גיליון מס' 676

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באלול תשע"א, 8 בספטמבר 2011

עם צרופת הפטרייה המלטזית, 2 צרופות תמונותיה של אסתר ראב לפני ואחרי [גלוחת ראש] ההליכה לדגניה, וצרופת תמונתו הצבועה של ד"ר אברהם-חיים גרין.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אִינְדֶּקְס הַשְּפִיוּת וְאִינְדֶּקְס הַצְּבִיעוּת. // ישראל זמיר: אביבה – מבט שונה, דברים על הקבר. // נעמן בלקינד: רצח העם הארמני. // אראל סג"ל, מעריב, סמנכ"ל-לשעבר בקרן לישראל חדשה: "היעלמות המדינה היהודית – לא טרגדיה." // 10 שירים מאת אילן בושם, ספטמבר 2011. // גדעון אייזנשטיין: זה קרה אתמול. // בנדלה: נאום הנעל הימנית. // מוטי הרכבי: אז למה הם לא ירו במחבל? // עמוס גלבוע: "היופיטר המוסלמי" מאיסטנבול משתולל. // יצחק שויגר: משכנות רפאים. // אהרון רול: לא מיליון ולא בטיח. // נעמן כהן: התנועה הפרוטסטנטית ובעיית הנפילה. // יעקב זמיר: "מחוסר בנים בכפר גם לכלב יקראו ישמעאל." // מתי דוד: מי הם "צוות המומחים", שתובע "שינוי השיטה", בשם האוהלים? // שלמה אראל: עוד על משפחת פסקל. // יוסף דוריאל: אין מה לעשות מול הצונאמי הכפול? // מרדכי קידר: הקונגרס הציוני, שוב בבאזל. // אורי הייטנר: 1. אם שלי תנצח. 2. מאבק המתמחים – אחריות חברתית או "אחרינו המבול"? // משה ברנשטיין: הָעֶצֶב. // פרופ' זהרה יניב בכרך: הפטרייה המלטזית // אלי מייזליש: יעל דיין כמשל. // יהודה דרורי: הניתוק עם תורכיה, הם המפסידים. // בוהן גסה בקיץ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית. 2. הביקור האחרון אצל אברהם-חיים בצפת, והחזרה המכאיבה לפתח-תקוה. // חדשות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אִינְדֶּקְס הַשְּפִיוּת וְאִינְדֶּקְס הַצְּבִיעוּת

עַל אִינְדֶּקְס יֹקֶר הַמִּחְיָה יוֹדְעִים וַדַּאי כֻּלָּנוּ

וְאִינְדֶּקְס רַף הָאַבְטָלָה נוֹסָף לוֹ, כְּצֵרוּף,

אֲבָל עַל אִינְדֶּקְס הַשְּפִיוּת אַף פַּעַם לֹא שָמַעְנוּ

עַד שֶקָּבַע נְשִׂיא צָרְפַת אֶת אִינְדֶּקְס הַטֵּרוּף

כִּי רַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּלְבַד, בְּאֹרַח סְטִיכִי,

בְּלִי הַכְשָרָה בִּפְסִיכוֹלוֹגְיָה אַךְ בְּתַקִּיפוּת

פָּתְחוּ הַסַּרקָזוֹת שֶל סַרְקוֹזִי קַמְפֵּין כֹּה פְּסִיכִי

שֶהוּא עַצְמוֹ זָקוּק לְרוֹפֵא-נֶפֶש, בִּדְחִיפוּת.

וְכֹה אָמַר בְּפָאתוֹס נְבוּאִי לֹא זָרָטוּסְתְרָא

כִּי אִם "לֶה פְּרֶזִידַנְט", שֶכָּל דְּבָרָיו גִּלּוּי שְכִינָה:

"אִם בְּמוֹחָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל תִּכְבֶּה פִּתְאֹם הַלּוּסְטְרָה

וּבְסֶפְּטֶמְבֶּר הִיא תִשְלֹל אֶת עֶצֶם כִּנּוּנָהּ

שֶל מְדִינַת-לְאֹם פָּלֶשְׂתִּינָאִית הַשּוֹחֶרֶת

שָלוֹם כְּפִי שֶבָּרוּר כַּיּוֹם בְּהִגָּיוֹן צָרוּף –

לֹא תִשָּאר לַפְּסִיכִיאַטְרִים כָּל בְּרֵרָה אַחֶרֶת

אֶלָּא לִקְבֹּעַ כִּי מֹחָהּ נָגוּעַ בְּטֵרוּף"...

אָז הָבָה נְתָאֵר נָא לְעַצְמֵנוּ רַק לְרֶגַע

כִּי אֻכְלוֹסְיַת הַמֻּסְלְמִים בְּפַרְוְרֵי פָּארִיז

יוֹרָה יוֹם-יוֹם קָסָאם, פַּצְמָ"ר וּגְרָאד וּשְאַר כָּל פֶּגַע

עַל מִשְׂרְדֵי נְשִׂיא צָרְפַת סְתָם כָּכָה, כְּסוּרְפְּרִיז

שֶל גִּלּוּיֵי גִּ'יהָאד שוֹחֵר שָלוֹם בְּאֵש מוּטַחַת

וּמַכְרִיזָה בְּרוּרוֹת כִּי לְעוֹלָם הִיא לֹא תַכִּיר

בִּפְרַאנְס זוֹ כִּמְדִינַת לְאֹם הַצָּרְפָתִים (וְיַחַד

עִם זֹאת הִיא מַכְנִיסָה לְלִשְכָּתוֹ פָּגָז בַּקִּיר...)

הַאִם גַּם אָ ז הָיָה הַפְּסִיכוֹלוֹג הַפָּרִיזָאִי

טוֹעֵן כִּי מִי שֶלֹּא תוֹמֵךְ כַּיּוֹם בְּכִנּוּנָהּ

שֶל מְדִינַת חָמָאס שוֹחֵר שָלוֹם, וְלוּא כַּזַּיִת,

לוֹקֶה כָּאן בְּטֵרוּף מִן הַדַּרְגָה הָעֶלְיוֹנָה?

הַאִם גַּם אָ ז הָיוּ כָּל גְּרָאד, קָסָאם וִירִי פַּצְמָ"רִים

לְעֵבֶר לִשְכָּתוֹ נִרְאִים, אִידִילִית, בְּעֵינָיו

כְּעוֹד גִּלּוּי שוֹחֵר שָלוֹם וְאַקְט הוּמָנִיטָארִי

שֶל חֶבֶר פָּצִיפִיסְטִים נִלְבָּבִים עִם לֵב זָהָב?

אוֹ שֶהָיָה נוֹקֵט בְּיָד קָשָה מוּל טֵרוֹרִיזְם

שֶל מִי שֶהוּא כַּיּוֹם רוֹאֶה בָּם שוֹחֲרֵי שָלוֹם

כְּפִי שֶנָּקַט כְּשַׂר-הַפְּנִים מוּל כָּל חוּלִיגָנִיזְם

שֶל עַרְבִיֵּי פָּארִיז בָּהֶם הִרְבָּה אָז לַהֲלֹם

בִּימֵי אוֹקְטוֹבֶּר שְנַת אַלְפַּיִם וְחָמֵש, כְּשֶטֶּרֶם

מִנָּה עַצְמוֹ כְּאַחֲרַאי עַל אִינְדֶּקְס הַשְּפִיוּת.

מָה שֶמַּרְאֶה שֶרַצְחָנוּת חָמַאסְנִיקִית מֻתֶּרֶת

רַק מוּל גְּבוּלָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל – אַךְ אִינְדֶּקְס הַצְּבִיעוּת

אֵינוֹ מַרְשֶה חָלִילָה מִין בַּרְבָּרִיּוּת פּוֹרֶצֶת

כְּנֶגֶד תּוֹשָבֶיהָ הַשְּלֵוִים שֶל בִּירַת פְרַאנְס

שֶכֵּן כֻּלָּם שָוִים אַךְ יֵש שָוִים יוֹתֵר, בְּעֶצֶם,

וְיֵש פֹּה גַם שָוִים פָּחוֹת (אָז וִיו לָה דִיפֶרַאנְס...)

* * *

ישראל זמיר

אביבה – מבט שונה

דברים על הקבר

ברשותכם, אגולל פרקים לא ידועים מעברה של אביבה, המטיבים להסביר את נחישותה ואת אופייה שהתגבש בילדותה ובנעוריה.

אביבה באה ממשפחה קשת-יום. אביה עבד כפועל-בניין והדף עגלות-בטון לפיגומים ואביבה למדה בבית-הספר העממי "לדוגמה", מממנת את לימודיה בשיעורים פרטיים לאחר הלימודים. בכיתה ו' היא מצטרפת לתנועת "השומר-הצעיר", קן צפון, ורותי אילת היתה המדריכה שלה.

עם סיום כיתה ח', אביה מסביר לה כי לא תוכל ללמוד בתיכון ועליה למצוא עבודה. אולי בפקידות. רוב חבריה לתנועה למדו ב"תיכון-חדש" ואביבה חשה את חוסר השיוויון והחליטה להיאבק על דרכה.

יום אחד היא הגיעה ל"תיכון-חדש", ביקשה לדבר עם המנהלת טוני הָלֶה. היא הסבירה לה כי היא חברה ב"שומר-הצעיר" ורוב חבריה וחברותיה לומדים בתיכון חדש. היא מוכנה לעשות כל עבודה ובלבד שתלמד שם. עיניה הגדולות וקול-נחושה הנרגש דומה ששיכנעו את המנהלת הייקית, חמורת-הסבר. היא לא אמרה מילה, לקחה את אביבה בידה והכניסה אותה לכיתה. אביבה סיימה ב"תיכון-חדש" את המחזור הי"ז.

עם סיום כיתה י"ב, אביבה מתגייסת עם חברי גרעין "פלד" לנח"ל ונשלחת לתקופת הכשרה בקיבוץ מגן, שנועד להשלים את הקיבוץ. יום אחד מופיעים בשער הקיבוץ אביה, אימה-החורגת ובנם המשותף אהרל'ה בן ה-8. אביה מסביר לה כי אין הם יכולים להחזיקו מבחינה כלכלית, משאירים את הילד בידי אביבה ושבים העירה. וכך, בגיל עשרים אביבה הופכת ל"אמא". היא דואגת שילמד בבית-הספר האזורי בקיבוץ נירים ולכל צרכיו ואחר-הצהריים מכינה עימו שיעורים, בעוד שחבריה וחברותיה מהנח"ל מבלים, נוסעים. ראוי להודות, שבנות רבות מהגרעין סייעו לה בטיפול.

הגרעין סיים את תקופת ההכשרה בקיבוץ וחבריו עמדו לצאת לתקופת אימונים. לאביבה היה ברור שלא תוותר על המשך המסלול. זמן-קצר קודם-לכן, היא נוסעת ל"מדור המוסדות-החינוכיים של הקיבוץ-הארצי", מסבירה להם את מצבה המיוחד ואהרל'ה נשלח למוסד-החינוכי "הרי-אפרים", שם הוא סיים את לימודיו והתגייס לצה"ל.

בתום האימונים הגרעין שב למגן ואביבה עובדת ברפת. כל יום היא חולבת ביד בין 14 ל-16 פרות. היא מרגישה מחנק כלשהו ורוצה להיות מורה. יום אחד, היא נוסעת לתל-אביב, ל"הנהגה-הראשית של השומר-הצעיר", פוגשת את משה כליף רכז התנועה ומציעה לו עסקה: היא תדריך בקן חיפה והוא ידאג שתלמד באורנים.

כליף משתכנע כי לפניו מדריכה מעולה, ובנוכחותה, מרים טלפון אל רכז הסמינר, מנחם גרסון, משכנע אותו לקבל אותה ללימודים והוא כבר ידאג למלגה מקרן "חבצלת".

אביבה מגיעה ל"אורנים" ומתבלטת באישיותה. טיול משותף של מורים א' וכיתת ההומניסטים, שבה אני לומד, מבהירה לי שאביבה היא זן שונה ממה שהכרתי, והאהבה בדרכה החלה לזרום. כעבור יומיים, אני נותן לה את מפתח הדירה שלי בקרית-עמל וגואל אותה ממגורים בקומונה. באמצע אוגוסט אנו מתחתנים, וביום שהיא מסיימת את כל הבחינות, ב-26 ליולי 1961, מירב באה לעולם.

בשנה הראשונה, אביבה מבקשת ללמד, אך בית-הספר בבית-אלפא מלא מורות ואין מקום. במקרה נודע לה כי במסילות מחפשים מורה והיא נוסעת ומתחילה ללמד שם. בסוף אותה שנה הקיבוץ מבקש שתחזור ותחליף את אחת המורות, וסערת-רוחות מתחוללת במסילות. התלמידים וחבר-העובדים אינם מוכנים לוותר עליה. היא מבינה כי עליה לתקוע שורש בבית-אלפא ומקבלת את קבוצת "זמיר", שקשריה עימם נשמרים עד עצם היום הזה. אביבה שלימה עם דרך הקיבוץ, עם ערכיו, אוהבת אותו וגאה בו. כל השאר – היסטוריה.

אביבה מתאהבת בנוף הגלבוע, כל שבוע היא יוצאת עם כיתתה לטיולים כשבידה מגדיר צמחים. עד מהרה היא שולטת בצמחיית ההר ובאביב, כשאירוסים והצבעונים פורחים – היא פורחת עימם.

ומשהו אישי. אביבה היקרה, להיפרד ממך זה להתרוקן מכל אוצרות האהבה שצברנו במרוצת השנים. גידלת משפחה לתפארת והקדשת זמן רב לכל אחד מהילדים, ומהנכדים – והם החזירו לך שפע של אהבה. איננו יודעים נפשנו מצער על הליכתך. הו כמה תחסר לנו אישיותך. אנו כבר רואים את החיוך מאיר העיניים ושומעים את הקול האימהי הדאגני. המשיכי להלך בינינו בצעד נחוש, בצעד מהיר צוהלת ומלאת-חיים ואנו כהרגלנו נזדנב אחריך ונמשיך להתפעל מהמרץ האצור בך. לא מקרה הוא, שכאשר נפלת למשכב, חדרך המה חברים וחברות, שבמשך השנים צברת. ניחומים לכולכם. אנו כבר מתגעגעים. באהבה,

מירב, נועם, אילן, יובל, הנכדים, כל בני המשפחה והידידים הרבים שבאו ללוותך בדרכך האחרונה. תודה לכולכם.

ינעמו לך רגבי הגלבוע שכה אהבת.

בית אלפא, 5.9.11

אהוד: אביבה סילוני היפה והנמרצת היתה בת-כיתתי בשביעית ובשמינית ההומאנית-ספרותית בתיכון חדש. לאחר שנים שבתי ופגשתי בה כאשר התהדקו הקשרים הספרותיים והחבריים ביני לבין ישראל זמיר בעלה. בשבועות הקרובים עומד לצאת ספרו "טנקים באבן גבירול" שאותו ערכתי וליוויתי לדפוס, והוא מוקדש לאביבה.

אביבה, תיכון חדש ואני הננו בני אותו גיל, 75, נולדנו ב-1936, וסמלי שהיא הלכה לעולמה יומיים אחרי שתיכון חדש חגג את יובלו ה-75. לצערנו יש חברים וחברות בכיתה שלא זכו להגיע לגיל הזה, כמו רמי זיו-אב, גבריאלה יששכרי, אנוש בר-שלום ואחרים.

* * *

נעמן בלקינד: רצח העם הארמני

שלום רב,

תורכיה של היום עוברת תהליך של איסלאמיזציה ושאיפה להגמוניה באיזור בדומה להגמוניה שהיתה לה בזמן העות'מני. בגלל שאיפה זו אין היום דבר רגיש יותר במדיניות החוץ התורכית מאשר הכרה בינלאומית ברצח העם הארמני.

הגיע הזמן שישראל תסיים את המחדל המוסרי של אי הכרה ברצח העם הארמני. שאננות העולם לרצח זה ב-1915 שימשה להיטלר כזרז לביצוע השואה של העם היהודי, והכחשת רצח זה אינה מוסרית בדיוק כהכחשת השואה.

בברכה

נעמן בלקינד

אהוד: כאשר האישה הנשואה בת ה-25 שרה אברהם לבית אהרנסון עשתה דרכה ברכבת, לבלי-שוב – מביתה בקושטא לארץ-ישראל, בשנת 1915, היא חזתה בדרכה ברצח העם הארמני. הזוועות שראתה הן שחיזקו את אחיה אהרן ואת אהובה אבשלום פיינברג – לסייע לאנגלים, לבל יהיה גורלו של היישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל, שחלקו ציוני – כגורל הארמנים. ובמקביל נעשו אז פנייות דחופות לארה"ב, שטרם נכנסה למלחמה, וזאת באמצעות שגרירה בתורכיה בשנים 1913-1916, הנרי מורגנטאו (האב) – להבטיח שגורל היישוב היהודי בארץ לא יהיה כשל מיליון וחצי הארמנים שנטבחו  באכזריות ונשותיהם ובנותיהם נאנסו בטרם נרצחו – בג'נוסייד המאורגן הראשון בהיסטוריה המודרנית, שכלל גם תצוגת ראשים של ארמנים ערופים.

בנובמבר 1914 התריע מורגנטאו על המצב הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל, התרעה שהביאה לסיוע של יהודי ארצות הברית ושל המימשל האמריקאי ושיפר את מצב היישוב בצורה משמעותית.

יש לציין כי בין האפשרות של ג'נוסייד ליישוב היהודי – לבין הצלתו, אם כי אחרי קורבנות רבים, רובם במחלות וברעב – עמדו גם בנות-בריתה של תורכיה במלחמת העולם הראשונה והן גרמניה ואוסטרו-הונגריה, שצבאותיהן נמצאו אף הם בארץ ושירתו בהם חיילים וקצינים יהודיים, דוגמת הקצין דניאל אוסטר, לימים ראש העיר ירושלים. עם בני ברית כאלה היה קצת קשה לתורכים המושחתים והפראים לעולל לנו מה שעוללו לארמנים.

* * *

אראל סג"ל, מעריב

סמנכ"ל-לשעבר בקרן לישראל חדשה:

"היעלמות המדינה היהודית – לא טרגדיה"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/280/214.html?hp=1&cat=404

סמנכ"ל לשעבר בקרן החדשה אמרה לגורמים אמריקאיים: "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה הטרגדיה שהישראלים חוששים ממנה.

בתוך מאה שנה ישראל תהיה בעלת רוב ערבי, אך היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה הטרגדיה שהישראלים חוששים ממנה, משום שהיא תהפוך לדמוקרטית יותר,", כך טענה חדווה רדובניץ, סמנכ"ל הקרן החדשה לישראל ומנהלת מחלקת המענקים של הקרן בעבר, בפגישה שנערכה ב-23 בפברואר 2010 עם היועץ הפוליטי של השגרירות האמריקאית. דבריה נכתבו במסמך מסווג שנשלח מהשגרירות האמריקאית לוושינגטון ב-25 בפברואר ועליו חתום לואיס ג'י מורנו, סגן ראש המשלחת האמריקאית. המסמך עסק בכוונת הכנסת לחקור את מימון הארגונים הקשורים בקרן. ההתכתבות נחשפה באתר מסמכי ויקיליקס המקודדים (המסמכים שג'וליאן אסנג', מייסד וויקיליקס, שמר כנשק יום הדין וכללו שמות מלאים, אך נפרצו לאחרונה ושוחררו לרשת. בדיווח של השגרירות האמריקאית מציין היועץ הפוליטי של השגרירות כי רדובניץ חולשת על 350 ארגונים ותקציב שנתי של 18 מיליון דולר שרובו מגיע ממימון זר. על פי דברי רדובניץ, הקרן פעלה מאחורי הקלעים באמצעות ארגונים לא ממשלתיים רבים כדי לסכל את הצעות החקיקה.

את תגובתה של רדונביץ, בעבר מנהלת "רופאים לזכויות אדם" ובכירה באגודה לזכויות האזרח, לא ניתן היה להשיג. מהקרן החדשה לישראל נמסר בתגובה: "גב' חדווה רדובניץ אינה עובדת עוד בקרן החדשה לישראל ולכן איננו יודעים את חוות דעתה האישית בנושא הרוב היהודי בישראל. יודגש כי האמירות המיוחסות לקרן בפרסום אינן משקפות את עמדתה הרשמית של הקרן החדשה לישראל. עמדתה של הקרן החדשה לישראל היא שיש להגיע לפתרון מוסכם של שתי מדינות לשני עמים, וזאת על פי אמונתה בעקרון זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ועקרון המחויבות לשיוויון מלא לכל האזרחים והקהילות, המעוגנים במגילת העצמאות.

רונן שובל, יו"ר תנועת "אם תרצו", שניהלה בעבר קמפיין נרחב נגד מעורבות הקרן בדו"ח גולדסטון, אמר: "משמעות המסמך שדלף לוויקיליקס עצומה, משום שהוא מוכיח מעל לכל ספק את האסטרטגיה האנטי-ציונית של הקרן החדשה. המסמך מוכיח שתמיכתה של הקרן בארגונים כמו 'עדאלה', מעורבות ארגוני הקרן בדוח גולדסטון ורדיפת חיילי צה"ל אינן מקריות, אלא משרתות את האג'נדה האנטי-ציונית של הקרן החדשה."

[אין בידינו תאריך הציטוט המדוייק של הדברים].

* * *

10 שירים מאת אילן בושם

ספטמבר 2011

השיר

אָבִיו מוֹלִידוֹ

וְאִמּוֹ הוֹרָתוֹ –

מִשְׁפָּחָה חַד-הוֹרִית

הַמְּשׁוֹרֵר

*

הַקְּטַנָּה עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

(גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ)

מִסְתַּכֶּלֶת מֻקְסֶמֶת וּמְתוּחָה

עַל הָרְחוֹב לְמַטָּה

כְּדוֹרֵס הָעוֹמֵד לִנְחֹת עַל טַרְפּוֹ.

אִלּוּ יָכְלָה

הָיְתָה עָטָה

עַל הָרוֹחֵשׁ לְמַטָּה.

פֶטִישׁ

תָּלוּי בִּשְׂעֲרָהּ

פעם

כְּבָר אֵינֶנִּי מַלְכַּת יֹפִי

וְאֵינֶנִּי יֹפִי שֶׁל מַלְכָּה.

אֶת יָפְיִי מָחַק הַזְּמַן.

הַיֹּפִי לֹא יֹפִי

אִם הוּא הָיָה מִזְּמַן.

מראה מראה

מוּל הַמַּרְאָה טִפְּחָה פָּנֶיהָ

לִמְחוֹת עִקְבוֹת הַזְּמַן

שֶׁטָּפְחוּ עַל פָּנֶיהָ.

מארבע רוחות בואי הרוח

אִמִּי מוּנַחַת עַל רֹאשׁ גִּבְעָה

בִּקְעָה לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

הִיא מְחַכָּה לִי

וַאֲנִי מַמְתִּין לִתְּחִיַּת הַמֵּתִים

תחיית המתים

אִם הָיִיתִי יָכֹל הָיִיתִי חוֹזֵר

לַתְּמוּנָה שֶׁבָּהּ אֲנִי עַל בִּרְכֵּי סָבִי

וְכַמָּה כְּבָר אֵינָם עִמָּנוּ עוֹד, חָשַׁב הַנַּעַר.

אנחת רווחה

הָאִישׁ אָהַב לְהִסְתַּכֵּל

יוֹם יוֹם

בְּמוֹדְעוֹת הָאֵבֶל

שֶׁבָּעִתּוֹנִים.

בור

הָמוֹן שָׁנִים הָיָה כָּאן בּוֹר

וְרַק אַחֲרֵי שֶׁכֻּסָּה בְּבַיִת

נִזְכַּרְנוּ.

תינוק באמבטיה

הַסַּבּוֹן

חָמַק מֵאֶצְבְּעוֹתָיו

כְּדָג.

* * *

גדעון אייזנשטיין

זה קרה אתמול

המשטרה הסתירה עד היום את הפרטים, מחשש לפאניקה בציבור, אך המערב הפרוע הגיע לכאן והיום כבר לא יכלה יותר המשטרה לבלום את הפרסום. אחרי שכמה נהגים צפו בעת ובעונה אחת בניסיון נוסף של שוד כלי רכב לאור היום בכביש מספר 6, אחד הכבישים העמוסים ביותר במדינה. היום שוב פעלה החולייה החמושה של השודדים, שעוצרת בעלי רכבים תוך כדי נסיעה בכביש 6, מאיימת עליהם באקדחים, שודדת את הרכב ונעלמת איתו במהירות לכיוון היישובים הערביים הסמוכים.

המשטרה חוקרת כבר תקרית חמישית בסידרה וכל הנהגים שנשדדו מעלים תיאורים דומים של חוליית השודדים הפועלת בכמה כלי רכב בעת ובעונה אחת ובאותו אופן. השודדים עוקפים כלי רכב שבהם נהג בודד או נהגת, מסמנים להם לעצור בצד, ואז במהירות יוצא אחד מהם עם אקדח שלוף ובצעקות מורה לנהג או לנהגת לצאת מיידית מן הרכב. כשאלו עושים זאת נכנס השודד למכונית ויחד עם כלי הרכב השני נעלמים במהירות ויוצאים במחלף הקרוב המוביל לעומק השטח הערבי.

היום הבחינו כמה נהגים ישראלים בניסיון השוד החמישי, עצרו ליד השודדים והבריחו אותם. הם הספיקו לרשום את מספרי המכוניות אך אחר כך התברר שמדובר במכוניות גנובות. המשטרה העלתה מסוק בכמה מן המקרים בחיפוש אחר השודדים, אך כנראה שאלו מסתירים את המכונית סמוך מאוד למחלפים בתוך מוסכים או מרתפים סגורים ועד שהמסוק או השוטרים – מגיעים כבר אין מכונית.

אנא העבירו את זה לכל מי שיקר/ה לכם/ן.

אייזנשטיין גדעון, עו"ד

נייד 052-2443-850

* * *

הי אודי!

מאד מצאו חן בעיני השורות שלך על הנעליים [גיליון 674], ומיד עלה במוחי המשך אקטואלי –

בנדלה

נאום הנעל הימנית

אחותי הנעל השמאלית!

אם תדלגי סתם בעליצות –

על רגל אחת

אני אצחק באוויר בהנאה.

אבל אם תרחיקי מדי הצידה,

ואני אשאר כאן –

יגבר הכאב במפסעה...

הכול אפשרי. רק לא להסתובב במקום,

כי אז הפלונטר יגרום –

לכאב ראש איום.

* * *

מוטי הרכבי

אז למה הם לא ירו במחבל?

בפיגוע  בתל אביב, המחבל דרס בכוונה שוטרי מג"ב, ואז דקר שוב ושוב בסכין את מפקדם שניגש אליו (במחשבה שזו תאונת דרכים) ודקר שוטרים ומאבטחים נוספים שהיו במקום, תוך שהוא צועק שוב ושוב "אללה אכבר" וממשיך לדקור. עדי הראייה שרואיינו בתקשורת, מאבטחים אזרחיים שהשתתפו בעצמם בהשתלטות על המחבל ואחד מהם גם נפצע בעצמו, נתנו תיאור ברור לגמרי של מה שקרה.

מאז הבוקר, רון בן-ישי וקומץ עיתונאים נוספים העלו את השאלה למה לא ירו במחבל. שאלה נכונה בפרט לאור זה שידוע שחלק מהפצועים נדקרו בעת הניסיון להשתלט על המחבל, שהמשיך לתקוף עד שאזקו את ידיו.

זה היה מצב ברור שבו כל שנייה נוספת שעוברת היא סכנת חיים ברורה ומיידית לכל מי שבקרבת המחבל, אלו שכבר נפגעו ואלו שעוד לא. ברור גם שלפחות חלק מאלו שהשתתפו בתפיסת המחבל היו חמושים, ומדובר גם באנשים שאומנו במיוחד לפעול במצבים כאלו, בפיגוע נמשך, ובטווח מגע, כך שגם החשש לירות ולפגוע בסובבים לא היה אמור למנוע ירי. אז למה לא ירו בו?

התשובה היא הרתעה. משפטו ומאסרו הממושך של השוטר שחר מזרחי, בלש במשטרת ישראל שבית המשפט העליון שלח אותו לכלא בגלל שירה והרג גנב רכב ערבי שניסה לדרוס אותו – יצר הרתעה ממשית אצל שוטרי ומאבטחי ישראל מפני שימוש בנשק גם במצב שבו ברור שיש לא רק אישור חוקי אלא גם צורך מיידי להשתמש בנשק להצלת חיי אדם.

הם לא יורים כי הם מפחדים ללכת לכלא, לאבד את פרנסתם.

זו לא פעם ראשונה ששוטרים לא יורים, כולל במצב ברור של פיגוע, וכולל כשהם בטווח מגע מהמחבל ויכולים לירות ולפגוע בו. כך היה בפיגוע האחרון בבקעה, וכך היה בפיגוע הדחפור הראשון בירושלים, שבו השוטר הראשון והשוטר השני שהגיעו עד למחבל לא ירו בו, והמחבל נורה לבסוף ע"י יהודי לא חמוש, משה פלסר, ששלף את אקדחו של השוטר השני מנרתיקו, וירה והרג את המחבל.

מדינת ישראל לא מרתיעה יותר את אויביה, אבל את שוטריה שאמורים להגן עליה מפני אויביה, היא מרתיעה בהחלט.

והרשו לי להוסיף, ע"פ פסיקת בג"ץ בנושא המחבל – משובי ורוצחי רון ערד, מותר לרוצח להגיש תביעה נגד ישראל. לא אתפלא שחלאה זו תגיש תביעה נגד ישראל ובעזרת בג"ץ ואללה אף יזכה.

* * *

עמוס גלבוע

"היופיטר המוסלמי" מאיסטנבול משתולל

דו"ח פאלמר בעניין האנייה "מרמרה" אינו דו"ח מאוזן. הדו"ח נוטה בצורה הברורה ביותר לצד העמדות שהציגה ישראל, ובצורה חדה נגד העמדות שהציגה תורכיה. ברמה העקרונית/אסטרטגית הוא בא ואומר שהסגר הימי שמפעילה ישראל על רצועת עזה הינו מוצדק, כי הוא בא למנוע הברחות נשק המשמש להפעלת טרור מהרצועה נגד ישראל; שביצוע ההשתלטות על ה"מרמרה" היה חוקי; שהגורמים המעורבים במשט התנהגו בחוסר שיקול דעת בנסותם לשבור את הסגר; שב"מרמרה" היתה קבוצה אלימה; שהיה במעשי המשט הנ"ל פוטנציאל להתלקחות; ושתורכיה לא עשתה די על מנת למנוע את כל זאת.

ברמה הטקטית, ישראל סופגת אש על השימוש המופרז בכוח ועל כך שהיתה יכולה לנקוט בשיטות אחרות לעצור את המשט. על מנת "לעשות שלום" ממליץ הדו"ח על שלושה צעדים: ישראל צריכה להביע צער (REGRET) באורח מתאים על תוצאותיה של התקרית (לא על מעשיה!); על ישראל לשלם פיצויים; על תורכיה לחדש את יחסיה הדיפלומטיים המלאים עם ישראל ולתקנם.

דומני, אם איני טועה, כי זהו הדו"ח הראשון מזה שנים ארוכות של ועדת או"ם כלשהי התומך בעמדות ישראל.

מה הפלא, אם כך, שתורכיה דחתה מכל וכל את מסקנות הדו"ח וניסתה כל הזמן להלך אימים על ישראל בניסיון לסחוט ממנה הסכמה שהדו"ח לא יפורסם, ולהכתיב לה שורת תכתיבים ההפוכים במאה ושמונים מעלות מהדו"ח (כגון: שישראל תתנצל בצורה ברורה ופומבית בפני תורכיה על הרג אזרחיה, ושהסגר הימי על עזה יבוטל בגלל שאינו חוקי), כאשר בתמורה תורכיה לא תנסה לתבוע העמדת חיילינו לדין.

 עכשיו, משהדו"ח פורסם וישראל לא נתנה את לחיה השנייה לתורכים, "היופיטר המוסלמי" מאיסטנבול משתולל, מוריד את דרג היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, מקפיא את הקשרים הביטחוניים עימה, מאיים בתביעות נגד חיילי צה"ל וכיו"ב איומים שונים.

היו, וישנם בתוכנו, כאלו האומרים: לא פעלנו בחוכמה ובתבונה. למה לנו להסתכסך עם המעצמה התורכית "האדירה", ועוד בעיתוי כה רגיש עבורנו, ולפעול בכך נגד אינטרס אמריקאי. בואו ונתנצל בפני תורכיה הזועמת, וגמרנו עניין!

הערכתי היא שגישה זאת בטעות יסודה, ומדוע? ראשית, התורכים לא רצו רק התנצלות! הם רצו גם את הסרת הסגר. כלומר, להופיע כאלה שמכתיבים לישראל את מדיניותה. יתירה מזאת, הייתי אומר שגם אם היתה ישראל נענית לדרישה הזו, יחסיה עם תורכיה לא היו חוזרים לתיקנם. להיפך, התורכים היו ממשיכים, והפעם כמנצחים, להלך אימים על ישראל בניסיון לסחוט ממנה דברים נוספים. יש להבין, יחסינו עם תורכיה של ארדוואן נמצאים במדרון תלול של הידרדרות ביוזמה תורכית מכוונת. זהו תהליך בלתי הפיך. היעד של ארדוואן הוא להפוך למעצמה אזורית/עולמית איסלאמית הפורשת חסותה על מדינות האיסלאם הסוני. ישראל היתה ועודנה גורם מפריע בדרך להשגת היעד הזה. האיחוד האירופי היה הראשון שהבחין בפצצה התורכית המתקתקת וסרב להכניסה לאיחוד.

שנית, תורכיה לא יוצאת רק נגדנו. היא יוצאת נגד דו"ח של האו"ם, נגד החוק הבינלאומי ולמעשה נגד ארה"ב שמדיניותה בתקופת אובמה היא לפעול עם האו"ם ובמסגרתו.

 ברור שלישראל עדיפה תורכיה שפויה וידידה מאשר עוינת ומגלומנית, אך נצטרך ללמוד לחיות עם העוינות התורכית ועם העובדה האסטרטגית שיחסי העבר ההדוקים שלנו עם תורכיה לא יחזרו כל עוד ארדוואן בשלטון. כל זאת בלי להיבהל מאיומים תורכים, אך גם בלי ליפול ל"מארבים" תורכיים.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 5.9

* * *

יצחק שויגר

משכנות רפאים

אילו ידע משה מונטיפיורי עליו השלום, איש יקר, שהיה ממחדשי אחיזת היהודים בירושלים לאחר שניטשה על ידם משך אלפי שנה, את מה שיקרה בקיץ זה באחוזתו אשר בנה לתפארה בירושלים, אולי לא היה משקיע כל כך הרבה משאבי נפש וממון בה.

 ומעשה שהיה כך היה.

ביום השישי האחרון נעניתי בשמחה להזמנתם של ידידיי, שהם מושכים בעול בהתנדבות ובמסירות, בעמותה ששמה על לוח ליבה להאדיר ברבים את שם ירושלים ואת הקשר והחקר עם תפוצות ישראל באשר הם, לבקר יחד עם רבים מחבריי וגם אי אילו אחרים, שאינם מחבריי אבל הם חברים של חבריי, לבקר ולשמוע על פועלם הרב. וכל זאת בצל קורותיו ממש של הצריף ששימש בעבר את מקום האירוח של אורחי הנשיא לשעבר בן צבי, אשר העמותה עוסקת אף בפועלו הציבורי ובהנצחתו. כי זאת לדעת, כי בניגוד לכמה נשיאים לשעבר, שהיו בראש מדינתנו, שחלקם נתנו עינם בכוס, חלקם נתנו ידם בכיס, וחלקם נתנו ...ם  ב ..ס ( מחמת קדושת ירושלים לא אנקוט במילים לא תקניות ועימכם הסליחה.), הנשיא המנוח בן צבי, היה איש ישר דרך ורב חזון ועלילה וזכה וזוכה לאהדת הציבור. ולכן בשמחה, נעניתי להזמנה. מה גם שאני אוהב את המזמינים והם יודעים את זה.

בשעה הנקובה בהזמנה עלינו לירושלים באוטובוסים מפוארים ועם מדריכה חיננית שהסבירה לנו קצת על יד בן צבי וקצת על הנוף המדהים של כביש מיספר 1, שבנסיעותינו התכופות לירושלים, כשאנו נוהגים בעצמנו ולא נוסעים כבני מלכים, אין לנו את האומץ להסיט את העין לצדדים שמא ייכנס בנו מהצד איזה חוליגן שממהר לעיר הבירה ונפשו קצה בפקקים הבלתי נגמרים. ועוד למדנו כי בעמק הארזים שמצפון לליפתא ניצחו האראלים את אגודת שמירת הטבע והצליחו לסלול כביש שנוכל באמצעותו לדלג על הביקור בירושלים ולנסוע ישר לים המלח ובכך להימנע מפגישה בילתי נעימה עם אגודות שומרי השבת החרדים שמתרבות שם לאחרונה. אכן בשורה של ממש. ביחוד לחובבי הכדורגל של בית"ר ירושלים שיוכלו באמצעות הכביש הזה להתחבר ישירות מכביש מספר 1 לכביש הארזים, להישפך למנהרת בגין, לצאת בטדי, לראות משחק, להתבאס, ולחזור באותה דרך ממש, ישר לתל אביב וכל זאת מבלי לדרוס, אף דוס.

קבלת הפנים בחצר בית הנשיא היתה מדהימה. אני זוכר, כשהייתי בבית הספר העממי היתה לי חוויה דומה כאשר נסעתי יחד עם בני כיתתי לחצר ביתו של הנשיא. הכיבוד, הביקור השני – היה כיד המלך. ההרצאה על כתר ארם צובא המופלא ודברי הכיבושים שהנואמים הרעיפו זה על ראשו של זה, הנעימו את לב השומעים. אולם בביקור הקודם היה המארח הנשיא בן צבי בעצמו. ועובדה היא שחזות פניו והביקור וזיו פניו נחרתו בזכרוני. ויסלחו לי ידידי המארחים, שערכו של הביקור הראשון עולה בעיניי על ערכו של הביקור השני מהטעמים שהסברתי.

משם יצאנו עם מדריכות שונות בקבוצות שונות לשוטט ברחביה, שכונת הגנים, ובזיכרון משה, היא גולת הכותרת של ביקורנו. שמענו קצת מסיפורי ירושלים על הבית של מולכו ושל אלישר, על אוסישקין שדרש שרחוב יהודה הלוי יקרא על שמו, על הבאוהאוס, ועל השוד הבנק הראשון בישראל של סניף בנק לאומי בירושלים שברחוב רמב"ן, שהיווה כנראה אות ומופת לשודדים אחרים שמאז ממשיכים לשדוד בנקים שונים וגם בערים רבות אחרות. יש אומרים שמאז השוד הזה, חלק מהבנקים הפכו לשודדים בעצמם. משהו כמו הגנה עצמית.

כידוע לכם עשרה קבין של שיגעון ירדו לעולם ותשעה לקחה ירושלים וסינדרום ירושלים הידוע מכה בכולם. אני, שהייתי בקי בסדרי הסיור המיועד מתוך ההזמנה המפורטת, ידעתי שבתום הסיור מחכה לנו ארוחה דשנה שהוצעה מקרב ליבו של אחד מהמטיילים, שתהיה בביתו שבשכונת ימין משה. בשל הדיאטה התמידית שאני נמצא בה, כדי להתאים את רוחב הבטן לגודל המכנסיים, בעייה שאני כרבים אחרים, טרם מצאתי לה תרופה, לא אכלתי ארוחת בוקר. ובשם אותה משנה סדורה נמנעתי מלכלות את כל התקרובת שהוגשה לאורחים בכניסה לצריף והסתפקתי במים.

והנה אנחנו הולכים בשערי משכנות שאננים ורוחי כלתה אל האוכל ובטני צבה. ככה זה אצל השמנים. והחום מכה בראשי והמים, ששתיתי מהבקבוק שקיבלתי, לא מקררים את החום. הכובע הסגול הנאה שעל ראשי לא מגן ממש מהחום. סיפורי המדריכה, בעלת השם האיטלקי, הנאים לכשעצמם, על הרפתקאותיו של משה מונטיפיורי, כבר מזמן לא נקלטים בראשי. החום של ירושלים וההליכה בסמטאות נעשים קשים מרגע לרגע ואני נושף ונושף וקצת משתרך אחרי הקבוצה. ניסיתי לעבור לקבוצה אחרת שחבריה גם הם היו בחלקם מידידי, אבל מיד גערו בי בראש חוצות: "תלך עם הקבוצה שלך ואל תערבב את הקבוצות."

לרגע חששתי שמא מזומן גורל אחר לכל קבוצה ומי יודע אם הגורל של חברי קבוצתי לא יהיה עדיף בעיניי. ועל כן הזדרזתי והחשתי פעמיי ודבקתי חזרה בקבוצתי המקורית. ראשי היה סחרחר עלי מההאצה ובטני מקרקרת מחמת הרעב הכבד ובעודי לוגם את יתרת הבקבוק ניצבה לפני אישה נאה, לבושה בלבן ורומזת לי להיכנס בפשפש הקטן בפאתי הבית המרשים של משכנות האמנים, שהמדריכה האיטלקית שלנו הסבירה כי הוא היה פעם בית החולים, שבנה השר מונטיפיורי לטובת חולי ירושלים, שמתו מחמת המגפות שפרצו בשל הצפיפות. והגם, כך הסבירה, שהחדרים אף הם גזרו צפיפות על החולים, הם עדיין היו מרווחים, לעומת הצפיפות בעיר העתיקה, וזה לכשעמו הבריא את החולים.

מי יודע אולי כדאי לנצל את הגילוי הרפואי הזה, של כבוד השר מונטיפיורי ולעשות סטרט אפ חדש, להעביר חולים לחדרים מרווחים יותר. אולי סגן השר ליצמן ושר הבריאות נתניהו, ברוח מחאת האוהלים, יבינו סוף סוף שכדי להבריא את הזקנה מנהריה, צריכים להעביר אותה מהמסדרון לחדר לבד, אם אפשר עם נוף לעיר העתיקה, ממש כמו במשכנות שאננים, ולפי משנתו של מונטיפיורי.

נחזור לסיפורנו.

הגברת בלבן רומזת לי ללכת אחריה. יפה היתה. וחשבתי בליבי. מה יכול להיות, הרי אשתי לא רואה אותי, שהיא כרגיל רצה בראש עם המדריכה, עם חברותיה. זה רק אני, שרגיל להשתרך בסוף הקבוצה. אמנם חששתי שמא האישה בלבן היא חולה שנשארה במקום עוד מימי בניין בית החולים, אבל מיד ביטלתי את מחשבתי זו, שלא ייתכן שהיא אחת מהחולות. שהרי לדברי המדריכה, הסיפור היה לפני כמאה וחמישים שנה והיא לבטח לא חיה מאז, אפילו שהיא קיבלה חדר לבד. וגם עשו שיפוץ ובטח היא אחת האמניות שעיריית ירושלים שיבצה בחינם במקום, לאחר שהצליחה לגרש את כל התימנים שגרו שם במערות וחיכו לבוא המשיח, ואת כל הרומנים, שקיבלו את המקום למגורים זמניים, לאחר שנמלטו מאימי צ'אושסקו. המגורים בשטח ההפקר, חשופים ליריות של הירדנים, נראו להם כמשהו מרגיע ביותר לעומת האלטרנטיבה.

חשבתי שמא האישה בלבן היא היחידה שגרה דרך קבע במקום, בניגוד לשאר התושבים, שמותירים את המשכנות ואת שכונת ימין משה ריקה רוב השנה, ולכן נקרא שמה משכנות רפאים, על שמם של רוחות הרפאים של התימנים והרומנים שמרחפות שם בלילות, כשהבתים חשוכים, ובוכות על מר גורלם, שהעיריה ועושי דבריה סילקו אותם משם, לאחר מלחמת ששת הימים, לשיכון של עמידר, ובמקומם שיכנו את שועי העולם, תורמי קרן ירושלים וכמה אמנים מיוחצנים ומקושרים במקומות הנכונים, שעכשיו שיחקו אותה עם עליית המחירים המוטרפת ואילו אלה שסבלו את פגעי הירדנים נשארו עם הדירות של עמידר בשכונות העלובות שלהם.  

אני הולך בעקבות הגברת. ואני מתחיל לחשב את הקיצין את האפשרויות. מה כבר יכול להיות. אני מבחין בגזרתה החטובה מבעד לבד השיראין ממנו עשויה גלימתה הלבנה. והגזרה מה לומר, יפה כתמר. וכמו שציטטה המדריכה האיטלקית שלנו. "אעלה בתמר ואוחז בסנסניו" הפסוק הלקוח משיר השירים, שהוא זה שכיוון את התימנים, לעלות לירושלים בשנת תרמ"ב כהכנה לבוא המשיח. ואפשר אף להוסיף בתיאור גזרתה, את שאר התיאורים החרמניים משיר השירים, שמחמת קדושתה של ירושלים לא אזכיר כעת.

ואני אחריה. והיא מאטה את צעדיה ואני מתקרב ואיני יודע את נפשי. האם יהיה גורלי כסיסרא שמים שאל וחלב קיבל? בטני הצבה מאז ארוחת הבוקר שלא התקיימה כסדרה, מעיקה עלי. אולם אני מתגבר וממשיך לעקוב אחרי יעלת החן. והיא הולכת לאחוריה ואני בעקבותיה. היא נסוגה לאחור ואני מתקדם. והנה הגענו לביתה. והיא רומזת לי להיכנס. ואני משולהב משהו, נכנס לביתה בעינים עצומות ובשפתיות פשוקות ושולח אליה את זרועותי החסונות והשריריות שאני מפתח בשנים האחרונות, במכוני הכושר, כדרכם של גברין יהודאין קשישין ובטלנין.

והיא לא זזה. ואני רוכן לעברה. והיא לא זזה.

והנה קול רעש, ומצהלות וצקצוקי לשון, צחצוחי צלחות ומזלגות עולה באוזניי. ואני מאזין ברב קשב ואני שומע קול ודברים עולים מן ההמון הסובב את השולחנות.

"איזה אוכל טוב," – "איזה בית יפה יש להם," – "שיחקו אותה יד בן צבי," – "אחלה טיול כמו בחו"ל," – "אחלה מקום לגור, ועוד במקום הכי טוב, גם קרוב לחנייה. שלא צריך לרדת במדרגות כשאתה חוזר עם הקניות, מהסופר וגם עם הנוף הכי יפה בעולם." – " מתי יבוא הקטש. מתי יו"ר הקרן השרמנטי והאסרטיבי, ישלח לנו את הבקשה לתרומה? בסוף האוכל או הביתה בדואר?"

בבת אחת הבנתי שבתוך עמי אני יושב.

הקולות עוררו אותי מעלפוני ומסינדרום ירושלים שהתקיפני, לקחתי צלחת כמו כולם, העמסתי עליה מכל טוב, קבבים חומוס ירושלמי, סלטים ככל שהצלחת (הקטנה) איפשרה. מילאתי כוסי בעראק עם מים והשארתי את היפיפייה בלבן, לבד.

מי יודע אולי בביקורי הבא, שיהיה כבר אינקוגניטו, הדברים יתפתחו אחרת.

* * *

נתי מלאכי

מחאה

הנה כבר מתמעטים  האוהלים

ברוטשילד

נשחקו ברוח, כיסו אותם אבק

ולשלשת יונים

וקונדומים קרועים

לאחר שימוש.

איזו מחאה

אחרי שמטאטאי העירייה

יעלימו, יערימו את

האפר החברתי

עם גללי כלבים. 

* * *

תינתן חינם על חשבון הציבור דירה בתל-אביב לכל מפגין שמתפנה מהאוהל המצ'וקמק שאותו קיבל מתנה מאחד הספונסרים של "מחאת האוהלים"!

אהוד בן עזר

* * *

אהרון רול

לא מיליון ולא בטיח

אם לאחר הרעש והמהומה, הסחריר הפסיכוטי והגיוס הכללי החד-צדדי התקשורתי שלא נודע כדוגמתו במדינת ישראל מעודה (כולל במדינות העולם המערבי), בנוסף לאמצעים ביד רחבה מטעם "הקרן לישראל חדשה" ובנותיה (המגובה במימון אנטישמי אמריקני, אירופי וערבי), אם לאחר עשרות אלפי מתנדבים, ואלו שבשכר נדיב, הסעות, אמצעי תקשורת המונים, ארגון במות, אמצעי שילוט ואמצעי תובלה אחרים לקושש נאמנים ומשתתפים להפגנה, אשר חרשו כל פינה והפכו כל אבן במדינת ישראל עדיין – לא היה שינוי דרסטי במיספר המפגינים שהופיעו בככרות בהפגנת "שליש המיליון" אתמול, 3 ספטמבר 2011, בהשוואה להפגנה הכללית מלפני כשבועים, הרי שהדבר אומר דרשני דהיינו, השמאל יחדיו עם השמאל הקיצוני והאנרכיסטי מיצה בהפגנה זו את עיקר כוחו האלקטורלי.

אנו במתכוון מתייחסים כאן לשמאל עד השמאל האנרכיסטי הפוליטי (קדימה, עבודה, מרצ והמפלגות הערביות) באשר למעט חריגים, לא השתתפה בהפגנה זו, כבאחרות לפניה, מרביתו המכרעת של הציבור בישראל, הכולל את סקטור הימין הפוליטי, מרביתם המכרעת של תושבי הפריפריה, חרדים, דתיים, תושבי השכונות ומתיישבי יו"ש. מכאן כי ההפגנה(ות) מרביתה נערכה על ידי הסקטור האשכנזי, הפזרן, השבע יחסית, השמאלני עד רדיקלי.

הציבורים שהם הינם הנצרכים העונים למטרות המחאה הדירו את רגליהם מההפגנה ובכוונת מכוון. לא היתה מקריות בכך. הללו סירבו לשמש כמריונטות בידי נוכלים פוליטיים העומדים מאחורי המחאה, המוצדקת בחלקה.

כ-300 אלף איש בעצרת בת"א, 405 אלף בכל הארץ?

http://news.walla.co.il/?w=/22/1856608

הערה: ישנם תחשיבים השוללים את המספרים לעיל. לדוגמא: שטח כיכר המדינה הינו 27 אלף מטר רבוע. אם יעמדו חמשה אנשים לכל מטר מרובע – צפיפות יוצאת דופן – יכולים להכנס לכיכר רק 135 אלף בני אדם, רחוק מאד מ- 300 האלף באותה כיכר המדינה המדווחים על ידי התקשורת.

כעת, גם אם נקבל את גירסת התקשורת, השנויה במחלוקת, יש להוריד כרבע מהמיספר לעיל שהם סקרנים, מחפשי ריגושים וציידי בידור חינם, והרי לנו כ-300,000 נוכחים בכל רחבי הארץ (כ-200,000 בכיכר מלכי ישראל והרחובות הסמוכים), דהיינו, שינוי קטן יחסית לההפגנה הגדולה הקודמת. ניראה כי השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי, בתוספת מיספר ציבורים הוגנים המובלים באף – מיצו את יכולת האלקטורט שלהם.

300,000 איש מבין כ-5 מליון בעלי זכות בחירה מהווים כ-6 אחוזים בלבד. אם ניקח בחשבון כי כמחצית מהמוחים אינם שייכים לשמאל אלא מוחים הבאים ממפלגות אחרות, הרי שהמדובר ב-שלושה (3%) אחוזים תומכי מפלגות שמאל, שמאל רדיקלי ואנרכיסטי דהיינו, "מפגן הכוח" לא היה מרשים במיוחד, ותואם את הידוע לנו זה מכבר בדבר כוחו האמיתי של השמאל הרדיקלי במדינת ישראל.

ברור כעת, כפי שהיה ברור קודם לכן, כי סחריר "הפגנת המיליון" לא יכול היה אף להוציא למצער את המיספר "חצי המיליון" – באשר מארגניה ומשתתפיה של ההפגנה – בפשטות אינם מונים יותר מאשר שליש-מיליון פרטים אלקטורליים במדינת ישראל. הללו גירדו בהפגנה זו את תחתית החבית הפוליטית השמאלנית ואינם מסוגלים לארגן חבית אידאולוגית נוספת.

אמנם העיתונות מנסה באמצעי שטיפת מוח (שקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך ל"עובדה" בסופו של יום) לקבע במוחנו כי אין המדובר אך בשם שיקרי. בתוך שנה או שנתיים כל שייזכר ויוזכר תקשורתית יהיה "הפגנת המיליון" וכך יישאר. גם הסופרלטיבים הם מגוחכים וברובם הגדול מאחזי עינים להלל ("נס קיץ 2011", "רוח של מהפכה", "הפגנת כל הזמנים", "אנו הישראלים החדשים" (השאר, הרוב המכריע, אלו שלא הגיעו מחמת המיאוס, כ-5 מיליון מהם, הם לא ישראלים ראויים?) – וניתן לתלות בהם חלק נכבד מהצלחת המחאה על מוחות חלושים ונלושים. התקשורת, בשר מבשרו של השמאל הרדיקלי, לא היתה צריכה עידוד על מנת לקושש את הסיסמאות היחצניות, להעצימן ולחצרצם קבל עם ועדה (בעיקר הסיסמאות הקוראות להפלת הממשלה המכהנת).

כמובן שישנו גרעין של אמת בדרישות המוחים (מחירים גבוהים מדי, בעיית מצאי דיור אמיתית, ריכוזיות חריפה מדי, מיסים גבוהים מדי), אך לא הם, המוחים-המפגינים, הם הזכאים להטבות אלא אלו אשר נמצאים בחשכה, הרחק מהפנס הציבורי, ואינם באים להפגין פשוט משום שאינם יכולים או רוצים. אלו הם הזקנים, התשושים, ניצולי השואה, החולים, תושבי הפריפריה, מזרחיים, תושבי השכונות וכדומה.

אלו הבאים להפגנה ברובם מגיעים מישראל השבעה, "הלבנה", הבזבזנית באורח חזירי, בחלקה עצלה, הם הרוצים עוד ועוד ודורשים מהממשלה לכסות את כשליהם האישיים בניהול עניניהם הכספיים. אלו הם האנשים הצורכים עד דלא ידע, משייטים בעולם פעם עד ארבע פעמים בכל שנה ושנה לשם בילוי גרידא, מעלפים עצמם במסעדות יוקרה בארוחות שחיתות שבועיות, מעתירים ממון שכלל אינו נחוץ על ילדיהם (על מנת לכסות רגשות אשמתם על הזנחתם), רוכשים ורוכשים מוצרי מותרות עד עילפון חושים, רובם מיותרים ואינם כלל נחוצים אלא לשם קנאת שכנים, ציבור עצום אשר הפך לעדר חזירים צרכני השועט ללא מעצור במורד המצוק לאבדון.

כוחו של הרוב הדומם

אין לזלזל באלו שלא הגיעו, הרוב הדומם, אלו שאינם נוהגים לעלות על הבריקדות, אשר נפשם יוצאת אל המוחים ומטרותיה הנאותות של המחאה, אך נפשם נקעה מהכיוון הפוליטי בו פנתה, ובעיקר ממנהיגיה. רוב דומם זה עוד יאמר את דברו (בקלפי). ניתן לומר כיום בוודאות רבה כי המחאה לא השיגה את מטרתה העיקרית והיא הפיכת השלטון בישראל והמלכת שלטון של שמאל רדיקלי וערבים. דווקא התקשורת, בדרכה ההיסטרית להפיל את ממשלת הימין, היא שגרמה בנחרצותה, בחוסר איזונה בלעומתיותה, בחוסר יושרה והגינותה – לתגובת-נגד ציבורית חריפה אשר חסמה את הדרך גם בפני אלו האוהדים המחאה למרות שאינם נימנים על מחנה השמאל. לאלו אשר אינם מעריכים את כוחו של הרוב הדומם, הרי הממשלה הנוכחית מתחזקת בכל הסקרים – למרות המחאה הלעומתית בעלת הצביון הפוליטי המהפכני כנגד בנימין נתניהו אישית וממשלתו הימנית. מרביתו של העם מסרב לשמש אידיוטים מועילים בידי שרלטנים, מאחזי עינים ותועלתנים פוליטיים, ועל כך יבורך.

לחצי הכוס הריקה נוסף נתון מטריד חדש בהוויה הישראלית. שנים לעגנו ובזנו לחמאס העושה שימוש נלוז בילדי הפלסטינים על מנת לקדם מטרות פוליטיות, לעורר רחמים ותחושת הזדהות בקרב אומות עולם ובכך להשכיח את רצחנותו ומטרותיו האמתיות. ברוכים הבאים למועדון מרצחי החמאס. בישראל של 2011 עושים ישראלים רבים מספור שימוש ציני, מלוכלך ונכלולי בילדיהם על מנת לקדם מטרות פוליטיות, על מנת לקושש אהדה, ממש כפי שנוהג החמאס. אז מאי נפקא מינא? במה אנו יותר טובים מהם? מה מותרנו עליהם? הנה, הסיאוב החזירי, תסמונת המגיע לי, "המטרה מקדשת את האמצעים", עולים וצפים בכל כיעורם וניוולותם עד כדי עשיית שימוש ציני על גבם של ילדינו.

חצי הכוס המלאה

זוהי חצי הכוס הריקה. קיימת גם חצי כוס מלאה. משנכשלה מטרת המחאה הראשית דהיינו, הפלת שלטון הימין והמלכת השמאל, ומה עוד שגוש הימין התחזק עקב המחאה, פנו מעצבי המחאה ל"תוכנית ב'" והיא מחאה ל"צדק חברתי" שהיתה ממילא ומלכתחילה המנוף או הקרדום לחפור בו את הפלת הממשלה. לזכות המחאה נאמר כי ללא כוונה תחילה, שינתה את השיח הציבורי לעבר חלוקת אמצעים לאומים נכונה יותר. נכונות הממשלה להאזין ולשנות, מינוי ועדת טרכטנברג, צעדים שנעשו על ידי הממשלה להתעמת עם הטייקונים (זמן רב לפני שנולדה המחאה העכשווית), ניסיונות נמרצים להורדת מחירי הדירות (זמן רב לפני פרוץ המחאה) מלמדים כי יש דברים בגו, המחאה וכיוונה ממשיכה את כיוון הממשלה בנושא, ובכך חילחלה יותר לשדרות השלטון ויש להניח כי נחזה בתוצאות אמת חיוביות בשנה הבאה. שומה על הממשלה אשר הביאה פריחה כלכלית יוצאת דופן בקנה מידה עולמי על מדינת ישראל – לדאוג כי על פריחה כלכלית זו לחלחל לכל שכבות הציבור גם לאותם אזרחים מהעשירונים התחתונים שאינם נהנים כיום מפירות ההצלחה הכלכלית.

מאידך-גיסא, עם הזמן תתמסמס המחאה, תפנה (כמובן) לערוץ הפוליטי, שהרי זו היתה, למי שנחת לאחרונה כאן מהירח ועדיין לא היה הסיפק בידו להפנים כי זו היתה כוונת המחאה המקורית מלכתחילה.

מדוע תתמסמס? משום שהמחאה אינה נוגעת במוסר ובערכים אישיים יחדיו ולעומת הפרקטיקה הציבורית, המחאה נוגעת כמי שכפאה שד בכשלי המוסר הציבורי בלבד ומתעלמת מהפן האישי. כל זמן שהאצבע המוחה מושטת כלפי האחר, יהיה זה אשר יהיה, בלא שיחושו בדבשתם שלהם, הרי שבסופו של יום תיכשל המחאה על צבר הכוונות הטובות שאכן היו אי פה אי שם מאחוריה. כל אימת שלא נתקן דרכינו אנו, כל זמן שנמשיך לנהוג בחזירות צרכנית וחברתית, נחרוג מאמצעינו הכספיים עד דלא ידע, כל זמן שנדרוש הטבות מפליגות-חורגות הגיון – עבור עצמנו ולא נהיה מוכנים לתרום לכלל, לציבור, לעם, למדינה, כל זמן שנתעלם מאחריותנו האישית, שנדרוש עזרה ציבורית בעבור כשלינו האישיים,לא יבוא שינוי משמעותי, ואלו שיבואו, זמנם יהיה קצוב וקצר מועד. אם לא נחזור ל"והצנע לכת" בגבולות ההיגיון הצרכני הקפיטליסטי המחייב צרכנות, אך שפויה, הצנע יחזור אלינו בדלת האחורית כנגד רצוננו. כפי שכבר חזר למדינות (שהיו) חשובות כעשירות באירופה ואמריקה.

אנו כבר חוזים בדרישות אפופות הזיות סמים של חלקים במוחים לפרוץ את מסגרת התקציב, להדפיס כסף, להגדיל החוב הלאומי עד בלי די על מנת לממן מדינת רווחה תלושה מהמציאות... יוון, אנגליה, צרפת, אירלנד, ספרד, פורטוגל, המתינו, הנה גם אנו באים.

כוחו הצרכני של הציבור

המחאה מתמקדת במה השלטון היה יכול לעשות עבורנו ומתעלמת מכוחו האמיתי של הציבור. הציבור התמים (והעצל) בישראל עוקב אחר התנהלות הציבור המצרי ב"כיכר תחריר" אשר ציפה, עדיין מצפה ועוד יצפה כי השלטון המרכזי ירעיף עליו דמוקרטיה כאילו היתה 'מן' מהשמים.

כך גם אצלנו. רמת המחירים הגבוהה הנוהגת בישראל הנה תוצאת חוקי השוק של ביקוש והיצע. כל זמן שבכיסי הישראלים יהיו מספיק מצלצלין (ויש, בידי רבים-רבים) ויהיו מוכנים לשלם עבור מוצרים יקרים, הרי הסוחרים ינסו באורח תדיר לבחון עד כמה יוכלו הם להעלות המחירים בלא שכמויות המכירה, סך כל הפדיון והיחס ביניהם לא ייפגעו משמעותית. מכאן גם ברור מדוע רובנו פקוח העיניים, איננו שלמים עם סחרירי "המחסור" ו"הקריסה" לכאורה של המעמד הבינוני המחוצרצים שלא בתום לב בידי מנהיגי המחאה. אך אודות זאת דנו כבר במאמרים קודמים.

כל שעל הציבור לעשות הוא לפנות לסולידריות צרכנית, לעבור מרשת שיווק ומסחר לרעותה ולהדיר רגליו ממנה באורח הצהרתי מתואם. מעשה כשפים, המחירים יצללו לרמתם הנאותה כמעט בן לילה. אך לא, אנו הורגלנו ב"תפודיות כורסא" ומצפים שהממשלה תוציא עבורנו את הערמונים מהאש, בעוד אנו צופים מהטריבונה, כאשר היא, הממשלה מוגבלת מראש בכך וכל מקרה יעילותה הינה פחותה במקרים דנן מזה של הציבור.

הערה: אין הדברים אמורים בנושא דיור, למשל, באשר בשטח זה הביקוש הוא קשיח למדי, לכל אדם נחוצה קורת גג והחלופות לכן מוגבלות, כך שכאן חייבת הממשלה להכנס בעבי הקורה (תזכורת – לא רק הממשלה אחראית לעליית מחירי השכירות והקנייה, זה השכן החזירי שלך, אדוני, זה בעל הדירה מעבר לפינה, גם הוא האחראי לכך). כך גם בנושא מחירי הדלק לדוגמא, גם כאן הביקוש קשיח למדי.

אהה, כמעט שכחנו, ענין זניח. ישראל נמצאת במצב מלחמה עם שכנותיה ומצב זה הולך ומחריף לעבר עימות מזויין כולל בעתיד הנראה לעין. כמובן שענייני זוטות אלו אינם מעניינם של שוכני בועת תל אביב, הם מנגנים בנבל בעוד רומא בוערת. איננו מסתכנים לקבוע כי ניתן יהיה לעם ישראל לחזות בחלקים האנרכיסטים מ"מוחי רוטשילד" צועדים שלובי זרוע עם הפלסטינים שלאחרי ספטמבר לקראת קיבוע זכות השיבה הפלסטינית לכל חלקי ארץ ישראל הנקיה בעתיד מיהודים, לטעמם כמובן.

מילכוד-22

כעת, הללו באו לקלל ויצאו מברכים. הממשלה קיבלה מתנה המכונה "כלכלת בחירות". על הממשלה למנף בשום שכל את "הרשיון" שקיבלה להפעיל כלכלת בחירות בלא שהשמאל יוכל לבוא בטענות עקב כך, שהרי הוא שדרש זאת ואכן יקבל. כמובן ש"המוחים" ינסו להצביע על אי מילוי תביעותיהם במלואן, וכאן שוב יתרון לממשלה, אשר תצטייר ותצייר עצמה כמבוגר האחראי אשר אינו מאבד עשתונותיו ומביא בחשבון תרחישים נוספים אפשריים בנוסף לרווחה, שהרי כלל השיקולים הנכוחים הם-הינם הצדק החברתי. אכן, זו תסמונת מילכוד-22 לאשורה, המשחקת לידי הממשלה ואשר כלל הציבור יוצא נישכר ממנה.

amroll@sympatico.ca

* * *

נעמן כהן

התנועה הפרוטסטנטית ובעיית הנפילה

פסל השיש הנפלא "אפולו ודפני" של הפסל האיטלקי ברניני, בווילה בורגזה ברומא מתאר סיפור מיתולוגי מתוך היצירה "מטמורפוזות" מאת המשורר הרומי אובידיוס. על פי הסיפור, האל אפולו, שחץ האהבה של קופידון ננעץ בו, רודף בתשוקה אחר הנימפה דפני. לאחר שדפני קראה לעזרה, הפך אותה אביה – אל נהר –לעץ הדפנה (בעברית ער אציל). פסלו של ברניני מציג את האירוע ברגע השיא שלו. האל אפולו מתואר כנער צעיר ועירום. ידו האחת מצליחה לאחוז במותניה של דפנה ואילו רגלו האחורית מונפת באוויר, כבתוך ריצה, המועצמת על ידי הבד העוטף את אזור חלציו ותלוי מכתפו. דפנה מתוארת עירומה לחלוטין, פיה פעור באימה והיא מסובבת את ראשה לאחור לעבר אפולו. גופה מתואר בתנועה פיתולית (סרפנטינית). ידיה מונפות למעלה וכפות ידיה, מהן מבצבצים עלים וניצנים, נמצאות במצב של מטמורפוזה לצמח.

http://clickit3.ort.org.il/Apps/WW/Page.aspx?ws=8aedc11d-997d-4a69-b1d6-2489389d4535&page=9e059a82-f0d1-4397-b3fc-bbdb32751a74

דפני – המהווה סמל "התנועה הפרוטסטנטית", קרוייה על שמה של אותה נימפה. אני מדגיש "סמל", כי גורמים אחרים הם המנהיגים. לכן יש חובת גילוי עליהם, יותר מאשר עליה.

בתשובה לשאלה מדוע לא שירתה בצה"ל ענתה דפני ליף, שהיא שוחררה מהצבא בגלל מחלת הנפילה. זה מוזר. הרי ידוע ששני המצביאים המפורסמים ביותר בהיסטוריה: אלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר, לקו במחלת הנפילה, ומחלה זו לא מנעה מהם השתתפות במסעות ובקרבות מפרכים ביותר. ואם כבר הזכרנו את אותם מצביאים גדולים, הרי בנוסף לאפילפסיה היתה להם עוד תכונה שאולי היתה גורמת להם בעיות בצה"ל. שניהם אהבו גברים. חייליו הנאמנים של יוליוס שרו לו: "גליה לפני קיסר כרעה והוא לפני ניקומאדס..." – כזכור, הרמטכ"ל מוישה וחצי ערך מסע צלב נגד מינויו של דן שמרון לתפקיד הרמטכ"ל בטענה שהוא הומו.

השאלה אם ליף שרתה בצבא אם לאו אינה רלבנטית מבחינת פעילותה, לעומת זאת מותר וצריך לעסוק בשאלות אישיות, למשל – על הרכוש המשפחתי, שלפי המפורסם כולל וילה מפוארת בכפר שמריהו ודירת פאר ברחביה. אולי דפני תשכנע את הוריה להשכיר את הנכסים הללו בזול למעוטי יכולת? ובכלל מדוע בעצם משלמי המיסים צריכים לממן לה שכירת דירה במרכז תל אביב במקום הוריה? מכל מקום בהחלט לגיטימי לעסוק בשאלה מי מממן אותה? דפני שהתה ימים ספורים בלבד באוהל ועברה לדירה שכורה. מי אם כן משלם לה שכר דירה והוצאות? ומהן המטרות של אותם מממנים? דפני היא הסמל, המממנים הם המנהיגים.

התנועה הפרוטסטנטית והעיתונות

העליהום התקשורתי על העיתונאי שרון גל מערוץ 10 שהעז לשאול את דפני על שירותה הצבאי מעלה את שאלת התקשורת והפרוטסט. מעניין שעד כה מנהיגי "הפרוטסט" לא עסקו כלל בבעיית התקשורת הנתונה כולה בידי טייקונים קפיטליסטיים חזיריים. לא שמענו מילה נגד הטייקונים; עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, ונבזלין, בעלי עיתון "הארץ", שקראו והאיצו במאמר המערכת של העיתון באזרחי ישראל לצאת להפגנת המיליון. לא שמענו מילה מאנשי הפרוטסט נגד יחסו הנצלני של שוקן לעובדיו. האם מי מהם קיבל "דמי לא יחרץ"? – שוקן נהג בדומה למעסיקים נצלנים אחרים. כדי להשיג שקט להמשך הניצול קיבל אחד מהמוחים - הכתב אור קשתי, העלאה לתפקיד ראש מערכת החדשות.

http://cafe.themarker.com/post/827073/

את שוקן כמובן לא מעניין "צדק חברתי", את שוקן מעניינים שני דברים: כסף, והאידיאולוגיה שהוצגה השבוע במאמר מרכזי מאת בנה של שולמית אדלר (אלוני) - אודי, הקורא "לשחרר את פלסטין מהכיבוש ואת ישראל מהציונות". ("הארץ" 2.9.11) כלומר, תמיכה בכיבוש ערבי ובהפיכת ישראל למדינה ערבית.

התקווה 1

מ"התנועה הפרוטסטנטית" עשויה לצמוח רק תקווה אחת. אם תשכיל ללכת בדרכה של שלי יחימוביץ. (ולא בדרכה של דפני) שלי יחימוביץ היא הממשיכה של תנועת העבודה ההיסטורית. הממשיכה של דרך הציונות הסוציאליסטית ששאפה להקים את מדינת היהודים כחברה מתוקנת, חברה של ערבות הדדית. גם אם היו כישלונות יש חשיבות בראיית המטרה. ללא חברה מתוקנת מדינת ישראל לא תצליח לעמוד במאבק ההירואי שלה באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי, ובגזענות המוסלמית. שלי יחימוביץ היא התקווה לחברה הישראלית.

התקווה 2

לאחר שנתיים של מאבק קיבלתי השבוע סוף סוף הודעת מעיריית תל אביב שבחודש הבא תובא לדיון בקשתי להוסיף לאנדרטת הזיכרון של אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל. נראה אם יצליח רון אובז'נסקי (חולדאי) לעמוד בלחץ. לא יעלה על הדעת שכל חיילי צה"ל שנפלו יזכו להנצחה – זולת אלו שנפלו מאש אנשי האצ"ל. הנצחה זו חשובה ביותר לאור מסע השקר וההכפשה שנערך אפילו במכתב העיתי "חדשות בן עזר", כאשר יוסי אחימאיר, בהשפעת "מצבי הרוח הפאשיסטיים" שינק מבית אביו, קורא לרבין "רוצח".

נחכה להחלטה.

* * *

יעקב זמיר

"מחוסר בנים בכפר גם לכלב יקראו ישמעאל"

גורג'יה, אישה בגדאדית אנאלפאבתית (כרבות מבנות מינה בימי התורכים), קיבלה סוף-סוף  מכתב מבנה חביבה אשר נלקח לצבאו של השולטן לארצות רחוקות ולא שמעה ממנו הרבה ימים.

לא היה קץ לאושרה של  ג'ורג'יה בהגעת המכתב, וביתה נמלא גילה וסלסולי שמחה. אלא שלא ידעה לקרוא את תוכנו בהיותה אנאלפאבתית, כאמור. על כן היא  נטלה את המכתב ופנתה לשוק בתקווה שמישהו שם יבוא לעזרה.

באה אל רחמים  הירקן ופנתה אליו בבקשה שיאמר לה מה כתב בנה. נטל רחמים את המכתב פתח אותו הביט והביט והחל מנענע את ראשו. ג'ורג'יה נמלאה חרדה בחשבה שיש חדשות  רעות שם. והיא שאלה,  "רחמים, תגיד כפארה עליך, בשורה רעה יש במכתב? האם להתחיל לבכות ולהתאבל?"

ועונה רחמים במנוד ראש, "כן תתאבלי ותבכי על מי שלא יודע לקרוא כמוני.."

ובימינו אלה  אי אפשר לנו אלא לבכות והתאבל על שכך עלתה לנו, שפקידים בכירים כגון סגן שר החוץ דני איילון הנכבד מזמן אליו נציג של מדינה ידידותית וגדולה, שקשרינו איתה חשובים לנו מאוד, ומשפיל אותו בהושיבו על שרפרף נמוך וזה קבל עם ועדה ולעיני מצלמות ה-טי וי. 

לכגון אלה קוראים דיפלומט במקומותינו. אני קורא להם דיפלומטים דה לה שמאטע.

בערבית אומרים "מִן קִילָאת אִל בָּנִין סָמּוֹן אִל כָּאלבְּ אִיסְמָאעִין" – כלומר מחוסר בנים בכפר גם לכלב יקראו ישמעאל.

והלא הדיפלומטיה כולה שקר וכזב ואחיזת עיניים והצגה SHAW. וישנן דרכים רבות  אחרות לומר את המחאה ואת התלונה.

ומאותה הנקודה כדור השלג החל מתגלגל והלך וגדל עד לימינו הורודים  האלה.

ואיפה הסיסמא המהוללה שמילאה את חוצותינו במודעות גדולות "היה חכם ואל תהיה צודק?"

שנים רבות לא הסכימו ממשלות ישראל לציין את יום השואה של הארמנים כדי לא להרגיז את טורקיה, ולמתלוננים ענו שזהו הריאל-פוליטיק. פתאום שָמָן ישורון ויבעט  בקיר עד ששבר את רגלו.

מעציב מאוד שאת מדיניות החוץ מנהלים נפוחי אגו חסרי שכל בקדקודם.

נ.ב.

לא, לא שכחתי שהתורכים עצרו ללא סיבה, עינו ורצחו את סבי אבי-אימי ואת דודי, אחיה, במלחמת העולם הראשונה – וזרקו את גופותיהם לנהר.

יעקב זמיר

רמת גן

אהוד: ההפגנה של דני איילון אמנם מטופשת, אבל היא באה בתגובה להשפלתו של נשיא המדינה שלנו, שמעון פרס, על-ידי המנוול ארדואן, שהיפנה לו את גבו וסירב ללחוץ את ידו בפורום בינלאומי. כך שהחארות הטורקיים, תומכי הטרור הפלסטיני – הם ש"התחילו".

אל נא תיתפס, כישראלים לא-חכמים רבים ונרגנים (בהם רבים מידידינו) – להאשמת עצמנו בכל דבר. כל מה שקורה בטורקיה היום כלפינו זה לא בגלל ישראל אלא בגלל טורקיה הבורחת ממורשת אתא-תורכּ ובוגדת בה! – ואני מאמין שהטורקים עוד יחטפו באבי-אביהם ובאם-אימם על כך – כי מצבם הבינלאומי, למרות תמיכתם של הסכל אובמה וטיפשתו קלינטון – מצבם הוא בכי רע. למעשה רוב המדינות הסובבות אותם אויבות להם.

בעל-הברית היחיד שלהם הוא החמאס בעזה. ואילו בתוכם הולך ומתחזק האזור הכורדי העצמאי שעתיד להיות, עם האזורים הכורדיים של עיראק, איראן וסוריה – אחת המדינות החזקות והפרו-ישראליות במזרח-התיכון. ומזלנו הבלתי-רגיל הוא שהטורקים "ידידינו" נאלצים לחדול להשתמש בנשק שאנחנו מספקים להם (מזל"טים) כדי לאתר ולרצוח את האזרחים והמורדים הכורדיים. ועכשיו צריך שאנחנו נספק לכורדים נשק ותמיכה בינלאומית למלחמת העצמאות שלהם, ושהטורקים יבקשו סיוע מעזה, מכיכר תחריר ומאל-קאעידה!

* * *

מתי דוד

מי הם "צוות המומחים", שתובע "שינוי השיטה", בשם האוהלים?

כרטיס הביקור של קבוצת הפרופסורים שמינו את עצמם ליועצים מומחים של המחאה החברתית, נגד "האטימות הממשלתית", כוללת חבורת אנשי מקצוע מהאקדמיה, שכולם הם בעלי דעות ומוטיבציות אישיות ופוליטיות של שמאל רדיקלי, מדיני וכלכלי.

צוות שרואה את עצמו כאלטרנטיבה מנהיגותית, שרוצה להוביל ל"שינוי השיטה", ל"סדר חברתי חדש", באמצעות "שינוי המשטר". צוות שחולם להביא שינויים ברוח מהפכנית שממוקדת בסיסמה, "עולם ישן נחריבה" [צ"ל נחרימה. – אב"ע] (הקפיטליזים), "עולם חדש נקימה" (סוציאליזם).

נסיונם של רוב חברי הצוות להופיע בציבור, כביכול, אך ורק כאנשי אקדמיה מקצועיים נטו, ללא אינטרס פוליטי, נכשל. רובם שייכים, פעילים ומזדהים עם מסגרות ועמותות של שמאל רדיקלי. הם כמובן נרתעים להודות בכך בפומבי. מקצתם מתגעגעים לסמלים איתם הם מזדהים כמו, 1 במאי, האינטרנציונל, מלחמת מעמדות, אחוות עמים (עם הפלסטינים). אמירות וחלומות שחלפו מן העולם, אך כנראה נותרו בתודעתם.

גל המחאה החברתית, הפך לפלטפורמה ארגונית ותעמולתית של ארגוני השמאל הקיצוני על כל גווניהם, ממר"צ ועד חד"ש, כולל כל העמותות החברתיות הפועלות למען הפלסטינים וגם אישים וקבוצות מקדימה וממפלגת העבודה.

"צוות המומחים" של המחאה החברתית כולל את הפרופסורים:

יוסי זעירה, יוסי יונה, דני פילק, יצחק גלנור, מרדכי קרמניצר, ארנון, גוטויין. אחדים מהם חתמו על עצומת סירוב לשרת בשטחים. אחד מהם חתם לביטול "חוק השבות". רובם משתייכים ל"קרן לישראל חדשה" ולארגונים פרו-פלסטינים.

למרות שהם מכחישים זאת, למקצת מהפרופסורים האלה היו ויש מוטיבציות אישיות פוליטיות, שהן כמובן לגיטימיות. ניסיונותיהם של כמה מהם להתברג בצמרות המפלגתיות כשלו, והם נאלצו לחזור אל האלמוניות האקדמית, שממנה הם ניסו לפרוץ אל הזרקורים הפוליטיים והתקשורתיים והתאכזבו.

ההתגייסות לטובת המחאה החברתית, כצוות מקצועי, זו ההזדמנות שלהם לנסות לחזור למוקד האירועים והכותרות, בסיוע תקשורת מגויסת, וכמובן בעזרת ה"קרן לישראל חדשה".

צוות מומחים זה כולל קבוצת פרופסורים מתחומי כלכלה וחברה, המאמינים ב"מדינת רווחה" סוציאליסטית, ורואים עצמם אלטרנטיבה לממשלה ולצוות טרכטנברג. לדעתם, כל המערכות קורסות. הרפואה, הרווחה, והחינוך – כולן קרסו, והם באים להצילן.

ואולם עובדות החיים מצביעות על מסקנות ותוצאות הפוכות. מדינות רבות, שבהן הונהגה "כלכלה סוציאליסטית" – כשלו. כך זה קרה במדינות רבות באירופה בעבר, וביוון, ספרד, אירלנד ובפורטוגל בימינו.

מדיניות סוציאליסטית, התובעת הענקות הטבות ושירותים מן הגורן ומן היקב, ללא חשבון, עלולה להוביל לאנרכיה ולמשבר, לאבטלה המונית כמו עתה ביוון, ספרד, פורטוגל. התוצאה תביא להפגנות בסיסמה "לחם עבודה".

מדינת רווחה וכלכלה סוציאליסטית, הפכו למילות קסם. צדק סוציאלי כמודל אידיאלי, נשמעים ומתקבלים באופן חיובי. ואולם שאיפות אידיאליות לשיוויון ולצדק אופטימלי, כנראה יישארו תמיד כמשהו רצוי אך בלתי ניתן להשגה, אפילו אם אותו צוות מומחים יהיו מנהיגי המדינה.

למרות שבישראל אין כלכלה סוציאליסטית, אלא קפיטליסטית, ולמרות הצרכים הבטחוניים האדירים, המשפיעים על התקציב, ולמרות שאנחנו מצויים בחברה של מהגרים עם קשיים, ולמרות שאין לנו נפט, מים, ואוצרות טבע, ולמרות שעברנו חמש מלחמות גדולות והרבה "מלחמות קטנות" – הגענו להישגים אדירים בכל תחומי החיים ועל פי כל אמות המידה – בהשוואה לארצות רבות בעולם.

ישראל היא סיפור הצלחה כלכלי, מדעי, חקלאי, טכנולוגי, תעשיתי וצבאי. אין אמת עובדתית לפסיכוזה התקשורתית לפיה הכל קורס. הרפואה, הרווחה, החינוך החקלאות לא קורסים. ראוי לזכור ולא לשכוח מה היה לנו בעבר ומה יש לנו היום. טוב לחיות בארץ למרות כל הבעיות, המחאות, ההפגנות, השערוריות והשחיתויות. אכן, דרוש זעזוע מבריא ופתרון אמיתי לסידרה של תביעות צודקות של תנועת המחאה החברתית.

* * *

שלמה אראל

עוד על משפחת פסקל

שלום לך אהוד היקר,

 הגיליונות שלך מופיעים בקצב מסחרר ואני עוד מעיין בגיליון 673, הסיפור על משפחת פסקל מעלה אצלי זיכרונות מימי ילדותי בפתח תקווה.

אך קודם כל גילוי נאות: גם בני הצעיר (נולד ב-1948, אחותו הבכורה איננה בין החיים) נקרא בשם "הרענן והטרי" אהוד. בכור נכדיו הלך אתמול לראשונה לבית הספר.

והיה לי אח צעיר, השגריר משה אראל (נפטר לפני שנתיים) שהיה חברו ובן גילו של אהוד לוי/פסקל. ליוויתי את אחי בביקוריו אצל חברו אהוד. היה לו חדר מלא משחקים שאנו, ילדי פתח תקווה, לא ראינו מעודנו. מכּאנו צרפתי, קרוקט ועוד משחקים שונים. והיתה לו אומנת/מטפלת ערבייה שנהגה לגרש אותנו אם באנו מוקדם מדי.

"אודלה נאיים." (אהוד ישן).

לאבא של אהוד, האדון לוי, היה אוטו פורד, היחידי, לפחות ברחוב רוטשילד. פעם לקח אותנו בדרכי העפר בין הפרדסים עד שחמור גזעי עמד וחסם את דרכנו. לא הועילו הצפירות והקללות בצרפתית (כדי שאנחנו לא נבין) עד שהתחיל לקלל אותו בערבית. החמור פינה לנו מיד את הדרך.

החווילה של פרץ פסקל ברחוב רוטשילד, מול ביה"ס פיקא, שבה התגוררה גם משפחת לוי, שכנה בתוך "מתחם" גדול מוקף גדר גבוהה, והיתה מוסתרת בתוך גן עבות. הכניסה הייתה דרך החצר מאחור [מרחוב נורדאו. – אב"ע].

את פרץ פסקל ראינו לעיתים רחוקות, לבוש הדור במכנסי "ניקרבוקר" אופנתיים. אודה על האמת, בני המושבה הסתכלו בעין חשדנית מהולה בקנאה על המתחם הזה בלב המושבה. אבל אימא של אהוד [בטי] היתה אישה מקסימה, אלגנטית ושובה לבבות. כאילו באה מעולם אחר. רק כאשר היתה גוערת במשרתים בערבית צחה ובמבטא צרפתי מובהק, ידענו שהיא אחת משלנו.  

כתבתי זאת כדי להשוויץ ולהקריא לנינים שלי. 

* * *

יוסף דוריאל

אין מה לעשות מול הצונאמי הכפול?

לצונאמי ספטמבר בו מפחידים אותנו בהכרזת המדינה הפלסטינית יש גם אח שמתעלמים מהופעתו הצפויה ב-22/9/11 – והוא הרבה יותר מסוכן –

ועידת דרבן 3, להסתה עולמית נגד ישראל מאותו בנין האו"ם בניו-יורק. ציפייה פאסיבית לשתי התקפות אלו תהיה מחדל שלא ייסלח.

סיכול ממוקד של פעולה מלחמתית נגד ישראל מקובל כיום כפעולה הגנתית נורמטיבית, גם כשהיא כרוכה בקורבנות נלווים ובגינויים צפויים מכל הצדדים. המפחידים אותנו בצונאמי פוליטי, משום-מה לא חושבים שגם נגדו צריך ואפשר לנקוט בסיכול ממוקד, שהוא קל יותר ובלי סכנות לפגיעה פיזית באנשים. כל מה שצריך זה – הצהרה תקיפה של ראש הממשלה, שתפורסם בעולם ותוסבר כראוי על ידי מערך ההסברה הממלכתי ושלוחותיו החוץ-ממשלתיות. והנה טיוטה לנאום המתבקש מראש הממשלה:

1. בקשת הרש"פ מהאו"ם לקבל מעמד של מדינה

אנו רואים בבקשה כנ"ל של הרש"פ ותמיכה בה באו"ם הפרה סופית של הסכמי אוסלו, שגם האיחוד האירופי חתום עליהם כעד. ביטול הסכמים אלה יחייב החזרת אבו מאזן ופמלייתו לטוניס, והחזרת הקשר של ישראל עם ערביי יהודה ושומרון למצב שלפני הסכמי אוסלו – באמצעות השלטונות האוטונומיים שלהם במחוזות שסביב הערים הראשיות שם. לכל מנהל מחוז ימונה קצין קשר של המינהל האזרחי הישראלי, לסיוע בניהול תקין של החיים והביטחון במחוז. סידור זה יהיה תואם את עקרונות האוטונומיה עליהם הוסכם בחוזה השלום עם מצרים, תוך שמירת האפשרויות לשיפורים שיתאפשרו בו כאשר ייכון שלום עם כל הארצות השכנות.

ישראל מצהירה כבר כעת וחד-משמעית – שבעיית פליטי מלחמת 1948 נפתרה על ידה – בקליטת קרוב למיליון היהודים שגורשו בחוסר כל ממדינות ערב, ובהתאם לכך – על המדינות שגרמו לבריחת מיספר קטן יותר של ערבים משטחי ישראל – לקלוט אותם בשטחיהן. לא יתנהל שום משא-ומתן על מעורבות ישראל בגורל פליטים אלו, אלא אם כן יבקשו ארצות ערב להיעזר בניסיון הישראלי בשיקום הפליטים היהודים.  

2. מזימת ועידת דרבן 3 לחזור על הפצת עלילות הדם שהתחילו בדרבן 1.

ישראל מזהירה שתנקוט בכל הפעולות המשפטיות המתבקשות כנגד מפיצי עלילות הדם נגדה והמסיתים לחיסולה. לפי התקדים של הטריבונל הבינלאומי לשפיטת המסיתים לג'נוסייד ברואנדה, תדרוש ישראל מבית המשפט הבינלאומי לשפוט כל אחד מהמסיתים נגדה, לפי אותו קנה מידה – שהסתה לרצח זהה לפשע הרצח עצמו. מי שלא יובא למשפט בבית הדין הבינלאומי – נדרוש את הסגרתו לישראל, כולל נשיא איראן המטיף בגלוי לביצוע פשע ג'נוסייד נגד העם היהודי, שצריך לעמוד למשפט כפי שעמד אדולף אייכמן.

ויש גם לקחים שצריך להפיק מהשתוללות ההנהגה האיסלאמיסטית של טורקיה

כעת ברור, שהם דרשו התנצלות ישראלית על הפעולה באוניית הטרוריסטים הטורקיים – רק כדי לנצל אותה כעוד נדבך לתפיסת עמדת מנהיגות יוקרתית בחזית האיסלאמיסטים שונאי ישראל, והגיע הזמן שגם המתרפסים הפתולוגיים שלנו יבינו זאת.

המצב היה שונה לוּ לפני הפלגת משט השנאה לחופי עזה היתה מתפרסמת אזהרה ישראלית, גם במודעות בעיתונות העולמית, על זכותנו לפי החוק הבינלאומי ועל כוונתנו ליירט אוניות שתנסינה לפרוץ מצור על שטח ממנו מתנהלת מלחמה נגדנו. לא היה שום צורך לחכות להכרה בזכותנו זו על ידי ועדה של האו"ם, שנה אחר ביצוע הפשע של המשט העוין. וגם לא היתה שום הצדקה לבקש שוב ושוב דחייה של פרסום מסקנות הוועדה שלא נעמו לשליטי טורקיה, כשהיה ברור שמחווה זו תתפרש על ידי הטורקים כנכונות להשפיל את עצמנו בפניהם.

סביר מאוד להניח – שסיכול-מונע מילולי היה יכול לחסוך התנגשות אלימה של חוסר ברירה. וזה נכון גם לגבי העתיד: להרתעת האוייב מתיכנון מטח טילים על ישראל – במקום לרמוז על "מחיר יקר" שנגבה ממנו – להכריז מראש ובמפורש שלגבי לבנון, למשל, בה החיזבאללה הפך לחלק מהשלטון הרשמי – ביום בו תותקף ישראל בטילים תפסיק מדינת לבנון להתקיים.

הם יקימו על כך צעקות? מוטב לפני – ולא אחרי שנספק להם צילומים של בתים מופצצים עם זקנות בוכיות.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים" בו תוארו, מגוף ראשון, תולדות המאבק על המדינה והוצגה אסטרטגיה אלטרנטיבית למדיניות הלאומית.

* * *

מרדכי קידר

הקונגרס הציוני, שוב בבאזל

 הקונגרס הציוני הראשון התכנס ב"אולם המוזיקה" בבאזל שבשוויץ, ב-29, 30 ו-31 באוגוסט 1897, כ"ט, ל' באב ו-א' באלול תרנ"ז.

השבוע, במלאת לו 114 שנים בדיוק, ב-29, 30 ו-31 באוגוסט 2011, כ"ט, ל' באב, ו-א' באלול תשע"א (114 הם שישה מחזורי 19 שנים) התכנס באותו אולם בדיוק – קונגרס ציוני לא פחות, אלא שזה אורגן על ידי קבוצת נוצרים שאינם רק ידידי ישראל אלא אוהבי ישראל בלב ונפש, שהמכנה המשותף שלהם הוא שיכנועם כי העולם הנוצרי חייב לתמוך בעם ישראל ובזכותו על ארצו בכלל ועל ירושלים בפרט.

את הקונגרס ארגן ז'אק גותיאר, עורך דין נוצרי מטורונטו, שהקדיש עשרות שנים מחייו הבוגרים למחקר מקיף ומעמיק על זכותו של עם ישראל על ארצו. את עבודתו הוא תיעד בספר בן 1,300 עמודים הכולל כ-3,000 מראי מקום, והמביא אסמכתות מאין-ספור מקורות, החל מהתנ"ך וכלה בהחלטותיה של ועידת סן רמו, 1920. הוא מוכיח כי החלטות ועידה זו גוברות על כל החלטה שהתקבלה אחריהן, כולל הקמת אמירות עבר הירדן שממזרח לנהר הירדן, שכן שטח ירדן נכלל בשטח המנדט, והמנדט במקורו נועד להקים "בית לאומי" ליהודים, ולא לשום עם אחר. ומכיוון שכך, ודאי וּודאי שאין סמכות לשום גוף, גם לא לעצרת הכללית של האו"ם, לקרוע עוד חלקים מארץ ישראל ולהעבירם לשלטון שאינו יהודי.

ברקע הקונגרס עמדה תוכניתם של ראשי הרשות הפלסטינית לבקש חד-צדדית מהאו"ם הכרה במדינתם. המתכנסים השבוע בבאזל – שרובם הגדול נוצרים – היו תמימי דעים כי מדינה פלסטינית תהיה אסון למדינת ישראל, לאירופה ולכל העולם המערבי, שכן מדינה כזו עלולה להמשיך את תהליך האיסלאמיזציה המתקדם במזרח התיכון.

אלא שהקונגרס התכנס תחת הכותרת: "יחד למען ירושלים". שכן בקרב חוגים נוצריים רבים הולכת ומתגבשת התחושה הקשה כי יש בישראל יותר מדי אנשים שהתעייפו מן המצב והמוכנים לוותר על ירושלים העתיקה תמורת פיסת נייר שכתובה עליה המילה "שלום", למרות שידוע מהו משקלה באזור האומלל, מוכה המשברים שלנו.

הנוצרים הללו חשים כי אם יצליח האיסלאם להשתלט על ירושלים, תהיה בכך פגיעה קשה באמונה הנוצרית, שכן ישו חי יהודי, נולד כיהודי, פעל בירושלים כיהודי ונצלב כיהודי.

חזרת היהודים לשלוט בירושלים לפני 44 שנים פתחה אותה לעולי רגל נוצריים והכניסה את כנסיות ירושלים תחת שלטון מסודר ומאורגן. העברתה של ירושלים המזרחית לשלטון מוסלמי עלולה להטיל מגבלות קשות על הכנסיות ועל הנוצרים שבה.

הנוצרים רואים את פרעות הרחוב המציפות את העולם הערבי, מתוניסיה עד עיראק, מסוריה עד תימן, מלוב ועד מצרים. לכן הם חוששים כי חוסר היציבות יאפשר לבריונים ולבעלי זרוע להשתלט על אדמות הכנסיות (כפי שקרה באזור בית לחם), לגנוב רכוש יקר מהכנסיות ומהמנזרים. הם גם רואים את ההגירה ההמונית של נוצרים מהעולם הערבי, שלא ניתן להגדירה אלא כ"בריחה המונית". שליטה יהודית בירושלים – כפי שהוכח לאורך 44 השנים מאז שאוחדה העיר – היא הערובה היחידה להישארות החיים הנוצריים בעיר זו, הקדושה גם להם.

יתר על כן, על פי גישתם של נוצרים אלה, בסיס המונותיאיזם בעולם הוא האמונה היהודית הקשורה לירושלים קשר בל יינתק, ועל הקשר הזה שבין העם היהודי ובין ירושלים בנוי הקשר הנוצרי עם העיר. הנצרות, שיצאה מהיהדות, תלויה בקיומו של עם ישראל על אדמתו, בשליטתו על בירתו ההיסטורית ובעצמאותו.

לכן הם רואים כל פגיעה בזיקה בין ירושלים ובין עם ישראל כבעיה חמורה לא רק ליהדות, אלא גם לנצרות. ירושלים בהיבט זה היא הר הבית, לפני כל חלקיה האחרים.

מחקו את מוחמד מכתבי הקודש

לקונגרס הוזמנו ארבעה דוברים ישראלים: הרב בני אלון (עם רעייתו, אמונה אלון), חיים זילברשטיין ראש עמותת "אם אשכחך", פרופ' משה שרון, המזרחן הדגול (שגם אשתו כיבדה את האירוע בנוכחותה), ועבדכם הנאמן.

פרופ' שרון התמקד בנאומו בהיסטוריה הקדומה של האיסלאם, ועל היעדרה של ירושלים מן ההגות האיסלאמית הקדומה. בהרצאתי עמדתי על הפעילות של התנועה האיסלאמית בישראל תחת הנהגתו של שייח' ראא'ד, ראש הפלג "הצפוני" של התנועה האיסלאמית. התנועה ומנהיגה שמו להם למטרה לנתק את הקשר שבין עם ישראל ובין בירתו, והם לא בוחלים באמצעים כדי לערער על זכותו של עם ישראל על ירושלים.

מטרתה של התנועה האיסלאמית – הפועלת בחסות הדמוקרטיה הישראלית – היא לחסל את מדינת היהודים ולהקים על חורבותיה ח'ליפות איסלאמית שבירתה "אלקודס". על פי גישת האיסלאם, היהדות והנצרות בטלו מן העולם, והאיסלאם החליף את שתיהן, היות שמאמיניהן זייפו את התורה ואת הברית החדשה, בכך שמחקו מהספר את האזכורים של מוחמד נביאם. המאבק על ירושלים כיום הוא אפוא מאבק משותף ליהדות ולנצרות נגד האיסלאם המשתלט יום יום על יותר ויותר משטח העולם. מצרים מהווה דוגמה בולטת למאבק זה, שככל שהמהפכה מצליחה פחות לשפר את חיי העם המצרי, כך גדל הלחץ הציבורי של הרחוב האיסלאמי על הנוצרים הקופטים, תושביה המקוריים של ארץ הנילוס.

כאן המקום לספר כי מיספר חברים פנו אליי בבקשה לא לנסוע לבאזל ולא להשתתף באירוע נוצרי, שכן יהיה בכך משום מתן גושפנקא יהודית לנצרות. אני מבין היטב את הגישה הזו ואת מה שעומד מאחוריה: קיים אצלנו פחד קמאי מהנוצרים, והוא תוצאה ישירה של הישיבה בגלות בארצות שבהן שלטה הנצרות, האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, הרדיפות, שריפת יהודים על המוקד, המרת הדת בכפייה, ההרג וההרס בקהילות אירופה בזמן מסעי הצלב, החשש מהיטמעות, הפעילות המיסיונרית, והחמור מכל – השואה הנוראה. כל אלו יצרו רתיעה גדולה בקרב יהודים מהתקרבות לנצרות ולנוצרים.

הרב בני אלון התייחס גם לכך בדבריו בקונגרס, ועמד על כך שמבלי להתעלם מן ההיסטוריה הקשה של יחסי יהדות-נצרות, הסכנה האמיתית, המוחשית, לעם ישראל כיום נובעת דווקא מעולם האיסלאם, שנציגתו המובהקת – איראן – עסוקה יומם וליל בפיתוח נשק שיסיים את מה שהיטלר לא הצליח לסיים: את השמדת היהודים.

כיום, אש הסכנה האמיתית לעם ישראל אינה מהעולם הנוצרי אלא דווקא מהאיסלאם. אין לנו הרבה יכולת לברור את חברינו ותומכינו. ואם יש קבוצות של נוצרים המוכנים להעניק לישראל תמיכה מוסרית, ציבורית, תקשורתית, פוליטית, וכלכלית – מצבה של ישראל אינו מתיר לה לדחות את ידם המושטת. יש הטוענים כי תמיכתם נובעת אך ורק מאמונתם שביום שכל עם ישראל יתרכז בארצו, המשיח שלהם ישוב מהמתים, ושיתוף פעולה שלנו עימם מגביר את אמונתם זו. לאלו אני עונה: אין זה מענייני במה הנוצרים מאמינים, שכן גם אם יאמינו בכך שהארץ שטוחה ולא כדורית, אזי לגבי אין זה מעלה או מוריד מאומה.

בקונגרס דיבר גם חיים סילברשטיין, ראש עמותת "אם אשכחך", שהציג תסריט חמור מאוד של המצב שיהיה בארץ אם תקום מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, ושל הבעיות שיעיקו על כל החיים בירושלים, אם זו חו"ח תחולק.

הקונגרס של באזל שהתכנס השבוע סיכם את דיוניו בקריאה לכל באי עולם למנוע את ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית ולעשות כל מה שאפשר למנוע את חלוקת ירושלים. ישראל חייבת תודה עמוקה לקבוצות נוצריות אלה. מוטל עליה לקרב אותן, לחבקן ולעודדן להמשיך ולגייס את דעת הקהל באירופה ובאמריקה לטובת ישראל.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין המעולה "מראה".

* * *

אורי הייטנר

1. אם שֶׁלִי תנצח

בבחירות 1992 תמכתי במפלגת העבודה. מאז לא חזרתי על הטעות. מאז אף לא חלף במוחי הרהור רגעי על אפשרות כזאת, באף מערכת בחירות. אם בפריימריס במפלגת העבודה שלי יחימוביץ' תנצח, אשקול ברצינות רבה את האפשרות לתמוך במפלגת העבודה.

למה? במה מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' שונה כל כך מאותה מפלגת העבודה שלא העליתי על דעתי לתמוך בה? הרי הסיבה העיקרית להצבעתי הייתה העמדות המדיניות של מפלגת העבודה, ועמדותיה של שלי יחימוביץ' אינן שונות מעמדות אלו, כמו גם מעמדות יריביה בפריימריס. הרי, למרבה הצער, בתחום המדיני שלי יחימוביץ' אינה מחייה את דרכה האידיאולוגית של מפלגת העבודה. לצערי הרבה, אין היא חוזרת לרעיונות הפשרה הטריטוריאלית נוסח תוכנית אלון. לצערי הרב, אין היא מאמצת את מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו פרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הוא ביטא את מחויבותו המוחלטת לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה," לסיפוח גושי היישובים ללא "חילופי שטחים" וכו' (הלוואי שנתניהו וליברמן היו מאמצים את הקווים האדומים של רבין). להיפך, היא דבקה בדרכם של ברק ואולמרט, או בלשונה "מתווה קלינטון". אני שולל דרך זו מכל וכל. מדוע, אם כן, אני שוקל תמיכה במי שדרכה המדינית כה שונה מדרכי?

הסיבה לכך, היא שעד היום לא היתה לי כל סיבה להתלבט. כל המערכת הפוליטית הוגדרה על פי סוגיות החוץ והביטחון. החברה והכלכלה הופקעו מן הפוליטיקה, וההתייחסות אליהן היתה כאל מדע מדוייק. לא היה הבדל אמיתי בין המפלגות השונות, כפי שלא היה הבדל משמעותי בין הממשלות השונות, בסוגיות אלו. הכל אימצו את הגישה הניאו-ליברלית. תמיד, המפלגה שבאופוזיציה היתה קצת יותר "חברתית" ומפלגות הקואליציה האשימו אותה ב"פופוליזם חברתי", אך היה זה ריטואל שקרי.

שלי יחימוביץ', מיום כניסתה לפוליטיקה, הציגה אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית של תחיית מדינת הרווחה. את כל-כולה הקדישה לנושא זה. התמודדותה על הנהגת מפלגת העבודה היא באמת ובתמים מתוך רצון לקדם את הנושאים הללו. אין אלה סיסמאות "הזקנה במסדרון" שנשכחו עם הניצחון בבחירות וההתמקדות באג'נדה אחרת לגמרי, ואין לחשוד בשלי שהיא תזנח את הנושא אם יוצע לה התפקיד היוקרתי והקורץ של שרת הביטחון. אצלה, לשם שינוי, זה לא בלוף, זה אמיתי. היא נכנסה לפוליטיקה כדי להשפיע על פני החברה הישראלית ולשנותה, זאת האג'נדה שלה ואם היא תעמוד בראש מפלגת העבודה – זאת תהיה דרכה של מפלגת העבודה. בסיטואציה כזאת, לראשונה, אעמוד בפני דילמה – האם לתמוך במפלגה ובמנהיג שאני תומך בדרכם החברתית כלכלית ושולל את דרכם המדינית. מאחר וחזקה על אבו מאזן שידחה כל הצעה ישראלית, כפי שדחה את הצעות אולמרט, יקל עליי לתמוך במפלגה ובמנהיגה הממוקדים בשינוי החברתי והכלכלי של ישראל.

האפשרות לתמוך במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' נובעת גם מסיבות נוספות:

בכל ראיון, בכל נאום, בכל מאמר, בכל הזדמנות מדברת שלי על הציונות. בתקופה של מתקפת פוסט ציונות ואנטי ציונות, ובתקופה שיש מי שמנסים לזהות ציונות עם ימניות, אני רואה בכך חשיבות רבה. שלי מחוייבת לחזון הציוני של יצירת חברת מופת. אין אלה דברים מן השפה אל החוץ. ניכרים דברי אמת. היא מחויבת לסמלי המדינה ולהמנונה, היא שוללת את הפוסט ציונות, היא מתנגדת בתוקף לסרבנות והשתמטות. היום זה לא מובן מאליו.

במאבקיה החברתיים העדיפה שלי יחימוביץ' את טובת העניין על טובת המפלגה, ושיתפה פעולה עם גורמים הרחוקים ממפלגתה מבחינה פוליטית – ליכודניקים, ש"סניקים, חרדים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במאבק נגד הפרטת קרקעות הלאום, אותו ניהלה בשותפות עם "בני עקיבא" וחלקים רבים בציונות הדתית. כך ראוי, ולו בזכות עובדה זו היא ראויה למנהיגות.

שיתוף הפעולה שציינתי, אינו נובע מטטרנות, העדר חוש ריח. עובדה – שלי ניהלה מאבק נגד בחירתו של דב חנין לראשות העיר ת"א, בשל עמדותיו האנטי ציוניות. שלי הבינה את האבסורד שבבחירת אנטי ישראלי לראשות העיר הגדולה בישראל. אין צורך בדמיון מפותח מידי, כדי לשער איזה נזק עלול היה להיגרם למדינת ישראל, אילו ראש העיר ת"א היה הופך באחת לדמות הייצוגית של האנטי ציונות, מרואיין מבוקש בכל התקשורת העולמית ככלי לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. בקרב צעירי ת"א היה באזז טרנדי של תמיכה בחנין, והתגייסותה של שלי למנוע זאת, השפיעה מאוד על מניעת החרפה הזאת.

שלי יחימוביץ' היא אדם נקי כפיים וחף משחיתות. אי אפשר אפילו לדמיין אותה צועדת למשרדי החקירות של המשטרה. שלי יחימוביץ' לא נקשרה לפלילים ונחלצה מהדין בזכות השתיקה, כמו בוז'י הרצוג ולא נקשרה למפקדי ארגזים למיניהם. מן הראוי היה שהסף הזה למנהיגות יהיה מובן מאליו, אך במציאות הישראלית העכשווית, לדאבוננו, מדובר ב"אדם נשך כלב."

שלי יחימוביץ' מסרבת לאמץ את שיח שנאת המתנחלים, היא מתנגדת לפוליטיקה אלימה ואנטי דמוקרטית כמו חרמות על תוצרת ההתנחלות, והיא שוללת את קמפיין ההסתה "הכו במתנחלים והצלתם את כלכלת ישראל," שכל כולו שקרים.

ניקיון כפיה של שלי יחימוביץ' אינו מתבטא רק בסף הפלילי, אלא היא מציבה רף ציבורי ומוסרי גבוה – אישה המקדישה את חייה לשליחות אמת, ואינה רואה בקריירה הפוליטית כלי למטרות אישיות.

בשל כל הסיבות הללו, אם שלי יחימוביץ' תנצח בפריימריס, ואך ורק אם שלי תנצח, יש סיכוי רב שאתן למפלגת העבודה את קולי. אני מניח שכך יעשו רבים מאזרחי ישראל. מנהיגותה של שלי יחימוביץ' עשויה להוסיף למפלגת העבודה מנדטים רבים.

2. מאבק המתמחים – אחריות חברתית או "אחרינו המבול"?

המאבק העממי למען צדק חברתי ותחיית מדינת הרווחה, מציב חלופה ערכית לתרבות הג'ונגל, המובילה את החברה הישראלית מזה שנות דור. מהו ג'ונגל? תחרות פרועה ושלוחת רסן, כל דאלים גבר, החזק שורד והחלש נופל. תכניות הריאליטי בטלוויזיה, ובראשן "הישרדות", שהנן אמצעי לשטיפת מוח הציבור בערכי התרבות הדרוויניסטית הזו, הם התגלמות הג'ונגל. החלופה המוצבת מנגד היא של אחריות חברתית, סולידריות, ערבות הדדית, אכפתיות, חברות. שוק חופשי? כן. אבל לא כערך עליון, כי אם ככלי שנועד לשרת את המשק והחברה, כל עוד הוא משרת אותם, והם רשאים לרסן אותו, כאשר הוא פוגע בסביבה, יוצר פערים בלתי מרוסנים, פוגע בחלשים. לצד המשק החופשי, המדינה נושאת באחריות אמיתית לחינוך, לבריאות, לרווחה, למדע, לתרבות, למלחמה בעוני, לצמצום פערים וכו'.

כמו הג'ונגל הדרוויניסטי, כך גם האחריות החברתית והסולידריות אינן מדיניות ממשלתית בלבד, אלא תרבות ושפה. אם המאבק החברתי יתמקד רק במדינה ולא יחולל שינוי עמוק בתרבות החברתית של ישראל, לא תהיה זו מהפכה אמיתית.

שפת הג'ונגל אינה רק שפתם של טייקונים. זו תרבות הקיימת בכל רבדי החברה – בפוליטיקה, בתקשורת, בעסקים, בחברה האזרחית, בקהילה, במשפחה. גם ביחסי עבודה. גם יחסי עבודה עלולים להתנהל בשיטת הג'ונגל, ולא רק באשמת המעסיקים – גם עובדים עלולים להשליט ג'ונגל. מאבקים פרועים וחסרי התחשבות של עובדים בעלי עוצמה, הם משחק הישרדות דרוויניסטי בדיוק כמו השתלטות כרישי נדל"ן על שטחים ציבוריים, בזכות כוחם. עובדים המשליטים אנרכיה, אינם ביטוי לצדק חברתי, אלא להיפוכו.

מאבק הרופאים, אותו הוביל בגאון ד"ר אידלמן, ולא בכדי זכה לתמיכת ציבור החולים חרף סבלו, היה מופת של מאבק למען צדק חברתי. המאבק הזה הסתיים בהישגים גדולים מאוד, במידה רבה בזכות הרוח הגבית של הציבור ושל המאבק החברתי – לטובת הרופאים, החולים, מערכת הבריאות והחברה הישראלית. המאבק הביא להסכם המחולל צדק רפואי בישראל – חיזוק הרפואה הציבורית, שיפור משמעותי בשכר הרופאים, תוספת אלף תקנים, תיקון תנאי ההעסקה המחפירים של הרופאים. אחד הביטויים הבולטים של עשיית הצדק הרפואי, הוא שבמדינה עם הנתון המחפיר, של תוחלת חיים נמוכה יותר בפריפריה מאשר במרכז, ניתנה העדפה משמעותית לרפואה בפריפריה. נכון, השובתים לא השיגו את כל מבוקשם, אך הישגיהם עצומים. מאבק המתמחים נגד ההסדר, הוא מופקרות חברתית. זהו מאבק כוחני ואלים, של שבירת כלים, של מבט צר על אינטרסים צרים, של היעדר אחריות כלפי הציבור וכלפי החולים. זהו מאבק קצר רואי, שעלול לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, שהיא הבסיס המרכזי לכל הישגי העובדים ולאפשרות של העובדים להשיג הישגים בעתיד. מי ירצה לנהל מו"מ עם הנציגות הנבחרת של עובדים, אם הוא ידע שסיכום איתם אינו סיכום, ושככל שילך לקראתם ימצא מולו ארגון מיליטנטי יותר. נניח שהממשלה תסכים לפתוח את ההסכם ולנהל מו"מ עם המתמחים – מי יערוב לה שהסכם עימם, לא יהיה פתח למאבק קיצוני יותר של קבוצה מיליטנטית יותר?

הרופאים המתפטרים מצדיקים את מעשיהם בעקרונות חופש העיסוק. חופש העיסוק הוא דבר חשוב, ובשיח הזכויות הליברלי הוא עומד מעל הכול. אולם בשיח של אחריות ובתרבות של סולידריות, לצד הזכויות יש גם חובות. המחוייבות של הרופאים לבריאות הציבור והאחריות שלהם לחולים, אינם נופלים מזכותם להתפטר. אי אפשר לקיים חברה, במקום שבו קבוצה של אנשים, שהציבור החלש ביותר בחברה, תלוי בהם כדי לחיות, מפנה לתלויים בו עורף ומחליטה ביום אחד להתפטר, ו"אחרינו המבול". גישת "אחרינו המבול" – היא היפוכה של אחריות חברתית, היא ניגודו של צדק חברתי.

התערבות משפטית ביחסי עבודה אינה רצויה, אך לעתים אינה נמנעת. בדיוק כפי שיש מקום להתערבות המדינה בכלכלה, ואי אפשר לסמוך על "היד הנעלמה" שתדאג לחברה, כך על המדינה למנוע אנרכיה חברתית, ולשם כך קיים בית הדין לעבודה. לפני שנים אחדות, כאשר שר האוצר נתניהו ניסה לבטל את בתי הדין לעבודה, קמה זעקה חברתית אדירה ובצדק – בית הדין הזה הוא מגן העובדים. וכאשר בית הדין הזה פסל את "הזכות הקדושה" של אלף רופאים לנטוש באחת את משמרתם, הוא הגן על החברה הישראלית מפני בריונות.

על המתמחים להודות לבית הדין לעבודה, שהציב להם סולם לירידה מן העץ הגבוה עליו טיפסו. עליהם לקבל את ההסכם שנציגיהם הנבחרים והמוסמכים השיגו, ובעתיד להיאבק בדרך דמוקרטית ואחראית לתיקון הטעון תיקון.

נדפס לראשונה בחינמון "ישראל היום"

* * *

אהודים יקרים,

ב-15/08 דהיינו לפני כשלושה שבועות היה יום הולדתו של הצייר המשורר ביידיש משה ברנשטיין ז"ל, ואני תירגמתי שיר שלו ברשותה של אלמנתו אילנה ברנשטיין ואני [ואנו] מעוניין להדפיסו.

ישראל הר

משה ברנשטיין

הָ עֶ צֶ ב

 הָעֶצֶב מְהַלֵּך עִמִּי כְּצֵל

 הַזְמַן מֵבִיא אוֹתִי בְּחַזָרַה

 לִמְקוֹם הַדָּמִים

 כַּאַשֶׁר חַיַּי נָעוּ

 בֵּין לִהְיּוֹת וּבֵין דָּרוּס

זה כל השיר. במקור כותרו "דער אומעט".  תודה לכל העורכים והקוראים בגיליונות כתב העת האינטרנטי של אהוד בן עזר / מכתב עיתי.

* * *

פרופ' זהרה יניב בכרך

הפטרייה המלטזית

הקדמה

לפני חודשים מיספר ביקרתי במלטה. שם, בין סיפורי הגבורה של האבירים ההוספיטלרים שחיו באי בימי הביניים, סופר על צמח אגדות מופלא, הפטרייה המלטזית, שגדל בשמורת טבע באי גוזו. אסורה היתה הגישה אליו – בעבר וגם היום. פרסום רב היה לו כצמח מרפא יחד במינו שאף ניתן כמתנה למלכי אירופה.

התעוררה סקרנותי הבוטנית, והרי לפניכם סקירה בוטנית, היסטורית ומדעית על הצמח המעניין הזה.

שם הצמח: טופל אדום.

בלטינית: Cynomorium coccineum

בערבית ובאנגלית: טרטוף, Tarthuth

משפחת הטופליים Cynomoriaceae או משפחת הBalanophoraceae

באירופה של ימי הביניים הוא נקרא: הפטרייה המלטזית. כינוי נוסף: הבוהן האדומה.

תפוצה: אגן הים התיכון הדרומי. חופי פורטוגל, ספרד, צפון-אפריקה. מגיע עד מדבר הסהרה. מצוי באיי הים התיכון כמו איביזה, סיציליה, וכמובן מלטה. נמצא גם בחצי האי ערב, וצומח גם באיראן.

נדיר בארץ. טפיל על שרשי אשל, מלוח וימלוח.

בוטניקה: עשבים רב-שנתיים בשרניים, החיים כטפילים על שורשים וגזעים של צמחי מלח, כגון מלוח ומלוחית. הצמח חסר עלים וכלורופיל ורוב השנה הוא נמצא מתחת לאדמה. עם בוא הגשם הוא מוציא שלוחות אדומות מעל פני האדמה. גובהן מ-15 ועד 30 ס"מ. על הגבעולים הללו נישאים פרחים קטנטנים וצבעם אדום. הפרחים חד-מיניים ודו-מיניים באותה התפרחת. הפרי קטן והוא אגוזית עטורה באונות העטיף ועמוד העלי.

לאחר שהפרחים מאובקים על ידי זבובים, הנמשכים לריחם המתוק, הם נובלים והגבעול משחיר.

בגלל צבעו האדום, שנוטה לשחור, ובהשפעת דוקטרינת החתימות – יחסו לצמח סגולות בריפוי מחלות דם – כגון שטפי דם. כמו כן-צורתו, המזכירה אברי מין זכריים, העניקה לו את האמונה בכוחות האפרודיסיאקיים שלו לשיפור תפקוד מיני. (דוקטרינת החתימות מייחסת לצורתו ולצבעו של הצמח –את ייעוד תפקידו כצמח מרפא).

קיים מין נוסף של טופל, שנקרא בלטינית:

Cynomorium songaricum. Suo Yang

זהו המין האסיאתי, שנפוץ באזורי המדבר של מערב סין. הוא טפיל על שורשים של מיני ימלוח. צמח זה משמש בסין כתרופה לבעיות גב, כליות וברכיים. כמו כן כסגולה לעצירות, לאין-אונות וכתרופה לעקרות. נחשב כמשפר את מערכת החיסון וכמעורר את המערכת האנדוקרינית. הוא מהווה נושא מרתק למחקרים מדעיים המנסים להוכיח את פעולתו הרפואית כצמח המסייע בתפקוד המיני וכצמח המחזיר נעורים (anti aging).

הרכב כימי של הטופל האדום: מיצוי גופי הפרי מצביע על נוכחות של גליקוזידים אנטוציאנינים (המעניקים לו את צבעו האדום), ספונינים טריטרפנים, וליגננים. הפיגמנט האדום שימש, ומשמש עד היום לצביעת בדים בקרב נשות שבט המאנאסיר במדבריות ערב הסעודית. הצבע המתקבל הוא בעל גוון אדום כהה מלכותי הנקרא "דאמי", או אדום-דם.

היסטוריה. עברה של הפטרייה המלטזית ושימושיה למאכל ולרפואה הם עתיקי יומין ושורשיהם נעוצים בסיפורי התורה. בספר איוב נאמר: (פרק 30, פסוק 4) "הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם". זה היה מאכל בתקופת הרעב. לפי הבוטנאים, ובעיקר לפי Dr. James Duke, מה שנאכל היה לא שורש המלוח, שאיננו אכיל, אלא שורש הטופל האדום, הטרטוף, שהוא אכיל לאחר קילוף, ושובר רעב וצמא לשעות ארוכות, כפי שמעידות המסורות המדבריות. (לאחרונה דווח על השימוש בפטרייה המלטזית כמאכל בתקופת רעב באיים הקנאריים במאה ה19).

רופאי ערב מימי הביניים התייחסו לטרטוף כאל אוצר של תרופות. הוא שימש כתרופה לבעיות של מחזור הדם, מחלות של מערכת העיכול, ובעיות הקשורות למערכת הרבייה, כולל חוסר אונים וחוסר פוריות. הפילוסוף והידען הערבי בן ימי הביניים, אל-קינדי, (870-800 לספירה), פיתח פורמולה להקלה על גירוי חריף של העור הנגרם ע"י גוף זר שחודר מתחת לעור. בפורמולה זו מככב הטרטוף כמרכיב עיקרי. הרופא האיסלמי הידוע, אל-ראזי, אף הוא איש ימי הביניים (865-925 לספירה), היה נוהג לטפל בטרטוף כתרופה לטחורים ולשטפי דם באף וברחם.

רופאים חשובים נוספים מתקופת ימי הבינים אשר העריכו את הטרטוף ואת סגולותיו הרפואיות הם: אבן-מאסאוואיה (Ibn masawayh) (777-857 לספירה), רופא פרסי נוצרי שניהל בית חולים והיה רופאם האישי של ארבעה חליפים בבגדד, והרופא והפילוסוף היהודי הידוע לכולנו – הרמב"ם.

במאה ה19 התפרסם ספר הרעלים, שנכתב ע"י Ibn Wahshiya, ובו כלול הטרטוף כמרכיב עיקרי בתרופות נוגדות הרעלות. (אנטי-דוט).

הפטרייה המלטזית, או הקשר המלטזי

במאה ה-16 הפך הצמח, שהיה ידוע בימי הביניים כאוצר של תרופות, לאוצר השמור ביותר של אבירי מלטה ממסדר ההוספיטלרים.

מסדר אבירים זה, מסדר סנט-ג'ון, נוסד בירושלים כמסדר לוחם בתקופת מסע הצלב הראשון. משנתם היתה מלחמתית ורפואית כאחד והם תיפעלו בית חולים של כ-1,000 מיטות, בו הגישו עזרה לחולים ולפצועים. כנראה ששם, בירושלים, למדו הרופאים ההוספיטלרים מעמיתיהם הרופאים המוסלמים על קיומו ושימושיו של הטרטוף.

לאחר כיבוש הארץ ע"י המוסלמים העתיקו אבירי המסדר את מושבם לאי רודוס, ומשם למלטה. שם לשמחתם הם גילו את הצמח באזור מבודד באי גוזו, גדל על מצוק, סלע גיר, והגישה אליו קשה. כיום מצוק זה נקרא סלע הפטרייה – Fungus Rock, או הר הגנרל בפי המלטזים, על שמו של מפקד חיל הים האבירי שלו מיחסים את גילוי ה"פטרייה". מיד עם הגילוי הוצב משמר מסביב למצוק וכל הקרב אליו נענש חמורות. אם נתפס גנב – דינו היה מוות...

הפטרייה המלטזית היתה תחת פיקוחו האישי של האביר השליט, "הגרנד מסטר". האבירים אספו את הגבעול בעונתו, כל שנה, ושמרו אותו במגדל שמירה באי הגדול. (המגדל נבנה במיוחד ב-1651 כדי לאחסן את הצמח). לאחר האיסוף יובשו הגבעולים, נטחנו ונשמרו בנוזלים שונים.

השימושים הרפואיים של הפטרייה המלטזית לפי מסדר האבירים:

* לריפוי דיזנטריה וכיבי קיבה

* למניעת שטפי דם ודלקות

* לטיפול בשבץ, במחלות מין, ולמניעת הריון

* לשימוש כמשחת שינים

* לצביעת בדים (צבע אדום)

* לטיפול בלחץ דם גבוה, בהקאות ובמצבי וסת לא סדירה.

אבקת הפטרייה ומיצוייה נשלחו כמתנות יקרות ערך לבתי המלוכה והאצילים באירופה.

המסורת המלטזית מספרת כי בשנת 1565 נפצע הגרנד מסטר המפורסם ז'אן דה לה ואללט בקרב נגד העות'מנים. פצעו טופל בעזרת הפטרייה המלטזית והוא הבריא וחזר ללחום.

לאחר כיבוש מלטה ע"י נפוליאון ב-1798, ירדה חשיבותם של אבירי המסדר במלטה וגם החשיבות של הפטרייה המלטזית בצמח מרפא – ירדה ונעלמה, עד שבמאה ה-19 נשכחה מלב לטובת תרופות חדשות.

כיום מוכר הטפיל במלטה כצמח מוגן ואסור בקטיף ובאיסוף. גם המצוק עצמו הוכרז כשמורת טבע.

שימושים עממיים כיום

הטרטוף משמש כיום, במדבריות של ערב הסעודית, למזון מדברי ולתרופה. הגבעולים האדומים מהווים מאכל טעים ומרווה, לאחר קילוף, כמובן בעונה בה הם מגיחים מהאדמה. לאחר שהגבעולים משחירים הם נאספים, נטחנים, ומכינים מהם תה ממותק לטיפול בכאבי בטן ובכיבי קיבה.

 הבוטנאי וחוקר הצמחים James Duke מצטט את השימוש של הטרטוף בקטר כתה רפואי.

בצפון אפריקה הוא ידוע כצמח אפרודיסיאקי, המגביר זרע ומחזק. (לפי Loutfi Boulos). בנוסף, לפי המסורת, מערבבים אותו עם חמאה לטיפול בסתימות של דרכי המרה. הצמח, יבש וטחון, משמש כתבלין, בעיקר עם מאכלי בשר.

מחקרים מדעיים

הפעילות להורדת לחץ דם נחקרה על כלבים ע"י קבוצת חוקרים באיראן. הם מצאו כי המיץ הטבעי של גבעולי הצמח היה יעיל ביותר. כשניסו להפריד מרכיבים פעילים ירדה הפעילות לרמה נמוכה. החוקרים הסיקו כי במיץ הטרי של הצמח נמצאות המולקולות בסידור מיוחד שמופרע עם הניסיונות לבידוד חומר פעיל. (1978).

הצמח נחקר גם ע"י קבוצה של חוקרים סעודיים. בשלושה מחקרים נמצא כי מיצויים של הטופל שניתנו דרך הפה השפיעו על ההתפתחות המינית ורמת הפוריות של עכברים – זכרים ונקבות כאחד. כמות הזרע וחיוניותו עלתה, והתפתחות האשכים היתה טובה יותר. החוקרים טוענים שלמיצוי היתה השפעה המזכירה השפעה של טסטוסטרון. (1999, 2000, 2001).

בסיכום, הטופל האדום הוא צמח טפיל בעל מסורות מענייניות ועבר עשיר ומרתק. אין ספק כי הטרטוף היה צמח מרפא בעל שעור קומה וחשיבות מאין כמוהו בימי הביניים. המחקרים המודרניים נמצאים בשלבים ראשוניים בלבד, ונחקרים במקומות בודדים בעולם. יש לקוות כי בעתיד יתווסף ידע מדעי שיוכל לסייע בהערכת הפוטנציאל הגלום בצמח המעניין הזה.

* * *

לבת-אל היקרה

במלאת לך 27 שנים

ברכות מכל המשפחה

בציפייה לעתיד הזוהר

אחותנו אַת הֱיִי לאלפי רבבה

* * *

אלי מייזליש

יעל דיין כמשל

אם אצה הדרך ליעל דיין, אולי היא אינה מבינה תהליכים מה הם?

אני בספק אם יש ליעל דיין מאתיים אוהדים בבלומפילד של הפוליטיקה. לו היתה יעל דיין קפטן נבחרת מר"צ בכדורגל, ספק אם היו מגיעים 20 אוהדים למגרש.

ככה זה בכדורגל וירטואלי, אבל בפוליטיקה של ממש נחלה הגברת דיין כל תבוסה אפשרית ואני בספק אם יש לה אוהד בודד.

איני בטוח שהיא גם סופרת משובחת, למרות שניסיתי להיות לפחות אוהד ספרותי, קראתי את ספרה הראשון "פנים חדשות במראה" לפני 50 שנה ומאז אני לא קורא יותר ספרים שלה. 

כל הקרדיט שלה בעיניי נובע מהיותה "הבת של" משה דיין ותו לא, כשניסתה להתעלות מעליו בחוצפה נהללית אופיינית. אבל חוצפה ישראלית לחוד ומדינאות חכמה לחוד. לו היתה חכמה לא היתה נוחלת מפלות מבישות בשדה הפוליטי כאשר אפילו נוצחה במרוץ על ראשות הרשימה של מר"צ לעיריית תל-אביב.

והנה היום [5.6] ועכשיו, הצטרפה יעל דיין אל משלחת של "20 אנשי רוח ואינטלקטואלים" [דברי הכותרת ב"הארץ"] למוקטעה ברמאללה לעודד את היו"ר הפלסטיני.

אני מעריך את היו"ר שבחוכמה של נוכל ערמומי הולך כיום לאו"ם כשועל רעב לאכול מעט ענבים לרגע דל בכרם ישראלי. אבל הוא – היו"ר, יודע וגם יודע את כוחה הבטל ב-60 של הגברת דיין, ורק מתוך נימוס של "קבלת פנים ואירוח מזרח תיכוני" היא לא סולקה.

השאלה היא האם גברת דיין בעצמה אינה זוכרת את משקל כוחה המדיני בארץ? או שהמשקל הזה אינו נחוץ כלל עבור קבלת פנים במוקטעה, ואם ספי רכלבסקי מאמין באמת כי "כמה מאות ישראלים" עומדים מאחורי המשלחת [מי? מממהה? מי?] ותמיכתם בהכרזת המדינה הפלסטינית אכן תצהיל שוב את כיכר מגן-דוד כמו בכ"ט בנובמבר, אז כדאי לו להתייצב באותו יום ולספור את הצוהלים: "פלסטין... פלסטין..." – שמא באמת הגיעו כמה מאות. אבל כדאי לו גם לשלוח בלש ולדווח לו: "אולי הגיעו רק 50.." כמאמר אברהם לקראת סדום.

כמי שעוקב אחר תהליכים במזרח-התיכון מאז שנות דור, תהליך הגרף העולה של מדינת היהודים מחצי מיליון לכדי כמעט 6 מיליון מאז "הספר הלבן" של 1939, וכמעט 6 תבוסות בזו אחר זו של הפלסטינים ודורשי טובתם ממדינות ערב, שירדו באותו גרף ממעמד בכיר של רוב בארץ וכמעט הנחלת תבוסה ליישוב היהודי בארץ – עד להזדקקות לצה"ל כדי לשמור על השקט בגדה, תהליכים אלה אינם נוטים להשתנות בשל גחמה מדינית מפיו של יו"ר מזדמן באיזו מוקטעה ברמאללה.

כי תהליכים אינם משתנים מערב לבוקר ואפילו אם יצאה השמועה על כך מעצרת האו"ם ברוב של 150 מדינות. לשם שינוי מסלול בתהליכים קבועים יש צורך בכור היתוך של עשרות שנים כפי שקרה בישראל. כור ההיתוך הפלסטיני מעולם לא החל, ובספק אם ייצא לדרך מתישהו בקרוב. ואם כן, זה עשוי לקחת להם עוד 50 שנה – לפחות. אז אם אצה הדרך ליעל דיין, אולי היא אינה מבינה תהליכים מה הם.  

אהוד: אתה שוכח את הטמבלים של "מחאת האוהלים", שרבים מהם ודאי ירוצו, בהשפעת המנהיגוֹת שלהם, לחגוג את ההחלטה על הקמת המדינה הפלסטינית – בכיכר מגן-דוד כמו בכ"ט בנובמבר, או בשדרות רוטשילד, והתקשורת תכפיל ותשלש את מיספרם, אם לא למעלה  מזה. אתה אינך יכול לתאר לעצמך עד לאיזה דרגות יעלו אז הטמטום והשקר!

* * *

יהודה דרורי

הניתוק עם תורכיה, הם המפסידים

קשה לי להביע כרגע את תדהמתי עד כמה התקשורת אצלנו מטומטמת ומרושעת – כל מה שתורכיה עושה או אומרת הם מאשימים את ביבי נתניהו, וכ"הרגלם בקודש..." הם שוכחים 10 עובדות עיקריות:

1. המצור על עזה הינו חוקי בהחלט וכך קבעה ועדת פאלמר, ה"מרמרה" היתה חייבת להיעצר.

2. אחרי שהסכימה לוועדה, עכשיו תורכיה מתכחשת למסקנות הוועדה, למה?

3. כל ההרוגים על ה"מרמרה" היו טרוריסטים מוכרים וידועים שפעלו נגד צה"ל.

4. המצור על עזה הוא לא עניינו של מוסלמי קיצוני כארדואן ואין לו כל מילה אם מותר לנו או אסור לנו לעשות הסגר, ולכן לא הוא יכול לדרוש זאת.

5. התדרדרות היחסים בין תורכיה לישראל התחילה מיד כשארדואן עלה לשלטון, (לא בעקבות ה"מרמרה"). כאיסלמיסט קיצוני הוא תומך בחמאס – כך שלא משנה מה נעשה, הוא ימשיך עם האוייב.

6. בפגישה בפורום המדינות המפותחות הוא הסב ראשו וגופו מהנשיא פרס שבא ללחוץ את ידו. (הושבת השגריר התורכי על כיסא נמוך היתה פעולת תגמול).

7. לצבא התורכי מערכת קשרים מאד ענפה עם צה"ל והתעשיות הביטחונית, שלנו. מיותר להדגיש שמי שייפגע פה קשה יהיו התורכים.

8. ביחסי המסחר עם תורכיה, אנחנו קונים מהם בלמעלה מ-3 מיליארד שקל ואילו תורכיה קונה מאיתנו רק במיליארד וחצי שקל. וזה לא כולל תיירות...

9. לישראל קשרים מצויינים עם הקונגרס בארה"ב, קשרים שניתן יהיה לנצל בבוא הזמן לטרפד סיוע לתורכיה, הנאבקת במשבר כלכלי.

10. לישראל אופציות רבות לצאת בעולם במסע תעמולה על רצח העם הכורדי כיום ע"י הצבא התורכי, ולהפיץ מחדש את העובדות על השמדת העם הארמני ע"י הצבא התורכי.

לפיכך כל שונאי ביבי, אנשי השמאל ושאר יפי הנפש – חייבים לעשות בדיקה מעמיקה של אמונותיהם המוטעות ולהבין שבחייה של אומה כשלנו יצוצו שונאים מפה ומשם, ועלינו פשוט להתמודד עם כך בצורה הטובה ביותר ועם הרבה דיגניטי, ולא להיבהל ולא להאשים סתם.

אהוד: אני חושש שהם לא ילמדו כי חלקם מנוולים, וכי הם לא יבדקו כי מרביתם פתאים – וגם ברור להם שבכל המאבק המר שלנו על הישרדותנו בַּאזור הפרוע וחסר היציבות שבו אנו חיים – רק אנחנו אשמים! ומי שחושב אחרת הוא בעיניהם פאשיסט ו"ימני" כמוך וכמוני.

* * *

בוהן גסה בקיץ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני שופט בחורות

לפי אצבעות הרגליים

בייחוד הבוהן

לכן בחורף אני כמו עיוור

נאלץ לסמוך

רק על חוש הריח

בלי סנדלים

בוהן גסה

גם אם השדיים גדולים

משוחה בלכה אדומה

על ציפורן גדולה

היא כמו זין עם

ראש סמוק

אני מביט מתחרמן

מהשדיים ורגע לפני

שארית הפליטה נרגע

בגלל הבוהן המכוערת

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

2. הביקור האחרון אצל אברהם-חיים בצפת,

והחזרה המכאיבה לפתח-תקוה.

כאמור, שלושה גברים העסיקו את דימיונה של אסתר טרם יציאתה לדגניה: שמואל, "דיין הגלילי", כבר "תפוס"; ואת משה כרמי אין היא מזכירה בפרק זה של חייה, למרות שבקיץ 1913 הוא יוצא לעבוד בכינרת ובדגניה בחברת בני מחזורו, מסיימי גימנסיה "הרצליה".

אך מה על בן-דודתה ד"ר אברהם-חיים גרין, היושב בצפת?

עוד לפני שובה של אסתר מהגליל לבית-הוריה במושבה מתרחשת סצינה עצובה שאותה מתארת בפניי מירונה גרינברג, בתו של ד"ר גרין, בשיחה שקיימתי עימה בביתה בכפר-סבא, ב-4 בדצמבר 1991, ושאותה אביא כלשונה אף כי לעיתים עולים בה דברים שכבר סופרו בפרקים הקודמים:

מירונה: אימי נולדה ב-1891, והיתה מבוגרת בשנה מאבי. בדרך מבסרביה לארץ-ישראל היתה שנה בווינה. בבואה לארץ סבלה ממחלת אוזניים, וד"ר שיינקין אמר לה שאסור לה לעבוד בקטיף השקדים שבו עבדו כל חברותיה או בכל עבודה קשה אחרת. היא עבדה זמן קצר מאוד במועדון הפועלים ביפו, ואחר-כך הגיעה לביירות.

שמה המלא היה חיה ינוביץ, ינאית, אבל לא קשור לרחל ינאית. בביירות נעשתה מורה למלאכת-יד מטעם חברת זינגר, והדריכה את הבנות היהודיות בעיר בתפירה במכונה ובריקמה. את אבא הכירה בחוג של הנוער הציוני בביירות, שהסתופף באגודת "קדימה".

בביירות אמא חלתה באבעבועות שחורות ואבא טיפל בה בזמן המחלה, כך שהוא ודאי התאהב בה עוד קודם – אם נישאר נאמן לה לאחר המחלה. היו לאמא פנים מאוד מחוטטות בגיל מבוגר. אבא ודאי הכיר אותה ביופייה, לפני מחלתה. הוא התחרה עליה עם חברו לחדר, ד"ר שטיינברג, שאחר-כך היה רופא מחוזי בחיפה. אני חושבת שכאשר אבא ואמא התחתנו, שטיינברג נסע לארה"ב. זו היתה חבורה מאוד מתקדמת, מאוד מודרנית, במושגים של אז, ודאי מאוד מהפכנית. יש תמונות שבהן אמא יושבת, ושני הבחורים האלה משני הצדדים. תמיד הם מופיעים יחד בתמונות, כי שניהם חיזרו אחריה.

אהוד: בקיץ 1913, לאחר כשנתיים שבהן אין מכתבים מאברהם-חיים בביירות לאסתר בפתח-תקוה, או שהלכו לאיבוד, או שאלה הם המכתבים שנשתמרו ללא תאריך – אסתר כותבת בפנקסה: "אברהם בגד", והיא גם חולמת עליו...

מירונה: ואז היא השתכנעה שהוא מאוהב בה...

אהוד: אסתר כותבת שבמושבה אומרים: "נערה אהבה נער, והנער עזב אותה." כאילו נודע גם במושבה שהיא אהבה אותו והוא התחתן עם מישהי אחרת.

מירונה: הוא עוד לא התחתן. לא היה נשוי אז. אבל היה מאוהב בה. הוא הגיע לצפת לאחר שגמר רפואה, ערב המלחמה, זמן קצר בטרם פרצה. אמא סיפרה ככה. היא עדיין לא רצתה להתחתן איתו, סירבה אפילו לקבל ממנו טבעת-אירוסין. אמרה: "כאשר תעבוד ותרוויח, תקנה לי טבעת."

הם התייעצו איפה הוא יעבוד. היה לו ברור כי לחיפה, לקליניקה שהכינה המשפחה, הוא לא בא. אבא ואמא רצו לנסוע למקום שבו יזדקקו ביותר לרופא יהודי. והם הגיעו לזאת שהם שקלו בין עזה לבין צפת. בעזה היו אז קצת יהודים. אלה היו שני מקומות שבהם היה יישוב יהודי ולא היה רופא. כל זה התרחש לפני שהיו נשואים. והם החליטו על צפת. ואז הוא רצה שהיא תבוא איתו לצפת. אבל היא אמרה שהיא רוצה לנסוע קודם לבסרביה, לראות את המשפחה שלה ולהיפרד מהם, ורק כשהיא תחזור...

אז הוא נסע לצפת, והיא ביקרה אותו כדי להיפרד ממנו לפני נסיעתה, אבל כאשר באה לצפת הוא שיכנע אותה להתחתן איתו. בינתיים פרצה המלחמה, והיא נשארה בצפת ולא נסעה לרומניה.

המשפחה שלו היתה מאוד ממורמרת, מאוד כעסו עליו שהוא התחתן עם חלוצה, התחתן עם רוסייה, שהוא לא עובר לגור בחיפה, והם קראו לה: "וילדה חייה" – בחורה! – חופשייה, חיה לבד, עצמאית... אסתר, אחר-כך, שיחזרה במידה מסויימת את העצמאות הנשית הזו, אבל חיה היתה בחורה בלי שום משפחה, בלי אף אחד. אסתר ראב, גם היא זיעזעה את כל המשפחה.

בכל זאת הוריו באו לחופה. וטובה גרין, שהיתה אישה מאוד עמידה, התעלפה בחופה, בצפת, מרוב צער על זה שבנה מתחתן עם רוסייה. זה היה ב-1914. חודש לפני או חודש אחרי פרוץ המלחמה.

אהוד: אותה עת, בקיץ 1914, אסתר נמצאת בבית-החולים בטבריה, אולי אז מגלחים את ראשה, מסיבה של דיזינפקציה, וכאשר פורצת המלחמה באוגוסט 1914, אסתר נוכחת שאינה יכולה לחזור לדגניה, והמשפחה בפתח-תקוה לוחצת, אז היא נוסעת לחיפה, ובאונייה מחיפה ליפו, ואחיה ברוך מקבל אותה ביפו, קונה לה מטפחת לכסות את ראשה הגלוח, ומביא אותה לפתח-תקוה. כך הסיפור שלה.

מירונה: עם הראש הגלוח הזה היא הגיעה לצפת.

אהוד: לצפת? מעולם לא הזכירה זאת.

מירונה: יום אחד, בתקופה שהיתה בדגניה, הופיעה אסתר בצפת בביתו של אבא, גלוחת ראש, וניסתה כניראה להחזיר אותו אליה! – אבל בסיפור של אימי יש לראש הגלוח סיבה אחרת. לאמא היה שיער גלי, ערמוני ויפהפה. רואים זאת גם בתמונות. ואילו לאסתר היה שיער מקורזל. לפי סיפורה של אימי אסתר חשבה שאם היא תגלח את שערה אזיי יצמח גם לה שיער גלי. אולי יש כאן קצת רשעות נשית...

אהוד: אני לא יודע בבירור מדוע שערה גולח. זו רק השערה שלי שגולח בבית-החולים.

מירונה: הכל יכול להיות. יש פה שתי נשים שהתחרו קשות.

אהוד: חשבתי שזו היתה פוזה של מסכנות, כאשר אסתר הופיעה בראש גלוח. אולי באה פשוט משום שהיתה חולה?

מירונה: גם לי זה ניראה כך. אבל אמא שלי פירשה זאת אחרת, שכאילו אסתר קיוותה שיצמח לה שיער כשלה. בכל אופן, בתקופה שאסתר באה לצפת הם היו כבר נשואים.

אהוד: ומה אמא שלך זכרה מאותה פגישה?

מירונה: מה שהיא סיפרה לי.

אהוד: אבל למה אסתר באה? לבקש עזרה? להסב את ליבו אליה? או סתם ביקור?

מירונה: ממנה, מאימי, הבנתי שלהסב את ליבו.

אהוד: התכוונה שאסתר עוד לא התייאשה ממנו? כן?

מירונה: כך הבנתי את זה. זו היתה עדיין תחרות.

אהוד: ואימך לא סיפרה לך מה היתה סופה של הפגישה ההיא?

מירונה: לא, רק שאסתר עזבה את צפת.

אהוד: היא באה רק לכמה שעות?

מירונה: זאת אינני יודעת.

אהוד: ביומן שלה משנת 1913 היא כותבת על ההליכה לדגניה. יש לה כל מיני קשרים למקום. ובמקביל היא מזכירה את אהבתה העזה לאברהם-חיים בן-דודתה. אבל בשום מקום היא לא מזכירה את העובדה שהוא יושב בצפת.

מירונה: אבל היא ודאי ידעה שהם היו כבר מאורסים. וידעה שהוא בצפת.

אהוד: האם אפשר לומר שהנסיעה שלה באוקטובר 1913 לערך, לדגניה, באה כדי להיות קרובה יותר לאברהם-חיים?

מירונה: כן, כן, כן.

אהוד: וכשאסתר באה לבקר, בקיץ 1914, הם נשואים מאוד טריים?

מירונה: כן. אבל אני לא זוכרת בדיוק את תאריך הנישואין שלהם.

אהוד: זה מעלה הסבר נוסף להליכה שלה לדגניה – אם כי, עלייך לדעת, אביך לא היה האהוב היחיד שלה, היא היתה מאוהבת במורה שלה דיזנדרוק, ובמשה כרמי מפתח-תקוה, שסיים את הגימנסיה ונסע עם חבריו בקיץ 1914 לעבוד בגליל, גם בדגניה.

מירונה: אני מניחה שהיא היתה רומאנטית, היא היתה מאוהבת באהבה. חיי רגש מורכבים ועשירים. ואין ניגוד בזה... אבל כל אחת מהאכזבות האלה היתה בכל זאת פגיעה באגו שלה, פגיעה בכבוד העצמי... ומבחינה זו אסתר ספגה הרבה מכות, כל החיים.

אהוד: אין לך את המכתבים שהיא כתבה לאבא שלך?

מירונה: את זה אמא שלי לא שמרה.

אהוד: במכתבים שאביך שלח לאסתר הוא קורא לה – "אחותי", חותם – "רעך לנצח", אבל אף פעם הוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה; ולפי התגובות שלו מסתבר שהיא כותבת לו מכתבים מלאים סערת נפש. והוא מגיב – "המכתב האחרון שלך הדאיג אותי. אבא שלך לא בריא, חישבי מה את עושה לו." הוא פונה אליה כמו דוד, כמו אח בוגר ומבין.

מירונה: הוא היה מאוד רך. מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק. חברות של אימי. ידידים שלו. אומרים שהיה מאוד נערץ בצפת על כל האוכלוסיה.

לא קשה לשער באיזה מצב-רוח מלאנכולי, מצב-רוח של מפלה, חוזרת אסתר מדגניה לפתח-תקוה בסתיו תרע"ד, שלהי 1914. ואולם לסיפור של מירונה איני מוצא אישור בשום מקור אחר. אסתר עצמה מעודה לא הזכירה שאברהם-חיים חי בצפת בתקופה שבה שהתה היא בדגניה, וכי ביקרה אצלו באותה תקופה.

*

מטבריה מסיעים את אסתר לחיפה ושם היא עולה על ספינה קטנה שמפליגה ליפו. אחיה הגדול ברוך, שבא לקבל פניה, נבהל מאוד למראיה, ואינו מוכן לסלוח לה על גזיזת הצמות. הוא מבהיל אותה לחנות ההלבשה הגדולה, והיחידה, של אותם ימים, חנות שיינברג, וקונה לה בגדים חדשים וכך מביא אותה הביתה, לפתח-תקוה, שם היא מתקבלת בדמעות של התרגשות ושמחה על ששבה, ובדמעות צער על צמותיה שאינן עוד.

על אותו אירוע מספרת אסתר לרות בונדי:

את מתארת לעצמך, נסעתי באונייה מחיפה ליפו, ובנמל חיכה לי אחי הבכור. היה אנטאגוניזם בינינו מאז ילדותנו. תחילה במשחקים, אחר-כך בדיעות. הוא המציא לי כינוי: "חוילם". אהב אותי, אבל היה מקנטר אותי עד מוות. והוא לקח אותי לחנות שהיתה אז החנות הגדולה של יפו, חנות שיינברג, ושם הלביש אותי והנעיל אותי, מכף רגל ועד ראש. היו לי צמות ארוכות, המון שיער מתולתל. גזזתי אותן בדגניה, כי רציתי להיות ככל הבנות. באותו זמן התארחה אצלנו הסבתא מירושלים, אהבתי אותה ופחדתי מדעתה. חבשתי מטפחת-ראש כדי לכסות את התלתלים הקצרים, אבל לתמהוני ניגשה אליי סבתא, היו לה עיניים כחולות והיתה זקופה ודקה וישרה, הסירה את המטפחת ואמרה: "אבל זה יפה, זה יפה, לעקלך." ביידיש אמרה.

בארכיונה של אסתר מצוייה תמונתה בלבוש פועלת חקלאית, והשיער מכוסה כולו במטפחת. כאשר שאלתי אותה, אמרה שזו תמונה מהתקופה שלפני הליכתה לדגניה, כאשר היתה מושפעת ממשה כרמי, וחלמה לייסד מושבה בגליל בשם "ירדניה". אבל ישנה גם תמונה של אסתר כבת 20, גזוזת-שיער, כניראה בשובה מדגניה לפתח-תקוה בשלהי קיץ 1914. לנה מרגלית, שעבדה כסוכנת-בית אצל יהודה ראב בשנות ה30-, לאחר מות אשתו לאה, שמעה סיפור על המטפחת שקנה ברוך לאסתר ביפו כדי שחנה שיינברגר, סבתה של אסתר מצד אימה, שהיתה אז בביקור במושבה, לא תיראה את נכדתה שבה הביתה גלוחת-ראש!

ברוך אחיה הוא כבן 27, גבר תקיף וסמכותי, עקשן, יפה-תואר ובעל קסם אישי רב, נשוי ואב לשתי בנות קטנות, שמחה ומרים. ברוך הוא בן איכרים שורשי, צבר גאה, בן ראשון שנולד בפתח-תקוה, מעורה בארץ, בחקלאות ובסביבה הערבית, ובהשקפת-עולמו הוא רחוק מאוד מהסוציאליזם של צעירי העלייה השנייה, חבריה של אסתר. אסתר, שנולדה אחריו, אף היא עקשנית לא קטנה, אישיות חזקה ומרדנית, ונמצאת כל ימיה, מילדותה, בקונפליקט עימו.

לפי גירסה ששמעתי במשפחה, פגישתו עם אסתר לא היתה ביפו אלא הוא נסע להביא אותה ישירות מדגניה, או מטבריה. בשיחה עימי טענה אסתר שאינה זוכרת כי ברוך הגיע כל-כך רחוק כדי להחזירה, או כי נסע עימה בספינה, והיא זוכרת אותו רק פוגש אותה ביפו. אבל ייתכן שהיה לאסתר עניין להצניע או להשכיח את האופן הנמרץ ואולי גם המעליב ("אחי אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי!") – שבו החזיר אותה ברוך לפתח-תקוה.

*

בשובה הביתה חוזרת אסתר לכתוב בפנקסה משנת 1913, ואולם הפעם לא בעיפרון אלא בעט, ובדיו שנותר שחור:

מנחם אב תרע"ד, פ"ת: כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים מן המרחקים הם אינם כחולים כל עיקר נפשי כחולה לרגעים – – – עכשיו גם היא איננה כחולה כל-כך, אני צריכה לחיות על פי פרוגרמה מסויימה – כלומר אני אחיה כך – מה שאני צריכה זה ענין לחוד, העבודה תשקוט את תסיסת הלב ואת הצימאון הבלתי פוסק, הרדיפה, תיישנהו תעייפהו – אני רוצה ירק!

חסל – לחדול מהיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים –

אני את האושר אם יזדמן לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא זאת לעולם לא יישנה!

ובסיום הפנקס מופיע שוב קטע על אברהם, ואולם קשה לדעת אם נכתב לפני כשנה, בטרם נסעה הגלילה, או עכשיו, לאחר שובה ולאחר אותה התנסות של הביקור בצפת, שעליו יש לנו רק את עדותה של מירונה, מפי אימה. כותבת אסתר:

מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – "תשימי ידך על ליבי" – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל-כך, דפק ליבך כל-כך הלב –

*

דגניה השפיעה רבות על אסתר ראב, הליכתה אליה עוררה שערוריה בפתח-תקוה, אבל אסתר עצמה לא הותירה שום רושם בתולדות דגניה. נסיונה של בת-האיכרים להתערות בקבוצה לא נעשה לחלק מן המיתוס של אנשי העלייה השנייה, והיא אינה נזכרת בו.

במשך השנים, ובייחוד בעשורים האחרונים לחייה, שמרה אסתר על קשר לא-רצוף עם ותיקי דגניה וגם נאחזה בידידותה עימם כמעין משענת לתקופה קשה לה מבחינה נפשית. ב-15.11.1963 כתבה אסתר לרבקה גובר:

"הוזמנתי לאזכרה של משה ברסקי לדגניה א' למלאת חמישים שנה לנופלו – היה לי ערב מלא חוויות, פגשתי באנשים שלא ראיתי אותם עשרות שנים – "

זמן לא רב לאחר מכן, כניראה בפברואר 1964, כאשר היא במעבר לכפר-יחזקאל, כותבת אסתר למרים ברץ: "מרים יקרה, יש לי בקשה, אני רוצה לכתוב משהו על דגניה א' של הימים ההם בם שהיתי בה וגם עבדתי בה במקצת – – – וזאת עליי לעשות דווקא באביב – על מנת לזכור אגדת-הנוף הזה עם גבעת-הקראק והכינרת והאנשים כמובן – והאטמוספירה וכל הראשוניות הזאת. האם אפשר לארח אותי לחודש ימים – כמובן שאני משלמת עבור שהות זו – מזון ודיור – ככל שתטילו, אשמח אם תעני לי מיד – "

את מרים ברץ (1970-1889), ממייסדות דגניה, מכירה אסתר כמובן מתקופתה בדגניה. אין לדעת אם אכן בילתה שם חודש, ספק גם אם המכתב אכן נשלח. ואולם בעזבונה מצוייה הרשימה ללא סיום: "בדגניה", אשר נכתבה בשנות ה60- לערך, וייתכן שאליה היא מתכוונת במכתבה.

אסתר ביקרה ככל כניראה פעמים אחדות בדגניה, אולי כאשר נסעה להבראה בטבריה. בקיץ 1971, כאשר ראובן שהם רושם מפיה את תולדות חייה, היא אומרת, בין השאר: "אני אוהבת ילדים מאוד, וזה חסר לי שאין לי ילדים. הייתי יכולה להיות אם לעשרה ילדים. אני מבקרת בדגניה ורואה את כל החברות שלי מן הימים ההם עם משפחות ענפות, הן צריכות להיות מאושרות והן אינן. אינני מבינה מדוע."

במכתב לשמעון קושניר, מה-21.1.1974, היא מעלה זכרונות: "אני מחכה לאביב בכדי לעלות לקברו של הרצפלד, הן זהו 'הקראק' שעליו קטפתי פרחים כאשר עבדתי בדגניה."

ואכן, בליל הפסח של שנת תשל"ד היא מתארחת לסדר בדגניה א', וכניראה זו הפעם האחרונה שהיא מבקרת בקבוצה שאליה ברחה שישים שנה קודם-לכן; במכתב לראובן שהם, כניראה מאותו אביב, כאשר כבר גרה בבית-האבות "נוה הורים" בקריית טבעון, היא שבה ונזכרת בעזיבתה את דגניה:

החלטתי שחלק גדול מכוחי הרוחני מתבזבז על חיי החברה הדחוסה, ללא אווירה פרטית, חוסר הפרטיות בחיים אלה (קיבוץ, מוסד) הם אסון לפרטים אינדיבידואליים – כל-כך הרבה בזבוז וטפל – לי קשה מאוד – יש כאן יחסים לא טובים בין האנשים, יחסים בלתי סבילים – והאווירה "טעונה" על פי רוב. לא לחינם לא נשארתי בדגניה א' בשעתי.

המשך יבוא

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל – מועדון המכון

הזמנה להרצאת

המשנה לראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים

רא"ל (מיל') משה (בוגי) יעלון

על: אתגרי מדינת ישראל

האירוע יתקיים ביום ראשון, 18.9.2011, בשעה 18:00 בדיוק, במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38 קומה א' ("מצודת זאב"), תל-אביב

הכניסה מותנית בהרשמה מראש: טלפון 03-5287320, שלוחה 4

הערב הוא במסגרת סדרת הרצאות חדשה, "קיר הברזל וביטחון ישראל", המפגישה את המשתתפים עם אנשי צבא בכירים (בדימוס), חוקרים ואנשי תקשורת, שיציגו את בעיות הביטחון של ישראל בעבר, בהווה ובעתיד. הסדרה כוללת תשעה מפגשים דו-שבועיים, בני שעה עד שעתיים כל אחד, בין השעות 18:00-20:00, בהשתתפות המומחים שיקיימו דיון עם הקהל.

זכות קדימה להרצאת השר יעלון – לנרשמים לכל הרצאות הקורס

לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, טל. 054-6611882

טל. 03-5287320

דואר אלקטרוני  Ahimeir@jabotinsky.org

בקרו באתר הבית של מכון ז'בוטינסקי ! www.jabotinsky.org

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאחרונה ביררנו מחירי טיולים מאורגנים לסין בחברות נסיעות שונות בתל-אביב. הטיולים שכללו טיסות ישירות של "אל על" לסין ובחזרה – היו היקרים ביותר. לכן ניסו לפתות אותנו בטיולים זולים באמצעות "טרקיש איירליינס" דרך איסטנבול. וכמו שאנחנו מתנגדים באופן אינסטינקטיבי ל"מחאת האוהלים" – כך גם סירבנו בכל תוקף לטיסות המוזלות הללו, ואמרנו שאיננו מוכנים בשום אופן להיות אפילו שעה אחת בידי הטורקים.

למרבה המזל צדקנו. עכשיו אנחנו יכולים לטוס לסין בלב שקט ובתחתונים מלוכלכים כי אין שום סיכוי שיעצרו ויפשיטו אותנו בדרך וששוטרים טורקיים יפשפשו לנו להנאתם בתחת.

מסוכנויות הנסיעות מוסרים לנו שעכשיו מסבים טיולים "זולים" אלה לטיסות "אל על" בתוספת 200 דולר לנוסע!

* נראה לנו שראוי היה שישראל תתחיל לברר אפשרות של רקימת יחסים עם המדינה הכורדית החדשה שבדרך, באזורים האוטונומיים והאוטונומיים-למחצה בעיראק, טורקיה, איראן וסוריה. זה עדיף על המשך אספקת המזל"טים ושאר כלי משחית מודרניים לצבא הטורקי, המשתמש בהם לרצח הכורדים בטורקיה ובצפון-עיראק.

* לקראת חצות הליל, בקיץ, אנחנו נתקפים לא פעם תאווה לגלידה. מוציאים מהמקפיא קופסה של גלידת וניל, חופרים בה בור ויוצקים בו סירופ פטל מתוק סמיך, ומעלים בכפית בעלת ידית ארוכה את המטעם המשולב הזה (כשבצידו כוס סודה קרה) – מטעם הנוגד כל דיאטה אבל מאפשר לנו לכתוב ולערוך עוד שעה-שעתיים אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

* קראנו שמסעדת הדגים בעין-גב איבדה את תעודת הכשרות שלה. ומאחר ששרימפס אין ולא היו בה מעולם, אנחנו מתארים לעצמנו איזו סחטנות כספית הפעילו עליה כניראה כוחות הרבנות עד שנשברה "המסעדה של גרשון" וחדלה לשלם להם את דמי החסות המתועבים, ובכך איבדה בינתיים אלפי סועדים של טיולים מאורגנים, שאם יש בהם אפילו דתי אחד – כבר היא פסולה וכל דרעק כשר עדיף עליה.

* מישהו שלח לנו שמועה ששמן זית של פירמה ידועה, שאנו מנועים מלנקוב בשמה, מכיל 10% שמן זית ישראלי ו-90% שמן ספרדי מיובא – והכול יחד נמכר לצרכן כשמן זית ישראלי.

* אנחנו גם תוהים זה כמה שנים מהיכן יש כל כך הרבה תפוזים בארץ לייצור מיץ התפוזים הטבעי עם תו כשרות מקומי, והאין כאן איזו הסוואה לקניית רכזים או מיץ קפוא – מברזיל, לדוגמא – ששמה הפרדסים שותים מים מהשמיים ואינם זקוקים להשקאה בקיץ.

ייתכן גם  שאם כתוב על המוצר "באישור הרב המקומי נבות אחאב, כפר קודש", מדובר אמנם ברב היישוב אך לא ביישוב הישראלי כפר קודש עצמו – אלא שאולי הסיעו את הרב נבות אחאב לארץ המוצא של המוצר ושם נתן את ההכשר, בדין או שלא בדין, תלוי כמה שילמו לו – הכשר המעורר מצג שווא כאילו מדובר במוצר ישראלי.

* ועוד על הנס הכלכלי שהוציא את עניי ישראל לשדרות רוטשילד: "תיירים ישראליים בבריטניה, שתמיד הרגישו כמו עכבר הכפר העני בעיר הגדולה, עם שער חליפין של 8 שקלים לליש"ט בשנים שלפני המשבר, יכולים לחגוג עתה בקניות עם שער של פחות מ-6 שקלים לליש"ט, ולאסוף הוכחות עבור תנועת המחאה על יוקר המחייה בישראל." (דפנה מאור, "הארץ", "דה מארקר", 6.9.11).

אגב, גם אם היא זולה משלנו, ואפילו חינם, לא היינו נוגעים בגבינת הקוטג' הבריטית, שהיא מוצר מגעיל שאינו משתווה לאיכות שלנו.

* זיכרו מה כתבתנו כאן למן היום הראשון ל"מהפכת תחריר". המצרים מתחילים כנראה להתעורר מהאופוריה של "מהפכת תחריר" ולהתגעגע לימים הטובים תחת משטרו של מובאראכ, ימים שבהם שוטרים עניים במדיהם השחורים והמאיימים נראו בכל שכונה ובכל פינת רחוב, שומרים על הסדר הציבורי ואוכלים גבעולי כוסברה מלופפים בפיתה. ועתה: קרבות רחוב מתנהלים בין תומכיו למתנגדיו של מובאראכ, ומהומות פורצות בבית המשפט ששופטיו אמורים, ובצדק, לחשוש לגורלם האישי וגם המשפטי בעוד הם שופטים אותו.

"לצד המערכה המשפטית, מתנהלת במצרים מערכה אחרת שמאיימת על הסדר הציבורי. על פי דיווחים, במצרים הפכו רחובות הערים למקומות לא בטוחים, אותם מנהלים בריונים ופושעים אשר גונבים, פוצעים ומתנכלים לנשים, מבלי שהמשטרה תתערב. דיווחים לא מאושרים מדברים על כך שכחצי מיליון בריונים ואסירים, שנמלטו מבתי הכלא, מסתובבים ברחובות, ומאות אלפי תלונות שהוגשו למשטרה אינן מטופלות. הביטחון האישי מתפתח להיות אחד העניינים המאיימים על מצרים בתקופה שאחרי המהפכה, והבעייה עלולה להחמיר ככל שיחתקרב מועד הבחירות." (צבי בראל, "הארץ", 6.9).

וככה זה גם בלוב, בסוריה, בתימן ובעיראק, ומי יודע אם לא כך יהיה גם גורלן של איראן, סעודיה וטורקיה, כל אלה לבד מירדן והגדה המערבית, הנהנות מחסות המטריה הביטחונית של  ישראל.

* "הרעב בסומליה מתפשט: 750 אלף בני אדם נמצאים בסכנת מוות." ["הארץ" אונליין, 7.9] – אך זה כלום לעומת העוול הנורא והאיום שנעשה בפינוי האוהלים הריקים והמסריחים של "מחאת האוהלים" ומנהיגיה בשדרות רוטשילד ובמקומות אחרים – על ידי הממשלה המושחתת השלטת בישראל באמצעות המשטרה וראשי העיריות.

הבוז לכם, פקחים ושוטרים – משרתי חולדאי הורס היכל התרבות, ראש העיר הרעבה ביותר בעולם (ראו מסעדותיה הצפופות והתורים לפניהן כל צהריים וערב!) – אנחנו נתחיל לנקוט באלימות ונשליך עליכם ביצים וחפצים בבניין העירייה – בניין שהגיע הזמן לפנותו למען דיור בר השגה לצרחנינו הצעירים!

עוד מעט יתפכחו תומכינו ויראו מי אנחנו באמת – חבורה של בריונים, תמהונים וגם קצת נרקומנים – שלא זכו להשכלה הולמת ושצורחים על פקחי העירייה: "נאצים!" – חבורה שמאחוריה תמיכה כספית ואג'נדה פוליטית דמגוגית שמטרתה לעורר מהומות ולהביא להתפטרות הממשלה הנבחרת של ישראל – בניגוד לדעת רוב העם שהובעה בבחירות האחרונות.

* איך הצעירות שלא זכו להשכלה הולמת, העובדות במרכולים, בחנויות, במשרדים ובאלף ואחד מקומות אחרים, ואשר מגדלות-מדביקות לעצמן ציפורניים מגעילות באורך של שני סנטימטר ויותר – מצליחות לנגב לעצמן את התחת או להחליף טמפון מבלי לשרוט את עצמן או לצבור זיהום מגעיל מתחת לציפורניים?! איך? איך? איך? – איפה אחיות בית-הספר ששמרו על ההגיינה שלנו, ושהיו בודקות לנו גם את הציפורניים בילדותנו?

* ברור לכם שאנחנו לא בין החותמים על העצומה ההזוייה של סופרים ואמנים ישראליים,  בזכות הקמתה של מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי, ללא הסכם שלום, ללא ויתור מצידם על זכות השיבה וללא הכרה מצידם בישראל כמדינתו של העם היהודי! –

כנראה שאין גבול לטירוף המערכות בישראל שעדיין נלחמת על חייה! והאידיוטיזם המוסרי עדיין משתולל בטרקליניה הספרותיים והאמנותיים ובתקשורת שלה!

* * *

יוחזרו מיד לטורקיה המזל"טים שנשלחו לתיקון בישראל כדי שהחיילים של תומך הטרור המנוול ארדואן יוכלו להמשיך לאתר באמצעותם ולהרוג את האזרחים והמורדים הכורדיים בטורקיה ובעיראק – וכך גם יידע העולם כולו באיזה רצח עוסקים הטורקים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,267 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל