גיליון מס' 665

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באב תשע"א, 1 באוגוסט 2011

עם הצרופות: 1. אסתר בתמונה קבוצתית בבית הספר החקלאי בפתח-תקווה. 2-3. תמונות איזאק גרין ואברהם קופלמן, צבועות בידי דוד פז. 4. כרזת בחירות משנות ה-50 הראשונות. 5. "מדינת ישראל נכבשת בהליכה", על המסתננים מגבול סיני.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: קציעה עלון: "מעוף הברבורים" מאת סמי מיכאל [ציטוט]. // עוז אלמוג: חטאים שעליהם לא שמעתם באוהלי המחאה. // יוסי גמזו: טִפּוּל שֹרֶש // משה גרנות: על ספר סיפוריו של יהודה גור-אריה "שלוות שישבת". // מרדכי קידר: הפלסטינים ו"אחיהם" הערבים. [ציטוט]. // מתי דוד: 1. מכתב גלוי לפרופסור קרמניצר. // 2. גנרלים ודיפלומטים ישראלים מסייעים להסברה הפלסטינית. 3. צדק חברתי הסתדרותי? // ברוך תירוש: איך החוק הפקיע את הדירות-להשכרה מבעליהן. // יהודה דרורי: 1. מותר להחרים? – להחרים את דלאראס! 2. אתם! באוהלים! מה אתם רוצים?! // אביבה קם: קופלמן, האבטיח והתרנגולות במלבורון. // רון וייס: החרם הוא צעד לגיטימי. // ליטמן מור: הפיקוח הממשלתי על המזון 1953-1968. // דניאל דורון: קללת הריכוזיות והקוטג'. // אורי רותם: למצוא את קבר רבי יהודה בן בבא. // שרה לוטן-הסנר: זוכרי סאבו. // אוריה באר: קפיטליזם שהכזיב. // יוסי שדה: ההיסטוריה חוזרת – רחבעם והאוהלים. // קורא נידח: האם אפשר לומר הוא נקף אותה? // רות איזיקוביץ: על הקוד האתי של צה"ל. // ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. // משה כהן: הנדון: יוון כבר כאן! // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 14. "ספר הזכרונות" לשנת 1913 – // מקורות הש"י.

* * *

אנחנו לא משתתפים בטירוף הפגנות האוהלים השוטף את ישראל,

מפונקים, יצאתם מדעתכם?

חום הקיץ המיס את השכל שלכם!

אהוד בן עזר

* * *

קציעה עלון

"מעוף הברבורים" מאת סמי מיכאל

בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 223 עמ', 89 שקלים

הרשימה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ" בתאריך 11.5.11

מזה זמן רב לא קראתי פרק ראשון של רומן ישראלי העשוי מלאכת מחשבת כה מדוקדקת וקפדנית כפרקו הראשון של "מעוף הברבורים". שלושת עמודיו הראשונים של הספר הם עמודים עתירי רמזים מסקרנים, סמלים שיתפתחו ויתמלאו בהמשך העלילה, דפים המכילים פרוזה גבישית וצלולה.

האקספוזיציה מציגה לפנינו מפגש בין שני האחים לבית אלכביר: ויליאם ושרגא, סופר צללים ויערן. אתר השיחה הטעונה (ויליאם חושש מ"קרבת יתר" בין זוהר, בנו, לבין מיטל, בתו של שרגא) הוא חדר העבודה של וויליאם, המתואר כמקדשו הפרטי והאינטימי ביותר, מקום שאליו לא מוזמן איש, והכיסאות הבודדים בו אינם נוחים מתוך כוונת מכוון. מן החלון של החלל הרחמי, האקסקלוסיבי, נשקף המרחב הירוק, יערות הכרמל. שרגא בולש בעיניו אחר קווי האש הנגלים ביער, וויליאם מזהיר אותו מפני החלון הגבוה. האש היא המוטיב היסודי שסביבו חג הרומן: האש הטבעית, העלולה לכלות יער, האש מעשה ידי אדם, קרי האש הצבאית, ובמישור המטאפורי – האש הפנימית, החשמל הפועם בגוף, הבעירה המצויה בנו תדיר, זו שבלעדיה אנו טרף לחידלון, לדיכאון ולמוות.

ויליאם, מי שהיה קצין מצטיין וסופר של ספר אחד שזכה לתשבחות, שוקע במצולות נפשיות אחרי שירה בשוגג על כוחותינו במלחמת סיני (אירוע המתחוור לנו לאשורו רק בעמוד 105), ובוחר לנתב את המעיין היצירתי שלו לכתיבה מחדש של ספרים ובתוך כך – העלאתם לגדולה – של מי שאינם ראויים להיקרא כלל סופרים. בעוד ממלכתו הפיסית והרוחנית של ויליאם שוכנת בעלטה, פירושו של השם שרגא, הלקוח מארמית, הוא אור. כך מונחות נקודות המגע של המסד הסמלי של הספר: פנים וחוץ, חושך ואור, ה"חיים" מול "הספרות".

הרומן כולו הוא תצוגת מופת של מאבק האיתנים המתחולל בין המילים והדברים, בין הממשי ליצוגו, יום-יום, שעה-שעה. שיאו הרגשי של הספר מתרחש כאשר מתגלה המניע למהלך המרכזי בסיפור, הנע בין "ייבום מודרני" לגילוי עריות, בין מתן ביטוי גופני לאהבת אמת לסרסרות לשמה – ויליאם "נותן" את אשתו שירה לאחיו שרגא. "חדלתי לתפקד כגבר... שירה רוצה גם להיות אמא," מתרץ ויליאם, שנטייתו המינית ההומוסקסואלית, שאיתה למעשה לא הצליח להתמודד, התגלתה לשרגא עוד קודם. הרהוריו של שרגא בהצעתו המהממת של אחיו מתמקדים בביקורת על ניסיונו של ויליאם להכפיף את חומרי המציאות לרצונו, ללוש אותם משל היו בני האדם אותיות פורחות באוויר: "אחיו רקם עלילה עוצרת נשימה ומתוך גחמה של יוצר הוא כופה עליו תפקיד של דמות סתמית." אולם ההצעה מתממשת, לחרדתו של ויליאם. במרירות הוא מטיח בשרגא: "הצלחת לשכנע אותה לאהוב אותך. יפה".

סיפור הפיכת אהבתם של האח והרעיה מסיפור כפוי-למחצה וחשאי לרומן גלוי הוא הציר הרעיוני החולש על הספר – הנחתם באיחודם, תוך צפייה בזוג ברבורים באגם בסלובניה. הנה, לכאורה, יתרון החיים השוקקים, הרוחשים, על "סימני הדפוס המת" הוא כה ברור, עד כי אפילו צורת החיים הבדלנית רואה עצמה חייבת תשובה ל"חיים", גם אם מעוותת חלקית ולקויה – ולא היא.

המאבק על כתיבת הסיפור, השאלה מי אוחז בעט – סמל פאלי מובהק – מי בעל הכוח לעצב הן את הזיכרון ההיסטורי והן את הלך הרוח של העכשיו, הוא המוטיבציה העקרונית מאחורי "מעוף הברבורים". למעשה, מיכאל יוצר כאן התקה מבריקה של נוסחת הקונפליקט הבין-עדתי שנגלע בין מזרחים לאשכנזים בנוגע לאישה ולארץ (ראו "קופסה שחורה" של עמוס עוז) לקונפליקט פנימי בין שני אחים מזרחיים. שלוש הדמויות מגלמות בגופן את "הגוף הלאומי" של העלילה הישראלית, אולם הגוף הגברי ההרואי הוא גוף כושל, מובס.

מיכאל מנתץ את מיתוס הלוחם והסופר, ה"ספרא וסייפא", ומציגם ככלי ריק, אפל ומשובש מוסרית. סופו של כלי הנשק לירות באחים-לנשק, ומכאן קצרה הדרך לשימוש בעט ככלי מושחת ומשחית: שרגא מאשים את וויליאם כי "ספרות הצללים" שלו אינה אלא לשון נקייה למעשה זנות.

גם דמותו של שרגא אינה צומחת מן החלל הריק. הספרות העברית מכירה כבר שומר יערות מפורסם – מהסיפור "מול היערות" של א"ב יהושע. אולם בעוד "שומר היערות" מנכיח את התשוקה הפלסטינית למציאת הכפר האבוד, תשוקה שסופה שריפת היער, מישיר מיכאל מבט אל האלימות הכבושה בלב-ליבה של הישראליות. שומר היער ב"מול היערות" הוא סטודנט, מתבודד תמהוני, הרחוק מרחק רב מ"שומר היער" הוויטאלי, גיבור הספר הקלאסי "מאהבה של ליידי צ'טרלי", ודומה כי דמותו של שרגא ממצעת בין השניים. אגב, באחת האפיזודות בספר אף מוקראים לאורחים הקבועים במשחק הפוקר בבית אלכביר קטעים מ"ליידי צ'טרלי", בתרגום ליידיש עסיסית.

זמן ההתרחשות הבדיוני של "מעוף הברבורים" משתרע בעיקרו על שנות ה-60 וה-70, עד מלחמת יום הכיפורים. "מעוף הברבורים", אם כן, הוא מעשה תיווך ספרותי שבאמצעותו מבקש סמי מיכאל ליצור את המקום שממנו אפשר לקרוא קריאה ביקורתית ורטרוספקטיבית את "רוח הזמן" של אותה עת בישראל. הצלבת שתי שכבות הזמן מאפשרת לראות את השינויים שחלו במרקם החברתי. כך, למשל, כותב מיכאל: "במקרים רבים נשים אכלו חצץ, בלעו דמעות מרות של תסכול ומפח נפש, התגברו על תלים של סלידה ושאט נפש והמשיכו לחיות במחיצתו של הגבר האלים, האנוכי, הכנוע, הטיפש, הקמצן, הפזרן, הכושל... על שום שמעמדה של אישה גרושה היה גרוע שבעתיים ממעמדה של אלמנה." כך הוא מתאר את תאוות הקרב שבה היתה שטופה ישראל לאחר מלחמת ששת הימים: "הרמטכ"ל משה דיין ציין בספרו על המלחמה ההיא כי מבכר הוא סוסי קרב נלהבים ודוחה מעליו מפקדים שזהירותם קיצונית."

מי שכתב את "שווים ושווים יותר" (1974), והיה מודע בזמן אמת לגזענות שבה היתה שטופה ישראל, לא יוותר על איזכור ההתמודדות איתה. בעלילת מישנה אפיזודית, נאלץ אחד מדיירי הבניין, אשכנזי שהוא, לרוע מזלו, שחרחר, להתמודד תדיר עם דעות קדומות המרתיחות אותו. שלל עלילות המשנה מתרחשות בשיכון המצוי בחיפה, ברחוב הקרוי "אינטרנציונאל" ומאכלס בתוכו גם זוג מעורב (ערבייה ויהודי), החיים בידידות אמת עם שאר הדיירים. המיקרוקוסמוס של הבניין, על ערבי הפוקר המשותפים והדיונים הספרותיים הנערכים בו, מציע נתח מהוויה עירונית מאוד, מתוחכמת, שהתקיימה במקביל למרחב הסמלי המרכזי של ישראל אז – הקיבוץ.

נטיעת עלילת הספר בשנות ה-60 וה-70 היא זו המעניקה לרומן את אמינותו ההיסטורית, דווקא בגלל שהמרכיבים המרכזיים שבו – הדחקת ההומוסקסואליות ודחיית האפשרות להתגרש – עברו שינוים מפליגים. גדולתו של הרומן בעיניי היא ביכולתו להעלות לפני השטח, העשוי מחומרים מלודרמטיים מובהקים, מיספר רב של מערכות יחסים סמליות.

אולם בתוך הרומן עצמו מוצנע עוד קריטריון-על לבחינה של ספרות טובה. כך מתואר סיועו של שרגא לוויליאם בבחינת כתבי יד: "ואם הצליח להיבלע כתייר אל תוך יצירה אמינה ושוקקת רגשות היה משיב לאחיו את כתב היד בטפיחה על הקלסר, 'זה שווה משהו'."

"אמינה ושוקקת רגשות" היא אם כך אבן הבוחן המכרעת בעיניו של סמי מיכאל עצמו המדבר מפיו של שרגא. מיכאל מאמין אפוא בתפישה הרואה במוחשיות של הדמויות ובעומק הרגשי שלהן את עיקר כוחה של הספרות, וכזהו "מעוף הברבורים" שכתב: רומן העשוי במתכונת "קלאסית", סיפור הטומן בחובו צער אינסופי, כאב, סבל ועונג, ומציית לקוד הספרותי התר אחר מעמדם הייצוגי של הדברים, ולא רק אחר ממשותם. סמי מיכאל כתב עד כה יותר מ-15 ספרים, רובם הפכו לנכסי צאן ברזל של הספרות הישראלית, ולדעתי הוא כבר זכאי לפרס ישראל.

ד"ר קציעה עלון היא חוקרת ספרות ואוצרת.

* * *

עוז אלמוג

חטאים שעליהם לא שמעתם באוהלי המחאה

אני, ומן הסתם עוד אלפים רבים במדינת ישראל, מתבוננים במחאת הצעירים שהתפשטה ברחבי הארץ ברגשות מעורבים. מצד אחד הועלו לא מעט טיעונים וטענות נכונים, בעיקר בכל הנוגע לזמינות הדיור וגובה המחירים הכללי במשק. מעודד גם לראות מחאה ציבורית רחבה שמעבירה מסר חשוב: "אנחנו לא שפוטים שלכם."

מצד שני, הן המוחים והן התקשורת לא מציגים את התמונה המלאה. הם ממעיטים בתיאור השיפור הכללי ברמת החיים בישראל ובאיכותם (בעיקר בהשוואה לעבר ולמדינות אחרות). מעל לכל רועמת השתיקה אודות מערכת הערכים וסגנון החיים של אלה התוקפים את הממשלה בשם הצדק והמוסר.

אני מזדהה עם חלק גדול של המחאה, אבל באופן פרדוכסלי קשה לי להזדהות עם המוחים. כשאני מתבונן אחורה על חיי כצעיר, על ציפיותיי וערכיי כשהייתי בגילם הממוצע של המוחים – הדבר הראשון שעולה לי בראש זו המחשבה הכעוסה הבאה: אתם לא מגיעים למאבק הזה בידיים נקיות.

אנסה לנסח את מה שרבים, "קשישים" כמוני, היו רוצים לומר לאותם צעירים, ובגלל הספין והתקינות הפוליטית חוששים לומר –

שמי שהוא רכושן ורואה בכסף ערך עליון, שלא יתפלא אם סוחטים גם אותו ומנצלים את תמימותו. אלה כללי המשחק שאותו אתם משחקים כאן בחדווה.

שמי שבוחר במנהיגות שמוכרת בעיקר מילים ותדמיות, שלא יתפלא שלא סופרים אותו אחרי הבחירות.

שכדי להצליח ולהתבסס צריך לעבוד קשה ולהצטמצם, כמו שעשו הרוב בדורות הקודמים (נתונים שנאספו בכל העולם מראים שהדור הצעיר בעולם המערבי לא חוסך כמו הוריו).

שאי אפשר לחיות רק בהווה בלי לחשוב על המחר כי "יהיה בסדר" ונאכל את הירושות.

שגם הכסף, החסכונות והתמיכה הנפשית של ההורים ייגמרו מתישהו ושיום אחד ילדים צריכים להתבגר ולדאוג לעצמם.

שחתונה גרנדיוזית (שבמקרים רבים מגיעה לעשירית ויותר ממחיר דירה) עם אלף מנות, פרחים, מלמלות ומוזמנים – היא בזבוז בחסות העדר, הפינוק והצביעות.

שתואר אקדמי אינו מבטיח בהכרח חיים מסודרים ומאושרים, ושסקרנות, חריצות ולויאליות יותר חשובות להצלחה המקצועית מ-CV מנופח.

שאין תורה נקנית אלא בייסורים, ולא בייסורים מהסוג של "מה אלבש מחר" או לאיזה בר כדאי לצאת היום.

שלא צריך לקפוץ ישר לחמישה חדרים בסביוני פלברה, ושרצוי לקנות דירה צנועה (אפשר גם יד שנייה ושלישית) עם יכולות כלכליות ריאליות ולא עם משכנתא כבדה שבלתי אפשרי לכסות.

שאוברדרפט גדול וקבוע זה דבר לא מוסרי וגם לא רציונאלי, ממש כמו הימורים גדולים וקבועים בקזינו.

שהטיול למזרח הרחוק ולדרום אמריקה בסוף נגמר.

שרוב הסטרטאפיסטים אינם מיליונרים, שעבודה בהיי טק היא לא בדיוק משחק מחשב, ושרק מתי מעט מצליחים להמציא גלגלים ולהביא את המכה.

שכוכבים לא נולדים ביום ולא ביומיים ושלאהבת ההמון ול'סלבס' יש חיי מדף קצרים.

שאין אהבה רומנטית ממבט ראשון, כי בזוגיות (מילה חדשה) נחוץ גם מבט שני ושלישי. באופן כללי רצוי להביט לא רק במראה, לא רק במסך האייפון והמחשב הנייד ולא רק בחלונות ראווה.

שיציבות חשובה לאין ערוך יותר מריגושים, וחברות יותר מסטוצים וזיונים.

שהחיים בתל-אביב יקרים מדי, שתל-אביב אינה ניו-יורק ושניו-יורק גם היא בעיקר תדמית אמריקאית.

שרצוי לברך ולהודות על מה שיש לך (גם על דברים שנראים מובנים מאליהם) ולא לחפש כל הזמן מה עוד אפשר להשיג ואת מה ואת מי כדאי להחליף.

שבריאות בת-השגה חשובה יותר מדיור בר-השגה...

נסו לכתוב את הדברים הללו באינטרנט ותראו מבול של נאצות, שמשקפות את הצביעות סביב גל המחאה האחרון. זאת צביעות של אנשים שבטוחים שחליפין הוגן הוא חליפין חד צדדי. זו צביעות של אנשים שבאים בהאשמות ובתביעות לכל העולם ורק לא אל עצמם. זו צביעות של אנשים שמצמצמים את הדיון החברתי לעלויות והטבות ולא שואלים את השאלות האמיתיות אודות מערכת הערכים הכוללת שהשתלטה על החברה הישראלית ואודות צדק חברתי בעידן הגלובלי.

כשהצעירים יקראו למהפכה בתפישת העולם האגואיסטית, ההדוניסטית והאסקפיסטית, אני אקים אוהל לצידם בכיכר העיר ואשכב על הכביש.

* * *

יוסי גמזו

טִפּוּל שֹרֶש

כָּל הַבָּזִים, הַמַּלְעִיזִים וְהָרוֹגְזִים עַל מְמַדֶּיהָ

שֶל הִתְפָּרְצוּת הַמְּחָאָה הַחֶבְרָתִית שֶמִּדֵּי יוֹם

צוֹבֶרֶת נֶפַח וּמוֹמֶנְטוּם בָּם עוֹלָה עָצְמַת הֵדֶיהָ

עַל עִוְרוֹן כָּל הָרוֹאִים בָּהּ רַק סִימְפְּטוֹם פִּנּוּק אָיֹם

שֶל מִין יַאפִּים תֵּל-אֲבִיבִיִּים – חוֹטְפִים כָּל יוֹם תִּזְכֹּרֶת

מְבִיכָה מֵעוֹד מִפְגָּן נוֹסָף בְּלֵב קִרְיַת שְמוֹנָה,

בְּחֵיפָה, בִּירוּשָלַיִם, בִּבְאֵר-שֶבַע וְלֹא קֹרֶט

בְּאַשְדּוֹד, בְּאַשְקְלוֹן, וּמָאסָה קְרִיטִית זֹאת עוֹנָה

עַל קְרִיאַת-חֵרוּם שֶרֶגַע קָט לֹא חֲדֵלָה לִצְמֹחַ

וְלַמְרוֹת שֶמַּכְחִישֶיהָ, נֹסַח בְּנוֹת-הַיַּעֲנָה

עוֹצְמִים עַיִן כְּאוֹמְרִים: "אַל תְּבַלְבֵּל לָנוּ תַ'מּוֹחַ

עִם עֻבְדּוֹת שָעָה שֶיֵּש לָנוּ קוֹנְצֶפְּצְיָה מוּכָנָה

שֶאֵין שוּם מִמְצָא סוֹתֵר הֶחָל בִּזְמַן-אֱמֶת בַּשֶּטַח

שֶיָּמִיר אֶת דַּעֲתֵנוּ הַקְּדוּמָה עָלָיו, מֵרֹאש" –

מִסְתַּבֵּר: זֶה גַּל אוֹתֶנְטִי בּוֹ מֵעִיד מִצְבּוֹר הַמֶּתַח

כִּי הַדַּג הַמִּמְסָדִי אָמְנָם מַסְרִיח מִן הָרֹאש...  

כָּל חֵרְשֵי הַהִתְעַלְּמוּת הַזֹּאת מִזַּעֲקַת "נִמְאָס כְּבָר!"

שֶל הָעָם הַזֶּה הַמַּעֲלֶה כָּאן חֶרֶס בְּיָדוֹ

כְּשֶטַּיְקוּנִים מַעֲלִים פֹּה כֶּרֶס בְּעַוְלוֹת-חָמָס, כְּבָר

מַזְכִּירִים מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר אֶת מַעֲלַת כְּבוֹדוֹ

שֶל יַמַּאי טוּרְקִי נוֹדָע אֲשֶר נִשְלַח לִכְבֹּש אֶת מַאלְטָה

אֲבָל לֹא מָצָא אוֹתָהּ וְלַשֻּׂלְטָן הִבְרִיק לֵאמֹר:

"מַאלְטָה כְּלָל אֵינָהּ קַיֶּמֶת" ("מַאלְטָה יוֹק!") – וְכָךְ, בְּסַאלְטָה

הוּא כָּבַש, בִּמְקוֹם אֶת מַאלְטָה, שִׂיא בְּסֶקְטוֹר הַהוּמוֹר.

כָּל אוֹתָם הַטּוֹעֲנִים כִּי זַעַם זֶה הוּא רַק נִפּוּחַ

וְהָעָם נוֹפֵש בְּחוּ"ל וְחַי בְּלוּקְסוּס לֹא מָחוּל

שוֹכֲחִים כָּאן פְּרָט קָטָן: שֶהַמּוֹחִים עַל הַקִּפּוּחַ

כְּלָל אֵינָם אוֹתָם נוֹסְעִים מִדְּיוּטִי-פְרִי-נַתְבָּ"ג לְחוּ"ל

וְכָל אֵלֶּה הַקּוֹבְלִים עַל כָּל תּוֹפְסָיו שֶל טְרֶמְפּ פּוֹלִיטִי

עַל נַחְשוֹל הַמְּרִי הַזֶּה אִם בָּרְפוּאָה אוֹ בַּדִּיּוּר

אוֹ מִצְעַד הָעֲגָלוֹת – שֶיִּסְלְחוּ לִי אִם הָיִיתִי

רַק מַזְכִּיר לָהֶם כִּי גַם הַמֻּתְקָפִים פֹּה בְּלִי שִיּוּר

שֶל פְּשָרָה מִצַּד נוֹשְׂאֵי הָאוֹפּוֹזִיצְיָה הַסְּפּוֹנְטָאנִית

לֹא וִתְּרוּ עַל טְרֶמְפּ פּוֹלִיטִי בִּזְמַנָּם וּבוֹ-בַּטּוֹן

הִתְנַפְּלוּ עַל כָּל מִמְסָד קוֹדֵם בְּכַּאסַח דֵּי סְפַּרְטָאנִי

כְּשֶמֶּמְשֶלֶת יְרִיבְתָּם הָיְתָה לְמַעְלָה, בַּשִּלְטוֹן.

וְאוֹתָם הַמַּצְדִּיקִים קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי זֶה

בַּנִּמּוּק הַמְּגֻחָךְ שֶמַּצָּבוֹ שֶל כָּל פּוֹעֵל

הוּא אֶצְלֵנוּ טוֹב פִּי אֶלֶף מִתַּת-עֹנִי נְזִירִי זֶה

שֶל תֵּימָן, מִצְרַיִם, סוּרְיָה, שוֹכֲחִים כִּי הַהֶבְדֵּל

הַתָּקֵף, הָרֵלֵוַנְטִי, אֵינוֹ זֶה שֶבֵּין הַסֵּבֶל

שֶל שְכֵנֵינוּ וּמוֹתְרוֹת מִמְשָל מֻשְחָת עַד הַטְּפָחוֹת

אֶלָּא זֶה שֶבֵּין פּוֹעֵל יִשְׂרְאֵלִי הַחַי בַּזֶּבֶל

וּתְנָאָיו שֶל נוּבוֹ-רִיש עִבְרִי (שֶלֹּא מֻשְחָת פָּחוֹת).  

מָה שֶשָּב וּמְאַלְּצֵנוּ לְהָבִין כִּי סוֹד הַנֶּגַע

בּוֹ לוֹקֶה מִזֶּה דוֹרוֹת רַבִּים אֶצְלֵנוּ כָּל מִמְסָד

בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין הַיָּמִין לַפְּסֶבְדּוֹ-שְׂמֹאל לֹא רַק כָּרֶגַע

אֶלָּא גַם בְּמֶמְשָלוֹת קוֹדְמוֹת שֶנִּכְלְאוּ בְּסַד

קִבְעוֹנָן הַמַּחְשַבְתִּי קְצַר-הָרְאוּת וְהָאוֹטִיסְטִי

הוּא אוֹתָהּ מְדִינִיּוּת שֶל רֹאש קָטָן שֶבַּמֵּצַר

שֶל הָאִינְסְטֶנְט וְהַסְּמוֹךְ וְהַחַאפּ-לַאפּ הַפּוֹפּוּלִיסְטִי

בָּם מֻטְלָא כָּל בְּרוֹךְ אָרֹךְ בְּפִתְרוֹנוֹת לִטְוַח קָצָר.

כִּי פְּרוֹיֶקְטִים שֶל דִּיּוּר בַּר-הַשָּׂגָה לֹא יְמֻנְּפוּ פֹּה

לְעוֹלָם בְּצִ'יק וְשוּם תּוֹסֶפֶת שֶל מְאוֹת תְּקָנִים

לְבַּנְקְרוֹט הָרְפוּאָה הַצִּבּוּרִית לֹא יִתְוַסְּפוּ פֹּה

תּוֹךְ יוֹמַיִם וְכַנָּ"ל גַּם הוֹזָלַת מְחִיר גַּנִּים

אוֹ נִתּוּחַ קָטָרַקְט בְּעֵינֵיהֶם שֶל אַחְ"מֵי חֶלֶם

שֶיִּרְאוּ כִּי כָּל תַּמְרִיץ לְטַיְקוּנֵינוּ לַעֲשֹק

אֶת הָעָם הַנֶּאֱנָק מֵעֹל – סוֹפוֹ קְרִיסָה זוֹחֶלֶת

מִיֻּמְרָה שֶל כַּלְכָּלַת הַשּוּק לְקַלְקָלַת הַשּוֹק

בָּהּ נִשְחָק הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי מִיִּשּׂוּמֶיהָ

שֶל אָפְנַת הַתָּ'אצֶ'רִיזְם בָּהּ נִכֶּרֶת הַצְּמִיחָה

לֹא בִּפְחוֹת מִדּוֹת הָעֹנִי אֶלָּא בִּצְמִיחַת תְּחוּמֶיהָ

שֶל כְּסוּת אֹטֶם-שְרִיר-הַלֵּב שֶל אוֹלִיגַרְכִיָּה תְפוּחָה.

כִּי הַשֶּקֶר שֶל אוֹתָהּ תַחְרוּתִיּוּת בֵּין קוֹנְסְטֶלַאצְיוֹת-

הַמָּמוֹן שֶכִּבְיָכוֹל תּוֹזִיל אֶת יֹקֶר-הַמִּחְיָה

הוּא פָּשוּט קַרְטֶלִיזַאצְיָה הַגּוֹבֶלֶת בְּסֶנְסַאצְיוֹת

שֶל תַּרְמִית, שֶל אֲחִיזַת עֵינֵי תְּמִימִים וְאֶת בִּכְיָהּ

שֶל מַרְבִּית הָאֻכְלוּסְיָה שֶגַּם כִּזְבֵי בָּרוֹן מִינְכְהוֹזֶן

מַחְוִירִים לְמוּל יַלְקוּט כִּזְבֵי מוֹשְלֶיהָ – אֵין שוֹמְעִים

כִּי מוֹשְלֶיהָ נְגוּעִים מִזֶּה זְמַן רָב בְּמִקְרֵה-אֹזֶן

אֲשֶר רַק אֻמָּה שוֹאֶגֶת תְּרַפֵּא אוֹתוֹ פְּלָאִים.

וְנִתּוּחַ קָטָרַקְט כָּזֶה, כָּל עוֹד שֶלֹּא הֵמַרְנוּ

אֶת הַסַּאלְסָה שֶל שִלְטוֹן רוֹקֵד סְבִיב עֵגֶל-הַזָּהָב

בִּמְקוֹם צֶדֶק חֶבְרָתִי – אֵין בּוֹ תְרוּפַת זְבֶּנְג וְגָמַרְנוּ

לִגְדִילַת הַפְּעָרִים, מָה שֶמַּצְרִיךְ לֹא רַק זְמַן רָב

כִּי אִם נֵס שֶל מַהְפָּךְ תּוֹדַעֲתִי מֵאִיץ-תּוֹחֶלֶת,

טִפּוּל-שֹרֶש יְסוֹדִי בּוֹ זוּג צָעִיר יוּכַל לִזְכּוֹת

בְּדִירָה, וְאִם הוֹרִים הֵם – בִּמְחִיר גַּן סָבִיר לַיֶּלֶד,

וְחוֹלִים – בְּמַעַרְכוֹת-אִשְפּוּז בְּרִיאוֹת, לֹא מִתְפָּרְקוֹת.

כִּי בֵּינְתַּיִם מָה שֶבֶּטַח מִתְפָּרֵק פֹּה וּמֻרְעָל כָּאן

הוּא חָסְנוֹ הַחֶבְרָתִי שֶל עַם שֶבֵּין נִכְסֵי קָדְשוֹ

זֶה סוֹפְסוֹף הַסּוּפֶּר-טַאנְקֶר הַמַּכְתִּיב אֶת הַמּוֹרָאל כָּאן

בְּמַסְּעוֹת-הָאֲלֻנְקוֹת שֶלּוֹ מוּל מְבַקְּשֵי נַפְשוֹ.

* * *

משה גרנות

יריעה רחבה

על ספר סיפוריו של יהודה גור-אריה

 "שלוות שישבת"

עקד 2011, 214 עמ'

בספר הסיפורים שלפנינו יש גלריה רחבה מאוד של דמויות, מקומות על הגלובוס, זמנים: אייל הוא חייל המגיע לחופשת שישבת, מישה או גרישה הוא הומלס שהגיע לארץ מאוקראינה, סנדרה היא פיליפינית המטפלת באם זקנה, נלו הוא פועל רומני העובד בבניין בארץ, וסבו היה בין הקלגסים הרומנים שגירשו את היהודים לטרנסניסטריה, ניקוס הוא איכר מדרום יוון, מואיז הוא בעל נולים בטורקיה מהמאה השבע-עשרה, בנימין גלר הוא אברך מצפת, עוזר הכומר המתפקר גר בדרום אמריקה, האחות אנה-כריסטינה גרה במנזר בפולין, מוטל בינשטוק הוא ניצול שואה שעלה ארצה ומשמש כמלצר מחליף בשנת חמישים של המאה הקודמת, אביבית היא אישה חרדית העובדת במשרד של עורכי-דין, אבינועם רותם הוא משורר החי בתל-אביב, וכלוי.

הסיפורים בנויים היטב, רובם מרתקים ועלילתם סוחפת. הם מבוססים על ידע רב בתחומים רבים ומגוונים – מעולם החרדים ועד הנצרות, הוויות מימינו אלה ומימים עברו, מהוויות ארצנו ומהוויות ארצות רחוקות.

מי שמחפש עניין – ימצא אותו בסיפורים אלה, אך סוף טוב כמעט שלא ימצא: אייל מגיע לחופשה ונפגע בתאונת דרכים. מישה או גרישה מוצא את בתו, שנטש באוקראינה, משמשת כזונה בארץ-ישראל. סנדרה הפיליפינית מוטרדת מינית על ידי בנה של האישה המטופלת על ידה. נלו, הפועל הרומני נהרג בפיגוע תוך שהוא מדבר בטלפון עם אישתו. ניקוס האיכר היווני איבד את אישתו האהובה בים. מואיז סרגוסי, האורג האמיד מאיזמיר, מאבד את בניו ואת נוליו, הוא מאבד את שפיותו, ואחר כך גם את חייו. בנימין גלר, האברך הצפתי, נופל לתהום יחד עם בנו הנכה והמפגר. עוזר הכומר מדרום אמריקה שוקע בבוץ לאחר רעידת אדמה. אבינועם רותם, המשורר הלא נחשב, מגיע למסקנה שהקאמבק שלו נבע מכך שאישתו שכבה עם המבקר, העורך והמנחה. יגאל בר-יואל השחקן, המזדהה עם תפקידו כאותלו – חונק את אישתו למוות. מתקן החלומות וצייר האש נספים בשריפה.

יוצאים מכלל זה הם הסיפורים כמו "נרות השבת של האחות כריסטינה", שבו חוזרת אנה-כריסטינה הנזירה אל חיק היהדות, ואף מתעתדת לעלות לארץ ישראל; הסיפור "סבון", בו משלם מוטל בינשטוק כגמולו למי שמבזה את ניצולי השואה. יש, כמובן, גם סיפורים שלא ניתן לסווגם לכאן או לכאן: ב"חוצפתו של מר כהן" – אישה חרדית מתפתה לאיש מבוגר, וכמעט יש ביניהם התעלסות. משום רגשות האשם – היא "מפצה" את בעלה. בסיפור "מתנת יום הולדת" אם מפתה את החבר של בתה ושוכבת עימו – מעשה שגורם ייסורי מצפון לה ולחבר.

כאמור, מדובר בספר מעניין לקריאה, אבל הספר הזה, המציע הרצאה ריאליסטית – סוטה פה ושם מן הקו הזה, ואני לא מתכוון לאגדה הנוצרית ("תודה לאל") המתארת היוועדות של האל ומלאכיו בשמיים, אלא לדיאלוגים שלא תמיד הם טבעיים. הרי דוגמאות:

בסיפור "נרות השבת של האחות כריסטינה" מודיעה אנה למשפחתה שהיא החליטה להיות נזירה: "לאחר מחשבה מעמיקה והתלבטויות לא מעטות הגעתי למסקנה שאני רוצה להיכנס למנזר, להיות נזירה, להקדיש את עצמי לדתנו, הדת הנוצרית-הקתולית ולחסדיהם של אדוננו ישו ואימו הבתולה מריה. אני מודעת לכך שמשפחתנו איננה דתית, לא קשורה לאמונה ולמנהגים של הדת הקתולית. אבל אנחנו כולנו פולנים ותודעה זו של קתוליות ספוגה בדמנו מאז ראשית הנצרות בארצנו..." (עמ' 100).

ברור מהכתוב שבדברי אנה יש מה שנהוג לכנות "רקע קדמי" – מה שהיא אומרת ברפליקה שלה לא מיועד למי שאמור להקשיב לה אלא לקורא – שיידע באיזו דת מדובר וכדומה.

בסיפור אחר ("סבון") מנסה עתליה לשכנע את עמי לא לזלזל בעולים חדשים, והרי חלק מדבריה: "אנחנו עוברים כעת תהליכים היסטוריים בלתי רגילים. מגשימים את הציונות: בונים מדינה חדשה, מעצבים עם חדש, המורכב מכל מיני שבטים שבאים משבעים ארצות, וכאן עלינו לעשות מהם עם אחד מאוחד, עצמאי, העם היהודי-ישראלי... אנחנו רק מתחילים להקים ולבסס את המדינה שלנו. ממי אנחנו יכולים ללמוד? אין ניסיון כזה בשום מקום אחר בעולם: להשיג עצמאות, להקים מדינה וצבא ותרבות ולשון לאחר 2000 שנה, וכאילו יש מאין. וזאת תוך כדי מלחמה עקובה מדם נגד חמישה צבאות של ערבים..." (עמ' 126, וראו גם עמ' 106, 110, 115).

נראה לי שגם כאן עתליה אינה פונה על עמי (שיודע את כל אלה, כי הוא השתתף במלחמת השחרור), אלא המחבר פונה אל הקורא.

לא מדובר בפגם מאז'ורי, והספר בהחלט ראוי לקריאה ולעיון, אך ממשורר וסופר ותיק כמו יהודה גור אריה מותר לדרוש להימנע אפילו ממעידה קטנה.

* * *

כל מי שמייצר או צורך משהו בארץ

מוזמן להשתתף בהפגנות נגד עצמנו!

מוגש מטעם מטה ההפגנות שְׂבֵעִים מול רעבים "רוטשילד-תחריר"

* * *

מרדכי קידר

הפלסטינים ו"אחיהם" הערבים

אנו כישראלים נוטים לחשוב כי כל הערבים – המשטרים והעמים – מתייצבים לצד הפלסטינים ומעודדים אותם במאבקם הקשה והעיקש נגד "הישות הציונית", ומעניקים להם נשק, תחמושת, כסף ותמיכה פוליטית כדי שינצחו במערכה נגד ישראל. קל לנו לחשוב כך, כי זה "עושה לנו סדר בראש": זה אנחנו והם, וכולם בצד השני מאוחדים נגדנו. אלא שהמציאות רחוקה מאוד מכך. הפלסטינים כבר זמן רב אינם "הפייבוריטים" של העולם הערבי, והם יודעים זאת היטב כי הם חשים זאת על בשרם. ייתכן מאוד כי הפנייה לאו"ם בספטמבר נובעת בעיקרה מן הייאוש בקרב האליטה הפוליטית הפלסטינית מן הישועה מצד העולם הערבי, שלא באה, וכנראה גם לא תבוא.

פהמי הוידי הוא פובליציסט מצרי ידוע בעל מבט חד ועט נוקב, נוטה ל"אחים המוסלמים" ועם זאת נחשב אינטלקטואל. הוא פירסם ב-21 ביולי מאמר תחת הכותרת "ריח של איבה לפלסטינים", ולמען קוראינו שעדיין אינם קוראים ערבית באופן שוטף, נביא כאן את הנוסח המתורגם של המאמר (עם הערותינו בסוגריים):

איני רוצה להאמין כי פדרציית האמירויות הערביות החליטה לסלק 60 פלסטינים שגרו באמירויות תקופות הנעות בין 20 ל-30 שנה. אלא שהידיעה – שאני מקווה שתוכחש – הגיעה אליי מכמה מהם שנדרשו להסתלק תוך שבוע. זה לא הדבר הגרוע ביותר, אלא העובדה שהם כולם פליטים, והחוק הבינלאומי אוסר לסלקם, ובנוסף לכך, כמה מהם המתגוררים באמירויות תקופה ארוכה, התבקשו בעבר להגיש בקשות לקבלת אזרחות, ואכן קיבלו דרכונים של מדינת האמירויות בעלי תוקף לשנתיים, אלא שתוקפם פג. אין להם שום מסמכי זיהוי, שכן בהיעדר דרכונים אין באפשרותם לצאת, ואין באפשרותם להישאר במדינה שאירחה אותם, ובה הם גדלו, התחתנו, הולידו ילדים שצמחו במערכת החינוך המקומית והגיעו עד לאוניברסיטה. הם התבקשו "לארוז את חפציהם" במהירות, להשיג ויזות למדינות אחרות, לרכוש כרטיסי טיסה ולחסל את עסקיהם, שאם לא כן הם ייעצרו. אלא שללא דרכונים, אין להם שום אפשרות לבצע את הנדרש מהם.

העניין והשלכותיו מעוררים תדהמה! כולם מופתעים, ואיש אינו נותן להם הסבר, ובמיוחד נוכח העובדה שהם היו שנים ארוכות בארץ שבעבר פתחה את שעריה בפניהם, עד שהפכה עבורם "מולדת חלופית". יתר על כן, האופן שבו מתנהגים אליהם מושך תשומת לב, שכן סילוק אבי המשפחה משמעותו בעצם עקירת משפחה שלמה, מכיוון שהוא לא יעזוב לבדו, אלא יתלוו אליו כל התלויים בפרנסתו, כגון אשתו וילדיו. זהו, אגב, האופן שבו מתייחסת "ישראל" (המרכאות במקור, כי ישראל אינה מדינה בראיית הוידי, אלא ישות ציונית בלתי לגיטימית) לפלסטינים ולפלסטיניות (אזרחי ישראל) המתחתנים עם בני עמם (הערבי) ואשר אינם מתגוררים בארץ הכבושה (משנת 1948), שכן השלטונות הישראלים מסרבים לאפשר איחוד משפחות, ומאלצים את הצד המתגורר בארץ הכבושה לעזוב אותה ולהצטרף אל שותף חייו בחו"ל, דבר שיביא עם הזמן לחיסול הימצאותו של העם הפלסטיני בהדרגה

אין זה סוד, שדברים רבים השתנו במדינת האמירויות מאז שנפטר שיח' זאיד בן סולטאן (אל נהיאן, אמיר אבו-ד'אבי והנשיא הראשון של איחוד האמירויות, שנפטר בשנת 2004), ואחד מהם היה הרחבת תחום שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות אחרות (ארה"ב בפרט). בשל כך התגבר הפיקוח של מנגנוני הביטחון, תפקידם הפך להיות בולט יותר, והלחץ שלהם התחזק הן על פעילים זרים (איראנים בעיקר) שחלקם אולץ לעזוב, והן על אזרחים מקומיים. סביר להניח כי התגברות הלחץ הביטחוני היתה אחת התוצאות של מה שכונה בעבר 'המלחמה נגד הטרור', במיוחד לאור העובדה שאחד המְבַצעים של פעולת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 היה אזרח האמירויות. גם שמה של דובאי הופיע פעמים רבות בדו"חות שעסקו במימון של ארגוני טרור ותנועות חבריהם. למרות שעברו כמעט עשר שנים מאז אירועי ספטמבר, לא חדלו מאז ועד הרגע הזה הלחצים הביטחוניים. עשרות לבנונים סולקו מאבו ד'אבי לפני שנתיים באופן מפתיע, בדומה למה שמתרחש כיום, וצויין אז שהם שיעים שהיה להם חלק במימון ובסיוע לחיזבאללה ולחסן נסראללה. עד כמה שנזקי הסילוק אז היו גדולים, הרי שההשלכות של ההתרחשויות היום חמורות הרבה יותר: ללבנונים בסופו של דבר יש מולדת שקיבלה אותם, אך הפלסטינים כיום הם חסרי מעמד באבו ד'אבי, מולדתם נחטפה ושעריה ננעלו בפניהם.

יש הסוברים כי אלה שהוחלט לסלקם הם מרצועת עזה, וסילוקם הוא חלק מהלחצים המופעלים על חמאס המנהל את הרצועה. רושם זה מחזקת העובדה שלמדינת האמירויות יש תפקיד בולט במימון הרשות הפלסטינית ברמאללה ובהגשת סיוע לה, כמי שיש לה ייצוג קבוע בשיתופי הפעולה הביטחוניים הקשורים קשר הדוק עם המצב בארץ הכבושה. (רמז למימון המגיע מהאמירויות לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית). איני יודע אם החלטת הסילוק התקבלה עקב פגיעתם של המסולקים בביטחון, או שמדובר החלטה פוליטית, כמו שאיני בטוח בכך שנשיא הרשות הפלסטינית יתערב כדי להגן על כמה מבני עמו מפני יציאה לגלות! (רומז ללחץ של הרשות הפלסטינית על האמירויות לסלק את אנשי עזה, פעילי חמאס, מהאמירויות) ואיני יודע אם המזכ"ל של הליגה הערבית יכול לעשות משהו כדי לפתור את הבעיה, או לא.

עם זאת, מה שאני יודע היטב הוא ש"ריח האיבה לפלסטינים" נישא באופן ברור באוויר האזור, והדיכוי שהם סובלים ממנו אינו מגיע רק מ"ישראל", אלא מכמה מדינות ערביות שהחלו גם הן לדכא אותם בדרך זו או אחרת. למשטר מובארק (שהוידי היה ממבקריו הבולטים) היה תפקיד בולט בכך! אני גם יודע שמזה עשר שנים (פיגועי 11 בספטמבר 2001), הפכה הברית האסטרטגית שלהם עם האוייב האסטרטגי שלהם (ארה"ב, ישראל) לנאמנות שלהם להתחייבויות הנובעות מהברית הזו, שהיא הבעייה המרכזית של הערבים, ובעיית פלסטין הוטלה כך לכיכר השוק הפוליטי לכל המרבה במחירה.

מחנות הפליטים – עסק משתלם

עד כאן דברי הוידי, המצטרפים להיסטוריה ארוכה של איבה לפלסטינים בכל מדינות ערב שבהן הם חיים, כאזרחים, כמהגרים או כפליטים. בירדן זכורים אירועי ספטמבר 1970, עת טבח המלך חוסיין אלפי פלסטינים לאחר שאלה השתלטו על חלקים בממלכה והפכו אותם למובלעות בשליטה עצמאית פלסטינית.

כווית סילקה עשרות אלפי פועלים פלסטינים שעבדו בתעשיית הנפט ובמשרדי הממשלה בעקבות מלחמת כווית (1991), בעקבות תמיכתו הגלוייה של ערפאת בסדאם חוסיין ובפלישתו לכווית. הכוויתים עד היום מספרים כי היו אלה פלסטינים שעבדו בבנק המרכזי הכוויתי, שפתחו לפני מפקד הכוחות העיראקים את כספות הבנק, כדי שהוא וקציניו יוכלו לרוקן מהן כמויות בלתי נתפסות של כסף וזהב שהיו בהן.

לוב סילקה אלפי פלסטינים משטחה בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, ובכך ביטא קד'אפי את כעסו על ערפאת בשל חתימת ההסכמים.

באוגוסט 1976 הרג צבא סוריה בדם קר כעשרת אלפים פלסטינים במחנה פליטים תל אלזעתר, ובספטמבר 1982 הרגו המיליציות הנוצריות בלבנון מאות פלסטינים במחנות סברא ושתילה שבביירות. (הטבח הזה מיוחס לישראל, בטענה כי כוחות צה"ל היו בסביבה ואיפשרו למרונים לבצע אותו).

על יחסם של הלבנונים לאחיהם הפלסטינים ניתן ללמוד ממצב הפליטים הפלסטינים החיים כבר יותר מ-63 שנים במחנות שבלבנון: הם חסרי אזרחות, ולרוב מי מהם שיוצא מלבנון, עושה זאת עם "תעודת מסע", שהיא כרטיס חד-כיווני, ללא אפשרות לשוב למשפחתו. החוקה הלבנונית קובעת במפורש כי הפלסטינים לעולם לא יקבלו אזרחות לבנונית, והחוק בלבנון מונה עשרות מקצועות שבהם אסור לפלסטיני לעסוק. אסור לפליטים לשפץ את בתיהם במחנות, ומאז הסכם קהיר (1969), מחנות הפליטים בלבנון הם שטח כמעט "אקס טריטוריאלי" שהמדינה אינה מתערבת בנעשה בו. כך הפך מחנה "נהר אלבארד" שליד טריפולי לבסיס של קבוצת טרור איסלאמית שנמלטה מעיראק, וצבא לבנון נאלץ לחסל אותה במחיר דמים כבד ששילמו תושביו הפלסטינים של המחנה.

ובכלל, מחנות הפליטים הפלסטינים מאפיינים את היחס הרע, המשפיל והמנצל, שהוא נחלתם של הפלסטינים מידי "אחיהם" הערבים, המוסלמים. מחנות אלו, שהוקמו ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בלבנון, בסוריה ובירדן, תמיד הוקמו סמוך לערים. והסיבה לכך פשוטה מאוד: תושביהם המסכנים ונטולי זכויות יסוד היו – והם עדיין – כוח עבודה זול, זמין ועלוב מכדי להתלונן על קיפוח, הלנת שכר, העסקת ילדים, פיטורים שרירותיים, אלימות מילולית ופיזית וניצול מחפיר בעיקר של עובדות, שסבלו הפליטים הפלסטינים ממעסיקיהם לאורך 63 שנות פליטות. מדינות ערב קיבעו את מצב הפליטות באמצעות ארגון אונר"א, שנוסד מתוך כוונה לפתור את בעייתם, אך בפועל מנציח אותה. לא לשווא לוחצות מדינות ערב להמשיך את השערורייה הזו הנקראת אונר"א, כי איך יסתדרו גבירות ביירות המרוניות בלי משרתותיהן הפלסטיניות? הן הרי לא יכניסו שיעיות לבית באשרפיה... האו"ם משלם כסף רב לסוריה, ללבנון ולירדן על "אירוח" הפליטים בתחומן, אז למה שתעשינה משהו כדי לקלוט אותם באוכלוסייה הכללית ולסגור את מחנות הפליטים?

במהלך שנים רבות החזיקו מדינות ערביות מיליציות פלסטיניות שנלחמו זו בזו בשליחות המדינה המממנת: עיראק החזיקה את "חזית השחרור הערבית"; סוריה מימנה בתקופות שונות את "אלצאעקה", "אלעאצפה", הפתח, המורדים בפתח (אבו מוסא), חמאס והג'יהאד האיסלאמי; ירדן ומצרים שיסו בישראל את הפידאיון לאורך שנות ה-50' וה-60'; וכל זה לא נעשה מחיבה יתרה לפלסטינים, שתמיד שימשו בשר התותחים של מדינות ערב במלחמותיהם בישראל וזו נגד זו.

מנהיגי ערב שנאו את ערפאת יותר מכל אדם אחר, היות שהוא – בניגוד להם – היה מנהיג לגיטימי אמיתי, שעמו אהב אותו מאוד, והיות שתחב את אפו לעניינים הרגישים ביותר ביניהם. כשנפטר בנובמבר 2004, הם ערכו לו לוויה סמלית בקהיר, וצעדו בצעדים איטיים ושקטים מאוד אחרי ארונו, רק כדי לוודא שהוא אכן מת באופן סופי ושאינו צוחק עליהם בתוך הארון, כפי שעשה כל ימי חייו.

לפני כשנה סערו הרוחות במצרים לאחר שהתפרסם דו"ח האו"ם על הסיוע הכספי לרשות הפלסטינית, המגיע לאלפי דולרים לראש כל שנה, בעוד שהמצרים נאלצים לחיות מחמישית הסכום הזה בעבודת כפיהם ובזיעת אפיהם. כינויי הגנאי הפשוטים שהודבקו לפלסטינים היו "עלוקות", "מוצצי דם" ו"טפילים", והחמורים יותר העלו באוב את ההאשמה כי הפלסטינים מכרו את ארצם לציונים, הפקידו את הכסף בשוויץ ורצו למדינות ערב שישחררו עבורם את "פלסטין הכבושה". עשרות אלפי מצרים, סורים, עיראקים, לבנונים וערבים אחרים נהרגו במלחמות למען הפלסטינים, ולא הצליחו לשחרר אף לא מילימטר אחד מאדמת פלסטין. ועכשיו ההנהגה הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל כדי לדכא את חמאס ביו"ש וכדי להעניק ביטחון להתנחלויות הציוניות מפני ההתנגדות העממית. עכשיו מבקשת ההנהגה את תמיכת העולם הערבי במדינה פלסטינית שתקום על רבע מפלסטין ותיתן בכך "תעודת הכשר" לחלק שגזלו הציונים ב-1948?

כמה מיליארדי דולרים הבטיחו מדינות ערב לפלסטינים כדי לשקם את עזה – כבר איש אינו זוכר, אבל עד היום לא הגיע אפילו דולר אחד, והסיבה לכך פשוטה: המשטרים הערביים כלל אינם אוהבים את הקשר בין עזה לבין חיזבאללה ואיראן, ויעשו הכל – מאחורי הקלעים כמובן – כדי שעזה תישאר נצורה: מישהו סָפר כמה משטים יצאו ממדינות ערב לעזה?

לתוך האפס הערבי נכנסות מדינות לא ערביות, כמו טורקיה ומדינות אירופה. אידיוטים שימושיים שאינם מבחינים בכך שהערבים מנערים את חוצנם מהפלסטינים ומבעיותיהם, הן כיוון שהבעיות במדינות ערב – העוני, השחיתות, הבערות, ההזנחה, האבטלה והאלימות – גדולות פי כמה וכמה מאלו שביו"ש ואפילו בעזה, והן כיוון שנמאס לעולם הערבי מהבכיינות הפלסטינית. הם יודעים היטב שמצב הפלסטינים – למרות "הכיבוש" וכל מה שמתלווה לו – טוב בהרבה ממצבה של האומה הערבית, והמרגיזים ביותר הם "ערביי השמנת", אזרחי ישראל הערבים. הם הקבוצה הערבית היחידה בעולם אשר לכאורה חיה על אדמת אבותיה (נניח לרגע לכך שחלק מהם קרויים "אלמצרי", "אלעיראקי", "אלחוראני" וכולי) במדינה דמוקרטית – היחידה במזרח התיכון. כל שאר הערבים בעולם חיים או בדיקטטורות המולדת או בדמוקרטיות הגלות – באירופה, באמריקה ובמקומות אחרים. רק בישראל "פלסטינים" נהנים מחיי רווחה, זכויות אזרח וחירויות פוליטיות, עד כדי כך שאפילו "אביב העמים" המזרח תיכוני לא הצליח להוציא אותם לרחובות. עזמי בשארה הצליח להרגיז מיליוני ערבים כשהתחבק עם הדיקטטורים הערבים הנוראים ביותר, ובכך עשה "שירות דוב" לערבים אזרחי ישראל ולאחיו הנוצרים ברחבי המזה"ת.

ועכשיו ברור מדוע פונים הפלסטינים לאו"ם: הם יודעים מה חושבים עליהם בעולם הערבי, וכי ישועתם תגיע רק מצד "האידיוטים השימושיים" שברחבי העולם, שעדיין מדברים על "הפלסטינים המסכנים" שמגיעה להם מדינה. רבים בעולם הערבי מעוניינים להקים מדינה פלסטינית אבל מסיבה אחרת לחלוטין: נמאס להם לשמוע על הפלסטינים. מצידם, יכולים הפלסטינים להקים את מדינתם בקרקעית הים. משם כבר הם לא יטרידו אף אחד.

ואלה הם "האחים הערבים", שאיתם הפלסטינים אינם צריכים אויבים.

 המאמר מתפרסם במגזין "מראה" וגם ב"מקור ראשון".

* * *

חיסכון נוסף: לתלות יחד את מובאראכ ונתניהו!

חוגי מר"צ, הקרן לישראל החדשה, פעילים רודפי פרסומת ועיתונאים שהשתן עלה להם לראש – אלה המעודדים גם מרד אנשי מילואים כדי לפורר את צה"ל בַּטירוף של הרס עצמי שאוחז כיום בישראל – אלה מבררים אפשרות לתאם עם מצרים תליות בו-זמניות של מובאראכ ונתניהו בכיכר תחריר ובשדרות רוטשילד, שלאחריהן תיפתרנה כבמטה-קסם הבעיות הכלכליות, החברתיות והביטחוניות של שני העמים המדוכאים.

* * *

מתי דוד

1. מכתב גלוי לפרופסור קרמניצר

סגן נשיא המכון לדמוקרטיה והאדמו"ר של מר"צ

במהלך השנים קראתי והאזנתי לדבריך, שפורסמו בעיתונות ונאמרו בתוכניות בטלוויזיה, אשר עסקו בנושאים שהיו בסדר היום הציבורי והתקשורתי.

כפרופסור מוכר, הוצגת תמיד בתקשורת כאישיות אקדמית ומשפטית נטו, ללא שייכות והטיות פוליטיות. תמיד הופעת כפרשן משפטי מקצועי, הלוחם בשחיתות ונאבק למען הדמוקרטיה ושלטון החוק.

"מוסף הארץ" הקדיש לך לפני שנתיים כתבה מחמיאה של חמשה עמודים. בכתבה ביקרת סידרה של פוליטיקאים מהימין, כולל גם את אהוד ברק וכן כמה פרקליטים ומשפטנים.

הגיע הזמן לחשוף כמה עובדות מאחורי החזות כביכול אך ורק משפטית מקצועית שלך.

הדחף הביקורתי הבלתי פוסק שלך נגד כל הדמויות המרכזיות של מערכת המשפט, ושל הפוליטיקאים מהימין, נובעים ממניע אישי – שלא מונית בעבר ליועץ משפטי לממשלה, על סמך הבטחה של יוסי ביילין, שכיהן בזמנו כשר המשפטים.

כאשר הרב עובדיה יוסף ואביגדור ליברמן קובעים אישית, ללא שום הליך דמוקרטי, מי יהיו נציגי ש"ס וישראל ביתנו בכנסת, אתה כסגן יו"ר המכון לדמוקרטיה מבקר ופוסל התופעה, בשם עקרונות וערכים דמוקרטים נעלים.

ואולם כיצד תתרץ את העובדה שאתה עצמך הפכת בפועל למעין הרב עובדיה של מר"צ ו"התנועה החדשה", שמחליט מי יהיו הנציגים של חלק ממועמדי מר"צ, כולל ידידתך לדיעה המשפטנית עו"ד טליה ששון. כך פעלת במהלך הבחירות האחרונות. זאת עובדה שחובה להזכיר עתה.

גם אתה פרופ' קרמניצר וגם עו"ד טליה ששון הורדתם את המסכות המשפטיות המזוקקות והפכתם בפועל לעסקנים פוליטיים של מר"צ. מעמדכם הציבורי נפגע, מעמדכם הפוליטי אפסי. מזה זמן רב הפרשנויות המשפטיות שלכם, בנושאים שבמחלוקת – חשופים ונגועים בדעה פוליטית לגיטימית אך ללא הסוואה והאליבי שהכל כביכול רק "מקצועי".

המכון לדמוקרטיה משלם לך 63 אלף ש"ח לחודש. מכון פרטי שממומן על-ידי תרומתו של המיליונר האמריקאי ברנרד מרכוס. מכון פרטי שמייצר ניירות עמדה ומארגן כנסים, מכון שהפך לאקדמיה להטפת מוסר ולמתן עצות למערכת הפוליטית שאינה זקוקה להם.

בכל האוניברסיטאות ישנם חוגים ופרופסורים למדעי המדינה העוסקים בכל הנושאים שהמכון של פרופ' קרמניצר עוסק.

אפשר לחשוב שלפני פרופ' קרמניצר לא היתה דמוקרטיה בישראל ולא היו אנשי מדע המדינה שהבינו את מהותה וצרכיה של ישראל, לאור תיפקודה הבעייתי בחברה מפולגת כמו שלנו.

"ניירות עמדה" של המכון ושל פרופ' קרמניצר הינם לרוב מוטים לכיוונים פוליטיים שמיועדים לשרת את האינטרסים של אותם הגופים שבהם תומכים פרופ' קרמניצר ועמיתיו.

ראוי לומר בהקשר זה שמשפטנים ושלטון החוק אינם מדע מדויק, או אחד מחוקי הטבע ואף לא מתחומי הפיסיקה והמתמטיקה. פרשנות אישית של משפטנים, בנסיבות האירוע והתקופה, קובעים במידה רבה מהו חוקי ומה בלתי חוקי. כמעט כל נושא שבמחלוקת נתון לפרשניות משפטיות אחדות.

2. גנרלים ודיפלומטים ישראלים מסייעים להסברה הפלסטינית

תחת האליבי של דמוקרטיה (שהפכה לאנרכיה), ובשם הזכות לחופש הביטוי (שהפך למופקר) יצאה לארה"ב משלחת של קציני צה"ל בכירים ודיפלומטים בכירים, כולם לשעבר, כדי להסביר לאנשי ממשלו של הנשיא אובמה, ש"גבולות 67' הם בני הגנה!"

המשלחת הוזמנה לארה"ב במימון הארגון היהודי השמאלני ג'י סטריט (ארגון אח ל"שלום עכשיו"), למסע הרצאות מחוף לחוף, כדי לבקר ולפסול את החלטותיה ודובריה של ממשלת נתניהו.

המשלחת כללה את הקצינים נתי שרוני, שלמה גזית, נחמיה דגן, גלעד שר, ושאול אריאלי, וכן את הדיפלומטים אילן ברוך ואלון פנקס.

למשלחת "הסברה" זו יש תוצאה אחת בלבד. סיוע בפועל לטיעונים של הרשות הפלסטינית כי אין שום חשיבות ביטחונית לקווי 67', וכי על ישראל לסגת לקווי 67', למען השלום.

במהלך רוב מלחמות ישראל בטרור הפלסטיני, ובמשך 18 שנות הכישלונות של כל ההסכמים והמשאים ומתנים איתם, טעו, הטעו ונכשלו רבים מהגנרלים שלנו, בהערכות המצב ה"מקצועיות" שלהם. קבוצה זו היא ניסיון ממוחזר נוסף של כשלונות העבר.

כולנו זוכרים את האמירה ש"אין ערך לשטחים" ועל כן אפשר וצריך לפנות את כל השטחים, כולל את רמת הגולן, ל"מען השלום", שמשמעותו במזרח התיכון, החדש, פיסת נייר שעפה ברוח, במשטרים ערבים מוסלמים הנתונים במהפכות.

נשאלת השאלה, מדוע משלחת זו לא מצאה לנכון להסביר ולשכנע את דעת הקהל בישראל, ועושה זאת דווקא בארה"ב? מדוע למשלחת זו אין את התבונה, ההיגיון והצורך לשכנע את אזרחי ישראל, שהטענות הפלסטיניות הן צודקות, בעניין נסיגה לקווי 67' ואילו העמדות של ממשלת ישראל לא צודקות?

התשובה לשאלות אלה שקופה וידועה. תשובה שהם מנסים להעלימה. התשובה היא שהם מנסים לשכנע את המימשל של אובמה להוביל "פתרון שלום" כפוי ולהאשים את ממשלת ישראל כ"אשמה" בקפאון המדיני וחוסר הפתרון. זו האמת ואין בילתה.

3. צדק חברתי הסתדרותי?

"צדק חברתי" –  זו הסיסמה שתובעים המפגינים בעצרות ובצעדות בימים אלה.  שני מזכירי ההסתדרות, עופר עיני המזכיר הנוכחי, וחבר הכנסת עמיר פרץ, המזכיר בעבר, הצטרפו בתביעה ל"צדק חברתי".  ואולם, שניהם מתכוונים ל"צדק חברתי הסתדרותי". מי שמתגעגע לצדק כזה, חייבים להזכיר לו כמה עובדות מרתיעות מלתמוך בצדק שכזה.

רוב המפעלים והמוסדות, שההסתדרות ניהלה בעבר, נכשלו בגדול, פשטו רגל, ופיטרו אלפי עובדים! – סולל בונה * חברת העובדים * כור * פיניציה *  חרסה * הסנה * שיכון עובדים * לשכת המס * קרנות הפנסיה * קופת חולים.

חלק מכספי הביטוח הרפואי לקופת חולים של ההסתדרות, וחלק מכספי קרנות הפנסיה, הועברו למימון מנגנון פקידותי הסתדרותי מפלגתי של מועצת הפועלים, הוועד הפועל ומפא"י, כולל מימון של הפרימריס של המנהיגים.

המדינה הצילה בזמנו את קופת חולים באמצעות חוק הביטוח הרפואי, ביוזמתם של חיים רמון ויצחק רבין. ממשלת נתניהו הצילה את קרנות הפנסיה, כאשר קיבלה את אחריות המדינה לניהול והבטחת העתיד האקטוארי. 

היזהרו והתרחקו מהצדק החברתי הזה!

בעברי חשפתי פרשיות חמורות של "ניהול הסתדרותי" מופקר בקרנות הפנסיה ובחברת העובדים. כיהנתי אז כחבר נבחר בהנהגת ההסתדרות, בוועד הפועל, וכמזכיר באיגוד המקצועי של עובדי המדינה. הייתי נציג של רפ"י. באתי לתפקיד ממשרד מבקר המדינה, בו עבדתי ככלכלן מבקר. הפרשיות פורסמו בעיתונות. מזכיר ההסתדרות דאז, ישראל קיסר, תבע להדיח אותי ונכשל.

* * *

ברוך תירוש

איך החוק הפקיע את הדירות-להשכרה מבעליהן

לאהוד בן עזר שלום וישר כוח בבריאות טובה, בעיקר בימי שביתות הרופאים.

"חדשות בן עזר" 664 יצא הבוקר באיכות מעולה, בין השאר בשל המאמר המרתק "ונמצא מחריב את העולם כולו" של אורי הייטנר, שבניגוד לרבים בינינו, השכיל להבין כהלכה את סיפור "תנורו של עכנאי" ו"אחרי רבים להטות" מהמקורות, ואת ההשלכות על חיינו היום בדמוקרטיה יהודית.

אולם, הארץ כמרקחה עם מערכות שביתות ומחאות, בחלקן צודקות ורובן מונהגות על ידי בעלי עניין שלא צלחו אחרת. והנה מציע יהודה דרורי 'מיסוי דירות ריקות כפיתרון מיידי למצוקת הצעירים.' חד וחלק, הבה נכפה, הוא מציע, על הרבבות מהארץ ומהתפוצות להיפטר מרכושם שנרכש בהשקעה שהביאה צמיחה לכלכלה (גם לרבבות העובדים הזרים) ובמגמתם להתבסס בארץ. מדוע לא נעשה זאת לבעלי רכוש אחר ותכשיטים יקרים ויהלומים שמחירם עלה, ויד רבים אינה משגת את רכישתם?

ולעניין, מצוקת הדיור בהשכרה הינה מוחשית, ומחייבת התערבות ממסדית בבנייה להשכרה, מכיון שבעוונותינו התמקדה הבנייה בעת האחרונה בדירות פאר ובמגדלי משרדים, והביקוש להשכרה נענה כנראה עקב פינוי דירות ישנות בעת מעבר בעליהן לדירות הפאר. לפתרון הבעייה חייב הממסד הלאומי והמקומי לגשת מיד לבנייה כדרוש, ולא להתעמרות בבעלי דירות שבדיעבד יורידו תעריפי השכרה כאשר ההיצע יעלה מעל לביקוש.

במקביל, כפי שהוצע לשווא מזה שנים, ניתן להציע ליזם המבקש אישור לבנייה, גם במסגרת תמ"א 38, תוספת קומות משמעותית, שחלקן יותאם להשכרה, ויימסר לרשות המקומית להשכרה מבוקרת ולתקופה מוגדרת לזוגות צעירים ולסטודנטים. גם ליזמי מגדלי משרדים ניתן להציע בניית תוספת קומות שחלקן יימסר לרשות המקומית לחלוקה מבוקרת למוסדות תרבות וחברה. כך יימצא הפתרון בהישג יד, וגם מוטב שכמה מהמוחים המוכשרים בשדרות רוטשילד, יתכבדו וינטשו את עיסוקיהם בעיתונאות ובאמנות ובהיי-טק, ויגבשו גם הם את כשרונותיהם להקמת מפעלים לבניית דירות להשכרה, כדרישתם מהממסד.

כללית נובעת המצוקה מיוקר המחייה שאינו מאפשר חיי רווחה, כמשתקף בתוכניות בערוצי הטלוויזיה. היוקר נובע וגובר כתוצאה מהביקוש האדיר לצריכת מוצרים ושירותים בכל מחיר על-ידי שכבה גדולה של כמחצית הציבור שהכנסותיו מובטחות, ובעצם שוחקות את המדינה כחרב פיפיות. 

מצד אחד הם מושכים סכומי עתק בשכר ממוסדות ומפעלים, כולל בגימלאות, כפי שנמסר שרק כנסת ישראל משלמת מעל ל-60 מיליון בשנה לגימלאיה. ומאידך, הם רוכשים מוצרים ושירותים בכל מחיר (יוצאים לטיולים בחו"ל במאות אלפיהם), ומייקרים על-ידי-כך את המחייה בארץ. ובסקר שטחי ניתן להבחין כי המחיר לצרכן של המוצרים, גם מחו"ל, עולה בהרבה מעל למקובל במתח רווחים סביר בשיווק. מבולקה נוספת היא ניקוז סכומי עתק בעשרות מיליארדים על-ידי בתי עסק הרוכשים באורח חוקי מפעלים בחו"ל, ועמיתיהם מנקזים מיליארדים מקרנות הנאמנות והגימלאות, תמורת אגרות חוב שערכן מפוקפק בדיעבד.

לכן, יתכן שהמזור למבולקה הכללית יבוא על-ידי הקמת מוסד אמין, דוגמת מבקר המדינה, אשר יצביע ביושר על פעילות נכלולית, ויזהיר מפני רכישת מוצרים שמחירם הופקע על-ידי המשווקים. הכוונה כזו תנחה את הציבור לרכוש מוצרים ושירותים המוצעים בתעריף סביר, ובעקבות זאת יוזלו בהכרח תעריפי שאר המוצרים והשירותים.

נ.ב.

המודעה המצורפת [ר' צרופה] מציגה כרזת בחירות משנות ה-50 הראשונות, כאשר החוגים מארגני המחאות היום, חששו מביטול החוק הבריטי להקפאת שכר הדירה, שנישל את בעלי הדירות מרכושם. הוריי, למשל, בנו בית כוחות עצמם ובהלוואות עושקות שפרעונן נמשך כל השנים, והדיירים המשיכו לגור אחר הקמת המדינה בשכר דירה של 2-3 לירות, כאשר משכורתם היתה כבר פי עשרים מיום שכירת הדירה. בהמשך השתלטו נוכלים על הבית, ובעזרת משפטנים מושחתים נישלו את משפחתי מרכושה.

* * *

יהודה דרורי

1. מותר להחרים? – להחרים את דלאראס!

אני טוען שאנחנו אומה עם כבוד עצמי ולומדים לנהוג בהתאם. בואו וראו : מאז שטורקיה התחילה במסע העוינות הנבזה שלה נגדנו, מלונות אנטליה קיבלו מכה כלכלית וכיום ישראלים רבים מעדיפים את יוון ואייה על טורקיה.

עוד דוגמא, לאחר יום האדמה פה בארץ, הרי שישובים ערביים רבים שהשתתפו במהומות, סבלו לאחר מכן ממשבר כלכלי מכיוון שיהודים הפסיקו לעשות קניות אצלם או לבקר במסעדות שלהם.

זוהי תגובה הולמת... יש שקוראים לכך חרם ויש הקוראים לכך: "לכו ותדפקו את עצמכם" (באנגלית זה נשמע יותר טוב..)

היום [27.7] אני קורא ב"מעריב" מאמר מלא התפעלות על כוכב הזמר היווני הידוע – יורגו דלאראס, אשר עומד להופיע בספטמבר הקרוב בארץ ולמלא כיסיו בכספנו. זה לא היה כל-כך נורא, אלמלא הוא פתח עלינו פה גדול ומלוכלך, וקרא לנו: פאשיסטים, הצדיק את פושעי המרמרה וראה בפלסטינים מין גזע מסכן, ושכח שהם אבירי חגורות-הנפץ והקסאמים...

"מעריב" מבטיח לנו בחגיגיות לתת ראיון גדול איתו במוסף סוף שבוע ושם בוודאי נשמע שהוא תורם להרבה "אירגוני שלום" אנטי-ישראלים מוכרים, שהוא כואב את ירידת השמאל הישראלי ושאנחנו... כובשים פאשיסטיים (ביטוי מאוד אהוב עליו..)

בואו ונתייחס למקצועו. אני שואל פה כל אחד ואחד, האם תזרים כמה מאות שקלים לכרטיס להופעה שלו בספטמבר בקיסריה? האם תתרום לנבל האנטישמי הזה ולו פרוטה אחת? האם ייתכן שכולנו נפגין כבוד עצמי ונחרים את הופעותיו ואף נעמוד עם שלטים סביב מקום הופעתו וניתן לו בכל צורה שהיא את ההרגשה שהוא לא רצוי פה...

אני יודע שיהיו בינינו נמושות מקרב אנשי שמאל, שאף שאין להם כסף לשכר-דירה הם ימצאו כסף לרכוש כרטיס, אבל הם לא יצליחו למלא את אולם ההופעות, וזאת הוא צריך לראות ולחוש.

ומדוע שלא תודיעו לדלאראס כבר עכשיו, באתר שלו  galanis@ceid.upatras.gr – שהוא לא רצוי פה בכלל, וגם תכתבו לו מה דעתכם עליו ועל הפאשיזם והרצחנות הפלסטינית, ושילך "לדפוק את עצמו" (באנגלית) בשכם או ברמאללה.

2. אתם! באוהלים! מה אתם רוצים?!

מאז שהממשלה סייעה לטייקונים בשוק ההון לשים ידיהם על קופות הגמל וקרנות הפנסיה, הבינו רבים כי ההסדר החדש יעשוק אותם (כפי שבאמת קרה) וכי כספם כבר לא בטוח. לכן, לפני כ-3 שנים, משכו כמה עשרות אלפי אזרחים חכמים את כספם מקופות הגמל והפנסיה והשקיעו אותו בדירות להשכרה.

מכיוון שהקבלנים לא רצו לבנות דירות קטנות, הם קנו דירות גדולות, שצעירים אין בכוחם לשכור. אבל, היו לא מעט אנשים שעברו אז לשכירות גבוהה יותר בדירות רווחה, ופינו דירות קטנות להשכרה. המשכירים הקטנים הם רובם אנשים קשי יום בפנסיה קטנה, הרואים כיום בדמי השכירות את הסכום החודשי העיקרי לקיומם, ואף ממשלה ואף הפגנה לא תרצה (ולא תצליח) לפגוע בהם.

אז בואו ונבין דבר פשוט. לממשלה אין דירות להשכרה! היא גם לא יכולה להכריז פיקוח על מחיר השכרת הדירות! ואם היא תחליט עכשיו לבנות 20,000 דירות חדשות להשכרה במחיר סביר בכל רחבי הארץ, זה ייקח לפחות שנתיים...

אז מה אתם, יושבי האוהלים ותסכוליכם המוצדקים, מחפשים? למה אתם מקווים? מה אתם רוצים? האם אתם מאמינים שיש איזו תכלית למחאתכם ולשביתתכם ?

מבחינתי התשובה תהיה: כן! תאמינו שדברים כן יזוזו, ושביתת הקוטג' הוכיחה שניתן להזיז דברים במדינה על-ידי "מרי אזרחי ספונטני", ולפיכך מה שיותר אוהלים וצעדות מחאה, ביותר ויותר מקומות בארץ, כל אלה יעבירו לממשלה מסר ברור שאומר:

" תתחילו כבר להזיז דברים!"

אתם, באוהלים, אל תרשו לשום פוליטיקאי ולשום גוף פוליטי ולשום הסתדרות לנצל אתכם ולרכב על מחאתכם.

ראו : בחמישה תחומים הממשלה יכולה לפעול מיידית ועליה לעשות כך בהקדם:

1. יש להחזיר את הפיקוח על מצרכים חיוניים בכלל, ומוצרי מזון בפרט.

2. יש להוריד את המע"מ ממוצרי מזון בסיסיים כולל מוצרי חלב ובשר, ולוודא שההורדה אכן מגיעה לציבור.

3. יש להקטין את המיסוי על מוצרי צריכה אחרים כמו דלק, גז, חשמל ומים.

4. יש להטיל מס מיוחד על דירות העומדות ריקות ולא מושכרות.

5. יש לקבוע בחוק שבחידוש הסכם שכירת דירה, אין להעלות את המחיר יותר מעלות האינדקס השנתי.

חמש פעולות אלו לא רק מן הצדק שייעשו, וזה מאוד יקל מאד על תשלום שכר הדירה, אלא שללא ספק תרגענה את השטח ותוצאנה את האוויר ממפרשי השמאל המנסה לרכב על המחאה הזו...

הצרה היא שממשלה זו אינה מסוגלת לפעול במהירות ובהגיון אזרחי וחברתי. היא נעולה על נושאים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים, וכל מה שקשור לדאגה לעם – רחוק מבינתם כי הם פוליטיקאים גרועים.

 אהוד: אני מקווה כי ממשלה זו תמשיך לעסוק בעיקר בנושאים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים, ולא תקפיא את מחיר שכירות הדירות בהתאם לאינדקס – כי זה יהפוך אותן לדירות של שכירות בדמי מפתח ושום בעל דירה שפוי לא יסכים לכך. ובאשר למיליון הצעירים שלנו חסרי הדיור בר-השגה – יש להציע להם בדיוק מה שהציעה הממשלה בתקופת שרון ליותר ממיליון העולים מרוסיה, שכמעט כולם כבר יש להם כיום קורת-גג פרטית לראשם.

* * *

קופלמן, האבטיח והתרנגולות במלבורון

עורך נכבד,

קופלמן [ר' צרופה צבעונית] היה אדם חכם, בעל מטרה וחוש הומור... [גיליון 664]

באשר לקליפות האבטיח, אני יודעת שנושא זה לא עומד ברומו של עולם, אבל אולי בתחתיתו. גם אני החלטתי לתרום משהו לאקולוגיה והאכלתי את שתי התרנגולות שלי (במלבורון) בקליפת האבטיח. הן התנפלו עליה בתאווה רצינית ושילשלו על פני כל החצר האחורית שלי... סוף מעשה.

תודה,

אביבה קם

* * *

רון וייס: החרם הוא צעד לגיטימי

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר כותב במאמרו "ונמצא מחריב העולם כולו" (גיליון 664) כי החרם על מוצרי ההתנחלויות הוא צעד קיצוני שאינו הולם חברה דמוקרטית.

והוא מוסיף: "החרם הוא בחירה בצעד אלים וכוחני, במקום דרכי הידברות ושכנוע, היאים למחלוקת בחברה תרבותית, ויש בו סרבנות לקבל את הכרעת הרוב."

לדעתי החרם הוא צעד לגיטימי בלתי אלים המקובל בחברה דמוקרטית.

הכרעת הרוב אינה מחייבת אותי לרכוש מוצרים המיוצרים באיזורי התעשייה בגדה. ההתנחלויות ואיזורי התעשיה בגדה הוקמו כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד ישראל, ואני לא חייב להשלים עם כך ולשתף פעולה עם מדיניות זו. יואיל אורי הייטנר להסביר מדוע מותר בישראל להטיל חרם מטעמי כשרות על בתי עסק ומסעדות. מדוע מותר להטיל חרם על אמנים שלא שירתו בצה"ל. הקביעה שרק מוצרי מפעלים מהגדה הם חסיני חרם, וכי וקריאה להחרימם היא עבירה שניתן לדרוש פיצוי בגינה ללא כל צורך להוכיח שנגרם למפעלים נזק כלשהו, היא אנטי דמוקרטית וככל הנראה בלתי חוקתית.

נותר לקוות שבית המשפט העליון יפסול את חוק ה"אנטי חרם", שהוא חלק ממכלול חוקים אנטי דמוקרטיים שחוקקו בכנסת וחוקים נוספים הנמצאים בצנרת.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: נאמן לשיטתך אני מניח שאתה תומך גם בחרם שתטלנה מדינות רבות על ישראל בספטמבר 2011, ואשר יכלול גם את הביצים שתטלנה התרנגולות שלך בלוליהן שבתוך הקו הירוק ואפילו את הביצים שתטלנה התרנגולות של האירגונים הנתמכים על-ידי הקרן החדשה לישראל.

* * *

ליטמן מור

הפיקוח הממשלתי על המזון 1953-1968

 בתקופה הנדונה המשיך משרד המסחר והתעשייה לפקח בעיקר על מוצרי המזון המיוצרים בארץ. היבוא היה מוגבל. יבוא חומרי הגלם וחומרי היסוד כגון סוכר, גרעינים לשמנים, חיטה, דגנים וקמח נשאר בידי הממשלה באמצעות "השירותים המסחריים" בראשותו של אקשטיין-גזית, מנהל אגף תעשיית המזון.

היו ניסיונות של יצוא, מיועד בעיקר ליהודים בארה"ב – מצות, שוקולד, ממתקים, חלבה. רוב המוצרים לא עברו את הביקורת של ה- F.D.A והוחזרו לארץ. במצות נמצאו חרקים וחלקי חרקים, האריזה של החלבה הייתה לקויה והשמן נזל החוצה, שרשרת הקור במעבר בין הייצור, ובדרך, לא נשמרה – וטבלאות השוקולד הכילו תולעים שנכנסו מהחוץ בגלל האריזה הלקויה. ביצים קפואות ששווקו לאנגליה הגיעו מקולקלות.

המשרד נאלץ "בדרך הקשה" להרחיב את היחידה הטכנולוגית, בראשותו של ד"ר פייגנבאום, משלושה אקדמאים לשמונה. אני ניגשתי למכרז לראש היחידה והתמניתי לתפקיד כ"טכנולוג ראשי". (זה היה אחד המכרזים הראשונים בשירות המדינה ובראש הוועדה עמד וולטר איתן –שגריר ישראל לשעבר בצרפת ומדינאי ידוע). היה עלינו לטפל באיכות המזון. לקבוע סטנדרטים-תקנים למוצרים השונים. בזמן הצנע המשרד הוא שקבע את המפרטים, בדרך כלל אחידים, ואילו עכשיו התעורר הצורך לקבוע תקנים שקובעים את האוטנטיות של המוצר. בארץ-ישראל הוקם ב-1923 [?] מכון התקנים. המכון עסק בעיקר במפרטי בנייה והיה הרשות המפקחת על כמות המלט בזמן היציקה של הגגות. ב-1953 חוקקה הכנסת את "חוק התקנים". מטרת החוק היתה לקבוע תקני איכות למוצרים השונים לרבות מוצרי מזון. אחד הסעיפים מטרתו היתה להגן על תוצרת הארץ ולמנוע יבוא מתחרה. (את החוק יזם בז'רנו, אחד האחים מבעלי עסיס ברמת גן, נציג מפלגת הציונים הכלליים בכנסת).

יוצא אפוא שהפיקוח על איכות המוצרים היה מוגבל, כי למעשה לא היה יבוא. הסעיף בדבר "הגנה על תוצרת הארץ" הוחלף על ידי הכנסת בשנת 1970 ביוזמת משרד האוצר. אבל משרד החקלאות התנגד כל השנים וגם בימינו אלה ליבוא מתחרה לחלב, לגבינות, לפירות ולירקות, דבש ומוצרים חקלאיים אחרים. הממשלה קובעת עד היום מכסות ותעריפי מכס המונעים למעשה את היבוא. למוצרים רבים היא קבעה מחירים מכסימליים הקיימים גם היום, למשל ללחם אחיד, לחלב, ועוד.

ב 1954 הגיעו מארה"ב מומחים בכל שטחי החיים. הסיוע הטכני של ארצות הברית נקרא – U.S.O.M. והמותג שלו היה שילוב הידיים – הדגלים של ארה"ב וישראל. במסגרת הפרויקט הגיע לארץ פרופ' עמיהוד קרמר פרופ' ל- HORTECULTUREמאוניברסיטת מרילנד. הוא פירסם מיספר ספרים וביניהם ספר על איכות מוצרי המזון מהחקלאות.

פרופ' קרמר, יהודי יליד ארצות הברית, בן למורה לעברית בבלטימור, נשלח בצעירותו ללמוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שלט בעברית, התערה ללא קושי בחיי הארץ. הוא הרצה בטכניון בחיפה, אבל התמסר במיוחד לקביעת נהלים ולשיפור הפיקוח הממשלתי על תעשיית המזון. לזכותו יש לזקוף את המודעות לאיכות מוצרי המזון בארץ.

הנושא הראשון שטופל עם פרופ' קרמר היה סימון מוצרי מזון ארוזים-מראש. המפקח על המזונות פירסם ב-29 בנובמבר 1949 את "צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון מוצרים) תש"י, 1950". בזמן הצנע היה קשה להפעיל אותו, רוב המוצרים נמכרו אז בתפזורת, במשקל, ארוזים בניר עיתון. כאשר התחילו לארוז את המוצרים במפעלים, לא הקפידו על סימון נכון, וכך למשל נמכר בזמנו מרק עוף שלא הכיל קמצוץ של בשר כמרק עוף פרווה [?], שוקולד עם תוספת של שמן צמחי מוקשה במקום חמאת קקאו, רוב המשקאות הכילו מעט מיץ, אם בכלל, והמשקה היה מסומן כמיץ בתוספת שם הפרי. המיץ היה מורכב ממים, צבע, חומר משמר, וחומרי טעם וריח. (צו זה לא בוטל ומופיע גם היום ברשומות. הצו היווה בסיס לתקן הישראלי מס. 1145 ל"סימון מוצרי מזון ארוזים מראש" שהוכן על ידי ועדת התקינה במכון התקנים. היה לי הכבוד לעמוד בראשה).

על מנת להביא לידיעת הציבור את החשיבות שבסימון מוצרי המזון נערכה בשנת 1955 תערוכה ניידת והיא הועברה בערים הגדולות בארץ. התערוכה נערכה בשיתוף אגף המזון בהתאחדות התעשיינים ומנהלו ד"ר ק. באייר, שהיה גם מנהל התערוכה, ובסיוע הטכני של ארה"ב עם פרופ' קרמר, והיחידה הטכנולוגית במשרד המסחר והתעשייה בראשותי. התערוכה היתה פתוחה לציבור הרחב, הוצגו בה מוצרים עם תוויות בהתאם לחוק. בתערוכה השתתפו המפעלים הגדולים, בתי הדפוס. תעשיית הדפוס המודרנית הקיימת בארץ היתה אז בחיתוליה. נערך יום עיון בו השתתפו אנשי התעשייה (בעיקר בעלי המפעלים), נאמו שגריר ארצות הברית, מנהל אגף התעשייה י. אקשטיין, ד"ר באייר ועבדכם הנאמן.

לתערוכה היתה תהודה גדולה. הציבור התחיל לקרוא את התוויות. השתדלנו להסביר שהתווית היא מעין תעודת הזהות של המוצר. הצרכנים התחילו לשים לב לשם המוצר אשר היה חייב להתאים לתקן (ראה "הקוטג'"). פירוט הרכיבים בסדר תכולה יורד של התכולה, לתוספי המזון (חומרים משמרים, צבעים, חומרי המתקה מלאכותיים, חומרים מייצבים). במשך כל הזמן וגם בימים אלה עובר התקן לסימון רוויזיה, לפירוט נוסף של הערך התזונתי של המוצר, הדגשה של רכיבים אלרגניים כגון סויה, אגוזים, שקדים, גלוטן לחולי צלייק, ועוד היד נטויה. הדבר תלוי בתגובת הציבור. (ראה "אוהלי שדרות רוטשילד").

עם סיום תקופת הצנע ב-1952 התחילו המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר (משרד החקלאות, המסחר והתעשייה, הפנים, הבריאות – בריאות הסביבה, מכון התקנים – לפרסם צווים בדבר איכותם של מוצרי מזון בהתאם לסמכויותיהם. בשעת חירום לכולם ישנה הסמכות.לפעמים הצווים סתרו זה את זה. אני הרגשתי שמיציתי את עצמי.

שיתוף הפעולה עם פרופ' קרמר הביא תוצאות חיוביות גם במישור האישי שלי. בלימודים השתמשתי בגרמנית. האנגלית לא היתה שגורה בפי. פרופ' קרמר ניסה להכניס בארץ שיטות עבודה בפיקוח על המזון הדומות לפיקוח של הF.D..A.- הנהוגות בארה"ב.

הייתי מעוניין לנסוע להשתלמות בארה"ב, אבל בשנות החמישים כל נסיעה לחו"ל בתפקיד היתה כרוכה באישור משרד ראש הממשלה. האוצר לא הקציב דולרים למטרות השתלמות. לפרופ' קרמר היו היכרויות נרחבות בארה"ב והוא הצליח לשכנע מומחה למזון בעל מעבדה ניסיונית בבלטימור, יהודי דור שלישי למהגרים מרוסיה, לקבל אותי לעבודה במעבדה לחצי שנה בתנאי שאבטיח כי אחזור לארץ לעזור לתעשייה המקומית בידע שארכוש אצלו.

מישכנתי את הדירה שלנו לטובת משרד ראש הממשלה על מנת להבטיח את שובי לארץ, קיבלתי כמקובל בהקצבה חמישה דולר מהאוצר, השכרתי את הדירה ולאחר ראש השנה ב-1956 יצאתי עם אשתי ובתנו בת השנתיים באונייה "ישראל" לארה"ב.

לא הובטחה לי המשכורת החודשית במשרד המסחר והתעשייה וקיבלתי אותה רק אחרי שובי לארץ. ייזכר לטובה שלמה ארגוב ז"ל, אז פקיד במשרד ראש הממשלה, אשר עזר לי כמיטב יכולתו. (ברבות הימים היה שגריר ישראל באנגליה, נפצע בהתקפת מחבלים פלסטינים בלונדון ונפטר בירושלים ב-2002 כאשר היה משותק כל השנים).

בעל המעבדהSi. Aronson   אמור היה לשלם לי 50 דולר לשבוע, זה היה אז שכר המינימום במדינה. הוא לא שילם לי את הסכום המובטח, וקיבלנו תמיכה מקרובים שלי שהיגרו לארה"ב בתחילת המאה העשרים, וכן מהורי אשתי שהיגרו מאירופה לארה"ב ב-1947. תקופת ההשתלמות: ספטמבר 1956-מרס 1957, היתה מעניינת, מרתקת ומועילה. Aronson היה מומחה בשלושה תחומים: במוצרי קמח, סוכר ואבקת חלב. היו לו קשרים בחוגי התעשייה בבלטימור ובניו ג'רסי. הודות לו ביקרתי במפעלים ולמדתי לא רק על שיטות הפיקוח של ה-F.D.A.  אלא בעיקר כיצד מפקחת התעשייה בעצמה כך שהמוצר יעמוד ברמה בינלאומית מבחינת האיכות והמחיר.

במישור המקצועי נפתח לי חלון חדש – המצב התברואי במפעל בזמן הייצור. בזמן הצנע הנושא הזה היה בארץ מוזנח לגמרי. הממשלה קבעה את המחיר והיתה אחראית למוצר מכל הבחינות. הצרכנים לא התחשבו בתנאי התברואה במפעלים, בחנויות, במסעדות. התנאים הסניטאריים בכל המקומות היו שווים – משמע גרועים. במסעדה היה הסועד מסתכל אם השולחן נקי ולא שם לב לתנאים הגרועים בבתי השימוש, במקום מגבות ניר היו במקרה הטוב מגבת בד אם בכלל.

היתה פה בארה"ב תחרות, כל Cent היה קובע, על התווית של קפה, למשל, היה כיתוב באותיות גדולות 2 cents off. – ואמריקאי מוכן היה לבזבז כסף על הבנזין ולנסוע מרחק לקנות את המוצר המוזל. האיכות נשמרה כדבר מובן מאליו. הדאגה לתברואה השתלמה גם מבחינה כלכלית. פריון העבודה גדל, חיי המדף של המוצר יותר ארוכים. היתה לי הזדמנות להצטרף לעבודה בחברה פרטית שנתנה שירותי סניטציה למפעלים. בנוסף לאחזקה השוטפת, המפעל היה מזמין פעם בשבוע את מומחי החברה למנוע כניסת ציפורים, מכרסמים, זבובים וחרקים. לחברה היתה מעבדה לבדיקות אטימולוגיות ומיקרוביולוגיות ונתנה גם את השירות הזה למפעלים שלא ערכו את הבדיקות בעצמם.

בכל מפעל היה ברז לרחיצת ידיים בחוץ, סמוך לשירותים, נראה לכול. שמעתי בדיחה שמאפיינת את המצב: פועל יצא מהשירותים ולא רחץ ידיים. המפקח של המפעל העיר לו על כך והפועל ענה שהוא הולך לאכול ולא התכוון לחזור לעבודה. למדתי גם את שיטת השיווק בסופרמרקטים דבר שלא היה ידוע בכלל בארץ.

בזמן השתלמותי היה בארץ "מבצע סיני" של 56'. ישראל כבשה זמנית, בסיוע אווירי של צרפת ואנגליה, את רצועת עזה והפריפריה וחצי האי סיני. נשיא ארצות הברית הגנרל אייזנהאואר הטיל סנקציות על ישראל, והמומחים של הסיוע הטכני  U.S.O.M נאלצו לעזוב את הארץ ולא נתאפשר לי יותר לבקר ב-F.D.A.. מאידך נפתחו לי כל הדלתות של המפעלים בבעלות יהודית או שמנהליהם היו יהודים. הפכתי מעין שגריר של המדינה האהודה על כולם ובמיוחד על היהודים. בניגוד לסנקציות, קיבלתי את כל העזרה ותודה לכולם. השתלמות בשנות החמישים בארה"ב ראויה לכתבה מיוחדת אולם אסכם בתמצית: בארץ אדם היה מתבייש לומר-להודות "אני לא יודע." כל אחד התיימר לדעת הכול. סוד ההתקדמות והפיתוח בארצות הברית מתבסס על ההנחה שאדם לא יכול להיות מומחה לכל דבר. אדם מתמחה בשטח מסוים וכשהוא נשאל בתחום שהוא לא עוסק בו, הוא יגיד: "אני לא יודע." אבל הוא ייעץ לך לפנות אל האדם הנכון ולא לאדם המתיימר לדעת הכול.

ועוד דבר פשוט : באותו זמן לא היה תא קולי בטלפון אבל אם צלצלת למישהו והוא לא היה באותו זמן במקום, המזכירה דאגה להחזיר לך שיחה אם בקשת זאת. ומה היום בארץ? עם כל השכלולים הטכניים, אנא תנסו.

חזרתי מההשתלמות במרס 1957. רמת החיים התחילה לעלות. ההוצאות למזון ירדו מ-38% ל-32% מכלל הוצאות המשפחה בישראל. המודעות לאיכות המזון הלכה וגברה. כאשר המצב הביטחוני היה מחמיר, היה הציבור אוגר מזון יבש (כגון קמח, סוכר, מוצרי מאפה, תבלינים) בכמויות גדולות פן תפרוץ מלחמה ולא יהיה מה לאכול. במוצרים האלה התרבו החרקים שמקורם במזון וכן אלה שהגיעו למזון מהארונות של הצרכנים. האריזה של המוצרים האלה לא היתה אטומה, ההלחמה בחום של שקיקי פלסטיק טרם הגיעה לארץ.

אחרי רגיעה היו הצרכנים באים למשרד ומגישים תלונות על הימצאות גופים זרים במזון. צריך היה להוכיח שהגוף הזר מזיק לבריאות או עלול לפגוע בבריאות סיפרו שאופה הובא למשפט על הימצאות ג'וק בעוגה. התובע ניסה להציג את העוגה לשופט, העוגה הוצגה קודם לכן לאופה. הוא לקח את העוגה, הוציא את הגוף הזר ואמר: "זה לא ג'וק זה צימוק!" ובלע אותו.

תרבות הצריכה, למשל, היתה: עקרת בית שמצאה במרק שבישלה במטבח זבוב היתה מוציאה את הזבוב ומגישה את המרק לשולחן והאוכלים לא ידעו מה בא לקרבם. אולם כאשר מצאה זבוב באבקת מרק, היתה מטריחה את עצמה ונוסעת למשרד ומגישה תלונה על הימצאות גוף זר. שמא תקבל פיצוי.

מן המפורסמות כיצד שיווקו לחם לחנויות. הציבור אוהב לחם חם. המאפיות אופות אותו בלילה וסיפקו אותו בשעות הבוקר המוקדמות והשאירו את הלחמים בתפזורת ובמקרה הטוב בקרטונים פתוחים, כשהלחם היה מוקד לזיהומים מבחוץ של זבובים, חרקים ומכרסמים למיניהם. משרד הבריאות בדק את חלב השתייה במחלבות אבל הוא שווק בבקבוקים שחזרו מהצרכנים לפתח המכולת לא שטופים, מלוכלכים, והיוו מוקד להתרבות גופים זרים, חרקים יבשים, צואה של עכברים, והציוד המכאני במחלבות לא ניקה אותם.

שר התעשייה והמסחר פירסם את הצו בדבר איכות מזון 1958, האוסר הימצאות גוף זר במוצר. הצו מתייחס למוצר ולא לצרכן. זבוב הנמצא בעוגה הוא גוף זר ואין צורך להוכיח שהזבוב הזיק לבריאות של הצרכן שאכל את העוגה.

התחלתי ליישם את "התורה" שלמדתי בארה"ב. דיווחתי להנהלת המשרד, לרבות היועץ המשפטי של המשרד. הדגשתי את הצורך בשינוי התחיקה כדי להתאים אותה לארצות המערב.

בנוסף לצו בדבר איכות מזון פירסם השר "צו בדבר הובלת לחם" על מנת להבטיח את אספקת הלחם לצרכן בתנאים סניטאריים הולמים. האופים הגישו תביעה לבית המשפט העליון לצדק בטענה שתחום התברואה שייך למשרד הבריאות אולם נשיא בית המשפט העליון, השופט אולשן, קבע כי המונח "אספקה סדירה" לפי "חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים", עליו אחראי שר התעשייה והמסחר – כולל גם אספקה נאותה מבחינה סניטארית.

בכנס בפקולטה להנדסת מזון של האגודה למזון ב-1957 בנושא פיתוח מוצרים חדשים, הרציתי על הצורך בשיפור התברואה בייצור ובשיווק מזון. הפעלתי במלוא המרץ את תנאי התברואה במפעלי המזון, למרות התנגדות אקטיבית של מהנדסי המים והביוב ובראשם פרופ' הלל שובל ממשרד הבריאות.

לארץ הגיע פרופ'Yoslin  מברקליי בקליפורניה, מומחה עולמי בשטח שימורי פירות וירקות. ביוזמתו הוקם "שירות הייעוץ לתעשיית המזון, אגודה עותמאנית משותפת להתאחדות בעלי התעשייה ול"שרד התעשייה והמסחר. מנהל השירות היה ד"ר ליכטבלאו. לימים הפכה האגודה לגוף עצמאי וניתן היה תמורת תשלום זעום להיעזר בספרייה מקצועית ולקבל מאמרים מקצועיים.

המפעלים הגדולים הפעילו בקרת איכות עצמאית, התעשייה הבינונית נעזרה הרבה בשירות הזה. בגדול ניתן לומר שתעשיית המזון עלתה על המפה. בגלל ריבוי תלונות הציבור ואיגודי הצרכנים , ובגלל ביקורת העיתונות וריבוי השאילתות שהוגשו לשר התעשייה פינחס ספיר בנושא הפיקוח הממשלתי על המזון, הוא העביר את בעיית הפיקוח על המזון להחלטת הממשלה. הממשלה הטילה על הוועדה הבינמשרדית לייעול משרדי הממשלה, בראשותו של י. סלמן, פקיד בכיר במשרד האוצר, ועל סגן שר התעשייה והמסחר י. זנבר (לימים נגיד בנק ישראל) – לבדוק את נושא הפיקוח הממשלתי על המזון. הוועדה המליצה לממשלה, ב-13.6.66 – להקים את שירות המזון במסגרת מנהלית של משרד הבריאות. הממשלה החליטה ב-30.11.66 לאמץ את המלצות הוועדה.  

* * *

דניאל דורון

[מייסד "המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי"]

קללת הריכוזיות והקוטג'

נדפס לראשונה ב"ישראל היום", 11.7.2011

פתאום כולם דואגים לצרכן המסכן ודורשים להוריד את המחירים המופקעים של מוצרי היסוד.

בייחוד כל אלה שבמשך עשרות שנים סייעו לגזול את הצרכן באופן שיטתי דרך מונופולים מפקיעי מחירים, בתחילה בשליטת הממשלה וההסתדרות והיום גם בשליטת הטייקונים.

הפוליטיקאים, חברי ועדות הכספים והכלכלה, היו הראשונים שנזעקו "למחות" על העוול הנורא שנגרם לצרכנים, אחרי שמאה אלף חותמים על העצומה נגד הגזל רכשה את תשומת ליבם.

אך הרי חלק נכבד מאותם חברי הכנסת שיצאו חוצץ נגד הפגיעה האנושה בצרכן, הם אלה שיצרו את השיטה המשחיתה של הטלת מיסי חמס על הצבור כדי לספק לעצמם הרבה כספים לשחד בהם קבוצות בוחרים, ועוד כסף רב לבזבוזים על תומכיהם ולהטבות לעצמם.

בנוסף חלק מהם הכניס לכמעט כל חוק כלכלי, בשירות הלוביסטים של הטייקונים, סעיפים המונעים תחרות והמאפשרים למונופולים לגזול את הצרכנים.

עכשיו הם שופכים דמעות תנין על הסבל הנורא שהם גרמו למאות אלפי משפחות שאינן מסוגלות לגמור את החודש.

בקרוב תהיה להם הזדמנות להוכיח אם המחאה הציבורית האדירה גרמה להם להבין כי הסיכוי שלהם להיבחר מחדש בסכנה מרגע שהענק הנרדם של כוח הצרכנים ילמד להעניש לא רק את מפקיעי מחיר המוצרים אלא גם את אלה שסייעו בידם.

חברי הכנסת יצטרכו לעסוק בעניין הריכוזיות והצורך הדחוף לטפל בה כשורש כל הרע במשק. השליטה על מרבית הנכסים הפיננסיים של הציבור ועל מרבית האשראי במשק בידי אנשים ספורים, היא לא רק הגורם להפקעת המחירים על כל מוצרי הצריכה אלא אף להפקעה של מחיר האשראי (יש בנקים שהתשואה שלהם על הון לפרוייקטים לבניין עולה על 30%!) –ומה שמסוכן יותר לעיוות גדול בהקצאת האשראי, במקום לממן השקעות מעודדות צמיחה בעסקים קטנים, רוב האשראי מבוזבז על פרויקטים ראוותניים ובעלי סיכון רב כהשקעות של הטייקונים במיזמי הימורים בלאס וגאס. הכוונת האשראי למקומות בלתי ראויים יוצר מחנק אשראי שאינו מאפשר מתן הלוואות למנועי הצמיחה של המשק, ליזמים קטנים. מחנק אשראי זה הוא הגורם הראושן במעלה לאי הפתוח של הנגב והגליל.

כבר היום אנו שומעים קולות מבין חברי כנסת המנסים לטשטש את חומרת הבעייה והמתכננים לעקר כל מאמץ לטפל בה ביעילות. יש לעקוב אחריהם מקרוב ולפרסם ברבים את קלונם אם יתפתו לטרפד את מה שעשויה להיות הרפורמה החשובה ביותר בתולדות המשק, רפורמה שתשחרר את הכוחות העצומים הטמונים בנו ותביא לצמיחה ולרווחה רבתי לכל אזרחי ישראל.

אחרי הפוליטיקאים ההסתדרות היא הגוף השני האחראי לשכר האומלל של מרבית עובדי ישראל.

ההסתדרות תמיד הגנה על המונופולים החמסניים שלה שנשלטו על ידי כל מיני מאכרים ועסקונות שגם שדדו את קופות הפנסיה של העובדים. העסקנים שיחדו חברי וועדים במשרות-דמה והפכו אותם ממנהיגי עובדים לעוכריהם. מקומות העבודה הפכו כר למאבקים פוליטיים שבהם ניצחו כמובן בעלי הכוח חסרי הרסן ומושחתים למיניהם שכפו על העובדים שביתות הרסניות. העובד הישראלי, שחלק נכבד ממרצו מבוזבז על תככים פוליטיים ועל חנופה לחברי הוועד העריצים, אינו מסוגל ליצר אלא כשני שליש ממה שמייצר העובד האמריקני, ומשכורתו עלובה בהתאם.

היו שקיוו שעופר עיני יהיה מנהיג מסוג אחר, אך כוח המוסד גבר על תבונתו והוא הפך לעסקן הפוגע בעובדים נמוכי שכר כדי להיטיב עם עובדי המונופולים, בסיס כוחה של ההסתדרות. לאחרונה התנגד עיני להורדת מחיר הדלק, שהיתה מיטיבה עם מרבית העובדים, מחשש שהירידה במרווח ההכנסות של הטייקונים תמריץ אותם להוריד מהשכר המנופח שמשתכרים עובדי חברות הדלק.

על התאחדות התעשיינים – שבמקום לדאוג להשקעות בתעשייה שיגדילו את הפריון, דואגת בייחוד לסחיטת הטבות מהממשלה על חשבון משלם המיסים, או מגינה על הטייקונים והמונופולים שלהם – אפשר לומר שלא לחינם הלך זרזיר אצל עורב. עופר עיני הוא מחבריו הטובים של שרגא ברוש ובעל בריתו לניצול הצרכנים לתפארת המונופולים.

וראו זה פלא, גם זהבית כהן ועפרה שטראוס, העומדות בראש מפקיעי מחירי המזון, גם הן, ואפילו בן בריתם נוחי דנקנר, נתברכו פתאום במצפון חברתי וקראו לעשות משהו למען הצרכן הסובל.

כך כמובן גם שלי יחימוביץ, המטיפה לחזור לימי מפא"י המפוארים ולהצלחה הכבירה של הסוציאליזם בכל אתר, וזהבה גלאון שהתפנתה ממאמציה הבלתי נלאים להקים עוד מדינה ערבית עריצה ומושחתת למען השלום. כמו הפוליטיקאים וההסתדרות, גם הן מנסות לתפוס במושכות של עגלת המחאה האזרחית, ולהוביל אותה למקומות מפוקפקים.

אלא שמחולל המהפכה, יצחק אלרוב וחבריו אינם רק אנשים ישרי דרך, הם גם נוהגים בתבונה רבה ומבינים כנראה מה שורש הרע. האמון הרב שהצבור רוחש להם לא יאפשר לטרמפיסטים למיניהם להשתלט על המחאה הנהדרת הזו, שהיא תחילת גאולתו של הצרכן והעובד הישראלי מעול כל מנצליו הרבים.

אהוד: לדניאל דורון עומדת זכות אבות כבירה מהיותו נינו של ר' זרח ברנט, שהיה מבוני היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל וממייסדי פתח-תקווה בתקופת העלייה הראשונה, ושעל ברכי הישיש הסבא-רבא שלו, גדל. לנו יש ויכוח ממושך עם דורון, הסבור כי השוק החופשי והיוזמות הפרטיות היו בונים את היישוב העברי ואת ישראל טוב יותר מכל יוזמה ממסדית. אנחנו סבורים שללא הברון רוטשילד וההתיישבות העובדת, הנתמכת אף היא, וההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית – לא היה קם כאן שום דבר אילו סמכנו רק על היוזמה הפרטית. נראה לנו שגם הפעם דורון מתפעל מהר מדי מ"המהפכה" של יצחק אלרוב ו"המנהיגים" שאיש לא בחר בהם והם מתחלפים חדשות לבקרים, מדי מהדורת חדשות או עיתון, ובגלל החום גם לא לובשים חולצות!

* * *

אורי רותם

צריך למצוא את קבר רבי יהודה בן בבא

לאהוד ידידנו שלום.

גם אני ושולה נמנים על ה"קליינטים" של ג'אדה בולוס ונהנים בכל פעם מחדש.

אגב: שתי הערות בהקשר לרבי יהודה בן בבא ("סומך החכמים") המוזכר בכתבה [גיליון 664]: ראשית, על שמו נקראת היום צומת סומך, הנמצאת בין אושא לשפרעם.

ושנית, בהיותי ילד, גרתי בכפר אתא (לא בקרית אתא...) ולמדתי ב"בית החינוך לילדי עובדים". יום אחד הופיעה בבית ספרנו מורה חדשה, יעילה/פעילה, ששכנעה את המנהל שבמסגרת החינוך למורשת ולידיעת הארץ צריך להוציא בדחיפות את כל התלמידים לסיור רגלי כדי למצוא את קבר רבי יהודה בן בבא השוכן ממש בקרבתנו.

היה הזוי לראות איזה מאתיים תלמידים בלי כובעים ובלי מימיות הולכים בשדות אחרי אותה המורה ומחפשים את הרוח.

כמובן שאת הקבר לא מצאנו (ואפילו לא שום קבר שיח' אחר), אבל ידענו שהוא חייב להיות בסביבה.

ככה לומדים דרך הרגליים!

להתראות,

אורי רותם

* * *

 שרה לוטן-הסנר: זוכרֵי סאבו

אהוד שלום,

 אני מצטרפת אל אמיר שומרוני (בן כיתתי בבית הספר ברנר בפתח-תקווה) ואליך, בוגר פיק"א, בהוקרת זכרו של זאב סאבו – מורה אהוב.

אין זה נפוץ במחוזותינו להעלות זכרם של מורים, אך אמיר (מי ידע שהוא פייטן שכזה?) הצליח להחזיר אותי לימים רחוקים וטובים.

סאבו אכן היה עוף נדיר שלא הולך בתלם. הא ראייה: במשך כל שנת הלימודים בכיתה י', זנח את תוכנית הלימודים המוכתבת מגבוה ולימד אותנו, בכישרונו התיאטרלי, את הגירסה המקורית, השלמה, של "פיגמליון" לברנרד שאו – חווייה בלתי נשכחת!

מה הפלא שכולנו חרדנו מן המפגש עם קוגלמן בשביעית?

 שרה לוטן-הסנר

* * *

ד"ר ישראל אברהמי

המורה לאנגלית זאב סאבו

קראתי בהתרגשות רבה את שירו וכתבתו של אמיר שומרוני על המורה זאב סאבו, שהיה גם המורה לאנגלית של אחותי אליה בשנות החמישים בבית ספר "פיקא", ושלי בתיכון "ברנר" בתחילת שנות השישים. זכורה לי במיוחד אהדתו את קבוצת הכדורגל של בית"ר תל-אביב, שלמשחקיה היה הולך כל שבת, בתל-אביב ומחוצה לה. אני זוכר גם את העימות הסוער שהיה לו איתנו, תלמידיו, באחד המפגשים של בית"ר תל-אביב עם האלופה הבלתי מעורערת – הפועל פתח-תקווה, במגרש שברחוב אברבאנל, בעקבות "פנדל" בלתי מוצדק שנשרק כנגד בית"ר והביא להפסדה. הוא הזכיר לנו את הפנדל הזה עד סוף שנת הלימודים!!!

 בתחילת שנות השישים לקח על עצמו זאב סאבו תפקיד אתגרי ביותר – לנהל את בית הספר המקצועי "שבח" שבדרום תל אביב. היה זה המפלט האחרון של נוער שלא השתלב במערכת החינוך הנוקשה של אז, וזאב סאבו, המורה שלימד את קיפלינג ושייקספיר, הלך להגשים את השורה שהוא כל כך אהב משירו של קיפלינג:

 IF YOU CAN MEET

WITH TRIUMPH AND DISASTER 

הנה שורות שכתב עליו אחד מבוגרי בית הספר "שבח" באותן השנים, גברי גבריאלי ("כלכליסט", יוני 2011):

 "כתלמיד בשנים הללו, בי"ס שבח נחשב לנחות בהשוואה לאורט סינגלובסקי ולאורט נתניה. באותה תקופה ניהל את בית הספר המנהל זאב סבו. זאב סבו חינך את כיתתי שנתיים. בתקופה זו נגלה האני מאמין שלו. זאב סבו, הביא לבית הספר את מה שכונה אז בחינות הבגרות המקצועיות. עם תעודה זו, ללא השלמות כלשהן, עמדתי בהצלחה בבחינות הכניסה לאוניברסיטה ולמדתי לימודי הנדסה. כמוני, רבים מבני כיתתי וכיתות אחרות. חלק מחבריי הלך אז לעתודה אקדמית, מעטים התקבלו אז למסלול זה גם מתיכונים יוקרתיים.

"הוא שילב כיתת בנות שלמדו עיצוב וארכיטקטורה (לא מקצועות סיעוד). בשנים אלו לא היו תלמידות מן המניין בבתי הספר המקצועיים. הוא בנה אנדרטה בחצר בי"ס לחיילים בוגרי בית-הספר שנפלו במלחמות ישראל. משיחות אז עם חברים מתיכונים יוקרתיים ברחבי תל אביב, לא שמעתי על יוזמה כזו בבתי הספר שלהם. זאב סבו סיפר לנו באחד משיעורי המחנך על הנזיפות שהיה מקבל מעיריית תל אביב בכך שפתח את שערי בית-הספר לתלמידים גם מחוץ לתל אביב. אני שמח שבית-הספר היום זוכה להישגים ושמו הולך לפניו.

"שמם של זאב סבו המנהל, המורה לאנגלית והמחנך בשנתיים האחרונות, רינה מוזס המורה לתנ"ך, ספרות, והמחנכת בשנתיים הראשונות, לידג'י המורה לחשמל, רן המורה להיסטוריה וגאוגרפיה – זכורים כאלו שהביאו אותי וחבריי עד הלום.

"לעניות דעתי הם היתוו את הדרך בשנים מאוד מוקדמות. הם יישמו חדשנות. הצוות הנוכחי, המשיך והעלה את הרמה לשיאים גבוהים יותר וכל הכבוד להם על כך. יש מקום להזכיר את ה'פיונירים' הראשונים שהחלו בתהליך החדשנות."

 באותה תקופה התחזקו קשריו של זאב סאבו עם אבי, מיכאל אברהמי, שהיה מנהל בית הסוהר לנוער "תל-מונד" ((1962-1972). אבי, שהיה מורה במקצועו, הקים כיתות בית-ספר עממי! בכלא, וחייב את כל האסירים שלא עשו כן לסיים את כתה ח' על-פי חוק חינוך חובה, (אחד האסירים אף הגיש בג"צ נגדו בנושא זה!)

כמו כן הקים אבי כיות לימוד מקצועיות, כדי שהאסירים ירכשו מקצוע כלשהו טרם שחרורם. בנושא זה זכה אבי לתמיכתו של זאב סאבו. לא כולם היו כאלו. המתנגדים טענו כי האסירים לומדים מקצועות אשר ישכללו את שיטות הפריצה והגניבה שלהם. זאב סאבו עזר לאבי רבות תוך כדי גיוס חלק מהמורים המקצועיים של בית-הספר שבח למשימה זו.

 הזכיר אמיר שומרוני גם את המורה המיתולוגית לאנגלית תרזה קוגלמן, אותה אשה חרדית ייקית קטנת קומה, שכל דורות תלמידיה בעשרות שנות עבודתה רעדו מפניה. יפה עשו תלמידיה שהביאו לקריאת רחוב על שמה בפתח-תקווה, בשכונת "אם המושבות" החדשה שבעיר.

ולסיום, אני רוצה לפנות לאמיר ולבקש ממנו, או מקוראים אחרים של מכתב העיתי, לספר על אימו הפרטית הנפלאה – המורה טובה שומרוני, בת וילנה, מייסדת בית הספר בעין גנים שהפך אחר-כך ל"גורדון". אם לקשור כתרים לראשי המורים בפתח-תקווה של אז, אזיי עבורי "המורה טובה" הייתה היהלום שבכתר.

ד"ר ישראל אברהמי

תמרת

* * *

אוריה באר

הקפיטליזם שהכזיב

לא הצטרפתי השבוע למחאת "יושבי האהלים" בשדרות רוטשילד בתל אביב. זאת, אף כי עקרונית אני אוהד את מאבקם וחושב שהוא צודק. ואולם הבעייה אינה בעיית יוקר הדיור בלבד, או יוקר מחירי החלב והגבינה וכל השאר, כולל הדלק. הבעייה היא השיטה הכלכלית הקפיטליסטית שהשתלטה על חיינו, זוחלת לאיטה ופוגעת במעמד הביניים ובמעמד הנמוך.

אין בדעתי להרחיב את הכתיבה והדיבור על שיטה זו. מאות ואלפי ספרים נכתבו כבר על הקפיטליזם ואין כמעט הוגה דעות שלא כתב עליו, בעד או נגד. אני הקטן למדתי עליה לראשונה ב"תיכון חדש" של טוני הלה וד"ר ברגמן במגמה הסוציולוגית, לפני למעלה משנות דור. מאז רק התחזקתי בדעתי שהקפיטליזם הקלאסי הוא אסון, כשם שהבולשביזם והקומוניזם האדוק הוא אסון לא קטן ממנו.

בקיצור נמרץ, ועל קצה המזלג ניתן לומר: הקפיטליזם זאת שיטה כלכלית, חברתית, המבוססת על בעלות פרטית על אמצעי היצור (קרקע, חומרי גלם, מפעלים, בתי חרושת וכדומה). במשטר הקפיטליסטי ניתן חופש פעולה במשק ליוזמה הפרטית, כלומר לאזרחים השואפים לצבור רווחים ונכסים בכל דרך חוקית.

חסידי ההשקפה אומרים שהתופעה של רדיפת רווחים היא חיובית, והיא מקדמת את החברה. עד כאן זה נכון, אלא שמהמאה התשע עשרה, החלו רבים למתוח בקורת על שיטה זו, ובייחוד על גילוייה הקיצוניים. והם צודקים. קפיטליזם מתון וליברלי, יש בו מן הברכה. זאת, כאשר הוא כולל בתוכו דאגה לשכבות העמלים ולמעמד הביניים הגדול. אבל כאשר מדינה מאבדת את הצפון, ומחילה על כלכלתה קפיטליזם חזירי וחסר אבחנה – היא צפונה סכנה גדולה.

מצער לומר, אך זה מה שקרה בעשרים השנים האחרונות בישראל. אין כאן עניין של ימין ושמאל. גם משטרו של רבין היה נגוע בסממנים קפיטליסטים וגם ממשיכיו לא היו אלא חסידי הגישה. בשנת 2003 התמנה בנימין נתניהו לשר האוצר, ומכאן דומני חלה החרפה בנטיות השליליות. ביבי הוא כנראה קפיטליסט בנשמתו. אדם ששנות לימודיו הרבות באוניברסיטאות בארצות הברית עיצבו את עולמו החברתי והתרבותי. זאת אף שאביו לא היה אדם עשיר, או בעל נכסים, אלא מרצה צנוע באוניברסיטה בירושלים.

במה מתבטא והתבטא הקפיטליזם הקלאסי הזה: ובכן הדבר כבר מתבטא במיסים עקיפים רבים, בהפרטה גדולה ומיותרת, בהשתוללות חסרת מעצורים של טייקונים כלכליים, בהשתלטות מעטים על תחומים חשובים בכלכלה, וכל כיוצא בכך. כיום אנו משלמים מיסים עקיפים מטורפים על מצרכים שונים ומשונים, לרבות דלק, מוצרי חלב, העברות דירות במס שבח, במינהל מקרקעי ישראל, וכל כיוצא בכך. אלה מיסים שאין להם אח ורע בעולם המערבי.

ההפרטה היא מחלה אחרת, עליה כבר עמדתי באחד ממאמרי הקודמים במכתב העיתי. רק חסרי דעה לחלוטין יכולים להטיף למשטרה פרטית מופרטת, או לבתי חולים ציבוריים וחשובים מופרטים, או להפרטה שכבר נעשתה בכל הנוגע לתשלומי המים שלנו. אך אצל החבר'ה של ביבי, אותם צעירים ממשרד האוצר, עוד היד נטויה.

מחלת הטייקונים היא מחלה קשה, אך אופיינית למדינות בהן נותנים ליחידים בעלי הון רב להשתולל, מבלי לעצור. רק בישראל כמובן, יכול מנהל בנק לקבל מאות אלפי שקלים בחודש ורק בישראל משכורת חברתו עשויה לעלות מיליונים נוספים. [?] רק בישראל יכול טייקון להוציא שבעה מליון שקל על חתונה פאר, ואחר כך להצהיר שאין לו כסף לשלם לבעלי אגרות החוב שלו את המגיע להם.

יבוא השואל וישאל: אדוני, זה כספו. זאת הכנסתו, ואלה חייו. הוא וחבריו, קובעים לעצמם משכורות עתק בחברותיהם ובבנקים שלהם, מה זה עניינך?

ובכן, זה ענייני וחצי. מי שרוצה לקבל משכורת של מיליונים לחודש, יתכבד וישלם שמונים אחוז ויותר מס הכנסה כמקובל בשוודיה. ומי שרוצה לעשות לעצמה פן לתסרוקת בעשרות אלפים לחודש ממשכורתה האדירה, שתשלם קודם כל מס הכנסה של תשעים אחוזים.

דהיינו, שיטת המיסוי שלנו היא פסולה וקפיטליסטית עד לכאב. היא מכה אותנו, אנשי מעמד הביניים, שאינם מרוויחים מיליונים בהבל פה, והיא מטילה עלינו תשלומי ענק כמיסים עקיפים, החל בדלק, וכלה בחלב. זה כמובן דבר שלא ייתכן.

ולסיכום , אני חוזר לתחילת דבריי. יש לשנות מעיקרה את שיטתנו הכלכלית. יש להבהיר למי שדוגל בה ומנסה להכות בנו בשיטותיה ללא הרף, שזה לא ילך. מדינה קולטת עלייה כמדינתנו, העומדת בפני סכנות קיומיות רבות, לרבות האיום האיראני, זקוקה לתלכיד וחברתי חזק. תלכיד זה לא ייתכן במדינה קפיטליסטית לעילא ולעילא כמו ישראל בשנת 2011. מי שאינו מבין זאת, יאבד את השלטון, וכל שמץ של אהדה ציבורית שהוא אולי זוכה לה, בינתיים, בתחומים אחרים.

אהוד: עדיין אני זוכר שנים שבהן האשימו ברוב החולאים הכלכליים והחברתיים הללו את ההסתדרות שאינה מאפשרת פיטורי ייעול, את המשק ההסתדרותי המסואב, את המשק הציבורי המנופח, את הכלכלות המפלגתיות, ואת מי לא?! – ואז לא היו "טייקונים" להטיל עליהם את כל ההאשמות. להיפך, היתה הערצה גדולה לחלוצי התעשייה בארץ-ישראל, "עלית", "לודז'יה", "אוקבה", "אתא", "עסיס", "ליבר", "משי זקס", "שמן", "כרמל מזרחי", "לֶה-פָּה-טֶה", "תלמה", "חרסה", "פניציה", "סולתם סירי נירוסטה", "אופנהיימר", "בלו-בנד", "מגן צ'טווד", "נוטי פרוטי", "סוללות ראן", "דגון", "יכין", "צרי", "נשר", "בגיר", מלטשות יהלומים, ועוד עשרות מפעלים שרובם של אנשים פרטיים, ושותפים, או של משפחות.

ומצד שני, הלוואי שהיו לנו כיום עוד כמה "טייקונים" כמו סטף ורטהיימר. האם שמת לב, למשל, שאף אחד עינו אינה צרה בעושרו המופלג של סטף ורטהיימר – בעוד אשר אצל כל האחרים העושר נחשב לחטא?

* * *

יוסי שדה

ההיסטוריה חוזרת – רחבעם והאוהלים

אני רוצה לדבר על עליית המחירים.

עליית המחירים של ההיסטוריה, כי כידוע, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל כל פעם היא מעלה את המחיר.

אז ככה.

פעם, פה, בארץ, היתה ממשלה שכולם חשבו, מאות ואלפי שנים אחר כך, שהיא נפלאה. מדברים בהתרפקות על הממשלה הזאת, שהביאה רווחה כלכלית, שקט בגבולות, רמת חיים לכל פועל, והרגשה שסוף-סוף איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

מתברר, כמובן, שזה לא בדיוק כך. מבדיקת הטקסט, מתברר, שהממשלה ששלטה כאן לפני אלפי שנים, דאגה יותר לעצמה מאשר לאזרחים. בואו נדבר על שלמה, שלמה המלך, זה, הבן של.

התרגלנו לתאר את תקופת שלטונו של שלמה כתקופת פריחה לאומית, כלכלית וחברתית. כל העם, עם ישראל, מאוחד. שקט מבית. שלמה בונה את בית המקדש, וגם בית קטן וצנוע לעצמו, ומת בשיבה טובה. שלמה שלט 40 שנה, עשה שלום עם השכנים, הביא לפריחה כלכלית.

המצב במדינה?

(כ) יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים:

(ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה:

יורשה לי לתקוע סיכה קטנה בבלון הזה – קריאה בספר מלכים מלמדת, שהדבר הראשון ששלמה, החכם באדם, עשה – זה להוציא להורג את אחיו, אדוניהו, ועוד רשימה של אנשים שאת שמותיהם וכתובותיהם הוא קיבל מאביו, דוד, קצת לפני שדוד נפטר. אלה לא מופיעים ברשימת האוכלים ושותים ושמחים שתוארה לעיל.

בתום הטיהור, שכלל את יואב בן צרויה, שהוא בן דוד של שלמה, ואת שמעי בן גרא, אופוזיציונר שעיצבן את דוד פעם אחת – וזה פעם אחת יותר מדי, בא המשפט המסכם – וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה. פסטוראלה.

כדי שלא תהיה הרגשה שזה מלך אביון, צנוע ומסתפק במועט, יש תאור חיי ההוללות שניהל שלמה. רכב ממשלתי צמוד? בבקשה –

(ו) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים:

בית מקדש? בניין ראוותני בנוי מארזי הלבנון – שאין לו אח ורע. הנה המחיר ששילמו האזרחים –

(כד) וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ:

(כה) וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה:

כמובן שצריך גם לעבוד כאן, בירושלים, וכך מסופר –

(כט) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:

כשאין פיליפינים וסינים, משתמשים בכוח אדם מקומי.

כמה זמן לקח לבנות את בית המקדש? כתוב בפירוש – עם שבעים אלף סבלים, שמונים אלף חוצבים – ועוד בנאים, חרשים ומנכלים וסמנכ"לים כדרוש – וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים:

במקביל, שלמה בנה גם בית צנוע לעצמו, וכמה זמן לקח לבנות את הבית של שלמה – כמעט כפליים מהזמן שלקח לבנות את בית המקדש שלנו –

(א) וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת כָּל בֵּיתוֹ:

כמובן, ששלמה לא הבחין בהבדל הדק בין ההוצאות הציבוריות ובין ההוצאות הפרטיות שלו, אני מצטט –

(טו) וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְדֹוָד וְאֶת בֵּיתוֹ:

פשוט באותה נשימה, שהיתה עוצרת את הנשימה של מבקר המדינה.

שלמה גם עושה חנוכת בית המקדש, בבזבוז משווע, שכמובן מתוקצב מהמיסים שגבה ביד חזקה מהעם, ששותים ואוכלים ושמחים – התיאור הוא של חגיגה אקסטרווגנטית ובזבזנית שלא היתה עומדת בשום ביקורת. לא אצטט – כי זה רק מעצבן. רק כדי שנבין איזה סרוויסים היו שם, דוגמא קטנה –

(כא) וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב.

 לא נדבר על אלף הנשים – שגם להן היו בטח דמי כיס שתוכלנה לקנות איזה PIECE בכיכר המדינה של ירושלים.

על הרקע הזה, פונה העם, אחרי מות שלמה, למלך החדש, לרחבעם בן שלמה, ומבקש בנימוס –

 (ד) אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ:

במילים אחרות – קשה לנו לגמור את החודש – מה שאנחנו מרוויחים הולך על מיסים, והחיים מאוד יקרים! תעזור לנו!!

רחבעם פותח בסדרת התייעצויות, ומקבל עצות משני גורמים בכירים –

האחד, מהזקנים, פנסיונרים שעבדו עם אבא, ושמבינים שהמצב ברחוב מאוד מסוכן – ולכן מציעים – אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים:

ומהצעירים, אלה בני גילו, שעכשיו יושבים במשרות שהתפנו במשרד האוצר ובמשרדים ממשלתיים אחרים. הם אומרים לרחבעם – אל תהיה חנון! תהיה גבר! כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי: (יא) וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם.

כולנו יודעים איזה עצה התקבלה על דעתו של רחבעם, ואיך הוא ענה לעם. התוצאה – קרע נורא, פיצול, בפראפראזה – בין מדינת ירושלים למדינת ישראל. הנה הטקסט, שימו לב לאוהלים שמופיעים בטקסט המקראי –

(טז) וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו:

קל להבין, שזה היה אז, והיום זה לא יכול לקרות – מה פתאום אוהלים?!

רחבעם מנסה להתנהג כאילו עסקים כרגיל, ומתכחש למחאה הגואה, והענין מתדרדר, וגולש לאלימות ומוות של שר האוצר – ולבריחה מבוהלת של המלך עצמו.

(יח) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלָם:

ואולי, ההחלטה לגרום לפיצול לא היתה תלויה בסיגנון התשובה? אולי רחבעם ידע, שכל תשובה וכל מעשה יביאו לאותה תוצאה, ולכן ענה בתקיפות, כי האנשים רצו להפגין ברוטשילד וללכת לאוהלים?

יש סיפור, על שׂולטן, שקיבל מתנה משולטן אחר. הוא מבקש משר האוצר שלו, לגבות מהעם 3,000 דינרי זהב, כדי לשלוח מתנה נגדית לשולח – אך ואזיר האוצר אומר שאין כסף בקופה.

אומר המלך לוואזיר – אסוף לי למחר את העם לכיכר המרכזית, והביאו לפני את הקאדי המוסלמי, איש זקן תשוש ונכבד.

המלך אומר לקאדי, לעיני הקהל: "אשאלך שאלה, והיזהר שלא תיכשל בלשונך! הבהמה שעומדת שם, במרחק, היא סוס או פרדה?"

הזקן, שעיניו תשושות, אומר למלך: "ראייתי חלשה, אבל נדמה לי שזאת פרדה."

"מה?" אומר השולטן, "אתה משטה בי? מאה מלקות, או אלף דינרי זהב קנס!"

העם, שיודע שאפילו הצלפה אחת תהרוג את הקאדי, אוסף, מן הגורן ומן היקב אלף דינרי זהב, ונותן לשולטן.

למחרת חוזר התרגיל עם הבישופ הנוצרי, שאומר שהבהמה היא סוס – וכמובן שהנוצרים אוספים אלף דינרי זהב ומצילים את הבישופ.

ביום השלישי מגיע תורו של החכם-באשי היהודי, ולשאלת המלך הוא עונה: "מלכי, זה לא סוס ולא פרד, זה קנס, וסכומו אלף דינרי זהב. תפאדל, יא שולטן נדיב, הנה הכסף לפניך!"

 במילים אחרות – לא משנה מה תהיה התשובה – פה תהיה אחלה הפגנה!

כמו שניתן להבין, תשובה טיפשית אחת של ילד מפונק של אבא עשיר ומושחת, שבא מתפיסת עולם שאין בה חמלה, פיצלה עם שלם לשניים – כשהרוב פורש, ורחבעם בן שלמה נשאר רק עם שבט יהודה ושבט בנימין.

לא חולף זמן רב, וממלכות יהודה וישראל נלחמות ביניהן, ולא עובר זמן רב, ועשרת השבטים מוגלים ונעלמים עד היום הזה. אולי קראנו למדינה שלנו ישראל, ולא יהודה, לזכר עשרת השבטים שהיו מדינת ישראל ונעלמו – אלה שהלכו לאוהליהם.

ולמה כל הסיפור, שסופר יותר מפעם?

כי כפי שידוע לכל, למדנו מניסיון העבר – אין מצב, כמו שאומרים, ששוב יקרה קרע בין העם לממשלתו, שהעם ירגיש שאין עם מי לדבר וצריך לצאת לרחובות, ושאלפי אנשים יאמרו "איש לאוהליך ישראל!" – אשרינו שהפנמנו את לקחי העבר.

אהוד: משחר נעוריי האמנתי לדברי הנביאים על העם העברי בתקופת התנ"ך ולכן לא היתה בי שום אידיאליזאציה של התקופות ההן, למעט אולי סיפורו הרומנטי הנפלא של יעקב חורגין "מאחורי הצאן", שכבש את ליבי, בהמשכים, בגיליונות "הבוקר לילדים", ואגדות "ויהי היום" של ביאליק עם איוריו המקסימים של נחום גוטמן.

אני מתנגד גם להיסטריוסופיה התנ"כית הרואה בכל האסונות שנחתו על עם ישראל עונש על חטאיו. זוהי בעיניי דמגוגיה זולה. שהרי גם אם היו העברים מתנהגים כמלאכים, כל האסונות היו נוחתים עליהם.

ועוד אני סבור שהעם היהודי בישראל כיום ובדורות האחרונים הוא עם הרבה יותר מוסרי ואפילו יותר דתי, לטוב ולרע – מאבותיו העברים החטאים ועובדי האלילים בתקופת התנ"ך. אבל לפחות בזכות ההתרסה נגד אותם עברים עושקי יתומים ואלמנות – קיבלנו את ספר התנ"ך, שהרי אם אבותינו העברים היו צדיקים – לא היה לנביאים על מה לכתוב ולנאום, אלא אם היו מצטרפים לפליאדה הדמגוגית של הסופרים החשובים והעיתונאים מוכי שגעון-הגדלות בארצנו כיום.

* * *

האם אפשר לומר הוא נקף אותה –

מלשון מכה או דפיקה?

שלום,

בגיליון 664 מציע משה ברק את המילה נקופה כחלופה למונח פריפריה. הצעה זו במקומה, כמובן, אך חוששני, כי היא מחטיאה את המטרה. לשורש הנזכר שימושים רבים, המרמזים מדוע ההגדרה אינה עשויה לשמש כחלופה טובה.

ישעיהו (ג' כ"ד) אומר: "וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה," כאשר נִקְפָּה במשמע – מכה או חבלה.

תרגומנא (דוד גולומב, חלק שלישי – ספר ויקרא, כרך ראשון, עמ' XI-XII) דן בפירוש המילים ואי-הוודאות בקשר לשורש י.ק.פ. או נ.ק.פ. במשמעות היקף או מכות וחבורות.

איוב (מ"ג י"ט) אומר: "וְאַחַר עוֹרִי, נִקְּפוּ-זֹאת" בהקשר של חיתוך, המתקשר על-ידי רש"י לישעיהו י' ל"ד – " וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר, בַּבַּרְזֶל."

גם בתלמוד שכיח השימוש בשורש זה לענייני דפיקה, כגון – "ביצה שנקפה בתוך הקערה" (טבול יום, ב', ו'), וכנזכר על-ידי משה ברק – "השוכר את הפועל לנקף עמו" (בבא קמא, י"א ה') ובעוד מקומות.

ולעומת כל אלה נראה, כי ההצעה קולעת ממש מטעם אחד פשוט: כיוון שה"פריפריה", בהשוואה ל"מרכז הארץ", נחשבת (ובצדק) כדפוקה מטעמים רבים – אין מונח טוב יותר מאשר נקופה בכדי לתאר אותה, ויצאנו ידי חובת כל שימושי הלשון והשורש.

(תוספת פחות צינית: בתחום חומרת המחשבים אנו מכנים בשם ציוד היקפי את אותם פריטים כגון מדפסות, רמקולים, צגים ושאר מרכיבים, המכונים בלע"ז peripherals. אולי יש מקום לשקול לקרוא ליישובים שאינם במרכז—יישובי ההיקף).

בכבוד רב,

קורא נידח

* * *

רות איזיקוביץ

על הקוד האתי של צה"ל

לאהוד שלום,

אלכס לכיש [גיליון 664] מתייחס לקוד האתי של צה"ל, שהוכן בראשותו של פרופסור אסא כשר. יש להזכיר כי החיילים מוזהרים בחסות אותו קוד אתי לא לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל. מתוך אתר צה"ל הוצאתי קטעים עיקריים להגדרת פקודה בלתי חוקית בעליל. ינסה אלכס לכיש והקוראים להבין מהי, ואז אולי דינו להימחק כליל מהתודעה ומאתר צה"ל.

להלן קיצור הדברים (ציטוט):

 כיצד פירש בית המשפט את המילים "בלתי חוקי בעליל"?

יש לבדוק אם הפקודה היא מוסרית ואינה נוגדת את המצפון. בית המשפט דורש מהחייל לדעת להבחין בין פקודה בלתי חוקית בעליל לפקודות אחרות (חוקיות ובלתי חוקיות). הואיל ומדובר במבחן מוסרי, מבחן אובייקטיבי, השאלה היא לא אם החייל העומד לדין חשב שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, אלא אם "החייל הסביר" היה רואה את הפקודה כבלתי חוקית בעליל.

חייל סביר הוא חייל רגיל הפועל לפי הנורמות המקובלות, כפי שבית המשפט רואה אותן. השאלה שהחייל צריך להשיב עליה אינה אם לפי המצפון וההשקפה המוסרית שלו הפקודה היא בלתי חוקית בעליל, אלא אם לפי הנורמות המוסריות המקובלות במדינה מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל.

ואני תוהה: ביהמ"ש דורש מהחייל החלטה אישית. דרישה שמצפונו שלו יכתיב לו אם הפקודה היא בלתי חוקית בעליל. מיד אחר-כך הוא נוטל ממנו מה שנתן לו: "לא לפי המצפון וההשקפה המוסרית שלו."

ביהמ"ש גם קובע שמבחן אי חוקיותה בעליל של הפקודה הוא מוסרי-אובייקטיבי, כלומר, קיימת רק אפשרות אחת. איזו? והרי כבר נשללה מהחייל הזכות לפעול לפי מצפונו שלו, כמו גם זכותו להגדיר פקודה כזאת, אם כך – זו של ביהמ"ש.

 יתר על כן: מִבחנהּ ככזאת אינו רק באובייקטיביות אלא גם בבוחֵן אותה: לא כל חייל, אלא רק החייל הסביר, זה שביהמ"ש הגדיר ככזה – "הפועל לפי נורמות מוסריות מקובלות כפי שביהמ"ש רואה אותן." 

עכשיו תגידו אתם אם יש בנמצא צנטריפוגה שיכולה להעיף, או את החייל או את ביהמ"ש ממעגל הקסמים הזה, כדי שכל חייל יידע אם הוא מחויב לקבוע, או ביהמ"ש יקבע; אם ילך אחרי מצפונו, או ינחש מהן הנורמות של ביהמ"ש; אם הוא חייל סביר (לפי הנורמות הסודיות) או לא, כלומר, חייל שמסוגל להחליט על מה שביהמ"ש שולל ממנו, אם הוא לא חייל סביר... 

בברכה,

רות איזיקוביץ

* * *

ישעיהו ליבוביץ

הזהות היהודית והשתיקה הישראלית

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה-בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

הספר העברי אזל וכנראה לעולם לא יודפס יותר

העותקים בחנויות לספרים משומשים הם נדירים ויקרים

אהוד בן עזר: כיצד היית מגדיר את האידיאולוגיה הציונית?

ישעיהו ליבוביץ: הציונות אינה אידיאולוגיה, אלא היא מכלול הפעולות שנעשו להחזרת העצמאות של עם-ישראל בארצו. קיימות רק אידיאולוגיות אנטי-ציוניות האומרות שעם- ישראל אינו עם. אך טועה הוא מי שסבור כי הציונות משמשת כפיתרון לבעיית העם היהודי; אין היא אלא המכלול של אותן הפעולות שהביאו להשגה-מחדש של העצמאות הממלכתית של עם-ישראל בארצו.ואילו הבעיות הגדולות של העם היהודי אינן אלו של הציונות.

אהוד בן עזר: מבחינת יהודית נתאכזבת אפוא מן הציונות?

ישעיהו ליבוביץ: אין לי שום אכזבה מן הציונות, כי מעולם לא עלה על דעתי, כי היא תשמש פיתרון לבעיות העם היהודי. זאת ועוד, הבעיות המהותיות של האדם אינן פוליטיות. כל פיתרון של בעיות חברתיות ופוליטיות אינו פותר אלא את אותן הבעיות שבהן עסק, אך לא את בעיותיו של האדם מבחינת מהותו.

אהוד בן עזר: הנכון להסיק מכך שעיקר עניינך הוא בעם היהודי ובמהותו של האדם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: אתה שואל, אם יש לי עניין בעם היהודי? יש לי עניין רק בעם היהודי! המדינה אינה מעניינת אותי אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי, שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראה, המדינה כשלעצמה היא מעמסה והכבדה על הבעיות הבינלאומיות; אנחנו מהווים אלמנט של אי-שקט ושל גרימת קונפליקטים בעולם. ובכן, אם מדינת-ישראל היא סתם מדינת-ישראל – היא גורם מזיק; אך אם היא מדינתו של העם היהודי – לא איכפת לי שהיא גורם מעורר אי-שקט. בשביל מי שאינו יהודי – עצם מציאותו של עם ישראל היא בגדר גורם מפריע. אם היטלר היה מצליח – היה, מבחינתם, משחרר את האנושות מהרבה קשיים. עצם הפזורה והגולה נוצרו על-ידי הייחוד של העם היהודי. ואם אין לו ייחוד – לא יוסיף להתקיים. והדבר אמור גם לגבי העם היהודי במדינת-ישראל.

ובאשר לאכזבות, ניקח לדוגמה את הקיבוץ. מי התאכזב ממנו? מי שהקיבוץ לא הביא לו מה שהוא ציפה ממנו – את גאולת האדם. אם לכך ציפה מישהו, הריהו שוטה ואין מה להתווכח עימו. ערכים אפשר להשיג רק במישרין. אם מישהו שואף לתיקון המוסרי של האדם – צריך לעסוק בו במישרין ולא לחשוב שהתיקון יושג על-ידי יצירת משטר חברתי מסויים. הקיבוץ מילא את משימתו: ביצע אותה צורת-התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. ואין חשיבות לדבר אם היתה זאת גם כוונתם המודעת והמקורית של יוצרי הקיבוץ. ברור שלא זו היתה כוונתם המודעת; לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא – לא נתכוונו לכך. רטרוספקטיבית בולט הדבר בבהירות מפתיעה, ואני מודה שבזמנו גם לי לא היה הדבר ברור כפי שהוא ברור היום: היתה זו האפשרות היחידה להשתלט על הארץ בצורה של התיישבות כמעט-צבאית, בדומה למושבות שהרומאים היו מקימים שעה שהרפובליקה הרומאית הקטנה השתלטה על איטליה כולה.

מכאן צפה ועולה השאלה, אם גם היום יש עוד זכות-קיום להתיישבות הקיבוצית, או שמא הפכה לגידול פאראזיטי בגוף המדינה והעם? ומכאן הלקח – שאסור לייחס לאיזו תנועה חברתית ומדינית שהיא – תכנים שאינם נובעים מעצם פעילותה. אין חשיבות לשאלה מה חשבו האנשים בעלי הרמה הגבוהה באותה תנועה – אלא מה היתה הפעולה בפועל; במקרה שלנו – הקמת משטר המאפשר שהאדם יהא איכר וחייל גם יחד. היתה מידה רבה של תמימות, הקרובה לשטות, באמונה כי שינוי היחסים החברתיים ישנה גם את מהות האדם. סברה זו הריהי איוולת שאין הדעת סובלתה.

בדומה לכך אנו יכולים לומר, כי בעייתו המהותית של העם היהודי היא בעיית היהדות; ואילו הציונות אינה הפיתרון לבעיית היהדות אלא היא הדבר שהגדרנוהו בתחילה – החזרת העצמאות הממלכתית לעם היהודי.

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך היחס בין מדינת-ישראל לבין העם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: העם היהודי בכללותו, כמות-שהוא, לא יתרכז במדינת-ישראל. הוא יכול להתרכז בה רק עקב הגורם היהדותי. אמנם הגורם היהדותי נעשה עתה תלוי במציאותה של המדינה, אך רק תוכן יהודי מהותי יכול להביא את היהודים לכך שיחזרו לארץ-ישראל. הציונות אינה אלא חלק ממכלול רחב יותר – היהדות.

הסיטואציה של העם היהודי כיום היא כזאת, שאצל רובו הגדול הלכה המהות היהודית לאיבוד; ואסור להתעלם מכך שלמעשה העם היהודי כיום הוא כולו עם של שרידים, שהרי אף-על-פי שרובו קיים, עיקרו הושמד. השאלה המרכזית היא באיזו מידה מדינת-ישראל היא אמצעי להביא לידי התחדשות המהות היהודית בין היהודים – ועל-ידי-כך לגרום להם להתרכז בארצם. וזוהי מעין צבת בצבת עשוייה.

למען התחדשות זו לא עשתה המדינה כלום; היא לא תרמה שום תרומה ליהדות. ואני רחוק מכל תמימות הסוברת, כי המדינה תיתן את התשובה לבעיות היהדות; אך כנגד זה ברור לי, כי המדינה היתה צריכה להיות הזירה שבה מתנהל המאבק על היהדות. דומני, כי בכך טמונה כיום האפשרות היחידה היכולה להביא לידי התעוררות יהודית בין יהודים בגולה. לצערנו, המאבק האמיתי על היהדות לא קיים במדינת ישראל. המדינה היא מנגנון ממלכתי-שלטוני ללא כל תוכן.

אהוד בן עזר: האם לא כך הדבר אצל כל מדינה?

ישעיהו ליבוביץ: ייתכן כי זהו תוכנה של כל מדינה – ולגבי מדינות אחרות הדבר אף אפשרי, כי סתם מדינה מזדהית עם העם היושב בה, מה שאין כן במדינת-ישראל, אם אנו רואים אותה מתוך האספקט של מדינת העם היהודי. ראיית המדינה כיישות בפני עצמה, אשר בעיות קיומה והסדר היחסים השלטוניים והממלכתיים בה הם ערכים כשהם-לעצמם – זוהי מהות הכנעניות. ואין חשיבות לדבר אם בני-אדם אינם משתמשים במונח המפורש הזה. ברור כי כל הכוחות והגופים הציבוריים השולטים במדינה ידחו בכל תוקף את שייכותם לכנעניות; רובם אף יעשו זאת מתוך כנות סובייקטיבית גמורה, אך אין זה משנה את העובדה שלמעשה לא העם היהודי, כמיוצג על-ידי ההיסטוריה של שלושת-אלפים שנות קיומו, מצוי לנגד עיניהם – אלא המסגרת הטריטוריאלית השלטונית שהקימונו בדור האחרון. לי עצמי אין שום עניין במסגרת זו כשהיא-לעצמה, ואני רואה את כל הצגתה כערך – כביטוי מובהק של לאומניות ספק-תמימה ספק-ברוטאלית, ואם להשתמש במילה חריפה יותר – כביטוי של מנטאליות פאשיסטית.

אהוד בן עזר: האין קיימת סכנה כי גם האינטרסים האובייקטיביים שהם ממהותה היהודית של המדינה, יביאו לידי גילויים קיצוניים ממין אלו שהזכרת?

ישעיהו ליבוביץ: השאלה היא מה אני רוצה כיהודי, ולא מהם "האינטרסים האובייקטיביים" של העם היהודי. אין אינטרסים אובייקטיביים, שהרי "אינטרסים" אינם אלא הדברים שבעל האינטרסים רוצה בהם. עשינו מלחמה, שפכנו דם, גירשנו עשרות אלפי פליטים מן הארץ; אף אחד מן הדברים האלה אינו משמח. אך זו היתה מלחמתו של העם היהודי. אני יודע, זו אינה הצדקה – שום אדם שאינו יהודי לא יראה בכך הצדקה. אך זו הצדקה בשביל האדם היהודי.

אהוד בן עזר: קיומה של ההצדקה, אפילו מהות יהודית לה, עדיין אינו משנה את תודעת- המצור בה אנו מצויים ואת המחיר הכבד שאנו משלמים, מבחינה נפשית ומוסרית, תמורת הסיטואציה הפוליטית שלנו.

ישעיהו ליבוביץ: תודעת-מצור? להפך, דומני שקיימת הרגשה כללית של "מבסוטיות", של שביעות-רצון עצמית. ואפילו אלה הרואים את הסכנה שבדבר מושפעים מן הנוחות המצויה במצב עד-כדי-כך – שאין ראייתם מביאה אותם לשנות משהו, גם אם הבינו כי המצב ביסודו הוא קאטאסטרופאלי. מצבנו למעשה הוא קאטאסטרופאלי, אך יחד עם זאת אפשר בשעה זו ליהנות ממנו הנאה רבה מאוד, לכן גם המבינים את הקאטאסטרופאליות חסרים את הדחף לעשות משהו לשינוי.

אפשר להביא דוגמה ממערכת-הבחירות האחרונה. השר פנחס ספיר הכריז, כי הפער שלנו יגיע ב-1969 ל-800 מיליון דולר. מה פירושו של הפער? לדעתי הריהו המודד הלאומי של האופי הפאראזיטי של העם במדינת-ישראל, ושל קיומו – כפילגש מוחזקת של אינטרסאנטים בעולם, כגון באנדיטים גרמניים, פוליטיקאנים אמריקניים ויהודים הרוצים להישאר בגולה ולהתבולל בין הגויים.

אך את מי מעניינת העובדה שהפער, שהוא עכשיו בין ארבע לחמש מאות מיליון דולרים – יוכפל תוך ארבע שנים? ולא עוד אלא שהכרת העובדה האיומה הזאת – שפירושה השחתה טוטאלית של העם – אינ מונעת ממר ספיר להמשיך להיות אחד מעמודי-התווך של השלטון והמשטר שהם אחראים למצב האמור?

ודוגמה מתחום אחר: יגאל אלון קבע לפני חמש שנים בפומבי, כי שילוח הטיל הישראלי "שביט 2" היה חבלה באינטרסים של ביטחון המדינה לצורכי תעמולת בחירות של מפלגה מסויימת, אך דבר זה לא מנע ממנו להצטרף אחר כך לממשלה המורכבת, לפי דבריו, מאנשים אשר לא ביטחון המולדת היה בראש דאגתם; ואופייני הדבר, כי הללו לא נמנעו מלשתף עימם בממשלה אדם המאשים אותם בהאשמות כאלו ואף חמורות מהן. ודוגמה אחרונה הוא מבצע סואץ בשנת 1956 – אולי היה בשעה שקדמה למבצע אומלל זה שמץ של סיכוי להידברות בינינו לבין הערבים, ואנו הרסנו זאת למשך תקופה ארוכה משום תאוות השלטון שכיוונה את כל מעשי מנהיגותנו.

אהוד בן עזר: נחזור לשאלה העקרונית האם ה"תוכן היהודי" ומהותה היהודית של המדינה יבטיחו אותנו מפני סכנות אלו?

ישעיהו ליבוביץ: התוכן היהודי מבטיח רק תוכן יהודי ואינו מבטיח שום דבר אחר. כשם שעל-ידי פיתרון בעייה של חוקה לא נפתור שום בעייה רוחנית או מוסרית, כך על-ידי פיתרון בעייה רוחנית או מוסרית לא נפתור בעייה אסטראטגית, ופיתרון האחרונה לא יפתור בעייה כלכלית. רק השארלטאנים סבורים, שיש תשובה לשאלה מסויימת שעל-ידיה נפתרות כל השאלות האחרות. זוהי, למשל, הטעות הנפשית הגדולה המצוייה במארכסיזם. הרעיון, כי פיתרון בעייה חברתית מגלם בקירבו את הפיתרון לכל הקונפליקטים האנושיים – הוא טעות נפשית חמורה.

אהוד בן עזר: "טעות נפשית" ממין זה – שבניין חברה צודקת ומודרנית בארץ-ישראל יקרב אותנו אל הערבים – היתה אחת מאמונותיה של ההשקפה הציונית וחלק בלתי-נפרד מן המיתוס שלה.

ישעיהו ליבוביץ: לא הכול האמינו בכך. וייצמן ובראנדייס ודאי שלא האמינו בזה, ייתכן שא"ד גורדון האמין בדבר – וזה רק מראה שלא עמד על רמה אינטלקטואלית גבוהה. אפשר לומר, ככלל – שהשגת ערך כלשהו גוררת עימה תמיד קונפליקטים חדשים ועזים יותר.

אהוד בן עזר: כלומר, שהציונות לא פתרה את בעיית ביטחון קיומו של העם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום. אולי יש ביטחון לאומה הסינית, כי פשוט כמעט בלתי-אפשרי להשמידה. אבל כלום יש לפולנים ביטחון? עוד לפני דור לא העלה איש על הדעת שאפשר להשמיד עם. אך במלחמת-עולם שלישית – מי יודע? וייתכן שבעוד דור, בחלק הדרומי של אפריקה, בדרום-אפריקה וברודזיה החדשה – יעשו "אֶנדליזוּנג" ("פיתרון סופי") של הבעייה הלבנה, השמדתם הפיסית על נשיהם וטפם, באותו מובן שהיטלר הבינו. ומצד שני ייתכן שהאפריקאנרים הלבנים יקדימו, כל זמן שבידיהם מצוייה עדיפות-כוח מכרעת, וישמידו את האוכלוסייה האפריקאית, כשם שהספרדים באיים האנטיליים השמידו את כל האוכלוסייה האינדיאנית. באכסיסטנציה האנושית היום אין ביטחון, לכן כל הבעייה הזו היא בעייה ריקה.

תביעתה של הציונות להבטחת הביטחון – נובעת מאופי המאה התשע-עשרה אשר ראתה בביטחון אחד מקווי האופי הנורמאלי של הקיום האנושי. אך בימינו אפשר לראות, ולוא רק מספרות ה"סאיינס פיקשן" – שמרבית האנושות שרוייה בהרגשה שחיינו תלויים מנגד. לכן מגמות ושאיפות כיום אינן נמדדות על-פי הקריטריון האם זה מוסיף ביטחון או לא. ייתכן שקיומו של יהודי במדינת-ישראל הוא יותר מסוכן מאשר קיומו של יהודי בברוקלין ובניו-יורק; אך אני רוצה להיות יהודי בישראל ולא בברוקלין, בקרב האומה האמריקנית, לכן כל הבעייה של עדיפות ביטחון היום אינה קיימת בשבילי ואינה משמשת בידי קריטריון.

המשך השיחה יבוא

 * * *

משה כהן

הנדון: יוון כבר כאן!

יוון עם קריסת המשק שלה יכולה לשמש משל לאנרכיה. ההבדל הקטן הוא שליוון יש מי שיחלץ אותה, בהיותה חברה באיחוד האירופי, וישראל איננה חברה בו. בכל מקום ובכל עת יש אנשים קשי יום היכולים להעלות דרישות וטענות צודקות. דא עקא שאצלנו לבשה לפתע התופעה ממדים מפלצתיים, האנשים הצעירים האלמונים קיבלו שיכרון כוח, ואין גבול לדרישותיהם. זה מתכון בטוח לאנרכיה ולקריסת המשק. יוון כבר כאן, ויוון היא מדינה סוציאל-דמוקרטית למהדרין.

חברֶ'ה צעירים ונלהבים, נא להרגיע, חבילת הדרישות שלכם, ככל שהן צודקות, איננה אפשרית, איננה מתקבלת על הדעת והיא מובילה לאנרכיה. יש לרסן את החגיגה ולהתעשת ולפעול בשום שכל. חישבו על כך, שבניגוד ליוון – איננו יכולים להרשות לעצמנו פשיטת רגל, כי איך נממן את צה"ל? ובלעדי צה"ל אנה אנו באים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

14. "ספר הזכרונות" לשנת 1913 –

בשלהי 1912, לאחר שישבה במשך כשנתיים מושבתת מלימודים בביתו החדש של אביה, מתחילה אסתר ללמוד בבית-הספר החקלאי העל-יסודי שהוקם במושבה. על יוזמי בית-הספר נימנים הסופר יעקב רבינוביץ שגר במושבה; מנהל בית-הספר יק"א, דוד חיון, והורי התלמידים שמעוניינים בהמשך לימודי בניהם, בוגרי המחזור הראשון שסיים מתכונת של שמונה שנות לימוד מסודרות. על הנהלת בית-הספר מופקד ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל, שנקרא מווינה לעבוד כאגרונום ביערות הרצל בבן-שמן ובחולדה. בוועד הראשון של בית-הספר משתתפים בין השאר פרץ פסקל, האחים שלום וישעיהו שטרייט, יעקב רבינוביץ שבכתיבתו הכשיר את הרוחות להקמת בית-הספר, וגם יהודה ראב שחדל, ככל הניראה, להתנגד לחינוך המעורב.

כוונת המייסדים היא לאפשר לנוער המקומי להמשיך בחקלאות, ולבלום על-ידי כך את ניתוק הקשר עם העבודה והמושבה, כפי שאירע לא אחת במושבות אחרות, עזיבה שאחריה באה גם נטישת הארץ. ההורים רוצים להקנות לילדיהם השכלה על-יסודית בטרם יצאו לעבוד במשקיהם. תוכנית הלימודים היא חצי יום עבודה מעשית והחצי השני – עיונית. אגב, היציאה לעבודה חקלאית בעונות בוערות נהוגה גם בבית-הספר יק"א. במושבה יש שפע של ענפים חקלאים ומומחים לכל ענף. ובבית-הספר, תחנת נסיונות חקלאית קטנה.

וישנה גם כוונה לאומית בייסוד בית-הספר החקלאי – הרצון להפנות עורף הן לבית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל", שבו נושבת רוח האליאנס הצרפתי, והן לחינוך של האדוקים המתנגד לעברית, לרוח המודרנית של הציונות, וכמובן לעבודה חקלאית כחלק מתוכנית הלימודים.

כיתות בית-הספר שוכנות בצריף ארוך שבחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית-צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. בית-הספר מתקיים במשך שלוש שנים ונסגר ב-1916 בגלל המלחמה העולמית. הוא מתחדש אחרי המלחמה ונסגר סופית ב-1921, ובאותן שנים לומד בו גם אבי בנימין.

כאמור לומדת אסתר בבית-הספר בשנתו הראשונה, והחיבורים שלה, הנקראים בכיתה, עושים רושם רב על המורים. הם אומרים: "יש לה מוח. זו היחידה שתוכל פעם לקרוא ספר מדעי." רק בחשבון היא חלשה. לדבריה למדה בבית-הספר שנתיים, אך בתרע"ד היא נמצאת בדגניה, וייתכן שבריחתה צפונה מתרחשת בתחילת השנה השנייה ללימודיה.

*

בעוד חודשים אחדים, באפריל 1913, תימלאנה לאסתר תשע-עשרה שנה. וביום האחרון של חנוכה, ב' טבת תרע"ג, היא פותחת יומן נוסף שלה, אף הוא בפנקס:

זה כבר עזבתיו, את יומני – מרוב גלים מרוב צבעים או אולי בחוסר כל אלה, איני יודעת – ימים עוברים, נישאים בשטף לבלי שוב, עוד ימים עוברים ומשאירים נקודות, קווים – יום יום וסימנו, יש יום כוכבים מפתיעים, יום של גלים חזקים ונהדרים, ויש יום של קווים דקים בהירים העוברים על הלב לאורכו ולרוחבו, ויש יום של שקיעה ורודה וקטנות הנפש – הנה אין לי יש לי כך איזה תבונה משונה של הרבה רכות יופי מעורב בחלאה – בי יכול לחיות רק העבר, כל מה שעובר עלי בהווה קטן ודל, אולם אך יעבור ויצטרף אל העבר, כבר יפה הוא וגדול –

עתידי – איני יודעת, משונה, הלא אני רכה, חסרת צורה קבועה, ומתרשמת, סופגת הכל ומסתגלת לכל, מה אני – איך אהיה בעתיד? זה כך מעורפל, אין לי כל השגה מעתידי, אף היותר קרוב, אף ליום המחרת – אני חיה במעין ערפל – אי החשבונות? – חשבונות הנפש –

אמנם הערפל הזה יפה פה, אבל איך יהיה אחר כך –

האוכל תמיד לחיות כך – יכול היות שאעבור כך את דרכי בחיים ובתוך הערפל היפה שהכל, כל היפה הטוב והרע שיבוא יצטיירו לעיניי רק בצורה שהדמיון יתן להם – – –

ואולי זה יתפזר – ואני אהיה בת הממשיות והפזרון הרע? – –

הערפל הטוב – יכול היות שחיי לא יהיו עשירים, התמונות לא תהיינה גדולות ומרהיבות, אולם הערפל הזה שאני מרגישה בו, יודעת אותו, הוא יעטוף ייפה ירומם יהפוך כל קטן לענק יפה – – –

לא, לא אתן לפזרון הרע לכבוש אותי, לא לא אובד – לא אטבע, איני רוצה –

חורף, ואסתר כותבת על נרקיסים לבנים, "נרציסים" בלשונה, שלפני שלוש וארבע שנים היו עטופי חלומות ילדות מזהירים: "לפני שנתיים – עם ציץ ראשון של האהבה המשונה ואך אות בהירה לעתיד רחוק ורודי – ובחורף שעבר: התרוממות מתוך מרידת הכל כלפיי – – מתוך ייאוש משונה שהיה בו ממש נקודה של ביטחון בכל זאת לעתיד – "

דפי הפנקס כתובים בעיפרון שנשא כניראה את המותג "ונוס"; הכתב לעיתים אינו ברור, היא עדיין כותבת בלילות, באור הדל, במיטתה. היא יודעת כמעט רק סימן פיסוק אחד – קו-מפריד אחד, או יותר, וזה עתיד להיות קו-היכר בכל כתיבתה בעתיד, בשירה כמו גם בפרוזה, אלא אם כן "גיהצו" עורכים מקצת מסיפוריה, שנדפסו בחייה.

ביומן מופיעות צורות לשון מיוחדות לה, וגם שגיאות אחדות שמלמדות על שפת התקופה. זו הסדנא העצמית שממנה צומחת ופורצת בתוך כשבע-שמונה שנים – משוררת "קמשונים".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אם ביבי עתיד לטפל באיום הגרעיני האיראני כפי שהוא מטפל במשבר החלב, תוך כניעה ללחצים פופוליסטיים ודמגוגיים, והפקרת ענף הרפתות הישראלי שיילך מצידו לעזאזל! – אם זה אכן כוח עמידתו גם במשבר הגרעיני, אזיי אנחנו בצרות צרורות ואין לנו מנהיג שנוכל לסמוך עליו.

 מצד שני, מה הפלא? כמה עוד אפשר לטווח על בן-אדם אחד? הרי בסוף הוא יישבר מנחשולי השינאה וההסתה נגדו – נחשולי מפונקים תאבי-תקשורת שרוצים לגור רק בדירה פרטית בצפון תל-אביב ואפילו אינם מתארגנים ליוזמות של מגורים מוזלים בה או במקומות אחרים במרכז הארץ.

 ביבי ודאי היה רוצה לזכות מהתקשורת הישראלית לאותו יחס ביקורתי – כמעט לא קיים – אשר לו זוכה מדי יום-ביומו הד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ביירות – אחמדיניג'אד, שלא העלה לנו את מחירי הקוטג' וגם אינו דואג לקוטג'ים-למגורים שלנו – כי הוא מקווה שממילא רובם ייהרסו כאשר יפעיל לעברנו את מטח הטילים מארץ החיזבאללה או שאחד הטילים הגרעיניים שיהיו לו יצליח בכל זאת להגיע לתל-אביב. מעניין מתי הוא יקבל את פרס נובל לשלום, כמו עראפת ואלי ויזל.

* בעקבות ההתפחויות החיוביות של מרד דיור בר-השגה בשדרות רוטשילד בתל אביב הבטיח גם השלטון הצבאי במצרים דירה בשכונת מעדי העשירה בקהיר לכל מצרי שמשתכר פחות משני דולר ליום ואינו יודע קרוא וכתוב.

זה ממש יופי איך שתי המהפכות הללו משתלבות! – נגיב מחפוז ז"ל ערך ביקור בכיכר תחריר והסופרים החשובים שלנו כבר הגיעו לשדרות רוטשילד לשאת את דברם! את ראשו של ביבי הם רוצים! פעם הם רצו את ראשו של אולמרט, וככה קידמו לשלטון את ביבי ואת אדלסון, החכמים האלה!

ככה גם שומרים על המעמד ברשימות רבי-המכר ואצל הביקורת המלקקת משמאל.

* מדי לילה אנחנו עוקבים אחר מהדורות החדשות של הרשתות החשובות באירופה ובארה"ב. המרקעים מלאים רעב מזעזע, עוני נורא, בצורת, מהומות, שפיכת דם, שערוריות, מהפכות, אנארכיה, דיקטטורה, כלכלות גוועות, החוב הלאומי של ארה"ב – אלה הדברים החשובים המתרחשים כיום בעולם ובאזורנו.

ומה לא רואים במהדורות האלה? אין זכר למחאת יושבי האוהלים המפונקים של שדרות רוטשילד, לסופרים החנפים המוצאים להם הזדמנות להיות בחדשות, ולמארגנים שמתברר שחלקם נמנה על ארגונים אנטי-ישראליים שגם סייעו לדו"ח גולדסטון המנוול.

למה?

כי כנראה כל זה לא מעניין כלל את העולם, שיודע להבדיל בין כיכר תחריר האומללה וחסרת העתיד לבין שדרות רוטשילד של תל-אביב השבעה והמפונקת, שמפגיניה היו רוצים להכיל בה את כל-כולם-עצמם בבועה אחת, כאילו אין עולם ואין ישראל אחרת! התקשורת העולמית עוסקת בחדשות-ממש ולא כמו התקשורת המקומית שלנו, העוסקת בבעיות של קקי בשדרות רוטשילד ובשטיפת מוח של הציבור הישראלי הניזון מחדשות מגמתיות בלבד.

* קארין מספרת על מקרים של עשיית צרכים בחצרות ומפגינים שמסתובבים בין הבניינים בשתיים בלילה. "הם בכלל לא תרבותיים ומי שלא מסכים עם הדעות שלהם חוטוף צעקות. אותי האשימו שהמחאה היא בגללי, כי אני מסכימה לשלם מחיר שכירות גבוה. זה מטרד קשה. לוקח לי 20 דקות בוקר לעבור שני רחובות, בגלל סקרנים ובגלל כאלה שמחלקים פלאיירים לנהגים."

יונתן, המתגורר גם הוא בשדרות רוטשילד, תומך במחאה אבל היה מעדיף שהיא תתנהל הרחוק מביתו. "היוזמה ברוכה, אבל עם כל הכבוד, זאת חבורת מפונקים שממררים לתושבים את החיים," אמר השבוע. "מחאה אמיתית היתה צריכה להיות בירושלים, ליד הכנסת, שיראו אותה חברי הכנסת כדי שהיא תשפיע. גם כך אנחנו סובלים בחופש הגדול מצעירים שיכורים שעושים רעש, ועכשיו יש להם לגיטימיציה. אני בעד המחאה, אבל צריך להשבית את המשק ולא לישון בשדרות רוטשילד באוהל. הם עושים טרור לתושבים שיצטרפו למחאה רק כדי שייצאו להם מהחיים. --- כשמדברים איתם ומבקשים לכבד חוקים עירוניים, הם עונים כמו פנאטיים שלא ייתנו לנו לישון כי המדינה דורכת עליהם. אנשים בורחים מהחום לחדרי מדרגות בשדרה כדי לנוח בצהריים, וזה מפריע לבעלי המשרדים שסובלים מזה." [רועי צאיג, "ידיעות תל אביב", 29.7.11].

[ומי מממן את הדפסת הפלאיירים? ואת האוהלים הזהים? ואיפה העיתונות החוקרת, שירדה לחייו של אולמרט על כל שטות?! – מחב"ע].

* באחת הכרזות החצופות שהניפו הבורים המפונקים בשדרות רוטשילד בתל-אביב נכתב:

"רוטשילד פינת תחריר"

* למרות שהשנה היא שנת ה-30 למותה של המשוררת אסתר ראב, והביוגראפיה שלה שבה ומתפרסמת בהמשכים במכתב העיתי, לא ידוע לנו על שום יוזמה ספרותית-אקדמית-עירונית לציין את התאריך. כנראה שאסתר ראב לא הגיעה לשולי חשיבותה של לאה גולדברג ולכן השכחתה נמשכת. אפילו בול על שמה לא יצא, ולא רחוב בתל-אביב.

* למרות הראיונות המדהימים, החשובים מאין כמותם והאקטואליים שערכנו בשעתם בספר שאזל כליל – "אין שאננים בציון", ואשר חלקם הולך ומתפרסם כאן – לא נקטה עד כה הוצאת "עם עובד" שום יוזמה להוציא הדפסה נוספת של הספר. הלא אתם קוראים את השיחות ויכולים לשפוט – איך ייתכן הדבר?

* מְתקֵן המלונים. קניתם מלון קשה מדי, לא מתוק, לא מי-יודע-מה. אל תזרקו לפח. סבתא דורה היתה מתקנת מלונים. קולפת וחותכת אותם לקוביות קטנות ושמה בצנצנת עם מיץ לימונים טרי וסוכר או סוכרזית. מדי פעם הופכים את הצנצנת או מנערים אותה. שומרים במקרר. הטעם נפלא.

* אבטיח? אנחנו ממליצים השנה על האבטיחים הקטנים של של אורי רבינוביץ מצופית. אפשר להשיג אותם כל השבוע בשוק האיכרים, הפתוח והמקורה, בנמל תל-אביב, 2 אבטיחונים ב-20 שקל. טעמם מדהים ואין אכזבות.

* גורמי מודיעין ושלטון מרכזי באיראן מעריכים כי הפגנות ההמונים השבעים והעליזים נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה, והצגתו כאילו הוא חסר-ישע, חסר-כיוון, חסר כושר החלטה, מתנודד כשבשבת, תלוי באשתו הקפריזית ועומד לאבד את כוחו ואת מעמדו – כל אלה אינן אלא פעולות-הסחה ישראליות מתוחכמות שנועדו להרדים את עירנותה של איראן מפני התקפת-פתע אמריקאית-ישראלית על מתקני הגרעין והטילים ארוכי-הטווח שלה.

* לפי ניתוחו של המזרחן ד"ר גיא בכור – בעקבות התערערות המישטרים במדינות האיסלאם המלאכותיות שבמזרח התיכון, עומדת לקום, לראשונה בהיסטוריה, מדינת כורדיסטאן – הקרועה-והפרושה כיום בין עיראק, איראן, טורקיה וסוריה. זו תהיה אולי המהפכה האמיתית וגם התוצאה החשובה ביותר מכל האנארכיה המתפשטת כיום באיזור, כי מדינה חדשה זו, העשירה גם בנפט, תהיה בת-ברית נאמנה של ישראל, שאותה הכורדים מעריצים!

* ובינתיים מצד הדרום הרחוק – יש בשורות טובות על הכרה הדדית וקשרים דיפלומטיים בין ישראל לבין מדינת דרום-סודן הנוצרית!

* אבל – טורקיה, שהיתה הדגל של כל המקווים לכך שגם מדינה מוסלמית יכולה להיות דמוקראטית וחילונית, ושכמוה תהיינה בבוא היום מרבית המדינות המוסלמיות. טורקיה זו, בימים אלה נערך בה מאבק איתנים בין ראשי הצבא, המופקדים לפי החוקה על מורשתו החילונית של כמאל אתא-תורכּ (ואשר לכן חלקם מתפטרים ו/או גם נשפטים) – לבין השלטון האזרחי-המוסלמי, שאותו מוביל ארדואן, מתוך מטרה להשתלט על הצבא, הנאמן עדיין למורשת אתא-תורכּ – ועל ידי כך להשיל מעל טורקיה את חילוניותה ולהפכה למדינה איסלאמית.

וזו תזכורת מצויינת לכל המטומטמים התמימים והמיתממים, ובראשם הסכל אובאמה, המחכים לבוא ימות המשיח של הדמוקראטיה המוסלמית – אשר לעולם לא תהיה!

* ביום חמישי בלילה הוקרן הפרק האחרון בעונה השנייה של הסדרה הסאטירית המופלאה "פולישוק" בכיכובם של שחקנים מוכשרים-כמו-שדים וגם משכנעים במאה אחוז כל אחד בתפקידו. אנחנו ממעטים לראות סדרות טלוויזיה מקוריות, כי קשה לנו להתמודד עם הבינוניות ועם התיפלות ועם מיעוט הכישרון, אבל "פולישוק" היא מעל ומעבר. הסידרה תילמֵד ותוקרן עוד שנים רבות כראי קאריקאטורי נהדר של "המצב הישראלי" אך גם כאחד השיאים של הדרמה הישראלית המקורית.

שחקנים כששון גבאי, חנה הספרי-אזולאי, גיא לואל (קוזו אביטל), אמנון דנקנר, שושה גורן – ועימם שחקנים מצויינים רבים אחרים – ממלאים אותנו גאווה על כך שאפשר להפיק בארץ סדרות מעולות כאלה. וכמובן שהשבח הגדול ביותר מגיע לכותב הסידרה שגם ביים אותה, לשמואל הספרי. הוא ממש גאון ומגיע לו פרס ישראל, אם טרם קיבל אותו.

יש אנשים שנבהלו ונדהמו למראה הסדרה – מה, אנחנו כל כך נלעגים? מושחתים? גסי נפש ומלוכלכי לשון?! – ובכן, מצד אחד המציאות לעיתים קשה עוד יותר, כמו התססת הפגנות האוהלים בידי אנשים ונשים שקשורים באירגונים אנטי-ישראליים שמתוכם באו הלשנות על חיילינו לוועדת גולדסטון.

מצד שני, כמה נהנינו מהסדרות האנגליות הנהדרות "כן אדוני השר", ו"כן אדוני ראש הממשלה" – והאם מישהו שם חשב שזו ה"מציאות"? – ובעצם, אולי כן, אבל ממה שמתרחש בלונדון לאחרונה מתברר שהאשמה נופלת בעיקר על העיתונות הצהובה הבריטית, ואילו העיתונות הצהובה שלנו, שהיא גם העיתונות המרכזית והחשובה שלנו, הן היינו הך – העיתונות הצהובה שלנו מלבה היסטריה – אבל אף פעם לא רואה עצמה אשמה בנזקים הנוראים שהיא גורמת כי היא הקובעת מי זכאי ומי אשם!

* ובעצם, למה לא להעמיד את ששון גבאי בראש רשימה לכנסת על מנת שיהיה השר לעניינים כלכליים הבא או אפילו ראש הממשלה? הוא בסך-הכול צריך להמשיך לשחק את פולישוק, ויהיו מצביעים רבים שאפילו לא יחושו בהבדל. אם השחקן רונאלד רייגן הצליח בתור נשיא מוצלח לשחרר את ארה"ב מהמאבק הטילים עם בריה"מ ואף לתרום לפירוקה של האחרונה, למה ששון גבאי, שהוא שחקן הרבה יותר טוב מרייגן – לא יוכל לנהל את מדינת ישראל? הלא הוא כבר הוכיח עצמו כמנהיג ישר ובעל עקרונות בסרט שנעשה על פי רומאן נשכח של סופר נידח – "המחצבה"!

* רב ו"מקובל" כאלעזר אבו-חצירה זצוק"ל, המעמיד עצמו כעושה ניסים ואולי גם רופא פלאים, כנהוג בעדות מסויימות שטרם השתחררו מחשכת ימי-הביניים ומהילולות פאגאניות על קברי הקדושים שלהן – אל נתפלא אם סופו להירצח. כבר רצחו אצלנו גם רופאים אמיתיים. על אחת כמה וכמה סביר שעומדים בסכנת רצח עושי ניסים הנראים לא פעם כשרלטנים, ואשר שמם בנוי לא במעט על יחסי-הציבור שלהם ועל הפרימיטיביות והנבערות של הקהל המאמין בהם, בברכותיהם, בעצותיהם, בהבטחותיהם – וגם תורם או נאלץ לתרום להם בעין יפה. כי על הדבש ועל העוקץ – כך גם שכר הטיפול במצוקותיהם של בני-אדם שחלקם לא-נורמאליים וחלקם עדיין במדרגה של עובדי כוכבים ומזלות.

* האם הרציחות היומיות בטייבה עלולות לדחות את הגשמת החזון של "מדינת כל אזרחיה" בעלת רוב ערבי?

* המפגינים בכיכר טראפלגאר בלונדון ישנו את תפאורת החומה, שבנתה ישראל סביב מחנה הריכוז הקרוי פלסטין – ובמקום זאת יקימו בכיכר מחנה אוהלים של חסרי דיור בר-השגה – וזאת מתוך כוונה לזרז את הפלת הממשלה הפאשיסטית של ישראל ושל העומד בראשה נתניהו הכובש! פעילי הקרן החדשה לפלסטין יספקו לדרי האוהלים כאפיות, חרוזי תפילות וגרגרי הל.

* מה אתה מעדיף להיות – פרה ברפת ישראלית, ארדואן מול הצבא הטורקי או אחמדיניג'אד מול שני רוכבי אופנוע חמושים בבירת ארצו?

* ממקורות הש"י מוסרים לנו כי במשך כל הזמן מקיים צבא טורקיה קשרים הדוקים עם צה"ל ומערכת הביטחון בישראל, קשרים הדוקים שעליהם לארדואן אין אפילו מושג – ואולי גם לעולם לא יהיה לו – אם בסופו של דבר הצבא ייאלץ להפיל את שלטונו כדי להציל את טורקיה מידי האיסלאם. אבל אם ארדואן יצליח להשתלט על הצבא, זהו סופה של טורקיה המודרנית-החילונית ושל יחסיה המיוחדים עם ישראל.

* ומה שמדהים עוד יותר הוא שהמקורות שלנו טוענים שמערכת קשרים הדוקה עוד יותר קיימת בין הצבאות ומערכות הביטחון שלנו ושל ארה"ב – קשרים איתנים שעל חלקם אין לאובמה מושג כי אין לו סיווג ביטחוני מתאים, וקיים חשש שיגלה בהיסח הדעת סודות צבא אמריקאיים למוסלמים.

* אתם שמעתם את המילה "אוברדראפט"? לא??? אף אחד לא מכיר אותה? מוזר, כנראה שמעולם לא היה דבר כזה בישראל! מעולם, עד מחאת האוהלים תמול-שלשום – איש לא הכיר את המילה "אובדראפט" וכולם גמרו את החודש וגם אצל נשותיהם ואפילו חסכו! רק עכשיו, עם מחאת המפונקים, מתברר פתאום שלראשונה בתולדות מדינת ישראל אף אחד לא יכול לגמור את החודש! כולם סובלים משפיכה מוקדמת, רעבים בסוף החודש – ולכן צובאים על המסעדות חמושים בכרטיסי אשראי, ממש כמו בכיכר המפגינים התאומה – תחריר.

* ממעקב בתקשורת הישראלית המתלהמת ומנפחת ואינה עוסקת כמעט בשום נושא רציני אחר – השתן עלה לראשם של החובבנים "מנהיגי תנועת המחאה" ונדמה להם שהם מנהיגים את המדינה!

* בתוכניתו השבועית המצויינת כל שבת בתשע בבוקר, "שבת עולמית", טבע חברנו הסופר, ההיסטוריון ואיש-הרדיו המעולה ד"ר יצחק נוי מטבע לשון מעניינת וכנראה חדשה. הוא אמר ש"גברים מגיל מסויים סובלים מבעיות של זיכרון בכ"ף ובקו"ף (זיקרון)!" – ואפשר לעשות על כך ואריאציות נחמדות כמו "הזיכרון שלי נחלש ולכן אינני זוכר מתי איבדתי את הזיקרון." או "בזיכרון שלי הזיקרון שלי היה שלושים ואחד סנטימטר."

* ביסודה הסמוי של מהפכה מיותרת ומתוקשרת נמצאות חמדנות, קנאה וצרות עין.

* כדי להדביק את הביקוש הגדול בעקבות הרעב הגדול החלו כל בתי הקפה והמסעדות בתל-אביב וסביבותיה לעבוד ללא-הפסקה סביב השעון. הנחות תינתנה לזוגות מכל מין.

* 136 אזרחים נהרגו רק אתמול בסוריה. שבעים אחוז מאזרחי מצרים הם נגד המשך השלום עם ישראל. צינור הגז ממצרים פוצץ בפעם החמישית! מה זה חשוב? יש לנו מספיק גז טבעי בשדרות רוטשילד!

* אחת מדרישות מפגיני האוהלים ברוטשילד היא כי המנהיגה והדוברת שלהם, גברת דפני ליף בת ה-25, מכפר שמריהו, שלא שירתה בצה"ל כי היא סובלת ממחלת הנפילה, וכן יש לה בעיות בזיכרון קצר (ראיון עימה מאת הילה רז, "דה מארקר", 31.7, ממחיש זאת היטב) ושהיא כנראה עובדת בתור עורכת סרטים לקרן החדשה לישראל – תמונֶה מיד לחברה מלאה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שהרי לאור ניסיונה הרב וזיכרונה הקצר היא יכולה לקחת חלק חשוב מאוד בתיכנון תגובת אוהלים למתקפה גרעינית איראנית על צפון תל-אביב ובה נשים מבטחנו.

* לכל החסידים השוטים של "המחאה": קראו ב"הארץ" מאתמול את דברי העיתונאי הפרו-פלסטיני, שונא ישראל ומוציא דיבתה רעה, גדעון לוי, הסבור כנראה שהוא מנהל פוטש נגד השלטון הדמוקראטי הנבחר בישראל, דבריו המתלהמים על הפגנת מוצ"ש:

"זה היה הלילה בו סולק בנימין נתניהו בבושת פנים מלשכת ראש ממשלת ישראל. נתניהו ימשיך עוד לכהן למשך זמן מה במשרה, אבל זמנו נגמר. תם ונשלם. היה כלא היה. הוא יבטיח ויתפתל, יצהיר ויתקפל, עוד קצת ספינים וטריקים, אבל מאומה לא יעזור לו עוד. מאתמול הוא כבר ברווז צולע, צולע מאד. אמש נחרץ גורלו של ראש הממשלה ה-17 של ישראל ללכת הביתה. כשהרבבות זועקים בכל רחבי הארץ 'ביבי הביתה', ביבי הלוך ילך הביתה. ביי, ביי, ביבי, שלום ולא להתראות."

ובידי ריקים ופוחזים כאלה אתם רוצים שמדינת ישראל תתנהל?

* אנחנו תומכים רק בשתי פעולות מחאה אמיתיות: שביתת הרופאים ומאבק הרפתנים. כל שאר ה"מחאות" רק מזיקות ומפעילות על הציבור הישראלי בריונות תקשורתית שלוחת רסן והן מלבות את הטירוף האומר שזכותם של כשבעה מיליוני אזרחי ישראל לגור בצפון תל-אביב!

* עוד הישג מטומטם ואסוני להפגנות "המחאה החברתית" שהתקיימו שלשום ברחבי הארץ, ואשר בליבויין עסקו גם פעילים שונאי ישראל, שהצליחו להסית את הציבור התמים:

"קיצוץ בתקציב הביטחון יביא בהכרח להורדת יכולת המענה של צה"ל," כך אמר היום (ראשון, 31.7) הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, במהלך דיון של ועדת החוץ והביטחון. דבריו של הרמטכ"ל נאמרו על רקע האפשרות כי תקציב הביטחון יקוצץ על מנת לענות על הדרישות שהציבו אמש מארגני המחאה החברתית. ["הארץ אונליין", 31.7].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,240 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,042 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל