גיליון מס' 662

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בתמוז תשע"א, 21 ביולי 2011

עם הצרופות: 1. משפחת יעקב וטובה גרין, צעיר הבנים על ברכי אימו הוא אברהם-חיים.  2-3. צרופות ניצה וולפנזון מתקופות הצנע. 4. תמונה צבועה של אברהם שפירא שהכין דוד פז.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בְּיַאלִיקוִידַאצְיָה... במלאות 77 שנה למות ביאליק (תרצ"ד-תשע"א). // אורי הייטנר: 1. סוד עוצמתה של דגניה: מוקי צור –  "לא בעבים מעל – מאה ראשונה לדגניה". 2. תרבות דמוקרטית או תרבות של חרמות. 3. שישי או ראשון? // ניצה וולפנזון: בעקבות "תקופת הצנע בישראל" מאת ליטמן מור. // ג'פרי גטלמן: ["ניו יורק טיימס"] הרעב. // אוריה באר: המושמץ התורן – דן חלוץ. //  יוסף עוזר: שירים, ה' שפתיי תפתח ופי יגיד סימפוניה. // משה ברק: היה היתה התנדבות. // איליה בר זאב: דו שׂיח – חד שׂיח. // משה גרנות: "ארץ המקור", על ספרו של אשכול נבו "נוילנד". // נגה מרון: במלאת 70 שנה לפלמ"ח. // ישראל זמיר: מעורב עיראקי-רוסי. // יהודה דרורי: נא להכיר: "שמאל-ספונטני-מאורגן". // ברק טפר: תשובה לשאלתו של יהודה דרורי. // תקוה וינשטוק: רופא של פעם. // יוסי אחימאיר: שמואל מרלין שב למולדת. // מציאה יקרה: ספר יובל ה-50 של פתח-תקווה ב-600 שקל. // אהוד בן עזר: על "הערת שוליים", סרטו של יוסף סידר. // רות ירדני כץ: "הכבוד" הגדול של האסיר בניזרי. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש,  סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 11. הענף של הגרינים. // פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות, יוני 1970. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון". סוף השיחה. // אליהו הכהן: "יזכור עם ישראל" בלחן מנדלסון. // המאבק לשינוי הנת"צים באבן גבירול. // משה כהן: דמגוגיה למתחילים. // מקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בְּיַאלִיקוִידַאצְיָה...

במלאות 77 שנה למות ביאליק (תרצ"ד-תשע"א)

בַּלַּיְלָה, קְצָת לִפְנֵי שֶמְּטַאְטְאֵי חוּצוֹת הָעִיר

סוֹרְקִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֶת פְּנֵי הַכְּבִיש וְהַמִּדְרֶכֶת

בְּרֶכֶב-טִאְטוּאָם מוּל הַיָּרֵחַ הַבָּהִיר

וּמִלְּבַדָּם אֵין אִיש שֶמִּזְדַּמֵּן לוֹ שָם לָלֶכֶת, –

עָבַרְתִּי בִּרְחוֹב בְּיַאלִיק הַשָּקוּעַ לוֹ בִּחְרוֹפּ

וּכְמוֹ אוֹתָם שֹמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר מִקֶּדֶם

בִּימֵי שִיר הַשִּירִים – הַכֹּל שָקֵט סְבִיבִי, אַךְ הוֹפּ,

פִּתְאֹם קוֹל צְעָדִים נוֹסָף מֵפִיר אֶת הַס הָרֶדֶם.

אֲנִי מֵרִים עֵינַי וְכָל דָּמַי בִּי נִקְפָּאִים,

מוּלִי כִּדְמוּת אָדָם אֲבָל אָדָם פַנְטַזְמָגוֹרִי

אוֹ אִם לוֹמַר זֹאת דּוּגְרִי: צֵל אוֹ רוּחַ-רְפָאִים

שֶנִתְמַלְּטָה מֵרְחוֹב בֵּית הָעָלְמִין הַטְּרוּמְפֶּלְדּוֹרִי.

אָמְנָם מִזְּמַן שָמַעְתִּי שֶיֶּשְנָן רוּחוֹת מֵתִים

הַמִּתְפַלְּחוֹת בַּלַּיְלָה מִקִּבְרָן כְּעוֹף פּוֹרֵחַ

וּמַרְבִּיצוֹתsightseeing  בָּרְחוֹבוֹת וּבַבָּתִּים

בָּהֶם חָיוּ, אוּלָם כָּעֵת עַל תֶּקֶן שֶל אוֹרֵחַ.

אַךְ צַ'אנְס לִפְגֹּש מִין רוּחַ-רְפָאִים כָּזֹאת מַמָּש

לְמוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת אַף פַּעַם לֹא הָיָה לִי.

וּבְכֵן, כֵּיוָן שֶצֵּל-הָרְפָאִים הַזֶּה לֹא מָש

אֲנִי שוֹאֵל: "מָה שֵם כְּבוֹדוֹ?" וְהוּא עוֹנֶה לִי: "בְּיַאלִיק."

"וּמָה כְּבוֹדוֹ עוֹשֶׂה פֹּה?" וְהַצֵּל, בְּקוֹל מַרְשִים

אוֹמֵר בַּהֲבָרָה אַשְכְּנַזִּית וְגַם ווֹהלִינִית:

"אֲנִי עוֹרֵךְ פֹּה, צוּצִיק, מִין טִיּוּל שֶל שֳרָשִים

בְּכָל שָנָה בְּיוֹם מוֹתִי, כְּמִין תֵּרַאפְּיָה קְלִינִית..."

"וְאֵיךְ מְשוֹרְרֵנוּ הַדָּגוּל, הַלְּאֻמִּי

כָּאן מִתְרַשֵּם מִיבוּל שִבְעִים וָשֶבַע שְנוֹת חַיֶּיהָ

שֶל אֶרֶץ יְשְׂרָאֵל עִבְרִית מֵאָז שָקַע בִּדְמִי

בֵּית הַקְּבָרוֹת בִּטְרוּמְפֶּלְדּוֹר לְדַאֲבַת בָּנֶיהָ?"

"וּבְכֵן," אָמַר הַצֵּל, "אִם בְּעִיּוּן מִתְבּוֹנְנִים

בְּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה שֶקּוֹרִין הִיסְטוֹרִית בִּמְדִינָה זוֹ

תֶּחְזַקְנָה כָּאן יְדֵי אַחֵינוּ הַמְּחוֹנְנִים

אֶת כָּל עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ עַל אַפָּהּ שֶל מַדְמֵנָה זוֹ

שֶל אַנְטִישֵמִיוּת גְּלוֹבָּאלִית הַצְּמֵאָה לְדָם

שֶבָּהּ כְּמוֹ צֶפַע עִם שְפִיפוֹן חוֹבְרִים, פָּרָדוֹכְּסָאלִית,

זִרְמַת לְשוֹן הַשִּקּוּצִים שֶל חֲזִירֵי אָדָם

מִגּוֹי שֶל פְּסֶבְדּוֹ-שְׂמֹאל עַד גּוֹי שֶל סְחִי יָמִין וַנְדָּאלִי.

וּפּוֹסְט-צִיּוֹנִיִּים וְצִינִיקָנִים שֶלֹּא נַחְנוּ

מִשְּמוּץ וּשְמַץ קִטְרוּגֵיהֶם בְּשָכֲחָם כִּי דוֹר

אַחְרוֹן לְשִעְבּוּד אַךְ לִגְאֻלָּה רִאשוֹן אֲנַחְנוּ

וְכִי עֻלָּהּ שֶל גְאֻלָּה כּוֹלֵל גַּם צַו לִגְדֹּר

אֶת כָּל טַעֲנוֹתֵינוּ הַנְּכוֹחוֹת וּבְנוֹת-הָעֵרֶךְ

עַל כָּל סִרְכָה בְּפִגוּמֵי חַיֵּינוּ הַנִּבְנִים

מֵעֶצֶם הֱיוֹתֵנוּ כָּאן וּמִצִּדְקַת הַדֶּרֶךְ.

מִי בָּז לְיוֹם קְטַנּוֹת? רַק לִיקְוִידָאטוֹרִים קְטַנִּים.

וְאִם נָגַעְתִּי כְּבָר בְּלִיקְוִידַאצְיוֹת בָּן לָקִינוּ

וּבִמְכִירַת חִסּוּל זוֹ שֶל מַצְפּוּן בִּטְרֶנְד מַחְלִיא

אָכֵן חָצִיר הָעָם אִם זְמַן אָרֹךְ כָּל-כָּךְ חִכִּינוּ

לְגִדּוּלוֹ הַסַּרְטָנִי שֶל פַּעַר כַּלְכָּלִי

בֵּין רִיש שֶבּוֹ רַבִּים גּוֹמְרִים בְּקֹשִי אֶת הַחֹדֶש

בְּנֹסַח 'כַּאֲשֶר שְנוֹרַרְתֶּם כֵּן תִּשְנוֹרְרוּ'

וַעֲצוּלַת הַנּוּבוֹ-רִיש הַמִּתְפַּקְעָה מִגֹּדֶש

וְאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב, שֶאִם לֹא חִיש תִּתְעוֹרְרוּ

תִצְמַח לָכֶם מִלְּבַד תְּהוֹם בֵּין חֲרֵדִים פָנָאטִים

לְחִלּוֹנִים וּבֵין 'שָלוֹם עַכְשָיו' לְמִתְנַחְלִים

וּבֵין מִשְפְּחוֹת-פֶּשַע לְכוֹחוֹת שִטּוּר פְלֶגְמָאטִים

גַּם דִּיכוֹטוֹמְיַת שְנֵי עַמִּים: שֶל הוֹן וְשֶל דַּלִּים.

וְגַם בִּצְהוֹב עִתּוֹנוּתְכֶם וַעֲרוּצֵי הָרֵיטִינְג,

בִּשְאוֹן פְּסִיכוֹזַת עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז

שֶל תַּת-תַּרְבּוּת הַ'שּוּנְד דָּבָר' שֶאֶת חֻקָּהּ הִמְרֵיתִי

בְּכָל חַיַּי, בְּתוֹכְחוֹת חֲרוֹן שִירַי הָעָז

גַּם אֶת פְּסָלְתָם וְזוֹלוּתָם פּוֹסֵל אֲנִי מֵעֹצֶר

בֹּשֶת פָּנִים וְקִיקָלוֹן וּכְשֶסְגַדְתֶּם לָהֶם

בְּכָל סִדְרָה מוֹרוֹנִית רְאִיתִיכֶם שוּב בְּקֹצֶר

יֶדְכֶם מוּל שֵפֶל טַעַם הַקָּהָל הַמִתְבַּהֵם."

כָּךְ סָחָה לִי שָם רוּחַ רְפָאָיו שֶל פַּיְטָנֵנוּ

שֶכָּל פְּצָעָיו פִּצְעֵי אוֹהֵב כְּבֵן לַמִּשְפָּחָה

וּבְעוֹד אֲנִי בּוֹהֶה בּוֹ נֶעֱלַם לוֹ וְאֵינֶנּוּ

כִּדְבַר שִירוֹ "חָלְפָה לָהּ עַל פָּנַי נִשְמַת אַפְּךָ..."                                   

* * *

אורי הייטנר

1. סוד עוצמתה של דגניה: מוקי צור –

"לא בעבים מעל – מאה ראשונה לדגניה"

הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד בן צבי, ירושלים, תש"ע 2010, 336 עמ'.

האם אנו יכולים לתאר היום לעצמנו את הסיטואציה הבאה?

שר הביטחון והרמטכ"ל עולים לרגל לאסיפת חברים באחד הקיבוצים, כדי לשכנע את האסיפה לשחרר חבר לשירות קבע. ברור להם שמי שמוסמך לקבל את ההחלטה ויקבל אותה, זאת אסיפת הקיבוץ, והדרך היחידה לאפשר את שירותו, היא לשכנע את האסיפה.

האסיפה הזאת התקיימה בדגניה א'. משרד הביטחון הגיש ערעור על החלטת המזכירות לא לאשר המשך שירות הקבע של איני עבאדי. שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר ניסו לשכנע את החברים בחשיבות המשך שירותו של איני.

שר הביטחון והרמטכ"ל ביטלו את לוח הזמנים שלהם לערב שלם, בו נדרשו להתמודד עם אמירות כמו: "כיום, בסיטואציה של המשק, שירותו של איני לא נוח'" "אם אנחנו רוצים לשמור על המשפחה שהיא יקרה לנו, אני חושב שצריך לתת לאיני מנוחה, שרוחלה תוכל לצאת ללמוד וחיי המשפחה פה יהיו תקינים. איני טוב לכם? הוא טוב גם לנו."

תוצאות ההצבעה החשאית – 81 הצביעו בעד אישור הבקשה של משרד הביטחון, 12 נגד.

ומה אמר איני עצמו באסיפה? "נאמר שהיציאה האחרונה שלי השאירה משקע חברתי וזה הוחמר כשביקשתי שתבוא המשפחה להיות על ידי. לכן לא היה לי תוקף מוסרי לבוא ולהעמיד את המשך השירות שלי כמשאלה אישית. אני מבקש לראות את העניין כחופשי לחלוטין להכרעה לחיוב ולשלילה, להחליט החלטה בלתי תלויה." במילים אחרות – לא זו בלבד שאיני השאיר להכרעת האסיפה את ההחלטה, הוא אף סירב לומר מה רצונו. מה זה חשוב מה רצונו? יש לו בכלל רצון משלו? או שיש משמעות וחשיבות לרצונו? יש צורך של המדינה, יש צורך של הקיבוץ, והאסיפה תחליט.

קשה לתפוס זאת היום. ועוד יותר קשה לתפוס, שלא מדובר בשנות ה-20 ואפילו לא בשנות ה-50, אלא ב-1972. 13 שנים לפני המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית. עשור וחצי טרם תחילת מהלך ההפרטה בקיבוצים. ואין המדובר בקיבוץ של השומר הצעיר ולא של הקיבוץ המאוחד. מדובר בדגניה, בחבר הקבוצות, באחת הקבוצות הליברליות ביותר, הפתוחות ביותר לאינדיבידואל ולמשפחה, קבוצה שמעולם לא הנהיגה לינה משותפת. ייתכן שתיאור האסיפה הזאת ממחיש בצורה חדה את המהפך הגדול שעברה התנועה הקיבוצית בשני העשורים האחרונים של המאה שעברה.

קטעים מפרוטוקול האסיפה הזאת, מצויים בספר המצוין "לא בעבים בלבד – מאה ראשונה לדגניה", בעריכת מוקי צור. פרט מעניין נוסף באסיפה, בעל עניין לאומי, הוא ציטוט מדברי דיין באסיפה: "את השלב הראשון במלחמה כבר עברנו. חמש שנים, שתי שנים של הפסקת אש. לאחר שהרוסים יצאו, צריך תקופה של שנים כדי להכין מלחמה. צריך במינימום אנשים להחזיק את מירב העוצמה." שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שר הביטחון מסביר שבשנים הקרובות לא תהיה מלחמה.

קראתי את הספר בשקיקה. מוקי, כדרכו, יודע להנגיש את ההיסטוריה דרך הסיפורים הקטנים המשולבים בקטעי ארכיון, מכתבים ויומנים אישיים. הקורא חש שהוא מכיר אט-אט את הנפשות הפועלות. בוסל, תנחום, גורדון, יוסף ברץ, רחל, הדסה, שלמה מנוח, חיותה – הופכים להיות חבריו של הקורא והוא הופך להיות חלק מהחבורה. בימים שבהם קראתי את הספר, קמתי בבוקר עם קבוצת החלוצים שהקימה את דגניה והתנועה הקיבוצית והלכתי איתה לישון, כשאני שואב ממנה תעצומות נפש אדירות. ובדיוק ביום שבו קראתי את הפרק אודות הקרב על דגניה במלחמת השחרור, ובמקרה היה זה בדיוק בתאריך שבו נערך הקרב, ביקרתי בטנק של דגניה לצורך מחקר מסוים שערכתי. והרגשתי שאני אחד מהחבורה שבלמה את הצבא הסורי. ואין כמו התחושה הזאת, כדי להמחיש את גדולתו של הספר.

יש ייחודיות לדגניה – מצד אחד אופי אנרכיסטי, הסולד מאוטוריטות ומסדר וארגון ביורוקראטיים, ומצד שני – מנהיגות חזקה, חברתית ומשקית, בעיקר בלתי פורמאלית, שיכלה לפרנס עוד עשרה קיבוצים לפחות. והדיסוננס הזה יצר הוויה מיוחדת במינה, סיפור היסטורי מרתק.

וכך, בקיבוץ שאינו מאופיין בתקנוניזם ואין לו שולחן ערוך מסודר, עולה בשנות ה-50 לדיון הצעה לתקנון מדרכות (כאשר סוף סוף הסכימה הקבוצה לרעיון "הבורגני" של מדרכות, להבדיל מן ההליכה בבוץ העמוק, כראוי לקבוצה חלוצית). ההצעה כוללת סעיפים כמו: א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים. ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין. ג. תוך הליכה בצד ימין ופינוי דרך למתקרב, נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום, ערב טוב. והתשובה: טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד. ונזכור, הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם, אם אך נתמיד. ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן. ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולשים בכלי המיועד. ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

עם כל הייחודיות של דגניה – דגניה היא אב טיפוס של הקיבוצים כולם. כל חבר קיבוץ או עוזב קיבוץ שיקרא את הספר, ימצא שם את קיבוצו, את הסיפורים של קיבוצו, את הדילמות עימן קיבוצו התמודד ומתמודד. ולכן, זהו ספר חובה לכל קיבוצניק.

הספר מתחלק לשני חלקים. הראשון – כרונולוגי, המתאר כל עשור בחיי דגניה, בכל תחומי החיים, ומספר את סיפורה של דגניה מההקמה ועד השינוי וההפרטה. השני – נושאי. מחולק לפרקים העוסקים בנושאים שונים בחתך של כל מאת השנים – עבודה, חינוך, תרבות, מנהיגות, משימתיות, משפחה, חקלאות, תעשיה, השינוי ועוד.

מהו סוד עוצמתה של דגניה? זאת תשובתי: ב-1921, כשדגניה חיתה בעוני קשה, כקבוצת יחפנים הלוחמים בציפורניים על עצם קיומם הפיסי, נמסר דו"ח יובשני בעלון הקיבוץ: "שלשום היה אצלנו נשף י"א לקיום המשק שעלה יפה מאוד. נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה. יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית, סטדיה דרמטית, 'הפועל', עיתון חי, תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות מקריות."

לדעתי, זה אומר הכל.

2. תרבות דמוקרטית או תרבות של חרמות

בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ" דווח על איום חרדי בחרם על תוצרת הקיבוצים הסמוכים לראש העין, בשל עבודה בשבת בשטחים החקלאיים של הקיבוצים. הרב הראשי של ראש העין, סעדיה בסיס, הוא המאיים.

אחרי שהתפעלתי מן החגיגה הדמוקרטית – הרי למדתי השבוע שהחרם הוא הדמוקרטיה בהתגלמותה, ואחרי שליבי עלץ מכך שהנה, חופש הביטוי בא לידי ביטוי, והרי אני קורא בכותרות העיתונים שחרמות הם חופש הביטוי במובנו הנעלה ביותר – נתכסיתי זיעה קרה.

רגע, למה רק על הקיבוצים האלה? ואם החרם יתפשט, והוא יוחל על הקיבוצים כולם? אם, למשל, מועצת גדולי התורה של יהדות התורה ומועצת חכמי התורה של ש"ס יקראו לחרם על כל תוצרת התנועה הקיבוצית, מה יהיה אז? הרי אין ציבור בעל כוח קנייה גדול יותר מהציבור החרדי, ואין ציבור ממושמע יותר ממנו, ואם יצטרפו אל החרם גם חלקים מן הציבור הדתי לאומי, הנזק שעלול להיגרם לתנועה הקיבוצית עלול להיות נורא ואיום.

וחשבתי, מה יאמרו אלה בתוכנו המתפעלים כל כך מרעיון החרם על מוצרי ההתנחלויות, לנוכח חרם כזה? האם גם אז הם יראו בחרם את פאר היצירה הדמוקרטית ואת מופת חופש הביטוי? או שמא אז הם יאמרו שחרם הוא כלי פרימיטיבי, אלים ואנטי דמוקרטי, המחזיר אותנו לחשכת ימי הביניים?

האם אלה בתוכנו השותפים לרעיון החרם על מוצרי ההתנחלויות, יכולים לרגע, רק לרגע, להעמיד את עצמם במקום המתנחלים ולהבין מה המשמעות האמיתית של חרם כזה? ואם קשה להם להעמיד עצמם במקום המתנחלים, לפחות לעשות סימולציה של חרם על הקיבוצים? האם אותם אנשים שמעו על אמרתו של הלל הזקן – "מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה, זו התורה כולה על רגל אחת"?

אני מתנגד ל"חוק החרם", ואת התנגדותי הבעתי במספר מאמרים שכתבתי נגדו בימים האחרונים. אני מתנגד לו, כי עם כל סלידתי מהחרם הנואל, אני סבור שהדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל אותו, והדרך להלחם בחרם אינה צריכה להיות באמצעות הוצאתו אל מחוץ לחוק. אני חסיד של השיח הדמוקרטי הפתוח ושולל הכרעות כוחניות. מאותה סיבה שאני מתנגד למשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, אני שולל גם את החקיקיזציה שלה. לא כל דבר שלילי הוא פלילי ולא כל דבר רע הוא עבירה. הדמוקרטיה יכולה וצריכה להכיל גם מעשים שליליים ומזיקים, ואין להפוך אותם לבלתי חוקיים ופליליים. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית, אינו לגאלי.

אני נגד חוק החרם, אבל יותר מכך אני נגד החרם. ובמיוחד אני סולד מהצגת החרם כביטוי לדמוקרטיה. נכון, הדמוקרטיה צריכה להגן גם על זכותם של אזרחים לנהוג באופן בלתי דמוקרטי (עד גבול מסויים). אבל הדמוקרטיה אינה רק זכויות הפרט. יש גם רוח דמוקרטיה, יש התנהלות דמוקרטית, יש תרבות דמוקרטית. התרבות הדמוקרטית היא תרבות המכילה עמדות שונות, המכבדת את היריב; זו תרבות של שיח, של הידברות, של יכולת לנהל יחסי אחווה גם בין בני פלוגתא פוליטית. התרבות הדמוקרטית היא תרבות של מחלוקת.

נשק החרם הוא היפוכם של כל אלה. החרם הוא כלי שהיה מקובל בקהילה היהודית בגולה, כלפי מי שלא קיבלו מרות וקראו תגר על סמכות הקהילה. באין בידי הקהילה אמצעי אכיפה – משטרה, בתי סוהר וכו', זו היתה דרכה להתמודד עם תופעות אלו. הציונות חוללה שינוי מהותי בחברה היהודית, שאמורה היתה להפוך את הכלי הזה לחסר משמעות ולבלתי רלוונטי. ישראל היא מדינה ריבונית, יש לה אמצעים ריבוניים להתמודד עם פורעי חוק, ואין בה עוד צורך בכלים של חברה נטולת ריבונות.

מהו רעיון החרם על ההתנחלויות? במקום ניהול שיג ושיח תרבותי ודמוקרטי עם יריב פוליטי, מנסים המחרימים לשבור את מטה לחמם של מאות אלפי אזרחים ישראליים, היושבים ביהודה ושומרון על פי חוק, ועל פי החלטות הממשלות הנבחרות בבחירות דמוקרטיות ב-44 השנים האחרונות, ממשלות המערך, הליכוד וקדימה. זהו מעשה קיצוני ואלים, של אנשים שקצה נפשם בדמוקרטיה, ואין להם עוד אורך הרוח והסבלנות שהדמוקרטיה דורשת, והיכולת לקבל את הכרעת הרוב גם כאשר היא מנוגדת לעמדתם, כפי שהדמוקרטיה מחייבת.

הדרך להיאבק בחרם אינו באמצעות חוק ההופך מעשה פסול לבלתי חוקי, אלא באמצעים דמוקרטיים של הסברה, חינוך ובעיקר – קמפיין המעודד קנייה של מוצרי ההתנחלויות. הרי ברור שעל כל מחרים יהיו לפחות מאה שוברי חרם.

החרם הולם את החברה החרדית ונפוץ בה. אבל מי שמאמץ את רעיון החרם ומנסה להחדיר אותו לחיינו, לפחות אל יכנה אותו "דמוקרטיה".

3. שישי או ראשון?

במאמרו "חיקוי והתבוללות" (תרנ"ג, 1893), מבחין אחד העם בין שני סוגים של חיקוי. הסוג האחד הוא חיקוי מתוך התבטלות. חברה מבטלת את עצמה ואת עצמיותה ומחקה את הנעשה סביבה ללא בקרה, ללא סינון, ללא הגנה על ליבת זהותה. התבטלות זו גורמת להתבוללות, וכך איבדו עמים רבים את קיומם.

הסוג השני הוא חיקוי מתוך התחרות, שבו חברה לומדת מסביבתה אך שומרת על עצמיותה ובכך מעשירה את עצמה מלמידה זו. חברה שזו דרך החיקוי שלה, "תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא.' – ומכיוון שהתייצבה החברה על דרך-החיקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחיקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה."

לאחרונה עלה על סדר היום הציבורי הרעיון להוסיף על השבת יום שבתון נוסף – יום ראשון, כמקובל במדינות המערב, באמריקה ובאירופה. לאיזה משני סוגי החיקוי, עליהם הצביע אחד העם במאמרו, יש לשייך את הרעיון הזה?

הרעיון הזה מכיל חיקוי מבורך של רעיון שבוע העבודה בן חמישה ימים. אולם בכך אין חידוש רב, מאחר וחלק ניכר מן המשק הישראלי כבר עבר לשבוע עבודה מקוצר, ומן הראוי להרחיב זאת ולהכיל זאת על המשק הישראלי כולו. החידוש ברעיון, הוא קיום יום השבתון הנוסף ביום א'. למה יום א', דווקא? כי ככה נהוג באירופה ובארה"ב. אך למה כך נהוג שם? כיוון שיום א' הוא יום השבתון הנוצרי. האם קביעת יום השבתון הנוסף שלנו, המדינה היהודית, דווקא ביום א', הוא הדרך המתאימה לנו, לתרבותנו ולצרכינו, בחינת חיקוי מתוך התחרות, או שזו חקיינות לשמה, מתוך התבטלות?

התנועה הרפורמית בראשיתה, העתיקה מן הכנסיה הנוצרית מנהגים שונים, דוגמת נגינת עוגב בתפילה. היה בכך כדי לחזק את מעמד התפילה ומרכזיותו של בית הכנסת, להפוך את התפילה לחגיגית ומכובדת יותר, ולכן ניתן להצביע על שינוי זה כעל חיקוי מתוך התחרות.

אולם בדיון על דמותה של השבת, שנערך בוועידת הרבנים הרפורמים בברסלאו, גרמניה, ב-1846, הציע הרב שמואל הולדסהיים, מנהיג הזרם הרדיקאלי בתנועה הרפורמית, רעיון מהפכני – להעביר את השבת ליום ראשון. הוא נימק זאת בכך שיהודים החייבים לעבוד בשבת לפרנסתם, אך מקום העבודה שלהם מושבת ביום ראשון, אינם זוכים לשבת, כיוון שיום ראשון הוא בעבורם סתם יום חופש. אם תהיה האופציה, לאותם יהודים, לקיומה של השבת ביום ראשון, עם ההליכה לבית הכנסת והתפילה, השבת תרוויח מכך.

הרעיון שלו לא נדחה, כיוון שכלל לא עלה להצבעה, והוא עצמו לא התכוון להעלות אותו להצבעה, ואף הקדים להצגתו את המשפט "בוודאי תסכלו אותי באבנים." אולם הרעיון הזה כשלעצמו – הוא התגלמות המושג האחד העמי "חיקוי מתוך התבוללות". ולא בכדי, אותו אחד העם כתב ש"יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל." אין לי ספק, שאילו אימצה התנועה הרפורמית את הרעיון, היא לא הייתה נשארת זרם ביהדות, אלא היתה מתבוללת ומתנתקת.

איני משווה את הרעיון של שבתון נוסף על השבת ביום ראשון להמרת השבת ביום ראשון. ואף על פי כן, אני רואה דמיון מסוים בין הרעיונות. שניהם מחקים מתוך התבטלות נוהג הקיים בעולם המערבי הנוצרי, אף שהוא זר להוויה התרבותית שלנו – שם כקהילה יהודית בגולה, וכאן כיהודים ישראליים.

סגן ראש הממשלה סילבן שלום מתהדר באבהותו לרעיון, אך לאמתו של דבר, זהו רעיון שעלה מתוך קבוצות הידברות בין חילונים ודתיים כבר באמצע שנות ה-90, כמו למשל באמנת גביזון-מדן. ככל הידוע לי, הראשון שהעלה אותו היה הרב מיכאל מלכיאור, מתוך מגמה ברוכה להתמודד עם תרבות הקניונים בשבת. הוא העריך, שתוספת יום שבתון תייתר את המנהג הקלוקל הזה, כיוון שניתן יהיה להפוך את יום ראשון ליום שופינג, וכך ניתן יהיה לעצב את השבת כשבת התרבות והרוח של ישראל. רעיון מצוין, אך למה ביום ראשון ולא ביום שישי?

יום השבתון החלקי המתקיים בפועל בישראל הוא יום שישי. זהו יום השבתון הטבעי לתרבותנו. מאחר והשבת אינה נכנסת ביום שישי בחצות הלילה, אלא בשעות אחה"צ, ובחורף אף בשעות אחה"צ המוקדמות, יום שישי אינו יום עבודה רגיל ואינו יכול להיות יום עבודה רגיל. עוד בטרם הונהג שבוע עבודה מקוצר בישראל, יום ו' היה חצי יום עבודה. היום, חלק ניכר מן המשק הישראלי שובת ביום ו'. אווירת השבת נכנסת כבר ביום ה'. חברים לעבודה נפרדים ב"שבת שלום", אנשים עורכים את הקניות לשבת, מתחילים לחוש שבת באוויר. יום שישי עצמו הולך ומתכוונן לשבת, ומקבל אט אט את קדושתה.

הדבר נכון לא רק בשבת של החברה הדתית. הנה, כך מתוארת כניסת השבת בקיבוץ, בשירם של יהושע רבינוב ודוד זהבי: "ירדה השבת אל בקעת גנוסר / וניחוח עתיק בשוליה. / ויעמדו מסביב הררים שושבינים / לשאת אדרתה הזוהבת, / תעלינה יונים מכנרת הים / קבל את רוחה הלוהבת."

לאחרונה, הנחיתי קורס למובילי קבלות שבת. אחד ממשתתפי הקורס, חבר קיבוץ באצבע הגליל, סיפר שלפני שנים יצא לשליחות תנועתית בארה"ב. לאחר שנה הוא הפסיק את השליחות וחזר ארצה, כיוון שלא יכול לשאת את היעדר האווירה המיוחדת של יום ו', ערב שבת, בקיבוץ; כיוון שלא יכול להמיר את הניחוח העתיק הזה, בערב חול רגיל בכרך האמריקאי הגדול. ועוד לא אמרתי דבר על ריח החלות הנאפות בבתי הילדים.

כך גם בצבא. היום רבים מן החיילים יוצאים לשבת כבר ביום ה'. אבל גם בימים שאני הייתי חייל, כבר ביום ה' ניתן היה לחוש את השבת, גם אם ב"הפוך על הפוך"; במסעות ובלילות לבנים. ויום ו' הוא יום של מיסדרים, אם לקראת היציאה הביתה ואם לקראת שבת בבסיס (או בשטח). ואם ב-15:00 שמענו בבסיס את צלילי "לפנות ערב" בוקעים מן הטרנזיסטור, ידענו שזהו, נשארנו שבת, ולכן כינינו את הצלילים "מארש הדיכאון". ואף על פי כן, אפילו בצבא היה ניחוח מיוחד לשבת וגם בצבא התכונה של יום ו' העצימה זאת.

אין תחליף לאווירת השבת הקסומה הזאת, ובמעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע יש להעצים אותה בקביעת יום שישי כיום מנוחה ושבתון. "ויקנד", שהנו חיקוי מתוך תחרות, ולא מתוך התבוללות, הוא "שישבת". אי אפשר להשיג את האפקט המיוחד הזה ב"וויקנד" של חיקוי מתוך התבוללות – "בתראשון(?!)"

השישבת מסתיים בברכת "שבוע טוב", ובפרידה מן הקודש וחזרה אל החולין, החולין המבורך של שבוע העבודה המתחיל ביום א' בשבוע. כל כך טבעי לנו, כל כך נכון לנו, כל כך יהודי וכל כך ישראלי. מה פתאום לחקות מנהג זר לנו כל כך?

הרעיון הזה בעייתי גם מבחינה כלכלית. איני מאמין שניתן יהיה להחזיר את יום ו' ליום עבודה, ולמעשה שבוע העבודה יקוצר לשבוע של ארבעה ימים וקצת; שבוע קצת בעייתי מבחינת פריון העבודה.

וסיבה נוספת להעדפת השבתון ביום ו' על יום א' – המיעוט המוסלמי בישראל גדול הרבה יותר מן המיעוט הנוצרי, וקביעת שישי כיום השבתון השני תשרת את צרכיו, ותקרין התחשבות בו, וגם בכך עשויה להיות ברכה חברתית רבה.

שבוע עבודה בן חמישה ימים? מצוין. שני ימי שבתון עוקבים? נפלא. שבוע עבודה בימים א'-ה' ובסופם – שישבת.

 * * *

באבל על מותו של פרופ' טוביה גילת

הרופא המסור ואיש המעלה

תנחומינו למשפחה

 * * *

ניצה וולפנזון

בעקבות "תקופת הצנע בישראל" מאת ליטמן מור

(שתי הכתבות ב"חדשות בן עזר" 659 ו-661)

מעניין היה לקרוא את דבריו של מי שהיה בעל ניסיון בהליכים שהתבצעו בתקופת הצנע במדינה. אמנם חוויתי את מאורעות התקופה ואף שמרתי פנקס נקודות של אבי ז"ל ומחברת עם סמל "לכל" (רצ"ב 2 צרופות), אך קטונתי מלקבוע אם התוצאות הן "בכייה לדורות" כפי ששואל המחבר.

לעומת זאת לא ידעתי פרטים מדוייקים על תקופת הקיצוב והפיקוח בימי מלחמת העולם השנייה והמנדט הבריטי. זכרתי את המושג  Utilityואת הפירוש שנתנו לו – "תועלת". (למשל "רהיטי תועלת").

בכתבה למדתי על הפקודות הבריטיות "פקודת בריאות הציבור (מזון)", ו"הפקודה לפי המלאכות והתעשיות" שאומצו על ידי המדינה בשמות אחרים, אך חסר לי מידע והסבר על השפעת שיטות הפיקוח על הקיצוב בימי הבריטים – על הפעלת הצנע על ידי דב יוסף.

הלכתי ל"אורים והתומים" שלי, אתר "עיתונות יהודית היסטורית". דפדפתי בעיתונות של התקופה והנה כותרת מאירת עיניים ("דבר" 29.6.1943) "בתי מלון וקפה נענשו בסגירה."  הכתבה מספרת שהמפקח הבריטי על המזונות בירושלים הורה לסגור למשך שבועיים בתי מלון ובתי קפה בתל אביב ובחיפה. הסיבה – בביקורת שערכו עוזריו במקומות אלה נמצא שלא מילאו את הוראות המפקח ובעיקר  לא דרשו נקודות מהאורחים אשר קיבלו ארוחות.

ובכן, התברר שהיו נקודות גם בתקופת המנדט. איש בסביבתי לא זכר מסמכים כאלה. פניתי לחבריי האספנים וכרגיל לא הכזיבו. האספן אברהם לפה הודיע בשמחה שיש ברשותו כרטיס לקבלת מנת סוכר משנת 1942. (רצ"ב הצרופה).

היה זה עבורי, "חולת" נוסטלגיה, מסע קצר ומרתק ללימוד ותיעוד אירועים מהעבר. אשמח אם מישהו מהקוראים יידע להוסיף פרטים על תקופת הצנע בימי הבריטים. וכן, האם גם בתקופת הצנע של ימי המדינה היה צורך למסור נקודות בבתי מלון ובתי קפה? בני משפחתי לא נהגו באותם הימים לבלות במקומות כאלה, ולכן אין לי מידע.

 * * *

ג'פרי גטלמן

["ניו יורק טיימס", "הארץ" אונליין, 18.7]

הרעב

אלף סומלים באים למחנה הפליטים בקניה בכל יום. הפליטים נמלטים מאחת הבצורות הגרועות שידעה סומליה זה 60 שנה, וממלחמת אזרחים מתמשכת בין מיליציות איסלאמיות השולטות בדרום.

 כבר עם עלות השחר הם מתחילים בצעידתם, יותר מאלף בני אדם בכל יום. הם תשושים, הם חולים והם גוועים ברעב, והם חוצים את המדבר כדי לתפוס את מקומם בשערי מחנה הפליטים הגדול ביותר בעולם בצפון קניה.

הפליטים נמלטים מאחת הבצורות הגרועות שידעה סומליה זה 60 שנה, וממלחמת אזרחים מתמשכת. רבים הלכו במשך שבועות באזור הפקר רוחש שודדים וחמושים, אך חסר מקורות מזון. כשמגיעים לקניה, הם בקושי מצליחים לעמוד, לדבר או לבלוע. אימהות נושאות את גופות תינוקותיהן הצפודות על גבן. עבדיו עלי אלמוי אוחזת בבנה מוסטפה, בזמן שמבטו הולך ומתעמעם. היא כבר איבדה שלושה ילדים לרעב – מלה נפוצה באזור. "הלכתי כל היום וכל הלילה," לחשה. היא בקושי מצליחה לדבר. "במקום שאני באה ממנו, אין אוכל." שוב פורצת האומללות מסומליה אל מעבר לגבולותיה, ושוב מעשי האדם מחמירים את אסון הטבע.

על פי תוכנית ניטור הרעב במימון ארה"ב, סבל המזרח של קרן אפריקה מעונות גשמים דלות במיוחד בשנתיים האחרונות, ובאזורי מרעה רבים היתה השנה אחת השחונות ביותר מאז 1950-1951. נוסף על כך, המיליציות האיסלאמיות השולטות בדרום סומליה, הכריחו בשנה האחרונה את ארגוני הסיוע לצאת מהאזור, ובכך סילקו את העזרה היחידה שניתנה לתושבים, בשעה שהקרקע התייבשה והבצורת השתלטה. עכשיו, כאשר מתבררים ממדי האסון – כמעט שלושה מיליון סומלים זקוקים לסיוע חירום ויותר מעשרה מיליון נתונים בסכנה ברחבי קרן אפריקה השחונה – שינו המיליציות את עמדתן וקראו לארגוני הסיוע לשוב. אך מעטים חוזרים, בשל הסכנות הכרוכות בהתעסקות עם הקבוצה האכזרית המזוהה עם אל-קאעדה. ובינתיים, רוב הסומלים אינם מחכים.

מאות אלפי רעבים נמלטים לקניה ולאתיופיה, אולם הממשלה בקניה טוענת שהמדינה מוצפת וזמן ממושך ניסתה למנוע מהאו"ם לפתוח מחנה חדש בעיר דדאאב, שבצפון-מזרח המדינה, שעלה 15 מיליון דולר.

הממשלה בקניה עמדה מול לחצים כבדים לפתוח את המחנה החדש, וכמה גורמים בארגוני הסיוע סברו כי הקנייתים ניסו לחלוב עוד כסף מארצות המערב לפני שייכנעו. ביום שישי, בכירים בקניה הודיעו כי המחנה ייפתח בקרוב. החשש בקניה הוא שפליטים ימשיכו לזרום למדינה ולא יחזרו לביתם לעולם, נוכח התוהו ובוהו התמידי השורר בסומליה מאז קרס השלטון המרכזי ב-1991.

המחנה החדש ייתן מחסה לכ-80 אלך בני אדם, שיצטרפו לכ-380 אלף סומלים שכבר מתגוררים בקניה בשלושה מחנות פליטים. מאחר ומסוכן לאנשי חוץ אפילו לבקר באזורים שבשליטת המיליציות בסומליה, קשה לאמוד את ממדי האסון, והסכסוך הנמשך וההאמרה במחירי המזון כילו את יכולתם של תושבי סומליה לעמוד בבצורת.

עכשיו רואים מי הם הפליטים האמיתיים, אלה שהעולם אינו עוזר להם – לעומת ה"פליטים" ה"פלסטיניים" שמעסיקים את התקשורת המערבית ואת הדיונים באו"ם – אלה ה"פליטים" המפוטמים המתרבים בקצב מדהים וחיים על חשבון ארה"ב ומדינת המערב באמצעות סוכנות הפליטים של האו"ם המטפלת בהם ורק בהם, מכל פליטי העולם – כמו בטפילים נצחיים, מטפלת בבזבוז מאות מיליוני דולרים זה עשרות שנים, דור אחרי דור, בגלל תקוותן של המדינות האויבות לנו והמארחות אותם מבלי להעניק להן אזרחות [למעט ירדן שהיא מדינה בעלת רוב פלסטיני] – בגלל תקוותן להציף באמצעות חמישה דורות של "פליטים" שרובם מזוייפים אלה את ישראל ולגרום לשארית אזרחיה היהודיים לצאת שוב בגלות למדינות שמהן עלינו אנחנו או אבות-אבותיהם – למעט כמובן החזרה למדינות ערב, שחמסו ובזזו את הפליטים היהודיים שעלו מהן לישראל, ועלו במיספרים גדולים יותר מכל "הפליטים הפלסטיניים" שחלקם גם מזוייף!

 * * *

אוריה באר

המושמץ התורן – דן חלוץ

ראשית, גילוי נאות. ובכן, אינני בן משפחתו של רמט"כל מלחמת לבנון האחרונה דן חלוץ. אינני חברו או ידידו. מעולם לא החלפתי איתו מילה, ואיני מכיר אותו כלל.

ודווקא משום כך נמלאתי לאחרונה כעס, כששבו עיתונאים שונים ופגעו בו שלא לצורך ובעניין שולי למדי. אמנם כן, כרבים וטובים ממני, גם אני, קצין המילואים הזוטר, סובר שדן חלוץ היה רמט"כל לא טוב. הוא לא התאים לתפקידו, ומונה לתפקיד הרם מהסיבות הלא נכונות. דן חלוץ תיפקד רע במלחמה. הוא סבר כנראה, שחיל האוויר לבדו יוכל לפתור את בעיות הטילים והפגזים שנורו ממקומות מסתור שונים בדרום לבנון. הוא גם הורה לאנשי חיל התותחנים לירות עשרות אלפי פגזים מיותרים על מטרות שברוב המקרים לא היו קיימות בשטח. בהוראתו, הותקפו מוצבים חסרי חשיבות, והוזנחו מטרות חשובות באמת.

 הכול נכון, רבותיי העיתונאים. אבל אם כך פני הדברים, אז כיתבו בהרחבה על כך. פרסמו מחקרים צבאיים מדוייקים. הכו אותו בנקודות החלשות שלו: חוסר הבנה בענייני חי"ר, שיריון ותותחנים. במקום זאת, נטפלו הכתבנים למיניהם לפרט זניח: העובדה שדן חלוץ הזדרז, מיד לאחר תקרית הדמים שבישרה את בוא המלחמה, למכור את כל תיק ניירות הערך שלו בבורסה.

הגדיל לעשות אחד מבכירי אנשי התקשורת שכתב: "מכירת המניות בפרוץ המלחמה – די בה כדי לפסול אותך מכל משרה ציבורית."

לדעתי זו אמירה לא חכמה ואף השמצה לשמה. כמי שמתמצא במניות ובהשקעות, ועסק בתחום זה, גם בבניית תיק אישי וגם בייעוץ לחברים, הריני לאשר מניסיוני הקטן, שמכירת תיק ניירות ערך בבנק, נמשכת כדקה, או לכל היותר שלוש ארבע דקות. אתה מרים טלפון ליועץ ההשקעות בבנק שלך, אתה אומר לו: "אנא קבל הוראה למכור את כל תיק ניירות הערך שלי. מכור בסט. ושלום על ישראל." היועץ מצידו מצלצל לנציג הבנק שלו בבורסה, והלה מבצע מיניה וביה את המכירה. הא ותו לא. כך זה קרה לבטח לדן חלוץ. כך זה קורה לכולנו. אז היכן הפשע הגדול? תמיהני.

רודפי הסנסציות למיניהם, הסתערו על דן חלוץ כמוצאי שלל רב. הם מוכנים לשסע את בשרו בשל המכירה שנמשכה דקה או שתיים, הם יכתבו על נקודה זניחה זו מאמרים שלמים. ואכן חבל. ולוואי שזה היה חטאו היחיד של דן חלוץ.

 מסקנה: כשאתה קורא עיתון בישראל, נסה להשתמש גם בידע האישי שלך. נסה לנצל את הניסיון שלך. לא פעם יתברר לך שההר הוליד עכבר, וכי מה שהם מעריכים כחטא לא יכופר, הוא בסך הכול התנהגות רגילה של אדם בנסיבות מיוחדות. דן חלוץ היה מן הסתם רמטכ"ל חסר ניסיון. נכון. אך סיפור המניות שדבק בו, אינו מוכיח כלל שהוא אדם חסר עקרונות. לכל היותר יש בכך פגם אתי קטן ובעל חשיבות משנית.

אהוד: אני תמכתי בדן חלוץ מתחילת המלחמה וסבור שבתנאים הנתונים, במלחמה ולאחריה, הוא היה רמטכ"ל מצויין. עובדה, בימים הראשונים של המלחמה, כאשר ניסה להכריע את החיזבאללה בהפצצות מן האוויר, היו כולם בדעתו, ורק אחרי כשבועיים הסתבר שבפצצות בלבד, כפי שסברו מלכתחילה, לא די. אבל: מאז יש שקט בדרום לבנון כי חיזבאללה הבין היטב את הלקח, ומצד שני אומרים לנו שאם חיזבאללה יחדש את התקפת הטילים שלו על ישראל, יושמד כל הארסנל שלו בתוך שעות אחדות, וזאת בדיוק היתה הגישה של חלוץ, רק שעכשיו שיכללו אותה עוד יותר וכוללים בה גם מטרות "אזרחיות-לכאורה".

הייתי מן היחידים שתמכו בו בפומבי, ואולי הסופר היחיד. שמלמד על האידיוטיזם המוסרי של חלק חשוב מסופרי ישראל. ובאשר למכירת תיק ההשקעות: מדוע עד היום לא הוקיעה העיתונות את הבנק המנוול ואת הפקיד או הפקידה הפושעת ששברו כל כלל של חיסיון בנקאי והדליפו לתקשורת את פעולתו זו של הרמטכ"ל-דאז. לדעתי הם האשמים בפרשה! מעתה כל אישר ציבור וכל בעל דרגה בצה"ל צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא נותן הוראה בחשבון שלו, שמא היה מושפעת מהמצב הפוליטי. ואגב, חלוץ הוא בעל משק במושב, ולדבריו רצה להפשיר כספים לתקופה שבה יהיה עסוק במלחמה.

עם זאת, בבחירות הבאות אני אצביע לרשימה שבה או בראשה יימצא אהוד ברק.

* * *

http://www.youtube.com/watch?v=MatmxR9KwIjA

יעקב אחימאיר עם גלן בק בערוץ הראשון. מעניין. מרתק. אמיתי ואמיץ. עיתונאי הטלוויזיה האמריקאי הזה [לשעבר ברשת פוקס] לא יודע מה זה נרטיב פלסטיני אבל הוא יודע היטב מהם שקרים ומה הסכנות שבפניהן ישראל עומדת.

 מומלץ וממש חובה לראות לאלה מאיתנו, כמו הסופרים – שטרם הפכו לאידיוטים מוסריים בהשפעת מרבית התקשורת שלנו והתעמולה של אויבינו בארץ ובעולם.

* * *

כדאי להיכנס גם:

המשפחה הסודית, על עלילותיה של הקרן החדשה לישראל בישראל

http://www.news1.co.il/ShowArticles.aspx?docId=45887&subjectId=3&ShowAll=True

 * * *

יוסף עוזר – שירים

ה' שפתי תפתח ופי יגיד סימפוניה

מקדש

וָאדִי עֲרָה –

הָרֶכֶב נוֹהֵם וּמְטַפֵּס.

פִּתְאוֹם בְּתוּלֵי עֵמֶק יִזְרְעֶאל

מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל

בְּצֹמֶת מְגִדּוֹ, מִשְּׂמֹאל –

הָאֵיקָלִיפְּטוּסִים

וּבֵינוֹתָם בֵּית מִקְדָּשׁ שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת

אֲדֻמּוֹת סְגֻלּוֹת וּלְבָנוֹת

מַבִּיטוֹת לְהַר הַמּוֹרִיָה שֶׁשְּׁמוֹ

שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ, שֶׁשְּׁמוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר

גִּבְעַת הַמּוֹרֶה,

נִצָּב כְּמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל

אֲבָל מַפְתְּחוֹתָיו בְּיָדָיו

לֹא נִזְרְקוּ לַשָּׁמַיִם

וּבְאֶצְבְּעוֹתָיו: בָּתֵּי אֲנָשִׁים וְרַקָּפוֹת

וְדָם הַכַּלָּנִיּוֹת מַשְׂכִּיל מִיָּד אֶת הַלֵּב

אֲנִי חוֹנֶה, עוֹלֶה לָרֶגֶל אֶל

הָאֵיקָלִיפְּטוּסִים,

מַלְבִּישׁ אֶת רוּחִי הָאֲמִתִּית

בְּמַלְכוּת צוֹמַחַת.

תפילת נעליים

לֹא, אֲדוֹנִי.

הִשְׁאַרְנוּ שָׁם עֲרֵמוֹת שֶׁל מִשְׁקָפַיִם

כִּי בָּעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת שֶׁלָּנוּ

לֹא הָיָה עוֹד מַה לִרְאוֹת

וּמִי שֶׁכְּבָר אָמַר פַּעַם לְמֹשֶׁה

לְהוֹרִיד נַעֲלַיִם

הִרְשָׁה הַפַּעַם לְאַדּוֹלְף

לָקַחַת לָנוּ אוֹתָן בְּזוּגוֹת

לָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית

אֵין לְאָן לְדַּדּוֹת.

וְשֶׁפַע עֲרֵמוֹת שֶׁל צַמּוֹת בְּקוּקִיּוֹת.

וְלֹא הֵשַׁבְנוּ לַשָּׁמַיִם

שִׁירַת מִשְׁקָפַיִם

גַּם לֹא תְּפִלַּת נַעֲלַיִם.

מְשׁוֹרֵר הָעוֹלָם

אִכְפַּת לוֹ בְּלִיטַת צַלְעוֹתָיו

וּבִטְנוֹ הַנְּפוּחָה מֵרָעָב

שֶׁל יֶלֶד שֶׁל עַם שֶׁל אוֹיְבוֹ.

וְכִיפוּף גֵּוָהּ שֶׁל אִשָּׁה

אֲנוּסָה לִסְתֹּם אֶת פִּיהָ,

לְהִדָּחֵק לְשׁוּלֵי מַחֲנֵה בְּתֵרוּצִים שֶׁל.

הוּא קַשּׁוּב לָאוֹקְיָנוֹס,

שָׁם בְּכִי לִוְיְתָנִים הוּא שׁוֹמֵעַ

מֵי הָעוֹלָם הַסְּמִיכִים מִזִּהוּם,

אֶת הָאֵין רְוָיָה שֶׁל תְּשׁוּקָה לָדַעַת,

אֶת סוֹד הַחֶלְקִיק וְהַתָּא.

אוֹמְרִים שֶׁאֵין קוֹל לַדָּגָה אֲבָל לְקוֹלָהּ הוּא קַשּׁוּב.

לֹא, הוּא לֹא יְצַטֵּט אֶת

בּוּעוֹת הָאֲוִיר הָרֵיקוֹת שֶׁיּוֹצְאִים מִפִּי בְּכִירֵי מִין הָאָדָם,

זֶה הַמִּין טָמַן יָדוֹ בַּבַּרְזֶל לְהַשְׁחִיז סַכִּין

רַק הוּא הָפַךְ אֶת הַקּוֹלוֹת הַיּוֹצְאִים

מֵהִדְהוּד הָאֲוִיר בְּמֵיתְרֵי הַגָּרוֹן לְשָׂפָה –

וּבְפִיו: הִיא אָמָּנִית גְּדוֹלָה שֶׁל שֶׁקֶר,

בְּעוֹד זִמְזוּם הַדְּבוֹרָה עָשָׂה דְּבַשׁ,

פְּעִיַּת הַפָּרָה חָלָב הֵנִיבָה!

הַפַּרְפַּר הַמֵּנִיעַ כְּנָפָיו

מִתְעַלֵּם מִקְּבִיעָתֵנוּ אוֹדוֹת הָאֶפֶקְט הָאֱלֹהִי

הַנָּסוּךְ בִּתְנוּעָתוֹ מִמֵּילָא.

הִנֵּה הוּא מְמַלֵּא מִן הַקֶּסֶת –

וּבָהּ הוּא טוֹבֵל אֶת הָעֵט!

יֵשׁ לוֹ הַכֹּל מִכָּל הַכְּאֵב וְהַיֹּפִי

וְאַחַת לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה לוֹ:

בְּרֵרָה.   

תשרי תש"ע ספטמבר 2009

לָלֶדֶת יְלָדִים

כְּשֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ נִמְלָט עִם נְשׁוֹתָיו וִיְלָדָיו

הֵם הִשְׁאִירוּ אֶת הַמִּשְׁקָפָיִם

בִּמְקוֹם סֵתֶר וְאֶת הַנַּעֲלַיִם וְאֶת הַצָּמוֹת

וְשִׁנֵּי הַזָּהָב.

עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ אוֹתָם עַד הַיּוֹם.

רַק אַחֲרֵי שָׁנִים הֵם הִתְגַלּוּ כֻּלָּם

מְסוּדָרִים יָפֶה בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת

לָכֶן כְּשֶׁאוֹמְרִים לִי שֶׁיְהוּדִים צְרִיכִים

לָלֶדֶת פָּחוֹת יְלָדִים אֲנִי לוֹקֵחַ מִשָּׁם זוּג מִשְׁקָפָיִם

כְּדֵי לִרְאוֹת מִי הַמְדַבֵּר

וַאֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ שֵׁן זָהָב

כְּדֵי לְהַשְׁתִּיק אֶת תַּאֲוָתוֹ הַתְבוּנִית לְחִסָכוֹן.

אֲנִי אוֹמֵר לוֹ צֵא, הַבֵּט הַשָׁמַיְמָה

וּסְפוֹר אֶת שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הַכּוֹכָבִים,

כִּי תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם

תִּסְפֹּר לְאַט אֶת הַנַּעֲלַיִם.

תּוּכַל לִסְפּוֹר רַק חֲצִי

וּלְהַכְפִּיל בִּשְׁתַּיִם.

חוט ומחט

כְּשֶׁאִמָּא נִפְטְרָה מָצָאתִי בַּכֵּלִים שֶׁלָּהּ

מַחַט שֶׁמֻּשְׁחָל בָּהּ חוּט.

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת חוּט הַחַיִּים

וְחִשַּׁבְתִּי שֶׁכָּךְ נִרְאָה חוּט הַמָּוֶת

עוֹרִי הֻשְׁחַל צְמַרְמֹרֶת.

וּכְשֶׁאֲבִי נִפְטַר

מָצָאתִי בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ מִכְתָּבִים

וְאָסַפְתִּי אֶת בְּגָדָיו וְאֶת נַעֲלָיו,

תְּמוּנַת אִמּוֹ מוֹכֶרֶת תְּמָרִים בְּבַּגְדָּד

וְהַקְלָטָה שֶׁל דֹּפֶק הַלֵּב

וְהָיְתָה שָׁם מַרְאָה קְטַנָּה לְגִלּוּחַ אוֹ לִתְפִלִּין,

מַרְאָה הָיְתָה

וְהִסְתַּכַּלְתִּי.

בשוק מחנה יהודה

לוּ הָיְתָה כְּמוֹ

עֲרֵמוֹת הָאֲפַרְסֵק וְהַשֶּׁסֶק,

כַּמָּה יָפָה הָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת נַפְשֵׁנוּ,

זוֹ הַזּוֹכֶרֶת עֲרֵמוֹת כְּאֵב

וְהִיסְטוֹרְיָה עֲקֻבַּת בֶּכִי.

לוּ הָיְתָה כְּמוֹ בְּשׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה:

מְסֻדָּרִים מְלָפְפוֹנִים כְּמוֹ

טִילִים בָּלִיסְטִיִּים יְרֻקִּים,

מְסֻדָּרוֹת עַגְבָנִיּוֹת כִּמְעַט

כִּפְצָצוֹת מִצְרָר.

יְלָדַי מַבִּיטִים בַּפֵּרוֹת, מְאֻשָּׁרִים, פְּעוּרֵי עֵינַיִם.

אֲנִי עוֹקֵב אַחֲרֵיהֶם,

שֶׁלֹּא יֵלְכוּ לְאִבּוּד בְּדֹחַק הָאָדָם.

כֻּלָּנוּ שִׁכּוֹרֵי שׁוּק,

שִׁכּוֹרֵי יֹפִי,

שׁוֹכְחֵי הוֹנָאַת הַפְּרִי הָאֱנוֹשִׁי

הַמַּחְזִיק בַּשְּׁטָר וְצוֹרֵחַ:

הַכֹּל בְּשֶׁקֶל!

בַּעַל הַבַּסְטָה הִשְׁתַּגֵּעַ!

מְדַמִּים שֶׁכָּל חַיֵּינוּ יִהְיוּ מַמָּשׁ כָּךְ:

מְלֵאֵי קֶסֶם.

וְלָמָּה בַּעַל הַבַּסְטָה

יִמְכֹּר אוֹתָנוּ בְּזוֹל?

לָמָּה?

* * *

משה ברק, גבת

היה היתה התנדבות

כינוס המתנדבים העולמי שנערך לחג "מאה שנות הקיבוץ", נראה כאירוע ציורי ששימח את המשתתפים בטיול בארץ ובמסיבה בצרעה וגם כחלק מטיפוח הקשר לעולם. כל הכבוד למארגנים. "עשינו זאת".

אך בראייה שלאחר מעשה, זה נראה שעשועון זניח. גם אם היו אלף איש, הרי זה חלקיק שולי בתנועה שנמשכה כ-40 שנה, והקיפה לפחות 200,000 איש. עשו חשבון!

עלינו להזכיר כי ה"מתנדבים" באו בתחילה כבעלי הכרה, שרצו מכל הלב לעזור לקיבוץ השיתופי, ולמדינה היהודית שקיומה היה בסכנה. היו אלה סטודנטים בארצות המערב, שרצו לבלות כך את החופש הגדול. הקיבוצים התלהבו מכך והציבו לקבוצות מטפלות מסורות, ומקשרים רחבי אופקים שהעבירו את המסר הקיבוצי. עד סוף שנות ה-60 רוו המתנדבים נחת, ושבו הביתה נפעמים מהחוויה הנפשית בקיבוץ. כסטודנטים התאמצו להאריך את משך תענוג השהות בקיבוץ. אך אז עשתה לה השמועה כנפיים, אגדה מציאותית. ככזו החלה לסחוף פראיירים למיניהם, שרצו חופש מהמשפחה, הלימודים והעבודה השגרתית. כך עלה בהדרגה מיספרם של בני נוער לאלפים רבים. מסגרת החופש הגדול נפרצה. "מתנדבים" שהו חודשים, חצי שנה ואף שנה ויותר.

רכזי המשק הקיבוצי גילו שהשהות בקיבוץ כ"מתנדב" נעימה לבני הנוער המערבי, אך בה במידה היתה נוחה לקיבוצים. הם דחפו את התנועה להקים מחלקה ארצית עם כמה עובדים, לאירגון אספקת חומר אנושי תוך הבטחת המגבלות הרשמיות של ביטוח והגנה בפני תביעות.

רכזי המשק עשו הכול לקבל עוד ועוד חבורות כאלה, כפתרון נפלא וזול לעבודה ההמונית והעונתית בחקלאות. במיוחד במשקים ה"אידיאליסטים", שנמנעו בכל תוקף מלהעסיק עבודה שכירה. זה היה כדאי כי חבורות אלה הסתפקו בדיור זול סגפני שקיבלו, ובאוכל בחדר האוכל, כשהטיפול בהם היה מזערי, מפגש רוחני זניח של טיול אחד בחודש. משני הצדדים לא היה כבר ענין בקשר רעיוני-רוחני. השיח והשיג איתם, הפך לחשבונאות של "קח ותן" – שכללה גם "כסף כיס", ביחסי עובד מעביד.

כך הפכה "ההתנדבות" לרכיב קבוע ב"לוח העבודה". התארכות השהות אפשרה למתנדבים "הוותיקים" להתנסות בהווי הקיבוץ ולנצל את יתרונותיו להנאתם. נוצר הווי של חובת עבודה מזערית ככל האפשר, לקיום בקיבוץ, לצד חיי חברה של אוכל שתייה מסיבות ריקודים ומין. העניין הרעיוני בחזון הקיבוץ והמדינה היהודית הצטמצם.

לזה נוספה גם תרומת צעירי הקיבוץ. בתחילה, כאשר המתנדבים שהו רק חודש חודשיים, היו מפגשים רעיוניים של קשר בין עמים, שיפור האנגלית, ראשית ריקודים סלוניים. אך כשהשהות התארכה, והעניין הרעיוני נזנח, הפך הקשר החברתי ליעד משמעותי גם לבני הקיבוץ.

ריקודים סלוניים היו עדיין נדירים בקיבוץ בשנות ה-60. במידה שהיו, עברו ב"התאפקות", שהתחייבה מכך שבנות הזוג הן חברות הילדות. המתנדבות, שהיו רחוקות מבית הוריהן, היו חופשיות בהרבה והפכו ליעדם הקסום של רווקי הקיבוץ, לריקוד צמוד ולסטוץ. כך הפכה חבורת המתנדבים לרכיב קבוע של חברת צעירי הקיבוץ. לפתע היו להם בנות זוג לריקודים סלוניים צמודים מרגשים.

לא צפינו אז את עוצמת ההשפעה על ילדינו. כקיבוץ גדול בן שמונה מאות הנפשות, נראתה קבוצה בת 40-20 מתנדבים בגילאי העשרים, כשולית. אך טעינו בכך, כי המתנדבים היוו כמחצית מן הצעירים בקיבוץ. ואם היינו מחשבים רק את בני הקיבוץ הרווקים, הפנויים לבילויים חברתיים, הרי שמספר המתנדבים היה לעיתים אף גדול יותר מזה של רווקי המשק.

ברוב הקיבוצים, המונים עד חמש מאות נפש, היה המצב חמור בהרבה. חבורת עשרות המתנדבים קבעה שם למעשה את ההווי החברתי והתרבותי. "הבילוי" עם המתנדבות היה אגדה שהתממשה. כל בן בצבא ויוצא צבא כגבר, ראה את עצמו מחויב לעבור התנסות זו. התוצאות ידועות. הרפתקאות אהבים קצרות עם או בלי ביקור בחו"ל. בכל קיבוץ נוצרו גם לא מעט קשרי נישואין, של בני קיבוץ עם מתנדבות, שלא היתה להם שפה משותפת זולת אנגלית עילגת – השפה הזרה של שניהם, והיו ללא מכנה משותף מעבר ליחסי האישות. חלק גדול מהזוגות התפרקו, מיעוטם אף עברו לארצות הנכר של בן הזוג, שם נמוגה כל זהותו הלאומית ולעיתים גם הדתית של בן-הזוג הקיבוצי.

"המתנדבים" בשנות ה-70 וה-80 היו כבר סתם חבורות מקריות, חסרות תרבות ועיסוק תרבותי, וללא רוח התנדבות של אמת. לתנועה דמויית התנדבות זו היתה השפעה עצומה על אמונת הבנים בדרך הקיבוצית. צעירינו פגשו דגם זוהר של "העולם הגדול" שלא זקוק לתכנים רוחניים, ומלמד שאפשר גם סתם "לעשות חיים" בלעדיהם. קשרים אלה החלישו את הכמיהה לחיי משפחה כדרך מלך כבוגרים. אט-אט אימצו את החלופה המערבית של השוטטות הסהרורית בת השנים בכל ארצות תבל, בדרך לקץ עידן המשפחה או לפחות דחיית הקמתה לגיל שלושים ואילך. בכך עזרו גם לניוון חיי התרבות בחברה הקיבוצית. בלא כוונה יצרו המתנדבים את הדפוסים לקליטת עובדי העולם השלישי לקיבוץ עם עבודה שכירה זולה.

המתנדבים באו לעזור אך למעשה, השפיעו בכיוון ההפוך, עזרו לדלל את קשר הבנים לארץ ולקיבוץ. בכך תרמו לא מעט להתהוות "הקיבוץ המופרט", החותר להיות כמו כל יישוב בעולם.

תודה לכם המתנדבים. היתה לנו פגישה יפהפייה. תרמתם רבות לחיינו במאה ה-20, וכנראה הייתם גם גורם מאיץ לדמותו החדשה של הקיבוץ במאה ה-21!

* * *

איליה בר זאב

דו שׂיח – חד שׂיח

מחווה לקלוד ללוש, אנוק איימה, ז'.ל. טריניטיאן – גבר ואישה

חָדָשׁ שֶׁהוּא יָשָׁן – צִפֳרֵי הַשִּׁיר הָפְכוּ לְצִפֳּרֵי טֶרֶף,

עָטִים כְּעֵיטִים דוֹרְסִים, מְנַקְּרִים

בְּצִנּוֹרוֹת הַטִּפְטוּף –

עַיִט צָעִיר רָעֵב לְמַיִם, לִפְגָרִים מֻשְׁלָכִים.

        *

הַמְתָּנָה נִרְגֶּשֶׁת בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה, דַּיָּלוֹת

וְטַיָּסִים שׁוֹעֲטִים הַחוּצָה, כַּדּוּרֵי הֶלְיוּם תּוֹעִים

אֶל תִּקְרַת הָאוּלָם הַגְּבוֹהָה,

חוֹמְקִים וְנִצְמָדִים בְּשֶׁל טָעוּת אֱנוֹשׁ. אַתְּ בָּאָה?

        *

אֲנִי כֵּן זוֹכֶרֶת אֶת הַמִּלִּים בֵּינֵינוּ,

הֵן זוֹרְמוֹת בִּי.

הַסּוֹף כָּאוּב וְשָׁסוּעַ, בְּדִיוּק

כְּמוֹ שֶׁסוֹף צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת.

        *

שְׂפָתַי שְׁסוּעוֹת, מְחֻשָּׁקוֹת. לִכְאוֹרָה,

כָּל סוֹף מֵעִיד עַל הָאֵין סוֹף – חָלָל שָׁחוֹר וְאִישׁ יָחִיד

בֵּין הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל וְהַמַּפָּצִים הַקְּטָנִים.

לִשְׁחֹט בִּשְׁתִיקָה? בְּרִיחָה נָאָה בָּחַרְתְּ.

         *

פְּרֵדוֹת צְרִיכוֹת לְהַכְאִיב

כִּי הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ כָּאֲבָה אוֹתָנוּ.

הוֹבַלְתָּ אוֹתִי בִּשְׁבִילִים לֹא לִי

וְנָפַלְתִּי בָּהֵן פַּעַם אַחַר פַּעַם.

         *

דְּרָכִים נוֹעָדוּ לִתְנוּעָה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת, רַק צַדִּיקִים

סוֹפְרִים אֶת כָּמּוּת הַנְּפִילוֹת –

עַד הַפַּעַם הַשְּׁבִיעִית הַשְּׁבִיל חָכָם מְהַהוֹלְכִים בּוֹ.

יָפוּ פְּעָמַיִךְ, מְפַלֶּסֶת דֶּרֶךְ בִּנְתִיבִים מֻכֵּי שַׁלֶּכֶת.

         *

אַל תְּצַמְצֵם עַצְמְךָ לְמִדּוֹתַי,

אֵינְךָ יָכוֹל,

שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים, מִדּוֹתַי קְטַנּוֹת,

קְטַנּוֹת מִדַּי.

          *

עָבָר מְעֻרְפָּל בָּךְ, מֵבִיך, דָּבָר סָתוּם, כָּמוּס עִמִּי בְּקִטְעֵי

הַחֲלוֹמוֹת, בְּדִיּוּק כְּמוֹ הֶעָתִיד –

רַכָּבוֹת הַנּוֹסְעִים מְמַהֲרוֹת צָפוֹנָה. יָד מוּנֶפֶת –

נִפְרָדִים. עֶרֶב וָבֹקֶר שָׁנְסוֹן צָרְפָתִי זוֹכֵר נִשְׁכָּחוֹת.

           *

הַמִּלִּים שֶׁמֵּזִינוֹת אוֹתְךָ, אֵינִי יְכוֹלָה

לְסַפֵּק אוֹתָן, לְהִסְתַּפֵּק בְּלִהְיוֹת,

לְיַצֵּר חוֹרִים,

תְּהוֹמוֹת שֶׁלֹא הִכַּרְתָּ.

           *            

וִדּוּא הֲרֵגָה, הַגַּיְא דוֹמֵם וְהָרִים מִכָּאן וּמִכָּאן,

נִבְקְעוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה.

בִּמְקוֹמוֹת נִדָּחִים תְּרוּעוֹת שִׂמְחָה –

מְחוֹל צִפְעוֹנֵי הַקָּיִץ בְּמִדְשָׁאוֹת הַפַּרְק.

            *

הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּחַרְתִּי עַכְשָׁיו הִיא

מֵעֵין שְׁתִיקָה. הִשְׁאַרְתִּי מֵאָחוֹר אֶת הַגַּאֲוָה,

הִיא לֹא מְנִיעָה אוֹתִי עוֹד,

לֹא כֶּסֶף,לֹא תְּהִלָּה, הֵן לֹא אֶזְכֶּה בָּהֶם לְעוֹלָם.

             *

הַאֻמְנָם? בְּבָתֵּי הֶעָלְמִין מִתְכַּנְסּוֹת מִדֵּי לַיְלָה

נְשָׁמוֹת אֲבוּדוֹת, צְרוּרוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד מְכֻשַּׁף.

רְצִיחוֹת קְטַנּוֹת – זָרִים חוֹפְרִים בְּאֵת וּבְמַעְדֵּר,

מְכַסִּים אַהֲבָה עִוֶּרֶת אַחַת.

             *

מַה אֲנִי זוֹכֶרֶת? רַק אֶת כָּל מַה שֶׁסָּבַב –

הַמִּלִּים, הַמַּנְגִּינוֹת, הַשִּׁירִים, הַשֶׁקֶט,

אֶת רוּחַ הַעֲצָבִים, הַדְּמָעוֹת, צַעַר הַכְּאֵב.

שְׁתִיקוֹת? רַק לְאַחַר מַכּוֹת הַגּוּף.

             *

הָאוֹר בָּהִיר וְצוֹרֵב, בִּשְׁנִיָּה אַחַת מִתְרַחֵשׁ הַמַּעֲבָר

אֶל הַחֲשֵׁכָה. נֶעֱצַרְתִּי עַד תּוֹם הַהֲלִיכִים. בְּעַד הַחַלּוֹן הַמְּסֹרָג

מְחַלְחֵל רַעַשׁ לֹא מֻכָּר – הַאִם גַּלֵּי הַיָּם מַכִּים זֶה בָּזֶּה,

אוֹ אֵלוּ קוֹלוֹת עֲצֵי הַיַּעַר הַמְּרַנְּנִים אֵי שָׁם, מְצַפִּים לְצִפֳּרֵי שִׁיר.

             *

שְׁנוֹת חַיַּיִךְ בְּכָל יוֹם,

שְׁנוֹת חַיַּי –

עָבְרוּ שָׁנִים, נוֹתְרוּ שָׁנִים –

 הֲיִי בִּי.

* * *

משה גרנות

"ארץ המקור"

על ספרו של אשכול נבו "נוילנד"

זמורה-ביתן, 2011, 550 עמ'

דורי פלג, גיבורו הראשי של הרומן "נוילנד", הוא מעין טלמכוס מודרני המחפש את אודיסאוס אביו הגיבור, אלא שבמקרה דנן האב האלמן, מני פלג, גיבור מלחמת יום הכיפורים, נוסע לדרום אמריקה, ומחליט לא לחזור. הוא מחליט להקים חברה בעלת חזון שתתמקם באחת מחוות הברון הירש בארגנטינה. הבן, דורי פלג, מורה להיסטוריה וספרות, יוצא לחפש אחריו לאורכה ורוחבה של היבשת הגדולה, כשהמסייע הוא אלפרדו בעל חברה לחיפוש נעדרים אירופיים בטריטוריית הפשע הענקית. אל החיפושים מצטרפת ענבר בנבנישתי, רווקה הרפתקנית, שהחמיצה במכוון טיסה לארץ מברלין, ועלתה למטוס שהביא אותה ללימה. ענבר נוטשת חבר (איתן) ומישרה מעניינת (עורכת תוכנית ברדיו) בעקבות צירוף מקרים בתוכניתה המזכיר לה את התאבדותו של אחיה יואב בשירותו הצבאי. ענבר מתלווה לדורי, ומתאהבת בו נואשות. דורי, הנשוי לרוני ואב לילד בשם נטע, שייך ל"מפלגת" הגברים "השפוטים" לנשותיהם. למרות שגם הוא חושק מאוד בענבר – הם אינם מגיעים לכדי התעלסות ממש.

לאורך המסע של השלושה (דורי, אלפרדו וענבר) מתגלים רמזים שונים על המקומות בהם עבר אביו של דורי – מני פלג – בין השאר, הסתבר שהגיע ל"אי השמש", ושם קיבל שיקוי משמאן, שגרם לו לחלום על אישתו המנוחה האהובה – נורית. בעקבות החלומות האלו הוא מחליט לקנות חוות מוזנחת שהקים הברון הירש עבור יהודי מזרח אירופה, ולהקים שם את "נוילנד", חברה חדשה, חברת חזון אשר תקיים את האידיאלים שהחמיצה "ארץ המקור" (קרי מדינת ישראל).

אחרי הרפתקאות רבות מצליחים דורי וענבר להגיע ל"נוילנד", והם נדהמים מהכבוד ש"מר נוילנד", הלא הוא מני פלג, זוכה מכשלושים חברי הקהילה. "מר נוילנד", המגדל זקן כמו הרצל, הוא החוזה שלהם, ועד ארבע אחרי הצהריים אסור להפריע לו כי אז הוא "חוזה" באמצעות השיקוי שקיבל מהשמאן. ב"נוילנד" אסור להשתמש בטלפונים ובמצלמות, כל אחד צריך לתרום לקהילה ולכפרים השכנים. מקיימים טקסים בהם שרים את התקווה בנוסח חדש ("... עין לחלד צופייה / עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בדרכנו / דרך ארץ ושלווה" – עמ' 466-465), ומברכים "אתה בחרתנו עם כל העמים". חברי הקהילה מחשיבים עצמם כ"פצועים", פליטי "ארץ המקור", (מני פלג וחסידיו לעולם לא יזכירו את מדינת ישראל, אלא תמיד – "ארץ המקור") שבאו ל"נוילנד" כדי להירפא ממדווי אותה ארץ ("אתונה" שהפכה ל"ספרטה").

ענבר מתפעלת מ"נוילנד", והיתה בהחלט מוכנה להתנסות לחיות זמן מה בקומונה הזו, אבל דורי רואה במעשה אביו בגידה גדולה במשפחה ובמולדת. מלחמה קשה פורצת (מלחמת לבנון השנייה – 2006), וזה כאילו לא נוגע לו. יש לו בן (דורי) ובת (צאלה), ושלושה נכדים, הוא לא מתעניין בהם, ולא יוצר שום קשר, מתוך טענה שקיבל ייעוד מפיה של אישתו המתה שהופיעה אצלו בחלום. דורי סבור שאביו יצא מדעתו, והוא מנהיג קבוצה של פסיכים.

סקירה סינאופטית של היצירה הארוכה הזאת חושפת עובדה מעניינת: רוב הגיבורים נמצאים בחו"ל, או רוצים להגר לחו"ל: חנה, אימה של ענבר, נמצאת בברלין אצל חבר גרמני בשם ברונו; יוסי בנבנישתי הפרופסור, אביה של ענבר, נמצא בסידני, ושם התחתן והוליד בן בשם ראובן הדומה ליואב, אחיה למחצה שהתאבד בשירותו הצבאי; פימה, אביו של מני פלג, היגר לאמריקה; חיימון ודפנה פונו מנואיבה, ובעקבות כך ירדו מהארץ – הם נמצאים בבוליביה כבר 15 שנה; נויה, אחת הטיילות שדורי פוגש במסע שלו, קונה כרטיס לכיוון אחד ומחליטה לשהות בדרום אמריקה, או ללמוד באירופה.

הגיבורה היחידה שחשה מחויבות למולדת וצמידות לקרקע, היא לילי, סבתה של ענבר, והיא היחידה שלא נולדה בארץ (עלתה ב-1939 בעלייה הבלתי לגאלית). לילי מייסרת את חנה בתה על מגוריה בברלין, ואת ענבר נכדתה על שהייתה ההרפתקנית בדרום אמריקה. דווקא על ביתה של לילי בחיפה נופל גראד, והיא שוקעת אל סניליות שנבטה בה כבר קודם. למרות דבקותה במולדת, היה לה רגע של חולשה בצעירותה, בו התוודתה שלולא בתה חנה, שהיתה אז ילדה קטנה, היתה נוטשת את נתן בעלה ואת המולדת ויורדת מהארץ יחד עם המאהב שלה, פימה הנגן, עליו היא חולמת בלילות (עמ' 517, 522).

לאחר שלילי עלתה ארצה, הלכה עם ארוסה נתן לקיבוץ, ושם הם פגשו את גורדוניה, אישה בעלת תכונות גבריות שהקיבוץ תקע אותה כ"פרימוס" במגורים של הזוג הצעיר. היא נולדה במויססוויל (המקום שלאחר דור מני פלג יסד שם את "נוילנד") היא יודעת לייעץ ללילי איך לחוות שלוש אורגזמות רצופות, ונהרגת במלחמת השחרור מאש כוחותינו.

המאזן, אם כן, של אוהבי המולדת ביצירה זאת הוא עלוב למדי, אך הספר איננו מקלס את הירידה מהארץ. נכון שבברלין, בסידני ובמויססוויל (מקום החווה "נוילנד") יש שלווה, ואין סכנת חיים כמו בארץ, אבל ליבם של כל הגיבורים קשור בקשר אמיץ לארץ, ושום שכנוע עצמי לא יוכל לנתק קשר זה.

בנדודיה של ענבר בדרום אמריקה – לבדה או עם דורי – היא מוצאת מדי פעם כתובת על הקיר או על התקרה: איור של כינור, אחר כך כיתוב – THE WANDERING JEW TOUR, ואחר כך פירוט – פירנצה 1411, טולדו 1457, מינכן 1606, פריז 1777, לונדון 1934, ריו דה ז'נרו 2004, לימה 2006, פיסאק 2006 (ראו לדוגמה עמ' 254, 454). רק ב"נוילנד" מתבררת החידה: בעל הכתובות האלו הוא ג'מילי, אחד מחברי "נוילנד" המחשיב עצמו ליהודי הנודד בעל היסטוריה של דורות, וענבר מתרשמת שמדובר באדם לא מאוזן, כמו רוב חברי המקום ההזוי הזה (עמ' 490).

בספרו הקודם "ארבעה בתים וגעגוע" הובעה סימפטיה לפלסטיני המגיע לבית הוריו לשעבר עם מפתח כדי לגאול אוצר שהוחבא בקיר. המפגש בין הפלסטיני לנציג המימסד היהודי – השוטר – איננו משאיר מקום לספק – הסופר העדיף את הפלסטיני על פני השוטר שאופיין כקריקטורה. בספר שלפנינו אין העדפה של "נוילנד" על פני "ארץ המקור" היא מדינת ישראל, למרות שרוב הגיבורים הם יורדים בפועל, או בפוטנציה. אדרבה, מפיו של דורי, הפרוטאגוניסט של הרומן, "נוילנד" היא הזייה של מסוממים, וסופה לגווע כמו כל הגלויות המוצלחות ביותר אפילו כמו "תור הזהב" שהרי הסתיים בגירוש ספרד.

הספר מעניין ומעורר מחשבות, אך הקריאה בו מייגעת מאוד כי הסופר קופץ מגיבור לגיבור מדלג על זמנים ותקופות, ועד שהקורא מצליח להבין במה מדובר – הוא כבר מספר על דמות אחרת שהקשר לעלילה שפוענחה לבסוף בדי עמל – לא ברור. צריך לקרוא לפחות מחצית הספר כדי שהדמויות והתקופות יתחברו לאיזו תבנית ספרותית הגיונית.

אהוד: על אשכול נבו אסור להגיד מילה רעה. הוא הפך בבת אחת ל"סופר חשוב" ורב-מכר. ואם לדבריך הקורא אינו מצליח להבין "במה מדובר" בספרו, זו בעייה של הקורא ולא של הסופר, כי סופר עברי חשוב – לא חשוב מה הוא כותב כי כל מה שהוא כותב הוא חשוב ובייחוד אם הוא מצדד בפלסטינים והוא נגד ישראל.

* * *

נגה מרון

במלאת 70 שנה לפלמ"ח

במלאת 70 שנה לפלמ"ח, אבל התזמון היה מקרי, נולד זה עתה ספרי "אהלן, ארז – בידידות, חירות" – והוא התשיעי בסידרת ספרי "חירות" שלי. סידרה המשלבת סיפור התבגרות עכשווי ואקטואלי, בעלילותיהם של בני נוער בתש"ח.

הלידה לא היתה קלה כי אני עכשיו אם חד-הורית, לאחר שהתנתקתי מהאב המקורי של הסידרה, הוצאת "ידיעות אחרונות". כמו שקורה ללא מעט אבות, גם הוא הותש לאחר שהוליד שבעה מספרי הסידרה, והודיע לי: "די כבר עם החירות הזאת! נשמח אם תכתבי לנו סידרה חדשה!" לא הבין שהקוראים הם שנושפים בעורפי, מאיצים בי להמשיך דווקא את הסידרה הזו. אבל אני לא יכולתי להרפות, ואת הספר החדש ילדתי בהוצאת "נעם" שלי.

הפעם הוא בסגנון מיילים ששולחת הנערה גליה אל החבר שלה ארז. אותו ארז, אשר בחלק הקודם, השמיני, גילה את זהותו המינית והפך להיות לה ידיד נפש. למיילים מצורפים מכתבים שכתבה חירות הפלמ"חניקית מירושלים לחברתה מירי בקיבוץ, ובעזרתם מתוודעים הקוראים לפרשיות מימי המאבק על הקמת המדינה: קרבות מלחמת השחרור, פרשת אלטלנה, רצח הרוזן ברנדוט, המצור על ירושלים ועוד; וכן אל התשוקות הנסתרות, ייסורי הקנאה וחדוות המרד, שהם חלק מחוויות הנעורים בכל הדורות.

"הלוואי שגם אני הייתי מוצאת ידיד הומו..." מתוודה לימור, נכדתה של חירות.

"איך יכולתי להאמין לרכילות המרושעת?" מאשימה גליה את עצמה במות חברתה.

והקוראים מעידים: "לא הייתי מאלה שקוראים ספרים, עד שבמקרה נתקלתי באחד מספרי הסידרה – ומאז התמכרתי."

אני מקווה שגם קוראי המכתב העיתי יתעניינו להביא אותו הביתה, בעיקר למען הנוער הפרטי שלהם.

בתודה,

נגה מרון

* * *

ישראל זמיר

מעורב עיראקי-רוסי

ליאוניד צימרמן, בן שלושים ושלוש הגיע לאולפן בקיבוץ. הוא סיפר, שעבד כמהנדס בכיר במפעל צבאי במוסקווה. נמוך קומה, שמנמן ובעל גולגולת גדולה. גבו כפוף קמעה וצווארו צמוד לעורפו. ליאוניד למד עברית בשקידה רבה וכל מילה חדשה היתה לו בבחינת פנינה ששלה ממעמקי האוקיינוס והשתעשע בה להנאתו. גרוש עם ילד בן שמונה, שנותר במוסקווה עם אימו, טניה, שסירבה לעלות עמו לישראל. לקיבוץ היה עניין רב בקליטתו. המפעל נזקק למהנדס. כמזכיר-קיבוץ נתבקשתי לשוחח עימו והזמנתי אותו למזכירות.

"ליאוניד, איך אתה מרגיש אצלנו?" שאלתי כשנכנס. וליאוניד השיב בעברית.

"נפלא, נפלא, הלב מתפוצץ לראות יהודים בכל מקום. אני נוסע באוטובוס ושומע עברית. אני פוגש בקיבוץ ילד בן שלוש, שמדבר עברית, ואני שובר את שיניי כדי לקלוט את השפה. לפעמים, באמצע השיעור, אני צובט את עצמי ושואל: ליאוניד איפה אתה? רציתי לקלל ברוסית, אבל נזכרתי שיש קללה עברית נהדרת: 'לכל-השדים והרוחות.' אני מציץ מהחלון, רואה עמק ירוק, בתים יפים של יהודים. יום אחד טיילנו להר תבור וממנו ראינו את הר הגלבוע, והמדריך סיפר על שאול המלך שלחם בפלישתים ונפל על חרבו. בדימיוני, ראיתי את המלך, את בנו יהונתן ואפילו ידעתי מה לבשו... אחר-כך הגענו למוחרק'ה שעל הכרמל, מקום הקשור באליהו הנביא..."

"ליאוניד, מה הניע אותך לעלות ארצה?"

"מה זה 'הניע'?"

"מה הסיבה שבאת ארצה?"

"אני יהודי!" קרא בהתרגשות והלם על לוח-ליבו. לדבריו, מצבו החומרי במוסקבה היה מצויין. הוא נמנה עם קבוצת מדענים מצליחים, שהמשטר רצה ביקרם. היתה לו דירה מרווחת במוסקבה, "דאצ'ה" – מעון-קייץ מחוץ לעיר, מכונית מפוארת, משכורת גבוהה, מה לא? הוא עבד כמהנדס בכיר באחד ממפעלי התעשייה-הצבאית, ואשתו המהנדסת – במכון-מחקר כימי. בנם, יוריק הלך לבית-הספר והצטיין בלימודיו. לדברי ליאוניד, הוא היה שקוע רובו ככולו בבעיות המחקר המדעי במשך שנים רבות והתעלם לחלוטין מזהותו היהודית.

"ומה בכל-זאת גרם לך להיזכר שאתה יהודי?"  

הוא סיפר כי האירוע שהסעיר אותו קשור במאסרם של שני חבריו, הסופרים: יולי דניאל ואנדריי סיניאבסקי, שפירסמו במחתרת יצירות ביקורתיות על המשטר ובשנת 1966 נאסרו והועמדו למשפט. קבוצה גדולה של מדענים ואינטלקטואלים התארגנה להפגנה, והוא ביניהם.

בימים שבהם נערך משפט הסופרים הם צבאו על דלתות בית-המשפט. היה אז ינואר, קור של עשרים מעלות מתחת לאפס. הם נשאו כרזות, חילקו כרוזים וקראו תיגר על המשטר. הם חשו כוח, תחושה שלא הכירו עד אז. הם האמינו, כי כאקדמאים בכירים תפקידם לקעקע את שרידי הסטאלניזם. המשטרה, לתימהונם, לא התערבה. ייתכן שקיבלה הוראות שלא לפגוע ביקירי המדע. הם הזמינו כתבי-חוץ, ואילו העיתונות המקומית התמקדה ב"פשעי" הסופרים והתעלמה מן המחאה. פסק-הדין היה קשה – שבע שנות מאסר. תגובות העולם לא איחרו לבוא. הקורבן הראשון היתה לאריסה – אשתו של יולי דניאל והרוח החיה של התנועה, שגורשה לסיביר.

המשפט גרם למדענים יהודים לתבוע את עלייתם ארצה ולחץ כבד הופעל על מנהיגי הקרמלין. כל כנס בינלאומי, שבו השתתפה משלחת מטעם ברית-המועצות נפתח במילים, "שלח את עמי!" – במסגרת ה"דטאנט", וכמחווה כלפי ארצות-הברית, ברית-המועצות נאלצה להגדיל את מכסת העולים לישראל.

"מה ידעת על ישראל?"

ליאוניד חייך וחשף שתי שיני-זהב.

"שום-דבר. שני אירועים טראומטיים השפיעו עליי מאוד: מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967, שהלמה בי באלף פטישים." ליאוניד איגרף את שתי ידיו והלם בראשו. "פתאום, הרגשתי, כי אותו קומץ יהודים, החי בפלשתינה, חשוב לי יותר מחיי. המילה 'קומץ' מתאימה?" שאל ואי-ביטחון על פניו.

"בהחלט."

"אתמול פגשתי במילה והסתכלתי במילון." ליאוניד חייך בתחושת-ניצחון. עוד מילה הצטרפה לארסנל של מהנדס-טנקים.  

"ככל שישראל הושמצה על-ידי המשטר – גברה אהבתי אליה. ביום שבו ירושלים שוחררה, מצאנו את עצמנו ברחבת בית-הכנסת היהודי הגדול ביחד עם אלפי יהודים. לא יכולנו לעצור את רגשותינו ובכינו. קשה להסביר זאת. פגשתי שם חברים לעבודה, שלא ידעתי שהם יהודים, והם חשבו אותי לגוי גמור.

"אירוע שני היה הפלישה לצ'כוסלובקיה ב-1968. בבת-אחת התמוטטה בי מערכת שלימה של ערכים ועקרונות. שבועות הסתגרתי בביתי, לא רציתי לראות איש ובחנתי מחדש את עיקרי אמונתי כקומוניסט. כמדען עשיתי זאת בשיטתיות. ביקשתי לדעת מניין שאבה המדינה את כוחה המוסרי לדיכוי הפרט. מדוע כה בקלות רמס המשטר את האדם?"

"האם אשתך יהודיה?"

"גויה גמורה. היחסים עם טניה נפגעו. אני דיברתי על השינויים שיש לחולל בברית-המועצות והיא המשיכה בעקשנות להגן על המשטר. הייאוש והאכזבה מן המאסרים והגירושים הולידו בריחה של מדענים אל המיסטיקה הדתית. הללו, שהתחנכו כי דת היא אופיום להמונים – החלו לחפש תשובות בתחומים שאינם רציונאליים. הגויים חברו לנצרות ואנו – ליהדות."

ליאוניד אינו בטוח אם הדבר ידוע במערב, אך עשרות-אלפים מבני האינטליגנציה הרוסית, נכדיהם וניניהם של אדריכלי המהפכה הסובייטית, הצטרפו אל חיקה החם של הכנסייה הפרובוסלבית. היתה זו תנועת-ייאוש. עשרות שנות חינוך מרכסיסטי, בפיקוחה של ממשלת ברית-המועצות, לא הצליחו לעקור את שורשי האמונה הדתית. היו שהוגלו לסיביר ואחרים נכלאו בבתי-חולים לחולי-נפש.

"איך הגיבה טניה על מה שקרה?" שאלתי, וליאוניד לרגע צחק וסיפר כי בנם, יוריק, שאל את אימו אם יש אלוהים והיא השיבה לו כי 'אנו, הקומוניסטים איננו מאמינים בו,' ולאחר הרהור הוסיפה, 'אך מי יודע, אולי הוא בכל-זאת קיים...'"

"מה בכל-זאת, ידעת על יהדותך?"

"כלום. הוריי נפטרו בילדותי וגדלתי בבית קומוניסטי אצל דודתי היהודייה לאצה, שנישאה לקומוניסט רוסי והתעלמה לחלוטין מיהדותה. לרוע מזלה, מישהו הלשין עליה, כי דם יהודי זורם בעורקיה ויום אחד היא מצאה עצמה ברכבת לסיביר. מאז לא ראיתי אותה. הועברתי לבית-יתומים ממשלתי וגדלתי עם יתר נערי מוסקבה. האמן לי, לא מעט אנטישמיות היתה מנת חלקי, אך בלעתי הכול. כבר אז ידעתי, שלא אחיה בברית-המועצות. סיימתי את הגימנסיה בהצטיינות, המשכתי לטכניון, סיימתי בהצלחה רבה והתחלתי לעבוד בתעשייה הצבאית כמהנדס במפעל לטנקים."  

בעקבות ההתעוררות היהודית, ליאוניד קנה ספרי היסטוריה יהודית וכמדען שקע בלימוד. לדבריו, ככל שקרא – גברה הזדהותו עם בני-עמו. הוא הדגיש, כי גילויי הזהות-היהודית היו לו בבחינת חג! חייו קיבלו מיפנה חד. אשתו היתה אדישה למתחולל בו והציעה שייפרדו. ליאוניד טען, כי זהו עניין של זמן עד שתתפכח. הוא השתלב בזרם מבקשי אשרות-יציאה מברית-המועצות לישראל וכמובן פוטר מעבודתו וה"דאצ'ה" והמכונית נלקחו מהם. הוא הפך לפליט יהודי במוסקבה. הוא השלים עם הגזרות כחלק מן ההתנתקות מרוסיה.

יום אחד בנם, יוריק, בן השתים-עשרה הוזמן אל תא הקומסומול האזורי ובטכס משפיל, ובנוכחות רבים מבני כיתתו, גורש מן התנועה, כיוון שאביו נמנה עם מתנגדי המשטר. כל מאמצי אימו למנוע את הבושה עלו בתוהו.

ליאוניד כאב את סבלו של הבן והקדיש עצמו למלחמה במכונה הביורוקראטית הרוסית – קבלת היתר-יציאה. למרבה השמחה, לבסוף הצליח. הוא ממשיך להתכתב עם טניה, וייתכן שהיא בדרך להתפכחות ותבוא לכאן עם הבן.

"אתה חושב, שהם יוכלו להתארח בקיבוץ עד סוף האולפן?" שאל.

"יותר מזה, אם תרצו, תוכלו לקשור את גורלכם עם הקיבוץ. אתה וטניה, זוג מהנדסים, תעבדו במפעל המקומי ויוריק ילמד בבית-הספר המקומי."

"זה אפשרי?"

"נו, בוודאי."

"נפלא!" ליאוניד זקף סנטר קטן וצהל משמחה. הם שתו תה וליאוניד לא הפסיק לחייך. בעיני-רוחו, טניה ויוריק כבר בישראל. לפתע הרצין.

"אתה יודע, קשה לי לראות את הדגל האדום מתנוסס בקיבוץ באחד במאי. אנחנו כבר יודעים שהכול שם שקר."

האולפן הסתיים וליאוניד נעלם מן הנוף. מישהו סיפר שהוא עובד בתעשייה-הצבאית ומשולב בתכנון טנק ה"מרכבה".

כעבור שנים אחדות, ליאוניד בא לקיבות ועימו בנו, חייל צעיר, יוריק, מלווה בנערה מעדות-המזרח, ואשתו טניה. לדבריו, הבן משרת יחד עם חברתו בגדוד שלוש-עשרה ב"גולני". ליאוניד הציג את אשתו טניה היתה מועמדת לניהול מחלקת-המחקר של המפעל האזורי במוסקבה, כאשר לפתע גילתה כרזה על לוח-המודעות של המפעל:

"טניה, לכי לפלסטינה!"

היא הזדעזעה ופנתה להנהלת המפעל ואלה משכו כתפיים. 

יוריק הגיע ארצה במסגרת "על"ה" – עולים ללא הורים, התחנך בקיבוץ בצפון הארץ והתגייס ל"גולני". לא היה אדם מאושר מליאוניד, שפגש את בנו במדי חייל עברי. ליאוניד משולב היטב בתעשייה הצבאית וטליק, מנהל פרוייקט "המרכבה", מעריך מאוד את תרומתו. הוא החליט להראות לבנו ולאשתו את הקיבוץ שקלט אותו בהגיעו ארצה והגיע לקיבוץ. לאחר חילופי ברכות ולחיצות-ידיים, ליאוניד הציץ החוצה, לכיוון חדר-האוכל.

"אני לא רואה דגלים אדומים ברחבה שלפני חדר-האוכל. מה קרה, התפכחתם?"

הסברתי לו כי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית היתה לנו בבחינת הפתעה גמורה. עד אז חשבנו שהרוסים בונים את הסוציאליזם בארצם ואנו בישראל, אולם כרושצ'וב לא נתן מקום לאשליות וגילה את כל זוועותיו של סטאלין. לגבינו, היה זה משבר אידיאולוגי חמור בעוד שלגביכם – פגיעה בציפור-הנפש."

 "יוריק, איך התקבלת במשפחתה של ענבל?" לא התאפקתי ושאלתי.

"ספר לו איך בילית אתמול," ביקשה ענבל ויוריק פרץ בצחוק.

"האבא של ענבל, אמנון, הוא אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל 'בני-יהודה'. יום אחד, הוא הזמין אותי ללכת עימו למשחק. הוא הביא למגרש שתי חולצות כתומות, שלבשנו והצטרפנו למקהלת-המטורפים שעודדה בקולי-קולות את בני-יהודה ושפכה על השופט ועל אימו הערבייה 'שפע של קומפלימנטים.' מה אגיד לכם, צרחנו כמטורפים. וכשסוף-סוף בני-יהודה תקעו גול וניצחו, התחבקנו והתנשקנו כמו זוג הומואים. אמנון היה כל-כך גאה בי כאילו יחד למדנו בישיבה בבגדד והפלגנו על החידקל בדרכנו ארצה. אמנון, הוא מהנדס-מזון ולכבודי המציא מאכל חדש, 'מעורב עיראקי-רוסי' – דייסה חריפה מאוד. ענבל אוכלת אותה בתאווה. ואילו אני, לאחר כול ארוחה, פי מלא קוביות-קרח לכיבוי שריפות."

יוריק הציץ בשעון ופנה לאביו:

"אבא, חייבים לחזור, בעוד שעתיים מתחיל משחק בין 'בני-יהודה' למכבי תל-אביב. אמנון ישתגע אם לא אהיה שם," קבע והניע את הרכב.

טניה שתקה כול משך השיחה. אילו הבינה את המילים – ספק רב אם היתה קולטת את רוח הדברים. לך תסביר לה מהו מעורב עיראקי-רוסי.

ליאוניד התעורר: "ענבלי, יש קשר ביו המנון העלייה הראשונה: 'שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה-יהודה...' לבין קבוצת 'בני-יהודה'?" שאל, וענבל משכה בכתפיה.

"אבא, הירגע, גם אני למדתי את השיר הזה באולפן, אך אני לא חושב ששחקני בני-יהודה מכירים את השיר. ברוסיה אומרים שלכדורגלן יש שׂכל ברגליים וראש לנגיחות. אצלנו ביחידה יש כדורגלן שבזמנו הפנוי בא לעזור. מעמדם של הכדורגלנים בישראל הוא חשוב. זה בכלל לא חשוב שאין הם מכירים את ההמנון של העלייה הראשונה. מה שחשוב הוא, ששחקנים יהודים וערבים מכירים את 'התקווה'. זה נותן סיכוי לעתיד משותף."

* * *

יהודה דרורי

נא להכיר: "שמאל-ספונטני-מאורגן"

כשיצאתי במאמרי בגיליון הקודם 661 נגד הפגנת האוהלים של השמאל הקיצוני בשדרות רוטשילד, וזאת לאחר שעתיים בלבד מאז נטו אוהליהם – פנו אלי מספר ידידים בתלונה שאני ממהר לשפוט פוליטית צעירים תמימים המבטאים את מורת רוחם מעלויות השכרת דירות בתל-אביב. האומנם?

השמאל המתועב בכל העולם התאמן במשך שנים בארגון הפגנות והשבתות "ספונטניות" בכל מיני תואנות שונות. אנשים תמימים בדרך כלל קיבלו כמובן מאליו את היווצרות ההפגנה ואת מהלכה. כולכם ראיתם את האוהלים הנחמדים והזהים שנרכשו בכספי המפלגה הקומוניסטית וחולקו לצעירי הפאבים ליצירת "מחאה ספונטנית". התקשורת נקראה לשם מבעוד מועד (מישהו דאג לכך?...) וזיהית  מיד בתמונות הטלוויזיה את נושאי הרמקולים המסדרים את ה"ספונטניות" על-פי תיכנון דוגמטי בולשביקי ידוע ומוכר משנים עברו... כך ידעתי ומיד דיווחתי !

אין אני בא לומר שמחאה על מצב הדיור אינה במקומה, אבל כנגד מי? כנגד העצים בשדרות רוטשילד? או אולי מפני שזה קרוב לבתי הקפה של רחוב שיינקין או אולי מפני שזה לא רחוק מסניף המפלגה הקומוניסטית ברחוב אחד העם...

במאמר מוסגר אני טוען כי רע מאוד שהממשלה לא יכולה לשלוט במחירי הדירות להשכרה ואף לא משתדלת לבנות להשכרה. הפגנה היא לגיטימית... אז צאו להפגין לקריית הממשלה או למשרד האוצר (אבל בירושלים קר בלילה באוהלים מאמי...)

אז אולי כאן המקום להסביר לקוראים כיצד מזהים פעילות פוליטית שמאלנית במסווה של "תמימות ספונטאנית", כיצד נאספים פתאום מכל קצווי הארץ מאות (או אלפי אנשים) עם בעייה משותפת? מחזיקים בשלטים מודפסים למשעי? (שלטים שאומרים אותם הדברים). מאיפה ההסעות המביאות אנשים אלו? מי אירגן את האוטובוסים? מי שילם עבורם? מי דאג לפתע למים קרים? מי דאג לחולצות חדשות עם כתובות תואמות לנושא ההפגנה? מי הם ה"אנשים הנחמדים" עם הרמקולים שמארגנים את מקהלת הצריחות? הרי כל זה עולה הרבה זמן, כוח-אדם וכסף. אז מי מממן זאת? ומדוע?

אגלה כאן סוד שמאלני כמוס. לכך קוראים: "ספונטני מאורגן", ראינו זאת במדינת ישראל בשנותיה הראשונות, בהפגנות המאורגנות בצורת "ספונטניות מושלמת" על-ידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או מפ"ם, לפעמים אפילו בסיוע כספי של שגרירות ברית-המועצות. יותר מאוחר, בשנות ה-60, בהיותי סטודנט בארה"ב, קראו לי באוניברסיטה: "פאשיסט" מפני שחשפתי בפני כל את שקר ההפגנות ה"ספונטניות" כנגד מלחמת וייטנאם כחלק מהמערכה הקומוניסטית העולמית לסייע לווייטקונג במאבקו לשליטה ביבשת וייטנאם. (ואכן שנים לאחר מכן הדבר התברר כנכון! לרבות המימון הנדיב להפגנות אלו משגרירות ברית המועצות בוואשינגטון).

ממשלות זרות וגופים עויינים למדינה תומכים כיום כספית בפעילות החתרנות השמאלנית במדינת ישראל –  וראו עד כמה אנשי השמאל רועדים מהקמת ועדת חקירה לחקור זאת, שמא ייחשפו בקלונם הבוגדני! – האם מישהו מכם שאל את עצמו מדוע השמאל מפגין נגד גדר ההפרדה, שנועדה ליצור 2 מדינות לשני עמים? (הערה: אולי משום שהפלסטינים בעצם לא רוצים זאת. הם רוצים את כל ארץ-ישראל).

האם מישהו מכם שאל את עצמו מדוע איכפת דווקא לשמאל להשקיע כספים רבים בהפגנות ובאמצעי תקשורת למען גלעד שליט? (הערה: אולי כוונתם למאבק לשיחרורם של 450 "לוחמי החופש הנאצלים" מהחמאס?)

מי מממן זאת?

למה?

מכיוון שהציבור הישראלי אינו מטומטם – האם יש פלא שכוחו של השמאל קטן משנה לשנה. ועם תומכים כמו חנין זועבי – הם ימשיכו להתמוסס.

* * *

ברק טפר

תשובה לשאלתו של יהודה דרורי: "מי ירוויח מכל הבאלאגן של האוהלים הללו?"

המדינה כבר לא משכירה דירות, כבר לא דואגת לאזרחיה, לא בילדות (חינוך) ולא בזקנה (פנסיה) על ידי קיצוץ מסיבי בתקציבי משרד השיכון, למעשה בכל משרדי הממשלה, קידום רפורמות בתכנון, העברת האדמות ליזמים פרטים למען רווחיהם האישיים, ניצול מהיר ליזמים ועוד.  שוק ללא התערבות יספק דירות גדולות, הומוגניות וללא פתרון.

בעבר הלא רחוק, היה דיור ציבורי, דיור בר השגה, דיור לאוכלוסיות חלשות. לא חייבים לרכז מעוטי יכולת במקום אחד, לא חייבים לשחזר את הדיור הציבורי כמו שהיה אולם הדיור הציבורי להשכרה על אדמה ציבורית נותן פתרון לקבוצות אוכלוסייה שונות כמו סטודנטים, עובדים זמניים, מעוטי יכולת ואף מעוטי אמביציה.

אוטופיה מאוסה טוען יהודה דרורי, אולם ללא כותרות ועם קצת יותר מחשבה, ללא תיוג אוטומטי של ימין ושמאל (למרות שמיד נגיע גם לזה) ניתן לראות שלא ניתן לתת פתרון לדיור ללא התערבות ואחריות של המדינה. שחרור אדמות לספקולנטים יעשיר את הספקולנטים.

כדי לגור בפריפריה צריך לפתח "נגישות תחבורתית". כלומר אפשרות להגיע מהסביבה למרכז. אולם גם כאן מפתחת מדינת ישראל מדיניות מנכרת. עידוד תחבורה פרטית על ידי כבישים ומחלפים על חשבון תחבורה ציבורית. כלומר מי שגר בפריפריה צריך רכב, דלק ותקציב כסף וזמן. הפתרון טוב לקבוצות אוכלוסייה "מאוד נורמאליות" כדברי מר יהודה דרורי על עצמו, אולם מה עם קבוצות אוכלוסייה אחרות? קבוצות שלא יכולות להרשות לעצמן מכונית פרטית? שייחנקו שלוש שעות בבוקר ובערב כדי להגיע לעבודת הלחץ שלהם?

ועניין השמאל. מהיכן מגיעה השנאה האוטומטית? "מנהיגי השמאל שעודדו את הפגנת..." –  "תסכולו של השמאל, שחוץ מלהתחיל מהלך, אין לו את הוויאגרה לגמור..."

על מה אתה מדבר? ראשית, גם אנשי הימין באו לקבל חיבוק אולם נדחו, ושנית מהותו של השמאל היא חברתית – שוב, חברתית. במילים יותר ברורות – דאגה לשכבות מוחלשות בחברה באחריות של הכלל החזק והעשיר. כאשר הקפיטליזם החזירי מעלה את מחירי המזון הוא גם מעלה את מחירי הקרקעות, הדלק, המכוניות, הכסף עצמו, הטלפון... את הכול. הקפיטליזם החזירי שולט בשוק כולו ולא רק בקוטג'.

אז בשורה תחתונה מר דרורי היקר, דיור אינו פינוק של שתייני בירות שכל מטרתו היא להעשיר קבוצה של קפיטליסטים חזירים היושבים על מלאי הדירות של מדינת ישראל כדי להתעשר או לפחות להתעצל בחוסר מעש ולהתפרנס מסרסור דירותיהם. דיור הוא זכות בסיסית של אזרח במדינה בעלת אחריות לאזרחיה, במדינה הרואה את אזרחיה כבני אדם.

ומבלי להתייחס כלל לאמירה ההזויה על "האוניברסיטה מעדיפה להוציא מיליונים על מחקרים עקרים ומטופשים..." ניתן יהיה לענות על השאלה החשובה: "אז מי ירוויח מכל הבאלאגן של האוהלים הללו?"

אולי, אם יהיה מספיק אורך רוח, מדינת ישראל על ידי כמה אנארכיסטים-שמאלנים, שהמדינה ודמות החברה החיה בא היא בנפשם.

אהוד: נער הייתי וגם זקנתי, ומיום הקמתה אני חי במדינת ישראל של ה"קפיטליסטים החזירים" (קודם באו בטענות בעיקר על מפא"י ועל ההסתדרות כמקור כל השחיתות) – ולא ראיתי מישהו מקבל דירה חינם. רכישת דירה, ובאיזור טוב, היא משאת נפשו של כמעט כל ישראלי, ולשם כך הוא משעבד כמעט את מרבית חייו הבוגרים. הוא ואשתו. ומדובר בעיקר במעמד הביניים. בניית דירות רבות להשכרה לא תשנה בהרבה את רצונם של הישראלים לרכוש דירה לעצמם, ואילו בניית דירות רבות קטנות וזולות רק תגביר את המצוקה כי אין בה פתרון למשפחות גדֵלות, והיא תיצור סלאמס. עם כל האהדה למפגינים באוהלים למען דיור זול יותר, הרי שבלתי אפשרי הוא שכל רווק/ה או זוג צעיר יקבלו בתל-אביב וסביבותיה או גם במקומות אחרים בארץ דירה במחיר זול-יחסית (וזאת גם אם יתלו את כל הטייקונים על עץ גבוה). אין, לא היתה ולא תהיה לעולם מציאות פלאים כזו, ומי שמבטיח אותה אינו אלא דמגוג/ית. מה שכן אפשרי הם הרבה צעדים חשובים, אפשריים וגם מיידיים, כמו ביטול מרבית המיסוי המסובך והמיותר על מכירת דירות ישנות וקניית דירות חדשות, ומצד שני הטלת מיסוי על דירות חדשות העומדות ריקות לצורך השקעה ואינן מושכרות לדיור. וכן הלוואות רבות יותר בתנאים נוחים יותר לזוגות צעירים כדי שלא רק חרדים יזכו לדיור מוזל, על חשבון המיגזרים האחרים.

* * *

תקוה וינשטוק

רופא של פעם

נוכח שביתת הרופאים המתמשכת עיינתי שוב בחוזה משנת 1916, תרע"ו, בין ועד המושבה של פתח תקוה לבין ד"ר אליהו כהן, שנתמנה לרופא המושבה. ד"ר אליהו כהן היה סבי.

החוזה מובא בזה עם קצת השמטות וקיצורי לשון.

הד"ר אליהו כהן מתקבל כרופא המושבה מ-15 למאי תרע"ו (1916) עד 15 מאי תרע"ח 1918 במשכורת של 2500 פרנק עם בית לדירה. מחיר ביקור חולים הוא חצי בישליק בבית המרקחת, בישליק אחד וחצי בבית החולה ושני בישליקים בבית החולה משעה עשר אירופית בלילה עד הבוקר. אם יבקר בבית שבו יותר מחולה אחד – אז מחיר חולה אחד הוא כנ"ל ובעד יתר החולים חצי המחיר לכל אחד.

אם המושבה תמצא לנחוץ להביא עוד רופא יקבל הד"ר כהן 2000 פרנק לשנה ומחיר ביקור יהיה: שבע עשיריות בבית המרקחת, בישליק וחצי בבית החולה ו-3 בישליק בבית החולה [?].

הרשות בידי הד"ר כהן לעזוב את המושבה יום אחד בשבוע, לנסוע בבוקר ולשוב בלילה באותו יום, אם אין חולים רציניים במושבה.

מחיר קונסוליום בבית החולה – חצי מג'ידה. בלידה קשה שצריכה אופרציה, המחיר הוא מג'ידה אחת. אצל חולים עניים עפ"י פתקאות חברת "לינת הצדק", חצי מחיר.

על ד"ר כהן לענות חינם למאה חולים עניים לחודש, אם יבואו לבית המרקחת או בביקור בביתם. ולעוד 50 חולים לחודש עם פתקאות בחצי המחיר הקבוע.

על הרופא לשבת בבית המרקחת ולענות בכל יום בשעות שיקבע ועד המושבה בהסכמת הד"ר כהן.

על הרופא לענות לחולים ערבים אם יביאו פתקא מבעליהם, במחיר בישליק אחד לביקור בבית המרקחת.

 על הרופא לא להתערב בכל עניני הפוליטיקה של המושבה ועל הוועד לא להכניס את הרופא לעניני הפוליטיקה של המושבה.

על הרופא לענות לכל משלמי הערכה במושבה והיושבים מחוצה לה ולכל קרובי המשפחה שלהם כשיבואו למושבה במחירים הקבועים לתושבי המושבה.

על ד"ר כהן לבקר את עיני התלמידים בבית הספר לא פחות מפעם בשבוע ולמשוח את עיני התלמידים חינם אם יחליט הועד על כך.

על הד"ר כהן לענות לכל עברי חולה היושב בסביבות המושבה, 4 בישליקים לביקור.

אין רשות לרופא אחר או חובש המושבה לענות לחולי המושבה בלי רשות ד"ר כהן וועד המושבה.

על ועד המושבה לתת דירה לד"ר כהן כיאות לד"ר, ובאם יהיה עוד רופא במושבה על הד"ר כהן לשלם חצי שכירות הדירה.

   אם הוועד לא יחדש את החוזה לשנה שלישית רשאי ד"ר כהן להישאר במושבה כרופא פרטי למשך שנה ובית המרקחת הציבורי יחויב לעשות את הרצפטים של ד"ר כהן במחיר הרצפטים של רופא המושבה.

לא אתעכב על עניני שכרו של הרופא באין יכולת לחשב את מחיר הפרנקים של אז בהשוואה למחירים כיום, מה גם שבחוזה מופיעים עדיין בישליקים ומג'ידיות. אתעכב רק על עבודת הרופא: מסתבר שכבר אז היתה העבודה קשה וגובלת בעבדות.

  הרופא ישב יומיום בשעות קבועות בבית המרקחת, קיבל חולים וביקר חולים בבתיהם. מרותק לעבודה זכה רק ליום חופש אחד בשבוע וזה בתנאי שיסע בבוקר ויחזור באותו לילה ורק אם אין חולה רציני במושבה. היה עליו לטפל בכל משלמי המיסים במושבה שחלו וכן בקרוביהם כשיבואו למושבה ו"בכל עברי חולה היושב בסביבות המושבה" וגם בחולים ערבים שעבדו במושבה. לענות חינם למאה חולים עניים לחודש בבית המרקחת ובבית, ובחצי המחיר בעוד 50 חולים בעלי פתקאות מ"לינת הצדק". בנוסף שימש מיילד ואף "מרח עיניים" לתלמידי בית הספר.

מעניין במיוחד הסעיף האוסר על הרופא להתערב בכל ענייני הפוליטיקה של המושבה ועל הוועד לא להכניס את הרופא לענייני הפוליטיקה." הדבר לא נכתב בכדי. פתח תקווה נודעה כ"מושבה האוכלת את רופאיה." בספרו "ימים של לענה ודבש" מספר אהוד בן עזר על הרופא המכובד של ועד המושבה, ד"ר יעקב ברנשטין-כהן שב"מלחמת הצעירים והזקנים" במושבה נטה לצד הצעירים ונאלץ להתפטר, בעיקר בגלל הידען אריה צבי סלור.

במחצית המאה ה-19 קם בארץ מעמד של "ידענים" ("פעלשערס") שללא השכלה ברפואה או רוקחות טיפלו בחולים, רקחו תרופות ופתחו באין מפריע בתי מרקחת. רבים בישוב העדיפו אותם על הרופאים המודרניים "החופשים". עד שהתיישב בפתח תקווה ב-1908 היה סלור ידען בירושלים, ראש פינה ועוד. הוא ניחן בביטחון עצמי רב ובהשפעה על ה"פוליטיקה" ונאלצו למנותו לראש הרוקחים במושבה. יש להניח כי פעל כרופא גם מאחרי גבו של ד"ר כהן וכנראה גם גרם לנזק רפואי.

אחר מלחמת העולם הראשונה התארגנו הרופאים והרוקחים בארץ למלחמת חורמה בידענים. סלור הוזהר כי עסקו פועל ללא רוקח ומהווה איום על הצבור. בגיל מבוגר יחסית למד רפואה בשוויץ וב-1930 חזר ארצה כרופא.

ד"ר אליהו כהן, שנבחר לרופא המושבה אחרי ד"ר ברנשטין-כהן, היה בנו של מיכל הכהן מעורכי עתון "הלבנון" ומבוני שכונת "נחלת שבעה". הוא היה כנראה יליד הארץ הראשון שלמד רפואה (בהיידלברג) ונשאר בארץ כרופא. המינוי ב-1916 היה מינויו השני בפתח תקווה. לראשונה מונה לרופא המושבה ב-1908. לאחר מכן ניהל את בית החולים טולשינסקי -אטלינגר בצפת והיה הרופא הראשי של הברון רוטשילד במושבות הגליל. במלחמת העולם הראשונה גוייס אליהו כהן כרופא לצבא התורכי וישב בבאר שבע, ובסיום המלחמה מונה בשנית לרופא בידי הוועד של פתח תקוה לפי החוזה הנ"ל.

גם בנו, הוא אבי – ד"ר נפתלי כהן היה רופא והיה אמור להתמנות כרופא המושבה, אך הוא עבר לצרפת.

* * *

יוסי אחימאיר

שמואל מרלין שב למולדת

על קיר חדר עבודתי, חדר הישיבות של מכון ז'בוטינסקי בתל-אביב, תלוי ציור שמן גדול של זאב ז'בוטינסקי. מדי יום אני שוהה שעות במחיצת הציור הזה. הצייר בלתי מוכר לי – מ. קהאן שמו. זוהי תמונה מרשימה של ראש בית"ר כשהוא נואם, אגרופיו קפוצים, מבטו עז.

התמונה היתה שייכת לשמואל מרלין. עם מותו לפני 17 שנה, היא עברה בירושה למכון ז'בוטינסקי, יחד עם חומר דוקומנטרי שנותר בדירתו ברמת-גן, ועומד היום לרשות החוקרים והמתעניינים. כמו בחדר הישיבות במכון, כך גם בדירה הרמת-גנית של מרלין, ז'בוטינסקי, כפי שנשתקף בתמונה הזו, מילא את חלל החדר כולו.

"מרלין מי?" יתמה בוודאי הרוב המכריע של הקוראים, ובצדק. שכן מאז עזב ב-1956 את ישראל, חי ופעל באמריקה, כמעט נמחק האיש מן התודעה הציבורית המקומית, אף כי מפעם לפעם נתפרסם משהו משלו, או שהוא צוטט ורואיין. אז התוודעו הקוראים והשומעים מחדש אל מי שהיה מראשי התנועה הרוויזיוניסטית בפולין בשנות השלושים, בכיר החברים בקבוצת ברגסון בארה"ב בעת מלחמת העולם השנייה, חבר-הכנסת הראשונה בסיעת חרות ו"המורד" הראשון במנחם בגין – מרלין היה פובליציסט מחונן, הוגה-דעות וחוקר.

אך טבעי הוא שכמנכ"ל המכון הנושא את שם המורה הדגול – באתי ביום רביעי להשתתף בטקס יוצא-דופן: אפרו של שמואל מרלין, אשר מת ב-1994 ערירי בניו-יורק (הוא הותיר אחריו את רעייתו וינונה ז"ל), הועלה ארצה ביוזמת מכון ויימאן לחקר השואה בוושינגטון, ונטמן בבית העלמין של קיבוץ חורשים.

שמואל מרלין שב לארץ-ישראל, שלמען שיחרורה לחם במחצית הראשונה של חייו, ולמען חלוקתה הקדיש את המחצית השניה של חייו. באתי לכבד את זכרו של אחד מענקי הרוח שפעלו לצידו של ראש בית"ר, אבל לא רק לייצג את מכון ז'בוטינסקי באתי, אלא גם כדי להתרפק עם זיכרו של אדם, שהכרתי באופן אישי והוקרתי את הקשר החם ששרר בינו לבין אבי המנוח.

זכותו הגדולה של שמואל מרלין היא ללא ספק פעילותו רבת השנים לצידו של ראש בית"ר, בשנות השלושים בפולין ובארה"ב, היכרותו האינטימית עימו, הערכתו הגדולה לאישיותו ולפועלו. הוא עוד הספיק לראותו ארבעה ימים לפני מותו, באוגוסט 1940, במחנה בית"ר בצפון מדינת ניו-יורק. איך אמר לי מרלין? – "ז'בוטינסקי היה... תריסר אנשים." ואכן, היה ז'בוטינסקי אחד של בגין, למשל, והיה ז'בוטינסקי אחר של מרלין.

לא בכדי אני מזכיר את בגין, כי מרלין היה מבקר חריף ביותר שלו, על רקע אידיאי כמו גם אישי, עד כי מאז 1952 לא החליפו עוד מילה ביניהם. הפער ביניהם "התבשל" במהלך הכנסת הראשונה, והגיע לכדי קרע מוחלט. ועם זאת, ב-1982 מפרסם מרלין מאמר בירחון "מוניטין", "פנייה למנחם היקר," שבו הוא מחדד את הפער בין ז'בוטינסקי שכדבריו – "הדחף היחיד שלו היה להציל אנשים, יהודים" – לבין בגין, שכדבריו היה "מונע מאידיאולוגיה מיסטית."

"ז'בוטינסקי היה נאמן לארץ ישראל," כתב מרלין, "אולם לא מתוך סנטימנטים ולא מתוך מיסטיקה, לא בגלל הברית בין הבתרים בין אלהים לאברהם אבינו, אלא מבחינה מעשית: אפשר להגשים את הצלתו של העם היהודי רק בארץ ישראל." ובגין, הגם שהוא "אישיות היסטורית חשובה מאוד, שהישגיו היו כבירים – – איננו מיטיב עם העם בעת הזאת."

בדברים חריפים אלה ואחרים באה לידי ביטוי התפנית האידיאולוגית של שמואל מרלין מכל מה שהאמין בו ולחם למענו עד להקמת המדינה. אבל בתוכו פנימה, גם לאחר חציית המיתרס הפוליטי מימין לשמאל, נשאר קשר רגשי בל יינתק עם כל מה שסימנה תנועת ז'בוטינסקי בימי זוהרה.

זה החל בקרע הפנימי בתנועת החרות ובסיעתה בכנסת, והניתוק מדרכה וממנהיגה. נטיותיו הכנעניות, היותו שותף להקמת תנועת "המשטר החדש" יחד עם שמואל תמיר המנוח. לאחר מכן העזיבה (או השיבה) לארה"ב – אף כי מעולם לא ביקש ולא קיבל אזרחות אמריקנית – שם הקים עם הלל קוק את "המכון לענייני הים התיכון" הפועל עד היום. הדיבורים על הכרה באש"ף והצורך לכונן מדינה פלסטינית (הכוללת את ממלכת ירדן), המגעים עם שליט תוניסיה חביב בורגיבה, ומה לא.

מעולם לא הסכמתי עם עמדותיו הפוליטיות של שמואל מרלין באשר לסיכסוך הערבי-ישראלי, ואינני מקבל גם כיום את דרכי הפתרון שהציע, ושנמצאות היום על סדר היום של ממשלת נתניהו, אבל אי אפשר לי שלא להעריך את עצמאותו המחשבתית, את אישיותו הכובשת, את כושר הביטוי, את חוויית השהייה במחיצתו, כפי שזכיתי לה בשיחה ארוכה ואחרונה שקיימנו ברמת-גן, באוקטובר 1983.

על עצמו אמר לי מרלין באותה פגישה כי "אני הרביזיוניסט האחרון שנשאר," וכי "לא אני סטיתי – אלא אחרים סטו..." עוד סיפר לי על שלושה ספרים שלו מוכנים בכתב יד: האחד – "הציונות מפתרון לבעייה", השני – 6,000 עמוד, לא פחות ולא יותר, על... ישו! והשלישי – שישה כרכים, שלושה מהם כרכי מסמכים, על אודות "הוועד העברי לשיחרור לאומי".

כידוע, זה הוועד שבראשיתו היה בבחינת נציגות האצ"ל בארה"ב, פעל לאחר מכן להקמת צבא יהודי שיילחם לצד בעלות הברית, ולא הצליח בכך, אבל חבריו הם-הם שהזעיקו בכישרון הסברה בלתי-רגיל את דעת הקהל בארה"ב לשואה המתחוללת באירופה. פעולתם הצילה עשרות-אלפי אם לא מאות-אלפי יהודים מאבדון.

את אבי כיבד מרלין מאוד: "הערכתי את ד"ר אחימאיר – אמר לי – לא רק בגלל שהיה מחולל המהפכה העברית, אלא כיוון שהוא הבין את מהותו של הבולשביזם יותר מכל אחד מאיתנו." ועוד אמר: "אחימאיר הבין שמפא"י זוהי שיטה, לא פילוסופיה. שיטה לצבור כוח ולדאוג שלעולם ועד הכוח הקובע והשולט יהיה בידי השמאל." מרלין דיבר עליו כדבר אינטלקטואל על אינטלקטואל.

אחימאיר קרא לו "רב שמואל" ושיבח אותו: "כאשר יש צורך לכתוב – אתה, מרלין, כותב, יש צורך לארגן – אתה מרלין מארגן, יש צורך לנאום –אתה מרלין נואם..." הידידות שלהם ראשיתה בפעילות התנועתית בווארשה בשנות השלושים ובמערכת "די טאט", ביטאון האצ"ל בפולין, שמרלין יחד עם נתן ילין-מור היה עורכו ואבא בין משתתפיו.

היו להם כמה ידידים משותפים, שניים מהם בלטו במיוחד בפעילותם למען העלייה וההצלה: יוסף כצנלסון ואברהם סטבסקי. על יוסף כתב מרלין מאמר נפלא, אשר נכלל בספר "הנסיך השחור", שהיה לי הכבוד לערוך. אני גם נושא את שמו. עם סטבסקי – שעליו אמר: "חברי הקרוב ביותר, במותו נתייתמתי" – היה מרלין שותף להבאת ספינת הנשק והישע "אלטלנה". סטבסקי נרצח, כידוע, בידי "התותח הקדוש" של בן-גוריון, מרלין נורה ברגלו ונשא את צלקת פציעתו וכאבו על הפרשה – עד יומו האחרון.

חם מאוד היה בבית העלמין המטופח של קיבוץ חורשים, לקראת צהרי יום ד'. הכד עם האפר כבר נטמן באדמה, כאשר התקבצו היוזם של העלאת האפר, ד"ר רפאל מדוף ממכון ויימאן בארה"ב, ואחרוני מוקירי זכרו של שמואל מרלין. ד"ר מדוף העניק למעט המתכנסים את הספר (באנגלית) שיצא לאור זה עתה: "מיליון יהודים להציל – הקמפיין להצלת יהודים מן השואה", מאת סמואל מרלין.

הסופדים היו כולם "בנים-של", והם משני קצוות הקשת הפוליטית: ד"ר בקי קוק, בתו של הלל קוק, נגה תמיר-דוכובני, בתו של שמואל תמיר, אלישע ילין-מור, בנו של נתן ילין-מור, ד"ר נתן ברון, בנו של עקיבא ברון, וכותב שורות אלה.

יו"ר הכנסת שלח שני אנשי משמר הכנסת עם זר פרחים. אף חבר-כנסת אחד לא טרח להגיע, וכך היה זה ח"כ לשעבר, הח"מ, שניצב בין שני אנשי המשמר והניח על חלקת הקבר את הזר, שעליו סרט שחור ומלה אחת – "הכנסת".

שמואל מרלין, איש אניגמטי, איש של סתירות, אבל עם הרבה זכויות, מרתק ומקורי, שב בטקס צובט-לב ומרומם-לב אל אדמת המולדת, שאליה היה מחובר בכל נימי נפשו.

(פורסם לראשונה ב"מקור ראשון", יום שישי, 15.7.2011)

* * *

מציאה יקרה: ספר יובל ה-50 של פתח-תקווה

בחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים "צו קריאה" ברחוב אבן גבירול 88, מול כיכר רבין, נמצא [ב-18.7] כרך נדיר במצב טוב של ספר יובל ה-50 של פתח תקווה, משנת 1929, בכריכה ירוקה מקורית, בעריכת יערי-פולסקין וחריזמן. מחירו 600 שקל. זה אינו מחיר מופרז ולדעתנו מי שהספר יקר לליבו כדאי שימהר לרכוש את העותק האחד הזה.

טלפון החנות 03-5247966.

* * *

אהוד בן עזר

על "הערת שוליים", סרטו של יוסף סידר

הלכנו לראות בערב ה-19.7 את סרטו של יוסף סידר "הערת שוליים" עם שלמה בר-אבא וליאור אשכנזי בקולנוע "לב" בדיזנגוף סנטר. במחצית הראשונה השתעממנו. בייחוד שהיה קשה לנו להאמין שליאור אשכנזי הוא בנו של שלמה בר-אבא. בהתחלה חשבנו שבר-אבא הוא הבן ואילו אשכנזי המזוקן הוא האב. כאשר החל סוף-סוף הסרט להיות מעניין, בהתברר הטעות במתן פרס ישראל לחקר התלמוד לשקולניק הבן ולא כפי שהודיעו לשקולניק האב – החלו להישמע באולם צפירות מחרישות אוזניים ואורות מהבהבים חזקים, התראה על שריפה או פיגוע. הסרט המשיך לרוץ על האקרן כאילו דבר לא קרה. לא היה במקום שום סדרן או אחראי. הקהל קם על דעת עצמו והתפנה החוצה. אחת מדלתות המילוט היתה סגורה. במסדרונות בחוץ התנהלו החיים כרגיל ולא היתה תחושה של אזעקה כללית, שריפה או פיגוע. איש לא ידע להסביר מה קרה. קיבלנו בקופה את הכסף חזרה. והתרשמנו שחבל שזה לא קרה לנו ב"חצות בפריס", שאז היינו נהנים לראות שוב את מחציתו הראשונה, מה שאי-אפשר להגיד על "הערת שוליים", שנצטרך לסבול עד שנגיע לחלק המעניין. כללית התרשמנו שבדיזנגוף סנטר יש הזנחה פושעת, והאסון בפתח, ואנשים לא רציניים אחראים שם על הבטיחות ועל הסדר.

בזכות המיסתורית לא ויתרנו וכבר למחרת, אתמול, 20.7, לפני הצהריים, חזרנו לקולנוע "לב" ואפילו חסכנו יחדיו 20 שקלים שזה פחות פעמיים מחיר יום לקשישים. הסרט התחיל, ופתאום הוא היה מרתק מהרגע הראשון ועד לאותו מקום שהפסקנו יום קודם. שפטנו אותו מהר מדי. הסרט עשוי בצורה רגישה, מרתקת, לעיתים מרומזת, והוא אמין מאוד והצופה מרגיש שהוא בתוכו. שלא לדבר על הסתעפות העלילה מרגע שמתברר כי ההודעה על פרס ישראל הגיעה לשקולניק-האב בטעות מאחר שהנמען מקבל הפרס היה שקולניק-הבן. מכאן מסתעפת דרמה עוצרת נשימה, שבה הבן מגן על האב ועושה הכול כדי שהפרס יינתן לו, בעוד אשר האב הקפדן, הלכוד בעבודתו הפילולוגית בתלמוד במשך עשרות שנים, נותן ראיון לעיתון שבו הוא משווה עצמו לחוקר ארכיאולוגי שבודק ערימת חרסים כל אחת לעצמה במשך שנים, עד שיורד לחקר האמת, בעוד אשר בנו נמשל לחוקר שמדביק יחד חרסים מבלי לחקור אותם, העיקר שיהיה מהם כד שאפשר להציגו ולדבר עליו באופן פופולארי.

בשלב מסויים חשבנו כי שקולניק הבן, המרצה בליל שבועות אחד בו-זמנית בכמה מקומות בירושלים על נושאים שונים, הוא בן-דמותו של סופר פופולארי מאוד שמרבה להרצות בכישרון רב על נושאים שונים, אבל בהמשך העלילה עלה בדעתנו, ברוב זהירות – כי גיבור אפשרי שדומה לשקולניק-הבן הוא הפרופסור לקבלה משה אידל, ואילו שקולניק האב הוא בן-דמותו ורוח-הרפאים של פרופ' גרשם שלום, מייסד המחקר הקבלי ההיסטורי. "שוֹלֵם גאון עולם," כפי שהיה מגדירו תלמידו פרופ' יוסף בן-שלמה. פרופ' שלום הגדיר עצמו בעיקר כפילולוג, ועיגן את כל מחקריו ומסקנותיו בטקסטים שפוענחו, לא רק הם עצמם אלא גם מידת תפוצתם, באם היו רק אזוטריים או גם איפיינו זרם דתי רוחני ביהדות. אצל אידל, למיטב ידיעתנו, אלף שנים הן שום דבר בהשתלשלותו של מוטיב שאפשר, על-פניו, לעסוק בו ולכתוב על אודותיו ספרים קבליים פיקאנטיים, ובכך בעצם לזלזל בחקר פילולוגי-היסטורי קפדני ובמפעל המונומנטאלי של שלום, שטרם קם חוקר שיתחרה בו. גם משה אידל, לדעתנו – למרות שזכה בפרס ישראל, לעולם לא יבוא על מקומו של גרשם שלום, וברבות השנים עשוי להישכח, בעוד מחקריו של שלום יישארו תמיד בכותל המזרח של מדעי היהדות.

אנחנו ממליצים בכל לב לראות את "הערת שוליים". אפשר להיות גאים בו כאחד מהישגיו הבולטים של הקולנוע הישראלי. סרט מעולה בכל קנה מידה עולמי. סרט צנוע, רציני, שאינו מתפשר. שבנוי על משחק נהדר ועלילה מעולה. בלי סקס בוטה ושאר פעלולים. שנחרת בזיכרון. אמנם, הסוף שלו קטוע, לא ברור. כי שקולניק האב, שלמה בר-אבא המאפיר והמוזר – עומד לקבל את פרס ישראל למרות שבחושו הפילולוגי גילה שהיה זה בנו שכתב את ההנמקות לפרס שלו – וכך הוא מפענח את השתלשלות העלילה של הטעות שהוסתרה ממנו. אבל מבחינה פנימית, עמוקה, הוא מסכים לקבל את הפרס כי הוא יודע שהפרס אכן מגיע לו ולא לבנו הפופולארי. אם כי הבן, ליאור אשכנזי, מצטייר באופן מוסרי מצויין ומרגש בכל מסכת לבטיו ופעולותיו, ובהתברר הטעות והוא מוותר על הפרס למען אביו.

מצאנו רק טעות אחת בסרט. שם ההיסטוריון הנזכר בו הוא פרופ' יצחק בער ולא פרופ' יצחק באר. אבל אולי כיום באר יותר פופולארי.

* * *

רות ירדני כץ

"הכבוד" הגדול של האסיר בניזרי

עיתון "הארץ "מבשר לנו שמר בניזרי איש ש"ס שהיה חבר כנסת ושר בממשלת ישראל, המרצה עונש של 4 שנים בבית סוהר על עבירות חמורות, התבקש על ידי בכירי שירות בתי הסוהר לשמש מנחה, אם וכאשר מר משה קצב, הנשיא שהואשם באונס ועונשו נקבע ל-7 שנים, ייכנס לבית-הסוהר.

בכירי השב"ס דואגים מאוד לקצב שיהיה לו נוח, קל ונעים. ומי יכול להקל על האסיר החדש? מר בניזרי שהיה אחד מאלה שהכתיר אותו כנשיא מדינת ישראל כי הוא "משלהם". בכירי השב"ס צודקים. מה? יבקשו את הירשזון שינחה אותו? שיכין לו גיפלטע-פיש? בניזרי וקצב מבינים אחד את השני, שניהם נאמנים למסורת ותורה, לעשרת הדברות: לא תגנוב, לא תנאף , לא תחמוד, לכיבוד אב ואם,  לכבוד המשפחה, ואפילו האוכל שלהם דומה.

  בניזרי הפך לגיבור מקומי בכלא. הוא ותיק, מכיר את הִלכות הכלא, פתח בית-ספר ללימוד תורה והוא מוקף בתלמידים רבים. אם וכאשר יישלח מר קצב ויצטרף לאגף התורני, מר בניזרי ינחה אותו. ביום שייכנס למשכן החדש הוא יערוך לו קבלת-פנים, יפתח שולחן (כי בקנטינה אפשר לקנות מה שרוצים) ויכיר לו את המלון. היכן נמצאת הספרייה, הקנטינה, חדר כושר, חדר משחקים, מגרש הכדורסל והכדורגל, את פינות היצירה, חדר טלוויזיה ועיתונים, וכמובן את הדיירים. כחונך מוטלת עליו האחריות ללמד את הדייר החדש את נוהלי וכללי המשכן. איך מסדרים את המיטה בבוקר, לעמוד זקוף במסדר הבוקר, לאכול בחדר האוכל יחד עם כולם כאשר אף אחד לא מגיש לו, והכי חשוב לדאוג שמר קצב לא יפגע בעצמו מפני שעורך דינו אמר בקול רם שהוא מפחד שהנשיא לשעבר יעדיף ליטול את חייו ורק לא להיכנס לכלא. אל תדאג,  מר ציון אמיר, קצב  לא הטיפוס שיפגע בעצמו. יש לו אשה אוהבת ותומכת, בנים מסורים ונכדים.

תפקיד אחראי וקשה יהיה לאסיר בניזרי אם וכאשר.

יש לי רעיון לבכירי השב"ס. לפתוח כבר עכשיו שלוחה בכנסת, מכינה מטעמם למועמדים הבאים שחשודים במרמה, הלבנת הון, הפרת אמונים ועוד, כדי שידעו מראש מה מצפה להם.

אהוד: אני לא אכזר וציני כמוך. לדעתי חשוב להקל ככל האפשר על מר קצב את ההתאקלמות בכלא הישראלי, אפילו באמצעות מר בניזרי. מחכות למר קצב שנים ארוכות, שבמהלכן, בין חופשה לחופשה – יוכל גם לשפר את האנגלית שלו וללמוד כיצד לוחצים ידיים לרבנים רפורמים וקונסרבטיביים, אם אלה ימצאו לנחוץ לעשת לו חסד ולבוא לבקר אותו.

אישית, אגב, אני חושב שקצב לא אנס, רק שלף את אברו והתאנה לנשים. האנסים האמיתיים, האכזריים ובהם גם הרוצחים, רובם מסתובבים עדיין חופשיים.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

11. הענף של הגרינים.

לערך בשנת 1840, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור כבן עשרים מברודי שבגליציה המזרחית, אברהם-חיים בן יחזקאל גרין, ממשפחת חסידים ידועה – לעלות לארץ-ישראל. הנסיעה עד לנמל טריאסט ארוכה מדי ולפיכך בוחר הבחור מברודי את הדרך הקצרה לאודיסה. באודיסה הוא נושא לאישה את סלובה, בת למשפחה יהודית מקומית. בני הזוג מפליגים לאיסטמבול ומשתקעים בה למשך כשש שנים. ב-1843 נולד בנם-בכורם יחזקאל, בעוד אברהם-חיים עובד וחוסך כסף להמשך הדרך.

בשנת תר"ח, 1848, מפליגה המשפחה הצעירה לנמל ביירות, ומשם ברכיבה לצפת ולמירון. אברהם-חיים משתקע תחילה ביפו, ורק אחר-כך מתיישב בדרך-קבע בירושלים. הוא עוסק בחייטות ובמסחר בבגדים, ומוליד עוד שני בנים: משה ויעקב.

בניו של ר' אברהם-חיים עובדים עימו בבית-מסחרו ומפתחים לראשונה בארץ את המסחר בבגדים מוכנים שמיובאים מחוץ-לארץ, ואת התקנתם וגיהוצם לפי צורכי הלקוחות. שניים מהם משתקעים בערי-החוף וממשיכים במסחר: יחזקאל ביפו ויעקב ביפו ובחיפה. רק משה נישאר לגור בירושלים.

קשרי-ידידות נרקמים בין ר' אברהם-חיים ובניו לבין יהושע שטמפפר הצעיר, בן-אחותו של אליעזר ראב, שעולה ארצה ברגל ב-1869. בשלהי קיץ 1875, כשאליעזר ראב עם בניו ובנותיו מגיעים ליפו ועושים את לילם הראשון באכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר, בא לקבל את פניהם עוד באותו ערב משה גרין ומבשר להם כי בביתו שבירושלים כבר שכר להם יהושע שטמפפר דירה למגוריהם. למחרת בבוקר שוכר להם משה גרין חמורי-רכיבה ועוזר להם בהטענת חפציהם לקראת הנסיעה לירושלים.

יעקב שאנן, חוקר תולדות משפחת גרין, הנשוי לציונה, נכדתו של יעקב גרין, מספר כי לפי המסורת המשפחתית, הבית בעיר העתיקה שבו גרו בני משפחת גרין-ויטנברג ובו התגוררו בני משפחת אליעזר ראב בבואם לירושלים, הוא הבית שאריק שרון איווה לו למושב כמאה שנים ויותר לאחר-מכן.

ביום בואם של בני משפחת ראב לארץ פוגש בהם לא רק משה גרין אלא גם אחיו הצעיר, החייט יעקב גרין, שגר ביפו. בנוסף לעבודתו בחייטות ובמסחר בבגדים, נוהג יעקב בן העשרים וארבע לצאת יחד עם הספנים הערבים בסירה אל האוניות העוגנות בים, ולעזור בהבאת נוסעים ועולים יהודים בסירות מהאוניות אל החוף.

יהודה ראב מספר כי על סיפון האונייה החלו להופיע המון צעקנים, וכן מתווכים יהודים בעלי עצות, אך עוד לפני צאתם לדרך הודיע להם יהושע שטמפפר במכתב לבל ישעו אל איש מן המתווכים האלה וכי הוא ישלח איש מיוחד לקראתם.

השליח המיוחד הוא פנחס המבורגר מירושלים, ובידו מכתב מיהושע, אבל ניראה שגם יעקב גרין הצעיר נמצא או משתתף בקבלת הפנים, אף כי אינו נזכר אצל יהודה.

רציף ומזח אין ביפו. האוניות עוגנות הרחק בים, ורק סירות מטען ונוסעים מקשרות אותן עם החוף. הנוסעים מרטיבים רגליהם ביורדם מהסירות לחוף, או שנעזרים בספנים רחבי-הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם. כאשר משפחת ראב עומדת לרדת מן הסירה לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טויבה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפיה – מועדת ונופלת למים!

יעקב גרין, הנוסע עימם בסירה – אינו מהסס רגע, וכפי שכבר סופר לעיל הוא קופץ אחריה בבגדיו המימה, ומציל אותה.

בירושלים מתיידד ר' אברהם-חיים גרין עם "החבורה ההונגרית" של שטמפפר, גוטמן וראב. עם חותנו אליעזר ראב וחבריו הוא משתתף ביוזמה להקים מושבה חקלאית עברית ראשונה בארץ-ישראל. ברשימה שמית בכתב-ידו של אליעזר ראב, ב"ספר הזכרון", שחלקו הראשון מהונגריה, משנת 1867, מופיע שמו של ר' אברהם-חיים ב"ר יחזקאל גרין כאחד ממשתתפי אסיפת ייסוד החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ", שמתקיימת בירושלים ביום כ"א סיון תרל"ו, 1876.

ר' אברהם-חיים מופיע שני ברשימה, אחרי מנהיג החבורה, הגביר ההונגרי דוד-מאיר גוטמן, שעלה לירושלים ב-1871. סדר הרשימה אינו לפי האל"ף-בי"ת, ומיקומו של גרין בה מעיד על חשיבותו, או על מסירותו. ואולי אליעזר ראב גר עדיין אצל משה גרין, ואסיפת ייסוד החברה נערכת בבית הזה, שבו מתגורר ככל הניראה גם האב ר' אברהם-חיים.

מכל מקום, ר' אליעזר בן הארבעים ושמונה, ור' אברהם-חיים בן החמישים-ושש, ודאי לא העלו בדעתם, ביום אסיפת הייסוד של החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ" בירושלים, כי בעוד כשלושים וחמש שנה, בשנת תר"ע, במושבה שעל ייסודה הם חולמים – תשב אסתר, נכדתו של ר' אליעזר, ותתכתב עם אברהם-חיים, נכדם של ר' אליעזר ושל ר' אברהם-חיים, שילמד רפואה בביירות, והיא גם תתאהב בו נואשות, והוא ידחה אותה, – וכי היא תתחתן, כארבע שנים לאחר מותו במגיפת הטיפוס בצפת – עם אחיו המבוגר-ממנו איזאק, בקאהיר.

*

כשנה לאחר פגישתם במימי יפו נושא יעקב לאישה את טובה ראב. השניים מולידים חמישה בנים: הבכור שלמה – לימים מייסד שכונת גרין, שממנה צומחת חולון. השני דב-ברנארד והשלישי יצחק-איזאק – מייסדי החברה למסחר בתרופות "האחים גרין" במצרים. הרביעי, יהושע – שותף ב"האחים גרין" בקאהיר ובארץ. והחמישי, צעיר הבנים, ד"ר אברהם-חיים, רופא בצפת.

יעקב השתקע עם משפחתו ביפו בסוף שנות ה-70 וחי בה עד לראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, אך ניראה שפרק-זמן הם גרים בירושלים, שם נולד ב-1892 אברהם-חיים. יעקב נעשה חייט מודרני שנכבדי הספרדים והערבים נזקקים לשירותיו. כמו כן הוא ממשיך לצאת אל האוניות העוגנות בים, והודות לקשריו הטובים הוא מצליח לסייע ליהודים להתגבר על קשיי הירידה אל החוף ולקבל רשות שהייה מהשלטון התורכי. עם זאת, ניראה שמצבו הכלכלי אינו מזהיר. נכדתו מירונה מספרת כי הוא וטובה רעייתו עסקו בכביסה של זרים ובחלוקתה בבתים, כדי להשלים את הכנסתם הדחוקה.

בשלהי שנות ה-90 עוקר יעקב גרין עם משפחתו מנווה-צדק לחיפה, שעדיין אינה אלא עיירה קטנה, ופותח בה בית-מסחר לתפירת בגדים ולמכירת בגדים מוכנים. עבודה זו משעממת את יעקב, המכונה בפי קרוביו הדוד יענקל, ולפיכך הוא משוטט גם כאן על החוף, שעדיין אין בו נמל, ובא לעזרת עולים, היורדים בסירות מן הספינות העוגנות בים, כפי שהיה נוהג לעשות ביפו.

יום אחד, בסירה המביאה נוסעים לחוף, פוגש יעקב גברת צעירה ויפה. הגברת, שהגיעה זה עתה מאירופה, עומדת מולו חסרת ישע ובוכה. יעקב אינו יכול לעבור על פניה מבלי לשאול לסיבת בכייה. מתברר שבעלה נטש אותה והיא נישארה עגונה. משנודע לה כי בעלה נמצא בארץ-ישראל, הגיעה לכאן, אך אין לה מושג כיצד והיכן להתחיל בחיפוש אחריו. יעקב מרגיע אותה ומביאה לביתו, שם מקצה לה טויבה את אחד מחדרי הבית. יעקב פותח בחיפושים אחרי הבעל הנמלט, ובינתיים מתברר כי הברנש חמק-נסע להודו.

יעקב, בעל ההליכות הג'נטלמניות, מטפל בעגונה הצעירה והקוקטית במיטב יכולתו, אף מביא לה כוס תה לחדרה כשהיא צמאה, עד שהוא מעורר את קנאתה של אשתו. טויבה חוששת גם מהשפעתה הרעה של העגונה על הבנים המתבגרים, מה עוד שהגברת עומדת מול החלון הפתוח ושרה קטעים של אופריטות ושל שירי קאבארט.

כאשר מגיעות יום אחד שמועות שהבעל הנמלט נמצא במצרים, נושמת טויבה לרווחה, ומיד מסייעת לעגונה הצעירה לארוז את חפציה ולצאת לקאהיר ללא דיחוי. אלא שגם בארץ הנילוס נכונה אכזבה לעגונה. הידיעות בדבר הימצאות בעלה בקאהיר לא היו נכונות, מכל מקום, היא אינה מצליחה למצוא אותו. בינתיים אוזלים הכספים שברשותה, והיא נאלצת להתפרנס מעבודה במועדון-לילה קטן בקאהיר. כשרון הזמרה, יחד עם יופייה והקוקטיות שלה, פועלים היטב על גברים ומאפשרים לה לקבל בקלות את העבודה. באחד הלילות בא לבלות במועדון גבר איטלקי עשיר ויפהפה, סוכן ראשי בקאהיר של הפירמה האיטלקית לתרופות ג'יליוטי. הוא מתאהב בה ונושא אותה לאישה, קרוב לוודאי מבלי שקיבלה גט מבעלה הנעלם.

עוברות שנים אחדות. הקשר עם העגונה ניתק לאחר עוזבה את חיפה, אך בשנת 1904 לערך, יורד איזאק (יצחק), בנם של יעקב וטובה גרין, מצריימה "לשבור בר". תחילה גר הבחור בן השש-עשרה בפורט-סעיד אצל הגברת מושלי, אשת מרדכי (מכס) מושלי, בעל חברת "סימון ארצט", שהיו לו גם פרדסים בפתח-תקוה. לימים תפגוש אסתר – והיא כבר נשואה לאיזאק – את גברת מושלי בווינה, ואיזאק יכתוב לרעייתו, ב-13 ביוני 1922: "גב' מושלי היא אישה טובה מאוד, אולי קצת פטפטנית, אבל יש לה לב מצויין שרק לעיתים רחוקות מוצאים כמותו. אנו מכירים היטב מאוד זה את זו כי בפורט-סעיד גרתי אצלה כמעט שנתיים והיא מכבדת אותי מאוד. השתדלי לבלות קצת בחברתה כי היא היתה אומללה, ואני מניח שלמרות העושר עדיין היא אומללה. אולי אינה מגלה זאת כלפי חוץ, אך היא רגשנית מאוד..."

לאחר כשנתיים יעבור איזאק לקאהיר ויעבוד כשולייה בבית עסק, אולי של חייטות ובגדים מוכנים, מתוך מחשבה שישתלם במקצוע ה"משפחתי" בעיר הגדולה הזו. יום אחד יורדת ממרכבתה העגונה העשירה, הנשואה לסוכן ג'וליוטי, ופוסעת לעבר חנות הבגדים שבה עובד איזאק, ומה מאוד היא מופתעת לפגוש את הצעיר החיפאי, המטאטא את הכניסה לבית-העסק.

 "מה מעשיך כאן?" היא שואלת בדאגה. "ומה שלום אביך?"

איזאק מסמיק. יופייה של הגברת, שאותה הוא זוכר מתהלכת בבגדיה האלגנטיים בביתם בחיפה, ודאי נחרת בזכרונו ומפעים את ליבו גם עתה. איזאק הוא בחור רציני, ממושקף, ממוצע-קומה ולא יפה במיוחד. בבית-הוריו הוא סופג חינוך ציוני, אבל העברית שלו אינה שורשית והוא מתקשה לכתוב בה. הוא דובר בעיקר צרפתית, יידיש וערבית. תרבותו ליבאנטינית, והצרפתית נעשית שפתו היחידה כמעט. הוא חרוץ, מסור מאוד, מוכן לעבוד קשה, יש בו חוש משפחתי לעסקים, וחזות חיצונית מבוגרת מנעוריו. לא דמות של מורד במוסכמות. בתוך-תוכו הוא רגשן, רומאנטי, ומעריץ יופי ותרבות. הוא נוטה כניראה למעשיות של האם, שאותה הוא מעריץ כל ימיו, ומשתדל שלא להידמות לאב, שככל הניראה נתפס בעיניו קל-דעת במקצת.

הנה כי כן לעגונה, אשת הסוכן האיטלקי, תהיה ככל הניראה השפעה מסויימת על איזאק הצעיר, אמנם לא כזו של אשת פוטיפרע על צעיר עברי אחר שנגנב מצריימה. ניראה שהדברים שעונה לה השולייה הצעיר, האוחז במטאטא, מלאכה שאינה מתאימה כלל לחזותו הרצינית – נוגעים לליבה, והיא מבטיחה לעזור לו.

לאחר שובה לביתה, בעת שהיא מראה לבעלה את הבגדים שרכשה, היא מסבבת את השיחה כך שימצא לראוי להעסיק את הצעיר החיפאי בסוכנות התרופות שלו. ואיזאק, אכן, מתחיל "להריח את ריחן של תרופות" בעובדו ב"סוכנות המדיקמנטים ג'יליוטי" בקאהיר.

בינתיים יורד מצריימה גם ברנארד אחיו, ומתחיל לעבוד בחברת הספנות הגרמנית "נורד דויטשע ללויד". שני האחים קונים בקאהיר חנות קטנה למכירת צורכי חשמל וקוראים לה בשם: "הכוכב האלקטרי של האחים גרין". מקומה של החנות ב"מגרש האופרה". אסתר סיפרה לנילי פרידלנדר כי היא עדיין זוכרת איך היה יעקב גרין, האב, מודד בעיניים של חייט את המגהצים החשמלים הראשונים שהגיעו למצרים. "ראו זה פלא," היה אומר, "מגהץ ללא פחמים!"

הנסיון המסחרי הראשון של האחים גרין נסתיים בכישלון. אורו של "הכוכב האלקטרי" דעך. לאיזאק היו קשיים כספיים וקשה היה לו לעמוד בהם. הוא החל להתכתב עם פירמות ידועות לתרופות בגרמניה. ואסתר סיפרה לימים כי מכתב אחד היא זוכרת היטב: "'החלטנו למסור לך את הסוכנות של אי.ג'י. פארבן באייר.' – כשראיתי את זה – עפתי לשמיים!"

*

יהושע, האח הרביעי, סיים בשנת 1905 את לימודיו בבית-הספר של "אליאנס" בירושלים, ונשלח לפאריס בסטפנדיה, להשתלם שם על חשבון "כל ישראל חברים". בהגיעו לפאריס הוא מגלה כי התנאי ללימודיו – שיתחייב לשרת כמורה במערכת בתי-הספר של "אליאנס" בכל מקום שאליו יישלח. הרעיון אינו מוצא חן בעיניו, ובאחד הימים הוא צורר את חפציו ויוצא לנסות מזלו בלונדון. כאן הוא מתחיל לעבוד בענף חומרי רפואה, דרוגרי, ומפתח קשרים עם ארצות אירופה והמזרח. בשנת 1917 הוא מתקשר עם אחיו יצחק וברנארד שבמצרים, ונעשה עימם שותף בפירמה "האחים גרין". ארבע שנים לאחר מכן הוא פותח ביפו את הסניף הארצישראלי הראשון של הפירמה, שאינו מחזיק מעמד זמן רב, ויהושע מהגר עם משפחתו לאוסטראליה.

באנגליה יוצר יהושע את הקשרים עם חברות אנגליות. גם הקשרים שיש לברנארד עם גרמניה, באמצעות חברת הספנות שבה הוא עובד במצרים, מסייעים לאחים לקשור קשרים עם החברה הגרמנית, שחוקריה המציאו את האספירין, וכן עם חברות אחרות באירופה. איזאק נוסע לחברת באייר בלברקוזן, ולחברת אגפא בברלין, הידועה במצלמות ובחומרי הצילום שלה – ולבית הפירמה "אחים גרין" ב"מידאן סוארס" הוא שב גם כסוכנה הראשי של חברת אגפא במצרים. לימים עתידה הפירמה "אחים גרין" להתפתח ולהקים סניפים באלכסנדריה, בתל-אביב ובחיפה, ולפרוס קשרי שיווק ברחבי המזרח התיכון ל"פרפאראטים פרמצבטיים, מכשירים כירורגיים, מיקרוסקופים וחלקיהם, אספלנית, תחבושות וגאזה, מכשירי צילום, מאזני אדם, מכשירי מעבדה ובתי-חולים ומכשירים לריפוי חשמלי".

כאשר מתבסס מצבם מזמינים איזאק וברנארד את הוריהם לבוא ולגור בקאהיר. הזמן – 1908 לערך. תוכניותיהם של האחים מרחיקות ראות, ואת האח הצעיר אברהם-חיים הם שולחים ב-1908 ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, מתוך כוונה שלאחר שיסיים את לימודיו, יתרום מהכשרתו כרופא לעסק המשפחתי.

המשך יבוא

* * *

לשרון היקרה

ברכות ליום הולדתך

מיטב האיחולים מכל המשפחה

* * *

פנחס שדה

אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד:

אהבה ומוות

(חלקה הראשון של השיחה נערך בחודש יוני 1970)

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך מהגיליון הקודם וסוף השיחה

אהוד בן עזר: האם יש קשר בין הציונות לבין אותה התרסה חמורה שלך נגד היהדות?

פנחס שדה: הציונות הרסה את מה שנישאר מן היהדות, כלומר את הציפייה, במידה שעוד היתה, למשיח-אלוהים, ממש כפי שמדינת ישראל הרסה וירשה את הציונות. מבחינה יהודית, נותרה אולי רק בתופעה הפאתטית של "נטורי-קרתא" המצפים למשיח ומסרבים לקבל את התחליף הנוכחי, איזו שארית פליטה. כל היתר הוא, במיקרה הטוב, חסר משמעות, ובמיקרה הגרוע – נגאטיבי. כיום יש ביהדות חוסר חיוניות, חוסר כל קשר ליצירה חיה. היא התפוררה לאלמנטים זעירים ומנוונים של עסקנות ומלל, בדומה לשימוש שנעשה אצלנו בתנ"ך לשם ציטטות לאומיות, פזמונים וקריאה ברדיו. והלא החיים הממשיים כאן עומדים בניגוד מוחלט לחזון הנביאים! ובהשוואה להם כל המתרחש כאן הוא בהחלט קאריקאטורה של דת.

אבל, היות ואני אינני פרופסור או פובליציסט, שמקונן על המצב הציבורי או המוראל הירוד של החברה, הרי שאותי לא מפחיד כלל מצבה של היהדות. אינני חושב שאלוהים נפגע ממחסור בקליינטים. כל זמן שאני חי, הרי בשבילי (ואני חושב שכך צריכה ומוכרחה להיות הרגשתו של כל אדם לגבי עצמו), בשבילי – אני הוא ההתגלמות של ההתייחסות הדתית. וכאשר אני תוהה ונאבק על משמעות חיי ומנסה להביעה, וחותר להבנת החיים – הרי זו פעילות דתית מתמדת, שהיא גם התגלות של הדת היהודית. בעיניי עומד האדם לבדו מול אלוהים. לכן אינני סובל ואינני מודאג ממצבה של הדת היהודית המאורגנת. התרבות איננה מעניינת אותי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שהפרדת הדת מהמדינה, בנוסח שמציע פרופ' ליבוביץ, היתה מחזירה את החיוניות לדת היהודית?

פנחס שדה: בן-אדם, אתה מצחיק אותי. הדת שייכת לאלוהים ולא לנו. לומר שהפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת המדינה מהדת, או הפרדת הדת מתעשיית הפלאסטיק – מתייחסת באיזשהו אופן מהותי למצבו של האדם בעולם ולשאלת מותו – זה מגוחך. אלוהים לא נמצא במצב קשה משום שלא מפרידים את הדת מהמדינה. כל המושגים האלה שייכים לתחום התרבות. אך הדת היא אנטי-תרבות, והתרבות היא אנטי-דתית. הדת היא אנטי-פסיכולוגית.

אהוד בן עזר: למה אתה מתכוון באומרך ש"הדת היא אנטי-פסיכולוגית"?

פנחס שדה: הפסיכולוגיה היא משהו שטני, במובן הגרוע של המילה שטני. לשטן יש כישרון להציג את עצמו כמשרת ובדרך כזאת להשתלט ולהיות אדון. זה מה שקורה היום לתרבות ולספרות, ועל כן, כריאקציה, באות התפרצויות של אלימות פראית, שעוד תלכנה ותתגברנה. אולי אפילו עד כדי אפוקאליפסה אטומית-מימנית.

ועכשיו אסביר לך למה אני מתכוון: מטרת הפסיכולוגיה היא אנושית, הומאניטארית, לעשות את האדם מתאים לחברה, לסגל אותו, לסרס את הרוחני, המיסתורי, האידיאלי, הדתי, הפראי שבתוכו. לדעתי, זה עושהו לתת-אדם. לעומת זאת מטרת הספרות היא אלוהית, כלומר לתת ביטוי לאופי הדתי של המציאות, לחלום, לאהבה, לטבע, למוות, לחידת-הקיום. הפסיכולוגיה טועה והספרות צודקת, מפני שהקיום שלנו איננו אנושי, איננו חברתי, איננו שכלי, איננו מסודר. כשהטעות מנסה להחניק את האמת מוכרחה לבסוף להתחולל רעידת-אדמה. הדת פירושה: "החיים הם משל – ואלוהים הוא הנמשל," ואילו הפסיכולוגיה פירושה: "אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל." ועל הניגוד הזה יש הצדקה להרוג וליהרג. אני בדיעה, אם כן, שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע-גידול לפטריות-רעל כאלה.

אהוד בן עזר: אם הבינותי נכון את משמעות דבריך, הרי כוונתך לומר שהמציאות העומדת בפני האמן, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הממשות היחידה והאמיתית; נקודת-המוצא שלך להבנת האדם איננה האדם אלא אלוהים. לדעתך, האדם הוא רק מאניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (המייצגים בתפיסתך גם את מהות הגישות האחרות, החברתית, הכלכלית, הפוליטית, הלאומית והמדעית) – רואים את חייו של האדם, מלידה ועד מוות, כממשות היחידה, כמציאות האמיתית היחידה, שהיא הנמשל, ואילו אלוהים בעיניהם הוא רק משל שהמציאו האדם לצרכיו, כדי להסביר את העולם או את המתרחש בנפש האדם. אלוהים, לדעתם, הוא השלכה פסיכולוגית, או צורת הטלה נפשית אחרת, שהמציא האדם לצרכיו. עכשיו אשאל אותך – מניין לך שאתה צודק והם הטועים?

פנחס שדה: מה אתה מדבר, בן-אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. אם, נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי שאני טועה, הרי הייתי מוכרח – הייתי מיד קם וקופץ מהגג. יותר קל לי לתאר את האלוהים בלי עולם, מאשר את העולם בלי אלוהים, וזאת מפני שהעולם הוא רק משל ואלוהים הוא הנמשל, כלומר, אלוהים (מבלי שיש לי שמץ של הבנה לגבי מה שהוא) הוא האמת המוחשית של ההווייה שמאחורי העולם, שכשלעצמו איננו אלא חלום חולף. אין זה כל-כך נורא אם אדם שוכח את אלוהים (זאת כמובן לא מעלה גדולה, אך ככלות הכל זה לא יכול לשנות לאלוהים ולא כלום) אך זה נורא מכל נורא אם אלוהים שוכח את האדם. שוכח את קיומו, את שמו, לא רוצה לדעת ממנו יותר. שהרי זו תכלית האימה, האובדן והאפס, – וכניראה שזהו המובן האמיתי של הגיהינום. אני גם כתבתי בסיפור על אבימלך מלך שכם כי "אמנם יש אשר בני-אדם, בטימטומם, שוכחים את אלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח אלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה." ("מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", 1969, עמ' 9).

כך גם באמנות. החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו מפעולתו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה אתה יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית. אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר – מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור, ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג'ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום.

אהוד בן עזר: מה היא השפעתם של האמן, של הספרות, על המציאות?

פנחס שדה: ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב-עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור-הארץ, הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלאסקה ועד ארץ-האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם "הרכוש" שכתב מלומד אלמוני ורעב-ללחם, בספריית ה"בריטיש מוזיאום", ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני-אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת.

היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג'ינגיס-חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. אביא רק דוגמה אחת מיני רבות: לפי פלוטארך נהרגו קרוב לרבע מיליון גרמאנים בתבוסה שנחלו במלחמתם עם הרומאים: חלק נהרג בקרב, הבורחים נהרגו בידי נשותיהם ואימהותיהם, ולבסוף התאבדו הללו, וכל זה התרחש תוך שעות מעטות בלבד. באשר לעצם השאלה, הרי, כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר – או במילה אחרת: משל – המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם.

אהוד בן עזר: נידמה לי שאתה מבקש לקבוע עמדה חד-משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה וקשה – שאלת הסתירה בין כל-יכולתו של האל לבין טובו: אם האל הוא כל-יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו; ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל-יכולתו של האל. אתה בוחר באורח חד-משמעי באמונה על דבר כל-יכולתו של אלוהים, ומפני כך אתה מוכרח לוותר לגמרי על משמעותם המוסרית וההומאנית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. אלוהיך הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו," כפי שאתה כותב על אודותיו בספרך "על מצבו של האדם" (1967). אין בהשקפתך מקום להשגחה פרטית, לשכר ועונש, אין מגע בין אלוהים ואדם.

משום כך נידמה כי אין כל הבדל בין מציאות האל, כפי שאתה מבין אותו, לבין ההשקפה האתיאיסטית המכחישה את קיומו מכל וכל. אלוהיך כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי-אנושי ובלתי-אישי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה, ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם והעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי.

אבשלום, גיבור ספרך "על מצבו של האדם", אומר שהוא "מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי," כלומר הוא שואף להתייחס אל העולם ואל החברה, ולפעול בהם, לא מנקודת-הראות האנושית, אלא מנקודת-מבט על-אנושית, כלומר אלוהית, לפי מה שהוא מבין את האל ואת הנהגתו בעולם. אין צורך לומר שזוהי נקודת-מבט אנטי-הומאניסטית לחלוטין. אלוהים קודר ונואש ש"התגרש" מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, אדם שנסתתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו מלוא אימת התהום של התחליפים הריקים: מדינה ולאומיות, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עיתונות וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים אחיזה מיסטית, אך זה אלוהים שאין עימו תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל-זמני, החורץ גזר-דין מוות על האשמים והחפים-מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום.

מה פלא אפוא שאבשלום, ברצותו להידמות לאלוהים, בוחר ברע, או, כפי שאתה אומר עליו ש"הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." דומה שאבשלום (כמו שבתאי צבי ומיסטיקאים דומים שביקשו "לרדת לתוך קליפות הטומאה" מתוך הרגשה שזוהי הדרך לגאול את "ניצוצות הקדושה" הכלואים בתוכן) מבקש לבוא במגע עם כוחו של השטן, אשר לפי ביטויו שלו, או למעשה הביטוי שלך, הוא "כוח חיוני ומפרה"?

פנחס שדה: אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיוני ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל. אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך לכבוש את "העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין"... מי יוכל לומר איזוהי תעלת השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לעיתים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה. איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי צבי, כשאמר, שצריך לרדת אל הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות-הקדושה.

כדי להגיע אל מחוז חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי תופת, התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: "אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב" (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.

אהוד בן עזר: אם אנחנו מדברים על השטן, הרי באופן טבעי צף ועולה שמו של היטלר, שהוא התגלות השטן בתקופתנו. מה, בהקשר זה, אומר לך השם היטלר?

פנחס שדה: השם היטלר אומר לי הרבה. יותר מכפי שאפשר להבהיר בתשובה על השאלה. הוא אומר דברים מנוגדים, תהומיים, דברים אשר כבר נמצאים על הגבול שבין האנושי לבין הטבע ותעלומת-הקיום, כלומר, דברים אשר הופכים כבר לשאלה תיאולוגית. היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו.

אהוד בן עזר: התוכל לנסח מהי, בדיוק, השאלה הזאת?

פנחס שדה: השאלה במיקרה זה היא פשוטה ואכזרית: איך הניח אלוהים לדבר כזה כי יקרה? שהרי האחריות הסופית היא שלו. שהרי לא אוכל לקבל אף לרגע כי משהו מתרחש מחוצה לו. הרי אין להעלות על הדעת שהיטלר, או ג'ינגיס-חאן, או איזה ילוד-אישה אחר, נטל לידיו את הגורל ויצא מתחום הווייתו של אלוהים. ובכן השאלה הפשוטה והאכזרית היא: מדוע נתן אלוהים לדבר כזה כי יתרחש? מדוע נתן אלוהים לרוצח את האפשרות, יותר מאשר לכל אדם אחר, להתבטא, להגשים את חלומותיו וסיוטיו, להשתולל; מדוע?

אהוד בן עזר: והאם יש לך תשובה אפשרית על שאלה זו?

פנחס שדה: הייתי אומר שמושגיו של אלוהים לא מושגינו; הטוב והרע בעינינו בטלים בעיניו.

אהוד בן עזר: האם מתוך הדברים האלה לא נשמע שכאילו מצבו של האדם הוא חשוך-תקווה?

פנחס שדה: לא. נשמע משהו אחר לגמרי.

אהוד בן עזר: מה?

פנחס שדה: אני אגיד לך מהו שאני שומע. ואגיד לך זאת לא במילים השכלתניות שאני יכול למצוא כרגע, בשיחה זו, אלא במילים של השיר שכתבתי – "שש שורות: החליל הערבי":

פתאום שמעתי את קול החליל הצלול.

בא מפאת המידבר. בא מסוריה.

והודיעני שהאֵל רואה בחשיכה.

והשביעני להסיר מלב את דלות-הערך.

ואמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא.

ואמר, שיקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור.

סוף השיחה

* * *

אליהו הכהן

"יזכור עם ישראל" בלחן מנדלסון

נוסח ה"יזכור" שחיבר ברל כצנלסון בעקבות אירוע תל חי השתקע בתרבות היישוב לא רק כדקלום שכיח באירועי זיכרון, אלא גם כפרק שירה בשם "יזכור עם ישראל", שהושר ברוב עם ע"י מקהלות ביישוב מאז שנות השלושים למאה העשרים.

עובדה זו נשכחה בהמולת הסער סביב השמעת נוסח ה"יזכור" במעמדים פומביים.

נוסחו של ברל, "יזכור עם ישראל" הותאם למנגינה מתוך האורטוריה "אליהו" שהלחין פליקס מנדלסון, נכדו של רבי משה בן מנחם (הרמב"מן), אבי ההשכלה היהודית מן המאה ה-18 ובעל הביאור הידוע לחמישה חומשי תורה. היה זה פרק שירה רב רושם שהושר בארבעה קולות.

עם הנטייה המסתמנת להשיב ערכי קודש אל תרבות הארץ שהתחלנה במרוצת השנים, ראוי לבחון אם ניתן למחוק גם מתוך ההקלטות של פרק שירה מרומם זה את המילים "עם ישראל" ולשתול במקומן את השם המפורש והקדוש.

פעולה זו ניתנת לביצוע מבחינה טכנית גם ע"י אנשי הרבנות הצבאית, אלא שגם אז עלול להתעורר וויכוח אם להחליפן במילה "אלוקים" או להגות, רחמנא לצלן, את השם המפורש בכבודו ובעצמו.

כמה חסרים אנו גדולי תורה נאורים כסבו של מנדלסון, שעוד לפני למעלה ממאתיים שנה הטיף בספרו "ירושלים" (1783) לסובלנות דתית ולאי-כפיית אמונה.

* * *

לדוד בן עזר היקר

במלאת לך 76 שנים

ברכות לך, לאשתך, לבניך, לנכדיך ולניניך

אין כמוך!

* * *

המאבק לשינוי הנת"צים באבן גבירול

לכב'

הועד למאבק לשינוי הנת"צים בתל אביב

אנו, ועד הבית ברחוב אבן גבירול בתל אביב [הכתובת שמורה במערכת], בשם בעלי הנכסים והדיירים, מוחים בכל תוקף על "הסדרי" התחבורה החדשים אשר פוגעים בחיי היום יום שלנו וגורמים סבל רב ונזקים הן לדיירים והן לחנויות ולציבור הלקוחות, ולטווח בינוני וארוך גם לירידת ערך הנכסים. יש לציין את חלקם הגדול של גימלאים ואזרחים ותיקים, אשר הקושי לגביהם גובל בסבל.

חתומים: דיירי 11 דירות ו-5 חנויות [השמות שמורים במערכת]

אנו מתכוננים למאבק מר ונשמח לעמוד לרשותכם. למען הסר ספק אין מכתב זה, בשם הוועד, מהוה הסכמה או התחייבות כספית כלשהי. בנושא הכספי עליכם לפנות ישירות לבעלי\שוכרי הדירות והחנויות.

בברכה,

ועד הבית באבן גבירול, תל אביב.

על המכתב, שוודאי עוד ירבו כמותו ברחוב, ברצוננו להוסיף את הרִשעות ולעיתים האכזריות של פקחי העירייה. חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה, הן בבית הזה והן באבן גבירול בכלל – הם קשישים ומוגבלים, אבל הטמטום העירוני – קרי, חולדאי וטיומקין, חוגג. על עצירה לצורך העלאת בן-משפחה עם מזוודה, מקבלים קנס. בעצירה לצורך הורדת תרופות לבית-מרקחת נדרשים להשאיר את דלתות המכונית פתוחות, שזה אסור לפי החוק לגבי תרופות, או לקבל קנס. על עצירה לצורך אספקה של הזמנה לחנות חשמל מקבלים קנס או עצה: "תשכרו לכם מחסן במקום קרוב!" – ופקחי העירייה עטים תוך דקה-דקותיים על כל עצירה רגעית. בעלי החנויות ובתי הקפה מתאוננים על ירידה במיספר המבקרים והקונים. נתיבי התנועה הציבורית האלה עלולים לשנות את המירקם העירוני התוסס של הרחוב, המקורה והמיוחד במינו, ולגרום לשקיעתו, כפי שקרה ברחובות ובאזורים אחרים בעיר. 

 * * *

משה כהן: דמגוגיה למתחילים

מכובדי,

כאשר באים דוברי השמאל לשכנע אותנו לוותר על האינטרסים החיוניים שלנו הם טוענים שעלינו להתיישר עם לחץ הקהילה הבינלאומית הדורש מאיתנו הקמת מדינה פלסטינית, וזאת משום שישראל היא בסך הכול מדינה זעירה שאין ביכולתה להתעמת עם אומות העולם ("אנחנו לא ארה"ב"). יפה, הבנתי, אנחנו כוח בטל בשישים ולכן עלינו להיכנע לאבו-מאזן הנתמך באומות העולם.

אך ראה זה פלא, כאשר באים אותם דוברים לשכנע אותנו בצורך בוויתורים טריטוריאליים ושחרור מחבלים לאלפים, תוך סיכון ביטחוננו, הם טוענים: "ישראל היא המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון ואין לה מה לחשוש מוויתורים."

סליחה התבלבלתי, מה אנחנו, מעצמה אדירה או מדינה קיקיונית? אי אפשר לטעון דבר והיפוכו באותה נשימה.

הרי לכם שיעור מאלף בדמגוגיה למתחילים. פעם עלינו לוותר בשל חולשתנו, ופעם בשל עוצמתנו. כנראה אין סיבה טובה לוותר על האינטרסים החיוניים שלנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התנצלות: בגיליון שעבר רמזנו שאולי השריפה ביער ירושלים, שפורסם באותו יום כי פרצה בכמה מוקדי הצתות בו-זמנית, נגרמה בשל טרור פלסטיני.

מתברר שטעינו ועל כך אנחנו מתנצלים.

מתברר שהטמטום גדול אפילו מן השנאה. הנה מה שהתפרסם ב"הארץ" און ליין מיום 18.7 – "תושב בית זית בן 50 נעצר היום (שני, 17.7) על ידי משטרת ירושלים בחשד שגרם לשריפה הגדולה שהשתוללה אתמול ביער ירושלים. על פי החשד, החשוד הצית אשפה בחצר ביתו ומשם הלהבות התפשטו לעבר היער. בשל הרוחות העזות האש קפצה ויצרה רושם של מספר דליקות בו זמנית."

* אהוד, אני חושב שלקוראיך מגיעה התנצלות על הרמזים (השגרתיים) שהפצת בנוגע למחוללי השריפה ביער ירושלים. "המשטרה עצרה גבר בן 50 מבית זית בחשד שגרם בטעות לשריפה בעת ששרף אשפה בחצר ביתו. בשריפה נפצעו קל חמישה בני אדם."

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1235175.html 

האם יכול להיות ש"אויבי המולדת" ("אוהבי" בלשונך) נמצאים גם בקרב אזרחים תמימים או שאולי יהיה זה חכם (והגון) יותר להשתמש במושג זה ודומיו, במשורה?

 בברכה

דודו אמיתי

גבעת עדה

* לדודו אמיתי שלום, עוד בטרם קיבלתי את מכתבך כבר הכנתי את ההתנצלות לגיליון הבא וציטטתי בהרחבה את כל הקטע שאתה מביא. המידע על מוקדים אחדים של שריפה היטעה את הציבור וגם אותי, ולצערנו אין זו פעם ראשונה שיש מידע כזה, ובדרך-כלל הוא נכון.

אבל כשאתה כותב לי שהרמזים שלי "שגרתיים", אתה בעצם מאשים אותי בגזענות, כאילו אסור אפילו לרמוז שיש ערבים שמציתים במזיד שריפות בישראל.

בברכת ידידות וקיץ ללא שריפות מכל סוג שהוא,

אהוד

* חבר שלנו מציע למפגינים הלנים בשדרות רוטשילד – "אחרי שהחרם על הקוטג' כל כך הצליח ושימש לכם דוגמה – למה שלא תחרימו את תל-אביב ותגרמו להורדת דמי השכירות בה?"

* אחד הרגעים המרוממים גם מבחינה מוסיקלית טהורה הוא ניגון הימנון התקווה מדי כל פתיחת עונה בפילהרמונית, בדרך-כלל בניצוחו של זובין מהטה כאשר התזמורת היא בהרכב מלא. אבל הנהגת החמאס או הרשות הפלסטינית, או אולי חוגים אנטישמיים באירופה – העבירו כנראה הוראה לעיתון "הארץ", וכך כותב בו מבקרו המוסיקלי, נעם בן זאב, שיצא כנראה מדעתו או שיודע היטב על איזה צד מרוח הלחם שלו בחמאה:

"לקראת עונת הקונצרטים הקרבה אולי הגיע הזמן להתבגר ולעקור את הממלכתיות מהקונצרט. להחזיר אליו את החווייה האמנותית ואת הטקסיות האזרחית. כך, כל אחד יוכל להשתתף בו באופן שיוויוני. איש לא יסומן, וזאת תהיה גם תשובה נאותה לרוחות הלאומניות המשתמשות בהימנון כדי לאחד לראורה, אבל למעשה כדי לבדל." ["הארץ", 18.7].

הבנתם? "טקסיות אזרחית" פירושה "מדינת כל אזרחיה", ואילו ההימנון שלנו, שאותו שרו יהודים גם בשעות הנוראות ביותר, הוא כלי שימוש "לרוחות הלאומניות".

הדברים האלה אינם רק בושה וחרפה אלא מעוררים ממש בחילה. קודם הורסים את היכל התרבות. עכשיו מבקשים גם למחוק את ההימנון. אגב, זה לאחרונה "טרנד" [איזו מילה מאוסה!] בקרב רבים ממכרינו הנאורים, הסבורים כי ההימנון של מדינת היהודים האחת והיחידה בעולם הוא שוביניסטי, מיושן, והגיע הזמן לוותר עליו כדי שלא לפגוע ברגשות של אזרחי ישראל הערבים והחרדים שאינם שרים אותו ואינם קמים לכבודו!

* מאמר המערכת של "הארץ" מאתמול יוצא גם הוא נגד חובת לימוד "התקווה" החל מגני הילדים ומכנה זאת "טקסים לאומניים על פי חזונו של [שר החינוך] גדעון סער," שגם מבלעדם "גדלו בישראל דורות של אזרחים למופת, ויחסם לדגל ולהימנון לא היה תוצאה של שטיפת מוח בגן הילדים." המאמר, שאותו כותבים האידיאולוגים הבורים ושונאי ישראל של "הארץ" – שוכח כי האזרחים דווקא לא היו תמיד "למופת", די להזכיר את "השוק השחור" בתקופת הצנע ואת ירידת מאות אלפי "אזרחים למופת" לארה"ב, ומצד שני כל הדורות האלה שרו את "התקווה" ולמדו בטבעיות את מילותיה כי סברו בטעות שאנחנו מדינה יהודית – ומסתבר ששירת "התקווה" לא הפכה אותם ל"לאומנים" אלא לישראלים שמוחם אינו מעוות ואנטי-ישראלי כמוחותיהם האנטי-ציוניים של עורכי "הארץ"!

* המצדדים בגיוסם של בחורי הישיבות החרדים והחרד"לים לצה"ל שוכחים כי הכנסת האלמנט האנטי חילוני והאנטי ציוני הזה במיספרים גדולים לצה"ל – פירושה סוף שירותן של הבנות, שרובן חילוניות, בצה"ל, או המשך העסקתן של החיילות בתנאים משפילים של אפלייה עד כדי איסור כל מגע עימן! אז יותר טוב שהפאראזיטים האלה ימשיכו לאכול לחם חסד בישיבות הבטלניות שלהם, שדומה כי לא הוציאו מתוכן אפילו גאון אחד, והן המחשה לניוון השכלי והרוחני של היהדות החרדית לעומת הדורות הקודמים – מאשר יהרסו את צה"ל, שהוא עדיין אמור להיות צבא העם , וגם קולט עולים מרוסיה ומאתיופיה ומשאר הגלויות, אף כי ייתכן שלא פעם, מבחינת ההלכה השלטת בישראל, הם אינם יהודים, אבל הם מספיק טובים ליהרג על הגנת המדינה.

* נמענים יקרים, אם חשובה לכם בריאות האיצטומכא שלכם בימות הקיץ החמים אנחנו ממליצים לכם, בעקבות דברים שאמר פעם פרופ' עזרה זהר, שתרבו לאכול דווקא מהמקומות המטגנים פלפאל בשמן עמוק או שווארמה במתקן הצלייה, ולא היכן שמגישים סלטים קרים על בסיס של מיונז וכל כיוצא דברים כאלה. אנחנו ממליצים במיוחד על "הקוסם" בפינת שלמה המלך וקינג ג'ורג'. הם נדיבים. הם זולים. ב-47 שקלים יש לכם ארוחה ענקית לשניים, לשאתה הביתה או לאכול במקום, מקבלים שקית עם כ-6 קציצות פלאפל, שתי פיתות טריות, קופסת מג'דרה טעימה. מגשית ובה מנה ענקית של שווארמה עשוייה היטב, סלט מקומי של מלפפונים, עגבניות, בצל ופטרוזיליה בשמן, חומוס-טחינה עם גרגרים, וחוץ מזה אתם רשאים למלא שתי קופסיות עגולות בחמוצים, בטחינה כאוות נפשכם, וברטבים אחרים. אז מי שאומר שתל אביב היא אחת הערים הכי יקרות בעולם, בייחוד האוכל, פשוט אינו על מה הוא מדבר או היכן לאכול. תמורת 10 שקלים נוספים, אם אתם אוכלים במקום, אפשר לקבל כוס שתייה ענקית של לימונדה-רימונים אדמדמה בעלת טעם מיוחד במינו. וכבר כשאתם עומדים להזמין ליד הדלפק נותנים לכל אחד מכם כדור פלאפל חם ישר מהטיגון העמוק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,240 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,042 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם". 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל