גיליון מס' 675

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באלול תשע"א, 5 בספטמבר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

עם צרופות תמונותיה של אסתר ראב לפני ואחרי [גלוחת ראש] ההליכה לדגניה.

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ש. שפרה: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים," ראיון עם אסתר ראב, 1973. // אסתר ראב: כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי. // עמנואל בן-עזר: בחירתה של קיקי. // לאה שורצמן (לבית ראב בן עזר): דודתי אסתר ראב. // ניצוץ מכוכב אבוד, מאת אביבה לורי, מוסף הארץ, 20.2.04. // ראיון עם אסתר ראב בתוכנית "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי", 1970. // ראיון שערך שמואל הופרט עם אסתר ראב בביתה בטבעון ביום 6.7.1973. // תוכנית רדיו ב"קול ישראל" על אסתר ראב במלאת כשנה למותה, בהשתתפות מרים ברנשטיין-כהן, רבקה כצנלסון, ראובן שהם ואהוד בן עזר. // יוסי גמזו: 3 שירים לאסתר ראב: 1. הַקִּמְּשוֹנִים. 2. תַחֲזִית מֶזֶג הָאָבִיב... 3. קיץ ישראלי. // אסתר ראב, ביבליוגרפיה וקורות חיים. // אהוד בן עזר: בפחדֵך פן הולכת אַת. // עמינדב דיקמן על הילידיות בשירת אסתר ראב. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית, 1. טרומפלדור מרים אותה בדגניה בידו האחת, משה ברסקי נרצח, הזעזוע, מחלתה. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 2-3.9.11. // יהודה דרורי: המענה שלנו לתביעות ארדואן. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר". // הג'נוסייד התורכי בארמנים: תיאור הביקור של הגנרל התורכי קצר הקומה אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיִס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה –  בפתח-תקווה בשנת 1915.

גיליון מיוחד ומורחב במלאת 30 שנה למותה של

המשוררת אסתר ראב

 בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981

* * *

ש. שפרה

כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים

ראיון עם אסתר ראב

נדפס ב"משא" מוסף ל"דבר", גליון מס' 22 (78), יום ו', א' בסיון תשל"ג, 1 ביוני 1973

עורכים : אברהם שאנן, יצחק בצלאל

בשביל עפר המסתעף כמעט בהסתר, מן הכביש, אני מטפסת דרך חורשת אלונים אל ביתה של המשוררת אסתר ראב, היושבת בטבעון.

ברכבת לחיפה מלווים את הנופים החולפים על פניי מן החלון שיריה החדשים של המשוררת, בקולה הרענן הצעיר שהפתיע אותי כל-כך בטלפון: "הקיץ הוא - / הפרחים על שמלתי; / שדה השלף, / המשתרע באופק, / ושפתיך הנחות / על שפתי ; / הקיץ הוא - / פרגים אחרונים, / מאדימים - / בצְהב שדות ; / ממטרות / קרירות ; / גדרות לחות - / בחצות ; / עור הכתף / השזופה - / כלחם הטוב / בכפות ידיך - / החזקות ; לשד-הבקרים / ספוגי טל - / עודם דולקים, / מבעד ערפילי-זמן.

ניסיתי לנחש את הפנים על פי הקול. כשנפגשנו, מצאתי עיניים לוחשות וכפות ידיים שעסקו בכל עבודה קשה בשדה, אך שמרו על אצילותן ועל כוחן.

ספרה החדש של המשוררת 'תפילה אחרונה' הופיע זה-עתה בהוצאת "עם עובד". מתחת לשירים רשום תאריך כתיבתם, ולא פעם חזרתי ובדקתי אם קוראת אני נכוחה ואם אמנם גיל הוא עניין כרונולוגי.

אני שואלת את המשוררת לסוד רעננותם של שיריה והיא משיבה :

– אנחנו עברנו תהליך של ברירה טבעית ; החלשים מתו, ונשארו החזקים. קיבלנו חינוך של ברזל. יש לי שורש. שורשיי הם אבי והארץ. הזכרונות חריפים אצלי מאוד; אני זוכרת את האטמוספרה, ואז אני מעלה אותה והעבר נעשה מציאותי. לפעמים אני עצמי מופתעת ממה שאני יודעת. זאת חתיכת היסטוריה. קראתי את הספר 'מאה שנות בדידות' ונתמלאתי קנאה. אילו יכולתי לכתוב ספר כזה על פתח-תקוה.

– איך רכשת את ידיעתך בשפה העברית במושבה הקטנה פתח-תקוה, ובעיקר את בקיאותך בשמות הצמחים ובעלי-החיים ?

– ספרים לא היו אז; קראתי את הסידור ואת כל המחזורים שהיו בבית. למדתי אצל טובי המורים, הראובני וזאב סמילנסקי. אפרים הראובני הוא שעיצב אותי. הוא היה מורי מגיל שמונה עד שתים-עשרה. הוא קרב אותי לטבע ואהבני כתלמידה. הוא בא אל אבי ואמר: אותה צריך לשלוח ללמוד.

– כל מלה עברית היתה חדשה ומבריקה בשלל צבעים ככנפי ציפור, ואני תפסתי אותה כמו שתופסים ציפור; אהבתי לבטא אותה. הקריאה ב'אהבת ציון' של מאפו נתנה לי דחיפה עצומה וקשרה אותי לארץ בקשר קדום. נדמה לי כאילו אף פעם לא היינו בגלות, כאילו נולדתי לפני אלפיים - שלושת אלפים שנה; התפילות ששמעתי בבית חיזקו הרגשה זו.

הייתי צמאת דעת. איך קלטתי את השפה הגרמנית אינני יודעת. קראתי את הקלאסיקאים הגרמנים. הספרייה היחידה בפתח-תקוה היתה של ליברכיט. אבי שאל משם ספרים, ואני התחלתי איכשהו לקרוא. למדתי גם צרפתית והתאהבתי בשירה הצרפתית. חברה שבאה מחוץ-לארץ הביאה לי ספרים בצרפתית והיא גם הביאה באפי את ריח החוץ. היא סיפרה לי על צזאר פראנק ועל איזאדורה דאנקן. אל תחשבי שלא היתה פה תרבות; רוב אנשי העלייה השנייה היו סטודנטים וקראו את הספרות הגרמנית וגם את הספרות הסקאנדינבית בתרגום גרמני. היה לי עם מי לדבר על ספרות - אנשי העלייה השנייה היו לא רק עובדי כפיים - והתלמוד הוא אוניברסיטה גדולה מאוד.

נסעתי הרבה מאוד. קלטתי ציור, תיאטרון וספרות של המאה הזאת תוך כדי נסיעות; הייתי בצרפת, באנגליה ובאמריקה. אנגלית למדתי בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואני אוהבת ללמוד עד היום. השכלתי לא היתה מסודרת, ואני נלחמתי עליה. היינו איכרים והיינו עניים. אוניברסיטאות לא היו ואני הייתי צמאת ידע. בעלי הרגיש בכך ושלח אותי לפאריס ללמוד. אמרתי לו במפורש: אני מתחתנת אתך כדי שאוכל ללמוד; אחר-כך התפתחו בינינו יחסים נפלאים, אילו היה חי כי אז היו לי שירים אחרים.

– אינני מוצאת מרירות בשיריך, להיפך, יש בהם חדוות קיום עצומה: "לצמוח – / להתפלל לגשם, / באיוושת סתו יבשה, / חריפה, / לצחוק בזלזלים בהירים – / לקראת שמש אביב / לנצח בירק מחטים – / את האפס, / ולהיות קיים, קיים!" (מתוך "היות אורן" – 'תפלה אחרונה').

– אינני אופטימית גדולה בשיריי. אין בהם צחוק. אני אדם שדרושה לו חמימות, אני גחלת לוחשת, אינני להבה. יש בשירתי כוח אבל לא אופטימיות. יש בי איזה להכעיס: "אל תעשני טובה כל-כך". יש לי מוסר שאינו מקובל, וטוב שאינו מקובל. בטוב המקובל יש כל-כך הרבה כיעור וזיוף. פתגם ערבי אומר: "אלוהים יצר אותה ושבר את תבניתה, כדי שלא תהיה עוד אחת כמוה". כפתורים מייצרים בתריסרים אבל אנשים הם חד-פעמיים. אינני חושבת שאני כל-כך טובה או גדולה, אבל אני מה שאני, אחרת. עוד כשהייתי בגן משכו הילדים בשערותיי מפני שהייתי אחרת, מפני שהיו חלומות בראשי. הייתי שובבה גדולה ויש בי גם יסוד גברי; גדלתי בין שלושה אחים והתחריתי בהם. פיתחתי עוצמה שעזרה לי בתחרות. מכל הילדים שבבית היית הבת האהובה על אבי. למדתי לשחות, לירות ולעסוק בכל סוגי הספורט. אבא לקח אותי לירקון, זרק אותי למים ואמר לי: שחי ! היה בכך משהו ספרטאני.

– האם אינך סבורה כי יש קשר בין נשיותך ובין התפיסה החושית של הנוף ומחזוריות עונות השנה בשירתך? ב"שירת אשה" את אומרת: "ברוך שעשני אשה שאני אדמה ואדם / וצלע רכה".

– השירה היא הצד הגברי שבי. היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים. יש לי שירים של פאתוס – אינני מתכוונת לפאתוס זול – ואשה אינה כותבת שירים של פאתוס. אולי המבוכה שבשיריי, נשית, אבל יש בי שאיפה להיות חזקה. אילו נולדתי שנית הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים. אני רוצה להגן על עצמי. אנשים מרשים לעצמם לעשות לאשה מה שאינם מרשים לעצמם לעשות לגבר. נראה, תגידי את, היכן שירי האהבה שלי ?

– אין כמעט אפשרות להפריד בין שירי האהבה ושירי הנוף שלך. "אין זאת כי אשור הערב / יען כי בשלתי מאד". "אני תחת האטד/ קלה, זידונה,/ קוציו צוחקת/ לקראתך זקפתי.../"

– האטד, הזית, האלון, כולם סמלים בעולם האהבה שלי. השושנים הן חג לאהבה. איני יכולה לסבול שושנים במצב רוח לא טוב. כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים.

יש בי רצון לומר את ההיפך. לכן כתבתי "ברוך שעשני אשה". חייה של אשה עשירים יותר, אבל חייו של הגבר טובים יותר. את "שירת אשה" כתבתי כשהייתי בכפר-יחזקאל. הייתי אז לבדי, רק כמה ידידים היו עולים אליי לרגל, ודווקא מפני שלא התייחסו אלי כאל אשה. הייתי בשדה, עננים שטו מעליי, הרגשתי כמו פסל של ונוס ממילו, אשה נצחית, חסרת תכונות, מגולפת, והיא הצטיירה אצלי על רקע הגלבוע והשדות הירוקים.

– מאין נובע יחסך המיוחד להר הגלבוע ולכפר יחזקאל אשר השער הראשון בספרד 'תפלה אחרונה' מוקדש לו?

– נוף, אדם וספר מקסימים אותי. ישבתי בכפר-יחזקאל ארבע שנים, והיו לי שני חלונות קרועים לגלבוע. ראיתי אותו בכל גווניו, בחורף ובקיץ. לא חיפשתי חברת אנשים. אני מסוגלת להתיידד עם אובייקט טבעי כמו עם אדם. עכשיו אני חוששת לשוב ולראות את הגלבוע, אני פוחדת להתמסר לו, אני פוחדת מהרגשת הריקנות; ההר מושך אותי יותר מדי.

– איך הגעת לכתיבת שירים במושבה הקטנה פתח תקוה?

– היה עליך להיות אטוס כדי לא להיות משורר בימים ההם. הארץ היתה פראית, ריקה וגדולה, כל-כך גדולה. אילו ידעת מה היה "בשלאל" הזה, שאני מזכירה אותו בשיר "גיל". הפאונה השתנתה כל-כך מאז. ואני שתיתי את זה כמו ששותים מים חיים. החיות – היום הן יודעות שרודפים אותן. אז הן לא ידעו. הצוּפיות והפשושים היו מתדפקים בלי מורא על החלון, במקור דק; כמה דקים היו מקוריהן. הייתי תופסת אותם בכפי, מקרבת לאוזניי ושומעת את דפיקות-הלב שלהם. היתה זאת תחושת-עולם גדולה, תחושת דופק העולם, החושים היו ערים. גם היום אני מתחרה בעניין זה עם הצעירים. אני פוגשת איש צעיר ותמהה: האם אינך שומע ?! והאם אינך רואה?! אני מחפשת כיום אצל ילדים את הרגישות למחזור התקופות בארץ ואינני מוצאת. הרחיקו את הילדים, מיכּנו אותם. איזה גזל! ומסביב עושר כזה! אנו חיינו למען חליפות השנה, אביב, פעמוניות ונרקיסים. האם אינך מרגישה בספרי החדש את העצבות הגדולה של התקופה שבה אנו חיים היום? אני לא בחרתי בה, וזאת לא הזיקנה. אינני אומרת שאתי יחרב העולם, דברים נפלאים נוצרים, אבל לא משפע נפשי אלא ממקור מחשבתי, מכאני; הפעולה, הערצת הפעולה. אין עצלות בעולם. היתה לי חתולה, וממנה למדתי לחיות. ראית פעם איך חתולה מנצלת כל רגע מחייה כדי ליהנות? היא שוכבת בשמש, פקוחת-עיניים מנהמת, נהנית מכל רגע. אחר-כך היא מרגישה צורך בתנועה ומטפסת על העץ כאילו ביקשה לצוד ציפור, אבל בעצם לא הרצון לצוד הוא המכוון אותה. היא משחקת. משחק שהוא תנועה, לא לשם הפקת תועלת אלא לשם בידור. אחר-כך היא מתעייפת ובוחרת את המקום היפה ביותר, בערוגת הפרחים, בצל; וכאשר התנוחה נמאסת לה היא מתהפכת על גבה, שולחת רגלים למעלה, רואה פרפר, ובן-רגע היא אחריו. שוב היא משחקת. זאת חיוּת, והחיוּת היא יופי. התנועה הממוכנת עושה את האדם למכשיר; היא יבשה, חוזרת על עצמה. היכן החיוּת של הילדים? אינני רואה אותה. הם מדברים כמבוגרים, כמפוכחים.

רוח התקופה, הרדיפה אחרי הממש, הורסים כל חלקה טובה. כשקראתי את מאמריו של יזהר על הוראת הספרות רציתי לצחוק. צריך ליצור אנשים כמו שהיו בדורנו כדי ללמד ספרות לשם ספרות.

התחלתי לכתוב כשהייתי בת עשר. ישבתי במרתף הבית ודפדפתי בכתב העת "כנסת". הייתי מחברת מנגינות לשירים ושרה בקול. ויום אחד מי תופס אותי שרה "תולעת יהודה" בקול רם? אחי הפרוזאי. מאותו יום שימש הדבר נושא לבדיחות ולמשחקי לשון, שהרי שם אבי היה יהודה. תמיד הייתי הפוזמק הכחול בבית; מדברים אליה והיא אינה שומעת. לא איכפת לה אם אכלה או לא. יוצאת ל"שלאל" ושוכחת לחזור משם.

שירי הראשון נדפס ב-1922. האנשים שמשכו אותי לספרות היו הורי. הם הכניסו לראשי מגיל צעיר מאוד, שעליי לכתוב. היו קוראים את חיבוריי בכיתה. ברש ראה שיר שלי, שנקרא "לאב", ואמר: את צריכה לכתוב. אך האמת היא שלא ידעתי כי אהיה משוררת. אחר-כך בעודי צעירה מאוד, נפער סדק בחיי-האהבה שלי, וזה הפנה אותי לאנושי ולספרותי והדחיק את הצד הנשי שבי.

– איך נתקבלה שירתך, המקומית מאוד, בקהלם של סופרים ומשוררים שהיו ברובם יוצאי רוסיה?

– הם עצמם, כשהיו קוראים בשיריי, היו אומרים: מה אנחנו יודעים? למדן אמר לי פעם: "אילו הרגשתי את הארץ כמו שאת מרגישה".

הרביתי לקרוא בביאליק וקראתי משירתם של בני דורי וודאי גם שאבתי מהם, אבל שמעתי בהם נימה זרה, איש מהם לא היה קרוב לי. מובן ששלונסקי ולמדן עשו עלי רושם, מפני שהיו לי אידיאלים, הייתי ציונית. הייתי עם בעלי חמש שנים בקהיר והיינו מרבים בנסיעות לרגלי עסקים. בווישי נפגשתי עם גוי, ידיד, של בעלי, והוא נהג לומר לי בצרפתית: "את ציונית משוגעת".

בחורף, בשעות בין הערביים, אחרי תפילת מעריב, היינו יושבים אבא ואני והוא נהג לשיר "וקבץ פזורינו מכל קצווי הארץ", והזמר הזה היה לי מוטו פנימי. אלה היו שעות נוגות. היה לו קול נפלא. הוא היה ספוג במילות הזמר הזה, מאה מונים יותר ממני. הוא התגעגע לכך משם, מן הגלות, ואילו אני נולדתי פה.

– איך את מסבירה את החרוז החופשי בשירתך בתקופה שרוב שירתה נכתב בחרוז ובמשקל?

– כדי להבין זאת יש לתפוס את התהליך הפנימי; אלה הכנפיים שלי. בתחילה חרזתי חרוזים; כולם חרזו וגם אני חרזתי. אחר-כך הרגשתי שאינני יכולה לחרוז והייתי אומללה, ואז התפרצתי: שורה אחת מחורזת ואחת בלתי-מחורזת. חשבתי: לעזאזל, אני עושה מה שאני רוצה. זה בא מתוכי. נתתי לרגש, לעיניים ולתפיסה שלי לשחק; לא התחשבתי בשום דבר. איך אחשוב על חרוז כאשר הכל מתדפק אצלי בפנים? התפרצתי היולית. מילדותי אהבתי מוסיקה, שרתי ונגנתי. פתאום הרגשתי מוסיקה בשורות, בפסוקים. השתחררתי מן החרוז. פעם הרגשתי מלה כהלמות תוף, פעם שמעתי שורות שהן סטאקטו ופעם שורות שהן לגאטו, ומתבקש לשיר אותן באריכות, למשוך. חיפשתי מילים ללגאטו הזה, שהתנגן בתוכי. אני כותבת שיר שש-שבע פעמים, מניחה אותו לשבוע ימים, וקוראת שוב ואז אני משתדלת להעלות את הזמר הזה ואני יכולה לזכור אותו כמו שאני זוכרת מנגינה. לפעמים אני יכולה למצוא מלה מתאימה יותר לאותה מוסיקה; לפעמים שתי מילים אינן הולכות יחד. זאת מלאכה הקשורה במנגינה הפנימית שבי. לכן באות שורות קצרות וארוכות ומלה אחת, לפעמים החלטית כהלמות תוף, ולפעמים צליל נבוך. נראה לי כי בספר החדש גוברים צלילי המבוכה.

– איך קיבל בית-האיכרים שבו גדלת את הצטרפותך לדגניה ולמחנה הסוציאליסטי?

– לא היינו "בועזים" טיפוסיים. עבדנו יחד עם הפועלים. אבי היה שופך עלינו בבוקר מים קרים, להעירנו לעבודה. הוא עצמו עבד עד גיל שמונים. כדי להבין את חיינו בתקופה ההיא יש לקרוא את 'התלם הראשון'.

      האיכרות היתה עיסוקה של המשפחה עוד בהונגריה. אבא גדל בכפר; כשעלה ארצה הנהיג כאן שיטת-עבודה שהביא עימו מחוץ לארץ. הוא הביא את המחרשה שהיתה שם, מפני שלא רצה להשתמש במסמר הערבי. אך זו לא התאימה לתנאי המקום ונוצרה מחרשת ביניים, פשרה בין השתיים. הוא למד מן האיכרים הגרמנים שישבו בווילהלמה ושרונה, וכבר אז חלם על מעין "תנובה", בגרמנית "קונזום פאראיין", אגודה שיתופית של איכרים. כשהיה לנו משק מעורב היה הבית מלא כל טוב, דבש, זיתים, שמנת וגבינות מעשה-בית. לבונטין היה בא לביתנו לאכול, והיה מתפעל ביידיש: איכר יהודי! שמנת עצמית ותפוחי-אדמה! היו אלה תפוחי-אדמה טריים שהוצאנו מן האדמה לפני פסח. היו תקופות של גאות ושפל, עברנו גילגולים רבים. במלחמת העולם הראשונה רעבנו ממש. הארבה כירסם את תריסי החלונות והפרדסים עמדו עירומים. בסך הכל עבדתי במזמרה כעשר שנים ושלוש שנים חלפו עד שחזרו הפרדסים לאיתנם. כמה שמחנו למראה הניצנים הירוקים הראשונים שלבלבו מן הגזעים, ערומים! היתה זאת חוויה קשה ועמוקה.

הקהל של העליה השניה היה לי כאוויר לנשימה. אהבתי אפילו את השפה הרוסית. והם אהבוני וקיבלו אותי. קיימנו את דת העבודה של א.ד. גורדון בגופנו, חיינו בגובה.

כשהצטרפתי לדגניה היתה כמובן התנגדות לכך במושבה. אני הייתי בת איכרים ראשונה; המושבה היתה אדוקה, קטנה ושחורה והיהודים בה גלותיים. אחי אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי. אבי היה בין הפטיש והסדן. אמרו עליי שיצאתי אל היחפנים; ובאמת, אנשי דגניה היו קצת "היפּים" באורח-חייהם. היה לחם ותה והיתה שמחה. הרגשנו חזון. אמרתי לאבי: אתה באת לארץ כדי לעבוד ולי אינך מניח לחיות את החוויה הזאת. אינני מסתפקת במה שהשגת אתה; אני רוצה ראשית חדשה.

–מה יחסך לפתח-תקוה כיום, ממרחק הזמן?

– יש לי יחס אידילי לפתח-תקוה. תמיד אני מוסיפה: נולדתי בפתח-תקוה "הקדושה". יש לי הרגשה ששונאים את פתח-תקוה וזה כואב לי, אם כי אני עצמי סבלתי ממנה. יום אחד שאלה אותי אחות, שעמדה להזריק לי זריקה, היכן נולדתי. מששמעה כי נולדתי בפתח-תקוה צנחו ידיה: אני שונאת אותם, אמרה, אינני יכולה לשכוח איך עברתי על-פני חלונותיהם, רעבה ללחם. אבל צריך להבין את הדברים על רקע הניגודים של התקופה. מצד אחד מתיישבים אדוקים ומצד שני צעירים פורקי עול מסורת ומחללי שבת בפרהסיה. התהום בין מנהגי הצעירים והאיכרים היתה עמוקה.

– האם נקטת עמדה במאבק שבין אנשי ניל"י לבין הישוב?

– המלחמה הזאת עברה כאילו מחוצה לי. הייתי בת שבע-עשרה, חייתי כולי באידיאלים שלי. ראיתי רק פירורים מן התנועה הזאת. הם חלפו לידי בלי שהייתי מעורבת ממש. שרה אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור. אני זוכרת שביקרה בביתנו ונראתה לי קצת באנאלית; לא התרשמתי במיוחד, אבל היא הבחינה בי והסתכלה בי במבט חודר. פעם הוזמנתי לתחנת-הנסיונות בעתלית, שוב כמובן ביוזמתו של אחי, ושהיתי שם שבוע. כתבתי לאחי: אינני יודעת איך נפלתי לחבורה הבורגנית הזאת, והרי אנחנו בניגוד גדול; אינני רוצה להישאר פה. בעתלית פגשתי באבשלום פיינברג. לעומת אנשי דגניה הוא נראה לי חצוף, פוזיור גדול, בעל זקן ותספורת של היפּי, בדיוק כמו עכשו; הוא היה יפהפה. אני זוכרת שערב אחד ניגן למעני בכינור את "מחול האש" של דה-פאליה. הוא שלח לי שירים כתובים צרפתית, שלא הרשימו אותי במיוחד. בימים ההם סבלתי מן הקדחת. כתבתי מעתלית לחברתי סוניה בדגניה, והיא הציעה שנבלה חופשה בחיפה בצוותא. היא הבטיחה להביא פרודוקטים מן הקיבוץ, עדשים ובורגול ואפילו בד לשמלה. שכרנו חדר על גג, אצל ערבי. ערב קיץ אחד, בשעה שמונה בערך אני שומעת צעדים על המדרגות ומופיע אבשלום. "מה אתן עושות שם למעלה?", הוא שואל, ואנחנו מספרות על רחצה בים, על טיולים. אינני יודעת איך נודע לו, כי אנחנו יושבות בחיפה; מכל מקום, כשנתברר לו שכל המעשה תמים ואין קונספירציה, הלך לדרכו.

את לישנסקי לא הכרתי אישית, ראיתי רק תמונות שלו. יום אחד נמצאה סוסתו בחצר אבי. הכרתי שומרים אחרים, כמו את שלושת "היצחקים": יצחק הוז, יצחק נדב ויצחק תימני. הם היו באים לחצרנו רכובים על סוסיהם, ואבא היה מתמלא גאווה ואומר: "כוייאלים (פרשים) יהודים!"

ידעתי שלישנסקי הסתתר בעליית-הגג אצל משפחת פאסקאל. הם חיפשו בגדים ערביים כדי להבריח אותו ובאו לבקש מאבא שיקנה למענם את הבגדים. אחר-כך נודע לי שהלבישו אותו בבגדי אשה ושתי בנות פאסקאל הובילו אותו לפרדס; הפועלים ראו אותו והוא ברח עד נבי רובין ושם נתפס. בני משפחת פאסקאל היו משיירי הבארון, שהלכו ו"נתעברו". ביתם היה ארמון שאי-אפשר היה להיכנס בו; שם שמעתי לראשונה את בטהובן. כיוון שהיינו עניים רצו לעזור לי וביקשו שאתן שעורים בעברית לגברת פאסקאל. במקום לשלם לי נתנה לי סוודר ירוק חדש. חשבתי בלבי: מנין לקחה אותו? סוודרים כאלה אי-אפשר היה לקנות, לא בפתח-תקוה ולא ביפו. הם קיבלו אותו ממצרים; בישוב התהלך זמזום איום נגדם. בסוודר הזה הלכתי להיות מורה בבן-שמן, רק סוודר, בלי מעיל.

אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר. יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל-אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלווים ופה נשף עם שקדים קלויים. לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת "קלוש" קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, ונראיתי בה כמו גימנזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה. וכך כאשר אני יושבת בכסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת שקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופזרתי את השקדים על הרצפה; נשארתי שהות קצרה והלכתי. תל-אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה.

סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, התיישבה לידי ואמרה: אתְ, שבאת מדגניה, הולכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? אתְ, זה לא מתאים לך; אתְ שלנו.

עכשיו אני בידידות רבה עם רבקה אהרונסון, ואני אומרת לה בגלוי שקשה לי, למרות כל ההערכה לעצם מעשה ההקרבה של אנשי ניל"י, לעקור את האווירסיה שנטעה בי העלייה השנייה.

– מדוע עזבת את דגניה, על אף הקירבה האידאית, לאחר שהות של שנה?

– הייתי בת שש-עשרה, נערה בלתי בשלה, ואנשי דגניה היו בני שלושים. הם היו מורים שלי; יעקב ברקוביץ היה חורש ואני זרעתי אחריו פולים, אבל הבדלי הגיל היו חריפים מאוד.

– "אדמה גירית, סלעית / סלעיך מכורכמים / וכנעצוצים רקפות ורודות / מחיכות / ומתחת לסלע עברי קדום / קבור, / הוא מביט אליי ושומע שפתי" (מתוך "אדמה מדובבת" "תפלה אחרונה").

הארץ היא הציר המרכזי של שירתך. מה אומרת לך המלה "מולדת"? איך את מצליחה לגשור בין העבר הרחוק וההווה?

– מולדת זה הרבה מאוד; זה גם פוליטיקה. אני בוכה על השמאל; על כך נאמר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. כשמגלים אתרים ארכיאולוגיים ואני רואה שזה שלנו, המימצאים מוכיחים, כואב עליי לבי למחשבה שלא כולה תהיה שלנו. בַּבְּתא האשה העברית שנמצאה במצדה, היא בשבילי מולדת. הגילוי היה בשבילי מופלא ביותר, וכך צמחה הפואמה "בבתא". עכשיו אני מלאה ערפל, אני יודעת שהיא שלנו ולא נוכל לקבל אותה. זאת אדמה רוויה בעברנו, הזועקת אלינו. כאן חי עם בעל תרבות, מנהגים ואורח-חיים שלא נפל מזה של היוונים, רק שאסרו עליו לעשות פסל ומסכה. העברים הקדומים קרובים אליי, אני רואה אותם תחת כל סלע; נדמה לי שהייתי פה כאשר חיו הם כאן; אני קפצתי על הגלות; הגלות היא בשבילי תיאוריה מכאיבה מאוד, אבל אין היא נקלטת בי.

– "בְּלִיל-רֵיחוֹת ; / אִזְדָּרֶךְ וְהָדָר, / לְשַׁד-אֹרֶן, / וּפֶקַע שׁוֹשָׁן, / וְעַל הַכֹּל : / אֹבֶךְ מִדְבָּר / וְרֵיחַ נֶפֶץ – / וּדְעִיכַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתָיו – / עֶשְׂרִים פָּחוֹת אַחַת! (מתוך "אביב תש"ל" "תפילה אחרונה"). האם אינך חשה תחושת אשמה או פיצול משום אהבתך לארץ, כפי שאת מעידה על עצמך בשיר "האם": "שְׁנֵי לְבָבוֹת בְּחֻבִּי / אֵיכָה אֶאֱצֹר"?

– אני שונאת את המלחמה, באופן יסודי מאוד, אבל זה הכרח כל-כך גדול שאני מכירה בו. כשהייתי ילדה היה הפעמון מצלצל וזה היה האות להתנפלות של ערבים. ידעתי שאבי יהיה שם ושכניי יהיו שם. הצלצול הזה של הפעמון רודף אותי עד היום.

ערב אחד יצאתי עם חבר לראות את הפריחה לאור הירח, והתנפלו עלינו ערבים. חברי הגן עליי מפניהם בגופו, ואני זוכרת איך שמעתי את הלמות חבטות המקל היורדות עליו. ידעתי לרוץ נפלא. אילו היה זה היום ודאי יכולתי להיות אסתר שחמורוב ; התחריתי עם הבנים בריצה. זה היה תענוג לרוץ כאילו איזה מכשיר מכאני, הנמצא בתוכי, מוביל אותי. באותו ערב הפקתי תועלת ממהירות הריצה שלי; נשאתי את רגלי הארוכות ורצתי להזעיק עזרה. כשראו הערבים שהצלחתי להימלט ברחו. חברי הלך לקראתי, וראשו חבול וזב דם. ה"ראזעוויה" (העזתים) היו מעמידים סוכות של ענפי אקליפטוס בפאתי המושבה והיו זומרים את העצים בחצרות. למחרת יצאו ה"גדעונים" והרסו את כל הסוכות.

– בשעתו היה ביתך בתל-אביב בית ועד ליוצרים ואמנים; מה גרם לך להתרחק מן הרעש והמהומה ולהתיישב בטבעון?

– אני מושכת חיוּת מכל מקום שבו אני חיה; אחרת הייתי נשארת בפתח-תקוה. בגלל מצב בריאותי נאלצתי לעבור לטבעון, וכאן אני מתרועעת עם האלונים הזקנים של ימי מסעי הצלב.

בתל-אביב הקטנה של הימים ההם היתה אטמוספירה חד-פעמית; עיר קטנה, גדושה אמנים וסופרים. לא היו הרבה הצגות תיאטרון ולא קלובים; אנשים היו מתכנסים בבתים וביתי היה פתוח לכל. אהבתי לדבר, להיות מוקפת בשישה-שבעה גברים ולדבר. הכל השתנה, לא רק אני השתניתי. נעשיתי פחות חברותית נוסף על כך היה זה הכרח, "פורס מאז'ור". אמצעי הצטמצמו ונאלצתי למכור את הווילה בתל-אביב. עברתי לכפר-סבא, ישבתי בבית עם שני דונם פרדס, ובקירבה אל הנוף היה משום פיצוי.

כששאלתי על יחסיה עם קבוצת ניל"י, על היכרותה עם לישנסקי ואהרונסון לא שיערתי שתגובתה תהיה כל כך קיצונית, אם כי יכולתי לנחש שאסתר ראב תפגין הזדהות עם ההתייחסות היישובית של בני העלייה השנייה אל גיבורי ניל"י.

* * *

אסתר ראב

כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי

עצי-השקדים פרחו ביום, אבל הם פרחו גם בלילה, ביום ראו כל פרח: פריט, פריט של פלא, אין אחד דומה למשנהו, יש כפתורים סגורים, סגורים כביצים קטנות, מוארכות, חציין לבנות חציין ורודות, אין אחת דומה לשנייה. יש גדולות ויש קטנות ויש בינוניות, אחת החלה כבר להיפתח ושולחת לשון ענוגה לתוך אוויר העולם, השנייה עגולה וסגורה בחומרה רבה – ואחת חצייה כבר פרח עם שניים-שלושה עלים בודדים, מקופלים עדיין, וכך העץ כולו לבוש מין שמלת-חג, מזומזם מדבורים ומוצף-ריח שחציו ריכפה, חציו ריח שקד מר.

השמלות האלה יוצאות במחול שורות-שורות והאדמה האדמדמת נשקפת מביניהן, רוקדות הן וגם נחות כנתחי שמחה וחג חד-פעמי בשנה, חג שזמנו שבועיים, שבוע אחרון של שבט וראשון של אדר. אדם כי יתעה בין שורות אלה תאחז אותו סחרחורת קלה, תרים רגליו מעל האדמה כטפח ולא יותר, והוא נישא על פני הרים וגבעות והלבן והוורוד ממלאים את עיניו ומלהלהים ובוחשים בנפשו כאילו היתה אגם רדום עד עתה, את יומו כבר לא יגמור באכילה ובשתייה ובשיחה עם עמיתיו כרגיל – אלא ישא איזה דופק פנימי, כאילו נוסף לו איזה עורק חדש בליבו – כפתורי-הפרחים רוקדים לפני עיניו, גם לפני הירדמו בלילה רואה הוא מטר נקודות ורודות לבנות מרצדות לפני עיניו, השינה בורחת בין השורות החגיגיות של העצים הלבנים על פני האדמה האדמדמת.

ליל-ירח, דממה ורחשים. האור זולף, כמו חומר על העצים, דומה לערפל שקוף, ונע ומעמיק ומדלל את הלבן לפי חוקים שאינם חוקי-ראיה.

ידידי קצר ואיתן וכולו רעש-מעש, אם זו עבודה, אם זו שירה ואפילו בזיוף קל, אבל עשוייה ביסודיות וברצינות וכל מלה מודגשת בה, וגם נרקדת בה ונרקדת ברמ"ח איברים ובהבעת-פנים של פולחן. הוא יסודי ומשעמם קצת. יש לו פרינציפים, פרינציפים שאין להזיזם, וקשה להוציאו ממסגרתו, ואני – כולי זיגזגים, זניקות אל הבלתי-ידוע, בהתלהבות שאיני יודעת מקורה, אבל אני יודעת שעליי להישמע להן, כי זאת אני, הממשית, הלא כל כך טובה ושקטה.

"אני רוצה לראות את כרמי-השקדים הפורחים לאור-הירח," אני מבארת לו: "אני רוצה לראות את הפקעות בהיפתחן – "

הוא מביט עליי רגע במבט קפוא, שמתחתיו יש אי-רצון וגם משהו לעג.

"טוב," אומרת אני, "אני סתם רוצה לראות כיצד אור-הירח נשפך, על הלבן הערפילי שהוא כולו תסיסה וצמיחה ואוצר פרי עתיד, שהוא עצם ההתהוות, כמו עובר במעי-אימו – "

כאן הוא פותח את עיניו והן יפות, ומתוכן נשקף אליי משהו חמים ומרטיט – עד למעמקים – "כן," הוא אומר, "נלך הערב, אפגשך ליד הבריכה שעל יד שטרייט."

והוא בא – הכל היה מאופק ושקט מאוד מלבד קירקור הצפרדעים מן הביצה שבא באשד כתמיד, והגדיל את השלווה שריחפה בתוך אור הירח המלא; הברושים עמדו כלהבות שחורות, קפואות מסביב. המשכנו בשביל במורד-הגבעה, הלוך וצעוד, כאילו אנו שטים ולא הולכים, האדמה מכוסה סביונים וריחם קצת שנפי ומתוק – אבל – אני אל הכרמים, ואנו צועדים והנה שטח כרמי-השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים-ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.

"יודעת את? זה הכל יפה, נפלא," אומר ידידי, "אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל-העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה."

ואנו מתיישבים על תל-העפר התחוח, הוא בטוז'ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד-צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.

ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור-הראש, ששתת דם.

העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ"שומר". לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור-ירח זולף הביתה.

*

הסיפור נכתב בשנת 1973 לערך. תקופת התרחשותו: 1915 לערך. הוא נדפס לראשונה ב"מעריב" מיום 26.9.1973. "הבריכה שעל יד שטרייט" נמצאת עד היום בגן שברחוב רוטשילד למעלה, ליד קופת-חולים. יסוד לסיפור, שניראה קצת דימיוני, מצוי אולי בשמועה שסופרה במושבה על כך שידידה של אסתר, אברהם איכר, הוכה לילה אחד בידי אחיה, שהתחפשו לערבים, כאשר יצא לטייל עימה; הם התנגדו לכך שאחותם תצא עם "פועל"!

* * *

פרקים מתוך גיליון 173 של המכתב העיתי,

 י"א באלול תשס"ו, 4 בספטמבר 2006,

שהוקדש ל-25 שנה למותה של אסתר ראב

בבית אביה ואימה, יהודה ולאה [לבית שיינברגר] רַאבּ [בן עזר], בית חד-קומתי שעמד ברחוב פינסקר 21, נולדה אסתר ראב ב-25 באפריל 1894, אביב תרנ"ד (יום ד', י"ט בניסן. במקומות אחרים סיפרה שנולדה בפורים ולכן שמה אסתר). אביה של אסתר, יהודה ראב (1948-1858), עלה לארץ-ישראל ב-1875, תרל"ה, ולאחר שהות של שנתיים-שלוש בירושלים, היו יהודה ואביו אליעזר ראב במייסדי המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, בשנת תרל"ח, 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת", משנת 1961:

מתקו לי רגבי-עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני-שמייך –

* * *

עמנואל בן-עזר

בחירתה של קיקי

קיקי היתה החתולה האהובה של דודתי אסתר. בשבילכם היא המשוררת אסתר ראב בשבילנו במשפחה היא היתה "הדודה אסתר". לא ייחסנו חשיבות מיוחדת להיותה משוררת. בשבילנו היא היתה הדודה על כל מעלותיה וחסרונותיה. כילדים לא זכור לי שראינו אותה הרבה. היא חיה לה בעולם הבוהמי של תל אביב של שנות השלושים וכפי הנראה ילדי שלושת אחיה לא תפסו אצלה מקום חשוב. בדרך כלל נזכרו בנו כשהיה צורך בעזרתנו. למשל ב"מלחמת הָפְלִיט".

לצעירים שבכם המושג פליט אינו אומר הרבה. אתם גדלתם בתקופה שהנשק הקטלני נגד זבובים ויתושים כבר היה דחוס בקנקנים וכל מה שנותר לעשות הוא לכוון את פיית המיכל לכוון הרצוי וללחוץ על הכפתור העליון. יצרני התרסיסים דאגו שהריח יהיה "נסבל" ולפעמים אפילו מבושם. בילדותנו נלחמו בזבובים וביתושים בעזרת נוזל בעל ריח מגעיל שנקרא "פליט". לריסוס הנוזל היה צורך במכשיר שנקרא "מכונת פליט". למעשה זאת היתה משאבת יד, דומה למשאבת ניפוח אויר לאופניים, שבקצהָ היה מיכל קטן שלתוכו יצקו את נוזל הפליט. כמה "פימפומים" בידית גרמו ללחץ אויר לפרוץ קדימה שבדרכו סחף כמה טיפות פליט ופיזר את הרסס לכיוון החרקים.

דודתנו אסתר החליטה שהשכנים רוצים להרעיל אותה ולכן הם מרססים פליט בכמויות שחודרות לדירתה וכך יבצעו את זממם. נוספה לזה גם מערכת של רקיעות על הריצפה, שהיתה התקרה שלה, בכדי לא לאפשר לה לישון ולהתאוורר מהפליט.

מה עושה הדודה? מזעיקה את אחיה הצעיר, בנימין, (שהוא אביו של הסופר הנידח אהוד), אבי נותן לי את מפתחות הפז'ו 202 – שנת ייצור 1938 – ואני והדוד נוסעים מפתח-תקווה לתל-אביב. מה אנחנו יכולים לעשות? להקים רעש של הזזת רהיטים ודיבור בקול רם, "שהשכנים ידעו שיש גברים במשפחה!"

ולבקשת הדודה לקחנו מקל של מטאטא, קצהו האחד מוצמד לתקרה ועל קצהו השני דופקים בפטיש. "שידעו שרקיעות יכולות לבוא גם בכיוון הפוך!"

אני לא יודע עד כמה זה עזר. הדודה לא השתקעה במקום אחד להרבה זמן, היא הרבתה לנדוד מבית לבית, מדירה לדירה, מהארץ לחו"ל ובחזרה. אני לא מסוגל לזכור או לעקוב אחרי שביל הנדודים שלה. אבל אני חושב שבן-דודי, הסופר הנידח, יודע את כל הפרטים. הבעייה היתה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אירופה היתה סגורה והדודה נאלצה להישאר בארץ כשש שנים רצופות. מיד עם תום המלחמה החליטה הדודה לנסוע לפריז. אבל מה עושים עם תכולת הדירה? מעבירים את הכול, ברובו מפורק, אלינו הביתה לפתח-תקווה.

בביתנו הצנוע היו שלושה חדרים, מטבח קטן וחדר רחצה ושירותים. הרהיטים הוכנסו לחדר אחד ואנו הסתדרנו עם שני החדרים הנותרים. מזל שאחותי הגדולה ממני סיימה באותה תקופה את התיכון ויצאה לשנת שירות בהכשרה מגויסת ברמת דוד. ההורים ישנו בחדר השינה ואני ישנתי על ספה בסלון.

יחד עם הרהיטים הגיעה למשמרת גם החתולה קיקי.

קיקי היתה חתולה גזעית בעלת פרווה שעירה בצבע אפור עם אניצי כסף זרועים לאורך הגב. עיניה היו מלוכסנות בצבע ירוק מעורב בגוון צהוב. חתול הוא לא בעל החיים האהוב עליי אולם אני חייב להודות שקיקי היתה יפיפייה.

כמו שהיתה יפה כך גם היתה מפונקת. היא גדלה על ספות, כמעט ללא מגע עם העולם החיצון. כשבאה לגור אצלנו היא נפלה לעולם שונה בהחלט. ביתנו היה קטן אולם הוא היה ממוקם בקצה המושבה על מגרש גדול שהיו בו עצי איקליפטוס, עצי זית, גוש גדול של קני במבוק סביב הברז הדולף בחצר. בקיצור, משהו שונה בהחלט מספה תל-אביבית. לאט-לאט הרגלתי את קיקי שאפשר לטפס על עצים וגם לרדוף אחרי ציפורים. בהדרגה התעוררו בה היצרים הטבעיים ובמהרה גילתה שאפשר לצוד ציפורים ואפילו לאכול אותן.

הזמן חלף ויום אחד הדודה אסתר חזרה מחו"ל.

השמחה היתה גדולה, עם המון חיבוקים וליטופים, כלומר של הדודה על קיקי. והנה נפתח התיק של הדודה, ומשם מופיעה חבילת שוקולד שוויצרית. אנו כילדים לא ראינו שוקולד במשך שש שנות המלחמה, וגם לאחריה שרר בארץ משטר ה"צנע". שוקולד – זה היה משהו לחלום עליו, כשהטעם האמיתי שלו כבר נמחק מזיכרוננו. והנה מופיעה חבילת שוקולד, נחתכת לקוביות ומוגשת לקיקי.

קיקי רחרחה את השוקולד, סובבה ראשה לכיוון עץ הזית שעל יד המרפסת, מתחה את שריריה ובקפיצה אחת עלתה על העץ, שם הטמינה כמה דקות קודם חצי גוף של ציפור.

שוקולד או ציפור? בחירתה של קיקי היתה חד-משמעית.

 אני משאיר לכם לשער איזו מנה קבלתי מהדודה.

אהוד בן עזר: מאחר שחתול אינו מאריך ימים כבן-אדם, היו לדודתנו אסתר ראב במשך חייה הארוכים כמה וכמה חתולים וכולו נקראו בשם קיקי ולא כולן היו גזעיות. אחת מהן, כנראה מתקופה יותר מאוחרת, מופיעה בכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, בסיפור מתוך העיזבון: "תולדות חתולה אחת".

באשר ליחסה ל"ילדי שלושת אחיה", הסיפור קצת יותר מורכב וגם שונה מתקופה לתקופה בחייה.

* * *

לאה שורצמן (לבית ראב בן עזר)

דודתי אסתר ראב

אני הבת שלא היתה לה מעולם. בנימין – אבי, הצעיר בבניו של יהודה ראב, היה אחיה האהוב של אסתר. היה לה קשר מיוחד עימו ומטבע הדברים, מאחר שהיתה חשוכת ילדים, היינו, אחי אודי ואנוכי – כילדים שלה.

בנערותי הושפעתי רבות מאישיותה המיוחדת. מדי כמה שנים נהגה להחליף את מקום מגוריה. מאז ומתמיד זכורתני שהייתי נוסעת עם הוריי, בג'יפ של אבי, לבקר אותה, כל כמה זמן בעיר אחרת, בבית אחר, אולם תמיד אותם רהיטי עץ וקש קלוע בסלון, אותן יצירות אמנות על הקירות, ואותו סרוויס כלים בצבע לבן מעוטר בשחור וכתום במטבח.

במיוחד כשבגרתי, ובשנים שאסתר חזרה לפתח-תקווה (גם כאן החליפה דירה לפחות פעמיים), הייתי פוקדת אותה לעיתים קרובות ומבלה שעות במחיצתה.

היא היתה יושבת בפינת הסלון בכורסתה הקבועה, רגל על רגל כדי להדגיש את צבע עורה השחום וכפות רגליה החטובות, גם בזקנתה. שתי ידיה שעונות על ידיות הכורסא ודיבורה מלווה בתנועות של אצבעות ידיה המטופחות, גם הן שחומות וארוכות וטבעות מיוחדות מעטרות אותן (היא הורישה לי את טבעותיה ואחת מהן אינני מסירה מידי עד היום).

לקולה היה ניגון מיוחד, קול דק, צעיר, צלול, מלווה בחיוך נעים ועל כן גם נשמע כמתנגן. היא הפליגה בסיפוריה על שנות חייה היפות ביותר, בהן היתה צעירה, נאה במושגים שלה, מאוד מחוזרת. היא נהגה לשלב עבר והווה גם בנושאים אלה. מאוד נשית, מאד קוקטית, ולפעמים עם חיוך ממזרי, כמו ילדה קטנה מתפנקת.

אנסה לשחזר חלק מתוכן שיחותינו, שהמוטיב העיקרי בהן היה: יחסים שבינו לבינה, התעניינותה בי, שהייתי בתחילת דרכי כאישה צעירה, וכמובן זיכרונות מעברה. הרבה סיפרה על הגיחות שלה לחו"ל. בעיקר לפריס, שהייתה מאוד אהובה עליה. אין לי מושג באילו תנאים היתה חיה שם, כי מצבה הכלכלי כבר לא איפשר לה לטייל ברמה גבוהה, אך החלק התרבותי במסעותיה תמיד היה מאד משמעותי, ותנאי המחייה לא היוו משקל.

היא הייתה נעלמת/נאלמת לנו לשבועות מיספר, אי שם באירופה ופתאום חוזרת.

זכור לי במיוחד, בשנת 1966, ביום שאבי בנימין נפטר בגיל 62, היא היתה באיטליה. לא היה לנו צל של מושג כיצד להשיגה, כדי להודיע לה את הבשורה המרה. אך בתחושות הבטן שלה היא ידעה כשזה קרה, קטעה את טיולה והופיע לפתע בביתנו כעבור יום, היישר משדה התעופה.

בשנת 1968 כתבה את השיר "בשורה" – "לזכר אחי בנימין", אשר מבטא בדיוק את הקשר החזק שהיה ביניהם.

יונת הדם

של האב והאם

לחשה עמוקות:

הקרביים נתכווצו;

היא חגה

סביב ראשי

והגתה נוגות:

בקעים נפתחו בי

וגבהים בכו חרש;

העיר ההומה :

דמיון שווא, הוא –

הזייה רחוקה –

שם במרחק, תק פרסה

מכאן

מישהו מחלל בחליל:

ילד הוא

והגינה פתוחה

לפני הבית:

בקירבי הומה,

עמומות –

"שיר הציפורים" לפבלו קזלס:

נע, ונעלם

וחוזר

והולך ואובד –

בתוגת-עולם:

וחוזר

והולך ואובד –

בתוגת-עולם:

יונת-הדם

מחליקה סביבי:

"שימי ידך על ראשו"

כי הוא הולך למות

"אנא – שימי" –

כי זה הבוקר האחרון;

אור בחוץ –

ואני שומעת אפלה:

"הנשמות קשורות" –

אמרה היונה

והן נפרדות עתה,

שימי לב לקרע –

הוא ישתות רבות

שימי ידך על ראשו –

כי הוא הולך למות

ולו גם מלוא הרחוב

המיית-חיים,

ואת חוזה בו

בעיני-בשר –

בליבך חותך

אחד נעלם –

לאט את החוט –

ושוחט את יונת-האחווה.

היה לדודתי אסתר ולי נושא משותף: האהבה למוסיקה, שבהחלט באה לידי ביטוי ברבים משיריה. היא – כמוני (או אני – כמוה) אהבה לשיר והיה לה קול נעים וחוש מוסיקלי. אין ספק שהיה לזה השפעה עליי, גם ממנה וגם מאבי בנימין.

לא זכור לי שדיברנו על ספרות או על שירה. נושא זה היה שייך לאחי אודי. מה שכן, היא העבירה ביקורת על כתיבתו ובהרבה מקרים לא היתה תמימות דעים ביניהם. בעודה מעבירה ביקורת על קטעי הסקס הרבים בספריו, היתה במקביל מספרת לי סיפורים עסיסיים על הגברים בחייה. כן, איתי ניהלה בעיקר שיחות נשים ולמרות גילה המתקדם, עדיין היתה לה רוח צעירה והיא תמיד ריתקה אותי.

בשנת 1972 עברתי עם בעלי יאיר לגור בלונדון וניהלתי עימה חליפת מכתבים מלאי רגש ודאגה לי ולמשפחתי. כמו אם ובתה. ההתכתבות נמשכה שנים אחדות. היא היתה כל כך כמהה למשפחה ולילדים שמעולם לא היו לה, ועל כן השקיעה את כל הרגש הכרוך בכך באודי ובי.

במכתבה מפברואר 1973 היא כותבת על אודי:

"...אודי קצת מדאיג אותי. למראית-עין הריהו בחור נחמד, שקט ופיקח אבל הספרות שלו כ"כ לא בריאה שלפעמים אני חושבת האם זהו נכדו של יהודה ראב, הוא אוהב להפתיע בדברים פוגמים וגסים, בחולניות, שוב סיפור על מטורף ומאבד עצמו לדעת ["לא לגיבורים המלחמה"] כ"כ חבל! ויש לו כישרון – כיצד הנשים הצליחו לתפוש מקום כ"כ גדול בחייו קשה להבין – טוב האהבה היא אמנם יסוד גדול, אבל יש עוד דברים כמו אמביציה להיות באמת משהו. יצירה, כבוד – פרסום, כסף, כל אלה הם אלמנטים חשובים בחיים ואין להעמידם רק על קלף אחד – כי אם חלילה הוא פושט את הרגל, הרי האדם אבוד. אודי די מורכב וקשה להשפיע עליו, אבל הוא גם קצת אטום ותמים כילד."

לאחר שבישרתי לה על הריוני הראשון, כתבה לי באחד ממכתביה (אותם שמרתי כל השנים) ממרץ 1974:

"...שמחה גדולה הייתה לי בקראי את מכתבך – בשורה נפלאה בישרת לי – היי נבונה וערה, וכל מעייניך בפרי בטנך – אל תעבדי הרבה, עליך להימצא הרבה בחוץ בכדי לתת חמצן לבנך – והלוואי ויהיה זה בן ותקראי לו בנימין – אני מקווה, כך שלא ימחק שם אביך הנחמד שכל כך אהב אותך."

ובמכתב נוסף מיוני 1974 היא כותבת לי:

"...ובכן את ממשיכה את פתיל החיים של המשפחה – תבורכי כפליים על זה. שמרי על עצמך ועל פרייך היקר, כי יסוד לכל: ההמשך, המשך החיים."

ובמכתב לאחר הולדת בתי שרון, ביולי 1974, היא כותבת לי:

"...אני מלאה שמחה ואשר על הולדת בתך הראשונה והלוואי ותהא סימן לבנים."

הנכד לו ציפתה, שייקרא על שם אחיה-אבי בנימין, דווקא הגיע לאוויר העולם כעבור שנה לערך, כשנולד לאודי ויהודית בן זכר, שנקרא בנימין-בן.

את כמיהתה ל"נכד" ביטאה בשיר "הנכד", אותו כתבה בשנת 1970.

לשמוע את המילה "סבתא"

מתנגנת מפי פשוש

כחול-עיניים.

"סבתא"

מילה מחרידה –

את אלה אשר נעורים

עוד בלבבם –

ומרנינה,

גזעים מטים –

מבשרת קץ קרוב,

עולֶה

כפרֶץ חוטר רענן

מתוך גזע-נקוב

מבטיח השארת הנפש

והגוף :

המשך העיניים הכחולות,

האף הסולד

לשושלת:

תבונת הכפיים,

ותמריץ-המוח

הנכד –

השארת הנפש!

בשובנו ארצה, עם שני ילדינו, עוד זכינו לבקרה בערוב ימיה, בבית אבות בטבעון, שם נגדע פתיל חייה בשנת 1981. בעת הביקור היתה כבר חלשה ובקושי ראתה, אך גרמנו לה אושר רב בראותה את שני ילדינו [שרון ושי], ויאיר בעלי אף הנציח אותה במצלמתו באותו מעמד, ודומני שהיה זה הצילום האחרון שלה [במקורו צבעוני, ומופיע בשחור-לבן ב"ימים של לענה ודבש"].

ומאז מותה, לפני 25 שנה, היא נחה בשלום על משכבה ליד אימי ואבי. כך שמדי שנה אני פוקדת את קברה שלוש פעמים: ביום השנה של אבי, ביום השנה של אימי, וביום השנה של סבי הוא אביה, יהודה ראב, בל"ג בעומר – בו היא זוכה לביקור של כל צאצאי משפחת ראב בן עזר הענפה, המתכנסת למטרה זו בלי להחסיר אף שנה.

סיפרתי על דודתי אסתר המשוררת! – הלוואי שצאצאינו היו קוראים את שיריה על-מנת שיגלו את יופייה ועוצמתה של השפה העברית.

יהי זיכרה ברוך.

* * *

ניצוץ מכוכב אבוד

מאת אביבה לורי

[מוסף הארץ, 20.2.04]

בעידן שבו התרגשו מרחל, התפעלו מאלתרמן והעריצו את לאה גולדברג רק מעטים הבחינו בחדשנות, בחושניות ובמרדנות של אסתר ראב. רק עכשיו, 22 שנה אחרי מותה, מחזירים את הכבוד למשוררת הסוערת שאהבה גברים רבים, שימשה מודל לחשובי הציירים ומתה חשוכת ילדים

בחורף 1920 החליטה אסתר ראב לעבור את טקס ההטבלה שלה למשוררות. היא השתמשה לשם כך בטריק עתיק. הזמינה שני גברים – את הסופרים אשר ברש ויעקב רבינוביץ, ה"זקנים" כדבריה – לטיול במטע השקדים של האחים שטרייט בפתח-תקווה. "הימים ימי שבט ופריחת השקדים במלואה", סיפרה לימים ראב, "אנו יוצאים לדרך. ריחות ושמש רכה, והלבן הבתולי של השקדייה נוסך שיכרון מתוק ושני הזקנים נעשים צעירים, מתחכמים וצוחקים ולבסוף יושבים על גבעה מכוסה סביונים ואני אומרת בצחוק: 'אתם רוצים לשמוע שיר?' ואני שולפת פיסת נייר שהסתרתי מתחת לכף רגלי בתוך הנעל. הם מסתכלים, מלאי תמיהה ואני שואלת: לקרוא? 'כן, כמובן', הם אומרים, ואני קוראת את השיר 'לאב' – ברוכות הידיים... וכן הלאה. גמרתי ומשתררת דומיה. ברש מתעורר הראשון: 'אבל זו שירה אסתר ראב! זהו ריח הארץ, עוד לא נכתב שיר כזה. את צריכה להמשיך. עליך לכתוב'. וכאן נחרץ גורלי בכרמי השקדים הפורחים בפתח-תקווה".

לא ברור אם בזכות הטיול, פריחת השקדיות או יפי השירים, התפרסמו שיריה הראשונים של ראב בכתב העת שערכו ברש ורבינוביץ "הדים", כשנה לאחר ההתגלות בכרם השקדים. מאז שיריה ראו אור בכתבי עת ומוספים ספרותיים והיא עצמה הסתופפה בחברתם של סופרים ("הפמליא החשובה אז בארץ: עגנון, ר' בנימין, קמחי, ברש, רבינוביץ", רשם מפיה אחיינה הסופר אהוד בן עזר, בביוגרפיה שלה שהוציא לאור).

היום מסכימים רבים שראב, המשוררת העבריה הראשונה שנולדה בישראל, היתה משוררת נפלאה ומקורית להפליא. אך כשקובץ שיריה הראשון "קמשונים" יצא לאור ב-1930 הוא לא זכה להצלחה. זה היה עידן שבו התייצבו בקדמת הבמה של השירה העברית עולים חדשים: נתן אלתרמן יליד פולין, שהחל בשנת 34' לפרסם שירים אקטואליים ב"הארץ"; אברהם שלונסקי יליד אוקראינה שייסד ב-33' את השבועון הספרותי "טורים"; רחל ילידת רוסיה, שמתה משחפת ב-31', ושיריה אשר קובצו בספר "שירת רחל" ב-1935 נגעו ללב רבים ולאה גולדברג, ילידת פרוסיה, שעלתה לישראל ב-35' והצטרפה לחוגו של שלונסקי.

ראב, הצברית, נשכחה מלב ונשארה מחוץ לזרם המרכזי, ובסופו של דבר לא נכנסה לקאנון השירה העברית. "היא אף פעם לא נסעה על האוטוסטרדה, על דרך המלך", אומר פרופסור ראובן שהם מאוניברסיטת חיפה, שרשם מפיה של ראב את תולדות חייה בתחילת שנות ה-70 לצורך עבודת מאסטר על שירתה, "אסתר תמיד נסעה בשבילי עיזים ולכן אין לה שום סיכוי כי בתרבות, בדמוקרטיה, הרוב קובע ולה אף פעם לא היה רוב".

וכך מתארת ראב בשירה "אני" את תחושותיה בסוגיית הצדדיות:

בעצם לא הגעתי אף פעם

לדרכי

דרך רחבה זרועת אור ושתולה עצים

בירכתיה

תמיד השתלשלתי ביסורים גדולים

בדרכים צדדיות לא שלמות. טבולה בצער

לא הגעתי לכלל פריחתי הטבוע בי

אולי היו אלה עשרת בני האיתנים כאלונים

שלא יצאו ממעי

אולי אני אם שבט שאבד דרכו במדבר

או צופית נעלה כחלה ואלגנטית

ואולי אני ניצוץ מכוכב אבוד בחלל

ביד של טרומפלדור

אסתר ראב נולדה בפתח-תקווה ב-1894 ללאה ויהודה ראב, ממייסדי אם המושבות, מקומץ המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע בבוקר לח בשנת תרל"ח (1878). בשבוע שעבר העניקה לה פתח-תקווה את הכבוד ואת היקר: תערוכה במוזיאון העירוני לאמנות לציון 110 שנים להולדתה. האוצרת הראשית, דרורית גור אריה, גילתה במחסני המוזיאון יצירות אמנות רבות ובהן דיוקנאות של ראב שצוירו בידי אמנים ידועים כמו נחום גוטמן, ציונה תג'ר, חיים גליקסברג ושמואל עובדיהו. היא החלה להתחקות אחר היצירות, רצתה להבין מדוע הם ציירו אותה ומה היה הקשר של ראב למילייה הספרותי של שנות ה-30 וה-40 בתל אביב וקראה לתערוכה: "אסתר לאה ונחום גם".

"גיליתי משוררת מדהימה בעוצמתה שהיתה חריגה בנוף. בכתיבה שלה, בדעותיה הפמיניסטיות, במרדנותה", אומרת גור אריה, "היא לא היתה אינטלקטואלית כמו לאה גולדברג, היא היתה בת איכרים שכתבה בעברית יומיומית, בשפה המדוברת, בלי חרוזים והקצב המלודי כפי שהיה מקובל באותם הימים. היא קראה לעצמה גידול פרא, מי ששייכת לארץ הזאת כדרדר בשדה, וחתמה בשמה המלא. באותה תקופה כמעט רק גברים חתמו בשמם המלא. משוררות נשים חתמו בזלדה, רחל, יוכבד בת מרים, אלישבע".

משפחתה של ראב עלתה לארץ בסביבות 1875 מהכפר ההונגרי סנט אישטוון. סבה, אליעזר ראב, שהוריו כבר חיו בירושלים, היה חקלאי. עם ההתעוררות הלאומית באירופה אחרי אביב העמים ב-1848, ואחרי שהיהודים בקיסרות האוסטרו-הונגרית קיבלו שוויון זכויות, נדבק אליעזר ראב כמו יהודים אחרים בהונגריה בחיידק הכיסופים לציון. הקבוצה שהגיעה לישראל כללה את אליעזר ראב, יהושע שטמפפר (שהיה אחיינו והאידיאולוג של הקבוצה), יהודה ראב (בנו של אליעזר), דוד מאיר גוטמן, הגביר שבחבורה ואחרים. בן עזר, נכדו של יהודה ראב וההיסטוריון של המשפחה, שומר את ספר החשבונות והזיכרונות של המשפחה מ-1867, שם רשומים כל סכומי הכסף שאסף אליעזר ראב מאנשים בהונגריה לעלייה לארץ.

"שטמפפר עלה ראשון, ברגל", אומר בן עזר, "הוא היה מורה של סבי יהודה בכפר סנט אישטוון והוא החדיר בהם את האהבה לארץ ישראל. אחרי שהוא עלה הוא שלח מכתבים ושיכנע אותם להצטרף אליו. סבי היה אז בן 18. יחד אתו עלו אביו אליעזר, אחיו ושתי אחיותיו והתיישבו בירושלים".

בקיץ של שנת תרל"ח רכש גוטמן מסוחר נוצרי ערבי מיפו ששמו סלים קסאר 3,400 דונם אדמה בכפר אומלבס במחיר של אלף ומאה נפוליון זהב. בחנוכה 1878 נחרש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה. "בח' חנוכה היה יום הזיכרון לתלם הראשון. 125 שנה", אומר בן עזר, "על גשר של כביש גהה, מעל כביש פתח-תקווה, יש על הבטון ציור של מייסדי פתח-תקווה. נמצאים שם סבי ואחיו ועל ידם שטמפפר, גוטמן וסלומון, ואיש לא ציין את זה חוץ מהמחבל שהתפוצץ באותו יום בתחנת האוטובוס ממש ליד הציור".

בן עזר מזכיר שהעלייה מהונגריה וההתיישבות בפתח-תקווה הקדימו את העלייה הראשונה שהתחילה לפי ספרי ההיסטוריה רק ב-1882. "ההיסטוריונים הוציאו את פתח-תקווה מהעלייה הראשונה. הם לא מבינים כלום".

כשיהודה ראב בא לירושלים השיאו אותו לאלמנה אמידה עם בת. היתה לה תחנת קמח וסוסים והיא חשבה שהוא יהיה בחור ישיבה, אבל הוא קיווה להמשיך לרכב על הסוסים כמו בכפר בהונגריה. הנישואים התפרקו די מהר. נולד להם בן אחד, מנחם שלמה, שבנו יצחק ראב כתב ספרים אחדים. נישואיו השניים של יהודה היו ללאה, ממשפחת שיינברגר מנטורי קרתא. בן עזר אומר כי משום שהיה מחסור בגברים בירושלים הסכימו בלית ברירה להשיא את לאה ליהודה, שהיה קצת פסול בגלל הגירושים. ללאה ויהודה נולדו ארבעה ילדים: ברוך, אסתר, אלעזר (סבה של המוסיקאית שרון בן עזר) ובנימין, אביו של אהוד בן עזר.

ראב היתה, על פי עדותה, ילדה שובבה שהעדיפה לשהות בחברת הבנים ולשחק אתם. בשנת 1909 הנהיג המנהל הצעיר דוד חיון, על פי בקשת יק"א, רפורמה במערכת החינוך של פתח-תקווה ואיחד את שני בתי הספר למוסד מעורב. בנים ובנות ביחד. רבים ראו בכך מרד של הדור הצעיר בהשפעת הרוחות החדשות שהחלו לנשב מהעלייה השנייה. אביה של ראב החליט להוציא אותה מבית הספר בטענה שהוא נגד חינוך משותף. ראב היתה אז בת 15 וחצי. חבריה הבנים המשיכו ללמוד בגימנסיה העברית החדשה "הרצליה", והיא נשארה שנה בבית. בן עזר אומר שאביה הפך את חסרון הכיס לאידיאולוגיה וגם לאחיה של ראב לא נתן ללמוד. "הוא אמר שאם כולם ילמדו וילכו לאוניברסיטה, לא תהיה חקלאות. חוץ מזה הוא ראה שהיא מרדנית, שיש לה דם הונגרי, וקצת פחד מזה".

כעבור שנה נפתח בפתח-תקווה בית ספר חדש, חקלאי מעורב, ואביה של ראב רשם אותה לשם. אחד המורים בבית הספר היה הסופר יעקב רבינוביץ, זה שגילה אותה, לדבריה. כעבור שלוש שנים, ב-1913, עזבה ראב את בית הספר בפתח-תקווה ועברה לדגניה בעקבות חלומות רומנטיים שלא הבשילו. אחד מידידיה בתקופת ההתבגרות היה משה כרמי, בן לאחת המשפחות המיוחסות והוותיקות בפתח-תקווה. בחור בעל בלורית עבותה, עיניים כחולות, הוא ניגן בכינור והיה מאוהב בבנות רבות.

בן עזר, המופקד על עיזבונה של ראב, קיבץ את כל מכתביה ויומניה לביוגרפיה עבה "ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" שיצאה לאור ב-1998. "האהבה בין אסתר לכרמי היתה אפלטונית", הוא אומר, "היומנים שלה מלאים באהבה הזאת. הוא שיכנע אותה שהחקלאות האמיתית זה ללכת לדגניה והיא היתה מרדנית, תולה כביסה בשבת, נותנת מחלב הפרה לאנשי העלייה השנייה והחליטה לנסוע הגלילה".

אבל היו לה סיבות נוספות. היא היתה מאוהבת בבן דודה, אברהם חיים גרין, שאמו היתה אחותו של יהודה ראב. משפחתו ירדה למצרים וגרין, שלמד רפואה בביירות, היה אז הרופא של צפת. כמו מכן התפתחה ידידות עם שמואל דיין, אביו של משה. הם הכירו ככל הנראה בפתח-תקווה, כאשר דיין עבר כפועל חקלאי אצל משה גיסין לפני שהצטרף לקבוצת דגניה. ביומנה של ראב מוזכר דיין כאהובה הגלילי: "אני הוגה באהובי הגלילי אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש... אך ייגמרו הלימודים ואני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו (הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו) המלאות הוד".

ראב נשארה בדגניה פחות משנה. אהבותיה לא התממשו, היא חלתה וגם הרעיונות המהפכניים של "החקלאות האמיתית" – גידולי שדה בלבד – לא דיברו אליה יותר. אומר שהם: "אסתר העריצה בנעוריה את בני העלייה השנייה אבל כבר אז נמצאה בקונפליקט. היא לא אוהבת את האידיאולוגיה אלא את האידיאולוגים. זה האנשים שמסעירים אותה, הבלוריות המתנופפות, הרוח החדשה שהם הביאו, הפאתוס. אלה אנשים שמסעירים את הבצה העומדת של פתח-תקווה, והיא מין צבר תלוש; לא יכולה לחזור למקורות האיכריים שלה ולא להשתייך לחברה החדשה".

בן עזר אומר שאחרי שחזרה משם היא נהגה לספר איך טרומפלדור הרים אותה. "הוא היה אז בדגניה והיא עמדה והסתכלה בו איך הוא עם יד אחת הניף ערימה של חציר ואז הוא שם את החציר בצד, תפס אותה ביד אחת מאחור והרים גם אותה. אבל היא חלתה שם והיתה מאושפזת בבית חולים בטבריה ודודי ברוך (אחיה) נסע באונייה לחיפה ומשם לצמח ולקח אותה בחזרה לפתח-תקווה. היא חזרה משם קצוצת שיער ומפוכחת מחלום ההליכה עם אנשי העלייה השנייה, ומצד שני שמרה אתם על קשר כל השנים".

"כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים", כותבת ראב ביומנה ב-1914, "מן המרחקים, הם אינם כחולים כל עיקר. נפשי כחולה לרגעים – עכשיו גם היא איננה כחולה כל כך... חסל – לחדול להיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים. אני את האושר, אם יזדמן, לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא, זאת לעולם לא יישנה!"

חוגגים בווילה האדומה

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הלך משה כרמי ללמד בבן שמן והציע לראב להצטרף אליו. שם התחילה לכתוב את הטיוטות הראשונות של שירי קמשונים, שספוגים באהבתה לכרמי, שבחר לבסוף להתחתן עם מישהי אחרת. "כנראה אסתר לא היתה לטעמו", אומר בן עזר, "היא לא היתה אישה קלה. לא רכה. היתה דעתנית, משכילה, ידעה גרמנית, צרפתית, ערבית ועברית משובחת. גברים לא אוהבים נשים כאלה. היו לה כפות רגליים וידיים מדהימות. אצבעות כף רגלה היו ארוכות במיוחד והיא היתה גאה בזה. הלכה ככה יחפה בחולות. היתה בה אצילות עם תווי פנים די קשים".

ב-1920 היא חזרה לפתח-תקווה. היא כבר היתה אז בת 26. אנשים התחילו לדבר והמשפחה היתה מודאגת. רווקה זקנה, קראו לה. היה לה שם ידיד ששמו אברהם איכר, אומר בן עזר, טיפוס ידוע מהגדודים העבריים שהיו לו שלוש נשים. "בלילה אחד היא יצאה לטייל אתו בכרמי השקדים ואחיה אלעזר וברוך שלא מצא חן בעיניהם שאחות שלהם הולכת עם פועל יחפן מהעלייה השנייה, התחפשו לבדווים והתנפלו עליו והרביצו לו מכות נמרצות. לימים היא כתבה סיפור 'הפלרינה שלי' ושם סיפרה כיצד התנפלו עליה העזתים. כל חייה היתה משוכנעת שאלה באמת בדווים. האחים לא סיפרו לה עד יום מותה את האמת".

אחרי מלחמת העולם הראשונה החליטה משפחת ראב לעברת את שמה לבן עזר על שמו של אליעזר, הסבא הגדול שהביא אותם לארץ. אסתר ראב העדיפה לשמור על שמה המקורי. במאורעות 1921 היא היתה אחות בבית חולים מאולתר בפתח-תקווה ואז, היא מספרת, החליטו למכור אותה למצרים, למשפחת גרין בקהיר. אביה היה חייב למשפחת אחותו כסף, ששלחו להם בתקופת מלחמת העולם הראשונה ממצרים, וראב סיפרה אחר כך לכולם "אבא שלי שלח אותי למצרים במקום החוב למשפחה".

בקהיר היא פגשה את איזאק גרין, אחיו הגדול של אהובה אברהם חיים גרין שנפטר בינתיים בצפת. משפחת גרין היתה משפחה אמידה ביותר. הם ייצגו חברה גרמנית גדולה לייצור תרופות בכל המזרח התיכון. גרין היה מאוהב בראב שנים רבות ואף כתב לה מכתבי אהבה וכשראה אותה בקהיר ביקש ממנה להנשא לו. היא סירבה, אבל בסופו של דבר נעתרה.

אחרי החתונה שלח אותה בעלה לנוח בבאדן, עיירת מרפא ליד וינה, שתוסיף קצת משקל ומצב רוח. ברשותו של בן עזר קופסת מכתבים בצרפתית ששלח לה גרין לאוסטריה ומהם עולה כי הוא העריץ ואהב אותה אהבת אמת ואילו היא הרבה פחות. חמש שנים חיתה ראב בחילואן, פרבר יוקרתי של קהיר, נכנסה להריון אבל לא הצליחה ללדת. אחרי חמש שנים גבר עליה יצר הנדודים והיא ביקשה לחזור לארץ.

גרין, שהיה לו גם סניף של החברה בתל אביב, בנה לה בחולות בית מהחלומות. כל תל אביב דיברה אז על "הווילה האדומה", שתיכנן האדריכל זאב רכטר על שפת הים ברחוב שנקרא בעבר הגליל, אחר כך שבטי ישראל והיום רופין. הבית נבנה על פי עקרונות קוביסטיים מהפכניים, נחנך ב-1929 ונהפך בתוך זמן קצר לסלון הספרותי הראשון בתל אביב. בית ועד לאמנים. היו שם כל המי ומי של הבוהמה התל-אביבית: סופרים, משוררים וציירים. שלונסקי היה מבאי ביתה. לבן עזר יש ספר שירים של שלונסקי עם הקדשה לאסתר ראב. "היא אפילו סיפרה שכשיצא הספר של אלתרמן 'כוכבים בחוץ' היא עזרה לרחל מרכוס וקנתה עותקים רבים ממנו", אומר בן עזר, "כשהבית נחנך, היא כבר היתה ידועה בחוג הזה, השירים שלה התפרסמו בכל המוספים הספרותיים ורבים מהאמנים והסופרים היו חברים שלה".

היו שם הצייר ראובן רובין, הפסלת חנה אורלוף, גוטמן, ציונה תג'ר, גליקסברג, אבא פניכל, עובדיהו. הבית שקק חיים. היתה לראב עוזרת ומבשלת ותמיד היה מה לאכול. החברים היו מבלים בביתה ימים ולילות. בתערוכה בפתח-תקווה אפשר לראות את ההילולה אצל ראב בשני רישומים של גוטמן, שם רואים את כל החבורה שרועה על הריצפה ואחר כך, ברישום שני, כולם הולכים לרחוץ בים.

יחסיה של ראב עם בעלה שחי באותה תקופה בקהיר לא ברורים. מן המכתבים שלו עולה כי הוא עצוב לפעמים מן הבדידות שככל הנראה נכפתה עליו. בינואר 1930 הוא חזר לארץ בגלל כאבים עזים ואושפז בבית חולים "שערי צדק", שם נפטר בגיל 42 אחרי סיבוך מניתוח התוספתן. ראב חזרה מהלוויה על הר הזיתים לתל אביב אלמנה עשירה עד מאוד. הפירמה הגדולה של משפחת גרין, התברר, היתה רשומה על שמו של בעלה בלבד ובמותו ירשה ראב מחצית מכל רכושה הרב של המשפחה, ששילמה לה במקום ובמזומן. בחודש מאי של אותה שנה יצא לאור קמשונים שהוקדש "לזכר ידידי יצחק גרין".

שפה כמו הקוצים

כש"קמשונים" יצא לאור ראב היתה בפאריס, לשם נסעה כדי להתנחם. אך קמשונים כאמור, לא התקבל באהדה רבה. בן עזר מסביר: "הוא הקדים את זמנו. אין שם לא חרוז ולא משקל, ואינו מושפע מאף משורר עברי אחר. היא סיפרה לי ששלונסקי אמר לה פעם: 'אסתר, יש לך רק 300 מלים ובהן את משתמשת לשירים שלך ועל כך אני מקנא בך'. אצלו זו היתה קללת השפע. אצלה העברית היתה שפתה כמו הקוצים, כמו הנופים כמו האהבות, הכל מאוד מינימליסטי. היא היתה כנענית עוד לפני שקראו לזה כך, אבל כאן לא העריכו את הראשוניות שלה. אז פרצה רחל והיא כבר היתה שייכת לתנועת העבודה ולכל החוג של 'דבר', וקמו שלונסקי ואלתרמן שמרדו בשניאור ובביאליק והיא היתה באמצע, לא מרדה באף אחד ולא השתייכה לאף אחד. אחר כך באה לאה גולדברג וכולם קרקרו אחריה".

גם שהם סבור שראב נולדה בטרם זמנה. שהיא לא שייכת לעולמם של המשוררים המהגרים. "עולמם לא היה עולמה", הוא אומר, "הנופים שהם ראו לא היו הנופים שהיא ראתה, למרות שהסתכלו על אותם דברים. היא לא מסוגלת להשתלב, לא בפואטיקה, ולא בתמטיקה שלהם. אם יש שרב בארץ היא כותבת 'על מערומיך חוגג יום לבן'. בשבילה זאת חגיגה. השרב בשבילם זה משהו שנשרפים בו, וכלים, ועולים על המזבח. הם כל הזמן מקריבים קורבנות, היא לא מקריבה קורבנות. והם רבים והיא יחידה ולכן היא במיעוט. אחר כך מתחיל המודרניזם: אלתרמן, שלונסקי, אורי צבי גרינברג, וגם אליהם היא לא שייכת. את לאה גולדברג היא לא אוהבת, אין לה זיקה למודרניזם האוניברסאלי ולא הארצישראלי, היא בסך הכול בת של איכרים מפתח-תקווה הפרובינציאלית והראייה שלה לוקאלית. הם באים מהעולמות הגדולים של אירופה, היא בסך הכל ראתה עד אז את מצרים. הם כותבים במקצבים מופקדים והיא במקצב חופשי".

אז למה הם מתדפקים על דלתות הווילה שלה?

"כולם עולים אליה לרגל כי יש שם מה לאכול ולשתות. בווילה היא מתפקדת כבעלת סלון, לא כמשוררת".

בראיון להלית ישורון בכתב העת "חדרים" אמרה ראב: "אלתרמן התחלק עלי כמו... לא יודעת. הוא לא מדבר אלי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאוד... הלוז השירי היה חסר בו אז. שלונסקי ואלתרמן שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. לכן ביאליק אמר לשלונסקי 'אתה ז'ונגלר'".

באותה תקופה הכירה ראב את הצייר אריה אלוויאל, צעיר ממנה בכמה שנים ונישאה לו, אך הנישואים לא החזיקו מעמד והם התגרשו. הוא שבר לבבות רבים וגם היא לא טמנה ידה בצלחת. בין מאהביה היה הסופר יצחק (שנברג) שנהר, שערך את הוצאת שוקן והיה נספח תרבות בשוודיה. לבן עזר היא סיפרה שפתאום חנו פג. "היא היתה אומרת לי 'אם אתה הולך לבחורה, תדאג שאפילו הגרביים שלך לא יהיו מגוחכות'. את שנברג יום אחד עקצה דבורה ופתאום הוא לא נראה לה. עם כל היופי שלו, משהו בהתנהגות, אחרי העקיצה, נראה לה מגוחך".

אי התקבלותו של "קמשונים" ופרשת אלוויאל גרמו לה להסתגר. היא המשיכה לכתוב בקצב של שני שירים בשנה, לערך, וקצת פרוזה בסגנון יומני זיכרונות מחייה, אך לא פירסמה דבר. היא מכרה את הווילה ועברה להתגורר בדירות שכורות בתל אביב והתפרנסה מהירושה. היו לה בתים ומגרשים שאותם השכירה, היא נסעה לפאריס, לזלצבורג, וחזרה משם כדי לשוב לארוז ולעבור לכפר סבא. בן עזר זוכר שכנער הוא היה הולך לבקר אותה ברגל מקלמניה בשרון, שם אז גרה משפחתו. הוא צעד דרך החולות עם נבוט גדול ביד. "ואז הופיע הגבר האחרון בחייה", אומר בן עזר, "סרג'נט ישראל שפילר, שבא לכאן עם צבא אנדרס ונפשותיהם נקשרו והם חיו ביחד שנים רבות. הוא השאיר אישה ובת בפולניה, חשב שהן נספו בשואה ושהוא אדם חופשי. כשהיא התחילה לחיות עם ישראל, נתחייתה נפשה והיא לא הפסיקה לכתוב אלא חודשים ספורים לפני מותה. אבל אז פתאום הופיעו כאן אשתו ובתו והוא מתוך נאמנות עזב את אסתר וחזר לאשתו. התקופה הזאת שוב מלווה בשירי געגועים אליו, אבל ככל שיש לה יותר אכזבות מגברים, היא מתגעגעת יותר לאיזאק בעלה. היא חזרה לתל אביב, שכרה בית ליד העירייה, אבל לא חזרה לחבורה התל-אביבית. באותה תקופה גם ישראל עוד היה מבקר אותה. למעשה, פעם אחרונה שראיתי את דוד ישראל הוא היה מעל דודתי אסתר. באתי לבקר אותה והדלת היתה פתוחה, נכנסתי, ואני רואה בסלון הר של שמיכות על המיטה הגדולה ואז ראיתי את הראש שלו מסתכל עלי ואני מתאר לעצמי שהיא היתה למטה, אז מיד הסתלקתי ולא סיפרתי לאף אחד".

דעיכה כמו ציפור גדולה

בן עזר אומר שאחרי הפרידה משפילר התחיל אצל ראב שיגעון הרדיפה שאינו מתבטא בכתיבה אלא בעיקר במכתבים ובסיפורים לאנשים קרובים. היא היתה מתלוננת כל הזמן שהשכנים דופקים לה בלילות עם מטאטא על הראש ומנסים להרעיל אותה. "היא היתה מזעיקה את אבא שלי ואת הדוד שחשבו שבאמת מציקים לה", אומר בן עזר, "אבל ככל שהיא עברה דירות והדבר חזר על עצמו, הבנו שזה היא ולא השכנים".

שרון בן עזר, סולנית "פוליאנה פרנק", מוסיקאית, מלחינה, די-ג'יי ועיתונאית, היא נכדתו של אחיה של ראב, אלעזר. היא זוכרת את אסתר ראב מילדותה. "היא קראה לי 'חבצלת השרון', בגלל שמי, אני מניחה". בן עזר לא מסכימה עם האבחנה שהמשפחה הדביקה לדודתה. היא חושבת שראב היתה משוררת דגולה ואישיות יוצאת דופן: "בזמנו, כמו שקרה להרבה נשים מאוד חזקות ואינדיווידואליסטיות, חשבו שהיא משוגעת, אבל בסופו של דבר מתברר שהיא הקדימה את זמנה. היא אמרה שהשכנים מציקים לה, אמרה שהם מרעילים אותה, אז חשבו שהיא פרנואידית. הם ריססו בפליט והיום כולם יודעים שזה רעל, והיא, כמי שגדלה בטבע, הבינה את זה כבר אז. היא כתבה שירים מדהימים. אני מאוד מעריכה אותה כמשוררת. אני זוכרת שביסודי למדנו במקראה שירים שלה, אבל איפשהו היא הלכה שם בין כל המשוררים האחרים לאיבוד. המורה דיברה עליה כמו על איזה משוררת ארצישראלית ארכאית. אני חושבת שאת השירים שלה אולי לא צריך ללמוד ביסודי כי הם קשים. לא מתאים לילדים ביסודי לקרוא על קץ העולם. גם בהלחנה קשה להתמודד איתם. אני מקווה לתקן את זה. בינתיים הוצאתי שיר אחד שלה, 'חלמתי' באלבום שלנו 'אין לבחור' ב-1990. בעתיד אני בהחלט רוצה לעשות הרבה עם הטקסטים שלה, הם מרתקים וזה אתגר בשבילי".

הקושי להלחין את שיריה של ראב, לא סייע להיקלטותה. חוה אלברשטיין התמודדה עם האתגר כשהלחינה את "הציפורים אינן יודעות" לתקליטה "יונת האהבה" מ-1996, אבל היא היתה היוצא מן הכלל. שלא כמו רחל, אלתרמן וגולדברג, שרבים משיריהם הולחנו והגיעו כך לקהל רחב שאינו בהכרח קורא שירה, ראב נותרה נחלתם של מעטים בלבד.

אחרי קום המדינה היא מסרה את כל רכושה לקרן הקיימת תמורת הכנסה חודשית קבועה שאיפשרה לה קיום מכובד. מאוחר יותר ההכנסה הזאת נשחקה מאוד. כעבור שבע שנים נמאס לה מתל אביב והיא עברה לבית בודד באבן יהודה. שם נכתב אחד משיריה החזקים ביותר, "שועלה". שיר על עצב הבדידות, על קור ועל יגון ורעב. כשהוא התפרסם ושפילר קרא אותו, הוא התקשר אליה, אומר בן עזר, "הוא לא ידע עד כמה היא בודדה ושוב התחדש ביניהם הקשר".

מהמושבה אבן יהודה חזרה ראב לפתח-תקווה וב-1964 הופיע בהוצאת מסדה קובץ שיריה השני: "שירי אסתר ראב". בן עזר קיבץ את השירים ולהפתעת כולם הם זכו להצלחה גדולה. זאת היתה תחייה מאוחרת. הופיעו כתבות במוספים הספרותיים, ראיונות, ביקורות והכול התמוגגו מנחת. כוכב נולד, כתבו. משוררת גדולה קמה לתחייה. משוררת חדשה נגאלת מהשיכחה. אבל ראב המשיכה לנדוד. עברה מפתח-תקווה לכפר יחזקאל, ושוב חזרה לפתח-תקווה ולבסוף בשנת 1968 קנתה דירה בטבעון ומאוחר יותר עברה לבית אבות בטבעון. "כשהיא מסרה את הרכוש לקק"ל, היא שכחה קושאן של בית אחד בצפת על הר כנען ועורך דין טוב, יצחק ברז, שהיה אחר כך שופט, עזר לה לקנות בזה את הדירה בטבעון", אומר בן עזר.

היחסים עם אחיינה בן עזר היו קרובים מאוד אך גם מסובכים. "היא ידעה שאני אכתוב עליה יום אחד ביוגרפיה ולכן כתבה מראש בקשה שלא אכניס מהגסויות שלי לשם. 'בנוגע לענייני הפרטיים, אתה לא צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביוגרפיה פיקנטית', היא כתבה".

ב-1971 בא אל ראב ראובן שהם, בן קיבוץ יפעת, סטודנט לתואר שני אצל גרשון שקד באוניברסיטה העברית. "השירה שלה לקחה אותי שבי, ושקד אמר לי לפגוש ולראיין אותה במסגרת העבודה. וזה מצא חן בעיני כי זה נגד את הניו קריטיציזם שטען שיש להתעניין רק בטקסט. היא גרה בטבעון, התקשרתי אליה, קבעתי פגישה, בטלפון היא נשמעה כמו נערה בת 18, עם עברית אמיתית וקול צלול. חשבתי שזה יהיה בהתחלה ראיון או שניים עד אז לא היה שום חומר אקדמי שעסק בשירתה והיא היתה מאוד מרוצה מזה שסוף סוף היא מקבלת תעודת כושר מהאקדמיה. אחר כך נוצרו בינינו קשרים שנמשכו עד מותה".

בן עזר, על פי המכתבים שנשארו ברשותו, אומר שדודתו התאהבה נואשות בשהם. שהם אומר שבן עזר מגזים: "אהוד מנפח את זה קצת יותר מעבר למה שהיה. לא צריך להפוך את זה לאייטם מרכזי בכתבה".

למה היא לא נכנסה לקאנון?

"אסתר ראב מעולם לא יצרה אסכולה ולא התחברה לאסכולה. ובשנות ה-30 וה-40, זה היה חיסרון גדול. אסתר תמיד היתה בצד, חלק מתוך בחירה וחלק מתוך אישיותה".

ב-1972 יצא לאור קובץ שיריה "תפילה אחרונה" בהוצאת עם עובד, וב-1976 "המיית שורשים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספטמבר 1981 נפטרה ראב בגיל 87. "ממש דעכה כמו צפור גדולה", אומר בן עזר, "לא היתה חולה, הזקנה הרגה אותה. האורגניזם האנושי הגיע לסוף דרכו".

כמה חודשים לפני מותה התראיינה ראב להילית ישורון. לאחר מותה מצא בן עזר את השיר האחרון שהיא כתבה, "נוף שלא מכאן", חרוט בעט ללא דיו על גב הכריכה האחורית של "חדרים", שישורון שלחה אל ראב לבית האבות עם הראיון:

אני והוא – רק

שנינו – ועולם ריק לחלוטין

רק אני והוא

ואין לנו דמות – –

רק הבהוב כחלחל –

ותמצית נשמות רוקדות

מפזזות לרגע מתלהבות

משתלבות ומביטות זו

בזו שתי דמיות ברורות

בכתנות שקופות, תוהות

אחת לזרועות השני –

והזרועות – אותיות, אותיות-אור

נדבקות זו לזו –

שתיהן מחייכות –

בחיוך לא מכאן

והאופקים מאותתים

בכל צבעי הקשת –

ואין איש בא

רק ספיר של עין רחוקה

להובה אש נצח.

* * *

פרקים מתוך גיליון 538 של המכתב העיתי,

י"ב באייר תש"ע, 26 באפריל 2010

 שהוקדש ל-116 שנים להולדתה של אסתר ראב

* * *

ראיון עם אסתר ראב בתוכנית

 "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי"

שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70

אסתר: [חסרה ההתחלה של הראיון. עונה בתשובה לשאלה על אביה יהודה ראב בן עזר] זה היה אדם שלא היה אף פעם בְגלות. אנחנו מדורי-דורות היינו איכרים בהונגריה. ולכן היה איזה גוון מיוחד לטיפוס הזה. הוא היה רחב-כתפיים, ושקט מאוד, וכל תנועותיו כבדות, והיה משכיל. פשוט, זה היה אזיי קצת יקר-המציאות בפתח-תקווה, מלבד בתורה... ודווקא בזה לא הצטיין, כי הוא לא היה בן ישיבה. הוא למד תנ"ך אצל ידיד כבר. [כוונתה אולי לבן-דודתו יהושע שטמפפר, שהיה מורה לילדי המשפחה בכפר סנט-אישטוואן בהונגריה, ותיאר להם את נופי התנ"ך כמו הגבעות שסביב הכפר. – אב"ע].

אבל, היו לא חלומות גדולים ביחס לפתח-תקווה, שלא התאמתו. הוא רצה שזו תהיה מושבה לדוגמא. הוא לקח את מושבות הגרמנים [הטמפלרים], את וילהלמה ואת שרונה, עם המשקים הנפלאים, וגם עם הזיכרונות של העבר שהיו לו מן המשק שהיה להם בחוץ-לארץ [בכפר סנט-אישטוון שבהונגריה]. כל זה הלך לתכלית אחרת לגמרי. באו [למושבה] הרבה בעלי-מלאכה ונפתחו הרבה חנויות, וככל שהיה בא אחד מרעיו ואומר לו בטון כזה:

"רֵבּ יודע..."

אני אומר את זה באידיש:

"רב יודע, עס איז דוך קיין עין הורע א שטודט..." [ר' יהודה, בלי עין הרע, זאת עיר, או עיירה...]

אז הוא [יהודה ראב] נשאר נדהם, ואחר כך הוא אומר לו... "אבל רֵבִּי זלמן..." זה היה זלמן, מה שמו, זה שהיה לו איטליז... זלמן פישצנר... "אבל זלמן, מיר זאנען נישט גקומען אהער מאכן א שטודט, הובן מיר געהאט שטטלאך אין די גולה, מיר הובן געקומען מאכן א מושבה..." [אנחנו לא באנו לכאן להקים עיר – עיירות היו לנו בגולה, אנחנו באנו להקים מושבה...]

מראיין: אולי תגידי בעברית?

אסתר: "אדוני הטוב, אנחנו לא באנו הנה לייסד עיירות חדשות." ואמנם צריך להודות, לפתח-תקווה היה מראה של עיירה. והבתים היו דומים מאוד לבתי שאגאל, בתמונות.

מראיין: אולי שתי מילים על החינוך המיוחד שקיבלת בבית אבא.

אסתר: חינוך פוריטני קשה מאוד. הוא לא נמנע אפילו מלהרביץ לפעמים. אני אומר את זה בגלוי. היה רתחן. הונגרי. ולא נמנע מזה.

מראיין: האם באמת למדת, יחידה אולי בארץ, לרכב על סוסים... ולשחות...

אסתר: לא. לא הייתי יחידה. היו בנות שפירא. בנות סווטיצקי. כל אלה שהיו להם את ה... [סוסים] ... אבל המשק שלנו היה לו באמת גוון מיוחד. זה היה משק מעורב. והיתה גם איזה אסתטיות בזה. אבי היה אסתט גדול. כלבים יפים. סוסים יפים. חתולי אנגורה שלא ראו עוד אזיי. אינני יודעת מניין היה מביא אותם. הכול היה יפה.

מראיין: גברת ראב, ספרי לנו משהו על אותה רוח חדשה, רוח התרבות-כביכול, שבאה עם הביאליסטוקים, על המלחמה בין הדורות, על הצעירים וברנשטיין-כהן בראשם, הוותיקים עם ברל ימיני בראשם... [המראיין מבלבל כאן בין שתי תקופות שמרחק זמן של יותר מעשרים וחמש שנה מפריד ביניהן].

אסתר: אני רוצה לספר קצת על הביאליסטוקים [הם הגל השלישי של מייסדי פתח-תקווה, לאחר הקבוצה הראשונה של 1878, והשנייה, הירקונים, והם – חידוש היישוב דרך השתקעות הקבוצה הביאליסטוקית החדשה באופן זמני ביהוד. אסתר הכירה אותם בילדותה רק כאשר היו נטועים כבר בפתח-תקווה] שהם ראויים לזה. היו יהודים נפלאים ביניהם. הם באו והביאו הרבה תרבות של העיירה, הצדדים הטובים גם הביאו מן העיירה, בני-תורה, וגם היו משכילים. היה למשל הסבא [סבא-רבא יעקב ספיר] של [יוסף] ספיר, או אביו של ספיר שהיה סופר וחוקר [וגם מורה, אליהו ספיר]. היו הרבה משכילים אזיי. המשורר אימבר היה ביניהם. [למיטב ידיעתי אימבר לא גר בפתח-תקווה וגם לא ביהוד. ודאי רק ביקר]. אפרתי היה אחד, שהיה זמר. אני זוכרת שאימי עוד היתה מספרת איזה זמר היה, ושרה את גולדפאדן, והוא היה שר, והיא היתה שרה את כל השירים של גולדפאדן.

אבל היה לזה גוון, רבותיי, הראשוניות הזאת, אם יכולתי למסור לכם את הטעם הזה של הראשוניות, צוחקים על זה, אבל זה היה גוון חזק מאוד, וגם עם טעם מיוחד, אני מרגישה אותו בכל... אינני יודעת, אני בטוחה שעוד רבים הרגישו את זה. אלה דברים שהם התחילו, ממש התחילו דברים חשובים מאוד.

אחר-כך, כשנמלאו לי חמש-עשרה שנה, היתה באה העלייה השנייה. ואז נעשיתי השייה השחורה של פתח תקווה. אין לי מילה אחרת. [צוחקת]. אני לא עושה חשבונות. אני כבר יותר מדי זקנה, ודאי תלוו אותי כולכם למקומי אשר כבר קבעתי לי בתוככם [אז כבר היתה בחזקתה חלקת קבר שרכשה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה ליד אבי בנימין בן עזר ראב ז"ל]. אם לא חייתי כל הזמן בתוככם, היו לזה סיבות, הרבה אישיות והרבה... זה שאני סופר... לא נשארתי לא כאן ולא בדגניה. אבל הקשר עם פתח-תקווה [תמיד מבטאת במלרע] הוא גדול מאוד...

מראיין: מה היתה המלחמה הזו בין הדורות?

אסתר: זה היה שכל ה"חדר" היהודי הזה היה כל כך אדוק וכל כך מוגבל ואסר על קריאת ספר, אסר להיפגש אם בחורים. אסור היה לשמוע הרצאה. בא יעקב רבינוביץ ורצה להרצות [דומה שהיא מבלבלת אותו עם ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שהרצאתו לבנות על התבגרותן היתה אחת הסיבות לפרוץ השערורייה], אז זה היה חרם, הכול היה חרם ו... דברים נוראים... ליד בית הכנסת אסור היה לעבור בשבת... אתה צריך גם כן לזכור את זה... אסור היה אפילו לעבור. בנימין סלור סבל, יחד איתי, יחד עם צרלין וכל החבורה הזאת, ואגב אלה הם ממייסדי הרצליה. זה דור טוב היה. היו אנשים טובים. ידידים טובים. אי אפשר היה לתפוס.

עירוב. אתה יודע מה זה עירוב. אַ מֵעֵירֵב. [אידיש]. בשבתות של אביב, השקדים פורחים, קהל... חבורה של צעירים וצעירות רוצים לצאת מהתחום של הבתים הקטנים האלה. אסור לצאת. איפה נשמע דבר כזה?

מראיין: אז איך עשו רומנטיקה?

אסתר: מה?

מראיין: איך עשו רומנטיקה בזמנך?

קולות צחוק בקהל הפתח-תקוואי: על הגורן... על הגורן...

אסתר: סליחה? אני לא שומעת כל כך טוב...

קול בקהל: על הגורן...

אסתר: אאה...

מראיין: אולי יש משהו שיזכיר לך... שיר או מכתב אהבה...

אסתר: אאה... אני אקריא איזה דבר-מה. זה נקרא –

שתי ילדות בפרדס פורח

"קרַק... קרַק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"

"לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טוּל, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."

"כן, יש סוד..."

"ואני, כבר נשקו לי!"

"נשקו לך? מי?"

"צבי'קה של מַאשה..."

"ואיך זה?"

"זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז אני כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת ואני על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – אבל שוכחים... ואותך עוד לא נשקו?

[להלן אסתר קיצרה ושינתה קצת מהטקסט המקורי של הסיפור הנדפס, שרק חלקו מובא כאן. – אב"ע]]

"ו'חקי'?"

"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "

"את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."

"עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."

"אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."

"אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."

"ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"

"הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."

"מה זה חשובה? יפה? טובה?"

"חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."

"חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).

(מחיאות כפיים של הקהל הפתח-תקוואי עם סיום קריאתה, שהיתה באמת ממש מקסימה, רעננה, צעירה מאוד, וממש החייתה את המסופר).

*

ראיון עם אסתר ראב, שהקלטתי משידור ב"קול ישראל", מהתוכנית – "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי" (מישדר המוקדש לפתח-תקווה, עורך, יואל רקם, מנחה, מאיר הרניק, קול ישראל, רשת ב', יום ג', 14.7.70, שעה 9.05 ["הזכירה המשוררת אסתר ראב, ילידת פתח-תקווה, את האווירה הרוחנית של אותם ימים, והפולמוס הנלהב בין זרמים שונים."] (ידיעות אחרונות, 16.7.70).

במסגרת השידור הזה היא קוראת בקיצורים אחדים את הסיפור שלה "שתי ילדות בפרדס פורח". ספק בעיניי אם התוכנית שמורה בארכיוני קול ישראל, כי מעודי לא שמעתי שידור נוסף של קריאת הסיפור שלה מפיה.

הסיפור נכתב בשנים 1957-1958 לערך. תקופת התרחשותו היא השנים 1905-1910 לערך. נדפס לראשונה ב"גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר, כרך ט"ז, חוב' ט-י, אדר תשי"ח, 1958. נכלל בקובץ "גן שחרב", וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה".

הקלטת קריאתה שמורה בארכיונה שנמצא אצלי, ודומה שזה הסיפור היחיד שלה שנשמר בקולה-היא.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

ראיון שערך שמואל הופרט עם אסתר ראב בביתה בטבעון בנוכחות אהוד בן עזר ביום 6.7.1973

הראיון שודר בקול ישראל ביום 8.8.1973

מראיין: בביתה של המשוררת אסתר ראב בטבעון נטוע עץ אלון ששורשיו נאחזים בקרקע הסלעית. אסתר ראב, משוררת, צברית, בתו של מייסד פתח-תקווה, גאה על אלון עתיק זה. כמוהו היא שתולה בנופיה של ארץ-ישראל. משוררת מקורית הרואה עצמה גידול פרא בקרקע מכורה.

לפני שבועות מיספר ביקרנו בביתה של אסתר ראב.

[אסתר קוראת בקולה-היא את שירה "יש מילים כציפורים נדירות", מהקלטות "קול ישראל":]

יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת

עָפוֹת אֵלָי;

בָּאותֹ מֵאֵי-שָׁם

מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה –

שֹׁבֶל אוֹר בְּעִקְבוֹתָן;

יֵשׁ זוֹהֲרוֹת וּמְעַמְעֲמוֹת

כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת;

יֵשׁ מְצַלְצְלוֹת כְּפַעֲמוֹן עָמוּם –

וְיֵשׁ שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר.

לֹא אֵדַע מִנַּיּן בָּאוּ.

מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כַּצִּפֳּרִים

מוּזָרוֹת חַדְפַּעֲמִיּוֹת –

כְּמַגָּע לֹא מִזֶּה

עִם אֶחָד פֶּלִאי...

[1964. עמ' 135 ב"כל השירים"]

מראיין [קולו של שמואל הופרט לא נשמע בהקלטה. הראיון עבר עריכה, וקריין קורא את השאלות ודברי הקישור]: מילותיה של אסתר ראב הן ציפורים נדירות. ציפוריה של הארץ הזאת. מה משמעותה של ההגדרה – משוררת ארץ-ישראלית, שהרי מרבית המשוררים בני-גילה של אסתר ראב באו לכאן מחוץ-לארץ ותמונות נופי ילדותם היו יערות אירופה ונהרותיה.

אסתר ראב.

אסתר: ...חוץ מכול, הרוח שנשבה, הרוחות שנשבו פה, ונשבו פה רוחות בארץ. היה מין דבר שהיה מחוץ להיגיון. ואני הרגשתי את הדבר הזה. הרגשתי את עתיקות הארץ, קודם כל. ואת השיבה ההיוּלית הזו של עם לארצו, בלי ציוּניות, ממש הרגשתי.

ואחר-כך היו דברים של יום-יום, פשוטים כמו לחם, מעוף הציפורים, העבודה, הדשדוש בתוך החול החם, העצים המעטים אשר התרשמו על המרחב הזה, הגדול והריק.

והיו גם אידאלים. וזה דבר גדול. זה צֶמח יוצא מן הכלל.

זה צמח שאי-אפשר לזלזל בו על ידי... ברוח הזאת, מהימים ההם... היא היתה חזקה מאוד, כמו, כמו האקליפטוסים הגדולים האלה, כך היו הרעיונות האלה, כך הם כבשו את ליבי ולב אחרים. וחיינו בזה. לא היה לנו צורך בשום שעשוע. שהיינו משועשעים כל היום וכל הלילה. חלמנו על זה. ביום עשינו את זה. וחשבנו, בלילה חלמנו על זה...

אני כתבתי את השיר הראשון, זה ב-1919. קיבלו את זה הסופרים [ברש ורבינוביץ], קיבלו את זה בשמחה רבה. אני לא אומר שכתיבת שירים היתה בתוך הפרוגרמה של גורדון ושל ברנר, ואת הדברים האלה [שלהם] אנחנו קיימנו בגופנו וברוחנו – וזה היה מעין תבלין, הספרות היתה רק מעין תבלין לחיים ההם. החיים היו כל כך פוקדים עלינו, זה היה מיפקד קשה. היו מוכרחים, אלה ששמו את ראשם בעול הזה, היו מוכרחים לסחוב אותו. ואם לא עשו את זה הם התביישו בזה. מישהו שלא היו לו מַזוֹלוֹת – קראו לזה ברוסית, כן, מי שלא היו לו יבלות, היה פסול בחברה.

מראיין: מה היו תמונות היסוד, מראות השתייה של אסתר ראב?

אסתר: טבעיוֹת. זוג שוורים, שמעודי לא ראיתי דבר כזה. ראיתי פרות. שוורים שמים עליהם עול, ועל העול הזה עובד אבי, ואחי הבכור [ברוך], לסדר אותו ולרפד אותו, ושמים אותו על גבי שוורים, ורותמים שני שוורים בעגלה, והם מושכים אותה. וזה היה אצלי כמו סמל, כי הם הלכו לאט-לאט, והם היו אימפוזנטים לאין ערוך, עם הקרניים הארוכות, וזה היה כמו סמל של ההליכה לאדמה, צעד-צעד, בלי לפנות לא ימין ולא לשמאל ולא לשאול שאלות, זה צריך לעשות. זוג שוורים.

אחר כך התמונות האלה, תמונה אחת למשל, על רעות שבין הקהל הזה. אחרי הארבה [1915] כל הפרדסים היו אפורים, בלי עלה אחד ירוק. ואני הייתי אז בנס ציונה, ועבדתי במזמרה, ועשיתי עשרה עצים גדולים במזמרה ובמשור. וזה לא עושה היום פועל בשלושה ימים. וזה היה כל כך מובן מאליו.

וחברים הולכים לעבודה, בבוקר, ואני גם כן עם סל. יש לי סל של נצרים, כזה, קיים רק אצל הערבים. סל נצרים. ואחד, שהיה אחר כך איש חשוב בתנועת העבודה, אומר לי:

"יש לך משהו בסל?"

אנחנו היינו רעבים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. ולא היה גם לחם. המטבח, מטבח הפועלים, נתן לחם, ופלאפל... לא מה שאתם אוכלים היום, הפלאפל... זה היה אוכל, לא הפלאפל... כי אם האפונים האלה, הצהובים [כוונתה לגרגירי חומוס, חימצה]... זה היה עיקר האוכל... שקים מלאים. וזה היה מנפח את הקיבה.

אני הולכת ובידי סל. ולקראתי הולך האיש הזה. וגם בידו סל. הוא אומר לי:

"אסתר, מה יש לך בסל? יש לך משהו?"

ואני אומרת: "כן, כן, יש משהו." ואני מכסה אותו, כי לא היה שם הרבה. לא רציתי שהוא יראה. והנה הוא מוציא מלפפון גדול, כזה, כמו... היום אני זורקת את זה, כי לא אוכלים מלפפונים גדולים, אוכלים את הקטנים ואת המקולפים – והוא זורק לי אותו לתוך הסל.

אני צועקת: "אלדד! אלדד! מה אתה עושה? מה אתה..."

הוא כבר ברח. והמלפפון, אכלתי אותו יומיים, בתור תבלין על הלחם, של הדורה. לחם דורה שזה גרגרים לבנים, שהתרנגולות היו אוכלות.

[על מרדכי אלדד (גולדפרב), שהיה ידידו של הסופר לואידור, ראה בביוגראפיה של אסתר "ימים של לענה ודבש", עמ' 198, 279, 386, 390 ו-455. וכן בקובץ "אסתר ראב / כל הפרוזה", בהערות לסיפור "בקתה בפרדס"].

מראיין: ומשהו על תהליך היצירה.

אסתר: אצלי הבסיס לשירים זה בעצם המוסיקה, כי התחלתי בכינור, לפני שהייתי כותבת. אהבתי זימרה, והיה לי קול יפה וחשבתי שאני אהיה מנגנת. ואחר-כך פתאום נכנס איזה שיגעון בראשי, באה חברה שלי מפריס [לורט פסקל] וראתה שם את איזדורה דונקן רוקדת. והיא תיארה את זה, שאני חשבתי שאני בדיוק יכולה להיות כמוה. וגוף יפה היה לי, וצעיר. אני אבטא את עצמי בריקוד. התחלתי לחפש מורָה לריקוד, ומצאתי משהו, איזו בלרינה זקנה, וזה נמאס לי מאוד.

אחר כך חשבתי, אני אתחיל לכתוב. וזה תפח בי, ממש היה איזה ייסורים, ייסורים ממש, להתבטא. ולא היתה לי סבלנות לשבת על ספסל הלימודים. את המתמטיקה הטיפשית הזו, ואת הפיסיקה... את הטבע אהבתי. את התנ"ך, והיו לי מורים נפלאים. על זה אני חוזרת תמיד, ותמיד מוכרחה לחזור כי זה היה יסוד גדול בשירה שלי. כמו אפריים הראובני...

מראיין: ובאשר למלאכת השירה אומרת המשוררת:

אסתר: אז ראשית כל זאת מוסיקה. אחר-כך, תמיד אצלי יש פרוצס של לפני הכתיבה. ושוב, זה פועם, איזה דבר פועם, ואני שומעת גם קולות. קולות לא ברורים אבל הם לובשים לאט-לאט צורה של הימנון. מילים עוד לא ברורות. פעם זה היה בשעות היקיצה. בין שינה ויקיצה, בבוקר, אז היה... ולפעמים אפילו בחלום, פתאום משפט אחד, כמו מוטו, מצלצל בא מאיזה מקום, אני לא יודעת, בדיוק מה שאני אומרת שם, זה בא, ובכן ככה זה...

לא רוצה לטפל בזה. אני לא יודעת אפילו לחקור את זה ואני לא יודעת, לא קוראת ספרי פסיכולוגיה. ובכן ככה, אחר-כך זה משפט אחד שאני מתחילה לסגור סביבו וליצור את האטמוספירה. ויש הרבה-הרבה מאחורי זה, אבל זה לא רוצה להתבטא, זה קשה להתבטא.

פתאום אני עושה בית אחד. כן. ארבע, חמש שורות, שש שורות, ופתאום הוא מושך, הבית הזה מושך עוד, יש כאילו מין טאנדאנטיף, [מגמה], אתה יודע, איזה דבר עוד, יש עוד, אני יודעת שלא גמרתי, שאני צריכה עוד, לא בשביל השורות אלא בשבילי אני צריכה עוד למלא... אתה מבין? כשאני מרגישה שפה לא הריקותי מה שהייתי צריכה. אז אני מתחילה, ואז זה מיתוסף עוד, ועוד, דבר לפעמים מתוך דבר, תמונה מתוך תמונה, שלא פיללתי כלל שזה יהיה הדבר הזה... יש!

...אבל הוא, רוֹשְׁטָפוּ... חומר גולמי, אני מרגישה שזה חומר גולמי, ועוד לא העליתי את זה למדרגה שאני יכולה להעלות את זה. ואני יודעת שאני יכולה. אז אני מתחילה למחוק שורה, ולעשות שורה אחרת, מילה, פתאום מילה יוצרת שתי שורות חדשות שלא פיללתי להן. המילה הזו כל כך כבדה, היא כבדה בתוכן, שהיא יוצרת עוד שתי שורות. וככה...

אז אחר-כך אני עוזבת את השיר. אחרי שבוע אני שוב ניגשת אליו, ויש לו פנים אחרות, וזה מכר ישן, כל כך רחוק, וגם... עוד קורא לי, משהו עוד קורא לי שמה. אז אני מתחילה שוב לעבד אותו. פתאום אני מוצאת – איזו מילה זו? מה זה שמת את זה כאן? זה לא במקומו!

ואני משנה. וכך זה יכול ללכת שבועיים. בסוף אני סיימתי. אני רואה שהוא מלוטש, ופחות או יותר ביטאתי מה שרציתי, והוא דומה לתמונות שראיתי, גם הפנימיות וגם החיצוניות, גם דומה וגם הוא עולה למדרגת שיר ממש, אתה יודע, שיר במובן הטוב. זהו.

מראיין: ואשר להשפעות.

אסתר: השפעות, אני יכולה לומר שהן היו מרובות. כי אני בכל זאת איזה גידול פרא, כך אני קוראת לעצמי, בשקט. אבל היו כמובן, היו, ורלן, והיה רימבו, והיו הצרפתים, בלי כל ספק, אבל לא במידה מכריעה, הם רק הזינו אותי אבל לא השפיעו עליי.

ודווקא איזה משורר קטן, ובלתי ידוע, אשר הוא כפי הנראה בא בזמנו אליי, בשעה שהייתי צריכה לו. וזה היה ולטר קאלה, שמעטים זוכרים אותו. וזה היה סימבוליסט, שקט, לירי, והוא נעלם. כתב ספר אחד ונעלם. והוא השפיע עליי.

אני הערצתי גם אז בזמנו את שלונסקי ואת למדן, אבל אני לא הושפעתי מהם. אני לא יכולה לומר שלא הושפעתי מביאליק. מי לא הושפע מביאליק. זה אי אפשר לומר. זה מיסוד השפה גם, יסוד השפה ויסוד הסגנון.

ממי עוד הושפעתי? זה שאתה אומר, המשוררת. אבל זה כבר בשנים האחרונות. מצאתי, יש, משוררת אחת, שהיא דומה לי במשהו. לכן תירגמתי אותה. ז'רמין בומון. והיא כתבה צרור שירים גדול ב"נובל ליטרר", ואחר כך נעלמה לגמרי. אני לא יודעת עכשיו אם היא עדיין חיה או מתה, כי היא לא היתה צעירה כאשר אני התחלתי לקרוא [אותה]. וזהו. מה יש לי לומר.

אני בעצמי קימוש ודרדר, ודישדשתי ביניהם והלכתי לקטוף תאנים ונדקרתי בַּדוֹרֵס [?] הערבי... גם השפעה ערבית היתה אז בארץ, והיו לנו מילים ערביות, שרתי שירים ערבים, זה היה בשבילי איזה דבר גדול. היה לי קול יפה.

אכלנו לבן. ואכלנו תאנים. ושרנו שירים ערבים. ולמדנו את העברית הראשונית הזאת שבאה מירושלים, מאליעזר בן יהודה. והגננת שלי אמרה לי: "את מַשירה כל כך יפה!"

ואני אז, עוד לא ידעתי את הדקדוק, אבל הרגשתי שהיא לא צריכה לומר משירה, משהו... באופן אינסטינקטיבי, שהיא לא צריכה לומר משירה.

במצב כזה היתה השפה. וכל מילה... ובכן, עכשיו אני רוצה להתגאות, לחברה שלי אני פעם אמרתי: "יש המון דברים יפים בעולם..." ואיש לא אמר אז עדיין את המילה המון... עכשיו זה מילה של המונים.

מראיין: אסופת שיריה של אסתר ראב, "תפילה אחרונה", הופיעה לפני כשנה [1972] בהוצאת "עם עובד". ביקשנו את המשוררת לקרוא את השיר "תפילה אחרונה", שעל שמו נקרא הקובץ:

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַיי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִילוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל-טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹש,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

1971

* * *

תוכנית רדיו ב"קול ישראל" על אסתר ראב

במלאת כשנה למותה

[התוכנית משנת 1982 לערך. אין בידינו פרטים נוספים]

מנחה: לפני יותר משנה נפטרה המשוררת אסתר ראב. האזינו לתוכניתו של דן פת, "נופי קיץ שכוחים" המוקדשת לזיכרה.

משתתפים:

חברתה בילדותה השחקנית מרים ברנשטיין-כהן: [בקולה] "אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, ואמרה – נהיה חברות?"

ידידתה בבגרותה, רבקה כצנלסון: [בקולה] "הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה."

חוקר שירתה ראובן שהם: [בקולו] "בכל מקום שהיא גרה בו היתה לה גינה. היא היתה מגדלת עשבים, נותנת להם לגדול כדי שיהיה לה חתיכת נוף פראי."

ובן-אחיה הסופר אהוד בן עזר: [בקולו] "היא במיטבה כשהיא משוררת הנוף או משוררת הליריות והעצב של הנופים הארץ-ישראליים ושלה בתוכם."

מנחה: בתוכנית משולבות הקלטות של אסתר ראב הקוראת משיריה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב נולדה ב-1894 בפתח-תקווה. זאת אומרת שבסוף המאה הקודמת היא היתה ילדה בת שש. ובעשור הראשון של המאה שלנו [המאה ה-20] היא היתה כבר ילדה שעיניה פקוחות לראות את סביבתה. שירתה נוצרת בתקופה רחוקה יותר, אבל היא כתבה גם, רוב שנותיה, בייחוד בשנים האחרונות, סיפורים, פרוזה – והסיפורים האלה מעלים תמונת עולם מאוד מעניינת של החיים בארץ-ישראל, בפתח-תקווה, בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה [הנוכחית].

מרים ברנשטיין-כהן: אני למדתי ביפו. [בגימנסיה "הרצליה"]. הוריי גרו אז בפתח-תקווה. כל סוף-שבוע הייתי באה אל המושבה לבלות עם הוריי, וביום אל"ף הייתי חוזרת. בפתח-תקווה אני התחברתי עם אסתר. היא למדה שם, ואני הייתי באה מחוץ לבית. ואנחנו היינו מבלות את השבת יחד. והייתי נכנסת... היא... היא אהבה לשבת בבית. אני הייתי באה ויושבת אצלה חצי יום, הולכת לאכול הביתה ושוב חוזרת.

אני אומרת שאסתר היתה באותה תקופה החברה הטובה ביותר שלי. יצרנו שם כעין מועדון קטן: משה כרמי [ינובסקי], הוא היה מלחין, אבשלום גיסין, אסתר ראב, ואני. אבל בעיקר היינו מבלות יחד, אסתר ואני. לא היינו משחקות. אנחנו היינו יושבות, וחולמות לנו עתידות. מעניין, שהעתידות נתקיימו. מה שחלמנו, עשינו. הגענו לאותה דרגה של עשייה שחלמנו עליה.

היא היתה חולמנית יותר ממני. היא תמיד היתה אומרת: "אני רואה את עצמי בתוך מערה. מערה שחורה וחשיכה, ואני נמצאת למעלה, ומסדרת את כל החיים, לא רק שלי אלא של כל היצורים."

אבי [ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן] הכיר את אדון [יהודה] ראב, והוא הזמין אותי לבוא לבקר את הבת. הם גרו אז ממול למלון גיסין. אני עכשיו מכירה את כל המקומות לפי הזיכרונות. והבית עוד עומד [בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי]. אני זוכרת, היינו יושבות בחדר שלה, בפעם הראשונה, אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, והיא אמרה:

"נהיה חברות?"

אהוד בן עזר: זה היה בית, בית איכרים. סבי יהודה ראב, אביה של אסתר, היה איכר, והבית [המשק] היתה בו אורווה, היתה פלחה, אחר-כך היו מטעים, גפנים, אחר-כך היה פרדס. כרמים היו קודם. והיא חיתה את האווירה הזו של ילדות בבית חקלאי.

קריינית [קטעים מתוך סיפורה של אסתר "המרתף"]: המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

[הסיפור נכתב בשנת 1968 לערך. תקופת התרחשותו 1902-1904 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.68. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74 ולימים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 92].

אהוד בן עזר: והיא מתארת כיצד המורים אפילו לא ידעו היטב עברית כשהתחילו ללמד אותה. היה הרבה גמגום. היא למדה בבית-ספר [יק"א, לימים פיק"א] במושבה כשבע שנים, אני חושב, בערך עד שנת 1910. ואז למדו בנים לחוד ובנות לחוד.

מרים ברנשטיין-כהן: היינו קוראות הרבה. הייתי לוקחת ספרים בספרייה בגימנסיה וגם בפתח-תקווה. היינו מדברים על דבר הספרים האלה. ספרים בעברית היו אז מעטים ולא מעניינים. המורים היו ממליצים על ספרים ואוסרים את קריאת הספרים [?].

היא היתה מוחלטת מאוד, כל כך חזקה ממני בהרבה, גבוהה ממני, היא היתה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב היתה המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה, במובן שהיא הצברית הראשונה שכתבה שירים ונעשתה פיגורה מוכרת בתחום הספרות. היא לא רק בת העלייה הראשונה. אסתר ראב היא בת העלייה הראשונה אבל מבחינה רוחנית, השנים שעיצבו אותה והזרמים החדשים שפעלו עליה היו דווקא בתקופת העלייה השנייה.

רבקה כצנלסון: הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. כי השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה.

זכורני, יום אחד, בשעת ערבית נעימה, בטבעון, רוח קרירה, הגבעות הריקות עדיין, שכה אהבה, סיפרה לי בנימה לירית, כזאת כמעט נוסטלגיה, על החלוצות הראשונות, בנות העלייה השנייה, שפגשה אותן בפתח-תקווה. היא, הצברית, היתה צעירה מהן, וגם הסתכלה עליהן מרחוק. לא היה לה קשר ישיר אליהן. והיו בעיניה קצת תמוהות. בשמלות עם צווארונים גבוהים, בחום הקיץ של פתח-תקווה, זרות עדיין לאקלים של ארץ-ישראל. עדיין מתרפקות על זיכרונות הבית שעזבו בגולה. רגשניות. יודעות יפה את השירים של פושקין. מדברות על אנה קרנינה של טולסטוי. מספרות על אנאסטסיה פיליפובנה של דוסטוייבסקי.

אסתר ראב קראה את היצירות האלה בגרמנית, והשמות היו מוכרים לה. היא היתה אומרת:

"יותר מכל הן היו מתרפקות על השִׁירֵם[?], השירם, פרח הלילך שהיה מתחת לחלונן שם, בבית הישן שלהן, איפה שהוא בעיירה או בעיר, ששם גדלו. והזמיר בלילה. בארץ-ישראל בכלל אין זמיר. ואין שירֵם. ואין לאנדיש. אין הפרחים האלה, ואין עץ הליבנה, עם הקליפה הלבנה, העץ הענוג הזה, הנחמד הזה, שהוא לא כמו הברוש שלנו בארץ-ישראל. אבל, הם לא ידעו על כך, אבל אני הייתי מרגישה את הגעגועים שלהן. הייתי מסתכלת, הן היו ילדות ענוגות, נערות, עם ידיים לבנות, הן ניראו שבריריות, הן צריכות מים. היו הולכות לכבס. הן שמחו כאשר הבויארג'י, מנהל הפרדס, היה נותן להן קצת ימי עבודה, בקטיף, והיו שמחות, הנה הן גם כן פועלות, הן מרוויחות. ואני הייתי חושבת, מה תיתן להן ארץ-ישראל? מה הן יתנו לארץ-ישראל?"

מנחה: הקירבה או אי-הקירבה של אסתר ראב של אסתר ראב אל בני העלייה השנייה, כפי שתיארה זאת רבקה כצנלסון, מתבטאת גם בשירתה. על כך ראובן שהם.

ראובן שהם: משוררי העליות השנייה והשלישית הם משוררים שהם משוררים מהגרים. אנשים שבאו מארץ אחרת, מתרבות אחרת, מהוויית חיים אחרת, לתוך נוף שונה לחלוטין ממה שהם היו רגילים לו. הם הסתכלו על ארץ-ישראל כעל ארץ אוטופית. פתאום הם באים, נופלים לאיזה גיהינום של אש, לנופים חרבים, צמאים למים, ההיפך מכל מה שאפשר לתאר כגן עדן, כמו שהם ראו את ארץ-ישראל דרך העיניים של התנ"ך.

התברר לך מיד שהאנשים האלה, אחת הבעיות המרכזיות בחיים שלהם זו היתה הסתגלות לנוף ולהווייה הזאת. ומרכז הכובד של השירים שלהם היה המאבק הזה על ההתאקלמות. פיסית בנוף הזה. ההתאקלמות הרוחנית בהווייה הארץ-ישראלית.

אצל אסתר ראב זה לא קיים. היא, בשבילה – כל החמסינים האלה, הקוצים האלה, והיא... כמו דג במים בתוך העסק הזה.

מנחה: תיאורי הנוף הקיציים, העשירים, המלאים, בשירת אסתר ראב, אינם חד-מימדיים. ראובן שהם עומד על הקשר ביניהם לבין דמות האישה בשירתה.

ראובן שהם: זאת אישה חושנית, שהיופי שלה הוא דווקא במערומיה, ככל שיורדות יותר מחלצות אז מתגלה יותר היופי, ואפשר לראות זאת אפילו בשיר הפתיחה של "קמשונים". היא אומרת שם:

עַל מַעֲרוּמַּיִך חוֹגֵג יוֹם לָבָן

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה,

והיא מתארת אותה בתוך המישור:

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

אז אתה רואה פה יישות נשית, חושנית, עירומה. נכון, עירומה, אבל דווקא בגלל זה מתגלה כל היופי שלה. וזה מסתיים:

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִּךְ הֲחֵרֵבִים, הַלְּבָנִים –

מַה יָּפִית!

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

אתה פותח שיר, השיר השני [ב"קמשונים"], הוא:

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

זה השיר השני, שהתפרסם ב"הדים" ["הדים", כרך ב, חוב' י"א-י"ב, תשרי תרפ"ד, 1923] של ברש יחד עם השיר הראשון, "על מערומייך חוגג יום לבן". פה אתה רואה, בלשון, לשון השיר... אתה רואה שהדרכים, דרכי החול, הן עריסות של משי. אז זה דבר שאתה יונק אותו מילדות. כן, אם הדרכים הן עריסות חול רכות, כעל פני משי צח לעולם בן אנוע, התחושה הזו שאתה הולך בתוך משי. בתוך עריסה.

אף אחד מהמשוררים האחרים, הם לא יכלו להתייחס בלשון כזאת, אתה רואה את זה, אם היא מדברת על קימוש, שזה בסך הכל שיח קוצני, אז תמיד זה קימוש לח. אם זה אטד, אז זה אטד מכחיל. ואז נוצרת איזו מין איכות לשונית של קשה רך. יבש רטוב. דוקרני משיי. וכל הדברים האלה מאפשרים לה ליצור הווייה כזאת מהנוף הארץ-ישראלי, שאחרים לא היו מסוגלים לו.

קריין: בשנת 1913 מורדת אסתר במשפחתה ועוברת לחיות בדגניה. החיים בקבוצה הצעירה, העבודה הגופנית המפרכת, התקפי המלריה החזקים, מכריחים אותה לחזור, כעבור שנתיים, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לפתח-תקווה. זיכרון המחלה מתואר באחד מקטעי הפרוזה הקצרים שכתבה [הסיפור "מאלאריה"]:

קריינית: לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן.

הייתי מרגישה קור בלתי-נעים נכנס לגופי, ושיניי היו נוקשות וכל הגוף רעד, ואמא כיסתה אותי בשמיכות-צמר בעצם הקיץ.

הקור נתן לי הרגשה של עלבון, כאילו היכה אותי מישהו. הייתי דומה בעיני עצמי לכלבלב העלוב, זה הרזה והמצורע, התועה, שהיה בא בעיניים מזות-רעב לבקש ממני פירור. אסוסיאציות שונות היו עולות בדימיוני: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – איזה עצב בל-ישוער היה תוקף אותי. ולאט-לאט היה החום עולה והגוף היה מרגיש ביטחון כלשהו. ההרגשה הטובה הלכה והתחזקה יחד עם החום אשר עלה. כשהגיע לארבעים הייתי במצב-רוח נפלא, צחקתי כאילו התגברתי על איזה מכשול גדול.

זאת היתה מאלאריה טרציאנה. מאוחר יותר, במשך שנים רבות, היתה לי קדחת פשוטה. הרגשה לא נעימה, והחום עולה לשלושים-ושמונה. הייתי מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים – אבל אין זה מפריע לי ביותר – ואמא לא מרשה ללכת לבית-הספר, ואז אני רצה אל האוקליפטוסים. שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתי ומחייה אותי, ושם העולם שלי. טוב שם יותר מאשר בבית-הספר. האוקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-האפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו; המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים באונס, משירים קליפות יבשות, צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. על האדמה ביצה נושרת מן הקן, ולפעמים אפרוח, שכבר צמחו לו כנפיים ומקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואני מגרשת את החתולים העטים עליו. ו"פַק!" – עוד אחד נפל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, ואני מחממת אותו בכפי ובוכה עימו.

[הסיפור "מאלאריה" נכתב בשנת 1970 לערך. תקופת התרחשותו 1900-1910. נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 1.1.1971, נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 95, וכן ב"אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 111. מובאים כאן רק קטעים אחדים ממנו].

אהוד בן עזר: במלחמת העולם הראשונה היא נמצאת בפתח תקווה. אחרי המלחמה היא משמשת בתור מורה בבן שמן. בכפר הנוער. ואז, אני חושב, לפי היומנים, הרשימות שבידה, בשנת 1919, אז מתחילות... או מתחילים הניסיונות הספרותיים הראשונים שלה, טיוטות של שירים, תרגומים [של שירים] – הם מאותה תקופה.

ראובן שהם: ב"על מערומייך חוגג יום לבן" יש עימות בין היום הלבן, החמסיני, הלוהט הלבן – לבין האדמה הדלה, העירומה; היא מאפיינת גבעה מתרוממת כמו שד, וקבר לבן, כמו איזו פטמה בקצה שלה... והיא יושבת לה, בתוך, איפה? –

בעזובת שדות קצורים, אטד בדד רובץ. והיה כי תיעף העין מזרמי תת אור, וטבלה בירק האטד המכחיל כבתוך בריכת מים צוננים.

היחס האירוני לאטד מתבטא בשירה של אסתר ראב. היא מקבלת אותו כאזרח מן השורה, כחלק מהצמחייה והנוף, כמו איזו שלולית מים שאליה נמלטים... אבל היא לא נמלטת מהחום... זה אחד הדברים שכדאי לשים לב...

יש אצל אסתר ראב בעייה מאוד ספציפית, שהיא כנראה טראומה של ילדות...

[למרבה הצער, ההקלטה נפסקת כאן וסוף התוכנית חסר. כנראה לא הספיקה הקסטה].

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

הַקִּמְּשוֹנִים

"אדם שנתברך או קֻלַּל בּבלוּטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים. רק מעטים דבֵקים בו בלב ונפש. תמיד יש איזה 'מוּל', איזה 'נגד' לעוּמתו. המציאוּת כקיר אטוּם נגדו, קיר עויין, איזה אדם! הוא מקרין משהו זר לנו, לא טוב, לא נוח – המציאוּת רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו. המציאוּת פּוקדת: לרַקֵּעַ אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר..."

 (מתוך דברי תודה שאמרה אסתר ראבּ בטקס קבלת פרס חולון לספרות ב-2.2.64)

בַּמִּלּוֹנִים נִקְרָא שָׂדֶה

שֶמָּה שֶנִּזְרַע בּוֹ נוֹעַד לְהַשְבִּיחַ

אֶת טִיב אַדְמָתוֹ בַּשָּנִים שֶתָּבוֹאנָה (נֹאמַר קִטְנִיּוֹת) כְּתַמְרִיץ לְפִרְיוֹן

בַּשֵּם הָאֲרַמִּי וְהָאַרְכָאִי כָּל-כָּךְ "כְּרָב", אַךְ בֵּין הַפָלָחִים הַמְּבַתְּקִים אֶת רְגָבֶיהָ

שֶרֵיחַ הַשָּׂדֶה וְלֹא רֵיחוֹת הַלֶּקְסִיקוֹנִים נוֹדֵף מֵעֲגָתָם כְּמוֹ נִיחוֹחָיו שֶל הַדָּגָן

נָפוֹץ הִגּוּי אַחֵר, שֶבּוֹ הַ"כְּרָב" הוֹפֵךְ לִ"כְּרַבּ"

בְּמִין דָּגֵש גְּלִילִי שֶל הָעִבְרִית הַיַּבְנְאֵלִית

בָּהּ נֶהֱגֵית הַ"בֵית" כְּ"בֵּית" וּבָהּ מֻטְעָם הַקֶּשֶר

שֶל חֶבֶל-הַטַּבּוּר שֶבֵּין אָדָם לָאֲדָמָה.

וְזֹאת, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, עַל אַף לֵחָהּ וְנִיחוֹחָהּ

אֵינָה זוֹכָה בְּשוּם פָּנִים לְהוֹקָרַת רוֹאֶיהָ

אֶלָּא מִקֵּץ שָנִים רַבּוֹת, בְּצֵאת צִדְקָהּ כַּנֹּגַהּ       

לְעֵין דּוֹרוֹת בָּאִים בָּהֶם נֶחְשָׂף לְכָל סַפְקָן

כָּל עֹצֶם תְּרוּמָתָהּ לְשִפְעָתוֹ שֶל הַיְּבוּל

עַל אַף קֵהוּת חוּשֵי הַצָּתָתָן הַמְּאֻחֶרֶת

שֶל שְלוֹש הַצָּרֻיּוֹת, צָרוּת-מוֹחִין, צָרוּת-הָעַיִן

וְצָרוּתָהּ שֶל הָאָפְנָה בָּהּ כָּל חָרִיג נִדּוֹן

לֹא בְּעֶטְיוֹ שֶל סַךְ חֶסְרוֹנוֹתָיו וְחֻלְשוֹתָיו

כִּי אִם, לְהֶפֶךְ, דַּוְקָא בִּזְכוּתוֹ הַלֹּא מֻכְחֶשֶת

שֶל הַגָּדוֹל בֵּין כָּל יִתְרוֹנוֹתָיו: יִחוּד מֻפְלָא זֶה

שֶכָּל הַמִּתְעַלְּמִים מִמֶּנּוּ מַפְלִילִים מֵרֹאש

אֶת כֹּשֶר-שִפּוּטָם הַמִּתְגַּלֶּה בְּדִיעֲבַד

כַּאֲטִימוּת מוֹחָם שֶל הַהוֹלְכִים בַּסָּךְ כְּעֵדֶר

בִּתְוַאי כָּבוּש מֵרֹאש שֶכָּל צוֹעֵד שֶלֹּא בַּתֶּלֶם

הַצָּר אַךְ גְּבַהּ-הָרֵיטִינְג מְקֻטְלָג בּוֹ "מַאלְטָה יוֹק".

כִּי זוֹ דַרְכּוֹ מֵאָז שֶל כָּל קוֹנְצֶנְזוּס מְאֻבָּן

שֶלְּעוֹלָם יוֹסִיף אֶת חֵטְא סַמְיוּת-הַלֵּב עַל פֶּשַע

תַתְרָנוּתָהּ שֶל הַשִּגְרָה לְכָל בָּשְׂמֵי הַפֶּרֶא

שֶל צִמְחִיַּת-הַבַּר שֶבַּשָּרְשִי וּבָעַצְמִי.

אַךְ זוֹ, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, בִּנְשֹב בָּהּ רוּחַ חֲרִישִית

הַמַּרְטִיטָה כְּמֵיתָרִים אֶת רַחַש גִּבְעוֹלֶיהָ

הוֹמָה וּמְעַלְעֶלֶת וְדוֹמָה כִּמְמַלְמֶלֶת

(רַק לַאֲפַרְכַּסְתּוֹ שֶל הַיּוֹדֵעַ לְהַקְשִיב)

כְּמִין יִדְלוּל חָלִיל אַרְצִישְׂרָאֵלִי, יְלִידִי,

חָלִיל שֶהוֹרָתוֹ קְנֵה-סוּף מִגְּדוֹת בִּצּוֹת אוּם-לַאבֶּס

אוֹ מִמְּקוֹרוֹת מֵי הַיַּרְקוֹן בְּרָאס-אֶל-עֵין, אֶת לַחַן

אִוְשַת הַקִּמְּשוֹנִים בִּשְׂדוֹת בּוּרָהּ שֶל הַשִּירָה.

וְכָך הִיא מְיַדְלֶלֶת הַחֶלְקָה הָעֲזוּבָה

לְכָל שֶהִתְנַכְּרוּ לָהּ שְלַל שָנִים כְּפוּיוֹת-טוֹבָה:

הַקִּמְּשוֹנִים

כַּנַחְשוֹנִים הָרִאשוֹנִים

הָיוּ שוֹנִים, כָּל-כָּךְ שוֹנִים מִן הָאָפְנָה

הַחֲרוּזָה וְהַשְּקוּלָה

שֶאֵין בָּהּ סְטַנְזָה שַכֻּלָה

וַעֲטוּרָה לֹא זֵר-חוֹחִים כִּי אִם דַּפְנָה.

אֲבָל עַל אַף חֲמַס-חַמְסִין רוֹעֵץ שֶל שֶמֶש-נְקָמוֹת

וְצִמָּאוֹן וָצוֹם וְעִווּתֵי דִּינָהּ

שֶל הַקּוֹנְבֶנְצְיָה הַפְּרוֹזוֹדִית עָרִיצַת הַמֻּסְכָּמוֹת

שֶהִתְעַלְּמָה מֵרִקְמָתָם הָעֲדִינָה

שֶל חִלּוּפֵי הָאוֹר וָצֵל עַל קְצוֹת חֻדֶּיהָ

הַמִּסְתַּמְּרִים כְּמַחֲטֵי הַדַּרְבָּנִים

שֶל הַשִּירָה הַקִּמְּשוֹנִית – הַיּוֹם יוֹדֵעַ

כָּל בַּר-לֵבָב כִּי הִיא גָבְרָה עַל סַד-זְמַנִּים

שֶהוּא תָמִיד אֶבֶן-הַבֹּחַן הַקָּשָה, הַמַּחְמִירָה

לְמִשְקָלָיו הסגֻלִּיִּים שֶל כָּל שְׂדֵה-זֶרַע אוֹ שְׂדֵה-כְּרַבּ

וּרְאָיָה לְכָךְ כַּיּוֹם הִיא חִבָּתוֹ הַמַּכְמִירָה

שֶל דּוֹר צָעִיר, לוֹ שְׂדֵה-הַכְּרַבּ

הִיא אֶסְתֵּר רַאבּ...

אפריל 2010

* * *

יוסי גמזו

תַחֲזִית מֶזֶג הָאָבִיב...

הָאָרֶץ הַקָּשָה, הַחֲרוּלִית הַזֹּאת, שוֹדֶפֶת

הַטַּל, הַוָאדִיּוֹת וְהַדְּמָעוֹת שֶאֵש תַּחְרֹךְ

מַקְצָה לְךָ, כִּבְדַל-חִיּוּךְ בִּפְנֵי חֻמְרָה זוֹעֶפֶת,

לְרֶגַע

אֶת חַסְדָּם

שֶל הַיִּפְעָה וְשֶל הָרֹךְ.

הָאָרֶץ שֶהַיֵּש בָּהּ מְאֻיָּם תָּמִיד בְּאַיִן

וְלַהַט הַשַּרְקִיָּה כְּמוֹ מוֹחֶה בָּהּ כָּל רָבִיב

נוֹתֶנֶת לְךָ כָּאן, בִּנְדִיבוּתָהּ צָרַת-הָעַיִן

פִּתְאֹם,

כְּהַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד

אֶת הָאָבִיב.

יַפְיוּף,

הָדוּר-נָאֶה,

מַדִּיף נִיחוֹחַ שֶל תּוֹחֶלֶת

מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם וְקִנָּמוֹן,

פּוֹרֵשׂ הוּא כְּחֻפָּה טַלִּית-שְחָקִים שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

עַל כָּל אַשְלָיוֹתֶיךָ שֶצְּחוֹקָן כְּפַעֲמוֹן.

עַל כָּל שְׂרִידֵי הַתֹּם הַיַּלְדוּתִי שֶכֹּה עָמַלְתָּ

לִמְחוֹת אוֹתוֹ מִלֵּב, אַךְ עַל אַפְּךָ וַחֲמַתְךָ

מֻבְרָר לְךָ כִּי כְּלָל וּכְלָל מִמֶּנּוּ לֹא נִגְמַלְתָּ

וְהוּא דָבֵק בְּךָ כְּבֹשֶׂם אַבְקְנֵי פְּרִיחָה.

והוּא צוֹבֵעַ לִכְבוֹדְךָ אֲפִלּוּ אֵיזֶה חוֹחַ

בְּמִין בְּלוֹרִית שֶל פַּאנְק פָּרוּעַ, וּמֵנִיס שֵׂיבָה

מִצַּמַּרְתּוֹ שֶל זַיִת גֶּרִיאַטְרִי רַק בְּכֹחַ

עִקְּשוּת הַכְּלוֹרוֹפִיל בֹּו מִתְחַדֶּשֶת הָעַלְוָה.

כִּי מַרְבַדֵּי כְּחוֹל-סְגוֹל הַתֻּרְמוּס נִגְלָלִים כְּמֶשִי

עַל חַמּוּקֵי הָרֶיהָ הַדְּשוּאִים שֶל אַרְצְךָ

שֶאוֹרְגִּיַּת חַכְלִיל פְּרָגֶיהָ לְהוּבָה כָּאֵש הִיא

וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת מֻתָּךְ בָּהּ כְּחַמָּה שְפוּכָה.

וְהַנְחָלִים מְמַלְמְלִים גְּלִיסַנְדּוֹ פְּרוּעַ-קֶצֶף

וְדֶטֶרְגֶּנְטִים חֲרִיפִים שֶל אוֹפְּטִימִיזְם עַז

שָׂשִׂים וּמְכַבְּסִים בְּךָ אֶת כָּל כִּתְמֵי הָעֶצֶב

לִבְרַק סִכּוּיֵּיהֶן שֶל כָּל הִזְדַּמְּנֻיּוֹת-הַפָּז.

וּבַשְּוָקִים מֵעַל כָּל בַּאסְטָה שוּב קוֹרְצִים אֵלֶיךָ

פֵּרוֹת-הַצּוּף הַמַּבְשִילִים שֶל מִקְדָּמָה קֵיצִית

כְּמַחְשׂוֹפֵי הָעֲלָמוֹת שֶיֵּש לִקְרֹא כְּבָר, אֶחָא,

לַכַּבָּאִים לִפְנֵי שֶאֵש מַרְאָם אוֹתְךָ תַצִּית...

וְזֶה אֵינוֹ יוֹם-חַג כִּי אִם בְּסַךְ הַכֹּל, בֵּינֵינוּ,

סְתָם יוֹם שֶל חוֹל בּוֹ אוֹר גָּדוֹל בְּאֶרֶץ קְטַנְטַנָּה

מַגְרִיל עַל גְּרִיל שֶל שֶמֶש יוֹם אַפְּרִיל לִמְשֹוֹשׂ עֵינֵינוּ

אֶת גְּדוֹל חַגֶּיךָ בּוֹ כָּל רֶגַע קָט הוּא מַתָּנָה.

אֶת מֹהַל הַצְּמִיחָה הַמִּתְמַסְטֵל בְּךָ כְּיַיִן,

אֶת פַּרְפוּמֶרְיַת בָּשְׂמֵיהֶם שֶל הַשָּׂדוֹת סָבִיב,

אֶת זֶה שֶבָּעוֹנָה הַזֹּאת אַתָּה תָמִיד עֲדַיִן

צָעִיר מַמָּש כְּמוֹ שִיר זֶה

וּמַמָּש כְּמוֹ הָאָבִיב...

אפריל 2010

יוסי גמזו

קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי

"וּבְהִתְחַדֵּש הַקַּיִץ –

שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ"

(אסתר ראבּ: "יוֹם הֻלֶּדֶת")

אֲפִלּוּ אִם אֵש חַמְסִינָיו נְשוּפֵי הַשַּארְקִיָּה לוֹהֶטֶת כַּתֹּפֶת

וְאֵין בֵּין פִּצְעֵי אַדְמָתוֹ הַסְּדוּקָה גַם אֶחָד שֶאֵינוֹ שוֹבֵר לֵב

אֲנַחְנוּ שְפוּטִים עַל תְּכֶלְתּוֹ הַמֻּתֶּכֶת בַּשֶּמֶש מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

וְלֹא עַל רִשְעוֹ שֶל סְחַרְחֹרֶף סוּפוֹת הַקָּרָה הַצּוֹלְפוֹת כְּמַגְלֵב.

אֲנַחְנוּ מֵאֵלֶּה שֶעוֹד מִשְתַּכְּרִים מִן הָאוֹר הַחוֹגֵג, לֹא מִיַּיִן,

אֲנַחְנוּ שֶעִם הָאַגָּס הָרִאשוֹן בַּבֻּסְתָּן לִתְחִיָּה מְקִיצִים,

אֲנַחְנוּ אוֹתָם הַיּוֹדְעִים בְּלִבָּם כָּל שָנָה צְמֵאַת חֹם כִּי עֲדַיִן

אִם טֶרֶם כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקֵּיצִים לֹא כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקִּצִּים.

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי כְּשֵם שֶצַּהֶבֶת הַכְּמוֹש הַנִּבְלֶמֶת בַּוָּאדִי

כּוֹפֶלֶת אֶת חֵן הַהַרְדוּף הַמַּוְרִיד עַל גְּדוֹתָיו פִּי שִבְעָה – כָּךְ מַמָּש

מַמְתִּיק הַשָּרָב אֶת צִנַּת צְלִילוּתָם הַבְּדָלְחִית שֶל מֵימֵי תֵּל אֶל קַאדִי

וְצֵל מַטָּעֵי הַגּוֹלָן אֶת יְפִי הַקּוֹטְפוֹת כַּחֲלוֹם שֶמֻּמַּש.

וּצְמָא יְעֵלֵי הַמִּדְבָּר הֶעָטִים רוֹהֲטִים אֶל מִלְמוּל מֵי הַפֶּלֶג

שֶל נַחַל דָּוִד בִּצְפוֹנָהּ שֶל עֵין גֶּדִי אוֹ עֵין עֲרוּגוֹת בִּדְרוֹמָהּ

כִּגְהֹר הָאוֹהֵב לִזְרוֹעוֹת הָאוֹהֶבֶת בֵּינָן הוּא נָמֵס כְּמוֹ הַשֶּלֶג

הַזָּב מִמּוֹרְדוֹת הַחֶרְמוֹן לִמְקוֹרוֹת הַיַּרְדֵן בְּחַסְדָּהּ שֶל חַמָּה, –

הוּא גַם צִמְאוֹנֵנוּ שֶלָּנוּ אֶל זוֹ הַקֵּיצִית שֶכֻּלָּהּ גַּעֲגוּעַ

שֶשְּׂעַר שוּלַמִּית עַל קִירוֹת מְצוּקֵי הָעֶרְגָּה הַנּוֹטֶפֶת לַחוּת

הוּא דָ"ש שֶשּוֹלַחַת אֵלֶינוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַן הָאַחַת שֶהָגוּהָ

פְּסוּקֵי יִפְעָתוֹ הָאֵרוֹטִית שֶל שִיר הַשִּירִים שֶעִטְרוּהָ מַלְכוּת.

אָז שוּבִי נָא, שוּבִי אֵלֶינוּ גַם כָּאן וְעַכְשָיו, שוּלַמִּית הַנֶּחְשֶקֶת

כִּי דְבַש אֶשְכּוֹלוֹת הַתִּירוֹש בְּחָזֵךְ הָעַתִּיק אַךְ צָעִיר לְעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מְקוֹר הַשִּירָה הַהוֹפֶכֶת לְלַחַן אֶת אֵלֶם הַשֶּקֶט

וּבְלִי גַעֲגוּעַ אֵין שִיר, שֶהוּא כַּן-הַמְרָאָה לִמְחוֹזוֹת הַנֶּחְלָם.

וּכְמוֹ שֶהַקַּיִץ מֵמִיר כְּמִקְסַם אַלְכִּימַאי אֶת הַבֹּסֶר בְּמֶתֶק

וְאֶת הָאָסוּף בֵּין חוֹמוֹת מַלְבּוּשָיו בֶּחָשׂוּף לְאוֹר יוֹם וּמַשָּב

וְלַהַט רוּחוֹת הַקָּדִים מַאֲדִים בִּקְרִינַת מַחְמָאוֹת שְלוּחוֹת מֶתֶג  

אֶת גּוֹן לְחָיֵי הַפֵּרוֹת בַּגַּנִּים הַמַּטְרִיף עַל רוֹאָם אֶת חוּשָיו, –

כָּךְ פֶּתַע נִתְקָף גַּם הַחַי, מֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּמַיִם

עַד לֵב הָאָדָם בְּבֻלְמוֹס הָעוֹשֶׂה בּוֹ שַמּוֹת מִסִּיוָן עַד אֱלוּל

וְשָב וּמַסְעִיר בּוֹ כְּמִיהוֹת כְּאַיָּל הָעוֹרֵג עַל אָפִיק שוֹצֵף מַיִם

אֶל תֹּאַם חֶצְיוֹ הָאַחֵר, הֶחָסֵר, שֶמִּלּוּי הַשָּלֵם בּוֹ כָּלוּל.

וְלֹא רַק הַמֶּתֶק בַּפְּרִי מְלַבֶּה אֶת חֶמְדַת הַחוּשִים כְּמַפּוּחַ

וְלֹא רַק תְּפִיחַת הַדָּגָן שֶשִּפְעַת זְהָבוֹ שְחוֹם אָרָד נְשוּקָה,

גַם מֶתֶק הַיֵּצֶר בַּדָּם שֶצּוּפוֹ מַעֲסִיס כַּסֻּכָּר בַּתַּפּוּחַ

אֶת קֵיץ כָּל בָּשָׂר שֶבַּחֹרֶף בָּסַר וְכָעֵת הוּא מַבְשִיל לִתְשוּקָה.

כִּי הַגּוּף הוּא הַפֶּרַח, הָעֵץ וְהַפְּרִי וְהָרוּחַ הִיא רַק הָאֲרוֹמָה

שֶל יֵינוֹ הַחוֹמֵר בּוֹ, שֶל מָה שֶאוֹמֵר בּוֹ שִירָה – וְתִלִּים עַל תִּלִּים

שֶל כָּל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיוֹת אֱנוֹש לְהַבְקִיעַ בָּרוּחַ מָרוֹמָה וּתְהוֹמָה

הֵם רַק תַּרְגּוּמֵי פְּעִימוֹת לְבָבוֹ שֶאֵינֶנּוּ נִזְקָק לְמִלִּים.

וְהַפִיזִי, הַחֹמֶר, שֶבּוֹ מְבַתֵּר הַשַּׂחְיָן בִּבְשָׂרוֹ הַצּוֹלֵחַ

אֶת מִשְיָן הַמַּקְצִיף שֶל אַדְווֹת הַטּוּרְקִיז וְהַכְּחוֹל הֶעָמֹק שֶבַּיָּם

וְשֶבּוֹ מִתְחַפְּרִים יְלָדִים עַל הַחוֹף בְּסֻמְקָם הַמָּתֹק וְקוֹלֵחַ

שֶל פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ הַשָּב וּמַבְטִיחַ בְּלִי קוֹל שֶהַקַּיִץ קַיָּם, –

וְיָדוֹ שֶל הַנַּעַר שֶפְּקַעַת הַחוּט הַמַּזְנִיק עֲפִיפוֹן סַסְגּוֹן-צֶבַע

אֲחוּזָה בְּחָפְנוֹ בּוֹ מַרְקִיד דִּמְיוֹנוֹ הֲזָיוֹת שֶל סִחְרוּר וְאִגּוּף

וּסְגוֹר פִּיו הַמֻּרְעָב שֶל גְּבַרְבָּר מְאֹהָב הַלּוֹחֵךְ אֶת יָפְיוֹ שֶל הַטֶּבַע

הַנִּגְלֶה בִּסְעָרָה בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה הַמֻּלְחֶמֶת אֵלָיו גּוּף אֶל גּוּף, –

וְחִנְגַּת הַשְּוָקִים הָעוֹלִים שוֹקְקִים עַל גְּדוֹתָיו שֶל כָּל סֶכֶר וָחַיִץ

בְּגֵאוּת פִּרְיוֹנָיו וּמְלֵאוּת רִוְיוֹנָיו שֶל הַשֶּפַע הַזֶּה הַהוֹמֵם

בִּגְוָנָיו, טְעָמָיו, סְאוֹנָיו וּבְשָׂמָיו שֶל אוֹתוֹ קַרְנָבָל שֶשְּמוֹ קַיִץ

בּוֹ נֶחְשֶׂפֶת מַהוּת הַצּוֹמֵחַ בַּחַי וְהַחַי שֶבְּתוֹךְ הַדּוֹמֵם, –

כָּל זֶה חוֹבֵר אֶל זִיווֹ הַגּוֹבֵר שֶל הֶחָג הַשִּמְשִי, הַזָּרוּחַ

שֶבּוֹ צַוְּארוֹנָהּ שֶל הַנֶּפֶש פָּתוּחַ לִסְבּוֹא וְלִשְׂבֹּעַ הַכֹּל:

אֶת חֶתֶף הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ, אֶת שֶטֶף הַמַּיִם, אֶת לֶטֶף הָרוּחַ,

אֶת כָּל מַתְּנוֹתָיו שֶל הַקַּיִץ הַשָּב בִּפְלָאָיו אֶת עֵינֵינוּ לִסְקֹל.

וְאֶת כְּחוֹל קְטִיפָתוֹ הָאָפֵל שֶל נוֹקְטוּרְנוֹ חֲצוֹת בּוֹ רוּחֵנוּ עוֹגֶנֶת

בַּחוֹף בּוֹ הַחֹם מִתְפּוֹגֵג וְהַחֹשֶךְ רֹאשוֹ אֶל הַשֶּקֶט מַצְמִיד

כְּזוּג אוֹהֲבִים מוּל מַחְשׂוֹף חַלּוֹנָם הַפָּעוּר לַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת

שֶבָּהּ כּוֹכָבָיו שֶל יְפִי לֵילוֹת כְּנַעַן טְלוּלִים וּבְשֵלִים מִתָּמִיד.

קיץ 2011

* * *

אסתר ראב, ביבליוגרפיה וקורות חיים

ספרי אסתר ראב

"קמשונים" [שירים], הדים, תר"ץ, [1930].

"שירי אסתר ראב" [כולל "קמשונים"], מסדה, [ללא ציון תאריך. תשכ"ד, נובמבר 1963].

"תפילה אחרונה" [שירים], עם עובד, 1972.

"המיית שורשים", מיבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, 1976.

"אסתר ראב, ילקוט שירים", מיבחר, עריכה ומקורות, אהוד בן עזר וראובן שהם; "אסתר ראב ושירתה", מבוא, ראובן שהם; מיבחר ספרותנו לעם, הוצאת "יחדיו", ואגודת הסופרים העברים, 1982.

"גן שחרב", מיבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, תרמיל, משרד הביטחון, הוצאה לאור, 1983.

"כל השירים", המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

"כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

מיבחר ספרים על אסתר ראב

בן עזר, אהוד, "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד, תל-אביב, 1998.

לוז, צבי, "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב", בתוך: "מציאות ואדם בספרות הארץ-ישראלית", דביר, תל-אביב, 1970.

לוז, צבי, "שירת אסתר ראב", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1998.

מירון, דן, [בספרו]: "אימהות מייסדות, אחיות חורגות", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1991.

שהם, ראובן, "בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב", בתוך ספרו: "קול ודיוקן", 1988, אוניברסיטת חיפה, חיפה.

אסתר ראב, קיצור תולדות חייה

1894

אסתר ראב נולדה בפתח-תקווה ב-25 בחודש אפריל 1894, אביב תרנ"ד (יום ד', י"ט בניסן. במקומות אחרים סיפרה שנולדה בפורים ולכן שמה אסתר), להוריה יהודה ולאה ראב. אביה של אסתר, יהודה (1948-1858), עלה לארץ-ישראל ב-1875, תרל"ה, ולאחר שהות של שנתיים-שלוש בירושלים, היו יהודה ואביו אליעזר ראב במייסדי המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, בשנת תרל"ח, 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

1909-1901

אסתר לומדת בגן ובבית-הספר יק"א בפתח-תקווה. בסוף 1909, אביה מוציא אותה מבית הספר משום שבאותה שנה, כנראה, הופך בית-הספר יק"א למעורב לבנים ולבנות. זוהי גם השנה בה מתרחשת מלחמת הזקנים והצעירים במושבה. אסתר מתחילה לכתוב יומן, וחותמת בשם "אסתר הירדנית", בהשפעת בן-מושבתה משה כרמי (ינובסקי), הנוטע בה את חלום ההליכה לגליל.

1913-1912

מתחילה ללמוד בבית-הספר החקלאי בפתח-תקווה, שנוסד על-ידי האגרונום ד"ר חמיאל פיקהולץ.

1913–1914

עוזבת את בית-הוריה בפתח-תקווה והולכת לדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה, שהשפעתם עליה גדולה, והיא מכירה רבים מהם.

1915-1914

שבה מדגניה לפתח-תקווה. בקיץ 1915 הולכת עם עוד שניים מחבריה לגור ולעבוד ב"קומונה" בפרדס הברון בנס-ציונה.

1918-1916

בחזרה לפתח-תקווה, גם בתקופה שבה הבריטים משחררים את המושבה מעול התורכים. (לימים היא מתארת תקופות אלה בפרוזה שלה, המקובצת בספר "גן שחרב", שיוצא לאור בספריית "תרמיל" ב-1983, כבר לאחר מותה).

קיץ 1918

המשפחה עוברת להתגורר בתל-אביב, כאשר הבריטים מפנים לשם את תושבי פתח-תקווה, שנישארה בקו החזית. הולכת לעבוד כפועלת בבן-שמן לתקופה קצרה, ושבה לפתח-תקווה.

1920-1919

במשך שנה משמשת כמורה בבן-שמן. שם היא מתחילה לכתוב את הטיוטות של ראשוני שיריה.

1921-1920

ושוב בפתח-תקווה. באביב 1921, ניסן תרפ"א, בעת ההתנפלות על המושבה היא עוזרת לטפל בפצועים. בסוף 1921, המשפחה שולחת אותה לטיול במצרים, לקהיר, שם נמצאת דודתה, אחות- אביה, טובה גרין. אסתר נישאת בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין.

1925-1922

גרה עם בעלה בקהיר. בשנה הראשונה לנישואיהם, בקיץ 1922, הוא נוסעת לבדה לווינה ולבאדן, כניראה מסיבות רפואיות, ומאוחר יותר כניראה גם לפאריס, להרחיב את אופקיה ולשמוע הרצאות בסורבון. ב-1922 מתפרסמים בכתב-העת הספרותי "הדים", שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שיריה הראשונים של אסתר ראב: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

1929-1925

אסתר משתקעת בתל-אביב. בעלה בא מדי פעם לבקרה מקהיר, ומעביר עסקיו לארץ. הם מתקשרים עם האדריכל הצעיר זאב רכטר, המתכנן להם חווילת-פאר מודרנית בת שבעה חדרים, ברחוב שבטי-ישראל 36 (כיום – רופין). בנייתה מסתיימת ב-1929 לערך. עד להשלמת הבית החדש גרה אסתר בבית שכור בשכונת אפ"ק, פינת הרחובות שפ"ר-התבור. ממשיכה לפרסם משיריה ב"הדים" ובבמות אחרות.

1930

יצחק גרין נפטר בגיל 42 ב-30.1.1930, בירושלים, מדלקת תוספתן. מופיע ספר שיריה הראשון של אסתר, "קמשונים", בהוצאת "הדים", והוא מוקדש "לזכר ידידי יצחק גרין". ביתה בשכנות אפ"ק, והחווילה שלה – נעשים בית-ועד לאמנים ולסופרים בתל-אביב, אשר ברש, יעקב רבינוביץ, יצחק שנברג-שנהר, למדן, שלונסקי, שטיינמן, נחום גוטמן ודורה אשתו, מאיר ציזלינג, אחיו של אהרון ציזלינג, יעקב הורביץ, גבריאל טלפיר, שמואל עובדיהו, משה סטבסקי (סתוי), ציונה תג'ר, ורבים אחרים.

1935-1932

אסתר נישאת לצייר אריה אלואיל, הצעיר ממנה. נישואיהם נמשכים כארבע שנים לערך. בשנים אלה היא מתחילה לכתוב ולפרסם את ראשוני סיפוריה בפרוזה.

1944-1936

מ-1936 מתחילה תקופת השתיקה בכתיבתה, בשירה וגם בפרוזה – שנמשכת עד 1947. בקיץ 1938, שנים אחדות לאחר גירושיה, היא מוכרת את הווילה שלה, ועוברת לגור בדירה בתל אביב. בשנות מלחמת העולם, בהיעדר ספרים בגרמנית ובצרפתית, לומדת אסתר מעצמה אנגלית ומרבה לקרוא בשפה זו.

1948-1945

בתחילת 1945 היא נוטשת את תל-אביב וקונה לה, בשכונה ב' בכפר-סבא, בית בן קומה אחת עם חצר ובה עצי-פרי אחדים.

1955-1948

אסתר חוזרת לגור בתל-אביב, בדירה ברחוב דבורה הנביאה (היום רחוב זלמן שניאור). מ-1947 היא חוזרת לכתוב שירים, המתפרסמים רובם ב"תרבות וספרות" של "הארץ", בעריכת יעקב הורביץ, ומפרסמת גם סיפורים. היא מוסרת את רוב הרכוש שנותר בידיה לקרן הקיימת-לישראל, כעיזבון-בחיים, ומוקצבת לה פנסיה חודשית שיש בה קיום מכובד באותן שנים, אך לימים מאבדת ערכה.

1960-1955

באבן-יהודה, שם קונה לעצמה אסתר בית בודד ובו היא מתגוררת שנים אחדות. השיר "שועלה" הוא מאותה תקופה, 1955.

1964-1960

אסתר חוזרת, לאחר כארבעים שנות היעדרות, לגור בפתח-תקווה, בדירה קטנה ברחוב אלתר מיהוד. ב-1964, מופיע בהוצאת "מסדה" קובץ שיריה, "שירי אסתר ראב", הכולל את "קמשונים", וכן שירים חדשים. על קובץ זה היא זוכה בפרס חולון לספרות לשנת 1964. בשנים אלה מתחילים להתפרסם על אודותיה מאמרי הערכה וביקורת, המחזירים אותה אל מפת השירה העברית.

1967-1964

בשלהי 1964 היא מקבלת בית במצב רעוע בכפר-יחזקאל, ועוברת לגור בו, מול הגלבוע.

1968

חוזרת לתקופת-זמן לא ארוכה מכפר-יחזקאל לגור לפתח-תקווה, בדירה שכורה ברחוב שפירא.

1981-1968

בקיץ 1968, והיא בת 74, עוברת אסתר לגור דרך-קבע בטבעון, תחילה בדירה פרטית, ואחר כך בבית-הורים. ב-1969, פרס ואלנרוד מטעם "מאזניים" על הפואימה "בבתא". ב-1972 מופיע ספר שיריה "תפילה אחרונה" בהוצאת "עם עובד". באותה שנה היא זוכה גם בפרס היצירה מטעם ראש-הממשלה. ב-1975 – הפרס לספרות בשנת יובל ה-40 של אקו"ם. ב-1976 יוצא מיבחר משיריה, "המיית שורשים", בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברת בעיר-מולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת", משנת 1961:

מתקו לי רגבי-עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני-שמייך –

* * *

אהוד בן עזר

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ינואר 1973

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005. אזל. המזמרה עדיין ברשותי.

* * *

עמינדב דיקמן על הילידיות בשירת אסתר ראב

אהוד בן עזר: בכרך כ"ד של "מחקרי ירושלים בספרות עברית" הופיע מחקרו של עמינדב דיקמן "'צמח הארץ – אני היא – דבר על הילידיות בשירת אסתר ראב".

הכרך מופיע בעריכתם של אריאל הירשפלד, חנן חבר ויהושע לוינסון, ובהוצאת החוג לספרות עברית, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, תשע"א, 2011, ובהפקתו המופתית של דניאל שפיצר.

הכרך המדעי הזה מופיע בהידור רב ועל נייר משובח, צהבהב במקצת. לא נוכל להביא כאן את כל המחקר, המחזיק 20 עמודים, והוא גדוש ציטוטים לרוב, אלא נסתפק במשפטי הסיום:

"... זכאים אנו לומר אפוא כי על רקע זה מתבהרת היבדלותה של ראב, שתמציתה מהלך פשוט מאוד: מה שאצל אחרים הוא בגדר כיסוף, משאלה להתאחדות עם אדמת ישראל, נהייה שכל-כולה משוקעת בפולחן הארץ – אצלה הוא מופיע פעמים רבות כהצהרה על דרך החיווי, כדבר טבעי שאינו מצריך הרהור שני. מול הנושא המרכזי כל כך בשירת הזמן ההוא, נושא 'מי יתנני כאזרח רענן', העמידה אסתר ראב מיתוס עצמי שמשמעותו היתה, בפשטות, 'אני עצמי אזרח רענן באדמת ישראל.'"

אגב, המילים האחרונות אינן ציטוט של אסתר ראב ואינן משורש סגנונה. היא היתה אומרת בפשטות, כמובא בשיר לעיל: "אני היא ארץ-ישראל!" – אבל בכרך מחקרים שאחד מעורכיו הוא הפרופסור השמאלני חנן חבר – אסור להזכיר שאסתר ראב דיברה וכתבה על ארץ-ישראל ההיסטורית, התנ"כית – אלא חובה כנראה לצנזר ולומר רק "אדמת ישראל" (שבגבולות "הקו הירוק") – ביטוי שאינני זוכר שאסתר ראב השתמשה בו.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

1. טרומפלדור מרים אותה בדגניה בידו האחת,

משה ברסקי נרצח, הזעזוע, מחלתה.

על עוצמתה המהממת של פריצת צעירי העלייה השנייה אל עולמה הסגור והצר של המושבה, התחומה עדיין בגבולות הערוב, מספרת אסתר למראיינה משה דור:

יהודים בעלי זקנים, אדוקים, – ופתאום: רוח פרצים של נוער שמביא ריח של אדמה אחרת, עם טוז'ורקות וקאסקטים בצד, בלוריות, בני-טובים, סטודנטים, משכילים ופועלים. דת-העבודה של העלייה השנייה – מעורבת בסוציאליזם ובכובד-ראש גדול. וקצת הפקרות, קצת "היפיות". חלק באו מהישיבות וחלק מהגימנסיות ומהאוניברסיטאות. ידעו את הספרות העולמית. הם הביאו את האמסון. את הספרות השוודית בתרגום רוסי, ואני הושפעתי מזאת. רוסית לא ידעתי, אבל שמעתי אותה מפיהם. תאר בנפשך איזו התנגשות היתה זו עם אותם יהודים של פתח-תקוה, שומרי-השבת, עם הערוב מסביב למושבה, ואוי ואבוי לאותו בן-איכרים שיצא מן הערוב – בדיוק עיירה קטנה מן הגולה.

ובפני רבקה מגן היא מתארת:

אני זוכרת יום חורף נאה, אחרי ט"ו בשבט, שטחים נרחבים של עצי שקד פורחים בשלג נפלא, ולנו הצעירים – אסור לצאת מחוץ לערוב ולהינות מהפריחה. ביום שישי, לפני כניסת השבת, היה נשמע קולו של מוישה חודורוב הקורא: "צינדן ליכט (להדליק נרות)!" – והאדוקים שבמושבה ממהרים להדליק נר של שבת. ואילו חלוצי העלייה השנייה – מחממים באותה שעה דוד מלא במים על גבי אש הזרדים כדי להתרחץ לאחר עבודת השבוע הקשה.

*

בשלהי קיץ תרע"ג, 1913, בהיותה בת תשע-עשרה וחצי, מחליטה אסתר לעזוב את פתח-תקוה ולנסוע לדגניה, הקבוצה הראשונה בארץ, שנוסדה כארבע שנים לפני-כן בעמק הירדן.

מאם המושבות – לאם הקבוצות.

בשיחתה עם אסתר הגר היא מספרת שהוריה שלחו לה מכתב וביקשו שתחזור, והיא ענתה להם תשובה, שממרחק השנים ניראית פאתטית בעיניה, אך בשעתה היתה כנה ותמימה: "אבא! השאל לי את רובך. אתה הגנת בו על פתח-תקוה. עכשיו תורי להגן על דגניה!"

אסתר רואה בנות מבוגרות ממנה אך מעט, בנות העלייה השנייה, שעזבו בית והורים ובאו לארץ, והיא שואלת את עצמה: "היכולתי גם אני לעשות זאת?" – ואינה בטוחה בתשובה, אבל היא מושפעת מאנשי העלייה השנייה שמתגוררים ועובדים פרקי-זמן במושב עין-גנים הסמוך למושבה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מרדכי קושניר, ב. שווייגר, שמואל דיין ואחרים; מהם היא מקבלת לקריאה את "הפועל הצעיר" ואת הספרות הפועלית. היא אפילו מחזירה את הלירות התורכיות ששולחים לה הוריה לדגניה, כמו שמחזירים הפועלים את התמיכה ששולחים הוריהם מחוץ-לארץ, כי הסיסמה היא: "סמאסטיאלוסי!" – שפירושה לעמוד ברשות עצמו. דברים אלה מספרת אסתר בשיחתה עם הלית ישורון.

גירסה נוספת עולה מראיון שמקיים עימה ישראל הראל: לדבריה היא מושפעת מהחלוצים הצעירים שממלאים את המושבה, מחליטה תחילה שאת לימודיה לא תמשיך בפאריס, כמינהג רבות מבנות-גילה, כי-אם בבית-הספר החקלאי, אך אינה מסיימת את לימודיה, כי בטיול של בית-הספר היא מגיעה, לראשונה בחייה, לגליל ולכינרת. "היתה זו אהבה ממבט ראשון" – והיא מחליטה להיות חלוצה בגליל.

לחלוצים, היא מספרת, מתייחסים בבוז מסויים בפתח-תקוה, כי כולם "באים מהגולה". פחיתות-כבוד היא לבת-המושבה להתערב ולחיות בין אלה, הפורקים-כל-עול. מלבד זאת – היא כה צעירה, ענוגה וחלשה וחולה במאלאריה. כיצד תחזיק מעמד בעבודה הקשה בעמק-הירדן?

ערב הטיול, כניראה בתחילת תשרי תרע"ד, מתנהל ויכוח בבית, אולי מסוג הוויכוחים שהיא מתארת ביומניה. היא מציצה לעבר האב, והוא, לדבריה – משפיל את עיניו.

למחרת היא אורזת את חפציה ושמה פעמיה לדגניה א'.

 "מה זה היה לגבי אנשי פתח-תקוה? זה היה כשמד," היא אומרת לרות בונדי, "ברחתי לדגניה, והמושבה היתה כמרקחה. בתו של יהודה ראב יצאה לתרבות רעה! הלכה אל הפועלים! צריך לדעת, איזו אטמוספירה היתה שוררת אז. כמו עיירה קטנה בגלות."

ול-ש. שפרה היא מספרת: "כשהצטרפתי לדגניה היתה כמובן התנגדות לכך במושבה. אני הייתי בת איכרים ראשונה; המושבה היתה אדוקה, קטנה ושחורה והיהודים בה גלותיים. אחי [ברוך] אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי. אבי היה בין הפטיש והסדן. אמרו עליי שיצאתי אל היחפנים; ובאמת, אנשי דגניה היו קצת 'היפים' באורח-חייהם. היה לחם ותה והיתה שמחה. הרגשנו חזון. אמרתי לאבי: 'אתה באת לארץ כדי לעבוד ולי אינך מניח לחיות את החווייה הזאת? אני לא מסתפקת במה שהשגת אתה! אני רוצה ראשית חדשה!'"

*

כיצד ומתי בדיוק מגיעה אסתר לדגניה? כפי שסיפרה לי, בחורף 1981, כשברחה לדגניה היתה בת תשע-עשרה, שהתה בה כשלושת-רבעי שנה, בחורף ובראשית הקיץ, וכאשר עזבה היתה כבר בת עשרים.

ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מספרת כי בהיותה בכיתה השביעית בבית-הספר החקלאי, בחופש הגדול, נסעה לטייל לגליל ונישארה בדגניה א': "אז כבר הייתי תחת השפעת גורדון וברנר ואנשי העלייה השנייה. ההשפעה החלה באותה שנת הפסקת הלימודים [1911] – ונמשכה והתפתחה עד 1914, זו היתה שנת ההכרעה הגדולה בחיי."

אבל על פי יומנה משנת 1913 מסתבר כי בערב יום כיפור תרע"ד, ימים אחדים טרם צאתה אל "המרחקים הכחולים" – היא עדיין נמצאת בפתח-תקוה:

כל נדרי – – –

יש את נפשי עכשיו לאמר דבר – – – האמצא פעם את ביטויי, לא, אני לא אכתוב, לא אומר כלום –

ליבי יכתוב מעצמו על המפה הגדולה הפרושה לפניי ישיר לו את כל הנפתולים הדקיקים והתמונות החיוורות, ישיר לו מעצמו על המרחקים הכחולים והמושכים – – ועל ים גווניו – כך מזהיבים כרמים וגבעות מכחילות בתוך ערפילי סתיו. נוגים שטים צעיפי עננים ארוכים ארוכים – – וחיוורים – – –

זיתים מוצאים כבר – עוטפים גדלי חלומותיהם היפים, היום שוקע ונבלע אט אט בחשכה רק צמרות חשופות אחדות עודן מלאות בעלות צל תוך הצללים הכחולים האלה נמחקות גם הן – עטלפים מפרפרים סודות ורועדים תחת סבל ונושאים סודם שחור הרחק הרחק לאיזה עולם כהה –

כך תועות נשמות ערטילאיות, שני עצים נדבקים גלמודים על האופק –

לא, אין שפה לנפש, לא, לא, שפת הנפש אינה נכתבת בעיפרון על גבי נייר –

עוד, עוד זמן מה – מה, עוד ימים אחדים אני עוזבת כל זאת, אני הולכת לרוות צמאוני, אני הולכת אל המרחקים הכחולים הקוראים לי להטביע את עצמי בתוכם בתוך האי ידוע הזה – גלי אהבתי שטים עכשיו באוויר, הו, מה אוהב הוא אותי כך יש!

ילד חיוור אתה תישרף תישרף עזבני אני אני בת המרחקים והשיגעון –

כוכבי יביט אלי, מכר ישן נושן, על דרכי ילווני כוכבי זה, איה המערה האפלה וכוכב זה בקצהו, כבר עברו כה הרבה אביבים ועוד הרבה לפניי –

לפיכך ייתכן שטיול בית-הספר החקלאי התקיים בימי חול-המועד סוכות תרע"ד, ספטמבר-אוקטובר 1913, ובמהלכו נישארה אסתר בדגניה במקום להמשיך וללמוד שנה נוספת בבית-הספר. ואולי בעקבות הטיול שבה למושבה ויצאה לגליל ביוזמתה.

בארכיונה מצוי מכתב מדגניה, ללא תאריך, שנמען ל-Laurette, לורט פסקל, בפתח-תקוה. הוא כתוב בדיו חום, עתיק, שאולי היה שחור במקורו, והנייר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. אסתר מתארת את נסיעתה ברכבת, כניראה מתחנת עפולה, או חיפה, דרך בית-שאן – לצמח, שהיא התחנה שבה יורדים לדגניה. מאחר שהמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. ברור שנכתב זמן קצר לאחר בואה של אסתר לדגניה.

לורט, כפי שסופר לעיל, היא חברתה הטובה ובתו של פרץ פסקל מפתח-תקוה. לורט כבר הספיקה לבקר בפאריס, והביאה לאסתר, המבוגרת ממנה בשנה, מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות. לדברי אסתר היא סיפרה לה על איזדורה דונקן, ובחלומותיה התלכדו יחדיו הרקדנית האגדית, אהבת הריקוד וההליכה הגלילה לירדניה.

כותבת אסתר ללורט:

אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת – –

אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –

וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –

אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מתנה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –

בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –

לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –

*

 "העלייה השנייה – היתה האוניברסיטה שלי," היא מספרת לראובן שהם, "נאום של ברל העביר אותי למחנה הפועלים. ברחתי לדגניה – מקדש העבודה. אך לא נקלטתי שם. הם היו מבוגרים ממני. אהב אותי שם תנחום."

ברשימה "בדגניה", שנכתבה כיובל שנים לאחר-מכן, ולא נסתיימה, מתארת אסתר את תקופת שהותה בקבוצה הצעירה:

מצאתי את הקיבוץ במלואו – כולם עבדו. לפעמים היה [יוסף] ברץ נעדר ואמרו שהוא נושא ונותן עם "המשרד הארצישראלי". יצחק בן יעקב, שהגיעה אליו כלתו ליובה. ירוחם קלבנקב הג'ינג'י והמחזר והשר רומאנסים רוסיים בקול עמוק ויפה; בתיה קסטילניץ הכנרית הבלונדית חריפת הסבר; מרים ברץ ושלטונה הבלעדי על הרפת, חלבנית בחסד עליון; תנחום [תנפילוב] – כבד ורציני כמו אפוסטול דתי; יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש-עשרה [צ"ל תשע עשרה וחצי], אכולת מאלאריה, ופועלת בסימן שאלה, כי בפנקסים קטנים רשומים ספרים צרפתיים שעלי לקרוא – Moliere, Taine , Rousseau ,Lamartine ואני קוראת וחושבת הרבה, ו"כיבוש העבודה" צולע, ואיני עושה מאמץ לכובשה, וזה קובע את יחס הקבוצה אלי, חוץ מזה אני ילדה תמימה מאוד, וכולי עוד גולם, פקעת. אני נושאת בקושי את דליי המים לקומה השנייה, בשביל לרחוץ את הרצפות, כי אין ברז בקומה השנייה, וליובה אינה אוהבת אותי, היא אומרת שאיני "פרודוקטיבית" והיא ודאי צודקת, וגם יצחק מסתכל בי יותר מדי, אם כי ליובה יפהפיה –

פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אליי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:

 "דרישת שלום לך ממנו."

תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. [קושניר] – שהיה כרוך אחרַי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.

לימים באה סוניה והיא אימצה אותי, מבוגרת ממני בעשר שנים, מיד נכנסה לחדרי, היתה לבושה בטעם. בואה היה ככה: עמדתי על מרפסת המיטבח ולפניי גיגית מלאה מגבות מיטבח שכיבסתי אותן, ומרחוק הולכים ומתקרבים בחורה קטנטונת – – –

סוניה הנזכרת כאן כחברתה הטובה של אסתר היא סוניה בלוך. בעדות אוטוביוגראפית שרשם מפיה ראובן שהם מספרת אסתר על קשי החיים במושבה במלחמה העולמית, ומוסיפה שדגניה שמרה לה חיבה מיוחדת: "ומדי פעם אני מקבלת שק חיטה במתנה, חבילת-בדים לשמלות מחברתי סוניה בלוך יהא זכרה ברוך." אם איני טועה סוניה היתה אשתו של ישראל בלוך, ממקימי דגניה, ולימים הם נימנו על מייסדי נהלל.

ואילו על ברקוביץ מספרת אסתר לש. שפרה: "הם [אנשי דגניה] היו מורים שלי; יעקב ברקוביץ היה חורש ואני זרעתי אחריו פולים, אבל הבדלי הגיל היו חריפים מאוד."

קבוצת דגניה, שנוסדה בדצמבר 1909, שוכנת כבר במגורי קבע – חצר ושני בתים. החצר מוגנת, סגורה בגדר אבנים משלושה צדדים. הצד הרביעי, ממזרח, מגודר בסורג-ברזל, הנתון בין עמודי בטון יצוקים. בנייני המשק שבחצר הם רפת, אורווה גדולה, ממגורות לתבואה, מחסן מכונות חקלאיות ובנייני-עץ לעופות. שני בנייני המגורים בנויים במרחק-מה מחצר המשק וצופים אל מוצא הירדן מן הכינרת. בבית בן שתי הקומות יש שמונה חדרי מגורים ומשרד. הבית השני בן קומה אחת, שנקרא "המיטבח", משמש לצורכי ציבור ובו חדר-אוכל, חדר בישול, חדר אפייה, מחסן וחדר-רחצה.

האיש המרכזי בדגניה הוא יוסף בוסל, מרכז המשק, אחראי לסידור העבודה, מנהל החשבונות והנציג כלפי חוץ, הוא שמתווה את דרך החיים לחברה החדשה ומטפח את רעיון הקומונה.

מטרות הקבוצה: התיישבות, כיבוש העבודה וגאולת הארץ בלי בעלים ומשגיחים, חקלאות מודרנית, שיתוף מלא, עבודה לפי היכולת ותמורה שווה לפי הצרכים, ויתור על רכוש פרטי, שיחרור האישה וחינוך משותף של הילדים. זוהי קבוצה קטנה למדי, המונה פחות מעשרים איש, רובם בחורים, המבוגרים שבחבורה הם כבר בני עשרים וחמש.

יוסף בוסל עתיד לטבוע בכינרת, בדרכו בסירה מטבריה לדגניה, בשנת 1919.

את אשר עבר על אסתר בדגניה ניתן לשחזר על-פי הראיונות שנתנה לאסתר הגר, לרות בונדי, לנעמי גוטקינד (גולן) ולישראל הראל, הקטעים הביוגראפיים ששלחה לראובן שהם, וממה שסיפרה לי בשנותיה האחרונות.

היא הולכת לעבוד בדגניה א', זה ה"קוינט אסנס" (התמצית) של העלייה השנייה: טרומפלדור, תנחום תנפילוב, יוסף ברץ שני האחים יפה – אליעזר ודוד, והיא נתונה כבחלום, משתדלת להיות פועלת, רעיון הקיבוץ בולע אותה. הגיל הממוצע של חלוצי דגניה הוא מעל עשרים, ואילו היא, הדקה, בעלת הצמות הארוכות, בת 19 בלבד, והבדל הגיל מקשה על קליטתה.

תרבות החלוצים היא מזרח-אירופאית, במיוחד רוסית. הם מנסים, אמנם, להיצמד לעברית, אך כשיש צורך להביע מחשבה מופשטת – מביעים אותה ברוסית. וגם כשהם מדברים איש עם רעהו, לא בחבורות, הם מדברים רוסית, ואסתר אינה מבינה, למרות שבאותה תקופה נחרתות בזכרונה גם מעט מילים רוסיות.

הבחורים והבחורות בדגניה הם "מהפכנים". הלהט המהפכני נותן בהם כוחות, גם הנשים עובדות עבודה פיזית קשה. ואילו אסתר, בת-טובים רכה וענוגה, גבוהה, רזה ויפה, רואה עצמה מהפכנית בנפשה. אולי משום שהוריה הם-הם שעשו את המהפכה – מהפכה אחרת – והיא כבר נולדה וגדלה בארץ.

היא מגייסת את כל משאביה, את כל כוח רצונה, אך אינה מצליחה להיות פועלת טובה כפועלות-החלוצות מרוסיה, החזקות ממנה, ואינן מותשות ממאלאריה, כמוה. מה היא לא עושה כדי להיות כמותן – אפילו את צמותיה היא גוזזת – אך ללא הועיל. אומרים עליה, שאינה פרודוקטיבית, והדיבורים האלה פוצעים את נשמתה.

במכתב שנשלח מירושלים לתל-אביב, באוקטובר 1927 לערך, עתיד הסופר א. ראובני, שאסתר מיודדת עימו ועם אשתו שרה, להעיר לה: "אסתר החביבה, שמעי: למה ברחת בשעתך לכנרת – למנזר נשברי-לבב?"

בנובמבר 1913, בכ"ד חשוון תרע"ד, שבועות לא רבים לאחר בואה לדגניה, חל בה זעזוע: נרצח חבר צעיר, משה ברסקי, שעימו הספיקה להתיידד, כי שניהם צעירים משאר חברי הקבוצה.

על נסיבות מותו של משה ברסקי מספר משה דיין בספרו "אבני דרך":

משה ברסקי עלה לארץ כבן שמונה-עשרה ומיד בא לדגניה. הוא היה בן כפר ברוסיה, הכיר את הטבע ואת עבודת האדמה והסתגל בקלות לחיי הקבוצה. באחת השבתות, 22 בנובמבר 1913, לפנות-ערב, היה לאבא [שמואל דיין] שטף-דם קשה באפו. משה ברסקי התנדב לרכוב על פרדה למנחמיה להביא תרופה כדי לעצור את הדם. עם שקיעה שבה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. החברים חיכו שעה קלה. הרגשתם ניבאה רעות. אחר-כך סגרו את שערי הברזל. בחצר נישארו הנשים; הילד האחד, גדעון ברץ; ושלושה גברים. שאר החברים התחלקו לקבוצות חיפוש.

רוכבים האירו בפנסים בשדה הקרוב לירדן. הנהר, המפכה במקום בעוצמה, ורוח מזרחית חזקה, הטביעו את קולות הקוראים. לאחר שעות רבות נתגלתה גופתו של משה ברסקי, מוטלת על שפת הירדן. לצידו – נעל, מקל ועקאל. שישה ערבים התקיפוהו וניסו לגזול את בהמתו. כדור פגע בגבו. הוא הספיק להניס את הפרדה והיא חזרה למשק.

אבא שיגר למשפחת ברסקי בסווירה שליד קייב מכתב ניחומים. האב, נפתלי הרץ ברסקי, השיב בשם משפחתו: "איננו מבכים ואיננו מספידים. בנים יקרים, עיבדו במרץ ובתקוה שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים לכם את בננו השני למלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה."

כעבור זמן קצר הגיע לארץ בנם השני – שלום. אחריו באו בזה אחר זה אחותו חנה, האם עם שאר הבנים ולבסוף האב. המשפחה הצטרפה ברבות הימים למושבים חקלאיים – כפר-יחזקאל וכפר-ויתקין.

ועל יחסיה עם משה ברסקי מספרת אסתר:

בדגניה היכרתי את תנחום ואת יעקב ברקוביץ. הם עשו עליי רושם כביר. אבל חבלי ההסתגלות היו קשים. הם היו בני שלושים ומעלה, ואני בת שש-עשרה [תשע-עשרה וחצי]. המטען הרוחני שלהם הכביד עליי. היה בי צימאון עצום לידע. הייתי ככלי-קיבול גדול שביקש עוד ועוד. ראיתי כי המשך חיי בדגניה עלול לשתק בי משהו, והחלטתי לעזוב.

ייתכן שאילו היו צעירים יותר הייתי מסתגלת, נישאת לאחד מהם ונשארת. כן, בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עלי רושם קשה מאוד.

גם על אליהו גולומב הטביע מותו של משה רושם קשה, ודבריו מובאים בקובץ "דרכה של דגניה":

בחור צעיר, בן שמונה-עשרה, כמעט ילד, תמיד עליז, הצחוק כמעט לא סר מעל שפתיו, תמיד שכן בעיניו האפורות. ולעומתו – פגר מוטל על אם הדרך. העיניים קפאו, והגוף הערום-למחצה מלא פצעים וחבורות. הרקות התבלטו, השערות סמרו ומסביב דם קרוש. גופתו של משה ברסקי.

תקופת זמן הייתי סבור כי לאחר הרצח הנורא עזבה אסתר את דגניה. אך בארכיונה מצוייה גלוייה מדב רייזמן לפי הכתובת: "אסתר ראב, כנרת", כניראה כך נשלחו אז המכתבים לדגניה; והתאריך: ט"ז אדר תרע"ד, 1914. כלומר, בשלהי חורף 1914 היא עדיין מצוייה בדגניה.

כאשר אני שואל אותה, בחורף 1981, על רייזמן, היא מספרת שמת צעיר, ומאשרת שנישארה עוד כמה חודשים בדגניה לאחר מותו של ברסקי. בארכיונה מצוייה תמונה ישנה של יוסף ומרים ברץ, ובנם הפעוט גדעון, הבן הראשון של דגניה. מאחור רשמה מרים הקדשה: "לאסתר הטובה, לזכרון מאת מרים יוסף וגדעון, יום השביעי של חנוכה" [תרע"ד].

חרף ציפיותיה לפני הנסיעה – אסתר אינה מזכירה כלל את שמואל דיין בסיפוריה על שהייתה בדגניה. סיבה אחת לכך היא שבדצמבר 1913, כחודש לאחר רצח משה ברסקי, נסע דיין לווינה כדי שרופאים מנוסים ינתחו את אוזנו החולה, לאחר שרופאי ביירות נכשלו לרפאה; וכאשר חזר לדגניה באוגוסט 1914, ממש לפני פרוץ המלחמה, אסתר כבר לא נמצאה שם.

זאת ועוד, כאשר אסתר פגשה בו בדגניה בספטמבר-אוקטובר 1913, ליבו היה כבר נתון זה כמה חודשים לדבורה זטולובסקי, חלוצה חדשה שהגיעה לדגניה בפברואר 1913, ושבועות מעטים לאחר מכן עברה לחוות יק"א בסג'רה, אך היא עתידה לחזור עימו לדגניה ולהינשא לו בסתיו 1914. שניהם מבוגרים מאסתר בארבע שנים לערך. דבורה בת ה23- עלתה ארצה לאחר שהספיקה להיות "נרודניקית" ברוסיה, להזדהות עם סבל העם הרוסי, לבקר ביסנאיה פוליאנה מיד לאחר מותו של טולסטוי הנערץ עליה, להיות אחות רוסית בחזית הבולגרית, להתאכזב מהעם הרוסי ומאהבתה לפרופיסור רוסי, לגלות את הציונות, לנסוע לבד לארץ-ישראל בינואר 1913, ולהתבלט גם בדגניה עד כדי כך שהיא נאלצה לעוזבה.

 "דבורה היתה יותר יפה, לה יופי כה עמוק וכה עדין," מספרת מרים ברץ, "אז שמואל דיין, 'צדיק' גדול, אמר שצריך להוציא את היפהפיה מדגניה, מפני שחדלו לעבוד ולשים לב למשק." לדברי מרים ברץ (בספרו של טבת על דיין) נקט שמואל תכסיס זה "כדי להרחיקה ממתחריו ולשומרה לעצמו."

 "כשנה וחצי אחרי רצח משה ברסקי, ב-20 במאי, 1915, נולדתי בדגניה ונקרא שמי משה," חותם משה דיין את הפרשה בספרו.

*

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

 "ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

*

בשלהי חורף תרע"ד, 1914, עוזבת כניראה אסתר את דגניה ועוברת לחוות כינרת הסמוכה, שבהנהלת חנה מייזל, ושם מתחייה בה נפשה מעט.

מספרת אסתר:

אמרו עליי, "היא לא פרודוקטיבית." עוד עכשיו אנחנו צוחקות, אני ומרים ברץ, איך אמרו: "אבל היא לא פרודוקטיבית."

הייתי בדגניה חצי שנה, ועוד שישה חודשים עבדתי בבית-ספר של חנה מייזל בכינרת. נתקבלתי אצל חנה מייזל כתלמידה. תפקידי היה להקריא סיפורים עבריים בימי הגשמים, כאשר ישבו וביררו את החיטה מהעונה הקודמת. למה אני? אז כבר ניכר שיש לי נטייה לספרות, ואני הייתי מעורה בתרבות העברית, והבנות היו ברובן מרוסיה. וכך גדלה מידת ה"פרודוקטיביות" שלי, וקטנה מידת השיעמום של הבנות הבוררות, ובו-זמנית גדל אוצר הלשון העברית שלהן.

קרנה של אסתר עולה אפוא בחורף, אך שבה ויורדת, לדבריה, כשבאה "שעת-האמת": באביב 1914 יוצאות הבחורות, ואסתר עימן, לסקל אבנים. על מותניהן הן קושרות סל-קלוע, קופא שמו, ואותו הן ממלאות אבנים כשהן עובדות כפופות-גב שעות על גבי שעות. כשקופא כזו מתמלאת, והיא שוקלת כעשרים קילו ומעלה, הן נושאות אותה בידיהן לעבר הערימה המרכזית. וכך, יום אחר יום, עד שגם החסונות שבין החלוצות כורעות תחת המשא, ובמיוחד בחמסינים הכבדים הפוקדים את עמק הירדן בחודשי האביב.

אסתר השברירית והדקה סובלת יותר מכולן, גם משום שאין לה משענת: חסרה לה חברה קרובה. חברות הקבוצה המבוגרות ממנה, שהליכותיהן כל-כך שונות משלה, מכנות את ידיה "ביילוייה רוצ'קי" – שפירושו ידיים לבנות ברוסית.

יום אחד, ככל הניראה בחוות הפועלות בכנרת, היא מותחת שריר ומתחילה לצלוע. היא מתביישת להפסיק לעבוד, נושכת שפתיה, מושכת את רגלה הצולעת, העיקר שלא להפסיק, לא להישבר. בסוף היום היא אינה מסוגלת להניע את רגלה ולרוע מזלה גם מתחילה לקדוח. המאלאריה שתקפה אותה בילדותה בפתח-תקוה – שבה ומופיעה עתה.

שולחים אותה בעגלה לבית-החולים של המיסיון הסקוטי בטבריה. כחודשיים או שלושה, בין אייר לתמוז תרע"ד, 1914, היא שוכבת בבית-החולים שעל חוף הכנרת, סובלת מרגלה הצולעת וממאלאריה גם יחד. החום נורא וכל תזוזה קשה עליה. היא מרגישה עזובה ובודדת. נערה צעירה, שניתקה עצמה ממשפחה אוהבת כדי להיקלט – ללא הצלחה – בחברה אחרת, מלהיבה, מהפכנית וסוציאליסטית. בדיעבד היא מברכת על כך שהיא בבית-חולים, מסוגלת לחשוב ולהחליט בלי צורך להתבייש, להצטדק, להיות שונה.

בגלוייה ישנה השמורה בארכיונה, הניראית כמזכרת-פרידה, נכתב: "לזכרון לאסתר אהובתי ויקירתי. מסניה, 'דגניה', י"ד באייר, שנת תרע"ד." השולחת היא כניראה סוניה בלוך מדגניה, הנזכרת בסוף הקטוע לסיפורה של אסתר. מכאן עולה אולי שבאייר תרע"ד אסתר כבר אינה נמצאת בדגניה, אלא בחוות חנה מייזל בכינרת או כבר בבית-החולים הסקוטי בטבריה.

תחילה היא בטוחה כי לאחר שתחלים – תשוב לדגניה, אך לקראת צאתה מבית-החולים היא מבינה שלשווא יהיה מאבקה. האתגר של דגניה גדול מדי. הוא יכריע אותה. מוטב לה שתפרוש עכשיו ותנסה להגשים את מאווייה הסוציאליסטיים במקום אחר, בין אנשים שיבינוה והיא תבין אותם.

סיבה נוספת לשובה הביתה: ב-1 באוגוסט 1914, בחודש אב תרע"ד, פורצת מלחמת-העולם הראשונה, ולדבריה: "שלטון התורכים מתרופף ושודדים אורבים בדרכים."

קשה לקבוע במדוייק את מועד חזרתה מדגניה לפתח-תקוה. בשיחה עימי, במרץ 1981, היא טוענת שעם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה עדיין היתה בדגניה. מכל מקום, אם נחלתה בראשית הקיץ בכינרת, וכחודשיים לערך שכבה בבית-החולים בטבריה, סביר להניח ששבה באוגוסט או בספטמבר 1914, שבועות לא רבים לאחר פרוץ המלחמה. הטיוטה ל"זכרונות על תקופת ניל"י", שאסתר כותבת בראשית שנות ה-70, פותחת במילים: "מלחמת העולם הראשונה – שנה שנייה למלחמה [כלומר, ראשית תרע"ה]. ספטמבר. אני חזרתי מן הגליל כשרגלי ניזוקה משריר שנמתח."

* * *

באבל על מותה במחלה קשה ורבת ייסורים של

 אביבה זמיר לבית סילוני

אשת הסופר ישראל זמיר

הלווייה תתקיים בבית-אלפא

ביום שני, היום, 5.9, ב-17.30

תנחומינו לישראל ולכל בני המשפחה

צאצאיו היחידים של הסופר יצחק בשביס-זינגר

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 2-3.9.11

* כבר ביום ה' המתקפה החלה – מכיוונים שונים נשלחו אליי קישורים לבלוג של קלמן ליבסקינד, ולכתבה שפורסמה בטורו ב"מעריב" תחת הכותרת "הקשר". שלחו לי את הקישור כמה מחבריי המודאגים, החוששים שמא בתמימותי נעשיתי אידיוט שימושי המשרת, בהשתתפותי הפעילה במאבק החברתי, אג'נדה זרה, אחרת, שאותה אני שולל, שנועדה לקדם נסיגה לקווי 67', כשהמאבק החברתי הוא כלי למימוש הרעיון.

ליבסקינד חושף בטור שלו מפגש שנערך לפני מיספר חודשים בכיכובו של היועץ הפוליטי האמריקאי הליברלי (המקבילה בשיח האמריקאי ל"שמאלני") סטנלי גרינברג, ועימו כמה מכוכבי עמותות ברק ב-1999. הללו, טוען ליבסקינד, רקחו קמפיין שנועד להקים מפלגה חדשה, ש"השמאל הלאומי" (שלאמיתו של דבר אינו שמאל ואינו לאומי) של אלדד יניב, מהבולטים בהתארגנות, היא הבסיס לה. האג'נדה שלה – נסיגה לקווי 67'. האמצעי – מאבק חברתי כולל, המתיישב על מצוקות אמת, כמו מצוקת הדיור, שיביא לנפילת ממשלת נתניהו.

את רשימתו של ליבסקינד מחזק הטור של אראל סג"ל, המראיין את אדם דובז'ינסקי, שובת הרעב בתחילת המאבק, המאוכזב מאוד מהכיוונים של הנהגת המאבק, ומעלה חשדות דומים לאלו של ליבסקינד.

אני מעריך את קלמן ליבסקינד, עיתונאי מעולה, האחראי לכמה מן התחקירים החשובים ביותר שנעשו בישראל בשנים האחרונות, כמו חשיפת עמותות ברק הידועות לשמצה. אין לי שמץ של פקפוק באמינות המידע שהציג אודות אותה ישיבה. אולם ליבסקינד הציב עצמו מראשית המחאה בעמדה נגטיבית לחלוטין למאבק, כולל אמירות שלבטח היום הוא מתבייש בהן, כמו שמדובר בקושי ב-600 איש ולאחר מכן ניסיונות למזער את מספרי המפיגנים, כשכבר הודה שהם המוניים.

מאחר ומגמתו של ליבסקינד היא לפגוע במאבק ולהבאיש את ריחו, אין ספק שאילו היה בידיו להוכיח שהמאבק עצמו מנוהל בידי אותה חבורה ולמען אותה אג'נדה, הוא היה מספק את ההוכחות. אולם בעניין זה, הוא הציג השערות, לא כל כך מבוססות. אמנם תמונותיהם של דפני ליף, איציק שמולי, רגב קונטס וסתיו שפיר משולבות בין תמונותיהם של טל זילברשטיין, סטנלי גרינברג, משה גאון ואלדד יניב, אך הוא אינו מציג כל הוכחה לקשר ביניהם, בוודאי לכפיפות של מובילי המחאה ל"מושכים בחוטים".

והרי מן היום הראשון למחאה, הכל ידעו שאלדד יניב מנסה להתעלק עליה, לתפוס עליה טרמפ ולהשתמש בה כקרדום לחפור בו. אך ניסיונו כשל (ואני מוכן להתערב שיניב ינחל כישלון חרוץ בבחירות וספק רב אם מפלגתו, אם תרוץ, תעבור את אחוז החסימה).

קלמן ליבסקינד מחמיץ את מהות המחאה. הוא אינו מבין עד כמה היא אוטנטית ומבטאת את רחשי לב רוב הציבור (בסקרים מדובר על תמיכה של כ-90%). הוא אינו חש איזה שיח אמיתי וכן של סולידריות חברתית וערבות הדדית צומח במאהלים. הוא אינו מודע לשיח היהודי הצומח במאהלים. מרכז "יובלים", אותו אני מנהל, מוביל במאהל קריית שמונה קבלות שבת והוביל שיח בליל תשעה באב. רבים מיושבי המאהל, מעולם לא עסקו קודם בפרשת השבוע, לא קיבלו את השבת, בוודאי לא ציינו את תשעה באב. המציאות הזאת קיימת בכל המאהלים. כל עמיתיי, מנהלי בתי המדרש הפלורליסטיים וארגוני ההתחדשות היהודית, מובילים פעילות כזאת באזורים בהם הם פועלים. זאת רק דוגמה אחת למה שקלמן מחמיץ. האם גם את זה תכננו אלדד יניב ואדון סטנלי?

כן, אין לי ספק שיש מי שבעבורם המאבק החברתי הוא תירוץ שמטרותיו אחרות וכאלה יש גם בין מוביליו. אך המאבק הזה גדול הרבה יותר מהם. ברור, שכאשר המעוז האידיאולוגי של הבורגנות הקפיטליסטית השמרנית הניאו ליברלית בישראל, עיתון "הארץ", קורא במאמר המערכת שלו, המפורסם בעמודו הראשון, סמוך לכותרת, להשתתף ב"הפגנת המיליון", אין זה מתוך עניין כלשהו במאבק החברתי. אך תהיה זו הגזמה פרועה, אם אעריך שהמאמר הזה יוסיף עוד מאה משתתפים לעצרת. אולי הוא ינפח את האגו של כותביו, שהנה הם שותפים להצלחה. אך האג'נדה של "הארץ" אינה האג'נדה של המפגינים, והם לא ישתפו פעולה עם אף גורם שינסה להסיט את המאבק למסלול אחר.

אני אשתתף בהפגנה במוצ"ש. נכון, לא פשוט בעבורי להשתתף בהפגנה שגדעון לוי קורא להשתתף בה ושולח לקוראיו "צו 8". יכולתי לומר שגם שעון עומד צודק פעמיים ביממה, אך במקרה זה איני יכול לטעון שלוי צודק בטעות. הוא פשוט תופס טרמפ על אג'נדה שאינה שלו, בניסיון לקדם את האג'נדה שלו. אולם לפחות 99% מהמפגינים מחר, הם פטריוטים ציונים הנאבקים על דמותה של מדינת היהודים, ואין להם כל קשר לאג'נדה האנטי פטריוטית והאנטי ציונית של לוי.

ולחבריי המודאגים, שמא הייתי לאידיוט שימושי של איש או אג'נדה זרים – כל חיי הבוגרים אני נאבק למען רעיונות של מדינת רווחה, צדק חברתי וסולידריות, גם כאשר הייתה זו הליכה דון קישוטית נגד הזרם. האם הם מצפים שהיום, כאשר יש הזדמנות פז לחולל שינוי בכיוון זה, אהיה אידיוט שימושי של ספינים נגד המאבק, ואשתמט ממנו?

בעניין זה אני מזדהה עם דברים שכתב בן דרור ימיני, שאף הוא מבקר את צדדיה המכוערים של המחאה: "אנו בעיצומה של מחאה חברתית, החשובה והמשמעותית ביותר מאז קמה מדינת ישראל". מתוך נקודת מוצא זו, יש בהחלט מקום לביקורת, ולחלקה אני שותף.

* אילן ליאור ב"הארץ", עסק, בכתבתו "מיליון או כלום?" בפערים העקרוניים והמהותיים בין שניים ממנהיגי המאבק – דפני ליף ואיציק שמולי. בעוד שמולי מצניע את חילוקי הדעות, דפני מבליטה אותן. אין ספק שהפער בין השניים משמעותי. איציק שמולי מציג גישה אחראית, בוגרת, רצינית. דפני מציגה גישה ילדותית, פורקת עול. שמולי מתייחס למאבק ככלי לשינוי, ודפני כמחאה לשם מחאה. דפני מציגה גישה רבולוציונית, שאין לה כל סיכוי להביא להישגים ואילו שמולי מציג גישה אבולוציונית, שהיא הדרך האמיתית היחידה להצליח.

דפני ליף מצטיירת מיום ליום כנטל על המחאה, כרחיים על צווארה.

* אני שותף למאבק, אך איני יכול להשלים עם צדדיו השליליים ולבטח לא עם צדדיו המכוערים. הבולט שבהם הוא הרדיפה המקרתיסטית אחרי מי שסוטה מן הקו. זה החל עם מרגול (עוד טרם חשיפת הפרשה הפלילית) וענת וקסמן. זה נמשך בהתקפות אישיות מכוערות על בן דרור ימיני שהצביע על צדדים בעייתיים במחאה. השבוע התבטאה התופעה בלינץ' לשרון גל, על שהעז להפנות שאלות קשות לדפני ליף, בראיון לתוכניתו בערוץ 10 "לילה כלכלי".

ירון טן-ברינק פירסם רשימת נאצה נגד גל ב"7 לילות" תחת הכותרת "עיתונאי ננס שלי". טן-ברינק לא בחל באף מילת גנאי לתיאור סלידתו מגל. לטענתו, שרון גל ותוכניתו הם כלי בידי הטייקונים לשבור את המחאה והוא עושה זאת מתוך רצון להשתלב באחד המונופולים שלהם (הוכחות, בבקשה). "את מי בדיוק שרון גל, הלוקק מידי טייקונים, משרת? את ציבור הצופים או את המיליארדרים שמזמינים אותו לשמחותיהם המשפחתיות? האם לא ברור שהתחנה הבאה בקריירה שלו היא תפקיד משתלם באחד המונופולים של מסוקריו?"

ומה המסקנה? "שרון גל הוא העולם הישן. בעולם ההוא היה מקום לתוכנית כמו 'לילה כלכלי' שלוקחת את הכסף שלכם בקלילות ומאדירה את עשירי הארץ."

את "לילה כלכלי" לא ראיתי מעולם, וייתכן שטן-ברינק צודק לחלוטין באופן שהוא מתאר אותו. אולם האם ניתן לתאר אחרת את "ידיעות אחרונות", עיתונו של טן-ברינק? מי שולט בעיתון הזה? האם "ידיעות אחרונות" לא היה אחד הכלים המרכזיים של תעשיית הסגידה לכסף ולעשירים, אך ורק בזכות עושרם? האם "ידיעות אחרונות" לא היה אחד מסוכני המכירות המרכזיים של השיטה?

לפתע העיתון תומך במחאה חברתית ומקדם אותה. למה? אולי כיוון שהיום, כשהמאבק כה פופולארי, זאת הדרך למכור את העיתון, כלומר שיקולי רייטינג עסקיים גרידא?

את שרון גל הכרתי, כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא כתב "הארץ" בצפון, בראשית דרכו המקצועית. הוא היה כתב חרוץ, רעב, תאב מידע ומקצועי. לא אהבתי במיוחד לעבוד איתו, בשל נטייתו לחפש מתחת לשטיח את התכך, את מה שמסתתר מאחורֵי, לחקור ולחתור ולחפור ולחפש את "הסיפור האמיתי". ואילו אנו, חבורת קיבוצניקים ומושבניקים תמימים, לא כל כך ידענו לספק לו את מבוקשו. אבל אי אפשר לפקפק במקצועיותו.

השאלות ששאל את דפני ליף ענייניות וראויות לחלוטין. דפני ליף היא האדם המזוהה ביותר עם המהלך הציבורי הגדול והחשוב ביותר בארץ מזה שנים רבות. היא אחת המנהיגות המרכזיות, אולי המנהיגה המרכזית, של המהלך הזה. בתור שכזו, היא כבר אינה אדם פרטי, היא אשת ציבור, וכאשת ציבור יש מחירים שעליה לשלם, כמו התמודדות עם שאלות קשות. כן, ראוי בהחלט לדעת למה לא שירתה בצה"ל. תשובתה, שהיא חולת אפילפסיה, בהחלט מספקת. ראוי בהחלט לשאול אותה מדוע לא בחרה בשירות לאומי חלופי. שירות כזה אינו חובה, כך שאין להאשימה בהשתמטות מחובה פורמאלית, אך ניתן לצפות ממנהיג חברתי, שישמש דוגמה ויתנדב לשירות. הסבריה, שהיא מתנדבת רבות, אך לא במסגרת שירות לאומי, מספקים? – יש מי שהם יספקו אותם ויש מי שלא. אך עצם השאלה, מוצדקת לחלוטין. מוצדקת לחלוטין השאלה האם היא ישנה במאהל. כן, גם דפני ליף צריכה להתמודד עם שאלות קשות. הנטישה ההפגנתית של האולפן, אינה לגנותו של המראיין אלא לגנותה של המרואיינת.

איזה עליהום נעשה לשרון גל בעקבות הראיון. מקרתיזם לשמו.

ביומיים האחרונים, נחשפה חתימתה של דפני ליף, על מכתב השמיניסטים לשרון, שהשמיצו את חיילי צה"ל, העלילו עליהם עלילות שווא והודיעו על סרבנותם להתגייס, כלומר על עריקה מהמלחמה בטרור, שבאותם ימים היכה בנו בעוצמה הרסנית. לא בשל מכתב זה היא שוחררה מצה"ל. אך הכתם השחור הזה בעברה, הוא עניין ציבורי מובהק. הוא ביטוי נוסף להיותה נטל על המאבק.

* קורבן נוסף של המקרתיזם הישראלי הוא אברי גלעד, שהשבוע מופצת בפייסבוק עצומה להדחתו בשל עמדותיו הפוליטיות, כלומר בשל העובדה שאינו צועד בסך ומעז לבטא עמדות אסורות על הברנז'ה.

בשבועיים האחרונים, האינקוויזיציה המקרתיסטית הז'דנוביסטית הישראלית שיפדה בעיקר את שלי יחימוביץ', שהעזה לא להצטרף לשיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים. גם במוסף "הארץ" של היום נמשכו ההתקפות. הפרועה ושלוחת הרסן שבהן, היא של בני ברבש, שהדגים לאיזה טירוף של קיצוניות עלול להגיע אדם שהשנאה מעבירה אותו על דעתו.

שלי ראויה לשבח על כך שיצאה נגד שיח השנאה הזה. אין זו עמדה מדינית, אלא חברתית. אדם הדוגל בסולידריות חברתית, אינו יכול שלא לצאת נגד שיח השנאה, החרמות וההסתה. אדם הרוצה להשתית את החברה על יסודות של ערבות הדדית, לא ירצה שהחברה תדרדר, חלילה, לדיוטא שבה ניצב ברבש.

דבקותה של שלי יחימוביץ' בדבריה, גם לאחר שבועיים מול כיתת יורים, היא ביטוי לאומץ וליושרה.

* את כותרות עיתוני השבת תפס דו"ח ועדת פאלמר, על פרשת המשט התורכי. המסקנות, בסך הכל, טובות מאוד לישראל. אין לנו צורך בוועדת פאלמר, כדי לדעת שהסגר מוצדק וחוקי, שאין זה מצור, שאין כל משבר הומאניטרי בעזה, שהמשט הוא פרובוקציה מאוד לא תמימה ושתורכיה עמדה מאחוריו. מה שמפתיע הוא, שמסקנות כאלו באו מוועדה של האו"ם. זאת כבר חדשה מסעירה. נכון, שהוועדה לא הלכה עם האמת עד הסוף, והעדיפה את האיזון הקדוש, בפרכה ההזויה על "כוח בלתי סביר", כביכול, של חיילי צה"ל, שהגנו על חייהם מול מתקפת הטרוריסטים על סיפון "מרמרה". אך בסך הכל, הכותרת האמיתית, החשובה, המרכזית של הוועדה, היא הצדקת הסגר והצדקת עצירת המשט.

ומה הכותרת הראשית ב"הארץ"? "דו"ח פאלמר: על ישראל להביע צער ולשלם פיצויים." נכון, אפילו "הארץ", למגינת לבו, לא הצליח בכתבה עצמה להסתיר את האמירות המהותיות של הוועדה אודות הסגר. אך בכותרת? מה פתאום? ואיזו הבעת חרטה או התנצלות על המתקפות חסרות השחר של העיתון על "המצור האכזרי" על עזה? עכשיו הגזמתי.

* בן כספית ראיין את ציפי לבני, ב"מעריב". ראיון עם ראש האופוזיציה, ראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמדת מרכזית לראשות הממשלה, הוא חומר שאזרח אכפתי חייב לקרוא. ניסיתי. במשפט הראשון התחלתי לנקר. במשפט השני נרדמתי. אפילו בן כספית, שללא ספק יודע לכתוב באופן מעניין, לא הצליח להפיח חיים בשיממון. נכשלתי במשימה. נרדמתי בשמירה.

* המלצות השף: הפעם שלושתן מ"הארץ". כתבת ענק מרתקת ב"גלריה" על דוד טרטקובר, לרגל צאת ספרו החדש "טרטקובר". עמדותיו הפוליטיות של טרטקובר, רחוקות משלי ולא אחת עבודותיו עוררו את זעמי. אבל אי אפשר לקחת ממנו את כישרונו, את תרומתו רבת השנים לתרבות הישראלית ולעולם העיצוב בישראל.

במוסף "הארץ" – ראיון עם הגיבור האמיתי, בעיניי, של המאבקים החברתיים בחודשים האחרונים, ד"ר אידלמן, מנהיג שביתת הרופאים, שהוביל בנחישות ובאחריות להסכם שבו הישגים כבירים לרופאים, לרפואה הציבורית בישראל, לפריפריה ולבריאות הציבור. כעת, הוא נאלץ להתמודד עם מאבק מיליטנטי חזירי, לא כל כך תמים, של המתמחים שחתרו תחתיו בזמן המאבק ואחרי הניצחון. גם המלצתי השלישית היא באותו נושא – מאמרה של רוני לינדר גנץ ב"דה-מרקר" על שביתת הרופאים המתמחים: "התפטרות לא דמוקרטית."

* בסקירתי הקודמת ציטטתי כותרות מ"מעריב", המבטאות דה-טבלואידיזציה וחזרה לעיתונות רצינית. בשלב זה, השינוי בולט בכותרות, שחזרו לספק מידע ולא "לרגש". ויש בהן יותר משתי מילים. ולכן הן גם רזות יותר, כדי שיהיה מקום ליותר משתי מילים. המגמה הזאת נמשכה גם השבוע, וגם בגיליון ערב שבת. הכותרת היום היתה: "דו"ח האו"ם על המשט: המצור חוקי, הכוח מופרז" (עד כמה כותרת זו אמינה יותר מזו של "הארץ"). לצורך השוואה, הכותרת ב"ידיעות אחרונות": "מתפטרים."

אני מקווה שהמגמה הזאת תמשך ותגרום לשינוי גם ב"ידיעות אחרונות". הנה, ב"ישראל היום" כבר החלו להעתיק את הסגנון המתחדש. כותרת יום ה', לדוגמה: "סער: נחזק השנה ערכי אהבת מולדת." ובכותרת אופטימית וחיונית זו אסיים.

אהוד: אני הייתי חושב פעמיים על השתתפות בהפגנה שגדעון לוי ממליץ עליה! – ואני לא השתתפתי בהפגנה! – כי אני מכיר כמה וכמה אנשים אמידים שיש להם דירות אחדות וכל ילדיהם מסודרים אבל הם הלכו להפגין בגלל שנאתם לממשלה ולעומד בראשה, ואולי גם מתוך אהדה לפלסטינים הצודקים! – ולא השתתפתי גם כי ההפגנה הממומנת והמבולבלת הזו נגד "יוקר החיים" היתה הולכת שולל של ציבור שלם, ציבור פתאים ברובו, שלצערנו מאמין בעיקר בשני עיקרים:

1. בישראל כמעט כולם מושחתים, בייחוד המנהיגים!

2. מגיע לי יותר!

ולא שמענו, למשל, שמישהו מתריע בהפגנת המחאה על כך שמעתה כל לוחם ישראלי שמגן על המדינה – יעמוד בסכנה של מאסר והעמדה לדין במדינות המערב הזונות!

* * *

יהודה דרורי

המענה שלנו לתביעות ארדואן

אני מרשה לעצמי לנסח כבר עכשיו את אשר אני מצפה מראש הממשלה נתניהו (או שר החוץ) לענות לתביעתו של ארדואן להתנצלות מדינת ישראל עם הפרסום של דוח ועדת האו"ם לחקירת תקרית ה"מרמרה":

"בהמשך לדרישה של שליטי טורקיה להתנצלות ישראלית על האירועים בתקרית המרמרה, הנני להודיע באופן חד וברור, כי אין בדעת ממשלת ישראל להתנצל או לשלם פיצויים לנפגעים הטורקיים בתקרית זו, ולבטח לא להתנצל בפני ממשלת טורקיה! מצד שני, ממשלת ישראל מצפה להתנצלותה של ממשלת טורקיה על תמיכתה וסיועה לקבוצה טרוריסטית לשבור הסגר ימי חוקי בהחלט, וזאת כפי שקבעה ועדת החקירה של האו"ם. עליי להוסיף כי מדינת ישראל איננה רואה כל סיבה להתנצל בפני ממשלה צבועה, המפציצה כיום ריכוזים אזרחיים של כורדים במדינתה ובעיראק, מדינה שמעולם לא התנצלה על טבח הארמנים על-ידי צבאה, מדינה שעוברת כיום השתלטות של האיסלאם הקיצוני וזאת בניגוד לכל הרפורמות של אבי האומה הטורקית המודרנית – אתא-טורק – מדינה התומכת במרצחי החמאס בעזה.

"מדינת ישראל תפעל בקרב ידידותיה באירופה ובארה"ב כנגד כל פעילות כלכלית או מדינית עוינת מצד טורקיה, אם זו תעז לפנות לפעילויות ענישה כלשהן נגד מדינת ישראל. כל פעילות טורקית צבאית ישירה או עקיפה נגד מדינת ישראל, תביא מיד להגדרת טורקיה כמדינת אוייב על כל המשתמע מכך."

* * *

מבקר המדינה, לאור הפוטְש המתגלה עכשיו, ולאחר שנתת ידך להכרעה הסופית על הדחת מועמדותו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל – קום והתפטר! – מספיק נזק כבר גרמה רדיפת הכבוד שלך – לצה"ל ולמדינה!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, את החדשות של כל שני וחמישי אני קוראת קודם כל ב"חדשות בן עזר", והבוקר [יום ה'] התפעמתי במיוחד מהפתיחה שהקדשת לתיכון חדש, ולמנהלתו האגדית טוני הלה, עליה שמעתי רק מחבריי שגרם מזלם וזכו ללמוד בו. לא ידעתי שבעולם המונחים הפסיכולוגיים קיים המושג "קנאה רטרואקטיבית", ואני שגדלתי בבית חינוך ובגימנסיה העברית בירושלים חוויתי הבוקר בחריפות סוג זה של קנאה מהולה בצער על תופעה שכל כך חסרה כיום, ואשר ילדינו ונכדינו לא יזכו בה לעולם. אחר כך התמוגגתי מהקטע המריר שלך "איך לכתוב בסט סלר?" שהיה לי כמים קרים על נפש עייפה. מאסטר פיס של ממש, המחפה על כל כישלונותינו. תבורך על האומץ ועל יכולת הביטוי לזקק כך את האמת, ללא מורא, ללא משוא פנים. בברכה, נגה מרון.

אהוד: הספר "סדנת הפרוזה", שממנו לקוח הפרק, הופיע בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, אבל מאחר שנכתב ונערך בידי סופר לא חשוב, איש לא השתין לעברו ולא התייחס אליו חוץ ממבקרת אחת, שהם סמיט שמה, שהשמיצה ב"ספרים" של "הארץ" את הצייר אורי שולביץ, מהכותבים בספר, שבנוסף לעבודתו רבת התהילה והפרסים באיור ובכתיבת ספרים מצויירים – כתב גם את הספר המיוחד במינו: Writing with Pictures – שתמצית ממנו, שמובאת ב"סדנת הפרוזה", היתה כנראה למעלה מיכולת קליטתה של המבקרת.

* תודה על חוברת עם מאמרים נהדרים [גיליון 674]. על בית ספר עם זיכרונות נהדרים, מופת חינוכי לדור שלם שידע חינוך טוב מהו, מחנכים טובים מה הם, תודה לכותבים, תודה ליוזמים.

רנה ש.

בוגרת המחזור שגוייס בכיתה השביעית [י"א] הנקרא בצה"ל מחזור הילדים, שהחרים את לימודי הערבית אצל בורק, עם התנווין על המצח – "כי אנחנו במלחמה איתם," ואת לימודי האנגלית עם המורה הנהדרת לאנגלית "כי הם לא רוצים לצאת מהארץ."

* אני קורא את הכתבות ליובל תיכון חדש ותמה. בבית ספר שחינך לתורה שמאלנית מרכסיסטית על השתלבות במרחב ושלום לא ראה מתחת לאפו בכל הכתבות בעיתונות מופיעים ביטויים כמו: היום הרמה ירדה כי יש אינטגרציה. בגליונכם האחרון כתוב "בית הספר עבר לשום מקום," וכמה היה טוב וכו' אבל התלמידים בבית הספר לא למדו את "מאחורי הגדר" של ביאליק כי אם היו מציצים מאחורי הגדר של תיכון חדש היו מגלים את שכונת גבעת עמל או ג'מוסין בשמה הנכבתי, בשכונה גרו אנשי מצוקה וקשי יום שהיה מה לעשות במשותף לא ראיתי אפילו כי בתיכון זה ולמען האמת גם באחרים, שאירגנו לפחות "יום סרט" עבור תושבי השכונה כלומר עוד בית ספר צפונבוני שלא טרח להשתלב במרחב שהוא מתחת לאף, אבל תושביו-תלמידים ומורים, דיברו גבוהה גבוהה עכשיו יורשיו ממשיכים במסורת ומארגנים הפגנות. אורי שמש, רעננה.

אהוד: דבריך אינם ראויים לתגובה.

* תיקון שתי טעויות בגיליון 674: צ"ל ד"ר אהרן ברמן ולא יצחק ברמן, ואילו מחזורו של אהוד בן עזר היה מחזור י"ח משנת תשי"ד, 1954 – ולא י"ז.

* אסתי תירוש: "חסד עשתה איתנו ציפי גון-גרוס, בשדרה היום [גל"צ, 2.9], לציון שלושים שנים למות אסתר ראב, שיר (חזק ונוקב) המוקלט מפי אסתר ראב, 'תפילה אחרונה'. ואפשר להאזין לו ברשת."

* בפרסום תגובות ומאמרים אנחנו נותנים קדימות לקובצי הוורד העברי ששולחים לנו נמעני המכתב העיתי – ולא לכל מי ששולח סתם אי-מייל או קישור לא מוכר, או שפגש בנו במקרה בגוגול ואינו מכיר את גיליונותינו וממהר להגיב. אנחנו פועלים לא כאתר אלא כמכתב עיתי.

* יהודה דרורי: דן מרגלית בייש את עצמו. אני מכיר את דן מרגלית מזה שנים, הן אישית, והן כעיתונאי ומראיין מוכשר ביותר. ביום רביעי [31.8] האחרון ראיתי אותו יורד הכי נמוך שאפשר. הוא לקח את הרכילות המרושעת המציפה את ארצנו כנגד שרה נתניהו וה"נפאלית המסכנה" והקדיש לכך את 24 הדקות הראשונות של "ערב חדש"... ולא זו בלבד, הוא העלה את רופא המשפחה ו"מומחים" שונים ועוד ניהל חקירה ודרישה כאילו זה הדבר הכי חשוב במדינה... לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, אבל באמת התביישתי עבורו...

* ישראלים, סעו בהמוניכם למדינת האוייב טורקיה ב"הכול כלול" – ואל תפספסו את ההזדמנות האחרונה לנשק לטורקים את התחת!

* מי שמתלונן על המצב כיום עתיד להתגעגע אליו בעתיד הלא רחוק ובתחומים רבים – כגון עליית מחיר מוצרי המזון הבסיסיים בעולם, התייקרות הדלק, פיחות במעמד הבינלאומי של ארה"ב, הידרדרות המצב הביטחוני במזרח התיכון וחלוקת האיזור מחדש לשבטים, עדות ודתות תוך מלחמות אזרחים ממושכות, התפוררות פתרונות מוסכמים של פירוז  –כגון בסיני ובגדה המערבית, ועליית מפלס הטמטום בציבור הרחב הקונה כל שקר תקשורתי-ישראלי כעובדה מוכחת.

* עם כמה וכמה אוייבים שומה על ממשלת ישראל להיאבק כיום? – עם מה שעלול להיראות כ"גיס חמישי" בדמות הצד הקיצוני של "המחאה החברתית", הנתמכת על ידי עיתונאים כגדעון לוי הפרו-פלסטיני ומקהלת המתקרנפים של עיתון "הארץ". * עם איום הגרעין האיראני. * עם פירוז סיני, שהפך לפארסה והאיזור נתון בידי אל-קאעידה והמבריחים הבידואים. * עם התערערות הסכם השלום והגז עם מצרים. * עם האיום הטורקי לשלוח ספינות מלחמה לחיזוק הטרור הפלסטיני בעזה, המאיים בטיליו על דרום הארץ. * עם איום שביתת הרופאים המתמחים. * עם גל השביתות הסקטוריאליות בסימן ה"מגיע לי" במגזרים רבים במשק, שיפרוץ בעקבות הסכם הטבות השכר שנחתם עם הרופאים. * עם ההכרזה באו"ם על מדינה פלסטינית (שגם פירוזה, אם יהיה, יהיה שווה לתחת, ר' סיני). * עם ההפגנות ההמוניות שעלולות להתעורר בעקבות ההחלטה באו"ם, הפגנות של פלסטינים בישראל ובגדה. * עם ארסנל הנשק הקטלני בסוריה המתפוררת. * עם החיזבאללה המאיים בטיליו על צפון הארץ. * עם הכוונהה להפוך מי שלוקח חלק בהגנת ישראל לפושע מלחמה העתיד לעמוד לדין בארצות מערב אירופה. * עם המשבר הכלכלי העולמי. * עם השלכות הפוטש הצבאי ואשתו נגד יואב גלנט תוך שימוש באויביו במושב. * עם האובססיה הישראלית המטומטמת להאשים בכל דבר רע שקורה לנו רק את עצמנו ולא את אויבינו הנחרצים! –  ועוד ועוד. וככל שמדינת ישראל וממשלתה נחלשות מבית ומחוץ – כן מרקיעות שחקים תקוות הזוממים להשמידנו והמחכים רק לשעת הכושר!

הבה נקווה אפוא שנתניהו הרשע יושם בקרוב בכלוב בבית המשפט בירושלים יחד עם שרה, כמובאראכ ובניו בקהיר – וכי מצבנו הכלכלי והביטחוני ימריא אז לַשיאים של מצרים כיום!

* מתי דוד: אהוד ברק צדק. הגילויים החדשים של העיתונאית איילה חסון, שפורסמו בערוץ הראשון בפרשת הרפז-אשכנזי, מובילים לשלוש מסקנות: 1. היה ניסיון של קבוצת קציני צה"ל בכירים לבצע פוטש נגד השלטון האזרחי ונגד שר הביטחון ולמנוע מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. 2. גבי אשכנזי, הרמטכ"ל היוצא, השוהה בארה"ב, חייב לחזור ארצה ולהתייצב בפני הציבור (וגם במשטרה) ולהשיב לסידרת שאלות קשות, לאור הגילויים החדשים. 3. שר הביטחון ברק צדק, בזמנו, כאשר החליט לא להאריך את כהונתו של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, באומרו: "הרמטכ"ל גבי אשכנזי מנוע מלהמשיך בתפקיד בגלל סיבות אתיות חמורות."

* אודי אלוני, בנה של שולמית אלוני: "'לכן אני קורא לאנרי-לוי: אנא, היה אדם בכל מקום. צעד איתנו בספטמבר לשחרר את פלסטין מהכיבוש ואת ישראל מהציונות. אינני מבקש חלילה מסרקוזי שיפציץ את ישראל, אני רק מבקש שצה"ל לא יקבל אספקת נשק מהמערב, ושחייליו ינצרו את נשקם, אם וכאשר נצעד להפיל את חומת האפרטהייד. המזרח התיכון מחפש מרחב חדש של חופש לכול. אמרת שדיקטטורות לא נשארות לנצח, לכן גם אנו לא נפסיק, עד שבין הירדן לים יהיו צדק ושיוויון לכל אדם.'  הכותב הוא במאי." ["הארץ", 2.9.11].

* כשם שהסופר הסאטיריקן ג'ונתן סוויפט הציע בשעתו למכור לתעשיית הבשר את הילדים האיריים העניים ובכך לפתור את הבעיות הכלכליות הנוראות והרעב של של ארצו – כך מציע הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית  – למכור לתעשיית הבשר את ילדי הבידואים, החרדים והמתנחלים – שכידוע חיים ומתפטמים על חשבון הביטוח הלאומי ומדינת ישראל – ובכך לפתור את בעיית "יוקר המחייה" של המעמד הבינוני הדפוק בישראל ולשמור על הוזלת מחיר הקוטג', ועל דגת הקרפיונים בירקון.

* "כ-40 מיליון אמריקאים מקבלים כיום סיוע ממשלתי לרכישת מזון. לשם השוואה, בדצמבר 2008 היה מיספר מקבלי הסיוע 32 מיליון, והוא צפוי לעלות ל-43 מיליון בעוד שנה. אחד מכל 8 אמריקאים נזקק כיום ל'בולי מזון'. העלות השנתית של התוכנית הזאת בלבד היא כ-60 מיליארד דולר, יותר מ-1.5% מהתקציב הפדרלי." [דורון צור, "הארץ", "דה מארקר", 4.9].

ואנחנו? האם אנחנו לא בגן עדן עלי אדמות לעומתם?

* המפגינים הפרו-פלסטינים שקטעו את קונצרט התזמורת הפילהרמונית באולם אלברט הול בלונדון בניצוחו של זובין מהטה ועם הכנר גיל שהם, ראויים אמנם לכל גינוי – אבל במה הם שונים מהיזמים הישראליים שמצליחים בימים אלה ממש להביא להריסת היכל התרבות שלנו ושל התזמורת הסימפונית הישראלית בתל אביב!

* "בשנת 2005 חתמה דפני על מכתב 'סרבנות מצפון' שקרא לצעירים לסרב לשירות בצה"ל, תוך שהוא מאשים את הצבא בביצוע פשעי מלחמה ועינויים:  'מדינת ישראל מבצעת פשעי מלחמה ורומסת זכויות אדם, תוך זריעת הרס בישובים פלסטיניים... הוצאות להורג ללא משפט, הריסות המוניות של בתים, עסקים ומבני ציבור, ביזה, סגר, עוצר, עינויים...' – אלו מקצת ההאשמות במכתב עליו חתומה דפני ליף, הנחתם בקריאה: 'אנו מסרבים להיות חיילים של הכיבוש. אנו קוראים לבני גילנו לעשות כמונו.' – במשך שבועות רבים התעקשה ליף לספר לעם ישראל כי לא שירתה בצה"ל רק מפני מחלת האפילפסיה בה היא חולה. כאשר נשאלה על כך בראיון לפני מיספר ימים, נעלבה ליף, נאנחה, הצהירה כי המחלה היא שמנעה ממנה לשרת בצה"ל ואז, במה שנחשד כעת כהצגה, קטעה בגסות את הראיון." [רץ באינטרנט ובעיתונים מטעם ארגון ימני בשם "ישראל שלי"].

דפני החצופה, שהיא כיום כבת 25 לפי ויקיפדיה, אולי נסחפה לחתימה על מכתב שלא היא כתבה, ולפי מקור אחר היתה בכלל בת 18, או שמיניסטית, ועוד בטרם ידעה מה יהיה גורל שירותה בצה"ל – כאשר חתמה. לכן אין זה נכון לצטט את הדברים האלה מפיה כאילו היא אמרה אותם.

* האם תשלח ממשלת טורקיה, יחד עם השגריר הישראלי המודח מאנקרה – גם חבילות שי לסופרים ולאנשי הרוח הישראליים שכינו את ההשתלטות על ספינת הטרור הטורקית "מרמרמה" בשם "פשע!" – וזאת מיד למוחרת, בעמוד הראשון של "הארץ"?!

האם יזכה לאהדת התקשורת הישראלית כל איש רוח ישראלי שיגנה את המשט ויקל בכך על הטורקים לתבוע להעמיד לדין, ברחבי העולם המתרפס והמטומטם – את לוחמי השייטת שסיכנו את נפשם למעננו והצליחו במשימתם?

והאם זה יעזור לסופרים מסויימים לזכות בעוד פרסים ולהיות מצפון האומה?

* טורקיה, טורקיה ארץ אומללה! – כורדיסטאן החופשית תשיב לך כפל-כפליים על כל פשעייך, גם אלה שאת מבצעת ועומדת לבצע נגד ישראל! ­– ותודה לאל – עתה יהיו לך פחות מזל"טים ישראליים וחלקי חילוף עבורם כדי לעזור לך בג'נוסייד מהאוויר שאת מבצעת בכורדים! – ג'נוסייד שעוזרים לך בו גם האיראנים!

 * איך התקשורת משקרת במצח נחושה? – כשהיא מדווחת: "כארבע מאות אלף איש השתתפו הערב [מוצ"ש] ברחבי המדינה בהפגנת המיליון!" – וזאת כאשר בתל-אביב עצמה היו פחות משלוש מאות אלף, והם בדרך-כלל אותו קהל שחלקו מובא במאורגן ורובו ממלא את כיכר רבין בעצרות של זיכרון, של אמנים, של שמאל, ושל ערב יום הזיכרון וליל יום העצמאות. כך יצרו להיסטוריה בהבל פה שקר גס – הפגנת מיליון שלא היתה ולא נבראה!

הרבה אנשים, שחלקם שלא שמעתם עליהם קודם וחלקם טרמפיסטים פוליטיים – עשו ועושים "קופה" יחצ"נית, "מנהיגותית", ציבורית, אולי גם כספית­ – על חשבון "המחאה החברתית" והטיפשות שלכם!

* אנחנו תמכנו בכל ליבנו באלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל ואפילו כתבנו, בהתרשמות מהראיון הטלוויזיוני איתו, שהוא קורץ מהחומר של ראשי-ממשלה דוגמת יצחק רבין, ולכן כאבנו כאן את פרשת הדחתו. החרא שצף כיום בתקשורת – כאשר מתברר ניסיון הפוטש של קצינים לבטל את החלטת הדרג המדיני בקשר למינויו, ניסיון שהצליח, כנראה תודות לפעילותו של בועז הרפז – מוכיח עד כמה צדקנו. ואין בכך כדי לומר מילה רעה אחת על הרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ, אבל אולי היה ראוי שבעוד שנים אחדות יחליף אותו יואב גלנט! וייזכר כאן גם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, הממהר לפעול לעיתים קרובות בזמן אמת תקשורתי, ובכך עזר הפעם לפוטש הפלילי-לכאורה של הדחת גלנט – וזאת למרות שוועדת טירקל מצאה את גלנט כשר בכל הסעיפים! ולשווא התריע השופט-לשעבר טירקל על כך שהליך ההדחה לא היה תקין! – במו אוזנינו שמענו את דבריו הנרגשים והנירגזים ביומן הבוקר של "קול ישראל"!

* אנא שימו לב כי פעמים לא מעט צדקנו בהערכותינו, המבוססות לרוב על השכל הישר (קומון סנס), וזאת כאשר דעת הקהל המוסתת, והתקשורת – היו לגמרי בצד האחר! אמנם, תיתכנה גם אצלנו טעויות בהערכה – כטעותו, למשל, של ד"ר גיא בכור המבריק, שאותו אנחנו מעריצים, אלא שבתחילת המהומות בכיכר תחריר הבטיח לנו שמובאראכ שולט במצב בצורה מתוחכמת!

* עכשיו, שספינות תומכות-טרור של חיל-הים הטורקי של ארדואן (אולי גם בעזרת מיכשור ישראלי המותקן בהן) מאיימות לפרוץ את ההסגר הישראלי על בת-בריתן, היא מדינת הטרור של החמאס בעזה שהתמחתה ברצח אזרחים ישראליים – אפשר כבר לספר את האמת על הג'נוסייד התורכי בארמנים במלחמת העולם הראשונה ב-1915, דבר שהיה אסור להבליט עד כה בישראל פן נפגע ביחסים הטובים שלנו עם בת-בריתנו החילונית הצבאית החזקה – טורקיה!

מזל שהגבלות ישראליות לא יכלו לחול על פרנץ ורפל כאשר פירסם בשנת 1933 בגרמנית את הרומאן הבלתי-נשכח שלו "ארבעים הימים של מוסה דאג", שלאחר שנה בלבד כבר הופיע בארץ בהוצאת שטיבל בתרגום עברי של יוסף ליכטנבוים.

אנא, שילחו לנו קטעים על הזוועות של רצח הארמנים, אבל מוקלדים בוורד עברי!

* * *

ביקור הגנרל התורכי קצר הקומה אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה –

בפתח-תקווה בשנת 1915

מתוך הרומאן הדוקומנטארי הנידח "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

 "זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

 "רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

 "כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

 "יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקווה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

 "בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

 "פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

* * *

הו מי ייתן ותבוא הפיכה צבאית בטורקיה אשר תחזיר אותה לעקרונות החילוניים שקבע מייסדה מוסטפה כמאל אתא-תוּרְכּ!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,264 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל