גיליון מס' 667

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באב תשע"א, 8 באוגוסט 2011

עם הצרופות: 1. מרדכי קושניר-שניר. 2. תלוש לקבלת 3 ביצים מתקופת 30 השנים הטובות של עמוס עוז. 3. מחאת הרווקוֹת. 4. הרב משה הגרמן, רבה של אולקוש, אומר קדיש יחף.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון:  שלמה נקדימון: פרידה מעמוס כרמל. // אורי הייטנר: אנציקלופדיה מהלכת. // יוסף דוריאל: רק עכשיו תפסתם שדרושות רפורמות?  // נורית גרינגר: מדוע ישראל מתעלמת מהמנדט על פלשתינה? // מלכה נתנזון: לחירות אזוקה. // רביב דרוקר על תפקיד התקשורת בעיצוב גל המחאה הנוכחי. [ציטוט] // אלון גן: "העם דורש צדק חברתי"!? // אלון דהן: כור ההיתוך" של השמאל החדש. [ציטוט] // יוסי שחר: האומנם מהפכה? // התמונה המפורסמת: הרב משה הגרמן, רבה של אולקוש, אומר קדיש על רעיו לפני רציחתו. // קורא נידח: משוב מִלקוֹח מרוצה, ו"הקרן לישראל חדשה". // משה כהן: מבושמים, תרדו מהעץ. // נילי דיסקין: דברי אלכס לכיש הם חילול הקודש. // ליטמן מור: הפיקוח הממשלתי על המזון בתקופת המנדאט והצנע. // יהודה דרורי: הצורך בביטוח משלים לחינוך. // יוסי אחימאיר: חום יולי-אוגוסט משפיע. // ד"ר ישראל אברהמי: עוד על זאב סאבו. // מרדכי קידר:  הסוציולוגיה חזקה מכל אידיאולוגיה. [ציטוט]. // מנשה שאול:  מנת הסם. [ציטוט]. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סוף השבוע. //  יואב אהרוני: בין משה גרנות וישעיהו ליבוביץ. // ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", המשך. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 16. בבית-הספר החקלאי: "אחיה-הרוחני" מרדכי קושניר מתאהב בה. // מקורות הש"י.

* * *

משוגעים רדו מהגג! צאו מהשדרות! הפסיקו את הקרנבל! אם תצליחו יהיה כאן רע!

* * *

שלמה נקדימון

פרידה מעמוס כרמל

קינאתי בו, אהבתי אותו

[נדפס ב"ידיעות אחרונות", 4.8.11]

בגיליון "ידיעות אחרונות" של אתמול [3.8], בדיוק במקום זה, התפרסם מאמרו של עמוס כרמל על המחלוקת סביב מינוי נשיא בית המשפט העליון. אמש, אחרי שהמאמר ירד לדפוס, נפטר עמוס, בן 71 היה במותו.

בשבוע שעבר הרמנו יחד כוסית בטקס שבו קיבל מידי נשיא המדינה את פרס הנשיא על עריכת ספרו של אפרים קציר ז"ל, הנשיא הרביעי. המנחה הקריא את תולדות חייו ואת רשימת הפרסים בהם זכה עד כה. רק פרס אחד נעדר מהם: פרס ישראל. סביר להניח כי גם זה היה מגיע בהמשך.

עמוס כרמל היה עורכם של ספריי. הוא גם העניק להם את שמותיהם. בקיאותו הרחבה באינספור נושאי איפשרה לו לערוך ספרים ואורכם ולרוחבם. הוא ידע לומר לסופר מה ראוי ומה לא ראוי. שליטתו בעברית היתה מדהימה, ואני ניצלתי את חברותנו כדי לטלפן אליו מדי פעם – יהיה זה יום או לילה – כדי לבקש את עצתו בניסוחים שונים. והמענה כי שגור על לשונו לאלתר.

בכל תחום שעסק בו גילה עמוס בקיאות. אמנם השתייך לעולם המדע, איש מכון ויצמן, דוקטור לכימיה פיזיקלית וחוקר ביופיזיקה, אך אהבתו הגדולה היתה לפוליטיקה שימושית, שטעם ממנה בשוליה בעבר, אבל כתב עליה במדור זה ["דעות אחרונות"] – שאותו גם ערך במשך ארבע שנים – כאילו עמד במרכזה. אני יודע שבחלונות הפוליטיים הגבוהים היו קוראים את רשימותיו בשקיקה, כי מצאו בהן ערך מוסף לפוליטיקה היומיומית, השחוקה, שעימה קמו בבוקר והלכו לישון בלילה.

כשניגש לכתיבת ספר היה לו ממד נוסף שלא היה לסופרים מן המניין: השכלתו המדעית הרחבה איפשרה לו לכתוב או לערוך ספרים שרק אנשי-מקצוע משכילים וחדי-ניסוח כמותו יכלו לכתוב. התפעלתי מלקסיקון הפוליטיקה הישראלית בן שני הכרכים שכתב ("הכל פוליטי" – הוצאת "דביר"). 1,203 עמודיו הם נכס צאן ברזל לכל עיתונאי, לכל חוקה, לכל פוליטיקאי, וכריכתם המתפרקת במדף הספרים שלי מעידה על השימוש הבלתי נדלה בהם.

אני זוכר שכאשר קיבל לעריכה את תרגום ספרו לעברית של החוקר האמריקאי סיימור מ. הרש, "ברירת שמשון" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), העוסק בארסנל האטומי של ישראל, מצא בו שורה נכבדה של ליקויים. עמוס, בקיא הבקיאים, התחבט אם להציע למחבר לתקן את הדרוש תיקון. הוא מצא את הפשרה בכך שהתייחס רק לליקויים שאין בהם פגיעה בנושא הכל כך רגיש מבחינתה של ישראל. הוא לא יכול היה להשלים עם מצב שבו ייצא מתחת ידו מסמך לקוי.

הפרסים המגוונים שקיבל מעידים על היקף ידיעותיו: פרס קציר לכתיבה מדעית-פופולארית; פרס טשרניחובסקי על תרגומי מופת; הפרס לביקורת התקשורת, לציון עמידתו על מישמר האמת במילה הכתובה. חבּרו את כל אלה יחד, והרי לכם עמוס במיטבו.

פעם, בשיחה עם דוד בן-גוריון, שמעתי אותו שואל, תוך שהוא מתופף על גולגולתו: "מה יש בקופסה הקטנה הזו, המוח, שהיא כל כך גדולה עד שלא ניתן למדוד את היקפה?"

לעמוס חברי היתה קופסה כזו, שהכילה כל כך הרבה, והוא ידע בחייו שקינאתי בו, ועל כן אהבתי אותו אהבה כה עזה. יהי זכרו ברוך.

* * *

אורי הייטנר

אנציקלופדיה מהלכת

היום, בעידן האינטרנט – גוגל, ויקיפדיה וכדומה, אין טעם בכתיבת אנציקלופדיה בלתי מקוונת. כאשר ניתן לעדכן את האנציקלופדיה מידי שעה (דוגמאות אקטואליות – בוויקיפדיה יש כבר ערך על דפני ליף, שלפני שלושה שבועות איש לא ידע על קיומה. דוגמה רלוונטית למאמר זה – בערך עמוס כרמל בוויקיפדיה, כבר מופיעה עובדת מותו), הוצאת אנציקלופדיה בספר, מיותרת.

אחד האחרונים שעוד כתב אנציקלופדיה מקיפה על נושא מסוים, היה עמוס כרמל, שפירסם לפני עשור את ספרו "הכל פוליטי". הוא הגדיר אותו בשם צנוע יחסית – "לקסיקון", לקסיקון הפוליטיקה הישראלית. אולם זוהי אנציקלופדיה של ממש. באנציקלופדיה הזאת הקורא יכול למצוא כל מה שרצה לדעת אודות הפוליטיקה הישראלית ותולדותיה, עד שנת 2001, בפירוט ובדיוק רב.

עמוס כרמל, אם כן, הוא אנציקלופדיסט, אדם שכתב אנציקלופדיה? לא, אנציקלופדיסט אינו אדם שכתב אנציקלופדיה, אלא מי שניחן בידע אנציקלופדי רב תחומי. כן, עמוס כרמל היה אנציקלופדיסט. הידע שלו באמת חובק עולם. הוא באמת ובתמים היה אנציקלופדיה מהלכת. אין כמעט תופעות כאלו בימינו, ימי התפוצצות המידע.

סביר להניח שמי שכתב אנציקלופדיה על הפוליטיקה הישראלית, הוא היסטוריון או איש מדע המדינה, אולי סוציולוג. אבל עמוס היה דוקטור דווקא לביופיסיקה. לצד ספריו ההיסטוריים והביוגרפיים (האחרון שבהם – הביוגרפיה של אסף שמחוני, "אלוף הניצחון" של מלחמת סיני, שנפל בהתרסקות מטוס בסיומה של המלחמה), ולצד תרגומיו, הוא כתב ספרי מדע פופולארי, שנועדו להנגיש את המדע לקורא. הידע שלו באמת הקיף עולם – מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, היסטוריה, ספרות; ובכל תחום ידע מעמיק ורחב, שבעליו יכול להרצות ולכתוב עליו בהרחבה ובדיוק.

דיוק – זו אחת התכונות המובהקות של עמוס כרמל. יש לי תחביב מעצבן (כמעט בלתי נשלט) – למצוא שגיאות עובדתיות בכתבות ובספרים, ולעיתים לכתוב על כך מכתבים למערכת או למצוא דרך להעיר עליהן. אצל עמוס – אי אפשר למצוא טעות. הדיוק אצלו הוא ערך עליון, כמעט אובססיה. עמוס הירבה לכתוב ביקורת ספרים. בדרך כלל, בתום דברי ההערכה והביקורת, הופיעה מעין רשימת מכולת – השגיאות בספר (גם בספרים שכתב עליהם באהדה ובהערכה רבה). רשימה ובה פרטים בנוסח: בע' 297 נכתב שהגיבור מונה בינואר 1978 לסגן ראש מחלקת הארנונה במועצה המקומית אין כסף – זו שגיאה. רק במרץ הוא מונה לתפקיד הזה. בינואר הוא עוד היה המשנה למחלקת... וכדומה. כאילו סורק אלקטרוני פעל במוחו, שבעת הקריאה אותת אודות כל שגיאה קלה. לא היתה זו התרברבות בידע, אלא השקפת עולם. כפי שאנו מצפים ממהנדס הבונה גשר לדייק בפרטי הפרטים, כך עלינו לדרוש את הדיוק הזה ממי שמוציא דבר דפוס תחת מקלדתו. הרי את הספר יקראו אנשים נוספים, ואם הטעות תופיע, היא עלולה להכשיל את הרבים. תיאור השגיאה ופרסומה, אם כן, הוא שירות לציבור – להסיר מכשול בפני עיוור, ולחנך את הכותבים לעוד מאמץ קטן, כדי למנוע טעויות. כך הוא שילב את עקרונות המדעים המדויקים, בכתיבתו ההיסטורית והפובליציסטית. בראש ובראשונה, הקפיד עמוס כרמל על עצמו, על כתיבתו.

עמוס כרמל היה פובליציסט ועורך. לאורך שנים רבות הוא פרסם מאמרים וביקורת ספרים ב"ידיעות אחרונות", ב-ynet ובכתב העת "כיוונים חדשים". הוא ניחן בכתיבה בהירה, וביכולת לפשט ולנסח בקצרה ובאופן שווה לכל נפש רעיונות מורכבים. זאת גדולתו ככותב, וזו מגמתו כעורך.

השקפותיו של עמוס כרמל, כפי שבאו לידי ביטוי במאמריו, היו עצמאיות ומקוריות. הוא לא הלך בתלם כלשהו. גישתו המקורית נטתה לעמדות ניציות בתחומי חוץ וביטחון ולעמדות שמאליות בתחומי חברה. ככזה, הוא היה נאמן לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה הציונית, ולא הלך בתלם השינוי שחל בה.

הכרתי את עמוס כרמל בתנועת "הדרך השלישית". עמוס היה אחד מפעיליה המרכזיים ודובריה הרהוטים. הוא כיהן כיו"ר מועצת הדרך השלישית. היתה בינינו קירבה רעיונית רבה, אך גם מחלוקת עקרונית, בסוגיית הפיכתה של התנועה למפלגה פוליטית. אני הייתי בין הראשונים שקראו להפיכתה למפלגה, ובין התומכים הנלהבים של צעד זה. עמוס התנגד לכך בתוקף, וסבר שכוחה והשפעתה של התנועה יבואו לידי ביטוי דווקא כתנועה חוץ פרלמנטרית. משנתקבלה ההחלטה על הקמת המפלגה, הפסיק עמוס את פעילותו בה.

מאז ימי "הדרך השלישית" שמרנו על קשרים. כעורך מדור דעות ב"ידיעות אחרונות", פירסם עמוס רבים ממאמריי. עד לאחרונה, כאשר התלבטתי בנוגע לעובדה היסטורית שהייתי זקוק לה לצורך מאמר זה או אחר, הרמתי טלפון לעמוס (עדיף על גוגל...)

הצטערתי מאוד לשמע הבשורה המרה על מותו של עמוס כרמל.

יהיה זכרו ברוך!

* * *

קורות חייו של עמוס כרמל שנפטר ב-3.8.11

יליד הארץ (1940). עשה את שירותו הצבאי בנח"ל ובנח"ל המוצנח. עד לפציעתו במלחמת ששת הימים היה איש מילואים בחטיבת הצנחנים 55, ולאחר מכן עבר ליחידת המרצים של קצין חינוך ראשי. היה עורך "במעלה", עיתון הנוער העובד והלומד בשנים 1959-1960, ובמקביל מרכז קן חולון של תנועה זו.

בעל התארים האקדמיים בוגר (האוניברסיטה העברית בירושלים, בכימיה ובביוכימיה) מוסמך ודוקטור (מכון ויצמן למדע רחובות בכימיה פיסיקלית). עבד כחוקר במחלקה לביופיסיקה במכון ויצמן (בשנים 1977-1980).

כתב טורים פובליציסטיים ב"דבר" מ-1974 עד אמצע שנות השמונים. מאז 1978 הטורים של התפרסמו בקביעות ב"ידיעות אחרונות", וממאי 2001 עד מארס 2005 ערך את עמוד המאמרים של העיתון ולעתים מזומנות כתב את מאמר המערכת של העיתון.

במרוצת השנים תירגם וערך עשרות ספרים בתחומים שונים, רבים מהם בתחום המדע הפופולרי ובתחום ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. ב-1977 קיבל את פרס קציר לכתיבה מדעית פופולרית, ב-1999 קיבל את פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, ב-2004 קיבל את הפרס הישראלי לביקורת התקשורת, וב-2011 את פרס נשיא המדינה להנצחת זכרו של אפרים קציר.

מחברם של הספרים "תחנת בגדד אינה עונה" (לנוער), "הכול פוליטי – לקסיקון הפוליטיקה הישראלית" ("דביר", 2 כרכים, 1203 עמ'), "אלוף הניצחון – אסף שמחוני", "מלון אורחים" (סיפור תולדות המלונאות בארץ), "כעין החשמל", "פוספט הוא לחם", ו"כל הארץ חזית" (על תולדות הג"א ופיקוד העורף). 

לימד כימיה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית (בשנים 1974-1975), במכללת עמק הירדן (בשנים 1968-1967) ובמכללת תל-חי (בשנים 1973-1972, וכן ב-1975). בשנים 1995-2003 לימד עריכה ספרותית ועריכה מדעית במסגרת לימודי התעודה לעריכה של החוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-2005 העביר במכללה האקדמית ספיר, במסגרת הבין-תחומית ללימודי התואר הראשון, קורס בשם "קיצור תולדות המהפך – עלייתה ונפילתה של מפא"י ההיסטורית", וב-2006 ו-2007 העביר במכללה זו באותה מסגרת קורסים על החברה האנושית מול "גרעין האטום וגרעין התא".

* * *

היכונו לשערורייה חדשה שהיא בכייה לדורות – לפני שהדחפורים עולים על היכל התרבות!

"עלות שיפוץ ההיכל היא 140 מיליון שקל. עיריית תל-אביב מחוייבת למחצית מהסכום, ואת החצי השני תגייס התזמורת מתרומות, בעיקר של תורמים פרטיים. העבודות אמורות להימשך שמונה חודשים, אך התזמורת עדיין לא גייסה את הסכום הדרוש לשיפוץ." [אבשלום חלוץ, "דה מארקר", 4.8.11].

לא 8 חודשים אלא קרוב ל-8 שנים ייקח להם להרוס ול"שפץ" את היכל התרבות. ראו מה קרה ל"הבימה", עלות ה"שיפוץ"-הבנייה-מחדש תפחה פלאים, האיחור בפתיחה הוא בן שנים אחדות, וכיום התיאטרון כורע תחת עומס הגרעונות ומי יודע מתי ייפתח משכנו החדש.

עוד לא מאוחר לעצור את הדחפורים הדוהרים להרוס את היכל התרבות. בכסף שייחסך מ"השיפוץ" המיותר הזה אפשר לפתור חלק ניכר מבעיות הדיור בר ההשגה לצעירי תל אביב שהוריהם אינם גרים בכפר שמריהו.

* * *

יוסף דוריאל

רק עכשיו תפסתם שדרושות רפורמות?

הפגיעה המתמשכת במעמד הביניים היצרני לא התחילה בממשלה הנוכחית. אבל, מה שלא ניתן היה לדרוש מממשלות מכורות לאידיאולוגיה סוציאליסטית, חובה לדרוש מאלה שנבחרו בהבטחה לכלכלה חופשית מכבלים ביורוקראטיים.

כשמנחם בגין נבחר לראשות הממשלה ב-1977, סיסמתו היתה – "להיטיב עם העם". אלא שחבר שריו חסרי הניסיון, והביורוקרטיה העוינת שהוא ירש מהממשלות הקודמות – לא איפשרו לממש הבטחה זו. ולהיפך: בסוף כהונתו הגיעה האינפלציה למימדים של מאות אחוזים בשנה, תוך יצירת מצב בלתי נסבל למשק הישראלי. את המושג "טירוף מערכות" הכנסתי לשפה העברית (בספר שכתבתי על תופעה הרסנית זו) כמה שנים לפני כן, כשראיתי איך המדינה מתגלגלת לאסון ביטחוני, שאכן התרחש ביום הכיפורים של 1973. המשך טירוף המערכות היה במישור הכלכלי, בהתחלה מעל, ובהמשך – מתחת לפני השטח. ביולי 2011 הוא התפרץ שוב למעלה, כשמעמד הביניים הרגיש איך הצמיחה הכלכלית של המשק פוסחת עליו ושוללת ממנו את הזדמנויות השוואת רמת חייו לזו שבארצות המפותחות.

פתאום התברר שהמשק, שנראה כביכול חופשי, מטיל על אזרחי המדינה יוקר מחייה מוגזם, המוכתב ממונופולים וקרטלים, ויוקר דיור השולל אפשרויות שיכון נורמטיבי מהדור הצעיר. וכבר נשמעות הסיסמאות לחזור לימים "הטובים" של "מדינת הרווחה" של שנות העשור הראשון למדינה. ולפי אותו הגיון, יש כאלה שמניפים את הדגל האדום וכרזות אדומות עם דמותו של צ'ה גווארה (שלא היה אלא רוצח סדרתי בשירות משטר הדיכוי של פידל קסטרו הסוציאליסטי בקובה). אז לבני הדור שלא הכיר את אותם ימים "טובים" אזכיר כמה ממעלותיהם שירדו לחיינו:

כמהנדס בתפקיד בכיר בתעשייה הצבאית, נאלצתי להשלים הכנסה – כמרצה בבי"ס מקצועי בשעות הערב, כדי לקיים משפחה עם ילדה אחת; כשפתחתי משרד עצמאי, חיכיתי שנים לקבלת טלפון, כשאחרים קיצרו תקופה זו בעזרת שוחד; כשרציתי להשקיע בהרחבת המשרד, בעזרת הלוואה כנגד נכס ריאלי, מסר לי הבנק שהוא נותן הלוואות רק לפי המלצה מהשלטון; לקניית רכב לצרכי עבודה נזקקנו לפרוטקציה.

אכן, בשלטון הנוכחי איננו סובלים מאותן חולות רעות, אך מותר לדרוש ממנו יותר – במילוי הדרישות הלגיטימיות להשוואת רמת החיים של הנושאים בנטל קיומו – עם זו של העולם המפותח. לשם כך דרוש כסף. וכאן אסור להיגרר אחרי הדמגוגים המחפשים דרכי קיצור ממחסן הגרוטאות הסוציאליסטי למילוי הקופה הציבורית. עוד לפני שנעשה ניתוח מקצועי של דרכי פעולה אפשריות, כבר שמענו את יועץ-הצמרת של הממשלה, שרוצה להחזיר את מס הירושה שבוטל, בצדק, לפני שנים. וזה אומר גם – להקים מחדש מנגנון ממשלתי לגביית המס, עם שירותי בילוש מתאימים, כשכנגדו יוקמו סוללות עורכי דין ורואי חשבון – להצלת בעלי הרכוש הגדול באמת, כולל הברחתו מהמדינה.

או לחזור למחזה האבסורד, בו שני פקידי ממשלה באו לדירתי לבדוק איזה בולי מס צריך להדביק על ארבע מדפי עץ פשוטים שתליתי על הקיר, לאחסנת הספרייה המקצועית שלי. או לחזור להליכה שנדרשה כל פעם למשרד מס בולים, כדי שיבדקו כל הסכם חדש לביצוע עבודה וידביקו עליו את הבולים המתאימים. וכשקיבלתי מהאו"ם כרטיס טיסה לאמריקה, כדי להרצות  כמומחה ישראלי בכנס בינלאומי, לא יכולתי לצאת מהארץ מבלי לשלם (מכיסי!) מס נסיעות.

רם עמנואל, שהיה יד ימינו של הנשיא אובמה (עד שהבין עם מי יש לו עסק?) ייזכר בעולם הניהול כמי שאמר – "כל משבר הוא הזדמנות". ואכן, המשבר החברתי שפרץ עכשיו בישראל הוא הזדמנות לנער את המערכת – לתיקון עיוותים המלווים אותה זמן רב מדי.

ונתחיל מדרכים למילוי הקופה הציבורית. זו לא פעם ראשונה שאני מצביע עליהן, אבל מהממשלה הנוכחית אני מצפה ליותר כושר הקשבה מזה שאיפיין את קודמותיה, ובמיוחד – כשהכסף החסר נמצא ממש מתחת לידיה, בתקציבים שיצאו משליטה בתהליך אופייני לטירוף מערכות ארגוני.

אכן, דרושות רפורמות אבל לא בהטלת מיסים חדשים. ברשימה הראויה לפרסום נפרד אמנה שורת מקורות למיליארדי השקלים הדרושים לממשלה כדי לממן את ההשקעות וההוצאות לשיפור רמת החיים של אזרחי המדינה. אין צורך בשום העלאת מסים, פרט לאלו על מקבלי שכר שיצא מפרופורציה אצל השולטים בכספי הציבור ועל מקבלי פנסיות כפולות מקופת הציבור, וגם זה – יותר מנימוקים חברתיים מוסריים מאשר מצרכי קופת המדינה. אז אנא, יועצי-הצמרת להטלת מיסים, תלמדו קודם מה אפשר לעשות בלי תרופת-פלא זו.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מסופרות מגוף ראשון תולדות הקמת המדינה והלקחים מהן.

* * *

יוסי גמזו

זְכוּת הַזְּעָקָה

שָנִים רַבּוֹת סָבַל הָעָם הַזֶּה מִמְּמֻנִּים-מִטַּעַם-

עַצְמָם-בִּלְבַד עַל יִצּוּגוֹ בְּבִטְחָתָם הַשַּחְצָנִית

כִּי הֵם יוֹדְעִים כָּאן טוֹב מִמֶּנּוּ מָה נָחוּץ לוֹ בִּימֵי זַעַם

שֶל אַבְטָלָה וְשֶל מַחְסוֹר וְקֶרֶן-סַעַד קַמְצָנִית.

וּכְמוֹ שִבְרוֹ שֶל כָּל חֲלוֹם וּבוּעָתָם הַמִּתְפּוֹצֶצֶת

שֶל תַּסְמִינֵי פִּגּוּר מֶנְטָאלִי שֶיִּחֵס לוֹ הַמִּמְסָד

תָּמִיד הֻבְרַר כִּי מָה שֶטּוֹב לוֹ לְדִידָם הָיָה בְּעֶצֶם

רַק מָה שֶטּוֹב לָהֶם וְלֹא לַפְרָאיֶר שֶיָּצָא מֻפְסָד.

מִי לֹא דִבֵּר בְּשֵם הָעָם הַזֶּה גַם בְּלִי שוּם יִפּוּי-כּוֹחַ

מֵהֲמוֹנָיו שֶנֶּחְשְבוּ בְּעֵינֵיהֶם שֶל שַלִּיטָיו

לִלְקוּיֵי-כֹּשֶר-הַדִּבּוּר – עַד שֶאֻלְּצוּ מוֹשְלָיו לִפְקֹחַ

אֶת עֵינֵיהֶם וְלִכְרֹת אֹזֶן לְקוֹלוֹ וּתְבִיעוֹתָיו?

מִי לֹא דִבֵּר בְּשְמוֹ שָנִים עַל כָּל בִּימָה רָמָה, פּוֹלִיטִית

וְדֶרֶךְ כָּל פִּיַּת רַמְקוֹל מַגְבִּיר-הֵדִים וְרַעֲנָן?

וְאֵיזֶה סְפִּיקֶר לֹא בָּגַד בּוֹ בַּשָּעָה הַהִיא, הַקְּרִיטִית

בָּהּ נֶחְשְׂפָה סוֹפְסוֹף הַתְּהוֹם בֵּין הַבְטָחוֹת וְקִיּוּמָן?

וּמִי לֹא שָׂם לִבּוֹ לְכָךְ שֶבְּשָעָה שֶמִּמְסָדֵנוּ

שָב וְהִכְרִיז בְּכָל מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג

כִּי יֵש לָנוּ פֹּה עַם חָכָם (אִם הוּא מַצְבִּיעַ בַּעֲדֵנוּ)

שָׂשִׂים רָאשָיו עַל סִכְלוּתוֹ וְלֹא פּוֹסְקִים עַל כָּךְ לַחְגֹּג

בַּעֲשִׂיַּת פְּלַסְתֵּר שֶל כָּל מָה שֶהִבְטִיחוּ לוֹ בְּשֶפַע

בְּהַמְחָאוֹת מִלּוּלִיּוֹת חַסְרוֹת כִּסּוּי, שֶלַּקַּלְפֵּי

מָשְכוּ אוֹתוֹ תָמִיד בָּאַף עַד שֶהִכִּישוּ בּוֹ כְּצֶפַע

לְמָחֳרָת יוֹם הַבְּחִירוֹת בִּבְּלוֹף כִּזְבֵי נוֹאֵם קַל-פֶּה?

וְאַף עַל פִּי שֶתַּחְמָנִיפּוּלָטוֹרִים עַקְרוּטִים אֵלֶּה

צְרִיכִים הָיוּ מִזְּמַן לָדַעַת כִּי נִתָּן לִזְרוֹת כָּאן צְרוֹר

שֶל חוֹל שָנִים רַבּוֹת אֶל תּוֹךְ עֵינֵי אֶחָד מֵחַכְמֵי חֶלֶם

וּזְמַן קָצָר בְּעֵינֵיהֶם שֶל שְלַל נָאִיבִים לְאֵין סְפוֹר

אֲבָל פָּשוּט מִן הַנִּמְנָע הוּא לַעֲבֹד פֹּה בָּעֵינַיִם

לְאֹרֶךְ זְמַן עַל עַם שָלֵם – הֵם נִדְהָמִים לְהִוָּכַח

דַּוְקָא כַּיּוֹם, כְּשֶמְּחָאַת הַהֲמוֹנִים גּוֹאָה כִּפְלַיִם

מִשֶּצִּפּוּ לָהּ הֵם עַצְמָם, כִּי גַל הַזַּעַם לֹא שָכַךְ.

וְכִי הָעָם הַזֶּה שֶקָּץ בְּמִין מִמְשָל שֶיֵּש לוֹ וֶתֶק

בְּנִכּוּסָן שֶל כָּל טוֹבוֹת-הַהוֹנָאָה בָּהֶן סֻמַּם

וּבָן הוֹנָה צִבּוּר מִמֶּנּוּ הוּא שָנִים רַבּוֹת בְּנֶתֶק

(כִּי מְשָרְתֵי-צִבּוּר כָּאֵלֶּה מְשָרְתִים רַק אֶת עַצְמָם)

סוֹפְסוֹף יוֹדֵעַ טוֹב מְאֹד מָה הוּא צָרִיךְ וּמָה נִמְאַס לוֹ

וְהוּא רָהוּט וְאָסֶרְטִיבִי וּמֵיטִיב לְהִתְבַּטֵּא

מֻשְחָז יוֹתֵר וְעַז יוֹתֵר מִן הַגּוֹזְרִים גְּזֵרוֹת-חָמָס לוֹ

וּמִתְנַכְּלִים לְמִחְיָתוֹ בְּשוֹט הַיֹּקֶר הַבּוֹטֶה.

וְכָל אֶזְרָח הַמְּיַחֵל בִּשְעַת מִבְחָן וְהַכְרָעָה זוֹ

לִשְלוֹם אֻמָּה זוֹ שֶבָּנֶיהָ יִתְקַיְּמוּ בָּהּ בְּכָבוֹד

מַחְזִיק הַפַּעַם אֶצְבָּעוֹת לְנִצְחוֹנָהּ שֶל מְחָאָה זוֹ

שֶסּוֹף כָּל סוֹף יָצְאָה בְּאֹמֶץ לָרְחוֹבוֹת –  וּבִרְבָבוֹת.

זִקְנֵי תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה שֶמִּזְמַנָּם עַד כָּאן קוֹרֵן נֵר

שֶל אִידֵאַל חֶבְרָה צוֹדֶקֶת מְסַפְּרִים הָיוּ כֵּיצַד

בַּאֲסֵפַת נִבְחָרֵיהֶם הִסָּה יוֹשֵב-הָרֹאש אֶת בְּרֶנֶר:

"אֵין לְךָ זְכוּת-דִּבּוּר, חָבֵר!" וּבְּרֶנֶר, שֶפְּתִילוֹ נִצַּת

לֹא בִּזְבֵּז רֶגַע מְיֻּתָר וְתֶכֶף מִמְּקוֹמוֹ נִתַּר

וְנֹכַח כָּל הָאֲסֵפָה שֶנִּשְתַּתְּקָה

פָּלַט מִסְּבַךְ פַּרְעוֹת זְקָנוֹ

אֶת תְּשוּבָתוֹ עַל עֶלְבּוֹנוֹ:

"אֵין זְכוּת-דִּבּוּר אַךְ יֵש לִי זְכוּת הַזְּעָקָה!!!"

וְאֶת הַזְּכוּת הַזֹּאת הַפַּעַם מְמַמֶּשֶת

מְחָאָתוֹ שֶל עַם שָלֵם אוֹתוֹ הִפְקִיר

שִוְיוֹן-נַפְשָהּ הַקַּר שֶל מֶמְשָלָה חֵרֶשֶת

שֶלֹּא קָרְאָה אֶת קוֹד הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

אהוד: אני מאמין בדמוקרטיה שלנו ולא רואה אותה מושחתת. אני לא הייתי מגייס את ברנר לקרנבל ההיסטריה הציבורית שהציתו הישראלים המפונקים משדרות רוטשילד. אף פעם לא היה כאן גן עדן, וגם לא יהיה. את זה דווקא ברנר הבין. אבל הוא היה משתגע מרוב חדווה ולא מאמין למראה עיניו אילו ראה את הישגיה של החברה והתרבות הישראלית בימינו לעומת מאי 1921, לפני 90 שנה!

* * *

נורית גרינגר

להכיר את העובדות הנכונות

מדוע ישראל מתעלמת מהמנדט על פלשתינה?

המנדט על פלשתינה הוא כלי ההגנה היחיד והטוב ביותר שאי פעם ניתן ליהודים ולמדינה היהודית, אך הישראלים בחרו להתעלם ממנו. כדאי מאד ללמוד את המסמך של המנדט על פלשתינה בבתי הספר בישראל כך שהלך הרוח של הישראלים יהיה מוצק בכל מה שקשור למה שטוב או לא טוב עבור מדינתם, מה ששייך להם.

המנדט על פלשתינה חייב להיות מוחדר לתוך תוכי המוח של כל ישראלי ויהודי. כלי ההגנה היחיד והטוב ביותר שאי פעם ניתן ליהודים ולמדינה היהודית, המסמך של המנדט על פלשתינה. ועם זאת, במשך 63 שנים, מיום הקמת המדינה, ההנהגה של מדינת ישראל בחרה להתעלם ממנו.

המנדט על פלשתינה, הוא מסמך היסטורי של חבר-הלאומים, שמפרט את זכותם החוקית והמשפטית של היהודים להתיישב בכל מקום במערב-פלשתין, שטח המשתרע בין נהר הירדן לבין הים התיכון. זכות זו לא עברה כל שינוי בחוק הבינלאומי והיא בתוקף גם כיום.

המסמך הובא לדיון בוועידת סאן רמו, ב-24 אפריל 1920, ותנאיו המפורטים נוסחו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. תנאי המנדט נוסחו סופית ואושרו פה אחד ב -24 ביולי 1922, על-ידי מועצת חבר הלאומים, אשר היתה מורכבת באותה תקופה מ-51 מדינות. המנדט קיבל תוקף מעשי והחל לפעול ב-29 בספטמבר 1923. "המנדט על פלשתינה" לא היה חזון נאיבי שאומץ בחופזה על-ידי הקהילה הבינלאומית, תוך חוסר תשומת להתנגדות הערבית הקיימת לעצם המחשבה על זכויות היסטוריות שיש לעם היהודי בפלשתינה.

המנדט עמד במבחן הזמן: ב-18 באפריל 1946, כאשר חבר הלאומים פורק, ונכסיו וחובותיו הועברו לאומות המאוחדות (האו"ם), הקהילה הבינלאומית, למעשה, אישרה שנית את תוקפה של ההסכמה הבינלאומית בעניין. בעשותה כך הובהר שוב כי התנאים להקמתו של בית לאומי לעם היהודי הוא ביטוי לרצונה של הקהילה הבינלאומית, "ברית קדושה" – זאת, חרף העובדה שכבר אז היה ברור, מעבר לכל ספק, כי הערבים מתנגדים לקיומה של המולדת היהודית בפלשתינה, ולא משנה באיזו צורה היא תוקם.

המנדט על פלשתינה הוא כלי ההגנה הטוב ביותר שיש למדינה היהודית, אך היא לא משתמשת בו. לכן, ישראל נמצאת, לנצח, בקרב להצדיק את זכותה להתקיים כמדינה יהודית. אילו המנדט על פלשתינה היה חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של מערכת החינוך של ישראל, הלך הרוח של הישראלים היה מוצק בכל מה שקשור למה שטוב או לא טוב עבור ישראל, מה ששייך לה ובכל מחיר אסור להתייחס אליו כמתנה, כתמריץ פיוס כושל לאויביה.

אחד הנושאים העיקריים ממנו ישראל התעלמה במשך 63 השנים של קיומה הוא אוכלוסיית המיעוט הערבי. ערבים אלה, בעיקר מוסלמים, חיים כמיעוט במדינה יהודית. למרות שהם קיבלו אזרחות הם בקושי מתנהגים כאזרחים. הם אינם מזדהים עם הסמלים הלאומיים של ישראל. במילים אחרות, מיעוט ערבי זה הוא באמת ישות זרה ועבורם ישראל היא רק הנדל"ן שעליו הם חיים.

בשנים האחרונות הערבים האלה משקפים בברור את חוסר אהבתם, הזלזול והבוז שיש להם למדינה היהודית שבה הם אזרחים לכל דבר ועניין. עם זאת, הם קשורים היטיב ויש להם זיקה קרובה לארצות ערב השכנות העוינות למדינת ישראל. אפשר להרחיק לכת ולהאשים רבים מערבים אלה בהתנהגות בוגדת ושהם כוח של גיס חמישי גדל והולך בתוך גבולות המדינה היהודית.

זכויות פוליטיות בפלשתינה הוענקו ליהודים בלבד. ה"מנדט על פלשתינה" מבדיל בבירור בין זכויות פוליטיות – המתייחסות להגדרה העצמית של היהודים כאומה בהתהוות – וזכויות אזרחיות ודתיות, המתייחסות להבטחתן של חירויות אישיות שוות לתושבים שאינם יהודים בתור יחידים או כחברים בקהילות השונות. אף לא פעם אחת מוזכרים הערבים כעם ב"מנדט על פלשתינה". בשום חלק במסמך כולו אין הענקה של זכויות פוליטיות לישויות לא יהודיות (כלומר לערבים). סעיף 2 ב"מנדט על פלשתינה" מצהיר בפירוש שעל המנדטור מוטלת האחריות:

"ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה,ללא הבדל גזע ודת."

זכויות פוליטיות להגדרה עצמית כאומה, עבור ערבים, הוענקו על-ידי חבר הלאומים בארבעה מנדטים אחרים – בלבנון, סוריה, עיראק, ומאוחר יותר בעבר-הירדן, כיום ירדן.

פרופסור יוג'ין ו. רוסטוב, מומחה למשפט בינלאומי, בדק את היסוד החוקי לטענתם של הערבים-הפלשתינים להגדרה עצמי והוא סיכם:

"...המנדט דוחה מכל וכול את טענת הערבים לזכויות פוליטיות לאומיות באזור לטובת היהודים, שטח המנדט למעשה נשמר עבור העם היהודי למטרות של הגדרה עצמית והתפתחות פוליטית, תוך הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ. לורד קרזון, שר החוץ הבריטי באותה עת, הפך קריאה זו של נוסח המנדט למפורשת. אם כל [?] נותרה התיאוריה כי לתושביה הערבים של הגדה המערבית ורצועת עזה יש חזקה אינהרנטית על האזור מכוח 'החוק הטבעי'. המשפט הלאומי המקובל וגם מגילת היסוד של האו"ם אינם מכירים בזכות של כל קבוצת אנשים הטוענת כי היא אומה, למדינה משלהם."

מאחר שזכויות פוליטיות בפלשתינה ניתנו ליהודים בלבד, מדוע מדינת ישראל לא דבקה בזכויות היחיד שלה האלה? למה היא הסכימה לתת זכויות ייחוד אלה למי, שברור יותר מיום ליום, נעשים לאויביה, שנשבעו להשמיד אותה וכעת הם מהווים סכנה לקיומה בתוכה? איפה השכל ושיקול דעת?

* * *

מלכה נתנזון

לחירות אזוקה

א

וְלֹא תֵּדַע כִּי עַצְמוֹתַי הַמִּתְרוֹקְנוֹת נִמְלָאוֹת הֲוָיָתָהּ

וּכְבַלּוֹן הֶלְיוּם

אֲנִי עָפָה

אֶל מְחוֹזוֹת לֹא יְדַעְתִּים

בְּעוֹדָהּ

ב

פִּטְמַת  שֶׁמֶשׁ מִתּוֹךְ חִשּׁוּק עָנָן שָׁחוֹר

שׁוֹלַחַת זַהֲרוּרֵי חֲלָבָהּ

לְהֵינִיק אֶרֶץ

שַׁד פָּנַיִךְ

בְּרֵרַת מֶחְדָּל

ג

אִמִּי גּוֹזָל נִטְרָף, גִּדְּלָה אֶפְרוֹחֶיהָ לְחֵרוּת אֲזוּקָה

אֲנִי, בֵּיצַת קִינְדֶער

מְשַׁיֶטֶת בִּנְתִיבֵי אַהֲבָה עֲלוּמָה

מְחַפֶּשֶׂת קוֹד

לְפַצֵּחַ עֲבָרָהּ

גוֹזָלַי יִטְעֲמוּ טַעֲמוֹ שֶׁל שׁוֹקוֹלָד עִם תַּמְצִית לַעֲנָה 

* * *

רביב דרוקר על תפקיד התקשורת

בעיצוב גל המחאה הנוכחי

רביב דרוקר: אני רוצה להגיד מה שברור לך וברור לי – התקשורת דחפה את המחאה הזאת באופן חסר תקדים, זו היתה כמעט מחאה של התקשורת.

יעל דן: כי מה, למה?

רביב דרוקר: כי אני חושב שאנשי התקשורת מזדהים עם המחאה הזו מכמה כיוונים, גם מהכיוון הכלכלי רובם, ממעמד הביניים – ראית מאמרים אחרונים בעיתונות של אנשים שמתוודים, של עיתונאים...

יעל דן: גם אג'נדה פוליטית?

רביב דרוקר: ללא ספק, ללא ספק, רוב התקשורת לא אוהבת את בנימין נתניהו כראש ממשלה, היא חושבת שהוא ראש-ממשלה לא טוב, הן ברמה הפוליטית-פנימית, שטחים וכדומה, והן ברמות אחרות של חוסר עשייה, חוסר חזון, תחושה שאין מנהיגות – וכל הדברים האלה, וברגע שיש איום על שלטונו אז במידה רבה, הרבה מאד אנשים בתקשורת לדעתי, מלבים אותו ומעצימים אותו, ואין ספק שזה חלק מהעניין.

מתוך תוכניתה של יעל דן בגלי צה"ל ב-2.8

* * *

אלון גן

"העם דורש צדק חברתי"!?

אהוד,

הטון הביקורתי והמזלזל שלך (ושל כותבים נוספים בעיתונך) כלפי מחאת האוהלים, גרם לי לשלוח לך מכתב שכתבתי לסטודנטים שלי, שמרביתם לוקחים חלק מרכזי במאבק. אני מאחל לך ולכולנו שנדע להעריך (עם מבט ביקורתי) ולהוקיר (עם גישה ספקנית) אנשים שחיידק "תיקון עולם" עדיין מקנן בנפשם ומזין את מעשיהם.

אבקש לפרש את סימן הקריאה וסימן השאלה שצירפתי לכותרת שהפכה לסיסמה המרכזית של המאבק המבורך והמאתגר בו אנו נמצאים.

הסופר יצחק אוורבוך אורפז כתב ספר בשם "הצליין החילוני" (ספר מומלץ ללא כל קשר למאבק הנוכחי) בספרו הוא עוסק במתח המתמיד הנוכח בכל אדם, המתח בין "הלב הכמה" ל"מוח הכופר". "הלב הכמה" שבי התחבר ללהט הדיבורים, לברק בעיניים, לאמונה בצדקת המאבק ובכוח המעשה הספונטאני לחולל שינוי מהותי. "המוח הכופר" שבי התעקש ל"שפוך מים צוננים" וכל הזמן לחש לי: "הרי כבר היינו לא פעם אחת בסרט הזה," סרט המתחיל בקול תרועה רמה ומסתיים בקול דממה דקה.

בחרתי לשתף אתכם בשני קטעים היסטוריים המשקפים הווייה חצוייה זו:

בראשון אני רותם את ברל כצנלסון כתנא דמסייע למאבק. ברל מייצג את עמדת "הלב הכמה והמאמין". הקטע השני מייצג "הרהורי כפירה" והוא לקוח משיחה מרתקת שהתקיימה בין דניאל כהן-בנדיט ("דני האדום") – ממנהיגי מרד הסטודנטים של 1968 לבין ז'אן פול סארטר.

א. ברל כצנלסון: "לקראת הימים הבאים":

לקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה, נשא ברל כצנלסון, נאום שהפך לאבן דרך בהתפתחות התרבות החלוצית. שם הנאום: "לקראת הימים הבאים": (דברים בוועידה החקלאית השביעית, פורים, תרע"ח). להלן קטע מתוך דבריו:

"אין דבר אשר ישווה על מעמד שבחברה תו של ערך ושאר-רוח, מאשר ההכרה שהוא נועד להיות מעמד העתיד, שהוא נועד לעשות את יסוד-קיומו ליסוד הכללי של התקופה, את רעיונו לרעיון המנהל של כל החברה, ושהוא עתיד להטביע את דמותו על החברה העתידה.

"הכרת התעודה הגדולה הזאת, אשר ההיסטוריה העולמית הטילה עליכם, צריכה למלא את כל מעיניכם ומאווייכם. המידות הרעות של הנכנעים, הבלי הבוערים, ואפילו קלות-הדעת התמה של הריקנים – כל זה אינו נאה לכם. אתם הסלע, אשר עליו ייבנה מקדש העתיד." (מדברי לאסל).

...ויש גם אשר בחיי החברה הולך הכל אחר המיעוט, המיעוט האקטיבי, הנושא בקרבו את העתיד, ומיעוט אשר כזה צריך להיות הפועל הארץ-ישראלי. (או הסטודנט הישראלי ? א.ג.) נעשה ונאמין שהיה יהיה.

...נדמה לי שבת קולה של ההשגחה ההיסטורית כבר משיבה: הכוחות הצעירים, השואפים, החלוצים, הם באים, הם יבואו, הם ימסרו את חייהם ויאצילו מרוחם על התנועה. התוכן החברתי החי בלב אלה [...] ייתן לציונות (או למאבק א.ג.) את אפיה המשחרר. אמנם, יודע אני, כי כחולמים בהקיץ נהיה בעיני רבים באמונתנו זו. ידוע כי הציונות הרשמית (או החברה הישראלית. א.ג.) רחוקה-רחוקה ממחשבותינו ורוב נושאיה זרים לגמרי להלך-הרוח הזה. אולם בטחוננו אמיץ, כי בוני הארץ הם ימלאו את הציונות בתוכן-חייהם והגיגם, והם, צבא-העבודה העודרים במערכה, יזינו ויפרנסו את התנועה ברוח ובחומר אנושי.

ב. סארטר ו"דני האדום":

במאי 1968, התפרסם ב"לה נובל אובסרוואטר" ראיון מרתק בין סארטר ל"דני האדום" – ממנהיגי "מרד הסטודנטים". ריח של מהפכה חברתית היה באוויר, מאבק הסטודנטים סחף אחריו אנשים רבים והיתה תחושה שהנה מגיעה בשורה חדשה שהולכת לערער ולשנות את "סדר היום הבורגני".

בתוך כל הלהט המהפכני הציג סארטר הרהורי כפירה כלפי "דני האדום":

"תנועת הסטודנטים, נמצאת עתה בשיא הגל. אבל עוד מעט יגיע החופש (בגמר שנת הלימודים), תחול האטה ובלי ספק נסיגה. הממשלה תנצל זאת ותבצע רפורמות [...] תהיה לכם איפה אוניברסיטה משופצת, אבל ייתכן שהשינויים יהיו שטחיים [...] כל זה לא ישנה כהוא-זה את יסודות המשטר. [...] הסבורים אתם, שתוכלו להשיג 'תיקונים', שיכניסו באופן ממשי יסודות מהפכניים לתוך האוניברסיטה הבורגנית – יסודות שיגרמו, למשל, לכך שהחינוך הניתן באוניברסיטה יהיה נוגד את תיפקודה הראשי במשטר הקיים: לעצב קאדרים המשולבים היטב במשטר?"

דני האדום השיב: "אינני סבור שהרפורמות שהממשלה עשויה לבצע דיין להתפרקות הסטודנטים מנשקם. עונת החופש תביא בלי ספק לנסיגה מסוימת, אך היא לא 'תשבור' את התנועה. [...] נראה לי קצת אידיאליסטי לקוות, שהחינוך באוניברסיטה ייהפך ויינתן לנו כ'חינוך-נגד', שהוא ייצר מהפכנים, ולא קאדרים של החברה המשולבים יפה במשטר. החינוך הבורגני, אפילו יהיה מתוקן, לעולם ייצר קאדרים בורגניים. האנשים ייתפסו בשיני-הגלגלים של המשטר. [...] מטרתנו להצליח לטפח 'חינוך מקביל', טכני ואידיאולוגי. החשוב הוא, שאנו בעצמנו נכונן מעין אוניברסיטה עצמית. על בסיס חדש לחלוטין."

לצערנו, התקווה הגדולה של "מרד הסטודנטים" 1968 הלכה ודעכה. מרבית הסטודנטים העדיפו "ללכת לים" ולא לעלות עלי בריקאדות. מהפכני 1968 השתלבו אט אט ב"שיני הגלגלים של המשטר הבורגני."

אינני יודע איך הדברים יתפתחו:

האם תקוותו של ברל ואמונתו בכוחו של מיעוט אקטיבי בהווה לעצב את פני העתיד, תגבר על ספקנותו של סארטר לגבי יכולת הסטודנטים (ובמקרה הנוכחי עוד גורמים רבים נוספים) לקרוא תיגר על הסדר הקיים.

אי וודאות זו לא צריכה להוציא את רוח האמונה ממפרשי המאבק.

או כדברי י.ח. ברנר: "אף-על-פי-כן"!

"תחזקנה ידי העושים במלאכה".

חזק ואמץ

אלון גן

אהוד, אני מודע לשוני המהותי בין "הדלק הרוחני" שהזין את חלוצי העליות הראשונות ל"דלק הרוחני" שמזין את יוזמי המאבק הנוכחי. אך למרות זאת אני מעדיף להיות קשוב "ללב הכמה" ולבחון כיצד ניתן לחזקו מאשר לשפוך מים ציניים צוננים מבית מדרשו של "המוח הכופר". איך אמר פעם, ז'אן דניאל עורך 'נובל אובזרואטר', "מוטב לטעות עם סארטר מאשר לצדוק עם ארון."

אהוד: אני לא הייתי מגייס את המשפט המפורסם של ברנר, שנועד לעודד את מי ששקועים בתהומות הייאוש – למען המפגינים המפונקים של שדרות רוטשילד, שלאט-לאט, בעזרת התקשורת, האופוזיציה, ואירגונים אנטי-ישראליים – סוחפים את העם בישראל ל"טריפ" חנוך-לוִיני שבו איש אינו מאושר כי תמיד יש מישהו שקיבל פרוסה גדולה יותר מעוגת האושר ולכן כולם אומללים חוץ מפּוֹגְרָה, למשל, הניצבת בפסגה.

מה שכן, יש לעזור לכמיליון ישראלים צעירים להשיג דיור בר-השגה בכל רחבי הארץ, כאילו קיבלנו לאחרונה מיליון עולים חדשים, וכפי שקלטנו באופן מדהים את עולי רוסיה, שקולם אינו נשמע בקקפוניית המחאות של יושבי האוהלים.

* * *

אלון דהן

"כור ההיתוך" של השמאל החדש

 מזה שנים מחפשים גורמים רדיקליים לחולל שינוי חברתי כלל עולמי. מארקסיסטים ונאצים, פשיסטים וסטליניסטים, נאצריסטים וניאו-כנענים, כולם כאחד ראו עצמם כסוג של "מתקני עולם". תיקונה של עיר או מדינה מעולם לא נתפסו בעיניהם כמטרה נאצלת דיה. הם שאפו להיכנס אל דפי ההיסטוריה כסוג של משיחים גואלים, אשר הטביעו חותם על עולם ומלואו. בשנים האחרונות, כך נראה, הולך וגדל חלקם של "משיחים" לעת מצוא.

אחד מאותם משיחים הוא המיליארדר האמריקני ג'ורג' סורוס. סורוס, יהודי ניצול שואה, הצליח לפרוש רשת ארגונים כלל עולמית המשפיעה על הפוליטיקה הפנימית של מדינות רבות, ובמיוחד ארה"ב וישראל. בארה"ב, תרומתו של סורוס היתה בעיקר בגורמים קיצוניים ואנטי-ישראליים במפלגה הדמוקרטית, כולל בנשיא ברק חוסיין אובמה ובארגון היהודי האנטי-ישראלי ג'יי סטריט, המבקש להוות חלופה אנטי-ציונית לשדולה היהודית אייפ"ק.

בישראל, ניכרת תמיכתו של סורוס בארגונים אנטי-ציוניים ואפילו אנטישמיים ובקרן לישראל חדשה (NIF). סורוס אומנם אינו התורם הבלעדי לארגוני הקרן, הנתמכת גם על ידי "קרן פורד" האנטישמית ועל ידי מדינות האיחוד האירופי. אולם הוא המעניין מבין כולם, גם בגלל הרקע האישי שלו כניצול שואה, אשר הגיע למסקנות מוזרות הן באשר לשייכותו לעם היהודי ולהתנגדותו למדינת היהודים, והן באשר לפוליטיקה העולמית. מטרתם המוצהרת של סורוס ושל אנשי "החברה הפתוחה" היא אחדות פוליטית בינלאומית וממשלה עולמית.

היכן מסתתר השמאל החדש?

אידיאולוגיה מעין זו שמקדם סורוס בגלוי אינה יכולה לעבור בארץ את אחוז החסימה, ואפשר שזיהוי אידיאולוגי כזה הוא גם מנוגד לחוק בישראל. הרי כדי לקדם את עיקרון "החברה הפתוחה" ולסייע בקידום סדר עולמי חדש שבסופו הקמת ממשלה כלל עולמית, יש קודם כל לחסל את הסדר הישן המבוסס על מדינות לאום, אשר מהווה בעיני "מתקני העולם" של ימינו מכשלה ומיטרד. קיומה של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו יכול לעלות בקנה אחד עם המטרות המהפכניות של השמאל החדש. היות שמִטֶבע הדברים, קשה לקדם את השקפתו של סורוס בגלוי, מצאו נתמכיו הרבים בארץ מחסה אידיאולוגי מגוון.

קידומו של הסדר החדש דורש חשיבה מחדש על דרכים לערעור הסדר הקיים, בתמיכה ציבורית רחבה. עליו להיראות כאילו הוא צומח מלמטה, ומתבצע על ידי העם ולמען האינטרסים של העם. יתר על כן, על תומכי המהלך לחיות באשליה שהם מחולליו, ושאין יד המכוונת אותם, ושלמטרותיה האמיתיות אין דבר עם המאבק שעל הפרק. השמאל החדש מצא שבאותה מידה שאידיאולוגיה יכולה להיות מכשלה בהיעדר תמיכה ציבורית, היא גם יכולה להוות מחסה מפני האמת ואבן שואבת לקהלים מגוונים. אידיאולוגיות "נייטראליות", לכאורה, מהוות כסות למגמות מהפכניות קיצוניות ביותר. בארץ ניתן לראות גודש ארגונים, העוסקים בנושאים שאינם מהווים סלע מחלוקת בין ימין לשמאל פוליטי מדיני, כאשר מטרתם המוצהרת והגלוייה של הארגונים הללו מסתירה את מטרותיהם האמיתיות.

כך למשל, ארגונים "ירוקים" פועלים למניעת התיישבות יהודית מטעמים "אקולוגיים", אבל נמנעים מלדון בהתפרעות העירונית בערי הבדואים והערבים בישראל, הבונים ללא רשיונות ו/או תוכניות מיתאר. באופן פעולתם זה מקדמים ה"ירוקים" סדר יום פוליטי מובהק, שתכליתו פגיעה בזכות ההתיישבות היהודית על אדמות מדינה, ומסייעים להשתלטות הערבית העויינת על קרקעות הלאום. לא מפליא כי בראש אוגדן עמותות "ירוקות", עומד לא אחר מאשר איש השמאל הקיצוני מוסי רז. הוא אשר פעל בכנסת לקידום חוק שיחייב את ועדות התכנון והבנייה לצרף אליהן נציגי "ירוקים", דבר שפגע קשות בהפשרת קרקעות לבנייה, וגרם לעלייה במחירי הקרקע והדירות במגזר היהודי. זה לא הפריע לחבריו של רז לצאת למאבק להוזלת מחיר הדירות שהם היו מהגורמים הראשיים לעלייתו.

עוד פחות מוזרה היא העובדה שעמותות ירוקות העוסקות בשימור הסביבה ביהודה ובשומרון, כמו "ירוק עכשיו" ו"רגבים" נעלמות, בדיווח ובתמיכה, מרדאר ה"סביבתיים", מסיבות פוליטיות. הרי תמיכה בסביבה באזורים אלה מחייב פעולה נגד האוכלוסייה הערבית, שאינה ידועה בנטיותיה ה"אקולוגיות" המפותחות, אשר לה לא יסכימו סורוס ושאר התורמים. יתר על כן, המתנגדים לבנייה היהודית מטעמים "אקולוגיים" הם אלה הנלחמים על המשך הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והבדואי בנגב, בשייח ג'ראח ובמקומות נוספים. יחד עם זאת, האג'נדה ה"ירוקה" מאחדת אנשים בעלי השקפות פוליטיות שונות, וכך הופך הטיעון האקולוגי לאבן שואבת המייצרת תמיכה ציבורית רחבה, ובלתי מודעת, בשירות המהפכנות של השמאל החדש, הפועלת לצמצום ולפגיעה משמעותית בהתיישבות היהודית בארץ.

צורה נוספת של הסוואה היא התנועות הפמיניסטיות. הרי תמיכה בנשים, בשוויונן ובשמירה על זכויותיהן, אינה עניין פוליטי מדיני. ואולם כמעט כל הארגונים הפמיניסטיים בארץ פועלים למען קידום מטרותיו הפוליטיות של הציבור הערבי, מתוך השקפה שפמיניזם פירושו מאבק בכל גילויי הארכיטיפים הזכריים, ובהם בציונות הנתפסת כקולוניאליזם זכרי בלב הלבאנט הנקבי. ארגונים כמו "קואליציית נשים לשלום", "כביסה שחורה" ועוד, עוסקים מעט מאוד במעמד האישה בפועל, והרבה מאוד בקידומה של הנקביות הערבית ה"ילידית" המדומה. רק דבר אחד לא נמצא אצל הפמיניסטים: הכרה בכך שבחברה המוסלמית, שאת האינטרסים שלה הם מקדמים, יש היתר לנישואי קטינות, לאונס, להכאת נשים, למילת נשים, לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה ועוד. שוב, אידיאולוגיה נייטראלית לכאורה, המשרתת אינטרסים מהפכניים הרחוקים מאוד מן ההצהרה האידיאולוגית הפומבית.

דוגמה נוספת למגמה זו התבטאה בנאומו של נציג תנועת "עלה ירוק", המקדמת לגליזציה של הסמים הקלים בארץ, באחד הכינוסים של נציבות האיחוד האירופי. הוא דיבר על "הצורך בשינוי", על חשיבות "האינטגרציה הטראנס-לאומית", על אחדות אזורית, על הצורך לקדם סדר חדש מבלי "להלחיץ" את היהודים בניסוחים ברורים מדי, ועל עוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר עם לגליזציה של העלה הירוק. אומנם ניתן למצוא תמיכה בלגליזציה של סמים קלים גם בקרב אנשי ימין וגם בקרב אנשי שמאל. אבל תמיכה בדבריו של נציג מפלגה זו באיחוד האירופי ניתן למצוא רק, ואך ורק, בשמאל.

נמצא אם כן, שארגונים "חברתיים" שונים מקדמים סדר יום פוליטי מובהק במסווה של אידיאולוגיות דֶמֶה נייטרליות. לאותם ארגונים חוץ-פרלמנטריים מצטרפים גורמים ממלכתיים מובהקים במשרד החוץ, בתקשורת הישראלית, באקדמיה, בבית המשפט העליון ובפרקליטות. ה"ממלכתיים" המדומים אינם מסתירים את מגמת פניהם, ולאחרונה אנו רואים אותם משתתפים בגלוי בכינוסי הקרן לישראל חדשה, ואפילו בכינוסים של קרן פורד, שהוקמה על ידי אנטישמי לשם קידום סדר יום אנטישמי מובהק. אידיאולוגיות הדמה של ה"חברתיים" וה"סביבתיים" למיניהם משמשות להם מסתור כשהם חותרים תחת השלטון הנבחר בישראל, והם עושים זאת בתמיכתם של גורמים ממלכתיים, שפיתחו עצמאות יתר והמהווים אופוזיציה למדינה שאותה הם נועדו לשרת. מאבק חברתי, ללא הצעה או קבלה של פתרון, תכליתו אחת: פוטש פוליטי ותו לא. 

מגיעים עם מרצדס למאבק הדיור

עיקרון הפעולה של סורוס ושל חבריו, לשם קידומו של סדר עולמי חדש, מכונה The Melting Pot, כור ההיתוך, והוא פשוט: גיבושה של תמיכה ציבורית רחבה במאבקים חברתיים, רצוי מוצדקים, נגד השלטון. צד נוסף של עיקרון פעולה זה הוא חתירה לניהול מאבקים נטולי פשרות, תוך הכשלה מכוונת של כל הצעות הפתרון המעשיות, על מנת למנוע גוויעה בטרם עת של המחאה הציבורית. מאבקים אלה יוצרים אווירה ציבורית של מיאוס, של חוסר הערכה למדינה ולמוסדותיה, ושל שנאה תהומית בין הציבור לבין המערכת הציבורית המנוהלת על ידי נבחריו. וכאשר לאיש כבר לא אכפת, ניתן לערער את הסדר המדיני, ובכך לאפשר את צמיחתו של סדר חדש.

בארץ ראינו מאבקים מסוג זה שבהם היו מעורבים ארגונים אנטי-ציוניים כמו "שתי"ל" ו"ידיד" מיסודה של הקרן לישראל חדשה. במאבק החד-הוריות שהנהיגה ויקי כנפו, בא הדבר לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה: ויקי עצמה נתמכה על ידי "שתי"ל", וכנראה בעצתם סירבה לכל פתרון שהוצע לה. מהר מאוד הבינו חברותיה למאבק כי היא מעוניינת במאבק הרבה יותר מאשר בפתרון הבעייה, והן החליטו להיפרד ממנה. את כנפו תיגמלו חברי "יוזמת ז'נבה", שהזמינו אותה לעמוד על בימה אחת עם ג'ימי קרטר ואחרים, ולחתום על מסמך מדיני חתרני, כאילו היתה מומחית ליחסים בינלאומיים. מה הקשר של כנפו ליוזמת ביילין? לחד-הוריות ול"שת"יל" הפתרונים. על כל פנים, ברור שמאבק פסאודו-חברתי זה היה חלק ממגמה פוליטית ברורה, וערעור התמיכה הציבורית בממשלה נבחרת מסייע לגורמי שוליים מן השמאל הקיצוני להציג עצמם כמושיעים בשירות העתיד.

יוזמת ז'נבה היתה הצד השני של המדיניות, ותכליתה: הכשלת "מפת דרכים" של האמריקנים. שהרי "מפת דרכים" היתה יוזמה רפובליקנית, שלה התנגדו הערבים, האיחוד האירופי וחברי המפלגה הדמוקרטית הנתמכים על ידי סורוס. מובן כי השמאל הישראלי, הנתמך על ידי תומכי הגורמים הללו במפלגה הדמוקרטית, היה מעוניין להכשיל את התוכנית, מבלי להיכנס ליתרונותיה או לחסרונותיה, ועל כן העלה תוכנית חלופית, אשר רמזה לערבים כי אם ימתינו ולא יחתמו, יקבלו "דיל" טוב יותר.

המאבק ה"חברתי" בישראל מתחולל ברובו בסיועם ובמימונם של גורמים זרים ועויינים, ותכליתו האחת היא פוליטית. כיום רואים אנו את נציגיהם של האנרכיסטים, ארגון סולידריות שייח ג'ראח, חד"ש ובל"ד מככבים במאבק על "יוקר המחייה" ועל "מצוקת הדיור". יש להדגיש כי מאבקים מסוג זה ניתן לנהל בכל קדנציה ונגד כל ממשלה. את "יוקר המחייה" ואת "מצוקת הדיור" לא יצר נתניהו. יתר על כן, יוקר המחייה בתקופת שלטונו של נתניהו דווקא ירד ולא עלה, ורואים זאת בכל המדדים ובשיפור המתמיד בכלכלה. האבטלה נמוכה ביותר מאז 87' ועל אף המשבר העולמי – מצבנו טוב. כאשר הימין מצליח לייצב ביטחון, כלכלה ויחסי חוץ טובים, לא יכול השמאל החדש להוציא לרחוב את ההמונים אלא על רקע כותרת שתקפה לכל מקום, לכל ממשלה ולכל זמן.

כשרואים את ראשי ארגוני הסרבנים לצד האנרכיסטים, את הגב' ליאל מהקרן לישראל חדשה, ואת "אנשי האוהלים" המגיעים בלנדרובר ובמרצדס מכפר שמריהו להפגנת "מעמד הביניים", מבינים בבירור כי ההפגנות הן פוליטיות.

כמי שבא משכונת מצוקה, לא ראיתי מעולם את האנשים הללו באים לסייע. פעילים של חב"ד כן באו, פעילים של ש"ס היו, שיקום שכונות של בגין היה, אבל אלה המוגדרים "חברתיים" קראו על קטמון ועל עיר גנים ועל קריית מנחם בירושלים רק בעיתונים. הם השתמשו בזעם החברתי ובתחושות הקיפוח העדתי לצרכים פוליטיים ולא כדי להשיג פתרון. הם מחיים את השנאה ומלבים את אש המאבק בכוונת מכוון כדי לערער את היציבות, ולהפוך אותנו למשהו כמו מצרים, לוב או סוריה. הן גם שם בוחשים גורמים חיצוניים בהפגנות ההמונים, אבל בשום אופן לא כדי לתקן את המצב, אלא להנציחו ולהגביר באמצעותו את המגמות האופוזיציוניות לעצם קיומה של המדינה.

עיקרון "כור ההיתוך" מבקש לאחד את החברה היהודית והערבית על ידי יצירה של סולידריות חברתית חדשה: מקופחי כל העולם התאחדו. "הקשת הדמוקרטית המזרחית" היא דוגמה נאה לכך. ראשיה ונציגיה של הקשת המזרחית הם ברובם אשכנזים בני המעמד הגבוה. הפעילות של הקשת המזרחית היא פרו-פלסטינית מובהקת, מתוך הנחה שהמזרחיוּת המשותפת לערבי וליהודי מארצות האיסלאם חזקה יותר מן היהדות המשותפת ליהודי מארצות ערב ולאחיו האשכנזי. לכן הם מלבים את תחושת הקיפוח שנגרם ליהודי המזרחי ולערבי על ידי האוייב המשותף: התנועה הציונית ופרייה המופלא – מדינת ישראל. הם נלחמים נגד הפרטת מינהל מקרקעי ישראל ונגד מכירת אדמות מדינה, משום שתוכנית כזאת תכשיל לטענתם אפשרות של קליטת פליטים ערביים עתידית על אדמות אלו. הם כותבים כך במפורש באתרי האינטרנט שלהם, ואין הם מסתירים שכוונתם פוליטית ולא חברתית.

אבל כאשר הם באים לדבר על כך בשכונות, הם כמובן משקרים במצח נחושה ומכחישים זאת, משום שהם יודעים כי לא יקבלו שם תמיכה במטרותיהם האמיתיות. לכן הם מדברים על "בעיות הדיור הציבורי" או על "חלוקה שיוויונית של קרקעות הלאום", או שהם מסיתים ישירות את אנשי השכונות באנשי הקיבוצים בטענה, כי הקיבוצניקים קיבלו אדמות מדינה בחינם ובנו עליהם קניונים, ואילו אנשי השכונות ממשיכים לשלם במיטב כספם עבור הדיור הציבורי. במקורותינו כתוב כי שקר חייב שיהיו לו רגליים כלשהן, שאילולי כן הוא לא יכול לעמוד לאורך זמן. הדבר ניכר בפעילותה של הקשת המזרחית, המשתמשת בטענות שחלקן מוצדקות, אבל הכול כדי לגייס תמיכה במטרותיה הנסתרות, שהן פרו-פלסטיניות מובהקות, ושאין להן דבר עם פתרון בעיותיהם של אנשי שכונות המצוקה.

התרחבות שתתורגם לעוצמה אופוזיציונית

גורמים ציוניים שהשתתפו במאבק על הדיור משכו ממנו את ידיהם מיד כאשר הבינו כי מאחוריו עומדים אנשים עם אג'נדה פוליטית. המאבק החל כמאבק על מחירי השכירות. אלא שפתאום נוספו לו עוד "מטרות": "יוקר המחייה", "מאבק בטייקונים", מלחמה ב"הפרטה", תמיכה במעמד הביניים, ביטול חוק ההסדרים, מניעת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, ועוד ועוד. בעיות הדיור, החברה, הסעד והכלכלה היו רק סיבות, שתכליתן היא כינונה של קואליציה רחבה שתתורגם לעוצמה עממית אופוזיציונית אשר תובל כעדר למאבק נגד הממשלה. אנשי המאבק היו שמחים אם הוא לעולם לא ירד מהפרק. המאבק הציבורי ולא פתרון הבעיות הוא התכלית. כיום גם עופר עיני וגם ראשי הסטודנטים, שאינם ידועים באהדה לנתניהו, מתחילים להשמיע קולות של ספק.

תרבות השקר של השמאל החדש באה כאן לידי ביטוי ברור: הצהרה על מאבק למען פתרון של מצוקת הדיור, בעיות מעמד הביניים, החינוך, הרפואה, השכר ויוקר המחייה ועוד, אבל שלילה של כל פתרון, הצעת פתרונות בלתי ריאליים והאשמת נתניהו בכך שאין פתרון. הצגת אידיאולוגיות-דמה בפומבי, אבל בחדרי חדרים ומעל גליונות כתבי עת ועיתוני שמאל – גילויי דעת המראים כי המגמה האמיתית היא פוליטית.

הפרדוקס השמאלני בארץ הוא הפרדוקס הסטליניסטי. גורמים סובייטיים פעלו במדינות המערב תוך שימוש בטיעונים חברתיים, בניכור שנוצר מהפערים החברתיים בחברות הקפיטליסטיות, ובעוד כיוצא באלה טיעונים, כאשר בפועל ניסו לערער את היציבות השלטונית במדינות, על מנת להשיג דריסת רגל ושליטה. בדרך זו מנסים לפעול שוטי הכפר הגלובלי, באמצעות יהודי החסות שטיפחו בארץ בממון רב. השמאל החדש הפך לזרוע הביצועית של הקולוניאליזם האימפריאליסטי מיסודו של האיחוד האירופי המט ליפול, של גורמים במפלגה הדמוקרטית ושל הסורוסים האוטו-אנטישמיים למיניהם. מטרתם היא דקונסטרוקציה טוטאלית של כל מוסדות החברה, ויישומו של עיקרון כור ההיתוך, שעתיד לאחד את האזור, ואולי אף את העולם, לכדי חברה חדשה, ללא הבדלי לאום, או דת ותרבות, על חורבותיה של מדינת ישראל. כמו שזה נראה כרגע, התמימים שנקלעו להפגנות השמאל הקיצוני נראים כמו איגוד התרנגולות המפגינות למען האינטרסים של שוחטי כל העולם, העומדים עם הסכין על גרונם.

 * המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 160.

* * *

יוסי שחר

האומנם מהפכה?

ב"ה אב תשע"א

הכול התחיל בקוטג'. הוא  המסמר הקטן, כדור השלג שמתגלגל וצובר תאוצה ונפח, הגפרור שהצית את האש. כל הדימויים, כל אחד לחוד וכולם יחד נכונים.  והנה ממאבק פרטני ממוקד, ברור, מצומצם ומחוייך-משהו – הקוטג', מצרך שולי כלכלית לאזרח הישראלי, הפך לסמל, לדרך, לגפרור שהצית מדורה שהפכה לשריפה שלהק מטוסי הכיבוי שקנה ראש הממשלה לכיבוי שרפות לא יכבנה. אין שום ספק כי הרעיון וההצלחה החלקית המינורית של מחאת הקוטג' סימנו את הדרך.

הם חושבים, מקווים כי סוף סוף נמצאה אולי הנוסחה להפלת הממשלה. את הדלק עם אדי הרעל והשנאה סיפקה לליבוי המדורה התקשורת לסוגיה, בכל ערוציה, בכמויות מטורפות, בכל מהדורה בכל יום כל היום. יש אימרה: תמונה אחת שווה אלף מילים. לפי הנוסחה הזו, תמונה שמוצגת עשרות פעמים עשרות ימים, כמה מילים היא שווה? ואם מוסיפים לה גם מלל, מי ומה יכול לעמוד מול התמונה המעוותת שמוצגת, של האוהל ובפתחו המסכן חסר הבית בעל הנפש הפיוטית, המביע את כאבו ותקוותו, בפורטו על מיתרי הגיטרה.

והאמת – זו סוף-סוף ההזדמנות לשחרר מהבקבוק את שד השנאה לביבי, לימין, למתנחלים, למדינה היהודית, להכרעה הפוליטית הדמוקרטית. אם בליבה של המחלוקת על הבית הלאומי הם לא מצליחים לשכנע את העם, נתחבר למומנטום. ננצל ונקצין את השיטה, נפתח, נרחיב את הפרוייקט ונתמקד על הבית הפרטי שלי, שלך של כולנו.

רץ המרתון למשרת נשיא המדינה הבא, יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, אומר כי זו זעקה אידיאולוגית. אין ספק, צודק היו"ר.

נבדוק איזו אידיאולוגיה? מי מנשים אותה בכסף? כמובן הקרן לישראל החדשה, המממנת כל השנה פעולה חתרנית של ארגוני שמאל קיצוני; וארגון השמאל הציוני, שהחלק השמאלני בו הוכח גם הוכח (החלק השני במשוואה – הציוני – זקוק עדין להוכחה). מי מגבה בסיקור  בלתי נתפס? התקשורת השמאלנית, העובדת יומם ולילה, חול שבת וחג – להפלת ממשלת הימין,  תקשורת השונאת את נתניהו שנאה  פתולוגית.

ההפגנה במוצאי השבת האחרונה הוגדרה על ידי התקשורת  כ"אם כל ההפגנות", שם ותואר שכידוע ניתן להפגנה של השמאל עוד בספטמבר 1982 במלחמת לבנון הראשונה, אחרי הרצח בסברה ושתילה. הפגנה שהמארגנים טענו אז למיספר שיא של ארבע מאות אלף משתתפים. לאור מיספר המשתתפים במוצאי שבת האחרונה נלמד שהשם והתואר "אם ההפגנות" ניתן על ידי התקשורת לא לפי כמות המשתתפים אלא לפי שייכותם הפוליטית. שם ותואר השמור בתקשורת לבעליו בלבד – השמאל הישראלי.

נדמה את הכלכלה הישראלית לקטר השועט בביטחה קדימה בזמן שכלכלות בעולם הגדול, שרק לא מזמן חלמנו להידמות להן ולו חלקית, קורסות היום אחת אחרי השנייה כמו מגדל קלפים. ואצלנו – גל המחאה התחיל בקוטג', דילג לשכר הדירה בעיר ללא הפסקה, והתרחב  והתמקד בקשייו הכלכליים הבלתי נסבלים של מעמד הביניים, שכמעט לא גומר את החודש. דרך אגב, רעיון גאוני: סיסמה מחברת, מכלילה, משתפת: מהפכה אמיתית, כשברקע הניסיון המוסווה של מובילי המאבק מהשמאל הקיצוני והקיצוני-לייט להפיל את הממשלה בעזרתה של התקשורת האובייקטיבית.

והנה איפיון ופרופיל כללי על המותג המהפכני המנודב והמועלה בקיץ זה על מתרסים וירטואליים: מעמד הביניים. מיליון וחצי ישראלים עוזבים אותנו הקיץ לחופשה מהמולדת. לחלקם הגדול אין זו חופשתם הראשונה ולא האחרונה השנה. חלקם עם ילדיהם במסגרת חינוך מגיל צעיר כאיזון לפרובינציאליות הישראלית. שלא לדבר על קניית דירות בכל מחיר, שתי מכוניות ויותר למשפחה, לרבים וטובים מהמעמד, על אף המיסוי ומחירו של הרכב וכמובן למרות מחיר הדלק, ושלא לדבר על פלאפון לכל ילד עם שדרוג לאיפון מהדורה אחרונה ושאר ירקות אלקטרוניים.

מה עוד שבמקביל למחסור הדיור מורגש מחסור קריטי במקומות פנויים בבתי קפה, מסעדות, קניונים, מקומות בילוי, חנויות מותג ועוד. המחסור בצרכים הבסיסים הללו הוא בלתי נסבל, חמור במיוחד ביום השבת – יום הקניות והבילוי המסורתי המשפחתי, וזאת בשל הצפיפות והדוחק, מציאות המקלקלת את אווירת השבת. תנו כבר לחיות בארץ הזאת!

חברות וחברי המעמד הבינוני, יחד עולם חדש נקימה, תחי המהפכה בשדרות רוטשילד! 

* * *

התמונה המפורסמת: הרב משה הגרמן, רבה של אולקוש, אומר קדיש על רעיו לפני רציחתו.

 [ר' צרופה]

זוהי זהותו של האלמוני מהתמונה

המפורסמת מהשואה: מצמרר

בס"ד

רבים מהתצלומים המפורסמים של השואה קשורים באנשים אלמונים. כזו היתה במשך למעלה מחמישים שנה התמונה המפורסמת של היהודי העטוף בטלית ומעוטר בתפילין, העומד יחף בין גוויות אחיו היהודים וסביבו קלגסי אס-אס משועשעים. תמונה זו היתה לסמל. סמל להשפלה הנוראה בימי השואה.

יותר מחמישים שנה הופיעה התמונה בספרי שואה, באנציקלופדיות ובמוזאונים, מבלי שלאיש יהיה מושג על זהות הדמות שבמרכזה. גם במוזאון 'יד ושם', שבו מוצגת התמונה, צויין עד כה בתחתיתה כי "שמו של המצולם אינו ידוע".

רק לאחרונה, כבדרך מקרה, נחשפה זהות האיש. זהו הרב משה הגרמן, מן העיירה הפולנית אולקוש. מי שגילה את הדבר והביאו לידיעת 'יד ושם' הוא אחיינו של הרב, משה ינובסקי (74), איש משטרה בגמלאות המתגורר בנס-ציונה. ינובסקי לא ידע כלל על דבר קיומה של התמונה. מעולם לא נדרש לביקור במוזאון או לקריאה בספרות שואה. הוא חווה אותה על בשרו.

ינובסקי נולד למשפחה מכובדת ועשירה בעיירה וולברום. כשהיה בן חמש-עשרה פרצה המלחמה, ומשפחתו התפצלה. אביו ברח ליערות, אימו ואחיו הצעיר הוסתרו בבונקר שהוכן מראש, והוא בחר להתייצב בכיכר העיר. הוא קיווה לשרוד בזכות היותו חרט. ואמנם, מכל משפחתו רק הוא נותר לפליטה. אימו ואחיו הוסגרו על-ידי שכן, שהצטרף למשטרה הפולנית. אביו מת ימים אחדים לאחר תום המלחמה. סבו מצד אביו נרצח לנגד עיניו, וכל יתר בני המשפחה, חוץ מבן-דוד אחד, הוכחדו.

לאימו של משה, אנה, היו שלוש אחיות ואח אחד, משה, ששימש רב העיירה אולקוש. למרות המרחק הקצר שבין אולקוש לוולברום, ינובסקי זוכר הזדמנויות בודדות שבהן נפגש עם דודו הרב. עניין התמונה התעורר לפני זמן-מה, בעת שבן-דודו המתגורר בשווייץ ביקר בישראל. בן-הדוד סייר במוזאון 'יד ושם' וראה שם את התמונה והכתובת שמתחתיה. התמונה היתה מוכרת לו. כשחזר לביתו החל לנבור במסמכיו ומצא גזיר מצהיב של עיתון אשר ראה אור לאחר המלחמה ובו התמונה, לצד סיפור האירוע, "קדיש אחרון".

הוא מיהר לשלוח את קטע העיתון אל בן-דודו בנס-ציונה, כדי שזה יעבירנו ל'יד ושם'. בקטע העיתון נכתב, כי המידע על התמונה נתגלה ברשימותיו של תושב אולקוש, משה-דוד וייצמן. וייצמן זה נהרג בשואה, אבל כתביו נשתמרו ובהם מסופר על יומו האחרון של רב העיירה.

"באותו יום," כתב וייצמן, "הוצא הרב מבית-הכנסת כשהוא באמצע תפילת שחרית. הוא הובל תוך כדי חבטות אכזריות לכיכר העיירה, שם כבר שכבו על הארץ גופותיהם של רבים מתושבי אולקוש. קודם שיִרו בו הגרמנים ביקשם הרב להמתין רגע קט, עד אשר יאמר קדיש על אחיו המתים. הגרמנים המשועשעים הסכימו לבקשתו והרב אמר קדיש. כשסיים, ירו גם בו."

ה' ינקום דמו...

החומר נשלח לנו, כדברים חשובים רבים אחרים, על ידי יוסף רוט רותם.

* * *

משוב מִלָקוח מרוצה, ו"הקרן לישראל חדשה"

שלום,

כמה מילים, משוב מלקוח מרוצה מאוד:

השיחה עם ישעיהו ליבוביץ – מרתקת! מנעוריי נכבשתי בדבריו וקראתי את ספריו, הן בענייני מדע והן בענייני אמונה ומדינה, נקרע בין הלוגיקה החדה כתער לבין ההתבטאויות החריפות כנגד דברים שחשבתי כי אני מאמין בהם והם נכונים.

תמיד הייתי אומר, שהוא היה מעמיד מראה מולנו, והמתרעמים עליו דומים למי שכועס על המראה המציגה בפניו פרצוף מכוער או מלוכלך.

במבט לאחור, שיחה זו "מצטטת" דברים שאני מעלה בשיחות רעים מזה כמה שנים, בלי לדעת על שיחה זו מאומה. קטונתי, כמובן, אפילו לומר "כיוונתי לדעת גדולים"; קריאת הדברים כיום היא במבט אחר לחלוטין מאשר לפני כמה עשורים, וההבנה—בהתאם.

אבקש רשותך ללקט את כל חלקי המאמר בסיום ולהעביר לכמה מידידי. ראוי לעיון מעמיק, בעיקר בימים אלה; טוב במיוחד לערב תשעה באב!

מצאתי הערה (איני זוכר היכן), לפיה The New Israel Fund אינה אמורה להתרגם "הקרן החדשה לישראל" אלא דוקא "קרן ישראל החדשה", היינו – ישראל אחרת. ההבדל – תהומי, והקריאה הנכונה מבהירה היטב מה עומד מאחוריה.

יישר כוחך על עמדתך העקבית בנושא ההפגנות; גם זה מתיישר יפה עם השיחה לעיל. דברים כדרבנות.

בכבוד רב,

קורא נידח וסקרן

אהוד: התרגום הנכון הוא – הקרן לישראל חדשה, אבל זה מבלבל אנשים שרגילים לשם הנפוץ. אולי בכל זאת אקפיד מעתה ואילך על "הקרן לישראל חדשה".

תודה על העידוד שלך,

אהוד

* * *

משה כהן

הנדון: מבושמים, תרדו מהעץ

מכובדי,

אכן מזמן לא נראה חיזיון מרטיט כזה במקומותינו, רבבות אנשים בכל רחבי הארץ מפגינים ומוחים.

חברים נלהבים, אולי לא שמעתם בהמולת פסטיבל המחאה – שיש בעולם משבר כלכלי, שמפעלים בארץ עלולים לקרוס, ועובדים עלולים למצוא עצמם ברחוב. האבטלה בספרד מגיעה ל-20%, הבורסה בארה"ב צונחת. הזה הזמן לרפורמות כלכליות פופוליסטיות?

אפשר להבין אנשים קשי יום היוצאים למאבק על פרנסתם, כגון דוד גרוסמן ושלמה ארצי, על דוד גרוסמן קראתי שעל כל ספר שהוא מפרסם הוא מקבל מקדמה נכבדה מאוד ממו"ל איטלקי עוד לפני תרגום הספר ל-20 שפות. שלמה ארצי ממלא אמפיתיטרון בקיסריה ומוכר תקליטי פלטינה, אז ברור שקשה להם לשלם שכר דירה ולגמור את החודש. שיכרון הכוח מתוק מיין ומשכר יותר מנרגילה.

מבושמים, היזהרו, רדו מהעץ לפני שאתם מתגלגלים ממנו ושוברים את המפרקת!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: כשם שקהל הפתאים (ובהם כמעט כל חבריי וידידיי) שוכנע לאחרונה מהתקשורת שהוא גילה רק עכשיו, לראשונה, את המושג "אוברדראפט", וכן שבמדינות חו"ל של האירו, הכול יותר זול מאשר בארץ – כך הוא עתיד לגלות בקרוב את המילה "צביעות", שהיא אחת ההתמחויות החשובות ביותר של "הסופרים החשובים" שלנו, הלוקחים חלק בקרנבל כדי לשמור על מעמדם התקשורתי!

משום מה, בהקשר זה, עולה בזיכרוני תיאור דבריו של פנחס לבון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנת 1960. "הוא [לבון] הדגיש שאינו טוען כי דיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר נגדו [המיעוט הזניח של הקוראים בני ה-70 ומעלה שחיו בישראל באותה תקופה ודאי יודעים על מה אני מדבר. – אב"ע] אלא שכאשר ראו כי 'נוסעת עגלת הזיופים', והיו להם חשבונות משלהם – סברו שאפשר לעלות עליה מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל"עסק ביש", אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו." [אהוד בן עזר: "אומץ, סיפורו של משה דיין", 1997].

אכן כן, כאשר "נוסעת עגלת הזיופים" יש כמעט תמיד כאלה שמתמחים בלהצטרף אליה כדי לשמור על מעמדם ועל האינטרסים שלהם!

* * *

נילי דיסקין: דברי אלכס לכיש הם חילול הקודש

נראה לי שדבריו של אלכס לכיש [גיליון 666] על ההשוואה בין ברוך גולדשטיין לבין טרוריסטים אחרים בהיסטוריה מעידה יותר מכל על שטיפת מוח, ולדעתי, הוא אינו מורגל בחשיבה עצמאית.

הניתוח של אישיותו של גולדשטיין ומעשיו לפני מעשה הטרור – אינו רלבנטי למעשה. במערת המכפלה היתה קבוצה של מתפללים שגולדשטיין הפך במעשהו ל"סתם ערבים" ללא זהות, ללא הבחנה, וללא האשמה ספציפית שהוטלה לפתחם האישי. ובזה – מעשהו דומה אחד לאחד לרציחתם של אזרחים חפים מפשע של כל מי שאורי הייטנר מונה ברשימתו ובתגובתו. ההשוואה מתבקשת ומדוייקת. גם רצח רבין הוא מעשה טרוריסטי שבא לעבור על לאו מפורש בעשרת הדברות. לאו שלא סוייג בשום צורה על-ידי מי שכתב אותו.

כל התחכמות כזו או אחרת היא שטויות – לפי דעתי החילונית, ולא פחות מחילול הקודש לפי דעתי האמונית.

נילי דיסקין

* * *

ליטמן מור

הפיקוח הממשלתי על המזון

בתקופת המנדאט והצנע

לאהוד יקירי שלום,

מצורף המאמר שאמור היה להופיע לפי הסדר בגיליון 664. שיניתי אותו בהתאם להצעתך. אודה לך אם תדפיס את המודעה על הביצים בקיצוב.

בברכה

ליטמן

בשלושת המאמרים הקודמים "הקוטג'", "תקופת הצנע בישראל", "הצנע – בכייה לדורות" גיליונות 657, 659, 661) ניסיתי לתאר לקוראים את אספקת המזון לצרכן בזמן מלחמת העולם השנייה ובעשור הראשון להקמת המדינה. בתקופת המלחמה היו קשיים בתחבורה הימית, היה קושי באספקת חומרי גלם כגון דגנים, סוכר, שמנים ועוד, לא היה ייבוא, התעשייה המקומית היתה פרימיטיבית, וממשלת המנדאט נאלצה להנהיג קיצוב. הגב' ניצה וולפנזון צירפה בגיליון 662 תלוש המקנה לצרכן הבודד זכות לקנות כל חודש, בתקופה שבין ה-1 באוגוסט 1942 ועד ה-1 בינואר 1943 – כמות מסוימת של סוכר. לא צוינה הכמות המוקצבת לצרכן, כנראה בגלל המצב האסטרטגי המשתנה אז באזור.

המחסור והקיצוב חייב להקים מערכת פיקוח על המזון. כבר ציינתי שהתשתית המשפטית לפיקוח התבססה על "פקודת בריאות הציבור" (מזון) 1935. על אכיפת הפקודה היה אחראי "הנציב העליון" של השלטון המנדאטורי בפלסטינה (א"י). בתוקף תפקידו הוא מינה את מר וולטש (ממוצא בריטי), היועץ הכלכלי לנציב העליון – ל"מפקח על המזונות".

במשרד הראשי בירושלים עבד אותה עת ד"ר יעקב פייגנבאום (לימים אילני-פייגנבאום) כימאי שסיים את לימודיו באוניברסיטת ירושלים יחד עם האחים אהרון ואפרים קצ'לסקי. הוא כיהן בתפקיד של יועץ טכני למפקח על המזונות והתרכז במיוחד בפיתוח תעשיית המזון בארץ לייצור מזון מחומרי גלם מקומיים בזמן המלחמה.

ממשלת המנדאט עודדה בזמן המלחמה את המפעלים שעיבדו חומרי גלם מקומיים – פרי הדר לייצור מיצים, תרכיזים, משקאות פרי הדר למיניהם, שימורי פרי הדר. המוצרים שווקו בארץ ובעיקר לצבאות בנות הברית באזור הים התיכון. פה המקום להזכיר את פרופ. ברוורמן, אשר פירסם ספרים בנושא עיבוד פרי הדר (לימים מייסד הפקולטה להנדסת מזון בטכניון בחיפה) ואת המפעלים יפאורה, עסיס, פרי תנובה, גת. מפעלים אלה העסיקו כימאי מזון ואציין את ד"ר מונסליזה, ד"ר שטרן ואחרים, ששמם נשמט מזיכרוני ואיתם הסליחה. הפיקוח על המזון בזמן שלטון המנדאט היה רופף ועל כך הבהרתי בגיליון 661.

עם קום המדינה עבר ד"ר פייגנבאום למשרד האספקה והקיצוב בראשותו של דוב יוסף. כבר ציינתי שדוב יוסף הקים מנגנון גדול לביצוע הקיצוב בעזרת תלושים למיספר מזונות יותר מגוון. (הגב' ניצה וולפנזון צירפה למאמרה צילום של פנקס תלושים), וכן לפיקוח על המחירים הרשמיים למנוע את תופעת השוק השחור. (מצורף לכתבה תלוש לקבלת שלוש ביצים). אולם התעורר הצורך בהקמת מערכת פיקוח מקצועית למניעת זיופי מזון, וקביעת פרמטרים להרכב במזונות שבקיצוב וסימונם.

עם גמר המלחמה חזרו שני ישראלים מלימודים בטכנולוגיה של מזון בברקליי שבארה"ב, אלחנן בולקינד מראשון לציון ומוטי פרידמן (לאחר מלחמת ששת הימים מונה לאחראי על מערכת הזיקוק של הנפט המצרי עד לפינוי השטח בהתאם לחוזה השלום עם מצרים).

ד"ר פייגנבאום הקים בראשותו יחידה של טכנולוגים למזון. קבל את השניים לעבודה, אני הצטרפתי במאי 1949 והיינו שלושה ביחידה.

מלחמת העולם אמנם היתה כבר מאחורינו אבל המחסור במזון גבר. המצב הכלכלי של המדינה היה רע. קופת המדינה היתה ריקה ממטבע זר. במשך שלוש שנים הוכפלה האוכלוסייה. שערי הארץ נפתחו בפני עשרות אלפים עולים חדשים – ניצולי שואה מאירופה, יהודים מארצות ערב שנאלצו לעזוב את ארצות מוצאם. כולם הגיעו בחוסר כול, השתכנו במעברות בתנאי תברואה ירודים. הביקוש עלה על ההיצע ועבודה אין.

הממשלה העסיקה רבים בעבודת דחק בכבישים. סילוק סלעים ואבנים, נטעו עצים, העבירו צינורת לאספקת מים מהשפלה לירושלים. רבים עסקו במסחר זעיר. מקצת העולים היו בעלי מקצוע בייצור מזון – סוכריות, גלידה, אפיית לחם, וופלים, מוצרי מאפה וכיו"ב. כולם פנו למשרד האספקה והקיצוב לקבל מעט חומרי גלם וחומרי עזר והתחילו לייצר ממתקים, סוכריות, וופלים, משקאות ועוד. הדבר לא הצריך השקעה רבה בציוד. הכול נעשה באופן פרימיטיבי.

המשרד הטיל על ד"ר פייגנבאום את התפקיד של מתן רישיונות ייצור למפעלי מזון ומניעת זיופים. היחידה הטכנולוגית פעלה על פי "פקודת הפיקוח על המזונות" 1942 ולתקנות ההגנה (מניעת רווחים מופקעים1944). הדינים האלה פורסמו בזמן המלחמה על ידי ממשלת המנדאט. עם קום המדינה הוקמה חטיבת המזון בראשותו של אבינועם הלוי, במקביל לאגף הפיקוח (על אגף הפיקוח למניעת השוק השחור ראה מאמרי בגיליון 659). הוא הוסמך גם לתפקיד של "המפקח על המזון". הוא פירסם צווים בנושא איכות מוצרי מזון, שהיו בקיצוב, רובם ככולם בעיתונים היומיים. מטרת הצווים היתה להקים בסיס לקיצוב חומרי הגלם, בעיקר סוכר, חיטה, קמח, שמן, אבקת חלב, פולי קקאו ליצרני המזון, והתחשבנות איתם, מבחינת מאזן החומרים. התחשבנות זו אמורה היתה למנוע מיצרנים, שקיבלו את חומרי הגלם במחירים נמוכים, למכור אותם בשוק השחור במחירים "מפולפלים". מוצרי המזון נמכרו בקיצוב, באמצעות פנקס תלושים לצרכן הבודד במכולת אליה היה קשור.  

היחידה הטכנולוגית בראשותו של ד"ר פייגנבאום, שהורכבה מאנשי מקצוע, לא עסקה במיוחד בפיקוח על איכות המזון. למעשה היא היתה הגוף המייעץ למנהל חטיבת המזון במתן רישיונות ייצור למפעלי מזון, קבעה את הרכב מוצרי המזון המיועדים לשיווק בקיצוב לצרכן הבודד, ונלחמה במידת האפשר בזיופי מזון.

לשם מתן רישיונות הייצור ביקרנו, אנשי היחידה הטכנולוגית, במפעלים העתידים לבדוק אם ישנו הציוד המתאים, האם לבעל המפעל יש הידע המקצועי לייצר את המוצר עבורו הוא מבקש את ההקצבה לחומר הגלם. אני זוכר למשל שבאתי, לשם מתן רישיון ייצור, לבקר ביפו במפעל עתידי לייצור סוכריות, וליצרן הפוטנציאלי לא היה מושג איך מייצרים סוכריות, במקום לא היה ציוד בכלל (המקום היה שייך כנראה לערבי מיפו שברח עם פרוץ הקרבות ו"היצרן" קיבל אותו כעולה חדש). שאלתי אותו מתוך סקרנות מדוע הוא מבקש רישיון לייצור סוכריות והוא ענה (ביידיש): "החותן שלי עסק בהונגריה במסחר בסוכר."

כבר ציינתי שבספרות המקצועית במערב לא מצאתי חומר לחישוב התפוקות של מצרכי מזון מחומר הגלם. לכן צמצמנו את סוגי המזון לקיצוב ולקביעת מחירים מכסימליים להם. למשל: היו רק שני סוגים של שוקולד בטבלאות בקיצוב, שוקולד חלב ומריר.

לחם היה סוג אחד: אחיד, והמותג שלו ומחירו שנקבע על ידי הממשלה קיימים עד היום הזה. המונח אחיד הוא שם נרדף למותגUtility  בזמן המלחמה. העבודה בתקופת הצנע היתה קשה מאוד. היו ויכוחים עם היצרנים על גובה ההקצבה ועל התפוקות. היו לחצים פוליטיים מצד חברי כנסת, לחצים מפלגתיים לפני הבחירות, לחצים גם "מגבוה" בתוך המשרד. לכאורה היה בידי כוח רב אבל למעשה כמות חומרי הגלם להקצבה היתה מוגבלת, אני דאגתי לגיבוי בכתב, ולא קיבלתי. ולא ארחיב את הדיבור על כך...

עבדתי בבניין פאלאס ברחוב ממילא בירושלים והייתי חוזר הביתה לתל אביב רק בסוף השבוע. (אשתי היתה מורה בתל אביב). החיים בירושלים היו קשים מכל הבחינות. אכלתי במסעדה על יד בנין פאלאס, אבל בגלל הקיצוב לא היה מה לאכול. עישנתי הרבה וקיבלתי הרעלת ניקוטין.

ממבט לאחור אני שואל את עצמי מנין שאבתי את הכוח הפיסי והנפשי לעבור את התקופה הזו. והתשובה כנראה היא כי ראיתי בעבודתי לא רק אמצעי לפרנס את המשפחה אלא הדבקות במקצועי והתפקיד בשירות המדינה כהמשך לעבודה בתחום השירות הציבורי לפני עלייתי לארץ, ב"בריחה ו"בעלייה ב'" הבלתי ליגאלית בתקופת המנדאט הבריטי. עקשנותי והדבקות במטרה כפרטיזן. כל אלה חיסנו אותי לאורך ימים.

שנת 1952 נחשבה כשנת הקיצוב והצנע החמורה. לאחר שהשיטה לא הצליחה, הוקם בשלהי 1952 משרד המסחר והתעשייה בראשותו של פרץ ברנשטיין. הקיצוב בוטל אבל המצב הכלכלי של המדינה היה עדיין קשה. עם זאת העלייה ההדרגתית ברמת החיים בארץ הטביעה את חותמה על רמת הצריכה של המזונות והרכבם לנפש. גם בשנות הצנע לא היה רעב בארץ.

כמות הקלוריות היומית שנצרכה לנפש מדגנים וממוצריהם היתה בשנת 1952 – 2706, בשנת 1958 – 2747, בשנת 1964 – 2832 ומתפוחי אדמה ועמילנים בלבד קצת פחות:  1500, 1274, 1136 בהתאמה. ההפרש היה מחלבון ושמנים.   

צריכת סה"כ החלבון לנפש ביום בגרמים היתה ב-1952– 84.9, ב-1958 – 86.7 ב-1964 – 85. מזה חלבון מן החי  בשנת 1952– 26.9  בשנת 1958 – 33.6 בשנת 1964 – 40.

כמות החלבון הכללית נעה בגבולות 85 גרם ליום לנפש, כמות בהחלט מספקת אבל הצריכה של החלבון מן החי גדלה משנה לשנה. הדבר התבטא בצריכה מוגברת של בשר בקר ובמיוחד בשר עופות: הצריכה של בשר קפוא – משקל חי לנפש בקילוגרמים היתה – בשנת 1952 – 3.2, בשנת 1958 – 4.0, בשנת 1964 – 8.1. ושל בשר טרי משקל חי 2,5, 7.0 ו-15 – בהתאמה.

הצריכה של עופות – משקל חי לנפש ביום, בקילוגרמים בשנת 1952 היתה 3,5 ב-1958 18, וב-1964 32. עלייה משמעותית במקביל לעלייה ברמת החיים.

צריכת החמאה לנפש בשנה היתה ב-1952 500 גרם, ב-1958 2000 גרם ב-1964 2000 גרם. צריכת הקפה לנפש בשנה הייתה ב-1952 500 גרם, ב-1958 1000 גרם וב-1964 1600 גרם.

צריכת האורז לנפש בשנה היתה ב-1952 2.2 קילוגרם, ב-1958 3.9 קילוגרם, וב-1964 6.0 קילוגרם.

צריכת פירות נשירים וענבים בק"ג לנפש בשנה היתה ב-1952 16 ק"ג, ב-1958 36 ק"ג וב-1964 72 ק"ג.  

 צריכת ירקות ותפוחי אדמה בק"ג לנפש בשנה ב-1952 היתה 10 ק"ג', ב-1958 16 ק"ג, וב-1964 – אותה כמות 16 קג'.           

 צריכת ביצים: מיספר יחידות לנפש בשנת 1952 – 170, ב-1958 – 300, וב-1964 – 360 יחידות.

במודעה על חלוקת הביצים ישנה אבחנה בין ביצים טורקיות המיועדות לציבור הרחב לבין ביצי תנובה המיועדות לילדים.

הנתונים נלקחו ממאמרו של מר אבינועם הלוי, מנהל חטיבת המזון במשרד התעשייה והמסחר. כפי שציינתי יחידת הטכנולוגים שאני עמדתי בראשה הייתה כפופה למנהל חטיבת המזון.

בשלב זה השלמתי את סידרת המאמרים על הפיקוח על המזון – מהמאמר הראשון על "הקוטג'", השני על "תקופת הצנע", השלישי על "תקופת הצנע – בכייה לדורות?" – הרביעי "הפיקוח הממשלתי בשנים 1953-1968" (עד להקמת שירות המזון), והמאמר החמישי "הפיקוח הממשלתי בתקופת השלטון הבריטי ותקופת הצנע" (אמור היה להיות הרביעי).       

אהוד: ליטמן היקר, אנחנו מודים לך על סדרת המאמרים שלך, שוודאי יש בה חומר לחוקרים רבים, וגם קצת מוסר השכל לקוטרים של קרנבל קיץ 2011. לנו היה "משק עזר", עז חולבת, תרנגולות, שובך יונים, "ברבורים" וגם כמה ערוגות של ירקות, כך שהרגשנו פחות את תקופת הצנע במושבה, ובשבתות היו לנו לפעמים גוזלים ממולאים. אם המצב יחמיר נקנה עז.

* * *

יהודה דרורי

הצורך בביטוח משלים לחינוך

כלכלת מדינת ישראל הגיעה להישגים גבוהים מהיותה "מדינת שכל", מדינה עם מאגר של מוחות פוריים ויוצרים, ובזכות זה התברגנו באחד המקומות הראשונים בעולם במהפכה המדעית-כלכלית שעבר העולם המערבי ב-20 השנים האחרונות.

לפיכך, אין ספק שאם המדינה רוצה לשמר ולפתח "כלכלת מדע" זו, עליה להמשיך ולטפח את הדור הצעיר בכוון של חינוך מעולה, לרבות חינוך גבוה לכול.

ממשלות ישראל, והכנסת, בשנים האחרונות אכן התחילו לשנות דברים רבים לטובה בנושאי החינוך, הן בקשר לגודל כיתות הלימוד והן באשר לאיכות המורים ושכרם.

אלא שמצד שני, ההוצאות של המשפחה הישראלית לחינוך הילדים הינן כיום מעל ומעבר למה שהמדינה מבטיחה לאזרחיה כחינוך חובה חינם. ומכאן שתשלומים לנושאי החינוך בתקציב המשפחתי בארץ עולים משנה לשנה ונמשכים גם לאחר ש"הילדים" שירתו בצבא ורוצים ללמוד מקצוע, אם  במכללה, באוניברסיטה, או בסמינרים ובכל מוסד אחר. כסף שנחסך למגורים לדור הצעיר נשחק ע"י ההוצאות לחינוך, וגלי המחאה ברחובותינו הינם בחלקם תוצאה ישירה של עול עלות החינוך על אזרחי המדינה, שבעקיפין מונע רכישות לדיור.

כאמור, מדובר בהוצאה שנתית לחינוך של משפחה הנאמדת בהרבה אלפי שקלים – אלו הוצאות שמשפחות לא יכולות לעקוף או לבטל, אבל מצד שני – המדינה בהחלט יכולה להקל על בעייה זו באופן משמעותי .

על המדינה ליצור מערכת של ביטוח חינוכי משלים, ביטוח שיכסה את התשלומים השנתיים הנדרשים בבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והתיכוניים, (לטיולים, מסיבות, ספרים, ציוד לימודים וביטוחים שונים, ואולי גם ליום חינוך ארוך וארוחה חמה). הביטוח הזה יוכל להמשיך ולכסות שכר הלימוד בן 3 שנים של חינוך אקדמי או מקצועי-גבוה.

ביטוח חינוכי משלים יוכל להתבצע על-ידי העלאה בשיעור אחוז אחד בגביית דמי הביטוח הלאומי. הגבייה של האחוז הנוסף הזה בביטוח לאומי, לא תקשה על הניהול התקציבי של המשפחה הישראלית כמו שלוחצת עליה ההוצאה החודשית/השנתית לחינוך, ומצד שני יש בהצעה זו מקור התקציבי למדינה לשיפור משמעותי ביותר בכל מערכת החינוך והתחשבות באזרחים.

ברור שיהיו מי שיקומו בינינו ויאמרו : "ואם אין לי ילדים, או שהם בוגרים, למה שאשלם עבור ביטוח חינוך משלים?"

התשובה לכך הינה פשוטה: "ביטוח חינוכי משלים בא ליצור חברה יותר שיוויונית, ויותר חכמה, לשפר את הכלכלה ואת עתיד המדינה – וזה נוגע לכל האזרחים, לא רק למי שיש לו ילדים."

בהערת שוליים אספר פה כי לפני כ-17 שנה מוניתי על-ידי שר האוצר דאז להיות חבר בוועדת לנגרמן, שזו היתה ועדה ציבורית שמינתה הממשלה לטפל בכל הנושא של "תשלומי הורים בבתי הספר" ולהמליץ על פתרונות.

לאחר דיונים רבים העליתי הצעה שיוטל חצי אחוז מס נוסף בביטוח הלאומי, מס אשר יכסה לחלוטין את כל הוצאות החינוך הנדרשות מההורים. (ברור שהגשתי הצעה זו לאחר הסכמה עם שר האוצר).

ועדת לנגרמן אישרה המלצה זו והעבירה אותה לממשלה לביצוע  אלא שהממשלה  נפלה זמן קצר לאחר מכן, ושרי האוצר שבאו בהמשך פסלו זאת מידי שנה ללא כל הסבר...

הגיע הזמן שהממשלה תעשה צעד אמיץ וחשוב זה במסגרת ההקלות על אזרחי המדינה ולמען החינוך וכלכלת העתיד של המדינה וההבראה החברתית.

* * *

יוסי אחימאיר

חום יולי-אוגוסט משפיע

פתאום קם זמר, מרגיש שקהל רב לפניו, ופוצח בשיר. והזמר – יש לו שתי וילות, האחת ברמת-גן, השניה בעין-הוד. הוא יכול היה לבטח להרשות לעצמו להופיע, כנראה בחינם, לפני קהל הרבבות ברחוב קפלן הדחוס בתל-אביב, לזכות בפירסום חינם ב"פריים-טיים" של שלושת ערוצי הטלוויזיה. ממרום עושרו, הוא יכול היה "לחמם" את הקהל העצום בערב חם ולח במיוחד, במלים על "צדק חברתי" ו"ארץ חדשה", קהל שחלקו בא רק כדי לשמוע שלמה ארצי בחינם.

יופי של פסטיבל, יופי של התקהלות. מה רע להמונים, מה רע לזמר האהוב?

אחותו, לעומת זאת, הסופרת נאוה סמל, חתומה שוב ושוב על מודעה ב"הארץ", שבה היא מתחייבת לעבור על החוק, וקוראת בפומבי להחרים את מוצרי ההתנחלויות. האין היא מצפה שבתגובה יחרימו את ספריה?

הנה כי כן, האחים שלמה ונאוה לבית ארצי נותנים יד וקול למאבק פוליטי פלגני, פינוקי, שאין בו לא חברתיות ולא סולידריות, שאין בו עם, אלא רק יומרה לדבר בשם העם. כמה חבל, כמה מאכזב, כמה ילדותי.

שלמה ארצי פשוט מסרב להתבגר, נותן יד וכישורים, כדי לעודד עוד ועוד המונים להשתתף בפסטיבל תחת הכותרת: מאבק חברתי-כלכלי, במדינה שהיא יהלום בכתר המדינות בעולם. מדינה, שלמרות האיום התמידי, שטרם פס, על עצם קיומה ועל חיי אזרחיה, השכילה לפתח כלכלה, שמעוררת השתאות באירופה ובשאר חלקי תבל.

ארצי ניצח על קהל המונים מכרכר, שהוכיחו כי כל רצונם לחיות את היום, בבחינת "אכול ושתה", למצוץ את לשדה של המדינה ככל האפשר, לקבל ממנה כמה שיותר – תחת סיסמת ה"מגיע לי" – ולהציגה כאילו לסוריה או למצרים דמינו.

אני אומר זאת, בין השאר, כי בסוף השבוע קראתי ידיעה קטנה במדורי הכלכלה – לצד המאמרים על האמרתם הבלתי-מוצדקת של מחירי הדיור והקרקעות, הקוטג' והדלק – לפיה ביולי 2011 רכשו אזרחי ישראל לא פחות מ-20 אלף כלי רכב חדשים! – שנת 2011, שנת המחאה של מעמד הביניים, היא אפוא שנת השיא של כל הזמנים במכירות רכב חדש – בארצנו השדופה, הרעבה, שאזרחיה מן המעמד הבינוני גרים בה, כידוע לכל, בחושות מטות ליפול, תחת כפת השמיים, ושהמוניה מזי-רעב ומוכי מחלות.

20 אלף מכוניות חדשות – כן, כן, זהו הנתון. מה הוא מלמד אותנו? כי גם הצריכה בתחומים אחרים אינה נופלת מרמה זו, כי לאזרחי ישראל ברובם יש כסף, יש מזומנים, יש אפשרות לקנות מותרות ולחיות כמעט כבני מלכים, בוודאי בהשוואה לרוב רובה של האנושות. אבל להסתפק במה שיש לך, לברך על מה שניתן לך, להתגאות בהישגי במדינתך שלך – שאתה, האזרח, בראש וראשונה תרמת להם – זה לא. הנה עד כדי כך התדרדרה מוסרית החברה בישראל, שחה הרוח הלאומית.

זוהי המדינה, שאתם "כוכבי המחאה" ואהובי התקשורת, דפני, סתיו, איציק – שהתמוגגתם מאושר לנוכח הצלחת ההפגנה המתמשכת שאתם מארגנים וששיאה היה במוצאי-שבת – יוצרים לה תדמית של מדינת-עוני. מציירים אותה בצבעים אפלים. אפילו בעיתונות הערבית נכתבו בימים האחרונים דברים הפוכים. לפחות שני מאמרי הלל וקינאה פורסמו בסעודיה על הצלחת ישראל במדע, במחקר, בכלכלה, בפיתוח, בקידמה – מול ההודאה בכשלון הערבים.

שם מהללים, שם מתקנאים – וכאן מפגינים בדרישה לקבל עוד ועוד, בלי חשבון, בלי היגיון, תוך ניצול התקפלות הממשלה והדיבור בקול רפה של שריה על "צדקת המאבק – אבל..."

חום יולי-אוגוסט, עליו אגב ארצי לא שר הפעם, השפיע על חלק מאזרחי ישראל, במיוחד על האגף ה"צפוני" המשועמם. שהרי מי אשם קודם לכל במחירים המופרזים – ואכן מופרזים, לא מוצדקים – המושתים עלינו על ימין ועל שמאל? – אנחנו עצמנו, האזרחים! אנחנו דופקים אלה את אלה, ולא רק על הכבישים.

אנחנו מרמים אלה את אלה, גובים מחירים מופרזים אלה מאלה, וגורמים להתייקרות בלתי רציונלית במוצרים ובשירותים. אנחנו נתונים בסחרחורת-התייקרויות שאנחנו, הציבור, אשמים בה לא פחות מהממשלה. בעוני האמיתי, שאין להתעלם ממנו, בשכבות המצוקה-באמת, איננו מטפלים כנדרש.

ואחרי כל זה, כולם חכמים, כולם מפגינים – בלי חשבון. חוגגים ובוכים. רק הממשלה צריכה לשבור את הראש מהיכן לספק את צונאמי-הדרישות הללו, חסרות האחריות, חסרות החשבון, שמאחוריהן הסתה גוברת, פוליטית לחלוטין, נגד ממשלת-ימין, נגד מאות-אלפי אחים, שהתנחלו בברכת כל ממשלות ישראל ביהודה, שומרון והגולן, ונגד הציבור החרדי.

עתה עיני כל נשואות אל ראש הממשלה. אכן, אליה ואל העומד בראשה יש להפנות דרישה צודקת אחת – להצטמצם! יש לקצץ במספר השרים, אשר ארבעה-חמישה מהם אין לדעת כלל במה הם עוסקים ומדוע יש לממן אותם. לתשומת לבך, כבוד ראש הממשלה. זוהי ממשלה מנופחת, שאינה משמשת דוגמה לצימצום ולצניעות. אנא, קצץ בנטיעותיך! תראה דוגמה!

ובאשר לשאר הדרישות העולות מהפגנות-ליל-הקיץ, ברור כי אם נתניהו ייעתר לדרישות, ימצא פתרונות, יאתר מקורות כספיים – יגידו מיד כי לא רק שאין בהן מענה הולם, אלא שהוא לחיץ, שהוא נכנע למחאה. בכל מקרה אין הוא יוצא טוב ממכבש המפגינים והכותבים.

במדינות ערב, השקועות אמנם בענייניהן הפנימיים, במרחצי דמים – בוחנים עם זאת בשבע עיניים את המתרחש בישראל, את ההפגנות המלאכותיות, שאין מבינים, לא שם ולא בארצות המערב הנאורות, את פשרן. בוחנים במיוחד את תגובת ראש הממשלה. על פיה יכלכלו את מהלכיהן בהמשך הדרך תוך איום מחודש על ישראל ואפשרות של חידוש המיתקפה עליה בעיתוי שייראה להן כנוח ביותר.

אם לתביעות מן הסוג של "עגלות הילדים" ייכנע נתניהו, אומרים בחו"ל, בוודאי גם לא יעמוד בלחץ המדיני, שיש להגבירו, תוך הסתייעות ברוח הגבית הניתנת לנסיגה, הנושבת מתוככי ההמון ברוטשילד, בקפלן ובככר פריז.

שם, בבירות ערב, בוודאי נהנו לשמוע את התלהמותו של אחד, משה איבגי, שאמר בשידור חי, שביבי עלול להסיט את תשומת הלב מדרישות המפגינים על-ידי ייזום מהלך צבאי. אז כן, בכל מקרה ראש ממשלתנו חשוד א-פריורי, על-ידי האיבגים שבתוכנו, בחירחור מלחמה חדשה, באי כניעה לדרישות הערביות הקיצוניות עד כדי נסיגה מוחלטת לקווי החנק של 1967.

ברצועת עזה לא מחכים לאיבגי. כבר מזמן אין שוקטים שם על השמרים. טילים נורים משם יום-יום לעבר שטחנו, אבל התקשורת שלנו כמעט אינה מדווחת. זה לא ניוז. הניוז מזה שלושה שבועות הוא אהלי-רוטשילד. בעצם, אין ניוז בכלל. אין דיווח על עשרות נרצחים מידי יום ביומו בערי סוריה. אין דיווח על הרעב הממית מאות ילדים מדי יום בסודאן.

במקום ניוז – יש מודעות. יש העברת מסרים. קיראו את העמודים הראשונים של העיתונים, בעיקר את אלה של "ידיעות אחרונות", שעורכיו השחיתו כליל את מקצוע העיתונות. אלה לא עמודי חדשות. אלה עמודי מודעות, המלהיבות את עם ישראל להתמרד בממשלתו, לבוא בהמוניו אל הככר כדי להפגין את "מחאתו".

כבת-הד למודעות-ידיעות הללו יש להוסיף את מקהלת הפובליציסטים והסופרים המגוייסים, המתחרים זה בזה בכתיבה מוקצנת ושנונה-כביכול, המשתלחים ללא-חשבון בממשלה לגיטימית, שכבר חוללה שינויים חשובים בכלכלה. מעבר לרצונם בנפילתה, רוצים הללו להחזיר את גלגלי המשק אל ימי הסוציאליזם העליזים, אל ימי השיוויון-בעוני. זהו השמאל-החדש-ישן בישראל 2011.

הבה נודה: נפלנו על הראש. לא כולנו, ח"ו. רק ציבור גדול למדי, תמים, שברובו נמנה עם השמאל, שחיציו מכוונים בעצם נגד ממשלה ימנית (עם ידיים שמאליות, יש להודות), שבה בחר ובה רוצה רוב העם. ציבור-מפגין שמובילים אותו מנהיגים-נערים מכפר-שמריהו ומצפון תל-אביב, שעדיין לא אמרו לנו מה בדיוק רצונם, למה הם חותרים, לשם מה הם מוציאים המונים לשדרה, ועד כמה ירחיקו לכת בנסיונם להעדיף את תאוות-הפרט על פני טובת-המדינה, ולמצוץ את לשד עצמותיה ככל שהממשלה תיכנע להם.    

* * *

ד"ר ישראל אברהמי: עוד על זאב סאבו

לאהוד בן עזר שלום רב,

אני שמח שהעלית בגיליון 665 את מכתבי על המורה האהוב זאב סאבו. יחד עם זאת, שכחת לציין בפתיח המציין תוכן העניינים של אותו גליון את דבר קיומו של המכתב, שהייתי רוצה עד למאוד שיעיינו בו כל מוקיריו של סאבו. (אני, למשל, גיליתי אותו רק כרגע, כשהוא לפתע הזדקר לעיני אחר קריאת מכתבה של שרה-לוטן הסנר).

 לא ציינתי כי אבי, מיכאל אברהמי (אברמוב), הוא יליד פתח תקווה (1916 ברחוב גוטמן). בן לישראל ודבורה אברמוב, שהגיעו לפתח תקווה ב-1904. בהיותו מנהל בית הסוהר הוא כתב מיספר מחזות על חיי האסירים, אשר הוצגו על ידם בבית הסוהר, בשיתוף עם שחקני בימה ידועים כמו יוסי אלפי ואלברט כהן, וכן על-ידי המורה לדרמה בבית ספר פיק"א בפתח תקווה, ששמו או שם משפחתו היה צפריר. האסירים אף הופיעו עם אחת מהצגותיו באולם "אוהל שם", בחסותו ובנוכחותו הפיזית של קירק דוגלס.

 אני עומד לפנות אליך בקרוב בבקשה מפורטת קצת יותר, לעזור לי ל"פענח" כמה מתעלומות המשפחה בפתח-תקווה, המסמרות כל שערה ומסעירות כל דמיון. תשובתו של אליהו הכהן, באחד הגליונות הקודמים, לגבי שאלתי על בת דודתי יפה ירקוני (אברמוב במקור) היתה, לצערי, חלקית. 

זו ההזדמנות להודות לך על "חדשות בן עזר".

ד"ר ישראל אברהמי

תמרת

* * *

מרדכי קידר

 הסוציולוגיה חזקה מכל אידיאולוגיה

כאשר בוחנים את המדינות המקיפות אותנו, מתקבל רושם ברור שעמיהן מאסו ברודנים ששלטו בהם עשרות שנים והם החלו לשרטט את עתידם במו ידיהם, גם אם עקב כך מדממות אצבעותיהם. אך העמים הללו אינם עשויים "מעור אחד". הם מפולגים בין אלה הרואים בדמוקרטיה בסגנון המודרני המערבי את מחוז חפצם, ובין אלה המושכים את העגלה לכיוון המסורתי והאיסלאמי. מכיוון שהסכמה על הכיוון מצריכה בשלות אזרחית ומנגנונים חברתיים ופוליטיים לניהול סכסוכים – שני מרכיבים הנעדרים בחברות הללו – יש סיכוי גדול שהן תיכנסנה לתקופה של אי-יציבות, מאבקים פנימיים ואולי אף הידרדרות לאלימות, כפי שקרה בעיראק אחרי 2003.

המאבקים בין הגורמים המודרניים ובין אלו האיסלאמיסטים אינם חדשים, וחשוב להבין איך, היכן ומתי משתלטת אידיאולוגיה איסלאמית על מדינה.

אפשרות אחת היא הפיכה צבאית אלימה, כמו שראינו באיראן בתחילת 1979, שבה קבוצה של חכמי דת, שבראשה עמד איאתוללה ח'ומייני, השליטה על איראן את שיטת "שלטון איש הדת" ה"מחובר" ליושב במרומים, ולכן אינו יכול לטעות והחלטותיו הן הנכונות ביותר, גם אם הן נוגעות לניהול משק החשמל או לייצוא כותנה. העולם האיסלאמי לא קיבל את שיטת השלטון הזו, המצומצמת לחלק מהשיעה, ועד היום איראן היא המדינה היחידה שבה ראש המדינה אמור להיות איש דת. ייתכן כי בלבנון יחליט חסן נסראללה יום אחד כי הוא משליט על ארץ הארזים את "שלטון איש הדת", כלומר את עצמו, ויותיר לאחרים – לנוצרים, לדרוזים ולסונים – את הברירה לחיות תחת חסותו כ"אהל ד'ימה" (בני חסות) או להגר. ייתכן כי הנוצרים המרונים יחליטו אז לפרק את המדינה ולהקים מדינה נוצרית באזור הר צנין, אבל מדינה זו לא תשרוד, אם העולם לא יחוש לסייע לה לעמוד מול חיזבאללה, שיקים מדינה דמויית איראן על גבולנו הצפוני. גם השתלטות חמאס על עזה ביוני 2007 יכולה להיחשב כהשתלטות איסלאמית אלימה, אך במקרה זה אין לשכוח, כי שנה וחצי קודם לכך זכתה תנועת חמאס בבחירות פסבדו-דמוקרטיות ברוב המושבים של המועצה המחוקקת הפלסטינית.

האפשרות האחרת להשתלטות האיסלאם היא באמצעות הריבוי הטבעי והצבעה בקלפי, כפי שקרה בטורקיה. מזה שנות דור שמדינה זו "חוזרת בתשובה" אל האיסלאם, בעיקר על ידי ריבוי טבעי גבוה של המגזרים הדתיים, לעומת ירידה דמוגרפית של מגזרים חילוניים וליברליים, חניכי מוסטפא כמאל, "אטאטורק" ("אבי הטורקים"), שהחל משלהי 1923 השליט בכוח הזרוע על המדינה אג'נדה חילונית, שכללה סגירת מוסדות דת, סגירת בתי דין שרעיים, פירוק מדרסות איסלאמיות, הרס מסגדים, שינוי הכתב הערבי ללטיני והשוואת מעמד נשים לזה של גברים בכל דבר ועניין. כפיית החילוניות הצליחה בעיקר בערים, שכן בהן יש מוסדות שלטון, משטרה, בתי ספר ואוניברסיטאות, ובהן גם הגיעה ידו של אטאטורק לכל פינה ואדם. אחת התוצאות של התרבות המערבית שהושלטה על טורקיה היתה ירידה דמוגרפית של המגזרים החילוניים, בשל העובדה שנשים זכו להשכלה גבוהה, פיתחו קריירה מקצועית, נישאו בגיל גבוה ומספר ילדיהן נמוך כמו בכל עיר בעולם המפותח.

לעומת זאת, הכפר בטורקיה נשאר מסורתי ודתי, המשיך לקיים משפחות פוליגמיות ולהעמיד צאצאים רבים. מאז שנכנס לכפר מיכון חקלאי, היגרו רבים מהכפר לשכונות עוני בשולי העיר, והביאו עמם את המסורת והדת. מגזרים מסורתיים גדלים והולכים אלה הם שהעלו לשלטון באופן דמוקרטי את המפלגה האיסלאמית, הדוחקת לשוליים את המגמות המודרניסטיות שהשליט מוסטפא כמאל על המדינה, ומשליטה במקומן את האיסלאם. כיסוי הראש לנשים הפך למותר בכל המוסדות הממשלתיים, בתי קזינו נסגרו כי ההימורים אסורים באיסלאם, ומדיניות החוץ של טורקיה מייצגת את החשיבה האיסלאמית יותר מכל דבר אחר: כשבשאר אסד – העלווי, הכופר – שהיה חבר טוב מאוד של ארדואן עד מארס האחרון, החל לטבוח במוסלמים, ראה אותו ארדואן האיסלאמיסט בדיוק כמו שראה את ישראל בימי "עופרת יצוקה" בעזה. מובן שיחסו החם של ארדואן למוסלמים בעזה אינו דומה ליחסו למוסלמים הכורדים המתגוררים בדרום מזרח טורקיה, שאותם הוא טובח ללא רחם, כל אימת שהם מדברים על "שחרור" מהעול הטורקי.

לא מסוגלים לייצר אוכל מאוויר

במסגרת התאסלמותה של טורקיה, הצליחה מפלגתה האיסלאמית לעקור את שיניהם של כלבי השמירה על החילוניות: מערכת המשפט והצבא. לפני כשנה וחצי הצליח ארדואן להעביר משאל עם שהחליט – בין השאר – על רפורמה במינוי שופטים, המאפשרת לפרלמנט בעל הרוב האיסלאמיסטי להשפיע על זהות השופטים ועל מגמותיהם השיפוטיות, ובכך החל תהליך הפיכתה של מערכת המשפט לידידותית לאיסלאם. בצבא, מאז שכוננה ממשלת ארדואן הראשונה בשנת 2002, הוחלפה מרבית הקצונה בקצינים בעלי נטייה איסלאמית, "משלנו", ובשנה האחרונה מתקיים משפט ראווה לכ-200 קצינים, ביניהם בכירים, על ניסיון לכאורה לבצע מהפכה צבאית נגד השלטון האיסלאמי. ב-29 ביולי התפטר הרמטכ"ל של צבא טורקיה יחד עם מפקדי זרועות היבשה, האוויר והים, התפטרות המחזקת את מעמד הממשלה כממונה על הצבא. הסיכוי שהצבא יעשה כיום משהו נגד המערכת הפוליטית האיסלאמית הוא אפסי, למרות שעל פי החוקה הטורקית, אמור הצבא לשמור על חילוניותה של המדינה.

גם במדינות אחרות מקימים האיסלאמיסטים מפלגות ומשתתפים בבחירות ככל מפלגה אחרת, בתקווה להצליח כמו המפלגה האיסלאמית בטורקיה. תנועת חמאס זכתה ברוב במועצה המחוקקת הפלסטינית בבחירות שהתקיימו בינואר 2006, וכיום מתכוננות המפלגות האיסלאמיות במצרים ובתוניסיה ליום הבחירות הממשמש ובא. חשוב לציין כי יש כרגע במצרים חמש מפלגות איסלאמיות שיצאו מתנועת "האחים המוסלמים", אך עובדה זו אינה אמורה להפתיע אותנו רק משום שאיננו מסוגלים להבחין בהבדלים שביניהן.

עד לאחרונה במצרים ובתוניסיה אסור היה להקים מפלגות בעלות אופי דתי, כיוון שנשיאיהן ראו באיסלאם הפוליטי איום וחשבו כי אפשר להשיב את השד האיסלאמיסטי חזרה לבקבוק ולזרוק אותו לים. עתה, משסולקו נשיאי שתי המדינות הללו, נפתחה הדרך בפני התנועות האיסלאמיות להתמודד על קולו של הבוחר. ללא ספק, בעתיד יהיה משקל לא קטן לתנועות האיסלאמיות, וכוחן יעלה ככל שהמדינה תתפקד פחות טוב. שכן האיסלאם תמיד היה המפלט של הציבור, לאחר שכל האלטרנטיבות קרסו: הלאומיות, הסוציאליזם, הקומוניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה – ש"כיכבו" במשך תקופה מסוימת בכמה מקומות בעולם הערבי. אלא שכל האידיאולוגיות הללו יובאו מאירופה, אינן "תוצרת מקומית", ולכן לא יכלו לספק את הסחורה לאורך זמן. רק האיסלאם הוא יציר המזרח, תורה מקומית אותנטית, ולכן נחשב לְרשת הביטחון של החברות המזרח תיכוניות. הסיסמה הבסיסית של "האחים המוסלמים" היא: "האיסלאם הוא הפיתרון (לכל בעיותינו), אללה הוא היעד שלנו, הקוראן הוא החוקה שלנו, מוחמד הוא הדוגמה עבורנו, והמוות למען אללה הוא תקוותנו."

מדינה לכל שבט

אלא שגם שלטון "האחים המוסלמים" אינו מביא את הפיתרון, כי גם הם אינם מסוגלים לייצר אוכל מאוויר, ועד היום, מדינות שבהן שולטת השריעה האיסלאמית – איראן, סעודיה, עזה, אפגניסטן של ימי הטליבאן עד סוף 2001 – לא הראו ביצועים חיוביים במה שנוגע לזכויות אדם, חירויות פוליטיות, זכויות מיעוטים, זכויות נשים, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות ושאר המרכיבים של מערכת פוליטית וחברתית הגונה שאותה מקבל הציבור כלגיטימית וכרצויה.

תנועות איסלאמיות, ובפרט אלו שמנעמי השלטון מצויים בידיהן, נוטות להיכנס לוויכוחים אינסופיים על כל "קוצו של יוד" ולסכסוכים פנימיים על "חלוקת העוגה" השלטונית, שלפעמים גולשים לעניינים אישיים. לכן, לאחר תקופת שלטון מסוימת, מתברר כי גם האיסלאם אינו יכול להניב את הפירות המקווים, ואז מחפשים דרך אחרת שגם היא תעלה על שרטון וחוזר חלילה.

 יש המנסים איסלאם קיצוני יותר, כמו הקבוצות הסלפיות הקיצוניות ("הג'יהאד העולמי") שאלקאעידה ובן-לאדן משמשים להן דוגמה. הן רואות בג'יהאד נגד המערב את הדרך להצלת העולם האיסלאמי, אך למרות שלא כולן הגיעו לשלב המעשי של הג'יהאד נגד ארה"ב, לשלטונות המקומיים הן עושות צרות לא קטנות, ולכן המשטרים נאבקים בהן, בדרך כלל בברוטליות. כתוצאה מכך, מחפשות קבוצות אלו מקומות שבהם אין דין ואין דיין, כדי להסתתר בהם ולפעול מתוכם. כך, למשל, בסיני מסתובבות כמה קבוצות של "ג'יהאד עולמי" שלפני שבועיים תקפו את משטרת אלעריש. בלוב, באזור שבשליטת המורדים, ובמדינות כמו תימן, עיראק, אפגניסטן, פקיסטן, ניגריה, סומליה ומאוריטניה – אין שלטון אפקטיבי, ובשטחיהן פועלות קבוצות "ג'יהאד עולמי" החוטפות תיירים מערביים, רוצחות אנשי ביטחון ופקידי ממשלה מקומיים ומשגרות פיגועי רחוב.

לסיכום: התמורות בעולם הערבי מביאות לפריחת אידיאולוגיות רבות, כולל זו האיסלאמית העלולה לגלוש לאלימות ג'יהאדיסטית. כישלונן של תנועות אלה מוכיח שוב את מה שאני טוען זמן רב: השיטה היחידה המסוגלת להביא שקט ושלווה למזרח התיכון היא זו המבוססת על השבטיות ועל "תרבות השבט", שבה מוקצית מדינה נפרדת לכל שבט, נוסח אמירויות המפרץ. רק פרדיגמה זו מתאימה באופן הטוב ביותר לרוח המזה"ת, ולכן רק היא יכולה להביא מזור לתחלואיו. יש לכך ביטוי יפה בקוראן, בפסוק האומר: "אללה לא משנה את מה שבליבות האנשים, אם הם לא משנים זאת בעצמם." ומכיוון שהשבטיות שבליבות האנשים היא הגורם החזק ביותר, אין דרך לייצב את המזה"ת, אלא זו המתבססת עליה. הסוציולוגיה חזקה יותר מכל אידיאולוגיה.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 160 וגם ב"מקור ראשון"

* * *

מנשה שאול

 מנת הסם

ההצגה המשפילה והאיומה של משפט מובארכּ מוכיחה שני דברים: האחד, כי ההמונים ששלטו בכיכר התחריר הם השופטים האמיתיים , ותכלית המשפט היא נקם, התעללות ושמחה לאיד.  השני, כי הפיקוד הצבאי השולט במצרים נכנע לתביעות ההמונים והפקיר את חוסני מובארכּ כטרף ללועות הזאבים, למרות שהיה מפקדם, והוא אשר טיפח אותם במרוצת שלושה עשורים.

מי שמתבונן בשמחת ההמונים המצריים על השפלתו של נשיאם לשעבר, עלול לחשוב לא רק שעם היעלמו, תבוא להם ישועה, אלא שהוא היה הגורם לניוון הכלכלי, להיעדר אוצרות הטבע, לריבוי האוכלוסין, לפיגור בחקלאות ובתעשייה, לכישלונם של ניסיונות האיחוד עם מדינות ערב ולתבוסות הצבא המצרי במלחמות נגד ישראל.

ההמונים הדורשים את ראשו של מובארכּ איבדו את ההיגיון ואת השכל, כלשונו של אחד הסופרים הערביים, ומתעלמים לחלוטין מן הדברים הטובים שהביא להם בשלושים שנות שלטונו, ונמנה רק את העיקריים שבהם:

* מובארכּ שמר על השלום ומנע מלחמות, ובכך חסך את חייהם של עשרות אלפי מצרים ואיפשר את הכוונתם של משאבים לפיתוח כלכלי.  לניסיונותיהם של מחרחרי המלחמה כמו נשיא סוריה חאפז אלאסד ובנו בשאר, השיב מובארכּ תמיד: לא ניכנס להרפתקה ולא נקריב את חיי העם.

* מובארכּ היה שותף לריפוי גאוותו הפצועה של העם המצרי בהיותו מפקד חיל האוויר במלחמת יום כיפור, ואחד מגיבורי המלחמה.

* מובארכּ הצליח לשקם את יחסיה של מצרים עם המערב, ובכך איפשר לה לקבל מארה"ב מאז שנחתם הסכם השלום עם ישראל סיוע נדיב בסך 62 מיליארד דולר, וכן סכומים שטרם פורסמו נתוניהם – מן האיחוד האירופי.

* מובארכּ הצליח לשקם את יחסיה של מצרים עם מדינות ערב שהחרימו את מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל, בעומדו על העיקרון כי "מצרים לא תחזור ביוזמתה למדינות ערב.  עליהן לשוב אליה, כי הן אלו שהכריזו על החרם".

* מובארכּ מיגר את גלי הטרור של הסלפים ואלקאעידה שבשנות ה-90' איימו על ריבונותה של מצרים.

* מובארכּ היה שותף למבצע הבינלאומי של שחרור כוויית מן הכיבוש של סדאם.

* מובארכּ המשיך את מדיניות קודמו, סאדאת, והחרים את משטר האיותאללה באיראן, ובכך העניק ביטחון למדינות המפרץ.

זאת ועוד, מובארכּ אינו סדאם חוסיין שהותיר עשרות קברי אחים והרג עשרות אלפי שיעים וכורדים.  הוא אינו קד'אפי המסתתר בבונקר ושולח את לוחמי שבטו "קד'אד'פה" להרוג את שאר בני עמו. הוא גם אינו בשאר אלאסד, המפעיל את צבאו כדי להפגיז ערים ולטבוח באזרחים חפים מפשע. לעומת שליטי ערב האחרים, מצטייר מובארכּ כמהטמה גנדי.

מובן, כי ככל בן אנוש, גם מובארכּ עשה משגים. במרוצת שלושת עשורי השלטון וכמעט במצב של אפס מלחמות, הדעת נותנת שזאת הייתה הזדמנות פז לקדם את מצרים, לבער את הבערות, להבטיח שירותי בריאות סבירים, לבצע רפורמות בתחום התעשייה והחקלאות ולהעלות את רמת החיים. זהו מצב בלתי נסבל, שמוֹרה בעל תעודה אקדמית ישתכר כ-100 דולר לחודש. לא נשאר אלא לקוות שהדור החדש של המנהיגים ילמד את הלקחים.

מובארכּ טעה בכך שלא הסתפק בחמש קדנציות של שלטון, ושאף לשלוט עד יומו האחרון.  הוא גם טעה בכך שביקש להוריש את הנשיאות לבנו ג'מאל, דבר שנראה בלתי אפשרי.

וטעותו האחרונה היתה שלא הקדים תרופה למכה, כפי שעשה נשיא תוניסיה זין אלעאבדין.  סעודיה הציעה לו מקלט מכובד, אך הוא סירב והכריז כי ימות וייקבר על אדמת מצרים. אלא שלרוע המזל, אין מניחים לו למות ולהיקבר בשקט.

המשפט המשפיל והמבזה לא יציל את מצרים מן התהום שבה היא שקועה, לא ישקם את כלכלתה הרעועה, לא יועיל ל-30 מיליון האנאלפביתים במצרים ולא ירפא את הזקוקים לשירותי הבריאות הלקויים.  הוא מנת סם מרגיעה לפרק זמן קצרצר וחולף.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 160.

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סוף השבוע 5-6.8.11

שלושה שבועות למאבק החברתי, והנושא אינו יורד מהכותרות, וטוב שכך. הבעיה היא, איך להמשיך לעניין, במה לחדש? בשני נושאים מעניינים התמקדו עיתוני סוף השבוע – אופן הסיקור התקשורתי והיעדרות הציבור הדתי לאומי מן המאבק.

קלמן ליבסקינד מיקם עצמו מראשית המאבק בעמדה לעומתית למחאה. על אף תמיכתי במאבק, יש לי קושי עם מקהלה תקשורתית המתנבאת בסגנון אחד, גם כאשר באופן חריג  מדובר בתמיכה בדרך שאני מאמין בה. הקושי שלי גדול במיוחד, כאשר מדובר באותה תקשורת שהובילה במשך עשרות שנים את הקו הקפיטליסטי, עם הגילויים הפרובינציאליים של הערצת העושר והסגידה לעשירים. קשה לי להאמין לה. לכן, אני שמח שיש עיתונאים החורגים מן הקו האחיד, ומקלקלים את אחידות המקהלה. וכאשר ליבסקינד תוקף את התקשורת על חוסר האובייקטיביות באופן שבו היא מסקרת את המחאה, ומכאן גם חוסר המקצועיות שבסיקור, איני יכול שלא להסכים איתו.

אולם דווקא מסיבה זאת, אני מצפה גם מקלמן ליושרה. חלק ניכר מכתבתו ב"מעריב" "מאהל המערכת" עוסק בניפוח מספרי המפגינים במוצאי שבת שעברה. על פי החישוב שלו, המסתמך על בדיקה שערך עם תחנות המשטרה, לא השתתפו בהפגנה 150 אלף איש, אלא "רק" 85,000 איש. נו, והאם זה מספר מבוטל? ליבסקינד מתמודד עם השאלה, ומודה שמדובר במספר מפגינים גדול מאוד. ודווקא לכן הוא תוהה: "צודקים. זה הרבה. שהרי אם 85 אלף הם מיספר גדול, מה הפריע לכלי התקשורת להסתפק בו? למה היה צורך להוסיף לו עוד 65 אלף שלא היו ולא נבראו?" שאלה טובה. אבל דבר אחד שכח ליבסקינד להזכיר. לפני שבועיים, באותו מדור, הוא חישב שמדובר במחאה של 600 איש בלבד. אם כן, כאשר הוא מזכיר את ה-85 אלף למניינו, מן הראוי שיודה בטעותו. ומלבד זאת, דומה שהוא מנסה באובססיביות להמעיט במיספר המפגינים, מה שמעורר ספק גם בימספרים שהוא מציג היום. ממיספר אחד גם ליבסקינד לא יוכל להתעלם – התמיכה במאבק בסקרים היא 85-90%. ואם יאמר ליבסקינד שאלו סקרים מוטים בידי התקשורת העוינת את הממשלה, כדאי שיזכור שאלו בדיוק אותם הסקרים שהצביעו על תמיכה גדולה בנתניהו אחרי ביקורו האחרון בארה"ב.

עיתונאי נוסף הממקם עצמו לעומתית למחאה, הוא חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות", אחד העיתונאים הצעירים המוכשרים ביותר בישראל. במאמרו "25 שאלות על המחאה", הוא "רק שאלה". כלומר, הוא אינו מביע עמדה, רק שואל שאלות, אך התשובות הן בגוף השאלה, והן מעידות על רצון לנפץ את מיתוס המחאה, להגחיך אותה ולהפשיט אותה ערום ועריה. לאחר 24 שאלות מן הסוג הזה, שואל דאום את השאלה ה-25: "ואחרי כל השאלות הללו – האם תאמינו לי שמצוקת מעמד הביניים היא מחאה סופר-מוצדקת גם בעיניי? תשובתי: האמת? אֶה... לא ממש."

אבל האמת היא שעם אחדות מן השאלות שלו אני מסכים. כלומר עם התשובות שבגוף השאלות. כך, למשל, עם שאלה 18. "כשמסבירים לנו שהמתנחלים אשמים במצב, רוצים שנפנה 300 אלף איש מבתיהם ונשלח אותם לגור בתל אביב? זה יפתור את בעיית הדיור?"

על שאלה אחת של דאום אני יכול להשיב תשובה אוטוביוגרפית. שאלה 6: "ואלה ששובתים רעב, זה שבועיים וההוא שלושה – האם אדם באמת יכול להיות חיוני ואנרגטי בלי מזון כל כך הרבה זמן? על מי בעצם אנחנו עובדים?"

ובכן, חנוך יקירי, בן רמת מגשימים שבגולן. לפני 17 שנים, בתקופת המאבק על הגולן, שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום. בי נשבעתי, שמעולם לא הייתי חיוני ואנרגטי יותר מאשר באותם 19 יום. השילוב של אמונה יוקדת בצדקת המאבק, המתחדדת בשביתת הרעב, יחד עם האופוריה של תמיכת ההמונים (רבע מיליון איש ביקרו אותנו באותם ימים – כך ספרתי מידי יום ודיווחתי לתקשורת והיא ציטטה את דיווחיי, למרות שהיו ליבסקינדים משמאל שהטילו ספק במיספר), יוצר אנרגיה שקשה להסביר אותה, מעלה את רמת האדרנלין באופן שאין דומה לו ויוצר חיוניות בלתי רגילה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, ואף שבכל אותם הימים חייתי על מים בלבד, הפה היה עסוק כל הזמן. כל היום נאמתי, התראיינתי, דיווחתי, סיקרתי, השתתפתי בפגישות – מהשכם בבוקר עד מאוחר בלילה, ללא הפסקה. אפילו לא הפסקת אוכל. עבדתי יותר קשה מבכל תקופה אחרת בחיי. ולכן, שאלתו של חנוך זרה לי. ואפילו מעליבה אותי, כיוון שאני נזכר איך נעלבתי כאשר לאחר שביתת הרעב, כתב חיים הנגבי מאמר ב"מעריב" בו טען שבלילה, כאשר התקשורת הלכה, אכלנו מרק. השאלה של חנוך הזכירה לי את אותו מאמר, ושבה והרגיזה אותי, בחוסר הכבוד כלפי אנשים המאמינים בדרך ונאבקים למענה.

אני שמח שיש עיתונאים החורגים מן המקהלה הכללית. זה טוב לדמוקרטיה, זה טוב לשיח הציבורי, זה חיוני לתקשורת. צר לי, שכמעט כל אותם העיתונאים משתייכים לציונות הדתית. זהו סימפטום למקום הבעייתי של הציונות הדתית במאבק הזה. הרי מה יותר יהודי, ממאבק למען צדק חברתי, נגד פערים חברתיים, נגד המירוץ המטורף אחרי הכסף, בעד חברה סולידרית, צודקת? הרי מן הראוי היה שהציונות הדתית תעמוד בראש המאבק הזה. במשך שנים אני חולם על היום שבו יתאחדו בעלי הפלוגתא במחלוקת על גבולות המדינה, למאבק משותף על תוכנה, כמדינה של צדק חברתי, מוסר וערבות הדדית. והנה, כשמגיעה שעת רצון, הציבור הדתי נוקט עמדה פיינשמקרית, של "השכנים אינם נאים בעיניי", בודק בציציות, חושד ומדיר עצמו ממאבק צודק, ובלבד שלא יראה לצד אנשי השמאל. מי שבצדק תקפו את איתרוגו של שרון בידי השמאל ערב ההתנתקות, מאתרגים לפתע את נתניהו. מעבר לשגיאה העקרונית והערכית, זו גם שגיאה פוליטית חמורה, של הדרה עצמית מהמקום החשוב ביותר בציבוריות הישראלית היום, והפקרתו בידי יריביהם הפוליטיים, שיזכו לתהילה על הצלחתם.

כל העיתונים עסקו בכך. "ידיעות אחרונות" בכתבתו של אסף וייס "נשארים באוהלה של תורה". "מעריב" בראיון משותף עם אורי אורבך ודב חנין. בימים האחרונים מתחולל שינוי בנושא זה, ואני מקווה שזה לא מאוחר מידי, שהרי מי שקופץ על העגלה באיחור – השפעתו קטנה ממי שאוחז במושכותיה מראשית הדרך. חלק מן הסיבות להדרה העצמית של הציונות הדתית מן המאבק זרות לי ומקוממות אותי. אולם עם טיעון אחד אני מזדהה מאוד ושותף לו, והוא הביקורת על כך שהמחאה מתמקדת בדרישה מן המדינה, מן הממשלה, ואין אמירה אודות התיקון הנדרש מן החברה, מן הקהילה, מן הפרט.

כותב חגי סגל ב"ידיעות אחרונות": "נו, יפה מאוד לשמוע תוכחות תנ"כיות בטלוויזיה, הלוואי כל ערב,  אבל חשוב מאוד לציין שישעיהו לא הוכיח מנהיגים בלבד. הנביא הבכיר הטיף צדק חברתי לעם כולו, 'עם כבד עוון', כלשונו. פרק א' הנ"ל מוקדש ברובו לתופעות שחיתות נרחבות, לאו דווקא לשחיתויות בצמרת. מאחורי המילים הנוקבות 'כספך היה לסיגים, סובאך מהול במים,' מסתתרת הוקעה של טוהר המידות במגזר העסקי כולו. בנקאים מזייפים כסף, חנוונים מוהלים יין במים, ובסוף כולם באים בטענות לפוליטיקאים. אז נכון, הפוליטיקאים של ימינו אינם צדיקים גדולים. אפילו לא צדיקים קטנים. הם אחראים לחלק גדול ממצוקות הדיור, למיסוי וליוקר המחייה, ובכל זאת, אסור לנקז אל מפתנם בלבד את נחשול הטרוניות החברתיות. כשהאזרח הפשוט מאשים את ממשלתו בכל הצרות, ולא משנה כרגע איזו ממשלה, הוא מזכה את עצמו מכל אשמה, וזאת כבר בעיה חינוכית קשה. הנהגת המדינה הופכת לשק חבטות מוסריות, והציבור הרחב אינו מתפנה לפשפש מעת לעת במעשיו שלו."

חותם על כל מילה. ודווקא לכן, חסרה לי כל כך הציונות הדתית במאבק הזה, כדי לבטא בה את הקול החשוב הזה, החסר בה כל כך. 

גם בן דרור ימיני ב"מעריב" מבקר את המחאה, אף שהוא תומך בה, ואולי דווקא מפני שהוא תומך בה. במאמרו הוא מציג את תחושת הניכור של רבים בקרב תושבי האוהלים מהנהגתם. החלק החשוב במאמרו, הוא הצגת השערוריה החברתית החמורה, של צו הפינוי לתושבי כפר שלם, שעלול להשליך אותם אל הרחוב. החשיבות של דבריו, היא התזכורת, שלנוכח המאבק הצודק של מעמד הביניים הנשחק, אל לנו לשכוח את המעמדות הנמוכים, המעמדות הנחשלים, העניים המרודים.

הסכמתי עם בן דרור, אך דבר אחד הפריע לי מאוד – שוב ושוב הוא כינה את תושבי כפר שלם "פליטים יהודים מארצות ערב". נכון, מדובר באנשים שנעשקו, שהותקפו, שגורשו וברחו מארצות ערב, במתקפה האנטישמית עליהם עם קום המדינה ולאחריה. ואף על פי כן, כציוני איני יכול לראות ביהודי העולה לארץ ישראל פליט, אלא אדם ששב אל מולדתו. הוריי ניצולי השואה לא הגיעו לישראל כפליטים, אלא עלו לארצם, שבו הביתה.

אחד ממפעליו החשובים של יצחק שמיר, שבניגוד לתדמית התקשורתית הוא בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו (הוא לא הבטיח הבטחות ולא קיטר על הבירוקרטיה ולא התפאר בסופרטנקרים, אבל כאשר היה צריך לקלוט מיליון עולים מחבר העמים, הוא קיבל את ההחלטות הנכונות שהביאו לכך שאיש מן העולים לא היה מחוסר קורת גג. מה שמוכיח שמה שחסר לנו היום הוא פשוט מנהיג בעל חזון ויכולת ביצוע) – הוא מאבקו הדון קישוטי שגרם לאמריקאים לבטל את הגדרת היהודים היוצאים מחבר העמים כפליטים. החלטה זו סגרה בפניהם את שערי ארה"ב וניתבה אותם לישראל. טענתו של שמיר היתה, שכאשר קיימת מדינה יהודית, אף יהודי בעולם אינו יכול להיקרא פליט.

ואם במדינה יהודית עסקינן – הנושא חזר לכותרות עם הגשת הצעת החוק של אבי דיכטר  ("קדימה"), חוק היסוד המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הצעת חוק חשובה ביותר. למרבה הצער, אין לנו עדין חוקה. מן הראוי היה, שלמדינת ישראל תהיה חוקה, המגדירה את מהותה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. באין חוקה, יש חוקי יסוד. כפי שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש הביטוי מגדירים את מהותה הדמוקרטית של המדינה, יש להשלים את המלאכה ולחוקק חוק המגדיר את מהותה הציונית היהודית. את זה עושה הצעת החוק של דיכטר.

וכאשר מדובר בהצעת חוק ציונית, עיתון "הארץ" יוצא לג'יהאד. כדרכו, מציג העיתון בימים האחרונים את הצעת החוק באופן מסולף ושקרי, ולאחר מכן משסע את בכירי כותביו לתקוף – לא את החוק, אלא את סילופו. היום היו אלה יוסי שריד ועקיבא אלדר.

יוסי שריד, הצדקן הנרגן המאוהב בעצמו ובמשחקי המילים והלשון נופל על לשון שלו, ממשיך את הפאניקה המעושה והמאוסה אודות אובדן הדמוקרטיה הישראלית, כביכול. הוא מאמץ את השקר הפוסט-ציוני, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, יש סתירה בין זהותה היהודית של המדינה לזהותה הדמוקרטית, ושיש משחק סכום אפס שבו ככל שהמדינה יותר יהודית כך היא פחות דמוקרטית ולהיפך. "ישראל פחות יהודית ויותר דמוקרטית – עדיין תתקיים. אבל ישראל יותר יהודית ופחות דמוקרטית – לא תתקיים." וכמו הטייקונים המאיימים עלינו שאם ידרשו לשלם מס גבוה יותר או תמלוגים גבוהים יותר על אוצרות הטבע של המדינה הם יברחו ולא ישקיעו בארץ, כך הוא מאיים עלינו כאזרח על תנאי: "מי יסכים ומי יוכל לחיות במדינה כזאת יחד אתכם, שיהדותכם אינה יהדותנו?"

עקיבא אלדר, יוצא נגד סעיף בחוק, הקובע שהשפה הרשמית של ישראל היא עברית. משמעות סעיף זה היא "שילד יהודי שווה יותר מילד ערבי. שעברית שווה יותר מערבית." והוא מצטט בכיר במשרד החינוך שדיבר על חשיבות לימודי הערבית, ומזכיר שהרמב"ם ורב סעדיה גאון כתבו בערבית, ואת נכדיו הלומדים בגן דו-לשוני. אלא שאין כל קשר בין אלה לבין הצעת החוק. רוח הצעת החוק היא שהסמלים הלאומיים במדינת הלאום של העם היהודי, צריכים להיות יהודיים – הדגל, ההמנון, סמל המדינה ושפתה הרשמית. אולם האם החוק הוא נגד הערבית? כך כתוב בהצעת החוק, מיד לאחר המשפט הקובע שעברית היא השפה הרשמית: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה." זו הדרה? העברית היא השפה הרשמית, זו השפה שבה נשבע הנשיא אמונים למדינת ישראל, זו השפה שבה מתקיימים טקסי יום העצמאות, יום הזיכרון, יום השואה, יום הזיכרון לרבין וכן הלאה. אך לשפה הערבית מעמד מיוחד, בהיותה שפתם הלאומי של 20% מאזרחי המדינה. אפשר להתנגד לכך. אפשר להציע שגם הערבית תהיה שפה רשמית (אגב, בניגוד למצב החוקי הקיים, שלא כפי שמציגים באופן מסולף מתנגדי החוק). אבל למה לשקר ולהציג את החוק כמדיר את השפה הערבית ואת הערבים? ובשבוע הבא גדעון לוי יכתוב שבעצם מדובר בטרנספר (עד היום מעולם לא טעיתי בחיזוי טיעוניו של לוי, כולל במילים המדוייקות בהן גינה את "רצח" בן לאדן).  

והטיעון הדמגוגי על הרמב"ם ורב סעדיה גאון – הם חיו בארץ דוברת ערבית וכתבו בערבית. הרצל כתב בגרמנית, אז גם הגרמנית צריכה להיות שפה רשמית של מדינת ישראל? תחיית השפה העברית היא הישגה התרבותי החשוב והמוצלח ביותר של הציונות. למה בדיוק מתגעגע אלדר?

כקורא ביקורתי ובעל ניסיון, אני קורא את בן כספית בזהירות ובעירבון מוגבל. כספית הוא יותר סופר מעיתונאי. אגב, בעיניי הסופר חשוב יותר מעיתונאי, אבל יש להבחין בין השניים. הערבוב בין אמת לבידיון ובין עובדה לדעה, הוא המאפיין העיקרי בכתיבתו. כשהוא כותב עובדות, אני משער שיש סיכוי שחלקן נכונות, גם אם אינן מדוייקות. הפעם הוא כתב על פועלו המדיני של פרס, המנסה להוביל להסדר קבע בין ישראל לפלשתינאים. אין עשן בלי אש, ואין כתבה של בן כספית בלי גרעין של אמת. כך שגם אם 10% מהכתבה היא אמת, היא צריכה להדאיג כל אזרח שוחר דמוקרטיה.

אזרחי ישראל לא בחרו את פרס לראשות הממשלה ולא ייפו את כוחו להכתיב לישראל את דרכה המדינית. הכנסת בחרה בו להיות סמל המדינה, להיות הגורם המאחד, להיות סמכות מוסרית. זאת הציפייה ממנו, במיוחד כמי שהחליף את "האנס הסדרתי" שקדם לו. כנשיא, היה עליו לצאת נגד החרם על ציבור המתנחלים, ובמיוחד נגד חרם האומנים הנפסד והמכוער. דווקא כמי שמתנגד להתנחלויות, היה תוקף מוסרי לאמירה ברורה שלו נגד החרם. אך הוא השתמט מחובתו הנשיאותית הזאת.

במקום זאת, הוא מינה את עצמו כמתווך בין ישראל לאויביה. זה תפקיד של נשיא מדינת ישראל?

יש לצפות מהתקשורת שתבקר אותו על חריגה זו מסמכותו, שהינה פוטש של ממש. אך בן כספית כותב על עשייתו בהערצה, ומבקר את נתניהו ש"מורח" אותו. נו, לכך ייקרא "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

* * *

יואב אהרוני

בין משה גרנות וישעיהו ליבוביץ

משה גרנות מתפלמס עם ישעיהו ליבוביץ (חב"ע 666) על מהות האמונה ועבודת השם. בעוד ליבוביץ מעלה על נס את ה"תורה לשמה", שממנה מתגלגלים המושגים של אמונה לשמה ושל קיום מצוות לשמן, שלא על מנת לקבל פרס – אומר גרנות שבפרשנותו זו של האמונה הדתית בכלל ושל זו היהודית בפרט ליבוביץ הוא "אוניקום", יחיד ומיוחד, אולי חוץ מהרמב"ם.

"מורה הנבוכים" של הרמב"ם אינו קל לקריאה והבנה, שכן הרמב"ם מחביא בתוך דבריו "סוד בתוך סוד". בספרו המרתק "סודותיו של מורה הנבוכים" מנסה ד"ר מיכה גודמן לחשוף את האמירות החבויות של הרמב"ם. אם הבנתי אל נכון, הרי הסוד הגדול ביותר שמוחבא ב"מורה הנבוכים" הוא האמירה שהלכה למעשה האל אינו קיים, או לפחות אין משמעות פרקטית לשאלה אם הוא קיים או לא. לכן גם אין, ולא יכול להיות, כל גמול על מעשים – לא בזה ולא בבא.

התביעה מאדם לקבל עליו עול מצוות בלי לצפות לגמול על כך שזורה באמונה היהודית לפחות מאז ימי כרם דיבנה, ואסתפק רק בשתי דוגמאות: אחת מהחסידות (שלא היתה אהודה בדרך כלל על ליבוביץ) ושנייה מאגדות הגמרא.

מסופר (בובר: "אור הגנוז") על ר' דב בר, "המגיד" ממזריטש, שבראשית דרכו חי בדחקות גדולה. כאשר בנו התינוק חלה ולא היתה בידו פרוטה לתיתה למיילדת כדי שתקנה תרופה לילד, נפלטה מחזהו אנחה כבדה. בלי שהיות באה התשובה מלמעלה: "קיפחת את חלקך בעולם הבא!"

"שפיר," אמר המגיד, "השכר נתבטל, עכשיו אוכל להתחיל באמת לעבוד את קוני שלא על מנת לקבל פרס."

בגמרא (בבלי, תענית כ"ג) מובאת האגדה המפורסמת על חוני המעגל שישן שבעים שנה. הפרטים בקצרה: חוני ראה אדם נוטע חרוב ואותו אדם אמר לו שהחרוב יישא פרי רק בעוד שבעים שנה. חוני נרדם למשך שבעים שנה וכשהתעורר מצא את נכדו של אותו אדם אוסף את פירותיו של החרוב הזה. בתקופה זו ילדה חמורתו של חוני "עדרים עדרים של רמכים", והוא חשב שהם רכושו ושייכים לו. כשהלך לביתו, מצא את נכדו שלא הכיר אותו. משם הלך לבית המדרש וגם שם איש לא הכירו ולא כיבד אותו. ביקש רחמים ומת.

בפרשנותו המפורטת והמבוססת לאגדה זו ("סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה") קובע פרופ' יונה פרנקל: "תפקידו של חוני בסיפור זה ללמוד שחייב אדם לעשות מעשים מבלי לצפות לשכר, שלא על מנת לקבל פרס. כל חלקי הסיפור, החל מהשיחה עם הנוטע ועד לשיחה בבית המדרש, באים כדי שחוני ילמד זאת ויסיר מליבו את דעתו האגוצנטרית, אך ללא הועיל."

ליבוביץ צודק, אפוא, כשהוא משיב למשה גרנות שאין הוא אוניקום. הגישה לדת ולאמונה שהוא מייצגה הנאמן, חיה ביהדות במשך מאות שנים, אף כי היתה תמיד נחלתם של יחידי סגולה, מאמינים אמיתיים, בעוד שהרוב נהה מאז ומעולם אחר הפולקלור הדתי, קברי הצדיקים, הקמיעות והמים הקדושים. יכול אדם להיות אתיאיסט כמו משה גרנות וגם כמוני, אך אל לו לזלזל בעוצמתה ובחשיבותה של האמונה האמיתית, זו הבאה לכלל ביטוי ביהדות יותר מאשר בכל דת אחרת.

* * *

ישעיהו ליבוביץ

הזהות היהודית והשתיקה הישראלית

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש פברואר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה-בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

המשך השיחה

הספרים באנגלית ובעברית אזלו וכנראה לא יודפסו יותר

העותקים בחנויות לספרים משומשים הם נדירים ויקרים

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך עמדתו של האינטלקטואל היהודי בישראל, היכול הוא להיות במעמד של "זר", של אאוט-סיידר? היש באפשרותו לגבש מהות יהודית אשר תעמוד כאתגר בפני המשכיל היהודי בגולה?

ישעיהו ליבוביץ: פרשת כפר-קאסם יכולה לקרות בכל מקום בעולם; "שפיכות-דמים דזיל" – זוהי תופעה אנושית-כללית היום. אך המחריד הוא, שהציבור שלנו השלים עם זה והאחראים לכך נשארו כולם על מכונם. בכל מדינה מתוקנת היה שר-הביטחון מתפטר מיד אחרי מעשה ממין זה, והרמטכ"ל היה מתפטר, ואף הממונים בדרגים הנמוכים יותר, וכל העם היה מקבל את התפטרות זו, אפילו לא היה מטיל בהם דופי – אלא מפני שהדבר קרה תחת שלטונם. כאן הציבור לא דרש זאת.

יש סימני שפלות באינטליגנציה שלנו יותר מאשר בארצות אחרות. סטאלין יכול היה להשתלט רק על-ידי הוצאת מיליוני אנשים להורג ולמחנות-הסגר, רק כך יכול היה להשתיק את אנשי-הרוח הרוסיים. ואילו אצלנו מספיק האיום שסופר, פרופסור, או חבר-אקדמיה מסוים לא יקבל הזמנה לארוחת-צהריים בבית-הנשיא, או למתן כבוד חגיגי ממין אחר – כדי להביאו לכך שהוא ישתיק את מצפונו ולא יאמר את האמת שבליבו.

אהוד בן עזר: מבחינה פוליטית ומעשית, כיצד נראית לעיניך האפשרות של קיום מדינת-ישראל כמדינה יהודית בעיקרה ובתוכנה.

ישעיהו ליבוביץ: אני משוכנע, כי המגבית דרושה לא כדי לקיים את המדינה אלא כדי לקיימה במשטר מסוים. אין לי ספק כי המגבית ורוב המענקים (חוץ מהעזרה לצרכים ביטחוניים מארה"ב) וכן רוב הכספים מגרמניה – אינם באים לסיפוק צורכי המדינה אלא לסיפוק צרכיה כשהיא נמצאת בשלטון מסוים. לצרכים חיוניים משיגה היום כל מדינה תמיכה; עזרה בפיתוח החקלאות והתעשייה, ואפילו עזרה צבאית. אך אנו מקבלים תמיכה כדי לקיים את רמת-החיים אשר בזכותה יכול השלטון הקיים ליהנות מתמיכת העם. טובי הכלכלנים אצלנו מחזיקים בדעה, כי זרם כספי-החינם מונע את האפשרות של הבראת המשק, וכהדיוט, הדבר מתקבל על דעתי – שכספי החינם מעוותים את המהלך הנורמאלי של הפיתוח, שלא לדבר על תופעות שליליות נוספות שמביאים עימם כספי-חינם, כגון הרחבת התהום בין ישראל הראשונה והשנייה, שההבדלים ביניהן הולכים ומעמיקים לעינינו.

ההשפעה השלילית אינה מתמצית בבעיות-פנים אלא הורסת את כלל יחסינו עם העם היהודי בגולה. הנתיב בו אנו מהלכים אינו יוצר את הקשר של בני עם אחד, אלא קשר של נותני-תרומות ומקבלי-תרומות, וזה לא קשר אלא תהום המפרידה מבחינה נפשית יותר מכל דבר אחר. זהו הניגוד הגמור לשותפות הגורל.

כמה שבועות אחר מבצע סואץ 56' יצא הרמטכ"ל של אותם ימים, משה דיין, לביקור מטעם המגבית היהודית בדרום-אפריקה. אפשר להתווכח על נחיצותו של המבצע, אך עובדה היא שנהרגו בו עשרות בחורים יהודים, עשרות קצינים צעירים; ומה תבע הרמטכ"ל הישראלי מיהודי דרום-אפריקה, האם ביקש מהם כך וכך צעירים יהודים במקום אלו שנפלו? לא! הוא ביקש מהם ממון! תרומות נוספות למגבית. זו היתה התביעה!

במקום להמריד את הצעיר היהודי בגולה נגד הוריו, במקום לגרום לו שיעמוד בקונפליקט עימם ועם עצמו ועם זהותו היהודית – אנו באים כמבקשי תרומה אל הוריו ומקבלים את הכסף מהם בדיוק כדי שלא לעשות את כל הדברים העשויים לקומם את בניהם עליהם, לנתקם להביאם ארצה. אלה הנותנים את הכסף יודעים מדוע הם נותנים אותו – כדי לשמור את הנפש, את נפשם של הבנים בגולה. וכך, מתנועה הממרידה בנים נגד הוריהם הפכה הציונות ומדינת-ישראל עימה לתנועה הנסמכת על דור הורים ולוקחת מהם תרומות כדי שלא לעשות את מה שמוטל עליה. המגבית, כביטוי לדרכה של מדינת-ישראל בקרב יהודי הגולה, עומדת בניגוד למהות היהודית של המדינה ובניגוד לאפשרות או לתביעה שמהות זו תוכל אי-פעם למשוך צעירים יהודים לעלות ארצה.

ואילו נשאלתי, מבחינה פוליטית כללית, כיצד היה על מדינת-ישראל להדגיש את עובדת היותה מדינתו של העם היהודי, הייתי אומר – כדי לחדד ולהבליט את ההשקפה – שמראשיתה לא היה עליה להיכנס כחברה בארגון האומות-המאוחדות. שווייץ, דרך-משל, לא הצטרפה לאו"ם בגלל המסורת ההיסטורית-פוליטית של נייטראליות, שנקבעה גם בחוקתה ושמונעת אותה מלהשתתף בהחלטות או בהצבעות שיש בהן משום נקיטת-עמדה בסכסוכים בינלאומיים ומשום הכרעה לצידם של מדינה פלונית או גוש פלוני נגד מדינה אחרת או גוש אחר. עמדה זו של שווייץ זכתה להבנה ולהערכה בעולם כולו, באשר היא מבטאה את המהות ההיסטורית והמדינית המיוחדת של שווייץ, ואין איש מטיל דופי בשווייץ בגלל "בדלנות" או בגלל גישה של "אני את נפשי היצלתי."

אילו היתה למדינת ישראל "תודעה יהודית" אמיתית, אילו ראתה עצמה כמייצגת את העם היהודי ואת גורלו ההיסטורי המיוחד-במינו, אילו היתה קובעת – לעצמה וגם כלפי העולם כולו – שבהתאם לייחוד ההיסטורי-הלאומי הזה היא אינה מדינתם של כל תושביה בלבד אלא רואה עצמה אחראית לגורלם של כלל היהודים בעולם, אפילו של אלה שאינם מכירים בה כמייצגת אותם – היתה מדינת-ישראל מודיעה מיד עם הקמתה שאינו יכולה להצטרף לאו"ם, כדי שלא תיאלץ בהזדמנויות שונות להצביע באופן שעשוי להזיק ליהודים במקום כלשהו.

עמדה כזאת היתה מחזקת את תודעת הייחוד היהודי בקרב היהודים בעולם כולו, והיא היתה זוכה ליחס של הבנה וכבוד גם מצד העולם הגויי, שחש בשעת הקמת המדינה את המיוחד שיש במאורע הזה. גם מבחינת האינטרס הפוליטי של המדינה ושל העם היהודי היה דבר זה מסייע לנו מאוד: כי בהיותנו באו"ם אנו על-כרחנו גרורה של המערב, ואילו היינו נייטראליים מחוץ לאו"ם אפשר שזה היה מרכך את עמדת ברית-המועצות כלפינו וכלפי יהודיה; ייתכן שבתנאים אלה גם היה קל יותר להגיע להתפייסות עם העולם הערבי.

כל האפשרויות הללו הוחמצו וחוסלו מתוך תאוותנו שמדינתנו תהיה מדינה ככל המדינות והעם היושב בה עם טריטוריאלי ככל העמים, ולא מרכזו של העם היהודי ההיסטורי.

ההינתקות מן ההיסטוריה של העם היהודי ומכל שיקול על משמעותה של מדינת-ישראל לגבי ההמשך של היסטוריה זו, מתגלית ביחסינו עם גרמניה. אילו היה שמץ של תחושה יהודית-היסטורית ושל התחשבות בעיצוב התודעה היהודית הלאומית בעתיד – פועל בלב שליטינו, לא היה שום שיקול של רווחיות בשעה זו מביא אותם לקבל אתנן-זונה מגרמניה, לקיים עימה יחסים דיפלומאטיים תקינים בדור הזה ולטהר אותה על-ידי כך לפני האנושות ולפני ההיסטוריה. מדינת ישראל בגדה בהיסטוריה היהודית ובעם היהודי למען טובת-הנאה של שליטיה, המשחדים את תושבי המדינה באמצעים שהם רוכשים על-ידי הבגידה הזו.

המשך השיחה יבוא

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

16. בבית-הספר החקלאי: "אחיה-הרוחני" מרדכי קושניר מתאהב בה.

בקיץ תרס"ד, 1904, עולה לארץ-ישראל מפודוליה שברוסיה ידידו ושכנו של א.ד. גורדון – סוחר-התבואות דוד קושניר. קושניר ועוד עשרה עולים קונים את אדמות הכפר יהוד, הנמצא בדרומה של פתח-תקוה, סמוך לכפר הערבי יהודיה ולמושבה הגרמנית וילהלמה. בכפר הזה התגוררו מחדשי היישוב בפתח-תקוה ב-1883. היישוב ביהוד ניטש סופית בשנת 1893, ואחרוני תושביו עברו לפתח-תקוה. במקום נותרו שנים-עשר בתים בנויים אבן-חול ומקורים גגות רעפים. בגדול שבהם, בן קומותיים, בניין הישיבה של הרב מרדכי-גימפל יפה מרוזינוי, משתכנת עתה משפחת קושניר. האם וששת הבנים מצטרפים אל האב בחנוכה תרס"ו, שלהי 1905.

דוד קושניר רוכש עדר עיזים, נוטע עצים, מקווה להתפרנס מעמל כפיים בחקלאות – אך נכשל בכל. העיזים נחלות ומתות. העצים אינם נקלטים באין מים להשקותם, ובתוך זמן לא רב מגיעה המשפחה עד חרפת רעב. הבן הגדול, מרדכי (1961-1894), נשלח ללמוד בתלמוד-תורה בפתח-תקוה, ואחריו עוקרת המשפחה כולה למושבה. האב הגאה, בעל בית-המסחר הגדול בבלטה, נעשה לרוכל המוכר ירקות טריים בצריפון בקרבת השוק הגדול; גם זאת לאחר מאבק קשה בוועד המושבה, שאינו מתיר לו לפתוח את דוכנו אלא אם כן ימכור בו אך ורק ירקות טריים ולא מצרכי מזון אחרים, שהמסחר בהם מותר רק לתושבי המושבה.

אחר-כך עוברים מרדכי ושמעון אחיו, הצעיר ממנו, ללמוד ב"קריית-ספר", בית-הספר החקלאי שמייסד הביל"ויי ישראל בלקינד ב-1908 בבן-שמן. מחצית היום הם לומדים ומחציתו האחרת עובדים בסיקול ובהכשרת אדמות המוסד. אחת לחודש, בשבת, הם הולכים ברגל לפתח-תקוה, לבקר את המשפחה.

לאחר שנה נסגר בית-הספר בבן-שמן והאחים חוזרים למושבה. שמעון נכנס ללמוד בבית-הספר יק"א, ונתקל בשחצנותם של בני-האיכרים, ומרדכי, נער כבן שבע-עשרה, עוזב את המושבה ועולה הגלילה, לחווה החדשה מגדל שעל חוף כנרת, לעבוד ולשמור בה.

תקופת-זמן מצטרף גם שמעון אל אחיו, אך הוא סובל מאוד מהקדחת, ובשלהי 1912 חוזרים השניים לפתח-תקוה, לעבוד בעונת קטיף התפוזים. בראשית תרע"ג פוקד אותם אסון – מתה אימם. מרדכי, הנמצא עתה בפתח-תקוה, לומד כניראה עם אסתר בת-גילו בבית-הספר החקלאי, אבל ייתכן כי הקשר ביניהם התפתח מחוץ למסגרת הלימודים.

בארכיונה של אסתר נמצאים שני עמודי מכתב ללא תאריך וללא חתימה. המכתב כתוב בדיו שהיה כניראה שחור והשחים, ובעט ציפורן על-גבי נייר משבצות מלבניות, מאונכות ודקות, והוא שרוף-למחצה באמצעיתו. המכתב נתון במעטפה שייתכן כי אינה המעטפה המקורית ועל גביו כתוב: אסתר רב / פתח תקוה / ארץ ישראל. לפי תוכנו המכתב נכתב בפתח-תקוה, בתחילת חורף 1913, תקופת בית-הספר החקלאי, על-ידי מרדכי קושניר [ר' צרופה ובה תמונתו]:

הרבה יש ללמוד מהיסטוריה שלנו, הרבה הרבה. וצריך לדעת איך ללמוד ואיך לראות. צריך לדעת איך לקרוא את התנ"ך ואיך להבין את הנביאים, וצריך להביט ולהשקיף לתוך כל הזמנים וכל התקופות ולראות נכוחה.

החשבת על זה? הפנוייה את לזה? אסתר וכי תתרעמי אם אגיד, לא בת-עמי את! במובן הנמוך של מילה אסתר כמו שהיא אילו היתה בת-עמי אילו היתה – – – היתה כואבת אחרת ומרגישה אחרת אוי מרגישה אחרת אחרת אחרת – – וממך יש לדרוש ממך יש הרשות לתבוע שתקראי בעיון וברגש בדברי ימינו מן השורות ועוד יותר מבין השורות, ראי מה היה ועוד יותר מה היה יכול להיות...

כמה עמוק הוא כאבו של דיין בדבריו אל חמדה – – –

ומפה אל עצמך. ועתה הגידי וכי אפשר לי להגיד לך להשיב ולעוץ עצה. אני אחת אוכל להגיד ואחת זו אם גם לא אגיד אותה תדענה – להלכה. אבל למעשה?! ואל תחשבי שאני מאשים אותך בזה. אני מבין את זה. מרגיש את זה יותר מדי רפיון וחולשה.. הלא תביני שאני מכוון על אודות 'גאולת עצמך':

וראי כשאני ניגש לזה תיכף אני מתחיל מתבלבל, קשה לי לדבר על זה.. משום זה את חושבת על הרבה דברים נפשיים שלך שאינם ידועים לי. הו מה טעית אסתר!

איני יכול לנגוע בהם משום.. אינני יודע למה – – –

עני בי אסתרקי, אחותי שלי, עני כתבי אם לא דברים ברורים – את הדם אשמע – – –

אמש כה חפצתי אלייך, התחלתי ללכת אלייך, אליכם, אל הזיתים, ולא ידעתי, שבתי, איפה היית אז ומפה?

כבר שוב בית-הספר? היית בבית-הספר שיעורים חדשים מה חדש? ומה לחיבורך התחדשי אותו למה לא הבאת אותו לגנוז אליי – אני חפצתי בו ולמה נשרף למה? – – –

בואי בואי עם ירח לגני אסתרקי – – הן תבואי.. או אבוא אני, אני אלייך – – –

מה עונה לו אסתר על מכתבו, שכניראה אינו היחיד? בעזבונה מצוייה תשובה, מתחילת חורף 1913, שספק אם נשלחה. משפט המפתח הקושר את שני המכתבים הוא "לא בת עמי את", החוזר בשניהם:

החץ פגע באותה הנקודה שהיא כך כואבת אצלי

אני חששתי שלעולם לעולם זה לא יבוא לביטוי כל-כך בהיר וחותך – וממך ממך הלא אתה כך מרגיש נפשי וקמטים חבויים וחידות שלה

איני יודעת איני יודעת זה כואב עכשיו היו שעות בחורף העבר שעות נפלאות תחת השפעתן כתבתי לך פעם – ויש עוד גם עתה איזה ברק עובר ומאיר את הכל ואני רואה ומבחינה את כל העומק

שירה קרובה חביבה עולה באוזניי ואחרי זה הכל נשטף בהמון הקולות האחר

לא בת עמי את –

איני יודעת איני יודעת יש לי דבר מה חבוי בליבי – אתה לא הרגשת בו או אולי הרגשת ובטלת.

לא טוב – זה כואב –

וזה גם לא טוב אם היא תבוא ההכרה העמוקה ואם תבוא בכל גודלה בעצמה תבוא מתוכי מתוך הפינה החבויה מן הנקודה הכואבת

מרדכי אתה לא היית צריך לדבר אלי ככה –

*

בשנות נעוריהם בפתח-תקוה נקשרת ידידות בין מרדכי קושניר למשה כרמי, ידידות הנמשכת שנים רבות. יחד עם דוד מלץ מתקין מרדכי לימים את הכרך "דליות הגפן", כתבים, מכתבים וזכרונות מאת ועל משה כרמי, ובו מכתב של משה למרדכי מי"א באב תרע"ג, שעיקרו התלבטות משה בגלל התמסרותו היתירה לנגינה בכינור:

כל עבודה שאין לה קשר ישר עם הגאולה – אין לה מקום. לא עת עתה לנגן, להתעלס בחיק בטהובן, להתרפק על צווארו... הנח את כינורך ואת מיתרו השקט. ואתה קום ואת בלורית חלומותיך גזוז ופזר לרוח, ויצאת אל אחיך העובדים...

אין ספק כי באותה שנה, שנת תרע"ג, ואולי גם קודם לכן, יודע מרדכי על אהבתה הגדולה של אסתר למשה רעו הטוב. משה ומרדכי הם גם שותפי גורל. בפרק-זמן של כשלוש שנים מתייתמים שניהם מאימהותיהם.

בית משפחת קושניר עני וקודר. בגלל הצרות מתערער משהו באב. הוא נעשה רגזן ומהיר-חימה ושופך חמתו על הילדים הן בשבט פיו והן במתת-ידו, ובגללו נוטשים הבנים את הבית. גם חייו של משה אינם קלים. לאחר מות אימו הוא מגדל את אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו ודואג להם כאם.

אסתר, משה ומרדכי אמנם בני גיל אחד הם, ואולם קיים הבדל גדול ביניהם. אסתר ומשה, חרף חלומות ההליכה הגלילה, והיותם מושפעים מהאידיאלים הלאומיים והסוציאליסטיים של העלייה השנייה, שניהם בני איכרים, אמנם לא עשירים ביותר, וביניהם פרשה ממושכת של אהבה מגיל צעיר, עם עליות ומורדות. ואילו מרדכי בא ממשפחה שבהווה היא ענייה מאוד, מושפלת ומוכת צרות, מהמעמד הנמוך במושבה.

מרדכי הוא "האח הרוחני", הידיד הטוב, השומע, המשפיע, בעל הזיקה העמוקה לספרות ולכתיבה, השם עצמו בסוגריים, כאילו לו עצמו אין חשקים ויצרים כלפי אסתר, רק רוחניות ונפשיות.

אבל –

הרי הוא מתראה עימה בתכיפות רבה יותר מאשר משה, הלומד בגימנסיה בתל-אביב. הרי הוא חש בנשמה היתירה שבה, באישיותה, בחושניותה, בהיותה שונה במהותה משאר בנות-האיכרים, ביצר הכתיבה שלה, שמובע בינתיים בחיבורים שהיא כותבת למורה יעקב רבינוביץ –

והידידות עימה כבר אינה מספיקה לו, הוא רוצה אותה, את נפשה ואת מגע גופה –

וכך מתאהב מרדכי באסתר, המאוהבת במשה חברו הטוב, ובבן-דודתה אברהם-חיים גרין בביירות, ורק לו, למרדכי, הנאמן לה, אינה מחזירה אהבה –

כותבת אסתר ביומנה:

מוצאי שבת, כ"ו טבת, תרע"ג. משונה, משונה, מונחות לפני פתקאות ורשימות של מרדכי, של הנפש היפה הזאת, זה יפה, יפה, סוף סוף, וזה חדש, הלא חדש, לא חיכיתי לזאת – – זה מעורפל, ידעתי ולא ידעתי אבל גם זה בא לידי ביטוי בהיר –

 "בנשמתי אני קורא לאור נשמתך" –

קרניים צנועות ורכות אני רואה עולות מתוך המילים האלה – אהבתי דבריך, יפים, יפים כאלה, איני רוצה להטיל בך מרה ולא סערה. מיליי ינסכו בך שלווה טהורה... אני סוגרת את עיניי וריח נרציסים שוטף עלי – אולם שם בארגז מונח צרור מכתבים, שם המה בשבילי לב ואחר כבה, כבה –

 "אני לוחץ את ידך ואני ידידך לנצח ואת ילדה קטנה וחשובה שלי" –

מה עושה כעת אותה יד שלוחצת את ידי – מחבקת שם, הלב מתמוגג טובע בים דמעות חמות – אורות תועים בחשכה, עוברים בדרכים חבויות, שם בקצה האופק, על שפת הים הכחול, כבה זיק יפה, בעמק, מול הרי יהודה, עלה לאיטו הניצוץ – –

מה היא הפורמליות הזאת, הלב יכתוב פשוט פשוט – זה משונה, מרדכי כותב – "אני אוהב אותך" – וזה חדש בעיניי? איני יודעת, חשבתי שזה לא יצא לאורה, והוא – – – מדוע לי כל זה – – – איזה ערך יש לזה – אני לעולם לעולם לא ימצאו הדברים האלה הד בנפשי, בתור אהוב? – מרדכי זה – ואפילו בתור אוהב? איני יודעת, בכל אופן זה יביא שינוי בידידותנו, לא, הוא צריך להישאר חברי כי מי מבין אותי כמוהו, אני צריכה לו, צריכה לו – אילו היה שותק – והוא חושב וחושב – – –

מהיום והלאה לא יגע בי, אחרי שאני יודעת או אחרי שהוא ביטא את זה כל-כך – לא, רעים אנו לתמיד, רק רעים. מרדכי בתור נשמה קרובה, מבינה, מרגישה, אבל מרדכי בתור אוהב? לא ידעתי, לא ידעתי, "הזיק היה לשלהבת" – ממש ממש? האמנם חיי סבבו ועוד גם עכשיו על-פי רוחו – בחיי הרוחניים הוא משפיע כל-כך, באמת, ואני לא כבר נודע לי זאת, כשאני רושמת אני רושמת כמעט תחת השפעתו, כאילו עמד הוא על גבי והתבונן לתוך הפנקס, ואני לפעמים משתדלת למצוא חן בעיניו, להיעשות, לכתוב – א-לא מרדכי, זה משונה כי לא צריך –

מה יהיה הקו הזה בשבילי? איני יודעת, אבל זה נעים, נעים, סוף סוף בי הפצע שמה – – – ריח נרציסים שוטף עלי, ריח מלאך – מלאכים קטנים – שאו זאת לאברהם:

 "מכתביך פזורים על שולחני וריח נרציסים שוטף עליהם וכאב שלא מתבטא תועה בליבי מפינה לפינה כי ריקות הן, ויש לי מקומות כך חתומים וטובים בשבילך, יש לי כך הרבה אושר בשבילך – ואתה?"

ולאחר ימים אחדים, ביום ו' בשבט, היא מתארת את התייחסותה לשני החברים: "השניים, הוא [משה] ומרדכי, אחד אצל השני כל-כך משונים. להאחד נמשכתי בעל כורחי ולשני אני, אני בעצמי בזרועות פתוחות קיבלתי כל היופי וכל הצער של תקופתי היותר יפה בחיים – – – "

לדברי שמעון קושניר בספרו "בכור מכורה", עובר מרדכי אחיו בקיץ תרע"ג לעבוד כשומר בכרמי רחובות ובתום הקיץ הוא חוזר וגר עם שמעון בחדר שכור בעין-גנים, מושב הפועלים הראשון. כאן הם נמצאים בקרבת ברל כצנלסון, נח נפתולסקי, וברנר שבא לעיתים מיפו. האחים קושניר מכירים בגליל ובפתח-תקוה את הדמויות החשובות מקרב אנשי העלייה השנייה ומושפעים מהן עמוקות.

פנקסה של אסתר מעיד כי מרדכי אכן נמצא עדיין בפתח-תקוה באביב ובקיץ תרע"ג, 1913, והיא שבה ומזכירה אותו, אך לרוב מעדיפה את רעו משה על פניו.

בי"ח שבט, תרע"ג היא כותבת:

מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפני משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –

בי"א אדר א':

ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –

בכ"ב אייר היא כותבת שעליה ללכת למרדכי כדי לפרוק כל מה שמתרחש בנפשה, ואולם:

נשיקה הוא רוצה ממני, הוא אוהבני, כולו כולו שלי עד עמקי נשמתו –

אני אי אפשר לי לקבל כל זאת, לקבל כן אבל להשיב כלום, כלום, אין אצלי כלום בשבילו, הוא מתאנח, מאהבה אולי, כך אוהבים! כך לא אהבני עוד שום אדם בעולם –

נשיקה אתה רוצה מרדכי, כלום אפשר? איזה גוון תקבל נשיקה זו, מה תהיה, אני כבר נשקתי, נשקתי בפעם הראשונה נער ריק לידי שגעון, אני פסלו נשקתיו מפני שנשמה אין לו, אני נשקתי פסל והנשיקות היו קרות, חסרה בהן הנשמה, אני עוד לא נשקתי באמת והנשיקה האמיתית לא לך היא, ליבי אומר לא לך –

ומדוע אתה נושק לי, אתה צריך היית להישאר חברי הרוחני, אתה צריך היית להיות נפש, ונפש אינה נושקת בפה מלא במגע שפתיים –

ברוח, כגבשושיות רוח –

אני אוהבת את הגוף החסון רחב-הכתפיים ואת הנשיקות הארציות ובשפתיים ממש, בשפתיו מלאות ואדומות, אבל אי אפשר, אתה, אתה את חלק מנפשי וזה מונח רחוק משפתיים וחיבוקים כאלה –

בתמוז תרע"ג, 1913, כבר נמצא מרדכי ברחובות, וכאשר המורה יעקב רבינוביץ מספר באזכרה בפתח-תקוה על שומר שנהרג ברחובות, מזדעזעת אסתר: "מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי – אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא – "

*

שלא כביחסיה עם משה ועם מרים, שלימים ניתקים לגמרי, שומרת אסתר במשך כל השנים על קשר חם הן עם מרדכי והן עם שמעון. כשנה לפני מותו שולח לה מרדכי, בהקדשה, את ספרו "בני הדור ומוריו" (1959), ובו פרקים חשובים על ברנר. מרדכי גם עורך ומוציא לאור ב-1944 את הספר "יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זכרונות" ובו רשימתו המזעזעת והקורעת-לב, שדיווחה ענייני-לכאורה – "הפעמים האחרונות", על ימיו האחרונים של ברנר ידידו, ועל גילוי גופות הנרצחים בבית יצקר, במאורעות 1921.

לאחר מות מרדכי מפרסמת אסתר רשימה קצרה "לזכר מרדכי שניר" ב"דבר הפועלת" (פברואר 1962). הנוסח השלם נמצא בעזבונה:

מרחבים גדולים – ריקים – יישובים מרוחקים, בתים פזורים, ופה ושם אדם – כגרגיר על פני האין-סוף...

שטחים, שטחים – רק שטחי חול, שטחי ביצה...

אדם בא לארץ – הצטייר על האופק כצללית: לכל פרטיו, לכל אופיו ועצמיותו.

ובאו אנשים: כל אחד – כמפתח לאיזו תעלומה עתיקה שחיכתה לו כאן, כל אחד ראש לפרק של באות; כל אחד נושא אבוקה; והדבר ניראה לעין-כל ומוחש בלב. תמצית של כל מה שעתיד היה לבוא – כבר נמצא כאן בימים ההם.

זרם כוחות רוחניים פיכה כאן בעוצמה רבה, וכל אשר אוזן לו, וכל אשר לב לו – אינו יכול לעמוד בפני נחשול עז זה.

מאוחר יותר נתברר לי שברובע הסטודנטים בפאריס היתה מעין אטמוספירה דומה; מקום שהנוער המעניין שבעולם – מתרכז; מפכות אידיאות, נוצרות סיסמאות אוניברסאליות על-ידי מתח, הגיון ורגש, ועל-ידי סערת-נעורים מתפרצים.

גם לדממתה של פתח-תקוה, העייפה מנפתולי-קיום, דור ראשון לאחר אלפי שנות גלות המוציא לחם מן הארץ – לא מלתא זוטרא היא – לדממה זו פרצו אותם נחשולים סוערים ומסעירים: אנשי העלייה השנייה.

זהו הרקע שעליו היכרתי את מרדכי שניר, ואנו ילדים כמעט – כולו עמקות, טהרת-נפש ומטען יהודי עשיר: נער צעיר, חיוור, בעל עיניים נפלאות – התרשמתי ממנו; בדור ההוא היינו כולנו "ילדים מתבגרים לפני זמנם", אך לא היה בין בני המושבה הנאים והזקופים אחד שהיה קרוב לרוחי כמרדכי; הוא דיבר איתי על החסידות, סיפר לי על ברנר וגורדון, קרא לי מאמרים מתוך "הפועל הצעיר", העלה בדחילו את דת-העבודה למרומי חיי, והכניס את כולי ורובי בסוד קדושת תנועת העבודה. כן, היתה קדושה בימים ההם.

לאחר זה הלכתי לדגניה.

א.ד. [גורדון] בא לדגניה ומוסר לי דרישת שלום ממרדכי כמו שמוסר שלום מבן חביב.

המציאות הפרידה בינינו –

הנוף נשתמר במלואו,

בנוף זה מרדכי הוא אחי-הרוחני הבלתי נשכח...

המשך יבוא

* * *

היכונו היכונו היכונו

לארמלתא [האלמנה] של כל ההפגנות

עם ישראל מפגין נגד עם ישראל

כל הסקטורים נגד כל הסקטורים

גם אלה שאין להם סיבה להפגין

נגד אלה שאין להם סיבה לא להפגין

קרנבל ליל תשעה באב

בכיכר רבין מחודשת המרצפות בתל-אביב

הבחורות מתבקשות לבוא בלבוש צנוע

כדי שלא לחרמן את הבחורים

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ממשרד תיירות-העורף נמסר כי חל גידול חד במיספר התיירים הבאים לישראל כדי שלא להחמיץ את קרנבל הקיץ של מחאת האוהלים בתל-אביב, ובכל רחבי הארץ השבעה והמשתגעת. חברות התעופה הוסיפו טיסות וככה יש באפשרותן להציע מחירים עוד יותר זולים למיליון וחצי הישראלים היוצאים – במטוסים החוזרים ריקים.

* לזיכרו של הצדיק המקובל הקדוש הרב אלעזר אבוחצירה זצוק"ל, חובה עלינו לחזור שלוש פעמים ביום בתפילותינו על הדברים הבאים, ואפילו ללומדם בעל-פה, למען יעלו ויבואו עד כסאו הקדוש של הקב"ה ישתבח שמו, יתברך שמו, ברוך הוא, קדוש הוא, אבוחצרה הוא, אלעזר הוא – שעינו צופיה על הכול ואין אצלו פרוטקציה אף לא למשפחות מיוחסות פרימיטיביות מצפון-אפריקה:

"בשנת 2009, המשטרה לכדה והגישה כתב-אישום נגד גבר בן 47 חמוש בסכין שבא לביתו של הרב באחת השבתות, ואיים לרצוח אותו. האיש, שנעצר בידי חסידי הרב לאחר שדלק אחריו, חש תסכול בגלל הבטחה רפואית שקיבל, שלא התקיימה.

באותה שנה פרקליטות מחוז קינג בברוקלין, ניו יורק, פתחה בחקירה נגד הרב אלעזר אבוחצירה, שמעולם לא הושלמה, בחשד שהונה עשרות יהודים שפנו אליו בשעתם הקשה. בעקבות החקירה, נמנע הרב אבוחצירה מלנסוע לארה"ב, מחשש שייעצר. החקירה התמקדה בטענות שהוא דרש מהחסידים כסף מזומן, ובתמורה הבטיח כי הם או יקיריהם יחלימו ממחלות סופניות או יֵלדו ילדים.

אחד המתלוננים, שטען כי נסחט, היה מנחם אלוביץ', איש עסקים חרדי מברוקלין, שנתן לרב המחאה על סך 100 אלף דולר תמורת הבטחה כי בתו תלד, חרף בעייה רפואית שסבלה ממנה. הבת מתה בגיל 24, בטרם ילדה.

לדברי האב, היא מתה לאחר ששמעה שהרב קילל אותה, עונש על כך שהאב סירב להמשיך להזרים לו כספים. עדותו של אלוביץ' לא היתה היחידה, וכולן חשפו דפוס דומה בהתנהלות הרב, לפחות עם חלק ממבקשי עצתו וברכתו.

הדפוס הזה כבר נחשף ב"הארץ" בסדרת כתבות ב-1997, ששפכו אור על הנעשה בחצרו של הרב. בכתבות נטען כי הרב ועוזריו שידלו את באי הבית – אלפים רבים מכל העולם – לתרום לו סכומי כסף גדולים. המאמינים תרמו ביד נדיבה, לא אחת מחשש שיוטלו עליהם קללות או נידויים.

סדרת הכתבות של יוסי בר-מוחא גם חשפה את חשבון הבנק הפרטי של הרב, שהיו בו אז 320 מיליון שקלים. כן נחשפו ההקלות שקיבל בתחום התכנון והבנייה, כמו אישור לבנות מנהרה תת-קרקעית מתחת לרחוב שבו התגורר, כדי שיוכל להגיע מבית לבית המדרש שלו מבלי לראות אור יום.

בעקבות הכתבות נפתחה חקירה שבסופה המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד אבוחצירא על קבלת דבר במרמה, אלא שהפרקליטות דחתה את ההמלצה. במקביל, מס הכנסה הגיע להסדר עם הרב, שלפיו שילם למדינה 20 מיליון שקל, בתמורה למחיקת האישום נגדו על העלמת הכנסות.

הרב אבוחצירא היה מהמקובלים הבולטים, הבאבות שהמונים נוהים אחריהם, באותה ליגה עם דודו, הרב ברוך אבוחצירא, הרנטגן מנתיבות, והרב יאשיהו פינטו. הוא נכלל ברשימת עשירי ישראל של מגזין "דה מארקר". ברשימת 2011, נאמד הונו ב-80 מיליון דולר. הכסף בא מתרומות של אנשים שביקשו ברכה או עצה." [יאיר אטינגר, "הארץ", 4.8.11].

 אהוד: הפרקליטות ומבקר המדינה אולי היו עסוקים כבר באותה תקופה בתפירת התיק לאהוד אולמרט, ונעזרו בז'וליק טלנסקי, ולכן לא היה להם זמן להתעסק עם סכומים קטנים של כמה עשרות מיליוני דולרים שחורים שחקירתם היתה מביאה עליהם ודאי קללה נוראה בשפת הקבלה המעשית.

* לעיון נוסף וממש מרתק על עלילותיו של הרב אלעזר אבוחצרה זצוק"ל, כולל עדותו של העיתונאי יוסי בר-מוחא. חובה לראות:

 http://www.youtube.com/watch?v=Oux7n1mBHFw

* בשעתו היו מעלילים על שבועון השערוריות "העולם הזה" שהוא מרוויח מהסיפורים שמשלמים לו כדי שלא יפרסמם – יותר מאשר מהסיפורים החושפים שמתפרסמים בו. נראה שבשיטה דומה פועל גם האיום המאפיוזי של "המקובלים": לקלל את מי שלא משלם להם – שכך אפשר להתפרנס טוב יותר מאשר מן "הברכות" שהם מעניקים לקהלם.

* ידידיה יצחקי עונה לאהוד בן עזר שהציע לו לקרוא בעיון את מאמרה של מירב ארלוזורוב – "אמנם כן, מירב ארלוזורוב אינה מזכירה את המתנחלים, מתוך נאמנות להשקפת העולם שלה. אני קורא את המאמרים שלה ב'דה מארקר' בכל יום, ביום שישי היא כתבה: 'אם מעמד הביניים רוצה לשפר את מצבו, הוא צריך להחליט אם הוא מוכן לשלם יותר מסים כדי להקים פה מדינת רווחה.' – כאילו ש'מעמד הביניים' אינו משלם את מרבית המסים, לאו דווקא במסים ישירים אלא במסים עקיפים, רגרסיביים, שהם עיקר ההכנסות של המדינה ממסים. היא אינה מזכירה לא רק 'מתנחלים', היא לא מזכירה גם 'מס חברות' וטייקונים. כאמור, זוהי השקפת העולם שלה, היא לא בהכרח צודקת."

* מירב ארלוזורוב ["דה מארקר", 6.8]: "האם הצונאמי מגיע, ואנחנו עסוקים בלשחק גוגואים על החוף? ישראל נמצאת בסכנה מוחשית כזו. יותר מ-100 אלף איש צעדו אתמול [שלשום] בלילה תחת שלל סיסמאות, כשהרוח העולה מרובן היא: 'תנו לנו, כי מגיע לנו לקבל יותר.' זאת, בשעה שגלי המשבר הכלכלי העולמי מאיימים להטביע כל מדינה שלא תהיה ערוכה כדבעי לקראתו. דירוג האשראי המושלם של ארה"ב ירד בסוף השבוע, בראשונה בהיסטוריה. הסינים, העצבניים מהחשש כי ההשקעות שלהם באיגרות חוב של ממשלת ארה"ב עלולות לרדת לטמיון, החלו לחלק הוראות לארה"ב ולהורות לה לעשות קיצוצים בתקציבי הרווחה והביטחון (!). גם זה בראשונה בהיסטוריה. איגרות החוב של ממשלות ספרד ואיטליה נהפכו בסוף השבוע לאיגרות חוב זבל, המחייבות חילוץ. הבנק המרכזי של אירופה הודיע כי ינסה להציל את שתי המדינות באמצעות רכישת איגרות החוב שלהן. העולם רועד כיום. הכלכלות החזקות בעולם מתרסקות. המדינות הגדולות והנחשבות ביותר כלל אינן בטוחות שיהיה להן מהיכן לשלם את חובותיהן. ורק במדינת ישראל הקטנה, שבעור שיניה שרדה את המשבר, צועדים אלפים בתביעה לממשלה לפרוץ את הגירעון, להגדיל את החוב ולשפוך כסף לכל דורש.

"אל תטעו, תנועת המחאה היא חיונית לעתידה של מדינת ישראל. בפעם הראשונה החל מעמד הביניים להתקומם, ולתבוע שינוי סדר עדיפות אמיתי. אבל שינוי סדר העדיפות אינו אמור לכלול איתו גם את שינוי סעיף האחריות התקציבית – כי למדינה שאינה אחראית פשוט אין סיכוי לשרוד. נקודה.  מדינות שהמשיכו לעבוד קשה, לממן את רמת חייהן ממקורותיהן ולהימנע בכל מחיר מצבירות חובות – צלחו את המשבר הכלכלי העולמי בשלום. כך גרמניה. כך אוסטרליה. כך ישראל. שלוש מדינות שלא ויתרו לעצמן ולא עשו לעצמן הנחות, אלא תבעו מעצמן להתאמץ עוד ועוד. את פירות המאמץ הן קטפו במשבר. אפילו איטליה הנהנתנית עומדת להכניס לחוקתה את החובה לשמור על תקציב מאוזן. ורק אצלנו עם ישראל, משום מה, מסרב להפנים. רק אצלנו חוק הפחתת הגירעון, שישראל פעלה לאורו מאז שנות ה-90, נגרר בחוצות כעדות נוספת לקפיטליזם החזירי של משרד האוצר. רק אצלנו כולם תובעים לקבל עוד ועוד, בלי להסביר מהיכן ימומנו כל התביעות האלה."

* אורי הייטנר: כאשר אזרחים סורים נאלצים להשליך גופות חבריהם ובני משפחותיהם לנהר אל-עאסי, כדאי לזכור שאילו התגשם חלומם הרטוב של כמה מופקרים חסרי אחריות בתוכנו, גופות כאלו היו מושלכות לכינרת.

* אנחנו גרים בסביבות כיכר רבין בתל-אביב. למזלנו הכיכר וסביבותיה בשיפוצים, עקרו ומחליפים בה את כל המרצפות, שעליהן ישבו ובכו הצעירים אחר רצח רבין והשעווה זלגה מנרות הזיכרון שלהם ושוועתם עלתה השמיימה. כיום הכיכר מגודרת היטב, ובפנים היא כולה רק חול וחול, ואנדרטה גרוטאה של תומרקין, שבמקורה היתה מקורה כולה בלוחות זכוכית. אנחנו מניחים שאלמלא התזמון השיפוצי המוצלח, מבחינתנו – הכיכר היתה כבר כולה מכוסה כיום אוהלים אוהלים, וכל הפגנה של כעשרת אלפים איש בה, שחלקם מובאים באוטובוסים שממומנים על-ידי גופים מעוניינים, וחלקם ערומים-למחצה – היתה מיד זוכה בתקשורת הישראלית האינטרסנטית והמגזימה לכותרת של "הפגנת ארבע מאות האלף השנייה בגודלה בתולדות ישראל!"

וחוץ מזה אם הכיכר היתה במצב תקין, המפגינים הקבועים היו משתינים ומחרבנים בחצר הבניין שבו אנו גרים, גרים ככל עשירי ישראל והסופרים החשובים, רק שאנחנו בזכות הפרדסים שלנו מהזן שמוטי-דם "שרה" – והם בזכות רבי-המכר שלהם.

* תודה לכוחות הביטחון, לצה"ל ולמשטרה, שגם כאשר הציבור במדינה יוצא מדעתו, הם הם עובדים קשה מאוד בחום הכבד וממשיכים לשמור עליה, על גבולותיה, על הביטחון הפנימי בה, על הסדר הציבורי ועל הדמוקרטיה. יש לנו הרגשה כי משכורותיהם של השוטרים נמוכות ממשכורותיהם ומרווחיהם של מרבית ההורים של המפגינים ואולי גם של חלק ניכר מהמפגינים עצמם!

* בקרוב עומד לצאת לאור "טנקים באבן-גבירול", אחד הרומאנים המקוריים המרגשים ביותר שנכתבו בארץ בשנים האחרונות; זהו ספרו החדש של ישראל זמיר (בנו של הסופר חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר) וחבר קיבוץ בית-אלפא. הספר יוצא לאור בהוצאת "גוונים", ומאחר שהיינו שותפים לשלבים המקצועיים של הכנתו והורדתו לדפוס, אנחנו מעידים על עצמנו כי גם בקריאת הבדיקה של ההגהה האחרונה התרגשנו מדי פעם ודמעות כמעט שחנקו בגרוננו.

זהו רומאן בידיוני, תקופתי, סוחף, שבו נפרשים במקביל חייהם של צעירים ישראליים, שלכאורה אין קשר ביניהם, אך ככל שהעלילה מתקדמת והמציאות הקשה הולמת בהם במלחמות ובפיגועי טרור, כן עתיד להתחזק הקשר בין דודיק ונורית, שהם שני השורדים ממערכת זוגיוּת סבוכה של כל אחד עם אחרים – ולבשר התחלה חדשה שיש עימה תקווה לחיים ולהתגברות על אסונות העבר. הרומאן כתוב בידע רב וחובק זרועות עולם: תל-אביב בתקופות שונות, ביירות במלחמת "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה), ניו-יורק, מכסיקו, כלא שאטה, קיבוץ בעמק ופגישה אחרונה נרגשת באילת, כאשר ברקע רוחשים כל הזמן מאבקי ההישרדות הנואשים של צעירים ישראליים, שעברם מטלטל אותם בלי חמלה.

הרומאן שם בכיס הקטן כמה ספרים של "סופרים חשובים" שיצאו לאור בשנים האחרונות ומשום-מה היו ל"רבי-מכר". הקשר שלנו לרומאן הוא מקצועי, אבל ישראל זמיר הוא גם חבר שלנו, ואנחנו גאים על כך, כי זכינו להכיר בזמנו גם את אביו ולכתוב עליו רבות, וגם לערוך את ספרו "שונאים – סיפור אהבה", שאותו תירגם ישראל בנו ל"ספריית פועלים", בימים שבהם נתן יונתן הזכור לטוב היה עורך מדור הפרוזה של ההוצאה. בשביס-זינגר עצמו עבר בשעתו, בניו יורק, על התרגום והעריכה – ואישר אותם.

* דב פישל: "שלום, אם להגיב בסגנון האופייני לך – הרי לך חום הקיץ לא יוכל להזיק, מהטעם הפשוט שאין לך מוח מלכתחילה. 'סופר' נידח כבר אמרנו? שבוע טוב."

* זה פשוט מדהים איך בזכות ה"מחאה" – הגברת ציפי ליבני נעשית חכמה יותר מיום ליום וממהדורה למהדורה של התקשורת הכתובה, האלקטרונית והמשודרת. דומה כי זה זמן רב לא היתה לה עדנה חשיפתית שכזו, סטריפ-טיז – ומי יכול לעמוד מול הפרץ הזה של חוכמתה וכנראה גם הסבסוד החלקי של ההסתה ו"המחאה" – בכסף הציבורי של מפלגתה "קדימה"?

בייחוד מלבבת נימת הבוז וההתנשאות שבה היא מדברת אל ראש-הממשלה, ובעצם מספידה אותו, כפי שנהגה בשעתו להתייחס אל אהוד אולמרט כשהיתה שרת החוץ בממשלתו, והתעלמה ממנו במופגן כשהיו שניהם בכנס רשמי בפריס. אין מה לדבר, אישה חכמה. צריך רק לקוות שלעולם לא תהיה ראש-ממשלה עלינו כי התפקיד ממש קטן עליה.

* רקטות הגראד ממשיכות ליפול בדרום ועד קריית גת הגיעו, אבל בינתיים לא הגיעו אל המפונקים באוהלים שבשדרות רוטשילד. בכל מקרה – רק ביבי אשם שהאינתיפאדה השנייה נמשכת ו/או השלישית מתחילה.

* ארגון הבחורות הרווקות בתל-אביב מחפש בנרות בחורים שאינם גומרים! – צריך לצלצל פעמיים, צריך לחכות רגע קט, או להצמיד פתק עם מיספר טלפון ו/או אי-מייל על גזעו של אחד העצים העומדים בשדרות רוטשילד.

* אחת התופעות הקשות והמסוכנות שגוררת או נגררת איתה "מחאת האוהלים" היא ההזנייה של התקשורת. אתה קורא ואינך מאמין למראה עיניך. כל פרט שולי קטן מנופח. כל כותרת יוצרת כביכול מציאות חדשה. כל דיווח מגמתי, גם במיספרים. כאילו אתה נמצא בימי הסטאליניזם ברוסיה שאז כל העיתונות היתה חייבת לזמר לפי מגמה אחת. ולכן יש רצון לומר, לגבי חלק גדול מן ה"עיתונאים" – "אתם לא עיתונאים, אתם זונות!!!"

* מתוך מכתב אישי של עיתונאי ותיק: "זו ההזדמנות לחזור ולומר לך שהפכתי לקורא מושבע של העיתון האינטרנטי שלך. הוא יחיד ומיוחד בשממה העיתונאית המקיפה אותנו."

* "האיחוד האירופי מתח ביקורת על החלטתה של ישראל לאשר 900 יחידות דיור נוספות במזרח ירושלים, כך דיווחה סוכנות הידיעות הצרפתית בליל שישי. שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון אמרה כי האישור פוגע בסיכויי השלום." – זה מה שמדאיג את הגברת אשטון ואת שונאי ישראל. זה, ולא הרציחות היומיות בסוריה, וכל שאר מהומות הדמים בעולם המוסלמי.

* לאחר חצות מוצ"ש ישבנו לראות את השתקפות ההפגנות שלנו ברשתות הטלוויזיה העולמיות. במשך שעה שלימה לא היה שום איזכור, לבד מכתבה קצרה באחת מהן, שהראתה קרנבל של צועדים שבעים ושמחים נושאים כרזות עבריות ומתלוננים, והשדרן הוסיף שזוהי הפגנה למען העלאת רמת החיים בישראל! – ואז, נוסף למחזות האימים של הרעב בסומליה והטבח בסוריה, משבר דירוג האשראי בארה"ב, ונפילת עשרות חיילים אמריקאים על מסוקם באפגניסטן – החל בערוץ "סקיי" האנגלי להופיע מחזה אימים מתמשך, בשידור חי, של להבות שריפה, הפגנות וזריקת בקבוקי מולוטוב וחזיזים – בטוטנהם שבצפון לונדון, כאילו העולם השלישי פלש ללב הבירה הבריטית. סצינות מחאה בזמן אמת – שמבשרות לאנגלים מה צפוי להם הקיץ בנושא המהומות הבין-גזעיות.

ואז – לראות בערוץ הראשון שידור חוזר של "הטיש הגדול" בהנחיית משה להב, מופע המזכיר את הקונצרטים המלהיבים של ה"פרומס" הבריטי, והלב הישראלי שלנו גדל ורחב וממש נמס לנוכח הקהל הנלהב והרב-גוני ששר כאיש אחד את המילים הנפלאות של הזמר הישראלי.

למחרת [אתמול] חיפשנו בעיתון את המהומות בצפון לונדון, שסברנו שתדחינה הצידה את שטויות הקרנבל של "מחאת האוהלים", אך לא. רק חדשות הקרנבל מילאו את העמוד הראשון של "הארץ", כאילו ימות משיח הגיעו – ולא היה זכר למהומות האמיתיות והקשות בצפון לונדון, אלא הנביא הפרו-פלסטיני גדעון לוי המשיך לדווח, להצית ולהסית את מדורת הטמטום הישראלי, כאשר הפעם יש לו כיסוי ציבורי טוב כדי שלא ירגישו את מי הוא באמת משרת, ומה רבה היא שנאתו לישראל!

* יש לנו ידידים עשירים שגם הם אינם גומרים את החודש ולכן תומכים בהתלהבות בכל התביעות של דיירי "מחאת האוהלים", למעט תביעה אחת שמפחידה אותם – להחזיר את מס הירושה! מה פתאום?!

* בשבת האחרונה היתה הטמפרטורה בבגדאד 49 מעלות. גם מי שהיו לו מאוורר או מזגן לא היה יכול להימלט מהחום הנורא כי אספקת החשמל בעיר היא רק לארבע שעות ביממה! –ממש כמו אצלנו בתל-אביב, שאנחנו קופאים מקור במזגנים גם באמצע הקיץ. רק שבבגדאד הבחורות לא הולכות חצי-חשופות בימים החמים. על המחדל הזה תלו שם את סאדם חוסיין. בקרוב גם אצלנו נתלה את ביבי על הזין שלו!

* מי שילם את מאות אלפי השקלים לעריכת קרנבל ההפגנות העליז והצבעוני ברחבי הארץ במוצאי השבת האחרונה? מאיפה בא הכסף לקרנבל? אנחנו מבקשים פירוט של החשבון! וגם – מי ניפח וממשיך לנפח את מיספרי המשתתפים! 300,000 ברחוב קפלן לפי "הארץ" אונליין בזמן אמת!

* דובר המפגינים של תנועת הכול נגד הכול אומר לנו: "לא איכפת לנו שהורידו את דירוג האשראי של ארה"ב, ושהעולם אולי עומד עתה בפני אסון כלכלי, שישראל אמורה לנווט בו כספינה במים סוערים. אנחנו דורשים צדק חברתי! – ואם יש צדק – יופע נא מיד! ואם לא, נתלה גם את שר-האוצר על הזין שלו!"

* ברכות לנשיא ברק חוסיין אובמה על הצלחתך להוריד את דירוג האשראי של ארה"ב, זאת לראשונה בתולדותיה, וכל זה כידוע בגלל הבנייה הישראלית במזרח-ירושלים, דבר שאתה בחוכמתך תפסת מיד בראשית כהונתך והתרכזת בעיקר בו! אלה מאזרחיך שהצביעו עבורך עוד יתגעגעו לנשיא המושמץ שקדם לך, אבל מאחר שלא מסתמן מועמד ראוי מולך, סביר להניח שהם עוד יסבלו ממך גם קדנציה שנייה. ברכות גם מחוסני על מיטת חוליו בבית המשפט. אתה ממש הצלת את מצרים כאשר נעצת סכין בגבו של מי שהיה בן-בריתך הנאמן ביותר.

* בגלל מבול הרשימות והתגובות שהציף אותנו, בעיקר בנושא הקרנבל של "המחאה החברתית", לא יכולנו להביא את כולן. אולי בגיליונות הבאים.

* * *

אף ישראלי לא גומר את החודש

אף ישראלי גם לא גמר בעבר את החודש

אף ישראלי לא יגמור גם בעתיד את החודש

גוועלד! אנחנו הכי דפוקים בעולם!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,245 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,042 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל