גיליון מס' 664

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בתמוז תשע"א, 28 ביולי 2011

עם הצרופות: 1. תמונתו של בן-דודתה ולימים בעלה של אסתר, איזאק גרין. 2. איזי אברהמי מראיין את טדי קולק. 3. צרופת המודעה של ש. לוין שהרגיזה את ביאליק. 4. אברהם קופלמן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אליהו הכהן: כשביאליק כועס... כ"א בתמוז – במלאת 77 שנים למותו. // יוסי גמזו: לזכרה הטהור והאהוב של בּהירה צ'רקסקי ז"ל. // אורי הייטנר: 1. קוטב הטרור. 2. כוחם של העובדים. 3. ונמצא מחריב את העולם כולו. // אלכס לכיש: הקוד האתי של צה"ל. // איליה בר זאב: הסעודה האחרונה. // ד"ר אברהם וולפנזון: מקומם של החֵרם ושל אֵם-השופט במהלך הדורות. // יוסף דוריאל: כשיורים בזנב הנחש במקום בראש. // אמיר שומרוני: סַאבּוֹ. // אירית שושני: דומדמניות והיסטוריה בווארשה. // יהודה גור-אריה: חזון בנימין זאב השני. // תקוה וינשטוק: עם ראדה בולוס, מדריכת הטיולים שרצתה להיות נזירה. // "ראיון" עם טדי קולק, קטע מהרומן "עַיוּנִי" מאת איזי אברהמי, תירגם: יואל נץ. // יוסף חרמוני: ואגנר, הרצל, היטלר, "הקאמרית". // דודו אמיתי: ויכוח ענייני בנושאי חקיקה. // יוסי שדה: נהגים עליך. // אלכסנדר שפיגלבלט: כלים פסולים, מיידיש: יהודה גור-אריה. // תיבת הדואר של ישראל הר הרשקוביץ. // משה ברק: נְקוּפָה במקום פריפריה. // משה כהן: הנדון: דחייה צפויה מראש. // סיפורו של אברהם קופלמן על האבטיח. // סגולות האבטיח להורדת לחץ דם. // ספי סגל: סמול, שמאל וגלן בק. // יהודה דרורי: פתרון מיידי: מיסוי דירות ריקות. // דוד הראל: שלא נבזה את השואה. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 13. מכתב אהבה ראשון מבן-דודתה איזאק גרין, מקאהיר. // מקורות הש"י. //  שמאי גולן: הישגיה של אגודת הסופרים בעבר הקרוב. [תזכורת לגיליון הקודם].

* * *

אליהו הכהן

כשביאליק כועס...

כ"א בתמוז – במלאת 77 שנים למותו

בשנת תרס"ח (1908) כבר היה ביאליק מוכר ומזוהה בעולם היהודי כגדול המשוררים העבריים בדור שאחרי יל"ג. ספר שיריו הראשון שיצא בהוצאת "תושיה" (ורשה תרס"ב) היה לרב-מכר, ואחריו יצא שמו לתהילה בעקבות שירים רבים נוספים שפירסם בכתבי העת של התקופה. כל אלה זיכו אותו בתואר המשורר הלאומי, אם כי ביאליק עצמו סבר שמי שראוי לתואר זה הוא יהודה הלוי, שחי ופעל בספרד כשמונה מאות שנים לפניו.

באותה שנה התרחש מאורע שסימן אבן דרך חדשה בספרות הילדים העברית: בעיר וילנה החל לצאת כתב עת עברי לילדים ובני נוער בשם "החבר". החידוש הגדול שבו היה תדירות הופעתו: עיתון יומי. היה זה מפעל יחיד מסוגו ללא תקדים בתחום עיתונות הילדים: מעולם לא היה כמותו, לא לפניו ולא אחריו, לא בעברית ולא בשפות אחרות, לא בישראל ולא בעולם כולו. מדי יום ביומו ראה אור גיליון חדש של עיתון עברי לבני הנעורים בן ארבעה עמודים, מודפס בפורמט פוליו ומנוקד.

הופעתו של העיתון החדש והעשיר בתוכנו היוותה בשורה רעננה בספרות הילדים העברית של אותה עת, והוא סחף אליו אלפי קוראים צעירים. הופיעו בו מאמרים מרתקים, אגדות, סיפורים, משלים, בדיחות וחידות, כתבות מארץ ישראל של ימי העלייה השנייה – כולם כתובים בשפה ברורה וקולחת.

את המיזם החלוצי הנועז הזה הגה והוציא אל הפועל המורה והמחנך ישראל חיים טביוב, פדגוג ואיש אשכולות, מחבר מקראות ("עדן הילדים") ואנתולוגיות ספרותיות מפורסמות ("אוצר השירה והמליצה"). במדורו "שיחות עם הקוראים" דיבר העורך טביוב אל קוראיו הצעירים "בגובה העיניים", כדבר איש אל רעהו.

105 הגיליונות של עיתון עברי ייחודי ונדיר זה מצטרפים לכרך רב מידות היכול גם היום לעורר התפעלות בכל מי שאוחז אותו בידיו ומעלעל בדפיו.

שותפו של טביוב למפעל נחשוני זה היה המוזיקאי היהודי הנודע יצחק פירוז'ניקוב, מי שנודע כמלחין ("חד גדיא"), כמנצח תזמורות ולהקות, ובעיקר כנגן ווירטואוז שהוכתר בתואר "מלך הקונצרטינה". בצד תחום פעילותו המוזיקלי היה פירוז'ניקוב גם בעלים של הוצאת ספרים ובית דפוס בווילנה, שבו נדפסו מאות ספרים בעברית וביידיש, והוא הופקד לנצח על מלאכת הסידור וההדפסה של העיתון "החבר" במתכונתו המיוחדת – טיפוגרפיה מתאימה לבני נוער, סדר דפוס מנוקד, וכמובן התחייבות לעמוד בתדירות הדפסה יומית.

כבר עם הופעתו הוצף העיתון בפניות של חנויות ספרים ומפיצים בעיקר מערי פולין, רוסיה, ליטא ולטביה לשמש כסוכנים מפיצים שלו ולהחתים קוראים על מינוי שנתי. בעמוד האחרון של כל גיליון התפרסמו עשרות מודעות של סוכנים מפיצים כאלה. אחת מהן העלתה את חמתו של ביאליק.

אדם בשם ש. לוין פרסם מודעה (היא נספחת כצרופה לגיליון זה) שבה הודיע כי מי שיחתום באמצעותו על "החבר" לתקופה של שנה, יזכה חינם אין כסף באחד משני הספרים: 'כל שירי ביאליק', או 'למען אחי הקטנים' (ספר שירי ילדים של אהרון ליבושיצקי).

מודעה תמימה זו הנהוגה גם כיום אצל מפיצי ספרים על מנת למשוך אליהם קהל מנויים, הטרידה כאמור את מנוחתו של ביאליק והוא מיהר לשגר אל מערכת העיתון מכתב תלונה בזה הנוסח:

"בגיליונות 'החבר' הולכת ונדפסת מאת 'מו"ס ווילנאי אחד' (ש.לעווין) מודעה מבטחת את 'כל שירי ביאליק' בתור מתנה לאלה שיחתמו על 'החבר' לכל השנה ע"י אותו המו"ל.

הנני מודיע בזה לחותמי 'החבר', כי אותה המודעה יש בה משום תרמית ואחיזת עינים:

א.) מפני שמעולם לא נתתי רשות למי שהוא לתת את קובץ שירי (הוצאת תושיה) בתור מתנה לשום חותמים.

ב.) מפני שעד היום 'כל שירי ביאליק' לא היו במציאות כלל, אמנם יצאה בימים אלה מהדורה מלאה של שירי – אבל גם זו אינה עומדת להנתן בתור מתנה לשום חותמים.

ברגשי כבוד

ח.נ. ביאליק

 אודיסא"

נשאלת השאלה מדוע הודיע ביאליק בלשון תקיפה כל כך שאיננו מתיר לאיש להעניק כשי לחותמים את ספרי שיריו, לא במהדורתם הראשונה ולא בזו החדשה? הרי מוכר הספרים התכוון לרוכשם בכסף מלא ולא ביקש לקבלם מתנת חינם.

אמנם כל סופר אינו מרוצה מכך שמחלקים את ספרו חינם, אך קיצפו של ביאליק יצא כנגד מוכר הספרים גם בגלל שהלה התכוון להעניק כפרס למנויים את מהדורתו הראשונה של ספר השירים שלו, שיצאה שש שנים לפני כן, ולא כללה את השירים שכתב ביאליק מאז. המהדורה החדשה והעדכנית של ספר שיריו טרם יצאה אך מסתבר שכבר הייתה מוכנה בדפוס (קראקא תרס"ח).

מפרסם המודעה, ש. לוין, נפגע עמוקות מלשון מכתבו של ביאליק, והתקשה לשאת את עלבונו. מיד שיגר מכתב תגובה למערכת "החבר", והעורך טביוב הזדרז לפרסמה כעבור יומיים:

"...במודעה שלי הוא (ביאליק) רואה אחיזת עיניים ותרמית. ישפטו הקוראים, איזו תרמית ואיזו אחיזת עיניים יש בזה. יבוא נא אחד ויעיד אם לא קיבל את הפרס אשר הבטחתי. הרשות לכל איש לעשות כאוות נפשו בכל ספר אשר יקנה, וגם לי יש רשות לקנות את שירי ביאליק ולעשות בספרו כל אשר אני חפץ: לתתו מתנה, או להשליכו המימה, ובנוגע לטענתו של ה' ביאליק שעד היום לא היו במציאות כלל 'כל שירי ביאליק'... אנכי יודע רק את שיריו שיצאו עד היום ואשר אותם הבטחתי במודעתי לתתם לפרס, ולא נביא אנכי לדעת כי יש עוד שירים רבים להמחבר וכי בקרוב יוציאם לאור. אני יודע רק את ההווה והעתיד נעלם ממני. אני בתור אדם פשוט לא יכולתי לדעת מחשבותיו, אבל כאדם פשוט אני דורש מאת ה' ביאליק דרישת חזקה על אשר נתנני לבעל תרמית. יורני המשורר הנפלא הזה, איזו תרמית ואחיזת עיניים יש כאן. לא מוכר ספרים אני אלא אחד מן העם, ועל ה' ביאליק להשיבני מדוע הלבין פני ברבים, לעשות אותי בעל תרמית.

ברגשי כבוד

ש. לעווין"

בשולי המכתב הוסיף העורך טביוב את "הערת המערכת":

"מובן מאליו כי 'החבר' אינו אחראי בעד הדברים הנדפסים בחלק המודעות, ובזה גם הבטחות של מתן פרס מסוכנים לחותמים. אך בכל זאת ראה 'החבר' לחובה להדפיס את מכתבו של מר ביאליק וממילא גם את תשובתו של ה' לעווין."

 בהערה זו לימד העורך טביוב את קוראיו הצעירים פרקים בחופש הכתיבה ובעיתונות מאוזנת. אם אתה מביא את מכתבו של הצד האחד, חובה עליך להביא גם את הצד שכנגד, גם כשהמדובר באישיות רמת מעלה כמשורר הלאומי ביאליק.

הפן הכעסני באופיו של ביאליק לא היה זר לותיקי היישוב ולמעריציו של המשורר: באחת ההצגות של תיאטרון "המטאטא", למשל, הוצג מערכון סטירי שליגלג על חיים וייצמן. הדבר עורר את זעמו של ביאליק שהיה בין קהל הצופים, והוא קם ממושבו, עזב במחאה את אולם "בית העם", והודיע שלא ישוב לפקוד את הצגות התיאטרון. אלא שכעבור זמן קצר יצא "המטאטא" בהצגת חדשה שבה הוצג מערכון סטירי על הרבי ביאליק, שעדת מעריציו נוהה כעדר אחר כל צעד שלו: כשהרבי מרקד – רוקדים כל החסידים, כשהרבי יורק – יורקים כל החסידים, וכשהרבי כועס – כועסים כל החסידים. המערכון הושר בלחן השיר ביידיש "און אז דער רבי טאנצט – טאנצן אלע חסידים". ביאליק הוזמן להצגה, ועדי ראייה מספרים כי צחק במלוא פה ושב לפקוד את הצגות "המטאטא".

"החבר" לא שרד זמן רב כעיתון יומי. המדפיס פירוז'ניקוב אמנם התמיד בעבודתו ועמד בהתחייבותו, אך טביוב, שהיה העורך והכותב, המסגנן והמגיה, לא יכול היה להמשיך בקצב ההפקה היומי. לאחר 105 גיליונות שיצאו ברציפות, הישג לא מבוטל כשלעצמו, חלה הפסקה קצרה ואחריה המשיך "החבר" לצאת עוד שנה אחת כשבועון.

כעבור שנה, בתרס"ט, הגיעו לביקור בארץ, כל אחד בנפרד, ביאליק, והמו"ל המדפיס פירוז'ניקוב. שניהם התקבלו בכבוד מלכים. את פירוז'ניקוב קידמו המונים ביפו כאשר הופיע בקונצרט מיוחד שבו הפליא לנגן על כלי שמעולם לא נראה בארץ – הקונצרטינה האנגלית. למחרת פרסם הסופר המחנך מרדכי אזרחי-קריצ'בסקי ביקורת נלהבת ומליצית ("והיה כנגן המנגן") על נגינתו הווירטואוזית של פירוז'ניקוב:

 "הוקסמתי... עליתי למרום, נכנסתי בלאט אל גן העדן, ואשמע ריננת מלאכים... שירה שמימית... כל הקולות הנעימים שבכינור, כל הקולות הערבים שבנבל ובחליל חברו יחדיו להרמוניה עילאה והיו לנחל עדנים."

בהשפעת קונצרט זה נקלטה הקונצרטינה בארץ. תוך זמן קצר נרכשו בארץ עשרות קונצרטינות והיא היתה לכלי הנגינה המרכזי של המורים לזמרה, תחילה בשכונת אחוזת בית ואחר כך בארץ כולה.

בסמוך למועד זה הגיע ביאליק לחוף יפו. גם כאן גילה סממני כעס בעת קבלת הפנים שנערכה לכבודו בחצר בית המלון "יפה נוף" ליד חוף הים. שמונה עשר (!) נואמים התייצבו כדי לברך אותו. בזה אחר זה קמו והיללו, שיבחו, פיארו, ורוממו את ביאליק בשפע מליצות. לאחר הנואם השמיני, שפתח ואמר: "מאז יהודה הלוי לא קם לנו משורר עברי כמותך. נביא אלוהים אתה בתוכנו," לא יכול היה ביאליק לשאת עוד את קטורת השבחים שהועתרה עליו. "זיעה קרה כיסתה את מצחי," יכתוב אחר כך לאשתו מאניה וישתף אותה במצוקתו. בשלב זה הוא קם ממקומו וחתך את שרשרת הנאומים כדי לשים קץ לבַּרְבֶּרֶת המייגעת. משפט הפתיחה של דברי הסיכום שלו לא במהרה יישכח: "רק עכשיו אני מבין מדוע מת יהודה הלוי בכניסתו לארץ."

אהוד: אינני זוכר אם הדברים הבאים הם של ביאליק במקור או של שלמה שבא מפיו בביוגראפיה הנהדרת שכתב על ביאליק ("חוזה ברח: סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק". דביר 1990). לדבריו אמר ביאליק: "אם יגידו שהייתי משורר גרוע, ניחא, לא איעלב. אבל אם יגידו שהייתי סוחר גרוע – מזה איעלב!"

* * *

יוסי גמזו

לזכרה הטהור והאהוב של בּהירה צ'רקסקי ז"ל

אשה אצילה ואֵם למופת של חברַי היקרים

 איתן, יורם ואמנון

כָּל הַמִּלִּים הַגְּדוֹלוֹת הֵן בְּעֶצֶם קְטַנּוֹת וְאִלְּמוֹת מְאֹד פְּנִימָה

מוּל הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה כִּבְיָכוֹל שֶאוֹמֶרֶת יוֹתֵר מִכֻּלָּן

בְּשֶקֶט גָּמוּר שֶהַכֹּל בּוֹ אָמוּר, הַמִּלָּה הַקְּצָרָה הַזֹּאת: "אִמָּא"

שֶכָּל הָעוֹלָם מְקֻפָּל בָּהּ בִּשְתֵי הֲבָרוֹת הָאוֹצְרוֹת בִּצְלִילָן

אֶת כָּל הָאַהֲבָה וְכָל הַחֹם וְכָל הַיֹּפִי

שֶאֵין לָהֶם תַּחְלִיף בֵּין כָּל רִגְשוֹת אֱנוֹש כֻּלָּם

וְאִם בִּכְלָל יֵש נֵצַח – הִיא בִּלְבַד לֹא בַּת-חֲלוֹף הִיא,

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין אִמָּא לִילָדֶיהָ, עַד עוֹלָם.

וְלַמְרוֹת שֶהַמָּוֶת חָזָק מִכֻּלָּנוּ עוֹד יֵש בְּלִבֵּנוּ מִין כּוֹחַ

שֶאֵין בּוֹ לַמָּוֶת שְלִיטָה וְאֵינֶנּוּ נִכְנָע לְיָגוֹן וּנְכָאִים

וְזֶהוּ הַכּוֹחַ לִזְכֹּר אֶת אוֹתָם שֶפָּשוּט אִי אֶפְשָר כְּלָל לִשְכֹּחַ

וְכָךְ הֵם יוֹסִיפוּ לִחְיוֹת בָּנוּ כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ נוֹשְמִים וְחַיִּים.

וְגַם אִם בָּגַרְנוּ וְיֵש לָנוּ כְּבָר יְלָדִים וּנְכָדִים מִשֶּלָּנוּ

אֲנַחְנוּ תָמִיד נִשָּאֵר יְלָדֶיהָ שֶל אִמָּא אַחַת וִיחִידָה

שֶזֵכֶר חֻמָּהּ הָאוֹהֵב יְרַחֵף בְּלִי הֶפְסֵק מֵעָלֵינוּ כֻּלָּנוּ

כִּי גַם אִם הָלְכָה מֵאִתָּנוּ דְמוּתָהּ מִלִּבֵּנוּ כָּאן לֹא נִכְחֲדָה.

וּבִפְרָט שֶזֹּאת אִמָּא שֶבַּת לְתִפְאֶרֶת הָיְתָה לְהַרְטוּב וּבוֹנֶיהָ

וְעַלְמָה שֶהָיְתָה מְאוֹתֶתֶת בְּמוֹרְס מִמְּרוֹמֵי מִגְדַּל-הַמַּיִם שֶבְּאֶבֶן-יְהוּדָה

לְכוֹחוֹת הַמָּגֵן הָעִבְרִי שֶבִּנְתַנְיָה, שֶכָּל אִתּוּת מֵהֶם שֶהִיא מָסְרָה לְמָגִינֶּיהָ

שֶל מוֹשַבְתָּהּ הַמְּבֻדֶּדֶת בְּיָמִים שֶל זַעַם – תָּרְמָה לָהֶם תִּקְוָה, מוֹרָאל וְכוֹחַ-עֲמִידָה.

וְהָיְתָה הִיא מַמָּש רַעֲיָה לְמוֹפֵת לִיהוֹשֻעַ, חַיַּל הַבְּרִיגָדָה

וְאִיש הַהֲגָנָה בְּכָל תּוֹלְדוֹת מַאֲבָקֶיהָ שֶל מְדִינָה שֶהֻתְקְפָה קָשוֹת אַךְ לֹא נָפְלָה

וּשְנֵיהֶם הָיוּ מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת שֶעוֹד אֵין שוּם סִפּוּר אוֹ בָּלָאדָה

שֶיַּצְלִיחוּ לִפְרוֹשׂ בִּמְלוֹאוֹ אֶת הֶקֵּף גְּבוּרָתוֹ שֶל דּוֹרָם הַמֻּפְלָא.

וְהָיְתָה הִיא הַסָּבְתָא הֲכִי נִפְלָאָה לִנְכָדֶיהָ וְגַם לְנִינֶיהָ

וְאִשָּה אֲצִילַת-הֲלִיכוֹת שֶהֵעִירָה בְּלֵב כָּל רוֹאֶיהָ כָּבוֹד

עַל אוֹתָהּ אֲצִילוּת וְאוֹתָן אַהֲבָה וּמְסִירוּת לְאֵין קֵץ, שֶבָּנֶיהָ

נִתְבָּרְכוּ בָּן מֵאִמָּא כָּזֹאת שֶאוֹתָהּ לְעוֹלָם יִנְצְרוּ בַּלְּבָבוֹת.

כָּל הַמִּלִּים הַגְּדוֹלוֹת הֵן בְּעֶצֶם קְטַנּוֹת וְאִלְּמוֹת מְאֹד פְּנִימָה

מוּל הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה כִּבְיָכוֹל שֶאוֹמֶרֶת יוֹתֵר מִכֻּלָּן

בְּשֶקֶט גָּמוּר שֶהַכֹּל בּוֹ אָמוּר, הַמִּלָּה הַקְּצָרָה הַזֹּאת: "אִמָּא"

שֶכָּל הָעוֹלָם מְקֻפָּל בָּהּ בִּשְתֵי הֲבָרוֹת הָאוֹצְרוֹת בִּצְלִילָן

אֶת כָּל הָאַהֲבָה וְכָל הַחֹם וְכָל הַיֹּפִי

שֶאֵין לָהֶם תַּחְלִיף בֵּין כָּל רִגְשוֹת אֱנוֹש כֻּלָּם

וְאִם בִּכְלָל יֵש נֵצַח – הִיא בִּלְבַד לֹא בַּת-חֲלוֹף הִיא,

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין אִמָּא לִילָדֶיהָ, עַד עוֹלָם.

* * *

אורי הייטנר

1. קוטב הטרור

פיגוע הטרור הרצחני הגדול ביותר בהיסטוריה הוא מתקפת הטרור על ארה"ב לפני עשר שנים, ב-11 בספטמבר 2001. במתקפה זו נרצחו 3,000 איש.

ככל הזכור לי, פיגוע הטרור הרצחני בנורווגיה, ביום ו' האחרון, הוא הגדול ביותר מאז.

הפיגועים בארה"ב נעשו בידי קנאים אסלאמיסטים רדיקאליים. הפיגועים בנורווגיה בוצעו בידי קנאי אנטי אסלאמיסטי רדיקאלי. לכאורה, שני קטבים קיצוניים, שאין מרחק גדול יותר מהמרחק ביניהם.

אין טעות גדולה מזאת. האמת היא, שהקירבה בין מפגעי 11.9 והמפגע בנורווגיה גדולה מאוד. המשותף ביניהם רב מן המפריד. הם חולקים צורת חשיבה והשקפת עולם דומה מאוד – קנאות, שנאה תהומית, גישה אנטי הומניסטית הבזה לחיי אדם, אמונה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. כפי שאין הבדל מהותי בין ברוך גולדשטיין ונתן זאדה לבין המחבלים המתאבדים הפלשתינאים, כך אין הבדל מהותי בין בן לאדן ואנשיו לבין אנדרס ברייוויק. אין אלה קטבים שונים. אלה ואלה – קוטב אחד, ומולם הציוויליזציה הדמוקרטית.

הציוויליזציה הדמוקרטית היא הומאניסטית בעיקרה, המציבה במרכז את האדם, ומקדשת את ערך חיי אדם, את זכויות האדם, את חירות האדם. העולם החופשי, המבוסס על הדמוקרטיה, חייב לעמוד איתן מול קוטב הטרור, הקנאות והפונדמנטליזם ולהלחם בו מלחמת חורמה, כדי למנוע את השתלטותו על העולם.

למרבה הצער, נורווגיה, אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה, נכשלה באבחנה הבסיסית בין טוב ורע, והיא נוקטת מדיניות עוינת ביותר נגד ישראל, מדינת החזית במערכה בין העולם החופשי לעולם הטרוריסטי, ושוללת את זכותה להגן על חיי אזרחיה מפני הטרור. בכנס הנוער שבו נערך הטבח, נדון ברצינות הרעיון המפלצתי של חרם על ישראל, בשל מימוש זכותה להגנה עצמית.

האם פיגוע הטרור הנורא שהכה בנורווגיה יביא אותה לחשבון נפש ולהכרה בכורח של העולם החופשי להתגונן ולגונן על ערכיו ועל אזרחיו?

2. כוחם של העובדים

לפני 150 שנה, לא כל כך מזמן, מעמד הפועלים היה מעמד מנוצל של עבדים חסרי זכויות בסיסיות. היום, כאשר מתנהלים מאבקים צודקים של עובדים להטבת תנאיהם, ראוי להתבונן בשינוי המהפכני והאדיר מאז ועד עתה כדי ללמוד מה הגורם העיקרי להישג.

יש לשינוי הזה מספר גורמים, אך החשוב שבהם הוא העבודה המאורגנת. ועדי העובדים, האיגודים המקצועיים, הסתדרויות העובדים, כל אותם ארגונים שליכדו את העובדים והפכו אותם לכוח משמעותי ומשפיע, יצרו את ההומניזציה של העובד ושל תנאי העבודה וחוללו מהפכה של ממש.

נכון, בכל העולם וגם בישראל היו מקרים של סיאוב ושחיתות גם בקרב ארגוני העובדים, אך באופן כללי, אין ערוך לתרומתם לקידום החברה והמשק. כך בעבר וכך גם היום. לא בכדי, מי שמנסים לפגוע בעובדים "המפריעים להרוויח", מי שמנסים לנצל את העובדים באין מפריע, מוצאים את הדרך לעקוף את העבודה המאורגנת. זה הרעיון שמאחורי חברות כוח האדם, עובדי קבלן ושאר שיטות הניצול.

מי שזכויות העובד יקרים לו – שומה עליו להגן על הרעיון של ייצוג העובדים. אין ייצוג לעובדים, ללא מנהיגות. פגיעה במנהיגות העובדים – כמעט בהכרח תביא לפגיעה בעובדים.

כאשר עובדים בוחרים מנהיגות, הם נותנים לה ייפוי כוח לפעול למענם, להגן עליהם, לייצג אותם. הם נותנים לה סמכות לנהל בעבורם משא ומתן עם המעסיקים – פרטיים או ציבוריים, ולהגיע עמם להסכם.

למנהיגות העובדים יש כוח ביד, מה שמחייב אותה לאחריות. אחריות, היא ראיה בוגרת המנסה להשיג למען העובדים את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו כל מה שראוי, לא כל מה שצודק ולבטח לא כל מה שהעובדים רוצים. אחריות, היא לראות גם את אינטרס מקום העבודה, שהרי מקום העבודה שייך במידה רבה גם לעובדים. אחריות, היא לנסות להגיע לפשרה שתקדם את העובד ככל הניתן, תוך שמירה על האינטרס הכולל. רק מנהיגות כזו תוכל להגיע לתוצאות טובות לטווח רחוק ולקדם באמת את האינטרס של העובד.

משמעות ייפוי הכוח שמעניקים העובדים להנהגתם, היא מתן אמון בהם, שיאבקו למענם אך גם ידעו מתי לעצור ולומר – זה מה שיכולנו להשיג. מעסיק המנהל מו"מ עם הנהגת עובדים, ילך לקראתם אם ידע שיש בכוחם לדעת לעצור בזמן, ושהעובדים יכבדו את החלטתם. אף מעסיק לא ינהל מו"מ עם הנהגה, אם ידע שהסכם עמה אינו הסכם, כיוון שהעובדים לא יכבדו אותו. לכן, עובדים מיליטנטים, שאינם מכבדים את הנהגתם, מתוך אשליה שניתן לסיים מו"מ בהשגת תנאי הפתיחה המקווים של נציגיהם, כורתים את הענף עליו הם יושבים. הם עשויים, אולי, להצליח בטווח הקצר, אך הנזק שהם גורמים בטווח הארוך, רב מן התועלת.

הנהגת העובדים הסוציאליים הצליחה, במאבק ממושך וקשה, להגיע להסדר טוב עם האוצר, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ומעמדם של העובדים. תוצאת המו"מ פחות טובה מעמדות הפתיחה של השביתה, ולכן גרמה לאכזבה, שהוציאה אל הרחוב עובדים סוציאליים רבים שיצאו למעשה נגד הנהגתם.

באשר למו"מ בין ההסתדרות הרפואית לאוצר – הפרטים אודות ההסכם המתגבש אינם ידועים, אך המתמחים ורופאים נוספים רבים כבר יצאו נגד הנהגתם, איימו בפילוג, דרשו נציגות משלהם במו"מ. בכך, הם הפכו את ההנהגה המייצגת אותם לברווז צולע, והחלישו את כוחה במו"מ.

איני טוען שעל העובדים ללכת בעיניים עצומות אחרי הנהגתם. זלמן ארן, ממנהיגי מפא"י, נהג לומר שהוא הולך בעיניים עצומות אחרי בן גוריון, אך מידי פעם הוא פוקח עין תורנית כדי לוודא שעיניו של ב"ג אינן עצומות. אפשר לבקר את ההנהגה, אפשר ללחוץ עליה ואם אין בה אמון – יש גם דרכים להחליף אותה. אך מי שחותר תחתיה שעה שהיא נמצאת בחזית הקשה של המו"מ ומערער את סמכותה, פוגע בעצמו, בוודאי לטווח הארוך. נטישת בתי החולים בידי המתמחים בשל שמועות (או אולי יותר משמועות) אודות פרטי ההסכם המתגבש, האמירה שלא יכבדו את ההסכם ויפלגו את ההסתדרות הרפואית, חסרת אחריות ותפגע ברופאים.

למי שמנהל במשך חודשים מו"מ מתיש למען העובדים, יש יכולת להבחין בגבולות היכולת להשיג הישגים. הרי גם הוא היה מעדיף להשיג את כל עמדות הפתיחה שלו במו"מ. אם איננו רוצים בחיזוק המגמה של עובדי קבלן וחברות כו"א, המחזירים את העובדים שנים רבות אחורה, יש לחזור לנורמה של אמון בהנהגת העובדים העושה את המיטב כדי להשיג למענם את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו חופף לחלוטין למה שרצוי.

3. ונמצא מחריב את העולם כולו

מדרש האגדה הפופולארי ביותר בבתי המדרש הפלורליסטיים והמתחדשים, הוא הסיפור מתוך מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי על תנורו של עכנאי. מדרש זה מקובל כלגיטימציה להתחדשות היהודית היצירתית ולדמוקרטיה ביהדות.

המדרש מספר על מחלוקת הלכתית בהנהגה הרבנית בימיו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שכללה אישים דגולים כרבי עקיבא, רבי יהושע, רבי אליעזר בן הורקנוס ואחרים. המחלוקת עסקה בדיני טומאה וטוהרה. הדיון הסתיים בהכרעה, אך רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את ההכרעה, מתוך אמונה בכך שהוא מייצג את האמת האלוהית. הוא הוכיח באותות ובמופתים את צדקתו, אך חבריו סרבו לקבל את הלגיטימיות של ניסים כראייה בדיון משפטי הלכתי. או אז שלף אליעזר את נשק יום הדין, וקרא לשמים: אם הלכה כמותי שמיים יעידו. יצתה בת קול מן השמיים ותמכה בעמדתו.

לכאורה, מה עוד נותר לדון לאחר מכן? אין עוד כל מקום לספק. והנה, קם ר' יהושע ופסק: "לא בשמיים היא." כלומר, התורה ניתנה מן השמיים פעם אחת, ומעתה היא מסורה בידינו. אנו, בני האדם, כאן על פני האדמה, ממשיכים ליצור אותה, על פי הבנתנו ועל פי צרכי התקופה והזמן, והוסיף: "אחרי רבים להטות," כלומר ההכרעה אינה ניסית ואינה שמיימית אלא היא דמוקרטית – דעת הרוב קובעת.

ואיך, על פי המדרש, הגיב הקב"ה? הוא חייך לעצמו ואמר: "נצחוני בניי, נצחוני בניי," ובכך ניתנה גושפנקא מריבונו של עולם להכרעה האנושית הדמוקרטית, כתורת האמת.

את המשך המדרש פחות נוהגים ללמד, אך יש לו משמעות אקטואלית מאוד, בימינו אלה.

ר' אליעזר המשיך לפסוק על פי עמדתו, לטהר כלים שהוגדרו כטמאים בהכרעת הרוב. וכתוצאה מכך הוחלט לגזור עליו חרם. "ואמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות."

ההודעה על החרם, כמוה כהודעה על פטירת אדם קרוב. יש למצוא את האדם המתאים והדרך המתאימה לבשר לאיש את בשורת האיוב. ר' עקיבא, המבשר, נהג מנהגי אבלות, בבואו למסור את הבשורה. תגובתו של אליעזר על הבשורה, היא תגובה של אבל – האיש קרע את בגדיו, חלץ את נעליו והתיישב בוכה על הקרקע.

את כוחותיו העל טבעיים של ר' אליעזר כבר פגשנו. וגם תגובתו על החרם, אינה רק במישור הריאלי, אלא גם במישור הניסי – "לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים. ויש אומרים אף בצק שבידי אישה טפח... בכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר, נשרף."

לנוכח האסון הנורא שפקד אותו, כל מקום בו הביט – נשרף. מסתבר, שלא הועילה העובדה שרבי עקיבא היה האיש שבישר את הבשורה, היא עומדת להביא לחורבן העולם. באותה שעה, רבן גמליאל, הנשיא והאיש שבראש הפורום שגזר על רבי אליעזר את החרם, שט בספינה. נחשול גדול עמד על הספינה ואיים להטביעה. רבן גמליאל הבין מיד, שאין זה עוד צונאמי, אלא שזו תוצאה של החרם על ר' אליעזר. הוא נושא תפילה לאלוהים, מזכיר לו שהדבר לא נעשה מטעמי אגו, אלא כדי להבטיח את אחדות העם, שלא כל רב יפסוק פסיקה כהבנתו. התפילה התקבלה והים נח מזעפו. ניתן להסיק מכך שכל החורבן בעקבות החרם פסק. מכאן, שרבן גמליאל קיבל גושפנקא אלוהית לחרם. אולם בכך לא נגמרה הפרשה. בסופו של דבר, צערו של רבי אליעזר הביא למותו של רבן גמליאל (שהיה גיסו).

החרם על ר' אליעזר בגין פרשת תנורו של עכנאי, כמו סיפורי חרמות נוספים, מעיד על כך שהחרם הוא אקט לגיטימי ביהדות. האם יש בו כדי לתת לגיטימציה לחרמות בימינו, דוגמת יוזמת החרם על מוצרי ההתנחלויות או חרם האמנים על ההתנחלויות?

כדאי ללמוד את המרכיבים של האגדה, ולהשליך מהם לאקטואליה. לשם כך, ננסה לבחון את הסוגיות הבאות: למה הוחרם רבי אליעזר בן הורקנוס? מי גזר עליו חרם? למה הוטל עליו דווקא העונש הזה ולא, למשל, מאסר או קנס? ממה חשש ר' עקיבא? מה משמעות תגובתו של ר' אליעזר? איך הצליח רבן גמליאל להשקיט את הסערה? מה הביא למותו של רבן גמליאל?

רבי אליעזר הוחרם מאחר ומרד בסמכות הפורמאלית, חתר תחת הכרעת הרוב הלגיטימית ופסק הלכות על דעת עצמו, המנוגדות לפסיקה שהתקבלה. ניתן להשוות את מעשהו לשופט המתנגד לחוק מסוים, ופוסק בניגוד לו, על פי דעתו. או במפלגה שעמדתה לא התקבלה, והיא קוראת להפר את החוק. החרם הוטל, כיוון שהחכמים הבינו שאם כל אחד יעשה שבת לעצמו, תיווצר אנרכיה ואין קיום לעם.

את החרם גזרה הערכאה ההלכתית הגבוהה ביותר. בהשוואה לישראל של ימינו – אולי בית המשפט העליון.

העונש שהוטל עליו היה דווקא החרם, מאחר ומדובר בתקופה שאחרי החורבן. אין ריבונות יהודית, אין מדינה, אין ממלכה, ולכן אין גם דרכי אכיפה כמו צבא, משטרה, שב"ס, בתי כלא. לכן, אין מנוס מעונש חברתי שאינו דורש אמצעי אכיפה – חרם.

ר' עקיבא הבין את פוטנציאל ההרס שבעונש חמור זה, וחשש שאם ההודעה לא תימסר למוחרם ברגישות מספקת, בידי אדם הגון ובידי האיש הקרוב לו ביותר, התוצאה עלולה להיות הרת אסון, עד כדי חורבן.

הבשורה אודות החרם חייבה את ר' עקיבא ואת ר' אליעזר למנהגי אבלות. ללמדנו, שחרם כמוהו כמוות, ושהגוזר חרם דן בדיני נפשות, עם כל כובד האחריות הכרוך בכך. וכבר נאמר במדרש אחר "או חברותא או מיתותא" – או חברה או מוות. הוצאת אדם מן החברה כמוה כשפיכת דמו, מאחר וללא חברה אין טעם לחייו.

התגובה הניסית של ר' אליעזר, שלא ברור האם היא רצונית או אינה רצונית, היא חורבן כל הנקרה בדרכו. ללמדנו את פוטנציאל החורבן הגלום בחרם.

הדרך בה שיכנע רבן גמליאל את אלוהים לשים קץ לסערה ולחורבן, מעידה על כך, שבמקרים חריגים במיוחד, כאשר קיימת סכנה מוחשית לאחדות העם ולקיומו, אין ברירה ואין מנוס אפילו מהצעד הקשה כל כך של החרם.

מותו של רבן גמליאל, מעיד על כך שגם במקרה החריג המצדיק צעד קשה כחרם, אין להקל ראש בחומרת העונש ומי שחולל אותו, משלם את המחיר הכבד ביותר – בחייו.

ומכאן, ללקחים לימינו ולפרשת החרם על ההתנחלויות.

אנו למדים מן הכתוב שחרם הוא עונש שכמוהו כעונש מוות. זהו עונש שרק הערכאה הגבוהה ביותר רשאית לגזור ורק במקרים חריגים במיוחד, לנוכח מרד בסמכות שעלול ליצור אנרכיה ולכן הוא מסכן את עצם הקיום הלאומי. החרם הוא עונש שניתן לגזור אותו בסיטואציה של היעדר ריבונות, כאשר אין להנהגה המוסמכת כלי אכיפה וענישה חלופיים. ויחד עם זה, מדובר בעונש כבד, שמי שגזר אותו, גם בלית ברירה, אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו והוא משלם בחייו.

מה מן האמור לעיל מתקיים בחרם על ההתנחלויות? עונש נורא, שמשמעותו שפיכות דמים, נגזר על מגזר שלם בחברה הישראלית, המונה מאות אלפי אנשים. העונש הזה הוטל בידי מי שאין לו כל סמכות, סתם אנשים ואירגונים. העונש הזה הוטל במדינה ריבונית ודמוקרטית, שיש בידיה אמצעי אכיפה כלפי מי שמפר את חוקיה. במקרה זה, העונש לא הוטל על מי שהפרו חוק, אלא על ציבור שלם שהתיישב ביהודה ושומרון על פי ההחלטות החוקיות שקיבלו במשך 44 שנים הממשלות הריבוניות של ישראל, בראשות המערך, הליכוד וקדימה, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות וקיבלו מנדט מן העם לקבוע מדיניות וליישם אותה. העונש הוטל על ציבור אזרחים נאמן, שומר חוק (למעט מיעוט פנאטי בשוליו), משלם מסים, משרת בצה"ל.

החרם הוא זוועה מוסרית.

אני מתנגד לחוק החרם ואת עמדתי זו הבעתי בשורה של מאמרים שפירסמתי לאחרונה. אני מתנגד לחוק, כיוון שאיני סבור שהתמודדות עם תופעות חברתיות, שליליות ככל שתהיינה, צריכה להיות במישור החוק, המשפט והפלילים, אלא במישור הציבורי, הפוליטי, החברתי, המוסרי, האתי, הערכי, החינוכי.

אני שולל את החוק, שאינו הולם חברה דמוקרטית, אולם החרם חמור אלף מונים, וקל וחומר שאינו הולם חברה דמוקרטית. מדובר בצעד אלים וקיצוני, בניסיון לשלול מציבור שלם את זכויותיו הבסיסיות להתפרנס מיגיע כפיו וליהנות מתרבות ואמנות. החרם הוא בחירה בצעד אלים וכוחני, במקום דרכי הידברות ושכנוע, היאים למחלוקת בחברה תרבותית, ויש בו סרבנות לקבל את הכרעת הרוב.

כאשר הדיון הציבורי בחוק החרם מתמקד בחוק ומתעלם מן החרם, יוצר דה-לגיטימציה לחוק ומציג את החרם כהתגלמות הדמוקרטיה וחופש הביטוי, הוא מעיד על חברה אלימה וכוחנית, המאבדת את ערכי הסולידריות, הערבות ההדדית והדמוקרטיה.

השתתפתי לאחרונה בישיבת המועצה הארצית לספריות הציבוריות, בה אני חבר, שהתקיימה בקריית שמונה. הדיון נסוב בעתיד הספריה המקומית. בדיון אמרתי, שאין זכות קיום למועצה אם לא נצליח להביא לפתרון הבעייה, ושכל תפקידנו והתנדבותנו – נועדו בדיוק לרגע הזה. למה? כי בחברה סולידרית, מצב שבו נמנעת מציבור הילדים והמבוגרים ביישוב מסויים הזכות הבסיסית לספר, לתרבות, לחיים בעלי טעם, אין זו בעייה מקומית, אלא בעייה לאומית. כל ישראל ערבין זה בזה, ואזרחי ישראל אינם יכולים להשלים עם מציאות כזאת.

בתום הישיבה (ולאחר ביקור הזדהות במאהל המחאה בק"ש), בבואי הביתה, גלשתי לאתר החדשות והכותרת שקפצה לעיניי היתה מחאה על קבלת חוק המאפשר למדינה לממן מוזיאונים ביהודה ושומרון. המוחים טוענים שזו החלטה פוליטית ולא אמנותית. כלומר, החלטה להחיל את התמיכה הממשלתית, על פי קריטריונים אוניברסאליים, על מוזיאונים בכל הארץ ללא אפלייה, היא החלטה פוליטית, ואילו החלטה לשלול את התמיכה הזאת מציבור מסויים, בשל מחלוקת פוליטית, היא החלטה אומנותית. איזה אבסורד! ולא יכולתי שלא לכאוב על הפער בין המסר הערכי של מועצת הספריות, לבין הכותרת הזאת.

אני כותב את הדברים בערב שבו מתקיימת הופעתו של פול סיימון בישראל. בהופעתו, קרא פול סיימון, בדומה לאמנים דגולים אחרים כבוב דילן וליאונרד כהן, תגר על הניסיון להטיל חרם אמנים על ישראל (שאין צורך לציין שמקורו – בישראל). הופעות אלו הן ניצחון התרבות והאמנות על השנאה והאלימות. אני מקווה שהחברה הישראלית כולה תאמץ את המופת של אמנים אלה.

בימים אלה, שיש מי שמטפחים בהם את שנאת החינם, אני רוצה להעלות על נס את המועצה האזורית גליל עליון ואת ראש המועצה ולנסי, על הקשר המתמשך שהם מקיימים עם המועצה האזורית מטה בנימין. קשר זה הוא היפוכו המוחלט של החרם. זאת התשובה האנושית, היהודית, הציונית והדמוקרטית לשנאת החינם.

* * *

אלכס לכיש

הקוד האתי של צה"ל

הקוד האתי של צה"ל, שהוכן בראשותו של פרופסור אסא כשר, הוכר כמחייב בשנת 1994. פרופסור אסא כשר והצוות הגדול שהקיף אותו השקיעו את מיטב כישרונם בהכנת קוד אתי שיהיה פרקטי, מוסרי והומאני, כיאה לבני תרבות נאורים, השואפים להיות גם לאור גויים. בפרק הזמן שחלף מאז שהקוד התקבל, התברר לצבא והתברר לעם ישראל, כי בכדי לעמוד בדרישות הקוד המשוכלל, יש להצמיד עורך דין מוכשר לכל חייל וחייל.

בצה"ל משרתים כידוע מיספר חיילים, האמונים על מסורת ישראל סבא. הם היו סקרנים מאוד לדעת, כיצד ייראה הקוד האתי של צה"ל לוּ חובר על פי מסורת הלחימה בת אלפי השנים של העם היהודי. קמו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור וריכזו בספר בוסר אחד את כל המופעים במסורת ישראל, המתייחסים למצבי מלחמה וקרב בין יהודים לשאינם יהודים. ספרם זכה למספר מועט של כתבי הסכמה ולמספר רב של כתבי גינוי, מהם אפילו קיצוניים ביותר מתוך המחנה של רבני ישראל. בתגובה לביקורות אמר הרב יצחק שפירא כי הספר מסכם את המקורות ההלכתיים בנושא ואין לו שום משמעות בתנאי שלום או כהוראה ליחידים. הרב יעקב מידן טען לעומתו כי יש להעלות את הספר על המוקד מחשש שחלושי דעת, ילמדו ממנו הלכה למעשה.

בשלהי המאה ה-19, קם העם היהודי (בעיקר החילוני) והחליט, כי די לו מלהמתין לגאולה ניסית ועל מנת להציל את העם מפוגרומים והשמדה המונית, יש לעשות מעשה ולהקים מדינה יהודית ריבונית. בין כך ובין כך נפלה ההחלטה (תוך בכי רב), כי לא הולכים לשום מקום אחר פרט לארץ האבות, ארץ ישראל. היו שם בקונגרסים מיספר אנשים מפוקחים ששאלו: "ומה יהיה על תושבי הארץ הערבים?" על כך באה התשובה הישראלית הניצחת: "כבר נסתדר."

בחב"ע 657 ו-658 מתאר מר אהוד בן עזר, כיד כישרונו הטובה עליו, כיצד התייחס "הזקן" אל ה"כבר נסתדר". למרבה הפלא, ולמרות השנים שחלפו והניסיון הרע שהצטבר ביחסינו מול בני דודנו הישמעאלים, אנשי "כבר נסתדר" רק פרים ורבים.

אין צורך להרחיק נדוד על מנת להביא הוכחות מול איזה שכנים, קרובים ורחוקים, אנו נלחמים. די לנו בחרוזיו החריפים של יוסי גמזו מחב"ע 659 המיטיבים לתאר להפליא את המצב בו אנו נמצאים. כן, בעולמנו האכזר, ריבונות עולה בדם.

על כן, באיזה קוד אתי יש לצייד את החייל היהודי על מנת שיוכל להגן כהלכה על המדינה? האם יהיה זה הקוד האתי הנאור של אנשי "כבר נסתדר" או שמא יהיה זה קוד אתי המשלב בתוכו גם הרבה פרקים מחוכמת ישראל?

רבני ישראל השקולים והמדודים, האמונים הן על התורה והן על העבודה, מוזמנים בזאת להרים את הכפפה. ויפה שעה אחת קודם.

* * *

איליה בר זאב

*L'ultima cena

חֲדַר אֹכֶל נְזִירִי, שֻׁלְחָן מָאֳרָךְ.

שְׁלֹש עֶשְׂרֵה נְפָשׁוֹת,

שְׁנֵים עָשָׂר שְׁלִיחִים ,שֵׁשׁ כּוֹסוֹת מְרוֹרִים,

אִישׁ קָדוֹשׁ אֶחָד –    

שִׁלּוּשׁ.

הַאִם יָרִיבוּ עַל גְבִיעֵי דָּם הַיַּיִן,

עַל לֶחֶם הַקֹדֶשׁ?

שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים חֲרָדוֹת –

מִי כָּאן הַבּוֹגֵד?

לוֹעֲסִים בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת הַמְעַט

בְּכָל פֶּה –

אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ.

חֲתוּל הַבַּיִת מְלַקֵּט פֵּרוּרִים.

סָמוּי מִן הָעַיִן פָּנִים חֲדָשׁוֹת, פְּנֵי אָדָם מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ,

אִישׁ שָׁחוֹר, פִּכֵּחַ,

מַמְשִׁיךְ לְנַקּוֹת, לְהַצִּיעַ קִנּוּחַ לַסְּעוּדָה הַאַחֲרוֹנָה –

עוֹד טִפַּת דָּם בַּרַפְרֶפֶת.

* "הסעודה האחרונה" – לאונרדו דה וינצ'י – כנסיית סנטה מריה דלה גרציה, מילנו. דומניקו גירלנדיו – מוזיאון סאן מרקו, פירנצה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

מקומם של החֵרם ושל אֵם-השופט במהלך הדורות – הרהור נוסף על הקבלות עתיקות להתנהגויות מודרניות

בוויכוח על מקומו של החֵרם בתרבות המודרנית – ועל תיפקודו של חוק האוסר על חרם בדמוקרטיה בת-ימינו – אנו מתעלמים, בדרך כלל, מן השורשים ההיסטוריים של התרבות שלתוכה אנו נולדים ואל מושגיה אנו מסתגלים. אורי הייטנר, ב"חדשות בן עזר" 662, היטיב לנסח את הגישה המודרנית למוסד החברתי "חֵרם", המופיע בתנ"ך בהקשרים מגוונים, ביניהם – אם מותר לי להוסיף לדבריו של הייטנר – אולי אפילו ג'נוסייד [שמואל ושאול בעניין עמלק, שמואל א' פרק ט"ו, פסוקים 8, 18]. כותב הייטנר: "התרבות הדמוקרטית היא תרבות המכילה עמדות שונות, המכבדת את היריב... נשק החרם הוא היפוכם של כל אלה... החרם הוא כלי שהיה מקובל בקהילה היהודית בגולה..."

התעמקות נוספת בדבריו החשובים והאקטואליים של הייטנר תאלפנו בינה, שהמוסד החברתי של החרם, הנראה לנו כיום, בצדק, מיושן ופרימיטיבי, היה שלב חשוב בדרכה של החברה אל מושגי השוויון והחופש של ימינו – בחברה היהודית, לפחות. כוונתי לחדר"ג – חרם דרבנו גרשום [סוף המאה העשירית וראשית המאה האחת-עשרה], שתרם למעמד האשה על-ידי איסור ריבוי נשים ועל-ידי איסור מתן גט לאשה בעל כרחה – ותרם גם לזכות צנעת הפרט על ידי האיסור לפתוח ולקרוא מכתב שנועד לאדם אחר. בדוגמאות הללו שירת האיום בחרם את הקידמה. אין פירושו של דבר, שהחרם הוא מוסד תרבותי-חברתי ראוי גם בימינו אלה, ואולי חוק האנטי-חרם הוא מתקדם הרבה יותר מכפי שסבורים אפילו הנלהבים מבין תומכיו מחוגי הימין הלאומני בישראל – שהרי, מה שהועיל להיווצרות הקידמה שהולידה את הדמוקרטיה בת-ימינו ואת חופש-הפרט וזכויותיו – עלול ליהפך למיכשול בדרך התקדמותה והשתכללותם של ההומניזם והתרבות המודרנית.

זוהי, אולי, "תורת היחסות ההיסטורית-חברתית" – אם מותר לשאול מושג מן הפיזיקה האיינשטיינית, כדי לבחון במשולב את משמעותם וגלגוליהם של מושגים תרבותיים ומוסדות חברתיים במהלך הדורות: אוהדיה של קבוצת כדורגל מסויימת, המאוכזבים מהחלטתו של השופט במשחק, מזכירים לו ולקהל כולו בצעקות-מחאה את המקצוע העתיק של אמו-הורתו. ספק אם רוב-רובם זוכרים, באותה שעה, את השופט יפתח, שהמקרא מתאר את ייחוסה זה של אימו – ויחד עם זאת נותן ה' את התשועה הלאומית ואת הניצחון הצבאי בידיו. אין מעמדו וייחוסו החברתי של השופט יפתח התנ"כי כאלה של שופט כדורגל בן-ימינו, ואין התייחסותם של אוהדי קבוצת כדורגל מסויימת אל מקצועה של אימו – חֵרף זֵהוּת הכינוי – כהתייחסות החברתית אל מקצוע הזונה בתקופת המקרא.

באמרנו זאת, אנו נשענים על המחקר המעודכן, המקורי והיסודי שיצא לאור בימים אלה בהוצאת מוסד ביאליק: "אנשי שוליים בתקופת המקרא" – מאת ד"ר נחום אברהם. השם "תקופת המקרא" מעיד על כך, שהמחקר משווה את המושגים והנוהגים של תרבויות שונות בתקופת המקרא לעומת המושגים והמוסדות החברתיים ומקומם בתרבות בתנ"ך עצמו. כך אנו לומדים על "ריקים" ו"ריקים ופוחזים" במקרא, על "זבים ומצורעים", הרחקתם מן החברה ואופן קליטתם מחדש, על מקורות מסופוטאמיים לעומת מקורות תנ"כיים של התייחסות חברתית להומוסקסואלים, קדֵשים וטרנס-סקסואלים באותה תקופה, ועל מעמדן של זונות וקדשות בסיפורי ההיסטוריה המקראיים, בספרות החכמה והנבואה, ובמסופוטמיה.

בטרם שנטעם ממכמניו של הספר הנפלא הזה אולי נביא אנלוגיה מביקורת הספרות: במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 8.7.2011 כותבת רוחמה אלבג לכבוד מלאות 110 שנים להולדתו של המשורר היהודי הגדול איציק מאנגר:

"בכל נדודיו נצמד [מאנגר] בעיקשות ובאהבה לקבצנים, לנוודים, לשיכורים ולעלמות הזנוחות."

לדמויות מעין אלו קורא ד"ר נחום אברהם בשם "אנשי שוליים" – וביתר פירוט: "ריקים ופוחזים, זבים ומצורעים, הומוסקסואלים וטרנסקסואלים, זונות וקדשות – נפלטו פיזית או אידאולוגית-הכרתית מן החברה הישראלית בתקופת המקרא, ונהפכו ליסוד נטול כל סטאטוס – אף לא זה המוקנה למעמד הנמוך בחברה." נחום אברהם מיטיב לנתח את מצבם באמצעות שיטות מחקר אנתרופולוגיות והשוואות לתרבויות המזרח הקרוב הקדום.

נחזור לדיוננו באימו של השופט: בעמוד 112 של ספרו, פותח ד"ר נחום אברהם בהבהרה חשובה: "עיון בשופטים י"א 1-3 מלמד, כי אימו של השופט יפתח מוגדרת בפיו של מְסַפֵּר הסיפור כ"אישה זונה" בפסוק א' – וכ"אישה אחרת" בפסוק ב'. .... במשלי כ"ג 27 יש תיקבולת נרדפת בין "נכריה" לזונה, ככתוב "כִּי שוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה, וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה"... בעיני מְחַבֵּר הַמְּשָלִים נחשבה הזונה לגורם אנטי-משפחתי, המסכן את מעגל הלידה, הנישואין וההורות. מאלפת אפוא העובדה, שיפתח הגלעדי, השופט שהושיע את ישראל מיד בני עמון, היה בנה של אישה זונה.... עוּבְדַת היותו בנה של "האישה האחרת" לא פסלה אותו מלהיבחר למנהיג שבטו..."

בעמוד 138-144 של ספרו מביא ד"ר אברהם ניתוח תרבותי משווה של רחב הזונה מיריחו [יהושע פרק ב'] ש"היה לה בית משלה" [פסוקים 1, 8, 15], וכן "היו לה הורים, אחים ואחיות בעיר" [פסוקים 12-13] – "והחשוב מכל: מלך יריחו הכיר אותה, ואף נתן בה אמון... שלח את חייליו לתפוש את המרגלים הישראלים, האמין לדבריה ונהג על פיהם [פסוקים 4-7]. סיפור רחב מתאר זונה שמעמדה הכלכלי מבוסס..."

את ההשוואה ההיסטורית-אנתרופולוגית מביא המחבר מיד: "תפיסה דומה נמצא גם בחברה המסופוטמית הקדומה, המתבטאת בין היתר בעלילת גילגמש.... [על גילגמש] לקחת עימו את שַׁמְחַת הזונה כדי לפתות את הפרא [אֶנְכִּידוּ]" ולעשותו לבן-תרבות..." בין היתר כותב ד"ר אברהם "כי יש דמיון טיפולוגי בין דמות הזונה בסיפור רחב ובין דמות הזונה בעלילת גלגמש. בשני הסיפורים הזונה נתפשת כגורם חיוני לחברה המובנית. רחב משמשת מקור מודיעיני למלך יריחו ומסייעת לעם ישראל בכיבוש העיר, ושַמְחַת עושה בשליחות העיר אֶרֶך... שתיהן מתוארות באור חיובי, כמי שפועלות למען החברה ומטעמה..."

בשולי החברה בתקופת המקרא נמצאים גם הזב והמצורע. כותב המחבר [עמ' 78]: "מעמדם של המצורעים בחברה המזופוטמית זהה איפוא כמעט לחלוטין למעמדם בחברה הישראלית. הם הושלכו מתוך החברה המובנית, ונאלצו לחיות או לנדוד במרחבי ההפקר במחיצת אנשים טמאים וחיות טרף למיניהם."

גם כאן, בדומה לספרות המקרא, יש קשר... בין צרעת לבין הביטויים "טמא וטהור", "לבש צרעת", "מחוץ לעיר", "שדה" ו"מדבר".."

כאן אנו נהנים מרוחב אופקיו המיתודולוגי של המחבר: לא רק השוואה היסטורית עם התרבות המזופוטמית הקדומה – אלא גם השוואה אנתרופולוגית עם נוהגיהם של שבטים פראיים בתקופה המודרנית: "מן הראוי להשוות השוואה טיפולוגית בין טקסים אלה" [של היטהרות הזב והמצורע כתנאי להתקבלותם מחדש לחברה] כותב ד"ר אברהם בעמודים 84-85 – "ובין טקס ההיטהרות של הורים בשבט הנִדַמְבּוּ שבאפריקה. האנתרופולוג טרנר הראה, כי בשבט הנדמבו, הורים שהולידו תאומים, נחשבו לחריגים בחברה. כדי להשיבם אל הנורמה, חויבו הורי התאומים לעבור טקס היטהרות. בטקס זה הם פשטו את בגדיהם ונכנסו ערומים כביום היוולדם למנהרה... המנהרה סימלה בעיניהם את רחם האשה, והיציאה ממנה את הלידה מחדש..."

מוזר? לא יותר מקריאתו של מדען ישראלי להחרים את האוניברסיטה שבה הוא מלמד, כל עוד לא שינתה ממשלת ישראל את מדיניותה בבעיה הפלסטינית. אשר על כן איסור החרם יכול להתפרש לא כנקמנות, לא כרדיפה פוליטית, אלא כהסרת מכשול קדום ופרימיטיבי, אנטי-תרבותי במשמעות המודרנית של המלה "תרבות", בדרכה של החברה הישראלית להיות ראויה למורשה ההומאנית של הציונות כתנועה לשחרור לאומי. שחרור – לא רק במובן הפיזי – עצמאות מדינית וריבונות משפטית – אלא גם במובן הרוחני: להשתחרר מדעות קדומות שרווחו, אולי בצדק, בתקופת הגלות, ולהוציאנו מן הגלות – זו שממנה יצאנו, וזו שבתוכֵנו – מה שכינה אחד העם בשם "עבדות בתוך חֵרוּת"...

* * *

יוסף דוריאל

כשיורים בזנב הנחש – במקום בראש

ירי בזנב הנחש לא משתק אותו, ולהיפך – עלול לעורר אותו להתקפה משתוללת. זה מה שקרה ל"חוק החרם", שעורר השתוללות תקשורתית נגד יוזמיו, מבלי לעצור את מסע הדה-לגיטימציה של ישראל הצובר תנופה מיום ליום.

את נחש הדה-לגיטימציה שילחו בישראל לראשונה ראשי האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. זה אמור היה לשמש נשק מסייע להתקפות בנשק קר וחם ושאהידים מתפוצצים, שיהפכו את חיי היהודים בארץ לבלתי נסבלים. תוך זמן קצר, בסיוע האנטישמים הצרפתים והגיס החמישי היהודי, גילו שזה יכול להיות גם נשק הכרעה במלחמה. ואכן, תוך פחות מעשר שנים גדל נחש זה והתפתח לגודל המאיים לחנוק את מדינת היהודים, מבלי שזו מנסה להדביר אותו. הופעתו הראשונה הייתה בהצגה מבוימת ברשלנות של "רצח הילד מוחמד א-דורה", שעוררה גל של הסתה נגד ישראל בעולם, תוך השתקה מתואמת בין האוייב שבחוץ ומשרתיו שבפנים – של חשיפת השקר, שהיה גלוי לכל מי שבדק אותו.

כשהאוייב למד באיזו קלות אפשר למכור לעולם סיפורים על מעשי זוועה של ישראל, מבלי שזו מנסה להתגונן מהם, הוא פשוט התחיל להפיץ אותם בכל הזדמנות, מבלי להשקיע מאמץ בבימוי. כך הופצו עלילות הדם על "רצח משפחה בחוף עזה", על "הטבח בג'נין" והפצצת בית החולים שם, והגיעו לשיא בביום "טבח הילדים בכפר קנה", שהפסיק את הפצצות חיל האוויר שיכלו, לוּ נמשכו עוד יומיים, לחסל את החיזבאללה בדרום לבנון.

במבצע "עופרת יצוקה" כבר לא נזקקו להצגה אלא שילמו חצי מיליון דולר לחברת יחסי ציבור אמריקאית שתפיץ סיפורי זוועה על הפצצה והרג ארבעים ילדים בבית הספר אל-פכורה של האו"ם בעזה, דבר שלא היה ולא נברא אך מככב בדו"ח גולדסטון.

תעמולת הזוועה של "הכיבוש האכזרי" ושל "הרעבת ילדי עזה", יחד עם הפצת היסטוריה מסולפת, אל מול הבלגה גלותית של ישראל, עשו את שלהם בשלהוב הגזענות האנטי-יהודית בעולם עד למצב בו כל זב ומצורע יכול להוציא צווי מעצר נגד אנשי מדינה וצבא ישראלים הדורכים על אדמת בריטניה הנאורה. קברניטי מלחמות הנפל בלבנון ועזה לא מבינים עד היום איך זה קרה. זה לא היה קורה לו העבירו בכנסת סדרת חוקים המאפשרים להחזיר מלחמה לא רק במישור הצבאי אלא בכל שבעת המישורים בהם מתנהלת מלחמה מודרנית, ובהם – המישור המשפטי, הפסיכולוגי והתעמולתי. פורום ותיקי מלחמת העצמאות ניסח אותם תחת כותרת – חקיקת הגנה לישראל. החוק הראשון, היורה לנחש ההסתה בראש ולא בזנב, מתואר להלן ומחכה לחברי כנסת שיחתימו עליו את חבריהם, ולהלן הנוסח שלו, אחרי עיבוד יסודי של הנתונים עליהם הוא בנוי:

הצעה לחקיקה שתילחם בהסתה נגד העם היהודי

החוק הישראלי לאיסור הסתה יחול על כל מי שמפיץ דברי הסתה או מממן הסתה נגד העם היהודי ו/או מדינתו – בכל מקום בעולם – כהמשך לפעילות הנאצים.

2. כדברי הסתה ייחשבו: עידוד לפגיעה פיזית ביהודים; עידוד לחרם על יהודים, מוסדות תרבות, מדע ועסקים של יהודים; שלילת זכות היהודים על ארץ-ישראל והסתה לגירושם מבתיהם; השוואת יהודים לחיות בזויות; עלילות דם על יהודים; וכן – הפצת שקרים הפוגעים בכבוד העם היהודי, כולל הכחשת השואה והכחשת תוקף החלטת חבר הלאומים על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

3. כל הסכם להסגרת פושעים בין ישראל למדינות אחרות יכלול סעיף הקובע חובת הסגרה לישראל של מואשמים לפי חוק זה.

4. כוחות הביטחון של ישראל יוסמכו לפעול נגד פושעים כנ"ל שימצאו מקלט בארצות שיסרבו להסגירם לפי חוק זה.

דברי הסבר

רצח והשמדה של יהודים, החל מפרעות ימי הביניים ועד לשואה של המאה העשרים, התאפשרו רק לאחר מסע של הסתה ארסית נגד היהודים כבני אדם וכעם. חיסול השלטון הנאצי בגרמניה והשלטון הבולשביקי ברוסיה לא חיסל את ההסתה, הממשיכה ומניבה רציחות של יהודים ואף איום על קיומה של מדינת היהודים. הבושה להזדהות עם שנאת היהודים שהפיצו הנאצים המובסים הביאה את מחרחרי השנאה להסתתר תחת המסווה של "התנגדות לציונות", שהיא – התנגדות לקיום המדינה היהודית, ושלא במוצהר – חיסול היהודים שקיומם תלוי בקיום מדינתם. אלפי היהודים שנרצחו לאחר השואה, ובמיוחד – קורבנות הטרור הערבי – לא היו נרצחים אלמלא ההסתה החובקת עולם המעודדת פשע זה. זה עצמו מצדיק חוק לאפליה מתקנת בהגנת העם היהודי ומדינתו מהסתה.

לפני קום המדינה לא היתה ליהודים אפשרות להלחם בהסתה, ולכן למדו להשלים עימה, גם כשהתגלתה ככתובת על הקיר לפני השואה. כיום, כשמדינת ישראל העצמאית לא נלחמת בהסתה, היא מפקירה את הביטחון הלאומי לסכנות התוקפנות שהסתה זו מביאה ועוד תביא, כל עוד היא מתנהלת ללא עונש.

יוזף גבלס – שר ההסתה של היטלר – ידע איזה עונש מצפה לו על מעשיו והתאבד מיד עם מפלת גרמניה הנאצית. ממשיכי דרכו של היום לא חוששים משום עונש, ולהיפך – הסתה "אנטי-ציונית" היא עבורם כרטיס כניסה לחוגים המתגמלים אותם יפה. מצב זה חייב להיפסק. והוא ייפסק כשהמסיתים יבינו שמדינת העם היהודי לא תרשה להחיות מחדש את האווירה הבינלאומית שאיפשרה את השואה.  כיום ישנו כבר לעניין זה פסק דין תקדימי של בית הדין הבינלאומי לענישת האשמים ברציחות ההמוניות ברואנדה, שקבע במפורש: המסיתים לרצח אשמים באותה מידה כמו הרוצחים עצמם.  בהתאם לכך, יוצג החוק החדש בעולם – כמחייב ענישה במידה שווה לזו שחלה על ממשיכי דרכם של הנאצים שהודברו במלחמת העולם השנייה.

התוצאה המיידית של פרסום החוק המוצע תהייה – בהפסקת זרם המסיתים המקצועיים המגיעים מהעולם לעשות מהומות בישראל (תחת התואר המכובד של "פעילי שלום" או – "מגיני זכויות האדם"), כשידעו שבביקורת הגבולות מחכה להם רשימה של דרושים לחקירה. ואם החקירה תוכיח את מעורבותם בהסתה בארץ מוצאם – יועמדו למשפט וישאו בעונש לפי חוק זה. 

מוגש כהצעה לחוק הראשון ביוזמת חקיקת הגנה לישראל של פורום ותיקי מלחמת העצמאות.

* * *

אמיר שומרוני

סַאבּוֹ

מַר סַאבּוֹ מוֹרֵנוּ הֶחָבִיב מִמּוֹרִים

נוֹהֵג לְסַפֵּר עַל עַצְמוֹ סִפּוּרִים

וְלַמְרוֹת שֶׁהוּא מְלַמְּדֵנוּ אַנְגְּלִית

אֶת כָּל סִפּוּרָיו מְסַפֵּר בְּעִבְרִית

שֶׁנּוֹלָד בְּאוֹסְטְּרִיָה, וְלָכֵן יִתְרוֹנוֹ רָב

כִּי לִלְמּוֹד אַנְגְּלִית עָדִיף בְּמִסְגֶּרֶת

בָּהּ מוֹרֶה שֶׁנּוֹלָד בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת

הַמֵּבִין מִבְּשָׂרוֹ אֶת קְשָׁיֵי תַּלְמִידָיו

וּלְכָךְ יֵשׁ הַרְבֵּה מְאֹד הוֹכָחוֹת

לְמָשָׁל: גְּבֶרֶת קוּגֶלְמָן בַּכִּתּוֹת הַגְּבוֹהוֹת

נֶחְשֶׁבֶת לְמוֹרָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ

וַהֲרֵי גֶּרְמָנְיָה הִיא מוֹלָדְתָהּ

וְשֶׁהוּא לִמֵּד בְּפִּיקָ"א וּבְאַחַד הָעַם

וְכָל יַלְדֵי הָעִיר, וְאֵין עוֹד כְּמוֹתָם

יוֹדְעֵי אַנְגְּלִית – הַכָּל בִּזְכוּתוֹ

וּבְכָל הָאָרֶץ אֵין בִּלְתּוֹ

וְשֶׁיָּדוּעַ לַכָּל מִשָּׁם וְעַד כָּאן

תַּחְבִּיבוֹ לֶאֱסוֹף עֵטִים נוֹבְעִים

פָּרְקֵר וּווֹטֶרְמָן וְגַם פֶּלִיקָן

וּבִרְשׁוּתוֹ קַיָּמִים עֶשְׂרוֹת פְּרִיטִים

"וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁתַּכִּירוּ טוֹב-טוֹב

אֶת הֶרְגֵּלִי בְּמַחְבְּרוֹתֵיכֶם לִכְתוֹב

אֶת תִּקּוּנָי וְהֶעָרוֹתָי, לְטוֹב וּלְרָע

תָּמִיד אַךְ וְרַק בְּעֵט יְּרֻקָּה."

וּפֹה בְּלִי לָחֲשׁוֹב פָּלַטְתִי הֶעָרָה

שֶׁרַק הַדְּיוֹ הוּא זָכָר גַּם נְקֵבָה

וְשֶׁיֵּשׁ לוֹמָר "עֵט יָרֹק", זֶה בָּרִי

כְּמוֹ "עֵט נוֹבֵעַ" וְ"עֵט כַּדּוּרִי"

בַּשִׁעוּר הַבָּא הוּא נָתַן בְּחִינָה

וּכְּשֶׁקִּבָּלְתִּיהָ נִקְלַעְתִּי לְמַצָּב מֵעִיק

כִּי עָלֶיהָ הִתְנוֹסֵס בָּ"עֵט הַיְּרֻקָּה"

צֶמֶד הַמִּלִּים: "בִּלְתִּי מַסְפִּיק".

אהוד שלום רב,

לאחרונה מצאתי מחברת נשכחת, ניצולה (בדרך נס כמעט) של הצפה במרתף, ובה חרוזים שחיברתי בהיותי בכתות ט' עד י' בבית-הספר ברנר בפ"ת בשנים 1960-1963; בימים אלה אני מעתיק את השירים כלשונם וככתבם, ורק מנקדם. מורי לאנגלית בכיתה ט' היה זאב סאבו ז"ל. בחב"ע 447 (25/5/2009), פירסמת זיכרון קצר של יוסי דה-ליאון, תלמידו של זאב סאבו בבי"ס פיק"א בשנת 1956 (למיטב זיכרוני, יוסי יבדל"א הוא בן מחזורו בפיק"א, של אחי המנוח שמואל שומרוני). יוסי דה-ליאון מציין שסאבו "תמיד כתב ורשם בעט דיו ירוק". אני מצרף חרוזים שחיברתי, בשם "סאבו" – המדברים בעד עצמם, נר קטנטן נוסף לזכרו של המורה האגדי האהוב.

בברכה

אמיר שומרוני

אהוד: המורה זאב סאבו היה מורה שלי לאנגלית בכיתה חי"ת בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה; כולנו, תלמידיו, הערצנו אותו, וגם נחרתה בזיכרוננו לתמיד קריאתו המופלאה בקולו הצרוד-מעט את השיר IF הנהדר של רודיארד קיפלינג, שיר שליווה אותנו במשך שנים רבות והעניק לנו כוח להתמודד עם קשיים.

כשאינני מקליד, גם אני כותב בעט נובע, פארקר 51, אבל מתייחס אליה בלשון נקבה. היא כבר כבת חמישים שנה ועם אותה קישקע וציפורן ונראית כחדשה לגמרי.

* * *

אירית שושני

דומדמניות והיסטוריה בווארשה

מי מאיתנו אינו משתוקק לחוות מחדש חווית ילדות מתוקה? בארוחת הבוקר בשרתון בווארשה מוגשים כל פלאי זיכרונות ילדותי: אוכמניות סגולות, פטל בצבע אדום עתיק, אגסים מבוטנים עסיסיים ומתוקים שאין בנמצא במחוזותינו וחרוזי דומדמניות אדומות בטעם חמוץ-מתוק הרוטטות כעדיים על גבעולים דקיקים.

לאחר הארוחה המעוטרת ביפי פירות היער טבעי, לשמוע את שופן בפארק ל'אז'נקי, לטייל בווארשה העתיקה המשוחזרת, ללכת ברחובות הגטו, להתייחד עם זכר הקרבנות ב"אומשלאגפלאץ", לחזות במוזיאון לתולדות יהודי פולין ההולך ונבנה מול האנדרטה לזכר גיבורי גטו ורשה של הפסל נתן רפופורט.

לא החמצתי את הביקור במוזיאון מרד וארשה Powstania שאולמותיו משופעים בתצלומים, סרטי מלחמה וכרזות המעודדות את התושבים להצטרף למלחמה. במיוחד הזדעזעתי מהסרט "הריסות וארשה" שתצלומיו האוויריים מזכירים את הירושימה לאחר פצצת הגרעין שהוטלה עליה.

מיצג מרגש וצנוע באחת הגומחות במוזיאון היא קופסת ריבה עטופה בבד ועליה מצויר מגן דוד. הכיתוב מזכיר שהריבה הזו היתה יכולה להציל חיים בגטו.

בדרך חזרה מהמוזיאון התפתחה שיחה עם נהג המונית: "איך התרשמתם מהמוזיאון?"

עניתי בשאלה: "אתם מסוגלים לסלוח לגרמנים? כבר חלף זמן..." 

"לעולם לא נסלח, זה תמיד יישאר בזיכרון."

"כן, ומי כמונו יודע..."

"אבל אני יודע שלישראלים יש טינה גם כלפינו."

"למה אתה מתכוון?"

"שמעתי, אני שומע... בבתי קפה... ישראלים מדברים..."

"היו פולנים שסייעו ליהודים והיו פולנים שסייעו לגרמנים..." הערתי, "הרי לא יכולתי להעמיס על כתפי הנהג את דורות האנטישמיות.

"אבל היו גם יהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים..." הוא טען.

בטיסה מווארשה לתל-אביב שוחחתי עם מנהלת בית ספר מירושלים שביקרה בקרקוב אצל מצילי משפחתה, חסידי אומות עולם, שהחביאו אותם בבור וסיכנו את חייהם. כשביקשה להודות להם מעומק ליבה הם היו אסירי תודה על כך שהיא ומשפחתה עדיין זוכרים אותם.

ושאלה לי לחקלאים הישראליים: מתי תתחילו לגדל דומדמניות?

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [15]

חזון בנימין זאב השני

איגרת למתפללי בית-הכנסת.

אחינו בני ישראל היקרים והחביבים, שלום וברכת האל עליכם.

אולי לא נתתם דעתכם ולא הבחנתם בכך שבימינו אלה ממש מתרחשים ניסים ונפלאות, שיד הקב"ה מכוונת אותם מלמעלה, לתכלית שאפילו האדם הפשוט, ירא אלוהים, יכול להבין ולהשיג בשכלו הדל.

ורוצה אני להאיר בזה את עיניכם ולהציג לפניכם את התופעות והמעשים וההתרחשויות, ולתהות יחד עמכם על פשרם ומהותם, שבחלקם נעלמים מעינינו ואחרים – טחו עיניכם מלראות נכוחה ולתפוס ולהבין מה שמתרחש לעינינו ממש.

הזימון המחוצף של המשטרה של רבנים גדולים ומכובדים, גאוני תורה ואדירי הלכה, פרשנות וסמיכה, לחקירה משפילה במשרדי המשטרה, נראה במבט ראשון כמעין שמירה על השיוויון בפני החוק; אך זה רק קצה הקרחון של המאורע האדיר המתפתח בימינו, ואין זה אלא קרב מאסף במלחמת התרבות [והדת] המתחוללת בקרב עם ישראל, זה יותר מ-200 שנה, ובימינו אלה רואים אנו ברכה והצלחה במאבקנו זה על שימור דמותו של עם ישראל כמימים ימימה.

אנשי המפד"ל והפועל המזרחי לשעבר, שאחזו בחצי יד ובחצי-פה במעין "דת לייט", התעשתו וקיבלו בסופו של דבר שכל והפכו לחרד"לים, חרדים ממש, שלומי אמוני ישראל.

המוני צעירים "חילוניים" – תלושים ומנוכרים– התאכזבו מאידיאולוגיות של עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות] כמו סוציאליזם וקומוניזם ודמוקרטיה, וכן מן האידיאולוגיה הציונית המזיקה, של הקמת מדינה [יהודית] ככל המדינות, של הפיכת עם ישראל לעם של פועלים וחקלאים, עובדי-אדמה, שחיים בקומונות של שיתוף מוחלט, בישובים הנקראים "קיבוץ", שברובם אין אפילו בית-כנסת, או במושבים, שמרבית העובדים בהם הם תאילנדים. הם נוכחו שהציונות הזאת פשטה את הרגל והם חוזרים בהמוניהם בתשובה שלמה; באמונה היהודית הם מוצאים תשובות מוחלטות, מלאות ובלתי ניתנות לערעור לשאלות שהם שואלים עצמם בענייני עולם ואדם, על צדק אלוהי ועל תורה ומצוות. אלה ממלאים את בתי-הכנסת, הישיבות וההתנחלויות ביו"ש, מקפידים על קלה כחמורה, והם מוכיחים את עליונותה של תורת ישראל, ללא עוררין.

חובשי כיפות רבים יותר ויותר ממלאים בימינו את שורות צה"ל בכל הדרגים, ולא ירחק היום כאשר בע"ה, בראש צבא ישראל יעמוד לא רק רב-אלוף, אלא רב ממש, אדיר בתורה ומצוות.

כל זה טוב ויפה ומעודד ומלהיב. אבל למרות שאין זה ממנהגה של היהדות לזרז תהליכים, שקצבם נקבע על ידי הקב"ה, בכל-זאת, לענ"ד [לעניות דעתי] יש להגביר פעילות ומעשים ככל יכולתנו כדי לזרז ולהקדים את הגאולה השלמה לעם ישראל ולארץ-ישראל, כלומר להפוך את א"י הקדושה למדינת הלכה תוך דור אחד בלבד!

אבל בראייה לרחוק, כדי להגביר עוד יותר את חילנו וכוחנו, הן באיכות והן בכמות, עד-כדי שליטה מוחלטת של שלומי אמוני ישראל בכל מערכות החיים בא"י, יש להשתמש ולנצל כראוי את השגי המדע, הטכנולוגיה, הרפואה וההיי-טק, כדי לזרז ולקרב את השגת מטרתנו הקדושה.

ובכן, עלה בדעתי, אני הקטן, הרב בנימין זאב בן מוהר"ר [מורנו הרב ר'] יעקב הכהן לבבי זצ"ל, להציע לאנ"ש [אנשי שלומנו] לפשוט על בתי-המרקחת ברחבי הארץ, לרכוש גלולות נגד הריון [כן! כן!] ומאידך גיסא – כדורי ויאגרה כחולים [כן! כן!]. את הראשונים יש לחלק חינם אין כסף לנשים החילוניות, ואילו את כדורי הוויאגרה העושים נפלאות, יטלו הזכרים אנ"ש [באישור הרבנים כמובן].

התוצאות ייראו תוך זמן קצר: לעומת ירידה דרסטית של הילודה במגזר החילוני, נראה בע"ה עליה דרמטית של הריונות ולידות במשפחות של שומרי מצוות, לכדי 8-10-12 ילדים למשפחה.

בפרק זמן לא ארוך במיוחד, תוך דור אחד בלבד, ילדים אלה יגדלו, יגיעו אי"ה לגיל 18 ויקבלו זכות הצבעה בבחירות לכנסת, ולאחר נהירה בהמוניהם לקלפיות, לפי הוראת הרבנים, עוד באותו לילה נזכה ונראה בע"ה "מהפך" שלטוני: רוב מוחלט לחזית הדתית-חרדית בכנסת ישראל!

מכאן קצרה הדרך ל"מהפך" השני, החשוב והעיקרי: הפיכת מדינת ישראל למדינת הלכה עם כל המשתמע מכך.

* הכנסת, ובה 100-110 ח"כים שומרי מצוות, תפוזר לאלתר ובמקומה תוקם סנהדרין, שחבריה ימונו על-ידי רבנים גאונים, אדירי תורה וגדולי הלכה.

* סנהדרין זו, בת 71 חברים מגדולי הדור, תמַנה מתוכה מועצת פרנסים [שרים], המורכבת מאדמו"רי הליטאים, החסידים, אנשי נטורי קרתא, ומרן הרב הראשי של אחינו הספרדים, ואלה ינהלו את ענייני המדינה, במקום הממשלה בימינו.

* מועצת הפרנסים [הממשלה] יחד עם הסנהדרין יגשו מיד, ללא דיחוי לנקיטת צעדים להשלטת ההלכה במדינת ישראל: שמירת שבת לכל פרטיה ודקדוקיה, תוך השבתת ייצור החשמל, וכך גם אספקת המים והגז, ללא כל התר להפעילם בשבת, אפילו לא בידי "גוי של שבת" – ערבי מוסלמי, נוצרי או דרוזי.

* תונהג השבתה מוחלטת של תנועת רכב בכבישים.

* בשבת ייסגרו כל אמצעי התקשורת ההמונית – טלוויזיה, רדיו, טלפון, פירסומת-חוצות וכד'.

* בהמשך ייאסר על נשים להופיע בטלוויזיה, או לדבר ולשיר ברדיו [קול באישה ערווה].

* והצעד החשוב ביותר: ביטול מערכת המשפט הקיימת, המבוססת על דיני הגויים, מסורת משפטית המנוגדת כליל לדיני ההלכה היהודית במשך 3000 שנה. יוקם בד"צ עליון, ומתחתיו ערכאות נמוכות יותר, שידונו בכל העניינים המשפטיים של העם.

* למשטרה יתווספו שני אגפים חשובים: משטרת הצניעות [לפי הניסיון הקיים בימינו בק"ק של החרדים], וכן משטרת כשרות, שלשוטריה תהיה הסמכות לפרוץ לבתי התושבים ולבדוק אם המשפחה מקפידה על כשרות האוכל, שמירת מצוות בתחום הפרט, טהרת המשפחה, התנהגות לפי השולחן ערוך, וכיו"ב [כיוצא בזה].

* לא יוזמנו למשטרה ולא ייחקרו ולא יועמדו למשפט: אדמו"רים, רבנים, דיינים, משגיחי כשרות, מוהלים, שוחטים, ולהבדיל – קברנים, וכן בלניות במקווה.

* יבוטלו האוניברסיטאות, המכללות, בתי-הספר התיכוניים והעממיים. וכי מה יכולים אלה ללמד את בני ישראל, מה כל "המדע" והידע ו"גילויי סודות הבריאה" [ותורת הדרוויניזם, רחמנא ליצלן], לעומת ספרי הקודש שלנו: התנ"ך, התלמוד, הזוהר, השולחן ערוך ומפרשיהם? הלא באלה כלולות כל החוכמות והבינות והדעת של עולם ומלואו.

* גם האולפנות לבנות יבוטלו, כי "בת-מלך" יהודייה אינה זקוקה להשכלה כללית [חילונית]. די לה לדעת לקרוא בסידור ובתהילים, ועיקר תפקידה בחיים: להיות "עזר כנגדו", ללדת לו ילדים [הרבה], לטפל בהם, לחנך אותם ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

* הגברים יגדלו זקן ופיאות, ומי שלא יעשה כן, יוטל לבית-האסורים עד שיצמח זקנו.

* לחילונים [אוכלי שפנים ובועלי נידות – או להפך] יוצעו שלוש חלופות: א' – חזרה בתשובה; ב' – הגירה; ג' – ריצוי שבע שנים במחנה לתיקון המידות, במכרות הנחושת בתמנע.

* נשיהם ישמשו כעוזרות / מטפלות / טבחיות / שפחות בבתיהם של בעלי-בתים הגונים, מכובדים, שומרי מצוות ושולחן ערוך.

* בבתי-החולים ישמשו רק רופאים חובשי כיפה [שיטפלו כמובן בחולים-זכרים בלבד], ואילו בחולות יטפלו רופאות חובשות שביסים וחלוקים ארוכים. הדבר חל כמובן על אחים ואחיות, בהתאם.

* מוהלים יקבלו תואר של רופא-משנה.

* כמובן שיקום הבית השלישי על הר הבית [לא כאן המקום לפרט...] הכוהנים ישחטו קורבנות צאן ובקר, הלוויים ישירו וינגנו ועם ישראל ישמח ויחגוג.

אם כך ננהג [בימינו] נזכה בע"ה בכינון מדינת הלכה כהלכתה, במהרה בימינו, תוך השבת עטרה ליושנה, כמו בימי דוד ושלמה ועינינו תחזינה בגאולה השלמה, אמן כי"ר [כן יהי רצון].

נאום הגבר, הרב בנימין זאב בן מוהר"ר יעקב אליהו לבבי, כאן, ארץ ישראל הקדושה והשלמה. שנת תשע"א.

ואם תרצו – אין זו הזייה.

תיקון טעות:

ברשימתי הקודמת ["אחדות עם ישראל"] נפלה שגיאה מתחת ידי בחישוב הגימטריה של תרי"ג. כתוב שם [בטעות] 213 במקום 613.

עם הקוראים הקפדנים הסליחה.

יהודה גור-אריה

* * *

תקוה וינשטוק

עם ראדה בולוס, מדריכת הטיולים

שרצתה להיות נזירה

ג'אדה (או ראדה) בולוס היא מדריכת טיולים במכללת הגימלאים "השחר". בתחילת כל שנת לימודים מפרסמת המכללה את רשימת הטיולים. תלמידי "השחר" רבים, ושמה של ראדה הולך לפניה, ולטיוליה יש להרשם חודשים מראש.

השתתפתי באחד הטיולים, "מציפורי עד שפרעם". קיוויתי לחזות שוב בזיו פניה של "ונוס של צפורי" – והתאכזבתי. במקום להתעכב בציפורי העתיקה הוסענו ל"סנטה אנה" בעיבורי ציפורי של ימינו, כנסייה לאו דוקא עתיקה ולא מעניינת במיוחד. הזכרת ציפורי בשם הטיול נראתה לי כהטעייה מצד המכללה.

אבל הבנתי לליבה של המדריכה. היא ערבייה נוצרייה. "בולוס" משובש מ"פאולוס" – קשה לערבי לבטא "פּ" (באומרו "בומבי" לא תמיד ברור אם הכוונה ל"בומבי" בהודו או ל"פומפי" באיטליה)/ הטיול התרכז בעיקר בשפרעם בה נולדה ראדה. עיר לפי מיספר תושביה, ועיירה לפי מראיה. שפרעם ("יפי עם") היה יישוב יהודי בתקופת המשנה והתלמוד, ועד שנת 1921 התגורר בו קומץ יהודים.

סיירנו ברובע היהודי. באחד האטליזים זוכרים עדיין את היהודים שחיו בישוב. עברנו ליד בית ילדותה של רדה – היא אוהבת לספר סיפורים אישיים – והגענו לשיא הטיול: בית הכנסת העתיק. שלט של משרד הדתות אומר שבשפרעם ישבה הסנהדרין הגדולה אחרי שיצאה מאושה. המבנה שוקם ושופץ ולאחת מגומחותיו הוכנסו ספרי קודש. היהודי האחרון בשפרעם מסר את המפתח לשכנים הערבים והללו פותחים את האתר ברצון למבקרים.

ראדה קראה ממסכת סנהדרין על יהודה בן בבא: כשגזרה מלכות רומי במאה השנייה לספירה על סמיכת חכמים – כל הסומך והנסמך ואנשי עירם הוצאו להורג – סמך התנא בן השבעים בשטח ההפקר בין אושה לשפרעם, לבל יֵדעו הרומים איזה ישוב להעניש. בן בבא הוצא להורג וקברו נמצא בסביבה. ראדה הובילה אותנו גם לגבעה שבה ארבעה קברים הנושאים סמלים יהודים וכתובות בעברית. בפעם הראשונה טיילתי בארץ עם מדריכה נוצרייה והיה די מרגש, אפילו מחניף לאגו, לשמוע את קריאתה בתלמוד ואת בקיאותה ביהדות.

כעת לקחתי חלק בטיול שני עם אותה מדריכה: "שירה ויין במנזרים בהרי יהודה." טיול מסקרן. מנזרים – פרט לאלה שבתוככי ירושלים ונצרת – אינם נושא שכיח במפת הטיולים של הישראלי המצוי.

המנזר הראשון היה "מנזר השתקנים" בלטרון, מנזר ידוע עקב קרבתו לדרך ירושלים-תל- אביב. השם "לטרון" מקורו ב"לה טורון דה שוואליה," מצודה צלבנית שעמדה פה בראש גבעה. אתרים עתיקים בארץ הם בליל מעניין של שמות מקראיים, צלבניים וערביים. בשלהי המאה ה-19 נבנה בלטרון מלון לעולי הרגל שעלו לירושלים במסע ארוך על חמורים או בכרכרות. כשהונחה מסילת הברזל לירושלים בטל הצורך במלון והוא נמכר על אדמותיו לנזירים הטרפיסטים. בשנת 1890 הקימו הטרפיסטים מנזר והחלו בעיבוד האדמות.

הטרפיסטים קרובים לנזירים הבנדיקטינים. הם דוגלים בפשטות ובסגפנות. כנסיית המנזר חפה מקישוטים ומציורים. מועמד למנזר עובר שש שנות מבחן עד שהוא זוכה לשבועת הנזיר. השקט והשתיקה נועדו לאפשר לנזירים לקיים את מטלותיהם – תפילה, לימודים ועבודה. כמנהג הכנסייה הם מייצרים יין ושמן ומתפרנסים מפרי עמלם. במיבנה המרשים מתגוררים כיום 14 נזירים בסך הכול, המעבדים ללא שכירים כ-300 דונם של כרמי גפן וזית. אחד הנזירים הוא איש מחשבים. אחר הוא מוזיקאי. המנזר שתקני אך מקיים מופעי מוזיקה וזמרה.

בחצר הגדולה, בין המימצאים ההיסטוריים, מעלה ראדה פרק במנזרים. "השתיקה אינה המטרה כאן," היא אומרת, "המטרה היא אלוהים. צום למשל, הוא דרך לאלוהים. בטן מלאה אינה טובה למדיטציה. הארוחות במנזר צנועות מאד. בשר אינו מאכל של יומיום. אין צלצולי טלפון. הנזיר מקשיב למה שבתוכו.

"למדתי בבית ספר נוצרי ליד רמלה," היא מספרת. בגיל 19 יצאה למנזר באוסטריה – "אנחנו ארבע בנות בבית. שאחת תהיה לאלוהים." אבל הגעגועים למשפחה היו עזים והתנאים חמורים. למנזר נכנסים בלי פרוטה. אין דבר כזה רכוש פרטי, ואני השתוקקתי מאוד למגפי שלג..."

אחרי שנה ושלושה חודשים חזרה הביתה אך לדבריה "חלק מהמנזר לא עזב אותי. פעם הייתי פותחת הרבה רדיו וטלוויזיה. היום אני אסירת תודה על שקט."

ביקרנו גם במנזר נודע אחר – מנזר אבו גוש, שמדי שנה נערך בו פסטיבל מוסיקה המושך קהל רב. אבו גוש מזוהה עם קריית יערים התנ"כית, בה חנה ארון הקודש. הצלבנים קשרו את המקום לאמאוס, שם פגש ישו את תלמידיו אחר שקם לתחייה.

בתקופת הצלבנים נבנתה כנסייה גדולה מעל המעין שבמקום. הכנסייה חרבה, נבנתה ושוב נהרסה. בראשית המאה ה-20 הוקם כאן מנזר בנדיקטיני. גם נזיריו מגדלים גפנים ומייצרים יין, והוא פתוח מאוד למבקרים. למעשה הפך למרכז תיירותי ו...קולינרי. מנזיר בגלימה לבנה שמענו על תולדות המנזר וציוריו המיוחדים.

מסתבר שהמנזר מתאים את עצמו לרוחות הקידמה ולנטיות ליבם של הנזירים. לא יאומן: בשנים האחרונות מתגוררות במנזר הגברי הזה גם 13 נזירות. שני המינים חיים כמובן בנפרד, אבל בשלוש מתוך שש התפילות היומיות מתפללים כולם יחד, וכל יום ראשון אחרי ארוחת הערב נפגשים הגברים עם הנשים לשיחה על השבוע שחלף.

באבו גוש אכלנו את ארוחת הצהרים. איפה נסעד אם לא בכפר הזה הידוע במטעמיו? יפי הארוחה היה מיקומה – גן עם סככות מצילות ששריגי גפן מטפסים עליהן. בהרי ירושלים נעימה סוכה יותר מכל מיזוג אוויר.

  ביקרנו גם במנזרים של בית ג'ימאל ודיר רפעת. בית ג'ימאל ("בית יופי") סמוך לבית שמש, זכור לנו ממסע ארון הברית ומסיפורי שמשון הגבור. במסורות נוצריות נקשר המקום לכפר גמלא שבדרום, שם התגורר רבן גמליאל ובין תלמידיו היה גם פאולוס. לפי הברית החדשה, קבר רבן גמליאל באחוזתו בגמלה את גופתו של סטפנוס הקדוש, שנסקל בידי הסנהדרין על שהשמיע דברי כפירה. רבן גמליאל, נכדו של הלל הזקן, נודע אמנם בסבלנותו לגבי הנוצרים הראשונים, אך שהוא, נשיא הסנהדרין, יקבור באחוזתו אדם שרגם הסנהדרין? זה נראה מופרך למדי.

כמרים איטלקיים הפעילו במקום בית ספר ופנימיה ליתומים ערבים (שנסגרו) ובנו כנסייה על יסודות של בזיליקה עתיקה. לתקרת העץ של הכנסיה איורים דמויי פסיפס אודות המקום.

אותי הרשימו הכנסייה והמנזר בדיר ראפאת ("דיר" בערבית מנזר, וראפאת היה כפר ערבי). הם הוקמו על שרידי כנסייה ביזנטית בידי קבוצה של נזירות שתקניות מאיטליה שהוקדשו למריה אם ישו. בחזית המנזר מתנוסס פסל שחור של מריה שגובהו שניים וחצי מטר והוא הגיע מאיטליה עטור הילה של כוכבי זהב. אלה הוסרו מחשש גניבה.

תקרת העץ של הכנסייה מעוטרת בציורים מקוריים של אמן מקומי: מלאכים אוחזים סרטים שכתוב עליהם: "שלום לך מריה" בשלוש מאות שפות, כולל עברית, וחמישים ושש שפות נוספות חרוטות בשער. עקב חלחול מים נמחק חלק מהציורים.

במנזר חוסות ילדות ערביות יתומות או מעוטות אמצעים. לפרנסתן עוסקות הנזירות במלאכת הקרמיקה ואופות עוגות מרציפן. התוצרת אינה עולה על זו שבחוץ אבל יש עליה קופצים. איך חוזרים מטיול, בייחוד טיול ייחודי כזה, בלי להביא משהו הביתה?

על המנזר שמענו מפי נזירה איטלקיה יפת-תואר, עטופה מכף רגל עד ראש בגלימה לבנה ומעליה סינר בצורת צלב, ארוך לא פחות. רק קצות רגליה נראו. את ראשה כיסה שביס לבן גדול. מה לומר, אפילו נשות מאה שערים לא תתחרינה במראה הצנוע. חבורת המטיילים שלנו נדה לה ברחמים והתקשתה מאד להבין מה ליפהפייה הזו ולמנזר. איך התגלגל יצור כזה שנולד למנעמי העולם דווקא לכאן?

בכל המנזרים שבהם ביקרנו ישנם מבנים מרשימים מאבן ירושלמית, גינות מטופחות עם סוכות גפנים, מהן נשקף הדרם של הרי ירושלים. בכולם אוספים ארכיאולוגיים, מוזאיקות ופרסקות, ולחלקן ספריות עשירות. נזירים אלה עובדים למחייתם ומחזיקים יקבי יין וגתות שמן. אמנם ההבטחה ל"סיור של יין ושירה בהרי ירושלים" לא התקיימה במלואה. היין היה למכירה וכמעט לא ניתן לטעימות, והשירה הסתכמה בשיר ליתורגי בודד ששרה ראדה. אבל נפתח קצה צוהר לעולם נעול, נעול לגמרי ליהודים ובמיוחד לצברים. בתנ"ך אין אלא נזיר יחיד, שמשון. וגם הוא התנזר אמנם מיין ולא גזר מחלפות, אך היה מעורב מאוד בין הבריות ואף נשא אישה.

גם אחרי הביקור ואחרי וידויה של מורת הדרך עדיין לא תפשנו מה דוחף אנשים משכילים במאה ה-21 להתנתק מכל עניני העולם ולהישאר ערירים בלי להקים בית ומשפחה. התקווה להיות קרוב לאלוהים? חינוך מכוון? שאיפה לרוגע מכל התלאות? אהבה נכזבת? מכה נוראה? כמעט בלתי אפשרי ליהודי ישראלי להבין את קסם הנזירות.

דומה שקסם זה הולך ודועך. ראינו מנזרים רחבי ידיים אבל רק מתי מעט נזירים.

אהוד: גם אנחנו עשינו בשעתו את טיול המנזרים בהרי יהודה עם ראדה בולוס, ואף כתבנו עליו דברי שבח מפליגים באחד הגיליונות הקודמים. זה היה סיור בלתי רגיל ומאלף. גם לשמוע אותה שרה. גם העברית שלה. גם שמן הזית המעולה שקנינו במנזר לטרון. מומלץ מאוד.

* * *

הנדון: "הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית

יום חמישי, 28.7.11, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, ת"א

האלוף (מיל') עמוס גלעד הודיע לנו כי עליו לבטל את השתתפותו בהרצאה

עקב נסיעה דחופה לחו"ל שנקבעה לו זה-עתה ואין ביכולתו לדחותה.

עם כל האכזבה שנגרמה לנו, קיבלנו את הודעתו בהבנה.

לשמחתנו הצלחנו למצוא מחליף מעולה,

שבוודאי אין מתאים ממנו לשאת את "הרצאת ז'בוטינסקי"

במלאת 71 שנה למות ראש בית"ר:

זאב ז'בוטינסקי ירצה על סבו זאב ז'בוטינסקי

ועל "הזכות שהיא לא רק הזכות לביטחון".

בטוחני, שכולכם, בוודאי כל אלה שהתכוננו להגיע ביום חמישי,

לא יבטלו את השתתפותם ויבואו לשמוע, כמדי שנה,

את "הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית, המרתקת והמיוחדת.

לידיעתכם – ביטלנו את דמי ההשתתפות, והכניסה תהיה בחינם.

מומלץ למהר ולהירשם מראש: 03-5278320, שלוחה 4.

בברכה ובתודה על ההבנה

יוסי אחימאיר – מנכ"ל

* * *

"ראיון" עם טדי קולק

קטע מן הרומן האנארכיסטי "עַיוּנִי"

מאת איזי אברהמי

תירגם מאנגלית: יואל נץ

הקטע הקצר דלהלן מתוך הרומן "עיוני" מאת איזי אברהמי – "הראיון עם טדי קולק", הינו מוקצה מחמת המיאוס מבחינת התקינות הפוליטית. טדי קולק המנוח זוכה בו לגידופם ולעלבונות, אבל קורא נבון אמור להבין שהדברים נאמרים "עם הלשון בלחי". הלוא כל בר דעת יכול להבין שראיון זה הוא הזוי, הוא לא היה ולא נברא ואף משל לא היה (אכן, התקיים גם התקיים ראיון, אבל ראיון שונה לחלוטין ומכובד...)

"עיוני" הוא רומן הרפתקאות מרתק מאין כמוהו, אשר מתרחש בימי הפלמ"ח וראשית המדינה, והוא רצוף ביקורת אנארכיסטית קטלנית שמוטחת בכל מי שמכונה פוליטיקאי מכל סוג, גזע ולאום. אני לא מסכים אף לא עם הנחה אחת מן האידיאולוגיה של איזי אברהמי, אבל כל-כך נהניתי מן הקריאה בספרו, עד שתרגמתי אותו לעברית.

יואל נץ  

...אם כן, לְמה עשויים הפוליטיקאים להתכוון כשהם מדברים על עצמאות? שלטון עצמי? עצמי של מי? שלטון עצמי של בני אדם למען בני האדם? מי אמר את השקר הזה, כשברור לו בעליל שאין זה אלא שקר גס?

היכן ומתי הייתה קיימת אי פעם מדינה נשלטת על ידי בני אדם למען בני האדם?

היום קראתי ביומנים שלי ומחשבתי הוסטה הצידה. עיינתי ברישומים שניהלתי בעקבות הראיון שערכתי בשנת1983 עם טדי קולק, ראש העיר הסימפטי של ירושלים.

גם הוא פוליטיקאי. אבל מה שעושה אותו סימפטי שהיה שתיין כפייתי וכתוצאה מכך מנמנם בכל מפגש פוליטי. אישית, הייתי במחיצתו בעת שראיתי אותו מנמנם ונוחר בקול רם בפגישה בה נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג נאם את נאומו השגרתי, שלעולם לא חלו בו שינויים.

במהלך שיחותיי עם קולק, הצעתי לו כי יעשה את ירושלים לעיר הראשונה בעולם בה ניתן יהיה להשיג לחם וחלב חינם אין כסף.

נשתתק לזמן מה. נראה כי זקוק היה לשהות זו כדי להמיר את מחשבותיו האמיתיות בשקר הפוליטי המקובל.

"זה לא יעבוד," אמר.

"למה לא?"

"מפני שאם יהיו להם לחם וחלב בחינם הם יפסיקו לעבוד."

"הם? מיהם 'הם'?"

"הם. האנשים."

צחקתי. "אתה רוצה להגיד לי שרק בגלל שבני אדם יקבלו בחינם לחם וחלב הם יפסיקו לעבוד?"

"אוהו!" קרא. "הם יפסיקו."

"טוב, בוא נניח שאנשים יפסיקו לעבוד. אז מה כן יעשו?"

"כל דבר."

"'כל דבר' כולל גם עבודה."

"עבודה היא הדבר היחידי שהם לא יעדיפו לעשות." אמר קולק בבוז.

"בכל אופן," עניתי, מאחר ובקי הייתי בגישתם האליטיסטית של הפוליטיקאים כלפי הנתינים שלהם. "אלה הם חיים פרטיים וכל פרט יכול לבחור לעצמו לעבוד או לא, ואם מישהו בוחר לא לעבוד בגלל שיש לו לחם וחלב בחינם, אז זוהי בחירתו האישית."

"הו, לא!" קרא בפסקנות. "אין זו בחירה אישית. אנחנו לא יכולים להרשות לבני אדם סתם כך שלא יעבדו!"

"אנחנו? מיהם 'אנחנו'?"

"אנחנו, אנחנו, ממשלת ישראל. הממשלה שנבחרה על ידי העם." וכמו ביקש ליישב וויכוח בינו לבין עצמו, הוסיף: "בכל אופן, בני אדם שמקבלים משהו בחינם לא מעריכים את זה."

"זה לא נכון," אמרתי, "גם אני בני אדם ואני מעריך מאוד-מאוד דברים חיוניים לחיים שלי ושניתנים לי בחינם. למשל אוויר וסקס."

"רוב האנשים לא מעריכים," אמר בביטחון.

"בסדר, נניח שלא, אז מה?"  

"אז מה? זה חשוב מאוד."

"את מי, בכל אופן, הם צריכים להעריך?"

"את מי שנותן להם את זה. במקרה זה את הממשלה."

"נניח שהם לא יעריכו את הממשלה, יש להם זכות."

"אם כך, למה שניתן להם לחם וחלב בחינם?"

משום שתינוקות ואימהות ואבות וילדים זקוקים ללחם ולחלב, שמוק שכמוך! זה למה. משום שזה לא טוב להיות רעב! משום שבירושלים הגדולה הזאת, העיר שמאז ימי קדם הפכו הפוליטיקאים לשדה קרב ללא קץ מצויים אנשים לרוב, ערבים ויהודים וארמנים ויוונים וטורקים שנאלצים לחיות בשולי החיים והם זקוקים נואשות לפרוסת לחם ולכוס חלב. זה למה.

לכך מתכוונים הפוליטיקאים ב"שלטון של בני אדם למען בני האדם."

העיון ברישומים שלי מן הראיון ההוא גרם לי לחוש דיכאון עמוק.

כעת אני שב אל פיני, אל רחל ואל עצמי הגולשים בוואדי העמוק בדרכנו לקיבוץ חולתה.

* * *

יוסף חרמוני

ואגנר, הרצל, היטלר, "הקאמרית".

התזמורת הקאמרית של תל אביב מנגנת ואגנר בביירות, בוואריה. זה נשמע לא טוב, והייתי מעדיף שזה לא יתרחש. את זאת אני אומר מהבטן, והבטן איננה מקור פסול לתגובות אישיות וציבוריות.

עם זאת, כדאי לשמור על פרופורציה. ואגנר היה אמנם אנטישמי מודרני, כלומר – הוא שנא את העם היהודי כגזע ולאו דווקא את הדת היהודית. לא כדאי להאריך בכך. עם זאת, מחבר הליברית של האופרה שלו "ההולנדי המעופף" היה היהודי (ב"גזעו") היינריך היינה.

הבן אדם היה מופרע, כמו היטלר ומרעיו. לא הייתי רוצה לארח אותו לכוס קפה בביתי, אלא אם כן היה נחש ארסי אורב לו על כיסא האורח.

עם זאת, כדאי לזכור דברים אחדים, שהבטן נוטה לשכוח אותם כיון שהיא מאוד חד משמעית ובלתי-מתוחכמת בתגובותיה ובתוצרים האחרים שהיא מפיקה.

הידעתם, קוראי חב"ע, איזו יצירה סימפונית נוגנה בטקס נעילת הקונגרס הציוני השני? היתה זו "פנטסיה" מתוך טאנהויזר של ואגנר. מה שאתם שומעים [ראו: ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, 1989, הוצאה בעברית: מחברות לספרות, זמורה בע"מ, 1997, עמ' 264].

הרצל, מחזאי מתוסכל [ראו לכל אורך הביוגרפיה שלו], העריץ את ואגנר. הערצתו היתה "התמכרות רבת שנים" [פאוול, עמ' 137]. נו, אז מה?

והיה עוד אמן מתוסכל, צייר גלויות כושל, קלושאר וינאי שהפך למפלצת של המאה ה-20. גם הוא העריץ – הוא החל בכך שנים אחדות לאחר שהרצל נפטר – את ואגנר. הדברים ידועים מכדי שאפרט. המשופם הארור העיד כי חלק מחזיונות הגדוּלה שהסעירו אותו – והביאו לאסון עולמי אחר כך – התמצקו במוחו ובְגּוש הפחם הקרוי ליבו, בעת שהאזין לאופרות של ואגנר.

ואני שואל: נו, אז מה?

ואני משיב: כן, יש "אז מה". ועוד איך. ואגנר היה מנוול, שופר תעמולה אנטישמית, במובן הגזעני של שינאת היהודים.

ובכל זאת: האם לא מן הראוי להיות מסוגלים ללכת בדרכו של הרצל, שידע להפריד בין המלחין שונא היהודים לבין יצירתו?

אין לי תשובה. אני רק מנסה להבהיר לעצמי ולאחרים שהחיים אינם תמיד דיכוטומיה של שחור-לבן.

הערה נוספת: יש לדעת כי השירים הפטריוטיים הציוניים חייבים הרבה מאוד לשירים גרמניים לאומניים, שהיטלר היה נוהג להשתלהב ולשלהב איתם. האם נשנה את שמו של המושב "משמר הירדן" בשל העובדה ששמו הוא גירסה ציונית של השיר הגרמני הלאומני "משמר הריין", שאותו שר בהתלהבות ביום בו פרצה מלחמת העולם הראשונה, ועל שמו כינה את מבצעו ההתקפי האחרון, בארדנים, "משמר הריין"?

ובאשר לוואגנר: אני לא מחזיק אותו בביתי, אלא באוספי פתיחות אופרות, סוגה מוסיקאלית אהובה עליי: כל הדובדבנים, ללא העוגה המשעממת. המוסיקה הצעקנית של ואגנר מעוררת התרגשות בדקות הראשונות, ואחר-כך נמאסת, כמו אביונה מתמשכת. מי יכול לעמוד בזה שלוש-ארבע שעות?

חובבי ההשוואות ימצאו לא מעט ואגנר ב"אמנות" הנאום של היטלר: את מקום הטרומבונים והקרנות מילאו אצלו הצעקה הנצרדת והמסרים הדמיים-השמדתיים.

אלא שוואגנר, שלא כמעריצו הרצחני, ידע לשלב תיחכום הרמוני ומלודי ביצירותיו.

נו, אז מה?

באמת שאיני יודע. אם יימשך בישראל החרם על ואגנר,לא אבכה ולא אחשוב כי זו קנאות שעבר זמנה. עם זאת, כדאי לנפק גלולת ריטאלין – אפשר גם שתיים – למפגינים אשר זעקו כי נגינת ואגנר היא "מינִי הכחשת שואה". המפגינים אינם ניצולי שואה, אלא כאלה שעבורם איזכור השם המפורש, "ואגנר", הוא גלולת ויאגרה לאומית, שהם נוטלים אותה ומנסים להאביס בה את המוני בית ישראל סבא וסבתא.

לכו לשאול את בנימין זאב תיאודור, מה דעתו בַּעניין.

* * *

דודו אמיתי: ויכוח ענייני בנושאי חקיקה

שלום אהוד,

נדמה לי שחובה להנגיש מאמר זה לכל מי שרוצה לנהל ויכוח ענייני בנושאי החקיקה הפרובלימטיים המונחים לפתחינו (ואפילו אם הולדתו של המאמר ב"הארץ").

 22.10.10 נחקק חוק, האוסר על עמותות פוליטיות ואירגוני זכויות אדם לקבל תרומות ממדינות זרות. החוק הזה נחקק בוונצואלה, ביוזמת הנשיא הוגו צ'אווס, שהסביר שנועד להגן על המדינה מפני התערבות זרה.

 ב-13.6.11 ביקש ח"כ אופיר אקוניס לאמץ את החקיקה של צ'אווס בישראל, והגיש את הצעת חוק העמותות, שנועדה "לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם והאיחוד האירופי." זאת "לאור פעילותם המתסיסה של ארגונים רבים הפועלים תחת מסווה של 'ארגוני זכויות אדם'." אקוניס אף השווה את ארגוני זכויות האדם בישראל לאירגוני טרור – בדומה לאופן שבו הצדיק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חקיקה המטילה מגבלות – כולל על מימון זר – על ארגוני החברה האזרחית ברוסיה.

למאמר בשלימותו http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1235822.html

בברכה

דודו אמיתי

גבעת עדה

* * *

יוסי שדה

נהגים עליך

קיץ ישראלי, חם בחוץ, וכמובן שדי מעצבן.

אני ידוע כנהג איטי – לא בהכרח זהיר – כי לפעמים מי שאיטי הוא יותר מסוכן מהנהג המהיר.

היום אני לא רק איטי, אני גם מתחמק מעימות עם נהגים אחרים – אני לא מעוניין להגדיל את חוג ה"מכרים" שלי בדרך הזו.

אני רוצה לספר על שתי תקריות נהיגה, בחו"ל ובארץ, זו השוואה סוציולוגית ואנתרופולוגית בין תרבויות.

שנות השישים המאוחרות. אני בלונדון, סטודנט, יום לאחר הגעתי ללונדון, רכשתי מכונית, ונסעתי לי בצד שמאל, כאילו כלום, נהג זהיר! בשלב מסוים, עצרתי, בזהירות, באור אדום. ואז? – המכונית שמאחורי ניכנסה בי בחבטה.

יצאנו שנינו מהמכוניות שלנו – החובט והנחבט, ואני, כמנהג תל אביב, התחלתי לצעוק על הנהג באינגלית – "איך אתה נוסע, פסיכי, מי נתן לך רישיון?" וכולי וכולי. עוד הוספתי ושאלתי אותו, בציניות, "תגיד לי, כשאני לא פה, איך אתה עוצר ברמזור אדום?"

בתל אביב, הנהג החובט בדרך כלל מגיב בצעקות נגדיות: "מה פתאום התחלת לנסוע ברברס, יא טמבל?" וכולי וכולי, וכך שניהם צועקים יחדיו, ואף אחד לא שומע את האחר.

במקרה הלונדוני שלי, שמתי לב לדבר מוזר – אני שומע את עצמי. הנהג החובט לא דיבר, רק הסתכל בי בסקרנות.

פה ממש התעצבנתי – למה אני צריך לצעוק לבד? למה הזיפת לא משתף פעולה וצווח? פתאום הוא אילם?"

ושאלתי באינגלית –

WHATS THE MATTER WITH YOU?

WHY DON’T YOU SPEAK?

ולתדהמתי, האיש אמר, באנגלית יפהפייה –

I am terribly, terribly sorry.

It was totally, but totally, my fault, how stupid of me. please accept my deepest apologies.

איך אומרים בירושלים – ואי ואי ואי! הפתעה!

עמדתי נידהם, ללא מילים – הרגשתי כל כך פרימיטיבי. כמו איזה פרא שחי ביער, וירד זה עתה מהעץ, עם בננה ביד.

האינגלי גם נתן לי את כל הפרטים שלו, ואמר, שוב, באנגלית אוקספורדית – הם הולכים לאיטון והראו בשביל ללמוד לגמגם –

I,I,I,I,I, WILL MOST CERTAINLY COMPENSATE YOU FOR THE ENTIRE AMOUNT OF THE DAMAGE. PLEASE ACCEPT, AGAIN, MY SINCERE REGRET AND APOLOGIES.

עכשיו –הפתעה ב' – כששלחתי לאיש את החשבון, הוא לא חלם לשלם... אינגלי מבחוץ, תל אביבי מבפנים. זאת הוכחה, שאפשר לא לשלם בצורה הרבה יותר תרבותית. הלוואי שגם אנחנו היינו לומדים לדבר בצורה תרבותית, כשאנחנו לא רוצים לעשות משהו... הנה הבדל תרבויות!

על זה היה אומר האבא שלי – "גנב – אבל תראה איזה נימוס יש עליו!"

שנים לאחר מכן חזרתי לארץ עם נימוסים אנגליים, וכאן – אני לא הייתי הנהג, רק ישבתי לצידו של ידידי, ג'קי סיטון. ג'קי יצא בנהיגה מסימטה לכביש ראשי, ונהג אחר, שהיה אולי 100 מטר משם, עצר בחריקת בלמים, וכמובן שהתחיל לצעוק – כמינהג המקום – "איך אתה נוהג? מה, אתה משוגע, או פסיכי? למה אתה לא מסתכל? מי נתן לך רישיון?

הטקסט ודאי מוכר לכל נהג בארץ הזאת.

ג'קי, שהוא אדם נעים הליכות, וירושלמי, למרות שהוא גר בניו יורק, לא ענה.

אני הוצאתי את הראש מהחלון של המכונית, ואמרתי, כמו שלמדתי מהאינגלים – "אדוני, אנחנו מאוד מתנצלים, נהגנו בחוסר זהירות, ולא הסתכלנו טוב ימינה ושמאלה לפני שיצאנו מהסימטה. אנחנו מבטיחים שבפעם הבאה ניזהר יותר, וכמובן נקפיד על חוקי התנועה. אני מקווה שלא נגרם לך כל נזק. קבל את התנצלותנו. שוב, סליחה, ממש סליחה. אנחנו מתנצלים. שנינו."

נפלה דממה. האיש היה המום, בערך ל-30 שניות, אבל כשחזר הדיבר לפיו, התעשת ואמר:

"אולי אתם גם רוצים להרביץ לי? אתם שניים ואני אחד!" – ונסע.

אני בטוח שכשהוא חזר הביתה מתוסכל, הוא כילה את זעמו במי שהיה בבית באותה עת – כי קטטה טובה לא יצאה לו מאיתנו.

אבא שלי היה אומר – "הבן אדם הזה, יום שהוא לא מתקוטט עם מישהו, לא מחשיב אותו בתור יום."

אסיים בסיפור יהודי על החסיד שהתפאר באוזני חברו שהרבי שלו הוא עושה נפלאות גדול. הנה, בעת שישב בישיבה בעיר וולוז'ין והירהר, הזדקף פתאום ואמר בקול גדול – "יהודים, שריפה גדולה בקישינב, שריפה גדולה!"

וקישינב מרוחקת מוולוז'ין 400 קילומטר!

"כן," שאל החבר, "ואומנם היתה שריפה?"

"לא," אמר החסיד, "אבל כוח הראייה! תיראה עד לאיזה מרחק הרבי שלי טועה!"

לסיכום, אפשר, כמו הרבי, לטעות למרחקים עצומים, ואפשר, כמו האנגלי, להיות חזיר בסטייל!

סעו לשלום!

* * *

אלכסנדר שפיגלבלט

כלים פסולים

מיידיש: יהודה גור-אריה

כְּמוֹ פִּסְלוֹנֵי-תְּרָפִים שֶׁל כְּנַעַן וְצוֹר,

עֵדוּת לְתַרְבּוּת שֶׁכָּבְתָה וְאֵינֶנָּה,

נִצָּבִים אֶצְלִי קְפוּאִים כֵּלִים מְשֻׁמָּשִׁים

כַּאֲבֵלִים מְיֻתָּמִים זֶה כְּבָר:

קֶסֶת-דְּיוֹ כְּרַסְתָּנִית

וּבָהּ דְּיוֹ יְבֵשָׁה, כְּמוֹ דָּם שֶׁנִּקְרַשׁ

וּפְקוּקָה בִּפְקָק כְּאֶצְבְּעוֹנִי שֶׁל חַיָּט;

עֵט בַּרְזֶל אֲכוּל חֲלֻדָּה  

נִשְׁעָן עַל הַקֶּסֶת כְּמוֹ יָדִיד קָרוֹב,

וּמִמּוּל, כְּמוֹ שַׁמָּשׁ בַּדֶּלֶת

סוֹפֵג-דְּיוֹ וּנְיָר בּוֹ וָרֹד, מֻכְתָּם, מְנֻמָּשׁ.

הֵם מְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם חֶרֶשׁ

לְהִפָּטֵר מֵעֶצֶב וּמָרָה שְׁחֹרָה,

אוֹמְרִים דִּבְרֵי חֹל וְגַם דִּבְרֵי תּוֹרָה

וּמֵעַל שִׂיחָתָם מְרַחֵף לוֹ צִלּוֹ

שֶׁל הַגָּאוֹן מִלִּיפְּקַאן, ר' לֵייזֶרְל הַקָּטָן.*

רוֹאֶה ר' לֵייזֶרְל אֶת הָעֶצֶב

שֶׁל אוֹתָם פִּסְלוֹנֵי אֱלִילִים פְּסוּלִים,

רוֹאֶה תּוּגָתָם שֶׁל הָעֵט וְהַקֶּסֶת,

וְהוּא טוֹוֶה מֵהֶם מָשָׁל לַכּוֹכָבִים.

אוּלַי יִשְׁמַע אוֹתוֹ אֵי-מִי,

בְּתוֹךְ הַנֶּצַח.

* כך כינה עצמו המְּמַשֵל אליעזר שטיינבארג, איש ליפקאן באחד ממשליו.

מתוך ספר שיריו של אלכסנדר שפיגלברט "דבש הצער", שיצא לאחרונה לאור בהוצאת "קשב לשירה" בתרגומו מיידיש של יהודה גור-אריה .

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי, שלום וברכה

מישראל הר הרשקוביץ –

השואל מי נתן למר ראש העיר של תל אביב [המסריחה מפחים מלאי זבל ואשפה] האדון חולדאי רשות למלא את תיבת הדואר שלי, ששילמנו סכום עתק בכדי להציבה ממתכת על עמודים [כי זאת שהיתה קיימת בקיר הבניין לא היתה טובה מספיק בעיני מהנדס העיר] והנה כל יום שאני יורד מן הדירה, תיבת הדואר שלנו מלאה זבל פשוטו כמשמעו: ניירות פירסומים ושאר דברי זבל שמחלקים חינם ואינם ראויים גם לבתי שימוש לנגב בם...

והיום אני מוצא זרוק מחוץ לתיבה חשבון חשמל.. ובוודאי תעלה לי ממון רב הריבית! ובכן מי נתן לראש העיר מר חולדאי המחייך לעיני המצלמות ומי יפצה אותי על אולי מכתבים אישיים ולא רק אישיים שלא הגיעו לידי, לכל הרוחות... לדעתי צריך להאכיל את מר ראש העיר את נייר הזבל הצבעוני... ולא לאחל לו בתיאבון... שייחנק בזבל ובא לתל אביב אשר בציון גאולה.

כל טוב לכם אהודים יקרים וקוראי גיליונות חדשות בן עזר / מכתב עיתי

מיִשְׂרָאֵל הַר הֶרְשְׁקוֹבִיץ

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ / פרק ל"ה

מאת משה ברק, גבת

נְקוּפָה במקום פריפריה

periphery

בשעה שרוצים לציין את החלוקה הראשית של הארץ, מדגישים את "מרכז הארץ" – וכל האזור סביבו על הערים שבו קרוי "הפריפריה".

לעיתים ניסו לקרוא להם "ערי השדה", כאילו אלה ישובים "בלב שדות" בניגוד למרכז הארץ שעיקרו בניינים. אך מכיוון שזה לא ביטא את המצב, הוסיפו להחזיק בשפה התקנית ובעגה במושג "פריפריה", כמעגל סביב מרכז העיר או סביב מרכז הארץ, אף כי זו מילה נוכרית, ארוכה – בת 5 הברות, שלא ניתנת להטיה בפעילויות ובזמנים שונים, לפי מסורת העברית.

אנו מגדירים את ה"פריפריה" כאזור הרחב המקיף את המרכז העירוני או הארצי.

מסיבה זו פניתי ל"הקפה", ול"היקף". רבים יודעים שהשורש של "הקפה" הוא "נקף" כדוגמת "הפלה" מ"נפל"; "הסעה" מ"נסע" וכו'. היה הגיוני על כן לאמץ את המונח "נקיפה" כדוגמת "נפילה" ו"נסיעה" אך הצורה הזו כבר בשימוש במובנים אחרים כמכות בעץ לצורך השרת הפרי, ומכות בלב בעת התלבטות – "נקיפות מצפון" וכו'.

אני מציע לשמור אמונים לפועל "נקף" הקשור ל"היקף" ולבחור מתוכו לפריפריה את המונח "נְקוּפָה" במשקל "פעולה" (פזורה, שדולה, פלוגה וכו') למשל: יש בארצנו יתרון כלכלי לתושבי המרכז לעומת תושבי הנקופה.

אך בעברית ניתן ליצור ממונח זה שלשה אופני פעולה, תוך ניצול הבניינים השונים של הפועל נק"ף.

בבניין פעל: נקפתי, נוקף, אקוף, נקוף והפירוש הוא: לעזב את המרכז לטובת הנקופה. למשל:

אני נוקף את המגורים ברחוב אלנבי בתל אביב, לטובת צהלה.

בבניין פיעל: ניקפתי; מנקף; אנקף; נקף; והפירוש הוא להעביר מישהו לנקופה. למשל: שטפון זרם העולים עם הקמת המדינה, נוצל לניקוף הדרום הנגב והגליל; או: "ממשלות ישראל הוסיפו לנקף עולים והפכו בכך את הנקופה לארץ עולים חדשים ברמת חיים ירודה.

בבניין פועל: נוקפתי, מנוקף, אנוקף, והפירוש: זו עדותו של האדם אותו נוקפים. למשל: עולי אתיופיה ורוסיה נוקפו ישר מנתב"ג למקומות ששאפו להגדלת האוכלוסין, בהבטחה כי לשם ינוקפו תעשיות שתקלוטנה אותם.

* * *

משה כהן

הנדון: דחייה צפויה מראש

מכובדי,

אמנם הודה יו"ר הסתדרות הסטודנטים שחבילת ההטבות שמציע להם ראש הממשלה היא הטובה ביותר שהוצעה אי פעם, נוסף לתוכניתו הכוללת להוזלת הדיור, אך אין המפגינים מתכוונים להפסיק את מחאתם. זה היה צפוי לכל מי שעיניו בראשו, שהרי מטרתם של המפגינים הוא ראשו של בנימין נתניהו, והם לא יסתפקו בשום מקרה בפחות מזה, עם או בלי תוכנית דיור. הדיור הוא רק המנוף להפלת הממשלה. יש לציין שהם מצליחים בכך וגוררים אחריהם את המפגינים. ציפי יכולה להתחיל לתפור חליפה אלא אם כן יתפכח ציבור המפגינים ויבין שמשתמשים בו. אם לא יבינו המתנחלים והחרדים בהקדם שהמסע הנוכחי מכוון נגדם, ולא יצאו לרחובות מיד, הם עוד עלולים לשלם מחיר כבד.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: מדינת ישראל היא מדינת סעד דמוקראטית מודרנית שמעטות כמוה בעולם, ולטובה. ה"עניים" שלה הם עשירים בכל קנה מידה אזורי [מצרים למשל] או בהשוואה ליותר ממחצית אוכלוסיית כדור-הארץ, החיה בזבל. ישראל ניצבת כצוק איתן בלב איזור מתפורר והולך מבחינה שלטונית וכלכלית, בלב העולם המוסלמי הלא דמוקראטי והמושחת. אבל מה, זה לא מוצא חן בעיני אזרחיה המפונקים, בעיני המפגינים-החדשים, שכאשר אתה שומע את דובריהם הנחושים, שלא נבחרו על-ידי שום מוסד דמוקראטי אבל בטוחים שהם מביעים את דעת הרוב – נדמה לך שאתה נמצא בבית משוגעים! לכולם יש טענות! והפתרון – רק ניפטר מביבי כמו ממובאראכ וכל בעיותינו תיפתרנה!

זה רציני? זה מבטא את רצון העם? אני לא קונה את הדמגוגיה הזו, שחלק ניכר ממניעיה אינם טהורים כלל וכלל, והם יונקים משנאת-אחים פוליטית ומאי-קבלת חוקי הדמוקראטיה. תאר לך שגם המתנחלים והחרדים [שאני רחוק מלהגן עליהם] – יֵצאו כדבריך להפגין בשדרות ובכיכרות, וכמותם עוד ציבורים ששתקו עד כה כמו החקלאים המסכנים, הרפתנים עם פרותיהם, ה"מרוקאים" הסובלים עדיין מאפלייה-מובנית-בנפשם – והנה לך תמונה של מדינת ישראל החזקה, הדמוקראטית, האיתנה, בעלת הכלכלה הפורחת – ששוקעת בלהבות תקשורתיות מזוייפות של מלחמת אזרחים, ממש כשכנותיה המפגרות, רק ללא דם. ועל מה? על כמעט לא מאומה! על חשבון זמנם הפנוי של אלפי צעירים שעושים שמח בלילות הקיץ החמים ומשגעים את המדינה!

הלא כך אומר פירס, המשרת הזקן, בחדר-האחוזה הנעול, בסיום "גן הדובדבנים" של צ'כוב:

ואת הקוטג' שכחו.

* * *

הופיעו:

"שלוות שישבת" – סיפורים

מאת יהודה גור-אריה

הוצאת עקד [2011]

וכן:

"דבש הצער" – שירים

מאת אלכסנדר שפיגלבלט

תרגום מיידיש: יהודה גור-אריה

הוצאת קשב לשירה [2011]

להשיג בסטימצקי ובחנויות הספרים.

* * *

סיפורו של אברהם קופלמן

 על האבטיח הפתח-תקוואי

עורך נכבד,

במאמריך על האבטיח ומעלותיו לא הזכרת כי בימי הצנע היו אנשים שהחמיצו או כבשו

את קליפות האבטיחים.

בתאבון,

אביבה קם

אהוד: אצלנו היו מפלחים את האבטיח לשני חצאים, אוכלים את תוכו, ואת הקערה שנותרה מוציאים לחצר כדי שהתרנגולות המסתובבות בה חופשיות תנקרנה להנאתן עד שלא תיוותר אלא קליפה ירוקה דקה מטה ליפול. ואם היו מחלקים לפלחים, אזיי את הקליפה הירוקה עם התוך הלבן היינו פורסים לחתיכות קטנות ונותנים לעז לאכול אותן.

ובוודאי תמצאי עניין גם בסיפורו של אברהם קופלמן על האבטיח הפתח-תקוואי, כפי שהבאתי ברומאן "פרשים על הירקון":

באיש הנרדף והנלבּב הזה, אברהם קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."  

"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"

"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"

אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"

"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.

"חורף."

"ואבטיחים מתי גדלים?"

"בקיץ!"

"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

* * *

סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה

[המקור בלתי ידוע]

אבטיח הוא בהחלט הפרי הקייצי האהוב עלינו – עסיסי, מתוק, עשיר בסיבים תזונתיים ודל קלוריות. עכשיו מסתמן שהוא גם אמצעי טבעי להורדת לחץ דם גבוה! כל כך הרבה סגולות בפרי אחד!

במחקר שנערך לאחרונה במשך 6 שבועות באוניברסיטת פלורידה, על ידי פרופסור ארמנדי בהאם ועוזר הפרופסור ארטורו פיגרואה, נמצא כי כאשר חמישה גברים וארבע נשים שעברו את גיל המעבר, צרכו כ-6 גרם אבטיח בכל יום, נרשם בגופם שיפור משמעותי בתפקוד זרימת הדם בעורקים, כמו גם ירידה בלחץ הדם.

על פי החוקרים, הניסוי שביצעו הוא הראשון מסוגו, שכן הוא מבצע מעקב ממשי אחר השפעות האבטיח על אוכלוסיית גיל המעבר ורושם תוצאות חיוביות בין שני המשתנים.

"מימצאים אלו מראים כי זהו מזון פונקציונאלי עם השפעה יעילה על לחץ הדם ויכולת לנטרל סכנות להתקפי לב ושבץ," אומר פרופסור פיגרואה "המגמה שלנו היא להרחיב את המחקר ולבצע אותו על כמות גדולה יותר של נחקרים."

למה אבטיח?

אבטיח הוא מקור טבעי עשיר של L-CITRULLINE המהווה חומצת אמינו הדרושה להיווצרות תחמוצת החנקן החיונית כל כך לוויסות כלי הדם ולחץ הדם בגוף.

 L-CITRULLINE מומר בגוף לחומצת L-ARGANIN שמגיעה גם כקפסולות של תוספי מזון, אך לא תמיד מתעכלת בגוף כהלכה. "לעומת זאת כאשר צורכים את המקורות הללו מפרי טבעי כמו אבטיח הם מתעכלים היטב בגוף," אומר ע. פרופסור פיגרואה, "הנחקרים לא דיווחו על תופעות לוואי."

בנוסף לחומצת אמינו זו, האבטיח מספק שפע של ויטמין C ,B6 ,A אשלגן וסיבים תזונתיים נוגדי חמצון בקיבה. פרופסור בהאם טוען, כי אבטיח אף יכול לעזור ולהפחית את רמת הגלוקוז בדם. "בעוד שמחלות לב הפכו לגורם משמעותי של מקרי מוות," מסביר פרופסור ארמנדי, "רצוי להיעזר במקורות מזון טבעיים ופונקציונאליים שעשויים לצמצם את התופעה ולשפר את המצב הבריאותי של האדם."

"אנשים עם לחץ דם גבוה ונטייה למחסומים בעורקים, במיוחד מבוגרים עם מחלות כרוניות כגון סוכרת מסוג 2, ירוויחו מצריכת L-CITRULLINE, גם בצורה של אבטיח וגם כקפסולות של תוספי מזון," אומר פרופסור פיגרואה "המינון האופטימלי הוא בין 4-6 גרם ליום."

* * *

ספי סגל

סמול, שמאל וגלן בק

שלום אהוד,

לעניין השיח בינך לבין רון וייס בעניין גלן בק: לאבחנתך הנכוחה בין השפיות לבין הסמול ראוי להוסיף תכונה נוספת שלו – סירוב עיקש להתבלבל מעובדות. "לגלן בק אין שום רעיון איך לקדם את השלום עם הפלסטינים או איך לנהל את הסכסוך במינימום סיכונים לישראל," טוען קומראד וייס, מה שסותר לחלוטין את העובדות. בק טוען בעקביות שתנאי הכרחי לסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינאים הוא ההכרה של העולם החופשי בכך שהסכסוך הזה הוא חלק מהסכסוך שלו – של העולם החופשי – עם איסלם מיליטאנטי המנסה לכפות עליו את השריעה.

עוד טוען בק שישראל היא קו ההגנה הקדמי של החירות במלחמת ההשמדה שמנהל נגדה האיסלאם, ושעל כן עליו לתמוך בישראל במקום לעשות מה שווייס רוצה שימשיך לעשות: להשתמש בישראל באותו אופן שהשתמשו צ'מברלין ודלאדייה בסודטים.

לוא היה שמאל (שלצער כולנו התאיין במקומותינו) היה ויס מתווכח עם עמדותיו של בק לגופן. אך כמו כל סמול הוא מנסה לשכנע אותנו שמה שהוא מסרב לראות – לא קיים.

* * *

מרק הסנר: בעניינו של הרוצח הנורווגי ידונו בדלתיים סגורות

בית המשפט באוסלו החליט על דיונים בנדון בדלתיים סגורות, והנימוק הוא בין היתר "מסיבות ביטחון". מעניין מה אומרות על החלטה זו סיסל וולד (כתבת הטלויזיה הנורווגית בישראל) וקירסטן באלק-אולסן (מנהלת קרן הסיוע מטעם הכנסייה), שתיהן אגב אנטי ישראליות קיצוניות. לא קשה לתאר מה היו השתיים אומרות אילו בית-משפט ישראלי היה מנהל כך את הדיון בעניינם של הרוצחים באיתמר: מה עם זכות הציבור לדעת, מה עם דמוקרטיה, מה עם משפט צדק גלוי לרוצחים? ואולי, רק אולי, יתחילו הנורווגים להתעסק ברצינות בעברם הפאשיסטי ובמציאות המתרקמת בארצם – ויקראו קצת פחות להחרים את ישראל. לחרם כזה קראו הרי אנשי המשמרת הצעירה של מפלגת השלטון על האי בטרם נורו. כי דאגות אחרות, לא היו להם, אז, בשבוע שעבר.

* * *

יהודה דרורי

פתרון מיידי: מיסוי דירות ריקות

לפי נתונים שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות הכלכלית בארץ ישנן אצלנו לפחות 75,000 דירות ריקות! דהיינו דירות שנבנו לצרכי השקעה או למגורים קצרים וזמניים.

זה מאד נחמד ומעודד שאנשים בונים בישראל למטרות השקעה, אבל כאשר אנחנו נמצאים במצב של מצוקות דיור בכלל, וחוסר דירות להשכרה בפרט, אין כל הצדקה להמשך מצב שכזה מבחינה כלכלית-חברתית. לפיכך על הממשלה להעביר מיידית בכנסת חוק (בהוראת שעה) המודיע כי כל דירה שבה אין דיירים קבועים ברוב השנה תחויב במס מיוחד ("מס רווחה בדיור"). על המס להיות משמעותי במידה כזו, שישתלם לבעל הדירה למכרה או להשכירה. מצד שני השוכרים יהיו חייבים להבטיח ביטוח מלא לשלמות הדירה ולאחזקתה הנכונה והתקינה. לגבי המסרבים למכור או להשכיר, המיסים שייגבו על דירות אלו יופנו לדיור ציבורי בר-השגה בעיקר לעבר אוכלוסיות חלשות וזוגות צעירים אחרי צבא.

חוק נוסף שיש להעבירו מיידית יקבע כי בחידוש הסכם השכרה אין להעלות שכר דירה יותר מעלות מדד יוקר המחיה. זהו חוק חברתי-כלכלי צודק ומחוייב המציאות.

אלה לדעתי הפעילויות המיידיות שתישאנה פרי, שאמנם תתקלנה בהתנגדות קשה מצד הקבלנים והמשכירים (ובברכה על-ידי האזרחים) – אבל גם יהיה מה שיחייב את ראש הממשלה ואת הדוקטור לפילוסופיה – (שר האוצר) להחליט היכן הם עומדים ללא פטפוטים מיותרים והכרזות בומבסטיות.

אהוד: לכאורה זה מצויין ואפילו אנחנו תמכנו בכך, אך מה לגבי דירות שנמצאות בשלבי שונים של הזנחה ואי-התאמה למגורים, או באזורים או בקומות-קרקע שיש בהם גניבות תכופות? או במקומות מרוחקים בפריפריה שממילא אין להם דורש? ומה על פטור גלובאלי מתשלום מס הכנסה על השכרת דירות כלשהן, כדי לעודד הוצאה לשוק של מירב הדירות?

* * *

דוד הראל

שלא נבזה את השואה

אהוד ידידי,

 שים לב שרון וייס (ומרבית הדוברים מהשמאל) זועקים יום יום "פאשיסטים" בגרון ניחר, וממהרים להשוות את ישראל תחת ממשלות הימין לתחילת שלטון הרייך השלישי.

אולם, כאשר גלן בק נואם באירוע שבו מן-דהוא הניף את תמונתו של אובמה עם שפם היטלראי, או נתניהו נואם בהפגנה בה מן-דהוא הניף את תמונת רבין במדים נאצים, הם מזדעקים עד לב השמיים על ההשוואה.

האין זה מוסר כפול? זאת ועוד, על מנת שלא נבזה את זיכרון מתינו בשואה אני הייתי מציע לאכוף את נגזרת חוק גודווין: "מי שאינו מסוגל להוכיח את טיעוניו ללא השוואה לנאצים, טיעונו לוקה, והוא מפסיד אוטומטית בוויכוח."

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

13. מכתב אהבה ראשון מבן-דודתה איזאק גרין, מקאהיר.

השנה 1913. איזאק (יצחק) גרין, רווק כבן 25, גר עם הוריו בקאהיר ומנהל עם אחיו את העסק המשפחתי. מדי פעם מבקרים הגרינים בארץ-ישראל ויהודה ראב מבקר אצל אחותו בקאהיר.

באחד מביקוריו בארץ, אולי בבית דודו יהודה, בפתח-תקוה, פוגש איזאק את אסתר בת ה18-, ומתרשם ממנה עמוקות. באותם ימים אסתר עדיין מאוהבת באחיו הצעיר. מאחריה חליפת מכתבים ממושכת עימו, שכבר נפסקה או עומדת להיפסק – כי אברהם-חיים עומד לסיים את לימודיו, לעבור לצפת ולהינשא לחיה, שאותה הכיר בביירות.

אין לדעת אם איזאק יודע מה מצב היחסים בין אסתר לבין אברהם-חיים כאשר הוא שולח לה ב2- במרס 1913 את מכתבו הראשון:

לידידתי היקרה אסתר שלום וברכה,

הנני בא במכתב זה הפעם, לבטא לפנייך את רגשותיי, עד כה טמונים בליבי ומכוסים באנחותיי, ואיתך הסליחה אם דבר זה יגע חס-ושלום בכבודך, כי מרגשותיי הנני מדבר הפעם – שמעי. בהכרתך בפעם הראשונה הרגשתי איזה נטייה קטנה אלייך... ונטייה זו התגברה והתגדלה עד.... אמיני בי כי אין אני יודע פתרונתה.... והלא השגחת אסתר, ובוודאי הבנת, בהיותנו יחד, את פתרונות אנחות, ואף את ענת לי כך... כך הדבר.... ובכן אני הרחק כעת ממך, ומרוב געגועים שולח לך על ידי כתב זה, את סוד יסוריי.... אוהב אני אותך אסתר חביבתי, כן אהבה אמיתית, קדושה ועולמית.... אל נא, אסתר, תשלחי את רגשותיי הטהורות, ותשובתך לבל תהיה שלילית כי בלעדך.... תבינה כבר.... הנני מוסר לך את כל רגשותיי בנש... זו, הישמרי בראיה,

                                                                                     בברכת אהבת ציון,

                                                                                                                       יצחק

מסתבר שאיזאק אהב את אסתר כשמונה שנים בטרם תינשא לו. זהו מכתבו היחיד אליה שנשתמר בעברית. כל יתר מכתביו, החל מקיץ 1921, כתובים בצרפתית. כניראה שעוד מימי בית-הספר "אליאנס" מרבית חינוכו בצרפתית, ומאז שהשתקע במצרים, ב1904-, נעשית שפה זו לשפת כתיבתו ועסקיו; בבית הוא מדבר יידיש, ושפת היום-יום שלו היא ערבית, אך העברית שלו דלה ופאתטית, ובייחוד בהשוואה ללשונו העשירה של אחיו הצעיר אברהם-חיים, שכמו חי בספירה אחרת ולא רק מבחינת הלשון.

מעניין כי אסתר אינה מזכירה כלל את איזאק בשלב זה של חייה – לא ביומנה ולא בזכרונותיה. בשיחה בעל-פה אמרה לי פעם כי איזאק לעולם לא שכח לה שענתה לו כי לא אותו היא אוהבת אלא את אחיו אברהם-חיים, אבל אולי המעמד הזה עתיד להתרחש מאוחר יותר, בבית הוריו של יצחק, בקאהיר, בצהרי ה2- באוגוסט 1921.

האם אהבת איזאק לאסתר, שעתידה להתממש רק ב-1922, מקורה גם בסבך יחסיו עם אחיו הצעיר, שנפטר ב-1918? – האם היא קשורה לחילוקי הדיעות ביניהם באשר להחלטתו של אברהם-חיים שלא להשתתף עם איזאק וברנארד, ששלחוהו ללמוד רפואה, בעסק המשפחתי שלהם במצרים, אלא להקדיש את עצמו לשליחות רפואית ציונית בקרב יהודי צפת העניים?

והאם היה משהו ביצחק שהזכיר לאסתר את אברהם-חיים? ברשימה מאוחרת, משנות ה-70 לערך, היא כותבת:

באתי לקאהיר בשלהי-קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל-אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר? הדוד ואיזאק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת-הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזאק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחאנטור הדומה לחאנטורים שלנו, ונסענו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאור החמרת המצור הימי והיבשתי מצד ישראל על רצועת עזה החליטו מדינות אירופה המערבית פה אחד להעניק מקלט ואזרחות, מכל סיבה שהיא ולא רק פוליטית – לכל פליט ופליטה ערביים ממצרים, לוב, סוריה, תימן, עיראק, סומליה, וכמובן גם עזה, המסכנה והמורעבת מכולן! הפליטים יועסקו בגירוד מן הקירות של הקריקטורות נגד הנביא מוחמד המתפרסמות במחתרת במדינות המערביות על ידי נוצרים נרדפים.

* מארגני המחאה לדיור בר השגה נמצאים ודאי באופוריה לנוכח החשיפה התקשורתית לה הם זוכים מעבר לכל פרופורציה לנעשה בארץ ובעולם, כאשר כת של עיתונאים "חברתיים", וחלקם גם אנטי-ישראליים, מנפחת את האגו שלהם ומפיצה את תמונותיהם ועוקבת אחר כל צעד שלהם שעה אחר שעה. אבל כדאי להם בכל זאת לשנן שוב ושוב: "קוטג', קוטג', קוטג'!" – אותם נפחני תקשורת ניסו לשכנע אותנו במשך שבועיים-שלושה שהקוטג' הוא הנושא החשוב ביותר בעולמנו, והנה – פוף! – הבלון התרוקן ונעלם! – ואולי המחלבות הגדולות הן התורמות את האוהלים להפגנות הדיור בר ההשגה כדי להסיט את האש מעליהן? מעניין מה יהיה הנושא הבא שישכיח כליל את אוהלי שדרות רוטשילד. אולי חום הקיץ, המשווה לרוב המאמרים בעיתונים מראית עין של סמרטוטים?

* ושוב אנחנו חוזרים לשאלה: איך מצאו בישראל בזמן קצר יחסית דיור לחמישית מהאוכלוסייה היהודית, כלומר למיליון ומאתיים אלף עולים מרוסיה? זה היה בתקופת אריק שרון כראש-ממשלה. אולי צריך פשוט לחזור על אותן יוזמות ותוכניות?

יידמה לנו שיש לנו כעת מיליון עולים חדשים נוספים, אלה הצעירים שלנו, ויש לעשות הכול כדי למצוא להם אפשרויות של דיור הוגן כמו שנהגנו עם העלייה הרוסית, אבל בתנאי שכמו העולים מרוסיה הם יוכיחו כישרון, חריצות וכוח התמדה. והפעם גם אין לנו זכות מוסרית לפנות ליהודי ארה"ב שיעזרו לנו – אלא הכול מוטל עלינו, ועל הצעירים עצמם.

* לחוששים פן ארדואן יבקר בעזה אם ישראל לא תתנצל בפניו על הרג הטרוריסטים שלו במשט – אל תחששו, הוא יבקר בעזה וישמיץ אותנו גם אם ישראל תשפיל קודם את עצמה ותתנצל ותנשק לו בתחת ואפילו תדחוף לו שם אצבע כמו שהטורקים אוהבים!

* מספרים שאהוד אולמרט ממש זורח: אחרי זובור ההדחה שעשו לו נתניהו, אדלסון, טלנסקי, עוזי דיין והתקשורת, עושה עכשיו התקשורת זובור הדחה לנתניהו כדי להמליך במקומו את ציפי לבני ו/או שאול מופז, שני גאונים פוליטיים שבתורם יעשו גם להם זובור, ועוד איך, כמו שעשו לאולמרט, למובאראכ ולביבי! מה עוד שבקרוב מאוד אולמרט יזוכה ברוב אם לא בכל סעיפי אישומו, ויוכל לרוץ לכנסת בראש רשימה חדשה או ישנה. 

* זה נשמע נורא וממש גזעני לומר אבל הנערים והנערות שנרצחו במחנה הקיץ באי הנורווגי עלו השמיימה מתוך ידיעה ברורה שעליהם לצדד במדינה פלסטינית ובחרם על ישראל! – אחדים מהם גם חשבו שהאיש במדי שוטר היורה בהם הוא הדמייה של שלטון הכיבוש הישראלי! אפשר איפה לומר שהאיסלאם הולך ומשגע את אירופה, וכי גם שנאת ישראל והחרמתה אינן תרופת פלאים לאירופאים נגד האיסלאם – כשם שההפקרה הנבזית של היהודים בשנות השלושים והארבעים – לא היתה תרופה נגד הנאציזם.

לבסוף עלולה להתרחש מלחמת אזרחים, לא בישראל! – אלא באירופה – בין הנוצרים לבין עצמם ובינם לבין המוסלמים היושבים בתוכם. אבל את מי יאשימו? אותנו, את ישראל, ואת היהודים! הנה, כדי להרבות מבוכה –הרוצח הבלונדי השפל, זה הנאצי הנורווגי האנטי-מוסלמי, כבר הכריז שהוא אוהד של ישראל והיהודים! רק הנבל הזה חסר לנו!

* קיבלנו באינטרנט תמונה: "הרוגי הירי באוסלו התאמנו לקראת משט לעזה." הם יושבים מחייכים בסירה צהובה שעליה מונפים דגלי אש"פ רבים וכרזה בנורווגית הקוראת "להסיר את הבלוקדה מעזה". והכיתוב למטה: "מדריכים של המפלגה הסוציאליסטית הנורווגית (מפלגת השלטון – Arbeiderpartiet) אירגנו במסגרת מחנה הקיץ לנערים נורווגים באי Utøya משט דמה נגד ישראל, בו משתתפי המחנה עלו על סירת גומי, עטו כאפיות, הניפו דגלי פלסטין ושלטים בגנות ישראל ולמען שיחרור עזה ממצור. ברשתות החברתיות בנורווגיה מדווח כי המדריכים הצהירו כי מדובר באימון לקראת 'הדבר האמיתי'."

* אות לכך שההפגנות לקוטג' בר-השגה מביאות בינתיים רווחים דווקא לא-צפויים – מצאנו בכך שעיתוני-הצהריים, בייחוד "ידיעות אחרונות", שאותם היינו מוצאים ב"צרכניה" השכונתית שלנו, ולעיתים מקבלים חינם אם קנינו ביותר מ-50 שקל – אוזלים כליל בשעות הצהריים מאז שהחלו ההפגנות, ובייחוד שתמונות המפגינים מתנוססות על דפיהם.

* אלפי הפרות הישראליות המעלות גירה ברפתות ושופעות חלבן, ובתנובתן הן משיאניות העולם, עושות עבודה הרבה יותר חשובה, ציונית ולאומית – מאלפי המפגינים מעלי הגירה המפחידים את עצמם ואת הממשלה – אלא שלפרות אין יחסי-ציבור ולכן לא שומעים אותן, ואילו למפגינים יש יחסי-ציבור ופירגון תקשורתי בלתי רגילים ולכן שומעים ללא הפסק את כל השטויות שלהם, ולכן ההיסטריה ההולכת וגוברת – ומעמעמת את העירנות הישראלית לבעיות האמיתית של המדינה והאזור!

* בקרוב יהרסו גם את ענף הרפתות הישראלי עם החשיפה לייבוא מתחרה, כמו שהרסו את ענף הטקסטיל, את את"א, את קריית הפלדה, את סולתם-סירים, את קלת אפיקים, ועוד הרבה תעשיות וענפים איכותיים שלנו ממדרגה ראשונה שנעשו תלויים בייבוא זול שהורס את מטה לחמם של ישראלים רבים ומחליש את המדינה. אי אפשר לחיות רק מהי-טק. אולי גם נתחיל לייבא תפוזים מסין? זה יהיה הרבה יותר זול, והם כבר גם קנו מאיתנו את המותג "ג'אפה".

* קראנו שהשדרן-העיתונאי האמריקאי הלא-יהודי גלן בק כינה את מחנה הנוער הנורווגי של אוהדי אש"פ בשם "מחנה נוער נאצי". זה כבר מעבר ליכולתנו להסכים עם דבריו – וזאת חרף הגנתו הנלהבת והצודקת על ישראל. חבל. חבל שככה זה נראה כאשר כבר יש לנו ידידים!

* הגיעו אלינו עדויות קשות על כך שבין מנהיגי הפגנות האוהלים נמצאים פעילי שמאל קיצוני ואנשים שיש להם קשרי עבודה עם הקרן החדשה לישראל [כמו הדוברת ו"מנהיגת המחאה" דפני ליף, ואם טעינו, עימה הסליחה]. אנחנו מחכים לתחקיר אמיץ של אחד העיתונים או העיתונאים, דוגמת בן דרור ימיני – כדי לגלות מי באמת עומד מאחורי גל ההפגנות המאורגנות האלה ומממן אותן, והאם מדובר רק בהפגנות תמימות של מחוסרי דיור או בניסיון פוליטי, עקבי וממושך, להפיל את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה!

* לנוסח של שבועת הטירונים לצה"ל תצורף הסיפא: "...ובתנאי שמדינת ישראל לעולם לא תתנצל בפני אויביה על הפעולות שתשלחני לעשותן ולא תתני טרף למי שרוצים לעשות שפטים בי ובחבריי הלוחמים! – שאם לא כן תהיה לי זכות חוקית מלאה לסרב פקודה."

* האם ייתכן שהסיבה לכך שמעל 90% מאדמות ישראל מצויות בידי המינהל היא שאלמלא כך – היו סעודיה ואיראן מממנות קנייה של שכונות שלימות לבנייה לאזרחי ישראל הערבים ולקרוביהם הנכנסים לישראל במסגרת איחוד משפחות?! אמנם, מה שקשור לבידואים ולעוד יישובים ערבים במשולש ובגליל – שם לא זקוקים לאישורים כלשהם כדי לבנות ללא רישיון את בתיהם.

* רות וסטהיימר: "לעיתים בני זוג מגלים שהם משעממים זה את זו אחרי פרק זמן מסויים וגם חיי המין כבר לא משהו. אני ממליצה להם לצפות יחד, או לחוד, בסרטים פורנגראפיים. הצפייה עשויה לעורר את חיי המין שלהם." ["הארץ", מגזין בריאות ואיכות חיים. 26.7].

למרבה הצער, קואליציה של מפלגות דתיות ואירגונים פמיניסטיים הצליחו להעביר בכנסת חוק שהכחיד את ערוצי הפורנו בכבלים, ויש האומרים שמאז עלו שיעורי האונס והרצח על רקע מיני כי הפושעים האלה חדלו לשחת זרעם ארצה.

* לקראת ההפגנות הגדולות, המוצדקות כמובן מכל בחינה דמגוגית – של החלכאים, המדוכאים, ההסתדרות והמובטלים-מרצון בישראל, ב-1 באוגוסט – הפגנות נגד הממשלה הכושלת ביותר בתולדות תקשורותיה, הוכנו הכרזות הבאות:

"אנחנו לא מסתפקים באבטלה של 5.7% בישראל!"

"אנחנו רוצים אבטלה של 6.9% כמו בגרמניה!"

"9.2% כמו בארה"ב!"

"9.9% כמו בגוש היורו!"

"12.6% כמו בפורטוגל!"

"14.1% כמו באירלנד!

"15.5% כמו ביוון!"

"20.9% כמו בספרד!"

[הנתונים המדוייקים של האבטלות מתוך "דה מארקר", 26.7].

* מסימני משבר הקוטג' שלא היה כדוגמתו אלא בשנות הרעב הנורא באירלנד: ממש כמו במצרים, מולדת המהפכות של כיכר תחריר ושל שדרות רוטשילד – מדינת ישראל עומדת להתרוקן – חלק מאזרחיה עוזבים אותה בגלל מצוקת השיכון הנוראה ונאלצים להעדיף פתרונות דיור במלונות חו"ל:

"בדרך לחו"ל עומדים בתור כ-61 אלף נוסעים הצפויים לעבור מחר [היום] בנתב"ג. בכירים בענף התיירות: 'הגל רק מתחיל – והוא צפוי לעלות מדרגה באוגוסט.' יום שיא ראשון לעונת הקיץ בנתב"ג: כ-61 אלף נוסעים צפויים לטוס מחר [היום] ב-373 טיסות בנתב"ג – כך עולה מנתונים שפירסמה אתמול רשות שדות התעופה (רש"ת) לסיכום המחצית הראשונה של עונת נסיעות הקיץ, שהחלה ביולי. לפי הנתונים, בכל עונת נסיעות הקיץ – יולי-אוגוסט – תגיע התנועה ל-2.85 מיליון נוסעים בתעופה הבינלאומית מישראל ואליה בנתב"ג – גידול של 5% לעומת חודשי הקיץ ב-2010. יולי השנה מסתמן כחודש העמוס ביותר בכל הזמנים בנתב"ג, עם כ-1.35 מיליון נוסעים – גידול של 15% לעומת יולי אשתקד. על פי הערכות רש"ת, ב-11 באוגוסט וב-18 לאוגוסט צפויים ימי שיא נוספים, שבהם יעברו בין 62 ל-63.5 אלף בנתב"ג." [זוהר בלומנקרנץ, רינה רוזנברג. "דה מארקר", 27.7].

* מול גלי הדמגוגיה להם נכנעה הממשלה הרופסת –  אנחנו תומכים במאבק הרפתנים!

* * *

שמאי גולן

 (יו"ר אגודת הסופרים העברים בעבר)

הישגיה של אגודת הסופרים בעבר הקרוב

מעין מענה וגם  תוספת  והשלמה לכתבה של צליל אברהם "זה מה שנשאר" במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" ביום שישי 8.7.2011

הרשימה פורסמה בגיליון הקודם, 663, אלא שבטעות לא נזכרה בתוכן העניינים המופיע בראשו, ולכן היו אחדים שהחמיצוה. הנכם מוזמנים אפוא לחזור לגיליון 663 ולקרוא אותה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,042 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל