גיליון מס' 673

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באב תשע"א, 29 באוגוסט 2011

עם שתי צרופות של הזמנות מטעם מכון ז'בוטינסקי:

"קיר הברזל" ובטחון ישראל

ערב הצדעה ליצחק שמיר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: תקוה וינשטוק: ספרות המאהלים. // יוסי גמזו: סֶדֶק סֶדֶק תִּרְדֹּף... // נתי מלאכי: טימבה תלמוד. // אהוד זמיר, מלבורן: המכתב של ראש ממשלת אוסטרליה היה זיוף! // מ. שמואלי: עוד למען  צדק  חברתי. // אורי הייטנר: 1. חסינות לטרור? תגובה לארי שביט, "קדימה למלחמה". 2. סקירת עיתוני סופשבוע 26-27.8.11. // יוסי שחר: אל אחיי החופשים ברוטשילד. // יוסף דוריאל: לטרור מעזה יש פתרונות – רק שיקשיבו. // תזכורות מן העבר: 1. קרן פורד מימנה הפגנות נגד ישראל. 2. דוד בן גוריון לאביו. 3. מימון זר לאירגונים ישראליים [מתי דוד]. 4. בן גוריון על פתח-תקווה. // יהודה דרורי: לכל המקטרגים על מערכות הביטחון – מספיק! // עוז אלמוג: על קפיטליזם חזירי וישועת האינטרנט.  // משה כהן: מקבלים את המצב הרקוב בהשלמה. // אהרון רול: ונוספו גם הם על אויבינו. // אבניאל לטר: דפנה.  // אהוד בן עזר: לזיכרו של הקצין העולה מהונגריה אהוד בן עזר. // מרדכי קידר: כל דיקטטור ביג'י יומו. [ציטוט]. // ישראל סגל: תגובות לאהוד ולאורי הייטנר. // אהוד בן עזר: איך לכתוב רב-מכר, פרק מתוך הספר "סדנת הפרוזה" המדריך לכתיבה עצמית, אסטרולוג, 2000. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

תקוה וינשטוק

ספרות המאהלים

הכרוזים והסיסמאות בעיר האוהלים בשדרות רוטשילד יכולים לספק חומר קריאה ליום שלם אם צולחים את השדרה כולה. כמעט אי אפשר לעכל את כל הכתוב על הטרנספרנטים, הבריסטולים  וסתם ניירות. הם פזורים בין האוהלים, על עמודים וחבלים, עצים ואבנים. כל מי שנוטה מאהל רואה חובה לעצמו לעטר את השדרה בפרי רוחו, והיא כבר מתפוצצת משפע המכתמים והבשורות לעם. לא עברתי בין כל האוהלים – המשימה מפרכת מדי – אך שוטטתי בקטע הראשון שלהם, מרחוב מרמורק ו"הבימה" עד רחוב החשמונאים. מספיק כדי לתפוש את הפרינציפ.

הדבר הראשון המזדקר לעין הוא פסל מופשט, מעין גזע עץ. משמעותו אינה ברורה אבל ברור שהחתום  עליו, אחד בשם כנעני גדעון, מצא את המקום החם ביותר בעיר להציג יצירה.

מיד אחרי הפתיחה האמנותית בא העיקר: כרזה גדולה, גם היא לא מובנת, בעברית ובאנגלית: "ספר פרוטקשן. עבדים של הממסד הישראלי דורשים חוק חדש כפי שהאזרחים רוצים, לא הפוליטיקאים." ובצד ציור קטן של עכברון שרשום עליו: "ביבי מאוס". הציור דווקא מובן מאד ומבהיר לאן הרוח נושבת.

קצת הלאה, בסיבוב, מול היכל התרבות, שלט גדול: "בחרת ביבי קבלת זיבי." מהו זיבי? לא חשוב. חשוב שזיבי  מתחרז עם ביבי ותוקע בו אגרוף.

 זה אינו סוף פסוק. "ביבי אינך יכול עוד." – "ביבי התפטר אנחנו נסתדר..." – נסתדר! הרי הסתדרנו עד כה. הכלכלה העולמית, גם באמריקה, קורסת ואצלנו בינתיים האבטלה נמוכה משהיתה אי פעם והבנקים חזקים. ואם ככה עם ביבי, בלעדיו רק תבוא גאולה לעולם. וגם  שרה "זכורה לטוב".  כרזה סמוכה  מתחברת אליה: "שרה את לא לבד. ביבי דופק גם אותנו!..."

ידיד שגמא את השדרה לאורכה מציין כי סביבת "הבימה" כמוה כאין וכאפס לעומת הכרזות שעל סף רחוב אלנבי. האוהלים כאן ניטו  אחרי שיושביהן כבר צברו הרבה כוח מצעדות האלפים והרבבות והכול כבר נראה להם מותר, ואפשר להכריז חד וחלק – "ביבי חזיר את המדינה תחזיר..." בשולי כל תנועה צומחים גידולי פרא אך איפה מנהיגות האוהלים שתעשה קצת צנזורה וכך גם תגן על המנטרה ש"זה לא פוליטי"? הרושם הוא שמה שהאוהלים מבקשים באמת, זה את הראש של נתניהו. ומאחר שהקואליציה שלו חזקה ואינה מעודדת בחירות – ננסה להביסו בהפגנות.

גם ראש העיר על הכוונת ("חולדאי, לא הורסים בית לילדי אוסישקין." הכוונה כנראה לבית הספורט), וכמובן הטייקונים: "קרקעות לעם, לא לטייקונים." – "כמה שטייקון עשיר יותר, חזיר יותר, לא כשר." ובנוסח ההגדה: "עבדים היינו לטייקונים." – "ים המלח לטייקונים וים המוות לעם" – מה פתאום ים המלח? כנראה שהוא מזכיר את שדה המלח של הדנקנרים בעתלית.

השדרה עמוסה כרזות מחאה למיניהן. הסיסמה הראשית, הכוללנית: "העם רוצה צדק חברתי" מוקפת  ב"מדינת רווחה עכשיו," – "זה מעמד הביניים, עובדים עליו בעיניים," – "עצרו את הגנגסטריות הבלתי מרוסנת של בעלי הבתים," – "תוחזר המדינה ומשאביה לתושבים," – "לא רוצים כרישי נדלן. לא רוצים חברות קבלן!" –"מחרימים את הארנונה," –  "סוציאליזם זה לא מלה גסה." – "מאבק חברתי א-מפלגתי." נניח.

"קואליציה של צעירי המהפכה," כרזות של "השמאל הלאומי". – "היום בשמונה דיון פתוח של תנועת מאבק סוציאליסטי בנושא "מדינת רווחה". ובין לבין גם "למה הכל סגור בתשעה באב?"– "להפריד את הדת מהמדינה!" – מפה מסווגת את מדינות האזור בהתאם למהפכה החברתית: "יוון – בטיפול, לוב– טופל, סוריה – טופל, טוניס – טופל. ישראל – בטיפול."

טיפול של מי? של נושאי מאבק חברתי או מפלגתי-פוליטי? וגם "אנחנו לא מטומטמים: צו יציאה מהארץ," – "העם הזה מושפל ועשוק. נערי האוצר עורפים נפשות." – לא פחות. "צדק ורווחה-לא רווח וצדקה." (תגובה על דברי הרב בני לאו). – "רק אם נתאחד נצליח להקים מדינה חופשית." – "יהודים וערבים התאחדו..."

אבל איחוד אין כאן אלא ערבובייה של כל מיני הפגנות שהותירו עקבות בשדרה: הגימלאים – "גימלאי צה"ל מתייבשים." – "למה המדינה מזניחה את גימלאי הצבא ומשרד הביטחון?" (ואנו חשבנו לתומנו כי דווקא אלה זוכים לגימלה כבר מגיל חמישים ואף פחות).

החקלאים – "ארץ אוכלת חקלאיה."

הנכים – "חיידק הפוליו לא היפלה בין הנכים. המדינה כן מפלה." – "הפוליו שבר לנו את הגוף והממשלה את המדינה...."

כשכבשו ההפגנות את כותרות המדיה אזרו כולם עוז וכל דכפין תפס טרמפ על הגל: הרופאים, המתמחים, המורים, סטודנטים-לפסיכולוגיה, אבות גרושים, טבעונים.

מצדדים בזכויות לבעלי חיים מחלקים בשדרה עלון "למה טבעונות? אכול ותן לחיות."

ם חסידי ברסלב בנביאים והם מחלקים חינם ספרונים על רבי נ-ח-מן.

ממש  סופרמקט  שכו-לם תקעו בו יד ורגל. מי יחמיץ הזדמנות לפרסום ולעשיית נפשות?. לפי הסטטיסטיקה כשבעים אחוז מתושבי ישראל מרוצים ממצבם, אבל למה לא ימחו ויקבלו נתח? כל תנועה וארגון עמסו את החבילה שלהם על עגלת המחאה, מחאה התערבבה במחאה והעגלה כבר כרעה מרוב משא ומתקשה לנוע ושוב לא ברור מה עיקר ומה טפל, ומה בעצם רוצים? ואותם מפגינים שחיים בקושי ולחץ, עובדים כמיטב יכולתם ואינם מגיעים לתנאים מתקבלים על הדעת קולם – נבלע בים הצעקות.

אלה יודעים כי אין לתפוס את המרובה והבלתי אפשרי ויש סדר לכלכלה ולעולם, ואין חוק שיזכה  כל ישראלי בבעלות על דירה משלו, ודאי לא במרכז הארץ. מיליונים על גבי מיליונים באירופה ואמריקה חיים בדירות בשכירות הרחק ממרכזי הערים – ונשארים בחיים.

לצד התביעות מופיעות סתם כרזות יפות מסוג הקונצנזוס. "הגן על סביבתך ושפר אותה." – "זאת ארץ ישראל היפה." – "שירות  לכולם – די להשתמטות ממילואים," – "זכויות גם לצמח." – "למה טבעונות? אכול ותן לחיות." – "החיים יפים והאהבה מנצחת."

וגם אמירות פחות יפות – "כוסיות לא יתנו לך אם לא תעשה להן..." – ככלות הכל מדובר בצעירים. ולא חסרה הודעה "אבד כלב נחייה."

הכלב הצליח להימלט מהמהומה ורעש האימים. לדרי הבתים בשדרה אין את הפריבילגיה הזו. לאן ימלטו?  כל החינגות ורעמי המוסיקה, היציאות והריחות נשפכות עליהם.

האוהלים קטנים ברובם, אך חדשים ושלמים. מעניין מי רכש אותם – המפגינים מכספם או איזו יד נעלמה? ישנם גם  אוהלים מרווחים יחסית  ויריעות למגן מהשמש. הצפיפות גדולה. על אחד הפיקוסים  נשען סולם. מישהו מתכונן אולי להקים מלונה על העץ ולפתור את מצוקת הדיור. יש אוהל "מספרה". על אחד האוהלים רשום "מי אמר שאין עבודה עברית? צביעת בתים גלעד." עם מספר הטלפון.

המאהלים  כבר ותיקים  למדי ומגלים סימני קביעות. יש אוהלי-ציבור: אוהל עזרה ראשונה, מאהל תרבות, פינת עיתונים .גם מטבח המספק ארוחות בוקר וערב חינם. לצד מודעה "פירות, ירקות, מים, טחינה וקטניות יתקבלו בברכה" – ניצבת קופסת תרומות ועל האדמה ארגזי בצל ופלפל. הודעה נוספת: "כל יום מגיש צוות המטבח על פי המצאי. מי שלא מוצא חן בעיניו האוכל המוגש, שיקנה במקום אחר."

שוטטתי בשדרה בשעת בוקר. האנשים מועטים. שניים יושבים ליד מחשבים ב"אוהל המאבק", עסוקים מן הסתם בהמצאת סיסמאות חדשות. מישהו משתרע על ספה מרופטת  שברשות הרבים, מנסה להתאושש  מלילה משוגע. אחר שקוע כולו במדיטציה. כמה חברות  משוחחות ומצחקקות. גבר מבוגר ובחורה צעירה מתחילים פלירטוט. קשיש שנראה הזוי על הרקע הזה מעיין בעיתון ששלה מפינת  העתונים.

האוהלים  ריקים כמעט. יושביהם ודאי בעבודה. הם אינם מובטלים וגם אינם מגלים עניין מיוחד במובטלים ובקשי-היום באמת. שום כרזה אינה מתייחסת למי שמתחת למעמד הביניים. כל הטוענים כי "סוציאליזם זו לא מילה גסה" אינם מקדישים איזו כרזה לנמצאים מתחתיהם, שום סולידריות עם שכירי המפעל בגליל למשל, שעמדו בפני פיטורים ואיבוד פת לחמם. כאן נטויות העיניים רק  אל העשירונים שמעל.

שוכני האוהלים שינו את השם "שדרות רוטשילד" ל"לו הייתי רוטשילד", גם בערבית. הברקה שהיא אמת. כולם רוצים להיות רוטשילד – גם להיות טייקונים ודאי לא יתנגדו –  ולהתגורר  בתל אביב. לא חלילה בגליל וחס ושלום בהתנחלויות.

כפי שראינו  בסרטון שהוקרן בערוץ הראשון בטלביזיה, על אם חד-הורית מהמעמד הבינוני שלה שתי בנות. חדר הילדות מלא צעצועים עד אפס מקום ולא יבייש גם נסיכות. הקטנות נשענות על החלון,  מצביעות על בריכת שחייה סמוכה ושואלות: "למה לנו אין בריכת שחייה?"

  עדיין קטנות אך כבר יודעות מה חסר להן: בריכת שחייה פרטית.

לילה במאהל התרבות

במאהל התרבות של דורשי הצדק, בשדרות רוטשילד פינת נחמני, התקיים ערב שירה. הנושא – פסיכולוגיה. יוזמה של מתמחי הפסיכולוגיה, שגם הם נספחו למאבק. טענתם: מערכת בריאות הנפש הציבורית סובלת כבר 15 שנה מייבוש ומקיצוץ. תור למרפאה ציבוריות מקבלים אחרי חודשים, ילדים ונערים ממתינים אפילו עד שבעה חודשים.

המאהל גדול יחסית ופתוח לרווחה. על העצים מסביב כרזות. פחות מעשרים נפשות ממוקמות על ספות וכיסאות שכמו לוקטו מעגלות של אלטע זאכן, וגם על שטיח-לשעבר הפרוש על אדמת השדרה. כבכל מופע תרבותי – רוב הקהל בנות. כולם צעירים. יוצאי דופן  שנים-שלושה מבוגרים שבמשך הערב מתגלה שאלה המשוררים, ושהנוכחים הספורים הם מקורביהם. שירה אינה סחורה העוברת לסוחר, לא רק באוהל הזה. המארגנים מצידם דאגו לכל –  רמקולים, אורות, צלמים מקצועיים והנחייה מתאימה של המשוררת-מתרגמת טל ניצן.

בין המשוררים – לרוב משוררות, גם כאן בולטות הנשים – אלמונים שאינם מוכרים אפילו לשוחרי שירה, לצד משוררים נודעים למדי. ידועים ביותר המשוררים ששיריהם ייקראו בערב אך הם עצמם לא יופיעו. חלק מהמשוררים מזדה ודאי עם מרד האוהלים אבל יש גם מי שמחפשים קצת אוזניים קשובות ופרסום-חינם.

השירים מתייחסים לפסיכולוגים ונכתבו על ידם ("אין בדידות גדולה יותר מבדידות הפסיכולוג") ועל ידי הפאציינטים. שירים דיכאוניים על הכורסה  בחדר הפסיכיאטרי – הכורסה מופיעה בכל שיר כמעט – על הנפשות התוהות המצטופפות במסדרון. "הפסכיאטר מגיע. יש לו פנים של ממזר." – "זמן אמת – שאתה כבר מת." – "זה האיש שמקבל טיפול חדיש."

אחד מודה: "המוח חלקלק וכה כבד" – ו"כל הקולות מוציאים אותי מדעתי, הופכים אותי לשבר כלי." – אפשר לכתוב שירה על הכול, אך מרגע לרגע קשה יותר להאזין לשירת הנכאים.

האוהלים ריקים אבל מכל עבר זורמים עוברי אורח, בחורים עמוסים בתרמילים, בעלי כלבים המוציאים את יקיריהם לטיול הלילה. רוכבי אופניים עוצרים לרגע. בפעם הראשונה נקלעו לאוהלה של  שירה. אימהות מאיטות את עגלות  התינוקות, מאזינות רגע קט ומתרחקות. הלילה יפה. העצים מלבלבים ופה באוהל שום שמחה. שום שירי אהבה. רק יגון ועצב.

אהוד: זוכרים מה כתבנו כאן כבר מתחילת "המהפכה"!

* * *

יוסי גמזו

סֶדֶק סֶדֶק תִּרְדֹּף...

לִפְנֵי כְּשָבוּעַ, אְפִלּוּ עוֹד טֶרֶם   

פָּרַץ אוֹתוֹ הוּרִיקָאן פֶּרֶא, "אַיְרִין",

חוֹלֵל בִּמְדִינַת אַנְקְל סֶם אֵיזֶה זֶרֶם  

טֶקְטוֹנִי שֶפַּחַד וָהֶרֶס הִקְרִין

עַל כָּל שֶהֵעֵז לַעֲמֹד אוֹ לָזוּעַ

מוּלוֹ, רְעִידַת-אֲדָמָה שֶגָּרְמָה                    

מַמָּש זַעֲזוּעַ לְכָל שֶחָזוּהָ 

מַכָּה עַל סְבִיבֶיהָ בְּעֹז וְחֵמָה

וּבֵין נְזָקֶיהָ נִגְלָה מִתּוֹךְ בֶּדֶק 

שֶל צֶוֶת חוֹקְרִים פֶדֶרָאלִיִּים, שֶ-

נִסְדַּק בְּאַנְדַּרְטַת גּ'וֹרְגּ' ווֹשִינְגְּטוֹן סֶדֶק 

שֶהוּא, מִן הַפָּן הַסִּמְלִי, בְּרוֹךְ קָשֶה.

הַבְּרוֹךְ הַזֶּּה, חִיש, בַּתִּקְשֹרת דֻּוַּח גַּם 

אַךְ שוּם גּוּף-תִּקְשֹרֶת שָם לֹא הִתְעַמֵּת

עִם זֶה שֶמַּמָּש אוֹתוֹ סֶדֶק הָפַךְ גַּם 

נוֹשֵׂא לְשִׂיחָה בְּעוֹלַם-הָאֱמֶת

שֶכֵּן,אִם יָדַעְתָּ אוֹ כְּלָל לֹא יָדַעְתָּ, 

קוֹרֵא טוּר צָנוּע זֶה, עוֹד לִפְעָמִים

צוֹפִים מִגַּן-עֵדֶן אֵלֶינוּ לְמַטָּה 

שוֹכְנֵי הַדִּיּוּר הַמּוּגָן בַּמְּרוֹמִים

וְכָךְ, בְּמִין אַטְרָף שֶאֵין עוֹד כָּמוֹהוּ 

נָתְנוּ בַּדִּיסְקַאשְן הַזֶּה אֶת הַטּוֹן

אָדוֹן צַ'ארְלְס רִיכְטֶר (הָאִיש שֶעַל שְמוֹ הוּא 

קָרוּי "סֻלַּם רִיכְטֶר") וְג'וֹרְגּ' ווֹשִינְגְּטוֹן. 

אָמַר אָז גּ'וֹרְגּ' ווֹשִינְגְּטוֹן: "Nonsense! בֵּינֵינוּ,

הַסֶּדֶק הַזֶּה יְתֻקַּן, כִּי תָמִיד

יוֹדְעִים שָם בַּקַּפִּיטוֹל-הִיל כָּל דּוֹבְרֵינוּ 

כֵּיצַד לְטַיֵּחַ סְדָקִים בַּתַּדְמִית..."

אַךְ רִיכְטֶר סָח: "Nonsense הוּא מָה שֶאָמַרְתָּ,

כִּי סֶדֶק כָּזֶה מְסַמֵּל כָּאן כַּיּוֹם

אֶת מָה שֶאֵינֶנּוּ רַק פְּגָם בָּאַנְדַּרְטָה

כִּי אִם תְּחִלַּת פְיַאסְקוֹ נוֹרָא וְאָיֹם."

כָּעַס ווֹשִינְגְּטוֹן: "סֶדֶק זֶה, בְּאִבּוֹ,

אֵין רֶמֶז בּוֹ כְּלָל לְמַצַּב הָאֻמָּה!"

– "טָעִיתָ!" סָח רִיכְטֶר, "יֵש רֶגַע שֶבּוֹ

מַדְּעָן הַמֵּבִין בִּרְעִידוֹת-אֲדָמָה

מַבְחִין טוֹב יוֹתֵר מִמֻּמְחִים בְּפּוֹלִיטִיקָה

מָה מְאַבְחֵן סֶדֶק דַּק וְרָזֶה."

– "אִם כָּךְ," שָאַל ווֹשִינְגְּטוֹן, "מָה הִיא הַקְּרִיטִיקָה 

זוֹ שֶאוֹתָהּ מְסַמֵּל סֶדֶק זֶה?"

– "הַקְּרִיטִיקָה," רִיכְטֶר סָח, "הִיא רֵיאָלִיזְם 

שֶבּוֹ, כְּמוֹ שֶסֶּדֶק קָטָן מִתְרַחֵב,

אַט-אַט מִתְבָּרֵר שֶהַקַּפִּיטָלִיזְם 

בּוֹ ווֹל-סְטְרִיט עַל גַּב אֶזְרָחֵינוּ רוֹכֵב

אֵינוֹ תְרוּפַת-פֶּלֶא לְכָל תַּחְלוּאֵינוּ  

וְחוּץ מִן הָעֹשֶק  עָלָיו הוּא מֻשְתָּת

חָשׂוּף הוּא (מַמָּש כְּמוֹ עָרֵי מְגוּרֵינוּ

לְזַעַם הַהוּרִיקָאן, זֶה שֶמֻּנְחַת

מִפַּעַם לְפַעַם כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע

עַל כָּל שֶנִּרְאָה כְּיָצִיב וְעָמִיד)

לִשְאַר גִּלּוּיֵי קָטַסְטְרוֹפוֹת שֶל קֶבַע

שֶקַּפִּיטָלִיזְם צָפוּי בָּם תָּמִיד

לְשוֹק שֶל מַשְבֵּר כַּלְכָּלִי וּגְלוֹבָּאלִי,

לִפְלוֹפּ קְרִיסַת בַּנְקִים וְשוּק הַנַּדְלָ"ן,

לִבְּרוֹךְ גֵּרָעוֹן תַּקְצִיבִי כֹּה פָטָאלִי

שֶבּוֹ מִשְפָּחוֹת מֻשְלָכוֹת מִבֵּיתָן

עַל אִי עֲמִידָה בְּתַשְלוּם הַמַּשְכַּנְתָּא 

בְּשֶל אַבְטָלָה וּגְדִילַת פְּעָרִים

בֵּין עֹשֶר לְעֹנִי, שֶכְּלָל לֹא הִבְחַנְתָּ

כֵּיצַד, בְּדוֹמֶה לִסְדָקִים אֲחֵרִים,

גַּם הֵם מִתְרַחְבִים, כִּי מַחְסוֹר מוֹלִיד זַעַם 

וְזַעַם מוֹלִיד מְחָאָה חֶבְרָתִית

שֶבָּהּ מַבְחִינוֹת מֶמְשָלוֹת רַק כְּשֶרַעַם

הַמְּרִי מְסַכֵּן אֶת כִּסְּאָן הַמַּרְטִיט

שֶמִּי שֶיּוֹשֵב עָלָיו כְּלָל לֹא מַשְגִּיחַ 

בְּכָךְ שֶצְּמִיחָה כַּלְכָּלִית (שֶל כְּרֵסוֹ

שֶל חֶבֶר טַיְקוּנִים) בָּהּ כְּלוּם לֹא מַבְטִיחַ 

שוּם צֶדֶק לָעָם שֶמַּרְבִּים לְדָרְסוֹ.

וְלֶקַח כּוֹאֵב זֶה, מַר ווֹשִינְגְּטוֹן, טֶרֶם 

נִלְמַד עַד תֻּמּוֹ לֹא רַק כָּאן, בְּאַרְצוֹ

שֶל כְּבוֹד אַנְקְל סֶם שֶנִּשְטָף פֹּה בְּזֶרֶם 

נַחְשוֹל רְעִידוֹת-אֲדָמָה בְּפָרְצוֹ

וְגַל הוּרִיקָאנִים וְכֹבֶד הַקֹּשִי

שֶל דּוֹלָר צוֹנֵחַ – כִּי אִם, בְּתַמְצִית,

אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ שְׂדֵרוֹת רוֹטְשִילְד

זוֹכוֹת לְהַצִּית מְחָאָה כָּל-אַרְצִית.

אָז אַל תִּתְעַלֵּם מִסְּדָקִים שֶהִגְדַּרְתָּ 

כְּ- ,Nonsenseוּזְכוֹר: סֶדֶק סֶדֶק תִּרְדֹּף

כְּבָר אָז, כְּשֶהַסֶּדֶק נִסְדַּק בָּאַנְדַּרְטָה

וְיֵש עוֹד סִכּוּי אֶת הַבְּרוֹךְ לַהֲדֹף..."

* * *

נָתִי מַלְאָכִי

טִימְבָּה תַּלְמוּד *

הָרַבִּי חוּאַן רוֹדְרִיגֶז

מִיסְטֶר טַיְמְבְּלֵס

אוֹמֵר לִי בְּאַנְגְּלִית/סְפָרַדִּית עִלֶּגֶת

"הָיָה לִי רַבִּי שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי קוּלָא כְּחֻמְרָה

וְטָעַמְתִּי חְרַיְמֶה בְּקִדּוּשָׁא רַבָּה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מֵעוֹדִי

בְּסַנְטָה קְלָרָה הֵיכָן שֶׁקּוֹרְטֶז הִשְׁמִיד

כַּמָּה מֵאוֹת יְלִידִים בְּנֵי עַמִּי, כְּדֵי לִבְזֹז טַבָּק וְרוּם לְאַסְפָּקָה..."

אֲבָל צְלִילֵי הַתַּלְמוּד, הָאוֹתִיּוֹת טְבוּלוֹת בִּשְׁמִינִיּוֹת

הָאַפְרוֹ קוּבָּן, מַעֲלִים שִׂמְחָה כְּמוֹ בְּטִישׁ קוּבָּנִי מַסְעִיר

בְּקִבְרוֹ שֶׁל הָרַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מִלִּיזַ'נְסְק.

וְהִמְשִׁיךְ בַּסִּפּוּר

"מַעֲשֶׂה בְּקוּבָּנִי אֶחָד שֶׁחִפֵּשׂ אֶת הַשִּׁלּוּב בֵּין הַקְּלָרִינֶט

לְצֶ'ה גֶּוָארָה פּוֹגֵשׁ בְּרַסְלָבִי אֶחָד, וְצִפּוֹר נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא יָדְעָה

נַפְשָׁהּ מִנַּחַת...

זֶה טִימְבָּה תַּלְמּוּד הַקֻּשְׁיָא שֶׁבָּהּ אֲנִי מְנַגֵּן

רַק בִּשְׁבִיל לְשַׂמֵּחַ שִׂמְחַת עֲנִיִּים...

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וְהָיִיתָ קוּבָּנִי שָׂמֵחַ..."

* טימבה תלמוד – יצירה אפרו קובנית המשלבת כליְזמרים ברוח יהודית מאת רוברטו חואן רודריגז, אמן ג'אז אפרו קובני.

* * *

מַסְכִּין, אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ

מסכן, אלוהים יחריב ביתו

פתגם ערבי ישן

* * *

אהוד זמיר, מלבורן

המכתב של ראש ממשלת אוסטרליה היה זיוף!

לאהוד שלום,

 הדברים שהבאת [באנגלית] בגיליונך האחרון, כביכול בשם ראש ממשלת אוסטרליה ג'וליה גילארד כנגד המהגרים המוסלמים – לא נאמרו מעולם  על ידה. הטקסט הבדוי הזה מסתובב באינטרנט עוד הרבה לפני הקדנציה שלה וכבר יוחס לכמה וכמה ראשי ממשלות. אכן דברים כדורבנות שאף ראש ממשלה אוסטרלי לא היה אומר, גם לא אחרי הבירה העשירית שלו. כדאי לבדוק את המקורות לפני שמצטטים אינפורמציה מאימיילים מפוברקים שאנשים מעבירים הלאה והלאה. אוסטרליה זה אמנם רחוק, אבל עדיין יש חשיבות לדיוק בעובדות, גם אם אינן נדפסות על נייר ולא עוטפים בהן דגים.

בברכה,

אהוד זמיר

מלבורן

אהוד: אתה צודק. את חטאיי אני מזכיר, בשעתו קיבלתי מכתב דומה שהיה חתום עליו ראש ממשלת אוסטרליה הקודם ושזכה לפרסום נרחב באינטרנט, ולא היבהב לי שלא ייתכן שמכתב דומה יפורסם עכשיו גם על ידי ראש ממשלת אוסטרליה הנוכחית. על כל פנים, מסור לה את התנצלותי.

* * *

מ. שמואלי: עוד למען  צדק  חברתי

צדק חברתי  הוא  בעדיפות  ראשית דאגה לחיים לפני דאגה לרמת  החיים! – כגון הישרדות  בפני  אוייב  אכזר במדינה  המאוימת  ביותר  בעולם.

צדק חברתי הוא  גם  שיוויון, ושיוויון הוא בזכויות וגם בחובות!

צדק  חברתי הוא כי כל בוגר  בריא יעשה הכול  למען מציאת עבודה לפרנסתו.

העני  מרצון  שחי  על חשבון הציבור הינו טפיל בהגדרה, ולא ייכלל בנתוני העוני.

השכר הראוי של עובדים באירגון כלשהו לא יהיה תלוי ביכולת עובדיו לשבש ולעצור עשייה   קריטית  בפעילות מחוץ לאותו ארגון.

המלחמה בפשע ובהון השחור לסוגיו תהיה בעדיפות  ראשית  ותוצאתה  תספק  גם  אמצעים לרווחה  .

* * *

אורי הייטנר

1. חסינות לטרור?

תגובה לארי שביט, "קדימה למלחמה"

"הארץ", 25.8.11

אני רחוק מאוד ממפלגת "קדימה", בלשון המעטה, אך אני רואה לנכון להגן עליה מפני מתקפתו של ארי שביט. אפשר לתמוך בהחלטת נתניהו וברק להבליג על מתקפת הטרור ולהתנגד לביקורת של "קדימה" על הבלגה זו. אולם המסר של ארי שביט במאמרו;  אידיאליזציה להבלגה והתנגדות עקרונית לתגובה הולמת, משמעותו – מתן חסינות לטרור, ותוצאתו –  עידוד הטרור והפקרת תושבי הדרום.

שביט מכנה את "קדימה" "מפלגת שלוש המלחמות", לא רק בשל ביקורתה העכשווית, אלא גם בשל מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה". "הנהגת קדימה", מציין שביט, "לא הפנימה את דו"ח וינוגרד ולא זכרה את דו"ח גולדסטון".

דו"ח גולדסטון אינו אלא עלילת דם על מדינת ישראל, של ועדה שהוקמה בידי פורום עויין ביותר, שעיקר תכליתו ליצור דה-לגיטימציה לישראל, ומי שעמדה בראשו בעת הקמת הוועדה היתה לוב של קדאפי. מה יש ללמוד מן הדו"ח הזה? ואילו דו"ח וינוגרד בשום אופן לא שלל את ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השנייה, אלא את אופן ניהולה בפועל.

יש לזכור, שרק מלחמת לבנון השנייה שמה קץ לטרור בלבנון, ובזכותה תושבי הצפון נהנים לראשונה מאז שנות ה-60 מחמש שנות שקט מוחלט. "עופרת יצוקה" גדעה 8 שנות ירי טילים על יישובי הדרום, לפני ואחרי ההתנתקות, בחסות הבלגה ישראלית. אחרי המבצע, חלה ירידה דרסטית בהיקף הירי. העובדה שהירי בכל זאת נמשך, מעידה על כך שישראל עצרה מוקדם מידי את המבצע, בטרם השלימה את המלאכה. ההסלמה המדורגת בירי בחודשים האחרונים, היא תוצאה ישירה של דו"ח גולדסטון והאמונה של המחבלים שישראל לא תעז עוד להגן על אזרחיה.

ארי שביט מעלה על נס את האיפוק של שרון מול מתקפות הטרור ב-2001. הוא רק שכח להזכיר שהאיפוק הזה איפשר לטרור להתרחב ולהעמיק את פגיעתו ההרסנית, שהגיעה לשיא בחודש מרץ 2002 השחור. רק סיום האיפוק והיציאה ל"חומת מגן" שמה קץ לטרור המתאבדים.

שביט משבח את נתניהו וברק על הבלגתם, וטוען שתגובה היתה "מביאה למתקפת טילים מאסיבית על אשקלון, אשדוד, באר שבע, רחובות ורשל"צ ... להרג המוני בעזה ולהרג רב בחיילי צה"ל [בדומה לנבואות הזעם שהתבדו ב"עופרת יצוקה" א.ה.] ... ערי ישראל בוערות, חיילי ישראל נקברים והשלום עם מצרים מתפרק."

במילים אחרות, על ישראל להשלים עם ירי טילים, כי אם היא תממש את זכותה להגנה עצמית יקרה אסון. ושלושים שנה אחרי הנסיגה מסיני ועקירת כל היישובים בסיני ותמורתם – 30 שנות מלחמה קרה עם מצרים של מובראק – רואה שביט בתושבי הדרום בני ערובה לעצביה הרופפים של החונטה השלטת במצרים, שעלולה לפרק את מה שנשאר מהסכם השלום אם ישראל תגן על אזרחיה.

לעיתים, החלטה טקטית להבליג בעיתוי זה או אחר נכונה, וייתכן שנכון לראות כך את החלטת נתניהו וברק. אולם אסטרטגיה של הבלגה על תוקפנות וטרור, כמו זו שמציע ארי שביט, היא אסטרטגיה של הפקרת אזרחי ישראל.

2. סקירת עיתוני סופשבוע 26-27.8.11

עזות המצח של השבוע – ראיון עם אחד האישים העוינים ביותר לישראל בעשורים האחרונים, נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר – ל"הארץ". העילה לראיון – האיומים על עתיד הסכם השלום עם מצרים, הסכם שהוא היה שושבינו.

נודה על האמת – השלום עם מצרים מת ברגע שבו נרצח סאדאת, לפני שלושים שנה, ב-6 באוקטובר 1981. בעידן מובארק החליפה את השלום החם – מלחמה קרה. ניתן להמחיש את ההבדל בין עידן סאדאת לעידן מובראק בביקורי הנשיא המצרי בישראל. בעוד סאדאת ביקר במשך פחות מארבע שנים, לא פחות מחמש פעמים, ופקד את ירושלים, תל-אביב, חיפה ובאר שבע, מובראק החרים את ישראל ולא ביקר אפילו בה פעם אחת (למעט גיחה פרוטוקולית קצרצרה להלווייתו של רבין).

הסכם השלום, שקרטר היה שושבינו, הוא הסכם חסר תקדים במהותו. היה זה הסכם שהסתיים בכך שהצד הישראלי קיבל את עמדת הפתיחה של הצד המצרי. הסכם שבו ישראל נסוגה משטח שהיה בסיס לתוקפנות חוזרת ונשנית כלפיה ונכבש במלחמת מגן שאין צודקת ממנה – עד הסנטימטר האחרון. היה הזה הסכם שבו ישראל החריבה ועקרה יישובים ישראליים, צעד שבעצם מהותו סותר את המושג שלום. כל זאת, למען שלום אמת, חי ותוסס. הסכם השלום הוצג במונחים תנ"כיים, כמימוש חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, שפורטו לעשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי התיירות, התעשייה, החקלאות, האנרגיה, התרבות ועוד ועוד, הסכמים של שכנות ידידותית, כמו זו שבין ארה"ב לקנדה, למשל.

כל ההסכמים הללו היו לאות מתה, הופרו ברגל גסה בידי הרודן המצרי, אף שישראל עמדה בכל מחויבויותיה עד תום. מצרים היתה מוקד לפעילות מדינית קשה נגד ישראל, ובראשה – הנעת הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, לפני עשר שנים; הוועידה שהציתה את מערכת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. כלי התקשורת המצריים, שאחרי המהפכה איש לא יוכל עוד לחזור על הטענה המגוחכת שהם היו "חופשיים", היו מכשיר להסתה נוראית נגד ישראל והיהודים. פעמיים החזיר מובראק, בתירוצים נבובים, את שגריר מצרים מישראל, למשך שנים, וישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני ואף טריטוריאלי (טאבה) עבור חלק קטן מן הסחורה שלמענה שילמה כבר מחיר כה כבד. עם זאת, יש לציין שמובראק הקפיד לחלוטין על קיום הנספח הצבאי בהסכם בין המדינות.

אשר יגורנו בא לנו, והמלחמה הקרה בזמן מובראק היא היום מחוז חפץ בעבורנו. החלום הרטוב ביותר שלנו, הוא שהשלטון החדש ידבק בדרכו של מובראק. בינתיים, החונטה הצבאית השלטת במצרים, מתקשה לעמוד בלחץ ההמון המוסת, שונא ישראל. השלטון הרופף של מצרים בסיני, הפך את סיני למוקד טרור נגד ישראל ולתחנת מעבר לטרור מעזה אל תוך ישראל. וכאשר חיילים (שוטרים) מצרים נהרגו כשכוחות הביטחון הישראליים השיבו אש לעבר מקורות הירי במתקפת טרור שיצאה ממצרים, הפך הדבר למנוף להסתה אנטי ישראלית נוספת ולאיום על המעט שבמעט שנותר משאריות הסכם השלום המסמורטט.

והנה, בא השושבין, ובמקום לגנות את ההתנהגות המצרית ולקרוא למצרים לכבד את הסכם השלום, הוא מאשים, כדרכו, את ישראל. את הפיכת השלום החם למלחמה קרה במשך 30 שנה מכנה קרטר "אחד ההסכמים ... היציבים ביותר שעליהם נשאו ונתנו אי פעם." ובמשברים הוא מאשים את ישראל, שהפרה את התחייבויותיה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד ועל "מדיניות ההתפשטות" (!) שלה. הוא אף תקף את נשיאי ארה"ב שבאו אחריו, ובראשם את הנשיאים ממפלגתו הדמוקרטית קלינטון ואובמה, על כך ש"לא ייחסו חשיבות מספקת להמרצתה של ישראל למלא את ההסכמים על כל חלקיהם." אי קיום ההסכמים בידי ישראל (!) הם הגורם לחוסר היציבות של הסכם השלום, וכאן הוא מבקר את מובראק (!) על רפיסותו בדרישה מישראל בנדון. "היחס לפלסטינים לא נראה למובראק חשוב באותה מידה כמו רצונו לשמר את הסכם השלום עם ישראל. העם המצרי תמיד ייחס לעניין הפלסטיני חשיבות רבה יותר מזו שייחס מובראק. כעת הם לוחצים על הממשלה החדשה ודורשים שישראל תכבד את התחייבויותיה בהתאם להסכמי קמפ דייויד. לכן, לא צריך להיות מופתעים מכך שההסכם הנפרד עם מצרים הינו שברירי כל כך."

כלומר, במקום לבקר את מובראק על כך שהפך את הסכם השלום לאות מתה והוציא ממנו את כל נשמתו, הוא מבקר אותו על כך שרצונו לשמר את ההסכם – אותו לא שימר ולא כיבד אפילו יום אחד – היה חזק יותר ממחויבותו לפלשתינאים. מדהים!

מה הם אותם הסכמים שאותם ישראל לא כיבדה? קרטר מתאר את הסכם קמפ-דיוויד ובו, בין השאר "נסיגה מהשטחים הפלסטיניים הכבושים." ועל כך הוסיף, בביקורת על ישראל ועל מצרים: "מסיבות שונות ישראל החליטה לא לכבד את הסכמי קמפ-דייוויד עם הפלסטינים, והמצרים היו מוכנים לקבל הסכם השלום עם ישראל כחלופה לכך."

עיתון רציני או עיתונאי רציני, היו פותחים את הסכם קמפ-דיוויד ומציגים אותו לציבור. הרי אין מילה של אמת בטענתו של קרטר. בהסכם, עליו הוא חתום, מדובר על הקמת אוטונומיה לתושבים הפלשתיניים למשך חמש שנים, והקמת מינהל עצמי לפלשתינאים שיחליף את הממשל הצבאי הישראלי. לאחר שלוש שנים, יתנהל מו"מ בין ישראל לירדן ולנציגות נבחרת של ערביי א"י על הסדר קבע. "המשא-ומתן יקבע, בין שאר עניינים, את מיקומם של הגבולות ואת אופיים של הסדרי הביטחון. הפתרון שינבע מן המשא-ומתן חייב להכיר גם בזכויות
החוקיות של ערביי ארץ-ישראל ובצרכיהם הצודקים."

נכון, האוטונומיה לא כוננה מיד לאחר הסכם השלום, אך הצד שלא שיתף פעולה, לא היה הצד הישראלי. עם זאת, כבר לפני 18 שנים, בהסכם אוסלו, הרחיקה ישראל לכת הרבה מעבר להסכם האוטונומיה, ואיפשרה הקמת מדינה כמעט עצמאית, למעשה, בשטחים ממנה נסוגה ביהודה, שומרון וחבל עזה. קרטר כלל אינו מזכיר זאת, והמראיין אינו מקשה עליו בנדון. ומאחר שקרטר אינו מזכיר כלל את הנסיגה הישראלית אחרי אוסלו, כמובן שאין הוא מזכיר שכל שטח ממנו נסוגה ישראל היה לבסיס לטרור ותוקפנות נגדה, וכמובן שהמראיין אינו מקשה עליו בנדון. וכמובן שקרטר אינו מזכיר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד המילימטר האחרון, ועקרה את כל יישוביה, וכמובן שהמראיין אינו מזכיר לו זאת. ובוודאי ובוודאי שאין קרטר מזכיר שהתגובה הפלשתינאית לנסיגה, היתה הפיכת השטח ממנו נסוגה ישראל בסיס לירי טילים על אוכלוסייתה האזרחית, הן בתקופה שהרש"פ שלטה בעזה והן בתקופה שחמאס שולט בעזה. ולמה שיזכיר? הרי העובדות יקלקלו לו את הטיעון, שישראל לא מימשה את ההסכם, ומובראק שגה בכך שוויתר לה ודבק בהסכם השלום; הטיעון שבאמצעותו הוא נותן רוח גבית לאספסוף המצרי הקורא לגרש את שגריר ישראל מקאהיר.

ולמה שהמראיין יקשה עליו? הרי המראיין הוא עקיבא אלדר. אותו עקיבא אלדר, שבמאמר שכתב השבוע אמר אותם דברים, וגינה את מובראק שדבק בהסכם השלום "כאילו לא היו התנחלויות." עקיבא אלדר לא עשה עבודה עיתונאית רצינית, המקשה על המראיין וגורמת לו להתמודד עם אחריותו למצב, אלא עבודה של תועמלן שגייס את קרטר כתנא דמסייע לתעמולתו.

את הדברים אותם ציטטתי, המצדיקים למעשה את דרישות האספסוף המצרי לבטל את הסכם השלום, מירקר העיתון בצבע כחול. קטע ממורקר נוסף: "הוא [קרטר] התרשם שהנשיא הסורי הוא אדם אינטליגנטי למדי וכי הוא מעוניין לקדם לא רק את נושא רמת הגולן, אלא גם את הסכם השלום הישראלי-פלסטיני." הנשיא הסורי הוא רב הטבחים הטובח היום בבני עמו באלפיהם. קרטר ניסה בכל מאודו לגרום לישראל למסור את הגולן לעריץ הזה. אילו חזיון התעתועים הזה, לו מטיף בעקביות עקיבא אלדר, התממש חלילה, הייתה הכינרת היום אדומה מדם גוויות הטבוחים הסורים שהיו מושלכים אליה, כפי שהם מושלכים לנהרות סוריה.

* בן-דרור ימיני עקבי בגישתו כלפי המאבק החברתי. מראשית המאבק, הוא מביע תמיכה בתוכן המאבק, בדרישה לצדק חברתי ולמדינת רווחה, אך מתריע מפני הונאה ושימוש שקרי במסרים אלה למען אג'נדה אחרת לגמרי, אנטי ציונית.

אני תומך במאבק ובמסריו ואף שותף לו באופן אקטיבי. רק אתמול אירגנתי והובלתי קבלת שבת במאהל בקריית שמונה והערב – מוצ"ש, אנאם בהפגנה בקצרין. מצד שני, גם אני שותף במידה מסוימת לחששותיו של בן-דרור. אני רואה חשיבות רבה לכך שבן-דרור ואחרים מתריעים מפני הסכנה הזאת. עם זאת, ככל שאני מכיר את המאבק (ואני מודה שאיני מכיר מקרוב את הנעשה ברוטשילד, אלא רק בצפון), דומני שבן-דרור רואה צל הרים כהרים.

כותרת הטור שלו ערב שבת ב"מעריב" היתה "רצינו צדק חברתי. קיבלנו טירוף שמאלני." וכותרת המשנה: "גופי השמאל כבר אינם מסתירים את כוונתם להפוך את המאבק החברתי למאבק אנטי ישראלי." קריאה ביקורתית של הכתבה עצמה, אינה מאוששת את הכותרת.

בן-דרור מציג שתי תחנות המוכיחות את טענתו. הראשונה – מסיבת העיתונאים של ראשי המאבק, שבה תקפו את ועדת טרכטנברג, קראו להתפטרות ראש הוועדה, השתמשו בביטויים קיצוניים ובוטים ודחו את ההידברות עימה.

אני שולל מכל וכל את הגישה הזאת, ומבכר באופן חד משמעי את הגישה שמוביל הצעיר האחראי, הבולט כדמות הרצינית ביותר במאבק – יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, שגישתו שונה בתכלית. לפני שנים אחדות שמעתי הרצאה מקיפה של פרופ' טרכטנברג בכנס שדרות לחברה, בה פרס את משנתו החברתית-כלכלית, והיא שבתה את ליבי. הופתעתי מאוד מכך שנתניהו בחר דווקא בו לעמוד בראש הוועדה, וראיתי בכך תובנה של נתניהו שאין מנוס משינוי מהותי בדרכו הכלכלית האנטי חברתית. איני רואה מצב שבו הממשלה תוכל להתעלם מהמלצות הוועדה.

אני מצדד בהמשך המאבק במקביל לעבודת הוועדה ובקיומה של ועדת המומחים לצד המאבק, שהינה מופת של דמוקרטיה השתתפותית ומעורבות של החברה האזרחית, אך אינה "ממשלת צללים" לוועדת טכטנברג. חובתה של תנועת המחאה להידבר עם ועדת טרכטנברג ולהשפיע על הנעשה בה. אני מאמין שכך יהיה, ומגנה את הדברים שנאמרו במסיבת העיתונאים. צודק בן-דרור בביקורתו על הדברים שנאמרו בה. אך מה הקשר בין הטעות הזאת, לבין אג'נדה אנטי-ציונית או כל אג'נדה העוסקת בנושאים מדיניים ביטחוניים? אין כל קשר בין הדברים.

[איציק שמולי החרים את מסיבת העיתונאים הזו בגלל הדברים שכותב ימיני. – אב"ע].

התחנה השנייה, היא התכנסות פעילים בגופי "שמאל" בנושא: לקראת ספטמבר. מההתכנסות הזאת יצא נייר קשה ביותר, אנטי ישראלי קיצוני, הקורא להצטרף לפעולות הפלשתינאיות "הלא אלימות" ולארגן צעדות ישראליות לעבר הגבול כדי לקבל בפרחים את צעדות השיבה הפלשתינאיות. והרי כל מי שעיניו בראשו, יודע ש"זכות" השיבה היא הדבר הרחוק ביותר משלום, כיוון שמשמעותה וכוונתה היא חיסולה של מדינת ישראל. הדבר החמור ביותר, הוא השתתפותם במפגש של נציגי "שלום עכשיו" וה"שמאל" ה"לאומי". אלדד יניב, ראש ה"שמאל" ה"לאומי", שאין בו ולא כלום לא עם שמאל ולא עם לאומיות, הוא אופורטוניסט המחפש את הנישה דרכה יוכל להתברג לפוליטיקה. הוא נכשל בניסיונו להתעלק על המחאה החברתית ולהוביל אותה. האם הוא מצטרף לשמאל האנטי ישראלי, שה"שמאל" ה"לאומי" הוקם כאנטיתזה למה שהוא מייצג? האם "שלום עכשיו", שבעבר התאפיינה כתנועה יונית ציונית ובשנים האחרונות הולכת ומקצינה, משתפת פעולה עם הגורמים הרדיקאליים האנטי ציוניים, איבדה את נשמתה ועומדת להצטרף למרי אזרחי בתמיכה בהכרזת העצמאות הפלשתינאית, כמוגדר בנייר המסכם של המפגש: "במידה ומתחיל בלגן בעקבות ההכרזה, אסור לנו להשתתף בו [כלומר הסתה לסרבנות ולעריקה. – א.ה.]. עלינו להשבית את המדינה ולהקים אוהלים בכניסה לקריה בת"א"?

ראשי "שלום עכשיו" וה"שמאל" ה"לאומי" מכחישים, וטוענים שהשתתפותם במפגש היתה לעומתית, בניסיון לבלום את המגמות הללו. עם זאת, את הנייר המסכם החמור הזה, הבוגדני הזה, האלים הזה, הוציאה נציגת "שלום עכשיו" חן אגרי. בן-דרור עשה את מלאכתו העיתונאית נאמנה, כאשר חשף את המסמך החמור הזה והביא אותו לידיעת הציבור.

אך האומנם המסמך הזה מייצג את המחאה החברתית? אכן, הישיבה נערכה במאהל. אבל הרי גם ברוך מרזל וחבר מרעיו התכנסו לפני מספר שבועות במאהל. השאלה היא האם מובילי המאבק החברתי היו שותפים לישיבה הזאת. התשובה שלילית. כלומר, מדובר כאן בניסיון נואל לתפוס טרמפ על המאבק, אך מובילי המאבק אינם שותפים לו. מבין מובילי המאבק, אני מכיר אישית רק אחד – פסח האוספטר, מזכ"ל תנועת "דרור ישראל". האיש הוא ציוני לעילא ולעילא, ואין כל חשש שייתן ידו למעל. אני מאמין שכך גם שאר מובילי תנועת המחאה.

יש לעמוד על המשמר. מאות אלפי אזרחי ישראל המשתתפים במאבק, הם פטריוטים ציוניים, הנאבקים על דמותה החברתית של המדינה היהודית, מתוך רצון לממש את חזונם של חלוצי הציונות, ועל מחויבותם של בוני המדינה, כפי שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות, להקים כאן חברת מופת. אם יתברר שהמאבק הזה היה מעשה הונאה של גורמים אנטי ציוניים, הרי זו ההונאה הגדולה, השפֵלה והבוגדנית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם כך יהיה, הציבור הגדול הנאבק על הצדק החברתי יקיא ויוקיע אותם שרלטנים, שידם הייתה במעל. אני מאמין בכל לבי, שיתברר שזהו חשש שווא.

בן דרור ביקר במאהל בקריית שמונה ומביא את רשמיו. הוא מציין שאין זה מאהל של אנשי קריית שמונה אלא של סטודנטים במכללת תל-חי. אכן, את המאהל מובילים סטודנטים במכללה והם מרבית המאיישים אותו, לא כולם. אך תושבי קריית שמונה משתתפים בהפגנות ובאירועים היוצאים מן המאהל. ערב ט' באב הובלתי ליל שיח חברתי במאהל, בו השתתפו מאות אנשים, רובם הגדול תושבי קריית שמונה. גם לקבלות השבת שאנו עורכים במאהל, מגיעים השכנים מקריית שמונה ואף תורמים מתבשיליהם (לא סושי!).

במאמרו, ציין בן-דרור שהבעיה המרכזית של קריית שמונה היא חלוקת הקרקעות בינה לבין המועצה האזורית גליל עליון, שאינה מאפשרת התפתחות של העיר. בן דרור נסחף עד כדי הצגת המועצות האזוריות כ"טייקון גיאוגרפי". הסיבה לכך היא הפער בין גודל השטח למספר התושבים במועצות האזוריות לעומת הרשויות העירוניות (ואין המדובר רק בערי הפיתוח, אלא בכל הרשויות העירוניות, גם החזקות בהן). בן-דרור מתעלם מן העובדה שהרשויות האזוריות הן רשויות של יישובים חקלאיים, שהאדמה היא אמצעי הקיום והמחייה שלהם. המאבק החברתי אינו בין חקלאים לעירונים, שהרי גם החקלאים הם נפגעי השיטה הכלכלית והם שותפים מלאים במאבק.

אישית, אני סבור שעל הרשויות האזוריות לגלות נדיבות רבה יותר ושעל המדינה לשנות במידה מסויימת את החלוקה המוניציפאלית בין הרשויות האזוריות למקומיות. תמכתי במאבק של דימונה וערד ואת דעתי זאת הבעתי מעל דפי העיתונות הקיבוצית. ניתן לבצע שינוי כזה גם בחלוקה הטריטוריאלית בין המועצה האזורית גליל עליון לעיריית קריית שמונה. אך אין למקד בפרשה זו את המאבק לשינוי פניה הכלכליים והחברתיים של מדינת ישראל.

בן דרור טוען, מפי נציגי קריית שמונה (הוא מכנה אותה "עיירה", אך מדובר בעיר) שהנושא הוא טאבו במאהל. אני בטוח שאכן מישהו אמר לו את הדברים, אך הדברים אינם נכונים. אתמול ישבתי עם אנשי המאהל ושוחחתי עמם ארוכות על הנושא. הם ספרו לי שהסוגייה הזאת היא בהחלט על סדר יומם והיא נדונה כל העת, לכל אורך ימי ישיבתם במקום, כאחת הסוגיות המרכזיות.

עם זאת, הם נזהרים מאוד מ"הפרד ומשול". על כך אני יכול להעיד מן הערב שהובלתי במאהל בט' באב. יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ד"ר צבי צמרת שהתארח באירוע, סיפר על אירוע שאירע בימים בהם חי בקריית שמונה וניהל את ביה"ס "דנציגר". בתו כמעט נחנקה, ובקריית שמונה לא היה רופא. הוא סיפר על מאבק שהוביל יחד עם תושבים נוספים, בעקבות האירוע, להקמת חדר מיון קדמי בעיר. בדבריו הזכיר שבקיבוצים סביב היו רופאים. הוא ציין זאת כעובדה וכלל לא היתה בדבריו נימת התנצחות עם הקיבוצים. אולם עצם האיזכור הזה עורר מורת רוח בקרב אנשי קריית שמונה, שביקשו לא להחזיר אותם למקום של "מסכנות" ועימות עם קיבוצי הסביבה. היום הם מבינים, שחברי הקיבוצים אינם אויביהם אלא שותפיהם (אף שיש עוד מקום רב לשיפור, ואני רואה בכך את משימתי העליונה כמנהל "יובלים", לפחות בפן התרבותי).

* בסקירתי הקודמת התמקדתי בעיקר בראיון של שלי יחימוביץ' לגידי וייץ במוסף "הארץ" של השבוע שעבר. ראיון זה חולל גל עכור של תגובות קשות במהלך כל השבוע. שלי יחימוביץ' העזה להשמיע עמדות מורכבות יותר מהפלקט של ה"שמאל" הקיצוני, ולאורך השבוע היא עמדה מול כיתת יורים. כך יעשה לאיש שאינו צועד בסך. תחי האינקוויזיציה!

מי לא השתלח בה? גדעון לוי, אבירמה גולן, נחמיה שטרסלר, ניסים קלדרון, עקיבא אלדר, דימיטרי שנמסקי, עמירה הס, יעל פז מלמד, יהושע סובול, זאב שטרנהל וספק אם זו הרשימה המלאה. יש לציין שהתפרסמו גם שלושה מאמרי תמיכה בשלי – דני זמיר, ליאור אלפרוביץ' ואני, יצאנו להגנתה.

המשותף למרבית מאמרי הנגד, הוא שלא הייה בהם התמודדות עניינית עם דבריה, אלא תקיפה אישית מכוערת, ניסיון בוטה לסיכול ממוקד של מי שלא הלך בתלם, ועלול שלא ללכת בתלם גם בעתיד, ולכן הוא מסוכן. רשימתו של גדעון לוי היתה ערימה של נאצות וגידופים, של אדם מוכה תסמונת טורט פוסט ציונית, המחרף ומגדף כל מה שמזכיר לו ציונות בכלל, ואת תנועת העבודה הציונית בפרט. נחמיה שטרסלר – הסמן הימני הקיצוני של הניאו ליברליזם והקפיטליזם בישראל, שעמדותיו המדיניות יוניות קיצוניות, ניסה ללמד אותה פרק ב... סוציאל דמוקרטיה. הבון טון של המתקפות, היו ניסיון להגחיך את הסוציאל דמוקרטיות, של מנהיגת הסוציאל דמוקרטיה בישראל, הפוליטיקאית הישראלית היחידה המציבה מזה חמש שנים אלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית לסדר החברתי הכלכלי שכל המפלגות היו שותפות לו, בשל אמירותיה הציוניות.

דוגמה לכך היא הקריקטורה הראשית של "הארץ" בגיליון ערב שבת, שבה אייר אותה ערן וולקובסקי בפנים מיוסרות ורוויות שנאה (שיקוף של שנאתו, מן הסתם), מניפה ביד אחת את דגל הלאום עם דגלון אדום וביד השניה דגל ועליו מצוירת גבעה עם בית שעליו מתנוסס דגל, המתאר מאחז בודד בשטחים. הכותרת – "סוציאל דמוקרטית (באדום) עידכונים והשלמות (בתכלת)". הקריקטורה מיטיבה לבטא את הכתוב במאמרים:

א. יש סתירה בין סוציאליזם וציונות (פתאום "הארץ" נהיה סוציאליסטי) ולכן רטוריקה ציונית וסוציאליסטית כשל שלי יחימוביץ' כל כך מאיימת.

ב. שלי יחימוביץ' היא נסיכת ההתנחלויות. הטענה השנייה היא שקר כפול. ראשית, שלי לא תמכה בהתנחלויות, ועל כך אוסיף מילים אחדות, בהמשך. שנית, מפעל ההתנחלות על 300,000 ומעלה האזרחים שבו, אינו המוטאציה אותה מבטאים קומץ נערי הגבעות ואנשי תג מחיר, כפי שהדבר משתקף מהמאמרים. במאמרים, שלי יחימוביץ' היא מנהיגת אנשי "תג מחיר", לפחות.

האמת היא ששלי יחימוביץ' לא סטתה בדבריה מהקו המדיני של מפלגת העבודה ו"קדימה". לצערי הרב, היא לא חזרה לעמדות האידיאולוגיות של מפלגת העבודה, עמדות הפשרה הטריטוריאליות שבהן דגל יצחק רבין ואותן ביטא באופן ברור בנאומו הפרוגרמטי האחרון ערב הרצח – שלמות ירושלים, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה", סיפוח גושי היישובים ללא "חילופי שטחים" וכו'. להיפך, היא דבקה בדרכם של ברק ואולמרט, או בלשונה "מתווה קלינטון".

אז על מה הרעש, על מה המהומה? על כך ששלי מסרבת לאמץ את שיח ההסתה והשנאה כלפי המתנחלים. על כך שהיא מסרבת להצטרף לחגיגת החרם. והרי אין סתירה גדולה יותר לסולידריות חברתית מחרם על מאות אלפי אזרחים. להערכתי, אילו ביטאה עמדות ניציות יותר, בנוסח נאומו של רבין, למשל, אך לא היתה יוצאת נגד שנאת המתנחלים ולא היתה אומרת את האמת על השקר כאילו ההתנחלויות הם הגורם לבעיות החברה והכלכלה – היא לא היתה מותקפת כל כך, כיוון ששנאת ההתנחלויות היא המגדיר המרכזי של השמאל הקיצוני בשנים האחרונות. שלי ראויה לשבח, על כך שאינה מצטרפת לשיח השנאה. התנגדותה לשיח זה, משתלבת היטב בגישתה החברתית. אחרי שבוע המתקפה, התראיינה שלי ל"הכל דיבורים" ב"קול ישראל", וחזרה באומץ ובנחישות על דבריה בראיון, ועל כך היא ראויה לצל"ש.

בין המאמרים נגדה, בלט זה של דימיטרי שומסקי. בניגוד לאחרים, הוא לא השתלח בשלי באופן אישי ולא כינה אותה בכינויי גנאי כ"אופורטוניסטית" וכד', אלא יצא נגד מה שהיא מייצגת - ציונות סוציאליסטית. שומסקי הוא סוציאליסט אינטרנציונליסט בנוסח התיאוריות של מרקס, וככזה, אינו יכול להתחבר למסריה של שלי יחימוביץ'. אולם הוא היה ישר דיו, כדי לציין שהדרך שהיא מייצגת, היא הדרך המסורתית של תנועת העבודה הציונית, ושזו הדרך של כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם. התפיסה של מרקס אודות סולידריות מעמדית כלל עולמית שתחליף את הסולידריות הלאומית, מאחר והלאום והדת הם בניין העל שבאמצעותו הבורגנות מסממת את הפרולטריון כדי לדכא אותו ולהנציח את הסדר החברתי הקיים – פשט את הרגל, כי מעולם לא היו לו קונים בקרב מעמד הפועלים באף מדינה. הסולידריות הלאומית היא סולידריות טבעית, כמו הסולידריות המשפחתית, וכל ניסיון לכפות על האדם דרך המנוגדת לרוחו, נידונה לכישלון.

גם במוסף "הארץ" של השבוע הופיעו שלושה מכתבים בנושא שלי, שניים בגנותה ואחד, של עמוס לויתן, שהגן על עמדותיה. לויתן יצא נגד הנימה הפוסט ציונית של המראיין גידי וייץ, ואת אמירותיו רוויות הבוּרוּת על הסתירה, כביכול, בין ציונות לסוציאליזם. לויתן ציטט את הלוגו של "על המשמר", ביטאון מפ"ם, הפלג השמאלי בתנועת העבודה הציונית: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים."

יש לי תחושה שפולמוס שלי יחימוביץ' רחוק מסיומו. העובדה ששלי יחימוביץ' מובילה בסקרים לקראת הפריימריס, ושלפי הסקרים מפלגת העבודה בראשותה עשויה להגדיל את כוחה באופן משמעותי, מדירה שינה מעיני השמאל הקיצוני המתעב את תנועת העבודה הציונית, ופוחד מפני חזרתה לזירה, או בלשונו המשתלחת של גדעון לוי: "העבודה הישנה והרעה חזרה מהאופל... מדינה שבה סוציאל דמוקרטים כביכול הקימו את מפעל הנישול... חזרה לאחור אל ימי החושך של העבודה, שידה האחת התיימרה לדאוג לעובדים וידה האחרת עסקה בנישול..."

* המלצות השף: כתבה ב"7 ימים" של ד"ר רונן ברגמן, החושף את הקשר של איראן וחיזבאללה למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. זהו הקדימון לשטף חגיגות העשור הצפוי להתרגש עלינו בשבועות הקרובים. כתבה מרתקת! מעניין איך ינהג אובמה לנוכח העובדות, שעלולות להקשות על גישתו הפייסנית כלפי איראן.

המלצה נוספת היא לכתבה של שלמה נקדימון במוסף "הארץ", על אפרים מרון, לוחם המוסד, שנפטר לפני כחצי שנה בגיל 90, והשאיר לילדיו סקירה בת 80 עמ' על קורות חייו המרתקים.

* מה מיוחד בכותרת הבאה? "מצרים הבהירה: מבצע בעזה יסכן את השלום." זו הכותרת הראשית ב"מעריב" ביום ד' השבוע. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בכותרת של יותר משתי מילים בטבלואידים "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום"? מתי נתקלתם לאחרונה בעיתונים אלה בכותרת שאינה סיסמת בחירות או מכירות, אלא מידע? למחרת, שוב הופיע "מעריב" עם כותרת ברוח זו.

מה קרה? אני מקווה שהדבר קשור לכך שביום ד' השבוע ניר חפץ מונה לעורך "מעריב". אני מקווה מאוד, שזה הקו שלו; החזרת העיתונות הרצינית, דה-טבלואידיזציה של "מעריב" ובעקבותיו של שאר העיתונים. העיתון הראשון שלי, בילדותי, היה "מעריב" הישן והטוב של שנות ה-70. אני מייחל לכך שחפץ יחזיר עטרה ליושנה.

* בצדק רגשה התקשורת השבוע על הדלפת תמונתה של מרגול כעצירה, עם מספר עציר. אכן, זהו מעשה מחפיר של שב"ס / משטרת ישראל. אבל האם שב"ס הכריח את התקשורת לפרסם את התמונה? ההחלטה לפרסם היא של העיתונים. שיקולי הרייטינג גברו על שיקולי האתיקה וכבוד האדם. לאחר מכן העיתונים יצאו נגד המדליפים בצדקנות מתחסדת. עיתונות נגועה בצהבת.

3. שתי תגובות

לרות איזיקוביץ' – אני בהחלט שוקל את עקירת היישובים במאזני צדק, אלא שבמאמר הספציפי עליו הגבת, התייחסתי לטענה השקרית בנושא הכלכלי.

לרון וייס – כרגיל, אינך מבין את החוק עליו אתה כותב. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ומי שמערער על כך הם אלה שמציגים סתירה כביכול בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, כלומר הפוסט והאנטי ציונים למיניהם. ודאי שהצעת החוק של ח"כ דיכטר אינה עושה את ההפרדה הזאת, להיפך. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובוודאי שהיא המדינה של כל יהודי בעולם. זאת המשמעות של חוק השבות, התייחסות לכל יהודי באשר הוא כאזרח המדינה בפוטנציה, ושאיפת העל של המדינה, ככתוב במגילת העצמאות, הוא קיבוץ גלויות. עם זאת, ברור שרק מי שבפועל מממש את זכותו ועולה לארץ הוא אזרח, והצעת החוק אינה משנה זאת במאומה. לך ולמד.

* * *

ב"ה ‏ אב תשע"א

יוסי שחר

אל אחיי החופשים ברוטשילד

ממשלת נתניהו לא הזמינה את רעידת האדמה הכלכלית בארצות הברית, שגרמה להורדת דירוג האשראי ולרעשי המשנה שנגרמו בשל כך בכלכלת העולם, וכמובן לא את הרצח הנפשע באזור אילת, וודאי לא את הגראדים שנורו על באר שבע, אופקים, אשקלון ואשדוד, וקורבנות הירי על מרכזי אוכלוסייה.

אבל יש לומר בכאב אך ביושר כי זה החזיר אותנו למציאות, לריאליה האמיתית הכואבת באמת, לאתגר הקיומי, לחשוב ולאמיתי. זאת, אחרי חודש מטורף שבו התקשורת וגורמים פוליטיים במימון הקרן החדשה לישראל הובילו אותנו יום ולילה לפלנטה אחרת, למהפכה של נהנתנות, של מגיע לי, לצדק כלכלי בליווי הדגל האדום שזכה לעדנה בן לילה בדור שלא ידע את יוסיף סטאלין, מורשתו ושיטתו באשר לצדק החברתי, שיטה שלא היה בה לא צדק ולא כלכלה, רק חלחלה פחד ואימה והרבה מן האדום שנישפך לא רק  על הדגלים.

רק המותג המניף אותו שונה – מעמד הביניים. זה המעמד שהוזנח זה שנים, שלא גומר את החודש, לא הוא הפוקק את המרחב האווירי של ישראל עם ילדיו ונכדיו, שלא להזכיר את סתימות כבישי ארצנו הקטנטונת במכוניות המתחדשות תדיר אחת לאיש ושתיים או שלוש למשפחה. לא הם ממלאים את בתי הקפה, המסעדות, חנויות החשמל והמותגים המתרבים כמו פטריות אחר הגשם. את כל השפע הזה מפרנסים מסתבר רק הטייקונים ומקבלי הקצבאות מהביטוח הלאומי לסוגיהם.

בהזדמנות הזאת למדנו שוב את כוחה הבלתי מוגבל של התקשורת ויכולתה להציג ריאליה מבויימת  ולנפח בלונים תקשורתיים למימדי ענק, אך למדנו גם כי במבחן הריאלי הבלון הזה מתפוצץ בשניות – במפגש עם המציאות האמיתית. דרך אגב, זה קורה תדיר במבחן האמיתי הדמוקרטי בקלפי.

לא שאין מה לתקן, לשנות, לחדש ולבנות, אך גם הרבה מאד לשמר, לחזק, לתגבר, להמשיך, ובצניעות לומר תודה.

דמוקרטיה, רבותי! לא תפילו את נתניהו ברחוב. רק בקלפי. ניפגש שם בלי תזמורות, אמנים ועיתונאים.

בברכה ובתשובה שלמה,

  יוסי שחר

* * *

יוסף דוריאל

לטרור מעזה יש פתרונות – רק שיקשיבו

מזה עשר שנים מתחמקים קברניטי המדינה מלדון בפתרונות החורגים מהשיגרה. שיגרה זו הגיעה לשיאה באיוולת "עופרת יצוקה" והביאה למצב הנוראי הנוכחי. זה כבר לא התמודדות עם "לוחמה זעירה" אלא עם איום על השלום עם מצרים.

אחרי שהגענו למצב בלתי נסבל של הטרור מרצועת עזה, ואיפשרנו להפוך את סיני לעורף לוגיסטי ואסטרטגי של כנופיות הטרור, הגיע הזמן לצאת משיגרת פעולות התגמול שאף פעם לא הוכיחו את עצמן, וגם להפסיק את המרוץ הבזבזני של מיגון עצמנו לדעת. זו לא פעם ראשונה שאני מעלה טענה זו, אחרי שהתזכיר הראשון על כך הוצג בדיון משותף של הפורום הביטחוני לחוסן לאומי וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ביום 16.11.2001. במקום לבחון את האסטרטגיה החדשה שהוצעה לקברניטי המדינה, הם בחרו לבצע את הפשע הלאומי של גירוש היהודים מחבל עזה והפקרתו לכנופיות הטרור האסלאמיסטי. אני עדיין מקווה שחבורת הפשע המאורגן שגרמה לכך תעמוד יום אחד לדין, ולא בפני ועדת חקירה לטשטוש האחריות לפשע. אבל, לא זה מה שנמצא כעת על סדר היום, ולהלן עידכון האסטרטגיה האלטרנטיבית שהוצעה לפני עשר שנים.

על ראש הממשלה להוביל מהלך של "שינוי דיסקט" ההסברה הישראלית – מאסטרטגיה של התנצלויות לאסטרטגיה של הסברה התקפית. ולהמחשה למצב ברגע זה: במקום התנצלות על הריגת חיילים מצריים – לפני שהוכח מי הרג אותם – לדרוש בדיקה כיצד זה עמדת שמירה מצרית בגבול אפשרה התקפה מתחומה על רכב בתחום הריבוני של ישראל ואולי גם השתתפה בהתקפה זו? (בסרט כזה כבר היינו, כשמר ביטחון התנצל על "הריגת" הילד מוחמד א-דורה בשנת 2000, והפך אותו לאייקון של ההסתה נגד ישראל).

על ישראל להודיע (ולהסביר!) שמכל משלוח כסף לרצועת עזה יופחת סכום מתאים של פיצויים על נזקי התקפות הטרור ופיצוי מתאים על כל יום בו מוחזק גלעד שליט בשבי החמאס.

כדי לרסן את יכולות כנופיות הטרור להצטייד בנשק ולהפעיל אותו נגד אזרחי ישראל, תכריז ישראל על רצועה ברוחב קילומטר בגבול הצפוני ובגבול הדרומי של רצועת עזה כשטח סטרילי – CORDON SANITAIRE – בו לא תורשה תנועה ושהייה של אנשים. איסור זה ייאכף על ידי ירי ספוראדי ממרגמות במפוזר על פני השטח. קשרי הרצועה אל מצריים יתאפשרו רק דרך מעבר סופה וכביש הגבול בפיקוח צה"ל– עד למעבר רפיח המצרי.

יוצג אולטימאטום לחמאס, עם הסבר לכל העולם – שאם לא יחזירו את גלעד שליט תוך 24 שעות ולא יופסקו ההפגזות מרצועת עזה – תופסק אספקת החשמל והמים לשטח שהם שולטים בו.

ההתקפות הנפשעות שביצעו לאחרונה כנופיות הטרור מרצועת עזה, יחד עם השתתפות כולנו בצער המשפחות שנפגעו, יצרו – מצד שני, לימים הקרובים – אווירה שתקל על קבלת החלטות כנ"ל. קוראים לזה – "חלון הזדמנויות", והחמאס סיפק אותו ברוב רשעותו וטיפשותו.

ולמי שחושב שאלו צעדים חריפים מדי, כדאי להזכיר שמה שמונח כאן על כף המאזניים זה לא רק מלחמה בשלוחה האיראנית על גבולנו, שתלך ותתגבר, אלא – הידרדרות למצב מלחמה עם מצרים על כל ההשלכות המסוכנות מכך.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים", המתאר מגוף ראשון את תולדות הקמת המדינה והגנתה, לימוד הלקחים מכך, והצעת אסטרטגיה לאומית אלטרנטיבית לזו שכשלה עד היום.

* * *

תזכורות מן העבר

1. קרן פורד מימנה הפגנות נגד ישראל

קרן הפילנטרופיה על שם פורד עמדה מאחורי מימון ההפגנות נגד ישראל בוועידת דרבן בשנת 2001 – כך גילה תחקיר של סוכנות הידיעות היהודית – JTA – שהתפרסם בשבוע שעבר. בתחקיר התברר כי הקרן, הידועה זה זמן בתמיכתה באירגונים פלסטיניים, העניקה את המימון לרוב הקבוצות שהפגינו נגד ישראל בדרבן, ושדחפו לאישור ההחלטות המגנות את ישראל והציונות. עיקר המימון הועבר לארגון הפלשתיני LAW , שקיבל יותר ממיליון דולר מקרן פורד מאז 1997. ארגון זה היה אחראי לרוב עבודת ההכנה שהובילה לגינוי ישראל בוועידת דרבן.

קרן פורד מסרה בתגובה כי אינה רואה פסול במימון האירגונים הפלסטיניים, וציינה כי לא מצאה עדות לכך שהכסף שימש לצרכים אנטישמיים. הקרן הודיעה כי תעניק 20 מיליון דולר בחמש השנים הבאות לקרן החדשה לישראל. הקרן החדשה, שנוסדה ב-1979, תומכת בכ-130 אירגונים ותוכניות לקידום השלום וזכויות האזרח בישראל.

"הארץ", 21.10.03. כתבה מאת נתן גוטמן ועמירם ברקת

2. דוד בן גוריון לאביו:

יקירי!

הידד! היום בשעה התשיעית עליתי על חוף יפו!

היום ברביעית אנחנו הולכים לפתח תקווה. משם אכתוב מכתב מפורט.

בדרך לא חליתי אף פעם!

אני בריא, אמיץ ומלא אמונה!

בברכה מציון, דוד

7 בספטמבר 1906. בן גוריון שלח את הגלוייה הזו לאביו, אביגדור גרין, שנותר בפלונסק. מצוטט בגיליון "העיר" 16.10.03.

3. מימון זר לאירגונים ישראליים

בישראל פועלת רשת מסועפת של עמותות, אירגונים ואישים, הפועלים בזירה הפוליטית בישראל, הממומנים בכספים פוליטיים, העוינים את ישראל, הבאים מחו"ל. פעילויות אלה מנוהלות ומבוצעות באמצעות עמותות רבות, בעלות שמות רבים ומגוונים, במסווה של אירגונים הומאניים וחינוכיים כביכול.

להלן רשימה חלקית של שמות העמותות: גוש שלום, די לכיבוש, יש גבול, נשים בשחור, כביסה שחורה, שלום עכשיו, הוועד נגד הריסת בתים, תעאיוש, בת שלום, פרופיל חדש, הקמפוס לא שותק, מחסום, רופאים נגד גבולות, פורום שמאל, קול אזרחיה, רבנים לזכויות אדם, דו שיח, האם החמישית, המרכז למידע אלטרנטיבי, WATCH, WILPIC.

המשותף לכל העמותות והאירגונים האלה, הוא התגייסותם בפועל למען האינטרסים הפלסטיניים ונגד האינטרסים הישראליים. אירגונים אלה משרתים מסעות מעקב, הסברה והלשנה למדינות ולאירגונים זרים, בעיקר באירופה, על הנעשה בישראל וביש"ע, במגמה לפגוע ולמוטט את כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל.

קצה חוט של פרשה מסוכנת זו, שרב בה הנסתר על הנגלה, נחשף לאחרונה בתקשורת, בעניין הכספים שקיבלו מהאיחוד האירופי שרי המשפטים והחוץ לשעבר, ד"ר יוסי ביילין ופרופסור בן-עמי. הקרחון השלם של פרשה זו – כספים מחו"ל הקונים השפעה פוליטית בישראל על מנת לנסות ולקבוע את אופי השלטון ולהטות את דעת הקהל נגד ממשלתו הנבחרת – עדיין לא נחשף.

כידוע, המשטרה ורשויות החוק מצאו לנכון לנהל חקירות ביחס לאישים ולעמותות שהיו קשורים במימון פעילות פוליטית של פוליטיקאים כמו אהוד ברק, אריק שרון ובנימין נתניהו, ואילו בעניין העמותות העוסקות כביכול אך ורק בנושא השלום, ההתעלמות וההשתקה של השלטונות נמשכת.

מתוך: "סקופ לפני בן אדם" מאת מתי דוד, מקור ראשון, 27.6.03.

אהוד: באשר לפרופ' שלמה בן-עמי כדאי להזכיר גם כיצד בעדותו בוועדת תיאודור אור לחקר האינתיפאדה השנייה הוא זרק לכלבים את פקודיו דאז, מתקופת היותו השר לביטחון פנים, התכחש להם, הציל את עורו – וגם המשיך במצח נחושה לצאת למסעות של הרצאות בחו"ל!

4. בן גוריון על פתח-תקווה

מתוך היומן של אהוד בן עזר

30.8.02. מירה חומסקי מביאה לי צילום דפים מתוך ספרו של מרדכי בר-און "זיכרון בספר", ראשיתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית", 2001, שם הוא מצטט מבן-גוריון:

אך כשם שהמדינה "לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

מתוך מאמרו של בן-גוריון "מחזון המדינה עד מלחמת הקוממיות – הגיגים וזיכרונות", בתוך "תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, תל-אביב, 1959, עמ' 60. כתיבתו של המאמר הסתיימה בשדה בוקר בשביעי באוקטובר 1958.

* * *

יהודה דרורי

לכל המקטרגים על מערכות הביטחון – מספיק!

יש לנו מערכת ביטחון טובה ואמינה שהגנה עלינו עד היום בהצלחה וזו עובדה שאין לסתור אותה! וכאן יפסיקו לקרוא כל אלו שלא חושבים כך, דהיינו – כל המקטרים והמקטרגים למיניהם, שמוכרים את מרכולתם הפסימית (והנבזית לפעמים) מעל דפי העיתונות ובמאמרים באינטרנט.

הנה למשל, בשבוע האחרון התפרסמו ארבעה מאמרים הקוטלים ומחסלים את מערכת הביטחון וצה"ל , כגופים שהם לא-יעילים, לא-ערוכים, לא מוכנים, מסואבים, רקובים וכו' וכו'. אבל כל אחד שחי במדינה הזו יודע שאין הדבר נכון... (והקורא המצוי, האם אתה חושב, שאתה יודע יותר מהגאונים הללו כותבי המאמרים הנלהבים? – בעיקר שנסיונם הצבאי נגמר כבר לפני כ-25 שנה...)

אני נזכר למשל במאמרים שקראתי בעבר, של פרופסור ואן-קארפלד (מן האוניברסיטה העברית) איש-גולה טיפוסי, אינטלגנט אירופאי מבחיל, שמעולם לא שרת בצה"ל, והוא מעז לכנות את צה"ל: צבא כנופיות... דיבור טיפוסי לכל זב ומצורע בשמאל הפאשיסטי הישראלי כיום (וכן לאנשי הטרור הפלסטיני..) – אבל הוא כל-כך קיצוני שהשפעתו כמעט שלא מורגשת ברחוב, אולי השפעה כלשהי על תלמידיו בחסות האוניברסיטה (ו"החופש האקדמי") ומשכורת מקופת המדינה.

אבל מצד שני, אני לא מבין כיצד אדם שהכיר את צה"ל לפני 30 שנה, כאביתר בן-צדף – יכול למתוח ביקורת שלילית לחלוטין על צה"ל ומערכת הביטחון, ובו-בזמן להביא לקוראים (ולפרסם ולפאר באתרו) כל שטות המרוממת את צבא ארה"ב (הידוע בחוסר יעילותו ובבזבוזיו זה שנים רבות) ואם לא הייתי מכיר את הבן-אדם הייתי חושד שה-CIA שכר את שירותיו...

בועז דרומי, למשל, מכנה השבוע את התקרית צפונית לאילת כ"תבוסה" (של צה"ל) – נו באמת... כל היתקלות עם כנופיה, בה הם נהרגים כמה אזרחים, זו מלחמה? (והתוקפים ועוזריהם הושמדו!) – אז זו תבוסה?

מכיוון אחר, יש אנשים שאני מכבד כי יש להם ביקורת נקודתית כמו זו של פצי (אמציה חן), שמתמקד בכשלים של צה"ל בהפקת לקחים ובהסקת מסקנות. כתת-אלוף בעבר הלא רחוק, שעסק בנושא, אני יכול בהחלט לקבל את דבריו, אבל בו-זמנית לשאול: מדוע זה צריך להופיע כמאמר באינטרנט ולא כמסמך המוגש לגורמים המתאימים במדינה?

נזכרתי גם במיספר מאמרים שמחברם הוא ד"ר אורי מילשטיין. הוא יכול לדבר הרבה על היסטוריה צבאית (שזו לדבריו מומחיותו) ולכן לעשות השוואה בין הכישלונות של צה"ל (כי לדידו אין לצה"ל ניצחונות...) – אבל כשהוא הופך לאסטרטג ומנסה לומר מה צה"ל צריך או לא-צריך לעשות, כתבותיו מדרדרות לביבים של דיבורי אופוזיציה שלילית וחסרת ערך.

מדי פעם מתפרסמים באתרים שונים מאמרים של לוחמים-בעבר, שלבטח נושאים בנפשם משקעי עבר כבדים מאז מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור והמלחמות בלבנון. אין ספק שאכן היו במלחמות אלו כשלים, אבל מה שרואה איש השדה הינו אחר לגמרי מאשר רואים המפקדים בזירת הלחימה. פער זה יוצר לא פעם מין  תופעת "ראשומון" שבו כל אחד טוען בלהט (אמיתי) לגרסתו... וכל אחד משחק תפקיד רמטכ"ל או לפחות, אלוף הפיקוד.

ולבסוף באים הכותבים שהם חסידי "תורת הקונספירציה", היודעים לספר לנו ניסים ונפלאות עם תיאוריות הזויות המבוססות על רסיסי "עובדות"... ועליהם אפילו לא כדאי להרחיב את הדיבור.

לכל אלו, לכל מי שמבקר את צה"ל ומערכת הביטחון, ברצוני לומר דבר אחד: זה  מה  שיש!  ואף מאמר שלכם לא יתקן את מה שדרוש (או לא דרוש) תיקון.

עקרונית מערכת הביטחון וצה"ל הינן מערכות חזקות, ואמינות המוכרות בכל העולם ככאלה, וכל המאמרים הבאים לקעקע את ההתרעה הישראלית בעיני האוייב, הינם פשוט חסרי אחריות.

נכון גם שהמערכות הללו (הביטחונית והצהלית) אינן נקיות מכשלים ומשגיאות – לפיכך, אם יש למישהו עובדות מוצקות בנושא ביטחוני חשוב, עליו לפנות למבקר מערכת הביטחון ו/או למבקר המדינה ו/או לחברי ועדת החוץ והביטחון בכנסת ולהעמידם על הבעייה... מאמרים ביקורתיים ושליליים אינם משנים דבר ורק מבזים את כותביהם.

אהוד: ברוב הדיונים המלומדים על צה"ל ועל כשליו ועל מה שהיה עליו לעשות, דיונים שרובם "חוכמה שלאחר המעשה" – נשכח אולי ריד המרכיבים החשובים ביותר – איזה עומס עצום ומתיש מוטל על מיספר קטן-יחסית של לוחמים ולוחמות מבוקר עד ערב. איזו עייפות! ואחר-כך כל אחד כותב במחשב שלו, במיזוג-אוויר, מה היה עליך לעשות!

* * *

עוז אלמוג

על קפיטליזם חזירי וישועת האינטרנט

תחלואי השובע

מעטים יחלקו על הקביעה שהקפיטליזם המערבי הביא ברכה יותר מאשר קללה. הפער בין קטבי סולם העשירונים עדיין גדול מאוד, אבל ההבדלים ברמת ובסגנון החיים בין כל אלה שבטווח – קטנו. מוצרים שנחשבו בעבר הלא רחוק למותרות של שכבה זעירה, כגון דירת שלושה חדרים ויותר, בית צמוד גינה, בילוי במסעדה או בית קפה, נסיעה לחו"ל, נופש בבית מלון ואפילו מחשב נייד, מצלמה דיגיטאלית וטלפון סלולארי – הם היום בהישג ידם של מאות מיליונים.

לכן, המושג "מעמד הביניים" ובאופן כללי "מעמד סוציו-אקונומי", הוא מעט אנכרוניסטי ומקובע בתפישות כלכליות ישנות ומרובעות, העיוורות להיבטים סוציולוגים רבים המאפיינים את העולם החדש.

אמחיש את המורכבות החדשה בשתי דוגמאות: פער המחירים בין מכונית סובארו לבין מכונית פרארי לא משקף את הפער בין ההטבות ששתי המכוניות מקנות לבעליהן. לשתי המכוניות מושבים נוחים, הגה כוח, חלונות חשמליים, גיר אוטומטי ומנוע חרישי. אין ספק שפרארי הדורה ונוצצת יותר, וביצועיה על הכביש טובים מאלה של הסובארו. אבל בחיי היומיום היא לא מקנה שירותים השונים באופן משמעותי מאלה של הסובארו. הנה כי כן, גם אם נהג הפרארי העשיר יחפוץ להאיץ ל-300 קמ"ש הוא לא יוכל לעשות זאת, שכן בדיוק כמו נהג הסובארו ממעמד הביניים, גם הוא כפוף לחוק מדינה, המגביל את מהירות הנסיעה על הכביש.

באותה מידה מיליונר שבחשבון הבנק שלו מופקדים סכומי כסף דימיוניים, אינו יכול, גם אם מאד יתאמץ, לממש את הונו באמצעות הוספת ארוחות מענגות לתפריט היומי. גם לו, כמו לשכנו "הדלפון", יש חור אחד בישבן, חור אחד בפה, ואורך מעיים קבוע. נכון, הוא יכול להרשות לעצמו לבזבז כסף ללא הגבלה על מנות גורמה, אבל סקרים מוכיחים שקיים מתאם בין רמת ההכנסה לרמת הדיאטה. באופן פרדוכסלי ודי משעשע, דווקא מי שיכול להרשות לעצמו סיר בשר נוטף שומן, נוטה להסתפק בחסה דלת קלוריות.

עם זאת, סגירת הפערים בתחום סגנון החיים, והאבולוציה הכלכלית של החברה האנושית לא ביטלה את העיוותים הרבים שנלווים להתפתחות הקפיטליזם: פערי שכר אסטרונומיים, חלוקה לא צודקת של העוגה הכלכלית, חומרנות, אגואיזם, מיסחור ועוד. העיוותים הללו מסכנים את החברה מההיבט המוסרי והפונקציונאלי.

 הערת ביניים: ההיסטוריה מרמזת שיש זיקה בין מוסריות לבין פונקציונאליות, ובמילים יותר פשוטות: חברה מוסרית יותר היא גם חברה חסינה ומשגשגת יותר.

הקפיטליזם המערבי דומה לאדם שעבר מרעב לשובע ותוך כדי השמין ונעשה כבד-תנועה וחולני. העושר החומרי שפעל לטובתו מתחיל לפעול לרעתו. אם לא ישנה הרגלי תזונה הוא עלול למות מעודפי כולסטרול, שומנים, סוכר ועוד מחלות ממאירות של עשירים.

החברה הדמוקרטית משופעת בחיישנים חברתיים – החל מכלי תקשורת פתוחים ועד להפגנות מחאה המוניות – המאפשרים לה לאתר תקלות (תחלואים) במערכת ולבצע את ההתאמות הנדרשות. לכן, גם מי שסבור שגל המחאה האחרון בישראל נווט על ידי תקשורת מתלהמת ומניפולטיבית, ושמאחורי הקלעים פעלו כוחות פוליטיים אינטרסנטיים, חייב למצער להכיר בחשיבות הסוציולוגית העקיפה של המחאה הזאת. למעשה, יותר משהיא מציעה פתרון היא מאותתת על בעייה. אבל הבעייה אינה מתמצית במחירי דירות, יוקר מחייה ורמת שכר, אלא במשהו הרבה יותר עמוק ורחב, המחייב פתרונות ממעלה שנייה.

אפשר לשער שהפתרונות לעיוותי הקפיטליזם לא יגיעו מוועדת טרכטנברג. הוועדה תציע מן הסתם שורת פתרונות תקציביים וביורוקרטים יצירתיים שיקטינו את ריכוזיות ההון, יתקנו במידת מה עוולות חריפות בתחום השכר, ויפתחו את הפקק בתחום הדיור. אולם, השינויים האמיתיים, המערכתיים יגיעו להערכתי ממקור אחר: מהאינטרנט.

מה לאינטרנט ולצדק חברתי?

להלן הסבר.

בעיה 1: צריכה בולמית

הפילוסוף הגרמני גיאורג וילהלם פרידריך הגל, בן המאה ה-19, אמר ש"צרכיו של האדם הולכים לפניו." זה היה נכון לתקופתו, ואילו היום, דומה שהם רצים לפניו והופכים אותו קצר-נשימה. תיאבונם הצרכני של אנשים גדל בקצב מסחרר, והיכולת שלהם להשביעו הולכת ופוחתת. אומרים ש-90% מהחפצים שאנשים מחזיקים היום בביתם לא ממש נחוצים למחייתם. נכון שאנחנו כבר לא שבטים נודדים, המתקיימים על ציד יומי ופירות מהטבע. צרכנות מהווה היום חלק חשוב בתרבות הפנאי והבידור, ולגיטימי לקנות בגד חדש בשביל ההנאה האסתטית או לאכול בשביל הרחבת האופקים הקולינאריים. השאלה – באיזה מינון?

החברה הקפיטליסטית יצרה מנגנוני תעמולה שמדרבנים את האדם לצרוך באופן כפייתי ובכך לפעול בניגוד לאינטרס שלו. הצריכה המופרזת והפזרנית יוצרת אינספור עיוותים – החל מבזבוז משאבי טבע, דרך התמכרות לריגושים ועד לליבוי קנאה בין חברים. רבים אומרים לעצמם "אני רוצה את זה," לא בגלל ש"הזה" כל כך חשוב להם אלא בגלל שלזולת יש אותו. זה לא טוב לאדם ולא טוב לחברה.

המנגנון החזק ביותר לליבוי הצריכה הוא הפרסום. חסידי השוק החופשי מצדיקים את המיליונים הנשפכים על קמפיינים ראוותנים בתואנה שזה תורם לתחרות החופשית ומאפשר לציבור לדעת על מוצרים חדשים בשוק. בעבר לטענה הזו היה משקל. היום, הרבה פחות. פרסום הוא בעצם דרך מניפולטיבית לעודד צריכה, כי הוא מבוסס בעיקר על גוזמאות, ליבוי רגשות "פרימיטיביים" וניצול חולשות אנוש.

הפתרון: השוואת מחירים וחינוך לצרכנות נבונה באמצעות האינטרנט

האם צריך או אפשרי לאסור פרסום? ודאי שלא. למזלנו גם אין צורך, כי לתעשיית הפרסום המסורתית קם בשנים האחרונות מתחרה רציונאלי ופונקציונאלי רב עוצמה: מנועי חיפוש אינטרנטיים, שנועדו לאתר מגוון עצום של מוצרים ושירותים ולהשוות ביצועים ומחירים. בהדרגה הולך ומתפתח גם שיווק אינטרנטי ישיר, המבוסס על ניתוח ממוחשב ומקיף של טעמים ודפוסי צריכה אישיים. אין זה מקרה שתעשיית הפרסום המסורתית נמצאת על סיפו של משבר. בחלוף הזמן החברה תסייע לתעשייה הזאת, שהחלה "לזהם את הסביבה", למות בכבוד, כפי שהיא מסייעת לאתרי האינטרנט להמית את העיתונות המודפסת.

המלחמה בצריכת-היתר תיעשה גם באמצעות הגדלת המוּדעות לצרכנות נבונה, כפי שהדבר נעשה בתחום ההגנה על הסביבה והרפואה המונעת. התפתחות תקשורת האינטרנט תגדיל מאוד את כמות המידע בתחום זה, כי בניגוד לתקשורת הישנה (עיתונות, רדיו וטלוויזיה), הרשת אינה סמוכה כולה על שולחנם של התעשיינים ואינה תלוייה במימון המפרסמים. אין זה מקרה שמחאת הקוטג' צמחה מתוך הפייסבוק. התקשורת המסורתית בארץ רק גלשה על הגל, אבל לא יצרה אותו. הבה נודה: העיתונות והטלוויזיה לא היו מעיזות לקרוא להחרמת תנובה או שטראוס, או מפעל אחר שמידו הן אוכלות.

בעיה 2: פסולת תקשורתית רעילה

רוב מבקרי הקפיטליזם מתמקדים בפערי שכר, בעוני ובניצול המעמדי. רק מעטים מתריעים על אחד הרעלים המסוכנים ביותר של השיטה – הזיהום התקשורתי. לתקשורת המערבית הדמוקרטית נודע תפקיד חיוני בביקורת הממשל ובחשיפת אינספור עוולות חברתיות. התקשורת גם תורמת לסגירת פערים ברמת החיים, בהיותה ספק זול יחסית ונגיש של בידור המוני. עם זאת, כמו פסי ייצור אחרים שהולידה השיטה הקפיטליסטית, גם פסי הייצור התקשורתיים החלו לזהם יותר ויותר את האוויר התרבותי בתוצרים הסוחבים שובל של פסולת רוחנית רעילה.

התחרות האכזרית בשוק העיתונות, הרדיו והטלוויזיה, לצד ההכרה הגוברת שזמנם של כלי התקשורת המסורתיים קצוב (ראו את קריסת העיתונות בכל העולם) – הובילו לתהליך עקבי של הנמכת והצהבת מסרים. התפוצה האדירה של תוכניות ריאליטי היא דוגמא מוכרת. אין ספק שיש בתוכניות הללו קסם רב ולא אחת הן גם תורמות ללגיטימציה של קבוצות שוליים ולעיתים אפילו להפחתה של סטריאוטיפים ודעות קדומות. אבל יותר משהן מצמיחות תועלת הן הורסות לא מעט חלקות טובות. כי בסופו של דבר, מדובר בזירה של גלדיאטורים שבה כל דאלים גבר. פולחן האקסהיביציוניזם הפיזי והרגשי, הוולגריות, הבוטות, והמסר של "הניצחון מקדש כל אמצעי" – מעמידים מודלים הרסניים של התנהגות.

תוכניות הריאליטי דומות לקטשופ ולמיונז. החברה האמריקאית התמכרה למזון המהיר התקשורתי והקולינרי, והיום אנחנו כבר מבינים עד להיכן זה דירדר אותה. מסרים טלוויזיוניים שליליים, ממש כמו סוכר, שומן וכולסטרול, הם "רוצח שקט". רוב הציבור כלל אינו מודע להשפעתם ההרסנית.

אמחיש זאת בדוגמא אחת – הז'אנר המוכר של הרווק/ה: חבורה של יפות מתחרות על ליבו של יפיוף ולהיפך, באמצעות סדרת דייטים מבויימת. המסר העקיף שיוצא מהדייטים הללו הוא – שגם כאשר זוג נראה מאוהב וגם כאשר הוא מביע זה לזו רגשות חיבה ומדבר בשפת האהבה – זה רק "כזה כאילו". האהבה (ובלשון עדכנית "מערכת יחסים") מוצגת כתיאטרון ציני ואינטרסנטי ובעצם כסחורה עם חיי מדף קצרים.

במציאות הזאת אין פלא שבארה"ב כל זוג שני מתגרש. חוסר האמון מובנה לתוך הקשר כבר בראשיתו. מה שמפיקי הסדרות הללו לא מבינים, או לא רוצים להבין, זה את ההשתמעויות הרחבות יותר של תרבות התדמית והתרמית. שהרי, אם אי אפשר להאמין גם לאהבה – אין סיבה לתת אמון באיש. ואכן, ארה"ב הפכה לחברה כה צבועה, שאפילו בתעשיית ההיי טק קשה לגייס אנשים מתאימים. מה שנראה מבטיח בראיון פנים אל פנים ובדף הרזומה מתגלה פעמים רבות כמצג שווא והונאה. ארה"ב היא חברה שבה כולם מרמים את כולם, כולם מחייכים ותוקעים סכינים זה בזה. אי אפשר להפיל את זה כמובן רק על הריאליטי, אבל אין ספק שלז'אנר הזה – שהורתו בקפיטליזם המוקצן – יש תרומה גדולה מאוד לתהליך המטריד והמסוכן הזה, שכובש במהירות גם את ישראל.

התקשורת מפיצה רעל קפיטליסטי גם משום שהיא מחזקת מאוד (באמצעות סדרות ושעשועונים) את תרבות "הכסף מעל לכול" ואת התפישה שמה שהכי חשוב בחיים זה "לעשות חיים". כמובן שאין רע בבידור והנאה, אבל לאחרונה "הפינוק" הפך לחזות הכול. תרבות הנהנתנות גובה כל כך הרבה מחירים, לא רק בתחום הכלכלי, אלא בתחומים רבים אחרים: בחינוך, בפוליטיקה, במשפחה ועוד.

הפתרון: שידורים עצמאיים באינטרנט וגיבוש קהילות מוסריות באמצעות רשתות חברתיות

הבשורה המשמחת היא, שרשת האינטרנט קרובה מאד להחליף את העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. למעשה היא מטמיעה אותם לתוכה ומשכללת אותם. המניע המסחרי לא ייעלם ואולי אפילו יתחזק (לפחות בטווח הקצר), אבל כמות השידורים תהפוך לאינסופית. תוכנת ה-YouTube, שמאפשרת לרבים לשדר קטעי וידאו בהפקות אישיות, היא למעשה רק תחילתה של מהפכת השידור העצמאי. נכון שבמצב הזה כמות הזבל התקשורתי תגדל לממדי ענק וגם הפיקוח ירד, אבל השפעתו של הרעל תקטן, שכן הוא יימהל באינספור מסרים חיוביים.

יתר על כן, הבעייה עם תוכניות הרעל, כגון אלה מז'אנר הריאליטי, היא בבולטות שהן מקבלות בלוח השידורים הלאומי. לריאליטי אולי יש זכות קיום, אבל לא בשידורי הפריים-טיים. בינתיים הוא מתפקד כשיעור חובה בבית הספר של החיים. היום, מאות אלפי ילדים יושבים מרותקים לתוכניות הללו כי אין להם אלטרנטיבות טובות ומשום שרשת האינטרנט עדיין לא מסוגלת להתחרות באיכות הטכנית של השידור שלהן. כאמור, זה יגמר בקרוב ואז ג'אנק תקשורתי יקבל מקום ומעמד יותר נכונים בלוח השידורים הכללי וברמת תשומת הלב הציבורית.

זאת ועוד, קברניטי התקשורת היום פועלים תחת ההנחה, המוטעית בעליל, שהשלילי מוכֵר יותר מהחיובי. לכן, קשה ליזמים להפיק ולמכור תוכניות שמעמידות מודלים אנושיים חיוביים. השתכללות מצלמות הווידיאו וטכנולוגיית הפקת השידורים הביתיים באינטרנט תשנה, קרוב לוודאי, את התמונה מהיסוד ותאפשר לחיובי להתחרות ביעילות רבה יותר בשלילי.

הרשתות החברתיות באינטרנט מקלות על גיבוש קהילות חברים ושותפים על בסיס מכנים משותפים מגוונים, כולל השקפת עולם וסגנון חיים. אפשר לשער שבעתיד הלא רחוק, קהילות אינטרנטיות יממשו את חזונן ושותפותן הווירטואלית גם באופן פיזי, כלומר יקימו יישובים/שכונות/בתי דירות עם הסדרים חברתיים חדשניים, המשלבים עקרונות של צדק וסולידריות חברתית (כולל בתחום הדיור והחינוך).

בעיה 3: תחרות על כל הקופה וריכוזיות של המוניטין בידי מעטים

הקפיטליזם מדומה על ידי חסידיו לתחרות ספורטיבית הוגנת, שבה המוכשר והמשקיע זוכה. אין ספק שאתוס התחרותיות וההצטיינות עומד ביסוד השגשוג של מדינות המערב בכל השטחים, ובעיקר בהפיכתה של ארה"ב לאימפריית-על. אבל באותה מידה הוא מייצר אינסוף מפסידנים אומללים וייתכן שהגיע לנקודת ההרס העצמי. מדוע? כי בשיטה הזאת המנצח לוקח את כל הקופה, וזו כוללת לא רק משאבים חומריים אלא גם רוחניים, כגון כבוד וכוח השפעה.

העולם המערבי סוגד למנצחים (כוכבים) ומתנהג בצביעות כלפי המפסידים. בהיותי נער חייתי שנה בארה"ב. הייתי שחיין כושל בנבחרת השחייה המקומית וברוב התחרויות הגעתי למקום האחרון או אחד האחרונים. אני זוכר את חבריי לקבוצה עומדים על סף הבריכה ומריעה לי: Go Oz Go ! . הם היו בטוחים שהם נדיבים כלפי ונוהגים על פי הערך הנאצל של "העיקר ההשתתפות והמאמץ." אבל אני קיללתי אותם בליבי. העדפתי להצניע את כישלוני וידעתי שהתרועה למפסיד היא לא יותר ממס שפתיים. בלילות חלמתי על מדלייה.

הצביעות הזאת מאפיינת את עולם הערכים הקפיטליסטי כולו. לא ייתכן שמי שנולד קצת פחות מוכשר מאחרים יחיה הרבה פחות טוב מהם. נכון שהשיטה הקומוניסטית של "כל אחד לפי יכולתו וצרכיו" לא עובדת, כי היא לא מדרבנת להצלחה ומתגמלת את העצלנים והנצלנים. תחרות זה דבר בריא. אבל חברה החפצה שהערצה למצליח לא תהפוך לקנאה ושנאה כלפיו (תראו מה קרה לטייקונים אצלנו), חברה החפצה לתמרץ כל אדם באשר הוא אדם להשקיע ולממש את הפוטנציאל הגלום בו, חייבת לדאוג שהפער בתגמולים החומריים והלא חומריים (כוח, כבוד וכדומה) בין המקומות הראשונים לאחרונים אינו מוגזם, ושיש מגוון ענפים וסוגי תחרויות המאפשרים לרבים לנצח.

הפתרון: חשיפת פערי השכר וגינוי החמדנים, לצד האדרת גיבורים מקומיים על בסיס מגוון רחב ככל האפשר של כישורים והישגים

כדי לתקן את עיוותי התחרות הקפיטליסטית נדרשים צעדי רגולציה של כללי המשחק. החוק שהציעה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לשמירת פער סביר בין שכר המנהלים לשכר העובדים מבטא את הגישה החדשה הזאת. אגב, אפילו בארה"ב, מולדת הקפיטליזם החזירי, פועלת ביעילות רבה שיטה המרסנת פערים. הכוונה לליגות הספורט המקצועניות, שבהן יש תקרת שכר (וחוקים רגולטיביים נוספים).

אם אפשר לעשות זאת בספורט אין סיבה שלא ליישם זאת גם בתחומים אחרים. נכון שהחוק שיזמה יחימוביץ' התקבל, כצפוי, בקרירות על ידי פוליטיקאים ואנשי כלכלה, אבל מה שהפוליטיקה לא הצליחה יעשה קרוב לוודאי האינטרנט.

פערי השכר האסטרונומים התאפשרו בעבר, הן משום שהם הוסתרו מהעין הציבורית והן משום שהגזלנים במרום הפירמידות לא שילמו מחיר חברתי על חמדנותם. מנהל שלוקח שכר ששיעורו גדול מפי חמישים מהעובדים שלו, הוא בסופו של דבר אדם חסר בושה ורגישות. אם אי אפשר לאלץ מנהלים לקחת שכר הגיוני בכוח החוק, אפשר לאלץ אותם בכוח הסטיגמה. העיתונות המסורתית החלה באחרונה בחשיפת תלושי שכר, אבל החשיפה הזאת לא לוותה בדרך כלל בסנקציות משמעותיות – כלומר גינוי חריף וחרם קולקטיבי. הרשתות החברתיות באינטרנט יעשו את מה שהתקשורת לא עשתה. אם אנשים קוראים להחרים מוצרים ומפעלים בשל מחירים מופקעים, אין סיבה שלא יקראו לחרם על מנהלים חמדנים. זה עדיין לא קרה, אבל זה יקרה, וזה יחזיר לאותם חמדנים את הבושה.

כדי לתקן את העיוות הקפיטליסטי בתחום מערכת השכר, תצטרך החברה לעדכן גם את מנגנוני המוניטין שלה. השוק הקפיטליסטי הוא כפוי טובה ואכזרי ממש כמו הכיתה ביסודי. הוא מתגמל על בסיס אמות מידה שמרניות ומינעד צר של כישורים. מי קבע, למשל, שזיכרון, כושר ניסוח או יכולת חישוב הם כישורים עדיפים על אינטליגנציה רגשית, הומור, או טוב לב. ומדוע יופי חיצוני מקבל אצלנו יותר "נקודות" מחריצות? על אותו משקל אפשר לשאול: מדוע עורך דין ומהנדס מתוגמלים יותר מגננת ועובדת סוציאלית?

הקפיטליסט יטען שמנגנוני התגמולים החברתיים מבוססים על תבונתה הנעלמה של החברה, כלומר על חליפין טבעי הקשור לסולם של צרכים חברתיים, ונדירות של כישרון – בשוק העבודה. זה נכון, אבל באופן חלקי בלבד. מחקרים רבים הראו שמאחורי המוניטין של מקצועות שונים עומדים מיתוסים ומניפולציה של כוח. אם התהליך היה באמת טבעי ופונקציונאלי, מורה מעולה היתה מרוויחה יותר מכוכב כדורגל.

כדי לשנות את המציאות הזאת צריך לבנות מנגנון תגמולי יוקרה המחובר היטב למציאות. אנחנו צריכים ללמוד להלל מגוון רחב של כישורים ולהזים המון דעות קדומות וסטריאוטיפים רווחים ביחס למגוון עצום של מקצועות ועיסוקים.

התהליך הזה כבר מתרחש כאן באדיבותה של מהפכת התקשורת. במחקר אורך היסטורי שערכתי יחד עם פרופ' גבי וימן מצאנו שתרבות המוניטין בישראל עברה תהליכי דמוקרטיזציה ופלורליזציה. גיבורי התרבות (ה'סלבס') שלנו היום מגיעים משדות מגוונים בהרבה (מיגדר, גיל, מקצוע, עדה וכו') בהשוואה לעבר. כמובן שהתקשורת המסורתית עדיין נגועה בתפישה חד-ממדית ונוטה לשאת על כפיים בעיקר אנשים שזכו להצלחה כלכלית. אבל החלפתם של "הטייקונים התקשורתיים" בתקשורת אינטרנטית מבוזרת, תתרום ליצירת גיבורים מקומיים על בסיס מגוון רחב ככל האפשר של תכונות והישגים.

בעיה 4: קביעת גובה המשכורות ללא שימוש במדדים מוסכמים

נסו לבצע תרגיל קטן. שאלו אנשים בסביבתכם מה לדעתם המשכורת הראויה לרופא מתחיל בשירות הציבורי (אחרי סטאז'). אולי תופתעו לגלות שהתשובות שאתם מקבלים דומות להפליא ונעות בין 12,000-15,000 שקל נטו. מדוע זה קורה? להלן התשובה: כדי להגיע להערכת גובה המשכורת אנשים עושים שקלול תת-הכרתי של מדדים: מידת החשיבות של הרפואה לחברה, מידת ההשקעה הנדרשת מרופא (שנות לימוד, השקעה כספית ונפשית וכו'), נדירות הכישרון שמצריך המקצוע (רק יחידי סגולה יכולים להצליח במקצוע הזה), העומסים היומיומיים בתפקיד (שעות עבודה, אחריות, סיכון וכו') מסלול קריירה (הרופא בשלב ראשון בקריירה שלו וצריך להביא אותו לשאוף להתקדם) וכמובן השוואה למקצועות אחרים (על אותו סולם מוניטין).

מה שמעניין זה שכדי להשיב לשאלה "כמה ראוי לשלם לרופא מתחיל?" – אנחנו מפעילים בעיקר שיקולים של צדק והוגנות. התשובות שלנו דומות כי אנחנו פוגשים רופאים באופן סדיר וגם קוראים הרבה על הרפואה. כלומר המדדים של מקצוע הרפואה יחסית שקופים לנו. אז למה רופא מתחיל מקבל בפועל הרבה פחות? כי מי שקובע את המשכורת שלו (איזה פקיד נעלם במשרד האוצר) לא מפעיל את מדדי הצדק וספק אם הוא משקלל את המשכורת על פי מכלול רחב של מדדים מוסכמים. ומה שיותר גרוע: אין לו עניין לשתף את הציבור במדדים שעל פיהם החליט את מה שהחליט. זו הסיבה שרוב מאבקי השכר במשק כוללים פינג-פונג צפוי של צד אחד התובע העלאה בגודל מסויים (ללא נימוק ערכי) וצד אחר ששולל את ההעלאה (ללא נימוק ערכי). הציבור כלל לא שותף בחליפין הזה, שבסופו של דבר משפיע גם על הכיס שלו.

הפתרון: אתרי אינטרנט שיספקו מדדי השוואה הולמים של עבודות ומקצועות

הפתרון הוא כמובן הוצאת הכוח מידי הפקידים והעברתו אל העם. כיצד? באמצעות האינטרנט. הנה כי כן, משרד האוצר החל לאחרונה לפרסם באתר שלו נתונים על הקצאת התקציב. זה גילה לרבים חלוקת כספים מעוותת שבעבר הוסתרה. התפתחות האינטרנט תרחיב ותעמיק את תהליך השקיפות, ובהדרגה יצוצו אתרים שיספקו לציבור מדדי השוואה מגוונים של עבודות ומקצועות. המדדים הללו יכללו לא רק משתנים מוכרים, כגון, רקע השכלתי נדרש, שעות עבודה או רמת סיכון, אלא גם משתנים פחות מוכרים, אבל לא פחות חשובים, כגון: עצמאות וגמישות בתפקיד, קביעות, עניין בעבודה, אופק התפתחות ועוד. זה יפחית מכוחם של הפקידים, שנוהגים בשרירותיות או לפי קריטריונים והסכמים מיושנים, ויביא להגדלת הצדק בחלוקת השכר במשק.

בעייה 5: היעדר שקיפות של עלויות הייצור והרווח

מדוע "שוט" של וודקה הנמכר בפאב עולה יותר מבקבוק וודקה שלם הנמכר בסופרמרקט? מדוע המבורגר במסעדת מזון מהיר עולה כמו נסיעה ברכבת מחיפה לתל אביב? הכלכלן ישיב: כי אלה כוחות השוק, כלומר דינאמיקה של ביקוש והיצע. הציניקן ישיב: כי הישראלי הוא פרייר שבולע כל מה שמאכילים אותו ופריירים לא מתים אלא רק מתחלפים.

שתי התשובות האלה נכונות, אבל אינן ממצות את התמונה כולה. עובדה שבישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, קיימת מציאות מוזרה: כולם יודעים שהמחירים מופקעים וכולם נכונים לשלם את המחירים הללו בצידוק דין תמוה. הסיבה לפרדוקס הזה הוא היעדר שקיפותו של מתח הרווחים – כלומר התוספת שגובה המוכר על העלויות שלו. נכון שהצרכן בחברה הקפיטליסטית בדרך כלל משווה מחירים ומעדיף את המוצר הזול ביותר בשוק, אבל משום מה רק מעטים מתעניינים באמת בגודל "הקופה שעושים עליהם". רבים מניחים, מתוך תמימות, בורות ו/או טיפשות, שהמחיר ירד למינימום רק בשל השוק החופשי. בפועל זה לא קורה, הן בשל קרטלים סמויים והן בשל מוסכמות בין היצרנים והמשווקים על גודל ושיעור הרווח.

הפתרון: אתרים ודפים שמספקים מידע אודות כל מרכיבי המחיר לצרכן

כשם שלא בריא שגובה השכר של העובד הבכיר יעלה על שיעור מסוים מגובה השכר של העובד הזוטר כך אין זה בריא שמתח הרווחים יעלה על שיעור מסוים מעלויות הייצור. לדוגמא, אם הבשר, הירקות, הלחמנייה וכל תוספות השירות הנלוות (כולל החזקת המבנה וצוות העובדים) עולים לרשת ההמבורגרים עשרה שקלים, לא סביר שהם יגבו על ההמבורגר פי חמישה, כלומר יעשו רווח שעולה פי ארבעה על גודל ההשקעה.

הפתרון לעיוות הזה הוא שוב – שקיפות, כלומר מידע. האינטרנט מצמיח אתרים ודפים שמספקים לציבור נתונים בזמן אמת אודות עלויות. בעתיד הם יספקו מידע גם על שיעורי רווח ויחשפו גזלנים שגובים מחירים מופרזים ביחס להשקעה שלהם. במילים אחרות, הם יכניסו לתוך נוסחת הביקוש וההיצע מרכיב שנעדר ממנה עד עכשיו: רווח הגיוני שהוא בעצם גם רווח צודק.

סיכום: להאיץ את מחוגי השעון

אם אתם רואים בתחזית שלי סוג של דטרמיניזם אופטימי, אתם צודקים. אני בהחלט סבור שהחברה האנושית מתפתחת באופן אבולוציוני, בתהליך המבוסס בעיקרו על התפתחות טכנולוגית (בעיקר טכנולוגיה של מידע ותקשורת). כמובן שמוסכמות והרגלים לא משתנים בבת אחת וללא אופוזיציה לוחמת, הנאבקת בקידמה מתוך שמרנות ו/או חשש לאבד שליטה. בסופו של דבר מדובר בשינוי חיכוכי, הכרוך גם בנסיגות זמניות לאחור (backlashes).

במילים אחרות, אפשר לשרטט את המגמה, אבל בלתי אפשרי לחזות במדוייק אירועים נקודתיים. גם קצב השינוי נשאר בחזקת נעלם והוא תלוי בשלושה גורמים: קצב ההמצאות המדעיות והפיתוחים הטכנולוגיים, הרצון הטוב והשכל הישר של השלטונות וכמובן – הלחץ הציבורי (הקשור גם למודעות ולמחוייבות פוליטית של האזרחים) שיכול להאיץ תהליכים. כמו שאמרו חכמנו: הכול צפוי והרשת נטויה...

אהוד: גישתך נראית לי אופטימית מדי ואולי היא ברוח "הצדק החברתי" החדש שמבוסס על האקסיומה הפיוטית של חנוך לוין: אני לא יכול להיות מאושר אם אתה מאושר ממני.

הדוגמה של הפרש המחיר בין בקבוק הוודקה ל"שוט" של וודקה בפאב מראה עד כמה התביעות ל"צדק חברתי" ולהוזלת מחירים תלושות מהמציאות. כדי שאתה תשתה כוסית וודקה "יקרה" בפאב, ותוכל לשבת בזכותה, ככרטיס-כניסה, כל הלילה ולתפוס מקום שנועד לשאת רווח, על בעל המקום היה לקנותו, לרהטו, לתחזקו, לשלם עליו את כל המיסים והתשלומים לעירייה, למע"מ, למס הכנסה, לביטוח, למי אביבים – וגם לאקו"ם, לאמ"י, לתל"י, לפדרציה של יצרני התקליטורים ולנותני החסות, אחרת ישרפו לו את הפאב; ובעצם אתה לא משלם על מה ששתית אלא על הזכות לשבת לשתותו במקום הפתוח הזה במשך כל הערב, לשמוע מוסיקה, לפגוש אנשים, אולי גם לרקוד. שהרי אם מחיר ה"שוט" שלך היה אחד חלקי כמותו בבקבוק הוודקה – שום פאב לא היה נפתח וגם לא מתקיים אפילו לילה אחד.

וכך הדבר בתחומים רבים שכביכול מנקרים את העיניים. חבריה הסכלים של דפני, הדורשים מחיר השכרה אחיד וזול בכל הארץ וקנס על הדורשים יותר, יכולים באותה מידה לדרוש מחיר ארוחה במסעדה אחיד מוזל בכל הארץ – הנגזר מחומרי הגלם שבצלחת! הטמבלים האלה דורשים דברים שאפילו הקומוניזם לא העז בשעתו.

נכון שהמים של מי אביבים בביתך יקרים לעומת המחיר לקוב של "מקורות", אבל אתה משלם גם על כך שיומם וליל יהיו לך מים זורמים באיכות סבירה מתוך צנרת שעוברים עליה כל הזמן תהליכי קורוזייה והיא זקוקה להשקעות רבות כדי להתקיים ולהתחדש, שלא לדבר על הוצאות נוספות של הזרמה וכדומה.

נכון, המחירים יקרים. בעיקרון – אף אחד לא אוהב לשלם שום מחיר. וכל מחיר נחשב יקר אלא אם אתה מקבל משהו בחצי חינם או בחינם, כמו סקס. אבל אנחנו לא רק הצד הקונה. אנחנו גם הצד המוכר. ומי מאיתנו אינו לוחם ככל יכולתו וכישרונו כדי לקבל, ובצדק – מה שיותר עבור פרי עבודתו ומקצועיותו או רכושו או השימוש בקניינו הרוחני? וככה בדיוק יש לנו כסף כדי לקנות ביוקר – כי אנחנו גם מוכרים לאחרים ביוקר! ועל השירות הסוציאלי אנחנו מטילים לטפל באלה שנפלטו מהמעגל כי אין להם מה למכור ואין להם במה לקנות!

אני מכיר כמה יורשים עשירים-לשעבר, שהיה להם כישרון לקנות ביוקר ולמכור בזול, וככה הם הצליחו לחסל את העסק שירשו מאבותיהם. מכיר גם כמה בעלי רכוש עשירים ודירות פאר שתומכים ב"מחאת האוהלים" ומאשימים את המדינה שאינה מספקת דיור זול בתל-אביב לצאצאיהם, שאחדים מהם אפילו מר"צ אינם מצביעים אלא רק"ח!

* * *

משה כהן: מקבלים את המצב הרקוב בהשלמה

לכבוד עמותת "הכול חינוך",

ברצוני לברך אתכם על פועלכם הרב לקידום החינוך. אתם עושים רבות בדרישה מהממשלה להגדיל את תקציבי החינוך. עם זאת עליכם לפעול גם לתיקון העיוותים והסטיות שפשו במערכת החינוך עצמה. אחת הרעות החולות הוא המירוץ המטורף של ראשי המערכת אחרי הגדלת מספר מקבלי תעודות הבגרות. זה כשלעצמו איננו רע לולא פנו ראשי המערכת לאמצעים פסולים, בלתי כשרים ובלתי חינוכיים.

כדי למנוע כישלון של תלמידים בבחינות המציאו את מוסד "לקויות הלמידה" הפוטר את התלמיד מהצורך לדעת לקרוא, לכתוב, לחשב או לכתוב בלי שגיאות. אם קיבלתם אישור על לקויי למידה המורה ייתן לכם את התשובות בבחינות. התלמידים מקבלים מצב זה כנורמה. זה חינוכי? זו שחיתות לכול דבר. בזמני זה לא היה כך. זה גרם לסגירת בתי הספר המקצועיים ולבעייה כלכלית קשה של מחסור בבעלי מקצועות טכניים בתעשייה. יש הצפה של בעלי תעודות בגרות מזויפות הגורמת לאבטלה. מה הפלא שהתלמידים שלנו כושלים בתחרויות בינלאומיות. 

מר דב לאוטמן, המערכת זקוקה לבדק בית רציני בנדון ולא רק להזרמת עוד ועוד תקציבים מהקופה הציבורית. במקרה זה הכסף לא יענה את הכול. דרושות גם נורמות התנהגות. איך יכולים המורים ללמד אם אין בכיתה משמעת ולמורה אין סמכויות להטיל מרות? יש תחושה שכולם הרימו ידיים, מקבלים את המצב הרקוב בהשלמה ורק שואפים לקבל יותר כסף.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהרון רול

ונוספו גם הם על אויבינו

כאשר הממשלה והכנסת הקשובות ואוהדות לטענות מוחי האוהלים, העמידו ועדת בדיקה לנושא הרווחה בישראל (ועדת טרכטנברג) הניראית כאיכפתית וכקשובה בהתאמה לטענות ולדרישות המוחים, הרי שאין כל צורך בהמשך המחאה. כל שצריך עתה לעשות הוא לפנות למסלול הפרגמטי, להעלות דרישות מגובשות ומוסכמות על כלל המוחים, להביאן בפני הוועדה תוך ניהול משא ומתן רציני וכנה להשגת המיטב.

לא כך הם פני הדברים. במאמרינו מהחודש החולף כבר ציינו את רצונם הטוב והכנה של המוחים (עיקרם בפריפריה) העומד בניגוד קוטבי לחרישת מזימות ודם רע העובר בין מנהיגי המחאה במאהל רוטשילד לבין המוחים לאמיתם, לממשלה ולמרבית העם חפץ החיים.

כל המסקנות הנובעות מהתנהלות האנרכיסטים, מנהיגי המחאה, אשר הכתירו עצמם לנציגי המוחים, למרות התנגדות עזה מצד מוחים הוגנים ושפויים רבים, מלמדות כי כפי שטענו ממש מתחילת פעולות המחאה, כוונתם של "מנהיגי המחאה" ובעיקר שולחיהם מעבר לים ("הקרן לישראל חדשה", האיחוד האירופי, קרנות ערביות ועוד), כולל אלו החתרנים והמהרסים בינינו, כי הכוונה, הכיוון וההתנהלות מצביעים על כוונות הפיכה פוליטית-מדינית למהדרין הבאה להכתיב לעם בישראל, לכנסת ולממשלתנו כי ללא תלות בכל אילוצים שהם, ללא תלות בסכנה הנשקפת לקיום העם היהודי בארצו עקב מעשיהם, הללו נחושים (לצערנו בגיבוי "אידיוטים מועילים" בעלי עינים עצומות לרווחה בציבור), לשטח את מדינת ישראל על ברכיה, להביא אנרכיה על ראשינו, לגרום לשבר נורא בין חילוניים לדתיים, לגרש (למעשה לאדות – אם רק היה מסתייע בידם) 350,000 מתישבי יו"ש, לקבוע את קווי אושוויץ כקווי הגבול של מדינת ישראל, לחסל את מדינת העם היהודי בארץ ישראל, להקים מדינת כל אזרחיה, כלומר מדינה דו-לאומית בארץ ישראל אשר במוקדם מן המאוחר תהפוך למדינה פלסטינית בעלת מיעוט יהודי.

הקמת "ועדת המומחים" מטעם מנהיגי המוחים, ועדה שכולה נציגי השמאל הקיצוני, הרדיקלי, הפשיסטי, מהגרועים ביותר הקיימים במדינת ישראל, באה על מנת לטרפד את מאמצי הממשלה וועדת המומחים לאמיתם מטעמה (ועדת טרכטנברג) שהוקמה לשם בחינה והיענות אפשרית לדרישות המחאה (במסגרת מגבלות התקציב) – באשר כאמור, מטרתם אינה "רווחה" או "צדק חברתי" אלא תחילת הסוף של החלום הציוני בארץ ישראל, חד וחלק.

כבר השבוע [שעבר] החלו בין הנהגת המוחים כינוסים ודיונים אופרטיביים באשר להמשך פעולות המחאה הרחק לעבר ספטמבר 2011 ולאחריו. לא חלילה לשם עידוד ופתרון נושא "הצדק החברתי" (מה זה בכלל?) – אלא לשם יצירת אנרכיה פוליטית-מדינית במדינת ישראל – במשותף עם הפלסטינים וערבים אחרים במרחב, לקראת ולאחר "הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם".

מתקיימים מגעים ושיתוף פעולה מעשי עם אירגונים פלסטיניים לזווג ולמקד מאמץ ולצאת יחדיו כנגד העם בישראל החל ממחצית ספטמבר ואילך. נציגי האנרכיסטים המוחים "משלנו" (בוגרי בילעין ושמעון הצדיק), יושבים ממש בתוך ועדות שכם וג'נין לשם תיכנון וביצוע האינתיפדה המתוכננת הפלסטינית (אלימה או שקטה – עדיין נותר להמתין ולראות) ומתאמים את כל פרטי ההליכה המשותפת נגד היהודים, כל היהודים משני צידי הקו הירוק.

הצעידה המשותפת של האנרכיסטים מנהיגי המחאה עם הפלסטינים לשם חורבנה של מדינת ישראל, במשולב עם האירגונים השמאלניים רדיקליים "הישראלים" העומדים מאחוריהם ומפעילים אותם, אינה תעלול חדש. התיכנון לכך נפרש עוד מתחילת שנת 2009, כאשר כבר אז מונה המנהיג הבלתי מוכתר של האנרכיסטים בישראל, יונתן פולק (ולפי דבריו הוא..."אנו לא עם האוייב, אנו האוייב"), כחבר קבוע בצוות הפלשתיני להרמת אינתיפאדה נוספת כנגד מדינת ישראל.

הביצוע נידחה באשר היתה קיימת תקווה בקרב האנרכיסטים והפלסטינים כי חוסיין אובמה יוציא עבורם את הערמונים מן האש, בשיתוף גורמים פוליטיים רמי דרג ידועים במדינת ישראל, אשר בבוגדנותם חברו אליו לשם כך כנגד בני עמם.

משנכזבה תוחלת זו, וכמסלול חלופי, החלו ההכנות במחצית שנת 2010. פעילות זו נתמכה בהדרכת מהפכנים סרבים, ובהסתמך על נסיונם המוצלח שם (ובתוניסיה, לוב, מצרים וסוריה) והפחות מוצלח (בסעודיה, בחריין וקטאר), הממומנים בידי שירות הביון האמריקני, להרמת המחאה החברתית הישראלית הנוכחית, תוך שימוש בנושא הרווחה ההולם, הניתן להבנה וקליט בציבור הישראלי על מנת לקעקע את קיומו של אותו ציבור ישראלי.

עיתוי המחאה לא ניבחר בכדי. תזמון המחאה בסמוך לפניית הפלסטינים לאו"ם לשם הכרזת מדינתם אינו מקרי, הכול מתוכנן לפרטיו ולדקדוקיו במשרדיה בניו יורק של "הקרן לישראל חדשה" ובנותיה "גיבורות גולדסטון" בישראל, בגיבוי ומימון הון ערבי ואנטישמי מערבי ובברכת גורמי שלטון בבית הלבן האמריקני והאיחוד האירופי.

עבור רובם של מנהיגי מחאת מאהל רוטשילד (להבדיל ממוחי הפריפריה הזועקים קשייהם מלב מורתח), עניי עירם אינם מעניינם. כל המדריכם הוא "צדק חברתי" לפלסטינים, אשר יושג באמצעות הפלת ממשלת ישראל הנוכחית והמלכת ממשלת בובות שמאלנית תחתיה – בעוד שהללו, הפלסטינים, עבורם המונח צדק חברתי פרושו, השמדת ישראל.

האנרכיסטים ממנהיגי המחאה יודעים זאת היטב אך גם הם הרי מעלים על נס את חיסול מדינת ישראל דרך הפיכתה למדינת כל אזרחיה והחלת זכות השיבה הפלסטית. וכך הזרזיר חובר לעורב במחול השדים לחיסולנו.

מדינת רווחה החפצה בחיים, אינה אפשרית ללא ריסון כלכלי ותקציבי הדוק. מדינות רבות נקלעו למשברים כלכליים חמורים ובפרט באירופה באשר מימנו את "מדינת הרווחה" קצרת הטווח והסיכויים, בתמורה להדפסת כסף, לאוברדרפט והלוואות חונקות ודרדרו את מדינותיהם למשברים מקעקעי קיום, לעוני, אבטלה, ייאוש ואנרכיה. רווחה? ודאי, כמה שיותר, אך עד גבולות היכולת המוניטרית הלאומית, ובפרט ללא שבירת מסגרת תקציב מתוכננת תוך מעקב צמוד אחר סדרי העדיפויות הלאומים.

הבה ונדגים זאת במונחים הברורים לכולנו. הנה לפנינו משפחת ישראלי. הכנסתם של הבעל והאשה בינונית-סבירה אך צפיותיהם, שאיפותיהם והשכנים המתהוללים סביבם מריצים את משפחת ישראלי לבנק לקחת הלואה ולממן את הטיול השנתי (או הדו-שנתי) המפנק לחו"ל, טיול מנקר עיני השכנים, לממן את דירת היוקרה במגדל המגורים הסמוך, כמו גם את המכונית החדישה הבאה לנקר אף היא עיני השכנים. אלא מאי, הכנסתה של משפחת ישראלי אינה מספקת לכסות את החוב שנוצר עקב רמת חיים בלתי מידתית, החורגת מהאמצעים, וכך אץ רץ מר ישראלי ללוות עוד מזומנים על מנת להחזיר את חובותיו הקודמים, וכך הולך וסובב הגלגל עדי החליט הבנק, ובצדק רב, כי משפחת ישראלי הינה על סיפה של חדלות פרעון, ועוצר כמובן את האשראי. ולפתע, אין כסף לחוגים יוקרתיים לילדים, הטיולים המוטרפים לחו"ל הפכו חלום באספמיה, לפתע דירה צנועה בבאר שבע נידמית כנוה-מדבר, חייבים למכור את המכונית הנוצצת, הבית נימכר לכל הממעיט במחיר ומשפחת ישראלי למעשה הינה פושטת רגל רק שאינה יודעת זאת עדיין.

אך אנו הרי לא פראיירים, עלינו אי אפשר לעבוד. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. כמה קל לזעוק כי הממשלה אינה תומכת באזרח מהמעמד הבינוני המסכן ההולך ונעלם! הנה, נמצא הפתרון, הממשלה תממן את כשלינו ואת חוסר אחריותנו שלנו, הרי "מגיע לנו" נכון?

הסיבה כי עדיין לא בוטלו הפגנות המחאה "החברתית" וגם לא יבוטלו וימשיכו לבלי קץ – היא על מנת לשמר את מומנטום ההמחאה לקראת הכרזת המדינה הפלסטינית על ידי תזוויג המחאה "החברתית" הישראלית עם הקמת המדינה הפלסטינית וההפגנות עד כדי אינתיפאדה המתוכננות בצוותא עם הצד הפלסטיני.

שילוב האנרכיסטים "שלנו" עם הפלסטינים בא להעמיד את העם בישראל במצב בלתי אפשרי של צעדות, הפגנות ואינתיפאדות פלסטיניות מקומיות ו/או ארציות ובכך לקעקע את יכולתה של ממשלת ישראל והציבור התומך בה להתנגד לקו האידאולוגי של מובילי המחאה בישראל, וזאת בעזרתה של תקשורת אנטי-דמוקרטית אשר כל מעיינה הוא הפלת השלטון במדינת ישראל ויהי מה, אשר כאמור הינו הקמת מדינת כל אזרחיה הפלסטינים וקעקוע יסודות המדינה היהודית בארץ ישראל.

זכותו של כל אדם לעיוורון ולשנת מרמיטה מקעקעת קיום, שהרי גורלנו בידנו, לשבט אם לחסד. אך אל לנו להתלונן כאשר אדישותנו, נהנתנותנו, חוסר תגובתנו לנאמר לעיל – יסמנו את הצעדים הראשונים בדרך לאסון לאומי.

אין המדובר בהגיגים תאורטיים, הדברים מתרחשים ממש בעת כתיבת שורות אלו.

* * *

אבניאל לטר

דפנה

מי מינה אותך כמנהיגה? נסחפים אחרייך חלשים ותקשורת רודפת סנסציות. אם היתה תקשורת הגונה, לא היו רואים אותך ולא היו שומעים אותך.

מי את ומה כישורייך לדרוש התפטרות הוועדה שמונתה על ידי הממשלה? מה כישורייך להביע דיעה בעניין?

מה זכותך להגיש דרישות לקבל? תנו לי תנו לי... מגיע לי מגיע לי...

לא מגיע לך שום דבר. מה עשית למען המדינה? אין לך זכאות לשום דבר. קיבלת חינוך חינם ובריאות ממלכתית. לא שירת בצה"ל ולא עשית שירות לאומי. קודם תמלאי חובותייך ואחר כך תבואי בדרישות.

את סתם ילדה צעקנית ומפונקת.

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של הקצין העולה מהונגריה אהוד בן עזר

בעקבות הסיפור על החריש העמוק של משפחת בן עזר בערבה, בדרום ים-המלח, [גיליון 672] – קוראים שאלו אותנו איך קרה שיש עוד אהוד בן עזר במשפחה, בנו של שלמה בן עזר, מבלפוריה.

ובכן, הסיפור עוד יותר מפתיע כי מדובר בשלושה. היה אהוד בן עזר שלישי, בחור צעיר ונאה, שחרחר, שעלה מהונגריה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, שירת בצה"ל והיה סרן או רב-סרן בקבע. אני זוכר שכאשר ירדתי לחוות הגדנ"ע באר-אורה, בשנת 1953 לערך, היה מוצמד לקיר בבסיס עין-יהב דף פקודות שיגרה מודפס וחתום על-ידי המפקד אהוד בן עזר, וציון דרגתו.

שלמה בן עזר, נינו של יהודה בן עזר ראב מצד אשתו הראשונה של יהודה, הדסה – שירת בשעתו במשטרה הצבאית, ויום אחד התוודע לפי השם שבתעודה הצבאית לאותו אהוד בן עזר, והתיידד עימו והם היו בקשר. אותו אהוד בן עזר, שדומני שגר בחדרה, לא היה נשוי ולא השאיר צאצאים, ולמרבה הצער נהרג בתאונת דרכים, אולי בערבה, באמצע שנות ה-50. וכאשר נולד בבלפוריה בן לשלמה ולבת-שבע בן עזר, בשנת 1964 – החליט שלמה לקרוא לו על שם אותו אהוד בן עזר, חברו ובן-משפחתו, שכבר לא היה בחיים.

ומדוע קראו לי בשם אהוד – כאשר נולדתי ב-1936? סבי יהודה עדיין היה אז בחיים, ולא היה צורך לקרוא אותי על שם מישהו אחר במשפחה כי השמות כבר היו "תפוסים" – אלעזר, בנימין, היו אפילו שניים מכל שם. ובאותן שנים נולד בן, מבוגר ממני, למשפחת פסקל-לוי, נכד לפרץ פסקל. האם, בטי, הוסיפה לפי בקשת אביה את השם פסקל לשם בעלה לוי, כדי שלא יסוף השם, כי לפרץ פסקל היו רק שלוש בנות לורט [שהתאבדה, חברתה של אסתר ראב], בטי, שחיתה כל שנותיה בארץ, ובלאנש הצעירה [שחיתה מרבית שנותיה בפאריס ושם גם נפטרה. היתה לה ולבעלה חנות ספרי אמנות בשם "חזן", אם איני טועה].

ובכן, לבן הבכור של בטי פסקל-לוי קראו בשם אהוד פסקל-לוי. הוא היה מורה בתל-אביב, ולימים עזב את הארץ וחי בארה"ב. לאחיו הצעיר, שחי עם משפחתו בוונצואלה, קראו בשם סתרי פסקל-לוי. עם אשתו נעמי למדתי בגימנסיה "אחד-העם" במושבה עד הכיתה השישית. יום אחד כתבה סיפור ארוך שזכה לשבחים רבים מהמורה הצעיר שלנו לספרות, יוסף טרגין, שהיה גם קריין בגל"צ. נתמלאתי קינאה וכתבתי גם אני סיפור, הגנוז עימי עד היום אי שם בארכיוני, ומסרתי לו. אינני זוכר את תגובתו כי עד מהרה היה עסוק, כמחנך הכיתה, בפרשת הגירוש שלי מהגימנסיה לאחר שהתקוטטתי עם המורה קלנר.

נחזור לאחור, כאשר אבי ואימי התייעצו בראשית אפריל 1936 איזה שם יותן לי, אמרה אחותה הצעירה של אימי, רחלה זילברווסר [לבית ליפסקי] שאם השם אהוד טוב למשפחת פסקל, הוא טוב גם לבן של דורה אחותה. וכך, בזכות דודתי הנחמדה רחלה, שתמיד חיבבתי אותה – זכיתי בשם הרענן והטרי, וגם קצת סנובי – אהוד, כי משפחת פסקל היתה מהעשירות ומהמיוחסות שבמושבה.

* * *

מרדכי קידר

כל דיקטטור ביג'י יומו

כשסולק ניקולאי צ'אושסקו מהשלטון ברומניה בדצמבר 1989, הוא נפל בידי המוני בוקרשט הזועמים, ולאחר משפט בזק הוצא להורג יחד עם אשתו. למחרת הופיעו על קירות בתים בדמשק כתובות בנוסח: "כל צ'אושסקו ביג'י יומו!" – עם רמז עבה לחאפז אסד.

שבוע לפני שחגג את יום השנה ה-42 לשבתו על מחצלת השלטון בלוב, נאלץ הקולונל מועמר קד'אפי לוותר על מעמדו, ואם הוא עדיין חי, לא הייתי רוצה להיות סוכן ביטוח החיים שלו. אם ייפול חי לידי המורדים, גורלו עלול להיות דומה למדי לגורלו של הרודן הרומני. וגם לבשאר אסד מחכה סוף דומה, כמו שצדאם חוסיין סיים את חייו מתנדנד על חבל.

בני השבטים של לוב לחמו במשך כמעט חצי שנה, הקריבו אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, דם, יזע ודמעות, אבל התקווה להיפטר מקד'אפי פיעמה בליבם והניעה אותם קדימה. הם ידעו שאם ישרוד, הם ייאלצו להיפרד מראשיהם. ולמי שאינו יודע: שם שבטו של קד'אפי הוא "קד'אף אלדם" – "מקיז הדם" – לא של עצמו, אלא של אחרים, ולפי הסיפורת העממית הלובית, זכה שבטו בשם זה ביושר, ואין דבר מתוק יותר מנקמה.

קד'אפי עצמו היה דיקטטור חסר רחמים: בשנות שלטונו הראשונות היה נוהג לקטוע את לשונותיהם של מי שדיברו נגדו, ואם הם המשיכו לפעול נגדו, היה משליך אותם למיכלי חומצה, ורק שיני הזהב שלהם היו נשארות. הוא היה גם חולה שיגעון גדלות: את עצמו הוא כינה "מלך מלכי אפריקה", ולמדינתו הוא נתן את השם הרשמי: "הרפובליקה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית העצומה". הוא התהדר בקביעות באמירה הנרקיסיסטית "העם אוהב אותי," אך שדד בהתמדה את רכושו – הנפט. קד'אפי ובניו היו עשירי עולם, ואילו העם נותר עני ואביון.

המהפכה נגדו החלה ב-17 בפברואר, שבוע לאחר שנשיא מצרים, שכנתו ממזרח, אולץ להתפטר מתפקידו, וחודש וחצי לאחר שנשיא תוניסיה, שכנתו ממערב, ברח ממדינתו. שבטי מערב לוב, בהנהגתו של שר המשפטים לשעבר, מוסטפא אחמד עבד אלג'ליל,  הכריזו על מרד נגד קד'אפי, שדדו תחנות משטרה ובסיסי צבא והשתלטו על נשק רב. הוא שלח את צבאו כדי להכניע את מוקד המרד בעיר המזרחית בנגאזי, ומועצת הביטחון קיבלה החלטה למנוע מחיל האוויר שלו לטוס. החלטה זו – שהתקבלה בהסכמתן של רוסיה וסין – תורגמה במערב להיתר לתקוף את צבא קד'אפי מהאוויר, בניגוד מוחלט לפרשנות שנתנו לה רוסיה וסין. זו אגב הסיבה ששתי מדינות אלה מתנגדות בהתמדה לקבלת החלטה במועה"ב שרק תגנה את סוריה על טבח האזרחים, מחשש כי גינוי יפורש על ידי המערב כאישור לתקוף.

נקודת המפנה שאיפשרה למורדי לוב להתמודד עם צבאו של קד'אפי היתה תחילת מעורבותה של נאט"ו. זו פגעה בכוחות הקרקע – טנקים, ארטילריה, בסיסים, נשק וציוד  – של צבא קד'אפי, ואספקת נשק ותחמושת מבחוץ נטעה בלוחמי המורדים גם תקווה ומוטיבציה. המלחמה התנהלה "בית בית, סמטה סמטה," ומקומות אסטרטגיים החליפו ידיים מיספר רב של פעמים. שני הצדדים השתדלו להימנע מפגיעה במתקני נפט, הואיל ושניהם ידעו כי ביום שאחרי המלחמה הם ייזקקו להם.

7,505 גיחות הפצצה של מטוסי אירופה וארה"ב עשו את המלאכה, והלוחמים הלוביים בשטח השלימו אותה. אחרי עיראק, שוב התברר כי במדינה שבטית, עם לבדו אינו יכול לסלק דיקטטור אכזר, שיילחם עד טיפת דמו האחרונה של האזרח האחרון. החברה בתוניסיה ובמצרים מודרנית יותר ושבטית פחות. לא היה לנשיא שבט שיעמוד מאחוריו, ולכן המאבק נגדו היה קצר ומוצלח. לשבטים בלוב, בתימן ובסוריה יש תפקיד חשוב בהתנהלות הציבורית, ולכן השליטים שורדים תקופה ארוכה יחסית, ומנהלים נגד השבטים האחרים מלחמה אכזרית וקטלנית.

השבועון "פוריין פוליסי" מציין כמה טעויות חמורות שעשה קד'אפי ושהביאו לנפילתו:

* כשצבאו התקדם לכיוון בנגאזי הוא איים במפורש על מתנגדיו שהתרכזו בעיר זו שישמיד אותם כעכברים, ודבריו אלה צוטטו במהלך הדיונים במועצת הביטחון כהוכחה לסכנה מיידית ואמיתית המאיימת על המורדים.

* הוא טען כי מאחורי מתנגדיו עומדות מדינות זרות, ארגוני מודיעין זרים ומיליארדרים אמריקניים, והכחיש בתוקף כי למורדים יש סיבה כלשהי למרידתם. בכך השניא קד'אפי את עצמו על מדינות המערב, שראו בהתקוממות עניין אמיתי ואותנטי.

* שליטתו בתקשורת של המדינה ששרה לו שירי הלל, יצרה לו תדמית של סותם את פיות מתנגדיו, ובשל כך עליו לפנות את השלטון.

* קד'אפי השתמש בחיל האוויר – ובעיקר במסוקים – לפגוע במתנגדיו. צעד זה נתפס בעולם כחמור במיוחד, הרבה יותר מפגיעה באמצעות כוח יבשתי, והוא הביא לאיסור בינלאומי על טיסות חיל האוויר של קד'אפי.

* קד'אפי לא פיתח קשרים קרובים עם שום מעצמה, וגם הקשר שלו עם רוסיה ועם סין לא היה מספיק אמיץ שיביא אותן להתנגד נחרצות לפעילות הצבאית של נאט"ו שנמשכה חודשים.

* קד'אפי סגר בפני מתנגדיו את כל האפשרויות להגיע להסדר איתו, וכך דחף אותם לבקש סיוע חיצוני. המתנגדים מצידם יצרו במערב רושם שהם יחילו שלטון דמוקרטי בלוב, וכך זכו לאהדתה של אירופה.

* ב-2003 ויתר קד'אפי על פרוייקט הגרעין, ועימו על הפוטנציאל לאיים על מדינות אירופה בשימוש בנשק גרעיני, שסביר להניח כי היה מרתיע אותן מהתערבות במלחמתו נגד מתנגדיו. נראה כי האייתוללות של איראן מבינים היטב נקודה זו.

   לאורך המלחמה בלוב, נטשו את קד'אפי שבטים ופוליטיקאים רבים, ויחידות צבא אורגניות ערקו לצד המורדים עם נשקן הכבד. הוא, בגאוותו, היקשה את ליבו וכינה אותם "עכברושים", והתייחסותו המשפילה רק הגדילה את המוטיבציה שלהם להיפטר ממנו.

בימי הקרב על הבירה נהרגו בשני הצדדים כ-400 לוחמים, שנוספו לאלפי ההרוגים במהלך המלחמה בין שבטי לוב.

מעוזו של קד'אפי – באב אלעזיזיה – נפל בקלות יחסית, אך הוא עצמו עדיין לא נמצא. ייתכן כי ברח לדרום המדינה, אל אזור סבהא ונווה כופרא שבו מתגורר השבט שלו, שכן במצב הנוכחי הוא יכול לסמוך רק על השבט שלו שלא יסגיר אותו לידי המורדים או לבית הדין הבינלאומי בהאג. יש גם אפשרות שהוא ושבטו יפתחו במלחמת גרילה נגד השלטון החדש, כמו שעשה סדאם חוסיין בעיראק. בימי שלטונו האחרונים איים קד'אפי על מתנגדיו ועל עוזריהם האירופיים, כי יפתח בג'יהאד נגדם עד שימות כשהיד.

אפשרות אחרת היא שקד'אפי נמלט אל אחד מחבריו שליטי אפריקה, לאחר שריפד את חשבונות הבנק שלו לאורך שנים. קד'אפי, בניגוד לבן עלי, נשיא תוניסיה לשעבר, לעולם לא יימלט לסעודיה, לאחר שקילל את עבדאללה – אז יורש העצר הסעודי וכיום המלך – בוועידת הפסגה הערבית שהתכנסה בשארם א-שייח' במארס 2003, ערב פלישת הקואליציה המערבית לעיראק. הבדווי הלובי יודע כי הבדווי הסעודי לא שכח ולא סלח.

עתידה של לוב

עתידה של לוב נראה ברור למדי: השבטים, אשר עד היום היו נתונים בתוך סיר הלחץ שבו שם אותם קד'אפי, ייצאו לאוויר הפוליטי ויהפכו לשחקן משמעותי בחלוקת עור הדוב: משרות ממשלתיות, מכרזים, נפט, חברות בנייה ותשתית, מונופולים ושאר משאבים שחלוקתם תעלה בקרוב מאוד אל הזירה הפוליטית הפנימית.

עתידה של לוב דומה למצבה של עיראק: לאחר שסולק הדיקטטור, צפו ועלו כל אותן מחלוקות שהוחנקו במהלך שנות שלטונו, ועד היום המערכת הפוליטית העיראקית סובלת ממאבקים בלתי מסתיימים בין שבטים, עדות וקבוצות דתיות אתניות.

זוהי הסיבה שמדינות אירופה, ובעיקר צרפת ואיטליה, ממהרות בימים אלה לכנס ועידות בינלאומיות שתעסוקנה בעתיד לוב ובייצוב המערכת הפוליטית והכלכלית שלה. כי ככל שלוב תתארגן מהר יותר, מקווה אירופה, כך תגדל נכונותה לחתום על חוזים להפקת נפט עם חברות אירופיות ובעיקר אלו השייכות למדינות שסייעו למורדים. וההיפך: אם לוב תיכנס לתקופה ארוכה של חוסר יציבות, מאבקים פנימיים ושפיכות דמים, עלולים אזרחיה להאשים את "הקולוניאליזם האירופי" בליבוי המשבר הפנימי, והטרוניות הללו ימנעו מהחברות האירופיות את הגישה לחוזים העתידיים.

יש בבריטניה מי שכבר מדבר על הקמת בסיסי צבא אירופיים על אדמת לוב, כדי למנוע את הידרדרותה למצב כמו זה שבעיראק. האירופים גילו שהפלת משטר במדינה ערבית קלה הרבה יותר מבניית משטר חדש, ואם הצליחו להפיל את קד'אפי באמצעות מטוסים, בניית המשטר החדש תחייב אותם לערב כוחות שיטור קרקעיים. אלה, כידוע, עלולים להיות מטרה נוחה לפיגועים, בדיוק כמו בעיראק, תחת הכותרת "הג'יהאד נגד הצלבנים". אובמה כבר אמר שנעל אמריקנית לא תדרוך על אדמת לוב, ואמירה זו מטילה צל נוסף על ארה"ב בשל היעדרותה מהעולם המשתנה במהירות.

שאיפתה של אירופה להשתלט על משק האנרגיה הלובי נובע מחשש שאינו תיאורטי: סין, הצמאה לנפט, חדרה עמוק לאפריקה והשתלטה על משק הנפט בסודן. גם רוסיה מחכה מאחורי הפינה, ואירופה – הנמצאת במשבר כלכלי לא פשוט – לחוצה למדי. הפוליטיקאים האירופאיים סומכים על זיכרונם של בני לוב, שלא יסלחו לסין ורוסיה על עמידתן לימינו של קד'אפי לאורך מחצית השנה האחרונה. ושתי מדינות אלה – שזכויות אדם נמצאות, אם בכלל, בתחתית סולם העדיפויות שלהן – מגינות גם על בשאר אסד במועצת הביטחון של האו"ם מפני גינוי או כל צעד מעשי נגדו.

לפני פברואר ייצאה לוב 1.3 מיליון חביות נפט ביום, שמחירן כיום כמאה מיליון דולר. מדובר בסכומי עתק, שהרבה אנשים ומדינות בעולם ישמחו לקחת נתח מהם. היעדר מסורת של שקיפות בניהול משק הנפט הלובי, והיעדר גופי פיקוח ממשלתיים יעילים, עלול לגרום לראשי השלטון החדש לסגור עסקות בחדרי חדרים תוך "גזירת קופונים" לעצמם. כך הם עלולים להידרדר לשחיתות כלכלית לא פחות חמורה מזו שאיפיינה את קד'אפי, שתערער את מעמדם הציבורי, ובהיעדר מנהיגות לגיטימית, תכניס את המערכת הפוליטית של לוב לשיתוק. מצבה של תעשיית הנפט בעיראק היום דומה למדי.

ועצה קטנה לחברַיי הישראליים, המחפשים הזדמנויות עסקיות בלוב: אל תרוצו לתקשורת כשאתם חותמים על חוזים עם מישהו במדינה זו, כי תמיד יהיה מי שיזהיר את הלובים מפני "הציונים השולטים בעולם ששלחו את נאט"ו להפיל את קד'אפי, כדי לשים יד על הנפט הלובי." עשו זאת מאחורי הקלעים, באמצעות חברות אירופיות, עם חתימת מכ"ם ישראלית קטנה ככל האפשר. במזרח התיכון כסף גדול צומח בחושך, כמו פטריות. לפוליטיקאים הישראלים ההמלצה היא למחוק את לוב מהמילון הפומבי שלהם, ועל כל המהלכים עם השלטון החדש להישאר רחוק ככל שאפשר מחשיפה תקשורתית.

גלי ההדף לסביבה

הצלחת המורדים בלוב הזרימה אדרנלין חדש בדמם של מתנגדי השלטון בסוריה ובתימן, ושיכנעה אותם כי כמו אחיהם בלוב, גם הם יצליחו לסלק את הדיקטטור השולט בהם. בתימן נראה כי הם אכן הצליחו, שכן הפיגוע לפני כשלושה חודשים שבו נפצע הנשיא עלי עבדאללה סאלח, שלח אותו לאשפוז בסעודיה, ולמרות שמצבו הרפואי השתפר והוא כיום מתפקד באופן כמעט רגיל, הוא טרם חזר לתימן. אם יישאר בסעודיה, ייתכן שבתימן יקום נשיא יותר קשוב לדרישות העם, ובפרט לאנשי הדרום השואפים לחדש את העצמאות שהייתה להם עד 1990 וכך להביא לפילוג המדינה.

המצוקה שבה נתון בשאר אסד בימים אלה הביאה אותו להתראיין בטלוויזיה הסורית ולהבטיח לעמו הרים וגבעות של רפורמות, שאף אחד אינו מאמין לו שיבצע. הוא חושש מהתערבות צבאית של טורקיה המסלימה את הרטוריקה נגדו וריכזה כמה חטיבות משוריינות על גבולו הצפוני. העובדה שטורקיה היא חברה בנאט"ו גורמת לו לחשוש שאת ההתערבות בסוריה תטיל הברית הצפון אטלנטית על טורקיה. הוא גם חושש מסעודיה, המצוייה במוקד הביקורת של המוסלמים בסוריה על כך שכמגינת המוסלמים, היא מאפשרת לעלווי הכופר לטבוח בהם ללא רחם. באחד מימי השישי האחרונים ביטאו זאת מורדי סוריה במשפט: "שתיקתכם הורגת אותנו."

   גם באלג'יריה יוצרת נפילתו של קד'אפי גלים לא קטנים, שכן עד היום הצליח השלטון להחניק את ההתנגדות כלפיו שחשים רבים במדינה. האוכלוסייה באלג'יריה מקוטבת בין אליטה עירונית החיה בצפון העשיר בסגנון מודרני וחילוני בגוון צרפתי (שריד של 130 שנות קולוניאליזם), ובין שבטי בדווים החיים במדבר באורח מסורתי שבטי ואיסלאמי. האליטה "הצפונית" שולטת בכלכלה, בתקשורת ובפוליטיקה, ואילו מרבית האוכלוסייה דחוקה לשוליים. הפער בין המגזרים הללו יצר את המלחמה העקובה מדם שממנה סבלה אלג'יריה בין 1992 ל-1998, ופוטנציאל הפיצוץ עדיין קיים. נפילתו של קד'אפי עלולה לעודד את מתנגדי השלטון לצאת נגדו ביתר כוח. ובאלג'יריה יש גם נפט.

לנפילתו של קד'אפי עלולה להיות השפעה גם על התקשורת הערבית: בלונדון יוצא לאור עיתון יומי בשם "אלקודס אלערבי". הבעלים והעורך הוא עבד אלבארי עטואן, פליט פלסטיני מהכפר איסדוד (אשדוד), המשמש כבר שנים רבות כשופר תעמולה של הדיקטטורים הערבים. העיתון שהוא מוציא אינו מכיל פרסומות, עדות לכך שהוא ממומן על ידי עשירים גדולים תמורת מאמרים וידיעות בסגנון "אוהד". במשך מחצית השנה האחרונה, ובפרט בימים האחרונים, מתאפיין הדיווח של "אלקודס אלערבי" בנטייה לקד'אפי ובהאשמת המערב בכל צרותיה של לוב. מעניין לראות מה יקרה עם נפילתו של קד'אפי – האם ייסגר העיתון, האם יפצח בשירי תהילה לדיקטטור אחר, או שמא יתחיל לממן את עצמו בפרסומות.

לבסוף, עצה קטנה למדינות נאט"ו: פקחו עין על כל לובי המגיע לאירופה או לארה"ב, או שכבר חי בה, שכן הוא עלול להיות שליח נקמה של קד'אפי. חבלה במתקני תשתית, פגיעה במפעלי תעשייה, ובמיוחד בתעשיות פטרוכימיות, פיגועים ברכבות ובאוטובוסים וניסיונות לחסל מנהיגים – כל אלו עלולים להיות אמצעי הנקמה של קד'אפי ושבטו נגד מי שהביאו לחיסולו.

העולם ללא קד'אפי יכול להיות טוב יותר, אבל יש להשגיח כי לוב לא תידרדר למצב כמו זה של אפגניסטן, שבו קיצונים איסלאמיסטים נוסח אלקאעידה מוצאים מקלט בארץ שאין בה דין ודיין (ראה חצי האי סיני), או שלא ישתלט עליה דיקטטור אחר, ולו רק כדי להשליט עליה סדר ומשטר.

אנו שולחים את ברכותינו לעם בלוב שיזכה לקיים מדינה מסודרת ומאורגנת, עשירה ומאושרת, שתכבד את זכויות האדם ואת החירויות הפוליטיות, ותקיים יחסים טובים עם כל מדינות העולם.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 163

* * *

לענת היקרה

ברכות חמות מכולנו

 במלאת לך 60 ב-31 באוגוסט!

ושתספיקי עוד הרבה בחיים!

וגם מה שעשית עד כה ובשפות אחדות

מעורר הערצה!

* * *

ישראל סגל

תגובות לאהוד ולאורי הייטנר

1. על "אין שאננים בציון" כבר כתבתי לך לא פעם במייל האישי – זהו ספר חשוב ביותר, שמקיף ראיונות עומק מרתקים  עם טובי ההוגים מבן-גוריון ועד ליבוביץ, מבובר ועד רטוש.  הספר הזה הוא לא רק  עדות  למיגוון הדעות שהיו אז אלא גם מעורר קנאה על האישים שהיו אז, לא כל כך מזמן, בשנות ה-60 וה-70 במקומותינו, אידיאולוגים אמיתיים, שכל כך חסרים לנו היום. [אתה טועה, היום יש לנו עמוס עוז ודוד גרוסמן, וזה מספיק. – אב"ע].

2. ההחלטה להצביע בשביל מפלגה דומה לאוהד של קבוצת כדורגל. אני, למשל, אוהד של הפועל ת"א בגלל חודורוב, טיש ולבקוביץ. אבל אני לא מכיר אף שחקן מההרכב של היום. גם מפלגה בוחרים בגיל צעיר ומאז קשה מאוד לשנות. אני מצביע עקבי למפלגת העבודה ואני נמנה עם אלו המעריכים את אהוד ברק. אבל בשנים האחרונות, עם כל כישוריו המוכחים, אני לא מצליח לעקוב אחרי כל הצעדים שלו בפוליטיקה. אז, אהוד, אני אשמח מאוד אם תעזור לי ותסביר למה אתה מציע להמשיך לתמוך בו.

3. במחאה החברתית – אני חולק עליך. אין שום קשר בין המצב בדרום למחאה. אנחנו, ברוך השם, רחוקים מאוד מאיום קיומי (זה הימין שדואג מאז ומתמיד לטפח את האיום הזה) ואין כל סיבה שלא לבחון את הצורך בשינויים בסדרי עדיפויות. אני מבין שדעתך שונה אבל נדמה לי שמסע הצלב שלך בעניין זה לוקה בהפרזה.

4. ולאורי הייטנר – אתה רשאי לתמוך בהתנחלויות מסיבה אידיאולוגית, ביטחונית ומה שתרצה. אבל אתה לא יכול לטעון שאין כאן עלויות אדירות. ראשית, ההתנחלויות דרשו השקעות תשתית רחבות שלא נדרשות כאשר בונים ביישוב שבתוך הקו הירוק – מדובר על מערכת כבישים, כולל כבישים עוקפים, וכולל כביש כמו כביש המנהרות עתיר העלויות. מדובר על פריסה רחבה של חשמל, מים, קווי טלפון ועוד (בראשית שנות ה-80 הייתי בשירות מילואים בבסיס מול הר הברכה ולא יכולתי לישון בלילה כי הבולדוזרים עבדו על כביש לראש ההר כדי לאפשר גישה לקומץ מתנחלים שגרו שם).

הוסף לזה את הבט"ש שהצבא נדרש לקיים בכל יו"ש, גם זה כרוך בעלויות עצומות. ואני לא מזכיר פעילויות נוספות שהממשלה נדרשת להם.  אז יש מחלוקת על הצורך והתועלת בהתנחלויות אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקמתן דרשה משאבים ע"ח פעולות אחרות של הממשלה.

* * *

למה את מעשנת כל כך הרבה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גברת צעירה

הלא אין לך כמעט חזה

למה את מעשנת כל כך הרבה

הלא הסיגריות

לא תצמחנה לך שדיים

את יפה ועדינה

גופך כמעט מושלם

עורך חלק ואין בו פגם

הלוואי שכך גם הפטמות

ממש לנשק לך עד כפות רגלייך

ושרק לא ייפול לי אפר

על הראש

[נוסח מתוקן]

* * *

אהוד בן עזר

איך לכתוב רב-מכר

פרק מתוך הספר "סדנת הפרוזה"

המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ.

אסטרולוג, 2000

ייתכן שעדיין נותרו עותקים בודדים של הספר בהפצת "ידיעות אחרונות"

ואם לא – אזיי אזל ואין סיכוי שייצא עוד פעם לאור

1. במתכונת של רומאן

מתכונת הרומאן עדיין מולכת בתחום הספרות היפה, הבידיונית, ובייחוד כשמדובר ברבי-המכר. אין כללים להיקף הרומאן, אבל סביר שיהיו בו לא פחות ממאה וחמישים עמודים ולא יותר משש מאות.

רומאן קצר-יחסית, עד מאתיים עמודים, הינו מתכונת אופטימאלית וממש אידאלית. אפשר להדפיסו באותיות גדולות ומאירות-עיניים ולהשיג אפקט של דפים רבים יותר, הנקראים מהר יותר. הוא נוח למו"ל מבחינת התימחור: אינו יקר מדי יחסית לקוטנו, בעוד אשר ספר רב-היקף עלול להיות פחות ריווחי כי קיים בשוק מעין גבול עליון למחיר הסביר שניתן לדרוש עבור ספר קריאה. כפל מיספר העמודים בספר אינו בהכרח כפל במחיר.

הספירה המקובלת להיקף הספר בעודו בכתב-יד או בקובץ מחשב היא לפי גליונות-דפוס. 24,000 סימני-דפוס הם 16 עמודים בספר.

סופרים את סימני הדפוס על פני שורות אחדות – אותיות וגם סימני פיסוק – מחברים ומחלקים במיספר השורות, זאת כדי להגיע לממוצע-לשורה.

מכפילים את הממוצע-לשורה במיספר השורות הממוצע בעמוד, מכפילים את התוצאה במיספר העמודים בקובץ או בכתב-היד, מחלקים ל-24,000 ס"ד ומגיעים למיספר גליונות-הדפוס בספר.

מכפילים אותם ב-16 ומקבלים את מיספר העמודים בספר הנדפס.

לדוגמא: 240,000 ס"ד = 10 ג"ד = 160 עמ'.

מעבדי-תמלילים שסופרים את סימני-הדפוס מקצרים את פעולת החישוב.

לאחר שיודעים כמה עמודי קובץ במעבד-התמלילים יהיו אותם 160 עמודי ספר, יכולים לדעת טוב יותר, בכל שלב ושלב, מה החלק היחסי ממנו שכבר נכתב, מה עוד אפשר להוסיף עליו, וכן את היחס בין עמוד במחשב לעמוד בספר.

2. כרומאן אקטואלי

לרומאן שהנושא שלו אקטואלי או נחשב-לאקטואלי או שהוא בעל עוצמה להפוך עצמו לנושא אקטואלי – יש סיכוי טוב יותר להיות רב-מכר.

למה? ככה.

אך ישנה גם גישה הפוכה האומרת שכל מה שדומה לכתבה בעיתון – כתבה בעיתון טובה ממנו.

לעיתים הנושא הבנלי הוא תאומו של האקטואלי.

חיפוש אחר אהבה קיים במרבית רבי-מכר.

הנושא האקטואלי עשוי להיות גם עירטול משפחתי כאשר מדובר בקירבה לאישיות מפורסמת, בתנאי שהאישיות טרם נשכחה. הוא יכול להיות גם כל נושא שבעולם בתנאי שהדמות הכותבת אותו היא בעלת פוטנציאל תיקשורתי-אקטואלי, ומדובר בעיקר במפורסמים שכותבים ספרים, ולא בסופרים שכבר התפרסמו בזכות כתיבתם.

לעיתים רחוקות קורה שרומאן בעל ערך ספרותי, לא-פלצני וכביכול לא אקטואלי – מגיע לרשימת רבי-המכר ומיתרגם לשפות רבות. דוגמאות אהובות עליי: "רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם, "ויקטוריה" של סמי מיכאל.

נושאים הנחשבים אקטואליים ובעלי סיכוי להצלחה שיווקית, (אולי יהיה אפשר לשכנע את המפיץ לקנות אלפי עותקים מהרומאן החדש ולערום אותם ליד הדלפקים בחנויותיו), הם בין השאר:

* עולמה של אישה דתית הנמצאת בקונפליקט עם החברה שבה היא חיה. לעיתים זוהי מוטאציה מודרנית של ספרות תקופת ההשכלה או של הז'אנר שכונה בשם "שונד", "ספרות צהובה" ו"רומאן למשרתות" – אבל הקוראים, ובייחוד הקוראות, אוהבים אותו מאוד.

* יחסים אירוטיים של בת עם אביה. אבא אנס אותי הולך מצויין, גם אבא חורג או חבר של אמא שקיים יחסים אינטימיים עם הבן. אהבה אירוטית של אח לאחותו. אבא אלכוהוליסט. אמא זונה. הייתי מכור/מכורה לסמים. אימי התאבדה. רצחתי בילדותי איש מבוגר. מפקד הבסיס הטריד אותי מינית. טענת הכותב שמדובר ברומאן אוטוביוגראפי מחוללת פלאים בהחדרה-לשוק של הספר. תשפוכת מילים בכיינית, כמעט בלתי-קריאה, זוכה לא פעם להצלחה בלתי-רגילה בקהלי קוראים שונים כגון מבקרי ספרות, מרצים לספרות באקדמיה, אינסומאנים (הסובלים מנדודי-שינה) ונשים דעתניות.

* אם הכותבת אישה, אפשר לעשות הון ספרותי מכתיבה על גיבורה ביצ'ית (מכשפה), על וסת, שנאת ילדים, שנאת בעלים, הפלה, הריון, אימוץ והפרייה חוץ-גופית. ביתור גברים אינו חורג מגבולות התקינות הפוליטית. חשוב מאוד לציין כי גם לאישה יש זכות לזיין, ולא לשכוח את הדגדגן ונקודת הג'י.

* ריגול אטומי בישראל. המוסד חטף אותי. השב"כ סיממני.

* דמות ידועה חולה באיידס. כל מיגוון אפשרי של יחסים הומוסקסואליים ואהבה לסבית. גם כאן, רומאן אוטוביוגראפי או סיפור על קרוב-משפחה מפורסם, בנושאים האלה, הולך מצויין.

* ילד אוטיסטי במשפחה. אם חד-הורית. כיצד להיפטר מהורים זקנים וגם מהחותנת? אישה נכה. ילד יתום הולך לבית-ספר לכישוף. בבוקר את מתעוררת והנה בעלך, הגבר של חייך, משותק או אמנזי (חולה במחלת השיכחה). בתקופה שקדמה לתעשיית רבי-המכר המקומית, כתבה שולמית הראבן על נושא דומה ספר יפהפה, "עיר ימים רבים".

* ילדות עשוקה. תיסכול על רקע עדתי. אפשר, וכניראה גם מותר, לתאר את עדות המזרח בצורה ביקורתית ואפילו נוראה – רק אם הכותב עצמו הוא ממוצא מזרחי. הטיעון האוטוביוגראפי עוזר מאוד, ומביא ליחס סלחני מצד הביקורת.

סיכוי גדול להצליח יש ליצירה שמתארת באהדה דמות מקופחת-מילדות ממוצא כנעני, אדומי, עמוני, נבטי, יהודי-מזרחי או ערבי – מול גיבורים/גיבורות מתנשאים בלונדים אשכנזים, הניראים לעיתים כמימוש חלום הגזע הארי (ומשום כך גם מגיע להם להירצח, כי מטבעם הם אשמים גם כאשר הם הקורבנות). אפשר ליישם נוסחה תחמנית (מניפולטיבית) נועזת זו בכתיבה על דמויות היסטוריות כגון ישמעאל, עשיו, הורדוס, אבו-ג'ילדה, עוזי משולם או רוצחו של רבין. ככל שהתשתית המוסרית וההיסטורית של היצירה מופרכת ושקרית – כן היא גורפת לעיתים גילויי אהדה ו"התקבלות" מצד הביקורת – המתנודדת בין התרפסות לבין טימטום ובורות.

מי שסבור שהדברים הנאמרים כאן נכתבו בסינית – שייך לדור הישן או שמרמה את עצמו כדי שיוכל להמשיך לרמות את הקהל.

* מנקודת-מבט של הורים: הילד/הילדה ברחו להודו או לאמריקה הלטינית. הילד סרבן שירות בצבא. מגלים שהילד הומו והבת לסבית.

* "בוקר אחד בעלי/ אשתי נמאס/נמאסה עליי..." בגידות בחיי נישואים היו והינן תמיד להיט. המתכונת הבטוחה היא גבר מבוגר מתאהב בבחורה צעירה או אישה מבוגרת נסחפת אחר בחור צעיר. מומלצים החברה/החבר של הבת/הבן. דווקא בנושאים אלה נוטים הסופרים להצניע את המרכיב האוטוביוגראפי. אף אחד לא גאה לספר שבגדו בו אלא אם כן תאוות החשיפה לשם קידום המכירות גוברת על כבודו העצמי.

* חשוב שיהיה אפשר לסכם במשפט אחד עלילה של רב-מכר, כמו כשמספרים על סרט, וכך גם יתאפשר למי שלא קרא את הספר לדבר עליו בזכות הנושא. לדוגמה: תל-אביבית מואסת בחיי הנישואים המשעממים ונוסעת לתאילנד או לדרום-אמריקה, מתנסה בחוויות לסביות, סמים, מה-זה הרפתקאות, פוגשת את אהבת חייה, ישראלי צעיר בגיל של בנה, הוא נהרג בתאונה והיא שבה לחיות עם בעלה וילדיה בתל-אביב או סתם חוזרת למות לנו כאן. סיפור אהבה חושנית חד-פעמית מחוץ לנישואין בחייה של אישה משועממת-מתוסכלת נוסח "שירלי ולנטיין" או "הגשרים של מחוז מדיסון" – פשוט אינו יכול להיכשל.

* "אני מזדהה עם הסבל הפלשתינאי מפני שאני דור שני/שלישי לשואה ויודע/יודעת מה הנאצים עוללו לאבות-אבותיי..." נושא חביב על השוליים הסהרוריים של השמאל במימסד הספרותי בישראל, כמו גם על יהודים שונאי ישראל בגולה ועל גויים אנטישמיים. אפשר גם לצוד נאצים או להיות יהודי ממוצא נאצי.

* בולמיה. אנורקסיה. פריג'ידיות. נימפומאניה. קונסטיפאציה (עצירות) כרונית.

* שחיתות במשטרה או במימסד הביטחוני, הצבאי או העסקי, המשפטי, גם שופטים יכולים להיות נוכלים. הולך טוב מאוד עם גיבור שהוא עורך-דין. לעומת זאת שחיתות במימסד הדתי, חטאיו של טוען-רבני או חיי המתנחלים בגדה וברצועה נחשבים ללא-מעניינים, וכן תאונות הדרכים, אישיותם וחייהם של נהגי משאיות המתנהגים כרוצחים על הכביש, ומרבית המחלות, אלא אם מדובר במחלה שלסובלים ממנה יש עילה להאשים את החברה והמימסד.

* המאפייה הרוסית או בעלים של כלי-תקשורת רבי-תפוצה משתלטים על הפוליטיקה, העיתונות, הכלכלה, המישפט, הכלכלה, הזנות בישראל. כדי לשרוד – הם מפילים בפלילים כל אישיות בכירה שאינה מוכנה להיות משת"פית שלהם.

* מחלת נפש של אישיות ידועה או של בן/בת זוגה, כמובן בהסוואה ספרותית הנהוגה בז'אנר הקרוי רומאן-מפתח.

* לכתוב בצורה אינפאנטילית על דמויות אינפאנטיליות ולטעון במצח נחושה שזוהי הצעקה האחרונה בספרות. חצופים יכולים גם לכתוב לגמרי מבולבל כאילו.

 יש סופרים הכותבים בתשפוכת אחת, ללא חלוקה לסצינות, כדי לחסוך מקוראיהם את הצורך בקריאה ממש תוך כדי הקריאה. הם מסתפקים בסיפור של הסיפור, כמייעדים אותו למתקשים בהבנת הנקרא ולמי שמירקם ספרותי של רומאן רגיל-ביותר הוא מעבר לאופק חייהם.

* התקבלות רומאן חדש על דעת הביקורת, היעשותו לרב-מכר והשיכנוע העצמי של קוראיו שהם נהנים מספר שלעיתים הוא שטחי, משעמם וחסר-עניין, נובעים גם מכך שהסופר ו/או הספר זוכים ל"הנחה" וליחס סלחני הנובעים משיקולים לא אמנותיים. מדובר במין הפלייה מתקנת בהתייחסות לציבורים ולנושאים כגון מזרחיים, הומולסביים, שחורים, ג'ינג'ים, נשים, דתיים, שואה, דור שני לשואה, ערבים ורגשי אשמה כלפי הערבים. צירוף מבטיח במיוחד הוא רומאן שתכתוב אישה מזרחית דתית, דור שני לשואה – על אהבת גיבורתה לערבי, ויותר מסקרן – לערבייה.

* כדאי לך לדעת ולהיערך בהתאם: קוראי הרומאנים כיום הם בעיקר קוראות. טעמן קובע את רשימת רבי-המכר. לרומאן שעשוי למצוא חן בעיני גברים ("ספרות של בנים" או "ספרות של גברים" כהגדרת פרופ' יפה ברלוביץ) אבל אינו כתוב לטעמן של נשים – כמעט שאין סיכוי להיות רב-מכר.

"נשים קונות יותר ספרים מגברים," כותב אוריה שביט ב"מוסף שבועי" של "הארץ" (16.6.00), "והן פוגשות כמעט רק נשים כמוכרות בחנויות." – "יחס הלקוחות בחנות שלנו הוא שני-שלישים נשים, שליש גברים," אומרת אליענה יידוב מ"תולעת ספרים" התל-אביבית, ולדברי סיגל קמחי, מוכרת בסניף סטימצקי במעלה אדומים: "מעשרה עותקים של 'בעל ואישה' (מאת צרויה שלו), תשע [כך במקור!] קונות נשים, ואחד קונה גבר – בשביל אשתו."

פרופ' חנה אדוני, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, שהתמחתה בחקר תרבות הפנאי בישראל, אומרת לשביט שטרם נעשה המחקר שיבהיר את התופעה, אף שיש לה סימוכין במחקרים רבים.

מנחם בן (מבקר ספרותי שבלהיטותו ללגלג על ספרים אופנתיים חסרי חשיבות הוא מתקשה לעקוב אחר הספרים החשובים באמת), כותב במדורו "ספרות", במקומון "תל אביב", על רב-המכר של צרויה שלו: "כפי שאפשר להבין, חידושים גדולים אין כאן. כמעט ספר מתוכנת, אמנם מופנם ומורכב, על חיי נישואים, המציע לקוראותיו (בעיקר קוראות יהיו לספר הזה, כמובן, בין השאר משום שגברים בישראל כמעט לא קוראים ספרים)..." (31.3.00), וב"לא קוראים ספרים" כוונתו כניראה ל"לא קוראים רומאנים".

יורם ברונובסקי, ברשימתו "אהבת סופרות" בעיתון "הארץ": "זו תופעה עולמית, אך נידמה, כמו בתחומים רבים אחרים, שבישראל היא מועצמת ומרשימה פי כמה: נשים הכותבות במרץ חלוצי, בתנופה, מפיקות כמדומה את רוב הרומאנים בשוק, כותריהן ניצבים תכופות בראש רשימות רבי-המכר. וכדרך הנשים הן כותבות על הדברים האמיתיים של החיים, ובייחוד על יחסים בין בני אדם, על פי רוב משני המינים, אך גם, יותר ויותר, בנות אותו המין. אכן, הנושא הגדול הוא, כבר כמה שנים בעולם וכמה חודשים בישראל, ידידות או אהבה בין שתי נשים." (7.4.00).

במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", שואל המשורר חיים נגיד את המבקר יוסף אורן: "איך אתה מעריך את הסיפורת של שנות התשעים?"

עונה אורן: "בעשור הזה התחולל שינוי היסטורי. לראשונה בתולדות הסיפורת העברית עלה מיספר הכותבות על מיספר הכותבים. חלק מהן מנהל באמצעות הספרות מסע צלב פמיניסטי, בעידודן של מיספר מרצות לספרות נשית חתרנית. אחרות כותבות ספרות שהיא בין טריוויאלית לירודה, מתוך פזילה להצלחה מסחרית." (7.4.00).

זוהי כמובן הגזמה פרועה. ספרות טובה אין לה דבר עם מין הכותב אותה, גם לא עם גזעו ודתו. אופנות באות וחולפות אבל כמו שאומר מפיסטו במחזה "פאוסט" של גיתה: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!"

* זמן הווה זמן עבר. יש רומאנים וסיפורים, שבהם השימוש העקבי בזמן הווה בלבד מעניק למסופר עוצמה רבה. הקורא חי את זמן העלילה, ואילו הסופר מתחייב שכאילו כל מה שיתואר בעמוד הבא והלאה – טרם התרחש כלל, כמו שטרם התרחש ברגע הבא בהצגה או בקולנוע. כתבתי כך ספרים אחדים: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993), "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (ידיעות אחרונות, 1994) ו"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (עם עובד, 1998).

השימוש בזמן עבר הוא השגור ביותר בפרוזה. יש בו יסודות של מוחלטות, של עדות ושל היגיון – אני מספר על מה שהיה, ומה שהיה לא קורה עכשיו. בשני הרומאנים האחרונים שלי, "שלוש אהבות" (אסטרולוג, 2000) ו"המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000) – חזרתי לכתוב בזמן עבר מאחר שהמספר הוא-עצמו מעין סופר או כרוניסטן המתאר תקופות מרוחקות.

אלה היו החלטות מאוד טכניות ולגמרי לא ספונטאניות, ששמרתי עליהן בעקביות לאורך כל יצירה.

* מצא לך סנדק. סנדק ספרותי יקבע לך בשוק ערך גבוה גם אם אין לך. סנדק מו"לי יפיץ את ספרך באלפי עותקים, יעזור ליצור רושם שכתבת רב-מכר גם אם ספרך אינו קריא ביותר או מטופש או מפוטפט, ואתה תעבור ממעמד הסופרים המדוכאים, שעותקי ספריהם כמעט שאינם מצויים בחנויות, למעמד הסופרים המדכאים, שעותקי ספריהם ממלאים ערימות ומדפים, מקשטים כטאפט חלונות-ראווה, ואינם מותירים מקום לאחרים.

לעיתים מתאחדים שני הסנדקים בדמות אחת.

זאת ועוד –

ראוי להיצמד לעלילה פשוטה.

לשתיים-שלוש דמויות ברורות ושונות זו מזו –

לפחות אחת מהן היא צעירה יפה וחושנית, ג'וליה רוברטס של הספרות.

להישאר במסלול המרכזי של העלילה ולא לסטות לעלילות-ביניים.

סיפור בגוף ראשון משכנע מאוד.

לכתוב על מה שנידמה לכולם שכולם מכירים. "זה ממש קרה לי" או קרה למישהו שאני מכיר או קורה עכשיו, בדרך-כלל בתל-אביב.

ליצור בפרובינציה תחושה שכל מה שקורה בספר הוא משהו-משהו – החיים הפרועים והמעניינים מתרחשים רק בעיר הגדולה, ואליהם אפשר להתקרב באמצעות הקריאה.

כל מה שלא הצלחת לעצב בחיי הגיבורים מוטב להשאיר כתעלומה וכמיסתורין מאשר להדביק לו הסבר צולע.

ליצור בספר רושם של הסוואה קלה לדמויות קיימות שאו-טו-טו תובעות את הסופר למישפט דיבה.

להאשים את המדינה, לא חשוב במה, ולכתוב שפעם היה יותר טוב, אפילו שזה שקר. מומלץ גם ללכלך קיבוץ.

לא לשכוח את נתב"ג.

לא לשכוח את האנושי.

לא לקרוא את דוסטוייבסקי או את ברנר כדי שלא להיחשף לספרות טובה. גם אין צורך לקרוא את קפאקא, אפשר להסתפק באתגר קרת.

לזרוק שמות של מפורסמים בארץ ובעולם, להפגין ידע ביינות, בבישול צרפתי (הרוצה להתאבד ישבח גפילטע-פיש ויין הוק), בערים זרות, בנופים לא-ישראליים ובעיקר במסעדות יקרות ובלהיטי מוסיקה הנחשבים פופולאריים באוזני הצעירים.

להציב מתחילת הרומאן סיטואציה שכל המסופר בו נובע ממנה, ולסיים בהתפתחות עלילתית שכל המסופר בו חתר לקראתה.

לתאר רגשות עזים.

לוותר על פרס נובל. סופרים רבים נוטים לרסן את כתיבתם כדי שלא לפגוע בסיכוי שלהם לזכות בפרס. בשפה עממית קוראים לכך סירוס עצמי. בשערו האחורי של מקומון "העיר", שבו קשה לדעת אם הציטוט אמיתי או מומצא, נכתב בשם בריאן אינו: "רוב האמנים מפחדים מהכישרון של עצמם."

לשתות מיץ תפוזים טרי.

לכתוב בצורה פשטנית כך שרוב הקוראים יחושו עצמם חכמים ממך.

לכלול תיאורים חושניים אך לא מפורטים מדי, תיאורים המותירים טעם של עוד שלעולם לא יתואר בספר כי –

3. לא להגזים בסקס!

 בניגוד לדיעה המקובלת, רומאן ארוטי או פורנוגראפי אינו מתכונת המבטיחה רב-מכר, מכל מקום, לא בישראל.

חרף הפתיחות-כביכול והאווירה של "הכל מותר" – אפשר להבחין בצביעות רבה בהתייחסות לסקס מצד הוצאות הספרים הנחשבות ל"מכובדות". גם בקרב הקוראים שורר קנה-מידה כפול ומכופל ("דאבל סטאנדארט") וגם צדקני בכל הקשור לפעילות המינית בספרות הבידיונית. אמנה כללים אופייניים אחדים, שניתן למוצאם גם בהתייחסות לסרטים:

* כלל ראשון: סקס שאני כותב הוא ארוטיקה. סקס שהזולת כותב – פורנוגראפיה.

* כלל שני: סקס ופורנו נחשבים למגונים, למרות שיש בהם לעיתים קרובות אינטימיות, יופי, חושניות נפלאה ובלתי-מזיקה, הערצת הגוף ואפילו אהבה לגוף, בעוד אשר מרבית תיאורי האימה, ההתעללות, האכזריות, המפלצתיות, העינויים, הרצח, המיסתורין, הפסיכוטיות והרשע בקולנוע ובספרות נחשבים לגיטימיים ואפילו מעוררים אהדה.

כאשר אישה מחבקת גבר בסרט מתח וידה נשלחת לסכין או לאקדח כדי להרוג אותו, זה תקין פוליטית ובסדר גמור, ואין על כך אפילו הגבלת גיל. אבל כאשר אישה מחבקת גבר בסרט ארוטי וידה נשלחת לאבר שלו כדי לענגו, הדבר נחשב מגונה ולא-מוסרי, וגם אסור בצפייה לנוער.

סימון דה-בובואר כתבה באחד מספריה כי את הדברים החשובים ביותר שיש לה לומר היא שמה בפי גיבוריה כאשר הם נמצאים יחד במיטה, כי הרגעים האינטימיים הללו נחרתים על לוח-ליבו של הקורא.

* כלל שלישי: הומור, מילים גסות, הצחקות פרועות, כל מה שקשור בהשמחה של הקורא – לא כל-כך הולך, בייחוד לא הומור ארוטי בוטה הנחשב "ספרות של בנים", ואשר נשים, שהן מרבית קהל הקוראות של רבי-המכר, בדרך-כלל מתעבות אותו.

* כלל רביעי: כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה.

כאשר נשים כותבות על סקס, מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית.

כל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצה מסויימת רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו.

לדוגמא: הרומאן הצרפתי "סיפורה של O" (1954) מאת פולין ריאז' הוא הזייה שכלתנית ופורנוגראפית-בתכלית, שעיקרה משחק סאדיסטי בהשפלת נשים ובענישתן. אילו גבר היה מחברו – היו צולבים אותו, ואולם מאחר שאישה כתבה את הספר, אמנם תחילה בשם בדוי, הוא עורר בשנותיו הראשונות סנסציה ספרותית ונעשה לספר-מין פולחני של אוהבי שיעמום אינטלקטואלי עד כדי כך שבמהדורתו העברית (הקיבוץ המאוחד, 1999) נוספו על ההקדמה המקורית של ז'אן פולאן עוד שני מאמרים מלומדים תוצרת הארץ, אשר ככל שהספר מייגע בקריאה, הם עוד מייגעים ממנו בחשיבות שהם מנסים לייחס ליצירה חסרת ההומור והחן. נקל לשער כיצד היו קוטלים ספר פורנוגראפי כזה אילו נכתב בידי סופר עברי בן-ימינו!

4. ערך הדיפדוף בו

הקורא הרגיל אוהב לרוץ בספר, ואם הוא מתעכב, אזיי להנאתו ולא משום שהטקסט אינו ברור או מייגע, אלא אם כן הוא הקורא שנהנה רק מרומאנים ומסיפורים שמפאת חשיבותם הרבה קשה לקרוא בהם ואפשר להסתפק בשלושים העמודים הראשונים.

לכן כדאי לפתוח זיח כל אימת שהתוכן מחייב ומאפשר זאת, ולתת דיאלוגים בשורות נפרדות, ואפילו קצרות, כדי שכבר בדפדוף ייראה הדף של הספר או של הסיפור לא דחוס מדי, ויעורר רצון וסקרנות לקרוא בו.

הקורא הרגיל מעדיף לקרוא אותה כמות טקסט על פני מיספר רב יותר של עמודים מרווחים, מאשר בצפיפות. מכוח העצלות הטבעית שקיימת באדם – הוא אוהב לפגוש עמודים שיש בהם הרבה שורות קצרות וכתמי-נייר לבנים, הדבר מעניק לו הרגשה שהוא רץ בקריאה. לפעמים הדיפדוף קובע את גורל הסיפור או הספר – אם יקרא בו ואם יקנה אותו.

מומלץ, כהכללה גסה (וכמעט אידיוטית) לשמור על פרופורציות של:

שליש תיאור

שליש דיאלוג (דיבור ישיר)

שליש התייחסות (מחשבות, מסקנות, הרהורים על, הגות וכדומה).

זאת כדי שמתכונת העמוד בספר, או בכתב-היד – תהא מושכת את העין וגם קלה לקריאה ומגוונת.

כדי להקל על הדפדוף וההתמצאות בספר מומלץ לחלק אותו לפרקים. ואם אפשרי, מבחינת סגנון הספר, לתת שמות לפרקים. שמות הפרקים יודפסו בתחילת הספר וינוסחו כך ששיטוט עין הקורא עליהם יטרים את המצפה לו ברומאן-עצמו.

בשום אופן לא לכלול מבוא לספר. לא להתנצל. לא להסביר. מיד אחר "שמות הפרקים", יתחיל הטקסט עצמו (בעמוד הלא-זוגי), וראוי לו שיתחיל באקורד חזק כמו סימפוניה של בטהובן.

5. משלוחים ואכזבות

אם לא פנו אליך ולא ביקשו ממך לשלוח את הסיפור או הרומאן, ואם אינך מכיר אישית את העורכים – רצוי לצרף לכל משלוח מעטפה מבויילת עם כתובתך. אמנם, בעידן המחשב אין זו בעייה להוציא עותק נוסף, ואין צורך לצלם כתבי-יד או להקלידם בכמה העתקים עם נייר קופי במכונת-הכתיבה. מעטפה מבויילת מגבירה את הסיכוי שיענו לך, אם כי יש עורכים שזורקים לסל גם אותה. אם תכתוב כתובתך עליה, לפחות לא יוכלו לעשות בה שימוש אחר.

לעיתים אני מקבל כתב-יד לחוות-דעת. לאחר שאני קורא אותו, וכותב ושולח את חוות-הדעת בדואר לכותב, כדי שילמד אותה וניפגש לשיחה – נעלם הלה כלא-היה, ומותיר בידי כתב-יד של מאות עמודים. הוא כועס על כך שכתב-היד לא מצא חן בעיניי, ויותר זול לו לוותר עליו מאשר לשלם לי את שכר העבודה שהשקעתי בקריאה ובכתיבת חוות-הדעת על ספרו.

אין לשלוח כתב-יד של סיפור או ספר לשני מקומות ויותר בעת-ובעונה-אחת, אך לאחר זמן ניתן להודיע למקום הראשון כי בגלל השתהותם במתן תשובה, אתה שוקל לשלוח את כתב-היד למקום אחר. שאלת-הבהרה טלפונית רצוייה, למנוע אי-הבנות וכפילויות. יש עורכים בהוצאות הספרים שמחזיקים אצלם חודשים ארוכים כתב-יד, הם אינם מתכוונים להדפיסו אך חוששים פן הוצאה אחרת תוציאו לאור ויתברר שהיתה זו הצלחה מסחרית.

כאשר מדובר בכתב-יד של ספר, ובהוצאת ספרים, אין לשלוח כתב-יד באופן סתמי, אלא יש לשלוח קודם מכתב קצר על אודותיו, ולשאול אם יהיו מוכנים לקבלו לקריאה. כתבי-יד גדולים אפשר למסור אישית בהוצאה ולא לשלוח בדואר, ורצוי, בבוא היום, גם לחזור לקחתו באופן אישי.

רוב העיתונים ומרבית כתבי-העת אינם נוהגים, לקראת פירסום, לשלוח את הנוסח הערוך של כתב-היד לביקורת המחבר, ואפילו לא את ההגהות. הדבר גורם לא מעט אכזבות לכותב גם כאשר סיפורו נדפס סוף-סוף, והנה הוא שונה לגמרי. מצד שני, אם העריכה טובה – יש בכך שיעור טוב לכותב המתחיל, וחבל להתרגז.

הדרך היחידה להתגבר על צרה זו של עריכה היא לכתוב ולהגיש סיפור ורומאן כך שכמעט שלא יהיה צורך לערוך אותו ולהתקינו-לדפוס. יכולת זו נדירה ביותר גם אצל סופרים מובהקים ומקצועיים.

שונה הדבר, כמובן, בהוצאת ספר. המחבר עובר על נוסח העריכה עוד לפני ההורדה לדפוס, וכן הוא חייב, על פי ההסכם עם ההוצאה, לקרוא את ההגהות. בדרך-כלל הוא רשאי לשנות עד 2% מהיקפו של הסדר. מעבר לכך – נתון הדבר למיקוח עם הוצאת הספרים, שעורכיה אינם ששים לתיקונים רבים מדי.

לסיפורים קצרצרים בני שלושה-ארבעה עמודים יש סיכוי טוב יותר להידפס בעיתון, בגלל אילוצי שטח. סיפורים קצרים שהיקפם כעשרה עמודים, וארוכים בני עשרים ושלושים עמודים ויותר – מתאימים לקובץ סיפורים כי יש בהם נשימה ארוכה יותר לקורא, אך קשה למצוא להם במה פריודית, בייחוד קשה הדבר לסופר מתחיל. היו שנים שבהן מוספים ספרותיים, רבעונים וכתבי-עת ספרותיים פירסמו סיפורים רחבי היקף, אך מיספרם והיקפם של הביטאונים הצטמצם, וכיום לבד מהשתתפות בתחרויות הסיפור הקצר קשה לסופר מתחיל למצוא במה לסיפוריו ולהיות מוכר כסופר בטרם הוציא לאור את ספרו הראשון.

זו אחת הסיבות לתופעת הסופרים הנוצרים חדשות לבקרים "יש מאין". אתמול לא שמעת עליהם, טרם ראית בעיתון סיפור שלהם, והיום ספרם החדש מופיע במודעות-ענק על פני עמוד שלם. בטרם עמדו במיבחן הביקורת או הקהל הם כבר מוצגים כסופרים בעלי כישרון מדהים.

לרומאן, אפילו בינוני, אפילו של סופר מתחיל, יש סיכוי טוב יותר שתימצא הוצאת ספרים מאשר לקובץ סיפורים, אפילו רמתו בינונית עד טובה, ואפילו כתב אותו סופר ידוע, שאין לזכותו רבי-מכר קודמים.

עם זאת צריך להאמין כי טובים סיכוייו של כתב-יד מעניין, שיש בו התפרצות עזה ומשכנעת, אפילו הוא זקוק לעריכה יסודית – מסיכויי כתב-יד ערוך ואפילו מותקן-לדפוס – אך חסר כל עניין, כל טביעת-אצבעות מקורית ואש פנימית.

6. עטיפה ועטיפה אחורית

עטיפה קדמית או שער הספר, וכן עטיפה אחורית, או שער אחורי, קובעים לא במעט את הצלחת הספר, לפחות בשבועות הראשונים להפצתו.

ציור העטיפה מושך את עין המסתכל ומפתה אותו לקחת לידו את הספר ולעלעל בו, ואילו הטקסט על העטיפה מאחור הוא כמו "פרומו" לסרט או לתוכנית טלוויזיה.

המאפיינים המומלצים לעטיפה הקדמית הם:

א. שמך ושם הספר בחלק העליון, באותיות ברורות וגדולות, על רקע לבן או צבעוני ובלבד שאינו מטשטש אותן. שם ההוצאה פחות חשוב. אל תיתן לשום עימוד "אמנותי" אחר לבלבל אותך.

ב. בציור השער צריכה להיות לפחות דמות אחת של בחורה מושכת, רצוי עירומה-למחצה. עירום מלא מותר רק אם נלקח מתמונה של צייר ידוע, אחרת יחשבו שכתבת ספר פורנוגראפי ולא יקנו אותו, מאותה סיבה שאף אחד לא הולך עם קלטות פורנו חשופות ברחוב.

ג. אל תיתן לגרפיקאים להשתולל על חשבון ספרך בציור מופשט, סמלי-כביכול, אימפרסיוניסטי או אכספרסיוניסטי, שעשוי להיות נפלא אך מקומו במוזיאון. אל תתפתה לכתמי צבע, לרושם ולאווירה אסתטית. השתדל שהעטיפה תורכב מעיבוד צבעוני נכון של ציורים, רישומים וצילומים. השימוש במחשב מציע אפשרויות נהדרות. ככל שהעטיפה יש בה יסודות יותר תיעודיים, ארציים ומוחשיים – כן גוברת האמינות של המסופר ברומאן.

בעטיפה אחורית אפשר לכלול שלושה סוגי טקסט:

א. איפיון קצר ומעורר סקרנות של הספר. אפשר לשלב גם ציטוט מעניין מתוכו.

ב. מישפטים קצרים על הספר מאת סופרים ומבקרים שקראו אותו לפני צאת מהדורתו הראשונה. במהדורות הבאות כבר אפשר לצטט מתוך ביקורות מודפסות.

ג. פרטים ביוגראפיים על הסופר וספריו הקודמים וגם תצלום, אם כי לא הכרחי.

כדי להכין עטיפה אחורית מוצלחת צריכים הסופר-עצמו ועורך הספר להיות שותפים מלאים להכנת הטקסט.

המשך יבוא

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 / תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בגיליון האחרון כתבנו "דפני השמנמונת" – לאחר שראינו אותה מאחור בשידור טלוויזיה כשהיא עולה לבמה לנאום במסיבת העיתונאים בבית סוקולוב בתל-אביב. זה לא בסדר. אנחנו מתנצלים. מכאן והלאה נכנה אותה רק בשם "דפני החצופה".

* "אהוד היקר, טוב וחשוב שכתבת מכתב למנהל הוצאת עם עובד בעניין ספרך 'אין שאננים בציון'. כזכור לך הייתי ממעוררי הסכמתך לפרסם קטעים מהספר המאוד חשוב ב'חדשות בן עזר'. בעת שהותי בקיץ בארץ ניסיתי 'לתפוס' את ירון סדן בטלפון, אך לא עלה בידי. ספר הראיונות שלך הוא לא רק ספר טוב מאוד, הוא תעודת זהות ציונית יחידאית, ודומני שרבים מתוודעים אליו רק באמצעות 'חדשות בן עזר'. אין לי אלא לקוות שרבים שטרם קראו – יזכו לקרוא, כיוון שבספר הזה אפשר לחזור ולקרוא שוב ושוב. בברכה שלמה, יואל רפל."

אנו מבקשים מכל מי שמתכוון לרכוש את "אין שאננים בציון", לפנות לשם כך במכתב רגיל או בפקס למנהל הוצאת "עם עובד", ירון סדן, רחוב מזא"ה 22 ת"א. פקס 03-6298911. ככל שתתקבלנה יותר פניות כן יש סיכוי טוב יותר שתודפס מהדורה שנייה של הספר.

* לעיתים אנחנו מקבלים הודעות בלשון "נא להוריד את שמי מהתפוצה." מיד בודקים כדי למלא את הבקשה ולדלל במקצת את רשימת אלפי הנמענים שלנו, והנה יוק! – הפונה או הפונָה כלל אינם מצויים ברשימת התפוצה! – אנחנו מבקשים אפוא מהפונים אלינו לבדוק היטב באמצעות איזה אי-מייל הם מקבלים אותנו, ומאיזה אי-מייל הגיליונות נשלחים אליהם. יש לנו הרבה "סוכני-מישנה" בהתנדבות, ביוזמתם, שמכניסים כל גיליון חדש שלנו לרשימת התפוצה שלהם, ושולחים הלאה. כך שתפוצתנו היא הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים, שלא לדבר על אלפי הקוראים אותנו בכ-70 מדינות ושפות ברחבי העולם – באמצעות האתר שמְתחזק פרופ' יוסי גלרון.

* בגיליון האחרון 672 אירעה תקלה בתוכנת המשלוח [הנמשך כחצי שעה] ונמענים אחדים לא קיבלו אותו. אנא, כל החפץ לקבלו יְמיֵיל אלינו מיד יקבל.

* מושפעים מהפרופגנדה המבוססת של "מחאת האוהלים" רצינו כבר ממש לירוק על הטייקונים ועל העשירים. והנה הזדמנו לבקר חבר בבית החולים איכילוב [ע"ש משה איכילוב, יליד פתח-תקווה, שהיה שנים רבות חבר מועצת העיר תל-אביב. אחיו היה ח"כ עזרא איכילוב] – ומצאנו בבית החולים המודרני מגדלי-אישפוז וקומות שלמות, שכולם קרויים על שם טייקונים ועשירים נצלנים, כולם על שם החראים האלה שתרמו כמובן רק לשם האדרת שמם ויחצ"נותם וכדי להעלים מן הציבור את מסעי השוד שלהם. עברנו ממגדל למגדל ומקומה לקומה וכמעוט ירקנו בכל פינה – רק שהיה כל כך נקי שם עד שלא היה לנו איפה לירוק אלא עלינו.

* סוף-סוף אנחנו נוטים להסכים עם טעמו הספרותי של הסופר דוד גרוסמן: "גרוסמן סיפר גם שאינו מסוגל לחזור ולקרוא את הספרים שכתב: 'בכל ספר יש שניים-שלושה קטעים שאני בוחר, בעברית ובאנגלית, ושאותם אני יודע להקריא יפה. אבל לקרוא ספר שלי? בחיים לא... לא הייתי רוצה שיראו לי בווידאו איך רקדתי אתמול במסיבה, עירום על השולחן, כשהייתי שיכור. כשאהיה בן 70-80 – אולי אז.'" ["ידיעות אחרונות", "7 לילות", 26.8.2011].

אבל איך הוא מצליח לקרוא את ההגהות שלו?

* איך זה שבכל הכרזות והנאומים של "המחאה החברתית" חביבת התקשורת המוטה לטובתה – לא נשמעה זעקתם האמיתית של תושבי השכונות בדרום תל אביב – שהולכים ונעשים בלית-ברירה לנתינים בקנטון זר של מהגרים אפריקאים לא-חוקיים, הגורמים להם לחיות בפחד, במציאות של פשע ואלימות?

* למה, לעזאזל, דווקא שר החוץ החשוד ליברמן, שעתיד אולי ללכת לבית-סוהר, למה הוא זה שאינו חושש לומר דברי אמת? – "שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר היום (שבת) כי דבריו של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, מוקדם יותר ברמאללה, לפיהם הפלסטינים לא יסכימו להכיר במדינה יהודית חושף את המהות האמיתית של המהלך בספטמבר ואת מטרתו הסופית.

"'כוונתם האמיתית של הפלסטינים היא לא הקמת מדינה שתחיה בשלום לצידה של מדינת ישראל, אלא הקמת מדינה נקייה מיהודים בשטחי יהודה ושומרון והשתלטות עויינת מבפנים על מדינת ישראל,' אמר ליברמן. 'זוהי גם הסיבה שאבו מאזן ושותפיו אינם מעוניינים במשא ומתן עם ישראל אלא בצעדים חד-צדדיים כדי להשלים מהלך זה. על מדינות העולם להבהיר לאבו מאזן כי הדרך היחידה שבה יוכלו הפלסטינים לקבל מדינה היא כשיפסיקו לנסות ולחסל את המדינה היהודית היחידה בעולם.'" ["הארץ" אונליין, 27.8].

* "מלחמת השחרור!" – מהעברית המגומגמת והמתפנקת של סתיו שפיר בת ה-26, שהיא אחת מ"יוזמות המחאה החברתית", (ושמיד אחרי השירות הצבאי טסה ללונדון ללמוד על חשבון מילגה של "קרן בריטית לפלסטינים ולישראלים שמתעתדת להביא שלום לעולם כולו תוך שלוש שנים וחצי", ככתוב על אודות הבחורה הזו בגוגול) – מדבריה ביומן הבוקר של "קול ישראל", [שלשום], הבנו כי אם ההפגנות הרגילות לא תעזורנה, ייתכן שהמאבק יגלוש לפסים אלימים יותר, כמובן באשמת הממשלה, וכי בניינים ריקים נוספים "ישוחררו" על ידי "המחאה החברתית". נחשו איפה?

מעניין מי מממן את הקרן הבריטית הזו למען השלום, ומה נדרש ממוטביה דוגמת סתיו שפיר? האם הדבר דומה לדוקטוראט שקנה מועמר קדאפי ביוניברסיטי קולג בלונדון לבנו ד"ר סייף א-דין אל אסלם? או לסכומי העתק שמשקיעים הסעודים בפרוייקטים דומים בבריטניה? ומעניין גם איזה עוד מקומות בארץ-ישראל מתכוונת המילגאית סתיו שפיר "לשחרר"? ולמי, בין היתר, היא מדווחת על פעולותיה אלה?

* מדוע איננו קוראים ושומעים בתקשורת הישראלית דבר על היחסים בין ישראל לבין החבל הכורדי, העצמאי-למעשה, בצפונה של מה שהיה פעם המדינה עיראק? הלא בשעתו היו יחסים קרובים בין ישראל לבין ראשי המרד הכורדי בעיראק, שאם איננו טועים הם הוקרבו על מזבח היחסים הטובים שלנו אז עם טורקיה. זו טורקיה שכיום המטוסים שלה טובחים משמיים באזרחים הכורדים והורסים את כפריהם, אבל המנוולים הטורקיים ממשיכים לדרוש מאיתנו התנצלות על אזרחיהם הטרוריסטים שנהרגו על ה"מרמרה" בנסיונם להרוג באכזריות את חיילינו.

* שיעור בבלגן של "המהפכה החברתית", שמארגניה התמימים והמיתממים הוציאו את הדמוקרטיה הישראלית חביבת-התקשורת לאנארכיה של הרחוב: אירגוני הפשע וכן הפושעים הבלתי-מאורגנים מוחים על שלא ניתנת גם להם דריסת-רגל ב"מחאת האוהלים" ומאיימים לדקור עוד ועוד פעילי מחאה במחאה על הדרתם מהמחאה, כפי שקרה במאהל המחאה בגינת לוינסקי בתל-אביב.

מפגינים יקרים, השתדלו להפגין רק בצפון תל-אביב איפה שיש גם אפשרויות טובות לזוגיות חדשה, ולא בדרומה – פן תידקרו ואבא-אימא בדירתם היקרה ידאגו לכם מאוד.  

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,262 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,044 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל