גיליון מס' 663

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בתמוז תשע"א, 25 ביולי 2011

עם הצרופות: 1. ברוך בן עזר ראב מחבר "האבטיח". 2. תמונה צבועה של אברהם-חיים גרין, בן-דודתם של ברוך ואסתר. 3-4.שלטים לזיכרו של אליעזר שטיינבארג בצ'רנוביץ.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ? // 1. ברוך בן עזר (רַאבּ): האבטיח [1919, עם הערות אהוד בן עזר, שאול חומסקי]. // 2. ברוך בן עזר (ראב): הרופא עַבְּדוּלקָדֶר. // 3. אהוד בן עזר: על הולדתו של האבטיח המל"לי. מתוך הרומאן "ספר הגעגועים".// 4. ברוך תירוש: גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה [עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת]. // 5. רקוויאם לאבטיח המל"לי. מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 43, 11 ביוני 2005. // 6. אהוד בן עזר: מי זוכר את האבטיח המל"לי? // 7. אהוד בן עזר נוסע לבקר אבטיחים, מתוך היומן, 23.6.04. // 8. אהוד בן עזר: כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל. // 9. שמשון עומר: תורת האבטיח. [ציטוט]. // מרדכי קידר: מצרים – על מסלול פיצוץ? [ציטוט]. // עדינה בר-אל: צ'רנוביץ היידישאית שלי: רשמי סיור באוקראינה. // יהודה דרורי: מצעד הנמושות בכנסת עם ביבי ושרי הליכוד. // נעמן כהן: "כי עפר אתה". // יוסי אחימאיר: "ברייוויק" של הסורים. // יגאל רום: יום לפני הטבח במחנה דנו בחרם על ישראל. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. שיטת מצליח, משבר הדיור ו... הקיבוץ. 2. סקירת עיתוני סוף השבוע 22-23.7.11.// ריקה ברקוביץ: לחיות ברווחה ובכבוד. // אהוד בן עזר: מכתב גלוי לשרת התרבות לימור לבנת בנושא שערורייתי. // רון וייס על גלן בק. // יוסף חרמוני: חוב של כבוד לסָמֶק. // מושיק גבעתי: מבקש מידע על מזימון השועל. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש,  סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 12. ידיד בביירות, בן-דודתה אברהם-חיים גרין. // מקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ?

סַבָּא הָיָה אוֹמֵר: "מִלְּבַד אֲבַטִּיח וּבִירָה שֶל 'נֶשֶר'

וְקֹר-רוּחוֹ שֶל כָּל בַּרְנָש נָבוֹן בִּשְעַת צָרָה

אֵין שוּם דָּבָר צוֹנֵן שֶהוּא גַם טוֹב –  וְזֶהוּ פֵּשֶר

הָאַזְהָרָה שֶמִּכָּל סָב לְנֶכֶד נִמְסְרָה

עוֹד כְּשֶהָיִיתִי בְּגִילְךָ, אָז תִּזָּהֵר מִגֶּשֶם,

מֵרוּחַ-פְּרָצִים וּמֵחֹרֶף בְּלִי סְוֶדֶר וּמֵאִשָּה קָרָה..."

וְהִפְלִיג בְּנוֹסְטַלְגִּיָּה עַד לַיָּמִים שֶהָיָה בָּהֶם עֶלֶם בְּרוּסְיָה

וְהִגִּיעַ בַּקַּיִץ לִזְלִינְקָה, עֲיֶרֶת-שָׂדֶה בִּמְחוֹז הוֹמֶל וְשָם

הֻזְמַן לִמְסִבַּת-רִקּוּדִים וְרָאָה בַּחוּרֹנֶת אַחַת וּשְמָהּ מוּסְיָה

שֶיָּשְבָה לָהּ בַּצַּד וְשֶכָּל הַגְּבָרִים שֶהִרְהִיבוּ רֹב עֹז בְּנַפְשָם

לְהַצִּיעַ לָהּ פּוֹלְקָה אוֹ וַאלְס  נֶהֶדְפוּ לְאָחוֹר בְּסֵרוּב קָטֵגוֹרִי

מָה שֶדַּוְקָא הִצִּית בּוֹ בְּסַבָּא אֶת זִיק הָאַמְבִּיצְיָה ("סְיָחָה עַקְשָנִית,"

אָמַר בְּלִבּוֹ, "יֵש לִרְתֹּם לֹא בְּנֹעַם כִּי אִם בְּמַגָּע דִיקְטָטוֹרִי

שֶל זְרוֹעַ עֶגְלוֹן הָאוֹחֵז בַּמּוֹשְכוֹת בִּתְנוּפַת תַּקִּיפוּת כּוֹבְשָנִית").

אָמַר –  וְעָשָׂה. הִתְיַצֵּב לְמוּל פֶּרַח-הַקִּיר הַזֶּה, דַּק וְשַרְמַנְטִי

וּבְלִי לְחַנְחֵן הַזְמָנָה מְנֻמֶּסֶת תָּפַס בְּאַחַת אֶת יָדָהּ

וּגְרָרָהּ לְעִגּוּל הָרוֹקְדִים הַגּוֹעֵש בְּחִיּוּךְ אַבִּירִי וְרוֹמַנְטִי,

חִיּוּךְ שֶבִּן רֶגַע נִמְחָה מִפָּנָיו כִּי אוֹתָהּ הָעַלְמָה, מִצִּדָּהּ,

הִצְלִיפָה בּוֹ בְּלִי רַחֲמִים בְּמַחְרֹזֶת כְּבֵדָה הַתְּלוּיָה כְּאֶתְגָּר לוֹ

עַל שְתֵּי גִּבְעוֹת חָזָהּ שֶנִּרְמְזוּ מִבַּעַד בַּד

שִׂמְלַת מִשְיָהּ ("עַד-תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם," נִזְכַּר לוֹ

לְסַבָּא פָּסוּק מִבִּרְכַּת יַעֲקֹב) אַךְ הַפְלִיק הַנִּמְרָץ בּוֹ כֻּבַּד

הִשְכִּיחַ מִמֶּנּוּ לְרֶגַע אֶת סוֹף הַפָּסוּק אֲבָל עוֹד אוֹתָהּ מוּסְיָה

אוֹמֶרֶת לוֹ: "מִי שֶחָדָש וְיָרֹק בְּעִירֵנוּ רָאוּי כִּי יִנְהַג

בִּקְצָת נִמוּסִים, בַּחוּרִי הַמַּקְסִים, בִּמְקוֹם פֶּרֶץ שֶל אַנְדַּרְלָמוּסְיָה"  –

אַךְ אָז, בִּרְאוֹתָהּ אֶת דָּמוֹ הַשּוֹתֵת מִמִּצְחוֹ נִבְהֲלָה וּכְמוֹ פָּג

כָּל קְשִי-עָרְפָּהּ וְחִיש יָצְאָה מִן הָאוּלָם לְרֶגַע

וְשָבָה עִם מִטְפַּחַת רְטֻבָּה שֶבָּהּ קִנְּחָה

אֶת פִּצְעוֹ הַטָּרִי וְהַכֹּה מוּסָרִי שֶל הָאִיש שֶהָיָה לָהּ לְפֶגַע

אֲבָל גַּם לְמוֹקֵד מְשִיכָה לֹא צָפוּי, שֶהֵשִיב לָהּ רַכּוֹת בִּגְנִיחָה:

"אָמְנָם מִחוּץ אֲנִי יָרֹק מְאֹד, עַלְמַת-הַחֶמֶד,

אוּלָם בִּפְנִים, כְּפִי שֶמֵּעִיד דָּמִי, אֲנִי אָדֹם

מַמָּש כְּמוֹ אֲבַטִּיחַ בּוֹ הָיִית כָּאן מִתְנַחֶמֶת

עַל חֹסֶר נִמוּסַי שֶבְּעֶטְיוֹ רָאוּי לִגְדֹּם

אֶת יָדִי שֶמָּשְכָה אוֹתָךְ אֶל הָרִקּוּד, אֲבָל גַּם אִם רֹאשִי פֹּה אָטִיחַ

בַּקִּיר – מֵהֵיכָן יִמָּצֵא לִי כָּעֵת אֲבַטִּיחַ בָּשֵל וּמָתֹק

כָּמוֹךְ, עַלְמָתִי?" –"תִתְפַּלֵּא, אֲדוֹנִי, דַוְקָא יֵש לִי כָּאן מִין אֲבַטִּיחַ

שֶהֵבֵאתִי עַל תֶּקֶן כִּבּוּד לַמְּסִבָּה," לֹא עָצְרָה מוּסְיָה כּוֹחַ לִשְתֹּק

וְהוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַמִּטְבָּח הַסָּמוּךְ לָאוּלָם וְחָבְשָה בְּמַגֶּבֶת

אֶת מִצְחוֹ הַיָּפֶה וְשָלְפָה מִנִּבְכֵי אֲרוֹן-קֶרַח קָטָן, כְּקוֹסֵם

הַשּוֹלֶה אַרְנָבוֹת וְיוֹנִים מִצִּילִינְדֶּר, בְּזֶ'סְטָה רַכָּה וְעוֹגֶבֶת

אֲבַטִּיחַ רוּסִי שֶבְּשָׂרוֹ עֲסִיסִי כִּבְשָׂרָהּ שֶאוֹתוֹ רַק חוֹסֵם

מִשְיָהּ שֶל שִׂמְלַת-הַשַּבָּת – וּפָרְסָה לוֹ פְּרוּסוֹת מֵאוֹתוֹ אֲבַטִּיחַ

שֶסַּבָּא זָלַל בִּמְלוֹא פִּיו בְּעוֹד צֶמֶד עֵינָיו שָם זוֹלֵל לֹא פָּחוֹת

אֶת חֵן נְעוּרֶיהָ עַל אַף אִסּוּרֶיהָ שֶל דָּת שֶטִּבְעָהּ לְהַבְטִיחַ

מִדַּת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ מוּל כָּל פּוֹרֵץ פֶּרֶץ בְּטֶרֶם יוּקְמוּ מִשְפָּחוֹת...

"וְכָכָה הִכַּרְתִּי אֶת סָבְתָא שֶלְּךָ," הָיָה סַבָּא אוֹמֵר לִי בְּרוּחַ

נוֹסְטַלְגִּית וְסָבְתָא הָיְתָה מְחַיֶּכֶת מֵאֹזֶן אַחַת לַשְּנִיָּה

וְנִגֶּשֶת מִיָּד לַמִּטְבָּח וְחוֹזֶרֶת מִשָּם כְּהִדּוּר לָאֵרוּחַ

עִם פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ סְמוּקִים וּמְתֻקִּים כַּחִיּוּךְ שֶהָיְתָה מַצְנִיעָה.

וּמֵאָז, כְּמוֹ עוּגַת הַמַּדְלֶן הַקְּטַנָּה אֵצֶל פְּרוּסְט לְהַבְדִּיל, בְּכָל פַּעַם

שֶאֲנִי מִתְחַפֵּר לִי מֵאֹזֶן עַד אֹזֶן בִּבְשַׂר אֲבַטִּיחַ, כְּתַן

הַטּוֹרֵף וְחוֹטֵף כָּל מָתֹק וְנוֹטֵף שוּב עוֹלֶה וְחוֹזֵר בִּי הַטַּעַם

שֶל אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶאֲנִי בָּהּ, בֵּין שְלַל נֶכְדֵיהֶם, גַּם כֵּן פֶּלַח קָטָן...

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

[פתח-תקווה, 1887-1960]

האבטיח

נכתב בחשוון תר"פ, 1919

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך אהוד בן עזר

מהעתק נייר קופי שבפנקס בעל עמודים ממוספרים

בעריכה נשמרו צורות לשון מיוחדות לתקופה

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת יולי 2011

* * *

די חשוב הוא האבטיח בארצנו, שניתן לו תשומת לב מיוחדה מפני שהוא אחד מהפירות שארצנו מתפארת בהן. כפי שידוע נתון היה המקצוע הזה עד היום על פי רוב בידי שכנינו תושבי הארץ, ורק מעטים היו נמצאים מאיכרינו שהתעסקו בזה. אפשר שניים-שלושה ממושבה. אמת הוא הדבר שהמקצוע הזה קשור הוא יחד עם מסחר שוּקי, על האיכר להיות קשור כשלושה-ארבעה חודשים למימכר ולהובלת פירותיו ולעמידה עליהם בשווקים, ולנו אין הזמן מרשה להיות מסורים לשווקים ולהובלה איטית כזו שנמשכת זמן ארוך כזה. כך זה היה עד עכשיו, וכעת נשתנו התנאים וע"ז נדבר במקומו להלן.

פרי האבטיחים

פרי האבטיחים כידוע הוא ירוק ועגול ולפעמים גם פחות או יותר מאורך, שייך הוא למשפחת הקורקובידציה, מקורי הוא בארצנו ובמצרים, ובהיות אבותינו במידבר זכרו אז את האבטיחים של מצרים מפני שהמסכנים לא טעמו עדיין את אבטיחי ארצנו שבסביבות המושבה חדרה וואדי אל חורט, שהם עולים בהרבה על אבטיחי מצרים בטוב טעמם ובמתיקותם.

כפי שאמרנו מתחלק האבטיח לארבעה-חמישה מינים ויותר.

המין הראשון שהוא הכי גדול נקרא אותו אבטיח הערוד (קוראים אותו אַבְרַק בערבית) שהוא גדול ומאורך וערוד בקווים שחורים לאורכו. קליפתו חלקה ודקה, גרעיניו שחורים וגדולים, משתמר הוא אחרי הקטיפה זמן ארוך. יש שמחביאים אותו בתבן אז יכול הוא להשתמר עד האבטיחים של שנה שנייה. משקלו מגיע מעשרה עד חמישה-עשר קילוגרם ויותר.

(הערה: נותנים אנו בזה את השמות הערביים מפני שאחרים לא ידועים לנו, ובדרך-כלל עלינו להגיד כי כמעט כל הידיעות שרכשנו לנו במקצוע זה הוא משכנינו הערביים שהם עשירים במסורת ובניסיון של מאות שנים).

המין השני הוא הנקרא ראש הכושי בערבית רַס אִל עַבֶּד, מראהו ירוק-שחור, קליפתו חלקה ודקה, משתמר הוא היטב אחרי הקטיפה, טעמו לא רע, משקלו פחות קצת מהערוד, גרעיניו על-פי-רוב הם שחורים ולפעמים רחוקות גם צהובים.

המין השלישי הוא הנקרא קִדַוַס (השארתי את השם הזה כמו שהוא בערבית מפני שתרגומו אינו מצלצל). [אינני בטוח לגבי הניקוד. – אב"ע]. מראהו ירוק בהיר ומאורך מאוד כמעט כאבטיח הצהוב, קליפתו חלקה ועבה, מתוק הוא עד מאוד. משתמר הוא היטב, משקלו מגיע משישה עד עשרה קילוגרם, גרעיניו קטנים וצהובים שראשיהם מנוקדים מהצדדים בשתי נקודות שחורות.

המין הרביעי הוא אבטיח ה-קריטי (רק בערבית) שהוא מתחלק לשני מינים.

(הערה: יש שנתַנו רק את השם הערבי בלי תרגום עברי כמו המין קריטי, קדוס, מפני שתרגום המילה אינו מתאים בעברית).

האחד נקרא ה-קריטי הירוק (חדרי בערבית) שמראהו ירוק בהיר על פי רוב, עגול ומאורך מעט בקצהו, קליפתו חלקה ועבה, משתמר הוא לא רע, משקלו מגיע מחמישה עד שמונה קילוגרם, גרעיניו צהובים ובראשיהם מנוקד בשתי נקודות שחורות משני צידיהן.

והשני הוא הנקרא קריטי אבוטבעה (בערבית, מודפס שוקע). מראהו ירוק עמוק. קליפתו עבה עד מאוד, לא חלקה, ומלא הוא חריצים סביב לאורכו, המציינים כל פרוסה ופרוסה. וכשתוחבים הסכין לתוכו אז מתבקע הוא דרך החריץ עד למטה לפני הסכין. תמיד הוא עגול ורחב, עוקצו שוקע לתוך בטנו ונגמר בטבעת רחבה כגודל מטבעת המג'ידי. גרעיניו קטנים ושחורים על-פי-רוב. הוא אינו משתמר היטב, אך לעומת זה אין כמוהו בכל המינים שמנינו קודם, ועולה הוא על כולם בטוב טעמו ובמתיקותו. מבכר הוא בגמולו [בּגְמוֹלוֹ בערבית, כלומר מקדים הוא בהבשלתו. – הערת שאול חומסקי. כנראה הכוונה היא שטעמו משובח ביותר כשהוא בשל. – אב"ע].

להמין החמישי נמנה את כל יתר המינים השונים שנמצאים בארץ שאין בהם שום ערך ושווי לדבר אודותם. ורק על עושי המקשאות להיזהר מזרוע זריעתם במקשאותיהם.

שימוש פרי האבטיחים

פרי האבטיח מחזיק בו כמות ידועה של סוכר שאי אפשר לנו לתיתה בזה במיספרים מדוייקים מפני שכמות הסוכר משתנה היא בו ממין למין, וממקום למקום, ואפילו מין אחד שנזרע בשני מקומות אין כמות הסוכר שווה בשניהם, על פי רוב תלוי הוא בטיב האדמה שנזרע בה ובייחוד בעבודה בהכנת האדמה.

בימי המלחמה [העולמית הראשונה. – אב"ע] כשהיה הסוכר חסר בארץ, אז השתמשו בפרי האבטיחים גם לעשות דבש (ריבה), הדבש היה מתוק מאוד אך לא כל כך טעים, מתיקותו הביאה כמעט לידי גועל, אחדים ממכיני הדבש שמו בתוכו גם חלק של עסיס לימונים, וזה הטעימו לחיך.

בדרך כלל טוב הוא פרי האבטיח להשתמש בו לאכילה ומבריא הוא, ואין לחשוש מתיתו אוכל גם לילדים, ולא נכונה המימרא שיצאה שמאכילת אבטיחים מקבלים קדחת (הערה: בשעה שידוע שהקדחת באה על-ידי יתוש ידוע בדרך הדם ולא בדרך הקיבה), ורואים אנו שלכל ערבי חולה מוכרחים להביא לו פרוסת אבטיח. (הערה: עלינו להתחשב וללמוד בכלל בכל מיני הירקות מה לאכול ומה לא – אך ורק מתושבי הארץ שהם מנוסים ובקיאים בזה ממאות שנים).

צריכים רק להיזהר בשלושה דברים:

א. שהאבטיח יהיה קר.

ב. שלא לאכול מאבטיח שהחילוהו מזמן כי אם תיכף.

ג. ולא מזה שנקטף מזמן רב ולא היה נשמר בתנאים מתאימים, כי אם טרי שנקטף מ-3-10 ימים. [מדובר בתקופה שבה לא היו אמצעי-קירור משוכללים בבתים. – אב"ע]

ובטוח הוא כשאוכלים מאבטיח חם, או מזה שהחילוהו משעתיים, או מזה שנקטף מזמן רב שבשרו חלקלק כסבון רטוב, בטח שזה לא בריא ובאכילתם גורמים לידי חמיצה ותסיסה בקיבה ומזה כן יכולים לחלות, ושכנינו הערבים נזהרים מאוד מלאכול את האבטיח בתנאים שמנינו אותם, ולעומת זה מבקר [מבכר. – אב"ע]] הוא תמיד את האבטיח הטרי אם גם איננו כל כך אדום  – מאבטיח הכי אדום ושרק נקטף מזמן רב.

הסיכום הוא שפרי האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ שיש לנו פה בארץ והוא טוב וטעים למאכל ומבריא מאוד,  פועל פעולתו על הקיבה, ומדיח את המעיים וגם מרבה הוא את השתן, ורק חולי מחלות ידועות אסור להם לאכלו.

מקום גידולו

כפי שאמרנו מקורי הוא האבטיח בארצנו, והוא גדל בכל הצד המערבי של ארצנו המקביל את חוף הים התיכון (הערה: פה מדברים אנו בזריעת בעל, ובלי השקאה), מתחיל מנחל מצרים דרומה, וגומר בהר הכרמל צפונה, ביותר הוא מצליח בשרון שמתחיל מסביבות נהר הירקון עד סביבות נחל התנינים (זרקה), ובאמצע החלק הזה נמצא על חוף הים נמל קטן הנקרא נמל אבוזבורה שדרכו מוציאים את פרי האבטיחים לחופי טורקיה ומצרים.

אדמת פרי האבטיח

צמח האבטיח מתפתח יפה באדמת חול שגדל בה עשבי החילפא (לא חילפא המצרית). נכון שגדל גם באדמת חומר אדום (חמרה) אך גידולו הוא איטי ואין הצמח מתפתח ביותר, וגם הפרי יישאר קטן, ואין מה לדבר מאדמת חומר שחור (סַלַק) שאין לזרוע בה אבטיחים כלל וכלל, וגם אם תמצא קרן זווית (בתוך מיקשה של חול) שהיא קשה וכבדה בקצת' אז טוב לזרעה אבטיחים צהובים מאשר אבטיחים פשוטים. הרוצה לזרוע מיקשה לבכורות זאת אומרת שיקדים את השוק במחירים הגבוהים: עליו לבחור באדמת אפר שבמקום חורבות, הנקראת בערבית ג'דר, או באדמה שמזובלה הרבה שנים, ורק האדמה החמה היא שמסיבה לבכור האבטיחים.

זריעת האבטיחים

זריעת האבטיחים היא מהגרעינים הנמצאים בתוך הפרי. עונת הזריעה הוא בדרך כלל מחודש מרץ עד אחרית אפריל (הערה: רושמים אני על-פי לוח המערבי, מפני שהוא יותר נכון בעונה זו ואצלנו נמצא אדר א' ואדר ב' ואי אפשר לדייק) ונגמל באחרית יולי ומתייבש מאחרית אוגוסט עד ספטמבר.

עונת זריעת המקשאות המה שלושה:

1) הבִּכורים

2) הבינונים

3) האפילות

הבכורים זורעים אותם מוקדם באדמה מזובלה או באדמת אפר וחורבות סמיך [סמיכה?] בריווח של 1.50 מטר וחצי בין שורה לשורה, זורעים מחמישה עד שבעה גרעינים במקום כל בית ובית, וכשמנכשים אחרי היציאה עוזבים רק שני צמחים בכל בית ובית. ועל ידי זה שהשורות סמוכות מבכר הפרי להיגמל ואז המחירים הם תמיד גבוהים, והשוק הלזה הוא אך ורק מקומי, גם פירות הבִּכורים הם אינם כל כך גדולים.

הבינונים: את אלו המקשאות זורעים כבר ברווח יותר גדול משניים עד שניים וחצי מטר בין שורה לשורה, ובניכוש שאחרי היציאה [הנביטה] יעזבו רק צמח אחד בכל בית ובית, הצמח ימצא פה מקום יותר להתפתח ואז גם הפירות הם יותר גדולים ואלה כבר נמכרים לחוץ על-ידי הובלה בסירות לחופי טורקיה ומצרים.

האפילות: המקשאות האפילות שחורשים את האדמה בלי הרף עד מחצית הקיץ ומשמרים בה את הרטיבות, ואחרי קציר חיטים יזרעו אותה, מאלו הפירות מתבשלים אחרי שכל המקשאות כבר יבשות. זה יוצא לימי חג הסוכות, בדרום ארץ ישראל פוגשים הרבה מקשאות ממין זה, גם השוק לפירות אלו הוא מקומי.

זריעה של מים בהשקעה. אין לזרוע אבטיחים בפרדסים על תעלות המים או בגיני [בגני] הבית שמשקים אותם, מפני שבארצנו אין צמח האבטיח מצליח בגידולו עלי מים, ובהמצאו אפילו רק קרוב למים אז גדל הצמח באופן חזק מאוד, גם הפירות הן גדולים עד מאוד, אך לא יצלחו לאכילה ואינם טובים ולא טעימים, וכמה שלא ישאירו אותם גדלים על הצמח יישארו חמוצים וליבם נבוב ולבן.

עבודת מקשאות האבטיחים

בכלל מרובה היא עבודת המקשאות בניכושים ובמעדרים, ובחרישה בפרט. בעל מקשא הרוצה שאבטיחיו יהיו טובים ורבים מתחיל לחרוש מחודש כסלו, ומנכש את כל העשבים הפראים כמו הקודב (הערה: לא ידוע לי השם הלטיני ובטח שאין אנו יודעים את העברי) [קודַב – קודַאב, מבטאים "קוסַאב", שהוא דורת ארם צובא בעברית. – הערת שאול חומסקי] והחלפא. החרישה הראשונה היא דלילה, ורק מבקע את האדמה (שְקַק), שתכניס ותספוג לתוכה את כל מי הגשמים, אחרי זה שנגשמה כבר ישנו את החרישה לרוחב השדה והחרישה היא יותר סמיכה מהראשונה וגם יותר עמוקה, אחרי שנתגשמה שנית שוב חורשים אותה לאורך וזו כבר הפעם השלישית, זה יוצא לערך פעם לחודש. אחרי זה ישדדו את החלקה ובמחרישה יחלקו ויסמנו אותה לאורך לשורות-שורות וכן גם לרוחב (בכדי שיוכל לחרוש אחרי כן על השורות לאורך ולרוחב). ובמקום שהשורות מצטלבות, זורעים את הזריעה בידיים מחמישה עד שבעה גרעינים, בעומק של שלושה ארבע סנטימטר באדמה. בזריעת הבכורים, שאפשר עוד לגשמים לרדת בכמות מרובה, שמים אחד או שני גרעיני תורמוס שיעזור בצמיחתו לפלח את הקרום שעל פני האדמה שנעשה על-ידי הגשמים.

הזריעה יוצאת במשך שישה-שמונה ימים, ובשעה שהצמח יוסיף את העלה השני או השלישי, מעדרים סביבם (ומוסיפים גם במקומות החסרים) ועוזבים רק שניים והשאר ינבל [ייבול]. אחרי הניכוש חורשים על השורות אך ורק במחרשה ערבית או אם האדמה מוכנה היטב, די גם בקולטיבטור, מפני שהחרישות בימות החורף צריכות למחרישה אירופית שמהפכת את האדמה ומכלה את העשבים, מה שאין כך מימות הפורים והלאה, אין מה להפוך את האדמה שבזה מתייבשת, והרטיבות תנדוף, וחורשים אך ורק במחרישה הערבית הטרדיציונית שהיא לא מהפכת את האדמה כי אם הולכת מלמטה ותוחחת את האדמה.

עשרה ימים אחרי החרישה הראשונה של השורות חורשים שנית לרוחב המקשא ותמיד מתחילים אצל השורות וגומרים באופן שהתלם האחרון נמצא באמצע השורות, ואז הניכוש והעידור האחרון, ועוזבים רק צמח אחד בכל בית ובית. יש כאלו שמהדרים בעבודה נוהגים לחרוש עוד פעם שלישית.

ודבר אחד על האיכר לזכור בכל פעם מדי חרשו במקשא, כי אסור לנעוץ את המחרשה באדמה רטובה, והאדמה הכי טובה ושמנה תתקלקל על-ידי החרישה ברטיבות, והצמחים לא יתפתחו והפירות יהיו גרועים וקטנים ועקומים כבעלי מום. גם מחלה ידועה תתפתח בפרי הנקרא קוּסַר (בערבית) שנדבר במקומו להלן.

המזיקים ומחלות האבטיח

בארצנו סובלים במקשאות ממחלת הקוסר, השנית היא מחלת המן, והמחלה השלישית זה המזיק הידוע הנקרא חולד (בערבית אל אחלונד).

מחלת הקוּסַר היא שענפי הצמח לא התפתחו ונשארים קצרים וראשם מורד ארצה. צבעם אינו די ירוק ומראם הוא לבן כספי, פירותיהם קטנים ואינם נבשלים לעולם. הפרי מלא הוא בהרבה גרעינים גדולים וטעמו חמוץ, ותמיד מצד אחד יבש וקשה, ואין לזה שום תקנה, וכל זה הוא תוצאת החרישה ברטיבות. עוזרים במעט בזה שמרבים בחרישה ושידוד על השורות, אבל פרי טוב כבר לא יהיה במקשא זו.

מחלת המן היא כמעט הכי גרועה בכל המחלות שהאבטיח סובל, והיא עושה שמות במקשאות. היא מין כנימה או מין פרעוש ירוק קטנטן החי וניזון מלחלוחית הצמח, מכסה הוא את כל הצמח את העלים והענפים יחד ומנקר בחרטומו את כל הענפים, שאחרי זה הצמח מוציא דרך החורים הקטנים האלה מיץ שנהפך לשחור ושמן כמעט כפיח, והוא משמן את כל הצמח יחד עם האדמה שמלמטה לו. מתרבה הוא בפרט בלילות הערפל, ובעונת המקשאות יתרעם הערבי בהכירו חילוף האוויר לערפל (ארטטה בערבית) ואחרי שהערבי מברך את הברכה אלחמד-אל-אלה, יילחם גם במחלה בשני דברים:

ראשית יעקור תמיד את הצמחים המנוגעים ויקבור אותם באדמה.

ושנית שיעשה עשן סביב המקשא מצפיעי בקר, בבוקר ובערב, בשעה שאין הרוח מנשבת, והעשן ירבץ ויכסה את כל המקשא, ופוגשים אנו מקשאות שגדלות ומתפתחות יפה, ואחרי שינוגעו במחלה זו תישרפנה במשך של איזה ימים כמעט כולם או חלק מהם.

אצלנו לפני איזה שנים התפשטה המחלה בעצם תוקפה, וכיליון נשקף היה לכל המקשאות. אנו ניסינו אז להשתמש נגד מחלה זו בתמיסת גפרית נחושת (חואי בורדלב [או – בוכדלר]) של 2%, אך כנראה שהתמיסה היתה אפשר חריפה מדי ופעלה על המחלה עם הצמח גם יחד.

שנית ניסינו אז גם באבקת היתושים הנקראת פֶרְאַט, וכבר חפצים היינו לחשוב שפעל את פעולתו על המחלה, אך שבינתיים היה גם קדים חם (שרקיה) וגם שמקשאות שלא השתמשו באבקה זו, חדלה המחלה ומתו כל המזיקים. וזה ראינו תמיד להקדים למרות שהוא איננו כל כך רצוי לנטעים, יש בו גם תועלת שתמית גם הרבה מזיקים.

אחדים שהיו מקבלים עיתונים מקליפורניה מצאו ששם משתמשים נגד מחלה זו באוהלים העשויים לתכלית זו, שמאהלים ומכסים בהם שטח ידוע על גבי הצמחים. ומבעירים בתוך עלי נקטין (טבק), ועל-ידי העשן נחנקים המזיקים. ומאין לנו אוהלים מוכנים לזה השתמשו פשוט לניסיון בסיר שכיסו על גבי הצמח והבעירו מעט עלי נקטין מלמטה, הניסיון הצליח אך בצמחים קטנים שיכלו להכניסם תחת הסיר, וכדאי היה להכיל אוהל יותר גדול שיוכל לכסות גם על צמחים יותר גדולים ועל שטח יותר גדול מפני שלא רק האבטיח יסבול ממחלה זו כי אם גם העגבניות וכל ירקות הקיץ.

המחלה או יותר נכון המזיק השלישי זה החוֹלֵד (בערבית אל אחלונד) העכבר העיוור ["חולד" הוא כמובן חפרפרת, שהיא אכן עיוורת. היום כבר חזרו רבים לשם "חולד". – הערת  שאול חומסקי]. ברייה זו מצערת תמיד את בעל המקשא בבואה במחתרת תחת הצמח ובבוקר בצאת  בעל המקשא מהמלונה יפגוש פה ושם צמחי אבטיחים שעליהם מורדים ארצה ומתחילים לנבול. החולד יבחר תמיד את השורש הגזעי, ואת שארית השורש יעזוב בתוך האדמה. וכן עובר הוא מצמח לצמח ויעלה קרחות גדולות במקשאות באם לא ימהר בעל המקשא ללחום נגדו.

האמצעים נגדו הם פשוטים אבל לא קלים.

בבואו מחדש למקשא מגלים תיכף לאט-לאט במעבר את חורו ונותנים חתיכת תפוחי-אדמה או בצל חתוך בפי החור, והוא תיכף יבוא לריחו. בבואו ידחוף תמיד לפניו עפר תחוח בכדי לסתום את פי החור, והאיש עומד בשקט במעדר מורם ובשעה שיראה אותו בא עד פי החור, יכה בכוח מאחוריו ובזה יחסום את דרכו משוב אחורנית ואז מוציאו החוצה והורגו.

יש כאלה שאורבים לו ברובה על פי החור, ובבואו יורים באופן ישר נגד מהלך החור ואז הוא נהרג. אך בהיותו כבר אזרח במקשא אז אינו כבר יחידי ויימצאו עוד אחרים איתו ועושה לו דרכים שונות לכל צידי המקשא, וקשה לכלות אותם שהם מוצאים הגנה בכל ריבוי החורים שהוא מכין לו. ואז לבעל המקשא אורך-רוח עד לשגעון ולאט-לאט יוכל לבער אותו מהמקשא.

המזיק הזה אינו ממאס [מואס] גם בגינות הבית, ומכרסם גם את הבצל, תפוחי-אדמה, מלפפונים קשות [קישוא?] ועוד.

עוד אמצעי אחד ישנו להשתמש בפרט כשבפעם הראשונה לא הצליח הציד. אז הוא מרגיש מאוד ונזהר מלבוא לפי החור באופן שבעל המקשא יוכל להתפקע, אז אפשר לשפוך, תיכף אחר שמגלים את החור, מעט נוזל מגפרית הפחמן (סולפור די קרבן) וסותמים את פי החור תיכף, ובאם אין לו עוד הרבה מפלטים או מוצא אחר, יוכל להיחנק על-ידי הגז של הנוזל.

עוד אמצעי ישנו להשתמש, לתפוס הלטאת הקיר שחור (חרדון בערבית) לתוך קופסא, ועוזבים אותו חופשי לתוך פי החור, והוא ירוץ בחיפזון (בחפצו לברוח) בתוך החורים, והחולד בקבלו דקירות אחדות מציפורני הלטאה, ירוץ תיכף לפניו ומוכרח הוא אז להיראות בחוץ, ואז בנקל ממיתים אותו. ובכל האמצעים צריכים להשתמש ולבערו מהמקשה.

שוּקי [שווקי] פרי האבטיח

עד לפני המלחמה [העולמית הראשונה] נתון היה המסחר הזה רק בידי סוחרים משכנינו תושבי הארץ, שעשו את חוף אבוזבורה לנמל להוצאת האבטיחים, הנמל נמצא באופן מקביל באמצע החלק שמגדלים את פרי האבטיחים, ותמיד בעונת האבטיחים ינהרו לשם הרבה סוחרים ומוכרים מתושבי הארץ שמתיישבים שם באוהלים כמעט לכל ימות הקיץ והם מתעסקים בקניית והוצאת האבטיחים לחוץ, כל התושבים יובילו את אבטיחיהם לשם ובעונת האבטיחים יהיה נמל אבוזבורה לעיר שלמה, רק בעבור העונה יסעו משם כל הסוחרים והמוכרים ותישאר כמלונה במקשא, וכעיר נצורה.

והיות שהמסחר נמצא רק בידי הסוחרים ולא בידי בעלי המקשאות, אז ישתמשו תמיד בכל האמצעים שהשוק יישאר רק בידם, ובחפצם יעלו ובחפצם יורידו את המחירים. גם מכת הקרנטין ידועה היא לכל עושי מקשאות. אם פרצה או לא פרצה מחלת החלירע יוציאו שמועה כזו ומעמידים את ההוצאה לחוץ לזמן ידוע, ועל-ידי זה המחירים ירדו פלאים מאת האבטיחים (שמשקלו לא פחות מ-6 KG) בשתי מג'ידיות, באופן כזה היו עושי המקשאות מפסידים הרבה מאוד, אך כעת נשתנו התנאים, מלבד שיש תקווה שארצנו תתפתח גם באופן מקומי, הרכבת שמקשרת אותנו עם מצרים ודמשק, וחלב, שאלו יוכלו לעכל ולהכניס לתוכן כמות ענקית של פרי האבטיחים. וניסיון יש לנו כבר מתפוחי הזהב שכל איכר פשוט יכול גם כן לקחת לו וַגוֹן ולהוביל ולשלוח את פירותיו מצריימה, ובזה לא יצטרך האיכר להיות קשור זמן רב למימכר אבטיחיו, והמקצוע הזה כדאי היה שכל איכרינו יתעניינו בו. פה בפתח תקוה הסתדרה כבר קבוצה של צעירים אחדים שעשו מקשא של 150 דונם.

[מכאן ועד הסוף דומה שזהו מאמר אחר שאינו עוסק כלל באבטיחים. – אב"ע]

על-פי-רוב הם צעירים בלתי-מאורגנים והפעם כיוון דכל העולם מתארגן חפצו גם הם להתארגן והקציבו מחיר גבוה יותר מדי, ומפני שגם המשלוח של הפירות כשהוא לעצמו לכל השנה עדיין מוטל בספק, לא ניתנה האפשרות להאיכרים להסכים לתנאיהם. וחלק גדול קיבלו אורזים אחרים מיפו, כעת הם כבר חפצים לתקן את המעוות ומעט-מעט כובשים להם כל אחד ואחד מקום לעבודה, במקום שדרשו קודם מאה פונט מקבלים כעת שמונים, ואורזי חוץ מקבלים שישים, העבודה היא רק לחמישה חודשים בערך.

על-פי מקרה בא לידי השבוע חוברת של דו"ח מוועידת המזרחי השנייה שהיתה בירושלים, בטח כמו כל איש חיפשתי את שלי, ומצאתי בדו"ח על עבודת המזרחי במושבתנו פתח תקוה, שמנה המוסר אחת מהן, היא שהנהלת המושבה שהיתה עד כה בידי יחידים על-ידי השפעת המזרחי עברה עתה לידי הציבור, על זה נוכל להגיד לפום חריפא שבשתא, את זה אפשר להגיד שהשלטון יצא מתחת ידי ההוהנצולרים לידי קהליה, בשעה שידוע לכל העולם כולו שזה שלושים שנה שוועד מתקיים במושבתנו ועל-פי הפרוטיכלים כולם היו על-ידי בחירות חשאיות וישרות, והרבה אנשים ישרים ונכבדים הספיקו לכהן בהוועדים של מושבתנו במשך הזמן הזה. ובטח לא היו מסכימים ומרשים לדבר שכזה כמו המנוח ר' יהושוע שטמפר ז"ל שהיה הרבה שנים בוועד המושבה וראש ועד המושבה. מקום היה לו להגיד כי על-ידי תעמולה בלתי רגילה עלה בידי המזרחי להכניס להוועד יותר חברים משלהם, חושב אני שחובה היא על ועד מושבתנו הנוכחי לבאר זאת, וכבודו של המוסר במקומו מונח.

[חתום] ירקוני

פ"ת ז"ך [כ"ז] חשון תר"ף [1919]

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

* * *

אהוד בן עזר

על הולדתו של האבטיח המל"לי

מתוך הרומאן "ספר הגעגועים"

בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

 אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרנסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים.

* * *

ברוך תירוש

גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה

עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 196, 30 בנובמבר 2006

לאהוד בן עזר שלום והוקרה,

כרבים ו"נידחים" אני נהנה ממרבית קביעותיך ובעיקר מסיפורי ארץ ישראל מ"האלף הקודם". ואתאר כאן התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם [פלמ"ח-ים] בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה היו (חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים [איני בטוח בכך. משפטי-ירושה בין בני משפחת ליטווינסקי נמשכו שנים רבות מאוד. – אב"ע]. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה, ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל, "א-לה גארסון".

פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"

"לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא הייתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.

לאחר מסירת הידיעות הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו-קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו.

הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ"בן דודו" למאהלי אבו-קישק, בעיקר למאהל על שפת הירקון, צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השייך מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה. [בניין השיח' הדו-קומתי מצוי עד היום בלב המתחם המזרחי של תע"ש וכפי ששמעתי בשעתו הוא מטופל ומטופח בידי חובבי עבר מקרב העובדים, בעין חדה אפשר להחין בו מהכביש המוביל מצומת מורשה מזרחה. – אב"ע].

הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כמה מאיתנו להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני "השבת השחורה" בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו, אנשי הפלמ"ח, ברחבי הארץ, ואנחנו, כפועלים חקלאיים, סייענו לו במסירות בעבודות משקו החקלאי.

אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר לי לקח אותי איתו, שנינו כאורחי שייך אבו-קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, מול כפר ויתקין, מצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.

האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כחמישים מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּבּ בערבית, אשר מחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות "עמידה" לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, סלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, כאשר הפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.

לאחר שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים. לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו-זָאבּוּרָה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי בתחילת הספר "איבריה", מספר ג'יימס מיצ'נר על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו בצורה דומה לעבר האונייה, שעגנה במקביל לחוף. סדנא דארעא חד הוא.

אהוד בן עזר: אני חושש, ברוך, שאתה מבלבל בין האבטיחים המפורסמים מן הזן אמחסני, שגידלו ערביי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ויִצאו אותם בספינות מפרש למצרים ­– לבין הבדואים של שבט אבו-קישק ששכנו רחוק משם, בגדה הצפונית של הירקון על מתחם תע"ש כיום, ולא הגיוני שהסיעו את אבטיחיהם על גמלים עד למינת אבו-זאבורה, אבל אולי אני טועה.

ליתר ביטחון פניתי אל ידידי המשורר אלישע פורת מקיבוץ עין החורש שבעמק חפר, והנה תשובתו:

שוּלְם אהוד,

ואדי חווארית הוא השם הכללי של עמק חפר, הביצות שמסביב לנחל אלכסנדר. השטח נקנה על ידי הקק"ל בסוף שנות העשרים. עין החורש הקיבוץ קרוי בטעות על שם ואדי חווארית, העמק של החורשים – עין החורש, אבל לימים הסתבר שוואדי חווארית קרוי על שמו של שבט קטן מסודן שנקרא בני חווארית, אבל כבר אחד לא רצה לשנות את השמות.

קקון היה כפר גדול מצפון לטול כרם, עם תחנת רכבת ושרידי מבצר צלבני. זה היה כפר מרצחים ופורעים מראשית ההתיישבות, ואנשיו פגעו ללא הרף במתיישבי עמק חפר המזרחי. הכפר נחרב לחלוטין במלחמת העצמאות, ממש כמו שצריך! – ועל התל שלו, בין המושבים אמץ וגן יאשיה, ניטע יער קטן, והולך להיות שם פארק נחמד.

אבטיחי קקון קנו להם שם בגודלם ובמתיקותם, כיוון שגדלו רק על מי טללים ולא על השקאה. אבטיחים אלה היו נאספים בערימות ענק, מועמסים על דבשות הגמלים, ויורדים למינת אבו זבורה, המפרצון שבשפך נחל אלכסדר, במקום בו יושב היום בית הספר לדיג של מכמורת.כאשר הושלמה בניית הרכבת, הקו המזרחי עבר דרך קקון, הובלו האבטיחים למצרים ברכבת, ומינת אבו זבורה ירד מגדולתו. חאן אל בטיח, חירבת סמרה, היושבת ליד המפרצון עד היום, ונראית היטב מכביש החוף, היא תחנת מכס שבנו התורכים, כדי לגבות מס מסוחרי האבטיחים.

אני מקווה שעשיתי לך סדר בדברים,

אלישע פורת

[עד כאן מגיליון "חדשות בן עזר" 30.11.2006]

לאהוד שלום והערכה רבה,

חזרתי מביקור משפחתי בצרפת, ונהניתי לקרוא את המחקר המרתק אודות גידול האבטיחים, שיווקם ואכילתם, שכתב דודך ברוך ראב בן עזר בשנת 1919. מאוד שמחתי על צירוף חיבורי הצנוע, המתאר את העמסת האבטיחים בקיץ 1946 משדות עמק-חפר – לא מתחומי אבו קישק – ליד המזח מול כפר ויתקין, על ספינות מפרש לשיווק במצרים. התהליך לא היה מוכר בארץ, והפרסום באמצעות חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל עורר עניין רב והביא את הגילוי שהעמסת אבטיחים גם בוצעה במפרץ מינת אבו זאבורה, היום הישוב מכמורת בעמק חפר.

ברוך תירוש

יולי 2011.   

* * *

גיליון מיוחד: רקוויאם לאבטיח המל"לי

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 43, 11 ביוני 2005

בין פתח-תקווה לכפר-סבא שוכן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי. כאשר ביקשו  המוסדות הלאומיים לתת שם קבוע לכפר, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) מפתח-תקווה את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום, וכך היה.

אך המל"ליים אינם רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אלא הם זן האבטיחים שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר. הזיווג המוצלח בין שני הזנים התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, ובטעות קראו ברבות השנים לאבטיח המָלָ"לִי – "אבטיח הגליל".

האבטיח המל"לי היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה והיא בעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד באבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים.

 הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו היו שחורים לגמרי.

זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי. היו אלה ימים שבהם זני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי בתחנת ניסיונות חקלאיים, כמו העגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים – שכופים עלינו לצרוך כיום – במקום עגבניות הבלדי והמֶרִימֶנְד הכרסתניות ורכות הלב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, שאותה אהב.

עד מתי נמשיך לזרוק לזבל בזה אחר זה אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם וגרעינים? – היו שנים שבהן מגדלים עקשניים המשיכו מדי שנה לשווק את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק.

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים – שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לקלוט אותם.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של עגבניות הבלדי והמרימנד, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף?

ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, העשויים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – ובלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, שמעולם לא העזו שיניו לטמא את הזיתים עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

עד כאן נוסח הרשימה שנשלחה ל"ידיעות אחרונות" והתפרסמה ביום 2 ביוני 2004 לאחר קיצורים אחדים [אפשר לדלג ולעבור ישר ל"מר א. בן עזר נוסע"], פורסמה תחת הכותרת:

מי זוכר את האבטיח המל"לי?

ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ), איש פתח-תקווה, להנציח בשם הזה את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל – ובניו, לרבות ראש הממשלה, נודעו כמל"ליים.

לא רק הם. גם האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במקשה של אחד האיכרים בכפר מל"ל: בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.

האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בלדי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.

היו בעבר מגדלים עקשנים שהמשיכו לשווק, מדי שנה בשנה, את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל, בזה אחר זה, אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים. עד מתי?

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים. שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לצורך זה.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של העגבניות הנזכרות לעיל, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף. ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, הכבושים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – בלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, ששיניו לא טימאו אותם עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

אהוד בן עזר נוסע לבקר אבטיחים

[מתוך היומן]

23.6.04. יום רביעי. בצהריים אני נוסע במונית למינהל המחקר החקלאי, שירות ההדרכה, במשרד החקלאות, בבניינו החדש בבית דגן, מה שהיה פעם רק מכון וולקני. פוגש אותי שמשון עומר, האחראי על גידול האבטיחים, ואנחנו אוכלים יחד צהריים במסעדת המשרד במחיר סמלי של שמונה עשר וחצי שקל, כולל בקבוק שתייה, צלחת סלטים קטנה, שניצל גדול וקר עם תוספת אורז וירקות מאודים, ומקבל הרצאה מקיפה על נושא האבטיחים בישראל, עבר והווה.

לאחר סיום הארוחה מצטרף אלינו עומָר זֵידאן, שהוא מנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות, תפקיד חשוב מאוד, שמטעמו הוא אחראי גם על כל גידול הירקות בגוש קטיף ובהתנחלויות. אני נוסע איתו במכוניתו למקשת האבטיחים ושאר ירקות של אברהם כהן בנחל-עוז. השיחה עם זידאן נעימה מאוד. איש מתון, גאה, יודע עברית באופן יוצא מן הכלל, אנגלית, ושולט בנושא מקצועי ואירגוני מסובך, זאת אני למד משיחות בטלפון הנייד שהוא מקיים במהלך הנסיעה.

אברהם כהן יושב ב"משרד" על כורסה, איש שמן, מוצק ונמוך-קומה, כנראה ממוצא צפון-אפריקאי, מאחד המושבים בנגב. הוא שכר מנחל-עוז את השטח העצום מדרום וממזרח, ומגדל עליו אבטיחים, דלוריות, פלפלים, כרוב ושאר ירקות. עכשיו עונת האבטיחים בעיצומה, והוא רוגז כולו. מעבר קרני סגור ואי-אפשר לשווק אבטיחים לרצועת עזה, שהיתה קולטת ממנו גם את הגדלים והזנים שהשוק היהודי אינו רוצה בהם. מצד שני היו היום הפגנות של מגדלי עגבניות נגד פתיחת מעבר קרני, כדי שהעגבניות מעזה לא יציפו את השוק הישראלי...

הוא, וגם אחיו וחלק מהפועלים, לובשים חולצות טי-שירט שעליהן מודפס "א. כהן / אבטיחים". יש לו אצבעות ידיים עבות וקצרות, עם ציפורניים מרובעות ומגודלות מדי. פנים חייכניות כמו של "השמן" בסרטי "השמן והרזה". בטלפון התבשרנו שמרוב ייאוש הוא הולך לאבד את עצמו לדעת. ולנו סיפר שלקח את המכונית והחל לנסוע ללא מטרה. עם זאת יש לו חיוניות בלתי רגילה, וגם כושר משחק וערמומיות, ויש לי הרגשה שהוא מספר בעיקר על האבטיחים שלא מכר ולא על אלה שמכר, ולנוכח שפע היבול, הרי שגם אם מכר את מחציתו, לא הפסיד הרבה.

מביאים אבטיח גדול חצוי לשניים, "להוכיח" לי שטעיתי ברשימתי בעיתון. מה לעשות, צבעו ורוד חיוור עם קטעים צהובים, הוא אמנם מתוק אבל אין לו ארומה של אבטיח אמיתי. חסר האיזון בין חמיצות למתיקות. אני לא מסתיר מאברהם כהן שהאבטיח לא טעים לי והוא כמובן עושה עצמו שאינו מבין על מה אני מדבר.

מביאים אבטיח גדול נוסף, קצת יותר טוב אך עדיין לא מצטיין. אנחנו יוצאים למקשה בשתי מכוניות. אני עם עומר זידאן, ואברהם כהן עם שמשון עומר ועוד עובד משרד החקלאות שהצטרף אלינו, ואנשים של כהן עצמו.

מגיעים למקשה, והיא אינה דומה כלל למקשאות שזכרתי מילדותי ומנעוריי – ושעדיין הייתי רואה בנסיעה, לצידי הכביש, בייחוד בגליל.

[מקשאות ילדותי באחוזה הכפרית קלמניה, שעל רקען כתבתי את ספרי המחתרתי שאזל "לשוט בקליפת אבטיח"(1987), שמבוסס בין השאר על "יום שדה" שערכתי במקשה בקלמניה יחד עם חברי אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, ז"ל. אביו היה ישראל אקסלרוד (לימים אלמגור) ז"ל, השומר של קלמניה, והצייד, שדמותו, כמו דמויות רבות אחרות, מופיעה בשם בדוי גם ברומאן שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994), אף הוא ספר מחתרתי שאזל]

כאן מדובר במקשה מושקית – לאורך הערוגות המוגבהות, שבהן שתולים שיחי האבטיח, עוברים, טמונים בקרקע, צינורות מחוררים שמספקים מים לשיחים. התוצאה – אפילו האבטיחים הענקיים, ששוקלים ודאי יותר מעשרה קילו האחד, מכוסים בעלים וכמעט שאינם ניראים למרחוק, והם גם פחות נשרפים בשמש ושומרים על קרירותם, גם באמצע היום.

לאורך הערוגות זרוקים בשורות ארוכות אבטיחים מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט, שמתברר ששותלים אותו רק מפני שאבטיחי הסִיד-לֵס, ללא זרעים, זקוקים להאבקה, להפרייה, ואינם מסוגלים להפרות את עצמם, כאבטיחי מל"ל וקרימסון עצמו. אבל האבטיחים של קרימסון, שפעם עדיין היו משוּוקים לציבור היהודי, אינם מתקבלים כיום בשוק מפני שהם בעלי זרעים, שחורים-חומים קטנים, אמנם שונים מאלה של המל"ליים. ומאחר שמעבר קרני סגור, אי אפשר גם לשווקם לעזתים, שעדיין היו קונים אותם.

לקחו קרימסון אחד ושברו אותו בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, שׂם בכיס הקטן את הסיד-לס, ויש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבע אדום יותר, גם באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, וגם המרקם שלו חזק ואחיד יותר. אבל אין כל סיכוי שהשוק הישראלי יקלוט אותם, בגלל הגרעינים (הזרעים).

 אך לא רק אותו מפקירים בשדה, אלא יבול גדול של אבטיחי סיד-לס שראויים כבר למשלוח אבל הם בגודל בינוני, גודל שהוא אידאלי לעקרת-הבית, אך הם נותרים במיקשה. הסיבה? סוחרי הפרי והירקנים רוצים רק אבטיחים גדולים, ענקיים. והסיבה? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשלו כפול?

אנחנו עוברים מערוגה לערוגה, מבוססים בשפע שרובו לא ייאכל, מצטלמים עם התאילנדים שאוספים את האבטיחים, הראויים למשלוח, בתוך ארגזים ענקיים על פלטפורמה שמסיע טרקטור במיקשה; וכך, בסיוע המלגזות שמעמיסות ופורקות אותם, הם נשלחים הלאה לשווקים עצמם. התאילנדים עטופים כמובן מכף יד ועד פנים, כאילו הם משתתפים בנשף מסכות, רק העיניים מציצות ממטלית בד לבן שמכסה את פניהם. ראיתי זאת לראשונה בעין-יהב, והסבירו לנו שעור שחום נחשב לפחיתות כבוד אצלם, עורו של מי שעובד בשמש, ולכן הם נזהרים כל-כך ועוטפים את עצמם גם בחום הגדול.

בין היתר אנחנו פותחים אבטיח סיד-לס קטן יותר, אבל בשל, בעל מרקם אחיד וטעם משופר יותר, אידאלי למיטבחים בבתי-מלון או למכירה במגשיות עטופות צלופן, חתוך לריבועים, כמו בחוץ-לארץ. אך מתברר שאין עם מי לדבר. לא קונים אותו.

כמות האבטיחים שזללנו בטעימות הללו היתה ממש אדירה, ובאצבעות דביקות ממיץ אבטיחים עלינו חזרה למכוניות ושבנו למשרד. חזרתי עם עומר זידאן, לא לפני שאברהם כהן במו-ידיו נתן לי שתי דלוריות, ושמו במכונית כשישה-שבעה אבטיחים בגודל בינוני, שניים מהם עבורי.

עוד מתברר, בקשר למל"ליים, שהם נותנים רק ארבעה טון לדונם בעוד שהסיד-לס המושקים מגיעים ל-8 ול-10 טון, ואולם הסיד-לס מחזיקים טוב רק עד תשעה ימים, ואילו המל"ליים מחזיקים גם ארבעה שבועות, ולכן היו נוהגים בסוף העונה, בסוף אוגוסט לערך, לאחסן כמות נכבדה מהם מתחת למיטות, לכל חודש ספטמבר.

מגדלים בארץ 130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 סיד-לס ו-100,000 מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות וללא השקייה – ליבול הגרעינים-לפיצוח בלבד. מספר הגרעינים באבטיח קבוע, לא חשוב הגודל, וכך שוברים אותם בעודם קטנים, ומשתמשים רק בגרעינים שלהם, גם לייצוא. אי-אפשר לאכול אותם כי אין עליהם כמעט "בשר".

הנסיעה חזרה עם עומר היתה מרתקת. התגלגלו הדברים כך שהוא הביא אותי ממש עד לביתי בתל-אביב, כי אילו הייתי מזמין מונית ממשרדו בבית-דגן, לשם חזרנו, היה עליי לחכות כחצי שעה. מתברר שאימו נולדה במיסקי, הכפר שאני זוכר מילדותי – בין רמת-הכובש לקלמניה, ושנעלם כליל. ואילו סבו התגורר ועיבד אדמות ליד סידנא עלי. הוא עצמו גר עם משפחתו בכפר ימה, או יָמָה זֶמֶר, שנמצא כנראה על הקו המזרחי של המשולש, באזור כפר קאסם. כאמור, העברית שלו מצויינת, והוא אחראי בתוקף תפקידו כמנהל מחלקת ירקות של משרד החקלאות גם על גוש קטיף ושאר ההתנחלויות, מבחינת גידול הירקות.

כך למשל שמעתי אותו מדבר על קורס לפלשתינאים מעזה, ושאלתי אותו במה מדובר. הוא הסביר לי שדרישות האיחוד האירופי הן "שקיפות בייצור", לא רק באריזה ובמראה הפרי ובטעמו, אלא גם בתנאי גידולו, אם אין זיהום סביבתי, ניצול שכר זול במיוחד, וכדומה. העזתים הם היצרנים הגדולים של תות-השדה ועגבניות השֶׁרי, לייצוא לאירופה, באמצעות אגרקסקו. ולכן יש ללמד אותם את התקנים המחמירים. יש גם תקן של "עקיבות", זאת אומרת, צריך להיות רישום מדוייק לכל שלב ושלב בייצור הירק. מאחר שלמקום כמו "כפר המכביה" אי-אפשר להביא אותם עכשיו, ישכנו אותם בסתיו בטנטור, על אם הדרך מירושלים לבית-לחם, ויוכלו לצאת לבלות בירושלים המזרחית.

כל זה מראה על המורכבות הרבה של עבודתו, ועל קיומו של מעין אי-של-שלום ושל שיתוף-פעולה בתוך כל הטרור וההרג ההדדי.

* * *

הרשימה הבאה נשלחה ב-30.6.04 ל"ידיעות אחרונות", אך לא נדפסה, והיא מובאת כאן בשלמותה:

כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל

בעקבות "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" ("ידיעות אחרונות" 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בתוכניתו בשבת ב"קול ישראל", והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות.

ומה למדתי מהם?

רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.

היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו?

לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב"באסטות" ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי "גילו" של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.

מגדלים בארץ כ-130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי-זרעים למאכל, וכ-100,000 דונם מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים-לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל"ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים ("הגרעינים"), גם לייצוא. ואי-אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט "בשר".

ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.

אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל," כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.

יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל-עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה-של-פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב"חוט" דק לשיח-האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים-עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש.

ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי-הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי-הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי-הזרעים.

אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי-הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: "אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.

"למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?"

מסביר לי אברהם כהן בעל המקשה כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים-חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו,  עדיין קונים אותם ובמחיר זול.

 אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא-זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ-לארץ.

"למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?"

מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים-ומטה לרצועת עזה.

לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד-לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה-כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף.

האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב,  שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.

וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.

* * *

שמשון עומר

תורת האבטיח

לפני 40 שנה חלה תפנית בגידול האבטיחים בישראל

על פי נתונים שמציג שמשון עומר, מנהל אגף הירקות וגד"ש (גידולי שדה) ומדריך ארצי לגידול דלועים במשרד החקלאות, מדי שנה מגדלים בישראל כ-130 אלף טון אבטיחים.

"בישראל, בתחילה, האבטיח היה מזוהה באופן מוחלט עם הקיץ," הוא מזכיר, "בתחילת שנות ה-70 חלה תפנית בגידול האבטיחים, עם הכנסת הטכנולוגיה של שימוש ביריעות פוליאתילן. עונת הגידול התרחבה לאזורים חמים, דוגמת הערבה ובקעת הירדן, שם אימצו את הטכנולוגיה שהביאה להקדמת הקטיף." מאז אפשר למצוא אבטיחים למכירה ברוב חודשי השנה.

"בכל שנה מגדלים בארץ כ-25 אלף דונם אבטיחים בשלחין, למאכל טרי, מרביתם מטיפוס חסר זרעים," הוא מפרט, "אבטיחים בכירים, הגדלים תחת חיפוי מנהרות פוליאתילן, כלומר מנהרות פלסטיק נמוכות או 'חממיות', נקטפים ממארס עד אפריל. בטכנולוגיה הזו מגדלים כעשרת-אלפים דונם.

"בחלק השני של העונה מגדלים אבטיחים בשדה פתוח – כ-15 אלף דונם. והקטיפים הראשונים של אבטיח בישראל מתחילים מאזור הערבה וכיכר סדום, אחר כך מצפון לים המלח, עמק בית שאן והנגב המערבי. בהמשך העונה, משדה פתוח, מאזור העמקים, גליל מערבי, נגב והמרכז.

"בשנים האחרונות גדלה הדרישה לאבטיח קטן יותר. במקביל החל טיפוח של זנים מתאימים, בקטגוריות גודל שונות, כדי לענות על צרכי הלקוח. יש היום, למשל, אבטיח ננו במשקל עד קילו אחד, אבטיח מיני במשקל 1-3 ק"ג, אבטיח מידי במשקל 4-6 ק"ג ואבטיח רגיל שמשקלו 6 ק"ג ויותר

ועוד כמה דברים שמספר עומר על האבטיח:

* מקורו באפריקה, דרומית לקו המשווה, שם גדל בר.

* במצרים הוא מוכר מתקופת הברונזה, ומשם עשה דרכו להודו ולארץ-ישראל.

* ידועים זנים מרים וזנים מתוקים של אבטיח, ונראה שהאבטיח התרבותי, מקורו בברירת זנים מתוקים ובגידולם.

* בסוף שנות ה-80 החל מעבר מגידול אבטיח עם זרעים לגידול אבטיח ללא זרעים, שהתחבב על הצרכן הישראלי.

* בעשר השנים האחרונות התרחב מאוד המסחר בירקות ברשתות השיווק, והתמונה של סחר באבטיחים בבסטות ייעודיות ו"אבטיח על הסכין" הלכה והצטמצמה.

[מתוך כתבה על האבטיח "סיפור עם סוף טוב" של קובי בן-שמחון, מוסף הארץ, 1.7.11]

* * *

מרדכי קידר

מצרים – על מסלול פיצוץ?

[ציטוט]

לפני חצי שנה, ב-25 בינואר, החלו אלפי מצרים לזרום לכיכר אלתחריר (השחרור) במרכז קהיר בדרישה לסלק את מובארק, שישב על כס הנשיאות כמעט 30 שנה, מאז אוקטובר 1981. דרישת ההמונים הייתה לאמיתו של דבר לסילוק השלטון המושחת והמאובן של קבוצת "הקצינים החופשיים" שהשתלטו על מצרים ביולי 1952, כלומר לפני 59 שנים, שמובארק היה האחרון שבהם. שלטון זה, שמעולם לא עמד לבחירות ראויות לשמן, התבסס על קבוצה גדולה של "חתולים שמנים" ששלטו באכזריות על כל שטחי החיים וניצלו כל חלקה טובה לטובתם הפרטית. העם נותר מוזנח ועני, וכ-40 מיליון מצרים חיים בשכונות לא מתוכננות, ללא תשתיות של מים וביוב, חשמל ותקשורת, חינוך ובריאות.

הפגנות נגד מובארק שהתגברו מיום ליום, התבטאו היטב בשלטים שנשאו המפגינים, והתמקדו במילה אחת: "אִרחַל" ("הסתלק") כשהכוונה הייתה למובארק, לאשתו, לבניו – כולל גמאל שהיה אמור לרשת את אביו – ולשרים ששירתו אותו במשך שנים ארוכות. מובארק חשב כל השנים שהצבא יושיע אותו במקרה כזה באמצעות ירי אל המפגינים, ואכן לכל יחידה בצבא מצרים הייתה משימה להשליט סדר (כלומר לפזר כל גילוי נגד השלטון) בעיר או בשכונה מסוימת. אלא שהצבא לא עמד בציפיותיו של מובארק ולא הפעיל את נשקו נגד המפגינים כל עוד אלו לא סיכנו את אנשיו ומתקניו. עם זאת, מאות מפגינים נהרגו באש של המשטרה, חקירות ביטחון המדינה והמודיעין הכללי, חלקם כאשר תקפו תחנות משטרה כדי לבזוז מהן את כלי הנשק.

חמישים אחוזי אבטלה

כשהתגברו ההפגנות, היה זה שר ההגנה, טנטאווי, שהעמיד את מובארק בפני דרישה חד-משמעית לעזוב את תפקידו, וכך זכה הצבא באמון המפגינים כ"צבא העם" ולא כ"צבא הנשיא". לאחר הסתלקותו של מובארק, נטלה "המועצה הצבאית העליונה" את מושכות השלטון, השעתה את החוקה לחצי שנה ומינתה ממשלה זמנית בראשות עצאם שרף.

הצלחת הרחוב לסלק את "הספינקס" (מובארק) הביאה להתרוממות רוח כללית במדינה: אנשים החלו לנקות את המרחב הציבורי הסמוך לבתיהם, כי הם חשו שהמדינה חזרה להיות מדינתם, והארץ – ארצם, לאחר ששוחררה מידי הדיקטטור. אנשים החלו להתעניין במצב שכניהם, משום שפתאום חשו כי הם עם מלוכד ומאוחד שהצליח במשימה אדירה – סילוק הדיקטטור. בימים הראשונים היו דיווחים רבים על כך שבחורות הנמצאות ברחוב, ובפרט בהפגנות בכיכר אלתחריר, חשו הרבה פחות בהטרדות מיניות, שהיו מנת חלקן היומיומית בתקופה שלפני המהפכה, שכן האווירה ששררה בקרב העם בימי המהפכה היתה של אחווה ורעות, שותפות ואחריות. שחר של תקופה חדשה הפציע בפברואר מעל מצרים, והפיח על גדות הנילוס תקוות גדולות, גדולות מאוד, של אביב ופריחה, שגשוג והצלחה.

אלא שחצי שנה חלפה, והמצב במצרים לא רק שלא השתפר, אלא אף התדרדר. האבטלה שעמדה בימי מובארק על כ-25 אחוזים עלתה פלאים, ויש הערכות שכיום היא בסביבות ה-50 אחוזים, ואולי אף יותר, כלומר אחד מכל שני מפרנסים אינו עובד בעבודה מסודרת.

הגידול באבטלה נבע במיוחד מהיעלמותו של ענף התיירות, שכן מיליוני התיירים שהגיעו בעבר כל שנה סיפקו פרנסה טובה לפועלי בתי המלון, למסעדות, למועדונים, לנהגי המוניות והאוטובוסים, ליצרני המזכרות והבגדים, לשייטי הסירות בנילוס, לשוטרים שהעבירו אותם את הרחובות ההומים, לנערות בידור ולחקלאים רבים ששיווקו את תוצרתם לבתי המלון ולמסעדות שבהם סעדו התיירים את ליבם. מאז שפרצה המהפכה, נעלמו התיירים כמעט כליל, וכל אותם מיליוני מצרים שהתפרנסו ישירות או בעקיפין מן התיירות, יושבים כבר חצי שנה ללא פרנסה. המובטלים צורכים פחות מזון, ביגוד ושירותים, וכך היעלמות התיירות משפיעה כדומינו על ענפי משק רבים אחרים.

מעטים בלבד מבין עשרות אלפי המצרים המסיימים בימים אלה את לימודיהם האקדמיים, ימצאו תעסוקה הולמת להשכלתם, בין במגזר האזרחי ובין המנגנון הממשלתי. בעניין זה הפרוטקציה הייתה והיא עדיין שֵם המשחק.

התקוות שהממשלה החדשה תנקה את המגזר הציבורי מהמושחתים ומהשחיתות נכזבו. קציני משטרה שנחשדו שירו למוות במפגינים בינואר ובפברואר לא הושעו מתפקידיהם, לא נחקרו ולא הועמדו לדין על פשעיהם. אפילו מובארק, שנחשד בכך שהיה האחראי על הירי במפגינים, מבלה את החודשים האחרונים בציפייה למשפטו בבית מלון בשארם א-שייח', במקום בכלא. שרים ופקידים המכהנים כיום בממשלה הזמנית היו במשך שנים ארוכות חלק ממנגנון השלטון המושחת של מובארק. בתי המשפט הצבאיים ממשיכים לדון אזרחים על פגיעה בביטחון המדינה, בניגוד לדרישה מפורשת של המפגינים להימנע מלשפוט אזרחים בבתי דין צבאיים שבהם הסיכוי של אזרח לקבל משפט צדק הוא אפסי.

שאלה שהעסיקה את המצרים בחודש האחרון היתה מה קודם למה, האם שינוי החוקה קודם לבחירות, או שמא יש להטיל את שינוי החוקה על הפרלמנט שייבחר בבחירות הבאות. שאלה זו נפתרה על ידי החלטה של המועצה הצבאית העליונה: הבחירות קודם, אך אלו נדחות מתאריך לתאריך, וכיום מדברים על נובמבר, לא סופית. עשרות מפלגות חדשות לא תספקנה להתארגן, והדבר מקנה יתרון למפלגות הוותיקות, ובכללן "האחים המוסלמים", אלא שהפילוג בקרבם כבר הוליד חמש מפלגות, ולא ברור אם כולן תתמודדנה בסופו של דבר בנפרד. התקשורת משדרת כל הזמן ידיעות על לחצים אמריקניים המופעלים על המימשל החדש במצרים להנהיג דמוקרטיה חלקית בלבד, כדי לא לאפשר למפלגות "האחים המוסלמים" להשפיע על המדינה יתר על המידה. די בידיעות אלה כדי להזכיר לציבור את תקופת מובארק ולתהות "מה נשתנה?"

האצבע המאיימת של גנרל פנגרי

התפקיד שממלאת המועצה הצבאית העליונה מאז 25 בינואר הוא רב חשיבות: מצד אחד, הצבא נקט עמדה אוהדת לצעירי המהפכה וסילק את מובארק מהשלטון, אך מצד שני הצבא נטל על עצמו את המשימה הקשה של ניהול המדינה בתקופת מעבר, שיקום האמון של הציבור במנגנון הממשלתי שרובו נשאר על כנו, ייצוב הכלכלה והבאת המדינה לבחירות דמוקרטיות, שבהן ייבחרו נשיא ושני בתי הנבחרים – מועצת העם ומועצת השורא – שיחד יקימו ממשלה. הציבור, ובעיקר צעירי המהפכה, הבינו היטב את המשימה הקשה שהצבא לקח על עצמו, ולאורך החדשים האחרונים קיבלו בדרך-כלל בהבנה את החלטות המועצה הצבאית העליונה. אלא שבמהלך החודש האחרון חלה תפנית: הצבא מופיע יותר ויותר כגוף שלטוני ופחות כארגון מסייע שנועד לספק לעם את מבוקשו. הציבור אוהד פחות ופחות את המועצה הצבאית, וכבר מניף שלטים בכיכר אלתחריר בנוסח: "תופל המועצה הצבאית", "המועצה הצבאית – תם האשראי שלך", "המהפכה נמשכת", "יופסקו מייד משפטים צבאיים לאזרחים". הכינויים שהוענקו לימי השישי האחרונים – "יום שישי של זעם", "יום שישי של אזהרה", מבטאים את זעם הציבור על המצב, כשלכל ברור נגד מי מופנים הזעם והאזהרה.

הדברים באו לידי ביטוי עז בדמותו של אחד מחברי המועצה הצבאית, גנרל מוחסן פַנגָרי. מאז תחילת המהפכה ב-25 ינואר הוא תמך בזכותם של אזרחים להביע את עמדתם בדרכי שלום, והיה אהוד על ההמונים. ב-12 ביולי, לפני כשבועיים, הוא הופיע בתקשורת המקומית והבינלאומית כשהוא קורא הודעה מטעם המועצה הצבאית העליונה בטון מאיים ומפחיד, בהניפו את אצבעו באזהרה חמורה לקהל השומעים:

"...המועצה לא תוותר על תפקידה בתקופה חשובה זו בחיי מצרים... חירות הבעת הדעה שמורה לכולם, אך (רק) במסגרת החוק. הבחירות תהיינה השלב הראשון, ואחריהן תשונה החוקה. בתי הדין המיוחדים (כלומר הצבאיים) לא יבוטלו. הצבא לא יאפשר הפגנות אלימות או שיתוק הפעילות המשקית, לא ירשה להפיץ שמועות וידיעות כוזבות המביאות פירוד, סרבנות ופירוק המולדת, ויעמוד על העדפת טובת הכלל על פני האינטרסים הפרטיים. המועצה לא תרשה לאף אחד להשתלט על השלטון, ותנקוט את הצעדים הדרושים נגד האיומים המאיימים על המולדת."

מיליוני מצרים שמעו בדאגה רבה את ההודעה המאיימת, שהבהירה להם – ודווקא מקולו הרועם של גנרל פַנגָרי האהוד – שתמה תקופת החיבוקים והפרחים, שהצבא תפס את השלטון על מנת להישאר בו למשך תקופה העולה על חצי שנה, ואולי לתקופה ארוכה בהרבה. הגנרל פַנגָרי הבהיר למאזיניו ולצופיו באצבעו המאיימת ובקולו הרועם כי מה שהיה לא יהיה, והוא לא יאפשר לאווירת הוודסטוק של כיכר אלתחריר להפוך להפגנות נגד הצבא.

מצרים נמצאת כיום בעיצומו של קיץ של חום, לא רק באוויר אלא גם האווירה. בעוד פחות משבועיים, בתחילת חודש אב, יחל חודש הרמדאן, שבו מתקרב המוסלמי אל היושב במרומים, שבמהלך היום בטנו ריקה ממזון אך נפשו מלאה במחשבות, ודי בהתנגשות קטנה בין הצבא לבין המפגינים כדי להלהיט את האווירה ברחוב המצרי, על רקע האכזבה מהמציאות המרה שבה נמצאת מצרים. כשאין די כסף למזון לכל שלושים ערבֵי הרמדאן ולמתנות לנשים ולילדים, מפנה המצרי אצבע מאשימה לעבר השלטון, ועכשיו נמצאת בו המועצה הצבאית העליונה.

"האביב הערבי" עלול להפוך בשבועות או בחודשים הקרובים ל"קיץ מצרי" מהביל, אלים ומגעיל, שבו יתברר לצעירי כיכר אלתחריר שהם החליפו קבוצת קצינים אחת בקבוצת קצינים אחרת, שבמקום מובארק הם קיבלו את טנטאוי או את פַנגָרי, שכולם הם בעצם אותו דבר. התנגשויות – אם חו"ח תפרוצנה – תהיינה בין צעירי המהפכה לבין הצבא, והפעם זה עלול לירות עליהם בעוצמה רבה.

ייתכן כי בדרך יזרוק הצבא למפגינים עצמות, כמו משפט ראווה למובארק (אם יחיה), לאשתו ולבניו, אולי הציבור אף יזכה לראות אותם מתנדנדים בקצהו של חבל בכיכר אלתחריר, ואולי גם מעמדה של השגרירות הישראלית עלול להיפגע, אבל מעבר לשמחה הרגעית, לא זה מה שירגיע את הרחוב.

במצב של התנגשויות גדולות בין הצבא לאוכלוסייה, עלולים מצרים רבים לנסות ולהגיע לישראל דרך סיני והגבול הפרוץ. על ישראל להיערך למצב זה, כדי שמצב שבו אלפי מצרים, הנמלטים אלינו מידי יום מפני אכזריות הצבא – לא יפתיע אותנו.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" וגם בעיתון "מקור ראשון"

אהוד: את מרבית הדברים הנאמרים כאן אמרנו וחזרנו ואמרנו במכתב העיתי למן החודש הראשון ל"אביב המצרי", הגם שרבים צחקו מאיתנו, ביטלו אותנו וכינו אותנו בשם "ימניים" ו"פאשיסטים"!

* * *

עדינה בר-אל

צ'רנוביץ היידישאית שלי: רשמי סיור באוקראינה

חזרנו מסיור באוקראינה של היום, הכוללת חלק מגליציה של פעם. את הסיור אירגנו בני הזוג רפל. ההיסטוריון ד"ר יואל רפל העביר לנו בהסבריו ובתיאוריו המאלפים מידע ואווירה, רעייתו דורית היתה ה"עזר כנגדו", שאירגנה ודאגה לפרטי המסע. בחלקו הראשון של הסיור היתה עימנו ד"ר רוחמה אלבג, ששמה לה למטרה למקם את הסופרים היהודיים בתבנית נוף מולדתם, ומפיה שמענו פרקי ספרות, נכסי צאן ברזל.

במשך עשרה ימים נסענו על פני מרחבים, ראינו נופים ירוקים נפלאים, כפרים קטנים, עיירות וערים גדולות. אבל – יהודים אין! הם בלטו בהיעדרם. וזה מומחש כאשר מבקרים בכל המקומות בהם חיו סופרים יהודים, נפגשו זה עם זה בבתי-קפה, וכתבו וכתבו וכתבו. רוחם של אלה מרחפת על פני אוקראינה. לוחות ציון עם תבליטי פניהם ועם פרטים עליהם מקובעים בבתים בהם התגוררו. גם רוחם של נספים בשואה מרחפת שם. והתחושה ליד בורות המוות בבאבי-יאר קשה ביותר. באודסה התוססת והיפהפייה, בשדרה הרחבה בה טיילו ביאליק, טשרניחובסקי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, ז'בוטינסקי ואחרים, יושבים עתה אוקראינים קשישים על ספסלים, משוחחים ביניהם, צעיר אחד מנגן בגיטרה, אימהות צעירות יושבות עם ילדיהן הקטנים בעגלות. וקבוצות של תיירים, שירדו מספינות, מתגודדות ושומעות מפי מדריכיהם על קתרינה הגדולה, פטיומקין ועוד.

פסלו של רשילייה משקיף על מדרגות פטיומקין, ומי שיורד בהן אל כיוון הנמל, יכול לרכוש מהרוכלים כובעי מלחים וקפיטנים, מזכרות קטנות וגם סמלים עם צלבי קרס, שעל אחדים מהם מצוינת השנה – 1939. זיוף או לא? מה זה משנה. למחרת, ביציאה מהקטקומבות, ליד מוזיאון הפרטיזנים, מצביעה מוכרת על סרטי וידאו עם תמונות של סטאלין וגם של היטלר על עטיפותיהם, וממליצה. היא אומרת לי שהסרטים האלו יפים מאוד.

אז מה יש לנו לחפש שם? לדעתי, יש ויש! – כפי שאני חשה בביקוריי בפולין, חשתי גם באוקראינה, שאני חוזרת לארץ שהיתה שייכת גם לאבותיי. היינו שם, חיינו שם. היו שם חיים תוססים של יהודים עניים ועשירים, אנשי רוח ואנשי מעשה. ודווקא כאשר מעלים את תמונת חייהם לפני השואה, מסתמן השבר הגדול והאובדן בכל עוצמתו.

דוגמא לכך היא החווייה שעברתי בביקור בצ'רנוביץ. בצ'רנוביץ נערכה בשנת 1908 הוועידה הראשונה לשפת יידיש. שם דיברו על לשון יידיש, ספרותה ועוד. שם הוכרה היידיש כשפה לאומית. והנה זכיתי לראות את הבניין בו התקיימה הוועידה. אגב, בין יוזמי הוועידה הזו היה נתן בירנבוים, שהוא דמות מעניינת בפני עצמה. הוגה הדעות נתן בירנבוים (1894-1937) עבר מהפך בחייו. בתחילה היה בירנבוים בעד ארץ ישראל והעברית. הוא טבע את המונח "ציוניזם" והיה ממארגני הקונגרס הראשון והשני. אחר כך החל בירנבוים להתנגד לקונספציה של שלילת הגלות, והתחיל להפיץ את הרעיון שהיהודים, בעיקר במזרח אירופה, צריכים להיאבק למען זכויותיהם הלאומיות ולמען תרבותם הלאומית בשפת יידיש. והיה, כאמור,  ממארגני כנס שפת יידיש בצ'רנוביץ.

בצ'רנוביץ חי ממשל המשלים המפורסם אליעזר שטיינבארג. עם הגיעו לעיר בשנת 1920 הוא נעשה עד מהרה לאחד הפעילים המרכזיים ב"קולטור-פעדעראציע" [פדרציית התרבות] של היידישיסטים בעיר. שלמה ביקל – עיתונאי, מסאי ומבקר ספרות, שהיה ידידו של שטיינבארג, כותב ששטיינבארג הפך למעין "רבי" עם "חצר", כנגד רצונו ועל אף צניעותו. מאות בחורים צעירים מהעיירות במחוזות בסרביה, בוקובינה ומַרמַרוֹש-סיגט שלחו לו כתבי יד שלהם, וגם הגיעו אליו בעצמם. הוא היה קורא את כתבי היד, מדריך בכתיבה ומתקן שירים וסיפורים. שטיינבארג היה נוהג להופיע בפני קהל ולקרוא את משליו. אלו הושמעו גם בפי אמנים מקצועיים בערבים ספרותיים ובתיאטראות. הרץ גרוסבארד דקלם את המשלים עוד בחייו של שטיינבארג. כישרונו והאינטרפרטציות שלו כשחקן תרמו להפצת המשלים ולהחדרתם ללבבות. כפי שמעיד ההיסטוריון צבי יעבץ, בספרו האוטוביוגרפי "צ'רנוביץ שלי" (2007), נשמעו המשלים ביידיש של שטיינבארג גם בשנים לאחר מותו מפיהם של שני אמנים גדולים, בני צ'רנוביץ. האחד היה המשורר הנודע פאול צלאן, והשני היה לייבו לוין – קריין, זמר ומלחין.

זאת ועוד, עם הגעתו של שטיינבארג לצ'רנוביץ הוא פיתח ענף תרבותי חדש – תיאטרון הילדים. בין השנים 1920-1928 הוא הנהיג העלאת מחזות ביידיש לילדים באחד מאולמות התיאטרון הגדולים בעיר. שטיינבארג עצמו כתב את המחזות והוא עצמו ביים אותם. הילדים על הבמה והילדים עם הוריהם באולם – הכול נהנו מן היידיש. למרבה התרגשותי גיליתי שביתו של שטיינבארג היה ממש ליד התיאטרון הגדול והמרכזי של צ'רנוביץ. מיקום ביתו במרכז התרבותי של העיר תרם, בוודאי, הן להיותו בית וועד לסופרים ותיקים ומתחילים והן לפעילותו בתיאטרון. אגב, הרחוב בו עומד הבית נקרא עתה על שמו של אליעזר שטיינבארג.

שטיינבארג היה גם מורה לעברית וליידיש, כתב שירי ילדים נפלאים (אותם אני עורכת עתה ועומדת להוציאם לאור). נקל לתאר את התרגשותי לראות את עירו ואת מקום פעילותו במו עיניי.

ולסיום, גם בבוצ'אץ, עירו של עגנון, אין יהודים. בעיר בה טייל הירשל וחלם על בלומה ("סיפור פשוט") יש מרכז תוסס, מגדל בית העירייה הגבוה, בתים, חנויות, תחנות אוטובוסים  בהן מצטופפים אנשים, ושוק רוכלים. בשובי הביתה הבטתי בתמונותיי ונוכחתי לדעת שצילמתי שם כמה זקנות אוקראיניות, כאלו שנראות זקנות כמו של פעם – עם מטפחות לראשיהן, כפופות ונעזרות במקל בהליכתן. מדוע צילמתי דווקא אותן? עלה הרהור במוחי שאולי זה פסיכולוגי. בילדותי בשנות החמישים לא ראינו בגבעתיים זקנים וזקנות. חבריי לכיתה, כמעט כולם, לא נהנו מחיבוק של סבא וסבתא ולא יכלו ללכת לבקרם. דור שלם היה חסר.

אשרינו שזכינו להיות דור של סבים וסבתות לנכדינו, ומתקיים הכתוב: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה." (זכריה ח, 4-5).

אהוד: את יומן ביקורי בפולין יחד עם אשתי יהודית, ילידת וארשה, וחברינו הטובים הדסה ויגאל וישליצקי, ילידי הארץ ממשפחות פולניות-מאוד – קראתי בשם "פולניה ללא יהודים" וזו התחושה שליוותה גם אותנו כמעט בכל אשר הלכנו שם.

* * *

יהודה דרורי

מצעד הנמושות בכנסת עם ביבי ושרי הליכוד

אתמול [21.7] חדלתי מתמיכתי בליכוד. התברר לי שנתניהו ושריו הינם אוסף נמושות שנכנע ליפי הנפש המזוייפים של המרכז ושל השמאל, כאשר "הצלת הדמוקרטיה" רחוקה מהם למען יחסי ציבור בצפון תל-אביב.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. ידוע לכול שבשנים האחרונות הוקמו בארץ מיספר ארגונים הפועלים נגד המדינה ומטרותיה בכלל – ונגד ביטחונה בפרט. גופים אלו ניזונים מכספים הבאים מחו"ל "ממקורות עלומים" – והחוק אשר הוצע בכנסת ביקש להקים ועדת חקירה לחשיפת מקורות כספיים אלו.

אז על מה קמה הצעקה הגדולה? אם אצלם הכול טוב וכשר – מה אכפת להם שהנושא ייבדק? להפך, אם לא יימצא דבר, כוחם בציבור יעלה. אבל... הם מפחדים! הם יודעים היטב מה עלול להיחשף, כך שזה הקפיץ אותם לגייס כל פרופסור עלוב וכל פרקליט מכור לתמוך פומבית בדרישה שאסור לחקור מי מממן אותם...

אני קורא לכל מי שנסחף בגל "הניצחון" בהצבעה השבוע בכנסת שיסביר לכולנו מה לעזאזל הקשר בין מטרות הוועדה שהוצעה לבין "מקארתיזם" (שזוהי בעצם סיסמה תעמולתית שמאלנית שבאה לציין רדיפה אישית פוליטית). ובמילים ברורות יותר: מה הקשר בין ועדה פרלמנטרית הבודקת מעורבות מסוכנת של גורמים עויינים מחו"ל בעמותות במדינתנו – לבין "פגיעה הדמוקרטיה"?

האם לא ברור לכם שאלה שצועקים: "זאבים...זאבים.." הם לא מגיני הדמוקרטיה אלא הינם למעשה הפושעים הפוליטיים המנצלים את הדמוקרטיה לפגוע במדינה וחוששים מחשיפתם.

מתוך 120 חברי כנסת, אולי 20 הם בעלי נטיה שמאלנית ואשפי"ת ברורה ולכן היה מאוד חשוב להם להפיל את חוק ועדת החקירה; אבל מה קרה ליתר ה-100? לאלה ה-100 שיודעים שחוק זה היה חשוב למען שמירת הדמוקרטיה? אז 28 מהם קמו והצביעו בעד,  והיתר? – ל"קדימה" כאופוזיציה לא אכפת מהדמוקרטיה כל עוד תצליח פעם להפיל הצעת קואליציה. ביבי נתניהו-מרידור ושריו הצביעו "נגד עצמם" – כי הלא ביבי ושרי הממשלה הם אלו שתמכו בהגשת החוק ואף היו בין יוצריו. והיו גם ח"כים ושרים אחרים שפשוט השתפנו וברחו כל אחד לחורו כמו עכברים מפוחדים.

אחד השרים הסביר ש"מבחינה בינלאומית זה היה פוגע בנו!" – ואין שקר גדול מזה! שמעתם איזה חוקים נוקשים וחקירת עמותות הקשורות לחו"ל נהוגות בערש הדמוקרטיה – ארצות הברית ? והאם שמעתם על מישהו שהתאונן על כך?

מי שכן התאונן על החוק שהוצע אצלנו היו נציגים משלוש ממשלות (נורבגיה, צרפת ואנגליה), ממשלות העוזרות לממן בעקיפין עמותות מקומיות התומכות בעמותות שמאל ישראליות מקומיות (כי זה לא היה נראה טוב בעולם שהן מתערבות בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל...) אבל למי זה אכפת? לשר הביטחון וחבר לקקניו? לחכי"ם הנמושות? לביבי ושריו האמונים על ביטחון המדינה?

אני מקווה כיום בכל ליבי שהליכוד בבחירות הבאות יחזור ל-13 מנדטים שהיו לו ואילו לגבי סיעת "עצמאות", זה מובטח כבר שימחקו מהמפה הפוליטית.

* * *

נעמן כהן

"כי עפר אתה"

במסגרת הקמפיין שעורך יוסי אחימאיר להצגת בן גוריון, רבין, וחיילי צה"ל, כרוצחים, הוא מעלה על נס את היוזמה להעלאת כד האפר של שמואל מרלין לארץ. (יוסי אחימאיר, "שמואל מרלין שב למולדת", חב"ע 662)

שמואל מרלין היה שותף לפוטש שניסה לחולל מנחם בגין בעיצומה של מלחמת השחרור. הוא היה מיוזמי הבאת "אלטלנה", והוא אף  נפצע ברגלו במהלך הקרב שניהלו אנשיו עם חיילי צה"ל.

למרות שהניסיון לתפוס את השלטון בכוח לא צלח, הצליח מרלין להיבחר כחבר הכנסת הראשונה, אולם לאחר שהגשים את חזונו של מורו ז'בוטינסקי – חלום הקמת המדינה היהודית, החליט מרלין בעל "ההדר הז'בוטינסקאי", להגשים דווקא את חלומו של המופתי, ולרדת מהארץ.

רחל אבנרי – אשתו של אורי אבנרי, בת 83 במותה, נולדה בגרמניה. בצוואתה ביקשה רחל אבנרי לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה בחוף גורדון שאליו השקיפה מחלון ביתה. ואכן כך נעשה. (הרוחצים בחוף לא שמו לב).

רחל אבנרי היתה בעברה חברת תנועת בית"ר, ומאוחר יותר חברה לאורי אבנרי שהיה מקורב לרוויזיוניסטים ולאצ"ל. שניהם, בדומה לשמואל מרלין, הפנו עורף לתורת ז'בוטינסקי, והפכו לנושאי הדגל של מה שנקרא "השמאל הקיצוני".

את כל חייה הקדישה רחל אבנרי (עם בעלה) לטובת האויב הערבי-מוסלמי. היא לחמה למען כיבוש ערבי של יו"ש, והפיכתו ל"יודן ריין". למרות כל אלה יאמר לזכותה של אבנרי שבניגוד למרלין, היא נשארה כאן. היא לא ירדה מהארץ. תמיד עדיף "שמאלני קיצוני" בארץ, מאשר "ימני קיצוני" יורד. תוספת של מיליון יורדים היתה יכולה לשנות את כל המצב בארץ.

בארץ יש מחסור עצום בשטחי קבורה. חלקות מסוימות עולות כמעט כמו דירה. עניים יכולים להיקבר רק בקומות. לכן יש להפסיק מיד את המנהג לקבור יורדים בארץ. מי שבוחר לחיות בחוץ לארץ, ייתכבד וגם ייקבר שם.

גם מרלין וגם אבנרי לא שמרו על המסורת היהודית וביקשו לשרוף את גופתם, אבל אבנרי לא ביקשה לעצמה חלקת קבר, לעומתה דווקא מרלין – היורד, קיבל חלקה כזו לעצמו, ולא בקומות.

אהוד: "קילקלת" לי את השחייה בחוף גורדון האהוב עליי. לא ידעתי שאני שוחה באפרה של רחל אבנרי. אבל אולי עדיין נמצאים בים גם שרידי אפרו של אייכמן.

* * *

יוסי אחימאיר

"ברייוויק" של הסורים

העולם כולו זועזע לנוכח הטבח שביצע אדם אחד, נורווגי, בבני עמו הנורווגים. אנדרס ברינג ברייוויק – זה השם שייחקק לעד כאחד מגדולי הרוצחים בהיסטוריה – הוא זה שביצע את הטבח באוסלו ובאי קטן סמוך לבירה הנורווגית. גם טבח וגם חשף את התמימות הנורווגית, את החולשה של עם שאנן בנוסח "לנו זה לא יקרה," את אבסורד האבטחה, את הענישה הסלחנית ואת הקלות הבלתי נסבלת של רכישת נשק בארץ הפיורדים.

אצלנו השם אוסלו קשור קודם כל – ומאז 1993 – במאמצי ההתערבות הנורווגית במו"מ הכושל לשלום במזה"ת, תוך גילויי חוסר-הבנה משווע למצב באזורנו ותוך נטייה ברורה לחד-צדדיות, לקבלת עמדות הערבים ולגינוי קבוע של ישראל. השם אוסלו קשור בתודעתנו קודם כל בתהליך מדיני שהחל בעיר הצפונית הקרה, וסופו – מרחץ דמים באזורנו, ובמיוחד תקיפות טרור רצחניות בישראל, שגבו חיי מאות אזרחים ישראליים חפים מפשע.

הפעם הרעה הגיעה עדי הנורווגים עצמם. ליבנו עימם, עִם עם תמים, בעל יומרות לקדם שלום עולמי מפינתו בקצה הצפוני-מערבי של אירופה, אשר מתוך שלווה, שיעמום ויומרה, ניסה לשחק תפקיד מרכזי בסכסוך שלנו, אימץ דרך קבע את עמדות הצד המאיים על שלום ישראל ועל שלום העולם הדמוקרטי כולו.

איננו שמחים לאידם, אבל אולי לפחות עתה יקיצו הנורווגים משאננותם ומיומרתם, ויתחילו להיות מציאותיים יותר. אפשר לומר להם עתה: ברוכים הבאים לעולם של טרור, המשתולל בקלות בלתי נסבלת שכזו. גם אתם אינכם חסינים מפניו.

בשעה שהעולם למד לשנן את השם הזה של הצעיר כחול-העיניים וזהוב השער, נורדי טיפוסי, "נורמאטיווי", שנהפך באחת לאחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, עולם זה עודנו אדיש לרוצחים אחרים המשתוללים בימים אלה בעולמנו, מהם רוצחים הטובחים, כמו אותו ברייויק, בבני עמם שלהם.

רוצח אחד כזה מוכר בוודאי גם לנורווגים, כמו גם לאובמה, קמרון וסרקוזי. שמו: בשאר אל-אסד.

מה שעשה ברייוויק בשעה אחת בבני עמו הנורווגים, אותו בשאר מחולל מדי יום ביומו, שעה בשעה,  בבני עמו הסורים. יום אחד הוא מספיק לרצוח 80 איש, למחרת רק תריסר וכעבור יום – עוד 40-50 סורים בבת אחת. וכך מספר הנרצחים הסוריים בידי בשאר וחייליו-צלפיו כבר מתקרב ל-2,000 איש, לא פחות ולא יותר.

באחרונה, התקשורת העולמית כמעט חדלה לדווח על מעשי הטבח הללו של סורי בסורים. וכי מה חדש בכך?... אבל מה חשוב הדיווח, לעומת האדישות וחוסר האונים של ארה"ב ומדינות אירופה? הללו אינן נוקפות אצבע כדי לחסל את אותו בשאר, העושה בארצו כבתוך שלו, טובח ורוצח, ועולם כמנהגו נוהג. הללו אינן מנסות להתערב כדי לשים קץ להרג מתמשך זה.

מצד שני, הן ממשיכות ללחוץ על ישראל, היושבת מנגד, שאינה יכולה ואינה צריכה להתערב בנעשה בשכנתה-אוייבתה מצפון-מזרח – ולהאשימה בקיפאון בתהליך השלום, במצור על עזה, בסבל של הערבים באשר הינם, ובמה לא?

נורווגיה הקטנה ורבת-היומרות מעולם לא גינתה את הטבח המתמשך זה כבר ארבעה חודשים בערי סוריה. לא שמענו קול אחד של גינוי המגיע מהבירה אוסלו לשליט סוריה העריץ, המצטייר מיום ליום כרוצח חסר רחמים, שטובח בבני עמו כדי שיוכל להמשיך לרדות בהם. נורווגיה הזוכה עתה, ובצדק, לגילויי אהדה בכל העולם ורגשי השתתפות באסונה הכבד, מגלה בקביעות אדישות לאלימות שמפיץ העולם הערבי בתוכו ומחוצה לו, אלימות שמכוונת בראש וראשונה כלפי ישראל.

נורווגיה זו, מאידך גיסא, עויינת את ישראל, שהינה אי של שפיות ודמוקרטיה בלב אזור מוסלמי-אלים, המתגוננת על נפשה ואינה רוצה שיבצעו בה ובתוכה מעשי טבח כבעבר הלא-רחוק, נורווגיה זו מתיימרת להביא שלום למזה"ת – על חשבון ישראל כמובן.

את אנדרס ברינג בריוויק עצרו כמובן ויעמידו לדין. אומרים שהמכסימום שיקבל על רצח יותר ממאה מבני עמו – 27 שנות מאסר... את בשאר אל-אסד איש אינו עוצר, איש אינו עושה דבר כדי שיפסיק את מרחץ הדמים בבני עמו. זוהי הצביעות העולמית, זוהי הצביעות האירופית, זוהי הצביעות הנורווגית.

אלפיים סורים כבר נרצחו ודבר אינו מפריע לבשאר לחגוג בארמונו בדמשק. ידו עודנה נטוייה לחסל עוד ועוד מבני עמו, המאיימים להפיל את שלטונו ולהנחיל לעצמם מעט רווחה. לנו, הישראלים, דבר לא ישנה באשר לעתיד המשטר הסורי. בין אם יהיה זה בשאר אל-אסד שיוסיף לשלוט בכוח החרב הטובחת בבני עמו, ובין אם יהיו אלה מנצחיו, רף השנאה לישראל והדרישה "לשחרר" את הגולן – יישארו בעינם.

לנו אין ואסור שיהיו לנו אשליות באשר לסיכויי השלום עם דמשק. האם גם האשליות של הנורווגים ושאר האירופאים יתפוגגו במקצת באשר לסיכויי שלום העולם והמזה"ת, לאחר האסון "מתוצרת בית" שניחת גם עליהם?

* * *

יגאל רום, שליחנו באוסלו

יום לפני הטבח: במחנה דנו בחרם על ישראל

ציטוט מ"ידיעות אחרונות", 24.7.11

[הרשימה מופיעה מתחת לצילום-צבע שבמרכזו שלט בנורווגית "בויקוט איזראל", וכיתוב: "צעירי המחנה [באי אוטויה] מקבלים את פני שר החוץ עם שלט "להחרים את ישראל"]

במחנה המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה הנורווגית באי אוטויה, שהיה זירת הטבח ביום שישי [22.7], עסקו ביום שלפני האסון בשאלת החרם נגד ישראל והקריאה להכיר במדינה פלסטינית.

שר החוץ של נורווגיה, יונאס גאר סטורה, התארח במחנה לפאנל משותף עם כתבת הטלוויזיה הנורווגית בישראל, סיסל וולד, ומנהלת קרן סיוע מטעם הכנסייה בשם קירסטן באלק-אולסן – ששתיהן ידועות בעמדותיהן האנטי-ישראליות. העיתון "אפטונפוסטן" דיווח כי השר אמר למשתתפים שהפלסטינים זכאים למדינה, אך סירב לתמוך בחרם נגד ישראל.

אגב, כמה צעירים סיפרו שכאשר הופיע הרוצח לבוש כשוטר והחל לירות, הם חשבו תחילה כי מדובר במשחק סימולציה, שנועד להמחיש את "זוועות הכיבוש הישראלי".

* * *

אורי הייטנר

1. שיטת מצליח, משבר הדיור ו... הקיבוץ

המאבק למען דיור בר-השגה לאזרחי ישראל ולדור הצעיר הוא מאבק צודק מאין כמותו. המסר שלו הוא תביעה לראות בקורת גג זכות טבעית של האדם. זאב ז'בוטינסקי, שלא היה סוציאליסט גדול, כידוע, הציג את המעון כאחד מחמשת המ"מים שהמדינה מחויבת להבטיח לכל אזרח. לא כל שכן, שזו תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית של מדינת הרווחה. התביעה מן המדינה להבטיח דיור בר-השגה היא תביעה לצדק חברתי ולסולידריות חברתית. לכן, למרות שפוליטרוקים ועסקנים ציניים מקצוענים מסוגו של אלדד יניב, מנסים לתפוס טרמפ על המחאה ולהשתמש בה לצרכיהם הפוליטיים כקרדום לחפור בו – המחאה הזו עדיין צודקת וראויה.

אולם תהיה זו שגיאה להפנות את כל הביקורת רק לעבר המדינה. המדינה אינה חזות הכל. השתתת חיינו על ערכי הסולידריות והצדק החברתי, היא תביעה מן המדינה, אך גם מן החברה האזרחית, גם מן העסקים, גם מן הפרט. משבר הדיור אינו נובע רק ממחדלי הממשלות, אלא גם מרדיפת הבצע של בעלי הדירות המשכירים אותן במחירים מופקעים. התרגלנו לקבל זאת כחוק טבע – מטרתם היחידה של בעלי הדירות היא להרוויח כסף, וככל שירוויחו יותר הרי זה משובח. כל עוד הם מצליחים להשכיר במחירים הללו, סימן שהשוכרים יכולים לשכור במחיר זה. זה השוק החופשי, אלה החיים האמיתיים, אז מה אתם רוצים?

קוראים לזה "שיטת מצליח". אני אעלה את המחיר. אם זה יצליח – מצויין. נעלה עוד. ועוד. ועוד. עד שזה יפסיק להצליח. אולם שיטת מצליח היא שיטת עושק, כיוון שאין היא רואה את האדם שמולה, אלא כצרכן, כלקוח. אם הוא משלם, סימן שהוא יכול לשלם ושהצורך שלו בדירה מצדיק את התשלום. אין השיטה רואה מולה אדם הממשכן את חייו כדי שתהיה לו קורת גג. אין היא רואה את מצוקתו, את סבלו, את חוסר הברירה המאלץ אותו לשלם את המחיר הגבוה.

ומה שמטריד אותי מכול, כחבר קיבוץ, הוא ששיטת מצליח היא גם השיטה שלנו. מקום עבודתי הוא מכללת תל-חי. אני פוגש סטודנטים, אוסף אותם לטרמפים, משוחח אתם. השבוע ישבתי איתם במאהל המחאה בכיכר צה"ל בקריית שמונה. רבים מהם מתגוררים בקיבוצי אצבע הגליל. ומצוקתם קשה.

מחירי הדירות בקיבוצים נעים בין 1,600 שקל ל-1,700 שקל. מדובר בדירונת קיבוצית, מה שכינינו בעבר "חדר". "לפני שנתיים," מספר לי סטודנט, "שכרתי דירה בקיבוץ ב-1,100 שקל. היום אני משלם עליה 1,600 שקל." עלייה של כמעט 50% בשנתיים. "כמה אשלם בשנה הבאה?" הוא שואל בדאגה.

סטודנט אחר סיפר לי שלפתע הודיע הקיבוץ שהוא אינו מתקן עוד את המזגנים. זו אחריות השוכר. ואותו סטודנט לא יכול להרשות לעצמו לתקן את המזגן. מה פתאום שיתקן, כשבעוד חודשיים הוא עוזב? אז כרגע הוא חי ללא מזגן בחום הלוהט של עמק החולה.

שיטת מצליח. אם הסטודנטים משלמים בהמוניהם, סימן שהם יכולים לשלם. אלמלא יכלו, לא היו משלמים והמחירים היו יורדים. מי מפריע להם לרכוש בקריית שמונה (ששם המחיר לא הרבה יותר נמוך, ושם היצע הדירות נמוך מאוד)?

הנה החזירות הקפיטליסטית בהתגלמותה, דווקא מצידנו, הקיבוצים. אבל אותו סטודנט, המשלם שכר לימוד של 1,000 שקל בחודש, משתכר, בשכר של עבודת סטודנט, בסביבות 2,000-2,500 שקל בחודש. ומאחר שאין באזור תחבורה ציבורית סבירה, כשנשבר לו להשתרך כל יום בטרמפים, והוא נשבר ורוכש איזו טרנטה, היא עולה לו עוד 1,000 שקל. והרי בשנתיים שבהם הדירה עלתה בכ-50% השכר לא עלה במקביל ואילו יוקר המחייה עלה גם עלה. איך  יחיה הסטודנט הזה?

וממה הוא יאכל? והאם לפנק את עצמו באיזה סרט טוב או הופעה, זה פשע נורא? האם זה לא מעניין את הקיבוצים? הרי הנאתם מן הסטודנטים אינה רק משכר הדירה שלהם, אלא גם מהתרומה החברתית כתוצאה מאירוח עשרות צעירים בחצר הקיבוץ.

במאבק למען דיור בר השגה בישראל, ראוי שאנו, הקיבוצים, נהיה בצד הצודק ולא בצד הגורם לעוול. אדרבא, דווקא כעת, בעיצומה של המחאה, אנו יכולים לתרום תרומה גדולה לחברה הישראלית ואף לקנות את עולמנו בשעה אחת – להחליט על הוזלת הדירות להשכרה לסטודנטים בקיבוצים. ודאי שהקיבוצים צריכים להרוויח מהשכרת הדירות, כפי שכל משכירי הדירות צריכים להרוויח. אך הרי גם אם יוזילו את הדירות ב-20-25% הם עדיין ירוויחו. ירוויחו, אך גם יהיו הגונים, מתחשבים, סולידריים. ירוויחו ביושר, לא בחזירות.

אני מציע שהתנועה הקיבוצית והמועצות האזוריות הסמוכות למכללות תיזומנה מהלך כזה.

2. סקירת עיתוני סוף השבוע 22-23.7.11

המלצת השף – ראיון ב"סופשבוע" של "מעריב" עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, תושבת ההתנחלות תקוע, אשת הלכה, ממנהיגות הציונות הדתית, אשת ימין, מראשי פורום "תקנה", אשת ציבור רבת פעלים. בראיון עם שרי מקובר-בליקוב, תחת הכותרת "באתי חושך לגרש", יוצאת פיוטרקובסקי בשצף קצף נגד מגמות ההקצנה וההתחרדות בציונות הדתית, נגד הגלישה במדרון החלקלק של הלאומנות והקנאות הדתית, ותוקפת במילים חריפות את מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לנוכרים, את מכתב הרבנים בתמיכה באנס הסדרתי קצב, את התנהגות דב ליאור וההפגנות של תומכיו, את "תורת המלך", את "תג מחיר", את שנאת הערבים ועוד. עיקר הביקורת שלה היא נגד השתיקה הפחדנית של מרבית הרבנים, המפקירים את השטח מתוך פחד לצאת נגד ההקצנה. היא יוצאת נגד הימנעות הציונות הדתית מלקחת חלק במאבקים למען צדק חברתי. אישה אמיצה, אשת אמת, המוכנה לבקר את הציבור שבתוכה היא חיה ופועלת, ללא מורא וללא משוא פנים, מתוך תחושת שליחות של מי שצריך לצאת נגד חילול השם ומתוך אמונה בכך שבמקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

מגיע לה צל"ש! אני רואה בה מופת למה שהחברה הישראלי זקוקה לו היום – מנהיגות אמת, שתצא נגד שיח הקצוות המשתלט עלינו וגונב מאיתנו את המדינה; מנהיגות שתוביל דרך אחרת, של ציונות דמוקרטית ושפויה. מה שאנו זקוקים לו הוא אנשי ציבור ורוח כמותה, שיקומו נגד ההקצנה במחנה שלהם, יאמרו "עד כאן" ויציגו דרך אחרת. בכך היא מצטרפת לאישים כמו הרב שרלו, הרב בני לאו, הרב דוד סתיו ואחרים.

אני מאמין שיבוא ויום וגם במחנה ה"שמאל" יהיו אישים כאלה, שיפנו את חציהם פנימה, לחשבון נפש פנימי. אני מקווה שזה לא יקרה אחרי אסון. בינתיים עוד חזון למועד.

אם למלכה פיוטרקובסקי מגיע צל"ש השבוע, הרי שאת צל"ג השבוע אני מעניק לפניה עוז-זלצברג, על מאמרה ב"הארץ" "הקיבוץ הפך לפירוד". בדומה למלכה פיוטרקובסקי, גם היא מבכה את הפירוד, את העובדה ש"שבטי ישראל מפולגים יותר מאי פעם בעידן המקראי או המודרני," "מעטים הרגעים בתולדות עם ישראל שבהם היתה הסולידריות הפנימית חלשה יותר" – מילים כדרבנות. אולם בניגוד לפיוטרקובסקי, אין לה האומץ לחשבון נפש, לאיזשהו מבט פנימה למחנה שלה. היא מכה בעוז על חטא, על חזה זולתה: "השבר הזה מונח לפתחו של הימין." אף מילה על הפוסט-ציונות, על הנכבאיזם, על הישראלים המובילים את תהליכי הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל, על הסרבנים ועל הקוראים להפרת חוק, על שנאת המתנחלים ושנאת הדתיים, על הקריאה למלחמת אזרחים והסתה לאלימות נגד מתנחלים, על החרם נגד ההתנחלויות ועל כל אותם מעשים מנתצי סולידריות ומפלגי עם. היא מצטרפת למקהלת ההפחדה נגד ה"פאשיזם" שכביכול משתלט על ישראל ועל הסכנה לדמוקרטיה. פניה עוז-זלצברג טוענת שאף חבר קואליציה היום אינו יכול לחתום כיום על מגילת העצמאות.

אני מציע להפוך את מגילת העצמאות על כל מרכיביה לליבת החוקה הישראלית והקונסנזוס הישראלי. הן את הסעיפים אודות שוויון ללא הבדל דת, גזע ומין, והן את הסעיפים אודות "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל." כן, כל אותם סעיפים אודות זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. כמה מחבריה של עוז זלצברג יחתמו היום על הנוסח הזה?

באותו עיתון כתב אלי רכס על "תיק 48' נפתח מחדש". והרי זאת האמת. ברגע שממשלת נתניהו אימצה כמעט לחלוטין את הקו של נסיגה לקווי 67', מתברר לנו יותר ויותר שהסכסוך אינו על גבול המדינה היהודית, אלא על זכות קיומה. עוז זלצברג מתעלמת מכך. מאמרה של פניה עוז-זלצברג צדקני ומתחסד ובעיקר פחדני. פחדני, כי זו חוכמה קטנה להטיח האשמות ביריב. אומץ לב אמיתי, הוא לנהוג כמלכה פיוטרקובסקי. לפניה יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה.

מי שמתחרה עם עוז-זלצברג בצדקנות, היא פרופ' נעמי חזן, נשיאת הקרן החדשה לישראל, בראיון למוסף "הארץ". אקדים ואומר, שבקמפיין של "אם תרצו" נגד הקרן, נעשה לקרן עוול. לצד תמיכה בגורמים חתרניים ואנטי ישראליים, הקרן תומכת בארגונים העושים מעשים נפלאים למען החברה בישראל, למען צדק חברתי, למען החלשים בחברה, למען זכויות הנשים, למען פלורליזם ביהדות ועוד. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע. הפסילה הטוטאלית של הקרן, במקום פסילה ממוקדת של צדדיה השליליים, הייתה שגויה ומכוערת. אך מה לעשות, וחזן עצמה מתעקשת להציג את הטוב והרע כמקשה אחת. "אני ממש מתעקשת, זה הכל ביטויים שונים של אותו דבר: העוצמה של קבוצות וקידום ערכי צדק, חירות ושוויון."

כן? בעיניי, המקבילה לתמיכה בנשים מוכות מול הטרור של בעליהם, היא תמיכה בתושבי שדרות מול הטרור הפלשתינאי. אבל הקרן תומכת בארגונים הלוחמים למען זכותם של תושבי שדרות לחטוף טילים, ונאבקים נגד זכותה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. היא תומכת בארגונים שהיו שותפים לעלילת גולדסטון נגד צה"ל ומדינת ישראל, שמובילים את מהלכי הדה-לגיטימציה נגד ישראל וברדיפתם של חיילי צה"ל וקציניו באינתיפאדה המשפטית. לזה היא קוראת "חירות", "שוויון", "צדק"? הרי בדיוק ל"צדק" הזה התכוון ביאליק, כשכתב "ואם אחרי הישמדי מתחת רקיע / הצדק יופיע / ימוגר נא כסאו לעד."

בשם הדמוקרטיה שוללת נעמי חזן כל ביקורת על הקרן שבראשה היא עומדת וכל דיון פתוח על הקרן, מטרותיה ומעשיה. האמירה שלה היא "הדמוקרטיה היא אני," וכך כל ביקורת עליה היא ביקורת על הדמוקרטיה ולכן יש לנהל מלחמת מאסף למען הדמוקרטיה וכו'. איזו צדקנות!

מי ששיבח בסוף השבוע את נעמי חזן, היה בן דרור ימיני ב"מעריב". דווקא ימיני, שבתחקיריו חשף רבים מן המעללים השליליים של הקרן ותקף אותה, גילה הגינות רבה ושיבח אותה כאשר היא ראויה לשבחים. השבחים הם על יציאתה החד משמעית נגד החרם על ישראל, בעיקר בעת סיור באוסטרליה, תוך חשיפה למתקפות מצד ארגוני החרם. אכן, על כך היא ראויה לשבחים. אגב, לאחרונה קראתי שהקרן החליטה לא לתמוך עוד בארגונים המסיתים לחרם נגד ישראל. מסתבר, שבניגוד לדבריה בראיון, חזן דווקא עשתה חשבון נפש מסוים והביקורת על הקרן הצליחה להביא לתוצאות.

בן דרור מיקד את הטור שלו במצעד האיוולת המשפטית – פסיקות ומגמות משפטיות המנוגדות לשכל הישר, כמו פתיחת המדינה לשטף של פלשתינאים בשם "איחוד המשפחות" וכמו זכות עמידה לפעיל חמאס דיראני, בהטרדותיו המשפטיות את ישראל.

הנושא המרכזי על סדר יומה של החברה הישראלית השבוע היה משבר הדיור ומחאת האוהלים. הנושא הזה סוקר בהרחבה בעיתוני סוף השבוע, אך האמת היא שכל כך הרבה נאמר ונכתב על כך השבוע, ולא היה לעיתונים הרבה מה לחדש. ובכל זאת, ב"ידיעות אחרונות" היו שני מאמרים מעניינים וחשובים בנושא, לכאורה סותרים זה את זה, אך בעיניי משלימים זה את זה. האחד, ראיון עם פרופ' דני גוטווין, שהכניס את המאבק על הדיור לתוך קומפלקס של מאבק נגד משטר ההפרטה ולמען מדינת רווחה, וביקר את הנאבקים על שהם מחפשים את חלקם בנתח של משטר ההפרטה, במקום להיאבק נגדו. גוטווין הוא הראשון שחזה את שחיקת מעמד הביניים עוד לפני כעשור וחצי (גילוי נאות – גוטווין היה מורי בלימודי התואר הראשון, ואני מעריך אותו מאוד ומקבל חלק ניכר מעמדותיו).

המאמר השני הוא של סבר פלוצקר. אף הוא תומך במאבק ורואה בו מאבק צודק וראוי למען מדינת רווחה, למען קפיטליזם יותר מרוסן ולמען כלכלה פחות מופרטת, יותר ציבורית. "הסוציאל-דמוקרטיה חוזרת למרכז הרחוב הישראלי." עם זאת, פלוצקר מציג את התמונה השלמה, של הפריחה הכלכלית בישראל, של האבטלה הנמוכה ואת העובדה שדווקא ממשלת נתניהו הובילה ומובילה מהלכים חברתיים ורפורמות חברתיות חשובות, אותן הוא מפרט במאמר, ודווקא משום כך הוא מציע להמשיך למחות ולהפגין, כדי לחזק את הכיוון הזה, את שינוי סדר העדיפויות האזרחי. "עוד דחיפה גדולה אחת, השינוי יהיה בלתי הפיך."

בטור של בן כספית ב"מעריב" ניתן היה לראות את הצד המכוער של המחאה, הצד המסכן אותה ושעלול להכשיל אותה, אם מנהיגיה האוטנטיים לא ישכילו להתנער ממנו – הניסיון של פוליטרוקים ציניים לתפוס עליה טרמפ ולהשתמש בה כקרדום לחפור בו למען האינטרסים הפוליטיים האישיים הצרים שלהם. כוונתי לראיון עם אלדד יניב, מנהיג ה"שמאל" ה"לאומי".

בן כספית ראיין גם את סגן ראש הממשלה בוגי יעלון בנושא שוק החלב. יעלון יצא נגד ההתנפלות על על הרפתנים, נגד הקפיטליזם החזירי של הרשתות "שבאו לעשות סיבוב, בעיניים גדולות, לגרוף רווחים קלים, לעשות קופה." הוא הביע רצון לראות את פעולת הרגולטור, מול החזירות בשם השוק החופשי. הוא מציע לפקח על המחירים. הוא מזלזל ברעיון של פתיחת שוק החלב לייבוא מבחוץ ומכנה אותו "קשקוש". הוא מבהיר שהמאבק הזה הוא מאבק על הציונות: "בסוף, זה סיפור על הציונות. על מה שקרה לה. תראה מי מייצר כאן חלב. ההתיישבות העובדת, המושבים, הקיבוצים, הרי פגיעה בהם תביא פיטורים, תביא זעזוע כלכלי, חברתי, התיישבותי." מסתבר שגם בליכוד, יעלון נאמן לערכים עליהם גדל בקריית חיים, בסניף הנוער העובד והלומד, בקיבוץ גרופית. בניגוד לאלדד יניב, יעלון הוא באמת שמאל לאומי.

העיתון שהסב לי את קורת הרוח הרבה ביותר בשישבת היה מוסף "הארץ", בשלוש כתבות היסטוריות מעניינות. האחת היא של שלמה נקדימון. נקדימון היה במשך עשרות שנים הכתב והפרשן הפוליטי של "ידיעות אחרונות" ופרסם ספרים רבים ומרתקים על פרשיות פוליטיות. תקופת מה הוא שירת כיועץ תקשורת של בגין. נקדימון הוא אנציקלופדיה מהלכת לתולדות הפוליטיקה הישראלית.

לאחרונה, החל נקדימון לפרסם כתבות במוסף "הארץ" על פרשיות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. במלאת 90 שנה ליצחק נבון, כתב נקדימון כתבה מרתקת על פרשת בחירתו לנשיא, כאיש מפלגת העבודה, דווקא בעידן שלטון הליכוד. הוא עצמו, כיועצו של בגין, היה שותף פעיל בפרשה ולקראת הכתבה הוא ראיין כמה מן השותפים לה שהאריכו ימים, כמו יחיאל קדישאי, מנחם ידיד, עוזי ברעם ואחרים.

כתבה היסטורית שנייה היא על הצלם הלמר לרסקי, שתיעד את המפעל הציוני בשנות השלושים והארבעים, לרגל הצגת תערוכה מתמונותיו במוזיאון ישראל. עוד בטרם קראתי את האות הראשונה, כבר נפעמתי מהתמונות. אין תמונות ש"עושות לי את זה" יותר מתמונות חלוצים ציונים בשחור לבן, במיטב סגנון הריאליזם הסוציאליסטי; תמונות של פועלים, חקלאים ולוחמים. הכתבה מרתקת, מספר את סיפורו של הלמר וסיפורה של תערוכה שהציג בשנות ה-40. אבל... בכל זאת מדובר ב"הארץ". ולכן אי אפשר להימנע מאמירות כמו "מהלקסיקון הזה נעדרו מראות של קושי, ביקורת, או תזכורת לנוכחות פלסטינית." אולם מה לעשות, ולרסקי עצמו הציג גם תערוכה "ערבים ויהודים" בראשית שנות ה-30. איך זה מתיישב עם הסיפור השקרי על הציונים שהתעלמו מן הערבים שישבו בארץ? אה, את התערוכה הזאת הוא עשה בטרם התגייס לרעיון הציוני ובטרם עבד עם המוסדות היהודיים, "והיתה שונה ברוחה ובמסריה מתצלומיו התעמולתיים. לרסקי הציג בה ערבים, והעניק להם כך נוכחות נדירה בשיח הציוני – שבדרך כלל התכחש אליהם. עבודותיו הציגו אפשרות שכמעט לא נדונה, של קיום משותף." שיהיה.

הכתבה השלישית, היא של הסופר והמשורר אלישע פורת, חבר קיבוץ עין החורש – "התסמונת הפוסט פלמ"חית." פורת מספר על פעולת תגמול נגד הסורים, שאמור היה להשתתף בה כלוחם "גולני" בתקופת המלחמה על המים, שהיתה, כהגדרתו המדויקת – "מלחמה על חופש הדיג הישראלי במזרח הכינרת." אלישע פורת רואה בפשיטה פעולת התאבדות, וחש שחיי חבריו וחייו ניצלו בזכות ביטולה. הוא מעלה על נס את רוח ההתנדבות וההקרבה של הצעירים בני דורו הפוסט פלמ"חניקי, כמופת שראוי לחנך עליו. לכן, הוא כתב על כך בשנות ה-80 ספר לבני הנעורים – "ספינה ושלושה צריחים", ש"לא הפך לרב מכר ולא נחטף. הוא בילה את 30 שנותיו האחרונות בתנומת ספרים נעימה על המדפים, אם לא נגרס."

אין זה מפתיע שמי שהתחנך על ברכיו של המשורר והפרטיזן אבא קובנר רואה כמופת חינוכי את המהות הפוסט פלמ"חניקית הזאת, "המהות שאני סברתי אז שהיא מהותי ומהות חבריי האמיתית. אכן, מוכנות מלאה לתת את נפשנו על הארץ. זוהי התסמונת שאני מכנה רוח ההתנדבות הפוסט-פלמ"חית. ובאמת, אחד המפקדים בספר פותח את דבריו אל חייליו בכל פעם במילים: 'לא הייתי בפלמ"ח אבל...' – בסוף שנות ה-50 הפלמ"ח עדיין ניצב כמחוז חפץ רוחני, כמסמן התנדבותי, אל מול חיילי גולני, ילידי הארץ."

אני מאמין שזו הרוח שראוי לחנך עליה את ילדינו, והיא החלופה לרוחות הרעות – אלו שמלכה פיוטרקובסקי העזה לצאת נגדן, ואלו שפניה עוז-זלצברג השתמטה מלצאת נגדן.

ואחרון חביב – מאמר מרתק של שמואל אבנרי במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" ביום השנה למותו של ביאליק ובמלאת מאה שנים לספר האגדה. המאמר עוסק בספר האגדה ובחשיבותו, מציג את הביקורת שנמתחה עליו לאורך מאה השנים שחלפו ובכל זאת – את עמידותו במבחן הזמן. הוא מספר על הקנאים החרדיים ששרפו את עותקי הספר, להבדיל מאימוצו בידי הציונות הדתית. וחשבתי על הקנאות המתחרדלת החדשה, המוטאציה של הציונות הדתית, נגדה יצאה פיוטרקובסקי. אין לי ספק שבישיבות המתחרדלות לא נמצא את ביאליק.

* * *

שמאי גולן

 (יו"ר אגודת הסופרים העברים בעבר)

הישגיה של אגודת הסופרים בעבר הקרוב

מעין מענה וגם  תוספת  והשלמה לכתבה של צליל אברהם "זה מה שנשאר" במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" ביום שישי 8.7.2011

כיוון שלא יכולתי להשלים  עם תיאור מצבה העלוב כיום של אגודת הסופרים, ועם תיאור דומה של מצבה בעבר, הריני נחלץ  להוסיף מיספר מילים חיוביות על עשייתה של האגודה. ואם נדייק, ברצוני להתייחס  לשנות ה-80, בהן נבחרתי ליו"ר אגודת הסופרים, וכיהנתי בתפקיד זה  בשנים  1981-1984, 1989-1991, כלומר נבחרתי לתפקיד זה פעמים אחדות, ומכיר אני היטב  את העבודה הרבה למען הסופר והספרות בשנים אלה, שהרי הייתי בעצמי בין העושים והמוציאים לפועל החלטות של ההנהלה והוועד. וכיוון שכך, קשה להשלים עם היעלמותן של שנות עשייה אלה מן המאמר של צליל אברהם, כמו גם מן העשיה בשנים קודמות, כגון בימיהם של יושבי הראש מבקרי הספרות והעורכים ישראל כהן וב.י. מיכלי.

לפיכך  אנסה  לתאר חלק ממאבקנו באותן שנים, והישגינו, אף ה"מקצועיים", שהם במידה רבה סוציאליים ונוגעים לכל סופר וסופר. כלומר ההישגים הסוציאליים באותם ימים ושנים.  ואנסה להתייחס  לדברים ממשיים הנזכרים במאמר, להשיב ואף להשלים (מן הזיכרון) כמיטב יכולתי.

"התייחסות של כבוד לאגודת הסופרים"

 בימי כהונתי תמיד השתתפו בפתיחת הוועידה הדו-שנתית ראש הממשלה או נשיא המדינה. ובאפריל 1991 השתתפו שניהם: נשיא המדינה חיים הרצוג  וראש הממשלה יצחק שמיר.

חברי הוועד המרכזי

 בין חברי הועד המרכזי נבחרו וכיהנו מיטב סופרי ישראל, בהם סמי מיכאל, פרופ' עדי צמח, אהרון מגד, יצחק אורפז, שמעון בלס, בת-שבע שריף, שלמה ניצן, פרופ' הלל ברזל, משה דור, נתן יונתן, נתן שחם, עמליה כהנא-כרמון, אהוד בן עזר, ארז ביטון, משה בן-שאול, יעקב בסר, עודד סברדליק ואחרים. מחקר קצר ב"גנזים" יגלה את הרשימות המדוייקות של הנבחרים.

פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל

פרס מרכזי זה נוסד אחרי מאמצים רבים של השתדלות מצד אגודת הסופרים עד שלבסוף הוקמה קרן בכסף מזומן שהוקצב מטעם משרד החינוך והתרבות. אלא שהמיגבלה של פרס זה היתה: מותר היה  לחלק את הפרסים רק  מן הפירות של הקרן, ואף-על-פי שיו"ר הקרן, מעין "כלב שמירה", נתמנה יו"ר ועדת הכספים של הכנסת  בכל זאת  הצטמצמו פירות הקרן מדי שנה בשנה (עקב האינפלציה) עד שהגענו כמעט לביטול הקרן. לפיכך יצאנו למאבק עד שהצלחנו לשכנע  את שר החינוך והתרבות לכלול את הקצבת הפרסים בספר התקציבים של המדינה. נקבע אף הסכום  הקבוע, כמובן צמוד למדד, שאותו יחלקו לסופרים. כמדומני שכיום מחלקים מידי שנה בשנה לכ-20 סופרים, וכל אחד מן הזוכים מקבל כ-65,000 שקל, וזאת כדי שיוכל להתפנות לכתיבה למשך שנה שלמה.

מכון "גנזים"

המכון פרח באותם ימים. העברנו את כתבי-היד מן המרתף אל הקומה העליונה, בעזרת תרומה מיוחדת שהשיגה שולמית לפיד, לאחר ששיכנעתי אותה לקבל את תפקיד מזכ"ל אגודת  הסופרים. (אחרי סיימי את תפקידי אף הגישה מועמדותה ונבחרה ליו"ר אגודת הסופרים). עבודה חשובה נעשתה  ב"גנזים" לא רק באיסוף החומר הארכיוני של הסופרים ואף כתבי-היד שלהם, אלא גם  ברישום מדוקדק של כל אשר פירסם הסופר בכתבי העת וגם כל מה שנכתב על אודותיו, תוך ציון המקור. זמן רב מעבודתו הקדיש המנהל "האגדי" של גנזים, דב בן-יעקב – "בולק", לשכנע יוצרים מן השורה הראשונה למסור את ארכיוניהם ל"גנזים". סייעה לו ברישום  עוזרתו הנאמנה דבורה סתוי, הממשיכה כמדומני בעבודתה שם אף בימינו אלה. אחרי  פטירתו של "בולק" נתמנתה כמנהלת חדוה רוכלי. אגב, כל-כך התגאינו  בשמירה על "גנזים" עד כי "העזנו" לפנות גם לאוניברסיטאות שיסייעו לנו במימון אחזקתו של הארכיון, שהרי רוב המשתמשים בו  היו סטודנטים ודוקטורנטים.

שכר סופרים למשתתפי "מאזנים"

באותם ימים נבחרו עורכי "מאזניים" אשר רייך וחיים פסח, וכולנו הקפדנו, גם  ידידי המשורר סנדו דוד ששימש בתפקיד הגזבר,  לשלם שכר סופרים לפי תעריפון אגודת הסופרים. כמובן שנאבקנו גם שכל הגופים ישלמו שכר סופרים הוגן. ואכן, באותם ימים עדיין היתה קיימת "תרבות שכר הסופרים", אך, כמובן בסכומים קטנים יותר.

משרת  "סופר-מורה"

המשרה התבטאה בכך, שהסופר-מורה עבד חצי משרה וקיבל שכר ממשרד החינוך והתרבות כאילו עבד במשרה מלאה, למשך שנה, עם אפשרות להארכה. כמדומני שמפעל זה ממשיך להתקיים גם בימינו.

סופרים במצב כלכלי קשה במיוחד זכו לתמיכה כספית בסתר.

האגודה  הוציאה לאור  ספרים בסדרות "מקור", "שבות", "ספרותנו לעם".

טיפחנו אירועי  ספרות ותרבות בבית-הסופר ע"ש טשרניחובסקי, כגון: סדנאות לכתיבה יוצרת, מפגשי סופרים עם תלמידים, הצגת ספרים חדשים שראו אור, ועוד.

ההנהלה והוועד המרכזי של האגודה יצאו מידי פעם בגילויי דעת בענייני השעה.

חדרי נופש לסופרים  בבתי הבראה של ההסתדרות

הצלחנו לשכנע  מיספר ראשי ההסדרות, ביניהם זכורים לי לטובה ירוחם משל וישראל קיסר, אשר  נענו לבקשתנו והעמידו לרשות הסופרים מיספר חדרים, ללא תשלום, באחדים מבתי ההבראה של ההסתדרות. זכור לי  בית ההבראה "מגידו" בחיפה ו"בית מבטחים" בזכרון יעקב. 

דירות  נופש וכתיבה

ראשי ערים וראשי מועצות העמידו לרשותנו, כמובן אחרי השתדלות מרובה, "דירות יצירה" בתחומיהן, כך עשה ראש העיר נהריה, ראש המועצה ברקפת, בכפר תבור ובירושלים (ע"י הסדר מיוחד), ועוד.

יזמנו הקמת קרן מיוחדת שתשלים את קצבת הפנסיה לסופר

ידוע שלא-מעטים הם הסופרים שבהגיעם לגיל הפנסיה אינם זוכים למלוא הקיצבה של הגימלאים מפני שלא תמיד עבדו במשרה מלאה. הם יצאו, מדי פעם, לחופשה ללא תשלום כדי להקדיש מזמנם לכתיבה. הצענו שהמו"לים  יפרישו לקרן  פרומיל אחד מכל  ספר  בעברית (גם מתורגם) הנמכר בארץ, או שהממשלה תפריש פרומיל מן המע"מ שהיא גובה. למדנו על אפשרות זו מן הקולגות שלנו בסקנדינביה, אך ההצעה נדחתה על הסף על ידי שר המסחר והתעשיה, מחשש לצעד לא פופולרי מצד הממשלה על ידי הטלת מס חדש.

החוזה האחיד

ניסינו בעזרת אקו"ם ויושב ראש הוועדה המקצועית דאז, הסופר אהוד בן עזר, ובסיועו של היועץ המשפטי של האגודה עו"ד אלי זהר (שעשה את כל עבודתו לאגודה בהתנדבות) – להגיש הצעה  להכנת חוזה אחיד בין הסופרים למו"לים להוצאה לאור של ספר חדש, אך המו"לים דחו את ההצעה מסיבות מסחריות. באגודת הסופרים  קיים עד היום נוסח חוזה מומלץ על ידי אגודת הסופרים, וכל אחד יכול לקבלו.

תשלומים שנתיים על שאילות בספריות

בתקופתה של  שולמית לפיד כיו"ר האגודה ואהוד בן עזר כיו"ר הוועדה המקצועית, הקים  ראש הממשלה דאז שמעון פרס ועדת מנכ"לים לבדיקת מצב הסופר. התוצאה העיקרית של עבודת הוועדה היתה ההמלצה להנהגת תשלום לסופרים על פי שאילת ספריהם בספריות הציבוריות, כנהוג במתוקנות  שבמדינות. ההסדר קיים מאז ועד היום.

מתוך אחריות לספרות העברית פנינו בבקשה למשרד החינוך והתרבות לסייע בתקציבים גם לכתבי-העת הספרותיים שאינם של האגודה

הדגשנו כי לכתבי העת חשיבות רבה בהתהוותה והתפתחותה של הספרות העברית  החדשה. הם  היו התחנות הראשונות ומקומות הפרסום הראשונים לספרות העברית החדשה ולקשריה עם הציונות, החל במאה הי"ט, כגון – "השלוח", "התקופה" "המעורר", "כתובים", "טורים", "גיליונות", ומאוחר יותר "אמות", "קשת" , "גזית", "מולד", ואחרים – היוצאים לאור בימינו וזוכים לסיוע משרד התרבות.

פתחנו בבית-הסופר  מסעדה בשם "הספרייה"

אשר שימשה גם למפגש חברים (שזכו בה להנחה  ניכרת), בהנהלתו של  של עמרי אחאי בעל הניסיון.  ואכן, המסעדה הצליחה והמקום הפך למרכז חברתי אינטלקטואלי תוסס של אנשי רוח, במיוחד בימי שישי.

גובלן לבית-הסופר

בסופו של דבר פרח בית-הסופר והפעילות בו רבתה, עד כי ראש העיר באותם ימים, שלמה להט (צ'יץ') השיג לנו תרומה מיוחדת לרקום גובלן על פי ציור של נפתלי בזם ובהשגחתו. נושא הגובלן היה  העליות לארץ, ההתיישבות הקמת מדינת ישראל. הגובלן נתלה על קיר האולם הגדול בבית-הסופר בטקס רב רושם וברוב עם, בו נאמו סופרים וראש העיר על הקשר בין הספרות העברית להקמת המדינה.

כל הדברים החיוביים האלה לא באו כלל לביטוי בכתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" והתיימרה להיות תחקיר עיתונאי הוגן ומדוייק!

* * *

ריקה ברקוביץ: לחיות ברווחה ובכבוד

אהוד יקר,

תגובתי למאמר בנושא הקפיטליזם: עובדה – הקפיטליזם "החזירי" שחוגג ומאפשר לכל אדם למצות את כישרונו ולהתעשר, תורם לפיתוח המסחר והתעשייה ומספק מקורות תעסוקה רבים...

הבעיה היא שגם אימפריה קפיטליסטית לא תוכל לשרוד אם רוב אזרחיה חשים שאינם יכולים לחיות בה ברווחה ובכבוד.

ריקה ברקוביץ

אהוד: מסכים. אבל הלוואי עלינו יותר ויותר קפיטליסטים דוגמת סטף ורטהיימר, ופחות ופחות אזרחים מפונקים ופאראזיטים למיניהם – שחושבים שהכול מגיע להם כאילו הגיעו כבר ימות משיח. 

* * *

מכתב גלוי לשרת התרבות לימור לבנת

לשרת התרבות לימור לבנת שלום רב,

אבקשך להפסיק מיד ולהוריד לטמיון את הכוונה למסד את כל קשרי הסופרים עם הספריות בארץ באמצעות החברה הפרטית "פרי פרמיום".

דבר מטומטם, מביש ושערורייתי שכזה לא שמעתי מעודי.

לעולם לא אופיע בפני תלמידים ונוער בספריות על פי תנאים משפילים אלה, אלא אם אוזמן ישירות על ידי הספרייה, וללא מתווכים מיותרים.

בכבוד רב,

אהוד בן עזר

* * *

רון וייס על גלן בק

סופר נידח שלום,

אוריה באר כותב (גיליון 662) שהריאיון שערך יעקב אחימאיר עם גלן בק בערוץ הראשון היה "מעניין. מרתק. אמיתי ואמיץ." ובכן, ההיפך הוא הנכון. יעקב אחימאיר ראוי לכל גינוי על ריאיון זה שהוא ההיפך מעתונאות נכונה. שום שאלה קשה לא נשאלה. לגלן בק אין שום רעיון איך לקדם את השלום עם הפלסטינים או איך לנהל את הסכסוך במינימום סיכונים לישראל. הפרחת סיסמאות דמגוגית עליה, אמון גלן בק, אינה תורמת דבר לישראל. היה מביך לראות את יעקב אחימאיר מתייחס לגלן בק כאל גורו ששותים את דבריו בצמא. זהו אותו גלן בק ששתק כשאנשי מסיבת התה נשאו פלקטים בהם הנשיא אובמה מצויר עם שפם של היטלר.

כמובן שעל שתיקתו זו,לא נשאל גלן בק בריאיון המביש.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: גם אני ראיתי את הראיון המצויין של יעקב אחימאיר עם גלן בק, ולעיתים הייתי רואה את התוכניות של בק ברשת "פוקס", חבל שנפסקו. גלן בק הוא איש אמיץ, דובר אמת, לא יהודי, אוהד ישראל, מבין את העולם שבו אנו חיים – ואינו מרמה את עצמו כמו אנשים כמוך, רון וייס, שתמיד מוצאים את העוול בצד הישראלי. האם מגיע לו אפוא שאנשים כמוך ילכלכו אותו – כי לדעתם על ישראל מותר לומר רק רעות?

בתגובה על כך שאני ומשתתפים לא-מעטים במכתב העיתי כותבים ללא רמייה עצמית על המציאות שבה אנו חיים במזרח התיכון – אומרים שאנחנו "ימניים", ואילו הצדק מצוי כידוע רק בצד שמאל, הצד של עוכרי ישראל, של סמאל.

מעולם לא דחיתי מאמר או תגובה "שמאליים" או "שמאלניים", אדרבא! כל תגובה ורשימה, למשל, של דודו אמיתי מגבעת חביבה – נכנסת! – אלא שקשה כנראה למרבית האנשים המחזיקים בדיעותיך – להתווכח עם הדברים הנוקבים המתפרסמים אצלנו – כי אצלכם אין אמת ואין אמת היסטורית – אלא רק נרטיבים, ולכן אנחנו נחשבים בעיניכם "פאשיסטים"!

* * *

יוסף חרמוני

חוב של כבוד לסָמֶק

על סָמֶק, שמואל ינאי, לא שמעתי עד לחודשי חייו האחרונים של אבי, לפני עשר שנים. הסיפור, ככל סיפור ישראלי, הוא רב פיתולים כשם שהוא פשוט כל כך.

סמק, מפקדה האחרון של הפלוגה הימית של הפלמ"ח, היה נער טיפוחיו של  בֶּנֶק גייגר ז"ל, בקיבוץ נווה איתן. בֶּנֶק היה אביו של גיסי, אלי. לפני כעשר שנים פגש אבי  – אז בן תשעים –  את סָמֶק. נדמה לי שהם נפגשו בנווה איתן. אבי, הזקן מאוד, וסמק – אז בן שמונים כמעט –  החליפו זיכרונות. השיחה התגלגלה לסיפורו של בנימין חרמוני, מראשוני הפלי"ם (עת היתה קרויה עדיין "המחלקה הימית"). בנימין, אחיו של אבי, היה איש המחלקה הימית הראשון שיצא לשליחות ימית מטעם המוסד לעלייה ב'. זה היה ב-1943. הוא לא שב מהשליחות.

סמק, כך סיפר לי אבי, שאל מדוע איננו עושים משהו רציני יותר להנצחת בנימין, סיפר את המעט הידוע לו על פרשת היספותו של  בנימין, וסיפק מקורות וקשרים להמשך התחקיר.

בעקבות השיחה עם סמק, זימן אבי אותי ואת בן דודי בֶּנִי (שנולד לאחר שנספה אביו בנימין, וקרוי כמובן על שמו) לשיחה שבה אמורים היינו לשוחח על אופן קידום התחקיר והוצאת חוברת המספרת את סיפורו של בנימין והספינה הקטנה שאיתה ירד למצולות, ה"לילי".

אבי נפטר במוצאי יום כיפור תשס"א. הלווייתו נערכה ביום בו אמורים היינו להיפגש כדי לקדם את התחקיר ואת הנצחת אחיו בנימין. לאחר ההלווייה הבטחתי לבן דודי, בֶּנִי, כי אמשיך בעניין. הפעם, לא רק לזכר אביו אלא גם כדי למלא את משאלתו של אבי.

בעריכת התחקיר הסתייעתי לא מעט בהפניותיו של סמק. לאחר שנתיים הוצאנו חוברת צנועה ובה סיפור חייו, פועלו ומשימתו האחרונה של בנימין חרמוני, שממנה לא שב.

אנשי עמותת הפלי"ם סייעו בידינו להגיע לכנס השנתי של בוגרי הפלי"ם בשדות-ים, בשנת 2003, כדי לספר שם את סיפורה העלום של הספינונת "לילי", במלאת שישים שנה לטיבועה בידי האיטלקים.

שם, בשדות ים, החליט מאן-דהוא ממארגני הכנס כי "אין זמן בשביל זה," והעניין יידחה לכנס אחר. כאן התערב סמק, והבהיר לאותו פלי"מניק החמוש בסטופר, כי לא ייתכן לפסוח על סיפורם של בנימין חרמוני וה"לילי", סיפור שאיש אינו מכירו. "הבן והאחיין של חרמוני הגיעו במיוחד, וסוכם שהם יספרו את סיפורו. מה איתכם"? שאל סמק. 

העניין סודר, וסיפרתי לפלי"מניקים – עמדתי בקצובת הדקות שהוקצתה לי – על החלל הראשון של הפלי"ם, ועל ה"לילי". רובם לא ידע דבר על כך. הודיתי אחר-כך לסמק. רציתי לפגשו שנית, אך לא נסתייע הדבר. הנה הזדמנות, מאוחרת מדי אמנם, להודות לאיש שבזכותו אנחנו יודעים טוב הרבה יותר את סיפורו של בנימין, אבינו ודודנו.

ובהזדמנות זו, מילת תודה גם לשלמה אראל, שהגיע במיוחד לאזכרה הראשונה והאחרונה שערכנו במוזיאון חיל הים, באוגוסט 2003, במלאת שישים שנה לטיבועה של ה"לילי". היתה זו אזכרה לבנימין ולגרשון מרקוס מהפל"ים, לאידר המכונאי ולשבעה מלחים שאינם מבני ברית, שטובעו כולם עם הספינונת הזו. אראל, שהיה מפקד חיל הים, לא היה פלי"מניק, כידוע לקוראי רשימותיו בחב"ע. כשהתנסה בנימין בימאות פעילה, התנסה בה אראל באוקיאנוסים אחרים. בנימין נספה בים חמש שנים טרם שאראל הצטרף לחיל הים. ובכל זאת, אראל ועימו עוד שניים ממפקדי חיל הים בעבר, כיבדונו בנוכחותם, וכיבדו את זיכרם של בנימין חרמוני, גרשון מרקוס ועמיתיהם להפלגה, שאותם לא הכירו. אם יש משמעות למושגים כמו  אחוות לוחמים, כיבוד זיכרם של הנופלים –  הנה דוגמא נאה להם.

* * *

מושיק גבעתי: מבקש מידע על מזימון השועל

שלום רב,

בהיותי ילד, אהבתי מאד לקרוא את סיפורי מזימון השועל שהופיעו בגיליונות השבועיים של "דבר לילדים". נכון להיום, אני מאוד רוצה לספר את הסיפורים הנפלאים לנכדיי. האם ידוע לך היכן ניתן להשיג חומר בנושא?

אשמח לרכוש כרכים ישנים של דבר לילדים, אך אינני יודע היכן.

אשמח לכל סיוע.

בכבוד רב ובתודה

מושיק גבעתי

ראש הנקרה / 052-3337988

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

12. ידיד בביירות, בן-דודתה אברהם-חיים גרין.

אברהם-חיים גרין, בנם החמישי והאחרון של יעקב וטובה גרין, נולד בירושלים בפברואר 1892, והוא נקרא על-שם סבו ר' אברהם-חיים. הוא למד תחילה ב"חדר" ואחר-כך בבית-הספר "אליאנס", כאחיו יהושע.

כשאברהם-חיים היה ילד ביפו הוא סייע להוריו בפרנסתם והיה מחלק לבתי הלקוחות את הכביסה שכיבסו הוריו. את הדברים מספרת לי מירונה גרינברג-מרץ, בתו היחידה, שנולדה בצפת בפברואר 1918, חודשים אחדים לפני מותו של אביה. יום אחד נשלח הילד למסור כביסה נקייה למנחם אוסישקין. כאשר המנהיג הציוני מקבל את החבילה הוא נוזף בילד, טוען שהכביסה אינה נקייה דייה, ומשליך החוצה את אברהם-חיים עם הכביסה. הילד יושב על המדרגות, ברחוב, ובוכה. הוא יודע שאביו ירביץ לו.

ב-1908, והוא בן שש-עשרה, התחיל אברהם-חיים ללמוד רפואה בביירות, לימודים שאותם סיים בשלהי 1913. לדברי מירונה היתה בידיה גלוייה שאיזאק וברנארד שלחו מקאהיר לאביה, כניראה בתגובה ללבטיו, ובה הם כותבים שאל לו להתבייש בכך שהוא לוקח מהם כסף ללימודי הרפואה, ומתקיים על חשבונם, שהרי מדובר בפיתוח העסק המשפחתי, שבו הוא ישמש כרופא. בסופו של דבר אברהם-חיים איכזב אותם ולא לקח חלק בפירמה המשפחתית בקאהיר.

מקריאת הגלויות והמכתבים שהסטודנט בן השש-עשרה מתחיל לשלוח מביירות לנערה בת הארבע-עשרה בפתח-תקוה, עולה כי לבד מלימודי הרפואה עוסק אברהם-חים בפעילות לאומית ותרבותית. בחנוכה תר"ע, דצמבר 1909 – לאחר שאסתר כותבת לו על נשף החנוכה שנערך במושבה, הוא עונה לה:

אצלכם עורכים נשף וגם אצלנו עורכים נשף של חנוכה. ביירות ענייה בחומר ופעם בשנה "קדימה" שלנו מקריבה מעט מזמנה בשביל העיר הזאת. יוצג בנשף וואדוויל קצר "היובל" מתורגם מרוסית מ"טשיכוף".

בגלויות אחרות מביירות הוא מדבר על תחיית העם, ותחיית השפה "על-פי השקפותינו ואידאלינו אנו":

אצלנו עסוקים בהשפעה על הספרדים. גם פה עבודה איטית. אבל צריך לחכות. – בעולמנו היהודי אנו עסוקים במשיכת האלימנט הספרדי לתוך מחננו מחנה הלאומיים. – הזמן יראה עד כמה שנצליח. – מרחק גדול ביננו ובינם ובפרט חוסר שפה מאחדת מפני שלאגודתנו יש עיקר להשתמש עד כמה שאפשר בשפה העברית. – בכל זאת אנו משתדלים להשפיע עליהם ע"י השפה האנגלית.

במאי 1910 מפרסם אברהם-חיים, בחתימת "יחידי", רשימה בשם "מכתבים מבירות". יהיה זה אולי מדוייק לומר שהוא הראשון ממשפחתה של אסתר, מצאצאי סבה אליעזר ראב, שמפרסם דברים בדפוס, והיכן? – בבטאון המודרני והתוסס ביותר של חלוצי העלייה השנייה, "הפועל הצעיר", היוצא לאור ביפו. ייתכן מאוד שגם לכך יש מידה של השפעה על אסתר, הן באשר לכתיבתה, שעדיין כולה יומנאית ומכתבית, והן באשר להזדהות עם האידאלים הלאומיים וה"שמאליים" של העלייה השנייה.

הקטעים המובאים כאן מתארים את המציאות שבה חי אברהם-חיים בביירות:

דלים הם החיים העבריים בביירות: מצד אחד, קהילה מוזרה של ספרדים, בלתי מסודרת ומשוללת כל מסורת קיבוצית בחייה העבריים בהווה בין במובן הדתי ובין במובן הציבורי – קהילה, שסימני היהדות שבה מתטשטשים בתוך ערביותה הגמורה, ומהצד השני, מיספר משפחות אשכנזיות וקיבוץ ערירי של צעירים, שנעקרו מתוך חוגם הקולטורי – נקודה בלתי ניכרת בתוך ים של צבעים ושפע של מינהגים זרים. התיתכן, אפוא, אפשרות של פעולה ציבורית בתוך החוג המוגבל הזה?

כאן צריכים למשוך את התעניינות דעת הקהל העברי אליהם ולהזכירם, שביירות היא החולייה הראשונה בתוך אותה השרשרת, הצריכה לקשר לאט לאט את כל היהדות העותומנית עם היישוב בארץ-ישראל.

ורוצה אני לספר מדי פעם בפעם לקוראינו ע"ד החיים האלה ולהאיר את תוכנן הפנימי של ההופעות המקומיות השונות.

את המקום הכי חשוב בתוך אלה הכוחות תופשת הקולוניה של הצעירים המתלמדים הנפלגת: ליוצאי רוסיה – בעלי האינציאטיבה – והמקומיים, בני ארץ ישראל ומושבותיה – העוזרים להראשונים בכל עבודה והתחלה חדשה.

צעירי רוסיה החלו לבוא הנה לפני 4-3 שנים. מרכזם העיקרי של הצעירים היא "אחוה". המוסד הזה איננו זר לכל אלה, שעברו את ביירות בדרכם לארץ ישראל במשך של שלוש שנים האחרונות. רבים בוודאי זוכרים עוד את האתמוספרה החביבה של המוסד הזה, את הפגישה החמה, שהיו מוצאים פה, ביורדם מהאונייה אחרי נסיעה של ימים מייגעים ואת פריסת השלום הראשונה, שהיו מקבלים מארצנו.

האגודה של תלמידי הקולדז האמריקאי "קדימה", שרוב חבריה הם ארצי-ישראליים, הינה המרכז השני של הצעירים פה.

השם המצלצל של האגודה הזו מזכיר, אמנם, את ה"קדימות" שבחוץ לארץ ואת אופיין המקובל, אך חוץ מהשם אין לה, להאגודה הביירותית, שום דבר משותף עם חברותיה.

מטרת "קדימה" היא לברוא סביבה עברית בשביל התלמידים העברים שבהקולדז הפרוטסטנתי, והמטרה הזו היא חשובה מאוד מהרבה צדדים.

בהקולדז נמצאים כ-100, 90 תלמידים מגוונים שונים שבתוך עמנו: איספניולים, יהודי ערב, אשכנזים מרוסיה, צפתיים, מהמושבות, ממצרים, דמשק ועוד, איש רחוק מאחיו כל כך עד שקרה לפעמים, שזמן רב לא ידוע היה אם זה או אחר שייך לעמנו עד שבא המקרה וגילה את הסוד.

מפני הטעמים האלו יש מקום פה לעבודה לאומית רצינית; לאחד את כל הטיפוסים היהודיים השונים בהרגשה ובמחשבה עברית משותפת, להציל נשמות ילדינו ולנהלן בהדרך הרצוייה לנו, ולבסוף, להרכיב לאלו שיהיו בעתיד לפקידים ורופאים את הבנת צרכינו בא"י.

ואמנם, עד כמה אי מוצלחת עבודתה של "קדימה" מראה לנו העובדה שאחרי 3 שנים של עבודה הספיקה היא לרכוש לה רק שלושה חברים ספרדים, בעת שאלו האחרונים הינם הרוב בין התלמידים העברים.

אך בטרם כל צריכים מנהלי קדימה להכשיר עצמם לתפקידם ע"י התעמקות ולימוד עצמי רציני בנוגע לאופני הגשמת מטרותיהם. רק אז יעשו ויצליחו.

*

בנובמבר 1910, ו' חשון תרע"א, משגר אברהם-חיים לאסתר גלוייה שבקדמתה מודפס תצלום של הרחוב המרכזי של זכרון-יעקב, כניראה לאחר ביקור שערך במושבה:

מושבה זו – זכרון יעקב, הרי היא משל יפה, עם רחובותיה הרחבים ופנסיה היפים, ובתיה הגבוהים, של עבודתינו בא"י. – חיצוניות יפה עם רקבון פנימי, כך אפשר לתאר את מצב המושבה. – הרקבון הוא גם במובן התרבותי. – ומה לעשות? שלום לך מידידך לנצח, אברהם חיים גרין.

ביקורתו של אברהם-חיים אינה רק על התבוללות הנוער היהודי בביירות, ועל מצבה הדל של העברית, אלא גם על החיים החדשים המתפתחים בארץ-ישראל. ביקורת שלילית על זכרון-יעקב נכתבת באותם ימים על-ידי יוסף-חיים ברנר בספרו "מכאן ומכאן". ברנר, שאינו מחמיא לבני המושבות וגם לא לצעירי "היישוב הישן" – ודאי שאינו מתאר לעצמו שצעירים כאברהם-חיים, כאסתר וכמשה כרמי – שבני-דמותם עתידים להופיע בסיפורו "מהתחלה", השואב מנסיונו כמורה בגימנסיה "הרצליה" – חשים ביקורת לא פחות נחרצת משלו; הם שואפים לשינוי, משתדלים להתגבר על הייאוש, העברית שלהם אינה נלעגת, התרבות שלהם אינה צרפתית וגם לא ליבנאטינית-ערבית, אלא הם הולכים ויוצרים ביטוי עברי שורשי וחדש. יומן והתכתבות עבריים אלה, שאינם מפתיעים אותנו כיום – הם יוצאי-דופן על רקע תקופתם של אסתר ואברהם-חיים, כאשר העברית כשפה חיה, שנרכשה זה לא מכבר בבית-הספר, עומדת בתחרות קשה עם היידיש, הגרמנית, הערבית והצרפתית.

בשנות-לימודיו בביירות משמש גרין כיושב-ראש אגודת הסטודנטים היהודית המקומית "קדימה" ועוסק גם בעזרה לסטודנטים נצרכים. כאשר אוסישקין בא לביקור בעיר, נערכת לכבודו חגיגה במועדון הציוני, ואברהם-חיים ניבחר לשאת את נאום הברכה. בגמר הנאום זוכה גרין לנשיקה מאוסישקין, המתפעל מהעברית הנהדרת שלו וממחשבתו הלאומית: חרף חשקו העז להינות מזיוו של העולם, ומרצונו להמשיך ולהשתלם ברפואה באירופה, מכריז הסטודנט הצעיר שיחיה ויעבוד דווקא בארץ-ישראל, שם זקוקים לו.

 "אתה עילוי," פוסק אוסישקין, ואברהם-חיים ודאי חושב לעצמו: אילו היית יודע, אוסישקין, שאני הוא הילד שהביא לך כביסה נקייה, ביפו, ואתה נזפת בי ואמרת שהכביסה אינה נקייה והשלכת אותי עם הכביסה החוצה ואני ישבתי על המדרגות בחוץ ובכיתי –

אבל הוא שותק.

 "הוא היה מאוד רך," מספרת מירונה, מפי אימה. "מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק (יצחק) אחיו, שלימים היה לבעלה של אסתר."

*

למעלה משנתיים – מסיום יומנה באוגוסט 1910 ועד לספר זכרונותיה לשנת תרע"ג, 1913, שבו היא מתחילה לכתוב ביום האחרון של חנוכה, טבת תרע"ג – אין לנו עדויות כתובות מצד אסתר-עצמה על חייה, לבד מאיזכורים אחדים ברשימות ובראיונות משנים מאוחרות.

הגלויות והמכתבים של אברהם-חיים מביירות, שנשתמרו אצלה, מסתיימים ב-1911 לערך, ומאירים את הלוך-רוחה בתקופה שבין שני היומנים. לגבי חלקם קשה לקבוע את מועד כתיבתם המדוייק. מכל מקום, מהתייחסותה אליו ביומנה משנת 1913 ניראה שאז כבר לא היה קיים קשר מכתבים ביניהם, או שהיא לא שמרה עליהם.

במכתב מביירות מיום ז' כסלו תרע"א, ראשית דצמבר 1910, כותב אברהם-חיים:

לידידתי אסתר!

שלשום קיבלתי את כרטיסך והיום את מכתבך. הרבה שמחתי בראותי סוף כל סוף דבר שבכתב ממך אבל בכל זאת, כמו שמבינה את בעצמך, חידה לי כל דברייך מפני שאת המכתב הארוך שעל אודותיו את מדברת, לא קיבלתי. – אין אנוכי מבין איך זה מכתב יכול להיאבד אבל חושב אני שאפשר לא שמת עליו בול. בכל אופן אין אני בעצמי יודע אם לבקש אותך שתכתבי לי מכתב אחר במקומו או לא. – ע"פ דברייך זה יעלה לך בהרבה עמל מפני שזה עניין שאת חפצה לשכוח. – עם כל חפצי לדעת מה שיכול היה להרגיזך כ"כ נכון אני לבקש אותך לא לחזור לעניין אם באמת קשה לך לדבר אודותיו. – מוסר אני את הדבר לידייך. – אם מבינה את שצריך לכתוב תוכלי לעשות כזאת, אך לא כדאי בשביל זה "לבוא עוד פעם לתוך שגעון" כמו שאת אומרת.

שוגה את באומרך שלא תוסיפי עוד להרגיזני. – מוטב לך את אומרת לשאת לבדך את הכל מאשר להרגיזני אני – אין שגיאה גדולה מזו. לא לזה כוונתי בכותבי לך את מכתבי השני. – חפצי היה לא להתאונן על שאת מרגיזה אותי אלא על אי-כתבך. – להיפך כשיש איזה דבר שמתהוה בעולמך את, בחפץ לב נכון אני לשמוע על אודותיו ולהשתתף בין בשמחתך בין בצערך אבל מה שחפצתי להביע הוא שתכתבי לי על אודות הדברים באריכות. מלים אחדים כמו מכתבך שקיבלתי לפני שבועיים משליכים אותי רק לתוך התוהו ובוהו. – אין אני יודע מה לחשוב ואיך לדון את העניינים. – היוצא מכל דבריי אלה הוא שלעולם אל תעברי בשתיקה על איזה דבר מבלי לכתוב לי אבל כשאת כותבת, עשי זאת באופן כזה שאהיה au courant [בסוד] של העניין.

כרטיסך [גלוייתך] הוא ההיפך ממכתבך. – מלאה שמחה וחיים את בכרטיסך (אפשר ששמחה זו רק מעושה) מדברת את על אודות האביב, והעשב, ועל אודות בואי לפתח-תקוה. – עוד מוקדם לדבר על אודות זה מפני שיש עוד יותר משלושה חודשים עד אז. – בנוגע ללימודים יכול אני לאמור שהם מעסיקים אותי די והותר באופן שאין לי זמן לפנות לדברים אחרים. –

                                                     שלום לך מרעך הנאמן לנצח

                                                                                                                     אברהם

בגלויית דיוקן של ז'ול ורן, שנשלחה במרס 1911, הוא כותב:

עירנו ענייה בכל דבר וביניהם גם בכרטיסים. אתמול ירדתי העירה ומצאתי את תמונת הסופר הזקן הזה שאע"פ שכשאני לעצמי, אין אני אוהב אותו ביותר, אבל בכל זאת חושב אני אותו לסופר בשביל ילדים, שידע למצוא את הדרך הנכונה לעניין אותם. והנני שולח אותו, להתכבד ולהיכנס לתוך האלבום שלך. זה כבוד גדול! לא? מה מאושר הנך, ז'ול וורן ידידי! לעת זקנתך תימצא באלבום של אסתר הירדנית.

ובשתי גלויות אחרות:

הנני נוסע עכשיו למצרים לרגלי אירושי אחי דוב עם עלמה אחת ושטיינהרט שמה. – וכן: מה שלומך? מה נשמע בסביבה שלך? איך הקיץ המתקרב? איך מצב הרוחות במושבה? – הלא אצלך אין בחינות ולא כלום ומדוע מכתבייך באים לעיתים כה רחוקות? מה שלום תלמידך בן תשע? תסלחי לי על התעניינותי בו, אפשר יותר ממה שהיית חפצה...

*

אסתר בת השבע-עשרה מרבה לכתוב אליו. אברהם-חיים בן התשע-עשרה הוא אולי היחיד שמבין לבדידותה ולמצוקותיה וקרוב לדיעותיה. בידינו אין שום מכתב שלה אליו, מכיוון שאלמנתו אינה שומרת עליהם בנדודיה הרבים, בין השאר בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה, יחד עם הבת מירונה, הנעשית חברה במאקי.

אבל נותרו בידינו המכתבים והגלויות שאברהם-חיים שלח לאסתר ובהם הוא קורא לה "אחותי" וחותם "רעך הנאמן לנצח". הוא אינו כותב שהוא אוהב אותה, והוא נוהג בה כאח בוגר. מתשובותיו עולה שאסתר שולחת לו מכתבים נסערים, ולא פעם עליו להרגיעה. תמונה מעניינת על מצבה הנפשי עולה ממכתב, שנשתמר אף הוא בשלמותו, ונשלח מביירות ב-30 במאי 1911:

אחות יקרה,

עד כמה מן הייאוש יש במכתבך האחרון! אל אלוהים, כל פעם את רומזת לי על עניינים נכבדים, על שינויים רדיקליים בחייך ובסביבתך ולעולם אין את אומרת דבר מעצם העניין. מכתבך האחרון מלא התמרמרות על בדידויותייך ועל התרוקנות הצעירים שלכם. אה! מעיף אני מבט על מכתבייך של השנה שעברה ומתפלא אני איך אפשר לאבד בזמן כ"כ קצר את אותה התקוה בצעירים, אותה האהבה של החיים.

בצדק את מתאוננת על שתיקתי הממושכת. אע"פ שעסוק אני מאוד בלימודים בכל זאת לא הייתי צריך לחכות עד שתחתמי "בדמעות אחות בודדה". הייתי צריך, בין העבודות היותר נחוצות, לזכור את אחותי את אסתר, ולכתוב לך. אבל בשביל כך סלחנית את, ובוודאי תסלחי לי. –

אסתר יקירתי! על כל צעד ושעל בחיים נפגשים עם עובדות שפוגמות בנימים היותר דקים וברגשות היותר יקרים של האיש. גם אצלנו, קבוצה של עשרים או שלושים צעירים, אינם יכולים להתאחד. ודבר מכאיב הוא להביע ובכל זאת רואים אותו בעבודות כל יום. האיחוד ברוח בין אותם צעירים שבאו מן הגולה ובין ילידי הארץ כ"כ קשה עד שהפירוד היותר גדול, מפחד אני להגיד, מוכן לנו פה. כמה מן המדאיב יש בעובדה כזו. אם צעירים אחדים שאינם יכולים לעבוד יחד בלי פירוד דיעות עבודה שכולם מסכימים לה, אם חלק ידוע מתחשב עם החלק השני כעם Quantite negligeable [כמות בלתי-נחשבת] מה עם כל העם, ועם עבודתי!

אבל אלו הם דברי הראשונים, יפים הם החיים כשמביטים עליהם מרחוק, אך כמה מן המכוער מתגלה כשנכנסים לתוך החיים וחפצים להגשים אותם.

עם כל זה מתמלא לבי בחפץ אדיר להגשים את מה שיש לי להגשים, אפילו אם צריך אני על ידי זה להקריב קצת מן היופי שבשאיפותי, אפילו אם צריך אני לפעמים להסתפק בהתחלה במעט פחות ממה שקיויתי. כל זה כדאי לעשות בלבד לא להישאר חולם. חולמים יש לנו למדאי בגולה. פה אנו צריכים להגשים ואין לנו זמן לחלום. –

שלום לך, אסתר יקירתי! התאמצי, והשתדלי לפגוש את החיים פנים לפנים, ואל תפחדי מפניהם, ואל תצאי מהם כמנוצחת. אל תרגישי את עצמך בודדה ועזובה מפני שפה יש לך אח שמרגיש את רגשותייך, מקווה את תקוותייך ונישאר ידידך לנצח,

                                                                                                            אברהם

בשנת 1911 נחלה כזכור יהודה ראב, ליבו נחלש, והוא נסע להחלים אצל אחותו טובה בקאהיר. ממכתב נוסף של אברהם-חיים, כניראה משנת 1911, זאת על פי איזכור מחלת האב, נותרים בידי אסתר רק שני עמודים אחרונים:

כבר הייתי נכון לגמור את המכתב אבל איזה דבר אומר לי שעוד לא מילאתי את חובתי. מקווה אני, אסתר יקירתי, שזה היה אצלך מעבר של ייאוש כזה, ושכאלה לא יתרבו להבא. אינני חפץ לתת למוח שלי שירבה לחשוב על הצד הייאושי שבמכתבך. חפץ אני לחשוב, ומקווה אני שכן הוא, כי מכתבך כתוב בזמן של התרגשות. בכל אופן, אחותי אסתר, מבקש אנוכי אותך, מכיוון שאת חושבת אותי לרעך היחיד, לא לאחר לכתוב לי אחרי קבלך מכתבי זה. מתחנן הנני לפנייך שתיכף ומיד אחרי קבלך את מכתבי זה תשבי לכתוב לי באריכות, (לא בשלוש שורות) את מצב רוחך בזמן ההוא וגם מה היו הסיבות שהמריצוך לכתוב את מכתבך הנוכחי.

צרתך נגעה עד נפשי ומפחד אני שעד עתה לא הראיתי לך די השתתפות בצערך. כעת מבקש אנוכי אותך לכתוב לי לעתים יותר תכופות. עד שלא אקבל תשובה על מכתבי זה אין אני יודע איך אלמוד. מחר יש לי בחינה ואין ביכולתי להתכונן במצב רוחי הנוכחי. –

אסתר יקירתי! מבקשת עזרה את ממני. ומה שיכול אני לתת לך הנני שולח לך. מכתב בו מביע אני השתתפותי בצערך אבל לא בייאושך באותה הצורה המתוארת במכתבך.

זה היום עברתי על דברי אחד-העם בהשילוח שלפני האחרון והמלים האלה עברו לפני עיניי "כת הולכת, וכת באה, ועם ישראל לעולם יקום", ואת זה עלייך להבין שייאוש שייך על פי רוב לאנשים חלשים, שאינם מרגישים את עצמם מוכשרים לעמוד במערכה. אותך חשבתי תמיד לגיבורה – את היית תמיד מוכיחה אותי שלא צריך להתייאש והנה כעת תפקיד שנינו נשתנה. אני נהייתי מפסימיסט לאופטימיסת וצריך אני להטיף לך אופטימיסמוס.

ועוד הערה קטנה תסלחי לי אם אעיר לך במכתבי זה, שהארכתי כבר באמת יותר מדי, שמצבך בצורה שאני מתאר לי צריך בוודאי להיות לא נעים ביותר להורייך. וחובה מיוחדת, אסתר ידידתי, יש לך לעומת אביך, שחלש הוא כעת ואיזה התרגשות שהיא תביא לו נזק לבריאותו.

מחכה אני בכליון-עיניים למכתבך הבא ומקווה אני שלא תאחרי לענות לי, ולע"ע נישאר אני רעך הנאמן לנצח, לנצח,

                                                                                                               אברהם

וב-21.6.1911 כותב אברהם-חיים לאסתר מביירות:

הימים ימי בחינות. ועם דאגות הבחינות מתערבות דאגות אחרות... כמו שרמזתי כבר פעם בכרטיסי העבר נמצא אני במעבר קשה בחיים. אולי במעבר היותר קשה. – מוכרח אני מפני סיבות משפחתיות אלו לנסוע במוקדם האפשרי הביתה מפני שמציאותי שם נחוצה בלי עיכוב. – לרגלי זה כפי שאת מבינה לא אהיה כבר ביפו בתחילת הקיץ. אולי בכל זאת אבוא כעבור שבועות אחדים. –

מכיוון שחיה מגיעה לביירות רק ב-1912 או בתחילת 1913, הרי אותו "מעבר קשה בחיים", שעליו הוא כותב לאסתר, עדיין אינו קשור ככל הניראה להתאהבותו במי שעתידה להיות אשתו אלא בבעיות משפחתיות בקאהיר, או בהחלטה ההולכת ומתגבשת בקרבו לא לעבוד עם סיום לימודיו בפירמה לתרופות של אחיו איזאק וברנארד, אלא להתמסר לרפואה במקום שבו יהיו זקוקים לו ביותר – בארץ-ישראל.

באוגוסט 1912 מפרסם אברהם-חיים ב"הפועל הצעיר" רשימה נוספת, "מחיי התלמידים בביירות", המתארת את המציאות שבה הוא חי:

במכתבי זה חפץ אני לתת לקוראי הפה"צ סקירה כללית על חיי התלמידים בבירות בשנה האחרונה. חיי היהודים פה מתרכזים סביב "קדימה". "קדימה" נוסדה לפני חמש שנים, ומטרתה לברוא בתוך הסביבה הזרה לרוחנו סביבה עברית-לאומית, – "קדימה" כוללת בתוכה את רוב התלמידים העברים שבקוליד'ז [האמריקאי בביירות] ואין שום ספק שממלאת היא את תפקידה באופן רצוי מאוד. – אלה שבאים למדוד את פעולות האגודה הזאת, שכוחותיה כה מצומצמים, בקנה-המידה של אגודות אקדימיות בחו"ל, יוצאים, כמובן, במפח נפש, אבל אנחנו שאיננו מבקשים ממנה יותר מאשר היא יכולה לתת, מוצאים בה הרבה.

הודות ל"קדימה" יודעים מנהלי הקוליד'ז שישנם לפניהם לא יהודים בודדים אלא קבוצה יהודית שיכולה להגן על זכויותיה. הודות ל"קדימה" שורה הדיבור העברי בין החברים, הודות לה מוצא התלמיד העברי בביה"ס הכללי את כל העתונות העברית וכשהוא חפץ – גם ספר עברי לקריאה. ואחרון אחרון חביב: הודות ל"קדימה" הושפעו באופן ישר או אי-ישר מספר הגון מחברינו הספרדים והאשכנזים (שהצטיינו לפנים ב"רגש לאומי קר ומטושטש") באופן כה חזק, עד שאחדים מהם תופשים עכשיו את המקומות הכי-חשובים ואקטיביים בחיינו הציבוריים.

ואם ישנם עוד תלמידים עברים בקוליד'ז שלא נספחו ל"קדימה", הרי זה רק מפני שקדימה קיצונית בנוגע לשפה העברית. אין שפה אחרת נדברת באספותיה ואין צעירים, שאינם מכירים את העברית לשפתנו הלאומית היחידה, יכולים להתקבל בתור חברים.

יש בתורקיה כר נרחב לעבודה לאומית, ומן הראוי שטובי צעירינו שהולכים לברן ולוזאנן יפנו את פניהם לסלוניק וקושטא, מקום שיוכלו לעשות דבר מה בשביל רעיוננו הלאומי.

זאת היא עבודתם הציבורית של תלמידינו בשנה זו. – עבודה שאת תוצאותיה ניראה רק בעתיד, עבודה שיצאה בפעם הראשונה לגבול כה רחב. – התצליח עבודתנו, או תהיה כאחת העבודות שמדברים עליהן בהתלהבות ושוכחים אותן במהרה?

נקווה להצלחה. – אין אף אחד מאיתנו מטיל ספק בדבר, שהדור המתחנך כעת בבה"ס הגבוהים בקושטא, סלוניק, ביירות ועוד הוא יהיה הקו-המאחד בין העם ובין שאיפותינו הלאומית. איך ועד כמה יצליחו בתפקידם, – זה תלוי בהשפעה שיקבלו בעודם על ספסלי בית-המדרש.

* * *

קישור למאמרו של ד"ר גיא בכור על הרצח בנורווגיה. חשוב מאוד.

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1411

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הפגנות המפונקים: מדברים הרבה על מעמד הביניים המרושש, או שהתרושש, כסיבה לצרות, כולל חוסר האפשרות להגיע לדירה פרטית בתנאים סבירים ובאיזור מתאים למבקשים. אבל מבט כללי על החיים בארץ, מאולמות היוצאים והנכנסים בנתב"ג, המסעדות, האולמות, הכלכלה השחורה, המכוניות הפרטיות, הבליינים, ועוד – מגלה תמונה קצת שונה של רמת חיים גבוהה, אולי גבוהה מדי, כאשר הצורך או הרצון בסיפוקים מיידיים גובר אולי על יצר החיסכון וההשקעה לזמן ארוך, למשל בדירות.

הדור של הוריהם השקיע חלק ניכר ממשאביו בדיור ובחיסכון לדיור, והדור של הורי-הוריהם בעבודה קשה ליצירת מזון ולרכישתו כדי שלא לרעוב. במשך יותר ממאה שנים, למעט מלחמת העולם הראשונה, רמת החיים בארץ הלכה ועלתה משנה לשנה, אפילו בימי מלחמת העולם השנייה, ובייחוד כך הדבר מאז הקמתה של מדינת ישראל. שאלו את עולי עיראק, שמתגאים בדרך הכלכלית והחברתית שעשו מאז ימי המעברות. שונה הדבר במקצת בעולי צפון אפריקה, שמצבם כיום טוב לאין שיעור משהיה אי-פעם בעבר אבל קשה להם להיפרד מהרגשת הקיפוח המתוקה להם כטעם המופלטה בליל המימונה.

* השגריר-לשעבר של ארה"ב באו"ם, הרפובליקאי ג'ון בולטון, המשופם ועב השיער הלבן והגבות, כמו כוכב סרטי קאובויס מזדקן – אמר בראיון עם יעקב אחימאיר בערוץ הראשון כי המטרה של הנשיא אובמה היא להפחית את ההשפעה של ארה"ב בעולם ולהפחית את ההשפעה של ישראל באיזור. הוא שכח לציין הישג נוסף שייזכר לתקופתו של אובמה והוא חיסול תוכנית מעבורות החלל של נאס"א והסתמכות מעתה על מעבורות החלל של הודו, סין ורוסיה. אנחנו מתפלאים שהנשיא אובמה ויועציו החכמים לא לקחו בחשבון שבקרוב יהיה אפשר להסתמך גם על מעבורות החלל של איראן ושל קוריאה הצפונית ואולי גם של פלסטין.

 * המחלבות הגדולות ובראשן "תנובה" עוקבות בדאגה רבה אחר דעיכת המאבק נגד הקוטג', והתמקדות התקשורת והדמגוגים בדיור בר-השגה באמצעות אוהלי הקמפינג לחוף ים התיכון של שדרות רוטשילד – מה שיחייב אותן לחדש את מבצעי הפרסום היקרים למוצרי החלב שלהן, וכמובן גם לייקר שוב את הקוטג' משעה שלא יהיה עוד בעין הסערה הציבורית.

* "הלבה רותחת מתחת לאדמה. עוד שנתיים עם השלטון הנוכחי זה המון זמן. הקוטג' והאוהלים אינם תופעות חולפות. יום אחד זה יתפרץ גם אצלנו בגדול ברחובות ובכיכרות." יואל מרקוס. "היום בו תרעד האדמה". "הארץ" 22.7. טוב, זה פטפוט לא רע לגבי פובליציסט שהיה פעם מבריק והפך למין חייזר פוליטי החי לדבריו במדינת "מק-ליברמן"! אתם הבנתם את השנינות הזו?

* בעיריית תל-אביב שוקלים צעדי חיסכון שבעקבותיהם יהיה אפשר להקצות סכומים לבנייה לרכישה ולהשכרה לצעירים מכל רחבי הארץ שאינם יכולים לנשום אלא באוויר הצלול כיין של תל-אביב. * יפסיקו מיד את הרס היכל התרבות ויַפנו את כל הסכומים לבניית דירות לצעירים. * יחוקקו חוק שכל מי שגר בתל-אביב חייב כל שנה שביעית להגר למקום אחר בארץ כדי לפנות למשך שנה את דירתו לפרולטריון שמגיע גם לו לגור בעיר ולנשום את אווירה. * יפסיקו מיד את כל העבודות סביב כיכר רבין ובטיילת, שבמהלכן פורמים והורסים ברחבי העיר שוב ושוב מדרכות, כיכרות, רחובות וגני נוי – שרק לפני שנים אחדות הושקעו מיליוני שקלים בהקמתם. * יפנו לסוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם לכלול בין מוטביה את כל פליטי הפגנות האוהלים בשדרות רוטשילד ובמקומות אחרים בארץ, במקום להפנות את כספיה לרעבים שממילא ימותו בסומליה ובקרן אפריקה כולה, ששמה גם אין להם שום צורך בקוטג' בר-השגה כי הם לא חיים במדינה נוראה שמתנכרת לאזרחיה כמו ישראל. * בשדרות רוטשילד תתקיים תורנות – הצעירים שחוזרים מהטיולים בחו"ל יחליפו את הצעירים שיוצאים לטיולים בחו"ל. * 50% ממגדלי המשרדים המיותרים וממבני הציבור הנטושים-בחלקם, בתל-אביב ובגוש דן – יוסבו לדירות למגורי צעירים. * תובא לעגינת-קבע מול נמל תל-אביב ספינת תענוגות ענקית דוגמת "קווין אליזאבט" שכבר יצאה משימוש ומשמשת רק כבית-מלון צף, ויותקנו בה מאות חדרים לצעירים עם שירות-קבע של אסדות-למעבר בינה לבין הרציפים. * יעודדו פלישת פליטים ופועלים זרים לא-לבנים מדרום העיר לצפונה כדי להגביר בה את עקומת הפשע ולהופכה לפחות אטרקטיבית למגורים, וזה גם יפתור את בעיית החתולים והכלבים המתרבים בצפון ללא מעצור ועכשיו ישמשו למאכל. * פארק הירקון יוסב לאיזור של קאראוונים-למגורים עם שירותים, ויאוייש בחלקו בקראוואנים שיורדו מההתנחלויות הבלתי-חוקיות. * כל אזרח ישראלי הגר מעבר לקו הירוק יחוייב בתשלום מס מיוחד לשם פתרון בעיות הדיור של הצעירים חסרי קוטג' בר-השגה בתוככי הקו הירוק. * הייתכן כי גם מחצית המפגינים בת"א במוצ"ש האחרון משתכרים 2 דולר ביום והם אנאלפאבתים – ממש כמחצית אזרחי מצרים, אחיהם לצרה!? * קוטג' בר-השגה: איפה גרים כיום מיליון ומאתיים אלף העולים מרוסיה? מדוע הם לא מפגינים נגד המחדל? הלא הם כחמישית מכלל האזרחים היהודיים בישראל! האם אביגדור ליברמן חילק לכל ה"רוסים" דירות חינם בצפון תל-אביב ובגוש דן?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,042 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם". 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל