גיליון מס' 661

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בתמוז תשע"א, 18 ביולי 2011

עם הצרופות 1. תמונת אברהם שפירא. 2. רחוב חובבי ציון בפתח תקווה. 3. תמונה צבועה של אברהם-חיים גרין, שהכין דוד פז.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּקָּשַת הִתְנַצְּלוּת. // אורי הייטנר: 1. אקטיביזם חקיקתי ומניפולציות. 2. סלט תורכי. // הסופר הסודני אלטייב צלאח בהוצאת אנדלוס. // יהודה בן-צור: קבורה ימית על סיפון 'אקסודוס 47' – האומנם? // מלכה נתנזון: בבית החולים. // שלמה אראל: תשובה ליוסף דוריאל. // משה גרנות: על ספרה של שולמית לפיד "ואולי לא היו". // רון בן ישי: מלחמת לבנון השלישית תיראה אחרת [ציטוט]. // זיוה גל: לֹא יוֹדַעַת בֵּין יְמִינָהּ לְבֵין שְׂמֹאלָהּ. // אודי מנור: ליברמן ממשיך להכתיב את סדר היום. // ציטוט של אבְרך באינטרנט: המדינה בנתה לי בית בחינם. // תקוה וינשטוק: 1. סעודה אחרונה באפולוניה. 2. סבתא והחופש הגדול. 3. הבריכה בכיכר רבין. // עוז אלמוג: "שהשם יפנק אתכם". // איליה בר זאב: פגישה עיוורת. // ורד אריאל-נהרי: על "להעיר את השתיקה", ספר שיריה של מרגלית מתתיהו. // אֲגָנָה וַגְנֵר: "גם אחרי 50 שנה התחת עדיין צורב לי!" // אלי מייזליש: קמצנית עם מחשוף נדיב. // ברוך תירוש: למולדת אנו מלווים... עלילות הפלי"ם בהעפלה. // בקשה לתרומות דם לאימי רינה ליטוין. // פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות, יוני 1970. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון". המשך. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 10. ההד האחרון למאבק – קריעת הדגל. // צבי י' כסה: כנופיית הפטריוטים. // יוסי אבישר: בזכות וולך ועל קרבות לטרון. // יהודה דרורי: הטימטום הפוליטי במחאת אוהלי-השמאל. // כשאני יושב בבית שימוש מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּקָּשַת הִתְנַצְּלוּת

צָבוֹעַ טוּרְקִי שֶמִּזְגּוֹ אַגְרֶסִיבִי

אַךְ אֵין בּוֹ דֵי שֵׂכֶל לִצְפֹּן אֶת זְמָמוֹ

תִכְנֵן תַּעֲלוּל-פְּרוֹבוֹקַצְיָה מָסִיבִי

מוּל אַיִל עִבְרִי שֶנֶּחְלַץ לְחָסְמוֹ.

עִיֵּן הַצָּבוֹע גַם יוֹם וְגַם לַיִל

בְּפֶרֶק כ"ב בֵּין פִּרְקֵי "בְּרֵאשִית"

שֶבּוֹ מְסֻפָּר אֵיךְ שִמֵּש שָם הָאַיִל

תַּחְלִיף לְאוֹתָהּ עֲקֵדָה אֱנוֹשִית.

אַךְ מָה שֶשָּכַח אוֹתוֹ דַבַּע בֶּן-חַיִל

הָיָה שֶהָאַיִל שֶל כָּאן וְעַכְשָיו

שֶלֹּא כַּאֲבִי-אֲבוֹתָיו הָאַרְכָאִי

לִפְרָאיֶר מִזְּמַן כְּבָר אֵינֶנּוּ נֶחְשָב.

וְכָךְ נִתְגַּלְגֵּל הָעִנְיָן שֶבּוֹ חֵרֶף

סִסְמוֹת-הַשָּלוֹם שֶבְּפִיו שָם הֵשִית

נִגְלָה הַצָּבוֹעַ כְּמִין חַיְתוֹ-טֶרֶף

וְיָד לְאוֹיְבָיו שֶל הָאַיִל הוֹשִיט.

רָאָה זֹאת הָאַיִל וְחִיש, בְּרָאסִיָּה

נָגַח בְּקַרְנָיו כְּכִידוֹן מְפֻרְזָל

בִּבְשַׂר הַצָּבוֹעַ שֶתֵּכֶף הִשְמִיעַ

מִין אַרְיָה שֶל גְּוַאלְד כְּקוֹזָק שֶנִּגְזַל.

וְאַף כִּי קָבְעָה וַעֲדַת-חֲקִירָה זוֹ

(שֶקְּווֹרוּם חַיְבַּר זֶה מִנָּה שָם בְּכֵּיף

לָדוּן בַּתַּקְרִית) כִּי בְּפַאשְלָה מָרָה זוֹ

מִצַּד הַצָּבוֹעַ אָשֵם הַתּוֹקֵף

וְלֹא הַנֶּחְלָץ לְמָנְעוֹ מִלִּפְגֹּעַ

בָּאַיִל בְּלִי שֶמֶץ הִסּוּס אוֹ עַצְלוּת –

עֲדַיִן, הִיסְטֶרִית, דּוֹרֵש הַצָּבוֹעַ

כִּי זֶה, הַנִּתְקָף, יְפַרְסֵם הִתְנַצְּלוּת...

וְעַל פִּי אוֹתָהּ אֵתִיקַת-דָּם יָנִיצָ'ארִית

אֲמוּרִים הָאַרְמֶנִים טְבוּחֵי הַטּוּרְקִים

וְהַכּוּרְדִּים, קְטוּלֵי חֶמְלָה טוּרְקוֹ-בַּרְבָּארִית

שֶמַּקִּיז לָהֶם דַּבַּע זֶה מִן הָעוֹרְקִים

לְהַבִּיעַ גַם הֵם הִתְנַצְּלוּת, כִּמְדֻמַּנִי,

עַל אוֹתָם גֶּ'נוֹסַיְדִּים דּוֹרְסִים וּפְרוּעִים

שֶגָּרְמוּ לָהֶם אִם רַצְחָנוּת עוֹתוֹמָאנִית

אוֹ סִכְלוּת אֶרְדּוּאָנִית שֶל זַן הַצְּבוֹעִים.

אַךְ כֵּיוָן שֶעִם סוּרְיָה שֶשֶּטֶף פְּלִיטֶיהָ

מְאַיֵּם לְהָצִיף אוֹתוֹ (עֵת מִתְחָרָיו

הָאִירָאנִים וְכֵן חִיזְבַּאלַהּ וּבְנוֹתֶיהָ

כְּבָר אֵינָם לְמִשְעָן לוֹ) נִרְאֶה כִּי זְמַן רָב

יֵאָלֵץ הַצָּבוֹעַ הַזֶּה לְהַמְתִּין עוֹד

לְאוֹתָהּ הִתְנַצְּלוּת מִן הָאַיִל הַנָּ"ל

אֵיזֶה נֵצַח אוֹ שְנַיִם כִּי כָּל הַקּוֹמְבִּינוֹת

לֹא יוּכְלוּ לְטַהֵר אֶת שִרְצוֹ הָאֻמְלָל.

* * *

אורי הייטנר

1. אקטיביזם חקיקתי ומניפולציות

מהו החוק המכונה "חוק הנכבה"? האמת היא שיש שתי גרסאות לחוק הזה, הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ומערב. הגרסה הראשונה, של "ישראל ביתנו", קובעת שכל ציון של ה"נכבה" – אֶבֶל על מדינת ישראל ועל יום העצמאות, הינו עבירה פלילית שדינה 3 שנות מאסר. החוק הזה יורט בוועדת השרים לחקיקה. החוק שהתקבל בכנסת, מאפשר לממשלה להפחית בתקצוב ממלכתי למוסדות שיציינו את ה"נכבה". אלה שני חוקים שונים לגמרי. אפשר לתמוך או להתנגד לשניהם או לתמוך באחד מהם ולהתנגד לשני. אולם ברור שאין ולו דמיון קל ביניהם.

החוק הראשון הוא חוק בלתי דמוקרטי. הוא שולל את זכותו של הפרט להתאבל על מה שמהווה אֶבֶל בעבורו, וכמעט מכריח אותו לחגוג מה שאינו מהווה חג בעבורו. קשה לנו לקבל את העובדה שהמיעוט הערבי אינו רואה בקיומה של המדינה היהודית חג בעבורו? ייתכן, אך הדמוקרטיה יכולה להכיל זאת, ואין כל סיבה שלא נקבל זאת בהבנה. ציון ה"נכבה" כעבירה פלילית? עם עונש מאסר לצדה? זו ממש כפייה אנטי דמוקרטית. לא בכדי הצעת החוק נגנזה. לעומת זאת, החוק שהתקבל צודק לחלוטין, זהו חוק הכרחי. עצם העובדה שיש צורך בחוק כזה היא אבסורדית. מימון ממלכתי של המדינה לציון קיומה כאסון? זהו חוסר שפיות בלתי סביר.

לפני חודשים אחדים ביקרתי בתערוכה של ארגון שמאל רדיקאלי אנטי ציוני בנושא החוקים השנויים במחלוקת העומדים על סדר יומה של הכנסת וסדר היום הציבורי. לכל חוק כזה הוקדש מיצג, ובו כותרת החוק, נוסח החוק, ותמונת המצב של הליך החקיקה, נכון לאותה שעה. ומה היה במיצג הנוגע ל"חוק הנכבה"? בתמונת המצב נאמר שהחוק מוכן לקריאה שניה ושלישית, כפי שאכן היה באותו זמן. אולם נוסח החוק שהוצג היה הנוסח המקורי, שנגנז.

יוצרי התערוכה שיקרו ביודעין. זו מניפולציה, שנועדה להסית, להפחיד ולשלהב את היצרים, במצג שווא אנטי דמוקרטי. מניפולציה דומה עשתה "ישראל ביתנו", שלאחר קבלת החוק חגגה את ניצחונה, ואת התגשמות מצעה. והרי ליברמן ואנשיו יודעים היטב, שמהצעת החוק המקורית שלהם לא נותרה אבן על אבן, והחוק שהתקבל הוא חוק אחר לגמרי. בשני המקרים הללו, המניפולציה נועדה לשרת מטרה פוליטית – שני הצדדים הניחו שהם ייבָּנו ממנה.

התיאור הזה, הנוגע לחוק אחד, מייצג את כל האווירה סביב שִפְעת החוקים והצעות החוק של התקופה האחרונה. במקום דיון ענייני על כל הצעה והצעה, התלהמות דו צדדית. מצד אחד, התלהמות של סיעות הימין, הנגררות אחרי הקיצוניים שבחבריהן, מתוך שיכרון כוח שלוח רסן ואדנות של מי שחשים נישאים על גל של ניצחון, ומעלים עוד ועוד חוקים בחדוות השפלה של יריביהם. ומצד שני, התלהמות צדקנית של השמאל, הנגרר אף הוא אחרי החלק הרדיקאלי שלו, של יצירת פאניקה מלאכותית, נוסח "פאשיזם עליך ישראל", תוך יצירת סלט בין חוקים ראויים ושאינם ראויים, ללא כל דיון ענייני עליהם, ולבטח תוך הימנעות מחשבון נפש אודות חלקם המכריע בהקצנה, שהביאה למגמת האקטיביזם החקיקתי.

החוקים הללו אינם מיקשה אחת. כל חוק עומד בפני עצמו ויש לשפוט אותו על פי תוכנו. חלק מן החוקים מיותרים, חלקם מזיקים, חלקים אינם דמוקרטיים, אחרים צודקים, חלקם הכרחיים, וחלקם נועדו להגן על הדמוקרטיה. מה שמזיק במיוחד הוא אותו שיכרון כוח ואותה התלהמות, של מי שבכל שבוע מציעים הצעה חדשה מתוך רצון להכות ולהשפיל, כאילו אין מחר.

הפאניקה המלאכותית של סכנת ה"פאשיזם" מציגה צל הרים כהרים. אולם תחושת המועקה והמצוקה אותנטית. מצער כל כך, שמי שלא אחת חשו אותה מועקה ואותה מצוקה כשהם היו במיעוט, נוהגים באותה דרך כאשר הכוח בידיהם. אולם המועקה הזאת, בכל פעם בצד אחר של המפה, קורעת את החברה הישראלית, מעמיקה את השסעים, דוחקת ציבור מתון לקצוות ולשוליים הרדיקאלים. זו תופעה הרסנית. מן הראוי ליצור הפסקת אש ולהנמיך את הלהבות. מן הראוי שהמבוגרים האחראיים בכל מחנה יפסיקו להיגרר אחרי הקצוות, ויובילו מהלך הפוך, של הרגעה ושל איחוי השסעים.

הבה נבחן את החוקים והצעות החוק שהסעירו את המערכת הציבורית בשנה האחרונה, ונשפוט כל אחת בפני עצמה.

חוק הנכבה – כאמור, החוק המקורי היה דורסני ואנטי דמוקרטי. החוק שהתקבל ראוי, הכרחי והינו ביטוי של דמוקרטיה מתגוננת.

התיקון לחוק האזרחות – על פי התיקון, מי שמבקש אזרחות לא יידרש רק להצהיר על נאמנותו למדינת ישראל, כפי שהוא נדרש היום, אלא "למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

בראש ובראשונה זהו חוק מיותר, כיוון שמבחינה עניינית אין בו כל שינוי לעומת המצב הקיים. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, על פי הווייתה ועל פי חוקי היסוד שלה, ולפיכך עצם הצהרת הנאמנות לה, היא במשתמע הצהרת נאמנות למה שהינה. אם כך, לשם מה התוספת המיותרת?

התוספת הזאת היא פרובוקציה, שנועדה לפגוע במיעוט הערבי שקשה לו לקבל את מהותה של המדינה, על ידי הפגנה מיותרת דווקא של המילים המבטאות את מה שפוגע בו. למה? לשם מה? למה להציע חוק מיותר שאינו משרת כל מטרה חיובית? רק כדי להשפיל אחרים?

מצד שני, ההתקפות שלוחות הרסן על החוק, והצגתו כחוק "גזעני", שקריות וחמורות. מי שתקף את החוק בגלל שהוא מיותר, כיוון שהוא מתריס, צודק. אבל מי שטוען שהוא "גזעני", מקבל את הטענה השקרית והאנטי ציונית אודות סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ואת הטענה שמדינת לאום יהודית היא גזענות. והרי הטענה הזו עצמה גזענית, כיוון שהיא שוללת מן העם היהודי את זכות ההגדרה העצמית, שהינה זכות טבעית של כל עם ועם. וכאשר טענה כזו מושמעת, לא מצד גורמי שוליים רדיקאליים, אלא מצד אישים כמו בוז'י הרצוג, זו דוגמה מוחשית לשיח הקצוות המשתלט על השיח הישראלי וגורר אחריו אנשים מלב המיינסטרים הציוני.

לסיכום – חוק מיותר ומזיק, אך לא "אנטי דמוקרטי", לא "גזעני", לא "פאשיסטי".

עמותות ואירגוני השמאל – קיימת תופעה שלילית וחמורה, של מימון זר, כולל של מדינות זרות, לאירגוני שמאל ישראליים, ובהם אירגוני שמאל רדיקאלי אנטי ציוני, המשתף פעולה עם המערכה לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. זוהי התערבות גסה ובלתי נסבלת בענייניה הפנימיים של מדינה דמוקרטית. זוהי תופעה מקוממת, שראוי היה שהרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, מימין ומשמאל, יתנער ממנה. עם זאת, לא כל דבר שלילי הוא פלילי ולא כל דבר רע הוא עבירה. לא בכל תופעה שלילית יש להיאבק באמצעות חוקים; ראוי להתמודד עימה בדרכי שיח, מאבק ציבורי ופעולה דיפלומטית. על ממשלת ישראל לפעול בקרב מדינות העולם החופשי ולהביא להפסקת המימון הזה. מאמץ כזה עשוי להניב פירות, כפי שמאמץ דומה הביא את מדינות העולם החופשי לסכל את פרובוקציות המשט והמטס האנטי ישראליים.

שלושה חוקים שונים עוסקים בנושא זה. חוק שכבר התקבל מחייב שקיפות. על פי החוק, כל אירגון ועמותה הנתמכים בידי גורמים זרים ומדינות זרות חייבים להצהיר על כך בפומבי. זהו חוק דמוקרטי לעילא ולעילא, וההתנגדות לו היא אנטי דמוקרטית. החוק הזה אינו אוסר קבלת מימון זר ואפילו אינו מגביל אותה, אך הוא אוסר את הסתרת המימון הזה מהציבור. החוק הזה מתון מדי, כיוון שאין הוא מגדיר, כמקובל במדינות המתוקנות, את הגורמים החיצוניים הללו "סוכן זר".

הצעת חוק אחרת, דורשת הטלת מס גבוה על התרומות הללו. הצעה זו נכונה וראויה בעיקרון, אך כרגע, באווירה הציבורית שנוצרה, ראוי להניח לה ולא להוסיף עוד קיסם למדורה.

ההצעה השלישית היא הצעת ועדת החקירה הפרלמנטרית לאירגוני השמאל. זו הצעה אנטי דמוקרטית ומקרתיסטית. הכנסת אינה גוף חוקר, ובוודאי שאין היא גוף שבו הרוב חוקר את המיעוט. חקירה כזו מנוגדת הן להפרדת הרשויות והן לחופש הביטוי, כולל של קבוצות מיעוט קיצוניות המעוררות סלידה. מוסד ועדות החקירה הפרלמנטריות נועד להעצים את פיקוח הפרלמנט על הרשות המבצעת, וגם את הייעוד הזה ראוי לייחד לפיקוח על התפקוד ולא על הדרך הרעיונית; לפיקוח בנושאים שאין סביבם מחלוקת אידיאולוגית ושראוי לבדוק האם המערכת מבצעת את תפקידה. שימוש במוסד זה לחקירת יריבים פוליטיים היא סתימת פיות והיא תקדים מסוכן. הרעיון הזה מבטא שיכרון כוח של מי שחש שהרוב לצידו (ואינו לוקח בחשבון שמחר המצב עלול להתהפך). את הצעת החוק הזו יש לדחות על הסף. אין לי ספק שהיא תידחה. ראש הממשלה מתנגד להצעה ולא ייתן לה להתקבל (אך מחוללי הפאניקה אינם מקבלים זאת, ולכל היותר מציגים את עמדתו כמי שנבהל מהביקורת על חוק החרם).

לסיכום – תופעת המימון הזר שלילית ופוגעת בדמוקרטיה. אולם הדמוקרטיה יכולה להכילה, אין להוציאה מחוץ לחוק ואין לפעול נגדה בדרכים אנטי דמוקרטיות. עם זאת, יש לעמוד על חובת השקיפות, ויש להבטיח שהיא תיאכף במלואה.

חוק ועדות הקבלה – החוק הזה חיוני וצודק. למעשה, אין בו חידוש. מאז ראשית הציונות, היישובים הכפריים הקטנים בחרו את חבריהם וקבעו מי ייצטרף אליהם ומי לא. אין אפשרות לקיים קהילה ללא אפשרות זו. אדם אחד שאינו מתאים עלול להרוס מרקם חיים של קהילה שלמה, ואם אפשר למנוע הרס זה באמצעות אי קבלתו, זהו צעד מבורך.

עד כה לא היה חוק כזה, כי לא היה בו צורך. מרגע שהונפה יד על ההתיישבות, אין ברירה ויש צורך להגן עליה בחקיקה. ההתנפלות על ההתיישבות הכפרית הקהילתית, מבטאת שילוב בין אידיאולוגיה אזרחית-ליברלית-אינדיבידואליסטית-קפיטליסטית קיצונית, שאינה מכירה בישויות כמו קהילה, חברה, קולקטיב, אלא רק בשיח הזכויות של האזרח האינדיבידואל, עם אידיאולוגיה אנטי ציונית החותרת לקעקע את הלגיטימיות של ההתיישבות היהודית. החוק נועד להגן על זכות ההתארגנות וההתאגדות של חברה קהילתית ועל ייעודה של המדינה הציונית להקים ולקיים התיישבות יהודית בארץ.

זהו חוק חשוב וחיוני. ההתנגדות לו פסולה ומנוגדת לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הן לערכיה היהודיים והן לערכיה הדמוקרטיים.

העדפה ליוצאי צבא בשירות הציבורי – כאן קיימת התנגשות בין שני ערכים – עקרון השוויון בין האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומגדר, ועקרון המחוייבות של המדינה לאזרחיה, שהקדישו שלוש שנים מחייהם למענה, תוך סיכון חייהם ובריאותם למען ביטחונה. המחוייבות הזאת מבטאת אף היא עיקרון שוויוני – אם אין שוויון במילוי החובות, יש מקום להעדפה מתקנת לממלאי החובות. לכן, הצגת החוק כ"גזענית", "אנטי דמוקרטית" וכד' היא היסטרית, שקרית, קיצונית ומטעה.

ואף על פי כן, אני סבור שהצעת החוק הזו שגוייה, משני טעמים. האחד הוא העובדה שמי שלא שירתו קיבלו פטור מהמדינה, ויש בעייתיות בכך שהמדינה תעניש את מי שהיא עצמה פטרה משירות, על כך שלא שירת. השני הוא שההשתלבות של ערבים וחרדים בשירות הציבורי היא אינטרס ישראלי מובהק, ויש לעודד אותה. ככל שהציבור הערבי והחרדי ישתלב יותר, כך תגדל מגמת הישראליזציה שלו, ובתוכה מגמת הגיוס, אם לא לשירות צבאי, לפחות לשירות לאומי / אזרחי.

אין מקום לחוק הזה, אך יש מקום להטבות כלכליות אחרות של המדינה לחיילים המשוחררים, כדי לבטא את מחויבותה למי שמילא את חובתו האזרחית. אין מקום לחוק הזה, אך יש לדחות את ההיסטריה וההסתה של חלק ממתנגדיו.

"חוק עזמי בשארה" – החוק שולל פנסיה, ובעצם מקפיא את הפנסיה, מח"כ שסירב להתייצב לחקירה או למשפט וחשוד בעבירות שהעונש עליהם הוא מעל 5 שנות מאסר. הפנסיה היא זכות יסוד של העובד, ויש להימנע ככל האפשר מלפגוע בה. אולם כמו כל עיקרון, גם את העיקרון הזה אין להביא לידי אבסורד. תשלום פנסיה של המדינה, בסך מאות אלפי שקלים, למי שנמלט מחקירה על עבירות של ריגול ובגידה, הוא אבסורד וטמטום. החוק מידתי ומתון. הטענה שזו ענישה ללא משפט, כפי שטענו בצביעות מתנגדי החוק, אינה רצינית, כאשר מדובר במי שמנע בעצמו את המשפט. אדרבא, יחזור להיחקר ולהישפט – זכויותיו תחזורנה אליו.

חוק צודק. ההתנגדות לו תמוהה.

שלילת אזרחות ממי שהורשעו בבגידה וריגול – חוק דרקוני ומפלה, ותקדים מסוכן. בגידה וריגול הן עבירות חמורות, מהחמורות ביותר שיש. המחוקק הגדיר את הענישה הראויה עליהן, ואם אין היא מספקת, המחוקק רשאי להחמירה.

אין להוסיף עונש על עונש, ואין לפגוע באזרחות. אזרח – גם כשסרח הוא אזרח. על שסרח הוא ייענש, אך יש להיזהר מתקדים של שלילת אזרחות. בגידה וריגול הן עבירות חמורות מאוד, אך יש עוד עבירות חמורות לא פחות – רצח, אונס, סחר בסמים. האם אדם שרצח את שלושת ילדיו ראוי לאזרחות יותר מבוגד ומרגל?

העובדה שאדם שרצח את ראש הממשלה רשאי להצביע בבחירות לכנסת מקוממת, אך זה מחיר הדמוקרטיה. הדמוקרטיה חזקה דיה כדי להכיל את העובדה המקוממת הזאת ובאותה מידה את העובדה המקוממת שבוגדים ומרגלים הם אזרחים.

הצעת חוק שלילית ומזיקה.

זכות וטו לוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת על מינוי שופטי בית המשפט העליון – אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות. אני תומך ברפורמות במערכת המשפט, ובתוכן חלק מההצעות שהעלה שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן.

עם זאת, ההצעה לזכות וטו של פוליטיקאים על מינוי שופטי בית המשפט העליון היא שלילית, מזיקה וחמורה. התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מעקרון הפרדת הרשויות, אולם אין פגיעה חמורה בעיקרון זה יותר מההצעה הזאת. הצעה זאת תמוטט את האמון במערכת המשפטית ולכן היא סכנה לאומית ממדרגה ראשונה.

לנוכח שפעת החוקים והאווירה הציבורית, איני חושב שזו העת לכך, אולם כשתשכך הסערה ראוי לחולל רפורמה בבית המשפט העליון, מתוך הידברות בין חלקי הכנסת ועם נציגי הרשות השופטת, וניסיון להגיע להסכמה רחבה.

אגב, בנושא בית המשפט העליון, גישתו של ראש הממשלה נתניהו שמרנית; הוא מתנגד לרפורמות כראש הממשלה והוא התנגד להן כראש האופוזיציה. דווקא ממשלת אולמרט ניסתה לקדם את הרפורמות החיוניות הללו, אולם כממשלה שהיתה נגועה כל כך בשחיתות ובפלילים, לא הייתה לה לגיטימציה ציבורית ומוסרית למהלך הנוגע למערכת המשפטית.

הצעת החוק הזאת שלילית ויש להפיל אותה.

חוק החרם – החרם הוא מעשה אלים וקיצוני, שאינו מתיישב עם התנהלות דמוקרטית. הדמוקרטיה מחייבת כבוד הדדי בין בני פלוגתה והידברות בין בעלי מחלוקת. החרמת ציבור שלם, שהתיישב ביו"ש על פי מדיניות הממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, היא מעשה שלילי ומזיק.

הדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל גם מעשים שליליים ומזיקים, ואין להפוך אותם לבלתי חוקיים ופליליים. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית, אינו לגאלי. מעבר לכך שהצעת החוק הזאת רק מעודדת את החרמות, יש בה פגיעה בזכותם של אזרחים למחאה, גם אם מדובר במחאה רדיקאלית ומגונה.

מן הראוי להיאבק בחרם, אך לא בדרכי חקיקיזיציה ופליליזציה כי אם בדרכי הסברה וחינוך, בהוקעת המחרימים, ובקמפיין המעודד את הציבור לקנות מוצרים מן ההתנחלויות.

החוק מיותר ואינו ראוי, אך ההיסטריה של מתנגדיו והצגתו כ"פאשיסטי" רחמנא לצלן, חורגת מכל פרופורציה. קצת מידתיות לא תזיק לשיח הציבורי, וזאת בלשון המעטה. החוק בעייתי, אך החרם הוא תופעה הרבה יותר חמורה. החוק פוגע בדמוקרטיה, אך החרם הוא היפוכה של הדמוקרטיה. מי שנוקט בצעד אלים כחרם על ציבור שהוא מתנגד לדרכו, נוהג בצביעות כאשר הוא מדבר בשם הדמוקרטיה נגד החוק. ומי שמצהיר בריש גלי על כוונתו להפר את החוק הזה, אל יבוא לטענות כאשר יריביו יפרו חוקים שאינם מקובלים עליהם.

חבל שהחוק הזה התקבל. אין לו מקום בספר החוקים. אך הוא חוק לגיטימי והדה-לגיטימציה ההיסטרית לה אנו עדים בימים האחרונים, בעייתית הרבה יותר מהחוק עצמו, והיא נגועה בצביעות ובמניפולציות.

האקטיביזם החקיקתי לו אנו עדים לאחרונה, הגם שחלקו הוא תגובת נגד לתופעות שליליות בחברה הישראלית, הביא את החברה הישראלית לנקודת רתיחה, המחייבת הרגעה. הגורמים הקיצוניים בשני הצדדים חוגגים. האם ימצא המבוגר האחראי שיעצור את ההתדרדרות?

2. סלט תורכי

חדשות הערוץ השני הקדישו דקות ארוכות לכתבת תדמית יחצ"נית ומלוקקת לעידוד התיירות הישראלית בתורכיה. היה זה שילוב של טעם רע ופרובינציאליות, ועוד טרם החלטתי מה חמור יותר – אם מישהו שילם לתחנה עבור השידור או אם היא עשתה זאת בהתנדבות.

אך דבר טוב היה בסלט התורכי הזה – טוב היה להיווכח כמה חשוב לתורכים שהישראלים יחזרו לתייר בארצם, כמה אנו חסרים להם, כמה כלכלתם נפגעת מהיעדר ישראלים וכמה הם זקוקים להפסקת ה"ברוגז" האזרחי, הבלתי פורמאלי הזה.

יש בכך תזכורת שהמשבר ביחסים בין המדינות אינו פוגע רק בנו, אלא הוא פוגע יותר בתורכים. ולכן, לא רק לנו צריכה להיות מוטיבציה לחדש את היחסים הטובים, אלא לא פחות מכך זו צריכה להיות מוטיבציה של התורכים. ולכן, לא אנו צריכים לשלם את צעדי הפיוס, אלא דווקא אלה שיצרו את המשבר והקרע, התורכים.

היחסים בין ישראל ותורכיה, בעיקר בשנות ה-90 של המאה שעברה ובראשית המאה הזו, היו יחסים מצויינים, ברמה של ברית אזורית. השינוי התחולל בעקבות עלייתו לשלטון של המנהיג האסלאמי ארדואן ב-2003. ארדואן, חניך "האחים המוסלמים", יצר מדיניות מכוונת של התרחקות הדרגתית מישראל ואימוץ קו עויין שהלך והקצין ככל שהוא התבסס בשלטונו, ויצירת ברית חלופית עם ציר הרשע – איראן, סוריה ולוב.

שיאו של התהליך הזה היה המשט התורכי, פרובוקציה אנטי ישראלית שנועדה לפגוע בישראל ובתדמיתה, לבודד אותה וליצור לה דה-לגיטימציה. לא בכדי זכה ארדואן, בעקבות המשט, לעיטור המכובד מממשלת לוב – פרס זכויות האדם על שם קדאפי.

רק שנה חלפה, ואנו נמצאים במקום אחר לגמרי. בעלי בריתו של ארדואן – אחמדיניג'אד, אסד וקדאפי, היו למצורעי העולם ולמצורעים בעיני עמיהם; מוקצים מחמת מיאוס. קשה לארדואן להתהדר היום בברית הזו. המצב במזה"ת חיזק את מעמדה של ישראל, אי של יציבות, דמוקרטיה וזכויות האזרח, באזור שבו המנהיגים טובחים בעמיהם. המצב החדש חייב את תורכיה לבחון את דרכה. התורכים, שרק לפני שנה ראו עצמם כמעצמה אזורית שתוכל לבודד את ישראל ולכופף אותה, ראו בעיניים כלות איך יצרה ישראל ברית עם שכנתה ויריבתה יוון, ועם ממשלתה הסוציאליסטית, בראשות נשיא האינטרנציונל הסוציאל דמוקרטי פפנדראו, שהגיעה לשיאה בבלימת המשט הפרובוקטיבי בידי היוונים. הביטוי המרכזי לשינוי, הוא הצטרפותה של תורכיה, יוזמת המשט הקודם, לבלימת המשט החדש. רק שנה חלפה, ואיזה מהפך!

במצב החדש שנוצר, יש לישראל אינטרס בהידוק היחסים עם אנקרה, אך מעמדה של עוצמה ולא מעמדה של חולשה. לכן, יש לתמוה על הקריאות בתוכנו לזחול לעבר תורכיה, ולקבל תביעותיה החצופות להתנצלות ישראלית על התוקפנות התורכית במשט ועל פיצוי למשפחות הרוגי המשט. ודאי שאין לכך כל מקום כאשר ועדת פאלמר, הוועדה הבינלאומית שחקרה את פרשת המשט, הצדיקה את עמדת ישראל, קבעה חד משמעית שהסגר הימי על עזה חוקי, שעזה אינה "נצורה" ושתורכיה אחראית לאירועים. הוועדה קבעה שאין מקום להתנצלות ישראלית ולתשלום פיצויים.

בעקבות קביעות הוועדה, על ישראל לעשות היום מה שנמנעה משום מה לעשות לפני שנה – לדרוש התנצלות תורכית על המשט ותשלום פיצויים לפצועים הישראליים. במו"מ בין המדינות, מנקודת מוצא זאת, ניתן יהיה להגיע לפשרה של ויתור הדדי על תביעות ההתנצלות והפיצויים.

כבוד לאומי הוא נכס אסטרטגי ורק בישראל יש הבזים לו. הגישה הדורשת מישראל לוותר על כבודה ועל צדקתה רק כיוון שהתורכים רגישים לכבודם, היא גישה אבסורדית.

נכדו של עלי הכהן משילה נולד בתקופה שבה ארון ה' נלקח בשבי פלישתים, ולכן הוא קיבל את השם "אי כבוד" – כי גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל. מן הראוי שלא נגְלה שוב את הכבוד מישראל ולא נאמץ את עצות אחיתופל להשפיל את עצמנו בזחילה מביכה לעבר תורכיה.

* * *

משלוח חוזר של המצגת אודות פליקס זנדמן ז"ל

http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-b11668d673e8031006.htm

* * *

ספרי הסופר הסודני אלטייב צלאח

בהוצאת אנדלוס

בעקבות עלייתה של סודן לכותרות, אנו מזמינות אתכם למסע במדינה הענקית, הסבוכה והמרתקת הזו, עם ספריו של הסופר הסודני המוערך אלטייב צאלח (1929-2009).

"זן מתחתן" מאגד בתוכו נובלה ושני סיפורים קצרים הפורשים את חיי הכפר 'ווד חאמד' ששוכן על הנילוס בצפון סודן. צאלח מחזיר אותנו אל כפר זה מזווית אחרת בספרו 'בַּנְדַרשָׁאה', המחולק לשתי נובלות. ניתן לרכוש את שני ספריו של צאלח ב-80 ש"ח בלבד. לרכישה, ניתן לשלוח פרטי התקשרות למייל זה, או ליצור קשר עם נועה, בטל' 0545841553. חפשו אותנו גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/pages/Andalus/200837146597804

אנדלוס הוצאה לאור

دار الاندلس للنشر

Andalus Publishing

אהוד: ראוי לציין גם את הרומאן הראשון שלו שתורגם לעברית "עונת הנדידה אל הצפון" ויצא לאור ב"הספרייה לעם" של "עם עובד". לפי הביוגראפיה שלו הרי את רוב שנות חייו המאוחרות הוא לא בילה בסודן אלא באנגליה ובצרפת, ובדוחא. מי שהכיר אותו אישית, נפגש עימו וגם כתב על אודותיו הוא ד"ר עמי אלעד-בוסקילה.

* * *

שלמה אראל

תשובה ליוסף דוריאל

בגיליון מס' 559 כתבתי בזו הלשון: "אני שם נפשי בכפי ומעיז לחלוק על קטע מדבריו של מורה הדור יוסף דוריאל, אשר בדרך כלל אני עפר לרגליו..." סוף ציטוט.

אכן אשר יגורתי בא עליי. הצעתי לטפל ב"אידיוטים השימושיים" (בלשונו של יוסף דוריאל) בצוננין ונכוויתי ברותחין, ואין לי להלין אלא על עצמי.

אכן אני אמון על הקיצור, וכך לימדתי בביה"ס לפיקוד ומטה, אך הפעם לא אעמוד בזה שכן אני חייב להשיב על האשמות כבדות שהוטחו בפניי, רחמנא ליצלן. הזכרתי את אשר שם זאב ז'בוטינסקי בפי שמשון: "מלך. ברזל ושחוק" ועדיין אני חושב שראוי שנלמד גם לצחוק לפעמים. אבל יוסף דוריאל מזכיר רק "כמה דוגמאות מהחזית האמיתית שבה בחר האוייב במלחמה לדה-לגיטימציה של ישראל," כמו עלילת רצח הילד מוחמד דורה וה"אידיוטית השימושית" רייצ'ל קורי שנשכבה מול דחפור D9 והפכה לשאהידית, ומסביר שלא היה אפשר לפתור עלילות כאלה בצחוק. ואני צריך להוכיח כי "אין לי אחות". בלשון עדינה זה פשוט לא הוגן. ויוסף דוריאל ממשיך ומונה את כל הביקורת שיש לו על "הגנרלים העבריים הדגולים" ומציע לי מקום טוב בקרבם. תודה רבה, הגנרלים אינם זקוקים להגנתי אבל מניין ליוסף דוריאל מה היו הדעות שלי בענייני ביטחון בעת שירותי בצה"ל, כחבר במטה הכללי וכמבקר מערכת הביטחון?

אילו התעניין אולי היה מגלה שאני יזמתי ונאבקתי על פיתוח חיל-ים חדיש ומקורי אשר לא הופתע "בימים הנוראים של 1973" וכבר ב-6 באוקטובר היכה מכה אנושה את ציי מצרים וסוריה. מאז ועד היום שולט חיל הים בזירה הימית, וכיום הולכת וחודרת התודעה כי הים עתיד לשמש העורף האסטרטגי של מדינת ישראל, כפי שהטפתי בכל שנות שירותי ואני ממשיך להטיף גם היום.

יסכים איתי יוסף דוריאל שאין אני חייב להשיב לדבריו בתחום התיכנון האסטרטגי ומאמריו הנזכרים בקשר למלחמות בלבנון ועזה, הגם שהם מופיעים תחת הכותרת "תשובה לאלוף בדימוס שלמה אראל."

כמו כן, אני חייב להתוודות שאינני זוכר שנתבקשתי לחתום על מניפסט מסויים של יוסף דוריאל ואף הבטחתי להציע קיצורים ולא עמדתי בהבטחתי. מתוך הנחה שבגילי (91) זיכרוני בוגד בי, שאלתי את האלוף בדימוס דן טולקובסקי וגם הוא איננו זוכר את הדבר והוא מבקש להעביר לו את המסמך. אני כבמובן מצטרף לבקשה. מכל מקום לא עולה על דעת שנינו שאני כביכול שיכנעתי את האלוף בדימוס דן טולקובסקי לחזור בו מחתימתו על המסמך.

לבסוף, אהוד בן עזר חלק גם הוא על דבריי בקשר לאופן קבלת המטס ונתן תשובה קצרה, קולעת ולעניין. ובאמת, אין ליוסף דוריאל דרך להביע את דעותיו ופועלו בעבר ובהווה מבלי להזדקק להזדמנות להעניק לי תשובה מוחצת?

* * *

יהודה בן-צור

קבורה ימית על סיפון 'אקסודוס 47' – האומנם?

בגיליון 659 מובא סיפורו של גדעון רוזנבלום על "סמק", המפקד האחרון של הפלי"ם. הסיפור מתבסס על מכתב שסמק קיבל מפרופסור ירושלמי אליו צורף גזיר עיתון בו מובא סיפור על קבורה ימית של "תינוק שנפטר בלידתו באונית מעפילים" והפרופסור "פירסם את הכתבה ומצא לנכון לשגר אותה לסמק."

להלן תמצית הסיפור המובא ע"י גדעון, שלדבריו קרא את הכתבה לפני כמה שנים וניתן להניח שהוא מבוסס על זיכרונו: "מלחי הצי הבריטי השתלטו על ספינת המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז', הידועה בשם 'אקסודוס', והשיטו אותה חזרה לאירופה, כדי להחזיר את פליטי השואה למחנה העקורים בגרמניה. הבריטים איפשרו ליוסי הראל, שהיה מפקד הספינה... לנהל את חיי היום-יום של העולים, מבלי שהבריטים התערבו.

יום אחד, אחת הנשים כרעה ללדת. למחרת בבוקר, בעלותו לסיפון הוא הופתע 'מהמחזה הסוריאליסטי שנתגלה לעיניו: קצין ימייה אנגלי עמד על הסיפון ופיקד על טקס קבורה ימי מרשים, ערוך על אופניו ודקדוקיו: מלחי הצי הבריטי עמדו זקופים כשהם לבושים במדים מבהיקים בלובנם, והצדיעו לדגל הבריטי, שהורד לחצי התורן. אותה שעה, גופת העולל היהודי, שמת בלידתו, הוטלה למים... יוסי... לא האמין למראה עיניו: כחמישים ספינות... כל ה'פְלוֹטִילָה' של הצי הבריטי במרחב הים התיכון 'עמדה על עוגן', דגליהן של כל הספינות הורדו לחצי התורן, כנהוג בטקסי לוויה ימיים בצי הבריטי."

סמק החליט "האיש הזה אינו דובר אמת! לא היו דברים מעולם! זהו סיפור מפוברק! ואף חברו יוסי הראל... לא אישר את נכונות הסיפור... סמק התקשר עם יתר חבריו, מפקדי אוניות המעפילים... אולם הכול השיבו בשלילה. איש לא שמע, מעולם, על סיפור כזה... סמק לא הסתפק בתשובותיהם... הוא פנה... לרב-חובל שלחם בעלייה הבלתי לגאלית ואף פירסם... ספר על תקופת ההעפלה מנקודת מבטו של רב-חובל בריטי. הוא שאל אותו אם סיפור קבורת הילוד מ"אקסודוס" מוכר לו. הלה השיב בחיוב. הוא היפנה את סמק לעמוד מסויים בספרו, בו צוין כי מחמת ההלוויה הימית שהצי הבריטי ערך לפעוט בן-יומו, שנפטר בלידתו בלב הים, כל ה"פְלוטילָה" הבריטית של הים התיכון איחרה להגיע למפגש המבצעי שנועד להתקיים במפרץ בִיסְקָיה, סמוך לתעלת למאנש. זו היתה "הוכחה מוחצת" לנכונות הסיפור.

גדעון סיים את סיפורו בטענה והסבר: "חידה היא בעיניי, מדוע איש ממפקדי אוניות ההעפלה, לרבות יוסי הראל... לא זכר את האירוע הדרמטי כל כך, שחזקה על כל אחד מאיתנו שהיה זוכר אותו עד סוף ימיו. עובדה היא, כי יורדי הים של הפלי"ם לא התייחסו, מעולם, לסיפור זה והוא לא מצא ביטויו בסרטים על 'אקסודוס' ואף לא ביומנים ובספרי הזיכרונות שפורסמו על העלייה הבלתי ליגאלית... אינני פסיכולוג ואף לא בנו של פסיכולוג, אולם הסיבה היחידה העולה בדעתי לאבדן הזיכרון הסלקטיבי של אותם לוחמים צעירים הייתה כי הם היו נתונים, אותה שעה, בהלם מסוג מסויים. המחשה לכך: סיפורו של העולל שנפטר בלידתו על ה'אקסודוס' והלוויה רבת ההוד שנערכה לו – היה טפל ובטל בשישים אל מול המתח העצום שהיו שרויים בו כדי לפתור סוגיות יום-יומיות שהיו, לדעתם, דרמטיות הרבה יותר מהאירוע שהתרחש בלב ים. לעומתם, רבי-החובלים הבריטיים, כפי שנוכחנו לדעת, לא שכחו את האירוע, כי לא היו נתונים בלחץ נפשי כלל ועיקר."

מבלי לפגוע בדברי ההערכה לסמק, שבאופן אישי לא היה מעורב בפרשת אקסודוס 47', עליי לציין שכל סיפור הקבורה על סיפון האקסודוס לא היה ולא נברא. לאחר הקרב הופנתה האונייה לנמל חיפה והמעפילים הועברו ל-3 אוניות גירוש שהובילו אותם לצרפת ומשם להמבורג. יוסי הראל, אייק ארן רב החובל ועוד 9 איש (ביניהם, מעפיל צעיר, לימים תא"ל צבי תירוש, ח"י) נכנסו לסליק שהוכן מראש וירדו בחיפה ו-3 מאנשי הפלי"ם המשיכו עם המעפילים באוניות הגירוש (ולימים, עלתה האונייה באש בנמל חיפה).

באחת מאוניות הגירוש (Ocean Vigour) בדרכה להמבורג, נפטר ילוד ונערכה לו קבורה ימית בניהולו של מאיר שורץ. שלוש אוניות הגירוש ושלוש המשחתות שליוו אותן עצרו מלכת והורידו את דגליהן כמיטב המסורת הימית הבריטית, במהלך הקבורה שנמשכה כחצי שעה. בספרו של היסטוריון הצי הבריטי, ידידו של סמק, הוא אינו מזכיר כלל את השתתפות "כל ה'פְלוטילָה' הבריטית של הים התיכון" בפרשת ה"אקסודוס" ובקבורה הימית. מאיר שורץ, אותו פרופסור ירושלמי שסיפק לסמק את גזיר העיתון והיה הארץ-ישראלי היחיד באונייה, מתאר בפרוטרוט את קבורת "המעפיל האלמוני' שחי ונלחם על חייו כשעתיים", וההיסטוריונית אביבה חלמיש ציינה ש"הידיעה על מות התינוק התפרסמה בעיתוני א"י ב-2 בספטמבר ובטורו השביעי של אלתרמן 'העם ושליחו'."

בין שליחי האומה התרים בדרכים

ייזכר גם זה האחד

לבושו – חיתוליו. בקופסה של פחים

הוא במים נטמן מול ספרד.

גם סיפורו של אחד מרופאי הצלב האדום, ד"ר מישל דורה, שליווה את המעפילים בדרכם להמבורג והשקיף על ההלווייה מאונייה שכנה –מצוי באתר הפלי"ם וההעפלה ­–

 www.palyam.org

לסיכום ניתן לקבוע שהנושא לא נשכח, אך משהו בכל זאת מטריד אותי. מי בדיוק כתב את המכתב ו/או הכתבה בעיתון בדבר הקבורה על סיפון אקסודוס? לא נראה לי שמאיר שורץ הוא הכותב. לגדעון רוזנבלום, הטוען שקרא את המסמכים, הפיתרון.

בברכה,

יהודה בן-צור

הנהלת אתר הפלי"ם וההעפלה

* * *

מלכה נתנזון

בבית החולים

לאימי, בגעגועיי

א

חֹדֶשׁ יָמִים וְאִמִּי בִּרְקַב עַצְמוֹתֶיהָ

כּוֹרֶכֶת עַצְמָהּ סְבִיב צַוָּארִי –

וְלִבִּי – כְּבֶגֶד שֶׁאָכַלוֹ הָעָשׁ

ב

הָעֵירוֹם שֶׁלָּהּ מְשַׁלְשֵׁל מִתּוֹכוֹ צִנּוֹרִית שֶׁתֶן צְהֻבָּה

וּזְעָקָה

רַק אֶתְמוֹל הֵשִׁיבָה שׁוּלֵי שִׂמְלָה לְכַסּוֹת קַרְסֹל נֶחְשַׂף בִּידֵי אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה,

וּמְבוּשֶׁיהָ מָה?

ג

כְּמוֹ פָּנַי הַכְּעוּרוֹת מֵאֲחוֹרֵי כַּפּוֹת יָדַי הַכְּפוּתוֹת –

בִּקְּשָׁה לְהַסְתִּיר

וְהַמָּגֵן – רַק עַפְעַפֶּיהָ הָעֵירֻמִּים

מְהֻדָּקִים כְּאַטְבֵי כְּבִיסָה עַל חֶבֶל קָרוּעַ

ד

בֵּין הַסְּדִינִים הַצּוֹאִים וְהַיָּדַיִם הָעוֹשׂוֹת בָּהּ

שׁוֹקֵעַ קוֹלָהּ כַּאֲדָמָה מִתְבַּקַעַת – אַקּוֹרְד הַמַּמְשִׁיךְ לְ הַ דְ הֵ דדדד

גַּם כְּשֶׁהַפְּסַנְתֵּר כָּבָה

וְעֵינֶיהָ נִשְׁאָבוֹת כִּסְפִינָה מִטַּלְטֶלֶת עַל פְּנֵי יַם הַמָּוֶת

ה

גִּלָּיוֹן יוֹמִי – כְּדִסְקִית זִהוּי תְּלוּיָה עַל מִטָּתָהּ

וּמוֹנִיטוֹר שָׁחוֹר רוֹשֵׁם אֶת גְּרַף מוֹתָהּ

וְאֵפֶר יַלְדוּתִי בְּיָדִי הָרֵיקָה

* * *

משה גרנות / רומן מינורי

על ספרה של שולמית לפיד

"ואולי לא היו"

כתר 2011, 206 עמ'

השמות אמנם בדויים, אך ללא ספק מדובר ברומן המשתמש בחומרים אוטוביוגרפיים – ליתר דיוק – בביוגרפיה של הורי הסופרת, יוצאי העיירה ס' שבטרנסילבניה, אותו חבל ארץ ששלטו בו לסירוגין הונגריה ורומניה. מדובר בזוג צעיר – מיכאל-מיקי דויטש ואישתו סידי (לאה) לבית יוז'ף, שעולים לארץ מתוך אידיאלים (של מיקי!) לעבוד את האדמה, או למצער להיות בנאי, אלא שהמציאות בארץ טופחת על פניו – מיקי רוב הזמן מובטל, ובמצוקתו כי רבה, הוא נכנע לשכנועים של אישתו ומתחיל לעבוד כסדר בעיתון "הצופה", למרות שבגולה הוא התפרסם כבר כעיתונאי עברי. לזוג נולדת בת בשם שושנה, והיא בת גילה של הסופרת (ילידת 1934), והם חווים חרפת רעב, בעיקר בתקופה שמיקי היה מובטל. סידי מוכרת גובלן יקר ותכשיטים תמורת לחם, והיא עוסקת בכל מיני מלאכות, שהן בזויות בעיניה, כדי להשיג שבר לבתה ובעלה – בין השאר, היא מוכרת גזוז בקיוסק, מתקינה שקיות מעיתונים ודבק, תופרת כפפות ופיג'מות עבור החיילים האנגלים וכו'. היא מגיעה אל המנוחה והנחלה כאשר היא מצליחה להתקבל כאסיסטנטית בבית ספר לריקוד – למגינת ליבו של מיקי בעלה.

ברקע הקורא חווה את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את ההפגזות של האיטלקים על תל-אביב, את החשש שיצטרכו לעלות לכרמל כדוגמת מצדה, את הידיעות הקלושות בתחילה על השואה באירופה (לשני בני הזוג משפחה שנשארה שם, ורובם נרצחו), את שמחת הניצחון על הנאצים, והעצרת הגדולה אל מול בניין "הבימה".

למרות העוני המנוול בו חי הזוג הזה ברוב הזמן המתואר בספר, הם מתוארים כאנשי נתינה: הם מארחים בביתם הדל את פליטי ההפגזות על תל-אביב, ומאוחר יותר את כל בני המשפחה ששרדו את השואה. ולא רק זאת, יש להם חיי תרבות תוססים: הילדה לומדת לנגן על פסנתר, ומאוחר יותר היא לומדת ריקוד קלאסי, הזוג מבקר בבתי קפה, בתיאטרון ובקונצרטים (חלקם בהזמנות ללא תשלום). יש להם שיג ושיח עם העילית התרבותית של תל-אביב של שנות השלושים והארבעים – בין מיודעיהם נמנים אגדתי, אביגדור המאירי, הרב ברלין, יהושע בר-יוסף, רפאל קלצ'קין, אלתרמן ורחל מרכוס, גרטרוד קראוס, חינה רוזובסקה, ובין גיבורי המשנה נמנים טשרניחובסקי, ארנולד צוייג ומאיר מרגלית.

"ואולי לא היו" הוא כרוניקה של חיי זוג צעיר בתקופה הרת עולם, אבל הזוג עצמו איננו מחולל נפלאות – מיקי אמנם רוצה להתנדב לבריגדה להילחם בנאצים, אבל מסתפק בשירותים מינוריים ב"הגנה", וסידי מתוארת כלוחמת אמיצה במלחמת הקיום של המשפחה, אך גם היא איננה מרעישה עולמות – פה ושם משדכת גברים לחברות שלה, מארחת בביתה עלובי חיים יותר ממנה, ובמקרה לגמרי היא מצליחה להביא מזור לחברתה ששקעה ליוון המצולה בעטיו של גבר חסר מצפון.

מדובר באגי פריד (רבקה בשמה העברי), שהיתה מאורסת ליונצ'י וייס, שהציג עצמו כאיש שרמנטי בעל נכסים, אבל באמת היה רועה זונות אכזר. הוא מפעיל כנגדה אלימות ומוריד אותה לזנות, והיא מצליחה להימלט ממנו כאשר הוא נאסר בעוון סרסרות. יש רמזים בספר שהיא שוכרת איש העולם התחתון בשם יענקל שטיינזלץ שירצח את וייס בין כותלי הכלא. לאחר מעשה חוששת אגי ששטיינזלץ יסחט אותה כשישתחרר מהכלא. לא אספר את ההמשך כדי לא לקלקל למי שיבקש לקרוא את הספר, אומר רק זאת שסידי ופליישמן (עובד הדפוס, חבר לעבודה של מיקי) מביאים את עניינה של אגי לידי גמר טוב.

אין ברומן הזה אירועים גדולים ולא מעשים גדולים – עיקרו הרקע התל-אביבי בשנות השלושים והארבעים. אני סבור שהסופרת ראתה את עצמה מחויבת לעובדות כפי שקראה בתעודות של אותם ימים ולעובדות כפי שהיא עצמה חוותה אותן בהיותה ילדה ונערה אצל זוג הצעירים שעלו ארצה מטרנסילבניה.

אני מסכים בהחלט עם הכיתוב על גב הספר שהרומן הוא גם מעין מכתב אהבה לעיר העברית הראשונה, תל-אביב – כרך תוסס של בתי קפה ומועדוני ריקודים, וגם מקלט שפליטים חסרי כול זורמים אליו מאירופה, עיר של סופרים ומשוררים ושל מהגרים החיים בעוני מרוד.

שולמית לפיד כתבה כשלושים ספרים בסוגות שונות (רומנים, רומנים בלשיים, מחזות, ספרי ילדים ונוער, שירים), ותירגמה עשרות ספרים נוספים – זה איננו הרומן הכי חזק שלה, אבל יש בו אווירה נוגעת ללב, ואוהבי תל-אביב בוודאי ירוו ממנו נחת.

* * *

רון בן ישי

מלחמת לבנון השלישית תיראה אחרת

ציטוט מיום 13.7y-net

חמש שנים למלחמה המוזרה, חיזבאללה נרתע מלחדש את הירי, אבל אלה גם הפטרונים באיראן שקושרים אותו, בינתיים, ברצועות. בסיבוב הבא תצטרך ישראל לקצר את הלחימה, לגלות יותר חוסן מול האבידות בחזית, והפעם אולי גם לתקוף בסוריה.

כמעט הכול כבר נאמר על אותה מלחמה מוזרה לפני חמש שנים. מוזרה, מפני שניהולה היה כושל והיא חשפה ליקויים חמורים בכוננות ובמוכנות של צה"ל, אך התוצאה האסטרטגית של מלחמת לבנון השנייה יכולה להירשם כהצלחה חלקית. חיל האוויר הצליח לתרגם הישג ייחודי של קהילת המודיעין לכמה מכות מכוונות היטב. מכות אלה שיקמו ב-2006 את ההרתעה כלפי לבנון וחיזבאללה, שאבדה לנו אחרי שאזור הביטחון בדרום לבנון התמוטט בשנת 2000. כתוצאה מהרתעה זו חיזבאללה אינו פועל נגדנו כבר חמש שנים, וגבול לבנון שקט ברוב ימות השנה.

 מנגד, בצד החובה של תוצאות מלחמת לבנון השנייה, חייבים להכיר באיום על העורף הישראלי, שהחמיר מאוד כתוצאה מהקמת המערך האדיר של רקטות וטילים בלבנון בעקבות לקחי אותה מלחמה. צריך גם לציין שההרתעה שנוצרה כלפי חיזבאללה אינה כולה מעשה ידינו. מי שתורמים בצורה מכרעת לשקט שאנו נהנים ממנו בגבולנו הצפוני הם האיראנים. הם אלה שדואגים ומשגיחים שחיזבאללה לא יסכן בעימות נמהר עם ישראל את מערך הרקטות והטילים האסטרטגי האדיר שהם הקימו בלבנון בסיועו של נשיא סוריה, בשאר אסד, אחרי אותה מלחמה.

הקמת מערך זה, כתוצאה ישירה של הלקחים שהפיקו איראן, חיזבאללה וסוריה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אמורה לתפישתם לשרת בראש ובראשונה אותם וגם, במידה מסוימת, את המשטר בסוריה. עשרות אלפי הרקטות והטילים בלבנון המאיימים על העורף בישראל אמורים להרתיע את ישראל וארה"ב מפני תקיפת מתקני הגרעין והטילים באיראן, ומפני פעולה צבאית ישראלית נרחבת נגד סוריה. כך שחיזבאללה מורתע ישירות לא רק בגלל החשש מהנזק הכבד שייגרם ישירות לו כארגון וכן ללבנון ולתשתיותיה, כתוצאה מפעולת צה"ל בעימות הבא, אלא גם מפני שחזקה עליו מצוות האיפוק שגזרו עליו פטרוניו בטהרן.

 קשה להעריך כמה זמן יישמר השקט בגבול הצפון, הנובע מ"מאזן אימה" שנוצר בין ישראל לבין חיזבאללה, איראן, סוריה ולבנון. סביר להניח כי אם הנהגת איראן תחליט סופית לייצר נשק גרעיני ותפעל בהתאם (מה שמכונה "הפריצה הגרעינית"), ישראל עשויה לתקוף באיראן. במקרה כזה, אפשר להניח בביטחון כמעט מלא, יפעיל חיזבאללה בהוראת טהרן את מערך הרקטות והטילים בלבנון וישגר אותם לעבר העורף הישראלי. תרחיש נוסף שבמסגרתו יצטרך צה"ל לפעול בלבנון הוא אם יבצע חיזבאללה פיגוע גדול נגד יעדים ישראליים כנקמה על החיסול ב-2008 של בכיר מנהיגיו הצבאיים, עימד מורנייה, חיסול שאותו הוא מייחס לישראל.

העימות הבא – לא רק חזית אחת

תרחיש שלישי הוא שהמשטר בסוריה, רגע לפני שיקרוס תחת הלחץ מצד מתנגדיו של אסד, ייזום עימות עם ישראל במטרה לנתב את זעם המתקוממים לאפיק הלאומי נגד ישראל, וכדי שהמערב יזדקק לאסד כדי להביא לרגיעה. המשטר בדמשק עלול לדרוש מחיזבאללה, אולי אפילו בתמיכת האיראנים, להשתתף בעימות כזה עם ישראל. חיזבאללה ייתקשה לסרב. ייתכנו גם תרחישים שבהם תהיה התלקחות של עימות עם לבנון כתוצאה מטעויות ומהחלטות נחפזות של מפקדים מקומיים. בכל מקרה, הקברניטים המדיניים וצה"ל צריכים להיות מוכנים כבר עכשיו לפרוץ עימות כזה בהתרעה קצרה מאוד. סביר גם להניח שאם יתלקח עימות עם חיזבאללה, הוא לא יהיה מוגבל רק לזירה הלבנונית. צה"ל צריך להיות מסוגל להילחם במקביל בעוד זירה אחת או שתיים. למשל בסוריה, באיראן ואולי גם בדרום. לא רק עזה נמצאת שם אלא גם צבא מצרים. אחרי ההפיכה בכיכר תחריר אי אפשר להניח בביטחון שהאגף הזה יישאר רגוע כפי שהיה בימי הנשיאים אנוואר סאדאת וחוסני מובארק. אין ספק שצה"ל נמצא היום בשיא מוכנותו. הכשירות המבצעית של יחידות הסדיר והמילואים, התיכנון המבצעי, תיפקוד המודיעין והמערך הלוגיסטי וכן מערך הפיקוד והשליטה – שודרגו בצורה מרשימה על ידי הרמטכ"ל גבי אשכנזי וצוותו. השדרוג הזה בא לא מעט הודות לדו"ח היסודי שהוציאה מתחת ידיה ועדת החקירה בראשותו של השופט וינוגרד, שהוקמה כדי לחקור את קלקולי מלחמת לבנון השנייה. אבל צריך להכיר בכך שלמרות הזמן שעבר והדיבורים הרמים, נשארו בעינם לפחות 3 "קלקולים" הפוגמים בכושרה של מדינת ישראל לנהל עימות צבאי נרחב.

כשחיילים יפלו

הקושי המרכזי הוא מערכת היחסים ותהליכי קבלת ההחלטות בתפר שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי. מבקר המדינה חוקר היום, אפרופו מה שמכונה "פרשת הרפז", את מערכת היחסים העכורה שבין הלשכות של הרמטכ"ל אשכנזי ושל שר הביטחון, אהוד ברק. אבל עוד לפני שהמבקר סיים את עבודתו, ברור כי לפחות חלק מהדם הרע בין שתי הלשכות נוצר כתוצאה מחילוקי דעות בין הצבא וגורמים אחרים במערכת הביטחון לבין הדרג המדיני (שר הביטחון וראש הממשלה) בדבר הדרך והתהליך שבהם צריכות להתקבל החלטות אסטרטגיות ומבצעיות לפני לחימה ותוך כדי התרחשותה. חילוקי דעות כאלה התגלעו בזמן הלחימה ב"עופרת יצוקה" בעזה ופגעו בניהול המבצע ובהגדרת מטרותיו. לאחרונה גם פרצו אל פני השטח חילוקי דעות הנוגעים גם לשאלת התקיפה באיראן. כדאי שהציבור יידע כי הביקורת שמתחו הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ לשעבר על הדרג המדיני, נגעו יותר לתהליך קבלת ההחלטות בעניין זה מאשר לעצם השאלה אם לתקוף או לא, ואם כן – אז באילו נסיבות.

 מכשלה נוספת שמאיימת לפגוע בתפקודו של צה"ל היא עניין היחס בציבור לאבידות בקרב לוחמי צה"ל. במלחמת לבנון השנייה גילה הציבור בישראל חוסן מדהים בכל מה שנוגע לאבידות והרס בעורף האזרחי. לעומת זאת, התגובה הציבורית והתקשורתית למידע על אבידות בקרב הלוחמים בחזית היתה לא רציונלית וגבלה בהיסטריה. לעתים נדמה היה שנשכחה העובדה שהחיילים אמורים להגן על האזרחים ולא ההיפך. כתוצאה מכך, ב"עופרת יצוקה" נעשה לעיתים שימוש יתר בעוצמת אש שלא תמיד הייתה נחוצה כדי למזער אבידות בקרב כוחותינו. זו הביאה לפגיעה אנושה בתדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית. ברור לגמרי כי אם ברצוננו לאפשר למפקדים בשטח, וגם לחיילים, לקבל את ההחלטות הנחוצות לביצוע המשימה, ואם אנו רוצים לשמר בידינו את חופש הפעולה הביטחוני, נחוצה התייחסות ציבורית שפויה ורציונלית יותר לאבידות כוחותינו בלחימה.

שיעים על הכוונת

התחום השלישי הוא היכולת להתמודד מוסרית, משפטית ודיפלומטית עם מערכת הדה-לגיטימציה שיפעילו אויבינו ותומכיהם נגד צה"ל תוך כדי הלחימה ואחריה. חיזבאללה, כמו חמאס, מיקם במתכוון את משגרי הנשק תלול המסלול ואת מוצבי הפיקוד והלוגיסטיקה שלהם בתוך אוכלוסייה אזרחית. כשצה"ל יפעל נגדם, למשל בכפרי לבנון ועריה, הוא יספוג באורח כמעט ודאי האשמות בדבר ביצוע פשעי מלחמה. כדי להדוף האשמות אלה צריכות המערכת הצבאית והדיפלומטית של ישראל לפתח וליישם כלים שבאמצעותם אפשר יהיה להדוף אפקטיבית את מתקפת התודעה הזו נגדנו. אחרי מלחמת לבנון השנייה פותחו כמה שיטות ואמצעים בתחום זה והוכנסו לשימוש. אך ייתכן מאוד שאלה לא יספיקו, ולכן צריך להקדיש מאמצים נוספים ויצירתיים לעניין זה. אופי הלחימה העתידית בלבנון יחייב זאת.

 בכירי צה"ל יודעים היום היטב מה ההישג הנדרש מהם בעימות לבנוני (או "לבנוני+"): הלחימה חייבת להיות קצרה ככל האפשר כדי למזער את האבידות והנזק שייגרמו לעורף הישראלי, אך גם כדי למזער את האבידות בקרב האוכלוסייה הלא לוחמת בלבנון. אלפי אזרחים לבנונים הרוגים יציבו את מדינת ישראל במצב קשה ביותר בזירה הבינלאומית. כדי להשיג יעד זה יהיה צורך, בין השאר, לפגוע באופן הרסני בתשתיות מדינת לבנון, במיוחד באלה המשרתות את האוכלוסייה השיעית, כך שחיזבאללה יבודד ולבנון ותומכיה ירוצו לאו"ם לבקש הפסקת אש. יעד מרכזי נוסף הוא פגיעה אנושה במערך הרקטות והטילים של חיזבאללה, בתשתיותיו הצבאיות ובאנשיו. פגיעה שתגרום, כעבור ימי לחימה ספורים, להפחתה ניכרת ביספר שיגורי הרקטות והטילים "הכבדים" וארוכי הטווח לעבר מרכזי אוכלוסין ומתקני צבא בישראל, אך גם תסכל לזמן רב את יכולתו של הארגון לשקם את עצמו.

לשם כך יידרש צה"ל, בנוסף למכות אש מדוייקות שיונחתו מהאוויר והים, לבצע מהלך קרקעי נרחב אך מהיר כדי להשתלט על אזורי השיגור של הרקטות לטווח קצר ובינוני (הגראדים, הקטיושות, הפאג'רים ודומיהם), מה שיפחית את הלחץ על יישובי הגליל וצפון ישראל. במקביל צריך יהיה לפעול כדי למנוע אספקה של אמצעי לחימה לחיזבאללה מסוריה. לשם כך צריך יהיה לא רק לפגוע בקשר התחבורתי בין שתי המדינות, אלא גם לשקול ברצינות פגיעה במחסני הנשק של חיזבאללה הנמצאים על אדמת סוריה. התוצאה האסטרטגית של עימות כזה צריכה להיות הרתעה ארוכת ימים, לפחות מול חיזבאללה וסוריה, והסכם הפסקת אש בתנאים שיאפשרו לישראל למנוע בצורה אפקטיבית, בכוחה היא, התחמשות מחודשת של חיזבאללה.

* * *

זיוה גל

לֹא יוֹדַעַת בֵּין יְמִינָהּ לְבֵין שְׂמֹאלָהּ

כָּךְ זֶה בִּנְשָׁפִים, בְּאַהֲבָה.

לֹא פָּשׁוּט לָתֵת לַגּוּף לְהִקָּרַע

בֵּין שְׁתֵי זְרוֹעוֹת 

הַמִּתְאָרְכוֹת וּמִתְגַּדְּלוֹת

וּמְגַדְּלוֹת תְּפִילָה

לִפְּרִישָׂה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת.

אַחַת מוֹשֶׁכֶת אֶל אוֹרָהּ

שְׁנִיָּה עוֹתֶרֶת אֶל עוֹרָהּ

וְאֵין יוֹדַעַת

וְאֵין מֵהֶן שֶׁבֶּאֱמֶת יוֹדַעַת

מַה יוֹתִיר יָמִין

וּמַה יַבְטִיחַ שְׂמָאל.

וְאֵין מֵהֶן שֶׁבֶּאֱמֶת יוֹדַעַת

כְּשֶׁתַּגִּיעַ לִיעַדָּהּ

מַה יוֹעִיד אַבִּיר לָבָן

וּמַה יוֹתִיר נָסִיךְ כָּחֹל.

* * *

אודי מנור

ליברמן ממשיך להכתיב את סדר היום

ליברמן ממשיך להכתיב את סדר היום האלקטוראלי של מדינת ישראל. ראוי לשים לב. לא את הסדר היום הפוליטי – בענין זה אין לו שום השפעה והגיע הזמן שנבין זאת – אלא את סדר היום האלקטוראלי. ליבי ליבי לאנשי הליכוד. כל כך טוב היה אי אז באופוזיציה הלוחמנית והקיקיונית של בגין בשנות החמישים והשישים. הכניסה לממשלת האחדות ב-1967 סתמה את הגולל על הנוחות הזו של 'הפורשים', הנצמדים כמו עלוקה לעמדה הלעומתית, לא משנה מה אומרת המציאות ומה מגבלותיה. הטרגדיה הפכה בלתי הפיכה אחרי המהפך של 1977 וביתר שאת אחרי בחירות 1981. מאז ועד היום נגזר על תנועת הפורשים המיליטנטית והצחורה להתמודד עם המציאות.

והמציאות הפוליטית, שוד ושבר, קיפלה את דגליו של הליכוד בזה אחר זה. קודם את דגל 'הכלכלה החופשית' – כבר ב-1983 נאלצה ממשלת הליכוד להלאים את כל הבנקים בישראל! – ומאוחר יותר את דגל דגלי הדגלים: ארץ ישראל השלמה. קודם נתניהו התחייב להסכמי אוסלו (ובכך מן הסתם הפך גם הוא ל'פושע'...) – אחר כך הוא הוסיף את הסכם וואי, ואז באה תוכנית ההתנתקות אותה הוביל לא אחר מאשר מי שהקים את הליכוד: אריק שרון.

אלו כמובן יכולות היו להיות חדשות טובות, לולא השיח הציבורי בישראל היה נגרר בכל עשר דקות בערך אחר עוד פרובוקוציה מבית מדרשו של ליברמן, איש ליכוד מזהיר בפני עצמו, שעל מנת לשמר את הקו הרוויזיוניסטי הקלאסי – פרישה מיליטנטית באמצעות המילים הגבוהות המנותקות מהמציאות – פרש מהליכוד, הקים מפלגה 'אולטרא-ציונית' כביכול, הצטרף לממשלה ומצליח במסגרתה לשמור על מעמדו כאופוזיציונר נצחי. כי הוא יודע. "הם מפחדים" – הליכודניקים כמובן. אלו שעברו תהליך מבורך של מפ"איזציה, ויתרו על הפראזות הריקות והתחילו לנהל את המדינה בהתאם למה שהמציאות דורשת. אלא שהליכודניקים, במקום להודות בתהליך ההתפכחות ההיסטורי שעברו, ולצאת במתקפה חזיתית כנגד הימין ההזוי, זה שיושב בממשלה וזה שמאיים על מוסדות המדינה מתוך הכנסת ומחוצה לה – הם נכנעים למולך הדימוי, ויוצאים ביוזמות הזויות שיוכיחו לכולם כי 'נצח ישראל לא ישקר', וכי 'המחנה הלאומי' ניחן בזיקפה לאומית כמו בימים הטובים של בגין.

כך יש להבין את חוק האנטי-חרם המגוחך. כל תפקידו הוא במישור האלקטוראלי. אין אלא לברך את צעירי מר"צ ואנשים אחרים שיצאו כבר בקמפיינים מבריקים מהסוג עליו דווח כבר בתקשורת. מי יודע, אולי התרגיל של ליברמן יביא ישועה גם לשמאל הקטן והמתכווץ של מר"צ. אלא שלא זה מה שחשוב. הפוליטיקה היא לא עוד סוג של ספורט, והשאלה הקובעת היא לא מי סיים את העונה בראש הטבלה, או מי הצליח להשיג את המינימום האולימפי. הפוליטיקה היא השדה בו יש לקבל את ההכרעות בשני התחומים המרכזיים סביבם ארוגה המציאות במדינת ישראל: השאלה הכלכלית-חברתית (תקציב, שכר מינימום, פנסיה, קרקע, סביבה), והשאלה המדינית-בטחונית. חוקי אנטי-חרם לא ישנו מאומה בשני תחומים אלו. וגם לא חרמות וצ'ילבות ואנטי-חרם וקללות ושאר ירקות.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה 'קפיטליזם חזירי' מהסוג שבאף מדינה, כך מסתבר בארבע השנים האחרונות, לא אפשרי ולא קיים; באותה נשימה, ישראל לא יכולה להמשיך ולשלוט בחייהם של מיליוני פלסטינים. את זה הבין היטב נסיך רוויזיוניסטי נוסף. רק מלחמת לבנון השנייה עצרה את תוכנית 'ההתכנסות' המבורכת ששלחה את אולמרט למשרד ראש הממשלה. אכן כן: ההתנחלויות הן לא – אני חוזר, הן לא – מכשול לשלום. את זה אומרים הפלסטינים במפורש, כאשר הם מתווכחים עימנו על עצם הגדרתנו כמו גם על גבולות 48'. אבל חזון א"י השלמה יצטרך להמתין לגלגול הבא, אלא אם בליכוד מתכוונים לוותר לחלוטין על מורשת ז'בוטינסקי בה הם כה מתגאים, ובצדק – מורשת שכללה לא 'רק' ליברליזם דמוקרטי וחילוני כלפי פנים, אלא הכרה בלאומיות הערבית לסוגיה וכבוד רב כלפיה. מעניין כמה ליכודניקים זוכרים היום שז'בוטינסקי – כמו הרצל לפניו – דימיין מדינה יהודית-דמוקרטית שאם ראש הממשלה בה יהודי, סגנו ערבי, ולהפך.

כשתיגמר – אם תגמר – תרועת הפסטיבלים של הליברמניזם העכור, לא תהיה ברירה לאזרחי ישראל לסוגיהם ולמיניהם ולנטיות ליבם אלא להביט למציאות בעיניים, ולקבל הכרעות חמורות. סיסמאות ריקות משמאל ומימין לא יעזרו אז. עוד פחות יועילו חוקי אנטי-חרם אומללים.

* * *

ציטוט של אבְרך באינטרנט

המדינה בנתה לי בית בחינם

ועוד משלמת לי משכורת

המדינה בנתה שכונות מיוחדות לחרדים, בה אני ואשתי "קנינו" דירת 3 חדרים כשהיינו בני 20, אחרי שהתחתנו. המדינה גם דאגה שלא ניקח משכנתא, אלא מימנה לנו קרן לחרדים בלבד ממנה ניתן לקחת "הלוואה" שנחזיר "מתי שנוכל בע"ה..." כרגע ההחזר החודשי הוא 1,200 ש"ח בחודש לדירה משלנו.

המדינה משלמת לי הבטחת הכנסה כי אני אברך רשום בישיבה – 2,800 ש"ח כל חודש.

המדינה משלמת לישיבה מיליונים, והישיבה נותנת לי מענק אברכים כל חודש של 1,800 שקל.

 יש לנו 7 ילדים, והמדינה משלמת לנו 3,000 שקל קצבאות ילדים.

 אני ואישתי לא עובדים באופן רשמי ולכן אנחנו פטורים מארנונה, מיסים, מס בריאות וכדומה.

 הילדים לומדים בחינוך התורני שגם אותו המדינה מממנת לנו, כולל ארוחה חמה והסעות חינם.

אני עובד בשחור כנהג של איזה עסקן חרדי. מרוויח 3,000 שקל בחודש ככה מהצד.

אישתי עובדת בשחור כמטפלת לתינוקות, ומרוויחה 2,200 שקל בחודש ככה מהצד.

לסיכום, בכל חודש נכנסים 12,800 שקל נטו, נקי. והחוב היחיד הוא 1,200 שקל בחודש בשביל הדירה.

אחחח... אשרינו... צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים...

* * *

תקוה וינשטוק

1. סעודה אחרונה באפולוניה

במגדל של מוזיאון ארץ ישראל מוצגת "הסעודה האחרונה באפולוניה", כשמו של ציור שנתגלה באתר אפולוניה. הציור בנוי בנוסח הסעודה האחרונה של ישו ושליחיו. גם בה מסבה חבורת גברים בצידו האחד של שולחן ארוך מכוסה מפה לבנה ועליו גביעי יין וקערות מזוגגות עם עופות שלמים. אך שלא כבסעודה הנודעת בירושלים, המסובים אינם ידוענים ואינם מזוהים.

אפולוניה, כיום תל חרבות על כביש תל-אביב-נתניה, סמוך להרצליה, היתה תחנה חשובה על דרך סוריה מצפון ודרך מצרים מדרום. היא זכתה לשמות מרובים המבלבלים במקצת את באי התערוכה. תחילה נקראה אפולוניה על שם האל היוני אפולו. לערך בשנת 67' לספירה, במרד היהודי הגדול ברומאים חרבה העיר. הרומים בנוה מחדש והחזירו אליה את תושביה. במאה הרביעית שינו את שמה לפלביס. בתקופה הבינטית נקראה סוזומה, אחד מכינוייו של ישו.

הצלבנים שהגיעו לארץ הקודש כינו את את העיר דווקא בשם אל האש הכנעני רשף (השם השתבש גם ל"אסור") וזה כיום שמו המקובל של האתר. ב-1265 נערך כאן קרב בין הצלבנים ובראשם ריצ'רד לב הארי לבין המוסלמים בראשות צלאח א-דין. יד המוסלמים היתה על העליונה, וציור הסעודה האחרונה שייך כנראה לימים האחרונים של השלטון הצלבני. מאז עומדת העיר בחורבנה.

ציורי הסעודות הופכים את התערוכה, שאצרה עירית ציפר, לתערוכה קולינרית מעוררת תיאבון. ציורי הסעודות מלווים בממצאים ארכיאולוגים כקנקנים, סירים, צלחות וכלי בישול אחרים. ידיעותינו בנושא הגסטרונומיה הקדומה קלושות. מה בעצם אכלו בימים הרחוקים ההם? איך בישלו ותיבלו? בציור שהתגלה בעכו[?] מופיעים שלושה גברים בתלבושת אבירים ומשני צידיהם משרתים עם קנקני יין. האביר במרכז התמונה מחזיק סכין פריסה. את האוכל תפשו אז בידיים אבל לפריסת הבשר נזקקו לסכין. זה היה פריט הסכו"ם החשוב והיקר ביותר. בתחתית התמונה מצוירים כמה סכיני מתכת בעלי ידיות מחומר אחר. לרוב הביא כל אורח את סכינו הפרטי לסעודה אך סעודות מפוארות הציעו סכינים –סכין אחת לכל זוג אורחים.

הסכין נועד לחיתוך הבשר בלבד ומכאן צמח התפקיד של פורס הבשר. הוא נחשב לאמן והיו לו כמה סכינים.

2. סבתא והחופש הגדול – מונולוג של חברתי ר.

נכדתי הודיעה שתבוא לבקר אצלי עם הילדים. (כן. גם נכדתי כבר אימא. התחתנתי צעירה וגם בתי נישאה צעירה ואני כעת סבתא רבא צעירה). שמחתי מאוד. החופש הגדול רק התחיל והנינים כבר בדרך אליי. הם הגיעו לפנות ערב כשהקייטנות שלהם נגמרו. נגה בת חמש וחצי שעולה לכיתה אל"ף, ויואב בן שלוש. הצעתי שישחקו בחצר, החצר גדולה, אבל הם רצו לקניון איילון. שם יש ג'ימבורי. אני יודעת שיש ג'מבורי של צופים אבלמה זה ג'ימבורי? לא שאלתי. שהנינים לא יחשבו שסבתא מטומטמת.

רק הגענו לקניון, התיישבו הקטנים במתקנים. רכבו על הפיל, הריצו את הסוס, את האוטו ואת שאר האטרקציות הנעות. אחרי כל הנסיעות נעשו רעבים, בלסוּ פרייד ציקן וגלידה והמשכנו למנה העיקרית – הג'ימבורי. מתברר שג'ימבורי היא ממלכת גומי. רצפה מגומי עליה מפוזרים כדורים, סולמות, כסאות וצינורות כולם מגומי. שלא לקלקל את הגומי עולים על הרצפה יחפים. צ'יק צ'ק התפרקו הילדים מהסנדלים וקפצו לזירה. בדרך כלל אלה ילדים שקטים ונוחים אבל כשהם בחבורה גדולה אין להכיר אותם. בין-רגע השתלבו ברוח התזזית ששלטה במקום. הסתערו כמו כולם על הכדורים, טיפסו על הסולמות והחליקו על הקירות. התגלה שהם מלאים בתסכול עצום אותו כילו בשק איגרוף מסוג "נחום תקום" מגומי, הלמו בו באגרופים קמוצים, בבעיטות רגליים ובצינורות (מגומי...).

כל הקרבות לוו בתרועות אינדיאניות מחרישות אוזניים. זה חלק בלתי נפרד מהעניין. באולם הצר הצטופפו עשרות ילדים משולהבים מגיל שבע-שמונה עד בני... שישה חודשים. כיוון שנפילות על משטח גומי אינן רציניות ואין נפגעים, אולי רק נפגעי שמיעה, השתעשעו כאן גם תינוקות שהגיעו בעגלות שכיבה-עדיין, לא בעגלות טיול. מייבבים וצוהלים השתלבו גם הפיצפונים בכיף.

על ספסלים, מגומי כמובן – ישבו האימהות והסבתות, נהנות מההנאה של צאצאיהן. נכדתי חלצה נעליים ונכנסה למשטח הגומי, הצטרפה לילדיה ומיהרה לסחוף גם אותי להילולה. היא עזרה לי בחליצת הנעליים, אותם הכניסה לתיק שלה: "כולם פה בסנדלי קיץ פשוטים אבל אצלך נעליים ממש ועוד יגנבו אותם," הסבירה.

נכנסתי פנימה והרגשתי שאני במוקד של רעש אדמה מדרגה עשר בסולם ריכטר. האוזניים שלי בערו כאלו רוסקו בפטישים. הילדים מצדם היו מאושרים ורצו לבלות את כל הלילה במועדון האקסקלוסיבי הזה. איך שהוא קלטו שהבילוי – 28 שקלים לילד ואפס תשלום למלווה המבוגר – אינו מותנה בהגבלת זמן. רק בשמונה ושלושים הצלחנו לגרור אותם החוצה.

 נכדתי החזירה אותי לביתי ועמדה לחזור לביתה. הייתי סחוטה. רק לשכב ולנוח ממהומת האלוהים הזו! אבל בן השלוש הכריז מיד "אני רעב!"

הוצאתי את כל מלאי המקרר שלי. הקטן היה באמת רעב. הוא כילה את כל נתחי הדג מלוח, גמר יוגורט, ביקש עוד אחד והשתלט גם עליו, בכפית, כמו גדול. והכריז: "כולנו הולכים עוד פעם לקניון!".

 תודה רבה! איך נהגו לאמר אצלנו במלבס? "בוקרה פיל מישמיש!" מחר בבוקר עם המישמשים! [שעונתם קצרה מאוד] היינו, לא עוד!

 והחופש רק התחיל...

3. הבריכה בכיכר רבין

כל העיר מלאה טענות ומענות על סדרי הנסיעה החדשים. לי הם דווקא עשו טוב.

חיכיתי בתחנת האוטובוסים שליד ביתי לקו 26, העובר לאורך רחוב אבן גבירול. בבלבול שהשתרר הבנתי כי קו 26 כבר אינו קיים (בינתיים התברר לי שהוא ממשיך לפעול). עצר מספר 125.

"מגיע לגן העיר?" שאלתי.

"מגיע. תעלי!"

בפינת רחוב פרישמן פנה הנהג שמאלה והכריז "גן העיר!"

גן העיר נראה לי די רחוק, בפרט כשהשמש לוהטת ואני על עקבים. אבל מעז יצא מתוק. התחלתי ללכת והגעתי לבריכה החדשה בכיכר רבין. עד כה ראיתיה רק מבעד לאוטובוס. כעת השתרעה לרגליי ויופייה גרם לי להיעצר.

זו בריכה רחבת ידיים, לערך 17 מטר אורך ו-7 מטר רוחב, מאובזרת במזרקה בעלת שלוש קומות הדומה לעוגה חגיגית. הבריכה מלאה פרחים גדולים, מרהיבים, לבנים, אדומים וסגלגלים – חבצלות ואולי לוטוסים – ופרחי נופר. כל פרח מוקף באי קטן של עלים. למרגלותיה צמחיה ירוקה עשירה ושטים בה דגי זהב. כן! דגי זהב שמנמנים. שלושה צדדיה מוקפים משטחי עץ ובצד הרביעי שביל לרוכבי אופניים ואחריו רחוב אבן גבירול. מסביב עצים מצלים. ביניהם עץ שפרחיו לוהטים כשלהבת, הגדל גם בשדרות רוטשילד. יהודה קרני, משורר שנודע מאוד בשעתו וכיום נשכח מלב – כינה אותו "שלהב".

כבר קשה להבין איך לא חשבו על הבריכה קודם. היא שינתה בבת אחת את כיכר רבין כולה. הכיכר, שכל ימות השנה שימשה בעיקר למעבר, והתעוררה רק בהפגנות, בעצרות ובמריבות – התמלאה רוח חיים – ואיזה חיים! גם בשעת הצהריים בה הגעתי נשבה בה בריזה טובה מהים, ילדים כרעו על משטחי העץ, וכשהאימהות עוקבות אחריהם עסקו בספירת הדגים, אבל דגים הם עם חמקמק. רק נסתיימה הספירה הגיחו לפתע עוד כמה פריטים ממעבה השיחים.

היו כאן תינוקות בעגלות, ועל חלקת הדשא פרשה אם טרייה סדין והרדימה את עוללה. במרחק מה ממנה ישב זוג צעיר, ידיהם אוחזות בקבוקי משקה ובעיניהם אהבה. גם כמה גמלאים שעיתותיהם בידיהם נהנו פה משיח חברים.

האנדרטה של תומרקין מגודרת. ושלט מעיד שהעיריה עושה באתר עבודות תשתית. שלט אחר מודיע כי הבריכה אקולוגית ואסור להתרחץ בה, אסור לשתות ממימיה, אסור להאכיל את הדגים (הם בדיאטה?)

חבל שלצד כל האיסורים אין מסר חיובי – למשל שמות הפרחים והשיחים. כך היינו לומדים משהו.

וחבל כמובן, שלא שטים בבריכה ברווזים.

ונזכרתי בבריכה שהיתה בשעתה ליד היכל התרבות. לא גדולה כבריכה הזו אבל מטופחת. יום אחד נחת בה זוג ברווזים. ודאי נמלט מאיזו פינת חי. השניים שייטו להם בנחת ולעיתים התעופפו ל"בתי השוקולד" ממול ("בתי השוקולד" – כי הקים אותם אחד מבעלי "עלית"). העירייה אפילו הקימה להם בית-בובות לקינון. אבל לא חלפו ימים רבים והברווזה (ושמא הברווז – קשה להבחין במינם של עופות) – נעלמה כאילו בלעו אותה המים, וכעבור זמן קצר נעלם גם חברה לחיים. כנראה התעופף הישר לסיר במזללה.

 לברווזים בבריכות טרם הגענו. אולי כשתשקוט הארץ ארבעים שנה ישתכשכו ברווזונים גם בבריכות שלנו, כמו באנגליה. בעצם אפילו באנגליה, עם תמהיל תושביה כיום, ברווזי הבריכות שוב אינם בטוחים.

* * *

עוז אלמוג

"שהשם יפנק אתכם"

יוון קורסת? פורטוגל, ספרד ואיטליה מקרטעות? הכתובת על הקיר, אבל לא רק על הקיר הדיגיטלי של חשמני הכלכלה הגלובלית. זאת לא רק ה"עַצֶלֶת" הים תיכונית, אלא גם "מחלת היאפים" המערבית שהורסת כל טברנה טובה. דומה כי המוני היוונים, שהבעירו את חוצות אתונה, שלחו מסר חשוב, המשותף לעשרות מיליוני קורבנות הקפיטליזם הפוסט-לאומי:

בלי איומים, בלי טובות, בלי פטרונות ובלי התנשאות. לא רוצים להיות כמוכם. לא גרמנים, לא שוויצרים, לא אוסטרים, לא הולנדים, לא בריטים, לא שבדים ולא אמריקאים. אתם תחרותיים, חרוצים, חסכנים (יש אומרים קמצנים), דייקנים, נקיים, אמינים וצייתנים – אבל אתם לא הכי נחמדים, לא דוּגרים, לא משפחתיים ולא נהנים מהחיים. האוכל שלכם לא טעים ואתם בודדים, לחוצים ומתאבדים.

גם לי התחשק לזעוק עם היוונים: אנשי הים התיכון, קומו התאחדו. אל תיכנעו לצבא העמלנים של ארצות הקור. נעמוד מולם עם בגדי ים וכפכפים ונגן על מסורתנו וערכינו בבקבוקי ראקי בוערים ושיפודים חדים של כבש.

די לוורקוהוליזם, די לצרכנות הבּוּלמית, די למותגים, די להשכמות בוקר וכרטיסי נוכחות, די לסטרבקיסטים חד-פעמיים, די לפיטורים, די לאופיום הריאליטי, די לעקומות היצע וביקוש ודי לנשים וגבינות רזות. די לשלטון הילדים, המשפטנים ומנהלי העסקים. לא צריך כדורי ויאגרה, משקאות אנרגיה ומדדי רייטינג, פריון ותפוקה. עדיף ספלי קפה שחור וקטנועים קטנים, בקלאוות ופרגולות רוחשות זבובים. שהם ישברו את הראש ואנחנו נשבור צלחות.

נאחל לאחינו הים-תיכוניים שלא יתנו לסושי להשתלט על המאזטים, ולדיאט-יוגורט על הצזיקי, ונברך אותם בברכה הים-תיכונית הגאונית, שהומצאה לאחרונה במקומותינו (בחיי ששמעתי אותה מפי ברנש ישראלי):

"שהשם יפנק אתכם."

* * *

איליה בר זאב

פגישה עיוורת

אִישׁ שׁוֹלֵחַ מִסְרוֹן לִקְרַאת פְגִישָׁה עִוֶּרֶת,

בְּהוּלָה,

הוּא וְהִיא זָרִים בְּעִיר זָרָה.

כָּל עֶרֶב אִישׁ רוֹצֶה אִשָּׁה, אִשָּׁה רוֹצַחַת

אִישׁ –

קְסוּמִים הָיוּ עַד בְּלִי הַיָּרֵחַ, נִמְשַׁחִים כְּסוּמִים

בָּאֲרֻבּוֹת הַבֹּשֶׂם.

בֵּין דּוּכְנֵי הַדָּגִים וְהֶעָשָׁן צֵל קִיקָיוֹן נִפְרַשׂ עַל רָאשֵׁיהֶם

כְּעִתּוֹן יָשָׁן בְּיוֹם אֶתְמוֹל –

שִׁלְשׁוֹם.

רִגְעֵיהֶם קְצוּבִים –

עִוָּרוֹן מִדַּעְתּוֹ עִוָּרוֹן מִדַּעְתָּה,

מֻכִּים בְּסַנְוֵרִים.

זַרְעֵי קְלִפּוֹת הָרַעַל מְלַבְלְבִים בְּקִנֵּי הָאַהֲבָה,

נְמָלִים חַסְרוֹת כְּנָפַיִם מַמְשִׁיכוֹת לֶאֱגֹר,

מַמְתִּינוֹת לִמְעוּף הַכְּלוּלוֹת,

לְמוֹת הַזְּכַרִים.

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה שׁולְחִים מִסְרוֹן לִקְרַאת פְגִישָׁה עִוֶּרֶת,

מִפְגָּשׁ בָּעוּל,

יָחִיד –

"שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לָיְלָה אָבָד."*

* יונה, ד' י'

* * *

ורד אריאל-נהרי

על "להעיר את השתיקה"

ספר שיריה של מרגלית מתתיהו

הוצאת עקד, 2004, 118 עמ'

כשמאחוריה שנים עשר ספרי שירה בעברית ובלאדינו והכרה בינלאומית בשירת הלאדינו, מעמידה המשוררת מרגלית מתתיהו ספר חדש, מעניין ובשל, המשקף את כלל אמירתה השירית עד כה.

השילוב בספר בין שירה בעברית לשירה בלאדינו הוא אחד ממאפייני שירתה של מתתיהו. שילוב זה מאפשר גם למי שאינו מבין לאדינו, לספוג את צליליה של השפה, ובכך להתענג על ניחוח תרבותה המפוארת של יהדות ספרד.

יחד עם שירים חדשים, נכללו בספר גם הטובים שבשיריה של מתתיהו מספריה הקודמים: "חשופה" (עקד, 1987) ו"מדרגות של חצות" (תג, 1995), ממנו הובאו בין היתר שירי המחזורים "מחזה חי בלתי אפשרי" ו"קריאה בשירי קוואפיס" שתורגם כעת ללאדינו.

חייה של הדוברת בשירים מאוד מלאים אך אינם קלים, היא לא ישנה בלילות, "המרדף אחרי השינה מתיש את כוחי" ("איזור מפלט" עמ' 19) היא אומרת, והיא לא רוצה "...להיטמע בשיגרה המשביתה את תאי הגוף..." ("תה עם סוכרזית" עמ' 18), כשההתעוררות אל החיים מסמלת את כיבוש החלום על ידי המציאות ("לפנות בוקר" עמ' 20).

זמן העירות הוא זמן כפול: עירות הנפש ועירות הגוף הנושא אותה. הגוף צועד עם הזמן אך לנפש זהו זמן של כאבי-זכרונות "חדרי הבית מצטופפים / מבצרים זכרונות, / מן הקול שאינו עולה אני יודעת / את הצעקה" ("זכרונות" עמ' 29), כאבי ההכרה בבחירות שעשתה "הלכתי אחרי רגליי / שלא הלכו שבי אחרי ליבי" ("פסק" עמ' 27) וכאבי געגועיה לאימה "עוד מעט אקנה ערמונים.../ טעמם יעלה על לשוני את מתיקות קולה של אימי" ("בכיכר המוזיאון" עמ' 33).

הגוף מטייל ברחבי העולם, והנפש אוספת חוויות המתורגמות לאבחנות שבדרך כלל אמירתן חורגת מעבר למקום ולזמן כמו בשיר "קפה קומרסיאל פינת רחוב פואינקארל" (עמ' 41): "מבין שקשוק ספלי חרסינה ואדי ניחוח קפה / נגע בי צליל שפה מבית של זמן רחוק."

המחזור "מחזה חי בלתי אפשרי", המובא בעברית ובלאדינו, הוא המחזור האחרון בספר. הוא בנוי בצורה של מעין-מחזה, ומחולק למעין-סצנות, על מעין-במות שעליהן עוברים מעגלי התקרבות והתרחקות של זוג, כשהם נגועים במציאות, בזיכרונות ובגעגועים שמשב ארוטי מאופק אך מורגש עוטף אותם.

נושאי השירים בספר מגוונים למדי: שירים של התבוננות פנימית, שירים על הזמן, על אהבה, שירים על מצוקות כלליות, חוויות ממסעות במקומות שונים, מיני עצב וגעגועים ועוד, אך משותפת לכולם ההתבוננות הבלתי מתפשרת דרך הרגש, שאת האמת שבו מעבירה המשוררת לקורא בהצלחה רבה.

 * * *

אֲגָנָה וַגְנֵר

"גם אחרי 50 שנה התחת עדיין צורב לי!"

תתבייש לך, אהוד, מהבאת השיר "לקחתי את בתוליה מאחור" של "המשורר" שלך חיימקה שפינוזה [גיליון 660]. עברו אמנם כבר יותר מחמישים שנה אבל התחת עדיין צורב לי ועד היום אני לא מבינה איך נכנסתי אז, בקיבוץ, להריון ממך, וילדתי את בתנו שאתה מתכחש לה!

אהוד: מה את מבלבלת שוב את המוח? מעולם לא אהבתי אותך ולא שכבתי איתך!

 * * *

אלי מייזליש

קמצנית עם מחשוף נדיב

יכולתי לזהות רק את הצדודית הימנית של הגבר. היה לו פרופיל של איש קשה יום; אולי טייח או סבל בנמל. עקבות כתמי העור וגידים שרוגים מצוואר ועד קצה סנטרו. גם הלבוש הכמעט סוריאליסטי שלו נתן לי את התחושה כאילו מהחתונה שלו בסלוניקי לא ראה חנות בגדים.

לעומת זאת את אשתו ראיתי במלוא תפארתה, מאופרת ואולי היא בעצמה קוסמטיקאית, עדי חרוזים דקיקים ולבנים ירד במשעול המוליך אל המחשוף דמוי האות וי האנגלית ושקע בין שני חצאי מלון תוצרת יוטבתה. גם יתרת העודף של הבושם נדף עד למושבי. אין יותר לדעת עליהם כי הכול הוא כספר הפתוח. שניהם היו עסוקים בעיון חמור סבר במחירי המנות ודנו בקול רם על כל גרוש של מנה.

"תראה," היא אומרת לו, "הסנדוויץ הזה מיספר 24 עולה 46 שקל, ואין בו סלמון רק טונה וזה מיספר 36 עולה 54 שקל ויש בו גם שמנת וגם פטריות וגם סלמון, נו מה אתה בוחר?"

אמר לה ככה, "תשמעי, המנה היקרה אני מכיר אותה והיא באה בשתי חתיכות כמו שתי לחמניות גורמה עם שומשום וקימל וזה מספיק לשנינו; אחד לי ואחד לך, אז נזמין סנדוויץ כפול כזה ושתי כוסות אייס קופי."

"וכמה עולה אייס קופי?"

"מה, את לא רואה 16 שקל."

והיא ממשיכה, "אז כמה זה בסך הכול?"

"נו, באמת, שני כוסות אייס קופי יעלה לך 32 והסנדוויץ 54 יחד 86 ואם אתן לה טיפ אז כולו מאה שקל."

"מה? היא נזעקת, "אתה הולך לתת לה טיפ 14 שקל לסנדוויץ' אחד?"

אמר לה, "א לא רואה? הרי כתוב לא כולל שרות 15%."

"ו... אז כמה זה 15 אחוז מ-86 זה יוצא בדיוק 13 שקל, אז בעצם הטיפ הוא שקל אחד, כי השירות זה לא טיפ, זה שירות ושירות זה לא טיפ."

אחרי שנרגעה כי הטיפ הוא רק שקל, התחילה להזכיר לו נשכחות על אבטיח שאכלו על החוף ברישון לפני חודש שעלה להם יחד עם השירות והטיפ 50 שקלים. "חמישים! שמעת, אתה יודע כמה עולה בשוק אבטיח שלם? שלם! שלם! 35 שקלים. אבטיח של עשר קילו ככה עולה. רק שקשה לי לסחוב עשר קילו אז אני לוקחת חצי אולי בעשרים וזה מספיק לי לכל השבוע. ואתה שילמת לה על החוף 50 שקל, ואני קונה לך בחמישים שני אבטיח וחצי. לכל החודש."

האיש התכופף אליה והחל ללחוש לה: "את מרעישה כמו קטר רכבת כולם שומעים אותך, תשמעי, אני לא בא לבית קפה להתווכח איתך על השקל, את מבינה? או שאת באמת לא מבינה למה אני לוקח אותך לבית קפה. את חושבת שאני כל כך מסכן על הגרוש? תשאלי את כל המלצריות בחוף רישון ובמרינה בהרצליה שכמעט כל יום ויום אני בא לשבת ליהנות מחוף הים. גלידות, עוגות והחיים הטובים ופה ושם איזה מילה לתיירת בלונדינית יס... יס... וֵרי ביוטיפול היר יזרעאל... יס? סתם לשבת ולא לסחוב יותר שקי מלט שנופלים מהמנוף. לא ראית את הקילה שלי? ממה קיבלתי את הקילה? ממה? אז תהני גם את קצת מבית קפה – לא?,

לפי תגובתה האילמת, ניכר היה שאין זו הפעם הראשונה שהבעל מכניס לה, אבל כל הכיף שלה הוא לצאת ולהרוויח מהקומבינה ולספר אחר כך לכל החברות איך הצליחה לחסוך 6 שקלים בבית קפה.

והבעל ממשיך: "אם את רוצה לחסוך, בפעם הבאה אני הולך לסופר וקונה את הגלודסטאר בשש שקל יורד לים ויושב על החול ושותה לי בירה בשש שקל – טוב? ככה יש לך מלצר, יש לך תפריט, יש לך מוסיקה, יש לך אנשים, אולי פה ושם שלום לחברים, יש לך נוף, יש לך אווירה, יש לך מעט שקט מהשכנים, קצת להתרחק מהטלוויזה הדבילית, והכי חשוב לתת פרנסה לעם ישראל."

האישה ישבה עם ראש שחוח שהטמין את העדי בין קפלי החזה. לבסוף הרימה את ראשה וכמו נזפה בו: "ואתה? ואתה מה? לא ישבת על האבן בכיכר בסיינה וחסכת שני אירו על כוס קפה? מה קרה? שמה אין נוף לים?"  

עכשיו דיבר אליה בלדינו: "נו, נו סי לה פלאז'ה א-סיינה. סיינה רחוקה מהחוף שעתיים נסיעה, מבינה? אז יושבים שם בכיכר על האבן החמה ורואים שם ים של תיירים, מה כבר ההבדל אם יושבים בבית קפה?"

לבסוף קמו ואמר לה, "לכי למכונית. אני נכנס לשירותים."

 עשה עצמו מסתתר בפינה, ניגש אל המלצרית ונתן לה בחיוך הוליוודי של המפרי בוגארט שטר של 20 ואמר, "קיפּ דה צ'יינץ'."

 * * *

ברוך ("בוטרוס") תירוש

למולדת אנו מלווים... עלילות הפלי"ם בהעפלה

המסע היה מפרך, ללא מילים צעדו הסיירים במעלה הגבעה המסולעת ואני מכוונם בשריקות ובנשיפות קלות.

אחריי במשעול צועדת הכיתה בדריכות ובאמונה עיוורת לעבר הרכס המאיים בצוקיו האפורים. אנו צועדים מהורהרים ונכשלים בטרשים וסלעים, והנעלים מתיזות צרורות צרורות במאמץ המייגע להתקדם ולא לפגר; להגיע במועד לקרבת הרכס ולהתחפר במארב לכיתה השניה האמורה לעבור שם ו"לטהר" את הרכס מנוכחותנו.

אנחנו צועדים ורומסים שיחי ורד ולוטם פראיים, וריח שום עולה באפנו. חצבים יבשים נפוצים תחתינו ברעש, ריח הזעתר גובר ואנחנו מחייכים. הגענו בזמן הנכון והכיתה מתפרשת בין הסלעים בצד הדרך, כפי שהתאמנו בשעות הבוקר, ותוך דקות כולנו מוסווים היטב ואיש לא יבחין בנו. מרחוק נשמע רחש והד צעדים; אין ספק, הכיתה השנייה מתקרבת והיא תיחשף בעיקול הדרך ו"תושמד" על ידינו כהרף עין. אני מעביר פקודות בלחישה והכול רועדים מהתרגשות ומהתכונה להסתערות על "האויב". דרוך, אני צופה לעבר הדרך המתפתלת. עליי להצליח במשימה ובאמון שנותנים בי האנשים הגוהרים כאן מוסווים ודרוכים, ביודעם כי זה המיפנה האמיתי אשר יחזירם לחיים. כל מיתרי גופי דרוכים ואני מהרהר, מה אני עושה כאן בגבעות המסולעות וצחיחות לעייפה של רמת פרובאנס... מעל מריניאן בדרום צרפת?

לפני שלשה שבועות עדיין דהרתי בשיפולי הכרמל מעל יגור עם כיתה מהכשרת הצופים כשאנחנו נזהרים לא לרמוס רקפות וצבעונים. האזוב והשום לא נפצחו תחתינו וריחם לא עמד באוויר; היקום היה ספוג מים בגשם השוטף של חורף תש"ח, ופלגי הכרמל קלחו מים רבים לעבר העמק, ונבלעו בשעטה ובשאון בנחל קישון. אנחנו

חוצים את נחל יגור ואני לוחש לסיירים – עצור! מכנסם אליי ומחליפם בצמד אחר של נערי תל-אביב החולמים על עלייה להתיישבות ובינתיים מתאמנים בהלכות "סיור אלים" ומבוססים בבוץ בין סלעים ועצים.

אותם נערים לא העלו בדעתם כי עוד בטרם יגיעו לגיל 17, כבר יהוו חולייה נאמנה בעמוד השידרה של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, הפורצים שיטהרו את הפרוזדור לירושלים הנצורה.

גשם... רוח סערה... כלום לא יפחידנו... כלום לא ירתיענו... אנחנו שרים וצועדים במורד השביל הסלעי לתוך המחנה ביגור. רטובים ומאוששים מהישגינו באימוני השדה. יצאנו הבוקר כחניכי תנועת נוער, וחזרנו עם חשיכה במסע לוחמים, מוכנים ומודעים לסכנות. לפקודה תמיד אנחנו ! במחנה מהבהבים פנסי רוח ואנחנו מתפזרים איש לאוהלו, אני מסיר מעליי את הבגדים הרטובים כשהפנס המיטלטל זורק אור וצללים חליפות ומשרה אווירת נכאים האופפת את הנאמר באוהל. עמי ומלך ותיקים יותר, מלח הארץ, מחליפים איתי רשמים על האימונים עם כיתותיהם במשך היום. ילדי הבננות של תל אביב, הם מהרהרים בקול, האם נצליח להחדיר בהם את רוח הפלמ"ח? כושר וסבילות, והעיקר מסירות ודבקות במטרה. דומייה ירדה עלינו, ואני לא ידעתי כיצד להסביר את ביטחוני בנערים ובנערות שדהרו איתי כל היום – מאומנים ומיומנים, בשבילי הכרמל. בחוץ נשמעו קולות והדי צעדים התקרבו לאוהל, השוליים הופשלו ופרץ רוח קרה הוטח בפנינו. דמות שחוחה הגיחה, ונשמע קולו של שרוליק מפקד הפלוגה: "האם בוטרוס באוהל?"

"כן," אני משיב, "אהלן, היכנס ונתחמם עם קפה."

בין-רגע עלתה הלהבה בפתילייה והכחילה בלהט. המים בקנקן מתקרבים לרתיחה והקפה מבעבע ומעלה ריח, מלך מוסיף גרגירי הל בידואי והקפה מוכן. שרוליק גומע מהפינג'אן ומספר לנו על הנעשה בקיסריה ובעתלית. החבר'ה מתאמנים שם בקצב, ובקרוב יהיו לנו שמונים מפקדי סירות חדשים, הוא מבשר. "מה נשמע כאן ביגור?" הוא שואל, "האם ההכשרה תשתלב בפלוגה?"

"כן," אנחנו מבטיחים, "כמה רכרוכים מתלבטים, אך גם הם יתחשלו עם החבורה."

בתוך תוכי אני חש את מבטו של שרוליק חודר ובוחן את תגובותי.

"מה דעתך, בוטרוס," הוא שואל, "מה דעתך לצאת לאירופה ולהדריך שם מעפילים?"

אני שוקע ומתמקד במחשבותיי. כל ימי בפלי"ם חולפים לעיניי.

"שרוליק," אני משיב, "אלה מילים שכל איש הפלוגה הימית מצפה לשמוע!"

"טוב," הוא קוטע אותי, "מחר בבוקר תיגש למוסד לעלייה בתל-אביב. הדרכון שלך כבר מוכן, הם ילבישו ויכינו אותך ליציאה."

במשרד 'המוסד' בשדרות רוטשילד פינת אלנבי בתל-אביב, פגשתי את קובה מנהלל, איתו חלקתי אוהל במרומי יגור, במהלך האימונים בקורס החובלים שהתקיים בחשאי בין הטכניון לביה"ס הימי בחיפה. בתשע בבוקר כבר היו בידינו דרכונים פלשתינאים, בריטיים, וזהותי החדשה היתה: אבשלום אלברטון, בוטנאי מעין חרוד. אנשי המוסד גם נתנו לנו פתק לחנות 'אוסבלד את האס' ברחוב אחד העם ובו כתוב "נא להלביש כיאות את המוכ"ז", ואכן הלבישו אותנו מכף רגל ועד ראש, כולל מעיל גשם וכובע בורסלינו, מרגל ממש, ולמחרת היה עלינו לפגוש את משה צ'רבינסקי וגרישה שיינקמן בבניין סולל-בונה בחיפה כדי שיכינו אותנו ליציאה.

בבית אני לא מספר לאימי דבר ואני נפרד ממנה ומהחברים ב"זקס" מבלי לגלות להם דבר. במשרדי המוסד לעלייה בחיפה אנחנו מתקבלים בחיבה, מתדרכים אותנו ואנו מקשיבים לכל מילה, ומשקיפים בערגה על הספינות בנמל. מה חושבים הוותיקים והמנוסים עלינו, הצעירים ונלהבים, היוצאים לעולם הגדול כדי "לשאת את עמנו על שכם"?

אין פנאי לרגשות, ואנחנו יוצאים לנמל עם גרישה, שם מציגים אותנו לפני גד, רב המלחים של "קדמה". ללא טקס אנחנו עולים על הסולם, לבושים כצבעים, ואנחנו מקרצפים חלודה ממעקה האונייה. הגשם מטפטף והחלודה מוסרת באהבה. אם יחדל הדלף, גם נייבש את השטח ונצבע אותו בלבן, כפי שקירצפנו, בדחילו וברחימו, את הסירות האהובות – 'דב' 'רבקה' ו'תרצה' בקיסריה, וצבענו אותן בלבן , לתפארת הפלוגה הימית.

לפנות ערב הכניס אותנו גד למחבוא במכל המים של האונייה; האוויר דחוס, ואני משתרע במרומי המיכל על דרגש מרופד בשמיכה מרופטת ולחה, ומהרהר בגורלי הטוב שהביא אותי עד הלום.

העבודה המאומצת וההרהורים הרדימו אותי במהרה, ובחשיכה אני מתעורר כאשר האונייה בלב ים ואני מיטלטל במחבוא, רטוב כולי מהמים הניתזים לכל עבר ומקבל הכול בהבנה; כך אצליח לצאת את הארץ ולהגיע ליעדי.

אחר הצהרים הופיע גד והביא לנו משקה חם, ובמסדרון סייע לנו ללבוש בגדים יבשים. לבושים כהלכה הגענו לתא חמים ונאה, וגם הוזמנו לארוחת הערב בחדר האוכל, שם נעץ בנו עיניים הקברניט הבריטי השמן וסמוק הפנים, משפע הטיפה המרה, ותהה, "היכן היית עד עתה?"

 "חשתי ברע ונשארתי בתאי," השבתי לו, והקברניט שמח לאידי והתלוצץ, רבים אינם יציבים בים ויש לרחם עליהם.

הקברניט הרפה ממני ולא התעניין יותר בי וב"בעיותיי", ואני שמחתי על שהשכלתי לשמור ארשת צנועה ולא התפארתי בסערות ובסופות שחוויתי על סירות וספינות שהטלטלו כקליפות אגוז על משברי הים.

מנגד התעוררה בעייה עם קבוצה של ראשי הסוכנות היהודית אשר חיפשו את קירבתי, אולי כדי "להכיר" את הנוער הארץ-ישראלי. שמי הלך לפניי בכל מפגש, "אבשלום, שב נא לידי," קורא האחד. "ספר לנו על המסעות למצדה," מבקש השני ושואל לפתע לשם משפחתי, ואני משיב – "אלברטון!"

"אלברטון מעין חרוד?" הוא שואג, "מה שלום אבא ואמא? אנחנו ידידים טובים."

המבוכה היתה גדולה, שהרי בתדרוך עם גרישה לא העלינו על הדעת שהכיסוי לזהותי הוא אכן בדמות אמיתית. שמרתי על קור רוח וסיפרתי על עין חרוד ובית שטורמן, על תלאות המקהלה שנפגעה בהתמוטטות הבמה הגדולה. איש שיחי התרגש עד דמעות, "איפה הימים הגדולים של גדוד העבודה," שאל, "כאשר ניפצתי אבנים יחד עם הוריך בעת סלילת הכביש לצמח," מאז לא ראיתים.

הסכנה חלפה, ולאחר כמה ימי שיט הגענו למרסיי. את אירופה כבר ראיתי בעת המעבר המרגש במיצרי מסינה, בין איטליה וסיציליה, שם החליקה האונייה במים שקטים מול נוף קסום. אולם כאן עמדתי מהורהר מול מטרופולין שצריחי כנסיותיה וארמונותיה מתנשאים אל על כמו באגדות. חלפנו ליד האי "שאטו ד'איף", שבין חומותיו נעצר הרוזן ממונטה כריסטו, של ימי ילדותנו, ואני מתמקד במראה הנשקף אליי ומתאמץ לאתר ולהתוות בין קרפיפי הנמל את הדרך שתוביל אותנו אל הפירצה שדרכה נצא בחשאי מהנמל, ליד תחנת הרכבת. גרישה הסביר לי בפירוט כיצד להגיע אל הפירצה, וסמכתי על כושר ההתמצאות אשר אכן לא איכזב.

לקראת חשיכה מצאנו את עצמנו עם מזוודה ביד, ברחבת תחנת הרכבת הענקית. ידעתי מעט צרפתית ושאלתי עובר אורח: "אוּ אֶה רי דה קונבלסאנס?" – כלומר היכן רחוב ההחלמה, שם היה עלי להגיע למפגש בבית מיספר 24.

האיש גיחך בהבנה והצביע על הכיוון. תוך דקות הבינותי את פשר הגיחוך. עשרות זונות מגזעים שונים שוטטו ברחוב והטילו עליי את מוראן. מה יהיה גורלנו, חששנו, אם תיטפלנה אלינו ותתעורר שערוריה כשנסרב. האם יתערב השוטר מפינת הרחוב ויגלה את זהותנו?

במתח רב הנמכנו את הכובע והרמנו את דשי המעיל, וקובה ירק ורטן: "זונות... אפילו לא הסתכלו עלינו." תוך דקות השתחררתי מהמתח כאשר הופיעו שאול ביבר ומשה ליפסון וקיבלונו בהתלהבות. בסביבות מרסיי, הם הסבירו, מצויים אלפי מעפילים המצפים לעלייתם על הספינות ויש להכינם לקראת ההפלגה וההתנגדות לבריטים. אתם מיועדים, אמרו, למחנה 'בנדול' שעל חוף הריוויירה ולאחר מכן בעיר סלון בפרובאנס.

צעדנו לעבר תחנת הרכבת ושאול ניסה ללמד אותנו מלים שימושיות בצרפתית, והזונות כבר לא הדאיגו אותנו. הנסיעה לבנדול היתה קצרה ומרתקת והרכבת דהרה בין בתים ומעל שכונות, הרס המלחמה עדיין ניכר באזורים הקרובים לנמלים. לא עברו שלוש שנים מהמלחמה הנוראה, אך שיחות הנוסעים נסבו אודות אוכל ויין, והכל עישנו חצאי סיגריות "גולואז" מסריחות, שאותן שלפו בזהירות מכיסי המקטורן.

על הרציף בבנדול חיכו לנו, ויחד עם קובה, נסענו למחנה ממוקם בארמון ישן ובו העתקי פסלים יוונים ורומאים. בפעם הראשונה בחיי אני עולה באכסדרת מדרגות שיש מגולפות ומעוטרות בכרכובים ובכרובים. "היכן דיירי הארמון?" אני תוהה, "לאן נעלמו?"

עייף ומהורהר אני משתטח על מיטה צבאית בין שמיכות אפורות ספוגות די.די.טי, ומנסה לערוך סדר במחשבותיי. כיצד אתקבל על ידי המעפילים, והאם אצלח לתפקיד? תרדמה נפלה עלי והלילה חלף כהרף עין.

התעוררתי עם אור ראשון ובהיסוס פתחתי חלון. בארץ שוטף הגשם וכאן באירופה שמיים בהירים, ומפרצי ים תכול משתרעים עד האופק. הנוף הקסים אותי, ובדימיוני ראיתי את ואן גוך, רנואר ומונה מציירים את הווילות הצהובות הטובלות בשלל צבעים של פרחים ועצי אלון, ארז ואורן עבותים.

קובה רטן מאחורי: "נהלל יפה יותר." אולי מהר תבור, חשבתי.

רחוץ ומסורק ושרוט עד זוב דם מגילוח בסכיני 'אוקבה', עלה באפי ריח מאפה ונזכרתי כי לא באו אוכל ומשקה לפי מאז הצהריים. חדר האוכל היה מלא באנשי המחנה שבירכו אותנו לשלום בחיוכים, ועל השולחן נערמו מעדנים שלא ראיתי מעודי, ולא תיארתי לעצמי כי ניתן למרוח חמאה על באגט טרי וריחני ולטבול בביצים חומות מטוגנות בחמאה. ליבי היה עם החבר'ה בפלי"ם בשדות-ים, המסתפקים באותה העת בפת קיבר מרוחה בריבה נוזלית ותה דלוח על שולחנו של "אברם" הטבח.

מישהו מכריז: "עשר דקות למסדר!" – והכל יוצאים לחצר ועומדים במחלקותיהם בין שורות אבנים מסויידות. מוקה לימון מדווח על הנעשה בארץ: כנופיות ערביות תוקפות יישובים, וה'הגנה' התארגנה והדפה את הפורעים ממשמר העמק ממענית ומיחיעם, אך בגוש עציון המצב נואש והמצור כבד על ירושלים. ההעפלה נמשכת ומלכדת את היישוב במאבקו, ו"גם אתם תעלו בשבועות הקרובים על ספינה ותשתתפו במאבק לעצמאות," אמר להם.

השקפתי מהצד, האם יירתעו? רעד חלף בקרבי, מן השורות נשמעו קריאות לעלייה מיידית ולהשתלבות במאבק. התקשיתי להאמין כי אני עומד בפני מסדר ניצולי השואה, אשר כשנתיים קודם לכן עדיין הילכו קדורנית בין גדרות התייל של ברגן בלזן.

בארץ היינו מודעים לשואה שירדה על יהדות מזרח ומרכז אירופה, וראינו בה חלק ממוראות המלחמה שהחריבה ערים וכפרים וזרעה הרס ומוות בין התושבים. אולם השואה במובנה המזוויע כ"פתרון הסופי" הנאצי, התגלתה לאחר ביקורם של בן גוריון ויגאל אלון במחנות המוות, לאחר שחרורם על-ידי צבא ארה"ב. תדהמה אחזה בציבור וההנהגה הכריזה על "תנועת המרי העברי" למאבק בבריטים ולהעלאת שרידי השואה.

עם ההעפלה הגיעו מעפילים גם לשורות הפלמ"ח, ורק מבטאם הבדילם מבני המושבים והמושבות שנבדלו גם הם מהעירונים. על השואה הם לא דיברו, והיו מאושרים על שניתן להם להשתלב במאבק היישוב. מוראות המלחמה והסבל הנורא שעבר עליהם במחנות, התגמדו בעיניהם אל מול מבצעי ההתיישבות וההגנה עליהם.

כאן, על 'חוף התכלת', לא הראיתי את הלבטים, ותוך דקות עלינו למשאיות שהובילו אותנו להרים המסולעים של רמת פרובאנס. שמונה עשר איש ואישה היו בכיתה שהוקצתה לי והם קראו לי 'המפקד'. צעדנו כעשרים רגע בשורה עורפית ונעלמנו בחורש אלונים, כשקוצים יבשים דוקרים בנו מכל העברים. הושבתי את הכיתה במערה החורש וסיפרתי להם על מגמת האימונים: במהלך ימים אחדים עלינו להוות קבוצה מגובשת ומוכנה לכל משימה, והשדאות והתרגול ילכדו אותנו ויאפשרו לפעול במתואם וביעילות. סיפרתי על הנערים והנערות בפלמ"ח החולמים על התיישבות, ובינתיים מתאמנים כלוחמים וכמגינים; הדמעות עלו בעיני כולם וידעתי כי "בתוך עמי אני יושב."

בלי הרף התאמנו בין הסלעים להכיר את השטח ולצפות כהלכה, לצעוד ולהסתתר. בתרגילי סדר כבר היו בקיאים ולא נשמעה תלונה כאשר לכולם כבר היו בועות בכפות הרגליים. במנוחת הצהרים, ליד מקווה מים וסלעים סביבו, לימדתי את השיר "יש לי כנרת", והנוף המסולע אכן הזכיר את המדרונות בין צפת לכנרת.

לעת ערב חזרנו למחנה מגובשים וגאים בהישגינו, ולאחר שבוע היה המחנה מוכן לעלות על הספינה המיועדת. אנחנו המדריכים עברנו צפונה למחנה ליד העיר סלון, וחזרנו שם על האימונים והגיבוש עם קבוצות מעפילים אחרים.

באחד הערבים התכנסנו אצל מוקה וגדע שוחט ונתבשרנו על בוא הספינה בעוד שבוע. על מפה אזורית הראו לנו את המפרץ הזעיר ליד סן-רפאל שנבחר למעגן, ועלינו הוטל להכינו ולהתאימו לליל ההעמסה. הגענו לאזור וגילינו מפרץ שומם שקשה להגיע אליו מהכביש העובר על הגבעות. יער אורנים סבוך בשיחים קוצניים עמד בדרכנו, והגענו לחוף שרוטים וקרועים. אך המפרץ אכן התאים להפליא למעגן חשאי לספינה, בהיותו עמוק ומוסתר מיישובי הסביבה.

למחרת חזרנו עם מעדרי-טוריה ובמשך יומיים ניכשנו את הקוצים ופרצנו נתיב ממרומי הכביש אל המפרץ. הכינונו גם מתקן לפנסים להנחיית הספינה בחושך לתוך המפרץ, ואנחנו, שידענו "לילות הורדה", התרגשנו לקראת ליל ההעמסה.

לספינה נקבע שם הצופן "המורד", ובלילה המיועד הגענו עם המשאיות הראשונות וצעדנו במורד השביל לעבר החוף, ומאחורינו צועדים המעפילים עמוסים בחפציהם ובכלי עבודה שרכשו לעצמם כנגרים, סנדלרים וחייטים. התקרבנו לחוף כששיר הפרטיזנים נשמע במעומעם, ולתדהמתנו הבחנו בנצנוצי אורות משני אוהלים אדומים ליד המים וקולות חדווה עולים מהם. תצפית מזורזת הבהירה ששני זוגות, לא צעירים ביותר, גילו את השביל וירדו בו להנאתם אל החוף. "אין פנאי לספקות," פוקד גדע, ואנחנו פורצים לאוהלים ומפתיעים את הנופשים הנדהמים. "לא יאונה לכם כל רע," אנחנו מבטיחים, "אך עליכם להישאר באוהל עד לגמר המבצע."

הספינה הגיעה ונכנסה בחסות החשיכה למפרץ, והטילה עוגן מהירכתיים. בנץ הבלונדי ווילי הקנדי שילשלו אלינו חבלים אל סירות הגומי, וגררנו אותם לקשירה לשני עצים שיועדו לכך מראש. הכול היה מוכן והתחלנו בהעמסה. שמונה-שמונה נכנסו המעפילים לסירות הגומי, ובכוחות משותפים משכנו את הסירות בחבל נוטף המים לעבר הספינה, שעליה עלו בכבש מאולתר. על החוף עמדו הבנות-הגדעוניות והושיטו לכל מעפיל מנת אוכל ופרי לשעות ההפלגה הראשונות, עד להתארגנות החיים על הספינה. סירה אחר סירה יוצאת אל הספינה ואנחנו כבר רטובים בקור המקפיא, אך למי איכפת. שירי פלמ"ח נשמעים מכל עבר ומחממים את הלב, והנה הצרפתים באוהליהם מתחננים להניח להם להשתתף במבצע, ומוקה משלבם בהכנת הכריכים ובהגשתם, והם רועדים מהתרגשות.

החוף מתרוקן, ואנחנו מעלים את אחרוני המעפילים. גדע מופיע מאי-שם עם מקלע לואיס מיושן ושלשה רובים קנדיים ארוכי קנה. הוא מוסר אותם לבנץ, "להגנה מפני התנפלות דייגים ערבים ליד חופי הארץ," הוא מסביר.

אנחנו משחררים את החבלים והספינה נגררת אל העוגן מחוץ למפרץ ונעלמת בחשיכה.

הנופשים הצרפתים עומדים נדהמים ליד אוהליהם ומצטרפים, בלי מלים, לשירה: "שיירות של אחים בלי הרף... למולדת אנו מלווים."

*

חזרתי מביקור משפחתי בצרפת, ולזכר פעילותי מימי הפלי"ם, סיירתי במהלך ביקורי בצרפת לאורך 'חוף התכלת', והצלחתי לאתר ולהגיע למפרץ הנעלם מול גבעות 'אסתרל' ESTERELLE האדומות ליד העיירה סן רפאל, שבשעתו הכשרנו לעגינת הספינה 'המורד', בהמשך 'מורדי הגיטאות'.  גם הכשרנו שביל לירידת 870 מעפילים מהמשאיות ולהעמסתם על הספינה, כמתואר בחיבור המצורף. בנוסף, עלינו על מצפה גבוה בין מרסיי ולה סיוטה, וכך, לאחר 63 שנה, הצלחתי לאתר משם ולהגיע אל חורשת האורנים בלה סיוטה, שממנה העמסנו 275 מעפילים על הספינה 'נרקיס'.

ברוך תירוש [בוטרוס בפלי"ם]

טל. 4321693 054 baruch@tirosh.net

* * *

בקשה לתרומות דם לאימי רינה ליטוין

אימי סובלת מזה כחודשיים מכשל של מֵח העצם. זהו מצב מסכֵּן חיים, העלול לגרום בין השאר לשטפי דם פנימיים באיברים חיוניים. הטיפול צפוי להימשך עוד שבועות רבים. בינתיים היא זקוקה לעירויי דם וטרומבוציטים (טסיות, התאים האחראים על קרישת הדם) על בסיס יומיומי. לפיכך התבקשנו על ידי בית החולים לגייס תורמי דם מתאימים.

למעוניינים לתרום: יש להגיע לבנק הדם ולתת תרומת דם רגילה. בנוסף תילקח מבחנה לבדיקות כדי לבדוק אם התורם מתאים לשמש כתורם טרומבוציטים לאימי. משך התהליך, כולל מילוי טפסים וקבלה כ-30 דקות (יש לשתות הרבה ולאכול לפני התרומה, ולנוח קצת אחרי התרומה).

תורם שיימצא מתאים יזומן שנית לבנק הדם כדי לתרום טרומבוציטים. התהליך נמשך שעה וחצי: הדם נלקח מזרוע אחת למכונה שמסננת את הטרומבוציטים ומחזירה לתורם את הדם דרך הזרוע השנייה במעגל סגור. ההליך אינו כואב ואינו מסוכן: לאדם בריא יש הרבה יותר טרומבוציטים ממה שנחוץ לו.

מי מתאים לתרומה: אנשים בריאים בעלי סוג דם A בין גילי 18-45 (חריגות כלפי מעלה אפשריות אם מדובר באדם בריא. פחות מגיל 17 – רק באישור הורים). אנשים מצוננים או שסובלים ממחושי ראש צריכים לחכות 4 ימים אחרי שחלפו הצינון או הכאבים.

לא מתאימים: אנשים בעלי לחץ דם נמוך במיוחד או נטייה להתעלף בבדיקות דם או בעלי ורידים קטנים ובעייתיים לבדיקות דם. אנשים שלקחו כדורים נגד מלריה במהלך השנה האחרונה, אנשים שעברו סרטן או השתלות מסוג כלשהו. יש לדווח מראש על מחלות קשות בעבר כגון צהבת.

איפה ומתי: כל הגעה יש לתאם עם מילאת בטל. 0546-347437. Milibib@012.net.il

אנשים שגרים במרכז יכולים להגיע לבנק הדם בבי"ח איכילוב. הבנק פתוח כל יום במהלך הבוקר ולעיתים גם אחה"צ, וניתן לתאם את המועד איתי.

את התרומה הראשונית ניתן לתת גם בתחנות של מגן דוד אדום בתל השומר, בירושלים (המשביר).

בכל מקרה, לציין במפורש שמדובר בתרומת טרומבוציטים עבור רינה ביברמן (זה השם בו היא מוכרת בבית החולים), המאושפזת במחלקת השתלות מֵח עצם באיכילוב, (פרטים נא לתאם איתי).

המון תודה,

מִילֵאת ביברמן

* * *

"הצלמניה" של רודי ויסנשטין

הסרט הדוקומנטארי משנת 2011 בבימויה המצויין של תמר טל, נמשך שעה ומוצג בסינימטק ת"א לעיתים מזומנות. יש לברר מראש. על הסרט נכתב בתוכנייה כי "בגיל 96, מרים ויסנשטין לא חשבה שהיא עומדת מול פרק חדש בחייה, אבל כש"הצלמניה", מפעל החיים שלה ושל רודי, בעלה המנוח – עומדת בפני סכנת הריסה, אפילו האישה הדעתנית וחסרת הפשרות הזו מבינה שהיא צריכה עזרה. בצל טרגדיה משפחתית משותפת נרקמת מערכת יחסים מיוחדת בין מרים לבין נכדה, בן, אשר ביחד מנסים להציל את חנות הצילום, שבתוכה כמיליון נגטיבים המתעדים את הרגעים המכוננים של המדינה. למרות פערי הדורות וקונפליקטים רבים, יוצאים בן וסבתו מרים למסע מטלטל שמורכב גם משלל רגעים מצחיקים ונוגעים ללב. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל דוקאביב 2011."

אנחנו ממליצים בכל לב שלא להחמיץ את הסרט הנהדר, הישג דוקומנטארי בלתי-רגיל – בטבעיותם של הנכד וסבתו, כמו למשל הנאום שלה בגרמנית בפרנקפורט, בפתיחת תערוכת התמונות שצילם בעלה בשעתו בעלה.

* * *

ליטמן מור

תקופת הצנע בישראל – בכייה לדורות?

בכייה לדורות: טעות שתגרום לנזק קשה או בלתי הפיך, דבר שיצטערו עליו במשך דורות. מקור הביטוי: "אמר להם הקב"ה לישראל. אתם בכיתם בכי של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (תענית ל' ב').

במאמרי הקודם בגיליון 659 הסברתי שהצנע גרם להקמת מנגנון פיקוח טוטאלי על המזון.   הממשלה סיפקה בקיצוב את מצרכי המזון החיוניים, קבעה את איכותם ודרכי שיווקם, את מחיריהם. היא גם דאגה לבסס את פעילותה מבחינה משפטית, בדרך כלל לפי תקנות לשעת חירום. השרים קיבלו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות ופירסמו תקנות דרסטיות, צווים בעיתונות היומית, לשמירת האינטרסים הכלכליים של סקטורים שונים ובעיקר של החקלאים והיצרנים.

כך, למשל, אסרה הממשלה יבוא של חלב, מוצרי חלב (הקוטג'!) – הטילה מכסי מגן על חומרי גלם ומוצרים המעובדים בארץ כגון גבינות קשות, אבקת חלב, בשר טרי, טונה ארוזה בקופסאות פח, המיוצרת והמעסיקה מאות עובדים ועוד.

שעת החירום בארץ נמשכת בגלל המצב הביטחוני, והכנסת מחדשת מדי חצי שנה את שעת החירום לרבות כל התקנות והצווים. המחירים נקבעו בזמנו לפי השיטה הקרויה Cost Plus כלומר מחיר של חומר הגלם + הרווח של היצרן ושל הקמעונאי. כבר ציינתי שכל אזרח קיבל בערך 100 גרם ביסקוויטים במכולת. הביסקוויטים הובלו מהיצרן לא ארוזים אלא בתפזורת, בחביות משומשות של אבקת חלב, שקיבלנו חינם מארה"ב. הביסקוויט חייב להיות פריך, ואחוז הרטיבות-הלחות אמור לשאוף לאפס, אבל הקונה קיבל אותו לח כתוצאה מהרטיבות היחסית הגבוהה ששוררת בחוץ. הקונה היה מקבל את כל המוצרים ארוזים בנייר עיתון. עוד בדורנו ארזו דג מלוח בנייר עיתון. בדולרים המועטים קנתה הממשלה בנורווגיה דג ים משובח קפוא. הדג היה החלק המשובח הקרוי "פילייה", אבל העבירו אותו באונייה בטמפרטורה לא מבוקרת, פועלי הנמל היו מפרקים את המשלוח לא בהקפאה, היה מובל לחנויות מופשר, הצרכן היה נאלץ לקנות את "הפילייה" יבש בלי טעם וריח, שונה לגמרי מהדג כפי שיצא מארץ מוצאו. הממשלה שקבעה את המחירים לפי השיטה של Cost Plus – התעלמה למעשה מההוצאות הנלוות כגון קירור, הובלה, איחסון, אריזה סיטונאית וקמעונאית, פחת ועוד. בדין וחשבון שהעברתי לממונים עליי ציינתי כבר אז שהשיטה הזו המתעלמת מאיכות המוצר – וכי החוסר בדיני ובתקני מזון יהיה בכייה לדורות.

אני מניח שהקוראים יסכימו אתי שהמותג "פילייה" שמקובל כמשהו חיובי, הפך לפחות במשך כשלושה דורות לערך, שלילי בישראל. בימינו, כאשר ישנו תקן רשמי ומחייב למוצר מסוים, כאשר ישנה תחוקה למניעת יבוא מתחרה לא הוגן, המחיר לצרכן נקבע על ידי תחרות הוגנת והוא מורכב מהרבה פרמטרים לרבות הפרסומת. אני למשל קונה גבינה צהובה בפרוסות למרות שמחירה פי כמה מאשר בחו"ל. למה? כדי לגוון את האוכל. למה פרוסות? כי בבית אין לנו מכונה שפורסת את הגבינה. את הפרוסות קבלתי ארוזות בגיליון פלסטיק. לאחר 5 ימים הפרוסות היו מעלות עובש למרות שאוחסנו במקרר. והנה יום אחד רשת השיווק העלתה את המחיר אבל עם "מחאת הקוטג'" התחילו לארוז את הפרוסות בנייר פרגמנט, והתפוגה של הפרוסות התארכה במספר ימים. השלמתי עם המחיר. לאחר מיספר ימים שוב החליפו את האריזה לפחות יעילה. מחיר גבוה למוצר הוא לא ערובה לקנייה יותר טובה. הקונה אמור לשקול מה הוא מחפש – היעד של המוצר. מבחינה תזונתית, למשל, לבן זול מתחרה עם קוטג' יקר. אדם קונה מכונית בדרך כלל לפי המעמד, לפי "כיסו" ( יד שנייה ושלישית, כמה יש לו בבנק או מתחת לבלטה). אבל מזון או יין הוא נוטה לקנות לפי המחיר, את היקר ביותר.          מחיר המזון קובע לו את המעמד. זה נובע מתקופת הצנע, כאשר הממשלה קבעה את האיכות, המחיר, הכמות ואת מותג המזון לפי שיטת ה-Cost Plus – המחיר הוא שקבע את איכות המוצר ולא פרמטרים אחרים לרבות התקבלות המוצר.

 בטלוויזיה בערוץ הראשון הציגו סידרה בשם "צו האופנה", ואת השינויים במחירים בהתאם לשינויים באופנה של הבגדים. למה אין סידרה כזו במזון? מדיניות כל ממשלות ישראל, מאז הצנע ועד היום בדורנו, ישנה הגנה על החקלאות ובחלקה גם על התעשייה המקומית על ידי מניעת יבוא ומכסי מגן גבוהים והודות לפרשת הקוטג' יש דיון מחודש בנושא ומי יודע מה ילד יום? ייתכן ולא כולם בוכים, ישנם כאלה שצוחקים בדרך לבנק ורובנו צוחקים ובוכים בבית. ציינתי כבר שהוקם מנגנון פיקוח גדול לפיקוח על השוק השחור אבל לא פיקוח מקצועי על איכות המזון. בחוברת שפירסמתי אני מנסה לתעד את המצב מאז עלייתי בשנת 1946. מבחינה חוקית היתה קיימת בזמן המנדט הבריטי "פקודת בריאות הציבור (מזון)", אשר פורסמה ב-1935 בדומה לזו שבבריטניה. לימים תורגמה "הפקודה" מילולית לעברית ואושרה על ידי הכנסת והיא נקראת היום "פקודת בריאות הציבור" (מזון נוסח חדש) תשמ"א 1983. על אכיפת החוק ממונה שר הבריאות. הפקודה שרירה וקיימת עד היום. לפיה פורסמו לפני תקופת הצנע שתי תקנות, אחת ליבוא בשר והשנייה לסימון.

פיקוח על אתרי הייצור – מפעלים, חנויות, מסעדות וכדומה, התבסס גם כן על הפקודה המנדאטורית "הפקודה לפי המלאכות והתעשיות", אשר הוחלפה ב-1983 ל"חוק רישוי עסקים". על חוק זה ממונה שר הפנים. אכיפת החוק היא על הרשויות המקומיות.                                                                                               

לכאורה היה בסיס חוקי לביצוע הפיקוח אבל למעשה הפיקוח היה רופף. עיריית תל אביב הפעילה פיקוח על החלב הגולמי שסופק על ידי מחלקי החלב בכדים עד פתח הבית. מנהל המעבדה הכימית היה ליאון בלוך, מגיסטר לכימיה, שסיים שנה לפניי את הפקולטה לכימיה באוניברסיטת וילנה, אז פולין. הבדיקות לחלב היו מיועדות לבדיקות זיוף החלב על ידי תוספת מים. בדיקות מיקרוביולוגיות לא בוצעו.

את החלב היה צריך להרתיח לפני השימוש. (אחותי, שהיתה לה אז בת תינוקת, סיפרה לי שמחלק החלב, שהיה בן עירנו, אמר לה שהיא כבר לא צריכה להוסיף מים לחלב...)

 הפיקוח הממשלתי לקה בחסר. היו בדיקות של לחם – על אחוז הרטיבות, בדיקות חמאה על הוספת מים ושמנים זרים, בדיקות שמן במוצרי מאפה, בדיקות חלבון בטחינה, חלבה וחמאת בוטנים. הבדיקות נערכו במעבדה כימית פרטית של אינג' זלצבוך בתל אביב. הציוד היה דל, תנור הייבוש היה על פתיליית נפט. אני עבדתי במעבדה חצי יום יחד עם טכנאית וטכנאי במשרה מלאה. אבל את הפיח שהצטבר על תנור הייבוש היה עליי לנקות ולא חשוב מתי באתי. הסיבה – "הוותק". מי שבא ראשון יש לו זכויות יתר. "מי שבא אחרון יוצא ראשון."

פה המקום לציין שנתקבלתי למעבדה זמנית ב"פרוטקציה". תחילה פניתי למכון התקנים הישראלי בתל אביב, אבל מנהל המעבדה הכימית רצה לעזור לי והציע לי להחליף את המקצוע. לדבריו אין עבודה לכימאים בארץ. אבל אני דבקתי במקצוע, כי לא רציתי להשלים עם אובדן המאמץ הקשה ובזבוז הזמן לרכוש את המקצוע הזה בפולניה האנטישמית בשנות השלושים.

כשחיפשתי עבודה כעולה חדש, למרות ששלטתי בעברית, צריך הייתי להביא המלצה בצורת "פתק" לאו דווקא מאיש מקצוע אלא מגורם או איש פוליטי, ולי לא היה ה"פתק". עם הקמת משרד האספקה והקיצוב היה לי כבר ניסיון של שנתיים וחצי. התקבלתי ב-1949 ככימאי מזון במשרד הזה, כדי להפעיל את הקיצוב והצנע הלכה למעשה.  

המשך יבוא

* * *

פנחס שדה

אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד:

אהבה ומוות

(חלקה הראשון של השיחה נערך בחודש יוני 1970)

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך מהגיליון הקודם

אהוד בן עזר: אמרת שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא שטחי מאוד. מה יחסך לערבים?

פנחס שדה: אני אוהב את סיפורי "אלף לילה ולילה", את הישיבה השקטה והסובלנית של הערבי עם נרגילה או ספל קפה, את הסגנון של הקוראן, את קריאות המואזין, את האוטוביוגראפיה של אל-גזאלי, את השווקים והכפרים הערביים. זמן-מה לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי באוטובוס ערבי מירושלים לבית-לחם. הנהג היה קשיש. בקצה העיר ירושלים ביקשה ממנו נוסעת ערבייה צעירה שייקח איזה נוסע שאינו יכול כניראה להגיע לתחנה. לתימהוני הרב סטה הנהג מהמסלול, עשה סיבוב גדול והגיע אל הבית אשר לשם הינחתה אותו הבחורה. לא נמצא שם שום אדם, והנהג חזר לדרך בית-לחם, ושוב התחילה הנוסעת החיננית להתווכח איתו, וכניראה ששיכנעה אותו כי אם ינסה עוד פעם אין ספק שיצליח. התקשיתי להאמין למראה עיניי, אבל עובדה היא שהנהג החזיר עוד פעם את האוטובוס שלו לאותו מקום, ושוב לא מצא איש. אף אחד מן הנוסעים הערביים לא התלונן ולא אמר כלום.

משהגענו למבואות בית-לחם התברר שהבחורה הערבייה מחפשת איזו כתובת אך איננה מתמצאת ברחובות העיר. שוב הופתעתי כשהנהג עצר את האוטובוס, ירד עם הבחורה ועזר לה למצוא את מבוקשה, אחר-כך חזר והסיע אותנו סוף-סוף לתחנה.

ואז חשבתי שאמנם הערבי הזה הוא נהג-אוטובוס בלתי-יעיל, ובוודאי גם נהג טאנק בלתי-יעיל, אבל הוא הולם את נוף הארץ יותר מאשר נהג ישראלי יעיל. הוא לא נוסע בין ירושלים לבית-לחם כמו בין שתי נקודות שעל המפה, אלא כמו בין ירושלים לבית-לחם. וחשבתי גם שדומה כי ככל שמדינת ישראל מתרחבת כך גם מתכווצת ארץ-ישראל. בכל אופן, עכשיו שוררת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה.

אהוד בן עזר: דבריך אינם דומים להערכות הפוליטיות, החברתיות והלאומיות השגורות בדרך-כלל בישראל. מהי נקודת המוצא שלך?

פנחס שדה: אינני סבור שהאדם הוא חיה פוליטית, כדעת אריסטו, ולא חיה כלכלית, כדעת פרויד. אני חושב שהאדם הוא חיה דתית, שרובצת על כדור-האדמה, המרחף בחלל. לרוב שותקת, לפעמים ממלמלת משהו, מייללת מול הכוכבים. לפעמים נושכת את עצמה. (לפני שבועות אחדים, בלונדון, ראיתי הופעה נפלאה, מהפנטת, של רקדנית-עירום כושית, ואז הבינותי כי, לפעמים, האדם הוא גם חיה רוקדת. חשוב מאוד להוסיף גם פרט זה).

מצבו של האדם הוא מצב דתי, על כן לכל התייחסות יש ערך רק במידה שהיא דתית. ועל כן דת איננה יכולה, בסופו של דבר, להיות מוסד מקובל, כי דת פירושה ניסיון מתחדש שוב ושוב לבוא במגע עם החיים, מהותם ומשמעותם. הדרך אינה יכולה להיות קלה ונוחה. לפעמים צריך לעבור דרך חור-המחט כדי להגיע למלכות-השמיים, ולפעמים – כמו שאמר יעקב פראנק, מוכרחים לעבור דרך תעלות-הביוב כדי להגיע לעיר-הקודש ירושלים.

לאור כל זה אני לא מייחס ערך לליטראטורה, לתרבות, לתיאוריות ולגישה האקדמית אל הדברים, מפני שהן אינן עומדות ביחס אמיתי לחיים. אני חושב שהדרך היחידה, והקשה ביותר, היא לנסות ללמוד ולהסיק מסקנות מן הרגעים שבהם אנו זוכים להיפתח לרגע אל החיים, אל העולם, אל הטבע והמציאות. החיים הם רק משל, הם ההשתקפות האלוהית, והנמשל שלהם הוא אלוהים. מפני כך קראתי לספרי העיקרי "החיים כמשל".

כל מילה שכתבתי היתה פרי חווייה, מחשבה או דרך דתית, ובמיקרה שלא היתה כך הריהי חסרת כל ערך. אני משוכנע כי כל מילה בלתי-דתית היא חסרת קיום. פעם שאלו אותי סטודנטים בירושלים שאלה פרובוקאטיבית, האם גם התנועה הנאצית היתה תנועה דתית, ועניתי: האם תוכלו להראות לי תנועה כלשהי שאיננה דתית? הרי במיקרה זה היא תהיה, כביכול, מחוץ לאלוהים, באיזה איזור אכסטריטוריאלי. כשלטאה מנענעת את הזנב שלה זו תנועה דתית. כשגנב מטפס על צינור זו תנועה דתית. כשעולים לרגל לירושלים זו תנועה דתית.

אהוד בן עזר: מה היחס שלך ליהדות?

פנחס שדה: לפעמים עולה בדעתי – ואולי זה ביטוי מוזר – שאני היהודי של היהודים. הביטוי הזה נשמע לי בחלום אחד, לפני שנים. תיארתי את החלום בפרק האחרון של "החיים כמשל". לפעמים נידמה לי שיש בי, באופיי, וממילא בכתיבתי, איזה ריכוז קיצוני ביותר של תכונות הגזע היהודי, משהו שמגיע עד למקורות הקדומים ממש, עד לתקופת התנ"ך. באופן כזה אולי מצבי בתוך היהודים של היום הוא כמצב היהודים בתוך העולם הגויי. אני מרגיש קירבה בעבודתי לאופי עבודתם של נביאי הכתב, ולא שאני סבור שקירבה זו הינה זכות שלי, אלא שאני משוכנע שזוהי הדרך היחידה שבה כל סופר או משורר יכול ללכת, בנסותו לפרש את החוקיות האלוהית כפי שהיא מתבטאת בחיינו עלי אדמות. כל דבר אחר הוא בעיניי עבודת אלילים. השכלתנות היא האלילות האמיתית, היא עקרות-החיים, שנגדה לחמו הנביאים, ולא, כפי שסוברים בטעות – שהסגידה לטבע היא האלילות. האדמה איננה אוייב האלוהים. היא האימא שלנו, ואלוהים הוא האבא שלנו.

אהוד בן עזר: האם מקורות ההשפעה שלך היו יהודיים?

פנחס שדה: מקורות ההשפעה האישיים שלי לא היו יהודיים מקובלים. אמרתי לך שאני מתייחס רק למצבי השראה, לכן אענה לך ממה באמת ינקתי באופן חי, מה השפיע על חיי. מקורותיי הדתיים כללו בעיקר את הברית החדשה, התנ"ך, ספרים דתיים (ולאו-דווקא במובן המקובל) כגון "כה אמר זרתוסתרא", "פאוסט", שירי הלדרלין, הקוראן, דוסטוייבסקי, קנוט המסון. (אני אוהב את הטבע שבסיפורי קנוט המסון. אני בכלל אוהב טבע. אדמה. עשבים. עצים. נהרות ונחלים. בייחוד דברים ירוקים. הרים ומידבר פחות).

באשר לתנ"ך, הנה ההשפעה והקריאה החיונית בו הלכו וגברו אצלי משנה לשנה רק בשנים האחרונות. התנ"ך כמעט לגמרי לא השפיע עליי בנעוריי, משום שהלימוד המקובל שכפו עליי בבית-הספר (ואני למדתי דווקא בבית-ספר דתי) המאיס אותו עליי לגמרי. לגביי הוא היה ספר מת לגמרי. היום ספר תהילים ניראה לי כגילוי אלוהי, וקשה לי לתפוס כיצד לפני חמש-עשרה שנים עדיין היה משעמם ומאוס עליי. כאשר לימדו אותי את הספר הוא היה מנותק לגמרי מכל משמעות אישית. לא התייחס לחיי שלי. הבכי של דוד לא הזדהה עם הבכי שלי כשהייתי נער. הספר פורש בפניי רק כעניין לאומי. והייתי זקוק להרבה שנים כדי לחזור אל התנ"ך ולגלותו לעצמי.

היהדות עצמה, לפי מה שאני מרגיש כל השנים מאז שאני כותב, חושב וחי (ואלה שאלות של חיים ומוות בשבילי, כי אני משוחח איתך קרוב לחצות לילה, ואינני בטוח שלא אמות הלילה, ואינני יודע מה יהיה מחר – ) היהדות, כפי שהיא עד היום, לא אמרה לי שום דבר חיוני. במילים אחרות, הדת היהודית המקובלת אינה ניראית לי כדבר חי. אמנם, יש יסודות, לאורך ההיסטוריה של היהדות, אשר למרות שהם שייכים לעבר, הם בשבילי חיים לחלוטין: הנביאים יותר חיים בשבילי מן הרבנים. ובניגוד לקוהלת אני חושב כי טוב הארי המת מן הכלב החי.

אחרי-כן אני עובר לישו, שהוא עניין לעצמו. ולאחריו הייתי מזכיר גילויים, ניסיונות של הרוח הגזעית האמיתית הקדומה, שאני מרגיש אותה גם בתוכי, והיא ממלאת את הכתיבה שלי. הניסיונות להתפרץ ולבוא במגע עם החיים, כמו אצל שבתאי צבי. אפילו יעקב פראנק, אשר הניסיונות שלו, של התפרצות וביאה במגע עם החיים – היו מאוד מעורבים במיניות. אותי אין הניגודים מפחידים. היות וברור לי כי הניגודים יוצרים את השלמות, היות ואלוהים מאחד את כל הניגודים.

אהוד בן עזר: ברצוני לשאול אותך שאלה המתייחסת לקטע קונטרוברסאלי מאוד שבספר "החיים כמשל", קטע שעורר מהומות, לפחות בין המבקרים, עם פירסומו וגם במשך השנים. וקודם-כל אצטט קטע זה:

 "היהודי הנהו לא-דתי ביסודו. מה מובנו של ההיות לא-דתי? הרי זה לבלתי התייחס לדברים החשובים של החיים אלא באופן מתראה, בדחני, ערמומי, ציני, בהמי ביותר; לבלתי דעת אפילו על אפשרות קיומו של היחיד השואל למובן הכול, הסובל את סבל הכול, הנוטל חלק באשמת הכול, הנושא באחריות לקיום כולו, התובע את עצמו להכרעה ולהגשמה של הרעיון האלוהי. כי איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלא החיים, שהם המילה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי-הדת היהודיים איזו הכרה ביחיד? האם יש שם איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה?

"היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה אלא במובן של גאולה חברתית, וזאת משום שלא הבינה את מושג האשמה אלא במובן של אשמה חברתית, פלילית; היהדות לא הקימה (שאלמלא כן היתה סותרת את טבעה) אף גאון אחד אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות, אלא אם כן חרג הלה, במיקרה או עקב רדיפות, אל מחוץ לתחומה, או שעמד, על כל פנים, בהתנגדות מרה כלפיה; היא שברה את נביאיה ומשורריה, או ששחטתם בין ההיכל למזבח, אם שהורידתם לבור הטיט, אם שצלבתם, אם שלעגה להם, ואם ששיקעתם אט-אט בטיט-היוון האזרחי, הפיקחי, הפחדני, הנואש, היהודי; היא מציצה מבין החרכים, בעיניים קרות ואויבות, בכל הנלהב, התמים, הגדול, הרציני, הפיוטי, וכדי לחסן את עצמה מפניו היא מטפחת בתוכה תרבות של חיידקים משכיליים, צבועים, העושים בעצם קיומם וכתבנותם חוכא ואיטלולא מכל שירת-אמת; היהדות היא אירוניה, פוליטיקה, המוניות, אפסות, מדע, חומרניות, כלומר, כל מה שסותם את פי מעיין-החיים, שמקפיא את הלב וחוסם את הפתח למלכות-השמיים; היא אוייבת את הגדלות, את האהבה, את הגעגועים, את החן, את החטא האמיתי, את האמת עצמה; היא יודעת רק להתלוצץ, להתלוצץ באופן מפלצתי, ולכן אין גורל אכזרי יותר מאשר להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות, אבל, מצד שני, אין גם גורל נעלה וגיבורי יותר, אין כפרה וקורבן גדולים יותר; היא מתהפכת, שטופת זיעה, בשנתה הארוכה, שמוראותיה אינן הפורענויות החיצוניות (אף כי באיזה ייסורים נוראים התייסרה במשך אלפיים שנה! ייסורים אשר דיים היה להפוך אפילו את נבוכאדנצר, לעבד-יה; אבל הייסורים יש להם משמעות דתית רק בשביל היחיד, בעוד אשר ביחס להמון אין הם אלא שואות חומריות, מקריות) – אלא חלום-ביעותים של נפילה מתמדת תהומה; ואף-על-פי-כן, מי יודע? אולי דווקא מתוך הזוהמה והליצנות והאובדן הארורים ביותר, אולי דווקא מתוך הייאוש והייסורים הקשים ביותר, אולי דווקא מתוכם – זאת אומרת דרכם – צפויים לבוא החסד והגאולה." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181-180).

האם אתה מוכן לחתום על דברים אלה, שנכתבו לראשונה ב-1957, גם כיום?

פנחס שדה: אינני מסיר את חתימתי משום דבר שאי-פעם כתבתי בכלל, כי מה שכתבתי נבע מתוך חיי. ובאשר לעצם העניין, הרי לפעמים אני חושב שהיהדות היא אנטי-דת. האלילות שהיתה קיימת קודם בכנען היתה דת אמיתית, כלומר, בני-האדם הכירו במהות האלוהית של המציאות, של כל עץ ונחל, פרח והר. אחר-כך באה היהדות וצימצמה את מושג האלוהים לדמות של מפקח עליון על החוק, הסדר והמוסר החברתי. זה לא ייתכן. אני חושב כי ישו ביקש להחזיר את הדת ליהודים, ולבני-אדם בכלל, על-ידי זה שהוא שב והכניס את דיוקן אלוהים לעולם, לאדם ולטבע. אני חושב שאפילו הנביאים, אשר קדמו לישו, גם הם שאפו למשהו כזה, וכשהם דיברו נגד האלילים, הם התכוונו לאמיתו-של-דבר נגד הקיפאון, השחיתות והמוות של החברה הבלתי-דתית ונעדרת האלוהים. הם היו מבטאי הנעורים הנצחיים, המהפכה הנצחית, ההתלהבות הדתית הנצחית. למעשה, אני מוכן לומר כי כל דת מקובלת, ולא רק היהדות, היא אנטי-דת, היות ודת היא הניגוד למקובל, – דת היא הדחף האנושי הנצחי לבוא במגע מתחדש תמיד עם מהות ההווייה, לחקור אותה, לחיות אותה, לפרוץ אותה.

מבחינה היסטורית היהדות נשתחקה במשך הדורות, ונקודת-המשבר המהותית שלה היתה עם הופעתו של ישו. ומבחינה מהותית לא פתרה היהדות עד היום את השאלה הזאת. אגב, הנה צירוף-מאורעות מוזר ורב-משמעות: בעת ובעונה עם חתימת התורה על-ידי עזרא הסופר נסתתמה ופסקה הנבואה. כלומר, חדל הקשר האישי עם האל. המגע עם האלוהי, ואפילו להרף-עין, הוא מפחיד מאוד, והיהודים איבדו את הכוח והחיוניות לעמוד במגע כזה, ועל כן כשהופיע ישו נתקפו בפחד היסטרי ושינאה.

לאדם כפי שהוא, בחולשתו ובריפיונו, קשה מאוד לבוא במגע, אפילו רגעי, עם החיים, עם ההווייה, עם אלוהים. זאת אולי משמעותו של השיגעון. אפילו בחלום זה קשה ומפחיד. למשל, כשיעקב היה בדרך לחרן, התגלה אליו אלוהים בחלום, ובירך אותו, והיה נחמד אליו, ובכל זאת כאשר הקיץ יעקב הוא אמר: "מה נורא המקום הה, אין זה כי אם בית אלוהים!"

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

10. ההד האחרון למאבק – קריעת הדגל.

ההד האחרון למאבק "הצעירים" ב"זקנים" התרחש במושבה בקיץ 1910, בשעת ביקורו של החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, רבם הראשי של יהודי עות'מניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי, מתוך תקוה להיעזר בהשפעתו בענייני היישוב אשר נחתכים בקושטא הבירה.

במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור מה שהתרחש כשנה לפני כן ביפו, בעת חגיגת מתן הקונסטיטוציה, שבישרה כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות'מנית תחת שלטונו של השולטן עבדול-חמיד.

חבורה של צעירים יהודים מניפה בתהלוכה החגיגית ביפו את הדגל הכחול-לבן, לצד הדגל העות'מני. אברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה, מאלץ את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו, בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם, מתכוונים הפועלים, ועימם צעירי המושבה – לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.

ועד-המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם-באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה העות'מנית. הדרישה מקוממת את הפועלים, ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם-באשי עצמו יצווה להורידו.

חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם-באשי. הם מכינים לו קבלת-פנים פומבית עם תזמורת, בגן-המושבה, המקושט לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות'מניה הירוקים.

למן הרגע הראשון לתהלוכה, שמתלווית לחכם-באשי בהיכנסו למושבה, מתפרצים איכרים אחדים לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל הציוני, אך הדבר אינו עולה בידם. המהומה נמשכת עד שהתהלוכה מגיעה לגן-העיר. אחדים מן מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם כאשר הם רואים את האיכרים רומסים ברגליהם את הסמל הלאומי. יש שמתעלפים מרוב כאב.

על-יד הפוסטה, בקצה גן-העיר, עומדת התהלוכה מלכת. התזמורת מנגנת. מנהיגי הציבור עולים עם האורח לבימת-הכבוד. כאשר רואה החכם-באשי את הבחורים מריעים לדגל, ניכר על פניו שהדבר אינו לרוחו.

 "באתי כפקיד ממשלתי," הוא לוחש לראש-הוועד של "הזקנים", "אם יוודע לאדונים רמי-המעלה בקושטא, שהשתתפתי בחגיגה תחת דגל לא-עות'מני, המסמל לדעת רבים את השאיפה לנתק את ארץ-ישראל מעות'מניה – ייגרם נזק רב גם לי וגם לכם. אבל בתור אורח שלכם, לא נעים לי לקום ולמחות בפני הצעירים הנלהבים."

ראש-הוועד מושך הצידה את ראש השומרים, שפירא, כדי להתייעץ עימו. שפירא מרים קולו וגוער בצעירים: "להוריד מיד את הדגל. אתם פוגעים באורח, מעמידים אותו במצב מסוכן!"

הפועלים צועקים: "שפירא מתנגד לתחייה הלאומית!"

 "יחי העם!"

 "לא תחזור כאן חרפת ה'חוריה' ביפו!"

 "לא ניכנע! כאן אדמת ישראל תחת רגלינו!"

 "כל מי שליבו לצד מחנה הדגל, ילך אחרינו!"

חבורת איכרים בעלי-גוף מתנפלת על נושאי הדגל ומתחילה להכותם. מכים גם בחורות, מושכים לשתיים מהן בשערותיהן, אחת הבחורות נפצעת. מתנפלים על הדגל ומורידים אותו בכוח. הבד נקרע לגזרים, וקרעיו נישארים בידי הניצים. הפועלים עוזבים את התהלוכה בקריאות: "בוז למתרפסים! יחי הדגל העברי!"

אחדים מצעירי המושבה, בני-האיכרים, חברי אגודת "התחיה", שמשתתפים בתזמורת, קוראים לאות מחאה את תווי-הנגינה ואינם מוכנים להמשיך לנגן עד אשר אחד מהם מביא דגל כחול-לבן אחר, במקום הדגל הקרוע. הם מניפים את דגלם ומגינים עליו כמו על הדגל שהיה בידי הפועלים.

המעשה מחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק ניכר מתושביה, ובראשם הצעירים, חברי אגודת "התחיה", נושאי הדגל, גינו את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה:

אנו בני "התחיה" הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה...

אוגוסט 1910. אסתר בת השש-עשרה, חברת אגודת "התחיה", נוכחת, כמרבית אנשי המושבה, בעת קריעת הדגל. מיד לאחריו היא רושמת ביומנה טיוטת מכתב למשה:

אוף משקה, יש לנו גורן כל-כך יפה, נעים והרבה הרבה כוכבים, ועוד הרבה דברים יפים. אני כל-כך משוגעת! אוף, היה היום רע – – – משקה, בקרוב אודיעך דבר נכבד מאוד עוד מעט, משקה, אבל כעת רע כל-כך – – –

הנוסח האישי אינו מוצא חן בעיניה. היא חשה צורך להודיע על כך בצורה כללית יותר, כראוי לחומרת המעשה. הנוסח החדש מכוון לחברותיה ולמשה, הלומדים בגימנסיה העברית ביפו, אך מרים אינה נזכרת, אולי נסעה כבר לחוץ-לארץ.

שלום לרחל, רבקה, נחמה ומשה – – – אתם יודעים, אתמול שברו פה את דגלנו, ומי, אחינו, הם בעצמם – – – זה היה נורא, וכעת הוא עומד לפני עיניי, הדגל הרצוץ, וקרעיו הכחולים לבנים, מרפרפים באוויר – – – אנחנו, אנחנו בעצמנו שברנו את דגלנו – – – איזה לעג מר מצלצל באוזניי, נידמה לי שגם הכוכבים לועגים, קורצים איש אל רעהו – – ואפשר בוכים הם, מי יודע? – – – אוף, זה מכאיב – – – אסתר.

בשנת 1973 שבה אסתר ומעלה מאורע דומה בסיפורה "שני דגלים". ממרחק השנים ומנטיות-הלב היא מערבבת את התנגדות האיכרים לתהלוכות האחד במאי של הפועלים, בשנים מאוחרות יותר, עם המעשה שמתרחש בקיץ 1910. קשה להניח שבתקופת העלייה השנייה העזו להניף במושבה דגל אדום, כאשר אפילו הנפת הדגל הכחול-לבן נחשבה להתגרות בשלטון העות'מני.

לפתע איזה המיית קולות רחוקים, הרחק, למעלה, מקצה הרחוב הוא בא: קהל אנשים מתקרב, משהו לא רגיל בשעה זו של יום, שעת-לפני-הצהריים. כבר ימים אחדים לפני-כן שמעתי על ראשון במאי, "חג הפועלים", אלה האנשים החדשים שבאו מרוסיה. הם אומרים שזה "סוציאליזם": כולם שווים בכסף, בכישרון, בדירות: זה מוצא חן בעיניי.

הקהל הולך וקרב, בראשם נושא מישהו דגל לבן-כחול, ועל ידו איש קטן נושא דגל גדול אדום, אדום כדם. מה זה? מעודי לא ראיתי דגל אדום. דגל לבן-כחול אני מכירה מבית-הספר. הגברת בסביץ עם נעמי גולדשטיין תפרו אותו ומאז הוא מופיע בט"ו-בשבט, בחגיגות חנוכה וגם בטיולים.

שני הדגלים מתנופפים ברוח. מדי פעם מתעכבת התהלוכה והצועדים שרים ביידיש שיר רבולוציוני. אינני מבינה הכל, אבל נידמה לי שאני שומעת קול המונים. מדי פעם הם קוראים: "יחי הסוציאליזם, יחי העם!" את החיבור בין שתי מילים אלה עדיין איני תופסת. ופתאום, מנגד, באותו רחוב, מופיעה קבוצת אנשים, והם מהירי תנועה, רצים כמעט לעומת התהלוכה, נגד הדגל הלבן ונגד הדגל האדום. בראש המתפרצים מנגד: אברהם שפירא. – – – הנה רץ אברהם שפירא ישר אל הדגל האדום, תופס אותו מידי רוצ'קין, שובר את המקל ומשסע במחי-יד את האריג האדום לשניים. – – – ואני שומעת את קול הבד האדום הנקרע לשניים ובתוכי כאילו נקרע משהו, ואיני מבינה, אני מרגישה כאילו הרגו אדם.

*

בסתיו 1910, בראשית שנת תרע"א, נחלית מרים ונשלחת לווינה לניתוח. היא חוזרת ארצה, וזמן-מה לאחר יום-הולדתה החמישה-עשר, בסוף שנת 1910, היא עוזבת עם משפחתה את הארץ ושבה לקישינב. מרים נעלמת מחוג חייה של אסתר.

בדצמבר 1976 אני מבקר בדירתה של מרים ברנשטיין-כהן בבית-האבות אפעל כדי לראיין אותה בשביל התוכנית לספרות של קול ישראל על הרומאן החדש שלה "שורשים במים". מרים מקבלת אותי בלבביות ומספרת, לא בראיון המוקלט, על אסתר. לצערי אינני מקליט אותה אז על ימיה עם אסתר בפתח-תקוה.

לאחר כשלושה חודשים, במרס 1977, אני מבקר עם אסתר בת השמונים-ושלוש בבית-האבות אפעל. אני מקווה שנפגוש את מרים ברנשטיין-כהן, הגרה בדירה בחלק האינדיווידואלי, ושאסתר תתרשם מתנאי חייה, ותנסה אף היא להתקבל לבית-האבות. לצערי לא נמצאת מרים ברנשטיין-כהן בדירתה, והן לא מתראות אז, וגם לא לאחר-מכן.

שנתיים לאחר מותה של אסתר אני שולח למרים ברנשטיין-כהן את קובץ סיפוריה "גן שחרב", שיצא לאור בספריית תרמיל. במכתב אלי מיום 30.8.1983, כותבת לי מרים, בין השאר:

תודה רבה לך, אהוד, על ספרה של אסתר! היום גמרתי אותו – ופתח-תקוה קמה חיה נגד עיניי. אני גרתי אז ביפו, אצל ווייסים – ממייסדי תל-אביב – והייתי מבקרת בפתח-תקוה רק בסופי שבוע ובחגים – אצל אבא ששירת בפתח-תקוה כרופא. זכורים לי – בחיבה! – כל ביקורינו זו אצל זו ושיחותינו הרבות. הצעירות, החולמות לרוב את חלומות עתידנו.

המשך יבוא

* * *

צבי י' כסה

כנופיית הפטריוטים

חברי הכנסת אלקין, רותם, לוין, דנון, בן ארי ואחרים הם פטריוטים. על כנופיות פטריוטים כמותם יודע כל סטודנט להיסטוריה. אין בעייה. אנחנו דמוקרטיה ויש לנו רוב והכול, כולל זכויות אדם ואזרח, על פיו. אי אפשר שלא להתרשם מהצלחותיהם. הם לא ראשי מפלגות ולא שרים ולא נסיכים. הם ח"כים צעירים ולזכותם הישגים לעילא. בכל עם יש כנופייה כזו. והיא מצליחה רק כאשר אנשי הכבוד, המנהיגים הפוליטיים, מפחדים מהם ובורחים מהצבעה נגדית, כאשר קרה בהצבעה על חוק הגנת ההתנחליות מחרם.

התבנית היא האופיינית בהיסטוריה של הפטריוטיזם הכוחני הגס דמוי בולשביקי. אנשי הכבוד עומדים מנגד. לוחשים לשרוול מילת הסתייגות. הם לא מלכלכים ידיים. יש להם פטריוטים לשליחותם. מה הרבנים החרד"לים הם אנשי כבוד לא טובלים במקווה, יש להם את נוער הגבעות למעשי נבלה ברשות התורה, כך המנהיגים נתניהו, מרידור, סער, שלום, איתן, ריבלין – הם אנשי כבוד. חניכי ז'בוטינסקי לא יטבלו בבוץ, יש להם את כנופיית הפטריוטים בכנסת.

את החוק נגד חרם על ההתנחלויות, שאין משלו בעולם הדמוקרטי, והוא זכותם וחובתם המוחלטת של אלה שרואים כי המתנחלים במעלליהם דוחפים את מדינת היהודים למדינה אחת עם העם הפלשתיני – כבר קטלו כל מי שראוי להקשיב להם. ואין להוסיף על כך, אך כדי להבין בצלול את פירוש הדברים צריך להציב את האישים הפטריוטים האלה אל אירועים היסטוריים קרובים ורחוקים, שבהם פעלו בני דמותם בעלי הגֶנִים הפטריוטיים הטוטליים, ולבחון מה עוללו אלה בגויים ובעם ישראל.

בצרפת הכנופיה הפטריוטית זממה להרוג את דה גול על חילוץ צרפת משעבוד לכיבוש אלג'יר. (ישראל היא שהזהירה אותו מהקנוניה). ח"כ לוין לוּ חי בפאריז ערב מלחמת העולם הראשונה היה מצדיק בנוסח הידוע את הרצח של ז'אן ז'ורס הסוציאליסט הבוגד שהתנגד למלחמה: "מעשה אסור. אבל, הוא הביא את זה על עצמו." השבוע מלאו 105 שנים לשיחרורו של דרייפוס, ח"כ אלקין, ראש הקואליציה ויוזם החוק, לוּ היה צרפתי בימי משפט דרייפוס היה בכנופיה הפטריוטית שהצליחה לחלץ פסק דין של מאסר לאמיל זולה הבוגד, משמיץ הצבא וצרפת. והוא ברח לאנגליה להינצל. (לקוראי המאמר הצעירים: תקישו בגוגל את השם דרייפוס ותלמדו על הפטריוטים וכנופיותיהם).

ובעם שלנו: ח"כ דנון לוּ היה בימים ההם בהולנד היה וודאי בראש הקנאים בקהילה לגרש את גדול הגדולים, את שפינוזה. ובן ארי, הפטריוט מכולם או בן דמותו כמותו, הוא שהכריז על יוחנן בן זכאי כבוגד. וענק רוח זה נאלץ להימלט בארון מתים כדי לשקם את היהדות לפסגות. ח"כ רותם לוּ חי בימי המרד הגדול היה מצדיק את נוער הגבעות לרגום את אגריפס על הנאום הלא פטריוטי שבו ניסה לשכנע את הפטריוטים הקנאים לא להילחם במעצמה העולמית ולא להיחרב בידי רומי. ח"כ חוטובלי של הימים ההם הייתה מארגנת את ההפגנה לכלוא את ירמיהו שמדבר סרה במדינה, במנהיגיה ובשועיה ועוד מעז לטעון שהמדיניות להישען על מצרים היא מטומטמת. הרב ליאור או רב מסוגו בימי שלמה היה טוען לאלוהיו שהמלך שלמה מסר 20 ערים למלך צור ולכן אסור לו לבנות את המקדש. ח"כ (חריג מהכנופיה, חבוי בקדימה) שנלר היה תופס מיקרופון לדרוש לכלוא את נתן הנביא שהעז לומר את "אתה האיש", אחת מפסגות האמת והמוסר בציביליזציה העברית והאנושית.

לעולם אלה מסתערים בפטריוטיות על היחידים העומדים בשער, מתי מעט או אף לבדם, מול המון עם שטוף הסתה, צביעות ושקרים חלולים ומול השליטים המאביסים אותו באלה.

מה עולה מכל הדברים האלה? – חמור מזה שהשמאל הפוליטי התרסק היא ההתרסקות של הימין הדמוקרטי המתון. זאב ז'בוטינסקי לא היה מאמין שחניכי תורתו שהגיעו לשילטון מפחדים מכנופיה לא דמוקרטית, בולשביקית במקורה, בורחים מלהצביע נגד חוקים שהם לא רק אנטי דמוקרטיים אלא הם אנטי הלגיטימיזציה של מדינת היהודים. וחמור לא פחות, מרחיקים את יהודי התפוצות ממדינת ישראל הנוהגת במהופך לכל המאבקים החברתיים והמוסריים שלהם. בעוד הם מנסים למצב עצמם בארה"ב כשליחים ל "תיקון עולם". כאן בארץ-אהבתם כנופיית פטריוטים משבשת דמוקרטיה, מאיימים על בית המשפט העליון ומציעים לבחור שופטים ע"י המערכת הפוליטית. אין תחתית לשקיעה. ייאוש כובש כל ישראלי הגון. אלא יש לזכור: פטריוט כמותם היה מק-קרתי בארה"ב. רדף בהצלחה מסחררת את כל הבוגדים. עד שבא שדר טלוויזיה אחד וריסק אותו ודחק אותו לשולי ההיסטוריה לדראון עולם. (מומלץ לאלקין להקיש בגוגל מק-קרתי).

* * *

יוסי אבישר: בזכות וולך ועל קרבות לטרון

שלום אהוד,

1. איני מכיר את נתן וולך מקרוב. לפני מיספר שנים הדרכתי קבוצת גימלאי ת"א לסיציליה בהשתתפות נתן וקבוצת חברים. הטיול היה נפלא והתרשמותי הקצרה מנתן במהלך הסיור היתה טובה. אדם צנוע, מתעניין ובהחלט בקיא. מקווה שאכן הקלון יוסר.

2. בגיליון 567 של חב"ע מזכיר בין היתר אוריה באר את ההחלטה הכושלת של בן גוריון לכבוש את משטרת לטרון, ובין היתר את תוצאותיה הקשות. במשך שנים התפתח "מיתוס לטרון", לפיו מצאו את מותם אלפי לוחמים ונפצעו רבים אחרים.

עולים חדשים שאינם דוברי עברית ואינם מיומנים בשימוש בנשק אכן לקחו חלק בקרב. ח"כ עוזי לנדאו דיבר מעל בימת הכנסת על 2,000 הרוגים. כיום מקובל שמספר הנופלים היה כ-140, מתוכם 15 עולים חדשים. על נחיצותו של הקרב ניתן להתווכח, אולם אין צורך לחזור על אותו מיתוס על מנת להצדיק טיעונים.

יוסי אבישר

* * *

יהודה דרורי

הטימטום הפוליטי במחאת אוהלי-השמאל

המדינה לא משכירה דירות בתל אביב. ההשכרה כולה פרטית ומחירי הדירות להשכרה נקבעים על-פי דרישת השוק. מאחר שצעירינו גילו שתל-אביב היא מרכז הבילוי עבורם, ועברו בהמוניהם לעיר זו, עלו מחירי הדירות מעבר לכל פרופורציה הגיונית אבל... בעצם אין למי לפנות על מנת להוריד את מחירי הדירות.

כאשר אשתי ואני חיפשנו לפני שלוש שנים דירה לשכור, עברנו חודשיים בכל ערי השרון וגוש דן עד שמצאנו משהו שיכולנו לעמוד בו. בנקודה מסוימת חשבנו אפילו לעבור לפריפריה כי שם המחירים להשכרה מאד נורמליים.

מנהיגי השמאל שעודדו את הפגנת האוהלים ודאגו שהמוחים יחבקו את חברי הכנסת מהשמאל הקיצוני, חנין והורביץ (ובו בזמן לגרש את חברת הכנסת מירי רגב), חושבים שהבולשביקיות הנבזית והמאוסה תחזור לחיות בקירבנו. איזו אוטופיה מאוסה.

לקפיטליזם החזירי, זה המעלה את מחירי המזון למען הגדלת רווחיו, אין ולא דבר עם מחירי הדיור, לכן הפריצה למשרדי בנק הפועלים רק מדגישה את תיסכולו של השמאל, שחוץ מלהתחיל מהלך, אין לו את הוויאגרה לגמור...

אז בשורה התחתונה, שוכני האוהלים: "הפיקניק נגמר כי אין הרבה מה לעשות..." כמו שאמר חבר של בני שהעלו לו את שכר הדירה: "איאלץ לשתות בקבוק בירה פחות בערב..." הבנת ברוך...

בסיכום, אתם הנמקים בחום אוהליכם, תשבו אולי עוד קצת, תחשבו ואולי גם תבינו שדבר לא יזוז כי יש פה משהו גדול מכם, ישנם אלפי אנשים המתפרנסים מהשכרת דירותיהם, שזו עיקר הכנסתם, והם לא יוותרו ולוּ על שקל אחד.

רוצים סיבה להפגין, לכו מול אוניברסיטת ת"א ועיריית ת"א, שהקצתה שטח של עשרות דונמים למגורי סטודנטים – ולא בונים. האוניברסיטה מעדיפה להוציא מיליונים על מחקרים עקרים ומטופשים, וראש העיר יודע רק לדבר על ערכים עד שזה נוגע אליו. אלא שמהפגנות אמיתיות, השמאל לא יוצא נשכר – רק נגד ביבי...

אז מי ירוויח מכל הבאלאגן של האוהלים הללו?

כמה אנרכיסטים ושמאלנים-בשכר, שישיגו עוד יחסי ציבור מבלי להשיג דבר במציאות.

* * *

כשאני יושב בבית שימוש

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני יושב בבית שימוש

תולש נייר מהגליל

אני חושב לעצמי

ככה הם החיים

היום אני תולש

מחר תולשים אותי

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בספטמבר אמורה העצרת הכללית של האו"ם להכריז על מדינה פלסטינית. זו "מדינה" שמדי יממה נשלחים מחלקה הדרומי [עזה] קסאמים לעבר יישובים ישראליים, ומדי יממה מפציץ בה חיל האוויר הישראלי מינהרות ומחסני נשק; זו "מדינה" שכמעט מדי לילה עוצר צה"ל בחלקה הצפוני [הגדה] פושעי טרור פלסטיני, וכמעט מדי חודש או חודשיים הם מצידם שוחטים אזרחים ישראליים, נשים ותינוקות, וגם מצטלמים עם אוהדותיהם הישראליות.

לאחר ההכרזה על "המדינה" הפלסטינית מתכוננות מדינות רבות בעולם להטיל חרם על ישראל. כן. על כל ישראל! – אפילו על מה שמייצר בה המיגזר הערבי, לא רק על החלווה והטחינה של "השטחים הכבושים" אלא גם על אלה של ערביי הגליל, גם אלה התומכים בשיח' ראאד סלאח מחאג'נה ובמדינת כל אזרחיה.

בדרך זו מקוות המדינות ומקווים האירגונים הללו להרוס את השלטון הציוני בישראל כמו שהחרימו והרסו את שלטון המיעוט הלבן בדרום-אפריקה וסייעו בכך ליצירת מדינה שכידוע אין עוד כמוה לביטחון אישי בעולם כולו – כי כל הלבנים מסוגרים בה מאחורי חומות ושמירה בשכונותיהם. לכן על הגזענים הישראלים לאמץ דגם זה ולהיות מיעוט בתוך מדינה "דמוקראטית" דו-לאומית, וגם לאפשר את זכות השיבה והחזרה לגבולות 67'.

בחרם האמיץ הזה תחבורנה מדינות המערב לאותם גורמים "חשובים" בישראל הסובלים מאידיוטיזם מוסרי אבל שותפים, יותר מכל מגזר אחר, להנאות מן המישטר, כולל פרסים, תקשורת אוהדת, ותמיכת העולם האקדמי העברי שחלקו פרו-פלסטיני.

בינתיים, חבורה אחרת של מגלומנים מתוסכלים "הצליחה" כביכול, כמו בכיכר תח'ריר – ב"חרם" על הקוטג' – להוריד בשקל ומשהו את מחירו ולהעניק ליצרניו פרסום חינם אדיר ששווה יותר מכל ההורדות. אבל נראה להיכן ימריא מחיר הקוטג' לאחר שמחירי החשמל יועלו ב-19%, מה שייקר מאוד את חליבת הפרות וגם את האפשרות שתוכלנה לקרוא ספרים חשובים בלילות!

חבורה הזוייה אחרת בארץ מצדדת במלחמת אזרחים עם המתנחלים ומתנגדת לאיסור על החרמתם. חבורת אידיוטים מוסריים אלה, המצדדת כנראה גם בזכות החרם הערבי על ישראל, תצטרף כנראה בשמחה ובלב שלם לחרם הכללי של המדינות הזרות על ישראל, שייכנס לתוקף אחרי ספטמבר 11' – ובבוא היום גם תגיש למחרימים את החבל שעליו יתלו את חבריה, אם לא יימלטו בזמן לארה"ב.

* נראה לכם מוגזם? הנה זה מתחיל, ולא פעם ראשונה, לידיעת האידיוטים המוסריים שלנו: "פעילים פרו פלסטינים מתנגדים להפעלת אוטובוסים של אגד בהולנד. חברת בת של אגד זכתה במכרז בווטרלנד, אולם פעילים פרו-פלסטינים מתנגדים משום שלטענתם מדובר בתמיכה במפעל ההתנחלויות. הנהגים חוששים להתנכלויות. חברת האוטובוסים אגד זכתה במכרז להפעיל קו מקומי בווטרלנד שבצפון הולנד על ידי חברת בת הנקראית אגד-אירופה. פעילים פרו-פלסטינים לא מחבבים את הרעיון וטוענים כי מדובר בתמיכה ישירה במפעל ההתנחלויות הישראלי, משום שאגד היא מפעילת האוטובוסים היחידה הנוסעת בשטחים הכבושים ביהודה ושומרון. העיתון ההולנדי טראו פרסם אתמול (שישי, 15.7) כי התנועה 'פועלים יחד למען פלסטין' טענה כי החברה אגד תומכת במדיניות ההתנחלות של ישראל, משום שמפעילה קווים באזורים הכבושים ו'מרוויחה כסף מלדרוך על זכויות הפלסטינים בגדה.' התנועה קראה אומנם להחרים את חברת אגד ולא לנסוע בקוויה, אולם היא ניצבת בפני בעייה משום שבשל זכייתה במכרז, חברת הבת של אגד תהיה מפעילת הקווים היחידה באזור. מ-EBS, חברת הבת של אגד, נמסר כי היא אינה מתעסקת בפוליטיקה. מנגד גורם רשמי בפדרציה של איגוד המסחר בהולנד אמר כי חלק מהנהגים, שהם אזרחים הולנדים, הביעו חשש כי הם והאוטובוסים שהם מסיעים ייהפכו למטרה של התנכלויות ואף פיגועי טרור." ["הארץ" און-ליין, 16.7].

* תחי אפוא הזכות להחרים את ההתנחלויות וגם את ישראל כולה, ומי שמתנגד לאיסור על החרם – הוא פאשיסט כמו הקאודייו [המנהיג] הפאשיסטי גנרליסימו פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו מויסס פרנקו! יחי המוות! יקודש הטמטום! יחוזקו ויקודשו פעילי מר"צ המקדימים במדבקות החרם שלהם על מוצרי ההתנחלויות הנמכרים בסופרמרקטים – את פעולות החרם העולמי המתרקם והולך נגד ישראל!

* ומניין נובע כל הטירוף הזה? מכך שגם לנוכח כל הפגנות הדמים, הטרור והאנארכיה במדינות המוסלמיות ממרוקו ועד פקיסטאן, מהומות שאין להן שום קשר לישראל אבל כבר השפיעו על הפסקת זרימתו של הגז המצרי אלינו! – עדיין מאמינים אובמה, הילרי והשמאל הישראלי – כי הסיבה להיעדר ה"שלום" במזרח התיכון אלה הן ההתנחלויות! רק נוריד אותן ונכווץ את ישראל, ויזרח באזור שלום נצחי מאפגניסטן ועד לוב!

* פרק בספרות עברית או מה מעניין סופר עברי נידח: "תנובה מייצרת את הקוטג' מחלב טרי ולא מאבקת חלב. זו המסורת שלה מאז נשלטה על-ידי הרפתנים שראו בה מקור לסבסוד החלב. כדי לייצר 250 גרם קוטג' משתמשת תנובה ב-1.5 ליטר חלב. מחיר המטרה של ליטר חלב הוא 2.20 שקלים. עד לפני שבועיים-שלושה היא מכרה גביע קוטג' לרשתות השיווק ב-5.2 שקלים, מה שהותיר בידה רווח של 7%-8%. לפי התחשיבים שלנו היא יכולה לרדת לשולי רווח של 5% בלי להיפגע. כעת היא מוכרת את הקוטג' ב-4.55 שקלים ולהערכתנו היא לא מרוויחה כלל ואולי אף מפסידה. אנחנו חוששים שאם המחיר הנמוך יתקבע בלא שינוי במחיר חומר הגלם, כלומר בלא הוזלת החלב, המחלבות של שטראוס וטרה יפסיקו תוך זמן לא ארוך לייצר קוטג. הנתח של תנובה בשוק יעלה, לא יירד." [דברי "פקיד בכיר באחד המשרדים הממשלתיים העוקבים אחר הדיווחים הכספיים של תנובה." מצוטט אצל סבר פלוצקר הרציני ב"ידיעות אחרונות", "ממון", 15.7].

באחת הרשתות קנינו השבוע גביע קוטג של תנובה ב-5.90 שקל אבל משום מה נדמה לנו כי ככל שמחיר הקוטג' יורד – כך אחוז המים בגביע עולה, עד שצריך לו כפית ולא סכין-מריחה! – כמו החלבן המיתולוגי במושבה, שהיה הולך מבית לבית עם כד החלב הגדול העשוי פח, והמכסה העגול-העמוק משמש לו גם כמידת נפח לצקת לכל עקרת-בית, ובכל חצר היה עוצר ליד הברז כדי שכמות החלב בכד לא תפחת. רק שאצלנו ברחוב פיק"א ואצל דני יערי ברחוב הרצל היתה לכל משפחה עז בחצר, וכשדני היה חולה היו מביאים לו את העז לחדר כדי שיחלוב אותה מהמיטה כי היא לא נתנה לאף אחד אחר למשוך לה בעטינים!

* לאחר שתסתיים הריסתו של היכל התרבות ובאלאגאן קווי האטובוסים (אנחנו חדלנו לנסוע בהם כי היינו רגילים רק לכרטיסיות-הקשישים-של-פעם, אז הולכים ברגל או לוקחים מונית) – מתכוונת עיריית תל-אביב להוציא תקנות חדשות ללבושן של המלצריות בבתי הקפה ובמסעדות. המכנסונים הקרועים צריכים להראות לפחות חצי-תחת. בכיפוף קל לפנים ייראו השדיים חשופים בלי חזייה. הציפורניים תהיינה ארוכות וצבועות כל אחת בצבע שונה כדי להסתיר את הלכלוך. נעלי הספורט או הסניקרס תהיינה מלוכלכות ומסריחות ככל האפשר, וכמובן בלי גרביים; ואם סנדלים, אז האצבעות כנ"ל ולק-הציפורניים סגול או רב-צבעים. השיער פזור, ומתולתל ככל האפשר, כדי ליפול בחופשיות על האוכל. מי שיבקש חלב לקפה יוכל, כמו בתוכנית המשעשעת של בני היל ז"ל – לקבל מתז מדוייק ממלצרית מתכופפת, שתכוון לספל שלו את הפיטמה שממילא כבר חצי יוצאת החוצה מגופייתה בעלת החורים.

 ובינתיים אנחנו נזכרים בערגה במלצרית הגבוהה, האלגנטית וחמורת הסבר, שהיתה לבושה שחורים על מרבית גופה הנאה, בקפה "שטרן" ז"ל ברחוב דיזנגוף – ומגישה ביעילות ובצניעות, אם כי במלוא הכרת ערך-עצמה – את מרק הגולש ההונגרי הטוב ביותר בעיר, בקערה גבוהה וגדולה, עם מלפפונים חמוצים ואולי גם מנת לחם.

החופשיות האינטימית של המלצריות התל-אביביות הצעירות והיפות, בייחוד בקיץ החם – היא אחד ממעודדי התיירות החשובים, העושים לעיר שם בארץ ובעולם. הסועדים המבולבלים מקבלים ברצון את ההצעות של הבחורות, מעניקים להן טיפ נדיב וגם לא בודקים את החשבון. רק חבל שלא מרשים להם לשטוף למלצריות את כפות-הרגליים, המזיעות לא פעם מרוב תשוקה ליבאנטינית.

* מתארגנת עצומה להשארתו של השיח' ראאד סלאח מחאג'נה בבריטניה. הוא יוכל להשתלב בנקל בסגל האקדמי הפרו-פלסטיני של אחת האוניברסיטאות או אחד המרכזים האיסלאמיים הענקיים, המתפוצצים מרוב עושר – באוקספורד למשל, או להיעזר בקרנות האקדמיות של קדאפי ומשפחת בן-לאדן.

* האם אנחנו עדיין בשלהי האינתיפאדה השנייה או בראשיתה של השלישית? מכל מקום, אובמה והילרי ידאגו לכך שחרף התנגדות הקונגרס האמריקאי – מיליארדי דולרים ימשיכו לזרום לרשות הפלסטינית כדי שתוכל להעבירם לחמאס – במקום הסיוע הסורי-איראני המצטמק, וכך יהיה לחמאס מספיק אמצעים לרכוש עוד קסאמים ורקטות וי-1 ווי-2 כדי להרוג ישראלים.

* אנחנו רוצים לציין כאן כמה נחמד לקפוץ בימי שישי לפני תשע בבוקר לשוק האיכרים בנמל לתל-אביב. עדיין יש חנייה נוחה [8 שקלים], סחורה טרייה מאוד, איכותית בדרך-כלל ולא יקרה. מיבחר מדהים של ירקות ופירות שאין מוצאים במקומות אחרים. יחס אישי ושיחות נחמדות. טעימות כמעט בכל דוכן, ממש מפצירים בך, ואפשר ללקט ארוחת-בוקר קלה בחינם. חלות "לחמים" או חלות ויז'ניץ מבני-ברק. אבטיחים קטנים ממושב צופית שיש להם טעם של האבטיחים המל"ליים של פעם. עגבניות שרי "שוקולד". ועוד המון הפתעות. ויפהפיות – משני צידי הדוכנים.

* אנחנו תומכים בכל לב במפגינים ובמפגינות הצעירים העומדים לבלות את לילות הקיץ החמים במזמוזים ובהכרויות בכיכר תח'ריר שבשדרות רוטשילד בתל-אביב. הלא זאת האופנה היום במזרח התיכון. הלא אי אפשר להתקיים משני דולר ליום, וללא עזרת ארה"ב וסעודיה היו רוב המפגינים כבר מזמן גוועים ברעב. הלא הם סובלים מאבטלה ומחוסר תעסוקה נורא, המחייב את המדינה להביא מאות אלפי פועלים זרים כדי לבנות להם את בתיהם ולקטוף את הפירות והירקות שהם אוכלים, שלא לדבר על המסעדות שבהן הם אוכלים. הלא זכותם של כל צעירה וצעיר יהודי בישראל היא לגור בתל-אביב, שהיא העיר היחידה ששווה לגור בה בארץ, ואת כל שאר הארץ אפשר לזרוק לעזאזל, לבדואים, לערבים, לחרדים, למתנחלים, וגם לקומץ החקלאים קשי-העורף, שחרף התנכלויות הממשלה עדיין מתעקשים לקיים חקלאות מן המתקדמות ביותר בעולם, כולל החיסכון במים.

הלא אין אפילו קו רכבת בין באר שבע והדרום לבין תל אביב!

אנחנו חושבים שלא ייתכן לדרוש מהמפגינים הצעירים לעבוד עבודת כפיים בבניית הדירות שבהן הם יגורו בתל-אביב, כי יהודים לא עובדים בעבודות שחורות. רק שחורים עובדים בעבודות שחורות. יהודים, גם כשהם עובדים, כמעט שלא עובדים. ראו את העיר הנפלאה הזו, המתירנית הזו, עיר ללא הפסקה שמלאה גם בשעות היום עשרות אלפי צעירים שותים ולועסים.

לכן, כמו שעשו המפגינים המצריים למובאראכ, לשריו ולגנראלים שלו, ששם כיום איש אינו בטוח במשרתו, והמדינה פושטת הרגל ופושטת היד הלכה להם קאקן – כך יש לעשות גם לנתניהו, לשרי ממשלתו לרמטכ"ל ולאלופי המטכ"ל. לבית סוהר להכניס אותם! לשפוט אותם מהר, ולתלות מיד אותם ואת מקורביהם המושחתים!

אבל חס ושלום שהפגנות התח'ריר של האביב המצרי בשני דולר ליום בשדרות רוטשילד בתל אביב לא תגרענה כהוא זה ממנת שטיפת המוח היומית שמרעיפה עלינו התקשורת המשודרת והכתובה בפרשת גלעד שליט ומכל החרא שהם שופכים על ראש הממשלה, שכידוע הוא שחטף, בעזרת אולמרט, את גלעד שליט והושיבו בכלא!

הייתכן שהיו לאחרונה גם בעיות אחרות במזרח התיכון ובעוטף עזה? הייתכן שנורו רקטות קסאם על יישובים שלנו?

את מי זה מעניין?

בשנים קודמות דרשו המפגינים בתל-אביב בניית דירות זולות להשכרה. הפעם לא שמענו את הדרישה הזו. בפחות מרכישת דירה שלושה חדרים ששווייה בתל אביב כשני מיליון שקל – המפונקים אינם מסתפקים!

* כותרת ב"מעריב" מאתמול: "ארדואן עומד לבקר בעזה!" – אז המשיכו ללקק את התחת לטורקים (אומרים שהם אוהבים את האזור הזה) והַמליצו להתנצל בפניהם וחַדשו בתנופה את נסיעותיכם ל"הכול כלול" באנטליה שמנדריקים צ'חצ'חים יהודים גלותיים...

* "בתדרוך לכתבים בעקבות השריפה שפרצה היום (ראשון, 17.7) ביער ירושלים, אמר מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, ניסו שחם, כי נפתחה חקירה בחשד להצתה, כיוון שהשריפה פרצה בשלושה מוקדים במקביל. שלושת מוקדי השריפה ביער ירושלים הם: מרכז ציפורי, חוות הדלק פי גלילות ויד ושם. עד כה הושגה שליטה של השריפה בסמוך לחוות הדלק, וכעת נאבקים הכבאים בלהבות בשני המוקדים הנותרים." ["הארץ" אונליין, 17.7].

אם המידע נכון, אזיי מעניין מי הם אוהבי המולדת המעוניינים להצית שריפה בבת אחת בשלושה מוקדים ביער ירושלים – אולי סטודנטים לספרות עברית שלומדים את "מול היערות" של א.ב. יהושע? ואולי זה דומה לפעולות הטרור הבו-זמניות שהתרחשו בשעתן בשוק מחנה יהודה בעיר? אבל... ששש... ששש... אסור לדבר על כך כי אנחנו "כובשים" והיער "ציוני".

* ליבנו לנשיא מצרים השקוע כנראה בתרדמת ואנו מאחלים לו מיתה מהירה כדי שלא יצטרך לעמוד בביזיון ה"משפט" ועמוד התלייה בכיכר תח'ריר – שמכינים לו ה"מהפכנים" מאותה כיכר ההולכים והורסים את מצרים. בקרוב מאוד, אם לא כבר עכשיו, יבין העם המצרי עד כמה היה לו להיות אסיר תודה לעשרות השנים שבהן הנהיג אותו מובאראכ – עד שנשיא ארה"ב הסכל תקע סכין בגבו. כל עוולות משטרו של מובאראכ הן כאין וכאפס לעומת האנארכיה שהשתררה שם לאחר הדחתו. בלי שלטון מרכזי חזק מאבדת ארץ הנילוס את כוחה ואת השפעתה, וכך לאורך ההיסטוריה שלה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,243 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,042 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם". 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל