גיליון מס' 669

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באב תשע"א, 15 באוגוסט 2011

עם הצרופות: 1. תמונת שמואל דיין, אביו של משה, שהיה יכול להיות בן-דודתו של אהוד בן עזר. באדיבות מכון לבון. 2. אוהלי מחאה בשער "ידיעות אחרונות" לפני 21 שנה. 3. "צדק חברתי!" – המשכורות העלובות של אנשי התקשורת הבכירים בישראל. [ממקור לא ידוע].

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יפה ברלוביץ: "עֵט סופרים וחלומות הבלהות דומים", על "מעוף הברבורים" של סמי מיכאל. // תקוה וינשטוק: 1. עונת המלפפונים. 2. חידושי התעבורה. 3. הצלף. // מלפפונים חמוצים בנוסח המושבה. // משה כהן: 1. לכו בדרכו של סטף! 2. כן פוליטית. // יוסי גמזו: לִיצֶנְצִיָּה בּוֹעֵטִיקָה. // י"ז: נהנים לקרוא את יוסי שדה. // יהודה דרורי: פנטזיה של אדם מוסרי. // אהוד בן עזר: 3 שירי אהבה. // אדם דובז'ינסקי: הנדון: תגובה להצבת הגיליוטינה בשדרות רוטשילד. // אורי הייטנר: 1. ומרגיש כי הוא עם. 2. סקירת עיתוני סוף השבוע. 3. ט"ו באב, וחזרו ועשאוהו יום טוב. // אהוד בן עזר: על הסופר העברי זאב יעבץ. // אהרון אבי זיו: תגובה למירב ארלוזורוב. // רפי חתוכה: כשם שאבותיך במלאבס פעלו. // קורא נידח ונרגן: תעשייה של כותבי ספרי-לימוד. // אלישע פורת: שיעור מולדת: עין-החורש, אצל חדרה. // אהרון רול: א. באים וידיהם מזוהמות. ב. הבה ונעשה חשבון. // שלומית: מה אתה רוצה מהמפגינים בשדרה? // בעצם מה רע בלבעול עיזים. מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // משה ברק: הראש היהודי, האומנם תופעה גנטית?! // נעמן כהן: פרופסור ישעיהו ליבוביץ והרמב"ם. // ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", סוף השיחה. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: 18. חלום מעמק הירדן: בזרועות דיין הגלילי! // ממקורות הש"י. // איליה בר-זאב: בקיץ האחרון.

* * *

יפה ברלוביץ

"עֵט סופרים וחלומות הבלהות דומים"

סמי מיכאל, "מעוף הברבורים", כנרת זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2011, 223 עמ'

"ככל שאדם צובר ניסיון, נוטה החלום להיות טריטוריה מוזרה ולעיתים חוויה קשה." כותב הסופר החיפאי ויליאם אלכביר. עם זאת, משותק מאימת חלומותיו, אין הוא מוותר. להפך, הוא מבין שהחלומות הנכתבים בו כיצירה ספרותית, חוזרים ומפרים אותו עם עֵרותו, או כדבריו שם: "אצלי כנראה עט הסופרים וחלומות הבלהות דומים... שניהם תובעניים ועם שניהם למדתי לחיות."

ואכן "מעוף הברבורים" הוא רומן לוטה בערפל, שנקרא כמו חלום המנסה להיחלץ מסיוטיו. גיבורו, הסופר אלכביר לעיל, פרץ אל הספרות הישראלית באמצע שנות החמישים, בספר ביכורים מפתיע בשם "גילוי הזמן", אלא שמאז לא פרסם דבר, והיה לסופר-צללים שמשדרג לרבי מכר את כתביהם של סופרים עלגים. כך, כמו צֵל, הוא מגיח ונסוג גם ברומן, כשאין לדעת מאומה על עולמו הנפשי-היצירתי ולא כל שכן על כתבי היד שבמגרותיו, לבד מפרגמנטים פזורים, המצוטטים כאן בראש כל פרק כמו הד רחוק לסופר שהיה. מאידך, במרחב מסוייט וחנוק זה, מתרחשות הסצנות הקריטיות שבו, אל מול חלון. שהרי החלון השקוף, בניגוד לעכירות הדחוסה, מציע בכל זאת סיכוי למוצא ושחרור. כך למשל מקדים מידי פעם החלון, ומופיע כאות הזהרה; בהמשך הוא משמש פתח קפיצה לאיבוד עצמי לדעת ולמוצא של כבוד; ואילו בסיום הרומן, הוא מסמן מעין הבטחה אופטימית יותר להתחדשות ולפתיחות ("מעוף ברבורים" בלשונו המטאפורית של הספר).

במה דברים אמורים.

כאמור, עניין לנו עם איש רוח, מתבודד ונחבא, שעם כל נסיגותיו ומוזרויותיו, מיכאל נוטע אותו בתוך משפחה שעוטפת אותו ודואגת לצרכיו, ובראש וראשונה אחיו הצעיר שרגא אלכביר. מכאן שהסיפור לא רק עוקף את גיבורו הביזארי, אלא מתפתח לדרמה רב-משפחתית המקיפה את האחים (ויליאם ושרגא) על נשותיהם, טפיהם, הוריהם המזדקנים, קרוביהם ושכניהם-ידידיהם בבניין-השיכון עם שלוש הכניסות וכר הדשא הגדול. ואכן תמונה קבוצתית זו של משפחה מורחבת, מצליחה לשדר מציאות ישראלית שגורה עם ערבי שישי של משחק הפוקר ויציאה משותפת לפיקניק של שבת; אלא שבד בבד היא נסדקת בהבזקים של גילויים אפלים, כשכל גילוי חושף משהו ממערכת יחסים סבוכה ויצרית, בה האח הבכור מעולל באחיו צעיר להכתיב לו את חייו כמו היה יצירה פרי רוחו.

שרגא, צעיר נורמטיבי וחביב (יערן במקצועו), התקשה כל חייו להתמודד מול אחיו: עלם חמודות ש'נועד לגדולות', טופח על ידי האב כ'מיוחד במינו', וקצר הישגים בכל אשר פנה (יוצר ומפקד, פורץ-דרך ומנהיג) בעוד שרגא דחוק תמיד אל השוליים. רק עם השָנים, ולאור ההתפתחויות האומללות בחייו של ויליאם, חש שרגא חובה, ואפילו חמלה, לעמוד לרשותו של ויליאם ולספק לו את דרישותיו, ולוּ הקפריזיות ביותר. עם זאת, ההתגוששות הבלתי אפשרית עימו, השליכה אותו שוב ושוב אל אותה מערבולת מקוממת של שנאה/אהבה/קנאה, שידע מילדות.

במילים אחרות, רומן בין-אחים יצרי זה, חוזר כמו מאליו לשוחח עם ארכיטיפ הבראשית של האחים המקראיים קין/הבל, אלא שהמאבק בין האחים אלכביר, בחיפה של שנות השישים-השבעים – יוצא כאן מפשוטו, כשכל אחד מהם הוא גם 'קין' וגם 'הבל', והשנאה/אהבה/קנאה עושה אותם תלותיים זה בזה ונדרסים זה בידי זה, כשכל אחד מהם לא פוסל אפשרות (באירוניה או בכמיהה) 'לרצוח' איש את אחיו. "לפעמים אני מייחל שתמות," לוחש ויליאם באוזנו של שרגא, כשהם מסובים עם בקבוק יין לשיחה אינטימית בִשְנַיים, ומוסיף: גם אתה "היית מייחל למותי... נכון?... ואולי אפילו ליותר מזה."

שרגא, שחש איך ויליאם אינו מפסיק להשקותו לשכרה, כדי להתריסו לריב עימו, מנסה להתגונן ("לא, לא הייתי מסוגל לרצוח אותך, אם לזה אתה מתכוון"), אלא שוויליאם אינו נסוג. אמנם כ'קין' הבכור אין הוא שוסף את גרונו של שרגא, אך חותר להשפילו, וכאשר שרגא שוקע בשנת שיכורים, ויליאם גוהר עליו ל'בעלו', ללא ידיעתו (רק עם התבגרם מגלה ויליאם לשרגא את העדפותיו המיניות, בהודאתו כי חמד את אחיו עוד מנעוריו, כששרגא מאיים לחנקו חיים).

כאמור, ויליאם אינו רוצח את שרגא, אלא את עצמו, וכאדם חוטא, באֵין אלוהים, הוא גם השופט והגוזר את דינו, כשהאחרון בהם הוא עונש מוות. מבין חטאיו, שְניים אינם נותנים לו מנוח, ברודפם אותו כאות-קין. האחד התרחש במלחמת קדש (1956), כאשר פיקד על גדוד שריון במטרה לחסום כל דרך בפני פריצת הצבא המצרי. ויליאם התמקם עם חייליו במארב, וכאשר טור של טנקים מאובקים עם דגל מצרי בראש, התגלה במשקפתו, מיהר להורות להפגיז. הטנקים לא השיבו אש, ולתדהמתו הבין ויליאם רק באיחור, שהמופגזים הם חיילים ישראלים שחזרו משדה הקרב במסע של נצחון מופגן. למראה הטבח הנורא, מצמיד ויליאם אקדח לרקתו, אך סגנו חוטף אותו ממנו. מאז, גזר על עצמו ויליאם חיי נדודים כקין, אלא שנדודיו לא הרחיקו לכת בדרכים, והוא הסתגר בדירת שיכון בכרמל, שם הוא נע ונד בין חדריו, מהם לא יצא עד מותו.

החטא השני הוא נישואיו לצעירה בשם שירה אלסטר. שירה נשבתה בקסם ספרו הראשון של ויליאם, וכמעריצה אף הירשתה לעצמה לכתוב לו. ויליאם, בשיא תהילתו, הסכים משום מה לפגשה, וממבט ראשון רותק ליופיה ולנועם הליכותיה, וחרף היותו הומוסקסואל הוא מחליט לקחת אותה לאישה כקישוט וכהסוואה (בעיקר בפני הוריו). ויליאם מעולם לא ניהל חיי אישות עם שירה, וכאשר לא יכל לשאת עוד את נעלבותה כאישה, פנה אל שרגא בבקשה לספק לה את 'עוֹנָתה' ואף להפרותה (גם שרגא חשק בשירה, אבל עם נישואיה לויליאם דיכֵא את אהבתו לה, ולקח לאישה את חברתה רות).

התפקיד שהטיל הפעם ויליאם על שרגא, היכה אותו בהלם. התעמרות מניפולטיבית זו לגבי שירה זעזעה אותו לא רק מבחינה רגשית אלא גם מבחינה מוסרית. הוא מתקשה לעכל כיצד ויליאם מרשה לעצמו להציע את אשתו כחפץ עובר, וכן להמשיך ולהתעלל באהבתו הכבוייה של שרגא ולהציתה מחדש. ממולכד בין ערכיו ותשוקותיו, מחפש שרגא דרך מילוט מה'מבחן' בו העמיד לו אחיו, ולאחר לילות ללא-שנת וימים סהרוריים, הוא מוצא את פתרונו בריצת אמוק מטורפת אל השריפה שפרצה ביערות הכרמל, בתוקף תפקידו כיערן. שרגא נכווה קשות, אך אינו מצליח לברוח מקללת אחיו. כואב ומיוסר הוא נכנע לכבוש לו את שירה, כשגם היא מעודדת את קרבתו – קרבה נרגשת ומכמירת לב כתשובה לאדנותו הדכאנית של ויליאם.

אחת הסצנות הקשות בדכאנות זו, הוא אותו ערב שבת, בו מְשַלח ויליאם את שירה מהבית לסוף שבוע, כדי שיוכל לבלות בחברת נעריו-אהוביו. כך היא נמצאת לפתע נטושה ומושלכת מביתה, כדי לסעוד את ארוחת השבת סביב שולחנם של שרגא ורות (שאינה יודעת דבר), וכדי להגיע מאוחר יותר לדירה קטנה ובודדה, להעביר שם את הלילה. אלא שבדרך לדירה, שירה המאופקת, לא יכולה עוד. כורעת תחת זוגיות מסוייטת זו, היא מתמוטטת בבכי, כששרגא, המסיע אותה, אף אינו מנסה להרגיעה.

סמי מיכאל יודע לחשוף ביצירותיו השפלתן של נשים מוכות גופנית ונפשית, שמצבים אישיים וחברתיים של פנאטיות ונחשלות מכתיבים אותן ("ויקטוריה", "חצוצרה בוואדי", "עאידה", ועוד). אך מה לכל אלה ולשירה? הלא בהיותה אישה ברוכה בהשכלה, בעצמאות כלכלית, בהופעה אטרקטיבית – לא ניתן כלל לציירה כקרבן נשי מוכה ומושפל. לפיכך, סצנת הבכי, שאין בה כל תלונה, ורק לא ניתן להפסיקה, היא מחרידה כל כך.

כאן יש לציין כי גם אם ויליאם מנכיח את עצמו, אלגנטי ואסתטי נישא מעם (מדירתו הגבוהה בקומה הרביעית); שרגא (מקומה אלף באותו בניין למטה), הוא שמעניק לרומן את התשתית היצוקה והמאוזנת שלה. במילים אחרות, "מעוף הברבורים" הוא בסופו של דבר סיפורו של שרגא: הוא הנושא את כובד הבלהות על כתפיו; הוא המתמרן בזהירות ובהגינות את סיוטי היום יום; והוא שמעניק לאחיו את חייו ה'כמו נורמטיביים', בנטרלו את סודותיו מכל אדם. לכן, אט אט עם פרישת העלילה, דמותו של שרגא משתלטת על הסיפור וכובשת את הקורא בטבעיותה ופתיחותה, ובניגוד למועקה שמייצר ויליאם – שרגא הוא המֵשיב מלוא חופניים רעננות וחיוניות מהשיטוטים והעיסוקים ביערות הצפון וחורשותיו, ומחיפה העיר על לילותיה ושחריה. מכאן, אין תימה, שאישיותו החמה והאיכפתית, מפקיעה אותו מן ה'קין' שבו – אל ה'הבל' הזוכה גם בברכת האֵל (כמו במקרא) וגם שורד את אחיו.

נוסחה אלטרנטיבית זו לסיפור בְרֵאשית, כמו מעלה את השאלה: האם סמי מיכאל בא להציע, בישראל של המאה העשרים ואחת, תיקון לסיפור המקראי, בציינו, כי לא עוד אנו זקוקים לאליטיזם אסתטי-דקדנטי נוסח 'קין' כדי להמשיך את שושלת הישְראליוּת שלנו, אלא את הארציות האנושית והמפוכחת של הבל. אותו 'הבל' (שרגא) שבתוך החלום הרע שהקדיח לו אחיו קין (ויליאם), הצליח לסייע ולתמוך בשתי נשותיו (רות ושירה), לגדל ולטפח את שני ילדיו (מיטל מרות, וזוהר משירה), לחבב עליהם את הארץ הזאת בשביליה הגלויים והסמויים, ולהעביר אותם בחורָבָה דרך כל האסונות, המיתות המשונות, הפיגועים הלא צפויים, התאונות והמלחמות, שפוקדים אותם, כשהוא מגונן על שפיותם ואנושיותם. ועוד לא הזכרנו את הצלתו את שירה, מרדיפותיו של בעלה-המת, כשהוא נוסק עימה אל מעוף ברבורים חדש ומבטיח.

מעניין לציין כי סמי מיכאל השאיל להבניית הטיפולוגיה של האחים – מן המרכיבים האישיים לו. כידוע מיכאל שימש במשך שנים כהידרולוג במשרד החקלאות, ושילוב זה מצא את ביטויו בעיצוב הסופר/איש המים יוסף ב"מים נושקים למים", ואילו ב"מעוף הברבורים" – היה איש-המים לאיש-הנוף (כך הגדיר מיכאל את עצמו בספרו "גבולות הרוח"), כשהפעם הוא מתפצל לשתי דמויות נפרדות: הסופר ויליאם והיערן שרגא. יתרה מזו: גם השיח המתמשך בין האחים, והמתפתח מעֵבר למתחים המשפחתיים, הוא הֵד לשיחו הפנימי של מיכאל ועמדותיו לגבי סוגיות ביקורתיות של כאן ועכשיו, כמו: המילְיֶיה הספרותי-התרבותי על מעידותיו, הירידה המואצת מהארץ, הנסיון לפרק את המודל הישראלי של 'ספרא וסייפא', וכמובן הסכסוך היהודי-הערבי, שכמו קאטו הזקן, הוא שב וחוזר עליו בכל ספריו: מהראשון שבהם "שווים ושווים יותר" (מלחמת ששת הימים), דרך "חסות" (מלחמת יום הכיפורים), ועד "יונים בטרפלגר" (מלחמת העצמאות) ו"מעוף הברבורים" (מלחמות סיני).

"זאת ארץ מסוכנת לבָנים," מזהירה אישה אלמונית את שירה, כשהיא שומעת שיש לה בן יחיד. ואכן הארץ המסכנת את חיי בניה, היא לפי סמי מיכאל, ארץ המלחמות הבלתי נגמרות, שבנצחונותיה, כמו בכשלונותיה, סולחת למנהיגיה ולמפקדיה, שכבר אז (במלחמת קדש) גילו חוסר אחריות לגבי פיקודיהם, וגרמו לאבדות כבדות בשל חוסר שיקול דעת ופזיזות (מיכאל מאזכר כאן את אריק שרון, שבמלחמת סיני הסתבך בטעויות אסטרטגיות קשות במעבר המיתלה וגרם למותם המיותר של עשרות חיילים; וכן הרמטכ"ל של אותם ימים, משה דיין, שבספרו אודות מלחמת סיני, ציין במפורש כי הוא מבכר מפקדים הפועלים כ"סוסי קרב נלהבים" ודוחה מעליו את אלה "שזהירותם קיצונית").

נוהג פסול זה של מפקדים, היה קריטי גם לגבי משפחת אלכביר, בסַכְנו את בניה במלחמות ישראל והפך אותם לקרבנות חיים-מתים. כך ויליאם, שפרש מהחיים בעקבות מלחמת קדש והיה למת-חי בחדריו, וכך זוהר הבן, התיכוניסט, שיצא לטייל בסיני לפני יום כיפור: נורה על ידי חיילים מצריים וישראלים, נחשב כמת, וחזר אל החיים פגוע בגופו ובנפשו. למותר לציין כי המלחמות מסיני 1956 ועד סיני 1973, מתקבלות כאן כמו כל אותם חלומות בלהות שהרומן מלא אותם, כשסמי מיכאל דוחק בנו להתעורר מהם ולפעול בנידון. בעניין אחרון זה, כדאי להציץ שוב אל מגרתו של ויליאם, שם נכתב: "אני בן למאה העשרים... הזיכרון שלי הוא קופסה מצמררת שצְפוּנה בה היסטוריה... והיא נפרצת בחלומותי." ובהמשך: "מחשבה רבה אני מקדיש לחלומותי ומנסה לפענח," גם "יוסף פירש את מעללי חלומותיו," אלא ש"ההימור של יוסף עלה יפה בקזינו ההיסטוריה" – "בלי שההיסטוריה תלמד דבר וחצי דבר."

ומה באשר להיסטוריה הישראלית שלנו? האם גם היא תלמד דבר מחלומותיו של סמי מיכאל, או שמא תמשיך להמר הלאה ב'קזינו של ההיסטוריה'?

הנוסח הראשון של המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29 ביולי 2011, תחת הכותרת: "קין והבל חיים בחיפה ושמם ויליאם ושרגא".

* * *

תקוה וינשטוק

1. עונת המלפפונים – צריך לדעת לפתוח

ברור כשמש: תחזוקת החזקת משק הבית בימינו קלה לאין ערוך משהייתה אפילו במאה הקודמת. היא מותאמת לדופק החיים המואץ ולצרכי הנשים הרבות העובדות מחוץ לבית.  אפשר להכין כיום ארוחה שלמה בלי לטרוח בבישול, צלייה או אפייה. לכל היותר, להוסיף מים ולחמם. אין זמן. את העוף קונים מוכן בגריל, מוסיפים שימורי אפונה וגזר או פול – כל מה שעולה על הדעת. אוהבים מרק? רק לבחור בין כל השקיות. ולקינוח, אין סוף פירות חיים לצד לפתן פירות או ליצ'י בפחית. עם בקבוק סודה או יין, הארוחה שלמה. את הילדים אפשר לרצות בשניצלונים וצ'יפס מוכנים ומזומנים לבליסה. חלב חושק בממולאים? בבקשה! מבחר קופסאות, מעלי גפן עד נודלס בטעם בקר ועד געפילטע פיש. מי עוד מוכנה לכל הפאצקעריי של הגעפילטע? קונים אותם מן המוכן, מהדרין מוסיפים כמה פרוסות גזר "להרגשה ביתית" –ויש אורחים תמימים שאפילו מחמיאים לעקרת הבית על "מעשי ידיה".

הצרה היא שכל המטעמים מאופסנים בפחיות, צנצנות, קופסאות ובקבוקים שאותם צריך לפתוח. שלא כמו פעם, בימינו המכלים סגורים ומסוגרים בהרמטיות כה מתוחכמת עד שקשה להשתלט עליהם. כדי לשלוף זית קטן מפחית כבר לא די בפותחן סטנדרטי, במפתח שמן, גם לא בפותחן חשמלי וספק אם אפילו מקדחה חשמלית תעזור. כמו הג'וקים והיתושים שפיתחו חיסון נגד הדי.די.טי והוא חדל להזיז להם, גם הקופסאות והצנצנות התחסנו כנגד כל הפטנטים של הפתיחה. את – וגם אתה – מאמצים את המוח, מפעילים כוח, מחדירים סכין חדה בין המכסה לצנצנת, נוקבים את המכסה בפטיש, מנערים את המיכל בעוצמה מתונה, מסובבים אותו מצד לצד ומלמעלה למטה– לשווא.

ייסורי טנטאלוס. מסבים לשולחן מול המעדנים שנרכשו בכסף מלא (הנוחיות הזו רחוקה כמובן מחצי חינם) – והם סגורים ומסוגרים ואליהם לא תבוא. ועקרת הבית מרימה ידיים ומצפה שמישהו יתגבר על הבעיה. חברתי, שגרה בקומה ראשונה, יוצאת לרחוב עם הצנצנת / פחית / קופסא, אולי יבוא הגואל שיוכל למכל.

שלא לדבר על קופסאות הסרדינים. חלקן מצוייד אמנם במפתח אך זה נשבר בסיבוב הראשון.אפילו הפלסטיקים של הלבן והגבינה, קוטג' כמובן – מעוררים בעיה רצינית. לשונית המכסה שלהם קטנטנה, אין במה להיאחז ואין ברירה אלא לתקוע סכין ישר לבטנו של מוצר החלב.

כל אלה צרות בחוג המשפחה. אבל מפעם לפעם מזמינים אורחים וצריך לפתוח בקבוקי יין. עקרת הבית מוותרת מראש על תענוג הפתיחה ובעל הבית. נוטל את הפותחן בהיסוס, מוריד ומעלה את כנפיו אולם פקק השעם לא נע ולא זע. מוצאים פותחן נוסף,"ממש מעולה" –הפקק במריו עומד. ואז מתנדב אורח הטוען שהוא מומחה, מסובב ומסובב – מקרה הגרוע שובר את הפותחן ובמקרה הטוב מפיל את הפקק הארור פנימה. לא נורא. אנחנו כבר מנוסים ביין מהול בשעם.

עקרות בית ממוצעות כושלות מול כל הסוגרים המודרניים,ועקרי הבית מבינים בעסקי קופסאות ופחיות עוד פחות מהנשים. כבר ראיתי גברים במיטב שנותיהם שקיבלו נוק אאוט מצנצנת מלפפונים. המלפפונים קרצו לי במרכול. הם מילאו דלי פלסטי גדול למדי, צבעוני מאוד: ידית צהובה, מכסה צהוב. קניתי. בבית טיפלתי במכסה. לא נפתח. סובבתי, לחצתי, דפקתי על התחתית כפי שיעצו לי – המכסה עומד במריו. לחצתי בכל כוחי כמו בצירי לידה – ומאומה לא יצא. גייסתי את באי הבית. כולם כשלו במשימה.

עם הדלי, כשני קילו, חזרתי למרכול וביקשתי מהשומר לפתחו. זה התאמץ, היכה בפטיש קטן – הצנצנת לא נשברה, מזל, אך גם לא נפתחה.

"תגשי לירקן," הציע. "יש לו יד גדולה."

מנהלת המרכול הרשתה לירקן לפתוח. הגברתן פתח את הדלי בהינף-יד וסגרו לבל ינטוף. שמחה וטובת לב חזרתי הביתה. אבל ידו של הירקן היתה גדולה מדי. הוא סגר – ושוב לא יכולתי לפתוח את הדלי.

נכלמת לחזור למרכול, לקחתי את המלפפונים למספרה, שם היה לי תור. הספר פתח את הדלי (שפתח הירקן). מרוצה שהבעייה נפתרה השארתי את הדלי לשעה קלה במספרה, הרי לא אשוטט בחברתו ברחבי העיר. כשחזרתי מצאתי את הדלי עטוף בניילון. "הוא לא היה סגור היטב והמים נזלו," הסביר הספר. "סגרתי והכנסתי לשקית."

  תודה רבה! באתי הביתה מקווה לנגוס סוף סוף באיזה מלפפון ירוק, אוייה! דלי הפלסטיק שוב אינו נפתח! הספר עשה עבודה טובה מדי .

 כשחמתי בוערת להשחית, ירדתי לרחוב, ניגשתי למנעולן והוא פתח בלי בעייה את הדלי דזבין אימא, שפתח הירקן ופתח הספר. חד גדיא ,חד גדיא. עם הדלי הפתוח, המכסה בידי האחת והמלפפונים בשנייה חזרתי הביתה.מי מלח ניתזו עליי אך מה אכפת? העיקר שהמלפפונים נכנעו!

ללא ספק, המפעלים למיניהם חייבים לסגור כהלכה את כל המכלים, אך רחמים! האומנם אי אפשר לסגרם כך שייפתחו בכח סביר ובאופן המתקבל על הדעת? ככלות הכל מדובר באנשים ונשים מן היישוב ולא במתאבקי סומו, ולא יתכן שכל צרכן יעבור קורס פתיחה!

אהוד: באשר לצנצנות הזכוכית למיניהן, הסגורות במכסה מתכתי, בוואקום – העצה היא אחת, שימו כף ידכם הימנית על המכסה למשך דקה לערך, ואז הרביצו סיבוב והמכסה ייפתח. ההסבר בא מתחום הפיסיקה – חום הגוף (אלא אם כן אתם קרים) מרחיב את המתכת מהר יותר מאשר את הזכוכית שמתחתיה, מה שמאפשר פתיחה קלה. חבל שלא ידענו זאת כשהיינו רווקים, בקשר לבחורות. ובאשר למלפפונים הכבושים, הכי טוב להכין אותם בבית. [ר' להלן].

2. חידושי התעבורה

שינויי התעבורה בעיר נקלטים לאיטם. בתחנות רבות כבר מפורטים מסלולי הקווים החדשים והישנים. אבל עדיין השאלות רבות והנוסעים פונים לעזרת הנהג. אלא שהנהגים לא קיבלו תדרוך מספיק ואינם מכירים את סביבת המסלולים שלהם, שלא לדבר על המסלולים האחרים. על כל שאלה משיב הנהג: "אני לא יודע!"

לפני המהפכה התחבורתית נסעתי דרומה וצפונה בקו 26. התעניינתי אם קו 26 בכיוון דרום העיר מגיע, כמו פעם, לבית הדואר ברחוב יהודה הלוי.

"איזה דואר?" תמה הנהג, "לא יודע!"

המענה הנכון: קו 26 יוצא כיום מיהודה הלוי לרחוב החשמונאים ואינו מגיע לדואר. ובכלל, 26 כבר אינו "דן" אלא "אגד".

למחרת עליתי על קו 70 ושאלתי אם קו נוסף מלבדו מגיע לשוק הכרמל: "אינני יודע..." הודה הנהג. אולי באמת אינו יודע ואולי פשוט נמאס לו מכל השאלות .

ועוד בענייני תחבורה: עשרות שנים היתה ליד "הבימה" תחנה של מיספר 5 בכיוון צפון ששירתה את תושבי האזור ואת באי התיאטרון והיכל התרבות. משהחלו שיפוצי "הבימה" בטלה התחנה. כיום יש לקו 5 תחנה בשדרות רוטשילד 134 פינת רחוב ברדיצ'בסקי והתחנה שאחריה ממוקמת הרחק, ברחוב דיזנגוף 28, ליד לב דיזנגוף. בין שתי התחנות אין תחנת ביניים. אוכלסיית האזור קשישה ברובה והמרחק בין התחנות קשה לה.

מלאכת השיפוץ של "הבימה" כבר הסתיימה (לפחות מבחוץ) והתיאטרון עומד לשוב למשכנו. מתי סוף-סוף תחזור גם התחנה למקומה?

3. צמח החודש: הצלף

"נאות קדומים", הגן של צמחי התנ"ך והתלמוד, מפרסם מדי חודש את "צמח החודש". עתה, בחודש אב, זה הצלף.

במחקר מדעי המסתמך גם על התנ"ך ודברי חכמים מספרת שרה'לה אורן, מדריכה ותיקה ב"נאות קדומים" ומנהלת גנו הבוטני, על הצלף המתעורר לפריחה דווקא כעת, בעונה החרבה, כשהצמחים קמלים.

  לצלף, ממשפחת הצלפיים, פקעים המתפתחים לפרחים לבנים עטורים בעשרות אבקנים. פרפרי הרפרפים יונקים את צוף האבקנים ומפרים אותם לפירות חדשים מאורכים, מלאי זרעים. בה בעת מתפצלות הקליפות של הפירות הוותיקים, והזרעים הדבוקים עליהן מצמיחים פקעים חדשים. 5-6 חודשים בשנה צומחים על תימורות (ענפים) הצלף גם הפרח וגם הפרי. יומיום הוא מצמיח פקעים חדשים. אורן מספרת על רבן גמליאל, שבעקבות הנביא יחזקאל אמר כי בעתיד עשויים העצים להניב פרי יומיום. אחד מתלמידיו הקשה על הנבואה ורבן גמליאל הביא את הצלף כדוגמא: "מה ענף זה בכל יום, אף פרי בכל יום."

 הצלף גדל בכל התנאים, במדבריות ובאדמת מלחה, על סלעים וקירות בתים. כריתות ושריפות אינן יכולות לו. הוא ליווה את עם ישראל מהמדבר עד להתנחלות הקבע וניתן לומר עליו מה שנאמר על ישראל: "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ."

 אורן מעירה כי קליפת הפרי המפוצלת העניקה לצלף את שמו בסיכול אותיות, וכי פקעיו ידועים גם בשמם הלטיני, קפריסין. אחרי תהליך כבישה מופק מהפקעים "יין קפריסין" הנודע.

הבוטנאים אפרים וחנה הראובני, שבנם נגה ייסד את "נאות קדומים", ראו בצלף סמל לנחישות להשתרש בארץ בכל תנאי ועודדו את חקלאי העלייה השנייה והשלישית לבחור בצלף כגידול חקלאי. הצלף הוא סמלן של "נאות קדומים". המעצב הוותיק צבי נרקיס עיצב את אבקני הצלף הרבים בתבנית קני המנורה.

* * *

מלפפונים חמוצים בנוסח המושבה

הכלי: צנצנת שתכולתה 5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט.

החומרים בהתאם: 12-10 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר, ככל שהצנצנת מכילה.

2 טבעות פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.

3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.

1-2 כפות חומץ. היינו משתמשים בחומץ הדרים של "עסיס" אבל כבר נעלם מהמדפים. אימא לא הוסיפה חומץ, אבל אומרים שהוא עוזר לשמור על קשיות המלפפונים.

1 אגד לא גדול של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.

2 עד 3 כוסות מים ועד שפת הצנצנת המלאה.

2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.

דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר טבעת אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחת למעלה.

שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.

ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם עד שתי כפות חומץ, בשתי כוסות מים רגילים, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה גם אם צריך להוסיף עוד מים.

סוגרים אותה, מנשקים ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש. בימים חמים של קיץ, המלפפונים מוכנים תוך 24 שעות לערך או קצת יותר, ולא פעם פחות. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל אז הם יותר מדי עשויים למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי, ולעיתים גם רכים מדי.

במה תלוייה הצלחת ההחמצה?

בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, חבל על העבודה, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים; בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק. כך גם לסלט.

זה שנים אחדות שאפשר לקנות, במגשים שחורים קטנים, "מלפפונים בייבי", גמדיים, והם מתאימים אמוד להחמצה בתנאי שיהיו קטנים ככל האפשר ולא מימיים מדי.

* * *

משה כהן

1. לכו בדרכו של סטף!

סטף ורטהימר הגדול הראה לנו את הדרך הנכונה לרווחה כלכלית. על ידי הכשרה מקצועית ועבודה יצרנית הוא השיג במו ידיו השגים כלכליים יוצאים מן הכלל לעצמו ולמשק המדינה.

מטעמים פוליטיים הולכים ראשי מערכת החינוך שלנו בדרך הנלוזה של הגדלה מלאכותית של מיספר בעלי תעודות בגרות (על ידי הקלות בלתי מתקבלות על הדעת ללקויות למידה כביכול) תוך הזנחה של ההכשרה המקצועית.

זה פוגע גם בעובדים עצמם וגם במשק המדינה. זו הפירמידה ההפוכה הידועה לשימצה. יש לדרוש חזרה לשיטה הכלכלית הנכונה והשפויה של עידוד הכשרה מקצועית ועבודה יצרנית (ברור שמשק מודרני זקוק גם לעובדי שירותים רבים).

קולו של סטף צריך להישמע מעבר למלל הנבוב והדמגוגי השולט בתקשורת. האיש אינו צעיר ואני מקווה שעדיין לא נס ליחו ולא תש כוחו ויש לו מה ללמדנו בהלכות חברה וכלכלה. יישר כוח, סטף.

2. כן פוליטית

אחינועם ניני אתמול [13.8] בעצרת מחאה: המחאה כן פוליטית. כלומר מטרתה להחליף את השלטון. שהרי אין לאחינועם ניני בעיות כלכליות אלא יש לה אג'נדה פוליטית.

השמאל הפוליטי בארץ, בסיוע מאסיבי של התקשורת, הצליח לרתום את המחאה הכלכלית למטרותיו הפוליטיות של החלפת השלטון. הוא השכיל לנצל את המחאה הציבורית נגד הפערים הכלכליים הבלתי נסבלים ולהפוך אותה לכלי לניגוח הממשלה ורדיפה פרועה של ראש הממשלה. למרבה הצער נפל הימין למלכודת הדבש והצטרף למחאה החברתית, אך לא ירחק היום, ועם היחלשות ממשלת הליכוד, תתגלה המטרה האמיתית, והלחץ יופנה נגד המתנחלים והחרדים. אז יצטערו במחנה הימין על שעמדו מנגד כאשר רדפו השמאלנים את נתניהו בצורה שלוחת רסן. אכן יש בעייה של פערים כלכליים חמורים, אך אין לשכוח שעל סדר היום של הממשלה יש גם נושאי חוץ וביטחון, שעד מהרה יעלו ויצוצו. השמאל הצליח ליצור רושם של הפרדה כביכול בין מדיניות לכלכלה אך היא תתבדה עד מהרה. זו מפלה קשה למחנה הציוני.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי גמזו

לִיצֶנְצִיָּה בּוֹעֵטִיקָה

"אוי, פיארמן, פיארמן, אילו היית משֹים אל לבּך,

מה מכזבים האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכּתיבה –

וכותבים; בּזים להעִתוֹנוּת, לההמון, להקוראים –

וּמטים בּלב דופק את אזניהם לשמוע את משפּט הקהל עליהם;

צועקים, שבּשביל עצמם הם כּותבים – וּמדפּיסים!..."

(י. ח. בּרנר: " בּחורף")

הֵם כָּל-כָּךְ מְלֵאִים הִתְחַכְּמֻיּוֹת

שֶל אַקְרוֹבָּטִיקָה קָרָה וְצֶרֶבְּרָאלִית

שֶלֹּא נִשְאָר לָהֶם מָקוֹם פָּנוּי, אֲפִלּוּ בַּיָּצִיעַ

אוֹ בַּמְּקוֹמוֹת הֲכִי דְפוּקִים, בַּעֲמִידָה

לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ חָמִים וֶאֱנוֹשִי,

לֹא מִתְקַרְקֵס, כְּמוֹ הַחָכְמָה דְמוּעַת-הָעַיִן

שֶלֹּא קוֹנִים אוֹתָהּ בְּבוּרְסַת הַמְּנָיוֹת שֶל שוּם שְפָּגָאטִים

וּפִירוּאֶטִים, אֶלָּא רַק

בְּבַנְק הַדָּם.

הֵם כָּל-כָּךְ הוֹלְכִים בַּסָּךְ עִם הָאָפְנָה

שֶל עֲרִיצוּת פַּס-הַיִּצּוּר אֲחִיד-הַדֶּגֶם

שֶבּוֹ כֻּלָּם דּוֹמִים לְכָל אֶחָד בָּעֵדֶר

וְאַף אֶחָד לֹּא לְעַצְמוֹ,

אִם יֵש עַצְמוֹ –

שֶגַּם הַסּוֹלוֹ שֶלָּהֶם הוּא מַקְהֵלָה

אֲבָל תָּמִיד בְּאוּנִיסוֹן, לֹא פּוֹלִיפוֹנְיָה

וּבְפַלְצֶט שֶבּוֹ אַף פַּעַם אֵין לִשְמֹעַ

אֶת עֲצַבָּיו הַחֲשֹוּפִים שֶל הַכְּאֵב.

הֵם כָּל-כָּךְ שוֹמְרֵי מִשְקָל שֶל הַלָּשוֹן

שֶהִיא אֶצְלָם כָּזֹאת רָזָה וְאָנוֹרֶקְטִית

מֵרֹב כְּאִלּוּ וְכָזֶה וּמִשְתַּחְצֶנֶת

בְּדַלּוּתָהּ כְּמוֹ גִ'ינְס שָחוּק שֶל יוֹרָמִים

שֶלֹּא קָנוּ אוֹתוֹ בְּשוּק-הַפִּשְפְּשִים

אֶלָּא בִּמְחִיר מֻפְקָע וּבְבּוּטִיק-צַמֶּרֶת

אֲבָל תָּמִיד, מִן הַקְּרָעִים שֶבַּבִּרְכַּיִם,

מֵצִיץ הַבְּלוֹף הַדַּק

שֶל הַ-snoblesse oblige.

וְהֵם כָּל-כָּךְ מְפַחֲדִים מִן הַכֵּנוּת,

מַמָּש עוֹשִׂים בַּמִּכְנָסַיִם כָּאן מִפַּחַד

הַפּוֹלִיגְרָף שֶיְּגַלֶּה בָּהֶם כְּמוֹ clap אוֹ אֵידְס חָלִילָה

אֵיזֶה אִכְפָּת מַמְאִיר כָּזֶה

וְלֹאblasé  –

שֶהָאֱמֶת הַגֶּרִיאַטְרִית הַזְּרוּקָה

כְּמוֹ גִמְלָאִים בַּסְּלַאמְס אוֹ הוֹמְלֶסִים בַּפַּארְקִים

אוֹ אֶסְקִימוֹסִים שֶגֹּרְשוּ מִתּוֹךְ הָאִיגְלוּ

לָמוּת מִקֹּר וּמֵאַלְצְהַיְמֶר וְרָעָב

פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָהֶם פְּטוֹר, כְּמוֹ הַקַּבָּ"ן

לַמִּתְחַזֶּה, לֹא מִשּוּם כָּךְ שֶמַּאֲמִין לוֹ

כִּי אִם מִשּוּם שֶהַנָּכוֹן תָּמִיד בּוֹחֵר לוֹ

אֶת הַמּוּעָט, שֶהוּא הַטּוֹב

וְלֹא הָרֹב.

* * *

י"ז: נהנים לקרוא את יוסי שדה

שלום רב לך אדוני העורך והמו"ל של המכתב העיתי,

מזמן כבר אמרתי שאין בדיחה במקומותינו (כולל כל אלה האסופות בספריו של דרויאנוב) שהיא לא מציאותית ומקורה ממש בחיינו אנו היום ותמיד.

* נוכחנו בקונצרט הלפני האחרון של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות, וישבנו כמובן הרחק למעלה בשורות של הדלפונים. והאקוסטיקה היתה לעילא. והרי כל הזמן היללו ושיבחו והתנאו באקוסטיקה של האולם הזה מיום הקמתו ועד שבאו מלאכי החבלה בצורת אינטרסאנטים להרוס ולבנות מחדש ולשלשל סכומי עתק לכיסיהם. והנה פתאום האקוסטיקה לא טובה ויש לשפרה והכול ישן ומתפורר ובושה לשבת במקום כזה ועוד במדינה שהיא ראש וראשונה בעולם ההייטק וכיו"ב.

* וזה הזכיר לנו את הבדיחה על סרסור הנדל"ן שבא למכור בית ליהודי אחד והבית עומד ממש ליד חוף הים. אומר הסרסור, "תראה מה זה יופי אתה קופץ מן החלון ישר לבין הגלים." – מקשה היהודי," ומה יהיה בחורף?" והסרסור: "איפה אתה ואיפה הים?"

* ושלא כרגיל ושלא כדרכם של כמעט כל קוראיך והכותבים במכתבך העיתי, להתפלמס אחד עם השני בד"כ על ראש הממשלה או על פוליטיקה כאן ושם, וזה עד בלי די, הנה אנו נפרגן ונתייחס למה שפירסמת מפרי עטו של יוסי שדה. הסיפורים והמעשיות והזיכרונות שלו יפים ואנחנו נהנים לקרוא אותם. כה לחי וברכות.

* כמו כן יפה עשית שפירסמת את הקטע על הבאקשיש הטורקי (קטע מספרך היפה "המושבה שלי", שקראנו עתה שוב), כי אנו עושים לפי עצתך המופיעה בפתיח של המכתב העיתי: "אם אינך מוצא ספר לקרוא בו קרא את הספרים הישנים."

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: שכחת שאסור להזכיר את "המושבה שלי", ובייחוד לא בפני קוראות, כי הרומאן החד-פעמי הזה אינו שייך לספרות העברית וגם אינו נזכר בה כלל.

* * *

יהודה דרורי

פנטזיה של אדם מוסרי מאוד

חלמתי חלום מדהים שבו מדינות "צדיקות" מאוד (שהיו "ניטרליות" במלחה"ע ה-II וסייעו לנאצים) כמו ספרד, שוויץ, ושבדיה, המגנות אותנו לבקרים על כל תגובה לירי קאסמים – שיוציאו גינוי קטן לקואליציה הנלחמת בטרור באפגניסטן ובפקיסטן, על כך שהם עושים פשעים נגד האנושות על-ידי סיכולים ממוקדים של מנהיגי הטרור של אל-קאעידה, (וזאת במקום להוציא צווי מעצר כחוק). וגם לא שמענו מכל כיוון שהוא גינוי על הפצצות מאסיביות של "ריכוזי טרור" הנמצאים בלב אוכלוסייה אזרחית, אף שזו נפגעת קשות.

אני הוזה ומחכה ש"אלביון הצבועה", (אחד מכינוייה הפופולריים בעולם של אנגליה), תתוודה ותוציא התנצלות מפורטת על הפצצות הפוגעות באזרחים תמימים בלוב בהתערבותה ספוגת הנפט במלחמה הבין-שבטית בלוב, ובנסיונותיה להרוג את קדאפי ובני משפחתו.

בדמיוני החולני אני מתאר לפעמים כיצד ארה"ב מכה על חטא על פגיעה מכוונת באוכלוסיית דרום מזרח אסיה, במחיקת כפרים שלמים בווייטנאם באמצעות פצצות נפאלם, ובפיזור "אבקה כתומה" שגורמת עד היום לסרטן בקרב תושביה אזורים מיוערים, וכנ"ל באפגניסטאן , פקיסטאן ובעיראק.

אני חולם שיום אחד נשיא רוסיה וראש ממשלתה יספרו לנו לאן נעלמו עשרות אלפי צ'צ'נים (אני כבר לא שואל לאן נעלמו שמונה מיליון פועלי כפיה בימי סטאלין). ואלי אפילו "יביעו צער" על כך. אני מחכה בכיליון עיניים לדו"ח מיוחד של אירגוני זכויות האדם תנאי כליאתו ועל גורלו של גלעד שליט. (אבל הם אפילו לא דיווחו על השימוש בגזים רעילים שעשה הצבא המצרי נגד האוכלוסייה האזרחית בתימן בשנים 1955-6 – וגם לא על השימוש שעשו בגזים העיראקים במלחמתם באיראנים).

משום מה כולם שותקים כאשר שירותי הביון של ארה"ב ומדינות נאט"ו חוטפים עשרות בני אדם ברחבי העולם, מטיסים אותם בסתר לגוואנטנמו שם הם נחקרים נמרצות במשך חודשים, ללא משפט, ללא עו"ד וללא צלב-אדום...

אני מפנטז על כך שגולדסטון יישלח לסודן ולמרכז אפריקה לכתוב דו"ח על רצח עם ועד שיסימוֹ נגלה כי גמר את חייו כקינוח בצלחתו של איזה ראש שבט מאוד לא מוסרי שלא מסוגל להעריך שליח "מאוד מוסרי" של האו"ם.

קצרה רוחי ממש בציפייה ליום שבו העולם הערבי, יבקש מבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד לדין מספר גנרלים ואישים סוריים בגלל רצח של 40,000 אזרחים, נשים וילדים, בחומס לפני 27 שנה, וכיום להעמיד לדין את ראשי השלטון והצבא הסורי בגין רצח של אלפי מפגינים.

אני חולם על כך שהוועדה לזכויות האדם באו"ם (הידועה גם בשם העדכני: "הוועדה נגד מדינת ישראל") תפרסם ביום מן הימים דו"ח על השמדת הטאמילים בצפון סרילנקה ע"י הממשלה והצבא, ותדרוש להעמיד לדין את פושעי המלחמה שעשו זאת.

אני חולם בהקיץ שעצרת האו"ם תקבע שאכן הטורקים ביצעו רצח עם בארמנים.

פקחתי עיניי וגז החלום, והבנתי שכל זה לא יקרה כי:

מדינת ישראל מחסלת מנהיגי טרור (ולשם כך – שומו שמים – גם מזייפת פספורטים...)

מדינת ישראל מונעת אספקה של מוצרים אסטראטגים מהחמאס בעזה...

מדינת ישראל מטיסה מזלטי-ביון בשמי דרום לבנון, כדי להתריע ממתקפת טילים.

בונה בתים בפרברי ירושלים.

אלה ה"בעיות המוסריות האמיתיות" של העולם, ו"הפשעים" הללו של ישראל שקולים כנגד כל הפשעים של כל אומות העולם בכל הדורות... לא מאמינים ? הציצו באמצעי התקשורת.

                * * *

אהוד בן עזר

3 שירי אהבה

אהבה עתיקה

חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת

אַהֲבָה עַתִּיקָה

מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.

גֶּשֶׁם

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

רַק הַלֵּב

מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.

וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו

עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –

וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

הַלֵּב

קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.

1959

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

ואַת מלאה ערפל

מוֹדְדִים אֶת הָרוּחַ בְּשַׁבְשֶׁבֶת

מוֹדְדִים אֶת הַטַּל בִּשְׂעָרָה

וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג –

הָרוּחַ מְנִיעָה שַׁבְשָׁבוֹת

הַטַּל מְכַוֵּץ שְׂעָרוֹת

וְאַתְּ מְלֵאָה עֲרָפֶל.

1960

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005. "אהבה עתיקה" הולחן בידי מוני אמריליו אך טרם בוצע. השירים נכתבו בשעתם ל-ג. י.

* * *

הנדון: תגובה להצבת הגיליוטינה

בשדרות רוטשילד אתמול

אתמול (ד', 10.08.11) הוצבה גיליוטינה בשׂדרות רוטשילד. הנהגת מאבק האוהלים רואה בכך מעשה חמור מאין כמותו, הפוגע במאבקנו הן על המישור המעשי הן על המישור המוסרי.

לא זו הדרך!

צעד כזה, שכמוהו כהסתה לאלימות, נוגד את כל מהות המאבק, הנושא אופי בלתי אלים. הוא מזיק לתדמיתנו, בחזקו את עמדת הטוענים כי אנו אנארכיסטים.

הוא דוחה (עוד יותר) את הציבור הרוסי, שרגיש במיוחד לגילויים של מהפכנות. הגיליוטינה אינה רק סמל למוות ולעריפת ראשים, אלא גם למהפכה קיצונית.

גם צעדים קודמים, מתונים בהרבה, כהצבת תמונותיהם של צ'ה גווארה ושל לנין, וכמובן אמירות קומוניסטיות, היו כסדין אדום (תרתי משמע) בפני השור. אין פלא שאיבדנו את הקהל הרוסי ברובו, ואנו נחושים להחזירו לשלבו במאבק הדיור.

לסיכום, הגיליוטינה מסמלת את שיא הצביעות – מהפכה שכותרתה חירות, שיוויון ואחווה ותוצאותיה דמים חלילה.

בתודה ובברכה,

אדם דובז'ינסקי

הנהגת מחאת האוהלים

צוות התגובות

adam5@bezeqint.net

* * *

ברכות לחברנו סמי מיכאל היקר

במלאת לך 85 שנה

החיוניות שלך מפליאה

ואנחנו מחכים לספריך הבאים!

* * *

בכנס רופאים בינלאומי

הרופא מישראל מספר: "הרפואה בישראל מתקדמת עד כדי כך שנוכל לחתוך לגבר את אשכיו, להשתילם בגבר אחר, ותוך 6 שבועות הוא מחפש עבודה."

הרופא הגרמני אומר: "זה כלום, בגרמניה אנו לוקחים חלק ממוחו של אדם, שמים אותו לתוך הראש של מישהו אחר, ובתוך 4 שבועות הוא מחפש עבודה."

הרופא הרוסי אומר: "ברוסיה אנחנו מוציאים מחצית מן הלב של אדם, שמים אותו לתוך חזה של אדם אחר, והנה תוך 2 שבועות הוא מחפש עבודה."

הרופא האמריקאי משיב לחבריו: "כל זה כלום, אתם מפגרים אחרינו. בארצות הברית (לפני כשנתיים) תפסנו אדם מקניה ללא מוח, ללא לב, וללא ביצים... הפכנו אותו לנשיא ארה"ב, ועכשיו... כל ארצות הברית מחפשת עבודה!"

* * *

אורי הייטנר

1. ומרגיש כי הוא עם

לפני כשלוש שנים, כשאהוד אולמרט ניסה למסור את הגולן לרודן הסורי באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן, נערכנו בוועד יישובי הגולן למאבק חדש (שלמרבה השמחה לא היה בו צורך, לנוכח כישלון המהלך). האמירה המרכזית בדיוני ההיערכות שלנו, הייתה שעלינו להימנע מהיערכות למלחמה שעברה, ושאין דין שלהי העשור הראשון של המאה ה-21 כדין ראשית שנות התשעים של המאה שעברה, ומה שהיה טוב אז, אינו בהכרח טוב היום.

תובנה אחת אודות השינוי באופי המאבק, היתה המקום המרכזי של טכנולוגיות האינטרנט החדישות ובראשן הרשתות החברתיות – הפייסבוק, הטוויטר וכו', שכה סייעו זמן קצר קודם לכן לאובמה לנצח בבחירות בארה"ב. ואכן, אנו נוכחים היום, הן בנעשה במדינות ערב ובוודאי במחאה החברתית בישראל, עד כמה מקומה של הטכנולוגיה הזאת מרכזי בהנעת מהלכים בימינו, ועד כמה אי אפשר להצליח בלעדיה.

התובנה השנייה היתה, שתם עידן ההפגנות. בניגוד לשנות ה-90 לא נוכל להוציא היום את ההמונים לרחובות. עידן ההפגנות חלף מן העולם. המקסימום שהאנשים עושים הוא ללחוץ like בפייסבוק. וכאן, כפי שאנו נוכחים, טעינו בגדול. המונים ישנים באוהלים בכל רחבי הארץ כבר חודש. הפגנות ענק אדירות שבוע אחר שבוע. מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות. וליבת הציבור המפגין היא בדיוק מי שהיו בעינינו סמל האדישות והאסקפיזם; אנשי החלום היאפי, נוסח הסדרה "בורגנים", שהדבר האחרון המעניין אותם הוא ענייני הציבור.

והנה, אותם אנשים קמו מרבצם מול הטלוויזיה וצג המחשב – ומובילים מאבק חברתי חסר תקדים, מאבק למען צדק חברתי, חידוש ערכי הסולידריות החברתית ותחייתה של מדינת הרווחה. פתאום, פרץ של אכפתיות, של מסירות, של נכונות למאבק על פניה של החברה הישראלית, מאבק על עתיד המדינה.

"העם דורש" קוראים מי שנטינו לראות בהם כמי שמתנערים מן המושג "עם", מתוך בוז לכל קולקטיב ובחירה בדת האינדיבידואליזם הקיצוני, האגואיסטי. אין ספק, שנוצרה מהפכה תודעתית של ממש בחברה הישראלית בתוך חודש. זרמים שרחשו בשנים האחרונות מתחת לפני השטח התפרצו, והציבור הישראלי מזדהה ומצטרף. פתאום האינדיבידואלים הללו היו לציבור, היו לעם.

היטיב שלמה ארצי בבחירת השיר הראשון ששר בהפגנת ההמונים בת"א – "שיר בבוקר בבוקר", הנפתח במילים "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת." אמיר גלבוע כתב את השיר בימיה הראשונים של המדינה. גלבוע, ששירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה וחזר מזועזע מהמפגש עם ניצולי השואה, ראה לנגד עיניו איך חלום שנראה בלתי אפשרי מתגשם לנגד עיניו, תקומה של עם. "ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן השלכת."

מי שפקד את האוהלים והינו שותף במאבק, אינו יכול שלא לחוש את האנרגיות האדירות של אנשים שקמו בבוקר ומרגישים שהם עם ומתחילים ללכת.

אני קשור למאהל המחאה בקריית שמונה, אותו מובילים הסטודנטים במכללת תל-חי, בה אני עובד. מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו אני מנהל, מלווה את המאהל בפעילות של תוכן יהודי. מידי ליל שבת אנו עורכים קבלת שבת קהילתית במאהל. בליל תשעה באב, ערכנו במאהל מפגש של שיח, הידברות ולמידה, שהחל בשעות הערב המוקדמות ונמשך אל תוך הלילה. מאות אנשים, מרביתם צעירים, נטלו חלק בהתכנסות הזאת – קהל מעורב של חילונים, דתיים (בכל קוטר אפשרי של הכיפה) ומסורתיים, סטודנטים מן המכללה, תושבי קריית שמונה וחברי קיבוצים מן הסביבה. רוב המשתתפים היו צעירים, אך היו גם מבוגרים ובני נוער (רובם חברי סניף "בני עקיבא" בק"ש).

הסתובבתי בין קבוצות הדיון, ישבתי איתם ולא יכולתי שלא להתפעל מעומקו של הדיון, סביב נושא הערב: "ישראל ערבים זה בזה"; שיחות על צדק חברתי, על מה שבין צדק לצדקה, על שנאת חינם ואהבת חינם, על מה שהוביל לחורבן הבית הראשון והבית השני ומה הלקח שעלינו להפיק כדי להבטיח את קיומו של הבית השלישי.

בעבור חלק ניכר מן המתדיינים, הייתה זו הפעם הראשונה בחייהם שהם מציינים את תשעה באב. יתכן שרוב המשתתפים שמעו לראשונה בחייהם את מגילת איכה, שהערב נפתח בקריאתה. כמה מן המשתתפים, שוכני האוהלים, הכריזו שהם צמים השנה בתשעה באב, לראשונה בחייהם. כה מגוחכת בעיניי האמירה אודות המחאה המובלת בידי "אנארכיסטים" ו"שמאל רדיקאלי". יש גם כאלה, אך מי שנוכח במאהלים, יודע עד כמה הם חסרי השפעה. כמו בקריית שמונה, כך גם בכל המאהלים נערכות קבלות שבת, נערכו אירועי שיח, חשיבה וחשבון נפש לאומי וחברתי בתשעה באב. גם מהבחינה הזאת – פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם; העם, עליו נאמר "מה טובו אוהליך יעקב".

גישתי למאבק החברתי קצת אמביוולנטית. מצד אחד, אני תומך במאבק הזה בכל ליבי. אני הטפתי, גם בטור זה, למדינת רווחה ולצדק חברתי גם כאשר אמירה זו היתה נגד הזרם, לעומתית לרוח התקופה. אני מאושר לראות איך לפתע הכמיהה הזאת, היתה לכמיהת רוב העם, ואיך העמדה השולית הזאת היתה למיינסטרים הישראלי.

מה שמפריע לי במאבק, כפי שהוא מצטייר עד כה, הוא שיח הזכויות הדומיננטי בו. שיח הזכויות, שהוא לב לבו של השיח הליברלי, מתמקד בדרישה לקבל זכויות. אותן זכויות – זכויות האדם והאזרח, הזכויות החברתיות, חשובות מאוד ואני מזדהה עם הדרישה לממש אותן. אולם אין להסתפק בדרישה הזאת.

השיח היהודי הוא שיח של חובות. הוא דן בחובתו של הכלל כלפי הפרט, אך גם בחובתו של הפרט כלפי החברה, כלפי הזולת, כלפי משפחתו וכלפי עצמו. צדק חברתי אינו מתבטא רק בזכויות, אלא גם בחובות – במה שנתבע מכל אחד ואחד מאיתנו, במה שכל אחד מאיתנו תובע מעצמו.

"העם דורש צדק חברתי" – אך תמונה על פיה העם דרש צדק חברתי והממשלות לא נענו לו היא שקרית. רוח אהבת הממון וסולם הערכים שבראשו ערך הדולר, לא היה מונופול של הממשלות, אלא הוא היה השיח הדומיננטי בחברה כולה, הוא היה לב התרבות הישראלית ובעיקר – לב התקשורת הישראלית. היום, כשהתקשורת נותנת רוח גבית למאבק החברתי, אין לשכוח שהיא נשאה את בשורת האמריקנזאציה של החברה הישראלית, היא הוליכה את החלום היאפי, היא ניהלה את השיח הכלכלי שהתנבא בסגנון אחד כמעט ללא פתחון פה לכל גישה שסתרה את "האמת הכלכלית המדעית". באמצעות תוניות ריאליטי כמו "הישרדות" ו"האח הגדול" התקשורת שטפה לנו את המוח עם הרעיון שהעולם הוא ג'ונגל, ותפקיד כל אחד מאיתנו ללחום את מלחמת הישרדותו, באמצעות דריכה על זולתו. אך לא רק התקשורת אשמה – מי שקובע את הרייטינג הוא ציבור הצופים, שראו בהמוניהם את התכניות הללו.

ולכן התיקון אינו יכול להיות רק ברמת המדינה והממשלה. הוא חייב להקיף את כל מעגלי החיים – החברה האזרחית, העסקים, הקהילה, המשפחה והפרט. מי שתולה את הקולר רק בממשלה, ומצפה שהממשלה בלבד היא שתפתור את הבעייה, לא יוביל למהפכה אמיתית.

נכון, על המדינה מוטלת אחריות להבטיח את זכותם של אזרחיה לדיור בר השגה. אך מי שמפקיע את שכר הדירה ללא התחשבות, כיוון שאין הוא רואה מולו את האדם השוכר, אלא אך ורק את הרווח, אינו הממשלה אלא אנשים פרטיים, וגם קיבוצים המשכירים דירות לסטודנטים במחיר מופקע. נכון, על המדינה לחוקק חוקים כדי למנוע את תופעת העבדות של ימינו – עובדי הקבלן וחברות כוח האדם. אולם את העוול הגדול עושים הקבלנים והחברות הללו שאינם רואים את העובד ממטר, אלא רק את הרווח שלהם, למענו הם מנצלים את העובד. ואשמים מי שמעדיפים לעבוד עם הקבלנים הללו, תוך עצימת עיניים לעוול, כדי לחסוך בהוצאות. ואשם הציבור ששתק. טוב שהציבור קם ומפסיק לשתוק, אבל כל עוד הוא מסתפק בביקורת על המדינה ובדרישה ממנה, לא יהיה שינוי אמיתי.

במעגלי השיח בתשעה באב במאהל בקריית שמונה, שמעתי שוב ושוב את האמירה שאנו רוצים צדק ולא צדקה. איני מקבל זאת. אני רוצה צדק וצדקה – אין סתירה בין השניים. כן, עלינו להיאבק למען צדק חברתי, הן ברמת המדינה, שעליה לחזור ולהיות מדינת רווחה, והן ברמת הקהילה, שאותה יש לבסס על אדני צדק וסולידריות.

אך את הסולידריות האמיתית אין הממשלה יוצרת, אלא אנו, האזרחים. הצדקה היא התביעה מאיתנו, מכל פרט ופרט בחברה, לתרום, להתנדב, לתת משלו, לעשות למען הזולת. הדרישה לצדק במקום צדקה, היא הסתפקות בדרך הקלה של דרישה מן הממשלה. כמובן שאין לקבל את הגישה של צדקה ללא צדק – הגישה התאצ'ריסטית, על פיה אל למדינה לפעול לצדק חברתי, אך יש לעודד את נדיבות הפילנתרופיה, שתסייע לעניים. דרושה דרך שלישית, המחברת בין השנים – צדק וצדקה.

פתאום קמים אנשים אדישים מרבצם בבוקר ומרגישים שהם עם, ומתחילים להיאבק למען צדק, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית. פתאום אנו רואים את הדמוקרטיה במיטבה; דמוקרטיה של אזרחים אמיתיים, שאינם מסתפקים בהטלת פתק לקלפי (באחוזי הצבעה הולכים ופוחתים), אלא משתתפים בפועל בעיצוב המרחב הציבורי שבו הם חיים. זה נהדר!

אך רק השלמת המהלך, באמצעות תמורה תודעתית ושינוי ערכי ומוסרי, לא רק ברמה הממשלתית, אלא בכל מעגלי החברה, תבשר מהפכה חברתית של ממש – המהפכה הציונית השניה.

2. סקירת עיתוני סוף השבוע 12-13.8.11

המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין אוכלוסיות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קרבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי מפגש כזה במאהל המחאה בקריית שמונה, בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה בכל רחבי הארץ.

שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. בעיצומו של צום תשעה באב, קיבלתי מייל הסתה ובליל של שקרים כלפי המתנחלים "הפאראזיטים" (!) האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב.

עיתוני השבת שימשו במה לטענות הללו. אף שהן הכעיסו אותי, הן היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם. וכך מאיר שלו ("ידיעות אחרונות"), בן כספית ("מעריב"), יוסי שריד ("הארץ"), סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"), מיה בנגל ("מעריב") ואחרים התגייסו להצלת הפרויקט שלהם. אני מאמין שהם ייכשלו. הרי הציבור המשתתף במחאה אינו טיפש. הוא מבין, למשל, שעלות עקירת ההתנחלויות גבוהה אלף מונים יותר מהמספרים המוגזמים שפקידי האוצר הדביקו לדרישותיהם, ושהברירה היא או מדינת רווחה או עקירת ההתנחלויות. הם בחרו במדינת רווחה.

כדי להמחיש את מפגני השנאה נגד המתנחלים, לא אצטט מהמאמרים הללו, אלא מסיפור אחר, בעמודו הראשון (!) של "הארץ". קבוצת צעירים גילתה מעיין חדש ויצרה בריכת מים. מסתבר שמדובר בצינור שהתפוצץ. דבר כזה יכול לקרות בגליל, בכרמל או בראש העין. אך אויה, זה קרה סמוך לבית אל. או אז, בעמוד הראשון (!) של "הארץ", מתחת לכתבה על פשעי המלחמה בסוריה, הטבח באלפים ואונס הנשים בידי החיילים, כתבה באותו סדר גודל תחת הכותרת: "אצל המתנחלים, גם פיצוץ צינור הופך למעיין." אצל "המתנחלים", בה"א הידיעה; כתבה שכולה שנאה ובוז.

מול מפגני שנאת החינם הללו, התגלמות אהבת ישראל הייתה בראיון מרתק עם הרב בני לאו ב"סופשבוע" של "מעריב", בעקבות נאומו בהפגנת רבע המיליון ברחוב קפלן בת"א. דבריו בראיון הם מופת של ציונות ויהדות חברתית, אהבת אדם ואהבת ישראל.

והנה, קלמן ליבסקינד, עיתונאי שאני מעריך מאוד, אך שהציב עצמו בשבועות האחרונים בעמדה לעומתית קיצונית נגד המחאה – לא בהצגת עמדת נגד עקרונית, שהייתה עשויה להיות תרומה חשובה לדיון הציבורי, אלא בניסיון לקעקע את המחאה ולהלעיג אותה, תקף בחריפות את הרב לאו. טענתו המרכזית הייתה, שהרב לאו מחבק את המפגינים אבל הוא יצא נגד המפגינים בתקופת ההתנתקות. ומסקנתו – הרב לאו פועל כדי לזכות באהדת התקשורת. מה חבל שליבסקינד בורח מהתמודדות עם דבריו הנכוחים של הרב בני לאו, ומעדיף לתקוף אותו אישית.

המעניין, הוא שהרב בני לאו סיפר בראיון, שעיסוקו בנושא הצדק החברתי – הוא עומד בראש בית המדרש לצדק חברתי בבית "מורשה" – הוא תוצאה של ההתנתקות ונולד בנווה דקלים. הוא סיפר על מפגש של רבני הציונות הדתית, בגוש קטיף, עם בכירים בתקשורת, בה הם תקפו את הניכור של תושבי ת"א ושל התקשורת לעוול ולמצוקה של עקורי גוש קטיף. אחד העיתונאים שאל אותו – ואיפה אתם הייתם במאבק נגד הלנת השכר ברשויות המקומיות? והרי הלנת שכר היא חטא חמור נגד מצוות התורה. הרב לאו הבין שאי אפשר לדרוש סולידריות מהאחר, ושהתביעה לסולידריות צריכה להיות מופנית קודם כל פנימה. הוא קם ועשה מעשה.

מראשית המחאה, אני כואב על הנתק של הציבור הדתי-לאומי ממנה, אף שאט אט מתחולל שינוי בנושא. קראתי הסברים רבים, שנראו לי יותר כתירוצים. דווקא הרב בני לאו, מי שהצטרף למאבק בכל ליבו, הסביר את התופעה באופן שגרם לי להבין אותה, גם אם לא להסכים איתה, כפי שבני לאו עצמו מבין ואינו מסכים. "הסיבה העמוקה, האמיתית, שמובילה את ההתנגדות למחאה היא עלבון ההתנתקות. עמוק-עמוק בתוך התודעה של הציונות הדתית, יש הרגשה שעוד לא גמרנו להיות ברוגז עם החברה הישראלית על ששכחו אותנו. על שאיש לא יצא מביתו בתל אביב כדי לחבק, לבכות, בוודאי לא לעצור את הגירוש. היתה אפילו איזו שמחה לאיד אצל השמאל בשדרות רוטשילד. הימין הדתי נשאר בבית כי הוא אומר לעצמו, ואיפה אתם הייתם כשנזקקנו לכם?"

אני מקווה שהחברה הדתית לאומית תאמץ את דבריו של הרב לאו: "יש משהו בלעומתיות הזו שעוד לא נגמלנו ממנו. ואני כל כך מקווה שניגמל ממנו, כי הוא לא לטובתנו. מי שלא יגיע לכיכר, יפסיד את חוויית התיקון." כל כך נכון.

בחזרה לליבסקינד. בשבועות הקודמים הוא נטפל למיספר המפגינים בניסיון לגמד את מספרם ולבקר את התקשורת המנפחת אותם. אולם במוצאי שבת שעברה, חדשות הערוץ השני הפעילו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לספירת הציבור. עם העובדות קשה להתווכח. הפעם ליבסקינד לא חזר למיספרים, אלא תקף בנקודות אחרות. ובחלקן דווקא הסכמתי איתו. כך בציפייה מטלאנטים תקשורתיים כיונת לוי ותרבותיים כשלמה ארצי, לגלות דוגמה אישית בצמצום עלויות השכר החזיריות (לוי) או העלות החזירית של הופעותיהם (ארצי), ולא יתבעו רק מהמדינה. השניה – הגינוי ללינץ' המכוער שנעשה למרגול ולענת וקסמן, על דברי ביקורת שאמרו על המחאה. אכן, היתה זו מתקפה מכוערת, שלא הוסיפה כבוד למאבק, שבדרך כלל מאופיין כדמוקרטי ומכובד.

מי מנהיג את המחאה? "דה מרקר", מוסף העסקים של "הארץ", הכתיר את יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי כמנהיג הבלתי מוכתר של המחאה (כתבתם של רותם שטרקמן וליאור דטל). שמולי מצטייר ככזה גם בכתבה של יוסי ורטר במוסף הפוליטי של "הארץ" וגם בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". אני מקווה שזה נכון, כיוון ששמולי מתגלה לאורך המאבק כצעיר האחראי. אני מתרשם מאוד מראיונותיו בתקשורת, כמנהיג קונסטרוקטיבי ואחראי, כדובר רהוט וכאדם המבין מה הוא רוצה.

קשה לי לומר את הדברים הללו על דפני ליף. אי אפשר לקחת ממנה את זכות הבכורה. היא זאת שהפיצה בפייסבוק את כוונתה להקים אוהל מחאה ברוטשילד, והמעשה שלה הניע עם שלם ויצר מהפך תודעתי חסר תקדים בתוך חודש ימים. בתור שכזאת, מקומה בהיסטוריה של מדינת ישראל מובטח; היא הסמל של המאבק והיא ראויה לכל הקרדיט על כך.

אולם היא ממש אינה מצטיירת כמנהיגה, ודומה שהמאבק, כפי שהתפתח, גדול עליה בכמה מידות. היא הועלתה לראיון בשידור חי בערוץ השני בעת הפגנת ההמונים בת"א במוצ"ש שעברה. המסר שלה לאומה היה משהו כמו צעקת: "וואווווווווו". וכשנשאלה שאלות קונקרטיות יותר, זה היה ממש מביך, את המראיינים, את הצופים, ספק אם גם אותה.

ההצהרה השחצנית על הנכונות לפגוש את נתניהו רק במופע זובור לעין המצלמות, כמעט והרגה את המאבק. מי שעמד מנגד והכריח את ההנהגה לחזור בה ולאמץ גישה אחראית, היה שמולי. אני מקווה שכתבות סוף השבוע המפרגנות לו, לא יפגעו בו. ו… אני מקווה שידו אינה בתזמורן.

בן-דרור ימיני, בטור שלו ב"מעריב", מגנה את הצביעות של ארגוני זכויות האדם במערב, על שתיקתם לנוכח הטבח ההמוני בסוריה. הוא מגדיר זאת כגזענות, המתייחסת לערבים כאל נחותים, וככאלה אין לדרוש מהם מה שראוי לדרוש מאנשים "כמונו" – נאורים ומערביים. הוא מציג את הצביעות של חד"ש, שחלק מראשיה מזדהים עם שכננו, הדיקטטור רוצח ההמונים.

שעה שערביי ישראל הפגינו נגד צה"ל שיצא להגן על אזרחי ישראל במבצע "עופרת יצוקה", התייחסתי למחאתם בהבנה רבה. ראיתי בה הזדהות עם בני עמם, וכאדם לאומי איני יכול שלא להבין הזדהות כזאת. אין לי ספק שהזדהות לאומית קודמת להזדהות אזרחית עם המדינה. אבל כאשר הם שותקים לנוכח טבח המוני בבני עמם, אני מבין שמדובר בצביעות. שמה שהניע אותם לא היה סולידריות עם בני עמם, אלא שנאת מדינת ישראל.

המלצת השף – ראיון עם יאיר צבן, בן ה-81, לשעבר מנהיג מפ"ם ושר הקליטה, אינטלקטואל אמיתי, הדוגל בהשקפות חברתיות נאורות שאני מזדהה איתן. הכתבה מעניינת מאוד ועוסקת גם בעברו. חבל, שאין בו יושרה מספקת כדי להתנער מהכתם בעברו – התקופה הקומוניסטית הסטליניסטית האנטי ציונית שלו. יחד עם מורו ורבו משה סנה הוא חזר בתשובה אל חיק הציונות, אך את תקופתו האפלה הוא עדיין מציג כתקופה שבה נאבק למען עניינים צודקים. יתכן שהוא באמת נאבק למען דברים צודקים, אך כעבד נרצע של מעצמה שדיכאה את האדם ורצחה מיליונים מבני עמה.

בשנות ה-80 תמכתי במפ"ם בראשותו בבחירות להסתדרות הכללית, ואני מעריך אותו מאוד. בריאיון, הוא הציג את עיקרי השקפת עולמו. בין השאר אמר: "בשבילי ציונות סוציאליסטית אינה ביטוי ארכאי. אני אומר: בואו נרחיב את מושג הדמוקרטיה שתהיה לא רק פרלמנטרית אלא שתהיה דמוקרטיה פוליטית, דמוקרטיה קהילתית, דמוקרטיה במערכת החינוך ודמוקרטיה במערכת הבריאות. דמוקרטיזציה של מערכות החיים שלנו, מדינה לעם היהודי שתתבסס על חזון חברתי, נאמנה לעקרונות מגילת העצמאות". וכשאמר את המשפט הזה – וואהו וואהו. הוא הקפיץ את המראיינת, דליה קרפל. "מדינתו של העם היהודי? איך זה הולך ביחד עם דמוקרטיה?" אז נכון שמיותר לציין באיזה עיתון נערך הראיון?

במשך שנים, אהבתי מאוד לקרוא שלושה טורים ב"מעריב" של ערב שבת. בראש ובראשונה את "שישי" של אדם ברוך זצ"ל, את טור פרשת השבוע של הפילוסוף הדגול פרופ' שלום רוזנברג ואת "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל.

אדם ברוך, לדאבוני הרב, הלך לעולמו. "הזירה הלשונית" הצטמצמה לזירונת של מושגי השבוע. לפני שבועות אחדים, הפסיק רוזנברג לכתוב את טור פרשת השבוע. החליף אותו המשורר מרון ח' איזקסון. איזקסון הוא משורר מצוין, אך טור פרשת השבוע שלו חסר השראה ומקוריות ומשעמם. במשך שנה היה לו טור פרשת השבוע ב"הארץ". גם שם לא מצאתי בו עניין, וכך גם ב"מעריב". לשמחתי, לאחרונה חזרה הזירה הלשונית למעמדה הקודם, כטור של עמוד שלם, ואני נהנה מאוד לקרוא אותו. גילוי נאות – השבוע פירסם רוביק חומר ששלחתי לו, סיסמאות ממאהל המחאה בקצרין.

למה בסקירות העיתונים אני מסקר רק את "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"? ומה עם "ישראל היום" ו"מקור ראשון"?

הסיבה היא זאת – לפני שנים אחדות הופרט הדואר, והפרטה כידוע משפרת את השירות ללקוח. אבל ה"התייעלות" הפסיקה את עבודת הדואר הנע, המוביל את הדואר ליישובים הכפריים בפריפריה, בערבי שבתות וחגים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מגיעים ברכב שירות. שאר העיתונים – בדואר. אבל אין דואר. עם הנהלת "הארץ" הגעתי לפני שנים אחדות להסדר, של הנחה משמעותית במנוי, ואני קונה את העיתון של שבת ב"סטימצקי". שאר העיתונים מגיעים אליי ביום א'. אבל כיוון שאני עמוס לעייפה בעבודה, איני מספיק לקרוא אותם בימי חול.

רק על מוסף אחד בכל זאת איני מוותר – מוסף "שבת" של מקור ראשון; מוסף התרבות, הספרות, ההגות והיהדות של העיתון. לומר שזה המוסף הספרותי תרבותי הטוב ביותר בארץ? זה ממש לא חכמה, לנוכח הדלות והצחיחות בשאר העיתונים. המוסף הזה הוא פשוט מצוין, איכותי, מעמיק ומרתק.

3. ט"ו באב, וחזרו ועשאוהו יום טוב

לוח השנה העברי בן ימינו, כולל מיספר חגים ומועדים חדשים, פרי התרבות וההיסטוריה הציונית-ישראלית. כאלה הם יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה, יום השנה לרצח רבין ויום שחרור ירושלים.

אולם לוח זה כולל גם מספר חגים ומועדים ותיקים, שלא נחגגו, או שרק צוינו באופן סולידי ביותר, והתרבות הציונית הוציאה אותם ממחסן הגרוטאות, מירקה אותם, הפיחה בהם חיים חדשים ויצקה בהם תכנים רלוונטיים. התרבות הציונית חידשה את חנוכה כחג הגבורה, את ל"ג בעומר – אף הוא כחג של גבורה, את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, שהיה לחג של נטיעות.

ספק אם יש אדם שהשפיע על המהלך הזה כמו זאב יעבץ. יעבץ – רב, סופר, מורה, חוקר והיסטוריון, מנהל בית הספר בזיכרון יעקב, עורך כתב העת הספרותי "הארץ" (אין קשר לעיתון "הארץ", המאוחר יותר), הוא הראשון שהנהיג טקס נטיעות בט"ו בשבט, בבית הספר שניהל, בט"ו בשבט תר"ן 1890. יעבץ היה בין הראשונים שהציע את תחיית החגים הנשכחים האחרים. במאמר שפירסם בעיתונו, הוא הציע להחיות ולחוג ארבעה חגים: חנוכה, ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב. את ט"ו באב הציע כחג השלום.

וכאן נשאלת השאלה – מה פתאום חג השלום? ואיך הוא העז לקחת את חג האהבה ולשנות את צביונו?

למה חג השלום? כיוון שחגים ומועדים נועדו להקדיש יום מיוחד בשנה לערך חשוב ולתת לו בולטות רבה, שתשליך על מערך חיינו בכל ימות השנה. השלום הוא ערך יהודי נעלה, משאת נפש של כל יהודי, מושא תפילות פעמים רבות מידי יום. לכן, ראה זאב יעבץ מקום לייחד חג לערך זה.

ולמה הוא הציע לשנות את חג האהבה? הוא לא הציע לשנות. פשוט, ט"ו באב לא היה חג האהבה. בשום מקום הוא לא הוגדר כחג האהבה. מהמקורות שבידינו, אנו יודעים רק שט"ו באב היה חג. אנו יודעים מעט מאוד על מהותו ותכניו. לפיכך, אנו יכולים לצקת בו תכנים על פי הבנתנו, ובלבד שניתן יהיה להצדיק זאת באמצעות מעט המקורות שיש בידינו אודות החג.

במשנה הוגדר ט"ו באב כחג חשוב מאוד, שאין שני לו זולת יום הכיפורים השווה לו במעמדו. "אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחוללות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה את בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה." (משנה, מסכת תענית).

מקור זה מתאר מנהג שהיה נפוץ בט"ו באב אך גם ביום הכיפורים. אכן, על פי מקור זה, ניתן למצוא בחג תכנים של אהבה, של זוגיות ושל משפחה. המנהג המתקשר לחג זה מעצים גם את ערך השיוויון – הלבוש הלבן האחיד של בנות ישראל, שלבשו בגדים שאולים, על מנת להבטיח את האחידות. מה מסמלת האחידות? "שלא לבייש את מי שאין לו." אך לא רק מניעת הבושה, עומדת מאחוריו, כי אם גם הזדמנות שווה לבת עשירים ולעניה לזכות בזיווג ראוי – לא על פי מה שיש לה, אלא על פי מה שהיא. לא על פי רכושה, אלא על פי... על פי מה?

בעצם, על פי יופייה. הרי באלו תכונות יכול להבחין הבחור כאשר עליו לבחור בחורה מבין המחוללות הרבות. ודאי שעל פי המראה. "בחור, שא עיניך וראה." אבל זה לא נשמע טוב. לכן מיד מאזנת המשנה את התמונה במסר לדורות הבאים: אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה... שקר החן, הבל היופי וכו'.

המחול בכרמים מתואר כבר במקרא, בחג שאינו מצוין מועדו, אך נאמר עליו שהנו חג ה' מימים ימימה. החג הזה מתואר בהקשר של אחד הסיפורים הקשים ביותר בתנ"ך, סיפור פילגש בגבעה. בעקבות אונס ורצח אכזריים של פילגשו של איש משבט לוי, בידי בני שבט בנימין, התאגדו השבטים למלחמת חורמה בבנימין. השבטים נשבעו לא לתת לבנימינים את בנותיהם לנשים ובמלחמה הם כמעט השמידו את השבט. בשלב מסוים התעשתו השבטים, הבינו מה עוללו – כמעט והכריתו שבט מישראל. הם הבינו את המשמעות הרת האסון הטמונה בכך, ולקחו אחריות למנוע אותו. מאחר ומרבית בנות בנימין מתו במלחמה, הדרך היחידה היתה לתת לבני בנימין את בנותיהם, אולם הם אינם יכולים להפר את הנדר. מה עשו? הם לא נתנו את בנותיהם, אלא איפשרו לבחורי בנימין לחטוף מבנותיהם. מתי? באותו חג שהיה נהוג מימים ימימה.

וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן. (שופטים כ"א י"ז-כ"א).

ומה היה החג הזה? מתי הוא נחוג? אומרים חז"ל במסכת תענית – בט"ו באב. על פי אחת הגרסאות, ט"ו באב מציין את ה"יום שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה," ובכך עוצבה מן השבטים אומה. האיסור על נישואי תערובת בין שבטים ניתן לקראת הכניסה לארץ ישראל, וכנראה שבוטל לאחר תקופת ההתנחלות, כשהעם התבסס בארצו והגבולות בין השבטים היטשטשו.

גרסה זו מחברת את ט"ו באב לשני ערכים – האהבה והשלום. האהבה, מאחר והוא עוסק בזוגיות ובנישואין. השלום, מאחר והוא עוסק בשלום בין השבטים בישראל, שהיתר הנישואין הוא ביטוי שלו.

גרסאות נוספות מקשרות את החג למועד שבו נקברו הרוגי ביתר זמן רב לאחר מותם, למועד סיום כריתת העצים לבניין בית המקדש ועוד. אחד המדרשים מספר את הסיפור המזעזע הבא. הרקע – אחרי חטא המרגלים. לפי המסורת, חטא המרגלים התרחש בתשעה באב. ביום זה עמדו המרגלים בפני בני ישראל, הוציאו את דיבת הארץ רעה ובני ישראל נהו אחריהם ואימצו את גרסתם. על שבני ישראל מאסו בארץ חמדה, הם נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, שבהם ימות כל דור יוצאי מצרים, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שני המרגלים שביטאו ביטחון ביכולת העם לכבוש את הארץ. על פי המדרש, מאחר והחטא קרה בתשעה באב, אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני קובע לכם בכיה לדורות." ומכאן, הסיבה לכך שט' באב מוּעַד לחורבנות ואסונות.

ואיך הדבר מתקשר לט"ו באב? "אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב." (איכה רבה).

ננסה לתאר לעצמנו את משמעות האירוע השנתי הנורא הזה. מידי תשעה באב, במשך 40 שנה, יודעים בני ישראל שהלילה 1/40 מתוכם – 15,000 איש, ילכו לישון ולא יקומו. אין הם יודעים מי האנשים. אף ישראלי אינו יודע האם הוא יקום, האם הוריו, אחיו, חבריו. כל ישראל חופרים לעצמם קברים ונשכבים בהם. ולמחרת בבוקר, 15,000 איש מתוכם אינם קמים. נורא!

וכיצד זה מתקשר לט"ו באב? בשנת הארבעים, בליל ט' באב, שוב חפרו בני ישראל את קבריהם. שוב נשכבו בהם. ובבוקר, בניגוד לשנים עברו, כולם התעוררו חיים. אולי טעינו בחישוב והיום אינו ט' באב? ננסה שוב מחר. ניסו, ושוב הכל קמו. ואולי שוב טעינו? והם חזרו על הטקס עד ט"ו באב. ביום זה הירח מלא, ולבטח אין טעות בחישוב תשעה באב. ומשגם ביום זה קמו, הבינו בני ישראל שהגזירה בוטלה ועשאוהו יום טוב.

איך זה מתקשר לאהבה? לא ממש מתקשר. לשלום? אולי כהיפוכו של המוות, אולי כביטוי לשלמות. שלושה מבין ארבעת החגים שהציע הרב זאב יעבץ לחדש – אכן חודשו. הצעתו אודות ט"ו באב, לא תפסה. אולם מאז שנות השבעים הפך ט"ו באב בהדרגה לחג האהבה, אולי כחיקוי לוולנטיין דיי הנוצרי.

ראויה האהבה לחג משלה, וראוי שהאהבה שנחוג בימינו תתבסס על שוויון בין המינים. לא עוד יחטפו הבחורים את הבחורות המחוללות בפניהם, והגיעה השעה שגם את הלכות הנישואין והגירושין נשנה, כך שהאישה לא תהיה קניינו של בעלה, אלא שני בני זוג בני חורין, האוהבים זה את זה, בוחרים לכרות ביניהם ברית נישואין, כדת משה וישראל ­– מעודכנת ומשופרת.

אני מציע לקבוע כטקסט מרכזי של חג האהבה את שיר השירים. בפסח, חג הגאולה הלאומית, אנו קוראים את המגילה, בהקשר של המדרש, לפיו שיר השירים הוא אלגוריה ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. בט"ו באב נקרא את המגילה כפשוטה – כסיפור אהבה יפהפה, שלא בכדי אמר עליו רבי עקיבא "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים".

* * *

אהוד בן עזר

על הסופר העברי זאב יעבץ

מתוך המחקר "צל הפרדסים והר הגעש"

 שפורסם רק בקובץ מחשב ונשלח חינם לכל דורש

נחזור עכשיו אחורה, לנושא הספציפי של שיחתנו הראשונה, ונתאר מה היו פני הארץ בסוף המאה הקודמת, ועל אותו רקע – גם כיצד נראית ראשיתה של הספרות העברית בה?

ישנו קובץ מעולה, מאת גליה ירדני ז"ל, שנפטרה לפני שנים, בשם "סל ענבים", שבו הביאה מיבחר סיפורים מתקופת העלייה הראשונה, משל סופרים כגון חמדה בן יהודה, זאב יעבץ ואחרים. ישנה בספר הקדמה יוצאת מן הכלל של גליה ירדני, ובאותה הקדמה היא אומרת שבין ארץ-ישראל של סוף המאה הקודמת, כפי שהיתה במציאות – לבין תיאורה בספרות, מצויה בעצם תהום. זאת כי הסופרים ראו את הרצוי ולא ראו את המצוי. היתה זו אצלם חשיבה משאלתית, Wishful thinking, או כתיבה משאלתית.

הנושא הזה קשור גם לדמות הערבי. אי אפשר להפריד את דמות הערבי מן ההתייחסות לעוד שני יסודות שמלווים את הספרות העברית בארץ מראשיתה:

היחס לנוף הארץ.

היחס לדמות העברי הצעיר, החדש, הנוצר בארץ.

אנו עתידים לראות כי סופר שכותב בצורה אופטימית, שרוצה לתאר את הארץ במיטבה, לפי הרצוי ולא על פי המצוי – גם נוף הארץ יתואר אצלו בצורה אידילית, וגם דמות העברי החדש תתואר בצורה יפה, אקטיבית, ודומה במידה מסויימת לערבי. נפגוש זאת בשיחה שלנו היום, בסיפורו של אחד מראשוני הסופרים העברים בארץ, זאב יעבץ – ונראה כיצד הוא מתאר את דמות העברי החדש, כשסממני הערביות שלו נותנים לו את הקוממיות העברית החדשה, את התערותו בארץ; ההתדמות לערבי היא מדד להתערות בארץ. והיטיב להגדיר זאת עגנון, שכתב כך:

"כל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ, ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם."

כאמור, גליה ירדני הגדירה במדוייק את התופעה במבוא לספרה "סל ענבים", בתארה את ההבדל התהומי בין הרצוי למצוי בספרות הארץ-ישראלית בראשיתה, והיא אומרת:

"בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בידואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושיח'ים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מימשל פרוע לשימצה – לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מיסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים בבואם לתארה לנוסח של אגדה, ומערבבים דמיון במציאות."

המציאות של ארץ-ישראל בסוף המאה הקודמת היתה קשה על היהודים בלבד. היא היתה קשה לכל תושבי הארץ. שלטון תורכי, עותומני, מושחת, שבעצם שלט רק בערים. הבקשיש דיבר. הדרכים היו בחזקת סכנה. הכפר הערבי היה במצב עלוב מאין-כמותו, מצב של מחלות, של עוני, של שקיעה בחובות למוכסים, לחוכרי מיסים שהשתלטו על אדמות הכפריים וגבו מהם מיסים למען השלטון התורכי.

הכלבת, למשל, שאנו עתידים לפגוש אותה ב"תמול שלשום" לש"י עגנון – היום סכנתה נראית כאגדה, אבל באותה תקופה, אם אדם נושך בידי כלב, ואם הוא לא הגיע בעוד מועד לאלכסנדריה, שרק בה היה קיים מכון פסטר – דינו היה מוות. הכלבת אכן היתה מחלה נוראה, זאת כאשר על תיליהם ומזבלותיהם של הכפרים הערבים שוטטו כלבי-חוצות בעשרותיהם, ומגיפת הכלבת היתה ממש קטלנית, סכנה נוראה לאדם החי בארץ, לא פחות מהכשת נחש ארסי.

זאת ועוד, שודדים התנפלו על עוברי-אורח בדרכים. עצם המעבר ממקום, מנקודת יישוב אחת לשנייה – היה בחזקת סכנה. מכל בחינה ובחינה – של תחבורה, של רפואה, של מצב כלכלי, של חוק ומשפט, של מודרניות – הניצנים היחידים של קידמה בארץ, בסוף המאה הקודמת, בתקופת העלייה הראשונה – היו מושבות הטמפלרים הגרמנים, שהכניסו מודרניזאציה לארץ, הם הנהיגו בה את העגלה, את השימוש בגלגל – עד כמה שזה נשמע מוזר. וכך השכונות העירוניות של הגרמנים בחיפה, ביפו, בירושלים, והמושבות העבריות הראשונות, שנתקיימו בעיקר בעזרתו של הברון רוטשילד, הן שהביאו אורח-חיים מתקדם לארץ-ישראל, ובייחוד בכל הקשור לכפר, לחקלאות, וגם לתעשייה.

על רקע זה עומדים סופרים עבריים כזאב יעבץ, כיהושע איזנשטאט-ברזילי, כחמדה בן יהודה, כסופרים אחרים מתקופת העלייה הראשונה – בפני דילמה קשה, שנמשכה גם שנים רבות לאחר מכן. איך לתאר את הארץ? אם נתאר אותה כמו שהיא – מי יבוא לכאן? ובכן, האם צריך לתאר אותה כפי שהיא בחלום, כפי שאנחנו רוצים שתהיה? – זאת כי אסור להוציא את דיבת הארץ רעה?

וזאב יעבץ היה אדם דתי.

חקרה את סיפורי יעבץ פרופ' יפה ברלוביץ, וכתבה עליו כמה וכמה דברים יפים. אחת ההבחנות שלה היתה שזאב יעבץ כתב בעיקר על חגים. אחד מסיפוריו הידועים הוא "ראש השנה לאילנות". סיפור אחר על פסח. ויש סיפורים המתרחשים בחגים אחרים. מדוע כך? הוא כאילו אמר – אנחנו צריכים לתאר את ימי החג, לא את ימי החולין. עלינו לספר על היפה, על החדש, על המתהווה. למעשה, הרצון הפועל כאן הוא לשנות את המציאות על-ידי ייפוייה, להעמיד דגם של העברי החדש כפי שהוא צריך להיות – גם אם בקושי רואים, אחד בעיר ושניים מכפר – משהו מן הדמות החדשה הזו, שאותה יעבץ רוצה להבליט.

סיפור-חייו של זאב יעבץ מעניין מאוד. הוא עלה ארצה ב-1887, שהה בה רק עשר שנים, וב-1897 עזב אותה ולא חזר אליה לעולם. הוא שימש כמנהל בית-הספר בזיכרון-יעקב, הסתכסך שם עם פקידות הברון, ופוטר. במידה מסויימת היה אולי איש מאוכזב. עם זאת היה מוכר כסופר כבר בבואו ארצה, ב-1887. מאחוריו היו ספרים, אמנם לא של ספרות יפה, הוא היה היסטוריון ידוע. הוא איווה לעצמו מקום לשבת במושב יהוד, ליד פתח-תקווה, מקום שבבוא היום שימש גם בימה לאחד מסיפוריו החשובים ביותר, "ראש השנה לאילנות", סיפור המכיל את המאניפסט של דמות העברי הצעיר החדש בארץ-ישראל.

מה היה המושב יהוד?

תחילתו בפתח-תקווה, שהיתה המושבה הראשונה בארץ-ישראל, וראשיתה של העלייה הראשונה. מקימיה לא היו יוצאי חומות ירושלים אלא קבוצה של יהודים הונגרים שעלו לארץ-ישראל כדי להקים בה מושבה. לאחר כשלוש שנים נכשלו המתיישבים בגלל המאלאריה, שנת השמיטה וגורמים נוספים, והם התפזרו. סבי יהודה ראב, שנימנה עליהם, הלך אז עם מייסדי ראשון-לציון ונס-ציונה. מתיישבים אחרים חיפשו דרך כיצד לשקם את מושבתם. אותה תקופה סברו שהמאלאריה נגרמת עקב שאיפת אוויר ביצות גרוע, ולכן קנו מייסדי פתח-תקווה את אדמת יהוד, היכן שנמצאת כיום שכונת הווילות סביון. שם הקימו מושב, שבו גרו מתיישבים חדשים, שרכשו אדמות בפתח-תקווה, זאת החל מ-1882. האיכרים היו הולכים לעבד את אדמותיהם במושבה הנטושה, ולבסוף חזרו לגור במרכז הישן של המושבה, היכן שהיא מצויה כיום.

יהוד נשארה מעין יבנה של ארץ-ישראל במשך כעשור שנים. ישב בה הרב מרדכי גימפל יפה, ישב בה יואל משה סלומון, ישב בה יחיאל מיכל פינס, וישב בה גם הסופר שבא אז ארצה, זאב יעבץ; חלקו של המושב, אלה שלא היו העולים-איכרים מביאליסטוק ומפינסק, היתה קבוצה של חכמים ולמדנים.

על רקע זה כתב יעבץ את הסיפור "ראש השנה לאילנות", שהתפרסם לראשונה בשנת 1892. לראשונה בספרות העברית, הנוצרת בארץ-ישראל, מתוארת דמות של נער עברי חדש. אנחנו אפילו יודעים מיהו – אברהם שפירא; במאזינים הצעירים, השומעים כיום את השם אברהם שפירא, הוא מעורר אסוסיאציות של רב ראשי, של חבר כנסת, וישנם עוד כמה אברהם שפירא בישראל, אחד מהם, שיסד את כתב-העת "שדמות", יושב בקיבוץ בעמק. אבל האברהם שפירא של אנשים מבני דורי והמבוגרים ממני היה רק אחד – שיח' איברהים מיכה, הוא אברהם שפירא, שומרה האגדי של פתח-תקווה.

אברהם שפירא עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, הוא לא נולד בה, וכך גם תולדותיו של נחמן, גיבור סיפורו של יעבץ – הוא לא יליד הארץ, אבל הוא דמות הנער העברי החדש. משפחת שפירא אכן ישבה ביהוד כשנתיים-שלוש, ומשם עברה, כשאר האיכרים, לנחלתה בפתח-תקווה.

יעבץ מתאר בסיפורו חיי משפחה של איכרים, וחגיגת ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, ביהוד. והנה מופיע הנער נחמן, והוא בדמות היהודי החדש או העברי החדש הנוצרת בארץ-ישראל. הערצתו של יעבץ נתונה לעלם האמיץ שמהלך עם רובה, יעבץ מכנה זאת – "קנה רובים בידו", והוא אומר עליו:

"כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה, עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה תפארת בחורים כוחם, וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים, יחזקו נערי ארץ אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם, שנאמר בם – מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם. ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד, לראש תנאי יישוב קיים וקבוע."

כאן חל היפוך-ערכים מרתק מאין-כמותו, שמוביל כמעט עד לכנעניות בגלגול מאוחר, ולכל ההיפוך שהציונות רצתה להביא, בכך שאנחנו עוברים מן הפאסיביות של הקיום בגולה אל האקטיביות של ההיסטוריה הישראלית החדשה. בתהליך הזה ההתדמות לערבי, כמו גם המאבק עימו – הם חלק מן ההוכחה שאנחנו אקטיביים, שאנחנו כבר לא מה שהיינו בגולה.

אנחנו רואים שבארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, בכך יעבץ רוצה; יכול להיות שנחמן, (הוא אברהם שפירא) – היה בודד באותה תקופה, ואולי היו עוד עשרה כמוהו בכל מושבות ארץ-ישראל, אבל יעבץ ראה בו את הדמות שלאורה צריך לחנך, שכך צריך להיות הדור החדש.

ובכן, לפנינו דמות חדשה – של נער עברי אקטיבי, שדומה באורחות חייו לערבים, שדומים באורחות חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. כך הרומאנטיקה פועלת פעמיים. פעם אחת הצעיר העברי מעורה בארץ בכך שהוא דומה לערבי, פעם שנייה – הערבי שומר את אורחות חיי אבותינו מתקופת התנ"ך, ולכן להיות מעורה בערביות זה להיות מעורה בעבריות הקדומה, השורשית.

הייחוס של הנער נחמן אינו רפיון-עצבים וחיוורון-פנים של האברך היהודי הגלותי, אלא כוח השרירים – וזה היפוך ערכים. התפארת אינה בחריפות-השכל וברוחניות – אלא בכוח הגופני. ומעניין שיעבץ, שאדם דתי היה, סופר דתי – נתפס כאן גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט, את ההעדפה של השרירים על פני הרוח – כנחוצה בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ואני חושש, או מקווה – שלא הצלחנו יתר-על-המידה במילוי תקווה הזו, שהשרירים גברו על הרוח.

בגישתו של יעבץ לדמות הערבי אנחנו רואים שתי פנים. הפן האחד הוא שהנער היהודי מתדמה לערבי, והפן השני – מה קורה כאשר נתקלים בערבים, מה קורה כאשר ערבים פושטים על שדה, כשישנה התנגשות?

ובכן, אצל יעבץ תמיד היהודים מנצחים; והערבים, כמו בתיאורי ההליכה מערבה בספרות ההתנחלות של ארצות-הברית, הערבים הם כמעט כמו אינדיאנים, שהלבנים תמיד מתגברים עליהם; האדם הלבן, סליחה על הביטוי, שנשמע אולי גזעני, הוא – היהודי, תמיד באפס מאמץ מתגבר על הערבים, כמו בסיפור אחר של יעבץ, "פסח של ארץ-ישראל"; וגם הוא סיפור שמתרחש בחג, ומתוארת בו התנפלות על מושבה, (ודאי פתח-תקווה), והאיכרים מתגברים על הערבים באפס-יד. זה לא היה נכון, זו לא היתה המציאות, זה שוב חלק מן התדמית הרצוייה, ושרצוי היה כאילו לשדר אותה לחוץ-לארץ –

כי צריך לדעת עוד דבר חשוב, מאין-כמותו, להבנת ראשיתה של הספרות העברית בכללה, וגם לגבי יחסה לדמות הערבי –

רוב קוראי הספרות והעתונות העברית באותה תקופה היו בחוץ-לארץ, נמצאו במזרח-אירופה. הסופר שכתב כאן, בארץ, היה גם מעין עיתונאי, שלוח לתקופת זמן, ואפילו אם ישב פה קבע – היה כשלוח של קוראי העברית בווארשה, באודיסה ובווילנה – שהיו המרכזים של העברית באותה תקופה. במושבות דיברו בעיקר יידיש, דיברו יידיש וערבית. העברית נלחמה על מקומה במושבות הראשונות – שקוראים להן מושבות עבריות (אולי משום שברוסית יהודי הוא "ייברי"), אך בעצם היו בראשיתן מושבות של יידיש בלולה בערבית. כך שזווית-הראייה של הכותבים איננה בתוך מרכז של ספרות עברית בארץ, אלא כל הזמן – מה יגידו אלה שעדיין לא באו?

האם אפשר לומר שזו לא היתה "אמת מארץ-ישראל" אלא ספרות מגמתית בהחלט, שבאה כדי להתגבר על הקשיים, שאולי אפילו לא היתה כל כך ספרות?

הספרות אכן היתה מאוד מגמתית, ולא היתה כל כך ספרות. אני סבור שהגבול בין עיתונאות לספרות כמעט שלא היה מורגש אז. ליבונטין, מייסדה של ראשון-לציון, כתב ספר מקסים על מסע בארץ-ישראל, בשם "לארץ אבותינו", ספר שהוא כריפורטאז'ה של שנתו הראשונה בארץ, והוא סוג ספרות שהיום היינו מכנים בשם ריפורטאז'ה, או ספר מסע. זו היתה הספרות שסיפקה את הסקרנות העצומה של העולם היהודי, קורא העברית (והיידיש, והרוסית, שגם בהן כתבו המבקרים בארץ) לגבי מה מתרחש בארץ.

ומציינת פרופ' יפה ברלוביץ, במחקריה, שהיתה סקרנות עצומה בקוראים – מי הם היהודים המזרחיים? מי הם הערבים? מהו המזרח הזה? לכן, כשהסופר תיאר את הערבי, וגם כאשר תיאר יהודים מעדות מזרח – הדבר היה סנסאציה, זה נראה מאוד ציורי בעיני הקורא שלו, שישב במזרח-אירופה.

הערה: בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993), החזרתי את הקטע מסיפורו של יעבץ על הנער נחמן למקורו ותיארתי על פיו את אברהם שפירא הצעיר בבית הוריו ביהוד, בנוכחות זאב יעבץ.

* * *

אהרון אבי זיו

תגובה למירב ארלוזורוב

ברצוני להגיב על מאמרה של מרב ארלוזורוב על החשבון של מעמד הביניים (גיליון 666). נקודת המפתח להבנת מצבנו לדעתי הוא המשפט המצוטט כאן מתוך מאמרה של מרב ארלוזורוב:

"גם את החרדים מטאטאת מדינת ישראל מתחת לשטיח, אבל בדרך ההפוכה מזו של הערבים – היא נכנעת להם לכל אורך הדרך, ומאפשרת להם להתקיים קיום עלוב של עוני ובטלה מעבודה על חשבון המדינה. הנטל המשולש שעולה מכך – החרדים גם אינם משרתים בצבא, גם אינם עובדים וגם מתקיימים מקצבאות או תמיכות לישיבות – הוא בלתי נסבל ערכית וכלכלית. תנועת האוהלים היא הסימן הראשון שגבו של מעמד הביניים נשבר מלשאת בנטל הזה, או שמא גדשה סאתו."

ולדעתי צריך לשאול מדוע, מדוע מטאטאת המדינה? מדוע היא נכנעת להם?

והתשובה היא שזוהי עיסקת החבילה שבין המחנה החרדי ובין הימין מאז התחלת מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים ומאז עליית הימין לשלטון (ובתוך הימין אני כולל גם חלקים של מפלגת העבודה). בעיקרון הבטיחו החרדים לתמוך בכל הקואליציות שמחזיקות את הימין בשלטון ותמורת זה הבטיחו מפלגות הימין לחרדים להיכנע לכל דרישותיהם הכספיות על כל שלל צורותיהן השונות והמשונות.

הכותבת, שהיא עיתונאית חשובה ומוערכת, מציעה: "מן הראוי לחזור להסדר ההיסטורי של בן גוריון – קביעת מכסות לתלמידי ישיבות שלומדים על חשבון המדינה. רק שיעור מסוים מהחרדים יוכר כתלמידי ישיבה עילויים שזכאים למימון מהמדינה. שאר החרדים – שיתכבדו לצאת לשירות לאומי ולעבוד. מן הראוי גם לחזור להזכיר כי מדינה דמוקרטית, מודרנית, ציונית ושוויונית לא יכולה לוותר על חינוך לאור ערכים אלה. משמע, די למימון ממשלתי של מערכת חינוך חרדית בדלנית. אותו הדבר תקף גם לגבי בתי ספר ערביים בדלניים."

אבל למה שהם יוותרו על האתנן הנוח והמפנק כל זמן שהם יכולים לסחוט את הימין המתנחל? הדבר המצער בכל העניין הוא שגם לחרדים העיסקה הזו מזיקה לא מעט. באוניברסיטה התוכנית למצטיינים היא למצטיינים באמת, כאן כל בחורי הישיבה שאני משער שרבים מהם אפשר להגיד עליהם – "נישט אגרויסע חוכם אונט נישט אקלינע נאער" – נהנים מהתוכנית, והתוצאה היא שמספר התלמידים המוצלחים, שמהם אולי תצא קצת תורה, רק הולך ויורד.

אולי הקורא כבר מנחש מה דעתי על מפעל ההתנחלות אך דעתי לא חשובה כלל. פעם שאלו את יהושפט הרכבי מה הוא רוצה מכל השטחים והוא ענה שהוא רוצה "מהדנובה עד הגנגס." כשאמרו לו שזה לא אפשרי הוא אמר שאם כך הדיון הוא על האפשרי ולא על הרצוי.

ובאמת אחרי פרשת פינוי סיני והרס ימית והמושבים בפיתחת רפיח ואחרי פינוי רצועת עזה, צפון השומרון וחברון הערבית, ואחרי כל ההסכמים שביבי חתם עם המנוול ערפאת וכל ההצהרות שלו על שתי מדינות וכו' – הגיע הזמן שנבין ונפנים שללא התערבות אלוהית – שידאג להעלים את כל הערבים ולפתור לנו את כל הבעיות – אין ממש בתקווה להחזיק בשטחים הכבושים, וכל ההשקעות שם יירדו לבסוף לטמיון. יוצא שאנחנו מפסידים את הכסף פעמיים, פעם אחת בשוחד לחרדים ופעם שנייה בהשקעה בהתנחלויות.

כבר הרבה זמן אני שואל את חבריי המתנחלים ותומכיהם מי מהם מוכן להשקיע את חסכונותיו הפרטיים בפרויקט ההתנחלות – וטרם מצאתי מתנדב, אלא מה? המדינה משקיעה את הכסף, אבל איזה כסף משקיעה המדינה בשוחד ובהתנחלות, ברור, את הכסף שלנו, ובגלל זה אין לנו כיום יכולת לחסוך מהכנסתנו, שמנגנון מיסוי מתוחכם גוזם ממנה לא רק ענפים אלא גם את הגזע.

באווירת החיבוקים בין שמאל וימין שאנחנו רואים בימי מחאה אלו, מעטים מוכנים להציב מראה אכזרית כדי להראות מהיכן כל זה מגיע.

אז עבדכם שלא ראה את אלוהינו הטוב והמיטיב מתערב לטובתנו כשהיה באמת צריך (לא בהגנה על עמו, לא בפינוי גוש קטיף, ואפילו לא במשחקי כדורגל) וגם חושב שבדרך כלל הברכה שורה במחלוקת ולא באחדות, ואשר זכה לחשוף את עצמותיהם של הרוגי יודפת במרד הקנאים הגדול נגד רומי, ויודע דבר או שניים על תקוות משיחיות – מציע שנתחיל להבין את מצבו של עם קטן ומסוכסך בארץ שאין לה הרבה משאבים זולת בניה המוכשרים והאמיצים המאבדים תקווה במולדתם, ונצא בלי שום דחיות מהשטחים הכבושים ובלי כל משא ומתן עם השכנים שממילא אי אפשר לבטוח בהם, ונתחיל להשקיע את מעט כוחנו בחיזוק המדינה ולא בכיבוש הארץ – לא בהתנחלות באזורים שמהם נאלץ לסגת בטוב או ברע.

הנה תמצית הכול: כיבוש הארץ וההתנחלות בה עומדים בקונפליקט עם בניית המדינה וחיזוקה. בן גוריון הבין את זה. פרופסור דן שיפטן, שאיננו שמאלן תבוסני, מטיף לזה, ובסוף גם כל אנשי הימין, שהעיתון הזה הוא במתם, יבינו את זה, באותו היום ייקל עלינו גם לתת יותר ולקבל יותר מהציבור הערבי, אזרחי ישראל שהם החלק השני במשוואה של מרב ארלוזורוב. אז אולי יפה שעה אחת קודם?

אהוד: המכתב העיתי אינו "במתם של אנשי הימין". הוא של אנשים בעלי דיעות שונות שכותבים בו דברים ראויים לפרסום, ואשר על כן חלקם או כולם נחשבים לעיתים על ידי אנשים כמוך – "ימניים".

* * *

רפי חתוכה: כשם שאבותיך במלאבס פעלו

ציטוט: "ובאשר להתנחלויות, מלכתחילה התנגדתי להן בתוקף וראיתי בהן חילול שם הציונות!" (אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר" 668)

אהוד נכבדי,

המתנחלים אינם מחללים את שם הציונות אלא מקדשים אותה, בדיוק כשם שאבותיך במלאבס פעלו (רק בתנאים אחרים). אין כאן חילול ה' אלא קידוש ה'. זו ארצנו. חזרנו אליה על מנת לא לעזבה שוב. אנו בעלי הבית האמיתיים. שבנו אל ארצנו, ואל נחלת אבותינו. לא צריך להתנצל. כן, אנו "אדוני הארץ". אנו צריכים לראות במעשי המתנחלים מסוף המאה-ה-19 ועד ימינו התגשמות חזון הנביאים (יחזקאל, לו):

וְהוֹשַׁבְתִּי, אֶת-הֶעָרִים, וְנִבְנוּ, הֶחֳרָבוֹת. לד וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה, תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה, לְעֵינֵי כָּל-עוֹבֵר. לה וְאָמְרוּ, הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה, הָיְתָה, כְּגַן-עֵדֶן; וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת ְהַנֶּהֱרָסוֹת, בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. לו וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי יְהוָה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה: אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. [ס] לז כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת לָהֶם: אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן, אָדָם. לח כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ--כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה. [פ]. 

סא"ל (בגימלאות) רפי חתוכה

* * *

תעשייה של כותבי ספרי-לימוד ומעלי גירה

יוסף דוריאל העלה את נושא ספרי הלימוד, ואני קפצתי ממקומי כנשוך נחש. בילדותי, באמצע העשור השלישי למאה הקודמת, דפדפתי בהשתאות בספר "מקראות ישראל" החדש שנרכש לאחי. שאלתי אז – למה לקנות ספר חדש אם בספר שלי, בו למדתי אך לפני זמן קצר, יש בדיוק אותו תוכן – חוץ משני שירים, ששינו מעט את תוכן העניינים. לא קיבלתי אז שום מענה.

לפני כשנתיים-שלוש נדהמתי, כאשר מורה למתמטיקה נאלץ להיפרד מהוראת המקצוע בכיתות מסויימות; מורה זה, מהאסכולה הדבקה בהוראה לשמה מתוצרת רוסיה (ויסלחו לי כל המורים – אין מה להשוות אנשים אלה לתוצר המקומי) – לא עבר "הדרכה" בספרי הלימוד ה"חדשים" בהוראת המתמטיקה. הוא לא נמצא ראוי "להעביר את החומר" (מונח שנוא עליי, המשווה את תהליך הלימוד לרכב איסוף אשפה עירונית). לאחר ששמעתי מהי השיטה החדשה ומדוע הוא נפסל – התפלצתי. בהשוואה לשיטה "שלו" היה מדובר ברגרסיה נואלת.

יוסף דוריאל בעט פה באבן, תחתיה רובצים צפעונים רבים מספור: זו תעשייה של כותבי ספרים ומעלי גירה מתחדשים לבקרים, ממציאי שיטות וגישות ורעיונות הבל ל"הוראה" וגריסה של "חומר", משל תלמידי ישראל היו מעבדה של המחלקות להוראה. פחות בתחום המתמטיקה יש מקום לשאול לגבי התוכן המדלדל והולך של המקצוע (שכן – אין להשוות את רמת הלימודים כיום לזו שלפני שלושה עשורים, למשל) – מה יש לכם, לכל הרוחות, לשפר ולשנות כל כך הרבה? אילו שינויים חלו באלגברה האלמנטרית? כמה דרכים יש להסביר חשבון דיפרנציאלי? והאם כל תעלולי ההפקות היקרות בעשורים האחרונים הועילו להעלאת רמת ההבנה וההשגים של הנוער, הנמלט ממקצועות ריאליים כמפני צרעת?

התשובה הכנה היא – לא ולא!

(ראה בעניין זה את התוכנית בסדרתו של חים הכט "בין כרכור לסינגפור", ותקצר היריעה לדון במקצועות האחרים).

מערכת החינוך שלנו, כך אמר מישהו, מקבלת תקציבי ענק בצד זה של הצינור, אך מעבירה לקצה השני אך טפטוף דלוח; מבלי להיכנס למערכות הפיקוח וכיו"ב, ובהתמקדות על חומרי הלימוד והעזרים ניתן לומר – ככל שהבזבוז גדל והיומרות להמציא את גלגלי ההוראה מרקיעות שחקים – כן גדלה ההוצאה לשווא על ספרים וגרסאות ועזרים, וקטנה התועלת לתלמיד.

תודה רבה ליוסף דוריאל על הצליפה.

קורא נידח ונרגן

* * *

אלישע פורת

שיעור מולדת: עין-החורש, אצל חדרה

דודתי, אחות אבי, ודודי טמונים בהר המנוחות שממערב לירושלים. הם היו חרדים וציונים כל חייהם, אע"פ שישבו כל השנים בהרלם ניו יורק, ליד ישיבת 'רבי יצחק אלחנן', שליד הסמינר התיאולוגי היהודי, הידוע ברחבי העולם בקיצור – JTS. דודתי, שהיתה אישה חכמה, העדיפה את הר המנוחות על פני בית העלמין רב הזכויות שבהר הזיתים. אני לא רוצה להיטלטל לאחר מותי, אמרה למקורביה, נדדתי די בחיי. פעם לשכב אצל הירדנים ופעם אצל הפלשתינאים ופעם אצל היהודים, זה לא מוצא חן בעיני... בהר המנוחות יהיה לי שקט, הוא תמיד יהיה ישראלי!

דודי, הרב דוד ליפשיץ ז"ל, היה רבה האחרון של העיר סוּבַלק שבצפון מזרח פולין. הוא נשא לאישה את דודתי ציפורה ועלה על כס הרבנות הזמנית, לאחר פטירת סבי ז"ל, מידי שמיים ולא מידי הנאצים ימ"ש ועוזריהם הפולנים. סבי נפטר צעיר יחסית, בן 56 בלבד, מהתקף לב קטלני. לעולם היהודי הוא הוריש כתב יד אדיר מימדים, פירוש על מסכת זרעים. ולי ולאבי ז'ל הוא הוריש מחלות לב כרוניות. משפחתם ניצלה בנס מהשמדה. לנס הזה קוראים בספרי ההיסטוריה "מסע אלף הרבנים". אלף רבנים ומשפחותיהם נטשו את קהילותיהם, ובעזרת אשרות יציאה אמריקאיות הצילו את נפשותיהם. זה קרה בשנת 1940-1941, בעת הסכם מולוטוב-ריבֶּנטרוֹפּ, שנחתם לתקופה קצרה בין רוסיה לגרמניה.

בבריחתם החפוזה מפולין הכבושה הם הותירו אחריהם את סבתי ואת בתם התינוקת בבית העלמין היהודי של סובלק. לא הייתי שם, ואני מניח שלעולם גם לא אהיה. חודש ימים ויותר הם התגלגלו ברחבי ברית המועצות, ועברו תלאות לאין ספור. עד שהגיעו לנמל וולדיבוסטוק, וירדו באוניה יפנית. יפן טרם הפציצה אז את פרל הרבור, ואוניותיה שטו לסן פרנסיסקו. קשה להבין היום את זימון המקרים המדהים ההוא. ב'פרֵיסקו' כבר חיכו להם נציגי יהדות ארה"ב החרדים, וציוותו אותם לערי אמריקה השונות. בריחת הרבנים הזו אולי לא היתה מעשה נאה מבחינה יהודית אבל היא הצילה את היהדות החרדית הליטאית. דודי ודודתי הוצבו בשיקגו. לאחר כשנה נקרא ר' דוד ליפשיץ, שבינתיים יצא שמעו כמלמד דרדקים מופלא, לניו יורק. ושם חיתה המשפחה, באותה הדירה הקטנה, עד פטירת ההורים.

אבי ז"ל ודודי עובדיה פורת ז"ל עלו ארצה והקימו את קיבוציהם. דודי זכה למצווה כפולה. הוא היה בין מייסדי רמת הכובש ולימים, בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, נמנה על מייסדי עינת. לאו כל אדם זוכה במצווה כפולה שכזו... אבי הצנוע הסתפק בייסוד קיבוץ אחד, עין החורש. כל מי שבקיא בתולדות יהדות מזרח אירופה בעת החדשה, יודע שזו היתה חלוקה מקובלת בין צעירי המשפחות. הם התפזרו אחד לאמריקה אחד לארגנטינה ואחד לארץ-ישראל. ויש ביניהם שהייתה זו פרידה סופית, אך יש ביניהם גם משפחות שזכו להיפגש לבסוף בישראל. אם מלמעלה, בחיים, ואם מלמטה, בהר המנוחות ובבתי עלמין אחרים.

האחים קיימו קשר דואר רציף שנמשך כמעט כל חייהם. אני זוכר את כתובתה של דודתי בניו יורק, עם מיספר המיקוד מרובה האפסים. טוב, אמריקה ארץ מסודרת, ויש בה סדרי דואר משוכללים, ושום מכתב לא אבד. אבל הפלא התרחש דווקא במכתביהם אלינו. דודי כתב, אגב, בכתב-יד רבני נהדר! במשך עשרות שנים – קיבוץ עין החורש, אצל חדרה. לא להאמין, דורות של מחלקי דואר התחלפו, אבל כל מכתביהם הגיעונו. לפעמים, בהיסח הדעת, כשמישהו שואלני, "עין החורש? איפה זה עין החורש?" אני משיב במהירות של מחשב, "מה ז'תומרת איפה זה עין החורש? קיבוץ עין החורש אצל חדרה!..." ורק כעבור זמן אני נזכר ומתקתק לו את המיקוד הנוכחי...

לא מזמן ערכתי סדר בניירות ששלחה לי בת-דודתי שעלתה ארצה מניו יורק. וזכיתי לקרוא חלק מ"הצד השני" של התכתובת בין הוריי לדודיי. עין החורש שאצל חדרה התערבבה במכתבים עם ישיבת רבי יצחק אלחנן בהרלם שבניו יורק. אינני נוהג לחוג את יום ההודיה האמריקאי או את חג המולד הבריטי. אבל לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה חבה משפחתי את קיומה לשתי אומות אנגלוסכסיות גדולות אלו. האחת שהכריזה על בית לאומי ליהודים, והאחרת ששמרה על היהודים בשביל לאכלס את הבית הזה.

* * *

אהרון רול

א. באים וידיהם מזוהמות

ההתייהרות וההתנשאות של המוחים הינה מקוממת. ידיעה ראשית בעיתון "הארץ" (9 אוג' 2011), משכה את תשומת ליבנו. בידיעה נאמר: "ראשי המאבק מתיחסים בחשדנות לצוות המומחים בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג ונוטים לא לשתף עימו פעולה. ראשי המחאה אף שיגרו מכתב לנתניהו וגם לשרים שטייניץ ואטיאס ובו ביקשו לחדול מצעדים חד צדדיים וקביעת עובדות בשטח. במכתב טוענים המוחים שהממשלה כלפי חוץ משדרת אווירת הדברות, אך במקביל מקדם משרד השיכון 'החלטות אשר לא ברור טיבן ומטרתן.'"

דומה הדבר לענין שביתת הרופאים. הם מתנגדים בחריפות לבוררות ומקדמים את דרישותיהם באורח חד צדדי אלים ונגד האינטרס הציבורי (התפטרות כוללת לנוכח מוות בטוח של אזרחים עקב כך היא אלימות לשם סחטנות קשה – הללו מדרדרים עצמם למעמד הבזוי של סחטני ועדי עובדי הנמלים וחברת החשמל), ביודעם כי בורר אובייקטיבי הרואה את טובתם וטובת הציבור כאחת, לא יקבל את טיעוניהם במלואם.

כך גם המוחים מרוטשילד הם אומרים למעשה: "אנחנו נדון בדרישותינו (לגיטימי), אנחנו נחליט מה צודק עבורנו (עדיין לגיטימי), אנחנו נכפה על הממשלה הנבחרת והכנסת את דרישותינו (לא לגיטימי באורח בוטה), אנחנו נקבע את הדרוש לנו במקום ומעל ראש הכנסת והממשלה (כמובן, לא לגיטימי באורח קיצוני)." על משקל "הסנט ימליץ ויאשר" נאמר: "המוחים ימליצו ויאשרו" (כן, ודאי, 60 מיליארד שקל וחורבן ישראל.

עם כל הכבוד למוחים, הם אינם מייצגים את כלל הציבור, למרות שההפגנות החולפות סיחחררו את ראשם להאמין כי כך הוא. ישנו רוב דומם עצום, מיליונים אחרים, אשר מוכן להאזין ולתמוך בהם במידה ויתנהלו בשום שכל ואחריות. אותו ציבור מתחיל לזוע בחוסר נוחות בכיסאו לנוכח מצג של אזלת יד, חוסר תאום, בלבול, ומאבקי אגו המתנהלים בין המוחים, ועיקר העיקרים, מצג עובדתי של ידיים מזוהמות.

גם ההתייהרות וההתנשאות של המוחים הינה מקוממת. "טוענים המוחים שהממשלה כלפי חוץ משדרת אווירת הידברות אך במקביל מקדם משרד השיכון 'החלטות אשר לא ברור טיבן ומטרתן.'" מה הם חושבים לעצמם, כי על הממשלה לשתק את כל פעילותה אלא במידה שהם מאשרים זאת? מי בחרם בכלל? מי שמם? העם לא נתן בידם מנדט אלא אלו המליכו עצמם עלינו כולנו בלא ששאלו את פינו.

אם בתחילת צעדי המחאה פורסמו בתקשורת ש(ס)קרים מחמיאים בדבר 80% תמיכה ציבורית במוחים (אפשר בהחלט כי דגמו את שוכני האוהלים ברוטשילד ותומכים אחרים לשם הסקר – כדרכה של התקשורת הכזבנית), הרי לפתע השתרר אלם סיקרי על המדיה. הערכתנו? הסקרים אכן נערכים גם כעת, אך הללו מלמדים על התדרדרות בתמיכה הציבורית מטעמים מובנים, עקב התנהלות שאינה נקיית כפים של המוחים, בעוד התקשורת, כדרכה בגיהנום התקשורתי במקומותינו, מעלימה את הנתונים מעמנו. "זכות הציבור לדעת" כבר אמרו? אז אמרו. כלבי השמירה של הדמוקרטיה" כבר אמרו? אז אמרו.

מזה כשנה, ולא בעקבות המחאה העכשווית, שממשלת ישראל מחפשת ומנסה פתרונות שונים להקל על מצוקת הדיור. והא ראייה, למרות התהליכים הנדל"ניים אשר מטבעם מתנהלים לאיטם, קיימת כבר האטה בולטת במכירות דירות חדשות וייצוב ואף ירידה במחירים אשר באו עקב פעולותיה של הממשלה בשנה החולפת. עם כל הכבוד, המוחים מבינים במקרו כלכלה הארצית והעולמית ובוודאי בנתיבי הנדל"ן כ"חמור במרק פירות" וזאת כולל גם את "מומחיהם" החסרים ברובם ניסיון מעשי. התעלמות המוחים מכך מלמדת על הכוונות האמיתיות של חלקים במחאה.

זאת אף זאת, אירגונים אנרכיסטים ירוקים ופעולה של אופוזיציה בלתי אחראית בעליל בכנסת טירפדו בעקביות משך השנתים החולפות את מאמצי הממשלה לרפורמות מיטיבות מצב הדיור כמו גם המצב החברתי. עולה ריח פיגולים של לעומתיות וכוונה לטרפד על מנת ליצור מצג של אזלת יד ממשלתית ובכך להכפישה.

טירפוד לעומתי ובוגדני של האופוזיציה "הנקייה" אשר חברה ועשתה יד אחת עם האבו הפלסטיני למנעו מלהגיע לשיחות שלום עם נתניהו וזאת תוך קריצה, כי עימם הדברים יתנהלו חלק יותר וראוי להם לפלסטינים להמתין לחלופי שלטון בישראל ולממשלה חדשה שתקום, בראשותם כמובן.

אין פסול בהקמת צוות מומחים מטעם המוחים אשר יעמוד מול צוות מומחי הממשלה וידון עימו בנושאים שעל הפרק, אך לטנגו נחוצים שניים, ואותו "הרקדן" המתעקש לרקוד לבדו (המוחים) הרי שידיו אינן נקיות וניראה כי אג'נדה לעומתית ונכלולית לנגד עיניו.

אין גם פסול בכך כי בולשביקים וטרוצקיסטים ואפילו האנארכיסטים יביעו רצונות ותביעות צודקות, אכן, גם הם יכולים להיות לעיתים צודקים. אך כל זאת בתנאי כי הם באים אלינו בנפש חפצה, בשקיפות ובידים נקיות וזה בהחלט אינו המקרה.

עיון ברשימת חברי הצוות האלטרנטיבי החברתי שהעמידו המוחים מלמד כי כולם הינם בעלי אורינטאציה מרכסיסטית בולשביקית עם נטייה חריפה לשמאל הקיצוני עד האנארכיסטי. כמובן שאין לצפות לשיקולים ענייניים ואובייקטיביים מצוות כזה אלא יש לצפות ל"מסקנות" לעומתיות וקנטרניות, שלא לעניין, בדיונים למול הצוות הממשלתי, תוך שמעצימים זאת באמצעות התקשורת השוטמת.

קיימים כבר כעת סימנים ברורים כי למרות התמיכה הגורפת, אמור מטורפת, שמעניקה התקשורת למוחים, מטעמים שלא לעניין (הפלת נתניהו), הרי הציבור הכללי כבר מתחיל להפעיל ראשו ורבים מגיעים כבר למסקנה כי אינם רווים נחת לאור המתחולל לנגד עיניהם.

דבר אחד הוא לנסות ולפתור אי-צדק תוך רצון כנה וידים נקיות, ודבר אחר לחלוטין הוא לשקר לציבור במצח נחושה כי המחאה הינה חברתית (והיא בחלקה כזו דהיינו "רק" חצי-שקר), אך למעשה מאחורי הקלעים מארגניה חותרים מבעוד מועד ובכוונת מכוון להפיל את הממשלה בישראל תוך שימוש במנטרה "החברתית". אל לנו להיות סלחנים לשקרנים, למאחזי העינים ולנוכלים הפוליטיים המנסים לסובב דעתנו, עלינו להקיאם כפי שעל המוחים השפויים, ויש כאלו, להקיאם מקרבם.

חוסר רצונם של המוחים לשתף פעולה עם ועדת בירור התביעות שהקים ראש הממשלה (כפי שפורסם לעיל בעיתון "הארץ") והכרזת ראשי הוועדה הממשלתית כי זו פתוחה בפני כל שידבנו ליבו, מעידה כי חלקם של המוחים אינו מעוניין במושאי הפגנתם המחוצרצים לצרכי תעמולה ותקשורת, אלא לטרפד את הפתרונות לדרישותיהם שלהם עצמם ולהוכיח בכך כי הממשלה אינה מסוגלת לפתור בעיות שעל הפרק ולכן "יש להחליפה" (לטעמם כמובן).

פירסומי תקשורת מלמדים כל בר דעת כי הממשלה מנסה באמת ובתמים לפתור בעיות שהועלו על ידי המוחים, ועושה זאת ברצון טוב וכנה. יחד עם זאת מבהירה הממשלה ובצדק כי הפתרונות יתחשבו באורח מאוזן בכלל צרכי הציבור, במצבה הגיאופוליטי של ישראל ובתנאי הכלכלה העולמית המתדרדרים כעת. אבוי לנו אם תתנהל הממשלה אחרת מכך.

ומהעבר השני, יותר ויותר עולה כי פתרון בעיות אמיתי אינו בעדיפות ראשונה באג'נדה של המוחים וניראה, בהתאם לפרסומי התקשורת האוהדת ומאתרגת אותם, כי מתחולל מאבק קשה בין האנשים הישרים מבין המוחים החותרים לפיתרון אמת של בעיות חברה אזרחיות – לבין השרלטנים, הפוליטרוקים, האנארכיסטים והפאשיסטים מביניהם, העוסקים באג'נדה חד-ממדית, הפלת הממשלה ולאחר מכן המבול.

הרשו לנו לנחש... הקיצונים, האנארכיסטים והפוליטרוקים מבין המוחים הם שיקבעו את הטון והאג'נדה בסופו של יום על כל המשתמע בכך להם ולכל אזרחי מדינת ישראל.

צדקו המוחים בטענתם כי זו "מלחמה על הבית" אך זו מלחמה על ביתו הלאומי של כלל העם היהודי בארץ ישראל, זו המלחמה על הדמוקרטיה שלנו ושפיותנו הציבורית וזה אינו תואם את הכיוון בו נוקטים הציבורים האנארכיסטיים והבולשביקיים מבין המוחים.

ב. הבה ונעשה חשבון

בשמאל הולך ופוחת הדור. לא רק שמתמעטים האנשים החושבים ביניהם, גרוע מכך וזו העדות לאפסותם של רבים שם, הם כלל אינם מבינים כי כללי המשחק השתנו.

והא ראיה. בימים אלו עמלים אנשי שמאל אוטנטי ושמאל קיצוני, חברי "שלום עכשיו", אשר חברו יחדיו להביא בפנינו הוכחות כי הכסף הגדול, הסכומים המשמעותיים עבור רווחה חברתית בישראל נימצאים ממש בהישג ידינו, כל אשר עלינו לעשות זה "רק" להזיז אי אילו ציבורים זניחים של 350,000 מתישבים משטחי יו"ש לתחומי הקו הירוק ובא לציון גואל.

השמאל הישראלי לא השתחרר ממנהגיו הקלוקלים עוד מקדמת דנא לשקר לכולם כל הזמן. הוא אינו משיג כי זמנו עבר, כי אנשים מוכשרים באמת נקעה נפשם משקריהם וכבר נטשו אותו מזה זמן.

הוא מביא בפני הקורא שורת טענות מוניטאריות שמאלניות-קיצוניות אשר פירסם אירגון "שלום עכשיו" להוכחת טענתו לכאורה כי הכסף הזמין לצרכי רווחה מתגלגל על גבעות השומרון. אנו נראה עד כמה הינן מופרכות ועד כמה הינן מצדיקות את הנאמר לעיל בדבר השמאל הישראלי אשר הגיע לדרג חוסר הכישרון שלו.

1. הוצאות תאום - 245,000,000 שקל.

מרביתם המכרעת של הוצאות התאום בשטחים הינם עבור הפלסטינים שם. כבישים פנימיים, קווי מים, קידוחי מים וקווי חשמל שאינם קשורים למתיישבים הם מההוצאות העיקריות של פעולות התאום. במידה ונעשות פעולות תאום עבור המתיישבים, הרי הללו נעשות על מנת לשים מחסומים וקשיים עבורם ולא למענם. התאום העיקרי נעשה בהריסת מבני מתיישבים והצרת צעדיהם. ברי כי כמובן הוצאה זו אינה באחריות המתישבים.

2. המשך בניית גדר הפרדה ותחזוקתה – 850,000,000 שקל.

לא המתיישבים אחראים לצורך בגדר ההפרדה, הפלסטינים, מחבליהם ופיצוציהם בערי ישראל הם האחראים לצורך בגדר. בין אם יהיו המתיישבים בשטחי יו"ש ובין אם יעברו מערבה לקו הירוק הרי הצורך בגדר יהיה שריר וקיים בכל מקרה. ואנקדוטה קטנה, למרות הגדר, המתישבים נותרים בצד הלא מגן של הגדר, במזרחה אז. הכיצד הגדר היא עבורם (לפי הזיות "שלום עכשיו")? להשליך את הצורך של כל עם ישראל על המתיישבים בלבד מלמד על השקר הבוטה והקנטרנות הסובבים את מסמך העלויות של "שלום עכשיו" המועצם על ידי תקשורת שיצאה מדעתה העלובה ואינה מתפקדת עוד כתקשורת אלא כמפלגת שמאל-רדיקלית בולשביקית.

3. המועצה להשכלה גבוהה ביו"ש – 450,000 שקל.

350,000 אזרחי ישראל ביו"ש זכאים למוסד אקדמי כפי הנהוג מעבר לקו הירוק (המכללה האקדמית אריאל היא היחידה שם). עלותם של מוסד מעין זה מגיעה וודאי למחצית המיליארד שקל בשנה. גם אם היו המתיישבים עוברים מערבה לקו הירוק, לא היו מסתיימים צרכיהם והיו זכאים לחינוך גבוה, ככל אזרח בינינו, על כל העלות למדינה הכרוכה בכך. מישהו שם ב"שלום עכשיו" מרחף.

4. מימון תוכנית ההינתקות – 240,000,000 שקל.

מאמתי מחייבים את המועמד לתלייה בעלות החבל?

5. אבטחת מתנחלים במזרח ירושלים – 70,000,000 שקל.

ומה באשר לאבטחת תושבי מדינת ישראל בסכומים העולים על 50,000,000,000 ( מעל 50 מליארד שקל, עלותו של צה"ל). אזרחי ישראל זכאים להגנת המדינה בכל מוצאותיהם. העלות לאבטחת המתיישבים (אזרחים ישראלים נורמאטיביים, למי ששכח), ממש בטלה בשישים לעומת העלות לאבטחת אזרחי ישראל בתוך הקו הירוק.

6. פיתוח במעלה אדומים – 30,000,000 שקל.

האם ברעננה, רחובות, קרית שמונה, שדרות אין פיתוח סביבתי ותשתיות? האם תושבי מעלה אדומים אינם אזרחי ישראל הזכאים לפיתוח תשתיות? ואם היו הם מתגוררים בתחום הקו הירוק האם לא היינו משקיעים בתשתיות עבורם בדיוק אותם הסכומים כ-לכל עם ישראל?

7. פיתוח בהר חומה – 124,000,000 שקל.

לא נחזור על ההסבר לטיעון האווילי של"שלום עכשיו" פעמיים, ראה תשובה בסעיף מס' 6.

8. מיגון אוטובוסים – 10,000,000 שקל.

האם לא מיגנו אוטובוסים בעוטף עזה? ומכאן מדוע דמם של תושבי עוטף עזה סמוק יותר משל מתיישבי יו"ש? האם משום שבעיני רוחם של הללו מ"שלום עכשיו" אין המדובר באזרחים ישראלים אלא בלא-אנשים?

9. פיצוי למפעלים בהתנחלויות על הפסד הקלות המס בשוק האירופאי – 11,000,000 שקל.

זה כבר טיעון החוצה קו אדום של מוסר אנושי בסיסי ברמה תנ"כית. אירגון "שלום עכשיו" הינו מהקוראים הראשיים בעולם להחרמת תוצרת ישראלית משטחי יו"ש. כעת הללו אינם רואים פסול בתלונה שלהם עצמם אודות העלות שהם עצמם גרמו דהיינו, לפנינו התנהלות ברורה של "הרצחת וגם ירשת?" – איזה מין טיפוסים בזויים ומקביסים נימצאים שם ב"שלום עכשיו"?

10. מיגון ואמצעי ביטחון למתנחלים – 316,000,000 שקל.

ביישובי עוטף עזה השקיע המדינה עד היום קרוב לשני מיליארד שקל (וסכומים נוספים אדירים בצפון הארץ). נשאל שוב, האם דמם סמוק יותר מדם מתישבי יו"ש? עובדתית ההפרש העצום לטובת עוטף עזה מלמד על אפלייה בוטה בתקציבים לרעת המתיישבים.

11. סיוע באזורי "עדיפות לאומית" – 160,000,000 שקל.

ישנם אזורי עדיפות לאומית בעוטף עזה, בצפון הארץ, ברמת הגולן ועוד. הכנסת המתיישבים להגדרת אזור עדיפות הינה מוצדקת באשר הם עוצרים בגופם (ובדמם) הפגזת כל אזור המרכז על ידי רקטות ופעולות חבלה משטחי יו"ש. בהיעדם של המתיישבים היו תופסים מקומם איראנים, חיזבאללונים ומחבלי החמאס, ותושבי מרכז הארץ היו נאלצים לברוח לאילת. כך או כך, אזור יו"ש יושב נמוך בטבלת אזורי הפיתוח, עיירות פיתוח עולות עליו.

12. שדרוג הכביש למלונות ים המלח – 255,000,000. שיפוץ ושיפור פני העיר העתיקה בירושלים – 100,000,000.

שנבין, הכיצד סכומים אלו, המיועדים לכלל תושבי מדינת ישראל, קופצים לפתע והופכים לחובתם של המתיישבים? ניראה כי לכהני הבעל והעשתורת של "שלום עכשיו" הפתרונים.

והנה כבמטה קסמים (מופרכים ושיקריים) הגיעו תחשיבי "שלום עכשיו" לסכום של שני מיליארד ושש מאות שבעים וארבע מליון שקלים (ו-78 אגורות...א.ר) – שיתפנו לכל שחפצה בם נפשו עם התאדותם (כך הם מקווים, שהרי תחשיביהם מלמדים כך) של 350,000 מתישבי יו"ש.

לפי אומדן זהיר, הרי אזור יו"ש עולה לקופת המדינה כיום כחצי מיליארד שקל בשנה שהינו סכום זניח לעומת הסכומים שהיינו משלמים עבור תוספת של אותם 350,000 אזרחים בתחומי הקו הירוק. ובאם במצוקת הדיור עסקינן, חשוב לדעת כי 40,000 ממתישבי יו"ש חיים עד היום בקרוונים מקרטון. אבל להם מגיע, נכון?

 אך הגרוע מכל עוד לפנינו. בסיכומו של "התחשיב" הנלעג והשיקרי הזה. "שלום עכשיו טוען כי "הסכום לעיל הולך לפח האשפה ועבור פרזיטים שאינם תורמים למדינה כלום!!!" (סימני הקריאה במקור).

ראשית תזכורת למי שאינו עוקב דיו אחר ההתפתחויות במשך השנים החולפות באזורנו. אין היום חולק באופן רציני על הקביעה כי בכל הסדר קבע עם הפלסטינים ישארו גושי ההתנחלויות הגדולים בריבונות ישראל. הדברים מוסכמים, חלקם בשתיקה וחלקם בגלוי על ידי הפלסטינים, האיחוד האירופי והאמריקנים. והפירוש, כל ההשקעה שנעשתה עד עתה בהתיישבות יו"ש אינה בכדי, יש לה מטרה וזו הושגה.

סליחה, יש חולקים, ומי אם לא אותו אירגון בזוי, בעל השם האורווליאני "שלום עכשיו". משרד השיכון הפשיר היום כ-4,000 דירות לבנייה מיידית בעוטף ירושלים, אשר יכולות להוות מפר שיוויון במחירי הדירות באזור הבירה, והאירגון הלזה כבר קפץ בראש להתנגד. ברור ש"שלום עכשיו" מאחורי ההפגנה יחד עם אחרים, והרי לנו ראיה נוספת כי לא פתרון בעיות הדיור אלא פוטש פוליטי הוא על מדוכתו של האירגון האוטו-אנטישמי הזה.

באם לדוגמא "נחזיר" 350,000 מתישבים מערבה לקו הירוק, הרי שכל ההשקעה שנעשתה עד עתה בהתיישבות שם תרד לטמיון ויהיה עלינו להשקיע אותם סכומים ואף גבוהים יותר (כשלש מאות מיליארד שקל בהסתמך על עלות גירוש גוש קטיף) ביישובם של המתיישבים מחדש בגבולות הקו הירוק (נזכיר כי תשתיות מערבה לקו הירוק עלותם גדולה יותר מפאת תת-הפיתוח המלווה רבים מהיישובים ביו"ש כיום).

דהיינו, הדיבורים על החזרת מתיישבים בהסתמך על הפן הכלכלי הינם מאחזי עיניים, שיקריים, שרלטניים, אינם הגיוניים, ומונעים משנאה צרופה מצד המתייוונים רדודי המוסר בעם, כנגד היהודים בעלי שאר הרוח בו.

תרומת ההתיישבות ביו"ש למדינת ישראל הינה עצומה. מרביתם המכרעת של הישובים שם נושאים עצמם בכוחות עצמם ואינם ניזקקים כלל לעזרת המדינה, בניגוד כמובן לישובי הקו הירוק הבולסים ובולעים ללא תחתית עשרות מיליארדים רבים לשנה מתקציב המדינה, כלומר –מכיסנו (ראה נושא שערורית השלטון המקומי בישראל...).

כבר כיום מהווים מתיישבי איו"ש את חוט השדרה הצה"לי ביחידות הקרביות ובקצונה הצה"לית (בעוד רבים מאלו המחרפים ומגדפים אותם – בעיקר מ"שלום עכשיו" אך לא רק – מעולם לא תרמו דבר למדינתם ורק חומסים אותה-אותנו בדרכים שונות). סדר אזרחי חדש? מה באשר תרומה למדינה במקום למצוץ לשדה?

מתיישבי יו"ש מהווים כבר כיום נתח רציני מתלמידי וממרצי המוסדות להשכלה גבוהה בתחומי הקו הירוק.

מתיישבי יו"ש עובדים, מייצרים ומשלמים מיסים ככל אזרח במדינת ישראל. נזכיר כי הפארזיטים האמיתיים הם אנשי "שלום עכשיו", המקבלים כספי אתנן ממדינות אירופאיות, תורמים אמריקאים אנטישמים, קרנות סעודיות ופלסטיניות – על מנת לרגל אחר המתיישבים, להחרימנו ולהוציא דיבתה של מדינת ישראל רעה בארצות הים. כל אנשי שלום עכשיו, אירגון הקשור בטבורו, ומקימה, של "הקרן לישראל חדשה" הידועה לשימצה ולדראון, הינם אוכלי לחם חסד בחסות אנטישמים מרחבי העולם. והם מעזים לקרוא למתיישבים "פארזיטים". אכן להוותנו עברה-חלפה הבושה מהעולם.

זאת אף זאת, המתיישבים מהווים בגופם את המחסום העיקרי להשתלטות החמאס ואיראן על שיטחי יו"ש (ראה דוגמת עזה), כאשר משמעות הדבר הינה החרבתו של כל גוש דן במטחי רקטות ובשיגור מחבלים מתאבדים בשטף בלתי ניתן לריסון. דהיינו, המתיישבים מאפשרים למיליוני האזרחים תושבי גוש גדרה-לחדרה חיים תקינים ונורמלים לעומת הגיהנום שהיה צפוי לנו במדה והמתיישבים לא היו היכן שנמצאים כיום.

יש המקווים בשמאל הקיצוני והאנארכיסטי כי שקרים שחוזרים עליהם פעמים רבות הופכים במוחם הנילוש-בקלות של אנשים מסוימים בינינו לאמיתות-לכאורה בסוף היום. ובכן המדובר בחצאי-אמיתות ובשקרים בוטים הבאים לאחז את עינינו. חבל שאנשים חסרי מחשבה נוהים אחר מערכות שקרים אלו ומחזיקים בהן בבלי דעת.

* * *

שלומית: מה אתה רוצה מהמפגינים בשדרה?

בן-דודי היקר,

זה שיש לך פה ועט שאינם מבדילים בין שפת הרחוב ושפת הכתיבה זה כבר ברור לכולנו.

אך באמת, איזו רמה? מה אתה רוצה מהמפגינים בשדרה? אתה באמת רוצה שישרפו, שתוכל לכנות אותם נבערים ופראי אדם?

זה יהיה לך אולי קל יותר מאשר לראות את ה"מפונקים" מביאים את הרוב השקט והדומם, זה שלא נעים לו להתלונן, זה שסוחב באמת את העומס של כל אלו שלא עובדים ושלא מייצרים דבר – החוצה לרחוב בצורה תרבותית, ומראה לנו – היושבים בבית ולא חושפים את עצמנו לביקורת, כי אפשר גם לבוא חשבון עם הממשלה מבלי לבקש להוריד אותה. ולבוא חשבון עם החזירות של הטייקונים שמנהלים במקום הממשלה את המדינה ובודאי את הכלכלה שלה.

האם היה יותר טוב אם היו מכסחים לך את הכניסה לבית, מבעירים צמיגים, שוברים ורוצצים את המכונית שלך כמו של כל יושבי הבתים סביב, היו מנתצים את חלונות הראווה, האם אז היית מרגיש כי זוהי מחאה אמיתית?

אני אישית גם בתחילה טענתי כי מדובר במחאה של חמאה. אך עתה, לאחר שחלפו שלושה שבועות אני נפעמת מהיכולת של הדור הצעיר לברור לעצמו את המלחמות שלו.
לעשות זאת בשמחה ובהחלטיות ולהביא לשיח ציבורי חדש וראוי לדעתי בחברה הישראלית.

בברכה,

שלומית

* * *

בעצם מה רע בלבעול עיזים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בעצם מה רע בלבעול עיזים

גם כשהן פועות

הן לא רצות מיד לתקשורת

או למשטרה

אין להן חברות עיתונאיות

או עורך-דיניות

מהחלב שלהן אפשר לעשות

גבינה מצויינת

שאלו את נערי הרועים

* * *

משה ברק

הראש היהודי, האומנם תופעה גנטית?!

שפע היהודים בתחומי המדע השונים, ובין מקבלי פרס נובל, הגדול עשרות מונים מחלקם באוכלוסיית העולם, מאדירים את שם עם ישראל. אפילו מדינת היהודים הקטנטונת שברה שיאים בתחום זה...

זה מדבר אל ליבנו, ומעלה את סף גאוותנו בעצמנו ובמורשת שלנו, כאילו אצבע אלוהים עמדה לימיננו.

אף שלא הגעתי למוסמכות מקצוענית בהיסטוריה, אני חובב מושבע שלה. לכן שמחתי לשאלה של יעקב אגמון לפרופ' יעקב עילם בראיון השבת בגלי צה"ל, על דבר הסיבה האפשרית להימצאות כישרונות כה רבים אצל יהודים. יעקב עילם השיב תשובה "מוכחת," שזה עניין של גנים – תורשה גזעית...

אני סולד מהשקפות גזעניות. תיוק בני אדם לפי גזעם יוצר לפי ניסיון העבר התנשאויות של חוגים למול רגשי נחיתות של אחרים, שהפגישה ביניהן מסוכנת ועשויה להיות הרת אסון. אימה זו עזרה לי להוכיח שהסיבה לפער כגזירת שמיים היא במקרה הטוב רק חלק מהאמת, ואפילו רק חלק קטן יחסית.

את הפתרון לשאלה חריגותו היחסי-לטובה של הכישרון הרוחני היהודי, ניתן למצוא דווקא בתורתו של דארווין הלא יהודי – הברירה הטבעית/המלאכותית.

אינני איש מדע מן המניין, ודברי אינם מחקר מדעי המבוסס על מדידה כמותית של תופעות. אלא בעיקר, ניתוח תופעות ידועות לכול מההיסטוריה, וניסיון להציע פתרון שרק מחקר מדעי יקבע את דייקנותו.

היהודים בישראל התנ"כית אף שחיברו את ספר הספרים, לא בלטו במיוחד בכישרונם התרבותי ואיכותם הרוחנית, ביחס לעמים השכנים במצרים, בבל, פיניקיה, שלכל אחד מהם פסגות תרבות מרשימות כמו לעם ישראל. עמנו החל להתבלט רק כמה מאות שנים לאחר שיצא לגולה. לכן עובדה זו אומרת דרשני. אני רוצה להציע תשובה המראה שהכישרון אינו סתם "מתת שמיים" אלא פרי תהליך כמעט מודע שנבע מהעובדה שהעם הזה "השתחרר" מהצורך לנהל מדינה וללחום את מלחמותיה, ונזקק אך ורק לליכוד רוחני חברתי כדי לשרוד כיחידה חברתית תרבותית, ובאמצעות מורשתו ופיתוחה לשמור על קיומו.

הגולה היתה אסון, אך העם שרד כמיעוט גולה בארצות תבל, שלא נזקק למדינאים, מצביאים, וימאים כובשי יבשות, אלא אך ורק למנהיגים בעלי שאר רוח לניווט חיי הקהילה במציאות המשתנית, בעמים בתוכם חיו. המנהיגים נדרשו לטפח רוח יהודית, כתשתית קיומית להישרדות. לכן התנהלו חיי הקהילה אך ורק בראשות החכמים-הרבנים, כדגם מנהיג איש רוח, הלומד וחוקר ומתאים ללא הרף את הנוהגים והחוקים למציאות זמנו להבטחת קיום העם, שזיכה אותם האמון בפסקי ההלכה ובהנחיותיהם.

כך התגבשה היהדות כחברה שמושאי ההערצה שלה היו הרבנים, שהיו הסופרים וההוגים. בחברה כזו, טבעי היה שמשפחה תשאף להשיא את בתה לרבנים גדולי הדור-העילויים, וכך להפוך חלק מעילית העם. ככל שמשפחה היתה עשירה יותר היו סיכוייה להינשא לצמרת העילויים גבוהים יותר. במצוקה החומרית ודלות הרפואה, בימי הביניים, תינוקות לא שרדו. נשים ילדו ילדים רבים, שלרוב מתו.

הרבנים שהשתלבו בעילית הכלכלית עם נישואיהם, השתייכו למיעוט האמיד בעל האמצעים, שיכול היה לרכוש מזון כנדרש ושירות רפואי, בכל עת. בדרך זו הצליח יותר להבטיח את הישרדות צאצאיו, יורשי כישוריו. ברירה "טבעית" זו ש"ביכרה" את הרבנים הרבתה את בעלי "שאר הרוח". אז ייתכן שזה ההסבר לתופעה "שפע אנשי הרוח", לעומת התמעטות חלקם היחסי של עמלי כפיים?!

כל זה התרחש בה בעת שעמי אירופה הבטיחו את קיומם בטיפוח מלכים, אצילים כשליטי משנה, שגידלו שושלות מצביאים, וימאים, איתם כבשה אירופה את העולם בשיכרון כוח שגימד את היצירה הרוחנית. הפער היה נותר ודאי קטן בהרבה, אלמלא תהליך נוצרי שפעל בכיוון הפוך, והוא המנזרים והנזירים. תנועת הנזירות החלה ביוזמות אישיות של מאמינים בעלי חזון רוחני, דתי עמוק ששאפו להקדיש ואף ולהקריב את כל כולם לעבודת אלוהים. בתרבות של ימי הביניים ובאווירה בה חיו, היה זה אך טבעי שקודם כל יחליטו על פרישות מחיי אישות כ"פיתרון" לבעיית "היצר הרע", כמו מריה שבתוליה לא נפגמו.

תחילה היתה הנזירות בבחינת בריחה מוחלטת מחיי החברה, והקדשת כל הכוחות למימוש מצוות הדת, חיזוק חברת הנזירים והאדרת כוחה, ויכולת קיומה הכלכלי. הנזירים עבדו כל חייהם, חיו בסגפנות לא צרכו מותרות ולכן רוב מה שיצרו נותר ברשות המנזר, בהעדר ילדים יורשים. בדרך זו צבר המנזר נכסי דלא ניידי ומשק רחב ומפותח, שמדור לדור התחזק כלכלית, והפך לעשיר. בעושר זה בנה מוסדות גדלים והולכים עם תנאים חיים טובים בהרבה מאלה ששררו בכפרים, שקרצו לצעירים כיעד קוסם.

הכנסייה ליוותה את התפתחות המנזרים בעניין, כי הם יצרו כוח. לא רק נכסים, אלא גם צבא מאמינים, ללא עול משפחה, שעמדו הכן לרשות שירותי הכנסייה, בבתי ספר, בתי חולים ואפילו במלחמות.

האיכרים, רוב העם, חיו בכוכים עלובים ללא חלונות, עם בתי שימוש רעועים מצחינים בחצר ללא מתקני רחצה, מים זורמים וביוב. במציאות זו היה ברור, שהמנזר הוא בצדק שיא הרווחה. בקושי לפרנס ילדים, שנולדו מדי שנה, ורובם מתו, התרגלו האיכרים לעובדה שאפשר להקל על עצמם כלכלית ולהציל חלק מהילידים בשליחה למנזר, חרף המחיר הקבוע של הימנעות מהקמת משפחה וחיי אישות.

בבחירת הילדים למנזר, היה ברור מאד שלא שלחו את החזק, שטיפל היטב בסוסים, רכב עליהם כראוי ידע את כל עבודות השדה אותן ביצע בעזרת הסוסים. בן זה הושאר כמובן במשק לצד ההורים כחולייה בצבירת ניסיון הדורות. כך גם באשר לבנות שהיטיבו לכבס ולבשל, ומיעטו לדאוג לעצמן ולהופעתן.

יש להניח ששלחו למנזר את אלה שהועילו אך במעט למשק ששיווע לעבודה, שהתקשתה לפרנס: הנערה העצלה, המפונקת, או הנער החלוש, החולמני, שהיה לעתים מחלל בחליל, ולא חש שהכבשים התפזרו... היו אלה הצאצאים החריגים ולרוב החלשים בגופם, שהתקשו לשאת בעול העבודה החקלאית המפרכת בבוץ שלאחר ההפשרה, ואחרי הגשמים. לכן הם גם לא השלימו עם חייהם העלובים וברחו לחלומות. אך אלה החולמים הם בדיוק אבות טיפוס של אנשי הרוח והאמנות... אלה הגיעו למנזר, בו מצאו תנאים למימוש כישרונותיהם, בזכותם עמדו המנזרים בראש סולם היצירה התרבותית המוגבלת, שנוצרה איכשהו בימי הביניים. אך הגנים היצירתיים שהתגלו תוך כדי כך, הלכו לעולמם כשהלך הנזיר לעולמו, מבלי שהוריש זאת לצאצאים שלא היו לו.

כך קרה שמשך כ-1000 שנות ימי הביניים, "קילפה" הנזירות את השכבה הרוחנית העילית, מן הכפרים, וזו נעלמה במנזרים. בכפרים הורישו מדור לדור את עבודת הכפיים על מיומנותה המקצועית, השמרנית, ללא יצירת מוקד של התפתחות רוחנית. כך שמרו רמת משכל נמוכה משך אלף שנים אלה, בין צאצאיהם.

לעומתם ירשו צעירי היהודים יותר ויותר גנים של מישכל, בשל הריבוי הטבעי הגדול יותר של חכמי העדה, שכל עיסוקם היה לימוד והבנת העולם. בצורך להישרד בין הגויים נאלצו הרבנים להסתפק רק בהשכלתם. זו הפכה כה יוקרתית, עד כי משפחות אמידות אפילו פטרו את הבעלים הרבנים מעיסוק לפרנסה, כדי שיוכלו להקדיש את מלוא אונם ללמדנות. אמנם הלמידה היתה חלק מהדת, כמסגרת הבלבדית בימי הביניים ללימוד, מחקר והוראה. זה היה לימוד עיוני של שקלא וטריא ללא פיצול מקצועי, שהציג בעיות מוזרות ולעתים אף חסרות שחר, לטיפוח כושר וסבלנות לפיתרון בעייה בלמידה עצמית, כשהמורה רק עוזר לחלץ את התלמיד ממבוי סתום. זו היתה כנראה שיטת לימוד מעולה, כי הרבנים הפיקו חשיבה מקורית, ברמה גבוהה, לניווט רוחני ושמירת הקהילה, רק בכוח למדנותם ואישיותם. כי שלא כבדתות האחרות באירופה, לא היתה להם סמכות כפיית עמדה קפואה על בסיס קשרי דת-שלטון.

ייתכן כי כושר זה של תלמידי החכמים היהודיים היה מקור מיומנותם החריגה בחשבונאות, בכלכלה, במסחר, ובידיעת שפות העולם. כי חרף היותם מיעוט שולי, מלאו היהודים תפקיד מרכזי בסחר העולמי בימי הביניים החשוכים, אף כי ב"חדר" וב"ישיבה" לא לימדו מעולם חשבון, מדעי הטבע, ושפות.

אני מניח ומקווה שהמדע יצליח למדוד כמותית את פער המישכל בין היהודים לעמי אירופה לדורותיהם. ברנסנס חל פילוג גדול בנצרות, ונולדה הפרוטסטנטיות למיניה. זו שללה נזירות. באזורים הפרוטסטנטיים בוטלו המנזרים. סביר להניח שהפער הואט בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית. כי בדרך הטבע הקימו גם האמנים ואנשי הרוח משפחות, שבדרך זו הורישו את הגנים של יצירתם, לצאצאיהם. היתה זו דחיפה גדולה להתפתחות התרבותית והאמנותית באירופה שלאחר ימי הביניים.

פער המישכל בן אלף השנים החל כאמור להצטמצם מאז הרנסנס. אך אם גם בימינו מככבים עדיין יהודים בין ראשי התרבות, במיספר גדול לאין ערוך מחלקם באוכלוסייה, זה מעיד שהפער עדיין רחוק מלהיסגר.

* * *

נעמן כהן

פרופסור ישעיהו ליבוביץ והרמב"ם

זכות גדולה הייתה לי ללמוד תורה מפיו של ישעיהו ליבוביץ. למדתי מפיו שיעור "על הבעיה הפסיכו-פיזית", ושני סמינריונים על תורת הרמב"ם. פרופסור ליבוביץ היה מורה בחסד. הוא הנהיר את המקור ע"י קריאה בטקסט. למדנו את תורת ליבוביץ דרך תורתו של הרמב"ם.

בהמשך לפולמוס בין משה גרנות ליואב אהרוני על מקוריות תורת ליבוביץ (חב"ע 667), ברצוני לתת בקיצור המתבקש את הטקסט הראשון והחשוב שליבוביץ הביא בשיעורו, טקסט המנהיר את תורת הרמב"ם המבוססת על דברי חז"ל. טקסט שהוא גם תורתו של ליבוביץ.

הרמב"ם עוסק בשאלה מהי מטרת המצוות? ההסבר מתחיל בשאלה מהו עולם הבא? (פירוש המשנה - הקדמה לפרשת חלק – משנה, סנהדרין, פרק י, משנה א: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא").

הרמב"ם: מהי הטובה (השכר) שתגיע לאדם בעשיית המצוות?

בעלי התורה נחלקו דעותיהם (מהי) הטובה שתגיע לאדם בעשיית המצוות שציוונו בהם השם יתברך ע"י משה רבנו ע"ה, ו(מהי) הרעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם: גן עדן וגיהינום, ימות המשיח, תחיית המתים, או השכר הוא – מנוחת הגוף, ותאוות.

תשובת הרמב"ם ניתנת באמצעות המשל: דרך חינוכו של נער קטן

ואתה המעיין בספר זה תבין המשל שאני ממשיל לך: נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין אלא, שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש." ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, והוא עמל בו לתכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.

(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – ממתק. האמצעי הוא – הלימוד) וכשיגדל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים," ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.

(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא – נעליים ובגדים. האמצעי הוא – הלימוד) וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו."

(לילד בגלל חולשת שכלו המטרה היא - הזהב. האמצעי הוא - הלימוד) וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני." והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.

(לתלמיד בגלל חולשת שכלו המטרה היא - הכבוד והשלטון. האמצעי הוא הלימוד)

הרמב"ם: כל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר. (לעולם לא להחליף מטרה באמצעי. הלימוד מטרתו לימוד ולא כבוד. הלימוד הוא תמיד מטרה. לעולם לא אמצעי למשהו).

והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה". והם רומזים למה שביארתי שאין תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת – אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה.

ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה המצוות, ואתרחק מן העבירות שציווה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" כמו מה שיאמר הנער: "כשאני קורא מה יתנו לי?" והם אומרים לו: "דבר פלוני." לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאוולתו."

שלא יעשה אדם מצווה בשביל תגמול – וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. אנטיגנוס איש סוכו אומר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה." ואמרו ז"ל (ע"ז יט.) במצותיו חפץ מאוד. אמר ר' אליעזר במצוותיו ולא בשכר מצוותיו.

וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה לא.) שהוא היה עובד מאהבה. (אברהם היה מוכן להקריב הכל כולל את בנו למען האלוהים. בשביל אברהם המצווה היא מטרה ולא אמצעי).

חכמים מדברים על שכר או על עונש רק כדי לעודד שמירת מצוות אצל ההמונים:

ובגלל שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא, כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שלא יהיה ממנו הפסד, ובגלל שאין כל בני אדם משיגים האמת כמו אברהם אבינו, לכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל. ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם, עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה."

לסיכום: לפי הרמב"ם המסתמך על דברי חז"ל, היות ובני אדם לא יעשו דבר אלא אם כן יבוא להם מכך שכר, או ימנעו ממעשה מפני שיתייראו מעונש, התירו לחכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, (המטומטמים) כי יש שכר ועונש – יש גן עדן וגיהנום. אבל המאמין האמיתי בעל הידע באמונה (ופילוסופיה) מבין כי שכר מצווה – מצווה, והעולם הבא הוא בעולם הזה.

 בהמשך הטקסט מגדיר הרמב"ם מהו גן עדן וגיהנום, מהי תחיית המתים ומהם ימות המשיח שכולם בעולם הזה.

לסיום הפרק (בהשפעה נוצרית) מגדיר הרמב"ם י"ג עיקרים ליהדות – 13 דוגמות מחייבות ליהדות (שלמזלנו לא התקבלו) שכל העובר עליהן דינו מוות.

לעיונכם הנה הטקסט המלא:

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm

* * *

ישעיהו ליבוביץ

הזהות היהודית והשתיקה הישראלית

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה-בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

סוף השיחה

הספרים באנגלית ובעברית אזלו וכנראה לא יודפסו יותר

העותקים בחנויות לספרים משומשים הם נדירים ויקרים

אהוד בן עזר: כיצד נראים בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין ישראל לערבים לאחר מלחמת יוני 67'?

ישעיהו ליבוביץ: לגבי העתיד הנראה לעין אין שלום ערבי-ישראלי נראה כאפשרות ריאלית. אנחנו נידונים להתקיים תקופה שאורכה אי-אפשר לדעת מראש – ללא שלום וממילא גם ללא ביטחון. האלטרנאטיבה שנוהגים להציג בקשר לבעיית השטחים שנכבשו במלחמת 67': שלום (כלומר, ויתור על השטחים) או ביטחון (החזקה בשטחים) – איננה ממצה את כל האפשרויות. הרבה יותר מתקבלת על הדעת האלטרנאטיבה של לא שלום ולא ביטחון.

אנחנו נמצאים במצב של מלחמה לאטנטית, העשוייה בכל יום לקבל ממדים חמורים ביותר. ונידרש לשלם בעד קיומנו באופן מתמיד מחיר בנפש אדם ובוויתור בתחום הכלכלי ובהרבה שטחים אחרים, שאי-אפשר לפתחם אלא על בסיס של כלכלה פורחת. ואין שום ספק שמחיר זה ילך ויעלה משנה לשנה, ואולי אפילו מחודש לחודש. ובסופו של דבר אין ערובה כמה זמן נוכל להחזיק מעמד בתנאים אלה. אלא שהחלטתנו נחושה וברורה להחזיק מעמד עד קצה גבול יכולתנו.

אהוד בן עזר: האם איננו חייבים משום כך לשקול בדעתנו – למען מה אנו מוכנים לקבל עלינו את העתיד הזה?

ישעיהו ליבוביץ: התשובה היחידה המאפשרת לנו את ההשלמה עם העתיד הזה היא שאנו עושים את זה למען מדינתנו היהודית אשר בה ובמסגרתה יוכרעו בעיות ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ושל היהדות. אם לא תשמש המדינה מסגרת למשימה זו – זאת אומרת, אם המדינה לא תהיה מדינה יהודית, אז אין כל טעם לקיים אותה. מדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט. אינסטרומנט הנחוץ להגשמתם ולקיומם של דברים שיש להם ערך. ולגבינו הערך הוא העם היהודי ויהדותו.

מדינה הכוללת ארבעים או חמישים אחוז אוכלוסייה לא-יהודית, ואשר כל בעיותיה לא יהיו אלא כיצד לקיים את שלטונה על אוכלוסייה זאת – לא תהיה מדינה יהודית, אלא סתם מנגנון שלטוני הנמצא בידי יהודים. העלאת המדינה לדרגת ערך – זוהי תמצית הרעיון הפאשיסטי. לקיומה של מדינת ישראל אין טעם אלא אם היא ממשיכה את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אין היא ממשיכה אותה – אין טעם לקיומה, ואף אין לה זכות קיום.

אהוד בן עזר: אך אין כל סימנים לכך שהסיטואציה בה אנו מצויים עשוייה להשתנות בעתיד הנראה לעין.

ישעיהו ליבוביץ: אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי מיליון ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית – חורבן מדינת ישראל; שנית – הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית – ערעור כל המיבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב., והן על-ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על-ידי מנהלי-עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו לעשות?

ישעיהו ליבוביץ: מאחר שאין סיכוי להשיג שלום, עלינו להסתלק מיד, עוד הלילה, מן השטחים המיושבים על-ידי מיליון וחצי ערבים, ולהתבצר במדינתנו היהודית, ולהשקיע את כל כוחנו בהחזקה בה. קיימת עוד אפשרות אחת, רחוקה, שיכפו עלינו סידור מטעם המעצמות הגדולות, אמריקה ורוסיה, הוא אולי יגרום לשקט יחסי לתקופה קצרה. מה שיבוא אחריה – אי-אפשר לצפות מראש.

אהוד בן עזר: נקודת המוצא שלך היא דתית. אך יש חוגים דתיים בישראל הרואים את מלחמת ששת הימים, כיבוש הכותל המערבי וירושלים העתיקה, ושאר מקומות קדושים ליהדות – כאקט של תחילת הגאולה. הם רואים את הדת היהודית באור משיחי. נוטים לקדש את הכוח הצבאי. נוטים למתן ערך יהודי-דתי לישראל הגדולה ולשלמות הארץ, כלומר, להשתלטות יהודית על כל השטחים שנכבשו במלחמה האחרונה. [יוני 67'].

ישעיהו ליבוביץ: זוהי השבתאות המודרנית. הגלגול המודרני של נביאי השקר, הפרוסטיטוציה של דת ישראל לאינטרסים של קאניבאליזם לאומני וליצר השלטון. זוהי דתם של אנשים אשר להם הלאום נעשה אלוהים, המולדת – תורה, והריבונות הלאומית, כלומר השלטון – לדבר שבקדושה.

לניצחונות צבאיים ולכיבושים כשהם-לעצמם אין שום משמעות דתית. דין מלחמת ששת הימים כדין מלחמותיו של המלך ירבעם בן יואש, אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה," ודבר זה לא מנע את נביא-ה' מן החזות הקשה שחזה למלך הרשע ולעמו: "בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו."

ההשוואה הרווחת של מלחמת ששת הימים למלחמת החשמונאים – שהיתה ביסודה מלחמת-אזרחים בעם היהודי בין שומרי-תורה ובין המתייוונים – היא סילוף גמור: הפעם שוחרר הר-הבית לא בידי החשמונאים אלא בידי המתייוונים.

אשר לחזון המשיחי – הרי הוא חזון שאינו ניתן לאקטואליזאציה. מקרי האקטואליזאציה של המשיחיות הם הנצרות והשבתאות. כשפקעה בועת הסבון השבתאית בשעתה, נפגעה היהדות, שנתפסה ל"בלוף" המשיחי ההוא, ונפצעה פצע אשר ממנו לא נרפאה. וכשתתפוצץ הבועה השבתאית המודרנית – יגרום הדבר למפולת רוחנית ונפשית העשוייה לחסל את היהדות כולה.

אהוד בן עזר: האם חל שינוי מהותי ביחסים בין ישראל ליהודי התפוצות אחר מלחמת 67'?

ישעיהו ליבוביץ: לדעתי לא חל שינוי מהותי. ההיגררות של חלקים גדולים של הנוער היהודי אחר השמאל-החדש אינה אלא המשך של תהליך ההתרחקות מן היהדות, ההתבוללות בעולמם של הגויים, וההיגררות אחרי הלכי הרוח והערכים המקובלים שם. תהליך שהתחיל כבר לפני כמה דורות, ואשר מדינת-ישראל מעולם לא הצליחה לעצור אותו. למעשה, העם החי במדינת-ישראל כיום לא היה מעוניין להציל את ההמשכיות של ההיסטוריה של העם היהודי. ולכן המדינה גם לא השפיעה על תהליך ההתמוטטות, ההתפוררות וההתבוללות של העם היהודי.

ההתלהבות של היהודים בחוץ-לארץ ממדינת-ישראל היא כמין חיפוי על המציאות תוך היעדר כל רצון אמיתי לשנות את המציאות של ההתבוללות מעיקרה. מחפים על המציאות באירועים הפגנתיים שאינם משנים את מהותה של המציאות. ההתעוררות הסנטימנטאלית בעקבות המלחמה האחרונה לא הפכה להתעוררות אכסיסטנציאלית, ואין להתפלא על כך, כי מהתעוררות סנטימנטאלית אף פעם לא תוכל לצמוח מהפכה אכסיסטנציאלית.

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל?

ישעיהו ליבוביץ: דת אינה קיימת כדי "למלא תפקיד". הדת היהודית – או שהיא תכלית לעצמה או שהיא פסולה. וזוהי ההבחנה שהמחשבה הדתית המסורתית בישראל מבחינה בין תורה-לשמה ובין תורה-שלא-לשמה; וכבר נאמר ש"תורה לשמה נעשית סם-חיים, ואילו תורה שלא-לשמה נעשית סם-המוות." (מסכת תענית, דף ז').

אהוד בן עזר: מה דעתך על החלטת הכנסת בשאלת "מיהו יהודי?" – החלטה המבוססת בחלקה הגדול על ההלכה היהודית?

ישעיהו ליבוביץ: מיהו יהודי? כל הפרשה הזאת היא אי רלוואנטית לחלוטין. מדינת ישראל אינה מייצגת את היהדות ואינה מחליטה על אודות היהדות. שום מדינה בעבר, בהווה או בעתיד לא ייצגה ואינה מייצגת ולא תייצג את היהדות.

לפיכך החלטות הכנסת רלוואנטיות רק לגבי סדרי המדינה ולא לגבי סדרי היהדות. לגבי היהדות רלוואנטית רק העובדה, שאדם אשר מבחינת מושגי-היסוד והקביעות החוקיות של היהדות הוא מפר-ברית, משומד-להכעיס ופושע-ישראל – זכאי במדינת ישראל להיות קצין בצבא ההגנה לישראל, ולפקד על חיילים יהודים. וזכותו זו היא בלתי-מעורערת מבחינת מהותה של המדינה הזאת, כמוסכם בין דתיים וחילוניים כאחד.

אני אינני יהודי לפי מובן המילה הזאת בחוק של מדינת ישראל. ולכן לא איכפת לי מי נרשם ומי לא נרשם כיהודי בערכאות של המדינה. אין קופירייט על השימוש בשם "יהודי", וכל הרוצה להשתמש בו יכול להשתמש בו כרצונו. המשמעות המהותית של השם הזה ידועה לי ולכל השותפים איתי להשקפה ולדעה, והיא אינה מושפעת מחוקיה או תקנותיה של המדינה.

אם הכנסת תחליט מחר ברוב של שישים ואחד קולות שכל מי שמורח את חוטמו בצבע ירוק נקרא יהודי, זה יהיה חוק של המדינה. אך הוא אינו רלוואנטי בשבילי. מי שמשלים עם דימוקראטיה משלים גם עם האפשרות שאיוולת תתקבל ברוב-דעות.

אהוד בן עזר: מה בעיניך הדמות האידיאלית או האוטופית, של מדינת-ישראל? האם אתה בעד "מדינת הלכה", אילו היתה לך אפשרות לקבוע עובדות?

ישעיהו ליבוביץ: אינני יכול לענות לך על שאלה זו. לא אני קובע את העובדות. רוב העם בישראל נמצא בכיוון אחר לגמרי. זו שאלה היפותיטית, ואי-אפשר לענות עליה.

מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה "מדינת ההלכה". המאבק בין הדת ובין חילוניותה של המדינה הוא נצחי.

אינני סוגד ל"פרה הקדושה" הקרויה "אחדות העם". לא ידוע לי שום דבר בעל ערך שהושג על-ידי אחדות. כל דבר ערך הושג רק על-ידי מאבקים פנימיים קשים ביותר, עד כדי מלחמות-אזרחים עקובות מדם. גם היום דת ישראל זה דבר המפלג את העם. כל דבר בעל ערך מפלג את בני-האדם. על ערכים צריך להיאבק, צריך להילחם, אי-אפשר להתאחד. על שותפות לשלול שלל ולבוז בז – על זה אפשר להתאחד.

אהוד בן עזר: כלומר שההלכה היהודית והמדינה היהודית הן כמו שני קווים מקבילים אשר אינם נפגשים לעולם? שחייב לשרור ביניהן תמיד אנטאגוניזם?

ישעיהו ליבוביץ: לאדם הדתי הדת היא ערך, זאת אומרת – תכלית לעצמה. אך שום מדינה אינה ערך בפני עצמה. למדינה, כפי שאמרתי, יש משמעות אינסטרומנטאלית בלבד. השאלה על משמעותו של העם היהודי לא התעוררה מעולם לפני שקמה הציונות, והעובדה שהיא מתעוררת היום מעוררת ספקות אם יש עוד המשך לעם היהודי. ואם אין המשך, אז המדינה היא לא רק מיותרת אלא אין לה זכות קיום. ואין היא אלא מנגנון של כפייה ואלימות, הקיים לצורך עצמו.

לשם מה ליצור "עם עברי" חדש? – כלומר, גוש בעל כוח ללחום, להרוג, וליהרג? לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים? ייתכן שתקום כאן אומה חדשה, סינתטית, המוגדרת על-ידי מדינתה, כמו האומה הניקאראגואית. אבל אומה כזו אינה מעניינת אותי; אני איני צריך להשתייך לקונסטרוקציה מלאכותית.

היום קיים תהליך של התפוררות, התמוטטות והתבוללות של העם היהודי, תהליך המתקדם בצעדי-ענק. אני חושב שאנחנו הולכים לקראת פילוג בעם היהודי. מהותה של הדת שהיא נגד המדינה, נגד כל מדינה; היא הביקורת הנצחית על המדינה – על הלאומנות, על הריבונות, על השלטון ועל השליטים, ולעולם אין היא מזדהית עם המדינה ועם מוסדותיה. כיום, בישראל, במצב הקיים, בו היהדות הדתית משתלבת במשטר החילוני – אין היהדות הדתית מייצגת שום ערכים, אלא משמשת רק גורם מפריע לערכים שהמדינה החילונית היתה עשויה אולי לפתח אותם.

אהוד בן עזר: אנשים צעירים בישראל כיום, ההולכים לשרת בצבא, מדברים על תחושה של "עקדה חילונית". יש להם הרגשה כי דור ההורים, והמדינה – מקריבים אותם, אך בלא כל פיצוי או ניחומים של אמונה דתית בהישארות הנפש, במשמעותם הנצחית והאלוהית של החיים.

ישעיהו ליבוביץ: עקדה? אני מכיר רק אחת – ניסיונו של אברהם אבינו. עקדה היא ביטול ערכי האדם למען יראת-השם ואהבת-השם. ואילו ה"צעירים" מתכוונים לוויתור על החיים למען ערך אנושי מובהק, אחר, הנקרא פאטריוטיזם. ויתור זה – העדפת אינטרס אנושי אחד על האחר – הוא הניגוד לעקדת יצחק. זו תופעה נפוצה מאוד. גם הנאצים דגלו בדעה שהמולדת והעם עדיפים מחיי האדם, ושהאדם חייב להקריב את חייו למען העם והמולדת. "טוב למות בעד ארצנו" – זאת אינה עקדה. יש אדם הדבק בארצו יותר מאשר בחייו, ויש דבק בחייו יותר מאשר בארצו.

בן-אדם צריך לדעת ללחום כשם שהוא צריך לדעת לעבוד. הגנה על המולדת ולחימה אינן ערך, כשם שגם עבודה אינה ערך. הן רק בגדר של סיפוק צרכים.

אהוד בן עזר: היש לדעתך הבדל בהרגשתו של חייל יהודי חילוני לעומת חייל יהודי דתי, הנמצאים שנים על קו הגבול עם האוייב הערבי ומעמידים את חייהם בסכנה למען קיום המדינה?

ישעיהו ליבוביץ: אין שום הבדל. ההבדל ביניהם הוא בכך שאחד מהם רואה חובה לעצמו לעבוד את השם בחייו, והשני אינו מכיר בחובה זו. לגבי הגנת המולדת שניהם שווים.

סוף השיחה

* * *

ברכות לשי היקר

במלאת לך 32 שנים ב-13.8

וברכות לעתיד שלך ושל בת-אל

הצליחו בכל דרכיכם!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

18. חלום מעמק הירדן: בזרועות דיין הגלילי!

ביום י"א באדר א', תרע"ג, כתבה אסתר בפנקסה: "חלמתי חלום כל-כך מרתיח הלילה – הייתי בזרועות דין הגלילי." – עתה, באסרו חג פסח, תרע"ג, בהמשך לדברים הקודמים, היא מזכירה מכתב שקיבלה מדין, שבעמק הירדן:

הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני? חדרי היום כל-כך נעים עפיס, הווילון כבר עוד הפעם מסתיר סוד – וזה נעים נעים, הלוואי שיתאספו כבר מעט סודות עליו, כל-כך פרוזאי נהיה בזמן האחרון –

ואכן, בארכיונה מצוי מכתב בחתימת שמואל, כניראה שמואל דיין, שנשלח אליה באביב תרע"ג, 1913, מעמק-הירדן.

שמואל דיין, יליד 1891, מבוגר מאסתר בשלוש שנים לערך, והוא עתה כבן עשרים ושתיים. ב-1908 הוא עלה ארצה מאוקראינה עם אחיו אליהו ואחותו ביילה, עבד בפתח-תקוה יחד עם אחיו אצל האיכר משה גיסין, אביו של אבשלום, וכן עבד כפועל ברחובות ובחדרה. הוא נימנה על השואפים ל"חקלאות האמיתית", חקלאות של פלחה, שרק היא נחשבת בעיני חלוצי העלייה השנייה, זאת בניגוד למשק המטעים: גפנים, שקדים ופרדסים, שנעשה לעיקר במושבות יהודה – לאחר הכשלונות הרבים שהיו להם בהתבססות על גידולי הפלחה בלבד. לשם החקלאות האמיתית הוא עולה אל הגליל, עובד כפועל וכשומר ביבניאל ובכנרת, נחלה בקדחת, וב-1911 מצטרף למייסדי קבוצת דגניה.

ממכתבו של שמואל עולה שהוא הכיר את אסתר עוד בטרם הגיעה לדגניה, בשלהי שנת 1913. כניראה שהם התיידדו בתקופה שבה עבד כפועל חקלאי אצל משה גיסין וגר במושב הפועלים הסמוך עין-גנים, או כאשר בא לבקר את חברו מרדכי קושניר, או את אחיו אליהו שהתיישב בעין-גנים והקים משק חקלאי, ולימים נימנה על מייסדי נהלל.

 "עוד לא יצאה שנה לעלייתו [של שמואל] לארץ-ישראל," כותב שבתי טבת בספרו "משה דיין", "וכבר נערכה בחדרו [של שמואל] בעין-גנים אסיפת תמיכה ב'הפועל הצעיר'. בגלל פיסקה של י"ח ברנר [על השתחררותו מ'ההיפנוז' של התנ"ך] הפסיק הוועד האודיסאי של חובבי ציון את תמיכתו בעיתון. שמואל אמר לאסיפה, 'אנו נזונים בלחם ובתמרים, נוותר על התמרים ונסתפק בלחם בלבד.' והוא פרש מטפחת על רצפת החדר ולתוכה זרקו באי האסיפה את תרומותיהם. יחף הלך שמואל מעין-גנים ליפו, לגופו חולצת השבת היחידה שהביא מרוסיה, שחורה. הוא נכנס למשרד המערכת, שם על השולחן את התרומות ואת פרטיכל האסיפה. י"ח ברנר אחז בידו ואמר, דמעה בעינו, 'האמנם, הפועלים יאכלו לחם יבש בלבד? הכאלה הם פועלי ארץ-ישראל?'"

שמואל, [ר' צרופה], שעודנו רווק, עונה למכתב שקיבל מאסתר, ושאותו אולי כתבה לו לאחר חלומה עליו, הנזכר בפנקסה. שני עמודים אחרונים בפנקס, הכתובים אף הם בעיפרון, ניראים כטיוטה אפשרית למכתבה אל שמואל דיין, מכתב שלא נשתמר:

שוב עלו הערפילים הרכים סביב לראש הזה – – והם כה רכים עד לידי שיגעון עד לידי חניקה מתוקה – – / אליך אל ההרים וכבר בא האם כך די? / אל העמק התפרץ בפעם אחת, איזה פריחה מטורפה, בין לילה נתכסו כרמים סמדר, ותאנות ערומות, השד יודע אותן, התאנה צמחה להן כנפיים, הפרדסים פורחים אחרי [– – –] אחד ירוקים, תך דין יודע אתה ריחות פרדסים הם כך עשירים, וזמירים דין זמירים יש לכם גם וזיתים חבויים וגבעות בודדות כאלה – / אסתר / על העמק.

ושמואל לאסתר, בתשובה על מכתבה:

לאסתר שלום וכל טוב אמן סלה / נחנקים אנשים מרוב אושר, נחנקים אנשים מחוסר אוויר לנשימה. / מה נורא להיחנק משפעת אוויר במרחבי שדות!... / חניקה כזו באה לאיש שמאווייו גדולים וליבו צר. / במרחב אנחנו ננסים.. / את מדברת על זולת ואני – על עצמי / את – על הסביבה הצרה ואני על הלב הצר. / המרחב שופע ושופע דורש ודורש והלב אינו מכיל, והצעדים – צעדיי ננס... / מאוויר מחניק לעקור את הרגליים. / ואם להיחנק משפעת אוויר במרחב ולא בגיא מחוסר אוויר.. / ולמה לא ידע חברך מכל חייך? / אני חברה אחת לי – המחרשה, את הכל הכל אני מוסר לה את – העלומים.. / בשעות העייפות הקשות אני פולח את האוויר ביריות לתוך ההרים הכחולים הזקופים והגבוהים, אבל, גאים הם – נישארים ברוממותם. / אפשר גם להרוות בדמעות שעל שפת הירדן את החול, אז מתרחב קצת הלב. / במכתבך הרגשתי "רוחי", זה לי חמש שנה שריח זה לא בא לאפי, חן חן! / אני מתאר לי שבחדרך הייתי יכול לחלום הרבה ולחלום, ולחלום... / ולמה תזכירי לי ריחות פרדסים? / הן שיכור אני מהעצים המעטים שהחורף נטעתים על גדות הירדן, אך לא הפרחים שיכרוני כך, הנטיעה עצמה... / הפרח הצרוף בזה של צעירות כנרת הוא. / אביב? חייך שלא כל בר-נש ירגיש בו פה אצלנו / אנחנו הרינו יודעים כבר שהתור בא ל.. להלביש סנורים לפרדות, מגבעות קש רחבות לראשנו. חיטה הלא ידוע שהיא פורחת בזמן כזה שבני-אדם לא רואים, לא מרגישים בה. תאנים, פרדסים, גפנים, מאין אלה לגליל? (קרי – למידבר..) עוד דבר, את הירדן אפשר כבר לעבור ברכיבה וגם זה סימן.. אנחנו התושבים פה מרגישים גם בערבים את ההבדל בין סתיו לאביב.. / ומה הנשפים אצליכן? והטיולים?.. ו? ו? הלא תספרי. / שלום למרדכי לחמדה / משמואל / אביב. התרע"ג. / עמק הירדן. מזרחה.

שמואל מוסר במכתבו ברכת שלום לידידם המשותף מרדכי, כניראה קושניר, ולחמדה, היא חמדה מרגלית, לימים דיסקין, בת-כיתתה של אסתר בבית-הספר החקלאי. מרדכי, במכתבו לאסתר, מזכיר גם הוא את שניהם: "כמה עמוק הוא כאבו של דיין בדבריו אל חמדה." – ובראיון לאסתר הגר מספרת אסתר כיצד מבשילה בה ההחלטה ללכת לדגניה: "ראיתי בנות מבוגרות ממני אך מעט, שעזבו בית והורים ובאו לארץ. שאלתי את עצמי: היכולתי גם אני לעשות זאת. לא הייתי בטוחה. קניתי לי חברים מביניהם: מרדכי שניר (קושניר) ושמואל דיין. הם היו תלמידי ברנר וגורדון. מהם קיבלתי את 'הפועל הצעיר', את הספרות הפועלית."

נפשה הסוערת של אסתר מלאה התלהבות של אהבות אחדות בעת ובעונה אחת, וכולן אכזבות, והיא נמלטת מאהבה בלתי-אפשרית אחת אל זו המקבילה לה. ייתכן כי מכתבו של שמואל דיין מצית גם הוא את דמיונה, אף כי אין בו שום גילוי של אהבה או הבטחה, אלא הלכי-נפש בלבד – למעט אולי הפרח "של צעירות כנרת" שהוא שולח לה ושייתכן שהוא-הוא הפרח הזעיר, המיובש, ששמור היטב בפנקסה עד עצם היום הזה.

וכך, בתמוז תרע"ג היא עתידה לשוב ולכתוב בפנקסה:

אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש – יש לי אהוב שחור-עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, "הגליל" אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו [הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו] המלאות הוד –

ואולם כאשר אסתר שקועה בחלומה על אהובה הגלילי, שאולי לא המשיך לכתוב לה ולעדכנה – כבר נמצאת בחוות יק"א בסג'רה דבורה זטולובסקי היפה, שהגיעה בפברואר 1913 לדגניה, אף היא מאוקראינה, הספיקה למשוך את ליבו של שמואל דיין, ולעזוב, אך לשמור על קשריה עימו.

המשך יבוא

* * *

איליה בר-זאב

בקיץ האחרון

בָּעָרִים הַנִּדַּחוֹת

בָּעֲיָרוֹת,

הָמוֹן אָדָם נֶאֱהַלִים

בְּאָהֳלֵי כְּאֵב –

מְחַפְּשִׂים אֶרֶץ.

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ אִישׁ תָּם.

* * *

מגיע לנו להיות מה שאנחנו!

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

יוחזר אולמרט לשלטון!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* גם ה"טייקונים" מקימים אוהל בשדרות רוטשילד ומצטרפים למחאה הכללית. הסיבה: חובותיהם לבנקים [מינוף, אשראי, חוב] הם בשיעור של 100 מילארד שקל וכנראה לא יהיה אפשר להם להחזירם ללא עזרה ממשלתית, אחרת יקרסו גם הבנקים. ואכן, בסמוך, ליד האוהל של נוער הגבעות והאוהל של חב"ד, כבר מפנים מקום לאוהל המחאה ממוזג-האוויר של מנהלי הבנקים העומדים בפני פשיטת רגל בעקבות הממונפים שלהם. יובאו גם מנוף ועגורן כדי שלממונפים יהיה על מה לתלות את עצמם לקול מצהלות המון המפגינים, שבינתיים בנו עבורם "גיליוטינה" שהוצגה לראווה בטלוויזיה! [ר' לעיל הסתייגות של דובר המוחים מהגיליוטינה]. הציבור מתבקש להביא שמיכות לאוהל ה"טייקונים" כדי שלא יצטננו.

* לידיעת האירגונים לזכויות האדם בישראל ומחוצה לה, הפועלים בכל האומץ הראוי מול הממשלה הישראלית המנוולת המאוסה המושחתת המטמטמת והכובשת: "בית המשפט בבאר שבע התיר היום (חמישי, 11.8) לפרסם את חומר החקירה של מהנדס החמאס דראר אבו סיסי [נחטף ברכבת באוקראינה], שמוחזק במעצר בישראל. בחקירתו סיפר על תרומתו למערך הטילים של החמאס ועל השיפורים שהכניס ביכולת השיגור של האירגון."

* מי שילם עבור עשרות האוטובוסים שהסיעו מפגינים מכל רחבי הארץ אל ההפגנה במוצ"ש האחרון בבאר-שבע? ועבור המודעה המחוכמת והערמומית על רבע העמוד הראשון מאתמול ב"הארץ", שעלותה עשרות אם לא מאות אלפי שקלים – המכוונת נגד רה"מ וקוראת לפרופ' טרכטנברג להתפטר מראשות הוועדה?! האם שילמו עברה שוכרות החדרים העניות מתל אביב?

* הובא לידיעתנו כי העיתונאי רביב דרוקר, מהרודפים החרוצים של ראש הממשלה ומאלה המלבים בהתלהבות את "מחאת האוהלים" – מקבל שכר חודשי עלוב, ברוטו (לפני הקיצוצים האחרונים) – רק בין 80 ל-100 אלף שקל – על הגשת תוכניות "שישי" בחדשות ערוץ 10!

* חבורת עיתונאים ושדרנים ישראליים שהתמחו מאוד בניפוח מיספרי משתתפים בהפגנות גם בעוד אלה טרם החלו – החליטו לפתוח, בהשקעה כספית אפסית, שירות ארצי בתשלום לניפוח גלגלי [אבובי] מכוניות בכל רחבי הארץ. איגוד המפליצים בישראל יתמוך בהם רוחנית.

* מחדשות החיים הטובים בישראל: כ-62,000 נוסעים עברו אתמול [חמישי, 4.8] בנמל התעופה בן-גוריון – ביום העמוס ביותר בשנה. 384 טיסות המריאו או נחתו אתמול בנתב"ג – מתוכן 199 טיסות שהובילו 33,500 ישראלים לחופשה המיוחלת. התורים הארוכים השתרכו, איך לא, בדיוטי פרי. המחאה החברתית על יוקר המחייה והתלונות על מחירי החופשות הגבוהים לא גרמו להמונים לוותר על הקניות הפטורות ממס, וסיגריות, בשמים ואלכוהול הועמסו על עגלות הקניות. על פי הערכות ניקנו אתמול בחנויות הדיוטי פרי מוצרים בשווי של 7.5 מיליון שקל.

"אלה שלא באוהלים הגיעו לנתב"ג לתפוס חוץ לארץ," אמר אתמול בחיוך יואב ממושב תלמי-אלעזר, שטס עם אשתו ושני ילדיו לחופשה בהולנד. בניגוד ליואב ומשפחתו, מטיילים רבים בחרו השנה לחזור ליעד האהוב על הישראלים: הקלאבים בטורקיה. לפי הנתונים, ביולי טסו בקו תל-אביב-אנטליה קרוב ל-46 אלף נוסעים שחזרו לארץ ב"הכל כלול", לעומת רק 18 אלף ביולי אשתקד." [מאיר תורג'מן ודני שדה: "סופת חו"ל", "ידיעות אחרונות", 12.8].

* לדעתנו, חלק מתביעות יושבי האוהלים צריך להיות שהממשלה תסבסד כל מי שקנה כרטיס לאנטליה, בתנאי שיבטלוֹ וייסע למקום אחר – כדי שהעניים יוכלו לנסוע להולנד, ליוון, וליעדים אחרים באירופה, גם ללונדון, רק שייזהרו שם מצוענים רומניים, כבר יותר טוב לנסוע לרומניה. ואת אביגדור ליברמן צריך לתלות, כי הוא אמנם מצטייר כאיש קצת מפוקפק, אבל לפעמים אומר דברי אמת, למשל, שלמען שלום חיילינו אסור להתנצל בפני ארדואן!

* בחברה טובה: "אדריאנה פרר, כוכבת אופרות הסבון הברזילאית שהיתה בת זוגו של המשקיע המיליארדר ג'ורג' סורוס עד שנה שעברה, הגישה נגדו תביעה בסך 50 מיליון דולר בגין תקיפה, דיווח העיתון 'ניו יורק פוסט'. פרר, בת 28, טוענת בתביעה כי סורוס, בן 80, סטר לה בפניה, ניסה לחנוק אותה וכי שיקר לה כשהבטיח כי יעניק לה דירה בשווי 1.9 מיליון דולר בניו יורק. פרר ציינה בתביעה כי השניים היו בני זוג במשך 5 שנים עד שסורוס החליט להיפרד ממנה בשנה שעברה." ["הארץ" אונליין, 11.8].

כפי שוודאי קראתם בגיליון 667, במאמרו של אלון דהאן – המיליארדר היהודי האנטי ישראלי הזה, ג'ורג' סורוס – תומך "בארגונים אנטי-ציוניים ואפילו אנטישמיים ובקרן לישראל חדשה."

* שאלה למארגני "מחאת האוהלים": האם תתפנו מרצון במהלך הימים הקרובים ותאפשרו לכוחות הביטחון ולמשטרה להיערך בצורה הטובה ביותר לקראת הפגנות-הענק של הפלסטינים שתתקיימנה במקביל להחלטה על מדינת פלסטין באו"ם בספטמבר הקרוב? – או שבהשראת הקרן לישראל החדשה ותומכה האנטי-ישראלי המיליארדר ג'ורג' סורוס – תנהלו מאבק פינוי מכוער מול המשטרה, תרתקו ותתישו את כוחותיה, וכך תמשיכו לקעקע את תדמיתה של ישראל ושל ממשלתה, בעולם ובאיזור – ותשמשו כלי-משחק במאבק הפלסטיני והכלל-מוסלמי נגד מולדתכם, ישראל, זו שאתם מצהירים כל הזמן שאתם כל כך "אוהבים אותה"?!

* לאחר שטיפת המוח של התקשורת המקומית החלו גם הרשתות הזרות לדווח על מחאת האוהלים – והתמונה המתקבלת היא שישראל היא עוד ארץ מפגרת במזרח התיכון עם הפגנות אזרחים מדוכאים, ארץ שצעיריה חיים בכוכים ובאוהלים, שבהם הם נאלצים להפעיל את מחשביהם הניידים. מחסור הדיור בתל-אביב, שהיא המקום היחיד לגור בו בישראל, נוצר, כך מסבירים בחו"ל – במקביל לבניית מאות יחידות מגורים ליהודים בירושלים המזרחית, אזור שהוא כידוע מחוץ לגבולות ישראל, ובגלל התנחלות בו אין שלום עם הפלסטינים.

* זו הדייסה שאתם בישלתם לנו, שוכני ה"אוהלים" העליזים! והחוצפה הכי גדולה שלכם היא לקרוא להפנינג הקייצי התקשורתי, לקרנבל האגוטריפ היחצ"ני שלכם – מהפכה! – הלא הדבר היחיד שמאחד אתכם, מעבר לכל מכבסת המילים של הסיסמאות שלכם – זו התביעה של "מגיע לי" והשינאה לממשלת ישראל ולעומד בראשה, שינאה שבה תומכים כל האינטרסאנטים השואפים להפילו!

* מסימני טירוף המערכות של "המחאה החברתית". לנו אין דירה להשכיר ואנחנו מתנגדים למחאה. אבל ידועים לנו כמה וכמה אנשים, בדרך כלל בעלי נטייה לשמאל ושינאה לרה"מ הנוכחי וגם לקודמו – שבבעלותם דירה וגם יותר מדירה אחת להשכרה בתל-אביב, והם תומכים נלהבים ב"מחאת האוהלים"! – ככל שהם יותר עשירים, כן הם יותר תומכים!

* "מחפשים מקורות לצדק חברתי? 'הכלכלה השחורה' בישראל מגלגלת כ-190 מיליארד שקל בשנה. הפעילות הכלכלית שלא מדווחת לרשויות המס ישראל גדלה ב-8.5% בעשור האחרון – הקצב המהיר ביותר מ-23 המדינות ב-OECD. בתוך כל ההפגנות, הסיקורים והכתבות שעוסקות במחאה, כמעט שאין התייחסות לנושא של "כלכלה שחורה" בישראל. "כלכלה שחורה" מוגדרת כפעילות כלכלית המתבצעת מחוץ למסגרת הרגולטורית של המדינה, וככזו היא אינה מדווחת לרשויות המס. מנתוני הבנק העולמי עולה כי ישראל נמנית עם המדינות בהן היקף הכלכלה השחורה ביחס לתמ"ג הוא מהגבוהים והחמורים בעולם המפותח. הכלכלה שחורה נפוצה יותר ככל שהמשק מפותח פחות והיא מופיעה בעיקר בענפים בהם מרכיב העבודה הוא הדומיננטי וההון האנושי בהם נמוך, כגון: שיפוצים, הלוואות בשוק האפור, שירותי מין, שיעורים פרטיים, עבודות ניקיון בדירות ובבתים פרטיים, טיפול בילדים (מטפלות), הימורים, עובדים לא חוקיים (זרים), הברחת ציוד וטובין לארץ וסחר בסחורה גנובה. מאפיין נוסף של הכלכלה השחורה הוא פעילות ביחידים או בקבוצות קטנות ולא בקבוצות גדולות." ["דה מארקר", 14.8].

* העלו על נס את הסולידאריות היהודית-ערבית בהפגנה בחיפה במוצ"ש האחרונה. אבל כאשר קם הנציג הערבי לדבר הוא סיפר על הרעב של הילדים במג'דל-כרום בגלל עליית מחיר הפיתות, על כך שאין מרשים להם לבנות על האדמות השייכות להם מאבות אבותיהם; ואילו דובר ערבי אחר, בפורום אחר, אמר שהערבים אינם משתתפים ב"מחאת האוהלים" כי המחאה שלהם מתנקזת ב"יום האדמה"! אכן, איזו סולידאריות מהפכנית נפלאה! – ובינתיים הבה נתישה את השוטרים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.       

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,043 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ:  "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית".  5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל