גיליון מס' 670

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באב תשע"א, 18 באוגוסט 2011

עם הצרופה: העם דורש סדק חברתי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קַיִץ עַל הָעִיר. // שאול רוזנפלד: כל ממזר חברתי הוא מלך. [ציטוט]. //  אורי הייטנר: 1. מדינת רווחה או עקירת ההתנחלויות. 2. משטרת המחשבות. // משה גרנות מראיין את דויד גרוסמן: אבסורדים, אלגוריות ופוליטיקה. // יהודה גור-אריה: ארבע מכות ליידיש. // נילי דיסקין: "קליפה עצובה של דאגה לגוף ולא לנפש, למערכות העיכול והרבייה." // יוסף דוריאל: ספרי הלימוד – תעשייה בנויה על טירוף מערכות. // אהרון רול: על כף המאזניים. // מתי דוד: שופטים ומשפטנים תחת ביקורת וחקירה. // כל הכבוד לגיבויו של הרמטכ"ל בני גנץ לפקודיו במלחמה הקשה וכפויית-הטובה שאליה אנו שולחים את טובי בנינו. // תשובה לגד יערי: האם אנחנו "גזעניים"? // רון וייס: תוקם מדינת רווחה בישראל – כמו בגדה. // אלי מייזליש: שיפוט לקוי. // דב הלברטל: כן, להפריד. // אלכס לכיש: תורה מול מדע. // שלמה אבינרי: "שיעבוד האמצעים לתכלית המדינה?" השיחה נדפסה ב"מאזניים" בחודש יולי 1966, בסידרה "מחיר הציונות" שערך אהוד בן עזר, ויחד עם המשכה מ-1970 נדפסה בספרו – "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 19. "אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – " // ממקורות הש"י.

* * *

שלא תהיינה לכם אשליות, העמדתה של ועדת המומחים של "מחאת האוהלים", שלא נבחרו בתהליך דמוקראטי שמבטא את רצונו של העם – כנגד הוועדה שמינתה הממשלה הנבחרת – היא ניסיון ציני (ובמידה מסויימת שמאלני ופוליטי, על פי שמות של חלק מה"מומחים") להביא לאנארכיה ולהרוס את הדמוקרטיה הישראלית בעזרת תקשורת היסטרית ואולי גם בסיוע של גופים סמויים שבהם נעזרות המחאות וההפגנות עד כה. חלק מהדרישות הן פופוליסטיות וכל כוונתן להביא להדחתו של רה"מ הנבחר ואולי לבחירות חדשות, כמו למשל הדרישה להעלות את המיסוי על ה"עשירים", כאשר כבר עתה, מה לעשות – העשירון העליון של הנישומים משלם יותר ממחצית הגבייה של מס ההכנסה. כן, גם סטף. וכל זה נעשה במצח נחושה ובתקופה קשה לישראל מבחינה כלכלית וביטחונית, וכאשר העתיד צופה לנו פורענויות מצד אויבינו, ומחירי המזון הבסיסיים בעולם עלולים לעלות באופן תלול – שהרי כמחצית האנושות רעבה-ממש וגם צמאה למים זורמים, לא כמו המפונקים בישראל! – ומה נקבל אם ה"מחאה" תצליח – את ציפי לבני בתור ראש ממשלה? את אלפי הפרות המתות? את ממשלת הרחוב שבה שולט מי שקרוב למיקרופון ולמצלמת הטלוויזיה? – ומי שאינו מצטרף אליהם – כאילו אינו קיים!

תגידו, אתם השתגעתם?

שלא כמרבית הסופרים הרוכבים על הגל – אנחנו לא ניסחף בשיטפון הפופוליסטי-הדמגוגי-התקשורתי המכסה את הארץ ומבשר לה רעות! – קוראי המכתב העיתי זוכרים שהיינו נגד הדחת אולמרט ונגד המלכת נתניהו על מקומו. אבל כיום נתניהו עומד בראש הממשלה ואנחנו תומכים בממשלה הנבחרת – ולא בהיסטריה של הרחוב המתיימר להחליפה.

אהוד בן עזר

* * *

מחאת האוהלים – ההנהגה הארצית

שדרות רוטשילד, תל אביב-יפו

‏יום שני ‏ט"ו אב תשע"א ‏15 ב‏אוגוסט 2011

לכבוד פרופ' מנואל (מנו) טרכטנברג, יו"ר

הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי

משרד ראש הממשלה

רחוב קפלן 3, הקריה / ירושלים 91950

הנדון: הודעה על יציגות מחאת האוהלים

היום התבשרנו, כי החבורה המכוּנה "צוות רוטשילד" מינתה לעצמה וועדת מומחים. הרינו להודיע, כי צוות רוטשילד אינו מייצג את המאהלים בשום צורה ולשום עניין, וכי הצוות שגיבש לא קשור למאבק.

לית מאן דפליג, כי צוות רוטשילד הוא שהחל את המאבק, וזכויותיו עמו בהקשר זה. אולם למן הימים הראשונים ממש, איבד הצוות את הלגיטימציה בעיני רבים מאוד מדיירי המאהלים – וזה בהנחה שהייתה לו הרשאה מלכתחילה.

צוות רוטשילד סירב בעקביות להעמיד עצמו לבחירות, כמו גם לבצע כל מהלך דמוקרטי אחר. התנהלותו הייתה כשל חונטה – קליקה סגורה. הוא נמנע מלשתף את דיירי המאהלים בהחלטותיו.

"השביעייה הסודית" (כך מכונה הצוות) לא התגוררה במאהל רוטשילד, ואף מיעטה לבקר בו. אין מדובר בעניין סמלי בלבד, ואכמ"ל.

הסיבות ההללו, ואחרות, הובילו לכך, שגם בִּ"בסיס האם" שלה, מאהל רוטשילד, אין השביעייה מקובלת ואין לה שום כוח

במאהלים החלו לצמוח הנהגוֹת אותנטיות, של אנשים אשר גרו בהם ופעלו בתוכם. לפני כשבוע, קמה רשמית הנהגה ארצית (מטה-ההנהגה, להבדיל מהגרעין המייסד, חתום לקמן). יודגש, כי אין ההנהגה מהווה אופוזיציה לשביעייה; זאת, גם משום שאנו מייצגים את הרוב, וגם משום שלמען קיום אופוזיציה נדרשות בחירות.

השביעייה דאגה לאחֵז את עיני "דיירי" המאהלים בבחירות פיקטיביות ובמהלכים אחרים, אשר לא הניבו תוצאות ממשיות.

ההנהגה הארצית של מאבק האוהלים היא ההנהגה האותנטית, אשר נהנית מאמונו של השטח ומאהדתם של דיירי המאהלים. זאת, בזכות עבודה יומיומית מפרכת במקום מושבם של המוחים.

צוות רוטשילד מצטייר, בצדק לדעתנו, כמי שמעדיף את "מדינת תל אביב", על חשבון ההתיישבות בגליל, ביש"ע ובנגב – קרי על חשבון הפריפריה. מוצאי השבת האחרונה סימנו מפנה, עת נאלצה השביעייה לרדת דרומה, לִבאר שבע.

כבר משלבים מוקדמים הוברר לנו, כי מחאת השביעייה אינה מחאתנו, על כי פוליטית הנה.

צוות רוטשילד העדיף, בכל פעם, את המפלגתי על פני הכלכלי-חברתי. ניגוח ראש הממשלה נראֶה כמטרה הראשית של הצוות, ואילו הבאת הישגים בתחום המאבק מצטיירת כמטרה רצסיבית בלבד.

אנו מאמינים, כי התנהלות לא עניינית, לשון המעטה, זו, מנעה מהמאבק הצלחה גדולה בהרבה. כך הורחקו מאיתנו, בניגוד לרצוננו, קהלים כגון רבים מאחינו הדתיים, הימניים, ועולי חבר העמים.

מיהות חברי ועדת המומחים הנ"ל מעידה, כי חששותינו לגבי הפוליטיזציה של המאבק היו מוצדקים. בוועדה חברים, ואין צורך לנקוב בשמות – אנשים בעלי השקפת עולם מוגדרת מאוד. חלקם פעל בעבר באופן מעשי, בתחומי אחריותו ועיסוקו, למימוש השקפותיו.

סיכומו של דבר, לא צוות רוטשילד ולא ועדת המומחים שמינה (על דעת עצמו) – מייצגים אותנו, אנשי המאהלים. אין לקיים עימם משא ומתן, משום שאינם באים מכוח העם. הם מייצגים מטרות זרות לנו – מטרות מדיניות המשרתות מחנה מסוים.

למו"מ מול אנשיך ומולך, וייסלח לנו חוסר הצניעות, נבקש אדוני לזמן דווקא אותנו – בתורת נציגים אמיתיים של המאהלים.

יובהר לסיום, כי בינינו אנשי שמאל ואנשי ימין, ופנייתנו הנוכחית אינה מפלגתית חלילה. להפך: הפוליטיזציה של המאבק, אשר פוגעת בו אנושות, היא בדיוק הדבר אשר מפריע לנו.

בתודה ובברכה,

הנהגת מחאת האוהלים – המטה

אסף הרשליקוביץ', מאהל רוטשילד; עמית אדלר, מאהל רוטשילד; אדם דובז'ינסקי, מאהל רוטשילד; אבי דהאן, מאהל רוטשילד; עו"ד יניב מויאל, מאהל רוטשילד; טוביה עבדי, מאהל רוטשילד; יניב רגב, מאהל אילת; אליחי וקנין, מאהל אילת; יניב נבון, מאהל התקווה; איציק אמסלם, מאהל התקווה; דנה אמסלם, מאהל התקווה; דוד דריהם, מאהל רוטשילד;  מוטי זוארמן, מאהל רוטשילד; עובד חוגי, מאהל התקווה; משה כהן, מאהל בת ים; עודד טביבי, מאהל עפולה; שלום שלמה, מאהל עפולה; משה קרסיס, מאהל רמת גן; יובל שלומוביץ', מאהל נורדאו; יובל הרשקוביץ, מאהל נורדאו; שרית קלמנוביץ', מאהל רחובות; אייל חשקני, מאהל רוטשילד; דני נוימן, מאהל אילת; יונית לוי, מאהל קריית שרת; מזל בן עמי, מאהל קריית שרת; שלום ירושלמי, מאהל ג'סי כהן; יואב כהן, מאהל יהוד.

 באמצעות דוא"ל vaada@che.org.il

* * *

יוסי גמזו

קַיִץ עַל הָעִיר

אַתְּ הֲרֵי "פְּצָצָה" גַם בָּאָבִיב וְגַם בַּחֹרֶף,

אַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת גַּם בַּסְּתָיו כַּמָּה יָפִית,

אֶלָּא שֶבַּקַּיִץ אַתְּ גּוֹרֶמֶת לִי סְחַרְחֹרֶת

וְהַמַּחְשׂוֹפִים שֶלָּךְ גּוֹמְרִים אוֹתִי סוֹפִית.

וְלָכֵן, עִם תִּירָס חַם בַּפֶּה (בִּמְקוֹם שְׂפָתַיִךְ)

וְעִם אוֹפַנַּיִם בְּיָדִי (בִּמְקוֹם מָתְנֵךְ)

כָּאן אֲנִי מַמְתִּין לָךְ כְּבָר שָעָה אוֹ שְעָתַיִם

שֶסּוֹפְסוֹף תּוֹאִילִי לְהַקְדִּיש לִי מִזְּמַנֵּךְ.

קַיִץ עַל הָעִיר וְאַל נָא תְנַסִּינִי,

מִישֶהוּ הֲרֵי מֻכְרָח כָּאן לֶאֱהֹב,

בּוֹאִי וְנִרְקֹד לְקֶצֶב הַחַמְסִינִים

טַאנְגּוֹ שֶיַּדְלִיק אֶת פָּנָסֵי הָרְחוֹב.

בּוֹאִי, כִּי בַּלֵּב הָאַהֲבָה מוֹלֶכֶת,

בּוֹאִי, כִּי אָבִיךְ יוֹצֵא אֶל הַבַּלְקוֹן,

נוּ, וְאֵיזֶה אָב יַרְשֶה לָךְ כָּאן לָלֶכֶת

סְתָם, עִם פִּרְחָחִים כָּמוֹנִי, לַיַּרְקוֹן?

סְתָם לְהִסְתַּחְרֵר עִם כָּל רוּחוֹת הַקַּיִץ,

סְתָם לִשְאֹב מֵעָל דְּלָיִים שֶל מֶרְחָבִים.

אִמָּא'לֶה שֶלִּי, כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שָמַיִם,

לוּקְסוּס שֶכָּזֶה שֶל טַל וְכוֹכָבִים...

          *

מָה אִתָּךְ? תַּגִּידִי: כַּמָּה זְמַן אַתְּ מִתְלַבֶּשֶת?

מֶה חָשוּב הַבֶּגֶד? הָעִקָּר מָה שֶבִּפְנִים.

עוֹד מְעַט וְהַשְּכוּנָה כֻּלָּהּ תִּהְיֶה חֵרֶשֶת

מִן הַצִּפְצוּפִים שֶלִּי, אַךְ מָה הֵם מְבִינִים?

כָּל הַבָּרוֹמֶטְרִים בַּנְּשָמָה עוֹלִים לְמֵאָה,

כָּל הַתִּזְמוֹרוֹת בַּלֵּב נוֹתְנוֹת הָעֶרֶב "בִּיס".

בּוֹאִי וְנָזוּז מִכָּאן כִּי כְּבָר אֲנִי שוֹמֵעַ

אֵיךְ אָבִיךְ, עִם דְּלִי בַּיָּד, פּוֹתֵחַ אֶת הַתְּרִיס...

קַיִץ עַל הָעִיר וְאַל נָא תְנַסִּינִי,

מִישֶהוּ הֲרֵי מֻכְרָח כָּאן לֶאֱהֹב,

בּוֹאִי וְנִרְקֹד לְקֶצֶב הַחַמְסִינִים

טַאנְגּוֹ שֶיַּדְלִיק אֶת פָּנָסֵי הָרְחוֹב.

אֵיךְ לוֹהֵט, מֵעָל, יָרֵחַ כְּתַפּוּחַ

שָמָּה, בֵּין צַמְּרוֹת הַחֹשֶךְ הֶעָשִיר,

אֵיךְ הַלַּיְלָה רָץ בְּצַוָּארוֹן פָּתוּחַ

בֵּין בָּתֵּי הָעִיר וּבֵין בָּתֵּי הַשִּיר.

אֵיךְ, אַחְרֵי חָצוֹת, כְּשֶאַתְּ אוֹתִי נוֹשֶקֶת

כָּל יוֹנֵי הַלֵּב לַשּוֹבָכִים שָבוֹת,

אֵיךְ מִבַּנְק הַדָּם, בִּמְזֻמָּנִים שֶל שֶקֶט,

מִישֶהוּ נִפְלָא מַחְזִיר לָנוּ חוֹבוֹת...

(הוּלחן ע"י סשה ארגוב, בּוּצע ע"י יהורם גאון)

* * *

שאול רוזנפלד

כל ממזר חברתי הוא מלך

מחאת האוהלים, הסופחת לקרבה רבים וטובים וגם לא מעט תמימים, גם טומנת בחובה כמעט את כל זרעי הפורענות להשלכת המשק למיתון קשה

ציטוט מ"הארץ", "דה מארקר", 15.8

את קורבנה הראשון החלה מהפכת רוטשילד לגבות אצל השכן ברחוב המקביל באחד העם. נפילות שלא ידע שוק ההון מאז סוף 2008 (כמובן גם בגלל הורדת הדירוג של ארה"ב), תוך מחיקת עשרות מיליארדי שקלים מכספי המשקיעים ומיליארדי שקלים מכספי החוסכים הפנסיונים – הן בעיקר סימן ברור ומובהק להתקדרות המאיימת על שמי הכלכלה הישראלית.

כך, בעיתוי שאין מופקר ממנו, יוצא לו השד המהפכני מהבקבוק הרוטשילדי במלוא עוזו – עם משבר חוב קשה בכמה ממדינות אירופה; נפילות בכל בורסות העולם; הורדת דירוג לארה"ב; גירעונות תקציביים חריגים ברבות ממדינות העולם המערבי המחייבים ריסון תקציבי; אינדיקציות של ממש להאטה בפעילות המשקית בחודשים האחרונים (לדוגמה, ירידה ניכרת בגביית מסים ביוני לעומת התחזיות), בעיקר עקב האטה בביקושים בעולם.

לשד זה יש מלמדי זכות מקיר לקיר, עם תקשורת שמשמשת כמשרד היח"צנות הגדול של המאהל; עם פוליטיקאים המבינים היכן מרוחה החמאה האלקטורלית ושקופצים על העגלה הרוטשילדית מצוידים במבחר סיסמאות סוציאל-דמגוגיות ב"רוח העם"; ועם ציבור גדול למדי, שבעבורו כל ניסיון לשמור על הקופה הציבורית, אי-היענות לכל גחמה כספית של "שובתים חברתיים" ודחיית הניסיונות להעניק חינם שירותים מן הגורן ומן היקב (כמו בריאות וחינוך מגיל שלושה חודשים) – אינו פחות מהתעמרות נוראה של פקידי האוצר והממשלה בהם.

כל אלה יחדיו יוצרים מכבש לחצים על הממשלה, שדומה כי יקשה עד מאוד שלא להיענות לחלק ניכר מתביעותיו. בנסיבות אלה, כשכל ממזר חברתי הוא מלך, וכל המדבר סרה ב"מהפכה" והחרד מהשלכותיה אינו פחות מאויב העם - גם לממשלה קרוב לוודאי לא יהיה מנוס אלא להיענות ל"צו העם": להעניק לו חלק לא מבוטל ממבוקשו, בין השאר, תוך העברת כספים מסעיפים מחוללי צמיחה ואולי אף לפרוץ את התקציב לסעיפים "תומכי מהפכה", ולצפות בעיניים כלות בהידרדרות המשק לעברי פי פחת.

או אז, כשהאבטלה תעשה דרכה מעלה, כשדירוג האשראי של ישראל יעשה דרכו מטה, כשתשואות האג"ח יעפילו מעלה, כשמשקיעים זרים יחלו למשוך את כספם מישראל, תוך מכירת שקלים גורפת ויצירת פיחות מואץ ולא מבוקר במטבע הישראלי, וכשכספי המשקיעים בבורסה וחסכונות העמיתים הפנסיוניים יישחקו עד דק - יחזרו קרוב לוודאי יושבי האוהלים, העיתונות והאופוזיציה לבנימין נתניהו וליובל שטייניץ, והפעם כדי לתלות בהם את קולר ההאשמה החדשה על המיתון שהמיטו עלינו.

שיא של 4.3 מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל ב-2010; קניונים ובתי קפה מלאים מאי פעם; קפיצה של 6.8% (בשיעור שנתי) ברמת החיים וזינוק של 8.8% בצריכה הפרטית ברבעון הראשון; שפל של 24 שנים באבטלה – אלה נתונים שהיו כאן עד לא מזמן ושכדאי לשננם ולהותירם כזיכרון נעים, שכן בימי מיתון וסגריר הם לא נוטים להיות בסביבה. לפחות לשלטי המחאה ב"שדרת המהפכה" עשויה להיות עדנה עם שלט חדש-ישן וגדול: "לחם עבודה!"

הכותב הוא דוקטור לפילוסופיה

* * *

אורי הייטנר

1. מדינת רווחה או עקירת ההתנחלויות

בעיצומו של צום תשעה באב, נפלה בידי הזכות להיווכח בשידור חי – שנאת חינם מהי. אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הגיע פשקוויל נאצה והסתה, בליל של שקרים נתעבים כלפי המתנחלים, האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב. וכדי שלא לפגר הרבה אחרי הנחותים בפמפלטים האנטישמיים, הזכורים לנו היטב מתקופות אפלות בהיסטוריה של עמנו, כונו המתנחלים בכתב השטנה – "פרזיטים".

ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון מונה למעלה מ-300,000 איש. אם להוסיף לכך את תושבי השכונות במזרח ירושלים, המיספר יותר מכפול. מדובר באזרחים נאמנים, שומרי חוק (למעט שוליים מטורפים וקיצונים, שהם האויבים הגדולים ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע), עובדים, יצרנים, משלמים מיסים, משרתים במילואים. מדובר באזרחים הנמצאים בעשירונים הגבוהים של התרומה והשירות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אין ספק, שתרומתם לכלכלת ישראל גדולה הרבה יותר מכל העלויות של הקמת היישובים.

יתר על כן, אלמלא חיו אותם אנשים ביהודה ושומרון, הם היו חיים במקום אחר, בעלות לא פחותה. הרי למגינת לבם של המסיתים, אלמלא ישבו המתנחלים מעבר לקו הירוק, הם לא היו מתאדים, אלא חיים בתוככי הקו הירוק. ואולי קשה להאמין, אך ממערב לקו הירוק אותם אנשים היו חיים בבתים, וילדיהם היו לומדים בבתי ספר, ובכל אותם שירותים מהם הם נהנים ביו"ש, הם היו נהנים גם בגוש דן, או סביר יותר להניח שבגליל ובנגב. הייתם מאמינים?

המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין קבוצות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קירבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי במאהל המחאה בקריית שמונה מפגש מרתק בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כשותף ותיק למפגשי חילונים ודתיים, הפעם זה היה משהו אחר. לא היה זה מפגש לקירוב לבבות, לא היה זה מפגש לגישור, לא היה זה מפגש להסרת מחיצות, לא היה זה מפגש לליבון המחלוקת. היה זה מפגש של ליבון הדרכים להפוך את החברה הישראלית למתוקנת יותר, לצודקת יותר, לסולידרית יותר, כשהשותפים לליבון הם בעלי עמדות שונות בשאלת גבולותיה העתידיים של המדינה, אך שותפים לדרך בעיצוב תוכנה. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה במאהל בקריית שמונה, וכך היה בכל רחבי הארץ.

שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. מתקפה זו באה לידי ביטוי בשפע מאמרים בעיתונים, בעיקר בעיתוני סוף השבוע, ושיאם בפשקוויל שהופץ באינטרנט ובמיילים, כיוון שיתכן שאפילו "הארץ" לא היה יורד כל כך נמוך ומפרסם אותו.

קראתי את המאמרים בעיתונים, ואף שהם הכעיסו אותי, קיבלתי אותם בברכה, כיוון שהם היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם.

אני יכול להבין את הקשר שעושים מתנגדי ההתנחלות עם הכלכלה. מי שמתנגד עקרונית להתנחלויות, יראה בכל אגורה המושקעת בהן בזבוז, כיוון שבעיניו היא לא היתה צריכה ללכת לשם. אבל כיוון שאותה אגורה היתה מוצאת על התיישבות במקום אחר, הצגתה כגורם למצוקות החברתיות והכלכליות היא שקר ודמגוגיה. האם המתנגדים העקרוניים להתנחלות יתמכו בה, אם יתברר שמחר תתגלה בפאתי אריאל באר נפט שתהפוך את ישראל למעצמת נפט עולמית? ההתנגדות שלהם היא אידיאולוגית וראוי שישמיעו את הסיבות האמיתיות להתנגדות. אך הניסיון לרכוב על מצוקה חברתית וכלכלית, ולהשתמש בה כדי להסית נגד ציבור ישראלים גדול ונאמן, בחינת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל," היא מעשה נבלה.

אם ננטרל את ההשקפות הפוליטיות והאידיאולוגיות השונות, ונבחן את מפעל ההתנחלויות ביו"ש רק בחינה כלכלית טהורה, האם ניתן לראות בו בזבוז?

מבחינה כלכלית, מדובר בהשקעה ציבורית, שהיתה חייבת להיעשות במקום זה או אחר. מה שעלול להפוך אותה לבזבוז, הוא עקירתה. במקרה כזה, הכסף שהושקע בשטחים הללו ירד לטמיון. ולכן, מבחינה כלכלית, רק נסיגה ועקירת היישובים תאמת בדיעבד את הטענות הכלכליות נגד מפעל ההתנחלות. כלומר, מי שמציע לסגת מן השטחים, מציע להפוך השקעת עתק, לבזבוז עתק. מי שמציע זאת, סבור שהדבר נכון מבחינת השקפתו הפוליטית. אבל ברור שמבחינה כלכלית, זאת איוולת וטעות איומה.

אך יותר משהפיכת השקעה להוצאת סרק היא בזבוז, עלות יישובם מחדש של למעלה מ-300,000 איש (לא כולל תושבי השכונות המזרחיות של ירושלים), ועלות ההיערכות מחדש של צה"ל, הן אסטרונומיות.

בפשקוויל ההסתה, הופיעו מיספרים שקריים שנועדו להציג את ההתנחלויות כמוצצי לשדה הכלכלי של המדינה. בין המספרים היה מספר אחד מעניין: "מימון תוכנית ההינתקות – 240,000,000 שקל". הרי את העלות הזו ניתן היה לחסוך אלמלא בוצעה התכנית הזו, שמפיצי הפשקוויל לא רק תמכו בה, אלא רוצים לחזור עליה בהיקף גדול פי יותר משלושים. פקידי האוצר, שרצו להפחיד את הציבור מפני היענות לתביעות המחאה, הגזימו באופן פראי בנוקבם במספר 60 מיליארד שקל לתיאור עלות התביעות. עלות נסיגה מיהודה ושומרון תהיה יותר מפי עשרה ממספר זה.

מי שמציע להוציא סכום כזה, ודאי שאינו מציע זאת משיקולים כלכליים. מן הראוי שיאמר אמת – אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם להיענות לדרישה כלשהי מדרישות המאבק החברתי. אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם לחזור להיות מדינת רווחה.

אין ספק שהברירה היא בין נסיגה ועקירת ההתנחלויות לבין מדינת רווחה. מן הראוי שהדברים יאמרו בגלוי, והציבור יבחר בין החלופות.

ועוד לא אמרתי דבר על האבסורד בדיבור גבוה על סולידריות חברתית, כשהוא מלווה בהצעה לגרש ולעקור מאות אלפי ישראלים מבתיהם, להחריב את עולמם ואת מפעל חייהם.

2. משטרת המחשבות

האם מותר בישראל להתנגד למחאה החברתית? כמובן! האם למי שמתנגד למחאה החברתית מותר להביע את דעתו? כמובן! האם גם לאמן ישראלי מותר להתנגד למחאה החברתית? כמובן! האם גם לאמן ישראלי המתנגד למחאה מותר להביע בפומבי את דעתו? כמובן!

כמובן, כמובן, כמובן. כמובן? כמובן שלא! שאלו את מרגול. שאלו את ענת וקסמן. "למה רק עכשיו נזכרת להצטרף למחאה?" נזף כתב הערוץ השני בליאור נרקיס, טרם עלותו על במת ההפגנה בנתניה.

מרגלית צנעני לא התנגדה למאבק. אילו התנגדה, זה היה לגיטימי לחלוטין. אבל היא בסך הכל העזה להסתייג, למתוח ביקורת, לפקפק. הלינץ' הציבורי שנעשה בה, חייב להטריד כל דמוקרט, כל אדם המאמין בחופש הביטוי ובחופש המחשבה. נאצות, גידופים, איומים וחרמות היו מנת חלקה, אחרי שהעזה לחרוג מקו הפוליטיקלי קורקט; אחרי שהעזה לומר מה שכנראה אסור לאמן לומר. עד שנאלצה להתוודות בפומבי על חטאיה, לזחול להפגנה בבאר שבע ולהישבע מעל הבמה "באמ-אמא שלי שאני תומכת במחאה" ולהצהיר שמי שטוען אחרת משקר, "אשכרה שקר". היה מביך לראות את זה. מביך? מפחיד.

אין זו תופעה חדשה. משטרת המחשבות של חיי התרבות והאמנות בישראל הינה תופעה ותיקה, אף שעד לפני חודש הסוגיות החברתיות עניינו אותה כשלג דאשתקד. בנושאים המדיניים, בנושאי זהותה היהודית של המדינה, משטרת המחשבות הז'דנוביסטית פועלת ביעילות רבה עשרות שנים. החודש, לראשונה, משטרת המחשבות ואני נמצאים באותו צד. אני תומך בכל ליבי במאבק החברתי ושותף בו באופן פעיל, ודווקא זאת הזדמנות בעבורי לצאת נגד התופעה המסוכנת והאנטי דמוקרטית הזאת.

בשנות ה-70 יצאה נעמי שמר בתמיכה גלויה ב"גוש אמונים" ובמאבקו לפתיחת יהודה ושומרון להתנחלות יהודית. היא יצאה נגד הסדר הביניים עם מצרים (1975) ונגד הנסיגה מסיני ועקירת חבל ימית (1982) בעקבות הסכם השלום עם מצרים (1979).

אף שהייתה רק בשנות ה-40 לחייה, כבר היתה נעמי שמר סמל תרבותי לאומי, בעיקר בעקבות שיריה "ירושלים של זהב" ו"לו יהי", שהיו במעמד כמעט המנוני. נעמי שמר היתה סמל הקונסנזוס, היא היתה הקונסנזוס. היא היתה מורמת מעם.

וברגע שהעזה לעשות מה שאסור – להביע דעה פוליטית החורגת ממה שמותר בברנז'ה התרבותית, היא חשה נטישה מצד חבריה האמנים, מצד המיליֶה החברתי שלה. הדרך הפוגעת ביותר לנטוש אדם, היא להגחיך אותו, להפוך אותו לנלעג. והיא חשה שמגחיכים ומלעיגים אותה.

בשירה "איש מוזר", היא סיפרה על האיש המוזר הצועק "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". בסוף השיר היא מבטאת את כמיהתה להצטרף אל האיש הזה ואל שכמותו, האנשים שלא באו מבית המדרש שלה, ולא מהברנז'ה שבה היא חיה ופעלה. אולם ברובד עמוק יותר, היא רמזה שהאיש המוזר זו היא, מאחר וחבריה מתייחסים אליה כאל מוזרה, המעיזה לחשוב – מילא לחשוב, להתבטא – בניגוד למה שמותר בחברתם ההגונה. את האמירות כלפיה, תיארה כאמירה שלה אל האיש המוזר: "איש מוזר, אמרתי. תתבייש, / סיסמא כל כך ישנה / הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו / ובעיקר – מחוץ לאופנה."

אחרי הנסיגה מסיני, לא היה לנעמי שמר עוד כוח לבטא את עמדותיה, העמדות שאסור להשמיע במיליה התרבותי הישראלי. היא החליטה לשתוק, וסכרה את פיה. גם בעינויים אי אפשר היה להוציא ממנה אמירות פוליטיות.

את עלבונה וכאבה השמיעה ברמיזה, בשיריה. הבולט שבהם הוא "על ראש שמחתי". את חשיבותו של השיר, בעיניה, ניתן ללמוד מכך, שכאשר הוציאה, זמן קצר טרם מותה, את ספר שיריה המסכם, היא בחרה לפתוח אותו בשיר זה, והוא השיר היחיד אותו פירסמה בכתב ידה. בכך רמזה נעמי שמר, ששיר זה הוא שיר מפתח, שדרכו ניתן להבין ולפענח רמזים רבים בשיריה, ואף להבין את שתיקתה הפוליטית (למשל, את לעגה לביטוי "לא יעלה על הדעת" בשיר "אקטואליה", כאומרת – "לא יעלה על הדעת? יעלה גם יעלה.")

"על ראש שמחתי / ענדתי זר, / זר פרחי שדה, / עם קוץ אחד או שניים. // יצאה שמחתי / לחולל בחוצות, / ברגל יחפה / בתוך הצהריים. // תפסוה השומרים / הסובבים בעיר, / מה את רוקדת ככה, / ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה, / זה מה שהולך עכשיו, / זה מה שהולך. // אמרה שמחתי / אני אשיר וארקוד, / עם זר פרחי שדה / וקוץ אחד או שניים / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי, / ברגל יחפה / בתוך הצהריים. // אמרה שמחתי / אני אשיר וארקוד, / עד צאת נשמתי / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי / והיא כוחי האמיתי."

כדרכה, נעמי שמר התכתבה בשירה עם מקורות ישראל – עם תהילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (עם פסוק זה התכתבה גם ב"ירושלים של זהב": "אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב") ועם שיר השירים: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר. היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעליי שומרי החומות."

מיהם אותם שומרים הסובבים בעיר? זוהי משטרת המחשבות, זאת הקובעת את העמדה הנכונה, שהאמנים חייבים להתיישר לפיה ולקפוץ לדום. נעמי שמר כתבה את השיר אחרי מלחמת לבנון הראשונה, בתחילת האינתיפאדה הראשונה. ובאותה תקופה, משטרת המחשבות דרשה מהאמנים לשיר שירי מחאה נגד הכיבוש, נגד ההתנחלויות. ונעמי שמר, שגזרה על עצמה שתיקה, לא ביטאה, אמנם, את עמדתה, אך סירבה להתקרנף ולהתיישר על פי דרישת השומרים הסובבים בעיר. היא הבהירה שהיא לא משתתפת במשחק. כן, גם היא תמחה. אולם המחאה שלה היא נגד הממסד התרבותי ומשטרת המחשבות שלו. היא תשיר ותרקוד ותשמח – זו המחאה שלה. היא למדה את הלקח שלה, היא לא תכתוב עוד כתיבה פוליטית, אבל כאשר "אסור" לשמוח, היא תשמח, והשמחה שלה היא אמירה; היא המחאה. היא תשיר ותרקוד "עד שתצא נשמתי",  כמו רבי עקיבא שאמר קריאת שמע עד שיצאה נשמתו, ובכך זכה לקיים את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך."

כשכולם דיברו על שלום, ואף אחד לא דיבר על צדק, הסוגיות החברתיות לא ממש עניינו את הממסד התרבותי. החודש, כשלפתע פרץ, באיחור רב, רב מדי, המאבק החברתי, והשתלט על סדר היום הלאומי, משטרת המחשבות כיילה את עצמה ללוח הקואורדינאטות החדש. ומרגע זה, אל לו לאמן להעז להשמיע מילת הסתייגות מן המחאה.

דווקא בשל תמיכתי במאבק החברתי, וכיוון שאני רואה בו הזדמנות לתיקון החברה הישראלית, אני רואה לנכון לצאת נגד תופעת העדר ונגד סתימת הפיות. אי אפשר לתקן עולם ואי אפשר לתקן חברה, דרך קלקול חברתי שכזה. דווקא מאחר ואני מתפעל מהאופי הדמוקרטי והתרבותי של המחאה, אני רואה לנכון לצאת נגד תופעה אנטי דמוקרטית ואנטי תרבותית המתלווה אליה.

והאמת היא, שדבריה של מרגול נגד המחאה, אינם מצוצים מן האצבע. מעמד הביניים המוביל את המחאה החברתית, הוא המעמד שהוביל בעשורים האחרונים את הדרך שנגדה הוא יוצא היום, ולבו היה גס למחאת מעמדות המצוקה והאוכלוסיות החלשות והמוחלשות. טוב שהציבור הזה מתפכח ודורש צדק חברתי ומדינת רווחה. אבל... מותר לשאול אותו איפה הוא היה עד אתמול?

אורי הייטנר מוסיף: המאמר נכתב בטרם התפוצצה פרשת מרגול החדשה. לא ראיתי סיבה לשנות מילה במאמר, בעקבותיה.

* * *

משה גרנות מראיין את דויד גרוסמן:

אבסורדים, אלגוריות ופוליטיקה

רמת השרון, 16.2.03. קטעים.

הראיון המלא בספר "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 267-253)

משה גרנות: בערב, שנערך במרכז "ענבל" בנוה-צדק בתל אביב, ציין הסופר סמי מיכאל כי בארץ הולדתו, עיראק, רצה כל ילד להיות גדול, כי רק לגדולים היתה עוצמה. בארץ, לעומת זה, הוא טען, העוצמה היא בידי הילדים, וההורים הם עבדיהם הנרצעים. לא פלא, לדעתו, שהספרות הישראלית היא מתיילדת, והוא נתן כדוגמה אותך. מן הסתם הוא התכוון ליצירות כמו "יש ילדים זיגזג", "מישהו לרוץ איתו", "גן ריקי", "דו-קרב", וכן קטעים מסוימים ב"עיין ערך אהבה" ועוד. מהי תגובתך לדבריו של סמי מיכאל?

דויד גרוסמן: אני חושב, שאם ציטטת אותו נכון, הרי שסמי לוקה עדיין בראיית הילד כנספח לגבר. יש הבדל בין כתיבה ילדית לכתיבה מתיילדת. כתיבה מתיילדת היא כתיבה מלאכותית, ולכן פסולה בעיניי. בכתיבה הילדית יש רצון למצוא את הקול האותנטי של הילד והילדות, קול שקשה לשחזר אותו, כי בשלב מסויים השער הזה ננעל מאחורינו. מאז שהתחלתי לכתוב, רציתי לתת קול לשלב הזה. להתיילד פירושו להביט בילדות במבט מצטעצע, סנטימנטלי, מצועף קצת. אני כותב על הילדות שהיא מורכבת וטרגית לא פחות מאשר הבגרות.

משה גרנות: אם להמשיך את הקו של סמי מיכאל, מסתבר שהתיאורים הכי משכנעים ברומנים שלך הם תיאורי עולמם של הילדים, עולם שעל סף אסון, שמפאת תמימותם הם אינם חשים בו, עולם של אלימות ושל אכזריות של האחד כלפי השני, עולם של פגישה עם מסתורין המין. יש כאן העמקה של ממש לנבכי הנפש.

הדוגמה הטובה ביותר, לטעמי, הוא "ספר הדקדוק הפנימי", שם הקורא משתכנע לחלוטין באותנטיות של מחשבותיו של אהרון, השומע סיפורי אימה מאביו שחי בטייגה, על ההצצות אל חיי המין של הוריו, על סיפורי הגבורה של ילדים "שכבר מבינים במין", על הפגישה עם עולם הזקנים התשושים ההולכים למות, על "ההריון הקטן" של אהרון, על החיזורים האומללים אחרי בנות (דוגמה טובה אחרת היא תיאור חייו של קובי-צחי בפנימייה בנובלה "בגוף אני מבינה"); אלא שפתאום העולם הריאלי הזה גולש אל האבסורד, כוונתי לשבירת הקירות אצל עדנה בלום, ואז הקורא נפגש בעל כורחו במשל, המתעל אותו אל "מוסר השכל": הקירות אינם סתם קירות, אלא קירות האבן בנפש של עדנה בלום (עמ' 203 ואילך, 209 ואילך).

הליך דומה קורה ב"עיין ערך אהבה" – מומיק בן התשע מתמודד עם הבלתי ניתן להסבר, והוא מגדל במחסן את "החיה הנאצית", אבל כל זה גולש אל תוך אבסורד: ברונו שולץ, הסופר והצייר הופך לדג סלמון, אנשל וסרמן הנצחי משוחח עם מפקד מחנה ההשמדה שלו, וזה מבקש מאנשל שיספר לו את סיפור "ילדי הלב", ובתמורה הוא יירה בו (מעין סיפור שחרזדה מהופך); קאזיק שחי רק 24 שעות, ועוד. הקורא מצליב את כל הסיטואציות ומקווה למצוא את הנמשל של כל העולם הכאוטי הזה, הדומה מהרבה בחינות לעולם "ספר המעשים" של עגנון. האבסורד מוביל בהכרח את הקורא אל חיפוש נמשל, כביכול יש סוד גדול בליבו של הסופר, ורק אם יפענח את משליו – הקורא יגיע אליו. נשאלת השאלה אם פתרון הסוד מצדיק את היגיעה הרבה שהסופר מטיל על הקורא. אצל עגנון, למשל, הנמשל הוא כל כך טריוויאלי שבא לך לבכות על המאמץ שהשקעת.

דויד גרוסמן: המשל הוא בעיני המתבונן. כשהזכרת את "קירות הנפש" של עדנה בלום, אתה עקצת אותי, לכן ארשה לעצמי לעקוץ אותך: אני רואה כאן דיפורמציה "מקצועית" של מפקח במשרד החינוך. ההסבר שלי להריסת הקירות הוא לא משל – מדובר בחוויה של ילד – הוא עד לעוצמה ההרסנית של המין המבקע קירות ויכול גם להרוס בית. באשר ל"עיין ערך אהבה" – מה שקורה לווסרמן ולשולץ הוא אבסורד, אבל גם מי שמגדל את "החיה הנאצית" זה אבסורד, ואולי כל מה שהתרחש "שם" הוא אבסורד ותוהו, שנוצרו דווקא על בסיס של "ראציונאליזאציות". כל אחד מחלקי "עיין ערך אהבה" בא להביע ניסיון כמעט נואש לכתוב על מה שקרה בשואה, וכל זה מזווית ספרותית שונה ועיצוב ספרותי שונה. רצוני היה להראות עד כמה האמנות כושלת כשהיא באה לפצח את השאלה הגדולה ביותר אולי בקשר לשואה: איך ייתכן שאדם עולל דבר כזה לאדם אחר? זאת שאלה שמעלה דמעות בעיניי, למרות שנשאלתי אותה מאות פעמים.

כשכתבתי את זה – הדבר האחרון שחשבתי עליו היה אם ינסו לתת לזה פרשנות אלגורית. כתבתי מתוך מצוקה קשה מאוד של איש צעיר (הייתי בן 28 כשהתחלתי לכתוב), הרגשתי שחיי אינם חיים עד שלא אנסה להעמיד את עצמי במציאות המסויטת של מה שקרה שם. רציתי לראות מה אני, כאדם, הייתי יכול להעמיד מול המחיקה המוחלטת של האישיות שלי, של הייחודיות שלי כאדם, והתשובה נמצאת בחלק של ברונו שולץ, שהוא בעיניי שיר הלל של כוחות יצירה, המצאה, התחייות. "אלגוריה" או "מטפורה" הן בגד שמלבישים על זה מעצבי האופנה הספרותית – אנשים שבאים מרחוק. גם הפרק על וסרמן ונייגל איננו מטפורה – זו כמעט זעקה של רצון לנַגֵּעַ את הרע המוחלט באנושות – כך אומר וסרמן – למצוא ניצוץ של אנושיות בלב המאפליה. החלק האחרון של "עיין ערך אהבה" הוא מחאה כלפי העולם הנאצי, שאת עקבותיו ניתן למצוא בכל מקום. העולם הנאצי ניסה בפועל את מה שנמצא עמוק בנפש האדם: את הרצון לעקר את החִיּוּת, את הרצון לקטלג בני אדם, את ההתנגדות לכל זרימה.

משה גרנות: ליד פרקים מרתקים החושפים נפש מבוהלת של ילד, יש בספר "עיין ערך אהבה" התפתלויות שממש אינן מתיישבות אצלי בראש עם הנושא שעניינו – השואה ומוראותיה. אחת הדוגמאות המבהילות היא סיפורו של ידידיה מונין בעל הקילע, שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנה המוות. איך אתה מצדיק סיטואציות כאלו בספרך?

דויד גרוסמן: למה צריך להצדיק? ידידיה מונין הוא פרטיזן, אך לא בדרכים המקובלות והמוכרות. יש בספר אישה יפה, היפה ביותר בעולם, שמנסה לפתות את אלוהים כדי להרוג אותו, יש שם איש שאיננו מסתפק במערכת הרגשות שיש לכל אדם, והוא רוצה ליצור שפה שלמה של רגשות. יש עוד דוגמאות. כל אחד מהפרטיזנים רוצה להרחיב את תחום האנושי, לפרוץ את התחום שנגזר עליו בהיותו מוגבל בגוף ובנפש. לדעתך, אין לזה רלוונטיות לנושא, אלא שהנושא בספר הזה הוא לא המוות, אלא דווקא החיים – מה זה אומר להיות אדם חי? בספר מצויה התשובה הפרטית שלי, המנסה להתמודד עם אורח החשיבה והפעולה הנאצית. בדיוק כמו שהיו אנשים שהנשק שלהם היה הומור, היו אחרים שנשקם היה יציאה מדעתם – כדי לא להיות במקום שמתרחשת בו הזוועה – כך גם הסוריאליזם של ידידיה מונין הוא דרך תשובה אפשרית.

משה גרנות: בנובלה "איטרוף", הראשונה מתוך השתיים בספר החדש שלך "בגוף אני מבינה", מסופר על שאול המקנא קנאת שווא באשתו אלישבע, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית, יודע שפאולוס, פאול, הוא שאול הטרסי, מכאן שמדובר בנפש אחת, ולא בשתיים, נפש שהיא מסוכסכת עם עצמה וממציאה לעצמה יריב פנימי (דוגמה אחרת לשימוש בשם מכוון: אהרן קליינפלד הוא הילד הנמוך ב"ספר הדקדוק הפנימי"). האמת היא שלאורך 125 העמודים של הנובלה, הכתובים באמת ברהיטות מרשימה, לא מתחדש דבר מלבד התחושה המיידית הזאת שהזכרתי קודם. כתיבה כזאת מקובלת בספרות העברית החדשה (לדעתי, בהשפעת עגנון) יש תחושה שהסופר משחק בקורא במשחק "חפש את המטמון", וזה לא ממש דו-שיח כן שבין כותב לקורא שאני הייתי מייחל. השאלה המתבקשת, מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?

דויד גרוסמן: צר לי לאכזב אותך – אני לא חושב עליך כקורא. אני כותב כך מפני שזה מתאים לטמפרטורה האישית שלי. אני גם לא מסכים איתך שאין בנובלה התפתחות. יש מקום גם לעוצמת הווידוי של שאול עצמו, וליחס שמתרקם בין שאול ובין אסתי שמסיעה אותו. – זה מצית אצל אסתי את הסיפור הפנימי שלה. הסיפור של שאול בעיניי הוא לא רק סיפור של קנאה, אלא סיפור של אמנות. שאול הוא מין אמן ששיכלל את אמנותו עד אבסורד: הוא יוצר לעצמו סיפור פנימי שאיננו תלוי במה שקורה סביבו. הוא משעבד את כל עולמו לספק הזה שלו, לחשד הקנאה שלו. הוא מפנה את גבו לכל מה שמפריע לו להתמקד בהזיה הזאת, ואולי זה מה שעושה את הקנאה לרגש כל כך ממכר. אילו באנו והסברנו לשאול כי אישתו נאמנה לו – היה מסרב להרפות מרגש הקנאה. מסתבר שאפילו האנשים הצחיחים ביותר, כשהם מקנאים, הם הופכים להיות יוצרים. על מוקד יצרי-יצירתי לא קל לוותר. לכן הוא מלבה את קנאתו גם כאשר ברור לו שאין בכך ממש.

משה גרנות: רוב סופרי ישראל של ימינו מעורבים מאוד בפוליטיקה: אהרן מגד ומשה שמיר במרכז ובימין, א' ב' יהושע, עמוס עוז ומאיר שלו בשמאל, ואלה רק דוגמאות. נדמה שאתה מן המעורבים ביותר ("הזמן הצהוב", "נוכחים נפקדים"), ולא רק בכתובים. אני מודה שלפני מיספר חודשים התמלאתי גאווה על כך שאתה ועוד סופרים יצאתם לסייע לפלסטינים, שהם אויב מר ונמהר, במסיק הזיתים, כדי להביע הזדהות עם הנעשק (הזדהות כזאת מופיעה בהרבה כתבות מתוך "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים"). הייתי גאה שכאלה הם סופרינו. יחד עם זה, מתחייבת השאלה, מדוע דווקא הסופרים הערבים והאינטליגנציה הערבית הם חוד החנית של השנאה כלפינו? וכן, מה חבורת הסופרים ממסיק הזיתים עושה בנדון כדי לזעזע אותם?

דויד גרוסמן: אינני יכול להסכים עם מה שאמרת, לפחות לגבי הסופרים הפלסטינים – הם בוודאי אינם חוד החנית של השנאה כלפינו. אני מכיר רבים מהם ומשוחח עימם רבות. זה נכון יותר לגבי מצרים סוריה וירדן. הפלסטינאים הם אוייב מר ונמהר, כי כל אוייב הוא מר ונמהר. אילו היית פלסטיני, והיית מראיין סופר פלסטיני, השיחה ביניכם היתה נסבה על היהודים שהם אויב מר ונמהר. זה האסון של שני הצדדים. כל אחד מהעמים הוא אוייב, קודם כול, כלפי עצמו. כל אחד פוגע באינטרסים שלו עצמו, יותר מאשר באלו של האוייב. הסופרים הערבים באמת מציגים אותנו בצורה חד-ממדית, ואפילו אנטישמית. אני לא מנסה לרפא את החברה הערבית מחולייה שלה. החברה הזאת משלמת מחיר כבד על התנהגויות לאומיות וחברתיות מתועבות, כמו היחס לנשים, למשל. הדאגה שלי היא יותר לחברה הישראלית, שאותה – כך אני מקווה – אפשר עדיין לשנות. אני גם אינני רוצה להיכנס לסוגייה, מדוע בחברה הערבית הסופר מטפח שמרנות פוליטית, בעוד אצלנו לסופר היה תמיד תפקיד אופוזיציוני, וגם תפקיד של הולך צעד אחד לפני המחנה, של מותח את חבל הסבלנות והסובלנות של החברה ומציג לה אתגרים חדשים. כיוון שרוב העניין והדאגה שלי הוא מה שקורה לחברה שלנו, אני מנסה להביא למצב שבו נוכל להיחלץ מהחיים-לא-חיים האלה שלתוכם נקלענו, ואשר בהחלט נקלענו אליהם גם בגלל יחס מדינות ערב כלפינו. אך אנחנו לא יכולים להיחלץ מהם בעיקר בשל מכשלות האופי שלנו, הנובעות מהפצעים שפצעה אותנו ההיסטוריה הטרגית שלנו.

משה גרנות: אותה קבוצה של סופרים שעשתה את המחווה ההומניטרית במסיק הזיתים היא זאת שכתבה מכתב תודה לאוסאמה אל-באז, כשהועיל בטובו לגנות את הרוח האנטישמית במדייה ובספרות המצריים. המכתב הזה מילא אותי זעם – חשתי כמו בגלות, כאשר שתדלנים שיבחו את הפריץ על כך שאחרי כמה ימי פוגרום, בהם הוא הרשה לכפריים "להתפרק", התערב לטובת היהודים. אתה יכול להסביר לי את פשר המכתב הזה?

דויד גרוסמן: אני חושב שדווקא הגישה שלך מצביעה על יחס גלותי, מין תחושת נחיתות כלפי הגויים. אנחנו הרגשנו רצון לחזק את ידיו של אדם אמיץ שנמצא במיעוט גמור בחברה המצרית, ועשה צעד שהוא מאוד לא מקובל שם. לפי הרגשתי, עשינו זאת מתוך תחושה של כוח, ובדיוק כפי שאנחנו מגנים ביטויי אנטישמיות במצרים, בסעודיה ובעולם...

משה גרנות: ראית בטלוויזיה איך הדרשן במסגד מוציא חרב ומניף בה כדי להראות איך יש לערוף ראשים של יהודים?

דויד גרוסמן: לא ראיתי. שמעתי. זה מחליא, זה מעיד על החברה שמאמינה בדברים כאלה. אבל דווקא בגלל זה ראוי להערכה אדם כמו אוסאמה אל-באז שקם ולוקח סיכון. מדוע אתה מתרגם את זה ל"יהודים" ול"פריץ"? אני נמצא במקום של ביטחון בזהותי, במדינה שלי ובתרבות שלי, לכן אני יכול לבוא לאדם זה (לאוסאמה אל באז) ולומר לו שעשה מעשה נכון.

משה גרנות: בספרך "נוכחים נפקדים" מדבר עזמי בשארה על עולם הרוח הערבי ישראלי כעל עולם של גמדים. לדעתו, אין אף איש רוח ערבי ישראלי שהוא היה מתגאה בו. אם נפשפש בעולם המוסלמי כולו היום, נמצא מידבר תרבותי נורא, בו צומחים קוצי מדבר כמו "הטאליבאן", "אל קאעידה" ועשרות ארגווני טרור, האחד יותר מרושע ומטומטם מחברו. יש לך הסבר מה קרה לעולם המוסלמי שהיה בתחילת דרכו בפסגת התרבות העולמית? הרי אי אפשר להסביר את מה שקרה ב"תאומים", או בבאלי, או אפילו בתיאטרון במוסקבה – בדיכוי המוסלמים על ידי העולם המערבי. מה קרה להם, לדעתך, שהם יצאו מדעתם?

דויד גרוסמן: העולם המוסלמי מונה מיליארד בני אדם. עם כל הרתיעה שמעורר "אל-קאעידה", או מוסלמים באלג'יריה, בפיליפינים, באפגניסטן – עדיין צריכים להיות זהירים לגבי מיליארד בני אדם. כפי שלא היינו רוצים שמישהו יעשה הכללה לגבי 13 מיליון יהודים, כך לא רצוי לעשות הכללה לגבי מיליארד מוסלמים. אתה צודק שיש היום באיסלאם התפתחות גדולה לכיוון האלימות, לכיוון השימוש בטרור ככלי פוליטי, ולא רק ככלי דתי. אצל הפלסטינים הסימפטום הוא חריף ביותר – טרור ההתאבדות, אבל חלק מהחוליים של החברה הזאת קשור בכך שהם עם כבוש. אני בכלל חש שאנחנו נמצאים בשלבים הראשונים של מלחמת עולם בהילוך איטי, וזה לא מתחוור לנו עדיין בכל הזוועה שגלומה במצב. המלחמה היא, בהכללה גדולה, בין המערב למזרח. נחוצה תבונה רבה ורגישות דווקא מצד המערב החזק, העשיר, כלפי הנטיות המסוכנות של העולם המוסלמי.

משה גרנות: [רציתי לבקש את דוד גרוסמן שיגיב למאמרו של אהרן מגד ב"ידיעות אחרונות" מה-15.1.03, שם הוא תוקף אותו קשות על כך שהוא נמנה עם "מחשבי הקיצין", ונתקלתי בסירוב. דוד גרוסמן סבר שמיספר השאלות "הפוליטיות" הוא רב מדיי, ובעטיין התחום הספרותי שבראיון נפגע].

דויד גרוסמן: הפוליטיקה היא רק חלק קטן מתוך כתיבתי. יש לי גם תחושה שבאת אל הראיון הזה מאוד מוגן, ואפילו מבוצר מפני חלק מהספרים שלי, ויש לי תחושה שלא נוצר בינינו דיאלוג... נראה לי שלא באת לשוחח איתי, אלא באת לצדוק, לכן לא היתה פה שיחה ממש.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [16]

ארבע מכות ליידיש

בימים סוערים אלה של חודש אוגוסט 2011, לא רבים הם אלה שהתאריך 12 באוגוסט אומר להם משהו. אבל מי שיודע, חייב להזכיר: בתאריך 12 באוגוסט 1952 הוצאו להורג – בפקודתו המפורשת של סטאלין – 13 סופרים, משוררים אמנים ופעילי תרבות יידיש בברית המועצות.

במעשה רצח שפל זה נגדעה למעשה הצמרת של נציגות היהודים בבריה"מ, שארית הפליטה, שנותרו שם לאחר השואה וקיוו לשקם את חייהם בארץ הסובייטים, שהם ראו בה מולדת ומצילה, ובקבוצת אישים זו הם ראו את נציגותם הלאומית.

אך דווקא מפני תופעה זו חרדו הסובייטים, שמא שבט קטן זה בארץ הענקית, מעצמה עולמית ללא ערעור, בהנהגתה של קבוצת אישים זו, יגלה עוינות, התנגדות וחוסר לויאליות למדינה הסובייטית. היתה זו תוצאה של חשדנות חולנית כלפי היהודים, שנאה אנטישמית קמאית, וכן גם מתוך נימוק "אידיאולוגי" כביכול: סטאלין ראה בעם היהודי הפרכה וערעור של התיאוריה ה"מדעית" שפיתחו לנין וסטאלין, שלפיה העם היהודי איננו עם, בעל מאפיינים של עם ולאום.

בשנים 1950-1952 נעצרו הסופרים ופעילי תרבות בכירים, ועימם גם מאות "חשודים" זוטרים יותר, ולאחר חקירות קשות ואכזריות הם הואשמו בלאומנות, חתירה תחת השלטון הסובייטי, בגידה במולדת וריגול למען מעצמות המערב. פקודתו של סטאלין בוצעה בקפדנות. לאחר משפט חשאי קצר, בדלתיים סגורות, הנאשמים נמצאו כולם אשמים והוצאו להורג בתאריך ה-12 באוגוסט 1952.

ואלה שמות הנרצחים: דוד בֶרגֶלסון, דוד הופשטיין, איציק פפר, לייב קוויטקו, פרץ מארקיש, בנימין זוסקין, שלמה לוזובסקי, יוסף יוזפוביץ', בוריס שימֶליוביץ', ליאון תלמי, אליהו ואטנברג, צ'ייקה [חייקה] ואטנברג-אוסטרובסקי, אמיליה טֶאומין.

בכך הֵקִיץ למעשה הקץ על שפת יידיש ותרבותה בבריה"מ, ממנו היא כבר לא יכלה להתאושש. זו היתה המכה השנייה שניחתה על היידיש, לאחר השואה והשמדת ששת המיליונים, שרובם המכריע דיברו בה כשפת אם, ה"מאמע לשון".             הכחדת היידיש בשואה היתה המכה הראשונה והקשה ביותר שבה הוכתה היידיש, שבעקבותיה לא נראה שיש עוד תקומה לשפה זו.

ובסמיכות-פרשיות לא נעימה, אי-אפשר להימנע מלציין כי אותה עת, בישראל, מדינת העם היהודי, התנהלה רדיפה של היידיש ודיכויה, תהליך שנמשך במשך כמה עשורים, זאת על רקע "מלחמת השפות" בין העברית הצעירה-המתחדשת, לבין היידיש המושרשת בפי החלוצים-העולים ממזרח אירופה. ההנהגה הציונית חששה מפני תבוסתה של העברית ב"מלחמה" זו.

מאוחר יותר, שלטונות המדינה, בהשראתו של בן-גוריון, על-פי תפיסתו – המעוותת – של הרצון "להתיך" את העולים כולם ["אבק-אדם" בפיו] ב"כור ההיתוך" של השלטת השפה והתרבות העברית, אפילו בכוח, על תושבי המדינה, במיוחד על הצעירים שהחלו להתבייש לדבר בשפת אימם. הגיעו דברים עד לידי כך, ששוטרים התפרצו לאולמות באמצע הצגות ביידיש והפסיקו אותן, בפקודת השלטונות. ואילו הצנזורה סגרה עיתונים ביידיש בזה אחר זה. ואכן, מהלך זה "הצליח" מעל למשוער; העולים הוותיקים יותר, דוברי יידיש, שבאו ממזרח-אירופה, וכן גם העולים דוברי הערבית מארצות המזרח והים התיכון, דוכאו מבחינה תרבותית, כמעט עד הכחדת לשונם בפיהם.

בשנים מאוחרות יותר, החל משנות ה-60–70 של המאה הקודמת חגגה העברית את נצחונה המוחלט בהגמוניה התרבותית שלה בישראל, והיא לא חששה יותר מפני תחרותה של היידיש. דוברי יידיש התמעטו בדרך-הטבע ודוברי יידיש צעירים לא נוספו, פרט לילדים חרדים, בחדרים ובמוסדות הלימוד שלהם, שלמדו לדבר יידיש כמו אבותיהם בגולה.

פה-ושם נמצאו צעירים שמצאו עניין בשפת היידיש, שפת סביהם והוריהם. הם נשבו ביופיה ועושרה וססגוניותה, תוך שהם לומדים אותה באוניברסיטאות [גם בחו"ל], כותבים עליה מחקרים אקדמיים ומתרגמים ממנה לעברית. אך דומה שכל אלה לא יצליחו להחזיר את היידיש למעמדה הקודם בעם היהודי, וגורלה נחרץ. זו המכה השלישית שספגה היידיש, הפעם מידי היהודים עצמם, בארצם של היהודים.

תופעה מוזרה ומשונה כלשהו קרה לה ליידיש באמריקה, במאה הקודמת.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה הקודמת היגרו המוני יהודים ממזרח אירופה, שנמלטו מפוגרומים ורדיפות ברוסיה, פולין והארצות השכנות, שעמיהן ספוגים אנטישמיות מדורות. שם, ב"ארץ הזהב" וההזדמנויות הבלתי מוגבלות התקבלו המהגרים היהודים [כמוהם ככל האחרים] בסבר פנים יפות ולפי המסורת הדמוקרטית האמריקאית, הם זכו לזכויות אזרח, חופש אישי ועבודה למחייתם.          תוך זמן קצר עברו לאמריקה רבים ממוסדות התרבות של היידיש. בשנות ה-20 פרחו שם התיאטרונים, מועדוני תרבות ובידור ביידיש, שבהם הופיעו מיטב האמנים, הזמרים והמבצעים. יצאו לאור אינספור ספרים, כתבי-עת ועיתונים יומיים. כל אלה הביאו לפריחה עצומה של השפה ותרבות היידיש באמריקה.

אך כאן נפלה עליהם "קללת הברכה"; ילדיהם של המהגרים למדו בבתי-ספר ממלכתיים, המשיכו באוניברסיטאות ומכללות. הם התערו עד מהרה בתרבות האנגלית-אמריקנית השלטת תוך שהם זונחים את שפת הוריהם, ועברו להתבטא באנגלית דוגמת הסופרים סול בלו, הרמן ווק, סוזן זונטאג, פיליפ רות, ועוד רבים אחרים.

זו היתה בבחינת "מיתת-נשיקה" ליידיש – המכה הרביעית שהונחתה על תרבות היידיש באמריקה. בימינו, מתי-מעט זקנים נזקקים עדיין לשפת אמם והם מתבטאים בה בכתב ובדיבור. ומעל כל אלה מרחפת השאלה הכאובה: האם יש עדיין תקומה ליידיש?

* * *

נילי דיסקין

"קליפה עצובה של דאגה לגוף ולא לנפש, למערכות העיכול והרבייה"

הי אהוד.

אני לא צורפת, ולא מתיימרת לאחוז בשרשרת שלמה. רק במיספר מועט של חוליות שהדבר הברור היחידי לגביהן (אצלי) הוא שהן אינן צבועות בשחור-לבן. החולייה הראשונה היא חוליית שמאל-ימין. אותי זה מצחיק. כל חיי הבוגרים (ובהתחשב בתנועת הנוער בה הייתי, גם הצעירים) השתייכתי לגוש השמאל. מבלי לפרט, הייתי גם בדעותיי וגם בפעילותי בצד הזה של המפה. משום מה ה"מבחן" להשתייכות הפך מהמושג הרחב של סוציאל-דמוקרטיה, למבחן המצומצם – " מה דעתי לגבי הערבים?" זה מצמצם וזה לא מדוייק. אני עדיין שמאלנית. אני עדיין חושבת שלו אפשר היה ליצור כאן חברה אזרחית שבה המדינה מעורבת חלקית, ואינה מטרה בפני עצמה אלא רואה את עצמה כמשרתת את העם היושב כאן – מצבנו היה נפלא. אממה מה? אני לא עיוורת! וזה לא הופך אותי לימנית... אולי החמצנו בהיסטוריה פה ושם הזדמנות להגיע לאוטופיה הזו, אבל כרגע, לא רק שאין לנו פרטנר אצל ההנהגות הערביות, אלא שה"פרישמיש" הוא לא של קלפֵי 67' אלא של אלה מ-48'. ואני אולי שמאלנית – אבל אני לא מטומטמת עד כדי לכרות או לפחות להזיק לענף שעליו אני יושבת...

החולייה השנייה היא סוגיית ההתנחלויות. אני סבורה שהשקענו בהן כלכלית הרבה מעבר לפרופורציה המתאימה (ולכן מחאת האוהלים לא כוללת אותם ברובה) ורעיונית – סטינו לא מהקו השמאלי ימני, אלא מהקו הציוני ששאף להקים בארץ ישראל מדינה לעם היהודי. הצהרות לחוד – ומדיניות לחוד. אנחנו לא משופעים באנשים צעירים, חיוביים, ונמרצים שמוכנים להקדיש את חייהם לטובת העם. ולכן חבל שכל הלהט הזה לא הולך ליישוב הנגב והגליל (שאנו עתידים לאבדם) ומתרכז במקום ששם הם רק מזיקים לחזון הציוני (והשמאלני, מהיותו רואה את המדינה רק ככלי ולא כמטרה בפני עצמה).

החולייה השלישית היא – אנשים כמוך, שבצעירותם היו מלח הארץ כשרעיונות הינחו אותם לפעולה ולהשתתפות במעשה הציוני – וכיום נשארה רק קליפה עצובה של דאגה לגוף ולא לנפש, וגם אז רק לחלקים בודדים ממנו (מערכות העיכול והרבייה). והשארת השאר לאחרים, כשאתה מסתפק בהגנה על השלטון בכל מחיר ללא ביקורת, ובהתקפה על מבקריו – גם כן ללא צבעי ביניים. הכותבים האחרים בעיתון מטשטשים קצת את התמונה אבל היא לא נהפכת לתמונה רבגונית כשקוראים את מה שאתה כותב היום (להבדיל ממה שכתבת בעבר) –

ביי.

נילי דיסקין

אהוד: צר לי אבל את פשוט לא מבינה מי אני ומה אני אומר. דברייך האחרונים על אודותיי הם פשוט שטויות. את לא מכירה כנראה שום דבר ממה שכתבתי ואמרתי אי פעם, אבל יש לך חוצפה!

* * *

יוסף דוריאל

ספרי הלימוד – תעשייה בנויה על טירוף מערכות

הקורא הצנוע שחתם בשם "קורא נידח ונרגן" הודה לי בגיליון הקודם על "הצליפה" בתעשייה של כותבי ספרי-לימוד, שנכללה בתזכיר שפרסמתי על הדרכים לחסוך מיליארדי שקלים החסרים כיום למדינה.

אם יקרא את ספרי האחרון "ללמוד מהחיים" (אין לי ברירה, אלא להמליץ עליו!) ימצא שם שתעשיית ספרי הלימוד בישראל היא רק דוגמית משיטת גזל כספי הציבור על ידי קבוצות אינטרסנטים, המצליחים להתחבר למקורות הכסף הציבורי בצורה דומה לזו של הפיראטים המתחברים לצינורות המים של "מקורות".

ההבדל הוא רק בזה שבצנרת "מקורות" המים זורמים קבוע אבל בצנרת הכסף הציבורי הם צריכים ליצור תהליך של טירוף מערכות כדי שהכסף הנכסף יתחיל לזרום, עד שיגיע לחיבור המתוחכם שלהם.

ואיך מכניסים את השולטים בכסף לטירוף מערכות? מארגנים מערכת שטיפת מוח (רצוי בעזרת עיתונות אוהדת) על הצורך החיוני "להזרים" את הכסף למטרה הנעלה מכל ספק: אם זה בחינוך – אז מנפנפים בסכנה לעתיד ילדינו, אם זה בתשתיות ציבוריות – מפחידים במצב בלתי נסבל אם ההשקעה לא תבוצע, ואם זה בביטחון – מפחידים במה שיקרה במלחמה הבאה.

כשתיארתי בספר קודם את המרשמים המצליחים ליצירת טירוף מערכות בצנרת הכסף הציבורי, כדי שזה יגיע לחבורות הפיראטים של ה"צווארון הלבן", בא אליי בטענות היועץ ההנדסי למבקר המדינה: אתה מגלה ברבים את השיטות בהן מצליחים לרמות אותנו, כשאין לנו כלים להתמודד איתן.

ואכן, המערכת עמדה חסרת אונים מול שערוריית הפיל הלבן של התחנה המרכזית החדשה בת"א, מול הפרויקט החצוף של נתב"ג 2000, ולאחרונה – מול השקעה שערורייתית של 27 מיליארד שקל במחלפים חדשים.

בימים אלה הולכת ומתארגנת חבורה של "יועצים מקצועיים" שייעודם הצפוי הוא – יצירת טירוף מערכות באוצר המדינה לשם הזרמת כספים בערוצים המעניינים אותם – וזאת תחת הפחד מהפגנות האוהלים. ממשלה שלא מסוגלת לדון בהמלצות המעשיות המתוארות בתזכיר שציינתי לעיל עלולה, בהחלט, להיגרר לתהליך טירוף מערכות, שיסכן את יציבות המשק ובמקביל – ירחיק אותנו מחזון הצדק החברתי שבכרזות המפגינים.  

"הצליפה" לא תספיק כאן למניעת הסכנה. דרושה מהפיכה תרבותית בתודעה של קברניטי המדינה.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו תיאור מגוף ראשון של אירועים ולקחים מתהליך הקמת המדינה, הגנתה ופיתוחה.

* * *

אהרון רול

על כף המאזניים

הבה ונשוחח מעט על אודות קרל מרקס. מרקס, גרמני ממוצא יהודי הינו הוגה המרקסיזם ומפתח תורת המטריאליזם הדיאלקטי. מרקס, משפיע אידאולוגי מרכזי על פיתוח תורות הקומוניזם, המאואיזם והטרוצקיזם. מרקס ידע להסביר לפרטי פרטים מדוע כלכלה קפיטליסטית הינה שגויה בעוד שכלכלה קומוניסטית הינה האור בקצה המנהרה. גישתו החד-קוטבית הקיצונית מנעה ממנו כניראה לראות מעבר לתפיסתו האידאולוגית המקובעת.

קרל מרקס צדק בטענו כי ההון הלאומי חייב להיווצר מהכנסה על עבודה; אין נכון, נאות והגיוני מכך. כמו כן צדק באומרו כי הכנסות המדינה מ"עבודתו" של ההון בלבד תפיל את המדינה הקפיטליסטית לקרשים.

אך קרל מרקס טעה באשר לא חזה כי משנתו הכלכלית באשר ל"כלכלה מתוכננת", קרי: כלכלה קומוניסטית טהורה – מפאת שמנוגדת לטבע האנושי, אינה יכולה להתקיים לכשעצמה, וכי על מנת לקיימה יש לכפות ולהשליט דיקטטורה על ההמונים. דיקטטורה זו משטחת את מנוע הצמיחה המרכזי בין בני אנוש, התחרותיות.

קרל מרקס כשל בהבנת הטבע האנושי, הנשען בחלקו הגדול על אינדיווידואליזם ורצון להגשמה עצמית אישית וכלכלית, אשר הועצמו עם פרוס רוחות האמנציפציה באירופה במחצית המאה התשע-עשרה. דהיינו, קרל מרקס כשל בהבנתו את הבסיס החיוני ביותר להתפתחות האנושית והיא התחרותיות המשמשת כמנוע הצמיחה הכלכלית וגם הטכנולוגית והתרבותית העיקרים בעולמנו (וכך מאז שחר ההיסטוריה).

את צדקת משנתו של קרל מרקס (חלקה הנכון) ניתן לראות בתופעת הגלובליזציה הפרועה, האחראית במדה רבה לקריסות כלכליות בעולמנו כיום. לכאורה אין נכון ממיקורי-חוץ. המדינה ואזרחיה מעבירים את הייצור למקום אחר על הגלובוס בו הייצור זול יותר וקונים חזרה בתנועה סיבובית את אותם מוצרים שיוצרו בעבר במקומותיהם במחירים זולים יותר. בכך, מדינת מיקור-החוץ יוצרת שוק תחרותי המתחרה בשוק הפנימי של מדינתנו ולכאורה נוצרת מכניקה של הוזלת מחירים לצרכן. אך זהו ניצחון פירוס צרכני קצר מועד.

כאשר הייצור וההכנסות מעבודה הועברו לידיים אחרות בארצות אחרות הרי שכל שנותר לאזרחינו, אשר נותרו חסרי עבודה, הוא ליצור אמצעים וכסף מההון שנותר בידיהם. אלא מאי, ההשקעה בהון (בורסה ומנופי צמיחה מוניטאריים), הינם יעילים רק באם וההון המגוייס בבורסה (למשל), משמש כמנוף צמיחה נוסף להמשך ייצור ההון מעבודה (כלומר ייצור), שהוא הבסיס לבריאות וליציבות המערכת המוניטרית. אלא מאי, כפי שציינו, אנו נותרים עם אמצעי ייצור חסרים, באשר אלו הועתקו למדינות מיקור-חוץ וכך, מנוע הצמיחה של הבורסה פועל כמנוע המסתחרר ב"פול גאז בניוטראל" עד שקורס מכובד משקלו שלו, באשר יסודותיו רקבו.

ההפרטה הינו המנוע הנסתר של מיקור-החוץ. מערכת ממשלתית מטבעה אינה יכולה להיות מועברת למדינת מיקור-חוץ. אין רע בהפרטה, כפי שאין רע במיקור חוץ, ובלבד שיהיו תחת פיקוח, ובכל מקרה ישמרו את המוצרים והשירותים הבסיסים, אלו האסטרטגים החיוניים לקיום המדינה ואלו נושאי החיים, בעבור האזרחים ברמות שבהשג יד. הפרטה פראית כמו גם מיקורי חוץ פראיים הם המרשם לקריסה כלכלית בסופו של יום.

כעת נוסיף על התיאור לעיל את העובדה כי באורח טבעי יעתיקו משקיעי חוץ השקעותיהם מעימנו באשר הפכנו לאומת יצרני הון מהון בלבד, לעבר אותן מדינות מיקור-החוץ אשר שם עדיין מפיקים הון מעבודה. וכך הולך ותופח כדור השלג, הבועה האנטי-כלכלית, עדי הגעת הקריסה, ההון שנוצר מעסקי רוח אין לו יותר על מה להישען.

למי שעדיין לא יצר את הזהות המתבקשת, הרי התיאור לעיל מסביר על קצה המזלג מדוע כלכלת ארצות הברית מזדעזעת. כמובן כי קיימים גורמים נוספים כגון מחירי אנרגיה מאמירים, או התנהלות יותר מתמוהה של הבנק הפדראלי האמריקאי, אשר מהווה מכשלה, מהגדולות ביותר, לכלכלה האמריקאית והעולמית, כמו גם התנהלות מוניטארית בלתי אחראית של הנשיאים האחרונים שם, ובפרט האחרון שבהם.

אך בבסיסה, המכשלה קיימת בכך שמנתבי הכלכלה האמריקאית לא היו ערניים בברזי הפיקוח, לא מנעו מיקורי-חוץ פראיים, ואיפשרו למשק לנטות יותר לייצור הון מהון במקום ייצורו (גם) מעבודה דהיינו, כשלו בשמירת האיזון בין ייצור ההון מעבודה ומהון כאחת.

אין המצב שונה רבות גם במקומותינו. לאט אך בבטחה אנו הופכים לעם של ספסרים במקום עם של יצרנים. שכבה דקה יחסית מייצרת, והשאר מספסרים בעבור "כסף קל", פורח ברוח, על גבה. הגלובליזציה מעבירה את החוסן הכלכלי ממדינות בעלות יציבות כלכלית מסורתית לשווקים חדשים התופסים מקומן. מדינות מיקור-החוץ סין והודו הינן דוגמא טובה לנאמר.

.מאידך גיסא, הכלכלה הקומוניסטית אינה טובה יותר. "הכלכלה המתוכננת", כלומר הקומוניסטית הינה הבלם הגדול ללא עוררין לרווחתו של האזרח ולהתפתחות הטכנולוגית והכלכלית האנושית. עובדתית, הכלכלה הקומוניסטית לא חיסלה את המעמד העני בקירבה, ועובדתית יצרה מעמד של אוליגרכים נאמני וחברי המפלגה הקומוניסטית, בעוד מרבית העמלים הקומוניסטים אך-לכאורה נותרו בעליבותם. זאת אף זאת, במשטר הקומוניסטי התפתחה כלכלת שוק קפיטליסטית, ממש מתחת לחוטמם של השלטונות אשר עמלו כמובן קשות לחסלה אך ללא הצלחה. חמור מכך, הכלכלה הקומוניסטית נטלה את חירותו של האדם וכך, ללא עוררין, נדונה לכישלון. שוב מכשלה לוגית של קרל מרקס שלא העריך נכון את טבע האדם ושאיפתו לחופש וחרות.

וכאן אנו מגיעים לדמוקרטיה. לזה המדמה בנפשו כי הדמוקרטיה הינה משטר חסין מאימת הקפיטליזם הדורסני או ממכשלת הקומוניזם הדיקטטורי, הריהו טועה ומטעה.

אכן, המשטר הדמוקרטי המעלה על נס את זכויות האדם וחירויותיו מתאים ככפפה ליד למשטר הכלכלי הקפיטליסטי אשר גם הוא מצידו מעלה על נס את הפרט וזכויותיו להגשים עצמו בכוחותיו-הוא ובהתאם ליכולות שלו, אשר עבורן הוא מתוגמל בהתאם. אלא מאי. סכנה גדולה טמונה ומובנית לקיום המשטר הדמוקרטי, סכנה היכולה בהחלט להכחידו ולדרדרו בנקל לאנרכיה של הפרטים או לעבר השני, לדיקטוטרה של המעטים.888

מילת המפתח עבור המשטר הדמוקרטי, המסוגלת לגונן עליו מצוקי העיתים היא: 'איזון', שמירת האיזון המדוקדק שבין זכויות הפרט לזכויות הכלל (אשר הוא ממילא מכיל את כלל הפרטים). במדה ויישמר האיזון המתאים הרי שביכולת המדינה לנווט עצמה בהצלחה בין האנארכיה לדיקטטורה שהינן מכשלותיה העתידיות הגדולות.

והמסקנה המתבקשת מכל הנאמר לעיל היא קיום האיזון שבין צמד התזות הנזכרות לעיל דהיינו, הקומוניזם והקפיטליזם או כפי שאנו מכנים זאת במאמרים רבים בשם: 'הקפיטל-סוציאליזם' או כפי המכונה לעיתים: כלכלת השוק הרחמנית במקומותינו.

פערים במסוגלות כלכלית בין מעמדות היו ותמיד יהיו, כל כלכלתנו מבוססת על תגמול המוכשרים יותר, בכך נדחפת כלל היצירה האנושית קדימה. הקפיטל-סוציאליזם לא בא למחוק את הפערים הללו אלא למתנם לרמה נסבלת על ידי הציבור. רמה זו משתנה מלאום ללאום בהתאם למדדים אתניים, תרבותיים, מסורתיים וכו'.

הקורא ודאי יבחין בזהות שבין עקרונות המשטר הדמוקראטי והתזה הקפיטל-סוציאלית באשר שוב, מפאת שהמשטר הדמוקרטי מעלה על נס את העצמת האינדיבידואל הנהנה מיתרונות של השכלה, כישורים אישיים יוזמה אישית ונכונות למאמץ – הרי בצידי הדרך נותרים אלו שאיתרע מזלם ומסיבות שונות לא הסתייעו. הרעיון הדמוקרטי בעל החמלה הוא כי אנו נעזור ונרים את החלשים חסרי המזל ואת הנידכאים הנושרים בצידי הדרך למעלת תנאי חיים סבירים לקיומם (במגבלות תקציביות כוללות).

לאור האמור עד כאן עלינו לשאול עצמנו היכן אנו עומדים בישראל. התשובה אינה מחמיאה. אנו הפרנו את האיזון הכה חיוני שבין זכויות האזרח לזכויות הציבור (מכונה גם "אחריות הדדית" במידה מסויימת של צדק) – כדי כך עד כי אנו מזעזעים אנושות את תקפות משטרנו הדמוקראטי ובנקל אפשר ונתדרדר לאנארכיה בשלב הראשון (זוכרים? אנרכיה = עודף זכויות פרט) ולדיקטטורה אשר תבוא כתגובת נגד לאנארכיה, בשלב שני. זה גם זה מסמנים יגון ודאבה לכולנו במדה ויתממשו.

למי אשר הדברים ניראים רחוקים, "אצלנו היהודים לא יקרו דברים כאלה," נזכיר את הקריאות הרבות בחודשים החולפים של יהודים-קלוקלים למלחמת אזרחים בתוכנו שהיא העדות לתחילת צניחתנו במדרון החלקלק לאאנרכיה. והכיצד נתעלם מהקריאות למחאה אלימה הנשמעות בכל הפגנה והפגנה. אקדח האלימות שמופיע כעת יירה במערכה האחרונה, כל שנחוץ הוא מספר חמומי מוח כדי להצית תבערה לאומית.

כאשר אנו בוחנים את כשלי התנהלות הפרטים בחברתנו הרי שבנקל ניתן להצביע על תרבות ה"מגיע לי", "תרבות הכאן והעכשיו" ו"המדינה חייבת לי" אשר ניתן לסכמם בתואר "תרבות הצריכה החזירית," להבדיל מ"תרבות הצריכה המידתית" החיונית לקיום כלכלת שוק בריאה – זאת כמכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני חברתנו. אנו הובלנו להאמין כי הפרט עדיף על הציבור בארח בילתי מידתי. אלו המושכים אותנו באף "זכויות האזרח" נפלו קצר מלהסביר [?] כי הציבור הוא אנו עצמנו, כולנו, על כל הפרטים הנכללים בו, וכך העצמה בלתי מידתית של זכויות הפרט פוגעת בראש וראשונה בפרט עצמו בתנועה סיבובית דרך הפגיעה בציבור שהוא-הוא צבר הפרטים.

קצרה יריעת המאמר מכדי שנתיחס כאן למכשלות החברתיות כגון מצוקת הדיור, המחירים המאמירים מעל למידתיות, והריכוזיות הרבה מדי במשק. נושאים אלו כבר נדושו דיים על ידי אחרים. מרבית הדנים בנושאים אלו אינם עומדים על המקורות לכשלים אלו ומציגים אותם כבסיס חוסר השוויוניות אצלנו. הם טועים. המצוקות הינן תולדה של תהליכים הנסתרים ברגיל מעיני הציבור והראשי שבהן, ערעור האיזון בין זכויות הפרטים למדינתם.

האחראים על הפרת האיזון החיוני העדין בין זכויות הפרט לזכויות הציבור והם מצד אחד נבחרי הציבור בכנסת ישראל ומהעבר השני בית המשפט העליון, ושליחיו, הפרקליטות והתקשורת.

תופעת "התקינות-הפוליטית" היא המכשלה החברתית והכלכלית (גם פוליטית ומדינית), הגדולה ביותר לסיפנו. כמובן שקיימים נבחרי ציבור אשר טובת שולחם, הציבור, הינה לנגד עיניהם. אך להוותנו רבים מדי הם הללו נבחרי הציבור השמים את קידומם וטובתם הפוליטית האישית לפני בוחריהם, וחמור יותר, לפני צרכי מדינתם. ולכן אנו עדים לדוגמא, לשטף הצעות חוק אשר הינן בחלקן הגדול פופוליסטיות ובאות לרשום את הנבחר בדברי ימי הכנסת ובזיכרון הציבורי ולתגמל את בוחריו של אותו פוליטיקאי (על חשבון כולנו כמובן). חוק הזוי אחד אחר השני מעיק על כף המאזנים התקציבית הלאומית לטובת הפרט ונגד האינטרס הציבורי באשר הציבור הינו גוף אמורפי בעוד שהפרט הינו יישות מוחשית ובעיקר בוחרת.

וכך, כנסת אחר כנסת, נבחרים פופוליסטים מתחרים ביניהם מי יציג עצמו כזה שטובת הציבור לנגד עיניו בכך שיעניק עוד ועוד מכספי הציבור – כספנו כולנו, לבוחריו בכוח. זכורות שנות החמישים השישים והשבעים, בהן העניק שלטון השמאל הטבות מפליגות (המפרות עד היום את האיזון הכלכלי בעם) לסקטור השמאל, והזניח את הימין (ולכן אבד לו השלטון). כיום ההפלייה הסקטוריאלית אינה כה חריפה ובוטה כבעבר אך גם כיום אנו חוזים בהטבות סקטוריאליות מוטות כגון: המפלגות, דתיים, ועדי עובדים, רשויות מקומיות, קיבוצים, נשים וכדומה. וכך כנסת אחר כנסת נבחרים אחר נבחרים, מקעקעים בטור עולה ומצטבר את יכולתו המוניטארית של הציבור לשאת את עצמו, מסגרת התקציב נפרצת באורח "יצירתי", והקריסה הכלכלית (והדמוקרטית) אכן מגיעה במוקדם אם במאוחר.

מאליו מובן כי אותם כספים המחולקים באמצעות חקיקה בידי נבחרי הציבור לנאמניהם, מותירים את החלשים והעניים באמת – יותר עניים באשר לאלו אין פתחון פה וייצוג בפרלמנט, הם נותרים לגורלם בצידי הדרך.

היכן נמצא כספנו? התמימים יצביעו על הטייקונים הצוברים לכאורה את כספנו בכיסם, ולא היא, רובם עובדים קשה עבור ממונם, יוצרים עבורנו מקומות עבודה, משלמי מיסים עיקריים ומושכים השקעות הון מחו"ל (חשוב להדגיש, הנאמר אינו סותר את הצורך הדחוף להתיר את סבך הריכוזיות במשק המאפשר לטייקונים ובעלי הון אחרים יתרונות מעבר למגיע).

כספנו האבוד נמצא ממש תחת חוטמנו. הוא הוענק על ידי הנבחרים מוכי "התקינות הפוליטית" לדורותיהם, לכיסי בכירי הרשויות המקומיות, עובדי הנמלים, שדות התעופה, "הטלנטים" בתקשורת, עובדי חברת החשמל, דירקטוריונים רבים כחול אשר על שפת הים (לצורך או שלא – ברגיל שלא), תשלומים מפליגים לבכירים באקדמיה, יועצים שונים (ברגיל אחיתופלים), הבנקים ובכיריהם, בני משפחה של בכירים במשק ובמשרדי הממשלה, ועוד, כולם סמוכים על שולחננו ובוזזים אותנו בעוד אנו רוקדים סביב הפנס המסמא הגיון ושכל.

במדינת ישראל קיימת שכבת "המבורכים" לעיל הנאמדת בכחצי מליון פרטים הנהנים מתשלומי הקופה הציבורית באורח שערוריתי ושלא כדין. המדובר הוא בעשרות מיליארדים של שקלים. אלו הם שני העשירונים העליונים בחברתנו, רובם אינם תורמים להתפתחות המשק אלא לכיסם בלבד, בידיהם נימצא העושר של כולנו, אשר רובו הוענק להם מטעמים שלא לעניין.

גם כאן, אנו מובלים באפנו על ידי אינטרסנטים פוליטים ואידאולוגים חד אג'נדתיים להאמין כי בעיותינו המוניטאריות נמצאות הרחק ממקומן לאשורו, וזאת על מנת להסיט תשומת ליבנו מלוז הבעיה. מחוללי הכשלים האמיתיים בחברתנו, הם המקיימים מערכת סבוכה של קשרי הון-תקשורת, הון-שילטון, הון-מערכת המשפט, הון-אקדמיה... למעשה קשרי הון מוענק שלא כדין ובצדייה – עם כל דבר בחברתנו. קשרים אלו גורמים להפניית תקציבים (דרך מערכת משומנת של שתדלנים-לוביסטים), לאלו שכבר יש להם, והרחק מהצרכים והנצרכים האמיתיים. שכבת "המבורכים" הינה האחראית הראשית לקשרי הון לכל דבר שזז במקומותינו..

מוסיף חטא על פשע הראשי במקומותינו הינו גוש מערכת המשפט, פרקליטות המדינה והתקשורת, המונהג על ידי בית המשפט העליון אשר הפך ליישות פוליטית חד צדדית אג'נדתית. את הרס יסודות הדמוקראטיה הגדול ביותר במקומותינו גרם השופט אהרון ברק והמהפכה החוקתית שלו (שלו ולא של הכנסת, באשר הוא חמס את החוק בצדייה, במחטף ובאחיזת עיניים, מנבחרינו אז, שטחו עיניהם מראות). הנהגת התזה "הכול שפיט" הפרה באחת את האיזון הכה-חיוני בין זכויות הפרט לזכויות הציבור, כאשר זה היטה את הכף חדות לעבר זכויות הפרט ועל חשבון זכויות הציבור. הקריסה עקב כך חייבת לבוא והיא אכן באה ועוד תחמיר אם לא נתקן המעוות במערכות המשפט במהרה. לא בכדי כונה השופט אהרון ברק על ידי אורים ותומים בארה"ב, השופט פוזנר (משלנו כמובן), כ"פיראט שיפוטי" ואכן כזה הינו בדיוק נמרץ.

הטריאומוויראט הלזה (בית משפט עליון, פרקליטות תקשורת) פועל כאירגון משומן לביצוע פשע. פשע הרס הדמוקרטיה הישראלית. פשע השלטת רצונו של המיעוט על הרוב, פשע סתימת פיות, פשע השימוש באמצעי תקשורת-המונים ציבורית למען קידום אג'נדה של מיעוט, פשע ניהול דיקטאטורה (שיפוטית) במסווה מאחז עינים של דמוקראטיה.

אך הפרת האיזון בין צרכי הפרט לקהילה הוא חטאו הראשי של גוש הטריאומוויראט הלז. זו הפרת האיזון אשר יצרה בסופו של יום את הפערים המעמדיים הבלתי נסבלים בקהילה שלנו. זו הפרת האיזון אשר יוצרת בקירבנו את הקפיטליזם הדורסני. כל פרט חופשי לחמוס ככל יכולתו את שכנו באין מכהה. חוסר האיזון יוצר מצב של "כל דאליום גבר", "כל ממזר מלך", זה המצב אשר בסופו של יום ידרדרנו לאנרכיה אזרחית.

יותר מכל מוסד אחר מפר הטריאומוויראט הלזה את אמון האזרחים במוסדות השלטון ובעיקר במערכת השפיטה ותקשורת ההמונים. לכך יש השלכות ארוכות טווח. כאשר מוחי האוהלים דורשים "צדק חברתי", אין להם מושג ברור מה פיהם שח, אך המשתמע הברור הוא כי הנם חשים בחוסר צדק באוויר ואינם יודעים לכוון את האצבע כלפיו או לכמתו, ולא בכדי. הטריאומוויראט לעיל פועל במחשכים, בחדרי חדרים, בהבנה שבשתיקה על דרכי פעולה הגורמות בסופו של יום לתחושת אי-צדק לאזרח אשר אינו יודע בדיוק מהיכן היא מגיעה ולכן מושיט אצבעו כמובן ל"חשוד המיידי", היא הממשלה. אכן, אין לפטור את ממשלות ישראל מקלקולים ומעיוותים ואף מעוולות אזרחיות אשר הן גרמו, אך רבים מן הקלקולים האמורים, ובפרט משך שני העשורים החולפים, נובעים מחוסר משילות הממשלות וחוסר משילות זה הותווה ונגרם בכוונת מכוון על ידי "הטריאומוויראט" האמור וזאת על מנת לשמר את שלטונו הלכה ולמעשה עלינו כולנו.

הפוליטרוקים בבית המשפט העליון ומשרתיהם הנרצעים: פרקליטות המדינה והתקשורת רואים עצמם כשליטים די-פקטו על מדינת ישראל (ובמבחן המעשה, אכן כאלו הם). העובדה כי לא ניבחרו לכך ואינם חייבים דין וחשבון בעבור העוולות שגורמים לאזרחים, אינה טורדת מנוחתם.

כמובן, אם מוחי האוהלים היו בדעתם יותר, משכילים ופתוחים יותר, היתה סיבה להניעם למחות על העיוות העיקרי אשר ממנו צומחים באורח ישיר ועקיף כל שאר העיוותים בחברתנו. אך זו תהיה ברכה לבטלה לאור העובדה כי מארגני המחאה (לא משתתפיה שרובם הוגנים ואיכפתיים), למצער רובם, מסונפים בדיוק לאותו טריאומוויראט. הם לא רואים ואינם חפצים לראות, הם חפצים בהנצחת העיוות החברתי והשלטוני הזה, הם בשר מבשרו.

* * *

מתי דוד

שופטים ומשפטנים תחת ביקורת וחקירה

בעיני רוב הציבור נחשבים שופטים ומשפטנים כאנשי מופת ואמת בשיקול דעתם ובהתנהלותם. אנשים אלה מכובדים ומוערכים בדרך כלל בציבור. ואולם תדמית חיובית זו נסדקה ונפגעה קשות לאור פרשיות וחקירות שבהם היו מעורבים כמה מהבכירים שבהם. תוצאות סקרי דעת קהל מראים בקביעות על ירידה משמעותית של אמון הציבור במערכת המשפט, לאור ריבוי הפרשיות, ובעיקר לאור פסקי דין תמוהים ומקוממים.

חסידי פולחו שלטון החוק מציגים אותו כשלמות התבונה האנושות. האומנם? כחוכמה עילאית, האומנם? כדפוס התנהגותי אישי ושלטוני מחייב. האומנם? וכצו מוסרי ואזרחי בלבדי. האומנם?

לאור פרשיות, חקירות, ופסקי דין תמוהים של מקצת מהשופטים, התשובה היא שלילית לכל התכונות החיוביות המושלמות כביכול, שמיחסים לשופטים ולמשפטנים שהסתבכו ונכשלו. זו תזכורת.

יורם דנציגר. שופט בית המשפט העליון. נחקר לאחרונה תחת אזהרה, שבע שעות, בחשד לכאורה שקיבל טובות הנאה מראש עירית בת ים, שלומי לחיאני, כשהיה עורך דינו הפרטי. בין השניים היתה גם שותפות עיסקית. השופט, בעברו כעורך דין פרטי, היה יועץ משפטי חיצוני לעיריה. השופט דנציגר יצא לחופשה.

ורדי זילר. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, לשעבר. על פי כתבת תחקיר של קלמן ליבסקינד, שפורסמה במעריב ב-5.8.11, השופט הסתבך בפרשה, לפיה הוא הואשם לכאורה בסעיפים הבאים: הגיש תצהירים מופרכים ובהם פירוטי חובות מופרחים. לא דיווח על זיכויים שהתקבלו מרשויות המס. ניצל את קשריו עם אהרון ברק כדי שיחליף שופט. מנע מדיירי בניין לרשום דירותיהם בטאבו. גרם לפירוק חברת בנייה של קבלן שהביא [והביא?] לקריסתו הכלכלית.

איילה פרוקצ'ה. שופטת בית המשפט העליון, לשעבר. פסק הדין התמוה והמקומם שלה, לפיו מוסטפה דיראני, המחבל שהחזיק בזמנו את רון ארד וישב בכלא בישראל, זכאי לתבוע את מדינת ישראל, לקבלת פיצויי כספי, על הסבל של ישיבתו בכלא הישראלי.

דנציגר, נאור ועמית. שופטי בית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו חמישה חיילי צה"ל נגד ההחלטה לדחות את תביעתם נגד מוחמד בכרי, יוצר הסרט "ג'נין ג'נין", בגין לשון הרע בסרטו. זו אחת הפסיקות השגויות והשחורות של הבג"צ. חיילי צה"ל ניצחו בג'נין – הפסידו בבית המשפט העליון בישראל. בשני פסקי דין של הבג"צ, בפרשת מוסטפה דיראני, ובפרשת מוחמד בכרי והסרט "ג'נין ג'נין" – פגע בית המשפט העליון בבטחון המדינה, במעמדו של צה"ל, ובחשיפת חיילי צה"ל לתביעות פליליות בחו"ל.

עו"ד יורי גיא רון, נשיא לשכת עורכי הדין היוצא. נחקר לאחרונה ע" שלטונות מס הכנסה, בעניין חשדות לכאורה הנוגעות לחברה עיסקית בה הוא ואשתו הם בעלי המניות שלה.

* * *

כל הכבוד לגיבויו של הרמטכ"ל בני גנץ לפקודיו

במלחמה הקשה וכפויית-הטובה שאליה אנו שולחים את טובי בנינו

קידומו של מפקד חטיבת כפיר לשעבר, אילן וירוב, עוכב במשך שנתיים לאחר שאמר כי "לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה."

הרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ והמטה הכללי החליטו בימים האחרונים על שורה של מינויים לתפקידי שדה בכירים, בין המינויים אלוף משנה איתי וירוב, מפקד חטיבת כפיר לשעבר, שיקודם לדרגת תא"ל ולתפקיד קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי.

וירוב ננזף בעבר בעקבות דברים שאמר ובהם הצדיק הפעלת אלימות נגד פלסטינים במהלך פעילות מבצעית. בעת שהיה מפקד חטיבת כפיר קיבל וירוב הערה פיקודית מאלוף פיקוד מרכז לשעבר, גדי שמני, והפרקליט הצבאי הראשי הורה על פתיחת הליכים פליליים נגדו.

בשנת 2009 העיד וירוב בבית הדין הצבאי, במהלך משפטו של סגן אדם מלול, שהואשם בתקיפת פלסטיני בנסיבות מחמירות. בעדותו בפני בית הדין הצבאי, אמר וירוב כי "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה."

וירוב הדגיש שמידת האלימות הדרושה נקבעת לפי המצב וש"בסיטואציה אחת מכה היא עבירה חמורה, ובסיטואציה שנייה היא חלק אינטגרלי מביצוע המשימה. בעקבות הדברים עוכב קידומו של וירוב בשנתיים האחרונות בהם הוא יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי, פיקד על חטיבת מילואים ושימש כמפקד בקורס.

ההחלטה של גנץ לקדם את וינרוב היא היפוכו של קודמו, הרמטכ"ל לשעבר אלי אשכנזי, שהחליט שלא לקדם את וירוב שנחשב לאחד ממפקדי השדה המבטיחים בצה"ל.

["הארץ" אונליין, 15.8]

אהוד: גילוי נאות: סגן (מיל.) אדם מלול הוא כיום קרוב-משפחה שלי, אבל תמיכתי בו החלה עוד קודם לכן.

* * *

תשובה לגד יערי: האם אנחנו "גזעניים"?

לאהוד שלום,

כתב-עת המתייחס בזלזול גזעני לברק אובמה, כפי שמן-דהו עשה בגליון מס' 669, פוגע יותר בעצמו מאשר באובמה. הסיבה היחידה שמונעת מאיתנו לספר את אותה בדיחה על ראש ממשלת ישראל אינה משום שנתניהו חכם גדול, אלא משום שסטנלי פישר מנע מהמערכת הבנקאית בארץ מלהיכנס לנושא הסאב-פריים. את הקרדיט לשגשוגה של הכלכלה יש לתת לאדם שמגיע לו, ולא לנתניהו (או חלילה, לשטייניץ).

בברכה, 

גד יערי

קריית מלאכי

אהוד: הבדיחה שהבאנו אכן נשמעת "גזענית" כלפי אובומה אבל כך גם לגבי הרופאים הנזכרים בה – הגרמני, הרוסי והישראלי – אלא שהסטנדרט הקיים, גם בישראל – אומר שרק על "לבנים" ו"אשכנזים", ובעיקר "ייקים", "פולנים" ו"רומנים" – מותר לספר בדיחות "גזעניות", אבל חס-ושלום מלפגוע בציבורים אחרים, כמו שחורים, עדות מזרח וערבים, ולא חשוב אלו בדיחות "גזעניות" הם מספרים וגם כותבים עלינו!

* * *

רון וייס

תוקם מדינת רווחה בישראל – כמו בגדה

סופר נידח שלום,

יושבי אוהלי המחאה החברתית הם רבים ומגוונים ועליהם לדרוש מהממשלה לפתור בעיקר את בעיות הדיור ולפעול להוזלת יוקר המחייה.

המודל לפתרון נמצא בהתנחלויות בגדה. הסיסמה צריכה להיות "כמו בגדה":

קרקע בחינם לבנייה למגורים בפריפריה – כמו בגדה ובהנחה גדולה במרכז.

תשתיות של כבישים, מים, ביוב על חשבון הממשלה – כמו בגדה, ולא על חשבון הקבלנים המגלגלים את העלות על קוני הדירות.

מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית יסובסדו ב-50%-כמו בגדה.

הסיוע של משרד הפנים לרשויות המקומיות יהיה כמו בגדה. כיום הרשויות המקומיות בפריפריה שרויות במצוקה תקציבית בגלל קיצוץ של 50% בתקציבי האיזון של משרד הפנים.

מחירי פעוטונים וגנונים – כמו בגדה.

לסיכום, תוקם מדינת רווחה בישראל – כמו בגדה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אלי מייזליש

שיפוט לקוי

מערכת כלל עולמית אומללה של שיפוט לקוי, ואיך צריכים אנו כיום להתנהג כעם שפוי.

שיפוט לקוי של אדם החורג מהתנהגות נורמטיבית מביא אותו לאומללות כלפי הזולת. השיפוט הלקוי נובע מעצם יכולתו של האדם להכריע גורלות, שהביאו את העולם לטרגדיות בהן נספו מיליונים רבים על לא עוול בכפם. שלא לדבר על מיליונים רבים אחרים שנותרו נכים, חסרי כל, חסרי תקווה ועלובי החיים.

ברשימה זו אנסה להביא צעד אחר צעד ודוגמה אחר דוגמה, רק חלק זעיר ממה שקרה במאה ה-20 – כאיפיון למהלך ההיסטוריה האנושית, ולפי דוגמית זו ללמוד על הכלל ועל הצפוי לנו בעתיד – אם לא ניטול את גורלנו בידינו ונמנע מהרשעים להמשיך לאמלל אותנו – אותנו, את העם היהודי החף מכל עוול.

היטלר. חוץ מכמה ניאו-נאצים או אפילו 'חוקרים' כמו דייוויד אירווינג, שכופר עד היום בשואה, רוב העולם מכיר באומללות שהיטלר כפה על העם היהודי. לולא היטלר, ספק אם היה קם בגרמניה כפיל להיטלר ולמעשיו. השיפוט הלקוי של היטלר גרם לאובדן חיים של מיליונים רבים, לאבדן רכוש רב, ועיכב את ההתפתחות הנורמטיבית של טבע האדם לקידמה ושאיפה לאיכות חיים אנושית.

סטלין. השיפוט הלקוי של סטלין היה מקיף באכזריותו וחמור מזה של היטלר. היטלר טבח בבני עמים אחרים. סטלין טבח עשרות מיליונים מבני עמו. סטלין שיתף פעולה עם הנאצים וכך איפשר להיטלר לפתוח במלחמה ובכל מה שקרה בעקבותיה.

ארה"ב. מיספר רב של מנהיגים ארה"ב כולל הנשיא רוזוולט עצמו, לקו בשיפוט לקוי, מבהיל בקלונו, שבמשך כל שנות ה-30 ועד לאותו יום אומלל של ה-7 בדצמבר 1941 – שחטפו על הפנים בפרל-הארבור, לא ידעו לקרוא את המפה היפנית, לא ידעו לקרוא את המפה הנאצית והרוסית והתכסו בשמיכה; לא רואים, לא שומעים ולא רוצים להתערב – שימות העולם. שנים רבות של אומללות שיגרמו לעוד שנים רבות של אומללות מחרידה בפצצת האטום באוגוסט 1945.

ברשימה זו קל להכליל עוד מנהיגים: בבריטניה, [הסכם מינכן כלפי העולם ו'הספר הלבן' כלפי העם היהודי], בצרפת [וישי] וכן בשאר העולם, המערבי בעיקר.

היסטוריונים עדיין לא קראו לילדים האלו בשמם: בוז! והסיבה היא פשוטה; הם בעצמם חלק מאותן יישויות עלובות-חיים, שלקחו חלק בביזת התרבות העולמית שעליה היו מופקדים, והזניחו אותה בשל שיפוט לקוי מתמשך ומחריד.

כאן ואצלנו.

מה הלאה? הסיפור מונח כיום תחת שמי השמיים וכל עיני העולם רואות ורואות, ואותם מנהיגים נותרו לקויי ראייה, וממשיכים לחיות ולהנהיג עִם שיפוט לקוי מחריד, המוביל את העולם כיום אל קטסטרופות חדשות.

עיני מנהיגי העולם מסונוורת בשל ליקויי ראות וליקויי שיפוט ביחס לעולם המוסלמי ולעולם הערבי שבנויים נפש רעה בתוך נפש רעה, שיחד מובילים לטרור עולמי – כגולם הקם על יוצרו.

עיני מנהיגי העולם שטחו מראות את פנייה של המפלצת הערבית-איסלמית בהתנפלות עלינו במאי 1948 וממנה והלאה, כאן ואצלנו; בחצר הפנימית הקטנה של ארץ-ישראל, לא מזהים את הטרור של אש"פ ושל אל-קאעידה.

עיני מנהיגי העולם טחו מראות את פנייה של מפלצת הנפט הערבית מאז סיום מלחמת העולם, – וב-10 השנים האחרונות את המפלצת האיראנית.

כיום – טחו עיניהם מראות את הנעשה בכמה ארצות ערב – בעיקר בטבח ההמונים בסוריה, את המשוגע מטריפולי ואת שני הממזרים הקטנים מצפון ומדרום לנו – החיזבאללה והחמאס; שני אירגוני טרור חמושים בטילי טרור ואיש ממנהיגי עולם לא נוגע בהם.

זרעי פורענויות העבר הרי כבר פגעו פגיעה אומללה בעולם בו אנו חיים, ורואים – אז מה קרה שאותן עיניים טחו מראות היום?

מלחמות האמריקאים בעיראק ובאפגניסטאן ואוננות שאר העולם כיום מול איראן והעולם הערבי, מלמדות על אותו סוג כישלון שכבר חוו אבותיהם לפני 70 שנה. לא רוצים ללכלך את הידיים, אבל בסוף הרי יישארו בלי ידיים.

ואילו כאן ואצלנו; בתוככי העם הזה, עם שחווה את כל בזיונות העולם שהותירו אותנו ללא שליש מעמנו, במקום שנתעשת ונקים ביד אחת ופה אחד את קול הצעקה מול האיומים נגדנו, חלק ניכר מהעם הזה מתנהג בדיוק כמו שאר העולם באותן שנים אומללות של ליקוי בשיפוט. ליקויי שיפוט שנתנו להיטלר ולסטאלין להחריב חצי עולם. חלק ניכר בעמנו כיום מצדיק בפה מלא את דרישות עמי ערב, ובעיקר את דרישות ערביי ארץ זו, הן ערבים מישראל והן ערביי השטחים – להקים בתוככי ארצנו עוד שתיים או שלוש מדינות ערביות: בגדה, בעזה ובגליל, ובכל העיירות המאוכלסות ערבים, והנה לך שלוש מדינות. ואין זה הכול. הדרישות הן כה מעוותות עד שאפילו דרישות היטלר מתגמדות מולן, כי היטלר רצה לספח לגרמניה טריטוריות לא לו, ואילו הערבים רוצים לספח לעצמם את המדינה בה הם חיים ולשלול מריבונות העם היהודי את זכותו על ארצו.

וכאן טחו עיניהם של 'שלום עכשיו' וכל חבר מרעיהם על ניסיונותיהם ערב ובוקר להשפיע על הציבור היהודי לפנות את כל ההתנחלויות כדי להותיר בידי בני עוולה חלקי מולדת נקיים מיהודים. (אומר מנהיגם: "אם לא יפונו כל ההתנחלויות לא יהיה שלום..." ואוי לשומע דברי חטא אלה).

אז למען מנוע חזרה אידיוטית על מעשים שבגינם חזר העולם ברוורס מאה שנים אחורה, למען התנער מאותם לוקים בבינה הזויה ('שלום עכשיו') אותם לקויי שיפוט ערב הסכם מינכן, פרל הרבור וברברוסה – יש קודם להכות בקורנס על מוחם של הלוקים בשיפוט לקוי עד שיאמרו: "די!"

ולאחר שיאמרו "די!"

יש להכות עם הקורנס הזה על כל קודקוד מצוי בשאר העולם: "לכו תלמדו עד תום את פשעי העבר בשל ליקוי בשיפוט – וכל עוד לא תפנימו ולראות מי זה שמסכן כיום את שאר העולם, ותמחצו את קודקודו – אנחנו לא נשתוק!"

* * *

דב הלברטל

כן, להפריד

כאדם דתי חרדי אני עומד לכתוב דברים חריפים, אבל איני יכול שלא לכותבם, מתוך תחושה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי. לצערי, איאלץ להתמקד בחסרונות ובכישלונות ולא לעסוק ביתרונות ובהישגים. כשם שהכיבוש משחית – כפי שמודים גם אלו הרואים צורך בכיבוש – כך הפוליטיקה משחיתה את הדת. החיבור בין הפוליטיקה לדת הוא מעגל חוזר של פגיעה מוסרית ושנאת אחים. הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת, וחוזר חלילה. הפתרון היחיד הבא בחשבון, לטובת הדת ולטובת המדינה, הוא לאמץ את הסעיף הראשון בחוקה האמריקאית, הקובע הפרדת דת ומדינה.

איני סבור שיש אדם שחייב לממן את אמונתי. אין זה מוסרי שהציבור החילוני יממן את האברכים, או את הילודה הברוכה בקרב החרדים. אין דבר מקומם יותר מתופעה של קבלת סכום נדיב מידה של החברה החילונית, ויריקה בפניה. הציבור החרדי מתקומם נגד ערכי הציבור החילוני – הציונות, היצירה, הגיוס לצבא, השוויון בין המינים ועוד. עם זאת, אין לו היסוסים כלשהם בבואו לדרוש ולקבל מימון – שיעודד התגרות נוספת. הבה נהיה כנים. אין שום הצדקה שציבור חילוני יממן את הבזים לערכיו.

הפתרון שאני מציע הוא לטובת הדת יותר מאשר לטובת המדינה. איני רוצה להשתייך לחברה כופה. איני רוצה להשתייך לחברה שיש בה המסיתים לגזענות, ואיני רוצה להשתייך לחברה דתית כפוית טובה. כיווני מחשבה מעוותים אינם חלק מההלכה היהודית ומקורם בפרשנות מעוותת, הנובעת בעיקרה מהחיבור המאוס שבין הפוליטיקה, הממסד והדת.

הקהילה היהודית בארצות הברית לא תעז לחסום רחובות ולפגוע בשוטרים בגלל פתיחת קניון בשבת. שם בוודאי לא ייצאו בעצומת רבנים הקוראת שלא למכור ולא להשכיר בתים לנוכרים.

הגיע הזמן לומר די! די למפלגות הדתיות! די לתופעה המבישה של התעסקות בתקציבים לצרכים עצמיים ובהתעלמות מהמדינה ומהעולם! די להשחתה המוסרית והאסתטית של הדת, די לכפיית חוקים על ציבור שאינו מאמין בהם.

בפרפראזה על נאומו של מרטין לותר קינג, אומר שיש לי חלום: יש לי חלום לניתוק הפוליטיקה מהדת; יש לי חלום שילד חילוני ילמד את מקורות היהדות מתוך אהבה, ולא מחשש מוצדק לתוצאות המשתקפות בחלון הראווה של הממסד הדתי; יש לי חלום להשתייך לחברה דתית חרדית מתונה ורחבת אופקים, שסיסמתה "חיה ותן לחיות."

לעיתים נדמה, שתודעתה של החברה הדתית החרדית מתעצבת מתוך תחושה של נרדפות. נראה כי תחושה זאת מעניקה לה את הגדרתה ואת זכות קיומה, כאילו בראש סדר היום של הנשיא ברק אובמה או של בית המשפט העליון עומדת השאלה כיצד למגר את היהדות הדתית. מה הפלא שעם תודעה חברתית כזאת פורחות אנטישמיות ושנאת יהודים? מה היינו אנחנו חושבים על כת דתית מתנשאת, מרוכזת בעצמה, שרואה בעצמה אור לאחרים אך זורעת מחלוקת ובידול?

יש לאפשר לכל אחד, יהודי או גוי, לחיות לפי אמונתו מתוך שיוויון אזרחי ומתוך הכרה אמיתית בזכויות האנושיות הנתונות לכל בני האדם שנבראו בצלם אלוקים. דבר אחד ברור, אין אופציה גרועה יותר מהחיבור בין דת לפוליטיקה.

הכותב הוא מרצה למשפט עברי והיה בעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל. נדמה לנו שבשעתו כבר הבאנו פעם אחת את דבריו אלה.

* * *

אלכס לכיש

תורה מול מדע

הערות על הקטע שפורסם מתוך "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות" בחב"ע 668.

אהוד, הרשה לי להתייחס לפיסת ההיסטוריה שהעלית בחב"ע 668. ניסוח שאלתך לפרופסור לייבוביץ ז"ל הכתיבה את התשובה אשר קיבלת, אך בעצם, לא זאת אשר רצית לשאול, ולא זאת התשובה אשר לה ייחלת. אני מצטט את שאלתך:

"אהוד בן עזר: כאיש מדע-הטבע וכיהודי מאמין, מהי עמדתך בין שני העולמות הללו? האין אתה בא לידי סתירות מהותיות בתחומו הפנימי של עולמך – בתור אדם דתי השרוי בתוך-תוכה של עשייה מדעית בתקופתנו?"

אולם, מה שאתה רצית לקבל עליו תשובה (כך אני מניח) הוא: כיצד אתה, פרופסור לייבוביץ, בתור יהודי מאמין, המאמין באמיתותה של כל מילה הכתובה בתורה, ומצד שני כאיש מדעי-הטבע, חי בשלום עם הסתירות לכאורה, הקיימות בין הכתוב בתורה לבין המידע שמספק המדע, בנושא בריאת העולם והאבולוציה של האדם דרך משל?

אינני יודע אם פרופסור לייבוביץ נשאל אי פעם שאלה ישירה שכזו, ואם כן, היה ודאי מסב את התשובה לסגנון תשובתו הקבוע כפי שהוא ענה לך בפועל:

"ישעיהו ליבוביץ: התפיסה האמונתית-דתית של התורה מחסלת את כל הבעיה של הניגוד בין התורה ובין הידיעות וההכרות שרכשנו לנו מן המדע – בלי כל תירוצים דחוקים ובלי כל ויכוחי-סרק."

זו תשובה דידקטית מעולה, בעיקר אם היא מושמעת מפי בר-סמכא כמו פרופסור לייבוביץ ז"ל. מה שהיא אומרת בעצם הוא, שאין כל צורך להתייחס לפרטים הטכניים המופיעים בתורה, יש לברור רק את אותו המידע, המגדיר את הנדרש מהאדם בתחום האמונתי-דתי. הרמב"ם, שהיה אהוב על פרופסור לייבוביץ ז"ל, הלך בדרך דומה. כל מה שלא הסתדר לו בהשוואה בין מה שכתוב בתורה לבין המדע של זמנו, הוא הגדיר כמטפורה שאין להבין אותה כלשונה.

מאז שאלכסנדר מוקדון כבש את העולם, ואולי לפני כן, התפתח ויכוח בין תרבות יוון לתרבות ישראל, על קדמוניות העולם לעומת בריאה יש מאין. היום אנו יודעים מעל לכל ספק כי ויכוח זה בן שנות אלפיים, הוכרע "למזלנו", לטובת הכתוב בתורה. היכן היינו מחביאים את חרפתנו, לו בתורה היה רשום כי היקום היה קיים, מאז ומעולם?

או בוא ניקח למשל את נושא תאור מעשי הבריאה ב 6 ימים ועוד כ-6000 שנים, מול 13.7 ביליון השנים (בדיוק של 1%-/+) שמדד המדע. אם לא היה קם לנו גאון מדע יהודי בשם אלברט איינשטיין, שלימד אותנו כי מהירות האור הוא גודל קבוע, ולכן מדידת הזמן מתקבלת כגודל יחסי, התלוי במהירות תנועתו של המודד, כי אז – שוב היינו צריכים ליבוש ולהיכלם.

זה בהחלט טיעון נכון שהתורה איננה ספר פיזיקה או מדע כמו שאומר פרופסור לייבוביץ ז"ל, אך מצד שני, מישהו בכל זאת טרח להכניס לתורה מידע פיזיקאלי זה, לצורך כלשהו. ולכן, אם הוא מופיע בתורה בשמו של בורא העולם – הוא חייב להיות נכון ואמיתי.

ל"מזלו" הגדול של היהודי המאמין, ככל שחולף הזמן מתברר יותר ויותר, כי הסתירות לכאורה, שהיו קיימות בין המדע של המאות ה-18, ה-19 וה-20, לתיאורים המופיעים בתורה, הולכות ונעלמות, עד שלא יוותר מהן זכר.

אהוד: למיטב הבנתי, לייבוביץ לא היה מקבל את טיעוניך.

* * *

שלמה אבינרי

שיעבוד האמצעים לתכלית המדינה?

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש יולי 1966, בסידרה "מחיר הציונות", ומסיבות שונות לא נדפס במהדורה העברית בספרו של אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986]

השיחה המתורגמת הזו נדפסה לראשונה-בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

"Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם נכון לומר שהקו המפריד בין האינטלקטואל היהודי בתפוצה לבין עמיתו הישראלי הוא רגישות "חולנית" ואוניברסאליות מובהקת של הראשון – לעומת הסתגרות, פארטיקולאריות ואדישות "נורמאלית" של האחרון? לעיתים מתעוררת הרגשה, כי היהודי החי מחוץ לישראל צריך בסביבתו ל"יותר" צדק מעמיתו הישראלי – כדי להבטיח את קיומו התקין ואת זכויותיו.

שלמה אבינרי: אני בהחלט מסכים שבארץ מאבד האינטלקטואל את הרגישות המאפיינת את היהודי בתפוצות. מבחינה מסויימת אולי זה מה שהציונות בדימוייה על חיי הגולה, תמיד שאפה להגיע אליו. מה עוד שהציונות, ובייחוד הציונות החלוצית, למרות שנישאה על-ידי שכבות אינטליגנציה, היה בה משפט קדום מוסווה – ולעיתים לא כל כך מוסווה – אנטי-אינטלקטואלי.

אבל נידמה לי שהבעייה היא יותר סטרוקטוראלית ופחות קשורה לתכליות הסובייקטיביות של הציונות. אם האינטלקטואל היהודי בתפוצה יש בו רגישות מיוחדת, פתיחות אינטלקטואלית ומתיחות מפרה ויוצרת – הרי זה במידה לא קטנה משום שהוא נתון בשתי חברות ובשתי תרבויות. מצד אחד הוא יהודי, ומה שלא תהא המשמעות האובייקטיבית והסובייקטיבית של המושג, היא תמיד מציבה סימני-שאלה לגבי פירושה של היישות היהודית. לכן האינטלקטואל היהודי, אפילו אם הוא אובד-עצות ויהדותו מטושטשת למדי – מתמודד עם בעיית משמעותה של יהדותו.

מצד שני, – כבן לקבוצת-מיעוט הוא רגיש לדמותה של החברה הכללית, ליחסה אליו ולאפשרויות השתלבותו בתוכה תוך כדי שמירת ייחודו. הוא רגיש לשאלה באיזו מידה החברה הכללית היא ליבראלית והוא רוצה להטביע עליה משהו מחותמו שלו. לפיכך רגיש האינטלקטואל היהודי בתפוצות למשמעות מהותו היהודית ולדמות החברה הכללית כאחד. כך נוצרת ספרות, פובליציסטיקה, פילוסופיה אחרת – דווקא מתוך מה שהסוציולוגים האמריקאיים מכנים כיום בשם "שוליוּת".

בארץ העניין שונה לחלוטין. מאחד שהאידאולוגיה (או לפחות האידאולוגיה בגווניה הוולגאריים) מניחה שריכוז טריטוריאלי ועצמאות לאומית הם סימן ל"נורמאליזאציה" – הרי שאלת חיפוש הזהות העצמית איננה קיימת. אנחנו יהודים משום שאנחנו גרים בארץ-ישראל, מדברים עברית, לומדים את התנ"ך וקוראים לילדינו בשמות תנ"כיים. לפי התפישה הזאת אנחנו יהודים באותו אופן שהאנגלי הוא אנגלי, הצרפתי צרפתי, וכיוצא-בזה. כל הרגישות, כל חיפושי-הדרך, כל התהייה העצמית אינם קיימים עוד. ויש אירוניה רבה בעובדה שאצלנו עולה השאלה מי הוא יהודי דווקא אגב דיון בפרטי רישום בתעודות-זהות של ילדים מנישואי-תערובת. בכל העולם שאלת מי הוא יהודי היא שאלת המוקד של הווייתו של כל יהודי אינדיווידואלי, אצלנו היא בעייה אדמיניסטראטיבית שוליִית.

אין גם רגישות לבעיית דמות החברה הכללית, וברור שמידת הבנתו של חניך הארץ את דמות העולם של המאה העשרים נופלת מהבנתו הממוצעת של עמיתו היהודי בארצות-הברית, אנגליה וצרפת. אם נוסיף לכך את העובדה, כי האינטלקטואל היהודי בתפוצות חי לעיתים בשתיים, אם לא שלוש, תרבויות לשוניות (לשון עם-הארץ, קצת יידיש ומעט עברית פולחנית) ואילו הצבר מתקשה בדרך-כלל ברכישתה של לשון זרה אחת – הרי שגם הרגישות הלשונית והאסתטית נעלמת בישראל.

התפיסה האידאולוגית של תפקיד הספרות בארץ כמכשיר גיבוש תרבות לעם פוגמת גם היא באפשרות יצירתם של תכנים אסתטיים. אנחנו שוכחים, כי ביאליק וטשרניחובסקי בכותבם עברית, מרדו במוסכמות של החברה היהודית בת-זמנם, וספרות שאין בה מרד – איינה ספרות; ואילו בארץ הספרות משמשת אמצעי עזר לתכליות פוליטיות ואידאולוגיות.

כאן עליי להעיר הערה החורגת קצת מן הנושא אך שייכת אליו בכל זאת. תמיד הרגשתי שאת החיבור הגדול על השואה לא יוכל לכתוב יהודי: הקורבן, ככל שזה אכזרי לומר, אינו רגיש במידה מספקת למשמעותה האוניברסאלית של הפגיעה בו; לכן יש אמת ספרותית גדולה בכך שדווקא הגרמני הוכהוט כתב את היצירה המשמשת אולי מופת לכתב-האשמה נגד שתיקתו של העולם. [המחזה "ממלא המקום". – אב"ע].

באופן מקביל לכך אני סבור שהיצירה העברית הגדולה בארץ לא תוכל להיות יצירה של הזדהות עם המפעל הציוני – לא משום שתכניו של המפעל הציוני פגומים, חלילה – אלא משום שהסטרוקטורה של הספרות היא נון-קונפורמיסטית. מבחינה זו עומדת הספרות הציונית הארץ-ישראלית בדרך-כלל במישור אחד עם ספרות הריאליזם הסוציאליסטי הבולשביקית: היא צריכה לתאר גיבורים חיוביים, מצפים ממנה שתהיה "קונסטרוקטיבית"; היוצא-מן-הכלל לזה הוא סיפורו של ס. יזהר "חיבת-חיזעה" המעיד על רגישות אוניברסאלית ולא על רגישות של קורבן. אבל מה שעשוי לקרות לאינטלקטואל בחברה הישראלית מקופל אולי בצורה טראגית בביוגראפיה של ס. יזהר – מ"חירבת-חיזעה" ועד להצבעתו בכנסת למען המשך קיום המימשל הצבאי.

אהוד בן עזר: בדרך-כלל נחשבה השינאה העצמית היהודית לתופעה מובהקת של הקיום הגלותי ה"אנומאלי", ויש המוצאים אישור לכך בגילויי שינאה עצמית גם בקרב צעירים ואנשי-רוח יהודים בארצות המערב בימינו. כיצד נוכל להבין את התופעה שסימפטומים דומים של שינאה עצמית יהודית מפעפעים גם בקרב חלק ניכר מצעירי וממבטאי דור הצברים ה"בריא"?

שלמה אבינרי: נכון שלאינטלקטואל היהודי במערב יש לעיתים מנה לא קטנה של שינאה עצמית; אבל שינאה אינה אלא ביטוי אחר לביקורת עצמית קיצונית. מבחינה זו יש לי לפעמים רושם, ששינאה עצמית יהודית כזאת קיימת לא פחות אצלנו. סוף כל סוף הרצון להיות "ככל הגויים" (ותהא משמעות הביטוי אשר תהא) אין פירושו קבלת הסטאנדארד של החברה ה"גויית" בתור הסטאנדארד הרלוואנטי לקיום היהודי? הרי היהודים היו לא רק נרדפים במשך אלפיים שנה, הם היו נרדפים בדרך-כלל משום שהם היוו בכל חברה שכבת עילית; בכל חברה היתה רמת-החיים הממוצעת של היהודי גבוהה יותר מזו של כלל האוכלוסייה, רמת ההשכלה היהודית גבוהה לאין-שיעור מרמת ההשכלה הכללית, ואורח-החיים היהודי נאור יותר ומפותח יותר מאורח החיים הממוצע של האוכלוסייה.

אני מקווה שאינני לוקה בשובינזם יהודי אבל דומני, כי מה שאמרתי כאן הוא נכון וכי צריך מידה גדולה מאוד של שינאה עצמית יהודית כדי להציג את כל ההיסטוריה של היהודים בגולה ככרוניקה של רדיפות וכדברי-הימים של עדה עלובת-נפש ונכאת-רוח. היהודים נרדפו משום שהם היו משכילים יותר, עשירים יותר, מתורבתים יותר מן הממוצע של החברה בתוכה חיו. יש לראות את האנטישמיות לא רק כהפעלת כוח של החזק כלפי החלש אלא גם כקינאה של הממוצע כלפי ההישג וההצלחה. במקום להיות גאים במסורת יהודית זו, שהיא אריסטוקראטית במשמעותה האמיתית של המילה, אם כי פירושה שחיי היהודים היו תמיד בחינת "live dangerously" – אנו בושים לעיתים בהיסטוריה של עצמנו; פירושו של דבר שהיהודים קיבלו לעיתים קרובות מדי את קנה-המידה של החברה הזרה וכבר אמרו, שהדימוי של היהודי בעיני האנטישמי דומה להפליא לדימוי של היהודי הגלותי בעיני הצבר, חניך הוולגאריזאציה של האידאולוגיה הציונית.

אהוד בן עזר: מפני מה, לדעתך, מעדיפים סטודנטים יהודיים בארצות-הברית "ציונות-מיסיסיפי" על פני האתגר הציוני?

שלמה אבינרי: נידמה לי שחל שינוי בולט ביחסו של הנוער היהודי האינטלקטואלי לציונות מאז הקמת המדינה. כל זמן שהציונות היתה תנועה אוניברסאלית ולא היתה קשורה באינטרסים ריבוניים של מדינה טריטוריאלית, יכלה לשמש נושא של הזדהות לנוער יהודי אידיאליסטי בתפוצות. מרגע שהפכה לכלי בידיה של מדינה, חלה עליה הדיוואלואציה [הפיחות] של ירידה מאוניברסאליות לפארטיקולאריות, ואין בה היום כדי לשמש דחף לנוער המתייחס לבעיות אלו מנקודת-הראות של קנה-מידה אוניברסאלי.

אהוד בן עזר: מה השפעתה של הסיטואציה הישראלית-ערבית על עיצוב אופיו ומושגיו של הציבור הישראלי במדינה? ישנם הסוברים, כי סופנו שייווצר בקירבנו טיפוס-אדם חדש שכל כוחותיו וחושיו מגוייסים להבטחת הקיום הפיסי.

שלמה אבינרי: אני סבור, כי הקונפרונטאציה הנוכחית שלנו עם מדינות-ערב תישאר, פחות או יותר, בדפוסיה הנוכחיים לטווח-זמן נראה לעין. אינני מאמין שאורבת סכנה של התקפה ערבית למדינת-ישראל בתנאי שמאזן החימוש יישאר ברמתו היחסית הנוכחית, וגם אינני סבור שהזמן פועל באופן מוחלט לטובת הערבים. מצד שני לא נראה לי, שיש איזשהו סיכוי סביר לכריתת שלום עם מדינות-ערב או לגבולות פתוחים.

אם המצב הנוכחי הוא המצב הנורמאלי, ואמנם כך דעתי, הרי שברור שיש לו השלכות מרחיקות-לכת לגבי דמותה הפנימית של המדינה. הדברים בולטים כבר עתה במשמעות שיש לדימוי "ערבי" במדינת ישראל. העניין בולט גם בחוסר-הרגישות המוחלט לבעיית הפליטים הערביים. ברצוני להדגיש שאינני סבור, כי מדינת ישראל יכולה להרשות חזרת הפליטים הערביים לגבולותיה; אבל חוסר כל רגישות לצד האנושי של הסבל שנגרם למאות אלפי אנשים שלא היו אחראים אישית למדיניות הערבית ולהתקפה הערבית ב-1948 – הוא כל כך בולט בקרב הציבור שלנו, שהוא מראה כיצד הסיטואציה הנוכחית יוצרת אדישות ואטימות.

לא אמרתי שכולנו צריכים להיות צדיקים הרבה, אבל יש לי הרגשה קצת לא נוחה, למשל, לגבי רכוש ערבי נטוש; מעולם לא גרתי ואינני סבור שאוכל לגור אי-פעם בבית ערבי נטוש, או בבניין שנבנה על אדמה ערבית נטושה. אני יודע שאי-אפשר להתנהג בצורה כזו בכל עניין ועניין, אבל עובדה היא שחוסר-הרגישות הוא טוטאלי, עובדה שאנו מסוגלים להוציא מפינו, ויהא זה בבדיחות-דעת, משפט כמו: "אני רואה את פתרון הבעייה הערבית דרך כוונת הרובה" – משפט כזה הוא אולי פונקציונאלי מבחינת התודעה הביטחונית אך יחד עם זאת עדות לסבך החמור שלקינו בו.

אהוד בן עזר: האם יכולנו שלא ללקות בסבך זה, המביא בימינו לחוסר הרגישות הטוטאלי? כלום היתה ההיסטוריה הציונית אפשרית, ללא ההתנגשות היהודית-ערבית הבלתי-נמנעת?

שלמה אבינרי: אם נראה את הבעייה מנקודת המבט של הפרספקטיבה ההיסטורית, אזיי ברור, שהציונות נכשלה בגישתה לעניין הערבי. אבל אני מסופק אם היתה אלטרנאטיבה אחרת. זהו באמת מחירה של הציונות. היה זה ג'ורג' אנטוניוס שראה את הדבר בשנות השלושים בצורה החריפה ביותר, כאשר אמר שמדינה יהודית תוקם רק במחיר גירושם של ערביי ארץ-ישראל מאדמתם.

אין לי שום ספק, ששום מנהיג ציוני, ואפילו הקיצוני ביותר, לא חשב ביודעין במושגים האלה. אני סבור שהציונות האמינה בתום-לב שאפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים. הנחתי היא שההתעלמות מממשותה של הבעייה הערבית, מכך שיש תנועות לאומיות המתנגשות בהכרח בתקופת הגיבוש שלהן – התעלמות זו היה בה יסוד פונקציונאלי מסויים; כלומר, לולא האמינו מנהיגי הציונות שבאמת אפשר ליישב את הציונות עם זכויות העם הערבי בארץ-ישראל, הרי היו מגיעים למסקנה שמחיר הציונות הוא סילוק הערבים – ומאחר שרוב המנהיגים הציוניים היו הומאניסטים אידאליסטים, וחלקם הגדול סוציאליסטים – הם לא היו מוכנים לפתרון כזה. ההתעלמות מממשותה של הבעייה הערבית היתה מנגנון הגנה פנימי של התודעה הציונית: לוא היו חושבים עד הסוף – אפשר שהיו נרתעים מציונותם, ורק משום שדבקו באידאליזם "הוורוד" – יכלו לעמוד בהשקפתם הציונית.

עם זאת ניתן בכל זאת לראות את הצדקת הציונות כלפי הבעייה הערבית במושגים משמעותיים מבחינה מוסרית. לא במושגים של שחור-לבן, במשמעות, לנו הארץ ולהם אין כל זכות, אלא במושגים שהם רלוואנטיים לטיבה של ברירה מוסרית, דהיינו ברירה בין שתי אלטרנאטיבות, שאף אחת מהן איננה מספקת לחלוטין את כל התביעות המוסריות, אבל אחת מהן עשוייה לפגוע במוסר פחות מרעותה.

לפחות לאחר השואה נדמה לי שאפשר לומר שאם הברירה היא שליהודים תהיה קורת-גג משלהם במחיר של עקירת מאות אלפי פליטים פלשתינאים מאדמתה ויישובם מחדש בחלק אחר של אותה ארץ-ישראל, או שערביי פלשתינה ימשיכו לשבת על אדמתם ואילו לפליטי השואה לא תהא קורת-גג – מאזיי נדמה לי שהמחיר המוסרי של הקמת המדינה יש לו הצדקה. היעדר מולדת ליהודים לאחר השואה מול עקירת חלק מערביי ארץ-ישראל לאיזור אחר של אותה הארץ – הברירה המוסרית ברורה.

אהוד בן עזר: ביטחון קיומם של פליטי-השואה ושל העם היהודי בכללו היה אחת הטענות המכריעות של האידאולוגיה הציונית. אבל כיום יש השואלים: במה עדיף גיטו מזויין במזרח-התיכון והיותנו שנואים על ידי כל שכנינו, על פני קיום יהודי בפזורה, ולוא גם במחיר גילויי אנטישמיות פה ושם. כיצד עלינו ל"עכל" את עובדת קיומם של חיים יהודיים עשירים בחומר וברוח בארצות המערב בניגוד גמור לתחזיותיה של הציונות?

שלמה אבינרי: מבחינת היות מדינת ישראל פתרון לבעיית הקיום של העם היהודי קיימת טראגיות עמוקה המתבטאת בכמה וכמה מישורים.

ראשית, אם יש מקום בו ההווייה היהודית הקולקטיבית מועמדת בסימן של איום ממשי ומתמיד לכיליון פיסי, הרי זה דווקא במדינת ישראל. הקיום הפיסי של יהודי בניו-יורק, או בלונדון, הוא הרבה יותר בטוח מאשר בירושלים או בתל-אביב; ואם יש משמעות לייחודה של מדינת ישראל (וזאת אני מדגיש תמיד בשיחות עם ידידים יהודים מחוץ-לארץ) הריהו בכך שרק במדינת ישראל חיי כיהודי נתונים בסכנה, לא בניו-יורק ולא במקום אחר. מבחינה זו אנחנו נושאים את הצלב היהודי ביתר אינטנסיביות מכל קיבוץ יהודי אחר.

שנית, הציונות צמחה מתוך מצוקתם של יהודי מזרח-אירופה שנשחקו בין גלגלי התהליכים המקבילים של התפוררות החיים היהודיים הקהילתיים המסורתיים בתחום המושב ועליית הלאומיות במזרח-אירופה. למען היהדות הזאת, ולא למען יהדות ארצות הרווחה במערב, נוצרה הציונות. הדבר בולט אפילו בחיבוריו של יהודי מערבי כהרצל: מצוקת היהודים היא בסופו של דבר מצוקתם של ה"אוסטיודן", שה"ווסטיודן" חייבים לסייע בפתרונה. הפאראדוכס הטראגי הוא בכך שלולא השואה, כך נדמה לי, לא היתה קמה המדינה. רק הזעזוע של השואה איפשר אותה שעת-רצון בינלאומית של ה-29 בנובמבר. אולם משעה שהוקמה המדינה, הציבור אשר לשם הצלתו ורווחתו נועדה לא היה קיים עוד.

שלישית, בעיית יהודי ארצות האיסלאם מעלה אספקט אחר של הבעייה. האיסלאם חופשי היה מאותו יסוד אנטי-יהודי הטמון, בסופו של דבר, בנצרות מעצם הווייתה. אם כי מצבם של יהודי ארצות האיסלאם רחוק מלהיות נוח, הרי ברוב המקרים היו בעיותיהם פונקציה של הנחשלות הכללית וההפלייה הכללית של החברה המוסלמית המפגרת, ולא בעייה שנבעה מאנטי-יהודיותה של החברה המוסלמית. מבחינה זו היה דווקא בהקמתה של מדינת ישראל משום הכנסת יסוד של שנאת יהודים לחברה שבה היא לא היתה קיימת. הקמתה של מדינת ישראל עשתה את המשך קיומם של יהודים בחברה הערבית אחרי המפלה הערבית ב-1948 לבלתי-אפשרית. עקירתה של יהדות המזרח גם היא אחד ממחירי הציונות.

אנו נוטים לעיתים לייחס משמעות אמיתית לאידאולוגיה תוך התעלמות מן המציאות, כוונתי להשקפה של תורת הקאטאסטרופות של הציונות הוולגארית. בוודאי שהקיום היהודי בארצות-הברית הוא בעייתי, אבל לטעון שלעולם אין לדעת גם אם בארצות-הברית לא יהיו מחנות-השמדה, הרי זו איוולת שאין דוגמתה.

וכך קורה, כי בשעה שמצבם של היהודים שם משתפר והולך, יש אצלנו נטייה לנוד להם ולומר, כי הם חיים בגן-עדן של שוטים. אני בהחלט מוכן לעשות הבחנות ולהניח שיש כמה איזורים בהם מצב היהודים נעשה רגיש ביותר, כמו אמריקה הלטינית ודרום-אפריקה, אך חוסר-הדיפרנציאציה שאנו לוקחים בו לעיתים, הוא ממש מדהים ויש בו דימיון מסויים להשקפות מארכסיסטיות על ההידרדרות ההכרחית של מעמד הפרולטריון. כל פעם שהתברר שרמת-החיים של הפועלים במערב עולה, באים אותם וולגאריזאטורים מרכסיסטיים ואומרים: "חכו ותראו, מה יהיה המשבר הבא! ככל שהפרוספריטי גדולה יותר כן עתיד המשבר להיות חמור יותר."

מהשקפה דטרמיניסטית-כביכול כזאת ועד לרצון לראות בהתגשמותה – רק פסע. ואולי כדאי בהקשר זה לומר שביחסים של כמה ממנהיגי הציונות הארץ-ישראלית לשואה, כך נדמה לי, היה לפעמים קורטוב של אמביוואלנטיות.

אהוד בן עזר: במבט לאחור מתברר, אפוא, כי התגשמותה של הציונות בארץ-ישראל מראה סימנים שכמעט בכל שלב ושלב ניתן פרימאט לצורכי היישוב היהודי ו"המדינה-בדרך", לעיתים תוך התחמקות מביכה מן האחריות לגורל העם היהודי הריאלי כולו. מה קרה כאן?

שלמה אבינרי: יש קווי דימיון בין הסטרוקטורה של המנטאליות הציונית בהתגשמותה בארץ ולבין המנטאליות הבולשוויקית. וגם מבחינה זו מצוייה הציונות בזיקה אל מקורותיה המזרח-אירופיים. כשם שבאידאולוגיה הבולשוויקית מצוי היסוד, שהפרולטאריון הממשי עשוי לשמש אמצעי למימוש תכליותיו של הפרולטאריון לעתיד-לבוא, והאוואנגרד המהפכני רשאי להטיל את המסקנות הנובעות מן האידאולוגיה שלו על מעמד הפועלים כולו – כך יש נימות דומות לזה בציונות, כפי שנתגשמה בארץ. ההרגשה שאנחנו יודעים מה טוב ליהודי העולם, שבנסיבות מסויימות מותר לנו גם לתמרן אותם למצב שיאשר את הפרוגנוזות שלנו, שהקיום היהודי בארץ-ישראל רשאי לראות את עצמו כתכלית שהפזורה היהודית חייבת לשמש לו כאמצעי – נימות כאלו ואחרות מופיעות מפעם לפעם בהתנהגותנו האמפירית כלפי יהדות העולם.

גם הפרובלמאטיקה העמוקה של יחסנו לשואה ולהעפלה קשורה לפעמים לנימות הללו. לדוגמה: ב-8 בספטמבר 1939 אמר דוד בן-גוריון בכינוס פעילי "ההגנה": "בעומדנו עכשיו על סף המלחמה עלינו להבהיר לעצמנו את הדרך בה נלך והמטרה לה נשאף: מלחמת-העולם הראשונה בשנות 1914-1918 הביאה לנו את הצהרת-בלפור, הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית."

זוהי ללא ספק חדירה מרחיקת-ראות לערפילי העתיד, אבל יחד עם זאת יש כאן חוסר-רגישות איום לחרדה שאפפה כל יהודי בספטמבר שלושים-ותשע לגורל קיומה הפיסי של יהדות אירופה. ארץ-ישראל חדלה, במערכת מחשבה כזאת, להיות פיתרון לבעיית היהודים: יהדות העולם הופכת לאביזר בידי היישוב היהודי בארץ.

ואפשר להרבות בדוגמאות חדישות יותר: הצבעתנו באומות-המאוחדות בעניין דרום-אפריקה, ככל שהיתה אולי נכונה, לא לקחה בחשבון את משמעותו של העניין לגבי יהדות דרום-אפריקה. והאם בשעה שהוחלט לחטוף את אייכמן, כפי שנחטף בארגנטינה, נלקחה בחשבון משמעותו של האקט מבחינת היותו גורם מדרבן אפשרי לאנטישמיות בדרום-אמריקה? דומני שלא.

אהוד בן עזר: מוזר שתהליכים ומגמות ממין אלו כמעט שאינם מוצאים לעצמם ביטוי בספרות על כל צורותיה, הן היפה והן הפובליציסטית והמדעית.

שלמה אבינרי: חסרים אצלנו ספרים בעלי-משקל בתחום ההיסטוריה היהודית החדשה, ויש יחס בין חסרונם של הספרים האלה ולבין הדיעות הרווחות בציבור על ההיסטוריה היהודית בעת החדשה ועל תולדות היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל. גם היחס הזה קשור בצביון האידאולוגי המובהק המציין את המשקפיים שמבעדן מסתכלים בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של ארץ-ישראל. אף כאן קיימת השלכה של השקפת העולם הציונית (או לפחות היישום הוולגארי שלה): אם הציונות פירושה שלילת הגלות, הרי לחינוך הציוני נתלוותה ממילא גישה, אשר לא זו בלבד שהבליטה את הצדדים השליליים והמעוותים של הקיום היהודי בגולה, אלא אף ראתה בדפוסי-הקיום היהודי במזרח-אירופה במאה התשע-עשרה את איפיון כל ההיסטוריה היהודית מאז חורבן בית שני. אפשר לשאול כל ילד ברחוב על הדימוי שלו לגבי חיי היהודים בגולה, ונמצא כי זוהי פרוייקציה של העיירה היהודית במזרח-אירופה בשקיעתה. השקפה זו הבליעה כל תוכן חיובי ובמקום להציג את יהודי הגולה כקבוצת-עילית אשר בכל חברה שלתוכה נקלעו, הגיעו להישגים תרבותיים וכלכליים מפוארים, הציגה אותם כהמון מסכן, נע-ונד, חסר פרצוף.

דוגמה קיצונית להשקפה זו אנו מוצאים במכתב-ההתפטרות של ראש-הממשלה הראשון, בן-גוריון, לנשיא המדינה, ובו כתוב: "ליכדנו אבק-אדם מפוזר ומפורר בכל הגולה... לגרעין של אומה מתחדשת." מבחינה מסויימת נעוצים בציונות עקיבה-מדי זו שורשי ה"כנעניות" הרואה את ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל המשך ישיר לתקופת התנ"ך, כאילו אלף ושמונה מאות השנים שבתווך לא היו כלל.

אהוד בן עזר: האפשר לומר, אפוא, כי האידאולוגיה ה"כנענית" אף היא מקורה באותו מתן פרימאט לארץ על פני העם?

שלמה אבינרי: היה כבר מי שאמר, שהציונות היא ההתבוללות הקולקטיבית של עם ישראל. ואכן, לעיתים נדמה ששורשיה של ה"כנעניות" הם בציונות העקיבה יתר על המידה. שורשי איבתה של ה"כנעניות" ליהדות הגלותית נעוצים בגישתה השלילית של הציונות להיסטוריה היהודית בגולה, גישה שמצד עצמה היתה פונקציונאלית, אם לא הכרחית, להיווצרות התודעה הלאומית בארץ. הרגשת הניתוק מן העבר המיידי תוך חיפוש זהות מטושטשת בעבר תנ"כי פרובלמאטי – משותפת בצורות שונות ל"כנעניות" ולגירסאות מדיניות ראדיקאליות בציונות. הצורה בה נלמדים היסטוריה ישראלית וספרות עברית בבתי-הספר בארץ, הצורה שבה ממרד בר-כוכבא ועד ייסוד פתח-תקווה "אין לנו היסטוריה" כדברי יודקה של הזז, הם מבוא מצויין לנטיות "עבריות, כנעניות וכיוצא באלו."

גם כאן, מתייחסת גירסה זו של הציונות אל ההיסטוריה באותה צורה שרירותית, סלקטיבית, ועיוורת-צבעים – כבולשוויזם.

גם לגבי תולדות היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל ניכרת רישומה של האידאולוגיה בהיסטוריוגראפיה. עד היום אין ספר טוב בנושא זה. רוב הספרים המצויים, הם או אוטוביוגראפיות, שערכן רב בתור מקור, אבל אינן תחליף לסיכום היסטורי, או ספרים פוליטיים-אידאולוגיים שחותם השתייכותו המפלגתית של הכותב טבוע בהם. המיתודה ההיסטורית. הביקורת העצמית, הפרספקטיבה – חסרות בחיבורים האלה. בדימוי ההיסטוריה היישובית בולטת במיוחד הגירסה התואמת את האידאולוגיה של תנועת-העבודה. אני עצמי נמנה הם תנועה זו, אף-על-פי-כן גורס אני ששום תנועה ושום אישיות אינם יכולים להיות היסטוריונים לעצמם.

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות הולכת ומתגברת ההרגשה שגזירה נחרצה היא ששני פלגיו אל העם היהודי, זה שבישראל וזה שבתפוצה, יימצאו בסכנה של התנכרות והתרחקות גוברת והולכת, עקב חוסר האפשרות להגיע לידי הגדרה משותפת ומכנה משותף, המכירים ומודים באפשרויות השונות לקיום היהודי בתקופתנו.

שלמה אבינרי: הדרך לקיים קשרים משמעותיים עם יהדות התפוצות ובייחוד עם הריכוז היהודי העצום באמריקה (כדאי לזכור שבארצות-הברית יש כ-300,000 סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות!) – היא בכך שנכיר בלגיטימיות של הקיום היהודי בתפוצה, ובייחוד במסגרתה של החברה האמריקאית.

כדאי להבין ולדעת, שהקיום היהודי בארצות-הברית שונה לחלוטין מן הקיום היהודי באירופה. מה שלא יהיה מצבו של היהודי האירופי, הרי היה שייך בסופו של דבר לקבוצת מיעוט אתנית. ואילו ארצות-הברית עצמה היא צירוף בין-אתני, והיהודים הם אחד ממרכיביו של הצירוף הזה. בשום מקום באירופה אי-אפשר לדבר על הדת היהודית כאחת מדתות המדינה, אבל בארצות-הברית, עם כל נימת האפולוגטיקה שבטיעון הזה – הרי היהדות היא אחת משלוש הדתות של הארץ. באופן סמלי אפשר לראות זאת בכך שבשדה-התעופה על שם קנדי בניו-יורק ישנם שלושה בתי-תפילה, כנסייה פרוטסטאנטית, קאתולית, ובית כנסת יהודי, שמסמלים היום לכל הנכנס לאמריקה מה שסימלה פעם אנדרטת-החירות. לפי הבדיחה הידועה "גולדברג" הוא שם אמריקאי. הוא לא יכול להיות שם פולני או רוסי.

מבחינה זו ייתכן דיאלוג בינינו לבין יהדות אמריקה, אם נכיר בכך שהן ישראל והן יהדות אמריקה הן שתי תופעות חדשות באופני הקיום היהודי, וכי שתיהן הן פרי של מהפכה עצומה. בישראל מהווים היהודים את נושא הריבונות הלאומית ואילו בארצות-הברית הם אחד המרכיבים של זהות לאומית מגוונת ופלוראליסטית. שתי החברות כאחת שונות מן הסיטואציה של מיעוט אתני-דתי שבאירופה. אם נכיר בלגיטימיות של דו-קיום זה (ואם יכירו גם יהודי אמריקה והאינטליגנציה שבהם שקיומה של מדינת ישראל אינו מכוון לקפחם בהווייתם הנוכחית) אזיי יש סיכוי לדיאלוג שחייב להתבסס על כך, שאין הצדדים מטיפים זה לזה אלא משוחחים איש עם רעהו.

החלק הבא של השיחה נערך בחודש אפריל 1970 והוא נדפס לראשונה-בספר בתרגום לאנגלית במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס":

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: כיצד ניראה בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין יהודים לערבים לאור המציאות שנוצרה לאחר מלחמת יוני 1967?

שלמה אבינרי: לאחר מלחמת ששת הימים האמינו רבים בישראל כי עוצמת המפלה תביא את הערבים לידי הכרה כי אין ביכולתם להשמיד את מדינת ישראל, ובעקבות כך יימצאו ביניהם רבים אשר ייטו, במוקדם או במאוחר, להשלים עם קיומה של מדינת ישראל.

תקווה זו ניראה כי נכזבה, ותוצאותיה של מלחמת ששת הימים היו הפוכות לחלוטין. חלה דווקא אינטנסיפיקאציה של חוסר-הנכונות של המדינות הערביות לקבל את לגיטימיותה של מדינת ישראל, ומידת אי-השלמתן עם קיום ישראל הוחרפה. העובדה כי גבולותיה של ישראל משתרעים מן החרמון ועד הסואץ הופכת את ישראל לממשית ביותר – ולמאיימת ביותר – בעיני הציבור הערבי. לגבי המצרי או הסורי הממוצעים, שלפני מלחמת 67' היתה ישראל לגביהם בחינת הפשטה בעלמא, גם אם הסכימו למדיניות האיבה של השלטונות כלפיה, – הופכת עתה ישראל לממשות יומיומית המאיימת על חייהם הקונקרטיים: מטוסים ישראליים בשמי קהיר ודמשק ממחישים אמנם את קיומה ועוצמתה של ישראל, אך גם מסייעים למוביליזאציה של דעת הקהל הערבית נגדה.

במהלך מלחמת ששת הימים נפלו בידי ישראל אותם משטחי ארץ-ישראל המערבית שהיו עדיין בידי הערבים, ומיליון ערבים-פלשתינאים מצאו את עצמם תחת שלטון ישראלי. ככל שיהיה השלטון הישראלי באיזורים אלה ליבראלי, הרי עצם הימצאותם של מיליון איש תחת שלטון שניראה להם כזר גרם לכך כי עלתה מחדש תודעתם של הפלשתינאים, שמאז 1948 התמקמו בצילן של המדינות הערביות, שמצידן התייחסו אליהם בציניות מופגנת.

התוצאה היה האינטנסיפיקאציה של לוחמת האירגונים הפלשתינאיים נגד ישראל: על אף שלוחמה זו היא כישלון מבחינה צבאית ומידרדרת יותר ויותר לטרור נתעב, הרי היא יכולה בעל זאת לרשום לזכותה את ההצלחה של המשך הלוחמה נגד ישראל גם לאחר המפלה המוחצת של יוני 1967. אמת שאי-הנכונות של הערבים לקבל את ישראל מביאה עליהם הרס וחורבן, אך היא קשה, כמובן, גם למדינת ישראל.

יחד עם זאת, נוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים תנאים מיוחדים במינם לשיתוף פעולה ישראל-ערבי, וכוונתי בעיקר למה שמתרחש בירושלים, ביהודה ובשומרון. כירושלמי אני יכול להעיד על עצמי שמאז הוסרו המחיצות בין שני חלקי העיר, מתקיימים מגעים ישראליים-ערביים שתרמו לי רבות והעשירו את הבנתי לגבי עמדתו של הצד השני בצורה שלא תתואר. הערבים הנמצאים כעת בשלטון ישראלי מתחילים לקבל תמונה מהימנה יותר של ישראל: הם לא יאהבו אותה יותר כתוצאה מכך, אך תיעלם תמונת-הזוועה התעמולתית הערבית, שלגבי הערבי הנתון לשלטון ישראל אינה תופסת יותר.

גם אנו, הישראלים, למדנו להכיר ולהבין יותר את הערבי הפלשתיני, ונידמה לי כי לאחר מלחמת ששת הימים קיימת בישראל רגישות הרבה יותר גדולה לעוול האובייקטיבי שנפל בחלקם של ערביי ארץ-ישראל – מאשר היתה קיימת לפני כן.

לישראל הזדמנות מיוחדת במינה לעודד ניצנים אלה אם תהיה מוכנה לנהל משא-ומתן עם הערבים הפלשתינאים על הקמת מדינה ערבית פלשתינאית בשטחי הגדה המערבית לשעבר ועזה. כיוון שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בין שתי תנועות לאומיות, הפתרון יוכל לבוא רק בדרך של הכרה הדדית של שתי התנועות הלאומיות זו בזו. לשתי התנועות הלאומיות, הישראלית והערבי-פלשתינאית, יש זיקה למה שהיתה ארץ-ישראל ההיסטורית, ולכן אין מוצא, בשלב ראשון, אלא להקים שתי מדינות, ישראל ומדינה ערבית-פלשתינאית, זו בצידה של זו.

אהוד בן עזר: האם חל שינוי מהותי ביחסים בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות לאחר מלחמת יוני 1967?

שלמה אבינרי: התמונה היא מורכבת ביותר. מחד גיסא, יצרה מלחמת ששת הימים הזדהות יהודית ללא תקדים עם ישראל. זו היתה הזדהות שחרגה הרבה אל מעבר לחוגים הציוניים המסורתיים. היא נתנה ביטוי להזדהות יהודית אכסיסטנציאלית עם החרדה לגורל קיומו של הקיבוץ היהודי בישראל. אין ספק שלאחר מלחמת ששת הימים מצוייה ישראל הרבה יותר במרכז התודעה היהודית מאשר בעבר.

אך באופן דיאלקטי יש גם לכך מחיר: באותן מדינות שמדיניות החוץ שלהן נוקטת עמדה אנטי-ישראלית, מוחמר מצבם של היהודים המקומיים. התמונה לגבי יהדות ברית-המועצות ופולין ברורה: אהדתם של רבים מיהודי ארצות אלה לישראל ולניצחונה עשתה את מצבם לקשה באורח מוחרף. אולם התמונה אינה מוגבלת לארצות קומוניסטיות (ולאותם שרידים של קהילות יהודיות בארצות-ערב): גם בצרפת נוצר מצב שעמדתה העויינת של הממשלה הצרפתית כלפי ישראל העמידה את הציבור היהודי שם בפני ברירות קשות, מה עוד שדה-גול בנאומו הידוע כרך ביקורת על ישראל עם כמה משפטים היסטוריוסופים על טיבו של העם היהודי. לראשונה מאז 1945 מתחילה להיווצר בצרפת אווירה הנותנת תשתית ללגיטימאציה של סוג מסויים של גישה אנטי-יהודית.

אין זו האנטישמיות המסורתית, אך ביקורת כלפי ישראל, והיהודים התומכים בה, עשוייה ליהפך לנשק פוליטי אנטי-יהודי. בנקודה זו עשויים להיפגש הימין האנטישמי המסורתי והביקורת של חלקים מן השמאל החדש הקיצוני. טענם של רבני גרמניה נגד הרצל, כי הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל תיצור בעייה של נאמנות כפולה, מצאה את עצמה מוצדקת במידה מסויימת בייחוד בארץ כצרפת, שיש בה גישה מונוליטית לבעיית הזהות הלאומית. דווקא הצלחותיה של מדינת ישראל, ומידת ההזדהות היהודית עימה, יוצרות בעיות חדשות לציבורים יהודיים, שנידמה כי התגברו על האנטישמיות המסורתית.

הזדהות מרובה זו של הציבור היהודי עם ישראל יוצרת, במידה מסויימת, גם רתיעה בקרב חלק מן הדור הצעיר היהודי, שבהתמרדו נגד דור ההורים הוא מתמרד גם נגד הזדהותו של דור זה עם ישראל. נימות אלה משתלבות גם עם האהדה הבלתי-אמצעית שזוכה לו לעיתים מאבקם של הערבים בעיני השמאל החדש, כאשר הסכסוך הישראלי-ערבי נתפש במושגי מאבקו של העולם השלישי כנגד קולוניאליזם אירופי.

אם ניתן להוסיף לכך גם את האנטישמיות החברתית המתגלית לעיתים אצל פעילי "הכוח השחור" בארה"ב, יחד עם התפוררות כמה מן ההנחות הקלאסיות של הפלוראליזם האמריקאי, הרי אין ספק כי לאחר מלחמת 1967 נוצר מצב של פולאריזאציה [קיטוב], שלדעתי יילך ויחריף. במקום אדישות כללית מהולה באהדה בלתי-מחייבת כלפי ישראל, הולך ומתגבש עתה מצב של אהדה חזקה, אינטנסיבית ועמוקה מצד אחד – מול ביקורת חריפה, אם לא סלידה, בקרב חלקים מן הדור הצעיר, מצד שני.

יש לציין כי בצד הישראלי של התמונה חל שינוי מרחיק לכת בעמדתו של ה"צבר" הישראלי כלפי יהדות הגולה. מלחמת ששת הימים גילתה לישראלי כי בן-בריתו היחיד הם יהודי הגולה. זה היה גילוי שנתקבל בחרדה, ובוודאי בהיעדר התלהבות. התוצאה היא כי היהירות הצברית הטיפוסית נעלמה או רוככה: הצבר גילה כי לא רק יהדות הגולה זקוקה לו (כפי שחינוכו הציוני תמיד לימד אותו) – אלא, אולי גם הוא זקוק לגולה לא פחות מכך. אפילו הנוקשים שבין הצברים מתחילים מצד שני להכיר בכך, כי לעיתים משלמים יהודי הגולה את מחיר הצלחתה של ישראל.

אהוד בן עזר: כיצד עשוייה הסיטואציה הנוכחית להשפיע על עתידו והרגשתו של הצעיר הישראלי, החייב לראות את מרבית חייו בפרספקטיבה של לוחם ומגוייס? מה השפעת הסיטואציה הזאת על עתידה הרוחני של ישראל?

שלמה אבינרי: לצערי אני מוכרח להודות כי המצב הנוכחי של איבה מתמשכת עשוי להתקיים זמן רב; ואפילו אם תוקם, במרוצת הזמן, מדינה ערבית-פלשתינאית בשטחי הגדה-המערבית לשעבר, הרי יהא בכך רק אתחלתא לפתרון, והאיבה לא תתנדף כהרף-עין. מצב המצור שבו ישראל נתונה אינו אמנם חדש, אך הוא מחריף יותר, ומה שהוחרף עוד יותר היא תודעת המצור והמצוקה. עד 1967 האמינו רוב הישראלים כי בעייתה היסודית של הציונות נפתרה ב-1948, עם הקמת המדינה. היום התברר כי התמונה היא הרבה יותר מורכבת, וכי ה"לאו" הערבי הוא הרבה יותר עמוק ושורשי. אף הובהר כי לכל הצלחה של ישראל ישנו מחיר, וכי הבעייה היסודית של ישראל – הכרה בלגיטימיותה מצד הערבים – לא על נקלה תיפתר.

במצב זה טמונות סכנות מרובות, וכל מה שאמרתי בנידון זה בראיון הראשון ב-1966, חל ביתר שאת גם היום. אולי ברצוני להתרכז רק בנקודה אחת, והיא בחזות הקשה המוצגת לעיתים לישראל, והאומרת כי סכסוך ממושך עשוי להביא את ישראל לגורלה של ספארטה, או פרוסיה. החרדה כי ניהפך, כתוצאה מן המצור, לספארטה שנייה, החיה על חרבה, מרתיעה, כמדומני, כל ישראלי.

אולי נידמה לי כי עצם ההשוואה ההיסטורית לקוייה, משום שהיא מניחה הנחה נסתרת בדבר דטרמיניזם היסטורי המביא כל מדינה המצוייה במלחמה ממושכת לידי מצב ספארטאני. מבחינה היסטורית, אין כל אמת דטרמיניסטית כזו, ואם מביאים ראיות מן העת העתיקה דווקא, הרי לנגד עיניי עומדת דוגמתה של אתונה כמתקבלת על הדעת הרבה יותר לגבי עתיד ישראל מאשר דוגמתה של ספארטה. כאשר אנו חושבים על ספארטה אנו שוכחים כי אתונה הדימוקראטית – שבה פרחו הספרות, הפילוסופיה, האמנויות, הדראמה – הגיעה לשיא פריחתה בתקופה של מלחמות בלתי-פוסקות, החל מן המלחמות הפרסיות ועד למלחמת הפילופוניסוס. אתונה של סוקראטס ומידיאס, של סופוקלס ושל אווריפידס, אתונה של נאום-האשכבה של פריקלס, לא היתה דווקא אתונה של שלום ושלווה, כי אם של מלחמות בלתי-פוסקות ושל התפשטות אימפריאלית. אין זה מוכיח כי פריחה ומלחמה שזורות זו בזו, אלא שתרבויות שונות מגיבות בצורות שונות על אתגר המלחמה.

מדינות אמריקה הלאטינית לא ידעו מלחמה של ממש מאות בשנים, ודווקא בהן יש דיקטאטורות צבאיות ובמרביתן שוררת מועקה וסטאגנאציה תרבותית. אין שום דטרמיניזם הקושר תרבות ומלחמה, וההצבעה על ספארטה מוכיחה על בורותו וחד-צדדיותו ההיסטורית של בעל-הדוגמה. השאלה היא, מהי הרקמה החברתית והתרבותי של החברה הנידונה: על חברה אגרארית פרימיטיבית כספארטה השפיעה עובדת הלחימה הממושכת אחרת מאשר על החברה האורבאנית הסופיסטיקטית האתונאית. ישראל ומצרים משקיעות פחות או יותר אותו חלק מתקצין בביטחון. בישראל שלטת דימוקראטיה פארלמנטארית שעם כל בעיותיה אינה עומדת לעבור מן העולם, ואילו במצרים לא נראית באופק שום אלטרנאטיבה להמשך קיומה של דיקטאטורה צבאית.

דווקא מלחמת ששת הימים העלתה בישראל, כמו שציינתי קודם, עירנות גדולה יותר לסבלם ולעמדתם של הפלשתינאים; יש היום הבנה גדולה יותר לעמדתו של הצד השני מאשר באיזו תקופה אחרת הקודמת ל-1967. דברים שאירעו ב-1948 אינם יכולים לקרות היום; ענייני צבא וביטחון, שהיו כל ימי שלטונו של בן-גוריון בבחינת "טאבו" לגבי הדיון הציבורי – נידונים היום בריש-גלי. יש היום הרבה יותר ביקורתיות ופתיחות בישראל, בתקופה של לחצים ביטחוניים חמורים – ממה שהיה בשנות החמישים והשישים, בתקופה של לחצים פחותים בהרבה.

בהשוואה לעיתונות הישראלית של היום, נראית העיתונות הישראלית של שנות החמישים קונפורמיסטית להחריד. אף הנהירה לחינוך גבוה, הפתיחות לעולם, גדולות היום הרבה יותר מאשר בעבר, ודור הבנים מעוגן הרבה יותר בערכיה של התרבות המערבית – על כל צלליה והישגיה – מאשר דור האבות, חניך עיירות מזרח-אירופה. נידמה לי כי ללא אידאליזאציה יתירה ניתן לומר כי ישראל מגיבה לאתגר המלחמה והמצור לפי המודל האתונאי, לא הספארטאני. דברי המשתתפים בספר הדיאלוגים הזה הינם עדות לכך.

סוף השיחה

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

19. "אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – "

כותבת אסתר בפנקסה:

שבת אחרי פסח. כל-כך טוב לחיות, חיי! זה טוב, כל-כך נעים, זיתים אלה, הערימה הזאת, השבילים האובדים בין הגבעות – – –

שוב החלו הגלים החמימים להתהלך בלב –

הערימה כה ריחנית, יונים הוגות למראשותיי, ועל הזיתים משתפכים שירי עגבים ככה חמימים, צופני חן, אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב –

דוד'ל הילד, הן גם הוא ציפור חן קטנה, שם על יד הירקון בין קני הסוף, שמעתי, האזנתי לליבו הדופק, לב ציפור קטנה, חיי – חיי – זכורני כשהייתי קטנה והייתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט –

הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר... פרר... רגע על הבד רגע בחול ופרר...

ומעופן של היונים כך עדין, צנוע, פהי... פהי... וחוצות הן באוויר הכחול – – –

וקול הזמרה דומה לזמזום העמום של דבורים וזבובי הקיץ, ומתערבב איתו – וראשי האוקליפטוס, כובד עליהם מרוב מיץ ודמים ירוקים, והם מרכינים אותם בחן על כתפי, את ראשיהם המסולסלים הפרועים –

והמערות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד, שם ציפורת זעירה שקופה נמה בצל עלה דקיק, והשיבולים באפילות, ומסתירות על גוה הקטן, שם שני זבובונים גמישים מתנשקים שם, ציק – עוד טרם צמחו כנפיהם – ולחש חיים עולה בסדקי הערימה האפלים ....

סוד סוד סוד, גלים שמחים בלב – – –

צללים מתחלפים, ערב, מתקרב קץ, קץ כל בשר בא, מחר לבית-הספר, קץ לשעות היפות, כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש, מחר ספסלים, מורים, שיעורים, היום גלים חמימים, זיתים, מוצפת ערגה וכל טוב – – –

יום ראשון. בוקר על גבעות וגיאיות, על פרדסים וכרמים מעורפלים, אוקליפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה, שלום לחופש: הנה הבית-ספר נשקף אלי, תיכף אהיה שם, אשב על ספסל, כמה זה מוזר!

יום ראשון בערב. זה אם בכלל מה זה איכפת לי, זה מנעים עלי עוד יותר את עולמי, את שעותיי החופשיות והיפות, מתוך הכימיה פתאום עולות הכנפיים הלבנות בתוך, בתוך הכימיה כל ... לא מתוכה אלא מתוכי שיושבת בתוך הכימיה –

לא מרדכי, הלא יש חיים עשירים מגוונים – זה נורא, נורא, אפשר להיחתך – בתוך כל זה יש פתאום עם משה, לי כל-כך צר, כה צר, אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – שוב אחת נחנקת בתוכי בתוכי – מרדכי זה, הוא הוא?

אי החיים הגדולים, איים? יהיו קצרים קצרים, בלבד שיהיו יפים, שיהיו יפים, מרדכי אני רוצה עכשיו איזה דבר גדול – אמור איזה מלה גדולה או מרדכי, לך לגליל –

רגשות משונים מכבידים על ליבי, אני כופפת תחתם, אולי אפול, אני יודעת, הלא צריך לפתור פעם לתמיד, הלא אין אני זאת לובשת הצורה הארורה שמדברת אליך אלא אני אני, הלא יש בי כוח לגמור את הכל – למות, אבל אין יותר בכוחי להתאבק להתפתל ככה, זה קטנות ככה, והאהבה הפעוטה הזאת – פי – זה נורא, יש את נפשי לפעמים לנפץ את הראש הזה הזעיר אל ליבי החולני, ליבי, ששם שדים בדרך מרקדים עכשיו, הלא יש כל-כך הרבה חיים, חיים, מרדכי, מדוע כל-כך צר לי ומדוע אי אפשר לי לבאר מה שנעשה אצלי שם –

מרדכי אתה רואה שושנים כל-כך אדומות ומלאות, אני לא אתן מהן בכוס שתיבולנה שתיבולנה בעודן מלאות אדמומית, אדומות –

ובת הלילה הקטנה הזאת תאיר להן באורה הנוגה המיישן –

האפלולית כותבת באצבעות כחולות חוורות לתוך כל קמטי הווילון הלבן ולקמטי נשמתי החולה –

 "שעת רחמים" שעת רחמים – – –

ה' אייר, תרע"ג. הנחמה היחידה שיש לידי עלי אדמות זהו העיפרון –

 – נו ולהיכן אני שייכת? הלא דבר-מה מקשר אותי אל כל זה בקשר אנסטנקטיבי, הארץ, השאלות האלה, היו הפועלים – אבל מדוע זה מיטשטש אצלי ככה, הלא אני – היית צריכה באמת להיות אחרת, אני מרגישה בזה –

אבא הוא טיפוס רך, האישה הזאת מטשטשת אותו לפעמים, כמה אבא זה בעל צורה ושלם, שלם – ואני, אני הלא אמורף, אמורף גמור – – אני יכולה כך להתגבש בעת שאני יוצאת מתוך עצמי, וזוהי תשועתי לצאת מתוכי, אני צריכה תמיד תמיד להיות מחוץ לי, ממעלה ממני, אני בעצמי נערה, נערה במלוא מובן המלה עם כל הרכרוכית הסמרטוטית הזאת וההסתפקות הדלה, ואף זו אינה שלמה, תמיד מנקר דבר-מה בלב, הניגודים נוראים, אני ו"הנערה הרכה", ואפשר שכל זה באמת רק מתוך "הנערה הרכה" –

רוחות הומות בעמק וקוראות, מתוך גודל דורות קוראים לי, מהד רחוק בלבבי –

ונערה חציה "מתוקה" חציה מרה וגם כבדה קצת, אף היא קוראת עם עלבונותיה, יסוריה היפים, השיכחה, ושמחתה המלאה תוגת עולמים –

לא "הכמות" ולא "האיכות" ולא "המציאות" אלא התוך, מיתר הנשמה, זה הוא העיקר –

וכשאני למשל לוחצת מעילי זה אל שפתיי, וריחות גשם עולים לאפי ונוגעים שם במיתר, והמיתר מכוון באותו רגע, והנה אותו תו שאילו הייתי באותו רגע לוחצת שפתיי אל תלתל שנשמט על מצחי –

החוץ אינו כלום, העיקר הוא בפנים, החוץ בא רק להלביש צורה לפנים, החוץ נוצר בשביל הפנים, הפנים יכול לחיות גם בלי חוץ אבל מפני שישנו במציאות לכן נעשה למשרתו של הפנים, כל מה שבתוכי דמותו של החוץ והחוץ רק עבד לתוכי –

כל הסובבים אותי משמשים צבעים לנשמתי, התוכלו, הגוונים בתוכי, ויש רפלקציה, והם שבים לאוויר העולם והם דלים וכל הרואה אותם מאלה הסובבים אותי יאמרו – דלה, דלה, מה דל – מאין הם יודעים אם לא מתוכי יצאו דלים, וכך בתוך אווירם נעשה כך, החל החוץ –

ומה מושק'ה זה כשנוהגת בו כי הרי הוא אדם, אותו אדם שהוא, אלה שאנשים – אלה, כשניעורים מיתרי ליבי להשתאות גדולות נבלעים כל הגבולות הדמיונים שהיכלי הגוונים זקוקים להם לפעמים לבניין השמיים שלהם – והשמיים אינם ניבנים מן הארץ לבד, והארץ וגווניה נבנית מהשמיים ונופים משם מן האחד לשני רועד הומה – – –

י"ז אייר, תרע"ג. ריחות חלומות עמומים מתוך המנגינה הזאת, שביל מתפתל בין עשבים ירוקים ופרחים כחלחלים, מתוך השביל עולה נער, מגבעת רחבה חבושה לראשה, ועיניו כחולות חולמות מתחת לה וחליל בידו ומנגינות משתפכות מן החליל מנגינות ירקרקות וזהרורי חלומות סביב, ונגוהות קופצות וצללי חלומות ניכרים שמהן נפשי מרחפת בין צללים ונגוהות נכחה – מעולפת פרחים כחלחלים ועשבים רעננים –

חלומות לא מתוך –

מתרחבים שדות ולפניי ממבין ים שיבולים מציץ ראש מרים מתחת למטפחת לבנה מגל בידה בגל על יד הגדר האפלה כתמי אור ירח מסתנן מבין עלי התות ונופל על העשבים, הארגז על יד הגדר, אני ומרים ולחש נשמות בינינו – ירדניה והמון אורות –

וגעגועים למרחקים המעורפלים וכמיהה ושני לבבות אפרוחים רועדים דופקים הומים תחת שפעת אור פתאומי תחת התות על יד הגדר –

חלומות לא מכאן אני חולמת –

שבת, לפני ל"ג בעומר. כבד הקיץ, בזרועותיו כרמים פרדסים ושדות – ומתוך ירק הקטיפה של אוקליפטוסים ותחת נשימתו החמה נתכסו גפנים מראשם עד קודקודם לחלום, חלום געגועים ורזים משחירים נזדקפו בגאון אחר יפה ראש, נשיקות מרעיפים ראשיהם, נשיקות ירוקות ריחניות שחורות לגדרות המימוזה השעירה, שרקו תלתלי הזית וכבדו, וצללים חדשים קרירים, נגוהות חדשים, נסך הקיץ לתוכם –

ערימות זהובות צצו בחצרות, ובצידי הדרכים מתבשלים עשבים צהובים של שמשוניות קיץ לבנות על כל רגב ועל גדרות הרוסות –

האוויר מלא מנגינות קיץ, אפרוחי תרנגולים צעירים, קולות דקים צרודים לתוך העלים, צרצרים מנסרים בקולות דקים בתוך הדממה –

כ"ב אייר, תרע"ג. מדוע יש לי מוסר כליות, כלום חטאתי באמת? אני בעל-כורחי לובשת את המשקפיים שלהם, מתוכם אני שופטת עליי, עליי, ואני בעצמי, נו אני לא יכולתי לעמוד בפני מבטו החצוף והמגרה, פרצתי בצחוק והתאדמתי, נו מה אעשה! מדוע הוא מביט אליי, דווקא אליי, זה לא נדמה לי, כך הוא באמת, מה הוא רוצה ממני הן אני איני יפה, יביט אל ברכה, אליי הלוואי שיחדל מהביט אליי, אני מוצאת מתוכי תחת המבטים האלה – פי – אני כל-כך מתפזרת – פי – זה כל-כך לא נעים לי, היום הוא בוודאי חשב – – – מי יודע מה שחשב – זה הלא משפיל – צריך להיות גאה וקרה, וודאי הלא שללי יהיה כלום, מה יש לי, דבר-מה, זאת אומרת, נעים בלב, היום צריך ללכת למרדכי, צריך כבר להוריק כל זאת – מדוע לא ניגש אלי דוד כשראני אה? מדוע זה? וקפניס עמד על המדרכה והביט והביט – –

ליבי נוקפני ומתמלא רחמים עליו, מי עוד יודע צערו זה, כמוני –

קפניס כואב היטב, הלב כמו אצלי –

כמה כל זה משונה, צעיר זה הולך וכלה בשבילי ואני נפשי חולה באחר וזה האחרון מכלה אותי גם כן –

ר"ח סיון, תרע"ג. עיני ד. [דיזנדרוק] מתיזות שביבי חיים, הוא כך מלבב בעיניו, בצחוק שלו, והוא כך דומה – – – איזה חלק מזה שיש לאברהם אצלי נתמסר לו מבלי ידיעתי – ובזה אשמים רק קלסתר הפנים האלה הדומים לפני אברהם, העיניים האלה, הלחי הגלוחה, השערות, צבע הפנים ובפרט העיניים, כשהן מאירות פתאום –

שטות, אני עוד חולמת אודותיו, הלא צריך לעוקרו מן הלב פעם לתמיד, הלא אני יודעת שאינו שלי, זה הלא כבר ברור, והלב אינו מאמין, אינו רוצה בשום אופן להאמין, ומיישן את עצמו במיני חלומות שלעולם שלעולם לא יתגשמו, הוא אינו שלי, אתה שומע? לב, לב, אתה שומע, הוא אינו שלי ודי –

נו טוב, אני יודעת, אבל מה, הלא אני אוהבת אותו כל-כך, הוא טבוע בתוך נשמתי, אני לעולם לעולם יחיה בקירבי, אי אפשר להיחלץ ממנו כמו שאי אפשר להיחלץ מנשמתי כל זמן שאני חיה –

כינור מרטט לי – –

הוא איננו שומע –

אחת היא לי אני אוהב אוהב אותו לעולם לעולם – – –

פרחים רעננים נפתחים אחד אחרי השני לבנים אדומים ורדיים ואצלי נחרצים קמטים במצח ועל צווארי שהיה כך פורח יוצאות יבלות קטנות –

שבועות. שטות, איזה קמטים, מה? זה עתה נמלאו לי תשע-עשרה שנה, שטות, עוד החיים משתרעים לפני בכל כוחם, עוד החיים קוראים אלי במלואם, קוראים, קוראים מתוך צללי זיתים מתוך אוקליפטוסים רעננים וגבעות חולמות –

שני צעירים אוהבים אותי בלב ונפש, אחד – בעל נפש גדולה ויפה, אחד קטנטן אבל נאמן ככלבלב –

סוף סיון, תרע"ג. נפשי דורשת את מזונותיה ואלה ניתנים לה בצרות-עין נוראה, זה חטא – הכל חוטאים נגדי – הנפש צמאה ועורגת, עורגת עד להתמוגג – כחליל זה מעל הגבעות –

ליצור לי את המזון הזה מתוכי אינם נותנים לי, 'הכימיה' החריבה את העולמות היפים שלי, זו השפחה הקפדנית של הרגש, ומן החוץ אין לי מזון – ואני נשארת קרח מכאן ובכך מכולם, דבר נכבד נעשה בקירבי, הלוואי שלא תהיה כך עד החולשה והפזרון בו – אני –

היחסים מתחדדים ביני ובין כל הסובב אותי, מפה מצבי כל-כך טרגי קומי במושבה בשל הסביבה עד שזה ממאר עלי את החיים, תאר בנפשך שאני כבר מסכימה שהטיול על הגורן נהיו לי לסיפוק באין ברירה, התבין שגם זה אינו ניתן לי משום שהבריות מתרחקות ממני על זרותי והתהפוכות שברוחי, כלום יכולים הם להשיג את נפשי המשונה –

רוחי צמאה וליבי נעכר מכאב, כל-כך צר וקטן הכל, אין על מה לשפוך כל מה שהומה בנפשי ואני מתדלדלת מפני שאינם נותנים לי להתבצר בתוכי, הכל שר ומדבר אלי ובנפשי יש עולמות, עולמות חדשים רזיים שלגלותם כמוהם במציאות – בתוכך נוצרו –

ואני בעצמי, מרוב צמאון וכאב נעשית כמוהם – ואני מעטפת מלבישה את רזי נשמתי, את געגועי הערטילאים – בשר ודם, מרדכי, יודע אתה מה הוא לי אברהם, נושא שהמון סודות והשפעות בו מפינה אחת של לבבי, גם עכשיו זה נעלה, עד היום הזה לא נפל שם דבר בפה במושבה – בא שינוי, וזהו שיעבוד כלפי השפעתם, החוץ, הכל מדברים כך על זה, הם אומרים – "נער בגד ונערה סובלת" ואף אני בפה ובעיניים בשר אומרת אחריהם – אברהם בגד, אולי הלב שותק ומתקפל באותו רגע ושומר על איזה דבר בגיחוך קל –

המשך יבוא

* * *

חלקה של פרופ' נורית גוברין בחקר זאב יעבץ

לאהוד שלום,

טוב שהזכרת את ההיסטוריון והסופר זאב יעבץ בגיליון האחרון של 'חדשות בן עזר' [669]. אני מבקשת בזה להזכיר את חלקי בהעלאת תודעת חשיבותו ויצירתו. על חשיבותו וערכו כראשון וכמחדש הסיפור הארץ ישראלי, עמדתי כבר בספריי ובמחקריי הראשונים, כפי שיעידו מפתחות השמות ותאריכי הפירסום הראשון המצורפים להם. כך, למשל, מחקרי: "פתח-תקוה זירת-ההתרחשות" המוכר לך היטב, שבו נזכר סיפורו: "ראש השנה לאילנות", הושמע לראשונה כהרצאה ביוני 1977, פורסם לראשונה באוקטובר 1978 וכונס בספרי: 'כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית' (1998). בספרי: 'דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ-ישראל' (1989) נכלל פרק שלם עליו ונזכר שמו עוד פעמים רבות. כמו כן בכרך ב' של ספרי 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה' (2002) ועוד הרבה מאוד.

בברכה

נורית גוברין

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ודאי שמתם לב שבהמולה של עריפת הראשים בשל האחריות לאסון שריפת הענק בכרמל, המולה שבה מתמחה מבקר המדינה שונא הפרסום, לא נשמעה שום הערה על הנערים מדליית אל-כרמל שכנראה הציתו בכוונה-או-שלא-בכוונה את האש במיזבלה של הכפר לצורך עישון נרגילה, ומשם התפשט האסון; ואין גם הערה על האפשרות המיידית שהיתה להגיע לשם ולכבות את האש בראשיתה, בכוחות מעטים, כפי שהוכיחו תצלומי המטוס שצילם את תחילת השריפה. פשלה. כן, פשלה. מה אפשר לעשות? זה היה יכול לקרות בכל מצב, כי זה היה אולי כמו לזרוק גפרור בוער לחבית של אבקת שריפה. אבל למה לומר אמת פשוטה כזו כאשר אפשר לערוך עריפת ראשים תקשורתית רבתי? ולמה לא לערוף גם את ראשו של מי שאחראי לירידת מפלס הכנרת? ולבצורת? ולרעידת האדמה הקרובה? ולכך שאין מספיק בחורים לרווקות העניות בתל-אביב? ואין מספיק מסיכות-גז לכל האוכלוסייה? והפלאפל והשווארמה בישראל הם הכי יקרים בעולם? כי בכל העולם מתרחשים אסונות-טבע נוראים ורק אצלנו היה יכול להיות גן-עדן מושלם לולא האשמים – שאת ראשיהם נערוף! וחבל, כמו במקרה של ביבי – שאין לאשמים יותר מראש אחד לערפו!

* מתארגן משט חדש כדי להסיר את המצור מעל תלמידי עזה: "שמונה תלמידי תיכון מעזה שזכו במלגת לימודים בארה"ב, לא קיבלו אישור נסיעה מממשלת חמאס, כך דיווח היום (רביעי, 17.8) ארגון זכויות אדם פלסטיני. הצעד נראה כחלק מקמפיין מוגבר שמנהל באחרונה חמאס נגד קבוצות עצמאיות ופעילים המעודדים לטענת השלטון 'אורח חיים מערבי'." [הציטוט במרכאות מ"הארץ" אונליין, 17.8].

* וורן באפט: "בשנה שעברה חשבון המס שלי – מס ההכנסה ששילמתי, כולל מס עובדים ששולם עליי וששילמתי עבור עובדיי – היה 6,938,744 דולר. זה נשמע כמו הרבה כסף, אך שילמתי רק 17.4% מההכנסה שלי, וזה פחות משיעור המס ששילמו 20 עובדים אחרים במשרד שלי. נטל המס שלהם היה 33%-41% והממוצע 36%. מי שעושה כסף בעזרת כסף, כמו כמה מידידיי הסופר-עשירים, משלם שיעור נמוך אף יותר של מס. לעומתם, מי שעושה כסף מעבודה, שיעור המס שלו גבוה משלי – ובהרבה." ["הארץ", "דה מארקר", 16.8].

* הסוד של הרשות הפלסטינית נחשף, ובל נחיה באשליות:

http://www.youtube.com/watch?v=2kwZFm0lW_U&feature=player_embedded

* ההיסטריה ועיוות הנתונים בקשר למחאת האוהלים צוברת שיאים חדשים. בחודש יולי דווקא עלה שכר הדירה ב-0.7% – וזאת חרף כל ההפגנות, וגם התייקרו הנופש בארץ ובחו"ל ב-5.8% והשירותים הרפואיים ב-3.8%! אבל כותרות התקשורת האנטי-ממשלתית חוגגות את ירידת מדד יולי ב-0.3% ואת ירידת מחיר מוצרי החלב ב-1.9% [כזכור "מחאת הקוטג'" החלה זמן ניכר לפני "מחאת האוהלים", והיתה מבצע פרסומת אדיר חינם למחלבות הגדולות, שעזר להן לקבע את גבינת הקוטג' כגבינה הלאומית של ישראל! – וגם לקטוע את תקציבי הפרסום הגדולים מבלי לחשוש לשום נזק, להיפך!] – ובמקביל "תנובה" הודיעה שנפח המכירות שלה גדל ביולי האחרון!

גם אין מסבירים לציבור שירידה של מדד ירקות ופירות ביולי ב-1.6% – שהשפיעה גם היא על גרירת המדד כלפי מטה – היא תופעה עונתית של הקיץ החם!

* איפה יש הכי הרבה לחם ברוסיה – תשובה: בקציצות. איפה יש הכי הרבה מים בישראל  – תשובה: בגביעי הקוטג' [ובייחוד מאז החלה המחאה]!

* טיל גראד נפל סמוך לבאר-שבע. המטרה של החמאס – הגדלת הטווח מעזה עד לכור הגרעיני בדימונה. – את מי זה מעניין? – אנחנו, התקשורת הישראלית, מכסים בהרחבה רק את מחאת האוהלים ו"הצדק החברתי"! – ולעזאזל המציאות!

* היכונו לגיליון המיוחד של ה-1 בספטמבר שיוקדש למורה שלנו טוני הָלֶה במלאת 75 שנה לתיכון חדש.

* מתברר שהכוח האמיתי בהפגנות אינו של עובדי חברת החשמל, היכולים לשים יד על השאלטר [המפסק] של תחנות הכוח – אלא של הצעירים המפונקים ממחאת האוהלים שיכולים לשים יד על השאלטר של התקשורת ומיד מתחברים אליה כי כולם שם חברים של כולם ותומכים בהם וככה הם משגעים מדינה שלמה וגם את הפוליטיקאים המפוחדים שנעשו פתאום כולם פופוליסטים!

* מרדכי בן חורין, ירושלים: * תחריר בקהיר החלה במחאה ציבורית – תמשיך בהשתלטות האחים המוסלמים – שיביאו להריסתה הכוללת של מצרים – ומשם וככסת"ח – ביטול השלום עד למלחמת קודש בישראל. * "תחריר" בתל-אביב החלה במחאה ציבורית – תמשיך בהשתלטות השמאל הסוציאליסטי-קומוניסטי – שתביא להריסתה הכוללת של ישראל – ומשם לביטול עוצמתה הכלכלית וביטול הרתעתה הצבאית –  עד למלחמת קודש בישראל.

* טורקיה עוד לא פתרה את בעיית המחתרת מהאיזור הכורדי, המאיים להיקרע ממנה ולהיות חלק ממדינת כורדיסטאן החופשית החדשה – שתשתרע על פני האיזורים הכורדיים של סוריה, עיראק (האיזור הצפוני שהוא כבר חופשי-למחצה) ואיראן.

טורקיה רק מתחילה במלחמה עם סוריה, העלולה להמריד את אזוריה הדרומיים של טורקיה.

בטורקיה עוד לא הושלם תהליך האיסלאמיזאציה של הצבא שפירושו הרס מורשתו החילונית של כמאל אתא-טורק –

אבל אנחנו כבר נדרשים לשמן את התחת כדי להתכופף ולהתנצל בפניהם כמו שהם אוהבים – וכדרישת הנשיא הסכל של ארה"ב, המאיים עלינו ורואה בנו את מקור כל הרוע וחוסר-השקט במזרח-התיכון!

והם יכולים להסתמך גם על הסופר הגדול גרוסמן, שכינה ב"הארץ" את ההשתלטות של לוחמי השייטת שלנו על המשט בשם "פשע"! 

* מאמרו של פרופ' עוז אלמוג על מחאת הצעירים, שפורסם לראשונה אצלנו, אינו חדל להכות גלים במרחבי האינטרנט, ושוב ושוב שולחים לנו אותו עשרות נמענים, שכבר שכחו שקראו אותו לראשונה אצלנו! – משמע שיש לנו קצת השפעה על דעת הקהל, בייחוד מול התקשורת, שבחלקה מועלת-בשליחותה, מסיתה ומוסתת – בייחוד בנושא מחאת האוהלים.

* הנהגת החמאס מודה למנהיגי מאבק האוהלים בישראל על כי בזכות מאבקם המתוקשר נתקפה ממשלת ישראל בפאניקה והיא מציעה עכשיו שיחרור יותר רוצחים עם דם על הידיים תמורת ההישג התקשורתי שתזכה  בו אם ישוחרר גלעד שליט!

* המאבטח האמיץ בסניף בנק הפועלים בבאר-יעקב, יניב אנגלר, התעמת עם השודד ושילם על כך בחייו. עכשיו, יד על לב, האם לא הייתם מצטרפים גם אתם למקהלת המגנים אותו אילו הצליח לפצוע או להרוג את השודד? – ובייחוד אם השודד היה, למשל, ערבי או פליט מדארפור! – נשקו של המאבטח היה נלקח ממנו מיד, הוא היה מפוטר, היו מגלים דברים קשים על עברו ועל מיעוט הכשרתו לתפקיד, הוא היה עומד למשפט, וייתכן שגם נידון לרצות שנים אחדות בכלא!

* אֲגָנָה וַגְנֵר: תתבייש לך, אהוד, לפרסם ככה "שיר" על זיון עיזים! [גיליון 669]. כבר כשבעלת אותי אותו לילה בקיבוץ הרגשתי בנטיות הבהמות-דקות שלך כאשר הכרחת אותי לרבוץ על ארבע ליד קצה המיטה עם התחת הקטן שלי ערום מולך ולפעות כמו עז, ואתה צעקת בשיא: "חבּיבּה! חבּיבּה!" – שזה היה כנראה השם של העז שלך במושבה כאשר תקעת בי את הזין של התיש הארוך שלך ובכך הולדת את בתנו אשר לה אתה מתכחש כל השנים!

אהוד: למיטב זיכרוני היה לך אז תחת גדול ושמן, שהלובן שלו הטריף עליי את דעתי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,248 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,043המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל