גיליון מס' 657

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בתמוז תשע"א, 4 ביולי 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: קְלון הפרקליטוּת בהטלת "קלון" על נתן וולך. // אורי הייטנר: גונבים לנו את המדינה. // יוסף דוריאל: כשקברניטינו מתעלמים מהמלחמה האמיתית. // אירית שושני: מדינה נורמאלית היא לא ריבונית. // יוסי שחר: על חוק ושיוויון. // יוסי גמזו: מִכְתָּב גָּלוּי לְדָוִד הַמֶּלֶךְ. // מרדכי קידר: הפלונטר הסורי [ציטוט]. // יהודה דרורי: הקרע המעמיק בין הדתיים לחילוניים. // נעמן כהן: 1. המסע הפרסומי לשחרור גלעד שליט – מסע נגד בנימין נתניהו – פרימת הסולידריות הישראלית. 2. יוסי אחימאיר – "הפשיזם" ועלילות הדם שרקח. 3. רון וייס וההבדל בינו לגזענים הערביים. // שלמה אראל: מזווית אחרת. // אילן בושם: 10 שירים. // אוריה באר: דוד בן גוריון – הגדוּלה והטעויות. // יהודה גור-אריה: קורידה – ריקוד-המוות של הפר. // אהוד בן עזר: "הפרקליטה" עם הילרי סוואנק. // משה גרנות: על ספר שיריה של רינה גינוסר "שפת-אם משלי". // משה כהן: הנדון: שלי יחימוביץ פוליטיקאית נדירה. // ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי, מיומנה של צרכנית תרבות כרונית, "אוכלים" ב"חאן". // יוסי שדה: תרנגולות במחנה יהודה. // יוסף אורן: "נוילנד" – דיסטופיה פוסט-ציונית (ב'). // שירת הברזלים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם, נובמבר 1966, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986. סוף השיחה. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 6. ועדיין ביומן "אסתר הירדנית", תר"ע. // ליטמן מור: גבינת הקוט'ג כסמל וכמותג, ותקופת הצנע. // מקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

קְלון הפרקליטוּת בהטלת "קלון" על נתן וולך

ברצוננו להביע אמון מלא באחד האנשים הישרים והחרוצים והמוכשרים ביותר שהכרנו במיגזר הציבורי, ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל אביב וממלא-מקום ראש העיר, נתן וולך – אשר בעוד פושעים חוגגים ברחובות, רוצחים וגנבים אינם נתפסים, השחיתות חוגגת והעבריינים מצפצפים על החוק בריש גלי – נטפלה אליו הפרקליטוּת ולא שקטה עד שהתקבל ערעורה והוטל עליו קלון וכך נגדעה בבת אחת קריירה מפוארת של אדם שהיה משרת הציבור במובן הנעלה ביותר ואשר עשרות אלפי גימלאי תל אביב בוטחים בו ורואים בו מנהיג ותומך.

זוהי שערורייה שעל מעידה קלה אחת בכתיבת מכתב המלצה, שעליה שילם את המחיר – מוסיפים ומטילים קלון על איש ציבור ומטנפים בכך את עשרות שנותיו שהוקדשו לפעילות ללא רבב!

אנחנו מבקשים מנשיא המדינה, משר המשפטים, מבית המשפט העליון – ומכל אינסטנציה חוקית וציבורית אחרת – לבטל מיד את קלון ה"קלון" הזה, להתנצל בפני נתן וולך ולהחזיר אותו למעמדו ולפעילותו החשובה – אשר תחסר מעתה לרוב הציבור התל אביבי ובייחוד לקשישים שבו, שכבר היו פעם הסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר – ועוד ידם נטויה בטרם ילכו לקבר!

אנחנו מבקשים מעשרות אלפי הגימלאים של תל אביב להודיע ולכתוב בכל מקום – שהם תומכים בנתן וולך ומבקשים לבטל את "קלונו" ולהחזירו לפעילותו הציבורית!

זה לא קוטג', זה בן-אדם.

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

גונבים לנו את המדינה

ב-1961 ביצע המתמטיקאי פרופ' חיים חנני, אז סגן נשיא הטכניון לנושאים אקדמיים ולימים הרקטור הראשון של אוניברסיטת הנגב (היום אוניברסיטת בן גוריון), ניסוי שחשיבותו עולה, בעיניי, על מחקרו המדעי; ניסוי בבני אדם. הוא כינס מאה סטודנטים להנדסה למבחן, שבו הוצגה להם שאלה אחת בלבד: לאיזו אינפורמציה טכנית אתה זקוק, כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד? הסטודנטים שאלו שאלות על אורך הקו, הטופוגרפיה, האם יש זרמים חשמליים בקרקע שיגרמו להקרשת הדם, ועוד שאלות טכניות לרוב. איש לא שאל לאיזו מטרה צריך להעביר דם ולא תהה מהיכן יילקח הדם, דמו של מי? פרופ' חנני הביא את תוצאות המבחן לסנאט של הטכניון. הפרופסורים הזדעזעו והסנאט אישר את תכניתו של חנני להנהיג לימודים הומאניים בטכניון. חנני הביא שורה של מרצים בתחומי יהדות, ספרות, קולנוע, משפט והיסטוריה וחייב כל סטודנט ללמוד קורס במדעי הרוח.

נזכרתי בסיפור הזה לנוכח דברי ההיתממות אודות הספר "תורת המלך", שעל דברי ההסכמה שכתב לו, עוכב בשבוע שעבר הרב דב ליאור לחקירה. "זה בסך הכל ספר אקדמי, בירור הלכתי תיאורטי," נאמר.

מעניין מה היינו אומרים על "בירור אקדמי תיאורטי" באחת האוניברסיטאות בעולם, אודות השאלה הפילוסופית מתי מותר להרוג יהודים. מעניין כיצד היינו מגיבים על דיון בסוגיה ההלכתית הזאת, בקרב חכמי הלכה מוסלמיים. מאוקיאנוס ההלכה בחר הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", לקיים דיון אקדמי תיאורטי דווקא על הלכות הריגת גויים. אמור לי מה הסוגיה שאתה מלבן ואומר לך מי אתה. ודווקא על הספר הזה כתב הרב – רב ההשפעה, דב ליאור, "הסכמה", שפורסמה כהקדמה לספר, ובה נאמר, בין השאר: "ראיתי ושמח לבי בראותי יצירה נפלאה וגדושה בהבאת המקורות ובהסברת הנושאים" וכן הלאה, וכן הלאה. במקום לנהוג כמנהיג אחראי, להזהיר את הכותב שהוא משחק באש ולהורות לו להסיר ידיו מחומר הנפץ הזה, הוא העדיף להשליך גפרור בוער לחבית אבק השריפה.

בניגוד לפרשת צינור הדם, לא היה זה ניסיון שהעמיד רב את תלמידיו, כדי לאלפם בינה, לזעזע ולהתריע בפני הסכנה. כאן רבנים בישראל עסקו בפועל בדיון על הלכות הריגת גוי.

דיון הלכתי, אקדמי, תיאורטי? למחרת עיכובו של הרב ליאור לחקירה, התראיין בנו ב"קול ישראל" ודיבר בשבח אביו. הוא דיבר על תורתו, העוסקת בזכותנו על הארץ וביישוב הארץ, והבהיר את החידוש: "אלה דברים שלא עסקו בהם בגולה, כיוון שהם לא היו רלוונטיים." משמעות דבריו היא, שרבנים אינם מקיימים דיון אקדמי בסוגיה תיאורטית, אלא פוסקים הלכה למעשה בסוגיות רלוונטיות. וכשרבנים עוסקים בהלכות הריגת גויים במערכה הראשונה, תלמידיהם ירצחו גויים במערכה השלישית.

לפני 17 שנים, נכנס מחבל יהודי חמוש למערת המכפלה בעיצומה של תפילת שחרית המוסלמית. הוא נכנס לאולם התפילה וריסס אש לכל עבר. 29 מתפללים נרצחו בטבח הנורא הזה ו-125 נפצעו. כל חטאם של הנטבחים היה היותם מוסלמים. חפצו של הרוצח היה לרצוח ערבים רבים ככל הניתן. כיצד הגיב על הטבח הרב ליאור? אמנם הוא לא שיבח את הטבח עצמו, אך הוא הגדיר את נכונותו של המחבל, ברוך גולדשטיין, להקריב את חייו במעשה שנועד לשיטתו להרתיע ובכך להגן על חיי חבריו, כמעשה שבזכותו הפך גולדשטיין ל"קדוש כמו קדושי שואה".‏ גם זו אמירה תיאורטית, דיון הלכתי אקדמי?

הספר הזה, התמיכה בו, הקיצוניות הנוראית הזאת, היא סכנה חמורה למדינת ישראל. אי אפשר לנהוג כבת יענה ולהשתמט מלהיאבק בה. איני סבור שהדרך להתמודד עימה היא במישור הפלילי והמשפטי. כפי שנוכחנו בשבוע שעבר, התמודדות מן הסוג הזה משיגה תוצאות הפוכות. ההתמודדות צריכה להיות במישור החינוכי, הרוחני, התרבותי, הציבורי – על ראשי הציבור לגנות ולהוקיע את הדרך הזאת, את ההולכים בה ובעיקר את מוביליה. כן, להוקיע, לא "להסתייג", לא "דרכו אינה דרכי אבל..." – למרבה הצער, זה לא קורה.

איני חושב שנכון היה לזמן את הרב ליאור לחקירה, כי זו אינה הדרך האפקטיבית להילחם במה שהוא מייצג, אולם משזומן לחקירה, חובתו להתייצב אליה כמו כל אזרח. משלא עשה כן, ודחה את כל הבקשות והתחינות שיעשה כן, הוא לא הותיר ברירה למשטרה, אלא לעכב אותו לחקירה. הרי מדינה ריבונית אינה יכולה לאפשר לאדם המעמיד עצמו מעל החוק, להפוך את החוק למרמס.

התגובה על החקירה הייתה חמורה ביותר – התפרעויות, חסימת כבישים מרכזיים, ניסיון לפרוץ לבית המשפט העליון ולביתו של שי ניצן (איני רוצה לדמיין מה עלול היה לקרות אילו הוא היה בביתו). זו הרמת יד על הריבונות ועל הדמוקרטיה. ובמקום לגנות את המתפרעים, התייצבה הנהגת הציבור הדתי לאומי, ואפילו רבני צוהר, וגינתה ... את המעצר.

עם טענה אחת שהשמיעו תומכי הרב ליאור אני מסכים – טענת האיפה ואיפה. אכן, החוק אינו נוהג באופן דומה במסיתים מן השמאל הרדיקאלי; מסיתים נגד המתנחלים ומסיתים נגד המדינה. ואגב, גם שם, דעתי היא שההתמודדות אינה צריכה להיות במישור הפלילי אלא הציבורי, התודעתי.

מה שמדאיג אותי במיוחד, זאת תחושתי שגונבים לנו את המדינה. הרוב הציוני הדמוקרטי רדום ואפאטי, והקצוות הרדיקליים משני הצדדים מכתיבים את סדר היום. אלה משתתפים בהתפרעויות אלימות בבלעין ונעלין, מספקים את ה"חומר" לעלילת גולדסטון נגד צה"ל, מובילי ודוברי המשט האנטי ישראלי, מסיתים לחרם נגד מדינת ישראל, מציגים את המדינה ואת צה"ל כנאצים. אמנם הם מיעוט מבוטל מבחינה מספרית, אך כוחם בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה משמעותי, ונזקם רב. ומצד שני – נוער הגבעות, תג מחיר, התנכלויות לערבים באופן הממיט קלון על העם היהודי, יידוי אבנים בחיילי צה"ל, התנכלות לקציני צה"ל, ספרי הסתה גזעניים, סירוב להיחקר, התפרעויות, קריאות נאצים לעבר חיילים וענידת טלאי כתום. עד מתי יפקיר הרוב את הזירה למיעוט הפנאטי ההורס את המדינה?

במקום שהרוב יתאחד נגד הקצוות, הרוב מתפצל למחנות ונגרר אחרי הקצוות. לפני שבועות אחדים מפלגת העבודה ו"שלום עכשיו" הפגינו בת"א יחד עם אחמד טיבי וחד"ש נגד ממשלת ישראל. וכעת, הציונות הדתית כולה התייצבה לצדו של הרב ליאור. במקום להעלות על נס את הערך הנעלה של אחדות ישראל, מעדיף כל צד את אחדות המחנה. במקום לקחת אחריות ולהוקיע את הקיצונים במחנהו, הזורעים הרס ושנאה, כל ציבור נסחף אחרי קצות מחנהו.

זוהי אחת הסכנות החמורות ביותר למדינת ישראל.

* * *

יוסף דוריאל

כשקברניטינו מתעלמים מהמלחמה האמיתית

הדרך הבטוחה להפסיד במלחמה – זה להתעלם ממנה. זה מה שקורה לנו, כשהגנרלים מתכוננים למלחמה באוגדות של טנקים, אבל האוייב מתקדם ומנצח בחזיתות ובכלים שונים לחלוטין.

את ההערכה המבישה ביותר על קברניטי ישראל שמעתי מהעיתונאית-פובליציסטית הבריטית מלאני פיליפס, כשיעקב אחימאיר ראיין אותה בערוץ הראשון של הטלוויזיה: "הם נקלעו לשדה קרב שהם בכלל לא מבינים שהם נמצאים בו" ובעצם – פינו לאוייב את שדה הקרב בו עומד להיחרץ גורל המדינה במלחמה על זכות קיומה.

אין מה להתנחם מזה שבהתעלמות מהמלחמה האמיתית אנו בחברה מכובדת, וזה מה שכתב על נשיא ארה"ב עורך הירחון היוקרתי "מיליטרי טכנולוג'י", בהתייחס למלחמה בה מובסת אמריקה מזה 10 שנים: "בנאום בו בישר אובמה על חיסולו של אוסמה בן-לאדן הוא הקפיד להזכיר שאנחנו לא במלחמה עם האסלאם, אלא שבמציאות – הרבה מהאסלאם נמצא במלחמה איתנו ועם יתר העולם הלא-אסלאמי – כאשר בן-לאדן חי או לא." ומוסיף העורך ומתאר איך אמריקה מתעלמת מעוינות, בוגדנות ורצחנות של מייצגי ישויות אסלאמיות הנתמכות על ידה – מפקיסטן במזרח ועד חמאסטן במערב – כשמנהיג החמאס מצהיר על חיסול בן-לאדן: "אנו מגנים את רצח הלוחם המוסלמי וערבי ומתפללים לאלוהים שנשמתו תנוח בשלום."

את הפרדיגמה האסלאמו-נאצית לחיסול ישראל שאחרי הסכמי אוסלו גיליתי מיד עם פתיחת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000: מסע הסתה עולמי בעזרת עלילות דם נבזיות, מלווה בטרור שיחייב את ישראל לבצע "מעשי זוועה" נגד אוכלוסייה אזרחית, שיזינו את אינטרנציונל שונאי היהודים והאידיוטים השימושיים שלהם באקדמיה – ברעל תעמולתי שיחנוק את מדינת ישראל כפי שחנק את דרום-אפריקה של שלטון האפרטהייד.

כבר ביום הראשון למלחמה החדשה, ב-30 לספטמבר, הופצה בעזרת עיתונאים זרים תמונה של "צעיר ערבי מוכה וזב דם על הר הבית" וסרטון טלוויזיה של "רצח הילד מוחמד א-דורה", שניהם מבויימים ברשלנות אך זוכים לפרסום עולמי ללא ביקורת, וגורמים להתפרעויות נגד יהודים שמזמן לא היו כמותן. את זיוף "המכות על הר הבית" גילה יהודי משיקאגו, שזיהה בתמונה את בנו המדמם, שצולם ברגע הצלתו מלינץ' ערבי, ואת זיוף "רצח הילד" חשפתי אני בתחקיר מקצועי מקובל לזירת ירי, ועל כך זכיתי להתקפה רבתי מכסילי הביטחון וממושחתי המערכת המשפטית שלנו. שיתוף הפעולה שהתגלה כאן בין האוייב החיצוני וזה הפנימי בישר הידרדרות שלנו למפלה בזירת המלחמה החדשה.

המתקפה של "המשט ההומניטארי" התחילה ברגע ההכרזה על כוונתה "לפרוץ את המצור האכזרי על עזה," שכידוע, לא קיים, אך ההכרזה עליו כבר משרתת את ההסתה נגד ישראל, עוד לפני שהאונייה הראשונה תגיע לחופי הארץ. חוסר ההבנה לכך בישראל מתבטא בהתייחסות ל"עיתונאים" שיהיו באוניות, שאינם עיתונאים שנשלחו לסקר אירוע בתוקף תפקידם אלא – מתנדבים לכנופיות הטרור, הרוצים לנצל את מעמדם לשידור הצגות של "מעשי זוועה" ישראליים נגד "שוחרי שלום" לכל העולם. במקום לגמגם על מה שנעשה או לא נעשה להם – צריך מיד להודיע שכל עיתונאי שירצה לסקר את פעולות חיל הים להגנה על מי החופים של ישראל – מוזמן להגיש בקשה כחוק לדובר צה"ל, במקום לעלות על ספינה היוצאת למסע לא-חוקי. ובאשר לכלל משתתפי המשט הפרובוקטיבי – להודיע שברגע שייעצרו, יועמדו למשפט בישראל, לא רק על כניסה לא חוקית אלא גם על השתתפות במבצע הסתה של גזענים אנטי-יהודיים, כולל המתהדרים בתעודת עיתונאי, האידיוטים השימושיים שמלווים אותם והבוגד הישראלי שביניהם.

את התמונות שהם מצפים להפיץ ממחזות "התנגדות לא-אלימה" לחיילי צה"ל יש למנוע מראש, על ידי פרסום אזהרה – שחיל הים מכין מבצע "סטרומה" (בה שונאי ישראל הטביעו 709 מעפילים יהודים), שיטביע כל אונייה שתחדור ללא רשות למים הטריטוריאליים של ישראל. כל זה – בלי מגע פיזי בין לוחמי צה"ל לבריוני המשט, שהם משתוקקים לצלם. רק כך יבינו שאנו לוקחים ברצינות את המלחמה שנפתחה נגדנו, וזה יהיה סימן גם להמשך הלחימה, שתבלום את המתקפה הנבזית הנמשכת כבר יותר מעשר שנים לדה-לגיטימציה של קיום מדינת היהודים.

כל עוד נמשיך לנהוג כסמרטוטים, היודעים רק להצטדק ולהתנצל, תוך התעלמות ממהות המלחמה בה אנו נמצאים, נעודד את המשך המלחמה הזו, שהמפלה בה מובטחת מראש.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים" המנתח אירועים היסטוריים שעבר אישית ומציע אסטרטגיה אלטרנטיבית לזו שכשלה עד היום.

* * *

אירית שושני

מדינה נורמאלית היא לא ריבונית

ליוסף דוריאל (גיליון 656):

הלוואי ולישראל היה הכוח להטיל אולטימאטום על פושעי החמאס, אבל כיוון שבפושעים נאלחים עסקינן, ניתן לצפות את תגובתם בקלות. פגיעה בתשתיות הקיום שלהם היתה גוררת התעללות בחיילנו החטוף, מה שהיה שומט את הקרקע תחת רגלינו. יתרה מזאת, ישראל היתה מואשמת בפגיעה בכמיליון וחצי תושבי עזה, מגונה באו"ם, ומתחננת לווטו אמריקאי ולאמפתיה של מדינות באירופה, שגם הן אינן ריבוניות לנהוג כעולה על רוחן כיוון שחרב הטרור מונחת גם על צווארן.

רק הטרור יכול להרשות לעצמו להיות ריבוני, כי הוא נטול עכבות מוסריות ואין לו מה להפסיד. הוא נוקט בצעדים קיצוניים של רצח והרס, מטיל אימה על כולם ומכך הוא נבנה. הטרור הוא לא נורמאלי אבל ריבוני לנהוג ככל העולה על רוחו.             

* * *

בס"ד ‏כ"ח סיון תשע"א ‏30 יוני 2011

יוסי שחר

על חוק ושיוויון

מדינת ישראל איננה מדינת הלכה. היא מדינה יהודית דמוקרטית, האמורה להתנהל בהתאם לחוקיה, כשהעיקרון הבסיסי של שיוויון בפני החוק הוא אחד מאבני היסוד של קיומה. ואכן נשיא, ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, שופטים ואישי ציבור הועמדו למשפט וחלקם הורשעו ונדונו לעונשים שונים לאור עיקרון הנקרא בשפה המשפטית והעממית מבחן בוזגלו. עיקרון זה איננו יכול שלא לחול על כל אזרח, גם על רב גדול ככל שיהיה.

אין צורת משטר צודקת יותר, מתאימה יותר, נכונה יותר כממשל בחברה מגוונת ופלורליסטית, בו הפרט מודע לחובותיו ולזכויותיו הבסיסיות, וערך השוויון בפני החוק הוא מסד מובנה הכרחי לקיומה .

יש לזכור ולהזכיר את העובדה כי בעזרת השם הכלי הריבוני הדמוקרטי מדינת ישראל אפשר את פריחתו של עולם התורה אחרי השמדתו הפיזית בשואה, ואת גיוסם ומימון אוגדות של לומדי תורה ובמקביל גיוסם של אוגדות בהן בנים מחרפים נפשם להגנת לומדי התורה. ואל יהיה קל הדבר הזה בעינינו, על אף העובדה שבנינו אוחזים הן בתורה והן בהגנה.

עד כאן הכרת הטוב והתודה לקדוש ברוך הוא ולכלי בו הוא בחר להשתמש – המדינה היהודית הדמוקרטית.

אין ספק שיש פגם מכמה היבטים בדרישה לחקירתו של הרב ליאור על כתיבת כתב ההסכמה. הראשון: כתב הסכמה על חיבור הלכתי איננו בהכרח הסכמה על מסקנותיו של הבירור ההלכתי וודאי שאיננו משום נתינת אור ירוק ואיננו בגדר המלצה אופרטיבית של יישומו.

השני: חוסר הסימטריה ביחס השונה והמפלה של מערכת האכיפה המשפטית במה שמוגדר במישטר דמוקרטי כחופש הדיבור הכתיבה והמחאה, בין הימין הפוליטי לבין השמאל הפוליטי, כמובן מופלה לטובת האחרון, וזאת על אף הכמות וחריפות הדברים הגובלים לא פעם בהסתה לרצח ופגיעה ממשית במדינה ובביטחונה.

בהחלט לא היה מוגזם לצפות מהמערכת המשפטית, לאחר שהפרטים וההבהרות הובררו בכלי התקשורת השונים, לנהוג בחכמה, ובמקרה זה גם בצדק, לנצל את ההזדמנות ולהקטין במשהו את הפער הקיים, אפילו למראית עין, במאזן היחס המפלה בין הימין לשמאל שהוא קיים ללא ספק במערכת המשפטית.

עם זאת לעניות דעתי לא היה נגרע מכבוד התורה ולא מכבוד הרב אם הרב היה מזמין את צוות התשאול לביתו או לכל מקום אחר. המאבק בשובר השוויון הקיים במישור המשפטי המפלה ותיקונו לא יושג על ידי שבירת כלליו.

לא כל בירור הלכתי המפורסם ברבים מביא בהכרח גאולה לעולם.

* * *

יוסי גמזו

מִכְתָּב גָּלוּי לְדָוִד הַמֶּלֶךְ

לְדָוִד בֶּן יִשַי הֶחָשוּב לֹא כְּמֵת

אֶלָּא חַי וּבוֹעֵט בְּזִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי,

לְדָוִד הַשּוֹכֵן בְּעוֹלַם הָאֱמֶת,

מַחְלֶקֶת דַּיָּרִים (דִּיוּר מוּגָן, פְּרֶזֶרְוָטוֹרִי),

אֲגַף הָאֶקְסְטְרָהV.I.P  בִּסְוִּיטַת הַמְּלָכִים,

מְדוֹר הַהֵם שֶלֹּא הָיוּ אַף פַּעַם מַלְאָכִים

וְשֶחָטְאוּ וְשֶחָמְדוּ אַךְ גַּם עָשׂוּ מְלָאכָה

בָּהּ נֶהֱפַךְ עַמָּם מִבְּלִיל שְבָטִים לְמַמְלָכָה

וְשֶהִנְעִימוּ שְלַל זְמִירוֹת שֶיֵּש כְּבָר מַלְחִינִים

שֶעַד הַיּוֹם שוֹלְחִים לְמִצְעֲדֵי הַפִּזְמוֹנִים

תַּחַת הַתֹּאַר "עֲמָמִי" אֶת פְּסוּקֵיהֶן, מִלִּים

שֶלֹּא נָשְׂאוּ שוּם תַּמְלוּגִים לְבַעַל תְּהִלִּים

אֲבָל שָׂמוֹת בַּכִּיס מִן הַבְּחִינָה הַסִּפְרוּתִית

אֶת כָּל הַגְּרָפוֹמָאנִים שֶל הַדֹּמֶן וְהַטִּיט

בִּירִיד הַקִּיטְש-רוֹנוֹת שֶל חֹסֶר-טַעַם הַקָּהָל

וּבְכֵן, לִכְבוֹד דָּוִד הַמֶלֶךְ, דֹּאַר נָע שְמֵי-עָל.

אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, שָׂמַחְנוּ לַחְגֹּג עִם

כָּל חוֹפְרֵי הָאַנְטִיקוֹת, הָאַרְכֵאוֹלוֹגִים

הַתָּרִים בִּמְסִירוּת-נֶפֶש לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא

כַּכָּתוּב בִּשְמוּאֵל א', בִּשְׂדוֹת עֵמֶק הָאֵלָה

בֵּין שׂכֹה לָעֲזֵקָה וּבִסְבִיבוֹת אֶפֶס דַּמִּים

אַחַר כָּל שָׂרִיד וָזֵכֶר לִגְבוּרַת אוֹתָם יָמִים

שֶבָּהֶם שָלַח אָבִיךָ, הוּא יִשַי בֵּית הַלַּחְמִי

בְּיַד קְטֹן בָּנָיו (אַתָּה) מִשְלוֹחַ קֵיטֶרִינְג מַחְמִיא

שֶל אֵיפַת קָלִיא (הַפּוֹפְּקוֹרְן שֶל אָז) וַעֲשָׂרָה

כִּכְּרוֹת לֶחֶם לְאַחֶיךָ שֶיָּצְאוּ בְּעֵת צָרָה

לְעַמֵּנוּ עִם גְּדוּדֵי שָאוּל לִבְלֹם אֶת הַפְּלִשְתִּים

הַחוֹמְסִים בְּאֵין עוֹצֵר אֶת אַדְמוֹתֵינוּ וּפוֹשְטִים

עַל גְּבוּלֵנוּ שֶאַף פַּעַם לֹא כֻּבַּד וְלֹא אֻהַד

בֵּין אוֹתָם צוֹרְחֵי עֲלֵיהוּם וְאוֹתָם קוֹרְאֵי גִ'יהָאד.

וְהִנֵּה, הוֹד מַלְכוּתְךָ –  כָּךְ מְסַפֵּר פֶּרֶק י"ז

שֶבְּסֵפֶר שְמוּאֵל א' –  צָץ מִין זְ'לוֹבּ שֶאִיש עֲדַיִן

לֹא רָאָה בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ לְמַרְבֵּה הַתַּדְהֵמָה

סוּג כָּזֶה שֶל שְלֵיגֶר קִינְגְסַיְז וְגַ'בָּאר מַטִּיל-אֵימָה

וַעֲנָק זֶה (שֶבְּיִידִיש מְכֻנֶּה "אַ גְרוֹיְסֶער יָאט"

אַךְ כֵּיוָן שֶאִיש עוֹד לֹא תָקַע לוֹ גוֹל נִקְרָא גָלְיָת)

מְמֻגָּן מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשוֹ בְּמוּתָגִים

שֶעוֹד שוּם אַפְסְנָאוּת לֹא הִתְמַזֵּל לָהּ לְהַדְגִּים

אִינְוֶנְטָר כֹּה מְשֻפָּץ וּמְשֻכְפָּ"ץ בּוֹ מְכַסִּים

אֶת בִּרְיוֹן הַקַּשְׂקַשִּׂים בְּמִין שִרְיוֹן שֶל קַשְׂקַשִּים

הַשּוֹקֵל אֵיזֶה חֲמֵשֶת אֲלָפִים שְקָלִים נְחֹשֶת

וּמִצְחָה מֵאוֹתוֹ חֹמֶר הַמֻּצְמֶדֶת לוֹ לַחְבֹּש אֶת

שְתֵּי רַגְלָיו שֶכָּל אַחַת מֵהֶן עָבְיָהּ הוּא שְלוֹשִים צוֹל

וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו מִמֶּנּוּ אֵין נִצּוֹל        

וְחִצָּהּ שֶל חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֲבָהּ

שֵש מֵאוֹת שְקָלִים בַּרְזֶל וּמִלְּפָנָיו, בְּגַאֲוָה

מִתְקַדֵּם נוֹשֵׂא צִנָּה שֶלּוֹ (דְהַיְנוּ הַמָּגֵן)

שֶהַבּוֹס שֶלּוֹ, הַסּוּפֶּרְמֶן, אֵינֶנּוּ מְפַרְגֵּן

לִגְדוּדֵי שָאוּל שֶהֻזְעֲקוּ לְשָם מִכָּל אַפְסַיִם

אַךְ מוּל גִּיבֶּר גְּדוֹל-קָלִיבֶּר זֶה עוֹשִׂים בַּמִּכְנָסַיִם

וְאוֹתוֹ הָעוֹג מַתְחִיל לִלְעֹג וּפִיו פָּעוּר כְּקֶבֶר:

"שֶעִבְרִי אֶחָד יֵצֵא נֶגְדִּי, נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּאן גֶּבֶר..."

וְאַתָּה, הוֹד מַלְכוּתְךָ, נַעַר-רוֹעִים קָטָן, פַסְפוּס,

מְכַוֵּן אֵלָיו רוֹגַטְקָה בְּלִי פִקְשוּש וּבְלִי פִסְפוּס

וְעַל תֶּקֶן מַתְּנַת-נֵצַח מְכַבְּדוֹ יָשָר בַּמֵּצַח

בִּקְלִיעָה לַבּוּל וּפֶצַח בּוֹ פּוֹצְחוֹ כְּמִין אֱגוֹז

חַלֻּק נַחַל שֶהַשְּלֵיגֶר בִּזְכוּתוֹ הוֹפֵךְ לְפֵּיגֶר 

וְיוֹתֵר אֵינוֹ צֶלֵיְגֶר כִּי כּוֹחוֹ כֻּלּוֹ נָגוֹז

וּמֵאָז נִמְשָךְ הַמִּיתוֹס עַד יָמֵינוּ, בְּלִי לַחְדֹּל

בּוֹ גַם צוּצִיק וקַמְצוּצִיק עוֹד גּוֹבְרִים עַל רֹב גָּדוֹל.

וְהִנֵּה, לִפְנֵי יוֹמַיִם אוֹ שְלוֹשָה, מִן הַשָּמַיִם

נִסְתַּבֵּר כִּי שַעֲרַיִם הַקְּדוּמָה נוֹסְדָה מִזְּמַן

לֹא בִּרְחוֹבוֹת אֶלָּא דַוְקָא בַּסְּבִיבָה שֶבָּהּ שָאַב כָּאן

נַעַר קָט מִנֵּס נִשְׂגָּב כָּאן אֵיזֶה עֹז לֹא יְאֻמַּן

וְאֶת בְּנֵי עַמּוֹ הוֹשִיעַ עֵת שִׂנְאַת אוֹיְבָיו הִרְשִיעָה

אֶת זְכוּתָם הַלֶּגִיטִימִית עַל אַרְצָם שֶל אֲבוֹתָיו

וְכֵיוָן שֶמוּל שְׂרִיד-בַּיִת שֶל אוֹתָהּ קִרְיָה אַרְכָאִית

תַּחַת סְבַךְ שָמִיר וָשַיִת נִתְגַּלָּה בַּחֲפִירָה

רֹאש-חֲנִית שָמוּר מִקֶּדֶם שֶכָּל עַיִן מְמֻקֶּדֶת

לְזַהוֹת אוֹתוֹ שוֹקֶדֶת  –  יֵש רַגְלַיִם לַסְּבָרָה

בָּהּ אוֹתָם אַרְכֵאוֹלוֹגִים מַסְבִּירִים בְּאֹרַח לוֹגִי

כִּי בְּאֹפֶן אַָנָלוֹגִי לַקּוֹלֶקְצְיָה הַקְּרָבִית

שֶל רָאשֵי-חֲנִית כָּאֵלֶּה מִסְתַּבֵּר – הַפְלֵא וָפֶלֶא! –

כִּי אֶפְשָר שֶרֹאש-חֲנִית כָּזֶה שֵרֵת אֶת צְבָא דָוִד.

מָה שֶשָּב פֹּה וּמוֹכִיחַ שֶמֵּאָז זְמַנְךָ שֶלְּךָ    

עַד זְמַנֵּנוּ לֹא זָכִינוּ מֵעוֹלָם, הוֹד מַלְכוּתְךָ,

חֵרֶף כָּל חֲלוֹמוֹתֵינוּ עַל שְלוֹם-נֵצַח בִּמְהֵרָה

לְכַתֵּת לְאֵת כָּל חֶרֶב וַחֲנִית לְמַזְמֵרָה...

* * *

מרדכי קידר

 הפלונטר הסורי [ציטוט]

התהליך שיביא ככל הנראה לנפילת השלטון בסוריה החל לפני כשלושה וחצי חודשים, כשהחלו ההפגנות ועימן התגובה השלטונית הקשה שהביאה עד היום לרציחתם של כ-1500 אנשים, רובם הגדול לא חמושים, שכל חטאם היה מבוקשם לראות חילופי שלטון ולהיות אזרחים שמדינתם דואגת להם ולמחסורם הרב. בניגוד לסיבוב הקודם ב-1982 שהסתיים בטבח חמאה ושהתנהל תוך איפול תקשורתי, המאבק הנוכחי הגיע עד מהרה לתקשורת, ומראות הזוועה של הרוגים, פצועים ומעונים זעזעו כל מי שיש בליבו טיפת מצפון. הברוטליות והאכזריות של כוחות הביטחון הסורים העלו אל פני השטח את האמת המרה של מדינה זו, שהוחנקה עשרות שנים: סוריה מחליקה במהירות את תוך מלחמת דת בין עדות, בין שלטון המיעוט הקטן העלווי, הנחשב בעיני המוסלמים ככופר, ובין המוסלמים, המאמינים, המדוכאים, המהווים רוב באוכלוסייה.

בתחילה היו ההפגנות רק בימי שישי, לאחר תפילת הצהרים, כשהמונים זרמו לרחובות וחשו בעצמה שמעניק להם ההמון. השלטון הרג בהם, ובהלוויות למחרת שהפכו להפגנות מחאה נהרגו עוד אנשים, שבהלוויותיהם למחרת נהרגו עוד, וכך הלאה. לאחר כחודש התרחבו ההפגנות אל כל ימות השבוע, ואז החל הצבא לכתר ערים ולירות בכל מי שנתקל בו. כך קרה בדרעא, בבניאס, בלאד'קיה, בחומס, בחמאה ולאחרונה – בג'סר אלשע'ור, במערת אלנעמאן ובכפרים שבמחוז אדליב שבצפון. ביום שישי האחרון, שכינויו היה "יום שישי של הפלת הלגיטימציה", היו הפגנות בכ-20 ערים בסוריה, ובמהלכן נהרגו כ-20 איש. אך הנתון החשוב הוא שההפגנות הגיעו גם לדמשק, וייתכן שקרבתן למרכזי השלטון תגביר את נחישותו להיאבק בהן ובסיסמאות המלוות אותן, ובראשן "העם רוצה להפיל את השלטון".

דאגה בינלאומית

עד היום נהרגו בסוריה כמה מאות מאנשי השלטון, חלקם במארבים שטמנו להם אזרחים חמושים, וחלקם באש חבריהם בשל סירובם לירות באזרחים או ניסיונם להימלט משורות הצבא בשל אי-הסכמתם למעלליו. עד השבוע האחרון היו אלו חיילים בודדים שערקו עם נשקם, וכמה קצינים – ובהם בכירים – שהופיעו בפני המצלמות בפנים גלויים, הקליטו הודעת עריקה ועודדו את חבריהם לעשות כמותם. בשבוע האחרון הגיעו מספר ידיעות על יחידה צבאית שפרשה מהצבא כיחידה על נשקה, אך לא ברור אם ידיעה זו נכונה, שכן היא יכולה להיות המצאה של המתנגדים לאסד כדי לעודד יחידות אחרות למרוד בסמכותם של הנשיא ושל הכוחות הסרים למשמעתו.

בנאומו לפני שבועיים ניסה הנשיא בשאר להוריד את הלהבות, אך נכשל בכך כישלון חרוץ: הרחוב כבר אינו מאמין למילה אחת שלו, וכל הבטחותיו להנהיג רפורמות נופלות על אוזניים ערלות. הוא קרא לפליטים לחזור לעריהם ולכפריהם, אך אלה יודעים מה יעולל להם צבאו אם ישובו. הרפורמה היחידה שהרחוב מוכן לשמוע עליה היא הסתלקותה והמתתה של משפחת הנשיא המאפיונרית שהשתלטה על המדינה, על כלכלתה ועל חיי אזרחיה.

מזה שנים משמשת סוריה עמוד תווך של שני מבנים פוליטיים – אחד ותיק ואחד יחסית חדש: הוותיק הוא זה המקשר את איראן, המדינה המובילה, עם סוריה, חיזבאללה וחמאס, והחדש כולל את סוריה, עיראק והעולם הערבי בהנהגתה של טורקיה. בשני מבנים אלו שימשה סוריה כמקשרת בין המעצמה הלא-ערבית ובין הכוחות הערביים המעוניינים בקירבתה ובחיבתה. במבנה הראשון, איפשרה סוריה לאיראן לייצא את המהפכה האיסלאמית (כלומר שיעית) לריכוז השיעי של לבנון, לחנך, לארגן, לחזק, לחמש ולאמן את בניו ובעיקר את לוחמיו, כשהמטרה הייתה ועודנה השתלטות על לבנון כבסיס להמשך ייצוא המהפכה לשאר מדינות העולם הערבי ולאירופה. גם בעיראק סייעה סוריה לאיראן לפרוש את ההגמוניה שלה.

במבנה השני, שבנייתו עדיין לא הסתיימה, סייעה סוריה לטורקיה להתקדם לקראת הגמוניה אזורית, כשזו נסמכת על הקשר האישי הטוב שנרקם בין בשאר אסד ובין טאיפ ארדואן.

אלא שהזעזועים המתגברים העוברים על השלטון בסוריה, והספקות ההולכים וגדלים באשר ליכולתו לשרוד לאורך זמן, מערערים את שני המבנים הללו, וגורמים לשתי המדינות המובילות אותם לדאגה רבה וללחץ שקשה להסתירם.

סטירה על לחיו של ארדואן

המראות הקשים של אלימות השלטון הסורי שהציפו את אמצעי התקשורת השונים הוציאו מהכלים את המוסלמי שבארדואן. כמו טורקים סונים רבים, שהמסורת האיסלאמית היא נר לרגליהם, אין הוא יכול לשבת בחיבוק ידיים כשמעבר לגבולו טובחים כופרים עלווים במוסלמים מאמינים. הזעם שהציף אותו בשל כך, ובשל ידיעות על חיילי סוריה הפוגעים בכבודן של נשים – היה אותו זעם שזעק מגרונו בינואר 2009, כשראה את מה שישראל עשתה בעזה. להוותו, התברר לו שאסד אינו יותר טוב מישראל, כי הוא עשה בסוריה את מה שישראל עשתה בעזה, ואולי אף יותר. דבריו על השלטון בסוריה שיקפו את תחושתו כי שלטון אסד איבד סופית את הלגיטימיות שלו.

לפני כחודש החלו תושבים סורים לנוס מהעיר תל כלח' ללבנון, ואחריהם החלו רבים מג'יסר אלשע'ור להימלט על נפשם לטורקיה, שהתארגנה במהירות כדי לקלטם במחנות אוהלים לבנים. חיילי טורקיה ניסו למנוע כל קשר בין הפליטים ובין האוכלוסייה המקומית, שחלקה דוברת ערבית, מתוך חשש שהמוסלמים הטורקיים עלולים להפנות את זעמם נגד המיעוט העלווי בטורקיה, כנקמה על מעללי אחיהם העלווים בסוריה.

ההפגנות בקרב המיעוט הכורדי בסוריה, העלולות להתפתח להתנגשויות שיגרמו לכורדים להימלט לטורקיה, הוא חששם הגדול ביותר של הטורקים – בשל שנאתם לכורדים ואי-רצונם להגדיל את מספרם בטורקיה. בשבוע האחרון הגיעו לידי המודיעין הטורקי ידיעות על כך שהמודיעין הסורי שלח כמה סוכנים למחנות הפליטים בטורקיה במסווה של פליטים, כדי לעקוב אחרי מעשיהם ודבריהם, וכדי לבוא איתם חשבון לאחר שישובו לסוריה. אם אכן מתברר כי המודיעין הסורי פועל ללא רשות על אדמת טורקיה, מהווה צעד זה בבחינת סטירה על לחיו של ארדואן.

במקביל, יש ידיעות על שביתת רעב במחנה פליטים אחד בטורקיה, המוחים על מיעוט המזון, על היחס הקשוח של החיילים הטורקים כלפיהם, ובמיוחד על האיסור שהטילו שלטונות טורקיה על כל קשר בין הפליטים ובין התקשורת. איסור זה נובע מחשש השלטון הטורקי מפני דליפה של סיפורי הפליטים לתקשורת המקומית שתביא להתלהטות יצרים בטורקיה.

המתיחות ביחסים בין טורקיה ובין סוריה הביאו את שתי המדינות לרכז צבא על גבולן המשותף, ואם זו תגבר, ייתכן כי יפרצו פעולות איבה בין שני הצבאות. נקל לנחש שידו של צבא טורקיה תהיה על העליונה, ועובדה זו עלולה לגרור את איראן לתמונה. זו כבר שלחה איום לטורקיה שתתקוף על שטחה את הבסיסים של הכוחות הזרים שיבואו (כמובן) "לשחרר" את העם הסורי ממשטר אסד. חששה של איראן ממעורבות של נאט"ו בסוריה (כמו בלוב, באפגניסטן, בפקיסטאן ובעיראק) גדול למדי, היות שאיראן לא תצליח להתמודד עם מעורבות בינלאומית כזו, וסוריה תאבד.

האקדח המעשן

מאז השבוע השני של ההפגנות בסוריה, לפני כשלושה חודשים, הגיעו ידיעות על אנשים מזוקנים, לבושים בבגדים אזרחיים, היורים במפגינים. הואיל ועל חיילי סוריה ואנשי הביטחון שלה חל איסור לגדל זקן, המסקנה ההכרחית היא כי המזוקנים הם זרים. חלקם נשמעו דוברים פרסית, וכך נחשפה המעורבות האיראנית בדיכוי ההפגנות. יש סימנים רבים גם להשתתפותם של חיילי חיזבאללה בציד האזרחים הסורים. קיימת סברה כי פעולתו הנחרצת של צבא סוריה נגד ג'יסר אלשע'ור נועדה לאתר שישה לוחמים איראנים שנתפסו בידי האזרחים ששאפו להבריחם לטורקיה על מנת לחשוף את שיתוף הפעולה בין איראן ובין המשטר הסורי.

נוסף לחיילים, העבירה איראן לסוריה ציוד, כנראה מתוצרת סימנס ונוקיה, המאפשר לשלטון לעקוב אחרי התקשורת הסלולרית ואחרי אתרי התקשורת החברתית המשמשים לארגון ההפגנות ופעולות המחאה. ציוד זה מופעל באיראן לצרכים דומים.

הסיבה למעורבותם של איראן וחיזבאללה ברורה: נפילת השלטון בסוריה עלולה לחסל את חוליית הקשר החשובה בין איראן וחיזבאללה, לבטל את ההישג של ייצוא המהפכה – אבן יסוד בתפיסת המהפכה האיסלאמית האיראנית. בכירי השלטון הסורי, אם יקרוס, עלולים לספר לכל העולם מה היה חלקן של סוריה ושל איראן בטרור ששטף את עיראק מאז 2003, כיצד שיתפו שתי המדינות פעולה בחיסולו של רפיק אלחרירי בלבנון ב-2005, כיצד הפרו ברגל גסה את החלטת מועצת הביטחון 1701 שאסרה על הברחת נשק ללבנון מאז 2006, מה היה אופי שיתוף הפעולה ביניהן (ועם קוריאה הצפונית) בקשר למתקן הגרעיני שהופצץ באלכיבאר בשנת 2007, ומה היה חלקה של סוריה ביצוא הנשק האיראני, האסור גם הוא על פי החלטות מועצת הביטחון. מידע זה, אם יגיע לידי חוקרי האו"ם, עלול לספק למשפחה הבינלאומית את "האקדח המעשן" שיעניק למערב לגיטימציה לנקוט צעדים חריפים ביותר נגד איראן ונגד מנהיגיה ואולי אף יביא את העולם להחליט על פעולה צבאית נגד איראן. כך, נפילת המשטר הסורי עלולה לסבך קשות את המשטר האיראני ואולי אף להביא לסוף שלטון האייתוללות, שהסכסוכים ביניהם – ובמיוחד בין עלי ח'אמינאי, "המנהיג העליון", ובין מחמוד אחמדינג'אד "הנשיא" – כבר יצאו אל קִדמת הדיון הציבורי באיראן.

"נגד מזימות האימפריאליזם והציונות"

בעקבות קריסתו של המשטר הסורי והסתבכות המשטר באיראן יישאר חיזבאללה ללא משענת לוגיסטית, ללא מקור לנשק ולתחמושת, ללא תמיכה פוליטית וללא המקורות הכספיים שהזינו אותו בשלושת העשורים האחרונים. זו הסיבה שאנשי חיזבאללה מיהרו להוציא משטח סוריה, בימים האחרונים, טילים בעלי טווח בינוני וארוך שהגיעו מאיראן, אך הוחסנו בסוריה מחשש שישראל תתקוף או תתפוס אותם. עתה, כשעתיד השלטון בסוריה מוטל בספק, וכדי לא להפליל את האיראנים, החליט נסראללה כי הוא מעדיף להסתכן ולהחזיקם בלבנון, ולא להשאירם בסוריה המתפוררת.

נפילת השלטון בסוריה תעודד באופן נחרץ את כל הכוחות בלבנון המתנגדים לחיזבאללה, ותאחד אותם לנצל את ההזדמנות להסיר מעליהם את הסיוט השיעי המיליטנטי. אם יקבלו סיוע חיצוני, הם יוכלו לעמוד בפני כוונת חיזבאללה להשתלט על המדינה. נסראללה יודע זאת היטב, ולכן יש אפשרות שיפתח בפעולות איבה נגד ישראל שתשמשנה לו תירוץ לקפוץ לעמדת ההנהגה של לבנון, בשל מצב המלחמה עם "האוייב הציוני", מבלי שלאחרים יהיה פתחון פה. מלחמה כזו תשרת גם את המשטר הסורי, שישתמש בה כתירוץ להמשיך את מצב החירום ולקרוא, כדרכו, לאוכלוסייה להתאחד תחת דגלו "נגד מזימות האימפריאליזם והציונות."

יהיה עליהם לאכול מיגיע כפיהם

המאורעות בסוריה הולידו כבר שני אירועים שבהם הביעו פליטים פלסטינים את שאיפתם לשוב לבתים בישראל, שהם טוענים שהיו שלהם. גם אם נניח שהם רק רוצים לממש את זכות השיבה, לא ניתן להתעלם מהתחושה שהמאורעות בסוריה חיזקו אצלם את המוטיבציה להסתלק מהמדינה המשוסעת על מנת לחיות באופן סביר במדינה מסודרת והגונה.

אלא שברקע עומד האסון שהמיט על הפלסטינים "אביב העמים הערביים" (הכינוי הלא מוצלח שדבק במאורעות מחצית השנה האחרונה בעולם הערבי): התקשורת הערבית – ובראשה ערוץ הלוויין אלג'זירה וגרורותיו – נטשה כמעט לחלוטין את העניין הפלסטיני, ומתרכזת זה חצי שנה במשברים הרבים ושותתי הדם המקיפים את העולם הערבי: מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, תימן, סוריה, והבעיה המתמדת: עיראק. כאשר העולם הערבי "שוכח" את הבעיה הפלסטינית, התסכול הפלסטיני ממריא, התרומות לפלסטינים מצטמצמות, וכל קיומה של הרשות הפלסטינית עומד בספק.

זוהי סיבת הלהיטות שמגלה חלק מן ההנהגה הפלסטינית לפנות לאו"ם בבקשה להכיר במדינה פלסטינית על שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. לדעתם, הכרה כזו תמשוך את תשומת לב העולם לבעיה הפלסטינית, ותשיב את הפלסטינים למוקד ההתעניינות הבינלאומית.

אחרים חוששים מהכרזה כזו, כי אחריה יהיה עליהם לאכול מיגיע כפיהם ומזיעת אפיהם, לא מתרומות ונדבות, ולא ברור עד כמה, במצבם הנוכחי, הם אכן מסוגלים לעמוד על רגליים כלכליות איתנות. סיבה נוספת היא האפשרות כי מאות אלפי פליטים פלסטינים ייפלטו שוב מסוריה המתפוררת מפחד פרעות הרחוב, ויבואו להתיישב בג'נין, בשכם או בבקעת הירדן, ולרבוץ על הקופה הציבורית המתרוקנת.

לקריסת סוריה יש השלכה חשובה נוספת על הפלסטינים והיא – היחלשות הקשר בין סוריה ובין חמאס, ובהמשך גם היחלשות הקשר בין איראן ובין חמאס. ייתכן כי תחזית כזו היתה הגורם שדחף את ח'אלד משעל לקשור ידיים עם אבו-מאזן ולחתום עימו על הסכם הפיוס. נוכח ההבדלים הסוציולוגיים העמוקים בין רצועת עזה ובין יו"ש, נראה כי הסכם זה לא ישרוד לאורך ימים, וכי אנשי חמאס בעזה ימשיכו לפעול על פי היגיון של מדינה עצמאית.

ישראל – העדפת הרע על פני הרע יותר

השבוע [שעבר] פורסם כי קצין ישראלי בכיר ביקר בארה"ב והביע את דאגתה של ישראל מקריסת השלטון הסורי, ומכך שנשק השמדה המונית המצוי כיום בידי צבא סוריה עלול ליפול לידי ארגוני טרור דוגמת חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי, הנוכחים בסוריה ושפעילותם נעשית במגע ישיר עם אנשי השלטון. זכוּר מה אירע עם חומרים בקיעים שהיו במעבדות גרעיניות בברית המועצות לאחר קריסתה, ושמצאו את דרכם לאיראן, לסין, לפקיסטן ולקוריאה הצפונית, לאחר שהעובדים במעבדות הללו קיבלו סכומי כסף גדולים עבור מכירתם. חלק מהעובדים הללו עברו עם החומרים, כדי לחלוק עם רוכשי החומרים את המידע ואת המומחיות שצברו. לכן החשש הישראלי מפני זליגת חומרים מסוכנים הוא חשש ריאלי ולגיטימי.

כאן עלינו להזכיר גם את הידיעות שהתפרסמו ערב המלחמה מעיראק ב-2003 – על הברחת תעשיית הנשק הביולוגי והכימי העיראקית לסוריה על גבי משאיות שעליהן היו מורכבות מעבדות ניידות אלה, כדי להימלט מעינם הפקוחה של פקחי האו"ם. אם יש אמת בידיעות אלה, הרי שעל ישראל להתייחס במלוא הרצינות גם לגורל הנשק הביולוגי והכימי העיראקי המצוי בסוריה, במקרה של קריסת השלטון במדינה זו.

אך מצד שני, שאלה חשובה היא האם האינטרס הישראלי ארוך הטווח תומך בהישארותו של בשאר והסובבים אותו. לאור כל האמור לעיל, ברור שקריסת השלטון בסוריה תפגע קשה באיראן ובחיזבאללה, ועשויה להביא לפירוקה של סוריה לשש מדינות הומוגניות: מדינה עלווית במערב, מדינה כורדית בצפון, מדינה דרוזית בג'בל א-דרוז בדרום, מדינה בדווית במזרח באזור דיר א-זור, מדינה בדמשק ומדינה בחלב. מדינות נפרדות אלה לא תצטרכנה אויב חיצוני כדי לאחדן "תחת דגלו של הנשיא," ולכן מרבית הסיכויים שהאווירה בינן ובין ישראל תהיה רגועה הרבה יותר ממה שחווינו ב-63 השנים האחרונות.

אין לחשוש מעליית האחים המוסלמים לשלטון, כי גם אם יהיה להם תפקיד בפוליטיקה העתידית, אין ודאות שהם ישלטו על המדינה, וישליטו עליה אג'נדה ג'יהאדיסטית אנטי ישראלית. מלבד זאת, לו היה על ישראל לבחור בין דיקטטור בלתי לגיטימי – שישתמש בישראל כאוייב לאיחוד העם, יעודד טרור כמו חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי, ובסוף, כמו מובארק, יסולק מכיסאו ויוחלף באנדרלמוסיה – לבין ארגון כמו חמאס, שגם הוא לא נחמד במיוחד (גלעד שליט, קסאמים וגראדים) אבל שולט באורח לגיטימי וניתן להרתיעו באמצעים אלימים, ייתכן כי עדיפה האפשרות השנייה.

לכן, על אף שאין להתעלם מסוגיית הנשק להשמדה המונית, ברור כי נפילת השלטון העלווי בסוריה תקדם את מעמדה האסטרטגי של ישראל, תשפר את יכולת המו"מ שלה עם שכניה, ואולי אפילו תתקבל – בדיעבד, לא מלכתחילה – על ידי שכנינו כמדינה שניתן לחיות עימה בשלום, כי כידוע, שלום במזרח התיכון ניתן רק לבלתי מנוצחים.

המאמר פורסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 156

* * *

יהודה דרורי

הקרע המעמיק בין הדתיים לחילוניים

בימים האחרונים, התפרסמו משאלי דעת קהל ביחס למעצר הרב ליאור – המראים שיותר מ-80% של החילונים תומכים במעצרו, בעוד כ-80% מהדתיים מתנגדים למעצר. זועזעתי למראה האחוז הגבוה של הדתיים המצפצף על החוק במדינת-ישראל והרואה ברב כעומד מעל החוק. כל זה גם מראה שהקרע בין הדתיים לחילוניים במדינה מתרחב

אני רואה עצמי כיהודי. ההגדרה שלי כיהודי מתייחסת יותר ללאומיות, למסורת, לחברה ולתרבות – מאשר לדת. אינני דתי כלל וכלל, ומאז עמדתי על דעתי, אני אפילו לא מאמין ב"אלוהי-ישראל" – מפני שאם "הכל יכול" הזה עמד מנגד ולא עשה דבר כאשר 2 מיליון ילדים יהודים נטבחו בשואה, הרי שבשבילי הוא לא קיים (ובטח לא כל יכול..) – ואני שומע כבר את הדתי, שקורא דברים אלו וממלמל לעצמו שמזלי הוא שאלוהים כן מכיר בקיומי. שיהיה. אבל אני מסופק ומקבל זאת כהלצה.

מבחינת החרדים אני בכלל גוי, וזאת למרות ששירתי בצה"ל וסיכנתי חיי לא פעם עבור העם היושב בציון (וזה כולל "אותם"). אני מניח כי להם לא אכפת אם אני מת או חי כל זמן שהקצבאות מגויים כמוני, המשלמים את מיסיהם, מגיעות בזמן.

אני יודע שהמשכיות הקיום היהודי מהמאה השנייה לספירה עד קום המדינה היתה תלוייה ביהדות חרדית, אבל תפקידה במדינת ישראל השתנה. והם כשלו מלהבין זאת. יותר מכך, עם הקמת המדינה חשבנו שככל שעוברות השנים הפער ביו היהדות החילונית לבין החרדיות במדינה יקטן, אבל קרה בדיוק ההיפך. התנהגותם הכוחנית והשתלטנית, הפרזיטיות – בלקיחה מהמדינה ובאי-נתינה – מכעיסה ומרגיזה עד כדי כך שאני שואל את עצמי לא פעם, מדוע הם לא נשארו (או חזרו) לגיטאות שלהם בגולה? – אם הם נגד הציונות, מה להם ולארץ הזו, מה להם ולי ולחבריי? וכיום, אם הייתי נקרא להגן בגופי על שכונותיהם, הייתי מסרב!

מצד שני אומרים לי שלא כל החרדים הינם שונאי ציונות. ישנו דור דתי אחר, שומר מצוות בדקדקנות, מתון ולא פנאטי. האומנם? האם כל המתנחלים השייכים לקבוצה הזו רוצים במדינה יהודית עצמאית וחזקה? הרי אנו חוזים כיצד חבורות אלה (חרדלי"ם בלשון העם), מנסות בכל כוחן להתיישב בתוך איזורים ערבים צפופים כדי ליצור פה מציאות של מדינה דו-לאומית (וזאת בטיעון המשיחי של ארץ ישראל השלמה), האם אלה ה"מתונים" המקובלים עליי? בשום פנים ואופן לא!

נכון שפעם, כחניכי בני-עקיבא הם היו מתונים יותר, וגם היום הם אינם פרזיטים מבחינה כלכלית ורובם כן שירתו בצה"ל, אבל רובם מחזיקים כיום באידיאולוגיה קיצונית אשר רוב העם בישראל מתנגד לה והם עולים על בריקדות (תרתי משמע) כדי להשליט עלינו את האג'נדה החרדית שלהם, שהיא לדבריהם "מצוות האלוהים" ... מתונים אמרתם? אמונתם הביאה לכך שכאשר ביצענו נסיגה טקטית מתוך רצועת עזה הם נלחמו באלימות על חלק מארץ פלשת זו שלא היתה חלק מנחלת האבות, וזה אומר דרשני. זה אומר שהם הולכים לפי הקיצוניות הטוענת שבכל מקום שם דרכה כף רגל יהודי, שייכת להם. (בדיוק כמו באיסלם) מתונים אמרתם ?

יש הרבה כאלה שהם "גבוליים", הם לא יצאו מגבולות ה"קו-הירוק" להתעמת עם המשטרה על גבעות יו"ש, אבל הם יתמכו בכל ליבם במתנחלים. הם גם ייהפכו למיליטנטים כאשר איזה רב האהוב עליהם הנאשם (ע"י מועצת עמיתיו) ביחסי מין אסורים עם תלמידיו, יעצר... והם יפגינו באלפיהם נגד מאסרו (מי הוא? בן אלוהים? מותר לו לעשות מעשים מגונים בתלמידיו כרצונו?) – וכאשר לאחרונה הרב ליאור נחשד בהסתה לרצח, והוא מצפצף בפומבי על שלטונות החוק ומסרב להיחקר, אזיי תומכיו מכל שדרות הציבור הדתי יוצאים להפגנות אלימות באלפיהם בהתרסה ברורה לחוקי המדינה. האם אלו דתיים מתונים?

לפי המשאלים נשארנו כיום למזלנו עם ציבור גדול (20% מהדתיים) שהם חובשי כיפות ושומרי מצוות,נהחיים במדינת חוק, תורמים ביטחונית וכלכלית כמו כל אזרח וחיים בהרמוניה עם הציבור החילוני. אני מאמין כמוהם באימרה המשוחזרת ומעובדת "איש באמונתו יחיה" ולי אין כל בעייה עם כל מי שירצה לשמור כשרות או שבת, כל זמן שלא יאמר לי מה לעשות, ולא יכפה עליי את אמונותיו.

לפיכך, אנחנו, הרוב, החילונים, אסור לנו להכליל את כל הדתיים בסל אחד... עלינו להפריד ביחסנו עם גורמים הסובלניים והמתונים ומצד שני, לנהוג ביד קשה ולהיאבק באלו החושבים ש"קיבלו מהשמיים" סמכויות להכריח אותנו ואת המדינה לבצע את רצונותיהם, כאלו שימיתו אסונות על אורח חיינו במדינה ועל עתידנו הפוליטי.

* * *

נעמן כהן

1. המסע הפרסומי לשחרור גלעד שליט – מסע נגד בנימין נתניהו – פרימת הסולידריות הישראלית

קשה, קשה לבנימין נתניהו לעמוד בפרץ, ולדאוג לאינטרסים של אזרחי מדינתו. בהסתמך על הניסיונות הקודמים, ברור לחלוטין ששחרור אלף טרוריסטים יביא למאות הרוגים. אבל המסע לשחרור גלעד שליט הפך ממפגן של סולידריות לאומית כלפי חייל שבוי – למסע פוליטי אישי נגד בנימין נתניהו. הבעייה שבפניה עומד נתניהו היא בעייה מוסרית כבדת משקל: האם לשחרר את האחד ולהביא מוות על רבים? כל תשובה קשה. גלעד שליט הוא אחד ידוע. מאות החללים העתידיים עדיין אלמונים.

מצעד הסלבריטאים בהפגנת הריאליטי האחרונה של הכניסה לצינוק מראה בעליל שאין להם עוד סולידריות עם המוני אזרחי ישראל. לגביהם המוות של הרבים אינו תופש, אם ניתן לפגוע בנתניהו. הצביעות המוסרית שלהם, והרדידות המחשבתית זועקים לשמיים.

אביב גפן נכנס לצינוק והכריז: "בשביל נפש אחת מישראל, שיחזירו מצידי אלפי מרצחים מתועבים. זה רק מעיד על החוסן שלנו כמדינה." אם לאביב גפן היתה סולידריות אמת עם אזרחי ישראל, הוא היה חייב להכריז כי הוא מוכן לשחרר את גלעד שליט בידיעה שבנו – דילן, יהיה אחד מקורבנות הרוצחים.

אורנה בנאי נכנסה לצינוק והכריזה: "אין מחיר לדבר הזה... (לשחרור שליט)" – אם היתה לה סולידריות אמיתית עם אזרחי ישראל, היא הייתה צריכה להכריז כי עבור שחרור שליט היא מוכנה לשלם בחיי בנה – אמיר (או בחיי כלבתה - סיגלית).

יוסף שניידר, הידוע יותר כיוסי שריד, הכריז: "בשם אלוהי הביטחון: שחררו מיד את גלעד! (מי יסמוך על מנהיגים כאלו? – כביבי)." – אם לשריד היתה סולידריות עם אזרחי ישראל הוא היה חייב להכריז כי הוא מוכן לשלם בחיי בנו – ישי, תמורת שליט.

גילה אלמגור נכנסה לצינוק והכריזה: "לדאוג לזה שראש הממשלה לא יוכל לישון בשקט." – לו היתה לה סולידריות אמיתית עם אזרחי ישראל, עליה היה להכריז שעבור שליט היא מוכנה לשלם בחיי בתה המאומצת – הגר.

יעל בר זוהר נכנסה לצינוק והכריזה: "איפה האנושיות? איך רוצים שנשלח אחר כך את הבנים שלנו לצבא?" – בר זוהר באמת איפה האנושיות שלך? כיצד זה לא אכפת לך שמאות ימותו? אם היתה לך סולידריות מינימאלית היית חייבת לומר שעבור שליט את מוכנה לשלם בחיי בנך אורי.

וכך הלאה.

[שכחת את הסופר המוסרי מאיר שלו שגם הוא נכנס לצינוק ואף כתב משם הגיגים או פיליטון, כיד פסגת כישרונו הטובה עליו. – אב"ע]

2. יוסי אחימאיר – "הפשיזם" ועלילות הדם שרקח

במקום לענות לעניין בוחר אחימאיר לנקוט בלשון התקפה: "דברי פלסתר", "משטינים","דיבה", "עלילת דם" (גיליון 655). הוא כותב: "אבי נטל לעצמו תואר 'פאשיסטן' ב-1928, ולא יסף מעבר לכך."

יוסי, מתי הוא התנער ממנו?

יוסי ממשיך להציג את אביו כהדיוט: "הפשיזם שלו," הוא כותב, היה "מוקדם ובוסרי."

אבל כאמור אבא אחימאיר היה אדם משכיל ולמיטב ידיעתי מעולם לא חזר בו מתמיכתו במהות הפשיזם (לפני הקישור האנטישמי). אם חזר בו והתנצל על האידיאולוגיה הפשיסטית בה הוא אחז, שיציג אחימאיר במדוייק את דבריו אלו.

והחמור יותר, יוסי אחימאיר, שמאשים את יבין כץ על היותו "מעליל עלילות דם," אינו חוזר בו מעלילת הדם הבזוייה שרקח הוא עצמו נגד רבין בהאשימו אותו ב"רצח" אנשי אלטלנה. אשתמש במילותיו של יוסי אחימאיר: "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק."

3. רון וייס וההבדל בינו לגזענים הערביים

"במאות השנים האחרונות," כותב החבר רון וייס, "לא בוצע ג'נוסייד ביהודים שחיו בארצות ערב". (גיליון 655).

עובדה שגם רון וייס לא יוכל להתכחש לה היא שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – למעלה מ – 13 מיליון קמ"ר – כל ארצות ערב - הן היום נקיות מיהודים. הנה קצת היסטוריה:

http://www.shoaaj.com/158022/%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94

דברי וייס הם ההוכחה הבולטת ביותר להבדל בינינו לבין הערבים. החבר רון וייס הוא דוגמא להומאניסט יהודי. החבר וייס מגנה את הג'נוסייד שעשה יהושע בן נון בעמי כנען, לעומתו אין ערבי-מוסלמי אחד בעולם כולו, שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, כגזענות – ולא כמופת מוסרי. ברגע שיהיו ערבים הומאניסטים כחבר וייס יגיע השלום.

* * *

שלמה אראל

מזווית אחרת

אני רואה שפרשת רצח ארלוזורוב איננה יורדת מעל דפי "חדשות בן עזר". לא קראתי את הקטע בגיליון הקודם [655] אבל בתשובתו של יוסי אחימאיר אני קורא על "המעלילים בני זמננו" ועל "הסתמכות... על זקני תל אביב " – סוף ציטוט.

היות שאני רואה את עצמי כנמנה גם אני על "זקני תל אביב" ( בנובמבר הקרוב ימלאו לי 91 שנים), והיות שבימי משפט רצח ארלוזורוב הייתי תלמיד בתל אביב וידעתי לקרוא בעיתונים – אני מבקש לתרום את תרומתי הצנועה לאותו סיפור עלילה:

בקיץ 1938 חזרתי ארצה לאחר היעדרות של שנתיים שבהן למדתי בבית הספר הימי בצ'יוטבקיה ועבדתי מיספר חודשים על אוניית הצלה איטלקית. הימים היו ימי פעולות התגמול של האצ"ל, והבולשת הבריטית, משהתקשתה בתפישת המבצעים, דאגה למלא את "מיכסת העצורים" מכל הבא ליד. כך מצאתי את עצמי כעבור זמן מה עצור בכלא עכו. על פי הנוהג שהנהיג מפקד בית הכלא, כל עצור חדש נכלא לימים מיספר בחדר מס' 11 המיועד לאסירים יהודים שפוטים, בטרם יועבר לאגף העצורים.

שם היה לי הכבוד להיפגש עם יצחק חנקין, השומר האגדי מעמק חפר, שנשפט על הריגת רוצחו של אלכסנדר זייד. יצחק חנקין עצמו היה אגדה מהלכת ונערץ כגיבור על ידי כל האסירים הערבים. חנקין כיהן כ"שאוויש" (ממונה) על המטבח, ואצלו עבד עבדול מג'יד, אחד מהזוג שרצח את ארלוזורוב, והיה שפוט למאסר עולם על רצח קודם ביפו עם שותפו עיסא דרוויש. עיסא הלז הצליח להימלט לעבר הירדן ולא נתפס מעולם. על כך לא סלח לו עבדול מג'יד לעולם.

במשפט רצח ארלוזורוב העיד עבדול מג'יד שהוא וחברו עיסא נתקלו בלילה בזוג ארלוזורוב בחוף תל אביב, ומשגילה הגבר סימני התנגדות ירה בו עיסא והרגו. אחר כך נבהלו ונמלטו לעבר הכפר סומל דרך בית הקברות המוסלמי. הוא ידע להפליא לספר את מה שיכול היה לדעת רק מי שהיה שם. דרך אגב, "זיקני תל אביב" שהיו אז נערים, יודעים לספר כי טיולים של צעירים ערבים מיפו בזוגות לאורך שפת הים בתל אביב, כדי להציץ בנערות ולפעמים גם לצבוט בישבנים חשופים, היו תופעות שכיחות ולפעמים גם התלקחו קטטות עם המתרחצים על רקע זה.

כעבור זמן הובא עבדול מג'יד שוב לבית המשפט כשוא נראה חבול היטב, וסיפר ששילמו לו אלף לא"י כדי שיספר את כל מה שסיפר קודם. אין צורך לחזור כאן על הפארסה שנתגלתה בחקירתו הנגדית. מעניין רק לציין כי בעדותה הראשונה במשטרה בליל הרצח, סיפרה האלמנה כי הרוצחים היו ערבים וכי אחד עשה "תנועה מזרחית ..."

סטבסקי ידע לדבר רק אידיש בזמן המשפט.

יצחק חנקין הפגיש אותי עם עבדול מג'יד אשר עבד אצלו במטבח של הכלא. הוא אכן דמה לתיאור אחד הרוצחים, בעל מיבנה גוף גדול ומגושם וגון פנים בהיר יחסית לבן ערב. הוא חזר על סיפורו המקורי תוך שהוא מקלל את עיסא שנטש אותו, וליגלג על היהודים והאנגלים גם יחד, שלא רצו להאמין לו.

ואיך זה מתקשר עם "עינייני דיומא"? אברהם סטבסקי היה בין ההרוגים על סיפון האלטלנה. מסתבר שכבר בשנות השלושים היה מעורב בעליית "אף-על-פי" של הרביזיוניסטים ואפשר שבשל כך נמסר שמו לידי הבולשת הבריטית. 

ובבניין הארץ ננוחם. 

שלמה אראל 

* * *

אילן בושם

10 שירים

INSIGHT

מְשׁוֹרֵר כְּחָתוּל

רוֹאֶה בַּדִּמְדּוּמִים

כִּבְאוֹר יוֹם

בֵּית קָפֶה, הָאִישׁ לְיַד הַחַלּוֹן

הַזְּקֵנָה שֶׁעָבְרָה יוֹם יוֹם עִם הַכֶּלֶב הַזָּקֵן

הַזְּקֵנָה שֶׁעָבְרָה יוֹם יוֹם בְּלִי הַכֶּלֶב הַזָּקֵן

עַכְשָׁו יוֹם יוֹם בְּלִי הַכֶּלֶב וּבְלִי הַזְּקֵנָה

*

חֲבֵרִי הָיָה מְעַט מְבֻגָּר מִמֶּנִּי

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁכָּךְ יִהְיֶה תָּמִיד

אֲבָל לֹא הֶעֱרַכְתִּי נָכוֹן אֶת

כֹּחַ הַמְצָאָתוֹ בְּעִנְיָן זֶה,

שֶׁכֵּן מִיּוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק

לֹא לָקַח הַרְבֵּה זְמַן

וְהִשַּׂגְתִּי אוֹתוֹ.

זקן

נִכְנָס לְבֵית הַקָּפֶה

עַל מַקְלוֹ

וְגִילוֹ.

טַבְּעוֹת שָׁנִים

רָאִיתִי כִּי שְׁכֶנְתִּי הַמְּטֻפַּחַת

מוֹסִיפָה עִם הַשָּׁנִים לְצַוָּארָהּ

מִטְפַּחַת וְעוֹד מִטְפַּחַת

וְטַבְּעוֹת צְמִידִים לְיָדֶיהָ וּלְרַגְלֶיהָ.

שבעה

בָּאִים וְהוֹלְכִים

בְּצַעֲדֵי כַּפּוֹת חָתוּל

הַדַּיָּרִים.

זוּג בְּהַכְחָשָׁה

חַיִּים יַחַד

כְּמוֹ שֶׁחַיִּים עִם סַרְטָן

מִתְעַלְּמִים "לְמַעַן הַשֶּׁקֶט הַנַּפְשִׁי"

זֶה מִקִּיּוּמָהּ שֶׁל זוֹ.

על הבר

דַּקִּיקָה וּמִתַּמֶּרֶת

אֶל עַל

כְּעָשַׁן סִיגָרִיָּה.

*

תַּחַת גַּפְנוֹ

תַּחַת תְּאֵנָתוֹ

תַּחַת אִשְׁתּוֹ

וּמִתַּחַת.

מוזה

לְמַהֵר וְלֶאֱחֹז בְּשׁוּלֵי הָאַדֶּרֶת

שֶׁל הַגְּבֶרֶת

אַחֶרֶת

אֲאַחֵר אֶת הָרַכֶּבֶת.

* * *

אוריה באר

דוד בן גוריון – הגדוּלה והטעויות

בדברי הימים של מדינת ישראל, יירשם ללא ספק שמו של דוד בן גוריון כגדול המנהיגים שקמו לו אי פעם. ואמנם ספק אם יש מי שיעמוד במקומו של ענק היסטורי זה. בחזונו הגדול היה זה הוא שהחליט, למרות כל ההיסוסים של חבריו ומתנגדיו, שיש לנצל את ההזדמנות ולהכריז על הקמת המדינה, מיד לאחר שהחייל הבריטי האחרון עזב את שטח ארץ ישראל המנדטורית.

והיה זה דוד בן גוריון שהנהיג את היישוב בימים טרום הקמת המדינה ובמלחמת השחרור עצמה, למרות האבדות הכבדות, פלישת צבאות ערב וחסימת הדרך לירושלים ולנגב.

והיה זה דוד בן גוריון שעמד כסלע איתן מול צבא מצרים במבצע סיני ולאחריו.

והיה זה בן גוריון שציווה על תפישת הפושע, רוצח היהודים, אדולף אייכמן.

ועוד ועוד.

ועם זאת, ולמרות כל הצער, עשה מנהיג גדול זה כמה טעויות חמורות, שפוגעות לא מעט בתדמיתו. אנסה לפרטן בקיצור רב, למען הצדק ההיסטורי.

האיבה התהומית למחתרות, אצ"ל ול"חי

כל ימיו עברו על בן גוריון בהבעת איבה, אם לא שינאה רבה למחתרות, ועל כך יש רק להצטער. בקיצוניות בלתי סבירה, אשר דמתה רק לקיצוניות של מנהיגי אותן מחתרות, סירב בן גוריון כל ימיו להכיר בקיומן, לשתף איתם פעולה בצורה סבירה, ולבסוף לשתף אותם במערכות צה"ל, מערכות השלטון ויתר המוסדות שזה עתה קמו. על כך יש רק להצטער. שכן, גם למחתרות היה חלק בהקמתה של מדינת ישראל ובגירוש הבריטים מן הארץ. אך עד סוף ימיו סירב בן גוריון להכיר בתרומתם. הוא סירב כל ימיו לצוות על העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי לישראל. ממש תמוה.

פרשת אלטלנה

פרשת אלטלנה היא אחת הפרשות העצובות והמיותרות בהיסטוריה של מדינת ישראל. לגופו של ענין צדק בן גוריון. לא היה שום מקום להבאת אוניית נשק מבלי הסכמתו הסכמת ראשי הצבא והמדינה שבדרך. הכול נכון. אלא שבחיים, פעמים רבות אתה צריך להיות חכם ובעל אורך רוח ולאו דווקא צודק. המאבק בין בן גוריון לבגין היה יותר מאבק של כבוד, ועמידה על עקרונות, מאשר מאבק שתרם משהו. היצר שיחק כאן תפקיד מרכזי, והרצון להראות למנהיג המחתרת מי כאן בעל הבית. אם בן גוריון היה פחות יצרי, היה נותן לבגין ולמרעיו מרחב נסיגה נאות. ברוח טובה אפשר היה לסיים את הפרשה ובלי שישה עשר הרוגים, אונייה שרופה, מאות רובים, מקלעים ועשרות אלפי כדורים שעלו באש. אכן, אבסורד מוחלט.

 מנבכי זיכרוני אני נזכר בילדותי הרחוקה. גרנו אז לא רחוק ממחנה יונה, ליד הים, ולא רחוק ממקום עגינתה של אלטלנה. נצטווינו לעזוב את ביתנו, כי היה חשש שההתפוצצות הגדולה תהרוס מאות בתים בסביבה. בערב שמענו בביתנו את בכיו של בגין, בנאום המפורסם שלו. לרבים מאיתנו עמדו דמעות בעיניים. אכן היה זה עימות מיותר לחלוטין. אחד שאפשר היה למנוע עם קצת רצון טוב , יחס של כבוד לזולת, ומעט אמפתיה.

פרשת לטרון

בסוף שנת 1948 ולאחר שהגלגל מתהפך וצה"ל הולך מחיל אל חיל, מחליט בן גוריון החלטה חמורה ואולי גם חפוזה: לכבוש את משטרת לטרון ולהשתלט כליל על הדרך לירושלים. ראשי הצבא שזה עתה הוקם מזהירים אותו: אין לנו כוחות מספיקים להתמודד עם הלגיון המאומן והמחומש כהלכה. אין לנו גם כוחות מאומנים. אין לנו כוחות שריון וארטילריה ראויים. חכה קצת.

אבל בן גוריון בשלו. הוא מאיץ במפקדים, ואלה יוצאים לסדרת התקפות עזות. מאות עולים חדשים, שזה עתה ירדו מאניות המעפילים, ועדיין לא למדו שימוש נאות בנשק, נשלחו לשדה הקרב ללא הכנה מספקת. התוצאה: מאות הרוגים, אולי אלפי פצועים ואובדן נשק רב. בקרבות הקשים והמיותרים נפצע קשה אריק שרון, ומשה זנבר, מי שהיה לימים נגיד בנק ישראל, שסיפר לאחרונה בתוכנית טלוויזיה על פציעתו הקשה בקרב. ועוד רבים אחרים.

ושוב זיכרון אישי. אני ילד קטן באותם ימים רחוקים. שני אחיי משרתים בצבא, ואילו אבא נשלח מפעם לפעם להוביל מזון כנהג משוריין בשיירות לירושלים. יום אחד חוזר אבא ז"ל ופניו חיוורות, ובזוויות עיניו דמעות.

 "אני חוזר עכשיו מחולדה," הוא מספר לאימא, בעוד אני שעומד מהצד מקשיב בדומיה. "הביאו לשם עשרות הרוגים שלנו. ממש זוועה. ההתקפה נכשלה. חלק מהלוחמים היו עם רובים שאפילו הבריח לא נפתח בהם. הם לא ידעו להפעיל את הנשק. הם היו עולים חדשים. איך שולחים טירונים גמורים כאלה לקרבות קשים? איך?"

ההתעקשות לכבוש את לטרון, למרות כל העצות שקיבל, היתה אחת הטעויות הקשות של בן גוריון במלחמת השחרור. ושוב חזרה ובלטה אחת ממגרעותיו: ההתעקשות להביא הישג, מבלי להתחשב בנסיבות. התעקשות שלא תמיד היתה נבונה.

הפרשה ועסק הביש

התנהגותו של בן גוריון בפרשת עסק ביש והמחדל במצרים היתה לדעתי הגדולה בטעויותיו. בן גוריון התעקש לנהל חקירה גדולה ומיותרת, ירד לחיי אנשי המודיעין והביטחון, והתנהג בצורה בוטה ומחוסרת כל אחריות בפרשה זו. התנהגותו חסרת הסבירות הובילה לנפילתו ובעצם לירידתו מבמת ההיסטוריה. וחבל.

זיכרון אישי: הייתי אז סטודנט בירושלים וחבר מערכת "פי האתון". כמו כן הייתי פרי לאנס של "העולם הזה" וסיפקתי מידע לאורי אבנרי על הפגנות הסטודנטים נגד בן גוריון והפרשה. מערכת "פי האתון" והעורך יגאל עילם (לימים פרופיסור באוניברסיטה להיסטוריה) – יצאה חוצץ נגד בן גוריון. זכורה לי ההפגנה הגדולה שאירגנו אז נגדו, וזכור לי כיצד כמעט שנעצרתי.

לגופו של עניין צדק בן גוריון. אלא שלא היה צריך להפוך את הפרשה ולהעמידה ברומו של עולם. שוב חוסר שיקול דעת והתמקדות בטפל ולא בעיקר.

חטא אחר של בן גוריון לדעתי, ולא הכול יסכימו עימי: הוראתו של בן גוריון אחרי משפט אייכמן להפסיק ולרדוף אחרי ראשי הנאצים ברחבי העולם. וכך לא נלכד והובא לישראל פושע נתעב כמו ד"ר מנגלה. וכך גם לא חוסלו נאצים רבים אחרים שלדעתי היו בני מוות.

זיכרון אישי: בשנת 1961 בעת היותי סטודנט בירושלים, נקלעתי לטקס שנערך לכבוד השגריר הבריטי ברחבת בנייני האומה בירושלים. עמדתי, מבלי שהוזמנתי כלל, במעגל שקיבל את פני ראש הממשלה בן גוריון. הוא ניגש אליי כאחד האדם ולחץ את ידי.

"אנחנו מכירים מאיזה מקום?" שאל.

"לא," עניתי, "אבל ידוע לי שאתה עבדת במושבה כנרת אצל איכר ששמו דומני יזרעאלי. שנים לאחר מכן עבד אצלו אבא שלי. הוא זוכר אותך."

חיוך השתפך על פני בן גוריון. הוא שב ולחץ את ידי בחיבה. "כן, זוכר," השיב. "אכן היו זמנים. דרוש בשלום אבא שלך."

חייכנו זה לזה. בן גוריון עבר למכובד הבא.

לסיכום: בן גוריון היה גבוה משכמו ומעלה מכל העם. חבל שכמה טעויות קשות מעיבות על דמותו ההיסטורית.

* * *

יהודה גור-אריה / הערות שוליים [13]

קורידה – ריקוד-המוות של הפר

הרבה מעלות טובות יש לו לעם הספרדי ומגיעות לו תודות על תרומתו הרב-גונית לתרבות האנושית: הגיטרה והמוזיקה הנפלאה; ריקוד הפלמנקו הקצבי והמסוגנן; הספרות, התיאטרון, האדריכלות ומה לא. וכמובן – הספורט, ובמיוחד הכדורגל, כידוע.

אך עולה על כולם המצאתו הייחודית של העם הספרדי: ה"סייסטה", מנוחת הצהריים המרגיעה, שאין כמותה להרפייה ולרגיעת הגוף והנפש לאחר חצי יום של פעילות אינטנסיבית. ויווה אספניה! אוֹלֶה!

לעומת כל אלה, אנו היהודים איננו יכולים כמובן שלא לזכור את גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 בידי מלכיה של ארץ זו, פרדיננד ואיזבלה, חדורי להט אמונה וחמלה נוצרית...

אבל ה"המצאה" המוזרה, המשונה והאכזרית ביותר של העם הספרדי – זו מלחמת הפרים, ה"קורידה", מעין גלגול של קרבות הגלדיאטורים מימי הרומאים הקדמונים.

הגלדיאטור הספרדי בן-ימינו – הטוריאדור, לבוש בגדי פאר נוצצים ומצועצעים, ובידו יריעת בד אדום, המסתירה מאחוריה מעין פגיון ארוך, קטלני – ניצב בכל הדרו בזירה, ומולו מתרוצץ פר שחור, תמים וחף מפשע, שכלל אינו מבין מה רוצים ממנו ומדוע דוקרים את עורפו בחיצים מתנדנדים-מכאיבים.

הטוריאדור האמיץ מתגרה בפר בנפנוף הבד האדום מול עיניו ומבצע מולו ובקירבתו מעין "ריקוד" מסוגנן של גמישות והתגרות, ריקוד שמשגע את הספרדים ביופיו. כך זה נראה בעיניהם.

ואילו מי שאיננו ספרדי "בדם" והוא סולד ממחזה העיוועים הזה, רואה פה בעיקר את "מחול המוות" של הפר. שגורלו נחרץ, מרגע כניסתו לזירת החול.

ימים רבים לפני הכנסתו של הפר ל"קרב", הוא עובר סידרת עינויים קשים: מכות רצח, עד שבירת צלעותיו, הרעבה, השקאתו בחומר משלשל, סינוור עיניו בחומרים חריפים, כך שהפר לא רואה כמעט, לא את הבד האדום, ולא את הרוצח המתרוצץ מולו, "גיבור" יעני.

לאור ההבדל בין כושר הלחימה של הפר הכבד, הגמלוני, חסר הדעת, לעומת האדם [אדם?] הזריז, המהיר, המאומן והמתוחכם, ברור שלפר המסכן אין כל סיכוי.

לאחר התרוצצות של שעה ארוכה בחול הזירה, חש הפר חולשה, אין לו כל רצון וכל כושר להילחם. ואז שולף הטוריאדור ה"גיבור" את פגיונו המוסתר ודוקר את הפר למוות.

הם, הספרדים, רואים בזה שיא של אמנות, ריקוד, אומץ-לב ויופי בלתי רגיל.

בעיני מי שאינם בני העם הספרדי, זה נראה כמו משחק אכזרי, חסר טעם, חסר חמלה. הם, הספרדים הנוצרים-הקתולים, הרי מחונכים להפגנת "חמלה נוצרית..." ולמרות הסכנה – הנדירה – לחטוף פעם נגיחה מקרני הפר [שאגב, קוצצו], המשחק הזה בהחלט איננוfair play בין יריבים שווי-כוחות וסיכויים.

אז מה כאן היופי? האמנות? האומץ?

זה לא יותר מאשר רצח בדם קר של בעל-חיים חסר דעת, לשם שעשוע [פרוורטי] בלבד.

אוֹלֶה!

* * *

אהוד בן עזר

"הפרקליטה" עם הילרי סוואנק

הלכנו לראות את "הפרקליטה" בקולנוע "גת", בית הקולנוע הגדול האחרון שנותר בתל אביב. הסרט מבוסס על סיפור חייה האמיתי והמדהים של בטי אן ווטרס, אישה צעירה ואם לשני בנים, שעולמה נהרס ברגע, כאשר אחיה האהוב קני מואשם, מורשע ונשלח למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, על רצח אישה. משוכנעת בכך שהוא חף מפשע, יוצאת בטי אן ווטרס למסע של 18 שנים כדי לשחרר את קני לחופשי. כנגד כל הסיכויים, היא ניגשת לבחינות כדי לשפר את ציוניה, ויוצאת ללימודי משפטים בכדי להפוך לעורכת הדין שלו ולהשיג ראיות חדשות ולערער על פסק הדין. אחרי 18 שנה של מאבק, ויתור על משפחתה וחיי הנישואין שלה, היא מצליחה לערער על פסק הדין ולהוציא את קני לחופשי, כדי שיפגוש את בתו בת ה-19 אותה ראה בפעם האחרונה כשהיתה בת שנה, וכדי שיוכל לנשום שוב אוויר מחוץ לכותלי בית הסוהר.

הבמאי הוא טוני גולדווין, ובתפקידים הראשיים הילרי סוונק הנפלאה (הזכורה מהסרט "מיליון דולר בייבי") – בתור בטי אן ווטרס, וסם רוקוול בתפקיד אחיה קני, במשחק שמתעלה לעיתים לדמויות שעיצב אל פצ'ינו. גם שאר השחקנים מצויינים כל אחד בתפקידו. זהו סרט אמריקאי מוקפד שבו אין שום כשל. בסוף מראים לרגע את בטי אן ווטרס ואחיה קני –האמיתיים, שעליהם נסב הסרט.

נקודת המיפנה בעלילה נעוצה בכך שכאשר הורשע למאסר עולם ללא חנינה על יסוד בדיקת כתמי הדם, הסתפקו בסוג הדם אך טרם היו בדיקות דנ"א. כאשר בטי מצליחה לעלות על כך וגם לגלות את הבדיקות המקוריות, מסתבר שדוגמית הדם של הרוצח אינה זהה לזו של אחיה קני, ומתגלה גם מסכת של עדויות שקר, וכל זה מביא לשיחרורו. המעניין הוא שלמיטב זיכרוננו בכל מהלך הסרט הוא אינו טוען אפילו פעם אחת שלא הוא הרוצח. ופעם אפילו משחק על שאלת חפותו בפגישה בבית הסוהר עם אחותו בטי. משום-מה יוצאים מהסרט המרתק הזה בהרגשה שאולי הוא בכל זאת הרוצח, כי הוא מצטייר כל הזמן כטיפוס אלים ומתפרע שלעיתים אינו מסוגל לשלוט בעצמו. העזרה העיקרית לשיחרורו באה מצד עורך-דין יהודי מניו-יורק שהקים אירגון שמסייע למשפטים חוזרים לרוצחים אשר בדיקת הדנ"א שלהם מוכיחה את חפותם.

מומלץ לראות.

* * *

משה גרנות

מינימליזם

על ספר שיריה של רינה גינוסר

"שפת-אם משלי"

עקד 2011, 61 עמ'

כל שורות השירים בקובץ שלפנינו הן בנות מילה אחת, ולכל היותר – שתיים או שלוש. מבנה פרוסודי כזה מחייב תשומת לב מרבית לגבי המשמעויות הגנוזות בשורות מינימליסטיות אלו. כתיבה מן הסוג הזה מצאתי לאחרונה אצל המשורר רפי וייכרט בספרו "רזים" (קשב לשירה, 2008) – שם כל השורות, ללא יוצא מן הכלל, הן בנות שורה אחת.

בספר שלפנינו שלושה פרקים: "אות הבל", "צפרדע מנייר" ו"נוקטורנו שופן". לטעמי, הפרק הראשון הוא החזק מבין השלושה – עניינו תחושת הנטישה, הבדידות ופגעי הזיקנה: אב מתפלל בכל ליבו לאלוהים, ולא נותן דעתו לבתו שנולדה בחג מתן תורה (בפרוס החגים, עמ' 8); האל מתעלם מברואיו, ואלה מתאבדים בלעדיו (בלעדיו, עמ' 9); בשלושה שירים מופיעה המילה "הבל" במשמעויותיה השונות, ואלה מתארים את העולם הנוגה של בית מרפא לזקנים (עמ' 12, 14, 15).

לדוברת (כנראה!) לא העניקו את השם רחל, כשם סבתה, כדי שלא יהיה גורלה כגורל הגיבורה התנ"כית, אך זה לא סייע לה להיות אישה אהובה (לא רחל, עמ' 18). המשוררת מתארת את תחושתה על כך שאינה רצויה במטפורה מסיפור האגדה "לכלוכית":

כבר שנים

אני מאבדת

נעל שמאל

או ימין

על מדרגות

מדומות

ואיש אינו

מרים

אבידות ומציאות – עמ' 27

והרי שיר אחר המתאר בצורה אכזרית את תחושת אי המקובלות:

צעיר

עיוור

כלב

נחיה

נערה

מכוערת

לצידם

חשה

בטוחה

ביטחון – עמ' 33

משירו של אלתרמן – "הסער עבר פה לפנות בוקר" למדנו שמשורר יכול להעמיס על שֵם השיר מימד כרונולוגי ותוכני שמוסיף לשיר, ואיננו מתמצת אותו (בניגוד לשמות שירים כמו "הבריכה", "יתמות" וכד'). בתחבולה ספרותית דומה נוהגת גם המשוררת שלנו בשיר "מאהב ותיק":

בוקר

הוא

קופץ

אל חדרי

דורש

אוכל

שתייה

ליטופים

משתרע

על מיטתי

ונוחר –

החתול

שלי.

מאהב ותיק – עמ' 37

בהיעדר שם השיר היינו טועים לחשוב שמדובר בשיר חיבה לבעל החיים השעיר. שם השיר מצביע על בדידות ואי התקבלות בנתיבי האהבה.

רעיון דומה מצוי בשיר "ובתי הביאה חתול" (עמ' 56), אבל למרבה התמיהה, חתול בכלל איננו מוזכר בשיר, אלא דווקא כלב שהבן של הדוברת מעוניין בו כדי לטייל ברחובות ולחפש חתיכות. כפי שהשירים כתובים בפרוסודיה מינימליסטית, כך גם איוריה של המשוררת, שהיא גם מאיירת ותיקה – האיורים בנויים בחיסכון של קווים בשחור לבן, והם מרגשים ומלאי הבעה.

ספר קטן, חכם ומעניין וערב לעין.

* * *

משה כהן

הנדון: שלי יחימוביץ פוליטיקאית נדירה

מכובדי,

אני מתנגד לחלוטין למשנתה הפוליטית של מפלגת העבודה בענייני חוץ וביטחון וגם אינני מתלהב מהנהגתה הנוכחית. עם זאת עליי לציין את התפעלותי מחברת הכנסת שלי יחימוביץ. היא פוליטיקאית מזן נדיר. אמיצה, ישרה, מסורה, רהוטה, עשויה ללא חת, ומטרותיה בתחום הכלכלי-חברתי צודקות ונכונות מאין כמותן. בזמן שרוב הפוליטיקאים אצלנו מרכינים ראש בפני בעלי ההון ומתעלמים מהפערים האדירים בחברה. טוענים שהפוליטיקאים שלנו תלויים בבעלי ההון כדי לממן את מסע הבחירות שלהם ולכן אינם יכולים להתמודד איתם. והנה באה שלי ומראה לנו שאפשר גם אחרת. ואין היא מבזבזת את זמנה היקר על דמגוגיה עקרה על שלום כאן ועכשיו.

לו ירבו נבחרי עם כמותה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי

מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

"אוכלים" ב"חאן"

ישנו בתולדות הספרות דפוס חוזר של גבר כנוע לאישה קלאפטע, בספרות עתיקה וגבוהה, משלנו ומשל העמים. אצלנו זה מתחיל בתנ"ך – אחאב ואיזבל (בעצם עוד קודם, גם שרה אימנו לא היתה מהחביבות, וגם רבקה – נו...) – אצל שקספיר אלה הם מקבט והליידי שלו, ויותר קרוב אצלנו – פולישוק ומוניק. ובחיים הפוליטיים – טוב, לא אזכיר שמות...

לכן, כשמדובר בפרפראזות על היצירות הקלאסיות, די מפתה לכתוב פארודיות שנונות על הסיטואציה, במיוחד כשמדובר בשליטים ושליטות, או יותר נכון – "פראו-שליטים". "אוכלים" מאת יעקב שבתאי הוא אחת הדוגמאות הללו. המחזה, שכבר הועלה ב"חאן" הירושלמי סמוך לשנת כתיבתו (1979) נכתב כעשר שנים לאחר שהועלה המחזה "כתר בראש" מפרי עטו. "כתר בראש" הוצג ב"קאמרי" בהצלחה גדולה, ומדובר בו על מנהיג זקן (דוד) שמתקשה להיפרד מהכתר. אז נשלחו חיציו השנונים של שבתאי לעברו של דוד אחר, כפי הנראה, בן-גוריון.

"אוכלים" יכול להתאים כפארודיה לכל מיני זוגות פוליטיים שכאמור – לא אזכיר שמות, ומאחר שזו סיטואציה קלאסית – זה בוודאי התאים לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, כשם שזה מאוד מתאים לתקופתנו. לכן אין זה תמוה שתיאטרון החאן בחר להעלות את המחזה הזה שוב.

אלא מה, לאחר שלושים שנות סאטירות פוליטיות, לאחר השנינה המקאברית של חנוך לוין, ואפילו בטלוויזיה ("ניקוי ראש", "ארץ נהדרת"), חיציו של שבתאי קהו. וכך, הטקסט המתומצת, המרוכז והקולע של פרק כ"א במלכים א', דומה היום בפרפראזה של שבתאי, יותר ל"פולישוק" מאשר לפארודיה אפשרית בנוסח "מקבט". המחזה מותח בקושי את העלילה למלל שמשכו מעט יותר משעה, שגם בה יש אינסוף חזרות על אותו עניין: מצידה של איזבל – תאכל משהו, אחרת לא יהיה לך כוח למלוך, אתה מלך ולך מותר לקחת מנבות את הכרם שלו, ועוד כהנה וכהנה. מצידו של אחאב – אני לא יכול בלי הכרם הזה, אני רוצה לנטוע בו גן ירקות, צריך שהירקות יגיעו טריים לשולחן המלך, וכך הלאה. בשלב כלשהו מציעה איזבל לקרוא ליועצים, וגם שם יש ארכנות די משעממת (ופה ושם כמה בדיחות טובות, גם במחזה וגם בבימוי), עד שמגיעים למהפך: היועצים נכנעים לרעיון המבריק והנדיר, שבשם הממלכה מותר אפילו לרצוח, וכך הלאה, עד הסוף המר.

כדי לצאת ידי חובה לתנ"ך, נשמעים הפסוקים המופלאים המקוריים בפיו של המלצר, משום-מה. זה מוציא ומביא לשולחן שבמרכז הבמה קערות ובהן מכל טוב המטבח והאדמה. גם הדימוי המרכזי הזה, של הזלילה הגדולה, משעשע מאוד תחילה, ממשיך איכשהו לשעשע, ומתחיל להימאס בהמשך.

הבמה והתלבושות שיצרה פרידה קלפהולץ אברהמי יפים מאוד, כך גם התאורה הנכונה של רוני כהן. המשחק של כל המשתתפים טוב (אריאל וולף – המלצר, נילי רוגל – איזבל, יהויכין פרידלנדר – אחאב, אריה צ'רנר – אליקים היועץ המשפטי, לירון ברנס – שמעי יועץ המלך ויוסי עיני – נבות).

אילו הסתפק מיכאל גורביץ' בהובלה הקומית של המחזה, דיינו. הוא יכול היה לסמוך על הקהל שידע לעשות את האנלוגיות המשתמעות מאליהן, העכשוויות, לסיטואציה הבסיסית – של זוגות בשלטון, של הון ושלטון, של הפקעת שטחים לטובת הממלכה, וכו' וכו'. אלא שהוא חש צורך לעשות אנלוגיות מפורשות יותר, ולהזכיר לנו את השפלתו של השגריר הטורקי (כיסא נמוך מאוד לנבות היזרעאלי, כשהוא מוזמן אל שולחן המלך), ואת מגדלי "הולילנד" הנשקפים מהארמון הירושלמי. אהה, עכשיו זה ברור, אמרנו לעצמנו, ומבחינתי זה היה ברור אחד יותר מדי.

אהוד: גם אני חושב שהסידרה "פולישוק" של המחזאי שמואל הספרי היא סאטירה תיאטרונית עברית מבריקה ויוצאת מן הכלל, ומבוצעת בידי שחקנים נפלאים, אך להפתעתי רוב חבריי החכמים ומכריי המשכילים כלל אינם טורחים לחזות בה בטלוויזיה ומסתפקים בלגלוג על השם פולישוק.

* * *

יוסי שדה

תרנגולות במחנה יהודה

שוק מחנה יהודה הוא קונקרטיזציה של האבסורד, שזה בעצמו מישפט מחוזי מאוד. דוגמא – ונמשיך.

אני גרתי בשוק עד גיל עשר, ושמעתי את האימא של החבר שלי אליייס, אומרת: "אלייס, אמר יבוא בשבע. כבר שש וחצי ועוד לא בא." זה מישפט ירושלמי – אין תל אביבי שיכול לדבר כך, מסיבת MUGVALLUTAM. בהשוואה, אוז'ן יונסקו לא הגיע לגבהים כאלה בכיסאות. מה כיסאות, ומה שולחנות, לעומת האימא של אלייס.

לירושלמים לא צריך להסביר את הקולות ואת הריחות – כשאני ניזכר בריחות של מחנה יהודה, יש לי חשק לקום ולרוץ לשם. אני חושב על הריחות והקולות – ומבין שאפשר לראות ריחות, ואפשר לראות קולות. והעם רואים את הריחות.

יש בשוק בורקס מאוד טעימים. אז יש לי חדשות בשבילך – חלק מהבורקס מובא מתל אביב – אבל, הסכת ושמע – בירושלים, הבורקס שמביאים מתל אביב, הם יותר טעימים. תיקח אותם לתל אביב – זה לא אותו הטעם. יש משהו באוויר של ירושלים, שנותן לאוכל טעם אחר. אין פלא שאלוהים בחר לשכון בארמונותיה – למרות שיכול היה לבחור בנורבגיה או בפינלנד. את תל אביב הוא אפילו לא שקל כאופציה. אין מצב. הרעש היה משגע אותו.

אבא היה לוקח אותי לשוק לעזור לו בקניות, בתור סבל. אני, בתור SECOND DRIVER, הייתי סוחב את הסל, מביא לו מהערימה אבטיח שהוא הצביע עליו, והוא היה טופח עליו, מאזין לצליל, ואומר לי: "תחזיר! תביא את השני – לא זה! על ידו!"

ניסיתי לרדת לחקר הצלילים, אבל השמיעה שלי נעצרה בבאך ובבטהובן, ולא הצלחתי להבחין בין טאננה לבין ראננה, אלה הצלילים שאבא שלי ידע להבחין ביניהם, וניסה, ללא הצלחה, ללמד אותי. אני כבר לא זוכר, אם טאננה זה אדום ומתוק, וראננה זה לבן וחיוור – או להיפך. הפיתרון – תקנה, כמו אשכנזי, חצי אבטיח.

אבא היה קונה בשוק כל דבר אצל מומחה. הלחם – אצל מן ברמן, על יד החנות של קלדרון. הביצים – אצל חייאווי בעל הביצים. חייואווי אבו-אל בז'.

והתרנגולות – אצל האשכנזי של התרנגולות.

האשכנזי של התרנגולות היה יהודי עם פאות מסולסלות, כיפה ענקית, דתי כמובן, שהיה יושב בחנות שלו וקורא תהילים. אז מה יעשה?

היה לאבא שלי ולאשכנזי טקסט מאוד קבוע, שהם שלטו בו שליטה מלאה. היה בו בטקסט, מילים ותנועה – סון א-לומייר – מין ריקוד בפרוזה, שפה סודית דמויית חסמבה.

אבא היה עובר ליד החנות של האשכנזי של התרנגולות, כאילו כלום.

האשכנזי של התרנגולות היה מרים את הראש, מסתכל רגע על האבא שלי, וחוזר לתהילים, כאילו כלום בריבוע.

אבא היה חוזר על הפטרול פעמיים-שלוש – בידיעה שהאשכנזי של התרנגולות יישבר, אבל בסוף.

ואכן – הייתי שומע את האשכנזי של התרנגולות אומר לאבא שלי – "תיכנס, בוא תיראה מה יש היום."

ואבא שלי היה אומר – "מה יש לראות?"

האשכנזי של התרנגולות היה שואל – "תיקח איזה FARGIT לשבת?"

ואבא היה עונה – "התעייפנו מהפרגיות. כבר לא מעוניינים. מה אתה אומר על הנציב העליון? הקודם, שברח. למה ברח? זרק את הקילו וברח. אם היו תופסים אותו – היו הורגים אותו."

ידוע לך, קורא יקר, מה זה זרק את הקילו וברח?

אז ככה – המישקל בפלשתינה א"י היה ברוטל. בא הכלב, הנציב העליון, החליף את הרוטל, והמציא את הקילו. עכשיו – כמו בדולר והיורו – מה שהיה בדולר – נהיה ביורו, והמחיר התייקר ב-30%. אז זה לא סיבה שיהרגו אותו? בטח שברח, לאינגלייה, אחרי שזרק את הקילו. מפחד.

אחרי השיחה הפוליטית, היה אבא שואל – "ופרגית, קילו, יש לך? אם אני יקנה – רק פרגית קילו."

האשכנזי של התרנגולות היה עונה – "בטח."

שנים, אותו הטקסט. האשכנזי היה פותח אחד הכלובים, מוציא תרנגולת, מחזיק את רגליה ביד, כשראשה כלפי מטה – עושה תנועת שקילה – למרות שהיה לו משקל על השיש, ואומר – "שמנה." תוקע אותה לכלוב חזרה. חייה ניצלו.

מה אלאה אותך – השלישית היתה תמיד הנבחרת, אחרי שעל השנייה אמר – "רזה!" – היה נותן אותה, את השלישית, לאבא, ואומר לו: "הה! קילו!"

אבא היה מחזיק את הגברת ברגליים, כמו האשכנזי של התרנגולות, עושה תנועת שקילה – למרות שהיה שם מישקל, ואומר – "מה נתת לי? זותי קילו וחצי!"

היה האשכנזי של התרנגולות אומר לאבא – "מה אתה מדבר? תביא! תביא אותה!"

אבא מחזיר את הפייגלע, והאשכנזי שוב עושה את תנועת השקילה, ואומר לאבא – "קילו. בדיוק קילו.

שוב, לא אלאה אותך כמה העברות הם היו עושים, ואומרים כל פעם, אחד לשני – "תשקול!" – והתשובה: "אני אשקול? אתה תשקול! אני בשביל מה לי לשקול, אני לא יודע?"

והיא, הפרגית, המסכנה, הבינה שהמשקל שלה יום אחד יהרוג אותה.

מין הון להון, היו מניחים את הגברת על המשקל, ויוצא קילו ורבע, בדיוק אמצע הגירסה של כל אחד מהם. שניהם, היו מסתכלים על המישקל בסיפוק, ואומרים אחד לשני בבת אחת – "מה אמרתי לך?!"

עכשיו היה אבא לוקח את הגברת בידיו, לבדוק את מישמניה, כי כידוע לך, התרנגולת, בחמין של העיראקים, שנקרא טביט – אין לה תפקיד משל עצמה, רק לזרוק טעם לאורז – אז אם היא רזה – איך תזרוק טעם?

אבא היה עושה, ידנית, אולטרה סאונד ואם אר איי לתרנגולת – אותה FARGIT, והיא היתה צווחת ככה, שהיתה לי הרגשה, לפעמים, שהיא שמחה ללכת איתי לשוחט, כי מלאה סאת ייסוריה מהבדיקות הידניות של אבא שלי. זה היה אז, כי אם זה היה היום – היא היתה קוראת לשוטר, וטוענת שהיא קטינה – כולה פרגית, וגם האשכנזי של התרנגולות יכול להעיד שהיא פרגית. אבל – זה היה אז.

אחרי הבדיקה, אני הלכתי לשוחט עם התרנגולת, שנשמה לרווחה, ומשם הביתה, לסיר, ומשם לתנור שבאמצע מחנה יהודה, ללינת לילה. על הסיר שלנו היה סימן, כך שכשנבוא למחרת מהבתכנסת, בשבת, ניקח רק את הסיר של האימא שלי, ולא, בטעות, את הסיר של האמא של שיריזלי – וזה באמת סיפור אחר.

סיפור קטן על געגועים לילדות, למחנה יהודה, שכונה שקרויה על שם אחד ממיסדיה, יהודה נבון, דודו של ידידי ואהוב העם יצחק נבון, נשיאנו החמישי והנצחי.

* * *

יוסף אורן

"נוילנד" – דיסטופיה פוסט-ציונית (ב')

כעת ודאי כבר ברור לקורא, איך מתקשרות שתי הדמויות הבדויות המסמלות נדודים – הנודדת הספרותית "נסיה" והנודד האגדי-מיתי "אחשוורוש" – לקביעה הפסקנית שמוכרזת בחלקו השני של הרומאן, לפיה מדינת ישראל היא ניסוי שנכשל, משום ש"מדינת היהודים" לא הצליחה (לטענת המחבר של היצירה) להגשים את חזונו הציוני של הרצל. ועל מנת לחזק מסקנה זו, בעזרת הנימוק שבגֶנוֹם של העם היהודי קיימת תשוקה מוּלדת לצאת לנדודים, שתל נבו בפי דמויות נוספות, מאלה ששיתף כדמויות "ריאליסטיות" ביצירתו, את השאיפה לנדוד מציון אל מקומות בטוחים ממנה, וגם ציטט בפי אחדים מהם שורות מפיזמוני המחאה של התקופה, שמחבריהם ביטאו בהם את תמיכתם בשלום ואת ייאושם מהתעכבותו באמצעות כיסופים אל מקום אחר, מסוכן פחות ממדינת ישראל (רשימת השירים מצורפת כנספח בסוף הכרך ובכללם מצוטט השיר של יעקב רוטבליט "רואים רחוק רואים שקוף", המבטא את הכיסופים "לעוף אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק רואים שקוף", 460).

ראשון המשתוקקים לנדוד בעלילת הרומאן מבין הדמויות "הריאליסטיות" הוא פימה, אביו של מני וסבו של דורי. 6 שנים אחרי שהגיעו בספינת מעפילים לחופי הארץ, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כלומר: בשלהי המנדט הבריטי ועוד לפני ההכרזה על ייסוד המדינה, התייצב פימה בפני לילי, הסבתא של ענבר, והציע לה להצטרף אליו לאמריקה. להצעה זו צירף נימוק שהשתמעה ממנה הנחתו-נבואתו, כי מרגע שתוכרז הקמתה של מדינת היהודים בארץ-ישרוּאל, יהיו היהודים נתונים בה במלחמת הישרדות מתמדת: "פה הכל עולה בלהבות... וזה לא הולך להשתפר, לילי. זה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הם לא רוצים אותנו כאן, השכנים שלנו. לעד נצטרך לעמוד מולם בחרב שלופה, ומי שמחזיק בחרב כל העת אין לו ידיים פנויות לנגן, לכתוב, לאהוב... היינו צריכים ללכת לאוגנדה... או לארגנטינה, או פשוט להמשיך לנדוד ממקום למקום. כך לא היינו מעוררים שנאה גדולה כל כך." (518-517).

לילי, שהיתה כבר אז נשואה לנתן וגם אֵם לחנה בת ה-5, לא נענתה להצעתו של פימה. ולא רק משום שגם הוא כבר היה גבר נשוי, אלא משום שאחרי התלאות שעברה עד שהגיעה ל"ארץ-ישרוּאל", ואחרי שהנאצים רצחו את המשפחה שהותירה מאחוריה בפולין, החליטה שכאן הוא החוף האחרון לכל הנדודים שנאלצו יהודים לבצע בשנות הגלות. אך שלושים שנה אחרי שדחתה את הצעתו של פימה להצטרף אליו לאמריקה, נסדקה גם אצל לילי האמונה, שהמדינה תצליח לעקור מהיהודים את התשוקה הארורה לנדודים. לענבר, שזה לא מכבר חזרה ממסע התואם היטב למשמעות המונח "נדודים" – שהרי מסעה של ענבר התחיל כביקור אצל אימה, חנה, בגרמניה, וגלש באופן פתאומי וקפריזי לטיסה לפרו ומשם המשיכה עם דורי תחילה לבוליביה ומשם גם ל"נוילנד" בארגנטינה – גילתה לילי את דאגתה: "והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ומזל גדול שזה מה שיש להם בראש... כי רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים. ולהישאר." (531).

הנואשים מקרב הצברים

אימה של ענבר, חנה, לא הסתפקה בדמיונות על נדודים, אלא הצדיקה בעזרתם את בחירתה לשקם את חייה בגרמניה: "נדמה לי שככל שחולף הזמן מתברר לעולם שמדינת ישראל נכשלה במשימתה: היא לא פתרה בשביל העולם את בעיית היהודים. אמנם יש להם בית עכשיו, תודה לאל, אבל קוץ מספר אחד: הם לא מפסיקים לעשות רעש. הם משתלטים על מהדורות החדשות ולא נותנים לעולם מנוחה עם המצוקות שלהם והמצוקות שהם מעוררים... והם, כלומר היהודים-הישראלים, נודדים ללא הפסקה ...מממשים את גֶן הנדודים שטבוע בקוד הגנטי שלהם. אף שכבר יש להם בית" (256). דבריה אלה של חנה משלימים את מסקנתה, שצוטטה כבר קודם, לפיה בשנות קיומה של מדינת ישראל הפכו היהודים מעם נודד לעם "מנדיד" (520).

יוסי, אביה של ענבר, לא ביטא עמדה כה דעתנית כמו זו שביטאה גרושתו, חנה, אך ייתכן שאפשר לקשור לבירור נושא הנדודים בעלילת הרומאן גם את ההסבר שהשמיע לענבר, אשר בעזרתו נימק את "הירידה" שלו מהארץ. אחרי התאבדותו של יואב בצבא – כך הסביר לה – "נגמר לי האוויר בארץ, ענברי, הייתי חייב לנסוע. זה היה או זה או..." (232-231).

להשלמת בירור השאלה, האם קיים בגֶנוֹם של היהודים גֶן נדודים המסביר את כישלון מדינת ישראל במימוש חזונו של הרצל – לכנס בהדרגה את כל העם היהודי מפיזורו בעולם ב"מדינת היהודים" – שתל נבו גם בפיהם של בני הדור של התרמילאים התבטאויות דומות לאלה שהשמיעו הדמויות מהדורות הקודמים. ענבר התייחסה לתופעה זו בדברים שרשמה ביומנה בצאתה מהארץ. ואלה היו מסקנותיה ממה שראתה בשדה התעופה בלוד: "באיזו חדווה אנשים נוסעים מהארץ הזאת... ואיזו הקלה נסוכה על פניהם. אלפיים שנה השתוקקו לנשק את אדמתה ופנו בכל יום שלוש פעמים מזרחה, אבל מרגע שהגיעו לכאן הם כל הזמן רוצים מערבה." (139).

נויה, תרמילאית שדורי הכיר בשדה התעופה בצאתו מהארץ ופגש גם באחת התחנות במהלך מסעו בדרום אמריקה, כתבה אליו באימייל את הדברים הבאים: "נראה לי שאחרי הטיול אני רוצה ללמוד באירופה. איך אפשר ללמוד יחסים בינלאומיים במדינה שמסוכסכת עם כל העולם? אולי אפילו אשאר לחיות אחרי הלימודים באירופה. מה קושר אותי לארץ?" (411).

שרה, מהדמויות המרכזיות ב"נוילנד", סיפרה לענבר, כי בדעתה אמנם לחזור ל"מדינת המקור" נֵילֵנד (אחד משלל הכינויים שהודבקו שם למדינת ישראל), אך למטרה אחת בלבד, כדי לבצע שם שינוי: "להקים קהילה שתנסה ליישם את מה שהם למדו כאן," ב"נוילנד" (496).

 נבו הבליט מכנה משותף לשלוש הצבריות מישראל (ענבר, נויה ושרה) – שלושתן שכלו אח בצבא, ובהשפעת הטראומה הזו התעורר בהן הרצון להתנתק מהארץ המסוכנת הזו ולצאת לנדודים בעולם בלי להגביל את זמן הימשכות המסע במרחביו. רצונן זה מצרף אותן לבעלי החלטה דומה בעלילת הרומאן מהדור הצברי הבוגר יותר – יוסי בנבנישתי, אביה של ענבר, ששכל את בנו יואב בצבא, ומני פלג, שהתפרקותו אמנם התעכבה שלושים שנה, מאז הפך לנפגע פוסט טראומטי במלחמת יום כיפור, אך בהגיעו לגיל שישים, כאשר התעורר "הרסיס" שהיה רדום בו, יצא גם הוא למסע בעולם כיתר הנודדים.

החלק האלגורי בעלילה

החלק הרביעי ברומאן "נוילנד" (507-427) הוא ללא-ספק החלק המביך ביותר בספר החדש של אשכול נבו. לא די שבשמונים עמודיו של החלק הזה מדשדש סיפור האהבה של דורי עם ענבר, עקב הזנחתו הכמעט-מוחלטת למען תיאור "נוילנד" והסברת מטרותיו של המקום, אלא גם סיפור הבילוש והמעקב של דורי אחרי אביו, מֶני, כבר איבד מכוחו קודם לכן. למעשה, כבר בבוליביה יודע דורי שאינו צריך לדאוג לאביו, ושהפגישה איתו בארגנטינה לא תחדש לו דבר. ההידרדרות של סיפור-המעשה בחלק הזה מתבטאת בין היתר בוויתור בו על אלפרדו – היותר ססגוני והיותר חיוני מבין הדמויות ברומאן – שהרי על-פי החוזה שנחתם בינו ובין דורי ואחותו צאלה, כבר בתחנות עד גבול ארגנטינה השלים את משימת החיפוש אחרי מני פלג, בכך שסיפק לדורי את כל המידע על אביו.

כלומר: כבר אחרי מחצית הכרך גם הקורא יודע את הפרטים שלמד דורי על אביו בתחנות הקודמות במסעו ואשר השלים אחר כך גם מקובץ שהשאיר אביו למענו במחשב של האכסניה בבוליביה (334-312). מהם הובהר לדורי, כי אביו שהה בחווה של שָמאן במחוזות האינקה וצרך שם סמים, שבסיועם התגלתה אליו אשתו המנוחה, נורית, והורתה לו "רק הברון הירש, מנץ'. הברון הירש." ואחרי שזכה להארה זו מאשתו המנוחה, שהגדירה לו את יעודו מגיל שישים ואילך, רכש אביו בכספו חווה נטושה במחוז בואנוס איירס, שבעבר ניסה הברון הירש ליישב שם יהודים ממזרח אירופה, ליקט סביבו תרמילאים מישראל ומהעולם שפגש באכסניות, ייסד בעזרתם את "נוילנד" ומינה את עצמו ל"חוזה" שלהם.

ואכן, שמונים עמודיו האלגוריים של החלק "נוילנד" מייגעים את הקורא לא רק משום שההסברים למקום מכפילים את עצמם – כי כל פעם משמיע אותם מסביר אחר – אלא גם משום שמטרתם שקופה לגמרי ומוצגת בלי תיחכום כלשהו: להבהיר שמדינת המקור לא רק כשלה בהגשמת חזונו של הרצל, אלא שספק אם בשלב הזה עוד תצליח לחסום את שטף נוטשיה, שמפחד "המצב" הִתְחַיָּה בהם גֶן הנדודים היהודי הנושן ומושכם חזרה לגלות. כך שספק אם "מדינת היהודים" עוד תשרוד ב"ארץ ישרוּאל" שנים רבות ואם יועיל עוד המאמץ של בוגרי "נוילנד" בשובם לישראל, ליישם ב"מדינת המקור" את בשורתו של "החוזה", מני פלג (בתנאי שהסמים שהוא צורך יסופקו לו במועד ושלא יופרע ממלאכתו עד שעה ארבע).

מה מייחד את "נוילנד"?

את פניהם של דורי וענבר קידם ליד השער של "נוילנד" צעיר חשדן שהזדהה בפניהם בשם דויד. ואחרי שחקר אותם על מטרת בואם, הסביר להם, כי חוקי המקום אוסרים להכניס לתחומיו מכשירים המסוגלים לתעד את הנעשה בו, כגון: טלפון נייד, מצלמה ומכשיר הקלטה. דויד צייד אותם ב"דף מידע לאורח" ובמפת המקום, ובלי שהרגיש בסתירה למעשיו הקודמים, השלים את תהליך קליטתם בשתי הבהרות: "נוילנד היא מרחב חופשי מכעס ומאלימות" ו"אתם מוזמנים להסתובב במרחב שלנו בחופשיות."

עד מהרה התברר לענבר ולדורי שכדי לקבל הסברים מוסמכים יותר על המקום, מטרותיו וסדריו, עליהם להאזין גם לדבריה של שרה, הדמות היחידה שנשמעה רציונאלית במקום וכנראה גם היחידה המצליחה להשתלט על אוסף התימהונים והמסוממים שמתגוררים בו. "נוילנד" מוגדרת כ"מרחב קהילתי טיפולי" – הסבירה להם שרה – כי "ההנחה של החוזה... היא שהחיים במדינת המקור, בישראל, הם טראומה מתמשכת. וכל מי שמגיע ממנה פצוע במידה כזאת או אחרת." ולכן מציעים ב"נוילנד" לתרמילאים מישראל "אורח חיים אחר לגמרי מזה שקיימנו במדינת המקור," ומרפאים את נפשם הפגועה "גם על-ידי טקסים מיוחדים שמתקיימים כל יום חמישי באוהל ההתכנסות."

על הניסיון המופגן של דורי ללעוג לדמיון, המשתמע מהסבריה, בין אורח-החיים ב"נוילנד" לדגם הקיבוץ, הגיבה שרה בסבלנות: "הקיבוצים הם נחלת העבר, ואנחנו עם הפנים לעתיד... בכלל, אנחנו מנסים לממש כאן, בתנאי חממה, כמה מהעקרונות שהרצל התווה ושמדינת המקור סטתה מהם." (452-450).

ולבסוף מעפיל הפרק למעמד המאכזב מכולם – הפגישה של דורי עם אביו, שבה הוא וענבר שומעים את ההסבר על מטרותיה של "נוילנד" בשלישית. מני מתחיל את ההסבר בסיכום מאוד לא מחמיא, שלא לומר: קטלני, על "מדינת המקור", ישראל:

"המטרה המקורית בהקמת ישראל היתה לקבץ את היהודים מהגולה למקום שבו לא ירדפו אותם," אך התברר שלא רק שלא הגשימה את המטרה הזו, אלא כל מי שמתגורר בה מפתח "טראומה מתמשכת" ויוצא ממנה "פצוע במידה כזאת או אחרת." ולכן, מבהיר מני לדורי, "נוילנד" היא "תזכורת לאתונה שמדינת היהודים היתה אמורה להיות, אם לא היתה הופכת לספרטה" (488). ומשום שנכשל הניסיון הראשון, זה שנעשה על-פי "אלטנוילנד", ו"מדינת היהודים" – הפכה לספרטה, במקום להיות אתונה, צריך להציע דגם חדש למדינת העם היהודי, זה שהוא, מני, הוגה אותו ב"נוילנד" כל יום (עד שעה ארבע ותחת השפעת סמים).

ומשלושה נימוקים, מוסיף מני, אי-אפשר לחזות את הדגם החדש בתחומה של מדינת ישראל, אלא עדיף לעשות זאת דווקא באחת החוות הכושלות של הברון הירש בארגנטינה. הראשונה – משום שבמדינת המקור היו קמים מיד מתנגדים להצעה. השנייה – משום שקהל היעד של הדגם החדש הם "הצעירים האלה שמטיילים בדרום אמריקה" אשר "נמצאים בדיוק ברגע הנכון בחייהם בשביל להמר על משהו חדש." והשלישית – משום שהיום כבר ברור, כי לאמיתו של דבר "ההתיישבות של הברון הירש בארגנטינה, שנכשלה בהתחלה, הפכה בשנות השלושים לראש גשר שקלט את כל יהודי אירופה שהיו חכמים לברוח בזמן. שזה בדיוק מה שהברון הירש תיכנן." (487). הנימוק השלישי רומז – אבל חייבים להודות: רק רומז – כי נוכח הסכנות הקיומיות שבהם נתונים היהודים במדינתם במזרח התיכון, לא צריך לפסול גם הכנת אלטרנטיבה בשביל העם היהודי מחוץ למזרח התיכון...

ארומה רעיונית רעילה

אף שנבו עימעם את האפשרות הזו ב"דף המידע לאורח", הותיר בנזיד הרעיוני שלו ארומה חריפה למדי ממנה. אחרי הפירוט של "ערכי הליבה" (אי-אלימות, שוויון, נתינה, פתיחות ונאורות), המנוסחים בניסוח פוזיטיבי, נוספו בסיומו של הדף שתי תוספות בניסוח נגטיבי. הראשונה – "'נוילנד' לא הוקמה כדי להוות תחליף ל'אלטנוילנד'," אלא "להיות 'מדינת צללים' בזעיר אנפין, שתזכיר למדינת ישראל מה היתה צריכה להיות. ומה היא יכולה להיות,"

והתוספת השנייה – "'נוילנד' איננה אוטופיה." האומנם? הן למני מצמידים ב"נוילנד" את התואר "חוזה", דואגים שלא להפריע לו להתמסר לעיסוקו "להיות חוזה" ומצפים שישלים "חזון" שונה מחזונו של הרצל – חזון ש"פניו אל העתיד."

יתר על כן: ארומה רעיונית זו, המצביעה על "נוילנד" כעל תחליף למדינת המקור – אשר להנחת מייסד "נוילנד" נכשלה משום שהעדיפה את "ציון", הממוקמת במרחב שהוא מהמסוכנים בעולם – נודפת גם מהנוסח המתוקן של "התקווה" שנוהגים לשיר ב"נוילנד". מני פלג, החליף בהימנון את השורה "עין לציון צופיה" בשורה "עין לחלד צופיה". המשמעות היחידה שאפשר לתת להחלפה הזו, היא, כי העתיד – לפי "המשנה" שמציג נבו ברומאן הזה – איננו בריכוז העם בציון, אלא בפיזורו מחדש בחלד, או במילים אחרות: יהודים הכינו עצמכם לחדש את הנדודים ולחזור לגלות.

מדוע נדמה לי, שבכל האֲמָנוֹת של האירגונים הפלסטינים משתעשעים זה מכבר עם הפתרון הזה ל"סכסוך"? וכדי שתקוותם תתממש צריך רק לדאוג כי האיש היושב ב"נוילנד" – אביו של דורי – לא יופרע בתיכנון העתיד הזה ליהודי מדינת ישראל.

קורא שטרם קלט עד כה, כי הטיעון שמעלה אשכול נבו ברומאן "נוילנד" הוא במהותו טיעון פוסט-ציוני, כדאי שיקשיב לדברי ההסבר של שרה: אף שמדינת ישראל נכשלה במאמציה להגשים את חזונו של הרצל, היא מתעקשת לדבוק ב"אלטנוילנד", כאילו לא "חלפו יותר ממאה שנה מאז שהספר של הרצל נכתב," וכאילו לא "חייבים לעשות הַתְאָמוֹת," (452). וזהו עיקר עיסוקו של מייסד "נוילנד" – לחשוב על העתיד ולהציע חזון מעודכן במקום זה שהתיישן.

ההסבר הזה מפי שרה, מצדיק להבהיר, כי נבו מפרש באופן שגוי את השם שבחר הרצל לספרו האוטופי "אלטנוילנד". בעוד שהרצל התכוון למולדת הקדומה של עם היהודי ("אלט"), האמורה לחזור ולהיות לו מולדת מחדש ("נוי") על-ידי ההקמה של מדינה ליהודים בארץ-ישראל וכינוסם של היהודים בה מפיזורם בעולם – מבאר נבו את השם "אלטנוילנד" באופן המילולי הבא – הציונות נוסח הרצל היא החזון המיושן ("אלט"), אשר צריך להחליפו בחזון ש"פניו אל העתיד" ("נוי"). טיעון זה מתבסס על הקביעה של כל הדמויות – גם "הריאליסטיות" (מסוגם של פימה, מני, חנה וכדומה) וגם "הדמיוניות" ("היהודי הנודד" ו"ניסה") – כי מדינת ישראל נכשלה, מסקנה המוכחת מהמלחמות והטראומות שהן משאירות בנפשם של הישראלים, והישראלים נוטים להציל את עצמם ממה הצפוי להם בתחומה על-ידי חידוש נטייתם היהודית הנושנה – לצאת לנדודים אל מקומות רגועים ובטוחים יותר.

המשמרת הדיסטופית

דורי הוא היחיד שלא התפעל ממטרותיה של "נוילנד", אלא כפר בנחיצותה וגם הטיל ספק בהתאמתו של אביו לחזות לעם היהודי את העתיד הנחוץ לו. הוא גם היחיד אשר גילה מודעות לכך שאביו פועל תחת השפעת סמים. בכל הזדמנות ניסה לברר את טיבם ואת היקף השימוש בהם במקום. בראייתו המפוכחת הבין כי המקום לא רק נראה כמחנה צופי – מיתקן זמני המותאם לתרמילאים שאמורים לשהות בו תקופה קצרה באווירה היפית – אלא שגם הוקם ברוחו של המייסד, המכהן במקום כגורו לצעירים שרוטי-הנפש המגיעים אליו, ואשר עיקר תפקידו הוא לממן את קיום המקום בתמורה לזכות המוקנית רק לו – להסתגר במבנה האבן היחיד הקיים בחווה, להיות בלתי-מופרע עד שעה ארבע ולעסוק שם תחת השפעת סמים בתפקידו היחיד במקום – להיות חוזה ו"לחשוב על העתיד" (446). לעומתו, ענבר התאהבה מיד במקום (ובעיקר בבית החווה הישן המזכיר מאוד את הבית ביער הרצל ליד חולדה), התיידדה עם אחדים מ"אזרחיו" ואף שקלה להצטרף אליהם לתקופה מוגבלת.

אך בשלב הזה אין כמעט חשיבות למחלוקת זו שנחשפה באקראי בין גיבורי עלילת האהבה, כי כבר הרבה קודם לכן התברר, שאשכול נבו היה כה להוט להציג את "נוילנד" האלגורית שלו, שלא חס עליה והיה נכון להקריב אותה למען העלילה הביקורתית על המדינה, להיטות כזו גילה נבו גם בשני הרומאנים הקודמים שלו, אשר גם בהם משך את העלילות (יחסי בנים והורים בראשון, והתפוגגות החבֵרוּת מתקופת הנעורים בשני) מעיקרו של סיפור-המעשה אל האקטואליה, כדי שיוכל לבטא את השקפתו על "המצב". בכך משקף אשכול נבו, זו הפעם השלישית במדף כתיבתו, את ההנחה שנפוצה בקרב סופרים צעירים, כי הכתיבה על "המצב" – אם רק תהיה מוקצנת ופרובוקטיבית מספיק – תמקד תשומת-לב בכתיבתם ותצרף אותם מהר יותר לחבורת הכותבים המצליחים מבין הוותיקים הפועלים בספרות הישראלית (עוז, יהושע, גרוסמן ושלו).

אף שב"דף לאורח" הוזהר הקורא שלא לראות ב"נוילנד" אוטופיה, מעידים כל הסימנים שאשכול נבו התכוון לצייר אותה באור אוטופי, אלא שהוא נכשל בכך. וגם אם כל הדמויות שלו חוזרות על המנטרה שמדינת ישראל נכשלה, אי-אפשר שלא לגחך לדלות הדימיון שבעזרתו צייר את "נוילנד", על מתקניה הצופיים וסדריה התנועתיים. מה-גם שבניגוד להספד שגיבוריו של נבו משמיעים על "מדינת המקור", משגשגת המדינה המוספדת בכל תחום מתחומי החיים. ולא רק שהיא מתכוונת להמשיך לפעול גם בעתיד על-פי חזונו של הרצל ולכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בארצות העולם, כדי לשים קץ לנדודיו, אלא שרשמה לזכותה הצלחה מוכחת בהגשמת מטרה זו.

בפרק הזמן הקצר יחסית שהיא קיימת, כינסה ושיקמה מדינת ישראל קהילות יהודיות שלמות שהיו נתונות במצוקה קיומית בארצן: ניצולי השואה בסיום מלחמת העולם השנייה, היהודים הנרדפים במדינות ערב בשנות ה-50 של המאה הקודמת, היהודים מרוסיה והיהודים מאתיופיה בעשורים המאוחרים של המאה העשרים. ובעודה שוקדת על גאולת יהודים מהגלות, היא גם הדפה בהצלחה את התנכלותו של תאגיד פאן-ערבי גדול ממדים ורב-כוח, המנסה להגשים בשם הפלסטינים את חזונו על מרחב ערבי רצוף ומטוהר מיהודים מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי, ולכן מכשיל במשך כל שנות קיומה של ישראל את סיום "הסכסוך", בתקווה שיצליח לייסד מדינה ערבית נוספת בין הירדן לים התיכון במקום מדינת היהודים הזעירה.

ולפיכך אי-אפשר להימנע מהגדרת העלילה הביקורתית ברומאן האוטופי-אלגורי "נוילנד" כדיסטופיה המכוונת נגד הצלחתה יוצאת הדופן של מדינת ישראל בין מדינות העולם, ברוח הנטייה הפסימית-דפיטיסטית (המתבטאת לפעמים גם בלבוש הדוניסטי-אסקפיסטי מוחצן), הנפוצה ביצירותיהם של סופרי השאננות לציון מכל המשמרות, אך בולטת כקו רעיוני מאפיין גם בכתיבתם של רוב הסופרים שנוספו לספרות הישראלית בעשור הראשון של המאה ה-21 – סופרי המשמרת החמישית.

ולמען הקיצור, אחזור על האיפיון של משמרת זו, כפי שניסחתיו בספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010):

 "סופריה חוו את מלחמת המפרץ (1991) ואת יציאת צה"ל מלבנון (2000), אחרי שהות בדרומה בשמונה-עשרה השנים שחלפו מאז 'מבצע שלום הגליל'. כמו כן: את רצח יצחק רבין (1995), את האינתיפאדה השנייה ('אינתיפאדת אל-אקצה', 2005-2000), את 'ההתנתקות' (פינוי היישובים של 'גוש קטיף' מרצועת עזה וארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, 2005), את מלחמת לבנון השנייה (2006) ואת מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה (2009).

סופרי המשמרת הזו מגלים נכונות להתמודד מחדש עם נושאי 'המצב הישראלי', אך באמצעות תיאור מוקצן ודמיוני, הממחיש מציאות אלימה וקטסטרופלית, כדי למצוא בעזרת ההמחשה הזו תשובות מפוכחות למצוקות 'המצב הישראלי'. ולכן צפוי שסופרי המשמרת הזו יניבו בעיקר יצירות עתידניות-פנטסטיות. וליתר דיוק: קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. ועל כן ירוויחו ביושר את הכינוי 'הגל הדיסטופי', שאני מציע כאן לראשונה לכנות בו את המשמרת שלהם".

* כל ההבלטות בציטוטים מהרומאן אינן מופיעות במקור.

אהוד: מרשימתך בשני חלקים על הרומאן אני כבר מבין מדוע הוא ברשימות רבי המכר שלנו, וגם משער כי אין סיבה שאטריח עצמי לקרוא שטויות בנות-חלוף כאלה – גם אם הן מיוחצ"נות היטב בפרסומות, ונחשבות כנראה בתור ספרות עברית חשובה, מקובלת, זו שכנראה גם משטינה ומשתינה עלינו בהצלחה רבה.

* * *

שירת הברזלים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני שומע את שירת הברזלים

אני יודע

השכנה המזרחית הצעירה

הנשואה

תולה במרפסת למטה כביסה

גלגלי החבלים חורקים

על ציריהם

אני רואה

תחת ערום

שמנמן, שחום

שאין כמותו אפילו בתיאטרון העברי

ולא פעם מלפנים

משולש ערוותה

השחור

שאינה מגלחת

אוהבת לתלות כבסים נוטפים

ערומה למטה

אין תחתונים

הו מי יתנני חופן סוחט מפליק

לה קצת

על אחוריה הכהים

וכשאני מוריד את המים

אני מרגיש חוטא ובזבזן

עוד יותר מאשר כשהייתי

משכיב ילדות קטנות על הספה

ותוקע להן אצבע בתוסיק

* * *

דוד בן-גוריון

באין חזון ייפרע עם

[החלק הראשון של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בנובמבר 1966,

וחלקה השני נערך בחודש אפריל 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך מהגיליון הקודם וסיום]

אהוד בן עזר: עלית לארץ-ישראל ב-1906. האם שינתה עלייתך לארץ את גישתך לציונות?

דוד בן גוריון: עלייתי לארץ שינתה את כל תפיסתי בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבנתי שכל מה שחשבתי שזה ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשבתי כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ואי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט. וכאן, רק כאן, הבינותי את משמעותה של הציונות. אם בכלל צריך להשתמש בביטוי הזה, ציונות, כי הלוא בימי עזרא ונחמיה עלו לארץ בלי המילה ציונות. ורק פה הבנתי את התנ"ך, וראיתי שכל מה שאני דוגל בו ומאמין בו נמצא בביטויו העמוק ביותר בתנ"ך.

אהוד בן עזר: אמרת, "יחסים עם הערבים". מתי התחלת לעמוד על טיבם של יחסים אלה ועל סכנתם?

דוד בן גוריון: הבנתי הבעייה הערבית לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבדתי כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1907-1909, ראיתי בפעם הראשונה חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. יצאנו למקום וראינו כתמי-דם. ידענו, שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

ידענו, שאחד מאיתנו ייפול. נזהרנו. לא התרחקנו מסג'רה. הלכנו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

ידענו: הערבים נקמו, לא ידענו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאנו למעלה ראינו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ואני רצנו לקראתם. צעקו לנו: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

התחלנו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור ישר בלב. והבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה.

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקלתי מאוחר יותר, באביב 1915, לאחר שתורכיה נצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. יחד עם יצחק בן-צבי הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לי חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכים והערבים, אבל מעולם לא דיברנו על עניינים יהודיים. היה לי חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, בירושלים. הינו ידידים – בלי פוליטיקה.

חזרנו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותינו – של בן-צבי ושמי, בין צירי הקונגרס הציוני, נחקרנו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותנו מהקיסרות העותומאנית.

נאסרנו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיינו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתנו בנעימות, ובשעות-היום הירשו לנו להתהלך במגרש הסַראיה, (בנייני הממשלה, שכללו גם בית-סוהר). בימים היינו מתהלכים חופשיים בחצר הסראייה, ובלילות היו סוגרים אותנו.

יום אחד אני הולך בסראייה והנה אני רואה את ידידי יחיא אפנדי.

"מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו.

"יש לי עניינים עם הממשלה," הוא משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

"יש לממשלה עניינים איתי," – אני משיב. ומספר לו, כי אנחנו אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שנינו, (את בן-צבי ואותי), מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הוא ענה לי: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי – אני שמח."

 ואני יודע ששני הדברים היו כנים. אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק חזק.

כשחזרתי לכאן מארה"ב, לשם הגעתי בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפשתי את יחיא אפנדי. חיפשתי אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרקתי כל רחוב, שאלתי הרבה ערבים. לא מצאתי אותו.

כאשר נבחרתי להנהלה הציונית ב-1933, אמרתי שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. חילקתי את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החלטתי לא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפשתי נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד משרה, וגם אינו שונא-ישראל. גילו את אוזני שיש כזה. שמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה מקובלת בתנועה הציונית היא שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם יסוד להתנגד לנו. את השיחה הראשונה קיימתי עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת (אז קראו לו עוד שרתוק) בירושלים.

אני התחלתי בפזמון הישן שהכנתי לי: "תראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת," וכל הסיפור הזה.

הערבי הפסיק אותי: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון, אני בוחר שתהיה פה שממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים, עד שאנחנו נוכל להפריח אותה ולגאול אותה."

ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת. והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, נראו לי מגוחכים מתמיד.

[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

אהוד בן עזר: מה הם לדעתך סיכויי השלום בין ישראל לערבים?

דוד בן גוריון: השלום בינינו ובין הערבים לא יבוא במהרה. שני גורמים יביאו לדעתי את השלום. הגורם הראשון – תוספת של שישה עד שבעה מיליוני יהודים לארץ-ישראל. והגורם השני – עמידת האינטליגנציה המצרית על צורכי העם המצרי. רוב העם המצרי הם פלאחים, ומצבם הולך ורע משנה לשנה. העוני הולך וגדל. החינוך לא משתפר. הבריאות של רוב העם היא לא בסדר. ולא ייתכן כי לפחות חלק של האינטליגנציה המצרית לא יעמוד במשך שמונה עד שתים-עשרה השנים הקרובות, על הצרכים החיוניים של עמם, ולא יתמכר לשכלול מצבו של רוב העם. ובלי שלום לא יוכלו לעשות זאת.

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל בימינו אלה?

דוד בן גוריון: הסכנה אינה כל כך באנשי-הדת – אלא בהתנוונות המפלגות. רוב העם אינו אדוק ואינו רוצה בשלטון הדת. הסכנה היא הסתאבות השלטון, והאפאראט של השלטון ההולך ורע משנה לשנה.

אהוד בן עזר: אולם כאשר החליטה הכנסת כי יהדותו של אדם בישראל תיקבע על-פי ההלכה היהודית, זו היתה לא רק הכרעה מפלגתית, אלא גם קבלת עול ההלכה היהודית על-ידי מדינה חילונית.

דוד בן גוריון: לא פעם הוכרז בכנסת, שמדינת ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת ההלכה. יש בלי ספק לכבד כל יהודי שהוא נאמן להלכה, אבל אין ההלכה מחייבת כל יהודי. ורק מי שלא למד בעיון בספרות ההלכה, אינו יודע שההלכה היתה משתנה לפי רוח הזמנים. בספר התורה נאמר "עין תחת עין", וברור מאוד, ללא כל ספק, מה משמעות עין תחת עין. אבל בתקופה מאוחרת באו החכמים לידי מסקנה, ומסקנה נכונה, שיש אכזריות בעין תחת עין ואמרו "עין תחת עין זה ממון" (מסכת בבא קמא, עמ' פ"ג). וכל מי שמעיין בפרק זה רואה כיצד החכמים התחבטו בחמישה-שישה עמודים, להתאים פירוש זה למקור שבתורה; כי בתורה נאמר בפירוש "כאשר ייתן מום באדם – כן יינתן בו" (ויקרא, כ"ד). ובמקור שני נאמר: "ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל" (דברים, י"ט). ואין כל ספק במובן שיש לדברים בספר התורה. אבל התנאים עמדו על האכזריות שבעונש זה, ואמרו: "עין תחת עין – זה ממון," כאילו זה שכתב את התורה, אם כוונתו היתה לעונש כספי, – לא ידע להגיד זאת בעברית.

אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.

דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.

אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?

דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.

יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.

בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?

דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?

והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?

למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?

אהוד בן עזר: אולי חששו כי מבלי הקריטריון ההלכתי יתבוללו בעם היהודי יסודות בלתי-יהודים. והשם "יהודי" יאבד את הוראתו היהודית, ממש כשם ש"ישראלי" אינו בהכרח יהודי, כיום במדינת ישראל.

דוד בן גוריון: על הכרזת המדינה, בחודש מאי 1948, חתמו כל המפלגות היהודיות בישראל, ופה אחד הוחלט כי "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." באותה הכרזה אמרנו גם כי המדינה "תקיים שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," וכל אזרח במדינה זו הוא אזרח ישראלי, אבל לא כל אזרח "ישראלי" הוא דווקא יהודי. אזרח ישראלי, יכול להיות ערבי (מוסלמי או נוצרי) או בן עם אחר שהשתקע כאזרח בארץ. ומטעם זה פקפקו אז חברים אחדים של "מועצת-המדינה הזמנית" אם אין צורך לתת למדינה בלשונות אחרות שם אחר ולא "ישראל", באשר "ישראלי" אפשר לפרש כשם נרדף של "יהודי". אולם מועצת-המדינה החליטה להשאיר את התואר "ישראלי" לכל אזרח, בין יהודי ובין לא-יהודי. והחליטה שהמדינה תיקרא בכל הלשונות "ישראל". ומכאן ברור שישראלי אינו מחוייב להיות יהודי, ואין משמעותו יהודי, כי ההכרזה נתקבלה פה אחד. ואיני מניח שמישהו בישראל רוצה לשנות ולבטל הפסוק רב-המשמעות בהכרזה, כי המדינה "תקיים שיוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע מין," וכן שהיא "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" לכל נתיניה; ולכן אזרח ישראלי אינו מוכרח להיות זהה ואינו יכול להיות זהה בישראל דווקא עם יהודי: כי גם נוצרי, מוסלמי או בודהיסט, שיהיה אזרח במדינה היהודית – הוא ישראלי. ואין "ישראלי" לפי ההכרזה זהה עם השם "יהודי".

אבל בוודאי שההכרזה לא התכוונה למעט על-ידי-כך את היות המדינה – "מדינה יהודית", כמו שבריטניה היא מדינה בריטית לא רק לאנגלים אלא גם לסקוטים, לוולשים, לאירלאנדים, ליהודים או לאזרחים אחרים, בלי לחדול להיות על-ידי-כך מדינה בריטית. כל המפלגות בכנסת אחראיות להכרזה זו וחתמו עליה, ובה נאמר באופן מיוחד: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – ( היום היינו אומרים "זה שנים") – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על-יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל-יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

סוף השיחה עם דוד בן גוריון

בגיליון הבא יבוא תיאור ליל הפגישה עימו

בסוויטה במלון המלך דוד בנובמבר 1966

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

6. ועדיין ביומן "אסתר הירדנית", תר"ע.

ועדיין אנחנו עם אסתר בחנוכה תר"ע, דצמבר 1909. החגיגה של ליל אמש גורמת לה פרץ ממושך של רגשות, והיא כותבת:

לעוף מפה אני רוצה! לשבר את חשכת כלובי, לנפצו, ולהרסו עד היסוד! – – הה! משה יקירי, למה עזבתני ברגעים היותר נוראים!? – – – מדוע?! – – – אלוהים שלי מדוע?! – – – גלמודה אני פה במידבר הגדול – – – הוי אלי אין לי רע אין לי אח, אף מי לשפוך את ליבי, וליבי מלא על כל גדותיו – – –

אסתר אמנם יושבת בית, אבל אינה מוותרת על המשך הלימודים בכוחות עצמה, וכניראה זוכה לעידוד מצד מוריה-לשעבר. לא כל בנות-כיתתה עברו ללמוד בגימנסיה העברית ביפו. חלקן עדיין לומדות במושבה, כניראה שנת לימודים אחרונה ביסודי. עדיין אין בית-ספר על-יסודי במושבה.

אסתר מעתיקה חיבורים בצרפתית ומראה אותם ל"אדון מוגרבי", הוא דוד חיון, המורה והמנהל. הולכת אליו להחליף ספר, ונמצאת בקשר גם עם המורה לצרפתית הצ'ואל. מחברותיה היא לוקחת מחברות וספרים כדי ללמוד מהן "דברי ימי העמים" ונושאים אחרים, מחברתה הניה היא מבקשת שתבוא אליה לעשות איתה Dictee, הכתבה, וממשיכה לכתוב ביומנה:

אתמול רימיתי את אבי! – – – הלכתי לבית-הספרים ואגב אורחא נכנסתי אל שושנה סלור וישבתי שם כשעה ולא הלכתי לבית-הספרים. בשובי הבית מצאתי לי תירוץ, אדון לבנון לא היה – – – והיום לא היה לו מה לקרוא. מדוע רימיתי? אני התחרטתי – – –

אני רוצה לסדר לי שיעורים שאני ושושנה סלור נלמד ביחד, אולי עוד אחדות תלמדנה – – אף שאני יותר חזקה מהם בכל המדעים ובכלל לו נכנסנו לבית-ספר שאז אני בוודאי לא יכולתי להיות איתן במחלקה אחד אבל מכיוון שרציתי להתחיל ללמוד והנה נזדמנו לי עוד אחדות שאין להן ספרים וגם שנחוץ לעוררן קצת – ואני מקווה שלא אהיה פשוט רק תלמידה, אני אהיה קצת מורה כי הלא הן לא יודעות כלום – – אפשר ברבות הימים זה יהיה כעין בית-ספר קטן – – – נחוץ לאגד את הכוחות, שיעורי ערב הם רק לחברי האגודה תחיה – –

שטות, אין לעשות איתן כלום. הן כל-כך ריקות! ואני גם כן נהיית ריקנית. נחוץ להתרחק מהן, להשתקע יותר בלימודים, זה נורא, אני רוצה להשכיח את עצמי! ולי הלא אסור זאת! כן אסור! די, לא אלך יותר איתן! אבל אי אפשר כך להתבודד בפרט לי.

משה שכח אותי! כן, גם מרים.

*

אסתר אינה שרוייה רק בדיאלוג עם עצמה ובקונפליקט עם הסובבים אותה. היא מתכתבת עם בן-דודתה אברהם-חיים גרין, המבוגר ממנה בשנתיים. אברהם לומד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. משפחתו, היושבת בקהיר, שלחה אותו כדי שיוסמך כרופא וישתלב בעסק המשפחתי, ואולם אותו, כמו את אסתר, ממלאים החלומות על תיקון העם ואיחוד הכוחות הלאומיים.

אברהם אמנם אינו מוזכר בפנקסה, ואולם על פי הגלויות שלו אליה מתברר שאסתר משגרת לו מכתבים זה כשנתיים ומספרת לו בגילוי-לב על חייה ועל התעקשותה להמשיך ללמוד בכוחות עצמה, בעודה יושבת-בית. בדיאלוג שלה עימו אולי זרועים כבר ניצני אהבתה הגדולה אליו, שתפרוץ כשנה-שנתיים לאחר מכן. מכתביה לאברהם לא נשתמרו, אך קרוב לוודאי שהם דומים בתוכנם לנכתב ביומנה. אסתר כותבת לאברהם את רשמיה מחגיגת חנוכה במושבה, והוא עונה לה בגלוייה מביירות:

את כרטיסייך קיבלתי ותודה לך בעדם. צר לי שפה אין אני יכול להשיג כרטיסים יפים כמו אלו שאת שולחת לי. – פה אצלנו אין שום חדש. – אצלכם עורכים נשף וגם אצלנו עורכים נשף של חנוכה. –

ובגלוייה אחרת הוא מגיב על המאבקים המתרחשים במושבה:

חבל שהאורטודוקסיות הפרנקפורטית תופסת במושבתכם את אותו המקום ואותה ההשפעה שצריך היה לתפוס האלימנט הצעיר השואף לתחיה, תחיית העם, ותחיית השפה ע"פ השקפותינו ואידאלינו אנו. – אבל .. אין בכך כלום, נקווה, מפני שסוף כל סוף יהודי צריך להיות בעל ביטחון, האם אפשר ליהודי מסכן להתקיים, אלמלא הביטחון והתקוה שלו? מכתבך היה מלא עניין בשבילי, ומבקש אני אותך לזכני בכאלה וכאלה לעתים יותר תכופות. – לע"ע נישאר אני ידידך לנצח, לנצח, אברהם.

שתי הגלויות הללו הן ללא תאריך, אך לפי תוכנן סביר להניח שנשלחו לאחר חנוכה תר"ע, שלהי 1909 או תחילת 1910.

*

עוברים ימים אחדים, אסתר אינה רושמת כלום, ובשובה לכתוב אינה מציינת תאריך חדש. העצב והריקנות שאופפים אותה, לאחר החנוכה, בוקעים מכל שורה:

אינני יודעת בעצמי, השתקעתי כל-כך בריקנות עד ששכחתי את הכל אפילו את אותך פנקסי היקר, רק את משה לא! עשיתי טיולים אחדים וביליתי את הזמן בחברת נערים ריקים, אבל נחמדים! בנימין סלור ואליהו מער, הם ריקים ובכל זאת ברגעים שאני רוצה להשכיח את עצמי הם די טובים. רק את משה אי אפשר לי לזכור ברגעים ההם. הוא קדוש יותר מדי כדי להזכירו ברגעים כאלה, לו נתתי את נשמתי ולהם את גופי כדי להשכיח את עצמי, את גופי! – – פנקסי היקר אתה, ויכול עוד לחשוד אותי – – – אך לא, פשוט משתובבים, רצים, קופצים בוקה, מתאבקים, נופלים אחד על השני, מעשה שטות. היום נסעו אמא ואבא ליפו ואני בעצמי בבית. איזה דומיה עצובה שולטת כעת בבית. בחוץ מטפטף הגשם, ואני עצובה – – ליבי נלחץ – – – אני בוכה – – – מדוע? בשביל מה? אינני יודעת בעצמי – – משה!

כך הימים עוברים ואני לא עושה כלום, כן מרים, צדקת, אני זוחלת כמו צב – – אך מה עלי לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכל, הכל יתנגד לשאיפותיי, הכל, להילחם! – – – זה מעורר צחוק מר – – עם מי? עם ילד קטן וחלש? – – – א – –

מצבי כל-כך רע כעת, אני לא לומדת, זה שקר! אח אני שקרנית. כתבתי למרים שאני לומדת לומדת ולומדת והלא זה שקר גמור, אין לי רצון, אין לי כוח, אך כן יש לי כוח אבל כוח זה מתעורר רק לפעמים רחוקות ועל רגעים מעטים. כוח! רצון! ואם לא, אז לא יקחני לירדניה, הוא כבר שכח אותי, יש לו שם את רבקה ואת רחל רזניק ולכן שכחני, גם למרים הוא נעשה זר – – –

כמה גדול כוחו של הטבע, כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה כזו, וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל-כך מוזר לי. הנה אני רואה את פעולות הטבע, אותו המעשה שניראה לי מקודם לדבר נבזה, לשפלות רוח, מקבל כעת בעיניי צורה אחרת לגמרי, אני גודלת – – אני נהיית עלמה בוגרת – – למרות רצוני – – זה כל-כך מוזר.

כעת נפתרה לי שאלה שהטרידה זה כמה את מוחי. הייתי שואלת את עצמי איך יכולים בני האדם, אפילו היותר טובים, היותר חכמים שבהם, לעשות את אותו המעשה הנבזה שעורר תמיד בקרבי גועל נפש ושנאה לאנשים גדולים. איך אפשר לעשות דבר שכזה? ... וכעת אני רואה עליי עצמי איך שהטבע בעצם ידו מהפך אותי לאחרת ובכל זאת זה לא טוב בעיניי. פנקסי היקר לו לא התביישתי ממך כי אז הייתי אומרת לך עוד דברים אחדים רק לא לומדתי להיות חופשיה ביותר כידוע לך, ובכן אסתפק בזה שאומר לך, אני יראה מעצמי, אינני מכירה את עצמי, הזו היא אסתר שהמעשה הנזכר נחשב בעיניה לעוון פלילי, שגם להוריה לא יכלה לסלוח את זאת ותמיד היתה מביטה בבוז לאנשים גדולים נבזים! – דובבו שפתיי מדי פעם בפעם כשעלו מחשבות אלה על ליבי.

ואמא, כשהיתה מתרגזת פעם על אשר אני מדברת יותר מדי עם איזה נער או מטיילת איתו, היתה קוראת אותי גסה, באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה, זונה, את אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה?! – – היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה או עם בן-ציון ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם. כן, אני מושחתה אבל מי השחית אותי אם לא הם? הם רק הם. בלילה אסור לדבר עם נער. ללכת לטייל על הגורן עם משה, הס מלהזכיר. מה איכפת להם לגדולים אם נטייל? – – והנה במעשים כאלה הם בעצמם פותחים פה לשטן, הילד מתחיל להרהר אחרי דברי האם, מדוע אסור ללכת לטייל עם משה חברי הקטן, מדוע? אהה, אני כבר יודעת, בשביל – בשביל שלא אהיה גסה – – – מה זה גסה ? אהה אני כבר יודעת – – – וכך הם בעצמם מביאים את הילד לידי הרהורים כאלה שהם לא לפי שנותיו. הילד רואה שהוריו אוסרים עליו את זאת, והם דווקא חפצים, והלא זה כלל ידוע אפילו אצל אנשים גדולים – מה שאסור זאת חפצים, אין טוב מתפוח גנוב –

ראשונה, לפני שנתיים, היתה שגיאת ההורים (שהזכרתי למעלה) הגורמת למחשבות הגוף ואז הם היו שלא בזמנם, וכעת אני מרגישה את יד הטבע שחזקה עליי ועל ילדותי – – אך אינני כל-כך ילדותית, בפסח ימלאו לי שש-עשרה שנה, אלי, שש-עשרה שנה! עלמה גדולה, עלמה בוגרת! אך אני רוצה להיות קטנה! אין לי זמן ללמוד, אני כבר כל-כך גדולה! טפשה, הלא זה בידך, מפני מה אין לך כבר זמן ללמוד – מפני שעד עשרים שנה יש לך רק ארבע שנים יען שבשנת העשרים רוב הצעירות מתחתנות, אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד עשרים וחמש עד עשרים ושש – –

כך הוא חשבוני, עד שנת השמונה-עשרה אלמד בעצמי, אשתדל בשתי השנים האלה להתכונן לאיזה בית-ספר גבוה. בשנת השמונה-עשרה אסע לשוויציה, אכנס לבית-ספר גבוה ובקונסרבטריום בשביל זמרה ונגינת כינור, אלמד ציור, יש לי כשרון לציור. אך כמה רציתי להיות צייר! אגמור את לימודיי עד שנת העשרים וחמישה, אחר כן אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר, לא, לא אשא איש, למה לי כל העול הזה. אקח לי את משה, הלא גם הוא יהיה בשוויציה, ושנינו נתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, נראה מראות שונים, ארצות שונות, נלמד נחקור, נלמד בכל מקום שנבוא, אחרי כן נשוב לארץ-ישראל ושם נוריד את כל הדבש שאספנו בארצות תבל, היא תהיה לנו הכוורת שכל הדבורים שכמותנו יאצרו שם דבשם ואז נבנה את ירדניה – – –

בראיון שעורך עימה ז. יואלי מספרת לימים אסתר:

היינו מתכנסים על הגורן, האהבה היתה אפלטונית. שמיים ולא אדמה, הגוף לא דיבר. אחד הבחורים נשק את הצמה שלי ואני סטרתי על לחיו. כאלה היו הרוב המכריע של בני המושבה. לדור הצעיר לא היה ארוס, ואם כן – אז עם ערביות. היצרים רוסנו, גם בגלל העבודה הקשה ומיעוט המזון. אך היה גורן, לילות-ירח וריחות השדה. שרנו הרבה, לרוב שירי מולדת וגם שירי אהבה. השירים הפופולאריים ביותר היו: "הכניסיני תחת כנפך", "עצי שיטים עומדים" (סמל הבחורים), "שם שועלים יש", ועוד. האהבה היתה טהורה, הזוגות שאהבו היו בעינינו סמל. כשעברנו ליד חלון ביתם, אמרנו מתוך יחס של כבוד: "שם פורחת האהבה."

ספונה בביתה בחורף, במושבה שאותה עזבה עד כה אולי רק לביקורים ביפו ובירושלים, וקרוב לוודאי שאפילו את הירדן והכינרת טרם ראתה – רואה אסתר בבירור את מסלול חייה לעתיד.

היא יודעת שהיא שונה ומיוחדת, וכך גם תהיה. מתעורר בה רצון לתת מבע לעצמיותה – במוסיקה, בציור, וכמובן בכתיבה. היא אינה חפצה להתחתן מוקדם, כי אם לספוג השכלה, ולחיות באופן חופשי, בשיוויון – "אשא לי איש, אקח לי חבר" – אלמלא היה כל זה כתוב בפנקס אותנטי, מתועד ונושא את שמה, היה אפשר לחשוב שזוהי תוספת מאוחרת. ואולי יש כאן הד לרעיונות החדשניים של ד"ר כהן-ברנשטיין בהרצאותיו, ולרוח המרד של "הצעירים", הנושבת במושבה ממש בתקופה זו, שבה נאלץ הרופא לעוזבה?

על פי עדותה מתברר כי בתקופה שבה טרם התעוררה בה מיניותה, כאשר "המעשה הנבזה" עדיין מעורר בה "גועל נפש", וטרם נעשה לתשוקה עזה הבאה מפנימיותה – היא לא מאשימה את האב ב"מעשה הנבזה" אלא מגנה את האם על היותה "זונה" – כלומר מקיימת יחסי-מין עם האב, ומתחרה עם הילדה על אהבתו. חרף החינוך השמרני, אסתר אינה צומחת באווירה של תמימות והסתר. כשהיתה כבת שש נולד אחיה אלעזר, וכשהיתה בת עשר – צעיר אחיה בנימין. "חצר המלכות" רוחשת הזדווגות ופיריון – פרות, סוסים, כלבים וחתולים. עולם הטבע שוקק חיים ופתוח בפניה, ורק עולמם של בני-האדם סבוך ומכאיב, מלא איסורים וסודות.

* * *

ליטמן מור

לשעבר מנהל שירות המזון במשרד הבריאות

גבינת הקוט'ג כסמל וכמותג, ותקופת הצנע

הגדרות: מנהל שירות – make the story short To – הסמל של התפקיד הוא Remedia. לאחר 10 שנים מפרישתי לגמלאות ב-1983, הוגש כתב אישום נגד ממלא התפקיד הזה בעקבות פרשת Remedia (הידועה לשימצה). "רמדיה" הפך לסמל של פיקוח כושל של משרד הבריאות, תחילה של מזון מיובא לתינוקות, ובהמשך על כל מוצרי המזון המיובאים ולימים על כל המזון המשווק בארץ – בדומה להתכנסות של המצרים בכיכר תחריר בקהיר שהפכה לסמל של ההתנגדות של העם למשטרו של הנשיא מובאראק.

גבינת קוטג', בהתאם לתקן הישראלי 115 "לגבינות רכות" היא אחת מחמשת הגבינות לפי אחוז   השומן (בדרך כלל 5%) ואחת מארבע הגבינות הרכות לפי המרקם. (למריחה או לצריכה ישירה). אין הבדל בערך התזונתי בין הגבינות הרכות, לרבות קוטג', אם הגבינה מסומנת באותו אחוז השומן.

מותג: מונח בתחום השיווק. מטרתו של המשווק לייחס למותג ערכים חיוביים, כמו איכות, יוקרה,התקבלות על ידי הצרכן. מאידך, במקרה של כישלון, המותג יקבל ערך שלילי. למשל: שיווק החלב לשתייה בבקבוקים לאחר שבזמנו הוא שווק על ידי מחלקים בפתח הדירה ממכלים פתוחים למכלים של בעלי הבית. לאחר זמן התחילו המחלבות לשווק חלב שתייה מפוסטר בבקבוקים. הדבר מנע לכאורה זיופים כגון הוספת מים. מאידך הצרכנים היו מחזירים את הבקבוקים מלוכלכים, המחלבות השאירו גופים זרים (זבובים , עכברים, ז'וקים), שהמכונות לא יכלו לשטוף אותם היטב, והמותג של חלב מפוסטר בבקבוקים קיבל ערך שלילי עד שהתחילו לשווק חלב מפוסטר בקרטונים.

כלי התקשורת מרבים לאחרונה לכתוב ולפרסם כתבות ומאמרים על הקוטג' כמותג של רמת המחירים על מצרכים ושירותים בארץ, ובהמשך גולשים למצב הכלכלי בארץ, לנושא הון ושלטון והשמיים הם הגבול.

אני לא כלכלן ובדרך כלל אני נוהג לכתוב במכתב העיתי של בן עזר על האירועים שהתרחשו מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 ועד עלייתי לארץ ב-1946. הכתבות הן בחזקת "היום לפני 70 שנה."

המקצוע שלי הוא כימאי מזון (לידיעתכם: "ניצול שואה" ופרטיזן הם לא "התחביב" שלי). מ-1947 עבדתי במקצוע בסקטור הפרטי, ועם קום המדינה עבדתי ככימאי מזון במשרד "האספקה והקיצוב" בראשותו של השר דב יוסף. דב יוסף זכור כמי שהיה המושל הצבאי של ירושלים הנצורה במלחמת השחרור ודאג לספק מזון לתושבי ירושלים, כשר הראשון שהעביר משרד ממשלתי לירושלים ובעיקר כשר הקיצוב אשר הנהיג את משטר "הצנע" בארץ בשנים 1950-1952.

מיודענו היקר "הסופר הנידח" ידידי אהוד בעל העיתון "חדשות בן עזר" הופיע לאחרונה בטלוויזיה בערוץ אחד בתוכנית של "צו האופנה", וכיד הזיכרון הטובה עליו סיפר בדייקנות על הלבוש של הגברים בכל הגילים, אשר לבשו את בגדי אתא בצבע חאקי. (בארון הבגדים שלנו נמצא זוג גרביים מצמר בצבע חאקי, גבוהות עד לברכיים, הסמל של תקופת המנדט. הגרביים הארוכות היו מיועדות גם לעונת הקיץ). הלבוש האחיד של אתא הפך לסמל של תקופת הצנע. והנה עבר במוחי הרעיון לכתוב על נושא הצנע אשר לפי הוראות השר, כעובד המשרד מ-1949, יישמתי את מדיניות המשרד הלכה למעשה.

עם קום המדינה לא היה מטבע זר – דולרים, לקנות אפילו קמח לאפיית לחם, סוכר ושמן – כדי לספק לתושבי הארץ את אבות המזון. האוניות חיכו בנמל עד שהתמורה שולמה. השר הזמין מארצות הברית כימאי מזון, ישראלי לשעבר, כיועץ. היועץ הציע להכניס אבקת חלב, שהיתה מיועדת כמזון לבעלי חיים ואשר קיבלנו אותה במתנה משלטונות ארה"ב – כמקור לאספקת חלבון מן החי, הדרוש לתזונה מאוזנת. אולם הסתבר שהלחם בישראל חייב להיות "פרווה", ואילו אבקת החלב הופכת את המזון ל"חלבי".

הממשלה החליטה לחלק את המזון ואת מוצרי המזון המעובדים בתעשייה לציבור באופן שיוויוני. לחלק בקיצוב באמצעות תלוש מזון חודשי כמות מסוימת של סוכר, שמן, ביסקוויטים.

הוטל עליי, ככימאי מזון, להכין תוכנית קיצוב לכל תושב, לסוכריות ולדברי מתיקה. עליי היה לחשב את כמות חומרי הגלם הדרושים לייצור מוצר מסוים. לא מצאתי בספרות המערבית מידע ספציפי בנושא, מה גם שמחיר הסוכר בשוק השחור היה פי 10 מהמחיר הרשמי של הממשלה. החלטתי על תוכנית קיצוב בהתאם להרגלי הצריכה באותה עת של ביסקוויטים, וופלים, ריבה וסוכריות: דרופס, טופי, ז'לי ורחת לוקום.

כתבה ראשונה זו היא הראשונה מעין פיתיון לקוראים. אם המערכת תמצא לנכון אמשיך בנושא.

אהוד: אנחנו, ילדי שנות הצנע, התלושים והנקודות, מחכים בקוצר-רוח להמשך. אגב, מכנסי החאקי הקצרים (אך לא מקופלים כסגנון תנועות-הנוער) וגרביים גבוהות, לא נולדו עם "אתא" אלא היו חלק ממדי החאקי של הצבא הבריטי, גם המשטרה, שהיו נהוגים במושבות הקיסרות כהתאמה לאקלים החם. ובגרב היה אפשר גם לתקוע בהפוך את המקטרת.

במהלך ההתפלספות שבתוכנית הנ"ל על החאקי ובגדי "אתא" – לא הדגישו די שזו היתה קודם-כל השפעת מדי הצבא הבריטי ששלט בארץ, ובמקרה או שלא במקרה זה היה גם הבד הנוח ביותר. אני עד היום לבוש בו בעיקר, אבל מתגעגע לבד החאקי הדק והבהיר של מכנסי תוצרת "אתא". היית נכנס לחנות ללא צורך בליווי האישה וקונה בלי בעייה כי הכול היה מוכר וזמין.

* * *

משה בן ברוך

"מכתב שקרי וצדקני"

במילים אלו משתמש מר יהודה דרורי ביחס למכתבי ביגליון האחרון של המכתב העיתי, בנוסף לעוד כמה פניני לשון. מפנה אני קוראי עיתון נכבד זה לתמונות הקשות לצפייה! – באתר יו טיוב: www.youtube.com/watch?v=nMtltu16pGk

כל הרואה תמונות אלו בעין לא נגועה בשנאה יתעצב עמוקות אם ניצוץ הגינות בו למראות הקשים, וחוזר ואומר, עמונה נקודת שפל קשה בתולדות המדינה הקטנה האהובה והיחידה שלנו.

בברכה,

משה בן ברוך

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אחת מחברות הפירסום הגדולות בארץ מוסרת לא לפרסום כי כל המאבק סביב הקוטג' לא היה אלא מסע פרסום מתוזמר היטב וממש גאוני של שלוש היצרניות הגדולות, תנובה, שטראוס וטרה, שפעלו כקרטל כדי לקבֵּע בתודעת הצרכנים כי הקוטג' הוא הגבינה הלאומית הנצרכת ביותר בישראל. הפרסום הענק בחינם (שרק הקמפיין למען גלעד שליט יכול להשתוות לו) – וגידול היקף המכירות של הקוטג' בעקבות הקמפיין – איפשרו למחלבות להוריד שקל אחד לערך במחיר הגביע לצרכן וזאת מבלי להפסיד אפילו שקל אחד מתימחורו, כי חסכו בהוצאות הפרסום למשך כל השנה.

* איתמר פרת כותב בגיליון "חדשות בן עזר [656]: "...ואל תקבל לפרסום כתבות שאורכן עולה על אלף מילה." ובכן, רציתי לראות אם הוא "נאה דורש וגם נאה מקיים" ומצאתי במאמרו 1,105 מילים – שהן קצת יותר! – אמנם, חריגה לא גדולה מהמיספר שהוא מציע, אבל בכל זאת חריגה! (תוספת של 10% ויותר...) – בברכה ובחיוך, רפי חתוכה.

* אנחנו חושבים שזוהי שערורייה שבלימודי האזרחות כוללים אמנם את הנרטיב של ארגון "עדאלה" אבל עדיין לא את הנרטיב הנאצי לפיו הושמדו שישה מיליון היהודים וגם לא את הנרטיב של חמאס לפיו יש להשמיד את כל היתר וגם לא את האידיאולוגיה של המוסלמים השחורים בארה"ב שמדברים על עתיד היהודים באותה מדינה.

 לא ייתכן שתלמידינו יתחנכו רק על הנרטיב הציוני-היהודי ולא יהיו חשופים לנרטיבים האחרים של מדינת כל אזרחיה ושל מדינת פלסטין-במקום-איסראיל ושל חסן נסראללה ושל אחמדיניג'אד ושל אילן פפה ושל אבי שלאים ושל המופתי חאג' אמין אל חוסייני ויוזף גבלס. אבל אולי אין לכך חשיבות כי ממילא מרבית התלמידים, בייחוד המוכשרים – יהגרו לארה"ב, וכדי לקבל שם אזרחות הם יצטרכו ללמוד את הנרטיב האמריקאי – אז למה לבלבל להם את המוח עם ציונות ואהבת מולדת וגם עם מחיר הציונות?

אגב, האם מישהו מכותבי תוכניות הלימוד באזרחות וממלמדי המקצוע קרא או שמע מימיו על ספר השיחות על מחיר הציונות "אין שאננים בציון"? הייתכן שהוא אפילו אינו ספר חובה, לפחות למורים במקצוע האזרחות?

* ראינו בטלוויזיה קטע מחזונו של הסופר אני ואפסי עוד על שגרירות ישראל בפלסטין ושגרירות פלסטין בישראל שאפשר ללכת ברגל מזו לזו בעשר דקות כי האחת תהיה בירושלים המזרחית והאחרת במערבית. ואיזו מחיאות כפיים הוא קיבל! גם הנשיא מזרח תיכון חדש מחא לו כף, וגם הפילוסוף בעל פני האישה הזקנה ברנאר אנרי-לוי. כל הבעייה, הסביר ברוב חשיבות אני ואפסי עוד, היא למצוא פשרה ולחיות בפשרה. מומלץ לו לקרוא שוב ב"הזאבים והכבשים" של עגנון כדי ללמוד פשרה עם הערבים מהי, אך מה לעשות שכמעט כל דבר מקורי שהוא אומר אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו מקורי?

* שימו לב לחלקם של היהודים והיהודיות שונאי ישראל בארגון משט התמיכה בטרור החמאסי בעזה: "שוטרי רשות הנמלים ביוון עלו הערב (שישי, 1.7.11) לסיפונה של הספינה תחריר שאמורה להשתתף במשט לעזה והחרימו את רשיונה. זאת, על אף טענת בעלי הספינה כי בידם כל האישורים הנחוצים.משתתפי המשט מנעו מהשוטרים לרדת מהסיפון עד שלמקום הגיעה סנדרה בוך, יהודיה קנדית לה שייכת בהספינה. בוך הסכימה למסור את הרשיון בתנאי שתורשה להתלוות לשוטרים. דיוויד היק, החבר בוועדת ההיגוי של המשט לעזה, אמר כי מקורות יודעי דבר אמרו לו שמדובר בהוראה מלשכת הנשיאות היוונית המסרבת לאפשר לספינות לצאת לכיוון עזה.

דוברת המשט, גרטה ברלין, אמרה היום כי שורת התקלות והחבלות בספינות המשט הביאו לדחיית יציאתו לשבוע הבא. לדבריה, "ישראל עושה ככל שביכולתה כדי למנוע מאיתנו לעזוב את הנמל. אנו מעוניינים לצאת ביום שלישי הבא ולהגיע לנקודת המפגש בים לא יאוחר מיום רביעי או חמישי. נצא לדרך עם מה שיש לנו". המשט הכולל ספינות מארה"ב, צרפת וקנדה אמור היה לצאת כבר בשבוע שעבר אך נדחה שוב ושוב בגלל בעיות מנהלתיות, ובהמשך התעכב בשל שורת חבלות שמקורן אינו ידוע והמארגנים מאשימים בהן את ישראל.

דרור פיילר, ממארגני המשט, אמר היום [1.6] לגלי צה"ל כי אין בידיו הוכחה כי הנזק נגרם בידי ישראל, אך טען כי המדינה תעשה הכל כדי לעצור את המשט לעזה. 'ראיתי את הפגיעה, וברור שהיא נעשתה באופן מתוכנן ומקצועי,' אמר, 'היחידה שיכולה להרוויח מזה היא ממשלת ישראל.'" ["הארץ" אונליין, 1.6.11].

* אז זה היה כך: החדרנית היפה והאקזוטית בת ה-32 מגיניאה פיתתה את דומיניק בן ה-62, שבדיוק יצא בחלוק לבן בלבד מחדר-האמבטיה, כרעה על ברכיה והחלה למצוץ לו את הזרג. היא זכרה היטב את כתם הזרע הקלינטוני המרשיע על השמלה של מוניקה לוינסקי, ושולחיה כנראה גם הכינו אותה לכך – וכאשר הרגישה שדומיניק הגלמוד קרוב לגמור לה בפה, שלפה את הזרג החוצה כמו שמתיזים עם קישקע בגינה – וכיוונה את זירמת הנימול לעבר חולצתה או חלוק העבודה שלה, כדי שתהיה לה דגימת דנ"א אמינה שלו, שעליה תוכל להצביע בתלונתה.

למחרת שוחחה בטלפון עם החבר שלה, האסור על עסקת סמים בבית-כלא באריזונה, היא שוחחה עימו בשפת המוצא שלה, פולאני, השיחה הוקלטה, ורק לפני ימים אחדים הצליחו להשלים את פיענוחה ("אני יודעת מה אני עושה. לאיש הזה יש הרבה כסף!") – וכך התברר שהשקרנית הפילה את דומיניק בפה ובפח גם יחד, וכנראה שירתה במלון לא רק כחדרנית אלא גם כמוכרת מזון, וקיבלה על כך תשלומים נכבדים מהאורחים המחורמנים, אולי אפילו בתיווך מישהו מהסגל, כנהוג.

גם אנחנו, מניסיוננו העשיר, סבורים שאילו היינו יוצאים גלמודים בחלוק לבן בלבד מחדר-אמבטיה במלון, וחדרנית יפה, אכזוטית וצעירה, היתה כורעת לרגלינו ומתחילה למצוץ לנו, לא היינו עומדים בניסיון אלא אם כן היינו חוששים שהיא קניבלית ורוצה לאכול לנו את הקטן!

מה עוד שמִטַעמים בריאותיים, מציצת זרגים נימולים מסוכנת פחות לאישה.

* אגנה וגנר: עזוב, אהוד, עזוב! אתה עם הנימוקים השובינסטיים הגבריים הימניים שלך! הלא דומיניק, היהודי הלבן הנהנתן – הוא פשוט התנפל על החדרנית הגיניאית קשת היום ואנס אותה בפה מלא! – לגרדום! לגרדום צריך להוליך אותו! – ועוד קודם לכן לחתוך לו את הזין והביצים ולתלות על מוט, כמו ב"ז'רמינל"! – ואתה, שמוק שכמוך, ניסית כבר בהתחלה לשתול במכתב העיתי רמזים מפלילים כלפי החדרנית, רמזים נבזיים שמזכים את הגבר!

* אהוד: גברת אגנה, אני מבקש ממך להפסיק לשלוח לי שוב ושוב אי-מיילים עם השיר: "הצופים / הפּוֹצים / מן התחת הם יוצאים!"

* אנחנו משתתפים בצערם העמוק של עמירה הס, מערכת "הארץ" וכל הישראלים הטובים המתרעמים על כך שהמשט לפריצת המצור הנאצי על עזה טורפד וכנראה עומד להתבטל. בשנאת ישראל תנוחמו.

* סבורים היינו שהסופרים הישראליים, הרגישים לכל דבר עוולה, חלקם גם קשישים וזקוקים לעזרה, ישמיעו קולם על העוול שנעשה לנתן וולך. והנה – שתיקה. סופרים ישראליים חכמים אינם תומכים במי שהפרקליטות והתקשורת זורקים אותו לכלבים!

* בחתונה המפוארת של הנסיכה החדשה של מונקו לא הצלחנו להבדיל בצילומים בין אביה לבעלה. שניהם נראו לנו אותו דבר.

* שמואל שי סיפר בתוכניתו האחרונה "שי לשבת" בבוקר ב"קול ישראל" על אמריקאי מסכן שחלה ולא היה לו כסף לרופא. מה עשה? נכנס לא מזויין לבנק והכריז: "זה שוד! אני דורש דולר אחד!" והתיישב בכיסא. "לְמה אתה מחכה?" שאלו אותו. "למשטרה שתבוא להכניס אותי לבית הסוהר, שם כבר יטפל בי רופא!"

ברוח זו אנחנו ממליצים למשטרה לחזור ולכלוא את ארבעת השוטרים מנהריה, שעשו דין לעצמם בפעולת תגמול נגד הפושעים שאיימו עליהם – וזאת בהנחה כי בישראל, בכלא, חייהם יהיו בטוחים יותר מפני פעולת נקם קטלנית של העולם התחתון, עולם הפשע המאפיוזי – שכבר ירה וניסה לרצוח אחד מהם, את השוטר אלדד חדד.

* מחוץ לחדר הניתוח שהו בני משפחה וחברים מודאגים. אימו של אלדד חדד, שאחיו זוהר חדד נורה גם הוא לפני כמה חודשים, היתה נסערת מאוד ומיררה: "מספיק זה מספיק, אלדד קיבל וזוהר קיבל, זה יותר מדי." אחד מבני משפחתו של חדד ששהה לידו בחדר הניתוח אמר כי: "אין ספק שהאירוע הזה אומר שעבריינים ניצחו והמשטרה כשלה." בן המשפחה הוסיף כי בטרם הורדם אמר לו אלדד כי "אם היה לי אקדח הייתי מגיב, אבל אין לי אקדח מאז ההרשעה."

יוסי לוי אחד השוטרים הנוקמים, אמר בשיחה ל"הארץ": "אנחנו בהלם ומנסים לעכל את מה שקרה. אנחנו מאוד כועסים על המשטרה. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שנלך להלוויות של שוטרים כשהעבריינים חוגגים." לוי הוסיף כי "המסר שלנו לכל הגורמים הרלוונטיים הוא שיקבלו החלטה אמיצה ויחזירו אותנו לשירות בשורות המשטרה, שייתנו לנו גיבוי, ויעבירו מסר לציבור שנותנים גיבוי לשוטרים." [הארץ" אונליין, 2.7].

* אנחנו מבקשים לשמוע לפחות יממה אחת חדשות מבלי שיצטטו בהן מה אמר נועם שליט על רה"מ שלנו! וללכת פעם אחת ברחוב מבלי שמאות מודעות גלעד שליט יודבקו באופן פיראטי בכל מקום. מאיפה בזבוז הכסף הזה? תארו לעצמכם שגם אנחנו יודעים שגלעד בשבי, לא צריך להזכיר לנו, אבל אנחנו סומכים על שיקוליהם של האנשים המופקדים על הנושא, ואיננו רוצים ללבות היסטריה שעוזרת לחמאס וגם עוזרת לישראלים רודפי פרסום להגיע לכותרות.

* * *

קישור לסרטו המדהים של חיים הכט על התעשיין היהודי

ד"ר פליקס זנדמן מייסד "וישיי"

נמשך כשעה ומרתק כל רגע

http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-b11668d673e8031006.htm

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,232 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,041 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. בצירוף המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". גם מי שכבר קיבל את שלום יכול לבקש משלוח נוסף עם המבוא.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל