גיליון מס' 658

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה בתמוז תשע"א, 7 ביולי 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יואל נץ: ערגה לפלשתינה מפיו של המשורר מיכאיל לרמונטוב. // מ.י. לרמונטוב: פֹּארָה מִפָּלֶשְׂתִּינָה. // יוסף דוריאל: איך מאלפים עיתונאים להשמצת ישראל. // יוסי גמזו: חוּש ההוּמוֹר של השׂטן (סיפור). // אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון ומקרה הנאד [בעקבות פרק מתוך היומן, אוגוסט 1966]. // זר ברכות לאביהו מדינה. // יהודה דרורי:  1. ישראל והאופציה הגרעינית. 2. מה זו הסתה דתית? // איליה בר זאב: רוּחַ קדים. // יוסי אמיתי: תרבות ההתנצחות ותרבות ההידברות, לזיכרו של לובה אליאב [ציטוט]. // שלמה אראל: בכיבוש הים ננוחם. // יוסי אחימאיר: עוד על רצח ארלוזורוב ו"אלטלנה". // תקוה וינשטוק: הראובנים. // אסתר ראב: אֲנִי תַּחַת הָאָטָד. // יצחק אוורבוך אורפז: מתוך "נגיעות". // דסקל שלומי: "יום הנכבה הישראלי" מול "יום הנכבה הפלסטיני" [ציטוט]. // ערן כהן: לבדוק היטב את העובדות. // עמי עתיר: על 777 קורבנות ה"סטרומה" בים השחור. // י"ז: על טיפשותה של ראש האופוזיציה שלנו. // משה ברק: נחושתן – האומנם מיתוס מִדְייני? // נעמי שוט: מדוע יש בטקסטים של המכתב העיתי כל כך הרבה שגיאות כתיב? // ריקה ברקוביץ: להזין את מוחם המעוות של הפדופילים. // אורי הייטנר: ניצחון המדינאות. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 7. בידי מי יפול בית-המרקחת של המושבה? // מלכה נתנזון: כמגע גוף בגוף. // אלכס לכיש: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? // משה גרנות: עיון בשיר אחד מתוך ספר שיריה של יערה בן-דוד "סוס טרויאני מבטן התודעה". // ורדה צ'צ'יק: "רומיאו ויוליה" ב"הקאמרי". // עמוס כרמל: מבצע אנטבה – חבורת הנערים. // מקורות הש"י.

* * *

יואל נץ

ערגה לפלשתינה מפיו של המשורר

מיכאיל לרמונטוב

אל המשורר הרוסי מ. לרמונטוב התוודעו קוראי חב"ע ב"שיר ערש של קוזקים" בגיליון מס' 329 (אפשר לדפדף ולמצוא ב-http://benezer.notlong.com). השיר הפאתטי "פֹארה מפלשתינה" אינו נמנה, אולי, על פסגת השירה הרוסית; עם זאת, מאלפת, לעניות דעתי, "פלשתינה" כנשוא ליצירתו, וראוי לתשומת לב מיוחדת איזכורם של הרי הלבנון, שמצויים כביכול בתחומה של פלשתינה, אליבא לתודעת בני דורו של המשורר.

מ.י. לרמונטוב

פֹּארָה מִפָּלֶשְׂתִּינָה

תרגום לעברית: יואל נץ

ייעוץ לשוני: מאיר צמח

אִמְרִי, פֹּארָה מִפָּלֶשְׂתִּינָה –

הֵיכָן דִּקְלֵךְ גָּדַל, זָהַר?

אֵי חֶמְדָּתֵךְ לֵבָב הִרְנִינָה?

הַאִם בַּגַּיְא, הַאִם בָּהָר?

קַרְנֵי חַמָּה הֲנָהֲרוּ לָךְ

מִן הַיַּרְדֵּן בִּשְׁעַת רָצוֹן,

אוֹ רָעֲשָׁה בַּלַּיְלָה רוּחַ

בָּךְ, בְּהָרֵי הַלְּבָנוֹן?

הֲשׁוֹרְרוּ זִמְרָה קְדוּמָה, אִם

תְּפִלָּה הָיוּ מְמַלְּלִים

הַדַּלְפוֹנִים בִּירוּשָׁלַיִם,

עֵת שֶׁשָּׁזְרוּ אֶת הֶעָלִים?  

הַחַי עוֹדֶנּוּ זֶה הַדֶּקֶל,

וּלְעֵת אֲשֶׁר תִּיקֹד חַמָּה,

קוֹרֵא לָפוּשׁ אֶצְלוֹ בַּחֵיק, אֶל

נַוָּד הַבָּא מִן הַשְּׁמָמָה?

מִן הַפְּרִידָה הָעֲגוּמָה, אַט,

שֶׁמָּא כְּמוֹתֵךְ גִּזְעוֹ קָמַשׁ,   

הִצְהִיב, קָרַס עַל אֲדָמָה, עַד

שֶׁלְּאָבָק אָפֹר נִכְתַּשׁ?

אִמְרִי נָא: מִי יְרֵא שָׁמַיִם

אִתָּךְ נָדַד וּבָא הֲלוֹם?

הַעוֹד עִקְּבֵי דְּמָעוֹת עָלַיךְ,

בָּהֶן הִרְוָה אוֹתָךְ בְּחֹם?

אוּלַי אִישׁ צְבָא הָאֵל, מוֹשִׁיעַ,

אֶת שֵׁם קָדְשוֹ עַל נֵס הֵרִים?

וְהוּא טָהוֹר כְּזֹךְ רָקִיעַ

בִּפְנֵי אָדָם וֶאֱלֹהִים?

סְמוּכָה, בְּרָז חַסְדֵי שָׁמַיִם,

אֵצֶל צַלְמִית עוֹטָה זָהָב –

הִנָּךְ, פֹּארַת יְרוּשָׁלַיִם –

בְּבֵית מִקְדָּשׁ שׁוֹמֶרֶת סַף.

דִּמְדּוּם שָׁקוּף, לַמְפַּד נוֹגֵהַּ

עַל גְּלוֹסְקָמָה וּצְלָב סוֹכֵך;

וְהַיְקוּם שָׁלֵו, רוֹגֵעַ  

נָח מֵעָלַיִךְ וּסְבִיבֵךְ.

1837

* * *

יוסף דוריאל

איך מאלפים עיתונאים להשמצת ישראל

לאחר ההשתמטות המתמשכת של ישראל מלהחזיר מלחמה למסע ההסתה העולמי, הולך זה ומנצח, עד כדי סיכון לגיטימיות הקיום של המדינה. הצונאמי האמיתי הצובר כיום כוח נגדנו הוא של הצפה ימית ואווירית של פרובוקאטורים מקצועיים בחיפוי של אידיוטים שימושיים בשם "פעילי שלום", שיביאו את השנאה לישראל וליהודים לרמה ולהיקף עולמי מסוכנים.

באוקטובר 2000 צילם עיתונאי איטלקי את הלינץ' שביצעו שוטרי הרש"פ והאספסוף שלהם בשני חיילי צה"ל ברמאללה, ושלח את ה"סקופ" המצמרר לעיתונו. בעולם התקשורת נחשב דבר כזה להישג, שמביא כבוד לעיתונאי, אך במציאות שלנו נפל עליו פחד מוות מהמרצחים, הוא ברח מהארץ, ויחד עם עיתונו פרסם התנצלויות מתרפסות בפניהם.

זהו הפחד שבעזרתו מאלפים הערבים את העיתונות לשרת אותם, וחטיפת עיתונאים לשם אילופם היא תופעה מקובלת במקומותינו – להוציא את ישראל. כאן, הצוות שבישל והפיץ את עלילת הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה" זוכה לגיבוי וכיבודים, כמקובל לגבי כל מי שמשחיר את פני ישראל ברבים. במשך 10 שנים ראינו איך עיתונאים מתיישרים עם רצונות המרצחים הערבים כדי לפעול בביטחון בקרב האספסוף שלהם ואף לזכות בכיבודים. את הדוגמה האחרונה ראינו בתקיפה המינית הפראית של עיתונאית טלוויזיה בכיכר ההפגנות בקהיר, ששידרה משם ברצף אך ברגע שהותקפה בצורה גועלית על ידי האספסוף – פתאום "נגמרה הבטרייה" של הצלם, והתמונות המפלילות לא שודרו לשום מקום. הצלם ידע בדיוק איך לשרוד בחברה הזו, וכך למדו גם הקולגות שלו, השמחים לשדר "מעשי זוועה" של צה"ל אך שום מעשה מביש של הערבים.

בצד המקל פועל גם הגזר והעיתונאים למדו איך להשיג אותו. התחילו בשיטה זו הבולשביקים של רוסיה, והמשיכו אחריהם הנאצים של גרמניה בניצוחו של גבלס, כשכל צד קוצר הצלחות בציבור בו הוא מצליח לשטות. ז'בוטינסקי, שהיה מודע לכוחה של תעמולה, כתב – עוד לפני שאני נולדתי – שכדי לחסום את ההסתה נגד יהודים צריך להוכיח לעולם שהסתה לשנאת יהודים היא עסק לא משתלם. לא יכולנו לעשות את זה אז – כעם מפוזר ונרדף – אך יכולים לעשות את זה עכשיו, כעם עם כלים של מדינה ריבונית, אם רק יידעו קברניטינו איך להפעיל אותם.

איך לא להפעיל כלים אלה ראינו בתגובה של סגן שר החוץ לסרט עלילת הדם שהופץ נגד היהודים בטורקיה: במקום פעולה ישירה נגד יוצרי ומפיצי הסרט, הוזמן שגריר טורקיה לפגישה בה הושיבו אותו על כיסא נמוך יותר מזה של המזמין: העלבת הדיפלומט כעונש. דבר דומה קרה עם התגובה לעלילת הדם השוודית, לפיה היהודים רוצחים ערבים כדי לסחור באברי הגוף שלהם. כך הופכים אובייקט לסיכול נקודתי למשבר עקר ביחסים בין מדינות.

לא הייתי מתיימר להשיא בעניין זה המלצות לדרכי פעולה, אלמלא התנסיתי אישית בהדיפת צונאמי תעמולתי שהתפתח נגדנו באמריקה אחרי טבח סברה ושתילה ב-1982. בספרי "ללמוד מהחיים" גיליתי איך עשינו את זה אז, מבלי שבארץ ידעו על כך. כיום, המצב יותר מורכב, ובמיוחד – כשבאירופה, האמורה להתבייש משיתוף הפעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים, שמחים לכל הזדמנות בה ניתן להדביק לישראל את התואר "נאצים", קרי – "כשיש לכם כוח אתם לא יותר טובים מהגרמנים."

אחד מראשי הציונות אמר פעם – העם היהודי הוא עם חכם, רק חבל שאין לו שכל. נזכרתי בו כשראיתי את סרטון ההסברה הישראלי המבוים, בו מופיע הומוסקסואל בדוי בשם "מארק", המספר שנדחה מהשתתפות ב"משט" בגלל נטיותיו המיניות.

זה מה שאמור למנוע את המשט הבא ומטס המתפרעים ממנו הזהרתי בכתבות קודמות!? – מישהו הזדעזע אצלנו מאזהרתו של מנהל לשכת העיתונות הממשלתית – שעיתונאים שישתתפו ב"משט" יגורשו מהארץ ל-10 שנים, ומיהר לבטל אותה. מה שצריך להודיע זה – שכל מי שישתתף בהצגה שנועדה להסית נגד ישראל, כגון בצעקות "פרי פרי פלסטיין!" (קרי – תילחמו בישראל "הכובשת") יועמד לדין וייענש כממשיך דרכם של הנאצים.

וכדי שהמשפטפטנים של מערכת הצדק המעוותת שלנו לא ינטרלו איום זה, חייבת הכנסת להעביר חוק ברור נגד הסתה. הנוסח המפורט של החוק נמצא בידי קבוצת ח"כים שאם יזכו לשיתוף פעולה מיתר חבריהם – ישיגו את מה שממשלות ישראל הזניחו במשך 63 שנות קיום המדינה. וכדי שאזהרה זו תיקלט כרצינית – יועמדו מיד לדין מבשלי ומפיצי עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה," הנמצאים בהישג ידינו וברוב חוצפתם ממשיכים לטעון שהרגנו את הילד. משפטים ועונשים של מחרחרי מלחמה המתחפשים ל"פעילי שלום" ישימו קץ לחוצפת הצבועים המסיתים. כך נהפוך את ההסתה האנטי-יהודית לעסק לא משתלם.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים", המנתח אירועים היסטוריים שעבר אישית ומציע אסטרטגיה אלטרנטיבית לזו שכשלה עד היום.

* * *

יוסי גמזו

חוּש ההוּמוֹר של השׂטן

סיפור

ידעתי את שמו וידעתי שהוּא מבוּקש. ידעתי שהוּא עוד יגיע רחוק (בּעיקר רחוק מכּל דבר שפוּי, חוּקי, נורמאלי). וידעתי דברים על חייו הכּמוּסים שחששתי לדעת יותר, אבל לא העליתי על קְצֵה דעתי את סופם הקרוב, הפאטאלי. זה היה לאחר אותו לינץ' מִפלצתי שערכוּ בּנֵי עמי בּרמאללה, בּשני חיילים שתעוּ בּרִכבּם ונפלוּ לזרועות ההמון. הדם, שצִבְעוֹ הוּא אחד בּלי הבדל בּין יצחק לישמעאל וּבין שָאהִיד לחייל צה"ל, הוּקַז אז בּשפע מבעית, אינפלאציוני, מִשְּנֵי העמים כּאחד.

היה לנוּ לגמור איזה סיוּד בִּרחוב לווינסקי. יום חמישי מסיימים את הג'וֹבּ וּמחר כּבר חוזרים אל הכּפר. כּפרנוּ מצוּי לא הרחק מִקלקיליה, קלקיליה קרובה לכפר-סבּא. זה המילכּוּד, שלהם ושלנוּ – אותו צירוף מוּפרך: קרוב-רחוק, רחוק-קרוב. אבל עַבְּדוּ (מוּסווה תחת שֵם יהוּדי כּמו "עובדיה") טיפטף לי בָּאוזן: "איפה חוזרים, יא דָאוּד? יש שָם סֶגֶר. אנחנו תקוּעים כּמו בּכלוּב."

"מִנַּיִן לךָ?"

הוא ויתר על תשוּבה בּעל-פּה וּבִמקום זה הִצבּיע, חד וחלק, על כּותרת גדולה בּעברית, בָּעיתון שלהם.

ואז, רק אז נזכּרתי שכמעט חמש שעות כּבר לא שמענוּ רדיוֹ, לא אַל-קוּדְס ולא את עזה. יש לי טראנזיסטור קטן ונייד שקניתי בּדיזנגוף סֶנטֶר. רק מה, נגמרוּ הבָּטֶריוֹת ולא הִתפּניתי לקנות חדשות. אבל עַבְּדוּ ניגש אל הסוּפֶּר מִמּוּל לקנות לחם ושני קוֹקה קוֹלה, כּך שהִספִּיק גם, השֶּבַח לְאַללָה, לקנות את אותו העיתון. בָּעיתון נֶאֱמַר שהסֶגֶר על כּל ישובי הגדה וגוּש עזה (לא שלהם, כּמוּבן, רק שלנוּ) מתחיל בּדיוּק בּאחת. הצצתי איפוא בָּשעון ונוֹכחתי שזהוּ, כּבר שתיים ורבע. שום סיכּויים שנשוּב עוד היום לקלקיליה חיים ושלמים. זה המילכּוּד שממנוּ פּחדנוּ מאז מהוּמוֹת הר-הבּית, מאז שהתחלנוּ עובדים בְּסִיּוּד: שפּתאום נִשָּאֵר כּאן. תקוּעים...

מה יעשׂה אִם כּך זר, ערבי, שנלכּד בּין צבתות אותו סֶגֶר בּלב תל-אביב הנוכרית, היָאהוּדִית, טרוּפת הכְּסֶנוֹפוֹבְּיָה, האימה, החשדנוּת? הרי אי-ידיעת גזירותיו של החוֹק לא פּטרה עוד שוּם אַהְבַּל מעונש. וכל ערבי, לאחר אותו לינץ' ברמאללה, דמו בּראשו.

ההיא, גִיבֶרֶת כּ"ץ, שֶאֶת בּיתה עכשיו סיידנוּ, יצאה מן המִטבּח, כּתמי שוּמן על סינרה. "תגמרוּ, אדון עובדיה, עוד היום?" חקרה, מוּדאגת. היה לה בּרוּר שאנחנוּ עיראקים. עיראקים בּני-עמהּ, מאור-עקיבא, לא בּגדאד.

עַבְּדוּ הרגיע אותה: "כּמוּבן." וחיכּה שתשוּב לה בּשקט, כּמו איזה בּוּמֶרַאנג עף, לַמִטבּח שמִּמנוּ יצאה רק עכשיו. כּשעשׂתה זאת סופסוף ויצאה מִטווח-אוזן ניגש ואמר לי בּלחש: "קח את הוֶסְפָּה ורוּץ להמשיך בַּסִּיּוּד אצל חַיֶיק. מיד!"

עשׂיתי כּדבריו, הוּא הבּוגר יותר בּין שנינו והוּא גם ה"רָאִיס", הסמכוּתי כּמו שאומרים. מַבְהִין כּגנב הִתְחָפַפְתִּי החוּצה, סוגר בּחשאי את הדלת. עד שהגעתי, נושף כּמַפּוּחַ, למַטָּה, בּחֲדַר-המדרגות, אל החצר.

ורק בּרגע זה, תוך דהירה על הקַּטְנוֹעַ עִם שני דליים של סיד ומִברשות מטפטפות, התחלתי לתפּוֹס מה הִבזיק בּמוחו מְאַלְתֵּר-ה"קוֹמְבִּינוֹת" של עַבְּדוּ: עד שהסֶגֶר נמשך בַּשטחים יש לחַיֶיק מחסן. שָם נִישַן...

חַיֶיק, סוּלְטַאנָה חַיֶיק, היא היסטוריה עיראקית על שתיים. לא מִתְחַזָּה כּמוֹנוּ אלא אַסְלִית, על אמת. התחלנוּ אצלה בְּסִיּוּד ועזבנוּ בּאמצע, לזאת בּלווינסקי. כּכה תופסים הזמנות חדשות עוד לפני שיצוּץ קוֹנקוּרֶנט. מרגע שהג'וֹבּ מוּתְחָל והאַדוַאנְס שוּלַם כּבר, נתוּן הקליינט בּידינוּ לשבט או חסד (לָרוב – לָראשון). כּמו קרפּיוֹן לוהט בַּמִסעדה של אַבּוּ-כְּרִיסְטוֹ. בּעַכּוֹ. על מחבת מוּרתחת שֶמֶן של טיגוּן. חַיֶיק אם כּן היא זְקֵנָה שבֵּיתָהּ הישן, בִּרחוב יֶפֶת בּיָפוֹ, שרוּי בּין סִיּוּד לסִיּוּט, בּין תחילת בֶּדֶק-בּית לְסוף בּאלאגאן. אילוּ גמרנוּ אצלה כּבר שִלשום לא היינוּ זוכים בּלווינסקי. מי שעושה עסקים בּלי דַאוִּינִים מתחיל בּפשיטת-רגל וגומר בּפשיטת-יד.

הֶחנֵיתי את הוֶספָּה בּחצר שלה, בּשקט. פִּשְפַּש-הגדר החלוּד קצת חרק כשנכנסתי אך מה לעשׂות? כּכה או כּכה סוֹפָהּ לגלות אותי ("מה זה, לאן נעלמתם?") וככה או ככה הרי אצטרך לשַקֵּר לה ("קריאת מילוּאים"). אבל אף שעדיין מוּשְעָן הסוּלם שלה, כּמו בשעה שעזבנוּ, קצת על העוקם וקצת מְרוּבָּב כִּתמי סיד, על הקיר בַּסאלון – אין היא שואלת דבר רק "תִּשתֶּה כּוס קפה?" וּמיד גם מוזגת. כּך שמוּסַר-הכּליות שלי לא רק שלא נעלם, גם גוֹבֵר...

היא מזכּירה לי, נגד רצוני, את סבתא הוּדָא: אותם הקמטים מִסביב לעיניים, אותו החיוּך העצוּב. כשהתחלנו לסייד אצלה, בּיום שלישי בַּבּוקר, פּינתה בּעצמה, כּמו איננה סומכת עלינוּ, כּל חפץ לחוּד. רק את ההם, הכְּבֵדִים, הסַפָּה, המִזנון, עוד היזזנוּ לה שנינוּ: עַבְּדוּ משׂמאל ואני מימין, ועיניה עוקבות ונוקבות. אבל איך שניגשתי, אני לבדי, לְפַנּוֹת לה מִמדף מוּברג לַקיר איזה גביע (גביע של ספּורט, מצוּחצח כּמו כּיפת-הזהב המתנוצצת שעל ראש מִסגד עוֹמָאר) נזפה בּי בּתוקף: "אֶת זה תשאיר לי!" ונטלה את הגביע כּמו היה זה תשמיש-קודש. רגע נשארתי המוּם בִּמקומי: מהיכן יש לה מרץ כּזה? אבל היא, לאחר שטמנה את אוצר עַלִי בַּאבָּא הזה בִּמְקוֹם-סֵתֶר, הֵסירה מֵעַל אותו קיר שתי תמוּנות בּמסגרת, של שני צעירים. שני פּרצוּפי-הפָּנִים שֶבִּשְתֵּי התמוּנות (זאת הספּקתי לראות עוד) אף שֶדָּמוּ זה לזה לא בִּמעט, לא היוּ של אותו זְבּוּן עצמו. אבל שתי הדמעות שהִגיחוּ פּתאום, בּוֹ-זמנית, מעיני סבתא חַיֶיק, היוּ בּהחלט של אותה האִשה, וּמִכּאן – של אותו הכְּאֵב.

עַבְּדוּ היה אותו רגע בַּחוּץ, בּחצר (בּוחש סיד, מוסיף מים). כּכה ששנינוּ נשארנוּ לבד, גם בַּחדר וגם בַּשתיקה. כּשהבינה שכּלוּם לא הבנתי אמרה: "זה שלו, של רוֹנֵן, מֵהַטֶנִיס... כּבר חודשיים מאז הפּיגוּע. רונן הוא הנכד שלי, או היה..."

חששתי לשאול מה שדווקא רציתי נורא, ושתקתי כּמו טוּמטוּם. בַּחוּץ היה עַבְּדוּ בּוחש את הסיד שיֵּצֵא לו דליל, בלי גוּשִים. אבל חַיֶיק שתקה ושתקתי אני ושתקוּ הקירות הלחים שבַּחדר. איש לא בּחש את השֶקֶט בּינינוּ. סמיך. עִם גוּשים של מחנק. פּעם קראתי בּאיזה מקום על אחד, איש-קוֹמַאנדוֹ יפּאני, שנשאר בּלב אי, כּל השאר נהרגוּ, בּלי לתפּוס שנגמרה המלחמה העולמית. רק שהוּא – לא ידע, ואנחנוּ יודעים. יודעים שיש שם סֶגֶר וּתקוּעים בעיר עוינת. אילוּ ידעה הזקֵנָה הזאת, חַיֶיק, ששנינוּ ערבים, היתה הולכת להלשין?

"מאיפה אתם?" היקשתה לי, "עיראקים כּמוני או כּך רק נִדמֶה לי."

זה היה קצת חשוּד בעינַי כּי אצלנו מִבטא פאלאסטיני מוּבהק. כּל דובר-ערבית (והחַיֶיק הזאת לא עשׂוּ אותה כּכה, בּאצבּע) מבחין בּין מִבטא מקומי לעיראקי, אז מה היא עוֹשָׂה את עצמה... או אוּלי היא בּעצם כּל-כּך ממזרתא שעובדת עלַי בָּעיניים? אוּלי היא יודעת מאיפה אנחנוּ ורק מטמינה לנוּ פּח? צילצוּל אחד שלה לַמִשטרה, פּיקוּד-העורף, מחלקת רישיונות-העבודה או קְצִין-העיר – וּכבר הזִינְזַאנָה, כּלומר הניידת, עִם אור מהבהב וסִירֶנָה, עוצרת מוּל בּיתה בִּסְפִּיד אַלִּים, אַחוּל מַאנְיוּקִי, וּשנינוּ, כּמו דגים בָּרֶשֶת, יאללה – לַצינוק...

עשׂיתי חושבים ואמרתי לה דוּגְרִי, זתוֹמֶרֶת: ישר בָּעיניים (גם המבּט התמים של הכֶּבֶשׂ וגם התַחְמָנוּת המזרחית של השוּעל): "בֶּטַח עיראקים, עיראקים מאוד. רק לא אוריגינאל, כּמו בּתרוּפוֹת, כּי אםgeneric ." ותיכף בּיארתי: "נולדנוּ כּבר כּאן. אבל מה, ההורים מִבּגדאד..."

"בַּדור השני המִבטא מתנדף כּמו ריחות של סִיּוּד," אמרה חַיֶיק. ויָרְתָה בּי איזה רֶשֶף נַכְלוּלִי משתי עיניה. אבל מה, אולי מרוב שקרים אני חשדן מִדַּי. כּי צריך להבין איך מרגיש מִתְחַזֶּה:

כּמו אסיר בּטחוני שבּורח. כּמו שְלַל קרני-לייזר סורקות אותו אלף עיניים, כּמו חפץ חשוּד. הרי אִם המִבטא שלו תיכף מסגיר שהוּא עַרְס שֶכְּפָרוֹ מוּל קלקיליה, זה כּמו פלסטיני מִנַאבּלוּס או עזה, או גַיִס חמישי עם אזרחוּת של אִישְׂרָאִיל. שקרן ערבי הוא פּצצה מתקתקת, כּזאת שמתוּכנֶתֶת לפיגוּע-התאבּדוּת. כּלוּם לא מפחיד אותו, בּטח לא מוות, המוות רק מושיב אותו על תֶּקֶן של שָאהִיד. אִם, למשל, יִתְפַלֵּחַ פּתאום לקַנְיוֹן, עִם מיטען, מי ירגיש בּו? אִם הוא חוגר חגורה אוֹרְטוֹפֶּדִית של שַיְבּוֹת וּברגים וחומר-נפץ, מי יֵדַע? מי שוודאי לא יָדַע, לא שיער כּלל, הייתי אני, הנאיבי. כּלוּם עַבְּדוּ ידע? כּלוּם ניצוץ מטורף, קאמיקאזי, הוּצַת בּו כּבר אז?

זאת, הזקֵנָה, שקראה בּי ממש כּמו בּסֵפֶר (או שָׂמָה לי אַמבּוּש) לא הסתפּקה בּאותו מבּט-רֶנְטְגֶן שלה והוסיפה לחקור. בּן כּמה אני והיכן אני גר וּמתי השתחררתי מצה"ל? כּמו מכונת-האמת בּמִשטֶרֶת כּפר-סבּא רק בּלי חִירְפוּנִים.

עניתי על הכּל אבל בּ-easy, שְווֹיֶה-שְווֹיֶה. יד על מִברשת ויד על הדלי והפֶּה מחרתֵּת בִּצרורות. עד שעַבְּדוּ נכנס עם הסיד החדש כבר עשׂתה עלי זאת דִיסֶרְטַאצְיָה: שגמרתי סיירת "גולני", ששמי דוּדוּ פַרְחִי, שאין לי בּגרוּת. עַבְּדוּ תרם לה קצת ערך מוּסף: הוא אחי הגדול, שמו עוֹבַדְיָה. נשׂוּי, אב לשניים וגר לְיָדֵנוּ, על גבוּל רמת-גן וּבני-בּרק. יכול היה בּה-בּמידה לשקר לה ששנינו גרים בּלווינסקי. גם שם כּבר סִיידנוּ. גם שם הִתְחַזֵּינוּ. שקרים זה בַּמקצוע, כּמו הטיח, כּמו הסיד.

והחַיֶיק הזאת, כּמו חרדון גֶרִיאַטְרִי, זוקפת ראשה, מהנהנת. לא שבאמת מאמינה לנוּ חלילה, רק שלא מַרְאָה אִם עוד חושדת או כּבר לא... כּי אם משהוּ כֵּן משוּתף, בּהחלט משוּתף, לַיָאהוּד וגם לנוּ – זה השקר המוּסכּם הזה, הדוּ-סיטרי בּינינוּ: שדוּ-שִׂיחַ מְגַלֶּה דברים בִּמקום שהוּא מסתיר. מי שֶבְּסֶגֶר זה לא רק אנחנוּ. גם הם. לא פּחות מֵאִתָּנוּ. על הסֶגֶר הזה לא אומרים בַּתקשורת שוּם כּלוּם אך הוּא כּאן, כּל הזמן. כּמו גאז מסוּכּן וּמרעיל ששוּם איש לא רואה אך כּוּלם נחנקים בּו. כּמו פּתיל-חבּלה שמתוּח בּינם וּבינינוּ, ממתין לגפרוּר. מי שמַשְלֶה את עצמו שסוֹהֵר הוא חופשי ואסיר הוא בְּכֶלֶא, ישאל את עצמו כּמה זמן בּכל יום מרוּתק הסוֹהֵר לָאסיר...

אז זהוּ, גמרנוּ שִכבה ראשונה בַּסאלוֹן, בַּחדרים, בַּשירוּתים וּבאמבּטיה. חיכּינו שזה יתייבּש והמשכנוּ בַּהוֹל, לנצל את הזמן. היא הִזעִיקה אוֹתנוּ פּתאום לַמִטבּח ואמרה: "ועכשיו צהריים." לא התווכּחנוּ, חכם לְעולם לא ידחה ארוּחה בּחינם.

"חושבים שתהיה מלחמה?" שאלה, "עכשיו, אחרי הלינץ' של הבּרבּרים מרמאללה. יש מטוּמטם שחושב עוד שיש לנוּ פַּארטנֶר, בּן-בּרית לשלום?"

 לא הוצאנוּ אף הגה, עינינו תקוּעוֹת בַּצלחת, קורעים את הפִּיתָה. פּיתה עיראקית, שקוּפה כּמו נייר פֶּרְגָמֶנְט, כּמו השקר עצמו. "בּ-73 נהרג לי הבּן," בּיארה, "בְּ-90 זה הנֶּכֶד." היא העיפה מבּט לַמִזנון שבַּהוֹל, שעליו נשענוּ התמוּנוֹת. "סַאמִי הלך בּמלחמת-כּיפּוּר. בּסינַי. בּאותה חווה סינית." היא הִקפּיצה מבּט מִניצנוּץ התמוּנוֹת לַגביע ההוא, שֶמִּמּוּל. "רוֹנֵן זה הבּן של הבּת שלי, סִימָה," הוסיפה, וּכמו לא אלינו. "נסע כּל שבוע לאימק"א, לטֶנִיס. נדקר בּתחנה המרכּזית, מאיש חמ"ס."      

"וּמה עִם הילד ההוא שֶיָּרוּ בּו בּצומת נצרים, בּ-C.N.A, מוּחמד דוּרָא? מה עִם מאות הרוּגיו של הצד השני?" התפּרצתי פּתאום.

עַבְּדוּ לעס את הפּיתה שלו וטִיוֵחַ לי, מִתחת לַשולחן, בּעיטת-עונש. למי שמִתְחַזֶּה, בּעיר עברית, בִּזמן הסֶגֶר, להיות מה שהוּא לא, אין שום מנדאט לִפלוט שטוּיוֹת.

אבל חַיֶיק עשׂתה את עצמה כּמו איננה רוֹאָה (ראתה וַּאַבּוּהַ). "מי ששולח קטינים להרוג – אחראי למותם," הִתרתחה.

אלה פּליטים," לא עצרתי בּי כּוח לשתוק, "הם גוֹרשוּ מן הבּית."

עַבְּדוּ שתק כּמו מִקודם ושוּב, בּלי מילה החטיף לי "גוֹל" בּריא מִתחת לַשוּלחן.

"יש יהוּדים שגירשוּ גם אותם מִבּיתם," אמרה חַיֶיק בְּכַּאסַאח, "איש לא זוכר שגם אֵלֶּה פּליטים ואחת מהם כּאן, לִפניכם..." ומיד גם סיפּרה איך בּבַּצְרָה, עירהּ, בּאותו אביב-דמים נורא, מאי 47', הוּכּוּ יהוּדים בִּפראוּת על לא עוול, כּולל אביה ג'וֹרְג' וּבעלהּ שָׂשוֹן, עד דם. רדיו בּגדאד שֶזָּעַם על אותה החלטת עצרת אוּ"ם בּ-Lake Success, על פּלשׂתינה, הכריז כּי עוכרי האיסלאם, היָּאהוּד, מוּעֲדִים שם כּוּלם לשחיטה. כל זה נתן אותותיו, וּמיד, בּגורל יהוּדֶיהָ של בַּצְרָה. את הגביר היהודי שָפִיק עַדָאס זרקוּ לַ"קִישְלֶה" ואִתּוֹ שמוֹנַת אֶחָיו-לדת, כּולל אביה ז"ל. על שָפִיק הֶעֱלִילוּ קניה לא-חוּקית של תחמושת ונשק אינגליזים. על אבּא של חַיֶיק – פְּקִיד-דואר ותיק – הברחת מִברקֵי-חתרנוּת. מאוּחר קצת יותר נִתגלה שבַּפְיַאסְקוֹ הזה, קוֹנְטְרַבַּנְדַת-הנשק, נתפּס עַבְּדָלִילָה, עוֹצֵר-המלכוּת, עִם תומכים מוּסלמים, לא יָאהוּד. אבל שוּם עלילה לא זקוּקה לְעוּבדוֹת, היא זקוּקה לשקרים, לטִיּוּחַ. כּל תחינותיו של הרב הראשי, רב כַּדּוּרִי אֶפֶנְדִי, נִדחוּ. לקחוּ את שָפִיק זה לכלא סָמוֹרָה ויאללה, תלוּ על החבל. שוּם אשמה, חוּץ מִזאת שאתה יהוּדי, לא היתה נחוּצה, זה הִספִּיק. "כּשהִגענוּ," אמרה, "בּלי רכוּש וּבלי הון, בּלי פּרוּסת-פּרנסה, בּלי כּבוד וּבלי בּית – אל אוהל דולף בּבֵית-לִיד או זַרְנוּגָה, אל עבודות-הדַּחַק, אל העוני והקור – מי בָּעולם הנאור, הצבוּע, עולם ה-double standard של נַסְרָאלוֹת, אַרְדוּאָנִים, שָׂם לב לָעוּבדה הגלוּיה לעֵין-כּל: שגם אנוּ היינוּ פּליטים?"

היא חדלה לדבּר ונזכּרתי פּתאום בּספריו של עָ'סָאן כָּנָפָאנִי, מי שנמלט בּליל-חורף, כּילד, מעַכּוֹ לבֵּיירוּת, עִם נצחונם של היָּאהוּד. בּתוך סירה קטנה של דייגים, בּים רותח, הגיעה משפּחתו בּבוקר יום-המָחֳרָת אל חוף-האכזבות של הציניזם הלוּבְּנַאנִי, זה שהִבטיח יד-אחים ולא חשש לבגוד.

מאז, זה כבר שישים ומעלה שנות חרפּה צורבת, הם נרקבים בּמחֲנה-פּליטים, כּמו כּל השאר, כּל התמימים שנתנוּ אֱמוּנם בּאותו חאנטאריש של כּל אלה, שלא רק שלא שיחררוּ את אדמת פאלאסטין, גם רימוּ את עמהּ. בַּ"נַאקְבֶּה" הגדולה ההיא של 48 הפכנוּ פּתע לפליטים של עַם-פּליטים אַחֵר. הם היוּ מעטים ואנחנוּ רבּים, הם היוּ נחוּתים בּתחמושת ונשק, אך מה שהִכריע היה היאוּש שלהם, שגַבּוֹ אל הים. כּל מדינות האיסלאם שפּלשוּ לִגבוּלם וחישבוּ על בּטוּח איך יחלקוּ בּיניהן וּבינינוּ, בּחַאפְלָה גדולה, את עוֹרָם – פּשוּט שכחוּ שֶעַל מה שנשאר מעוֹרָם בָּאיטליז של אירוֹפּה, אין להם שוּם כּוונות לוותר ושנית לא יֵלכוּ לִשחיטה. אנחנוּ פּשוּט לא ידענוּ לקרוא את את הכּתב על זרוֹעם, זה של אַוּשְוִיץ. לא הערכנוּ את כּוח האף-על-פּי-כן הלחוּץ אל הקיר. "תוך שבוּעיים תשוּבוּ לגבוּל אדמתכם שעד אז תטוהַר מִסַאיוּנִים," כּך זִימְבְּרוּ לנוּ אַחְמֶד שוּקֵיירִי, קַאוּקְגִ'י, עבּדאללה, מי לא? כּך הִנחִיתה עלינוּ חינגת הסוּמים את הדַאחְקָה הכי מתוּחמֶנֶת: אלה, בּני מוּסָה, עשוּ לנוּ שריר ואנחנוּ אכלנוּ אותה. זה, כָּנָפַאנִי, כּילד פּליט שראה איך עבדוּ על כּוּלנוּ, כּל הפּתאים שקָּנוּ מִפָארוּק ועבּדאללה שטרות בּלי כּיסוּי, כּל שבוּיֵי מִשְדְּרֵי-המירמה ל"אַחֵינוּ פּליטֵי פאלאסטין הנִשדדת", כּל בּוֹלעֵי הבטחות-הכּזב של קאהיר ודמשק, בּיירוּת ועמאן – שׂנא את היָאהוּד אבל שׂנא אולי כּפליים את אלה שבּגדוּ בּנוּ כּשהִתְחַרְפֵן הכּל.

את האוהל של חַיֶיק הזאת בּזַרְנוּגָה החליפו מאז שכונות-חמד. את פּחון-החֶרְפָּה של האבּא שלה בּבית-ליד מחקוּ שיכּוּנים. אך כּל מחֲנות-הפּליטים בּירדן, בִּלבנון, בַּגָּדָה וּבעזה – תקוּעים עד היום, כּבר יותר מֵחֲצִי-המֵאָה, כּמו כּוּלנוּ, בַּבּוֹץ. מידת האחריוּת של כּל אוּמה לחֶלְכָּאֶיהָ נִבחנת לא בָּרַהַב הפּוֹמפּוֹזִי הנבוּב של מי שמסיק את תנוּר יוּקרתוֹ הפּוליטית בּסֵבֶל פּליטיו; או מי שעושׂה מֵעוֹנְיָם המחריד, מהֵהַפְכָם פתאום לעקוּרים תלוּשים מִשורש, מעומק עלבּונם על שרוּמּוּ באורַח ציני – לנֶכֶס תקשורתי של הנהגה חסרת-מצפּוּן. כּל שׂינאתי לָיָאהוּד לא תוּכל לכסות בּסִיּוּד וטִיוּחַ (אף שסִיוּד וטִיוּחַ לכל הדעות הם הסֶקטוֹר שלי) את מה שמראות העוּבדוֹת הקרות: שבּעוד פּליטיהם מצאוּ בּית (אין, כּבר מִזמן, שוּם פּחון וּבדוֹן בִּתחוּמם) לפליטינו אין כּלוּם.

אז זהוּ, עכשיו שחזרתי לכאן עִם הוֶסְפָּה שלי, מלווינסקי, שוּב לא היה בַּקָּפֶה שמזגה לי מִשּוּם הרגעה של ממש.

איפה אחִיךָ?" רטנה, חשדנית, "ואיך זה שאתה כּבר כּאן והוא, הבּכוֹר, איננוּ?"

"אמרתי לָךְ," גימגמתי, "צו-קריאה, דחוּף, לג'וּלִיס. שנינו בּמילוּאים שָם ועכשיו מצב-הָכֵן."

"אז איך זה למרות כּל מצב-ההָכֵן הצבא מסתדר בּלעדיךָ?"

"נתנוּ לנוּ פַּאס, שנגמור ונחזור. גם עובדיה בַּדרך לכאן."

היא חזרה להלהיט את קוּמקוּם הקפה (החֲשָד נתלהט בּה כּבר קודם).

"איך תגמרוּ?"

"עד הלילה," אמרתי, "ועד מחר נישַן, אִם לא איכפּת לָךְ, בַּמחסן."

לא," אמרה חַיֶיק, "תישנוּ בּבני-בּרק-רמת-גן, הרי יש לכם בּית."

(שוּב נתעורר בּי חֲשָד שהעַרסית חושדת רק לא מְגַלָּה).

"מחר, על הבּוֹקר, בּג'וּלִיס, מִסְדַר-התייצבוּת בַּבּסיס," התעקשתי, "בַּתְיָה, אשתו של עובדיה, בּכלל לא יודעת שיש לנוּ פַּאס. אִם תִראֶה שחזרנוּ הלילה ותיכף שבים לַצבא כּבר בַּבּוקר – רק תתאכזב. בּשביל מה לעצבּן בּחוּרה בּשמירת-הריון?"

לרגע, רק לרגע, נִדְמְתָה כּמין אַקוַארְיוּם. שקוּף כּזה וכל מה שבִּפְנִים רואים בַּחוּץ: שמחמיא לה נורא שחזרנוּ אליה מִג'וּליס לגמור את הפִינִיש; שמחניף לה אוּלי לא פּחות שהזכּרתי שמירת-הריון וכל זה. אשה בּגילה היא בְּבַּאסָה כּזאת שמִזמן כּבר שוּם איש לא זקוּק לה. אין עוד דבר שנִזקק לו אדם, כּל אדם, כּמו זְקִיקוּת הזוּלת. זה שאשתו של עובדיה תלוּיה בּה אפילוּ מִבּלי שתֵדַע זאת (ואין שוּם סיכּוּי שתֵדַע זאת כּי אין שוּם אשה כּזאת, עַבְּדוּ רווק; זה שבּג'וּליס שוּם איש לא שמע עוד על עצם עוּבדת קיוּמנוּ; וזה שעובדיה אינו אלא עַבְּדוּ ודוּדוּ בּכלל הוּא דָאוּד – כּל זה איננוּ נוגע לה כּלל כּי את זה היא פּשוּט לא יודעת. מה שיודעת וּמה שנוגע לה הוּא שתלוּיים בּחַסְדָהּ...

"מילא," הִרבּיצה בּת-צחוק צעירה בּעשׂרים-שלושים שנה ממחירה הנוֹמינאלי. זיקנה אינה נִמדדת רק בִּשנת-ייצוּר ה-chassis, כּי אִם, כּך מסתבּר, גם בִּזריזוּת ההילוּכים. אך חַיֶיק החליפה הילוך מסירוּב חשדני לִצדקה אַלטרוּאיסטית בִּסְפִּיד שהיה מבייש צעירים-בּהרבּה מגילה המוּפלג.

"מילא," אמרה, "תעשׂוּ את הלילה אצלי בַּמחסן, לא איכפּת לי. יש שָם מיטה ישנה, מִתקפּלת, ויש גם מִזרון 'עַמִּינָח'. בָּערב אכניס לכם כּר וּשמיכה אף על פּי שאצלנו עוד קיץ. כּן, ואדליק בּשבילכם את הבּוֹיְלֶר. שרק תגמרוּ לסייד..."        

עַבּדוּ עוד טרם חזר אותה עת אך אני כּבר עבדתי בּמרץ, קיר אחר קיר, בּמִברשת ה-roller, על כּל שעוד טרם סוּיַּד. אבל כּאן הממה הִתפּצחוּת-אדירים את אוזנַי, את כּוּלי, כּמין רעם. חושך מוחלט הֶאֱפִיל על חוּשַי ויותר לא הרגשתי דבר - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כּשפּקחתי עינַי, אחר נֵצַח או שניים, הייתי מוּקף בּמין לֹבֶן. לא של סִיּוּד, של סִיּוּט מצמרר. כּלוּם המוות צִבעוֹ הוּא לבן? אבל איך שחשבתי כּך שַבְתִּי לזכּור שֶלַמֵּת הרי אין מחשבות כּבר. כּל עוד המוח עובד קַבּלנוּת ושעות נוספות, אתה חַי.

"איפה אני?" נִתמלט לי עמוק מתוכי קול מוּזר, לא מוּכּר לי.

"כירוּרגית ב'," ענה לי קול לא-לי, אבל מוּכָּר.

היזזתי קימעה את ראשי אבל תיכף נכנעתי, בּלחץ הגֶּבֶס. פְּנֵי הדובר כּמו הוּסווּ בּטיפטוּף של מִברשת דמעות, לא של סִיד.

"מה קרה לי ואיפה עובדיה?" שאל אותו קול שהִגִּיחַ ממני.

"חָטַפְתָּ תיקרה על הראש אבל סַחְבַּכּ, עובדיה, מוּגן מכּל רע."

"איך זה קרה?"

זה קרה מפּיגוּע חמאס, ממיטען חומר-נפץ. מה שתגיד על הארץ הזאת, אין בּה רגע אחד שיעמוּם."

"מי אַתּ?" גנחתי, רוֹאֶה דמוּת-אִשה אבל לא מְזַּהֶה את פָּנֶיהָ.

"פּלא," אמרה, "שאתה עוד זוכר מי אתה, כּל השאר חאנטאריש."

"אני דוּדוּ," מילמלתי בּקול שכּעת, רק כּעת, בּאמת נִשתייך לי, "דוּדוּ פַרְחִי," הוספתי, "סיירת 'גולני'. תושב רמת-גן. או בּני-בּרק."

"אתה לא דוּדוּ פַרְחִי, דָאוּד פָארָאחָאן, ותפסיק לבלבּל את המוח. אתה מאוּגדת חַארְטה-בַּארְטָה, פּלוּגת קָאלָאם-פַאדִ'י, סיירת צ'יזבּאת. לא תושב רמת-גן או בּני-בּרק אלא כּפר מוּל קלקיליה, שלךָ ושל עַבְּדוּ. מי שחשב שאפשר לסובֵב את סוּלטַאנָה על אצבּע – הוּא תֶס..."

וכל אותה עת, כּמו הפוּך על הפוּך, כּמו אירוניה של מין "נָא בָּאוזן", היו כּפּותיה עוברות על מִצחִי הלוהט בּמיטפּחת לחה. מה הן חיפּשׂוּ בּי: קורבּן או אוייב, או תחליף לְבֵן ונכד שיותר כּבר לא יהיוּ לה?

"תיכף טילפנתי לַכּפר, להוֹרֶיךָ. יש סֶגֶר אך טוב שיֵּדְעוּ."

"מִנַּיִן ידעתְּ שאני זה אני?" נשתחרר בַּבּקבּוּק שלי גִ'ינִי.

"לא תאמין, גם חִיתְיַארִית מוֹדֶל שנת 20 עוד תופסת עניין..."

"איך זה: ידעתְּ שאני ערבי וּבכל זאת שתקתְּ?" לא עיכּלתי.

"לא שתקתי, הִזמנתי מיד אמבּוּלאנס והבאתי אותךָ לַמִּיּוּן. נִרְאֵיתָּ, חַבִּיבִּי, כּמו סְטֵייק על המַאנְגַל. עִם דם על הגִ'ינְס, כּמו שְפְּרִיץ-צֶבַע. מִשָּם, מהכּיס של הג'ינס, בּיצבּצה תעוּדת-הזֶהוּת שלךָ, בּוּל... הייתָּ כּמו זוֹמְבִּי, בּלי שוּם הכּרה, בּלי חוּשים, אבל לא בּלי סוּלטאנה. סבתא סוּלטאנה אוּלי גרוּטאה, אבל מה: מִמַּתֶּכֶת first class. איך שבּאתָּ לי שָם עִם ילקוּט הכּזבים של עיראקים דור שני ועִם אַקצֶנט פּלשׂתינאי, אמרתי לעצמי: אולי שֵנִי, אך רק בּבְּלוֹפִים. כּי לוּא הייתָ עַרְס, כּלומר ראשון בּתחמנוּת – הייתָ בּוחר לךָ שקר אַחֵר, לא כּזה שרואים בּו כּל תֶפֶר. סמוֹךְ על סוּלטאנה: מיבטא פלסטיני, חַבּוּבּ, לא יורד בַּכּביסה..."

"אַתּ כּועסת עלי?"

"לא כּועסת, שְׂמֵחָה. שְׂמֵחָה שאתה חי, טיפּשון, גם אִם אתה נגדנוּ. גם אִם שכחתָּ ששוּם אינתיפאדה עוד לא שברה אוֹתנוּ ועוד לא שיקמה אתכם. יש לךָ אימא בַּכּפר מוּל קלקיליה ויש לה מזל שניצלתָּ. לא כּמו הרבּה אִימָּהוֹת בִּשחורים, גם אצלנוּ וגם אצלכם. כּשנגמר הניתוּח אמר לי הדוקטור: 'נִפתח לו הראש, מההֶדֶף.' – 'דוקטור,' אמרתי, 'אוּלי הגוּלגוֹלת פּתוּחה, לא הראש, יש הבדל. הראש מלא 'עֲלֵיהוּם' וגִ'יהָאד וּשטיפות-מוח. אילוּ היה זה הראש שנפתח כּבר היינוּ מִזמן בּשלום'."

היא חזרה וטבלה בּחיוּך את שוּלי המיטפּחת שלה בּמי-קֶרַח. "איפה היה החמאס שלךָ, מותק, בִּזמן שהפּיצוּץ שלו פּגע בּךָ, לא בּי? איפה תִמצא בּין עֶשרוֹת מוּשחתיו שבּוֹנים להם וילות בּעזה מִמַּה שתוֹרמים האֵירוֹפִּים ואוּנרָ"א לכל המוּרעבים שלו, גם אב שַכּוּל אחד? למה מה: כּבר אין בּנים לחַאלֶד מַשְעָל או הָאנִיָּה, ששולחים רק את בּניהם של אחֵרים להתאבּד? למה שלא יתאפשר גם להם להמריא על כּנפי מיטען-נֵפֶץ – בּוּם! אל שִבעים הבּתוּלוֹת בּגן-עדן, לפי המובטח בַּקוראן?"

רציתי לומר לה: וּמה עִם היד הקלה שלכם על ההֶדֶק? מה עִם פּיצוּץ הבּתים, הגירוּש, הכּיבּוּש, העלבּון והדם? אלפּיים שנות עָוֶל הייתם בּלי ארץ, עכשיו מה: עכשיו זה תוֹרֵנוּ? רק אצלנוּ הראש לא פּתוּח, רק לנוּ עלה פּה השֶתֶן לָראש?

אבל היא – רק פָּרְשָׂה לי עיתון עִם תמוּנת מְחַבֵּל שצוּלמה בּוֹ-בַּבּוקר. כאן, בִּרחוב יֶפֶת בּיפוֹ, שני מטר מִמנה, פּיצוּץ-התאבּדוּת. רוב הגוּפה מרוּטש להחריד היה, רק הפָּנִים נשארוּ שָם. תיכף זיהיתי את עַבְּדוּ. אז זהוּ, סִיּוּד נהפך לסִיּוּט.

"זה החבר שלךָ," לא התאפּקה, "שחִירְתֵּת לי ששמו הוּא עובדיה... חוּש ההוּמוֹר של השׂטן, דָאוּד, זה בּוּמֶרַאנְג. פּעם אתם מנחיתים אותו בָּנוּ וּפעם אנחנוּ, יא אִיבְּנִי, זורקים אותו קוֹנְטְרָא, ישר עליכם, אך תמיד הוּא חוזר אל שולחיו... מי כּבר מרוויח מִזה? אף אחד. רק ההוּא, הבּוּלֶמִי, המֹלֶךְ. זה שפּוֹעֵר את לועות העפר, מִדֵּי יום, בּבתי-הקברות. בּתי-הקברות שלכם ושלנוּ, דָאוּד, שצומחים דוּנאם-דוּנאם. בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ נִזרעִים השׂדות בִּגוויות בִּמקום לחם ופוּל. אילוּ ראה העיראקי ההוּא, הקדמון, אִיבְּרָהִים אִיבְּן תֶּרַח, מה שעושׂים אִיסְמָעִיל ואִיסְחָק זה לזה, היה מת מִבּוּשה."

שתקתי. אך היא, בִּזריזוּת של קלפן, כּבר הושיטה לי בּוּכְטָה של כּסף. "קח," הימהמה, "זה בּשביל הסִיּוּד. כּשתבריא תעבוד אצלי עוד."

"עוד?" לא הבנתי (וחשתי פּתאום את כְּאֵב התפרים על המצח).

-כּן, למה לא רק לךָ, גם לַגג של סוּלטאנה נִסדק כּל הראש."

היא אמרה זאת בּשקט, כּאילוּ שוּם כּלוּם, כּמו בּרוּר לה ש-business as usual. שֶאִם שנינוּ בְּפַּאיְלָה אחת אז על שנינוּ מוּטלת חובת הכּביסה. איש מֵאִתָּנוּ איננוּ הפְרַאיֶר של איש מאִתָּנוּ, זה יחד. יחד נכנסנוּ לַבּוֹץ של היחד ויחד נצא, אם בּכלל. "ודִיר בַּאלַאכּ, דָאוּד," ניפנפה לי בּאצבּע, "זה ג'וֹבּ לא פּשוּט, אֶסְמַע מִנִּי. לא של קוסמטיקה, לא של לִמרוֹחַ, לא שְפַּכְטֶל, לא טיח, לא סיד. או שנרבּיץ פּה, אתם ואנחנוּ, רֶמוֹנט יסודי, טיפּוּל-שורש, או שהגג יתמוטט על כּוּלנוּ כּאן, כּמו בַּמלון של 'וֶרְסַאי'..."

*

אהוד יקירי,

בגיליון היום [657] של המכתב העיתי נתקלתי באיזכּוּר החשוב והצודק ביותר בדבר כ-850.000 פליטים יהודיים שנאלצו לברוח או גורשו מארצות ערב ב-1948, ואשר צביעותו של העולם החופשי (חופשי בעיקר מיושר) אינה מזכירה אותם כלל, בעוד התעמולה הפלשׂתינאית אינה חדֵלה לנפנף בפליטי הנאקבּה (שמִספּרם היה פָּחוּת מִזה של הפליטים יהודֵי ארצות ערב).

מאחר שחקרתי נושא זה ביסודיות ומאחר שהמִספּר בו אני נוקב מוּשתת על נתוּנֵי ה-JJAC וחבר הפרלמנט הקנדי, עורך-הדין היהודי ארווין קוטלר, הפועל רבות למען הפצת אמת זו בעולם כולו, כולל באו"ם – אני שולח לך סיפור הנדרש לנושׂא זה.

שלך בנאמנוּת,

יוסי גמזו

* * *

אהוד בן עזר

ערב עם דוד בן גוריון ומקרה הנאד

[בעקבות פרק מתוך היומן, אוגוסט 1966]

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.

הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.

שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.

אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אפקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.

תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.

כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמליזציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.

שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.

על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.

לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.

על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.

כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.

הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.

הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.

יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.

 "מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.

 "יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

 "יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."

 "ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."

לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.

[עד כאן גם דברים שציטטתי בגוף השיחה עימו, שהובאה בספר ובגיליון הקודם]

בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה [הוא כבן 80 ואני כבן 30], השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב בן עזר, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:

 "אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."

לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966). מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת מה שקיבל אז את השם המשותף – הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ.

ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הרפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.

שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.

באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.

כאשר נתקיימה הישיבה בה הירצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.

"הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.

בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה."

אני, מימיי לא שמעתי על כך, [כך כתבתי אז], אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...

וצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.

העיז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"

 "טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."

וחוזר חלילה.

אחרי שבוע, המשיך וסיפר שלמה אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."

החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.

על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.

אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. (באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף).

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.

סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.

את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.

בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."

מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."

ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פְּיוֹשְׁנִיקִים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה-עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.

על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.

ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.

יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.

המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.

דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"

פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.

בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.

לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.

* * *

זר ברכות לאביהו מדינה

שסיים שתי קדנציות כחבר בדירקטוריון של אקו"ם והיה יו"ר הדירקטוריון היוצא בקדנציה השנייה – ובזכות יושרו, חוכמתו, אומץ ליבו, תושייתו, הגיונו הבריא וחוכמת הדיבור שלו – הצליח להתגבר על תקופה קשה בתולדות הדירקטוריון ולהחזיר את אקו"ם לפסים של יעילות ויושר וגם של התרחבות והצלחה – אך בבחירות האחרונות היה מנוע מלהציג את מועמדותו, זאת על פי התקנון המאפשר לכהן רק שתי תקופות רצופות. אנחנו מקווים שאביהו מדינה עוד יחזור להיות יו"ר הדירקטוריון, לאחר תום הקדנציה הנוכחית של הדירקטוריון החדש, ובייחוד שהוא מותיר אחריו מסורת חיובית שלא במהרה תישכח.

* * *

יהודה דרורי

1. ישראל והאופציה הגרעינית

מבחינה אסטרטגית גרעינית, רוב האנשים עדיין חושבים על הנושא הזה בפרספקטיבה של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כאשר דובר על "פצצות אטום" ו"פצצות מימן" שיכולות לגרום להרס מאסיבי, להשמדת ערים, למאות אלפי הרוגים ובעיקר, לגרום לזיהום רדיואקטיבי לדורות ופגיעה אנושה בחי ובצומח ובסביבה. לפיכך, אם העולם לא הגיע בשנים הקשות ביותר של הסכסוך בין ארה"ב וברה"מ לעימות גרעיני, הרי זאת משום ששני הצדדים הבינו שבעימות כזה אין מנצחים אלא מפסידים בלבד.

הציר בן-גוריון-דיין-ופרס פעלו בשנות החמישים להשיג לישראל אופציה גרעינית לשם הרתעת מדינות ערב מניסיונות להשמדת ישראל. אם אפילו נניח שאכן הצלחנו להגיע לאופציה זו (כך מאמין כל העולם וכך גם מאמין העולם הערבי), האם זה שינה משהו בתאוות ההשמדה כלפינו של הערבים? האם המצרים והסורים לא חשבו כלל שאם היו דוחפים אותנו יותר מדי אל הקיר באוקטובר 1973 היינו מסוגלים לתת להם מכת מוות נוראית?

יש אומרים שהם הדחיקו נושא זה, ואנחנו מניחים שהם ידעו אבל גם העריכו שלא נעיז להשתמש בזה. אולי אפילו לא הבינו את המשמעות של מכה גרעינית ולכן לא פחדו ממנה. ומשום כך לא היה כל טעם בכל עת, שנצא בהכרזות שנשק זה מצוי בידינו.

מיספר שנים לאחר מכן, כאשר יצא הבוגד וענונו בפומבי בסיפוריו על הנשק הגרעיני הישראלי לסוגיו השונים – הבינו אויבינו שבכל מלחמה עתידית הם יובסו, ולכן חלקם פנו לשביתות נשק ("הסכמי השלום" כביכול עם מצרים וירדן), וחלקם הכריזו עלינו מלחמת טרור ביודעם כי זה סוג של מלחמה שלא ניתן להפעיל בו נשק גרעיני.

בינתיים, אף שאנחנו הוכחנו לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתמודד עם האיום הערבי גם ללא אופציה גרעינית "קלאסית", קברניטי הביטחון שלנו הבינו שנשק להשמדה המונית הינה חרב פיפיות במזרח התיכון, ולמעשה השימוש בו כמוהו כהתאבדות! ואכן סוגי הנשק הגרעיני של 50 שנותיו הראשונות "פשטו את הרגל" (ובכל העולם, חוץ מאיראן מבינים זאת). לכן ה"עמימות" הישראלית המפורסמת בנושא כבר לא כך-כך מעניינת רבים – למעט מי שמכין נשק להשמדה המונית, לו יש להבהיר בלי עמימות, מה מצפה לו ולפני מה הוא עומד, כפי שעשו עבורנו באיראן לפני שנה ראש ממשלת צרפת ושר החוץ שלה שהסבירו לאיראנים שישראל תמחק את אירן אם זו תנסה לפגיע בה.

אבל "לא אלמן ישראל", מערכת הביטחון שלנו התעשתה משינוי הקונספציה הגרעינית בעולם, וכבר לפני 35 שנה החלה לפתח סוגי נשק חכמים והרסניים במיוחד שיתנו מענה למתקפת בזק קונבנציונאלית, ובעיקר נשק נגד מלחמת טרור מאסיבית של אלפי טילים קצרי-טווח וארוכי טווח. הגענו להישגים מאד מרשימים בשטח זה שעל חלקם הגדול חל איסור (מוצדק) בפירסום. ישנן ספקולציות שונות בקרב מומחי צבא בעולם כי בידינו מערכות צבאיות חדשניות ביותר שכבר מכנים אותן: "בלתי קונבציונליות", דהיינו, הינן בעלות עוצמה בלתי-רגילה והשימוש בהן אינו נחלת הכלל, אף שלמעשה הן לא נאסרו ע"י אמנות ג'נבה למיניהן כי פשוט אין יודעים עליהן דבר.

הפרדוקס הוא, שאם לנשק החדיש שלנו יש אכן עוצמת הרתעה מדהימה, הרי שהיה עלינו לפרסמו כדי להרתיע את האוייב, אבל מצד שני כבר הוכח שאין אנו מסוגלים להרתיע את האוייב ולא חשוב במה. (כבר אמרנו שלא "הזיז להם" המידע שיש בידי ישראל פצצה אטומית במלחמת יום כיפור) – כי האוייב הערבי עדיין פרימיטיבי בהשגותיו לגבי כוח ועוצמה. (הוא חושב יותר במושגים של כמויות ולא של איכויות).

מניעה נוספת היא: אם נראה לעולם נשק מיוחד שמצוי בידינו, קרוב לוודאי שכל האנטישמים ו"הליברלים" למיניהם בעולם יתאגדו כדי לסווג כל מערכת מתוחכמת שלנו, וכל פצצה בעלת עוצמה רבה כ"נשק בלתי קונבנציונאלי" האסור על-פי אמנות ז'נבה. ישראל מעדיפה לפיכך להפתיע את האוייב בבוא הזמן. יחד עם זאת ישראל לא נמנעת מפיזור שמועות או רמזים כמו במקרה השמדת הכור הגרעיני בסוריה.

ההערכה היא שמערכת הביטחון הישראלית הכינה מערכות נשק מיוחדות והרסניות לטפל בכל אוייב שינסה לתקוף אותנו. כאשר אני קורא על התעצמות חיזבאללה בלבנון, ועל איומי המלחמה של מנהיגיו, אולי נשמע בעתיד את קולו של נסראללה מהבונקר, אומר שוב את "מילות המנצח" שאמר בתום מלחמת לבנון השנייה: "אם הייתי יודע מה יהיו התוצאות לא הייתי חוטף את שלושת חיילי צה"ל..."

תתחיל עכשיו לחשוב על התוצאות.

2. מה זו הסתה דתית?

עם כל הכבוד לשלוש הדתות העיקריות, יהדות, נצרות ואיסלם, מלבד אמונה באל אחד ומספר ערכים נעלים, הן כולן "הצטיינו" במשך שנות קיומן, בחוקים דרקוניים, באכזריות בלתי נסבלת, ברצח ואף בג'נוסייד...

עד שיצא עמנו לגלות, היו שופטיו, מלכיו וכוהני יהודה וישראל (ע"פ התנ"ך), עסוקים בלא מעט מעשי אכזריות ורצח, בעיקר על רקע דתי, במריבות בין שבטיות ובמאבקים עם שבטים זרים. אבל מאז שחדל להתקיים הגוף השלטוני המרכזי של היהודים, חדלו גם הרציחות בשם הדת, אם כי החוקים העתיקים כמובן עדיין שם. ואפילו שבמשך השנים חוקים לוטשו ונערכו על-ידי חכמי התלמוד ורבנים לדורותיהם – עונשי המוות בשם הדת עדיין לא נמחקו, אבל כידוע: ביהדות משמרים הכול, לטוב ולרע...

הנצרות התחילה כדת חנונה ורחומה אבל עד מהרה הפכה לדת ממש רצחנית. האינקוויזיציה הצטיינה בכך וגם בתמיכת הכנסייה לכיבושים הקולוניאליים ולהשלטת הנצרות, ונערך ג'נוסייד בעממים במקומות שונים בעולם.

התפצלות הנצרות לכתות שונות הקהתה את כוח חוקי הרצח, הנוצרים במרבית חלקי העולם הפכו גם לנאורים יותר, אם כי כוהני הדת שלהם לא הפסיקו לרגע להאשים את היהודים במותו של ישו, ובכך התירו את דמם (בפוגרומים) ואף המשיכו להסית ולטפח אנטישמיות עד עצם היום הזה במקומות שונים בעולם (אבל לא כמדיניות רשמית של הכנסיות למיניהן). כנסיות נוצריות שונות עדיין מסיתות נגד הפלות והומוסקסואליות ולא מעט נוצרים שילמו בחייהם בגלל הסתות נוצריות מודרניות.

לגבי המוסלמים אין כל שאלה. זוהי דת המבוססת על רצח ועל השהידיות – "מות קדושים למען הדת," והרצח נמשך עד היום. מהותו של האיסלם הוא בהסתה לחיסולם של כל הכופרים (דהיינו, כל מי שאינו מוסלמי) או המרת דתו בכוח. הסתה לרצח נמשכת עד היום בכל מסגדי העולם, השלטונות שומעים ושותקים בכל מקום שם נעשית ההסתה – ממסגדי איסלמאבאד ועד ירושלים ולונדון.

משום מה ההתייחסות השלטונית-משפטית בעולם להסתה דתית, נוצרית או מוסלמית או יהודית – היא שאין לגעת ב"ממלכת האמונה הדתית" כי אלו "רק דיבורים..." – וזאת אפילו שעדיין נרצחים בעולם יהודים על רקע אנטישמי, ועדיין יש טרור איסלאמי רצחני נרחב בכל העולם, וגם אצלנו פה ושם מישהו שמושפע מרבנים יוצא מדי פעם להרוג ערבים סתם ככה... אז "זה רק דיבורים"?

האם יש להמשיך ולשתוק לנוכח ההסתות הדתיות מכל סוג ומין?

לדעתי השלטון בארץ חייב להפריד בהתיחסותו, על פי חוק, בין כתבי דת עתיקים לבין פרשנותם החדשנית המביעה הסתה לפגיעה עכשוית או רצח של אדם או קבוצת אנשים. כתבי פרשנות שכתב רב לחוק עתיק, אם אין בהם המלצה לאלימות עכשווית, ניתן להתעלם ממנו – אבל אם הוא בכתביו או בדבריו לתלמידיו מסית לקיום חוקי דת עתיקים שמשמעותם אלימות גופנית ורצח עכשווי, רב כזה חייב להעצר ולעמוד למשפט כמסית לאלימות ורצח.

אם חכם דת מוסלמי, קאדי, מואזין או מולא מסית לרצח כופרים, יש לכלוא אותו ולהעמידו למשפט, ובמיוחד לשלול זכותו להטיף בעניני דת. אין איפה ואיפה, גם רבנים וגם מואזינים ומולות חייבים לתת את הדין על הסתה, אפילו אם דבריהם מבוססים על חוקים עתיקים שהינם "דברי אלוהים" או "פסיקות של קדושים" – ואם דבריהם יכולים להשתמע כהסתה רלבנטית, ולגרום לאלימות ולרצח – ייעצרו אלה ויועמדו לדין.

אין להיכנע לרשע דתי מכל מין וסוג!

* * *

איליה בר זאב

רוּחַ קדים

הַפְּרֵדוֹת מִתְעַצְּמוֹת מֵעַצְמָן. חָדַלְתִּי מְנִפְנוּפֵי

מִמְחֲטוֹת הַבַּד, בָּאוּ יְמֵי הַהֶבֶל –

רַכָּבוֹת מְאַחֲרוֹת לָאַחֲרוֹנָה, מַחְסוֹמִים נִפְרָצִים,

נֶהָגֵי הַקַּטָרִים נוֹחִים לִכְעֹס.

עָמֹק לְתוֹךְ הַלַּיְלָה, לְלֹא רַעֲדַת חַנֵפִים, אַתְּ

מַמְשִׁיכָה לְהַקִּישׁ,

מַתִּירָה נְדָרִים בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ:

"אַל תִּכְעַס עָלַי שֶׁלֹא שִׁתַּפְתִּי אוֹתְךָ, שֶׁבָּחַרְתִּי בִּשְׁתִיקָה."

הָאֲדָמָה מְטֻלָּאָה מִגְדָּלִים פּוֹצְעֵי שָׁמַיִם, כַּדוּר הָאָרֶץ

מַגְמִיעַ עַצְמוֹ בְּתַכְשִׁירֵי רַעַל,

בְּמֶתֶק לָשׁוֹן,

סִפּוּרֵי בַּדִּים עַל בְּשָׂרִי –

שְׁבִילִים רְפוּדֵי נְיַר גָּרוּס מַחֲרִישִׁים קוֹלוֹת צְעָדַי.

מֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים נְסוֹגִים מֵעֵבֶר לְרָאשֵׁי הַגְּבָעוֹת.

בְּמָקוֹם אַחֵר, הַכֹּל זָהַר

בָּאוֹר הַיָּבֵשׁ.

בְּמִכְתָּב עִתִּי לֵילִי קָרָאתִי:

נוֹסְטוֹס – שִׁיבָה (הַבַּיְתָה). אָלְגוֹס – כְּאֵב.

נוֹסְטַלְגְּיָה – "כְּאֵב בַּיִת".*

אֹהֶל הַמּוֹעֵד

מְכֻשַּׁף.

* משה ברק, מכתב עיתי לילי ("חדשות בן עזר" 650)

* * *

יוסי אמיתי

תרבות ההתנצחות ותרבות ההידברות

לזיכרו של לובה אליאב

מתוך כתב העת "על צד שמאל"

לובה אליאב סלד מדפוסי התנצחות. עניין אותו ניסיון בלתי פוסק לקבל את הצד האחר כשווה-ערך, להידבר איתו, להכיר ולהבין את מצוקותיו – כדי שגם הוא יכיר ויבין את מצוקותינו, לחפש דרכים לסילוק מוקשים, לגישור על פערים ולמיצוי המשותף.

כאשר הלך לובה אליאב לעולמו פקד את ישראל קונצנזוס של הוקרה לאיש ולפועליו. מכל קצות הקשת הפוליטית והרעיונית חלקו ללובה הערכה עמוקה על מגוון מעשיו, שהטביעו את חותמם על דיוקנה של הארץ. ורק נושא אחד נמנעו מלציין: מעורבותו של לובה בפריצת-הדרך לדיאלוג המתמשך עם אש"ף, בימים שבהם נתפש הארגון במקומותינו כאוייב האולטימטיבי של מדינת ישראל, רצחני ופסול למגע.

כאשר נוכחתי לדעת שהימנעות זו אינה מקרית, פירסמתי מאמר בכותרת "לובה אליאב: המשבצת החסרה" במגזין "על צד שמאל" (7.6.10). סקרתי את המגעים בין נציגי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני" (שלובה היה ממקימיה ומנהיגיה) לבין נציגים רשמיים של אש"ף, ותיארתי את חוויית פגישת ההיכרות הראשונה, שבה נטלתי חלק לצד האלוף (במיל.) מתי פלד, ד"ר יעקב ארנון ולובה אליאב. על "מגע הקסם האנושי" של לובה, שהכרתי אז, ברצוני להרחיב את הדיבור.

בישראל התפתחו שני מודלים של שיג ושיח עם ה"אוייב". האחד – "תרבות ההתנצחות", והאחר – "תרבות ההידברות". רבים בישראל רואים את עיקר עניינם בהתנצחות ובהתנגחות, בניהול "משחק סכום אפס", בניסיון להראות מי צודק יותר, מכאיב יותר ומכתיב יותר. אני נזכר במזרחן המוכשר שהוזמן לאולפן "אל-ג'זירה" לדיון מול נציג פלסטיני, וניהל איתו ויכוח נוקב על מיספר הפעמים שירושלים נזכרת בקוראן לעומת מיספר הפעמים שהיא נזכרת בכתבי הקודש ובתפילות שלנו. הוויכוח עמד על סף פיצוץ, אך המזרחן הפך לגיבור מקומי במחוזותינו. או העיתונאי הבכיר המשקיע את כל יכולותיו בחשיפת "כזביו" של הנרטיב הפלסטיני, ש"התלבש" על אבו מאזן וטען שהוא שקרן מועד המסלף ביודעין את ההיסטוריה של העימות הישראלי-ערבי. גם הוא הפך ל"ישראלי זקוף-קומה". או ראש הממשלה לשעבר והשר הבכיר בממשלת נתניהו, שהגיע ל"קמפ דייוויד 2" כדי להגיש לפלסטינים תוכנית שלום אולטימטיבית (אמנם "נדיבה", יחסית לקודמיו), שעל ערפאת לקבלה כמות שהיא או להסתכן ב"הסרת המסכה מעל פרצופו."

לובה סלד מדפוסי התנצחות כאלה, ומשחקי "סכום אפס" לא עניינו אותו כלל. מה שעניין אותו היה ניסיון בלתי פוסק לקבל את הצד האחר כשווה-ערך, להידבר איתו, להכיר ולהבין את מצוקותיו – כדי שגם הוא יכיר ויבין את מצוקותינו, לחפש דרכים לסילוק מוקשים, לגישור על פערים ולמיצוי המשותף. ברוח זאת ניהל את השיחות עם עיסאם סרטאווי, במפגש שהזכרתי ובמפגשים נוספים במעלה הדרך. זכורני שכאשר קיבלו לובה וסרטאווי במשותף פרס על פעילותם למען השלום, מטעם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, ושיגרתי להם מברק ברכה, הם השיבו לי במברק משותף שבו הביעו את ביטחונם כי מדינה פלסטינית קום תקום לצד מדינת ישראל. עבורי היתה מחווה משותפת קטנה זו אות וסימן לכך שבהתנהלות נכונה של הידברות במקום התנצחות, ניתן לייצר דפוס יחסים שונה ממה שידעו שני העמים למודי הסבל, יחסים של אמון הדדי ושותפות אינטרסים, ובניית מציאות של WIN-WIN

לובה לא היה היחיד שבנה תרבות של הידברות עם ה"אויב" הפלסטיני. אך ללא ספק היה לובה ייחודי בסגנון התנהלותו בנתיביה של תרבות זו. הוא היה "איש של אנשים", או – בפרפראזה על סיסמתו של תאגיד התקשורת נוקיה – – CONNECTING PEOPLE בשיחתו עם אנשים אחרים ביקש תמיד לגלות את המשותף עם בני שיחו, ושאף לקיים דו-שיח של קשב הדדי, שאינו חד-שיח. היו לו חזונות גדולים לטווח רחוק, אך לא זלזל ביום קטנות ובהישגים חלקיים. וכך, במקביל להצעותיו הפרגמאטיות באותו מפגש פורץ-דרך עם סרטאווי, "סלים קטנים של מחוות הדדיות," העלה שוב ושוב את חזונו ארוך הטווח אותו כינה "יש-פל-אור" – חזון הפדרציה המשולשת הישראלית-פלסטינית-ירדנית, שתביא את ברכת הפיתוח, הקידמה והיציבות לכל אחד משלושת השותפים ולכולם יחדיו.

לובה הלך מאיתנו בתקופה של ליקוי מאורות, כאשר עגלת השלום תקועה, וענני איבה וגזענות מקדירים את שמינו. אך גם בשעה קשה זאת יש ללובה ממשיכים, שמנסים להציע פרספקטיבה של שלום, תקווה ושותפות גורל עם שכנינו: "יוזמת ז'נבה", "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", קבוצות הסולידאריות עם מנושלי שיח' ג'ראח ובילעין, הפרויקטים החינוכיים והעסקיים המשותפים לישראלים ולפלסטינים. וכבר אמר לי ידיד קרוב: "שעה שיורדת החשיכה, אם אתה יכול – הדלק לפיד. אם אינך יכול – הדלק גפרור."

טוב שלובה היה כה ייחודי, וטוב שלא היה היחיד. מסופר בספר במדבר [י"א, 29] כי בנדודי בני ישראל במדבר באו אל משה אחדים מנאמניו וסיפרו על אנשים המתנבאים בקצות המחנה, ולכאורה מערערים על בלעדיותו הנבואית. משה השיב להם: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן ה' את רוחו עליהם."

דברים (בקיצורים קלים) בכינוס למלאת שנה למותו של לובה אליאב, צוותא ת"א, 10.6.11

אהוד: הכרתי וחיבבתי את לובה אליאב וגם ריאיינתי אותו כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר, אבל דבר אחד קשה לי לסלוח לו. באחת ממערכות הבחירות, בהן ניצח הליכוד, היו בסקרים הקולות בין הליכוד לבין המערך כמעט שווים, אבל אז התעקש לובה, בשם הצדק המוחלט, לצאת ברשימה נפרדת לכנסת, רשימה שלא עברה, דומני, את אחוז החסימה, אבל לקחה די אלפים של קולות מהעבודה כדי להעלות את הליכוד לשלטון. אז בבקשה, אל תעשו רק אידיאליזציה מן האיש, יקר וחכם ובעל זכויות רבות ככל שהיה.

* * *

שלמה אראל

בכיבוש הים ננוחם

בוקר טוב אהוד היקר,

אני כולי הערכה למראה הכמות האדירה של חומר, עבר הווה ו... גם ספרות ושירה, שאתה משתלט עליהם כמעט מדי יום ביומו. הואלת לפרסם לפני זמן מה את הצעתי להיתנתק מעזה ולפתוח לה את הים. ארשה לעצמי גם לכתוב בקרוב על "הים כעורף אסטרטגי של מדינת ישראל" ואני מקווה שתמצא את זה ראוי לפרסום.

כבר כתבתי שאני נמנה על זיקני העדה ואני מוסיף מדי פעם הערה / אנקדוטה מידע אישי על פרשיות הנזכרות ב"חדשות בן עזר". הפעם זו פרשת אלטלנה שאינה יורדת מדפי החדשות שלך ויש לי סיפור קטן המאיר משהו מזווית אחרת על הפרשה.

אבל קודם כל גילוי נאות: בנערותי הייתי חבר בית"ר ואף הייתי פעיל בקבוצה קטנה שקראה לעצמה "ברית נוער המרי". בשנת 1936 נסעתי ללמוד בבית הספר הימי של בית"ר בצ'יויטבקיה שבאיטליה. כשחזרתי ארצה בקיץ 1938 נעצרתי על ידי הבולשת והושמתי במעצר מינהלי בעכו במשך שישה חודשים. מששוחררתי יצאתי לעבוד במספנה בבלגיה ועם פרוץ מלחמת העולם הצטרפתי לצי הסוחר הבריטי ושירתתי באוקיינוס האטלנטי כשלוש שנים. בשנת 1942 חזרתי ארצה ונתקבלתי לעבודה בחברת האשלג כמנהל התובלה הימית בים המלח. התגוררתי עם משפחתי במפעל עד 1948. מאז 1938 לא היה לי שום קשר עם תנועת בית"ר או האצ"ל והשקפת עולמי לא חשובה כרגע.

 עד כאן הגילוי הנאות.

באפריל 1948, משנחסמה הדרך לירושלים והמפעל שותק, יצאתי במטוס לתל אביב והתגייסתי לחיל הים. דומני שאנשי הפלי"ם שמילאו את מסדרונות מלון סן-רמו ( מפקדת חיל הים אותה שעה) לא כל כך ידעו איך אוכלים אותי ואמרו לי להמתין עד שתגיע ספינה בשבילי. (הימים כבר אחרי כיבוש יפו וכניסת האצ"ל בגדודים לצה"ל).

עוד אני ממתין לשיבוץ בחיל הים בא מישהו שהיה איתי בצ'יויטבקיה והביא אותי אל מנחם בגין במפקדתו במורד רחוב יהודה הלוי (או שמא לילינבלום?)

בגין ישב מאחורי שולחן ערום בחדר ערום ואפלולי, לא ראיתיו מעולם קודם לכן. וכך אמר לי: 

"אנשינו רכשו אוניית מלחמה והיא תגיע עם לוחמים ונשק רב ואחרי שאלה יורדו היא תיכנס לחיל הים ואתה תהיה המפקד שלה, 'אנשינו' המליצו עליך. אנחנו נקרא לה 'אלטלנה'."

כשאמרתי שאני כבר התגייסתי לחיל הים אמר לי "אדרבה, אין שום בעייה. זו תהיה אונייה של אצ"ל בחיל הים, כמו גדודים בצבא, יש הסכם."

כששאלתי איזו מין אוניית מלחמה זאת ומתי היא אמורה להגיע, ניפנף בידו "אלה פרטים..." – הבנתי שלא היה לו מושג באותו זמן, והאיש שהביא אותי משך בשרוולי לאמור שכאן לא שואלים שאלות.

העבירו אותי אל יעקב מרידור וגם הוא לא ידע יותר, רק ידע שהאונייה נרכשה באמריקה. יודיעו לי כשייוודעו יותר פרטים.

בין כה וכה קראו לי לחיפה וכשהגיעה "אלטלנה" ארצה כבר הייתי מפקד ספינת המשמר "פלמ"ח" (מ-19), ספינה ששרתה בזמנו את הצי הבריטי וביצעה תחת פיקודי מבצעים רבים בחופי האוייב בהמשך מלחמת העצמאות.

כאשר נודע את אשר ארע ל"אלטלנה" זימנו אותנו למחנה כדי לשמוע הסברים מפי "קצין הסברה" שנשלח אי משם. הוא הסביר מה שהסביר אך מכל דבריו היכו אותי בתדהמה הדברים הבאים:

"ידוע במדע הקרימינולוגיה שהרוצח נמשך לחזור למקום הפשע. והראיה, אברהם סטבסקי, שרצח את ארלוזרוב, נהרג על סיפון ה'אלטלנה' בקרבת מקום לזירת הרצח!"

אין ספק שאותו פוליטרוק היה אוויל אך לא הוא היה מי שהמציא את הרעיון. אני יכולתי להתגבר על הבחילה שאחזה בי כיון שהייתי מפקד אונייה של הצי העברי, חלום שנתגשם, וידיי היו מלאות עבודה, משום שמלבדי לא היה אף ימאי מקצועי בספינה שלי והכל הייתי צריך ללמד את הנערים שקיבלתי מ"אל"ף".

הסיפור שלי איננו עומד בסתירה לאף אחת מהגירסאות של פרשת "אלטלנה". ברור שהיה הסכם וברור לי מה היתה כוונתו של בגין ושלא היה שום "פוטש". בין אם הוסכם על חלוקת הנשק ובין אם לאו, צדק בן גוריון שדרש להטיל מרות. אבל האומנם צריך היה להשמיד את האונייה ולירות על אנשים במים? האם היתה זו הזדמנות לחסל יריב פוליטי? זה מה שהשאיר "דם רע" עד עצם היום הזה.

בכיבוש הים ננוחם. 

שלמה אראל

* * *

יוסי אחימאיר

עוד על רצח ארלוזורוב ו"אלטלנה"

 אהוד שלום רב,

צר לי על כי אתה נותן במה להמשך ההשתלחות הבזוייה של האדון נעמן באבי ז"ל ובי. חשבתי שהנושא כבר נחתם, לבטח עייף את קוראיך, ואין עוד מה לחדש, אבל אותו נעמן בשלו. הלה, שטוען כי לא עניתי לעניין, מתעלם משני מאמריי הקודמים (חב"ע 646, 651), שבהם ניתנות כל התשובות לו וליתר המעלילים.

הוא גם שואל, כמי שאינו יודע לקרוא: "מתי הוא התנער ממנו (מהתואר "פאשיסטן" – י"א)?"

אם תשובותיי אינן מספקות, אני מפנה אותו ואת קוראיך אל אבי המנוח עצמו, אל מאמרו שלו, המתפרסם באתר האינטרנט בית אבא, לשונית מאמרים, תת-לשונית מפרי עטו – אל המאמר "מיומנו של פאשיסטן" (1955).

אבל אין לי אשליות – מעליל וסלפן תמיד ישאר בשלו.

אני משבח אותך על הבאת דבריו של האלוף (מיל') שלמה אראל, שמכנה עצמו כאחד מ"זקני תל-אביב". בניגוד לאותם "זקני תל-אביב" עלומים ובלתי-מזוהים שעליהם "מסתמך" יבין כץ, האלוף בן ה-90 פלוס מזוהה גם מזוהה, מזדהה גם מזדהה, ועדותו החותכת היא התשובה המוחצת והאמת הבלתי מעורערת לגבי זהות רוצחיו של חיים ארלוזורוב ז"ל.

ולגבי "אלטלנה", שעלתה עכשיו לחדשות:

כפי שנאמר במודעת משרד הביטחון לקראת האזכרה שהתקיימה באחרונה, אנשיה נרצחו באש חיילי צה"ל, על פי הוראת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ראש וראשון למעלילי הדם בפרשת רצח ארלוזורוב. יצחק רבין היה בין מבצעי הירי, ועל כך העיד הוא בעצמו. בחילופי האש נהרגו גם שלושה חיילי צה"ל. דם כולם בראשם של נותני הוראת הירי ל"תותח הקדוש" הבלתי קדוש לחלוטין.

יוסי אחימאיר

* * *

תקוה וינשטוק

הראובנים

בשלהי המנדט, כשלמדתי באוניברסיטה על הר הצופים, ביקרתי לעתים במוזיאון לצמחי התנ"ך שמתחת לאמפיתיאטרון. צמחיו החנוטים נראו ממש כמו חיים. ידעתי שהאוסף והסבריו הוא פרי רוחם של אפרים וחנה הראובני, אך ספק אם הייתי זוכרת את שמותיהם במרוצת השנים אלמלא התפעלתי מהשמות הייחודיים, הכמעט מיסטיים שהעניקו לילדיהם: לבן קראו נגה, בימינו שם דו-מיני רווח אבל אז שם ייחודי, ולבת קראו איילת השחר, איילה שנותרה כנראה יחידה מסוגה עד היום. "נוגה" עורר בי אסוציאציה עם מראה האלוהים בספר יחזקאל ואיילת השחר – את "מגילת האש" של ביאליק.

והנה נכתבה עתה עבודת דוקטורט "חקר צמחי ארץ ישראל במקורות היהודיים כמרכיב בזהות הלאומית העברית: פועלה ושיטתה של משפחת הראובני". הכותבת, שרה אורן, מתרכזת במשפחה ייחודית שמזווית מיוחדת הקדישה את חייה לארץ ישראל המתחדשת.

אפרים וחנה הראובני הכירו זה את זה עוד במולדתם אוקראינה וחייהם זרמו במסלולים דומים. הם עלו לארץ בעלייה השנייה החלוצית ופנו להוראה. אפרים (1881-1953) בן רב, מלא וגדוש ביהדות וגם בהשכלה כללית, וגם החל לגבש רעיונות חינוכיים ואקדמאים. מגיל צעיר התחבב עליו הטבע והוא נסע לשוויץ, למד פיסיקה ובוטניקה ושימש כאסיסטנט במחלקה לבוטניקה. ב-1923 קיבל תואר למדעי הטבע וחזר לארץ להוראה ובעיקר לחקר הצמחים המופיעים בתנ"ך, במדרשים ובמקורות העתיקים. לא די להתיישב בארץ ישראל, סבר. הדרך להתערות בארץ עוברת בין צמחיה. על מנת להכיר את הצמחים בבתי גידולם יצא למסעות ברחבי הארץ, בין היתר לישובי ערבים ובדואים.

למסעותיו הצטרפה חנה (1956-1887). היא למדה בגימנסיה רוסית ועקב יחסם של המורים ליהודים החליטה לעלות לארץ. גם חנה עבדה כמחנכת בבתי ספר,יצאה ללמוד באירופה וסיימה כבוטנאית מוסמכת. בשיטוטיהם אספו השניים צמחים הנזכרים לדעתם במקורות וחקרו אותם בדקדקנות מזויות שונות. הזוג נישא ופירסם את מחקריו במאמרים ובהרצאות שחלקם משותפים. את האוסף – שהגיע לממדי מוזיאון – שמר בביתו בשכונת הבוכרים בירושלים. חנה היתה אחראית לתחזוקת המוזיאון, אותו סידרה בצורה אסתטית ואף פיתחה שיטה מיוחדת לחניטת צמחים בעזרת חול חם, אותה שמרה כסוד כמוס.

בשנת 1936 תרמו הראובנים לאוניברסיטה העברית את המוזיאון שלהם, המוזיאון הבוטני העברי הראשון, שכלל צמחים בספרותנו העתיקה, צמחי תועלת, צמחים רעילים וצמחים הקשורים לפולקלור של רועים ופלחים. לעבודתם הקדישו את כל הידע והמרץ שנתברכו בהם, למעשה את כל חייהם וכספם, אך הם אכלו הרבה מרורים.

לקבלת התרומה קדמו הרבה ויכוחים והסתייגויות באוניברסיטה. המחקר הראובני היה רב תחומי, מבוסס בין היתר על עברית, ארמית, אכדית וערבית, על התנ"ך והמשנה ועל חידושי הבוטניקה. הוא שילב דרכי חקירה שונים. השיטה הזו מקובלת כיום אך אז דגלה האקדמיה במחקר "הטהור", המפריד בין תחומי המחקר. הראובנים זכו להערכה רבה בציבור בארץ ובחו"ל אבל בירושלים טענו חוקרים שהם "לא מדעיים". האוניברסיטה גם התלבטה בסיווג המוזיאון – האם מקומו במחלקה לבוטניקה? לידיעת הארץ? למחקר התנ"ך? או אולי למדעי המזרח?

על כל זה נוספו תפישתם המדעית הכמעט-מגלומנית של בני הזוג ואופיים הבלתי מתפשר, והעיקר: יחסי האנוש שלהם היו גרועים ביותר, ובאוניברסיטה תלוי כל קידום, מיקום ותקציב ביחסים אלה. הם הריצו אין קץ מכתבים ובקשות לראשי האוניברסיטה, לראשי היישוב ולבעלי השפעה בחו"ל בענין המוזיאון ו"גן הנביאים" שיזמו, גן גדול בו יגדל כל צמח ברקע ובחבל הארץ בו היה מצוי. כמו כן נאבקו למינוי אפרים כמרצה מהמניין באוניברסיטה. הראובנים הקדישו לעבודתם את כל הידע והמרץ שבהם התברכו, את כל כספם,למעשה את כל חייהם – ואכלו הרבה מרורים.

הם חידשו 135 שמות צמחים. רק שלושים אחוז מהם נקלטו במגדיר הצמחים של ארץ ישראל. הם לחמו לא פעם בשמות הצמחים שקבע ועד הלשון. למשל באשר לאטד. לשיטתם האטד המופיע בספר שופטים אינו שיח קטן כפי שקבע הוועד אלא הוא השיזף המצוי, "סדר" בפי הערבים, עץ קוצני בעל נוף מרשים המזמין עצים לחסות בצילו, פירותיו תפוחיים והוא נפוץ בעמק לבונה שליד שכם. לדעתם לא ייתכן שאנשי שכם, שהעריצו את אבימלך, ימשילוהו לשיח עלוב, שגם אינו דליק ואינו תואם ל"תצא אש מן האטד". במשל מצטייר אבימלך בשלב הראשון כמלך מרשים אך בחינה מדוקדקת מגלה שהוא אינו מיטיב עם נתיניו ועלול להיות מסוכן. שורשיו הגדולים של השיזף המצוי מונעים קיום של גידולים אחרים ופריו אינו משובח.

במלחמת העצמאות, כשהאוניברסיטה נותקה מהר הצופים, נותק עימה גם מוזיאון הצמחים. הראובנים הצליחו להעביר חלק ממנו לביתם. אפרים נפטר ב-1953, וחנה – שנים אחדות אחריו. היא נפטרה בחוסר כל, והבנים לקחו הלוואה להוצאות קבורתה.

הראובנים הלכו לעולמם כשרק חצי תאוותם בידיהם – היו להם תכניות גדולות ממדים על סף המגלומניה, לא תמיד ריאליות. חלקן לא הגיע לכלל ביצוע, למשל הדפסת "אוצר צמחי ארץ ישראל" שכתבו, ובעיקר חלומם על "גן הנביאים" בו יפרחו צמחי התנ"ך והתלמוד. למעשה לא היו להם ממשיכים מלבד שני ילדיהם שצמחו מילדות על תורת הוריהם.

אילת השחר (נ. 1921) מוסמכת לבוטניקה מהאוניברסיטה העברית, השתלבה במחקרי הוריה וירשה מאימה את סוד החניטה. משנפטרו ההורים ניהלה את מכון הראובני. היתה מורה מוערכת לביולוגיה ועודדה את תלמידיה להסתכלות מדוקדקת ולשרטוט האובייקט הנחקר. היא העבירה הרצאות וחוגים ברחבי הארץ על מפעל הוריה, עודדה איסוף זרעים וכתבה מאמרים בפרסומים עממיים ומקצועיים. היה לה כישרון ציור, ואת כתיבתה לוותה בציורים מדוייקים של צמחים. כדי להקל על הקורא פיתחה כתב שרטוט שצבע כל אבר מרכזי בצמח בצבע מסוים.

אילת השחר חיברה גם מאמרים מקוריים המסבירים רעיונות מרכזיים בתרבות העברית, למשל על מקורו של המגן דוד, על שבעת המינים, סוגי התאנה לפי המקורות ועוד, והשתתפה בהכנות ל"אוצר צמחי ארץ ישראל" שתיכננו הוריה. בתחילה עבדו האח והאחות בהרמוניה תוך הסכמה שכל הקשור לחקר הצמחים משותף לשניהם, אבל אחרי שנגה פירסם מאמרים משלו ניתקו השניים כל מגע.

סופה של אילת השחר היה עגום. בגיל מבוגר יחסית נישאה לאסיר ציון שנמלט מרוסיה. הוא נפטר שנים מעטות אחר הנישואין והיא הסתגרה בביתה, מוקפת ממצאים מהמוזיאון שלא יכלה לשמרם כראוי. שרה אורן מניחה כי אילת השחר מיעטה להיראות בציבור מחשש שסוד החניטה שלה יתגלה. היא מתה ערירית, מסובכת במשפט עם אחיה, ואת סודה לקחה איתה לקבר.

את חלומות ההורים הגשים אחיה, נגה הראובני, שספג אף הוא מילדות את דרך הוריו. נגה היה מעורב בענייני הגימנסיה העברית בירושלים בה למד, ובקש שיום הלמודים ייפתח בקריאת שני פרקי תנ"ך. הוא סיים את המגמה הריאלית כתלמיד מבריק בלימודי הרוח כבלימודי הטבע והתעתד ללמוד פיסיקה באוניברסיטה אך ברגע האמת בחר להמשיך את תורת הוריו ולהקים את הגן שתיכננו. הוא למד בוטניקה, זואולוגיה, תנ"ך ויהדות, וסיים כמוסמך האוניברסיטה למדעי הטבע. נגה פיתח את רעיונה של אימו על "חינוך שדה" – תורת הישרדות והכרת הסביבה מותאמת לחיילים ולטייסים. בכך ראה חיזוק לקשר בין חייל למולדתו ברוח הלאומיות שירש מהוריו. בקורס מכי"ם, כשחניכיו זחלו בחום בין קוצים בחולצה ומכנסיים קצרים והתלוננו על קושי, צעק: "אלפיים שנה חיכו יהודים לנשק את האדמה הזו ולכם יש בעיה לזחול!"

הוא ניהל את "בית חנקין" בכפר יהושע והפכו למרכז ארצי לחינוך שדה. אריאל שרון השתמש בתורת חינוך שדה לאימוני יחידה 101.

בהרצאות ובתצוגות שקיים בבית חנקין ראה נדבך להקמת "נאות קדומים". שנים ארוכות שקד על הקמת צוות עובדים ומדריכים חינוכיים לאתר הגן, נסע לחו"ל לגייס תרומות, הפעיל קשרים חברתיים – הוא היה איש רעים להתרועע. ב-1963 חתם הנשיא שזר על מגילת היסוד של "נאות קדומים". ב-1994 זכו נגה הראובני וצוות "נאות קדומים" בפרס ישראל על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".

נגה חיבר שלושה ספרים ממחקרי המשפחה המסתמכים על מורשת ישראל. ספרו "אור חדש על ספר ירמיהו" זכה לשבחים רבים. כמו כן הוציא כרך מאנציקלופדיית הצמחים שהכינו אפרים וחנה, אבל "נאות קדומים" הוא גולת הכותרת של חייו ובעצם של כל משפחת הראובני לדורותיה. נגה נפטר ב-2007 והשאיר אישה ושני ילדים.

"נאות קדומים" ממוקם על אלפיים חמש מאות דונם בצפונו של הכביש המחבר את יער בן שמן למודיעין, סמוך לקברות המכבים. לגן הובאו צמחים מגוונים מרחבי ישראל, לעיתים יחד עם אדמות גידולם. הצמחיה מחולקת לנושאים – "ארבעת המינים", "ספרות החוכמה" וכולי, או לפי אזורי הארץ. הקשר בין גן לגן נוצר בעזרת צמח, פסוק או רעיון. יש ב"נאות" יער, בריכות מים, אוסף זרעים ועוד. המקום מהווה אטרקציה מקורית למבקרים מהארץ ומהעולם ולכאן מגיעות כיתות של בתי ספר, להכיר את הצמחים עליהם למדו בשעורי התנ"ך ולקבל פרק במורשת ישראל.

נגה הראובני פיתח את רעיון הוריו בצורה שתעניין כל נפש, מתוך ראייה כוללת ולא פרטנית כשלהם. "נאות קדומים" הוא חברה ציבורית. תחילה נתמכה על ידי הממשלה וגורמים שונים. כיום היא נושאת את עצמה, בעיקר ממכירת כרטיסים לביקורים ולאירועים.

הדיסרטציה "פועלה ושיטתה של משפחת הראובני" סוקרת בבהירות מאתיים מאמרים ויותר שפירסמו הראובנים ובהם נחשפת עוצמת האידאולוגיה שהנחתה אותם ואהבת הארץ שהיתה נר לרגליהם. המחברת, שרה אורן, כיום דוקטור, מדריכה ותיקה ב"נאות קדומים" ומנהלת הגן הבוטני שלו, מכירה לפני ולפנים את פועלם של הראובנים, המשתרע על מאה שנה ושני דורות של זוגות – בעל ואישה, ואח ואחות.

אהוד: בנעוריה בפתח-תקווה היתה אסתר ראב תלמידתו של אפרים הראובני, וחלק משמות הצמחים המופיעים בשיריה הם חידושיו, שלא כולם נקלטו, כמסופר גם כאן. כך למשל, כשהיא כותבת את שירה הבלתי נשכח – "אני תחת האטד", לא הגיוני שהיא יושבת תחת שיח קטן אלא ודאי התכוונה לעץ השיזף! – ואילו אצל אוורבוך-אורפז השיזף הוא שיח.

האטד והשיזף

אסתר ראב

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת.

1922

יצחק אוורבוך-אורפז / מתוך "נגיעות"

סִפּוּר קָטָן. פַּעַם הָיָה שִׂיחַ שֵׁיזָף קָטָן וְקוֹצִי

שֶׁנָּטַע אָחִי לְיַד נַחַל הַדּוּפֵילָה. אֶת פֵּירוֹתָיו

הַמְּתוּקִים אָכַלְנוּ וְאֶת הַקּוֹצִים פָּלִינוּ זֶה מִגּוּפוֹ

שֶׁל זֶה וְצָחַקְנוּ הַרְבֵּה, וְרַגְלֵינוּ מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת בְּמֵי

הַדּוּפֵילָה הַזַּכִּים וְהַשְּׁקוּפִים וְאָז בָּאוּ הַבַּנָּאִים.

סוֹף הַסִּפּוּר.

* * *

דסקל שלומי

"יום הנכבה הישראלי" מול

"יום הנכבה הפלסטיני"

מתוך "חדשות המכון הישראלי לדמוקרטיה"

על ההבדל בין החברה הפלסטינית בישראל לבין החברה הפלסטינית בשטחי הגדה, עזה והפזורה דרך התבוננות בדרכי ציון יום הנכבה, ובתאריך הנבחר ליום זה.

גם השנה יזמה "הוועדה להגנה על זכויות העקורים" – בברכתה של "ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל" ובהשתתפותה – את העצרת המרכזית לציון יום הנכבה בישראל. זאת השנה הארבע עשרה ברציפות שהציבור הערבי על מפלגותיו וארגוני החברה האזרחית שלו בוחר לציין את היום בעלייה לרגל מסודרת ומאורגנת אל הכפרים הערביים הנטושים.

שיאו של היום היה בתהלוכה מאורגנת לאחד הכפרים הנטושים וקיום עצרת שכותרתה המתריסה היתה: "יום העצמאות שלהם – יום הנכבה שלנו". מעניין לשים לב שבחברה הערבית בישראל מקפידים לציין את יום הנכבה ביום שנחוג בו יום העצמאות הישראלי, כלומר בה' באייר (או ו' בחודש, כפי שהיה השנה), בניגוד למקובל בקהילות הפלסטיניות ברצועת עזה, בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובפזורה הפלסטינית בעולם, הבוחרות לציין יום זה תמיד בחמישה עשר במאי. כפרפרזה על האמירה הידועה אפשר לומר שיותר משמקפידים היהודים לציין את יום העצמאות, מקפידים אזרחי המדינה הערבים לציין את יום הנכבה ביום העצמאות.

לעומת זאת, התאריך הפלסטיני המקודש – חמישה עשר במאי, "יום הזיכרון הפלסטיני לנכבה" [1] – כמעט שאינו בא לידי ביטוי בישראל. השנה למשל תאריך זה כמעט שלא צויין, למעט בקרב חברי התנועה הבדלנית "בני הכפר", המחרימה את המדינה. גם העימותים עם כוחות הביטחון הישראליים שהתפתחו ב"יום הנכבה הפלסטיני" השנה, במהלך ההפגנות והעצרות, מקורם היה מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל הרשמית, להוציא מזרח ירושלים.

אפשר כמובן למצוא סיבות רבות לכך שהחברה הערבית בישראל בוחרת לציין את יום הזיכרון שלה לנכבה ביום העצמאות של מדינת ישראל דווקא ולא בחמישה עשר במאי: החל בסיבות הלאומיות-לאומניות – רצון לייצר משוואה בין קיומה של מדינת ישראל והמיתוס הציוני ובין האסון הערבי, וכלה בסיבה מעשית – מכיוון שמדובר ביום שבתון רשמי במדינה ובתי הספר סגורים, אפשר לגייס המוני תלמידים ומורים לעצרת בלי להתעמת עם משרד החינוך, כמו שאכן אירע לאחרונה ביום האדמה. [2]

עם זאת נראה שבהיצמדות לתאריך העברי מובעת הדיכוטומיה שבין "יום הזיכרון הפלסטיני לנכבה" ל"יום הזיכרון הישראלי לנכבה", ובבחירת התאריך העברי מובע הרצון למחות בתוך מדינת ישראל ואולי אפילו באורח פרדוקסלי כחלק ממנה, ולא להיבדל ממנה בהכרח. השנה לא היה המרחק בין שני התאריכים רב, אבל בשנה שעברה הבדיל ביניהם כמעט חודש. דיכוטומיה זאת מציגה באופן אירוני את הדוברים בעצרת יום הנכבה בישראל שבחרו לדבוק באמירות בדבר "עַם פלסטיני אחד עִם זיכרון אחד". ואכן, אחדים מהדוברים נתנו ליבם לכך והסתפקו באיזכור אחדות השורה של העם הפלסטיני בתוך מדינת ישראל בלבד.

בעיני רוב הציבור הערבי "יום הנכבה הישראלי" נתפס כיום מחאה כלפי המדינה, אך לא כנגדה או במטרה לשלול את קיומה בהכרח. תפיסה זו קיבלה ביטוי בולט באכזבה שהביעו אנשי תחנת הרדיו א-שמס – תחנת הרדיו האזורית של תושבי הצפון הדוברים ערבית, שסיקרה את האירוע – מהיעדרם של כלי התקשורת בשפה העברית: "רק איום על השגרה יביא לכאן כלי תקשורת בשפה העברית" ציין ביובש כתב השטח של התחנה ממקום העצרת. הוא המשיך והסביר בצער שהשנה אפילו המשטרה אינה מגלה עניין מיוחד באירוע, שכן הוא מתקיים במקום שאין בו איום על תנועה סדירה של כלי הרכב ובייחוד לא על ציר התנועה המרכזי באזור, כביש 70. גם המסוק המשטרתי, המלווה מדי שנה בשנה את אירועי יום האדמה, "איכזב" את כתב השטח, שכן הוא לא חג בשמיים באותו יום. במילים אחרות, אנשי רדיו א-שמס יודעים שלחדשות הארציות יגיע הציבור הערבי רק אם יאיים על הסדר הציבורי.

במדינת ישראל קיימת נטייה להאשים את הציבור הערבי ובייחוד את הנהגתו בנאמנות כפולה וביחס דו-ערכי כלפי המדינה, שכן נאמנותם של בני ציבור זה למדינה מוטלת בספק בשל לאומיותם (או אולי מוטב לומר דו-לאומיותם?) והזדהותם עם "הצד השני". שליטתם בשפה שרוב הציבור היהודי אינו מבין רק מעצימה תחושה זאת, שכן רבים סבורים כי הם אומרים דבר אחד לדוברי העברית ואת היפוכו לדוברי הערבית. עצם הרצון לציין את יום הנכבה מטריד את החברה היהודית בישראל והופך את בני הציבור הערבי לחשודים. לעתים די במונח "יום הנכבה" כדי להוציא את הישראלי הממוצע משלוותו.

בעיניי, מהנתונים שהוצגו עד כה עולה מסקנה אחרת: האירוע המכונה "יום הנכבה הפלסטינית" מתפצל לאמיתו של דבר לשני ימים על לוח השנה – "יום הנכבה הישראלי" ו"יום הנכבה הפלסטיני", ואין מדובר בהפרדה סמנטית בלבד. הימים אמנם קרובים זה לזה בלוח השנה, אך הם אינם זהים. בדיקת אופי העצרות בשני ימי הזיכרון שהחברה הפלסטינית מציינת, בארץ ומחוצה לה, ועיון בתכנים שהושמעו בהן (ועל כך יש מקום להרחיב בהזדמנות אחרת) מחזקים את התחושה שבין שני הימים הללו יש פער על אף השפה המשותפת והסמלים הלאומיים הזהים. אפשר להסתכן ולומר כי ב"יום הנכבה הפלסטיני" (החמישה עשר במאי) טמון פוטנציאל להפוך למקבילה המקומית של המושג היהודי "יום טוב שני של גלויות" – יום חג מחוץ לגבולות ישראל; יום כמעט חסר חשיבות בישראל.

בישראל הולך ומתעצב יום זיכרון ערבי-עצמאי לנכבה הפלסטינית, שתכליתו איננה בהכרח יצירת גשרים ושליחת יד ל"אחים" מעברו השני של הקו הירוק או מחוץ לגבולות המדינה, אלא דווקא ניסיון לייצר הגדרה עצמית ייחודית לאזרחים הערבים בישראל. הנהגת מדינת ישראל לא נדרשה עד כה להתמודד עם אפשרות כזאת, ובמקום לשים לב להתהוותו של יום נכבה ישראלי פנימי העדיפה לפטור עצמה בהישענות על תאוריות בדבר אחדות כלל-ערביות או כלל-פלסטינית. בניסיון להתמודד עם "איום זיכרון הנכבה" פונה המדינה לחקיקה בעייתית מבחינת פגיעתה בערכים דמוקרטיים בסיסיים, במקום לנסות להכיל בתוכה את היום הזה ואת ציבור אזרחיה המציין אותו. אין להקל ראש ולקבוע שמדובר בתהליך פשוט וקל, בייחוד למשמע המסר המתריס "יום שׂשׂונכם הוא יום אסוננו". עם זה, החלופה היא המשך ההדרה של הציבור הערבי בדרך להפיכתו לחברת-נגד (counter society) במדינה.

שלומי דסקל הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתוכנית המחקר רפורמות במדיה. בימים אלה הוא חוקר את נושא הזהות הלאומית של ערביי ישראל כפי שמשתקפת בתכני תחנת הרדיו 'א-שמס' ואת מעמד התחנה כצומת דרכים של יחסי ממשל, זהות לאומית וההשקעה המסחרית.

לתגובות אנא פנו ל-info@idi.org.il

* * *

ערן כהן

לבדוק היטב את העובדות

 בתגובה למאמרו של אורי הייטנר, "גונבים לנו את המדינה" (חב"ע 657) ברצוני להתייחס לנקודה אחת, והיא: האם מי מהמתלהמים אודות "תורת המלך" אכן קרא בו? האם החלקים הרלוונטיים מתוכו פורסמו באמצעי תקשורת כלשהו?

לפני למעלה מעשר שנים לימדתי מזרחנות באחד מבתי הספר התיכוניים במרכז הארץ. בשיעור הראשון הסברתי לתלמידים שנקרא גם קטעים מהקוראן. בתגובה זינקה אחת התלמידות וקראה שאסור לקרוא בקוראן, מפני שכתוב בו שמצווה להרוג יהודים.

ביקשתי ממנה להראות לי את הקטעים הנדונים ואז היא אמרה שהיא לא קראה שום קטע מהקוראן, בגלל שהרב אמר לה שאסור לעשות זאת.

והנמשל: אני מודה שאינני מכיר את כב' הרב ליאור ואת משנתו די הצורך כדי לנקוט עמדה כזו או אחרת. עלינו לבדוק היטב את העובדות לפני שאנו עושים זאת. יתר על כן, במקרים רבים ה"הסכמה" שמופיעה בפתיחתם של ספרי הלכה רבים לא מעידה כי הרב שחתום עליה התעמק בספר, אלא מהווה מעין ברכת הדרך וברכת הצלחה למחברו.

עם זאת, חשוב להדגיש כי איש אינו ניצב מעל לחוק, ללא קשר למעמדו. והראייה – נשיא לשעבר, ראשי ממשלה ושרים נכנסו ויצאו מחדרי חקירות ללא טענות. ייתכן שחקירת הרבנים במקרה הנוכחי היתה צריכה להיעשות בבתיהם, או בצורה מכובדת או רגישה יותר, אבל כאן נשאלת שאלת בוזגלו: מה היה קורה אילו הייתי אני, או כל אחד אחר שאינו מורם מעם, מסרב להתייצב לחקירה? באילו אמצעים הייתי נגרר מביתי באישון לילה?

בברכה,

ערן כהן

* * *

עמי עתיר*

על 777 קורבנות ה"סטרומה" בים השחור

פיסקה במאמר של יוסף דוריאל ("כשקברניטינו מתעלמים מהמלחמה האמיתית") בחב"ע 657, עוררה שוב את "הייקה שבי" (אני מתוודה. יש בי "משהו ייקי" למרות שנולדתי להורים עולי רומניה).

הפיסקה אומרת: "את התמונות שהם מצפים להפיץ ממחזות 'התנגדות לא-אלימה' לחיילי צה"ל יש למנוע מראש, על ידי פרסום אזהרה – שחיל הים מכין מבצע 'סטרומה' (בה שונאי ישראל הטביעו 709 מעפילים יהודים), שיטביע כל אונייה שתחדור ללא רשות למים הטריטוריאליים של ישראל." 

ההדגשה במובאה לעיל היא שלי. מה שעורר בי שוב את "היקה" הוא המספר 709, שהוא רחוק יותר מדי מהאמת. המספר המדוייק של קורבנות ה"סטרומה" כנראה יישאר לעולם בגדר תעלומה, אך אין ספק שהמספר הוא הרבה יותר מ-709.

 יש כיום לפחות 10 רשימות שונות של קורבנות ה"סטרומה", ויש ביניהן הבדלים, אך מהשוואת כל הרשימות שאני מכיר עולה המיספר הבא של הניספים, שהוא קרוב יותר לאמת:

767 "נוסעים" יהודים או "מעפילים".

2 אנשי צוות יהודים.

8 אנשי צוות לא יהודים.

777 קורבנות בסה"כ.

 וכיוון שאנו כבר עוסקים בנושא הסטרומה, הנה עוד כמה דברים. לדעתי, האשמים העיקריים באסון הם ממשלת בריטניה וממשלת המנדט בארץ, ושום "חומרי ניקוי" לא יסירו מהן את הכתם. הן סירבו להתיר לפליטים היהודיים את הכניסה לארץ, אפילו על חשבון מכסת הסרטיפיקטים שהוקצתה עפ"י מדיניות "הספר הלבן" שלהן, ושהיתה עדיין ברובה לא מנוצלת. הן לחצו על ממשלת תורכיה להחזיר את הספינה לים השחור, אפילו שידעו בבירור מה יעלה בגורלם של "המהגרים הבלתי לגליים" שבספינה.

היום כבר ידוע בבירור שזו היתה צוללת סובייטית ששיגרה את הטורפדו הקטלני, אך הדבר לא נעשה "בטעות" (כפי שסברו כמה שכתבו על הנושא). הדבר נעשה עפ"י פקודה מפורשת של יוסף סטאלין. 

מי שסבור בתמימות שזוהי האשמה "הזויה" ובלתי מבוססת, כדאי שיקרא את ספרם של דוגלס פרנץ וקתרין קולינס, שהתפרסם בארה"ב בפברואר 2003.

צי הצוללות הסובייטי בים השחור קיבל הוראה לתקוף ולהטביע כל ספינה (גם ספינה אזרחית) היוצאת מנמל תורכי לכיוון הים השחור. תורכיה, שהיתה אז "נייטרלית", היתה הספקית העיקרית (אם לא היחידה) של כרום לגרמניה הנאצית. הכרום היה חיוני לתעשיית הפלדה של מכונת המלחמה הנאצית, וסטאלין ביקש להחניק את אספקת הכרום לגרמניה. 

הצוללת הסובייטית שסימנה SC213, בפיקודו של ליוטננט ד.מ. דנצקו, היא שהטביעה את הסטרומה. כמה מאנשי הצוות זכו לציון לשבח על גילוי אומץ לב בעת ביצוע המשימה.

 את הפרטים האלה אפשר ללמוד מקריאת הפרקים 22 ו-35 בספרם של דוגלס פרנץ וקתרין קולינס, "מוות על הים השחור". 

כדאי לקרוא את הספר בשלמותו כדי להפנים ולזכור שלרצח היהודים בשואה היו שותפים רבים. מי באכזריות (כמו בריטניה, תורכיה, רומניה, גרמניה) ומי באדישות (רבים אחרים כמו גם ארצות הברית).

להלן פרטי הספר (חבל שטרם תורגם לעברית):

 DEATH ON THE BLACK SEA

The untold story of the STRUMA and the world war II's holocaust at sea.

By Douglas Franz and Catherine Collins.

ECCO

An Imprint of Harper Collins Publishers.

* לכותב היו שישה-עשר קרובי-משפחה ורחוקי-משפחה בין קורבנות ה"סטרומה".

* * *

י"ז: על טיפשותה של ראש האופוזיציה שלנו

לאהוד שלום רב,

קשה לא להרהר במה שקרה לאדון שטראוס קאהן ואיך שהעניינים התגלגלו.

בעיקר חורה לנו איך שהתקשורת עשתה לו לינץ' וזה היה גרוע יותר ממעשי הלינץ' הידועים לשימצה שעשו הכובשים של אמריקה לילידים או לחבריהם שלהם. וראה סרטי המערב הפרוע האמריקאיים.

גם במקומותינו הדבר הזה לא פסח על הציבור ובעיקר לא על ציבור המתקראות "פמיניסטיות" שלא מחמיצות שום הזדמנות לחבל בעצם מהותו של הפמיניזם וגורמות בסופו של דבר להשניאו על החברה.

הנה הגברת ראש האופוזיציה שלנו (שעד כה לא הראתה שום יכולת פוליטית כלשהי ולא תרמה מאומה לחברה הישראלית), כל מה שעניין אותה כאשר ביקר כאן אדון אנרי לוי מצרפת זה להשתלח בו ולשאול אותו כיצד זה נאנסות נשים בעולם הגדול והוא מחריש ולא מתייחס לעניין הכאוב הזה. נראה שבשבילה הדבר היה מובן וגמור שנעשה כאן פשע חמור נגד האנושות ובעיקר נגד החלק הנשי שלה. והשמועות בעיתונות הספיקו לה לגברת שלנו לדון את האיש לחובה באין שום צורך בחקירה ובבירור לעומת אמירותיה של החדרנית במלון.

ונזכרתי במה שאמר איינשטיין: "ישנם שני דברים אינסופיים בעולם, היקום , והטיפשות של האנשים. אך איני בטוח לגבי היקום."

וגתה אמר:"גם האֵלים אינם יכולים להיאבק בטיפשות."

בברכה,

י"ז

רמת גן

* * *

משה ברק

נחושתן – האומנם מיתוס מִדְייני?

נחש הנחושת נזכר לראשונה בתנ"ך, בסיפורי הנדודים במדבר בסיני, כשסופר, כי ברוב סיבלם, התלוננו בני ישראל: "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" (במדבר כ"א 5) כתגובה לכפיות הטובה הזו מצד עמו שולח האל את הנחשים-שרפים, וינשכו את העם וימת עם רב בישראל (במדבר כ"א 6). למראה צרה זו שנפלה עליהם, פנו בני ישראל לעזרת משה, שהתפלל לאלוהים. אלוהים, בתשובה, ציווה על משה לאמור "עשה לך שרף, ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כ"א 8). משה עשה כמצוות אדוני ובני ישראל הביטו בנס ואומנם רפא להם.

מסורת זו משובצת בצורה משכנעת כפתרון מאגי, בלתי רפואי, למכת הכשות הנחשים הארסיים. הכשות נחשים הם גורם המוות הנפוץ ביותר במדבר, הרבה יותר מסכנת חיות טרף אחרות, כמו אריות ונמרים, שהתרחקו ממשכנות האדם. כדי "להילחם" בסכנה זו הוצב על נס פסל או צלם בדמות גורם הסכנה. לדמות זו יוחס כוח עליון לריפוי תרעלת ההכשה, שיפעל על כל מי שמאמין בכוחו של הצלם והתבונן בו.

לפנינו עדות בדבר אבזר פולחני עשוי מתכת, שעוצב בדמות אוייב העדה, והוצב בראש עמוד גבוה, כדי שהכול יוכלו לשאת אליו עיניים ולבקש את ישועתו בפני מכות "בני מינו". זו דוגמה טיפוסית של "טוטם" שבטי.

במהלך התנחלות בני ישראל בכנען, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, מצוין בגנותם כי עבודת האלילים בקרבם לא פסקה, אך נחש הנחושת לא נזכר עוד, והקורא התרשם שאליל המדבר הזה, שמשה אילתר בשעת הדחק, נעלם בעת שהעם עבר להתיישבות חקלאית של קבע.

בהר סיני הוריד משה לבני ישראל, את תורת האל האחד. אך הם כנראה לא היו בשלים דיים לוותר על אליליהם. כבר כנוודים במדבר רצו את "עגל הזהב". משהתיישבו בכנען כחקלאים הם מוזהרים (דברים ד' 25) להימנע מלעשות "פסל ותמונת כל..."

שתי מאות מאוחר יותר, במאה העשירית לפנה"ס, מזכיר ספר שופטים: "ויעשו בני ישראל הרע בעיני אדוני... ויעבדו את הבעלים ואת האשרות." לאלילי הנוכרים בנה שלמה המלך במה במאה העשירית כמו שנאמר: "אז יבנה במה לכמוש שיקוץ מואב... ולמולך שיקוץ בני עמון..." (מלכים א', י"א 7). במאה התשיעית לפנה"ס מציב ירבעם שני עגלי זהב (מלכים א', י"ב 28) פולחן אלילים הצליח לשרוד לצד פולחן "האל האחד", לא רק ביהודה וישראל אלא גם בירושלים.

רק בימי המלך חזקיהו (סוף המאה השמינית) כ-500 שנה לאחר הנדודים במדבר סיני, יצאו נאמני תורת משה והמלך בראשם, למלחמת חורמה לביעור שרידי במות האלילים ברחבי הארץ ובבית המקדש, כפי שאפשר ללמוד מן הכתוב: "ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל אדוני לחצר בית אדוני ויקבלו הלוויים, להוציא לנחל קדרון החוצה" (דבה"י ב', כ"ט 16).

כאן מפתיע אותנו כותב העתים בעדות מפורשת, על קיומו של נחש הנחושת, כ"טוטם" מקודש בתוך בית המקדש: "וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן (מלכים ב' י"ח 4). זו עדות על חדירתו העמוקה של נחושתן לתודעת בני-ישראל, ששרד בקרב העם ומילא את תפקידו הפולחני מאות שנים לאחר שבני ישראל נפרדו מן המדבר כשדמות הנחש כבר לא היתה כורח מלחמת הקיום.

אפשר כמובן להסביר את הישרדות נחושתן, מכוח זיכרון הנס שעשה משה במדבר, אלא שזה החפץ היחיד ששרד מבין האבזרים השונים שנכרכו בניסי משה, שקודש במקדש שלמה, בו היה טבעי שישמרו את המטה בו חצה את ים סוף, והיכה בסלע ועוד.

העובדה שנותר רק צלם הנחושתן בדמות הנחש, מעוררת איפוא תמיהות ותהיות:

א. למה זה האבזר היחיד שנותר בפולחן?

ב. מדוע זכה לכבוד החריג, להתקבל ולהיקבע בבית המקדש?

ג. אם זהו רק ציון לזכר משה, אז למה קודש בפולחן משלו שכלל הקטרת קטורת?

ד. אם זה רק ציון זיכרון, למה הקפיד חזקיהו לרסק אותו ולהעלים את השברים שנותרו בנחל קדרון?

כבר בראשית הופעת משה בן עמרם, מנהיג בני ישראל, מוזכרים נחשים כחלק ממאורעות על-טבעיים שהוא מחולל. הוא הראה את כוחו לחרטומי מצרים, שהפכו מטות קסם לנחשים, וחוזר חלילה. משה, שגדל וחונך בחצר פרעה, הכיר גם את סודות להטוטי החרטומים, אך היו אלה רק להטוטי מטות עץ, שהפכו לנחשים (וגם תנינים) חיים, ואילו בפרשה במדבר מתואר "פסל" מתכת דומם, נחש עשוי נחושת.

הנס מתרחש במרחבי הנדודים של בני ישראל, לאחר יציאת מצרים. החומר ממנו עשה משה את הטוטם מפנה אותנו לחיפוש "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת (דברים ח' 9). הפסוק איננו מציין את מקום המחצבים, אך אפשר לשער מהו. זהו איזור צפון סיני והנגב שהיה מקור עיקרי וכמעט היחיד, בו הופקה נחושת בממלכת פרעה. המחקר המודרני הוכיח שהכרייה וההתכה נעשו בשותפות מרצון עם נוודי המדבר, אשר פרנסתם התבססה על תעסוקה זו. ההנחה היא, שללא מומחיותם ועזרתם לא היה אפשר להתגבר על קשיי הפקת הנחושת בתנאי המדבר הקשים במרחק כה רב מהמרכז במצרים.

מי היו כורי הנחושת ויוצקיה ?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להיזכר בספר בראשית (ד' 21-19). שם מסופר כי למך הוליד שלשה בנים: יבל – "אבי יושב אהל ומקנה," אבי הרועים והנודדים; יובל – "אבי כל תופש כינור ועוגב", אבי האמנויות; והשלישי, תובל קין – "לוטש כל חרש נחושת וברזל," אב קדמון לחרשי המתכת מבני קין.

יתכן שבניו היו "קיינים", שם שהפך ברבות הימים לשם נרדף למקצועם. אחד ממוצריהם, חרב מלחמה ארוכה, נקראת מאות שנים לאחר מכן בשם "קין" (שמואל ב' כ"א 16).

תופעה זו, של מוצר הזוכה להיקרא בשם העם והארץ שיצרה אותו, ידועה בקורות התרבות: "ערבסקה" לעיטור בסגנו ערב; "דמשקין", לכלי נחושת עם ריקוע טיפוסי לדמשק, ועוד. ואת אופי הארץ מתאר בלעם באמירתו: "ושים בסלע קנך" (במדבר כ"ד 21) רמז מהימן לתיאור נוף המכרות.

מותר על כן, לקשר את העם הקיני עם "נחש הנחושת". הכיצד ?! הרי אין הקינים נזכרים בפרשת נדודי ישראל במדבר? לעניין זה נתקלנו בספר שופטים (א' 16) בעדות היסטורית: "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד".

 ההגדרה "חותן משה", שלכאורה אינה שייכת לעניין, היא המפתח להכרת כורי הנחושת בסיני. קראנו, כי חותנו של משה היה "יתרו כהן מדין" (שמות ג'1). מכאן מתחייבת המסקנה, שקיימת חפיפה מסוימת בין "מדייני" ל"קיני", ושכל אחד משמות אלה נבע ממקור שונה שהדגיש פן שונה במזיגה.

משה, הפליט הישראלי במדיין, נחשף להוויית שבט נודדים וכורים זה בעת ששהה בבית יתרו. הוא נשא את צפורה בת יתרו לאישה, דבר שמשמעותו היא התמזגות שלמה, שבה אפילו בני המנהיג הם ישראלים ומדיינים במידה שווה. משה רועה את הצאן בארץ מדיין, שבתחומה הוא גם מגיע להר האלוהים ומגלה בה את הסנה. המסורת מדגישה את היווצרות הברית האישית בין שני המנהיגים, מעבר לקשרי החיתון, ובעקבותיה גם ברית בין העמים, ככתוב: "ויבוא אהרן וכל בני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוהים (שמות י"ח 12).

מסורת זו מתעקשת להוכיח שיתרו העניק למשה את המישנה המדינית שלו כמנהיג, כשאמר לו: "עתה שמע בקולי איעצך..."(שמות י"ח 19). מאז ציון מיזוג זה של בני ישראל והקינים, בשבט יהודה בספר שופטים, אין כמעט כל איזכור למדיינים בקורות ישראל.

צלם שבטי מעוצב כדרך הטבע מחומרים המצויים בתחום המחייה של מאמיניו, עץ, אבן וכו'. מה היה טבעי יותר עבור המדיינים, מאשר לעצב את צלמי השבט מנחושת, תחום מומחיותם. לצלם (טוטם) יש השפעה על טבעית על המאמינים, עליהם הוא מגן בפני הסכנות השכיחות. הסכנה הממשית הגדולה ביותר במדבר, היתה הכשת הנחשים. זו ודאי סיבה טובה לעצב את צלם השבט בדמות נחש. יוצקי הנחושת אף "גילו" את קילוח הנחושת בתעלה הצרה מהכור אל הדפוס, שעם התקררותו הוא מתמצק בדמות נחש. יש להניח כי נחש נחושת זה, כאבזר פולחני היה אמור להגן עליהם בפני נחשים, שיכלו לבוא מכל עבר. לכן סביר שעל רקע העיסוק בנחושת וחרדת הנחשים, צמח פולחן "נחש הנחושת". אגב כך נשים לב שלאויב – נחש, ולתוצר החשוב ביותר – נחושת, יש שורש זהה. האם מקרה הוא.

עד כה הצגתי הוכחות נסיבתיות לדבריי. אבל משחפר פרופ' בנו רוטנברג בתמנע, הוכח הדבר הלכה למעשה. כי שם במקדש מצרי קטן מהמאה הט"ו לפנה"ס, שהוקדש לאלה חתחור, אלת המכרות, שפסלה הוצב בגומחה במרכז קדמת המקדש. זה שירת כנראה משלחת המצרית לכריית הנחושת באזור. על כך יעיד דיוקנו של רעמסס וכתובת החקוקים על הסלע שמעל המקדש.

כאשר נחלש השלטון המצרי, המשיך המקדש לתפקד בשירות תושבי המקום, שהיו מן הסתם מדיינים-קינים. בין החפצים שהתגלו, נמצא גם נחש נחושת קטן, שאורכו כ-20 סנטימטרים, המוצג כיום במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. נחש נחושת זה מאשש באופן מוחשי את המסקנה העיונית בדבר קיומו של הנחש כצלם אליל מדייני, שמשה התוודע אליו בעת שהותו בקרב המדיינים.

לסיכום. תמנע מצויה ליד אילת בדרך נדודי ישראל במדבר, כך יכול היה להתאפשר מפגש עם הקינים. בחינה של השפה העברית, שפת בני ישראל, מגלה כי יש סידרת מונחים מהשורש נח"ש שהשפה שימרה.

המשולש: נחש - זכר; נחושת - נקבה; נחושתן – תוצאה.

האם זה רמז לאמונה ופולחן של שילוש אלוהי משפחתי "אב–אם–ילד"? תחושה זו מתחזקת כאשר התנ"ך מצווה על משה: "עשה לך שרף..." ואז כתוב, שהוא ביצע את ההוראה: "ויעש משה נחש נחושת..." (במדבר כ"א 9-8). כלומר קיימת זהות חלקית בין "נחש" ל"שרף". כי הכינוי לנחש ארסי היה "נחש שרף" (דברים ח' 15).

התרגום האנגלי ST. JAMES והגרמני של מרתין לותר, לא ידעו איך להתיחס ל"נחש שרף" וקראו לו "נחש אש" FIERY SERPENT. כשבאו ל"שרף מעופף" קראו לו FLYING FIERY SNAKE, באנגלית, ולותר תירגם בגרמנית למשהו שמיימי יותר "דרקון אש מעופף" FEUERIGER FLIEGENDER DRACHE.

אך עובדה היא שה"שרף" שפירושו בערה, הפך לשם נרדף למלאך ה'. זאת הבינו גם התרגומים בשפות אירופה וקיבלו שזו ישות אלוהית נפרדת, ללא יכולת לתאר אותה לעצמם, ואימצו את השם שרף לכל השפות שלהם, ונכתב באותיות לטיניות בתרגומיהם: SERAPH-IM

היו חיות במקדש וטקסיו: צאן בקר ועופות. אך אלה שימשו רק כקורבן בעת הפולחן. לא היה אף בעל חיים ביהדות שקודש כבעל תכונות אלוהיות. לא האריה "מלך החיות" ולא אף אחת מחיות הטרף שעמדו על ישראל לכלותו. זהו "כבוד" שרק הנחש זכה לו. ה"נחש" הפולחני מופיע גם במילה "ניחוש", שנחשב לחטא "עבודה זרה" על פי תורת משה: "והעביר את בנו באש ועונן וניחש ועשה אוב וידעונים..." (מלכים ב', כ"א)

אינני יודע אם יש קשר גם ל"נחישות" הכרוכה בתואר "נחוש" (איוב ח' 12)

בתנ"ך מצאנו גם שם פרטי "נחש" (שמואל א' י"א 1, שמואל ב' י"ז 25). זהו דבר טבעי למדי, בשפה בה יש שמות פרטיים כמו: יונה, עכבר, יעל, זאב וכו'. האומנם מסתיר הסיפור ההיסטורי על נחשון בן עמינדב, משהו קדום יותר מעלילות גיבורי המדבר? (שמות ו' 23; רות ד' 22; דברי הימים א' 10).

יהא זה מיתוס מדייני, או רק עבודת צלם הנחש, עובדה היא כי השפעת הצטרפות המדיינים לעם ישראל היתה כה חזקה ומושרשת, כך שרק במהפכה הגדולה של השלטת האמונה באל אחד על-ידי חזקיהו, אזרה תורת משה כוח, לנתץ את צלם "נחושתן", צלם הנחש הפולחני במקדש, וסילקה את פירוריו סופית, לנחל קדרון כדי שיסחפו לים... הסופר התנ"כי מתאר את שבירת הנחש לרסיסים כאירוע גדול, בגאווה של מנצחים, אף שזה היה בסך הכול "מוט" נחושת באורך 50-15 ס"מ. וזו עדות נוספת לכוחו של נחושתן שהחזיק מעמד פולחני במקדש שלמה, מאות בשנים.  

המהדורה הקודמת של המחקר פורסמה ב"מורשת דרך", בטאון "אגודת מורי הדרך", בפברואר 1993.

* * *

נעמי שוט

מדוע יש בטקסטים של המכתב העיתי כל כך הרבה שגיאות כתיב?

למר בן-עזר שלום,

לפעמים אני רוצה להגיב או ליצור קשר עם אלה שכותבים בעיתון המקוון שלך, ואני תוהה האם אין אפשרות שתציין את כתובות הדוא"ל שלהם בסוף הכתבה או היצירה שלהם, שמופיעה בגיליונות שאני מקבלת.

זאת גם הזדמנות להודות על שפע של מאמרים, ביקורות ויצירות שאתה מביא לנו מדי פעם, ושמרובם אני נהנית באמת...

ובמאמר מוסגר – מדוע יש בטקסטים כל כך הרבה שגיאות כתיב? גם אני למדתי ב"תיכון חדש", אצל המורה הדגול יעקב בהט, ואני רגישה לכל השגיאות המסומנות בקו אדום בטקסטים שאתה מקליד.

בכל זאת, תודה וברכה להמשך יצירתי ופורה!

נעמי שוט

ירושלים

לנעמי שוט שלום,

אם מי שכותב אצלנו לא מבקש לפרסם את האי-מייל שלו, אנחנו לא מוסיפים זאת על דעת עצמנו, אבל נשמח להעביר כל תגובה או בקשה להתקשרות לכל אי-מייל של מי שמשתתף אצלנו, וכמובן לפרסמה גם אצלנו.

מה שנראה בעינייך "שגיאות כתיב" אינו לרוב אלא ההתקנה לדפוס שלנו על פי כללי כתיב שלנו שאינם זהים בכול לתוכנת בדיקת הטכסט האוטומאטית של הוורד העברי, ולכן מופיעים מדי פעם הקווים האדומים. שלא לדבר על כך שכמעט כל קטע כתוב שאנחנו מקבלים, כתוב על פי כללי כתיב שונים או מתוך סתם בורות ובלגן של אי-שליטה ברזי המחשב, ואנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו להאחיד ולערוך כל מה שמתפרסם על פי המקובל אצלנו.

בברכה,

אהוד בן עזר

* * *

להזין את מוחם המעוות של הפדופילים

לאהוד,

עם כל הכבוד והערכה למפעלך, דווקא בימים אלה שבהם מתגלים כל כך הרבה התעללויות בילדים, אני ממש לא מסוגלת להבין איך אתה נותן מקום בעיתונך לשיר שיכול להזין רק את מוחם המעוות של הפדופילים [גיליון 657].

וכשאני מוריד את המים

אני מרגיש חוטא ובזבזן

עוד יותר מאשר כשהייתי

משכיב ילדות קטנות על הספה

ותוקע להן אצבע בתוסיק

ריקה ברקוביץ

לריקה היקרה,

את בהחלט צודקת, אלא שהאיש הזה המתחזה ל"משורר", חיימקה שפינוזה, שאני חושש שזה גם לא שמו האמיתי, מחזיק בידו כמה אינפורמציות שיכולות להרוס אותי כליל והוא מאיים לפרסם אותן אצל המתחרים שלי אם לא אסכים לפרסם את ה"שירים" הנוראיים שלו –שלצערי עליי להסכים איתך שהם נותנים עידוד לפדופילים ואולי גם לרופאים המבצעים קולונוסקופיה וליצרני תרופות נגד שלשול.

אהוד

* * *

אורי הייטנר

ניצחון המדינאות

המשט לעזה במאי 2010 ("המשט התורכי") לא הגיע ליעדו, לא פרץ את הסגר הימי ולכאורה – נחל כישלון. גם המשט לעזה ביוני 2011 לא יגיע, קרוב לוודאי, ליעדו, ולבטח לא יפרוץ את הסגר. לכאורה, תוצאה זהה. אבל איזה הבדל...

משט 2010 היה הצלחה גדולה לאוייב וכישלון גדול לישראל. האוייב גרר אותנו למארב בשדה המערכה שבו היתרון – כולו שלו; מפגש אלים מתוקשר בין צבא חמוש לאזרחים, פעילי "שלום" ו"זכויות האדם", כביכול. תשעת ההרוגים הם הניצחון הגדול של האועיב, במטרתו לקעקע את תדמית ישראל, לבודד אותה וליצור לה דה-לגיטימציה. במשט 2011 לא הצליח האועיב לגרור אותנו למפגש הזה. את המשט האחרון בלמה ישראל באמצעים דיפלומטיים.

נצחוננו במשט 2011 לעומת תבוסתנו במשט 2010 הוא עדות ליתרון המדינאות והדיפלומטיה על הכוחנות והצבאיות. לא אחת, בעבר, ניצחנו בקרב הצבאי אך נחלנו מפלה במערכה הכוללת, כיוון שכשלנו בקרב המדיני. תמיד, עלינו לראות בשימוש בכוחו של צה"ל את האופציה האחרונה, אחרי שמוצו כל המהלכים המדיניים (כך היה במלחמת ששת הימים, הגדול בניצחונותינו). קל וחומר במערכה בה אנו נמצאים היום – המערכה ליצירת דה-לגיטימציה לישראל.

במלחמת יום הכיפורים האוייב הבין שאין לו סיכוי להשמיד את ישראל במלחמה כוללת. הוא אימץ את הטרור ואת ירי הטילים על אוכלוסייה אזרחית כאסטרטגיה המרכזית שלו. גם לאיומים הללו מצאה ישראל מענה והם מיצו את עצמם במידה רבה.

האסטרטגיה החדשה בה נוקט האוייב, עד כה – בהצלחה בלתי מבוטלת, היא אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל, עליה הוחלט בוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן (2001). מטרת המערכה היא קעקוע הלגיטימיות של ישראל, באמצעות הצגת קיומה כעוול (שקר ה"נכבה") שיש לתקנו, באמצעות שלילת זכות קיומה של מדינת לאום לעם היהודי, באמצעות הצגתה כמדינת אפרטהייד, כמדינה קולוניאליסטית, תוך שלילת זכותה להגנה עצמית והפצת שקרים אודות "פשעי מלחמה", "מצור אכזרי", "משבר הומניטארי" וכד', שלא היו ולא נבראו.

המהלך הזה נועד לבודד את ישראל, לגרום להוקעתה ולהקאתה ממשפחת העמים ולהפכה למצורעת, וכך להחלישה ולגרום בתוכה לדמורליזציה ולייאוש. עלילת גולדסטון והמשטים הם אמצעים מובילים במערכה הזאת.

המערכה הזאת אינה צבאית ולכן הפתרון לה אינו יכול להיות צבאי, אלא תודעתי ומדיני. על ישראל להשקיע בקרב על התודעה, הרבה יותר והרבה יותר טוב מכפי שהיא עושה. אך לצד המערכה על דעת הקהל, יש מקום למערכה מדינית, כדי לסכל את הניסיון לבודד את ישראל.

יש לציין, שממשלת ישראל אולי התעוררה קצת באיחור, אך ניהלה לאחרונה מדיניות נבונה הקוצרת הצלחות. ההצלחה הגדולה ביותר, היא הברית האסטרטגית עם יוון, שהביאה לבלימת המשט. האוריינטציה היוונית היא תגובה חכמה מאוד של ראש הממשלה למשבר החמור ביחסים עם תורכיה, שהגיע לשיאו במשט התורכי, שראש ממשלת תורכיה עמד מאחוריו. המשבר עם תורכיה נבע מהתבססות השלטון האסלאמיסטי, שבחר באוריינטציה על ציר הרשע ובאסטרטגיה של עוינות קשה כלפי ישראל.

במקום לזחול לעבר אנקרה, להתנצל בפניה על... המשט התוקפני שיזמה נגדנו, להציע לה כפרס מעמד של מתווכת בינינו לבין סוריה והפלשתינאים וכד', ישראל פנתה ליריבתה הגדולה – יוון. ישראל טיפחה בעקביות ובנחישות ברית עם יוון. הברית הזאת הוכיחה את עצמה בגדול, בבלימת המשט.

העובדה שהברית היא דווקא עם ממשלה סוציאליסטית, בראשות יורגוס פפנדראוס – נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, היא הישג גדול במיוחד, לנוכח התרחקות השמאל האירופי מישראל, בשנים האחרונות.

והנה, מסתבר שהאוריינטציה על יוון, גרמה לתורכיה לבחון את דרכה העוינת לישראל, והובילה לשינוי במדיניותה האנטי ישראלית; מגמה שהגיעה לשיאה בפעולתה נגד המשט. אין ספק, שהמצב במדינות ערב הוא גורם מרכזי לשינוי הזה, לאחר שבעלי הברית המרכזיים של ארדואן – אסד וקדאפי, היו למצורעים לא רק בעולם אלא גם בעיני עמיהם.

לפתע תורכיה הבינה שהיא איבדה את המערב ועומדת לאבד את התחליף בו בחרה – ציר הרשע. המצב החדש הביא את תורכיה לבחינה מחודשת של יחסה לישראל. אך הברית עם יוון חיזקה את מעמדה של ישראל, ומיצבה אותה כגורם שעל תורכיה להתאמץ ולשלם מחיר כדי להתקרב אליו מחדש.

הגורמים הללו הביאו לתפנית ביחסה של תורכיה לישראל. השינוי מתרחש למרות שלראשונה עשתה ישראל, באיחור של עשרות שנים, את הצעד המתבקש שנרתעה ממנו כל השנים בשל פחדה מתורכיה – דיון בכנסת על הטבח בארמנים.

יש לקוות, שהפירות שהשיאה התבונה המדינית שגילתה ישראל בנושא זה, יעודדו את הממשלה להתמיד בדרך זו ולהוביל את ישראל להישגים מדיניים נוספים.

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל ההיום"

אהוד: לדעתי אין זה נצחון המדינאות שלנו אלא של התושייה הצבאית והביטחונית שלנו, לסעיפיה – היודעת להשתמש ב"כי בתחבולות תעשה לך מלחמה." העובדה שטורקיה עומדת בפני שוקת שבורה ביחסיה עם סוריה – אינה בזכותנו אלא בזכות התהפוכות בעולם הערבי והמוסלמי. וכפי שאפשר לראות מכל עבר: הן במשט מיוון והן בנחיתה הצפוייה של "פעילי השלום" המזוייפים בנתב"ג – הכוחות המערערים על עצם קיומנו משקיעים הרבה כסף ומחשבה, בעידוד עולם מטומטם וגם יהודים שונאי ישראל – ליזום בזה אחר זה מופעי שינאה מתוקשרים היטב, שמגובים גם על ידי עיתונאים ישראליים, דוגמת דיווחיה של עמירה הס המלווה מיוון באהדה רבה את המשט שכנראה טרם שט. ראה איך דו"ח האו"ם אינו מאשים את איראן בליבוי יום הנכבה בגולן – אלא את חיילנו המעטים, שניצבו מול מאות מפגינים "סורים-פלסטינים" שבאו באוטובוסים שמומנו על ידי איראן וחיזבאללה וניסו לפרוץ את גבולותינו. וטוב שאחדים מהם נהרגו כי זה גרם להם לחשבון נפש ולחשבון דמים עם אלה שהסיתו אותם להסתער על גבולותינו.

אגב, הטורקים טרם "התפייסו" איתנו ועדיין הם, תומכי הטרור, עומדים על כך שנתנצל!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

7. בידי מי יפול בית-המרקחת של המושבה?

בתחילת 1910, בעקבות שערוריה שמעוררים הצעירים בבית-הוועד – הם מעיפים את ראש הוועד וקובעים בחירות חדשות – מתפלגת המושבה לשני ועדים, אגודת "התחיה" של הצעירים ומשמרת "מגיני המושבה" של הזקנים.

העילה למהומה – תגרה שמחוללות נשות המושבה לפני ביתו של ד"ר ברנשטיין-כהן. כאשר הרופא חוזר מנסיעתו לקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג, שם הצליח להשיג הלוואה של מאתיים אלף פרנק שנועדה לסייע לצעירים בנטיעת פרדסים חדשים, הוא מגלה כי ועד המושבה, בעזרת "מטיפים מירושלים", ניצל את היעדרו וניהל תעמולה נגדו, בעיקר בקרב האימהות והנשים, שלדברי המסיתים הדתיים – הרופא גוזל מהן את ילדיהן ומשחית את נשמותיהם.

בזכרונותיו מספר על כך ד"ר ברנשטיין-כהן:

אחרי שהתייעצתי עם הפועלים, החלטנו לסדר ריגול שכנגד, ונודע לנו, כי הנשים החליטו לעשות לי "פוגרום", כלומר, לנפץ את כל השמשות. בתי הבכירה היתה אז חולה והיתה מוטלת במיטה בדיוטה העליונה. והנה ראינו, אני ואשתי, מרחוק, שאל ביתנו מתקרבת תהלוכת נשים, ובידיהן אבנים. דחוף ומבוהל בא הנוער, בנים ואחים של גדוד-הנשים הפורע, ומיד פרצו חרפות, גידופים וצעקות. סוף-סוף הגיע הדבר לידי תגרה וה'ילדים' דחקו את רגלי ה'ההורים'. היתה זו טרגיקומדיה שהתבוננתי לה ממרום הדיוטה העליונה.

מרים, בתו של הרופא, ששכבה בביתה קודחת מחום לאחר שזללה מפרי הצבר, והקיצה לקול צווחות הנשים, זוכרת:

לפתע נופצה שמשת החלון, ועוד אחת, ועוד אחת. הרסיסים נתפזרו על הריצפה, על שמיכתי. נבהלתי. אימי נכנסה אל חדרי, ועיניה אדומות מבכי, אך לא הסבירה לי פשר השערוריה. רק לאחר מכן, כששככו הקריאות וההמונים התפזרו, נכנס אבי למדוד את חומי – אשר עלה עד ארבעים מעלות. רק לאחר שהחלמתי שמעתי מפי אבא סיפור שסיפר בקול עצוב ועצור. צבא הצעירים אשר בא להגן עלינו היה מוכר לי. את יריביהם ואת יריביו של אבא לא היכרתי אישית. אחד מהם, רב, נוכש כעבור שנים מיספר על ידי נחש, דווקא בשעת-שבתו במקום-כבוד רעוע, שבעבר התנגד כל-כך להריסתו.

בעקבות התגרה מתפלגת, כאמור, המושבה, וכאשר רואים "הזקנים" כי כלתה הרעה אליהם, הם משתמשים בנשק ה"חרם" הבדוק, ומכריזים "בויקוט על הצעירים לבלי תת להם עבודה." אולם צעירים אלה אינם זקוקים כלל לעבודה, הם אינם פועלים שכירי-יום אלא בני-איכרים ואיכרים צעירים, מהשיכבה האמידה ומשלמת המיסים שבמושבה. "מגיני המושבה" מסדרים אסיפת-עם במרכז המושבה ובה מודיעים הנואמים "שכל האמצעים כשרים להמית את תנועת הצעירים." עם תום האסיפה מסתדרת תהלוכה בה נשמעות קריאות: "יחי הוועד! יחי ראש-הוועד גולדנהירש!" וכיוצא באלה דברי-עידוד ל"מגיני המושבה" מפני רוחות רעות.

לאחר ימים אחדים מתעשת הוועד הקודם, מכריז על ביטול הבחירות, סוגר את בית-המרקחת ואת חדר קבלת החולים בפני ד"ר ברנשטיין-כהן, מפטר אותו ומזמין חובש במקומו. אגודת הצעירים מתערבת בדבר, כנגד המשמרת של "מגיני המושבה" שמופקדת על בית-המרקחת. הצעירים, חלקם מבני הדור הצעיר שנולד במושבה, רוצים לשבור את המנעול בכוח ולפרוץ אל בית-המרקחת. אולם הם נתקלים בהתנגדות: הזקנים יוצאים נגדם באגרופים קפוצים, ואפילו באקדחים. הנוער אינו מוותר ובא גם הוא עם נשק. חילופי הדברים קשים, וניראה שעומדת לפרוץ תיגרה. כאשר המצב במושבה מחריף מופיעים גם שייח'ים ערבים שכנים, החושבים לתומם שפרצה מלחמת-שלטון בין שתי שושלות או חמולות יהודיות, והם מציעים שירותי תיווך, כנהוג בין צדדים יריבים.

ארבע שעות נמשכות ברחוב חובבי-ציון פינת מונטיפיורי המריבות וההתגרות והאיומים משני הצדדים, אך למרבה המזל לא נורית אף ירייה. תוך כך מגיעים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא רק כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את "שדה-הקרב" של בית-המרקחת ובית ועד-המושבה, ולחזור איש-איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.

ד"ר ברנשטיין-כהן, שמתחבט כיצד לנהוג, מחליט לדבריו, בערבו של אותו יום – לעזוב את המושבה, אף-על-פי שבתיאור-שלו אגודת הצעירים מנצחת וכובשת מידי הזקנים את בית-המרקחת.

ד"ר ברנשטיין-כהן עוקר לבסוף ליפו, שם, כאמור, לומדות בנותיו בגימנסיה העברית. בספטמבר 1910, לאחר שעסק במקצועו ואף טיפל בערביי העיר ולא משך ידו גם מפעילות ציבורית, הוא חוזר עם משפחתו לעיר מולדתו קישינוב. ב-1925 הוא עולה מחדש לארץ, אבל משלא נמצאת לו עבודה כרופא הוא נוטש אותה לצמיתות.

*

בעזבונה של אסתר מצוי מכתב שכתבה לה מרים ברנשטיין-כהן בשעת שיעור בגימנסיה העברית ביפו. הדבר היה לאחר שאביה הרופא כבר עזב את המושבה, והוא ומשפחתו התגוררו באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת של יפו. על פי תוכנם נכתבו הדברים בחורף, שבועות אחדים אחרי חנוכה תר"ע, בפברואר 1910 לערך, וחלקם מעין תשובה לדברים שאסתר רושמת בלילות בפנקסה.

מה? ההספד לעשות עלייך? האם מתת כבר שם? בחיי עשתרת כי כבר כמעט הייתי שוכחת כי יש אסתר ראאב בעולם! מה איתך?

אני, עתה בעת השיעור צריכה לכתוב לך ב"סכנת עונש" מפני ש"הגברת" אסתר מואילה לשתוק ואיננה עונה! אילו היה ביכולתי לנסוע לפתח-תקוה ולמשוך אותך היטב בעד האוזניים, חזירה! אימרי את בעצמך, מה אפשר לחשוב אם, אחרי מכתבים מתקדמים כאלה השתתקת? האם לא זה שאיבדת את חשקך, כי נמאס לך להתעסק בזו ה"מלחמה הקשה" וגם אפס חומר הכתיבה למרים? די. את בטח מתביישת לסור אחור והחלק של חשקך כבר עבר לכן כי תחשוב היא מרים כי הכל הוא כמקודם. להיפך זה שאינך כותבת מביא אותי למחשבות חושדות.

משה שואל: "אני רואה כבר על פנייך כי אסתר אינה כותבת – כניראה כבר מתה שם כי לא נשמע הגה מפיה."

אימרי, מה את עושה, בכל זאת הלא לא רק יושבת ולומדת, הלא יש לך מתנגדים שם, האם כבר הסתפקת בכל מה שהשיגות אצלי? מה בדבר האגודה שלכם? באיזה אחת משתיהן את נמצאת? את אינך צריכה לשתוק ורק לכתוב ולכתוב לי. את יודעת כי בעדך אנוכי לומדת? בבוקר אנוכי כל כך מתעצלת לקום, להתלבש ללכת לגימנסיה ועוד הפעם ושנית ושלישית. ואז אנוכי זוכרת אותך שהיית מאושרה במקומי וכי הנני מאושרה בהשוואה איתך, אזי אנוכי מתביישת ועובדת ביתר מרץ. והנה את כבר שותקת! פתאום!

אסתר! לו ידעת כמה שאני רוצה לפתח-תקוה. מיום ליום יותר ויותר. פשוט עינויים לי לשבת פה ביפו, ובפרט בשבת. לא רק שאני לבד ואין לי כל רע, לא יש לי פה כל כך הרבה שונאים, לא שהם שונאים אותי כי אם אנוכי אותם ולא כך בגימנסיה כי אם גם בבית. אין בטבעי להתחבר כל כך מהר עם אחד. כמה שהכירונו אחת את השנייה, הלא לא כל כך מהר נהיינו איתך רעות? ואנוכי לא התרגלתי לכתוב, אין לי כל ספר זכרונות ורשימות יומיות, כך, חישבי לך את מחשבותייך בליבך ודי. ואנוכי מתגעגעת... אני כל כך רוצה לפתח-תקוה! בזה הזמן פעמיים הייתי בראשון לציון (אבא נסע שמה ואנוכי איתו) ראיתי את חסנקה אבל העיקר, – ראיתי מושבה, כל הכאב בצד שלי עבר וכל כך טוב היה ואחרי-כן שנית ליפו!

אסתר! את מאושרה שבמאושרות! מוטב לי להיות לא רק שלא לומדת, כי אם איזה משרתת במושבה, ודווקא בפתח-תקוה, מאשר להיות תלמידת הגימנסיה העברית ביפו, העיר המובסה הזאת! את חושבת כי אנוכי אוהבת ללמוד כניראה? מה יש לי עוד מלבד זה? לא רק בגימנסיה כי אם גם בבית הנני קוראה ספרים מדעים וגם פשוטים, אבל זאת לא זאת! כאשר אני מביטה בחלון החוצה, רואה את בתי יפו, את הערבים, אני מאבדת את כל המרץ, החשק ומוטב לי לרחוץ את הרצפה כל יום אצל איזה זקן בפתח-תקוה, כל יום, כל יום, ורק אביט על הירק מסביב, על השמיים, על בתי המושבה – אוכל לרחוץ את כל רצפות בתי פתח-תקוה! אסתר! למה אני אוהבת אותה, למה אני צריכה לסבול בעד זה? הלא הוריי פה והכל יש לי ובכל זאת אין אושר בלי צרה. כל כך טוב לי כשאני מתעמקת בלימוד ... ואחר כך מרימה את הראש ודי וחלס!

אסתר! את תכתבי לי: סמרטוט, חסרת-כוח, הביטי עלי ולימדי לסבול! כתבי לי, כתבי! אוי לי! המורה התורקי קורא לי לענות, חכי אני עוד מעט אגמור – – –

חמדל אללה! עניתי היטב. תראי, חזירה עוד מעט הייתי התופסת בעדך! כעת אוכל להמשיך ... לא, לא צריך יותר להתאונן, הלא?

שמעי, חסיקה עתה ביפו, זה כבר יותר טוב. היא, אפשר תבוא ביום השלישי לפתח-תקוה. היא שמחה, הולכת מטיילת ואנוכי יושבת כל השבתות ונקפאת מקור בדירתנו העירונית, הגדולה, ואז אני זוכרת את חדרי הקטן והחם מלמעלה כשגשם דופק בחוזקה בחלון ואני אצל אבא ואמא ובפתח-תקוה! ועתה הם הולכים כל השבתות ולי אין איפה ואל מי ללכת!

כתבי! כעת ... צלצלו.

שלום! להתראות! הלא תבואי, כהבטחתך בחנוכה, אם רק לא מתת...

*

בעיצומו של חורף 1910, לערך בפברואר, חשה אסתר תחושה של בדידות, של ניתוק ואפילו של קושי להתמודד עם איתני הטבע, והיא כותבת ביומנה:

פנקסי האהוב, כבר ימים אחדים שאני אילמת. מה אוכל לעשות, לא תמיד אפשר לדבר. קיבלתי מכתבים כולם ריקים. אני לומדת קצת, אני עצובה מאוד. גשמים חזקים, אך, אני שונאה את הגשם, כבר נמאס לי לראות את השמיים הזועפים האלה ואת הדמעות הנושרות בלי הפוגות, כאילו נפתח להם שם מעיין והן יורדות נוזלות עצובות, מדוע אתם בוכים, שמיים? גם אני בוכה – – כל היקום בוכה, העצים הגגות השמיים, הכל עטוף בדמעות – – – דמעות – – –

אך משה, כמעט שכחתיו, לא, לא שכחתיו, אך אותו הרגש שהיה לי אליו שוכן כעת עמוק עמוק בלב, שם בפינה נסתרה הפניתי לו מקום. עליי לעזוב הרבה מקום פנוי בשביל מטרות, בשביל שבי –

אך כשאסע ליפו! – – –

מרים מתייאשת! ואני, האם אני אינני מתייאשת? לא, לא! נחוץ לגרש את הייאוש, מרים את צריכה לחיות! כולנו נחיה!

נו? מה? אינני יכולה לכתוב! כבר ימים אחדים שלא כתבתי, כלום יודעת אני? פשוט אין לי מה לרשום, הכל ריק, אין כל עניין, אין חומר לכתיבה, אין כל שינוי בחיים ההווים, הכל כתמול שלשום אך איזה ריקנות! – – –

אינני לומדת, אינני עושה כלום. בחוץ גשם עננים ורוח, וזה גם כן פועל עליי לרעה – – כשאני רואה את השמש את שמי התכלת את הירק כל זה מעורר אותי ואני חושבת באותה שעה, אך, כמה יפים החיים! אבל כעת אין שמש, אין אור, כל העולם מתמוגג בדמעות! – – – ולי כה עצוב כה מר – – – אני מרגישה איזה רקבון נורא ממלא את נפשי, והעת בורחת עוברת, אך, השנים עפות! עוד מעט יימלאו לי שש-עשרה שנה! ויש לי עוד הרבה, הרבה עבודה, אלי, תן לי רצון, רצון חזק! שלא ימות הגשמים האפלים, לא רקבון נבזה, יוכל לשלוט בו, רצון ענקי! אני צריכה! – – –

משה! אסור אסור לחשוב אודותיו! יללי, פצע עמוק – – – אך, זה מכאיב – – – משה נשמתי, אור חיי!! – – –

המשך יבוא

* * *

מלכה נתנזון

כמגע גוף בגוף

 לאמנון באהבה, הלום קרב

 שרצונו לחיות הולך למות

כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עַל אַהֲבָה וּבִנְשִׁימָה אַחַת עַל מָוֶת

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם אֲנִי הָאַהֲבָה

אוֹ אֲנִי הַמָּוֶת

*

 עָשָׁן הַסִּיגָרִיָּה שֶׁלִּי מִתַּמֵּר אֵלֶיךָ

כְּמַגָּע גּוּף

בְּגוּף

וְגַם כְּשֶׁאַתָּה מֵסֵב רֹאשְׁךָ

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁנָּגַעְתִּי

מעשה מרכבה

כְּשֶׁאַתָּה צוֹעֵק בַּלַּיְלָה

קִירוֹת הַחֶדֶר דּוֹמְמִים

אֲבָל הַהֵד הַקּוֹפֵא

מוֹרֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ

 אֵלֶיךָ

* * *

אלכס לכיש

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

טרוניה לי עליך, מכובדי אהוד בן עזר,

בחב"ע האחרון, 657, אתה מתחנן על השבת כבודו של מר נתן וולך רב הפעלים, שמעד באופן חד פעמי בעת מילוי תפקידו הציבורי.

אתה יוצא בחרי אף כנגד פסיקת בית המשפט שדנה אותו לקלון. להצדקת טיעונך אתה דורש לשפוט את מר וולך לזכות, וזאת על סמך היקף תרומתו רבת השנים לגימלאי תל אביב. כאברהם אבינו בשעתו, שיצא להגנת תושבי סדום, כך אתה עומד עכשיו בפרץ, להשבת כבודו של אדם ששירת את הציבור נאמנה, כל חייו.

לאור התנהגותך האצילית כלפי מר נתן וולך, לפלא הוא בעיניי כיצד אתה מרשה, במכתבך העיתי, לשופט חסר הדיעה, יהודה דרורי, לשפוט את "הכל יכול" על התנהגותו במשך פרק קצר בהיסטוריה. הרי מר דרורי מתנהג בדיוק כפי ששופטי בית המשפט המחוזי התנהגו כלפי מר וולך. הוא מתעלם מהיציאה ממצרים, מ-40 שנות ההליכה במידבר, ממתן התורה, בקיצור מכל פעליו של "הכל יכול" שהביאו אותנו הלום. ולא רק זה, לו היה טורח לקרוא גם את האותיות הקטנות בחוזה שבין העם היהודי ל"כל יכול" – היה נוכח לדעת שאותו פרק קצר בהיסטוריה לא בא עלינו סתם כך. האם לא ממך למדתי, אהוד היקר, כי לפני שאתה מגדיר עצמך כיהודי ודא שאתה יודע יהדות מה היא?

בתקווה שבעתיד לא נצטרך לקרוא מאמרים רדודים מסוג זה, שהרי עם עיתונך העיתי לא ניתן לארוז דגים.

אהוד: לדעתי יהודה דרורי צודק. זו היתה בקירוב גם דעתו של גרשם שלום, וזו גם דעתם של אנשים רבים מאוד – העם היהודי, הדת היהודית, היהדות – טרם התמודדו עם הנושא של שתיקת אלוהים בתקופת השואה. אם "החוזה" שבין העם היהודי לאלוהים כולל גם השמדת ששת המיליונים, אזיי כנראה אין אלוהים וגם אין ולא היה "חוזה". נדמה לי שההשוואה שלך מאוד צולעת ואפילו מבישה. לומר על השואה "אותו פרק קצר בהיסטוריה לא בא עלינו סתם כך" – נו באמת! איך אתה יכול לכתוב מילים גסות ונוראות כאלה!

* * *

משה גרנות

עיון בשיר אחד

מתוך ספר שיריה של יערה בן-דוד

"סוס טרויאני מבטן התודעה"

כרמל 2011, 96 עמ'

"סוס טרויאני מבטן התודעה" הוא ספר שיריה החמישי של יערה בן-דוד, משוררת אשר התברכה גם בכישרון הזמרה (מוסיקה קלאסית) וידה רבה לה גם באמנות הפלסטית (מציגה תערוכות קולאז' מ-1970 באכסניות הכי מכובדות). האימאז' הנפלא של שם הספר (האימאז' מתפרש בשיר "בלילות אני הודפת מגדלים" – עמ' 67) מזמין עיון מדוקדק בשירים הייחודיים ורבי ההשראה שבספר. אני מצאתי לנכון להתרכז בדוגמית, מעין "טיפה אחת מהים הגדול", שיר שמורכבותו תצביע על מורכבות כל הקובץ:

הוא נעל לרגליה...

הוא נָעַל לרגליה את סנדל הזכוכית

תכלכל כצבע עיניה

ופרם מחלפותיה פָּרַע ראשָהּ

פי תשוקתה סכור בפניו

הוא אהב אותי, אמרה הנערה.

כשאמרה לו לֵך לא הלך

כשאיימה אני הולכת –

קם והחזיר אותה

כאבן למראשותיו.

והאישה האחרת בעונייה בליבה שנכמר

ידעה את רחמי האילן המצל

זכרה את שנחרש בחלומה

העפר השָכוּחַ

והפרי העצב

אני אהבתי אותו, אמרה לעצמה.

מה זאת אהבה, שאל תמיד האיש

שלא ידע לאמוד את המרחק הנכון

שבין גוף שלישי לגוף ראשון.

השיר כומס בחובו סוד על משולש רומנטי, סוד שאיננו מתפענח על נקלה, להבדיל משירה של רחל "אישתו", שם ברור עד מאוד שמדובר בדוברת האוהבת גבר נשוי. המשוררת מערפלת כאן את המסר שלה במכוון, ואיננה מקילה על הקורא. הקורא ימצא בקובץ סדרה של תשעה שירים ששמה – "משירי האישה האחרת", ועניינה קרוב לנושא שירנו, אך שוב, גם שם המסר מעורפל במכוון.

בשיר שלנו שלושה גיבורים: "הנערה", "האישה האחרת" ו"האיש". הנערה סוכרת את פי תשוקתה בפניו, אך היא בטוחה שהאיש אהב אותה. ליבה של האישה האחרת נכמר. היא זוכרת את שנחרש בחלומה (בוודאי רמז ארוטי), והיא מצהירה שהיא אהבה את האיש, ואילו האיש עצמו שואל את השאלה הביאליקית המפורסמת – "מה זאת אהבה."

בין האיש ובין הנערה יש מאבק של כוחות – הוא אמנם נועל לרגליה סנדל זכוכית כמו באגדת "לכלוכית", אבל הוא גם פורע את ראשה (ארמז לביזוי, ראו במדבר ה' 18) ומתעמת עימה –

כשאמרה לו לך לא הלך

כשאיימה אני הולכת –

קם והחזיר אותה

כאבן למראשותיו.

הדימוי של הנערה לאבן למראשותיו של הגבר (ארמז מקראי למעשהו של יעקב ששם אבן למראשותיו וחלם את חלום הסולם – בראשית כ"ח 10 ואילך) הוא בוודאי לא דימוי שגרתי, ובוודאי מרמז על חלום שגבר זה מבקש להגשים. במקום אחר בספר (עמ' 30) מדומה חלקת עורה של האוהבת לשיש קרארה. לעומת זאת, האישה האחרת ליבה נכמר, והיא יכולה להתנחם רק באהבה מימי העבר.

יש שלושה "גופים" בשיר זה, והאיש מתואר כמי שאיננו יודע לאמוד את המרחק בין גוף שלישי לגוף ראשון.

השיר כומס סודות, ולמרות הרמזים המפוזרים בו – רק את חלקו ניתן לפענח.

* * *

ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי

מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

"רומיאו ויוליה" ב"הקאמרי"

בינואר השנה הועלתה לראשונה על בימת "הקאמרי, הצגת "רומיאו ויוליה", וכבר זכתה לביקורות – כאלה ואחרות – בעיתונות. בעקבות פציעה של דן שפירא (רומיאו, בהצגה), נפסקה ההצגה למשך כמה הצגות וחודשה כשרומיאו מדדה ברגל פגועה. בשלב כלשהו נודע כאילו ההצגה הורדה מלוח ההצגות, ולאחרונה שוב עלתה על בימת אולם 3 (זה שנחנך בהצגת "המלט"). לכן מיהרתי לצפות בהצגה זו עתה, וברצוני לשתף את המעוניינים ברשמיי.

כבר בתום המערכה הראשונה ועוד יותר בתום ההצגה – קרה לי מה שלא האמנתי שיכול לקרות: לא נהניתי מביצוע אחד המחזות האהובים עליי ביותר, מאז נערותי המוקדמת. לא נהניתי ולא התרגשתי מהמחזה הפיוטי, הנפלא, הרומנטי, הטרגי. לא נסחפתי אחר חילופי המילים בין זוג הנאהבים, לא דמעתי אפילו בתום ההצגה, כשגופותיהם הצעירות היו מוטלות זו לצד זו באחוזת הקבר, הסמוכה למגוריו של הנזיר.

כשאני מנסה להסביר לעצמי איך זה ייתכן, אני מנסה לפרק את ההצגה לגורמיה. תחילה, התרגום. אלי ביז'אווי הוא מתרגם מוכשר מאוד, ששולט בעברית (וזה הכי חשוב למתרגם), ולבטח שולט גם באנגלית. הוא ער לכך ששקספיר הוא אמן משחקי-המלים ואמן השנינה, והוא עושה שימוש בכישורים אלה גם ב"רומיאו ויוליה", אבל נראה לי שביז'אווי היה ממוקד יתר על המידה בנסיון להיות שנון, לעורר תגובות צחוק בקהל, ולהפגין את יכולתו להשתמש בקירבה צלילית של מלים בעברית כדי ליצור אקוויוולנטים לשימוש של שקספיר בווירטואוזיות הזו. ייתכן שהוא נגרר לכך כתוצאה מהנחת העבודה הכללית של הבימוי בהצגה זו.

והנחת העבודה, כך נדמה לי, היא: להתקרב אל הקהל. להתחבב עליו. להציף את הבמה בדימויים מעולמו של הקהל בן-זמננו, ובמיוחד הצעיר בן-זמננו: מסכי טלוויזיה, קריינות של כוכב-טלוויזיה (ירון לונדון), שימוש בדימויי טרור מצולמים (פיצוצים, אש). כמו כן, בשימוש באוזניות כדי לשמוע את מסתרי לבם של הגיבורים. שקספיר הרי עושה לשם כך שימוש פשוט ביותר: ה"אסייד" – aside , טכניקה מחזאית הכי פשוטה בעולם: הגיבור פורש לרגע לירכתי הבמה (או לאן שהבמאי אומר לו) ומשמיע את הגיגיו, כאשר הוא ואנו יודעים שרק הקהל קשוב לדבריו, ושהגיבורים הנמצאים כמה צעדים ממנו לא שומעים ולו הד של דיבור.

במסגרת ההתקרבות אל הקהל העכשווי, חילק הבמאי את היושבים בשני חלקי הבמה – בצד של משפחת קפולט ובצד של משפחה מונטגיו. משל היינו אוהדים של שתי קבוצות ספורט. ובאשר לרוח הכללית של הבימוי: נכון שהמחזה מילכד שתי הוויות סותרות: יריבות בין משפחות המגיעה לאלימות מצד אחד, ואהבת-נעורים ותשוקה רומנטית מצד שני. הגאונות של שקספיר היא היכולת ליצור תבשיל מאוזן בין שתי ההוויות, כשכמעט תמיד מאזנת ביניהן הווייה קומית, כאן – בדמותה של האומנת (המשוחקת כראוי על-ידי רוזינה קמבוס, אם כי- ושוב, בסיוע הבמאי, עם יותר מדי רמיזות מיניות, לטעמי). הבימוי של נועם שמואל הפר כמעט לגמרי את האיזון הזה. האווירה השולטת בהצגה היא זו של האלימות, הן בתלבושות (אביה בש), הן בתפאורה (זאב לוי), בתאורה (קרן גרנק), בעבודות הווידיאו (נמרוד צין) ובעיצוב התנועה (אלדד גרוסמן). עד כדי כך משתלטת האווירה האלימה על המחזה (והייתי מוסיפה – גם השכונתית-פרברית-ישראלית או מזרח-תיכונית), שכאשר נאמרים המשפטים הפיוטיים הקסומים בפי השחקנים, זה נשמע מוזר. לא במקום. כביכול, מה לשירה רומנטית במחזה על מלחמת כנופיות?

מאחר שאי-אפשר להתייחס להצגת "רומיאו ויוליה" בלי לאמר מלה על ביצועיהם של השחקנים הראשיים, נלי תגר ודן שפירא, אומר את הדבר הבא: הם חינניים, רגישים, ובעלי נוכחות בימתית מתאימה. אפשר לאמר – טייפ-קסטינג מושלם. אלא שבהדרכת משחק כמו זו שכפי הנראה ניתנה להם תחת שרביט הבימוי, או אולי בהיעדר ניסיון קודם לשחק טקסטים שקספיריים גבוהים כך שיישמעו טבעיים, לא נכבשתי, כשם שלא נכבשתי על-ידי משחקם המאולץ-משהו של שאר בעלי התפקידים. חבל. כדי לתקן את הרושם, אצפה שוב בסרט שביים זפירלי, בקלטת המצויה בספרייתי.

* * *

עמוס כרמל

מבצע אנטבה – חבורת הנערים

קומץ ישראלים אכולי שנאה עצמית הזכירו לאחרונה את אחד הטורים השביעיים של נתן אלתרמן, "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" – כצידוק לניסיונות לארגן משט פרובוקטיבי לעזה. ישראלים אחרים יכלו להיזכר בכמה שורות מאותו טור שביעי אתמול [5.7], במלאת 35 שנים למבצע אנטבה.

"ונספר לךָ אז," כתב אלתרמן בראשית 1946, בעקבות ההורדה המוצלחת של מעפילי האונייה "חנה סנש" בחוף נהריה, "כי פתוחים השערים. כבר מזמן נפתחו חי שמיים! ופתחה אותם זו חבורת הנערים שעמדה אותו לילה במים."

הקביעה הפואטית הזאת לא היתה שיא הדיוק העובדתי. בכל הכבוד הראוי למי ש"נשאו את עמם עלי שכם" מן האונייה לחוף, שערי הארץ נפתחו לעלייה בלתי מוגבלת של יהודים לא רק בזכותה של אותה "חבורת נערים". מה שאין כן אתמול, לפני 35 שנים. המבצע הנועז באנטבה נזקף בבירור, בראש ובראשונה, לזכותה של "חבורת נערים" שהגתה אותו ונשאה בעיקר העול שלו בשטח, במשך כמה עשרות דקות על אדמת אנטבה.

אין ספק, החבורה הזאת והלוחמים שהצטרפו אליה יצאו לדרך מכוח החלטתה של ממשלת ישראל, בראשותו של יצחק רבין. אין ספק, הממשלה והרמטכ"ל הסתכנו בקבלת ההחלטה על המבצע, והיו נדרשים לשאת במלוא האחריות אילו נכשל, חס וחלילה. והיו, כמובן, גם תרומות חשובות להצלחה של קהילת המודיעין וחיל האוויר וגורמים מסייעים אחרים. אבל כל אלה היו נספחים ליוזמה שצצה מלמטה, מ"חבורת הנערים" – קומץ של קצינים צעירים ויצירתיים – שחשבו מחוץ לקופסה והעלו ופיתחו את רעיון ההנחתה של מטוסים ישראליים במרחק אלפי קילומטרים מישראל ואת החילוץ המהיר והמפתיע של בני-הערובה באמצעות המטוסים האלה על ידי הכוח הלא גדול שהגיע בהם.

מטוס "איר פרנס" נחטף על נוסעיו ב-27 ביוני 1976 והגיע כעבור שעות רבות לאוגנדה, שהיתה נתונה בשלטון העריצות המטורף של אידי אמין. אחר כך הוצג האולטימטום של החוטפים לממשלת ישראל והעמיד אותה בפני דילמה קשה: להיכנע לדרישותיהם של טרוריסטים (ובשלב ראשון לפתוח במו"מ איתם) וליצור בכך תקדים מסוכן או לשלם בחייהם של בני הערובה הישראלים החטופים. לפי תיאורים רטרואקטיביים, ראש הממשלה רבין נטה לאפשרות הראשונה כל זמן שלא הוצגה לו תוכנית חילוץ ריאלית, ואילו שר הביטחון פרס תבע לא להיכנע לטרור אך לא הציג שום תוכנית ממשית למנוע את מרחץ הדמים הצפוי. חבורת אלופים ויועצים שכינס – "מועצת הפנטזיה", קרא לה הרמטכ"ל מרדכי גור – אכן העלתה כמה רעיונות פנטזיוניים, שרבין פסל אותם על הסף, ובדין.

ואז נכנסה לתמונה "חבורת הנערים", שהולידה את הרעיון הנכון והפכה אותו לתוכנית אופרטיבית – עתירת סיכונים וסיכויים כאחד. למרבה המזל נמצא לחבורה הקטנה הזאת מנהיג ודובר תקיף – הקצח"ר תא"ל דן שומרון, שהיה בכיר די הצורך לדחוף את היוזמה כלפי מעלה, לשכנע את הדרג המטכ"לי ואת הדרג המדיני ולפקד על הביצוע.

איש כזה לא היה, למרבה הצער, ל"חבורת נערים" אחרת – קומץ קצינים נטולי קיבעונות, שהתריעו פחות משלוש שנים לפני כן, בראשית אוקטובר 73', על מלחמה ממשמשת ובאה. מה שמלמד כי גם "חבורת נערים" מוצלחת לא תצלח תמיד. לחלופין, "חבורות נערים" ניצבו מאחורי שורה ארוכה של מעללים אנושיים ששינו את פני ההיסטוריה. לא נותר אלא לקוות שהחברה הישראלית השסועה והמיוסרת מחזיקה ביכולת להצמיחן.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 5.7.11

* * *

לבת-משפחתנו היקרה צילה

נכדתם של חנוך-יששכר ושרה-גאולה

ולבת-משפחתנו היקרה עופרה

נינתם של חנוך-יששכר ושרה-גאולה

ברכות חמות לימי הולדתכן!

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

סיורים בתל אביב וביפו בהדרכתו של אילן שחורי בסוף השבוע

 לעמוד ההרשמה הכללי יש ללחוץ על הלינק הבא:

http://www.mytelaviv.co.il/tours_all.asp

 * * *

קישור מרתק לסיפור ספר התורה הקטן ממונקאטש של משפחת הלמן-מאור

http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=12738

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עשרות מוסלמים נהרגים מדי יום במדינותיהם במהומות דמים שאין להם שום קשר לישראל, נהרגים בטרור ובידי שליטיהם – ואנחנו מצויים בלב המאפלייה הזו, שכל יום מתמוטט בה משהו אחר, וחייבים לעקוב יום-יום בדאגה אחרי המתרחש – אבל במה עוסקת התקשורת שלנו: באבלה הגדול על כך שהמשט נגד ישראל מקרטע ביוון (מי מממן אותו? איראן?) – בטפטוף משמיים של מטס תומכי הטרור הפלסטיני לנתב"ג (מי מממן אותו? איראן?) – ובגורלו של החייל החטוף גלעד שליט, שאין יום ואין שעה שאביו נועם שליט אינו מופיע בתקשורת או בכנסת ומכריז משהו או נמרח על שלטי ענק בחוצות ובמודעות יקרות בעיתונים (מי מממן את הקמפיין היקר הזה?) – כאילו נבחר להיות אחד ממנהיגי המדינה, ועל כל אחד מהח"כים להתנצל בפניו אישית ולהצטרף לקמפיין נגד ראש הממשלה.

נסו למצוא למאורעות המסעירים הללו הד וכיסוי בתקשורת העולמית. כלום. כמעט כלום. רק בישראל אפשר לטמטם כך את הציבור, מעבר לכל פרופורציה, כאילו אלה הם המאורעות החשובים המתרחשים אצלנו ובאזורנו, ובעיקר בהם על מנהיגינו להתעסק יום ולילה. זו גם הזדמנות לומר פעם גם מילה טובה על יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, שמסיבות ממלכתיות סירבה לחתום על העצומה של משפחת שליט.

* אנחנו יודעים שאנחנו מסכנים את נפשנו ונפשות הנמענים שלנו אם נגלה שאחד המאכלים האהובים עלינו ביותר הוא לטבול פרוסת לחם או בייגלה רך בשמן ובפירורי הבשר והבצל המושחרים הנותרים במחבת לאחר טיגון קציצות הבשר. ראו הוזהרתם!

* במרוצת הקיץ נשארים לא פעם עודפי מישמש, שזיפים, נקטרינות, אפרסקים וגם תפוחי עץ וענבים, שכבר אינם ראויים כל-כך למאכל. אנחנו חותכים ומבשלים אותם, ללא קילוף, עם גרגירי סוכרזית ופרוסת לימון, מצננים, ומעבירים לאט-לאט במסננת דקה-גדולה בעזרת כף בתנועה סיבובית. נוצר בכלי למטה נקטר פירות נהדר. את הפולפה הנותרת משליכים לזבל. את הנוזל שמים במקרר וזהו משקה פירות נהדר שאפשר למזוג אותו עם כמות דומה של מי-סודה. נדמה לנו שפעם כבר המלצנו על כך. אגב, מומלץ גם לסובלים מעצירות.

* אנחנו לא מבינים מדוע החכם מכל אדם שר-הביטחון לשעבר עמיר [ארמנד] פרץ ברח או הוברח ברגע האחרון מלונדון ולא נשאר שם יחד עם השיח' ראאד סלאח מחאג'נה כדי להישפט בתור פושע מלחמה. זה היה מעניק לחבר עמיר המשופם, המועמד המוביל בבחירות להנהגת העבודה – פרסום עולמי, שוב ושוב היו רואים אותו מתבונן בעזרת המשקפת הסגורה, כהוכחה לכך שבתור שר הביטחון לא היתה לו שום השפעה על מלחמת לבנון השנייה, ובהזדמנות זו היה גם מעמיד במבחן את התנהגות הבריטים המנוולים, שעד היום לא התנצלו על כך שלפני השואה ובתקופת השואה ולאחריה סגרו את שערי ארץ-ישראל בפני פליטים יהודים, שהרי כידוע פליטים יהודים דינם לשריפה באירופה ואילו פליטים "פלסטינים", שהשיח' ראאד דובר גם בשמם ומתפרנס עליהם – זכאים לחיות על חשבון אונרוו"א עד קץ כל הימים. דווקא יכולנו להציע לבריטים עסקת חליפין, שיקחו את עמיר ויחזירו לנו את האנטישמי ראאד, שמתברר כי אין לו בעולם מקום מתאים לחיות ולנשום בו כאנטישמי חוץ מאשר בישראל.

* האלוף במיל. דני רוטשילד נאלץ לקצר את שהייתו בלונדון ולבטל שתי הרצאות שאמור היה להעביר, לאחר ששגרירות ישראל הזהירה אותו כי הוא נתון בסכנה מיידית של מעצר, בשל עברו הצבאי. זאת, ימים ספורים אחרי ששר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, אולץ לקצר את שהותו בלונדון מסיבה דומה. ["הארץ" אונליין, 6.7.11]

* אולי הגיע זמן שנכריז חרם תיירותי על בריטניה, עד שישונה שם החוק – זה יותר חשוב מהמשחקים בקקה-קוטג'!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,235 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,041 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. בצירוף המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". גם מי שכבר קיבל את שלום יכול לבקש משלוח נוסף עם המבוא.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל