גיליון מס' 660

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בתמוז תשע"א, 14 ביולי 2011

עם צרופת תמונתו של אברהם-חיים גרין, בן-דודתה של אסתר ראב מצד אביה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק שויגר: שיפוצים. // יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל שְנֵי יֶקִים, מַחְרֵטָה אַחַת וְהַרְבֵּה חָזוֹן. ליום הולדתו ה-85 של סטף ורטהיימר. // יוסי שחר: אל הימין הסהרורי. // פוצ'ו: למי יש כבוד? // יוסי אתר: עמירה הס סוכנת המוסד? // משה בן-ברוך: היחיד שהגיב, השאר כנראה מתביישים להודות שקראו ונהנו! // מיכל סנונית: מילים יכולות להרוג. // יוסף אורן: האומנם רומאן מז'ורי? על "דרוש לחשן" של חגי ליניק. // יוסי גלרון: מיהו א. רש שחיבר את "האפרוח"? והערת אליהו הכהן. // חיפוש קרובים – זלדה קסלר. // אורי הייטנר: א. המטס. ב. חוק החרם. // אברהם מושונוב: שלום אדוני ראש הממשלה. // יוסי שדה: נשיקות בולגריות והערומה השורקת. // יוסי אחימאיר: ז'בו וברל – מי היה בעד טראנספר? // אהוד בן עזר: נילס לינה – רומאן מאת ינס פטר יעקבסן. // שירֵי גוּרֶה לארנולד שנברג, לתמליל מאת ינס פטר יקובסן, בקונצרט התזמורת הפילהרמונית. // תרומת דם לרינה ביברמן. // יוסף דוריאל: תשובה לאלוף בדימוס שלמה אראל. // יהודה דרורי: מי הם השקרנים המנסים להפחיד אותנו? // מתי דוד: תשובה לשגריר הבריטי. // פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות, יוני 1970. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון". המשך. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 9. המשך היומן, חצר מלכותה תימכר. // תקוה וינשטוק: יללת בנות ישראל מחצביה. // רון וייס: תגמול ישיר של החיילים. // הערת אליהו הכהן: נחרימה לא נחריבה. // לקחתי את בתוליה מאחור, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מקורות הש"י.

* * *

יצחק שויגר

שיפוצים

איריס שכבה על המיטה על גבה, מטלית קרה מונחת על מצחה, עיניה אדומות, ובקול ענות חלושה סיפרה את אירועי השבועיים האחרונים.

חלה ישבה לידה רכונה וקשובה. מדי פעם הגישה לשפתיה היבשות את תה הצמחים שרקחה לה על פי מרשם סודי שקיבלה מטובי. לפרקים הייתה טובלת את המגבת המיוחדת בצבע שתאם את הסדין שקיבלה מג'ודי ליום הולדתה האחרון, במים תרמופטיים שנאגרו בכד שקיבלה מאירית כחלק ממשלוחי מתנות הצ'צ'קעס מאותו יום הולדת ומניחה על מצחה הקודח של איריס.

תרגעי, לחשה חלה ברוך ותספרי לי מה קרה.

אלי ברח עם יורה.

מה? הוא מצא רוסייה? אי אפשר להאמין אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות מאושרת. איך זה קרה?

זה הכול בגלל השיפוץ.

מה זה שייך לשיפוץ?

זהו. שאני בעצמי כבר לא מבינה כלום. לפני שבועיים אמרתי לאלי, שהברז באמבטיה לא עובד בסדר. אז הוא אמר שהוא יחליף את הברז, אבל עכשיו הוא קצת עסוק ועד שההוא מהברזים לא יבוא לקנות אצלו רתכת אז אין מה לדבר. אז אני התעצבנתי והזמנתי את שלומי.

מי זה שלומי ?

זה אחד שעושה קיטרינג אצל סיליה ורביבה והוא גם עושה שיפוצים.

נו ,אז מה זה לא בסדר?

הוא בא ובדק את הברז ואמר שאי אפשר להחליף את הברז בלי לשבור את הקרמיקה. כי האינטרפוץ שלו כבר לגמרי ישן וחלוד.

האינטרפוץ של מי? של שלומי? מה הוא כזה זקן?

לא. אל תהיי גסה. האינטרפוץ של הברז. את ממש לא מבינה כלום.

נו ואז.

אז אמרתי לו שאני לא מסכימה שהוא ישבור את הקרמיקה וישאיר לי איזה חור בקיר.

אז הוא אמר שיותר כדאי לשבור את הקרמיקה הישנה ובמקום לעשות קרמיקה רגילה שזה כבר לא מודרני, הוא ממליץ לעשות רצפת פנלים מעץ, כמו במקלחת יפנית, והסכמתי. אבל בשביל לסתום את החור של האינטרפוץ ושל הצינור של המים, הוא מציע לבנות ספסל מבטון מצופה בשיש חדיש, משהו שיוצקים במקום ואין בכלל לכלוך. כמובן שהסכמתי. ואז הוא הביא את החשמלאי שלו שהתחיל לדפוק את הקירות ולעשות כל מיני חורים.

למה היית צריכה חשמלאי?

לא הייתי צריכה. אבל כשהם התחילו לדפוק את הקיר הם הרסו את החיבור לטלוויזיה שהיא היתה בחדר השינה בצד השני של הקיר. עכשיו מתברר שבגלל שהטלויזיה כזאת ישנה אי אפשר למצוא שקעים כאלו וצריך לעשות שקע חדש שמתאים רק לטלויזיה פלזמה.

נו אז מה זה רע. שאלי יקנה לך טלוויזיה חדשה ליום ההולדת, מה לא מגיע לך?

זה מגיע לי. באמונה, שזה מגיע לי. אבל אלו מ"שבירו" שעושים את המקלחון, אמרו, שקודם צריך להכניס את הדלתות החדשות של המקלחון, שכבר הישנות לא מתאימות בצבע. ולאחר שהם ירכיבו אותם אז נראה איפה אפשר יהיה לעשות את השקעים של הטלוויזיה. כי יש בעיה של אמפריזם. יש לי פחות מדי אמפר. ואם אני מחליפה את המנורות באמבטיה ובחדר שינה, אני צריכה להגדיל את האמפר. ואני צריכה לפנות לחברת חשמל.

למה את צריכה להגדיל את האמפר?

ככה זה בגלל שטלוויזיות חדשות יש להם מתח אחר. אני לא מבינה בזה כלום. זה מה שהסבירו לי.

אבל למה את מחליפה את המנורות בחדר שינה?

כדי שיתאימו למנורות שבשירותים החדשים שהם הרסו בשביל להכניס את הספסל והדלתות החדשות. אני רואה שאת בכלל לא עוקבת.

אני עוקבת אבל לא מבינה. למה למשל את צריכה לעשות יציקה של הספסל במקלחון?

את זה גם אני לא הבנתי, אבל לא שאלתי כי לא רציתי להראות, כזאת אחת שלא מבינה כלום. זה הוא בעל מקצוע והוא מבין, ואני לא מתערבת. אבל צעקתי עליו לאחר שהם הרסו לי את שער הכניסה.

הרסו לך את השער?

כן. לא כל כך אכפת לי. כי מזמן אמרתי לאלי להחליף אותו ולצלצל ל"רב שער" אבל הוא לא עושה איתו יותר עסקים ועד שההוא לא יתרומם בביזנס ויתחיל לקנות ציוד, אלי לא יקנה ממנו. את מבינה?

אז בגלל המצב הכלכלי בביזנס אין לך שער. אוקי הבנתי. אז למה את שמחה שהם הרסו אותו?

אני לא ממש שמחה. זה יצא ככה. הם הביאו אמבטיה גדולה בשביל לעשות את הבטון בשביל היציקה של הספסל ואכרם הדפוק הזה, הפועל של שלומי, הפיל את האמבטיה על המדרגות בכניסה ושבר אותן.

אחרי שהם הרסו לך את השער שממילא לא רצית הם שברו לך את המדרגות שכן רצית?

אפשר להגיד. ואז הם נכנסו לסלון ושמו את האמבטיה ועשו כזה לכלוך שאי אפשר להאמין.

ומה קורה בינתיים?

הכול בסדר. אנחנו ישנים בחדר שינה ומתקלחים במרתף ומשתינים בשירותים-בכניסה שאותם עוד לא הרסתי. אבל זה בתיכנון, אחרי שנראה איך יצאו הפנלים של השירותים למעלה בחדר שינה. אני רוצה שזה יתאים בצבע. אני כמו ג'ודי. לא מתאים בצבע, לא לובשים. זה ממש אלמנטרי. אם רוצים להשתין בלילה אז יורדים. זה לא נורא. רק שאלי לפעמים מתבלבל בין היום ובין הלילה. והוא קם בלילה וחטף מכה בראש והשתין אצלי במשרד. אמרתי לו מה הבעיה לזכור? בלילה עולים, ביום יורדים. זה כל כך פשוט.

וכמה זמן זה נמשך?

כבר שבועיים. בלי חשמל. אין לי מקרר. אנחנו הולכים לאכול במסעדות כל יום, ולפעמים איזה יהודים רחמנים מזמינים אותנו. תארי לך מה זה שבועיים בלי מזגן בלי חשמל!

ומה עם האינטרפוץ, כבר הרכיבו לך?

אני רואה שאת מתחילה להבין. לא הרכיבו בגלל יורה.

זאת הרוסייה?

איזה רוסייה בראש שלך?

אני כבר ממש לא מבינה.

מה יש פה להבין. אכרם ויורה כל יום אחרי העבודה מתרחצים בבריכה.

מה הם מזדיינים בריכה?

מה קרה לך? אין פה דברים כאלה. יורה הוא הפועל השני של שלומי, זה שעובד עם אכרם. והם כל יום שוחים בבריכה אחרי העבודה. מה איכפת לי, בין כה וכה הבית מטונף שאי אפשר להיכנס. אז לפחות שהם יהנו. כשאלי חזר מהעבודה, יורה הזמין אותו לשחות איתו ביחד ואלי גם כן אוהב לשחות והוא דיבר איתו ועכשיו הוא זורם איתו. בשלב מסויים, יורה הזמין אותו אליו הביתה, כי אצלו אפשר להשתין בלילה בלי לדפוק את הראש בקיר בחושך, ואלי ויורה עברו לגור ביחד.

אז אולי תקחי את אכרם במקומו.

השתגעת ! אני עם ערבי? עוד מקלקיליה? מה קרה לך? חלה! זה החינוך שקיבלנו בצופים של רמת גן? אם אימא שלי היתה חיה, היא היתה עכשיו מתה, שאת מציעה לי ללכת לישון עם ערבים בגלל שעוד לא סידרו לי את האינטרפוץ במקלחת!

איריס אני חושבת שמשהו נדפק לך בראש. זה לא רק האינטרפוץ שהחלפת! הרסת ובנית מחדש את כל הבית ככה בלי לשים לב! לא פלא שאלי ברח עם יורה. את צריכה יותר משמעת את צריכה לעשות ארגון מחדש.

מה לארגן?

מאיפה אני יודעת? את יועצת ארגונית! אני פה רק בשביל להרטיב לך את המצח הקודח. וכמו שאני רואה יש לך הרבה סיבות אני ממש לא יודעת מה לעשות.

אבל זה טוב. לפחות את מרחמת עלי ומראה סימפטיה זה גם משהו. ואם יעבור לי כאב הראש ואני איזכר איפה הנחתי את הפתק עם הטלפון של החנות ששם השארתי את הטלפון הנייד שלי ששם רשום המיספר של המודל של האינטרפוץ שאם הייתי זוכרת אותו וקונה אותו באייס ב-165 שקל כולל הנחת מזומן, עם כרטיס מועדון, לא היו הורסים לי את כל הבית ולא הייתי חוטפת כאב ראש כזה ואלי לא היה בורח עם יורה.

אני ממש מבינה אותך. תנסי קצת לישון ולהירגע. אולי הזיכרון יחזור אליך.

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל שְנֵי יֶקִים, מַחְרֵטָה אַחַת וְהַרְבֵּה חָזוֹן

ליום הולדתו ה-85 של סטף ורטהיימר

חתן פרס ישׂראל ואיש העבודה והמעוף

בִּמְדִינָה שֶרַק מִתּוֹךְ פַּטְרִיוֹטִיזְם וְנִימוּס

מַעֲדִיף כּוֹתֵב הַשִּיר לִשְמֹר אֶת שְמָהּ בְּסוֹד כָּמוּס

הִתְפַּתְּחָה עִם הַשָּנִים, בִּפְרָט בֵּין שְלַל אִישֵי-צִבּוּר

בְּלִי מֵשִׂים תַּעֲשִיָּה שֶל פַּאקָא-פַּאקָא וּבִרְבּוּר.

זֶה אָמְנָם כְּלָל לֹא הָיָה עָנָף רִוְחִי וְרֶנְטַבִּילִי

אַךְ כְּכָל שֶהַשְקָעוֹת בּוֹ הֻשְקְעוּ בִּטְרַאנְס דֶּבִּילִי

וְסִבְּסֵד אוֹתוֹ מִמְסָד כּוֹשֵל בַּהֲקָלוֹת מִסִּים

הוּא הִמְשִיךְ לִטְחֹן בּוֹ מַיִם שֶל מִלִּים בְּלִי מַעֲשִׂים.

וּמַמָּש כְּמוֹ בַּגְּרוֹטֶסְקָה שֶל הַנְס כְּרִיסְטְיָאן (אוֹתוֹ דֶנִי

שֶנָּתַן לָאֱנוֹשוּת אֶת הַמָּשָל הָאַנְדֶּרְסֶנִי

עַל אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ-לֶמֶךְ וְאָפְנַת הַתִּילְחַס טִיז

שֶל בְּגָדָיו הַחֲדָשִים שֶהֵם בְּסַךְ הַכֹּל סְטְרִיפְּטִיז).

כָּךְ הָפְכָה תַעֲשִיַּת הַיִּשְׂרָא-בְּלוֹף הַזֹּאת לְמוֹדָה

שָגָּרְסָה כִּי כַּלְכָּלִית כָּאן עַל רַגְלֵינוּ נַעֲמֹדָה

וְנַתְחִיל פֹּה לְשַׂגְשֵׂג וְנִתְגַּבֵּר עַל כָּל מַשְבֵּר

אִם בִּמְקוֹם לִיצֹר פְּרוֹדוּקְצְיוֹת נְדַבֵּר וּנְבַרְבֵּר.

אַךְ בְּעִיר קְטַנָּה, נִדַּחַת, שֶנּוֹדְעָה כְּ"יֶקֶה-שְטָאט"

וְקָרְאוּ לָהּ נַהֲרִיָּה, הִתְבַּסֵּס לוֹ וְהֻשְתַּת

בְּפִנָּה קְטַנָּה, נִסְתֶּרֶת מֵעֵינָיו שֶל הַצִּבּוּר

מִין פְּרוֹיֶקְט שֶהוּא הַהֶפֶךְ מֵחֲרֹשֶת הַבִּרְבּוּר.

זֶה הִתְחִיל כְּשֶאִיש-פַּלְמָ"ח צָעִיר שֶלֹּא סָמַךְ עַל פַּיִס

אֶלָּא רַק עַל עֲבוֹדָה קָשָה וְעַל יָזְמָה בְּרִיאָה

הִתְנַדֵּב בְּקִבּוּץ נַעַן לְאוֹתָהּ מַחְלֶקֶת-טַיִס

בָּהּ הִפְעִיל אֶת כִּשְרוֹנוֹ הַטֶּכְנִי בַּמַּסְגְּרִיָּה

שֶמִּמֶּנָּה הוּא נִלְקַח לִתְרֹם אֶת כִּשּוּרָיו בְּתַעַ"שׂ

וּמִתַּעַ"שׂ הוּא עָבַר לְעִיר-הַיֶּקִים הַקְּטַנָּה

נַהֲרִיָּה, בָּהּ הוֹכִיחַ עִם אָבִיו שְקִידָה וּמַעַשׂ

שֶסּוֹפָם – מִי יְשוּרֶנּוּ – כְּבָר חִכָּה בְּהַמְתָּנָה.

מָה בֵּינֵינוּ לֹא סִפְּרוּ עוֹד בְּמַבּוּל שֶל צְחוֹק מֵרִיעַ

לֵצָנֵי הַדּוֹר הַסַּאבְּרֶס עַל טִיבָהּ שֶל נַהֲרִיָּה?

הֵם אָמְרוּ שֶאִם שוֹמְעִים שָם קוֹל שִקְשוּק קָצוּב כָּל יוֹם

זֶה לְגַמְרֵי לֹא מִפְּנֵי שֶיֵּש רַכֶּבֶת בַּמָּקוֹם

אֶלָּא רַק מִפְּנֵי שֶתּוֹךְ בְּנִיַּת בָּתֵּי הַיֶּקֶה-שְטָאט

כָּל בַּנַאי חָרוּץ מִיֶּקְלַאנְד עִם זָ'אקֶט וְעִם קְרָאבָאט

בְּעָמְדוֹ עַל הַפִּגּוּם מַגִּיש בְּרֹב הָדָר וָחֵן

אֶת הַבְּלוֹקִים הַכְּבֵדִים שֶלּוֹ לַיֶּקֶה הַשָּכֵן

לֹא כְּמוֹ סְתָם אֵיזֶה חוֹרָאנִי בְּלִי חִנּוּךְ וּבְלִי קוּלְטוּר

אֶלָּא דַוְקָא תוֹךְ קִדָּה – וּכְשֶעוֹמְדִים כֻּלָּם בְּטוּר

הֵם אֵינָם מוֹסְרִים כְּמוֹ בּוֹקִים זֶה לָזֶה אֶת כָּל הַבְּלוֹקִים

אלָּא דַּוְקָא בְּנִימוּס שֶלְּעוֹלָם לֹא מִתְיַשֵּן

מַפְטִירִים בִּמְאוֹר-עֵינַיִם זֶה לָזֶה כְּמוֹ בֶּרְלִינָאִים

עַל כָּל בְּלוֹק, בִּמְקוֹם "לְחַיִּים!" – "בִּיטֶשֶן" וְ"דַאנְקֶשֶן"...

וְאוֹתוֹ הַ"בִּיטֶשֶן-אוּנְד-דַּאנְקֶשֶן" שֶל נִימוּסִים

שָם נִשְמַע כְּמוֹ צְלִיל רַכֶּבֶת מְשַקְשֶקֶת עַל פַּסִּים

וְהַצְּלִיל הַזֶּה הִסְתִּיר מֵאֲחוֹרָיו אֶת הַתְּנוּעָה

שֶל שְנֵי יֶקִים, אָב וּבֵן, וּמַחְרֵטָה אַחַת צְנוּעָה.

הֵם, שֶלֹּא כְּמוֹ הַמִּמְסָד וְאָפְנָתוֹ שֶהִתְקַבְּלָה

בְּאוֹתָהּ תַּעֲשִׂיַּת הַגּוֹרְנִישְט וְהַבְּלָה-בְּלָה-בְּלָה

לֹא עָסְקוּ בְּדִבּוּרִים וּבִרְבּוּרִים שֶכָּל נִסּוּי

שנֻּסָּה בָּהֶם הָיָה שָם כְּמוֹ הַלִּירָה (בְּלִי כִּסּוּי),

אֶלָּא לַאנְגְּזָם אַבֶּר זִיכֶער הִתְעַקְּשוּ אַט-אַט לָלֶכֶת

בַּמַּסְלוּל הַיַּצְרָנִי שֶבּוֹ חוֹרְטִים חֶלְקֵי מַתֶּכֶת

בִּשְקִידָה שֶעוֹד לִפְנֵי הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה הַהַי-טֶקִית

כְּבָר הָיְתָה שָם מְדֻיֶּקֶת לֹא פָּחוֹת מִמְּדֻיֶּקִית...

הֵם אָמְרוּ: בִּמְקוֹם לָתֵת לָעָם דַּגִּים וּלְחַכּוֹת

שֶדָּבָר לֹא יִשָּאֵר מֵהֶם – תִּתְּנוּ לָהֶם חַכּוֹת

וְלַמְּדוּ אוֹתָם לָדוּג וְכָךְ, בְּמַאֲמָץ אַקְטִיבִי

הֵם יַתְחִילוּ לְהַגְשִים אֶת הֶחָזוֹן הַפְּרוֹדוּקְטִיבִי.

הֵם אָמְרוּ: מִמַּחְרֵטָה צְנוּעָה בִּצְרִיף בְּנַהֲרִיָּה

תִוָּלֵד כָּאן מָאסָה קְרִיטִית שֶתִּצֹּר שִנּוּי מַכְרִיעַ

מִתַּרְבּוּת שֶל לוּפְט גֶּעשֶעפְטִים וּצְרִיכַת דְּמֵי אַבְטָלָה

לְמִקְצוֹעַ יַצְרָנִי וְהַבְרָאַת הַכַּלְכָּלָה.

וְכַיּוֹם – הַפְלֵא וָפֶלֶא – מֶמְשְלוֹת הַפָּאקָה-פָּאקָה

וּמִמְסָד שֶאֶת פְּגָמָיו הִסְוָה בְּטִיחַ וּבְלַאכָּה

הִתְפָּרְקוּ אֶחָד-אֶחָד כִּי לֹא הָיוּ שוּם חִבּוּרִים

בֵּין צָרְכֵי הָעָם וּבֵין תַּעֲשִׂיַּת הַבִּרְבּוּרִים.

וְאוֹתָהּ שָעָה עַצְמָהּ צָמַח הָאֶתוֹס הָאַחֵר

מֵאוֹתָהּ הַמַּחְרֵטָה שֶלֹּא כָּל אִיש אוֹתָהּ זוֹכֵר

וְצָמְחָה חֶבְרַת "יִשְׂקַר" לֹא בְּדִבּוּר, בַּעֲשִׂיָּה

וּפְּרוֹיֶקְט כְּמוֹ "עֲתִידִים" וּשְלַל גַּנֵּי-תַּעֲשִׂיָּה

שֶבְּעֶצֶם עַד הַיּוֹם, אִם לְדַבֵּר בְּלִי הַדְחָקוֹת,

מְצַיֶּדֶת דּוֹר צָעִיר לֹא בְּדַגִּים, רַק בְּחַכּוֹת

אַךְ הָ"רַק" הַזֶּה מַקְנֶה, אִם רַק רוֹצִים פֹּה לַעֲבֹד,

אֶת הַזְּכוּת הָאֱנוֹשִית לְהִתְפַּרְנֵס פֹּה בְּכָבוֹד.

וְעַל זֶה תוֹדָה צָרִיךְ כַּיּוֹם לָתֵת כָּאן בְּעִתָּהּ

לְאוֹתָם הָאָב וּבְנוֹ וּלְאוֹתָהּ הַמַּחְרֵטָה

שֶהִצְמִיחוּ קוֹד חָדָש שֶבּוֹ שְלָשְתָּם נָתְנוּ כָּתֵף

מִשָּלָב אֱלֵי שָלָב (אַךְ לֹא פָּחוֹת מִ- stepאֶל סְטֶף...)

* * *

יוסי שחר

אל הימין הסהרורי

ב"ה,‏ ‏

הצלחתם. סוף סוף יש לכם מכנה משותף עם אחינו הסהרוריים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. לא עוד מחלוקת בלבד. יש משהו משותף, מחבר, מקרב ומאזן:

הנאצים!

אחרי שנים של מחאה וסלידה מהשימוש המעוות של אישים שונים בנאצים כפקטור להשוואה למתנחלים וקרוביהם האידיאולוגיים, ולא פעם כלפי המדינה ומוסדותיה, חציתם גם אתם, אחרי מאמצים רבים את הרוביקון: התיישרתם ואימצתם את הצורר הנאצי לשיח הפוליטי וההשוואתי. סוף סוף ירדתם אל הבור, אל הביוב, אל האסור והמחריד. הרי אנחנו עם אחד. לא עוד קנאה, למה רק הם? גם אתם יכולים.

מסתובב ברשת סרטון חמור, מצמרר, שבו מוצגת ערוותה של המשטרה בטיפולה באזרחים צעירים וצעירות המוחים ונאבקים על אמונתם ועל ביתם הצנוע הפרטי וביתם הלאומי. הרוע והאכזריות הנשקפים מכל תמונה ומכל תנועה – בלתי נתפסים. זה סרטון שחובה להפיצו ככל שניתן, ואין ספק שהיה מזעזע הן את הפרט והן את הממסד אם היה נשאר בפורמט הסיפור האמיתי.

אך לתמונות הקשות של פעילות השוטרים, במקביל – מובאות תמונות מארכיונים נאצים שבהם מכים ומתעללים ביהודים. המטרה כמובן לזעזע וליצור אנלוגיה, פרובוקציה, הצגה שאי אפשר להתעלם ממנה ושתגיע לכותרות. מקצועית-תקשורתית – עשר! ערכית ותועלתית – מינוס עשר!

מעבר לחיקוי ולטאבו ההשוואתי הערכי שנפרץ, קרה דבר שהיה צפוי מראש. אמנם המצגת הגיעה לכותרות אך מסיבה הפוכה מהכוונה והמטרה. השוטרים העולבים והנאשמים – הפכו לנעלבים ולמאשימים, והכותרות עסקו בהשוואה של שוטרי מדינת ישראל לקלגסי היטלר – במקום בהתנהלותם החמורה והמבישה של השוטרים.

זו לא פעם ראשונה ששוכחים שלהגיע לכותרות זה חשוב, אך באיזה מחיר, למה ואיך – זה לא פחות חשוב!

* * *

אהוד לילה טוב,

השבוע שמעתי שוב ברדיו שמשרד החוץ מודיע בגאווה שאנחנו לא נתנצל לפני הטורקים על הפיגוע במשט שלהם, ובא לי חשק לשלוח לשר החוץ שלנו את הבקשה הבאה:

ליברמן, עשה טובה ודע להשתמש בשכל שיש לך! תן להם לטורקים את ההתנצלות המטומטמת שהם מבקשים ותפסיק לשחק במשחקי הכבוד האידיוטיים שלא מובילים לשום מקום. בשביל אנשים כמוך וכמו סגנך כתבתי פעם את השיר הבא, שאולי יפקח לכם מעט את העיניים:

פוצ'ו

למי יש כבוד?

אתמול

 כשעמדתי והטלתי שתן

אמא נכנסה ואמרה:

איך אתה עומד?

תכניס את הבטן

תרים את הראש

זקוף את הקומה

ותן את מלוא הכבוד

למולדת, לאומה.

עשיתי כדבריה

נעמדתי גאה וזקוף

הרמתי ראש ומתחתי צוואר

אבל אז לא יצא לי

שום דבר...

(השיר הזה תלוי אצלי בבית השימוש, אבל יש הרבה שרים בממשלה שהייתי מציע להם לתלות אותו אצלם בסלון).

אהוד: אותי זה לא מצחיק. ובמחילה מכבודך – אפילו נראה לי קצת מטופש, כאילו אתה חדש במזרח הקרוב. אבל נמשיך בוויכוח כאשר ארדואן יבקש להתנצל בפנינו, כי הוא יהיה מאוד צריך אותנו בקרוב, לאור יחסיו המתמוטטים עם סוריה, איראן וחיזבאללה, ולכן אין שום צורך, בינתיים, לתת לו להשתין עלינו, כהמלצתך.

* * *

יוסי אתר: עמירה הס סוכנת המוסד?

מר בן עזר היקר,

מדוע אתה רוצה לפגוע בביטחון המדינה ולגלות לכולי עלמא שעמירה הס היא סוכנת המוסד? [גיליון 659]. בחיי שגם אני חשבתי כך, במיוחד לאור השתדלותה היתרה למען אוייבנו, הכול על מנת לחפות על שליחותה. ואם שניים חושבים כך, סימן שאולי זה נכון.

יוסי אתר

* * *

היחיד שהגיב

השאר כנראה מתביישים להודות שקראו ונהנו!

אהוד שלום!

בגיליון הלפני האחרון של המכתב העיתי [668] הבאת סיפור המפגש-ראיון עם דוד בן גוריון. מאד נהניתי מהתיאור המשעשע של הדו-שיח בינו לפולה אוחזת כוס החלב, ה"רעמים" שבקעו מהאחוריים המייסדים בוודאי החווירו למשמע רעמי הצחוק שבקעו כאן בביתי בעת קריאת התיאור הנ"ל.

על פרצי צחוק אלו אני מודה לך.

בברכה.

משה בן-ברוך

 

* * *

מיכל סנונית: מילים יכולות להרוג

אהוד יקר שלום רב,

 אהבתי מאוד את העיתון האחרון [569]. הרשימה של איזי אברהמי מרתקת. חבל שלא צורפה התמונה שסיפר עליה. אני מוסיפה בזה את תגובתי לרשימתו של אלישע פורת. כתבתי לו אותה אחרי ששלח לי את הרשימה. אנחנו מאותו קיבוץ ורבים מזיכרונותיו הם גם זיכרונותיי.

שלך

מיכל סנונית

אלישע,

כשאני חושבת מה עשו לאלפרד, אני מזדעזעת עד היום. [גיליון 659]. אבא קובנר, עם כישרונותיו הגדולים ואישיותו הכריזמטית, מסוגל היה לטרוף על ימין ועל שמאל כל מי שלא הלך אחריו והחזיק בדעותיו. לא רק בעניין גרמניה, שאין פלא שזה היה בנפשו, אלא גם בדברים פעוטים יותר. הוא היה כאחד האדם ועשה הרבה עוולות. לא אהבתי את זה אף פעם. נושא הלינץ' לאלפרד הוא כתם גדול ופאשיסטי בפני עצמו. כן, מילים יכולות להרוג.

שלך

מיכל

* * *

יוסף אורן

האמנם רומאן מז'ורי?

 אחרי קובץ הסיפורים "מישהו נפל" (1996) והנובלה "מספר מוות" (2000), השלים כעת חגי ליניק את הרומאן הראשון שלו – "דרוש לחשן" (הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד 2011, 268 עמ'). גם בזה החדש שמר ליניק על התכנים שהופיעו בספריו הקודמים – העלילה המקומית (הפעם היא מתרחשת בישוב קטן ליד שדה התעופה, שבתחילת שנות ה-70 היה עדיין במעמד של מועצה מקומית), הנגיעה במכאוב השכול (זוהר, הבן הבכור מבין ששת הבנים של המשפחה, נהרג במהלך שירותו בצבא) והצלבת המכאוב הזה בחיי ההורים השכולים עם אירועי מלחמת העולם השנייה (נחמיה היה חייל רוסי במלחמה זו ושירת בפלוגה עם קוֹזָקים ואַבְחָזים, ומירה היתה בחורה מגרמניה שנאנסה על-ידם).

יסודות תוכן אלה היו יכולים להיות מספיקים לרומאן עם סיפור-מעשה מעניין מההוויה המקומית, אשר העניק גם הזדמנות להעלות דילמות מוסריות על-זמניות. אך במקום למצות מאלה את האפשרי, פנה ליניק לכיוון יומרני (ההוצאה העדיפה את המונח "מז'ורי"), משום שהניח, כי על תכנים מקומיים וריאליסטיים כאלה מוטב לספר באמצעים מתוחכמים יותר מאלה שמתאימים להם על-פי מהותם.

ולכן, במקום לספר סיפור ליניארי, שהאירועים מובאים בו בסדר כרונולוגי, סיפור הנשלט על-ידי סדר זמנים ברור בידי "מספר" המקדם ביד בטוחה ובהיגיון עקבי את ההיכרות עם הגיבורים ועם האירועים בחייהם, פנה לפתרונות מתוחכמים יותר בבניית העלילה, מאלה שהפכו נפוצים בספרות בעת הזאת. ועל-פיהם קיפץ מגיבור לגיבור, ריסק מידע על פרשיות שונות בחיי הגיבורים ליחידות קטנות, פיזר אותן במרחב של הטקסט, שיבש לחלוטין את סדר הזמנים עבור הקורא, אשר מעדיף להתקדם בעלילה בסדר עקבי, מן המוקדם אל המאוחר, וגם הותיר לו להשלמה כמות מוגזמת של פערים בתוכן. התוצאה היא למראית עין מתוחכמת יותר, אך למעשה היא מביכה את הקורא, שאיננו מתוגמל על המאמצים שהוא משקיע בקריאה בקבלת עלילה רצופה, דמויות שלמות והסברים מלאים לצרות שפקדו אותן במהלך חייהן.

החלטות שגויות

כך, למשל, במסגרת שיבוש סדר הזמנים הכרונולוגי בחר ליניק לפתוח את העלילה לא בפגישת שתי הדמויות הראשיות בעלילת הרומאן, מירה ונחמיה, בנאפולי בסיום מלחמת העולם השנייה, אלא במצבם בהווה, כהורים ששכלו את בנם הבכור במהלך שירותו צבא, אך בחרו בדרכים מנוגדות להתמודד עם השכול. בעשותו כך, הקדים לחשוף עובדה שמוטב היה להשהות את מסירתה לקורא לשלב מאוחר יותר, רק אחרי שהיחסים המשובשים בין בני הזוג יכינו אותו בהדרגה לקשור יחסים אלה לאסון שהתרחש להם לאחרונה. זריזות-יתר בחשיפת עובדות אלה השחיתה כבר את הסצינה שבה פתח את העלילה. הסצינה מתארת את נחמיה חוזר מטיפול אצל רופא-שיניים, אחרי עקירת שיניים, ופיו שותת דם, ובהגיעו קרוב לביתו הוא מבחין באפלה במירה היושבת "במקומה הקבוע, על הכיסא במרפסת... ללא כל תזוזה, כמעט בלי לנשום, עטופה בדממה... גבה אל הסלון, פניה אל הרחוב, ומבטה תקוע בכביש אספלט שחור שעוטף את היישוב בטבעת חנק."

זו פתיחה סבירה ביותר, כי היא ממחישה באופן תמונתי, בשיטת ההַרְאָיָה (showing) ומנקודת מבטו של נחמיה את המתח השורר בבית ואת המועקה המפרידה את בני הזוג זה מזה. הישגיה של הסצינה הדרמטית הזו נהרסים באחת, כאשר מיד אחר-כך עובר ליניק למסור את המחשבה הבאה שחולפת במוחו של נחמיה למראה ישיבתה של אשתו בחושך: "לעולם לא יצטרף אליה. הוא הולך במסלול אחר, מעשי. מסלול שיאפשר לו להשתמש בעבר כמקפצה אל העתיד. מסלול שמשתמש היטב באסון שפקד אותם." (10). מחשבה זו נמסרת בשיטת ההַגָּדָה (telling) – שיטה שבה מסכם "המספר" באופן אמירתי מידע המפרש את הסצינה שהומחזה קודם.

ואלה שלוש העובדות ש"מַגיד" לנו "המספר": אכן, אסון פקד את מירה ואת נחמיה, אך שניהם בחרו להתמודד עם האסון הזה במסלולים שונים. בעוד היא מתכנסת בשתיקתה ומתבודדת באפלה, מתכוון הוא לבוא בין הבריות ולהפיק תועלת כלשהי מהאסון הזה. ביצוע סיכום כזה, ועוד בשלב כה מוקדם בפיתוח העלילה, מעיד, כי ליניק טרם הבשיל לשלב התיחכום בכתיבה. ולכן, לפני שהוא מרסק מידע, מפזרו כיחידות המרוחקות זו מזו במרחב הטקסט, משבש את הליניאריות הכרונולוגית של הזמנים, מדלג הלוך ושוב מדמות לדמות ומותיר לקורא שובל של פערים להשלמה – עליו לכתוב תחילה גירסה פשוטה ומלאה של העלילה, ורק אז להחליט, אם כדאי לו בכלל להסתייע באחת או יותר מהאפשרויות המתוחכמות הללו, כדי להגיע לגירסה שנייה ונועזת יותר מהגירסה הראשונה.

המידע הביוגרפי

חידוד ההבדל בתגובה של מירה ושל נחמיה לאסונם כבר בעמודיו הראשונים של הרומאן, מאלץ את הקורא לחפש בהמשך הסברים לכך בביוגרפיות של שניהם. מאיסוף הפרטים, שכאמור פוזרו במרחב הטקסט של הרומאן וגם הוצגו ברוב המקומות בשיטת ההגדה החסכונית והפסקנית, מתקבלת מסכת החיים של שניהם שהפָּרוּץ עולה בה על העוֹמֵד. אלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה, לא היו מירה ונחמיה יוצאים מארצותיהם, היא מגרמניה והוא מרוסיה, וגם לא היו נפגשים באיטליה.

פרט אחד בלבד נמסר ברומאן על חייו של נחמיה – עד שהולבש במדי חייל רוסי ונשלח לחזית, הוא גדל מילדות בבית-יתומים. על חייה של מירה עד פרוץ המלחמה מוסרת העלילה פרטים מרובים יותר. היא גדלה במשפחה נורמטיבית בגרמניה עד פרוץ המלחמה ובזיכרונה חקוקות חוויות נעימות מילדות ונעורים במשפחה בורגנית מבוססת ומשכילה. לעומת זאת דלים באותה מידה הם הפרטים על קורותיהם בשנות המלחמה. ביחס למירה הם מסתכמים בדרך כלל בהשמעה החוזרת של "פְרַאוּ, קוֹם," שפקדו הגרוזינים הקירגיזים והאַבְחָזים, חבריו של נחמיה בצבא הרוסי, על נערות גרמניות, קודם שאנסו אותן. גם היא היתה בין הנאנסות. קורותיו של נחמיה בחברתם של האנסים מהפלוגה שלו גם הם מעורפלים למדי. לא ברור אם גם הוא, היהודי היחיד בפלוגה, נמנה עם האנסים, או שהם אילצו אותו לאנוס בחורות גרמניות חסרות ישע (98). כמו כן, לא ברור אם עסק עם האחרים בציד עריקים מהחזית, בהשפלתם וברציחתם, או שכל תפקידו בפלוגה הסתכם ב"נחמיה, לך לקבור" (204) אחרי שהעריקים הומתו בירייה.

ואשר להפגשתם – בסיום המלחמה ליקטו שליחים מהארץ נשים גרמניות [?] פנויות בגיל הפוריות, ובעיקר בחורות אבודות ונואשות, והעבירו אותן לנאפולי כדי להשיאן לבחורים יהודים לפני עלייתם ארצה. מירה נענתה להצעתם, כי זו חילצה אותה "מהרחובות השורצים חיילים שיכורי ניצחון, תְאֵבים." (54). נחמיה בחר אותה מבין הבחורות שהוצגו בפני רווקים כמוהו בנאפולי, והציע לה מיד נישואים. הוא לא נסוג מהצעתו גם אחרי שסיפרה לו כי היתה בין הנאנסות והרתה מזרעו של אחד מאונסיה, אך בגלל דימום פתאומי ובלחץ השליחים מתנועת "דרור", שטיפלו בשניהם עד ההפלגה לארץ, הפילה את העובר אצל רופא איטלקי (114).

כעבור שלושה ימים של שכרות חזר אליה עם ההבטחה "מה שהיה מת" (156). לארץ כבר הגיעו במסגרת קבוצתית וכזוג נשוי, וכאן הוסב שמה מ"נורמה" ל"מירה". ובשם החדש פרעה את חובה לשליחים, כאשר במשך עשור ילדה לנחמיה שישה בנים. בעוד היא יולדת את בניו, מגדלת אותם ומנהלת את משק הבית ללא-דופי, הפך נחמיה לקבלן מצליח בישוב הסמוך לשדה התעופה הבינלאומי של ישראל.

ממידע ביוגרפי מצומצם זה כמעט בלתי-אפשרי להסיק מסקנות כלשהן על שני הגיבורים, בין פסיכולוגיות ובין אחרות, וגם אין המידע הזה מספיק להסברת תגובתם המנוגדת לאסון שפקד אותם כהורים. לפיכך יצדק קורא אם ינסה לפנות לאפיק מידע אחר, שגם פרטיו מפוזרים במרחב העלילה, וגם אותם מוסר "המספר" בדרך כלל בשיטת ההגדה. מידע זה מצביע על יחסם המנוגד של מירה ושל נחמיה אל בניהם. בעוד מירה גאה בבניה וממקדת בחינוכם ובהתפתחותם את כל זמנה ואת כל משאביה הנפשיים, מגלה נחמיה יחס מוזר ביותר אליהם. מאחר שהמידע זה מפנה לתחום הנפשי-פסיכולוגי של שניהם, נסתפק תחילה בליקוט העובדות המשתייכות לאפיק המידע הזה, ורק אחר-כך נבחן, אם ביכולתן להסביר את היחס המנוגד שגילו אל צאצאיהם.

בין אב לבניו

המחלוקת בין מירה לנחמיה בנושא הילדים התחילה כבר במהלך הריונה עם הבכור. נחמיה לא התלווה למירה כאשר נסעה אל בית החולים ללדת את ילדם הראשון, אלא הגיע לבקר אותה רק אחרי שהודיעו לו מבית-החולים שהלידה הסתיימה וש"הכל בסדר" (76). וכך נהג לעשות גם בלידות האחרות שלה. לעומת זאת, מיד אחרי לידת הבכור, אץ נחמיה לרשום אותו בשם "זוהר", שעליו החליט בלעדיה אף שידע כי התכוונה להעניק לו את השם "סוּנֶלֶה", שפירושו "הבן שלי" (104, 169). מירה לא השלימה עם השם "זוהר", ובליבה כינתה את זוהר בשם שלה, וגם עמדה בתוקף על דרישתה כי על המצבה שלו בחלקה הצבאית יירשם בסוגריים גם השם שלה, לצד השם שבחר לו נחמיה.

לקיחת בעלות זו על הילד מצד נחמיה איננו המעשה התמוה היחיד שלו ביחסו אל זוהר. גם לברית המילה של זוהר, בכורו, "לא הגיע, וסירב לגלות את הסיבה," ומירה שיכנעה את עצמה שהסיבה היא כי "נחמיה לא היה מסוגל לראות דם. טיפה אחת, וכבר יש לו בחילה וסחרחורת, תוך רגע הוא מתעלף" (127). אך גם אחר-כך לא גילה חיבה לזוהר ומיעט לפנות אליו בדברים. לעומת זאת היכה אותו אם שכן התלונן על אחד מתעלוליו (128). ולכן נהג זוהר להסתתר מפניו ולא להימצא בסביבתו. הפעם היחידה שבה שיתף נחמיה פעולה עם זוהר היתה בבר מצווה שלו. נחמיה כתב לו את הדרשה והקפיד שזוהר יאמר אותה בקול באוזני האורחים. שנה אחר כך יזמה מירה את הרחקתו של זוהר מאימת אביו והעבירה את "סונלה" שלה להתחנך בקיבוץ (129).

יחסו המוזר של נחמיה אל בכור הבנים נמשך גם אחרי שהתבשרו על מותו. סמוך אחרי שקיבלו את הבשורה על האסון, האשים נחמיה את מירה, שזוהר נותר חשוף ובלתי-מוגן כי מנעה ממנו את השם שהוא בחר בו, מאחר שבעיניה "היה רק שלה," אך נאלם ונסוג מהמשך המריבה ביניהם אחרי שלחשה כלפיו "אתה מקנא" (89).

לעומת זאת, בתום שנת האבל הראשונה, לא שעה נחמיה לתחנוניה של מירה וסירב "לכתוב בספר הזיכרון על הבן, כדי שלא יצטרך לחתום 'אבא'." (171). שכנה, מורה פנסיונרית, כתבה במקומו את הדף לספר, וזה נדפס בו בלי החתימה "אבא" (203). לספר תרם נחמיה תרגום של שיר מרוסית, שלטענתו נשמר בזיכרונו מאימו, "אבל לתרום את המילה 'אבא' לא היה מוכן" (205). ומירה ביטאה את מחאתה על כך בתליית תמונתו של זוהר בחדר השינה שלה ושל נחמיה ובהצבת תמונה נוספת במקום בולט בסלון, שבה הובלט זוהר כשהוא עומד בראש השורה של אחיו – צילום שבחרה משום שנחמיה לא הופיע בו.

המניע נסתר

המידע הזה רומז שרק מניע נסתר ועמוק בנפשו של נחמיה יכול להסביר את הסתירות במעשיו – התעקשותו מצד אחד לקַבֵּעַ בעלוּת של אב על הבכור ביום לידתו, והתנכרותו אליו מצד שני כל השנים וגם אחרי שנכרת מהחיים. אלא שגם אל חמשת בניו האחרים לא היה יחסו של נחמיה שונה בהרבה: "על כולם הביט מתוך ריחוק" ואם מסרה מירה לידיו אחד מהם "החזיק את התינוק בידיים ישרות, רחוק ממנו, ומיד החזיר. קחי, אמר לה, קודם שיתחילו לדבר, אחר-כך נראה." (128).

נחמיה מיעט לדבר עם בניו גם אחרי "שהתחילו לדבר כבני אדם," אך התמיד לצפות בהם מרחוק: "לא פעם בחן נחמיה את הבנים ממרחק, התעכב על הגנטיקה, על תווי הפנים, ועל פעולתן של תכונות האופי. שאל את עצמו מה קיבלו ממנו ומה קיבלו ממנה." (174). כך שלמעשה, רק הכלבה שגידל בבית שמעה מנחמיה יותר משפטים מבניו מדי יום ואפילו זכתה לגילויי חיבה ממנו גם אחרי שהפכה לנֵכה באחת מרגליה.

ריבוי כזה של רמזים על יחסו המרוחק והמנוכר של נחמיה אל בניו, הצדיק התמקדות רבה יותר של ליניק בעלילה האנושית-משפחתית שפרש בספרו. במקום להשקיע מאמץ כזה בולט בריאליזציה של היישוב ובתיאור טיפוסים בולטים בו, היה עליו לשקוד על הסברת תמיהות הקשורות בדמותו של נחמיה. כגון: כיצד השפיעו העובדות המעטות שנמסרו בעלילה עליו (המידע ששהה בילדותו בבית-יתומים, ושבימי המלחמה ראה את חבריו מהפלוגה אונסים נערות גרמניות ואולי גם לקח חלק באינוסן כמו גם בציד עריקים ובקבורתם החפוזה) על התנהגותו אחר-כך כבעל משפחה, כגבר נשוי וכאב לשישה בנים? איך מתיישב יחסו אל מירה (הכולל גם בגידה בה עם נשים אחרות) ואל הבנים עם ההבטחה שנתן לה לפני שנישאו בנאפולי "מה שהיה מת"?

אך ללא מענה נותרו גם שאלות מתחום החיים השוטפים של המשפחה: האם הזכיר למירה את מוצאה ממשפחה גרמנית, כפי שאחותו החצי-חורגת נהגה לעשות, האם למרות שהבטיח לה פתיחת "דף חדש", קינן בו חשד תמידי כלפיה וחשד בהריונותיה, בהשפעת הידיעה שהרתה מזרעו של אחד מאונסיה ונאלצה לעבור הפלה ערב נישואיה לו? האם תרמה עובדה זו מהסבל שעברה בשנות המלחמה ליחסו הצונן אל הבנים שילדה לו? מדוע הזדרז לקבוע בעלות על הבן הבכור, אך הקשיח את לבו כלפיו יותר מאשר אל אחיו? מדוע סלד מילדיו והניח למירה לקבוע לבדה את חינכום (המוזיקלי והאחר), אך בה-בעת גם התהדר בישוב במספר הבנים שילדה לו?

במקום לעסוק בכל אלה ולהעמיק ברבדים הנפשיים הנסתרים של נחמיה ושל מירה, הסתפק בגירוד פני השטח העליון והגלוי בחיי המשפחה הזו. באופן זה החמיץ גם אפשרויות נוספות בפיתוח דמותה המעניינת של מירה, מעבר להיותה יולדת בנים ואם מסורה להם, כאישה עם עבר גרמני בתוך יישוב עם מהגרים משבעים גלויות, ובכללם גם ניצולי שואה מאירופה. וכמו כן זנח ליניק לחלוטין את סיפורם של הבנים, אשר רובם מוזכרים על-פי מיקומם בסדר לידותיה של מירה, או באופן עקיף אחר, אך לא כדמויות לעצמן במשפחה זו. להרבה יותר מהם זכו לתשומת-לב מצד ליניק כל המעורבים בישוב במערכת הבחירות לראשות המועצה: רילקה הספר, שלום החובש, מנחם הצלם, שמעון הדוור, ויקטור, מפעיל מסעדת האוטובוס בשולי היישוב, הצולע שמכר שם כרטיסים של מפעל הפיס ושאר הדמויות הסטריאוטיפיות שאירח ליניק בפרקי ההווי האלה.

התפנית בעלילת הרומאן

מאחר שחגי ליניק לא פיתח את העלילה אל מעמקי נפשם של הגיבורים ואל סבך היחסים ביניהם, אלא קידם אותה מן ההבהרה של "המספר" בפרק הראשון, כי בדעתו של נחמיה להשתמש במעמדו כאב שכול לקידום הישג אישי כלשהו, נאלץ הקורא להתלוות משם ואילך לסיפור-מעשה על מערכת בחירות לתפקיד ראש המועצה המקומית. גם אם בהווייה הישראלית קיימת אפשרות כזו, שמועמד ינצל את היותו אב שכול כדי לקדם את סיכוייו לזכות במערכת בחירות – דירדר אותה ליניק למין סאטירה פשטנית וחיוורת (מאחר שאינה נשכנית ואיננה מספיק מוקצנת) על מעשי השחיתות הנפוצים בישובים הקטנים במערכות הבחירות. גם ההבלטה החוזרת כי נחמיה נדחף למערכת הבחירות הזו כדי לפצות את עצמו על מפלתו המשפילה במערכת בחירות קודמת, לא מצדיקה את קישור השכול להשתתפותו בבחירות. ואכן, תיאור האירועים מאחורי הקלעים ולפניהם במערכת הבחירות הזו, בחלק השלישי של הרומאן, הסיט את העלילה כמעט כליל מהספרות וקירב אותה יותר להידמות לרפורטז'ה בעיתון מקומי.

 יתר על כן: בהגיע העלילה לשלב התיאור של מערכת הבחירות, זנח ליניק לחלוטין את כל ההנחות שקבע לפני כן על היחסים בין בני המשפחה. נחמיה פוסק להיות "זאב בודד" בבית ומתחיל לשתף פעולה עם מירה ועם בניו. וגם מירה עצמה מפרה בשלב הזה את שתיקתה ואת הסתגרותה מפני נחמיה, ולא רק מצטרפת לסייע לו מול יריבו הפוליטי, אלא אפילו מבטאת תמיכה בניצול השכול על זוהר, על "סונלה" שלה, לטובת ניצחונו בבחירות. כאשר נחמיה מביא בפניה את העובדה, כי ניצחונו מותנה בספירת קולותיהם של החיילים מהישוב, היא מעודדת אותו בדבריה הבאים: "הם חייבים לנו... אני לא מדברת על פוליטיקה. הם חייבים לנו, החיילים, הצבא" (253).

ואחרי שסיפור-המעשה הידרדר בחלק השלישי עד כדי כך, נותרו עוד בלתי-מפוענחות שתי תעלומות ברומאן הזה. הראשונה – מדוע המית ליניק את נחמיה בחופזה מיד לאחר שהעניק לו את הניצחון בבחירות והכתיר אותו לראש המועצה המקומית. והשנייה – מדוע העניק לרומאן את השם "דרוש לחשן". השם הזה אמנם מופיע שלוש פעמים בטקסט, אך בהקשרים שונים לחלוטין. בפעם הראשונה בהיזכרות של מירה באביה, אשר שיקם תיאטרון במזרח גרמניה עם שחקנים חובבנים שלא זכרו היטב את תפקידם, ולכן תיפקד בחזרות להצגה גם כלחשן (108). בפעם השנייה אמר נחמיה למירה, כי דרוש לחשן שיסייע לזוהר שהגיע למצוות להשלים את אמירת הדרשה בלי תקלות, ומירה השיבה לו: "לא צריך שום לחשן" (129). ובפעם השלישית ראה נחמיה כתובת גרפיטי בצבע שחור, על קיר בניין מוזנח בקרבת הים בת"א, שנאמר בה "דרוש לחשן. האחרון מת, בלע את לשונו" (218).

אף על פי כן אנסה להציע את ההסבר הבא לבחירת השם הזה לרומאן. אחרי שסיפר על ההיזכרות של מירה באביה, אשר סייע לשחקניו כלחשן, הוסיף "המספר" את ההערה הבאה: "הבן הבכור שלה נהרג והוא רק בן תשע-עשרה. עדיין לא הספיק ללחוש דבר וחצי דבר וכבר ראשו תחת אדמה" (108). לפיכך, ייתכן שבבחירת השם "דרוש לחשן" לרומאן הזה, התכוון ליניק לסמל בלַחְשָנוּת את החיים, ולזהות עם המוות את העדר הלחשנות. ובאופן זה קשר את שם הרומאן לסיום האופטימי שלו. בסצינה האחרונה, המתרחשת אחרי שהתאלמנה מנחמיה, אוחזת מירה במצלמה ומציבה שוב את בניה בשורה לפי גילם, הפעם חמישה בלבד, כדי להצטייד בצילום מעודכן שלהם לקראת הפגישה שלה, אחרי שנים, עם בני משפחתה בגרמניה. מאחר שבשלב הזה בחייה ראשו של נחמיה כבר נמצא "תחת האדמה", היא מופיעה בסיום הזה, ללא-ספק, בתפקיד הלוחשת.

* מסה על ספריו הקודמים של חגי ליניק, על קובץ הסיפורים "מישהו נפל" ועל הנובלה "מספר מוות", נכללה בכרך החמישה-עשר של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" – "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005).

* * *

יוסי גלרון

מיהו א. רש שחיבר את "האפרוח"?

שלום אהוד,

לאחרונה נפלה לידי חוברת צנומה וקטנה (9 ס"מ גובהה ו-4 ס"מ רוחבה) שיצאה לאור על ידי הוועדה למען תוצרת הארץ שליד מועצת המורים למען הקרן הקימת לישראל בארץ ישראל באדר תרצ"ט (פברואר/מארס 1939) בשם "האפרוח". זהו שיר קצר על אפרוח שמשימת חייו –להטיל ביצה עבור "תנובה". השיר מאת א. רש מלווה באיורים מאת אסתר לוריא.

חיפוש בקטלוג של ספריית אוניברסיטת תל אביב מגלה שיש חוברת נוספת בסדרה בשם "לא חלום ולא חידה" מאת א. רש, שיצאה לאור באותה מסגרת, וכן יש שתי חוברות מאת לאה גולדברג (עם איורים מאת אריה נבון) בשם "האורחת מכנרת" ו"העיר והכפר". כל החוברות יצאו בסדרה בשם "חוברות פורחות".

שאלתי נוגעת במחבר שתי החוברות – א. רש. האם זהו שמו האמיתי, מה שמו המלא או האם זהו פסבדונים.

לא מצאתי את א. רש במקורות המקובלים: קרסל, תדהר ואוריאל אופק.

[מצורפת בזה סריקה של החוברת שבידי – "האפרוח"]

בתודה ובברכה

יוסי גלרון

* * *

הערת אליהו הכהן

אהוד שלום.

אני מניח ש-א. רש הוא שם עט ולא שם אמיתי. כשראיתי שבשיר "האפרוח" מופיע ילד בשם אורי, לרגע חשבתי שלאה גולדברג עצמה מסתתרת מאחורי שם זה, כי אולי לא רצתה שכל 4 החוברות ישאו את שמה.

מי שאהב להשתמש בשם עט עם הקידומת א' הוא אלתרמן. מצאתי שבשנת 1939 חתם על כמה משיריו בשם א. גם. היה לי ויכוח עם זיוה שמיר על כך, היא הכירה את שם העט אגב, תו לא. אח"כ הוכחתי לה והיא השתכנעה שבחר גם בשם א.גם. ואולי כאן בחר גם בא. רש?

היחיד הידוע לי שבחר בשם עט המורכב משלוש האותיות האלה הוא אשר ברש, שעל אחד מפרסומיו חתם רא"ש. אך הוא לא נראה לי כמחבר חרוזי ילדים אלה.

בברכה

אליהו

* * *

חיפוש קרובים – זלדה קסלר

שלום לכם,

אימנו, רבקה באו, כתבה יומנים בהם היא מספרת על השואה וגם על החיים בארץ. יומנים אלה תורגמו לעברית (ע"י דורקה שטרנברג) ובקרוב יצאו לאור בשם: "בשם אלוהים!"

באחד הפרקים בהם היא מתארת את החיים הקשים באושוויץ'. היא כותבת על אישה אחת בשם זלדה קסלר שדיברה גרמנית. היא סיפרה לאימנו שהיא ברחה מלייפציג בשנת 1938. באביב בשנת 1944, בלכתה למוות, היא ביקשה מאימנו שאם תשרוד, שתחפש את בנה ובתה שחיים בתל אביב ועובדים במשהו שקשור לארגזי תפוזים.

כך אמרה: "תאמרי להם שאימם בלכתה למוות זוכרת אותם ורוצה שיהיו מאושרים ושיהיו אנשים טובים."

אנחנו זוכרות שאימנו תמיד חיפשה אותם ולא מצאה. בימים אלה אנחנו עובדות על הספר, וכשקראנו על זלדה, החלטנו שאולי נצליח למלא את בקשתה האחרונה. אולי מישהו מכם מכיר אותם.

 המון תודה.

צלילה והדסה באו

054-4212730 054-4301499

 www.josephbau.com

 כתובת: ברדיצ'בסקי 9 תל-אביב

* * *

אורי הייטנר

שתי הערות על אירועי השבוע

א. המטס

לכל מדינה זכות להחליט מי אישיות רצויה ומי אישיות שאינה רצויה בה. זהו אלף בית של ריבונות.

אף מדינה בעולם לא תרצה לייבא לתוכה פרובוקאטורים שיפעלו נגדה, יפגינו נגדה, יחתרו נגדה בתוכה, יחברו לאויביה כדי לפגוע בה, יתעמתו עם צבאה וירגמו את חייליה באבנים. כל מדינה נורמאלית תראה ב"תיירים" אלה פרסונה נון גראטה – אזרחים בלתי רצויים בתוכה. גם זה אלף בית של ריבונות.

גם לישראל אין כל סיבה לייבא צרות ופרובוקציות. יש לה מספיק משלה – החסרי משוגעים אנו? וגם לישראל זכות מלאה לחסום את שעריה בפני פרובוקאטורים מסוג זה.

ומאחר וזו זכותה החד משמעית של ישראל, יש לבחון את פעולתה במבחן המעשי – האם חסימת השערים בפני הפעילים האנטי ישראליים הועילה לישראל או הזיקה לישראל.

המטס הפרובוקטיבי האנטי ישראלי הוא חלק ממערכה גדולה – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. מטרתו – לקעקע באופן שיטתי את תדמיתה של ישראל, לבודד אותה, להפוך אותה למדינה מצורעת ולגרום לדמורליזציה בתוכה. הצלחת המטס אינה נבחנת בכניסתם של הפרובוקאטורים או באי כניסתם, אלא בהצלחתם או אי הצלחתם לפגוע בישראל. דוגמה לכך היא המשט התורכי אשתקד, שהצליח לפגוע קשות בישראל, אף שלכאורה לא הצליח לפרוץ את ה"מצור" על עזה. לפיכך, אין לדחות על הסף את הביקורת על מה שכונה כפאניקה של ישראל, אלא לבחון את הסוגיה באופן שקול, ועל פי מבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא מה הנזק שעלולים היו לגרום הפרובוקאטורים אילו הצליחו להיכנס ומצד שני, מה הנזק שנגרם, אם נגרם, ממניעת כניסתם ומפעולת ישראל.

אילו הצליחו להגיע מאות הפרובוקאטורים, הם היו עלולים להשתולל ולהתפרע בנתב"ג, לשבש את מהלך החיים התקין ולמקד את כל התקשורת העולמית לעניינם. אילו הצליחו לחדור לישראל, היו עלולים לתת זריקת מרץ לאוייב הפלשתינאי ולתומכיו, הפועלים נגד ישראל בבלעין ובנעלין, המתעמתים מדי שבוע עם כוחות הביטחון, המתפרעים ונוקטים אלימות נגד ישראל. היה זה נזק כבד מאוד. מן הראוי היה למנוע את הנזק באמצעות מניעת כניסתם לישראל.

אין זה אומר שבכל מחיר נכון היה לעצור אותם. אילו עצירתם היתה גורמת להרג ולתמונות קשות של אלימות כוחות הביטחון החמושים שלנו מול אזרחים פעילי "שלום" ו"זכויות האדם", היה זה נזק חמור יותר מכל נזק שהם היו עלולים לגרום בישראל.

במבחן התוצאה, זה לא קרה. מדוע? כיוון שישראל נערכה היטב ופעלה בתבונה.

ראשית, ישראל הפעילה מודיעין נגד יוזמי המטס, היו בידיה רשימות של מאות פעילים והיא פעלה מראש למנוע את בואם. בניגוד לחוסר המודיעין שקדם למשט התורכי – בעקבות המשט נפל בישראל האסימון, שמערכת הדה-לגיטימציה היא מלחמה לכל דבר, ושעל המודיעין הישראלי לפעול לסיכול הפיגועים במסגרתו.

שנית, ישראל הפעילה מערכה דיפלומטית באירופה ובארה"ב, שגרמה לפעולה בינלאומית נגד המטס ולמניעה מראש של עליית מרבית הפרובוקאטורים על המטוסים לישראל. זהו הישג דיפלומטי חשוב ביותר, לצד ההישג הדיפלומטי החשוב של בלימת המשט בידי היוונים ומדינות אחרות. חשיבות ההישג, היא הפלת המארגנים לבור שהם ניסו לכרות לנו. הם מעוניינים לבודד את ישראל, ומסתבר להם שהם כשלו לחלוטין שהעולם החופשי מצטרף לפעולה הישראלית ומבודד דווקא אותם. תגובתם ההיסטרית – השתוללות בנמלי התעופה של אירופה, רק פגעה בתדמיתם והוכיחה את צדקת פעולתה של ישראל. השד האנטישמי שיצא מבקבוקם – הטענות על הציונים השולטים בכל העולם (ראו רשימותיה האנטישמיות של עמירה הס ב"הארץ"), פגע עוד יותר בתדמיתם.

שלישית, ההיערכות הנכונה והנבונה, של כוח רב של שוטרים כדי לעצור בנחישות ורגישות את העשרות שבכל זאת הצליחו להגיע לנתב"ג, מנעה מראות פוגעים ומזיקים. ההרג בפורעים הערבים במהומות אוקטובר 2000 היה תוצאה ישירה של חוסר מוכנות והיקלעות קומץ שוטרים מול המון מוסת ופרוע. קומץ החיילים ששהו במעבר מג'דל שמס ביום ה"נכבה" לא יכלו לתת מענה להסתננות ההמונית לישראל ועמדה בפניהם הברירה הבעייתית בין מרחץ דמים להצלחת ההסתננות. הדרך היחידה לבלום התפרעויות ופרובוקציות כאלו ללא שפיכות דמים, היא באמצעות כוח גדול של שוטרים רבים והיערכות מתאימה מראש. ואכן, במבחן התוצאה ישראל פעלה בדרך הטובה ביותר והשיגה תוצאות מצוינות.

השגיאה היחידה הייתה ההצהרות המיותרות של ראש הממשלה בנושא, הקמת מטה מיוחד בראשות השר לביטחון פנים וההצהרות הפומביות על כך. הדיבורים הללו הגבירו את ההתעניינות במטס ויצרו לו יחסי ציבור מיותרים. למעט השגיאה הזאת, הפעולה הישראלית הייתה מושלמת.

ב. חוק החרם

החרמות על תוצרת ההתנחלויות, הינם מעשה אלים וכוחני, לא דמוקרטי, של אנשים שקצו בוויכוח תרבותי עם יריביהם ובכיבוד החלטות הרוב, ובחרו בדרך הנפסדת של ניסיון לשבור את מטה לחמם של יריביהם. החרמת מוצרים של ציבור שלם, בשל מחלוקת אידיאולוגית, היא מעשה נואל ונפסד. חמור יותר מהחרם הכלכלי, הוא החרם האמנותי והניסיונות לחרם אקדמי על המרכז האוניברסיטאי באריאל. יותר משזו פגיעה בהתנחלויות, זו פגיעה בתרבות ובאקדמיה. מי שמטילים חרם תרבותי על אנשים בשל מקום מגוריהם, אינם אנשי תרבות ומי שקוראים לחרם אקדמי על מוסד אקדמי במדינתם, אינם אנשי אקדמיה אמיתיים.

חרף עמדתי זו, אני שולל את החוק נגד החרם. כפי שאני מתנגד למשפטיזציה של ישראל, כך אני גם מתנגד לחקיקיזציה – הניסיון להמיר את הדיון הציבורי בחקיקת יתר, המנסה להתמודד עם היריב באמצעות הגדרת פעולתו כבלתי חוקית. אני שולל זאת כאשר צד אחד של המפה נוהג כך וכשהצד השני מחרה מחזיק אחריו.

יש מקום לדיון נורמטיבי, לדיון מוסרי, לדיון ערכי, ולא רק לחוקים ולבתי משפט. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית הוא גם לא חוקי, ולא נכון להפוך כל נורמה שלילית למעשה שאינו חוקי. הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל בתוכה, כחלק מחופש הדיבור וחופש ההתארגנות, גם מעשים מגונים כמו החרם.

מומחים למשפט הצביעו על החוק כבלתי חוקתי והעריכו בסבירות גבוהה שהוא ייפסל בבג"ץ. בכך, קבלת החוק עוד עלולה להתברר כניצחון פירוס של יוזמיו – גם יפגעו בתדמיתה של ישראל ויגרמו לנזק מדיני, וגם ייכשלו בניסיון לבלום את החרם. יתר על כן, פסילת החוק תוצג כרוח גבית של בג"ץ לחרם (ולא היא, שכן לא כל מה שאינו חוקי, הוא בהכרח כשר ורצוי, אך אין ספק שכך תוצג ההחלטה), ובכך החוק רק יחזק את החרם.

ההתמודדות עם החרם צריכה להיות במישור התודעתי, התרבותי והערכי. באמצעות השיח הציבורי. יש להתמודד עם מארת החרם בדרכי שכנוע, באמצעות הסברה וחינוך.

אל מול החרם וכדי לשבור אותו, יש לצאת בקמפיין המעודד את הציבור לקנות את מוצרי ההתנחלויות. אין לי ספק, שצעד כזה יצליח הרבה יותר מהחרם, שהרי גם רוב מתנגדי ההתנחלות שוללים את הצעד הקיצוני והאלים של החרם.

פרשת החרם מאוששת את התזה שמטעמה אני מתריע השכם והערב – אודות שיח הקצוות המשתלט על הציבוריות הישראלית. קומץ פנאטי ורדיקאלי מכריז על חרמות, שאין להם סיכוי להצליח, וחוק טיפשי נגד המעשה מחזק אותו.

* * *

אברהם מושונוב

שלום אדוני ראש הממשלה

[התקבל באמצעות האינטרנט. איננו אחראים לתוכן. המערכת]

אני יהודי! חילוני אבל יהודי, אתה יודע מה, אני לא סתם יהודי – אני אחלה יהודי וגם ציוני, בגיל 13 עליתי לתורה, נכנסתי לחופה כדת משה וישראל, ואני גם מאמין באדוני, מאמין, באמת מאמין. שירתי בצבא, נפגעתי בצבא ואני אפילו נכה צה"ל 100%, באמת אחלה יהודי, בר כוכבא היה מגייס אותי לשורותיו אם הייתי חי בתקופתו.

קצת סטטיסטיקה – 75% מהישראלים הם יהודים לפי החלוקה הבאה: 42% מהיהודים בישראל חילוניים, אני אחד מהם, 25% מסורתיים, 12% דתיים ו 8% חרדים. 20.3% מתושבים הם ערבים, ועוד 4.3% נקראים אחרים.

כפי שאתה רואה אדוני ראש הממשלה, אני משתייך לקבוצה החזקה ביותר בארץ מבחינה מספרית, אז תסביר לי בבקשה איך לעזאזל אני מיעוט במדינה הזאת? כיצד זה שבמדינה הכי דמוקרטית עם חוק אחד שווה לכולם, רק אני וחברי החילוניים שומרים עליו כבבת עינינו?

הבדואים בדרום עושים מאז ומעולם מה שבראש שלהם, ומי שנסע לאחרונה בכבישי הנגב לא יכול שלא להתפעל מכמות הבנייה (הלא חוקית בעליל) שרצה שם ואט-אט יוצרת רצף טריטוריאלי מעזה ועד להר חברון. ידעת שהטיח הצבעוני הגיע גם למגזר הזה, וכל פחון זוכה לטיפול אקרילי משובח. הפשיעה בדרום גואה, אין עסק שלא משלם דמי חסות למגזר הזה, אבל אף ראש ממשלה או שר לביטחון פנים או השד יודע מי, לא מעז להתעסק איתם, כל הצל"שניקים למיניהם, יוצאי הסיירות וגיבורי ילדותי המחזיקים היום משרות בכירות בממשלה, מפחדים פחד מוות להתעסק עם המגזר הזה – אתה יכול בבקשה להסביר לי למה?

לא רחוק, כמעט בכל מקום בארץ, חברינו הערבים בונים מה זה חופשי, היתרי בנייה, אחוזי בנייה, פיקוח בנייה, אין מילים כאלה בערבית, חריגות הבנייה והבנייה הלא חוקית מרקיעות לשמיים, אבל ממשלתנו הס מלפעול למה ? – ממה אתם מפחדים?

והחרדים – יש בכלל מה לדבר – תורתם הפכה מזמן קרדום לחפור בו, אין שמץ של בושה ואין טיפת כבוד למגזר הזה, שבאופן סיסטמטי עובר על כל חוקי התורה, כביכול כדי להגן עליה – והמדינה, נו אתה כבר יודע, כלום, או בשפתם – גורנישט מיט גורנישט.

ואני, כן אני האזרח הקטן החילוני, חלק מהרוב במדינה הזו (פעם אמרו שהרוב קובע) ממשיך לשלם את המחיר החברתי, הכלכלי, האזרחי, הביטחוני, הבטיחותי, ושם את עתיד ילדיי על כרעי תרנגולת.

בסופו של יום רק אני ושכמותי משלמים את המחיר – אתה יודע, אדוני ראש הממשלה, השנה שילמתי למוסדות החינוך בהם לומדים שלושת ילדיי, מכוח חוק חינוך חובה, למעלה מעשרת אלפים, כן, 10,000 שקלים – האם גם פייגה ושרה'לה ויוסל שומכר מעמנואל שילמו את אותו המחיר לחינוך חובה חינם?

אדוני, נמאס לי! גם אני רוצה הטבה מגזרית. גם אני רוצה לחיות קצת כמו בן אדם, בלי גרזן על הראש כל בוקר – חוק שווה לכולם!

השבוע שילמתי את חשבון הארנונה, אחרי הנחת נכה מלחמה יצא לי 1,200 שקלים לחודשיים, לחודשיים! – גם חאלד ויוסוף ועזיזה ויונס מאום אל פאחם שילמו השבוע את חשבון הארנונה? הם שילמו אותו בכלל? אנחנו הרי יודעים מה קורה במגזר הערבי בנושא מיסים למועצות והעיריות – די, נמאס לי. גם אני לא רוצה לשלם – חוק שווה לכולם!

אדוני ראש הממשלה היקר, אני רוצה לבנות בית למשפחתי בחצר של חמותי, נו למה לא, גם איברהים הבדואי בנה אצל חמותו, כן. אתמול הוא סיים טיח בחוץ ועכשיו הם בריצוף. לא, הוא לא שילם למודד, ולא למהנדס, ולא לאדריכל, ולא למועצה, ולא למינהל, ולא למס רכוש, ולא למס הכנסה ומ.ע.מ, והפקח גם לא ביקר אצלו וגם לא ממכון התקנים – למה רק אליי הם באים – אתה שולח אותם? – חוק שווה לכולם.

הבן שלי ילד טוב באמת, גם תלמיד טוב, אתמול היה לו משעמם, חשבתי "למה לא לשלוח אותו לשכנים לשרוף להם את הגינה אולי גם להשחית את המסגד שמעבר לכביש?" – בסוף אמרתי לעצמי – "אולי נסתפק בזריקת אבנים ככה סתם על מכוניות," המשטרה בין כה וכה לא עושה כלום, ואז נזכרתי שאני לא מהמגזר הנכון, אני אמנם הרוב אבל אין מי שיגן עליי ועל ילדיי, אז בסוף הסתפקנו בקריאת ספרים לפני השינה.

אדוני ראש הממשלה – אתה יודע למה אנחנו החילונים במיעוט של 42%? כי בשביל להקים לעצמך קואליציה לתפארת, חתמת הסכמים קואליציוניים עם השטן – עם הדתיים, עם החרדים, עם הימנים, ועם הספרדיים ועם האשכנזים, ועם הרוסים וגם מפלגת העבודה – ולמי לא נישאר? לאזרח הקטן שביום בחירות מיהר להצביע עבור משהו אחד וקיבל משהו אחר לגמרי.

ולכן אדוני ראש הממשלה – כל אחד מחברי הקואליציה שלך דואג טוב-טוב למגזר שלו, ואתה, שעומד בראש מפלגה חילונית, שאמון על מגזר חילוני כל כך גדול, לא נוקף אצבע עבורו, אצבע הגזמתי, אפילו לא ציפורן

וחבל שכך.

אדוני ראש הממשלה אנו דורשים חוק אחד לכולם, כולנו שווים בפני החוק, כולנו עם אחד תחת שלטון אחד –

ותחת חוק אחד!

אדוני ראש הממשלה, הרם את הכפפה ופעל מיד להחיל את חוקי ישראל על כל תושביה ללא הבדל דת, מין, וגזע, אחרת המדינה היפה הזאת – הולכת לאבדון.

* * *

יוסי שדה

נשיקות בולגריות והערומה השורקת

אתה יודע מה ההבדל בין קנאי לחשדן כשמדובר בנשיקה?

תחשוב, נגיע לזה.

כי אני בא מתרבות שאין בה נשיקות. הבגדדים, בירושלים, היו לוחצים יד, אומרים אהלן, זהו. במיקרים חמורים – היו מוסיפים – סלאמת, ומית אלף מרחבה. אונט שלוס.

היום – ביחוד בתל אביב, זה פוגרום. איפה שאתה מסתובב – מנשקים אותך. עיר נשיקות ללא הפסקה.

התופעה התגלתה לי, כשחיזרתי אחרי נעמי, אישה א' – שבאה ממשפחה בולגרית חמה ואוהבת. כשהופעתי בפעם הראשונה בבית המשפחה הבולגרית ביפו, נכנסה הסבתא לפוזה של "למקומות, היכון, רוץ!" – הסתערה עליי ונישקה אותי נשיקה מצלצלת לפני שהספקתי לתפוס מחסה.

במשך כל השיחה עם הסבתא – הישגחתי עליה, על הסבתא, מוכן לתפוס מחסה אם היא תסתער שנית, במפתיע. אבל – לא, לא הסתערה.

חשבתי – דחף חד פעמי של הסבתא, שאינו ניתן לשליטה, קורה. כשהמפגש הסתיים, והתקדמתי לעבר הדלת כשגבי אל הסבתא, חוסר זהירות קריטי, חזרה הסבתא והסתערה שנית – וטראח – נשיקה! התעורר אצלי חשש, שהם מתנשקים בכניסה וביציאה.

חזרתי הביתה וניצבתי מול הראי, כדי לבחון אם העמידה שלי מזמינה נשיקה. הבגדדים, מנשקים בכניסה וביציאה רק את המזוזה – כי היא עומדת באלכסון. בהיותי בגדדי, ניסיתי לבחון אם אני עומד באלכסון, והסבתא טעתה, וחשבה שאני המזוזה, שעומדת באלכסון. אם המזוזה היתה עומדת ישר – בגדדים לא היו מנשקים אותה. מה שהתברר לי שזה לא העמידה שלי – אני עומד ישר. לדעתי, הסבתא עמדה קצת באלכסון... הסיבה – הבולגרים הם קבוצת מתנשקים בלתי נלאית. למשל, ולהפתעתי הבגדדית, הבולגרים, יש להם מינהג – אם מישהו מגיע, נגיד, מהסלון לחדר השינה, וממול מגיע מישהו מחדר השינה לסלון – הם מתנשקים בשמחה אדירה, כאילו לא התראו שנים רבות. קומבינציה של שמחת פגישה, וטקסי פרידה קורעי לב, ונשיקות עם סלסולים ומצמוצים וצקצוקים.

זה כלום. כששולחים את חנה, האחות הצעירה, לקנות לחם במכולת ממול – יש היערכות וטקסי פרידה מרגשים. נשיקות ביציאה – זה ברור. ואז – ריצה לבלקון, לראות שחנה הגיעה למטה בשלום. ואז – מנופפים לה ביד – "חנה! קקסי?" – שזה מה שלומך, ודיווח לאלה שנישארו בסלון – "הגיעה למטה, עוברת ת'כביש, ניכנסה למכולת של צ'יצ'ו בוקו," דממה – "למה לוקח כל כך הרבה זמן לקנות לחם? – שנלך לראות אם קרה משהו?" ואז, כמובן – קריאות חדווה – "יצאה, עם הלחם, חנה! הנה היא עוברת ת'כביש בחזרה – זהירות, חנה, בא אוטו מהצד השני!"

והיא, חנה, מנופפת חזרה, בחיוך ניצחון, ואוחזת את הלחם ביד השנייה, ואז – מנפנפת גם איתו, כמו קבוצת כדורסל שזכתה בNBA- בגביע, – ושוב, קריאות – "היא עולה, תיפתחו לה ת'דלת! – איך תיפתח עם הלחם ביד?!"

טוב, מועצת המישפחה – מי כדאי שיפתח – טנטי אולגה, או טנטי מריקה? יותר טוב מריקה! אבל מריקה עסוקה עם הכיפתטות! אז טוב, שאולגה תפתח!

וכמובן, מצטופפים בכניסה לנשק את חנה, כולם, שימחה אמיתית, חיבוקים, כף! "איך היה, חנה? מה, צ'ופי קופי גם היה שם וקנה לחם?! ודוקטור פרימו, בעצמו?! אמאן אמאן!"

אצלנו, הבגדדים, היו אומרים לי – "תלך תביא לחם מהמכולת," הייתי הולך, חוזר, אומר "הנה." גמרנו. חיים בזבל.

פעם נסענו שנינו, אני ונעמי, הלוא היא אישה א', הבולגרייה, לשנתיים, לאנגליה ולאמריקה. כשחזרנו, הגיעה המשפחה הבולגרית לנתב"ג בתופים ובמחולות ולקחו אותנו, והביאו אותנו, ונישקו אותנו נשיקות בולגריות עם מצמוצים וצקצוקים. קומבינציה של פסטיבל ופוגרום – "תשבו, תאכלו, תישתו, תספרו – הכול לאט-לאט ומההתחלה."

בתום שבוע הפסטיבל נסענו גם להוריי, לירושלים, והם אמרו לי – "אחרי שנתיים, אהלן, טוב שבאת. אתה יכול ללכת למכולת להביא לחם?"

מה אני אעשה? הלכתי. הבאתי – כלום.

נחזור לקנאי, לחשדן ולנשיקות. הקנאי, מתעצבן כשאישתו מתנשקת עם הדודים שלה. החשדן, מתעצבן גם כשהיא לא מתנשקת עם אף אחד. הוא חושד. אולי התנשקה ולא גילתה לו?

והנה, אבא סיפר לי על חזקאל – זה לא קשה להיות חזקאל אם אתה בגדדי – חזקאל שהיה חשדן נורא, והתפלל להיות גם קנאי – אם יתפוס את אישתו מקיימת קשר אסור.

ויום אחד, זה שיושב על יד חסקאל בבית הכנסת, אנוואר, חימחם לחזקאל. זה כמובן רמז עבה. יש כיחכוח, ויש חימחום- ואם מישהו עושה לך אחם אחם אחם! – כמו שאנוואר עשה לחזקאל, פעמיים-שלוש – יש משהו רציני, סוד – אחרת, למה מחמחם? היה יכול סתם לכחכח!

להפצרותיו של חזקאל, אמר לו אנוואר- "זה משהו עם נשיקה ועם אישתך, כמעט כלום, ממש לא שווה לדבר על זה."

חזקאל אמר בליבו – אשר יגורתי. נהאג'ם אל בית! נהרס הבית!

ואנוואר, אחרי עינויים ממושכים, וארוחה דשנה במסעדה על חשבון חזקאל, אמר לחזקאל המאוכזב: "ראיתי את אישתך, מדלין, (אוהוהו!!!) – בכניסה לבית הכנסת, עומדת לבד, מנשקת את המזוזה, ואומרת בלחש – 'לישועתך קיוויתי, אדוני!'"

"זהו?" שאל חזקאל.

"זהו," ענה אנוואר. המשיך להיות חשדן אבל לכלל קנאות לא הגיע.

שמרנות ובגדדיות – פעם הביאו לאבא שלי מחזיק מפתחות בצורת קוקר – מין משקפת קטנה ובתוכה תמונה של בחורה ערומה.

אבא, בגדדי, ירושלמי, שמרן, לא האמין – "איך זה יכול להיות שבחורה תצטלם ערומה? אין לה הורים? וגם יכולה להתקרר."

 אמרנו לו: "יא באבא, למה אתה לא מאמין? הנה, תסתכל בעצמך!"

 "תביאו!" אמר אבא. לקח את הקוקר, הסתכל טוב-טוב בתוכו, סובב לימין ולשמאל בשביל שלא יפסיד, הרחיק וקירב, החזיר לנו ואמר: "גועל נפש! גועל נפש אסלי! ועוד שורקת!"

"לא," אמרנו לו, "יא באבא, לא שורקת, הבחורה, מחייכת!"

"לא נכון," אמר אבא, "תביאו שניראה עוד פעם!"

הסתכל, שוב בזהירות, לאט, ואמר: "נכון! וַאללה צוחקת! אולי אחד הצחיק אותה באותו הרגע!"

אבא נפטר, למזלו, לפני שההרגל הנוראי של נישוקים ללא גבולות הפך למנהג המדינה. אני חושב, שהוא מטייל בגן עדן עם שכפ"ץ וכובע פלדה, מטעמי זהירות, ביחוד כשסבתא הבולגרייה מגיעה לביקור נימוסין בגן עדן! אותו לא ינשקו בהפתעה, גם אם יעמוד הוא באלכסון, והיא באלכסוניים! אין מצב!

* * *

יוסי אחימאיר

ז'בו וברל – מי היה בעד טראנספר?

 (דברים ביום העיון על זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון, שהתקיים בכנסת, 12.7.2011)

אני שמח לפתוח את המושב הראשון של יום העיון הזה, ומבקש תחילה להודות, בשם מכון ז'בוטינסקי בישראל ובשמי, ליושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, על חסותו וברכתו, ולשתי יוזמות הכנס: חברות-הכנסת לשעבר גאולה כהן וקולט אביטל.

כפי שאתה נוכח לדעת, כבוד היו"ר, חכ"לים (ח"כים-לשעבר) אינם נשארים מובטלים לאחר סיימם את שליחותם הפרלמנטרית. ולא עוד אלא שהם משתפים פעולה – גם כאשר הם באים מזרמים אידיאולוגיים שונים. וכך חברו להם שלושה מוסדות – המרכז הרעיוני-חינוכי קרן בית ברל, בית מורשת אצ"ג ומכון ז'בוטינסקי בישראל, יחד עם הכנסת – כדי להפיק יום עיון מרתק ומפרה זה.

בדרך כלל מציבים, בדיונים מסוג זה, את ז'בוטינסקי מול בן-גוריון. מנהיג התנועה הרביזיוניסטית, מול מנהיג תנועת הפועלים, מפא"י. הפעם הציבו המארגנות מול ז'בוטינסקי – את ברל, איש הרוח וההגות של תנועת הפועלים, ופחות, הייתי אומר, איש המעש. אולי היה צריך להציב מולו, מתוך המחנה הרביזיוניסטי, מישהו כמו – אבי למשל.

אבי, אב"א אחימאיר, "מורנו ורבנו", כפי שכינהו ז'בוטינסקי על שום שהניע את המרד נגד הבריטים, כתב לאחר מותו של ברל סדרת מאמרים, על ברל, שכונסה לספר – "לאחר האהבה, לאחר השנאה". שניהם, ברל ואבא, באו מאותה עיר, בוברויסק שברוסיה הלבנה, והיה זה ברל שנתן לאבא-שאול הצעיר ממנו את הספר העברי הראשון שקרא, בספריית פושקין הקיימת בבוברויסק עד היום. זה היה לפני למעלה ממאה שנה... הייתי בעצמי שם – ב-1990, וראיתי את הספרייה ההיא.

אבא איכזב את ברל, כשנטש יחד עם אצ"ג ויהושע ייבין את תנועת הפועלים ב-1928, וברל איכזב את אבא כשלא הגן עליו – בלשון המעטה – בפרשת רצח ארלוזורוב. אבל את ספרו-זכרונותיו על ברל מסיים אבא במלים: "אילו היה מאריך ימים ומגיע עד הלום, מה היה תפקידו במציאות העכשווית? עם מותו בטרם עת, הוריד לקברו את סוד חייו ואשאר אני היחיד להרהר על גורלו האפשרי. ברל, אין אתה חסר לידידיך במפלגה, לי אתה חסר. הנפסק הדיאלוג בינינו?"

אחימאיר עבר אפוא מבית ברל לבית ז'בוטינסקי, והיום דומה כי בשני המחנות מתרפקים על זיכרם של שני האישים הללו, ז'בו וברל, סוללי הדרך הרעיונית לחברי מפלגותיהם.

מעניין ששניהם – למרות שנפטרו צעירים-יחסית, בני פחות מששים, ובטרם קום המדינה – נזכרים לעתים מזומנות בתקשורת של ימינו, בהקשרים אקטואליים, תוך ניסיון להשוות בין עבר והווה, ולומר – מה ברל היה אומר?... או – מה ז'בוטינסקי היה עושה במקרה כזה וכזה?...

את ההשוואה המאלפת ביניהם עשתה, לאורך כמה פיסקאות, פרופ' אניטה שפירא בספרה הביוגרפי – "ברל". בין השאר היא כותבת: "המיפגש הראשון בין ברל לבין ז'בוטינסקי היה בימי שכרון הפסגות של הגדודים. ז'בוטינסקי, מחוללה של תנועת הגדודים, האקטיביסט היהודי, צריך היה לכאורה לעורר הד בליבו של ברל. אלא שמן הרגע הראשון נוצרה איזו זרות: קריאתו של ז'בוטינסקי למשמעת עיוורת וחיבתו לצבאיות ולמדים, לא דיברה אל ליבו של ברל, הגם שאישיותו הקסימה אותו."

אניטה מונה שורה של תחומים וקווים, המצביעים על הניגודים בין אישיותם של השניים ומסכמת נכוחה: "תוכנה של הציונות אליבא דז'בוטינסקי היה קוממיות יהודית במדינה עצמאית. לגבי ברל, היה תוכנה של הציונות בראש וראשונה – בניין האומה היהודית, העברת המוני בית-ישראל לחיי עבודה בארץ ישראל."

במילים אחרות – סוציאליזם ציוני מצד אחד, לעומת הכפפת האינטרסים המעמדיים לאינטרס הלאומי מצד שני, או אם תרצו: חד נס, מושג שטבע ז'בוטינסקי, והנס הוא מאבק מדיני וצבאי למען הקמת המדינה, ודחיית נס המאבק לצדק סוציאלי וכו'.

שניהם לא היו דתיים, אבל גילו יחס חם למסורת היהודית, והיו בעלי תודעה היסטורית-יהודית עמוקה. מעניין כי בעניין הטראנספר, דהיינו שאלת העברת ערבים לארצות שכנות, שנדונה במחנה הציוני בשנות השלושים, היה ברל בעד, ז'בוטינסקי היה נגד.

ברל נאם את הדברים הבאים ב-1937: "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאוייב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בודאי לא. בחשבון אחרון – הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה 'אל מחוץ לארץ ישראל' פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק."

ז'בוטינסקי לעומתו כתב עוד ב-1923: "כותב שורות אלה אמור להיות שונאם של הערבים, אדם המבקש לדחוק אותם מארץ-ישראל וכו'. אין זו אמת. מבחינה רגשית – יחסי אל הערבים הוא ממש כיחסי אל שאר האומות: שיוויון נפש אדיב. מבחינה מדינית נקבע יחסי אליהם על-ידי שני עקרונות. ראשית, הריני סבור בהחלט כי לא ייתכן לדחוק את הערבים מארץ-ישראל. תמיד יישארו שם שני עמים. שנית, גאוותי על שנמנה אני עם אותה קבוצה, שבעבר חיברה את תכנית הלסינגפורס, של מתן זכויות לאומיות לכל בני הלאומים המתגוררים באותה מדינה... הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו, כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שיוויון הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו.

זה אני-מאמין החדור שאיפה לשלום. שאלה אחרת היא, אם ניתן תמיד להשיג מטרה שוחרת-שלום בדרכים של שלום. התשובה לשאלה זו תלויה לא ביחסינו אל הערבים, כי אם אך ורק ביחסם של הערבים אלינו ואל עניין הציונות."

אני בטוח, שאם הייתי קורא שני קטעים אלה בלי לציין מראש מי מאחוריהם, רבים היו מייחסים את עניין הטראנספר לז'בוטינסקי, ואת עניין השיוויון – לברל...

כידוע, כתבי ברל יצאו לאור שנים ספורות לאחר מותו. כך גם כתבי ז'בוטינסקי. בשתי הסדרות טיפלו כמובן העורכים-החסידים. כיום מכון ז'בוטינסקי התחיל בהפקת מהדורה חדשה, מדעית, של הכתבים, בעריכתו הראשית של פרופ' אריה נאור, ואני מקווה כי בתוך כמה חודשים יראה אור הכרך הראשון על הנושא: לאומיות ליברלית.

במקביל, מזה 15 שנה אנו, במכון ז'בוטינסקי, עוסקים בעריכתן ובהוצאתן לאור של כרכי איגרות של ז'בוטינסקי, בשיתוף עם הספריה הציונית שליד ההסתדרות הציונית העולמית. בימים אלה ראה אור הכרך ה-11, ובו 360 איגרות משנה אחת – 1936.

ואם באגרות עסקינן, ברצוני לצטט מכתב שכתב ז'בוטינסקי, ב-1920, בהיותו אסיר עכו – שם נחבש בצו בית דין צבאי בריטי, על שום הנהגתו את הגנת ירושלים בפרעות תר"פ. וכך הוא כותב אל מאקס נורדאו:

"סלח לי על הנייר ועל העפרון. אני מרשה לעצמי להציג בפניך את מר ב' כצנלסון, נציג 'אחדות העבודה' – שם שניתן, כפי שידוע לך, לאיחוד הארץ-ישראלי של 'פועלי ציון' עם הפועלים הבלתי מפלגתיים. אין זה מכתב המלצה רגיל, שנוהגים לכתוב כדי לחייב את מקבל המכתב לפעול. איני שייך למפלגתו של כצנלסון ואיני שותף לתפיסותיה הכלכליות. אך אין ספק שזו המפלגה היחידה בארץ-ישראל, שהיא עדיין בעלת חזון, בעלת תנופה מסויימת ולהט של הקרבה אישית. אני חש שרק להם הכוח אשר יוכל, או לפחות ינסה, לעצור את התגדמותה של התנועה – סכנה המאיימת לפגוע בעבודה הקונסטרוקטיבית המפוארת ולהחניקה. כצנלסון הוא מן המעמיקים ביותר בקרב מנהיגי תנועה זו, הוא בעל תעוזה מחשבתית וישר. הוא זקוק לעזרתך, ובטוחני כי לאחר שתכירו תושיט לו את העזרה בחפץ לב."

באותו זמן פירסמה אותה "אחדות העבודה" של ברל כצנלסון כרוז מחאה כנגד מאסרו של ז'בוטינסקי, שכותרתו: "הצביעו בעד ז'בוטינסקי". בפנייה אל הבוחרים, נאמר בכרוז – ואני מצטט: "זאב ז'בוטינסקי נדון לחמש-עשרה שנה על עומדו בראש ההגנה העצמית של יהודי ירושלים. חטאו של ז'בוטינסקי הוא חטא כולנו. נכתוב כולנו בלי הבדל מפלגה את שם זאב ז'בוטינסקי בראש המועמדים לאסיפת הנבחרים של יהודי ארץ-ישראל. ירשום כל בוחר בראש הפתקה של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז'בוטינסקי." על החתום: "הוועד הפועל של אחדות העבודה." כן, היו ימים של אחדות העבודה, של עבודה וגם של אחדות...

כמובן, אידיליה זו לא נמשכה הרבה זמן, בוודאי לא אחרי שז'בוטינסקי יסד את תנועתו הפוליטית – כדי לחולל רוויזייה, שינוי-כיוון, תפנית רעיונית, בתנועה הציונית, מול המונופול של תנועת בן-גוריון וברל הסוציאליסטית – וכן יסד את תנועת הנוער בית"ר, כגרעין לצבא העברי העתיד לקום. המחלוקות הפנימיות התעצמו והחריפו, הוויכוחים הפנימיים, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים, גלשו לסערות ולפרשיות, ששיאן היה ממש קרע וריב-אחים – משפט רצח ארלוזורוב.

* * *

לאורה חברתנו היקרה והנאמנה

ברכות במלאת לך 70 שנה

עצה שֶׁלָךְ שווה זהב

אנחנו אותך תמיד נאהב

* * *

אהוד בן עזר / קריאה שנייה

נילס לינה – רומאן מאת ינס פטר יעקבסן

 תירגם מדנית פסח גינזבורג. הוצאת שטיבל, יפו, תרפ"ב.

[המאמר פורסם לראשונה במדור "קריאה שנייה" במוסף "משא" בעיתון "למרחב" מיום 31.10.1969, מדור אשר לאחר שבוטל בשרירות על-ידי העורך החדש דאז, מנחם ברינקר, נדד ל"תרבות וספרות" של "הארץ" בעריכת בנימין תמוז, והתפרסם שם מדי שבוע במשך שנים רבות בשם "ספרי דורות קודמים"].

 בהקדמה ל"מוגנס", קובץ סיפוריו של של יעקבסן, שנדפס בעברית (הוצאת שטיבל, תרפ"ט, 1929) כותב המתרגם יעקב פיכמן:

"קריאת יעקבסן, כקריאת שאר סופרי סקנדינביה, חלה בתקופה, שהנפש נוקעת מעט מספרות המערב, אשר ימים רבים ראינו בה חזות הכול. משוררי רוסיה, דובי-הצפון הגדולים האלה, היו בני-לווייה חביבים, אך ילל נפשם הטיל אימה. מקדרותם הכבדה ינקו נעורינו ימים רבים. ואנחנו עייפנו ממנה. עייפנו גם משפע השמש והמנוחה, שהישרו, עם ראשית ימי הבגרות, משוררי גרמניה ויוון העתיקה. זה היה אור זר, שאול, רחוק, ולא היה בו כדי לרוות את הצימאון העז. הלב תבע אחרת, אחרת. משהו העלימו נשיאי-הזוהר האלה, והערייה הגדולה הצהיבו מעבר לגניהם הירוקים.

"אותה שעה באנו במגע עם שירת סקנדינביה. זה היה הנוף החדש שמשך אז כל לב אשר כלה לפלאות. קסם היה לספרות צפונית זו, ששפכה בימים ההם את רוחה על כל אירופה. לב האדם היה מלבלב מתוכה כפרח נוטף בושם ודם. היא לא הסתירה דבר. את כל גניה הנעולים של נפש האדם פתחה ועל כל התהומות נמתחה כחופת-ידידות רקומת כוכבים לוהטים...

"הוא (יעקבסן) הביא את היסוד המערבי, את המשמעת הגדולה ואת הנטייה לביטוי הפלסטי, הקיצוני, שאנו מוצאים אצל פלובר, ביחד עם האלסטיות החדשה של הלשון, שאינה נשמעת אלא לתביעות הביטוי הפנימי והטבעיות הקיצונית." ("מוגנס", עמ' ט"י).

על תולדות חייו:

"אכן חייו היו מעטים ורעים מאוד.

"הוא נולד באפריל 1847 ומת באפריל 1885. משלושים ושמונה שנות חייו היו עשרים וחמש הראשונות ימי-הכנה. משהו ניתן ללימודים, משהו לחקירת דרווין ולכתיבת שירים חשאית, עד שקם וכתב יום אחד את סיפורו 'מוגנס', מה שעשהו בבת-אחת לאחד מבחירי המשוררים בדניה. – והוא אז בן עשרים וחמש שנים.

"ארך-רגליים, כפוף מעט מפני קומתו הגבוהה, ביישן, כחול-עיניים ובעל שיער צהבהב ארוך, הוא דומה בחיצוניותו, וגם בגורל חייו, לגנסין שלנו." (שם. עמ' י"ג, ט"ו).

ועל ספרו "נילס לינה"?

"כמה עגום הוא ספר גדוש-יופי זה! בקראנו אותו יש לנו הרגש, שאנו קוראים את קורות חייו של אדם קרוב לנו מאוד. פעמים נדמה, שאנו קוראים את וידויו של דור שלם, – של וידוי חיינו אנו. ספר-הגורל הוא. החיים נושאים על דבשותם את טנאי היגון המלאים מראשית הדרך ועד סופה – מקצה ישימון ועד קצהו.

"מכל הסקנדינבים, שקראתי עד אז, היה יעקבסן המבוגר ביותר. את זה ראיתי תיכף. להמסון יש חריפות ההשגה של ילד גאוני – ערמומיות ותום לו, ואותו שיכרון ברוך, שהשפע מביא תמיד עימו. יעקבסן הוא אחר. הוא חולם בעיניים פקוחות לרווחה, הוא זורע את געגועיו על כל תהום רבה.

"היה מי שאמר על 'נילס לינה', שזהו הרומן הטוב ביותר של המאה התשע-עשרה. אין ספק, שיש כאן הגזמה גדולה. אני הייתי גורס: 'נילס לינה' הוא אולי הספר המבוגר ביותר של התקופה החדשה." (שם, עמ' י"ב).

עד כאן דברי יעקב פיכמן. אינני מכיר את "מריה גרובי", הרומאן שנכתב בין "מוגנס" לבין "נילס לינה". ואין לי לפניי אלא מה שתורגם לעברית ביפו בשנות העשרים של המאה [ה-20]. נילס לינה, בסגנונו של פיכמן, הוא מי "שהיה יכול להיות משורר." והרומאן הוא כמין ביוגראפיה של מי שרצה להעפיל לתחומים שגבהו ממנו, ואשר חייו נכשלו, לא בגלל אמביציה עזה מדי או תאוות סוחפות, אלא כך סתם, מתוך צירוף של כישלונות אחדים, ומזל רע, שאין אתה יודע אם הוא עצמו גרם להם או שמא רק נסחף אחר המאורעות.

חייו עומדים בסימן נשים. אימו בעלת הנשמה הרומנטית, החולה, הנוטעת בו את הערגה למחוזות היופי, המקווה כי הנה יפצה אותה על חלומה שכבה לנוכח התקוות הנפרזות שתלתה בבעלה. אדילה, אחות אביו של נילס, באה לביתם שבכפר כדי להתרפא, מעוררת חמדת תשוקה ואהבה ראשונה בלב הילד-נער, לבסוף מתה, ועימה גז כאילו כל היופי של ימי ילדותו, ונותרת צלקת, זיכרון מכאיב ויפה להפליא, שמציב בפניו את דמות אידאל האישה אותו יחפש בכל שנות חייו הבאות.

הגברת בויאה, אישה עירונית, אלמנה, יפה ומצודדת, נקרית על דרכו של נילס, המשורר המתחיל, בקופנהאגן. היא משחקת את המורדת במוסכמות ובחברה, ומעוררת את אהבתו ודימיונו של נילס, אך סופה של אהבה זו, כסופן של יתר אהבותיו – אכזבה. מתחת מעטה הברק החיצוני מסתתרת נפש עקרה, חמדנית ויבשה, שמעשיה נערכים על פי חשבון.

פינימורה, בת-דודו של נילס, ואהבתו הגדולה, נישאת לידידו הטוב, אריק. לאחר שחיי נישואיהם עולים על שרטון בא נילס לעזור לידידו, הנגרף לשתייה לשוכרה. הוא מוצא הריסות של חיים, כהרס חיי הנישואים של הוריו, כאכזבתו מגברת בויאה, או כסירובה של אדילה לחיזוריו העקשניים שלו מורו, האדון ביגום.

האהבה, אצל יעקבסן, שתי פנים לה. קיים הצד הנעלה של המשיכה האירוטית, של החלומות, הרומנטיקה שבראיית האישה כלילת היופי, שהגבר כורע לרגליה. והפן השני הוא הפן הגס, הבהמי, של אהבת-בשרים. אילו היה יעקבסן חי בימינו היה נכנס אולי לפרטים רבים יותר בנוגע לצד השני, ההורס כמעט תמיד את אושרם של גיבוריו. סגנון התקופה בה כתב לא איפשר נאטוראליזם וחיטוט פסיכולוגי נוסח המאה-העשרים. וכך נשארו הצדדים האפלים בגדר צדדים אפלים, שאין אנו יודעים עליהם הרבה, ובכל זאת חשים אנו כי הם הורסים, כדימונים, כל חלקה טובה בשדה האהבה הטהורה.

נילס לינה איבד את אלוהיו בעודו ילד, לאחר מותה של אדילה. דומה כי את המעצורים ואת היחס הפוריטני לתאוות הבשרים לא איבד, והריהו שרוי כל ימיו בוויכוח עם עצמו ועם הדת. אם נוסיף לכך את נוהגה של תקופה זו בארצות-הצפון, שלא הכירה ב"אהבה חופשית", עת גברים צעירים היו ממלאים חשקם בסימטאות אפלות ומתבוננים מרחוק בנשים שאותן אהבו, אותן ראו כטהורות – יובן לנו אותו חשש של הזדהמות ומשבר שמביאה עימה כל אהבה טהורה העומדת להגשים את עצמה בנישואים ובקרבת בשרים.

יעקבסן לא מספר לנו על הדברים הללו, בפירוש, אלא רק ברמז שברמז, עד שאין אנו עומדים לעיתים על טיב היחסים. מפני מה נתאכזבה פינימורה מאריק? האם נזדעזעה רק מעצם ההתייחדות עימו, או שמא הביא עימו תאוות בשרים נלוזות במיוחד?

וכאשר נילס, במקום להושיע את ידידו, מצליח רק לברוא מחדש בפינימורה הכבוייה והמאוכזבת את דמות אהבתו הקודמת, ולבגוד עימה בידידו הטוב – אין אנו יודעים בדיוק את מהות הבגידה. האם רק קשר רוחני ונפשי קושר את השניים, או שהקירבה נעשית אינטימית ואירוטית כעשוי להתרחש בין גבר לאישה. הספק, ואותה צניעות של יעקבסן ורתיעתו מלהיכנס לפרטים על אודות פרטי חייהם האינטימיים ביותר של גיבוריו – מהלכים קסם על הסיפור ומעניקים לו את איכותו המיוחדת ואת מהימנותו בעינינו. פרקי האהבה בספריו של יעקבסן יפים להפליא, והם גם המעניקים את התנופה שבה ולשמה נכתבו.

במות אריק ההולל בתאונת מרכבתו מסתיים באופן אכזרי גם הקשר של נילס לפינימורה, המאשימה אותו-אותם במות בעלה. רק שלוש שנים של חיי אושר נועדו לנילס – הוא נושא לאישה את גירדה הצעירה, בן נולד להם, הוא מוותר על השירה ונעשה בעל אחוזה קטנה כאביו המנוח. אולם משך זמן קצר נפטרים במחלה אשתו ובנו, והוא נותר שוב לבדו, וללא אהבה.

מלחמת דנמרק ופרוסיה, המתרחשת בשנת 1864, מעניקה טעם אחרון ומר, לחייו. הוא מתנדב לצאת לצבא ואת קיצו מתאר יעקבסן כך:

"את השיעמום שבתורת הגייסות נשא על נקלה; הפסדה יצא בשכר ההרגשה, שאיננו עוד אדם מיותר; ומשבא לעבוד בצבא, היתה המלחמה התמידית בקור וברמשים ובכל מיני מגעים – כל מה שמצמצם את מחשבות האדם רק על הנחוץ ביותר באותה שעה – ממלאה את ליבו רגש קרוב לבדיחות-הדעת, ובריאותו, שנתרופפה מעט מדאגות השנה האחרונה, שבה עתה לקדמותה.

"יום אחד מעונן במרץ פגע כדור מוות בחזהו." ("נילס לינה", עמ' 178).

הוא מת ככופר, מבלי לקרוא לכוהן. כפירה זו, שלילה זו, היא המעשה החיובי האחד שמותיר אחריו נילס לינה, שבא כאילו רק כדי להוכיח את חוסר הטעם שבחייו.

תרגומו המופלא של פסח גינזבורג, מתרגמו הנאמן של המסון, עושה את הקריאה ב"נילס לינה" להתנסות נפשית באהבה. אפשר לקרוא את הספר כמה וכמה פעמים, וכל פעם ליהנות ממנו מחדש ולגלות בו פנים חדשות. הספר יצא לא מזמן, ביפו, לפני כחמישים שנה. ויש ספרייה אחת בתל-אביב בה מצוי עותק שלם שלו, כמעט חדש, שלא חסר בו שום עמוד. זה בהחלט מספיק למדינה בת כמעט שלושה מיליון יהודים. אגב, העותק היחיד והאחרון הזה נשלח לאותה ספרייה במתנה מאת אדם בשם אברהם שפייזהנדלר, מניו-יורק (כך כתוב על העמוד הפנימי של הכריכה), ובזכותו כנראה אנו קוראים את יעקבסן. אולי יכול היה משרד החינוך לתמוך בהוצאת כמה עשרות עותקים חדשים של הספר, הדבר היה עולה לו במחיר שמינית מערך ספרי הלימוד שאותם טרח להדפיס לתלמידי הגדה המערבית ומיהר לגנוז במחסניו. אולי היתה עושה זאת אחת המפלגות כתעמולת בחירות, כדי לקנות את לב האינטלקטואלים.

[באותו מדור, "קריאה אפשרית", פורסמה גם רשימתו של אהוד בן עזר – ינס פטר יעקבסן: "מוגנס", סיפורים, שירים ואגרות. תרגם בצירוף מבוא: יעקב פיכמן. הוצאת שטיבל, ארץ-ישראל, ת"א, תרפ"ט (1929). עיתון "למרחב", מוסף לספרות "משא", 30.5.1969].

* * *

שירי גוּרֶה לארנולד שנברג [1874-1951]

לתמליל מאת ינס פטר יקובסן [1847-1885]

בקונצרט התזמורת הפילהרמונית, אחד לפני האחרון בסדרת גאלה בהיכל התרבות המופלא שלנו בן ה-55 לפני הריסתו

מנצח: זובין מהטה. סופרן ג'ניפר וילסון. קונטראלט דניאלה דנשלאג. טנור דניאל קירך. טנור ניקלס ביירלינג. באס אלכסנדר צימבליוק. קריין איתי טיראן. התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהרכב ענק. המקהלה הפילהרמונית מפראג והמקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני. כ-105 דקות עם הפסקה באמצע.

"שירי גוּרֶה" מפרי עטו של יקובסן הם פואמה של תשוקה, אובדן, ייאוש ואיחוד מחודש עם הטבע, ששלובים בה שני מיתוסים שהיו מוכרים בוודאי לקהל הגרמני והדני. בעיקרה היא מספרת את סיפור אהבתו של המלך וַלְדֶמַר לפילגשו טוֹבֶה, שאותה הוא משכן בטירת גוֹרֶה החביבה עליו, לא רחוק מאלסינור. סיפור האהבה מתפתח במארג מרהיב של שירים לטנור ולסופרן, המהווה את החלק הראשון של שירי גורה. כאשר ולדמר נעדר, שולחת רעייתו המלכה, אכולת קנאה, את מאהבה להרוג את טוֹבה, ו"יונת היער" מביאה את הבשורה המרה על מותה של טובה. בחלק השני, ולדמר, מוכה היגון, ממיט על עצמו קללה נצחית משום שחירף את אלוהים על אכזריותו. החלק השלישי מכיל שני "מרדפים פרועים": מרדף רוחות הרפאים של ולדמר ונתיניו [וחייליו], העולות מהקברים מדי לילה, ומרדף "רוח הקיץ", המוחה את העבר ונושאת בכנפיה את הזריחה המסיימת. [כתבה דנה שלנגר. מתוך התוכנייה לקונצרט].

אהוד: יצירה מגלומאנית, מייגעת ומבוצעת להפליא.

* * *

תרומת טרומבוציטים לרינה ביברמן

טרומבוציטים (טסיות) הם גופיפי הדם האחראים על קרישת הדם. אימי, רינה ביברמן, סובלת מזה כחודשיים מכשל של מֵח העצם לייצר טסיות אלו. זהו מצב מסכן חיים, העלול לגרום לשטפי דם פנימיים באיברים חיוניים. אימי מטופלת, אך תוצאות הטיפול, אם יצליח, עתידות לשאת פרי רק בעוד כמה שבועות. בינתיים היא זקוקה לעירויי דם וטרומבוציטים על בסיס יומיומי.

למעוניינים לתרום: יש להגיע לבנק הדם ולתת תרומת דם רגילה. בנוסף תילקח מבחנה לבדיקות כדי לבדוק אם התורם מתאים לשמש כתורם טרומבוציטים לאימי. משך התהליך, כולל מילוי טפסים וקבלה – כ-30 דקות. (יש לשתות הרבה ולאכול לפני התרומה, ולנוח קצת אחרי התרומה).

תורם שיימצא מתאים יזומן שנית לבנק הדם כדי לתרום טרומבוציטים. התהליך נמשך שעה וחצי: הדם נלקח מזרוע אחת למכונה שמסננת את הטרומבוציטים ומחזירה לתורם את הדם דרך הזרוע השנייה במעגל סגור. ההליך אינו כואב ואינו מסוכן: לאדם בריא יש הרבה יותר טרומבוציטים מכפי מה שנחוץ לו.

מי מתאים לתרומה: אנשים בריאים בעלי סוג דם A בין גילי 18-45 (חריגות כלפי מעלה אפשריות אם מדובר באדם בריא. גיל 17- רק באישור הורים). אנשים מצוננים או שסובלים ממחושי ראש צריכים לחכות 4 ימים אחרי שיחלפו הצינון או הכאבים.

לא מתאימים: אנשים בעלי לחץ דם נמוך במיוחד או נטייה להתעלף בבדיקות דם או בעלי ורידים קטנים ובעייתיים לבדיקות דם. אנשים שלקחו כדורים נגד מלריה במהלך השנה האחרונה, אנשים שעברו סרטן או השתלות מסוג כלשהו. יש לדווח מראש על מחלות קשות בעבר כגון צהבת.

איפה ומתי: כל הגעה יש לתאם עם מילאת בטל. 0546-347437, Milibib@012.net.il

אנשים שגרים במרכז יכולים להגיע לבנק הדם בבי"ח איכילוב. הבנק פתוח כל יום במהלך הבוקר ולעיתים גם אחה"צ, אך יש לתאם את המועד עם מילאת, כי יש הגבלה על מיספר האנשים שהבנק יכול לקלוט בבת אחת. את התרומה הראשונית ניתן לתת גם בתחנות של מגן דוד אדום בתל השומר, בירושלים (המשביר). בכל מקרה, יש לציין במפורש שמדובר בתרומת טרומבוציטים עבור רינה ביברמן, המאושפזת במחלקת השתלות מֵח עצם באיכילוב, (פרטים נא לתאם עם מילאת).

המון המון תודה,

מילאת ביברמן

* * *

יוסף דוריאל

תשובה לאלוף בדימוס שלמה אראל

השתתפותו של שלמה אראל בכתבות של "חדשות בן עזר" ראויה להערכה. ואולי בדרך זו אקבל ממנו גם תשובה לה אני מחכה כבר כמה שנים טובות. ולהלן התזכורת:

עם תחילת ההתקפה האמריקאית על "ציר הרשע" נפגשנו, קבוצה מוותיקי מלחמת העצמאות, להחלפת דעות על אפשרויות התרומה מניסיוננו להצלחת המלחמה נגד האוייב בו לחמנו מאז 1947, כשמנהיגי העולם החופשי עדיין לא העלו על דעתם לאיזו מפלצת עלול אוייב זה להתפתח אם לא ימוגר עם תחילת צמיחתו. עכשיו, אמרנו, כשהמפלצת שלחה את זרועותיה הארסיות אל לב העולם החופשי, יתחילו להבין אותנו ואת דעותינו על הדרך להדביר אותה.

בצוות מצומצם, שכלל כמה מלומדי מלחמות וגם שני משפטנים שהיו חברי כנסת בעבר, ניסחנו מסמך בשפה האנגלית, כמניפסט ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל, שהופץ בין ראשי הידידים הנוצריים של ישראל בארה"ב. היה לי ניסיון טוב מאוד איתם, עוד מהתקופה בה נשלחתי להדוף את הצונאמי התעמולתי שנפתח נגדנו אחרי טבח סברה ושתילה, כשהממסד היהודי היה משותק ומבולבל. מי שרוצה, יכול לקרוא על פרשה זו בספרי "ללמוד מהחיים". הידידים הפיצו את המלצותינו בין מקבלי ההחלטות בבית הלבן ובפנטגון, שלוּ היו פועלים לפיהן – לא היו חיילי ארה"ב מתבוססים בביצה המזרח תיכונית ללא תקווה לנצח. התירוצים שנתנו לכך כסילי האסטרטגיה האמריקאית לא יאומנו וראויים לסיפור בפני עצמו.

את חתימות התמיכה במניפסט אספנו על ידי הפצת הטיוטה שלו בין חברים לנשק ממלחמת תש"ח, שהתבקשו לשלוח לנו את המספר הצבאי שלהם – כאישור להופעת שמם בסוף המסמך. קיבלנו וקלטנו גם מספר תיקונים לנוסח, כשהתורם הבולט לכך היה פרופסור אביעזרי פרנקל (חתן פרס ישראל, חבר ללימודים מהטכניון וחבר לנשק מגדוד 22 כרמלי). בעל הדרגה הגבוהה ביותר ששלח לי את מספרו הצבאי היה מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף דן טולקובסקי. אישים בכירים במערך ההסברה הישראלית לשעבר אמרו שהצלחנו לחבר את המסמך הממצה טוב יותר מכל פרסום קודם – את העמדות הצודקות של ישראל במאבק על הקמתה וקיומה.

בין מקבלי הנוסח המקורי היה גם אלוף (מיל') שלמה אראל, שבשיחה טלפונית איתי אמר שהמסמך נראה לו ארוך מדי ויש לו הצעות איך לשפר אותו, אלא שהוא יוצא לחו"ל ויוכל לעשות זאת רק אחרי שיחזור. מאז, לא שמעתי ממנו, אך התברר שהיה לו זמן להתקשר אל אלוף (מיל') דן טולקובסקי וכנראה גם לשכנע אותו שיוריד את חתימתו מהמסמך. כתוצאה מכך מחקנו את חתימתו של דן. את הערותיו של שלמה אראל לא קיבלתי עד היום.

עכשיו, לציטוט שהוא הביא' ברוח הנראית כלעגנית' מהמאמר שלי בעיתון, בו כתבתי: "הצונאמי האמיתי הצובר כוח נגדנו הוא הצפה ימית ואווירית של פרובוקאטורים מקצועיים בחיפוי של אידיוטים שימושיים בשם 'פעילי שלום'."

אראל מציע שנפתור בעייה זו על ידי צחוק (נשק סודי שמשום-מה לא חשבנו עליו). אלא שאותי לא הצחיק המחזה המבוים של "רצח הילד מוחמד א-דורה" וגל ההסתה העולמית שנבנה עליו, גם לא הקורבנות בנפש שהוא גרם להם (ראה דו"ח השופט אור), ודרשתי מראש הממשלה לפרסם מייד את התחקיר המקצועי שלי שהזים את העלילה.

במרץ 2003 נשכבה מול דחפור 9D של צה"ל אידיוטית שימושית בשם רייצ'ל קורי, של ארגון ISM האסלמו-נאצי באמריקה, והפכה לשאהידית שתורמת לליבוי השנאה לישראל מעל ומעבר לכל הגיון.

ואלו רק דוגמאות של החזית האמיתית בה בחר האויב במלחמה לדה-לגיטימציה של ישראל, שהגנרלים שלנו כלל לא מבינים את מהותה. עד היום הם גם לא מבינים שהמפלה המבישה במלחמת לבנון 2 הונחתה עלינו בגלל בורותם בהבנת מהלכי החיזבאללה בבימוי "מעשי זוועה" של צה"ל נגד חפים מפשע. ואגב, פרשת "רצח" רייצ'ל קורי נמשכת עד היום: אחת מאוניות המשט לעזה נקראה על שמה, ומשפחתה חוגגת בטלוויזיה, גם בימים אלה, בדרישה לשפוט את "רוצחיה".

 בעוונותיי הרבים, אחד הנושאים בהם התמחיתי בתחום התכנון האסטרטגי היה – בניית פרדיגמות להתנהלות צפויה של האויב במצבים שונים. כך הגעתי לתסריט התקפת הפתע הצפויה בימים הנוראים של 1973, אותו מסרתי בכתב לכל מי שחשבתי שיוכל לפעול לסיכולה, וזכיתי לתגובה של אחד האלופים המפורסמים: "ידידנו דוריאל השתגע לגמרי, הוא לא יודע שאם תפרוץ מלחמה – נהיה תוך 4 שעות בקהיר".

כך גם הכנתי ליצחק רבין, ז"ל, תחזית מנומקת על מה שצפוי לו מיאסר ערפאת, כשלמומחי המודיעין של הממסד לקח עוד 7 שנים (!) כדי להגיע לאותה מסקנה.

מי שקרא את מאמריי בעיתון זה ראה בדיוק איך הזהרתי ממפלה בלבנון ולאחר מכן בעזה (+ גולדסטון). אינני מבין עד היום איך זה שבתחום האמור נשארתי מומחה יחידי, וגם כשהצעתי להעביר סמינר בנושא זה לחניכי המכללה לביטחון לאומי – מישהו נבהל מהרעיון. מכאן, ששלמה אראל יכול להיות רגוע: הוא נמצא בחברה מכובדת של גנרלים עבריים דגולים.

* * *

יהודה דרורי

מי הם השקרנים המנסים להפחיד אותנו?

אנחנו מדינה שעדין שרויה במלחמה עם האיסלם בצורותיו השונות. אנחנו חייבים להגן על עצמנו מאויבים מבחוץ וגם מכאלה שמבית התומכים בו אידיאולוגית ואף יותר מכך.

לאחרונה הכנסת החלה לחוקק חוקים שבאים לפקח ולהצר צעדיהם של תומכי האוייב מבית. ולמי זה איכפת? כמובן לבוגדנים-מבית ולאלה שמסיתים אותם מחו"ל וגם משמנים בכסף את מערכות התעמולה שלהם.

כאשר ארצות הברית הבינה, אחרי הפיגוע במגדלי-התאומים בניו-יורק, כי היא נמצאת ממש במלחמה עם האיסלם, היא חוקקה את חוקי הגנת המולדת, חוקים שבחלקם דרקוניים וקשים ביותר, ואף שארה"ב נחשבת למבצר הדמוקרטיה, חוקים אלו אושרו ומבוצעים, ולא נמצא חולק.

לכל מדינה הזכות להגן על עצמה, ולא איכפת לנו מה יגידו הבריטים (שתמיד הצטיינו באנטישמיות ובביקורת כלפינו) וגם לא משנה מה יגידו "ארגוני זכויות האדם" בעולם, אלו שנוטים באופן ברור תמיד לצד המוסלמי (המשחד אותם בתרומות). גם לא אכפת לנו מה שתגיד התקשורת שלנו מוטת השמאל, או מה יגיד לנו השר מרידור היושב כשטינקר של השמאל בממשלה, ולא משנה מת תגיד הפרקליטות שלנו המאוישת על-ידי אנשי שמאל – כי אנחנו חייבים לדעת מי מממן את המערכה הפנימית נגדנו ואנחנו חייבים לעצור זאת בעזרת החוק וגם את אלה המסיתים לחרם נגדנו בארץ ובחו"ל.

להזכיר לכול! כל ממשלות ישראל אחראיות להתנחלויות. רובן נעשו בהחלטות הממשלה (וזו דמוקרטיה!) – ההתנחלויות לפיכך הינן חלק ממערכי המדינה ולשום קבוצה שולית אין הזכות לפעול כדי להרע להן.

להזכירכם, אפילו בעת שהללו תמכו בעיניים עצומות בצורר סטלין ובמעשיו הנאלחים, לא טענו ביישוב שיש להחרים את קיבוצי השומר הצעיר.

אז אל תנסו להפחיד אותנו כאילו אנו הפושעים, אתם הם אלה המספרים לנו שקרים על חוקים בינלאומיים שלא קיימים כלל, ותומכים באוייב הפנימי, אתם הם אלה שיוקעו אל עמוד הקלון. אבל אותנו לא תפחידו!

* * *

מתי דוד

תשובה לשגריר הבריטי

השגריר הבריטי, מתיו גולד, יצא בביקורת על "חוק החרם" שאושר בכנסת בהאשמה שהוא "פוגע בזכות לחופש הביטוי". אני רוצה להזכיר לשגריר ולקוראים מקרה חמור ביותר, כיצד הבריטים סתמו פיות ופגעו בחופש הביטוי והמידע.

לאחר פיגועי הטרור בלונדון על-ידי מוסלמים קיצוניים, שבהם נהרגו עשרות ונפצעו מאות בריטים חפים מפשע, הדבר גרם לזעזוע, בדעת הקהל הבריטית ששאל "מדוע הם עושים לנו זאת?"

האירוע גרם לכך שערוץ ה-BBC שלח כתבים ותחקירנים אל המסגדים המוסלמים בבריטניה, כדי להקליט, לצלם ולתחקר כל מה שנאמר בהם על-ידי האימאמים בתפילות יום השישי. החומר של התחקיר הדהים את מנהלי רשת BBC. היה בידיהם מסמך עובדתי מרשיעה נגד המוסלמים, לפיו במסגדים מתנהלת הסתה קיצונית נגד האנגלים ונגד בריטניה.

רשת BBC עמדה לשדר ארבע כתבות של התחקיר, למען זכות הציבור הבריטי לדעת מה קורה בקרב אזרחיה המוסלמים.

והתוצאה היתה שהכתבות לא שודרו! ניחשתם בוודאי מדוע!

שהאנגלים הצבועים וגם השגריר יפסיקו אפוא להטיף לנו מוסר על חופש הביטוי.

* * *

לדני היקר

ברכות ליום הולדתך ה-64 החל ב-18 ביולי

זוכרים אותך עוד כשישבת בַּלוּל בחצר

ואנחנו נשאנו אותך על כפיים

* * *

פנחס שדה

אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד:

אהבה ומוות

(חלקה הראשון של השיחה נערך בחודש יוני 1970)

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך מהגיליון הקודם

אהוד בן עזר: במה, לדעתך, מתבטא חטאה של הספרות כאן?

פנחס שדה: מאז למדתי לקרוא טימטמה הספרות העברית (להוציא שלושה-ארבעה שמות בודדים מאוד) – שני דורות צעירים, ונתנה להם מושג מזוייף של החיים. הספרות עסקה בעיקר בשאלות חברתיות במובן המצומצם והפרובינציאלי ביותר של המילה, וניכרו בה כל הגילויים המושחתים של שביעות-רצון עצמית ויחסים המתרקמים בין אנשי שלומנו בחברה קטנה וממוסדת. כשהשתלם, מבחינה חברתית לפחות, לכתוב על הפלמ"ח, כתבו על הפלמ"ח. אחר-כך על המדינה, או על מלחמת העצמאות, או על קיבוץ, או על מלחמת ששת הימים, וכן הלאה.

כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית; ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי, והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה. בעיניי משתייכת לתחום זה גם כל כתיבה אופנתית אחרת הבאה לספק את צורכי הציבור. למשל, אחרי שאותו ציבור נעשה קצת יותר אנין-טעם הוא גם מרגיש צורך להחליף את הכתבנות הפלמ"חאית במשהו ההולם יותר את אורח-החיים החדש, כלומר – בכתיבה יותר אינטלקטואלית, המאפשרת לחטט קצת ב"סימבולים" וב"מוטיבים" ובשאר החידודים שבתוכה, תוך כדי ישיבה נוחה בנעלי-בית, וכמובן שיש ספקים גם לזה. הכתיבה הזאת הולמת את נעלי-הבית, בדיוק כמו שהכתיבה מלפני עשר ועשרים שנה הלמה את הסנדלים. ולכתוב כל זאת בשפתם של נביאי התנ"ך! הרי כל זה רחוק מהחיים, מאהבה, מסבל, מרחמים, משאיפות רוחניות אמיתיות, ממצבו המהותי של האדם; כל זה אינו דורש כלום, אינו מעורר למאומה, חוץ מאשר לחידוד-מוחין קל אצל כמה מבקרים וקוראים. ובדומה לזה רוּבה – אף כי לא כולה – של השירה, שאיננה עכשיו אלא פיליטונים מחוכמים בחרוזים, ולמעשה אף לא טורחים המחברים לחרוז, כי זה עכשיו לא באופנה.

וכך אנשים חיו ומתו במיטתם, או במלחמות, בלי שום הבנה, ולא רק שהם לא ידעו את התשובות, הם אפילו לא ידעו על קיומן של השאלות! ספרות כזו היא ספרות בוגדת. ולבגוד באדם זה הרבה יותר נורא מאשר לבגוד במדינה: כי האדם הוא נציגו של אלוהים עלי-אדמות, ומדינה היא מושג מופשט. הספרות אשר טחה בוץ על עיני אנשים, כדי להסתיר מהם את אלוהים, היא ספרות אנטי-דתית במהותה. אך את אלוהים אי-אפשר להסתיר, כי הוא מתגלה לא במילים אלא בהווייתו ובעשייתו, בכך שהאדם חי ומת. ולא יצא שום ריווח לסופרים מחרפי שם-שמיים אלה, לנביאי השקר, מכיוון שאין שום ריווח בחטא. חטא במהותו זהה עם הפסד, לא עם ריווח. חטא הוא האינות.

מאחר שהרוח לא דיברה אל האדם, וגם אלה שהשתמשו באיצטלת הרוח לא דיברו אליו – לכן מדברים החיים עצמם אל האדם, ללא תיווך. והם מדברים עכשיו באמצעות המלחמה. המלחמה היא הספר שהאדם, הנוער, קורא אותו. ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות, אהבה, מוות, מוות.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-14 ביוני 1970 נתפרסמה ידיעה מאת סופרו הצבאי של העיתון, בעקבות פשיטת צה"ל על מוצבי הצבא המצרי בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ, פשיטה בה נהרגו ארבעה מחיילינו.

 "כאשר חזרו חיילי צה"ל מפשיטתם על בונקרים של הצבא המצרי בתעלה, אור ליום שישי, היתה שאלתם הראשונה ברידתם אל החוף: 'כמה-כמה?'

 "הפושטים, שהחמיצו את שידור המשחק בין נבחרות הכדורגל של איטליה וישראל במכסיקו [במסגרת המשחקים על הגביע העולמי בכדורגל], ביקשו לשמוע פרטים רבים ככל האפשר על ההופעה הישראלית.

 "בשעות הבוקר, כאשר נערך התחקיר על הפעולה, ביקשו החיילים לשמוע את התוצאות ברדיו. הובא למקום טרנזיסטור שלא נשמע בעוצמה מספיקה. הובא למקום רמקול שהוצב לפני מכשיר הרדיו הקטן, כדי שיוכלו כל החיילים לשמוע את התוצאות ממכסיקו. התחקיר הופסק לדקות מיספר, עד ששמעו החיילים הפושטים את התוצאות, ואחר-כך נמשך כרגיל."

לדעתי מאשרים דברי החיילים את מה שאמר הרמטכ"ל. הצעירים האלה נאחזים בחיים הרגילים כמפלט מן האימה אשר במלחמה. הם נלחמים למען יימשכו החיים כרגיל, וההתעניינות בכדורגל היא בעיניהם ההיאחזות, או החזרה, לעולם שקט ונורמאלי.

פנחס שדה: בעיניי לא דומה אמירתו של הרמטכ"ל לאמירתם של האנשים האלה, אך אני עדיין לא מוכן לפרש בדיוק את משמעות דבריהם, אף כי אני רואה בהם אותות למשהו שיבוא.

אמרתי שהמלחמה היא הספר שהאדם הישראלי הצעיר קורא אותו, ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות ואהבה (היעדר-האהבה והריחוק ממנה הם, לפעמים, התגלות האהבה). אבל מכיוון שהמציאות היא מצב של זרימה והשתנות מתמדת, צמיחה מתמדת של חיים מתוך המוות, השאלה היא מה יבוא בעתיד? וזוהי חידה. ידוע שהמשיח מוכרח לשבת בין העניים ברומא, עטוף סמרטוטים ומסריח ממוגלה. הקדוש יכול לצמוח רק מתוך תחתיות החושך. בעניין זה כתב נתן העזתי ב"דרוש התנינים" שלו, והבאתי את דבריו בספרי "החיים כמשל", בסוף הפרק על היהדות:

 "דע כי נשמת מלך המשיח היא בגולם התחתון, כי כמו שנתהווה נחש הקדמוני בטהירו בבחינת גולם, כך נוצרה ונתהווית נשמת מלך המשיח ברצון אין-סוף והיא קדמה לבריאת העולם והיא עומדת בתוך התהום הגדול..." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181).

ייתכן שדווקא מתוך מציאות מעיקה ושחורה מאוד – אולי דווקא בתוך התהום של השלילה הזאת, התחסלותה של הדת המסורתית, פשיטת-הרגל של התרבות והליטראטורה – אולי דווקא כאן צפון, כמו זרע קטן מאוד, העץ והפרי של העתיד. דבר כזה לא בא בדרכי נועם. ולא רוכב בשום פנים על סוס-העץ של דברי האינטלקטואלים והז'ורנאליסטים, אלא הוא מוכרח לצמוח מתוך חבלי לידה נוראים, אולי מתוך קאטאסטרופה חמורה. משום שהזרע האלוהי הוא אמנם זרע של חסד, אך פריצתו מתוך האדמה קשורה במאבק איום, הניראה כחסר-תקווה. התקווה אפשרית, אך אין לי כרגע הארה לדעת כך או כך, היו בעבר כמה רגעים בודדים שבהם אמנם ניראה לי הדבר כך. מיקרה מסויים במציאות, (ולדעתי חייב כל אדם להתייחס ולדון רק על סמך הדברים שנודעים לו, ולא על סמך חוכמת אנשים מלומדה) – וברגעים אלה אמנם היה ניראה לי שהאפשרות של החיוב קיימת. אך קיימת גם האפשרות השנייה, הנוראה, והשאלה איזו אפשרות תנצח. הכוחות הגנוזים בגזע היהודי ודאי שאינם מבוטאים כיום על-ידי שום דבר ספרותי ואמנותי שמעל לפני השטח, אלא אולי רק על-ידי עובדות החיים עצמן, כולל המלחמה.

אהוד בן עזר: מה אתה קורא בספר אשר שמו המלחמה?

פנחס שדה: אני רוצה לקרוא בפניך קטע מן התנ"ך: "וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יוכל לו וייגע בכף ירכו ותיקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני. ויאמר מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי. ויזרח לו השמש." (בראשית ל"ב, 31-25).

ועתה אגיד לך מה אני קורא בדברים האלה: "וייוותר יעקב לבדו" – ההישארות לבדו היא עניין מהותי מאוד, הכרחי. "וייאבק עד עלות השחר" – המאבק היה אפל, ממושך, אכזרי. "ותֵקע כף רגל יעקב בהיאבקו" – המאבק היה כרוך בסבל ובייסורים גדולים. "ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני" – יעקב איננו רוצה לחדול ממאבקו רק כדי לזכות בשלום לשם שלום. הוא רוצה את הברכה העשוייה לצמוח מתוך המאבק, ברכה שהיא פרי הסבל והמלחמה. ועכשיו המלאך אומר לו "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים" – צריך להבין שהמאבק עם האנשים איננו דבר לעצמו, אלא הוא בעל שתי פנים, המאבק הוא תמיד גם עם האלוהים. המאבק החיצוני הוא עם אנשים, ובתוך המלחמה החיצונית מתרחש המאבק עם מלאך האלוהים. "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך" – כאן טועה יעקב בגלל קוצר הבנתו האנושית. הוא רוצה לדעת את השם, הוא רוצה את הכינוי החיצוני, השכלי. אבל המלאך מסרב לענות לו מפני שהמשמעות הפנימית איננה ואיננה צריכה להיות בתחום המושגים השכליים, התרבות, וחוכמת אנשים מלומדה. "ויברך אותו שם" – המלאך אמנם את השם אינו רוצה לומר לו אך את הברכה הוא מעניק לו כתוצאה מליל המאבק והאימים. ואז כתוב "ויקרא יעקב שם המקום פניאל" – רק לאחר שיעקב עבר את המאבק, הוא יכול היה לקרוא לאדמה בשם, הוא התייחס אל האדמה לא כאל משהו סתמי אלא כאל מקום המגלם את הנוכחות האלוהית, כפי שגם הוא עצמו נקרא אז בשם חדש.

ואחר-כך כתוב "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי" – וכאן ניראה לי שההסבר צריך להיות הפוך מן ההבנה השכלית המקובלת: לא שנפשו ניצלה למרות שהוא ראה אלוהים פנים-אל-פנים, אלא אך ורק לאחר שהוא ראה את אלוהים היתה לנפשו הצלה אמיתית. ואז כתוב "ויזרח לו השמש". אין הצלה אמיתית אחרת.

אהוד בן עזר: אתה מנסה להעניק משמעות אפוקאליפטית לעניינים מאוד-מאוד חילוניים ועצובים של מלחמה, מוות, וחיי יום-יום הנמשכים איכשהו תמיד.

פנחס שדה: לפני זמן קצר ישבתי בגינואה, בחדר-אוכל במלון קטן ועני. ישבו שם כחצי תריסר בחורים ובחורות, ושוחחו, ובאותו רגע הראו בטלוויזייה סרט על גיטו וארשה. הנוכחים כלל לא הסתכלו, כי זה לא שיעשע אותם. והנה ניראה יהודי זקן מתהלך עם טלאי צהוב, וחייל גרמני ניגש אליו ויורה בו באקדח בראשו. ופתאום אמרתי בליבי: "לא, זה לא צריך לקרות שנית, אף פעם לא. אפילו אם יהיה צורך להחריב את כל המזרח התיכון, ואפילו לחולל מלחמה גרעינית. אדרבא."

 (אתה יודע שאני מעולם לא כתבתי אף ספר, אף שיר, אף מילה, של פאטריוטיזם לאומי או יהודי. חייתי וכתבתי תמיד בהתנגדות גמורה לחברה שבה אני מתגורר).

ידידה שלי, אישה צעירה שאני מעריך את האינטואיציה הנשיית העמוקה שלה, אמרה לי פעם כי ההתרגשות שאחזה בכל העולם הנוצרי ערב מלחמת ששת הימים היתה באמת מסווה לרגש הרבה יותר עמוק ובלתי-מודע של ציפייה נלהבת, שהנה, סוף-סוף ובאופן סופי, הולכים לחסל את היהודים.

לפני שבועיים הייתי בבארצלונה ונוכחתי בטכס של "קורפוס קריסטי", וראיתי עד כמה זוהי חווייה חיה לאנשים שהצטלבו וזימרו ברחובות. ואז הבנתי עד כמה פוגעת בהם עצם העובדה שקיימים בעולם אנשים יהודים, ועוד מאורגנים כעם, שאפשר לומר עליהם, שהם יכולים לומר על עצמם, כי הם השכנים של ישו – בעוד שישו הוא התקווה האחרונה של האנשים הנוצרים הללו, גאולתם בעולם הבא מתוך מצוקת העולם הזה. ובשביל היהודים הוא השכן שלהם לשעבר מנצרת. זה הרבה יותר חמור מעצם הצליבה, כי הצליבה הרי היתה כלולה בדרך-חייו ובהתגלותו של ישו, "הכוס שהיה עליו לשתות." לעומת זה, הקיום של היהודים כיהודים הוא עובדה חמורה באופן תהומי בשביל העולם הנוצרי, בשביל האדם הנוצרי. ומבחינה מהותית כל נוצרי הוא נוצרי, גם אם הוא מארכסיסט וכדומה, כשם שכל יהודי הוא יהודי. כי כאן מדובר על גזע ורוח, על אינסטינקטים, ועל הרגע האחרון שלפני המוות (והלא כל רגע הוא, במהותו, רגע אחרון לפני המוות).

אהוד בן עזר: מה המסקנה שלך?

פנחס שדה: לאור זה אולי אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים והערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפאנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקאטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת-הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמארכסיזם (שלאמיתו-של-דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי-פראבוסלאבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפאנטאסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

לי היתה תמיד תחושה של החשיבות המוקדית, הקיצונית, של ישו, שהוא נקודת-המוקד אבסולוטית, נקודת מפתח, בהיסטוריה היהודית. הניסיון היהודי ההיסטורי, הן החד-פעמי והן הממושך, להתעלם מישו ולהוציאו אל מחוץ לתולדות העם – לא הצליח ולא היה ממשי. ההתייחסות לישו נשאה אצלי תמיד אופי של חווייה אישית חיה ואינטנסיבית בכתיבתי, וכמובן, בחיי, בשעות קשות ומופלאות. אבל, עכשיו, כשאני דן בשאלה שהעלית בפניי מבחינת ההיסטוריה – גם כאן אני רואה כיצד מגיחה, ודווקא מזוויות שאותי עצמי מפתיעות – דמותו של ישו, שהיא במובן מסויים, מנקודת ראות אולי יהודית – סימן-השאלה הגדול ביותר, אבל אולי גם, מי יודע, אולי גם סימן-הקריאה הגדול ביותר.

אהוד בן עזר: אני נזכר כי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (שערך עימך יוסף מונדי) אמרת: "ישו הוא בעיניי בן-אדם, בחור ישראלי, שחי בנצרת או בבית-לחם, סבל, אהב, אמר את מה שאמר, לפעמים גם התלוצץ." אולי תסביר את יחסך לישו?

פנחס שדה: אני מתפלא שלא עמדו על חוש ההומור הפראי שלו, לפעמים: למשל, כשבאה אליו פעם אישה יפה (אולי היתה זאת מרים המגדלית), יצקה שמן-בושם יקר על רגליו וניגבה בשערותיה. יהודה איש-קריות, שהיה הגזבר של החבורה, התרגז ואמר שמוטב היה למכור את השמן ולחלק את הכסף לאביונים. על כך ענה לו ישו: חביבי, העניים לא יברחו, הם יהיו תמיד, אבל אני – היום כאן ומחר מי יודע איפה. הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו, אבל זה היה המובן. יש מקומות אחרים עם הומור תהומי ומסובך, אך לא איכנס כאן לזה. ולבסוף הוא נצלב ומת.

מצד שני, ישו הנהו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות. כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי. ברגעים מסויימים בחיים אני מזדהה איתו, במידה שאני מזדהה עם עצמי. במידה שאני שוכח את עצמי, אני שוכח אותו. ואני שוכח את עצמי כאשר המהומה של העולם החיצוני, המזוייף והחולף, מבלבלת אותי, מפחידה אותי ומתנכלת לי. אני מנסה לענות לישו על מה שהוא דיבר אליי. לא רק לו, אלא גם לכל אותם שחיו בדורות קודמים, שדיברו אליי. הם השומעים האמיתיים שלי, השופטים שלי, ואפילו המבקרים שלי. בכל אדם חוזר המיתוס של ישו. הרי כל אדם עובר דרך העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם.

אהוד בן עזר: מדוע אמרת קודם: "ואפילו לחולל מלחמה גרעינית"? אתה כאילו אוהב את הקאטאסטרופה.

פנחס שדה: לפני חודשים אחדים ביקר אצלי בחור אנגלי שלא היכרתיו קודם לכן, ושחזר ממסע בהודו. בעבר הוא היה משורר, וויתר על כך. לדעתו כבר מתו לחלוטין ישו, בטהובן, הנצרות, כל התרבות והדתות הקודמות. לדעתו אנו מצויים עתה בעידן חדש. הוא אינו מאמין ביצירת יחיד, במילה הכתובה, אלא רק בפגישות חיות עם אנשים, ואפילו באמצעות כלי-התקשורת ההמוניים. אותו בחור אנגלי הצטרף לכת דתית חדשה, אשר לה כוהן עליון בניו-יורק, בו הם רואים את התגשמות האל עלי-אדמות. הוא בא לישראל, לדבריו, כדי להבין את המשמעות האמיתית של מה שמתרחש פה. לדעתו שתי נקודות-המוקד של העולם בעתיד תהיינה סין וישראל, ומשום-מה הגיע למסקנה תחושתית כי אם ברצונו להבין באמת את המתרחש פה עליו לבוא אליי. זה אולי מוזר במקצת, שהרי אני לא מייצג כלום במדינה, אין לי שום עמדה. אך כזאת היתה תחושתו, והוא בא, וישבנו כל הלילה.

בין השאר הוא אמר שאינו מאמין כי תפרוץ מלחמה עולמית וכי פצצת-המימן תתפוצץ אי-פעם. לדבריו, על האנושות פשוט לדחות את הפצצה מתודעתה ולא להאמין באפשרותה, ואז הפצצה תהיה כאילו איננה.

אמרתי לו כי לדעתי כל מה שעשו אנשים אי-פעם, סופם שהשתמשו בו, ואם יש פצצות-מימן, הדעת נותנת שלבסוף הן תתפוצצנה.

לשמע דבריי התעצב מאוד. ואז אמרתי שהרי שנינו אנשים רליגיוזיים, ואם-כן הרי חשובה בעינינו רק נקודת-ראותו של אלוהים, ואם -כן מה הוא חושש – שאם תאבד האנושות יהיה אלוהים "out of business"? – "הלא אתה אדם דתי, ובכן לגבי אדם דתי חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך ולהתקיים גם בלי בני-אדם."

למשמע דברים אלה, ואולי דווקא בגלל נימת-ההתבדחות (השעה היתה אז ארבע לפנות-בוקר, ובשעה זו יש לי מצב-רוח פראי ומיטאפיזי במקצת) – ממש החווירו פניו, והוא הביט בי בחרדה אמיתית. הרגשתי שהוא ראה בדבריי מבע אינסטינקטיבי למה שהיהודים בישראל יעשו אם יגיעו מים עד נפש, כלומר אם תהא נשקפת להם כלייה, וכי יראו כמוצדק לסחוב איתם את כל העולם כולו להשמדה כללית. אם אושוויץ – אז לכולם יחד. חוש הצדק דורש זאת, והצדק הוא חשוב מאוד.

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

9. המשך היומן, חצר מלכותה תימכר.

שלהי החורף, 1910. בני-כיתתה של אסתר עומדים לצאת לטיול. "מדוע לא נותנים לי לנסוע לטייל עם ילדי הבית-ספר?" רושמת אסתר בפנקסה, "מדוע, הרעה אני מיתר הילדות? – את אינך ילדה מבית-ספר. את אינך תלמידה." היא מצטטת את תשובת אביה "היקר", ומתווכחת איתו בפנקסה: "מדוע אינני תלמידה כמוהן? הלא קטנה אני כמוהן, הלא ילדה אני כמוהן והן תלמידות והן לומדות, הן, הן והן ואני? – – – "

ושוב היא נשארת לבדה "בבית הארור". חברותיה תיסענה כולן לטייל מחר: זו ליפו, אחרת להרי אפריים, "רק אני, אני לבדי אשב בבית, מדוע? אלי מדוע? – – – "

לאחר הפסקה של ימים אחדים בכתיבה: "אני לא יכולה לכתוב, אינני יודעת מדוע חדלתי לרשום, רק זה? אם יש לי מה לכתוב אז אני יכולה למלאות עשרה דפים בבת אחת, ולפעמים עוברים עליי שבועות שלמים ואני לא כותבת מלה. אתמול עשיתי עבורו מודה אני, הוא יפה, אני אשלח אותו למשה, ולמרים."

ופתאום, לאחר ימי הגשם שבהם היתה כלואה בבית, מתפרץ לפנקסה האביב, מצב-רוחה משתנה: "האח! ארצי את יפה! יפה מאוד! ואני שלך, שלך לנצח! ארצי, ארצי! – – אני אוהבת אותך! אלי, אלי איזה טבע, זה נחמד, נהדר, קדוש!" – ובפנקסה מבשילה התחלת סיפור, אולי נסיון ביטוי ספרותי ראשון שלה, לבד מחיבורים שכתבה בבית-הספר:

השושנה החיוורת

שושנה היתה לי שושנה גדולה ולבנה כשלג... ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים ומתענגת על ריחה המשכר, פתחה השושנה את שפתיה ותאמר:

 "שמעי נערה, השמת פעם את ליבך לדעת מדוע כה חיוורה אנוכי, המעולם לא עלתה על דעתך לשאול אותי מדוע אני חיוורת בעת שאחיותיי הן כולן אדומות ומלאות?"

לאחר דפים אחדים בא נוסח חדש, שונה, בשם "חלום":

שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –

*

כשלושים-וחמש שנים לאחר מכן, כאשר היא מתעוררת משנות שתיקתה, שחלקן מקביל לשנים הקודרות של מלחמת העולם השנייה, חוזרת אסתר אל השושנים של ילדותה, בסיפור "שושנים", שנדפס ב-13 באפריל 1946, בעיתון "הארץ".

שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.

אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות-בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.

גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי-ברזל קיפודיים.

עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית-הספר; אך בראשית – היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים-שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק-סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים...

הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב-הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף, ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –

הילדות מתגנבות לקטוף את השושנים, והסיפור מסתיים בגוון אדום כאשר לפתע: "השומר!" פורצת צעקה מפי חברתה, "מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר-מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה."

*

שבט תר"ע. סוף ינואר 1910. "משה היה פה היום, ומרים תבוא מחר." ביקורו של משה כרמי קשור כניראה ביום השנה הראשון למות אימו. "אילו אילו יכולתי לאחד אותם! – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – היו חברים!" רושמת אסתר בפנקסה, וההמשך בצרפתית:

זה אבסורדי! ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל-כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – – – אני מרגישה שדבר-מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – אסון – – –

תחושת האסון קשורה אולי בעננים הקודרים המצטברים מעל הבית: החובות, הדיבורים על מכירתו, ואולי סימנים ראשונים להתערערות מצב-בריאותו של האב. ובינתיים נמשכת חליפת המכתבים והגלויות עם אברהם גרין הלומד בביירות:

מכתבך קיבלתי ומאוד התענגתי בקוראי אותו. באמת אנוכי לא חיכיתי לתיאור כל כך מדוייק ומעניין ומפורט. – מקווה אנוכי שתכתבי לעיתים קרובות ובאריכות. מחכה אנוכי את המכתב בו תכתבי לי על אודות "ירדניה" שאת שמה הזכרת במכתבך העבר. – גם את "חפצך" אני מקווה לקבל בקרוב. כיוון שהבטחת אין שום ספק אצלי שתמלאי את הבטחתך ובמוקדם האפשרי.

כך נפתחת גלוייה, אחת מרבות, שהוא שולח לה בדואר האוסטרי מביירות ליפו, מיום כ"א שבט תר"ע, 2.2.1910. ואברהם ממשיך:

ראינו את הכוכב בעל הזנב, [לימים שילב נחום גוטמן בציוריו את כוכב השביט, כרובץ בשמיים מעל ים יפו] אבל אני חושב שבעוד יום או יומיים הוא ייעלם יען כי הוא הולך ומתרחק מן הארץ. – בעוד עשרה ימים מתחילים אצלנו הבחינות של חצי השנה וכעת עסוק אני מאוד בהכנות. פה הכל הולך כמנהגו – לומדים, קוראים, וכו'. לימודייך רבים באמת ובקרוב תהיי 'גאונת הדור'. את הכל אני מבין אבל גרמנית זו למה לך בזמן שיודעת את העברית והצרפתית. האם לא יותר טוב היה לך להשתלם בשתי השפות הללו מלבזבז את כוחותייך. שלום שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים גרין.

*

פורים 1910. האווירה במושבה כבדה ועצובה. הרופא עזב. חילוקי הדיעות נישארו בעינם. אגודת "התחיה" התפרקה. האם גם השנה מארגן חשסמן את להקת הנערים להצגת המעשה באסתר ובמרדכי? – לאסתר אין מצב-רוח "לסדר חגיגה לפורים", כפי שהציעו לה עוד בחנוכה. אולי בגלל בדידותה, והאיסורים המוטלים עליה, היא מעבירה קו תחת הכותרת: "מוצאי פורים (יום שישי בלילה)" ועושה כן במעין התרסה, להדגיש ולתעד את העובדה שהיא כותבת בשבת. ואכן י"ד באדר תר"ע הוא יום שישי, ה25.2.1910-.

לדברי אימי, דורה, מעוררת עליה אסתר כעס רב במשפחתה בנעוריה בכך שהיא תולה את הכבסים בחצר בשבת, להרגיז; חולבת את הפרה ומוסרת את החלב לפועלים הצעירים, חבריה, מאנשי העלייה השנייה. חילול שבת מופגן הוא חלק מהמרד שלה בהורים.

בראיון שקיימתי בשלהי 1991 עם מירונה גרינברג-מרץ, בתו של אברהם-חיים גרין, סיפרה כי שמעה מאימה שאסתר נלחמה לצד הפועלים העבריים בפתח-תקוה נגד האיכרים, שלא רצו לתת להם לעבוד אצלם והעדיפו את העבודה הערבית. היה שירות דילג'אנסים מפתח-תקוה ליפו, ובאחד השלבים אסתר גירשה או פיטרה את העגלון הערבי ועמדה על כך שאם בעלי הדיליג'אנס אינם רוצים לקחת עגלון יהודי, אזיי היא תסיע כל יום את הדיליג'אנס ליפו וחזרה. היא כניראה עשתה זאת ימים אחדים ו"הדבר הספיק כדי שהראבים יקבלו שבץ מאוד רציני," בלשונה של מירונה, "אסתר מאוד שברה את לב הוריה."

סיפור זה לא שמעתי מימיי, וגם איני מוצא לו אישור ממקורות אחרים במשפחה או בזכרונות אסתר. גם לא ניראה לי שבנעוריה היתה אקטיבית עד כדי כך. מתוך היכרותי איתה אני מניח שאילו היה הסיפור נכון, היתה חוזרת ומספרת אותו פעמים רבות. הרמז היחיד שאני מגלה הוא שבתקופה זו, שבה שולטים שני ועדים במושבה, מתחרה ועד "הצעירים" במחיר הנסיעה בעגלות ליפו עם המחירים המקובלים על-ידי הוועד הישן.

*

כותבת אסתר ביומנה:

ומדוע אין אנו יכולים להבין אחד את השני? – – – טובה אומרת שאני לא מכירה אותה, אני אומרת שטובה לא מכירה אותי. וכך כל אחד חושב את השני לריק, לאיזה גוף שאין לו שום רגש, לבהמה שנבראה רק לאכול ולשתות ודי – – – ומדוע איננו מכירים אחד את השני? – – – מדוע צריך בשביל להכיר אחד את השני, בשביל להיות מפותחים בגוף וברוח, בשביל זה צריך להיכנס באיזו אגודה –

ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –

ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעשעים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!

*

בין פורים לפסח תר"ע, 1910, מתקבל כניראה אצל אסתר מכתבה השני של מרים. קרוב לוודאי שהשתיים החליפו ביניהן באותם הימים מכתבים רבים, אך רק שני אלה נשתמרו בעזבונה של אסתר, ואילו בעזבונה של מרים ברנשטיין-כהן, כפי שנאמר לי על-ידי בתה אביבה, לא נשתמרו מכתבים מאותה תקופה. ממכתב זה נישארו רק שני עמודיו האחרונים. מרים מספרת שהיא קוראת ספר צרפתי ­–

"L'institutrice de Province"

 – המתאר מאבק של מורה בכפר ליד פריז, אשר לאחר מאבק מתיש מצליחה סוף-סוף בעבודתה, אך נחלית ומתה:

היא ניצחה את האנשים, אך הטבע ניצח אותה, החיים ניצחו. וכן גורלה. האם כל גורל המורות בעם, בהמון החשך הוא כזה? אני באמת יודעת כי לא בשושנים נטועה דרכי זו, אך האם כן סוף האיליוזיה? אני יודעת כי צריכה אהיה לסבול, יותר מאשר רופא, כי עלי לרפאות נפשות ולא גופות, יותר מיתר בעלי מלאכה כי עלי לעבוד במוח, בנפש. אך ככה? – – ! בכל זאת! כל אחד נוצר לסבול, כל אחת, פחות או יותר! קדימה, אסתר! דחפי הצידה את המפריעים לדרכך, קדימה! אני לא סובלת עתה – אך לפניי מלחמה. את נצחי כעת ותהיי לי אז לעוזר!

אסתר, קודם כל לאחי יש צרות החיים, הוא מנוסה די. הוא לא משקר לי אף פעם. ואם אני שואלת אותו: אבשלום! מה זה? איך שיותר רחוק בחיים, כן יותר רע? הוא לא ישקר, הוא עונה לי: כן. וגם אני, אסתר, לא יכולה לסגור את עונייך, המלחמה אף פעם לא תיגמר, החיים הם יותר רעים מאשר אנו חושבים. אם כן: אל נתאר לנו עתה את החיים בצבעים שחורים (ולא בצורות פנטסיות) בשביל שלא ידמו לנו אחרי-כן כל-כך נוראים, הם ידמו לנו יותר מזהירים. ובל לא נסתיר איש מאחיו את האמת – החיים המרים, אך נעזור במלחמה אחד לשני. את רוצה מילת ניחומים בעת צרותייך – איך אוכל לנחמך? בהגידי כי "הלאה יהיה יותר טוב"? הלא גם אני גם את יודעות היטב כי יהיה יותר רע! אפשר בסוף, בסוף ננצח את האנשים. את תסבלי מהחיים, אסתר,

את תהיה כמו, שרה, יען-כי תראי שאפשר יתר האנשים יותר מפותחים "בלימוד הלימודים" ואת – יותר "בלימוד החיים". אך בעד זה תדעי כי סופם להתייאש מהחיים, בזמן שאת כבר תדעי אותם, תדעי שאין לך לחכות מהם דבר, כלום בעדך, אך אחרייך, אפשר תעזבי איזה סימן איזה קו לטובת האנושיות כולה, אפשר שבבא אחרייך יהיה יותר טוב. אך הם גם כן לא יהיו שבעים רצון וכן הלאה וכ"ה. ואני אסבול מהחיים והאנשים יחדיו. אני אעשהme desenchanter [אני אתאכזב] טרם שאלך לעבוד את עבודתי, אני לא אחכה בשבילי כלום ורק אתנחם בזה שאחרי מותי (לא קודם!) יישאר איזה סימן מעבודתי בעד הכלל בתור ילדים שחינכתי.

ואם תנצחי ותרצי להביע לאחר את שמחתך, הלא אני תמיד מוכנה לשמוע כמו גם לעזור לך. אני יותר מאחותך, אני הנלחמת (לא! זאת שתילחם, יען-כי תורי לסבול עוד לא בא!) איתך לטובת חיי האחרים, לא בשבילינו. בעולם אין תודה, אין recompense [גמול]. זכרי! רק אחר-כך –

אסתר! גם אני מזמן לא דיברתי. כעת אני מרגישה מה היה חסר לי כל הזמן. לדבר מזה הכל, הכל. אינני יודעת מתי נתראה. זמן נסיעתי עוד לא מוחלט לגמרי. אם לא אסע בהתחלת הפסח, אפשר בחול-המועד אבוא.

מה שלום שמח'לה? מבלי לראותה אני אוהבת אותה מאוד. ואיני יודעת בעצמי למה. אפשר אני רואה בה את אחת מתלמידותי העתידות. אהבי אותה מאוד, אסתר! נידמה לי כי בה יש לך הרבה נחמה בצרותייך, ואפשר אני שוגה.

מרים חשה קירבת-נפש לאבשלום גיסין בן-גילה, שלומד עימה בגימנסיה. "אחי" היא קוראת לו. בתה, אביבה גור, מאשרת שמרים אימה היתה מאוהבת באבשלום. משה התאהב אולי גם בלורת, אך בעיקר הוא מאוהב ברבקה שרתוק. רק אסתר בגפה, מנותקת מהוויית האליטה החברתית שנרקמת במחזור הראשון של הגימנסיה היפואית, שעל בוגריו נימנים משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב, ורבים ממיטב צעירי הארץ ומהבאים אליה ללמוד באותה תקופה.

בבני-המושבה, "נערים ריקים אבל נחמדים", שבחברתם מנסה אסתר להשכיח לעיתים את עצמה, אין אחד שישווה למשה, או לבן-דודתה אברהם-חיים גרין, הלומד בביירות. התינוקת שמח'לה היא שמחה ראב, לימים שוחט (שכטמן), אחייניתה של אסתר, בתו בכורתו של ברוך אחיה. שמחה נולדה בסוכות 1909, והיא אפוא כבת חודשים אחדים בעת התקבל מכתבה של מרים.

ב-1910 אסתר מוקפת ילדים: אחיה אלעזר בן העשר ובנימין בן השבע, אחייניתה התינוקת, ואולם ביומניה, ובסיפורים שהיא עתידה לכתוב בשנים הבאות, מוקדש מעט מאוד מקום ליחסים עם בני המשפחה הצעירים ממנה. אסתר לוחמת בטבעה, מחפשת אתגרים מול המבוגרים ממנה, לכן עיקר התייחסותה הוא למאבקים באם, באב ולתחרות עם אחיה הגדול ברוך.

הדים למתרחש בנפשה של אסתר אנו מוצאים בגלויות ששולח לה מביירות אברהם:

קראתי בעמ' האחרון של הפה"צ שאגודת התחיה בפ"ת התבטלה. – וגם אגודת חובבי הבמה העברית שבקה חיים לכל חי? מה הסיבה לזה? שתי מתות אלה בפעם אחת מה סיבתן? כתבי לי חדשות, ועתיקות. – אצלנו עסוקים בהשפעה על הספרדים. גם פה עבודה איטית. – אבל צריך לחכות. – מה הם הסימפטומים (הסימנים) שהביאו לידי כך שתכני אותי בשם "גדול" ו"זקן". – אין אני כועס על זה. – אבל הייתי חפץ לדעת את [הסיבה? – קרוע] של הדבר. – מחכה אני לביאורים בנוגע ל[כינוי? – קרוע] זה של "זקן", שלום לך מאחיך הנאמן, אברהם.

בגלוייה אחרת הוא מעיר:

כרטיסך ומכתבך קיבלתי בזמנם. – להבא השתדלי לשים על המכתבים די בולים מפני שאם את עושה אחרת (כמו שעשית בפעם האחרונה) אני מוכרח לרדת בעצמי אל הפוסטא להוציא את המכתבים וזה מסיב עיכוב, ויודעת את הלא שמכתבים כמו מכתבך האחרון לא כדאי שיתעכבו – – –

וגלוייה נוספת, שלושתן ללא תאריך, אך ניראה שהן מתחילת 1910:

ומה אצלך? גם את מתאוננת על הריקניות או יותר נכון על ההתרוקנות. – אל אלוהים! מה יהיה הסוף מכל המצב הזה? כתבי לי לעתים יותר תכופות מפני שפה, בין כל הצעירים והצעירות, אין הרבה שידברו את אותה השפה, (בדעתי אותם העניינים) שיגעו ישר לתוך ליבנו, על אודות העניינים שבהם שקועים כל עשתונותינו. –

ימי הפסח עוברים, הקיץ מגיע. אסתר עובדת בפנקסה על פתיחה חדשה ל"אגדה", שהפעם שמה "חלום". והנושא הוא עדיין שושנה:

שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו איתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – – פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה מביטה עלי – – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –

ילדה אומללה שאוהבת ואינם אוהבים אותה –

בכ"ב ניסן תר"ע, מיד למחרת הפסח, מתברר סופית – הבית יימכר. ואסתר רושמת:

1910 III Avril

האלה הם היהודים שלנו? הזה הוא העם? –

היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה? – – הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ-ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ-ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –

 "הבית נמכר ליהודי בשם חרס," מספרת אחייניתה של אסתר, מרים גיסין, בת ברוך אחיה. לדברי אסתר עוברת המשפחה למשך תקופה קצרה לבית שכור, שאינו נחרת בזכרונה, ומשם לבית החדש ברחוב ביל"ו. בהמשך היומן אין אסתר מזכירה את עזיבת הבית, שמתרחשת כניראה חודשים אחדים לאחר-מכן, אולי רק בשנת 1911. בספר זכרונותיו "התלם הראשון" מספר יהודה:

הפרדס גדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסקתי בפלחה על מעט הקרקעות, שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של 12-10 ראש התפתחה אצלי לאט-לאט, וכך חיינו. חיינו והפרדס חיה, אבל השתקעתי בחובות למעלה ראש.

בשנת 1911 חליתי בשפעת חזקה. הייתי כבר עייף ותשוש לפני המחלה, ובקומי ממנה לאחר שבועות מיספר, הרגשתי משבר בחיי. ליבי נחלש וזיקנה קפצה עליי, ואני רק בן חמישים ושלוש. בפקודת הרופאים נאסר עליי לעבוד עבודה קשה ובייחוד – לעסוק בענייני ציבור (שהיו מרגיזים אותי ביותר). נסעתי נסיעת החלמה לשבועות מיספר לקהיר, אבל מאותו זמן ואילך נישאר ליבי חלוש ולא היה עוד כוחי כמלפנים. משחדלתי לעסוק בענייני ציבור – "ירדתי מעל הבמה" והתכנסתי לפינתי. המשכתי לחיות כמסתכל מן הצד, במובן ידוע. החובות עצמו עד כדי כך, שנאלץ הייתי למכור את ביתי הגדול שברחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום). בניתי אחר-כך בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו יושב אני עכשיו ועוסק בזכרונות, ושבו אני מקווה להישאר עד סוף ימיי.

ובבית זה אכן גר יהודה עד יום מותו בל"ג בעומר תש"ח, 1948. אסתר, ב"שמעתי את המיית הריקנות של הארץ", מקדימה את מחלתו של האב ל-1910:

את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן-דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף-לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת "קאמפור", וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.

מה עובר על אסתר בקיץ 1910? האם נמשך קשר המכתבים והגלויות עם בן-דודתה אברהם? האם היא מאוהבת בו או רק מתייחסת אליו כאל אח מבוגר ובעל-סמכות, שקרוב לה בדיעותיו ואינו לועג לחלומותיה? יש לו, ללא ספק, השפעה רבה עליה. במכתביה אליו, שלמרבה הצער לא נשתמרו, הוא משמש לה מעין כותל דמעות לספר לו על צרותיה, וגם פורקן לצורך בהבעה עצמית, בהתנסחות עברית, בשפה שרוב המבוגרים אינם מדברים ואינם כותבים בה, והיא משמשת לנוער במה וביטוי לחלומות לאומיים הממלאים את ליבו.

חלומותיהם של שני הצעירים על תחייה לאומית ועל מרד עומדים אמנם בניגוד למציאות השמרנית בפתח-תקוה, והמתבוללת בביירות, אבל בעצם הם ממשיכים את חלומות סביהם: ר' אברהם-חיים גרין, אבי משפחת גרין בארץ, אשר על שמו נקרא אברהם-חיים, ואליעזר ראב, הסב המשותף לשניהם, שעל שמו נקרא אחיה הצעיר של אסתר, אלעזר.

אברהם עומד לסיים שנת לימודים בבית-הספר לרפואה בביירות. בתחילת יוני 1910 הוא משגר לאסתר גלוייה ומבטיח לה:

החופש באמת קרוב מאוד, יען כי בית-הספר ייסגר בעוד חודש ימים ומכיר תודה אני לך על הזמנתך המלאה חום וידידות. – אנוכי אשתדל לעבור דרך א"י ולשהות אצלכם ימים אחדים. חבל שאינני יכול לבלות את כל החופש בארץ ישראל אבל כשניפגש אבאר לך את הכל ואז תביני את הסיבות המונעות אותי, שלום, שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים.

בגלוייה נוספת, מסוף יולי 1910:

לך אין חשק לכתוב ולי אין זמן לכתוב. – הבחינות מעסיקות אותי. רובן כבר עברו. – עוד מעט וייגמר הכל. בעוד ימים אחדים אנוכי נוסע ליפו. אבל אנוכי עוד מקווה לקבל דבר מה ממך לפני נסיעתי. – אפשר – – מי יודע, יבוא לך החשק ואז תכתבי תשובה על מכתבי העבר. –

בשנים 1912-1909 לערך, בתקופת לימודיו, עובר כניראה אברהם-חיים מדי קיץ בארץ-ישראל ומבקר לעיתים גם אצל דודו יהודה בפתח-תקוה. גם אחיו האחרים, איזאק וברנרד, באים ממצרים לבקר במושבה, ולומדים להכיר את אסתר בת-דודם. בפגישות אלה נזרעות שתי אהבות שאינן הדדיות: אהבת אסתר לאברהם, ואהבת איזאק אחיו – לאסתר.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

יללת בנות ישראל מחצביה

באחד מגיליונותיו האחרונים של המכתב העיתי כתבתי על קשר הנישואין בין משפחת לוריא לבין משפח זרחיה מחצביה, הישוב היהודי ששכן על נהר החצבני בלבנון: יוסף זרחיה, בנו של אברהם זרחיה יליד חצביה, נישא לניצה ויקטוריה ברדיצבסקי לבית לוריא. הזוג הצעיר התגורר במושבת הברון הירש בארגנטינה אך מוצאם היה מארץ ישראל.

כשהופיעה הרשימה התקשר אליי הפרופסור לארכיאולוגיה רם גופנא ותמה למה נעדרת ממנה "יללת בנות ישראל מחצביה". את הסיפור הזה קרא בילדותו בכריסטומטיה ספרותית לצד סיפור נוסף, "הנער אמיץ הלב". למיטב זיכרונו את שני הסיפורים כתב אליעזר שמאלי.

אמרתי כי אכן הדהד בראשי סיפור על יללה – אבל לא הזכרתיו כי לא הייתי בטוחה מי המחבר. חשבתי שאולי היה זה משה סמילנסקי, חוג'ה מוסה.

עם הרבה סקרנות ושתי אופציות בלתי ברורות פניתי ל"בית אריאלה" לבדוק מי באמת חיבר את "יללת בנות ישראל מחצביה". היה ברור שהספר הנושן לא יימצא בחנויות הספרים. צריך מזל אפילו כדי לגלות בהן ספר שהופיע לפני כמה חודשים ואינו רב-מכר.

שתי ספרניות אדיבות חיפשו וחיפשו את הסיפור בכתבי שמאלי ולא מצאוהו. פניתי לאופציה של סמילנסקי. הציעו לי את הכרך השני של "בני ערב" שלו. בדף הראשון של הספר נרשם בעט כי הכרך הראשון של "סיפורי ערב" חסר ואיננו. אולי הסיפור שם? נברתי בכרכי סמילנסקי שבביתי אכן מצאתי יללה: "יללת צלחיה". אבל למרות הסוף הדומה בשני הסיפורים היתה זו יללת ערביה שהומתה לרגלי התבור ולא יללת בנות חצביה היהודיות.

גם רם גופנא היה סקרן לדעת האם זיכרונו מתאמת ואם אכן שמאלי כתב את הסיפור היפה ממנו התרשם מאוד בילדותו. הוא שאל מכרים וידידים והגיע למורה לשעבר שמואל שמעוני, בנו של המשורר דוד שמעוני-שמעונוביץ, ואביו של הסופר יובל שמעוני. "את הסיפור," אמר שמעוני, "כתב ללא ספק אליעזר שמאלי. הוא מצוי בכרך סיפוריו 'אור בגליל' שהופיע בשנת 1938."

מצויידת במידע החדש חזרתי ל"בית אריאלה" – ואאוריקה! הפעם נמצא "אור בגליל" ובו "יללת בנות ישראל מחצביה" – בין כתבי שמאלי, אבל לא בספרייה למבוגרים אלא בספרייה לילדים שבבית אריאלה. גופנא זכר ושמעוני מצא ובזכותם קראתי לראשונה סיפור נפלא שלא הכרתי.

שמאלי מספר כי בהיותו מורה בקבוצה ליד גבול הצפון נהג ללכת בימי פגרה לנהר "הליטניס" ולטפס למבצר הצלבני קלעת א-שקיף. יום אחד, כשב,קר במבצר, החל גשם שוטף. מודע לסכנה גלש לרגלי המבצר ובסכנת נפשות עשה קיצור דרך לנהר אך כשהגיע אליו לא מצא כל מעבר על הנהר.עודו עומד נואש הופיע איש במעלה הנהר ונופף לו בלי הרף "שמאלה לגשר!" – "הגעתי לגשר קטן ורעוע," כותב שמאלי, "שמתי נפשי בכפי, עליתי עליו ורצתי לקראת האיש שתפש בידי."

  האיש, דרוזי, הכניסו לבית קטן על שפת הנהר בו התגורר עם ילדיו ועם הוריו הזקנים. הם נתנו לו אדרת ישנה במקום בגדיו הרטובים. "אתה מהקומפנייה (המושבה)?" שאל האב הזקן, "ודאי עלית למבצר, מיסכן... הלילה תלון אצלנו!"

לפתע נשמע רעם נורא ואחריו יללה רמה.

"שוב מיללות בנות ישראל המסכנות מחצביה," לחשה הזקנה. והזקן סיפר:

"לפני שנים רבות חיו בחצביה שבלבנון צאצאי בני ישראל שלא הלכו בגולה. הם היו פלחים שאחזו בנשק ונשיהם היו בנות חייל ולחמו בקשת וחץ. הנוצרים שמסביבם שנאו שנאת עולם את הדרוזים ולחמו בהם ושנאו את היהודים בגלל תמיכתם בדרוזים.

באחת ממלחמות הנוצרים בדרוזים, בימי עבדאללה פחה, התגייסו כל יהודי חצביה לצבא הדרוזי. הנשים שנשארו בכפר עם ילדיהן מיהרו להימלט לצפת מאימת הנוצרים. עוד באותו לילה הגיעו הנוצרים לחצביה, בזזו ושרפו את בתי היהודים ודלקו בעקבות הנשים למבצר. הנשים סגרו את המבוא באבנים כבדות אך הן לא הספיקו להצטייד באוכל ובמים. עד מהרה מתו תינוקות ברעב, וכולם, נשים וילדים, התעלפו בצמא. בלית ברירה החליטו הנשים לרדת לנהר לשאוב מים ויהי מה. כשאישה אוחזת ברעותה גלשו למטה בשרשרת אולם המדרון היה גבוה ולמים לא הגיעו והנוצרים הקיפו אותם. לבל יפלו בידי האוייב קפצו כולן לנהר ונעלמו מתחת למים. ומאז, כמה פעמים בשנה, תשמע כאן לרגלי המבצר את יללתן," סיים הדרוזי את סיפורו.

קרוב לוודאי שסיפור הגשם השוטף קשור לביוגרפיה של שמאלי וסביר שגם את הטרגדיה של היהודיות מחצביה לא בדה מליבו ושמעה מתושבי האזור. הסיפור הולם את הרקע ההיסטורי – מלחמות הנוצרים בדרוזים ושנאתם ליהודים. הוא נכתב באותו קולמוס מקסים שהוליד את "אנשי בראשית", "ילדי היורה" ושאר ספריו של אליעזר שמאלי שהפכו לקלאסיקה. "יללת בנות ישראל מחצביה" נכתב לפני כמה עשרות שנים לנוער אך הוא מרגש עד היום גם למבוגרים. תוספת רבת השראה לסיפורי היישוב היהודי בארץ הארזים.

* * *

רון וייס: תגמול ישיר של החיילים

סופר נידח שלום,

יהודה דרורי במאמרו "אפלייה מתקנת או פסיקה מזיקה" (גיליון 659) תוקף את היועצים המשפטיים על התנגדותם לאפליית חיילים משוחררים לטובה לעומת אחרים שלא שרתו בצה"ל.

את החיילים צריך לתגמל באופן ישיר ולא ע"י הפלייתם לטובה בשוק האזרחי לעומת אלה שלא שירתו בצה"ל.למשל, אפשר לתת לכל חייל סדיר משכורת חודשית בגובה שכר המינימום (כ-4200 שקל) במקום שכר הרעב של 400 שקל לחודש שהם מקבלים היום. אפשר לתת לכל חייל משוחרר מענק שחרור נדיב בסך כ-50,000 שקל, הגבוה במידה ניכרת מהמענק הצנוע הניתן להם היום.

אפלייה במתן שירותים היא בלתי קבילה ובמקרים רבים (למשל, נכים ששוחררו משירות בצה"ל) גם לא מוצדקת. תגמול ישיר של החיילים הוא הדרך הנכונה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אליהו הכהן: נחרימה לא נחריבה!

אתם ודאי רגילים לשיר את האינטרנציונאל כך: "קום התנערה עם חלכה / עם עבדים ומזי רעב / אש הנקמות בלב ליחכה / לקראת אוייב היכון לקרב / עולם ישן עדי היסוד נחריבה / מגב כפוף נפרוק העול / את עולמנו אז נקימה / לא כלום אתמול מחר הכול!"

ובכן, מעיר לנו אליהו הכהן על התרגום, שעשה בשעתו שלונסקי – כי המילים הנכונות הן "עדי היסוד נחרימה"! וזה גם מתחרז נכון עם "נקימה".

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

לקחתי את בתוליה מאחור

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כאשר אהבתי אותה

הערצתי אותה כמו אלוהים

חלמתי לשכב איתה

וכל פיסה בגופה היתה לי

מחוז חפץ קדוש

כאשר נעתרה לי לבסוף

וכבר לא היתה בתולה

כמו שחלמתי

לא התאפקתי ולקחתי

את בתוליה השניִים מאחור

כדי להיות בכל זאת

ראשון אצלה במשהו

והיא הזדעזעה וזרקה אותי

כמו כלב טמא

אחרי ימים רבים

חזרה אליי גרושה ומושפלת

אבל אני כבר מאסתי בה

מזדיינת בתחת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* להצדקת "שיפוצו" (הריסתו) של היכל התרבות סיפר לנו אחד המקורבים כי זה 55 שנים, מאז ייסודו, ההיכל פועל ללא אישור של מכבי-אש, ומאחר שכולו ספון בעץ – אין לשער איזה אסון יקרה אם תפרוץ בו שריפה!

55 שנים!

ובכן עכשיו, כדי שלא יישרף, נהרוס אותו! ואולי במהלך ה"שיפוץ" יעלה באש [העץ!] וייהרס כמו בית הכנסת "קהילת ישורון" של האורתודוכסים בניו-יורק, שנשרף כליל במהלך שיפוצו.

* המבקר המוסיקלי של עיתון "הארץ" נעם בן זאב ממש נדהם מביצוע "שירי גורה" בפילהרמונית, שבדרך-כלל היא כנראה לדעתו תזמורת סוג ז' אבל פתאום הכותרת היא – "הזאת הפילהרמונית?" – ולדעתו "עם זמרות וזמרים סולנים, כולם מעולים מהרמה הכי גבוהה, הושלם הקונצרט הזה, שרבים כמוהו לא היו, ושייזכר עוד זמן רב." ["הארץ", 12.7].

ורק פליאה היא כיצד לא חש המבקר הרגיש והמתפעל-לפתע שאכן קונצרטים כמו זה לא יהיו בעתיד מאחר שבסוף החודש מתחילה מלאכת ההריסה ("השיפוץ") של היכל התרבות – וגם פלא הוא כיצד תנאי האקוסטיקה הנוראים-כביכול, שבגינם ההיכל נהרס, לא הפריעו לו, למבקר המוסיקלי – לצאת מכליו: "שמחה ופליאה ירדו על האולם: אם אפשר להגיע לרמה כזאת כאן בפרובינציה, לא הכול אבוד."

אתה טועה וגם מטעה. החל מסוף החודש, כאשר הבולדוזרים יעלו על רצפת ההיכל, הכול אבוד! גם כל המיבנה האקוסטי המופלא של ההיכל, שייהרס! אנחנו באמת נחזור להיות פרובינציה.

* ביום שני הלכנו לחוף גורדון. המים היו צלולים ושקטים. 29 מעלות. נכנסנו לשחות. כעבור כרעשר דקות צפה לידנו מדוזה ענקית כחלחלה. נתמלאנו סלידה ויצאנו, ומצאנו עוד אחת כמו מקפא הולך ונמס על החוף. בחדשות של שתים עשרה הודיעו שיש מדוזות בחוף גורדון. בחדשות של אחת הודיעו שהחוף נסגר לרחצה. בחדשות של שתיים הודיעו שנסגר עקב זיהום מביוב. ממש הרגשנו כאילו אנחנו עצמנו בחדשות וזאת מבלי להשתין על המדינה. אנחנו משתינים רק בים. זו הרגשה נפלאה.

* ימים אחדים לאחר תום שבוע הספר העברי בכיכר רבין, גודרה הכיכר ודחפורים וטרקטורים עלו עליה והחלו לגרד ממנה את מרצפותיה ולערום אותן בערימות גבוהות לשם פינוי. בפינת רחוב פרישמן ראינו טנדר ערבי-ישראלי גדול חונה על המדרכה ואנשיו נושאים מערימה של פסולת – מרצפות של הכיכר שעדיין נותרו שלמות, ואולי עליהם עדיין גם שרידי שעוות הנרות שהדליקו עליהן לילה אחר לילה הצעירים שהתאבלו על רצח רבין, והדמעות שלהם שיבשו – ומעמיסים אותן על הטנדר. אולי תצלחנה לרצף בהן איזו חצר או כיכר ביישוב ערבי. ידיד שלנו אמר שחבל שבאותה הזדמנות גם לא פירקו את האנדרטה המכוערת של תומרקין, שהרי משקלה כיום בברזל רב יותר מערכה האמנותי השנוי במחלוקת מיום הצבתה.

ואנחנו תוהים כעת מה יהיו פניה של כיכר רבין לאחר השיפוץ? האם יחלקוה למפלסים כמו הכיכר הנוראה שבין "הבימה" להיכל התרבות? האם יבנו תחתיה חניון מסחרי? האם יעניקו בה זיכיונות לבתי-עסק, כפי שעלול לקרות בהיכל התרבות ה"משופץ" שיהפוך כנראה גם ל"מול"? האם ירצפו אותה שוב במרצפות רגילות או ימרחו עליה שכבות פלסטיות חלקות כמו רצפה של חניון?

היה צריך לבנות את תל-אביב, בייחוד את אזורי הציבור והרחובות שלה – עם ריצ'רצ'ים. כי כל כמה שנים פותחים וסוגרים, הורסים ובונים. שלוש-ארבע ערים אחרות כבר יכלו לבנות בתנופת ההריסה-הבנייה הזו, ובקרוב גם יתחילו לקצץ במנות-אוכל לנזקקים ויסגרו בתי-ספר – כדי לסגור את הגירעון העצום של ה"שיפוץ" המיותר של היכל התרבות.

* מהיכן תבוא התמיכה לאינתיפאדה השלישית, כמו גם לשנייה? "הסנאט קבע שהניסיונות הפלסטינים לזכות בהכרה במדינתם שלא באמצעות משא ומתן ישיר 'מעידים על חוסר מחוייבות כנה, ויהיו לכך השלכות על הסיוע הכלכלי האמריקאי. 'כיום, עומד הסיוע השנתי של ארה"ב לרשות הפלסטינית על יותר מ-550 מיליון דולר בשנה, ועד כה הועברו לרשות במצטבר כ-3.5 מיליארד דולר. על פי ההחלטה, הפלסטינים הם 'בין מקבלי הסיוע הזר הגדול בעולם לנפש.'"

* לפי שהבנו חוק החרם הוא דווקא חוק נגד חרם, אבל אם מדובר בחרם של פלסטינים על ישראל – אז החרם בסדר כי הם צודקים ואנחנו כובשים.

* אנחנו מוצפים בהרבה חומר ולכן לחלק ממנו פשוט איננו מצליחים להתייחס.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,236 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,041 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם". 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל