גיליון מס' 674

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באלול תשע"א, 1 בספטמבר 2011

עם צרופות תמונתה של טוני הלה וצילום של גורת חתול החולות

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: נורית גוברין: "תיכון חדש" שלי, 75 שנה להיווסדו. // חגית הלפרין: טוני ו"תיכון חדש". // 47 שנה למותה של טוני הָלֶה, 1890-1964, מתוך "יוּבל", ביטאון תלמידי בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב, דצמבר 1964.// טוני הלה ז"ל: מכתב לבוגרי מחזור כ"ז. // ד"ר י. פאפוריש: טוני הָלֶה-שטינשניידר ז"ל. // אהוד בן עזר, מחזור י"ז: לזיכרה של טוני הלה. // אהוד בן עזר: קטע ובו טוני בעקבות הסיפור "טוני או חלומות ימי הנוער", 1977. // אהוד בן עזר: אנוש בר-שלום בוכה. // אהוד בן עזר: שני שירים על מות אנוש בר-שלום: 1. על פניך צל שחור. 2. צולל אמודאי אל תהום.

אורי הייטנר: האם המחאה דועכת? // יוסי גמזו: פַּצֶּלֶת הָאֶגוֹ. // יוסי אחימאיר: ספטמבר? – אתם יכולים להירגע. // אהוד בן עזר: איך לכתוב רב-מכר, מתוך "סדנת הפרוזה", חלק שני ואחרון. // מוטי הרכבי: פינוי עזה, מיספר ציטוטים של פוליטיקאים שידעו לראות את העתיד במדוייק! // תקוה וינשטוק: פינת החי: גורות של חתולי חולות וטפירים בספארי, כלבים בחוצות תל אביב. // יהודה דרורי: פמיניזם שמאלני צבוע ומתועב. // רות ירדני כץ: ג'ניסיס רוצה הביתה. ניב-יה דורבן. ספר ילדים. // נשואים מאושרים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יצחק שויגר: המסע ללונדון בקיץ 2011. // מוניקה כהן: תגובה למר צביקה זליקוביץ. // דוד מרחב: המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי. // עוז אלמוג: שקיפות, שקיפות ועוד פעם שקיפות. // ערן כהן: צריכה נבונה. // יוסף דוריאל: כשנוהל קרב מפגר אחר המציאות. // מתי דוד: שלי יחימוביץ על גרדום הגיליוטינה של השמאל. // ממקורות הש"י.

* * *

נורית גוברין

"תיכון חדש" שלי

75 שנה להיווסדו (תרצ"ו-תשע"א)

השם הנאות

בית הספר "התיכון החדש", כשמו בראשיתו, קיים אך ורק בזיכרונם של מי שלמדו בו, על אף שהוא מוסיף להתקיים עד היום. במקום להיקרא על שמם של מנהליו שהטביעו את חותמם עליו: טוני הַלֶה וד"ר יצחק ברמן, החליט מי שהחליט, לקרוא לו (בדצמבר 1995) ע"ש יצחק רבין, למורת רוחם של בוגריו ותלמידיו ולהשאיר את שמות מייסדיו ומנהליו בשוליים. החלטה זו הרחיקה אותם ממנו עוד יותר, בתהליך שהחל כבר שנים אחדות קודם, בשל השינויים שחלו במערכת החינוך במדינת ישראל בכלל ובאופיו של מוסד זה בפרט. ציון יובל 75 שנה להקמתו, הוא מועד מתאים במיוחד לתיקון מעוות זה. תצא מכאן הפְּנִיָיה לקרוא לבית הספר על שם צמד מייסדיו, כראוי לו, להם, לתלמידיו ולבוגריו.

חוקי הזיכרון

הזיכרונות, כמו זיכרונות. אישיים ומשותפים לרבים. פרטיים וקולקטיביים. נאמנים למציאות עד כמה שזיכרונות בכלל יכולים להיות נאמנים למציאות. נוסטלגיה במיטבה. בהתאם לכלל: הנוסטלגיה היא געגועים לעבר שאף פעם לא היה. וליתר דיוק: הנוסטלגיה בוחרת ומשמיטה. בוחרת את מה שראוי ורצוי לזכור ומשמיטה את כל השאר. הגעגועים לבית הספר כרוכים בגעגועים לתקופת הנעורים. לא הכול היה תמיד עליז וזוהר. לכל אחד "תיכון חדש" משלו, פרטי, אישי. לכל "מחזור" ושנתון, "תיכון חדש" משלו, קבוצתי, השונה משל קודמיו והבאים אחריו, אבל גם דומה להם בקוויו הכלליים, באווירתו וברוחו.

בני דורי

המחזור שלי סיים את לימודיו בשנת תשי"ג, מחזור י"ז, שנה ו' למדינת ישראל - כפי שנכתב בתמונת המחזור. אז עוד ציינו את השנים לפי הלוח העברי, ואת המספרים באותיות א"ב, כראוי למי שמתחנכים בתוך התרבות העברית, וסָפרו בגאווה את שנותיה של מדינת ישראל הצעירה.

אני שייכת לדור, שאחז בשולי ההיסטוריה. דור שהיה צעיר מכדי להתגייס לצבא הבריטי, ולהשתתף במלחמת העצמאות. ילדותנו עברה בשנות האימה של מלחמת העולם השנייה והשואה, והתבגרותנו בתוך השנים הקשות של מלחמת העצמאות. המאמץ של הורינו להעניק לנו "ילדות נורמאלית" בתוך המלחמות והסיוטים מאפיין דור זה.

שנת הקמת המדינה עברה עלי בכתה ח' בבית הספר "תל –נורדוי". דִקלמתי "במקהלה מדברת", מתוך התרגשות רבה את "מגילת העצמאות" שידעתי (ועד היום אני יודעת) בעל-פה, במסכת קבוצתית, יחד עם שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" וקטעים ספרותיים נוספים נלהבים ומליציים ברוח הזמן. שרתי בהתלהבות, יחד עם חברי, את כל הבתים עם כל המילים, מבלי לדלג, של כל שירי התקופה הרבים. המעבר ל"תיכון חדש" בשנת תש"ט (1949) היה מעבר טבעי ומובן מאליו. שני בתי הספר היו במרחק של כמה רחובות זה מזה. "תיכון חדש" היה עוד יותר קרוב לים, מבית הספר העממי, כפי שנקרא אז. שלוש שנים ראשונות, למדנו בבנין הישן של "תיכון חדש", ובשנה האחרונה, בשמינית, חנכנו את הבניין החדש, בדרך נמיר 81, שנקרא אז: דרך חיפה. בניין זה היה באמצע "שום מקום", וההגעה אליו הייתה בהסעה מיוחדת באוטובוס שעמד ברחוב דיזנגוף פינת פרישמן.

תיכון חדש והים

ייחודו של "תיכון חדש" התגלה מייד: למורים קוראים בשמם הפרטי, אין עומדים עם בואם בתחילת השיעור, חולצות לבנות ביום שישי, מוסדות נבחרים המנוהלים על ידי תלמידים, אווירה של חופש ופתיחות. ב"שיעורים חופשיים" כשאחד המורים החסיר ולא נמצא לו ממלא-מקום, התגנבנו לים. הטיילת של אז, הייתה גדר עם צינורות ברזל, שאוויר הים הרטוב החלידם. בעיתות גאות, המים היו מגיעים אל הנשענים על הגדר ומרטיבים אותם, בעיתות שפל, אפשר היה לשבת, וליתר דיוק, לרכב עליה, להתבונן בים, לדבר על מה שהעיק על לבם של הצעירים, בחבורה או בזוגות, שהחלו להיווצר בשנים אלה.

טוני

אווירת חופש ופתיחות, אפיינה את בית הספר, בד בבד עם אווירה של לימודים, הקניית ידע וחינוך למודעות חברתית. בעיקר בדרכים לא ישירות, כעידוד מובן מאליו, של המורים ושני המנהלים: ד"ר אהרן ברמן וטוני הלה. במיוחד טוני. עליה ועל אישיותה כתבו רבים. וכצפוי: כל אחד וטוני שלו. כל אחד וחוויית הפגישה האישית שלו עם אישיות מיוחדת במינה זו. היו לה, לכאורה, כל התכונות, שאינן מתאימות למורה "קלאסי". תכונות שאצל אחרים היו למקור של שחוק ולעג, היו אצלה נושא להערצה: שפתה העברית שלא הייתה נקייה מטעויות; מבטאה הייקי שלא תמיד היה ברור; דמותה קטנת הקומה, לבושה המרושל, תסרוקתה המיושנת. חייה האישיים הבלתי שגרתיים, שפרטיהם עברו מפה לאוזן, הגבירו עוד יותר את חידתה ואת ההערצה אליה.

כל מי ששהה במחיצתה כמנהלת, כמורה או כמחנכת, והיא היתה המחנכת שלי ב"שמינית- ספרותית", חש מיד שלפניו אישיות בלתי מצוייה. היא באמת האמינה בערכים שחינכה עליהם. היא באמת רצתה שה"פרובינציאליים", גידולי ארץ ישראל, ייחשפו לתרבות אירופה, יכירו אותה, יעריכו אותה, והיא תהיה חלק בלתי נפרד מאישיותם.

היא ניסתה להדביק אותנו בהתלהבותה מן "השודדים" של שילר ומ"פאוסט" של גתה, בתרגום עברי, כמובן, כשקראה לפנינו בפאתוס רב, שורות רבות, שספק אם היה להן מקום של ממש בעולמנו התל-אביבי גדוש הפעילות החברתית והמאוויים האישים. ואף על פי כן – משהו נדבק. משהו נשאר. "הישאר נא – יפית כל כך!" חזרה ודקלמה באוזנינו. והדברים נקלטו.

טוני שימשה כממלאת מקום כמעט קבועה, כשהיינו ב"שמינית", ובכל הזדמנות הגיחה לכתה עם רפרודוקציות מ"תולדות האמנות". היא ניסתה ללמד אותנו להכיר את התמונות, הציירים, הקומפוזיציה. ובעיקר – להתבונן, לקלוט ולהפוך את האמנות לחלק מחיינו. בכל פעם, שהייתי מתפעלת בקול רם מתמונה במילים: איזה יופי! נזפה בי, ונתנה לי להבין שזו מליצה ריקה, חסרת משמעות, ושיש צורך לנסח במדויק מדוע זה יפה ומה יפה בתמונה זו. גם לקח זה זכור לי עד היום.

אידיאולוגיה, מקצועות ומורים

מורים רבים היו מרכסיסטים בהשקפותיהם. חברי מפ"ם. נטייתם הפוליטית הייתה גלויה וידועה, והם לימדו את המקצועות השונים מתוך השקפת עולמם. על אף זאת, אבי, ישראל כהן, איש מפא"י, לא היסס אף לרגע, כששלח אותי ל"תיכון חדש". את מרבית המורים הכיר אישית, ואף היה לא פעם בר-פלוגתא פוליטי שלהם. אבל העריך את השכלתם הרחבה וידיעותיהם הרבות, ובטח בהם שיעשו עבודה חינוכית הגונה, וישלבו ישן בחדש. הוא גם בטח בי, שאדע לבחור את דרכי שלי בכל פעם שתיווצר סתירה בין הבית לבית-הספר.

טוני ואהרן הכניסו לתכנית הלימודים מקצועות בלתי שגרתיים, שלא נלמדו, עד כמה שאני יודעת, בבתי ספר תיכוניים מקבילים. ביניהם: תולדות האמנות, פילוסופיה, פסיכולוגיה, גיאוגרפיה כלכלית, תיאטרון, ערבית, מוסיקה, סוציולוגיה. גם במקצועות המסורתיים, כגון ספרות, למדו לא רק את ספרות הדורות הקודמים, אלא גם את ספרות ההווה. זאת כמובן, הודות לאישיותו של המורה לספרות: יעקב, הוא יעקב בכשטיץ. לימים פרופ' יעקב בהט. למדנו אצלו את שירי שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, ונחשפנו לספרות העברית המתהווה. הוא היה גם זה שלימד אותנו פרקי תלמוד, וכמובן, לשון עברית. שילובים אלה חיו אצלו בהרמוניה מלאה, כמו גם אצל המורים האחרים.

זכור לטוב הוא המורה לתנ"ך, מאיר בלוך, שהיה פותח את החלונות לרווחה, בכל מזג אוויר, מייד עם היכנסו לכתה. בשל אפו הגדול במיוחד קראנו לו: מאיר-אף-על-פיו. אמנם היה צריך להכין אותנו לבחינות הבגרות בתנ"ך, אבל לא אצה לו הדרך. במשך כמעט שנה שלמה למדנו עימו אך ורק את ספר עמוס. אבל הלימוד היה כל כך יסודי, שנתן בידינו כלים, ללמוד אחר כך בקלות ובכוחות עצמנו, את כל החומר הדרוש לבחינה. גם הוא לימד תנ"ך ברוח השקפתו המרכסיסטית, ששילב אותה עם גישה רחבה, הומניסטית-חברתית-ספרותית.

דמותו של יהויקים פאפוריש (יוקוש) היא מדמויות המורים המטביעות חותמן על תלמידיהם לאורך שנים. הוא היה אדם קשה, נוקשה, לא מוותר, ולא פעם מביך תלמידים, אם לנקוט לשון המעטה. אבל היה מלא וגדוש. שיעוריו בגיאוגרפיה, בידיעת הארץ, ובגיאוגרפיה כלכלית, היו מעניינים ובלתי שגרתיים. פחדתי ממנו, והוא הרתיע אותי. תמיד הייתי במתח שמא ישאל אותי שאלה, שלא אהיה מוכנה לה או שלא אדע את התשובה עליה. הוא היה מפחיד עוד יותר ב"בוחן הפתע" שהיה מנחית על הכתה, כדי לגלות את קלונה ברבים: לא לומדים, לא מתכוננים, לא מבינים. כשהשיעור היה עובר ללא "בוחן", היתה אנחת רווחה עוברת בכתה. גם הוא באמת רצה שנלמד, שנדע, שנחשוב, שנהיה מעורבים במה שנעשה בארץ ובעולם. כוונותיו היו רציניות אבל שיטותיו נוקשות. וזאת, בבית ספר שתדמיתו הייתה חופש ופתיחות. איפה חופש ואיפה שיעוריו של פאפוריש?! הוא היה גם ספורטאי נלהב, ואפשר היה לראות אותו מחוץ לשעות הלימודים, הולך ברחוב הליכה של ספורטאים, וחותר בסירת משוטים בירקון. כשהייתי פוגשת אותו מחוץ לכותלי בית הספר, לא נראה מפחיד כלל. מקץ שנים כשנפגשנו והתעניין במעשיי, היה קשה לי להבין מה כל כך הפחיד בו בזמנו.

את שיעורי המתמטיקה, הכימיה ויתר המקצועות הריאליים – לא אהבתי. וזאת בלשון המעטה. המורים היו "טיפוסים" של ממש: צבי הוא "צבי קטן" ואפרת, שהיה ניגודו במראהו: גדול, רחב, בעל קול עבה ומבטא רוסי כבד במיוחד. עליהם יספרו אחרים, מי ששחו כדג במים במקצועות אלה.

טוני "גייסה" לבית הספר שלה, מומחים לנושאים מסויָמים שרצתה שתלמידיה ייחשפו אליהם. כך, לימד סוציולוגיה ברוך אייזנשטדט (אזניה), שהיה אז חבר קיבוץ ולימים חבר כנסת מטעם מפא"י. צולע, נמוך ומומחה ענק במקצועו. גם הוא לא היה מורה קל. הטיל מרה בתלמידיו והפחיד. אבל, היטיב לקרבם ליסודות המקצוע ולעוררם למחשבה עצמאית בכיוונים ובנושאים שעד אז לא ידעו על קיומם.

את המורה לתיאטרון ניסן נתיב, מי שלימים הקים את בית הספר לתיאטרון הקרוי על שמו, שילבה טוני בפעילות של בית הספר, בתקופה שלאחר מלחמת השחרור שבה לקח חלק לבין לימודיו בחו"ל.

רוח בית הספר: דיון סוער גלוי

בנובמבר 1952 סערו הרוחות בארץ בגלל "משפטי פראג", וזמן קצר לאחר מכן בשל "משפט הרופאים".

שמם של פעילי מפ"ם מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין שורבב ל"משפטי פראג". השמאל במפ"ם הצהיר על אמונתו באשמתם של נאשמי פראג לרבות הישראלים. היינו אז בשנת הלימודים האחרונה, בשמינית, חדורי אידיאלים ותודעה פוליטית ומעמדית. הסערה הפוליטית העזה לא פסחה גם על בית הספר. הוויכוחים בין חברי "השומר הצעיר" לבין האחרים לא פסקו, העכירו את האווירה והפריעו למהלך התקין של הלימודים. טוני בחוכמתה, ניתבה את המתחים לפעילות חינוכית. היא הכריזה על יום של הפסקת לימודים, כינסה את כולם באולם ההתעמלות הגדול, ונתנה לכל המתווכחים "להוציא קיטור". כאוות נפשם. להתווכח "עד כלות". אבל בצורה מסודרת, תוך קבלת רשות דיבור והקשבה זה לדעותיו של זה. יום שלם! יום שלם הוציאו המתווכחים את נשמתם בוויכוח. כל האחרים, ישבו בצפיפות, באי נוחות, חלקם תלויים על הסולמות – מקשיבים. לאחר שלא נשאר לאיש מה לומר, שקטו הרוחות. כל אחד נשאר בדעתו. כצפוי, איש לא השתכנע. אבל, הלימודים חזרו למסלולם. זו הייתה חוויה קולקטיבית, מזככת, מרגשת, מעצבת, מפעימה, שזיכרה לא אבד.

רוח בית הספר: לקח אישי

"תיכון חדש" עודד חברוּת בתנועות הנוער, במיוחד אלה הסוציאליסטיות: "השומר הצעיר", "התנועה המאוחדת", "הנוער העובד" וגם "הצופים". באותן שנים הקדשתי זמן רב מאוד להדרכה מטעם "התנועה המאוחדת" ב"קן יפו", שב"גבעת עלייה", שנקראה אז: "ג'באליה", בקרב ילדי העולם החדשים שזה מקרוב הגיעו לארץ והתיישבו שם. לא קל היה להגיע מרחוב ריינס 54 בת"א, מקום מגוריי, לאזור זה. הייתי צריכה להחליף שלושה אוטובוסים וגם ללכת ברגל, פעמיים-שלוש בשבוע.

באותה תקופה ירדו הציונים שלי, וטוני "קראה לי אליה לסדר". היא הביעה את מורת רוחה על ציוניי הנמוכים, ביחס לציונים הגבוהים שהייתי רגילה לקבל תמיד, אבל חשתי שמאחורי הביקורת והנזיפה הגלויים, קיימת הערכה רבה לפעילות ההדרכה שלי בקרב ילדי העולים. הרגשתי שהיא משדרת לי, בסתר, מתחת לפני השטח, שלא הכול לימודים ולא הכול ציונים. עיקר ביקורתה היתה על כך, שהיא מאמינה ביכולתי גם להקדיש זמן להדרכה וגם ללימודים מבלי שהישגיי ייפגעו. למדתי הרבה מפגישה זו עימה, על אמונתה בכוחותיי, ולא פחות על עצמי. היא מלווה אותי כל חיי.

* * *

חגית הלפרין

טוני ו"תיכון חדש"

נמוכת קומה, כמעט גוצה, מקומטת, לבושה בבגדים פשוטים, סתמיים, שאין בהם כל סימני נשיות, לא תואר לה ולא הדר לה, אך אישיותה המיוחדת קורנת ממנה – כך אני זוכרת את טוני הלה, המנהלת של בית הספר הסוציאליסטי-המתקדם תיכון חדש בתל אביב. בשנת 1962 למדתי בכיתה י"ב ספרותית ראשונה – הכיתה האחרונה שטוני חינכה לפני מותה בטרם עת. טוני הפכה ברבות הימים, לדמות אגדית כמעט, שרבים מבוגריה קושרים לה כתרים ומפארים אותה ואת פועלה אך בשבילי היא לא היתה אגדה אלא דמות בשר ודם.

קשה להגיד שאהבתי אותה, נדמה לי שחלק גדול מבני המחזור שלי לא אהבו אותה. להיפך באותן שנים ביקרנו לא פעם את דבריה, התנהגותה והשקפותיה, ועם זאת לא היתה עוד מנהלת ומחנכת שהשפיעה על דורות רבים של תלמידים כמו טוני.

בצד הביקורת שהיתה לי עליה, כיבדתי אותה והערכתי אותה, אך רק לאחר שנים, מפרספקטיבה של זמן, יכולתי להבין עד כמה היא השפיעה עלי בערכיה, בדבריה ובהתנהגותה הבלתי מתפשרת.

בתקופת לימודיי דומה היתה טוני בעיני למעין דמות דון קישוטית המנסה להילחם בטחנות הרוח, כלומר, ברוח הזמן ובכל הרעות החולות שלדעתה הביאה רוח הזמן בכנפיה.

אנחנו היינו מי שכונה "דור האספרסו", דור שבו חלה שחיקת הערכים של ראשית המדינה. בתקופת לימודיי ב"תיכון חדש", בתחילת שנות השישים, החלה לעלות קרנה של תעודת הבגרות ככרטיס כניסה לאוניברסיטה וגם תלמידי "תיכון חדש" החלו לבחון ולהעריך את מקצועות הלימוד לא לפי העניין שבהם, לא לפי העשרתם את חיי הרוח, אלא לפי התועלת שהם מביאים. דבר זה הכעיס מאוד את טוני. היא רצתה שהלימוד יהיה לימוד לשמו ולא כדי לקבל ציון טוב או תעודת בגרות מצוינת. ב"תיכון חדש" של זמני לא היו נהוגים ציונים אלא הערכות: הדרגה הגבוהה ביותר היתה: "מתקדם בכל הלימודים", הדרגה השנייה: "מתקדם בלימודים", הדרגה השלישית "מתקדם ברוב הלימודים", את הדרגה הרביעית, הנמוכה שבכולן אני לא זוכרת.

ברוח זו, המורה המצוין לתנ"ך, מאיר בלוך, יכול היה ללמד אותנו כמעט שנה שלימה את ספר עמוס, הספר הסוציאליסטי שבו מצויים הפסוקים האהובים עליו, פסוקים שמביעים את המלחמה בעוול הסוציאלי: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים...". לא הפריעה לו העובדה שלא הספקנו לעבור בכיתה על מרבית החומר לבגרות. הוא פעל ברוחו וברוחה של טוני: הוא לא מלמד לבגרות! התוצאה הייתה שאכן היינו צריכים לשבת וללמוד את החומר בעצמנו, אך... ידענו תנ"ך!

המורה שלנו לספרות, יוסף רפופורט, שעד היום מהדהד באוזני האופן שבו הפליא לקרוא מיצירות ש"י עגנון ושירים של אמיר גלבע – היה איש ספרות אמיתי, אוהב ספרות ויודע ספרות. אך למרות שניכר היה שטוני העריכה אותו מאוד הייתי עדה לנזיפה שנזפה בו על כך שהעז ללמד – במקביל למשרתו ב"תיכון חדש" – גם בבית הספר האקסטרני "אנקורי". רפופורט בוודאי עשה זאת לפרנסתו, אך בעיני טוני האידיאליסטית זו היתה עברה חמורה למדיי, שכן בית הספר האקסטרני היה שנוא נפשה וביטא את כל מה שהתנגדה לו: לימודים לשם תעודה, לימודים ללא ערכים!

נכון, רובנו היינו חברים בתנועות נוער, אך רוח התקופה השפיעה גם עלינו. הקשבנו למצעדי השירים הלועזיים, ורחמנא ליצלן – התחלנו גם להתלבש בקוד לבוש חדש, מגוון יותר: לא רק מכנסיים כחולים או מכנסי חאקי – אלא גם מכנסיים שחורים. אמנם גם אלה היו מתוצרת "אתא" – אך... שחורים!

טוני לא אהבה את הרוחות החדשות שנשבו. היא האמינה בקוד של "הצנע לכת" וליגלגה על הבנות, שלפחות חלק ממעיניהן נתונים לבגדים "מגונדרים" ולתסרוקות עכשוויות.

טוני היתה אשת תרבות אמיתית. היא העריצה את האמנויות המשובחות: הספרות, הציור, הפיסול והתיאטרון. במבטאה הייקי הכבד היתה מבכה שוב ושוב את העובדה שאנחנו, "הצברים העוקצניים", לא זכינו וכנראה גם לא נזכה לקרוא את שילר ואת גיתה במקור. היא היתה מצטטת מהם ומתרגזת שלעתים קרובות הציטטות לא היו מוכרות לנו ולא אמרו לנו דבר.

בפיה היינו מכונים בלגלוג "נוער הזהב". היא דרשה שמדי שבוע בשבוע נישאר שעה שביעית כדי ללמוד אמנות. בשיעור זה היתה מקרינה לנו שקופיות של תמונות ופסלים שיצרו גדולי הציירים והפסלים בעולם. האמנות לא היתה בראש מעיינינו, היינו עייפים מיום לימודים ארוך, אולי גם רעבים. בכל אופן שיעורי האמנות לא שובבו את נפשי באותה תקופה. בעיקר כעסתי על כך שטוני מכריחה אותנו להתבונן ביצירות האמנות תוך כדי שהיא לא מפסיקה להתפעל מגדולתה של כל יצירה ויצירה.

שנים רבות אחר כך כשנסעתי לחו"ל וביקרתי במוזיאונים באיטליה ובארצות אחרות – היו חלק מהציורים והפסלים מוכרים לי. בוטיצ'לי וליאונרדו דה וינצ'י ואלגרקו – כל אלה ואחרים דומים היו לחברים ותיקים משכבר הימים שסוף-סוף סרתי לבקרם ולראותם מקרוב. רק אז התחלתי להבין מה ניסתה טוני להקנות לנו ביד רמה וללא פשרות.

לפני חמש עשרה שנה, כשנרצח רבין, החליטו לקרוא את בית הספר "תיכון חדש" על שמו. היתה זו החלטה אומללה ושגויה. אני משערת שסמוך לרצח רבין, כשהאבל של בוגרי התיכון היה כה כבד, לא נוח היה לאנשים להתמרד נגד ההחלטה, אך זו נותרה כפצע שלא נרפא בלב רבים מהבוגרים. רבין בוודאי ראוי גם ראוי ששמו יונצח בדרכים מכובדות ההולמות אותו ואת רוחו, אך קריאת שמו של "תיכון חדש" על שמו היא בבחינת גזלת "כבשת הרש". "תיכון חדש" היה מפעל חייה של טוני והוא צריך להיקרא על שמה. טוני, האישה שלא היו לה ילדים משלה, המחנכת המיוחדת ורבת הפעלים, שהותירה את רישומה החזק על דורות של תלמידים הגתה את רעיון בית הספר, הקימה אותו וטיפחה אותו.

היא והוא אחד הם!

* * *

היום לפנות ערב מתקיים כנס תיכון חדש

* * *

47 שנה למותה של טוני הָלֶה

1890-1964

מכתבה של טוני הלה ורשימותיהם של ד"ר יהויקים פאפוריש ואהוד בן עזר נלקחו מתוך החוברת המודפסת:

יוּבל

ביטאון תלמידי בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב, כסלו תשכ"ה, דצמבר 1964.

המערכת: ניסים קלדרון, י"ב ספרותית 1, עורך ראשי. / מאיר כהן, י' 2, רכז המערכת, כתב ראשי. / גיזה רייזמן, י"ב ספרותית 2, עורכת גרפית, ציורים. / עלי מוהר, י"א ספרותית 2. / אריאלה מוריס, י"א ספרותית 2. / זהבה העליון, ט' 2. [כמו כן יש בחוברת שיר מאת איל מגד, י"א חברתית].

* * *

טוני הלה ז"ל

מכתב לבוגרי מחזור כ"ז

לא ניתן לי לדבר אליכם פנים אל פנים, כמו שרציתי, אבל אשתדל לומר מילים אחדות היוצאות מן הלב.

אנו מרגישים קירבה מיוחדת למחזור זה, כי השתתפתם איתנו במשבר הגדול שעבר על בית-הספר, עמדתם במיבחן ועזרתם לנו להתגבר על המשבר. על כך אכיר טובה. אוכל להגיד בסיפוק, שלא רק השתתפתם, אלא גם הייתם עדים איך התגברנו, ואני מקווה שתספרו על כך למחזורים הבאים.

המסיבה היפה של היום האחרון ללימודיכם, שלטה בה אווירה טובה וחופשית. חשבתי על צבי והתנחמתי קצת: זכר החברים שעזבו אותנו מקשר בינינו, אבל להמשיך במפעלנו – זאת המצבה הנאה ביותר שנוכל להציב להם. אני מציינת בסיפוק שאנו שוב בעלייה והאווירה החופשית, ששררה בין התלמידים והמורים וההנהלה, לא התקלקלה. קחו עימכם את זיכרו של צבי שאהב את כולכם, ודעו, שאנחנו ממשיכים לדאוג לאווירה של בית-הספר.

ועכשיו – מילה אחרונה. חמש דקות לפני 12.00. ומי יודע מתי מילה חודרת אל הלב ומתי לא. אני רוצה להגיד, שאנחנו משתדלים מאוד גם בשנים האחרונות, שלימודיכם לא יישארו ידע בלבד, אלא יעזרו לכם לבנות השקפת-עולם. אני פוחדת, שעוד לא מצאנו את הדרך איך להדגיש או איך לטפח את היחסים הנפשיים ביניכם לבין עצמכם, ומה שנחוץ לנו היום יותר מתמיד הוא לא רק השקפת עולם, אלא יחסים נפשיים פשוטים. העולם חסר נפש וכולנו סובלים מזה. אינני רוצה להבהיל אתכם מפני העולם המדעי והטכנולוגי הנחוץ לנו, אך רציתי להזהיר אתכם מפני הזיקה היתירה לכסף וכבוד ולהדגיש בפניכם שחיי הנפש: מילה טובה במקום, מעשה טוב בזמנו, הם לא פחות חשובים, פלא לא קטן בעולם המקרוסקופי או המיקרוסקופי שלנו. השתדלו ליצור יחסים אנושיים פשוטים בין איש לאיש, אז יהיו החיים פחות יבשים, ופחות בדידות תשרה בעולם.

אם תדעו לשמור על יחס אנושי וקירבה נפשית בין איש לאיש, יהיו החיים פחות דלים וריקניים משהם עכשיו. קשה למצוא בבית-הספר דרך חינוך זו, וזה תפקידנו בעתיד. אבל הרגשתם ודאי כיצד אהבנו כל אחד מכם, אם גם נלחמנו בו לפעמים. השתדלנו ששום תלמיד לא יהיה מיספר ובורג במכונה, לכן שימרו על הקשר איתנו וביניכם. אין ידידות וחברות כמו בין חברי בית-הספר, אפילו אין מרגישים בכך תמיד.

דעו: עליכם לחיות בשני עולמות. בעולם הגדול, המדעי המופלא, ובעולם הנפשי שאינו פחות מופלא. ואל תזניחו את הארץ הקטנה שלנו, שהיא המקור: שום גולה ושם עולם גדול לא יכול לתת לאדם מה שפינה קטנה משלו נותנת לו. הרגישו את הכיוון ואת החיבה והאיחולים המלווים אתכם. הצליחו בחייכם מכל הבחינות ושימרו על הקשר.

טוני

* * *

ד"ר י. פאפוריש

טוני הָלֶה-שטינשניידר ז"ל

עם הילקחה של טוני הלה-שטינשניידר נסתלקה אחת הדמויות הבולטות בשדה החינוך בישראל. אלפים מתלמידיה, הפזורים בכל חלקי הארץ, ורבים מאוד בהתיישבות העובדת, מבכים את מותה של המחנכת הדגולה, וכן אבלים רבים מידידיה ומוקירי מיפעלה החינוכי.

טוני – בשם זה היתה ידועה ברבים – נולדה בסוף המאה הי"ט באלנשטיין, עיר קטנה בפרוסיה המזרחית, במשפחה יהודית מיוחסת אך מתבוללת. אביה, איש בעל השכלה גרמנית ומשפטנית גבוהה, העניק לילדיו חינוך הומאניסטי-גרמני כמקובל בימים ההם בחוגים הליבראליים בקיסרות הווילהלמינית אולם לא היה יכול להקנות להם הרבה מהערכים היהודיים. האב שמר על יהדותו, לפחות פורמאלית, עד סוף ימי חייו, אף שהיה אחד היהודים המעטים שנתמנה בגרמניה הקיסרית למשרת שופט עליון.

המשפחה עברה לברלין הבירה. טוני סיימה שם בהצטיינות את הלימודים התיכוניים והמשיכה לימודיה באוניברסיטאות הגרמניות המפורסמות, בְּיֵינה ובהיידלברג. עם סיום השכלתה האקדמית נסעה לשנת השתלמות לפאריס. כדי לעמוד ברשות עצמה ולהתפרנס מעבודתה, היא שימשה מורה לילדי פיסיקאי ידוע בזמנו, פרופ' אוז'יה. בבית אוז'יה נתכנסו חשובי הדור, ביניהם הזוג קירי, גם איתם התיידדה טוני. השיחות המעניינות עם אנשי מדע מפורסמים, שהיו גם הומאניסטים בעלי שיעור קומה, הוסיפו לא מעט לעיצוב אופייה של טוני ולגיבוש השקפת עולמה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בראשית שנות העשרים, הכירה טוני בברלין חוג של צעירים משכילים, שהתחילו ללמוד את היהדות ואת תרבותה העתיקה. הם העלו בגאווה את נס היהדות הלאומית. השפעה לא מעטה היתה על חברי החוג הזה למשכיל צעיר שהיגר מרוסיה ושבלט כבר אז כמנהיג לאומי, הלא הוא זלמן רובשוב (כיום זלמן שז"ר, נשיר מדינת ישראל). עד מהרה השתלבה טוני בחוג זה ולקחה חלק פעיל בוויכוחים. הבולט בין חברי החוג היה גרשום שלום, והוא אשר קירב את טוני לציונות. אולם היא לא הפכה, כרבים, לעסקנית ציונית בגולה, אלא, בהתאם לאופייה – עקיבות והתאמה בין מחשבה ומעש – "הגשימה" ועלתה (בשנת 1925). היא היתה בין עולי גרמניה הראשונים. [בספרו האוטוביוגראפי "מברלין לירושלים", מזכיר גרשם שלום את תלמידתו לעברית בברלין, טוני, וגם את סבי יהודה ראב מפתח-תקווה, שהיה דובר גרמנית שוטפת והתיידד עם החלוצים שעלו בשנות העשרים והשלושים מגרמניה וישבו במחנה הכשרה במושבה].

טוני עלתה ארצה על אף אזהרות רופאיה, כי שנים אחדות קודם לכן חלתה במחלת לב קשה. היא אמנם לא התגברה בארץ על מחלתה, והרופאים הוסיפו לחשוש לחייה. ואכן היתה "חידה מדיצינית" בשביל רופאיה, כי האריכה ימים. היא ניגשה, במרץ שאיפיין אותה, לעבודת החינוך וההוראה. בעבודתה הרגישה בטוב, בבית-הספר שכחה את מחלתה; ידידיה העירו לפעמים בלעג, כי שם "שכחה המחלה" את טוני. לעיתים קרובות באה לעבודתה על אף איסורו של הרופא. בבית-הספר ראתה את תוכן חייה, ובו כמעט והבריאה. חרף מחלתה הקשה הקדישה עוד ארבעים שנה לעבודת חינוך פורייה.

מקום עבודתה הראשון בארץ היה בית המדרש למורות בירושלים של זרם המזרחי. טוני התקרבה אמנם ליהדות הדתית, אך לא יכלה לשאת את האווירה הנוקשה ששררה אז בכתלי בית המדרש. היא עברה לתל-אביב ולימדה בבית-הספר לבנות שבהנהלתו של יחיאלי. טוני העריצה אותו והתיידדה עימו. הוא העניק לה לא מעט מרוחה של ארץ-ישראל הקטנה על האידיאלים שלה והיה לה למורה דרך בנבכי הספרות העברית המתחדשת.

טוני היתה מלאה רעיונות פידגוגיים מתקדמים וחיפשה דרכים להגשימם. בימים ההם מעטות היו הגימנסיות בארץ ולמדו בהן בני שכבת האמידים שהיתה קטנה. בגימנסיות אלו לא טופחו האידיאלים של "ארץ-ישראל העובדת" והמורים התייחסו בשלילה לתנועות הנוער. היחסים בין המורים לבין התלמידים היו נוקשים ורשמיים. טוני יזמה ייסוד גימנסיה שתחנך ברוח ארץ-ישראל העובדת, שתהיה מושתתת על ערכים חלוציים, שתקשור קשרים הדוקים עם תנועות הנוער ועם המשקים הקיבוציים. היא שאפה ליחסים ידידותיים בין המורים לבין התלמידים. היא קיבצה סביבה מיספר קטן של מורים, קרובים לה בהשקפותיהם, שהסכימו להשתתף עימה בייסוד בית-ספר חדש. כך קם בית-הספר התיכון החדש, שהיה מפעל חייה. המורים עבדו בתנאים קשים והסתפקו במשכורת זעומה. אולם רוח טובה שררה בבית-הספר והוא התחבב עד מהרה על התלמידים וגם על הוריהם.

גדולתה של טוני היתה בהשפעתה החינוכית העמוקה על חניכיה. זו לא היתה השפעה חולפת, היא הוסיפה לעצב דמותו המוסרית-הרוחנית של התלמיד. את טוני לא שכחו חניכיה הבוגרים.

טוני הכירה היטב את כל התלמידים הרבים שבבית-הספר וזכרה את מרבית הבוגרים. היא עקבה אחר התפתחותם הרוחנית והמקצועית, דאגה להם בצרתם ולקחה חלק בשמחתם. במיוחד טיפחה קשרים טובים עם תלמידיה שהיו חברים בקבוצות. אף בימי חייה האחרונים בבית החולים, תוך מיחושים חזקים, שוחחה עם המורים המבקרים אותה רק על ענייני בית-הספר, על התלמידים ובעיותיהם ולא על מחלתה. יומיים לפני מותה ביקשה לברך בשמה, אחת הבוגרות ליום כלולותיה ולשלוח לה זר פרחים.

ככל איש בעל עקרונות, לא קיבלה פשרות על חינוך. היו לה אידיאלים חינוכיים ברורים, אידיאלים כלל אנושיים ויהודיים, הומאניסטיים ולאומיים-חלוציים, ובעניינים אלה לא נטתה לוותר ולהתפשר.

טוני לא היתה קלת כתיבה, אך מעניין היה לבלות בחברתה בשיחה על נושאים רבים, שהקיפו עולם ומלואו. היא ידעה להביע יפה את רעיונותיה, מהם מקוריים, אך כמעט שלא העלתה דבר בכתב, וחבל. היא הגתה רעיונות חשובים בשטחים הרבים בהם עוסק בית-הספר וגיבשה דעות משלה על הקניית ערכים אתיים ואסתטיים, על תוכניות לימודים, על שיטות הוראה, על בעיות חינוכיות מיוחדות, אך כל זה הביעה בעל-פה, בחוג ידידיה.

דאגתה היתה נתונה לבעיית הערבים ולפתרונה. במקרה לפני שנים אחדות בגרמניה נודע לה על קיום בית-ספר דו-לאומי ודו-לשוני; מטרתו היא לגשר בין הגרמנים לצרפתים ולסלק את השרידים האחרונים של שנאת-החינם ההדדית, ירושה של דורות רבים. בבית-הספר הזה מלמדים את כל המקצועות שבוע אחד בלשון הצרפתית ושבוע בגרמנית. בני שני העמים מתחנכים במוסד אחד בשתי הלשונות הלאומיות. האם לא רצוי לייסד בית-ספר דומה בישראל? בבית-הספר הזה ילמדו יחד תלמידים יהודים וערבים, שבוע אחד בלשון עברית ושבוע בערבית. בחודשים האחרונים לחייה הגתה את המחשבה להשפיע על המוסדות לייסד בית-ספר מסוג זה.

מִרצה של טוני הפליא את כל מכריה. כושר עבודתה היה כמעט בלתי מוגבל. אף בשנת חייה האחרונה, בגיל גבוה ובמצב בריאות ירוד מאוד, שפעה מרץ ותוכניות.

חסרונה יורגש לא רק בבית-הספר התיכון החדש. וחבל על דאבדין.

* * *

אהוד בן עזר

מחזור י"ז

לזיכרה של טוני הלה

משנים רחוקות צפים ועולם פסוקיה, אותם היתה מקבצת למעננו בקפידה, וחוזרת עליהם השכם והערב, ואף בכינוסי בית-הספר יש והיו תלויים ככרזה על הקיר "טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," – "איש יעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה." ו"לא תבוז לחלומות ימי-הנוער את תגדל להיות אדם." ו"שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח." ועוד רבים אחרים, שוודאי אבדו אי-שם במרחקי הזמן, אשר ככל שאנו מתעקשים לשמור על קו ותוכנית בו – יש והחיים עצמם מתעקשים מולנו והופכים את תוכניותינו וחלומותינו למבוי סתום וחסר-טעם, למהתלה, ומבין השברים אנחנו חוזרים ומנסים לבנות קו ודרך חדשים – אך הנה איבדנו את החוט המקשר, את חלומות ימי-הנוער ותמימותם שאין תחליף לה, והקו החדש והפיקח אינו לעיתים אלא פשרה עכורה, "עגל-הזהב", ופריטת השקל הגדול של החלומות לפרוטות של נוחיות וביטחון, רק במיסתרים מכרסמת ומפוררת אכזבת החלומות שלא התגשמו, אך שוב אין אל מי לבוא בטענה ואת מי להאשים.

כוחם של אנשי-מעלה בהיותם שרויים בחייהם ובמותם כקנה-מידה להחלטה מוסרית בתודעתם של חבריהם ותלמידיהם. איש-מעלה היתה טוני בקירבנו – בקרב דורות של תלמידים "צברים" שחינכה בעקשנות ובמרץ בלתי-נלאים, ושעל-כורחנו פתחה לנו פתח ליופייה של התרבות האירופאית ושל נכסיה הרוחניים. אף שבהופעתה – זילזלה במוסכמות, ואף שדרך הנהגתה היתה בהטלת מרות מוחלטת ולא סבלה התנגדות לדבריה – הנה מלחמתה זו שהלמה במוחותינו הצעירים בלי-הרף – כל-כולה מוקדשת היתה להנחלת ערכים של יופי ורכות, של נימוס, הבנת האמנות והאסתטיקה, הרומנטיקה, רוחו של ההומאניזם ושל הפאציפיזם והסובלנות האמיתי.

חסרת-אשליות היתה לגבינו, ויודעת היטב את נפשותינו – שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח צריך לבוא עלינו, שלא בפשרות – אלא בדרישה קיצונית ובהרמת-קול – צריך לעמוד על ראשינו למען נודה לה, אחר שנים, בהיזכרנו בלקחיה אשר כה מיהרנו לעיתים לחטוא בשיכחתם בשעת הלימוד.

"מה היתה טוני אומרת על כך?" – נשאר אצל רבים מאיתנו לקו-מידה ולמישקולת. היא היתה מחנכת במובן הנעלה של המילה. מורים רבים לימדונו לפני ואחריה, אך ערכים רק היא הנחילה. תביעות-יסוד שעיצבו את דרך-מחשבתנו באופן ששוב אין אתה יכול להתכחש להם עד יומך האחרון.

זוכר אני – כיצד לאחר שלימדה אותנו את "בית טיבו" [לרוז'ה מרטין דה-גאר, הסופר הצרפתי, זוכה פרס נובל] על כל כרכיו – "נוגענו" כולנו באותה רוח של פאציפיזם-שורשי ממנו שום מוכה-ירח לא יסחוב אותנו, חניכיה, לקראת הרפתקה שאינה הכרחית. ופינה אחרת – שיעורי האמנות ותולדת הציור – כה נחרטו בתודעה; ומישהו שחזר אחר שנים מטיול באירופה סיפר כיצד פתאום ראה את העולם בעיניה, ורגליו נשאו אותו מאליהן לשכיות-החמדה, שהוא ידע שהיא הזכירה פעם אלא שכח עד שהגיע לסביבתן. [באותה עת אני-עצמי טרם ביקרתי מחוץ לישראל, אך לימים חשתי גם אני כיצד טוני עומדת אחר גבי בכל מוזיאון ובכל אתר היסטורי, ובייחוד נוכח יופייה של ונוס ממילו בלובר, שאת מיתארי גופה היתה טוני ממחישה לנו על גופה-שלה הצנום והשטוח].

איש מאיתנו לא דמה לה ובכל זאת צרה בכולנו את דמותה והטביעה את חותמה. היא – ה"ייקית" חמורת-הפנים, בתו של שופט-גבוה בגרמניה, שאינה יודעת רגע מנוחה – ואנו, צעירים וחסרי-פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותנו החכמנית, לעיתים – לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש – ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, אלא משתדלים להרגיע אותה באותה רוח של פאטאליזם-"צברי"-חברה'מני אופייני כדי להתחמק בתירוצים שונים ממלאכת הלימוד – ומקבלים מיד נאום-תוכחה המחזיק את רוב רובו של השיעור – נאום שהיה אחד וחוזר בעשרות ובמאות גירסאותיו, מחוקה על-ידינו ועובר בעליזות מדור לדור של תלמידים – אך משהו ממנו נשאר תמיד בתשתית, לא כהלצה אלא כאמת הכרחית.

היא ידעה את כולם. מאות, ואולי אלפים, עברו תחת ידה והנהלתה – את כולם זכרה בשם, ידעה כל אחד מאיזה מחזור הוא ועם מי למד, ומכל אחד שפגשה שאלה על היתר, כך שתמיד היתה נושאת עימה תמונה מלאה מכל תלמידיה הבוגרים וממעשיהם.

זוכרני, באחת מפגישותינו האחרונות, כשבאתי לבקרה והיא כבר על מיטת חולייה, אמרה שהיא מצטערת על כי מכל בוגריו של "תיכון חדש" לא נוצר איזשהו גוף מלוכד, ואפילו ציבורי – המשמיע קולו ומשפיע, משהו שלא יתפזר מיד כל שנה עם כל מחזור, אלא ישמש המשך וכתובת לאותם דברים שעליהם נלחמה ולקראת חינכה, למען לא תהא הרגשה כי הכול הופך לפרודות ומתרחק עם גמר הלימודים, וכמו מתמסמס ונעלם. רוצה היתה שהמוסד וחותמו המיוחד ימצאו לעצמם המשך של קיום אורגאני. אולי היו בזה חלק מחלומותיה על ההתיישבות והקיבוץ לקראתם כיוונה תמיד – בבקְשה לראות ציבור של ממשיכים-תלמידים. דומה היה כי נקרעה בין השאיפה שתלמידיה ימשיכו באוניברסיטה לבין רצונה לראותם בקיבוץ.

אמרתי כי אנו, הבוגרים, פנינו ופונים איש לעברו ולשטחיו – מתפזרים בארץ ובעולם – ושוב אין מוצאים שפה משותפת. אבל אל לה להצטער – כי עדיין נשאר הרבה גם מבלי לשאת את החותם המפורש של בית-הספר. נשאר הסך הכולל של ההישגים בכל שטחי היצירה, המדע והעבודה של תלמידיה, באשר על אחד מהם בנתיבו האישי, בלימודיו הבאים ובחייו, נושא אותה זווית-היסט ניכרת של חותם חינוכו וערכיו ואותה הכרה מודעת, ולעיתים גם בלתי-מודעת, כי תמיד היו ותהיינה נקודה אחת או אחדות שהיו בלתי-אפשריות לולא היא ו"תיכון חדש".

לעיתים לא הקשיבה עד הסוף למי שדיבר אליה. תמיד היתה עוסקת בשלושה-ארבעה דברים בבת-אחת. מלאת-מרץ, עסקנית, וסביבה אשכול של בני-אדם המדברים אליה כולם בבת-אחת. שואלת, ולפני שאתה מספיק לענות כבר שואלת על דבר-מה אחר או את מישהו אחד הנמצא לידה. ובכל זאת, אחר שנים, והנה היא מצטטת בפניך מילה במילה כל מה שאמרת ודימית בנשפך שלא שמה לב.

אני זוכר, עם צאת ספרי [הראשון, "המחצבה", "הספרייה לעם", "עם עובד", 1963], וזה כבר שנים אחדות אחר גמר הלימודים, שוחחנו שיחה חטופה, וקפצה כדרכה מנושא לנושא וכבר נואשתי מלהסביר כמה דברים שנראו לי חשובים במיוחד. והנה, אחר שבועות מספר – מכתב ממנה ובו הזמנה לבוא להרצות בפני התלמידים – ובמכתב ראשי-פרקים ושאלות – מה עליי לדבר ועל מה להשיב – לא החסירה דבר ממה שביקשתי לספר, ודומה אף ששמעה והבינה רב ממה שהצלחתי להביע בפניה במילים, כמו קראה מחשבות.

טוני נראתה ונראית לי כאחת האחרונים לגזע-נפילים שנטעה תרבות גרמניה בתוכנו. גזע שהעמיד את צמרת המדעים והמקצועות החופשיים בארץ, ואשר טבע את חותמו בתרבותה של הארץ, אף שמעולם לא נתמזג עימה עד כלה ונשאר תמיד עומד בזרות-מה להווי התוסס והמתחדש. וכאן אולי הפרדוכס שבאישיותה של טוני – שלולא היתה זרה לנו כל-כך ושונה מאיתנו – לא היתה מצליחה כל-כך בעבודתה עימנו. היא – תמיד היתה כצוק סלע איתן, שאינו דומה לסביבתו ואינו מתכוון להיות דומה ולהתמסמס במי-אפסיים. איש מלחמה היתה, ולא התפשרה. ממלאה בנאמנות אחר דברי גיתה החביב עליה: "מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום יום מחדש." והיא – יום-יום דרשה ונאבקה על מילוי רצונה בלי רחם – ובית-הספר היה נוצר יום-יום מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, כשקולה מנסר בו מקצה לקצה ועיניה פקוחות על הכול.

ולעיתים אני תוהה אם יש בנו, בממשיכיה, אותו כוח בלתי-נלאה, אותה אמונה חזקה, עקשנות וסבלנות – להקים דור חדש של תלמידים ולראות כחשוב מכול להנחיל להם אותם ערכים שהנחילה היא לנו. ומי מוכן לזאת היום? מי היה רואה בעצמו סמכות לבוא לדרוש מתלמידיו או להעניק להם על-כורחם, לכפויי-תודה אלו, את מזונם הפנימי הסמוי אשר מבלעדיו לא יהיו לעולם בני-אדם שלמים. אנחנו לעצמנו איננו "זרים" כמוה, ויש הרגשה לפעמים שהפכנו כה קרובים ודומים זה לזה במנטאליות שלנו, עד שדומה כי אין לנו מה לומר עוד ומה לחדש אחד לשני.

"טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," אמרה, "ואיש יעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה." אכן, איש-איש מאיתנו הלך בדרכו – יש שכשלו ביעודם, ויש שנעשו מאושרים מהשלמת יעוד לא להם. יש שעשו כיעוד טבעם – ובכל זאת האשמה נפלה עליהם וביקשה להכריע אותם ולהכחידם, ואולי רק מתי-מעט מאושרים זכו ונחלצו. ספר חיינו פתוח – אך אינני יודע אם מישהו מאיתנו יזכה בשעת סיכום לחוש עצמו כה אחד ושלם עם יעודו ומפעלו – כפי שהרגישה היא את עצמה כל ימיה. רישומה שהטביעה בנו, זו הישארות-נפשה – תהא ניכרת וחיה בלב כל בני הדור שנתחנך בבית-ספרה והתייחד מאחרים בקליטת עיקריה שמעולם לא היו מושגים מופשטים בלבד אלא תביעה יום-יומית וחוזרת.

*

הייתי בן 28 כאשר כתבתי את הדברים האלה, כעשר שנים לאחר שהשלמתי את לימודיי בשמינית ספרותית של בית-הספר התיכון החדש בתל-אביב. אלה היו מן השנים המאושרות ביותר בחיי ועד היום יש ואני חוזר אליהן בחלומותיי, כאילו אני שב ללמוד שם, יושב בכיתה, למרות שאני כבר מבוגר ויש לי תעודת בגרות.

טוני הלה היתה המחנכת וכן המורה להיסטוריה, ספרות כללית ואמנות; יעקב בהט, ספרות עברית ותלמוד; מאיר בלוך, תנ"ך; ד"ר אהרן ברגמן, פילוסופיה. צבי "קטן" (את שם משפחתו לא אזכורה), מתמטיקה. למדתי שם רק שביעית ושמינית ואלה המורים שנחרתו בזיכרוני. בגלל טוני ויעקב לא על דעתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. המטען שלהם הספיק לי, ולמדתי פילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה, אבל כל בני-דמותי ברומאנים ובסיפורים שלי לומדים ספרות בירושלים באותה תקופה של ראשית שנות ה-60, במאה הקודמת. מין בדיחה פרטית, לבדל את עצמי מאלה שכן למדו אז ספרות ועד היום הם כותבים ספרות שאפשר ללמֵד אותה בחוגים לספרות. אני לא רציתי לקלקל את כתיבתי ולכן לא למדתי ספרות באוניברסיטה. וכמו שאברהם שפירא (לא פצ'י) היה אומר: "מעולם לא למדתי ולא לימדתי ספרות באוניברסיטה!"

קשריי עם טוני נמשכו שנים לאחר שסיימתי את לימודיי וזאת בין השאר משום שבתקופה האחרונה שבה גרתי בירושלים כסטודנט, בשנים 1964-1966, שכרתי חדר אצל אחותה וגיסה, משפחת אילזה וד"ר ורנר קראפט, שם, בצל קורתם בדירת הקרקע ברחוב אלפסי 31, כתבתי את "אנשי סדום", מושפע גם מאווירת השפה הגרמנית ששלטה בבית (אילזה לימדה גרמנית במכינה באוניברסיטה העברית). מדי פעם היה קופץ לביקור מתל-אביב ה"אלמן", חברה-לחיים של טוני, גוסטב שטינשניידר [נכדו של שטינשניידר הידוע. היא נישאה לגוסטב באחרית ימיה כדי להבטיח את מגוריו בדירה לאחר מותה], פילוסוף-חובב ועובד ניקיון בעיריית תל-אביב אצל שרגא נצר בשעתו. גוסטב כמעט שלא ידע עברית, וכאשר היה יושב בחדרי לשוחח איתי היה פותח מילון כדי למצוא את תרגום המילים המתאימות ולכן כל שיחה עימו נמשכה זמן רב.

טוני היא אחת הנשים המשפיעות ביותר על חיי ועל עולמי הרוחני, לצד מורתי לפילוסופיה יוונית ד"ר פפיטה האזרחי (אשתו של הסופר יהודה האזרחי), בעלת-ביתי בירושלים בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה", וכמובן דודתי אסתר ראב (ולימים גם ויקי ניסים, שחילצתני מצרות נפשיות). לטוני הקדשתי את ספרי "אין שאננים בציון" ולבָּנִי את קובץ סיפוריי "ערגה". בצד הגברים שהשפיעו עליי אני יכול למנות בעיקר את סבי יהודה ראב, את מורי ורבי פרופ' גרשם שלום, (טוני: "וכשתגיעו לאוניברסיטה בירושלים, תלכו ללמוד אצל פרופ' גרשם שוֹלֵם!"), ובמידה לא מעטה אוכל למנות גם את פנחס שדה ויבדל"א מכולם ידידי יצחק אורפז, שעמדו לצידי בתקופות שבהן לא מצאתי את השקט הנפשי.

ויש כמובן עוד דמויות, אבל הן בנות-גילי וצעירות ממני, וכל אחד יוכל לקרוא עליהן בשנת 2036 ביומניי שנכתבו משנת 1965 ואילך (עם הפסקה בין השנים 1977-1987), ואשר בשנים הקרובות אני מקווה לסיים את הקלדתם ועריכתם (משנת 1987 ואילך היומן הוא כבר בקובצי מחשב), ואמסור מהם עותק מודפס אחד שלם בן עשרות כרכים, לפי השנים, לגניזה בספרייה הלאומית בירושלים, גניזה שכאמור לעיל תיפתח לקריאה לציבור רק בשנה שבה אהיה בן 100 או לא אהיה.

אני ממליץ לכל אדם, לא רק לסופר, לכתוב יומן. וגם לזכור מה שהיתה טוני מצטטת לנו מ"פאוסט": "עד אשר תוכל להגיד לרגע החולף, התמהמה נא, יפית כל כך!"

* * *

אהוד בן עזר

קטע ובו טוני, בעקבות הסיפור

"טוני או חלומות ימי הנוער"

בקובץ הסיפורים "הפרי האסור" / בהוצאת אחיאסף, 1977

צהרי מדבר. ושם, בערבה על אבן אחת, בשמלה אפורה יושבת מחנכת כיתתנו הזקנה, שנסעה איתנו דרומה לחוות הגדנ"ע באר אורה – בדרך לא סלולה, במשאית "פיאט" רחבה כספינה. גופה דל, נפשה אינה יודע ליאות. טוני הלה חותכת וחודרת במיבטאה הייקי, המכה הד בחלל הזמן של תלמידיה, בנקישות תרוודו של מתיך-הכפתורים:

"בן אדם, היי אשר הינך!"

פר גינט. פאוסט. צריך ללכת לקיבוץ. לאוניברסיטה. מה הית טוני אומרת על כך? – זה נשאר אצלי שנים רבות תורת מידות שלמה על רגל אחת, כאימפראטיב הקטגורי, לאחר שלימדה את "בי טיבו", נוגעתי ברוח פאציפסטית שלא הירפתה ממני. "שונא מלחמות בעומק נפשו – הוא ינצח!" שעה שטיילתי לראשונה באירופה ראיתי עולם מבעד לעיניה. רגליי נשאו אותי למוזיאונים, לשכיות-חמדה שהזכירה בשיעוריה. פרקים שנשכחו צפו ונתגלו מחדש, ובקולה ממש, כעומדת מאחורי כתפי. אירופה שבחלום: היסטוריה, ספרות כללית ותולדות האמנות, המקצועות שלימה. ו"איש ייעוד טבעו כי ייעש לא תיפול עליו אשמה!"

טוני.

אף שבהופעתה היא מזלזלת במוסכמות, אינה מקפידה על לבושה, ודרך הנהגתה בהטלת מרות מוחלטת אינה סובלת התנגדות לדבריה – הריהי הולמת בלי הרף במוחותיהם הצעירים של תלמידיה, להנחילם ערכי יופי, נימוס, הבנת אמנות, רומאנטיקה, הומאניזם וסובלנות. חסרת אשליות, ויודעת היטב שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח יש להכות על ראשיהם, ועל כך יודו לה, בבוא היום. איש מתלמידיה בני-הארץ אינו דומה לה ובכל זאת היא צרה בכולם מקצת דמותה ומטביעה בהם את חותמה. מחייכת. חמורת-פנים. אינה יודעת רגע מנוחה. אביה היה שופט עליון יהודי בגרמניה. ותלמידיה – צעירים, חסרי פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותם החכמנית, לעיתים לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, שוקדים להרגיעה באותו פאטאליזם-"צברי"-חבר'מני ולהתחמק מלימודים. ואז – נאום תוכחה שלה, "מי לא ילמד?" – המחזיק רוב רובו של השיעור, חוזר על עצמו בעשרות גירסאותיו, מחוקה על-ידי תלמידיה מדור לדור. היא חוששת כי גם הטובים שבהם עתידים בבוא היום לייצג רבות מן התופעות אשר עליהן יעבירו ביקורת. לעיתים אינה מקשיבה עד הסוף למי שמדבר אליה. עסוקה תמיד בשלושה-ארבעה עניינים בבת-אחת. מלאה מרץ, וסביבה אשכול בני-אדם המדברים אליה מכל עבר, בהליכה. מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום-יום מחדש. ואצלה יום-יום נוצר בית-הספר מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, קולה מנסר בו מקצה אל קצה ועיניה פקוחות לכול. שואלת, ובטרם הספקת לענות וכבר היא משוחחת עם מישהו אחר. אך לאחר שנים, ואתה כבר שכחת את דבריך, הריהי מצטטת בפניך משפטים שאמרת ודימית בנפשך שלא הקשיבה להם.

* * *

אהוד בן עזר

אנוש בר-שלום בוכה

בשנת 1952, בימי משפט אורן בפראג, התקיים לא רק הדיון הכללי, שעליו נורית מספרת, אלא טוני, שהיתה מחנכת הכיתה השביעית-הומאנית-(ספרותית) שלנו, הקצתה לדיון שעת מחנך בכיתה עצמה, שהיו בה חניכי התנועה המאוחדת, השומר הצעיר וגם הנוער העובד. חניכי השומר הצעיר, שחלקם אולי לא נרפאו מהטיפשות האידאולוגית עד היום, הצדיקו כמובן את המשפט ואת דין הקומוניזם וגינו את מרדכי אורן כשהם מאמינים לכל העלילות שטפל עליו המישטר הקומוניסטי בפראג. בייחוד התבלטה בדבריה החריפים בגנותו מרית ליפשיץ, כיום טאוב.

לשמאלה, מעבר למעבר בין השורות בכיתה, ישב גאון הכיתה שלנו, אנוש בר-שלום ז"ל, שהיה חבר סניף "הנוער העובד" בשכונת בורוכוב, ושפירסם מאמרים ב"בטרם" של אליעזר ליבנה כבר באותן שנים שהיה תלמיד בבית הספר [מאיה, בתו של ליבנה, למדה איתנו]. אנוש היה נערץ עלינו, אבל חברותי ומשעשע ואף פעם לא מתנשא. וישבנו שם בכיתה, לא קוטלי קנים – שלמה אהרנסון, רן שחורי, רמי זיו-אב, רפי לרמן, מירה קניוק, רותי שלונסקי, יעל בן-שחר, יצחק קליין, אביבה סילוני, יעל מלינובסקי, גבריאלה יששכרי, תמר כצנלסון, איה לופט, יעקב וכסלר, מאשה לובלסקי, עפרה איילון, אקי פרידמן, גבריאל (אירי) מנור, ועוד ועוד, וכמעט כולם חברי תנועות נוער, וניתן להבדיל ביניהם לפי השרוך שבחולצה הכחולה, אדום או לבן. אני, בהשפעת בית הספר, נעשיתי חבר בסניף "הנוער העובד" בפתח-תקווה והלכתי עימם לעין-גדי.

והנה סיימה מרית את דבריה, וטוני, שעמדה כדרכה בין השורות או טיילה לפניהן, נתנה את רשות הדיבור לאנוש. כולנו ישבנו על מקומותינו.

אנוש פתח בהתרגשות רבה ופנה ימינה למרית: "איך את יכולה לדבר כך על יהודי, על אחד מאיתנו, איך את יכולה להצדיק את העלילה הזו..."

וכאן, לתדהמת כולנו, פרץ בבכי מר, הוריד את ראשו אל בין זרועותיו על השולחן, והמשיך להתייפח כשכתפיו רועדות.

 היינו כולנו המומים. רובנו, ואני בתוכם, הזדהינו עימו במאת האחוזים. אינני זוכר איך השפיע הדבר על השמו"צניקים שבכיתה. גם אינני זוכר איך הסתיים הדיון ומה טוני אמרה. זכר הבכי הנורא של אנוש בר-שלום גבר על כל שאר הזיכרונות מאותה שעת מחנך – וחיזק לתמיד גם את השקפת העולם שלי, שלא היתה רחוקה משלו.

יצא לבסוף כך שאני היחיד מהכיתה שנעשיתי סופר, ולעיתים מתאימות אני מזכיר את אנוש חברי הטוב, שעד מותו בגיל צעיר יחסית היה גם עורך-הדין שלי, ושאחרי מותו כתבתי עליו שני שירים שמופיעים גם בספר שיריי היחיד "יעזרה אלוהים לפנות בוקר":

שני שירים על מות אנוש בר-שלום

על פניך צל שחור

עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ

בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת

וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר

בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ

קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר

אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר

הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה

שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין

וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת

הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם

וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת

חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת

אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה

יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר

בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.

ינואר 1978

צולל אמודאי אל תהום

צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים

עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל

בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית

בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד

קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם

יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל

חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל

תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת

תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ

וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת

זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד

לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.

ינואר 1978

* * *

אורי הייטנר

האם המחאה דועכת?

במוצאי השבת האחרונה ביליתי בהפגנה בקצרין, במסגרת המאבק למען צדק חברתי ומדינת רווחה, תחת הכותרת "הגולן עם העם", בה נשאתי דברים. בהפגנה השתתפו כאלף איש – מספר בלתי מבוטל לאוכלוסיה של כ-24,000 איש, בפריסה גיאוגרפית של קרוב למאה ק"מ.

באותה מוצ"ש נערכו הפגנות במקומות נוספים בארץ. מיספר המפגינים הכולל, נאמד בכ- 20,000-25,000 איש. לאחר הפגנות הענק בנות מאות האלפים, המיספר הזה מצטייר כנמוך מאוד. מירב תשומת הלב התקשורתית והציבורית בכל השבועות האחרונים התמקדה במיספרי המפגינים, ולכן תשומת הלב התקשורתית והציבורית בהפגנות מוצ"ש התמקדה בירידה הדרסטית במיספרם. הירידה הזאת פורשה כדעיכת המחאה. יש שציינו זאת בסיפוק ובשמחה ויש שציינו זאת בצער ואכזבה.

למיטב הכרתי, הסיפוק והאכזבה מוקדמים. המבחן המיספרי יהיה במוצאי השבת הקרובה, שתנועת המחאה הגדירה אותה כמבחן המיספרי הגדול ביותר (גם אם השם היומרני "הפגנת המיליון" עלול להיות מוקש תדמיתי, שיציג הישג אדיר כמו חצי מיליון מפגינים ככישלון). להערכתי, המיספר הקטן, יחסית, של המפגינים במוצ"ש שעברה, ידרבן את הציבור לצאת לרחובות במוצ"ש הקרובה, כדי להוכיח שהידיעות על מותה של המחאה היו מוקדמות מדי.

האמת היא שהפגנות בנות 25,000 איש, הן הצלחה לא מבוטלת. העובדה שמיספר כזה מוגדר ככישלון, היא עדות להצלחת המחאה עד כה. היכולת להוציא רבבות ומאות אלפים שוב ושוב, מוצ"ש אחרי מוצ"ש, להחזיק עשרות אתרי אוהלים במשך חודש וחצי, לקיים מדי יום ביומו הפגנות ותהלוכות במקומות שונים בארץ, היא הצלחה חסרת תקדים.

אני מאמין שבמוצ"ש הקרובה שוב יגדשו מאות אלפים את הכיכרות. אף על פי כן, אני מציע להנהגת המאבק להפיק לקחים מאי ההצלחה היחסית במוצ"ש שעברה.

הלקח הראשון הוא שאי אפשר לשמר מתח מחאה כה גבוה לאורך זמן. המאבק על דמותה של החברה הישראלית, אינו מאבק של "זבנג וגמרנו". זהו מאבק ממושך, שיימשך שנים, ויש להיערך לכך. אנשים לא ישבו שנים, קיצים וחורפים, באוהלים. אי אפשר יהיה להוציא את ההמונים לרחובות מיד שבת בשבתו, במשך חודשים ושנים. יש לבנות אסטרטגיה של מאבק מרתוני, שיש בו עליות וירידות מתח, יש שיהיה בראש הכותרות ויש שיהיה בשולי החדשות. ניסיון לרוץ מרתון בספרינט, נדון לכישלון.

הלקח השני הוא שעל הנהגת המאבק להיות קשובה לרחשי לב הציבור, ולהימנע מקיצוניות ומנטיות אנרכיסטיות. השגיאה הגדולה ביותר במאבק היתה הדרישה ההזויה מראש הממשלה לנהל מו"מ "שקוף", לאור זרקורי התקשורת, או במילים אחרות – להזמין אותו לזובור פומבי. לזכותם של מובילי המחאה, יש לציין שהתעשתו בתוך פחות מ-24 שעות וחזרו בהם. אלמלא עשו כן, היתה זה תחילת הסוף של מאבק, שהיה נוחל כישלון חרוץ. יש להפיק את הלקח מן האירוע הזה, ולהציב אותו כמופת שלילי – כך אין לנהוג.

על הנהגת המאבק להחליט האם רצונה לאכול את הענבים או לריב עם השומר, או במילים אחרות – האם זו מחאה לשם מחאה או מאבק לצורך שינוי. אם זו מערכה לשינוי פני החברה הישראלית, יש לנהל אותה בשיקול דעת, בשום שכל ובאחריות.

מסיבת העיתונאים בה הודיעו ראשי המאבק על סירובם להידבר עם ועדת טרכטנברג היא שגיאה חמורה. ההישג המעשי העיקרי של המאבק הוא הוועדה הזאת. בהחלטה למנות דווקא את פרופ' טרכטנברג לתפקיד, אותת נתניהו על הבנתו שאין לו מנוס משינוי מהותי בדרכו הכלכלית. איני רואה מצב שבו נתניהו וממשלתו יתעלמו מהמלצות הוועדה.

יש להמשיך ולנהל את המאבק במקביל לדיוני הוועדה. הקמת ועדת המומחים לצד המאבק ("צוות ספיבק") היא צעד חשוב, מופת של דמוקרטיה השתתפותית והירתמות אנשי מקצוע מן החברה האזרחית לתרומה לאומית התנדבותית. הפעילויות הללו אינן לעומתיות לוועדת טרכטנברג, אלא משלימות ומפעילות עליה לחץ ציבורי.

אולם המשחק האמיתי היום הוא ועדת טרכטנברג. מי שרוצה להשפיע, אינו יכול להתעלם ממנה. חובתה של הנהגת המאבק לנהל הידברות עם הוועדה, להציג בפניה רעיונות ודרישות. לנסות להשפיע על מסקנותיה ועל המלצותיה.

אם המלצות הוועדה לא תספקנה, יש להמשיך במאבק. אם הן תספקנה באופן חלקי, יש להיאבק על מה שיחסר בה. אבל לא להידבר? להחרים? לשחק "ברוגז"? לפסול מראש? לגדף ולחרף את הוועדה ואת חבריה? לקרוא להתפטרות טרכטנברג? איזו שגיאה חמורה. איזו גישה ילדותית. מי משיא עצות טיפשיות כאלו לדפני ליף וחבריה?

גם קיומן של הפגנות, שעה שמיליון אזרחים היו תחת התקפת טילים, היתה שגיאה. שום מצב ביטחוני או מדיני אינו מצדיק את הפסקת המאבק על דמות החברה הישראלית, אולם יש לנהוג ברגישות, בתבונה ובטקט, ולדעת איזו פעולה ראוי לעשות ומתי. הפרחת תיאוריות קונספירציה מופרכות אודות הפיגוע ו"ניצולו הציני לחמם את הגבול עם עזה כדי לפגוע במחאה החברתית," היתה חייבת להיתקל בתגובת נגד נחרצת של הנהגת המאבק, המכריזה על הסתייגותה החד משמעית מאותן שמועות כזב נלוזות.

פלישות לבניינים נטושים אינן פשע נורא, אך הן מסמנות שינוי באופי המאבק – לכיוון של הפרת חוק, שעלול לגלוש במהרה לאלימות. מאבק מסוג זה ירחיק את הציבור וייכשל.

ההתמקדות התקשורתית והציבורית במיספרי המפגינים, אינה מקרית. קול המון כקול שדי – אף ממשלה אינה יכולה להתעלם מביטוי כה חד משמעי של דעת הקהל. רק מאבק שיזכה לתמיכת הציבור ולהשתתפות פעילה של המוני העם, יביא להישגים. אי אפשר לנהל מאבק קיצוני ואלים וליהנות מתמיכה רחבה. יש לבחור בין שני סוגי מאבק.

בחירה במאבק קיצוני ואלים, היא בחירה בכישלון ידוע מראש. דבקות בקו של מאבק מכובד, דמוקרטי, על פי חוק וחף מאלימות – היא בחירה בהצלחה גדולה.

* * *

יוסי גמזו

פַּצֶּלֶת הָאֶגוֹ

בֵּין כָּל הַחֳלָאִים שֶמּוֹטְטוּ בְּאֹרַח קְרִיטִי

כָּל גּוּף שֶלִּתְמוּרַת-אֱמֶת הָיְתָה אָזְנוֹ כְּרוּיָה

בָּלְטָה בִּשְכִיחוּתָהּ בְּעוֹלָמֵנוּ הַפּוֹלִיטִי

תָמִיד הַדִּיאַגְנוֹזָה הָאָקוּטִית הַקְּרוּיָה

בַּשֵּם "פַּצֶּלֶת אֶגוֹ", בָּהּ מַמָּש כִּבְדִידֵי לֶגוֹ

חָבְרוּ יָזְמוֹת-רָצוֹן-טוֹב לְהַרְכִּיב מִקְשָה אַחַת

שֶל מַשֶּהוּ חָדָש וְעַז – עַד שֶיִּצְרֵי הָאֶגוֹ

חָתְרוּ בּוֹ כִּנְחִילֵי טֶרְמִיטִים וְהַכֹּל נִשְחַת.

כָּךְ בְּמַפַּא"י, כָּךְ בְּמַפָּ"ם, בָּאֵצֶ"ל וּבַלֶּחִ"י

וְכָךְ בַּ"דֶּרֶךְ הַשְּלִישִית", "שִנּוּי" וּתְנוּעַת "דַּ"ש",

כָּךְ בְּמִפְלֶגֶת גִּמְלָאִים – מִדֶּחִי אֱלֵי דֶּחִי

הָאֶגוֹ מְטַרְפֵּד הַכֹּל, כָּל נִסָּיוֹן חָדָש.

מוּבָן שֶכָּל פַּלְגָן מֵאֵלֶּה שֶנֻּגְּעוּ בַּחֹלִי

נִמֵּק פַּצֶּלֶת זוֹ לֹא כְּנִגּוּד אִישִי, כִּי אִם

כִּ-CLASH אִידֵאוֹלוֹגִי – אַךְ בְּאֹפֶן מֵלַנְכוֹלִי

יוֹצֵא, בְּפֶּרְסְפֶּקְטִיבַת-זְמַן, שֶכָּל אוֹתָם בְּקִיעִים

הָיוּ אֲרָעִיִּים מְאֹד כִּי בֵּין מַפַּא"י שֶל פַּעַם

וּבֵין אַחְדוּת הָעֲבוֹדָה כָּל הַהֶבְדֵּל גָּוַע

זֶה כְּבָר, וְגַם הָאֵצֶ"ל וְהַלֶּחִ"י בִּימֵי זַעַם

תָּרְמוּ לְהִסְתַּלְּקוּת הַבְּרִיטִים בְּמִדָּה שָוָה

וּמָה שֶנִּתְפַּלְּגָּה עָלָיו מַפָּ"ם – הָאוֹרְיֶנְטַאצְיָה

עַל בְּרִית הַמּוֹעָצוֹת – כַּיּוֹם אֵין אִיש חָלוּק עָלָיו

מֵאָז שֶנִּתְפָּרְקָה בְּרִית עָרִיצוּת זוֹ כְּמוּטַאצְיָה

שֶל שְלַל רוֹדָנוּיוֹת קוֹדְמוֹת שֶגַּם זְמַנָּן חָלַף

וְכָךְ מַמָּש גַּם צִדּוּקוֹ שֶל נֶגַע הָאָמֶבָּה

בּוֹ הִתְפַּצְּלוּ בְּשֶצֶף בַּקִּבּוּץ הַמְּאֻחָד

בָּתִּים וְקִבּוּצִים בִּמְרִי חֵמָה שֶאֵין דּוֹמֶה בָּהּ

לְשוּם טִינָה בֵּין שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל פָּחוֹת – הַכֹּל נִכְחַד.

וּמִמֶּרְחָק שְנוֹת דּוֹר פָּשוּט עָצוּב לִזְכֹּר עַד מָה פֹּה

גָרְמָה אוֹתָהּ מַחְלֹקֶת בִּדְבַר "שֶמֶש-הָעַמִּים"

לְקֶרַע מִשְפָּחוֹת וְכָל אוֹתָהּ הַמְּהוּמָה פֹּה

נִרְאֵית כַּיּוֹם פָּתֵטִית אִם לֹא טְרָאגִית: כָּךְ גּוֹרְמִים

לְרַעֲיוֹן צוֹדֵק כְּמוֹ הַקִּבּוּץ לָשֵׂאת צַלֶּקֶת

לְגַמְרֵי מְיֻתֶּרֶת – מָה שֶיֵּש בּוֹ אַזְהָרָה

לְכָל הַמִּתְאַמְּצִים כַּיּוֹם, בְּרַעַש אוֹ בְּשֶקֶט,

לִפְגֹּעַ בַּמְּחָאָה הָעַכְשָוִית בְּנֶגַע רַע

שֶל כָּל פַּצֶּלֶת אֶגוֹ אֶפְשָרִית כְּמוֹ הַכְרָזוֹת כָּאן

עַל מִלְחֲמוֹת בֵּין הַמּוֹחִים וְחִלּוּפֵי גִּנּוּי,

זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶנִּכְסָף לוֹ הַמִּמְסָד לַחְזוֹת כָּאן

וְזֶה מָה שֶאָסוּר לָתֵת לוֹ אִם רוֹצִים שִנּוּי.

* * *

יוסי אחימאיר

ספטמבר? – אתם יכולים להירגע

"אתם יכולים להירגע, אין שביתה בספטמבר" – חוזר ומודיע בקולו המוכר, בתשדיר "חגיגי" מיותר ויקר, אדון רן ארז, ראש הסתדרות המורים, לקראת פתיחת שנת הלימודים. הנה כי כן חידוש בארצנו: "אין שביתה" – זה הניוז, זו החדשה, וכדי להעצימו חוזרים עליו בגאווה בלתי-נסתרת חזור ושדר ברשת ב'. הניוז האמיתי העולה מהתשדיר הוא שאני, רן ארז, חי וקיים, ותשמעו ממני ברצונכם ושלא-ברצונכם, בין בשביתה ובין באי-שביתה. אכן, שיעור מאלף לתאבי פירסום.

אבל מה שחשוב יותר היא עצם העובדה, שמ"ספטמבר האיום", המתדפק בשער, נחסכה מאיתנו צרה אחת לפחות: שביתת לימודים בפתח השנה החדשה. שהרי ספטמבר הקרוב הוא חודש מלא פורענויות, כך מהלכת עלינו אימים התקשורת, שתיים מהן בולטות במיוחד: "הפגנת המיליון" במוצאי שבת שבה מאיימת על בית ישראל דפני ליף מכפר שמריהו הדווייה, וההכרזה על "המדינה הפלשתינית" שבה מאיים עלינו אבו-מאזן מרמאללה.

זוכרים את "הפגנת המיליון" בקאהיר? כן, כן, זו שהתרחשה ביום ששי מול שגרירות ישראל במצרים. מה לא פימפמה התקשורת בימים שקדמו לאירוע. זו תהיה הפגנת-זעם חסרת תקדים בהיקפה, ביטוי של גל השנאה לישראל הגואה בציבוריות המצרית. אמנם, אין להכחיש. במצרים שלאחר מובארק רבו שונאינו. הם מבטאים את עוינותם בשריפת דגל ישראל, בקריאות מתלהמות לניתוק הקשרים ול"נקמה". ואולם ביום שישי באו בקושי אלף מצרים מוסתים להשתתף ב"הפגנת המיליון".

במוצאי-שבת הקרובה, וזה כבר בתוך ספטמבר, יהיו בוודאי בחוצות תל-אביב יותר מפגינים מאשר בקאהיר בשבוע שעבר. גם הפגנה עתידית זו מתוייגת בתקשורת ועל-ידי המארגנים כ"הפגנת המיליון". הם לא מהססים לתייגה כך למרות האכזבה של מוצאי שבת האחרונה, כאשר אלפים בודדים נענו לקריאות מנהיגי המחאה לצאת לעוד מצעד לשום-מקום.

קודם לאותו סיבוב מאכזב במחאה בת החודש-וחצי, חזרה התמונה התקשורתית על עצמה בשבת ובמוצאי-שבת: שדרי הטלוויזיה בכל הערוצים עשו כל מאמץ לשרת את המארגנים, לחמם את הזירה לקראת חידוש הפגנת מחאת האהלים, סיפרו שוב ושוב על הנואמים, על האמנים, על הזמרים ועל יתר האטרקציות, כולל זו ששמה נועם שליט, כשהם מאפשרים למרואיינים לקרוא ישירות בשידור חי להמונים לבוא ולהצטרף למצעדים ולכינוסים – אך לשווא.

מה יהיה במוצאי-שבת הבאה? קשה להתנבא באשר למיספרים, אבל התחושה היא שזו תהיה הפגנת-נטו של השמאל הישראלי, כשבתוכו יבלטו חניכי תנועת הנוער הסוציאליסטיות, מהפכנים מקצועיים מכל אגפי השמאל הקיצוני והקיקיוני, שרוצים בהפלת הממשלה בכל מחיר, תחת הכיסוי של "צדק חברתי". דגלים אדומים, כרזות ילדותיות של "השומר הצעיר" ותמונות-קריקטורות של נתניהו שיתנוססו ברמה, יבהירו לכל מי שטרם תפס, מהי המגמה, מה המטרה, מי ומה מאחורי כל ההתפרקות הזו.

הציבור ברובו הבין כבר מזמן, כי מחאת האהלים (הריקים ברובם) אינה אמינה, אינה ממוקדת, אינה רצינית, אינה ראוייה. רבים מן המשתתפים בה הינם בטלנים חסרי-תקנה, שאינם תורמים לחברה וליצירה, מעלים דרישות מופרכות. וכן, תמיד אותם פרצופים מיוזעים מאחורי השדרנים שמדווחים "מן השטח". כמה משעמם.

זוהי הפגנה המונהגת בחוסר אחריות לאומית ומתוך מטרה פוליטית חד-משמעית. אז נכון, צפויים יותר מפגינים נגד ממשלת ישראל בתל-אביב מאשר היו בהפגנה נגד ישראל בקאהיר, אבל הדעיכה של ה"מחאה" המלאכותית בקירבנו כבר ברורה לכל, ארסנל התירוצים כבר מתמלא.

ועוד בספטמבר: במהלכו יימלא עשור להתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה – "ניין אילוון" 2001 – שבו הופלו מגדלי התאומים בניו-יורק בידי "אל-קאידה", 3,000 איש נרצחו, והלקח האמיתי טרם נלמד. בסמוך לשני המגדלים שאינם עוד, ניצב בניין האומות-המאוחדות. שם עומד האו"ם להכריז על הקמת "מדינה פלסטינית".

גם נושא זה מעורר התרגשות בתקשורת שלנו ובחוגי האופוזיציה. לא עצם ההצבעה באו"ם האנטי-ישראלי צריך להדאיג, אלא ההשלכות שיהיו לכך בשטח. הטרור שחזר והרים ראש, בין אם בגבול עם מצרים, בין אם במטחי קטיושות לעבר ישובי עוטף עזה, ובין אם בנסיון הרצח בלב תל-אביב, עלול רק להתגבר, בהשראת אותה הכרזה בינלאומית.

במצבים כאלה כבר היינו, גם התגברנו. ועם זאת, תקום לה פה מדינת טרור "רשמית", חסרת כל סיכוי לקיום עצמאי. כתוצאה מכך, והודות לאירגון האו"ם, הסיכסוך עלול להתחמם. צריך להודות ביושר: אין לממשלת ישראל הרבה מה לעשות עוד, כאשר מראש ברור, כי אין אפשרות למנוע את הרוב האוטומטי נגדנו. אבל "מדינה פלסטינית" איננה סוף העולם. שהרי צה"ל ישאר על עומדו ויעשה הכל כדי למנוע הפיכת יו"ש ל"חמאסטן" דוגמת עזה, הגם שיקראו לה מעתה "מדינה".

אז כמו שאמר רן ארז, "אתם יכולים להירגע". גם האיום האסטראגי מהאו"ם וגם האיום החברתי מכיוון רוטשילד, לא יזעזעו את אמות-הסיפים שלנו. צריך רק לקוות שהגברברות דפני וסתיו, חביבות התקשורת, לא יעלו מדרגה את הפגנתן הנוספת והפעם על מסלול של אלימות נגד רשויות החוק והשלטון. ומנגד – ולהבדיל – סמוכים אנו ובטוחים כי צה"ל ושאר זרועות הביטחון יידעו לבלום כל ניסיון להעלות את רף הרצחנות הפלסטינית נגד כלל אזרחי ישראל.

ואל נשכח: סוף ספטמבר הוא גם ראש השנה היהודי וראשית הסתיו. הנה קרן אור, נקודת תקווה, לפחות בסוף חודש זה בלוח השנה הלועזי. נקווה שבעת שנחוג את ראש השנה שלנו הבעל"ט ונברך זה את זו ב"שנה טובה", יהיו כל הצרות כבר מאחורינו, נבואות האימים התקשורתיות יתגלו לכל היותר כסופה ולא כהוריקן (ראו פרשת "איירין"), המפגינים יֵרדו מכל הסולמות ויפרקו את אהליהם (יסייעו להם הגשם-שלוואי-ויבוא וצניחת הטמפרטורות), והעיקר – שכולנו נתעשת ממשוגות שלהי קיץ תשע"א המתישים את השכל לכמה חובבי-צרות בתוכנו.

* * *

אהוד בן עזר

איך לכתוב רב-מכר

פרק מתוך הספר "סדנת הפרוזה"

המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ.

אסטרולוג, 2000

ייתכן שעדיין נותרו עותקים בודדים של הספר בהפצת "ידיעות אחרונות"

ואם לא – אזיי אזל ואין סיכוי שייצא עוד פעם לאור

החלק השני והאחרון של הפרק

7. רבי-המכר – משחק מכור

קשה למצוא סופר שאינו חולם לראות את ספרו החדש מוצג למכירה בעותקים רבים ובחנויות ספרים רבות. אולי הספר גם ייכנס לרשימת רבי-המכר? כידוע אין הדבר מזיק לסופר, וגם מחזק את אפשרותו להוציא לאור את ספריו הבאים.

מדי שבוע מתפרסמות בעיתונים ובטלוויזיה רשימות הספרים רבי-המכר. כמעט כל סופר יודע שזוהי מלחמה אכזרית, אם ספרו לא ייכלל ברשימה, קרוב לוודאי שהוא יוחזר אחרי כחודש מהמדף למחסנים, והיה כלא היה.

סופר המוציא רומאן חדש חושב לתומו שהוא יוצא לתחרות על ליבו וכיסו של הקורא העברי, ובתנאים שווים. הוא אינו מתאר לעצמו שברוב המקרים הוא יוצא לתחרות בידיים קשורות וכמעט ללא סיכוי לזכות.

רשתות החנויות הגדולות במדינה רוכשות עותקים לפי רשימות המחשב של רכישות קודמות מספרי המחבר. ממי שזה לו ספרו הראשון או שלא היה לו רב-מכר בשנים האחרונות, יסכימו לקחת להפצה רק בין מאה לשלוש מאות עותקים, בקושי שניים-שלושה עותקים לחנות, ולרוב החנויות – עותק אחד. מנגד, היקף המכירה של אחרון הספרים ברשימת רבי-המכר הוא לפחות שלוש מאות עותקים בשבוע. כלומר, אפילו יימכרו מספרך החדש עותקים בודדים אלה, והספר יאזל, הרי עד שיביאו עותקים נוספים – הוא לא יהיה קיים בחנויות ולא יימנה במידגמים שעל פיהם נקבעות רשימות רבי-המכר בתקופת הופעתו.

לאחר כחודש ייעלם הספר כליל מהמדפים.

כל זה כאשר מנגד, אם אותן רשתות של חנויות והפצה חפצות ביקרו של הסופר, או שותפות למו"ל שלו או לוקחות בחשבון רבי-מכר קודמים של הסופר, הן מפיצות למן השבוע הראשון את ספריו בעשרות חנויותיהן ובערימות של עשרות עותקים! וזה כמובן משפיע מיד על הקהל ועל מראית עין של ספר רב-מכר מהיום הראשון. בראיון עתונאי הודה הבעלים של אחת הרשתות הגדולות כי עבור הצגת ספר חדש בחלון הראווה או בערימות ליד הקופה – הוא גובה תשלום מהמו"ל.

אחד מן המו"לים העובדים בהצלחה עם אחת הרשתות הגדולות אמר לי: "קהל הקונים מבולבל, מרוב ספרים חדשים אינו יודע במי לבחור ומה לקנות. צריך לעזור לו. לדחוף לו ליד את הספר החדש. אני מוציא לאור רק ספר על נושא אקטואלי, ספר שאני יודע שיש בו פוטנציאל של מכירת עשרים אלף עותקים. רק כך אני יכול לשכנע את המפיץ להציג את הספר בחלונות הראווה של רשת החנויות שלו, ובערימות ליד הקופות."

סופר ומו"ל אין להם יכולת לתבוע מהרשתות הגדולות לנהוג אחרת בעסקיהן, אלא אם כן הממונה על ההגבלים העסקיים יגיע למסקנה שהחוק מאפשר להתייחס אל אחת מהן כאל קארטל בשוק מכירת הספרים, והתוצאה תהיה שהיא תחוייב על פי החוק להעניק תנאים שווים והוגנים לכל סופר, ספר ומו"ל.

אבל אפשר ואפשר לבוא בתביעה אל המכונים הסטאטיסטיים, האחראים להכנת הרשימות של רבי המכר. מדוע הם מציגים לקהל את המשחק המכור-מראש של תעשיית רבי-המכר – כאילו היה עובדה סטאטיסטית "טבעית"?

מדוע לא יביאו בחשבון את היחס שבין כמות העותקים שרוכשות הרשתות מראש לבין אלה שהן מוכרות בפועל – במקום להתייחס רק לכמות האבסולטית שהפיצו או שמכרו?

החישוב צריך להיות כך: מכירת 80 עותקים מתוך מאה שנלקחו להפצה – שווה למכירת 800 מתוך אלף או 8,000 מתוך רבבה. הסופר אינו אשם שבשיטת הקארטליזאציה הנוכחית מונעים ממנו מראש את זכות השיוויון הבסיסית בין ספרו לבין ספרים המועדפים על ידי הרשתות הגדולות.

השיטה הקיימת מביאה גם לניפוח הצלחות ולפיברוק נתונים. ביום מן הימים התפרסמה במוספו הספרותי של אחד העיתונים הנפוצים במדינה רשימת רבי-המכר השבועית. רומאן של אחד מסופרינו החשובים נמצא, לאחר שמונה שבועות ברשימה, במקום השני עם אומדן מכירה של 1,100 עותקים לשבוע, כלומר, כתשעת אלפים עותקים. במקום הראשון, שבוע שלישי ברשימה, היה רומאן של אחת מסופרותינו החשובות עם אומדן מכירה של 2,350 בשבוע. כדי למכור עשרים אלף עותקים בקצב המכירה שלו, היה על הסופר החשוב להימצא כשמונה-עשר שבועות ברשימת רבי-המכר ולא שמונה בלבד. ונאמר אפילו שהמכירה השבועית של ספרו במשך שבעת השבועות הקודמים היתה לפי השיא של הסופרת החשובה, הרי שלא מכר יותר מ17,550- עותקים.

באותו גיליון הופיעה ידיעה כי באותו שבוע יחגגו הסופר החשוב, והוצאת הספרים שהוציאה לאור את ספרו, את קבלת "אות תרנגול הזהב" על מכירת יותר מעשרים אלף עותקים, וזאת במעמד פומבי, שאליו נשלחו ההזמנות לפחות שבועיים מראש!

בתקופה ההיא נקראו משרתי-ציבור לחקירה משטרתית על ליטוף מזכירה, שיחות לא-זהירות או חשבון בנק לא ברור. בתקשורת השתוללה חגיגה טורפת בשם הצדק וטוהר-המידות.ואילו הסופר החשוב, הרגיש מאוד ליושר והעומד לא פעם בחזית המאבק נגד קיפוח, נישול ואפלייה...

אך אולי לא הסופר אשם בבלוף. קיימות שיטות חשבונאיות מתוחכמות המאפשרות להגיע בארבעה-חמישה שבועות לזכייה ב"אות תרנגול הזהב". כך למשל, לחלק מההוצאות הספרים יש חברות שיווק בעלות זהות מישפטית ועסקית נפרדת. ההוצאה "מוכרת" לחברת השיווק שלה עשרים אלף עותקים ומביאה את החשבונית כהוכחה למועצת ספרי הלול המעניקה את האות.

לעיתים אחת הרשתות הגדולות "קונה" קרוב לעשרים אלף עותקים, ושוב יש "הוכחה חשבונאית", אלא שחודשיים-שלושה לאחר מכן, אם הרשת נתקעת עם חלק קטן או גדול מן המלאי, היא מחזירה אותו להוצאת הספרים ומתקזזת עימה, או מוכרת אותו במחירי היצף. כך קורה שספרים שנמכרו באלפיים או שלושת אלפים עותקים – רחוקים רק במעט מהמכירה האמיתית של "רבי-המכר", שכביכול הגיעה לעשרות אלפי עותקים.

מה עושים?

אם יש לסופר משפחה גדולה ותומכת, ולמרבה המזל היא גם מפוזרת ברחבי הארץ, אפשר להעתיק מרשימות רבי-המכר את רשימת החנויות המשתתפות בסקר השבועי ולשלוח את הקרובים לשאול בכולן על הספר החדש וגם לרכוש עותקים ממנו. קנייה של לפחות שלוש מאות עותקים בשבוע אחד, בחנויות הנכונות, עשוייה להכניס את הספר לרשימת רבי-המכר. מכאן והלאה דרכו סלולה. את העותקים שניקנו אפשר להחזיר למו"ל במחיר מופחת כלשהו, ואלה יישלחו שוב למפיץ ולחנויות.

עותקים שניקנו בדרך זו אפשר להפיץ בתור עותקי חינם, מתנה למוכרות הספרים ברשתות ובחנויות הגדולות, בתקווה שהן מצידן תמלצנה על הספר החדש בפני קונים מזדמנים.

אם הספר הולך ונשכח, אפשר לדווח לעיתונות כי במושב בצפון הארץ התגלו מאה וחמישים עותקים מזוייפים שלו. מתאים לכך מאוד המושב שבו התגלה בשעתו החיזר.

אם במקרה הוצאת הספרים היא בעלת רשת חנויות ספרים או רשת חנויות הספרים יש לה קשרים מיוחדים עם הוצאת הספרים, מה יותר פשוט מאשר שיקנו את עותקי הספר אצל עצמם, כלומר, אצל חנויותיהם המשתתפות בסקר, וכך ינפחו את שיעור המכירה ויחזירו את העותקים למחסניהם ויוציאו אותם למכירות נוספות?

ובאשר לבני-המשפחה, אפשר לקבוע להם ולידידים "מכסות" של קניית עותקים מהספר, אפילו לדרוש מהם תשלום מראש, וכך לממן חלק מעלותו. בדרך-כלל הקונים-באונס מחלקים את העותקים כמתנות, גם זה לזה, ולמקבלים אין ברירה אלא לחרוק שיניים ולחייך בתודה.

חוצפה ממין אחר היא לשלוח בדואר עותקים לתפוצת אנשים שהספר עשוי לעניין אותם בגלל זיקתו הלוקאלית או המשפחתית, למשל – לתפוצת יוצאי ק"ק כרכור והסביבה – לספר על חיי דני קרמן, או לבוגרי בית-הספר העממי פיק"א בפתח-תקווה – לספר על חיי אהוד בן עזר – ולצרף חוזר המבקש מהם לשלם עבור העותק או להחזירו.

8. "ליטרת הבשר" של התקשורת. זהות בדוייה?

מה עושים?

עושים הרבה רעש.

התקשורת דורשת "סיפור על הסיפור". לא די שהוצאת לאור ספר חדש, עליך "למכור" סיפורים עסיסיים עליו או על אודותיך, אחרת קטן הסיכוי שתזכה בכיסוי תקשורתי, ודאי שלא בטלוויזיה, בצהרונים ובמקומוני הערים הגדולות.

הכוונה בעיקר ל"פרומו" – כתבה או ראיון עם הסופר, המתפרסמים כמעט במקביל להפצת ספרו החדש בחנויות, לפעמים ממש באותו סוף-שבוע.

מי שסומך על הביקורת הרגילה במוספים הספרותיים, ומחכה שהיא תחשוף את ספרו לציבור הקוראים באופן ענייני, לטוב ולרע, כפי שאכן נהוג במדינות תרבותיות (שבהן הוצאות הספרים שולחות עותקים לביקורת שבועות אחדים לפני צאת הספר לחנויות) – עלול להתאכזב מרה.

ביקורות בחודש הראשון, שבו עותקי הספר עדיין בחנויות, מתפרסמות בדרך-כלל רק על ספרים של סופרים מפורסמים-ממילא או של הוצאות ספרים גדולות שמפרסמות מודעות-ענק באותם כלי-תקשורת, לרוב על ספרי אותם סופרים.

כל יתר הספרים כמעט שאינם זוכים לביקורת או שהביקורת מתפרסמת חודשים רבים לאחר שהספר כבר הוחזר מהחנויות למחסני המפיץ או להוצאה. מדורי הספרות המעטים בעתונות אינם מצליחים להתייחס לכל מה שנדפס, אפילו בשלילה.

מה עושים?

בשבוע שבו הספר הופץ בחנויות (יש לבדוק זאת היטב קודם) – הולכים למזרקה של יעקב אגם בכיכר צינה דיזנגוף, מתפשטים כליל, צועדים ערומים עד לדיזנגוף-סנטר ושם נעצרים על ידי השומר בכניסה לסנטר, אם לא לפני-כן על-ידי שוטר. הכרחי לדאוג לצלם ולעיתונאי שילוו את האירוע, וכאשר נעצרים, להכריז משהו פרובוקאטיבי: "אבא אנס אותי!" – "הכל בגלל האשכנזים!"

מאחר שרחוב דיזנגוף שוקע, וכתחליף לו קמו קניונים חדשים שאולי כבר שווים התפשטות, מוצע גם לחקות את הנעשה בפסטיבל הסרטים בקאן ולצעוד בעירום על טיילת תל-אביב. התמונות תהיינה יותר פוטוגניות, לכאן באים להצטלם זוגות ביום חתונתם.

אפשרות אחרת היא להקדיש לפחות אותה מידה של עבודה, של דמיון ושל כישרון שהושקעו בספר – להמצאת הסיפור על הספר. רצוי לצאת בווידוי חושפני, המכוון בדרך הטבע כלפי ההורים או בני-הזוג. סופרת יכולה לספר שאביה היכה ואנס אותה וגם היה שיכור כרוני, או כיצד ישבה וקראה לחברותיה הסופרות את פרקי הרומאן החדש שלה וכולן בכו איתה, ואינה שוכחת לבכות כשהיא מספרת זאת לכתבת.

סופר יכול להודות שהיו לו יחסים עם אימו או עם בתו, ואפשרות למעשה סדום גם היא מומלצת. אפשר לבדוק היטב את חוק ההתיישנות, ולהודות ברצח.

נחמד, אם כי נדיר, לספר כיצד רק לאחר שהספר יצא לאור גילו היא/הוא שבן/בת-זוגם בחיים אכן בגד/ה בה/בו.

פרופיסור-סופר באחת האוניברסיטאות שלנו עשה בשעתו כותרות-ענק בעיתונים כאשר נתגלה ברבים שהוא מכה את אשתו. אילו באותו חודש היה יוצא עם ספר חדש, היה עושה רב-מכר. ההצלחה, שהיא כידוע גם קצת זונה, היתה מן הסתם מעמעמת בעיני הציבור את חומרת חטאיו.

מי שאינו רוצה ללכלך בכיוון הזה, יכול לצאת בהכרזה פרובוקאטיבית, למשל, שנמאס לו והוא שוקל לעזוב את הארץ, שדופקים אותו על רקע עדתי או לחלופין שחבל שהעלו את המרוקאים ארצה ו/או שהומוסקסואליות היא מחלה מגעילה, וכן שהוא-עצמו דיסלקטי, שגורש מכל בתי-הספר, שהוא כותב ברגל, וכדומה.

אל תהססו להתוודות על כל מה שדימיינתם כאילו באמת קרה לכם! – מצווה להמציא סיפורים כאלה ולכזב לתקשורת, אחרת, ליטרת הבשר שהיא דורשת עלולה לכאוב מאוד. היו מקרים שסופרים שנכנעו לדרישתה וחשפו את עצמם ואת האנשים הקרובים להם, ופתחו לאחר ימים אחדים את העיתון או ראו את עצמם בטלוויזיה – נחלו עקב נזק גופני ונפשי ואף אושפזו בעקבותיו.

לכן יפה עשה הזמר חיים צינוביץ שהתחפש לזמר מזרחי אלמוני מרמלה, שגם כותב את מילות שיריו ומלחין אותם, והוא רתוק לכיסא-גלגלים, עטוף תחבושות לבנות ומסיכה לבנה על פניו השרופים. לקראת צאתו לאור של תקליטורו "הבל החן" ניאות "השרוף" להעניק ראיון לעיתונאי גדעון מרון במוסף "ידיעות אחרונות" (24.4.00). פתיחת הכתבה כך היתה:

 "אין כאן שום גימיק. השרוף, שאיש אינו יודע מה שמו האמיתי, הוא סיפור חיים טראגי. חי כנווד מגיל צעיר, הפך למשותק כשנפל מפיגום, ונשרף מאוחר יותר בהתפוצצות בלון גז. הפנים שלו הפכו עיסה של כוויות וצלקות... אז החלה הבריחה שלו: הוא חי במקלטים ובחירבות, הסתתר מאחורי מסיכה, הסתגר בשתיקתו ומצא נחמה במוסיקה. הדיסק המרגש שהוא מוציא השבוע הוא הסיכוי שלו לחיים חדשים... עכשיו, אם הכל ילך כמו שצריך, יהיה 'השרוף' הדבר הבא בפופ הישראלי."

 "השרוף" הצליח עד כדי כך שהפך למושג. מנהל המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, מאיר אהרונסון, יזם בעקבותיו את התערוכה "היכל השרוף", שנכללו בה טקסטים, צילומים, וכן המסיכה, הכפפות וכיסא-הגלגלים של "השרוף". בוודיאו הוקרנו הראיונות עימו בטלוויזיה. המוטו היה: "הדמעות של היום הן הדבש של מחר", והוצג התקליטור ובו מילות הפזמונים בעברית מזרחית עילגת ו"אותנטית": "שקר החן והבל היופי / שבע יום כבר לא עובד".

כותב אוצר התערוכה, ד"ר דורון לוריא: "חיים צינוביץ' היה זמר מתוסכל. התקשורת נטתה להתייחס בזלזול ליצירתו, והוא נאלץ למצוא פרנסתו בהפקת ג'ינגלים, תשדירי פרסומת. כל שרצה היה להיות מושמע ברדיו בשיריו החדשים, אולם שם, לטענתו, התייחסו אליו כאל 'שרוף' – אמן שאבד עליו הכלח, שהקריירה שלו כבר מאחוריו. התקשורת התעלמה מן המוסיקה שלו, והתייחס רק לרכילות הקשורה בחייו. האם הוא אכן היכה את חברתו-לשעבר במועדון-הלילה תוך שהוא קורא לה 'כלבה'? – לפיכך החליט לשחק את משחקה של התקשורת... וזו אכן החלה להתעניין בו ולהשמיע את שירו החדש, שסביר להניח שלא היה זוכה לחשיפה לולא ה'תרגיל', והוא זכה לפירסום בדמותו החדשה, הפיקטיבית. האם היה כאן מעשה רמייה, התחזות פשוטה ותו לא? או שמא אכן חשף צינוביץ', כדבריו, את פרצופה האמיתי של התקשורת, זו אשר לא תפרסם את תקליטך הבא – אלא אם כן תואיל להיזכר פתאום, לכבוד האירוע, בעובדה שנאנסת בהיותך בן שלוש על-ידי נזירות במינזר?"

מי שמוותר על ליטוף האגו שלו ורק הצלחת הספר חשובה לו – יכול לעשות כמעשה הסופר הצרפתי רומאן גארי, שגם עליו כותב האוצר של "היכל השרוף", ד"ר דורון לוריא, על פני אחד מקירות התערוכה: "הסופר היהודי-צרפתי, ממוצא רוסי, רומאן גארי (1980-1914), הרגיש, בשנות השבעים של המאה העשרים, כי הגיע לסוף דרכו האמנותית, לפחות מבחינתה של הביקורת. המימסד הספרותי כבר 'חנט' אותו, בכבוד רב, אמנם, אך בתור 'מי שכבר אמר את כל שהיה לו לומר.'

 "גארי נולד במוסקבה כרומאן קאצ'ב, גדל בעוני בווילנה, עד שעבר בתור נער, יחד עם אימו, לניס שבצרפת. הוא התפרסם לראשונה בספרו 'חינוך אירופי', ספר שהיקנה לו מיד פרס ספרותי ותהילה. הוא היה גם דיפלומאט, בימאי-סרטים, טייס ועיתונאי חשוב. ואולם, כאשר קטלו המבקרים את ספריו האחרונים, והציבור פסק לקנות ספרים אלה – לא היה גבול לתיסכולו. גארי הממורמר סבר כי אונו הספרותי לא נחלש כלל, ואז הגה את רעיון ההונאה הספרותית. הוא אימץ לעצמו פסיבדונים – 'אמיל אז'אר', והחל לכתוב בשמו החדש ספרים מצליחים מאוד, כגון "'חרדתו של המלך סלומון', 'כל החיים לפניו', ועוד. בעודו כותב, בתור רומאן גארי, את ספרו 'עפיפונים' – הוא כתב בסתר, בתור 'אמיל אזאר', את 'חרדתו של המלך סלומון'. הביקורת יצאה מכליה והיללה את הסופר המיסתורי הצעיר. הצלחתו הספרותית אל הסופר, יציר דימיונו של גארי, שימחה וציערה אותו גם יחד.

 "התפתחות אומללה ובלתי-צפוייה אירעה כאשר התקשורת החלה ללחוץ על הוצאת הספרים לחשוף את הסופר. גארי 'נידב' לעניין את אחיינו, פול פאבלוביץ', שהציג את עצמו כ'אז'אר' ואף קיבל בשמו פרסים ספרותיים. אולם גארי איבד שליטה על הפרשה כאשר האחיין פאבלוביץ' נישבה באגדה והחל לדרוש מגארי כספים רבים, ואת זכויות הסופרים על הספרים שכביכול כתב, והעניין הוכרע לבסוף בבית המשפט."

בשעתו נכתב בעיתון הפריסאי "פיגארו" כי "כדאי היה לו, לרומאן גארי, ללמוד מאחיינו כיצד לכתוב ספרים." ואילו העיתונאי הישראלי אביטל ענבר נפגש במשרדי ההוצאה בפאריס עם פאבלוביץ-אז'אר ופירסם עליו רשימה נירגשת ורבת שבחים שבה היטיב לאפיין את דמות הסופר הנחבא-אל-הכלים שישב מולו.

ואפשר לשחק את הכפיל גם הפוך. לערוך הסכם עם אחד מכוכבי או כוכבות התקשורת, בעיקר בטלוויזיה – כדי שיתן לספר את שמו כאילו הוא כתב אותו. את האמת אפשר לגלות לאחר תקופת-הרצה שבה הספר הפך לרב-מכר בזכות "הנדוניה" התקשורתית של חשיפה שהביא לו "מחברו".

כאשר התחלתי לכתוב את "הנאהבים והנעימים" (הוצאת ביתן, 1985) חששתי שמאחר ששמי יתנוסס על הרומאן – אצנזר את פראותי בכתיבה ולא אתן חופש לדימיוני "ללכת עד הסוף". החלטתי אפוא לרמות את עצמי במחשבה שלאחר שאסיים את הספר אניח את כתב-היד על פתחו של אחד המו"לים, כתינוק נטוש לאחר לידתו, ורק כאשר המו"ל יוציא אותו לאור, והוא ודאי יעשה זאת בגלל תוכנו האירוטי – אגלה שאני מחברו.

אבל כיצד אוכיח זאת?

ובכן, כבר בעמוד 30 – את השיר "מבעד לריסי עינייך", המיוחס בסיפור לדמות בשם חיים תוגתי, כתבתי בשמונה-עשרה שורות הנסמכות מלכתחילה על אקרוסטיכון סמוי – אות ראשונה בראש השורה האחרונה, והלאה – בתחילת כל שורה שנייה בדילוג כלפי מעלה, ותשע חזרה בדילוג כל שורה שנייה כלפי מטה. כל זה נותן, מי שאינו מאמין ילך ויבדוק, שמונה-עשרה אותיות – "אהוד בן עזר מחבר ספר זה" – ומי יוכל לגלותן אי-פעם, אם אני לא אסגיר את סודי?

בהמשך הכתיבה נוכחתי שהאירוטיקה הפכה לפארודיה, אפילו פוליטית, וכי אני יכול לתת בלב שקט את שמי לספר. ובכל זאת עיצבתי לו פתיחה מתחמקת, בת עמוד וחצי: "התנצלות מאת המלביה"ד", שהיא פאראפראזה על הפתיחה של ברנר לספרו "מכאן ומכאן" (תרע"א, 1911); משם גם כותרת-המישנה שלי, הלקוחה מילה-במילה מההצעה של ברנר למודעה על ספרו. איש מהמבקרים לא הרגיש בכך.

 "אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי..." ("הנאהבים והנעימים, רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל", עמ' 7).

ואצל ברנר: "מוציא לאור אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים דלקמן, שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות הגולה..." ("מכאן ומכאן, שש מחברות ומילואים", כל כתבי י.ח. ברנר, הקיבוץ המאוחד, 1955, עמ' 321).

הסיבה שהשמטתי את ה"מוציא לאור" היתה חששו של המו"ל, אשר ביתן, שמא יחשדו בו שהוא אשר פיתני לכתוב את הספר. בכל השאר הותיר לי יד חופשית להשתולל כאוות-נפשי.

לימים פגשתי קוראים שלא האמינו שאלה אינן שש מחברות אותנטיות. לאחד מהם היתה אפילו "הוכחה ניצחת", שאותה פרש בפניי כדבר מורה אל ילד מפגר – "הלא יש משפטים שנקטעים בסוף מחברת אחת – ונמשכים במחברת שבאה אחריה!"

הוא לא תיאר לעצמו שגם את זה המצאתי.

כדאי מאוד לקחת בחשבון שלא תמיד הטריקים מועילים, וכי לבד מחשיפה תקשורתית קצרת-ימים או כתבה בודדת בעיתון, המגלה את זהותו האמיתית של הסופר – עלול הספר שלא לזכות להתקבלות רצינית, ולהישכח כליל תוך חודשים מעטים. מי שיפול לידיו בעתיד עותק של הספר, אפילו לא ידע מי היה מחברו האמיתי.

9. יחצ"נות ומודעות

אם איתרע מזלך ויצא ספרך בהוצאה גדולה שיש לה יחצ"נות ומשיגה הסדרי מודעות טובים בעיתונים ופרסומת מסחרית ברדיו ואולי גם בטלוויזיה, את פטורה מדאגה. יפרסמו את ספרך בגדול וישיגו לך ראיונות בשבוע-שבועיים הראשונים לצאת ספרך וימשיכו להשקיע בך וייתכן שבזכות החריצות הפירסומית גם תקבלי יחס טוב יותר בכך שהביקורת על ספרך החדש לא תתמהמה חודשים ארוכים אלא תתפרסם כמעט מיד עם הופעתו. בקיצור, יעשו ממך סופרת אפילו אם אינך סופרת.

 (במקרה נקטנו כאן לשון נקבה אך להלן נחזור ללשון זכר, שגם היא מתכוונת כמובן לשני המינים).

והיה אם נפלת לאחת ההוצאות שאינן מעסיקות יחצ"נים ואינן נותנות מודעות, מה יש לך אז לעשות? תשכור יחצ"ן ותיתן מודעות ענק על חשבונך?

אכן, לכאורה שפר מזלך אם ספרך יצא לאור בהוצאת ספרים גדולה, ואולם אליה ושני קוצים בה.

האחד, תהיה נתון לגחמותיהם ולמיגבלותיהם הספרותיות של העורכים, השומרים על כבוד ההוצאה. אם לא תלך בתלם יתנו לך להרגיש שאתה משחק בקקה ולא בספרות, ויגרמו לך לצנזר את עצמך ולהסתרס. קח גם בחשבון –

שהם מוצפים ועמוסים במאות כתבי-יד המתקבלים מדי חודש, ולכן מחפשים ספרים שמצדיקים קמפיין תקשורתי.

שהם מוציאים ספרים רבים עד שלעיתים הם מתחרים בשלהם עצמם ולכן לא כל ספר שיוציאו יזכה באותה תשומת-לב.

גם בהוצאות הגדולות אין בוחלים לעיתים בהשתתפות כספית מצידך או מצד קרן ציבורית שתגייס.

והקוץ השני – כדי לכסות השקעה כספית גדולה ביחצ"נות ובפרסומת על המו"ל ו/או המפיץ-השותף למכור אלפים ועשרות אלפים עותקים, וזה מתרחש בפועל לעיתים נדירות, בניגוד לרושם העולה מפירסומים נדיבים ברשימות רבי-המכר. בצד הצלחה גדולה עלול ליפול גם כישלון חרוץ, שבעקבותיו תמכורנה הרשתות הגדולות את עותקי ספרך בחצי וברבע המחיר ובלבד שתיפטרנה מהמלאי שצברו בקנייה כדי להופכך לרב-מכר.

אם ספרך יצא ללא יחצ"נות ומודעות, אתה אמנם בעמדת נחיתות בשוק ועלול להיכשל אם לא יהיה לך כיסוי תקשורתי כלשהו, בעיקר ראיונות, בטרם נעלם ספרך מהמדפים בחנויות. מצד שני, מאחר שהמו"ל שלך חסך את הסכומים הגדולים של היחצ"נות והמודעות, הוא עשוי להגיע לנקודת איזון ואפילו לרווח ממכירת אלפיים העותקים הראשונים של ספרך וגם בפחות מכך. ואם בנתוני-פתיחה אלה הצלחת לעשות רב-מכר – על אחת כמה וכמה!

באשר למודעות, במשך שנים רבות נהגו הוצאות הספרים לתת פעם בחודש מודעות בגודל בינוני במוספי הספרות של ימי שישי בעיתונים, ובהן רשימת הספרים החדשים שיצאו לאור, ולפעמים גם הודעה על הדפסות חדשות. הדפסה ולא מהדורה. מהדורה חדשה היא רק כאשר הספר יוצא בתבנית חדשה או בהוצאה אחרת, בשינויים או בעידכונים.

 (יש מו"לים המקפידים שכל הדפסה נוספת וכל מהדורה חדשה תהיינה לפחות באיכות של ההדפסה הראשונה, אך יש שמדפיסים מהדורות מצולמות ופגומות, לעיתים מוקטנות, של ספרים שיש להם ביקוש קבוע, מקור ותרגום. במשך שנים הם מוכרים הדפסות גרועות אלה, לעיתים ללא ציון מועד צאתה לאור של המהדורה הראשונה וגם לא מיספרה הסידורי של ההדפסה האחרונה. לעיתים כבר אין מי שישגיח, מצד הסופר או בעל הזכויות, על איכות ההדפסה).

המודעות סיפקו מידע שוטף לקהל הקוראים והקונים-בכוח, והבטיחו שלא יקרה מקרה שבו יוצא ספר ואין יודעים עליו עד אשר ייכלל במדור הקצר "נתקבלו במערכת" או "ספרים חדשים" או תתפרסם עליו ביקורת, אם בכלל.

בשנים האחרונות השתנה המצב באופן דראסטי. ספרים הזוכים לקמפיין תקשורתי נמרחים במודעות צבעוניות על פני עמודים שלמים ויוצרים מעין "מעמד עליון" של המועדפים להיות רבי-מכר, והא ראייה, כדאי היה להשקיע סכומים ניכרים בפירסומם.

על ספרים אחרים, גם בהוצאות הגדולות, אין כמעט דיווח במודעות חודשיות, כבעבר. וכאשר מו"ל לא-גדול, או הסופר עצמו, על חשבונו, נותנים מודעה לא צבעונית, לא גדולה ולא יקרה, הרי זו מודעה שבעליבותה-היחסית כמו מכריזה שהספר אין לו גיבוי תקשורתי חזק והוא שייך לליגה של המפסידים.

יש מו"לים שאינם נותנים כלל מודעות. אולי הם צודקים מבחינת תחשיב עלותו של הספר, שאינה מאפשרת השקעה במודעות. אולי הם סוברים שממילא הן תלכנה לאיבוד בעיתונים הגדושים פירסומות, וכי מה שקובע בעיקר הוא יכולתו של הסופר להשיג כיסוי מערכתי, כגון ראיונות. אבל במציאות התקשורתית של "כל דאלים גבר" – התוצאה היא שעל מרבית הספרים החדשים אין הציבור יודע כלל שיצאו לאור.

כאשר הופיעה בשנת 1998 בהוצאת "עם עובד" הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה המרתקים של אסתר ראב, דודתי אחות-אבי, בת פתח-תקווה, שהיתה המשוררת הצברית הראשונה (1981-1894) – לא הרשימו שש מאות עמודיה את התקשורת. ממערכת "7 ימים", המוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", אמרו לי שאסתר ראב כבר מתה ולכן אין היא מעניינת את קהל קוראיהם ואילו אני, שכתבתי את הספר, לא מספיק חשוב כדי שתתפרסם עליי כתבה, זאת למרות שהעיתונאית המכינה למוסף כתבות על סופרים רצתה מאוד בכך. להתעלמות גמורה זכיתי גם מצד "מוסף הארץ" השבועי, שמכוון כביכול לקוראים יותר משכילים. לאחר חודשים אחדים, כאשר התפרסמו ביקורות שהישוו את הספר ל"חלף עם הרוח" של ארץ-ישראל, הוא כבר לא נמצא על מדפי החנויות. נמכרו ממנו רק כארבע מאות עותקים.

כאשר הופיעה לאחר כשנתיים בהוצאת "ידיעות אחרונות" אוטוביוגראפיה של בת פתח-תקווה המפורסמת ביותר אחרי זיכרונם-לברכה ראש השומרים האגדי אברהם שפירא והכדורגלן בן-כיתתי נחום סטלמך, כל אחד בדורו – הלא היא, תיבדל לחיים ארוכים, הסופרת פנינה רוזנבלום, שגדלה בצריף דל בשוק הגדול [לא רחוק מהמקום שהיה פעם כרם הגפנים של סבי יהודה ראב] – ואשר שם ספרה "בדרך אל החלום" נשמע כפארודיה של תוספת שתי אותיות לשמו של הרומאן שכתב סופר אחר מבני מושבתנו, יהושע קנז ("בדרך אל החתולים") – זכתה פנינה לכתבת-ענק במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" וזאת בעצם ימי השביתה או ההשבתה הגדולה, שצימצמו בהרבה את מתכונת העיתון.

מסקנה: בעיני התקשורת הישראלית – הסופרת פנינה רוזנבלום חשובה יותר מהמשוררת אסתר ראב.

10. "שלא יקברו אותך בשבחים!"

יש לך פרוטקציה – בן-דוד ב"לאישה", גרושה במקומון, קוזינה בטלוויזיה? אל תהסס להשתמש בהם. נצל כל סדק כדי לחדור דרכו ולהתפרסם. נדנד. הטרד. הרעש. הדפס. פקסס. טלפן. לכלך. התחנף. שלח עשרות עותקים מספרך לכל מי שיכול להתייחס אליו בתקשורת.

והיה אם הטלוויזיה מתעניינת בספרך, צפה לצלצול טלפון של תחקירנית. היא לא יודעת עליך דבר, היא לא קראה אף ספר שלך, גם לא את החדש. היא גם לא תקרא בו דבר חוץ מן העטיפה האחורית. בתוך דקות שיחה אחדות עליך להציג אותך ואת הספר בצורה הכי מעניינת, כעומד בשוק ומוכר את עצמך כמרכולתך. אסור לך להפסיק לדבר אף לרגע, כדי שתרשים אותה בשטף שלך. שלב בדבריך הברקות נועזות שאנשים חכמים וזהירים אולי לא היו אומרים אותן. אל תהסס. ברגעים אלה הצטרפת לליגת-העל התקשורתית של הסופרים והוגי-הדיעות שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ מקוריות.

אל תזוח עליך דעתך. השגת, או היחצ"ן השיג עבורך הבטחה לראיון במקומון בינוני – אך טרם קיבלת תשובה על בקשתך להתראיין במוסף שבועי של צהרון נפוץ במדינה, או בטלוויזיה. ומה לעשות? – שניים אחרונים אלה דורשים בלעדיות שמחייבת רק אותך, לא אותם.

עשית חשבון, סירבת למקומון, קיבלת תשובה שלילית מהצהרון ומהטלוויזיה. אכלת אותה. נותרת קירח מכאן ומכאן.

פנית לתקשורת בטרם יצא ספרך, צפה שיאמרו לך: "מוקדם מדי. הלא אין לך אפילו עותק לשלוח לנו."

הספר יצא לאור, דאגת שיישלח להם, חיכית שבוע, שבועיים, לא התקשרו. ויתרת על כבודך והתקשרת, צפה שיענו לך: "מאוחר מדי, הלא הספר יצא לאור כבר לפני שבועיים!"

והיה אם הצלחת והוזמנת, זכור – גם בראיון עצמו, ברדיו או בטלוויזיה, אל תפסיק לדבר. הכן לך מראש במחשבתך ניסוחים חכמים ומפתיעים שחלקם כמובן קשור לספרך החדש ומצא דרך לומר אותם בטבעיות גם אם אין קשר בינם לבין שאלת המראיין. השתדל לשרבב סיפורים, רצוי אישיים ומשעשעים, כי הם שייחרתו בזיכרון מההופעה שלך. "אני רוצה לענות לך בסיפור קצר..." – היא הדרך הטובה ביותר לחמוק ממראיין שרוצה לבלבל אותך ולדחוק לפינה. בסופו של דבר הוא יהיה אסיר תודה לך שהיצלת את תוכניתו. זכור, המנחה אינו חכם ממך, רק מנוסה יותר, שטחי, וחושב רוב הזמן על התיזמון כדי לחתוך אותך ברגע החשוב לך ביותר.

לעיתים רחוקות תקבל איתות, במכתב או בשיחת טלפון, ממישהו שכלל אינו מכיר אותך אך מכיר לך תודה כי נהנה מספרך, שאותו קנה בחנות.

לעומת זאת, ידידיך ובני-משפחתך, שמכירים אותך ואולי גם מחבבים, יעדיפו לא פעם להימנע מקריאת ספרך כדי שלא להיקלע למצבים מביכים ולהעליב אותך בתגובותיהם.

לכן אל תמהר להעניש אותם במתן עותק חינם מספרך החדש או להעליבם באי-נתינתו. השתדל ללכת בין הטיפות ולהעניק עותק רק למי שראוי לו.

הלא גם אתה עשוי לפגוש במרוצת חייך כסופר לא מעט סופרים אחרים שהם יותר נחמדים מספריהם ופשוט חבל לקלקל את הידידות בקריאת ספריהם. ואם כבר קיבלת, שלח מיד מכתב-תודה, עוד בטרם קראת את הספר. זה פוטר אותך מלומר את האמת מאוחר יותר, ותוכל להמשיך לחבב את הסופר בזכות עצמו ולא בגלל ספריו. כך העריץ נחום גוטמן את יוסף-חיים ברנר, אך את ספריו לא אהב.

אנשים נחמדים, ידידיך-בנפש, עלולים לכתוב ספרים נוראים. האם יש גם אנשים נוראים שכותבים ספרים נחמדים? אולי, ואולי לא. לעומת ספריהם, מרבית הסופרים הם כמעט נחמדים. ובייחוד תענוג הוא להיפגש עימם על כוס-קפה לשיחת רעים ולשון-הרע על אחרים.

קורה לעיתים שאדם פוגש בך ואומר לך שקרא את ספרך האחרון ואפילו מתווכח איתך על אודותיו, משבח או מעביר ביקורת. בתמימותך אתה נגרר לשיחה עימו, מסביר, מתנצל, מחייך במבוכה. פתאום נכנס בך שד קטן לצטט בשיחה פרט אחד, וליתר ביטחון גם פרט שני, מהספר – אך לא מעמודיו הראשונים. מתברר שבן-שיחך אינו יודע כלל על מה אתה מדבר. נידמה לו שקרא את הספר. קרוב לוודאי שדיפדף בו קצת והחליט ש"תפס את הפרינציפ" ואין לו צורך לקרוא הלאה. ואולם המעט שקרא מזין את חוצפתו לומר לך איך ומה היה עליך לכתוב, מה הפריע לו בכתיבה שלך, או גם לשבח את הספר כולו. אתה חושב שהוא במיעוט? תתפלא לדעת שכמוהו הם רוב קוראיך, וזה עוד טוב, שהרי חלקם, לפחות, קנה את ספרך.

אל תקנא במבקרים ולא באנשי האקדמיה העוסקים בספרות. אמר פעם פרופסור חשוב לספרות עברית: "הסופרים מתאוננים? הרי מצבם טוב פי כמה משלנו. להם יש קוראים. אבל מי קורא את הספרים שלנו? הקהל הרחב לא קורא. לקולגות שלנו אין זמן, למרות שהם אלה היכולים להבין. היחידים שקוראים הם הסטודנטים שלנו שחושבים שאם יצטטו אותנו בביבליוגראפיה לעבודותיהם יקבלו ציון טוב יותר."

זכור את דברי הסופר הוותיק אלימלך שפירא בספרו "הירקון שבלב": "טוב אוייב חרוץ מידיד מתרשל!" – אל תסמוך על ידידיך, לא יכתבו עליך ביקורות אלא כאשר כבר לא תהיה זקוק להן. אך אם מישהו בבראנז'ה נעשה אוייב לך ומתנדב להשמיץ אותך בביקורת או בכל צורה אחרת, ספרך ידובר ויסקרן וגם יימצא עוד שבועות רבים על מדפי החנויות. מקצוע הסופר הוא אולי היחיד שבו שם רע עוזר!

שלא יקברו אותך בשבחים! – לאחר שרומאן של אחד מחשובי סופרינו התקבל בביקורות אוהדות מקיר לקיר, אמר המו"ל המתוחכם שלו כי הדבר גרם לו הפסד של כחמישים אלף עותקים, שהיו נימכרים אילו היה הספר גם מושמץ ונעשה לשנוי-במחלוקת.

דע לך ששגעון-רדיפה הוא מחלה נפוצה מאוד בקרב סופרים, היא נובעת מעודף חשיבות עצמית ומחמירה עם הגיל. כמעט כל סופר הוא אגו-מאניאק, גם חסר-הכישרון. סופרים מתקשים להשלים עם כך שלא כל יום כל העולם מוצא בהם עניין, ובתיסכולם הם מפתחים עולם בדוי-למחצה שבו כל התעלמות מהם וכל התייחסות לסופר אחר – הם חלק ממזימה הנרקמת נגדם על ידי כוחות זדוניים שמנהלים את עולם הספרות, המו"לות, התקשורת ובתי-האבות.

כדי להתגבר על המחלה מומלץ לך ליהנות מכל מנעמי החיים. אכול ושתה מאכלים ומשקאות פשוטים ובריאים שגם שומרים על צלילות מחשבתך: זיתים דפוקים טריים בלי שום, שמן זית Extra Virgin Olive Oil, זעתר, לחם כפרי שחור, מיץ תפוזים טרי, גבינות לבנות קשות ורכות, לבנה, יוגורט, תפוזי שאמוטי, אבטיחים, סלטים של ירקות טריים, שוקולד מריר, קפה חזק, תה חריף של סופרים (תערובת חצי ארל גריי וחצי קניאתי שחור), יין אדום יבש וסטייק פילה עסיסי (תרופה מצויינת נגד דיכאון. חיית-טרף אינה מסוכנת לאחר ששבעה בשר).

לך לשחות בים לעיתים קרובות, רצוי בחוף שבו מסתובבות סקאנדינאוויות ופרחות מדהימות ביופיין.

נהל יומן ושפוך לתוכו, למען הדורות הבאים, את כל תיסכוליך. זכור, אם אחוז אחד מהספרות העברית שנכתבה במאה העשרים יהיה קריא בשלהי המאה העשרים ואחת, יהיה אפשר לומר שחיינו בתור הזהב של הספרות העברית.

שתה מיץ תפוזים טרי.

וגם – הילחם. הוציא את האגרסיות שלך בכל צורות הכתיבה והתגובה. סופר מודרני עם מערכת מחשב ותקשורת משוכללת היא כמו אזרח עם תותח – אפשר לירות גם באמצע הלילה פקסים ואי-מיילים נזעמים למערכות העיתונים ובהם מכתבים ורשימות אשר להרגשתך הטובה הם בעלי פוטנציאל של פצצה.

שלא לדבר על הכתיבה העיקרית, ברומאן – ככל שהיא פרועה ומצחיקה יותר, כן אתה שומר טוב יותר על שפיות-דעתך וגם רבים סיכוייך למצוא לך מו"ל מסחרי.

מומלץ להחזיק בהישג-יד פנקס ועיפרון או טייפ-מנהלים זעיר כדי לרשום או להקליט בו כל נושא או צירוף מילים מוצלח שעולה על דעתך במרוחק מהמקלדת. במאה שלנו, כאשר כולם משוחחים עם כולם בסלולרי קטן על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, תגלה בדיבור אל הטייפ שלך מאזין אידאלי – ידידותי, לא משעמם, לא מטריד אותך אם אינך פונה אליו, מקבל את כל דבריך וגם זוכר אותם ממש במילים שלך.

ממה תתפרנס?

אם נולדת להורים עשירים שאוהבים לתת בלי תנאים, או התחתנת עם אישה או בעל עשירים ונדיבים או בעלי הכנסה טובה במקצועם שמוכנים לפרנס אותך ובבוא היום גם יצאו לגימלאות עם פנסיה טובה – הרי שאיתרע מזלך, אין לך צורך לבזבז את זמנך בעבודה אלא יתאפשר לך להקדיש את כל זמנך לכתיבה.

אם לא, אזיי מומלץ, בכל מקרה, לעסוק בכל עבודה שקרובה לעשיית ספרים ולתקשורת. תחילה בתור "פרי לאנס", שפירושו המילולי – צייד חופשי, והוא הגדרה למי שמקבל שכרו לא כשכיר אלא על כל עבודה בנפרד. למשל, כתיבת ביקורת על ספרים חדשים (למוספים לספרות יש תמיד מחסור בכותבים). הגהה. עריכה. תרגום. הרצאות על ספרות. כתיבה עיתונאית לסוגיה, גם לילדים ונוער. שדרנות. תחקירנות. הופעה קבועה בתוכנית כלשהי, אפילו בישול או ספורט, בערוץ כלשהו בטלוויזיה.

בסדנאות הפרוזה תוכל להנחות רק לאחר שתעשה לך שם, ואז גם תגלה שתועלתן הגדולה היא תוספת הכנסה לסופרים ותיקים.

זכור, כתיבה, כמעט כל כתיבה, כדרך-חיים – עדיפה על בזבוז זמנך בעבודות אחרות, אפילו רווחיות יותר. כדי להתקרב לשלימות עליך להיות כנגן המתאמן יום-יום שעות אחדות על הכלי שלו. זאת ועוד, ככל שעבודתך קשורה יותר בבראנז'ה הספרותית והתקשורתית, כן ייקל לך לפרוץ עם כל ספר חדש שכתבת.

בראשית דרכי בכתיבה היכרתי בירושלים את הסופר אריה ליפשיץ, מאנשי העלייה השלישית, שכתב סיפורים יפים מההווי הארצישראלי ששולבו בהם דמויות של ערביות צעירות. כאשר סיפרתי לו על כוונתי להיות סופר מקצועי המתפרנס מכתיבה בלבד, הזהיר אותי: "מי שעושה את הספרות קרדום לחפור בו, סופו שהוא מתבזבז או מתבזה!"

לא עברו ימים רבים ופגשתי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים את המשורר יהודה עמיחי. כאשר סיפרתי לו את דברי ליפשיץ, אמר לי: "אז מה? הלא רוב האנשים מתבזבזים גם מתבזים ואפילו לא נעשים סופרים!"

ואילו דני קרמן נוהג לומר: "אני לא מבין מדוע סופרים ואמנים מתאוננים שלא משלמים להם על פי כישרונם. מי אמר שבעלי-הכישרון – מגיע להם גם להיות עשירים? שיהיו קודם-כל מאושרים מכך שזכו במתנה הכי נדירה, בכישרון!"

* * *

מוטי הרכבי

פינוי עזה, להלן מספר ציטוטים של פוליטיקאים שקולים, נאורים בעלי חזון, שידעו לראות את העתיד במדוייק!

1. חבר הכנסת רן כהן, מר"צ: "ההתנתקות טובה לבטחון. הנה נאמו כאן אנשי הימין ודיברו על הקסאמים שיעופו מכאן לשם. מתי עפים קסאמים על שדרות? לאחר שיצאנו מרצועת עזה או כאשר אנחנו נמצאים ברצועת עזה? מתי הטווח שלהם גדל, כשיצאנו משם או שאנחנו נמצאים שם? אני אומר לכם, מי שרוצה היום לחוס לא רק על שדרות אלא גם על אשקלון, על שתיהן, צריך להבין שאם לא נצא מרצועת עזה, בתוך שנתיים שלוש, אולי שנה, הטווח יגיע לאשקלון."

2. חבר הכנסת אופיר פינס ,עבודה: " אני צריך להודות לאריאל שרון מעל הבמה הזאת, על זה שהוא נותן לי ולרעייתי תקווה שהבן שלי לכשיתגייס ,לא יצטרך לשרת את עם ישראל ברצועת עזה".

3. השר מאיר שטרית, "קדימה": "יש טענה שיהיה איום על יישובים בנגב, ושראש הממשלה או אנחנו בורחים מטרור. אני עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזאת."

4. חברת הכנסת אורית נוקד, עבודה: "אני רוצה להאמין שכתוצאה מהפינוי והיציאה מעזה, הזרם הפלשתיני המתון יתחזק, הטרור יפחת."

5. השר שאול מופז, "קדימה": "אני משוכנע כי המהלך הכרחי ונכון. יש בו כדי להעניק יותר ביטחון לאזרחי ישראל ולהפחית את העומס המוטל על כוחות הביטחון בלי לגרוע מיכולתם של צה"ל וכוחות הביטחון לתת מענה יעיל לכל איום בכל נקודת זמן."

6. ראש הממשלה אריאל שרון, "קדימה": "אומרים לי כי ההתנתקות תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל בריפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעמוד על שלו – אני דוחה על הסף את האמירה הזאת."

* * *

תקוה וינשטוק

פינת החי: גורות של חתולי חולות וטפירים בספארי, כלבים בחוצות תל אביב

הגורה של חתולי החולות

מזל טוב לחתולת החולות בספארי. בשעה טובה ומוצלחת המליטה עתה החתולה גור ראשון. חתול חולות הוא אחד מהמינים הרבים של חתולי הבר – חתול הביצות, חתול מדבר סיני ועוד ועוד. חתול החולות דומה אמנם לקרוביו השורצים בחצרות הבתים אבל הוא שונה: זה חתול בר קטן החי במדבריות. הוא בעל חיים נדיר במיוחד, שנמצא בסכנת הכחדה חמורה. נותרו ממנו רק פרטים מעטים, במדבריות אסיה ואפריקה. בתקופת התנ"ך היו חתולי חולות גם בארץ ( אם כי בספר הספרים אין זכר לאף חתול). למרבה הצער נכחדו כליל.

לפני כשלוש שנים הגיע לספארי ברמת גן חתול חולות מגן חיות בפולין ושמו נקרא בישראל "סלע". שנה לאחר מכן הגיעה גם חתולת חולות מגרמניה. השניים הסתדרו ביניהם יפה ואשתקד המליטה הנקבה, רותם, זוג גורים, אבל הם לא החזיקו מעמד. תופעה שכיחה למדי לגבי המלטה ראשונה.

 תקופת הריונה של חתולת חולות, כשל חתולת רחוב: 63 ימים. מזה שלושה שבועות התחילה רותם להתנהג בצורה מוזרה ויום אחד אף התעקשה שלא להיכנס לתא הלינה שלה. המטפלות הרשו לה להישאר בחצר. למחרת בבוקר ראו כי החתולה המליטה. התברר שילדה גורה-נקבה. זה חתול החולות הראשון שנולד בספארי. לאם ולבת שלום.

 הגורה זעירה מאוד – משקלה מאה גרם סך הכול. חתול חולות בוגר מגיע לאורך של חמישים סנטימטר ולמשקל של שני קילוגרמים.

אחרי ההמלטה לא נכנסו המטפלים לכלוב של חתולי הבר ואיפשרו לאם להתייחד עם בתה. האב המאושר, סלע, שמר על המאורה ונשאר במחיצת אשתו אולם כשניסה להתקרב לגורה התחילה האם לאיים עליו והמטפלות השאירו אותו עם משפחתו בחצר רק לשעתיים ליום. המטפלים לא התקרבו לגורה ולא ראו אותה. ביום הרביעי לחייה הציצה הקטנטונת החוצה מתוך המאורה ועובדי הספארי הוקסמו מיופיה (ר' צרופה). היא בהירת עור עם עיניים כהות ושפם לתפארת כיאה לחתול.

אומר דורון תם, ראש מחלקת הטורפים בספארי: "בעוד כשנתיים, כשתגיע לבגרות מינית, נעביר את הגורה לאחד ממרכזי הרבייה של חתולי החולות, בארץ או בחו"ל."

בגן החיות התנ"כי בירושלים קיים מרכז רבייה לבעלי חיים שחיו בארץ ונכחדו, במטרה להחזירם אל חיק הטבע.

גורת הטפירים

שמחה נוספת בספארי, המרכז הזאולוגי של תל אביב: לפני כשבועיים נולדה בו גורת טפירים.

הטפירים הדרום אמריקאיים מצויים מקולומביה עד ארגנטינה, מהרי האנדים הגבוהים עד לחוף האוקינוס האטלנטי. עקב כריתת היערות, הציד והתחרות על המזון מצד בקר מבויית, הולך מיספר הטפירים ופוחת. קיימת המלצה לחקור את מצבם מחשש שידרדר עוד יותר, אך בחלק מאזור המחייה שלהם מתקימות פעולות גרילה, וספק אם ההמלצה תקיים.

המלטה של טפיר, זן השרוי בסכנת הכחדה , מהווה אירוע גדול בספארי מה גם שמחה. טפיר ינוקא שונה מאוד במראהו מטפיר בוגר, שוני שאינו קיים אצל שאר היונקים. לטפיר בוגר צבע חום כהה וגוף בצורת גליל עצום; ואלו הגורים הקטנים מפוספסים בפסים בלונדינים לאורך כל הגוף.

הגורה כבר יצאה עם אימה לחצר. הפעם האחרונה שהיתה המלטה אחרונה של גור טפיר היתה לפני שש שנים. אז נולדה פסיפלורה. עכשיו ילדה אותה פסיפלורה בת ושמה בישראל פפאיה. בספארי נותנים לגורים שם שמתחיל בשם אימם. נשמע רעיון טוב שכדאי אולי לאמץ...

הגורה כבר יצאה לחצר יחד עם אימה לשעה אחת ופגשה בפעם הראשונה את אביה מאיר (טפירו). כל יום תשהה בחצר יותר ויותר. הטפירים מבלים את רוב זמנם במים כשרק החדק שלהם מזדקר החוצה, להגנה מפני טורפים וגם לקרור מן החום. הם גם ממליטים בקרבת מים, וריאותיה של הטפירונת הקטנטונת נתמלאו מים. רופא הגן, ד"ר יגאל הורביץ, נועץ ברופאת ילדים והוחלט לתת לה מיד אנטיביוטיקה.

כיון שהגורה צעירה כל כך הוחלט גם להוריד את מפלס המים בבריכה שבחצר הדרום אמריקאית, מחשש שתטבע. המטפלים מקוים שהטפירונת תיכנס מדי יום למים הרדודים ותתחיל לשהות בהם יותר ויותר. בעוד שבועות מספר יועלה המפלס לגובה הרגיל בחצר.

 הפרטים באדיבות שגית הורוביץ דוברת הספארי.

פנייה אל הכלב

מודעה שראיתי היום מול בנין הפגודה ברחוב נחמני:

"כלב יקר, אבא ואמא עסוקים? סתם עייפים? תן להם את מספר הטלפון שלי ונפגש לחצי שעה של כיף!!! אגב, אני נועה, בת שלושים, רצינית מאד, אוהבת כלבים. מוציאה לטיול, חיסונים, מכון יופי, או כל דבר שתבקשו."

  מה עם בקשה להחליף ספרים בבית אריאלה?

פנייה של הכלב

ועוד מודעה שנראתה ברמת אביב, הפעם כביכול מפי הכלב עצמו:

"אמצו אותי," אומרת המודעה באותיות גדולות ועבות, ומופיע תצלום של כלב חום, עצוב עיניים.

"אנשים טובים הצילו אותי ממוות ברגע אחרון. עזרו לי להתאושש מחיים קשים ואהיה לכם חבר נאמן. אנשים טובים התקשרו!"

התקשרתי. המודעה היתה יוצאת דופן, לא המידע הרגיל על מחמד שאבד אלא זעקה נוגעת ללב. מסתבר שפירסמה את המודעה אגודת חובבי כלבים – "הכלב שבצל" שממנסה "לשדך" בין בעלי החיים לבין מאמצים פוטנציאלים. כלבים המשוטטים ברחובות ללא בעלים, אומרים באגודה, נלכדים על ידי פקחי העירייה ומובאים למכלאה. אם תוך פרק זמן מסויים אין להם דורש, מרדימים אותם למוות. צער בעלי חיים. אלה כלבים מכירי תודה שיישמחו לבבות רבים. פעילי האגודה מוציאים ראשית כל את הכלבים מהמכלאות ומשכנים אותם בבתים פרטיים, ובעיקר בפנסיונים לכלבים – יש תורמים לכך-עד שיימצא להם מאמץ. הם כבר הצילו לא מעט כלבים שזכו לבית, כולל אפילו כלב עיוור.

טלפון האגודה 052449494

בית חולים לכלבים

בסביבת נווה צדק קיים בית חולים לבעלי חיים. לא מרפאה. בית חולים במלוא הציוד, כמו להולכי על שתיים: בדיקות דם, בדיקות מעבדה, הדמייה, א.ק.ג. אולטרסאונד, מערכת רנטגן ממוחשבת, מחלקות כירורגיה ואורטופדיה, כימוטרפיה, ניתוחים וכלובי אישפוז. שרק לא נדע.

הטיפולים נעשים ברובם במחלות למיניהן – דלקות, קוצר נשימה, בעיות אלרגיה, בעיקר של בעלי חיים שהגיעו מארץ אחרת. בקיץ מתעוררות בעיות עור, בסתיו שעולים. וכמו אצלנו בני האדם, לא חסרים נפגעים בתאונות דרכים ותאונות למיניהן. מגיעים בעיקר כלבים וחתולים, אך מפעם לפעם מופיעים גם פאציינטים פחות שגרתיים: ארנבים, חמוסים, אוגרים. אפילו איגוואנה. (אבל לא סוסים או פרות. זו תל אביב לא כפר יחזקאל).

בין היתר הגיע לאחרונה כלב שסבל מסתימה בדרכי השתן. שלושה שבועות נכנס ויצא מבית החולים, והחלים. אבל ספק אם לחתול שהגיע בשתיים אחר חצות ישחק המזל. החתול הגזעי נפל מקומה חמישית והובהל לבית החולים במצב של שוק, שברים ודימומים ברגל וחוסר נשימה. החלו לטפל בו בחמצן חירום, תרופות נגד לחץ דם ומשככי כאבים.

לפנות בוקר הובא כלב במצב קשה. צילום הרנטגן שלו איתר מיד גוף זר אותו בלע מזמן. הכלב נותח ועודו במצב של התאוששות. וכשהניתוח מצליח אבל החולה מת יש בתי עלמין לחיות מחמד במקומות פרטיים וגם במושבים.

מנהל בית החולים ד"ר טל צור סבור כי בעלי החיים אכן מבינים שעוזרים להם ומשתפים פעולה אבל פחות כמובן, מאשר בני האדם, וקשה יותר לקבוע את הדיאגנוזה שלהם. לעומת זאת אין הם באים בטענות ומענות וגם אינם נותנים "עצות".

מה לומר, כל המחלות כמו אצלנו, בני אנוש, וגם הטיפולים דומים. וכשם שמדרך הטבע אנו מוכנים להוציא את מיטב כספנו על ענייני בריאות, אף בעלי הכלבים כך. תכופות, גם אדם מעוט אמצעים מוכן להוציא 4,000 שקל על ניתוח כלבו האהוב ועל הטיפול בו אחר הניתוח, ובחורה צעירה שאינה משתכרת הרבה נכנסת לחובות ובלבד שכלב המחמד שלה יינצל.

* * *

יהודה דרורי

פמיניזם שמאלני צבוע ומתועב

רבות הן הנשים המאיישות כיום את הקבוצות בשמאל הישראלי – אלו המזדהות עם "המאבק הפלסטיני". כאשר מדובר בתמיכה ב"שאיפות הפלסטיניות", חשוב לזכור שיותר מאשר אלה הינן "שאיפות לאומיות", הינן למעשה שאיפות המונחות על-ידי האיסלם (לא רק הקיצוני...) שטוען לקדושתה של כל אדמת ארץ-ישראל על-ידי האיסלם – ומכאן, סירובם להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת היהודים על אדמה זו [גישה זו נוגדת לחלוטין את הכתוב בקוראן אשר שם בפרוש קובע הנביא מוחמד שאלוהים נתן את ארץ ישראל ליהודים].

הדת המוסלמית הינה דת רצחנית ביסודה. דת המקדשת את השהידיות – את המוות על פני החיים – וקובעת נחרצות וללא פשרות שיש להרוג את כל הכופרים (את כל מי שאינו מוסלמי) , ולבטח אין לעשות הסכם בין שווים עם לא מוסלמי. עקרונות אלו בבסיס האיסלם מבהירים לכל מדוע כל זמן שהאיסלם שולט, לא יהיה שלום (ורק שפיכות דמים) בין המוסלמים לכל התושבים האחרים בחלק זה של העולם.

לפיכך תמיד תמהתי על אותן נשים אצלנו , חלקן אימהות לחיילים, אשר תומכות ב"זכויות" הפלסטינים להרגנו, ו/או לגרשנו ו/או לנשלנו מעל אדמתנו. מה שיותר מגוחך ומתועב בכל יפות-הנפש הללו הוא: בהיותן תומכות בתרבות ודת אשר דיכוי נשים הוא חלק נפוץ מאוד בפרקטיקה היומיומית שלהם, ממילת אבר המין של הילדה ועד הכיסוי המופרז בסחבות שחורות על כל גופה של האישה, מעובדת היות האישה עבד לבעלה (וההבנה שמגלים באיסלם למי שהורג את אשתו...) – ועד להוראות דתיות איסלמיות מדוייקות באיזה אופן מותר לבעל להכות את אשתו... לבעל מותר להתחתן עם עוד 3 נשים, אבל לגבי האישה קיימות מגבלות חברתיות חמורות ונוקשות (כולל איסור נהיגת רכב), עדיין קיים מוסד הפילגשים והשפחות, ובהרבה ארצות בתרבות האיסלמית האישה חייבת בעול פרנסת המשפחה יותר מאשר הבעל.

נשים המתנגדות לכך – נרצחות. הצעירות חייבות ברוב המקרים להינשא למי שקבעה להם המשפחה, ולא, הן נרצחות. ברוב ארצות האיסלם הנשים מוחזקות במצב אנאלפאביתי תמידי, וכל נושא המאבק על זכויות האישה, עבור נשים ערביות, הינה משאלת מוות...

אני מודה כי לי אישית קשה להבין שאיזה יהודי (או יהודייה) יתמכו ב"תנועת-שיחרור" בעלת אופי פשיסטי, שמנהיגה (המופתי הירושלמי) חסה במטהו של היטלר בעת מלחמת העולם השנייה, ממתין שם לחיסול היישוב היהודי בארץ-ישראל על-ידי הוואפן אס.אס. – וכיום מונהג ע"י ממשיכו, אבו-מאזן, שהינו מכחיש שואה ידוע.

אבל מה שיותר קשה לי להבין הוא האידיאולוגיה הגורמת לכל אותן פמיניסטיות, דוקטוריות ופרופסוריות של מר"צ (ודומיה) לתמוך בתרבות ודת הרסנית ושטנית זו, ובהמשך הדיכוי של "אחיותיהן" המוסלמיות – ובמקום לתמוך בשלטים ובסיסמאות לאומניות פלסטיניות חסרות בסיס – לצאת ולפעול למען שיחרור האישה הפלסטינית – ולא רק בשטחים ובעזה – גם בארצנו! מה לעזאזל עשיתן למען נשות לוד הערביות – ש-11 מהן נרצחו בשנים האחרונות בגלל "כבוד המשפחה"!?

* * *

רות ירדני כץ

ג'ניסיס רוצה הביתה. ניב-יה דורבן. ספר ילדים.

איורים: רחל סטולרו.

כותרת משנה: הרצח הבלתי נתפס

הספר "גניסיס רוצה הביתה", יצא לאור בימים אלה בהוצאת רימונים, ואני ליוויתי את רחלי, אמו של ניב-יה, לאורך כל הדרך. הסיפור נכתב בהיות ניב-יה בן 19, כחיבור נלווה למתנה – בובת ג'ירף קטנה – שניתנה לחברתו דאז. הטקסט התגלה במקרה וכמעט נזרק לסל.

הסיפור מציג שתי חיות: ג'ירפה והג'ירף ג'נסיס. הג'ירפה תמיד שמחה ומרוצה מחייה בגן החיות העירוני. היא מטופלת יפה, מקבלת אוכל ומה שהיא הכי אוהבת זה לחם עם אבוקדו. אבל היא יותר אוהבת אם מוסיפים לפרוסה קצת מיונז משובח. לגי'רפה אין טענות. אבל לעומתה, ג'נסיס הג'ירף עצוב עצוב מאוד. "כלפי חוץ הוא נראה חייכן וחביב, אך הכלוב הסגור את לבו מעציב." ג'נסיס חולם על חופש, על מרחבים וטבע עם אמא ואבא לידו.

האם חלומו של ג'נסיס יתגשם?

הסיפור בחרוזים, מלא דמיון והשראה, האיורים יפים ומשלימים את הסיפור. אין ספק שילדים יאהבו אותו.

 את ניב-יה ליווינו עד יום הירצחו.

עכשיו הסיפור האישי שלי. ניב-יה נרצח בהיותו בן 25 בשובו מטיול בנחל הבשור שאירגן לחבריו, כי רצה לראות את פריחת החורף של המדבר. הידיעה על הירצחו היתה מהלומה קשה. ביום שבת, פתחתי את הרדיו והידיעה הראשית בחדשות היתה שסרן ניב-יה דורבן נרצח. טירון, עריק ושתוי, במדי צה"ל – הסתובב עם רובה טעון ודרוך ברחוב השופטים בת"א, ירה בניב-יה מטווח אפס בבטנו והרגו, איים על המתקרבים, מנע עזרה תוך ניסיון לגנוב את רכבו הצבאי, ונטש את ניב-יה מדמם למוות על המדרכה. האירוע הבלתי יאומן הזה התרחש בשנת 2003.

קשה לתאר במילים את הרגע הנורא הזה. קשה לתאר מה עובר בראש, מה מרגישים, אלף שאלות מתרוצצות: איך, למה, מדוע? מה עושים? מטלפנים למשפחה? ואז מה אומרים? מה אפשר להגיד?

השכל אומר שילדים קוברים את הוריהם, ולא להיפך.

את רחלי ודוד דורבן היכרנו בשנת 1977 בקמברידג' אנגליה. שתי המשפחות היו בשבתון. דוד הוא פרופסור מומחה לאווירונוטיקה בטכניון, רחלי היא מחנכת ומורה לספרות בכיתות הגבוהות בתיכון. ידידות עמוקה נוצרה בינינו. ליעד, בן השנתיים, כבר התרוצץ מפה לשם וניב-יה היה בבטן אימו. כשנולד, דוד ביקש מבן-זוגי להיות לו לסנדק. ניב-יה גדל וכישרונותיו התגלו מגיל צעיר. ילד שובב, סקרן, למדן, ממציאן.

כשהגיע לגיל מצוות בן-זוגי שאל אותו איזו מתנה הוא רוצה? וניב-יה השיב: "ארגז כלים מקצועיים של מקצוענים ולא של ילדים." הוא קיבל בדיוק את מה שביקש.

ניב-יה ניגן על חליל צד, התעניין בעולם התעופה ובנה דגמי טיסנים שאותם הטיס. הוא סיים את לימודי התיכון בהצטיינות, ובחר ללמוד בטכניון כעתודאי הנדסת אווירונוטיקה וחלל, גם פה סיים בהצטיינות, והמשיך ללימודי תואר שני בהנדסה ביו-רפואית.

חבר לספסל לימודיו בטכניון כותב: "ניב-יה היה אדם מיוחד, יוצא דופן. מעבר לתכונות אופי אישיות של חוכמה, יושר נדיר וטוב לב, הוא תמיד רצה בטובת הכלל. ניב-יה התאפיין ביצירתיות עצומה, כזו אשר ייחדה אותו מאחרים ובכריזמה חוצה גבולות."

הוא לא היחיד שהתפעל מניב-יה המיוחד. מפקדו בחיל האוויר הספיד אותו במילים אלה: "ניב-יה, הגעת לענף בסתיו 99. רק שלוש וחצי שנים וכה רב המעש שעליו מתנוסס שמך, כה רבים ההישגים שאליהם הגעת ושלהם היית שותף, כה בולט חותמך בענף. ביצעת עשרות שינויים במטוסים, יזמת שינויים בכלי-טיס, שינויים שתרמו באופן ישיר לחיזוק כוחו של חיל- האויר שכה אהבת, ולביטחון מדינת ישראל שכה היית גאה להיות שייך לה. בלטת גם בתחום החברתי. היית הציר המרכזי של צעירי הענף, היית כוכב ראשי בערבי הענף, גיבשת קבוצה של צעירים שטיילו ובילו יחדיו... יש בך נפש של מהנדס, ויש בך נפש רגישה של אמן... יש בך מין מיזוג מופלא שכזה, מין מיזוג שהוא רק אתה, מין מיזוג שהופך אותך לשלם ומושלם."

ניב-יה היה אדם מיוחד ומוכשר ביותר שציפה לו עתיד מפואר, ובגלל חייל שיכור שנשא נשק וחשק במכוניתו באו אל קיצם חיים מרתקים של בחור צעיר, ואותנו השאיר כואבים, עצובים אך עם זיכרונות חמים ונעימים.

* * *

נשואים מאושרים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אנחנו כמו זוג נעליים

לא קשורים

לא מחוברים

אבל תמיד יחד

* * *

יצחק שויגר

המסע ללונדון בקיץ 2011

איפה היית, אני מחפשת אותך כבר עשרה ימים?

הייתי באנגליה חמישה ימים. עם אגודת הידידים של האופרה.

נו, ואני מדברת על עשרה ימים.

כן ככה זה. כמה ימים להכנות, כמה ימים להתאושש. זה לוקח את הזמן שלו.

מה יש להכין וממה יש להתאושש? שמים כמה ג'ינסים וכמה טישרט'ס במזוודה ונוסעים. זה לא ניו יורק, כולה ארבע חמש שעות טיסה. מה את מקבלת ג'טלג מארבע שעות טיסה?

זה יותר גרוע מג'טלג. זה הנגאובר תרבותי.

מה השתכרת?

כן, חזרתי שיכורה. על אמת.

מה שתית?

מוזיקה והצגות ונופים משגעים ואוכל ומקומות יפים ובתי מלון נהדרים ומזג אוויר ובגדים יפים ואנשים נחמדים וקונצרט והצגה מדהימה והכול ביחד עירבב לי את הראש והייתי באופוריה חמישה ימים. ובאמת לקח לי כמה ימים להתאושש.

את ממש מגזימה. את זה עוד לא שמעתי.

תראי, קודם כל הייתי צריכה להכין בגדים לאופרה בגליינבורן, שזה מקום מדהים, עם אולם נהדר, באיזה חור, שעה נסיעה מברייטון, שאיזה אנגלי דפוק אחד התחיל שם איזה מסורת של אופרה בכפר, ומאז הם משמרים את זה.

ולמה חסר לך בגדים, הרי כל הארון שלך מלא?

כי הם לא מתאימים. הייתי צריכה שמלה ארוכה ובעלי היה צריך להכין ז'קט שחור עם פפיון. זה לא אנגליה למתחילים. זה אנגליה למתקדמים. צריך "בלק טאי" לגברים ושמלה ארוכה לנשים. היית צריכה לראות את האנגלים הוורודים האלה. יושבים עם הבגדים המיופייפים ועושים פיקניק. עם השמפניה והסלמון. לא כמו אצלנו שתיכף היו מנפנפים ועושים מנגל. אצלם יש סטייל וזה עושה אווירה מדהימה שממש סחפה אותנו. אנחנו נתנו להם פייר פייט. גם הנשים וגם הגברים. הראינו להם שאפילו שהם דפקו אותנו עד 1947 אנחנו לא מזכירים להם את זה ואנחנו מתלבשים כמו גדולים. לא פחות טוב מהם.

לא פחות ולא יותר. ואיך היתה האופרה?

חלומית. היו שתי הופעות. קודם כל זה טוב שמיכאל מהאופרה מסביר לנו מי נגד מי וזה מאוד עוזר להבין. אני ממש מכורה להסברים שלו. אחרת זה קצת קשה למי שאין רקע מתאים. האופרה הראשונה היתה קצת קשה עם מוזיקה מודרנית, שאהבתי פחות, עם סיפור על רוחות רפאים שמסתובבות בטירה, ועל ילד שכנראה הדוד שלו ניצל אותו מינית, והוא ואחותו מסתובבים בטירה והמטפלת החדשה שלהם מנסה לנהל את העניינים ולא מצליחה. לא היו שירים ככה, כמו שאני אוהבת. היו חסרות מלודיות. אבל הבימוי היה יפה מאוד. חלק אמרו שזה בדיוק ההיפך. שהאופרה היתה מדהימה כי השנייה יותר בנאלית. אבל כל אחד ודעתו. האופרה השנייה הייתה אגדה על נימפה באגם שרצתה להתעסק עם הנסיך שהיה צד בסביבה. כישפה אותה איזו מכשפה שנראתה כמו סימה ועקנין מחדרה, והיא הפכה לבן אדם. וזה הלך לה. בסוף כשהוא הגיע לתכל'ס היא פחדה ואז קיבלה רגליים קרות, או יותר נכון, זנב קר, וחזרה ליער. זה הסביר לנו כמה קשה להיות בסביבה שאתה לא מכיר. בגלל זה היא נעשתה אילמת. כמו שאומרים על הישראלים, שנוסעים לאמריקה, שהם נעשים אילמים. אנגלית הם לא לומדים ועברית הם שוכחים. זה מה שקרה לנימפה. חוץ מזה שהיא לא רצתה להזדיין עם הנסיך שדווקא היה חתיך, אבל כל השאר היה נהדר המוסיקה הייתה פנטסטית. היו קצת פדיחות. כשחלק מהשחקניות התחיל להתפשט על הבמה. זה היה קצת מדאיג, כי הן היו לבושות בתחתוני אתא וחזיות כמו של עובדות של הרפת בקיבוץ של פעם. לא הבנתי מה זה קשור לאופרה. וכמו שבעלי אמר. צריך שיהיה חוק, אם מתפשטים, אז רק יפות וערומות ולא כמו מה שהן הראו. אבל במחשבה שנייה, כמו שהן היו נראות, אולי זה היה יותר טוב שנעצרו בזה ולא המשיכו להתפשט.

אז אני רואה שהאנגלים נשארו אותם אנגלים. אם אין סטיות אין הצגות. זה בטח בא להם מהבורדינג סקול ששולחים את כל הילדים.

את יודעת יש בזה משהו. היינו גם בבית של צ'רצ'יל. בית מדהים בכפר. ראינו את הסטודיו שלו לציור. משהו מהסרטים. תאמיני לי אם את היית גרה שמה לא היית יוצאת משם כל החיים. אבל ההורים שלו שלחו אותו לבורדינג סקול וזה הוציא לו את כל האגרסיות וככה הוא נעשה ראש ממשלה. בלי הבורדינג סקול הוא היה נשאר צייר.

ואיזה הצגה ראיתם?

ראינו את ריצ'רד השלישי של שקספיר. משהו מדהים. איזה משחק איזה עוצמה ואנרגיה. עשו פרשנות מודרנית אפילו הישוו את זה לקדאפי הלובי הרוצח הזה, שהוא כמו ריצ'רד השלישי שרצח את כל אלו שהתחרו בו על הכתר. משהו מדהים השקספיר הזה.

והבנת את האנגלית? זה בכל זאת שקספיר, וכשלמדנו בתיכון, אני לא זוכרת שהיית בין התלמידות המוצלחות בשקספיר.

אף מילה לא הבנתי. אבל לא תאמיני, גם אילו כל ההצגה היתה בג'יבריש, הייתי מבינה הכול. אפילו את היית מבינה. המימיקה של השחקנים והאנרגיה שלהם, ביחוד של קווין ספייסי, זה השחקן הזה מאמריקן ביוטי. הוא שיחק את ריצ'רד עם כזה מכשיר על הרגל, כמו של שיתוק ילדים של פעם, והוא היה כל הזמן צולע וגיבן ומכוער. זה היה פשוט מדהים. ובסוף הם תלו אותו עם הרגלים למעלה ואני חשבתי שהוא עוד ימות מזה. זה היה ממש מסוכן. אבל אצל האנגלים הולכים בתיאטרון עד הסוף. אין מה להגיד, הבימוי, התופים, שהם הרעישו בהם עולמות. זה עשה את ההצגה. הייתי בהלם. אחרי הקונצרט שהיה יום קודם, שהיה דוקא מדהים, ישנתי טוב בלילה, במיטה המפנקת ובחדר המקסים שהיה לי. אבל אחרי ההצגה, לא יכולתי לישון כל הלילה מרוב התרגשות וזה היה דוקא חבל.

למה חבל?

כי היינו במלון, חבל על הזמן. היינו בריץ. לזה בדיוק המציאו את השימוש במושג "חבל על הזמן." עולה שם שש מאות פאונד ללילה. אז במחיר כזה מי יכול להירדם, זה פשוט חבל על הזמן. צריך לנצל כל רגע ולהסתובב במלון או בחדר.

אז רציתי לשבת בלובי בשביל לנצל את התשלום למלון, אבל היה בלתי אפשרי. כי קודם כל צריך לשבת שם בבגדי ערב ובעלי לא רצה לשבת עם העניבה ככה כמו אידיוט אחר הצהריים, בשביל לשתות תה. וחוץ מזה לא היה שולחן פנוי, כי מזמינים שם את השולחנות מראש איזה שבועיים. וגם, אם הייתי צריכה לשלם בשביל תה וכמה סנדויצ'ים עם סלמון וביצה קשה, וכמה עוגיות, לפחות ארבעים פאונד לבן אדם, זה היה נתקע לי בגרון.

אז מה, "הידידים" נתנו לכם הפעם טריפ לא נורמלי.

כן. היה יוצא מן הכלל, גם הטיולים היו יפים. לא נעים להגיד, הצליח להם. אבל אסור להגיד להם שלא יעלה להם השתן לראש.

איפה טיילתם?

היינו בכמה מקומות. היינו בטירה אחת של הדוכס מנורפלוק. מה זה יפה. זה היה מאוד מרתק לשמוע את האנשים מהקבוצה מדברים. על המיטה שלו ואיך הוא הגיע למיטה הגבוהה ועל הפאר וההדר ועל כלי הנשק. ועל התככים שהיו ועל הראשים שנפלו כדי לשמר את הרכוש. היה מענין, תאמיני לי. תראי הדוכסים של אז, זה כמו הטייקונים של היום. הם לקחו כסף מהעם ובנו להם בתי פאר ואחר כך במשך מאות שנים אחרי שהם חלבו את הכסף של הציבור, שהם החליטו שזה שלהם, ככה באופן עצמוני, מבלי ששאלו את העם, אז הם החליטו שזה יקר להחזיק את זה, אז הם מוכרים כרטיסים בשביל שהעם האידיוט הזה, יראה איך הם חיו על חשבונו וגם משלם על הכרטיסים. הרי הם לא הרויחו את זה בגלל איזה חוכמה או איזה המצאה וגם לא קנו את זה. הם באו יחד עם ויליאם הכובש, ליקקו לו את התחת והוא גירש להם את המקומיים וחילק להם את המדינה לאחוזות שיהיו בבעלותם והם עשו חיים משוגעים עד שהשתגעו. ראינו גם את הבית של ג'ורג' הרביעי שהיה מניאק, שאהב נשים ומסיבות ובעיקר אוכל. עד שמת ממחלות שבאו לו מרוב אוכל. אם היה אוכל כמו שצריך, מזון בריאות, קצת קינואה בבוקר, חזה עוף בגריל בצהרים, ולבן בערב, הוא היה חי לעולם. אבל איך הוא היה יכול? היה לו מטבח שהיה אפשר להכניס לשמה את כל יושבי האוהלים ברוטשילד. אם הוא היה צריך להרויח את הכסף ולעבוד בשביל זה, הוא לא היה מבזבז כל כך הרבה כסף על קישוטים. אבל מכסף קל, שבא משוד או מאג"חים, אפשר להוציא ולקחת משכורות של מיליונים ולקנות מרצדסים ומטוסים פרטיים או מטבחים בגודל של אולם ריקודים עם תנורים של אולם חתונות.

אז למה את אומרת שזה כמו הטייקונים שלנו?

למה לא. הנה תקראי בעיתונים. זה מפרטנר חייב מאתיים מיליון שקל לאנשים ואמר להם, תקפצו לי ולא משלם, ורוצה לבנות טירה בשבעים וחמישה מיליון שקל בכפר שמריהו. אז מה יהיה? הוא יפשוט את הרגל ואז כולם יבואו לראות את הבית שלו ויגידו, "תראו כמה עלה לנו הבית" הזה ואולי הכונס ימכור כרטיסים כמו שמכרו לנו בבית בברייטון של ג'ורג' הרביעי. ועל הביתארמון של ההוא מאפריקה ישראל בלונדון, לא כתבו סיפורים? כתבו. אז מה, זה הזיז לו? אז הוא חייב. הוא חי טוב. בדיוק כמו אישתו של ג'ורג' שלא רצתה לגור בבית, שעלה מיליונים, בגלל שלא היה לה מבט לים. או ליידי אן שבאה לטירה למשך יומיים אחרי שהכינו את הטירה לביקור המלכותי שלה במשך שנתיים והוציאו על זה מיליונים, והיא עוד היתה לה ביקורת טיפשית על גודל המיטה או משהו דומה כפי שהסבירה המדריכה בטירה, שהיא חשבה שאנחנו כת של מפגרים שיצאו לחופש וככה היא דיברה אלינו.

ואיך היו האנשים בקבוצה?

נעשו יותר תרבותיים. שקטים כאלה. פה ושם היו תלונות על המקומות שחילקו להם. את יודעת התלונות הרגילות. למה הוא קיבל את זה והוא קיבל את זה. אבל בגדול, ממושמעים.

למשל?

זה פשוט. כשיצאנו מהשדה בהיתרו, אחרי הטיסה, הוליכה אותנו המדריכה לטיול קצר. לא תאמיני, אנשים חכמים נשואי פנים הולכים כמו חבורת מסוממים אחרי המדריכה. כל אחד הולך עם העגלה עם המזוודות, בקושי סוחבים. הלכנו איזה מאה מטר, ככה עד הרמזור, ואז היא אמרה טוב זה מספיק בואו נחזור. וכולם חזרו בחזרה. יש כאלה שכמעט התעלפו מהסחיבה. אבל לא אמרו מילה. טוב שהיא לא נתנה להם לעשות שכיבות סמיכה. אחר כך הזמינו אוטו בלי באגאז' והיו צריכים להזמין משאית מיוחדת בשביל המזוודות. אבל אף אחד לא אמר מילה. קיבלו הכול באהבה. יכול להיות שפחדו מדפנה. כי כולם זכרו איך בטיול לפרובנס, היא השאירה בשוק של אחד הכפרים, את אחת המטיילות, שלא באה בזמן וההיא נשארה שם עם השמלות המכוערות שהיא קנתה ומאז לא ראינו אותה. אומרים שהיא מסתובבת בשוק מאז, עם השמלות ושואלת בצרפתית עילגת, "או אה לה בוס דל לה אופרה," ואף אחד לא מבין מה היא אומרת. האנשים באמת היו די בסדר. פה ושם התפרעו. כשהיינו בקנטרברי היינו צריכים לשלם עשרים פני במשתנה. פה חזרה לנו הג'ננה הישראלית והיית צריכה לראות איך כולם דילגו מעל המחסום ולא שילמו. מכובדים-מכובדים ושזה מגיע לכסף ואפשר להתחמק מתשלום, לא משלמים. ככה זה, לא חשוב כמה כסף יש לך, אם אפשר לא לשלם, אתה מבסוט. מים גנובים ימתקו, כמו שאומרים.

ועוד משהו. הישראלים רק נותנים להם במה, הם כבר מתחרפנים. היה אחד שקנה סינור מהחנות של הפביליון בברייטון ושיחק אותה "מלצר בבית קפה" והפריע לאנשים תמימים לשבת בשקט ולשתות קפה בנחת. תאמיני לי, זאת היה ממש בושה. אני חשבתי בליבי, שאם היתה באה משטרה ועוצרת אותו על התחזות והתפרעות בציבור, לא היית אומרת שאני מכירה אותו ושהוא מהקבוצה שלנו. זה היה ממש לא נעים.

בסך הכול היה פנטסטי. היית צריכה לראות את כל האנשים בגליינבורן, אוכלים יפה ליד השולחנות עם פפיונים. כול הגברים מחופשים כמו פינגוינים, הנשים לבושות כמו נסיכות. אפילו היו שתים שבאו ישר מהז'ורנאל מהמאה הקודמת, עם נוצות על הראש. אפשר היה לתלות את התמונות שלהם, ליד התמונות של המשפחה של הדוכס מנורפלוק ולא היו מרגישים. ובבית המלון ב"ריץ" ישבו כמו ילדים טובים, אפילו לא העיזו להזמין חביתה, כי לא היה בטוח אם זה אקסטרה ואז זה יעלה להם חצי משכורת חודשית, או שזה כמו בטורקיה שזה הכול כלול. אבל בגלל הנימוס האנגלי שהם סיגלו לעצמם, הם אפילו לא שאלו, ואכלו את החביתה המקושקשת העבשה שעשו אותה מאבקת הביצים של הדוכס מגלוסטר. 

ואיך היתה המדריכה?

בסדר. יהודייה ממוצא הודי כזאת מבני ישראל. שדי מתמצאת בכל התככים של המלכים האנגלים. מי הרג את מי ומי התחתן עם מי. וגם בקיאה בהרגלי הניקיון של האנגלים והיא הסבירה למה האנגלים מסריחים שזה מהבירה ושהם לא מתרחצים, אבל אני בדיוק נרדמתי וכשהיא התחילה לספר על המשפחה שלה מהודו שברחו מאירופה בגירוש ספרד אחרי שגירשו אותם בגירוש בבל ושהם בכלל בני ישראל, אבל זה כנראה שבגלל שישנתי לא הבנתי, את הקשר להנרי השמיני שניתק את הקשר לכנסייה הקתולית. אז כשהיא דיברה על האהבות והרציחות במשפחת המלוכה ועל והמשפחה שלה, הכול התערבב לי בראש ונרדמתי וכשהתעוררתי חשבתי שהדוכס מנורפולק הוא בן דודה ושהוא מבני ישראל ושהיא הורידה לו את הראש כי לא התרחץ אחרי שהוא שתה בירה. אבל בסך הכול היא היתה בסדר. וגם היא הסבירה לנהג האוטובוס שהוא צריך להיכנס ברוורס איפה שאפשר, כי זה מה שהקבוצה שלנו אוהבת. והוא כמו אנגלי ממושמע, חשב כנראה שזה מנהג ישראלי עתיק, ונכנס ברוורס איפה שרק היה אפשר ולא אמר מילה.      

אז עכשיו הבנתי איפה נעלמת. כמו שאת מספרת, היה שווה.

שווה שווה, תאמיני לי, חבל שזה נגמר.    

* * *

מוניקה כהן

תגובה למר צביקה זליקוביץ שאני מאוד מעריכה את דעותיו בדרך כלל

צר לי לקרוא את השמצותיו של מר זליקוביץ, המעוטרים חידושי לשון נלעגים. [גיליון 673].

במסגרת שימור האתר, תוך מתן זכויות בנייה ליזם שרכש את השטח, הוחלט בוועדת הבנייה העירונית על פירוק המבנה ושיחזורו לאחר בניית הבניין החדש. זו לא היתה החלטה של ועדת השימור העירונית אלא של הוועדה המקומית שהיא כידוע על פי חוק מעל ועדת השימור. התהליך נעשה בפיקוח וועדת השימור ובליווי צמוד של אדריכלית שימור. המבנה פורק, לבני הסיליקט מוספרו בחלקם, והכול אוחסן משך כשנתיים במקום מיוחד. לאחר סיום בניית הבניין החדש, המבנה לשימור שוחזר במדויק לא במקומו המקורי אלא 3 מטר לכיוון החזית. לצורך הבנייה החדשה נהרסה גינת עצי הפרי שהייתה מאחורי המבנה. בחזית המבנה ניטעו מיספר עצים כסמל לעצים שהיו בגינה מאחור.

כידוע בנושא שימור אתרים לא ניתן תמיד להשיג הכול כפי שהיינו רוצים, וצריך להתפשר. הדבר נעשה תדיר גם בתל אביב הידועה בשימור המשובח של אתריה. יש כמובן ויכוחים בין גורמי שימור ודעות שונות, אבל החשוב הוא לשמר. לא בכל מחיר, אבל במחיר מסויים כאשר אין ברירה. לדעתנו נעשה שימור ראוי של בית דב ימיני. המבנה עצמו שוחזר במדוייק על כרכוביו, הרכב המיוחד של לבני הסיליקט ליד החלונות, החדרים וציורי הקיר.

העובדה שהוא נמצא 3 מטר לכיוון החזית עדיין לא הופכת את השימור ל "שחמור" כדעתו המלומדה של ידידי צביקה. אמנם הגינה היפה איננה אבל כפי שציינתי אין ברירה אלא להתפשר כאשר רוצים שימור המורשת. אני אמנם זוכרת את הכרזתו של צביקה כאשר פורק המבנה, שאין לו ספק שהמבנה לא ייבנה מחדש. אז כעת הוא משמיץ השמצות שווא אולי כדי לכסות על אותה הכרזה שנתן לפני כשנתיים.

צר לי על כך כי באמת יש לי את מלוא ההערכה למר צביקה זליקוביץ.

מוניקה כהן

מנהלת מחלקת שימור אתרים וקשרי חוץ

פתח תקווה

* * *

דוד מרחב

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש.

חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר.

לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירנייה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליבראלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליבראל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים היתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את מה שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה.

אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה – ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצידה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלסטינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום".

בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה

* * *

עוז אלמוג

שקיפות, שקיפות ועוד פעם שקיפות, כי יסודו של הגזל בהסתרה ובעיוורון

שלום אהוד,

צר לי, אבל הפעם פספסת בביקורתך. במאמרי [גיליון 673] טענתי ששיעורי הרווח של מוצרים ושירותים רבים בשוק מופרזים מאד גם כשלוקחים בחשבון את כל מכלול התשומות הנלוות (נתונים רבים על כך פורסמו בשנים האחרונות בכל כלי התקשורת). אם היית קורא בתשומת לב את דבריי, היית מגלה שאני אפילו נותן דוגמא בהמשך (בנושא ההמבורגר). הרי כתבתי במפורש:

"אם הלחמנייה וכל תוספות השירות הנלוות (כולל החזקת המיבנה וצוות העובדים) עולים לרשת ההמבורגרים עשרה שקלים, לא סביר שהם יגבו על ההמבורגר פי חמישה, כלומר יעשו רווח שעולה פי ארבעה על גודל ההשקעה."

במילים אחרות, כאשר שוט של וודקה (ובדרך כלל בפאב שותים מספר שוטים, וכהכנה לשתייה כבדה יותר של בירות....) עולה לך יותר ממחיר הבקבוק כולו זה גזל לאור היום – גם אם מכניסים את כל העלויות למוכר (ריהוט, תחזוקה מיסוי וכדומה). זה שיש כסילים ונהנתנים שמוכנים לשלם את המחיר הזה, עדיין לא מצדיק אותו.

אגב, בזמנו היה בית קפה בחיפה שניתן היה לשתות בו קפה במחיר הנמוך ב-30% מהקפה הנמכר בכל רחבי העיר. בעלי בתי הקפה תקפו אותו בטענה שהוא מוריד מחירים לקרקע (עד לרמה של חוסר כדאיות) והורס אותם מבחינה כלכלית. אבל הבעלים (צדיק אחד בסדום) פירסם בעיתון את העלויות האמיתיות שלו (נתונים שהפתיעו גם אותי) ומיד "ייבש" את כל המלעיזים והגזלנים. הוא הראה שאפשר להתפרנס יפה מאד עם שיעורי רווח נמוכים יותר.

לכן, אהוד, גם כאשר חלק גדול מעשן המחאה הוא פירוטכניקה (ואני אחד הראשונים שהעז לומר זאת בפומבי) זה עדיין לא אומר שאין מאחוריה אש.

המסקנה, כפי שכתבתי: שקיפות, שקיפות ועוד פעם שקיפות. כי יסודו של הגזל בהסתרה ובעיוורון.

ד"ש חמה,

עוז אלמוג

* * *

ערן כהן: צריכה נבונה

בהתייחס למאמרו של עוז אלמוג "על קפיטליזם חזירי" [גיליון 673], ברצוני להעיר כמה הערות.

ראשית, הוא מתייחס לרשתות החברתיות כמקום מפלט מתרבות הצריכה הקפיטליסטית בה אנו חיים. אולם כיום הרשתות החברתיות הן אפיק פרסום שצומח בקצב מסחרר. לא משנה איזו רשת חברתית תצוץ, תוך זמן קצר יעוטו עליה המפרסמים וכל עקרונותיה המוסריים יפוצו לכל עבר.

לגבי היעדר השקיפות של מרכיבי המחיר לצרכן: האם יש דרך חוקית לחייב בעל עסק לפרסם את שיעור הרווח שלו? האם אין בכך פגיעה בחופש העיסוק? מי ערב לנו שהנתונים שיתפרסמו הם אכן הנתונים האמיתיים – הרי אין ביד הצרכן שום כלי לבדוק את אמינותם?

ודבר נוסף, האם אכן נרוץ לאינטרנט בכל פעם שאנו מתכננים לצאת למסעדה או לבילוי, כדי לבדוק את מרכיבי המחיר ולפי הנתונים נחליט אם לצאת לאותו מקום או לא?

 לדעתי התשובה היא שלילית באופן גורף. בחירת מסעדה מבוססת על מיספר גורמים (מיקום, סוג התפריט ואחרים) כשהמחיר לא תמיד הדומיננטי שבהם. אני מוכן לשלם מעט יותר תמורת אוכל איכותי במקום נעים עם נוף מרהיב. חשוב לציין שגם לכך יש גבול, ואין לי שום בעיה מוסרית או מצפונית להתיישב במסעדה, ומייד לקום ולצאת לאחר שנבהלתי מהמחירים, שנאמר: "תליין הא צוואר – קום שחט."

המפתח שלהבנתי מבקש מר אלמוג להציג בפנינו הוא צריכה נבונה, ללא קשר לאמצעים בה היא מתבצעת, וחינוך של עצמנו ושל הדורות הבאים לתרבות רחבת אופקים, שכוללת מרכיבים הומאניים לצד מוסר חברתי ואותם ערכים שנדמה כי כבר עברו מהעולם.

מאחל לכולנו הצלחה בתהליך,

ערן כהן 

* * *

יוסף דוריאל: כשנוהל קרב מפגר אחר המציאות

במלחמת העולם הראשונה הופתעו הגנרלים השמרנים באירופה כשראו איך חיל הפרשים הפך לבלתי רלוונטי בשדה הקרב החדש, הרווי מכונות ירייה וגדרות תיל דוקרני, שהפכו את הפרשים המסתערים לערימות של גופות. רק אחרי מפלות מכאיבות – הם הסיקו את המסקנות ובנו נוהלי קרב חדשים.

הגנרלים של ישראל דבקים עדיין בנוהלי קרב שהתיישנו כבר לפני עשרות שנים והורגים בנו פעם אחר פעם. איך זה קרה שמחבל מתפרע, עם סכין ביד, כשהוא מוקף ב-31 שוטרים חמושים, הצליח לפצוע רבע מהם, חלקם קשה, לפני שנוטרל?

את תיאור האירוע הקטלני ליד מועדון "האומן 17" שמענו מפי השר לביטחון פנים, ששיבח את "החתירה למגע" של השוטרים שהתנפלו על המחבל כשהוא רץ מולם עם הסכין, בצעקות "אללהו אכבר!"

כבוד השר לא חשב לרגע איזה מין "חתירה למגע" היתה דרושה שם, כי נוהלי הקרב שהתאימו אולי למשטרת לונדון "לשמירת הסדר הציבורי" בימי שלום לא מתאימים לחלוטין למלחמה בטרור רצחני, בה אנו שרויים מזה עשרות שנים. לו מישהו היה דואג לעדכון נוהלי הקרב למצבים החדשים, "המגע" המיידי שהיה דרוש לנטרול המחבל היה זה של כדורי 9 מ"מ למרכז גופו, ברגע שהתגלתה זהותו. אף אחד לא שאל איך היתה נגמרת אותה "חתירה למגע" ששיבח השר לוּ על המחבל היתה גם חגורת נפץ.

זה לא מקרה שמסעי הרצח של המחבל בתלמידי הישיבה בירושלים ולאחר מכן – בהשתוללות עם הטרקטור ברחוב – לא הופסקו על ידי שוטר שהיה במקום אלא על ידי אזרח שלא שאל מהו הנוהל הקיים למצבים כאלה וירה במחבל, כפי שהשכל הישר הכתיב לו.

שכל ישר זה לא הגיע אל קובעי נוהלי הקרב בטרוריסטים, כי הוא נכלא – עוד בראשית מלחמת הטרור – על ידי הביורוקרטיה המשפטפטנית שלנו. וכך, השתבש גם אצל הממונים על ביטחוננו ההבדל בין הפגנה להתפרעות, כשלדיכוי התפרעויות משתמשים, במוצהר, ב"אמצעים לפיזור הפגנות". אז מה הפלא שההתפרעויות נגד גדר הביטחון הפכו למחזה קבוע המושך את שונאי המדינה מבפנים ומבחוץ לחבל בהקמתה ולפגוע בשומרים עליה? ומה הפלא שדרושות מאסות של חיילים, ההופכים ל"ברווזים במטווח" של זורקי האבנים?

ראש ממשלת בריטניה השמרני הבין את המצב מיד אחרי ההתפרעויות האחרונות בלונדון, ואמר בפרלמנט שנוהלי המשטרה ל"שמירת הסדר הציבורי" אינם מתאימים יותר לנוהלים הדרושים לדיכוי התפרעויות, ודרש לעדכן אותם למצב בו צריך להתמודד עם מתפרעים אלימים.

הקברניטים שלנו פטרו את עצמם מלהתמודד עם הבעייה המכה בנו מזה עשרות שנים וזרקו אותה להחלטות הבג"ץ. את התוצאות המדממות אנו רואים בהתאם. שנים לפני שהתחילו לדבר על "גדר ביטחון לישראל" הצגתי לחברי הכנסת את האתגר ליזום חקיקת הגנה לישראל, שממנה ניתן היה לגזור גם נוהלי קרב להגנה ממחבלים, שיעמדו לא רק במבחן יעילות המלחמה אלא גם במבחן המוסר והחוק הבינלאומי. יוזמה זו מחכה עד היום לחברי הכנסת "שירימו את הכפפה" ללא מורא, ויחזירו לבית המחוקקים את הכבוד הראוי לו.

יוזמת חקיקת הגנה לישראל מתוארת ומנומקת בספר "ללמוד מהחיים", הבנוי על ניתוח תולדות המאבק על המדינה – משנות ה-40' ועד עכשיו – כפי שהכותב חווה אותן.

* * *

מתי דוד

שלי יחימוביץ על גרדום הגיליוטינה של השמאל

הראיון של שלי יחימוביץ ב"הארץ", גרם לזעזוע ולהלם פוליטי ואידיאולוגי בשמאל הדוגמטי, בעקבות דעותיה ה"ימניות" שנחשפו בראיון. תדהמה, זעם ואכזבה השתררו בקרב "מיסדר הנאמנים" של מחנה השלום, שאיבד דמות ציבורית פופולרית, שהעיזה לפרוש מ"מועדון החברים", שנשבע להילחם עד קץ הדורות – במתנחלים, בדתיים, בימין, בממשלה, בנתניהו ובברק. להילחם נגד כולם, פרט לא נגד עצמם וכישלונם.

לדעתם של רבני השמאל הדוגמטי, שלי יחימוביץ "בגדה" בלוחות הברית של מחנה השלום, שפועל למען פלסטין. לדבריהם, דעותיה של שלי יחימוביץ הם "פשע אידיאולוגי" והיא ראויה לצליבה ולהוקעה ולא למחילה. לו הם היו יכולים, היו תולים אותה על הגיליוטינה בכיכר העיר, בגלל שהיא הציתה אש זרה בהיכל התבונה והטהרה של "נאמני השלום" כביכול. חבורה ששולטת במיקרופונים ומנהלת אינתיפאדה נגד כולם ותומכת אך ורק בפלסטינים ובשמאל הקיצוני.

הגל הראשון של עיתונאים ודוברים של השמאל הדוגמטי יצא במאמרי ביקורת היסטריים נגד יחימוביץ. מאמרים מלאי שנאה. ארסנל של ביטויים אנטי ציוניים, הכול "למען השלום". הגל הראשון כלל את גדעון לוי, זאב שטרנהל, עקיבא אלדר, אבירמה גולן, נחמיה שטרסלר, דימיטרי שומסקי, כולם מ"הארץ", וכמו כן גם יהושע סובל ויריב אופנהימר. הגל השני שיצא נגד יחימוביץ כלל את "חבריה", המתמודדים נגדה על הנהגת מפלגת העבודה, עמרם מצנע, בוז'י הרצוג ועמיר פרץ. הגל הבא יבוא מקרב תומכיה ופעיליה של "הקרן החדשה לישראל", כולל כל העמותות של "זכויות אדם" של תמיכה בפלסטינים, וכמובן כל הפרופסורים האנטי ציוניים, מר"צ, חדש, בל"ד, רע"מ.

זו רשימת ה"פשעים" של שלי יחימוביץ בעיני השמאל הקיצוני והדוגמטי:

1. שלי: הציונות היא רכיב מכונן בהשקפת עולמה. היא רואה עצמה כחלק מהזרם המרכזי באתוס הציוני.

השמאל: הציונות היא גזענות ולאומנות.

2. שלי: המפעל הציוני הוא אחד המוסריים והצודקים ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושות.

 השמאל: הציונות הוא מפעל קולוניאליסטי אימפריאליסטי.

3. שלי: לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. מפעל שהוקם וטופח על-ידי מפלגת העבודה.

השמאל: ההתנחלויות הן פשע שגורם לטרור פלסטיני ולחיסול מדינת הרווחה.

4. שלי: יצרה בריתות פוליטיות עם חכי"מ מהימין, עם גדעון סער וחיים כץ להובלת חוקים ומאבקים סוציאלים.

השמאל: בריתות פוליטיות מותרות רק עם השמאל של חד"ש, בל"ד, רע"מ, מר"צ, והתנועה האיסלמית.

5. שלי: תומכת ביוזמת שר החינוך שילדים בבתי ספר ישירו את ההמנון בפתיחת יום הלימודים.

השמאל: עדיף לשיר את האינטרנציונל ובילאדי בילאדי.

6. שלי: מסרבת להצטרף לשנאת המתנחלים וההתנחלויות.

השמאל: הצו האידיאולוגי היחידי הוא שנאת דתיים, מתנחלים וימניים.

7. שלי: אינה מתנגדת לסיורי תלמידים במערת המכפלה, שילוו ע"י היסטוריונים שיעבירו מידע על ערכי המורשת היהודית שהיא נכס לכולנו.

השמאל: עדיף לסייר בשיח ג'ראח, בבלעין ובנעלין.

8. שלי: אין סתירה לדעתה בין ציונות לסוציאליזם.

השמאל: הציונות הוא מפעל קולוניאליסטי של נישול וגירוש ערביי ארץ-ישראל, המנוגד לסוציאליזם הדוגל בשוויון וצדק.

הערה: אפילו בעיתון מפ"ם בעבר "על המשמר" התנוססה הסיסמה הקבועה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים".

* * *

בכדי להניח את דעת הנפגעים מהעלאת הגירה בנדון המוסלמים באוסטרליה מומלץ לעיין בסקירה: http://www.snopes.com/politics/soapbox/australia.asp.

בכבוד רב,

קורא נידח

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135, תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ציטוט: "אורי הייטנר כתב באתר של אהוד בן עזר, כי 'אצל עמוס [כרמל] – אי אפשר למצוא טעות. הדיוק אצלו הוא ערך עליון. כמעט אובססיה.'" [אורי דרומי / "אחרי מות", "הכול פוליטי", על ד"ר עמוס כרמל. "הארץ", 26.8.11].

* "אם הצבעת לנשיא הנוכחי ב-2008 כדי להוכיח שאינך גזען – אנא הצביע עבור מישהו אחר בבחירות 2012 כדי להוכיח שאינך אידיוט. תודה. אזרחים מודאגים באמריקה." שלט דרכים בארה"ב.

* הגיליון הבא יוקדש כמעט כל-כולו למלאת 30 שנה לפטירתה של המשוררת אסתר ראב.

* גם לפני "מחאת האוהלים [הריקים]" לא חסרו שקרים בישראל אבל מאז פרצה "המהפכה" הזו – הגיעה תעשיית השקרים בישראל, מכל הצדדים, לשיאים חדשים, כולם מבלפים את כולם, כולם מכזבים לכולם ובראש ובראשונה התקשורת, אהוד ברק מלקק למפגינים אבל שומר מכל משמר (ובצדק) על תקציב הביטחון – וזאת ממש כמו שנוהג בהם השופרסל ש"מוריד" מחירים – והדבר האמיתי היחיד שמתרחש הוא קורבנות הטרור הפלסטיני-המוסלמי לסוגיו, אלה שהיו ואלה שיהיו.

* האם הצעיר הפלסטיני משכם שדקר ופצע קשה שוטרים ואנשי ביטחון בדרום תל-אביב, לפני שנתפס – יתחיל את לימודיו האקדמיים בכלא כבר השנה או רק בעוד שנה, או ישוחרר גם הוא בקרוב בעסקת שליט? או יישב שנתיים-שלוש בכלא עד שיהיה צורך לשחרר בעיסקה חייל חטוף אחר? ומדוע תופסיו לא הרגו אותו בו-במקום או לפחות ירו בברכיו? האם מחשש שיועמדו למשפט כמו חיילי צה"ל השומרים על ביטחוננו בגדה? תגידו, אנחנו השתגענו?

* היש סיבה לכך שעד עכשיו, תודה לאל – הטרור הפלסטיני לא פגע ב"מחאת האוהלים" ובהפגנות השלוש מאות אלף והמיליון ובקרוב גם הטריליון?! – האם יש לטרור הפלסטיני סיבה טובה שלא לפגוע בהפגנות ובפעילויות האלה כדי שלא לחבל בתהליך, כך הם מקווים – התפרקותה של ישראל?

* רן ישראלי: "שורש הבעיה הוא בהגדרה מי הם הבלתי מועסקים – ההגדרה היבשה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה אנשים שלא עבדו כלל בחודש האחרון, אבל חיפשו עבודה באופן פעיל, באמצעות רישום בלשכת העבודה. שיעור הבלתי מועסקים הוא האחוז ממיספר המשתתפים בכוח העבודה האזרחי שהם בני 15 ויותר שעובדים או שרוצים לעבוד (כלומר אלה שחיפשו עבודה בלשכות העבודה). היחס הנמוך של שיעור האבטלה נובע מסיבה פשוטה – בישראל לא מביאים לידי חשבון את האוכלוסיות החלשות (בעיקר חרדים וערבים) שלא שותפים למעגלי העבודה ולא נלקחים בחישובים הסטטיסטיים. מחקרים רבים מצביעים על כך ששיעורי התעסוקה ושיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בישראל נמוכים במידה ניכרת לעומת מדינות OECD. אם אותם 'פליטי' הסטטיסטיקה היו מובאים בחשבון בדומה לשיעורי השתתפות המקובלים במדינות המערב – היינו מקבלים באופן חד-משמעי שיעורי אבטלה דו-ספרתיים גבוהים." ["הארץ", "דה מארקר", 31.8.11].

* התקשורת בדפוס ובטלוויזיה מתחילה לעשות חשבון-כיס אם אינה מפסידה מתמיכתה החד-צדדית והמוטית ב"מהפכה" של "מחאת האוהלים" – שהרי מאז מהפכת הקוטג' [שאינה נופלת בחשיבותה מהמהפכה הצרפתית, שאלו כל תלמיד ותראו על איזו מהפכה הוא יודע יותר] – ומאז ה"חרם" על ה"שופרסל", שמיד בוטל – זוכות החברות והיצרניות הענקיות כמו "שופרסל" ו"תנובה" במסע פרסום אדיר חינם – ואין להן צורך, וכביכול גם לא בסיס מוסרי, להמשיך להשקיע סכומים אדירים בפרסומת שבתקשורת, שאכן מתחילה להבין ש"אכלה אותה"!

המשמיצים אומרים שאצל "מנהיגי" המהפכה והסתדרות הסטודנטים הארצית מתקבלות פניות נוספות מגופים המבקשים להכריז עליהם חרם – וזאת כדי שיוכלו להופיע כ"נכנעים", ולעודד באפס מחיר פרסומי את מבצעי המכירות המוזלות שלהם, מבצעים עונתיים והונאותיים שלוו בעבר במסעות פרסום יקרים! מה עוד שנוצר רושם כי מי שאינו מוחרם – אינו חשוב או גדול דיו!

ראי תקשורת כי היית בזבזנית עד מאוד!

* קראנו בעיתון כי הממשלה טרם הקצתה את עשרות מיליוני הדולרים הנחוצים ל"קציר המלח" בבריכות – שימנע את התמוטטות המלונות בים המלח – ואנחנו דורשות להפנות את כל הכספים המיועדים האלה לתמיכה בפרומיל אחד של דרישות המחאה החברתית ולהניח למלונות ים המלח לשקוע ושאחריתם תהיה כסדום ועמורה – ואנחנו דורשות גם לסגור את כל הרפתות ולשחוט את כל הפרות ולהתחיל לשתות חלב רק מאבקת חלב מיובאת כשרה ויקרה במיוחד כדי לממן עוד פרומיל מהדרישות שלנו – וככה נצליח להרוס צעד-צעד את מדינת ישראל כחלומם של הפלסטינים.

* נחמיה שטרסלר: "הטעות של זליכה. אחת הבעיות הקשות של המשק הישראלי היא העובדה ששני שלישים מהגברים החרדים אינם עובדים; זה פוגע בתפוקה, מעלה את רמת העוני ומכביד על המעמד הבינוני שצריך לממן במסים כבדים את החרדים. אבל כל זה לא עושה רושם על ד"ר ירון זליכה. באחרונה הוא אמר בהרצאה שנשא במרכז האקדמי בקרית אונו, שהסיבה שהחרדים אינם נמצאים בשוק העבודה, היא שהמשק לא ייצר מספיק מקומות עבודה. כלומר המשק אשם – לא החרדים שאינם רוצים לעבוד. זו טעות קשה של זליכה. הרי אם החרדים היו משנים את התנהגותם הטפילית, וכן יוצאים לעבודה (כמו, למשל, בברוקלין), מצב המשק והעוני היו משתפרים מאוד. בשלב הראשון לא כולם היו מוצאים מיד עבודה ונתוני האבטלה היו עולים – אבל בכלכלה הביקוש יוצר את ההיצע - וההיצע את הביקוש. יש הזנה הדדית בין השניים, וזה המכפיל. החרדים הראשונים שהיו מצטרפים לשוק העבודה היו מגדילים את הכנסתם וצורכים יותר. אז היה נוצר מחסור בשוק, ובעלי העסקים היה מחפשים עובדים נוספים, חלקם חרדים, כדי להגדיל את הייצור, וכך היה המשק גדל, התפוקה עולה ורמת החיים של כולנו היתה משתפרת. הרי כך בדיוק קרה כאשר ספגנו את העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר – מיליון איש. בתחילה האבטלה אמנם עלתה, אך לאחר שנתיים-שלוש העולים החדשים מצאו עבודה, האבטלה ירדה, התוצר גדל ורמת החיים של כולנו עלתה. ואולי זליכה פשוט רצה למצוא חן בעיני החרדים הרבים שלומדים בקרית אונו?" ["הארץ", "דה מארקר", 31.8.11].

* לאור הגשמים שמקדימים לרדת ועייפות המפגינים והתפכחות הציבור מההיסטריה של המחאה החברתית – מבקשים המארגנים לשלוח להם הצעות תקשורתיות חדשות שתמשכנה להחזיק את המחאה המזוייפת ולעשות כותרות בחדשות, בייחוד בעיתון "הארץ", כמו למשל:

* מכתב 200 טבחי צה"ל במילואים נגד ההתקשרות עם חברות ההסעדה הגדולות לאספקת חמגשיות.

* מכתב 200 זונות-רחוב המוחות על תנאי עבודתן ועל כך שאם לא תסכמנה לקבל קליינטים שחורים תואשמנה בגזענות.

* מכתב 200 "נפוליאון" בבתי החולים הפסיכיאטרים ברחבי הארץ על שאין מספקים להם כדורים ואבק שריפה כדי להפעיל את תותחי נפוליאון בעכו וביפו.

* מכתב 200 אנשים רעבים שהתכוונו לסעוד בצהריים ב"בראסרי" מול כיכר רבין אבל התור היה כל כך גדול שחלקם נאלץ לשבור רעבונו במסעדות אחרות דוגמת מיט-בר.

* מכתב 200 ילדים וילדות הסובלים מעודף תזונה ו/או השמנה – המתחננים שהאימהות תפסקנה לאיים עליהם ולהכות אותם בהכריחן אותם לאכול.

* מכתב 200 רסקולניקובים שמחפשים בעלות דירה קשישות וחלשות מעל גיל שישים רצוי בצפון תל-אביב לשם עשיית צדק חברתי.

* מכתב 200 גאונים שחושבים שהמינימום שהמדינה יכולה לעשות בשבילם זה לתת להם דירה ארבעה חדרים חינם לצמיתות בצפון תל-אביב, אחרת יירדו לארה"ב.

* מכתב 200 עולים מרוסיה שאומרים תודה למדינת ישראל שהצילה אותם ממדינה קומוניסטית-לשעבר, אנטישמית ומושחתת – ועכשיו הם חוששים פן הקומוניזם עומד להיווסד מחדש בשדרות רוטשילד בתל-אביב – אלא אם יקדימוֹ הגשם הראשון.

* תקנו אותנו אם אנחנו טועים: הרוצח של הרב אלעזר אבו-חצירה זכה למעמד של חולה נפש שאינו מבחין בין טוב לרע והוא לא יועמד למשפט אלא יאושפז באחד המוסדות הפסיכיאטרים עד שהרופאים יקבעו שאפשר לשחררו – ואז גם יוכל להצטרף למחאת האוהלים.

* אנחנו לא היינו מחסידיו של נתניהו וחשבנו שעוול עשו לאהוד אולמרט שנאלץ לפנות לו את מקומו – אבל נדמה לנו שכיום אנחנו מן היחידים שמגינים על ראש הממשלה לנוכח מתקפת השינאה שהוא נתן בה מכל צד, ובייחוד מצד התקשורת הששה למישבתו כמו חיה טורפת את הבשר החי. ולחשוב איזו אחריות כבדה מוטלת על האיש האחד הזה, שמחאת האוהלים, המוציאה אצלנו מדעתן מערכות רבות – היא האיום הקל ביותר עליו ועלינו, אזרחי מדינת ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,262 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,044 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל