גיליון מס' 671

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באב תשע"א, 18 באוגוסט 2011

עם צרופות אהוד בן-עזר ואחיינו רן בן-עזר מבלפוריה, עם הטרקטור והמחרשה, בעבודת החריש העמוק בשטחי הבור בדרום ים-המלח

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל הַדָּם. // אהוד בן עזר: כך תהיה "מפורזת" מדינת פלסטין. // יריב בן-עזר: עבודת החריש בדרום ים המלח. // שרה: אני מפיצה חלקים מהעיתון. // אהוד: אל תשכחי להפיץ גם את חיימקה שפינוזה ואגנה וגנר. // עמוס גלבוע: לצאת מהשתיקה בקשר לסוריה. // ד"ר ארנה גולן: יאירה יקירתי, "שיינדל" כותבת מכתב ליאירה גינוסר. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. התשתית הציונית של החוקה. [ציטוט]. 2. במחיר סביר. [ציטוט]. 3. סקירת עיתוני סוף השבוע. 4. שפת "הבכיר". // אלון דהן: היהודי הבינלאומי: המניפסט האנטישמי של פורד. [ציטוט]. // מתי דוד: המחאה החברתית בצל הטרור הפלסטיני. // רחלי אברהם-איתן: שלט "דירה למכירה" במוסררה. // יהודה דרורי: 1. אנחנו והחרדים – כבר לא עם אחד. 2. להתכונן לתפוס את קו אל-עריש-שארם?  // דוד מלמד: לפתוח קונטו לכל סופר. [ציטוט]. // מוטי הרכבי: YNET מחפשת אשמים בשטח המואר מתחת לפנס ש-YNET הִדְליקה. // יִשְׂרָאֵל הַר: שירים מתוך הספר החדש "צִיפּוֹרְיַאן קוֹרֵא לִנְחַשׁ הַנְּחשֶׁת". // עמוס גורן: מילון המהפכה. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: פסימיזם עמוק. // יצחק מאיר: שכר דיפרנציאלי, מכתב פתוח שלא נשלח. // אהרון רול: להכיל את אדוני הארץ. //  אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד. 20. ד"ר אברהם-חיים גרין יגיע לצפת, ואסתר: "אני הולכת הגלילה!" // מוטי בן חורין: פעם. // ממקורות הש"י. // נדב מן: משפחת כצנלסון: מרוסיה לעין גנים.

* * *

יוסי גמזו

עַל הַדָּם

כְּשֶאֲנַחְנוּ שוֹלְחִים נִחוּמִים

לְמִשְפָּחוֹת שֶיַּקִּירָן נִסְפָּה בְּרֶצַח

מִידֵי חַיּוֹת-אָדָם צְמֵאוֹת דָּמִים וָטֶרֶף

הַאִם לִבֵּנוּ חָש מָה שֶהַפֶּה אוֹמֵר?

הֲרֵי לַמָּוֶת אֵין קֻרְטוֹב שֶל רַחֲמִים,

הֲרֵי לְאֵם שְבוּרָה אֵין נִחוּמִים לָנֶצַח

וְאָב אוֹמֵר קַדִּיש עַל בְּנוֹ יִשָּׂא בְּלִי הֶרֶף

דִּמּוּם נוֹרָא שֶלְּעוֹלָם לֹא יִגָּמֵר.

כְּשֶאֲנַחְנוּ פּוֹלְטִים כְּמִצְוַת

אֲנָשִים מְלֻמָּדָה אֶת דְּבַר-הַהֶבֶל

"וְלֹא תֵדְעוּ עוֹד דְאָבָה," הַאִם בְּעֶצֶם

קוֹלְטִים אֲנַחְנוּ אֵיזוֹ שְטוּת אָנוּ אוֹמְרִים?

הֲרֵי עוֹד אֵין לֹא מֶלְחָצַיִם וְלֹא צְבָת

הַמּוֹחֲצִים לֵב אַלְמָנָה עַד קְצוֹת הַסֵּבֶל

וְלֵב יָתוֹם עַד תְּהוֹמָם שֶל הַמַּכְאוֹב וְשֶל הָעֶצֶב

כְּמוֹ לֶכְתָּם שֶל הַהוֹלְכִים וְלֹא חוֹזְרִים.

אָז לְשֵם מָה בִּכְלָל אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים

לְתַחֲרוּת חַסְרַת סִכּוּי אֶחָד לְאֶלֶף

בֵּין הַתַּחְבֹּשֶת הָאִישִית הַמְּפֻקְפֶּקֶת

שֶל הַמִּלִּים שֶלֹּא תַבַּעְנָה לְעוֹלָם

אֶת אוֹתוֹ שֶטֶף דָּם פְּנִימִי שֶאֵין נִסִּים

שֶיְּשַכְּכוּ אוֹתוֹ בִּיגוֹן אֶבְלָם שֶל אֵלֶּה

שֶיַּקִּירָם נִלְקַח מֵהֶם – וּבֵין הַשֶּקֶט

הַמְּצַמְרֵר שֶל יַתְמוּתָם וְשֶל שְכוֹלָם.

כִּי שָם, בַּחֹשֶךְ הַשּוֹתֵת וְהַסָּמוּר

שֶל הַהֶכְרֵחַ הַנִּחָת כְּמַאֲכֶלֶת

עַל אוֹהֲבָיו שֶל הַנִּרְצָח – מִכָּאן וָהָלְאָה

לַחְשֹב עָלָיו בִּזְמַן עָבָר בִּמְקוֹם הוֹוֶה,

אֵין שוּם מִלָּה שֶתִּתְחָרֶה בַּלֹּא-אָמוּר

שֶבּוֹ חוֹבְרִים פִּתְאֹם הַהֶלֶם וְהָאֵלֶם

לְדוּמִיָּה שֶבְּכַמּוּת הַדֶּצִיבֶּלִים שוּם מִלָּה לָהּ

לֹא תִדְמֶה בְּעָצְמָתָהּ וְלֹא תִשְוֶה.

אַךְ זֶה מוֹכִיחַ שוּב וָשוּב שְנֵי הֲפָכִים:

שֶגַּם כַּיּוֹם עוֹד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶלָּנוּ

נִקְנֵית יוֹם-יוֹם בְּיִסּוּרֵינוּ וּכְאֵבֵינוּ

וּבִגְבוּרַת צְבָא-עַם עָשׂוּי פֹּה לִבְלִי חָת

וְשֶהָעָם הַזֶּה, לַמְרוֹת הַמְּרַצְּחִים

חָזָק מִכָּל חַיּוֹת-הַדָּם וְשֶכֻּלָּנוּ

עַל אַף אֵין-סְפוֹר מַחְלוֹקוֹתֵינוּ וְרִיבֵינוּ

כָּאן מְהַוִּים עֲדַיִן מִשְפָּחָה אַחַת.

בדרך כלל קורא משה טימור בתוכניתו השבועית ביום שישי אחרי חצות אחד משני השירים של יוסי גמזו שהתפרסמו ב"חדשות בן עזר" באותו שבוע. הפעם חרג ממנהגו וקרא את "על הדם" שכתב יוסי גמזו בלילה שבין חמישי לשישי ושלח לנו ולמשה טימור למחרת, שישי בבוקר. וכפי שאתם רואים, השיר עצמו מתפרסם במכתב העיתי רק עתה, אור ליום שני.

* * *

כשם שחצי-האי סיני ה"מפורז" בזכות ה"שלום" עם מצרים הוא כעת אחד מבסיסי הטרור המוסלמי המסוכנים בעולם – כך תהיה "מפורזת" מדינת פלסטין על גבול ראש-העין-כפר-סבא-חדרה, וסכנה תהיה לנסוע לאורך גבולה; תל-אביב עתידה להיות מותקפת ממנה בנשק תלול-מסלול ממש כמצבן של אשדוד, אשקלון, קרית גת, קרית מלאכי ובאר-שבע, וכל זאת בין היתר בזכות הכרת האו"ם בפלסטין-גדה.

באשר לפלסטין-ישראל, זו מחכה לרוב פלסטיני כדי ליהפך למדינת כל-אזרחיה, כתקוות ישראלים יהודים לא-מעטים הסובלים (או מאוד נהנים) מאידיוטיזם מוסרי.

פלסטין-עזה כבר קיימת בתור מדינת טרור, שתיהנה מעתה גם מסיוע אמריקאי (דרך הסיוע לפלסטין-גדה) נוסף על האירופאי.

ואילו פלסטין-ירדן מחכה לנפילתו של בית המלוכה ההאשמי כדי להסיר את המסכות ולהיות פלסטין נוספת ממזרח לירדן, בגבולות המנדאט הבריטי המקורי.

אהוד בן עזר

* * *

"העיתוי האומלל של הפיגוע"

אהוד,

אולי תכתוב מאמר שכותרתו "העיתוי האומלל של הפיגוע" – בו תסביר לידידיך שפיגוע כפי שהיה השבוע [שעבר] בדרך לאילת פוגע באינטרסים שלהם כי הוא מסיח את תשומת הלב מארועי שדרות רוטשילד.

בידידות,

ישראל בר-ניר

אהוד: מה, לא ידעת? את פיגוע-הטרור בדרך לאילת יזמו נתניהו, ברק והמתנחלים כדי לפגוע במהפכה החשובה ביותר בתולדות העם היהודי ואולי בתולדות האנושות בכלל, מהפכה שלצערנו עלולה לגווע בלילות החמים האלה באוהלים של שדרות רוטשילד – וזאת חרף זוויות הצילום המוצלחות-במיוחד של מנהיגיה ומנהיגותיה וחרף הניסיונות המלאכותיים להחיותה!

* * *

יריב בן-עזר: עבודת החריש בדרום ים המלח

אהוד שלום,

לבקשת אבי, שלמה בן-עזר, מצורפות תמונות של עבודת חריש ראשון – "התלם הראשון" בשטחי בור שעוברים הכשרת קרקע לשימוש חקלאי. [ר' צרופות]. השטחים נמצאים בדרום ים המלח, באזור המושבים עין-תמר ונאות-הכיכר. במקום חקלאות מפוארת ומתיישבים שיושבים באזור זה בתנאים מאוד קשים, מעבדים את האדמה ומתפרנסים ממנה.

[אגב, לכל מי שידו אינה משגת לקנות קרקע באזור תל-אביב ורוצה להיות גם ציוני, יכול לקבל שם קרקע חינם].

עבודת החריש מבוצעת על ידי טרקטור זחל ומחרשה שיוצרה בפתח-תקווה בשנת 1954. היום כבר אין הכשרות שטחי בור לחקלאות ולכן אין עוד שימוש במחרשות אלו. החריש מתבצע לעומק 80 ס"מ עד 1 מטר. החברה המבצעת את החריש, "יריב בן-עזר מיכון והנדסה בע"מ".

בתמונות ניתן לראות את החורשים אהוד בן-עזר, בנו של שלמה בן-עזר, וכן את רן בן-עזר, בנו של יריב ונכדו של שלמה בן-עזר מבלפוריה.

 בברכה,

יריב בן-עזר

בלפוריה

אהוד: בן-משפחתי שלמה בן עזר מבלפוריה הוא נינו של סבי יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בשלהי שנת 1878, חנוכה תרל"ט. שני בניו של שלמה – אהוד ויריב, ונכדו רן, ממשיכים את המסורת.

* * *

שרה: אני מפיצה חלקים מהעיתון

אהוד,

ברכותיי על אומץ הלב – לצאת נגד הזרם ולומר דברים ברורים על כל מה שקורה כאן. ברשותך – אני מפיצה חלקים מהעיתון – ומניחה כי אספוג עקב כך מהלומות לא מעטות...

שיהיה טוב לכולנו!

שרה

אהוד: דברייך נכתבו אליי לפני התקפת הטרור של צהרי יום חמישי האחרון. אני מקווה שבחלקים שאת בוחרת לשלוח מהמכתב העיתי את כוללת גם את דבריהם של חיימקה שפינוזה ואגנה וגנר.

* * *

עמוס גלבוע

לצאת מהשתיקה בקשר לסוריה

מול הטבח המתחולל מזה כמה חודשים בסוריה, בולטת מדינה אחת בשתיקתה הרועמת – היא מדינת ישראל. כלום, אף מילה, אפילו לא ציוץ בלתי רשמי. למה?

קיימת מעין הסכמה כללית כי ישראל צריכה לנהוג על פי הפסוק "והמשכיל בעת ההיא ידום." ביסודה של גישה זאת מצויות כמה הנחות, חלקן סמויות וסותרות אהדדי: ראשית, אין אנו יודעים מה יבוא אחרי משטרו של בשאר; עדיף שיהיה בסוריה שליט מוכר לנו שגם אמר שהוא רוצה לעשות שלום איתנו; עדיף לנו משטר עריצות אך יציב, מאשר תוהו ובהו שיבוא בעקבותיו.

שנית, יש ודאות רבה שמי שיבוא בעקבותיו יהיו "האחים המוסלמים", ואז תהיה לנו למעשה מדינת חמאס בצפון המדינה.

שלישית, זה לא ענינינו כאשר ערבים הורגים ערבים. יש לנו מספיק צרות משלנו, ולמה לנו לדחוף את הראש למיטה חולה. מזרחן אחד אף טען לפני זמן קצר, כי אסד מוחלש, בעת הזאת, הוא דבר טוב ועל מדינת ישראל לנצל זאת על מנת לרוץ ולעשות עימו שלום.

כללו של דבר, דומה שבשתיקתה ישראל מכריזה ומשדרת לכול כי האינטרס המדיני והביטחוני שלה הוא שמשטרו של בשאר אסד והעדה העלאווית בסוריה יימשך, וכי הוא יצליח במלאכת הדיכוי הברברית שלו. בכך מצטרפת ישראל לקבוצת מדינות וארגונים התומכת בבשאר: איראן, ארגון חיזבאללה, העדה השיעית בעיראק וראש ממשלת עיראק השיעי, ונצואלה של צ'אבז, סין ורוסיה, שאצלם דיכוי דמים של בני ארצם הוא בבחינת לחם חוק, מדינות וארגוני אלה מונעים מהלכים בינלאומיים מעשיים נגד בשאר, אך גם הם מגנים את מעשיו בשפה רפה. ישראל מצויה אפוא, בחברה טובה.

לדעתי האינטרס הישראלי בעת הזאת הוא נפילת משטר אסד והעדה העלאווית. הנימוקים הם:

האחד, המפסידים הגדולים מנפילתו יהיו שני האויבים הגדולים ביותר שלנו והם איראן וחיזבאללה, וזאת בצד האוייב השלישי בדמותו של בשאר ומשטרו. לא לחינם שני הגורמים הללו מסייעים בפועל לאסד במאבק הדמים שהוא מנהל זה למעלה מ-5 חודשים.

השני, כל התכלית של הסדר מדיני עם סוריה בתקופתו של בשאר (להבדיל מתקופת אביו), היתה התקווה כי השלום עם בשאר יביא להתפרקות הציר האסטרטגי של סוריה-איראן-חיזבאללה, יחליש ביותר את חיזבאללה ויבודד את איראן. עבור הישג אסטרטגי אדיר כזה, טענו בעיקר במערכת הביטחון שלנו, כדאי הוויתור על כל מילימטר של רמת הגולן.

לדעתי המדובר היה אז בתקוות שווא ובאשליות מתוקות. והנה, האפשרות שהציר הזה יתפרק עומדת ממש לפני העיניים שלנו. לא בגלל שאסד מקבל את רמת הגולן, אלא בגלל שבשאר אסד, זה שהפך את הברית האסטרטגית עם איראן וחיזבאללה לציר המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון שלו – הוא ייפול ועימו משטרו.

השלישי, לפי מיטב ידיעתי והערכתי, הסיכוי ש"האחים המוסלמים" (להבדיל מכלל בני העדה הסונית והאליטות שלה) יעלו לשלטון, הוא נמוך ביותר. האחים המוסלמים במצרים היו והינם רבים יותר, חזקים, מאורגנים ומעורים בחברה המצרית הרבה יותר מאשר "האחים המוסלמים" בסוריה.

הרביעי, כמובן שאחרי הנפילה של בשאר, סוריה תיכנס למצב של חוסר יציבות לפרק זמן. אבל, מה יש לנו עכשיו בסוריה? יציבות, או מרחץ דמים העלול להתמשך עוד זמן רב?

מה ישראל צריכה לעשות? ראשית כל לצאת מהשתיקה, לפחות ברמה המוסרית וההומניטארית. יש לכך הרבה דרכים, כולל דרך ארגוני יהודים ברחבי העולם. ברם, האם ניתן לצפות מביבי לקורטוב של יוזמה?

* * *

מלאו 45 שנה לפטירתו של אבינו

בנימין בן עזר (ראב)

ביום כ' באב תשכ"ו, 1966

הוא חי במחשבותינו

* * *

ד"ר ארנה גולן

יאירה יקירתי

"שיינדל" כותבת מכתב ליאירה גינוסר

בעקבות הופעת ספר שיריה "שיינדל" בהוצאת "כרמל", 2011

יאירה יקירתי,

אני, שיינדל שלך, כותבת אליך – למרות שזמני קצר ובכתב ידי, כי הרי אין לי כאן, למעלה, מחשב, כי התרגשתי והופתעתי לראות את שמי – וביידיש! – מתנוסס בלבן בוהק על העטיפה השחורה של ספרך החדש והנאה. אז גם הבנתי שאני, ממש לא ייאמן, מככבת בספרך זה. הפתעתי אף גדלה, כשגיליתי מי היא זו שבתמונה המייצגת אותי והבנתי שבחרת לייצג אותי, הזקנה, בדמותה הצעירה והנאה של לאורה של מאוריציו גוטליב, שלא זכתה כמוני להינצל מן השואה ונספתה בה בזיקנתה.

הוחמאתי, כמובן. אך עד מהרה נצבט בי ליבי, כי גיליתי בשירך "כפות הכסף", שכאשר מסרתי לידייך את סכו"ם הכסף הכבד ואמרתי לך בתום לב ש"זה עוזר זה שווה, זה בשבילך," לא שיערתי כלל שאני מעבירה אלייך, כדברייך, "כאב כבד שאין מה לעשות בו," והתנחמתי רק משום שבכל זאת עשית ממנו שיר מרגש.

זיהיתי מיד, כמובן, שלא כל הפרטים מחיי ומחייך הם אמת לאמיתה, כי הרי "אמת השיר הוא כזבו." ובכל זאת לא שיערתי את העוצמה שבה את כואבת את עלבון חיי, עלבונה של אישה שהצילה את משפחתה בשואה מרעב, מחלות וכפור, ולא זכתה בזיקנתה אלא להתנכרות. אפילו היטבת, ילדתי, להבחין עד כמה חסרה לי בבדידותי משפחת ילדותי, ועד כמה, עם כל "הנאורות" שאת מייחסת לי, עדיין אני יראה מ"עין רעה". נחמה פורתא היתה לי רק כשראיתי שכך נולדו לך שירים חזקים, וכי הם נולדו מתוך בחינת חיי באירוניה מרה ובכאב, לאור מה שלדעתך ראוי היה שאזכה בו, כמו "המלכה-האם" או אגדת סינדרלה, מונחים שהמציאות לא הכילה אותם והם הומרו במונחים כמו "עובדת זרה."

ואת יודעת מה? יותר מכל הופתעתי כשגיליתי, יקירתי, שבימים ההם גם לך לא היה "דיבור", וכי, במילותייך שלך, "היינו שתינו זהות, שיינדל, חסרות אונים," היינו כמו "רקפות אילמות" בין "סלעי" המציאות כי "קולנו לא נשמע." וכמה שמחתי שעכשיו, סוף-סוף, נמצא לך "הדיבור", וחשבתי שמתוך ההזדהות הזו סחפת אותי עכשיו פנימה, לשירייך. ואז עברה בי לפתע צמרמורת כשקראתי איך באירוניה החריפה שלך הבעת את כאבך על מותי והטחת אל הנייר את המילים הקשות הללו: "ליום הולדת בכורך, שיינדל, טרפת את נפשך בכפך. מותך מתנת יום הולדת."

וכשהוספתי לתהות איך פתאום ובאופן כה בלתי צפוי ומאוחר חדרתי לשירייך, קראתי את דבריה של חנה יעוז המלווים את הספר, והבנתי כי העולם החיצוני בכללו נתפס בשירייך כמאיים ופוגעני באישה, אם זו החברה, המלחמה, המשפחה או בן הזוג, אבל המודעות היא שמקנה לאשה כוח ומשמעות.

ואז ראיתי כי אומנם בשיר שהבאת כמוטו וכהצהרת כוונות לספר, גם המשורר הרומאי הורציוס, שאת דוברת בו, אף כי עלה לגדולה, ירא כמוני וכמוך את "האלים המקיפים" והזוממים רע. ובכל זאת, הוא גובר על הפחד ומשלים עימו "בכוח שמחת ההווייה." וחשבתי לי: איך את מגיעה, אפוא, ל"שמחת ההווייה" ומשלימה עם אימת העולם המאיים והפוגעני ואיך אני משתלבת בכל זה? כלומר, תהיתי "מאין נחלת את שירתך" – אם נשתמש במילים של ביאליק שאהבת – ואז נדמה לי שהבנתי משהו.

אני רואה שאת כבר חסרת סבלנות ורוצה לדעת לאן אני חותרת. ובכן, אגיד לך. נדמה לי שמצאתי מפתח ראשוני בשירך "העיר הנסתרת". עמוס לויטן, בדבריו שבסוף הספר, מציין שהשיר מבטא את "תמצית המצב הקיומי של רבים מאיתנו כאן" ביחסנו להווייה הארץ-ישראלית של ילדותנו שאינה קיימת עוד. ואני מצאתי את המפתח לשירייך בטור הראשון, שבו את אומרת כך: "יציבה עברתי בחלל מיתולוגי פרטי / מתחזה לזמן היסטורי."

כלומר, שירתך נולדת כאשר את מפנימה אל נפשך את עולם החוץ שנגע בך, ויש שהכאיב ואיים מאוד, ואת סוחפת אותו פנימה, על נופו, אירועיו ודמויותיו במישור האישי והשירי, הלאומי והפוליטי. ואז מתבטל רצף הזמן הכרונולוגי והכול הופך בך להווה נפשי. והרי כך את אומרת בעצמך: "אני העיר, העיר אשר איננה."

ואז, יקירתי, שירתך נולדת. איך? וודאי את כבר רוצה לדעת. היא נולדת כשאת "עוברת יציבה." ומה פירוש? היא מתהווה כאשר את, למרות הכאב או דווקא בגללו, בוחנת את העולם שהופנם, מצרפת בו רחוקים בזמן ובמרחב בחתירתך למשמעות, ומתוך כך יוצרת שירה. ואיך את בוחנת? מתוך עמדה מוסרית חסרת פשרות, עמדה התובעת אמת במגע עם ההווייה, עם הזולת והמציאות, ללא זיוף, עיוות ועוול ביחסים, ללא הכנעה וכניעה וללא גרימת כאב והשפלה. וכיוון שרק השירה מאפשרת לך לתת ביטוי למשמעות שחשפת, שהרי רק היא שתוליך מן הפחד והאיום אל "שמחת ההווייה", נולדים הצירופים המפתיעים, עד שאת סוחפת אפילו אותי פנימה. ועל כך אני כל-כך גאה, ולו יכולתי אפילו הייתי שולחת אלייך נשיקה. כי במקום שבו אפילו "השמש" נעשית "אני" כדבריך, סימן שגם אני נגעתי בליבך ומתוך כך יצרת שירה.

ואם תרשי לי, הייתי מוסיפה שהכול התחיל מאותה "ביצת דרקון", כפי שאת מכנה אותה בשיר "לא אפתח", והיא ביצת "פחד ורוע" וגם כעס, שהיתה בנפשך. אבל אז, בימים הרחוקים ההם, היית, כלשונך, כ"בת יען" מאויימת וחרדה, ואני שמחה שעכשיו עלה בידך להשתחרר מן הפחד בכוח השירה, ואת כבר יכולה לתת ביטוי לכל מה שהיה כלוא בנפשך, ואפילו ביטוי אירוני, ולהיגאל.

הבנתי את הדברים הללו, לצערי, בייחוד משירי "הזוגיות". השירים האלה הכאיבו לי במיוחד, כי ראיתי את עצמי, כאימו של בן-זוגך, אחראית לכך במקצת. כאבתי את מצבי הכניעה, ההשפלה, הכבילות והשיתוק הפנימי, כי מעולם לא עלה על דעתי שכך היו. נדהמתי לקרוא את השיר "זוגיות", שבו מוצגים שני בני-הזוג כאביזרי בית נטולי נשמה. היא – כספרייה המתכסה אבק, והוא פועל כשעון המכאני חסר הרגש והאמפתיה, עד שכל הבית נעשה כנייר נטול חיים, המרמז גם להשתקעותם בכתיבת שירה. אבל חמורה מכול גם בעיניי היא כניעת האישה הגוררת אותה להעמדת פנים, לקיום מזוייף, כשהיא מתראה כביכול האבק אינו אלא איפור ואילו כלפי חוץ מתראים השניים כזוג יפני מסוגנן ואמנותי, בעודם במהות "שבוייה ואוייב" והיא משוועת ל"פדיון שבויים".

ואז הבנתי, מה שלא קלטתי בעודי מהלכת ביניכם. הבנתי שרגישותך לקיום מנוכר וקר ומזוייף, היא שמוליכה אותך לצירוף התחומים בנפשך ובשירתך, עד שגם הפוליטי נעשה אישי , כשהגבר מוצג כ"מתנחל" בבית בעודו דובר נגד כיבוש והתנחלות. כי ברגישותך לזיוף את תובעת קיום של אמת בכל מימדי הקיום ואינך מבחינה בין הפרטי לציבורי, כי הכול נעשה לגבייך פרטי. ולכן, למשל, בשירך "הצעירים", הזיקנה האישית מתאחדת עם הזיקנה במימד הלאומי, כיוון שצעירים רבים אינם זוכים לה בנופלם למען ארצם, באומרך באירוניה חדה ומרה: "כי בפצע הישראלי העמוק / אין מקום לזקנים."

ואם כך, יקירתי, איך בפועל את מגיעה מן הכאב והפחד ל"שמחת ההווייה"? אגיד לך. בואי ונראה, למשל, מה עשית עם רחוב מודיליאני, שאת גרה בו, בשיר שהבאת על הכריכה האחורית. אני הרי עברתי ברחוב הזה לא פעם, כידוע לך, ומה ראיתי? רחוב נאה, שקט, מוצל, מהוגן וצר, ואת? את הפנמת אותו ולכן קראת לשיר "לי רחובה של עיר". ומה עשית בו? פיתחת את הפוטנציאל שהיה בנוסחו הראשון בשיר "בת רחוב ותמר" וצירפת ואיחדת רחוקים גם על דרך הרמיזה: את צווארי הנשים הדקים שבציורי הצייר, את קשתות התמר, את שירי לאה גולדברג, הנרמזת במלים "אישה לא יפה, נפלאה" – ואגב, לפי דעתי היא בהחלט היתה אישה יפה - את חדרך ואפילו את נכדתך הקרוייה "שיר". ואז עברת "בתנועה כורעת" – והרי זה המונח שלך מן השיר על נתן זך ופוגל – מפחד העורבים ואימת השיעול הזקן, שהזכיר לך את מותו של אבידן, לשמחת "ההווייה" בזכותה של הנכדה, כי היא המאפשרת, גם בזכות שמה, להגיע לאיחוד של אמת בין השירה והמציאות.

ואם כך, ילדתי, מותר לחייך! והרי את מחייכת כשהמציאות מגישה לך נחמה, כמו בשיר "מנצח ושני לוזרים". ומדוע? כי בשיר גובר הפיתוי הגשמי של האוכל על התשוקה האמנותית לשמוע קונצרט. לכאורה, כישלון של ה"לוזרית", אך למעשה ניצחון מחוייך, כי "הגברת" שהפסידה קונצרט זכתה במתת אהבה של אוכל שהוגש בחיוך ובנדיבות. ואף כי לא שמעה את הקונצרט בניצוחו של גרגייב, המנצח המהולל, אפשר לחגוג בחיוך ילדותי ולתת לכך ביטוי אפילו  ברמיזות לשירי ילדים.

ואם את עדיין שואלת אותי "נו, אז מניין נחלתי את שירתי?" אפנה אותך לשירך "שעה בחדר משלה", שכותרתו המרמזת, להבנתי, למאמרה הנודע של וירג'יניה וולף, שעניינו יצירתה של האישה, חושפת שנושאו הוא מהות יצירתך.

תחילה הופתעתי כי מעולם לא נתקלת במיטאפורה שהבאת בראשו לתיאור השירה. שהרי כך את שואלת: "האם שירה איננה עוזרת בית / המנקה את חדרייך בצעדים חרישיים / בעיניים עצומות מנקה גם אבק דק מן הדק." יותר מזה, היא גם מנקה את הפרטים הפזורים ומכבידים והם "קטנוניים ומקטינים". וכיוון שהקבלת אותי, הזקנה, בשיר "שיינדל, שעה ש..." לעוזרת הבית הצעירה והיפה, ששמה העברי "יפה" הוא תרגום שמי היידי ותבעת כך את עלבוני, הריני רואה לעצמי זכות להסביר את מיטאפורת "העוזרת".

לכאורה, את מורידה את השירה מכיסאה הרם והנישא. אבל השירה לא נעלבת, כשם שאני לא נעלבתי. כי הרי היא מנקה את האבק שכיסה אותך ונטל ממך את חיותך. ואיך היא מנקה? כדברייך בשיר, בכוחה של "אינטליגנציה נוכחת פקוחת עיניים," כלומר בכוחה של התבוננות רציונלית, מפוכחת וחסרת פשרות.

נכון, ילדתי, לעתים כוחה אובד, כמו בסיומו של השיר הזה. אבל לרוב, היא בוחנת, מצרפת, מצננת את הרגש הכואב או אף את זה הנלהב, קושרת וחושפת משמעות. ואז את משתחררת מן "הפרטים הקטנוניים והמכבידים" ומ"פחד האלים" המאיימים, ממש כמו הורציוס שלך, וכך אפשר לך להשלים עם פחד החיים מתוך שמחת ההוויה.

ולסיום , יאירה יקירתי – כי הגיע זמני להיפרד – רציתי רק לומר שהעיקר הוא שכך נוצר ספר השירים הזה, שאני, שיינדל – ממש לא ייאמן! – מככבת בו! ועל כך, קבלי את תודתי וברכתי ואת איחוליי להמשך שירי פורה.

שלך באהבה,

שיינדל

המכתב לשיינדל שכתבה חוקרת הספרות ארנה גולן – פורסם לראשונה בחוברת אוגוסט 2011 של "מאזניים", הירחון לספרות הוותיק והנפוץ ביותר בישראל, אם כי תפוצתו אינה מגיעה אפילו לזו של גיליון בודד אחד של המכתב העיתי, המופיע פעמיים בשבוע.

* * *

אורי הייטנר

1. התשתית הציונית של החוקה

ביומו האחרון של מושב הקיץ של הכנסת, טרם צאתה לפגרה, הניח ח"כ אבי דיכטר ("קדימה") על שולחנה את הצעת חוק יסוד מדינת העם היהודי. להצעת החוק של דיכטר הצטרפו כיוזמים עוד 40 ח"כים מכל הסיעות הציוניות, ובהם שאול מופז, מאיר שטרית ורוני בר און ("קדימה"), כרמל שאמה וזאב אלקין (הליכוד), בנימין בן אליעזר ("העבודה"), עינת וילף ("עצמאות"), זבולון אורלב ואורי אורבך ("הבית היהודי") ואחרים.

הוויכוח הציבורי השטחי והמקוטב, מתייחס לשורת החוקים השנויים במחלוקת שנדונו לאחרונה כאל מקשה אחת. האמת היא, שכל חוק עומד בפני עצמו; חלק מן החוקים חיוביים וחלקם שליליים, חלקם מועילים וחלקם מזיקים, חלקם נחוצים וחלקם מיותרים. המשותף לכולם – הם נובעים מבלבול בחברה הישראלית, בדבר מהותה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, ובמיוחד בדבר המשמעות החוקתית של היותה כזאת.

63 שנים אחרי הקמתה, טרם חוקקה מדינת ישראל חוקה. הגיעה השעה שתהיה לנו חוקה כזאת, שתגדיר את מהות המדינה. חרף היעדרה של חוקה, מהותה היהודית והציונית של המדינה היתה מובנת מאליה, עד שנות התשעים, ולא היה עליה כל איום. בשנים האחרונות, עם התעוררות מגמות הפוסט-ציונות והאנטי-ציונות, בעיקר באקדמיה ובתקשורת הישראלית – הטלת הספק בייעודה היהודי של המדינה ומצג השקר של סתירה, כביכול, בין מדינת לאום לבין מדינה דמוקרטית (סתירה שאינה מופנית כלפי אף מדינת לאום דמוקרטית בעולם, זולת מדינת העם היהודי) – הצורך בחוקה כזאת גדול מאי פעם.

מסמך היסוד שראוי להיות התשתית הרעיונית של החוקה, הוא ההצהרה על הקמת מדינת ישראל, הידועה בכינויה "מגילת העצמאות". לב ההצהרה הוא המשפט: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." הפסקאות המקדימות משפט זה, מציגות את הלגיטימציה של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – המעניקה לעם היהודי את הזכות הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרזה המדינה; הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו, הזיקה היהודית לארץ-ישראל בשנות הגולה, המעשה הציוני והשואה. הזכות הטבעית, היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו. הזכות ההיסטורית, היא הזכות של העם היהודי על הארץ. הפסקאות שאחרי משפט ההכרזה, מתארות את דמותה של המדינה, כמדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית (אף שהמילה דמוקרטיה נעדרת ממנה), המחוייבת לקיבוץ גלויות, לערכי הצדק, החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל, לשיוויון זכויות לכל ללא הבדל דת גזע ומין, ולפיתוח הארץ לטובת כל תושביה.

בהיעדר חוקה, חוקקה הכנסת חוקי יסוד המהווים נדבך לחוקה עתידית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הם הנדבך הדמוקרטי של החוקה. אולם חוקתה של מדינה יהודית ודמוקרטית חייבת לצעוד על שתי רגליים – הגדרת מהותה כמדינת הלאום היהודי, והגדרת מהותה הדמוקרטית. כל עוד לא חוקק חוק יסוד, המגדיר את מהותה הציונית והיהודית של המדינה, החוקה הבלתי כתובה היא חוקה נכה וחסרה. הוספת הנדבך הציוני לחוקה, באמצעות חוק יסוד המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומעניק משמעות סמלית ומעשית להיותה כזאת, משלימה את המהלך של חקיקת חוקי יסוד. על כך יש להוסיף עוד את חוק יסוד זכויות חברתיות, כדי להשלים את חוקתה של מדינת ישראל.

והנה, משהציע ח"כ אבי דיכטר את הצעת חוק היסוד הזו, מקהלה אוטומטית התנפלה עליו באלימות מילולית אופיינית, בניסיון להלך אימים על הציבור מפני חוק יסוד "גזעני", "אנטי דמוקרטי" ושאר פניני הלשון השחוקים עד לזרא. במקום דיון אמיתי על תכני הצעת החוק – ניסיון נואל ליצור לה דה-לגיטימציה, שהיא בעצם דה-לגיטימציה להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

ההתנפלות על הצעת החוק התמקדה בסעיף הקובע שהשפה הרשמית של מדינת ישראל היא עברית. הצעה זו הוצגה מיד כ"הדרת השפה הערבית", שהיא "הדרת הערבים", שהיא "גזענות" בלה בלה בלה.

מה בעצם טוען הסעיף? שהסמלים במדינת הלאום של העם היהודי, הם סמלים יהודיים; הדגל, ההמנון, סמל המדינה, השפה. שפתה הלאומית של מדינת העם היהודית, היא העברית. כל כך טבעי, כל כך נכון, כל כך מובן מאליו. ובעצם... ההתנפלות מוכיחה שאין זה מובן מאליו, ומכאן שהחוק נחוץ עד מאוד.

וכיצד "מדירה" הצעת החוק את השפה הערבית? בהגדרה ההוגנת כל כך: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה." כך ראוי במדינת הלאום של העם היהודי, שהיא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת כל אזרחיה בשוויון הזכויות לפרט. היא מדינת הלאום בסמליה, במהותה הקולקטיבית, בזיקתה להיסטוריה היהודית ולעם היהודי באשר הוא ובמחויבותה לשלומו של כל יהודי בעולם.

העובדה שח"כ מ"קדימה" יזם את הצעת החוק, ורבים מחברי סיעה זו חתומים עליו, חשובה ומעודדת מאוד. לאחרונה, שיח הקצוות של השוליים הרדיקאליים הולך ומשתלט על הציבוריות הישראלית, כשהגורמים המתונים בשני צידי המפה הפוליטית נסחפים אחרי הזנב המכשכש בכלב. מן הראוי, שהרוב הציוני והדמוקרטי השפוי, יחזיר לעצמו את הובלת החברה. גם "קדימה" נסחפה, בעיקר בחודשים האחרונים, אחרי סדר היום הזה, ונגררה אחרי השוליים של השמאל הרדיקאלי. והנה, העובדה שמהנהגתה של "קדימה" יוצאת הצעת החוק הזה, היא אות כבוד למפלגה זו ובשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית.

2. במחיר סביר

אני תומך בכל ליבי בפעולה צבאית לחילוצו של גלעד שליט. פעולה כזאת היא ביטויה של הרוח הישראלית, היא ביטויה של רוח אנטבה, היא תחזק באופן משמעותי את כושר ההרתעה של ישראל ועשויה לשים קץ לאסטרטגיית חטיפות החיילים, כפי שמבצע אנטבה שם קץ לאסטרטגיית חטיפות המטוסים. פעולה צבאית לחילוצו של גלעד שליט, תביא לידי ביטוי את ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבים זה בזה," באופן הנעלה ביותר, נכונותם של חיילים לסכן את חייהם כדי לחלץ מן השבי חייל ישראלי.

על אף כל הכתוב לעיל, אני מתנגד בתוקף לפעולה, אם היא כרוכה בנפילתם של חיילים ישראלים רבים. אילו היה עליי להכריע בדבר פעולה כזאת, והמתכננים היו מעריכים בסבירות גבוהה שעשרה חיילים, למשל, ייהרגו בה, הייתי מכריע נגד הפעולה. מדוע? כיוון שאני תומך בחילוצו של גלעד שליט, אך לא בכל מחיר. יש מחיר, שנזקו גדול אף יותר מהתועלת שבשחרור גלעד שליט. המדינה מחויבת גם לחייהם ולביטחונם של החיילים שעלולים להיהרג בפעולת החילוץ, ויש מחיר דמים בלתי סביר.

עמדתי בנוגע לשחרור גלעד שליט בעסקת חליפין, יוצאת מאותן נקודות מוצא. הערבות ההדדית הינה ערך מרכזי בחיינו, ומשמעותו היא מחוייבותה של המדינה לשחרר את גלעד משביו, ואף לשלם על כך מחיר וליטול סיכונים. כפי שבכל פעולה צבאית יש סיכונים, כך בכל עסקה יש סיכונים. וכפי שעלינו להיות נכונים לשלם את מחיר הפעולה הצבאית, כך עלינו להיות נכונים לשלם את מחיר עסקת השבויים. אולם כפי שלא נוציא פעולה צבאית בכל מחיר, כך גם אין לחתום על כל עסקה.

המחוייבות לגלעד שליט מצדיקה שחרור מחבלים מכלאם, חרף הסיכון שבכך. אבל לא בכל מחיר. עסקה שעלולה להביא, בסבירות גבוהה, למותם של ישראלים רבים בפיגועי טרור ושתעודד חטיפת חיילים נוספים – פסולה מבחינה מוסרית. המדינה מחויבת לגלעד שליט, אך גם לחייהם, שלומם וביטחונם של האזרחים, הילדים ואף החיילים, שעלולים לאבד את חייהם בעקבות עסקה כזאת.

ניסיון העבר מלמד, שעסקאות מסוג עסקת ג'יבריל, גבו מאיתנו מחיר דמים בלתי סביר. עלינו להימנע מחזרה על הטעות.

שני המאמרים הראשונים פורסמו לראשונה בעיתון "ישראל היום".

3. סקירת עיתוני סוף השבוע 19-20.8.11

המלצת השף – הראיון של שלי יחימוביץ' לגידי וייץ במוסף "הארץ".

שלי יחימוביץ' היא שגרירת תנועת העבודה במפלגת העבודה. אם תנצח בפריימריס, היא עשויה להחזיר את מפלגת העבודה לתנועת העבודה. אילו ברל כצנלסון או יגאל אלון היו פוקדים היום לביקור את מפלגת העבודה, היא היחידה שהם היו יכולים לראות בה את נושאת הדגל. מפלגת העבודה בעשורים האחרונים לא היתה שונה בעמדותיה החברתיות והכלכליות מן המיינסטרים הישראלי, לצד הליכוד, "קדימה", מרצ ו"שינוי", בהבדלי ניואנסים. שלי יחימוביץ' שונה. מיום כניסתה לפוליטיקה היא דבקה בדרכה הסוציאל-דמוקרטית, והגורם היחיד בפוליטיקה המפלגתית הפרלמנטרית (לצד גורמים רבים בזירה הציבורית החוץ מפלגתית – נושא למאמר בפני עצמו), שיצר תשתית רעיונית אלטרנטיבית, בה נאחז בחודש האחרון הציבור הרחב שחש שבדרך הנוכחית הגיעו מים עד נפש.

למה הזכרתי את יגאל אלון? כיוון שכאשר יגאל אלון התמודד על ראשות מפלגת העבודה – מרוץ שבעיצומו נפטר מדום לב, הוא הוציא את ספרו הפרוגרמטי "כלים שלובים". בספר זה הציג את המהות הציונית ואת המהות הסוציאליסטית ככלים שלובים, שרק השילוב ביניהם יוצר את הדרך בה הוא מאמין, אותה הוא מגשים, עליה הוא נאבק והיא המַדְחֵף להתמודדותו על ההנהגה. נזכרתי בכך בראיון עם שלי יחימוביץ', שביטא מחויבות מוחלטת לכלים השלובים של הציונות הסוציאליסטית.

הנה כמה ציטוטים מייצגים: "הציונות והסוציאליזם היו שני האתוסים המכוננים עם הקמת המדינה, מאוד פשוט. הם לא הלכו יחד בלתי אם נועדו." היא דבקה במאבקה נגד מועמדותו של האנטי-ציוני והמסית לסרבנות דב חנין לראשות העיר ת"א: "אני מתקשה לקבל אפילו באופן תיאורטי את הרעיון שבראש מערכת החינוך של תל אביב יעמוד אדם אנטי-ציוני, מטיף לסרבנות, שלא עומד דום בשירת 'התקווה' ואפילו לא שר אותה... הזהות האידיאולוגית שלי מורכבת מהרבה רכיבים, אבל קודם כל אני סוציאליסטית וציונית. והציונות היא רכיב מכונן בהשקפת העולם שלי, היא לא משהו שאני יכולה לוותר עליו. זה קו פרשת מים... זה קו מגדיר מאוד בהשקפת העולם שלי. אם אנחנו קוראים תיגר על הציונות, אז אין שום משמעות לקיום שלנו כאן. ... ראשות עיר, בוודאי ראשות עיר גדולה, לא יכולה להיות מנותקת מעמדות לאומיות בשום פנים ואופן. ההפרדה הזאת בין ראש עיר שינקה לי את העיר לבין השקפותיו הפוליטיות האחרות, היא לא נכונה בעיניי ואני לא נמצאת שם. ... אני רואה את עצמי חלק מהזרם המרכזי, מהאתוס הציוני. זה לא אומר שאני לא יכולה לחוקק חוקים יחד עם דב חנין או להסכים איתו בדברים רבים, אבל יש קו מפריד, שהוא מאוד משמעותי והוא אפילו בא לידי ביטוי בחיי היום יום. הבן שלי משרת בצבא והבן של דב חנין הוא סרבן. ... "

שלי תומכת ביוזמה של גדעון סער שילדים מגיל שלוש יפתחו את הבוקר בגן בשירת ההמנון. "כן, לחלוטין. זו אפילו לא נראית לי סוגיית שמאל ימין. נראה לי משהו מובן מאליו ולפעמים מאוד מביך אותי לעמוד עם תיכוניסטים שאפילו לא יודעים את שירת ההמנון. זה אל"ף-בי"ת של כל מדינה מתוקנת ואין בזה שום קשר ללאומנות."

ובנוגע לסיורים בשל בתי הספר במערכת המכפלה? "תלוי בקונטקסט. אם מישהו מבצע את הסיורים האלה עם היסטוריונים, שמסבירים את המורשת שלנו, את מערת המכפלה ואזכוריה במקורות, את התפתחות שהיתה מאז, ומאירים גם את הקונטקסט הפוליטי העכשווי, זה דבר שהוא לגיטימי. ערכי מורשת לא שייכים רק לימין בישראל... בהחלט, זה מדבר אליי. הקיום שלנו כאן הוא לא קיום רגעי, יש לו הנמקה היסטורית מתמשכת, ואני כן חווה את כל הרבדים, כולל השייכות לעם היהודי, על כל ההיסטוריה שלו, וכן, אני מזדהה עם סמלים. ... ברור לי שקיים סבל, סבל עמוק לשני הצדדים, ואני לא מתעלמת מהסבל הזה, אבל בעיניי המפעל הציוני הוא אחד המפעלים המוסריים והצודקים ביותר, אני חושבת, בתולדות ההיסטוריה האנושית. ... להגיד 'שתי מדינות לשני עמים', ציפי לבני אומרת שלוש פעמים ביום, לא שהיא הובילה איזושהי פריצת דרך מדינית, ולהגיד 'הלאה הכיבוש', גם מרצ אומרת יפה מאוד ובנאמנות. לי יש ייעוד אחר."

תשובותיה אינן מוצאות חן בעיני המראיין, נציג האכסניה שבה היא התראיינה: "יחימוביץ' לא עדה לסתירה הדיאלקטית בין הציונות והסוציאליזם... תמיד הייה מחלוקת בדיון אם סוציאליזם וציונות יכולים לדור בכפיפה אחת. ... הם שאלו את עצמם אז, אם אתה יכול להיות סוציאליסט, כלומר, דוגל בשוויון, ולהדיר מהשוויון הזה אזרחים שזהותם הלאומית איננה זהה לשלך... אם המיליארדים שהושקעו בהתנחלויות היו מושקעים בתוככי הקו הירוק אולי לא היינו מגיעים לרוטשילד."

נו, "הארץ".

שלי יחימוביץ' מבטאת אוטנטיות. בחודש האחרון כולם נהיו "חברתיים". כל נביאי הניאו ליברליזם וההפרטה היו ל... "חברתיים". "הארץ" (!) כולל נחמיה שטרסלר (!!) נהיו ... "חברתיים". יאיר לפיד (!!!) נהיה ... "חברתי" וכותב על "מרד העבדים", לא פחות. רוני בראון (!!!!) נהיה ... "חברתי". אפילו ציפי לבני (!!!!!) נהייתה ... "חברתית". מה "חברתי" בציפי לבני? קו חברתי כלכלי אחיד הובילו כל המפלגות, כל הממשלות, וכעת הציבור, שהיה שותף לקו הזה, מאס בו ויצא למחות. במקרה, המחאה נפלה על המשמרת של נתניהו. במקרה, במשמרת הזאת ציפי לבני אינה ראש הממשלה ואינה שרה אלא יו"ר האופוזיציה. זה הכל. זה כל מה שהופך אותה ל"חברתית".

שלי יחימוביץ' נשאה את הדגל של מדינת הרווחה נגד הזרם, ועל כך גם יריביה האידיאולוגיים מעריכים אותה. כיוון שכך, היא חפה מזיופים ודבקותה בדרך היא אמיתית. שלי יחימוביץ' מכירה את הזיוף והשקר בלינקג' בין "שמאל" ו"ימין" מדיני ביטחוני לבין "שמאל" ו"ימין" חברתי כלכלי. לכן, אין לה כל עכבות בשיתוף פעולה עם כל מי שניתן להוביל עימו מהלכים נכונים בנושא החברתי כלכלי, ללא קשר לעמדותיו המדיניות. לכן, לאורך כל דרכה הפרלמנטרית היא יצרה בריתות חוצות מפלגות וחוצות קואליציה/אופוזיציה להובלת חוקים ומאבקים חברתיים. לכן, היא שידכה את "בני עקיבא" והמכון לאסטרטגיה ציונית עם תנועות הנוער כחולות החולצה וגורמי שמאל ואיכות הסביבה, למאבק משותף למען הרפורמה במשק הגז.

"מה עמדתך בעניין הצטרפות המתנחלים למחאת האוהלים? את מברכת על כך, זה משמח אותך?" היא נשאלה, והשיבה: "כן, חד משמעית. אחת מנקודות העוצמה המשמעותיות ביותר של המחאה הזאת, היא שלא נישאים שם השלטים הקונבנציונליים המדיניים, אלא שיש שם שפה חדשה, שפה מלכדת, שפה מאחדת."

בנוגע לחרם על תוצרת ההתנחלות ועל חרם האמנים השיבה שלי את התשובה היחידה הראויה למי שדוגל בסולידריות חברתית: "אני לא דוגלת בחרמות." ולכן, תשובתה על השאלה "האם תקני מוצרים מהתנחלויות, נניח שמן זית מהר ברכה?" תשובתה פשוטה: "כן."

שלי מסרבת להצטרף לשנאת ההתנחלות והמתנחלים: "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית."

אמירתה החשובה ביותר בראיון, היא תגובתה למסע הנתעב של "הכו במתנחלים והצלתם את כלכלת ישראל." דבריה בנושא זה הם היושרה בהתגלמותה: "אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות ... אני כופרת בזה, זה פשוט לא נכון עובדתי, למרות שזה נתפס כאיזו אקסיומה מדעית. בית ספר שמוקם היום בהתנחלות ומאכלס איקס ילדים היה מוקם בתוך גבולות הקו הירוק מאכלס את אותו איקס ילדים באותה עלות."

יתהה הקורא העירני, ממה אני כל כך מתפעל. מה הרבותא בכך שפוליטיקאי אומר שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב ושאחד ועוד אחד הם שניים?

מה לעשות? בעולמנו הפוליטי המובן מאליו הוא החריג, הוא החדשות, הוא ה"אדם נשך כלב."

תעדנה על כך התגובות לראיון (בעקבות פרומו בכותרת הראשית של "הארץ" ביום ה'). כתבה של יהונתן ליס בעמוד הראשון של "הארץ" מביאה גל של גינויים נגד יחימוביץ'. יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", שמפעל חייו הוא משחקי ריגול ילדותיים אך מזיקים אחרי הבנייה ביישובים ביו"ש, משפריץ עליה דברי ארס ונאצה. כמובן שיריביה למרוץ משתלחים בה. יש איזה אחד, אראל מרגלית או משהו כזה, בעל הון, המציג עצמו כמתמודד על ראשות מפלגת העבודה, שכבר גזר את גזר דינה של יחימוביץ': "בקשר שהיא קשרה עצמה עם ההתנחלויות היא בגדה בערכי המפלגה והוציאה את עצמה משורותיה..

תחי הגיליוטינה! כמובן שעמיר פרץ ובוז'י (זכות השתיקה) הרצוג לא פיגרו אחריו. הרצוג רץ היסטרי ליהונתן ליס ב"הארץ", לבן כספית ב"מעריב" ולסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" עם הבשורה הגדולה שלו: שלי = ביבי. וַאו! וכך שיתף בתגליתו המדעית את קוראי "מעריב": "הראיון של יחימוביץ' מהבוקר מוכיח שבסוף יש לה כוונה לרוץ אל בין זרועותיו המושטות של נתניהו... אני נותן את הסימנים כבר זמן רב. זה בולט וזה ברור. ... בוחרי העבודה צריכים לדעת את זה. הם צריכים להבין שאם הם בוחרים בשלי, זה חתול בשק, הם בוחרים בשלי ומקבלים את ביבי. היא מאשרת את הסבטקסט של ביבי בכל התחומים כמעט, וכו' וכו'.

אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ', אך ביקורתי העיקרית עליה היא על היותה אופוזיציה עקרונית. בעיניי, תפקידה של מפלגה פוליטית להשפיע, ובכל רגע נתון עליה לבחון האם הפוזיציה שבה השפעתה ותרומתה תהיה גדולה יותר היא בקואליציה או באופוזיציה. שלי יחימוביץ' התנגדה בכל כוחה להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה, אף שהובטח לה התפקיד הנחשק של שרת התמ"ת. לדעתי, היא טעתה פעמיים. היא טעתה כאשר התנגדה להצטרפות מפלגתה לממשלה, והיא טעתה כאשר אחרי שמפלגתה קיבלה הכרעה, עמדה במריה ולא הצטרפה לממשלה. אבל הרצוג מטיף לה? הרצוג, שתמך בהצטרפות לממשלה, הצטרף אליה ודבק בה עד שסולק,למעשה, עם פרישת אהוד ברק ממפלגת העבודה? עכשיו אתה מבין, הקורא העירני, למה אני מתפעל מפוליטיקאי המגלה קצת יושרה?

* בנאום מפורסם בראשית שנות ה-60, טען משה דיין, אז שר החקלאות, שעלינו לבחור איזה דגל עלינו להניף, הדגל הביטחוני או הדגל החברתי. אי אפשר להניף את שניהם. משמעות המסר המוניסטי שלו היתה, שבשל האיום הקיומי על מדינת ישראל, אין מנוס מאפסון הדגל החברתי ובחירה בדגל הביטחוני. ואכן, במשך 40 שנה, הדגל החברתי מקופל, ותמיד הנושאים הביטחוניים (שקט יורים) או המדיניים (שקט, עושים שלום / שקט, נסוגים – וזו שעת האתרוג) משתיקים את הדגל החברתי.

זאת טעות. על מדינת ישראל להניף תמיד בעת ובעונה אחת את שני הדגלים. איני זוכר עוד תקופה שבה סדר היום הציבורי בישראל היה חברתי כמו החודש האחרון. האירועים האחרונים בגבול מצרים ובגבול עזה, החזירו את סוגיות הביטחון לראש סדר היום וכבשו את עמודי החדשות של עיתוני השבת. אני מקווה מאוד, שהאירועים הללו לא יורידו את הדגל החברתי ושהמאבק יימשך. עם זאת, האירועים הביטחוניים גם מחזירים את הדגל החברתי לפרופורציה – ישראל אינה מדינה ככל המדינות, אלא המדינה היחידה בעולם החופשי הנאבקת על עצם קיומה.

אני רואה במאבק החברתי חשיבות ביטחונית עליונה – החוסן החברתי הוא מרכיב חיוני בביטחון הלאומי של ישראל.

כותבי המאמרים בעיתונים היטיבו להבין שמתקפת הטרור מסיני אינה ירי של "משוגע תורן" ואינה מקרה חד פעמי חולף. מתקפת הטרור היא המשך של רצף אירועים מאז המהפכה במצרים, שעיקרם עד עתה היו חמישה פיגועים בצינור הגז לישראל. עם זאת, אף כותב לא נגע בשורש העניין, במהות העובדה שגבול השלום בין ישראל למצרים עלול להיות לגבול החם ביותר והעויין ביותר של ישראל. המהות היא מציאות חיינו במאה השנים האחרונות: סירובם של הערבים לסבול את הנוכחות היהודית במזרח התיכון. זה הגורם היחיד, ואין בלתו, לכל המלחמות, לטרור, לפיגועים, לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל. זאת הסיבה היחידה, אין בלתה, לכך שאין שלום בינינו לבין הערבים.

החדשות הרעות הן שתמונת המצב הזו אינה עומדת להשתנות בקדנציה שלנו. החדשות הטובות הן שהציונות מעולם לא ביקשה רשות מן הערבים, ועל אפם וחמתם הקמנו מדינה לתפארת, עם כל חסרונותיה, ועל אפם וחמתם נמשיך לבנות אותה ולהגן עליה. לכן, התיקון החברתי שיבוא, ואני בטוח שיבוא, בעקבות המאבק החברתי, הוא התשובה הראויה שלנו למתקפת הטרור, לצד התגובה הצבאית הבלתי נמנעת.

אני רוצה להעניק ציון לשבח ל"הארץ". כן, כן, ל"הארץ". אחרי שבמשך שבוע הוביל "הארץ" קמפיין קולני הקורא לישראל להתנצל בפני תורכיה על התוקפנות התורכית כלפי ישראל במשט "מרמרה", ציפיתי, שלאחר מתקפת הטרור ידרוש העיתון מישראל להתנצל בפני הפלשתינאים ובפני מצרים על התוקפנות נגדה. עברתי פעם ועוד פעם על כל המאמרים, ולא מצאתי קריאה כזאת. אל דאגה, היא עוד תבוא. אבל 24 שעות איפוק אינן ראויות לשבח?

ההתייחסות המעניינת ביותר בעיתוני השבת למתקפת הטרור, היתה מאמרו של עקיבא אלדר ב"הארץ". הוא ממש כועס על המְפגעים, הפוגעים פגיעה קשה באינטרס הלאומי ומחזקים את ידי הצד השני. וכך הוא כותב: "מי ששלח את המחבלים לרצוח ישראלים, אינו רוצה בטובתו של הנשיא מחמוד עבאס ואנשיו, שמתרוצצים בעולם במאמץ לקושש עוד מדינות שיצביעו בעוד חודש בעצרת האו"ם בעד מדינה פלסטינית. הדיווחים על סדרת הפיגועים המיוחסים לג'יהאד הבינלאומי בתוך פרק זמן קצר בזירות שונות שכבשו את מסכי הטלוויזיה בעולם, מזכירים לבריות את פיגועי ה-11 בספטמבר. אחרי תקופה ארוכה שבה הצטיירה ישראל כגוליית סרבן-שלום והפלסטינים כדַוִד, קורבן הכיבוש – הצדדים החליפו תפקידים. כשישראל קוברת את מתיה, לא נעים להטריד אותה בזוטות כמו הרחבת ההתנחלויות. כשהגבול בין ישראל למצרים פרוץ למרצחים, קשה יותר לגנות את מנהיגיה על סירובם לבטא את צירוף המילים: משא ומתן על בסיסי גבולות 67'. אין פלא אפוא שהפקידים במוקטעה ברמאללה כבר מזמן לא נשמעו עצבניים יותר."

ליבי, ליבי, לעקיבא אלדר. הפלשתינאים שוב הבריזו לו. עכשיו יהיה "קשה יותר לגנות את מנהיגי ישראל". צ...צ...צ...

* העיתונים עסקו בהרחבה בפרשת מרגול. מעבר לרכילות, היתה מעט התעסקות במהות שצפה מן הפרשה – הלגיטימיות שהחברה הישראלית מעניקה לפשע ולפושעים. וכי למה שיהיה דיון ביקורתי כזה בתקשורת, שהפכה את ראשי ארגוני הפשע לסלבריטאים? היחיד שהתייחס לסוגיה, היה חנוך דאום (ובעקיפין, גם שלי יחימוביץ' שבראיון עמה תקפה את הרעיון של חזרתו להנהגה הלאומית של העבריין אריה דרעי). אך גם חנוך דאום לא נגע במהות החברתית שאפשרה את תופעת הסלבריטאיות והלגיטימציה של מצליחני הפשע – עגל הזהב והמרדף אחרי הבצע, המאפיין את החברה הישראלית זה זמן רב. אם המאבק החברתי יתמקד רק בדרישות מן הממשלה והמדינה, ולא יתמודד עם המהות הערכית של החברה, אין בו טעם. רק שינוי ערכי בחברה הישראלית, יביא לתיקון כלכלי.

* ביטוי בולט של תופעת עגל הזהב הוא שמות העיתונים (והרי מי שהוביל את תרבות עגל הזהב בישראל היא התקשורת). כך, למשל, שמו של המוסף הכלכלי של "הארץ" אינו "משק וכלכלה" למשל, שלא לדבר על "חברה וכלכלה" חלילה, אלא "דה-מארקר". השם מעיד על העולם הערכי של עורכי העיתון – הכלכלה אינה כלי לבניין המדינה, לרווחת אזרחיה ולחוסן חברתה, אלא שוק שמטרת השותפים בו היא הרווח הפרטי שלהם, ותו לא. אבל העיתון לא נקרא "השוק", בשפת עֵבֶר הפרובינציאלית, אלא "דה-מארקר", כיאה לסנוביזם הגלובלי של אנשי העולם הגדול.

לפני חודשים אחדים, ביטל "מעריב" את המוסף "תרבות" והחליף אותו במוסף "רייטינג". הנה, תרבות הרייטינג במלוא כיעורה. אין עוד עניין בתרבות, אלא ברווח שגורפים בעלי כלי התקשורת, מהפרסומות בתוכניות עתירות הרייטינג, שלרוב אלו הן התוכניות המשחיתות ביותר, דוגמת "הישרדות" ו"האח הגדול", שהנן האנטי-תזה לתרבות.

השבוע, "רייטינג" נתן לקוראיו מתנה לשבת: מוסף מיוחד המוקדש ל"20 הגופות הלוהטים ביותר שנצפו על חופי ארצנו בקיץ 2011." ואם זה לא ברור, מכריז העיתון בעמוד השער – "חרמנים? יופי. קבלו את מצעד – 20 הגופות" וגו' (תרתי משמע). הנה, כמה נמוך מוריד אותנו שוק הרייטינג, כלומר דה-מארקר רייטינג - היישר לשוק הבשר.

* המלצות השבת שלי – כתבות במוסף "הארץ" ובמוסף הספרותי של "הארץ" על הספר "ציפור פצועה" [עורכת: יפה ברלוביץ], המבוסס על יומנה של דורה בדר, חלוצת העלייה השלישית, ממייסדות קיבוץ מזרע; יומן המציג את קשייה ולבטיה ועל מאבקה למען מעמדה של האישה בקיבוץ, באותם ימים. יש הרואים בתעודות אלו סדק בתמונה האידילית של הסיפור החלוצי. אני רואה בהן דווקא העצמה של התמונה החלוצית, מאחר והיא ממחישה את הקשיים האדירים עמם נדרשו החלוצים ובעיקר החלוצות להתמודד, מה שמעצים את ערכם בעיניי.

המלצה נוספת היא על ראיון עם המתופף המיתולוגי מאיר ישראל ב"7 ימים" – כתבה על אחד מאושיות הרוק הישראלי ב-45 השנים האחרונות.

* צל"ג השבוע – לבני ציפר. בני ציפר הוא התגלמות הפלצנות. אחרי מותו של פולי, הוא כתב מאמר פלצני להחריד בו תקף את התרבות העממית הישראלית, המתבטאת בהצלחת "הגשש החיוור", שהינה תרבות נחותה בעיניו הפיינשמקריות של ב"צ. השבוע ביקר ב"צ בערב שירת צעירים שנערך בקומת הגג של מועדון "החללית" ברחוב הירקון. ב"צ כתב על הערב הזה במוסף התרבות והספרות שהוא עורך, וטוב עשה. הוא אף פירסם שלושה מן השירים, וטוב מאוד עשה (אהבתי במיוחד את "משקע" של עמרי שרת).

אם כל כך טוב, על מה הצל"ג? כנראה שב"צ נאלץ ללכת מאה מטר ממכוניתו עד האירוע, ובדרך הוא נאלץ לעבור ליד אנשים. אנשים, בשר ודם. מילא אנשים, ישראלים, רחמנא לצלן. וכך הוא תאר את החוויה:

"מעולם לא נראתה לי תל-אביב המונית ודוחה כבמוצאי השבת שעברה, בשעה שהמוני בליינים חלולי עיניים נשפכים אל הטיילת או מטיילים ברחובות הקרובים אל הים, מלקקים גלידה בשרבוב לשון בגזוזטרות הפאבים מקדמים במצהלות שיכורים חברים לסביאה. פילסתי לי דרך ביניהם אל קומת הגג, למועדון 'החללית'."

ולזה יקרא – העיתון לאנשים שחושבים את עצמם.

4. שפת "הבכיר"

בספרו "ערבה בוכייה" מספר ישראל זמיר על שיחת רקע עיתונאית שניהל עם אחד מבכירי משרד החקלאות, שבו אמר: "האינך סבור שיותר זול לקנות בקבוק חלב מתאילנד מאשר להקים בארץ-ישראל רפת מודרנית עם מכון חליבה אוטומטי, שיעמוד בדרישות המחמירות של הוועדה הארצית לאיכות הסביבה, כך שהשתן שפולטות הפרות לא יתאחד עם מי התהום שאנו שותים? הוסף על כל אלה הוצאות על זריעת שטחי תלתן, חציר, קנייתם של דשנים, תערובות, וזה עדיין לא הכול. עליך לשמור על העדר מפני חמסנותם של השכנים בעזרת גדרות עמוסות חיישנים אלקטרוניים. ברמה האזורית עליך להקים מכון להזרעה מלאכותית, לשכור שירותי רפואה וטרינריים – וההוצאות הן עד בלי די. במקום להביא עשרים אלף תאילנדים ארצה, מדוע לא להשאירם בארצם ולקנות מהם חלב, ביצים ושאר פירות וירקות? כך אפשר לחסוך למדינה מיליונים!"

כותב המספר: "שאלתי אותו מה היו אומרים על כך בר בורוכוב, א.ד. גורדון, דוד בן גוריון, אברהם הרצפלד, לוי אשכול, פינחס ספיר ושאר קברניטיה של הציונות המעשית – הללו שחלמו להפוך עם של 'לופט מענטשן' לעם חקלאי פרודוקטיבי, החי מיגיע כפיו והמוציא לחם מן הארץ? – והוא צחק. 'תן לחולמים לנוח בשלום על משכבם. העולם כיום הוא כפר גלובאלי פתוח לרווחה, בלי חומות הגנה, בלי מכסים, מבוסס על תחרות חופשית של היצע וביקוש'."

איני יודע האם אכן נערך ראיון כזה, אך כפי שכתב המשורר משה אבן עזרא: "מיטב השיר כזבו." כלומר, דווקא באמצעות הבידיון הספרותי ניתן להציג את האמת לאמיתה. והאמת לאמיתה, היא שדבריו של אותו "בכיר במשרד החקלאות", להלן – "הבכיר", הם תמצית השיח הישראלי בעשרים-שלושים השנים האחרונות. זאת השפה הישראלית מאז שנות השמונים.

אני כותב את השורות הללו, בשובי ממעגלי שיח במאהל המחאה בראש פינה. השפה במאהלים הללו, היא אנטי תזה של שפת "הבכיר". השפה באותם מעגלים, היא זו שחשבנו כי חלפה מן העולם, ולפתע היא נשמעת כשפת נעורים חיה, תוססת ובועטת – שפה של צדק חברתי, של סולידריות חברתית, של שיוויון, של ערבות הדדית, של דמוקרטיה השתתפותית.

המאבק נגד מימוש חזון "הבכיר", שאותו מנסה הממשלה לממש באמצעות אימוץ המלצות ועדת קדמי לפתיחת משק החלב ליבוא, כלומר להרס ענף הרפת בישראל ושבירת מטה לחמן של מאות או אלפי משפחות חקלאים בישראל, חבר למאבק הכולל לצדק חברתי, ולא בכדי. זהו מאבק בין שתי השפות; שפתו של "הבכיר" - שפת הרווח מעל הכל, לעומת שפת הסולידריות והאחריות החברתית.

היום, אחרי שהקיבוץ אימץ את שפת "הבכיר", החברה הישראלית מתחילה לאמץ את... שפת הקיבוץ. מתי גם הקיבוץ ישוב ויבכר את שפת הקיבוץ על שפת "הבכיר"?

* * *

אלון דהן

היהודי הבינלאומי: המניפסט האנטישמי

של פורד

רבים מחברי בשמאל מתמלאים פליאה כאשר אני כותב בביקורתיות רבה כל כך, על "קרן פורד" ועל בני טיפוחיה בארץ. חבר יקר שלי הרים גבה ואחר הפטיר: "אז ראית את גב' בייניש בכנס של קרן פורד בארץ, ביג דיל..."

זוהי התגובה הכללית, הנובעת מבורות ו/או מבצע כסף. הרי אותם אנשים לא היו מקלים ראש, אילו נושאי משרה ממלכתית, או סתם יהודים מן היישוב, היו נפגשים בכנס של קרן "גבלס", או קרן "מנגלה" או אפילו קרן "הימלר", "איכמן" ו"היטלר" – כולם ידידים קרובים של הנרי פורד, ובעלי השקפה דומה, אפילו שהם פטרו את העולם מנוכחותם כבר לפני עשורים רבים.

נכון, הנרי פורד הלך לעולמו מזמן, וספק אם העומדים בראש "קרן פורד" מקבלים את מכלול השקפותיו, ואולם כל מי שפועל תחת כותרת הנושאת שם, השם, על ערכיו, נסוך על פעולותיו ועל פעולות כל העובדים במסגרת המצוייה תחת אותו שם. לא בכדי אסר ביהמ"ש בארה"ב על "קרן פורד" להמשיך ולממן אירגונים עויינים וקיצוניים. מאז מממנת "קרן פורד" את "הקרן לישראל חדשה", אומנם בהפסקות ותוך בעיות לא פשוטות, ו"הקרן לישראל חדשה" מממנת בתורה עשרות אירגונים עויינים, כולל חלק מהאירגונים שפעלו נגד ישראל בוועידת דרבן. יחד עם זאת, עלינו להציג קצת נתונים מעניינים על מר פורד האגדי, נסיך המכוניות והוגה רעיון ה"רכב לכל פועל".

הנרי פורד נולד במישיגן בשנת 1863 לוויליאם ומרי פורד. בנעוריו גילה את כישוריו הטכניים בתיקון שעונים, מנועי קיטור וציוד מכני. הוא התגלה כאדם חרוץ ויצירתי מאוד. בשנת 1888 התחתן ופתח לפרנסתו מנסרת עצים. כשלוש שנים מאוחר יותר עבר לעבוד כמהנדס בחברת אדיסון, ובשנת 1896 בנה את הרכב הממונע הראשון שלו. פורד השתתף במרוצי מכוניות בראשית המאה ה-20, ובאותו זמן הקים יחד עם מיספר שותפים את חברת קאדילק, שאותה עזב בעקבות סכסוך. ב-1903 יסד את חברת פורד, כשהוא מפתח את שיטות הייצור ההמוניות, מקפיד על הגשמת השקפתו ל"רכב לכל פועל" וממציא את אחת המכוניות הנמכרות ביותר בכל הזמנים –"דגם טי".

עם כל מעלותיו הטובות, יצירתיותו וחריצותו, היה הנרי פורד אנטישמי מהסוג הנאלח והגרוע ביותר. את תובנותיו הוא ניסח במאמרי דעה בעיתון שרכש תחת השם: The Dearborn Independent. שם, בניסוחים חדים וארסיים, קבע פורד כי ישנה מזימה יהודית עולמית להשתלט על העולם. הוא טען כי הכלים המרכזיים העומדים לרשות היהדות העולמית הם המונופולים הגדולים שבבעלותה, וביניהם: המונופול היהודי על התקשורת העולמית, המונופול על הבנקאות ועולם הפיננסים, המונופול על האמנות ובכלל זה ההשתלטות על הג'ז, על התיאטרון, על הקולנוע ועל הספרות. היהודים אינם צריכים מדינה, טען פורד בספרו, משום שהם שולטים בכל המדינות, אינם זקוקים לצבא משום שלרשותם כל צבאות העולם, אינם זקוקים לממשלה, משום שהם "קנו" בכספם את כל ממשלות העולם ועוד כיוצא באלה טענות. נאמן להשקפתו האנטישמית, הפיץ פורד את "הפרוטוקולים של זקני ציון" במאות אלפי עותקים ובכמה וכמה שפות, כהוכחה "מדעית" לאמיתות השקפותיו, אודות הקנונייה היהודית המאיימת על העולם.

פורד השקיע הון עתק על מנת לבסס את השקפתו האנטישמית. הוא שכר שירותי בילוש, כתבים, פוליטיקאים ואנשי קונגרס, ואף חצה ימים ומדינות לשם השגת עוד ועוד מסמכים להוכחת טענותיו. הוא החל לשווק את עיתונו בדוכני העיתונים, ואולם המאמרים הארסיים וההטייה האנטישמית אשר עיוורה את עיניו בשינאה יוקדת, הובילו רבים אל ההכרה כי פורד חוצה את כל הקווים האדומים, שדמוקרטיה כמו ארה"ב יכולה להרשות לעצמה בטענה של "חופש הביטוי". עיתונו, שזכה לתפוצה רחבה למדי, הוסר ממדפי החנויות. פורד טען שזו קונספיראציה יהודית, והוא אף "הוכיח" זאת לחסידיו בכך שהוא נתבע למשפט על דעותיו. עורך העיתון שלו, ויליאם קמרון, אשר חשב להתפטר בתחילה בגלל האנטישמיות של פורד, נסחף אחר הבוס שלו, וליווה אותו שנים ארוכות. יחד הם החליטו להשתמש ברשת "פורד" כרשת שיווקית לרעיונות ולא רק למכוניות. עיתונו של פורד הוחזק, בהפסדים כבדים, בכל חנויות ומשרדי הרשת בעולם, ודרכם הפיץ פורד את טענותיו על האיום לשלום העולם הטמון בעם היהודי. פעולתו כגאון תעשיית הרכב לא תמה. פורד הגשים את חזונו "מכונית לכל פועל", שאימץ היטלר בייסוד "וולקסוואגן" – מכונית לעם. ואולם כל העת הוא טרח לנצל את הונו למען מטרתו העיקרית: הפצת רעיון "הקונספיראציה" היהודית העולמית. הוא ראה את עצמו כמעין נביא לדורו, וברעיונותיו האנטישמיים הוא גילה את ייעודו.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, רכש פורד אונייה והוציאה ל"משימת שלום". הוא מילא אותה באנשי רוח, פציפיסטים, סופרים וכולי, וקיווה לעורר את אירופה לחתור לפתרון של שלום לפני חורבן. לימים הוא סיפר על שתי חוויות מכוננות על סיפון האונייה. הראשונה, פגישה עם גב' רוסיקה שווימר, פציפיסטית, דיפלומטית ויהודייה חכמה מאוד, שלפי פורד עלתה בחוכמתה על כל נוסעי האונייה גם יחד. פורד טען בפניה כי הוא יודע מי התחיל את המלחמה הארורה: "הבנקאים היהודיים הגרמניים" קרא לעברה, כשהוא מנופף בחבילת ניירות שהוציא מכיסו כ"הוכחה" לדבריו. "יש לי הוכחות לכך," טען בטירוף.

לימים, בראיון לגיליון חג המולד של ה"ניו-יורק טיימס" בשנת 1921, הסביר פורד מה הן אותן "הוכחות", ובכך גילה את חווייתו המכוננת השנייה על אותה אונייה: "היו אלה היהודים עצמם אשר שיכנעו אותי בקשר הישיר של היהדות העולמית למלחמה. למעשה, הם יצאו מגדרם כדי לשכנע אותי. על סיפון אוניית השלום היו שני יהודים חשובים. בטרם עברנו 200 מייל, הם החלו לספר לי על העוצמה היהודית העולמית של הגזע היהודי, ועל איך היהודים שולטים בעולם באמצעות שליטתם בזהב, והיהודים בלבד הם היכולים להפסיק את המלחמה. היה לי קשה להאמין, ואולם הם הסבירו לי בפירוט את האמצעים העומדים לרשות היהודים, המאפשרים להם לשלוט במלחמה. הם סיפרו לי איך ההון העולמי נמצא בידי היהודים, ואיך השליטה על מוצרי הבסיס הנחוצים למאמץ המלחמתי נמצאים בשליטה יהודית, והם דיברו ארוכות ובצורה כל כך רהוטה, עד שהם שיכנעו אותי. הם סיכמו: יהודים החלו את המלחמה, והם ימשיכו בה כל עוד הם ירצו בכך, והיא לא תיפסק, עד אשר היהודים לא ירצו להפסיקה. אני כל כך נגעלתי, עד כי רציתי להסב את הספינה ולחזור..."

"הוכחותיו" של פורד היו כה חזקות בעיניו, עד שהוא הסכים "לחשוף" אותן בפני כתב העיתון, מבלי לחשוש לזילות מעמדו ולתדמיתו כאיש רציני.

שני יהודים ה"מעידים" עדות כל כך נחרצת כנגד בני עמם, היה דבר בלתי נתפס בעיניו – אלא אם כן דיברו אמת. פורד לא ידע על תופעת השנאה העצמית של חלק מבני עמנו. והרי בימינו אנו, כותב אורי אבנרי באתר אנטישמי, הנותן במה לגורמים נאציים, כי "כולם יודעים שאמריקה שולטת בעולם, ושהיהודים שולטים באמריקה." מעניין כיצד היה מעריך פורד "עדות" נחרצת זאת לו היה חי היום. מעניין לא פחות מה הוא היה אומר על אבנרי, הפוסל כרגיל במומו. שכן אבנרי הוא-הוא זה שכבר שנים תומך בממשלה עולמית, וכך הוא כתב: "העולם כולו נמצא בתקופתנו בדרך אל התלכדות העמים. דרך זו מובילה אל מימשל עולמי, אל מדינת כדור הארץ... בעולם של רקטות אטומיות ומטוסי דחף, אין מדינה קטנה יכולה להגן על קיומה. היא יכולה למצוא ביטחון וחירות רק כחלק מיחידה מרחבית גדולה... דרושה יחידה מרחבית המקיפה עמים רבים...". ("הצד השני של המטבע", עמ' 242-243).

פורד זיהה את היהודי כישות המייצגת את הרוע האולטימטיבי. הוא האשים את היהודים במרקסיזם, בקומוניזם, בקוסמופוליטיות, בשאיפה לשליטה עולמית ובהשחתה. הוא מצא שהם האחראים הראשיים לאלכוהוליזם, להימורים, לזנות ולמעשה כמעט לכל תחלואי החברה.

את מאמריו כינס פורד בארבעה כרכים גדולים, והפיץ אותם בכל העולם ובתרגום לשפות רבות ובהן ערבית. במדינות ערב היה המניפסט האנטישמי של פורד לרב-מכר, ועד היום ניתן למצוא ציטוטים ממנו, מ"מיין קאמפף" ומהפרוטוקולים של זקני ציון בספרי הלימוד ברשות הטרור הפלסטינית, כמסמך "מדעי" בדוק.

לאור השקפותיו האנטישמיות, זכה פורד להערכה עצומה מהיטלר. היטלר אף העלה את זכרו של פורד בספרו "מיין קאמפף", וראה בו שותף לדרך ולהשקפה. כאמור, את רעיון ה"מכונית לכל פועל", אימץ היטלר מפורד, וכך גם את חלק מניסוחיו האנטישמיים. על קיר במשרדו של היטלר היה תלוי פורטרט של הנרי פורד. פורד השקיע הון עתק במפלגה הנאצית, ותרם לה רבות, עוד לפני שהגיע היטלר לשלטון ואפילו לפני מעצרו בשנת 1923. שני האישים היו בקשרים הדוקים לאורך שנות שלטון הרייך השלישי, היטלר ראה בפורד מעין מורה רוחני ואף קיבל ממנו מתנות ביום הולדתו. ב-1938 הקים פורד מפעל משאיות בברלין, שבו הועסקו פועלי כפייה, זקנים, נשים וטף. באותה שנה קיבל פורד מדליה מהרייך השלישי, מעוטרת בצלבי קרס. ביחד עם "ג'נרל מוטורס", יצר פורד את התשתית התעבורתית של הצבא הנאצי, ותרם בכך רבות לגרמניה ולהיטלר. עם תום המלחמה דרש פורד, ברוב חוצפה, פיצויים מארה"ב על הנזק שנגרם למפעליו בגרמניה.                                                                                                      

ב-1947 נפטר פורד בגיל 87 מדימום בגולגולת. משנתו הרעיונית היתה לצנינים בעיניהם של מנהיגי ארה"ב, וזכתה לגינוי רבתי. אלדוס האקסלי רמז בביקורת להשקפותיו של פורד, בספרו המונומנטלי "עולם חדש ומופלא". ספרו האנטישמי של פורד, "היהודי הבינלאומי", נמצא ברשת, וניתן לקרוא אותו כמעט בכל אתר נאצי, או באתרים אנטישמיים דוגמת Jew Watch, שם קראתי אותו אני.

בשנת 1936, שנתיים לפני קבלת המדליה מהיטלר, יסד הנרי פורד את הקרן הנקראת על שמו. קרן זו תומכת במפעלים חברתיים, אמנותיים ופוליטיים מובהקים ומכחישה כל נטייה אנטישמית המיוחסת לה. פורד, אשר האנטישמיות שלו היתה לעיקר השקפתו, הוריש את כל הונו לקרן, ואף ציפה שהיא תפעל בהתאם למניפסט הערכי האנטישמי שהוא הותיר כצוואה רוחנית ליורשיו, זאת תוך שהוא מכחיש את היותו אנטישמי. כמה מבני משפחתו, ובעיקר בנו, מילאו לאורך השנים תפקיד מרכזי בקרן.

אם לשפוט על פי פעולותיה, הקרן נשארה נאמנה לחזון האנטישמי של פורד, עובדה שהיתה ניכרת מאוד במימון אירגוני השיטנה בוועידת דרבן. כדאי מאוד גם לעיין בדברי ביהמ"ש בארה"ב, שהעביר ביקורת קשה, בלשון המעטה, על הקרן ועל נתמכיה, ומצא שחלקם עויינים ואפילו טרוריסטיים. בעקבות המשפט, התנהלו דיונים ארוכים בקונגרס ובסנט, והמסקנות ברורות: "קרן פורד" נשארה נאמנה לחזונו של מייסדה. אפילו אם מיתנה במעט את הרוח האנטישמית, בפועל הקרן תומכת באירגונים הקוראים בגלוי להשמדת ישראל. מכאן תובן אולי במקצת התנגדותו של המחנה הציוני, המוסרי, ליהודי החסות על התמיכה שהם מקבלים מקרן הנקראת על שם אנטישמי ידוע לשמצה כמו פורד, אשר חלק מפעולותיה לא עברו את ביקורת ביהמ"ש בארה"ב והן נחשבות שם לבלתי חוקיות. קרן אשר תמכה ביד נדיבה בהרבה ממפעלי השטנה ומארגוני השטנה האנטישמיים בוועידת דרבן ובמקומות נוספים.

הקשרים של קרן פורד עם ה-CIA נחשפו בעשרות מקורות, ונראה כי גורמים בקהילת המודיעין של ארה"ב משתמשים בקרן לקידום מטרות מאוד-מאוד בעייתיות. הנרי פורד שנא יהודים, ולכן ניתן להבין מדוע נתמכי הקרן הם יהודים כאלה אשר יכלו להזדהות עם עמדותיו. עדיין, הייתי מצפה מחבריי בשמאל, שזכר השואה ואימת הנאציזם והאנטישמיות אומרים להם משהו, שילחצו על מנהיגיהם להימנע מלמכור ערכים, מוסר וזיכרון היסטורי בעבור כסף. מאבק כזה אינו דורש מאנשי המחנה השמאלי, ואפילו האנטי-ציוני, שום ויתור על עמדה פוליטית או השקפה, כי אם התחברות למוסר פשוט ובסיסי. ביחס לאחרים, חבל מאוד שאישים מכובדים, וביניהם נושאי תפקידים ממלכתיים, מוצאים עצמם קשורים עם קרן הנקראת על שמו של שונא ישראל ואנטישמי אוהד היטלר.

מתוך מגזין "מראה" גיליון 162.

* * *

לידיעת הממשלה הפאשיסטית המיליטאריסטית המושחתת והשבוייה בידי הטייקונים פושטי הרגל – אשר שולטת כיום בישראל – התשובה להתקפות הטרור הפלסטיני מגבולנו עם מצרים איננה ההשלמה המהירה של גדר הגבול – אלא כריתת חוזה שלום עם מצרים ונסיגה מכל סיני וגם מגוש קטיף ומפלסטין-עזה תוך קבלת כל דרישותיהן – גם הדרישות של מפגינות ומפגיני מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד – וזאת כי הכול קורה בגלל החרדים, הזדים והמתנחלים!

אהוד בן עזר

* * *

מתי דוד

המחאה החברתית בצל הטרור הפלסטיני

האג'נדה החברתית פוליטית תרד. האג'נדה הביטחונית המדינית תעלה. "הצדק החברתי" בהמתנה לוועדה.  "הצדק הפלסטיני" חוזר לבמה

המחאה החברתית הסוערת, שעומדת במוקד האירועים בסיסמה, "העם דורש צדק חברתי," עומדת לפנות את מקומה בכותרות, בכיכרות ובשיח הציבורי, לטובת סיסמה ישנה חדשה, "השמאל דורש צדק פלסטיני!"

שלושה פיגועי הטרור הפלסטיני, שבו נרצחו שבעה ונפצעו עשרות ביום חמישי האחרון – הם המבוא וההקדמה למה שצפוי בספטמבר. זאת לקראת האירועים המדיניים והביטחוניים הצפויים בספטמבר, בעקבות ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת פלסטין בגבולות 1967. ושוב נחזור לעימותים, ויכוחים וגם פיגועים. ושוב נשמע "שלום עכשיו", כיבוש, התנחלויות, שלום, חלון הזדמנויות, טרור, ושאר הקלישאות ללא תקוות.

לכל המומחים והאופטימיסטים המגוייסים, חולמי ומשווקי החלומות, שניתן להגיע לשלום, לביטחון ולקץ הסכסוך, יש לומר כי אין שום סיכויי ריאלי להגיע לקץ הסכסוך בעתיד הקרוב.  במקום אשליות חובה להכיר בעובדות.

"צדק פלסטני" משמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה, ללא אף יהודי בתוכה. הפלסטינים תובעים צדק ולא פשרה ומדינה. זאת באמצעות "תורת השלבים" של ערפאת. אינתיפאדה ראשונה, אינתיפאדה שניה, ובקרוב כנראה גם אינתיפאדה שלישית (מדינית וטרוריסטית).

האג'נדה החברתית תפנה את מקומה לאג'נדה המדינית והבטחונית. שמונה עשרה שנים עסקנו בשלום ללא תוצאות, למרות כל השיחות, הפשרות, ההסכמות והוועידות. כל השנים דיברנו על שלום ולא על צדק.  רבים ממובילי השלום המאוכזבים התחילו להאמין שהשתחררנו מהאג'נדה המדינית הבטחונית והגיע זמנה של האג'נדה החברתית. טעות ואשלייה מגוייסת מחודשת, לאור שלשת הפיגועים, כאות מבשר חזרה למציאות.

דוברי השמאל הדוגמטי, הרבו בימים אלה של המהפכה החברתית, ללעוג ל"ביטחוניזם", לבטל את "הסכנה האיראנית", להמעיט בערכו ובסכנתו של הטרור החמאסי בדרום ושל החיזבאללה בצפון, הם יצאו במתקפה על צה"ל ועל תקציב הביטחון הבזבזני, של "מיליטריזם לאומני", לדעתם המופקרת.  

השמאל התבשם מהמהפכה החברתית, ברוח "תחריר ישראלי" שאותו הוא מנסה להוביל בסיסמה הקומוניסטית: עולם ישן נחריבה [במקור – נחרימה, וכך גם תירגם שלונסקי] (הקפיטליזם) "עולם חדש נקימה" (הסוציאליזם).  לא רחוק הזמן שהאופוריה החברתית תתפכח ותאלץ לחזור לריאליה של האיום האיסלאמי הפלסטיני, שאינו מוכן להשלים עם קיומנו, וממשיך לנהל מדיניות לשם חיסולנו.

בקהל המפגינים למען "צדק חברתי", ראינו גם קבוצות מאורגנות של השמאל שצעדו תחת דגלים אדומים, פוסטרים של המהפכן צ'ה גוארה, סיסמאות קיצוניות "מובארק, אסעד, נתניהו," והסמל הקומוניסטי המגל והפטיש. אלה הם דפוסי הפעולה המוכרים של שמאל קיצוני, למען פלסטין ונגד הממשלה.

העם דורש "צדק חברתי", אנטי קפיטליסטי.

השמאל דורש "צדק פלסטיני", אנטי ישראלי.

האנרכיסטים דורשים "צדק מהפכני", אנטי ציוני.

גל המחאה החברתית העממית הפכה לפלטפורמה ארגונית ותעמולתית של ארגוני השמאל הקיצוני על כל גווניהם, שתובעים "שינוי השיטה", שזה קוד להפלת הממשלה. לשמאל הקיצוני הצטרפה גם ציפי לבני ורק חלק מחבריה בקדימה. קדימה מממנת שלטים של המפגינים.  פעיליה מארגנים את ההפגנות. התגלה מחסן הסיסמאות במחסן המפלגה בפתח-תקווה.

כבר עתה ניתן לקבוע בוודאות, ששום פתרון חלקי או מלא, לחלק מהתביעות החברתיות, שיוצע על-ידי הממשלה, באמצעות הצוות של פרופ' טרכטנברג – לא יתקבל אלא יידחה על-ידי מארגני המחאה, המובלים על-ידי הארגונים שעומדים מאחוריהם כמו: הקרן לישראל החדשה, עמותות השמאל הפועלות למען הפלסטינים, מר"צ, חדש, ושאר האידיאולוגים הנאיביים של השמאל באקדמיה. הם לא רוצים פתרונות! הם רוצים שינוי המשטר, שמשמעותו הפלת הממשלה.

להשגת מטרה זו של "שינוי השיטה" – שינוי המשטר, פועלים ארגוני האופוזיציה וארגוני השמאל הקיצוני, בסיוע חלק מהעיתונאים המגוייסים לטובתם, על פי הנוסחה הקומוניסטית: "מה שיותר רע יותר טוב." תרגום: על פי התורה הקומוניסטית, ככל שהמצב החברתי, הכלכלי והמוראלי יהיה רע יותר, הדבר יעזור לגייס את ההמונים כדי לחולל את המהפכה להפיכת המשטר.

ואמנם אנו עדים לגל בלתי פוסק של כתבות, שידורים ופרשנים המתארים את "מציאות" חיינו כאסון, חידלון וכישלון באשמת נתניהו. כל זאת בתקווה ליצור ייאוש ודמוראליזציה שיסייעו להפלת הממשלה. חלק מהאזרחים הישרים והתמימים קונים את האשליה הזו ומאמינים שה"משטר החדש" יספק להם את כל הפתרונות החברתיים.  זו שיטת התעמולה הקומוניסטית שגרמה לכל האסונות של סבל ההמונים שהתפכחו כבר, אצלנו עדיין לא.

בימים אלה אנו עדים לאסון הכלכלי והחברתי שפוקד את יוון וספרד, שבהן שלטו מפלגות סוציאליסטיות בראשותם של פפנדראו ביוון וסבאטרו בספרד.

האופוזיציה בראשותה של ציפי לבני, בשיתוף השמאל הקיצוני – מגבירים שנאה, האשמות וביקורות קיצוניות, בלתי אחראיות – נגד ראשי המדינה שהם "סכנה למדינה"! לדעתם הפלסטינים אינם "סכנה למדינה"!  הם "שותפים" לשלום.

גורמים אלה מסיתים נגד נתניהו וברק בסיסמאות מופקרות: "הכו בנתניהו והצילו את פלסטין!" – "הכו בברק והצילו את השלום!" – "הצילו את המדינה מהפוליטיקה הישנה!"

הצילו מפניהם את המדינה!

* * *

רחלי אברהם-איתן

שלט "דירה למכירה" במוסררה

שֶׁלֶט "דִּירָה לִמְכִירָה" עַל מַעֲקֶה מַחֲלִיד בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית.

אֲבָנִים מְפֻיָּחוֹת, מְיֻפָּחוֹת, סְפוּגוֹת בְּלִיל שָׂפוֹת,

בְּלִיל רֵיחוֹת, יִסּוּרֵי עֲקִירָה - - -

תַּמְהִיל קוֹלוֹת: בְּכִי תִּינוֹקוֹת וְנִגּוּנֵי תְּפִלּוֹת

מְהַדְהֲדִים מִקִּירוֹת נְטוּשִׁים.

דּוֹר הַסָּבִים עָבַר דִּירָה אֶל תַּחְתִּית הָאֶבֶן

וְנִגּוּנָם עוֹד מַרְטִיט...

דּוֹר הַבָּנִים מוֹסֵר אֶת הַבָּתִּים לְכָל הַמַּרְבֶּה בַּמְּחִיר.

צִנּוֹרוֹת מַחֲלִידִים מוֹרִיקִים כִּוְרִידִים בְּגוּף מִזְדַּקֵּן

מְשַׂרְטְטִים מַפַּת חַיִּים שׁוֹקֵקָה

וְעַתָּה שׁוֹמְמָה כְּמַפָּה אִלֶּמֶת.

פַּחוֹן מַחֲלִיד חוֹרֵק בָּרוּחַ וּטְלַאי שֶׁל רְעָפִים

בְּתוֹסָפוֹת בְּנִיָּה מְאֻלְתָּרוֹת לְהָכִיל אֶת הַיְּלָדִים

שֶׁנּוֹלְדוּ מִדֵּי שָׁנָה כְּמִשְׁנָה סְדוּרָה.

רֵיחַ תַּבְשִׁילִים מִפְּתִילִיָּה דּוֹלֶפֶת וְסִיר נֶחְרַךְ,

נִשְׁכַּח

עוֹלֶה וְחַי בְּאַפִּי כִּתְמוֹל

תְּמוּנַת קִלּוּחֵי הַגֶּשֶׁם מֵחַרִיצֵי הַפַּח

זוֹלְגוֹת עַל מִטּוֹת הַבַּרְזֶל

וּבְכִי שֶׁל יֶלֶד מִתְעוֹרֵר

מִצִּנַּת הָעוֹר הַמְּכֻסֶּה קִרְעֵי שְׂמִיכָה רְטֻבָּה

חַיָּה כִּתְמוּנַת צַיָּר סוּרֵיאָלִיסְטִי

מַנְצִיחָה קִיּוּם בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.

תְּפִיפַת צַעֲדַי בֵּין הַסִּמְטָאוֹת הָרֵיקוֹת וְקִלּוּחֵי הַגֶּשֶׁם הַדַּקִּים

שׁוֹטְפִים אֶת פָּנַי מַעֲלִים בִּי תְּמוּנוֹת יַלְדוּת בַּכְּפָר שֶׁבַּגָּלִיל

כְּ"גַן עֵדֶן" מוּל יַעַר הַבָּתִּים הַיְּרוּשַׁלְמִי.

זַעֲקַת פַּנְתֵּרִים מִתְעוֹרֶרֶת מִן הָאֲבָנִים הַשְּׁחוֹרוֹת

מִדַּפֶּקֶת עַל לִבִּי. 

* * *

יהודה דרורי

אנחנו והחרדים – כבר לא עם אחד

במשך דורות קשה היה לקרוא ליהודים "עם אחד" כי למעט בתקופת דוד ושלמה, לא היו ביהדות סממנים של עם מגובש. מי שקבע שכל היהודים הם עם אחד היו בעיקר האנטישמים – השונאים כל יהודי באשר הוא יהודי, שנאה שנבעה ממניעים דתיים ומקנאה אישית בהצלחתם הכלכלית של היהודים.

במסורת האנטישמית, הנוצרים טענו שהיהודים הם אלו שרצחו את ישו משיחם. ומכיוון אחר, המוסלמים טוענים שלא רק שהיהודים כופרים (וכן הם בני מוות אם לא יתאסלמו) , אלא גם שאישה יהודייה היא זו הרעילה את מוחמד.

היהודים מצידם נזהרו תמיד מלטעון שהם "עם הבחירה", חוץ מאשר בתפילותיהם, (אף שמן הסתם לא היה להם הרבה על מה להסתמך באמונתם זו כי הם לא זכו להגנה אלוהית, להפך – הם רק נרדפו והושמדו).

למעשה אף שאין כיום הרבה עדויות היסטוריות על התהוות העם היהודי, על-פי התנ"ך, (שלא נכתב כספר היסטוריה) הם התחילו כמשפחות, לאחר מכן כשבטים עם שלטון עצמאי (שנלחמו מידי פעם אחד בשני – כי הם כבר לא משפחה), היתה תקופה קצרה שהם חיו בממלכה אחת – אלא שלאחר כמה עשרות שנים התפצלה זו לשתי ממלכות, ישראל ויהודה, ולאחר מכן, מלחמות, מרידות והגליות מאזור ארץ-ישראל.

משיצאו לגלויות למיניהן, ופוזרו בכל רחבי העולם, נוצרו קהילות גדולות שהתארגנו כיהודים סביב בתי-הכנסת, וללא גוף מרכזי שולט. הם חיו בעיקר במקומות כמו: עיראק, איראן, תורכיה, אפגניסטן, כורדיסטן, הודו, מדבריות ערב, אתיופיה, תימן, מצרים, צפון-אפריקה, ספרד, איטליה, מרכז אירופה, גרמניה ורוסיה.

היהודים אז היו רחוקים מהגדרה של עם אחד. הם הפכו למן קונגלומרט אמורפי של קהילות רבות שנוהלו כל אחת בצורה שונה, (וכמעט ללא קשר בין הקהילות), שוב, לא כעם אחד, אלא כגוף מקומי ייחודי עם חוקי דת ומסורת – כאשר המקדם הלאומי הוא זה אשר הבדיל למשל בין היהדות והנצרות ובין היהדות לאיסלם.

ארבעה דברים משותפים היו לכל פזורות היהודים:

הראשון, האמונה בדת – בתנ"ך ובתורת משה, בעקרונות היהדות, בשיבה לציון ובהיותם "עם הבחירה".

השני, עליונות תרבותית – חלק מציווי הדת היהודית הביאה לכך שהיהודים במקומותיהם היוו תמיד אליטה תרבותית וכלכלית, הגורם העיקרי: ידע קרוא וכתוב (לדעת לקרוא את התורה). וכאשר בכל העולם אחוז אחד ידע קרוא וכתוב – 95% של היהודים ידעו זאת. יותר מכך הם פיתחו אפילו שפה משלהם במדינות הים-התיכון שפת הלדינו, ובמזרח אירופה – האידיש.

השלישי, עליונות כלכלית – האיסור שהיה ברוב מדינות העולם על רכישת קרקע על-ידי יהודים, הפכה אותם לסוחרים ולבעלי עסקים קטנים, הם ידעו קרוא וכתוב, והם סחרו בכל העולם, בעזרת אידיש או לדינו – עם יהודים אחרים, ולכן פרחו כלכלית, מה שהביא להגברת "האנטישמיות הכלכלית" הטוענת עד היום שהיהודים שולטים בכלכלה העולמית.

הרביעי, לחץ ורדיפות – כל הקהילות היהודיות נרדפו בזמן זה או אחר במדינות הנוצריות, פחות במדינות המוסלמיות, אבל בכל הארצות הללו הם היו אזרחים סוג ב'. השנאה והרדיפות נבעו גם מחוסר רצונם של היהודים להתערות בחברות הלא יהודיות, או לחדול מהייחוד הדתי אשר שמרו עליו, ומהיותם כאמור ברמה תרבותית וכלכלית גבוהה יותר.

במאה ה-19 נמצאו היהודים מפוזרים הרבה יותר ובמרבית ארצות העולם, עדיין עם מאפייני דת ומסורת משותפים, אבל הרנסנס, ההשכלה והחילוניות הציונית החלו ללחל, אשר לצידם תפתחת חרדיות קיצונית בחצרות של "חסידים" ו"מתנגדים" בכל רחבי אירופה ובעיקר באוקראינה, ברומניה ובהונגריה, שהיו "בתחרות" לממש חוקים דתיים והלכות דרקוניות, כאשר הם עצמם חיים ופועלים לפיהם.

במאה העשרים, המהפכה הציונית האמינה שהיהודים הינם עם אחד. כבר אז לא חשבו כך בקהילה החרדית בירושלים ("נטורי קרתא"), ואליה נוספו אחרי השואה, באמונה דומה, שרידי חצרות החסידים, שהגיעו למקלט שבנתה עבורם בארץ הציונות החילונית. הדבר הזה לא מנע מהם לפתח שנאה ממש חולנית למציליהם, ואף שהחרדיות הקיצונית הזו נשענת עלינו וחולבת אותנו זה שנים רבות, אנשיה מכנים אותנו, את כל היהודים שלא כמותם בשם "גויים" (כי לדידם אנחנו הם הכובשים הלא-חוקיים של ארץ-ישראל, אלה שמנעו מהמשיח לעשות את מלאכת הגאולה).

החרדים ירדו לשפל המדרגה כשהם מסתופפים בחצרות מנהיגים של אויבי מדינת ישראל ונותנים להם תמיכה, הם מלעיזים ומשמיצים את המדינה בחו"ל, והם, החרדיות הקיצונית, רואים עצמם, ורק את עצמם כעם היהודי...

לפיכך, כיום, עם ישראל אינו לבטח עם אחד! כי הם אלו שפילגו את עם ישראל לאחר כל כך הרבה דורות, ולכן הם חיים פה כמו שחיו בגולה, הם הפאראזיטים המתחמנים והמשקרים והמרמים אותנו.. כי אנחנו ה"גויים" וזה מותר לפי ההלכה שלהם.. ואנו, בסכלותנו, לא משכילים להוקיע את הקבוצה הזאת ולהוציאה ממחננו.

תמהני מתי תשים ממשלה ישראל קץ למצב המביש הזה.

2. להתכונן לתפוס את קו אל-עריש-שארם?

אין ספק שמאז ההפיכה הצבאית במצרים (שלא יהיה ספק: לא העם תפס שם את השלטון אלא הצבא...) מחפשים מנהיגיה הצבאיים של מצרים דרך להשתחרר מהסכמי קמפ-דיויד, ולהחזיר את צבאם לסיני. במשך 20 שנה בנתה מצרים צבא ענקי של אלפי טנקים ומטוסים חדשים (מתנת ארה"ב) – אף שכבר שנים רבות שואלים אצלנו למה למצרים צורך בעוצמה צבאית כזו כאשר אין לה אוייבים והיא אפילו לא מאויימת משום כיוון בעתיד הקרוב והרחוק.

התשובה המצרית (לא הפומבית) היתה, שמדינות לא מפותחות כמו מדינות אפריקה ומדינות ערב מכירות בעליונותה של מדינה רק בזכות כוחה הצבאי (ולא הכלכלי...), לפיכך בנתה מצרים מפלצת צבאית חסרת כל מטרה, ועכשיו הם חושבים שמצאו מטרה – המטרה הישנה והאהובה, מדינת ישראל... הם די מוגבלים בפעילותם ע"י ארה"ב אבל הם מאד מושפעים מהרחוב המצרי חמום המוח.

על-פי "הסכמי השלום" עם מצרים, למעט מספר גדודים של משמר הגבולות, כניסת כוחות צבא מצריים לסיני  אסורה בהחלט ותחשב כ"קאזוס בלי" (עילה למלחמה). אם המצרים יציבו את כוחותיהם הצבאיים בסיני. (אז במקביל מורשים בהחלט כוחות ישראלים לעשות אותו דבר...)

מהיכרות רבת שנים עם המנטליות הערבית בכלל והמצרית בפרט (המזהה רק כמויות ולא איכויות) – 5 מיליון ישראלים לא ירתיעו 80 מיליון מצרים... תמיד המצרים סמכו על מיספרם וכמויות נשקם (ותמיד הפסידו...) ועדיין לא למדו את הלקח.

מי שביקר בקהיר וראה שם את המוזיאון המפואר המהלל את הניצחון שלהם במלחמת יום-כיפור, שיפשף עיניו כלא מאמין. כזכור לכל בתום מלחמת יום הכיפורים צבאנו התבסס ממערב לסואץ, יחידות שלנו הגיעו עד 60 ק"מ מקהיר, חצי צבאם כותר ושיווע דרך הצלב האדום למים ולמזון...

"על איזה ניצחון מצרי מדובר?" שאלתי פעם פרופסור מצרי בחו"ל.

בלי להניד עפעף ענה מיד: "הצלחנו להבקיע את קו בר-לב לעבור לצד השני של תעלת סואץ – וזה ניצחון!"

"אבל ניצחתם רק בקרב אחד בתוך כל המלחמה הזו?" אמרתי.

"זה מספיק," אמר, "היתר לא רלבנטי."

ברור שלא היה כל טעם  להמשיך בשיחה הזו וממש החזקתי עצמי שלא לשאול אותו: מדוע לא הוקמו מוזיאונים למלחמות 48' , 56' ו-67'...

החשש העיקרי שלי כיום הוא שהקצונה המצרית שכחה את התבוסות המצריות הקודמות, ומושפעת מהרחוב, מסתכלת על המאזן הצבאי בינם לבין ישראל וכהרגלם מתמיד מביטה במשקפיים כמותיות בלבד, (4,000 טנקי מערכה, 400 מטוסי קרב טובים, 200 מסוקים, מיליון חיילים ו-24 דיויזיות...) אולי הם ינסו "לקנות בזול" פרסטיז'ה אצל העם המצרי והמרחב הערבי על-ידי ניצחון קל ומוגבל על מדינת ישראל (שכוחות הקרקע שלה והטנקים הינם פחות ממחצית מהכוח המצרי (ואגב, למי זה  איכפת אם ימותו 50 אלף חיילים מצריים? יש להם כל כך הרבה...)

כיום המצרים מצאו 2 תירוצים קלים (ולא פרופורציונליים לתגובתם), הראשון מותם (מסיבה לא ברורה) של כמה חיילים מצריים בחיסול פעולת הטרור נגדנו, חיילים שלא אנחנו הרגנו אותם והם יודעים זאת. טיעונם מבוסס על שקר מפני שאפילו אם חקרו במעט מצאו בוודאי שלפני פעילותם חלק מהמחבלים הסתתרו במוצב המצרי הסמוך למקום הפיגוע ומשם יצאו למבצעיהם ולשם הם גם ברחו כאשר אש ישראלית מזנבת בהם. אחד מהם נפצע בשטח המצרי, ו-4 חיילים מצריים יצאו ממוצבם לחלץ אותו. המחבל היה עטוף בחגורת נפץ (שמסיבה שלעולם לא נדע) התפוצצה ברגע שמציליו הגיעו אליו, והם נהרגו. מדינת ישראל נמנעת מלגרום למבוכה למצרים ולא מפרסמת זאת בארץ ובעולם.

לתירוץ השני שלהם יש אמנם בסיס כי הם מביאים טענה שעליהם להחזיר לעצמם את השליטה בסיני. בהתחשב בכך שהכנופיות הטרוריסטיות והבדואיות גם יחד, בסיני, מונות פחות מ-2,000 איש, הבסתם תוכל להתבצע על-ידי חטיבה משוריינת מצרית אחת, שכבר התרנו להם זאת, וחלקה החל להיכנס לסיני למטרה זו. אותנו בישראל המצב מחייב להוריד מיד כוחות חזקים לגבול הדרומי ולחזקו, ויש לפעול במקביל, ובמהירות מירבית להקמת גדר אמינה לאורך הגבול ומערכת תצפיות עליה.

ארצות הברית יודעת את האמת בכל האירועים, והקלף העיקרי הוא בידה, ויש להניח שהם, הם אלו, אשר "כיפפו" את המצרים בנושא החזרת השגריר. ארה"ב היא זו שצריכה להגיד למצרים לעצור (אחרת אין סיוע...)

אבל מצד שני, אנחנו חייבים להביא בחשבון את החלשותה של ארה"ב מבחינה כלכלית, מדינית (ופוליטית פנימית) ואפשרות של איבוד יכולתה להשפיע על הידרדרות, כפי שכבר קרה לפני מלחמת 67'.

כאמור, מבחינתנו, הכנסת כוחות אוויר ושיריון ואוגדות טנקים מצריים לסיני לא באה בחשבון – ויהוו עילה לישראל לפרוש את כוחותיה בקו הגנה מאוד נוח שהוא קו אל-עריש-שארם-א-שייך. לכן על צה"ל להתחיל מיד בהכנות לגיוס שתי אוגדות מילואים שיהיו מוכנות בהתראה קצרה להיכנס לשטח, באם מצרים תקדם כוחותיה לתוך סיני. ייתכן שהתרחיש הזה לא יקרה השבוע, אבל אני חושש שהוא יותר קרוב מאשר אנחנו חושבים...

* * *

דוד מלמד

לפתוח קונטו לכל סופר

"לעת עתה אנו סובלים מחוסר מקום ומחוסר ציוד. אתם יודעים את מצב הבית העומד לרשותנו ואת הקשיים לקבל את הדברים ההכרחיים ביותר בציוד טכני. אך מקווים אנו לעזרה מקרוב ומרחוק."

הדברים הללו נאמרו בשנת 1952, לפני קרוב ל-60 שנה, מפי אשר ברש, הוגה רעיון "גנזים" ומייסד המכון, והם נשמעים כאילו נאמרו היום.

ברש, עורך וסופר מוערך, נולד בשנת 1889 בגליציה ועלה לארץ בגיל 25. נושאי יצירותיו הרבות לקוחים מחיי היהודים בארץ-ישראל ובגולה. הוא נפטר בתל-אביב בשנת 1952, והמכון שהוקם ביוזמתו נקרא על שמו.

בוועידת הסופרים בחנוכה תשי"ב התריע ברש על סכנת הכלייה הצפויה ליצירה העברית המפוזרת בעיתונות ובספריות. קריאתו הנרגשת להציל את היצירה העברית מן השיכחה הביאה להקמתו של מכון "גנזים" בפברואר 1951. [משהו לא מסתדר כאן עם התאריכים. – אב"ע]. את דבריו של ברש ליוו סופרים, ביבליוגרפים וחוקרים שנרתמו לשמור על גחלת התרבות העברית למען הדורות הבאים.

הם הכינו דרכי-פעולה לכינוס אוספים שיכללו כתבי-יד, חליפת מכתבים, נוסחים שונים של יצירות וכל שאר פיסות-מידע שעל ידיהם ניתן ללמוד על הסופרים ויצירותיהם. עוד הוחלט על הוצאת כתב-עת שיביא אל הדפוס חומר מעניין מתוך האוספים, ואכן כתב-עת כזה הופיע במשך מיספר שנים.

"גנזים", הנקרא לעיתים מכון ולעתים ארכיון, שהוקם על-ידי אגודת הסופרים העבריים, הוא המוסד המרכזי בישראל לשימור יצירותיהם של הסופרים העבריים.

בשנים טובות ל"גנזים" הופיעה חוברת "ידיעות ידידי גנזים" ובהן דווח על חדשות ואירועים הקשורים לארכיון. בחוברת תשרי-חשוון תשכ"ה נכתב בין השאר ש"נתקבלו שלושה שאלונים מהם אחד של חבר חדש באגודת הסופרים." ו"בחודשים הנ"ל הקליט מכון גנזים את קולותיהם של הסופרים: ב.י. מיכלי... אברהם ברוידס..."

בחוברת אחרת, בניסן-אייר תשכ"ה, מודיעים ש"המחלקה הביבליוגרפית של גנזים רשמה בחודשים הנ"ל את מוספי הספרות של העיתונות היומית – 1105 כרטיסים."

דוגמא נוספת לפעילותו המגוונת של המכון ניתן למצוא בחוברת כסלו-טבת תשכ"ו: "ביוזמתו של ... מר יוסף אריכא, נוסד ליד מכון גנזים מדור מיוחד שיכיל דיוקנאות סופרים, צילומים, רישומים וסרטים על אירועים ספרותיים."

בחוברת החגיגית שהופיעה באדר תשל"ז "25 שנים למכון גנזים", כותב ישראל כהן: "גנזים – הוא המכון הראשון והיחיד בעולם שנטל עליו לרשום ביו-ביבליוגראפי שיטתי של הספרות העברית החדשה במאתיים השנים האחרונות, ספרי מקור ותרגומים. אפשר לציין בקורת-רוח, שאין כיום כל אפשרות לכתוב ביקורת ספרותית, או מחקר ספרותי או ערך באנציקלופדיה, בלי להסתייע בגנזים."

בדברים שנשא ברש בפגישת-יסוד של המכון הביו-ביבליוגרפי בשנת 1950 אמר: "המטרה הקרובה: לפתוח מעין קונטו לכל סופר, חשבון של כדים גדולים ופכים קטנים. אין לזלזל בשום פרט. לפעמים גם פרט צדדי ניתן להידרש, וממנו תוצאות להבנת היצירה ויוצרה. נשתדל אחר כך להרחיב את המכון גם לעניני פולקלור, לשון עברית, במשך הזמן יהיה בית-כינוס ליצירה היהודית בכללה, לאסיפת חומר שנכתב ע"י יהודים בכל לשון, ובראש וראשונה ביידיש." 

בשנת 1952 הגדיר ברש את תפקידי גנזים: "לא לשם גניזה של הסתר אלא לשם גילוי הגנוזים, כינוסם, בירורם וסידורם, לצורך חייה ואורך ימיה של ספרותנו... המכון, אם יעמוד על מכונו, יהיה תפארת לאגודת הסופרים וירים את קרנה של ספרותנו החדשה בעיני העם... גם מחו"ל, ביחוד מארצות-הברית, מגיעים הדים טובים, נוסד שם סניף, שבו משתתפים סופרים וחוקרים חשובים... וכבר נתקבל משם חומר מעניין."

ובחנוכת המכון ב-10.12.1952 בירך שר החינוך והתרבות פרופ' בן-ציון דינור, היסטוריון ואיש-רוח דגול, שאמר: "התנאי הראשון לעצם קיומו של המכון והדאגה לו, הוא תיאומו והכנסתו למסגרת המכונים שיש לנו... אין אנו יכולים לתאר לנו ולהסכים שיהיו לנו 'שטיבלאך'."

כעבור עשר שנים, ב-21.1.1961, סיפר "הארץ" על חנוכת האולם החדש של גנזים: "אמש נערכה חנוכת האולם החדש של המכון, בקומה השנייה של בית הסופר... בתל-אביב. ציוד האולם, ריהוטו והתקנתו לשימוש נרחב של לומדים וחוקרי ספרות, עלו כ-15,000 ל"י. בטקס נכחו שר החינוך והתרבות מר א. אבן, סופרים ואנשי רוח... לאחר מכן סייר הקהל באולם המכון, ומנהלו... מסר על היקפו, תוכניותיו ופעולותיו בעתיד."

המצוקה הכספית המשיכה ללוות את המכון גם בהמשך. ב-6.6.55 כותב יו"ר הוועד המנהל דוד שמעוני לשר החינוך דינור: "שמחנו שסוף סוף נתפנית לבוא לראות במעשי ידינו בגנזים." ובסיום המכתב: "ממשרד החינוך והתרבות אנו מבקשים אפוא את הסכום המינימלי של שלושת אלפי ל"י. את הסכום הזה היינו מבקשים בימים הקרובים ביותר, לפי שאין כבר עתה בידינו לעשות את העבודה כראוי."

"גנזים" החל בעבודתו כשארכיונים חשובים, איגרות, תעודות וצילומים החלו לזרום אליו. הוא קשר קשרים עם מוסדות-תרבות ואישים מעולם הספרות ונעזר על ידם. שיטות העבודה החובבניות של ראשוני העובדים, שהיו בעלי חזון, מעידות על שאיפות מעשיות צנועות. הם לא האמינו כי המכון הצנוע ודל-האמצעים יגיע לממדים מרשימים כפי שהגיע ויזכה ליוקרה רבה בקרב עמיתים וחוקרי ספרות בארץ ובעולם.

מאות האוספים הנמצאים כאן מעידים על אמונם של הסופרים ב"ביתם השני", מקום בו הם מפקידים את מפעל חייהם בידי הצוות המקצועי והמסור של "גנזים".

בתחילה היו מיספר אוספים לא-מסודרים ולא-שמורים כהלכה של כתבי-יד ומכתבי סופרים. מטרת הקמתו של המכון היתה לאסוף ולשמר את החומרים הנחוצים לתיעוד: תמונות מחיי הסופרים, כתבי-יד שנדפסו ושלא נדפסו, מכתבים למיניהם וכל נושא אחר הקשור לעולם הספרות העברית.

בארכיון נשמרת גם היצירה העברית שנכתבה מחוץ לישראל, כשבשנותיו הראשונות ניתנת עדיפות לשימור כתבי-יד ומכתבים שנותרו באירופה אחרי השואה. חומר ארכיוני נוסף הובא מארה"ב, ולאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות הועברו למכון גם ארכיונים ואוספים משם.

ב"גנזים" נמצאים תיקים אישיים של מאות יוצרים בתחומי הספרות השונים, אוסף צילומים עשיר ואוסף קלטות ייחודי של סופרי ישראל. המכון מאפשר קיום מסורת תרבותית ספרותית, מחקרים ותיעוד הולם של הספרות העברית החדשה.

הארכיון עבר גלגולים רבים מאז נוסד על-יד אגודת הסופרים ושכן בתוך מוסדות האגודה. בשנת 2003 הופרד מאגודת הסופרים ופעל כעמותה עצמאית, ומשנת 2004 שכן ברמת-גן. עקב הפסקת העברת התקציבים למכון בשנים האחרונות כמעט חדל המכון מתיפקודו עד שביולי 2008 חזר לאגודת הסופרים ולמשכנו בבית הסופר בתל-אביב.

בעקבות הסכם שהושג בסוף שנת 2007 בין עיריית תל-אביב, משרד התרבות, גינזך המדינה ואגודת הסופרים, עובר הארכיון זמנית לבית אריאלה כדי לאפשר את שיפוץ בית הסופר.

לדברי דבורה סתוי, המשמשת כאחראית על השירות למשתמשים במכון, יש כיום חומר של למעלה מ-667 חטיבות ארכיונאיות, וזה הארכיון הגדול בעולם לספרות עברית ובו נמצאים ארכיונים אישיים של סופרים החל מיל"ג, טשרניחובסקי ולאה גולדברג, ועד לסופרים בני דורנו כמו אורלי קסטל בלום. סתוי מוסיפה שאי-אפשר לכתוב היום ספר מחקרי על הספרות העברית מבלי להיעזר במכון. ועובדה היא שבאחרונה נעזרו במכון משפטנית העוסקת בזכויות יוצרים, חוקרת הכותבת על הסופרים העבריים בארץ-ישראל בזמן המנדט ותגובתם לשואה, וגם חוקרים מחו"ל, כמו חוקר גרמני הכותב עכשיו על טשרניחובסקי ורחל.

הם המצדיקים יום-יום את חזונו ומפעלו הייחודי של אשר ברש.

נדפס לראשונה בירחון "מאזניים", אוגוסט 2011.

* * *

מוטי הרכבי

YNET מחפשת אשמים בשטח המואר

מתחת לפנס ש-YNET הדליקה

 אני קורא ב-YNET – השב"כ אשם, צה"ל אשם, הנוסעים אשמים רק לא YNET שמעודדת טרור וחוסר תגובה. 

צריך לומר בקול צלול ורם, התקשורת והשמאל (בעיקר "הארץ", YNET, ערוץ 2  וגל"צ) שמסרסים את צה"ל, שכובלים את ידיהם של שר הביטחון וראש הממשלה, שמוציאים דיבת הארץ בחו"ל ושמנהלים מלחמה פסיכולוגית עקבית וארוכה נגד עם ישראל, אשמים במצב אליו הדרדרנו! 

כשבג"צ קובע שמותר למחבל ורוצח לתבוע את ישראל בבית משפט ישראלי.

כשכל חייל ושוטר פוחדים למלא את תפקידם מחמת הפרקליטות ובג"צ.

כשתקשורת נבזית ומחפשת הרייטינג, מסבירה לנו יום יום שאנו אמורים לפחד ממתנחלים וחרדים ואלו ורק אלו הם אויבינו.

כשמעשה נבלה של ערבים מוסתר תחת הסיסמה "צעירים מאיזו שהוא מקום."

כש"שלום עכשיו" שכח את סיסמאות השלום וחרט על דגלו שנאה לחלק מהעם.

כשמירב מיכאלי קוראת מעל גלי צה"ל לאימהות לא לשלוח את בניהם לצבא.

כשהתקשורת קוראת לנו יום-יום לשחרר אלפי מרצחים (לזאת הממשלה כבר הסכימה) אבל הם דורשים גם רבי-מרצחים, שיטה שכבר הביאה למות מאות ישראלים (אני מתכוון לכופר עבור שליט).

כשפרופסורים מאוניברסיטאות בארץ, הממומנים בכספי משלם המיסים, קוראים להחרמת ישראל.

כשבג"צ מאשר שוב ושוב למפלגות אנטי ישראליות וגזעניות, שקוראות להשמדת ישראל, לרוץ לכנסת.

כשמאשרים לקרן זרה אנטי ישראלית, הממומנת ממקורות מפוקפקים, להשתלט על מוקדי הכוח במדינה, אני מתכוון לקרן הרשע, הקרן לישראל חדשה NIF.

כשמותר להקים וועדת חקירה על כל נושא, למעט מקורות המימון של הארגונים האנטי ישראליים.

כשלעיתונים מותר לשקר ולהסית כל זמן שזה תואם את תורת הקרן.

כשכל זה קורה מה הפלא שנחשי הארס מרימים ראש? 

YNET אל תחשפו אשמים בחוץ, חפשו אותם במשרדי YNET!

אהוד: כזכור לכם כבר כתבתי שסיפר לי בשעתו עמוס כרמל ז"ל – שלא רק מאמריי שלי אלא אפילו מאמריו שלו, בעת שהיה עורך המדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות" – לא פורסמו ב- YNET משום שלא תאמו את דעת העורכת, או המערכת, של האתר.

הרשימה הזו עברה קיצורים אחדים, אחרת לא היתה יכולה להיכלל בגיליון.

* * *

שלמה אראל: שני בתי כנסת על אי בודד

אהוד היקר, 

ה"צוות החילופי" ל"צוות מנואל", זה שמונה על ידי הנוער  באוהלים, או אולי מינה את עצמו, מזכיר לי את הסיפור על היהודי שמצא את עצמו על אי בודד. מיד קם ובנה שני בתי כנסת. האחד הוא זה שבו יתפלל, והשני – זה שלעולם לו תדרוך כף רגלו בשעריו.

ובאמת, מדוע שלא ילכו הפרופסורים הנכבדים יוסי יונה, קרמניצר  וחבריהם אצל "צוות מנואל" ויגידו שם מה צריך לעשות? בטוחני שהם יתקבלו שם בתשומת הלב הראויה.

מסתבר שנשארנו עדיין על אי בודד עם שני בתי הכנסת, אלא שהעברנו אותו איתנו לארץ ישראל. 

בברכה, 

שלמה אראל

אהוד: דומני שלפרופסורים שהזכרת יש אג'נדה פוליטית ידועה ואין כל סיבה שהם לא ינצלו את "מחאת האוהלים" כדי לקדמה וכדי להציק לממשלת ישראל, זאת בלשון המעטה שבהמעטה.

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

שירים מתוך הספר החדש

"צִיפּוֹרְיַאן קוֹרֵא לִנְחַשׁ הַנְּחשֶׁת"

בהוצאת "קשב" לשירה, ת"א, 2011

הָרָץ וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתִי

בְּבֶטֶן אִמִּי כָּל שֶׁהָיָה כָּל שֶׁיִּהְיֶה

וְלִפְנֵי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּי לָצֵאת וְלָבוֹא

לָאֲוִיר הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם הִכָּה עַל

שְׂפָתַי שָׁכַחְתִּי כָּל הַחָכְמוֹת וְהַמַּדָּע

וְצָמְחוּ לִי שְׁפָמוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת

שֶׁעַתָּה כְּבָר הִלְבִּינוּ אֲנִי זוֹכֵר

נִזְכָּר בִּמְגִלָּה שֶׁקָרָא אָבִי בְּאָזְנֵי

אִמִּי כְּשֶׁבָּאתִי לָאֲוִיר הַזֶּה שְׁנֵיהֶם

כְּבָר אֵצֶל אִמָּא אַדְמָתָם אָז לָמָּה

הֵם מַשְׁגֵּיחִים פֹּה בְּבֵית הַחוֹלִים

עַל הָרוֹפֵא הַמַּרְדִּים עַל הָאַחִים

וְעַל הָאֲחָיוֹת שֶׁבְּחַדְרֵי הַנִּיתּוּחַ?

שְׁלֹּא יִטְעוּ! יַעֲשְוּ מְלַאכְתָּם בֶּאֳמוּנָה!

עמ' 17 

נַעֲרָה מכֹעֶרֶת וְתוֹר בִּשְׂעָרָהּ שׁוֹכֶבֶת בִּשְׂדֵה

בּוּר קוֹרֵאת בְּסֵפֶר כְּעֵין סִדּוּר תְּפִלָּה שֶׁעַל

גַּבּוֹ כָּתוּב "הוֹצָאוֹת עָל נִישׂוּאִין" וַאֲנִי תָּמֵהַּ

אֵיךְ הִצְלַחְתִּי לְהַבְחִין בָּהּ וְבַסֵּפֶר כְּשֶׁאֲנִי שָׁב

שׁוֹכֵב בַּאֲלוּנְקָה מוּבֶלֶת בְּחֹזֶק יָד עַל יְדֵי שְׁנֵי

גְּבַרְתָּנִים יוֹצְאִים מִמַּרְתֵּף 2- מֵאוּלַם הַנִּיתּוּחִים

הֲרֵי אֲנִי בְּאוֹטוֹבּוּס תַּיָּרִים נוֹסֵעַ לַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן

שֶׁמָּא זוֹ הָיְתָה שֵׁדָה אוּלַי גָּ'מוּסָה שֶׁעָלְתָה מֵיָּם

הַחוּלָה הַמְיֻבָּשׁ

עמ'  24

הַהִתְעוֹרְרוּת אַחֲרֵי הַנִּתּוּחַ כְּמוֹ עֲנַן

עָשׁ נָגֹל מֵעֵינַי "אַתָּה חַיָּב לֶאֱכֹל

מְרַקְּ גְּרְיסִים" פִּי פָּעַרְתִּי לֶחֶם דֶּמַע

וְנַטֶף אַף זָלוּף בָּלַעְתִּי. יֹפִי!      קוֹל

סִימְפָּטִי מֵרָחוֹק רָחוֹק כְּהֵד שָׁמַעְתֵּי

עמ' 25

הַיְתוֹמָה מִגְּאֻלָּה שֶׁדְּיוֹקָנַךְ חָרוּט

בָּעֲלִיּוֹת וּמַרְתֵּף לִבִּי    הֲגַם פֹּה

אִמָּהִית צוֹפָה מֵעַל רֹאשִׁי בִּידֵי

הַמְנַתֵּח הַמַּרְדִּים הָאָח שֶׁלֹּא יִשְׁגּוּ

בְּמַלְאֲכוּתָם הַחֲשְׂוּפָה

וְרַק הֶבֶל פִּי הָרוֹעֵד

יַלְדָּה יְפַת תֹּאַר עוֹטֵף

חוֹבֵק אֶצְבְּעוֹתֵינוּ מִבַּעַד

לְגֶדֶר הַבַּרְזֶל שֶׁהִפְרִיָדה

בֵּינֵינוּ אָז גְּלוּחַת רֹאשׁ

אֲהוּבָה כָּעֵת אַתְּ צֵל זְרוֹעַ

בְּיָדִי עוֹבֵר חֶדֶר הָאַחְלָמָה

צוֹפָה בִּי שׁוֹקֶקֶת  – וְאֵין

הֶבֶל מִפִיךְ אַךְ רַעַד קוֹל

שָׁקֵט רַחַף חֲבִיקַת אֶצְבַּע

כְּשֶׁל מַחְלָה בַּת צְלָפְחָד

הוֹ - אֶצְבָּעֵךְ חֲשַׁאִי עוֹשָׂה

עִגּוּל טַבַּעַת כּוֹכָב מַזָּר שִׁכּוֹר

לֶחֶם בְּרִית לָךְ מֵעֵבֶר הַגָּדֵר

חַלְוָה                       נָתַתִּי

 עמ' 29

* * *

עמוס גורן

מילון המהפכה

אדמו, זמר צרפתי ידוע, שהוזמן בשעתו לשאת דברים נגד הממשלה באסיפת פועלים קשי יום בפרברי פריז, סירב באומרו: "כשאני מגיע במכונית שעולה שני מיליון פרנק, אני לא יכול להגיד לאנשים שהעולם מחורבן." (ההיפך מריטה. – ע"ע).

אראלה ממפעל הפיס, גיבורת סיסמה מצחיקה במאהל רוטשילד: "אין לנו על מי לסמוך, אלא על אראלה ממפעל הפיס."

העם. שנים רבות סלדו אנשי השמאל מהמונח הזה מטעמים קוסמופוליטיים, ובמיוחד מן הצירוף "עם ישראל", שבו השתמשו רק על דרך הלעג וההרחקה. היו מהם גם מי שטענו שאנו בכלל לא עם, המליצו לקבל אזרחות זרה ואף ישמו את המלצתם על עצמם. עכשיו פתאום הם משתמשים בצירוף "אנחנו העם".

כלוב. מונח שעליו חזרו שדרים ושדריות מובילים עשרות, ואולי מאות פעמים בימי משפטו של חוסני מובארק ובניו, מתוך הנאה סדיסטית למדי. השלטים "מובארק-קד'אפי-נתניהו" שהניפו מפגינים בתחילת מחאת האוהלים (יולי) 2011, ביטאו רצון לא כל כך מוסתר לראות גם את נתניהו ואת הקרובים אליו במצב של סבל והשפלה. (ע"ע תחריר).

מהפכה. ביטוי מוגזם ושגוי שהיה בשימוש בלתי פוסק בפי אמנים אופורטוניסטיים ומגישי תוכניות טלוויזיה ורדיו מגוייסים לתיאור מחאת האוהלים ביולי-אוגוסט 2011, במגמה לדרבן את המוחים ולהלהיבם לפעילות פוליטית נגד הקואליציה הממשלתית. (מקביל ל"צונאמי", "רעידת אדמה", "אירוע היסטורי"). זאת להבדיל ממהפכה אמיתית במדינה מסוימת, שהיא החלפת הנורמה הבסיסית, שינוי מקור השלטון, קביעת חוקה חדשה, החלפת מערכת החוקים, שינוי עקרונות היסוד של הכלכלה (למשל הלאמת אמצעי הייצור), החלפת נורמות תרבותיות בסיסיות (כמו לוח השנה) ולפעמים גם החלפת הדת (למשל: השלטת דת התבונה במקום הדת הקתולית במהפכה הצרפתית, או קביעת המרקסיזם כבסיס האמונה ברוסיה במקום הנצרות הפרבוסלבית אחרי מהפכת אוקטובר).

מהפכה בורגנית. המצאה ישראלית ייחודית שבה המהפכנים הצעירים רוצים להיות בורגנים כבר ברגע צאתם לרחובות. הרדיקלים שלחמו באמריקה נגד מלחמת ויטנאם נעשו לימים עורכי דין ופוליטיקאים מיושבים בדעתם, אך רק אחרי שסבלו, וחלקם ישבו בכלא. מנהיגי הסטודנטים הצרפתיים במאי 68' נעשו בסופו של דבר חברי מועצת עירייה או אנליסטים ואנשי עסקים, אך רק לאחר שנים רבות של מאבק אידיאולוגי קשה. בישראל דורשים המהפכנים שיביאו להם את הרווחה הבורגנית במונית ספיישל מן הממשלה בירושלים ישירות אל הבריקדות. לא ידוע לי שדנטון דרש מלואי ה-XVI להביא לו כסף.

מחוברות. תוכנית טלוויזיה שבה נחשפו יפים ויפות צעירים ברגעיהם האינטימיים ביותר ואשר נעשתה מקור השראה רוחנית וסגנונית למפגיני האוהלים ברוטשילד, למשל לרגב קונטס, מראשי המוחים, שצולם בעונה האחרונה של מחוברות כשהוא מקיים יחסי מין עם חברתו היפה. עקרון החשיפה המוחלטת למצלמה ולזרקורים הוגש לראש הממשלה כתנאי אולטימטיבי מצד מנהיגי המפגינים להסכמתם לדבר איתו, אחרי שיבוא אליהם (הם אומנם חזרו בהם, אך בלי להתנצל).

סושי. מאכל דגים רעיל שאתה יכול אמנם לאכלו בלי חשש, אך אם אתה מדבר עליו בתקשורת, חייך נהרסים ואתה מוצא את עצמך בכלא.

פרופסורים לכלכלה. אסטרולוגים בלי כוכבים, שניצלו את המצב להרחבת הופעותיהם הציבוריות מן האולם הקטן במכון ון ליר שבירושלים לאמצעי התקשורת ההמוניים. תחזיותיהם מאופיינות בסיכויי התממשות של 50 אחוז. אם הם נמצאים צודקים, הם אומרים: "ברור, פעלנו באופן מדעי," ואם הם נמצאים בלתי צודקים, הם אומרים "התכוונו לטובה". בזמן "אביב העמים" היו בפרלמנט של פרנקפורט 77 פרופסורים. על כך אמרו בגרמניה:Sieben und siebzig Professoren – Vaterland, du bist verloren! – כלומר: שבעים ושבעה פרופסורים – מולדת, את אבודה!

פריפריה. כל שטח מדינת ישראל, הגדולה פי ארבעה מליכטנשטיין.

פרס, שמעון.  נשיא מדינה נערץ, גדול היהודים בשני הדורות האחרונים, ותיק הפוליטיקאים הפעילים בעולם, איש מפתח חיוני בעת תהפוכות היסטוריות, אומן גדול בהכנסת דברים לפרופורציה, שידע לדרבן את המפגינים והמוחים לעמוד על דרישותיהם ולא לוותר, לחזק את שר האוצר במאבקו שלא לפרוץ את מסגרת התקציב ולא להיכנע לגחמות של צעירים נרגשים המגישים לו חשבון של מאה מיליארד ש"ח, לשלוח למערכה באון ובעזוז את פרופ' טרכטנברג כשהוא עטור ברכות הצלחה, לעמוד בגאון לצידם של פרופ' ספיבק וחבריו בדרישותיהם הצודקות, להדגיש כי ההשקעה בחברה ובחינוך מגיל אפס הם בעצם ביטחון האומה, לעמוד לימין מערכת הביטחון ולהפציר בה להמשיך ולהתפתח גם בתחום ההגנה (כיפת ברזל) וגם בתחום ההתקפה (מטוסי קרב וצוללות נושאי חימוש ג...), לחזק את הלוחמים במלחמה העלומה נגד איראן ולדרוש שלא לחסוך דבר מן האמצעים הדרושים להם במערכה חיונית זאת, לא לשכוח את הימ"חים, להצדיע לחיילים ולקצינים המצטיינים שבאים ללשכתו ביום העצמאות וללחוץ על האוצר לספק להם מבעוד מועד קרקרים ומים מינרליים לקראת העימות הצפוי הבא.

קואופרטיבים. התאגדויות של אנשים אחדים בעלי כוונה לייצר משהו בבעלות משותפת ולמען מטרה משותפת בשליטתם הדמוקרטית. הקואופרטיבים נשענים על אתיקה של עזרה הדדית, אחריות עצמית, דמוקרטיה, שיוויון, הגינות, סולידריות, כנות, פתיחות, אחריות חברתית ודאגה לאחר. מונח שלא נזכר כלל בפי המוחים ברוטשילד. היה סביר לחשוב שהם ינסו לשחזר את הצלחתם הפנומנלית של האנרכיסטים הסינדיקליסטים הספרדים שיצרו קואופרטיבים נהדרים במחצית הראשונה של המאה ה-20 (עד מלחמת האזרחים), בעיקר בקטלוניה, אך ברוטשילד לא חשבו על זה ועסקו רק בפוליטיקה שלילית. היה אפשר לצפות שהצעירים יקימו, למשל, קואופרטיב לייצור עגלות ילדים זולות, כמו בקיבוצים של פעם, במקום עגלות העולות 5,000 שקל, או שיקימו קואופרטיב לתחבורה של סטודנטים (עירונית ובינעירונית), או שיקימו קואופרטיב של סטודנטים עובדי רכבת, וכך יתגברו את כלי התחבורה החיוני הזה, או שיתנדבו לשמור על מחסומי רכבת, או שיכתבו ספרי לימוד טובים וזולים לבתי הספר, או שילכו בהמוניהם לקורסים של משרד העבודה וישפצו לעצמם דירות בלווינסקי או בתל חי – אך שום דבר יצרני או הדומה ליצרני או לקיבוצי, לא עלה על דעתם.

רוטשילד.  שדרה תל-אביבית שאבי נטע חלק מעציה.

ריטה. זמרת שהופיעה בחתונה של הבן של יצחק תשובה תמורת 100 אלף שקל (לפי התקשורת) וחודשיים בערך לאחר מכן הופיעה בעצרת המחאה ברחוב קפלן וזעקה שם מלב מורתח את זעקת החלכאים והנדכאים עלי אדמות. (ההיפך מאדמו. – ע"ע).

תחריר. כיכר בקהיר שבה היו הפגנות אלימות והופעלו אמצעי דיכוי אלימים, ובקיץ 2011 נעשתה מונח חביב על נואמים בעצרות מחאה אצלנו, עם "אנלוגיה" לישראל, תוך שהם שוכחים, ולא באלגנטיות, את הבעות הצער שלהם מלפני חודשים מעטים על לכתו של "הידיד הגדול", "האיש המתון וההגיוני", "אבי האומה המצרית והמזרח התיכון" – מובארק. (ע"ע כלוב).

* * *

משה כהן: הנדון: פסימיזם עמוק

מכובדי,

היום 19.8 בשעה 8:45 בגלי צה"ל, אמר משה שלונסקי: "אנו עוד נתגעגע לאבו מאזן."

בשומעי זאת שקעתי בדיכאון עמוק. עם כל הרצון הטוב קשה לי לעמוד על סגולותיו ומעלותיו של אבו מאזן מבחינת ישראל. מה יכול להיות גרוע יותר ממנהיג ערבי שאינו מוכן לנהל מו"מ לשלום, אינו מכיר במדינה יהודית ודורש את זכות השיבה?

אמירתו זו של מר שלונסקי מלמדת יותר עליו ועל מאווייו מאשר על אבו מאזן.

אכן עודדת אותנו, מר שלונסקי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: משה שלונסקי התכוון ודאי לומר שאם וכאשר החמאס ישלוט גם בפלסטין-גדה אנחנו עוד  נתגעגע לאבו-מאזן, ובזאת הוא צודק במאה אחוז.

* * *

יוסי אחימאיר

המותקף נתבע להתנצל

תחזיתו מלפני שבוע-שבועיים של משה איבגי התגשמה. הדברים שאמר השחקן בראיון טלוויזיוני ממחנה האהלים ברוטשילד, הגשימו את עצמם כמו בתסריט מדוייק של מי שחי את תעשיית הבידור והבימה: נתניהו – כך אמר אז איבגי, מן האמנים הרבים שהביעו תמיכה פומבית במפגינים ובהתרסה נגד הממשלה – עוד עלול ליזום פעולה צבאית, כדי להסיח את הדעת מהמחאה של העם למען "צדק חברתי".

צדקת, מר איבגי: ישראל התוקפנית, מדכאת מעמד הביניים שלה, יזמה בסוף השבוע פעולה צבאית בגבול מצרים, הרגה שבעה-שמונה מחבלים, במחיר שמונה נרצחים מאזרחי ומלוחמי ישראל, והבעירה את האש ברצועת עזה. יותר מזה, ישראל גרמה לכך שעוטף עזה נמצא תחת מתקפת טילים מאז יום חמישי. קיבלת חיזוק לדברים שלך מדוברי הרשות הפלשתינית, שהבהירו, כי ישראל הנתונה תחת מכבש של בעיות חברתיות מצאה להן פתרון בדמות תוקפנות יזומה בדרום וירי חסר אבחנה לעבר רצועת עזה.

הרחיקה לכת מאיבגי ומהדוברים הפלשתינים, בראשם אבו-מאזן ועריקאת ודוברי ה"חמאס" – ממשלת מצרים (יש דבר כזה בארץ הנילוס ההפוכה?) – מדינה זו, שבה מפגינים מול שגרירות ישראל בקריאות "מוות לישראל", שבה רומסים בראש חוצות את דגלי ישראל (וגם דגלי ארה"ב), שמגבולה יצאו המרצחים לעבר הכביש הישראלי לאילת, דורשת בעזות-מצח הסברים מממשלת ישראל. היא אף מאיימת לשבש את היחסים הדיפלומטיים.

במקום שיקרה ההיפך, במקום שאנו נבקש הסברים ממצרים על שריפת דגלי הכחול-לבן ורמיסתם, על כך שמתחום מצרים, סיני, יצאה חוליית הטרור הרצחנית, ישראל היא המתבקשת לתת הסברים לשלטון המהפכני, שמציב סימן שאלה חמור על הסכם השלום.

אז מי אמר, שרק מעבר לגבול מפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל? עובדה: איבגי אמר. איבגי אמר מה שאמר הרבה לפני שפרץ מעגל הדמים הנוכחי. ולא רק הוא. ישנם בתוכנו, בוודאי, אנשי שמאל ודוברים ערביים, האומרים אף הם, כי ישראל יזמה את ההידרדרות במצב הביטחוני. המטרה – לשבש את מחאת התפנוקים ברוטשילד וסביבותיה, לעצור את הניסיון לעורר גל מחאה עממי שיביא להפלת ממשלה נבחרת ושנואה על איבגי וחבורתו.

אבל מה לעשות, הרי לא יעלה בדעתו של איש הגון, שממשלה בישראל תנהג כמו הגרועות שבדיקטטורות, בחוסר אחריות לאומי, ותיזום מהלכים צבאיים הרי אסון, כדי להסיח את הדעת מן הבעיות הפנימיות?

אינני יודע מהי המחשבה שעברה בראשו של איבגי מאז החלו בצהרי יום חמישי האירועים הקשים בדרום. שמא נעוץ ההסבר בעובדה, שהאיש חי בסרט? אפשר לקוות, לאחר שהוברר לכול מהו סדר היום האמיתי של ישראל וממשלתה, שאולי השכל הישר יגבר אצלו הפעם  על השנאה היוקדת לממשלת הימין, ושאין הוא אומר לסובבים אותו: הנה, קרה מה שאמרתי לכם שיקרה.

לרגעים, לימים ולכמה שבועות, שיגעו המפגינים והאיבגים את המדינה, כמעט הצליחו לסובב לממשלה את הראש ולחולל תפנית בסדר היום הלאומי. כמעט – משום שרובנו שגינו באשליה שאנו מצויים בתקופה של רגיעה ביטחונית. המסקנה: יש לצמצמם את תקציב הביטחון ולהפנות משאבים לדורשי ה"בחינם". יש לחולל תפנית אידיאולוגית בסדר-היום של המדינה והממשלה, לבודד את בעלי-ההון, המתנחלים והחרדים, וכמובן – כתוצאת לוואי לא פחות חשובה – להקל על מהלכי הנסיגה וההתקפלות למען הגשמתו, לצד "הצדק החברתי", גם של "הצדק הפלשתיני".

כלום העובדה שאיבגי הוא שחקן, דמות מוכרת בתיאטרון, בקולנוע ובפרסומות – די בה כדי להקנות לידוען הזה דקות שידור ארוכות, לשטוח ברבים את משנתו הסוציאליסטית-ההזויה, ועוד להעליל על הממשלה הלגיטימית כי מה שהיא זוממת לבצע, זאת פעולה צבאית מסיחת-דעת?

אפשר רק לקוות שבימים הקרובים ימלא האיש את פיו מים, לא ישוב להתראיין ו"לפרשן", ולא נשוב ונשמע דברי-הבל פוליטיים מפיו. מוטב לו כי ידקלם טקסטים קולנועיים שנכתבו בעבורו וששיננם בעל-פה, ולא מעבר לכך.

אפשר לקוות, ש"העם", הדורש "צדק חברתי", יתעשת לנוכח מה שהתרחש בסוף השבוע, יבין שהישיבה באוהלים, שהעלאת הדרישות הכלכליות-חברתיות הקיצוניות – אלה הן מותרות גם בימים של שקט יחסי, מוליך שולל. בוודאי כאשר מדרום, ממערב, ממזרח ומצפון, בעוד הם הורגים אלה באלה, נערכים הערבים והאיראנים לסיבוב הבא נגד ישראל, בהתחמשות, באימונים, בתעמולת שקרים, בפעולות טרור ההולכות ומתגברות, מתוך שנאה עמוקה לכל העשירונים בישראל ומעומק המצוקות הפנימיות של עמים אלה, הטובעים במרחצי דמים, עוני משווע, דיכוי.

כואב לארצות האיסלאם המקצינות כאשר רואים משם ישראל משגשגת בלב המזה"ת האלים, כאשר כלכלתה פורחת אף בהשוואה לרבות ממדינות אירופה. ולכן, אין דבר ששימח יותר את ה"שבאב" המיוזעים והמתלהמים בחוצות ערב, מאשר ההפגנות בתוככי ישראל עצמה, הקרע הפנימי, מראות הנהי בהלוויות החללים והשבר בבתי האבלים.

ואנו? עלינו להיות גאים בגיבורים האמיתיים שלנו, בלוחמים כמו פסקל אברהמי ז"ל ומשה נפתלי ז"ל. הם הקריבו את חייהם ביום חמישי, כדי שהאוייב לא יוכל לבצע את זממו, כדי ששקט ביטחוני ישרור, כן-כן, גם ברוטשילד, וגם כדי שאיבגי וחבריו יוכלו להשמיע את דבריהם – חמורים ככל שיהיו – בחרות מוחלטת.

* * *

יצחק מאיר

שכר דיפרנציאלי, מכתב פתוח שלא נשלח

מר ארז הנכבד,

הנושא: שכר דיפרנציאלי

 מכובדי,

אני מורה בישראל. בבית הספר בו אני מועסק יש  שלוש כתות מקבילות ובכולן למדנו דברים שאומר התלמוד על הפסוק "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי." התלמוד פוסק שתורה אינה סחורה. אין לה מחיר. כולה ערך, ועל כן ראוי היה ללמדה חינם כשם שהקדוש ברוך הוא עצמו לימדה את עמו חינם. אך גם מורה צריך לחיות. איך מתגמלים אותו? משלמים לו בעבור הזמן שהשקיע  שכר הקרוי "שכר בטלה" או "שכר שמירה" או "שכר פיסוק טעמים" – ושיעורו  כשכר העבודה הממוצע במשק.

והנה ערכנו מבחן, כל מורי הכיתות המקבילות ואני  הקטן, וזכיתי שתלמידיי היטיבו לשלוט בחומר מכל התלמידים. תוגמלתי על כן על פי ההסכם שהואלת לחתום עם שר החינוך בבונוס ברוך השם... תלמידיי שלמדו יפה כל כך לשון התלמוד "מה אני בחינם אף אתם בחינם" בירכו אותי על ההישג שלי, אך תלמידי הכיתות המקבילות, שלא למדו ולא שנו את פרקם כתלמידיי, בזו בסתר ליבם  למוריהם שנכשלו, לא בהוראה, כי להוראה אין מחיר, אלא בזכייה בבונוס ברוך השם.

שאלתי, מר ארז, מה עליי לעשות? לומר לתלמידיי כי זה כך היום בחיים, מה שלימדתי זה עניין אחד ומה שקיבלתי עניין אחר, או אולי עליי לוותר על הבונוס ולפגוע בכך ברפורמה עליה הואלת לחתום אתה עם שר החינוך, ובלבד שחבריי המורים לא יימצאו מפגרים אחרי הישגי תלמידיי?

אני מבין היטב, מר ארז הנכבד, שבמסגרת מה שעיתונים יומיים מרבים לכנות כניאו-קפיטליזם או ככלכלת השוק או כעידוד התחרותיות במשק, לא היתה לך ברירה אלא להעמיד את התפיסה היהודית עתיקת היומין – על דעת וחוכמה  כערך ולא כסחורה – על ראשה. אני מבין כי רצית להיטיב עם המורים, לאו דווקא כולם, אלא אלה שיכולים, שמסוגלים, שיש אפשרות למדוד את הצלחתם, ולכן אזרת עוז לתמורה וחתמתם אתה ושר החינוך על רפורמה שאינה כלכלית אלא על פי גינדורה. לאמת היא רפורמה חינוכית במלא משמעות המילה. פעם אמרו חכמינו כי "אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח" עכשיו באה הרפורמה והפכה את התורה עצמה לקמח.

אתה איש מנוסה מר ארז. אתה מבין כי עם הרפורמה הזו הגלית את המורה לשוק. שם שמים אותו. שם יש בסטות בהן שוקלים מה מחירו של קמץ אלף-או, של לוח הכפל, של למד הפועל, של עשרת הדברות, של חוקי הפיסיקה, של הגות הפילוסופים, הכול על פי מה שהקליינטים הצליחו, איך אומרים היום, להפנים, ועל פי סברה עליו הסכמתם אתה ושר החינוך, כי הצלחת התלמיד היא עדות להצלחת המורה.

אבל, אתה יודע, זה מסובך. פתאום עומדים בבסטות מעריכים ממעריכים שונים – ואינם חדלים למדוד מה שווה הצלחה של מורה שנקרא ללמד כיתה של ילדים  שאינם מי יודע גאוני גאונים אל מול הצלחת מורה שנעזר מן הצד בלי ידיעתו במערכת של מורים פרטיים שהכינו את התלמידים ליום הבונוס ברוך השם של המורה שלהם.

זה מטריד אותי מר ארז. אני עצמי זוכר מורים ששינו את חיי אף על פי שלא גמלתי להם בהשגת ציוני בונוס ראויים, מורות שלימדו אותי להיות רגיש ליופי, למידות, לצרכי הציבור, מחנכים שנטעו בי יצר לעשות בעבור ילדים אחרים מה שהם עשו בעבורי. לא היו לנו ציונים על כל אלה, אפילו אהבת העם הארץ והמולדת לא הוטמעה בנו בשיעורים שנגמרו בבוחן.  טיילנו בארץ, ספגנו את החלב והדבש שמתחת לסלעיה דרך ורידי כפות רגלינו. מי קיבל על כך שכר דיפרנציאלי שאתה ושר החינוך חתמתם עליו?

אני פונה אליך כי אני מלא הערכה למאבק ארוך השנים שניהלת ואני משוכנע כי לא היית מסיים אותו אילולי היית משוכנע כי השכר הדיפרנציאלי שאתה ושר החינוך חתמתם עליו הוא פסגת הישגיך החינוכיים, ואילו אני, מורה צנוע, אחד ממורי ישראל, לא מסוגל להתנהל עם ההישג הזה נינוח ושלם. התוכל להניח את דעתי? אני שייך לעם קטן שהנחיל לילדיו בדורות הרבה בארצות רחוקות וקרובות ובאקלים שהיה לרוב עויין – אהבת תורה ויראת שמיים בשכר פיסוק טעמים עלוב למדי, וזכה, כפי שאתה יודע – להישגים, לא מדידים, אני מודה, מרשימים. האם אחרי שחתמתם, אתה ושר החינוך, על השכר הדיפרנציאלי, לא הוצאת באקראי חוליה גדולה מדי מתוך השלשלת?

בתודה ובכבוד

יצחק מאיר

נ.ב.

לא שיגרתי את המכתב למר ארז שחתם על מסמך ההסכם ההיסטורי עם שר החינוך. חששתי, משום כבודו, כי לא יוכל להשיב לי בכל נפשו ובכל לבבו, ולמה אביכנו...?     

אהוד: הדברים החשובים ביותר שנחלתי ממורותיי וממוריי, ואשר מלווים אותי במשך כל השנים והם חלק מהשקפת עולמי ומערכיי – היו בהחלט בלתי מדידים!

* * *

איליה בר-זאב

נידחים

בִּרְחוֹבוֹת שְׁכוּחֵי אֵל, בֵּין שְׂדֵרוֹת בְּרוֹשִׁים חֲרוּכִים,

גְּוָנִים מִתְחַלְּפִים מִכָּחֹל

לַאֲפֵלָה,

חַבְלֵי כְּבִיסָה מִטַּלְטְלִים בֵּין הָעַרְבַּיִם

בְּרוּחוֹת מַעֲרָב.

עוֹבְדִים זָרִים זָרִים זֶה לָזֶה. נְעָרִים לֹא מִכָּאן

מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּרֵי סְמַרְטוּט,

יוֹצְאִים בִּמְחוֹל

מַחֲבוֹאִים,

כְּמוֹ בְּקָטָמוֹן שֶׁל טַל יַלְדוּתִי.

בַּמַּכְשִׁירִים הַנַּיָּדִים אִשָּׁה נִלְחֶשֶׁת, יְלָדִים

אוֹרְבִים בְּבַת צְחוֹק רְעֵבָה לְקוֹל

נִדָּח מֵאַדְמַת נֵכַר.

* * *

אהרון רול

להכיל את אדוני הארץ

סיקור המחאה המטורף של העיתונות, ערוצי הטלוויזיה והאינטרנט שנימשך ללא הפסקה כבר מזה חודש וסופו אינו ניראה באופק ("לרוע מזלם" הגיע הפיגוע הרצחני בדרום), אין לו אח ורע בעולם. ניתנת האמת להיאמר, התקשורת יצרה את סדר היום הציבורי, לא המחאה היא שיצרה עצמה. ללא הכיסוי ההזוי, אחוז האמוק הפוליטי-התקשורתי, לא היתה המחאה כלל מתרוממת וקרוב לוודאי שהיתה מתה מיתת נשיקה זמן קצר לאחר שהחלה.

הכיסוי התקשורתי הוא החמצן המנשים את פעילי המחאה, כל עולמם של המוחים ומנהיגיהם מרוכז בעיקר סביב החשיפה למצלמות ולכתבים ולא בהכרח סביב המחאה עצמה. התקשורת, ממומנת הציבור, בלא שמונתה לכך, בלא שקיים ולו שמץ של מנדט מהציבור בידה – היא מנהיגת המחאה האמיתית והיא המנתבת את רווחתו או אסונו של הציבור בהקשר זה.

אין הכתוב בא לדון כאן אם המחאה הנה חיובית או שלילית.  נציין רק כי להערכתנו ישנם אלמנטים חיובים וישנם שלילים במחאה ותחושתנו (המבוססת על ידע) היא כי מארגני ההפגנה הינם אנשים אשר שומר נפשו (דהיינו, יהודי, ציוני ודמוקרט), ירחק מהם וזאת בניגוד לרבים מהמפגינים עצמם, עיקרם מהפריפריה ומיעוטם מבועת תל-אביב, הם המוחים בתום לב וביושר.

מאחר שאנו מעריכים כי המחאה נשענת על יסודות חיובים אך מטרותיה הנסתרות והמוצהרות מטעם יוזמיה  ומרבית מנהיגיה הן בעיקרן שליליות (דהיינו, לא מדינת הרווחה היא המטרה אלא הפלת ממשלת נתניהו היא הסיבה הנשענת על תרוץ הרווחה), הרי הערכתנו היא כי גם מעיני התקשורת לא נעלמו כל אותן מטרות. מקורותיהם טובים לפחות כמקורותינו ואת שאנו יודעים גם הם יודעים דהיינו, הסיקור המטורלל של המחאה על ידי התקשורת בא לתמוך במטרות המחאה האמיתיות והיא כאמור הפלת ממשלת נתניהו והקמת ממשלת גוש שמאל קיצוני אנרכיסטי החובר לערביי ישראל.

כמובן שמכאן צומחות מטרות נוספות כגון הפיכת מדינת ישראל היהודית למדינת כל אזרחיה הפלסטינים תוך גירוש של כחצי מליון מתישבי יו"ש דהיינו, חורבן הבית השלישי.  אך אנו כעת נתמקד בתקשורת באשר הארועים שסקטור זה היה מעורב בהם לאחרונה מרמזים על שקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית במדרון חלקלק. דווקא המחאה העממית לכאורה, חשפה את השבר הגדול בחברה. כלל הציבור הדומם כבר אינו כה דומם ומתחיל, באופן מהוסס תחילה, להביע דעתו וזו הינה חיובית לאחדות ממטרות המחאה אך שלילית ביותר כנגד מארגניה, תומכיה ומממניה.  הציבור אינו טיפש והוא החל מוכיח זאת.

על מנת לשמור על תקינות השיח הדמוקרטי לא תויגה מעולם התקשורת כרשות רביעית מבין שלוש הרשויות השלטוניות הקיימות (המבצעת המחוקקת והשופטת), אלא נותרה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" החופשית מכל אילוצים ותקנות שלטוניות. ההנחה היתה כי העיתונאים יחד עם מועצת העיתונות ישיתו על עצמם מעצורים מוסריים ואתיים וייתרו בכך תקנות ממשלתיות עליהם (רגולציה) וזאת בשם חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי.  תקווה זו נכזבה אומללות.  עיתונאים רבים נוטלים את המיקרופון הציבורי ועושים בו כחפצם האישי על מנת להפיץ את משנתם האידאולוגית והפוליטית אשר אינה משותפת עם מרבית הציבור.

האירועים החולפים והדיווח התקשורתי המוטה חדות לעבר גחמות אישיות של עיתונאים, חסר המידה וההגיון, תוך שהלכה ולמעשה מכתיבים הם בעקיפין את סדר היום הציבורי מעל ראש הכנסת והממשלה – יחייבו את הציבור לחשבון נפש (לא התקשורת על עיתונאיה, הם מעולם לא היו מסוגלים לבקר את עצמם בעודם מצטיינים בביקורת האחר).

הלכה ולמעשה נוצרה על כתפינו רשות שלטונית רביעית החזקה יותר מכל הרשויות האחרות יחדיו.  רשות זו נוספת על הרשות השיפוטית, אשר מזה כשני עשורים ניכסה לעצמה את השלטון דה-פאקטו על מדינת ישראל, ומאחר כי מן המפורסמות הוא כי התקשורת והרשות השופטת הינן בעלות ברית אמיצות, הרי ששתי רשויות אלו שולטות למעשה על כולנו בלא שהסכמנו לכך, בלא שבחרנו בהן ובלא שהללו חייבות לנו דין וחשבון על מעשיהן וכשליהן.

עקב אכילס העיקרי של התקשורת שלנו הינה המונוליתיות האידאולוגית שלה. מרבית העיתונאים המאכלסים את ערוצי התקשורת לגווניהם משתייכים בהשקפתם הפוליטית לשמאל עד לשמאל הקיצוני (מישאל בקרב העיתונאים מסוף 2007 מצא כי כ-75% מהעיתונאים מגדירים עצמם שמאל עד שמאל קיצוני) – ודיווחיהם המוטים לכיוון השמאלני תוך העלמת ידיעות לא נוחות להם ותוך השתקת וסתמת פיות המתנגדים להם, מאששים עובדה זו.

ניראה כי בשם האידאולוגיה השמאלנית בה מחזיקים אותם עיתונאים, מתירים הם לעצמם לעבור על כל חוק, נוהל, נוהג ומוסר הקיים בחברתנו, ביודעם היטב כי יקבלו גיבוי גורף מבת בריתם האחרת, הרשות השופטת.  ניכר בהם העיתונאים כי הכרת כוחם על הציבור העלתה את מי אפסיהם לראשם. 

כמובן שאנו חוטאים כאן בהכללה שאינה תמיד הוגנת, קיימים גם אנשים טובים בתקשורת אך קולם מהוסה והם יונקים מהדד האחורי של שליטת התקשורת במדינה.

נוצרה אנומליה מדאיגה. אנו איננו יכולים לסמוך יותר על התקשורת בארצנו. הלנו הם אם לצרינו?  האם יבוא יום והתקשורת תתווסף גם היא על אויבינו, תעסוק בהרפיית ידינו לנוכח האוייב בשער – דהיינו, האם מצב אמיתי הוא כי יחברו הם לאויבינו כנגד כלל העם בשם אידאולוגיה אוניברסלית ליברלית עולמית המאררת את עקרונות קיום הלאום ובפרט הלאום היהודי? 

אלו אינם דברים בעלמא, התנהלות חלקים בתקשורת בעת מבצע "עופרת יצוקה" מצביעים על הלך רוח אנטי-ישראלי, פרו-פלסטיני בקרב חלקים בתקשורתנו לנוכח פני האוייב. מי ערב לנו כי התופעה לא תתרחב ותתפשט ותקעקע בעתיד כל חלקה טובה בקרבם?

ומאחר שזה המצב, הרי התייחסותנו לתקשורת ההמונים הישראלית חייבת בשידוד מערכות נרחב, אם שמירת ערכי וצביון הדמוקרטיה הישראלית יקרים לליבנו.

קיימות מספר דרכים לתיקון המעוות.

ספר החוקים הישראלי עמוס כבר לעיפה בחוקים ובתקנות הבאים להסדיר התנהלות תקשורתית בארצנו. מועצת העיתונות, האמורה לפקח על תקינות הדיווח העיתונאי באמצעות תקנות האתיקה העיתונאית – גם היא אכן קיימת. בעייתנו אשר אינה מסתיימת דווקא בנושא העיתונות אלא פושה בכל אתר ואתר מחיינו – הינה חוסר אכיפה, למצער מוחלט, באשר לעבירות מוסר, פשע, עוון, עיוות מקצועי – הנערכים על ידי עיתונאינו מעשה יום ביומו. יש לשדד את כל המערכות במועצת העיתונות ולהפכה לגוף מבקר ומתווך הוגן לאמיתו.

כיום, מועצת העיתונות קיימת דה-פאקטו על מנת לחפות על עוולות והטייה עיתונאית המתנהלות בראש חוצות. יש לפרק את מועצת העיתונות ולבנותה מהמסד.  נציגי ציבור חייבים להוות בה את הרוב (לא עיתונאים) וההקפדה על קיום האתיקה העיתונאית חייבת להיות מוחלטת. על תקנון האתיקה העיתונאית להפוך לחוק מדינה.

עיתונאי שיימצא כי התרשל או ניכשל בקיום חובותיו העיתונאיות לציבור, כפי המוגדר בתקנות האתיקה, ייענש. החל מנזיפה, שלילת רשיונו, השעייה, וכלה במאסר בבית כלא.  המועצה חייבת לקבל שיניים ולעבור למצב אפס סובלנות על חטאי עוון ופשע כלפי הציבור.  התרשלו הנאמנים במועצת העיתונות להפעיל סמכותם, ייענשו גם הם בכל מגוון הענישה הקיים בספר החוקים.

במאה העשרים ואחת אין כל מניעה לקיים פיקוח ממוחשב סטאטיסטי לגבי הטייה פוליטית של ערוצים הנהנים מתמיכה ציבורית.  ערוצים ומגישים שיחטאו בכך יינזפו ובמדה ויחזרו לסורם יישלחו לנקות מחראות.  עדיין לא הפנימו? יפוטרו.  שוב, אפס סובלנות.

מירב ערוצי התקשורת המודפסת והמשודרת בישראל הינם ערוצים חד אג'נדתיים, חד-פוליטיים, המקדמים במרץ רב את משנתם הפוליטית של עובדיהם. אין פסול בכך במידה והמדובר בערוצים פרטיים. קיימת בגידה ברורה באמון הציבור במידה ומדובר בערוצים נתמכי ציבור.

מאידך גיסא, הטלת תקנות נוספות על הרבות כבר מספור (כנאמר לעיל) הינה מיותרת ומזיקה.  הפיתרון נעוץ בתוספת ערוצים המבטאים דעות שונות על הרווח כיום בתקשורת, ולכך אין טוב ונאות מאשר הקמת ערוץ(ים) המבטאים את רחשי לב כלל הציבור.

תפקיד זה חייב להיות מוטל על כתפי הממשלה (כל ממשלה) החרדה לקיום ההליך הדמוקרטי. משרד התקשורת יוציא מכרז(ים) למשקיעים לבוא ולהקים ערוצים מתחרים כדוגמת ערוץ "פוקס" האמריקני בעל הנטייה השמרנית.  המשקיעים קיימים, חסרה היוזמה מצד נציגינו הנירפים, מוכי "התקינות הפוליטית" בשלטון.

כפי שאנו דואגים בשם התקינות הדמוקרטית לקיום אופוזיציה לממשלה בשלטון מתוך הבנה כי חד אג'נדתיות הינה מסוכנת למשטרנו הדמוקרטי, כך גם בנושא התקשורת, אלו "שומרי הדמוקרטיה", אשר בה המונוליתיות הרעיונית האנטי-דמוקרטית מדרדרת אותנו לתהומות.

תחרות היא שם המשחק. כפי שכלכלתנו לא תתקדם בלא שיעור מסויים של תחרותיות בין הפירמות במשק, ובאם זה אינו מסתייע אנו פותחים את השוק ליבוא מתחרה בצמתים כלכליים בעייתיים דהיינו, התייקרויות מעל הסביר לצרכן – כך גם בענף התקשורת, יש לפתחו לתחרותיות אשר תהווה משקל נגד למונוליתיות השמאלנית-בעיקרה הפושה בתקשורתנו.

כפי שחיוני לתקינות הדמוקרטיה שלנו כי למול ממשלת הליכוד הימנית תתיצב אופוזיציה שמאלנית על מנת לאזן ולמתן תהליכים שונים, וטוב שכך – כך בדיוק נמרץ חיוני כי למול גוש התקשורת השמאלני, יתיצב גוש תקשורת ימני אשר יאזן את הדיווחים ויעלה זוויות ראייה שונות, למען זכות הציבור לדעת.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד

20. ד"ר אברהם-חיים גרין יגיע לצפת,

ואסתר: "אני הולכת הגלילה!"

 "נער בגד ונערה סובלת." – "אברהם בגד." – יומנה של אסתר מתאר את המתח המצטבר ומבשיל בה בשלהי 1913, וסופו בהחלטה לעזוב את הבית ולהצטרף אל חברי קבוצת דגניה, ממנה היא עתידה לחזור למושבה רק בקיץ 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם.

בסוף סיון תרע"ג נודע לראשונה לאסתר בת ה-19 על קשריו של ד"ר אברהם-חיים בן ה-21 עם חיה ינוביץ', ואולי גם על כך שהתארס עימה. אין לדעת אם בתקופה זו הוא עדיין היה בביירות או שכבר שימש כרופא בצפת, דבר שמעורר אותה ללכת לדגניה ולהיות קרובה אליו ולנסות להשיב את ליבו אליה.

כאשר סיים אברהם-חיים את לימודי הרפואה בקולג' האמריקאי בביירות, הצטלם ושלח את תמונתו לאחיו יהושע, ועל גבי התמונה רשם:

יהושע חביב, אין אני חושב עוד על מה שאעשה אחרי שאגמור את חוק לימודיי. רעיונות שונים מבצבצים ועולים בעירבוביה ונעלמים כמו שהם באים – ומתוך כולם נשאר החשק העז לראות ולהינות מזיוו של העולם הכללי והמדיציני הגדול, ועם זאת יחד ההחלטה לחיות בארץ-ישראל.

במכתב שכתבה לי מירונה בתו בספטמבר 1994 היא מספרת:

הרושם שלי הינו שאבי, וכן אסתר ראב, היו היחידים במשפחה באותם הזמנים שהיו בעלי תודעה ציונית ממש, חברו ל"חלוצים", לסופרים ולחולמים של אותה תקופה. הורי אבי – טובה ויעקב גרין, לא ידעו עברית בכלל, אם כי סבתי היתה ערה אינטלקטואלית וקראה יידיש והונגרית. אני זוכרת שראיתי בביתה את ה"פורוורטס" מארה"ב, ביידיש. הספקתי לפגוש את דודיי יצחק ויהושע – הם לכל היותר גימגמו בעברית. אסתר ואבי שלטו בעברית ואף חיו אותה. הוריי דיברו ביניהם רק עברית ואותי גידלו על טהרת הלשון העברית.

לפי מה שהבנתי מסיפורי אימי, התאכזבה המשפחה מאוד מהחלטתו של אבי להקדיש את עצמו לעבודתו כרופא וללכת לגור באותו מקום בו יהיה דרוש ביותר. אימי אמרה שהתלבט בין עזה לצפת.

נוסף לכן התאהב בצעירה "רוסיה" שבאה ארצה בגפה ושלא היה לה כל קרוב משפחה בארץ. אימי באה לביירות לאחר שהייה קצרה, כניראה בארץ. לדבריה אסר עליה ד"ר שינקין לעבוד עם שאר הצעירות (למשל, האחיות קטבורסקי) בקטיף השקדים בגלל מחלת האוזניים ממנה סבלה שנים רבות. היא באה לביירות כמורה לתפירה וכמדריכה מטעם חברת זינגר. ראיתי תמונה שלה עם תלמידותיה אלו, – כולן בחורות בריאות מבנות המשפחות היהודיות המכובדות בעיר. היא התיידדה עם הסטודנטים היהודים. היתה לי תמונה שבה צולמה כל החבורה בעת טיול או פיקניק על מורדות הלבנון.

אבי וחברו הטוב ד"ר שטיינברג התאהבו בה. בתמונה הגדולה שהיתה תלוייה על הקיר בדירתנו מצולמת שלישיית חברים זו כאשר אימי יושבת על כיסא והצעירים עומדים למראשותיה. בין לבין אימי חלתה באבעבועות שחורות ואבי סעד אותה במחלתה. פניה נישארו מחוטטות בצלקות האבעבועות עד ליום מותה.

חיה בחרה באברהם. ד"ר שטיינברג המאוכזב היגר לארה"ב. אברהם רצה לתת לחיה טבעת אירוסין, אך היא סירבה לקבלה "עד שיגמור את לימודיו ויקנה לה טבעת ממשכורתו." אברהם מסיים את לימודי הרפואה. הזוג החליט להינשא ולקבוע את מגוריו בצפת. חיה ביקשה לנסוע קודם לבסרביה לראות את משפחתה, אותה לא ראתה מאז עלייתה ארצה. אברהם נסע לצפת, אירגן דירה, בעזרת חברו המסור מנחם כהן שגר בצפת, והפציר בחיה שתבוא אליו. חיה הסכימה לבסוף לבוא להיפרד ממנו לפני נסיעתה לחו"ל. משהגיעה חיה לצפת פרצה מלחמת העולם, הדרך לרוסיה נחסמה. הזוג החליט להינשא. הורי החתן באו מחיפה לטכס החתונה, למרות התנגדותם. עם "הרי את מקודשת..." התמוטטה אם החתן [טובה גרין] והתעלפה. מיד לאחר החתונה חזרו הורי החתן לחיפה.

אין בידי מסמכים המאשרים את לוח הזמנים של כל האירועים הללו. אינני בטוחה בתאריכים שמסרתי לך, כשריאיינת אותי. ייתכן אפילו שאימי עלתה ארצה לפני 1911, או ששהותה בארץ לפני הנסיעה לביירות היתה קצרה ביותר.

בראיון שקיימתי איתה בשלהי 1991 סיפרה לי מירונה כי ב-1912 בקירוב, לאחר שהות קצרה ביפו, הגיעה לביירות אימה לעתיד, ושימשה כמורה למלאכת-יד. "אמא שלי טענה שהיא נולדה ב-1891, בעוד שהלשונות הרעות במשפחה טענו שהיא היתה מבוגרת מאבא לפחות בשנה." חיה ואברהם-חיים התאהבו והחליטו להתחתן. חיה מתנה זאת בכך שימצא לעצמו עבודה עצמאית והוא מחליט לעבור לצפת שבה אין רופא יהודי. לדברי מירונה:

הם היו די ציונים, הוא ואמא שלי, כדי לבחור את צפת בצורה שכזו. גידלו אותי בעברית מיום היוולדי. לא רק שכתב עברית טובה אלא זו גם היתה השפה שבה הם דיברו. אבא היה מאוד רך. מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק. חברות של אמא שלי, ידידים שלו – אומרים שהיה מאוד נערץ, בצפת, על כל האוכלוסיה.

כאשר אברהם-חיים מתקרב לסיום לימודי הרפואה, ומתעקש להישאר בארץ-ישראל, אזי אחיו המבוגרים, בעצה אחת עם ההורים, מכינים לו קבינט בחיפה, ומצפים לכך שהוא לפחות יעבוד בה כרופא. מצב האחים איזאק וברנארד כבר היה טוב. הם הביאו את ההורים לקאהיר ומימנו את לימודיו של אחיהם הצעיר אברהם-חיים. אבל לבסוף הוא מאכזב אותם ואינו נוסע לקאהיר אלא מחליט לשמש כרופא היכן שצריכים אותו ביותר, ולא במסגרת החברה המשפחתית של אחיו. הוא עושה זאת מתוך אידאליזם, ומגיע לקרע עם המשפחה. ואכזבה שנייה שהוא מסב להם היא שאינו הולך לחיפה אלא דווקא לצפת. חיה מבקשת לנסוע לבסרביה, לבקר את משפחתה, אך אברהם-חיים משכנע אותה לבוא קודם לצפת, לראות את המקום. וכשהיא באה לצפת – הם מתחתנים: אברהם-חיים בן 22 וחיה בת 23, והיא כבר נישארת עימו כל ימי המלחמה העולמית, עד מותו.

על מצבה של צפת ב-1908, בתקופה בה מתחיל אברהם-חיים ללמוד רפואה בביירות, כותבת ביומן-מסע הסופרת נחמה פוחצ'בסקי:

הנני בצפת. רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ, שמפיצים ריח נורא... רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת!

בהתהלכך בים של רפש זה הנך שואל את עצמך: איך חיים פה אנשים, איך לא מתפשטות מחלות מתדבקות? ובזכרך את הסביבה הנחמדה אומר הנך לנפשך: בוודאי רוח-ההרים עוצר.

גדולה השפעת הצרפתית בצפת, וגדולה ממנה השפעת המשלחת [המסיון]. רוב המשפחות, בייחוד הספרדיות, אינן שולחות את ילדיהן לגן הילדים העברי, ומבכרות הן עליו את בית-הספר של המשלחת, הנותן להן גם בגד לילדיהן.

כמאתיים ילד מתחנכים בבתי-הספר של המשלחת, מלבד הצעירים והמבקרים את שיעורי הערב שלהם בחשאי. אלה המה מחנכי הדור החדש שלנו בעיר הקדושה, צפת! ועוסקת המשלחת ברפואת הנפש והגוף, כי רופא יהודי אין בצפת. וגם בית-ספר עברי אין בצפת. אין, אין...

כאשר מחליט אברהם-חיים לבחור בצפת, כחמש שנים לאחר מכן, המצב, מן הסתם אינו שונה בהרבה.

על הנסיבות שבהן מגיע ד"ר אברהם-חיים גרין לצפת מספר לימים ידידו זאב לייבוביץ:

בטעות חשבו את הד"ר גרין לבן-צפת. בהיותו תלמיד בבית-הספר לרפואה בביירות הצטיין כבר כעסקן ציבורי. הוא עסק בהפצת הרעיון הציוני ובהגשת עזרה לחברים הזקוקים לה. הפרופ' פרידנוואלד מבאלטימור, ראש ציוני אמריקה, סר בזמן ביקורו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה לביירות. כאן נפגש עם התלמיד הצעיר גרין, שעשה עליו רושם טוב. הפרופ' פרידנוואלד ביקש מגרין לעמוד איתו בקשרים ובחליפת מכתבים. אחר גמר לימודיו קבע גרין את מקום מגוריו בצפת והתמסר לעבודה ציבורית.

המשך יבוא

* * *

מוטי בן חורין: פעם

פעם [לפני ביבי], היה טוב. לא! היה טוב מאוד. לא! היה נפלא:

אנו הצעירים גרנו בדירת ההורים והעולים בפחונים. רק בצבא, גרנו באוהלים.

בדירה גר דייר-מישנה וניקינו אותה בעצמנו, ואוכל בישלו במטבח. הרווקים אכלו ב-'תנובה'.

בקשישים טיפלו הילדים.

לבית הספר הלכנו ברגל ולתיכון רכבנו על אופניים. מכונית היתה לשכן.

בערבים היינו בתנועת הנוער ובלילות, במחתרת. רקדנו הורה. שיחקנו מחניים. לבשנו חאקי.

טלפון היה בכניסה לשכנים ורדיו היה רהיט.

בחום לנו, עשינו מקלחת, ובקור בכיתה, קפצנו.

95% מהיהודים עבדו. מס הכנסה היה נמוך. בטכניון היו 3 פקידים המשרתים 1,500 סטודנטים בעירייה היו 5 פקידים, בממשלה היו 9 שרים. ובבית המשפט עשו צדק.

על-מנת להצביע קיבלנו "א" ועבודה, קיבלנו עם הכרטיס האדום.

וכמעט שכחתי... את האנסים היו מסרסים.

וכו' וכו' וכו'.

השם שלי היה מרדכי גינזבורג וגרתי מאחורי בית הקפה הערבי ברוממה-ירושלים.

היום השם שלי מוטי בן חורין וגר בסביון בסמטת הגבעה 20.

* * *

ישראל הר

הו לךָ יחיאל ואבוי לךָ אבות

והו לךְ פסיה שכל חייך עבדת

בכדי לפרנס ולגדל משורר ומשפחה

אתה אבות ישורון נתת להלית בתך האהובה

שמות לבניה היום יצא בנה הגדול אביעם

ל"פגישה בסמרה" באפריק עם ילדיו לשיט

בנהר הכריש תנין נגס באביעם ועשה את

הלית סבתא מטפלת אבלה [לא עליכם]

ת. נ. צ. ב. ה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בדרך-כלל אנחנו מתייחסים בהרמת גבה, זאת בלשון המעטה, למרבית פעילויותיה הפופוליסטיות של ח"כ שלי יחימוביץ. אך הדברים השפויים והמאוזנים שאמרה ביום חמישי האחרון [18.8] על ההתנחלויות [ולא שאנחנו חסידים שלהן מלכתחילה, אבל חיילים צעירים שלהן נהרגים על הגנת ישראל!] – דברים אלה מכניסים אותה לקטגוריה של הפוליטיקאים המתונים, אלה שאינם חיים רק על סיסמאות ריקות ושאינם נגררים כמו טמבלים אחרי "המחאה החברתית" ואחרי התקשורת – אלא אינם חוששים להביע דיעה עצמאית גם כנגד הזרם.

* ליבנו לאזרחי ישראל ביישובי הדרום הנמצאים תחת מתקפת טילים אכזרית ונפשעת מצד הג'נוסייד הטרוריסטי הפלסטיני ברצועת עזה. אבל ברור לכם, אזרחי הדרום, כי האשמים העיקריים במצבכם אינם הפלסטינים –

אלא ראש הממשלה, שר הביטחון וממשלת ישראל, שזילזלו עד כה במחאת האוהלים ובתביעה לצדק חברתי, ושלא הצליחו למגן כל בית וכל אזרח וכל פרה וכל עז וכל תרנגולת בדרום הארץ באמצעות "כיפת ברזל" ושאפילו לא התקינו מיגוניות ליד האוהלים בשדרות רוטשילד, כי מתברר שגם תל-אביב מצוייה בטווח טילים שאמנם טרם השתמשו בהם הרוצחים מעזה!

המיגוניות הניידות בשדרות הצדק החברתי יוכלו לשמש לחלופין בתי-שימוש לעכוזים העדינים של מנהיגוֹת המהפכה ושל חבריהן וחברותיהן להנהגה!

* ברכות למיליארדר היהודי-אמריקאי בן ה-87 דניאל אברהם, שלדבריו בראיון עם גיא מרוז ואורלי וילנאי – תרם סכום, שאת שיעורו לא הסכים לגלות בשידור, לשם ארגון ההפגנה הגדולה במוצאי שבת ה-5.8 ברחוב קפלן בתל-אביב [הרחוב שבאורח פלא התנפח במשך ערב אחד והכיל שלוש מאות אלף איש!] – לדברי הזקן אברהם – הוא תומך בשלום, מתנגד להתנחלויות וחושב שאת כל הכספים שהושקעו בהן היה צריך לתת לרווחה החברתית. 

* לפני שנים אחדות התמכרנו לטלנובלות הדרום-אמריקאיות והיו סדרות שבהן לא הפסדנו כמעט שום פרק – בכיכובן של גבריאלה ספניק (לה הקדשנו את הרומאן "חנות הבשר שלי" משנת 2001, ותמונתה כשהיא עירומה בהריון עם בנה חסוס מקשטת את הקיר מולנו במערכת המכתב העיתי), אנדראה דל-בוקו, גבריאל קוראדו, גוסטבו ברמודס, סואל ליסאזו, נטליה אוריירו, אוסבאלדו לה-פורט, מיגל דה-ליאון, פרננדו קולונגה, ליברטאד לאמארקה, חואן פאבלו גמבואה, אדריאנה פונסקה ועוד רבים נפלאים אחרים ושפתם הספרדית הנפלאה. למדנו שנתיים ספרדית במכון סרוואנטס כדי ליהנות יותר מהטלנובלות. יום אחד שמענו את הסופר גבריאל גארסיה מארקס אומר בטלוויזיה שהוא מקווה כי לפני מותו עוד יזכה לכתוב תסריט לטלנובלה!

אבל לאחרונה, לצערנו, פג הקסם. אולי איכות הטלנובלות ירדה? אולי אנחנו השתנינו? נעשינו פחות משכילים? את הסידרה החדשה בכיכובה של גבריאלה ספאניק הפסקנו לראות לאחר הפרק הראשון. לעיתים אנו רואים מהסדרות פרק פה פרק שם, ללא הקשר עלילתי, אלא רק כדי לרענן את מעט הספרדית שרכשנו, ותו לא. אבל מה, שמה בטלנובלות, השחקנים – כולם בני-אדם אמיתיים, עם רגש!

* דומה ש"שוכני מחאת האוהלים" רק מצפים ליוזמה של העיריות לפנותם בכוח, בגיבוי המשטרה, שאז ישובו כולם לאוהליהם כדי להיגרר משם ערומים למחצה [את המחשבים הניידים ושאר הצעצועים האלקטרוניים שלהם הם יסלקו בעוד מועד לדירותיהם] – ולספק תמונות זוועה על ישראל לכל קצווי העולם, במסגרת המזרח התיכון האלים והמתפורר. זו הדרך היחידה שלהם להימלט מהטיפשות שלהם ומהשהות ללא תכלית ולעיתים גם ללא שהות אמיתית ב"אוהלים", הפגנה שהולכת ומאבדת גובה גם בתקשורת, זו שהם סברו שהיא שפוטה שלהם – וככה יוכלו לסיים בכבוד את הפרשה ולקפל את השלטים המוכנים שאולי סיפקה להם גם ציפי לבני מטעם "קדימה" מהמחסן של המפלגה בפתח-תקווה.

* זה ברור כשמש בחום של 40 מעלות ויותר באילת כי המתנחלים בגדה וברצועה הם האשמים בהתקפת הטרור הפלסטינית ביום חמישי האחרון על הכביש המערבי לאילת, שהרי אלמלא המתנחלים כבר היה לנו שלום עם מצרים, סיני ועזה היו איזור מפורז, ושלום נצחי קיים באזור! וגם הסורים היו יושבים על שפת הכנרת ומשתינים לתוכה כאוות נפשם אחרי שבזזו את יישובי רמת הגולן כמו שבזזו הפלסטינים את פתחת רפיח!

* איזה מזל שעמיר מולנר "אשכנזי". אחרת היה למרבית המעורבים בפרשת מרגלית צנעני, כולל היא עצמה, אופי "עדתי".

* אנחנו חוזרים ואומרים כאן שוב ושוב שלא ברור אם האינתיפאדה השנייה כבר הסתיימה או שאנחנו בעיצומה של השלישית, מה שברור הוא שחוזה השלום עם מצרים מתפורר, גז לא יבוא משם ורק טרור יבוא, טרור שאולי יחייב אותנו בבוא היום להכניס שוב כוחות לחצי האי סיני, שהפך להיות ארץ הפקר לאירגוני הטרור, וגם לא ברור מה בדיוק יהיה חלקו של הצבא המצרי בכך. שלום רציתם? טרור קיבלתם. חרא קיבלתם!

אבל מה כל זה חשוב? העיקר הוא מה שקורה אצל המפונקות והמפונקים ה"חברתיים" באוהלים בשדרות ואצל כל מי שעוזר להם ומסית אותם כדי להפיל את ממשלת ישראל! – והעיקר, והעיקר הוא לקצץ בתקציב הביטחון ובכוחו של צה"ל – כדי להחליש את ישראל!

* בגלל העומס הגדול על המכתב העיתי לא נוכל לפרסם דברי כל שולח ושולח, ובמקרים רבים, בגלל דוחק הזמן, לא נוכל אפילו לענות ולנמק מדוע איננו יכולים לפרסם – כך אולי גם לא נעליב אחדים מהשולחים – אלה שחוזרים על עצמם, אלה שכותבים על גבול הגרפומניה והחובבנות או אלה שדבריהם נובעים מרצון מיתמם לנצל אותנו למטרות טמאות. ועם מי שנשכחו בטעות, הסליחה! שילחו פעם נוספת. ללא התחייבות מצידנו לפרסם.

* מה אומר טיפש-מגלומן על ה"מהפכה": "כמו במקרים קודמים בהיסטוריה היהודית המודרנית, גם עכשיו הטרימה הספרות העברית תהליכים פוליטיים זמן רב לפני שהם התרחשו במישור הפוליטי הממשי," טוען פרופ' חנן חֶבֶר, ראש בית הספר לספרויות באוניברסיטה העברית בירושלים. לטענת חבר, הספרות בישרה את מחאת האוהלים, כפי שבישרה בעבר את הציונות: "הציונות נוסדה בתרבות העברית ב'שירת חיבת ציון', הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. זה חזר על עצמו גם בספרות העברית של תקופת היישוב, שדימיינה את התשתית התרבותית של המדינה היהודית הרבה לפני הקמתה בפועל במאי 1948. זה קורה גם במחאה הזאת. אם מסתכלים על מצבה של הספרות העברית בשניים-שלושה העשורים האחרונים, היא ללא ספק יצרה תהליכים שבישרו את המחאה הזאת וגם היו חלק ממה שאיפשר אותה." ["הארץ" אונליין, 18.8]. דומה כי האיש הזה אינו חוקר ספרות אלא מאובן קומוניסטי.

* במקביל למחאת האוהלים נוסח כיכר תחריר, והתביעה הטורקית שנתנצל, חנכה תל-אביב הרעבה והעליזה מתקן שווארמה חדש תוצרת טורקיה (דונר-קבאב) בסניף "דבוש" שבפינת הרחובות צייטלין ואבן גבירול, מול קולנוע "גת". המתקן הענק, המרתק, העשוי נירוסטה, מייצר שווארמה ללא מגע יד טבח. זרוע-סכין-חובקת חשמלית עולה ויורדת בו, במתינות, קולפת כל פעם שיכבה צלוייה-היטב, חדשה, מקליפת גליל-הבשר הענק, הסובב לאיטו, של השווארמה, ולטבח לא נותר אלא להחליף מדי פעם את כף-המגש שבתחתית המכונה המפוארת הזו, שעליה אותיות הייצור בטורקית, ולמלא בתוכנה הטעים את הפיתות המחכות לתורן.

* השווארמה היא דרך נהדרת להאכיל את העם הרעב בציון, והמתקיים – כמו מחצית אזרחי מצרים ושוכני מחאת האוהלים ברוטשילד וגם אלה הגרים בבתי הקברות בקהיר – על כ-2 דולר ליום. המנה הבשרית הגדולה עם התוספות הנדיבות [צ'יפס, והחמוצים והטחינה חופשי] עולה כ-7.5 דולר, וככה מצרי מתחריר או מעיר הקברים או שוכן מחאת אוהלים עני עם לפטופ מרוטשילד – יכול לזכות בה אחת ל-3.75 ימים לפי השער של 3.6 שקל לדולר. כמובן שבפאריס ובלונדון השווארמה הרבה יותר זולה, כי הן לא מדינות מחורבנות כמו ישראל ותל-אביב. בקרוב שער הדולר יעלה ואז מחיר השווארמה בשקלים יהיה יחסית זול יותר.

* לא די שחוליות הטרור הפלסטיני הרצחני נכנסו אלינו מתחום סיני, מתחת לאפם של כוחות ביטחון מצריים, הנה ממשלת מצרים והמועצה הצבאית העליונה, המנסות נואשות לשלוט במדינה המראה סימני התפוררות ושלטון הרחוב – דורשות עתה "התנצלות" מישראל ורואות אותה אחראית לתקריות הטרור הללו; ויש ידיעות סותרות על כוונתן להחזיר את שגרירן מתל-אביב. ובמקביל – מאות מפגינים מצריים שרפו בשישי ושבת את דגלי ישראל מול שגרירותנו בקהיר והקונסוליה באלכסנדריה, כשהצבא המצרי מונע מהם להתפרץ פנימה.

וכך, למרות שקיים עדיין תיאום צבאי סביר בינינו לבין המצרים, עם אינטרסים משותפים – נראה שהכיוון הכללי הוא נסיגה מצרית בלתי-נמנעת מהסכם השלום, שבקרוב תהיה תקופתו מושא לנוסטאלגיה, ועלינו יהיה אולי להוציא מהמגירה את התוכניות המבצעיות לכיבוש סיני בפעם השלישית, כדי להגן על ביטחוננו. כי בינתיים, ובעצם כמו בעבר – רק החשש המצרי מהקטנת הסיוע האמריקאי עוצר את המפולת של הסכם השלום, שמלכתחילה קנתה לנו אותו ארה"ב.

ואתם שמחתם בהפלת מובאראכ ולעגתם לתחזיותינו השחורות? טמבלים!

* לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר-אוקטובר 2001, הרבינו להשתמש כלפי הפלסטינים, בכותרת: "השלום מאחורינו!" – עצוב מאוד שזה יהיה עוד מעט גם המצב לגבי השלום עם מצרים. מישהו מישראל נוסע לבקר במצרים לאחרונה? המרכז הישראלי בקהיר עדיין קיים ופועל? – הם הלא עסוקים בהשפלת מובאראכ ובהצגתו כמשתף-פעולה עם השלום ועם הגז ועם ישראל – וככה הם נסחפים לדרדור מדינתם ממעמד הבכורה שהיה לה באיזור ובעולם, נסחפים להשפעות הרחוב המוסת והאיסלאם הקיצוני.

* כן, בתחזית אחת טעינו. סבורים היינו שלעולם לא יהיה מצב שבו בארץ הנילוס, מאז הפרעונים, לא יתקיים שלטון מרכזי אחד. והנה מצרים מתפוררת, אלא אם תקום, או אולי כבר קמה בה, למעשה – דיקטטורה צבאית, אבל רופפת, המיטלטת על גלי האנארכיה. וגם לא תיארנו לעצמנו שאובמה יתקע סכין בגבו של בן-בריתו הנאמן מובאראכ! וכי כך יירד המסך או אולי ייסגר מסך ברזל – על תקופת השלום עם מצרים.

* מה הפלא שאירגוני הטרור הפלסטיני החליטו לתקוף אותנו? הם רואים, שומעים וקוראים את התקשורת שלנו והם הבינו ממנה שעכשיו שולטים בישראל "מנהיגוֹת" בעלות השפעה מנופחת-תקשורת כסתיו שפיר ודפני ליף וחבריהן וחברותיהן לַבלבולת – שולטים הבדרנים, הליצנים, המופרעים ורודפי הפרסומת – וככה גם הפלסטינים הבינו כי עכשיו לכל חרא מותר לחרבן על ראש הממשלה הישראלי, שאיבד את כוחו וסמכותו – וכי מדינת ישראל מתפוררת וצריך רק לתת לה עוד כמה דחיפות קסאמיות וגראדיות עד שיהיה אפשר להגיע עד אוהלי המחאה ולזיין שם את המנהיגוֹת השמנמנות! כן, נמענים רגישים – כך פועל הדמיון של האספסוף המשתולל בארצות המזרח, ראו בטלוויזיה את הבעות הפנים הפראיות שלהם – מקהיר ועד עזה! – ובייחוד אחרי שאצלנו משפילים את הממשלה כאילו היא האוייב שלנו!

* גיליון 674 ביום 1.9.11 יוקדש לזיכרה של טוני הלה ז"ל במלאת 75 שנים לתיכון חדש, וגיליון 675 מיום 5.9.11 יוקדש למלאת 30 שנה למותה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, ביום ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981. אפשר לשלוח חומר בשני הנושאים אך איננו מתחייבים מראש לפרסמו.

* הטרור הפלסטיני מבקש להודות למנהיגות ולמנהיגי "תנועות המחאה" והאוהלים על שהם מרתקים וימשיכו לרתק כנראה גם בימים הקרובים, בעזרת התקשורת – הרבה שוטרים עייפים שיגויסו להבטחת הפגנות "המחאה" – וידללו בכך את שורות המשטרה המותשת-כבר, ובכך יקלו על ניסיונות הפגיעה הפלסטינית באזרחי ישראל! דפני וסתיו, אנחנו מנשקים את התצלומים המוצלחים שלכן בראש ההפגנה משלשום בעמוד הראשון של "הארץ" מאתמול, ומִסרו מברוכּ גם לקרן לישראל חדשה!

* האמינו לנו שזה ממש מרגיז אותנו שדווקא אדם כמו ליברמן הוא שאומר בדרך-כלל את הדברים הנכונים!

* דבר אחד נכון לאומרו ולעשותו, וזה ללא קשר למחאת האוהלים – יש להכריז על מבצע קליטה של מיליון צעירים שלנו כמו שקלטנו מיליון יהודים שבאו מרוסיה, וכאילו המיליון הצעירים האלה עלו עכשיו מאמריקה ומצרפת, כלומר – לעשות הכול כדי שתהיה לצעירי ישראל קורת גג, בבנייה ציבורית ובמשכנתאות זולות, ואכן, למשל – כיום רוב ה"רוסים" יש להם קורת-גג, רק שהם לא בררנים ולא חושבים שמגיע לכולם לחיות בצפון תל-אביב!

אך שרק לא יתברר שהמשכנתאות הזולות תאמֶרנה קודם-כל את מחירי הדירות בצפון תל-אביב ובסביבותיה!

* גם אתמול, בין כריזת "צבע אדום" אחת לשנייה בבאר-שבע, זכינו לשמוע בתוכנית רדיו בשידור חי "דוברת" נלעגת-לשון של "מחאת האוהלים" כשהיא מסבירה בעברית אלמנטארית וקצת אינפאנטילית כי חרף ההידרדרות הביטחונית – ההפגנות החברתיות תימשכנה, והמראיין לא הפסיק ללקק לה את התחת בלשון מתנצלת – במקום לתת לה על הראש!

* מתרחבת הקריאה למבצע צבאי משמעותי בעזה, בעיקר בקרב חברי מפלגת קדימה. ח"כ שאול מופז, יו"ר ועדת חוץ וביטחון שסיירה הבוקר [יום א'] בדרום וקיימה ישיבה באשדוד, אמר כי "המדינה חייבת להרחיב צעדים מול החמאס, למוטט תשתיות ולייצר מערכת קשרים עם מצרים על מנת למנוע את הטרור מגבולה." יוחנן פלסנר, ממלא מקום יו"ר קדימה, אמר כי הוועדה תתמוך בפעילות צבאית רחבה ברצועה. "הוועדה תגָבה כל מהלך של הממשלה לשיקום ההרתעה מול חמאס וארגוני הטרור", אמר פלסנר. "יצירת מציאות קבועה של התשה בדרום תהווה ניצחון גדול לחמאס ולארגוני הטרור. מדינת ישראל לא יכולה להשלים עם מצב כזה." פלסנר ומופז מצטרפים ליו"ר האופוזיציה ציפי לבני שהודיעה אתמול שתגבה את ממשלת נתניהו ביציאה למבצע רחב היקף. "בטרור צריך להילחם בכוח," אמרה לבני. "כפי שיזמנו פעולות נגד הטרור בעבר, נתמוך גם עתה בפעולות שיגנו על אזרחי ישראל." ח"כ אבי דיכטר אמר הבוקר [יום א'] בוועדה כי "בעקבות האירועים האחרונים כדאי שהעולם יחשוב היטב לפני שהוא הולך להכיר במדינה פלסטינית". ח"כ עמיר פרץ ממפלגת העבודה אמר ש"צריך להוסיף עוד 10 סוללות כיפת ברזל. אם יש שומנים מהביטחון אז יש לקצץ משם, אם לא אז מקופת הפיצויים של המדינה. אנחנו חייבים להגן על האזרחים." ["הארץ" אונליין, 21.8].

רבותיי מ"קדימה", והרי רק לפני ימים אחדים הצטרפתם בגלוי [בכנסת] ובחשאי [הכרזות המוכנות ממחסן המפלגה שלכם בפתח-תקווה] להתקפות ה"חברתיות" הארסיות של "מחאת האוהלים" על הממשלה ועל העומד בראשה, ובייחוד הצטיינה בכך היו"ר שלכם, שכבר זרקה בשעתו לכלבים ראש ממשלה אחר כשהיתה שרת החוץ בממשלתו!

* * *

באבל על מותה של שרה פרבותינר לבית כצנלסון

מאחרונות הדור של בני הראשונים

מפתח תקווה ועין גנים

הלוויה תתקיים ביום שלישי, 23.8.11, בשעה 17:00

בבית הקברות סגולה

שרה נולדה בבוברויסק, רוסיה הלבנה, ועלתה ארצה עם כל משפחתה (הורים ושישה אחים ואחיות) בשנת 1924, בהיותה בת 13. בינואר האחרון מלאו לה מאה שנה, ולדברי תמי בתה, ניתן בהחלט לומר שהיא מתה בשיבה טובה. רבקה כצנלסון היתה אחותה של שרה, אהרון, יעקב (ישה) ומשה כצנלסון היו שלושה מאחיה.

* * *

נדב מן

משפחת כצנלסון: מרוסיה לעין גנים

פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-15.05.09, ואפשר למצוא את החומר עם הרבה תמונות מעניינות באתר של העיתון, בהן גם תמונת צילה סגל, אימו של ביבי.

עת התחילו רדיפות היהודים ברוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת, עלו בני הזוג ציפורה (פייגלה) ויצחק כצנלסון ושבעת ילדיהם לארץ. בהמלצת בן הדוד ברל כצנלסון הם מתיישבים במושבה עין גנים, שחרטה על דגלה "עבודה עברית".

מושבת עין גנים הוקמה בחג סוכות תרס"ח, 1908, בידי קבוצת פועלים חברי "הפועל הצעיר" על אדמה שנרכשה מהכפר פג'ה ליד פתח תקווה. קבוצת יהודים זו, כולם בני העלייה השנייה, חרטו על דגלם "עבודה עברית". מאחר שהתקשו להתקבל לעבודה אצל איכרי פתח תקווה, שהעדיפו עבודה זולה, קמו והחליטו להקים בעצמם משק חקלאי.

 בעין גנים עבדו רבים ממנהיגי הישוב העברי בארץ ישראל: א"ד גורדון, י.ח. ברנר, ברל כצנלסון, א. הרצפלד, דוד בן גוריון, לוי אשכול ועוד רבים נוספים וחשובים. כאן גם נוסדה הסתדרות הפועלים ביהודה. בעין גנים עבדו קבוצות חלוצים מהכשרות התנועות בחו"ל בטרם נמצא עבורן מקום התיישבות קבע. במשך השנים "נבלעה" המושבה עין גנים על ידי העיר פתח תקווה, והיום לא נותר ממנה אלא רחוב בעיר.

הסיפור המצולם שלנו עוסק במשפחתם של ציפורה (פייגלה) ויצחק כצנלסון ושבעת ילדיהם, שהגיעו לעין גנים מבוברויסק שברוסיה עת התחילו שם רדיפות של היהודים בשנת 1923-4.

אחיו הצעיר של יצחק, בנימין, נשלח מבוברויסק ללמוד בגימנסיה "הרצליה", התנדב לגדוד העברי תחת פיקודו של יוסף טרומפלדור, נלחם בגליפולי ונהרג שם. משפחתו של יצחק הייתה אמידה לפני המהפכה הבולשביקית ברוסיה. יצחק עסק בתעשיית העץ ולאחר מכן ניהל בית חרושת לשמן. עם המהפכה באו גם האנטישמיות והפרעות ביהודים. יצחק הצליח למכור בחשאי את מרבית רכושו ובשנת 1923 עלה בגפו לארץ.

בנמל יפו הוא פוגש את בן דודו הוותיק בארץ - ברל כצנלסון, והוא ממליץ לו להגיע לעין גנים, "שם יש עבודה עברית". יצחק מגיע למושבה, קונה 50 דונם אדמה ומקים רפת. שנה לאחר מכן מגיעים לארץ ציפורה ושבעת הילדים. במשך שבע שנים גרים הילדים ברפת עם הפרות וההורים – באוהל. רק בשנת 1932 עוברת המשפחה לבית קומותיים שבנו, והוא ניצב עד היום במקום. החיים קשים אך מלאי הנאה וסיפוק מעצם עבודת האדמה ויישוב הארץ. שבעת ילדיה של משפחת כצנלסון גדלו על מסורת המשפחה והקימו דור המעורה עד היום בחיים הציבוריים והחינוכיים בארץ.

ברצוני להודות לגדעון פרי ולדפנה כצנלסון-בנק, נכדיהם של ציפורה ויצחק כצנלסון, על שפתחו בפניי את אלבומי משפחותיהם והסכימו לשתף את ציבור הקוראים בסיפורם המשפחתי. בחלק מהתצלומים בפרק זה ובפרקים הבאים נראים אנשים שלא עלה בידינו לזהות. נשמח מאוד לקבל סיוע מידי הקוראים במלאכת הזיהוי לצורכי תיעוד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,253 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,043המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל