גיליון מס' 666

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באב תשע"א, 4 באוגוסט 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע:  הסכנות האורבות למחאה, הגלישה לאלימות ולאנרכיה! //  ד"ר אברהם וולפנזון: "האלים צמאים" או גיליוטינה דמוקרטית. // מתי דוד: מסמך סודי של קבוצת המחאה. // ד"ה: תגובה למכתבו של רון וייס: החרם הוא צעד לגיטימי. // יוסי גמזו: לִנְשֹם... // מוטי הרכבי: אתה מתנגד לעמדות הפוליטיות של רה"מ? להלן 8 כללים! // אלי מייזליש: אני מתעב אותם. // ידידיה יצחקי: לאן הולך הכסף שלנו? // מירב ארלוזורוב: מעמד הביניים מגיש חשבון לעצמו. [ציטוט]. // משה כהן: בזכות הדמגוגים ממחאת האוהלים יוכלו הסעודים לקנות אותנו! // אלכס לכיש: אין הבדל מהותי בין גולדשטיין לבין-לאדן? // זאב מגן: ביטני מתהפכת בגין וגנר. // רותי האוסמן-טרדלר: אנחנו  ומחאת הצעירים. // יוסי שדה: הפתעה בחתונה בטורקיה. // איליה בר זאב: צער לי. // רות ירדני כץ: מחאה צודקת ורואלד דאל. // אורי הייטנר: 1. מחאה – ומה הלאה? 2. עם הגב לעם. 3. גב לפריפריה. 4. שנאת אנשים אחים, תגובה לעמוס עוז. // נעמן כהן: התנועה הפרוטסטנטית בישראל. // פרופ' רפי ישראלי: חום הקיץ מוליד אהבה, שביתה, מחאה, צביעות ואובדן חוש מידה. // דני סופר: זאב סאבו גם הוא קרוב שלך! // אילן בושם: 10 שירים. // צהריים לשניים ב"מיטבר" ב-235 שקלים כולל התשר. // שמואל מרזל: האין החרם פוגע בדמוקרטיה? // ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", המשך. // משה גרנות: עימות נושן עם ישעיהו ליבוביץ'. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 15. עדיין נקרעת בגעגועיה למשה, "הנער היפה". // מקורות הש"י. // רון וייס: תפסיק לקרוא להם מפונקים. // אהוד בן עזר: חד גדיא: עוד לא הסתיימו מכות מצרים.

* * *

אתם שואלים מדוע מתנקזות אלינו רשימות ביקורתיות רבות שמטילות ספק בתבונתה ובמניעיה של מחאת האוהלים? ובכן, עיתוני הנייר, שמלבים את המחאה ההיסטרית הזו, ובמידה רבה גם יוצרים אותה – אינם מוכנים כמעט לפרסם דברים שמעבירים עליה ביקורת!

* * *

עמוס גלבוע

 הגדולה שבסכנות האורבות למחאה

היא הגלישה לאלימות ולאנרכיה!

לפני  למעלה מחצי שנה פרצה מעין מהפכה במצרים, והיא באה בהפתעה לרבים. אצלנו הזדרזו מיד, כדרך הקודש, להאשים את אמ"ן ואת האקדמיה על שלא חזו את ההתפרצות המצרית ואת אירועי ככר תחריר.

והנה, גם אצלנו, בקירבנו, התרחשה לה בימים אלו התפרצות ציבורית בלי שאיש חזה אותה. להזכיר, כל מי שהיה לו יד ורגל בתקשורת ובנושאי כלכלה וחברה, חזר וקונן כי אצלנו מעמד הביניים הוא הרוב הדומם והישן, שאיש לא יוכל להוציא אותו לרחוב: שהוא אדיש; שהוא יודע רק לשבת ולקטר בסלונים.

מחאת הקוטג', שבדיעבד ניתן לראותה כסימן מתריע מובהק לכך שאנו עומדים לפני התפרצות נחשולי הגעש, שבעבעו מתחת לפני השטח הרבה שנים, אף היא זכתה אצלנו לדברי תוכחה בנוסח: טוב, אבל לרחובות לא ייצאו, רק מול המחשבים הם יֵשבו.

השאלה שאני מעלה היא זאת:  מה סייע לתהליך המחאה/המרי של מעמד הביניים להתפרץ דווקא עכשיו, מה הם הזרזים שאפשרו ללהבה של עם ישראל להתפרץ (להבדיל מעצם הסיבות  לתהליך)?

 כמובן שישנה התשובה הבנאלית: חודשי הקיץ ו"עונת המלפפונים". עובדתית זה נכון, כמובן, אך דומני שיש לחפש גורמים תודעתיים רחבים יותר שסייעו להתפרצות התהליך. אני מוצא שני גורמים מרכזיים.

הראשון הוא המצב הביטחוני. להערכתי, מבחינת האזרח הישראלי, מזה שנים, לא היה בישראל מצב ביטחוני טוב יותר מאשר עכשיו. הגבולות שקטים, אין פעולות חבלה, אין קסאמים, אין איומי מלחמה. ישנם כמובן איומים פוטנציאלים ובראשם האיום האיראני, וכל הגורמים העוינים לנו ממשיכים להתעצם, אך כל אלו לא משפיעים על האזרח. חייו הביטחוניים במישור הלאומי הם שקטים, ואם ישנם סיכונים הרי הם יותר בתחום הפלילי ותאונות הדרכים.  ישנם אירועים כמו "הנכבא" וה"נכסא" וחדירת הגדר בצפון הרמה מול מג'דל שמס, אך דומה שהם זכו יותר להיסטריה תקשורתית מאשר להשפעה על האזרח הישראלי, בוודאי התל-אביבי. מול האמרה הידועה ש"כאשר רועמים התותחים המוזות שותקות, ניתן להגיד שכאשר "תותחי הביטחון לא רועמים, מעמד הביניים מתקומם." אני משוכנע, שאם "מחר" נעמוד בפני  אירועים ביטחוניים פתאומיים, כל אנשי המילואים שבאוהלים יחושו ליחידותיהם, ובמאהלים ישארו רק סרבני הגיוס והמסוממים.

הגורם התודעתי השני הוא מה שהתרחש סביבנו במדינות ערב. לא בכדי אצל כמה יושבי אוהלים מהפכניים, מתנוססת הסיסמא של "תחריר רוטשילד".  מעניינים כמה קווי דמיון בין המוחים אצלנו למוחים שם: למשל, בשניהם מדובר, בדרך כלל, בצעירים, הרואים שהם מסוגלים להתמודד עם השלטון  בדרכים לא שגרתיות; בשניהם מנוצלים אמצעי התקשורת החברתית האלקטרונית כאמצעי גיוס; בשניהם קיים בקרב המוחים גרעין גדול   של גורמים א-פוליטיים , חדשים, רעננים, אותנטיים; ובשניהם קיימים מלכתחילה גורמים פוליטיים ישנים וותיקים, או כאלו שעלו על הגל, במטרה לרתום המחאה לצרכיהם הפוליטיים.

אבל, קיימים כמובן שני הבדלים תהומיים בין התופעה הישראלית של המחאה, לבין זאת שבמדינות ערב, והם אלו שמייחדים את מדינת ישראל, וימשיכו לדעתי לייחדה באזור בעתיד הנראה לעיין.

האחד, שם נאבקים מול משטרים רודניים, ושם נאבקים על הלחם, פשוטו כמשמעו.

אצלנו המאבק הוא במסגרת השיטה הדמוקרטית, ועל חיים הוגנים טובים יותר בתוספת עוגה.

והשני הוא קדושת החיים, הערך העליון אצלנו, ושם, קוטלים בלי רחמים, שוחטים כמעשה של שגרה, יום אחר יום, והאנרכיה משתלטת.

  ועל כן, הגדולה שבסכנות האורבות לזעקת המחאה – היא הגלישה לאלימות ולאנרכיה!

[מתפרסם בלעדית אצלנו ולא ב"מעריב"!]

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

"האלים צמאים" או גיליוטינה דמוקרטית

הכותרת למאמר זה לקוחה מספרו רב-האיכות של אנטול פראנס "האלים צמאים", שיצא לאור לראשונה בשנת 1913 – לפני מלחמת העולם הראשונה, לפני שתי המהפיכות ברוסיה של 1917 [פברואר (מרץ) קרנסקי, אוקטובר (נובמבר) לנין], לפני המהפיכה הפאשיסטית של 1922 באיטליה, לפני המהפיכה הנאצית של 1933 בגרמניה – בקיצור, לפני האירועים המהווים רקע לכינוי "עידן המהפיכות" שניתן לתקופה שמן המהפיכה הצרפתית [1789] ועד ימינו אלה.

גדולתו של אנטול פראנס היא לא רק בכך שהצליח להגדיר את שפיכות-הדמים בהיסטוריה המודרנית כנחשול דמים אדיר [בלשוננו העכשווית: צונאמי] שאין דבר היכול להתייצב בדרכו ולחסום את התקדמותו והתגברותו – אלא בראש ובראשונה בכך, שהיטיב לתאר את התחושה של היחיד המופחד והנדרס תחת גלגלי-הענק של המהפיכה ההמונית ובכפיפות מייאשת לצמד-המילים "העם רוצה"... [אצל אנטול פראנס ניתן להכתיר את צמאון הדמים של האספסוף הפריסאי בצמד-מילים דומה – "העם רוצח"...]

לאורך כל דפי-הספר מצליח אנטול פראנס להעביר אל מוחו ולבו של הקורא את תחושת הפחד ממה שעומד השלטון לעשות כדי לְרַצּוֹת את האספסוף הגועש. כל מה שמתרחש בהיסטוריה לאחר 1913 כאילו מאשר את תחזיתו/תחושתו המוקדמת של אנטול פראנס מחזיון-האימים שאת אופיו הרודני ביטאו מישאלי-העם של נפוליון הראשון, נפוליון השלישי, מוסוליני, היטלר, סטאלין וְעַד לְטוֹבְחֵי-עַמָּם קטנים מהם, כמו קדאפי ואסד בימינו.

מורנו ורבנו פרופ' יעקב טלמון לימד אותנו להיות ביקורתיים לנוכח סיסמאות מקסימליסטיות, הדורשות "הכול עכשיו" – בלי כל נכונות להתפשר – משל היינו כולנו תליינים אידיאליסטים נוסח רובספייר, שנאומיו חוצבי-הלהבות סוללים את הדרך לגיליוטינה עורפת-הראשים – הכל בשם הדמוקרטיה המושלמת, שונאת-הוויתורים וּמְתַעֶבֶת-הַפְּשָרוֹת – שהרי כך "העם רוצה".

למדנו שהגיליוטינה הדמוקרטית, זו הפועלת בשם השוויון והצדק המוחלטים, משרתת את היצרים הרצחניים ביותר, החייתיים, שבנפש האדם, והדמגוגיה המאפיינת אותה יוצרת אשלייה של תמיכה עממית של מה שנקרא בראשית ימיה של המהפיכה הבולשביקית ברוסיה בשם "הטרור האדום". הצבע האדום מכשיר, כביכול, את השרץ...

כיצד הידרדרה האנושות הנאורה במאה העשרים להיות גיא-חיזיון ריאליסטי לתמונת-האימים נוטפת-הדמים של אנטול פראנס? בקיצור: על-ידי השחרת פניה של המנהיגות הדמוקרטית הנבחרת, והבאת שלטון-המפגינים במקום שלטון-הבוחרים. הַפָּן המטעה בתמונה זו הוא היופי והאמת של הסיסמאות: חופש-שוויון-אחווה. כך הבאישו את ריחה של הפוליטיקה הדמוקרטית, על נציגותה הנבחרת, ברוסיה של קרנסקי – ובשם הסיסמה החובקת של "לחם ושלום" עלתה הדיקטטורה הבולשביקית לשלטון [לקח לרוסים זמן של כ-70 שנה כדי להשתחרר מהקומוניזם...] כך הבאישו ה"פָאשְיוֹ-דִי-קוֹמְבָּטִימֵנְטוֹ" {"פלוגות-הקרב", ולמעשה כנופיות-האגרוף הבריוניות} את ריחה של ההנהגה הדמוקרטית של איטליה ב-1922; כך כירסמו ה"סוציאליסטים הלאומיים" [בגרמנית: נציונל-סוציאליסטים] בדמוקרטיה הוויימארית ובהנהגתה הדמוקרטית, עד שהצליחו להחליפה "בשם העם" בדיקטטורה הנוראה ביותר בהיסטוריה...

אשר על כן נחרד כותב שורות אלו מכל ניסיון לקבוע, במשטר דמוקרטי, כי "העם רוצה" להדיח מנהיג נבחר באמצע כהונתו. האם חרדתי מוגזמת? לא הבאתי ברשימתי זאת אלא קצת-מן-המקצת של אירועי המאה ה-20, שראשיתם בצרפת, בזעזוע הגדול שההוגה המעמיק האירי-בריטי אדמונד בורק BURKE חזה ב-1789 את הפיכתו מ"העם רוצה" לטרור בשם "העם", הֶמְשֵכָם בחזון הנבואי הקשה, האכזרי – אך, לצערנו, האמיתי – של אנטול פראנס אשר חזה ב-1913 את שפיכות-הדמים המתמשכת "בשם העם" לאורך כל המחצית הראשונה של המאה ה-20 – וסיומם (שעדיין אינו סיום) בניסיונות להבאיש את ריחם ולהדיח בטרם עת את הנבחרים החוקיים והדמוקרטיים שלא נענו לקריאות הדמגוגיות שחתרו, למעשה, תחת אושיות הדמוקרטיה.

לא זו בלבד ש"הטוב מאוד הוא אויבו המושבע של הטוב" – אלא שהמואסים בסדרי-המימשל החוקתיים בטענה שכך "העם רוצה" – סוללים דרך לעריצות מסוכנת בשם הדמוקרטיה הכביכול-מושלמת... זהו הלקח הברור ביותר שמקנה לנו "עידן-המהפיכות" של ימינו. אם נטה אוזן – תהיה זו רק אגדה. אם, חלילה, נאטום אוזנינו ולא נישמר מהשפעתן המשחיתה של סיסמאות פופוליסטיות קיצוניות – כי אז, חלילה וחס, "אין זו אגדה..."

* * *

מתי דוד

מסמך סודי של קבוצת המחאה

מסמך סודי, של הנהגת קבוצות המחאה, בסיוע הקרן החדשה לישראל, שהופץ גם בתרגום אנגלי, לעיתונאים הזרים בישראל המדווחים על ISRAEL TAHRIR REVOLUTION. המסמך הגיע לידינו, לאחר שנשמט מתיקו של אחד העיתונאים בהפגנה.

האידיאולוגיה של העכשיוולוגיה

מהפכה עכשיו ● שלום עכשיו

צונאמי חברתי         צונאמי מדיני           צונאמי מפלגתי

מתנתקים מהקפיטליזים   מתנתקים מהשטחים   מתנתקים מהימין

ממשיכים בכל מחיר את מאבק התחריר

מאבק משולב, חברתי ומדיני, בכל אמצעי אפשרי.

מסמך התביעות להשגת המטרות של כל הקבוצות.

הורדת מיסים ● הורדת מחירים ● קיצוץ תקציב הבטחון ● ביטול הרפורמה במס ● חינוך חינם לגיל הרך ● נישואים אזרחיים ● ביטול חוק השבות ● הבטחת דיור בר השגה ● בכירי ההון למשפט ● הקמת מדינת פלסטין ● פינוי התנחלויות ● הסרת הסגר על עזה ● התנצלות בפני טורקיה ● סיום הכיבוש  ● סגירת ישיבות ההסדר ● המנון ישראלי חדש ● הפלת ממשלת הימין ● הקמת ממשלת שמאל ● בחירות חדשות ● ביטול כל החוקים הגזעניים של הכנסת.

"תחריר ישראלי" הבעיר מאבק מהפכני שמאלני

ב-1948 בשדרות רוטשילד, בן גוריון הכריז של הקמת המדינה.

ב-2011 בשדרות רוטשילד, הכריז השמאל על תחילת המהפכה.

אהוד: איננו ערבים למהימנות המסמך כי הוא נראה לנו בוטה מדי וחסר זהירות, אם אכן זו היתה כוונת מנסחיו במקורו, או אולי אינו אלא זיוף לא-מתוחכם שנעשה בידי מתנגדיהם.

* * *

ד"ה: תגובה למכתבו של רון וייס: החרם הוא צעד לגיטימי

אתה, מר וייס, כותב [גיליון 665]: "הכרעת הרוב אינה מחייבת אותי לרכוש מוצרים המיוצרים באיזורי התעשייה בגדה."

נמאס כבר מהשקר הנדוש עליו אתה ודומיך חוזרים יום יום. החוק מנוסח בבהירות:

"המפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל"

עמ' 2, פסקה 2  http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/2210C972-7884-481B-805F-E486F5FBC1E9/29067/2304.pdf

החוק אוסר לקרוא לחרם, ולא אוסר על אף אחד להחרים את מי ומה שמתחשק לו. ועתה נותרו מספר מצומצם של אפשרויות:

1. אתה לא קראת את החוק ואתה מגיב על דברים שאינך מצוי בהם.

2. אתה קראת ומנסה לחזור על השקר מספר רב של פעמים עד שיתחזה לאמת.

3. אתה לא הבנת את הכתוב.

* * *

יוסי גמזו

לִנְשֹם...

הָאֲוִיר הַנִּלְעָט בִּשְקִיקָה שֶכָּזֹאת כְּשֵכָר, כְּתוֹחֶלֶת, כְּזֶמֶר,

הַנִּשְאָף וְנִנְשָף, חֲרִישִי וְקָצוּב, בְּחֶמְתוֹת-חֲלִילֵי-הָרֵאוֹת,

הָאֲוִיר הַנִּסְבָּא וְאֵינֶנּוּ נִשְׂבָּע,

הַחוֹזֵר כְּמִין מַאנְטְרָה פּוֹזֶמֶת

בְּלִי תָוִים וּמִלָּה אַךְ עָמֹק כִּתְפִלָּה עַל הַהִיא, הָעַזָּה בַּכְּמִיהוֹת –

הוּא הַשִּיר הַמַּרְהִיב מִכֻּלָּם, הַסִּימְפוֹנְיָה הֲכִי לֹא גְמוּרָה שֶעֲדַיִן

לֹא הִלְחִין עוֹד שוּם שוּבֶּרְט אַחַת שֶכָּמוֹהָ וְרַק הִמְנוֹנֵי הַדְּכָיִים

שֶל הַיָּם בַּעְיָם עֶרְגוֹנוֹ שֶאָיַם בְּשַלְּחוֹ נַחְשוֹלָיו כְּיָדַיִם   

אֶל הַחוֹף הַנִּכְסָף הַמַּמְתִּין לוֹ כְּסַף מִשְתַּוִּים לוֹ בִּרְעַב-הַחַיִּים.

וְכָל שוֹפְרוֹתָיו שֶל סוֹבֵב יְרִיחוֹ הַקּוֹרֶסֶת לִפְנֵי יְהוֹשֻעַ

וְכָל חֲצוֹצְרוֹת מִצְעָדָיו שֶל הָרַהַב בְּכָל הֶעָרִים הַכְּבוּשוֹת

וְכָל סִלְסוּלֵי יִדְלוּלֵי הָרוּחוֹת בְּעַלְוַת יְעָרוֹת שֶאִוְּשוּהָ 

וּנְהִי אֲרֻבּוֹת רַכָּבוֹת וּסְפִינוֹת וַחֲרֹשֶת גּוֹעָה נוֹאָשוֹת –

כֻּלָּם עַד אֶחָד, בַּקְּרֵשֶנְדּוֹ הַחַד שֶל סוּפַת דֵּצִיבֵּלִים נִרְעֶדֶת

שָחִים נְבוֹכִים מוּל יָפְיוֹ הַמֵּלוֹדִי, הַחַדְפַּעֲמִי כְּמִין נֵס

שֶל קוֹל נְשִימָה רִאשוֹנָה שֶל תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ לִטְפִיחַת מְיַלֶּדֶת              

בַּגֵּו הַקָּטֹן כְּלִצְלִיל קָמֶרְטוֹן טֶרֶם שוּב בְּחֵיק-אֵם יִתְכַּנֵּס.

וַאֲנַחְנוּ, שוֹטִים, בַּדְּבָרִים הַפְּשוּטִים מְגִסִּים אֶת לִבֵּנוּ הַפֶּתִי

בְּלִי לִתְפֹּס כִּי בָּהֶם חַי לִבּוֹ הַפּוֹעֵם שֶל הַשַּי הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם,

שֶל זְכִיַּת הַזְּכִיּוֹת בָּהּ נִבְחַרְנוּ לִחְיוֹת בִּגְבוּלוֹ הֶחָסוּם, הַהֶרְמֵטִי

שֶל נִצְחוֹ הַקָּטָן שֶל אָדָם שֶנִּתַּן לוֹ כַּרְטִיס-הַמָּנוּי לָעוֹלָם.

וּבְלוּנָה-פַּארְק זֶה הוּא זוֹלֵל וְחוֹזֶה בְּעֵינָיו, אִם לֹא מֵת בּוֹ הַיֶּלֶד

הַסַּקְרָן, הַחַקְרָן, הָרָתוּק לָאֶקְרָן שֶל הַסִּינֵמַסְקוֹפּ הָעֲנָק

שֶל פִּלְאֵי הַבְּרִיאָה הַחוֹלְפִים כִּירִיעָה מִתְחַלֶּפֶת בֵּין אֹפֶל וּתְכֵלֶת,

בֵּין קְמִילָה וּפְרִיחָה וּשְקִיעָה וּזְרִיחָה וּבֵין צְחוֹק וּדְמָעוֹת עַד מַחְנָק.

וְרַק הַנֶּחְלָצִים מִסְּגוֹר תְּלוּתָם שְבוּיַת-הַפַּחַד

בְּאֹהֶל-הַחַמְצָן אוֹ בַּמַּשְאֵף אוֹ בִּנְשִיקַת

הַהַנְשָמָה לַנִּצּוֹלִים מִמַּלְתְּעוֹת הַשַּחַת

שֶל מְצוּלוֹת הַיָּם בּוֹלְעוֹת-הַכֹּל אוֹ מְצוּקַת

כְּלוּאֵי קְלָאוּסְטְרוֹפוֹבְּיַת הַמִּכְרֶה אֲפוּף הָאֹפֶל

שֶקִּירוֹתָיו קוֹרְסִים בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה

אוֹ גְבַב עִיֵּי בָּתִּים מִתְמוֹטְטִים אוֹ אֵש-הַתֹּפֶת

הַמַּקִּיפָה כַּעֲנִיבָה שוֹנֶקֶת שֶל אֵימָה

אֶת לְכוּדֵי מְצוֹר הַמַּיִט אוֹ שַלְהֲבוֹתֶיהָ

שֶל הַדְּלֵקָה –  רַק הֵם חוֹוִים מוּל חֶנֶק הָאִיּוּם

אֶת הַמַּתָּת הַזֹּאת לֹא כְּמוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ

כִּי אִם כַּמֻּפְלָאָה בְּמַתְּנוֹתָיו שָל הַקִּיּוּם.

אָז לָמָּה בְּעֶצֶם יָדָיו מְסַרְטֵן הָאָדָם שֶסִּמְּאָהוּ הַבֶּצַע

בְּכָל תַּחְמוֹצוֹת הַשְּפָכִים וּמְאֵרוֹת הָעַרְפִּיחַ פְּלוּטֵי הַתִּעוּשׂ

אֶת מָה שֶעוֹד טֶרֶם הֻשְחַת עַד תֻּמּוֹ בְּעָרָיו וְיִקֹּם בּוֹ לָנֵצַח

בְּטֹהַר מֵימָיו, אֲוִירוֹ, עֲפָרוֹ וְחַיָּיו שֶטֻּמְּאוּ עַד מִאוּס?

וְלָמָּה הוּא אָץ לְכַרְכֵּר סְבִיב עֶגְלֵי הַזָּהָב שֶל תְּשֹוּאָה וְשֶל רֶוַח

בְּלַהַט רִיצַת הָאָמוֹק הַתְּמִידִית בָּה מוּעָד הוּא לִשְבֹּק וְלִמְעֹד

בְּרֶגַע כָּפוּי, לֹא שָפוּי, לֹא צָפוּי בּוֹ לְפֶתַע יִבְגֹּד בּוֹ הַטֶּבַע

בַּגּוּף הַמּוּתָש מִתְּזָזֶיהָ שֶל בּוּרְסַת בֻּלְמוֹס הַיּוֹתֵר וְהָעוֹד?

וְלָמָּה חַיָּב הוּא לִכְפּוֹת אֶת חַיָּיו כִּמְסֻמָּם, בִּנְשִימָה נֶעֱתֶקֶת

לִטְרַאנְס הָאִפּוּס שֶל טֵרוּף הַטִּפּוּס בִּמְהִירוּת מַחְרִיפָה וּגְדֵלָה

עַל כָּל מַדְרֵגוֹת תַּחֲרוּת הַיֻּקְרָה וְהַהוֹן שֶאֵינֶנָּה פּוֹסֶקֶת

וְלָמָּה הוּא אָץ לְקַצֵּר עוֹד יוֹתֵר אֶת חַיָּיו הַקְּצָרִים מִמֵּילָא?

הֲלֹא זֶה, הָאֲוִיר הַנִּלְעָט בִּשְקִיקָה כְּשֵכָר, כְּתוֹחֶלֶת, כְּזֶמֶר,

שֶאֵינֶנּוּ עוֹלֶה לוֹ וְלוּא בִּפְרוּטָה אַךְ בִּסְבַךְ כָּל עִמְקֵי הַבְּכָאִים

שֶל חַיָּיו יֵש בּוֹ כָּל הַהֶבְדֵּל בֵּין מְחִיר וּבֵין עֵרֶךְ, בֵּין מֶשֶךְ לְגֶמֶר

הוּא סוֹפְסוֹף הַמַּשְאָב הַיָּקָר מִכֻּלָּם הַקּוֹצֵב לְכֻלָּנוּ חַיִּים.

אהוד: ישעיהו ליבוביץ היה אומר [ציטוט מהזיכרון]: "אתם מעריצים את הטבע וקוראים לחזור אליו? ובכן דעו לכם שטבע זה סיפיליס!"

* * *

מוטי הרכבי

אתה מתנגד לעמדות הפוליטיות של ראש הממשלה? להלן 8 כללים!

שכרון הכוח של התקשורת והטייקונים שמאחוריה, שלא צריך לדווח על מציאות, אפשר ליצר אותה, ואפשר גם לדווח על מציאות דימיונית. כשיש לך את הכח בכל מותר.

אני חייב להוסיף שלפעמים אני חושב שמגיע לו, לנתניהו. כמי שמנע את הבדיקה הלגיטימית, מי עומד מאחרי הכספים המוזרמים לארגונים אנטי ישראלים, וזאת כדי למצוא חן בעיני התקשורת, שיהנה מפרי עמלו. הצרה שכולנו נשלם את המחיר!

 אתה מתנגד לעמדות הפוליטיות של ראש הממשלה? ראש הממשלה פוגע באינטרסים הכלכליים שלך?

מהיום לא צריך לחכות לבחירות חדשות, אפשר להחליף את השלטון דרך התקשורת. אתה, טייקון יקר, מורם מעם, ולכן ביכולתך לקבוע מה יחשבו צרכני התקשורת. להלן מדריך לטייקון המהפכן. קרא, הפנם וישם:

1. בחר נושא שיסחוף אחריו המונים – ובמקרה כזה אין טוב יותר מכיסו של האזרח. מצא בעייה אמיתית (למשל, מחירי הנדל"ן שאכן עלו מאוד בשנים האחרונות) ונפח אותה לממדים מפלצתיים, כדי לעורר עוד יותר את זעם הציבור.

2. אירגון – המפתח להצלחה בהפיכה הוא אירגון טוב, לכן מומלץ לחבור לאירגונים אנטי-ממשלתיים, בעלי זרועות ביצועיות בכל רחבי הארץ ומימון רב מחו"ל. (נסה להתקשר לנעמי חזן, יש שמועות שהקרן החדשה לישראל תספק לך את כל תשתית הארגון שאתה זקוק לה).

3. הקפד על סיקור חד-צדדי – הצג רק עמדות שתומכות במחאה בטורים האישיים באינטרנט. הקפד על כותבים המייצגים לכאורה את כל שכבות העם: זוגות צעירים, רופאים, סטודנטים, קשישים וחברי מר"ץ (מתנחלים וחרדים הם לא חלק מהעם, לכן אפשר להתעלם ממה שהם חושבים ואפילו להאשים אותם במצב). הצגת דעות המתנגדות למחאה אסורה בהחלט מכיוון שהיא עלולה לגרום לאנשים לחשוב, והעדר התמים עלול להתפזר. יש להקפיד על הצגה חד-צדדית גם בטוקבקים ולהציג רק טוקבקים התומכים במחאה ומתנגדים לממשלה. הנחה את מסנני התגובות לתת עדיפות לטוקבקים הפוגעים בראש הממשלה באופן אישי. אם במקרה נפלה טעות ומיספר טוקבקים שמתנגדים למחאה בכל זאת התפרסמו, דאג לאזן אותם מיד בטוקבקים שטוענים שהטוקבקים שמתנגדים למחאה מממונים על ידי ראש הממשלה. כך תסתום את פיותיהם של אלה שחושבים אחרת ותהפוך את עמדתם ללא לגיטימית.

4. הפוך לשותף פעיל במחאה על ידי הכנסת אנשים משלך להנהגה – מומלץ לבחור כתב או כתבת צעיר/ה ומוכשר/ת ולהפוך אותה לחלק מצוות המהפכה. בדרך זו תשלוט לא רק על הסיקור התקשורתי אלא גם במסרים ובדרישות המארגנים. מומלץ לבחור מישהי עם שם ישראלי/אשכנזי, שיודעת לדבר יפה וגם נראית טוב (סתיו שפיר נשמע לי אחלה שם, בדוק אולי יש עיתונאית כזו).

5. הימנע מגילוי נאות – על תדווח על כך שכל מנהיגי המחאה ברוטשילד ומנהיגות מחאת העגלות – הם אנשי שמאל קיצוני, ושכולם ילדי שמנת מאזור המרכז. אל תשאל את המארגנים שאלות קשות כמו: איך זה שכל האוהלים נראים אותו דבר? מי מממן את האוטובוסים להפגנות? איך זה שכולכם משתייכים למפלגות אנטי-ציוניות? מה בדיוק הדרישות שלכם? מדוע אתם מתעקשים לגור בתל-אביב? איך זה שהמכירות של המסעדות ברוטשילד עלו מאז שאתם שם, אם אין לכם כסף? איך זה שלכולכם יש סמארטפונים? ועוד.

6. הקפד לתאר את המחאה בדימויים חיוביים מוגזמים – אפילו אם נראה לך מביך לקרוא להפגנה "אם כל ההפגנות" עוד לפני שהיא התחילה ועוד לפני שברור כמה אנשים באו, עשה זאת. בגוף הכתבה הקפד על תיאורים סוחפים ("עם ישראל יצא בהמוניו לרחובות," "איש לא חלם על מפגן כוח אדיר שכזה...") – אם חסרים לך דימויים – מומלץ לעיין בעיתוני "פראבדה" ישנים. וזכור, ככל שתגזים וככל שהדימויים שתציג יהיו מופרכים יותר, ציבור הקוראים ישתכנע יותר.

7. הקפד להאשים רק את ראש הממשלה – זכור, המטרה אינה דיור אלא החלפת השלטון, ולכן התעלם מכך שממשלת "קדימה" היא זו שעצרה את הבנייה במרכז, התעלם מכך שהנתונים מראים שההקפאה בשטחים החריפה את מצוקת הדיור, והתעלם מכל ניסיון של ראש הממשלה לפתור את המשבר. במקרה ובכל זאת ראש הממשלה יחליט להקשיב לעם ולשנות, הצג זאת כספין והסבר לציבור מדוע ראש הממשלה לחוץ ומזיע ומדוע הפתרונות שלו חלקיים ולא יעזרו (זכור, מכיוון שאי אפשר לפתור את בעיית הדיור תוך מיספר ימים, תמיד ניתן להציג את הבטחות ראש הממשלה כספין ריק מתוכן, והציבור יאמין לך).

8. הקפד להשאיר את הנושא בכותרות הראשיות יום-יום ושעה-שעה – דווח על כל הגיג, פעילות או נפיחה של מארגני המאהל, דווח בהרחבה על כל אוהל חדש שהוקם ועל כל אדם שעבר במקרה בשדרות רוטשילד. לעיתים אתה עלול להיתקל באירועים שוליים ולא צפויים שיקשו על המשימה, כמו מטורף נורווגי או חיסול עברייני. במקרים אלה, דווח על האירועים החריגים בקצרה ככל האפשר, וצא ידי חובתך. ברגע האפשרי הראשון, חזור לדווח בכותרת הראשית על המחאה. במקביל, בדוק האם יש אפשר להאשים את ראש הממשלה באירוע החריג ולהציג אותו כספין של ביבי שמטרתו לפגוע במחאה.

זכור, הכוח בידיך: אתה לא רק מסקר את המציאות, אלא יוצר אותה!!

לחיי המהפכות שבדרך!!!

* * *

אלי מייזליש

אני מתעב אותם

אני מתעב שכנים שיורדים במדרגות עם שקית זבל שנוזל ממנה לאורך כל הדרך אל פחי הזבל. ["אדוני, אתה לא רואה שזה נוזל?"] לא. הוא אפילו לא עונה לי. נ.ב, הם גם אלה שלא מכבים את החשמל בחדר זבל. הם גם מניחים את השקית ליד הדלת ולא בפח עצמו.

אני מתעב נהגים שחונים דווקא על הפס הלבן במגרש חנייה מסודר וגוזלים מהציבור 3 מקומות. ["אדוני, אתה לא שם לב שלא חנית בסדר?"] לא. הוא אפילו מאיים עליי עם מבט יאללה יאללה חפף מכאן.

אני מתעב אנשים שעושים עצמם מדברים בנייד בשידור ישיר מהשטח, יעני "סתם" "במקרה" עבר שם. ושוב ושוב חולפים מול המצלמה ו"גונבים" מבט. או שהם מדברים עם אמא שלהם: "אימא את רואה אותי שם... זה אני." – כן זה "אתה"'. אבל חתיכת שמוק.

אני מתעב אנשים שמשקרים לי ויודעים שאני יודע שהם משקרים.

אני מתעב בעלי כלבים ההולכים בבוקר עם הרצועה ושותים קפה תוך כדי הליכה ונותנים לכלב לחרבן על המדרכה. ["אדוני! אדוני!..." והנ"ל לא תורם חצי מבט לכיוון שלך].

אני מוכן לשבור שולחן של כל פקיד בינוני שמשקר כשאומר; "אני לא יכול לעזור לך," כי הוא רוצה באותו רגע לדבר שיחה פרטית בטלפון.

אני מרחם על נשים שהן לא כל כך "חתיכות" אבל חייבות ללבוש חולצה עם מחשוף V עד הבטן. [הרי לאף אחד לא עומד עליהן, ו"חתיכות" ללא הבדל גיל וללא מחשוף, ממילא גונבות מבט של כל חרמן מגיל 7].

אני מרחם על גברים שמתאמנים בחדר כושר ולובשים חולצתT  שחורה ומקפלים את המעט בשרוול הקצר להראות את שרירי היד הנפוחים.

אני בספק אם מנהלי מרכולים יודעים לנהל מרכול, כשתריסר עובדים מסדרים סחורה על מדפים ורק קופה אחת עובדת וחצי מהקליינטים בורחים ואינם חוזרים יותר למרכול הזה.

אני בספק אם עיתונאי "קבוע" ובעיקר בעל טור, מגיל 25-35 – יודע לאיית את "כפר גליקסון". במו אוזניי שמעתי עיתונאי בכיר אומר ברדיו כפר גֶ-ליקסון [במלעיל, על משקל ג'פרסון ולא גְליק-סון במלרע], כך גם עם נתניה ועם חיפה.

[רשימה חלקית]

* * *

ידידיה יצחקי

לאן הולך הכסף שלנו?

ביום חמישי, (28 ביולי) קראתי ב"מקור ראשון – הצֹפה" מאמר מערכת, כתוב בידי אמנון לורד, בו הוא טוען שהמחאה הציבורית אינה אלא תחבולה שמאלנית של הקרן החדשה לישראל ושל חד"ש. במשחק המיספרים של ארבינקא, פרי עטו של אפרים קישון, מי שאומר "בן גוריון" לוקח את הקופה. מר לורד חושב עדיין שמי שאומר "סמולנים" מיד מנצח בוויכוח.

עם זאת תהיתי, המדינה כולה, ימין ושמאל, תומכת במחאה, אפילו הממשלה "מכירה", כביכול, בצדקתה של המחאה, מה ראה אפוא מר לורד להסית נגדה, בקלישאות שדופות?

את התשובה קיבלתי בראיון טלוויזיה עם הגב' דניאלה וייס, הנציגה המובהקת של ההתנחלויות בשטחים הכבושים. וייס טענה שאין כלל מצוקת דיור, וכל חסרי הבית מוזמנים להתיישב בהתנחלויות, באריאל, בעופרה בקריית ארבע וכיוצא באלה.

אמנם כן, יש בהתנחלויות אלפי דירות ריקות, שאפשר לקבל אם לא בחינם ודאי בחצי חינם, אבל הרוב הגדול של אזרחי ישראל ותושביה אינו חפץ בהתנחלויות. גב' וייס מבלי משים חשפה אחד משורשיה של בעיית המצוקה של שכבות הביניים – לאמור, כספים רבים מאוד מוזרמים להתנחלויות, בונים בהן כמויות עצומות של בתים שאין להם דורש, על חשבון משלם המיסים הישראלי, במקום לבנות דירות זולות בבנייה ציבורית בתוך מדינת ישראל. הכסף הגדול שגורפים הטייקונים מצד אחד, ההשקעות הכבירות בשטחים הכבושים מהצד השני, מותירים את האזרח הפשוט, הצעיר ובעל המשפחה, שעובד בכל ענפי המשק, במצוקה של ממש.

יש אפוא לדרוש מהממשלה להפסיק מיד את התמיכה הממשלתית בהתנחלויות, שמוליכות אותנו לאובדנה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקראטית, ועם זאת לצמצם את מסי העקיפין, מע"מ במיוחד, עד למחצית שיעורם כיום, וכדי לאזן את תקציב המדינה להטיל על עשירי העשירים מסים ראויים להכנסות העצומות שלהם. זה צודק בהחלט, בין כה וכה כסף זה הוא שלנו. יתר על כן, השכבה הדקה של העשירים דוחפת את השוק כולו לעליית מחירים. תהליך ההפרטה, שנכשל במרבית ארצות אירופה, וכפי שנראה היטב היום גם אצלנו, הפקיר לידם של הטייקונים במחיר אפסי את נכסי הציבור ואת השליטה על המדינה כולה.

צעדים אלה, שניתן ליישם מייד, הם הפתרון היחיד למצוקתן של שכבות הביניים המתרוששות והולכות, בשל מדיניותה הסופר-קפיטליסטית של ממשלת נתנ-יאהו*. בלעדי נקיטה מיידית של צעדים אלה חייבת המחאה להמשך עד לנפילתה של ממשלת הטייקונים והמתנחלים.

נ.ב.

אהוד ידידי, מי זה אנחנו [גיליון 665]? אני בעד! אני משתתף במחאת האוהלים, הרופאים והאימהות כמיטב יכולתי המעטה. זהו ניצוץ של התקווה שאנחנו, אני ובני ביתי ומרבית ידידי, (וככל הנראה גם הרוב הגדול מאוד של אזרחי ישראל) מצפים לה כבר עשרות שנים! זוהי ההתעוררות של הפנתרים השחורים ("הם לא נחמדים"), ושל תנועת המחאה שאחרי מלחמת יום כיפור, בהנהגת מוטי אשכנזי, שהורידה את ממשלת גולדה-דיין, של תנועת המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה (הפגנת ה-400 אלף!) שהרחיקה את שרון השקרן מהגה הביטחון. אתה יכול להיות בעד התנחלויות, אבל אתה לבטח נגד התעשרותם הלא מרוסנת של המנכ"לים והדירקטורים, ושל עשירי העשירים שעשו את הונם על חשבון נכסי הציבור, שניתנו להם בזיל-הזול בשם ההפרטה הקדושה של נתנ-יאהו, אויב העם הפשוט.

הגיע הזמן להעיף את ראש הממשלה, משרתם של הטייקונים, ואת הדחליל שלו, שר האוצר, ואת שותפיהם החרדים, אוכלי חינם, על חשבוני ועל חשבונך. לא כן??

 ידידך

ידידיה יצחקי      

* "יאהו" הוא כינוי שנתן ג'ונתן סויפט בספרו "מסעי גוליבר" לבני האדם הפראים והנחותים בהתפתחותם השכלית, בארץ הסוסים האצילים והמתוחכמים.

אהוד: אני מציע לך, לפני שאתה מאשים כמעט בכול את המתנחלים, וזאת מתוך נאמנות להשקפתך הפוליטית – לקרוא בעיון את מאמרה של מירב ארלוזורוב, שמשום-מה אינו מזכיר אותם אפילו במילה אחת!   

* * *

מירב ארלוזורוב

מעמד הביניים מגיש חשבון לעצמו

מתוך: "דה מארקר", "הארץ", 1.8.11

רק 50% מהאוכלוסייה בישראל משלמת מסים – זאת היא המציאות המעוותת של מדינת ישראל. העשירון השישי משלם 2.4% מהמסים הישירים, השביעי משלם 4.2%, השמיני 8.1%, התשיעי 17.1% והעשירון העשירי (העליון) משלם 65% מהמסים הישירים. כן, 65% מהמסים הישירים משולמים על ידי 10% מהאוכלוסייה בלבד.

בשבועות האחרונים נכתבו ב-The Marker מאמרים רבים הקוראים להגדלת השוויוניות במס בישראל – להכביד במסים על העשירים, במיוחד באמצעות מס חברות, ביטוח לאומי על מעסיקים, מס רווח הון ומס שולי עליון, כדי להקל במקצת את נטל המס על המעמד הבינוני. אבל אסור לטעות – כשרק 50% משלמים מסים, וכבר כיום העשירון העשירי משלם 65% מהמסים הישירים (עשירון זה כולל את כל מי שמשתכר 19 אלף שקל בחודש ברוטו ויותר) – הרבה ישועה לא יכולה לבוא משינוי פנימי בתוך עולם המסים. אפשר למסות את העשירים יותר, וזה אכן יכול להגדיל את ההכנסה הלאומית ממסים, אבל זה לא יציל את עם ישראל, ובטח שלא את מעמד הביניים.

שום דבר לא יכול להציל את מעמד הביניים, כל זמן שהוא לבדו (לצד מעט עשירים) נושא בכל הנטל. גם מחאת האוהלים לא תציל את מעמד הביניים – כל זמן שהיא ממוקדת בתביעה להגדיל את התשלומים למעמד הביניים באמצעות הפחתת מסים או הוזלת הדיור. למעמד הביניים נמאס להיות הפראייר היחיד שעושה מילואים ומשלם מסים. למעמד הביניים נמאס גם לצפות כיצד המגזרים השונים בחברה הישראלית שולחים את ידם אל הקופה הציבורית, וגוזלים לעצמם נתחים מהעוגה המצומקת: חרדים, מתנחלים, עובדי חברת החשמל והנמלים, החברות הגדולות שחוסמות את התחרות ואת ירידת המחירים, וגם העשירים שמשלמים מעט מסים.

מעמד הביניים צודק. אבל הצטרפות שלו אל החגיגה הסקטוריאלית, בכך שעכשיו הוא תובע מהמדינה לשלם לו יותר על חשבון האחרים, היא מופרכת. מעמד הביניים הוא המדינה, וכל חשבון שהוא מגיש למדינה – הוא מגיש לעצמו. כזכור, אין מי שמשלם כאן אלא מעמד הביניים.

למעשה, ישנה סכנה בתביעות של תנועת האוהלים כעת, גם משום שהן עלולות להחריף את הסקטוריאליות הישראלית עוד יותר, וגם משום שהמענה לתביעות האלה עלול להיות שעבוד עתידה של המדינה. הדבר הפוליטי הנבון ביותר שנתניהו יכול לעשות כעת כדי לשרוד את תנועת המחאה, הוא לבחור להיענות לכל הדרישות שלה: לשלם לכולם (כי זה מה שהעם רוצה) על חשבון פריצת התקציב, הגדלת הגירעון וצבירת חובות. נתניהו יכול בקלות לבחור להיות ראש ממשלה פופולרי הנשמע לרחשי העם ולכן עושה בדיוק את כל אחד מאלה. את החשבון יקבל עם ישראל בעוד חמש שנים, כשמדינת ישראל תמצא את עצמה במצבה של יוון. זה בוודאי לא יועיל לאינטרסים של מעמד הביניים.

לכן, לתנועת המחאה אין תוחלת כל זמן שהיא לא תמקד את הדרישות שלה בבעיות היסוד שהולידו אותה: הפירמידה הצרה של מדינת ישראל, שבה רק 50% משלמים מסים (ועושים מילואים). כל זמן שמדינת ישראל לא תצליח להרחיב את מאגר האזרחים העובדים ומשלמי המסים, מצבו של מעמד הביניים לא יוכל להשתפר – פשוט משום שלא יהיה לו עם מי לחלוק את הנטל. הוא ימשיך להיות היחיד שמשלם מסים, ועוד נושא על גבו את תשלומי הקצבאות למחצית השנייה שאינה עובדת.

בואו נקרא לילד בשמו: חרדים וערבים, שתי בעיות שמדינת ישראל מתמחה בלטאטא מתחת לשטיח במשך עשרות שנים. 20% מאזרחי ישראל הם ערבים, אבל המדינה מצליחה פשוט להתעלם מקיומם. כדאי שמעמד הביניים ישאל את עצמו מתי בפעם האחרונה הוא שוחח עם ערבי-ישראלי (שלא במסגרת השיחה עם המלצר בחומוסייה), או מתי בפעם האחרונה הילד שלו שיחק או למד ביחד עם ילד ערבי. זו המידה שבה ישראל מתעלמת מאזרחיה הערביים: ממדרת אותם לחלוטין מחיי החברה והכלכלה כאילו הם לא קיימים.

אלא שהערבים קיימים, וכדאי שמדינת ישראל תתעורר להכיר בכך. כלומר, הגיע הזמן לפעול להפסקת האפלייה נגד הערבים, לשילובם המלא בחברה ובכלכלה, וגם להעמדת תביעות מהערבים לטפל בבעיות הפנימיות הקשות שלהם – בעיקר בתחום של אי תשלום מסים ושל שלטון מקומי רקוב.

גם את החרדים מטאטאת מדינת ישראל מתחת לשטיח, אבל בדרך ההפוכה מזו של הערבים – היא נכנעת להם לכל אורך הדרך, ומאפשרת להם להתקיים קיום עלוב של עוני ובטלה מעבודה על חשבון המדינה. הנטל המשולש שעולה מכך – החרדים גם אינם משרתים בצבא, גם אינם עובדים וגם מתקיימים מקצבאות או תמיכות לישיבות – הוא בלתי נסבל ערכית וכלכלית. תנועת האוהלים היא הסימן הראשון שגבו של מעמד הביניים נשבר מלשאת בנטל הזה, או שמא גדשה סאתו.

תנועת האוהלים, לפיכך, צריכה לכוון את חיציה לשם: לחזור ולהזכיר למערכת הפוליטית כי מעמד הביניים הוא עדיין הרוב כאן, וכי הוא לא יכול להמשיך לממן את מי שבוחרים להיות עניים על חשבונו. מן הראוי לחזור להסדר ההיסטורי של בן גוריון – קביעת מכסות לתלמידי ישיבות שלומדים על חשבון המדינה. רק שיעור מסוים מהחרדים יוכר כתלמידי ישיבה עילויים שזכאים למימון מהמדינה. שאר החרדים – שיתכבדו לצאת לשירות לאומי ולעבוד. מן הראוי גם לחזור להזכיר כי מדינה דמוקרטית, מודרנית, ציונית ושוויונית לא יכולה לוותר על חינוך לאור ערכים אלה. משמע, די למימון ממשלתי של מערכת חינוך חרדית בדלנית. אותו הדבר תקף גם לגבי בתי ספר ערביים בדלניים.

תנועת האוהלים, אם היא באמת רוצה להבטיח את עתידו של מעמד הביניים, צריכה לקרוא לשיתוף אמיתי בנטל: העשירים ישלמו יותר (מסים), העניים יעבדו יותר ויקבלו פחות קצבאות. כל פתרון אחר מבטיח כי המעמד שנמצא בתווך, בין העשירים ובין העניים, ימשיך ויישחק לאורך שנים.

* * *

משה כהן: בזכות הדמגוגים ממחאת האוהלים

יוכלו הסעודים לקנות אותנו

מכובדי,

הנדון: הסעודים באים, הסעודים באים.

סוף סוף משחרר מנהל מקרקעי ישראל את קרקעות המדינה, וסעודיה תוכל לרכוש קרקעות אצלנו, קרן קיימת לסעודיה בישראל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים.

* * *

אלכס לכיש

אין הבדל מהותי בין גולדשטיין לבין-לאדן?

בפרק הזמן הקצר שבו הפכתי להיות לקורא קבוע של העיתון הלילי, התאהבתי במיספר כותבים. את הרשימה המכובדת מוביל אהוד בן עזר, ואחריו באים לפי הסדר: יוסי גמזו ואורי הייטנר.

דווקא משום שאני מעריך את דעותיו של אורי הייטנר, כפי שהן משתקפות במאמריו, אני מוצא לנכון למחות על התייחסותו לד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד, התייחסות, שחוזרת באופן עקבי זה מיספר פעמים. בעיקר הרתיחה אותי ההשוואה המשפילה של איש זה אל המחבלים המתאבדים הפלשתינאיים כפי שהופיעה בגיליון חב"ע 664 האחרון.

כותב אורי הייטנר: "כפי שאין הבדל מהותי בין ברוך גולדשטיין ונתן זאדה לבין המחבלים המתאבדים הפלשתינאים, כך אין הבדל מהותי בין בין לאדן ואנשיו לבין אנדרס ברייוויק."

ד"ר ברוך גולדשטיין היה הרופא של הישוב היהודי בחברון, וככזה הוא הגיע תמיד ראשון אל נפגעי המתקפות הרצחניות של בני דודינו הפלשתינאים. באותה תקופה שלפני פורים תשנ"ד (25 בפברואר 94) רבו הפיגועים, ושניים מחבריו הטובים נורו בזה אחר זה. לאור אוזלת ידה של ממשלת רבין במניעת התקפות רצחניות אלה וה"איטבח אל-יהוד" הבלתי פוסק שנישא בפיהם של הפלסטינים החברונים גם בזמן תפילותיהם באולמות מערת המכפלה, הוא נטל את נשקו האישי ובשעת בוקר מוקדמת, ריסס בכדורים את הנוכחים באולם המוסלמי.

כתב על כך הרב שלמה אבינר: "ברור שברוך גולדשטיין לא פעל מתוך רגשי נקמה פרטיים, ודווקא בגלל זה הוא היה צריך לבקש רשות מהאומה, כי אחר כך מי שיצטרך לקחת את המעמסה של האחריות זו האומה כולה. אם הוא היה שואל אותנו היינו אומרים לו לא לעשות את זה. ככה לא פועלים. אבל הוא לא שאל אותנו. והוא נהרג. הרי הוא ידע שמה שהוא עושה זה מסוכן, לכן ודאי שהוא זכר צדיק לברכה, זכר קדוש לברכה, אבל המעשה היה מעשה לא נכון."

אפשר להתנגד ולשלול את מעשהו של ד"ר גולדשטיין הי"ד, כפי שעושה כאן הרב אבינר וכפי שעושים רבים אחרים, אך לכלול אותו ברשימה אחת עם עדן-נתן זאדה והמחבלים הפלסטינים, הוא מעשה של עוול ואי צדק משווע.

עדן-נתן זאדה פעל מול אזרחים ערביים, תושבי מדינת ישראל, שאיש מהם לא איים על חייו.

המחבלים המתאבדים הפלסטינים, בוחרים את קורבנותיהם בצורה עיוורת, במטרה להרוג יהודים בגלל שהם יהודים, במטרה להפיל עליהם פחד ואימה ולגרשם מהארץ.

בן-לאדן ואנשיו ניהלו את מלחמתם כנגד המדיניות האמריקאית הפרו-ישראלית, במתקפות על מגדלי התאומים, הפנטגון והבית הלבן, על גבם (חייהם) של אזרחים אמריקאים תמימים.

אנדרס ברייוויק פעל מול נוער ומבוגרים שכלל לא הכיר, שלא עשו לו דבר, וחטאם היחיד היה בכך, שהחזיקו בדעות שהוא סלד מהם.

ד"ר ברוך גולדשטיין, לעומתם, פעל כנגד חבורה שהכיר היטב, שבמקום לשיר פרקי תהילים באולמות מערת המכפלה, חזרה ללא הרף על ה "איטבח אל יהוד" ופסוקי רצח נוספים. חבורה שמתוכה צמחו המרצחים שפגעו בחבריו. בינו (כנציג התושבים בחברון) ובין הקהל שהם ייצגו, היה רצף בלתי פוסק של מעשי איבה ורצח (של יהודים), שהתמשך מטבח חברון במאורעות תרפ"ט ועד יום מותו.

ואת העובדות הללו, מגדיר מר אורי הייטנר, כחוסר הבדל מהותי.

רובו של עם ישראל, שהחליט לחזור למולדתו העתיקה, תיכנן לעשות זאת עם פגיעה כלכלית ופיזית מינימאלית בתושבים הערביים של הארץ, תוך שמירה על טוהר הנשק.  את ההצדקה למעשה הכיבוש הוא נימק בהטבת רמת החיים של המקומיים. לא עלה על דעתו כי כוונותיו הטובות וידו המושטת, ייתקלו בסירוב ערבי כה עקשני ורצחני.

למרות השנים הרבות שחלפו, יש עדיין רבים המעדיפים לשגות בהזיות, להלך בעיוורון ולא להכיר בעובדות החיים.

חבל שאיש (גם שר החינוך), אינו טורח ללמד את עם ישראל מיספר עובדות בסיסיות על עברה, תרבותה ויחסה של האומה הערבית אל האומה היהודית (לא מדובר על יחסים בין ערבי בודד ליהודי בודד) במשך הדורות. הגיע הזמן לעשות זאת.

אורי הייטנר: אהוד, אם תחליט לפרסם, הרי תגובתי: "הרופא הנ"ל מוצא את מקומו באופן טבעי בגלריה המפוארת הכוללת את ד"ר יוזף מנגלה וד"ר ג'ורג' חבש."

* * *

זאב מגן: ביטני מתהפכת בגין וגנר

שלום לך אהוד בן עזר.

בטני מתהפכת מיספר ימים. לכתוב לא לכתוב – מה זה עניינך?

לאחר לבטים התקבלה החלטה. לזעוק בשם ניצולי השואה.

גילוי נאות, הוריי ניצולי מחנות ההשמדה אושוויץ בירקנאו, דכאו. לאבי הוטבע מיספר על ידו השמאלית. וגם הוא עמד בתור. אך ניצל.

הכול סביב נגינתו של המלחין ריכרד וגנר. לנגן או לא לנגן?

אנסה בקצרה להסביר. לא כל הציבור יודע שבכנסים של המפלגה הנאצית נוגנו יצירותיו של וגנר. במאמר שפורסם ב-1850 בשם:"היהדות במוסיקה" תיאר האדון וגנר את היהודים בשמות ובהתנהגויות שהיום ודאי היה מובא כלאחר כבוד לדין. הרעיונות שלו, במיוחד האנטישמיות, השפיעו רבות על אדולף היטלר  ימח שמו.

האם חשבו אלו המתיימרים להיות נאורים,ושוחרי תרבות גם על האחרים? עדיין נותרו בקירבנו  מיספר לא רב של ניצולים, החיים בישראל ובחו"ל. האם חשבתם פעם שאותם ניצולים עמדו בתור למקלחות עם תאי הגזים?!

ואותה מוסיקה "נאורה ואינטליגנטית" נוגנה באותה עת בעוצמות גבוהות כדי שהרוצחים לא ישמעו את זעקות השבר! צרחות המוות!

צמרמורת אוחזת בי כעת. אבי עוד חי, ושיזכה לאריכות ימים.

בואו נכבד אותם. ולאחר שאחרון הניצולים יחזיר נשמתו לבורא. נשב ונקבל החלטות נבונות..

לעניות דעתי, ישנם קומפוזיטורים טובים ורבים מאותו וגנר.

בכבוד רב,

זאב מגן

* * *

רותי האוסמן-טרדלר

אנחנו  ומחאת הצעירים

לוּ בנימין נתניהו היה מאזין פחות לאנשיו ויותר לעצמו – מן הסתם היה כבר מזמן מסיים את  מחאת הרופאים  הבכירים והצעירים, בהבינו כי סיום השביתה הוא נקודת זכות ענקית לטובתו הפוליטית.

הרי אין כאן ציבור שרוצה "רק כסף", יש כאן ציבור שמגן על כל אזרחי ישראל, בלי הבדל פוליטי זה או אחר. איך יתכן שראש הממשלה "אינו סופר" את הרופאים הנאבקים על שכרם  ועל איכות הרפואה הציבורית? איך זה שהוא ושריו מתעלמים מד"ר  אידלמן (שקצת במאוחר הבין שאין לסגור עניין בלי הרופאים הצעירים, ולאות הכרה בהם – החל לשבות רעב ולהלך ברחבי הארץ?)

לא ברורה  ההתעלמות זאת.  לפחות לא  לבני דורי – ההורים של הצעירים ממעמד הביניים, הצועדים ומוחים  בכל רחבי הארץ.

 כנראה שיש כאן מצב שבו כמעט כל המבוגרים האחראים, היינו – חברי הכנסת, בעלי ההון, בעלי  הסופרמרקטים הענקיים  ועוד ועוד, אינם מסוגלים להיכנס לראש של  האנשים הצעירים   (35-40) ולהבין שהם כבר באים ממקום אחר. שיש להם תודעה מסוג אחר, חשיבה שונה והתנהלות אחרת מזו  שיש  להוריהם. ראוי לצטט בעניין זה את שירו של חליל גוברן (מזיכרוני): "ילדיכם  לא 'שיייכים' לכם, הם חיצים  השלוחים מכם אל העתיד, כי אתם רק הקשת המשחררת אותם לדרכם."

 רה"מ נתניהו, אולמרט, שרון ואחרים, כמו גם אהוד ברק  ושאר "ילידי הביבי בום"[?],  כנראה רואים את המציאות בעיניים אחרות. הם לא מוכנים עדיין לקבל את העובדה שמדינה שלמה (לא שדרות רוטשילד  בלבד אלא קריית שמונה, דימונה, רמת גן, חיפה וירושלים)   פשוט נמצאת  בדור אחר. דור שמסוגל למחות בלי להבעיר צמיגים  ולירוק על שוטרים, וכן, עם גיטרות ומוזיקה. מה יש? מה פסול בזה?

נכון, ייתכן שגלי ההדף של המחאה הענקית של המעמד הבינוני בכל הארץ – יצרו מעין אופוריה קלה, סוג של שמחה שעולה על גדותיה. אז מה ? 

כנראה שלאחר 60  שנים של מאבק בינינו ובין הקמים לכלותנו, שכחנו מה חשוב באמת:  שלנו ולילדים שלנו, ולנכדים שיהיו, צריך שתהיה ארץ שרואה בראש מעייניה את צעיריה. ואת רווחתם, ואת חינוכם. ובריאותם.  הם לא דומים לנו. וכך ראוי. אנחנו לא כל-כך מבינים את שפת הפייסבוק שלהם, של  אלה ש"מצייצים" בטוויטר ורואים שמשהו אחר מתרחש פה ונוגע בעיקר אליהם.

 פניהם אל העתיד, כי הם נציגיו.

איש לא יודע מה יהיה גורל המחאה הזו. אין טעם לנבא. אבל היא בעיקר של  הדור הצעיר, מה שקרוי מעמד-הביניים, אלה שאומרים די  לענייני "מלחמה ושלום", (אע"פ שהם יהיו הראשונים שיאחזו בנשק בעת צרה),  די לראות את "המדינה" ולא את אזרחיה הצעירים.

 אנחנו, ההורים של דור הילדים של 1975 – רוצים שיהיה להם טוב. ואז יהיה טוב לכולנו.

* * *

יוסי שדה

הפתעה בחתונה בטורקיה

סיפרתי בזמנו, איך כאלי מאיר מצא את עצמו בהפתעה – בחתונה של עצמו. הוא בא בתור אורח, והתגלה לו שהוא החתן.

זאת לא הפעם הראשונה – יעקב אבינו חשב שהוא מתחתן עם רחל, והתגלה לו שאמנם הוא החתן, אך הכלה- סופריזה – היא לא רחל, היא לאה.

כלומר – חתונה יכולה לכלול בתוכה הפתעות.

החתן המרומה בעיירה היהודית התלונן לפני השדכן – "אמרת לי שהכלה היא יונה תמה, והתברר שהיא יונה ממולאה..."

אימא שלי סיפרה לי שבבגדד היו נוהגים, בשלב ראשון, לבקר את המשפחות – משפחת החתן המיועד באה לבקר את משפחת הכלה המיועדת, ויושבים יחד, כולם, ואוכלים מלאבס – זאת מין סוכריה, מצופה סוכר לבן ובתוכה שקד, שיש לה יכולת לשבור את השיניים של האורח.

אחריה נהגו להגיש גם סוכריות טופי, שנדבקות לך לשיניים, כך שאם נשברו לך השיניים מהמלאבס – לא תצטרך ללכת לרופא שיניים לנקות את השאריות – הטופי יידבק לך, ויוציא את השאריות.

בלב הביקור – שהוא הראשון וגם האחרון לפני החופה, היו מבקשים מהכלה לקום ולהביא משהו – כי היו מקרים, שהיא נשארה יושבת, ורק אחרי החתונה התגלה שהיא צולעת קלות.

יש להבין שהזוג לא נסע ל-WEEKEND  איזה שנתיים לפני החתונה, אלא הטקס של הפגישה, שבערבית ניקרא "מעיינא" – מלשון עין – ראייה – הוא הראשון והאחרון לפני הנישואין המאושרים לנצח.

הפעם, אני רוצה לספר על הפתעה גם לחתן וגם לכלה – וגם לקהל שבא לשמח אותם. אולי זה היה הזרע של העוינות בינינו לבין טורקיה.

כיצד? אוה!

נסעתי, בשנות השמונים, עם ידידי אלי בן דור וקבוצתו לטורקיה, ושם, בנסיעה באוטובוס הממוזג, הגענו לכפר – והתברר שיש בכפר חתונה. החלטנו להצטרף לחוגגים.

עמדנו בלב הכפר, וראינו שלשה כליזמרים – תוף, חליל וכינור, מנגנים. ברחבה רקדו לצלילי התזמורת, גברים טורקיים בלבד – לשמח חתן וכלה א-לה-טורקיה.  עמדנו מסביב ומחאנו כפיים, וחלק מהגברים, שהיו בתנועות נוער, עשו גם קצת תנועות ברגליים ובגוף לאות הזדהות.

כטוב לב הרוקדים, הזמין אחד מהרוקדים הטורקיים את אחד החברה שלנו להצטרף למעגל, וזה נענה ברצון, ופיזז עם הטורקים במה שניראה היה כצ'רקסיה כפולה. נקרא לו, להלן – רקדן א'. אחרי כמה דקות, הזמין רקדן א', חבר נוסף, רקדן ב', לקחת חלק בריקודים. רקדן ב' אכן הצטרף, אך סחב איתו את אשתו, שהיא רקדנית נפלאה, ותמיד הפליאה לחולל עם בעלה.

כעבור כמה דקות, הצטרפו נוספים מהקבוצה הישראלית לריקוד בלב הכפר, כמובן גברים ונשים, והתערבבו עם הרקדנים הגברים הטורקים, לשמחת לב כולם. ואז – שמנו לב לתופעה מענינת – הרקדנים הטורקיים נשרו לאיטם מהריקוד – למען האמת, בצדק, כי הם רק הפריעו לחברה הישראליים שלנו לרקוד – והם, הטורקים, בעצם לא הכירו את הריקודים, וסתם תפסו מקום של הקבוצה שלנו. כך קיימנו מצוות ריקוד לפני החתן והכלה בטורקיה, ואת הטקס הזה הזוג המאושר לא ישכח לעולם. חתונה שתיזכר לעד.

לדעתי, מאז אותו אירוע, הטורקים שמים צופים בפתח הכפר, ליראות אם ישראלים באים לביקור פתע – ואז, מעלימים כל זכר לחתונה, עד שהישראלים יסתלקו. יש אצלם החלטה, שמקרה החתונה שאני מספר עליו לא יישנה, ושהישראלים לא יסלקו אותם שוב מהמעגל.

אלי, בנדיבותו, גם אסף מכולנו כסף לקראת הפרידה, וכך גם הבאנו לזוג הצעיר כסף במעטפה – לא יפה לבוא בידיים ריקות לחתונה. הרקדנים גם אמרו לחתן ולכלה –  "מאוד נהנינו! ממש תודה!"

אם תבקר פעם בכפר טורקי, והם יאמרו לך שהיתה פעם חתונה שהם לא ישכחו – תדע, שהם מתכוונים אלינו, לקבוצה של אלי בן דור שביקרה שם ב-1989.

בחתונות של הבגדדים, חשוב להקשיב לקריאת הכתובה, בייחוד כשהחזן מקריא מהכתובה מה הסכום שהחתן "כותב" לכלה – במקרה גירושין.

בעלי האוזן החדה גם מנחשים, שהסכום הוא לפחות כפול מסכום הנדוניה שהביאה האישה לבעל, ולעיתים אף משולש או מרובע. למה? כי אם הסכום זהה לסכום שהכלה הביאה לחתן, יוכל החתן לקחת את הכלה לבילוי של שבוע, ואז להחזיר אותה – כשהוא מחזיר רק את הסכום שקיבל. לכן, כשאתה שומע בחתונה בגדדית מה סכום הכתובה, אתה יכול לנחש מה היה סכום הנדוניה – הוא ודאי חצי מהסכום – ולעיתים גם שליש או רבע. בעתיד לא נאכל פיסטוקים כשמקריאים את הכתובה בחתונה בגדדית, אלא נקשיב קשב רב.

אהוד: ואני חשבתי שהרוקדים הטורקיים פרשו בגלל הפלישה הגסה של הנשים הישראליות לריקוד שיועד לגברים בלבד.

* * *

בצער רב וביגון קודר

אנחנו מודיעים על פטירתו של היכל התרבות על שם פרדריק מאן בתל-אביב

במתכונתו הנהדרת שהיתה קיימת עד כה

עם האקוסטיקה שהיתה מן הטובות בעולם –

ומשתתפים בשמחתם של כל מי

שגוזרים קופונים ומרוויחים פרוצנטים

משערוריית ההריסה וה"שיפוץ" המיותרים!

* * *

איליה בר זאב

צער לי

אֵינֶנִּי רָדוּף,

לְכֻלָנוּ תַּאֲרִיךְ תְּפוּגָה –

חֲתוּלוֹת זְרִיזוֹת מִתְיַלְּלוֹת מֵעֵבֶר לַגְּדֵרוֹת

וּבְלֵילוֹת מֻכֵּי יָרֵחַ

צוֹוְחִים הַזְּכָרִים מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג.

פְּרָט לְדִכְדּוּכֵי נֶפֶשׁ מְעַטִּים אֵין חַיַּי

חַיֵּי עֶצֶב.

רַצְתִּי בִּנְתִיבִים קְשׁוּחִים, הוּלָכְתִּי לְכָאן וּלְכָאן –

אֲפִלּוּ הַשָּׂכָר לֹא הָיָה

לְפִי הַצַּעַר.

מֵעֵבֶר לַיָּמִּים רָאִיתִי פִּלְאֵי עוֹלָם מִתּוֹךְ

צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת,

בָּאתִי בַּעֲנָנִים הַמִּתְקַבְּצִים בִּימֵי הַסְּעָרוֹת, נִשְׁעָן

וְעוֹמֵד עַל כְּתֵפַיִם רְחָבוֹת מוּל הֶלֶם

רְעָמִים מִתְגַּלְגֵּל.

פֹּה וָשָׁם סָרְרוּ כְּתֵפַי לִמְרֹד,

לִפְרֹק.

יָדַעְתִּי צְּעָרִים וּשְׂמָחוֹת, טַעַם הַהַחְמָצוֹת,

מַפָּלוֹת בַּמִּדְבָּר,

נִצְחוֹנוֹת.

כָּאַבְתִּי אֶת מַאַבְקֵי הַסְּרָק, הַפְרָעוֹת הַקֶּצֶב,

הַבְּגִידוֹת –

מְנַסֶּה לְהָבִין בְּפַעַם נוֹסֶפֶת מַדּוּעַ הַבְּדִידוּת עֲדַיִן

בּוֹעֶרֶת בְּלַבַּת הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ,

נוֹשֶׁכֶת בִּמְנוּסָת חֶרֶב.

* * *

רות ירדני כץ

מחאה צודקת ורואלד דאל

אהוד שלום. אני עוקבת אחר מה שקורה בארץ ולא מופתעת מהמחאה הגדולה. כן, הכול בארץ שלנו יקר, יקר מאוד. והגיע הזמן לומר למנהיגים שנגמר לנו האוויר, ומי שמנסה לגלגל את אשמת המחאה  על השמאל או  על הימין שוגה שגיאה גדולה. זו מחאה של העם  ולא פוליטית. כל הממשלות לא עשו דבר וחצי דבר בנושאים החברתיים. הדאגה לפרט מעולם לא היתה בראש שלהם. הם כן דאגו למתנחלים ולחרדים, והמעמד הבינוני קיבל ומקבל על הראש, הכול נופל על כתפיו. יש מצב עובדתי, והעובדה היא שהחיים קשים בארץ. האימהות צודקות, הרופאים, הסטודנטים והמורים. זוג צעיר שאין מאחוריו הורים שיכולים לעזור, לא יכול להתמודד עם יוקר החיים. שמעתי אישה צעירה שאומרת שיש לה השלמת הכנסה כל חודש מהוריה כאשר היא ובעלה עובדים משרות מלאות. זו מחאה צודקת ואסור להפסיק אותה עד שהממשלה האטומה תבין שהפעם זה אמיתי.

העיר קמברידג' מפוצצת בתיירים מכל רחבי תבל. אי-אפשר לזוז. במקום הסטודנטים שממלאים אותה בשנה האקדמית, בחופשת הקיץ מחליפים אותם מאות אלפי סינים, יפנים, צרפתים, איטלקים, ישראלים ועוד. הנהר החוצה את העיר שוקק חיים מבוקר עד ערב. סירות השיט מלאות תיירים מטיילות לאורך הנהר והקולג'ים והמצלמות מצלמות.

גם רוחו של שייקספיר מרחפת בעיר. כל קיץ מתקיים כאן פסטיבל שייקספיר על ידי שחקנים שלומדים כאן משחק בכמה קולג'ים, תחת כיפת השמיים. מראה שובה לב הוא שהשחקנים בזמן הפסטיבל מגיעים למרכז העיר לבושים בבגדי התפקיד שהם ממלאים ומעודדים את התיירים לבוא להצגות, והם באים. הם לא מבינים מילה מפני שהשפה היא שפה של פעם של שייקספיר, עובדה שלא מקלקלת את החווייה, כי הם מכירים את העלילה. האווירה, המקום, התפאורה עושים את שלהם.

כל יום ראשון יש כאן שוק פתוח. השווקים הפתוחים ומכירות פומביות הם חלק מהחיים וזו מסורת של הרבה שנים. שוק שיש בו כמעט הכול. חפצי אמנות, רהיטים, כלי בית ועבודה, בגדים וספרים, הכל משומש. הירקות ישר מהשדה והגינה. כל יום ראשון המקומיים ממלאים אותו ורוכשים מה שצריך במחירים מצחיקים. גם אני רכשתי שם דברים יפים וספרים. מצאתי סדרת ספרי הקלאסיקה של ספרות ילדים ביניהם שני ספרים שגרמו לי לאושר.

הראשון, "עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול. ספר מהודר, כריכה קשה, הדפסה נפלאה בהוצאת ויליאם קלוויס ובניו CLOWES משנת 1933. אני בטוחה שהמוכר לא ידע איזה אוצר קטן יש לו. מחירו של הספר 50 פני, פחות משלושה שקלים.

הספר השני של רואלד דאל שנקרא "הטוויטים". חזרתי הביתה, פתחתי את הספר וקראתי. מעשייה משעשעת, מפחידה, אכזרית, על מר וגברת טוויט, זוג לא צעיר, ממש לא, ששונאים אחד את השני ומתעללים אחד בשני מר טוויט וגברת טוויט לא נחמדים עם אף אחד. לא עם הסביבה, לא עם ילדים וגם לא עם חיות ובעלי כנף. פניו של אדון טוויט מכוסים בזקן, והזקן ארוך מאוד מפני שהוא לא מטפל בו, והוא לא מתרחץ אף פעם, וכל אוכל שהוא מכניס לפיו נדבק בזקן והמראה לא מרנין שלא לדבר על הריח. אשתו מכוערת ורעה כמוהו. זוג מוזר, מאוד מוזר. בוקר אחד הבעל  נהנה משתיית בירה. אשתו ברגע שלא שם לב זרקה לתוך כוסו את העין מזכוכית שלה. כן, היתה לה עין מזכוכית שיכלה להוציאה ולהחזירה.

כאשר מר טוויט גילה זאת החליט להתנקם בה. מה עשה? הלך לנהר, צד צפרדע גדול והניח אותו מתחת לשמיכה של מיטת אשתו. איזו דרמה היתה כשהיא נכנסה למיטה!

גברת טוויט מתנקמת. היא אוספת בגינה תולעים ומכניסה אותם לספגטי שבישלה. ההמשך עוד יותר אכזרי. מר טוויט מאוד אוהב את התבשיל פאי עם ציפורים והוא לא בחל בשום אמצעי כדי לצוד ציפורים. הוא קם בבוקר לקח דלי  מלא דבק ומברשת ומרח את העץ הגדול שבגינתו. הציפורים שנחתו על העץ נתקעו וזהו. האדון עלה בסולם לעץ והביא את הציפורים לאשתו והיא הכינה את הפאי שכל-כך אהוב עליו.

אירוע רודף אירוע וכל הרפתקה יותר מבהילה מהקודמת והסוף הוא שהזוג הנורא מקבל מה שמגיע לו.

דאל כתב את הספר בגלל שהוא שנא גברים עטורי זקן. רואלד דאל זכה לפירסום בינלאומי כסופר ילדים ולמבוגרים. הוא נולד ב-1916 בעיר קרדיף בווילס שבאנגליה. בגיל ארבע אחותו נפטרה וגם אביו. אימו נשארה לבד וגידלה שישה ילדים. ארבעה שלה ועוד שני ילדים חורגים. דאל מצא נחמה בקריאת ספרים ובכתיבה, והוא כתב על עץ גדול בחצר ביתם. מסופר עליו שהוא נדד מבית-ספר לבית-ספר בגלל שהתעללו בו. ילדותו באה לידי ביטוי בספריו לילדים. מעניין, הוא התחיל לכתוב לילדים בגיל מאוחר, כאשר הוא סיפר לילדיו סיפורים לפני השינה. רואלד דאל זכה גם לביקורות חריפות והיה שנוי במחלוקת כי היו שטענו שהוא גזען ושונא אדם. את ישראל הוא לא אהב, בלשון המעטה. אבל אין מה לדבר, הוא נחשב לאחד מסופרי הילדים המצליחים ביותר. ספריו תורגמו להרבה שפות,  גם לעברית, ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם והוא זכה בפרסים חשובים.  ספריו הידועים: "מטילדה", "ג'יימס והאפרסק הענקי", "צ'רלי והשוקולדה","המכשפות" ועוד. הוא גם כתב את התסריט לסרט הנפלא "צ'יטי צ'יטי בנג בנג". דאל הלך לעולמו בשנת 1990. עבור ספר זה שילמתי 10 פני.

* * *

אורי הייטנר

1. מחאה – ומה הלאה?

המחאה החברתית, שכבר מזמן חרגה ממאבק למען דיור בר השגה בלבד, היא הצלחה גדולה, נכון לעכשיו. בתוך שבועיים השתנתה שפת הציבוריות הישראלית מן הקצה אל הקצה. בתוך שבועיים, מה שנחשב כגישת מיעוט הזוי שתקוע אי שם בשנות ה-70, היה לקונסנזוס. בתוך שבועיים, מושגים כמו מדינת רווחה וצדק חברתי יצאו מתוך הנפטלין והיו להמנון החברתי של המדינה. בתוך שבועיים, התקשורת שהובילה במשך עשרות שנים קו ניאו ליברלי מובהק בתחומי חברה וכלכלה, היתה לשופר המחאה (על אף תמיכתי במאבק, נדמה לי שהתקשורת מגזימה באובדן האבחנה בין סיקור לדעה, שהיא א"ב של תקשורת דמוקרטית הוגנת). וגם המערכת הפוליטית מאמצת את השפה החדשה. גם לממשלה ולראש הממשלה אין מנוס מהחלפת דיסקט – אם לא מתוך תובנה ושכנוע בצדקת המאבק, לפחות מתוך תובנה שללא מהפך כזה, מהפך שלטוני הוא בלתי נמנע. 

הבה נהיה כנים עם עצמנו. העם רוצה צדק חברתי? נכון, בהחלט. אבל אל נתאר מציאות מדומה, של עם שרצה צדק חברתי וממשלה שפעלה בניגוד לרצונו. האמת היא שלפני שלוש שנים, חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה, העם לא רצה צדק חברתי. העם התנער מרעיונות הצדק החברתי ומדינת הרווחה. העם רצה אמריקה כאן ועכשיו ואימץ את ערכיה. האמת היא שהתקשורת הובילה את הקו הזה באופן ברור וחד משמעי, וניתן לספור על אצבעות שתי הידיים את הבודדים שעמדו בפרץ והציגו אלטרנטיבה. היא עשתה זאת בתוכניות האקטואליה ובשטיפת מוח הציבור בתוכניות הריאליטי, שהרי מהי "הישרדות" אם לא שטיפת מוח של דרוויניזם חברתי חזירי? עד לאחרונה המערכת הפוליטית כולה היתה שותפה, במינונים שונים, לקו הזה, שאותו הובילו ממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. נכון, נתניהו הוא היחיד שהציג השקפת עולם מובנית ושלמה ברוח זו, אך כל הממשלות, כל ראשי הממשלות וכל שרי האוצר תמכו בה והגשימו אותה.

בשנים האחרונות, אולי מאז משבר הקפיטליזם ב-2008, אולי מתוך נפילת אסימונים של הכרה בעוולות השיטה, החלו זרמי עומק של חשבון נפש בחברה הישראלית. והיו גורמים בחברה הישראלית, דוגמת תנועות הבוגרים של תנועות הנוער כחולות החולצה, שהיו בשטח ובדוגמה אישית הציבו אלטרנטיבה, הגשימו אותה וחינכו אליה. שיח ההתחדשות היהודית והמכינות הקדם צבאיות נטה יותר ויותר לחשיבה חברתית ולשפה של צדק וסולידריות. החיבור של תובנות אלו עם טכנולוגיות התקשורת העממית, האינטראקטיבית, הפייסבוקית, יצרו מסה קריטית שאפשרה את התופעה המדהימה הזאת, של ציבור היוצא מאדישותו ונאבק למען צדק חברתי. 

כדי שלא נגיע למצב שבו המחאה הצליחה אך החולה מת, רצוי להיזהר מאופוריה. על מובילי המאבק להיות ערים לסכנות שעלולות להפיל את המאבק ולהכשילו. אני רואה שלוש סכנות אפשריות: דעיכת המאבק, אובדן שליטה ו"פוליטיזציה".

דעיכת המאבק נראית בלתי אפשרית לנוכח התנופה האדירה, שהגיעה לשיאה במוצאי שבת האחרונה בהפגנה המקבילה בכל רחבי הארץ. מי היה מאמין ששבוע אחרי שרבבות הפגינו בכיכר, שוב יצא מספר רב עוד יותר של אנשים להפגין? מי היה מאמין, שאחרי כשבועיים וחצי, קומץ האוהלים לא התקפל אלא הולך וגדל ומתרחב? אך הדבר עלול להגיע לנקודת שיא וממנה תחילת התמסמסות ודעיכה. אם זה יקרה ללא תוצאות מרשימות, יהיה קשה מאוד לעורר גל כזה מחדש, וזו עלולה להיות החמצה היסטורית, בכייה לדורות.

כדי למנוע זאת, על ראשי המאבק להבין שמדינת רווחה וצדק חברתי הן המעטפת האידיאולוגית החזונית של המאבק, אך אין הן מטרה ברורה, בת השגה, שיכולה להביא להישגים ממשיים. על ראשי המאבק לנסח דרישות בנות השגה, להגדיר לוח זמנים ריאלי למימושן, לקבוע לעצמם קווים אדומים אליהם ניתן לסגת במו"מ, אך עליהם אי אפשר להתפשר. על ראשי המאבק להתחיל להיערך למאבק ממושך, המחייב אורך רוח וסבלנות, שיש בו מעלות ומורדות, וגם הפסקות ועצירות. רק בקולנוע "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר." במציאות זה לא עובד.

אובדן שליטה עלול להיווצר ממצב שבו קבוצות רדיקאליות לא תאפשרנה להנהגת המאבק לנהל מו"מ, לקחת אחריות, להתפשר, לנסות להגיע להישגים ריאליים – ותחבלנה בסיכוי הזה באמצעות דמגוגיה פופוליסטית והובלת צעדים קיצוניים ומאבק אלים, מתוך רצון לדרדר את הדמוקרטיה הישראלית לאנרכיה. יש להיזהר מהגורמים הללו, להתנער מהם ולהרחיק אותם.

לא בכדי כתבתי את המילה "פוליטיזציה" במרכאות. הרי המאבק הזה הוא מאבק פוליטי, במובן הראוי והיפה של המושג. זהו מאבק ציבורי על דמותה של המדינה, על עתידה, על מדיניותה, על חלוקת משאביה – והרי זו הפוליטיקה במיטבה. הסכנה מפניה אני מתריע היא, שעל המאבק הפוליטי הזה, ישתלטו גורמים שמייצגים אג'נדה פוליטית אחרת.

בעשורים האחרונים, סוגיות החברה והכלכלה נותקו מהפוליטיקה. הפוליטיקה הישראלי נעה על ציר הוויכוח המדיני ביטחוני בסוגיות הגבולות וההתנחלויות. על הציר הזה צוירה מפת השמאל והימין בישראל. אנשי ימין חברתי מובהקים נחשבו ל"שמאלנים" בשל תמיכתם בנסיגה ולהיפך. ומלבד זאת, בעשרים השנים האחרונות המערכת הפוליטית התייצבה מאחורי הקו הניאו-ליברלי כמעט ללא סייג, והתייחסה אליו כאל מדע, או אולי מדויק יותר לומר – כאל דת.

הצלחת המחאה החברתית הנוכחית נובעת מכך שהיא נותנת ביטוי להמיית הלב של רובו המכריע של העם – ללא הבדל השקפה בסוגייה המדינית. במובן האמיתי של המושג שמאל, זהו מאבק מובהק של שמאל. אולם אם הוא ייראה כמאבק של השמאל במובן המקובל בשיח הפוליטי הישראלי, הוא יאבד תמיכה ועוצמה. כאשר בסקרים 80-90% מהציבור תומכים במאבק, ברור שחלק גדול מהם הם מצביעי ימין. אם התמיכה הרחבה הזאת תאבד, המאבק ייכשל.

טיפ קטן וחשוב לראשי המאבק – הייתי בין ראשי המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90, אחד המאבקים הציבוריים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה. לאורך כל תקופת המאבק, הקפדנו להזכיר לעצמנו שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. ממוקדי מטרה, עשינו רק מה שבאמת שירת את המטרה, והצלחנו.

מטרת המאבק החברתי צריכה להיות השגת היעדים החברתיים ולא הפלת הממשלה. יש להיזהר מחיבוק הדוב של האופוזיציה. אופוזיציה, כל אופוזיציה, מעצם טבעה, מעוניינת להפיל את השלטון. אין אופוזיציה שלא תנצל התקוממות עממית כזאת ותנסה לתרגמו למטרותיה הפוליטיות. אילו ציפי לבני היתה היום ראש הממשלה, ביבי נתניהו היה צועד עם הרופאים והליכוד היה תופס טרמפ על המאבק, בדיוק כפי שעושה קדימה. שום מיקרוסקופ לא יזהה הבדל בין התפיסה הכלכלית-חברתית של הליכוד ולבין זו של קדימה. ואם יחול שינוי בתפיסה – יהיה זה אך ורק בזכות המאבק, והוא עשוי להיות בשתי המפלגות באותה מידה.

אגב, יש לזכור שהממשלה הנוכחית הובילה כמה מהלכים חברתיים חשובים ביותר, כמו רפורמת ששינסקי במשק הגז וקביעת שכר מינימום של 4,000 שקל. ראוי לזכור את ההישג החברתי כלכלי הגדול של ירידת האבטלה בישראל לשיא חסר תקדים. מן הראוי להיזהר משפיכת התינוק עם המים.

כבר היה לנו מנהיג שעלה לשלטון על כתפי הזקנה, אבל שכח אותה במסדרון כראש ממשלה, כיוון שהאג'נדה שלו היתה אחרת לגמרי. כבר היה לנו מנהיג פועלים שרץ לבחירות בשם חזון חברתי, אך לא יכול להתאפק כשהציעו לו את העוצמה והיוקרה של תפקיד שר הביטחון. לכן, המטרה של המאבק צריכה להיות השפעה על הממשלה המכהנת, כל עוד היא מכהנת, ועליה להימשך גם מול הממשלה הבאה, כל ממשלה שתבחר, עד שהמטרות יושגו.

המאבק חייב להתנער מאנשי השמאל הרדיקאלי התופסים עליו טרמפ. אין ספק, שרוב מניינם ובניינם של מאות אלפי השותפים למאבק, הם ציונים פטריוטים נאמנים, הנאבקים למען חוסנה של מדינת ישראל ותיקון החברה הישראלית. אם יש בתוך ההנהגה גורמים אנרכיסטיים, גורמים רדיקאליים אנטי ציוניים, קיים ניגוד אינטרסים מובהק בינם לבין מי שהם כביכול מייצגים. מן הראוי לבעוט אותם החוצה, גם אם הם היו בין מחוללי המאבק.

כאשר אני קורא שונא ישראל פנאטי כמו יצחק לאור מגייס את המאבק לניגוח הציונות ומדינת ישראל, ואת גדעון לוי מנסה לספח את המאבק לחד"ש – ברור לי שהנאבקים טרם עשו את הדרוש כדי לבדל עצמם מן הטרמפיסטים הללו, ועליהם לעשות זאת לאלתר.

כדי שהמאבק החשוב הזה יצליח, עליו להצמיח מנהיגות נחושה אך אחראית, שתוכל לשאת ולתת עם הממשלה על פתרונות אמת ולהנהיג מאבק אחראי, שיוכל לחולל שינוי אמיתי בחברה הישראלית.

2. עם הגב לעם

כחבר ברשימת התפוצה ובפייסבוק של אהרון רול, אני מכותב מאז ראשית המחאה החברתית למאמרים המציגים תיאוריית קונספירציה על כך שהמאבק הוא קשר להפלת השלטון, שברק אובמה רקח עם ציפי לבני (בלשונו: ציפק'ה שפיצר) ושמעון פרס (בלשונו: שימון פרסקי), במימון הקרן החדשה, תוך שימוש בצבא משתמטים ומסוממים שמבצעים את הפעילות, בסיוע אידיוטים שימושיים המשרתים אותם.

טוב, התיאוריה הזו באמת קיצונית, אבל רבים מכותבי המחנה המוגדר ימני כותבים נגד המאבק, שהינו מאבק "פוליטי", "שמאלני", "אנרכיסטי", "חתרני" וכן הלאה וכן הלאה. קלמן ליבסקינד הגדיר אותו כמאבק של 600 איש עם המון חשיפה תקשורתית, בגיליון ערב שבת, שבמוצאיה רבבות גדשו את הכיכר וסביבותיה. ואכן, מעטים מאוד מהאנשים המזוהים עם הימין הישראלי ובעיקר עם המחנה הדתי לאומי, שותפים למאבק.

אכן, המאבק הזה פוליטי. כל מאבק ציבורי, העוסק בפני החברה הישראלית, בדמותה, בעתידה, במדיניותה, בחלוקת משאביה, הוא מאבק פוליטי בהגדרה. אכן, המאבק הזה הוא שמאלי, במובן האמיתי של שמאל וימין – ערכים של צדק חברתי, סולידריות ושוויון מול ערכים ניאו ליברליים שמרניים של הפרטה, פערים כלכליים וחברתיים, אגואיזם חברתי ומאבק הישרדות בג'ונגל.

אבל המאבק הזה אינו פוליטי ואינו שמאלי, במובן המקובל בשיח הפוליטי בישראל, הנע על ציר מדיני ביטחוני, שבו הימין מוגדר על פי תמיכתו בשלמות הארץ, בהתנחלות ובגישה ביטחונית ניצית והשמאל על פי תמיכתו בחלוקת הארץ, בנסיגה, בהתנגדות להתנחלות וביוניות ביטחונית. הרי ברור ש-150,000 המפגינים מבטאים את מגוון הדעות בחברה הישראלית. הרי כאשר 80-90% מהציבור תומך במאבק, על פי הסקרים, אותם סקרים שבהם יש רוב לימין בסוגיות הביטחוניות מדיניות, ברור שהמאבק אינו של פלג פוליטי בעם, אלא הוא המאבק של העם.

יש דבר אחד שעלול לדחוף את המאבק להיות מאבק ה"שמאל", במובן הפוליטי המקובל בישראל – ניכור של ה"ימין" ממנו. אם הציונות הדתית, שכל תולדותיה דגלה בצדק חברתי ומעולם לא דגלה בגישות של ימין כלכלי חברתי, תפנה עורף למאבק, היא תפקיר אותו ליריביה. אבל כיוון שזהו מאבק של העם, באמת ובתמים, העמדה הזאת היא "עם הגב לעם", בפרפראזה על שירו של מאיר אריאל.

הגישה הזאת שלילית מבחינה ערכית ומוסרית, וטעות פטאלית מבחינה פוליטית. יותר משהמאבק הוא פוליטי, במובן השלילי של המילה, אי ההצטרפות אליו היא פוליטית. כיוון שזו הפניית עורף למחאה צודקת, אך ורק מתוך נאמנות פוליטית לנתניהו ולממשלתו.

השבת, שבת חזון, נקרא את חזון ישעיהו בן אמוץ. לא בכדי הפטרה זו חוברה לתשעה באב – היא נועדה להתריע מפני עוולות חברתיות, שעלולות להוביל לחורבן הבית. זעקתו של הנביא ישעיהו, נשמעת היום מפי המוני המפגינים, כאזהרה מפני חורבן הבית השלישי.

טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.

יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס}

יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

 יט אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.

כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. {פ}

כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.

כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. {ס}

כד לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי.

כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ.

 כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

כז צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

3. גב לפריפריה

"לכו לפריפריה!" מטיפים כותבי מאמרים למובילי המאבק לדיור בר השגה.

קל לי להזדהות עם הקריאה הזו ביום שחרורי מצה"ל עליתי לפריפריה של הפריפריה, לקיבוץ צעיר וקטן בגולן, מתוך אמונה יוקדת שזו המשימה הציונית החשובה ביותר. אמונה זו יוקדת בי באותה מידה גם היום, בחלוף 27 שנים.

אולם למטיפים למפגינים המוחים, אני מציע לערוך ביקור במאהל המחאה בכיכר צה"ל בקריית שמונה, לשוחח עם הסטודנטים. מסתבר שקשיי הקיום לצעירים ולסטודנטים בקריית שמונה ובאצבע הגליל אינם מעודדים, אם לנקוט לשון המעטה, את הצעירים לעלות לפריפריה. דברים דומים הם ישמעו אם יבקרו במאהלים בבאר שבע, בקריית גת ובירוחם.

בתוכנית שהציג ראש הממשלה הוא הציג שורה של פתרונות, חלקיים מדי, וכולם במרכז. שום פתרון לגליל ולנגב.

ובעיצומה של המחאה החברתית, הנובעת מהתוצאות ההרסניות של המדיניות התאצ'ריסטית, שאמנם כל הממשלות בעשורים האחרונים היו שותפות לה, אך נתניהו הוא האידיאולוג המובהק שלה, הוסיף ראש הממשלה עוד קיסם למדורה, בהחלטתו לפתוח ליבוא את שוק החלב. במקום לערוך חשבון נפש, לבחון את דרכו ולהבין את הצורך במדיניות אחרת, מדיניות רווחה, מבצע נתניהו עוד מאותו דבר, ובמקרה זה מפנה את גבו לפריפריה. משמעות ההחלטה עלולה להיות שבירת מטה לחמם של מאות משפחות בגליל ובנגב, בערבה ובגולן.

התחרות החופשית אמורה להיטיב עם הצרכן – לשפר את איכות המוצר ולהוזיל אותו. אולם באשר לטיב המוצר, אין כל מחלוקת שמשק החלב הישראלי הוא מהמובילים, מהטובים ומהמשובחים בעולם, באיכותו. ובאשר למחיר – אכן, יש להוזיל את מחיר מוצרי החלב, אך לא זו הדרך.

העלות הגבוהה של מוצרי החלב אינה באשמת הרפתנים, אלא בראש ובראשונה באשמת רשתות השיווק המפקיעות מחירים כדי למקסם את רווחיהן ובמידה פחותה זו גם אשמת המחלבות. במקום התערבות רגולטורית במקור הבעייה, באמצעות החזרת הפיקוח על מחירי המוצר, החלטת הממשלה פוגעת בחקלאים ומעמידה אותם לתחרות בלתי אפשרית עם עמיתיהם באירופה, שמדינותיהם מעודדות ומסבסדות אותם באופן משמעותי. במקום לסייע לחקלאות ולחקלאים, מבכרת הממשלה את הפופוליזם הקפיטליסטי, ואת הסיסמאות השחוקות על התחרות כפתרון לכל תחלואינו.

ציבור החקלאים מגשים את הציונות במיטבה, מיישב את גבולות הארץ, מקיים נוכחות ציונית באזורים שכמעט נשמטים מידינו; בני ההתיישבות משרתים בהמוניהם ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, אזרחים נאמנים, מלח הארץ – פשוטו כמשמעו. ודווקא בציבור הזה פוגעת הממשלה באופן כה חמור, בהחלטתה השגויה.

למען ההגינות, יש לציין שממשלת נתניהו אחראית גם לכמה פעולות חיוביות לטובת הפריפריה, כמו שיפור משמעותי ביותר בתשתית הכבישים והקמת בית הספר לרפואה בצפת. אולם הפגיעה הקשה ברפתנים, היא מזיקה ומיותרת; היא מכה כואבת להתיישבות הציונית בגליל ובנגב.

4. שנאת אנשים אחים

תגובה לעמוס עוז: "אנשים אחים אנחנו"

כשראיתי את כותרת מאמרו של עמוס עוז, שהתנוסס בראש העמוד הראשון של "הארץ" [2.8.11] – "אנשים אחים אנחנו", התמלאתי התרגשות. הנה, עמוס עוז, חשבתי, קורא לנו להתעלות מעל מחלוקות העבר ולהתלכד למאבק משותף למען דמותה של מדינת ישראל, כמדינת רווחה. ייחלתי לכך שהוא יצהיר, שחרף חילוקי הדעות בתוכנו בשאלת מיקום גבולותיה של המדינה, אנשים אחים אנחנו ונשתף פעולה במאבק על תוכנה, כמדינה המבוססת על צדק חברתי.

לאכזבתי, תחת הכותרת רוויית האחווה ואהבת ישראל, הופיעה מאמר נאצה והסתה פרועה נגד שני מגזרים גדולים בציבור הישראלי – המתנחלים והחרדים. הם האשמים במצב החברתי. הכו במתנחלים ובחרדים והצלתם את ישראל.

ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון מונה כ-300,000 איש. אם להוסיף לכך את תושבי השכונות במזרח ירושלים, המספר יותר מכפול. מדובר באזרחים נאמנים, שומרי חוק (למעט שוליים מטורפים וקיצונים, שהם האויבים הגדולים ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע), עובדים, יצרנים, משלמים מיסים, משרתים במילואים. מדובר באזרחים הנמצאים בעשירונים הגבוהים של התרומה והשירות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אין ספק שתרומתם לכלכלת ישראל גדולה הרבה יותר מכל העלויות של הקמת היישובים.

יתר על כן, אלמלא חיו אותם אנשים ביהודה ושומרון, הם היו חיים במקום אחר, בעלות לא פחותה.

לעומת זאת, עלות עקירת ההתנחלויות ויישובן מחדש של תושביהן, היא אסטרונומית, והיא עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לכלכלת ישראל ולבטח לא להשאיר ולו אגורה אחת לרפורמות החברתיות ולתחיית מדינת הרווחה.

עמדתו האידיאולוגית של עמוס עוז נגד ההתנחלות לגיטימית. לא לגיטימי השקר הדמגוגי והפופוליסטי של האשמת המתנחלים בצרותיה הכלכליות של ישראל.

"אנשים אחים אנחנו," מתבטא עמוס עוז בלשונו של אברהם אבינו, ומטיל רפש במאות אלפים מאחיו. אכן, אנשים אחים אנחנו, וכה חבל שיחסו של עוז למאות אלפים מאחיו, הוא יחס של שנאת חינם.

* * *

נעמן כהן

1. התנועה הפרוטסטנטית בישראל

תנועת המחאה ששוטפת את ישראל רוכבת על גל צודק, אולם השאלה לאן זה מוביל. מרטין לותר יצא נגד שחיתות הכנסייה הקתולית שהתבטאה במכירת "אינדולגנציות" (כתבי מחילה) בהון עתק. לותר מחה נגד שחיתות הכנסייה והצהיר: "כאן אני עומד איני יכול יותר!" תומכיו שהצטרפו למחאה יצאו מהנצרות הקתולית והקימו את פלג "המוחים" (פרוטסטנטים). על סמך הגותו החל בגרמניה מרד איכרים שתבעו: "העם רוצה צדק חברתי!" בתחילה נטה לותר לתמוך בהם אך בהמשך תמך לותר בדיכוי אלים ללא רחם של המרד. צדק חברתי לא יצא מתנועת המוחים של לותר.

מה ייצא מהתנועה הפרוטסטנטית הישראלית? אחד ממנהיגי התנועה, בחור בן 35 העונה לשם אסף לוי, יצא בפומבי בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" נגד השיטה הפוליטית הישראלית: "אנחנו," אומר לוי, "ניקח את הסמכות מהפרלמנט אל העם – אל דמוקרטיה ישירה – העם כקולקטיב יחליט!"

הלך רוח כזה כמו של מר לוי, הוא מתכון בדוק ליצירת מה שהגדיר ההיסטוריון יעקב טלמון: "דמוקרטיה טוטליטארית". כל דיבור בשם "העם" או בשם מה שרוסו קרא: "הרצון הכללי" (volonte general) – מוביל לדיקטטורה טוטליטרית של מי שמדבר בשם העם. אין "רצון כללי", יש רק רצון פרטי. לכל אדם רצון משלו. אין רצון ה"עם". בכל עם יש חלקים שונים בעלי רצון שונה. הרצון השונה מקבל ביטוי במפלגות המייצגות אותו – מפלגות שהן חלק מהמשחק הפוליטי. הפשרה בין רצונות היחידים בעם, מיוצגת בהחלטות הפרלמנט. יש אם כן להיזהר מאד שהתנועה הפרוטסטנטית בישראל לא תביא לדרדור משטר הדמוקרטיה-הפרלמנטארית בישראל.

2. החרם נגד ההתנחלויות

לצורך כתיבת הספר "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", חיפשתי באינטרנט חומר על הכפר הערבי אל-מוג'ידיל שהתקיף את הקיבוצים גבת, ושריד במלחמת השחרור, והנה נתקלתי בדבר הבא:

ארגון "אתג'אה" הצטרף לתנועת החרם – משיכת ההשקעות והסנקציות נגד ישראל, כאשר חתם על עצומה נגד חברת הקוסמטיקה "לוראל" משום שהיא מפעילה "מפעל בהתנחלות מגדל העמק שהוקמה ב-1952 על אדמות ששייכות לכפר הפלסטיני אל-מוג'ידיל שטוהר גזעית..." ודוק, אכן מדובר על "התנחלות" בגדה המערבית, מעבר לקו הירוק אבל, ממערב לו...

אם מישהו חושב שתנועת החרם עוצרת ממזרח לקו הירוק – הנה ההוכחה שלא.

ומיהו אותו ארגון הקורא לחרם על התנחלות מגדל העמק? ארגון "אתג'אה" שנוסד בחיפה ב-1985, מגדיר את מטרתו: "לחזק ולהעצים את אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים באמצעות קידום פיתוח החברה האזרחית הפלסטינית לשינוי פוליטי, כלכלי וחברתי."

אתג'אה כולל את הארגונים – עדאלה, אגודת הגליל, מדה אל-כרמל, מרכז אעלאם, אל-אהאלי, ואל-אנואר, ומאז 2004, אתג'אה מחזיק במעמד יועץ מיוחד אקוסו"ק באו"ם.

ב-6 במאי 2010, ראש אתג'אה – אמיר מח'ול נעצר באשמת ריגול לטובת חזבאללה.

אתג'אה הצטרף למספר ארגונים לא ממשלתיים פלסטינים אחרים אשר דחו סעיפי התחייבות נגד הטרור במסגרת הסכמי מימון, בייחוד אלו של יו.אס.אייד וקרן פורד.

בזמן מבצע "עופרת יצוקה", אתג'אה טען כי "צה"ל גרם ל"הפיכת עזה...למעין מחנה השמדה."

אתג'אה מילא תפקיד חשוב בועידת דרבן העולמית נגד הגזענות בשנת 2001, וב-2004, כאשר פעל נגד מה שהגדיר: "הגזענות של מדינת ישראל כלפי האזרחים הפלסטינים, ומדיניות האפרטהייד של המדינה בגדה המערבית וברצועת עזה."

אתג'אה מקדם את "זכות השיבה" הפלסטינית, ואירגן כנס בשנת 2004 תחת הכותרת "זכות השיבה ושלום צודק."

אתג'אה עזר לארגן את כנס החרם נגד ישראל של "יוזמת בילבאו". ההצהרה הסופית של היוזמה קוראת: "מחקר זה הגיע למסקנה כי המשטר של ישראל הוא מערכת שמשלבת באופן ייחודי אפרטהייד, התנחלות-קולוניאלית וכיבוש לוחמתי," והיא גם מתייחסת ל"טיהור אתני", "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות" ישראליים.

ומי תומך בארגונים המסונפים לאתג'אה? אכן ניחשתם: "הקרן החדשה לישראל" בראשות נעמי חזן (גולדשטיין)!

3. מדיניות בנימין נתניהו – חיסול הציונות

חלק מ"הפתרונות" שיוזם נתניהו להשקטת מחאת האוהלים מהווים סכנה לקיום הלאומי של ישראל.

1. פתיחת שערי הייבוא של מוצרי חלב תביא להרס משק החלב, והרס כולל של המגזר החקלאי הישראלי, שיביא להשתלטות גורמים עויינים על אדמות הלאום.

2. חוק הוד"לים משמעו העברה סיטונאית של מקרקעי ישראל לידי הטייקונים. ואחר לידיים עוינות.

4. שלי יחימוביץ – שומרת הסף של הציונות

שלי יחימוביץ הינה הפוליטיקאית היחידה היוצאת נגד מדיניות נתניהו למען החזון הציוני. הנה דבריה: "העובדה שרוב קרקעות הלאום נמצאות בבעלות המדינה אינה כשל שוק אלא ערך ציוני, חברתי וסביבתי. הניסיון לקשר בין בעלות המדינה על הקרקע לבין מצוקת הדיור או קשיים בשיווק הוא הונאה מוחלטת של הציבור וניסיון ציני לרתום מחאה מוצדקת לטובת העצמתה של שיטה כלכלית הרסנית שריסקה את מעמד הביניים... נסיגתה של הממשלה מאחריותה לדיור והפקרתו לכוחות השוק בלא רסן ובלא רגולציה היא שריכזה דירות בידי מעטים ואינה מונעת את המשך התופעה.

"ניסיונותיו של נתניהו להשתמש במחאה המוצדקת מאין כמותה של האוהלים על מנת להכשיר בעיני הציבור את הרפורמות שלו הם שקופים ומגונים. חוק הוד"לים אינו אלא מכשיר להעברה סיטונאית של מקרקעי ישראל לידי הטייקונים. אין בו כלום עבור מעמד הביניים, הצעירים, הסטודנטים, הפריפריה או לטובת החברה הישראלית. יש לחייב בנייה של דיור בר השגה, ובנייה לטובת הציבור כולו."

5. פרופסור דניאל גוטווין – מהשמאל הסוציאליסטי למפלגת ה"ציונים הכלליים"

אין תימה שציפורה בז'וז'וביץ-לבני - ראשית מפלגת "קדימה", עומדת בראש המאבק של "המעמד הבינוני", אבל כיצד נסביר מאבק סוציאליסטי למען מעמד הביניים?

פרופסור דניאל גוטווין מתנאה בהיותו סוציאליסט הלוחם למען סוציאליזם, אמנם בעבר לא שמענו מפיו מילה נגד יצחק רבין כאשר (בניגוד לקפיטליסט נתניהו) סירב להטיל מס על הבורסה, ולא שמענו ממנו מילה נגד חיים וישניה-רמון, עמיר פרץ, וחיים אורון-ג'מוס, כאשר  פירקו את "ההסתדרות" ומסרו את נכסי "חברת העובדים" בחצי חינם לטייקונים.

להיפך, גוטווין הפך לבן בריתו של פרץ.

והנה הפלא ופלא,בהמשך לתנועה הפרוטסטנטית –תנועת המוחים האחרונה, נטש פרופסור גוטווין את מעמד הפועלים והפך להיות מגן "המעמד הבינוני" – הזעיר בורגני. הפלא ופלא גוטווין "הסוציאליסט", אימץ את סיסמת "הציונים הכלליים", המפלגה הבורגנית-קפיטליסטית שרצה לבחירות ב-1951 בסיסמה "תנו לחיות בארץ הזו!"

אין יותר סולידריות עם מעמד הפועלים, עם השכירים המקופחים, (כולל אלו שבאוניברסיטת חיפה). אין יותר סולידריות עם פועלי "התנחלות" מגדל העמק (גוטווין יוצא נגד חוק האנטי-חרם), אין יותר סולידריות מעמדית, יש רק מאבק למען מעמד הביניים הזעיר-בורגני.

הסיבה לכל זאת פשוטה. פרופסור גוטווין כעמיתיו נלחם למען כיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודן-ריין", מבחינת כל "הפרוטסטנטים" (המוחים), לא משנה העובדה שטרנספר של חצי מליון יהודים יעלה פי כמה את מחירי הדיור בתל אביב, מבחינתם חשוב רק: "יודן ריין" ביהודה ושומרון.

כמה עצוב לאן הלכה מורשת בֶּרְל, ויגאל אלון.

5. עמוס קלויזנר-עוז וההבדל בינו לאברהם אבינו

נביא השמאל עמוס קלויזנר-עוז מצטרף גם הוא לתנועה הפרוטסטנטית כאשר הוא מתחזה לאברהם אבינו (בראש העמוד הראשון ב"הארץ" 2.8.11). אבל בין אברהם לעמוס יש הבדל קטן. אברהם אבינו אומר: "אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ." (בראשית י"ג ח').

הנביא עמוס קלויזנר-עוז משמיט את הרישא. לדידו "אנשים אחים אנחנו" אבל בלי המתנחלים שהם "מעשה העוול הגדול ביותר של המדינה," ובלי החרדים שהם: "בטלנים, בורים, ואחוזי בוז כלפי המדינה ואנשיה." לפי קלויזנר-עוז: "תהי נא מריבה בינינו! כי אנשים אחים אנחנו."

אם באמת ובתמים המצוקה הכלכלית חורה לו, לנביא עמוס, שיקום ויעשה מעשה, ויתרום את מקצת עושרו לעניי הארץ, או את דירתו השנייה בתל-אביב, "כי אנשים אחים אנחנו."

אהוד: תאר לעצמך שעמוס עוז היה כותב באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון של "הארץ" שהשמש לא תזרח מחר, ואנו – אנא היינו באים?

* * *

פרופ' רפי ישראלי

חום הקיץ מוליד אהבה, שביתה, מחאה,

צביעות ואובדן חוש מידה

הכול אפשר לעשות במדינה חופשית, אך אל לנו לאבד את חוש המידה ואל לטרמפיסטים חופשיים לרכוב על כל גל חינם כדי לצבור נקודות. ובעיקר, כאשר נוקטים צעד, ויהא חריף כאשר יהא, צריך לחשוב על התמונה הכללית, בה גם ממשלה הסופגת מהלומות מימין ומשמאל, לא חובה שתנושל לגמרי מהשגיה, בהשוואה למקומות לאחרים, ורב הצורך שדוברי המחאות לא יאבדו את ראשם וידברו אמת.

הכול התחיל מהפגנת הקוטג', ועד מהרה הסתבר כי כאשר לא קונים, או קונים פחות, מאלצים את היצרן להוריד מחירים, ללא צורך שהממשלה תתערב. כאשר הכול רוצים לגור בדיזנגוף פינת פרישמן, אזי ודאי שהמחירים יעלו שם עד לשמיים. ישנו "מצעד גאווה" למי שטעמו המיני שונה מן המקובל; על מה בדיוק הגאווה? האם בעלי הטעם המיני השגור עורכים מצעדים משלהם? דוחה באותה מידה לראות גבר ואישה מתבהמים בפומבי בענינים  שהצניעות יפה להם, כמו שמבחיל לראות שני גברים או שתי נשים מציגים לראווה את שיפה לחדר המיטות.

הרופאים טוענים שהם רוצים ל"הציל את הרפואה הציבורית," אך הויכוח האמיתי הוא על עוד כסף, כפי שהכבאים, הפרקליטים, השוטרים והמורים, גם הם כאבו בציבור את גורל ה"שירות הציבורי", אך תמורת תוספת שכר כל הכאבים והדאגות הללו התפוגגו כלא היו.

הרי כאשר הרופאים, וכל השאר, בחרו במקצועם, ובחלקם הגדול אף נאבקו על מקומם בתנאי קבלה מצומצמים ומועדפים, הם ידעו אל נכון על שעות העבודה הרבות והשוחקות ועל השכר הלא-מפצה, לפחות בתחילת הדרך. ובכל זאת הם נאבקו על מקומם, ומשזכו הם דורשים עתה לשנות את הכללים שמלכתחילה קיבלו על עצמם.

ותוך כדי גל המחאות, שאיננו בטוחים עוד על מה הוא מתנהל, משעה  שבדרישות מושמעת, שלא לעניין, גם התביעה להחליף את הממשלה, אדם תוהה מי אם כן יוכל להיענות לתיקונים הדרושים אם המדינה תיכנס לסיחרור של עוד בחירות, שרק ידחו את בחינת העניינים העומדים על הפרק, ובוודאי את ביצועם כאשר תכונן ממשלה חדשה. אם כן, מה ההגיון שבציפייה מתלהמת זו? מה עוד שהממשלה נגדה הם מוחים הודיעה על נכונותה לאמץ כמה תיקונים.

לדחות על הסף את הצעתה, בלי לתת לה אפשרות להוכיח את כוונותיה, משמע שאין עניין בתיקון הדרוש, אלא בהפלתה. הם קורצים למפגינים בכיכר תחריר, שם הצליחו להדיח את הממשל, אך שם לא התקיימו בחירות ממשיות והשליט לא היה לגיטימי, ואילו אצלנו? אז מה הם מציעים? שכל אימת שיעלה הרצון מלפני יושבי אוהלים כלשהם תערכנה בחירות חדשות? כך לא נגיע לאף שלטון יציב שיוכל לבצע אף תוכנית פעולה.

באה האופוזיציה ושוללת מכל וכל את השגי הממשלה, במטרה להפילה ולהחליפה, וזה ודאי לגיטימי. אך הציבור גם צופה בעיניו , וכמה אלפי המתנחלים באוהלים, ועשרות האלפים התומכים בהם, אינם מייצגים את כלל הבוחרים. ומה רואות עינינו?

בניגוד למדינות ערב המתמרדות והקורסות, אצלנו ישנו שלטון נבחר ויציב; שלא כמו מדינות אירופיות עשירות שמתפרקות כלכלית, כלכלתנו איתנה ויציבה; משט ומטס עוינים לישראל התפוגגו ללא שגרמו נזק; ראש ממשלתנו נחל ניצחון אדיר בקונגרס האמריקני על אפו ועל חמתו של הנשיא הכל-יכול כביכול; וגם כוחם של הפלסטינים בארגון העצרת הכללית לזכותם בספטמבר נפרם וכורסם לא מעט. האם כל זה נעשה מאליו, ורק התקלות הן באשמת הממשלה?

באה ההסתדרות, וגם היא טוענת לייצוג "האדם העובד", הרוטן תחת העול הכבד שהממשלה משיתה עליו. אני עובד לא פחות ממנהיגי העובדים שמזמן שכחו עבודה מהי. גם אני שכיר צנוע ואין בפי תלונה  לא על הממשלה ולא על הקשיים בהם נתקלתי בבנית הקריירה שלי, במציאת מגורים ובגידול משפחתי. שמא תאמר שהזמנים השתנו והדור הצעיר סובל יותר "בגלל הממשלה הזו"? אזיי אני מצהיר ששלושת ילדי שייכים לדור החדש זה, אלא שבמקום לכלות את זמנם בברים ובסמים, בטיולי סרק להודו, ובהתפנקות, הם למדו מקצועות מועילים להם, לכולם מגורים נוחים ומשרות מכניסות, ואיש מהם איננו מפגין ואיננו מתלונן על הממשלה.

אף אחת ממדינות אירופה המתנדנדות איננה מטופלת באיומים איראניים, באירגוני טרור על גבולותיה, וכולן שוהות בבטחון תחת כנפי ארה"ב ונאט"ו. לכן גם ההשוואה ההזויה של המחירים שלנו אליהן, אין לה מקום. אחד מסופרינו כתב על אשת חיקו כי יש יפות ממנה, אך אין יפה כמותה. הפריבילגיה לחיות בארצנו שיש קלות ממנה אך אין כמותה, יש לה תו מחיר. כמובן שאפשר וצריך לקדם ולתקן ללא הרף. אבל על המפגינים והמלעיזים למיניהם לאפשר זאת ולתת לממשלה הנבחרת לעבוד.

 בסה"כ, התקדמנו, למרות בעיותינו, חרף העלייה הקליטה והביטחון המייחדים אותנו – יותר מהר ובהצלחה יותר מהממת מאשר כל מדינה אחרת בעולם. אלה שיוצאים להפגנות, שיוציאו קיטור כאשר יחפצו, אך שיתנו למי שבחרנו לנהוג אותנו לפעול עד לבחירות החוקיות הבאות, ואז נדון אותם לחסד או לשבט.

* * *

דני סופר: זאב סאבו גם הוא קרוב שלך!

לאהוד שלום.

קראתי בעיתון הלילי על המורה זאב סאבו. ברצוני להוסיף כמה דברים עליו, לא כמורה לאנגלית אלא בתולדות חייו.

ראשית יש לי קשר משפחתי איתו. אשתו שרה סאבו (לבית סופר) היא בת דודי. היא ממשפחה ותיקה בארץ, משפחת סופר, שהסבא יוסף סופר היה גר בנוה צדק והיה פעיל בחיי הקהילה. הוא הקים את חברה קדישא ביפו תל אביב. בזמן שהתורכים גרשו את תושבי תל-אביב-יפו צפונה, הם עברו לתקופת מה לפתח-תקוה ואחר ככך לכפר סבא, ולבסוף הם הגיעו לדמשק. אביה של שרה עבר לביירות וגר שם עד מלחמת ששת הימים.

זאב סבו [יליד אוסטריה. – אב"ע] היה חייל במלחמת העולם השנייה, והגיע לבירות. שם הכיר את אשתו שרה, שהיא בת דודי. משם הם עברו לארץ, ובהתחלה חיו בתנאים קשים בשכונת מכבי בדרום העיר, שבכל חורף היו המים מציפים את הבתים. משם הוא התקדם עד שהגיע למעמדו.

אגב, היות שאני קרוב משפחה שלך, הרי שגם הוא קרוב שלך. יש לו משפחה יפה.

אודה לך אם תפרסם פרטים אלו להשלמת זכרו.

אהוד: דני סופר, בן לאה ואפרים סופר, הוא נין של משה שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר. אומרים שאחוז ניכר מקוראי המכתב העיתי הם קרובי משפחה אף כי חלקם טרם יודעים זאת.

* * *

אילן בושם

10 שירים

אוגוסט 2011

שִׁיר

מִלִּים יוֹצְאוֹת לִי כְּמוֹ קְרוֹנוֹת רַכֶּבֶת

שֶׁיָּרְדוּ מֵהַפַּסִּים לְאַחַר תְּאוּנָה

וְנָפוֹצוּ לְכָל עֵבֶר,

מִלָּה בְּכֹה מִלָּה בְּכֹה.

עָלַי לְמַהֵר וְלֶאֱסֹף

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לַדָּבָר סוֹף.

דִּיאָלוֹג

עַל גּוּפָתִי עַל גּוּפָתִי

אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים.

עַל גּוּפוֹתֵיכֶם עַל גּוּפוֹתֵיכֶם

מֵתַי הַיְּקָרִים

אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים.

זָקֵן

הִתְנַשֵּׁף

כְּמוֹ מְטַפֵּס הָרִים

וְהִתְאַמֵּץ לַשָּׁוְא

לְהַגִּיעַ.

בטקס הקבורה

הַסּוֹפְדִים דִּבְּרוּ גְּבוֹהָה בַּמֵּת.

יָצָאנוּ מִזֶּה,

נֶאֶנְחוּ לִרְוָחָה

הַמְּלַוִּים.

חרדות

                         לא' ב'

אַתָּה תִּתְרַגֵּל, אַתָּה תִּסְתַּגֵּל

לִהְיוֹת תָּמִיד עַל רַגְלֶיךָ נוֹפֵל:

יֵשׁ לְךָ מִמִּי לִלְמֹד –

יֵשׁ לְךָ חָתוּל בָּרֹד.

הקטנה

שִׁנֵּי חָלָב שֶׁל יַלְדוּת

הַחֲרוּזוֹת בְּחוּט –

לֹא נָתַתִּי דַּעְתִּי

וּכְבָר נַעֲרוּת

הִיא

חֶלְקַת הַבָּשָׂר הַמְּגֻלֶּה,

חֶלְקַת אֱלֹהִים הַקְּטַנָּה.

בְּחֶלְקַת לְשׁוֹנִי

אֲנִי מַחְלִיק לְתוֹכָהּ.

פנים אל פנים

הוּא לֹא עָמַד בְּפָנֶיהָ

(עָמַד לוֹ)

שאיפות

מַצִּית לָהּ סִיגָרִיָּה

*

בְּנִי סִפֵּר לִי עַל פְּרִיצָה שֶׁהָיְתָה

בְּדִירַת מַכָּרָה וָתִיקָה שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה

וְהוֹסִיף כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב,

שֶׁאֶת הַטֵּלֵוִיזְיָה לֹא לָקְחוּ כִּי הִיא

הָיְתָה בְּשָׁחֹר-לָבָן.

גַּנָּבִים הֵם לֹא הַכֹּל שָׁחוֹר אוֹ לָבָן,

הִרְהַרְתִּי.

* * *

צהריים נהדרים לשניים ב"מיטבר"

ב-235 שקלים,  כולל התשר

לקחנו שני סוגי תפריט. הראשון, עסקית המבורגר 250 גרם במחיר 74 שקל, שכללה מנה ראשונה של מיני טרין כבד עוף עם תאנה מתוקה מבושלת, אולי ביין אדום, מנה יוצאת מן הכלל ונימוחה בפה. סלסלת לחמים טריים ופריכים, מגוונת, עם שתי לחמניות קטנות חמות וקערית חמאה. בקבוק קוקה-קולה קטן של מסעדות, קר מאוד, עם כוס גבישי קרח ופלח לימון. כוס מים קרים רגילים עם פלח לימון. אחר-כך צלחת גדולה ובה לחמניה חצוייה עם המבורגר מצויין מבשר מעולה, עשוי היטב לבקשתנו, עליו שפע רצועות בצל מטוגן היטב [תוספת 7 שקלים למנה] – וממול על המחצית התאומה של הלחמניה –פלחי עגבניות, בצל טרי ורצועות חסה ובצד קערית רוטב אלף האיים לגם קערית חרדל ובקבוק קטשופ; ובצלחת נפרדת שתי תוספת: מקלות צ'יפס חם טרי ועשוי היטב, ושעועית ירוקה, והכול באיכות מעולה ובכמות נדיבה, טעים – ולא הותרנו אלא מחצית הלחמניה.

התפריט השני כלל סביצ'ה של פרי ים, 46 שקלים, מעולה. ומנה עיקרית המבורגר-בצל 250 גרם בלחמניה פרוסה כנ"ל, 69 שקלים. עם קרטונית נאה של מקלוני צ'יפס זהוב, חם טרי ועשוי היטב, מרופדת מפית נייר, וכוס מים קרים כנ"ל. גם כאן נותרה לפליטה רק מחצית הלחמניה.

מנה אחרונה: שתי כפיות עם שני כדורי סורבה פירות-יער ומנגו נדיבים וטעימים – 9 שקלים בלבד.

יחד 205 שקלים + 30 שקל תשר. השירות היה מצויין וכל מנה ופריט ברמה גבוהה מאוד.

"מיטבר", בר מסעדה, שדרות ח"ן 52 (סמוך לפינת פרישמן), תל-אביב. טל. 03-6956276.

דע עקא, באמצע הארוחה, ישבנו בחוץ – החלו להתקבץ בחורות חצי-יפות עם בחורים לבושים ברישול בטי-שירטס שחורות שעליהן מודפס בלבן שם של מספרה ידועה, חמושים במצלמות, ומחצית המרפסת הפכה לאיזור צילומי פרסומת לתסרוקות, כאשר המאווררים ממעל ודאי מעיפים לחלל האוויר את השערות הנושרות מן המסורקות למטה. זוג אחד פונה משם לתוך המסעדה. זה נראה לנו קצת חוצפה אבל אולי זה ממש יוצא דופן, לא כל יום; המסתורית העירה לאחראי על המשמרת כי אילו היינו רוצים עיצוב שיער היינו הולכים למספרה ולא למסעדה.

היא ישבה, גבה לקיר ופניה לבחורות, וראתה הכול, אבל כל פעם שאנחנו סובבנו את הראש כדי להיטיב ראות את החצי-יפות הלבושות בצמצום, שהיו עשויות להיות נכדותינו – איימה לעזוב מיד את המקום ולהשאירנו לבד!

* * *

שמואל מרזל: האין החרם פוגע בדמוקרטיה?

שלום אהוד,

איני בטוח שאתה זוכר אותי, כינויי בתנועה היה שמילקה, השתייכתי לגרעין "קמה", קבוצת "עומר", שהיתה צעירה בשנה מכם, "שדמות" – לעיתים במוצאי שבתות לאחר הפעולות חזרנו יחד הביתה וגילגלנו שיחות בנושאים שעמדו "ברומו של עולם".

אני מבקש להגיב כאן על השאלה ששאלת האם למדינה מותר להחרים את מוצריה של ישראל? המדינות, המחרימות את מוצרינו עושות זאת בגלל שליטתנו בעם אחר. בדומה לחרם שהוטל על דרום אפריקה למשל.

אך כאן מדובר בחוק ישראלי שאינו מכוון כנגד אותן מדינות אלא כנגד ישראלים הסבורים שמעשה הכיבוש וההתנחלות מנוגד לערכיהם, והם נמנעים מקניית מוצרים משם, וקוראים לאחרים לנהוג כך. ללא קשר האם הצדק עימם, אם לא, מדוע אסור להם להביע את דעתם? האם אין זו פגיעה בדמוקרטיה לדעתך?

כל-טוב, 

שמוליק

לשמוליק מרזל היקר שלום,

אכן היטב אני זוכר אותך מימי "הנוער העובד" בפתח-תקווה ומדריכנו "גגה" נויפלד (נווה), ושהיית מנגן בכינור, כמו יהושע, ושהיינו חוזרים יחד מפעולות עם שרגא ואריה ואורי ונורית בכיוון של כפר גנים.

ולשאלתך, עד פרוץ האינתיפאדה של ספטמבר-אוקטובר 2000 החרמתי את ההתנחלויות וסירבתי לבקר או להופיע מעבר לקו הירוק אלא במסגרת המילואים. החרמתי אפילו את החגיגות שעשו באריאל לקרוב משפחתי הרחוק אלכס ראאב, שתרם רבות למכללה. גם תמכתי בהסכם אוסלו.

אבל מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, בהנהגתו הבוגדנית והרצחנית של ערפאת, חדלתי מהחרם ולימים אפילו הרציתי ללא נקיפות מצפון על פתח-תקווה במכללת אריאל באולם של אלכס ראאב.

מי שמוליך כיום את החרם על ההתנחלויות הם הרשות הפלסטינית, ואנשים מנוולים שחלקם מוסלמים במדינות המערב כמו אנגליה, וישראלים – הסבורים כמו הסכל אובמה שההתנחלויות והבנייה במזרח ירושלים הם לב הסכסוך במזרח התיכון.

גם כיום, כל אחד בישראל רשאי אישית להחרים את ההתנחלויות או גם את הג'ינג'ים, אבל מי שמטיף לכך בפומבי עובר מעתה על החוק, וטוב שכך, לשם הגנת הדמוקרטיה שלנו מפני שיתוף-פעולה עם האוייב.

אנחנו לא המיעוט הלבן של דרום-אפריקה. אנחנו מיעוט לאומי יהודי גדול הקרוי ישראל, הלוחם על הישרדותו כדמוקרטיה בלב עולם מוסלמי ענק, אוייב, דיקטטורי-ברובו, רוחש שנאה כלפינו, אכזר ורצחני.

בברכת ידידות,

אהוד 

* * *

לדודתנו האחרונה

לוצי ליפסקי היקרה

ברכות במלאת לך 99 שנים

מכל המשפחה

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב שירה, קריאה ויין

"אהבה היא אור מגובה"

ט"ו באב במוזיאון ז'בוטינסקי

בתוכנית:

סבטלנה נוטקוביץ:

"משולשי האהבה של ז'בוטינסקי"

ברוך ברקין (שחקן וזמר), גיא מאיר (גיטרה קלאסית):

מחווה מוסיקלית לז'בוטינסקי ותקופתו

דן כנר: קריאה משירי ז'בוטינסקי ותרגומיו

יום ראשון, ערב ט"ו באב תשע"א, 14.8.2011, בשעה 19.00,

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

בשעה 18.00 ניתן יהיה לצפות במיצג האור-קולי:

"זאב ז'בוטינסקי – מעגל חיים"

כוסית יין אדום לכל אורח וכיבוד קל.

דמי כניסה: 40 ₪, לחברי עמותת המכון – 30 ₪

מומלץ להזמין כרטיסים מראש: מזכירות המכון, טל' 03-5287320, שלוחה 4.

הספר "אילן מצל בגיא", שירי ז'בוטינסקי, יימכר בערב בהנחה מיוחדת

* * *

ישעיהו ליבוביץ

הזהות היהודית והשתיקה הישראלית

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה-בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך השיחה

הספרים באנגלית ובעברית אזלו וכנראה לא יודפסו יותר

העותקים בחנויות לספרים משומשים הם נדירים ויקרים

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך יחסה של הציונות אל השאלה הערבית מראשיתה?

ישעיהו ליבוביץ: כאן ניתן לומר שהיה קיים איזה מיתוס – אשלייה כמעט מיתולוגית בקרב הציונות, אצל הרצל ואפילו ז'בוטינסקי, ואין צורך לומר אצל יוצרי הציונות הסוציאליסטית – שאפשר להביא לידי מיזוג את האינטרס הלאומי של העם היהודי ושל הערבי. ואם השקפה זו נראית בעינינו כיום אבסורדית, הרי זה לא מפני שאנחנו פיקחים יותר מבני הדור הראשון של הציונות, אלא שהללו – מסיבות פסיכולוגיות מובנות מאוד – לא רצו לראות את האמת ולא הרגישו בכך שהם מרמים את עצמם ואת זולתם.

הקונפליקט היהודי-ערבי לא נוצר על-ידי טאקטיקה בלתי-נכונה או אפילו מדיניות לא-נכונה, אלא הוא מבטא את מהות הטראגיקה של ההיסטוריה של העם היהודי. העובדה שהארץ, שהיא מולדתנו וארצנו, היתה למולדתו ולארצו של עם אחר; ואף אחד משני הצדדים אינו יכול ולא יוכל – ומבחינתו אף אינו רשאי – לוותר על תביעתו. לא בעיית הפליטים עומדת כחיץ בינינו לבינם אלא עצם העובדה שקיומה של מדינת ישראל פירושו פגיעה בנכס היסטורי של האומה הערבית.

ישנם עמים שחיים בקונפליקטים פרמאננטיים עם שכניהם; וייתכן שאנו נצטרך לחיות דורות על גבי דורות בקונפליקט פרמאננטי. כנגד זה ייתכן גם כי תיווצר סיטואציה שבה יתגלו אינטרסים משותפים אשר מפניהם יידחה הניגוד המהותי ההיסטורי. אולי באמצע שנות החמישים – מחמישים-וארבע עד חמישים-ושש – כבר היה רגע ממין זה, ואנחנו החמצנו אותו בזדון. לא הכול נתון בידינו,  ולא פיתרון הבעייה המוסרית יפתור את הבעייה המדינית, אך ברור כי אם בינתיים קרה מעשה כמו כפר-קאסם, הריהו מכביד על הדברים הקשים בלא-הכי.

וכן עליי לעשות שתי הבחנות: מבחינה מהותית – ייתכן כי גם השלטון האידיאלי לא היה פותר את הקונפליקט ומשכין שלום. אך שכל מה שנעשה על-ידי השלטון הקיים נוגד את המטרה של השכנת שלום – דבר זה אינו מוטל אצלי בספק. ברור הוא, כי כל הקו שנקטה בו מדינת-ישראל, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, מתוך האינטרסים השלטוניים של מנהיגיה, גרם רק להחמרת המצב ולהחרפתו.

אשלייה היא, כי הוויתורים שנעשה למיעוט הערבי יביאו לקירוב-לבבות. אין שום הצדקה לדרוש מהם שלא להיות גיס-חמישי במדינה. ואף-על-פי-כן ברור שהממשל הצבאי רק מוסיף להרגיז ולהקניט. הוא לא נועד לשרת את ביטחון המדינה אלא להבטיח לשליטים בה בחירת ארבעה עד חמישה קוויזלינגים ערביים בכל כנסת וכנסת, שיסייעו להם לקיים רוב, אולי גם נגד רצונם של רוב היהודים.

היו מקרים בהם ניצלה הממשלה בזכות הקולות הללו. האפשר לשער דבר מחפיר מזה? הממשלה היהודית של מדינת-ישראל קיימה את הקו שהיא נוקטת בו – על-ידי קולות ערבים קנויים ונגד רובו של העם היהודי המיוצג בכנסת ישראל.

ולדוגמה, מבחינת המושגים הביולוגיים: אדם שבגופו נמצא נגע אשר לא ניתן לעקרו – מוכרח לחיות עם הנגע, אם אין אפשרות רפואית לעקרו, הדבר מכביד על החיים – אך אין ברירה. העובדה שיש לנו מיעוט ערבי בארצנו, אשר מטבעו היה-ויהיה אוייב-המדינה – עובדה זו היא חלק ממדינתנו. כמוה כעובדת מיעוט המים: אין ברירה – לא יכולנו לברור לנו ארץ אחרת שיש בה הרבה מים. וכיוצא בו גם לגבי שנים-עשר האחוז של אזרחים שאין אנו יכולים לייחס להם נאמנות בכל-תנאי למדינה.

הסכנה תגדל אם לאחר דור ייהפכו שנים-עשר האחוז לעשרים אחוז, וכעבור שני דורות לפחות לשליש מן האוכלוסייה, אם לא יותר. והתפתחות זו אינה נובעת מאופי היחסים היהודיים-ערביים, אלא מאותו אורח-חיים שהאדם היהודי בארצנו מסגל לעצמו, ואשר הופך אותנו לאחד מן האיים של אנושות מתנוונת מבחינה ביולוגית, שבהם שיעור הילודה נמוך; תוך שלושה דורות עשוי המיעוט הערבי ליהפך לרוב בארץ.

אהוד בן עזר: כיצד מצטייר לעיניך, מבחינה אידיאלית, דיוקנה של מדינת-ישראל כמדינה שעיקר תוכנה הוא השאלה של הזהות היהודית?

ישעיהו ליבוביץ: אינני אומר שהמדינה תיתן תשובה זאת וזאת, אלא שכל הצדקתה (לא מבחינה מוסרית ופוליטית), היתה נובעת מתוך כך שהיא היתה נעשית למסגרת שבה מתנהל המאבק על הזהות היהודית, וכך היתה מעוררת דבר-מה בליבם של אותם יהודים בעולם שיש להם עניין בעובדת היותם יהודים. וטענתי על מחדל זה מכוונת כלפי כל הזרמים הקיימים בקירבנו, למכונה "ימין" ולמכונה "שמאל", למכונה "דתי" ולמכונה "חילוני" כאחד. במקום מאבק על הדת קיימת הסכמה של כל הצדדים שלא יהיה מאבק מהותי על הדת – על-ידי קיום מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית, ועל-ידי קואליציה קלריקאלית-אתיאיסטית – כשם שאין מאבק על שום דבר מהותי אחר. אם מישהו היה מטריח את עצמו לקרוא את כל מצעי המפלגות לקראת הבחירות האחרונות, היה רואה שלולא קריאת הכותרת – לא היה יכול לדעת איזו מפלגה היא זו; ותופעה דומה אנחנו רואים גם אחרי הבחירות: כל צורות הקואליציה אפשריות. אין שום מניעה עקרונית לגבי מפלגה כלשהי להימצא בקואליציה עם כל מפלגה אחרת, ובלבד שתושג הסכמה על המפתח לחלוקת השלטון.

אהוד בן עזר: מהו אם כן המאבק הרצוי?

ישעיהו ליבוביץ: קיים ניגוד תהומי בין תפיסת היהדות לפי מהותה ההיסטורית לבין התפיסה הכנענית. ניקח לדוגמא את פרשת הילד יוסלה וחטיפתו. החוק ובתי-המשפט במדינה, בהתאם למושגי הצדק השולטים בחברתנו, מקבלים את הזכות האלמנטארית של האדם לחנך את ילדו לפי רוחו. לעומת זאת, מבחינת כל מה שמתגלם ביהדות, אין בכלל זכות להורים לחנך את ילדיהם אלא מוטלת עליהם החובה לחנכם לתורה ולמצוות. ובמסורת ההיסטורית של העם היהודי המגלמת את ייחודו, נחשבת קהילת מגנצה לקהילה קדושה בגלל ההורים ששחטו את ילדיהם כדי למנוע שיוצאו לשמד. לפי כל המושגים הרווחים בחברה הקיימת במדינת-ישראל –  היה זה מעשה פשע וטירוף. ובין שתי העמדות הללו אי-אפשר לגשר. אילו על כך היה מתנהל הוויכוח, ואילו היתה קיימת יהדות דתית שהיא באופוזיציה למשטר כולו (ולא לקואליציה מקרית מסוימת) – זה היה משווה תוכן למדינה: המאבק בין הערכים של עולם התורה והמצוות לערכים של הצהרת זכויות האדם והאזרח.

עוד לא פס בכל העם היהודי בגולה הרצון להיות חלק מן היהדות. אמנם בחלק גדול הרצון כבר פס, והוא אבוד ליהדות, ובפרט בקיבוצים היהודיים הקטנים אשר ייעלמו על-ידי נישואי-תערובת בעוד דור אחד. אך עדיין קיימת שכבה גדולה בה רצון זה טרם פס, אלא מבקשים למלאותו תוכן יהודי ספציפי שיש להתלבט בו ולהתחבט בו. מדינה יהודית בתור שכזו, בתור ערך לעצמה – אינה מעניינת אותם. כי זה לא מעניין כיום אדם מודרני בעולם המערבי. זה מעניין את הזאמבזים והטאנגאנייקים, ואין הדברים אמורים לגנותם של אלה, אלא שהללו מצויים בתקופת הלאומיות שלהם, אך זה לא מעניין כיום את הצרפתי ואת ההולאנדי המשכילים ודומיהם. הללו ויתרו בקלות על האימפריות שלהם, ושוב אין מפעמת בהם תשוקה שחלק גדול מן העולם יהיה צבוע על גבי המפה בצבע מדינתם. העם היהודי נעשה במערב לעם של משכילים, שהלאומיות אינה מלהיבה אותם; היא מטבעה אינה יכולה לעניין כיום את השכבה הזו של האינטליגנציה במערב אשר עליה נמנית מרבית עמנו.

לפני זמן לא רב נפגשתי לשיחות עם קבוצות של אינטלקטואלים יהודיים צעירים מצרפת, ונוכחתי לדעת עד כמה מרוחק הוא המשכיל היהודי הצעיר – מכל גווני הקשת הפוליטית וההשקפתית – מן הדברים הנראים כאן בארץ כחשובים, ועד כמה מרוחקים הם הנושאים, החשובים בעיניו, מתודעתנו הציבורית.

אין זה מלהיב אותו ששגרירנו יתקבל גם הוא בטקס ממלכתי על-ידי הנשיא דה-גול, ואילו את מה שהוא מחפש, את בעיית ה"זהות היהודית" (Identite' Juive) שלו, לא ימצא בדגלה של מדינת-ישראל. לא זה מה שמעניין אותו. ואם אומרים לו שאנו יוצרים כאן משטר חברתי הוגן (דבר שהוא שקר לעצמו) – אין ההישג המוצהר הזה מעניין אותו, כי דבר זה עשו ועושים גם הרפובליקה הרביעית והחמישית בצרפת, הנשיאים רוזוולט, קנדי וג'ונסון בארה"ב, והלייבור באנגליה, ואין בכך שום עניין יהודי ספציפי. אך אם יש לו הרגשה עמומה שהוא שייך או רוצה להשתייך לעם היהודי, הרי צריך להראות לו כי השייכות לעם היהודי מתבטאת במאבקים על עניינים יהודיים ספציפיים שאינם חלק של המציאות של העולם הלא-יהודי. ואני לא אומר תורה ומצוות כדרך שייכות יחידה ובלעדית, אלא מציאות חברתית ומדינית שבמרכזה המאבק על עניינים יהודיים ספציפיים, מאבק ממש ולא הסכמים קואליציוניים על חיובם או שלילתם של תורה ומצוות.

כי מה הרבותא בנושאים הכלליים שבהם אנו עסוקים? כל התנועה הקיבוצית שלנו עשתה למען הצדק הסוציאלי פחות מהנשיא ג'ונסון, המיליונר מטכסאס. התנועה הקיבוצית היתה הרבה יותר אגואיסטית, ואחד הגורמים שפעלו בה, מדעת ושלא-מדעת – הוא השאיפה להשתמט מאחריות למצבם הריאלי של יהודים בעולם.

ושאלה נכבדה יותר היא, באיזו מידה באה לביטוי בציונות בכלל המגמה (שהיתה בהחלט לא-מודעת) לברוח מן העם היהודי הריאלי, במסווה של לאומיות יהודית. אפילו בהחייאת השפה העברית היה מעורב הגורם של בריחה מן היידיש, אשר היא-היא היתה לשונם של היהודים הריאליים.

אפשר לומר שמר אורי אבנרי, בגישתו האנטי-יהודית והאנטי-דתית הקיצונית – הוא המבטא בפירוש את מה שקיים בנפשם של רוב מנהיגי הציבור שלנו, אלא שהם בחלקם משתדלים לרמות את עצמם מבחינת התרחקותם המוחלטת מההיסטוריה של העם היהודי ומן העם היהודי עצמו, ואילו אחרים מתכוונים לרמות את האחרים מאותה הבחינה – הם יודעים שאין להם שום קשר עם היהדות ועם העם היהודי, אך רוצים לרמות את היהודים בעניין זה. הם מעוניינים במגבית, כתופעה קבועה, שהיא מונעת התקשרות נפשית של יהודי הגולה עם מדינת-ישראל, כי היא מרגיעה את מצפונם במקום לעורר את הפרובלמאטיקה היהודית שלהם.

ואם לחזור לדוגמת הקיבוץ כבריחה מן העם היהודי, הרי הוכח הדבר בצורה בולטת בכך שהקיבוץ אינו מסוגל לקלוט המוני יהודים, שבשבילם הוא נשאר דבר זר לגמרי. כל בר-דעת יכול היה לדעת מראש, כי זו לא תהא צורת-החיים שתפתור את בעיות העם היהודי. אולם אלה שיזמו צורת-חיים זו – יצרו את החומה הזאת, הקיימת עד היום, והם-הם שרצו בכך. ודומני כי אחת הבחינות ממנה יש לדון בזכות קיומו של הקיבוץ היא – שאינו קולט כיום יהודים. מהי אפוא ההצדקה לקיים צורה זו כנכס לאומי לאחר שפסקה לקלוט יהודים?

אך דומה כי בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה ביותר בשחרור האדם שהושגה עד עכשיו, הושגה על ידי הפועל השבדי, הנורבגי, האנגלי, האמריקני, ההולאנדי, השוויצי, בארצות המשטר ה"קאפיטאליסטי", ולא נמצאה קואליציה [קורלאציה?] בין קולקטיביות ובין חירות-האדם. להפך – מתגלה שדווקא במשטר קולקטיבי האדם פחות חופשי. ואני חוזר ומדגיש – שום תיקון סוציאלי אין בו תוכן יהודי ספציפי, לכן במה ימשוך אליו את היהודי בגולה?

המשך השיחה יבוא

* * *

משה גרנות

עימות נושן עם ישעיהו ליבוביץ'

בעקבות רב-שיח בהנחיית בן-עמי פיינגולד בבית הסופר בתל-אביב (21.6.1992) פירסמתי מאמר ב"מאזנים" (אוגוסט 1992, עמ' 61-60) בשם "ספרות, דת ופוליטיקה". בבסיס המאמר ניצבה הנחה שבלוז הכתיבה הספרותית מצוי הדחף הבלתי ניתן לריסון לחשוף תהומות אמת, ואילו בלוז העשייה הדתית והפוליטית מצוי הצורך הבלתי ניתן לריסון לכסות על שקרים.

אדלג כאן על השקרים הפוליטיים ואזכיר כאן רק את שקרי הדת: קיומו של אל בורא עולם, מפעילו ומשגיח עליו הוא פרי הדמיון האנושי. אין הרי כל אפשרות מדעית או הגיונית לאשש את קיומו של האל. אדרבה עובדות החיים מוכיחות שמדובר בעורבא פרח: העולם לא נברא, בוודאי לא בשישה ימים, ואין שום ראייה לצדק האלוהי המובטח – אנשים נספים ברעידות אדמה, בצונאמי, במלחמות במחלות ובתאונות ללא שום קשר להתנהגותם הדתית. אבל כתבי הקודש מלאים בניסים ונפלאות "המאמתים" את התערבותו של האל. כיוון שעובדות החיים מכחישות את הטענות של מעצבי האמונה – הם ממציאים קורות היסטוריות "משופצות" – וזה ממש פועל אצל האדם המיתי, כאשר טרם נוסד התיעוד ההיסטורי. כאשר המלכים החלו לתעד את קורותיהם – פתאום "הצדק האלוהי" מקרטע, ואז מעצבי האמונה יוצרים שקרים נוספים: הצדק יופיע אחרי המוות – תהיה תחיית המתים, יהיה משפט נשמות, תהיה הישארות הנפש וכד'. המאמין משכנע את עצמו שלא מדובר בשקרים, והוא מוכן לכוף את ראשו ולמלא מצוות אבסורדיות כדי לזכות באותו גמול שמעצבי האמונה מבטיחים.

ואז כתבתי פסקה כדלקמן: "אני מכיר רק מאמין אחד הרואה בקיום חובת האדם כלפי האל את כל האמונה כולה, ועוד מדגיש כי החובה הזאת מקורה בהכרעה אנושית, והוא כמובן ישעיהו ליבוביץ', שהוא אוניקיום בעניין הזה. שאר המאמינים מאמינים במקור על-טבעי למצוות ובהבטחות האל כלפי האדם, הבטחות שאמורות להתממש בבוא הזמן... הדת יודעת להסביר איך נברא העולם, מדוע גלה עם ישראל מארצו, באיזה תנאי הוא ישוב אליה, מדוע נכחד שליש מהעם במלחמת העולם השנייה, כיצד הקמת ישיבות תבטיח את ביטחון ישראל בארצו – דברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר."

הפיסקה הזו הקפיצה את ישעיהו ליבוביץ', והוא שלח את תגובתו ל"מאזנים" (ספטמבר-אוקטמבר 1992, ע' 17). אני מביא חלק מדבריו כלשונם:

"משה גרנות משתדל (שוב בתמימות או בהיתממות) להסביר את התופעה של ההכרעה הדתית של המאמינים – שאינה מובנת לו כלל – על ידי העמדתה על אמונה בהישארות הנפש, בעולם הבא וכד', ועל כל פנים בהבטחה אלוהית. אין הוא שם לב לעובדה (או מתעלם ממנה בכוונה) שלא בתורה ולא בנביאים, ולא ב"שמונה-עשרה" (שהיא עבודת ה' היום-יומית של היהודי המאמין), ולא ב"נעילה" של יום הכיפורים (שהיא הביטוי העילאי של מודעות האדם למעמדו לפני האל) אין זכר ואין רמז להישארות הנפש או לעולם הבא. משה גרנות מזהה בזדון את האמונה הדתית עם פולקלור דתי. ואשר ל"הבטחה האלוהית" – משה גרנות אינו מכיר (ואילו הכיר לא היה מסוגל להבין) את ההערה העמוקה של התוספות (דווקא מקור "תלמודי-רבני"!): אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות" וד"ל.

"אם משה גרנות מציג אותי כאוניקום בעניין זה (האמונה) – הוא מעיד על עצמו שאינו מכיר כלל את המושג תורה לשמה, שממנה מתגלגלים המושגים של האמונה לשמה ושל קיום המצוות לשמן, שהם כאלפיים שנה מן התכנים המרכזיים של עולם ההגות האמונית ביהדות".

"יופיטר, אתה כועס? סימן שאינך צודק!"

"מאזנים" נתנו לי את זכות התגובה, וכך כתבתי ("מאזנים", נובמבר 1992, עמ' 63):

ישעיהו ליבוביץ' מאשים אותי בהיתממות, בחוסר הבנה ואף בזדון לב באשר להבחנתי את גישתו אל אמונת ישראל בכלל, ואל אמונתו בפרט. מאחר שקראתי את כל כתביו של ליבוביץ' בתחום האמונות והדעות – אני מתיימר לא רק להבין את אשר הוא כתב, אלא אף לציין כי כעסו עליי נובע מכך שגיליתי במאמרי על "ספרות, דת ופוליטיקה" את האמת המרה על אמונתו של ליבוביץ', והיא אשר הכעיסה אותו עד כדי שיגדפני. האמת היא שהוא אוניקום בצורת אמונתו.

קראתי, כאמור, את כל כתביו, ולא מצאתי בהם אף איזכור של מאמין שהוא יכול לסמוך על השקפת עולמו האמונית (לאמור, שהוא מאמין במובהק "לשמה"), חוץ מהרמב"ם, "המאמין הגדול" (שגם הוא, למגינת ליבו של ליבוביץ', מכליל את המשיח ביסודות האמונה ואף קובע תאריך לגאולה, ולא רק זאת, אלא – שומו שמיים! – הוא מבאר ב-20 פרקים מ"מורה נבוכים" את מצוות התורה ביאור רציונליסטי מתוך אוריינטציה תועלתית!) – וחוץ מר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "משך חוכמה"; מאמינים כמו ר' יהודה הלוי (ב"הכוזרי"), המקובלים והחסידים, מהר"ל והרב קוק קרובים בעיניו יותר לאלילות מאשר לאמונה "לשמה".

ליבוביץ' אינו מחדש לי דבר בכך שהוא מזכיר כי התורה והנביאים אינם מבטיחים עולם הבא. זה אמנם נכון (ועל כך כתבתי בפירוט בספרי "המוות והנצח", תשל"ז), אך התורה מבטיחה שכר ועונש בעולם הזה והשגחה צמודה לעם ישראל בכלל, ולמאמינים כפרטים, בתוכם אף לאברהם ואיוב. ליבוביץ' מצטט מה שנוח לו, אך הוא מתעלם מן השכר שהובטח וניתן לפי הכתובים הן לאברהם והן לאיוב כשכר על עמידתם בניסיון... וכי צריך אני להזכיר לישעיהו ליבוביץ' את הברכה והקללה בספר ויקרא ובספר דברים, ואת כל תורת הגמול האבסורדית שבמקרא, שאיננה מצביעה דווקא על "אמונה לשמה".

ובאשר למקורות האמונה שאחרי המקרא, הרי אלה כבולים להאמין בשכר ועונש בעולם הזה ובגאולה לעתיד לבוא. ליבוביץ' חשב מן הסתם שאני כאתיאיסט מנוע מלקרוא את הכתוב בסנהדרין (צ' ע"א), שם מצוין מפורשות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה..."

ובתפילת "שמונה עשרה" כתוב לאמור: "אתה גיבור לעולם אדוני מחיה מתים אתה רב להושיע... ונאמן אתה להחיות מתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים."

האם אני מזהה את האמונה הדתית בזדון ליבי עם "פולקלור דתי", או שהוא טבוע בכל מקור ממקורות הדת? ובאשר לעבודת יום הכיפורים, המסתיימת בהכרזה האדירה "ה' הוא האלוהים" – הרי מקורה של הכרזה זאת במלכים א' י"ח 39, שם מכריז אותה העם לאחר שאליהו הצליח "לשכנע" את האל בתפילתו להוריד אש מן השמיים על העולה ועל המים ששפך עליה, כלומר, לאחר שאליהו דרש מהקב"ה לשמש פונקציה למאוויי האדם.

ובכן, אני הוא זה שמוצא עיקר בפולקלור, או שמא ליבוביץ' מאמין באמת באמונה מיוחדת שאין לה בסיס במקורות ישראל, חוץ מאשר ברסיסי פסוקים, וגם זאת לאחר מדרש המשנה את הכתוב.

בעקבות העימות הזה כתבתי את הספר "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" (מודן, 1993), בו אני מתעמת עם מכלול משנתו. אני מניח שהתכוון להגיב על הספר, אלא שזמן מועט אחר כך הלך לעולמו (ב-18.8.1993). הקורא המעוניין ימצא את מאמרי הפולמוס במלואם בנספח לספר הנ"ל.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

15. עדיין נקרעת בגעגועיה למשה, "הנער היפה".

ב-ה' בטבת תרע"ג [1913] כותבת אסתר ביומנה:

נטרפו השמיים פתאום והירח הופיע אחרי גשמים כך רבים, אפשר היה לחשוב כבר שאין כלל תכלת שמיים בהירים, והנה פתאום כל-כך הרבה יופי ומרחבים וקולות שירה וחליל מאחד הבדואים – – –

הכל שר עם השמיים העמוקים עם הכוכבים האלה –

מצבי מבחוץ אינו משתנה, מפנים יש רק קמטים קטנים, זה מכאיב סוף סוף מדוע אין לי כל מעמד בחברה אחרי שחייתי כל-כך הרבה זמן בחברה, אחרי שסבלתי כך הרבה בשבילה, אמת היא בתוכה לא סבלתי, רק מחוץ לה – אבל מדוע הם כך דוחים אותי, לועגים לי, כלום גרועה אני מאחרות, הלא אפשר לי לכשארצה, להיות כאחת מהן, ועל פי רוב איתי כך בחברה ובכל זאת עפיס יש דבר-מה עומד בינינו – ואולי זה טוב –

אבל לעת עתה אני באמת בודדה, אין לי אף אדם אחד פה שיהיה לי איזה קשר איתו שאוכל לתת לו או לקחת ממנו דבר-מה –

הלא יש כך הרבה אצלי בלב בשביל איזה אדם, יהיה מי שיהיה – איזה נפש קרובה – או לא קרובה באמת רק שאחשבנה לקרובה, משה זה – הנער הריק אך נחמד כה עם כתפיו ועיניו המלאות חיים, אילו היה זה לכל הפחות לי – אף לזה לא זכיתי, אני והוא – ואני הלא קינאתי, קינאתי ממש באותו ערב, הם רקדו רקדו ובליבי גם כן רקד הכל, הלא אני כך אוהבת חיים, למי אני משתעבדת, איזה שטות! לשלד החי שסתיו, סתיו נושב ממנו, מתנועותיו הבטלניות האי-בטוחות והעיניים התועות, איני יכולה, לא, בשום אופן –

אל הגו הבטוח והראש הזה של משקה – ואני בשבילו לא רקדתי, כלומר בשבילו לא הזמינו אותי לרקוד ואני רציתי למצוא חן בעיני השלד הזה – הוא נורא – כל-כך משונה מגוחכך, אי אפשר מהיראות איתו בחברה, פשוט – אני מתביישת – ואני עוד אסבול ואסבול בשבילו, הכל רואים אותי הולכת אליו וחושבים וחושבים – ילכו לעזעזעאל – תנו לי מה שאני צריכה, לא אלך אליו יותר –

יש בו נפש אבל אילו היה נשאר נפש בלבד – אבל הוא רוצה יותר וזה לא מתאים לו, זה מעורר בי גועל – פי – הנשיקות האלה כמה הן שדופות, מבט עיניים אחד של משקה החי מפזר אותן כקש –

הוא היה כבר Insupportable [בלתי נסבל] בשבת "הוא אינו רוצה שאלך" ובאופן כל-כך משונה ובביטחון – "את לא תלכי, איני רוצה שתלכי" – אני לא קניינו, הוא לא רוצה אבל אני רוצה ללכת, טיפש – אין אתה יכול למלא את צמאוני בנשיקותיך היבשות – ובנפשיות שלו? – היא מגיעה כבר לידי חיטוט כזה חולני – פי – ובחוץ היו שמיים כה רחבים והחברה הצוהלת, נערים עם בלוריות פרועות ושרירים ממותחים רצים ומתאבקים, וקולות בריאים בוקעים ועולים, מלאי חיים הם מתפזרים בכל העמק –

אני כלל לא רוחנית, אוהבת את החיים המלאים השלמים וכשאני בתוכם ולא חוצה מהם עם החיטוטים והגאווה והמבט מגבוה – לא! בתוך, בתוך המחול, ביניהם, וליד משק'ה – בתוך בתוך החיים ולא חוצה מהם.

על פי היומן עדיין ממשיך להתקיים הקשר הרגשי העמוק בינה לבין משה כרמי. משה אמנם לומד את שנת הלימודים האחרונה בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, אך בית-אביו ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, והמשתלה – קרובים עתה עד מאוד לביתה החדש של משפחת ראב. הלא רק שתי חצרות, של משפחות יטקובסקי וגולומב, מפרידות ביניהם.

*

ביומנה כותבת אסתר ב-ז' בטבת, תרע"ג:

כל הקסמים כל היופי הזה שלאחר הגשמים – הכל חי רענן, צבעים חזקים ולחים כאילו זה עתה יצא הכל מתחת המכחול –

אותו יום לפנות ערב: הערב יורד אט על הגבעות, צמרות האוקליפטוסים כאילו דבוקים אל האופק האדום, אט יורד הערב המלטף – ציפורים תועות באוויר, יורדות ומסתתרות בעשבים, אט יורד הערב המלטף, המתגעגע ואחר –

והנער ההוא בבגדי השומר והרובה על הכתף, הגו הזה והרצינות שבפנים באותו רגע, וממעל השמיים האלה והמרחב הנאבד רחוק באפלה –

רעד של סוד עברני כשהחביא בתוך קוצי הגדר את חבילת האוכל – – –

הוא היה נוגה קצת שונה – – – הוא שומר – בלילות הלבנים בלילות השגעון ואני על ידו, שנינו בתוך הגודל והמרחב הנעזב, ואחר – שנינו בתוך סוכה קטנה חבויה כשאש דועכת מהבהבת לפני פתחה, עיניו וכתפיו מול האור הזה, וקצה הרובה הבוקע מעל שכמו במין גאווה והכרה עצמית – כמה ביטחון בכוחו –

לילה לבן אחד בזרועותיו השריריים – כאז, כאז – זה רחוק ממעט אשר מעט אור – – –

כעבור שישה ימים היא כותבת:

משקה נתן לי היום את תמונתו, כמה קסם, איזה חדווה של חיים איזה רעננות – הוא היה כה נחמד היום, העיניים האלה בצל הכאפייה הנופל עליהן, הוא צפצף – כך הרבה געגועים היו בצהריים הזה, אני הולכת לבית-הספר דרך הכרמים ובקצה השביל תמיד מלבין דבר-מה, מעיל של משקה – אני הולכת והשביל נמשך, נמשך, משני הצדדים הגדרות המלאים סוד, ומרחוק מן הביצה עולה קרקור צפרדעים ונדמה שזה יימשך כך הרבה הרבה זמן בתוך השיכחה, העזבון הזה, אני אגש, שם, בקצה השביל, הוא עומד, הנער – אגש אליו ואומר –

בוא נער, נתעה לערבות הנשכחות, הרחק הרחק, אין שם איש, הכל עזוב, משקה, משקה, הכניס אותי לסוכתך המלאה אופל, המסתירה, ושם משקה תישק לי, תלחץ אותי בזרועותיך החזקות – אני אמוץ את חום שפתיך ואת אור עיניך עד לשגעון עד –

משקה הנער היפה –

הוא תקע את הנרציסים שנתתי לו בתוך העגאל, וקו אור עברני – – –

*

אסתר שומרת תצלומים אחדים, שנתנו לה חברי הנעורים וביניהם משה כרמי, הניך פסילוב ואברהם איכר. תצלום של בחור בכאפייה, כתיאורו של משקה כאן, לא נמצא בעזבונה.

ברשימתו "שבילי אור", שנכתבה ב-1919, מספר משה כרמי כיצד עזבו הוא וחבריו את הלימודים בגימנסיה וישבו בסוכה שבראש גבעת הכרם של משפחתו בפתח-תקוה כל ימי הבציר, וכיצד הוא שב מדי קיץ למושבה כדי לטפל במשתלה המשפחתית, ועצי הפרדס שניטעו משתיליו הם בעיניו כילדי נעוריו. אסתר היתה ללא ספק חלק מחבורה זו, שעליה נימנה גם מרדכי קושניר, רעו הטוב של משה, וחברה-לכיתה בבית-הספר החקלאי.

ואולם הימים הם עתה ימי החורף, ומשקה זה, האמנם הוא משה כרמי, הלומד בגימנסיה בתל-אביב? – ואולי זהו משקה אחר? – צעיר בעל גוף חסון העובד כשומר במושבה ושעימו אסתר נפגשת באותם ימי טבת? היומן אינו משיב על כך תשובה ברורה. משקה בנפרד ממשה אינו נזכר בזכרונותיה או במכתבים ממנה ואליה, ומעודה לא הזכירה אותו בשיחותיה איתי או עם מראייניה.

ייתכן שתיאורי משקה זה אינם אלא פרי חלומותיה ומאווייה למה שביקשה שיתרחש בינה לבין משה כרמי בעונת הבציר ההולכת וקרבה.

*

בט"ז טבת, כלומר כעבור שלושה ימים, היא כותבת:

הנשמה רועדת מקור, מכאב עכור, השמיים בוכים וטיפות הדמע נופלות על השמשות וכל טיפה מתהווית לפלג קטן השוטף לאורך השמשות לאיטו ובעצב כאילו רוצה הוא להידבק אל השמשה, להיאחז בה רצונו, הוא מתגלגל מטה מטה –

אני קוראת את מה שכתבתי עד היום בפנקס הזה והכל נדמה לי כך זר, האני כתבתי זאת? אך יעבור מצב-הרוח ההוא ואני כבר זרה לכל זה, זה הלא משונה – מה יהיה הסוף מכל זה – הבית-ספר אינו ממלא את החלל ההוא, זה מוצץ תמיד, בכל רגע שאני רק פנויה, ומה הם חיים כאלה של עבודה תמידית בעת שאין לך אף רגע אחד חופשי בשבילך את, בשביל עצמך – תמיד אתה צריך להיות נכון לענות לשני – – – השיעורים האלה, כל הלימוד הזה, האם לא היה זה צעד שלא בא בחשבון – אבל אני לא ידעתי, לא ידעתי שלא יהיה שם דבר-מה בשביל נפשי. הן השם הזה היה לי איזה ניצוץ קדוש מן האפר החביב של חלומותיי –

חשבתי שהבית-ספר הזה ישא בקרבו את נשמת חלומותיי החרבים, ועכשיו כימיה מטמטיקה ופיקהולץ, והקירות האלה עם התלמידים האלה כמה כל זה רחוק ממני –

לעצמי לא יהיה לי זמן, לדאוג לחיות גם כן לא יהיה זמן, צריך ללמוד מטמטיקה וכימיה וזה במשך ארבע שנים רצופות, משנת השמונה-עשרה עד העשרים ושתיים, התקופה היפה האחת היחידה שתהיה לי בחיי, מה יבוא בה? מה? איני יודעת, כלום, כלום, רק כימיה ומטמטיקה והגשמים הדולפים האלה והלב המתמוגג בכאב משונה –

הפרחים האלה קוראים לחיים ופותחים את כל פצעיי – החיים בגדו בי – הכל הכל כאילו בא לאסור –

הבית המשונה הזה, ההורים האלה עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כך רחוקה ולא מובנה ונידחה – ומי שמבין קצת עובר עלי ואינו רוצה, ואני הן כל-כך הרבה יופי נתתי כבר כל-כך הרבה לב ודמעות והם הלא אינם שווים לזאת ובכל זאת לא שמו לב אלי, עזבו אותי –

ובתוכי אני גם כן קרועה, הנשמה הזאת שיש בי כמה היא נלחמת עם היצור השני שיש בי, כמה קרעים ושניות, והמעברים האלה שישנם אצלי, ומצבי-רוח רוממים מתוך קטנות ויום יומיות –

תחושת הבדידות ורצון ההתכנסות נמשכים. בכ"ד טבת היא כותבת:

הגשמים והשמיים האלה מעוררים תמיד דבר-מה, אני רוצה להתכנס להתקבץ לאיזה פינה אפלה ונשכחה, לבד, כך אני ומחשבותיי והרגשותיי החמימות – בדד נשכחה ושוכחת להאזין, רק להיות לבד –

הלימודים לפעמים קשים, בפרט המטמטיקה, ולפעמים אני כך פזורה באמצע השיעור וכל התאמצותי להתרכז בוגדת בי, המחשבות מתפזרות ורגשות מתחילים זוחלים על הלב ופתאום והכל מקבל צורה אחרת בעיניי – פיקהולץ אינו מורה מטמטיקה כי אם צעיר סימפטי עם עיניים חביבות השולחות לי לפעמים מבט צדדי כך טוב – ופתאום – פעם – הם ...

עולים צלילים מתוך הנגינה בערבוביה ואחר השיר ברור – "הכניסיני תחת כנפך" והשעה היא בין הערביים והשירה מעלה ים, ים צער וגעגועים להוד, ימים שעברו לבלי שוב – והרחק הרחק נקבצים עננים על הגבעות, עננים רובצים ומתרפקים עליהן, והאפלולית הכחולה מעטפת יורדת ומסתירה –

מה זה מפעפע בלב, דמעות תלויות בתריסי החלונות נופלות אחת אחת –––

ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב-יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסלוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ'יז'יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו "מכאן ומכאן"], אברהם [אברהם-חיים גרין] הגוסס בעדי, מרדכי [קושניר] החבר היקר, מרים [ברנשטיין-כהן] הירדנית ... ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – –

המשך יבוא

* * *

באבל כבד על פטירתו של

עמוס כרמל

לאחר מחלה קשה

איש המעלה, דוקטור לפיסיקה, פובליציסט, סופר, היסטוריון, עורך, מתרגם וידען גדול

כולנו נרגיש בחסרונו

תנחומינו למשפחה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מי יתננו כל עם ישראל מסכנים.

* פתרון מצוקת הדיור הוא בר השגה. המפגינים המשכילים ודאי קראו את "החטא ועונשו". בתל-אביב יש אלפי נשים זקנות, חלקן עשירות, שחיות בגפן בדירות גדולות. כל מה שצריך לעשות זה לבוא לפנות-בוקר, לפני הפועלים של האוטו-זבל – ולהשליך את הזקנה מהחלון. לא צריך אפילו סכין כמו רסקולניקוב. ככה תתפנינה אלפי דירות מרוהטות, שבחלקן יש גם אוצרות שיספיקו למחיית הדיירים החדשים למשך שנים רבות. תמיד יוכלו להגיד: "זו הדירה של סבתא שלי והיא נעלמה!"

* אחינו ואחיותנו המקופחים, יושבי מחאת האוהלים, חכו רק עוד קצת בשמש אוגוסט כי – "בכירים ברשות הפלסטינית הודיעו היום (שני, 1.8) כי צעדות המחאה נגד הכיבוש הישראלי יתחילו ב-20 בספטמבר, ערב ההצבעה באו"ם על הכרה במדינה פלסטינית." ["הארץ" אונליין, 1.8] – וככה תוכלו לחבור יחד עימם ועם מפגיני כיכר תחריר (70% מהמצרים נגד המשך השלום עם ישראל) – במערכה נגד נתניהו ולמען החלשתה וערעורה של מדינת ישראל!

* כמרבית הדרישות המטורפות של "מנהיגי" מחאת האוהלים, שאיש לא בחר בהם "להנהיג" אותנו, כך גם הדרישה להטיל פיקוח על גובה שכר-הדירה. איש לא יתחייב להשכיר דירה או חדר או להמשיך את השכרתם במחיר שהוא פחות משוויים הריאלי, כי אחרת זוהי מעין הלאמה של הדירות שהן רכוש פרטי, וזה גם לא יעמוד בשום מבחן משפטי. שייכבדו המסכנים משדרות רוטשילד ויחפשו להם דירות במקומות פחות אופנתיים ויקרים או יגורו אצל הוריהם בכפר שמריהו ואז יהיה להם קל יותר להופיע עם כובע אופנתי בכל תמונה של הפגנה בעיתונים ההיסטריים.

* שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת נגב ויו"ר מרכז המועצות האזוריות, גינה את המצטרפים החדשים למחאה: "לאורך הדרך קופצים טרמפיסטים. קצב הירידה מהעגלה דומה לקצב העלייה אליה." לדבריו, מדובר ב"עגלה שנוסעת בלתי עגלון ובלי סוס." ["הארץ" אונליין. 3.8].

* בשם יבואני המזון אנחנו מברכים את המפגינים האידיוטים ממאהל רוטשילד וממאבק הקוטג' – על הצלחתם להרוס את ענף הרפת בישראל, מה שייקר את החלב ומוצריו פי כמה וכמה, כולל בזכות סוגיית הכשרות – אבל ככה זה שממשלה נפחדת וחסרת ביצים* מאמצת תביעות של אידיוטים ומעשירה אותנו, את היבואנים!

 [* כן, רגע, מה עם ענף הלול? אולי כדֵי להוזיל ולעודד תחרות נחסל גם אותו? נחזור לייבא ביצים פולניות חומות-קטנות בקיצוב כמו בשנות ה-50? לא. יש לנו מספיק ביצים של פולנים בארץ. גם פולנסקי זה ביצים פולניות! גם לפולניות יש ביצים פולניות! מחקרים הוכיחו – ביצה פולנייה זה יותר מביצה של פולני! ופולנייה שמחזיקה פולני בביצים שווה חביטה!]

* האם אפשר כבר להרים כוסיות יין בקרן החדשה לישראל, המממנת לפחות חלק מההפגנות הספונטניות נגד הממשלה הנבחרת במגמה לפורר את ישראל: – "קצין בכיר בחיל הים אומר כי ברשות ארגוני הטרור הפועלים בקרבת ישראל נמצאים טילים המסוגלים לפגוע בכל נמלי הים הישראליים ובאתרי תשתית כלכליים הנמצאים במרחק מה מן החוף [אסדות קידוח גז ונפט]. תת-אלוף ירון לוי, ראש מספן המודיעין בחיל הים, הרצה היום (שלישי, 2.8] בכנס של המרכז למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב על הזירה הימית.  לוי הזכיר כי מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, איים באחרונה כי אם תטיל ישראל סגר ימי על לבנון, כחלק ממלחמה נוספת ביניהן, יגיב חיזבאללה בירי טילים בזירה הימית למטרות ישראליות. לדבריו, כשלישראל ידוע שברשות חיזבאללה טילי חוף-ים איראניים (במקור, מתוצרת סינית) מדגם סי-802 וברשות סוריה טילים רוסיים מדגם "יאחונט" שעשויים גם הם לעבור לחיזבאללה, מדובר ב"טווחי נשק אופרטיביים שמכסים את כל נמלי ישראל, את המים הכלכליים שלנו וחלק גדול מנתיבי השיט למדינה."

הדיווח ממשיך ומספר שגם רצועת עזה משתדלת להתחמש בכלי הנשק תלולי המסלול האלה. [עמוס הראל, "הארץ" און-ליין, 2.8).

* שבטי הבדואים בצפון ובמרכז סיני, שבזכות תקיעת הסכין של אובמה בגבו של מובאראכ זכו בעצמאות דה-פקטו במרחבי חצי-האי והם השולטים בו כיום כמו הנוצרים בדרום-סודן – שלחו בחשאי שליחים לישראל לברר אם אפשר להם לחזור ולהיות אזרחים או לפחות תושבי-קבע של ישראל, וככה להיות זכאים לתשלומי הביטוח הלאומי וליהנות מדמי אבטלה וביטוח רפואי ממלכתי. בתמורה הבטיחו לשמור על צינור הגז.

* כנראה שהחום הכבד וההיסטריה וההוראות של בעל-העיתון והעורך – ממיסים גם את מוחותיהם של עיתונאים רציניים. הנה נחמיה שטרסלר כותב ב"הארץ" [3.8) כסיבה להתייקרויות, בשיא הרצינות:

"מכסים גבוהים מוטלים גם על תפוחי אדמה, שמן זית, רסק עגבניות, בוטנים ועוד."

ייבוא תפוא"ד? האם לא שמעת שאנחנו דווקא מייצאים אותם? [קרוב-משפחה שלנו, יחזקאל ראב, ממפוני גוש קטיף, מגדל בנגב המערבי שטחי תפוא"ד גדולים לייצוא!] ושאנחנו מייצרים שמן זית איכותי במחירים תחרותיים למחירי הייבוא, אחרת הענף ייהרס, ושאנחנו מייצאים עגבניות שרי נפלאות ומייצרים את הרסק שאנו צורכים, ונדמה לנו שגם בוטנים אנחנו לא חסרים בארץ ואין צורך לייבא אלא אם כן מישהם החליטו לרסק את החקלאות המפוארת של ישראל, גם זו של הסקטור הערבי!

* בשדרות רוטשילד יוקם מאהל מיוחד של בני ונכדי הטייקונים הגדולים של המשק כי מתברר שגם הם לא מצליחים לגמור את החודש!

* בסקר שערכה עיריית פתח-תקווה התברר שהסופר העל-זמני אלימלך שפירא המתגורר על גדת הירקון הדרומית הוא האזרח היחיד במושבה הראשונה של העלייה הראשונה – שהצהיר שהוא מצליח לגמור את החודש. אי-לכך הוחלט לשלוח אותו למפגש החגיגי שאותו עורך  במישכנו הנשיא הצעיר-ממנו שמעון פרס, מה עוד שהתברר שאלימלך ושמעון הם שני האזרחים היחידים בישראל כולה שהצהירו שהם מצליחים לגמור את החודש, ואפילו את השנה, ואת השנים – כי מי שאינו מצליח לגמור אותן, מת צעיר.

* נתניהו שלח הצעה סודית לאולמרט לפיה אולמרט יחזור להיות ראש-ממשלה ואילו נתניהו יישב במקומו על ספסל הנאשמים הנוח בבית המשפט וייהנה גם מחברתו המרגיעה של עו"ד אלי זהר.

* אנחנו תומכים מאוד בדרישה הנהדרת של מובילי מחאת האוהלים לחוק חינוך חובה חינם החל מגיל 3 חודשים אבל מבקשים להחילו מגיל 8 ימים ואם אפשר גם, כדי להקל מאוד על הבחורות הצעירות העוסקות בפוליטיקה ומתנאות בכובעיהן האופנתיים – לייבא אימהות פונדקיות מהודו כדי שתלדנה עבורן את ילדינו.

* העם המצרי מאוחד נגד מובאראכ. העם הישראלי, לפי התקשורת, מאוחד נגד ביבי. סוף-סוף יש משהו מאחד בין המצרים לישראלים. רק שאצלנו מתרשלים עדיין בהעמדת ביבי לדין ובהעברת סמכויות השלטון לפנטזיונרים שבכיכר תחריר שבשדרות רוטשילד, שבעיניהם ביבי כבר הודח אבל אינם מצליחים להביא לתלייתו כמו אחיהם למאבק הצודק מאין כמותו בתחריר-קהיר.

* בבית החולים לחולי נפש "שלוותה" מכינים מחלקה מיוחדת לאשפז בה את מנהיגי ומנהיגות המחאה החברתית לאחר שיחוו את המשבר של חזרה לקרקע המציאות ויווכחו שאין להם שום סמכות חוקית לפעול ולהחליט – לבד מזכות היחצ"נות החינמית מצד התקשורת המסיתה והמוסתת.

* עם הצטרפות המתנחלים, הבידואים, הערבים, פעילי נוער הגבעות והחרדים לאוהלי המחאה בשדרות רוטשילד וברחבי הארץ – תיוצב חלוקת המשאבים בדומה למצב השיכוני הקיים כיום – כי מצוקתם של המיגזרים הנוספים אינה פחותה מזו של יושבי האוהלים המפונקים בשדרות רוטשילד, ולעיתים היא אפילו יותר – וככה המשאבים הציבוריים ימשיכו להתחלק באופן יחסי לנצרכים, שהרי כל עם ישראל הם קוּטֶרִים, וכמובן בצדק!

הלא זה ההגיון הנהדר של חנוך לוין במחזותיו על חלוקתה של עוגת האושר והעושר: אני מרגיש בסדר, אבל אם לך יש חלק גדול יותר משלי בעוגת האושר והעושר – אזיי אני אומלל! ולכן אצלנו כולם אומללים חוץ אולי משרי אריסון!

* וכהוכחה לכך שלטמטום אין גבולות הרי שהבעייה החשובה ביותר המעסיקה כיום את העצרת הכללית ואת מועצת הביטחון של האו"ם, בתוך כל הכאוס והרצח והרעב שמסביב, ולא רק באזורנו – הבעייה שלהם היא ההכרזה על הקמת מדינה פלסטינית פיקטיבית בספטמבר!

* מרגלית צנעני העיזה לומר כמה דברי אמת בקשר למחאת האוהלים ומיד איימו עליה אמנים אחרים בחרם והיא נאלצה לחזור בה, להצטרף לטירוף הכללי – ולפרסם דברי התנצלות!

* מזה שנים כל מי שמבקר בחו"ל, בייחוד במדינות אירופה – מאז הונהג בהן היורו, מתלונן על היוקר הנורא! פתאום, בגלל שטיפת המוח בתקשורת, כולם "יודעים" שבחו"ל הכול זול יותר מאשר בישראל! ומי אשם? שני היהודים, ביבי ושטייניץ!

* עדות טלוויזיונית לכך שמפלגת קדימה נמצאת מאחורי מחאת האוהלים:

http://www.youtube.com/watch?v=ohIX6ZzV20o&feature=player_embedded

* * *

רון וייס: תפסיק לקרוא להם מפונקים!

סופר נידח שלום,

חלק מהמעמד הבינוני מרוויח בין 10,000 ל-20,000 ₪ בחודש, ויש לו דירה שנקנתה בעזרת ההורים או מכספי ירושה, והוא נוסע כל שנה לחו"ל.

לעומת זה יש רבים המרוויחים בין 5,000 ל-10,000 ₪ בחודש, אין להם דירה והם חיים בדירות שכורות. בשנים האחרונות היתה עלייה מטאורית במחירי הדירות ובדמי השכירות בכל הארץ. גם מחירי מוצרי המזון עלו מעבר לעלייה במשכורות, וכוח הקנייה של אנשי המעמד הבינוני הנמוך ירד. המצוקה של אותם אנשים היא אמיתית ולכן הוקמו אוהלי מחאה בתל אביב, בבאר שבע, בירושלים, בקרית מלאכי ובמקומות נוספים.

אני מציע שתפסיק להתייחס בזלזול למצוקתם ותחדל לקרוא להם מפונקים.

המפונקים האמיתיים הם המתנחלים שהמדינה בנתה וסללה עבורם תשתיות בחינם. מחירי המים שלהם לא הועלו ורק לאחרונה נקבע שמחירי התחבורה הציבורית להתנחלויות בגדה יהיו זולים ב-50% ממחירי נסיעה למרחקים דומים בישראל. ממשלת הליכוד קיצצה את מענקי האיזון ליישובי הפריפריה בישראל ב-50% והכניסה אותם למצוקה כלכלית.

התוכנית של בנימין נתניהו להקצות תוך שנה וחצי קרקעות לבניית 50,000 דירות ובניית 10,000 יחידות דיור להשכרה לסטודנטים אכן תגרום לירידה במחירי הדירות ולירידה בדמי השכירות. רבים אינם מאמינים לדבריו והוא יבחן בביצוע.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אהוד בן עזר

חד גדיא: עוד לא הסתיימו מכות מצרים

הבאתו של הנשיא-לשעבר, במשך כשלושים שנה – חוסני מובאראכ על אלונקה לבית המשפט בקהיר מסמלת את שקיעתה של מצרים כמעצמה אזורית בהנהגתו, את התפוררותו של הסכם השלום עם ישראל, ואת התדרדרותה של מצרים לתהום של רעב, מהומות ואנארכיה.

זו לא היתה השפלתו של מובאראכ, כפי שסוברים בטעות הפרשנים – זו היתה השפלתה של מצרים כמדינה שהיתה החשובה והמרכזית ביותר במזרח התיכון.

השופט הנפחד ששופט וישפוט את מובאראכ וחבורתו יעמוד אולי מחר למשפט-דומה מאחורי סורגים. ומי ששולט כיום בשם הכת הצבאית יימצא מאחורי הסורגים מחרתיים. אילו הייתי מצרי הייתי מתבייש ונבהל לנוכח המחזה שרואות עיניי בטלוויזיה, ומי יודע מה עוד עלול לקרות. אולי דווקא "השפלתו" של מובאראכ עלולה להעיר הפגנות זעם נגד "המהפכה" (שהתחוללה בעידודו של הסכל אובמה) – גם משום שמרבית בעלי התפקידים המסתובבים היום חופשיים – יכולים אמנם לשלוט ולשפוט אבל מחר עלולים גם להישפט ולהיות מוצאים להורג ממש כצפוי למובאראכ. נגד כל אחד מהם אפשר למצוא "תיק", ולהשליכו לכלא.

המצרי הפשוט, 50% אנאלפאבית, ישאל למראה מנהיגו-לשעבר המוטל אין-אונים על מיטת חוליו בכלא – מי הם הזדים והזרים שפגעו בגאוותה של מצרים ודרדרו את ארצו למצבה הנורא כיום? ואלי דווקא עתה הולכים ומתגברים הגעגועים לתקופת מובאראכ!

התחזית המתקבלת על הדעת היא מהפכה צבאית שקטה נוספת של הצבא, כגוף מלוכד השומר קודם כל על עצמו ועל מוסדותיו – תוך שמקריב את מובאראכ ובניו ושותפיו הקרובים – להמון הצמא לדם, כבימי הגיליוטינה של המהפכה הצרפתית. אבל השלטון הדיקטטורי-למחצה של תקופת מובאראכ ותקופת קודמיו יימשך, אחרת יעלו לשלטון "האחים המוסלמים".

מובאראכ וכוחות הביטחון שלו פקדו לירות במפגינים, בין השאר, כאשר האלטרנטיבה היתה בזיזת המוזיאון המצרי המפואר שאין שני לו – בידי המתפרעים, השודדים, "לוחמי החופש" שאותם עודד ברק חוסיין אובמה, כי בחוש המוסלמי שלו ובדברת האמריקאית הרהוטה – ראה בהם את תקוות העתיד!

אבל חוסני מובאראכ, אם שכחתם, הוא פאטריוט מצרי גאה שעשה למען עמו וארצו יותר מכל שופכי דמו כיום! יכול היה לברוח לסעודיה עם כל בני משפחתו – ולא ברח! הוא לא ברח! – למרות שהסעודים לא היו מסגירים אותו למשפט המבזה בקהיר כי קהיר אוכלת מידיהם של הסעודים כדי שאזרחיה לא ירעבו.

אבל לתקשורת הישראלית יותר חשוב כמובן מה חושבים ה"מנהיגים" מטעם-עצמם, המפונקים, שהשתן עלה להם לראש – אלה ממאהל שדרות רוטשילד ודומיו – מאשר המהומה והתהפוכות המתרחשות סביבנו באיזור ואשר אחריתן מי ישורנה. ואם לא ניזהר ונתעשת בעוד מועד, גם ישראל עלולה להידרדר למצבה של מצרים כיום, בעקבות ההיסטריה הרעילה של תחריר-רוטשילד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,241 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,042 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל