גיליון מס' 656

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בסיון תשע"א, 30 ביוני 2011

עם צרופת תמונתה של מרים ברנשטיין-כהן, חברתה של אסתר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: חמש שנים להפקרת ריבונות מדינת היהודים. // יוסי שדה: מונופול על אוכל. // משה כהן: הנדון: דו קיום בשלום. // משה גרנות: אותלו הרוסי ואותלו הערבי, על ספרו של סייד קשוע – "גוף שני יחיד". // ניצה וולפנזון: הדים מהעתונות: "השבת השחורה" בהיסטוריה ובתיאטרון. // אליהו הכהן: תגובה. // אורי הייטנר: 1. זהירות – הסתה. 2. כופרים בעם ישראל. 3. לא תפארתו של ב"ג. // יוסף חרמוני: אלטלנה והתותח: ראשיתה של ריבונות. // אלישע פורת: רוסקיס על בשביס. // רות ירדני כץ לישראל זמיר. // איתמר פרת: שתי כתבות ומכתב. 1. מי מזהם? 2. דו"ח האזנה סודית. 3. יקירי ומכובדי, ועוד דבר לי אליך. // יוסי גמזו: בֹּקֶר כָּחֹל בְּסִיוָן. // יוסי גמזו: תשובה לתגובתו של ברוך תירוש. // דודו אמיתי: הוראת השואה במיגזר הערבי בישראל. // תמר יינן: שני מכתבים. // יוסף אורן: "נוילנד" – חציו מלבב, חציו מאכזב (א'). // אהוד בן עזר: על "חצות בפריז" של וודי אלן. // משה בן ברוך, יהודה דרורי: עמונה. // דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם, נובמבר 1966, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. המשך. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 5. חברתה מרים ברנשטיין-כהן, בת הרופא. // מקורות הש"י. // יהודה דרורי: ה"אוליגרכים" והאנטישמיות הישראלית.

* * *

יוסף דוריאל

חמש שנים להפקרת ריבונות מדינת היהודים

התשפוכת הרדיופונית לחגיגת חמש שנות השבי של גלעד שליט מתעלמת מהחגיגה החמורה יותר – של חמש השנים להפקרת ריבונות המדינה. מדינה שיודעת להגן על ריבונותה לא היתה סובלת מצב כזה יותר מיומיים.

לא הייתי מעיז לכתוב על שערורייה זו בימים אלה, שבמרכזה הטרגדיה של משפחת שליט, אלמלא עברתי אני ומשפחתי גיהינום דומה במלחמת העצמאות. אחותי היחידה שולמית, ששמה מופיע כיום בספר הגבורה של משרד הביטחון, הופקרה אז כ"נעדרת" אחרי שיצאה, כחובשת קרבית, להציל פצועים תחת אש בקרב מול הצבא המצרי. את החופשות הקצרות שקיבלתי אז מקו האש ניצלתי לביקורים במשרד הצלב האדום ברח' רוטשילד בת"א, שמא קיבלו איזושהי ידיעה על גורלה. חוץ ממני אף אחד לא חיפש אותה. גם כשנערכו חילופי השבויים עם מצריים, למרות שצילום ברור שלה נתפס ע"י צה"ל מצוות הסרטה מצרי שהנציח את תמונות הניצחון שלהם. גופתה כרותת הראש נמצאה רק אחר סיום המלחמה, במג'דל- אשקלון, כשלוחמים שהשתתפו באותו קרב חזרו לזירה, ובעזרת לחץ פיזי לא מתון על מי שידע – מצאו את מקום קבורתה.

אם אפשר היה להבין הפקרה כזו של לוחמת (וגם לוחם נוסף באותו קרב) בימים הסוערים של תש"ח, אי אפשר להשלים עם הפקרות דומה 63 שנים אחר קימום מדינת ישראל הריבונית. בסיום מלחמת העצמאות, עם מדינה מדממת ומרוששת, השגנו בסופו של דבר את הדבר החשוב ביותר שעם ישראל הזדקק לו: ריבונות. ודווקא עם התעצמות המדינה הוחל בכרסום הריבונות, שהגיע לשפל הנוכחי, של אובדן כושר ההתמודדות עם כנופיות בזויות של טרור. כי מדינה נורמאלית, החרדה למעמדה הריבוני, לא היתה מרשה לשלטון שמעבר לגבול להחזיק בחייל חטוף שלה יותר מיומיים. אולטימאטום לפגוע בצינורות הקיום של אותו שלטון (במקרה שלנו – מים, דלק, חשמל, כסף) היה מחזיר את החטוף, לכל היותר, תוך שבוע. ואז – גם לא היו נחטפים החיילים בגבול הצפון, ולא היו פורצות מלחמת לבנון השנייה ומלחמת "עופרת יצוקה", על כל התוצאות הממאירות שלהן.

ומה קורה במציאות? אחרי חמש שנים שנותנים לכנופיות הטרור להתעלל בנו ברקימת "עסקות" מבישות, והפיכת זכויות הריבונות הלאומית לנושא של סחר-מכר פתוח למיקוח, מופיע ראש הממשלה בכנס יוקרתי ("ועידת הנשיא"!) ומודיע שיורה על שלילת זכויות-יתר שניתנו לטרוריסטים הכלואים כחוק בישראל ("לא יהיו יותר מסטרנטים לרצח ודוקטורנטים לטרור!")

וכדי להבהיר את רצינות האיום, מודיע הרדיו – מיד בהמשך לדברי ראש הממשלה – שכסילי הביטחון שלנו מסבירים ששלילת ההטבות תיעשה בהדרגה - מה שחושף את בורותם המוחלטת בכללים אלמנטאריים של ניהול ומדעי ההתנהגות. ליתר ביטחון – מוסיף הרדיו – שספק אם זה יעזור.

אינני יודע מה הרכב צוות היועצים המקצועיים העומדים כיום לרשות הממשלה. אבל, ברור לי, שאין ביניהם אחד שיודע מה זו חשיבה יוצרת, איך בונים פרדיגמה של תגובה צפויה ממערכת חיצונית למהלך יזום שלנו, ואיך מכינים מהלכי-מנע להתגברות על כל תגובה כזו.

מצב זה שרר גם בממשלות הקודמות, עם התוצאות בהתאם. להתגברות עליו – לא נשאר אלא להפעיל את חברי הכנסת, שיעבירו שורת חוקים שיחייבו את הממשלה – כדי לנצח במלחמה, כפי שהנשיא בוש העביר בארה"ב כשיצא למלחמה בציר הרשע.

את הבעייה שלנו במלחמה הנוכחית הגדירה מלני פיליפס – העיתונאית הבריטית השנונה – במילים: "הם בכלל לא יודעים באיזו מלחמה הם נמצאים."

ובמצב זה, כשהצענו ביוזמת פורום ותיקי מלחמת העצמאות, כבר לפני שנים, רשימת חוקים תחת הכותרת "חקיקת הגנה לישראל" למועמדים לכנסת, הם לא קלטו את רצינות העניין.

רק בכנסת הנוכחית נמצאו כמה חברים שלקחו את העניין ברצינות, ובקרוב יוגשו לאישור הבית שני החוקים הראשונים: חוק למניעת הסתה נגד העם היהודי – שבא לתקן עוול של אלפיים שנה, בהן חזר הרצף המסוכן של הסתה-התעללות-טבח, וחוק תנאי כליאה של אשמים בטרור – להשוואת תנאי כליאתם לאלה בהם כלואים החטופים על ידי אירגונם. טוב שכל העולם יידע על כך, וטוב שאנו נדע מיהם חברי הכנסת שיתנגדו לחקיקת ההגנה לישראל ויצרפו את עצמם בגלוי לגיס החמישי, החותר תחת קיום המדינה.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים", המנתח אירועים היסטוריים שעבר אישית, ומציע אסטרטגיה לאומית אלטרנטיבית לזו שכשלה עד היום.

* * *

יוסי שדה

מונופול על אוכל

אני רוצה לספר לך על מה שהיה פעם, מזמן. גוף משפטי בעל עוצמה השיג מונופול על אוכל, ורק מידיו ניתן היה להשיג – נגיד, במבה. זה אוכל כשר למאכלי חלב ובשר. עכשיו – אל תאמין, אם יספרו לך, שיש דבר כזה, גוף משפטי. זה שקר. מאחורי כל גוף מישפטי, יש איש, או אנשים, שמפיקים תועלת אישית מזכויות היתר שיש לגוף המשפטי. כל פעם שיגידו לך – זה לא אני, זה ההנהלה – תדע, שמולך עומד שקרן. זו לא ההנהלה, זה הוא, הוא האיש, או המעביד שלו, שרוצה להישאר אלמוני.

האיש שאני מספר עליו איתר מחסור והצליח להיכנס לנישת המחסור הזה – כך שכולם באו אליו לקנות את המצרך, נגיד – במבה, שהיה חסר בשוק, ושמחירו האמיר מאוד.

הוא הצליח לרושש את הצרכנים, שמכרו כל רכושם כדי לקנות במבה. הם איבדו את אדמותיהם, ונאלצו להפוך לדיירים ברכושם, בקיצור,עברו לגור בשכירות במקום בדירה שהיתה שלהם, וכך נהפכו לעוד יותר עניים משהיו קודם, כי במקום לשלם משכנתא שילמו שכר דירה.

כמובן, שהעם שנא את מי שגרם לו למצב הזה, וגם את המפלגה, או החברה הכלכלית, או הקבוצה, שאליה השתייך כל מי שגרם לעליית המחירים הלא מוצדקת, ובהזדמנות הראשונה נקם בהם נקמה נוראה.

שם האיש – יוסף, יוסף הצדיק.

כזכור, יוסף עמד מאחורי תחזית כלכלית, לפיה יהיה מחסור במזון. הוא הכין מחסני ענק של במבה, כך זה מופיע בספר בראשית, פרק מ"א, שם אומר יוסף לפרעה –

 (לה) וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל (שבע) הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ:

(לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:

בפראפראזה, מחסנים אדירים של במבה. ממגורות של במבה.

יפה. התוכנית מאושרת על ידי הוועדה, שמורכבת מיוסף ומפרעה, וכמובן שיוסף מתוגמל על ידי פרעה –

(מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי

אולי משם הביטוי – אתה יכול לנשק לי... וכמובן יוסף מקבל רכב צמוד של ראש המערכת. הסכת ושמע –

(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ (את יוסף) בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (לכן היום כל אברך מבקש רכב צמוד...) וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

ויוסף כמובן עושה מה שסוכם – אוסף, אם נחזור למשל הבמבה, כמות אדירה של במבה, או אולי זה היה קוטג'.

(מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר: בקיצור – המחשבים קרסו מרוב סחורה.

ואז, כמובן, פורץ המחסור – והעם בא אל המנהיג, לפרעה, והוא עונה להם – הטפלון הזה –

(נה) וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף, אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם - תַּעֲשׂוּ:

אם רצית דוגמא לחיבור הון ושלטון – הרי היא לפניך.

 במילים אחרות,זה לא אני, זה הוא, שבמקרה עובד אצלי, ואני מיניתי אותו. זה המנכ"ל של הממגורות, או של תנובה, או של הסופר...

ויוסף – לדעתי המפא"יניק הראשון, לוקח בשלב א' את כל הכסף מהתושבים. קראו לו המשביר, לא המרכזי, אלא היחיד.

(יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם ... וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה: 

אמרתי לך – הון ושילטון, ממש לנגד עיניך. הוא לא לקח גרוש לכיס, ישר כמו סרגל, עובד מסודר עם קבלות!...

בשלב השני, הוא לוקח את הרכוש –

(טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף:

ובשלב השלישי, הוא לוקח להם את האדמה – צריך להיות חקלאי, כדי להבין, שלאבד אדמה זה כמו לאבד את החיים.

(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:

הוא קונה את האדמה בכסף שהוא לקח מהם בפסוק הקודם!

יוסף הופך את האיכרים לאריסים בארצם ובאדמתם ומודיע להם, כשאקדח הרעב והמוות מכוון לראשם, איך יראה העתיד –

(כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם:

הם כועסים, מתקוממים – על שהמלך פלוס המנכ"ל יוסף (אמרתי – שלטון והון!) נישל אותם מכספם, צאנם ואדמותיהם?! אז ככה –

(כה) וַיֹּאמְרוּ (העם המצרי) הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:

ואני חושב שהם אומרים את המילים האלה בשיניים חשוקות, ואולי אפילו בציניות. לקחו להם את הכול – והם אסירי תודה?!

כמובן, שאת המחיר משלם הדור הבא- קם מלך חדש,

(ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף:

זה כמו להגיד שקם ראש ממשלה חדש, שלא שמע על מפא"י... ויקם – לשון התקוממות נגד המשטר הישן. רבותיי – מהפך! ההמשך מוכיח שאכן מהפכה – ובעקבותיה – בני ישראל מוכרזים על ידי פרעה כגיס חמישי – מחפשים אשם בקטסטרופה –

ראשית, הפרעה החדש עצמו אומר – מיד אחרי המהפכה –

(י) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ .

ומתעורר רצון לנקמה, שהעם כמובן שותף לו – זה כבר לא רק פרעה, זה כל העם, שזוכר איך יוסף והמשטר הקודם נישל אותם מרכושם.

(יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:

בסופו של דבר הם מגורשים ממצרים – אל תאמין לאגדות שהיתה יציאת מצרים – היה גירוש מצרים, כמו גירוש ספרד, וכמו גירושים אחרים שלא אזכיר.

וַיִּקְרָא (פרעה) לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

א) בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרָיִם:

אסור להאמין, שמדובר בהזדמנות עיסקית – לצבור במבה, ולהתעשר מהפרש המחיר בין עלות היצור למכירה. המדובר פה הוא בחבירה קלאסית של הון ושילטון, שהיום כמובן אינה קיימת. למדנו מהעבר, שאם יש מוצר, שאנשים יקנו בכל מחיר – מיד הממשלה מתערבת, דואגת שהמחיר ירד במקום לעלות, והופכת אותו למצרך בפיקוח המדינה, במחיר שווה לכל נפש.

הממשלה לא מגוננת על העשירים מפני העניים, אלא ההיפך! בדיוק ההיפך ממה שיוסף שלנו עשה. כמה נפלא שלומדים מהניסיון של צבאות זרים!

משה כהן

הנדון: דו קיום בשלום

מכובדי,

עם ישראל חדור שאיפה עזה לדו-קיום בשלום עם שכנינו ועם המיעוטים החיים בקרבנו.

לכן אפשר לברך על הנכונות והרצון הטוב שמגלים שכנינו לדו קיום איתנו.

כך ראינו לפני יומיים את קבלת הפנים החמה, תרתי משמע, שבה התקבל אזרח ישראלי תמים שתעה בדרכו ונקלע שלא לטובתו לכפר הערבי עוסאפייה, בשכנות לשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים.

הוא יצא מוכה וחבול בעור שיניו לאחר ששכנינו הטובים ביצעו בו לינץ' אכזרי. אכן דוגמה לשאיפת שלום.

זה מעורר הרהורים נוגים.

האירוע הלא חשוב הזה הובלע בשולי מהדורות החדשות. את מי זה מעניין. זו היתה ידיעה מרעישה לו זה היה מתרחש בהתנחלות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

אותלו הרוסי ואותלו הערבי

על ספרו של סייד קשוע – "גוף שני יחיד"

כתר 2010, 318 עמ'

שני גיבורים ראשיים יש ל"גוף שני יחיד" – הראשון – עורך דין ערבי ישראלי הגר בווילה בבית צפאפא ובעל משרד ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים המערבית. לאורך כל הספר אין הקורא מתוודע לשמו, והוא מכונה תדיר – "עורך הדין"; הגיבור השני הוא גם כן ערבי ישראלי שלמד עבודה סוציאלית בירושלים ועובד בעבודות שונות במרחב הזה. אנחנו מתוודעים לגבי שמו רק לקראת הפרקים האחרונים של הספר (עמ' 225, וראו גם עמ' 276) – שמו הוא אמיר להב. הפרקים המספרים על עורך הדין הם תמיד בגוף שלישי, ואילו הפרקים המספרים על אמיר להב הם תמיד בגוף ראשון. ובכן, דווקא "גוף שני יחיד" כשם הספר חסר לגמרי בסיפור, ועל כך בהמשך.

הגיבור הראשון, עורך הדין, נשוי, אב לילדים, בעל משרד משגשג, מחשיב עצמו מתקדם, אך חש נחות ביחס לעמיתיו היהודים, שאינם כמוהו דור ראשון להשכלה גבוהה. הוא מקפיד לקנות כל שבוע ספר מהקלאסיקה המערבית כדי להקטין את הפער בהשכלתו. באחד הספרים – שהוא קונה בחנות לספרים משומשים – הוא מוצא פתק בכתב-ידה של אישתו, פתק שניתן לפרשו כמכתב אהבה מבלי שצוין הנמען. הספר בו נמצא הפתק הוא "סונטת קרויצר" מאת לב טולסטוי. עניינה של הנובלה "סונטת קרויצר" הוא קינאה מטורפת של בעל רוסי באישתו, המאוהבת לדעתו בכנר צעיר, קנאה המובילה אותו לרצח נורא. עורך הדין לא הספיק לקרוא את הנובלה, אבל הוא מתנהג כמו אותו הבעל – עולות במוחו מחשבות על רצח, ולמצער פנייה לבית הדין השרעי, המעניק, כידוע, זכויות לגבר, ופוטר את האישה אפילו בלי ילדיה.

קשה להמשיך לספר את סיפור הספר מבלי לקלקל לקורא הפוטנציאלי את ההנאה מהקריאה, לכן אציין שהפתרון לחידת הפתק שנמצא בספר מצוי אצל הגיבור השני, העובד הסוציאלי, אשר משנה את זהותו מאמיר להב (שם בעל צליל יהודי) ליונתן פורשמידט (שם אשכנזי למהדרין), הוא שמו של צעיר שהפך לצמח בעקבות ניסיון התאבדות כושל, ושנקבר בבית צפאפא בשמו של העובד הסוציאלי, ונחשב על ידי הקברנים כמשת"פ בזוי. אמיר להב שאל לעצמו שם שני וגוף שני, ובמקום שני צעירים – נשאר אחד ויחיד – "גוף שני יחיד".

זהו ספר מתח בנוי לתלפיות, והגם שיש בו לעיתים תחבולות ספרותיות שחוקות (ראו לדוגמה יצירת מתח מלאכותי בעמ' 202), הוא מעניק הנאה שלימה לקורא עד העמוד האחרון.

הקורא הישראלי לא יוכל שלא לתת את דעתו על הביקורת הגלויה והסמויה של המחבר על אחיו הערבים, והרי דוגמאות: היהודים קונים מכוניות חסכוניות ופרקטיות, ואילו עמיתיהם הערבים קונים מכוניות מפוארות כדי להוציא זה לזה את העיניים (עמ' 18); הקולנוע המצרי איננו מקור לגאווה (עמ' 42 ואילך); הפיגור בחברה הערבית נובע מהיחס הבלתי הוגן כלפי הנשים (עמ' 147); ראשי הרשויות המקומיות משקיעים בכניסות לכפרים, ואילו בפנים יש עזובה (עמ' 235); ליד השנאה ליהודים יש גם רצון להידמות להם, ואנשי הגדה מעדיפים את הערבים הישראלים שיטפלו בענייניהם, כי הם דומים ליהודים, אבל הם שונאים דרוזים ובזים למשת"פים (עמ' 244 ואילך).

המחבר מביא מעין מונולוג של השמאלני המצוי ב"בצלאל" (שם לומד אמיר להב בזהות בדויה), אך בעצם בדרך זו הוא מביע את דעתו שלו על בני עמו: "...הערבים חרמנים, חושבים מהזין, בעיקר על הכוס, לרוב על איך לשמור על הכוס של אחותם. הערבים יכולים להתעצבן בקלות, ואין לך דרך לדעת מתי אתה מבעיר את חמתם. הם בלתי צפויים ויכולים להיות אגרסיביים. הכבוד חשוב להם מאוד, למעשה זה כל מה שמעסיק אותם. כבוד מכל הסוגים. כבוד עצמי, כבוד לאומי, כבוד דתי, כבוד משפחתי. תכבד את הכבוד שלהם ואתה בטוח למדי. הם חשוכים, גם אלה שמדמים את עצמם לנאורים. הערבים חושבים אחרת, יש להם תרבות אחרת... הם יותר יצריים, אין מה לעשות, יותר חייתיים..." (עמ' 363-262, וראו גם 252-253, 268).

עורך הדין הוא הדוגמה המובהקת לדמות שתוארה לעיל – הוא כביכול משכיל, למד עם יהודים, רוצה לחקות אותם, מאמין תיאורטית בשיוויון האישה, אך עילה הכי קטנה לקנאה מחזירה אותו אל ההווי האכזרי של שמירה על כבוד המשפחה הידוע לשמצה, שבעטיו הורגים את האישה אם חטאה, ואם רק נדמה שחטאה. מסתבר שגם לאחר שהתוודע לטעותו באשר ל"חטאיה" של אישתו, וגם לאחר שהתפייס עימה – נפשו אינה יודעת מנוחה ומחפשת עוד עילה לחשוד בה.

אילו כתב ספר זה יהודי – היה בוודאי מואשם בגזענות.

* * *

ניצה וולפנזון

הדים מהעתונות: "השבת השחורה"

בהיסטוריה ובתיאטרון

בכל עת שאני רוצה להתבשם מהשפה העברית של ימים עברו, אני גולשת לאתר "עתונות יהודית היסטורית". http://jpress.nli.org.il/view-hebrew.asp

לצורך עיון באתר זה, אני בוחרת נושא ודולה מה שנכתב עליו בעתונים אשר מופיעים באתר. הפעם בחרתי ב"שבת השחורה", שהשבוע תמלאנה 65 שנים לאירוע הקשה שחל ב-29.6.1946. הביטויים והסגנון החביבים עליי במיוחד מצויים בעתונים הוותיקים, כגון "השקפה", "הצפירה" וכו' – אבל הפעם לא יכולתי לדפדף בהם כי כבר לא היו קיימים בפרוץ האירוע הנ"ל. בלית ברירה פניתי לעתונים החדשים יותר.

"מעריב" לא דיווח על "השבת השחורה", כי לא היה קיים עדיין. העיתון נוסד ב-1948. אולם ב-29.6.1949 הקדיש לנושא כתבה מעמיקה בשם "לפני שלוש שנים נוסדה מדינתנו. בלטרון ב-29 ביוני – נגמר המנדאט."

בעל המאמר, ברוך הכהן, קבע שהשלטון המנדאטורי גדש את הסאה במאסר ראשי היישוב וכליאתם בלטרון, בפשיטה על בנייני הסוכנות היהודית, במאסר אנשי המגן והעברתם לרפיח, ובחיפושים אחר נשק בקיבוצים. לדעתו, יכירו הדורות הבאים שביום שנעשו פעולות אלו חדלה ההשערה על אפשרות הפשרה עם השלטון הבריטי ונולד ההכרח במדינה עצמאית. הוא כותב שבאסיפות היהודים בארצות-הברית נוצרה הסיסמה – בלטרון נגמר המנדאט. כמו-כן מזכיר הכהן שבן-גוריון לא נאסר יחד עם המנהיגים, כי שהה באותו זמן בחו"ל, וכאשר שמע על הנעשה בארץ אמר – עכשיו אין עוד דרך אחרת, אלא מדינה עברית.

והיכן שהה באותו זמן בן-גוריון? על כך אנו למדים בכתבה אחרת ב"מעריב" ביום 22.3.1960 מאת משה דור: "האיש ש'הסתיר' את בן-גוריון." המחבר מפליג בשבחו של הבריטי, ידיד הציונות ואוהד ישראל, ריצ'ארד קרוסמן. בשנת 1946 היה קרוסמן מרצה באוניברסיטת אוקספורד על פילוסופיה פוליטית, ומצא לשון משותפת עם דוד בן-גוריון, הידוע בהתעניינותו בפילוסופיה יוונית. רצה המקרה, וב"שבת השחורה" התארח בן-גוריון בביתו של קרוסמן באנגליה, ועיתוני בריטניה הודיעו שבבית זה הסתתר בן-גוריון, בזמן שמנהיגי היישוב נעצרו בפלשתינה.

עד כאן "מעריב". ביום 3.7.1966 הופיעה ב"דבר" כתבה [ללא ציון שם המחבר]: "בעצרת זיכרון 20 שנה ל'שבת השחורה': י. אלון – 'השבת השחורה' הוכיחה לעולם את הצורך בסיום המנדאט." בשולי הכתבה מוזכרת עצרת נוספת ב"'דבר", בה אמר דב יוסף: 'השבת השחורה' היתה פרק מאלף בדברי ימי הקמת המדינה.

אלו היו העובדות – והדברים ידועים, בדרך כלל. עיון נוסף בעתונות חושף גם זווית אמנותית של "השבת השחורה": מודעות בעתונים מפרסמות מועדים שבהם תועלה על במת תיאטרון "האוהל" הצגה בשם "השבת השחורה".

לדוגמא: "מעריב" מיום 7.1.1959 מפרט: 'השבת השחורה' מאת יגאל מוסנזון, ההצגה – ז. ברבן, הצייר מ.לנדר. לא כתוב מי הם השחקנים, אבל בכתבה עתונאית ב"מעריב" מיום 6.1.1959 מתברר ש... מוסנזון עצמו היה לשחקן. הכתבה 'קוטלת' את המחזה ואת השחקן-המחזאי, וקובעת כי 'השבת השחורה' היא כתם תיאטרוני שחור. הכותב, א. [אהרן] דולב, מביע תימהון על שום מה נחוצה היתה למוסנזון הופעה נלעגת, מגוחכת ומביישת.

ימים אחדים לאחר מכן, ביום 9.1.1959, מתפרסמת ב"דבר" כתבה מפורטת – גם היא ביקורתית – בשם "השבת השחורה" ב'אֹהֶל' " מאת ע.ז. – גם הוא, כאמור, ביקורתי ביותר, אולם מביע תקווה, בסיום מאמרו, כי הנוסטלגיה אולי תסייע להצגה זו כדי להתעלם מליקוייה, ולאפשר לצופים להתרפק על העבר היקר לליבם. ע.ז.ההוא, כנראה, המשורר המוכר והמוערך עזרא זוסמן. היה מעניין לחזור ולהתוודע אליו.

באותו זמן, לערך, התפרסמה ב"מעריב" מיום 8.1.1959 כתבה שנונה של יוסף לפיד "אפילוג לשבת השחורה". הוא מתאר את מהלך התגובות להצגה לפי שלוש מערכות [הצגה עם השחקן הראשי י. מוסנזון, ביקורת חריפה של המבקרים, תגובת תיאטרון "אהל"]. אמנם ירד המסך, אבל בכל זאת נוצרה, לדעת י. לפיד, מערכה רביעית, עם הופעה מיוחדת של מוסנזון לפני הקהל בכוונה להסביר את עמדתו וכוונתו.

יוסף לפיד מציע ל"אהל", שנתון בדילמה אם הקהל ימשיך לבוא להצגה, שההסתדרות תרכוש כרטיסים רבים עבור ההתיישבות העובדת...

את הופעתו יוצאת-הדופן של מוסנזון הסביר "דבר" לקוראיו ב-11.1.1959 במדור "בשולי דברים", תחת הכותרת "מחזאי או נואם?" – מסופר שם כיצד חרג יגאל מוסנזון מהנוהג שבתום ההצגה השחקנים קדים קידה ושותקים, והוא זעק לפתע "רגע! רגע!" – נשא נאום בפני הקהל ובסיומו פנה אל הקהל בעצה שלא להתחשב בביקורות של העתונות.

פסקתי לדפדף בדפים ההיסטוריים ובלי משים החילותי לזמזם "בעשרים ותשע לחודש יוני ארבעים ושש..." – שיר שזימרו באותם הימים על-פי מנגינה של שיר ידוע ששרה בזמנו השחקנית ריטה הייוורט.

הגיע תורו של אתר אחר, כדי להתחקות אחר גלגוליו של השיר הזה. אשמח, אם מורנו ורבנו הכהן הגדול, אליהו הכהן, יבוא לעזרנו.

נ.ב.

בעיון נוסף הוברר לי כי לשיר "בעשרים ותשע לחודש יוני", שנהגו לשיר לאחר "השבת השחורה", היתה גירסה מוקדמת – חיים חפר כתב לאותה מנגינה את שירו הידוע "דחילק מוטק'ה" ושָם התאריך הוא השישה עשר לחודש יוני 46 – ליל הגשרים.

אחרי ה-29 ליוני 46 ["השבת השחורה"] שרו גם את הגירסה השנייה לאותה המנגינה. (של השיר ששרה ריטה הייוורט בסרט "גילדה" והוא – Put the Blame on Mame).

לא מצאתי מישהו שזוכר מה היו המילים של ה"מהדורה" המאוחרת יותר של השיר, בעקבות אירועי "השבת השחורה".

עד שיבהיר לנו אליהו הכהן את הדבר – אולי כדאי להוסיף הערת-שוליים בדבר קיומן של שתי הגירסאות הנ"ל [בהפרש של כשבועיים ביניהן].

תודה,

ניצה

* * *

אהוד, שלום.

אני מכיר רק את הנוסח הראשון שחיבר חיים חפר: "בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש". לא ידעתי שבעקבותיו נולד נוסח עברי נוסף לשירה המפורסם של 'ריטה העיוורת'. עוד חיים עימנו לא מעטים מבני אותה תקופה. אנסה לברר אצלם.

בברכה,

אליהו הכהן

* * *

אורי הייטנר

1. זהירות – הסתה

כשקראתי בשעת לילה מאוחרת, עת הגיעה לדוא"ל שלי הגיליון האחרון של חדשות בן עזר [655], את ההשוואה שערך אהוד בן עזר בין ההפגנה של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה להפגנות ערב רצח רבין, חשבתי שזאת הגזמה קשה. שהרי הבעייה בהפגנות נגד רבין לא היתה מיקום ההפגנה אלא דברי הנאצה וההסתה.

אולם למחרת בבוקר ראיתי בפייסבוק מודעה של "השמאל הלאומי", הנראית כמו כרזת "גלעד עדין חי", אלא שתחת תמונת גלעד שליט מופיעה תמונת יאיר נתניהו, והכיתוב הוא "יאיר עדין חי בבית." וכשראיתי זאת, לא יכולתי שלא להיזכר בהסתה שלפני רצח רבין. ההסתה הזאת לא פחות חמורה. איני מבין מה "שמאל" ומה "לאומי" בחבורת המסיתים הזאת.

2. כופרים בעם ישראל

בט' באב תרצ"ד (1934) יצאה קבוצה של חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה. כשנודע הדבר לברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך "דבר", הוא פירסם למחרת וכעבור ימים אחדים שני מאמרים, "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב", בהם תקף בחריפות את חילול תשעה באב וקרא לחשבון נפש. בין השאר כתב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדוש את זכר החורבן?"

ברל כצנלסון. אותו ברל עליו כתב משה פייגלין ("רק אלוקים זוכר", "מקור ראשון" 24.6) בפרץ של בורות (במקרה הטוב) "ברל היה מודע היטב למילים שבחר. השינוי שהכניס בטקסט המקורי תואם להפליא את העקרונות הציוניים ש'דבר אין להם עם הדת'."

והרי ברל, יותר מכל אחד אחר בהנהגת תנועת העבודה, יצא נגד הגישה הזאת ולחם בה.

ברל לא היה דתי, אך הוא דגל בכל נימי נפשו בחיבור הציונות למקורות היניקה של התרבות היהודית, המסורת היהודית, תורת ישראל. חיבור – לא קבלתה במלואה "כזה ראה וקדש", אלא כלשונו: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש."

לא רק יפה דרש ברל, אלא גם יפה קיים. 14 שנים קודם למאמרו זה, בגיליון "קונטרס" (ביטאון "אחדות העבודה") הראשון שיצא לאחר מאורעות תל-חי, בכ"ב באדר תר"פ, פירסם את המספד לזכר חללי תל-חי. ברל לא כתב תפילה. הוא כתב מספד. אולם כמי שראה עצמו "מחדש ויוצר שאיננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות," לא המציא יש מאין, אלא חיבר את הספדו למסורת היהודית, והשתמש במילה "יזכור", בה השתמשו לזכר נספים בפוגרומים מאז ימי הביניים. "יזכור עם ישראל," פתח את המספד, שנוסחו הוא שירה צרופה ועילאית: "יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה" והוא קידוש המטרה שלשמה נפלו החללים: "אל יפוג האבל עד בוא יום, בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה."

המספד הזה, שיוחד לשמונה נופלים באירוע נקודתי אחד, קודש בידי העם וקיבל מעמד של תפילה קדושה. המספד הזה היה למספר לזכר חללי צה"ל.

והנה, יש הרואים ב"עם ישראל" ביטוי פסול, שיש להתנער ממנו, שאינו כשר. כן, אין זה חדש שיש הכופרים בעם ישראל. העיתונאי דורון רוזנבלום, למשל, חוזר במשך שנים עד לזרא על התזה שלו אודות מאבק בין הישראליות ל"עמישראל". הפוסט-היסטוריון שלמה זנד כתב ספר – מוטציה של "היסטוריוגרפיה", המכחיש את קיומו של עם ישראל. זה לא חדש. מסתבר, שגם בצד האחר של המפה, יש מי שעם ישראל זר להם. לא טוב להם "יזכור עם ישראל". זהו ביטוי של "כפירה". זהו, כלשונו המשתלחת של פייגלין "נוסח כפרני הנכפה עלינו."

אין כל כפירה בקיום האל בהיעדר שמו מן המספד. עם זאת, יש לא מעטים בעם ישראל שאינם מאמינים באלוהים. הם חלק מן הלוחמים, חלק מן הנופלים, חלק מן המשפחות. האם אין להם חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי? האם זיכרם אינו ראוי לנוסח המקובל עליהם?

מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומובן מאליו שטקסי זיכרון ממלכתיים יכללו סממנים דתיים ושם ה' לא יפקד מהם. ואכן, בכל טקס כזה אנו מתפללים "אל מלא רחמים", אב שכול אומר "קדיש", אנו קוראים פרק תהילים. ואין ערעור על כך, גם מצד החילונים שבחילונים. ובטקס הזה יש מקום לנוסח שהתקדש בעם ישראל במשך קרוב למאה השנים האחרונות: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו". שינוי הנוסח הזה הוא חילול הקודש.

במאמרו נחלץ פייגלין להגנת משפחות החללים הלא-יהודים – הדרוזים והצ'רקסים, ש"אלוהים" מכיל אותם ואילו "עם ישראל" מדיר אותם. דבריו נשמעים לי מוכרים. לאחרונה שמעתי אותם מכיוון אוניברסיטת חיפה, שם נמנעו מלשיר את "התקווה", שכן כיצד יזדהו סטודנטים לא יהודים עם מילות ההמנון. הגישה הפוסט ציונית הזאת, מסתבר, היא גם גישתו של פייגלין.

החללים הדרוזים והצ'רקסים הם לוחמים בצבאה של מדינת הלאום היהודית, שסמליה, דגלה, המנונה ונוסח המספד הרשמי שלה הם יהודיים. הם אינם כופרים בעם ישראל. פייגלין, כך מסתבר, כופר.

3. לא תפארתו של ב"ג

דורות של פילוסופים והיסטוריונים עסוקים בסוגיה ההיסטוריוסופית האם האישיות מעצבת את פני ההיסטוריה או הנסיבות ההיסטוריות שואבות את המנהיגים המתאימים לתקופה. לעולם לא יהיה פתרון לסוגייה הזו, כיוון שהאמת אינה נמצאת רק באחת התשובות. ברור שלא רק המנהיגים מעצבים את ההיסטוריה. אולם אין ספק, שיש מנהיגים יחידי סגולה, לטוב ולרע, שעיצבו את ההיסטוריה.

לדעתי, בן גוריון הוא אחד מהם. אני מתקשה לראות עוד מנהיג שהיה מוביל לקבלת ההחלטה על הכרזת המדינה בה"א באייר תש"ח. כאשר כל העולם ובראשו ארה"ב מפעילות לחץ כבד לדחות את ההכרעה, כאשר ברור שכל צבאות ערב עומדים לפלוש לארץ כדי להשמיד את היישוב היהודי, כאשר המטכ"ל מעריך את הסיכוי לנצח כ"פיפטי-פיפטי", וברור שה"פיפטי" השלילי פירושו שואת היישוב היהודי בארץ-ישראל, שלוש שנים אחרי שואת יהודי אירופה – כל מנהיג אחר היה מקבל את ההצעה לדחות את ההכרזה במיספר חודשים. הרי תמיד קל לקבל את ההחלטה "לדחות". אולם ב"ג הבין שזה עתה או לעולם לא. והוא הפעיל את כל כובד משקלו וכמעט כפה על עמיתיו את ההחלטה. ואלמלא קיבל את ההחלטה, ספק רב האם היתה קמה המדינה ומתי. רק על כך ראוי בן גוריון להכרה כגדול המנהיגים שקמו לעם ישראל מאז משה רבנו.

ה"פיפטי" האופטימי הוכח כנכון, אך מחירו היה כבד מנשוא – אחוז מן היישוב היהודי נהרג במלחמה. בהשוואה לימינו, מדובר בלמעלה מ-70,000 הרוגים. האם אנו מכירים מנהיג אחר שהיה מוביל את עם ישראל למלחמה כזאת? מי – נתניהו? ברק? לבני? אולמרט? מי – בגין? פרס? רבין?

אולם לא רק בכך גדולתו – גם בכך שבעיצומה של המלחמה הקשה הזאת, לא היה כמעט נאום שבו בן גוריון לא דיבר על חזון חברת המופת, מדינה שתגשים את חזון הנביאים ותהיה לאור גויים. ובעיצומה של המלחמה, בעקבות פשע מלחמה שביצעו חיילים, הוא – ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה להפיץ לידי כל חייל וחייל שיר קשה של אלתרמן בגנות פשעי מלחמה.

איני יודע אם עוד הרבה מנהיגים היו מעיזים, במדינת ישראל הקטנה, החלשה והענייה שזה עתה קמה ממלחמה קשה ונוראה כמלחמת העצמאות, להחליט על עלייה בלתי סלקטיבית המונית ויותר מהכפלתה של המדינה בהמוני עולים חסרי כל וקליטתם בתוכה בתוך שנים ספורות.

איני יודע אם עוד הרבה מנהיגים היו מעיזים להכריע בעד הסכם השילומים עם גרמניה, שבע שנים אחרי השואה, בניגוד לרגש הטבעי של חרם לעד על המדינה הזו והעם הזה – לא רק מתוך העיקרון של "רוצחי עמנו לא יהיו גם יורשיו," אלא מתוך התובנה שזו הדרך היחידה לבנות את כלכלתה של מדינת ישראל ולאפשר את קיבוץ הגלויות בתוכה, ושישראל רשאית לראות עצמה כיורשתם של הנספים בשואה ולתבוע פיצויים קולקטיביים מגרמניה, כדי שתוכל להתקיים. זו ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר בתולדות המדינה, וזו הכרעה מוסרית ביותר, במובן האמיתי של מוסר, שלא בשמיים הוא אלא כאן, על פני האדמה.

ואם נשמעת בדבריי הערצה, אין זה מקרה. אודה ולא אבוש, אני מעריץ את מנהיגותו של בן גוריון.

אולם ככל אדם, הוא אינו חף מטעויות. וכאדם גדול, גם טעויותיו גדולות. ומאחר והוא היה אדם גדול שבידיו כוח רב, כאשר טעה בגדול, הוא עשה זאת בגדול, בכל הכוח.

בשבועות האחרונים עלתה לסדר היום הציבורי פרשת "אלטלנה", אוניית הנשק של האצ"ל שטובעה בידי צה"ל אל מול חופי ת"א בהוראת בן גוריון. תחילה, בעקבות מודעה של משרד הביטחון שהגדירה את חללי האוניה "שנרצחו". אם יש רצח, יש גם רוצחים. האם חיילי צה"ל ומפקדיהם הנם רוצחים? ומאחר וגם שלושה חיילי צה"ל נפלו במלחמת האחים הזו, האם גם הם נרצחו ואם כך – האם גם לוחמי אצ"ל שירו בהם היו רוצחים? וכעבור ימים ספורים שוב עלתה הפרשה על סדר היום הציבורי, בעקבות היוזמה לשלות מן הים את שרידי האוניה, ולהפוך אותה מונומנט לאומי המתריע נגד מלחמת אחים.

פרשת "אלטלנה", גם כחלוף 63 שנים, היא עדיין פצע מדמם בחברה הישראלית. ולא בכדי, שב והתפרץ ויכוח סוער אודותיה. למשל – שלמה נקדימון, שחקר את הפרשה והוציא ספר מעולה על אודותיה, פירסם ב"הארץ" כתבה שמסקנותיה חד משמעיות נגד הירי על האונייה. לעומתו, פרופ' מוטי גולני ב"הארץ" ויוסי ביילין ב"ישראל היום" פרסמו מאמרים המהללים ומשבחים את הכרעתו של בן גוריון כאחת מהחשובות והנכונות שבהחלטותיו.

אין ספק שפרשת "אלטלנה" היא אחת ממוקדי ההכרעה בהם הפגין ב"ג כושר החלטה וביצוע בנחישות וללא פשרות. האם יש למנות החלטה זו עם החלטותיו ההיסטוריות הנכונות או כאחת מטעויותיו הגדולות. האם תהיה תפארתו של דוד בן גוריון על פרשת "אלטלנה"?

אין לי ספק, שבמחלוקת סביב "אלטלנה" עמדתו של ב"ג היתה נכונה לחלוטין. בצדק הוא תבע פירוקן המוחלט של המחתרות והשתלבותן ללא תנאי בצה"ל, כצבא ממלכתי הנתון באופן מוחלט למרות הדרג המדיני, האזרחי. בצדק הוא סירב בתוקף לאפשר העברת חלק מן הנשק שעל האוניה ליחידות אצ"ל בירושלים (שהמשיכו להתקיים אחרי הקמת המדינה, כי ירושלים לא היתה חלק ממנה, בשל החלטת הבינאום שלה). בצדק הוא סירב בתוקף לאפשר העברת חלק מן הנשק ליחידות אצ"ל בתוך צה"ל. עמדתו היתה הנכונה והיה עליו לעמוד עליה.

אולם השאלה העיקרית בפרשת "אלטלנה" אינה מי צדק במחלוקת העקרונית, אלא האם ההחלטה לפתוח באש על אחים יהודים בעיצומה של מלחמה היתה הכרחית, הייתה נכונה, הייתה בלתי נמנעת.

פתיחה באש על אחים הינה נשק יום הדין, הצעד האחרון שניתן לבצעו רק כאשר לא נותר עוד כל מוצא אחר. אין ספק שלא זה המקרה. יכול היה ב"ג, אילו רצה, לפתור את המשבר בנחישות וברגישות. יכול ב"ג לזמן אליו את בגין אישית ולשכנע אותו, בטוב או באיומים. יכול היה לפעול בדרכים שונות, כדי להבהיר שלא יתפשר, והפרשה היתה מסתיימת אחרת לגמרי – ללא מלחמת אחים, ללא 16 הרוגים, ללא פצע שעד היום טרם התאחה, ללא אובדן כמויות אדירות של נשק כה יקר, בעיצומה של מלחמה קשה, שעה שישראל היתה תחת אמברגו של נשק. אבל בן גוריון היה להוט להתייחס לפרשה כמרד ולדכא אותו בכל הכוח, בהטבעת אונייה עמוסת עולים חדשים שהתנדבו לעלות ולהלחם במלחמה, בירי תותחים.

אילו ניסה ב"ג להטיל את מרותו באופן אחר ולא היה ממהר לירות, האם בהכרח היה מצליח? אני משוכנע שכן. אולם אף פעם אי אפשר להיות בטוחים בתשובה ל"מה היה קורה אילו". דבר אחד ברור – הוא אפילו לא ניסה.

יריבו הגדול של ב"ג, זאב ז'בוטינסקי, כתב בהמנון בית"ר "בדם וביזע / יוקם לנו גזע / גאון ונדיב ואכזר." אין מי שמתאים לתיאור הזה יותר מב"ג. אכן, היה הוא מנהיג גאון, נדיב ו... אכזר. אכזר, במובן החיובי אליו התכוון ז'בוטינסקי – מי שיכול להתאכזר לעצמו, לקבל הכרעות קשות וכואבות, בחתירתו אל המטרה. רק מנהיג כזה יכול לקבל את ההכרעות ההיסטוריות שציינתי בראשית דבריי. גם החלטתו במשבר "אלטלנה" הייתה אכזרית, דווקא במקום בו נדרשה ממנו נדיבות, כיאה לגאון.

בן גוריון היה מנהיג גדול, גדול מנהיגינו. אך לא על "אלטלנה" תהיה תפארתו.

אהוד: צר לי, אתה טועה. לא היתה שום אפשרות אחרת להכניע את יומרתו של בגין אלא בהפצצת האונייה. רק אז חזר למציאות ונאם בבכי ברדיו המחתרת שלו. חוץ מזה, חלק ניכר מהנשק נפרק בחוף כפר ויתקין, וזה לא מצא חן בעיני אצ"ל ואז פרשה האונייה לחוף תל אביב כדי לכבוש שם רצועה ולפרוק את שאר הנשק ישירות לידי אנשי אצ"ל עריקי צה"ל.

* * *

יוסף חרמוני

אלטלנה והתותח: ראשיתה של ריבונות

התותח שהפגיז את "אלטלנה", אוניית הנשק של האצ"ל, לא היה קדוש. אין קדושה בהריגה (אלא אם היא שחיטת בהמות וציפורים על מזבח, או שחיטת-נקם באויבינו, שיהיו חולים, טפו-טפו).

ובכל זאת, הפגזים שנחתו על אלטלנה היו ראשיתה המעשית של ריבונות עם ישראל בארצו.

בן גוריון, האיש הקטן הענק, שציווה להשליט ריבונות על כל פלגי העם, הוכיח גם כאן כי הוא מתאים לרגע האחד-אין-שני של האפשרות הנדירה להקים מולדת לעם הדווי הזה.

כילד בן שבע ראיתי את ה"אלטלנה", כמעט שנה לאחר שהופגזה. עשן עוד היתמר ממנה (אני מניח שהיה זה עשן המנוע שסיפק חשמל לעבודות שנעשו בה) וקרונית נסעה על כבל אל החוף ועליה חלקי מתכת שלא עמדתי על טיבם. אבי אמר לי אז שבין ההרוגים ב"אלטלנה" היה גם סטבסקי, שאז נחשב עדיין במפא"י לחשוד ברצח ארלוזורוב, אף שאשמתו לא הוכחה.

נראה שמפא"י אכן היטיבה – או הרעה – להשתמש ברצח ארלוזורוב כמנוף להגדלת הרוב שלה ביישוב בארץ ובקונגרס הציוני. היה זה מעשה ציני, אף אם אפשר למצוא נסיבות מקלות לו בסברה שבן-גוריון ועמיתיו אכן האמינו שאנשי האצ"ל הם הרוצחים.

מכל מקום, גם כיום, כשההנחה הרווחת היא כי שליחיו של גבלס הם שרצחו את ארלוזורוב, קשה להתכחש לאמת ההיסטורית: האצ"ל היה תנועת מיעוט בעלת תווי פעולה אלימים, שלא נטתה לקבל את דין הרוב בתנועה הציונית ובישוב.

אהוד בן עזר סיפר על אלימות מתפוצצת שהפעילו אנשי אצ"ל בפתח תקווה, נגד המסרבים לתרום להם מכספם. מנגד, יודעים אנשי האצ"ל לקונן על שעוללו להם ה"סזונים" של ההגנה. הם שוכחים לספר על ה"סזון" שעוללו הם ללח"י.

למה כל זה חשוב ואיך זה קשור לתותח-יוצר-הריבונות שירה על "אלטלנה"? כי זה ממחיש עד כמה מפולג היה היישוב, ועד כמה רבצה עליו סכנת הריבונות נוסח לבנון, בה כל פלג ורסיס של פלג מחזיק בכוח צבאי משלו.

עצם הדרישה המדהימה לקשר בין משלוח נשק לזהותם של המשתמשים בו ועצם המיקוח על מקום פריקת הנשק, היו קריאת תגר – שקשה להגזים בחומרתה – על ריבונותה של המדינה. ריבונות פירושה אמצעי אכיפה הנשלטים על ידי המדינה, וצבא הנתון למרות המדינה, באמצעות ממשלתה (כשמדובר בדמוקרטיה, יש להוסיף: ממשלתה הנבחרת).

אני מסכים עם בן עזר כי התותח הזה לימד את בגין כי תמו ימי הפרישה מהריבונות הלאומית. משחקים שניתן לשחקם בשלב המאבק לעצמאות, לריבונות, דינם להיחתך ולהסתיים משאלה הושגו.

בגין – נוהגים להתהדר בו נאמניו – חשק שפתיים והורה לא להשיב באש. על כך יש להשיב: ראשית, אין זו האמת כולה: שלושה חיילי צה"ל (נעמן כהן, דומני, חוזר ומאזכר זאת שוב ושוב בחב"ע) נהרגו מאש האצ"ל.

שנית, בגין היה אמנם נואם מזהיר, דמגוג לא קטן (גם בן גוריון לא קטל קנים בתחום הדמגוגיה), הולך שבי אחר דימוייו ואחר חזיונות רומנטיים של גדולה לאומית – אך הוא היה גם ריאליסטן. הוא ידע כי במאבק מזויין עם ה"ההגנה"/צה"ל, יובסו הוא ואנשיו שוק על ירך.

איני בטוח שקריאתו של בגין "יד יהודי לא תוּרָם על יהודי" היתה נשמעת, אם היה יודע כי יש למאבק הזה סיכוי להכריע במהירות את הקרב על השלטון במדינה הצעירה.

נחישותו של בן גוריון הבהירה לכול: ריבונות אחת, צבא אחד, פיקוד אחד. ללא כל חריג והנחות. ניסיונם המטורף של אנשי הלח"י לפעול עצמאית בירושלים, בטענה שהריבונות הישראלית לא חלה עליה – לפתע דבקו הם בתוכנית החלוקה של האו"ם – מראה עד כמה מפולגת, וסרבנית ריבונות מרכזית – היתה היישות היהודית בארץ הקודש. אפשר להסביר את סרבנות הריבונות הזו באלפי שנים של סלידה משלטון, בשל היותו זר, עויין; אפשר להבין את סרבנות הריבונות על רקע שורת ה"איזמים" שקרעו את העולם המערבי, שאירופה במרכזו ויהודי ארץ-ישראל חלק ממנו. הרעיונות להינדוס ולגאולת האנושות – סוציאליזם, קומוניזם, פאשיזם ואחרים – עשו את מאמיניהם, חילונים רדיקאלים, שונאים זה את זה בקנאות דתית. אין להתעלם ממעורבות האידיאולוגיות הללו, המציעות פתרונות כוללים לקיום האנושי, במתחים ובפילוגים ובשנאות של המדינה-בדרך ושל המדינה בראשיתה.

בן גוריון לא הרים ידו רק על האצ"ל. מוקד סרבנות ריבונות אחר היה בשמאל: מפ"ם (על שני חלקיה, שנאפיין אותם בשמות מנהיגיהם: טבנקין ויערי-חזן) ומה שהיה במידה לא מבוטלת יציר כפיה – הפלמ"ח.

פירוק הפלמ"ח, שלא לווה בטרגדיה מחנכת נוסח "אלטלנה", מנע גם אפשרות של התגבשות מוקש אנטי-ריבוני בחלק השמאלי של הקשת הישראלית הנולדת. בן גוריון ניווט בין שני הקטבים הסרבניים הללו (שלא היה שיוויון וזהות במידת סרבנותם וריחוקם הנפשי מהמרכז הציוני בארץ ובעולם), ולבסוף אילצם לקבל את המרות האחת, את הריבונות.

הכנעת הימין הפורש היתה כוחנית בפועל. כלפי השמאל לא הופעל כוח, אך רוכזו כוחות וייתכן שהשימוש בכוח מול הימין השבית הרהורי סרבנות ושבירת ריבונות שהמהומיהם ניכרו במפ"ם.

כדאי להעיר כאן, כי נחישותו של בן גוריון נגלתה יותר מעשרים שנה מוקדם יותר, בטרם היות המדינה, כאשר מיזג את שרידי אירגון "השומר" בהגנה, תוך שהוא מעורר עליו את שינאת אנשי האירגון היהירים. כשבאו בן גוריון ובן צבי לגליל העליון, היו מי שדיברו שם על הצורך להרוג את שניהם.

(כאיור לאשר נאמר כאן, ללא שאני ממסמך את הנאמר, אספר את הידוע לי: באחד מקיבוצי מפ"ם דאז – אני מסרב לציין את שמו ומניח את שמי הטוב כערובה לאמיתות העובדה שהסיפור הגיע לאוזניי – "תיכננו" שני נערים/ילדים "להרוג את בן גוריון").

קנאותו חסרת הפשרות של בן גוריון למשולש האחדותי – ממשלה, צבא, פיקוד – המובנת כיום לכול, היא שעמדה לישראל בשעת המבחן שלה.

אהוד: בן גוריון הכניע, כדבריך, את "הימין הפורש". אבל לא את "הימין" עצמו שאותו לא היה צורך "להכניע" כי אלה, "האזרחים", שמפלגתם היתה "הציונים הכלליים", והיו גוש דומיננטי בערים ובמושבות, בראשות ראשי העיריות רוקח [ת"א], ספיר [פ"ת] וקריניצי [ר"ג] – הם מעולם לא ערערו על סמכות המוסדות הלאומיים של היישוב העברי, להיפך, הם היו חלק מ"ההגנה" וגם הם, כמפא"י – לא הסכימו, זאת בלשון המעטה – עם דרכי "הפורשים".

* * *

אלישע פורת: רוסקיס על בשביס

אהוד היקר, ראה מה מצאתי בעניין בשביס-זינגר והזנות.

באלה הימים יצא לאור ספר מרתק של דוד רוסקיס, בשם "בארץ מאמע-לשון", בהוצאת הכבשה השחורה וסימן קריאה בקיבוץ במאוחד. זהו ספר מעין אוטוביוגרפי, שאת שבחיו הרבים מנה הפרופ' אבנר הולצמן, אחד לאחד, בביקורת נפלאה שנדפסה ב"מקור ראשון".

 והנה, דקות אחדות לאחר שקראתי את כותרות המגילה העפה שלך, חדשות בן עזר, והתעכבתי אצל הפולמוס של ישראל זמיר על בשביס זינגר והזנות, כולל תשובתך, מצאתי פיסקה מעניינת אצל דוד רוסקיס, ממש בעניין זה. בעמ' 105, בסיפור הנקרא "ערב בסלון היידיש", מצטט רוסקיס את מלך ראוויטש הידוע, אביו של יוסל ברגנר:

"רחל, רחל הרגעי. האקסהיביציוניזם ממש כמו סצינת הסקס, בפרק 19, היא חוב מִצְעַר ליצחק בשביס, המכונה ורשבסקי, המכונה י. ב. זינגר – שיורד לזנות ופונה לאינסטינקטים הנמוכים ביותר, והרי הוא מבוקש כל-כך בימינו בקרב קוראי ספרות יידיש בתרגום אנגלי. הוא רצה שהספר יתפרסם, וחשב שאין דרך אחרת." 

הדברים נאמרים בעת דיון ספרותי על סופרי היידיש, בשנות החמישים המוקדמות, בסלון הספרותי שניהלה אימו של המחבר במונטריאול שבקנדה. כלומר ההקשר בין יצירתו של בשביס והזנות לא התחיל מהיום, ולא בארץ, ולא בין ישראל זמיר למכותביו.

 ומילה אחרונה, רוצו לקנות ולקרוא את הספר, הוא מרתק! ולא רק בעסקי הזנות של יצחק בשביס זינגר...

* * *

שלום רב ישראל זמיר.

תודה על התייחסותך והארותיך אחרי שקראת את "התכשיטנית" [גיליון 655]. נדמה לי שלא קראת את הרשימה המקדימה על "יארמה וקיילה", שבה אני נוגעת גם קצת בחייו של אביך וגם מצטטת אותו. "כל רומן העשיר את חיי ואת יצירתי. לא, איני מצטער. רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים – אתנהג כרווק."

את המשפט הזה מביאה לנו פלורנס נואוויל שכתבה את הביוגרפיה של אביך. איך שלא יהיה, אביך הוא בין הסופרים הענקיים שיישאר איתנו ועם הדורות הבאים.

רות ירדני כץ

אהוד: למיטב ידיעתי ישראל זמיר סבור שהביוגראפיה של אביו, שאת מסתמכת עליה ורבים מתמוגגים ממנה, אינה מדוייקת, והיא מלאה שגיאות ודברים שאין להם יסוד.

* * *

איתמר פרת

שתי כתבות ומכתב

1. מי מזהם?

מתוך הנחה שאלהים הוא זה שברא את האקלים, האגן הדרומי של ים המלח היה צריך ליהפך למישור מלח עוד בשנות ה-60' של המאה ה-20. כיום הוא היה מכוסה כבר בשכבה הולכת ומתעבה של סחף נחלים, ולא מתאים אפילו לתעלולי טרקטורונים וחראקות התאבדות.

אלהים עשה את זה כבר כמה פעמים בעבר, ולא דרשו ממנו שיפוי ופיצוי.

מפעלי ים המלח הפכו את מחצית האגן הדרומי לסדרה של בריכות אדוי, כדי לעזור לאלהים במלאכה ולהפיק ברום לתפארת מדינת ישראל. באותה עת היה ידוע כי קרקע הבריכות תצבור מלח, וכי בעתיד יצטרכו "לקצור" מלח זה, או לחלופין, להגביה את הסוללות.

בוני המלונות ידעו זאת היטב מקודם, אבל שמחו מאוד לקבל בריכת מרפא ושעשועים בלי להשתתף באחזקתה. מה שנקרא 'טרמפ' בצברית, או "מדת סדום" בעברית הלכתית.

באיסלנד מתכסים שדות המרעה המעטים מדי כמה שנים בשכבת אפר וולקני רעיל. זה ידוע מראש ובלתי-נמנע. אומרים כי לאחרונה הגישו חקלאי איסלנד תביעה נגד הממשלה ונגד אלהים (הנוצרי או האלילי ימ"ש, זה לא ברור) באשמת אי-כיבוי הרי הגעש. מיטב עורכי-הדין כבר צוברים שכר טרחה.

בקרוב אצלנו. סדום צופה רווחים.

2. דו"ח האזנה סודית

הגה ותרגם איתמר פרת

יא חאלד! יא חביב! אנחנו פה במולדת מודאגים!

דבר, אחי. הרי אנחנו בשבילכם, תמיד.

חאלד, יש שמועות שאתם מוכנים שנחזיר את ההוא שו-אסמו תמורת שלושת אלפים אסירים. מה זה השטויות האלה?

את הגופה, י-אחי. רק את הגופה. הציונים נותנים את התחת גם בשביל גופות.

אבל מה נעשה עם שלושת אלפים אסירים? מי צריך אותם פה? איפה יש תעסוקה? חצי מהם כבר בעלי תואר במשפטים או בפיזיקה, וחצי שני יתבע אותנו על שהפסקנו להם את הלימודים ופגענו להם באיכות החיים. הם יהפכו לנו כאן לאלמנט חתרני. רובם הגדול גם חארות של בני אדם. כאלה חסרים לנו?

אל תדאג, מחמוד חביבי. זה עוד לא קורה ולא יקרה. בינתיים התוכנית שלנו רק משתפרת, לא שמת לב? הציונים מתפלגים ולוקחים כדורי אקסטיזי מרוב מצעדים והפגנות. מסמסים כמו מניאקים ובוכים וי-וי, וכולם חוטפים נזלת באוהל המחמאה. שונאים את הממשלה ואוהבים אותנו. הביבי שלהם כבר לא יכול לחזור הביתה בשבתות. ההיסטריה אוכלת אותם. בישיבות הסדר ועל כל הקירות מחליפים את נא-נא-נחמן עם 'לא נלמד בלי גלעד!" וראית את הטלביזווים? מצטלמים עם אזיקים על הידיים ומזדהוים בשביל שנעשה להם את הפרנסה, יעני. לא תאמין!

איוָה, ראינו. אחלא פדיחה! אצלנו בקייטנות כבר השבאב עושים מזה הצגות, מה זה צחוקים!

אז על כל זה נוותר? נהרוס לעצמנו את ההצלחה? סוף סוף פעם אחת לא יגידו עלינו שלא החמצנו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. זה עובד, יא-אחי, זה עובד. המוח הממוסטל שלהם לא תופס עד כמה הם יותר מטומטמים מאיתנו.

צודק, יא-חאלד. צודק. אבל זה לא יכול להתגזם? אה? יש כבר סקרים שמראים כי חצי תלמידי התיכון חושבים שביבי שלהם מחזיק את ההוא בצינוק בקיסריה, וחצי שני חושב שהאולמרט שלהם ביים את החטיפה. בסוף הם ינקו אותנו מכל אשמה, והלך לנו הסיפור, כל המשא ומתן! ונודע לנו גם שחברת מזון גדולה אצלם הולכת לשווק אטריות בשם 'שליט', עם סיסמא 'זה לא חמס, זה לוקשן'. ככה יצחקו עלינו, הא? זה פוגע בנו, תאמין לי. האמינות שלנו לא חשובה לך? ומה עם הכבוד?

אל תדאג לאמינות שלנו, מחמוד. אנחנו לא כוס-אמו אבו מאזן ולא גיחי-גיחי אובמה. כולם יודעים שחמס לא מחזיר ציונים חיים, וולאהי, על טוהר שיטותינו נשמור! אני אשקר לך, אחי?

חס וחליל, יא-חאלד. אבל למה אתה מלכלך על היושר שלנו בכל העולם? למה אתה מפיץ שטויות על תנאי ההחזקה שלו? הרי אתה ואני יודעים שהוא יושב אצלך בבקעת דמשק בווילה מוסתרת בתוך בוסתן מוקף חומה, ושהוא קורא את כל העתונים כל יום ואוכל כשר בשבתות. הרי יום אחד האמריקיים יגלו ויספרו בסוד למאיר דג'ן, וההוא יספר לכולם! איך זה ייראה בעולם?

אל תדאג. לדג'אן כבר לא מאמינים. ואם בכל זאת, אז יש לנו את המכתב.

מכתב? שוּ הדא מכתב?

אני יודע שאתה יודע, אבל בכל זאת אספר לך. זה יישאר בינינו, מזבוט? יש לנו מכתב שהבחור שלנו כותב בו שלעולם-לעולם הוא לא ישוב אל איסראיל מוגת הלב והבוגדת. הוא יודע שיום אחרי שנחטף יכלו האיסראילים לכבות את כל האורות בעזה, ולא כיבו. הוא יודע שפלוגה שלמה של חברים שלו עמדה מוכנה לפרוץ לעזה ולחטוף שלושים בכירים שלנו כבני ערובה. זה לא קרה. הוא יודע שכל העולם משתין על ההורים שלו והם מבקשים עוד. הוא נשבע כי להורים האלה ולעם הזה ולארץ הזאת הוא בחיים-בחיים לא יחזור. הוא יקדיש את שארית חייו לחינוך הנוער המוסלמי, יספר להם את האמת על הציונים ויחזק את ליבם לשבור אותם ולמחוק אותם מפלסטין ומכל מקום בעולם. בכתב יד שלו, יא-חביבי! חתימה שלו ועדים שלנו, עם אישור נוטריון טורקי ידוע מאנקרה!

נו, מה רע? למה שלא תשחררו אותו, בלי האסירים כוס-אמם, עם המכתב הזה?

אנתה מג'נון, יא-אחי? שייפתחו לציונים העיניים? היצרן קוטג'ים שלהם כבר מוציא מוצר עם שיר חדש, "הוי גלעד הנחמד, אתך בכלא נשב לעד." הקמביין שלנו רץ עלא-כיפך. אל תדאג, האסירים שלך עוד לא חוזרים. שירעו להם את התנאים. שיאכלו בורגול יבש ויקחו להם את העֵרקודישן. מגיע להם, בני שרמוטה.

מה אבל עם הלחצים, אחי? מה אם הבריטים והנורווגים יפסיקו לממן את המשטים? מה אם הציונים יתירו יבוא ברזל ומלט ודשן ניטראט ופיסטוק שאמי? לא תתן משהו? מנשאן המאבק, יעני?

אמרתי לך. את הגופה, עם המכתב. אגב, את הראש הבטחנו לאיראנים, תמורת סוללה של טילי שיוט. ההגינות מחייבת, חה חה!

חאלד אחי, אני רוצה להאמין לך, אבל איכשהו, תבין אותי, אני לא... אני לא כולו רגוע ...

תרגיע. מחמוד. רק טפשים כמו השר הגנה הציוני חושבים שאי-אפשר להאמין לנו. אנחנו לא כמוהו. מלה של חאלד זאת מלה!

אינשאללה, אחי!

סלאם עליכום ורחמת-אללה!

3. יקירי ומכובדי, ועוד דבר לי אליך:

היה זמן והייתי מייחל בשמחה לקבל את עיתונך, שאת שבחיו הכול יודעים. והנה באו ימים ואני מצפה ביראה ומורת רוח לראותו נוחת על מסכי. המשימה קשה משאת, וגמולה קטן מברכתה. סבל ולא נחת.

המכתב העיתי, הליברלי וההוגן והתרבותי, הפך להיות לבמת יחידים לכתריסר מושכי בעת, גרפומנים ללא כל חוש מידה וענוות סופרים. ואין זה משנה שעל פי רוב אני בהחלט מסכים לדעותיהם ומוצא עניין במחקריהם.

האריכות הזאת טורדת את הקורא מן העולם. ואתה, הרי מצווה באת לקיים, ולא להרבות אנחה ונהי. אנא קבל עצה, ואל תקבל לפרסום כתבות שאורכן עולה על אלף מלה. אחרת, כמאמר חותן משה החכם, "נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר אתך." למה יאמרו אנשים בליבם "איך נפל אב"עז, איך עשה עצמו לאבי אבות הטרחנים!"

ליבי ושכלי אומרים לי כי זו דעת רוב קוראיך. ועוד עצה: אנא חדל לקבל לפרסום את ה"שירים", אותם תעתועי עברית מנוקדים המתיימרים לנגוע בנשמה או בזין או כל תוספתן של הקורא המקולל (ואין זה כולל את יוסי גמזו הדגול מרבבה, ואשרי הדור שזכה בו). כמדומני שיש בך יותר משמץ של כבוד לשפתנו ולתפקידיה. הרי לא למעוותים התמהוניים של "שירים" אלה היא נועדה. מי שחש צורך בהתבזות זו, שיפתח בלוג וייחד אותו להפרשותיו. אל תתן לצחנה זו לנדות אנשים מסוגי (וגם מסוגך – אני בן 78 וחניך ארצנו ומרחבֶיה) ממפעלך הנאה.

וכתמיד, בידידות ובכבוד,

איתמר

* * *

יוסי גמזו

בֹּקֶר כָּחֹל בְּסִיוָן

בֹּקֶר כָּחֹל עַל חֶלְקַת הַכִּנֶּרֶת,

אוֹר עַל הַמַּיִם כְּלֶטֶף עַל עוֹר,

חוֹף הַדְּקָלִים חָש אֵיךְ רוּחַ נֵעוֹר

לַחְפֹּן בּוֹ בְּ-fan כָּל צַמֶּרֶת.  

שַחַף צוֹלֵל כְּנוֹרֶה מִן הַגֹּבַהּ

לָדוּג בְּאִבְחַת מַקּוֹרוֹ הַמֻּרְעָב

מֵרֶטֶט מִשְיָן שֶל אַדְווֹת הַזָּהָב

אֶת מוּשְט מִמּוּשוֹ שֶל הַשֹּבַע.

וּסְגוֹל הֶהָרִים מִתְהַפֵּךְ כְּבִרְאִי

בִּבְרַק סַנְוֵרֵי הָאֲגַם צְלוּף הַנֹּגַה

וְשוּם גַּעֲגוּעַ נוֹשֵךְ וּפִרְאִי

אֵינֶנּוּ יָכֹל לוֹ, לָרֹגַע.

זֶהוּ קִסְמוֹ הַנָּדִיב, הַמַּזְמִין

שֶל נוֹף הַנּוֹשֵׂא אוֹתְךָ כְּמוֹ עַל כַּפַּיִם:

תָּמִיד יְקַבֵּל אוֹתְךָ, חַם וְאָמִין

אַך לֹא כְּאוֹרְחוֹ,

כְּבֶן-בַּיִת.

* * *

יוסי גמזו

תשובה לתגובתו של ברוך תירוש בגליון 655

ברוך תירוש מכובדי,

תודה על תגובתך לטור האקטואלי הצנוע שלי "במכנסיים מופשלים למטה". כבנו של החריף והגמזני במבקרים אני מכבד כל ביקורת עניינית אך מאמין כי בה-במידה שכל קורא זכאי למתוח ביקורת, כך, לא פחות, רשאי כל כותב להבהיר את דבריו במקרה שהם כתובים בצורה ברורה ביותר ובכל זאת מתפרשים לקורא כלשהו (וממישאל שערכתי הוא במיעוט זעוּם) שלא ככוונת כותבם.

כל הקורא בעיון ומתוך הבנה אמיתית של הנקרא את דברַיי על סכנת השאננות, האופוריה ויהירות ה"עלא פּאטה" (שאף אנו איננו מחוסנים מפניה, כפי שנוכחנו כולנו בימי המחדל של מלחמת יום כיפור) – יודע כי סכנה זו אפשרית ביותר ואוי לנו אם נחזור וניפול לה קורבן.

בריונותם של חסידי "תג המחיר" והזלזול השוביניסטי בבני-דודנו, הרחוקים כשלעצמם מלהיות שֵׂיוֹת תמימות, אינם מִשתווים כמובן לנזקי אותה טעות פאטאלית של המחדל הנ"ל, אולם גם הם, ללא ספק, סימפטומאטיים, אם גם כסימפטום נקודתי ומוגבל, לַדיאגנוזה הקשה ההיא.

בתודה על תגובתך, גם אם אני חולק עליה –

יוסי גמזו

* * *

הוראת השואה במיגזר הערבי בישראל

שלום אהוד,

 אשמח אם תביא את דבר הכתבה הזאת לידיעת קוראיך. את המסקנות אני משאיר להם, כמובן. 

http://www.youtube.com/watch?v=G8xFTquBvRs

 בברכה,

דודו אמיתי

דובר גבעת חביבה

* * *

תמר יינן: שני מכתבים

אהוד יקר,

כל פעם אחד המאמרים בעיתונך העיתי מעלה בי זיכרונות מילדותי. ד"ר נתן שחר היה בזמנו הילד הקטן של הוריו, ששניהם עבדו בבית הדפוס שהיה ממוקם בקיבוצם, עין חרוד, ואשר אימי – חנה רותם-רוזנבוים, חברת תל-יוסף, היתה צועדת אליו ועבדה בו יחד איתם שנים רבות, עד שהוקם בית דפוס שהיה שייך אך ורק לקיבוץ תל-יוסף ובו היא עבדה עד יומה האחרון.

הוריו של נתן עזבו בזמנו את עין חרוד ועברו לירושלים, ואני אפילו התארחתי בביתם פעם, כאשר אימי עברה ניתוח בירושלים.

נתן לבטח לא יזכור מי אני. ילדי עין חרוד ותל יוסף למדו בבית ספר משותף, אבל כיתתי היתה כיתות רבות מעליו.

 הזיכרון השני הוא אפילו יותר מוקדם – ממאורעות 1936. 

אותו משה רוזנפלד ז"ל שירת במשטרה ורומה על ידי ערבים, שסיפרו לו משהו מדומה והובילו אותו עד ל"עמק הנעלם" בגלבוע ושם רצחו אותו. הוא היה במקורו יליד מנחמיה, ולאחר הירצחו, אשתו יהודית ושני בניו – יעקב (בן כיתתי) ואמנון, באו להתגורר בתל-יוסף. יהודית חיתה בקיבוצנו עד יום מותה. הבנים התחתנו עזבו – יעקב נפטר מזמן ואמנון חי ברשפון ואני מקווה שהוא עדיין בחיים.

 נתן שחר הפך ברבות הימים למומחה מוזיקולוגי וכל פעם שאני נתקלת בשמו, אני שמחה בהצלחתו ונזכרת בימים של גיל העשרה שלי, גיל ההתמרדות בהורים, כשכל פעם שהיתה לי טינה וטענה אל שלי, הייתי הולכת לקיבוץ השכן, עין חרוד, לביתם של שרה שחר ובעלה החכם מכל אדם, שופכת את ליבי ושמחה שיש מי שמבין אותי... גיל הטיפש עשרה...

 אהוד יקר, פעמיים בשבוע אתה משמח את ליבי במכתבך העיתי, ואני שולחת את שירתו המדויקת והמפליאה של יוסי גמזו לכל חבריי ואוהביי – אוהביו.

 תודה מכל הלב,

תמר יינן

יוסי [גמזו] יקר,

כחברת קיבוץ עין-גב בין השנים 1964 עד 1971, כשבעלי עבד כדייג בכנרת בלילות, כשבכל פעם שהספינות הגיעו אל כורסי או אל חוף קרוב אחר, נורו עליהן יריות, כשהם גלויים וחסרי יכולת להשיב, וגם את מלחמת ששת הימים עברתי במקלט הקיבוצי, כשכל אותם שישה ימים בעלי שוכב במטעים בדריכות, פן...

מי כמוני מבינה מה אומר מאמרך הנוכחי [גיליון 655].

שלך ויישר כוח!

תמר יינן

* * *

יוסף אורן

"נוילנד" – חציו מלבב, חציו מאכזב (א')

חיבור בין שתי עלילות מנוגדות הוא שהאריך את הרומאן החדש של אשכול נבו ("נוילנד", הוצאת זמורה-ביתן 2011) לממדיו האין-סופיים – 547 עמ'. קביעה זו מוכחת על-ידי העובדה, כי עד כמחצית מעמודי הכרך הזה, לא יצליח הקורא לקשר בין שם הרומאן לבין המסופר בעמודים אלה. ואכן, רק במחציתו השנייה של הספר יתברר לו, כי נבו הרכיב על עלילת האהבה המעניינת והכתובה היטב, שטיפח בחלק הראשון, עלילה ביקורתית מפוקפקת מבחינה רעיונית וגם מרושלת מבחינה ספרותית, הפוסקת שמדינת ישראל היא ניסוי שנכשל משום שלא הצליחה להגשים את חזונו הציוני של הרצל.

עלילת האהבה נרקמת במהלך מסע הרפתקה משותף של דורי וענבר בפרו ובארגנטינה. במחצית הראשונה של הכרך ניתן מידע-רקע מפורט ומשכנע לפגישתם בדרום אמריקה. דורי הגיע לשם כדי למצוא את אביו, מני פלג, שבגיל שישים ואחרי שהתאלמן יצא לטיול מהסוג שהתרמילאים מישראל מבצעים בסיום שירותם הצבאי, אך כעבור זמן קצר נותק הקשר איתו. אלא שבמהלך שלושת השבועות של החיפושים אחרי אביו, שבהם התרחק דורי מהבית, היתה לו שהות לסקור את השינויים שהתרחשו בנישואיו עם רוני ולהגיע למסקנה, כי נישואיהם התמצו וגם לבנם נטע כבר איננו נחוץ כל-כך, כי דווקא בתקופת היעדרותו מהבית נפתרו לנטע בעיותיו החברתיות.

מניעיה של ענבר לעלות על המטוס הפרואני במקום לחזור לישראל מגרמניה, אחרי שלושת ימי הביקור שלה אצל אימה, אפילו מורכבים יותר. מילדות הרגישה קרובה יותר אל אביה, יוסי בנבנישתי, מאשר אל אימה, חנה, שהעדיפה על פניה את אחיה הצעיר, יואב. בגיל ההתבגרות הפכו המריבות של ענבר עם אימה לכל כך תכופות, עד שההורים הכשירו למענה את "הצוללת" – חדר עם כניסה נפרדת. מותו הלא מוסבר של יואב בצבא, אם מתאונה ואם מהתאבדות, פירק סופית את המשפחה והוריה "ירדו" מהארץ. אימה, חנה, הכירה גרמני אמיד, עברה להתגורר בביתו בגרמניה ושקדה שם על השלמת מחקר לתואר דוקטור על הנושא "בין רומנטיקה לאנטישמיות – ייצוגים של יהודים בספרות העממית האירופית של העת החדשה המוקדמת" (175). פרק מרכזי ורחב במחקר הזה דן בדמותו המיתית של היהודי הנודד – "אחשוורוש". אביה, יוסי, לעומת זאת, נטש את משרתו כמרצה בטכניון למען פרוייקט הנדסי באוסטרליה, ורק אחרי שנתיים נודע לענבר שהקים משפחה שנייה עם אוסטרלית וגם הפך אב לילדם המשותף.

בהיותה כבר בשדה התעופה, אחרי שלושה ימים מתוחים שעשתה בחברת אימה בברלין, הבינה ענבר שאין לה עניין לשוב לאיתן, האחרון מבין המאהבים הרבים שהיו לה. ובהחלטת פתע רכשה כרטיס ועלתה למטוס לפרו. שם חזרה ופגשה את האיש, שביום צאתה מישראל בטיסה לגרמניה ראתה אותו רוכן על תמונות בשדה התעופה והניחה אז שהוא איש המוסד. ענבר שמחה לפגוש אותו שנית, להיוודע מפיו ששמו דורי ושאין לו שום קשר למוסד, אלא הוא מתחקה אחרי עקבות אביו ומנסה לברר מה עלה בגורלו, והחליטה להצטרף לחיפוש.

היסודות הסותרים

מכאן ואילך אמור היה הקשר בין ענבר ובין דורי להתפתח כקשר אהבה שיתגבר על הרקע הבעייתי של שניהם – שלו כגבר נשוי ואב לילד, ושלה כמי שנכוותה מגברים בעבר וכבעלת מחוייבות מוסרית לאיתן הממתין לה בארץ. ואכן, אחרי שהקדיש את שני החלקים הראשונים (133-10 ו-262-137) להצגת הרקע המשפחתי והאישי השונה של שניהם, המשיך נבו לפתח ברגישות הנדרשת גם בחלק השלישי (421-265), עד קרוב למחציתו, את מאמצי שניהם לגבור על היסוסיהם ולהיענות לביטויי האהבה של הזולת. אף שהטקסט מחולק תכופות ליחידות קצרות ושם גיבור מתנוסס בראש כל אחת מהן, כדי לאפשר ל"מספר" היודע-כל להציג את האירועים מנקודות התצפית של הדמויות השונות, הניב נבו עד כאן כתיבה בוטחת אשר מעידה על התקדמות ניכרת בהשוואה ליכולות שהפגין בשני הרומאנים הקודמים שלו – "ארבעה בתים וגעגוע" (2004) ו"משאלה אחת ימינה" (2007)*.

במחצית הזו של הספר נאמנותו של נבו לחוקי הסיפור הריאליסטי היא מוחלטת. ועל פיהם הוא מבסס את אירועי ההווה על הסיבות המגוונות מעברן של הדמויות: הפסיכולוגיות (ענבר ודורי לא זכו במשפחותיהם להיות נאהבים באותה מידה על-ידי שני ההורים), החברתיות (במשפחותיהם חצו הנישואים עֵדות ומגזרים בחברה) וההיסטוריות (מביניהן מובלטות במיוחד ההשפעה של השואה ושל המלחמות אשר ניכפו על המדינה בשנות קיומה על חיי שלושה דורות בשתי המשפחות). ואכן, הצפתן של הסיבות השונות במעשי הגיבורים ובחיי הנפש שלהם (המחשבות והחלומות) הוסיפה להם מורכבות אנושית וגם תרמה לחיזוק ניכר של מעמד הדיאלוגים בעלילת הרומאן הזה בהשוואה לשני הרומאנים הקודמים של נבו. יתר על כן: בזכות הביסוס של אירועי ההווה על מרחב היסטורי ניכר, מתקבל כאפשרי וכאמין גם צירוף המקרים אשר מגשים בקשר האהבה בין דורי ובין ענבר את קשר האהבה שלא התממש בין לילי, הסבתא של ענבר, לבין פימה, הסבא של דורי, כאשר העפילו לארץ בספינה רעועה סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. שהרי נפלאות הן דרכי האהבה ומדהימים הם הזימונים שמציעים החיים לאוהבים.

אלמלא התפתה נבו להעמיס על עלילת האהבה הזו נטל של עלילה זרה ומנוגדת לה – והיא העלילה הביקורתית על המדינה שהוקמה ברוח חזונו הציוני של הרצל – יכול היה להשלים אותה בכרך מצומצם יותר במידותיו ומגובש יותר בתוכנו. אלא שבשלב הזה החליט נבו לשדרג את עלילת האהבה הריאליסטית באמצעות החדרת שלושה יסודות סותרים לתוכה – את הדמות הפנטסטית-מיסטית נֵסיה, את האגדה המיתית-סוריאליסטית על היהודי הנודד, ואת האלגוריה הדמיונית-אוטופית "נוילנד". ובעזרת היסודות החדשים הפך את החלק השני של הכרך לעלילה ביקורתית-רעיונית (כושלת) ואקטואלית-פוליטית (מפוקפקת) על המפעל הציוני ועל החשוב בהישגיו – מדינת ישראל.

אי-ההתאמה בין עלילת האהבה הריאליסטית, שטיפח נבו בחלק הראשון של הספר, לעלילה הביקורתית הזו, שהשתלטה על רוב עמודי החלק השני, הפכה את הקריאה מאמצע הכרך ואילך לכל-כך מייגעת, עד שגם הסיום הרומנטי, המסוכם בחופזה בפרק "אפילוג ופרולוג", איננו מפצה את הקורא על המאמץ שהיה עליו להשקיע כדי להגיע עדיו. בסיום זה מאחֵד נבו את צמד האוהבים, אחרי ביקור בכותל ואחרי סחיטת תמרוני היסוס אחרונים אצל שניהם, ובחסות גלי ים דמיוני "המותיר קצף דק של סיכוי" על נעליהם, הוא משלחם "להתחיל מחדש" את חייהם, אך הפעם כזוג שבחר את הבחירה שהיא לא רק הבחירה הצפויה ביותר, אלא ללא-ספק גם הנכונה מכולן.

נסיה הדמיונית

משלושת היסודות הלא-ריאליסטיים האמורים יכול להיחשב שילובה של נסיה כדמות בספר כמעשה הפחות מזיק לעלילת האהבה הריאליסטית. הביוגרפיה של ענבר רצופה מספיק אירועים משבריים טעונים ביותר, אשר הצדיקו את האמצעי שבעזרתו בחרה לשרוד אחריהם – פריקת הרגשות השליליים שנצברו בנפשה על-ידי כתיבה עליהם ביומן. כך, למשל, התגברה גם על האכזבה שהנחיל לה קשר האהבה עם המרצה הנשוי שלה, פרופ' יורם הופמן, אשר סיים בפתאומיות את הרומן ביניהם, אחרי שבחר לעצמו כמאהבת סטודנטית אחרת. על סילוקה באופן מעליב כזה נקמה ענבר בהופמן על-ידי שריטת מכוניתו החדשה ורק אחר כך הכירה את איתן ועברה להתגורר איתו.

הרעיון לבדות דמות נשית דמיונית, שבאמצעותה תבטא ביומן את מחשבותיה ואת חוויותיה בפרו – שאליה, כאמור, הגיעה לגמרי במקרה – צץ במוחה של ענבר בחדר העלוב ששכרה באכסניה הראשונה שבה השתכנה אחרי שנחתה בלימה. תרמילאים רבים קישטו את קירות החדר הזה בכתב-ידם. מכל הכיתובים על הקיר, ריתק אותה אחד שהיה מעוטר בציור של כינור. אלמוני הוסיף מתחת לכותרת "המסע של היהודי הנודד" פירוט התחנות של מסעו במשך 600 שנה, מתחילת המאה ה-14 ועד ההווה ב-2006, כהוכחה לנצחיותו כיהודי נודד בעולם (243). בו במקום החליטה ענבר לבדות דמות נשית לתפקיד "המספר" ביומנה, שתתעד את השוטטות שלה בדרום אמריקה, והעניקה לה את הסגולות המיתיות שהוענקו ליהודי הנודד – שמושג עליהן קיבלה מהמחקר האקדמי של אימה – חיי נצח והיכולת לצוץ בכל עת בכל מקום. ובהתאם לסגולות אלה גם בחרה לה את השם "נֵסיה" ("מלשון מנוסה" – 243). אך בפועל כיהנה נסיה ביומנה של ענבר כדמות שבאמצעותה הנציחה את הפנטזיות הארוטיות שעורר בה דורי מרגע שראתה אותו בשדה התעופה בלוד ביום המראתה מהארץ לביקור אצל אימה בגרמניה, ואשר התחזקו אצלה אחרי שחזרה ונפגשה איתו על גג אכסניה בעיירת גבול קרובה למעבר מפרו לבוליביה.

ואכן, מרגע שענבר בדתה את הדמות הספרותית הזו, זוכה נסיה לקטעים עצמאיים ברומאן המופיעים תחת שמה, בעוד שהקטעים האלה מבטאים את מחשבותיה ואת תחושותיה הנועזות של ענבר כלפי דורי: "אין לטעות בנסיה: היא הכל חוץ מחולמנית ... כל חושיה דרוכים כקשת לקראת התענוג הבא ... היא, מצידה, היתה מניחה כעת את כף ידה על ידו של דורי ... ואחר-כך מוליכה אותו, מעדנות, לחדר שלה. ופושטת מעליו את החולצה שלו ואת המכנסיים שלו ואת העצב שלו, ומשמחת אותו במיטתה, בלי שיהוי ובלי היסוס" (284-283). ככל שקשר האהבה האמיתי בין ענבר ובין דורי הולך ומתחזק, גוברת מוכנותה של ענבר לוותר על נסיה כאמצעי להבעת עצמה, ולבסוף, ביום פרידתם מ"נוילנד", שיחררה ענבר את נסיה הדמיונית כדי שתצטרף לג'מילי – הוא-הוא היהודי הנודד בגירסת הרומאן של נבו – וראתה אותם בעיני רוחה זזים הלאה "למקום אחר, בזמן אחר. זוג יהודים, נודדים" (503).

מיתוס היהודי הנודד

  עוד קודם לשילובה של נסיה הדמיונית בעלילת הרומאן הכשיר נבו את שילובו של נושא הנדודים, כאשר כלל כבר בשלב מוקדם יותר בעלילה את המידע שאספה חנה, אימה של ענבר, על דמותו של "אחשוורוש" – הוא-הוא היהודי הנודד באגדות הנפוצות בין הנוצרים באירופה. במסגרת המחקר שלה סיכמה חנה את הגירסה הנפוצה ביותר על "אחשוורוש", זו המספרת על סנדלר יהודי מירושלים שהתנכל לישו, בעת שגרר את הצלב בדרכו לגולגולתא, ונענש על כך לשאת את חרפת חייו לנצח כנודד בעולם (175). בעזרת אגדה זו הסבירה הנצרות למאמיניה את סוד הישרדותו של היהודי בהיסטוריה ואגב כך גם הצדיקה את היחס המבזה כלפיו.

במענה לשאלתה של ענבר, העלתה חנה הנחות אחדות על סיבת התחייה לה זכתה אגדה אנטישמית זו בעשור האחרון (הראשון של המאה ה-21): מאחר "שמדינת ישראל נכשלה במשימתה" – לפתור ליהודים את בעייתם עם העולם ולעולם את בעייתם עם היהודים – חזרו היהודים-הישראלים לממֵש "את גֶן הנדודים הטבוע בקוד הגנטי שלהם, אף שכבר יש להם בית. בברלין יש אלפי ישראלים. בפריז יש אלפי ישראלים. בניו-יורק יש מושבה ענקית. גם בטורונטו." ולכן – סיכמה חנה את תשובתה לענבר – "כותב הכתובות שלך הוא ישראלי. זהו היהודי הנודד החדש." (256).

 באחת מיחידות הטקסט המאוחרות של חנה, הוסיף נבו בשמה עידכון להשערה הקודמת ששתל בפיה. אחרי מלחמת לבנון השנייה ב-2006 שקלה חנה להוסיף לעבודת הדוקטורט שלה נספח שכותרתו תהיה "היהודי המנדיד", ובחסות הכותרת הזו התכוונה להוסיף גם את ההסבר האקטואלי-פוליטי הבא: "הרי מאז שהפסקנו לנדוד אנחנו גורמים לעמים אחרים לנדוד. עוקרים אותם מכפריהם. מחריבים את בתיהם בפצצות לא חכמות." (520). ולפני שהופרעה בפיתוח הכיוון החדש לאגדת היהודי הנודד, הספיקה חנה לרשום את ההסברים הבאים לבירור נוסף בהזדמנות מאוחרת יותר: "נדמה כי אגדת היהודי הנודד התקיימה, מתקיימת ותמשיך להתקיים לא רק בשל הקרע ההיסטורי בין יהדות לנצרות, ולא רק בשל האנטישמיות אשר מושרשת עמוק בתרבות האירופית, אלא בשל הכמיהה האנושית ... לעזוב את משכן הקבע ולנוע לנקודה אחרת, טובה יותר ... האם אצל העם היהודי הנטייה הזאת לנדוד כדי 'לשבור שבר' אכן חזקה יותר? או שנכפה עליו, שוב ושוב, לממש תשוקה למסע שהוא עצמו כבר מאס בה." (520).

השערה פסימית זו של "היורדת" חנה, כי "התשוקה למסע" ו"הנטייה הזאת לנדוד" של הישראלים, "לעזוב את משכן הקבע ולנוע לנקודה אחרת," תביא להתחסלותה של מדינת היהודים על-ידי היהודים עצמם, נתמכת בדבריו של ג'מילי. ענבר חשפה את ג'מילי ב"נוילנד" כיהודי הנודד בעידן הנוכחי – זה שהשאיר למענה באכסניות עֵדות שהוא בעקבותיה, וגם הקדים להשתכן ב"נוילנד", בתחפושת של צעיר ישראלי, לפני שהיא הגיעה למקום. אחרי שזהותו נחשפה, סיפר ג'מילי לענבר בגאווה ובאריכות את מעלליו השונים במהלך ההיסטוריה, וגם גילה לה לבסוף את המסקנה שהגיע אליה – סיכוייה של מדינת ישראל להצליח קלושים, כי "אפשר לתת מדינה לעם של נודדים, אבל אי אפשר לקחת מהם את הדחף לנדוד." (491).

אם את צירופה של נסיה הדמיונית לענבר בנבנישתי עוד אפשר היה להצדיק על-ידי מנהגה של ענבר לכתוב את קורותיה ואת מחשבותיה ביומן, בלי שתתערער על-ידי כך מהימנותה הקונקרטית-ריאליסטית כדמות ברומאן, הרי אין לטעון כך ביחס להצמדת דמותו המיתית-סוריאליסטית של היהודי הנודד "אחשוורוש" אליה בחלק השני של הרומאן. ואכן, לאורך מסעה בחברת דורי בארצות דרום אמריקה אין ענבר משתפת את דורי בתופעה המוזרה המתרחשת לה באכסניות. אי-שיתופו של דורי בתופעה המיתית-סוריאליסטית הזו מעידה, כי שילוב האגדה הזו ברקמת הרומאן איננה נחוצה לפיתוח עלילת האהבה, והיא הודבקה לדמותה של ענבר רק למען העלילה הביקורתית, כדי לטעון שמדינת ישראל לא התגברה על תשוקת היהודים לנדוד, ולכן, זו הוכחה ניצחת כי הרעיון של הרצל לייסד מדינה ליהודים הוא רעיון שנכשל. יהודים (ובמיוחד התרמילאים הצעירים שנולדו והתבגרו ב"מדינת היהודים") מעדיפים לנדוד מאשר להיצמד למדינתם. לקיומם אינם זקוקים למדינה, אלא לכל היותר למחנה צופי וארעי דוגמת "נוילנד" ובלבד שימוקם באיזור אחר בעולם, רגוע ובטוח יותר ממדינת ישראל. וכמנהג יהודים במהלך הגלות, יגיעו אל המחנה הזה לאסוף כוח, במשך תקופת שהייה קצרה, להמשך נדודיהם אל כל מקום שיֵאות לארח אותם.

* פירושים מקיפים לשני ספריו אלה של אשכול נבו נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית": המאמר על הסיפור "ארבעה בתים וגעגוע" נכלל בכרך "משבר ערכים בסיפורת הישראלית" (2007) והמאמר על הרומאן "משאלה אחת ימינה" נכלל בכרך "צו-קריאה לספרות הישראלית" (2009).

המשך המאמר יבוא בגיליון הבא

* * *

אהוד בן עזר

על "חצות בפריז" של וודי אלן

"חצות בפריז" של וודי אלן הוא סרט משעשע שמעורר קודם-כל חשק לבטל כל תוכנית נסיעה אחרת לחו"ל או לאילת ולקפוץ שוב לשבוע-שבועיים לפאריס שהיא העיר הכי יפה בעולם וכל רגע שנמצאים בה הוא חווייה. כך על כל פנים מרגישים פרובינציאלים כמוני וכמו וודי אלן, הילד היהודי המכוער והממשוקף של משפחת המהגרים הייקית קוניגסברג בניו-יורק, שהפך לאחד מכותבי, במאי ושחקני אחדים מן הסרטים הטובים ביותר בארצו.

סרטו "סוף הוליוודי". במקור: Hollywood Ending – שבו הוא כבמאי כושל שממשיך בעבודת בימוי סרטו החדש (במימון בעלה העשיר של אשתו-לשעבר) למרות שאיבד את מאור עיניו – מסתיים במפולת רבתי משום ששום דבר לא מתחבר לשום דבר בסרט והביקורת קוטלת אותו, אבל אז באה הגאולה – הסרט זוכה לביקורות נלהבות ולהצלחה בצרפת! או כפי שוודי אלן עצמו אומר על הצלחתו שם: "אולי זה בזכות התרגום!" – כך שלא לחינם הוא אוהב את פריז.

כמעט כל סרט חדש מזכיר גם סרטים אחרים שלו. "ויקי כריסטינה ברצלונה" מלגלג על שתי אמריקאיות שמחפשות עצמן ואת אהבותיהן בברצלונה, וכך גם המשפחה האמריקאית על תגובותיה השונות ב"חצות בפריז", ומצד שני, כמו ב"שושנת קהיר הסגולה" כך גם ב"חצות בפריז" – נכנס הגיבור לתוך מעין-סרט בתוך סרט, לזמן עבר, וזוכה לחיות במחיצתם של גדולי העולם הספרותי והאמנותי של פאריס בשנות ה-20.

באתר ויקיפדיה אפשר למצוא תיאור מדוייק של עלילת הסרט: גיל (אוון וילסון) ואינז (רייצ'ל מקאדמס) הם זוג מאורס, המגיע לביקור בפריז, יחד עם הוריה של אינז, במסגרת נסיעת עסקים של אביה של אינז. גיל הוא תסריטאי הוליוודי החולם להיות סופר ועוסק בכתיבת הרומן הראשון שלו. הוא מאוהב בפריז וחולם להתגורר בה, בניגוד לגישתה המעשית של אינז, המזכירה לו שהוא מתפרנס היטב כתסריטאי בהוליווד. בעת ארוחה הם פוגשים בזוג חברים, פול (מייקל שין) וקרול (נינה אריאנדה) בייטס, השוהים גם הם בפריז לאחר שפול הוזמן להרצות ב"סורבון".

אינז שמחה לבלות בעיר עם פול וקרול, אך גיל סולד מהיהירות והטרחנות של פול, המומחה לכל נושא ("הוא פסבדו-אינטלקטואל", מתאר גיל את פול). לאחר ערב משותף, שבו בילו בטעימת יינות, אינז ממשיכה לריקודים עם פול וקרול, וגיל חוזר רגלית למלון. הוא תועה מעט בדרכו, ויושב לנוח על מדרגות כנסייה. כאשר פעמון הכנסייה מצלצל חצות, עוצרת לידו מונית ישנה נושנה, ונוסעיה מזמינים אותו להצטרף אליהם למסיבה שהם בדרכם אליה. במסיבה מגלה פול שמארחיו הם הסופר סקוט פיצג'רלד ואשתו זלדה, וכי הפסנתרן השר במסיבה הוא קול פורטר. גיל המופתע מבין שהוא נסע בזמן לשנות ה-20 שהוא מעריץ, אך כאשר הוא חוזר לחדרו במלון, אינז אומרת לו שהוא סובל מהזיות.

כדי להוכיח לאינז שלא הזה, הוא מזמין אותה בערב הבא להצטרף אליו באותו מקום. לאחר המתנה ארוכה ליד המדרגות, שבה לא מתרחש דבר, אינז מתעייפת וחוזרת למלון. לאחר עזיבתה מצלצל הפעמון חצות, ושוב מופיעה המונית הישנה, הלוקחת את פול למפגש נוסף עם גיבורי שנות ה-20. פול חוזר מדי לילה לשנות ה-20, ופוגש דמויות נוספות מתקופה זו: פבלו פיקאסו, סלבדור דאלי, לואיס בוניואל, מאן ריי, ט. ס. אליוט, אנרי מאטיס, ג'וזפין בייקר וגרטרוד סטיין. הוא נותן לגרטרוד סטיין השמנמנה (קתי בייטס) לקרוא את כתב-היד של ספרו, וזוכה לקבל ממנה הערות על כתיבתו. לבוניואל הוא נותן רעיון לסרט, ודאלי (אדריאן ברודי) מציג בפניו את רעיונותיו.

הוא פוגש גם את אדריאנה המקסימה והיצרית (מריון קוטיאר), אהובתו של פיקסו, המספרת לו שהיתה קודם לכן בת זוגו של אמדאו מודיליאני. גיל מתאהב בה, וכאשר הוא חוזר להווה, הוא מוצא בחנות ספרים משומשים את ספר זיכרונותיה בצרפתית. הוא מבקש ממדריכת תיירים שאיתה התיידד (קרלה ברוני) שתתרגם לו את הספר, והיא מקריאה ומתרגמת לו קטע שבו אדריאנה מספרת שהתאהבה בתייר אמריקאי בשם גיל, והיא חולמת שיביא לה עגילים ושהם יתנו אהבים.

גיל מנצל ידע זה, ופועל להגשמת החלום. בבילוי עם אדריאנה, בשנות ה-20, הוא מגלה שלאדריאנה יש חלום לחזור לתקופה קודמת, ל"בֶּל אֶפּוֹק", ומופתע מכך שאדריאנה רוצה לעזוב את שנות ה-20 הנפלאות בעיניו. לפתע עוצרת לידם מרכבה, והרכּב מזמין אותם לעלות. הם נוסעים במרכבה ומגיעים לבית קפה שבו הם פוגשים את הציירים אנרי טולוז-לוטרק, אדגר דגה ופול גוגן, ומבינים שחזרו לשנות ה-90 של המאה ה-19. בשיחה עם השלושה הם מגלים שדגה וגוגן חולמים על תקופת הרנסאנס. גיל מבין שגעגועים לתור זהב קודם מאפיינים את אנשיה של כל תקופה. אדריאנה מחליטה להישאר בתקופה ה"בל אפוק", ואילו גיל חוזר להווה ונפרד מארוסתו. בעת שהוא מטייל לבדו בפריז הוא פוגש את גבריאל (לאה סיידו), מוכרת שפגש קודם לכן בחנות לתקליטים משומשים, ומגלה שיש להם אהבה משותפת – פריז בגשם. סוף.

עד כאן תיאור הסרט. האולם היה מלא באוהבי סרטיו של וודי אלן, שישבו מרותקים במשך מאה הדקות של ההקרנה ואחדים אפילו מחאו כפיים בסופה. השחקן הראשי, הצעיר הבלונדי אואן וילסון, מדבר ממש וודי-אלנית עד שלעיתים נדמה לך שהוא רק משחק ב"תזמורת בצורת" ואילו את פס הקול שלו השאיל לסרט וודי אלן עצמו. המסע המופלא והמשעשע מצליח לסחוף גם צופה ממוצע שאינו בקיא בפרטי-פרטיהם של הגיבורים מן העבר, אך הם כולם מספיק מפורסמים כדי שכמעט כל אחד יידע עליהם משהו וייהנה לראותם. בייחוד משעשעת היא דמותה של גרטרוד סטיין, שהיא היחידה שמסכימה לקרוא את כתב-היד של הרומאן שכתב גיל, ואף מנחה אותו בעצותיה החכמות וגם מגלה לו, מתוך הכתוב, שכנראה ארוסתו-שבמציאות בוגדת בו.

אל תחמיצו את הסרט אף כי אל תצפו ליותר מדי. הוא כמו בחורה יפה וחכמה, שאין בה יותר ממה שיש בה, וזה הרבה.

 יוצאים מקולנוע דיזנגוף בסנטר בהרגשה טובה, וכראוי למסורת האוכל הפריזאי, מרביצים מנה משותפת בצלחת גדולה של שווארמה, חומוס עם גרגרים, טחינה, מג'דרה, פלאפל, סלט, חמוצים, חציל מטוגן פיתה חמה ולימונדה ורודה – אצל "הקוסם", בפינת שלמה המלך וקינג ג'ורג', בחמישים שקל לערך. גם כן מומלץ, אם כי נסגר בדרך כלל עוד לפני חצות הליל.

* * *

צוותא מגישה

קבלת שבת בצוותא 29/7, יום שישי כ"ז בתמוז התשע"א

בשעה 11:00

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרון" (פרשת מסעי, במדבר ל"ג)

קבלת שבת לסיום שנת תשע"א

אירוע מיוחד בסימן מחווה לשדרנית נתיבה בן יהודה (1928-2011)

לוחמת פלמ"ח, סופרת, שדרנית רדיו ומילונאית של לשון הסלנג העברי.

חלק חשוב מפעילותה הקדישה לשמירת מורשת הזמר העברי, במיוחד זה שקדם להקמת מדינת ישראל.

נתיבה בן יהודה נולדה בת"א, השתלמה בלימודי לשון עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, כמו כן למדה אמנות בבצלאל. במלחמת העצמאות התנדבה לחטיבת יפתח של הפלמ"ח ושימשה כקצינת חבלה ולוחמת מן השורה. כבר אז הפכה לדמות בולטת וזכתה לתואר "השדה (הגי'דה) הבלונדינית".

נתיבה כתבה למעלה מ-20 ספרים העוסקים בין היתר בלשון העברית ובתולדות הזמר העברי. בשנים 1995-2009, הנחתה נתיבה תכנית רדיו לילית, אישית, בשם "נתיבה מדברת ומקשיבה". התוכנית זכתה להצלחה רבה.

יספרו על נתיבה: קלוד בוכבינדר, רעיה אדמוני, נעמי יואלי, חיים חפר, שאול ביבר, יוסי אלפי

שירים שאהבה תשיר יונית שקד גולן

יושמעו ויוקרנו קטעי ארכיון

על פרשת השבוע: מירון איזקסון

מנחה: ליאת רגב

ניהול מוסיקלי ופסנתר: רמי הראל

עריכה: נילי שחור, ליאת רגב

מחיר מיוחד לקוראי בן עזר 45 שח לכרטיס.

כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156

* * *

משה בן ברוך, יהודה דרורי

עמונה

שלום רב !

 במכתב העיתי גליון 653 מתאריך 19 ליוני כתב יהודה דרורי על "פרחחי עמונה" והוסיף "מפוצצים את הראש לאיזה שוטר" ועוד מבחר פניני שנאה והכללה כגון "אתם הדתיים החרדליים פירחחי נוער הגבעות" – דברים רוויי שנאה והכללות.

יש פן אחר שממנו מתעלם לחלוטין מר דרורי בשטף הבלע שיצא ממקלדתו. עמונה היתה אחת מנקודות השפל הגרועות בתולדות המדינה. בעת שכוחות יס"מ פרצו לבתים, ישבו שם נערים ונערות ושרו שירים! אותם בני נוער שישבו בתוך הבתים לא זרקו אבנים, לא קיללו, לא עשו דבר שיכול היה להתפרש ולו בדמיון הפרוע ביותר כמצריך או מצדיק האלימות האיומה שהופנתה כלפיהם. ה"שוטרים" פרצו פנימה תוך הכאה בלתי פוסקת באלות, בעיטות, ובחמת זעם כאילו אותם נערים ונערות הם אוייב איום אכזר ומסוכן.

השנים שעברו מאז לא הקהו את תחושת הקבס ממראה נורא זה. חבל שהכותב במכתב העיתי ממשיך בליבוי השנאה העיוורת הנוראה שאישרה אותו פוגרום.

בברכה

משה בן ברוך

יהודה דרורי: קיבלת פה, אהוד, מכתב שיקרי וצדקני וכדאי לקרוא שוב את עובדות המקרה כדי לצחוק לטיפשות הזו של "התקפה על ילדים השרים שירים..."

זוהי מהות הפרופגנדה של הימין הקיצוני, הדומה למרבית הפלא... לשמאל הקיצוני, ובגלל אנשים כאלו חרב בית-המקדש. הם אלה המטפחים את שנאת החינם. ראה להלן –

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3209281,00.html#n

יש חוק במדינה. לא כל קבוצה שולית יכולה לעלות על אדמה שלא שייכת לה ולהקים מבנים ללא רשות, ותהיה סיסמתם הדתית אשר תהיה... מהתיאור החדשותי הנ"ל אני מצטט להלן קטע אחד המסביר למעשה הכול:

"לקראת השעה 10:00 בבוקר ניתן האות לתזוזת הכוחות לתוך המאחז עמונה, בעקבות החלטת בג"ץ לדחות את העתירה. ההחלטה בבג"ץ התקבלה ברוב של שתי שופטות – איילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל – מול השופט אליקים רובינשטיין. במאחז עצמו התבצרו אלפי פעילי ימין על הגגות, והחלו ליידות אבנים, מים וצבע לעבר כוחות הביטחון. השוטרים והחיילים נעזרו בסולמות ובדחפורים כדי לטפס על הגגות. משאית לפיזור הפגנות התיזה זרנוקי מים וצבע לעבר המתנחלים. עשרות מהם נעצרו. מעט לאחר השעה 12:00 בצהריים החל דחפור להרוס את המבנה הראשון מבין תשעת המבנים במאחז הבלתי חוקי..."

אתה מבין, אהוד, עם איזה צבועים ומתחסדים צריך להתמודד?

* * *

אורלי וילנאי וגיא מרוז פתחו בקמפיין לדחיית שעון הקיץ ל- 1.12

כדי שהחושך לא ירד עלינו ב-1.10 בשעה 17:00

נראה שיש סיכוי גבוה שהקמפיין יצליח

להלן הלינק להצטרפות לעצומה

http://www.atzuma.co.il/nowinterclock

* * *

דוד בן-גוריון

באין חזון ייפרע עם

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1966,

לפני 45 שנים! – ב"ג היה אז בן 80 ואב"ע בן 30]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך מהגיליון הקודם]

אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?

ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?

דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.

"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.

נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.

יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.

ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:

"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."

אהוד בן עזר: מהי עמדתך לגבי ה"כנעניות"? אחר דבריך על הקפיצה בהיסטוריה היהודית והגדרתך את עצמת שאינך ציוני – יש הרואים בעמדתך עמדה "כנענית" מובהקת. האם גם אתה סבור שייתכן שיקום דור יהודי בישראל החסר כל עניין בהיסטוריה של העם היהודי? האם ייתכן שלא יהא בעתיד כל קשר בין האינטלקטואל (וכמעט כל יהודי) בארץ לבין בן-עמו בתפוצה? היקומו שני עמים שונים? האם ניתן לומר, כי נוצר "עם עברי" חדש בארץ-ישראל ובישראל, אשר קיומו וצרכיו מחייבים מערכת מושגים חדשה שאינה קשורה עוד עם העם היהודי? דרך-משל, בשאלת היחסים עם גרמניה, עם המרחב הערבי, ובהעדפה חוזרת ונשנית של האינטרס הישראלי בכל מקום, על-פני האינטרס של יהודי התפוצה? שלא לדבר על המומנט התרבותי בו קיימת תביעה "עברית" לאוטונומיות ול"התחלה חדשה". האם מוליכה, לדעתך, התפתחות החיים בישראל בכיוון זה?

דוד בן-גוריון: לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג הערכים העליונים, היהודיים והכלל אנושיים (כי אין להפריד ביניהם בישראל) של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים יבואו. ואין עכשיו כוח שיגביר ויעמיק זיקת יהודי התפוצות למורשה ההיסטורית היהודית ולישראל – כישראל המחודשת; ולזאת יש להוסיף: ישראל המחודשת ספק אם תתקיים ותמלא ייעודה ההיסטורי מבלי שתעמיק ותחזק את קשריה עם העם היהודי באשר הוא. איש לא הגדיר ביתר אמונה, ביתר הבנה וביתר ראייה מעמיקה את ייעודה של ישראל כישעיהו הנביא באמרו: "אני ה' – קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים" (ישעיהו פרק מ"ב, פסוק 6).

שני הייעודים הללו, התלויים זה בזה, להיות ל"ברית עם" ו"לאור גויים" הם ייעודים הקובעים את עתידה של מדינת ישראל המחודשת.

אנו עומדים בפני שתי סכנות, ורק מוכה-סנוורים לא רואה אותן: יהדות התפוצות עומדת בפני סכנה חמורה ומחמירה של התבוללות וטמיעה בקרב העמים בתוכם היא שוכנת. וארץ קטנה זו – מוקפת מכל עבריה שונאים הזוממים לכלותה, ואנו כמו בימי-קדם הננו "המעט מכל העמים"; ובלי שנהיה ל"ברית עם" – בלי שנעמיק הקשרים בין ישראל ליהדות התפוצות על-ידי משיכת העידית הדגולה שביהדות הגולה לארץ, ובלי העמקת הזיקה ההדדית של ישראל ליהדות והיהדות לישראל, תלך סכנת ההתבוללות ותגדל. ומבלי שישראל תגביר את עליונותה המוסרית והאינטלקטואלית עד שיא יכולתה, ותהיה על-ידי-כך "לאור גויים", לא נבטיח שלומנו, קיומנו ומעמדנו במשפחת העמים. כאמור, בכוח בלבד לא נעשה זאת.

כמעט כל העמים שישבו איתנו יחד בחלק זה של העולם, שקוראים לו עכשיו המזרח התיכון – נכחדו ונעלמו מעל-פני האדמה; ואם העם היהודי, שעצמאותו נעשקה ונמחתה זה כאלפיים שנה, ארצו היתה לזרים, הוא בעצמו נדד מארץ לארץ שנוא ונרדף בכל ארץ וארץ, שמר למרות הכול על אמונתו, מורשתו, תוחלתו; ואחרי שנות אלפיים הצליח לשוב לארצו העזובה וההרוסה והקים מחדש עצמאותו וריבונותו, למרות ניסיונות שכניו להכחיד המדינה הצעירה והקטנה, – אין זאת אלא באשר עלה בידו לשמור כבימי-קדם ובכל מאות שנות גלותו על עליונותו הרוחנית.

אולם לא הגענו עדיין אל המנוחה והנחלה. ועלינו לדעת ולזכור כי אנו רחוקים מאוד משתי אלה, גם מהמנוחה וגם מהנחלה. בשמונה-עשרה שנות קיומה של מדינת ישראל קמו בעולם – כמעט בכל היבשות – עשרות מדינת חדשות, ורבות מהן גדולות מאיתנו פי עשרה ופי מאה ויותר, ואף אחת מהן לא הצליחה לעשות מה שעשינו אנחנו בתקופה קצרה זו. עמדנו בגבורה מעטים מול מרובים; הפכנו אבק-אדם, שנתקבץ מכל רחבי תבל, לאומה עצמאית וריבונית התופסת מקום מכובד במשפחת העמים; הקנינו למאות אלפים בלילי-שפה מכל הארצות ששבו למולדתם ההיסטורית, את לשונם הלאומית; הבטחנו חינוך יסודי חינם לכל נער ונערה בישראל מגיל שש עד גיל ארבע-עשרה; הקימונו צבא שאינו רק מבטח-עוז לשלום העם וריבונותו אלא גם בית-היוצר לחלוצי אומה ומכשיר למיזוג גלויות; בנינו בזמן קצר מאות כפרים ועשרות ערים ועיירות-פיתוח; הפכנו הארץ העזובה והמפגרת מאות בשנים לאחד ממרכזי החוכמה והמדע והמחקר הראשונים בעולם; ואומה קטנה ודלה זו היתה לעזר רב ומבורך לעמים חדשים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלאטינית – ועשינו כל אלה אך ורק בעליונות-הרוח הגנוזה בתוכנו, ורק אם נדע גם להבא לצרף גבורה וצדק, עוז ואמת ונגביר ונעלה, בלי הרף, יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, נהיה לעם-סגולה, למשען נאמן לתפוצה, דוגמה מחנכת לעמים ושותף רצוי לשכנינו על בסיס של שיתוף-פעולה למען פיתוח המזרח התיכון כולו והגברת השלום באזור ובעולם.

המשך השיחה יבוא

* * *

לנטלי היקרה

הרבה ברכות ליום הולדתך

שיהיו לך חיים מעניינים וגם מאוד מאושרים

מאחלים לך כל אוהבייך

[להלן המשך סיפור חייה של אסתר, אחותו של ברוך שהיה סבא-רבא שלך]

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

5. חברתה מרים ברנשטיין-כהן, בת הרופא.

מרים ברנשטיין-כהן נולדה בקישינב בכ"ז כסלו תרנ"ו, 14.12.1895. היא בתו השנייה של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, בין רעיה לסוניה. מרים באה עם המשפחה לארץ ב-1907. תחילה הם שוהים ביימה, היא יבנאל, שם עובד האב כרופא. ב-1908 עוברים ההורים והאחות הצעירה לפתח-תקוה, ומרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ואצל משפחת וייס. היא לומדת בגימנסיה העברית ביפו, ומדי יום שישי נוסעת בדיליג'אנס מיפו לפתח-תקוה, וכן שוהה במושבה בחופשות ובחגים. בתוך כשנה גם אחותה הצעירה סוניה עוברת להתגורר בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים בגימנסיה. לימודי הבנות בגימנסיה העברית ביפו, שנפתחת באותה תקופה, הם שיקול מכריע בהחלטתו של ד"ר ברנשטיין-כהן לעקור עם משפחתו מיבנאל לפתח-תקוה.

מרים היא נערה שובבה ובעלת העזה. על סיפון האונייה, שבה היא מפליגה ארצה עם משפחתה, נמצא פחה עשיר שנוסע עם הרמון נשותיו רעולות-הפנים, ואלה מעוררות סקרנות רבה בסופר שלום אש, שנמצא אף הוא בספינה. מרים מתחפשת לערביה צעירה, רעולה, וגורמת לסופר המכובד לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של הפחה. שלום אש רוגז מאוד כאשר מתגלה לו שהילדה היתלה בו.

בספר זכרונותיה "כטיפה בים" מתארת מרים כיצד היא יוצאת ברגל עם אחותה הצעירה ביום שישי, מיפו אל בית ההורים בפתח-תקוה, לאחר שאיחרו את הדיליג'אנס. השתיים כמעט שהולכות לאיבוד בהרפתקה מסוכנת זו.

הגימנסיה העברית שוכנת בדירה על אם הדרך בואכה המושבה הגרמנית, בסימטה צרה וקצרה ביפו, ששם מתגוררת כל המושבה היהודית-הציונית. השפות הנשמעות הן בעיקר רוסית, יידיש וערבית. מיספר התלמידים בגימנסיה קטן. המורים הם ד"ר מוסינזון, בוגרצ'וב, ד"ר חיים הררי, ומנהל הגימנסיה הוא מטמן-כהן. הלימודים מתנהלים בלא ספרי-עזר. מדי בוקר מתאספים התלמידים של שתי הכיתות וניצבים טורים-טורים באולם הגדול שבטבור הבית הערבי, שנשכר לצורך הגימנסיה. את היום מתחילים בשירת "התקוה" ואחריו "תחזקנה", ומתפזרים לשתי הכיתות הסמוכות זו לזו. את השיעורים מכינים יחד עם המורים, ומאחר שיש מעט ספרים עבריים, עיקר הלימוד הוא לפי רשימות מדברי המורים בשיעורים.

בבואה אל בית הוריה בפתח-תקוה משתדלת מרים, עוד לפני כניסת השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אביה במרפאה, ראובן לויטה, יש סוס. סוסים ישנם גם אצל פרץ פסקל, פקיד יק"א, אבי חברתה לורט, ואף הוא משאיל למרים סוס לזמן קצר. גם חברה אבשלום גיסין מכבד את זכותה לרכוב ומשיג לה סוס, או חמור, ואף רובה ציד.

 "עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות," מספרת מרים, "והוא [אבשלום] לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עלי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה."

גם אבשלום (1921-1896) לומד בשנת תר"ע בגימנסיה העברית. מרים והוא כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה-שנתיים.

בחג פורים, כניראה בשנת 1909 – מארגן מורה בשם חשסמן להקת נערים – לא נערות חלילה! – ומציג עימם את המעשה באסתר ובמרדכי. גם את תפקידי הנשים ממלאים נערים – חשסמן לא נעתר לתחנוניה של מרים ואינו מצרף אותה אל המבצע התיאטרלי הזה, בטענה שאסור לאישה לשחק. ועד המושבה אוסר זאת!

ה"פורים-שפיל" נהוג במושבה משנת 1886 לערך, כמסופר בזכרונות של יהודה ראב. הוא נערך בצורה עממית, מבית לבית, כנהוג בעיירות מזרח-אירופה, ואינו קשור להצגה השערורייתית שנערכת ממש באותם ימים, בפורים 1909, בחצרו של פרץ פסקל.

אבשלום, שאינו גבה-קומה, ואשר עור פניו עדין ורך כשל נערה, משחק את תפקיד אסתר המלכה. הוא, גיבור המושבה לעתיד, שייעשה קצין בצבא התורכי, וייהרג בקרב על הגנתה, בהתנפלות ערביי אבו-קישק על המושבה בחודש מאי 1921 – צועד עתה מקושט בסרטים ובפרחים בראש הקבוצה שעוברת על פני הרחובות, מבית אל בית, ואוספת מגדנות, משלוח-מנות. ומרים, עם גדוד נערות אכולות-קינאה מבין חברותיה, נגררת אחרי הלהקה לכל בית ולכל חצר. עדיין אינה משערת בנפשה שהמשחק יהיה מנת חלקה בחיים.

*

אותו "רג'יסור", במאי-חובב – חשסמן, הוא גם איכר גדל-גוף ובעל קול אדיר, חקלאי מצויין ומומחה לחריש עמוק.

יום אחד יוצא חשסמן לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג עגלון נפרד, המהלך לצידו ומאיץ בו. לא רחוק מהחלקה, המיועדת לנטיעת פרדס חדש, מצוי קבר של "וילי", קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק. העגלונים הערבים מזהירים את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות צרכים. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.

במשך השבועות בהם מתנהל החריש, נשמע ויכוח בלתי-פוסק, אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים לעומתם ועומדים בתוקף על דעתם.

והנה פעם אחת, בהפסקת הארוחה, נעלם חשסמן. לא עובר זמן רב ונשמעות נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש. העגלונים נבהלים, אולי הכיש אותו נחש? – הם מפסיקים את ארוחתם באמצע, ורצים להחיש לו עזרה. כאשר הם מתקרבים מתגלה לעיניהם חשסמן כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות, והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם: "אה, אה, אה – – – "

הערבים מתקבצים בפינה ולוחשים בפחד: "מי היה מאמין כמה גדול כוחו של ה'וילי'!"

ואילו חבריו היהודים נבהלים אף הם ומתחילים לחשוש, אולי יש אמת בסיפור?

וחשסמן כורע וצועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל חבריו, לעזרה.

עובר זמן עד ששלושה-ארבעה מהם מתמלאים אומץ ומתקרבים אליו, מאחור ומלפנים, ערבים ויהודים כאחד. תחילה הם נוגעים בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תופסים בו, ובכל כוחותיהם סוחבים ומרימים אותו עד שמצליחים "להפריד" אותו מן הקרקע ולהעמידו על רגליו.

ומעשה נס, בו-ברגע חוזר אל ה"קומדיאנט" כוח הדיבור הטבעי והוא מפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו ומכריז בפניהם בערבית וביידיש, אולי גם בעברית, שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

את הסיפור הזה שמעתי מפי אבי בנימין.

* * *

יהודה דרורי

ה"אוליגרכים" והאנטישמיות הישראלית

לאנטישמים ברחבי העולם תמיד היה קשה לקבל את ההצלחות הכלכליות של היהודים, הקינאה החולנית הזו בהצלחתם של מיספר יזמים יהודיים הביאה בשיאה להסתה שהעלתה את הנאציזם לשלטון. היטלר הגיע לשלטון בעת המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב ובאירופה, כאשר האשים את היהודים בהשתלטות על כל שוקי הכספים והכלכלה בעולם, והעולם המטומטם האמין לו. עובדה היא שבכל העת בה פעל היטלר להשמדת היהודים, נמנעו משום מה בנות הברית מלעצור את מכונות ההרג וההשמדה של היטלר. אולי היו ביניהם שקיוו כי היטלר צודק, ותחלואי הכלכלה בעולם יחלפו אם לא יהיו יותר יהודים.

היטלר והנאציזם חלפו מהעולם, אבל לא היהודים וגם לא האנטישמיות. מאז, בכל מקום בעולם שבו נוצר משבר כלכלי, תמיד יהיה מי שיקום ויאשים את היהודים, ואנחנו... התרגלנו לכך, "העיקר שהפסיקו לרצוח..." אמרנו לעצמנו.

זה לא קרה. אפילו מיד בתום מלחמת העולם השניה, בפולנייה נערכו פוגרומים ורציחות בפליטי שואה שחזרו לבתיהם, ב"טיעון כלכלי". על-פי אישיות פולנית "זה היה בלתי נמנע מפני שהיהודים הללו דרשו חזרה את בתיהם ועסקיהם, ובזה גרמו להרבה פולנים (גנבים ושודדי-רכוש יהודי) משבר כלכלי..." הכנסייה והמדינה הצדיקו זאת.

בשנים האחרונות התווסף מונח אנטישמי חדש בעולם, אוליגרכים! האוליגרכים הוא השם שנתנו האנטישמים לאותם יהודים יזמים שהצליחו בחוכמתם לצאת ברכוש גדול לאחר המפולת הגדולה של הקומוניזם במזרח אירופה בכלל וברוסיה בפרט. הקונוטציה לשם זה הוא של מגה-נוכלים וגנבים וכמובן... יהודים!

הראשונים שהתחילו להתנכל לאוליגרכים היו האנטישמים הוותיקים של רוסיה בראשות פוטין וכנופיות הק.ג.ב שלו, שקינאו בהצלחת היהודים הללו והצליחו למשל במשפט מכור לשלוח למאסר ארוך מי שלא שילם להם מספיק (כמו חודרוקובסקי), והכינו עלילות נגד אחרים. היו שם יהודים, כארקדי גידמאק, ששילמו כופר רב להישאר בחיים, ויתרם ברחו עם חלק גדול מהונם ורכושם לכל רחבי העולם, כולל למדינת ישראל.

הם באו הנה לארץ מקלט אבל מוכנים לתרום לכלכלה. חלקם הפכו לציונים, ורובם התגלו כאנשים המתעבים כל דבר הקשור בקומוניזם ובשמאל. רובם לא מאמין לערבים אלא רק בכוח הישראלי. אך דווקא כאן במדינת ישראל הם מצאו זן של "ישראלים-מודרניים", כאלה שאימצו את הפאן האנטישמי וקבעו שכל האוליגרכים הם פושעים וכל תרומותיהם לכלכלה ו/או לאירגונים וולונטריים הינם בחזקת טריפה. לאחדים מהם אפילו הפרקליטות העלובה שלנו פתחה תיקים בתואנות שונות ומשונות בגלל הברחת כספם מכנופיית פוטין (אבל, כמובן, ללא כל הרשעה).

זה שנים שאני מנסה להבין את מקור הרישעות הזו? מדוע מיליונרים יהודים מארה"ב, מאנגליה, מצרפת ומארצות דרום אמריקה מתקבלים בארץ בכבוד מלכים. הממשלה מוכרת להם חברות, וקבוצות היי-טק מתחנפות אליהם – אבל, כשזה נוגע למיליונרים יהודיים מחבר העמים, הם מכונים בשם הגנאי האנטישמי: "אוליגרכים". התקשורת ברובה ממש מכורה נגדם, והמערכת הכלכלית סולדת מהם, מנדה אותם ומשמיצה אותם.

היה פה פחד מאיל הון שלא רק יתמוך בכלכלה אלא חלילה ישתקע בארץ וישפיע עליה. הנה למשל מדוע ההשקעה של נוחי דנקנר ב"מעריב" היא תקינה והשקעה של נבלזין ב"הארץ" הינה פסולה? (אגב, הצביעות פה בולטת כי "הארץ" היה העיתון שהכי השמיץ את האוליגרכים...) – אני שואל שוב, מדוע מיליונר מוזר כמו גומה אגייר הוא בסדר לרכישת קבוצת כדורגל בארץ, ובו זמנית משמיצים את ארקדי גידמאק שעושה אותו דבר?

לאחר שעברתי על עשרות כתבות ומאמרים בנדון הבנתי פתאום שמי שעומד מאחרי כל המסע האנטישמי-הישראלי נגד האוליגרכים היהודים היא האליטה הפלצנית הפסבדו-שמאלנית בארץ, זו השולטת בתקשורת, בפרקליטות ובעוד כמה מוסדות שלטון. אנשיה לא יכולים לקבל מצב שבו יהודים התעשרו במהירות (ו"בצורה חשודה"...) – הפכו לציונים טובים, לא מאמינים לערבים (והם בעצם במחנה הימין). אז מה פתאום שהם ישפיעו על הכלכלה שלנו? למה שהם לא יעברו אצלנו שבעה מדורי גיהינום של עולים חדשים במקום לקנות מייד פנטהאוז?

אם תמצאו סיבות אחרות. תודיעו לי.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כל הצדקנים והצבועים, בייחוד בתקשורת, שתקפו את ההחלטה למנוע מעיתונאים זרים שינסו להיכנס לתחום ישראל בצורה בלתי חוקית באמצעות המשט – למנוע מהם כניסה לישראל במשך עשר השנים הקרובות, זאת על פי החוק שלנו – כל הצבועים ושונאי ישראל האלה לא אמרו ולא יאמרו בהזדמנות זו אפילו מילה אחת על כך שכל הסיקור ה"עיתונאי" בגדה וברצועה וכמובן גם של המשט, סיקור שממנו ניזון ויזון כל העולם – הוא רק של "עיתונאים" שיודעים שאסור להם לכתוב את האמת אלא רק לשבח את הטרור ולחרבן על ישראל, ומי שיעז לשלוח דיווח שאינו שקר – לא ייכנס יותר למקומות האלה, זאת במקרה הטוב, כי יש אפשרויות נחרצות יותר לאיים עליו וגם להיפטר ממנו.

אבל אנחנו הרי דמוקראטיה. שומה עלינו לעזור לאויבינו וללמוד מהם חופש דיבור מהו!

תארו לעצמכם חברת קונגרס ו/או עיתונאית אמריקאית משתתפת במשט פיראטי שמטרתו לפרוץ את גבולות מדינתה באופן בלתי חוקי ולהרוג את חיילי המארינס שיפעלו לסיכול התוכנית הזו! – ומהר מאוד תגיעו למסקנה שאצלנו זו אינה דמוקראטיה אלא צירוף של חלם ואנארכיה!

ואין לנו אלא לברך שוב את חיילי צה"ל שהעומס והסיכון נופלים עליהם, והתקשורת כבר מצחצחת את קלידיה ודפוסיה ומסכיה כדי להעביר עליהם ביקורת ולהשמיץ את פעולתם, אבל בעומק ליבנו אנחנו חשים שמרבית העם איתנו ועם החיילים – ולא עם המשמיצים, ואנחנו גאים להיות לפה לרוב המדוכא.

* ההחרמות המאורגנות של הקוטג' ומוצרי חלב ישראליים אחרים ניראות לנו חשודות מאוד-מאוד. כאילו בעלי אינטרסים זרים או אנשים מכורים לפייסבוק בעלי שיגעון גדלות עומדים מאחוריהם. לא איכפת להם אם ייהרס ענף החלב בארץ. העיקר הרגשת הכוח שלהם והפרסום והחקיינות החסרות כל קשר לכיכר תח'ריר, שם מדובר באנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם גם קוטג' אחד בחודש!

אנו חוששים שקמפיין "הרשתות החברתיות" נגד הקוטג' ודומיו משרת גם יבואני מזון ואולי מתחרים אחרים בענף המזון. אנחנו, על כל פנים, לא הקטנו כלל את צריכת הקוטג' ושאר מוצרי החלב הרגילים, ואפילו הגברנו לאות מחאה על הקריאה החרם – ורק יש לנו הערה קטנה והיא שבקוטג' של תנובה יש כבר כמה חודשים יותר מדי מים מאשר היו בעבר. את תחתית הגביע צריך לאכול בכפית ואי אפשר להעלות בסכין-למריחה, כך שאולי עליית מחירי הקוטג' היא פועל-יוצא של עליית מחירי המים?

* כדאי לשים לב כיצד אירגוני טרור ואירגוני דת קיצוניים, כמו במצרים, משתלטים על "רשתות חברתיות" (שם מכובס לטירוף חדש וכלל לא-תמים) – לצורך ניהול מאבקים כאילו עממיים אבל בעצם אנטי-דמוקראטיים לחלוטין. כמו במקרה של איל התקשורת המצרי-הנוצרי סאוויריס, שהעז לפרסם תמונות "מיקי מאוז מוסלמי" שפגע במוסלמים שהם בדרך-כלל נעדרי חוש הומור (חוץ מסייד קשוע הסופר הערבי-העברי):

"הודעת ההתנצלות של סאוויריס לא הועילה במיוחד והחרם על עסקיו, שהחל להתגבש ברשתות החברתיות, המשיך לתפוס תאוצה. קבוצת פייסבוק ששמה 'אנחנו צוחקים, סאוויריס', הקוראת לכל מוסלמי שאוהב את דתו להחרים את החברות שבבעלות אייל התקשורת המצרי, כבר מונה 60,000 חברים. סאוויריס חש את תוצאות החרם בתחילת השבוע כאשר חברות שבבעלותו הנסחרות בבורסה המצרית סבלו מירידות שערים חדות." ["הארץ" אונליין, 28.6].

ובינתיים בכיכר תח'ריר התחדשו המהומות בין הצבא למפגינים והיו שם מאות פצועים, בעיקר משאיפת עשן, וכך האסון של "אביב העמים הערבי", שממנו התלהב כל כך ובו תמך הנשיא הסכל אובמה – ממשיך לגבות מחיר נורא במצרים, ומי יודע לאן היתה מידרדרת לולא הסיוע הכספי הסעודי והאמריקאי.

* "את כמו אלוהים בשבילי – אני לא מאמין בך." מתוך "אף" 18-28 ביולי היוצא בחוברת קטנה וקצת מוזרה בירושלים, ומופץ גם בבתי-הקפה בתל אביב על ידי "פלייפלייר". מצאנו את החוברת בבית הקפה החביב עלינו, "שיין" בפינת שלמה המלך ופרישמן בתל אביב. בית קפה שיש בו מצד אחד הכי הרבה ציצים צחים שופעי חלב של אימהות צעירות היושבות לפני הצהריים ובחיקן יונקי פטמותיהן, ומצד שני וגם מאותו צד כמה מן הבחורות היפות ביותר בעיר שפטמותיהן יבשות עדיין. גם התפריט שלהם מומלץ, מרק גולש, פטה כבד, נתחי עוף מוקפצים, טוסט צרפתי ועוד. במקום הזה היה יושב בשעתו יונתן רטוש, כאשר לא היה יושב ב"קפרי" שבפינת פרישמן ושדרות ח"ן, ב"שיין" יושבים כל יום שלישי בשבוע בצהריים הסופרים יא"א [בקרוב 90] ואב"ע [75].

* ברצוננו לחזק ידי כל המסייעים לחבֵּל בספינות משט השנאה לישראל העומד לצאת מיוון, מדינה השסועה עכשיו בהפגנות כמעט כמו על סף מלחמת אזרחים ולא חסרות לה דאגות אחרות על הראש.

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, וסייג לחוכמה שתיקה. הישראלים כבר עשו מבצעים קשים ומסובכים מאלה, ואנחנו מקווים שהספינות שייתכן כי כבר הפליגו לנקודת המפגש בלב ים – תחכינה שם עוד ימים רבים וכי שונאי ישראל המאיישים אותן ייצלו עליהן בשמש ויתייבשו בצמא בים ויסריחו – שהרי כבר הודיעו להם מקודם שלא תהיה שום אפשרות לרחוץ עצמם עד שיגיעו – לעזה!

ובינתיים, יתר משתתפי המשט, יושבים להם בנמל פיראוס של אתונה על תרמיליהם ושלטיהם – יושבים כל אותם תימהונים שונאי ישראל שנאספו מכל קצוות העולם – יושבים יחד עם עמירה הס, והם גם יתראיינו אצלה לעיתון "הארץ", המלווה את המשט באהדה כי ליבו נכמר למצוקת רוצחי הישראלים היושבים בעזה – שם בפיראוס תשבנה התמהוניות מכל קצווי העולם ותחכינה עד בוש לַיציאה לקרוז השנאה והשקר, ואולי בינתיים תמצאנה לעצמן הקשישות הגלמודות, הדעתניות ושונאות ישראל האלה – איזה טרוריסטים מוסלמיים צעירים קשי-יום וקשי-אבר שיפיגו את שיממונן בתירגול פיצוצים מלפנים ומאחור והכול כמובן בתגובה צודקת למצוקת העיתים והעזתים.

* "יודעת מה ארינה / זדייני" – כתובת שחורה מרוחה מתבנית גזורה על אחד העמודים ברחוב מלכי ישראל מול כיכר רבין. כמה נחמד שהעברית תוססת ומתחדשת גם על גבי קירות ועמודים. לכי זדייני אהובתי!

* לא היתה שום בעייה לשיח' ראאד חאג' מחאג'נה, שונא היהודים ומנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל-הדמוקראטית-עד-כדי-התאבדות – להיכנס לאנגליה דרך נמל התעופה היתרו, נמל שבו יש צווי הבאה למשפט באשמת רצח-עם – נגד ראש האופוזיציה החכמה שלנו ציפי לבני ועוד קצינים בכירים וחיילים של צה"ל, המנועים מסיבות אלו להיכנס לבריטניה, ואחד מהם אף נמלט במטוס חזרה לישראל מיד עם הגיעו להיתרו.

השיח' המזוקן גם הספיק להסתובב חופשי בקמפוסים הבריטיים השופעים שנאה לישראל, ואשר חלקם ממומן כמובן בכספים איסלאמיים, כמו הכספים שתרם קדאפי כדי לקנות לבנו תואר דוקטור באוניברסיטה מכובדת בלונדון.

עכשיו יתחיל ודאי משפט ענק על זכותו של המטיף לשנאת יהודים (על עמדתו כלפי הטרור נגדנו אין מדברים) – להמשיך להסתובב בקמפוסי בריטניה ולטפטף בהם את הרעל האנטי-ישראלי שלו. לא נתפלא אם יש לא מעט אקדמאים יהודיים שתומכים בו שם ומנשקים לו את התחת.

* חמישה ימים בשבוע מפרסם מוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" בעמודו האחורי למעלה משמאל שיר עברי קצר ומנוקד. כל פעם בשם משורר או משוררת אחרים. והם מצטרפים למאות, כמעט כמיספר ימות השנה. ולנו יש חשד, לאור הרמה הסתמית והגרפומנית של מרבית השירים, שאולי ליצן-חקיין אחד מחבר אותם, כל פעם בשם אחר או אחרת.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,041 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. בצירוף המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". גם מי שכבר קיבל את שלום יכול לבקש משלוח נוסף עם המבוא.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל