויהודי שאינו קורא התנ"ך – ועל קריאת תנ"ך בתרגום אמר ביאליק בצדק שזוהי נשיקת האהובה דרך מטפחת, – אין לו מושג אמיתי מהיהדות, רוחה, עושרה, גדלותה היהודית והאנושית.

ג) הקניית ידיעת ההיסטוריה היהודית במקורה, כלומר ביקור בישראל וראיית הנעשה והנוצר והמשתנה בישראל.

אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?

דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.

היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.

ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.

ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).

היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.

אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?

דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."

אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.

עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."

כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

4. 1910, אהבתה למשה כרמי.

היומן פותח במוטו מדברי משה לאסתר: "אין דבר העומד בפני הרצון, זכרי את דברי הירדני שלך." למן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה של אסתר לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה היפואית. כותבת אסתר:

מה עלי לעשות כעת? אינני יודעת בעצמי – – ללמוד אינני לומדת, מדוע עצלה? – – לקרוא אינני קוראת. מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום. שנית, היא אצל שושנה כהן. שלישית, שמפזרים לה מלוא חופניים כבוד ותפארת ולכן שכחה אותי. היא באמת קלת דעת. אני כה עצובה היום, משה היה פה ואני לא ראיתיו! ... גם הוא שכח אותי. שלושה ימים היה פה ולא ביקש כל הזדמנות לראותי. ביום השישי בלילה, הרחוב הומה מאדם, משה איננו! אני מחפשת אותו והוא איננו. ביום השבת אני רואה אותו עם עוד נער הולכים בדרך העולה ליפו, האדרת על הכתף, הראש מוטה קצת הצידה. והולכים, חשבתי, בוודאי ליפו. והצטערתי, הנה הוא הולך ואני לא אראנו. ורק היום נודע לי כי לא הלך ליפו בשבת כי אם נסע בעגלה במוצאי שבת. והוא בוודאי לא זוכר אותי, הן כתבתי לו והוא לא ענני. יש לו שם עסקים עם רבקה (כן סיפרה לי מרים). אני חושבת שזוהי הסיבה הנכונה של שתיקתו זמן רב כזה. לא, לא, אני לא אלך בעצמי לירדניה. נחוץ שגם הוא ילך. שקר, אמרתי, אני לא אלך בעצמי! – קופה זקנה חדלי לחשוב כבר, חדלי לך, מרים לא רוצה לשוב, לא אלייך, גם משה שכח אותך, ובכן חדלי מהם, סדרי לך את עולמך את בעצמך בלי עזרתם, שלא תשימי לב אליהם! –

מתברר כי לחג החנוכה הגיעו מיפו למושבה מרים וגם משה. אסתר כותבת בפנקסה על חגיגה, כניראה לרגל חנוכה, שנערכה בליל-אמש על ידי אגודת "התחיה", במרתף, אולי זה המשמש להתכנסות חברתית ולחוגים בביתו של ד"ר ברנשטיין-כהן. החגיגה משמחת את בני ובנות המושבה, שמשתובבים ורוקדים עד אור היום, ושולחים זה לזה מכתבים ב"פוסטה המעופפת", אבל בעיני אסתר: "החגיגה לא היתה יפה ביותר," וכן: "ביקשו אותי לדקלם רק אני מיאנתי. אינני רוצה לדקלם תחת ידי שושנה כהן. שהיא תהיה לי לראש אני אסדר חגיגה לפורים!"

ועכשיו אסתר בביתה:

אני מרגישה את עצמי רע כעת – – – נידמה לי שהנני עומדת במידבר – – ואני בודדה ועזובה מולם, כן את עזובה, שני הרעים [משה ומרים] שהבינו למחשבותייך וחיזקו את רוחך עברו ואינם, ואחרים אינני מוצאת, לא, לא תמצאי לך משה אחר! לא, אותו אהבת בעדו נלחמת כל רוחך כל רצונך הוא, הוא אשר החייה אותו גם כעת לו שב אלייך אז גם כוחך ורצונך היו שבים אלייך, והוא שכחך! עזבני, אלי עזבני! משה, האלוהים שלי, נלקח ממני! ומה תהיה אחריתי? ... כלום אפשר לחיות כך בלי לימוד בלי מלחמה בלי תקוה, ובלי משה!

ובאותו המשך היא כותבת, הפעם בצרפתית:

צריך לשנוא אותו [את משה] ואינני יכולה אלא לאהבו – – – צריך שאני אשכח אותו – – מרים, את מרשעת, את שובבה קטנה שצועקת, שאוהבת זאת כשמתחנפים אליה, אבל אני, אני לא יכולה להתחנף אל אף אחד, אני אומרת לה תמיד את האמת ואינני חוששת להכריח אותה לראות את חסרונותיה, בעיניי לא משנה מה שהיא תחשוב עליי משום שהיא הפסיקה להבין אותי! – – – שני ימים היא היתה כאן והיא לא באה אצלי, אני יודעת היטב שאבשלום הוא הסיבה אבל לא איכפת לי כל השובבים האלה! – –

מרים חברתה, המאוהבת באבשלום גיסין, מספרת לאסתר שמשה מאוהב ברבקה. רבקה שרתוק, אחות משה שרת, לומדת עימם בגימנסיה, ולימים תינשא לדב הוז. משמתברר לאסתר שאהוב-ליבה, וחברתה הטובה – זנחו אותה, היא מנסה לעודד את עצמה, וחוזרת לעברית:

נחוץ לשכוח, לשכוח את הכל! טוב לשכוח את כל העולם! לשכוח את הצרות, את כל העבר, רק ההווה והעתיד צריך להיות בקירבי. כן, צריכה אני היטב להבין את העתיד המחכה לי. אסתר, אל תהיי סמרטוט, עבדי, ומצאת דרכך בלעדם. הן יש לך מרץ! כן, כן, את צריכה לעבוד כי לגדולות נוצרת! הרבה אבני נגף תמצאי על דרכך, ובכל זאת צעדי הלאה ישר אל כוכבך המזהיר! – – –

*

משה ינובסקי, שקורא לעצמו כרמי, נולד בא' טבת תרנ"ד, 10.12.1893, בפתח-תקוה לאביו אברהם ינובסקי, יוצא רוסיה, כורם ובעל משתלה גדולה, ולאימו ציפורה, בתו של ר' חיים בקר, יליד ירושלים שירד ליפו, נעשה בה ל"מוכתר היהודי" והיה לעזר רב לעולים החדשים בקשריהם עם הפקידות הערבית והתורכית.

משה מבוגר מאסתר רק בחודשים אחדים. בית-העץ של משפחת ינובסקי, המוקף עציצים ושתילים של הדרים, אקליפטוסים, עצי נוי אחרים ושיחי בננות, ואשר ממנו נשמע תמיד קול זמרה ונגינה, נמצא ברחוב רוטשילד, בפינת חובבי-ציון. בשלהי 1910 לערך, כאשר משפחת יהודה ראב תעבור לביתה החדש ברחוב ביל"ו, יהיה ביניהם מרחק של שתי חצרות-בתים בלבד – גולומב ויטקובסקי. עד 1908 לומדים השניים במושבה, הוא בבית-הספר לבנים, היא בבית-הספר לבנות, והחברות ביניהם מתהדקת. גם המשפחות קשורות ביניהן. יעקב, אחיו הצעיר של משה, עתיד להיות ידיד-נפש לשני אחיה הצעירים של אסתר, אלעזר ובנימין.

חברו-לכיתה של משה, יעקב כבשנה, מתאר אותו כילד יפה, עירני ומצטיין בכל בכיתתו. תלמיד ראשון בכיתה, שהשפעתו רבה על חוג חבריו גם בשחייה בבריכות בפרדסים, ובביקורי לילה בסוכות של שומרי הכרמים. בהנהגתו הם מתארגנים לפעולה ציונית בבית-הספר. "לא ייתכן עוד," אומר משה ליעקב, "שאנחנו, ילדי מושבה עברית בארץ-ישראל, נדבר בינינו יידיש או צרפתית. נקים אגודה של דוברי עברית."

הם מייסדים אגודה, בעידוד המורה החדש לעברית, זאב סמילנסקי, ומטילים קנס של מטליק אחד על כל מי שנתפס בקלקלתו וממשיך לדבר יידיש. בשנת תרס"ח, 1908, מסיים את לימודיו המחזור הראשון של בית-ספר יק"א לבנים. מבין תלמידיו: אבשלום גיסין, משה ינובסקי (כרמי), יעקב כבשנה ובן-ציון גינצבורג, חבר-ילדותה של אסתר. קבוצה מבין הבוגרים ממשיכה ללמוד בגימנסיה העברית הראשונה שמוקמת על-ידי ד"ר מטמן ביפו.

זרובבל חביב, מראשון-לציון, שלומד עם משה כרמי בגימנסיה, מספר שמשה נשא עימו ברכת מולדת והרגשת חרות שנתחשלו ברוחו ונתעמקו על-ידי אהבתו הגדולה לתנ"ך. לדבריו משה מצטיין בכתיבה, בסיפורים בעל-פה, בנגינה בכינור ובחליל. בריא בגופו ובנפשו. קורא הרבה, בייחוד בצרפתית, קולט את רוסו ומעכל את שטובריאן ודומיו.

 "ראשית היכרותי איתו," מעיד זרובבל חביב, "ביפו העתיקה, זו היורדת כאילו לתוך הים במשעולים צרים תחת כיפות מקומרות ובין בתים גבוהים שריחות של צחנה ובשמים מעורבים ועומדים בהם. סולם מדרגות חשוך ומלא מיסתורין הוביל לבית המרווח של סבו – ר' חיים בקר, טיפוס-מייסד של היישוב הישן, שחלק לא קטן לו בהעלאת יהודים מן החוף ובהכנסתם לארץ בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות, בנוסח הימים ההם."

*

בשבט תרס"ט, תחילת 1909, בהיות משה כבן חמש-עשרה, מתה אימו ציפורה. לדברי אחותו נעמי, שהיתה כבת עשר במות האם, נישאה האם בהיותה נערה צעירה לאיש חולני, ילדה לו שתי בנות שמתו באיבן, ולאחר תקופה קצרה מת גם בעלה. בני משפחתו היו ברוסיה, וביניהם אחיו אשר היה עליו לגאול אותה. האם נסעה אפוא לרוסיה כדי לנתק את הקשרים הכובלים האלה, ואולם בבואה נשאה חן בעיני המשפחה ובעיני האח, שרצה לשאתה לאישה בתנאי שתישאר ברוסיה. לתנאי הזה ציפורה לא הסכימה, ואחרי לחץ מצידה קיבלה את ה"חליצה". לאחר שובה ארצה נישאה לאברהם ינובסקי וילדה ארבעה בנים ושלוש בנות. במותה היתה בת ארבעים.

את מות האם מתארת אסתר בפנקס זכרונות נוסף, מיום ו' בחודש שבט תרע"ג, 1913, זאת בתקופה שלדבריה כבר נירפאה מאהבתה למשה, והיא שקועה באהבות אחרות:

צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – – – משה בא, יום השנה של אימו, שלוש שנים – – לפני שלוש שנים רשמתי בעצם ידי עם כל נפשי והוויתי: אני מתגעגעת מתגעגעת, הוא מופיע לעיניי בפוזה כך פואסית, כל-כך חולמת, והוא ניראה לי קדוש קדוש –

שלוש שנים, שלוש שנים חריצים גדולים שרטוטים שונים נעשו בנפשי במשך הזמן הזה, אולם התקופה ההיא היפה מלאה הוד וכל-כך חביבה לא תישכח, לא תישכח לעולם הראשונה ההיא, והאהבה הזאת הן היתה ליבי – ליבי – רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – הראשונה היתה כבוקר מעונן, וכך – איזה השפעה גדולה הייתה לו עלי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח –

אני זוכרת אותו יום שמתה אימו של משה, זה כך זעזעני עד הנימה היותר חשובה – היה יום מעונן, ירד גשם ופתאום אומרים לי – "אמא של משה מתה," – זה היה נורא בשבילי, כך הרביתי לבכות, משה, משה היקר יתום, יתום עזוב, ויום יום התכוננתי ללכת, יום יום סידרתי את דבריי שאדבר אליו: אנחנו נצא הגנה והוא יעמוד שם היקיר החביב מואר באור ירח, אני אגש אליו – "משה, משה, אל תבכה, אל תבכה משה, אל תבכה, אני, אני אהיה לך לאם, אהיה לך לאחות, משה יקר, משה – " ואשק לו, ושנינו נבכה, נבכה כל-כך, ובאותה שעה הייתי באמת פורצת בבכי ודמעות היו נוזלות, נוזלות כך חמות, אלי התקופה ההיא היכן, היכן היא? כבר עבר כך הרבה עלי מה יהיה מה יהיה הלאה?!

את השבת הראשונה לאחר השבעה על מות אימו של משה, מתאר חברו משה שרתוק, שבא במיוחד ברגל מיפו כדי לבקרו: "בית קטן, דל ודחוק. האחות הבכירה, בת שלוש-עשרה מנסה בחוסר-ישע להיות אם לארבעת אחיה ואחיותיה הקטנים. ליד הבית משתלה, ממנה ביקש האב להוציא בציפורניו מחייה למשפחה. מסביב – פתח-תקוה של אותם ימים."

משה שרתוק ממשיך ומאפיין את הנער משה, את שפעת היופי שבוקעת מעיניו התכולות: "יחיד במינו בקרב כל חבריו ובני גילו – חזיון מופלא על רקע אם המושבות מזה ובית-הספר התיכון הראשון מזה." שרתוק מוצא בו תום לב, כמרפרף מעל לחולין, נער שהשאיפה לנעלה ממלאה את כל יישותו. אהבת היופי, דבקות באמנות, ועם זאת תשוקה עזה לדעת ומוח צלול להבין ולרדת לחקר הדברים. תפיסה ללא מאמץ. "לא קיבל עליו גזירות הציבור אלא אם התיישבו עם מצפונו. נכנס לנפתולים רוחניים מזעזעים עם חבריו הקרובים ביותר בשאלות שנקבו עד תהום הווייתו המוסרית. היתה תקופה שהשתקע בנגינה (בכינור) ועשה בה ימים כלילות ובמהירות מפתיעה הגיע להישגים כבירים. והיו זמנים שראה עולם ומלואו בכתיבה ואף בה זכה לשיאים של ביטוי ספרותי. עד שהפליג למרחבי המדע והלך שבי אחרי קסמיו."

בכסלו תר"ע, שלהי 1909, בטרם מלאה שנה למות אימו – משה כבר אינו לומד במושבה. כשנה לפני כן סיים את לימודיו בבית-הספר יק"א, והתחיל ללמוד במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו, יחד עם משה שרתוק, אליהו גולומב ודב הוז. למושבה הוא בא לעיתים לשבת, וחוזר במוצאי-שבת ליפו, לקראת שבוע לימודים חדש.

משה מנגן. משה כותב. משה משמש אבן-שואבת לסובבים אותו. הוא מקדים את אסתר במתן ביטוי לכשרונותיו, ומשמש לה סמכות, מעין חונך. אסתר לא רק מאוהבת בו מאוד אלא גם מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. הוא שטווה את חלום ההליכה לייסד מושבה בגליל בשם "ירדניה", ומכאן כינוייהם – הירדנית, הירדני.

את חלום ההליכה הגלילה עתידה אסתר להגשים, לבדה, רק בעוד כשנתיים-שלוש, והיא כבת תשע-עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה.

המשך יבוא

* * *

אמש בפילהרמונית

 קונצרט מקסים עם ג'יימס גולווויי החלילן מהמלין והחלילנים הצעירים

כבר כשמתקרבים מכיוון שדרות ח"ן למה שעוד מעט יהיה מה שהיה היכל התרבות על-שם פרדריק מאן, רואים שכבר החלו במלאכת ההרס. גדר מתכת גבוהה אטומה מקיפה את חלקו הצפוני של ההיכל, עד לאמצע המדרכה, ורתכים עומדים ומייצרים ניצוצות של אש במלאכתם. ההורסים סבורים כנראה שאם יתחילו בעבודה חודש קודם, יסיימו אותה חמש או שש או עשר שנים פחות חודש אחד.

סרטון של זובין מהטה בתחילת הקונצרט מנסה לשכנע את הקהל כמה משופר יהיה האולם לאחר "שיפוצו", שיימשך רק שנה וארבע חודשים! בינתיים הוא מציע חלופות שספק אם הקהל המבוגר מאוד יסכים להן, בייחוד בחורף. לרוץ לאוניברסיטה או להאנגר 11 בנמל. שומעים בקהל לא מעט קולות של מנויים שאומרים שלא יחדשו את המנוי לעונה הקרובה.

אחרי הסרטון, שאותנו הוא מרגש מפני שאנחנו, התזמורת וזובין מהטה נולדנו באותה שנה, 1936, וחוגגים את ה-75, פותח המנצח אשר פיש בפתיחה לאופרה "דון ג'ובני" של מוצרט. התזמורת בהרכב מלא אבל הנגינה, לאחר הפתיחה המבטיחה, נעשית קצת משעממת ולא כל כך "מוצרטית".

עיקר הערב הוא הקונצרט מס' 2 בר-מג'ור לחליל ולתזמורת של מוצרט, כאשר הסולן הוא החלילן האירי הוותיק סר ג'יימס גולווי. למן הפתיחה אנחנו נכנסים לאווירה של כישוף בצליל הנקי-להפליא של גולוווי. הקהל כה מתלהב שמוחאים לו כפיים לאחר הקדנצה המסיימת את הפרק הראשון. תופעה ממש חריגה בקהל הוותיק האמון על מחיאות כפיים רק בסוף היצירה. שני הפרקים הנהדרים הבאים, עם קדנצה נוספת, חולפים במהירות, כולו 18 דקות, ומותירים טעם של עוד ותקווה להדרנים. גולוויי לבן שיער, לבוש בחליפה שלושה חלקים, כולל וסט עם כפתורים, החלק העליון מבד תכול, כולל העניבה, בתכלת, ואילו המכנסיים בשחור, מחזיק בידו חליל זהב שאותו הוא מנגב מדי פעם במטלית לבנה – ועושה בו קסמים אך לא נותן הדרן ונעלם, למגינת ליבו של הקהל המפונק.

עכשיו בא תור היצירה השלישית לערב, עדיין לפני ההפסקה – סואיטה מתוך האופרה "אביר הוורד" של ריכרד שטראוס, כ-22 דקות מדהימות וסוחפות, כאשר רגע נדמה שהיצירה נפתחת ורגע נדמה שהיצירה מסתיימת וחוזר חלילה והכול בתרועות אדירות של כל התזמורת, אך בין הקטעים זורם לו קצב הוואלס המאפיין את היצירה, והופך אותה לחווייה חושנית שמלהיבה את הקהל, המגיב בסופה במחיאות כפיים ובתרועות ממושכות.

בהפסקה מעיינים בתוכנייה. היצירה הבאה היא פנטסיה על "החלילן מהמלין", קונצ'רטו לחליל ולתזמורת מאת מלחין "צעיר" יחסית, ג'ון קוריליאנו, יליד 1938. חלק מהקהל חושש, לפי התוכנייה, שגולווי כבר הלך הביתה, והיצירה הזו מבוצעת עם חלילנים-ילדים, ולכן לא נשאר לשמוע. מה עוד שפתיחת היצירה מזעזעת. יללת חתולים או עכברושים על פי מיטב העיצבון של המוסיקה המודרנית, ומי שנשאר לחלק השני כבר מתחרט שלא נמלט בזמן.

אבל אז מופיע גולוויי כשהוא מנגן בחליל הזהב שלו, לבוש מעל לעניבה התכולה בגלימה רחבה וגדולה, חצייה אדום וחצייה צהוב והיא נשרכת כמעט עד לרצפה – ובבת אחת כל האווירה משתנה. בתוכנייה מספר קוריליאנו שהוא כתב את הקונצ'רטו לחליל לבקשת גולוויי, וביצוע הבכורה עימו היה ב-1980. איזו הפתעה, איזו שמחת חיים מול יללות העכברושים של התזמורת, איזה הומור! כאשר גולווויי מחלל, כעשרים דקות, עם התזמורת וקטעי סולו – זוהי קלאסיקה, וכאשר התזמורת מיללת, זוהי מוסיקה מודרנית. אבל הכול משתלב יחד באופן נפלא, ולקראת הסוף, בפרק הנקרא שם "מרש הילדים", קמים כשלושים חלילניות וחלילנים צעירים מאוד, בבגדים רגילים ובנעלי ספורט, ועימם שני מתופפים צעירים, ומתחילים לצעוד, כשהם מחללים כולם יחד, לעבר הבמה שבמרכזה עומד גולוויי בגלימתו הדו-צבעית – איזו התרגשות, איזה יופי שבפשטות, ומכאן והלאה לא המנצח אלא גולווויי עצמו נעשה לשר-הטקס, מחלל עם הילדים, יוצא עימם מן הבמה לאולם ומשם החוּצה בשיירה מקסימה, וכאשר התזמורת מסיימת, שב גולוויי מאחורי הקלעים עם קהל מנגניו הצעירים, ומשלב קטעי הדרן נהדרים וגם פופולאריים יחד עם הפעלת החלילנים הצעירים, עד שהם יוצאים כולם יחד פעם נוספת מן הבמה, והקהל מריע להם כמשוגע. זה היה ערב! כשהיכל התרבות הנוכחי כבר לא יהיה, ונרצה להיזכר בו, ניזכר בערב הזה, שהרי עד לסיום העונה הזו, כל קונצרט מהאחרונים הוא מעין רקוויאם נוסף להיכל שהיה ולא יהיה עוד.

* * *

למנויי המכתב העיתי חדשות בן עזר שלום,

המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בירושלים

או בשמה המקורי – בית המדרש למורים העברי (או הסמינר למורים בית הכרם) מתחילה להתכונן לחגיגות 100 שנה לייסודה, בעוד כשנתיים.

סופרים רבים הכותבים לילדים ולמבוגרים למדו בסמינר במהלך השנים.

נשמח לעדכן ולהרחיב את הרשימה שבידינו של הסופרים-הבוגרים של הסמינר. לפיכך אנו מבקשים לקבל את שמותיהם של סופרים שלמדו במוסד, בצירוף השנים (גם אם לא במדוייק) בהן למדו במקום.

את הפרטים ניתן להעביר לרננה גרין-שוקרון, במרכז לספרות ילדים:

renanas@macam.ac.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ההצעה המטורפת להעלות את שרידי אלטלנה מהים ולעשותה אנדרטה של "מניעת מלחמת אחים ושמירת האחדות בעם," זאת במסגרת "אתרי המורשת הלאומיים" – מעמידה לצערנו בספק את שפיות-דעתם של הנבחרים להנהגת המדינה.

אלטלנה היא סמל לניסיונות לפלג את העם ואת צה"ל ולמנוע מישראל בראשיתה ממשלה חוקית ושלטון מרכזי – אלא ניסיון שתהיה כאן חבורה של אירגונים צבאיים וצבאות פרטיים, כמו בלבנון. עלינו להודות לבן-גוריון שהרחיק ראות וציווה בקיץ 1948 להפגיז את אלטלנה ולפרק את מטה הפלמ"ח. כאשר פירסמתי מאמר ברוח זו ב"הארץ" בשעתו, בתקופה שבה עדיין לא הייתי מוחרם בעיתון – סירב ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, לבוא לטקס חלוקת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל וגם לא חתם על תעודת הפרס שלי, כי חשש שדבריי בשם הזוכים יהיו דומים למאמרי ב"הארץ".

הקמת אנדרטה לאלטלנה, שטוב שהוטבעה בים ונמחה זיכרה – היא יריקה בפרצופו של דוד בן-גוריון, שבזכות אומץ-ליבו, ולא בזכות הבכי של בגין בשידור חי אחר הפגזת האונייה – קמה מדינת ישראל, וקם צה"ל אחד. הפגזת אלטלנה היתה שלב חשוב בחינוכו-מחדש של בגין, ממפקד ארגון הטרור אצ"ל –להיות מנהיג המפלגה הדמוקראטית חרות, לימים הליכוד. היתה זו דרך ארוכה וקשה מאוד, ששיאה חתימתו כראש ממשלת ישראל על הסכם השלום עם מצרים, וגם על כך היה עליו להיות אסיר-תודה לבן-גוריון, שמנע ממנו להמשיך לעמוד בראש ארגון צבאי של פורשים – וכך להיעלם מעל במת ההיסטוריה שלנו כמו איזה מנהיג פלנגות בלבנון.

בשנות ה-40 כונו-לגנאי האירגונים הקטנים אצ"ל ולח"י, בפי מרבית אנשי היישוב המאורגן, שמאל וימין [אזרחי] כאחד – בשם "טרוריסטים". אצ"ל הטיל בלילה פצצה בקבינט של ראש העיר פתח תקווה יוסף ספיר משום שהתנגד למגבית שכפה בכוח אצ"ל על איכרי פתח תקווה [האזרחים] לקרן הברזל שלו. רק בשנים מאוחרות יותר הושכחו עובדה זו והדומות לה מהציבור ומההיסטוריה היישובית – וה"פורשים" זכו לרהביליטאציה, ששיאה כיום הוא מזימתם להפוך את אלטלנה לסמל לאומי!

* חדשות מהאיזור: ארנה ברביבאי מונתה לאלוף בצה"ל. בסעודיה אישה אינה יכולה לנהוג לבדה במכונית ו/או אינה יכולה לצאת לבד מביתה – אלא אם בן-משפחה, זכר כלשהו, אפילו קטין, נמצא לידה. אישה מוסלמית שנישאת לקופטי וממירה דתה צפוייה להירצח במצרים. אין יודעים מה עלה בגורל פלוגת שומרות הראש המזויינות במדים מרשימים של מועמר קדאפי.  ערבייה ישראלית בלוד ובמקומות אחרים בישראל עלולה להירצח בידי קרוביה על רקע של "כבוד המשפחה". לימודי הספרות באוניברסיטת תל אביב הפכו להיות לימודי ה"מיגדר".

* חדשות השעה 19.00 בקול ישראל במוצאי השבת האחרונה פתחו והמשיכו ברוב המהדורה בפרשת גלעד שביט מהיבטיה השונים, כולל האיומים על ממשלת ישראל, והקשירה בכבלים מול בית ראש הממשלה, (שהפך להיות מבוזה לחלוטין על ידי הפגנות משפחת שליט! –  רק זיכרו מה קרה אחרי ההפגנות הנחרצות והמטורפות מול ביתו של יצחק רבין הי"ד!)

האייטם השני והאחרון בחדשות היה המשט. כאילו שום דבר אחר לא קרה בארץ ובעולם! –לא ידענו שאויבינו פתחו עבורנו תחנת שידור בעברית שתסיט אותנו מן העיקר, תעזור לרוצחים אותנו להשתחרר, ותפאר את מפעלות הטרור הפלסטיני. ככל שהרעש סביב גלעד שליט גדול יותר, כן הסיכויים לשיחרורו קטנים יותר, ומחירם עולה.

ובאשר למשט, אילו היינו מתייחסים אליו בשתי מילים נחרצות בלבד, זה היה מפחיד הרבה יותר את מארגניו ואולי גם מביא לביטולו.

אבל מאז כבר כיומיים העיתונים ומהדורות החדשות ויומני החדשות בישראל אינם חדלים לעסוק כמעט רק בדבר אחד – הפעלת לחץ תעמולתי דמגוגי על ממשלת ישראל לקבל את כל תנאי החמאס, יהיו אשר יהיו, כדי לקבל חזרה את גלעד שליט. אכן, ממש ימות משיח – אשרי המדינה שאין לה דאגות גדולות מאלה, ואשר התקשורת ודעת הקהל שלה מעניקות תמיכה כה תקיפה, עקבית ומטומטמת לאויביה החפצים להשמידה!

* האם מהדיווחים של העיתונאית הפרו-פלסטינית עמירה הס, המלווה את ההכנות למשט האנטי-ישראלי, עלינו להבין כי היא עצמה תתלווה למשט ותדווח ממנו ובכך תעזור להפליל את ישראל וחייליה ולעזור לתעמולה של ארגון הטרור הפלסטיני חמאס השולט בעזה?

הנה דוגמאות מדבריה של עמירה הס: "בשלושת הימים האחרונים, ישבנו – המצטרפים ל'תחריר' – במלון ביוון, ולמדנו להכיר אחד את השני. שיננו שמות, נחלקנו לקבוצות, ריכזנו תרופות נגד מחלת ים וכאב ראש שהבאנו אתנו ודיווחנו לשני הרופאים ולאחות על בעיות רפואיות שכדאי שיהיו מודעים להן. למדנו שנשתבץ בזוגות – כל בן או בת זוג אחראים זה לזה וכך נבטיח שאף אחד לא ייעלם מהסיפון, למשל. בעיקר תירגלנו תרחישים אפשריים בזמן המשט, או יותר נכון – תרגלנו את התרחיש השלילי של השתלטות חיל הים על הספינות, גרירתן לאשדוד, מעצר המשתתפים וגירושם."  ["הארץ" אונליין, 26.6].

* כמה טוב שהגנב המוכשר אריה דרעי חוזר לפוליטיקה הישראלית ועתיד לקבוע בכנסת את גורלנו ללא חשש שיודח או שיועמד שוב למשפט (אנחנו עדיין זוכרים את אלפי חסידיו השוטים, חובשי המגבעות השחורות של ש"ס, שהיו כידוע, ומימים-ימימה, לבושם של יהודי צפון-אפריקה ועיראק – אלה שליוו את כניסתו של המורשע לכלא רמלה) – בעוד אשר אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, אהוד אולמרט, שהודח על לא עוול בכפו – נלחם עתה בבית המשפט על חפותו – מול אשמה של קבלת כספים, שכמעט כל הפוליטיקאים סביבו ונגדו, בעבר ובהווה,  נהגו בשיטות דומות.

* מספרים שש"י עגנון אמר בשעתו על אחד ממנהיגי המפד"ל, יצחק רפאל, שהסתבך בפרשת "תל גיבורים" וכנראה מישהו אחר [שפיגל] ישב אז במקומו בבית הסוהר בישראל – "יצחק רפאל הוא אדם מוכשר מאוד, מוכשר לכל דבר-עבירה!"

* בחורה עם כיסא מחפשת בחור עם אופניים כדי לשֶבֶת.

* הסידרה הסאטירית "פולישוק" היא מן הטובות שראינו אי-פעם בטלוויזיה הישראלית. יש בה קצב מסחרר. הומור פרוע. עלילה סוחפת. המצאות פרועות. שחקנים נהדרים אחד-אחד. לעומת רוב סדרות הזבל המקוריות היא מתבלטת משכמה ומעלה ברמת הכישרון והאמנות המושקעים בה. יהיה אפשר לחזור ולשדר אותה גם בעוד שנים רבות, כמו את "הגששים".

* "פשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" – בנימין בן עזר (ראב), אביו של אהוד.

* אנחנו מברכים את חיל הים שלנו, בפיקודו ובפיקוחו הצמוד של האלוף אליעזר (צ'ייני) מרום – שימלאו בהצלחה אחר ההנחייה שנתן לצה"ל הדרג המדיני: לעצור את ספינות המשט ולמנוע את הגעתן לחופי עזה!

אגב, לא תצליחו לטנף אותנו בתוויות-כזב – אנחנו לא "ימניים"! אנחנו ישראלים.

ושאלה קטנה אחת לנו: מי מממן את רכישתן של הספינות ואת נסיעותיהם של מאות אנשי כביכול "אירגוני זכויות האדם" עליהן? אתם יכולים לעבוד עלינו עד מחרתיים, אבל אלה אינם כספי תרומות! מישהו שמממן עומד מאחורי כל זה, כמו מאחורי משלוח שיירות האוטובוסים עם המתחזים הסורים הפלסטינים לגבולנו מול מג'דל שאמס!

אותנו לא עשו באצבע. אפשר לרמות את מרבית העולם, גם את אובמה והילארי קלינטון, אבל לא אותנו! אנחנו מכירים כבר יותר ממאה ושלושים ושלוש שנים את השקרים ואת העוונטות של המזרח התיכון! מישהו משלם כדי ללבות את השנאה לישראל!

* הידד כפול לאסירי החמאס השובתים רעב, המשיכו לרעוב! – ולעיתונאים המשתתפים במשט השיטנה לישראל – צודקת הממשלה שלנו – אנחנו לא רוצים לראותכם כאן בעתיד. לכו לעזה! משרתי טרור שכמותכם! שמה תלמדו דימוקראטיה מהי בטרם אתם מהינים ללמד אותה לנו בשם פושעים, רוצחי נשים וילדים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,229 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,041 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. בצירוף המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". גם מי שכבר קיבל את שלום יכול לבקש משלוח נוסף עם המבוא.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל