גיליון מס' 659

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בתמוז תשע"א, 11 ביולי 2011

עם הצרופות :1. מרים ברנשטיין-כהן בצעירותה, 2. פרץ פסקל, 3. בטי פסקל-לוי מול תמונת אחותה לורט פסקל. 4. משה כרמי (ינובסקי). 5. אלפרד קרש מעין-החורש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמַּשָּט, הַמַּטָּס וּמָה שֶלֹּא יֻגַּש עַל טַס... // יוסף חרמוני: הרב ליחושך. // איזי אברהמי: בחליפות טוקסידו ב-1963 עם "בעלת הארמון" בדבלין. // יצחק שויגר: מטס הקוטג'. // נעמן כהן: 1. "מצבי הרוח הפשיסטיים" של יוסי (אחימאיר). 2. תחילת הסוף לכיבוש הערבי-מוסלמי. // שלמה אראל: 1. איני מזדהה עם מדיניות הממשלה בראשות הליכוד. 2. מתי נלמד גם לצחוק? // גדעון רוזנבלום: על "סָמֶק" (שמואל ינאי). // אורי הייטנר: 1. הגיעה השעה שאחד המנהיגים ינסה את הבריטים ולא יברח! 2. מחנה המלחמה. 3. לא לבדד ישכון. // מתי דוד: השליחות העיתונאית אינה עדיפה על פני ביטחון המדינה. // אלישע פורת: "שרץ טמא!" – "הפרשה המסעירה", ממואר [ציטוט]. // ד"ר גיא בכור: הסיפור שמאחרי מצעדי הנכבה [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: 1. הצביעות חוגגת. 2. המקטרגים. // יהודה גור-אריה: אחדות עם ישראל. // רותי האוסמן (טרדלר): ברמן. // שמאי גולן: על "הספק" מאת מרגלית מתתיהו. // אלי גבר: משהו עם הגיל כבר משפיע עליך! // יהודה דרורי: 1. אפלייה מתקנת או פסיקה מזיקה. 2. הטעות של בן-דרור ימיני. // ליטמן מור: תקופת הצנע בישראל. // אלכס לכיש: שתיקת אלוהים בתקופת השואה. // עזרא דלומי: על לובה אליאב, תגובה ליוסי אמיתי. // פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות, יוני 1970. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון". // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 8. לורט פסקל היפה, העשירה.  // מקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַמַּשָּט, הַמַּטָּס וּמָה שֶלֹּא יֻגַּש עַל טַס...

בַּבְּרִית הַחֲדָשָה, שֶבָּהּ בָּרוּר מְאֹד נִמְסֶרֶת

הַשְקָפָתוֹ שֶל יֵשוּ עַל אַנְשֵי-זָדוֹן גַּסִּים

אוֹמֵר בֶּן הַנַּגָּר הָאֶוַנְגֶּלִי מִנַּצֶּרֶת:

"הוֹ, סְלַח לָהֶם, אֵלִי, כִּי לֹא יָדְעוּ מָה הֵם עוֹשִׂים."

אֲבָל כַּיּוֹם, אִם רַק נִבְחַן כָּל טְרִיק וּשְטִיק וְצַעַד

בְּכָל קְנוּנְיוֹת שׂוֹנְאֵינוּ וּבִשְלַל תַּכְסִיסֵיהֶם

אִם בַּמַּשָּט אוֹ בַּמַּטָּס – בָּרוּר לְכָל בַּר-דַּעַת       

שֶהֵם יוֹדְעִים יָפֶה מְאֹד מָה טִיב מַעֲשֵׂיהֶם.

שֶהֵם יוֹדְעִים יָפֶה מְאֹד שֶאֵין רִשְעוּת בַּרְבָּרִית

יוֹתֵר מִזֹּאת שֶל הַצְּבוּעִים הַזּוֹעֲקִים חָמָס

עַל עַזָּה הַנִּזְקֶקֶת לִישוּעָה הוּמָנִיטָארִית

בְּעוֹד גִּלְעָד שַלִּיט שָבוּי בְּכֶלֶא הַחָמָא"ס.

שֶהֵם יוֹדְעִים כִּי גַם אִם מְכַזְּבִים הֵם דֶּרֶךְ-קֶבַע

שֶחֵיל-הַיָּם צִפְצֵף בַּ"מַּרְמָרָה" צִפְצוּף אָיֹם

עַל חֹק בֵּינְלְאֻמִּי – הֲרֵי אֶת אֲמָנַת זֶ'נֶבָה

מֵפִיר חָמָא"ס עַל גַּב גִּלְעָד זֶה כְּבָר שָנִים, יוֹם-יוֹם.

שֶהֵם יוֹדְעִים שֶלֹּא רַק דּוּ"חַ טִירְקֶל כָּאן קוֹבֵעַ

כִּי אִם גַּם דּוּ"חַ פַּאלְמֶר שֶל הָאוּ"ם, בְּהַבְחָנָה,

שֶיִּשְׂרָאֵל כְּלָל לֹא הֵפִירָה מוּל קְנוּנְיוֹת אוֹיְבֶיהָ

שוּם חֹק בֵּינְלְאֻמִּי בַּהֲגִנָּה עַל בִּטְחוֹנָהּ.

לָכֵן גַּם הֵם גַּם אֶרְדּוּאָן כְּבָר חוֹשְשִים בְּצֶדֶק

מִפִּרְסוּמוֹ שֶל דּוּ"חַ זֶה בּוֹ תְאֻשַּר בְּקוֹל

עֻבְדַּת הַנֶּשֶק שֶבַּ"מַּרְמָרָה" נֶחְשַׂף בַּבֶּדֶק

שֶחֵיל-הַיָּם עָרַךְ בָּהּ שָם וְשֶגִּלָּה הַכֹּל.

וְהֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב שֶקּוֹדְמֵיהֶם לְכָל הַבְּלוֹפִים

עַל "פְּעִילֵי-שָלוֹם" וּשְלִיחוּתָם הַטְּהוֹרָה

הִבְרִיחוּ בְּאוֹתוֹ מַשַּט-שָלוֹם אַמְלָ"ח עִם אֹפִי

רָחוֹק מִכָּל שָלוֹם כְּמוֹ עַזָּה זֹאת מֵאַנְקָרָה.

וְהֵם יוֹדְעִים בְּלִי צֵל סָפֵק שֶשּוּם תְּרוּמָה פִינַאנְסִית

לֹא מַגִּיעָה בְּעַזָּה לִפְלִיטִים מְזֵי-רָעָב

כִּי אִם לִרְכִישַת נֶשֶק רַצְחָנִי וְעוֹד אַדְוַאנְסִים

בַּוִּילוֹת שֶל הָאנִיָּה וְשֶל חֶבֶר מְרֵעָיו.

שֶכָּל אֵימַת שֶצַּהַ"ל מְתַגְמֵל כִּתְגוּבַת-נֶגֶד

כָּל יֶרִי שֶל פַּצְמָ"ר, קָסָאם אוֹ גְרָאד וְכָל מֶחְטָף

שֶל טִיל חָמָא"סִי עַל יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

הֵם מִסְתַּתְּרִים אַחַר גַּבָּם שֶל שָׂב, אִשָּה וָטַף.

וְחִיש שוֹלְפִים לְרַאֲוָה בְּכָל עֲרוּץ-תִּקְשֹרֶת

אֶת תַּצְלוּמֵי הַהֶרֶג שֶל עַזָּתִים אֶזְרָחִים

שֶמִּבֵּיתָם יָרָה חָמָא"ס בְּרוּחַ הַמָּסֹרֶת

בָּהּ הֵם שִמְּשוּ לוֹ קִיר-מָגֵן וְגַם בְּשַׂר-תּוֹתָחִים.

וְהֵם יוֹדְעִים מִזְּמַן כִּי כָּל תְּרוּמַת בַּרְזֶל אוֹ מֶלֶט

לֹא תְשַדְרֵג אֶת דִּיּוּרָם שֶל חֶלְכָּאִים דַּלִּים

כִּי אִם אֶת בְּנִיָּתָן שֶל מִנְהָרוֹת בָּהֶן מוּבֶלֶת

כָּל הַבְרָחָה שֶל נֶשֶק לִרְצִיחַת יִשְׂרְאֵלִים.

וְהֵם יוֹדְעִים כִּי חָמָא"סְטָן נוֹקֶטֶת קַו אַקְטִיבִי

בִּשְפִיכַת דָּם שֶל אִיש, אִשָּה וְיֶלֶד יְהוּדִים

אַךְ צִדְקָנֵי שְלוֹם-בְּלוֹף, בְּמַצְפּוּנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי

אַף פַּעַם בְּעֻבְדָּה גְלוּיָה כָּל-כָּךְ אֵינָם מוֹדִים.

וְעַל כֵּן, לְמַרְאֵה תְבוּסָתָם הַנִּצַּחַת שֶל כָּל יַזָּמֵי הַגְּרוֹטֶסְקָה

שֶל מַשָּט כֹּה כּוֹשֵל וּמַטָּס שֶפִשֵּל יֵש לוֹמַר לִצְבוּעֵי הָעוֹלָם

שֶהַשֶּקֶר אֵינוֹ מִשְתַּלֵּם וּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל זוֹ, שֶלֹּא תְהַסֵּס כָּאן

לְטַפֵּל בָּהֶם גַּם בֶּעָתִיד, חֲזָקָה מֵאוֹתָם חוּלִיגָאנִים כֻּלָּם.

וְשֶשּוּם מְדִינָה רִבּוֹנִית בַּתֵּבֵל לֹא הָיְתָה מַשְלִימָה אַף לְרֶגַע

(וּבִפְרָט מְדִינוֹת מוֹצָאָם שֶל עוֹרְכֵי הַמַּשָּט, הַמַּטָּס וְכָל שְאַר

פְּרוֹבוֹקַאצְיוֹת-הַנֵּפֶל שֶל כָּל תַּרְחִישֵי הַטִּמְטוּם, הַשִּׂטְנָה וְהַפֶּגַע)

עִם נִסְיוֹן חִזּוּקוֹ שֶל אוֹיְבָהּ מִצַּד כָּל מְחַרְחֵר שְלוֹם-כָּזָב מְתֻקְשָר.

וְשוּם הֶשֵּׂג,

לֹא תִקְשָרְתִּי וּבֶטַח לֹא פּוֹלִיטִי

כָּאן לֹא יֻגַּש לָהֶם עַל טַס אוֹ עַל מַגָּש זוֹהֵר.

הָעָם הַזֶּה עָבַר כְּבָר כָּל מִבְחָן חָמוּר וּקְרִיטִי

וּמִסְתַּבֵּר שֶלֹּא שוֹבְרִים אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ מַהֵר.                    

* * *

יוסף חרמוני

הרב ליחושך

או: I have a nightmare

הרב ליאור נעצר בידי המשטרה. בראוו. כל אזרח מן השורה – בוזגלו, פינקלשטיין, גלעדי, כהן או אלהוזייל – היה נעצר מזמן באשמת סירוב להוראת התייצבות לחקירה. הרב "הגדול" הזה, ליאור, אף שאין ראשו גלוי, מצפצף בריש גלי על המשטרה, על החוק, על כולנו. ואנחנו מיילילים כגורי חתולים.

אך לכך התרגלנו. ראשי ממשלות, שרים ונשיאים נחקרים כאן, ברבניסטאן שלנו, ונעצרים. חלקם גם מורשע ונאסר לתקופות העולות על שעה ורבע.

ורבנים "גאונים" הנקראים לחקירה? נעצרים ברבניסטאן שלנו? – קדחת. נו, טוב. לכך התרגלנו.

 אבל שלא יבקשו כי ננשק את הנעל הרומסת אותנו.

הרב ליאור, יש לזכור, הוא ראש ועד רבני יש"ע. דבריו אינם קריאת עגור בשמי הלילה. הרב ליאור, יש לזכור, הוא אחד משני רבנים שח"כ כצל'ה (יעקב כץ) ומפלגתו "האיחוד הלאומי" מכפיפים עצמם למרותם, ועל כך גאוותם. כשקיבל כצל'ה את דין הרבנים וקם לעמוד בראש "האיחוד הלאומי", הוא מנה את הרב ליאור בין ארבעת הרבנים שיש לו עימם "קשרים עמוקים". הוא ציין כי המפלגה תפעל – "תחת הנהגתי, שֶכולה מתוך קשר לתלמידי חכמים" (ראו: חגית רוטנברג, "אחריי לארץ ישראל", ערוץ שבע, 1.1.2009).

הרב ליאור הוא הראשון או השני (לצד הרב זלמן מלמד) בחשיבותו בין הרבנים המנחים את "האיחוד הלאומי", על פי עדות ראש המפלגה הזו. כלומר, דבריו ו"הסכמותיו" אינם בלתי נחשבים, בלשון המעטה. והסכמתו הנלהבת ל"תורת המלך" איננה מטבע מקשקשת בקופסה.

הייפלא כי אותו כצל'ה, ראש "האיחוד הלאומי", מאיים כעת על שי ניצן, פרקליט המדינה, כי כשמפלגתו תעלה לשלטון היא תעניש אותו ואת עמיתיו הפרקליטים על אשר עוללו ל"מורנו ורבנו הרב דב ליאור שליט"א"? הייפלא כי צעירי הציונות הדתית צועקים "מוות לערבים" כשהם צועדים בירושלים המזרחית?

הטפה לרצח והשמדה יש לה דינמיקה ואנרגיה משל עצמה. כמוה כצמח החמודי ב"חנות קטנה ומטריפה": ככל שמשקים אותה בדם, היא צמאה לו יותר. הייפלא כי הצעירים הללו צועקים גם "מוות לשמאלנים" באותה הזדמנות?

ראינו זאת בגרמניה: איש אחד ששפמו קצוץ החל בדיבורים על השמדת היהודים. הוא עבר להשמדת חולים בני עמו שלו, מהם עבר להשמדה סיטונית של היהודים, ולקראת סוף המלחמה וסוף חייו, חלם על השמדתה של גרמניה, ארצו שלו, וציווה לעשות כך.

הרב ליאור, תועמלן השמדה כרוני, מי שהמליץ בחום על יישום תועבותיו ההשמדתיות של הספר "תורת המלך", המליץ לפני כן במו פיו על השמדת גויים סיטונית. נעיין, למשל, בדברים שאמר במפגש רבנים,שם הציע לנהוג בדרך הבאה בתושבי אחת הערים הפלסטיניות:

"לקחת את כל הערבים שם, מגיל שש עשרה ועד שישים, ולהעביר אותם למקום אחר - לגן עדן" (עקיבא אלדר ועדית זרטל, "אדוני הארץ", כנרת זמורה ביתן דביר, 2004, עמ' 212. (ההדגשה שלי, וכן ההדגשות להלן. י.ח.).

משמתמכר האדם לחזונות השמדה, אין כיווּן מהלכם אחיד. בומרנג חזון ההשמדה אוהב לבצע פניית פרסה מרהיבה. לא ייפלא אפוא כי כאן, כמו באירופה, מי שחומד את השמדת העמים זולתו, אינו נרתע מלהרהר בַּבְּרכה שתצמח מהישמדות עמו שלו. הרב ליאור סבור שאין נורא בכך שמרביתו הגדולה של עמנו תושמד במלחמה, אם בעקבות השמדה זו יזכו הנותרים – "רק בודדים" – לחזות בבוא הגאולה. הרה"ג ליאור כותב על אופציה של השמדה רבתי של העם היהודי, וטוען כי ייתכן שהיא התרחשות מועילה. הרה"ג איננו קמעונאי. הוא גלובליסט מגביה עוּף; נראה כאילו הוא רואה את המציאות הכוללת מבעד לעדשה מרחקת, אדישה לסבל אנושי, לדם ודמעות. אין הוא חושש מהיספוּת רוב רובו של העם במהלומה אחרונה, מטהרת. והוא אומר:

"הקב"ה יכול להוביל מהלך שלם, אפילו שרק בודדים יזכו להגיע לתכליתו. וכן בזמננו יכול להיות שכל מהלך הגאולה והייסורים שמתלווים אליו שווה, כדי שבסוף יהיה ציבור קטן שיזכה לגאולה שלמה." (ד"ר אמנון שפירא, "החרד"שים", הצופה, מוסף ערב פסח, 12.4.2006, עמ' 6. שפירא מצטט מאמר של הרב ליאור, מתוך כרוז שחולק בבתי-הכנסת בפרשת "ויקרא").

כבוד הרה"ג לא שאל אותי מה דעתי על הרעיון שעל פיו לא אהיה בין הבודדים שלא יישמדו. מילא, אני. כבר שבעים בקרוב. אבל, האם כבוד הרה"ג חושב שאתן לו להרהר בהיספותם של נכדיי כתשלום "שווה" על רכישת גאולה משומשת במצב טוב? – ואללה, הוא טועה.

כבוד הרה"ג ליאור, נציג מובהק של פניה הכעורות של רבָּניסטאן דארץ-ישראל, לא ייצא מהעניין הזה וידו על העליונה. גם אם היא תאחז במפתחות של העסק הזה, הדועך, הקרוי ישראל.

נראה שהמדינה שהוא מתעב, מתירה לו כעת ותתיר לו גם מחר לבזותה, להשליך אבנים בזכוכיות ליבה, לרמוס אותה ולהשתלט עליה. היא פותחת את השערים לו ולגייסותיו. המדינה הזו, המרתתת למולו, נכונה לטקס העברת המפתחות לידיו. בינתיים, ליאור מכנה את השלטון ועושי דברו המגרשים מתנחלים מאדמתם "פושעי ישראל, על כל המשתמע מכך... אותם אנשים נחשבים ערב רב למרת שטכנית הם יהודים."

ה"ערב רב," כידוע לרה"ג ולרה"גים אחרים, כולו עמלק או חלקו עמלק. ועמלק – כידוע לרה"גים ולצאן מרעיתם הפועֶה שינאה – הוא יישות שחובה להשמידה.

והנה עוד פנינה ליאורית: הרה"ג נשאל באשר לגורלם של ממזרים בני ימינו, ואף כאלה שאין ידוע לציבור כי הם כאלה. תשובתו היא השמדתית, סניטארית: "אותם הממזרים שאינם ידועים, ההשגחה האלוקית מבררת אותם מתוך עם ישראל. בעל הבירה מנקה את כרמו." (הרב דב ליאור, "נישואי חילונים", אתר yeshiva.org.il –אתר ישיבת בית אל, ו' תמוז תשס"ח. כתובת המאמר: http://www.yeshiva.org.il/ask/printAsk.aspx/37639]

 כאמור, סניטאציה השמדתית במיטבה. כלומר, במֵירָעָה.

במאמר אחר כותב הרה"ג על מאבקם של המכבים בלשון עבר. ולפתע, אולי אף בהיסח הדעת, הוא כותב את הפאנץ' ליין של מאמרו בלשון הווה, בדברו על המתייוונים:

"אמנם יש להם סגולה, אך מהצד הגלוי, היות שהם נלחמו בעם ישראל, יש לבער אותם." (דב ליאור, "ללמד זכות על כלל ישראל", שם, טבת תשס"ז, הורד ב-30.10.2008. כתובת המאמר: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5496 )

על כן, כשיהיה בידך, כבוד הרה"ג, המפתח לממלכה שהיא כיסא מלכותו יתעלה; לאחר שיהיו בידיך ובידי עמיתיך הרה"גים אמצעי ביעורם/חיסולם/מחייתם/השמדתם/ניקוי הכרם מנוכחותם של ה"נלחמים בעם ישראל" – אנחנו נלך מכאן. כשישלטו כאן הרה"גים הקוראים להחרים את העמלקים תוך מימוש מלוא משמעותוֹ הקטלנית של שם הפועל הזה – אנחנו לא נהיה כאן.

אנחנו, ה"ערב רב" העמלקי, כל מי שכבוד האדם בליבו, ובליבו גם תיעוב פקידיו/תלייניו-של-האל – נקום ונלך מפה.

ואתה, כבודו, תמצא את עצמך כאן ברבָּניסטאן שלך המשחירה והולכת, עם מעריצי מאיר כהנא וברוך גולדשטיין, שונאי אדם ושונאי חיים, חוזי חזיונות השמדה והישמדות, אלה שאתה להם פֶּה ומופת.

ה"ערב רב", המתָעֵב את שכמותך, לא יישאר כאן. הוא ייפלט, הוא יימלט, כי חפץ חיים הוא. הארץ לא תקיא את המאמינים באדם, אף שאתה ודומיך חוזים כי כך יהיה. ה"ערב רב", כבוד הרב, יקיא את עצמו מהארץ הזו, וליתר דיוק מהמדינה הזו, המסתאבת והמזדאבת הזו, ההולכת הלוך וסאוֹב, הלוך וזאוֹב. והארץ תהיה תוהו ובוהו וחושך יהיה על פני רבניסטאן.ובתהום הזו יהלכו רה"גים כמוך וצאן מרעיתם, וגעייתם תבקע שמיים, ודמים בדמים יִגָעוּ, ואלוהים לא ישמע והגאולה לא תבוא.

אהוד: אני לא שותף לתבוסתנות שלך. לי ולך אין לאן ללכת אלא אם נמחק את זהותנו כליל, שם, בגולה, וכדי למצוא חן בעיני הגויים אולי גם ניהפך לשונאי ישראל. אני אמשיך לחיות כאן ולהיאבק כאן על דרכי גם אם בתפקיד של החמור החילוני. הלא בלעדינו אין קיום בארץ, לא לחרד"לים ולא לערבים.

* * *

איזי אברהמי

בחליפות טוקסידו ב-1963 עם ההצגה של

"בעלת הארמון" בדבלין

שמי איזי אברהמי ובשנת 1963 ביימתי את 'בעלת הארמון' של לאה גולדברג בתיאטרון הידוע בדבלין, THE GATE THEATER. קצת רקע: נולדתי בבולגריה ובזמן המלחמה ברחתי עם הוריי לתורכיה. הגענו לפלסטינה ב-1941 ולאחר שבגרתי את מלחמת השחרור, למדתי משחק בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב ובימוי באולד-ויק בבריסטול.

עבדתי כשחקן וכבמאי בלונדון ובדבלין בתחילת שנות השישים, כשיום אחד קיבלתי טלפון מהנהלת תיאטרון הגייט, ונשאלתי אם אני מוכן לביים עבורם מחזה.

כשהתאוששתי מההלם, וכשעניתי בחיוב, התחלנו לדון איזה מחזה אני אביים. הם הציעו שמאחר שאני ישראלי, מן הראוי שאביים מחזה ישראלי. באותו זמן ראיתי בכך צרות-מוחין מסויימת, שכן אז עוד החשבתי את עצמי לסתם בן-אנוש שמסתובב בעולם, ללא יחס מיוחד ללאומיות וכיוצא בזה. מכל מקום, החלטתי לביים את "בעלת הארמון" של לאה גולדברג.

ט. כרמי הפגיש אותי עם לאה גולדברג בדירתה בירושלים. שם סוכם שאני יכול לקבל את הזכויות לביים את המחזה באירלנד. אנשי הנהלת תיאטרון הגייט אהבו את המחזה מאוד והתחלנו בחזרות.

כשלושה שבועות אחרי תחילת החזרות קיבלתי טלפון מהשגרירות הישראלית בלונדון. קול נשי, נעים וצעיר, בישר לי שמר אונה, סגן שגריר ישראל באנגליה, רוצה לדבר איתי.

לא היתה לי שום התנגדות ושנייה אחר כך שמעתי קול גס, רשמי ונטול רגש: "אני מר אונה, סגן שגריר ישראל לממלכת בריטניה," כך הוא פתח. הוא היה כל כך נפוח שכמעט רציתי להקיא. "שמענו," הוא המשיך, "שאתה מביים מחזה ישראלי בתיאטרון הגייט בדבלין."

"כן?"

"אולי אתה יודע שאין לנו יחסים דיפלומטיים עם אירלנד?"

"או קי?" אמרתי, לגמרי חף מכל ידע בנושא.

"אנחנו רוצים שהאדון השגריר יהיה נוכח בבכורה."

"כן?"

"אנחנו מקוים שאתה בעד הרעיון."

"אני אומר ברוך הבא לכל מי שמתעניין בתיאטרון."

"אני סבור שאינך מבין כראוי," הוא אמר בארוגנטיות "אנחנו לא מתעניינים בתיאטרון, אנחנו מעוניינים ליצור יחסים דיפלומטיים עם אירלנד," סיכם לאוזני המשתאות.

"ואז?" שאלתי.

"אם האדון השגריר יהיה נוכח בבכורה," המשיך מר אונה, "הפרוטוקול מחייב שבעל סמכות אירי, מאותו מעמד, חייב לקבל את פניו."

"נהדר!" אמרתי.

"אז אנחנו רוצים להשתמש בבכורה שלך כדי לפצוח בקשרים ראשוניים לצורך ביסוס היחסים הדיפלומטיים שלנו."

"בסדר."

"אבל יש כמה תנאים שצריך לעמוד בהם." המשיך.

"אני שומע."

"כל מי שנוכח בבכורה, כולל השחקנים, חייב ללבוש בלק טיי."

אני, בתמימותי הסוציאליסטית, לא ידעתי מה זה בלק טיי. שאלתי אותו אם השחקנים צריכים ללבוש גם תחתונים בצבע מסויים אבל הוא לא התפעל מהתמימות שלי, או שהוא לא יכול היה לתאר לעצמו שיש מי שלא יודע מה זה בלק טיי.

"אני מתכוון לחליפת טוקסידו, פראק בגרמנית, אתה יודע."

"או, כן..."

"נצטרך חמישה חדרים במלון קסידי," אמר בטון סמכותי "וקבלת פנים רשמית מיד אחרי הבכורה."

"אני צריך לדבר עם האנשים מתיאטרון הגייט," אמרתי בהכנעה.

"נדבר עוד כמה ימים." הוא אמר וסיים את השיחה, אם אפשר לקרוא כך למה שעבר ביננו בטלפון.

הייתי כל כך נדהם מכל זה שהדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את מלון קסידי. להפתעתי הוא היה בדיוק מול התיאטרון. לא הבחנתי בו קודם. בחוברת הפרסום שלו כתוב ש"מלון קסידי הוא מפלט סודי בלב דבלין. ממוקם היישר מול תיאטרון הגייט המפורסם, בבניין משופץ ומשופר מתקופת המלך ג'ורג'." וכולי וכולי, עם דגש על העובדה שבכל חדר יש מגהץ-מכנסיים.

באותו יום בישרתי את החדשות להנהלת תיאטרון הגייט. הם היו המומים. מצד אחד הם היו מאוד מעוניינים בפרסום שייווצר מהביקור באירלנד של השגריר הישראלי בבריטניה. אבל מצד שני הם לא יכלו לדמיין מי ישלם את דמי השכירות של כל אותן חליפות הטוקסידו, שנוכחות השגריר מחייבת, מסיבה מופרכת כל שהיא. את דמי שכירת המלון – הם שיערו – תשלם השגרירות הישראלית מלונדון, אבל את כל חליפות הטוקסידו?

רוב האוכלוסיה של דבלין היתה ענייה וכל השחקנים היו מרודים, ולא להרבה אנשים, להוציא את הפוליטיקאים, היה טוקסידו בארון.

היה צורך לשכור כמות נכבדה של חליפות טוקסידו, שכן במחסני התיאטרון לא היו הרבה. היתה רק חנות אחת בדבלין שהשכירה חליפות טוקסידו, אבל המצאי שלהם היה מוגבל. את השאר היה צריך להביא מאנגליה.

יומיים אחר כך הוזמנתי להופיע בתכנית אירוח לילית בטלוויזיה האירית, ושם סיפרתי את סיפור הטוקסידו.

זה עשה את הלילה. אנשים צחקו בהיסטריה.

לאחר התוכנית פנה אלי איש אחד ואמר שהוא ישלם כל מה שצריך כדי לשכור את התחפושות.

הוא היה איש עסקים יהודי. עדיין, היה זה אחד האירועים היותר מצחיקים בדבלין, לראות את כל השחקנים האיריים העניים, לבושים לתפארה בחליפות טוקסידו, ניצבים כדחלילים מטורפים באולם קבלת הפנים של מלון קסידי.

בתמונה שצולמה אפשר לראות את מר אונה, סגן השגריר הישראלי בלונדון, את האיש לידו אני לא זוכר, במרכז – נורה, מנהלת התיאטרון, לידה אני (עם הזקן) ולידי היהודי העשיר (שאני לא זוכר את שמו).

אגב, כשאמרתי למר אונה שאולי אפשר להביא את לאה גולדברג לדבלין, לבכורה. הוא שאל "מי זו לאה גולדברג?"

"המחזאית," אמרתי לו.

"אה, זו רק המחזאית, אז לא צריך."

כך שלאה גולדברג לא היתה בפרמיירה ולא זכתה לראות את כולנו בחליפות טוקסידו. חבל. היא בוודאי היתה צוחקת.

* * *

יצחק שויגר

מטס הקוטג'

שמעת מה קורה בלוד?

לא מה קורה?

שלחו לשם מאות שוטרים בגלל המחורפנים האלו שרוצים לעשות בלגן בגלל המצור על עזה.

נו אז מה אכפת לך?

מה זה מה אכפת? מה אני לא אזרח? עכשיו לך תחפש שוטר היום שיכוון את התנועה. אתה מצלצל להגיד להם שיש משהו חשוד ברחוב עם פצצה מתקתקת, אתה ממתין במרכזיה שעה. אומרים לך "אם רצונך להתלונן על בעייה בתנועה תלחץ 1. אם רצונך להודיע על חפץ חשוד תלחץ 2. אם רצונך לדבר עם היומנאי בעניין אישי תלחץ 3. אם רצונך לברוח מהארץ ולברר מתי משטרת הגבולות לא במקום, תלחץ 4. ואחר כך יש פרסומות. "בוא למשטרה אנחנו הכוח העולה" וכל מיני שירים כאלו. ואחר כך בסוף אומרים לך. "אנחנו מצטערים בשל המטס אין לנו כוח אדם, כי שלחו את כל השוטרים ללוד. תשאיר הודעה ונחזור אליך אחרי שהשוטרים יחזרו."

אתה עובד עליי, אין דבר כזה. הם מסכנים, הם מטפלים בכל הצרות של המדינה ואתה סתם נטפל.

למה אתה אומר? למה מפילים את התיק על המשטרה? למה, הם עשו את המלחמה עם הערבים? צריכים לחלק את הכוחות.

 מה למשל?

את התיק של המטס היו צריכים להפיל על משרד ההסברה שעוד לא עובד.

מה אתה עושה צחוק? מה זה שייך להסברה?

ועוד איך שייך. מה מדינת ישראל מפחדת מאיזה מאתיים זקנים סניליים מובטלים ששונאים יהודים. מה הם קרובים של חמלניצקי ובאו לעשות פוגרום?

אתה צודק, מה הם יכולים לעשות.

אני אגיד לך מה הם יכולים לעשות. הם יכולים לעשות הסברה למדינת ישראל.

מה לתת להם ג'ובים של מסבירים? מה הם חברי ליכוד?

הרבה יותר טוב. תאר לך שבמקום שוטרים היינו אוספים אותם בחדר של ה-וי אי.פי. איפה שביבי ושרלה נחים, לפני שהם עולים למיטת הכלולות במטוס הבואינג המיוחד. דבר ראשון נותנים להם עוגות וקוטג'.

איכס. מה שייך עוגות עם קוטג'?

רואים שאתה לא מבין. אם היו מקבלים את הקוטג' היקר הזה, שעם ישראל לא יכול להרשות לעצמו, הם היו מבינים תיכף ומיד שעושים להם כבוד.

נו אכלו ושתו ומה עכשיו ?

ישר לבית מלון בירושלים. היו רואים את המחירים ומתעלפים. ואז היו אומרים להם "סתאאאם הכול כלול כמו בתורכיה." לא היו משתגעים משמחה?

היו.

אחר כך לוקחים אותם ל"יד ושם" ותוקעים להם שם סיור ונאומים ושיחה עם רובן ריבלין, שהיה מרדים אותם באיזה מסה ציונית, ומספר שהוא דור שביעי בירושלים. ואז הם היו מתחילים להבין מה זה יהודי וכמה קשה לנו עם הערבים ועוד יותר עם היהודים.

איזה צרות יש עם היהודים?

הוא היה מספר להם על השנאה בין הליטאים והמזרחניקים והברסלבים והחילוניים והמתנחלים והימנים והשמאליים והחבדניקים וההונגרים והפולנים והאשכנזים והספרדים.

נו ואז.

הם היו מרחמים עלינו.

ואחרי שהם יתחילו לרחם עלינו ויזיעו כמו שצריך בגלל החום פה, היו שמים אותם באוטובוסים ושולחים אותם לעזה.

מה ממש.

כן מה רע. אולי הייתי עושה להם ביקור אצל אסירי החמאס ומבקש מהם שימסרו ד"ש לשליט כשהם מבקרים את הניה בעזה. וגם שולח איתם את גדעון לוי ואת עמירה הס ואת יונתן שפירא ואת פיילר ושמיילר ואת כל שונאי ישראל . הייתי עוטף אותם בחבילה אחת ושולח אותם לעזה בדואר חבילות במסירה ישירה.

וַאלה רעיון טוב. אפשר גם לשלוח איתם את כל צלמי הטלויזיה שישדרו את זה בשידור ישיר בסי.אן.אן.

אתה מבין איזה הזדמנות החמצנו פה. אם רק היו ממנים אותי לראש משרד ההסברה, עם איזה משרד מכובד ומזכירה חתיכה עם ציצים יפים, תאמין לי היה פה סדר ואף שוטר לא היה בא ללוד. כל העולם היה מריע לנו.

ואז היית מצלצל למשטרה ומקבל תשובה?

מה פתאום. הם לא עונים מהר, בגלל המרכזיה הדפוקה שלהם, כי אין להם עדיין תקציב להחליף את התוכנה, בגלל הסכסוך עם בזק, שלא שילמו להם מאז שהפריטו את "בזק".

זה בכלל משהו אחר.

אבל זאת רק דוגמא איך המדינה מתנהלת פה.

* * *

נעמן כהן

1. "מצבי הרוח הפשיסטיים" של אדון יוסי (אחימאיר)

כהרגלו, במקום לענות עניינית, מכנה אדון יוסי (אני קורא לו כך כי הוא קורא לי אדון נעמן) את שאלתי "השתלחות בזוייה", ואותי: "מעליל" "וסלפן". (חב"ע 658) שאלתי הייתה פשוטה: מתי אבא אחימאיר התנער מהרעיון הפשיסטי המקורי במנותק מההקשרים המאוחרים שלו. אדון יוסי הפנה אותי למאמרו של אבא אחימאיר "מיומנו של פשיסטן" (1955). חזרתי וקראתי את המאמר בו אבא אחימאיר מתוודה על קפיצות הדרך שעשה מטולסטוי, לא.ד. גורדון, ומהזדהות עם הקומוניזם, עד להזדהות עם הפשיזם, ולא מצאתי כל התנערות ממהות הפשיזם. את סיבת עזיבתו את הפשיזם הוא מסביר כך: "כשראיתי, שמוסוליני פנה ללאומיות צרת עין ורצה להפוך את "הצפרדע" האיטלקי ל"שור" הרומאי, פניתי עורף למצבי-הרוח הפאשיסטיים". (שימו לב להגדרה "מצבי רוח פשיסטיים"). לא מצאתי במאמר שום התנערות מהרעיון הפשיסטי המקורי. להזכירכם: המדינה היא ערך עליון. האדם אמצעי למדינה. התנגדות לדמוקרטיה הפרלמנטארית, לליברליזם , ולקומוניזם. משטר טוטליטרי דיקטטורי. מפלגה אחת. "עקרון המנהיג". מכל אלו, אין אבא אחימאיר מתנער במאמר. אם יש מקור אחר בו הוא מתנער מהאידיאולוגיה הפשיסטית המקורית בה אחז, אנא הצג אותו.

"מצבי הרוח הפשיסטיים" של אביו השפיעו כנראה גם על אדון יוסי כאשר הוא קובע ש"כולנו כיום בישראל "פאשיסטים", וכאשר הוא מאמץ את ה"שיחדש" הארווליני של שונאי ישראל כאשר הוא קובע שחיילי צה"ל "רצחו" את אנשי אלטלנה, ואילו שלושת חיילי צה"ל רק "נהרגו" ע"י אנשי האצ"ל שערקו מצה"ל. אצל אדון יוסי, כמו אצל אויבי ישראל, צה"ל תמיד "רוצח". רבין "הרוצח" - "רצח" את אנשי האצ"ל. בדומה לפילטוס עומד ומצהיר אדון יוסי: "דם כולם בראשם של נותני הוראת הירי ל"תותח הקדוש" הבלתי קדוש לחלוטין". ה"תותח הקדוש" הזה, אדון יוסי, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האויב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה. בכל מדינה בעולם, גם דמוקרטית, כל אדם המבצע פוטש מזוין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה, ונותן פקודה לחיילים לערוק מהצבא, היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים שאותה התחיל בגין.

2. תחילת הסוף לכיבוש הערבי-מוסלמי

מאורע היסטורי כביר. בתום עשרות שנים של סכסוך הפכה דרום סודן למדינה ה-193 המוכרת על ידי האו"ם. ההמונים חגגו בעיר הבירה החדשה ג'ובה, והשמיעו את ההמנון החדש של מולדתם. העם הדרום-סודני (מה בעצם שמו?) הצטרף לצרפתים, לספרדים, לפורטוגזים, לאיטלקים, למלטזים, לארמנים, ולגיאורגים, שהצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (הפרסים גם כן חלקית הצליחו).

 מי לא הצליחו: המצרים-האגיפטים (נלחמו נגד הכיבוש הערבי 300 שנה), הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה. הכורדים, האשורים, המרונים, השחורים בדרפור, היהודים. מכיוון שמטרת הערבים היא כיבוש ישראל, כל גורם שישוחרר מהכיבוש הערבי מרחיק את הסכנה מאיתנו.

* * *

שלמה אראל

1. איני מזדהה עם מדיניות הממשלה

 בראשות הליכוד

אהוד היקר, 

צר לי להטריד אותך בזוטות, אבל דברים שכתב עלי יוסי אחימאיר בגיליון מס' 658 עלולים להתפרש שלא כהלכה. 

הוא כותב שאני: "מזוהה גם מזוהה ומזדהה גם מזדהה..מזוהה –ניחא, אבל, ידידי יוסי, מזדהה –עם מה?

למען הסר ספק להלן תמצית גילוי נאות: בנעורי הייתי חבר בית"ר בתל אביב ובשנת 1938 סיימתי בית ספר ימי של תנועת בית"ר בצ'יויטבקיה. מאז נדדתי בימים, בים המלח ובחיל הים ולא השתייכתי לשום ארגון ולשום תנועה עד עצם היום הזה. הנני מעריץ את ז'בוטינסקי ונמנה עם ידידי מכון ז'בוטינסקי. הנני מעריך ומוקיר את פועלו של ידידי יוסי אחימאיר להנצחת מורשתו של זאב ז'בוטינסקי אבל אינני מזדהה עם מדיניות הממשלה בראשות הליכוד, ככול שהיא מובנת לי, ואף ניסיתי להמליץ על שינוי מסויים בתחום שבו אני בקי, אך ללא הועל.

 בברכה,

שלמה אראל

2. מתי נלמד גם לצחוק?

אהוד,

 אני שם נפשי בכפי ומעיז לחלוק על קטע מדבריו של מורה הדור יוסף דוריאל, אשר בדרך כלל אני עפר לרגליו. להלן הקטע מגיליון 658: "הצונאמי האמיתי הצובר כוח נגדנו הוא הצפה ימית ואוירית של פרובוקטורים מקצועיים בחיפוי של אידיוטים שימושיים בשם 'פעילי שלום'." סוף ציטוט.

אשר להצפה הימית כבר הבעתי את דעתי המנומקת מעל דפי "חדשות בן עזר" לאמור: יש לפתוח את הים לרצועת עזה ולסגור את המעברים היבשתיים. "עזה זה חוץ לארץ," כדברי פרופ' שלמה אבינרי. אשר להצפה האווירית, ראינו אותה בטלוויזיה בנמל בן גוריון. לי הם נראו דווקא כאידיוטים מקצועיים בחיפוי של פרובוקטורים שימושיים, אשר מאות השוטרים המציפים את אולמות הנוסעים מזה שלושה ימים – הם, ומי שהחליט להציב אותם שם לעיני כל העולם, הם אשר עושים את מלאכתם של הפרובוקטורים. אני הייתי מקבל את האידיוטים עם ילדים בפרחים ומוביל אותם באוטובוסים לשפת הים בתל אביב או ל"יד ושם". ומי שירצה דווקא להפגין ליד גדר ההפרדה – ברוך הבא, מה עוד חדש בארצנו? זאב ז'בוטינסקי שם בפי שמשון: "מלך, ברזל ושחוק."

אצלנו ברוך השם כל ממזר מלך. ברזלים יש לנו מפה עד להודעה חדשה. מתי נלמד גם לצחוק?

אהוד: לצערנו זה לגמרי לא מצחיק, אם נראית לך רק מצחיקה – הפגנה עם דגלי פלסטין של מאות אידיוטים ופרובוקטורים עם כאפיות באולם הנכנסים של נתב"ג, ומשם בשיירת ניצחון מתוקשרת לכל העולם עם משת"פים שלנו. לא. זה לא מצחיק. ולפתוח להם את השערים זה להפגין נגדנו זה ניצחון פוליטי אדיר לגביהם.

* * *

גדעון רוזנבלום

זהו סיפור אחד מיני רבים על "סָמֶק"

(שמואל ינאי) המפקד האחרון של הפלי"ם

סמק היה מבוגר ממני בשתים-עשרה שנים, אולם דור שלם של אירועים הפריד בינינו. נפשי נקשרה בנפשו של האדם הישר הזה והידידות הקרובה שנרקמה בינינו נמשכה כארבעים שנה. חשתי, כי הוא לא רק למד היסטוריה, אלא אף יצר אותה במו-ידיו. לאחרונה, הלך לעולמו, בצניעות שאיפיינה אותו/

לפני שנים אחדות סמק הראה לי מכתב שקיבל מפרופסור ירושלמי וצורף אליו גזיר עיתון. במכתבו, הפרופסור פנה אל סמק בגוף ראשון, כאילו הוא מכירו משכבר הימים וסיפר לו כי הכתבה בגזיר העיתון, מספרת על התינוק שנפטר בלידתו באניית מעפילים. הוא פירסם את הכתבה ומצא לנכון לשגר אותה לסמק. סופר בה הסיפור הבא:

מלחי הצי הבריטי השתלטו על ספינת המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", הידועה בשם "אקסודוס", והשיטו אותה חזרה לאירופה, כדי להחזיר את פליטי השואה למחנה העקורים בגרמניה. הבריטים איפשרו ליוסי הראל, שהיה מפקד הספינה מטעם הפלי"ם, לנהל את חיי היום-יום של העולים, מבלי שהבריטים התערבו.

יום אחד, אחת הנשים כרעה ללדת. יוסי דאג לכל מחסורה של היולדת וכאשר ירד הלילה, הורה לאנשיו להעיר אותו, אם יחול שינוי במצבה.

לפתע, מספרת הכתבה, יוסי התעורר בבעתה: המנוע של האונייה פסק מלכת. רק מי שהתרגל להירדם בתוככי ספינה רעועה שרעש המנוע וצרצור המתכת המתחככת ללא הרף, יבין זאת.

יוסי מיהר לעלות לסיפון ומצמץ בעיניו; השמש עמדה בשמיים ומחזה סוריאליסטי נתגלה לעיניו: קצין ימייה אנגלי עמד על הסיפון ופיקד על טקס קבורה ימי מרשים, ערוך על אופניו ודקדוקיו: מלחי הצי הבריטי עמדו זקופים כשהם לבושים במדים מבהיקים בלובנם, והצדיעו לדגל הבריטי, שהורד לחצי התורן. אותה שעה, גופת העולל היהודי, שמת בלידתו, הוטלה למים.

יוסי הסתכל סביב ולא האמין למראה עיניו: כחמישים ספינות מלחמה ואספקה של הצי הבריטי, כל ה"פְלוֹטִילָה" של הצי הבריטי במרחב הים התיכון "עמדה על עוגן", דגליהן של כל הספינות הורדו לחצי התורן, כנהוג בטקסי לוויה ימיים בצי הבריטי.

סמק הראה לי את המכתב ואת גזיר העיתון והפטיר: "האיש הזה אינו דובר אמת! לא היו דברים מעולם! זהו סיפור מפוברק!"

סמק הלך לחברו יוסי הראל, בעבר מפקד ה"אקסודוס" ואף הוא לא אישר את נכונות הסיפור: אם היה – היה זוכר! סמק התקשר עם יתר חבריו, מפקדי אוניות המעפילים שנותרו בחיים, אולם הכול השיבו בשלילה. איש לא שמע, מעולם, על סיפור כזה.

סמק נודע בכך שלא שמר איבה לאיש, אף לא ליריביו המרים: לפני כעשרים שנה, הוא יצר קשר, באמצעות האדמירליות הבריטית, עם כל רבי-החובל הבריטיים, שהשתתפו בסיכול העלייה לפלסטינה. יחדיו הם הקימו מועדון חברים ונפגשו, מדי פעם בפעם כדי להחליף חוויות, לפרקים בארץ ולפרקים בבריטניה.

עתה, סמק לא הסתפק בתשובותיהם של חבריו, שמא זיכרונם בגד בהם מחמת גילם הקשיש. הוא פנה לאחד מידידיו, רב-חובל שלחם בעלייה הבלתי לגאלית ואף פירסם באנגליה ספר על תקופת ההעפלה מנקודת מבטו של רב-חובל בריטי. הוא שאל אותו אם סיפור קבורת הילוד מ"אקסודוס" מוכר לו. הלה השיב בחיוב. הוא היפנה את סמק לעמוד מסויים בספרו, בו צוין כי מחמת הלווייה הימית שהצי הבריטי ערך לפעוט בן-יומו, שנפטר בלידתו בלב הים, כל ה"פְלוטילָה" הבריטית של הים התיכון איחרה להגיע למפגש המבצעי שנועד להתקיים במפרץ בִיסְקָיה, סמוך לתעלת למאנש. זו היתה הוכחה מוחצת.

סמק לא ידע את נפשו מרב צער; הוא אמר כי יתקשר בהקדם עם הפרופסור ויתנצל בפניו. שאלתי את סמק, בתמיהה, מדוע עליו להתנצל, אלא אם כן גילה לפרופסור את דעתו על "הסיפור הכוזב".

סמק השיב בשלילה: "לא דיברתי עמו מעולם, אבל די בכך שחשדתי בו שהוא משקר. חשוב שאתנצל בפניו."

כזה היה האיש היקר, בכל אורחות חייו.

חידה היא בעיניי, מדוע איש ממפקדי האוניות ההעפלה, לרבות יוסי הראל שהיה מפקד האונייה, לא זכר את האירוע הדרמטי כל כך, שחזקה על כל אחד מאיתנו שהיה זוכר אותו עד סוף ימיו. עובדה היא, כי יורדי הים של הפלי"ם לא התייחסו, מעולם, לסיפור זה והוא לא מצא ביטויו בסרטים על "אקסודוס" ואף לא ביומנים ובספרי הזיכרונות שפורסמו על העלייה הבלתי ליגאלית.

סברתי היא, כי הדבר נעוץ בכך שלאנשי הפלי"ם לא היה כל ניסיון במגע עם פליטי השואה. הגורל העמיד את הבחורים הצעירים, כמעט נערים, ללא כל הכנה, במבחן קשה מנשוא: להנהיג ספינות רעועות מאירופה לפלסטינה, ולנהל אורחות חייהם של מאות ואלפי פליטים משארית הפליטה, שהגורל המר של תאי הגזים והמשרפות פסח עליהם. הלחץ הנפשי שנערי הפלי"ם הצעירים עמדו בו היה קשה מנשוא.

יוסי הראל, מפקדה של "יציאת אירופה תש"ז", היה אחראי על כלכלתם ושלומם של ארבעת אלפים וחמש מאות (!) פליטי שואה שהועמסו כבהמות על הספינה. כל זאת, בדלית ברירה, בתנאים בלתי אנושיים. איש אינו מסוגל לאמוד, כיום, כמה בעיות  צריך היה יוסי לפתור מדי שעה בשעה. איש מצעירי הפלי"ם לא ידע עד אותה שעה, מאומה, על צרכיהם של רסיסי האדם, שבורים בגופם ובנפשם, שחוו את החווייה הנוראה ביותר שעשוי אדם לחוות. אותם אומללים היו ספונים בבטן הספינה, צפופים כסרדינים בקופסה. כנגדם, עמד הצי הבריטי שביקש להחזיר את הפליטים למחנה העקורים בגרמניה. האדם היחיד שחצץ בינם לבין ספינות הצי הבריטי, היה אותו עלם צעיר וביישן, החסר בניסיון חיים, מהפלי"ם.

טול לדוגמא את משל'ה קליין יבל"א, אחד מזיקני הפלי"ם, כבן 85. הוא היה אחראי, בין היתר, להעלתם ארצה של יהודי לוב. בשנת 1947, בהיותו בן 20 (!) מונה למפקד מחנה עקורים בקפריסין, והיה אחראי על 16,000 פליטים. האחריות היתה גדולה, כי אסור היה לבריטים, על פי הסכם עם הסוכנות היהודית,  להיכנס למחנה העקורים, כנגד הבטחה כי העקורים יקפידו שלא לעורר מרידות. כל זאת, קליין עשה בסתר, כי אסור היה לבריטים לדעת כי הוא איש פלי"ם.

אומרים שהישראלים הם אלופים האילתורים. שם, במחנות בקפריסין, המציאו את הפטנט הזה. ברור אפוא כי עול יומם-יומי כבד הוטל כמעמסה על הבחורים הצעירים. המועקה הכבדה שלהם נמשכה במשך שבועות וחודשים ארוכים. אינני פסיכולוג ואף לא בנו של פסיכולוג, אולם הסיבה היחידה העולה בדעתי לאבדן הזיכרון הסלקטיבי של אותם לוחמים צעירים היתה כי הם היו נתונים, אותה שעה, בהלם מסוג מסויים. המחשה לכך: סיפורו של העולל שנפטר בלידתו על ה"אקסודוס" והלוויה רבת ההוד שנערכה לו – היה טפל ובטל בשישים אל מול המתח העצום שהיו שרויים בו כדי לפתור סוגיות יום-יומיות שהיו, לדעתם, דרמטיות הרבה יותר מהאירוע שהתרחש בלב ים.

לעומתם, רבי-החובלים הבריטיים, כפי שנוכחנו לדעת, לא שכחו את האירוע, כי לא היו נתונים בלחץ נפשי כלל ועיקר.

עוד סיפור קטן, נוגע ללב על סמק ועלייה ב'. לפני כשנה, זיכרונו של סמק הלך ודעך (דמנסיה) עד שלא הכיר עוד את בני משפחתו שסעדו אותו בבית-החולים במסירות נפש, עד אין קץ.

לפני כחודשיים הופיע אדם לא מוכר בביתו של סמק וביקש לפגוש אותו. הוא סיפר כי סמק העלה אותו ארצה, בספינת המעפילים "הנרייטה סולד", וכי מאז אין לו מנוח; הוא חי את החווייה הזו ללא הרף.

בת-עמי, אשתו של סמק, הסבירה לו כי סמק אינו מסוגל עוד לתקשר עם הסביבה, מחמת חוליו, אולם האיש התעקש לבקר את סמק בבית החולים וכך עשה.

כאשר מצא את סמק, הוא התקרב אליו ולחש באוזנו: "אתה העלת אותי ארצה בספינה 'הנרייטה סולד'." (סמק היה מפקדן של הספינות "הנרייטה סולד" ו"חביבה רייק").

סמק הרים את ראשו לרגע קט והפטיר: "זו היתה תקופה מעניינת מאוד."

אמר – ושקע, שוב, באפלה.

האורח הנרגש אסף את כל הצוות הרפואי וסיפר להם בהתרגשות איזה אדם נערץ היה סמק.

אי אפשר לסיים את הסיפור העצוב מבלי לציין, עם חיוך, כי סמק היה אחד מאנשי הצי הבודדים בעולם הימייה המודרני, אם לא היחיד, שלכד משחתת תוך כדי קרב. לא הטביעה, אלא לכד אותה: סמק היה מפקדה של שייטת 1 של חיל הים הצעיר. בשנת 1956 ("מלחמת סיני") – המשחתת המצרית "איברהים אל אוול" התקרבה לחוף חיפה והפציצה את החוף ב-160 פגזים ונסוגה. השייטת החלה לדלוק אחרי המשחתת המצרית ותוך כדי מרדף, המשחתת המצרית נפגעה. רב החובל שלה הניף דגל לבן ואנשי חיל הים "כבשו" אותה, פשוטו כמשמעו. עד מהרה הוסבה "איברהים אל-אוול" לספינת קרב של חיל הים העברי ונשאה את השם  "אח"י חיפה"

יהי זכרו של סמק ברוך.

אהוד: אחרי מלחמת יום הכיפורים מסר לי יחזקאל ינאי, בנו של שמואל ינאי מאשתו ריבה, פרק חזק ומזעזע שכתב על מה שראו עיניו כלוח צעיר במלחמה. כללתי את הפרק במלואו ברומאן הנידח הנשכח והלא-חשוב שלי "השקט הנפשי" (זב"מ, 1979).

* * *

אורי הייטנר

1. הגיעה השעה שאחד המנהיגים ינסה את הבריטים ולא יברח!

הגיעה השעה שאחד המנהיגים – אולמרט, פרץ, לבני, ברק, יעלון, חלוץ – ינסה את הבריטים ולא יברח. בעיניי יהיה זה גילוי של מנהיגות מצד אחד, וצעד שיביך מאוד את הבריטים וישים קץ לפארסה הזאת של צווי המעצר.

הדוגמה של ראאד סלאח אינה דומה לזו של פרץ. ראאד סלאח אינו רשאי להיכנס לבריטניה על פי החלטות הממשל הבריטי, בשל התבטאויותיו האנטישמיות. ההשוואה המקבילה, היא משה פייגלין שאינו רשאי להכנס בשל התבטאויות גזעניות. המקרה של פרץ והמנהיגים הישראליים, הוא צווי מעצר בשל אינתיפאדה משפטית של גורמים רדיקאליים לא ממשלתיים, הפועלים נגד ישראל ואף מביכים את ממשלתם.

אהוד: אני בדעתך. ורצוי שהמתנדב להיעצר גם יידע היטב אנגלית. אני עד היום מתקנא באנגלית המצויינת של הדיפלומטים הערבים, אלה בני המשפחות העשירות שקיבלו את חינוכם באוניברסיטאות היקרות של בריטניה.

2. מחנה המלחמה

את ראיון הנאצה הרדיופוני, בו הסית ג'אד נאמן למלחמת אחים (או בלשונו – "מלחמת אזרחים", כיוון שבעיניו מי שמעזים לחשוב אחרת ממנו אינם אחים), הוא סיים בקריאת הסיסמה: "יחי המוות!"

מן הסתם, קיבל הרב טפיחות על השכם מחבר מרעיו, איך הכניס להם, איזו הברקה, איך ב"הפוך על הפוך" הכניס לפיו של האוייב במלחמת האזרחים את הסיסמה שלו – סיסמת הקרב של פרנקו והפאשיסטים במלחמת האזרחים בספרד.

אמר, ולא ידע עד כמה ב"הפוך על הפוך על הפוך", הסיסמה הזאת אכן הולמת אותו, את מחרחר המלחמה הזה. מן הסתם, ברור לג'אד נאמן ש"יחי המוות" – זה של הפאשיסטים, והפאשיסטים הרי הם האחרים, אלה שנגדם הוא מגייס את גייסות הג'יהאד. לא, המרחק ממנו לפאשיסטים הרבה יותר קטן מכפי שניתן לשער.

במבט לאחור על מנהיגי המאה ה-20 – האם היטלר, מוסוליני ופרנקו מייצגים את צידה האחד של מלחמת בני אור בבני חושך, ואילו סטלין, מאו דזה-דונג, קים איל סונג, פול פוט והו-צ'י-מין מייצגים את צידה האחר? והדמוקרטיה היא איפה-שהוא באמצע בין שני הקצוות הללו?

או שמא כל המנהיגים הללו, הפושעים הגדולים נגד האנושות, שטבחו במיליונים בשם האידיאולוגיות שלהם, נמצאים יחד באותו צד של המתרס, וכנגדם ניצבים המשטרים הדמוקרטיים, הליברליים, הסוציאל דמוקרטיים?

הנטייה האוטומטית לצייר רצף שקצהו האחד הוא שמאל רדיקאלי, וקצהו השני ימין רדיקאלי – שני הפכים מקוטבים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ומערב, ומהם ועד המרכז קיימים מחנה שמאל ומחנה ימין הנמצאים ביריבות נצח – היא רק דרך אחת לצייר את המציאות הפוליטית. ניתן לצייר אותה אחרת – כמאבק בין הדמוקרטיה לבין אויביה שבשני הקצוות הרדיקאליים, התאומים הזהים, הדומים כל כך אלה לאלה.

ג'אד נאמן ודב ליאור אינם שני קצוות. הם נמצאים באותו הצד של המפה – המחנה האנטי דמוקרטי, המחנה האנטי ממלכתי, המחנה האנטי ציוני, מחנה הטירוף המנסה להרוס את החברה הישראלית ולהטביע אותה במלחמת אחים. שניהם שייכים למחנה המלחמה.

הבעייה האמיתית שלנו היא שהמחנה הציוני הדמוקרטי השפוי, שאליו משתייך רוב רובו של הציבור הישראלי, שקיימות בתוכו מחלוקות רבות, אך גם קונסנזוס רחב של אמונה ברעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית, חותרת לשלום ולביטחון – מפקיר את הזירה ונותן למחנה המלחמה לקבוע את סדר היום הלאומי.

די בכך שנקרא את כותרות העיתונים בשבועות האחרונים, כדי לראות עד כמה ברית הרדיקאלים הזאת, מחנה המלחמה, שכוחו המיספרי אפסי, מכתיבה את סדר היום הלאומי שלנו.

נוער הגבעות מיידה אבנים בחיילי צה"ל וקציניו בשומרון, ולמחרת "הרדיקאלים נגד הגדר" מיידים אבנים בחיילי צה"ל בבלעין ובנעלין.

רבנים פאנאטיים מיצהר כותבים ספר תועבה העוסק בהלכות הריגת גוי, ופרופסור קולנוען פאנאט משמיע דברי בלע ומסית למלחמת אחים.

פורעי חוק מתפרעים מול בית המשפט העליון במחאה על עיכוב לחקירה של רבנים, ופעילי "שמאל" רדיקאליים מזמינים אירגונים אנטי ישראליים להתפרע בישראל במשטים ובמטסים למיניהם.

בדומה ליגאל עמיר, כך גם ג'אד נאמן אינו מוכן לקבל את הכרעת הבוחר, והוא מעדיף לתת את רשות הדיבור לחבר פרבלום.

ובמקום שאנו, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, נתאחד כדי להדוף את מחנה המלחמה, אנו מפנים להם את הזירה ואף נסחפים אחריהם ומשתפים איתם פעולה. וכך, ראשי הציונות הדתית מתקרנפים ויוצאים להגנת דב ליאור ויעקב יוסף, והרב דרוקמן נואם בהפגנה לצידו של דב ליאור. וכך מפלגת העבודה ו"שלום עכשיו" מפגינים בכיכר ונותנים מיקרופון ובמה לאחמד טיבי, שבשיא פיגועי ההתאבדות בישראל עמד שלוב זרוע עם ערפאת, כשזה שילהב את האספסוף המוסת בצרחות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" וכשנאמן מסית לנוראה שבמלחמות – מלחמת אחים, "מחנה השלום" שותק.

מחנה המלחמה נאבק במי שאינו מקבל את כללי המשחק שלו. וכך, עיתונאי כבן דרור ימיני, המטיף כבר עשרות שנים לחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים על בסיס הקו הירוק, ולחלוקת ירושלים – מוקע כ"ימני קיצוני", כיוון שמדי שבוע הוא חושף את תרמיות תעשיית השקר האנטי ישראלית, שהמובילים אותה הם ישראלים ממחנה המלחמה הרדיקאלי.

וכשבגלי צה"ל משודרת התוכנית הנפלאה "המילה האחרונה", המוגשת בהנחייה משותפת של חילוניים ודתיים, שאינם מנסים לכסח זה את זה אלא ליצור יחד מכנה משותף של ישראליות ציונית ודמוקרטית שפוייה, מגדיר אותה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי ב"הארץ": "תוכנית דיונים בין 'שמאל' לימין מתנהלת בין דוברי הימין לימין הקיצוני" ("הארץ", 3.7.11).

וכשאני פועל לכך שאצבע הגליל יהיה אזור חף מהסתה אנטי-ישראלית, מגדירים אותי פעילי "זוכרות" – "איש הימין הקיצוני" (מעניין מה חושבים על כך אנשי הימין הקיצוני, שנגדם אני מנהל מאבק עיקש למעלה משני עשורים, במסגרתו אף ניצחתי במשפט דיבה את פעיל הימין הקיצוני מיכאל בן חורין).

הגיעה השעה שאנו, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, נחזיר לעצמנו את ההגמוניה על סדר היום הציבורי. יש בתוכנו מחלוקות בנושאים רבים, ובהם בשאלת גבולות המדינה, אך המחלוקות הללו זניחות לעומת התהום הפעורה בין רעיון המדינה היהודית הדמוקרטית לבין אויבי הרעיון הזה. הגיעה השעה שנתנער ולא ניתן למחנה המלחמה לגנוב לנו את המדינה.

3. לא לבדד ישכון

בין דברי השבח וההתפעלות של בלעם לעם ישראל, בשלושת נאומי הנבואה שקראנו אתמול בפרשת השבוע, הוא התפייט: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט). האומנם בברכה מדובר? או שמא בקללה?

ההיסטוריה של עם ישראל מאוששת במידה רבה את דברי בלעם. אין ספק שלעם ישראל היסטוריה שונה משל שאר העמים. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא הישרדותו בתנאי חורבן וגולה לאורך אלפיים שנה, כאשר אף עם אחר, כולל האימפריות הגדולות ביותר, לא הצליח בכך. ביטוי נוסף לכך הוא תקומתו מחדש של עם ישראל, במהפכה הציונית ובהקמת מדינת ישראל, שלוש שנים בלבד אחרי השואה – רצח העם השיטתי, שאין כדוגמתו בהיסטוריה האנושית.

ובכל זאת, אין כל ברכה בבידוד לאומי. כבר אברהם אבינו כרת ברית עם חמשת המלכים במלחמתם בארבעת המלכים (בראשית י"ד) ולאורך כל ההיסטוריה הישראלית, תקופות העצמאות והריבונות התאפיינו ביחסי חוץ ובריתות בין ישראל לעמים.

הקונגרס הציוני הראשון הגדיר את מטרת הציונות ב"תוכנית באזל": "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל." משפט הכלל הוא משפט העמים, המשפט הבינלאומי. אחד מארבעת הצעדים האופרטיביים של התוכנית הוא: "צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות, אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות." המשימה המדינית המרכזית של הרצל היתה הניסיון להשיג צ'רטר מאחת המעצמות להקמת המדינה היהודית בא"י.

הצלחתה הגדולה של הציונות היתה פרי של שילוב בין הציונות המעשית – עלייה, התיישבות והקמת המדינה-שבדרך וכוח מגן עצמאי, והציונות המדינית – מאמץ דיפלומטי להכרת העולם בצדקת הציונות ותמיכת העולם בהקמת מדינה יהודית בא"י. אגב, המאמץ המדיני כלל גם ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע לפשרה עם הערבים, בניגוד למיתוס השקרי ("נרטיב") לפיו הציונות התעלמה מן הערבים, אך כל הניסיונות כשלו, מאחר והערבים דחו כל הצעת פשרה, כולל הצעות למדינה דו-לאומית.

ללא הפעולה המעשית, הציונות הייתה נכשלת. אולם בציונות המעשית בלבד, ללא המעשה המדיני, לא היה כדי להביא להקמת מדינה. הרצל, ויצמן, בן גוריון, ארלוזורוב, שרת ושאר המדינאים שייצגו את ישראל בעמים וניהלו מו"מ עם הממשלות, הביאו להישגים מדיניים כבירים. ההצלחות המדיניות הגדולות של הציונות, היו הצהרת בלפור, אישור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים, החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בא"י והכרת מדינות העולם בישראל לאחר הכרזתה וקבלתה לאו"ם.

לאורך השנים היו לישראל הישגים בינלאומיים נאים, והחשוב שבהם – היחסים המיוחדים בין ישראל לבין הגדולה והחשובה במעצמות העולם, ארה"ב; ברית הדוקה, הנהנית מתמיכה רחבה בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית האמריקאית על שתי מפלגותיה, ומחזיקה מעמד כמעט 50 שנה. עם זאת, ישראל נחלה תבוסות קשות וצורבות בזירה הבינלאומית, כמו ההחלטה על בינאום ירושלים וגינויים רבים לאורך השנים, גינוי הציונות בעצרת האו"ם והצגתה כגזענות (1975, החלטה שבוטלה ב-1991), ועד ימינו – הוועידה הגזענית והאנטישמית של האו"ם בדרבן (2002) שפתחה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, פעילותה של ועדת האו"ם לזכויות האדם, המורכבת בעיקרה ממדינות טוטאליטריות כדוגמת לוב וסוריה, הטובחות בבני עמן, ועיקר פעולתה היא פגיעה בישראל, שהגיעה לשיאה בעלילת גולדסטון.

כתוצאה מאכזבות רבות שנחלה ישראל בזירה הבינלאומית, התגבש בתוכנו אתוס של "העולם כולו נגדנו", הקצנה של "עם לבדד ישכון". גישה זו הרסנית, מאחר ומדינה אינה יכולה לחיות במנותק מן המערכת הבינלאומית, כלכלתה אינה יכולה להיות מנותקת מכלכלות העולם ובמדינות מתבדלות איכות החיים של האזרחים היא נוראית (צפון קוריאה, לדוגמה).

פעמים רבות מצוטט בן גוריון, מעצב תפיסת החוץ והביטחון של ישראל, באמירות כמו "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" ו"או"ם שמום". אכן, בן גוריון אמר את הדברים הללו. אכן, כמה מהחלטותיו החשובות ביותר, התריסו כנגד אומות העולם. כך היה בהחלטתו האמיצה להכריז על הקמת המדינה, חרף ידיעתו שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה, ואף שהמטכ"ל העריך את סיכויי ישראל במלחמה כ"פיפטי פיפטי", כאשר ברור היה שמשמעות ה"פיפטי" של תבוסה, היא השמדה ושואה. העולם כולו, ובראשו ארה"ב, הפעילו לחץ כבד על הנהגת היישוב להימנע מהכרזת המדינה, ובן גוריון, שחש שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת – "עתה או לעולם לא," בלשונו, קיבל את ההכרעה, בכושר מנהיגותו הנדיר הוא שכנע את רוב עמיתיו לממשלה הזמנית ובה' באייר תש"ח הכריז על המדינה. דוגמה נוספת היא החלטתו לצפצף על החלטת הבינאום של ירושלים, לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את המוסדות הלאומיים, תוך התרסה על עמדת העולם.

אך תהיה זו טעות היסטורית לזכור את ב"ג המדינאי דווקא על פי אמירותיו הבוטות על מה שיאמרו הגויים ועל האו"ם. ב"ג היה רגיש מאוד למעמדה הבינלאומי של ישראל, וכשלא היה מדובר באינטרסים חיוניים מובהקים, ידע גם לוותר ולהתפשר. לאחר מלחמת סיני, כאשר ארה"ב ובריה"מ התאחדו ואיימו על ישראל וכפו עליה נסיגה מסיני, הוא קיבל את הדין, אך הצליח "לסחוט" בתמורה הישגים מדיניים וביטחוניים ששמרו על גבולה של ישראל עם מצרים שקט במשך עשור. ב"ג חתר תמיד ליחסים מיוחדים עם מעצמה זרה – הוא יצר ברית כזו עם צרפת והיה בין מניחי היסוד לברית עם ארה"ב. הוא גם העז לראות נכוחה את השינוי שחל בגרמניה המערבית, ואת האינטרס הישראלי הגלום ביצירת קשרים איתה, וביצע זאת, בניגוד לרגש הטבעי כמעט של כל יהודי.

הגישה של "העולם כולו נגדנו" הרסנית. סכנתה היא משני כיוונים הפוכים. האחד, הוא התבדלות, הליכה עם הראש בקיר ועימות מתמיד עם העולם, עד כדי בידודה של ישראל והפיכתה למדינה מצורעת בעיני העולם. גישה זו נובעת משיגעון גדלות, של מי שסבור שאנו חזקים דיינו לעמוד מול כל העולם ולא להתחשב לא בדעת הקהל ולא באינטרסים של ידידותינו. לא פחות חמור ומסוכן, הוא הכיוון של שיגעון קטנות – התחושה שאנו חייבים לרצות תמיד את העולם, להתקפל בפני כל לחץ ולוותר על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים ביותר שלנו, כדי לא להרגיז את העולם; גישה תבוסתנית הרואה בכל אדווה קלה של התנגדות למדיניות ישראל צונאמי המאיים לשטוף אותנו ולהחריב את עולמנו.

מול שתי הדרכים הללו, ראוי לבחור בשביל הזהב של חוסן לאומי וביטחון עצמי, אמונה שהעולם אינו עויין ואינו נגדנו, שרוב הציבור בעולם הנאור אינו אנטישמי ואינו מתנגד אוטומטית לישראל, ויכולת לרכוש ידידים ואהדה, במדינאות מוצלחת המשלבת דיפלומטיה והסברה.

נוכחנו בכך לאחרונה, בפרשת המשט האנטי-ישראלי. כאשר הלכנו עם ראש בקיר ונגררנו למארב של המשט התורכי אשתקד, נחלנו כישלון חרוץ וקשה. לא חשוב כמה אנו צודקים – המראה של לוחמים ישראלים חמושים, הפושטים על כלי שיט אזרחיים העמוסים "פעילי שלום וזכויות אדם", לכאורה, וההצלחה הכבירה של האוייב – לגרום לנו להרוג 9 ממשתתפי המשט, גרמו לישראל לנזק תדמיתי, הסברתי ומדיני קשה ביותר. המשט התורכי ועלילת גולדסטון היו ההצלחות הגדולות ביותר של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, עודדו (לצד שגיאות הטירון במדיניותו קלת הדעת, אובמה) את הפלשתינאים להמיר את המו"מ עם ישראל במהלך אנטי ישראלי חד צדדי באו"ם.

יש לציין לזכותה של הממשלה ולזכותו של ראש הממשלה, שהמכה הקשה שנחלנו במשט ניערה אותם, והובילה אותם לדרך אחרת, הפוכה, שהביאה לתוצאות הפוכות במשט השני. מצד אחד, לא התבצרנו בקורבניות נוסח "העולם כולו נגדנו" ולכן נצפצף עליו, נתבצר, נעשה "מה שאנחנו רוצים" ויהיה בסדר. מצד שני, לא נכנענו, לא התקפלנו, לא קיבלנו את הדרישה החצופה להתנצל בפני תורכיה על תוקפנותה נגדנו.

הדרך בה נקטה הממשלה הייתה דרך המדינאות והיוזמה – פעולה שקטה, עקבית וחכמה ליצירת ברית עם יוון, ברית חלופית ליחסים המיוחדים עם תורכיה, שהעדיפה לבחור בברית עם ציר הרשע. לצד הברית הזאת – ישראל החלה לפעול בשקט ובאפקטיביות למתקפת נגד כלפי הארגונים היוזמים את הדה-לגיטימציה, הארגונים המארגנים את המשטים והמטסים, את החרמות ואת האינתיפאדה המשפטית נגד קצינים ומדינאים ישראליים ועוד. ישראל הצליחה ליצור דה-לגיטימציה למובילי המשט בקרב ארה"ב, מדינות אירופה המערבית והמזרחית ובעיקר בקרב ארצות הים התיכון – יוון וקפריסין. הפעולה הזאת, לצד השפעת המהפכות בעולם הערבי שהפכו את שותפיו של ארדואן (אסד וקדאפי) למצורעים ולמוקצים בעולם ובעמיהם, גרמה גם לתורכים להתעשת; יוזמי המשט הקודם היו שותפים פעילים בסיכול המשט הנוכחי. כישלון המשט הוא הישג מדיני אדיר של מדינת ישראל. אוייבי ישראל, שנכשלו בניסיונות להכריעה במלחמות כוללות, ונחלו כישלון בניסיונותיהם להכריע אותה בטרור ובירי טילים, תלו את קולרם במהלך הדה-לגיטימציה של ישראל; מהלך שנועד לבודדה, להחלישה ולגרום לייאוש ודמורליזציה בחברה הישראלית. המשט התורכי ועלילת גולדסטון נראו בעיניהם כהצלחה רבתי והם חשו כמי שמצאו את הדרך שתוליך אותם מהישג להישג, מניצחון לניצחון. במשט החדש, שאמור היה להביא אלפי פעילים ב-15 אוניות שיפרצו את ה"מצור", הם ראו ניצחון אסטרטגי אדיר שאי אפשר לעוצרו. הצלחתנו המדינית וכישלונם הצורב, עשויים להוות נקודת מפנה, שתביא לניצחוננו גם במערכה הזאת.

הישג מדיני נוסף הוא ועדת פאלמר, שחקרה את המשט התורכי. טוב עשתה ממשלת ישראל, שלא התבצרה בסרבנות והסכימה לשתף פעולה עם ועדת החקירה של האו"ם. היטיבה ישראל לעשות, כאשר הקדימה לכך מו"מ על הרכב הוגן של הוועדה והגדרת משימותיה, כדי לא ליפול למלכודת נוסח גולדסטון. היטיבה ישראל, במצב שנוצר, בהקימה ועדת חקירה משפטית, ועדת טירקל, אך בכך שלא הגדירה אותה כוועדה לחקירת מחדליה ושגיאותיה (לשם כך אין כל צורך בוועדה משפטית, כי אין זה עניין משפטי אלא מדיני ומבצעי), אלא כוועדה לחקירת חוקיות הפעולה שלה. היטיבה ישראל בהחלטתה להעביר את כל חומר ועדת טירקל לידי ועדת פאלמר, שכן אין לישראל מה להסתיר. על פי ההדלפות, הוועדה הטילה את האחריות על תורכיה, הכירה בחוקיות הסגר הימי על עזה ובכך שעזה אינה נצורה, הכירה בכך שאין כל הצדקה בדרישה להתנצלות ישראלית ולתשלום פיצויים ישראליים למשפחות ההרוגים ובסה"כ קיבלה את עמדות ישראל. נכון, למען האיזון הקדוש, הוועדה אמרה משהו על כך שההשתלטות נעשתה קצת מוקדם מידי והכוח שהופעל היה רב מדי. שיהיה...

ניצחנו בשני קרבות במערכה המדינית, אך אם לא נשכיל ללכת בדרך זו, אנו עלולים להפסיד במערכה. עלינו למנף את הניצחונות להמשך מתקפה מדינית, דיפלומטית והסברתית נגד אויבינו, ליצירת שותפים ובני ברית בעולם החופשי, ליצירת הבנה בקרב דעת הקהל העולמית לעמדות ישראל והבנה לצעדיה. כך נוכל לצלוח בשלום את האיום של ספטמבר. כך נוכל לנצח במערכה על הלגיטימיות של ישראל ושל זכותה להגנה עצמית.

הניצחונות האחרונים מוכיחים לנו שאיננו עם לבדד ישכון, אלא אנו חלק ממשפחת העמים וכשאנו פועלים נכון, לא כל העולם נגדנו, אלא העולם מכיר בצדקתנו ואף מסייע לנו ולמאבקנו. אם ננצח במערכת הדה-לגיטימציה שנכפתה עלינו, כפי שניצחנו במלחמות הכוללות ובמערכות הטרור והטילים – אולי סוף סוף האוייב יתייאש, יהיה מוכן להכיר במציאות ובקיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. אם יתחולל מהפך כזה אצל אויבינו, ייווצר סוף-סוף הסיכוי לשלום המיוחל.

[עד כאן מאת אורי הייטנר]

אהוד: בעצירת המשט הטורקי לא נחלנו שום כישלון למרות ניסיונות אויבינו, סופרינו החשובים [בעיקר גרוסמן שכינה אותו בשם פשע] והתקשורת שלנו – להציגו ככזה. הוכחנו בדיוק מה יקרה למי שינסה לפרוץ את גבולותינו, והטורקים עוד יאכלו הרבה מרורים עד שיזחלו חזרה לברית איתנו.

מצד שני טרם ניצחנו בשום קרב מדיני כי הכול עוד לפנינו, המשט השני וספיחיו, המטס וספיחיו, והתעמולה האנטי-ישראלית החוגגת בשניהם את הקורבניות של המנוולים והפתאים הממומנים גם על ידי החמאס.

* * *

מתי דוד

השליחות העיתונאית אינה עדיפה

על פני ביטחון המדינה

על רקע ההכרעה הצפויה של פרקליטות המדינה, האם להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו בגין השימוש במסמכים סודיים של צה"ל, בעקבות פרשת הגניבה של החיילת ענת קם, חובה להגיב ולומר דברים בלתי מתפשרים.

מידע סודי הוא כוח. אינפורמציה מסווגת זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לידיעת אויבינו, על ידי פרסום בעיתון, מפקיר את ביטחוננו. ישראל נתונה בסכנה מתמדת מצד אויביה. ישנם סודות שאסור לחשוף אותם. מי שחושף אותם, כולל עיתונאים שאינם חסינים מעל לחוק, הוא עבריין הראוי לעונש ולא להבנה ומחילה.

השליחות העיתונאית אינה גוברת על האינטרס של הביטחון הלאומי. אין זו זכותו של כל עיתונאי להיות המפרש ולקבוע מהו סודי ומהו חוקי בעיניו.

להצדקת ההפקרות של פרסום מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל (בפרשת המבצע "עופרת יצוקה") נעזרים העיתונאים באליבי מפוקפק של "זכות הציבור לדעת" – שעלול להוביל לאיבוד לדעת. שום סניגוריה תקשורתית ומשפטית לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות ל"שליחות מצפונית", כביכול למען ובשם השלום.

ראוי להזכיר שהמרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, כמו מרקוס קלינברג, אודי אדיב, מרדכי ואנונו ואהרון כהן, טענו להגנתם שהם פעלו אך ורק ממניעים אידיאולוגים מצפוניים למען השלום כביכול.

* * *

אלישע פורת

"שרץ טמא!" – "הפרשה המסעירה"

מעשה בחבר סורר, שרצה לחדש את אזרחותו הגרמנית.

ממואר

נדפס לראשונה במוסף "הארץ", מיום 2 ביולי 2011

בחודש פברואר 1965, אירע בקיבוץ 'השומר הצעיר' עין החורש, מעשה נורא. המעשה, שהיה כל כך חמור שאסור היה לפרסמו ב"אצלנו", העלון הפנימי של הקיבוץ, שמא ישזפוהו עיניים עוינות, זכה לכינוי הקוד "הפרשה המסעירה". פרשה שאת חומרתה ניתן להשוות, אולי, רק למעשה של המרת דת בפרהסיה. ארבעים וחמש שנים לפני שפשטה בישראל מגיפת השגת הדרכונים האירופיים, והגרמניים בעיקר, מגיפה שההתייחסות הציבורית אליה חרגה זה מכבר מתחום המוסר והתקבעה בתחום העניין המעשי. קיבוץ שלם נאבק כמה לילות, בתוך עצמו, ועם חבר סורר, על סדרי מוסר והתנהלות, שהיום נראים פשוט מגוחכים.

העלון הפנימי של הקיבוץ, החל ממספר 2102, מספר עצום של עלונים שיש רק מתי מעט של קיבוצים היכולים להתברך בו – ליווה את הפרשה המסעירה מראשיתה. אני מצטט: "משימה קשה הוטלה על חברי הוועדה (לפי הא"ב: זה זה זאת וזה) לסכם את השיחות שהתנהלו בקיבוצנו, עקב הפרשה המסעירה. זה זמן רב לא נתקיים בקיבוצנו בירור נוקב, גלוי, וחברי – כמו הפעם. באווירה רצינית הושמעו בוויכוח דעות מגוונות מכיוונים שונים, והיריעה הורחבה על כמה וכמה מישורי-חיים בקיבוץ. יש לציין את הופעתם הנאה והאחראית של בני הדור הצעיר בקיבוצנו, אשר נכנסו לעובי הקורה במלוא הלהט הרצינות והכנות. הופעתם זו, עוררה תקוה בלב כי הם יתעוררו גם להתייחס לשאלות חשובות אחרות בקיבוצנו."

במרכז הפרשה עמד חברנו אלפרד [ר' תמונתו משמאל], חלוץ מחלוצי תנועת הנוער בגרמניה, שהצטרפו למייסדי קיבוצנו בראשית שנות השלושים. אלפרד היה ידוע בדעותיו המקוריות, שלא תאמו תמיד את דעת הממסד. כך למשל, הדאגה לפנסיה ביעתה אותו שנים רבות לפני שהופרטו הקיבוצים. וכך למשל הייתה לו דעה חיובית מאד על קבלת השילומים מגרמניה. הוא שמר טינה עמוקה לקיבוץ ולמי שעמד בראשו, ערב מלחמת העולם השנייה, שלא נחלצו לחלץ את הוריו מהשמדת יהודי גרמניה. אבל מה שהניע את מהומת הפרשה המסעירה, היה ניסיונו לחדש את אזרחותו הגרמנית, כדי לצאת לברלין ולבדוק את מצב שרידי הרכוש של משפחתו. היום היו כוונות אלה זוכות לא רק לאישור ועידוד מטעם הקיבוץ, אלא אפילו לברכת הדרך. אדרבא, צא לברלין, ראה מה נשאר והבא את השרידים איתך לקופה המשותפת...

במרכזה של הדראמה הכמעט-טראגית עמדו אם כן חברנו אלפרד, יקה נבון רפתן מסור ו...שחיין משובח. אל מולו עמד צוות המזכירות. המזכיר הבוגר, אבא קובנר, משורר מוערך, מנהיג פרטיזנים לוחם גבעתי, ומראשי המתנגדים בארץ להסכמים עם מערב-גרמניה. המזכיר הצעיר, ישי עמרמי, פעיל ברוך כישרונות, שלימים יעשה קריירה מפוארת בפסטיבל ישראל, 'יד ושם' ועוד. אפרים, מחנך וותיק ובעל זכויות, יקה אף הוא, שדעתו נשמעת בקיבוץ. והחבר איטקין, פרדסן מיתולוגי, שכאשר היה מתלהם היה מעיף גצים וזיקוקים לכל עבר. וסביבם זירת שיחת הקיבוץ המיוחדת, עשרות ואולי אף מאות חברים נרגשים, מלאים בחומר נפץ רגשי.

ואני ממשיך לצטט מה"אצלנו": "אמנם בתוך הבירור הנוקב והמסעיר הושמעו בעידנא דריתחא גם ביטויים בעלי נימה אישית (וזה כמובן אסור בתכלית, על פי הקוד המוסרי של התנהלות השיחות בקיבוצנו. דנים בנושאים ולא בחברים...) – הוועדה – לאחר השיחה שנקטעה – הוקמה ועדה אד הוק, מורכבת מזקני היישוב ונכבדיו – שתסכם את הדיון ותוציא מסקנות – ובכן הוועדה קיבלה מתוך סיפוק את הידיעה, כי בעניין זה מתנהל עתה בירור מיוחד במזכירות. ויש לקוות כי הדברים יתלבנו ולא יאפילו על רצינות הבירור ורמתו."

מה נאמר באותו לילה מסעיר בשיחה לא נרשם. ואם נרשם, אזי נמחק עד מהרה. אין שום עדות כתובה לדברי החברים. וכל מה שאנחנו יודעים הוא מהדיווח היבשושי והמקודד של ה"אצלנו". אין זכר לליל 'הסכינים הארוכות', אין זכר להפסקות הדרמטיות, לקריאות הביניים הנרגשות, להפיכת הכיסאות. אין שום סימן לאיומים, להתפרצות הדמעות, לשבועות הנקם. אין רישום למאבק המילולי המגודף בין מחנה "היקים" הקטן, לבין מחנה "הפולנים" הגדול. המתח שעמד באוויר השיחה היה עצום. ניתן היה אפילו לחתוך אותו באולר טיולים פשוט.

ו"אצלנו" ממשיך: "בבוא הוועדה לסכם את הבעיות העיקריות בהן נגעו החברים הרבים שהשתתפו בוויכוח, נאלצה להצטמצם בשלושה תחומים עיקריים. אף גלוי וידוע לה, כי הם אינם מקיפים במלואן את כל הדעות והרעיונות החשובים כשלעצמם, שהושמעו בויכוח זה. שלושה אלה הם:

א. בעיית יחסנו אל גרמניה.

ב. נוהל דמוקרטי של בירורים בקיבוץ.

ג. עצם המעשה שהסעיר את הציבור."

ברור היה לכל קוראי העלון ששני הסעיפים הראשונים הם סעיפי הסוואה, הבאים לעמעם את חודו הפוצע של הסעיף השלישי. מה היה שם באמת עם המעשה שהסעיר את הציבור? עצם בקשתו של אלפרד לשוב לגרמניה? בקשתו לחדש אזרחותו שם? הנימה הכואבת שנשמעה בדבריו, כאילו היו אלה רק "שתים עשרה שנים חומות" שהרסו את גרמניה, אך אסור לשכוח את העבר? חוצפתו לקום ולהגיש בקשה תמימה-כביכול בתוך קיבוץ שמסור ברובו הגדול לאמונה שאין גרמניה אחרת ולעולם גם לא תהיה? האם לא ידע שהוא מתחייב בסילוק מביש מהקיבוץ, עם משפחתו, אם יתעקש על בקשתו? האם באמת היובשנות היקית שלו מנעה ממנו להבין שהוא מחולל רעידת אדמה?

מזיכרון הנעורים הרחוק שלי אני דולה שני שיאים של הלילה המסעיר ההוא. האחד מופע האימים של חבר איטקין. הוא היה נרגש כשקם לדבר. כולו רעד וכיסאו התהפך לאחור. אך רעש נפילתו לא פירק את המתח. החבר איטקין היה חיוור וסמוק חליפות, וחרף היותו נואם רהוט ומורגל, לעו דבריו והתגמגמו אפילו. אני בטוח שרוב הציבור לא הבין מה הוא אמר. הוא כנראה דרש לאחור את כל שחיטות היהודים באירופה. בין אלה שקרו בגרמניה ובין אלו שקרו באירופה האחרת. מדי פעם היה קולו נשבר כשטיפס לגבהים מלאי רגש. המזכירים ניסו להרגיעו, אשתו המסורה שישבה לידו התחננה שיירגע, אך הוא בשלו. מוקיע מזהיר מאיים ומתריע. עד שלפתע, דווקא כשחתר לסיום, התרומם על קצות אצבעותיו וזעק ממעמקי ליבו הקרוע אל אלפרד החיוור:

"מי שסולח לשטן, מי שנוסע לארצו של השטן, מי שנותן יד לשטן – הוא שרץ טמא!!!"

אמר והשתנק. אשתו רצה והביאה לו כוס מים, וחדר האוכל ההמום הדהד מקיר לקיר: שרץ טמא! שרץ טמא! שרץ... עד היום, במושב לצים, אני מחקה את זעקתו הנשברת של החבר איטקין, שרץ טמא-א-א-א... ואני מחפש את כוס המים המרגיעים שתוגש לי.

שיאו השני של ליל הסערה היו דבריו של המחנך אפרים. הוא קם ממקומו ופניו חוורו. אגב על פי זיכרוני, רוב המדברים בלילה ההוא חוורו מהתרגשות שאינה ניתנת לשליטה. אפרים פנה למזכירים ולציבור גם יחד: "מעבר לחלונות חדר האוכל," אמר, "ניצבים ילדיו של אלפרד יחד עם חבריהם מבית הספר. הם בולעים בשקיקה כל מילה שנאמרת כאן. הם הסתננו אל החלונות למרות הניסיונות לגרשם. כמחנך המאמין בחינוך שלנו, אני דורש בזאת לקטוע את הדיון מיד! לא ייתכן לנהל אותו אל מול כל חברת הילדים! כמחנך, אני לא אתן לעשות לינץ' לחבר אל מול ילדיו! אני דורש להפסיק את הדיון כאן מיידית, ולהעבירו לוועדה מיוחדת! אני דורש להצביע כעת על הצעתי!"

והצעתו התקבלה. לא להאמין אבל הצעתו התקבלה. חרף היותו יקה הציבור שמע בקולו והשיחה המסעירה נקטעה עוד לפני שלב ההחלטות. כמה נבונים נשמעים דבריו היום, ממרחק השנים. לימים סיפרו שאגב כך התחשבן עם אבא קובנר, שקנאותו לערכיו פגעה לא מעט במתנגדיו. הוא הזכיר לשומעיו איך חבר קובנר לאיש הנתעב מנחם בגין, ואיך ניהלו יחדיו את ההפגנות נגד השגריר הגרמני המיועד. אם אין לחבור אל השטן, שאל אפרים, מדוע מותר לחבור אל מנחם בגין? אך לא בטוח שאפרים גם הסכים עם כל סיכומי הוועדה. ואני שב ומצטט מהעלון הפנימי שלנו, "אצלנו", מס' 2102. "קיבוץ עין החורש מציע אפוא, לקראת ישיבת הועה"פ של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, אשר תדון בעניין זה, כלומר היחסים עם גרמניה, החלטות כדלקמן:

– אין מקיימים כל קשרים ויחסים עם גרמניה.

– כל מקרה החורג מהאיסור של קשרים ויחסים עם גרמניה – כגון קניית מכונות נחוצות ובדומה לכך – לא יותר, אלא על ידי שיחת הקיבוץ. וזאת לא על פי רוב רגיל, אלא על ידי החלטה שתתקבל לא ברוב רגיל אלא בהסכמה כללית. החלטה מעין זו תובא לאישור הוועדה שתוקם ליד הועה"פ, יחד עם דעות המתנגדים. מובן מאליו שהמזכירות מחויבת להביא מקרים הנראים כמיוחדים במינם לדיון לשיחת הקיבוץ, כלומר, לפני שיעשה צעד כלשהו למימושם, ולא בדיעבד.

הוועדה התייחסה גם לסעיפים נוספים אך אין לנו עניין בהם כרגע.

"הפרשה המסעירה" חלפה על פני קיבוצנו כסערת קתרזיס גדולה ומזככת. לתקופת מה חשו החברים שהם אכן חיים בקיבוץ קטן, אך בצילם של מאורעות גדולים, רעיונות גדולים, ערכי יסוד נכונים ומוסר חיים ייחודי. אבל לאט-לאט חזרו החיים למסלולם הרגיל, השוחק, הקטנוני, וליל "השרץ הטמא" הלך והשתכח.

חברנו אלפרד הרפתן, היקה שהקדים את זמנו בכמה עשרות שנים, האיש שאולי בתום לב גרם לכל המהומה, עזב את הקיבוץ. שנים ארוכות היה מתנדב בבית חולים גדול במרכז הארץ.

ישי עמרמי, המזכיר הצעיר, שעזב גם הוא את הקיבוץ, פרש כנפיים והמריא לתפקידיו הציבוריים הגדולים.

אבא קובנר זכה בפרס ישראל לספרות בשנת 1970, הקים את בית התפוצות ועורר מדי פעם סערות קטנות. הוא היה דמות רוחנית מרתקת עד מותו.

החבר איטקין, הפרדסן המסור, האריך ימים ושנים והלך לעולמו בגיל מופלג. אך לא שב אל הזיכרון הציבורי כמו שעשה אז, בזעקתו קורעת הלב "שרץ טמא!".

המחנך הוותיק אפרים נפטר על משמרת החינוך שלו בגיל צעיר יחסית. לאיטו פרש מהחיים הציבוריים, וספק אם זכרו לו לטובה את מניעת הלינץ' הציבורי בליל הסערה.

ואני, שהפרשה הכאובה ההיא טורדת מדי פעם את מנוחתי, עדיין מתעורר לפעמים משנתי, שטוף זיעה וחרד, כשאני מדמה לשמוע את החבר איטקין זועק מעבר לחלוני: "מי שרוצה לשוב אל ארצו של השטן הוא שרץ טמא!"

לאחרונה סיפר לי ידיד, שהוא היה עד לניסיון הפיוס המאוחר בין אלפרד לקובנר. בשנת 1979, כלומר 14 שנה לאחר המסופר כאן, העלה אבא קובנר מחזה פיוטי בשם "הדיבר ה-11" ליובל הקיבוץ. הוא התלבט בקול רם אם להזמין את אלפרד הרפתן, מעירו ומבית החולים שלו, שימלא את תפקיד היקה במחזה. "זה יהיה נחמד," אמר קובנר, "אם דווקא אלפרד, מכל הייקים שלנו, יהיה נציג העלייה מגרמניה ביסוד קיבוצנו." אלפרד לא הוזמן בסופו של דבר, אך אין ספק שזיכרון ליל ה"שרץ הטמא" הציק גם לקובנר עצמו.

* * *

ד"ר גיא בכור

הסיפור שמאחרי מצעדי הנכבה [ציטוט]

הלסת נפלה למיליארד מוסלמים: גילו שישראל יפה, מוריקה ובעיקר עשירה. והם יכולים לצעוד אליה ברגל. כל הערבים, גם מיליוני מצרים, ירדנים או סורים – היו רוצים לעבור עכשיו לישראל. כשבוחנים את סיפור הנכבה מן הזווית הנכונה הזו, מבינים שהסכמים פוליטיים עם הרשות הפלסטינית לא ישנו דבר. הם רוצים את בתינו, פרי עמלנו, עתידנו ואושרנו.

מה מסתתר מאחורי התהלוכות הפלסטיניות לכיוון ישראל? מאחורי סיפורי הנכבה והנפת המפתחות? לא היסטוריה ולא פוליטיקה – קודם כל כלכלה. הפלסטינים, ובעצם כל הערבים, חומדים לעצמם את הצלחתה של ישראל, את התפתחותה הכלכלית, ואת היותה המדינה המובילה במזה"ת, היחידה שיש בה דמוקרטיה, חירות, וכסף. הרבה כסף.

ההבדל בין התל"ג לנפש בארצות הברית למקסיקו (48 אלך דולר לעומת 9,800 דולר בשנה) הוא פי 4.8, ועדיין מקסיקנים רבים קופצים כל יום מעל לגדר לעבור מן העולם השלישי לעולם הראשון. אך ההבדל בין התל"ג בישראל לרשות הפלסטינית הוא פי 20 (30 אלף דולר לעומת 1,500 דולר), בין ישראל למצרים לירדן או לסוריה הוא פי עשרה, ובמילים אחרות, אין גבול בגלובוס, בין העולם השלישי לבין העולם הראשון, שבו קיים פער כה אדיר בין העולמות. המספרים האלה חמורים הרבה יותר כאשר מדובר בפלסטינים, בדרך כלל קהילה ענייה ומקופחת במכוון במדינות ערב.

כאשר משקיפים הפלסטינים מדרום לבנון, אזור חלש במדינה, על גן העדן שיצרנו כאן, הם אומרים לעצמם: זה שלנו כל היופי הזה, מגיע לנו לחיות שם, בישראל. איש מהם אינו רוצה או מוכן לעבור ולגור ברשות הפלסטינית, הם רוצים את העולם הראשון, את ישראל. פעם היו חולמים על אמריקה, עד שהבינו שישראל היא אמריקה. גם אם יעברו פעם לרשות הפלסטינית זו תהיה מבחינתם מקפצה טובה יותר לעבר ישראל.

זו הסיבה מדוע מעמדם של ערביי מזרח ירושלים כה רם בחברה הפלסטינית, עד שזהו חלום של רבים ברשות להתחתן איתם. הרי הם תושבים ישראלים, מקבלי ביטוח לאומי ושאר קצבאות, ולכן קצב הריבוי שלהם הוא אדיר. מתחתנים עם כמה נשים, על חשבון משלם המסים הישראלי.

החוק הישראלי אוסר מתן אזרחות ישראלית לפלסטינים, אך מעניק בחפץ לב תושבות לפלסטינים שמתחתנים עם ערביי מזרח ירושלים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באופן תמוה, מונעת מאיתנו מידע על האזרחים בישראל, והיא מתייחסת רק לתושבים, ביניהם ערביי מזרח ירושלים, ולכן זו הסיבה לעלייה הקלה במספר התושבים הערבים בישראל – נישואי המזרח- ירושלמים עם פלסטינים. אם הלשכה היתה מגלה לנו מהי התפלגות האזרחים בישראל היתה מתבררת האמת שבישראל חיים כ-13% מוסלמים בלבד, ללא מזרח ירושלים.

עד לפני כמה שנים האינטרנט לא הגיע למזרח התיכון, והערבים במדינות השכנות לא ידעו איך נראית ישראל. כיוון שאמצעי התקשורת שלהם תיארו אותה כמבצר נואש של צבא ומתנחלים, מי רצה לחיות שם? עד שהגיעו האתרים באינטרנט על ישראל המדהימה, מדינה יפיפייה, שתושביה החרוצים בנו אותה מכלום, והלסת נפלה לעמי האזור.

אין בכך חדש, הרי האפריקאים שממלאים את המדינה מבינים זאת, כאשר ישראל היא המדינה המערבית היחידה שאפשר לצעוד אליה ברגל, או עשרות אלפי האפריקאים הזורמים בימים אלה בזרם בלתי נגמר לאירופה בדרך הים. לוב, בתיאום עם איטליה, היתה הבלם היחיד שסכר את הזרם האדיר הזה שאי אפשר לעצור אותו, ועכשיו לוב אינה עושה זאת עוד.

התוצאה: מדינות כמו צרפת או דנמרק סוגרות את הגבולות שלהן, בניגוד לאמנת האיחוד האירופי, משום שהן עלולות לטבוע בזרם. אפריקה כולה עוד תהגר לאירופה, כאשר אין מחסום של ממש. יבשת אירופה המוריקה קוסמת לאפריקאים מצפון היבשת או ממרכזה, הם חומדים מאותה לעצמם, כשם ישראל המוריקה קוסמת לערבים.

כל הערבים, כן גם מיליוני מצרים, ירדנים או סורים היו רוצים לעבור עכשיו לישראל. גם באירופה יהיו מיליונים של מוסלמים שיגידו לכם "אירופה היא שלנו," אנחנו מחזירים את הממלכות המוסלמיות האבודות, לאחר שחוסלו בידי הנצרות במאה ה-15.

כאשר בוחנים את סיפור הנכבה הפלסטינית מן הזווית הנכונה הזו הוא פתאום מקבל את הממדים האמיתיים שלו, דבר שגם העולם יוכל להבין ולהזדהות איתו. פתאום מבינים שהסכמים פוליטיים שייחתמו עם הרשות הפלסטינית, אם ייחתמו, כלל לא ישנו דבר. עדיין זה יישאר רצון לניצול ציני של עמל הכפיים של האחר, לחמוד את עבודתו ואת ביתו, ולגזול את עתידו ואת אושרו.

* * *

משה כהן: 1. הנדון: הצביעות חוגגת

מכובדי,

יש כמסתבר הרבה אנשים טובים ונאורים הנאבקים למען עמים כבושים ואביונים. כוונתי לכל פעילי השלום הלהוטים להגיע לישראל ולהפגין (קרי לידות אבנים) למען הפלסטינים. עם זאת קשה לי לקבל את כוונותיהם הנעלות נוכח אדישותם המוחלטת למצבו של העם הסורי, הסובל לא פחות מהפלסטינים, אולי יותר.

מתקבל הרושם שהכוונות הטובות שלהם הן לאו דווקא סיוע לערבים אומללים כמו הסורים – אלא להיטות לפגוע ולהכפיש את ישראל בכול מחיר. איזו צביעות! רבותי הנאורים, אינכם רצויים פה, לכו לעזאזל!

2. הנדון: המקטרגים

מכובדי,

לאחר המשט הראשון של תומכי הפלסטינים, מתחה התקשורת ביקורת קשה על הממשלה על שלא התכוננה כראוי ואיפשרה תקלות.

לכן שמחנו הפעם בראותנו באיזו מיומנות השכילה הממשלה לסכל את בואם ההמוני של תומכי הפלסטינים – ללא עימותים, ולמנוע פרובוקציות ותמונות מביכות בטלוויזיה. עשו עבודה לעילא ולעילא. ציפיתי שהפעם תחזק התקשורת את ידי הממשלה על הצלחתה הגדולה, אך לא, התקשורת הממלכתית שלנו הקימה קול מחאה, "היסטריה לא עלינו". וכי מה רצו, שאלפי פרובוקטורים יתפרעו ויפרו פה את הסדר ויצרו תמונות טלוויזיה מכפישות של ישראל המופצות בכל העולם?

מסתבר שהתקשורת שלנו מאויישת על ידי מקטרגים מקצועיים שכל מטרתם היא לקטרג על ממשלת ישראל, על כוחות הביטחון שלה ועל צה"ל – יהיה אשר שיהיה. עד מתי יגייסו ערוצי התקשורת שלנו עובדים בשיטת "חבר מביא חבר"?  היתה ממלכתיות?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [14]

אחדות עם ישראל

זה זמן רב לא היה אירוע כזה בארצנו התוססת, אירוע שתרם תרומה כה נכבדת לאחדות עם ישראל, כמו היום שבו הופעלה הרפורמה התחבורתית בגוש דן.

יום זה – האחד ביולי 2011, הצליח מעל למשוער לאחד את עם ישראל על עדותיו ושבטיו, צעיריו וזקניו, נוסעיו וממתיניו, במוצאותיו ובמבואותיו ביעדי הנסיעה שלהם.

זה זמן רב לא נראתה שותפות-גורל הדוקה כל-כך של נוסעים ומסיעים, נהגים ומונהגים. הנוסעים מבולבלים, הדיילים / מסבירים / מדריכים / מחלקי חוברות הדרכה – אובדי עצות ואובדי דרך; הנהגים אינם מכירים את מסלול נסיעתם, ואפילו האוטובוסים אינם מוצאים את ידיהם ורגליהם [הגלגלים] ואינם יודעים לאן להתגלגל.

ומנגד, "מועצת החכמים" של משרד התחבורה – פקידים בכירים, מנהלי אגפים, מהנדסי תחבורה, מתכננים – כל אלה מאוחדים בדעה אחת, כלומר ב"קונצפציה" [סליחה על הביטוי], שֶמַה שהם יזמו ומבצעים היום זה לטובת היהודים. ואין פרץ ואין צווחה, לפחות אחד מהם לא קם ואמר בטון של תהייה: רבותי, אולי אנו טועים...

חכמי "מועצת החכמים" הזו בוהים במסכי הפלזמה [דוגמת הגנרלים במלחמת לבנון השנייה] ורואים את מה שהם רוצים לראות.

לו היו עוזבים לרגע את המסכים, המפות, התרשימים והמצגות, טורחים ויורדים לרחוב, היו מוצאים אנשים תוהים ומבולבלים, שאינם יודעים איזה קו בוטל, איזה בא במקומו [או לא...] – איך מגיעים מביאליק לטשרניחובסקי, מקרל נטר למקווה ישראל, מתחנת רכבת מרכז לרכבת הקלה [בעתיד הלא נראה לעין].

ואם היו כאלה שעיינו בחוברות ההדרכה "מאירות העיניים" ובקווים המשורטטים לעילא ולעילא – שאיש לא חשב שיש לתרגם אותם לרוסית, לאמהרית, לערבית – היו נוכחים שהם לומדים פרק בהנדסה ניאו-אויקלידית, שלפיה, בין שתי נקודות [יציאה והגעה] עוברים כמה וכמה קווים: 71-א, 139, 213 [תרי"ג – לבני ברק], ועוד.

אכן, תיכנון [הנדסי] למופת!

ודומה שהתקשורת, "כלב השמירה" לא רק של הדמוקרטיה אלא של זכויות "האיש הקטן", לא ליוותה מספיק, לא הציגה, לא כתבה ולא מתחה ביקורת על "מהפכת תחבורה" זו. ויודעים אתם מדוע? כי אנשי תקשורת, עיתונאים מכובדים, עורכים, כותבי מאמרים ו"מעצבי דעת קהל" לא מתעניינים בנושא זה. הם לא נוסעים באוטובוסים דחוסים ומיוזעים, כמו "פשוטי העם".

וכמה חבל שאלה, "פשוטי העם" ומעוטי היכולת אינם יכולים לפתוח בחרם כמו נגד הקוטג' ולהימנע מלנסוע באוטובוס במשך שבוע-שבועיים. ומדהים כמה כסף, מחשבה [מחשבה?] תכנון [תכנון?] ורצון טוב [?] הושקעו בתוכנית "גרנדיוזית" זו, שסופה מי ישורנו.

על הכול חשבו [חשבו?] מומחי משרד התחבורה הנזכרים לעיל; רק לא על פתרון אחד פשוט וקל וזול יותר: להגדיל את תדירות תנועת האוטובוסים פי שלושה ופי ארבעה, ובהתאם – קיצור זמני ההמתנה של הנוסעים בתחנות: 5-7 דקות במקום 25-37 דקות או יותר, כעת.

אך זה הרי פשטני ואלמנטרי מדי לגבי ה"הומו סאפיינס" [ו"הומו מוביליקוס"] המנתבים את דרכינו בשולחנות-השרטוט של משרד התחבורה.

דרך [חתחתים] צָלֵחָה, נוסעי גוש דן!

* * *

רותי האוסמן (טרדלר)

ברמן

ברמן אמר "להתראות" ועמד ליד הדלת כמצמיח שורשים. בדרך כלל היה נוהג לעמוד בפתח הדלת שלוש דקות ולפעמים גם חמש והיה שב וחוזר בהטעמה על מילות הפרידה השגרתיות ממארחיו. הם הביטו בו וחייכו בידידות, קצרי-רוח מעט. הוא התנדנד מרגל לרגל ואמר להם שבשבוע הבא הוא מתכונן ללכת להרצאה בשגרירות. "הציבור מוזמן," אמר והם נענעו בראשיהם וחיוכה של פלורה התרחב בנימוס.

ברמן הניח את כובע הקסקט הישן על ראשו ואמר שוב להתראות ובהסירו את כובעו העביר את ידו על ראשו כמו במסרק, ואחז בשתי ידיו את חגורת מכנסיו והידק אותם לגופו ולבסוף אמר: " טוב, אז... אני הולך..."

פרידה צחקה ופיהקה בנימוס ואולק אמר בעייפות, "נו טוב, ליל מנוחה, ברמן."

בזהירות סגר ברמן את הדלת וקרא לעבר הדלת הסגורה: "לנעול, לנעול, לא לשכוח."

אולק ראה בטקס הפרידה הזה, החוזר על עצמו, עניין מייגע למדי אבל פלורה אמרה שזה ראוי לסליחה. היא אהבה לארח את ברמן ויותר משאהבה לארח אותו בגלל החובה שבדבר, אהבה לעשות זאת כי העניין עורר בה תחושה של נדיבות ורוחב-לב.

 ברמן יצא אל הרחוב והסיט את כובעו על עיניו כי חש בטיפות הגשם שהתחילו דוקרות במצחו. מונית לא באה בחשבון, הרהר והחליט ללכת ברגל. ראשית, זהו בסופו של דבר מין בילוי זמן, ונוסף על כך, הליכה מזורזת מסייעת להירדם. מעולם לא היה נרדם לפני שחזר והעלה בדעתו את אירועי אותו היום. שאז היה יכול להכפיל אותם ולשלש אותם, והמחשבה הייתה מתרפקת שוב ושוב על כל אותם פרטים רוחניים ויפים: מה אמר אולק ומה ענה הוא ואיך צחקה פלורה וצחוקה המתוק היה מגלה שיניים פניניות ומבריקות, ועכשיו, בחדר השינה שלו, היה משחזר כל זאת וממסמס בלשונו את חיכו כמעלה את טעם העוגה הנפלאה שנטל ממנה שתי פרוסות עבות.

הוא שכב במיטתו מצונף ומכודר וכל כך היה מרוכז בהתמחשבות הזאת, עד שלפעמים היה נפתח מול עיניו מסך אדמדם והוא היה עולה על הבימה האווירית של דימיונו ומהפך בדמויות כמו קוסם ולפעמים אפילו משנה אותם לטובתו. אחר כך היה מותח את גופו ועוצם את עיניו והופך את הכר פניו למטה ואחוריו למעלה ומהדק את השמיכה אל גופו הדק ולפעמים היה נרדם ממש תוך רגע. רק לעיתים רחוקות היה עליו לפרוץ שוב אל המסך, מהמערכה הראשונה, כדי שיצליח לבסוף להירדם.

 פלורה ואולר היו הטובים שבידידיו של ברמן ובחשבון אחרון היה אומר לעצמו שכל השאר לא נחשבים בעיניו. אנשים שמזמינים ידיד רווק פעם בשנה, באיזה חג, אינם ראויים להיקרא ידידים. הוא הקפיד שלא לבוא לבקר את פלורה ובעלה אלא אחת לשבוע, בימי ראשון, כי השהייה הממושכת שלו בבית, בשבתות, היתה מאלצת אותו להיירות כמו כדור מתותח אל הסלון הקטן והחמים שלהם.

 בשאר ימות השבוע היה נכנס בבוקר השכם לבית המלאכה הזעיר שלו לחיתוך עץ, ובערב היה יוצא ממנו והולך לאט-לאט ברחובות העמוסים אדם ובכל פעם שהיה נקרה על דרכו ילד קטן – היה ברמן שואל אותו אם הוא יודע את הדרך הביתה. אף ילד מבין אלה ששאל לא הציץ עליו בתמיהה ורובם היו מדקלמים ברוב חשיבות את הכתובת שלהם ומביטים בו עד שהלך לדרכו, ופעם אחת, לפני חודש, אמר לו ילד אחד שאליו פנה: "דוד, אולי תוכל להביא אותי הביתה?"

וברמן שמח שמחה גדולה ואף אמר " בטח, בטח," כשהציעה לו אימו של הילד כוס תה עם לימון וקצת אהדה מתבקשת מאליה.

עכשיו היה יושב בכורסא שלו, בשעת צהריים מאוחרת של יום ראשון ומעיין בחוסר סבלנות בעיתון. בפרוזדור היו מגובבים בערימה כיסאות המטבח ושאר חפצים, כי הנערה העוזרת היתה עסוקה בשטיפת רצפת המטבח. הרדיו השמיע נעימה קלה, שהתפזרה לרסיסים דקים בתוך מוחו ורוח של קלות-דעת פתאומית עברה בו כשהאזין לצלילים הקלילים, המקפצים להם. הוא הביט בנערה העוזרת שסחטה באצבעות אדומות את מטלית הרצפה. היא פרסה אותה על האריחים ועכשיו היתה גוחנת קדימה, גבה קמור, שתי רגליה פסוקות וידיה החסונות מניעות את המטלית לכאן ולכאן. אחוריה היו מתנועעים מול עיניו והוא דימה לעצמו שהם יוצאים בריקוד לצלילי המוטיב המוזיקלי הקל, המגוחך, שעדיין זמזם באוזניו, אף על פי שהתחלף כבר בנעימה שקטה יותר.

ההמוניות שהיתה בתנועותיה גרמה לו דחייה קלה ויחד עם זה עוררה בו מין תחושה של תענוג. הנערה התיישרה ומתחה את זרועותיה בעייפות, לא מודעת לגבר שהיה טמון בכורסתו, העיתון בידו ופרפור משונה עולה מחלציו. בשאננות היא הניחה את ידה על מותניה ושפשפה את כף ידה על מותן אחת. ירך שחומה התגלתה לעיניו והוא קם במהירות, מפיל ארצה אגרטל חרסינה ישן, שניצב בפינת החדר.

פרץ של מים עכורים, אפרפרים, נפלט מן האגרטל וריח של מים עומדים התפשט בחדר.

הנערה הביטה לעברו בבהלה. "הרבה כסף הדבר הזה, מה?" אמרה. "תיכף-תיכף אני מאסיפה את החתיכות."

"תעזבי, תעזבי, ענה במבוכה ויצא מהחדר. הוא נכנס אל חדר השינה שלו כרדוף שדים וסגר אחריו את הדלת.

בערב ישב ברמן בנוחיות בסלון החמים והנוח של פלורה ואולק והאזין לפטפוט החינני של פלורה. היא התלוננה שאולק שכח לקחת את הצעיף החם שלו ועכשיו, במזג אוויר סוער כזה, הוא יכול לחטוף שפעת. "האיש הזה," אמרה, ועגיליה נעו קלות, "נסע עד באר שבע בשביל איזה עסק, אני אגיד לך, ברמן, אני מוותרת על העמלה הזאת מראש, רק שלא יבוא רועד מקור וישכב שבוע במיטה ויתלונן כמו תינוק..."

ברמן נד בראשו בהבנה. הוא היה רגיל לתלונותיה של פלורה ואמר לעצמו שמי שלא מכיר אותה, יכול עוד לחשוב שהיא באמת כועסת על בעלה... ואולי היא באמת כועסת עליו, חשב וחייך לעצמו. הוא, ברמן, אף פעם לא היה מעלה על דעתו לא לקחת צעיף צמר, אם זה רצונה של פלורה. הוא היה מוכן לעטוף את עצמו בשלושה מעילים, זה על גבי זה, אם זה יהיה רצונה של פלורה. הוא הקשיב לדיבור הקליל, המתחטא שלה, שנשמע לו כמו מנגינה נעימה. קולה עלה וירד בצלילים דקים, וכשדיברה זזו שפתיה בהטיית פה נחמדה ועיניה השחורות התרחבו בזמן שהיטתה את צווארה הלבן למולו.

ברמן קבע את עיניו בשפתיה ופתאום, לתדהמתו, ובכלל לא לפי הרגליו – נפתח המסך העבה למולו וגילה לו את פלורה האוחזת במטלית הרצפה ואחוריה מתנועעים למולו.

בכעס גירש את המראה הזה ממוחו וקם על רגליו ואחז בידה של פלורה בכוח – כאילו הוא מבקש מחילה על מחשבותיו וליטף אותה ממרפקה עד לכתפה, עד שיכול היה להרגיש במגעו של השיער הדקיק שעל זרועה. ידו התרוממה לעבר לחיה.

פלורה הביטה בו וסטרה לו על פניו.

"אתה... אתה... איך אתה מעיז? צא מפה!"

 עיניו התרחבו בבהלה. הוא בהה בארשת התיעוב שכיערה את פניה היפים של פלורה, וחטף את מעילו מהכסא ויצא מן הבית. במדרגות מעד והשתטח על הרצפה, וכשהגיע לביתו, הדם הולם ברקותיו, כיסה בפלסטר את ברכו שנחבלה. ידיו לא נענו לו והיו כעשויות סמרטוטים.

שעה ארוכה הילך הנה והנה בחדר המגורים שלו. הוא רק רצה להגיד לה... מה רצה להגיד לה... מה יכול היה להגיד לה?

בסביבות חצות עדיין הלך בחדרו. והוא ניסה להכין לעצמו כוס תה בדבש והיה מערבב את הנוזל החם שעה ארוכה עד שהצטנן כולו. לאחר שחלפה עוד כחצי שעה ידע שהלילה לא יצליח להירדם. הוא לקח את מעילו והידק על צווארו צעיף צמר ומיד הסיר אותו בזעם ורץ כל הדרך לביתה. גשם שוטף ירד על כובעו ומעילו והם נתרפו על גופו ומים מילאו את נעליו והעבירו בו צמרמורות. הוא עשה את דרכו כמו רובוט והיה מגשש כמו עיוור על פני קירות הבתים, נתקל בגדרות ובוהה בחושך שלפניו.

שעה ארוכה עמד מול ביתה והביט בחלון המואר. מוחו היה ריק מכל מחשבה. פלורה פתחה לו את הדלת עטופה בחלוק ולרגע עשתה תנועה קלה, כאילו היא אומרת להגיף את הדלת בפרצופו, אבל משהתבוננה באיש שעמד מולה וראתה את המבט שעל פניו – חזרה בה מכוונתה.

"ברמן..." לחשה. "מה... מה?" והשתתקה.

שערו של ברמן היה שותת מים והם ניגרו בשלולית קטנה לרגליה. ידו האחת היתה פשוטה קדימה בתנועת התחינה העתיקה.

"ברמן," אמרה לבסוף, "הכול בסדר, תחזור הביתה עכשיו."

ולאחר שהות קלה הוסיפה: "תוכל לבוא ביום ראשון הבא."

* * *

שמאי גולן

על הספר "הספק" מאת מרגלית מתתיהו

סיפורים קצרים בהוצאת "בת אור" 2011

למרגלית שלום,

נהניתי לקרוא את הסיפורים ב"הספק", אולי דווקא מפני שהספק בין המציאות לבדייה מרחף כל הזמן לנגד עיני הקורא. והכתיבה בגוף ראשון מוסיפה, כביכול, אמינות ריאלית למסופר, אך דווקא במציאות זו נזרע גם הפקפוק: היה או לא היה, כדבר המשורר.

 מעניין המבוא מאת ד"ר עמלה עינת שבו, בין השאר, היא מציינת את הפרדוכס הנרמז מתוכן הספר: הקביעות היחידה בחיים היא דווקא החולף.

נראה לי שאפשר להוסיף כי המשתמע מסיפורייך הן גם השאלות הנצחיות שימי קיומן כקיום הבריאה, שאין עליהן תשובה חד-משמעית, ובה אף הברייה, כלומר האדם. והמסקנה היא שהאדם הוא בר-חלוף, הוא וכל אשר עימו, והכוונה לא רק לרכושו החומרי אלא הרוחני, אפילו רגשות של אהבה עזה חולפות לנצח.

 הזיכרונות בכל זאת נשארים, והם הבעירה הנצחית בליבו של האדם.

הסיפור הארוך (ולא הקצר, שנכתב על העטיפה...), "האיש משדה התעופה", שהוא מעין נובלה, ומשתרע על פני כשליש מן הספר, הוא שעורר בי עניין רב, ואני מבקש ברשותך, לכתוב לך את הרהוריי והבנתי על כך. והוא גם שמגביר את החשד, שאולי המציאות המתוארת היא אכן בדייה, שבה הסופרת משתעשעת כמציאות, ואולי בכל זאת מציאות...

לגבי הקורא מוסיף חוסר ודאות זה דווקא עניין ומתח. כמובן שהזכרת שירו של מאיר אריאל "שדה תעופה" (טרמינל) אף היא מוסיף חידתיות של ציפייה לקראת האין, והיא מתעמתת עם הציפייה האירוטית: "הדלתות נפתחו כמו ניחשו את גופי" (הכוונה לדלתות האולם של מקבלי הפנים). ולכאורה אף מתגלה גם האיש הצפוי להופיע, יושב לו בשקט וממתין אף הוא כבטוח, שאכן ציפייתו תתממש, או לא תתממש...

אכן, ההמתנה מסתיימת ללא מימוש הפגישה. מכאן מבין הקורא, כי ההמתנה עצמה היא חלק מן המטרה, אך בכל זאת בתקווה לפגוש את הגבר שאפשר להתאהב בו, ושישיב אהבה. מעין אהבה וירטואלית שאולי תתגשם.

 והגיבורה היא במעין המתנה קפקאית, שנוצרה כתוצאה מן השאלה ששואלת את עצמה המספרת, ואולי לא רק היא השואלת אלא כל אדם "בערוב ימיו" כפי שהגבורה חושבת: "מה השגתי בחיי עד כה?" – מעין שאלה של תכלית הקיום של האדם.

ואכן, גם האהבה "האירוטית" היא התכלית בקיומנו: "והירכיים הצעירות הנאהבות השיבו בתנועות ממריצות עד שנשפכה אל תוכן האהבה. והצמאון הלך וגבר וגבר..."

ובהמשך השאלה המציקה: “האם עוד אספיק לאהוב שוב לפני שהאור ילך ויעלם ויבוא החושך?"

 האיש המופיע בשדה התעופה אף הוא מעין "פאטה מורגנה", כי גם אם היה אהוב נעוריה של הגיבורה, הוא מצפה בכל זאת שימי האושר ישובו, כי ההמתנה היא אולי תכלית קיומו של האדם.

נושא החיפוש אחרי האהבה שהיתה וחלפה מופיע אף בסיפור "הספק", אם כי כאן באה האהבה למימוש, לכאורה, אך למעשה נפטר מושא האהבה תוך זמן קצר, כתוצאה ממחלה ממארת, הנוטלת כה רבים מתוכנו.

ואילו התממשות האהבה סובלת מתחושת רגשי אשם בסיפור אחר ("הפגישה") .

נגעתי רק נגיעה קלה בסיפורים אחדים, הנמשכים עם הסיפורים האחרים שאהבתי: "מדרגות של חצות", "הסכין", ו"טיול השבת".

מעניין הפרק "קווים לדמותה" – סיכום יצירותייך – ספרי השירה הרבים, גם בלאדינו, פרסים, ביניהם פרס ראש הממשלה, השתתפותך בקונגרסים, עבודת הדוקטורט על יצירותיך, והפקת סדרת הסרטים הדוקומנטריים יחד עם בנך ג'ק מתתיהו. סרט אחד או שניים אף הזדמן לי לראות, וכמובן הנושא היהודי בספרד יצא מואר באור מיוחד ומעניין.

ועל כך לא נותר אלא לאחל לך להמשך באותו קצב פורה של יצירתיות.

בידידות

שמאי גולן

* * *

 אלי גבר: משהו עם הגיל כבר משפיע עליך!

לאהוד שלום,

 לא מבין מדוע אתה מיתמם ביחס לזהותו של חיימקה שפינוזה [גיליון 658]. כידוע זה שם הסתר שלך להתבטאות שירית, ואם אתה מסוכסך בין שתי הזהויות, משהו עם הגיל כבר משפיע עליך.

ולעצם העניין, ריקה צודקת בקביעתה בעניין הפדופילים. ואילו המשך תשובתך, לאחר הסכמה איתה, אינו לעניין. לידיעתך ריקה מחברת ספרי ילדים ומבינה בנושא, פרט לזה שהיא אחותו של מחותני ולכן "אפריורי" היא צודקת.

בברכה,

אלי גבר

אהוד: בקשר להערתך על הגיל, גם המיסתורית כבר סבורה כך.

* * *

יהודה דרורי

1. אפלייה מתקנת או פסיקה מזיקה

"העדפה בהקצאת משאבים (ליוצאי צבא י.ד.) מעמידה בנחיתות ערבים, בעלי מוגבלויות וחרדים..." מתוך מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה עוה"ד ויינשטיין לראש הממשלה בנימין נתניהו, בקשר להתנגדותו להצעת חוק הנדונה כיום בכנסת, שבאה לתת נקודות עדיפות למשוחררי שירות בצה"ל לקבלת משרות בשירות הציבורי.

התפיסה המשפטית המקובעת והמרובעת, רואה עולם חד מימדי של חוק או, אי-חוק, עולם של תקנות והוראות, אבל בדרך-כלל לא נותנת מבט כללי על בעייה מרחבית. למשל, מדוע לעוה"ד הנכבד ויינשטיין קשה להבין כי מי ששירת בצה"ל במשך 3 שנים ויוצא לחיים האזרחיים, להתחרות על משרה בשירות הציבורי, האם זה הוגן שיתחרה מולו מי שלא שירת בצה"ל, זה שהיו לו 3 שנים ללמוד ו/או לרכוש ניסיון, (אשר יכשיר אותו למשרה שבמכרז), האם מבחינת היועץ המשפטי זה מצב של שיוויון ?

מגוחך ביותר בנושא הוא היועץ המשפטי של הכנסת, שהחליט להראות שהוא קיים בשטח והתחיל לגלגל נושא זה, אף שלא היתה כל כוונה מראש בכנסת להפלות לרעה ערבים, מוגבלים או חרדים. מה שכן היה זה רצון טוב לסייע מעט לטובה לצעירים שנתנו 3 שנים מחייהם למען המדינה ונותרו בעמדת פתיחה נחותה (וזאת כאמור בניגוד לאותם ערבים, וחרדים שלא שרתו בצה"ל). ואילו למוגבלים יש כבר מספיק תקנות של אפלייה מתקנת.

לפעמים יש להראות לפקידים ממונים (כמו יועצים משפטיים) מ"היכן משתין הדג" דהיינו: מי מינה אותם ולשם מה... לפעמים יש לומר להם: "הי, תרדו מהעץ הגבוה כי אתם לא צודקים..." או, תחדלו ממשחקי יוקרה שאין בצידם כל הגיון וצדק.

וזה מה שאני מקוה שהממשלה והכנסת יעשו במקרה זה.

והיה אם היועץ המשפטי, כדבריו: "לא יוכל להגן על הצעת חוק זו בבג"צ." – אני משוכנע שחבר-הכנסת, ממגישי הצעת החוק, יוכל להופיע בפני שופטי בג"צ ולהסביר להם מהו חוק שנועד לסייע למי שמגיע להם, וכאשר זה לא נועד לפגוע באיש או בקבוצת אנשים.

תיקון אחד כדאי שיעשו המחוקקים בכנסת: שיקבעו בחוק הזה כי כל מי שתרם לפחות 30 חודש למדינה בכל שירות שהוא – יהיה זכאי לעדיפות המוצעת בו).

2. הטעות של בן-דרור ימיני

אני קורא קבוע ונאמן של מאמריו של בן-דרור ימיני ואני מאמין שברגישותו, בהגיונו ובעובדות שהוא מעלה – הוא אחד מכותבי המאמרים הטובים בארץ, ואני מסכים כמעט עם כל מה שהוא כותב.

אמרתי "כמעט" ופה עליי להרחיב. במאמרו היום ב"מעריב" ("פרחים בקנה", 10.7), הוא קובל על כך שפיספסנו הזדמנות פז להסברה בקשר לכל אותם פעילי הטרור אשר נחתו בנתב"ג במגמה לשבש את המערכות אצלנו. לדברי ימיני, היינו צריכים לקדמם בחוברות הסברה ובפרחים, וזה לדעתו היה שווה לנו מבחינת ההסברה שהייתה יוצאת מכך.

אז ראשית, הנבלות הללו שהגיעו הנה הינם הצד קשה והקיצוני של פעילי הטרור העולמי, שהיו רומסים מיד את הפרחים וזורקים לזבל את חוברות ההסברה שלנו מבלי אפילו להציץ בתוכנן.

שנית, התקשורת העולמית לא היתה נותנת לזה כיסוי אובייקטיבי. אינני מאמין שאיזה גוף תקשורתי זר יתחבר ל "פרחים" או "חוברות" כאשר הוא מכסה פעילי טרור המגיעים בכוונה אלימה להתעמת, ואני בטוח שפרובוקציות היו מתהוות בכמות.

עדיף היה למנוע כליל מהתקשורת המקומית והעולמית כל כיסוי שהוא של המבצע של פעילי-הטרור, הן כנעצרים והן כנזרקים מכאן בבוז חזרה לארצותיהם. הרי כל מה שהם רצו היה כיסוי תקשורתי, אבל אחרי שצפיתי בשידורי הטלויזיה בערוצי חדשות מחו"ל, הנושא כמעט שלא הועלה – והם למעשה לא קיבלו את שרצו.

לחנוק באהבה ובפרחים אתה יכול אנשים ניטראליים או אפילו מעט עוינים אבל לא את חבורת בני-הזונות הללו. אם כבר עדיף היה לקבלם במתת גבעולי סרפדים או בפירות הקיקיון...

אהוד: מסכים איתך במאה אחוז. אצלנו כולם חכמים לאחר מעשה ויודעים רק להעביר ביקורת על כוחות הביטחון שלנו. היית צריך לשמוע כמה פטנטים בדוקים ומנוסים הציעו בשעתו חברים שלנו כדי לעצור, לדבריהם, את ה"מרמרה" מבלי שיהיה צורך להשתלט עליה.

* * *

ליטמן מור

תקופת הצנע בישראל

עם קום המדינה נאלצה הממשלה לנקוט בצעדים כלכליים אשר נחרתו בזיכרונם של אזרחי ותושבי ישראל. התקופה הזו נקראת תקופת הצנע. השלטון הבריטי, בראשותו של הנציב העליון, עזב את הארץ ב ביום שישי ב 15 במאי 1948 – וקופת המדינה נשארה ריקה. לממשלה לא היה מטבע זר (הקרוי גם קשה) – כסף עובר לסוחר. לדוגמא, דולרים של ארצות הברית או לירות אנגליות, לקנות בהם חומרי גלם יסודיים, כגון קמח, סוכר, שמן ומצרכים אחרים, על מנת לספק לציבור הרחב את המזון החיוני לקיומו הפיסי תרתי משמע. הממשלה אסרה על הציבור להחזיק מטבע זר וחייבה את אזרחיה למכור באמצעות הבנקים את הדולרים או הלירות ומטבעות אחרים למדינה תמורת לירות ישראליות. לתושבים בוודאי היו בנקנוטים של מטבע זר. חלקם מכרו אותם בשוק השחור (ברחוב לילינבלום בתל אביב) וקנו מזון ודברים הכרחיים אחרים במחירים שעלו מיום ליום. חלקם החביאו אותם במקומות שונים מחשש שהשלטון יחרים את הכסף, שנחשב והוכרז כלא חוקי, ומחשש של שוד וגניבות. לכסף החבוי קראו הכסף "מתחת לבלטות".

לי היה בנקנוט של 25 דולר אשר קיבלתי מהוריי כאשר עזבתי ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וברחתי מברית המועצות לווילנה. שמרתי את הבנקנוט בזמן המלחמה, השואה ובפרטיזנים – מכל משמר "ליום סגריר". היו הרבה ימים ולילות קשים מנשוא אבל "יום סגריר", מסתבר, הוא מושג וירטואלי. עם הזמן הבנקנוט הפך למזכרת, "הברחתי" אותו עם עלייתי לארץ ב 1946, החבאתי אותו באחד הכיסים של מכנסיים ישנים שאוחסנו באינטרסול, בבוידעם. לימים כאשר הותר להחזיק בדולרים, חיפשתי את המזכרת בבוידעם ולא מצאתי את המכנסיים. ככל הנראה אני או אשתי זרקנו אותם בזמן ניקוי של הדירה, שכולנו עורכים באופן שיגרתי מעת לעת. אם למישהו מהקוראים קרה דבר דומה "שירים את היד." לו פחות הייתי סופר נידח כידידי אהוד, הייתי יכול לפרסם את הביוגרפיה של בנקנוט 25 הדולרים. וחזרה לענייננו:

לאחרונה התקשורת מתלוננת על הריכוזיות בענף המזון. בעלי ההון, היבואנים, היצרנים, המאחסנים, בעלי רשתות השיווק והמשפיעים על הרגלי התזונה (ראה בטלוויזיה בסידרה "צו האופנה" – שמספרם קטן מיום ליום ("הפרטה") קובעים את המחירים שעולים מיום ליום. אם אלה יפשטו את הרגל הם יפסידו כסף, אבל ציבור הצרכנים ירעב ללחם.

 בתקופת הצנע הממשלה היא זו שהיתה האחראית הבלעדית לאספקה של המזון. ובגלל מדיניות השיוויון של מפא"י, המפלגה הגדולה והשולטת, הונהג קיצוב של המצרכים והשירותים. הוקם "משרד האספקה וקיצוב" בראשותו של דוב יוסף, לשעבר המושל הצבאי של ירושלים הנצורה בזמן מלחמת השחרור. דוב יוסף דאג לספק לתושבי ירושלים את מעט המזון שהגיע מהשפלה בדרך לא דרך (דרך בורמה) – באופן שיוויוני. המשרד הוקם תחילה בתל אביב בשלהי 1948 ודוב יוסף היה השר הראשון שהעביר את המשרד לירושלים בהתחלת 1949. למשרד הזה הועברו פקידי ובעלי המקצוע של ממשלת המנדט. (תוך סינון מבחינה פוליטית ואיתור פקידים שנהגו לקבל שוחד) ונתקבלו פקידים ובעל מקצוע חדשים לבצע את המשימות של המשרד. הוקמה חטיבת המזון שכללה את מחלקת הקיצוב והמחלקה הטכנית. מחלקת הקיצוב הנפיקה פנקסי תלושים. כל תושב קבל פנקס חודשי אשר באמצעותו יכול היה לקנות מנה חודשית של סוכר, שמן, קמח, ריבה, ביסקוויטים, וופלים. הוקם אגף מחירים אשר קבע מחירים מקסימאליים לשיווק לצרכן למוצרים רבים. מזמן לזמן היו מיבצעים מיוחדים, וכל עקרת בית קיבלה דגים להכנת "געפילטע פיש" ודגים קפואים מיובאים מצפון אירופה ["פילה"].

רבים קבלו חבילות מזון ובגדים (בדרך-כלל משומשים) מקרובים מאמריקה. זוג שהתחתן קיבל הקצבה מיוחדת, אמנם דלה, של מצרכי מזון לעריכת החתונה. את החופה ערכו לרוב בבית הכנסת, בחוג המשפחה הקרובה. הזוג קיבל תלוש מיוחד חד-פעמי לקניית סרוויס – מערכת כלים מיובאת מחו"ל.

 רבים מהעולים החדשים היו מוכרים את התלוש לוותיקים, אשר מצבם הכלכלי לא איפשר להם לרכוש את ה"מותרות" קודם לכן. בגלל ההבדל במחירים "הרשמיים" שקבע המשרד לבין המחירים בשוק השחור-החופשי-הלא-חוקי – הקים השר אגף פיקוח גדול ודומיננטי אשר היה אמור להילחם ביצרנים ובמשווקים אשר הבריחו מוצרים מכל הסוגים בדרך-לא-דרך והגיעו לצרכנים בעלי האמצעים. המפקחים שלחמו בשוק השחור בשטח לא היו בעלי מקצוע, הם ערכו חיפושים בכל מיני מקומות, בדרכים ובאמצעי התחבורה. אנשים ניסו להבריח מוצרים שונים, לרבות ביצים, ממושבים בפריפריה. המפקחים ערכו חיפושים גם על הגוף וחיפשו עופות וביצים. על רקע זה נפוצו בדיחות, ודי לחכימא ברמיזא.

 המצב הכלכלי היה קשה. אני זוכר את נאומו של ראש הממשלה דאז בן גוריון ברדיו האומר לא לקנות בשוק השחור, אבל הפיקוח של דוב יוסף לא הצליח. הלחם לא היה בקיצוב ומחירו נמוך, מסובסד ונקבע על ידי הממשלה. (אגב ללחם האחיד יש גם היום מחיר נומינלי שקבעה הממשלה). רמת החיים היתה נמוכה אבל לא היה ולא הורגש רעב, אפילו בשכבות העניות של הציבור. המצב הכלכלי היה קשה אבל העם לא איבד את אמונתו בכוח יצירתו. הוא האמין שמדיניות הצנע היא זמנית. ב-1952 התחלפה הממשלה, משרד האספקה והקיצוב החליף את שמו למשרד המסחר והתעשייה, ובראשו עמד השר פרץ ברנשטיין ממפלגת הציונים הכלליים. ההנחייה שלו לאנשי המשרד היתה "אל תיתן כלום אבל תיתן מהר."

הפיקוח על המזון לא קם יש מאין. ב-1948 חיו בארץ 600,000 יהודים. עם קום המדינה עלו לארץ יהודים שנאלצו לעזוב את מצרים, עיראק, מרוקו, טוניס ומדינות מוסלמיות אחרות. נפתחו השערים לניצולי השואה בקפריסין, ביוון, באירופה המזרחית ועוד. בתקופת הצנע הכפילה האוכלוסייה את עצמה. מבחינה חוקית הפיקוח על המזון היה אמור היה להיות במשרד הבריאות, אבל למשרד הבריאות היו עדיפויות אחרות: תמותת תינוקות, מצב התברואה-ההיגיינה במעברות בהן שוכנו באוהלים העולים החדשים. הטיפול הרפואי בקשישים ובחולים.

אני נתקבלתי לעבודה במאי 1949 ככימאי מזון במחלקה הטכנית של חטיבת המזון במשרד האספקה והקיצוב. למעשה ביצעתי בתקופת הצנע את מדיניות הקיצוב של המשרד הלכה למעשה. לאחר מכן המשכתי בפיקוח המקצועי, לרבות חקיקת המישנה של המזון במשרד המסחר והתעשייה, משרד החקלאות משרד התעשייה והמסחר ומשרד הבריאות, אליו הועבר הפיקוח עם הקמת שירות המזון ב-1968. פרשתי לגמלאות ב-1983 והמשכתי בעבודתי כיועץ מזון לחברות בארץ ובחו"ל ופעיל בנושא התקינה במכון התקנים הישראלי. אני נוהג לדווח לממונים עליי ולתעד את עבודתי השוטפת.

לפני שפירסמתי את האוטוביוגרפיה שלי ב-2005 פרסמתי ב-2004 חוברת בשם "הפיקוח על המזון בישראל 1946-1983". באותה תקופה לא היו ולא השתמשו במחשבים במשרדי הממשלה. החוברת מסתמכת על הידע האישי שלי ועל הארכיון הפרטי שלי ועל דיווחים ופרסומים שלי על הנושא בעבר.

המשך יבוא

* * *

אלכס לכיש

שתיקת אלוהים בתקופת השואה

אהוד מכובדי,

אתה כותב: "העם היהודי, הדת היהודית, היהדות – טרם התמודדו עם הנושא של שתיקת אלוהים בתקופת השואה." אם נסקור את ההיסטוריה הארוכה של עמנו ניווכח לדעת כי שתיקת האלוהים אינה דבר חדש, ומאז שפסה נבואה מישראל איננו שומעים יותר את קולו של האלוהים (לפחות לא באותה צורה ברורה בה שמענו זאת בימי בית ראשון מפי נביאיו).

לי נראה כי יהיה זה לא אנושי ולא הוגן לצפות מהפלג הדתי של העם היהודי להתמודד עם השואה ועם שתיקת האלוהים בתקופת השואה, וזאת, בסמיכות כה קרובה לתוהו ובוהו שיצרה. אולם הפלג החילוני בעם היהודי, במקום להרכין ראש עם שאר האומה, ניצל את המהומה בכדי לחזק את טענתו כי "שווא עבוד אלוהים". גם ההסתמכות שלך על גדולי הדור אינה מוסיפה שום הנמקה חדשה לגישתך. האבסורד בתורתם הרי זועק לשמיים. מצד אחד הם אינם מאמינים בקיומו של אלוהים אך בו בזמן הם מצדיקים את התנהגותם האתיאיסטית בכך שה "כל יכול" (הלא קיים) לא בא לעזרת עמו בעת צרה.

בחמשת חומשי התורה שהשאיר לנו משה רבנו עליו השלום, אני רואה חוזה (ברית, בשפת התורה) בין בורא העולם ועם ישראל. הברית הזאת כוללת הבטחות כגון: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי," אך היא כוללת גם עונשים כאשר "והיה אם לא תשמע בקול ד' אלוהיך..." (דברים כ"ח, ט"ו). כאשר מגיעים לפסוקים אלה, המתארים מה יקרה את עם ישראל אם יפר את החוזה – מקובל ברבים מבתי הכנסת, לקרוא אותם בלחש. זו אולי הסיבה שהרבה יהודים שוכחים או מתעלמים מקיומם. לכן, כל מה שנותר להתווכח עליו בינינו הוא: האם עם ישראל הפר את החוזה.

אהוד, אתה אדם ישר שאי צדק מרתיח לו את הדם. אנא, בדוק ביושר, האם על סמך מה שכתבתי קודם וכתבתי עתה, ההשוואה שעשיתי היתה כל כך צולעת ומבישה.

אהוד: כן.

* * *

עזרא דלומי

על לובה אליאב, תגובה ליוסי אמיתי [גיליון 658]

גם אני מאלה הסבורים שהצדיקות של לובה אליאב היתה נגועה בהרבה צדקנות. ומקרה שהיה כך היה.

לגבי גזית היתה בשנות השמונים תוכנית צהריים ברשת ב' שנקראה, כמדומני, "יש עניין". מתישהו, בחורף 1983, אירח גזית בתוכנית את לובה אליאב, כדי לדבר על לוי אשכול במלאת 14 שנה למותו. לובה הרי נחשב במשך שנים ליד ימינו של אשכול. הימים היו ימי הדשדוש הנורא של מלחמת לבנון הראשונה. כל יום ומנת החללים שלו. לובה אליאב הפליג בהשוואות בין אשכול לשרון וסיפר כמה הוא מתגעגע לאשכול, המנהיג הצנוע, "המגמגם" והזהיר, שלא שש אלי קרב, לאיש שהוא איננו גנרל רב תהילה, אלא אדם פשוט בעל שכל ישר, איש שחיפש כל דרך לשלום לפני שהחליט לצאת למלחמה. ומנגד, כמה הוא סולד מהבונפרטה שרון, שסיבך אותנו במלחמה מיותרת, אחד השש אלי קרב, שכאילו יודע הכול ואיננו מתייעץ עם איש.

הסכמתי עם עיקרי הדברים של לובה מבחינת תוכנם. אלא שלובה אליאב לא סיפר לגבי גזית שהיה זה הוא, יחד עם אהרון ידלין, שבא אל אשכול בדרישה שיפנה את כיסא שר הביטחון למשה דיין, כיוון שהעם לא חש בטוח תחת מנהיגותו ההססנית. הם היו השניים, "הצעירים הערכיים", שנשלחו לביצוע "גזר הדין".

לימים היכה אהרון ידלין על חטא וטען שטעה ושהוא עשה עוול גדול לאשכול. הוא הודה שזאת היתה אחת הטעויות הגדולות בביוגרפיה הפוליטית שלו. לובה אליאב, ככל הידוע לא היכה על חטא. הוא סמך על הזיכרון הציבורי הקצר ושיכתב אצל גבי גזית את הארועים לטובתו.

את שיחת הרדיו הזו שמעתי תוך כדי קטיף אבוקדו בקיבוצי. לא היו אז מכשירים סלולאריים כדי להגיב באון ליין ולחשוף את הצביעות. לפיכך שלחתי מכתב לגבי גזית, שבו תיארתי לו את העובדות כפי שאני מכיר, וכפי שהיום, לאחר פרסום הפרוטוקולים, כל אחד מכיר, וסיפרתי שבעניין לוי אשכול לובה איננו צדיק גדול כפי שהוא מתיימר להציג את עצמו.

בתגובה שלח לי גבי גזית מכתב בזו הלשון: "תודה על הערתך, טוב שהארת את עיניי."

עניתי לו: "לא רק את עיניך רציתי להאיר, אלא גם ובעיקר את עיניי (אוזניי) המאזינים."

כעבור יומיים, גבי גזית פתח את השידור בטון סרקסטי: "ישנם מאזינים החושבים שכל מכתב שהם שולחים לי אני חייב להקריא..."

נדמה לי שהוא התכוון למכתבי. העזתי לנדנד לו עם עובדות.

מצד אחד זו אנקדוטה זוטרה. מצד שני, אני מאלה הסבורים ששדידת תיק הבטחון מלוי אשכול ומסע הציד שניהלו נגדו שמעון פרס ו"נשות וינזדור העליזות" (עוד אנקדוטה תקשורתית – אחת מנשות וינזדור היא אימו של רזי ברקאי), טמן כמה זרעי פורענות שאת פירותיהם הרעילים אנחנו אוכלים עד היום. 

עזרא דלומי

* * *

פנחס שדה

אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד:

אהבה ומוות

(חלקה הראשון של השיחה נערך בחודש יוני 1970)

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: מה אתה רואה במלחמה בין ישראל לערבים?

פנחס שדה: מלחמה אינה דבר טוב או רע. גם שלום איננו דבר רע או טוב. יש לבחון כל דבר לגופו. באשר למלחמה כשלעצמה, הרי היא בטבעם של האנושות ושל הטבע, לא אנחנו בראנו אותה ולא אנחנו נחסל אותה. ההיסטוריה והטבע אינם מסיבת קוקטייל, אלא מאבק מתמיד ואפל המבטא את מצבו המהותי של האדם; ובמצב המהותי כלול המוות, שיבוא על כולנו במוקדם או במאוחר, והוא חלק מתעלומת הקיום. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: המילה האחת היא אהבה, והמילה השנייה היא מוות. ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות. ובעצם ככל שאני חושב על זה יותר, כן קשה לי להניח שאלוהים זקוק לשתי מילים; וייתכן אפוא ששתי המילים הללו, הניראות לנו כשתי מילים, באמת אינן אלא מילה אחת.

ובאשר למלחמה היהודית, הרי אם עלה בגורלו ההיסטורי של העם היהודי שהוא הגיע חזרה לארץ-ישראל, והיה מוכרח להילחם עליה, על חייו, ועל האדמה (והאדמה היא דבר חשוב מאוד, היא אימנו) – הרי שצריך להילחם. ומה שנוגע למוות – נמות בין כה וכה, במלחמות ובלעדיהן.

אך השאלה היא אולי זאת: אם נילחמים – על מה נילחמים? ואם חיים בשלום – איך חיים את החיים האלה? שמעתי כי לפני זמן-מה שאלו את הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב: "האם זה בסדר שהחיים בתל-אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?"

והוא ענה: "הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם."

עם כל הערכתי לרמטכ"ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ"ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם "הרחום והרחמן".

אלא מה, אנשים גם רוצים להחזיק בכל הארץ הגדולה והיפה הזאת, בבית-לחם, בשכם, בחברון ובירושלים. ורצונם אינו שונה באופן מהותי מן ההתנחלות הראשונה בארץ-ישראל, מימי פתח-תקווה ודגניה. יפה מאוד. אבל אז צריך לזכור כי הדחיפה וההצדקה לבוא לארץ ולהתנחל בה מושרשות בתנ"ך ובדברי הנביאים. הצדקה אחרת אין, כי כאן ישב עם אחר, אנושי בדיוק כמו היהודים. אבל עכשיו אני מסתכל סביבי, ורואה את מציאות-החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים. ומה בצע אם כן בניצחון על מצרים שמחוצה לנו, אם אנו עבדים חרופים למצרים שבתוכנו, לארץ הבצלים והקישואים, סיר-הבשר, עגל-הזהב, ואלילי הכסף, המיסחור והריקנות? – ואם כן, הרי אנשים עושים פלסתר את הצדקתם למלחמה. ובטווח רחוק הם משמיטים את הבסיס מתחת לרגליהם. שהרי אם האדמה הזאת היא אדמת הנביאים, והאנשים אינם נאמנים לאדמה, היא תישמט מתחת לרגליהם.

אהוד בן עזר: הנכון יהיה לומר, לאור דבריך האחרונים, שאתה רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כתופעה אבסורדית?

פנחס שדה: אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה.

מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. (וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית). בכל אופן, באשר למדינת ישראל, הרי זה כמובן נחוץ שליהודים יהיה מקום בו יוכלו להתקיים ולחיות, סוף-סוף, אבל לאחר שזה בא על תיקונו, אין יותר במדינה כשלעצמה שום דבר נשגב, היא לא אידאל. כל המדינות הן משהו מטומטם ומטמטם את האדם, והמדינה המודרנית אפילו גרועה מזו של ימי-קדם או ימי-הביניים, היות והיא מסחרית, כלכלית, במהותה: האידאל הוא, מצד אחד, לייצר יותר, להפיק יותר, לייצא יותר, ומצד שני לצרוך יותר (גם ה"תרבות" הפכה למיצרך וערכה נמדד בהתאם לביקוש בשוק), מה שמכונה היום – להעלות את "רמת-החיים" (אם אפשר לקרוא לזה חיים). המדינה מגדלת טיפוס של אדם שבע-רצון, זחוח, וזה מעורר בי סלידה. האידאל של מדינת ישראל הוא להיות אמריקה קטנה, וזכותם של תושביה לרצות בזה, אבל זאת בדיחה לחשוב כי זה חזון הנביאים. אני חושב שנגעתי בנושא זה בשיר שלי "ירושלים". ואני חושב כי המעשה האמיתי ביותר שהאנשים כאן, בעם הזה, יכולים לעשות ביחס לתנ"ך וביחס לעצמם הוא לשרוף את התנ"ך. לחפש, להחרים ולשרוף את כל הטפסים, עד האחרון. למחוק לגמרי.

אהוד בן עזר: בספר "החיים כמשל" אתה מתאר את היום בו התגייסת למלחמת העצמאות בשנת 1948, וברצוני לצטט קטע זה:

 "ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא-נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במיסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר, לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי-הדואר, ומערכות-העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 125-124).

ובכן השאלה שלי היא, האם גם עכשיו אתה עומד מאחורי דברים אלה?

פנחס שדה: אינני מייחס ערך רב לתשובה אפשרית שלי עכשיו, היות ומה שחשוב הוא מה שהרגשתי וביטאתי ברגע האקטואלי של החיים, ולא חוות-דעתי עכשיו על מה שהרגשתי ומה שחייתי. החיים, ההרגשה, הם-הם האמת, והאמת אינה תלוייה בחוות-דעת, גם לא שלי. ולעצם העניין: האוניברסיטאות, למשל, הן חוכמת-אנשים-מלומדה (מה שירמיהו מכנה בשם "חוכמת-מה"), ולא השתוקקתי למות להגנתן. (רציתי לחיות עוד קצת כי הרגשתי צורך לכתוב שיר, אשר לפי הרגשתי היה יותר חשוב מבחינת מורשת רוח התנ"ך מאשר מה שנלמד באוניברסיטאות, ובאמת כתבתי באותו יום את "משלי בתולות", ואחרי-כן יצאתי מהחדר והלכתי להתגייס). ובאשר לשרי המדינה, מוסדותיה ותרבותה: [חיים] וייצמן אמר פעם (כמדומני שאמר זאת לבלפור) ש"אמנם אולי אנו בני סמרטוטרים אך נכדי הנביאים." זה מחניף כאן לכולם, אך אני שואל: אם אנו נכדי הנביאים, להיכן נעלמו נכדיהם של הורגי ורודפי הנביאים, שהיו, ככלות הכל, הרוב? האם היו הללו מעשרת השבטים שנעלמו? תחושת הזרות וההתבטלות שאני חש כרוכה בהרגשתי כי נכדיהם של הורגי-הנביאים, אם להשתמש בביטויו של אליהו, רצחו וגם ירשו.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-16 ביוני 1970, במאמר מאת סופרו הפארלמנטארי של העיתון, מובאים דבריו של חבר-כנסת חילוני מסויים שציטט, בנימה של מרירות, הערה של האדמו"ר מלובאביץ' – כי ביום אחד נהרגו חיילי ישראל במיספר גדול יחסית, בחזית תעלת סואץ, בשל פריצה בחומת הלכות הגיור, כלומר, בשל הפרת אחד מחוקי-התורה בימינו במדינת ישראל. על כך ענה אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהוא גם רב, כי האדמו"ר רק חזר על אימרת ישעיהו הנביא – "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו," ולא, "חרב תאכלו."

מה אתה אומר על דעתם של הרבנים הללו?

פנחס שדה: דעתם של החולקים על האדמו"ר מלובאביץ' מבוטלת בעיניי, ודעת האדמו"ר מלובאביץ' רחוקה מדעתי, אבל את דברי ישעיהו אני מקבל ככתבם וכלשונם. אולי הדבר נשמע פאנטאסטי ולא-ריאלי – במהלך החשיבה המודרני-כביכול שלנו, לאחר שהפסיכולוגיה, האקדמאיזם והז'ורנאליזם אכלו כאגזמה את אורח-החשיבה הטבעי, אבל אני מחזיק בדיעה התנ"כית של הנביאים (שהרי מי אני שאחלוק על דבריהם?) שאכן אם האדם לא יהיה ראוי לארץ הזאת – הארץ תקיא אותו מתוכה. ואם הוא יפר את חוקי ה' – אלוהים יעורר עליו את שבט זעמו. הדבר לא יקרה מהיום למחר. לא על-ידי נס חד-פעמי. אבל המצב, כפי שהוא היום, לא יוכל להימשך זמן רב.

מצד שני, וזה דבר אכזרי לאומרו, אם נסתכל במבט לא-הומאניסטי (ואני יכול לבכות למראה כאבו של ילד קטן; אינני מדבר על רגשותיי, אלא על ניסיוני להבין את הקיום, את כדור-האדמה, במשך הרף-העין הקצר הזה הקרוי חיים) – הרי כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה"רוחניים" כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

8. לורט פסקל היפה, העשירה.

בפתק לאסתר, כניראה מלפני פברואר 1910, כותבת בצרפתית חברתה לורט: "יקירתי, אני שולחת לך דרך האח הקטן של משה שני הספרים הדרושים. הערב, מיד אחרי שהוא יסגור, אנחנו נרוץ החוצה, אני אבוא. אנחנו נפטפט קצת. אני מרגישה שהוא מאוד מעניין. ל."

לפתע נופלת "פצצה" בפנקסה של אסתר:

הוא אוהב אותה, את לורת! – זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –

כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל-כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – – –

כן, הוא מצא לו Sujet [נושא] יפה בעד רומן קטן, נחמד – – אבל האם באמת הוא אוהב אותה! – – אינני מאמינה, זה פשוט הרגל, לכל אחד צריך להיות רומן, לכל אחד, כל הגימנזאים יש להם רומנים והם כותבים חיבורים אודות אהבה, כותבים ספר זכרונות – – – והוא לא מצא לו Sujet יותר יפה ממנה – – – אבל לא האמנתי על משה – – – לא, לעולם לא עלה על דעתי – – – חשבתי אפשר הוא אוהב את רחל רזניק – – נו יש כבר מעט מעשיות בדבר הזה למשל, או יודעת אני? או חסיה, או אחרת, כך חשבתי – – – אבל היא?! – – – די, די, צריך לחדול לחשוב אודותיו – – אני חושבת אותו – – – והוא אותי? – – –

אני לא מרגישה כעת כלום, רק איזה דבר רוקד, רוקד בקרבי, לא, לא זה כלום, שטות – – אסור לחשוב הרבה – – הוא או[מר], ועכשיו אני אוהב אותה!

ועכשיו הוא אוהב אותה!? – –

מה? הוא אוהב אותה? ...

אינני יודעת – – הוא אוהב אותה! את שומעת? – – –

כן ... לא, לא – – אינני יודעת כלום – – – אני בוכה – – – משה!!! משה – – –

*

אסתר מזועזעת – אהוב-ליבה משה כרמי התאהב בחברתה הטובה ביותר, לורת!

אסתר כותבת תמיד – לורת, כל השאר מאייתים – לורט.

מיהי לורט?

היא נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895. אביה פרץ פסקל (1947-1871) עלה לארץ עם הוריו ב-1882 מרומניה לזכרון-יעקב. בנעוריו נשלח מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בוורסאי, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון וחברת יק"א בהדרכת חקלאים, בניהול מושבות צעירות ובנטיעות, וב-1897 הועבר לפתח-תקוה עם אשתו ובתו הקטנה לורט. הוא בונה בית מרווח ואריסטוקראטי ברחוב רוטשילד, מול פינת רחוב פיק"א, נוטע פרדס, מחדש שיטות בקטיף ובאריזה, מפתח דרכים חדשות להילחם במחלות התוקפות את ההדרים, ממציא את הרכבת-התמך ומפתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר. בפי הערבים שמו: חוואג'ה פאריס. הוא ממייסדי אגודת "פרדס" וכפר-סבא, ויער האקליפטוסים של המושבה הצעירה נקרא בראשונה על שמו – יער פסקל.

פרץ פסקל, שאיננו יפה-תואר או גבה-קומה, נודע במושבה כחובב נשים, אולי בהשפעת שנות לימודיו בצרפת. זמן-מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאת ערביה צעירה ויפה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה שבפרדסו, והיא כניראה בת הפועל העובד אצלו. האם התאבדה? בני-משפחתה טוענים שהיתה בהריון מפסקל, ומאשימים אותו שגרם למותה. מפחד נקמתם הוא נאלץ לברוח למצרים, שם הוא עתיד לעזור לאהרון אהרונסון בעבודת המודיעין ובקשרים עם הבריטים.

דרך-חייו מטילה צל על יחסיו עם אשתו מרים, ולימים משפיעה על הבנות בטי ובלאנש, ובאופן טראגי במיוחד על לורט.

מרים פסקל, אימה של לורט, היא בתו של אלעזר רוקח (1914-1854) העסקן הציוני שבע-המרורים, יליד ירושלים, שהוא, מצד אימו – נכדו של ר' ישראל בק, חלוץ מלאכת הדפוס בארץ והעבודה החקלאית בגליל העליון. מאבקים ואכזבות רבים ידע אלעזר רוקח עוד בתקופת ייסוד גיא אוני, בהיותו חולם ולוחם להבראת היישוב היהודי ולהתיישבות חקלאית, וסופו שנאלץ לעזוב את הארץ ומת בניכר. לימים עזבה גם מרים בתו את הארץ ועברה לגור עם בתה הצעירה בלאנש בפאריס.

לורט צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים חברות מילדות, ולורט, שלומדת לימים בקולג' צרפתי ומבקרת בנעוריה בפאריס, מביאה לאסתר מרוח העולם הגדול, עוזרת לה בלימוד הצרפתית, ומשפיעה עליה רבות; היא מספרת לה על צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית. בחלומותיה של אסתר באותה תקופה, כפי שסיפרה לי לימים, מצטרפים יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. אסתר מרבה להביע עצמה בריקוד בהשפעת לורט ודונקן.

*

משה כרמי היפה, בעל הבלורית העבותה והעיניים הכחולות, הוא נער שאוהב יותר מנערה אחת, כי הוא אוהב להיות מאוהב, ובנות אוהבות אותו, והוא אוהב לסבול בעד אהבותיו גם כאשר הוא מכאיב למאוהבות בו. מתולדות חייו מתברר שאהבת נעוריו אינה לורט אלא דווקא רבקה, אחות חברו משה שרתוק, שמרים כבר סיפרה עליה לאסתר, בתחילת היומן.

את לורט פסקל מזכיר משה ביומניו-שבכתובים וברשימותיו שנדפסו בספר "דליות הגפן", שיצא לזכרו ב-1954, והדברים מיוחסים לשנת 1919. ואולם ברשימותיו מופיע זיכרון ילדות מוקדם יותר המתרחש ב-1905 לערך, ולפי תיאור הילדה היפה והעשירה וביתה, קרוב לוודאי שמדובר בלורט. בית פסקל נמצא, כאמור, ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, וביתו של משה – באותו צד מזרחי של הרחוב, מרחק לא רב צפונה, ברוטשילד פינת חובבי-ציון.

משה הולך לבית-הספר, בידו האחת ילקוט, בשנייה פרוסת לחם מרוחה ריבה. הוא הולך ולועס ופתאום רואה ילדה צועדת לפניו. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אליו כצוחקות. הוא מנקה את קצה חוטמו מן הריבה ומתחיל להחיש את צעדיו.

עגלה טעונה עוברת במרוצה ביניהם. משה, שרואה את הילדה נועצת מבט אל קצה המוט המציץ מאחורי העגלה, רודף אחרי העגלה, ניתלה מאחוריה, הפרוסה תקועה בפיו והילקוט מתנדנד תחתיו על מוט העגלה. הילדה מתבוננת בו והוא, מרוב שמחה, מאריך לשון כלפיה ומפזז על מוט העגלה. היא פותחת עיניה בתימהון, ומפנה ראשה לעבר גדר השיטה ושוב אינה מביטה אליו.

משה משליך את הפרוסה, קופץ מקצה המוט וליבו מר עליו אך אינו שוכח אותה. בשובם מבית-הספר הוא עוקב אחריה, רוצה לגשת ולשאול: "מה את חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום..."

בצעדו אחריה הוא יודע היטב מה יגיד לה אך אינו מעז לגשת. רק מביט על נעליה המגוהצות, על חצאי הגרביים, על הרגליים הדקות, השזופות קלות עד הברכיים. משתקע בהרהורי עצב, מוריד ראשו, והולך לאיטו בצד הדרך.

פתאום הוא עומד. לרגליו מונח עט-ציפורן, שטובלים בקסת ומשרטטים אותיות בכתיבה תמה. ידית ורודה, דקה, שלמה ונקייה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה. העט שלה. נפל מהילקוט. הוא מרים אותו ומביט בו מכל צד. ליבו מפרפר משמחה והוא רודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות שאחרי ביתו. מה יגיד לה? –

 "הנה עטך, כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני..." ואינו יודע איך יגמור. כן, ישאל אותה אם היא רוצה לשבת לידו בשעת הכתבה. לו יש פחות שגיאות מכל השאר. הוא יתן לה להציץ.

והוא רץ, והוא עף ומשיג אותה. היא מפנה ראשה אליו במהירות, נבהלה. הוא עומד, נושם בכבדות, ומושיט לה את העט: "קחי," יותר מזה אינו מעיז לומר.

היא לוקחת את העט, מחייכת אליו, מבעד הערפל הוא רואה את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אומרת: "תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד."

טרם גמרה את דבריה, והוא כבר פתח במרוצה, גם שלום אינו אומר לה, עובר על פני ביתו וממשיך לרוץ ברחוב, היורד אל השוק הגדול. פוגש בדרך אישה זקנה הנושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב מציצים מתוכו.

הוא תופס בסל: "הלא קשה לך... איפה ביתך? גם אני הולך לצד ההוא..." וממהר עם הסל לפני הזקנה, מחבק אותו, מדלג לעבר ביתה, ומחשבה אחת מתרוננת בליבו:

 "אני אהיה טוב, אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים, אעשה רק את הטוב כל הימים."

*

ולא רק משה. גם יוסף חיים ברנר מוקסם כניראה מלורט. ברומאן האחרון שלו, "שכול וכשלון", 1920, מתוארת מושבה, שהיא ללא ספק פתח-תקוה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ברנר שהה תקופת-זמן בעין-גנים, מושב הפועלים שנוסד ליד המושבה. את הרומאן "מכאן ומכאן", שיצא לאור בשנת 1911, הקדיש גם לזכר הנער הניך פסילוב, ובארכיונה של אסתר שמורה תמונתו של הניך, שהיה בידידות עימה ומוזכר ביומנה. ברומאן "שכול וכשלון" יושב גיבורו האוטוביוגראפי של ברנר, יחזקאל חפץ, על ספסל ליד "הוטל-הפועלים" במושבה. הוא נתון ב"תקופת הדיבור הנוראה" עקב התערערות מצבו הנפשי, והוא מהרהר:

על מה דיבר? – על הכל, ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא ניתנו לדיבור... – – – אותה הילדה הנאווה, אשר ראה לפני חודשים אחדים, בבקרו בבית-הספר שבמושבה, תגדל ותהיה כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה, והיא כבר כבת שבע-עשרה ... והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף... אבל היא תאמר לו: "אין דבר... ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות... אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות... אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי..." לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו... היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב... – – –

ביתו של פרץ פסקל, פקיד הברון, נחשב למיוחס ולעשיר במושבה. ומעניין שאת הצירוף של "נפש-גבר וחן-אישה" שברנר מוצא בנערה היפה והמיוחדת, מוצאת אסתר בחברתה, בשתי שורות השיר "ללורת", שנכתב ב-1925, כבר לאחר התאבדותה של לורט, ונותר גנוז: "בתולה ואם היית – ואון גברים / במנוף מחשבתך."

*

בין הגלויות והמכתבים, שאסתר שומרת במגירותיה שנים רבות, מצויים פתקים רבים ללא תאריך, רובם כניראה משנת 1910, על נייר מכתבים משובח, לעיתים צהוב או ורוד, כתובים צרפתית, חלקם בחתימת .L וחלקם בשם המלא: לורט. עולה מהם קשר כמעט יומיומי בין השתיים, ומישהו, ערביה שעובדת בבית פסקל או יעקב, אחיו הצעיר של משה כרמי, מעביר את פתקיה של לורט הענוגה לאסתר, מרחק חמש דקות הליכה.

חלק מהפתקים עוסק בלימודים. מתברר שלא רק צרפתית הן לומדות אלא גם את המחזה "הרמן ודורותיאה" של גיתה. ואכן, בגלוייתו מפברואר 1910 מקניט אברהם-חיים את אסתר על כך שהיא מתעקשת ללמוד גרמנית נוסף לצרפתית ולעברית, ולהיות "גאונת הדור", ואסתר עצמה מספרת לימים לרבקה כצנלסון: "אבי הכריח אותי לקרוא את גיתה, שילר, היינה. גרמנית למדתי אצל לורט."

הפתקים כתובים בעיפרון וקשים לפיענוח לא רק בגלל עתיקות הכתוב אלא משום שהצרפתית אינה תקנית ולא תמיד מובנת. מיבחר משפטים מתוך פתקים אלה, שתורגם בידי יהושע קנז, מלמד אולי משהו על הלוך-רוחה של לורט ועל יחסיה עם אסתר:

אני יותר מדי עצלנית כדי ללמוד היום, הקריאה, הדקדוק והשאר. לא נלך הערב לקחת שיעור. אני אחזור לראותך לקראת שקיעת השמש [[vers le coucher du soleil.

אסתר יקירתי, לא יכולתי לבוא. אמא עדיין בירושלים ששם בטי חולה. אינני יודעת אם את עדיין לכמה ימים ביפו. אבוא לפגוש אותך ביום ראשון בבוקר. אני מנשקת אותך בחיבה. לורט שלך.

אני שוב חולה. אמא היתה ביפו והיא לא תשוב אלא רק מחר. בואי... לורט.

אסתר, אני אבוא הערב, אחרי השיעור, כמו אתמול, אם לא נדבר יותר כמו אתמול, אני לא יכולה להגיד שום דבר [כלומר – יכול להיות שגם היום לא נדבר שתינו. המתרגם] יש זעזועים... ל.

אני כאן בכתונת קרועה. אני יחפה. אמא נכנסת אז לחדרי. המפתחות של ה... לורט.

אני אשוב הערב. יש לנו המון עצב, לכן לא באתי אתמול. וגם חשתי שנוכחותי אינה משנה לך... ל.

היכרותן של אסתר ולורט משתרעת מראשית שנות לימודיהן בבית-הספר ועד לעזיבת אסתר את הארץ בקיץ 1921, כאשר לורט נמצאת אז עם אימה ואחיותיה בפאריס. קשה למקם בדיוק את זמנן של הפתקאות הללו, אך תוכנן רומז אולי לשורות המופלאות שבהן עתידה אסתר לאפיין ב-1925, בשירה "ללורת", את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני-קיימא עם סביבתה: "כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת-פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך."

המשך יבוא

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאשר יעניקו בפעם הבאה את פרס ישראל לקולנוע, היינו ממליצים לתיתו לאברהם הפנר.

* החוואים שלנו בנגב אינם "נוער הגבעות" (שיש המדמים אותם לצבא הפאשיסטי של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד) – אלא הם חקלאים חלוצים לפי מיטב החזון הציוני, אבל כשהם מנסים להגן על רכושם מפני שודדים, מפני נוער הגבעות הלא-יהודי המקומי המשתולל והשודד בנגב, עוצרים את החקלאים שלנו כי הם מעזים להשתמש בנשק חם כדי להרתיע!

* הקשָה של שם כלשהו בגוגול העברי נותנת גם את כל גיליונות המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שבהם הוא נזכר, ובהקשה נוספת אפשר להיכנס לכל גיליון במלואו. ואולם השירות הלכסיקוני המדהים הזה אינו כולל את הצרופות שאנחנו שולחים חינם באי-מייל אישי לכל מבקש, אלא אם כן מישהו העלה את הטכסט שקיבל מאיתנו לאתר שלו.

* העלילה נגד דומיניק שטראוס-קאהן עדיין רחוקה מסיום. עורך-הדין השחור האימתני המייצג את המתלוננת, מודיע שיש בידו הוכחות רפואיות ששטראוס-קאהן הכניס את כף-ידו לווגינה שלה וגרם לה שם פצעים שתועדו בבית-החולים, שאליו נשלחה לאחר האונס. ובכן זו לא היתה רק מציצה מצידה – אלא דחיפת יד שלו לקוס שלה. מה יש לך להגיד על כך, הפילוסוף היהודי ידיד הנדכאים ברנאר אנרי-לוי?

אנחנו, אישית, מקווים ששטראוס-קאהן לעולם לא יהיה נשיא צרפת, וזאת רק מפני הסיבה שהוא יהודי. מספיק צרות יש גם כך עם האנטישמיות הנוצרית והמוסלמית בצרפת, ובנוסף לכך מתברר שלא רק עורך-דינו של היהודי דומיניק שטראוס-קאהן בארה"ב – בנג'מין ברפמן, הוא יהודי יליד ברוקלין (שמתזמן את מועדי המשפטים בהם הוא משתתף כך שלא יחולו בשבתות ובמועדי ישראל) – אלא גם הנאנסת (מלפני כשמונה שנים), הצרפתייה המתוקשרת ועורך-הדין המתוקשר שלה, הם יהודים! – אביה של טריסטאן באנון, המתלוננת בת ה-32, היה יהודי צרפתי ממוצא מרוקאי, ששימש יועצו הכלכלי של יו"ר אש"ף יאסר ערפאת. אימה אן מנסורה, נולדה באיראן והיגרה לצרפת בילדותה. ואילו עורך-דינה הצעיר והנאה של טריסטאן, דויד קובי בן ה-38, הוא מתאגרף-חובב וסופר, שגדל בטולוז במשפחה יהודית חילונית. ["הארץ", 8.7.11].

* אגב, רוב העצורים הפרו-פלסטינים שבאו במטס הפרו-טרור לנתב"ג הם אזרחי צרפת!

* צחקתם לנו כשכתבתנו כאן כי סיפור הקוטג' הוא מהלך מבריק של חברות המזון הגדולות כדי לחסוך בשטחי פרסום קנוי, ולזכות בפרסום חינם לקוטג'! – והנה כותרת ב"דה מארקר": "חודש למחאת הקוטג': חברות המזון הגדולות חתכו את הפרסום ב-60%!" [7.7] – זאת אומרת שמארגני ה"חרם" רק הגדילו את הכנסותיהן של חברות המזון! – ובאפשרותן כעת להוזיל את הקוטג' מבלי שהדבר יפגע ברווחיהן אלא להיפך, יוזיל את העלויות הנילוות!

* לאחר שנפרצו חומות הגטו ותחום המושב ושאר ההגבלות על יהודים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – גל של כישרונות יהודיים פרץ אל אירופה, ארה"ב וארץ-ישראל – וייצמן, ברנר, טרוקצקי, קאפקא, איינשטיין, גרשם שלום, אדוארד טלר, יונה סאלק, ברל כצנלסון, פרויד, מאהלר, עגנון, יצחק בשביס-זינגר, ביאליק, הרב קוק, רוברט אופנהיימר, בן-גוריון, ועוד ועוד, אפשר לעבור תחום-תחום במדע ובחיי הרוח והאמנות, הרבה ברפואה, ולמצוא בו גאונים וחתני פרס נובל יהודים מעבר לכל שיעור של חלקם באוכלוסייה הכללית מאז ומעולם. חלק מהם, בעיקר במזרח אירופה החלו את לימודיהם ב"חדר" ובישיבות, כמו ביאליק, ברנר וא"נ גנסין. חלק גדול, עוד בטרם הגיעו להישגים, נשרף בשואה.

ומה מביאים לנו עשרות אלפי הפאראזיטים של עולם הישיבות החרדיות בישראל, אלה חובקי האשפתות שכביכול "לומדים" בהן, הם ורבניהן הבורים ועמי-הארצות במרבית הנושאים הקשורים לעולם ולמדינה שבה הם חיים, בורים אולי גם בהלכה עצמה, על כל פנים, בורים ברוח ההלכה שאינה קיצונית כמותם, ומתפרנסים על חשבוננו, על חשבון המדינה החילונית-ברובה –

"פסק הלכה: לדיירים ברבי קומות אסור לפתוח ברזי מים בשבת. רבנים חרדיים פסקו כי פתיחת הברזים גורמת להפעלה של משאבות חשמליות במגדלים!" ["דה מארקר", 7.7].

בניגוד לעבר, במזרח-אירופה בעיקר, זו התוצרת האנושית החרדית – אלה הגמדים בוגרי הישיבות כיום! אין שם גאונים! ואין שום תרומה לעולם – חוץ מחומרות חדשות וקנאות חשוכה!

* מי שאינו רואה בערוץ השני מדי חמישי בלילה, ברבע לאחת-עשרה, את "פולישוק" – מפסיד את אחת הסדרות הסאטיריות הטובות ביותר שנוצרו אצלנו אי-פעם.

* אם היו למישהו תקוות כי "הוועדה הממשלתית הבין-משרדית לבחינת התחרות והמחירים התחום מוצרי הצריכה במשק ובראשם מוצרי המזון" – תגיע למסקנות חיוביות כלשהן, הנה כבר בישיבתה הראשונה הודיעה הווועדה ז"ל כי "תבחן גם את חלקן של עלויות הכשרות בעליית המחירים!" – והלא הפאראזיט הגדול ביותר של שוק הצריכה בישראל הן עלויות הכשרות, ובייחוד בשנות השמיטה, כאשר האינטרסנטים החרדיים פועלים להרס החקלאות הישראלית לטובת החקלאות של הגויים – אבל איש אינו יוצא בחרם צרכנים נגדם.

למה?

כי קל יותר לשחק בקקה-קוטג' ולהשמיץ את רשת "טיב טעם", שהם היחידים שמעיזים לצאת נגד שערוריית הכשרות, ולא נתפלא אם גם משום כך מתנכלים לרשת ומבאישים את שמה!

מצידנו – הלוואי שרשת לא-כשרה כ"טיב טעם" תהיה הרשת הגדולה בישראל וכבר חזינו זאת עוד בטרם היווסדה, לפני שנים רבות, ברומאן הנידח שלנו "חנות הבשר שלי"!

* חרף ההתארגנות הנכונה של כוחות הביטחון שלנו והמידע שסיפקו לחברות התעופה כדי לבלום את מרבית משתתפי מטס תומכי הטרור הפלסטיני בטרם המריאו – אי אפשר להכחיש שהכולירות [מלשון כולרה] את מטרתם השיגו ועוד ישיגו, ובגדול. די בכמה תמונות של נשים ובחורות שנגררות על רצפת נתב"ג בידי שוטרים ישראליים – כדי להמחיש לעולם את פניה המפלצתיות של ישראל. ולעזאזל העובדות, והאמת – שזוהי התארגנות הממומנת בין השאר על ידי ארגון הקשור לחמאס, שהוצא אל מחוץ לחוק בבריטניה, וכי הנשים הצעירות והמבוגרות הצדקניות הללו, התומכות ברוצחי נשים וילדים בישראל – הן תמימות או מטומטמות אם הן סבורות שהן נלחמות על עניין צודק נגד כוחות הרשע הישראליים.

ובינתיים אנחנו תקועים עם עוללות המטס הזה, הזוכה גם לתמיכה של יהודים וישראלים מעוותי מחשבה ופגומי מוח – תקועים עם מחזות הגירוש בכוח של המנוולים והמנוולות להעלותם בכוח על מטוסי החברות הזרות, שקברניטיהן חלקם יסרבו, ובצדק, להעלותם בגלל סיכון הנוסעים – וככה כל החרא עוד לפנינו, לעיני מצלמות הטלוויזיה מכל העולם, כדברי האמירה הערבית: "כול אל חרא קוּדאמאכּ!"

* ה"עיתונאית" הפרו-פלסטינית עמירה הס מדווחת מסיפון ספינת המשט לעזה, "תחריר" [שמתברר כי בינתיים פרשה מן ההכנות למשט]: "והמנחה המשיך לפרט את האופציות: 'עוד לפני ההשתלטות עצמה החיילים יכולים לירות כדורי צבע (מכאיב, מותיר חבורות, לא מסוכן אם לא פוגע בראש ובמיוחד במשקפיים ובעיניים), כדורי מתכת מכוסים בגומי (מכאיב, פוצע וקטלני תלוי במרחק ותלוי במקום הפגיעה), גם רימוני גז מדמיע והרבה רימוני הלם. החדשות הטובות הן שבסיפון יש אוויר צלול. הגז המדמיע מתפזר מהר. בקבינה הסגורה, לעומת זאת, אין חשיפה לאלימות הישירה של החיילים, אבל הגז המדמיע חונק, גורם דיס-אוריינטציה.' ביני לביני נזכרתי בבתים בעיסאווייה ובבית רימא, שרימוני גז מדמיע העלו באש. עיתונאי קנדי-יהודי הזכיר בלחישה את רימון הגז המדמיע שהרג את באסם אבו רחמה מבלעין. 'צריך לחשוב מהו המקום שבו ישבו האנשים הפגיעים ביותר,' זרק מישהו לחלל החדר. שתי כבדות שמיעה ביקשו שאכתוב בעברית את המלים המתאימות, על שלט שיחזיקו ויראו לחיילים." ["הארץ" אונליין, 9.7].

מעניין כמה יהודים יָשבו בתדריכים של משרד התעמולה של יוזף גבלס ודיווחו לבנות- הברית על תיכנון הפעולות של הנאצים נגדן. אבל אולי הסיפור האמיתי הוא שעמירה הס היא סוכנת כפולה והיא משרתת בדיווחיה גם את המוסד הישראלי?

* למר טייפ ארדואן הנכבד שלום, אתה, כנראה כמו פרעה, עוד לא קיבלת די מכות-טורקיה כדי להשלים עימנו, ועדיין אתה דורש התנצלות ותשלום פיצויים על הטרוריסטים שלך שנהרגו במשט נגד ישראל על סיפון ה"מרמרה", הספינה שיצאה לדרך בברכתך ובידיעתך. אז נחכה עוד מעט עד שהיחסים בין ארצך לבין סוריה יתחממו עד לכדי תקריות אש ואולי גם קרבות ומלחמה, שבה תעלה מחדש גם סוגיית הגבולות ביניכם וחבל אלכסנדרטה – ואז תזחל חזרה אל הברית הטבעית של ארצך עם ישראל, טמבל!

* ולעם ישראל, אל תהיו אתם טמבלים ואל תמהרו להסיר את החרם על התיירות לטורקיה.

* בע"ה והכולרות שלו, ירושלים בדרך להיות העיר בעלת האוכלוסייה החרדית הפארזיטית הגדולה ביותר בישראל. יואליש קרויס, ממארגני ההפגנות לסגירת רחוב הנביאים בירושלים בשבתות: "המטרה שלנו היא שבכל שבוע יעזבו את העיר עוד שמונה חילונים!" ["הארץ", 10.7].

* 20 שנות מאסר דה-לוקס לשלושת הרוצחים האכזרים, במכות – של אריק קרפ, לאחר שדרשו ממנו בחוף תל-ברוך לתת להם את בתו כדי שיוכלו לזיין אותה – 20 שנים שדורשת התביעה מבית המשפט – הן עונש קל מדי, כי מהיעדר עונש מוות היה צריך לגזור עליהם לפחות מאסר עולם ואם אפשר בחוק גם עבודת פרך.

* כנ"ל לגבי עונשם של האחים נאור ואדיר סודמי, שהורשעו בהריגת הילד לאון קלנטרוב לאחר שביצעו בו עבירות מין במושב בני עי"ש (על שם הרב עקיבא יוסף שליזנגר, ממבשרי העלייה הראשונה, שלקח חלק בייסוד פתח-תקווה בשנת 1878).

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,239 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,041 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. בצירוף המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". גם מי שכבר קיבל את שלום יכול לבקש משלוח נוסף עם המבוא.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל