גיליון מס' 677

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב באלול תשע"א, 11 בספטמבר 2011

עם צרופת שרה לבית אהרנסון ובעלה חיים אברהם באיסטנבול; פרדס יהודה "ראאב" בפתח תקווה; אסתר ואחיה אלעזר [במכנסיים קצרים] ובנימין [אביהם של אהוד ולאה].

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: נעמן בלקינד: רצח הארמנים. // צביקה שטרוסברג: לקראת חודש אלול. // איליה בר זאב: שִׁלְהֵי קיץ. // יצחק שויגר: חתונת האלפיוניסטים העליונים. // יוסי גמזו: 46 שָנָה לִרְצִיחָתוֹ שֶל אֵלִי כֹּהֵן ז"ל. // הסופרת אורה מורג מבקשת עידוד. // מרדכי קידר: טורקיה לא תוכל לרקוד על כל החתונות. [ציטוט]. // אהרון רול: הפכו שנויים במחלוקת. // מלי טויב (אהרנסון): מחאת האוהלים. // ישראל מידד ואלי פולק: ההטייה של התקשורת בישראל. [ציטוט]. // מוניקה כהן: תגובה לחלק מדבריו של נעמן כהן. // רמי גור: חמסנות הקבלן עלתה לו ביוקר. // סמדר כרמי-גיברמן (בתו של משה כרמי) שואלת. // מתי דוד: "הצוות האסטרטגי" של השמאל להפלת שלטון הימין. // פוצ'ו: שיר הכרובית של שבי ציון וגז השעועית מכלא שש. // אורי הייטנר: 1. עשור של דה-לגיטימציה. 2. סקירת עיתוני סופשבוע. 3. גדעון לוי – האיש ששנאת ישראל מעבירה אותו על דעתו. // משה כהן: הנדון: אשמתו של ביבי. // אוריה באר: "תבקש סליחה..." // יהודה דרורי: אין לארדואן אופציה צבאית נגדנו. // יוסף דוריאל: מה שצריך לעשות מבלי לחכות לדו"ח טרכטנברג. // הרב יואל בן-נון: אין לכם אלוהים. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית. 3. אביב 1915, בפרדס אביה, הארבה. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, ספטמבר 2001. // אמציה סבר: תחשיפו המצויין של קלמן ליבסקינד. // ממקורות הש"י. // אלי מייזליש: למה שורפים בקהיר את הדגל שלנו? // נבואתו של עזריאל קרליבך מלפני 55 שנים.

* * *

נעמן בלקינד: רצח הארמנים

לאהוד שלום רב,

לכל המתעניינים בנושא אני ממליץ לקרוא את ספרו המצוין של יאיר אורון: "הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני" שבו מתאר המחבר את האדישות לרצח העם הארמני של הנהגת היישוב לדורותיה.

היחידים שלא היו אדישים היו אנשי ניל"י. אבי, איתן בלקינד ז"ל, היה עד ראייה לזוועות. הוא כתב על כך דו"ח ותיאר את הדברים בספרו "כך זה היה... סיפורו של איש ניל"י". אבי נפגש לאחר מלחמת העולם הראשונה עם פרנץ ורפל, אשר השתמש בדו"ח של אבי כרקע לתיאורים שלו בספרו "40 הימים של מוסה דאג". אבשלום פיינברג גם הוא השתמש בעדויות של אבי ושל שרה אהרונסון במכתבו המפורסם על רצח העם הארמני להנרייטה סולד.

העמדה הבלתי מוסרית של הנהגת היישוב בזמן מלחמת העולם הראשונה היתה מבוססת על פחד מתגובתו של השלטון העות'מני, ואילו מאז קמה ישראל היתה עמדה זו מבוססת אך ורק על אינטרסים. אינטרסים אלה רוסקו לאחרונה על-ידי המדיניות של הממשלה הטורקית – והגיע הזמן שישראל תשנה את עמדתה.

* * *

לקראת חודש אלול

לקראת חודש אלול – חודש הסליחות, שנחשב לחודש של חשבון נפש על השנה שעברה והכנה לקראת השנה החדשה. מדי פעם אנחנו נתקלים בפיתוי לעשות איזו "קומבינה". עמוק בלב אנחנו יודעים שזה לא בסדר, אבל אנחנו משכנעים את עצמנו שזה לא רמאות ולא גניבה, אלא רק קומבינה. הניסיון מלמד שבכסף שאדם הרוויח לא ביושר, אין סימן ברכה. מרמאות רק מפסידים, לפעמים במישרין ולפעמים בעקיפין, אבל אין תחליף לכסף שהשגנו ביושר ובצדק, שבו נראה ברכה והצלחה.

אני מאחל לציבור הקוראים/ות שנה טובה מבורכת, מאושרת ומוצלחת!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

איליה בר זאב

שִׁלְהֵי קיץ

אֵין כָּל חָדָשׁ.

אֲנָשִׁים וּבְנֵי בָּקָר פּוֹרְצִים אֶת גִּדְרוֹת הַהַפְרָדָה.

מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה בִּסְבִיבֵי הַחֹרֶשׁ, דְּמוּת כֵּהָה

רָצָה בַּמּוֹרָד, מְנִיפָה יָדֶיהָ,

שׁוֹאֶלֶת –

לְאָן?

בְּתֵּל אַ-צַאפִי,* צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת

מֻכּוֹת פַּחַד

מְעוֹפְפוֹת בַּחֲלָלִים הַפְּעוּרִים,

מַסּוֹקֵי קְרָב מְתַרְגְלִים יְחִידַת עִלִּית אֶל פִּתְחֵי הָהָר

הַלָּבָן.

שִׁלְהֵי קַיִץ –

לַהֲקוֹת יוֹנֵי בָּר מְנַקְּרוֹת בְּפִרְאוּת בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף.

* תל א-צאפי "התל הטהור" בשל הסלע הלבן, (תל צפית) שָׁם העיר גת העתיקה, בגבול המזרחי של ארץ פלשתים על גבול ממלכת יהודה (ע"פ החוקרים). נכבש בליל ב' בתמוז תש"ח, 9 ביולי 1948.

* * *

בשם אלוהים, יואל מרקוס, לֵך! נמאס לנו לקרוא את השטויות שלך ב"הארץ" ולשמוע שרק ביבי אשם וכי כל אויבינו צודקים ואם רק ניפטר מביבי – תיפתרנה כל בעיותינו!

יואל מרקוס: "בשם אלוהים, [ביבי], לֵך!" "הארץ", יום שישי, 9.9. – אבל בדיוק באותו לילה רה"מ והנהגת המדינה חילצו בהצלחה, בעזרת אובמה, את הישראלים מסכנת הלינץ' בקהיר! – ומדוע? כי ללא סיוע ארה"ב היו רוב המצרים נשארים אפילו בלי פיתה מסובסדת אחת ליום! – אתה הבנת את זה, טמבל?

* * *

יצחק שויגר

חתונת האלפיוניסטים העליונים

למה לא באת להתעמלות בבוקר?

לא יכולתי לפתוח את העיניים. הייתי בהאנגאובר מהחתונה, מה לא ידעת שהלכתי לחתונה של אריסון?

ידעתי. אבל לא יכולתי להתאפק. אז היום הלכתי להתעמלות מתוך תקווה שאני אהיה הראשונה לשמוע מה היה. ככה אכלתי אותה פעמיים. גם קמתי מוקדם וקרעתי את התחת וגם לא באת ולא היה עם מי לדבר.

אבל יכולת לקרוא בעיתונות. אני גם קראתי. היו כל כך הרבה אנשים, אז אם לא הייתי בטוחה אם מישהו היה או לא. אז קראתי את זה בעיתון. אני גם חושבת שחלק מהשמות של הסלב שהיו בחתונה "בעיתון" לא היו שם באמת. כי הרי לא חשוב אם "היית" – הכי חשוב אם "כתבו שהיית" – אז ככה קראתי, מי היה.

זה באמת די מגעיל שהעיתונות הצהובה כותבת, מי "היה." כאילו זה נותן לך איזו חשיבות. הפכנו למדינה של שטות.

אבל אין עיתונות צהובה בארץ.

את צודקת. התכוונתי לכל העיתונות. היום כבר אין הבדל. כולם עושים מגודל השדיים של הדוגמנויות איטם חשוב ותקשורתי ומציינים את נוכחותן באירועים וזה עושה את האירוע חשוב. אנשי ההבל מוליכים את החברה הישראלית באף, גם באירועים וגם בטלוויזיה וזה מאוד עלוב ועצוב. החברה הישראלית מתבהמת.

נו, תעזבי את זה עכשיו. אז באמת איך היה?

תראי היה דווקא יפה. אמנם בכניסה עמדו כל מיני מפגינים עם שלטים על הקשר בין הון ושלטון, על החזירון העליון, וכל מיני שטויות כמו "העם רוצה סדק חברתי."

זה צדק, זה ב"צ" זה לא ב"ס", תתקני כבר את השיניים שלך.

לא טעיתי, התכוונתי לסדק. כי זה מה שהעם רוצה.

אני לא מבינה כלום.

תראי. יותר מדי טוב להם. תראי מה הם רוצים? שהקוטג' יהיה זול? שיעשו מרד צרכנים. למה הם כאלו טמבלים? מה זה שייך לממשלה? מה, אם יחליפו את ביבי אז תנובה תפסיק לרמות את האזרחים? הנה היתה הפגנה, הוזילו את מחיר הקוטג', ואתמול קניתי בסופר. אם את קונה, גבינה צהובה טל העמק 9% פרוס במגדניה, את משלמת לפי 59 ש"ח לקילו. ואם את קונה את אותו המוצר ב 200 גרם ארוז כזה מוכן באריזה, את משלמת 18 שקל שזה לפי 90 שקל לקילו! למה? ככה. אז מה זה שייך לוועדת טרכנטנברג?

אז בכל זאת, איפה הסדק?

יש סדק. יש פער חברתי. אבל הם רוצים לעשות סדק חברתי. הם רוצים להרוס את הקיים. לא יכולים בקלפי אז מנסים בכוח וברמאות דרך ניצול המצוקה.

יאללה מספקים עם הקשקושים, אז אולי כבר תגיעי לחתונה.

היה משהו משהו. קודם כל אי אפשר היה להיכנס בלי הזמנה. ולאחר שבדקו אותך ברשימה ממוחשבת ואפילו נתנו לנו פתק, כדי שניתן לשומר בכניסה. ממש כמו בלוד, כשאתה נכנס עם כרטיס האשראי של ביקורת הגבולות. והמאבטחים משהו משהו. איזה חתיכים אחד אחד. גבוהים וחסונים עם חליפות שחורות. כמו שומרים של המאפיה. לא כמו השומרים השמנים בסופרמרקט. והם מסתכלים עלייך כמו על חשודה. היה שם אחד חתיך הורס והסתכלתי עליו וקיוויתי שהוא יעשה לי בדיקה כמו באמריקה. אם כבר נתתי לו פתק כמו בלוד, את יודעת, שאת עומדת עם רגלים פשוקות וידים לצדדים ומישהו ממשמש אותך. אבל הסתכלתי עליו במבט עורג והוא לא שם עליי ולא מישמש.

אחר כך היתה חופה שהיתה יפה מאוד אבל רגילה. בלי שום דאווינים. בלי בלונים ובלי פירוטכניקה וזה היה די בולט, אלגנטי ויפה. דוקא העשירים החדשים עושים פירוטכניקה. העשירים האמיתיים עושים את זה אלגנטי ומאופק. היה כמובן הרב לאו. ההוא לא מפסיד שום חופה של עשירים. הוא יודע להתברג לכל מקום. ואחר כך היה אוכל. היה המון אוכל. הרבה ברים אבל טעים ולא מנקר עיניים. האמת הייתי שם בהרבה חתונות אז אני כבר לא יודעת מה יוצא דופן ומה יקר במיוחד. היה טעים. יפה ומגוון ואפילו כשר. ככה שלא היו שרצים וכאלה.

מה קרה לך אין לך שום דבר משמיץ?

לא יודעת, לא יוצאת לי המוגלה. את יודעת, אפילו היה שם סדק חברתי. היה קצת הון אבל לא היה שלטון. זה היה הסדק. אולי הם באמת פחדו מהמפגינים. זאת לא היתה הפגנת כוח. לא היו כל הבנקאים, לא היו פוליטיקאים. היו בעיקר אנשים שקשורים למשפחות של המחותנים בקשרי משפחה, חברים ואנשי עסקים שקרובים לבעלי השמחה. וזה אמנם הרבה אנשים, כי יש להם הרבה קשרים והרבה עסקים, אבל לא היתה כל המדינה, אם את מבינה למה אני מתכוונת. הם מספיק חזקים ועשירים שהם לא צריכים להזמין, בשביל קשרים, את מי שחשוב או בעיני עצמו או בעיני הציבור. הם הקשרים עצמם. מזמינים אותם בשביל זה, אבל הם, מזמינים את מי שהם רוצים לראות. והם לא הזמינו בשביל קשרים. זהו הצדק החברתי. פה בארץ, כל ספר רוצה להיות ספר צמרת והוא מזמין ועושה חתונה לא לפי יכולתו. עושה פירוטכניקה, נכנס בחובות ומזמין את כל הראשים שהוא מספר. אם היו עושים צדק וסדר חברתי, שכל אחד היה חי לפי יכולתו, אולי לא היו צריכים לעשות הפגנות. אבל פה עושים הסטודנטים הפגנות על שכר לימוד, כשאין חנייה באוניברסיטה. הכול יקר, אז חצי מליון ישראלים נוסעים לחו"ל ואי אפשר להקדים את שנת הלימודים ביסודי בשבוע, כי כל התלמידים כבר יש להם חופשות מוזמנות בחו"ל, ומתנפלים על שר החינוך המסכן, שבסך הכול רצה, נעבך, להקל על ההורים והציע לקצר את החופש הגדול בשבוע. אז עשו לו את המוות, כי כולם התכוונו להיות בחו"ל כסיומת לחופש הגדול, לאחר שקרעו את ההורים המסכנים בקייטנות היקרות.

נו, אז מה נהיה, נדפק לך הראש, מה היה הבידור בחתונה?

שיחקו אותה בסטייל. הביאו גם את כוורת וגם את יהודית רביץ ועשו במה, ככה מקצועית ומושקעת וזה באמת היה מושקע ויפה וברמה גבוהה.

והמוזיקה?

הנה פה הסדק החברתי. לא היתה מוזיקה מזרחית. מה אני אגיד לך, פתאום זה נשמע אחרת. בלי "כפיים," בלי "אחי," בלי "נשמה," בלי "כפרה," בלי סלסולים. אחלה מוסיקה. היה ממש נעים לשמוע.

ואללה, התאשכנזת לגמרי!

לגמרי יקירתי. לפעמים נחמד לעשות, לשמוע ,לאכול ולראות את מה שמתאים לך כמו כפפה. שלא משתלטים עלייך ולא משליטים עליך, איזה נורמה או שפה שאתה לא רוצה.

והממתקים?

טובים. מנושנשים, אין מה להגיד. קצת משמין אבל לא מוטרף.

והבגדים?

 כמו שצריך. הגברים. חלק בחליפות כהות, חלק בחולצה לבנה, שרוול ארוך, וחלק משחקים אותה "זרוק בסטייל, אני לא שם על אף אחד," טריקו שחור ומכנסים שחורות.

 והנשים ?

יפות מטופחות ומנותחות. חלקן שיחקו אותה בשמלות יותר מושקעות, אבל הרוב היה אלגנטי ויפה. כמו שעשירים צריכים להיראות.

העם רוצה צדק חברתי, גם אני. יחי הצדק החברתי. תחיו לפי מה שאתם מרוויחים. אל תרמו במס הכנסה. תוציאו לפי יכולתכם, ובאופן מאופק. אל תקחו אשראים שאתם לא חולמים להחזיר ותבוא הברכה לעם הזה.

* * *

יוסי גמזו

46 שָנָה לִרְצִיחָתוֹ שֶל אֵלִי כֹּהֵן ז"ל

לנאדיה כּהן וילדיה: סופי, אירית ושי

לפני ימים ספורים שוּדר מישדר מרתק ומרגש ביותר ב"גלי צה"ל" על אלי כהן ז"ל

במלאות כמעט 46 שנה לתלייתו בדמשֹק. לקוראי המכתב העיתי שלא ראו בזמנו (בגיליון 302 מן ה-24.12.07) את השיר הצנוע שלהלן, הוא מוּגש כאן בשנית. אלי כהן, קורבנו וגבורתו

צרוּבים עד עצם היום הזה עמוק מאוד בזיכרוננו הלאומי הקולקטיבי.

"בּמשך שנים רבּות אני מתדפּקת על כּל הדלתות ומבקשת לעשׂות הכּול על מנת להשפּיע על סוּריה לְאַפְשֵר את הבאת עצמותיו של בּעלי לקבר ישׂראל – ועדיין אֵלִי איננוּ פֹּה איתנוּ."

(נאדיה כּהן, אלמנתו, במישדר הנ"ל)

"שבועות אחדים לפני ליל-ההוצאה-להורג בּדמשֹק עדיין חיבּק אֵלִי את בּתו הקטנה, סופיה, בּביתו בּבת-ים. 'אבּא, די לנסוע תמיד,' התייפחה הקטנה, 'תישאר בּבּית, כּמו כל האבּאים.'

– 'כּן, חמוּדה. זאת תהיה הפּעם האחרונה,' הבטיח אֵלִי. ואכן, צָדַק - - - "

(מן העיתונות הישראלית, מאי 1965).

לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי, נוּ דַי, לִישוֹן בְּשֶקֶט,

לִישוֹן, מַלְאָךְ פָּעוּט שֶל אַבָּא נָד וְנָע.

כֵּן, דַּי לִנְסֹעַ, חֲמוּדֹנֶת. אַתְּ צוֹדֶקֶת.

אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.

לִישוֹן, קְטַנָּה שֶלִּי. זֶה לֹא סוֹרְגֵי הַכֶּלֶא,

זֶה רַק סוֹרְגֶיהָ שֶל מִטַּת הַתִּינוֹקוֹת

שֶלּוֹחֲצִים אוֹתָךְ, נִרְעֶשֶת וּמְבֹהֶלֶת.

לִישוֹן, לִישוֹן כְּבָר, יְתוֹמָה-תוֹךְ-שְתֵּי-דַּקּוֹת.

אַתְּ יְרֵאָה? סְתָם חֲלוֹמוֹת, סְתָם רִיק וָהֶבֶל.

עִצְמִי, עִצְמִי אֶת שְתֵּי עֵינַיִךְ. הֵן יָדַעְתּ:

שוּלֵי-שְׂמִיכָה לְצַוָּארֵךְ, בִּתִּי... לֹא חֶבֶל...

וְאֶת רִיסַיִךְ תִּפְקְחִי לְמָחֳרָת...

בְּתַלְתַּלַּיִךְ הַגּוֹלְשִים לָךְ הַאֲפִילִי

עַל צְחוֹר מִצְחֵךְ שֶכֹּה הֵיטִיב הַלֵּב לִשְמֹר.

אַתְּ חֲקוּקָה אֶצְלִי עַל כָּל הַמִּיקְרוֹפִילְמִים

וּמְפֻעֲנַחַת לִי בְּכָל צָפְנֵי הַמּוֹרְס.

אַתְּ מְשֻנֶּנֶת לִי עַל-פֶּה כְּמוֹ כְּתָב שֶל סֵתֶר

וְאַתְּ מֻסְוֵית אֶצְלִי בְּכָל הָאִצְטַבּוֹת.

לִישוֹן. לִישוֹן, יַלְדָּה שֶלִּי. אֶת כָּל הַיֶּתֶר

הֲרֵי תַּסְפִּיקִי עוֹד לִזְכֹּר שָנִים רַבּוֹת.

מֵעַל בַּת-יָם שֶלָּךְ צִנָּה לֵילִית נִפְרֶשֶׂת

וְהַיָּרֵח שוּב מֵאִיר בַּחַלּוֹנֵךְ

וְכָאן דַּמֶּשֶׂק, יָפָתִי, וְכָאן דַּם-עֵסֶק

וְעֵסֶק-דָּם שֶל אִינְקְוִיזִיצְיָה בַּת זְמַנֵּךְ...

הַמַּשָׂאִית עָמְדָה בַּחוּץ. דְּחָפוּנִי פְּנִימָה.

הַסּוֹף קָרוֹב כְּבָר, אִם מוּתָר לְהִתְנַחֵם.

אֲנִי כּוֹתֵב כָּעֵת מִכְתָּב אַחְרוֹן לְאִמָּא

וּמַעֲבִיר לָהּ נְשִיקוֹת לִשְלָשְתְּכֶם.

רַק זֹאת, יַלְדָּה: מִן הַדְּמָעוֹת אוֹתָהּ שִמְרוּ נָא

וּכְשֶתִּזְכּוּ כְּבָר יְלָדִים גְּדוֹלִים לִהְיוֹת

וְתִלְמְדוּ עַל חַנָּה סֶנֶש וְדֹב גְּרוּנֶר –

אַל תִּכָּנְסוּ לְהַשְוָאוֹת מִשְפַּחְתִּיוֹת.

קוֹל צַעֲדָם שֶל הַזְּקִיפִים בַּסַּף בּוֹטֵחַ.

אֲנִי רוֹאֶה מוּלִי בֵּין אוֹר לַאֲפֵלָה

אֶת כְּבוֹד הָרַב, נִסִּים אַנְדַאבּוֹ, מִתְיַפֵּחַ,

אֲבָל צָרִיךְ לִגְמֹר מַהֵר אֶת הַתְּפִלָּה.

זוֹ שְעַת הַקֵּץ, יַלְדָּה שֶלִּי, וְהָאֵימָה בָּהּ

הִיא כְּמוֹ זַרְחָן בְּאִישוֹנֵי הַנִּדּוֹנִים.

אִם לֹא הָיוּ לָךְ תַּצְלוּמִים רַבִּים שֶל אַבָּא

מָחָר תִּרְאִי אוֹתוֹ בְּכָל הָעִתּוֹנִים.

הֵם מוֹלִיכִים אוֹתִי הַחוּצָה, גְּלוּי עֵינַיִם,

אֶל עֲנִיבַת הַתַּלְיָנִים. הִיא מוּכָנָה.

אֲנִי רוֹאֶה מֵעַל רֹאשִי אֶת הַשָּמַיִם,

אַךְ אֵין סָפֵק, בִּתִּי, זוֹ פַּעַם אַחְרוֹנָה.

(מתוך "בּשש אחרי המלחמה")

* * *

הסופרת אורה מורג מבקשת עידוד

לראשונה מאז קרא ביבי את קריאתו הידועה: הם מפחדים – מצאתי עצמי מסכימה איתו. אני מפחדת. אבל ממש מפחדת פחד מוות. אני מרגישה שיצאתי לטיול השנתי בלי מבוגר אחראי.

אז מה עושים?

תגידו: מחליפים אותו בבחירות. לא בחרתי ובכל זאת הוא נבחר. אך מה עושים עד הבחירות?

אני פוחדת שלא נגיע לבחירות או שנגיע לקלפי חרוכים, עם נזקים בלתי הפיכים. מישהו מוכן לעודד אותי? להגיד לי שאני טועה?

כששר ההגנה האמריקאי [לשעבר] אומר בפה מלא שביבי הוא כפוי טובה ומסכן את ביטחון מדינת ישראל. כשאובמה שומע זאת ומהנהן לאות הסכמה. כשטורקיה מנתקת כל קשר [אסטרטגי וצבאי] ואף עומדת לשלוח את אוניות הקרב לאזור. כשהכיבוש ממשיך וביבי לא מוכן להצהיר על הקפאת הבנייה בשטחים ולהיכנס למשא ומתן. כשספטמבר מתקרב עם האיום של צעדה שקטה של מיליונים לכאן. כשבמצרים מתנפלים על השגרירות שלנו היות שהעולם המוסלמי סביבנו מקבל רוח גבית מטורקיה.

לא נראה לי שיש כאן מבוגר אחראי.

אותי זה מפחיד.

אורה מורג

אהוד: שתי כוס מים והפעילי את ההיגיון ואת הידע ההיסטורי שלך. את אישה חכמה ואי אפשר לזמבֵּר לך את השכל. אנחנו מוקפים אויבים אמיתיים מבית ומחוץ וזאת ללא שום קשר ל"כיבוש" – אבל במקום לעשות הכול כדי להילחם בהם אנחנו באים בטענות לראש הממשלה, לממשלה – קודם זה היה אולמרט שחיסלנו אותו בשמחת אספסוף החוזה בקרבות הלודרים בקולוסיאום הרומאי, ועכשיו אנחנו מקווים שאם נחסל את נתניהו – ניגאל.

אולי תעברי לגור בטורקיה או במצרים? שמה תוכלי לחיות ללא הסכנה של שלטון ביבי וממשלת ישראל, שתחתם אנחנו, כדברייך – כמו בטיול שנתי בלי מבוגר אחראי. תרגישי הרבה יותר בטוחה תחת ארדואן או טאנטאווי, ואולי פשוט תשקלי להגר לארצו של המבוגר האחראי אובמה?

אגב, הפלסטינים שונאים אותנו ורוצים להשמידנו לא בגלל "הכיבוש". קראת אולי כיצד רק לאחרונה נתפסו חוליות טרור אחדות בגדה וזאת רק מפני היותנו עדיין שם בזכות ה"כיבוש", אחרת היו נהרגים עשרות מאיתנו, אזרחים יהודים וגם ערבים! לכן אם יש "כיבוש" – זה הטרור הפלסטיני והכלל-מוסלמי המנסה לכבוש אותנו!

* * *

מרדכי קידר

טורקיה לא תוכל לרקוד על כל החתונות

בימים אלו נשמעת אצלנו שוב ושוב האמירה "אילו רק התנצלנו, הכול היה אחרת."

 אמירה זו תמימה או מיתממת, שכן הדרישה הטורקית הברורה והבלתי מתפשרת היא התנצלות ופיצויים, והעניין הכספי הוא הפחות משמעותי בהקשר זה, אבל העניין החמור הוא הסרת הסגר הימי מעל עזה. זוהי דרישה שישראל אינה יכולה להסכים לה בזמן הנוכחי, היות שהסרת הסגר הימי – תהפוך את עזה למחסן טילים גדולים, כבדים וארוכי טווח, שכיום קשה להבריחם או להובילם בדרך היבשה. לכן טועה – ואולי גם מטעה – מי שמנסה לתלות את הידרדרות היחסים עם טורקיה בסירוב הישראלי להתנצל.

  השאלה העולה מאליה היא, איך מדינה סבירה, שקיימה עם ישראל יחסים טובים ואף יותר מכך במשך כ-30 שנה, הן במישור האזרחי והן במישור הביטחוני, מפנה באופן כל כך בוטה את גבה אלינו עד כדי איומים צבאיים. כבר במאמר "בחזרה לשורשים" (16.10.2009), תואר התהליך החברתי העמוק שהביא את טורקיה ממדינה בעלת חוקה חילונית ומגמה תרבותית מערבית, לחברה בעלת אופי איסלאמי וממשלה מסורתית מזרח-תיכונית. מאמר אחר באותו נושא סיימנו בקביעה כי "המשבר ביחסי ישראל טורקיה שהחל לפני כשנתיים (לפני אירוע ה'מרמרה'), אינו עננת קיץ חולפת אלא חשרת עבים עבה וקודרת הצבועה בצבע ירוק איסלאמי, ההולכת ומכסה את שמי המזרח התיכון כולו, כולל טורקיה. מצב היחסים בין ישראל לטורקיה הוא תוצאה מחויבת, ואולי אפילו צפויה, של תמורות חברתיות ותרבותיות שטורקיה עוברת בשלושת העשורים האחרונים, שבהן היא מתרחקת ממורשתו התרבותית של אתא טורק וחוזרת למסורתו האיסלאמית של מוחמד בן עבדאללה, מייסד האיסלאם".

  ב-5.8.2011, תיארנו (במאמר "סוציולוגיה חזקה מכל אידיאולוגיה") את האופן שבו איבד צבא טורקיה את יכולתו להיות "שומר החותם" החילוני של טורקיה – תפקיד שהועידה לו החוקה שקבע מוסטפא כמאל, הוא "אתא טורק". הקו המאחד את המאמרים הללו ומאמרים נוספים שפרסם הח"מ בשנתיים האחרונות, עוד לפני אירוע ה"מרמרה", הוא שטורקיה עוברת מזה זמן רב תהליך חברתי עמוק, המתאפיין בשיבה אל האיסלאם והתרחקות מסממנים מערביים, תרבותיים ופוליטיים כאחד. התהליך אינו עניין של קוניוקטורה פוליטית או תוצאה של אירוע כזה או אחר, חמור ככל שיהיה, שבו היתה מעורבת ישראל. מדובר בתוצאתו מחויבת המציאות והצפויה של שינוי אופי החשיבה של מגזרים מסורתיים גדלים והולכים בחברה הטורקית, המתבטא בהתנהגות ממשלת ארדואן. מאז שהפך האיסלאם ל"שם המשחק" הפוליטי בטורקיה, בין בגורמים הליברליים המתמעטים והולכים, ובין במרכיבים המסורתיים הגדלים בהתמדה, היחסים עם ישראל היו בסימן ירידה, לא בגלל מעשיה ופעולותיה של ישראל, אלא בגלל עצם קיומה כמדינה יהודית עצמאית.

  האיסלאם, המניע כיום את גלגלי החשיבה בטורקיה, אינו מקבל את ישראל כמדינה לגיטימית, בשל שלוש סיבות עיקריות:

1. על פי האיסלאם, הדת היהודית – הבסיס הדתי שעליו קמה ישראל – חדלה להיות דת לגיטימית מן הרגע שהנצרות הופיעה בעולם, והנצרות איבדה את משמעותה, כאשר בא לעולם האיסלאם, "הדת היחידה שאללה מכיר בה" (קוראן, פרק 3 פסוק 19).

2. על פי גישת האיסלאם, עם ישראל אינו עם, אלא עדות דתיות השייכות לכל עמי העולם. לדוגמה: יהודי בפולניה הוא פולני מבחינה אתנית ויהודי בדתו, כמו שיש פולנים אתניים שהם נוצרים בדתם. בהתאם לכך, יהודי בעיראק הוא ערבי עיראקי בן דת משה, אחיהם האתני של העיראקים המוסלמים, הנוצרים, היזידים, הזורואסטרים, הסבאאים והמנדאים. לכן "עם ישראל" הוא עם וירטואלי, יציר הדמיון הפורה של אליטות ציוניות אירופיות שהושפעו מאווירת "אביב העמים" של אירופה באמצע המאה ה-19. עם וירטואלי כזה אינו זכאי לארץ ולמדינה, ודאי לא על חשבון עמים אחרים.

3. מוסלמים מאמינים שארץ ישראל – מהים עד הירדן – מקודשת לאיסלאם, הן בשל הכיבוש המוסלמי (638 לספה"נ) והן בשל העובדה שהיא קודשה על ידי הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, להיות אדמת "ואקף", הקדש – השייך לכל המוסלמים בעולם, מאינדונזיה עד איסטנבול, מאנקרה עד לוס אנג'לס.

 ככל שאדם קרוב יותר לאיסלאם, כך הוא מושפע יותר מאופן ההתייחסות הזה לישראל – המשותף לכל תנועות האיסלאם הפוליטי: מפלגת "הצדק והפיתוח" בטורקיה, "האחים המוסלמים" וחמאס באיסלאם הסוני, וחיזבאללה השיעי.

מכאן גם נובעים הדיבורים על ביקור קרוב של ארדואן בעזה ובמצרים: בעזה כבר שולט ארגון איסלאם פוליטי ומיישם בחיי היומיום את האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, ואילו במצרים קרובים "האחים" לעמדת השפעה מכרעת על השלטון יותר מכפי שהיו אי פעם. ביקור ממלכתי, כידוע, אינו "קפיצה" לשתיית קפה יחד, אלא ביטוי לקירבה פוליטית המתבטאת בהסכמים הנחתמים לעיני המצלמות במהלך הביקור.

הסכמים כאלה – בעיקר עם חמאס – יכולים להיות, למשל, הסכם הגנה הדדית, שמשמעותו האמיתית היא שטורקיה מחויבת לביטחונה של עזה מפני מתקפותיה של ישראל. הסכם כזה, אם ייחתם, ייבחן ביישומו: האם כל ירייה ישראלית אל מפגע על הגדר תגרור פעולה טורקית נגד ישראל? לא נראה כך. אבל מתקפה רבתי נוסח "עופרת יצוקה" עלולה בהחלט להיתקל בצעדים לא סימפטיים מצידה של טורקיה.

חזית נוספת שטורקיה עלולה לפתוח היא החזית הימית: טורקיה מתנגדת להסכם שחתמה ישראל עם קפריסין בנוגע לחלוקת קרקעית הים לשם ניצול מרבצי הגז, וייתכן שתגביר את נוכחותה ופעילותה במרחב הימי הסמוך לישראל כדי ליצור פרובוקציות בעניין קידוחי הגז. טורקיה סבורה שצפון קפריסין – מדינה שהוקמה בעקבות הכיבוש הטורקי בשנת 1974 – זכאית לחלק מזכויות הקידוח וההפקה. כאן מדובר באינטרס חיוני של ישראל, שכן הגז – אם יופק באורח סדיר – יהפוך את ישראל למעצמת אנרגיה, ואיום טורקי על מהלך זה יכניס את ישראל לדילמה לא פשוטה: האם להתקדם בעניין הגז תוך הסתבכות עם טורקיה, או להיכנע לתכתיבים של ארדואן. סביר להניח שיש דרך להגיע לפשרה שתאפשר לכל הצדדים (ואין לשכוח את לבנון ודרישותיה) להפיק תועלת מהגז, במקום לשקוע לסכסוכים שכולם יפסידו מהם.

יש להניח שאירופה וארצות הברית ייכנסו בעתיד הקרוב לתמונה, כדי להרגיע את המתיחות בין ישראל ובין טורקיה, אבל אסור לסמוך על כך, שכן חברותה של טורקיה בנאט"ו וקרבתה למדינות המערב אינן ערובה לכלום. זה זמן רב שטורקיה אינה משתתפת באופן מלא בפעולות שנאט"ו מבצע באפגניסטן, בעיראק ובלוב, כשם שבמרץ 2003 סירבה טורקיה של ארדואן, בקדנציה הראשונה שלו, להתיר לכוחות הצבאיים של הקואליציה הבינלאומית לעבור דרך טורקיה בדרכם לתקוף את עיראק.

גם המצב הכלכלי של אירופה, עם מיספר מדינות העומדות על סף חדלות פירעון, מקטין את היכולת האירופית להשפיע על טורקיה, שכלכלתה דוהרת קדימה בקצב צמיחה של 8 אחוזים בשנה. ארה"ב עסוקה למדי בבעיותיה הפנימיות, בנוסף לדשדושה בביצה האפגאנית, ולכן התערבות נחרצת שלה במתיחות שבין ישראל וטורקיה אינה צפויה. יתר על כן: נראה כי יש בבית הלבן כמה אנשים המחככים את ידיהם בהנאה לא מעטה למראה הקושי שבו נמצאת ממשלת נתניהו מול טורקיה.

השאלה היא מה ישראל יכולה לעשות. תשובה אחת, שיש ישראלים לא מעטים שהיו ממליצים עליה, היא להתנצל, לשלם פיצויים ולהסיר את הסגר הימי מעל עזה. אפשר – כך הם אומרים – למצוא מנגנון בינלאומי שיפקח על מה שמגיע לעזה וימנע הברחת נשק. התנהגות כזו לדעתם עשויה להניב תוצאות חיוביות כגון הפגת המתיחות וחזרת היחסים למצב שהיה עד לפני שבוע. אלא שמצב זה יהיה זמני, עד ההתנגשות הבאה עם עזה. עלינו לזכור תמיד את התקדים של יוניפי"ל – ביטוי עלוב למעורבות בינלאומית – שחוזק אחרי מלחמת לבנון השנייה למניעת התחמשותו המחודשת של חיזבאללה ונכשל כישלון חרוץ בתפקידו זה. אם תיכנע לדרישות הטורקיות, תזמין ישראל את המתקפות הבאות שיעלו באינטרסים שלה ובחיי אזרחים רבים שלה, שכן ישראל תוכיח לשכניה שהיא עשויה מחומר רך מאוד, ואשר עבור שקט זמני היא תמכור את האינטרסים החיוניים וארוכי הטווח שלה. מדינה רכרוכית כזו אינה יכולה לשרוד באזור כמו שלנו.

"אקספרס של חצות" כמנה ראשונה

בפני ישראל עומדת אפשרות לפתוח במתקפה דיפלומטית נגד טורקיה בכמה עניינים: האחד הוא שואת הארמנים, שצבא טורקיה חיסל כמיליון וחצי מהם במהלך מלחמת העולם הראשונה. זהו נושא רגיש שהטורקים מנסים להחניק בכל מקום בעולם שבו הוא עולה לדיון ציבורי. גם אצלנו עלה נושא זה מדי פעם, אך הושתק בלחץ משרד החוץ ("המשרד הלחוץ" בפי הליצנים) כדי לא להזיק ליחסינו עם טורקיה.

  העניין השני שבאמצעותו יכולה ישראל להפעיל מנוף לחץ על טורקיה הוא העלאתו לסדר היום העולמי של הכיבוש הטורקי בצפון קפריסין. בניגוד ל"כיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון, שעליהם עדיין אין ריבונות של אף מדינה, לקפריסין יש ריבונות, וטורקיה כובשת עד היום שטח של מדינה ריבונית. העובדה שקפריסין הריבונית היא מדינה נוצרית יוונית, יכולה לסייע לגייס את עשרות מיליוני הנוצרים ידידי ישראל בעולם נגד הכיבוש הטורקי המוסלמי, שביצע טיהור אתני כשסילק מאות אלפי יוונים מחלקו הצפוני של קפריסין. ומי שבטורקיה ידבר על "זכות שיבה" של פלסטינים ייענה ב"זכות השיבה" של הקפריסאים לבתיהם בצפון האי.

  עניין שלישי, ורגיש הרבה יותר הוא הסוגייה הכורדית: עשרות אלפי כורדים וטורקים נהרגו בעשור האחרון בהתנגשויות בין צבא טורקיה ובין מורדים כורדים המאורגנים בדרך כלל בארגון פק"ק, "מפלגת הפועלים הכורדית", והם פועלים מתוך טורקיה ומשטחה של עיראק. המערב מגדיר את הארגון כארגון טרור, בשל האמצעים שהוא מפעיל נגד האזרחים ואנשי הצבא הטורקים, אך ניתן להציגו גם כארגון לשחרור לאומי, בדיוק כפי שאש"ף מוצג כיום בעולם. ניתן לחשוף את פשעיה של טורקיה, הכוללים שימוש בנשק כימי, נגד הכורדים, כפי שניתן לחשוף את דיכוי התרבות הכורדית בטורקיה, את האוכלוסייה הכורדית ואת שאיפותיה להגדרה עצמית. בעולם שבו "זכויות אדם" ממלאות תפקיד חשוב, ולפעמים מרכזי, בשיח הבינלאומי, יש סיכוי גדול שהעלאת הנושא הכורדי תתפוס תאוצה, ובפרט אם תומכי ישראל לא ישאירו אותה לבד בחזית זו.

ניתן לדרוש הוצאת צווי מעצר בינלאומיים נגד ארדואן ואנשים אחרים בממשל הטורקי על פשעי מלחמה, השמדת עם ופשעים נגד האנושות בעניין הכורדי, ולגַבּות דרישות אלה בהגשת תלונות פליליות בבריטניה, בספרד ובבלגיה, המאפשרות להעמיד לדין פושעי מלחמה מכל העולם. נשק משפטי המופעל נגד ישראלים יכול אפוא להיות מופעל גם נגד טורקים. עדויות על עינויים והפרת זכויות אדם בבתי כלא טורקיים (זוכרים את "אקספרס של חצות"?) יכולות לשפוך שמן על מדורה שתחרוך את מעילו של ארדואן.

  ניתן גם לחשוף לעיני כל היבטים שליליים נוספים של טורקיה – משכנות עוני גדלים והולכים, גידול וסחר בסמים, אפליית נשים, שוק שחור גדול ומאיים, ומעל לכל: שחיתות ממשלתית – כדי לעמעם את התדמית המצליחנית של טורקיה וממשלתה. מסע תקשורתי כזה יזיק לטורקיה ולתיירות המגיעה אליה, ויסב לה נזקים לא מבוטלים.

אין באמור קריאה לצאת למתקפה כוללת כזו נגד טורקיה. כל הכוונה בדברים היא שמישהו שם למעלה ישלח לארדואן מסר חשאי שבו יפרט את מה שיש באפשרותה של ישראל לעשות, אם ימשיך ארדואן לבנות את מעמדו הפוליטי-פנימי ואת זה המדיני-חיצוני על שנאת ישראל ועל פגיעה בה. ראוי להביא לידיעתו, כי ישראל לא תשב בחיבוק ידיים למראה מסע השטנה שהוא מנהל נגדה, וכי יש באמתחתה חומר רב, הן במישור ההסברתי והן במישור החוקי, העלול להסב לארדואן אישית ולטורקיה באופן כללי נזק לא קטן.

בחודשים האחרונים התמוטטה לחלוטין האסטרטגיה המדינית שעיצב שר החוץ הטורקי, דאודוגלו, שהתבססה על עיקרון "אפס סכסוכים" עם מדינות העולם. אסטרטגיה זו גרסה שעל טורקיה לקיים יחסים טובים עם כל מדינות העולם, גם עם אלו המסוכסכות זו עם זו. כך יכלה טורקיה לתווך בין ישראל לבין סוריה ובין ארה"ב לבין איראן. בחודשים האחרונים מסתבכת טורקיה עם ישראל, והיחסים החמים שהתפתחו בין ארדואן ובין בשאר אסד התדרדרו בחודשים האחרונים – על רקע הטבח שמבצע אסד העלווי, הכופר, באזרחיו המוסלמים – עד כדי איומים צבאיים מצידה של טורקיה.

המתיחות בין טורקיה לבין סוריה הולידה מתיחות בין טורקיה לבין איראן, החוששת מהתמוטטות המשטר הסורי המהווה ראש גשר שלה אל לב העולם הערבי. אם יתמוטט השלטון בסוריה, עלול הדבר להשפיע לרעה על יכולתה של איראן להתערב בנעשה בלבנון ויצמצם את חירות הפעולה של חיזבאללה. זוהי הסיבה שאיראן וחיזבאללה שלחו לסוריה צלפים וציוד טכני כדי לסייע לאסד לדכא את ההתקוממות נגדו. טורקיה רואה התערבות איראנית-לבנונית זו בסוריה בחומרה רבה, כי היא גורמת להרג מוסלמים סונים, חבריו של ארדואן.

גם יוון אינה מסבה נחת לטורקיה, שכן זו בונה מכשול קרקעי משולב של גדר, קיר ותעלת מים בינה ובין טורקיה כדי לעצור את שטף המהגרים הבלתי חוקיים ממרכז אסיה העוברים דרך טורקיה ויוון לאירופה.

התמוטטות האסטרטגיה המדינית של טורקיה מרגיזה מאוד את ארדואן, שנגדו מוטחת ביקורת פנימית לא פשוטה, ומה יותר קל מלהשתמש בישראל כשעיר לעזאזל ולהטיל עליה את ה"אשמה" בקריסת הפוליטיקה הטורקית?

  על ישראל לשלב בין חוכמה ונחישות, בפרט מול איסלאמיסטים פנאטיים נוסח ארדואן, ולא להיכנע לדרישותיהם המוזרות, שכן כניעה אחת תביא את הדרישות הבאות שתהיינה חמורות יותר: את ירושלים – טורקיה עדיין לא דורשת, אבל בהמשך יכולה גם בירתנו להצטרף לרשימה ש"אם רק ניענה לה, הכל יחזור להיות בסדר..."

כאילו.

* המאמר התפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 165.

* * *

אהרון רול

הפכו שנויים במחלוקת

אנו כולנו נירגשים ובדין אודות ארועי המחאה לצדק חברתי. עבור ציבורים גדולים דומה שניפתחו השמיים ו'מן' ברכה אידאולוגי-חברתי ואפשר שאף מעשי – החל נושר מהם. המחאה שינתה את השיח הציבורי לכיוון סובלני יותר, חברתי יותר, תומך בחלשים בירכתי החברה, ובכך יתרונה ועל כך יבורכו רבים מהתומכים במחאה.

אך ניסתרו מעינינו ולא בכדי, אותם גורמים אנטישמים ידועים רבים, יוזמי המחאה בירכתיה האפלים, המתכננים ומממנים אותה, השוכנים בארצות הים, אשר חברו לתקשורת שרלטנית אנטי דמוקרטים, פוסט יהודית ופוסט ציונית אצלנו, ולחבורות אנרכיסטים ידועות, שוטמות יהודים, יהדות וישראל. כל אלה עמלים להסתיר את ההולך וניגלה לעינינו.

המחאה ניזומה בעיקרה ומעיקרה לשם הפלת ממשלת הימין והמלכת ממשלת שמאל רדיקלי החובר לערביי ישראל אשר בתעלולי סחריר תגרום למילוי מאוויי ההשמד של מדינת היהודים מטעם גורמים אנטישמים מתוחכמים בארצות הים. נושא הרווחה והצדק החברתי שימש אך כסות, סיסמה, לגיטימית לכשעצמה, על מנת לשלהב את חלושי המוח והכיס בינינו ולהעלותם על הבריקדות. אכן ציניות, אמור אף ניבזות במירעה.

אך הללו רצו לקלל ויצאו מברכים. מרוב לחץ ונחץ להפיל כאן ועכשיו ומיד את ממשלתנו הניבחרת על ידי מרבית הציבור במדינת ישראל, יצרו הללו בציבור בעל-הדעה הספקנית אנטגוניזם חריף. אכן נידרשים היו מיספר שבועות עדי האמת מאחורי המחאה החלה לחלחל לציבורים רחבים והולכים.

לכל המעיין בתגובות הציבור החל מהשבוע השלישי למחאה ואילך, יכול היה לחזות בגל צונאמי ההולך וגדל כנגד מנהיגי המחאה, גם אם לא כנגד מטרות המחאה החברתיות אשר חלקן בהחלט ראויות.

יותר ויותר נשמעו בציבור קולות אי נחת ודה-לגיטימציה כנגד מנהיגי המחאה, אשר חלקם ובעיקר מ"מאהל רוטשילד", משתייכים לזרם האנרכיסטי, שוטם ישראל ומייחל לחורבנה.

באורח פרדוכסלי, החל הציבור להתייצב איתן יותר מאחורי ההליך הדמוקרטי הישראלי. יותר ויותר אנשים החלו להתריע מפני הפוטש הפוליטי המתוכנן. יותר ויותר אנשים החלו תומכים בממשלה הנבחרת, ואפשר שלא מאהבת מרדכי אלא מחשש המן, אלו האנרכיסטים הישראלים שלוחי כל אנטישמי זב חוטם בעולמנו.

בתהליך מדורג שנמשך שבועות אחדים הפכו מנהיגי המחאה האנרכיסטים לשנויים במחלוקת בקרב ציבורים עצומים, אלו "הרוב הדומם" במדינת ישראל, אשר חשו כי רומו, כי נערכו על חושיהם פעלולי אחיזת עינים נכלולית וכי תמיכתם בחלקם של מנהיגי המחאה הינה בעקיפין והלכה ולמעשה תמיכה באוייבי ישראל הגרועים ביותר.

אין באמור כאן לפסול או להשחיר את אותם מנהיגי המחאה, בעיקר מהפריפריה ומיעוטם מתל-אביב, אשר גילו שאר רוח ושכל ישר, אשר בחרו בשינוי חברתי הדרגתי ולא מהפכני, הללו יבורכו ולוואי ויצליחו במנהיגותם ושליחותם תוך שיתוף פעולה פורה עם המוסדות הממלכתים הנבחרים.

תמיכת הציבור במטרות המחאה לא נחלשה עם חלוף הזמן, אפשר ואף התחזקה, אך חוסר הנחת והתיעוב ממובילי המחאה, ובפרט מאלה המוליכים באף את המובילים, אותם מהאיחוד האירופי ואותם אמריקנים ממומני הערבים – כמריונטות לשם סיפוק מטרותיהם האנטי יהודיות והאנטי ציוניות, אלו גברו אף הם. הציבור בישראל הוכיח שוב בגרות ושום שכל.

כמובן, תמיד יימצאו אלו "המתים בקושי", אותם השטופים בשנאה ושיטנה תהומית לאחיהם היהודים והישראלים. אלו אשר דעתם כה מקובעת, כה מסוגרת בד' אמותיהם עד כדי פרימיטיביות, כדוגמת אנשי "אקדמיה ורוח" מסויימים (תודה לאל שלא כולם), אשר גם אם תניח לנגד עיניהם ערימת עובדות הזועקת לשמיים – הם לא יניחו לכך לבלבלם וידבקו בדעתם המסוכסכת יהיה אשר יהיה. הללו כבר מעבר לתקווה, מעבר להיותם אזרחים מועילים במדינתם, הללו הינם "דור המדבר" אשר "יספו בקלונם סרוחים על צרורותם." עלינו להתעלם מהם, הם ינבחו אך שיירת העם היהודי עבור תעבור. ענק רוח מתנועת העבודה כברל כצנלסון כבר הגדירם נכוחה וכל המוסיף גורע.

המחאה יצרה שיח אזרחי רחום-חדש וטוב שכך, אך המחאה יצרה גם שיח נוסף חשוב באותה מידה, אשר נעדר והודר בכוונת מכוון מזה זמן רב בציבור, בעיקר מצד התקשורת הישראליתה אשר ניכסה לעצמה את הזכות לקבוע מהי זכותו של הציבור לדעת ומה לא.

שוטמי ישראל מבחוץ ומבפנים יודעים כי ככל שיפלגונו יותר כן ייקל עליהם לקעקענו ולהחריבנו והינם עמלים לשם כך יומם וליל בעזרת עוזריהם ומשרתיהם הנרצעים בתוכנו. ככל שנידבק האחד בשני כך לא יוכלו לנו. הדבק היהודי, הלאומי והחברתי שלנו שווה בערכו לדיווזיות טנקים וללהקי מטוסים חדישים ואף חזק מהם מונים רבים

המחאה חיזקה את אמון הציבור, באורח "איפכה מסתברא" – בצורך הבוער אשר קיים בשמירת תקינות הדמוקרטיה הישראלית מפני הקמים עליה לקעקעה, וחשוב יותר – המחאה חידדה את עובדת קיומם של הבקיעים החברתים העמוקים הקיימים, אשר לא נוצרו יש-מאין אלא בידי סקטורים בחברתנו השוקדים על כך בשליחות מאתנניהם מארצות הים, היא פתחה צוהר לדרך חתחתים ארוכה אך כה חיונית, לשיח הנוגע בלכידות לאומית ולסולידריות לאומית וחברתית ואכן, (כפי שצויין בסקרים רבים משך המחאה), הציבור השפוי בחר כבר ועוד יבחר בחיים ולא באנרכיה ובאבדון.

עקב פרסום המאמר "לא מיליון ולא בטיח'" במכתב העיתי, הגיעו אליי עשרות תגובות ישירות מקוראיך. כולן חיוביות ונלהבות אך המפתיע הוא כי רבים מהם באו מאנשים המזוהים והידועים היטב בציבור כשייכים לשמאל הקיצוני (אקדמאים ומובילי דעת קהל אשר כולם ביקשו להישאר בעילום שם).

א"ר

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

מחאת האוהלים

 לאהוד בן עזר,

הקו העקבי שנקט עיתונך האינטרנטי נגד "מחאת האוהלים" קומם אותי עד כדי כך שרציתי למחוק את שמי מהנמענים. לכל דור יש את מצוקותיו. הקמנו מדינה למען כל תושביה. אם קיימות בעיות הן אמיתיות, יש להקשיב בעיקר לדור הצעיר. הם התארגנו על מנת למחות ולדרוש שיאזינו להם. אחרים פשוט רוכשים בארץ את ההשכלה והמקצוע ויורדים לחיות ולהתפרנס בארצות אחרות. גולדה אמרה בזמנו שהפנתרים לא נחמדים, רבין אמר שהיורדים הם נפולת של נמושות, דיין ענה בשנות החמישים לפקיד שהמליץ לו לייבא אבקת חלב – שעדיף לייבא אבקת פקידים. המנהיגות היום חלולה כמו שאמר בשעתו בעצרת הסופר דויד גרוסמן. לא השתנה שום דבר – אותן הבעיות נשארו, עם נקודת מבט אחרת. מציגים את המוחים כלא נחמדים, ככלי משחק של מפלגות, מחבקים בהערצה את היורדים, ואף אחד לא מעז לומר לפקידי האוצר שעדיף לייבא אבקת פקידים אלא מאפשרים יבוא של תוצרת חקלאית ללא כל הצדקה – כמו למשל פרי אננס, שגדל ומשווק בארץ כבר עשרות שנים, ומפרנס עשרות משפחות בעיקר במשק המושבי.

מושב בן עמי

אהוד: אני מתפלא עלייך מלי שאינך מבינה כי "מחאת האוהלים" הדמגוגית, המזוייפת, הפוליטית – מכוונת בין היתר נגדך ונגד החקלאות הישראלית. נגד הרפתות ומשק החלב. נגד הכוורנים ורדיית הדבש. נגד כל מה שלסהרורים החצופים האלה נראה שאפשר לייבא "בזול" מחו"ל גם במחיר הרס החקלאות ותעשיית המזון הישראלית.

אלה הם אנשים חסרי אחריות, מפונקים, חלקם בנים ובנות להורים עשירים שסבורים שהמדינה צריכה לדאוג לדירות לילדיהם ולא הם-עצמם; חלק מהמפגינים מוּנעים על ידי אינטרסים זרים, אנטי-ישראליים, הם אנשים היודעים להדליק אש בשדה קוצים אך לא לכבותה; ועכשיו, עם פינוי האוהלים, מתברר גם אופיים הביריוני של מי שסיפחו עצמם לבחורה החצופה והמתפנקת שהציתה ראשונה את האש.

מרבית התקשורת הישראלית, המונעת על ידי שנאת ישראל ושנאת ממשלת ישראל והעומד בראשה – תמכה וגם יצרה חלק ניכר מן "המחאה" המזוייפת הזו (למשל זוג ה"עיתונאים", לשעבר עבדו אצל גאידמק, זוג שכבר מפרסם על כך ספר ומודה שיש לו חלק בליבוי המחאה! – כדברי גיא מרוז גם בשם אורלי וילנאי: "אנחנו מכירים נורא מקרוב את המחאה הזאת ובקיאים בחומר. אנחנו עיתונאים, אבל אנחנו בעיקר חלק מהמחאה לכל דבר ועניין." ("העיר", 9.9).

לכן נותן "חדשות בן עזר" מקום לדבריהם של אנשים רציניים, שפויים, שמאחר שהם מעבירים ביקורת על "המחאה" – אין שום סיכוי שדבריהם יתפרסמו בתקשורת ההיסטרית והמוטה. לאט-לאט מתחילים להבין בציבור עד כמה צדקנו בביקורתנו, למן ההתחלה. וכי המאבק שלנו נגד הכזב הוא גם למענך, שאת חקלאית ישראלית חרוצה ולוחמת.

מדי יום מתווספים לנו נמענים, שמרגישים כנראה שיש בישראל לפחות כלי תקשורת אחד שאינו מושחת ואינו משחית – והוא מביע בנאמנות גם את רחשי ליבם, שאין להם פתחון-פה בתקשורת הכללית.

* * *

ישראל מידד ואלי פולק

ההטייה של התקשורת בישראל

ב-2002 פרסם העיתונאי לשעבר ברנרד גולדברג (שמאחוריו 28 שנות פעילות מקצועית ברשת CBS) את ספרו Bias ("הטייה"), שהבליט את ההטייה הליברלית שהוא היה עד לה בתקשורת של הזרם המרכזי בארה"ב. הטייה זו כוללת, כפי שמפרט גולדברג, חשיבה קבוצתית, היעדר גיוון אינטלקטואלי בחדרי החדשות, והשקפות עולם אחידות. אלה קובעים את האופן שבו מסוננות החדשות ומוגשות לצרכן התקשורת. הוא מביא עשרות דוגמאות כיצד טיפלו כתבים בנושאים באמצעות מיחזור התעמולה של אותן קבוצות הלחץ המועדפות עליהם, כיצד תקינות פוליטית בחדרי החדשות של הרשתות הביאה להעדפת "רגישויות" על פני עובדות, וכיצד הגינות, איזון ויושרה נעלמו מרשתות הטלוויזיה.

במהלך השבועות האחרונים ניתן היה להבחין במרכיבים רבים של התיאוריה שלו באופן שבו סיקרה התקשורת בישראל את "המחאה החברתית" שמילאה את הרחובות, וכמובן את העיתונים, את מסכי הטלוויזיה ואת גלי האתר.

כך, ימים לפני האירוע הפותח של "תנועת ה-14 ביולי", ש"הוצתה" על ידי הייאוש שאחז בדפני ליף, שהתבטא בהודעת "פייסבוק" כשלא מצאה דירה במרכז תל-אביב, כבר דיווחה עליו העיתונות הכתובה.

שר החוץ אביגדור ליברמן, על אף הערתו כי המחאה היא אמיתית, היה כדרכו בוטה בביקורתו, כשאמר ב-11 באוגוסט כי על התקשורת "לבדוק את עצמה; יש פה התנהגות מאוד חד-צדדית וברוטלית מבחינת סיקור המחאה... אני מביט ורואה אנשים במחאות השונות ורואה שהם טרמפיסטים."

בעל הטור ב"מעריב" בן-דרור ימיני היה אף חריף יותר בביקורתו על עמיתיו במאמרו "אויבי המחאה" (4.9.2011): "יותר מכל מחאה אחרת, זו מחאה של התקשורת. ייתכן שיש גורמים שמשקיעים מיליונים במחאה הזאת: בהפגנות, בארגון, במאות אלפי המודעות שמכסות את ישראל, במכוניות עם הרמקולים שהגיעו גם לרחוב שבו אני גר. אבל בכלי התקשורת לא הושקעה אגורה אחת, משום שרובם הפכו לעלון המחאה ומשום שמעולם לא היתה התקשורת בישראל מגוייסת כל כך."

עוזי בנזימן במאמרו "המשקל הראוי" (4.9.2011) ב"עין השביעית" ציין כי "משפרצה ההתקוממות, התנפלה עליה התקשורת בתאווה רבה. גם משום שהמגזר העיתונאי חש עצמו חלק מגל המרי, גם משום שרבים בתוכו הזדהו אידיאולוגית עם ההפגנות, וגם, ואולי בעיקר, משום שזה היה סיפור טוב שמצטלם היטב ושמחזיק מעמד במשך ימים ושבועות."

זוהי עובדה שאנשי תקשורת סייעו בשלב די מוקדם במיקוד המסרים שהיו ברובם המכריע נגד נתניהו, על ידי הפיכת הכותרות לאישיות ממוקדות. כך, המסר לציבור היה בעיקרו כי נתניהו אחראי ולא "הממשלה".

על כך שזו היתה "ההפגנה הגדולה אי-פעם" חזרו שוב ושוב עד זרא (כשבעצם, המספר של 450,000 היה מורכב מליקוט מיספר המשתתפים באתרי הפגנה ברחבי הארץ). כמה נוח היה לתקשורת "לשכוח" את ההפגנה בעניין סברה ושתילה ב-1982, את ההפגנות למען רמת הגולן ב-1995, את הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון ב-1999 או את ההפגנות נגד ההתנתקות ב-2005. איש לא הזכיר את ההפגנה נגד הסכמי אוסלו שנערכה בירושלים ב-1993 או את ההפגנה למען ירושלים ב-2000 בשער יפו – שכל אחת מהן היתה רבת משתתפים יותר מזו של "המחאה החברתית".

מן ההתחלה היו אירועים אלימים ב"מאהל", שהומעטו בערכם או שהתמסמסו מבלי שנערך מעקב אחרי התפתחותם במשטרה או בפרקליטות. בן הרטמן דיווח ב-23 ביולי בג'רוזלם פוסט כי המשטרה עצרה את המפגינים אחרי שהם חסמו צומת והתעמתו עם שוטרים, שנאלצו להשתמש ברימוני עשן כדי לפנותו. ח"כ מירי רגב הותקפה פיזית, ואחרים הותקפו מילולית. תגובת התקשורת היתה שקטה מאוד, במיוחד בהשוואה ל"שטיפה" שמקבלים ממנה חברי המחנה הדתי-לאומי כשמישהו מהם סוטה מן השורה.

היבט נוסף היה החשיפה הנרחבת בשידורים חיים שקיבלו כמה מאנשי המחאה העיקריים. לפחות בשני מוצאי שבת במשך שלוש שעות ברציפות לא עסקו בשום נושא אחר. ב"קול ישראל" כמעט שכחו לשדר את הפרסומות בליל ההפגנה האחרונה.

מדד נוסף שלפיו ניתן לאמוד את ההטייה של התקשורת הוא הטיפול באלה שסטו מן הדרך. עמיתיו של שרון גל, מגיש "לילה כלכלי" – תוכנית כלכלית יומית בערוץ 10 – התנפלו עליו על כך שהעז לשאול את דפני ליף שאלות "קשות" על המעמד המבוסס שממנו באה ועל כך שלא שירתה בצבא. להבדיל, מרגלית צנעני, ענת וקסמן ואחרים, שהביעו רק רמז של ביקורת על המוחים, מיד הועמדו במקומם ואולצו לחזור בהם.

הרשת החברתית "ישראל שלי" פרסמה סקופ של אתר רוטר והעלתה עצומה מ-2002 הנושאת את חתימתה של ליף והקוראת לחיילים המתגייסים לסרב לשרת בצה"ל. גם ערוץ 7, המודח לעולם האינטרנט, דיווח את האמת שמאחורי יריעות האהלים, אלא שלא היה באפשרותו להתחרות עם התקשורת המשודרת. האם היה בכך לשים קץ לכוכבותה של ליף? האם התקשורת צלבה אותה כפי שצלבה את ד"ר גבי אביטל על כך שהעז להטיל ספק בהיבטים מסויימים של ההתחממות הגלובלית ושל תורת האבולוציה? מובן שלא.

תנועת ה-14 ביולי בשום אופן לא צמחה מלמטה. העיתונאים התעלמו מ"הפיל שבאמצע החדר", למעט טורו המוקדם של דרור אידר.

אך כמה עיתונאים נותרו נאמנים למקצועם. כך, קלמן ליבסקינד מ"מעריב" ("המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם", 2.9.2011), גילה כי סטנלי גרינברג סייע במארס האחרון בהכנת התשתית למחאה אפשרית שיספקו קבוצות שמאל רדיקליות שונות. המזכר שנכתב תבע "פעולה. לא מחשבות. אקשן." הוא גם הראה שמשחק המיספרים היה מזוייף באופן ברור ונחרץ, וכי הדיווחים על מיספר המשתתפים אינם אמינים.

גיא מרוז ואורלי וילנאי חשפו את ההטייה הפוליטית שמאחורי ההפגנות, במיוחד את התמיכה הכספית של הטייקון דניאל אברהמס.

מחקר עצמאי נוסף חשף כי 80 אחוז מן המנהיגים של תנועת המחאה הם פעילים מקצועיים של השמאל והשמאל הקיצוני, שבחלקם ממומנים על ידי הקרן החדשה לישראל.

התקשורת לא עמדה בסטנדרטים של שיוויון. בהפגנות של המחנה הלאומי משתתפים בני נוער, ועל כך נמתחה ביקורת מטעמים חינוכיים. הוכיחו את ההורים על כך שהם חושפים את ילדיהם למציאות כפי שהם ראו אותה ואפילו משביתים לשם כך את לימודיהם – למרות זאת, כחלק ממסע "הצדק החברתי", אורגנו צעדות של עגלות עם תינוקות, שבהן אפילו פעוטות נוצלו על ידי הוריהם אף בשעות לילה מאוחרות. אם זה לגיטימי עבור צד אחד של המתרס, יש להכשיר אותו גם לגבי הצד השני.

התקשורת גם לא נתפסה ב"קלקלתה" בהרהורים על כך שבסופו של דבר גם כמה מאות אלפי מפגינים הם מיעוט. התקשורת אינה אמורה לנסות לערער ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, שמצעה הבטיח כלכלה חופשית. על התקשורת היה גם לציין כי ממשלת נתניהו, להבדיל למשל מממשלת שרון, עושה מאמץ לענות לפחות על כמה מן התלונות של ציבור המוחים. לא ברור מה יותר רע – תקשורת ממשלתית מהדגם הסיני או תקשורת חופשית לכאורה, אך מוטה, והפוגעת בדמוקרטיה. אך ששת השבועות האחרונים העידו שוב כי הדמוקרטיה הישראלית אינה בלתי ניתנת לערעור.

* פורסם לראשונה באנגלית ב-7.9.2011 ב-Jerusalem Post וכן במגזין "מראה" 165.

* * *

מוניקה כהן

תגובה לחלק מדבריו של נעמן כהן

אהוד, אתה מתהדר בכותבים מושחזים המייצגים נאמנה את הימין הפוליטי וכלכלי במדינתנו. אבל לפעמים כואבות העיניים לקרוא דברים אסוציאטיביים הזויים המנסים להביע ביקורת מתוך פואטיקה. מה לעזאזל הקשר בין הפסל ברניני המהולל ומחלת הנפילה של דפני ליף? וממתי העובדה שאלכסנדר מוקדון סבל ממחלת הנפילה מנעה מצבא ההגנה לישראל להכליל בין סעיפי הפטור משירות שלו את מחלת האפילפסיה, מחלת קרון, מחלת הסרטן ועוד.

מחר תמצא לי קצין גבוה החולה בסרטן ועדיין משרת. אז מה זה מוכיח?

מה זה שייך לתנועת המחאה?

אם יש לכם ביקורת עניינית למחאה של מעמד הביניים, אם אתם תומכים נלהבים של השיטה הכלכלית החזירית של בנימין נתניהו אזי תגידו זאת. אל תחפשו מממנים ותומכים נסתרים למחאה. התמיכה של השמאל גלויה.

מוניקה כהן

מנהלת מחלקת שימור אתרים

וקשרי חוץ, עיריית פתח תקווה

אהוד: אני מבין שלפי השקפת העולם השמאלית "החזירית" שלך – היה עליי לפסול כל מאמר המגיע אליי ושאינו תומך ב"מחאה" הטהורה מייסודה של הקרן לישראל חדשה וגופים הדומים לה!

* * *

רמי גור: חמסנות הקבלן עלתה לו ביוקר

 לאודי שלום.

1. ברחוב שפירא יש עץ אקליפטוס לבן הנושק לשחקים, יחיד במינו בארץ. לידו היה בית ישן נושן שהוכרז כשמור. קבלן-לא-קבלן, ברגע שקיבל את רישיון הבנייה, עלה טרקטור על המיבנה ויישר אותו עד כי לא היה.

מישהו לחש לאוזני העיריה ובהמשך עזר בית דין. הקבלן בנה מחדש את הבית ויש בית למזכרת שאפשר להגיד "יצירת אמנות". אפילו תלו שלט למי היה שייך הבית. 

2. פרץ פסקל מזוית אחרת. המורה רחל איכילוב, שהערצנו את דמותה, נכנסה בחזרה לזיכרוני דרך האפיזודה הקצרה בסיפור שסיפרת על המשוררת אסתר ראב.

לא ידענו לפי זווית עיננו כילדים, כי מצב רוחה היה בהתאם לפגישות בין השניים. פסקל את המורה רחל. המורה רחל הירבתה לספר בשיבחו של פסקל, כיצד רכב על סוסו בהתקפה הגדולה של שבט אבו קישק על פתח תקווה [במאי 1921] ובדרך לא דרך הגיע ליפו ומיד שלח המושל את הגדוד ההודי שחנה בראש העין והניס את המתפרעים. כנראה שבתקופה ההיא האנגלים שמרו על חוק וסדר.

גם סוסו של פסקל היה שותף לגבורה.הוא דהר בלי מנוחה וכשהגיע לבנין הסעריה ביפו נפל ומת. 

לא הבנו גם מדוע סיפרה לנו הזאטוטים על נסיעותיה כל חופש גדול לפריז וכיצד נפגשה שם עם הגיבור פסקל בעיר האורות.

היה איש טוב, שמר על גנו הגדול, וכשנכנסנו לגן לשחק חילק לנו סוכריות.

עכשיו התמונה קצת יותר ברורה. המורה רחל מתה רווקה ואנו הילדים ריחמנו עליה. בטח נפטרה בתולה. יהיה זיכרם ברוך.

רמי גור

אהוד: תיאור מדוייק למדיי של המלחמה על פתח-תקווה במאי 1921, כולל חלקו של פרץ פסקל, תוכל לקרוא בספרי הנידח "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". להערכתי המורה רחל איכילוב, שהיתה אהובתו של פרץ פסקל ונשארה רווקה כל ימיה, לא נפטרה בתולה. היא גרה בחדר, בבית משפחתה הגדול המשיק לרחוב חובבי ציון מצד צפון, ליד בית העירייה הישן, בחדר שפסקל ריהט למענה ברוב פאר (לפי עדות בת-דודי מרים גיסין לבית ראב, שיחד איתה לימדה בבית ספר פיק"א). כן, היו במושבה שלנו דון ז'ואנים מקסימים, שגם זיינו נשים נשואות. תוכל לקרוא על כך ברומאן הנידח "המושבה שלי", שאמנם אינו שייך לספרות העברית, ולכן היזהר לך מהזכירו בחברה משכילה פן יצחקו ממך!

* * *

סמדר כרמי-גיברמן (בתו של משה כרמי) שואלת:

לאהוד בן עזר השלום והברכה,

תודה לך על כל ה"עיתונים" שאתה שולח לי כל הזמן. תמיד אני מוצאת בהם משהו מעניין ומיוחד ואפילו מסקרן לקרוא ואפילו לשלוח לאחותי, או לחברה. רציתי לשאול אותך, כמומחה בינלאומי לפתח תקווה, ובמיוחד לעברה ההיסטורי העתיק, אם יש עדיין פינה שמורה של פתח תקוה העתיקה, עם בניינים עתיקים שמורים ומטופחים, שיפה להלך ביניהם (כמו, למשל בראש פינה).

שאלה אחרת: האם ידוע לך משהו על "עץ האקליפטוס הלבן" שנטע אברהם ינובסקי, "השתל" הראשון בארץ ישראל. (כך כתוב על קברו, שנמצא במקרה בכפר יחזקאל, ואולי הגיע הזמן להעבירו לפתח תקווה, ולהכיר בו כ"יקיר פתח תקווה").

והוא , כמובן , סבי – אביו של משה כרמי .

אשמח לתשובותיך.

בברכת שנה טובה,

סמדר

אהוד: בפתח תקווה אין שום פינה שמורה עתיקה. היתה כזו במשולש שבין רחוב פינסקר, ברון הירש והשוק הגדול, לא רחוק מהבית שבו נולדה אסתר ושם היה גם הכרם של יהודה ראב אביה. הסימטאות הבודדות נראו כמו נווה-צדק, הבנייה היתה גרועה מאוד, ולדעתי כמעט לא נשאר להן זכר. אבל אין מה להצטער, בת שלמה וראש פינה נשארו כמו שהן, ואילו פתח תקווה נבנתה וחזרה ונבנתה לפחות שלוש פעמים והיתה לעיר גדולה. פה ושם יש בה בתים שמורים, ורובם מתפוררים.

על עץ האיקליפטוס הלבן ברחוב שפירא [ע"ש צבי הרמן שפירא ולא אברהם שפירא שביתו עומד בקצהו] עץ שקליפתו בעלת ריח לימוני – יש שלט ושיר של אסתר ראב לאיקליפטוס. אינני יודע אם כתוב בשלט שנטע אותו סבך אברהם ינובסקי. נדמה לי שבמקווה ישראל יש עץ דומה. אולי הפרט שהוספת יעדכן עתה את השלט.

אני חושב שמוטב שסבך אברהם יהיה קבור בכפר יחזקאל, ששם משפחת בתו נעמי, דודתך, שהיתה גם היא חברה של אסתר ראב. יש יותר ייחוד בקבורתו שם מאשר בפתח-תקווה, שאפילו לסופר העל-זמני אלימלך שפירא טרם העניקה תואר יקיר, שדומני כי ניתן רק לאנשים חיים, לעיתים כאשר הם כבר לא יודעים להבחין בין ימינם לשמאלם, כמו אבי-החורג משה גרינברג-דגן בשעתו, ואילו אלימלך שפירא חי עדיין על גדת הירקון הדרומית.

ובהזדמנות זו עליי לחזור ולהודות לך על החומר הרב שהעמדת לרשותי מעיזבונו של אביך משה כרמי, ואשר השתמשתי בו לצורך כתיבת סיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש", וגם לפרסום פרקים ממנו ב"תרבות וספרות" בתקופה שבה על פי תכניו עיתון "הארץ" עדיין הופיע בארץ-ישראל ולא בפלסטין.

* * *

מתי דוד

"הצוות האסטרטגי" של השמאל להפלת שלטון הימין מוביל הפקה רב תחומית להטעייה ציבורית בסיסמה: ISRAEL TAHRIR REVOLUTION

ה"תחריר הישראלי" הצליח להבעיר "מאבק עממי" בתקווה לניצחון שמאלני. מאבק משולב, חברתי, מדיני ומפלגתי, בכל אמצעי, כדי לגרום מהפך שלטוני. ככל שיגבר הייאוש החברתי מהשלטון הנוכחי, יגבר הסיכוי לניצחון שמאלני. ככל שיגבר הייאוש מהכיבוש הציוני, יגבר הסיכוי ל"כיבוש" שמאלני.

האסטרטג הראשי לניהול הקמפיין הוא היועץ האמריקאי סטנלי גרינברג, בסיוע "הקרן לישראל חדשה", יוזמת ג'נבה, שלום עכשיו ושאר העמותות ו"ארגוני השלום" וזכויות האדם, תומכי הפלסטינים.

העקרון הראשי של הפעולה מבוסס על שתי סיסמאות הלקוחות בהשראה מהאידיאולוגיה המהפכנית הקומוניסטית: 1. "עולם ישן נחריבה [נא דייק – נחרימה! – אב"ע]" (הקפיטליזם). "עולם חדש נקימה" (הסוציאליזם). 2. "מה שיותר רע יותר טוב" לגיוס ההמונים למהפכה.

ככל שמהמצב החברתי, הכלכלי והמוראלי יהיה רע יותר, הדבר יעזור לגייס את ההמונים התמימים והישרים ולחולל מהפך שלטוני בכל אמצעי אפשרי. ואמנם על פי אותו העקרון, אנו עדים לגל בלתי פוסק של מחאות, הפגנות, צעדות, כתבות, שידורים ופרשנים מגוייסים, המתארים את "מציאות חיינו" כאסון, חידלון וכישלון, באשמת ממשלת נתניהו כמובן. ה"צוות האסטרטגי" של התעמולה להפלת הממשלה, מנסה לשווק סיסמה חדשה של הטעיה ואשלייה בנוסח "ג'ינגל תקשורתי קליט: "בטחון המדינה" OUT. "רווחה במדינה" IN. דגל הביטחון מבוטל. דגל הרווחה מורם."

מארגני הדמורליזציה והיאוש התקשורתי מקווים שהדבר יסייע להפלת הממשלה. ה"צוות האסטרטגי" מצליח לגייס אזרחים תמימים וישרים שמשתכנעים ש"שינוי השיטה", יעניק להם את כל הפתרונות למצוקות הכלכליות שלהם כשיקום ה"משטר החדש", של ה"שמאל החדש". תועמלני האשליות של השמאל הקיצוני מצליחים לטעת, בתקשורת האוהדת, הלכי רוח שכביכול "הכל קורס" במדינה! תעמולת זוועה זו מנהלת מסע ליצירת כביכול ייאוש ציבורי בנוסח:

הרפואה קורסת. הרווחה קורסת. החינוך קורס. החקלאות קורסת. שלטון החוק קורס. כדי להציל את ה"מדינה הקורסת", צריך להחליף את הכנסת! אנחנו, השמאל הסוציאליסטי, הכתובת להצלת המולדת הקורסת.

ה"צוות האסטרטגי" עובד על פי העקרון שחייבים לייצר כל הזמן "אקשן": לייצר כל הזמן מחאה של ארגונים וקבוצות נגד הממשלה. לנפח כל הזמן תביעות ודרישות חברתיות מהממשלה. לתבוע כל הזמן "צדק חברתי", "שויון אזרחי", "שינוי אמיתי". לדרוש כל הזמן פתרון מדיני, שלום עכשיו, מדינת פלסטין.

בניסיון להשגת מטרה זו תובעים מפעילי המחאה לחולל צונאמי חברתי בסיסמה: מתנתקים מהקפיטליזם. צונאמי מדיני בסיסמה מתנתקים מהשטחים. צונאמי מפלגתי בסיסמה: מתנתקים מהימין. צונאמי רעיוני:בסיסמה מתנתקים מהכיבוש הציוני.

השמאל המדיני, שבחלקו קיצוני, נכשל עד כה להוביל להסכם עם הפלסטינים. השמאל הגיע למסקנה שאין לו שום סיכויי לשוב להנהגת המדינה על כנפי השלום הבלתי אפשרי, מול הטרור והתביעה הפלסטינית הבלתי מתפשרת ל"זכות השיבה", שישראל לעולם לא תסכים.

השמאל אינו מוכן להפנים שהפלסטינים תובעים צדק ולא פשרה ומדינה. "צדק פלסטיני" משמעותו היא זכות השיבה לפלסטין הגדולה והשלמה, ללא אף יהודי בתוכה. דרך ללא מוצא שמונעת כל הסכם ופשרה.

מכאן נובעת המסקנה לשינוי טקטי, לשם השגת היעד האסטרטגי של השמאל. השינוי הטקטי משמעותו, מעבר מ"פוליטיקה של שלום" ל"פוליטיקה של מחאה חברתית". שינוי טקטי של הטעייה והסוואה להשגת היעד המדיני באמצעות חילופי השלטון מימין לשמאל. היעד המדיני משמעותו נסיגה לקווי 67', פינוי התנחלויות, חלוקת ירושלים, חתימת הסכם "שלום של אמיצים" והקמת פלסטין עצמאית וריבונית, כשה"תרומה" תהיה טקס חתימה ונאומי אשלייה.

לאחר שמאבק השמאל להשגת שלום עכשיו נכשל (בינתיים). ולאחר שגם המאבק לסיום הכיבוש נכשל (בינתיים), וגם המאבק המפלגתי, להפלת ממשלת הימין נכשל (בינתיים), ניפתח בסערה ובהצלחה (בינתיים) המאבק לצדק חברתי, כאמצעי מזרז הצלחה אפשרית של ניצחון השמאל. המאבק החברתי הוא הפלטפורמה של השמאל הפוליטי, להשגת כל המטרות המדיניות והמפלגתיות בקלפיות או מחוצה להן.

ה"צוות האסטרטגי" של השמאל, בראשותו של סטיב גרינברג, כולל חבורה מוכרת של מניפולטורים ציניים, רודפי הון ושלטון, שמתכוונים להריץ מפלגה חדשה עם אוריינטציה מדינית שמאלנית בהסוואה חברתית. המדובר באלדד יניב, טל זילברשטין, בועז גאון, משה גאון, שמעון שבס ונוספים. חבורה מוכרת בבראנז'ה המפלגתית התקשורתית והפרסומאית, המתכנסת במסגרת הקרויה "פורום רובינגר".

מחוללי ומנהיגי המחאה החברתית הפכו לחיילים על "לוח השחמט הפוליטי", המופעלים מרחוק ע"י ה"צוות האסטרטגי". חלקם לא מודעים כלל שהם מופעלים, ללא ידיעתם, למטרות אחרות מאלה שלמענן הם מפגינים. ואילו חלקם האחר של המוחים והמפגינים, משתפים פעולה להפלת שלטון הימין, ללא קשר למאבק לצדק חברתי. היעד הסופי האמיתי (המוכחש פומבית) הוא הפלת הממשלה, העלאת השמאל לשלטון שיוביל להסכם עם הפלסטינים (על פי רוב תביעותיהם), ללא שום קשר ל"דיור בר השגה", מחירי הקוטג', עגלות לתינוקות והתשלומים למעונות.

ה"צוות האסטרטגי" של השמאל מאמין בסמליות של שדרות רוטשילד. בשנת 1948 הכריז בן גוריון על הקמת המדינה בשדרות רוטשילד. בשנת 2011, הכריז השמאל על תחילתה של מהפכה, בשדרות רוטשילד.

* * *

פוצ'ו והכרובית

אודי ידידי,

יש נושאים שקרובים ללב שנינו וזר לא יבינם. ביקשת בשעתו את שיר הכרובית שכתבתי לחג היובל של שבי ציון ורק השבוע, כשחיפשתי בבוידם משהו אחר, גיליתי את הכרובית המסתתרת, אז אם אני כבר שולח לך אותה, אני גם מוסיף סיפור קטן ששמעתי מפי חוזר בתשובה, אשר בימי החולין שלו, כשהיה בצבא, זכה להגיע גם לכלא שש וגילה לי דבר שלא ידעתי, אבל נתחיל הכול לפי הסדר, לטובת אלה שלא יודעים על נפלאות הכרובית.

סקופ: בקרוב יגלו מצבורי גז גם בחופי עתלית

לפני כעשרים שנה, כשחברי מושב שבי ציון חגגו את חג היובל שלהם, הם סיפרו לי על השנה הראשונה, שבה גידלו חצי דונם כרובית שהכניס להם הון תועפות.

בשנה הבאה שתלו עשרים דונם וקיבלו מחיר שלא כיסה את הוצאות ההובלה כי כל הארץ שתלה כרובית. הייקים של שבי ציון החליטו שאוכל לא זורקים ובמשך החודש הקרוב הם אכלו רק כרובית, וענן הגז שעלה משם נישא ברוח לים, שקע במצולות ונשאר שם עד שלפני כמה חודשים הגיאולוג יוסי לנגוצקי גילה את המצבור – וכל השאר היסטוריה. למשמע הסיפור לא יכולתי שלא לכתוב עליו שיר שקראתי לו ריחות אביב, להקת הישוב שרה את השיר בהתלהבות, ורק מעטים ידעו לאיזה ריחות התכוון המשורר

ריחות אביב (שיר הכרובית של שבי ציון)

עולה השחר, ערפל עוד נח על השדות

בגן הירק מישהו כבר מחלק פקודות

ראשי כרובית לבנבנים עם טל נוצץ רטוב

ובאוויר ריחות של חורף מבשרות כי טוב

בבוקר – סלט כרובית בתור סלט ירק

בצהרים – תבשיל כרובית, קציצות, לפתן, מרק

בערב יש – כרובית על אש, או מטוגנת על מחבת

וכמובן עוגת כרובית – אך זה רק לשבת.

כששתלנו כאן כרובית היתה שמחה גדולה

כי הגזבר אמר שזה חשוב לכלכלה

והכרובית ספוגת עמל גדלה מאוד ותיף

ויש ריחות טובות בכפר כי בא מועד קטיף.

בבוקר – סלט כרובית...

פורחת הכרובית בלי קץ בעמק ובכר

והמושב אכל אותה כי זה גורל איכר

בכל צלחת וקדרה פלחי כרובית סביב

וכל הכפר תוסס וחי, מדיף ריחות אביב...

בבוקר – סלט כרובית...

ועכשיו – התגלית החדשה! כפי שסיפר לי בחור דתי אחרי ששמע במקרה את סיפור הכרובית בגלי צה"ל – כשתוקפן של מנות הברזל בצבא עומד לפוג, הם ממהרים לאסוף אותן מכל החיילים, ולבל ילכו לאיבוד מחלקים את מנות הבשר לצנחנים, ואילו את קופסאות השעועית שולחים לכלא שש.

בכלא שש, הסמוך לעתלית, יודעים שהשעועית מגיעה אליהם כשיש לה עוד שבוע שבועיים עד תום התפוגה הסופי. מי שמגיע באותם שבועיים לא מוצא את הבניין בגלל האד הרב העולה ממנו ומסתיר אותו. יש לציין שבניגוד לגז המופק מכרובית, שהוא גז איכותי עם ריכוז רב, הרי גז השעועית הוא אמנם יותר דליל אך בעל עוצמה רעשנית, היוצרת אווירה חברתית מצד אחד, ומצד שני מפחידה את העוברים בסביבה, שלא מבינים מה פשר ההתפוצצויות הבוקעות מתוך הענן.

בסופו של דבר באות רוחות מזרחיות הגורפות את ענן הגז לחופי ים עתלית, ולא נתפלא אם בקרוב יגלה לנו יוסי לנגוצקי על מצבור גז חדש, שהוא הפעם כולו שלנו בלי ויכוחים עם לבנון או טורקיה.

אהוד: אני חושב שגם את המכונית החשמלית היה צריך להניע בגז השעועית.       

* * *

מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, מה אתה נדחק לחקור כמו איזה שופט בבית משפט עליון (שהכול נתלים בו ומחכים למוצא פיו) – את הקנוניה נגד יואב גלנט – כאשר אתה עצמך מעורב בעניין עד צוואר מפני שאצת בשעתו להרשיע את גלנט ללא משפט וגרמת להדחת מועמדותו לרמטכ"ל – וזאת חרף זעקותיו של השופט-לשעבר טירקל, שבדק את העניין בוועדה שבראשותו ולא מצא בגלנט כל פסול!

* * *

אורי הייטנר

1. עשור של דה-לגיטימציה

בימים אלה העולם מציין עשור לאירועי 11 בספטמבר (אגב, ברוח הימים האלה, יש מי שיקראו, בוודאי, לארה"ב להתנצל בפני אל-קאעידה על האירועים ולפצות את משפחות המחבלים!)

מתקפת הטרור האפילה באחת על סדר היום הציבורי והתקשורתי בעולם כולו, למשך תקופה ארוכה, וקצת השכיחו אירוע שקדם לו בשבוע, שלכאורה אינו קשור אליו, אך במהותו הוא קשור גם קשור. כוונתי לוועידת דרבן.

ועידת דרבן נועדה להיות ועידה של האו"ם לזכויות האדם, ולמאבק בגזענות ובשנאת הזר. היא התקיימה בדרבן שבדרום אפריקה ב-31.8-8.9.01. בפועל, לא היה דבר רחוק מזכויות האדם, יותר מהוועידה הזו. היתה זו אורגיה אקסטטית של שנאה, גזענות ואנטישמיות, של הכחשת השואה ושל הסתה נוראה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה. מי שנתנו את הטון בוועידה היו איראן, מדינות ערב ובעיקר – ארגונים בלתי ממשלתיים, המכנים עצמם ארגוני "זכויות האדם", אך הם בעיקר ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים פנאטיים. בין הארגונים הללו גם ארגונים ישראליים, כמו "עדאלה".

משלחת ישראל בראשות הרב מיכאל מלכיאור, אז סגן שר החוץ, ניהלה מערכה דיפלומטית והסברתית מוצלחת למדיי בימי הוועידה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי התייצבו לצד ישראל והכשילו את קבלת ההחלטות האנטישמיות נגדה. הן כפו על הוועידה נוסח פשרה מרוקן מן הרוח הגזענית הרעה ששררה בוועידה.

אבל האמת היא שבדיעבד, המשמעות של ההחלטה שהתקבלה, שולית. המסמך החשוב באמת, הוא המסמך שבסופו של דבר לא עלה כלל להצבעה, אך הוא המבטא את רוח דרבן. מדובר בנוסח של כתב אישום נגד ישראל, שמדינות ערב וקואליציית הארגונים ניסחו לקראת הוועידה, ואלו סעיפיו:

א. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

ב. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

ג. ציונות היא גזענות.

ד. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

ה. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

ו. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי על מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

ז. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא, כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

מדוע אני קובע שהמסמך שלא התקבל, הוא המסמך החשוב, ולא המסמך שהתקבל? כיוון שמדרבן יצאה תורה המזינה עשור של מתקפת דה-לגיטימציה נגד ישראל – זכות קיומה וזכותה להגנה עצמית, המובל בידי קואליציה של ארגוני ימין אנטישמי רדיקאלי, שמאל רדיקאלי ואסלאם רדיקאלי באירופה, בארה"ב ואף בישראל (!) עצמה, בעידודן של איראן, מדינות ערב ותורכיה של ארדואן (אחמדיניג'אד התורכי), ובעזרת אידיוטים שימושיים בציבוריות, באקדמיה ובתקשורת המערבית.

המסמך הזה הוא הבסיס האידיאולוגי והאסטרטגי של המתקפה. ועידת דרבן הייתה יריית הפתיחה לעשור של הסתה, של השמצות, של שקרים, של הפגנות רדיפה אחרי ישראלים (לאחרונה, למשל, התפרעות ברברית של כנופיית חוליגנים אנטישמיים, הכוללת – איך לא? – יהודים! – בעת קונצרט התזמורת הפילהרמונית בבריטניה), של אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים, קצינים וחיילים ישראליים ושל הסתה לחרם אקדמי, תרבותי ומסחרי נגד ישראל.

אחד השיאים של הקמפיין היה המשט התוקפני הפרובוקטיבי לפני שנה. ישראל, יש לציין, טרם מצאה את הדרכים להתמודדות עם התופעה ולא עברה למתקפת נגד. זהו מחדל מדיני שאחראיות לו ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו.

שלושה ימים לאחר הוועידה, התבצעה מתקפת הטרור נגד ארה"ב. מתקפת הטרור הוא המשך ישיר של ועידת דרבן; הוא נובע מאותה שנאה יוקדת נגד העולם החופשי, נגד הדמוקרטיה, נגד ארה"ב ונגד ישראל.

2. סקירת עיתוני סופשבוע 9-10.9.11

מיהו האספסוף שתקף את שגרירות ישראל בקהיר? צעירים שנולדו לתוך מציאות השלום בין ישראל למצרים. אופס... מציאות של שלום? השלום עם מצרים נרצח כשסאדאת נרצח, לפני שלושים שנה. הרודן מובראק הפר את הסכם השלום והמיר אותו במלחמה קרה (תוך כיבוד הנספח הצבאי של ההסכם, וכיבוד לסירוגין של פרוטוקול הקשרים הדיפלומטיים). בכל שלושים שנות שלטונו, מערכות החינוך, ההסברה והתקשורת (המוכתבת בידי ארמון הנשיאות) המצרית, עסקו בהסתה נוראית נגד ישראל, הסתה אנטישמית קיצונית, תוך הפרה בוטה של הסכם השלום. הצעירים הנ"ל, שכל חייהם חוֹוים שטיפת מוח על פיה ישראל היא שטן מפלצתי, אינם מבינים את הדיסוננס של קיום שגרירות של המפלצת בבירתם. הם מזהים את האבסורד הזה עם מובראק, השנוא עליהם. כעת, כאשר השלטון במצרים רופף, ולקראת ביקורו בקהיר של גיבור הקנאות האסלאמית האנטי ישראלית החדש – ארדואן, האקסטאזה האנטי ישראלית המטורפת הביאה למעשה.

אל דאגה, בימים הקרובים נשמע קולות רבים במערכת הפוליטית, וביתר שאת בתקשורת הישראלית, המאשימים במצב את ישראל, ובעיקר את נתניהו.

מנין לי? כי אותם גורמים תמיד מאשימים את ישראל ומתייצבים לצד אויביה, וכמובן שביבי הוא "האשם תמיד". וגם ליברמן, כמובן.

מנין לי? כי כך בדיוק קרה בהתפרעות הקודמת של האספסוף המצרי, לאחר מתקפת הטרור מסיני ,לפני שבועות אחדים.

מנין לי? לנוכח התגובות על המתקפה האנטי ישראלית של תורכיה.

להלן תקציר הנראטיב הפופולארי בשבוע האחרון – ברית נפלאה ונצחית בין ישראל לתורכיה – הופרה בגסות בידי ישראל. למה, כי, אפעס, התורכים היו זקוקים לאיזו התנצלות קטנה, התנצלותונת קטנטנה. הם ביקשו כל כך יפה, ואנחנו סירבנו. ככה מתנהגים כלפי חברים? הרי כל בן אדם מבוגר מבין שצריך לדעת לבקש סליחה. "יאללה, יורם, בקש סליחה. תהיה גבר!" מה הם בסך הכול ביקשו, ידידינו התורכים? לא יכולנו להיענות, ולהנציח את ירח הדבש הנפלא בין המדינות? אלא מה, הביבי והליברמן האלה, ועמם הבוגי יעלון הזה – יש להם איזה שיגעון, "כבוד לאומי". מה זה החרטא הזה, כבוד לאומי? את זה נשאיר לתורכים. אנחנו אנשים מבוגרים, ולא צריכים כבוד לאומי. אבל בגלל השיגעון הלאומני הזה של "כבוד לאומי", היחסים הנפלאים בין ישראל לתורכיה יתדרדרו עכשיו למלחמה נוראית, והפריגאטות התורכיות כבר בדרך לישראל (ב-ynet כבר היתה השבוע השוואה בין גודל הצבאות, לקראת העימות הממשמש ובא).

ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע לעג בציניות ל"מצעד הגאווה" הזה. כבר היה נוסח מקובל של התנצלות, הוא כתב, אבל נתניהו פחד מליברמן ולכן הוא סרב לקבל אותו. כי לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. וגם סימה קדמון כתבה באותה רוח.

ומי עומדים מאחורי הפרסומים הללו? אהוד ברק ומתן וילנאי, המצוטטים ברוח זו. כנראה שהדרך של "עצמאות" להזכיר לציבור את קיומה, היא לבדל את עצמה מן הממשלה שבה היא מכהנת (תוך שבירה של כל שיאי הכיסאולוגיה – שר לכל מי שהסכים להישאר בסיעה הזו). הרצון השיווקי לבידול מובן. זה בסדר. אבל למה על חשבון האינטרס הלאומי של ישראל?

גם לי יש ביקורת על התנהלות נתניהו במשבר – על כך שלא דרש התנצלות תורכית על המשט מיד לאחר המקרה, ועל כך שבמשך שנה פלירטט עם נוסחי התנצלות, שנדחו בידי התורכים, במקום לדחות על הסף את דרישתם החצופה.

אל מול הקמפיין הדוחף את הנראטיב התורכי ההזוי הזה, יצא "ישראל היום" בפרוייקט מיוחד – "חלומות של סולטן". שלמה צזנה, ראובן ברקו, עמית לוינטל, דרור אידר, יהודה ספרא ונצחיה יעקב, עשו נאמנה את מלאכתם העיתונאית, העמיקו בלימוד דמותו של ארדואן, תוכניותיו, מדיניותו, דרכה של ממשלתו, ועל סמך העובדות – המסקנות כמובן הפוכות לנראטיב. היטיב להסביר זאת ד"ר ראובן ברקו, שתיאר את האופן שבו מנסה ארדואן, החושק במעמד של סולטן עות'מאני, לנצל את רוח "האביב הערבי" כדי לבנות את מעמדו ככזה, באמצעות תמיכה בטרור האיסלאמי הקיצוני, תוך כדי נטרול המערב וארה"ב וניהול מדיניות אנטי ישראלית תוקפנית וקיצונית. לכן, הוא שורף את המועדון ומוביל את המערכה נגד ישראל. ד"ר ברקו משבח את הממשלה שנמנעה מהתנצלות על אירוע מרמרה, כיוון שהתנצלות תפורש כחולשה ותחשוף את ישראל ללחצים וסחטנות נוספים.

גם בן דרור ימיני, ב"מעריב", כתב מאמר מלומד ומנומק המוכיח את איוולתו של הנראטיב, לפיו התנצלות היתה מצילה את יחסי ישראל ותורכיה. נקודת המוצא של מאמרו "סלט תורכי" (אגב, גם אני פרסמתי מאמר בנושא הזה תחת אותה כותרת, ב"ישראל היום") אינה מקובלת עליי – גם הוא בז לכבוד הלאומי, וטוען שמדינות מתוקנות דואגות לאינטרס הלאומי ולא לכבוד הלאומי. הוא טועה. אין מדינה בעולם שאינה רואה בכבודה הלאומי אינטרס לאומי. איזו סערה ציבורית עורר נתניהו, כאשר כביכול פגע בכבוד הלאומי של ארה"ב, כשהתווכח בפומבי עם אובמה? ובבריטניה – הפרסטיז'ה הבריטית היא אינטרס עליון. גם לנו יש כבוד לאומי ועלינו לעמוד עליו. במידה, כמובן. לא באובססיה נוסח מובראק, ובוודאי לא בטירוף ארדואני. אך גם לא בקיצוניות ההפוכה – אל לנו לזחול על גחוננו, מתוך בוז עצמי לכבודנו הלאומי. כבוד לאומי הוא נכס. ובשכונה שבה הכבוד הלאומי כל כך חשוב, מי שאינו מכבד את עצמו – הסביבה לעולם לא תכבד אותו. אם ישראל תסכים להיות מושפלת, היא תחליש את עצמה ותזמין תוקפנות.

כאמור, איני מקבל את העמדה העקרונית של בן דרור ימיני. אולם מתוך נקודת המוצא הזו, הוא בחן באופן פרגמטי את השאלה, האם אכן התנצלות היתה מחזקת את האינטרס הלאומי. ותשובתו חד משמעית – לא. למה? בשל גישתו של ארדואן. אילו ארדואן רצה בהתנצלות כדי לשפר את היחסים עם ישראל ולפתור את המשבר, ימיני היה מצדד בכך. אולם הוא מבין שההיפך הוא הנכון – "לארדואן זה לא הספיק, משום שהוא רצה השפלה. הוא לא חיפש דרך לרדת מהעץ. הוא טיפס עליו כדי להישאר שם. וגם אם ישראל היתה מבצעת את כל פקודותיו המוזרות, זה היה רק מדרבן את התיאבון שלו. הוא רוצה להפוך לסולטן, הוא רוצה אימפריה, הוא רוצה את תמיכת המוסלמים. שום התנצלות של ישראל לא היתה משנה את האסטרטגיה העקבית שלו."

בן דרור מצטט את חוקר האנטישמיות באיסלאם, פרופ' אדרו בוסטום, המציג את דרכו האנטישמית המובהקת של ארדואן לכל אורך דרכו, מנעוריו ועד היום. לכן, אף שלטעמו "אם היה סיכוי שהתנצלות היתה פוגעת בכבוד הלאומי, אבל משרתת את האינטרס הלאומי – היא היתה מוצדקת," הוא מבין ש"מלכתחילה, כדאי להודות, לא היה לכך שום סיכוי."

החשיפה העיתונאית המשמעותית של סופשבוע היתה של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות". שיפר חשף רשימת צעדי נגד למתקפה האנטי ישראלית בתורכיה, המתגבשים במשרד החוץ. בין השאר מדובר על שיתוף פעולה עם הארמנים בפעולה נגד הכחשת רצח העם שעשו בהם התורכים, תמיכה במורדים הכורדים ומאבק נגד הפגיעה התורכית בזכויות האדם.

אני שמח על כך שישראל מכינה תוכנית מסוג זה. אני שמח גם על ההדלפה של התוכנית. חשוב שהתורכים ידעו שיש לישראל דרך להזיק להם, ושלא לנצח תמשיך לספוג ללא תגובה. עם זאת, בשלב זה אני תומך במדיניות האיפוק של נתניהו, הבוחר להבליג על המתקפה התורכית ולא לחמם עוד יותר את הגזרה. הוא נוהג בתבונה כאשר הוא מאפשר לארדואן להשתולל ולהציג עצמו בפני העולם כמי שאיבד את עשתונותיו. השילוב בין האיפוק הנבון, לבין הכרטיס הצהוב של ליברמן, הוא מדיניות נכונה.

באשר לתוכן הצעדים הנדונים במשרד החוץ – הכרה ברצח העם הארמני היא מחוייבות מוסרית, בלי קשר למצב היחסים עם תורכיה, בוודאי כמדינה יהודית הנאבקת בהכחשת השואה. אני הטפתי לכך גם בתקופת ירח הדבש ביחסי ישראל תורכיה, למרות שצעד כזה עלול היה להזיק למערכת היחסים ההדוקה בין המדינות. סברתי, שבמקרה הזה המחויבות המוסרית חזקה יותר מהאינטרס המדיני. היום, כאשר אין לישראל מה להפסיד, קל וחומר שעליה להכיר ברצח העם, ללא כל עכבות.

באשר לתמיכה בכורדים – ניתן וראוי לתמוך במאבקם, אך יש להקפיד שלא לתמוך בארגון הטרור פ.ק.ק., בניגוד לתכנית ליברמן, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבתו של שמעון שיפר. מדינה הנאבקת בטרור ומטיפה לכל העולם להיאבק בטרור, אינה יכולה לתמוך בשום אופן בטרור.

ועוד ב"ידיעות אחרונות" – סבר פלוצקר ראיין את שר האוצר יובל שטייניץ ל"ממון". ראיון מעניין. אני מעריך את יובל שטייניץ, בזכות מספר צעדים שנקט כשר האוצר, והחשוב שבהם הוא רפורמת ששינסקי, שהינה הצעד החשוב ביותר למען צדק חברתי בישראל מזה עשרות שנים, וכן בזכות העלאת שכר המינימום והגדלת תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה.

אולם הראיון עימו מאכזב מאוד. הוא דבק בעקשנות בעמדתו השמרנית על פיה יש לשמר את מסגרת התקציב, כאילו שיש קדוּשה במסגרת זו. ודאי שאין מקום לפריצה גורפת וחסרת אחריות של התקציב, אולם הגדלה מדודה ואחראית של התקציב, בתקופה של עודפי גבייה אדירים, כדי לתת מענה לצרכים החברתיים של המדינה – זו המדיניות הנדרשת. אופן הצגת דבריו הנחרצים, נועד להפעיל לחץ על ועדת טרכטנברג. אני מקווה שהוועדה וראשה יהיו אחראים דיים כדי להציג מדיניות אלטרנטיבית לזו של שר האוצר. מבחינה ציבורית, הממשלה תתקשה מאוד לדחות את המלצות הוועדה.

בנקודה אחת אני מסכים עם שטייניץ – גם אני סבור שניתן לקצץ בתקציב הביטחון. כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עמד שטייניץ בראש המתנגדים לקיצוצים בתקציב הביטחון (או כפי שהוא כינה זאת אז – "לקיצוצים בביטחון"), ואני שמח שהוא שינה את דעתו. יש לקוות שכפי ששינה את דעתו בנושא זה, כך  ישנה את עמדתו בנושא מסגרת התקציב.

עיתוני סופשבוע יוחדו ברובם לציון עשור למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. דפים דפים דפים, מילים מילים מילים, אך לא היה בהם שום חדש. אמירות נדושות וחומרים לעוסים וממוחזרים. לא היו תגליות מפתיעות ולא סיפורים מעניינים. וההפתעה הגדולה – לא היתה קריאה לאמריקאים להתנצל בפני אל-קאעידה על מתקפת הטרור ולשלם פיצויים למשפחות המחבלים המתאבדים.

לא היה לי בסופשבוע "הארץ". הפסדתי משהו?

3. גדעון לוי – האיש ששנאת ישראל מעבירה אותו על דעתו

שנאה היא רגש חזק מאוד, המעבירה אדם על דעתו. כזו היא שנאתו היוקדת, המטורפת, של גדעון לוי למדינת ישראל.

אין מצב שלוי לא יצדיק פיגוע טרור כלשהו נגד ישראל; שלא יאשים את ישראל באחריות לו. אין מצב שבו בעימות כלשהו בין מדינת ישראל לאויביה, הוא לא יצדיק את אויביה ויגנה את ישראל. ותמיד, בחמת זעם שפוכה, ובלשון משוללת רסן.

אספסוף מצרי מוסת, שמיום לידתו נשטף מוחו בשנאת ישראל ודה-לגיטימציה נגד ישראל, פרץ לשגרירות ישראל בניסיון לבצע לינץ' בעובדיה. אין לו, לגדעון לוי, ולו מילת הסתייגות רפה כלפי המעשה. נהפוך הוא, דומה שבכל נימי לבו ונפשו הוא איתם, עם הפורעים, ובעיניו – בעצם אין להם ברירה, הם היו חייבים לעשות את שעשו.

מי אשם בהתפרעות הברברית? ישראל כמובן. במה היא אשמה? במבצע "עופרת יצוקה". איך מוצגת ההתקפה – "מתקפה ברוטאלית של ישראל על עזה". מילה, חצי מילה, אות – למה "התקיפה" ישראל את עזה? מילה, מילונת, על 8 שנות פשע נגד האנושות – ירי מתמשך מכוון נגד אוכלוסייה אזרחית ישראלית. איזו התייחסות קטנה, קלה, לכך שהירי התעצם בטור הנדסי אחרי שישראל עזבה לחלוטין את עזה, והתגובה הפלשתינאית לכך היתה הירי הזה. לא. סתם, בבוקר בהיר אחד ישראל תקפה בברוטאליות את עזה ורצחה פלשתינאים. ולכן אין למצרים ברירה אלא לפרוע בשגרירותה, ולתורכים – לדרדר לתהום את היחסים עמה.

איזו שנאה יוקדת של אדם כלפי עמו ומדינתו. איזו שנאה חולנית, חסרת פשר.

ואיך שונא כזה הוא אחד העיתונאים הבכירים באחד העיתונים החשובים בישראל... 

* * *

רותי האוסמן טרדלר

המאבק לצדק חברתי הוא המאבק של הדור הצעיר במדינה

למחאה שהתפשטה ברחבי הארץ יש שני איפיונים ברורים: מוליכים אותה אנשים צעירים – סטודנטים וזוגות צעירים – וכן היא מבקשת לחיות על פי קני מידה חברתיים וכלכליים שמאפשרים חיים בכבוד. פה ושם, בהיותה מחאה של אנשים צעירים ונלהבים, אפשר לראות איים של חוסר ניסיון, התלהמות, אי סדר וכן היעדר אג'נדה פוליטית, וטוב שכך.

מצד שני ברור שכל מיני ארגונים קיקיוניים ואף משונים עולים על הגל ומסתפחים להדהוד הגדול, התת-קרקעי, המפעפע בין השורות. אבל אי אפשר ואף לא נכון לבטל מחאה חברתית של ציבור שלם של אזרחים מכל רחבי הארץ ולומר בצקצוקי לשון כי הם "צפונבונים", לא רציניים, מסתובבים סביב עצמם וכיוצא בזה מיני דיבורים. זה היה אולי נכון בחלקו, כשהמחאה התחילה – ולא נכון עכשיו, לאחר הפגנות האזרחים הגדולות, שנתפרשו על פני המדינה לאורכה ולרוחבה.

ולמה בעיקר בתל אביב? יטענו הטוענים. מה לעשות שתל אביב היא עיר גדולה ותוססת המאכלסת אנשים מסוגים שונים שיש להם דעות שונות ומגוונות. היא לא רק עיר "ללא הפסקה", היא גם מעוז של שינוי, של תזוזות תודעתיות, של ליברליות בכל מה שנוגע למיגדרים אחרים, ויש בה תרומה אמנותית ותרבותית לחברה בישראל . יש בה ראש עיר אקטיבי למדי, שמסתכל גם על יפו ושכונותיה וגם על השכונות המרכזיות של העיר באותה אנרגיה יצירתית. והוא קיבוצניק, לא לשכוח ולכן יש הרבה גינות וגנים ציבוריים.

מתל אביב יצאה הקריאה הראשונה לשינוי, כשם שכל מרכז מהדהד את דברו בראשונה, והמעגלים הסובבים אותו מצטרפים לאט לאט. יש מי שחושבים עדיין שזה "סתם". הדהוד חולף של גיטרות. שלא ייתכן למחות כנגד סטנדרטים, שהתקבעו שנים כה רבות בתודעה הישראלית המתגוננת. אבל הצעירים לא רוצים לקבל – כדרכם של צעירים בכל העולם – את העובדה שמה שהיה הוא שיהיה. שיוקר המחייה הוא מין גזירת גורל שאי אפשר לשנות, שראשי הערים מעדיפים בנייה מרווחת (חמישה חדרים) ואינם מוכנים לשמוע כי אפשר לבנות דירות של שלושה חדרים, שהארגונים הכלכליים הענקיים, שכל אחד מהם חולש על בנקים ועל חברות מזון ודלק – ימשיכו לשאוב כסף מן הציבור.

המוחים הצעירים בטוחים – וזה מקור כוחם – שאפשר לקרוא לשינוי כלשהו, לא היום, לא מיד, אך בטח לא להשאיר הכול כשם שהיה.

ושוב יש כאן מאבק על הקיום מול הערבים. המצב הנוכחי לא מבשר טוב, אבל אי אפשר להיאחז בו כדי להישאר באותו מקום. אי אפשר לבוא ולומר לצעירים האלה, שמשרתים במילואים – ששום דבר לא ישתנה. רוחם הצעירה לא מוכנה לקבל אקסיומה כזו. בשבילם זו אקסיומה!

הם לא יקבלו את זה – כי דרכם היא דרך העתיד.

 אנחנו, דור המבוגרים, שחלק מאיתנו הצטרף למחאה, מבינים כי אין לעצור את אותו כוח אדיר, חיובי ואנרגטי של הצעירים, המבקש בקשות כל כך אמיתיות ומוסריות.

לעבוד שעות ארוכות אך גם להשתכר בכבוד, להביט בנבחרי העם במבט של תקווה, לרצות שלא להגר מפה אלא לחיות פה. הם אומרים זאת בגלוי – אנחנו הישראלים החדשים. הקשיבו לנו ואל תמרחו אותנו.

 אז בואו נקשיב להם. כי אנחנו והם – חוליות-חוליות בשלשלת אחת.

אהוד: איזה מילים יפות! לא ידעתי שהיה לנו כל כך רע עד היום, ושיהיה לנו כל כך טוב מחר – כאשר רק נתעלם ממאבק הקיום מול הערבים. ואני אומר לך, עוד עלול להיות כאן רע מאוד, עוד הרבה יותר רע – ולא בגללנו, לא בגלל נתניהו וליברמן – אלא בגלל המצב באיזור ובעולם. אנחנו עוד נתגעגע לקיץ 2011 שבו אלה היו כל בעיותינו!

והשלום? לא יהיה שלום. ולא בגללנו! את זאת חייבים גם הצעירים להבין. אסור להשלות אותם. ומי שאינו יכול לשאת זאת, עלול להגר, כשם שהיגרו מאות אלפי ישראלים לפניו, עוד מימי העלייה הראשונה ואילך, וגם בשנים בהן היה "שלום" עם מצרים ועם ערפאת!

* * *

משה כהן

הנדון: אשמתו של ביבי

מכובדי,

היינו עדים לאחרונה למעשי טרור רצחניים במקומות שונים בעולם כמו הודו ופקיסטן, אך זה לא צריך להטעות אתכם, הסיבה לטרור העולמי איננה אחרת אלא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ומי מסרב בעקשות לפתור את הסכסוך אם לא ביבי, הדוחה את דרישות הסף של הפלסטינים?

ואל תיתנו לאירועים האחרונים במצרים ובסוריה להטעות אתכם, יש חמומי מוח משני הצדדים (זוכרים את ברוך גולדשטיין) ואיננו צריכים לתת להם לחבל בתהליך השלום. אז מה אם האספסוף המצרי מסתער על שגרירות ישראל? העם הערבי ברובו אוהד את העם בישראל (אני אפילו שתיתי כוס קפה עם ערבי לבבי ממזרח ירושלים) ושואף לשלום.

את מי שמטיל ספק בכך אני מפנה לספרו החדש של ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא, המסביר כמה חשוב לנו השלום עם סוריה ועד כמה החמיצו ממשלות ישראל (בעיקר ביבי) הזדמנויות פז להחזיר את רמת הגולן ואת חוף הכינרת לסוריה ולכונן שלום אמת. אז מה אם יש כמה חמומי מוח גם בסוריה, המפרים קצת את הסדר, לא צריך לתת להם להכתיב את סדר היום שלנו, ועלינו לחתור לשלום בר קיימא עם שכנינו. ואז ישכון שלום לנצח בעולם.

אז מה אם חצי האי סיני וגוש קטיף שפונו על ידינו – הפכו לבסיסי טרור? אורי שגיא גם מאשים את ביבי בהתגרות חסרת אחריות בטורקיה (מי צריך כבוד?) – שגרמה למשבר היחסים עם טורקיה שוחרת השלום. השלום מעל הכול, הלאה ביבי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אוריה באר

"תבקש סליחה..."

אני עוקב בחיוך מריר, כשאר אזרחי ישראל,אחרי האירועים בזירה התורכית. כרבים מאיתנו, אינני יכול שלא לתמוה על העיקשות הילדותית של המימסד התורכי, ובראשו ארדואן, הגובלת בטיפשות לשמה.שלא לדבר על ההתגרות היומיומית כמעט והאמירות חסרות השחר.

ההתנהגות חסרת הפשר, מזכירה לי את התנהגותו של שלמה, חברי לכיתה בבית הספר העממי בצפון תל-אביב, לפני למעלה מיובל שנים. שלמה היה ילד מגודל, כבד גוף, אטום במידה מסוימת ולוקה במצבי רוח. מחוץ למקצוע החשבון, בו הצטיין משום מה, היו ציוניו ביתר המקצועות נמוכים ומטה. כלפנינו, חבריו לכיתה, הפגין שלמה אדנות, ונכונות מתמדת לריב. הוא אהב להתקוטט, להפגין שריריו הגדולים, לנצל את כוחו, ובעיקר אהב שיתנצלו בפניו. בין על עבירות שנעשו כביכול, ובין אם על מעשים שלא היו ולא נבראו.

"תבקש סליחה," היה דורש.

"על מה שלמה. לא עשיתי לך כלום."

"לא נכון. תבקש סליחה. הלשנת עליי למורה. העלבת אותי."

"לא נכון שלמה. בחיים לא."

"לא חשוב. תבקש סליחה. תתנצל. ואם לא – "

אם לא נענה, היה שלמה מתיישב מלוא גופו הכבד על קורבנו הקטן והחלש ממנו ומאיים להישאר על גופו הצנום עד סוף היום.

בלית ברירה התנצלנו. על מה? על כלום. לימים, סופר הדבר למחנך בדרך כלשהי, והפארסה הופסקה.

בטקס סיום בית הספר החגיגי לא פנה אליו איש ולא אמרו לו כלל שלום. הוא נותר בקרן זווית, גלמוד, בודד וחסר חברים.

מה קרה איתו אחר כך? אינני יודע. מאז לא ראיתיו כלל. לימים, באחד ממפגשי המחזור המעטים, סופר לנו, שהוא עבד במפעל מסויים בצפון. אולי כבר נפטר.

הערת סיום: שלמה היה שחקן מחניים מצויין. כמו כן הבין בבולים, ועיתים היה יכול להיות נחמד. אלא שמשחקי הכבוד ו"תבקש סליחה" וכל השאר, השניאו אותו עלינו. סופו מבחינה חברתית היה בלתי נעים. כל השוואה עם משחקי הכבוד המגוחכים של מיודענו ארדואן ושותפיו הינם מקריים בלבד.

* * *

יהודה דרורי

אין לארדואן אופציה צבאית נגדנו

הקשקושים שאנחנו שומעים לבקרים מהג'ורה של ארדואן על שימוש בצבאו נגד ישראל לא צריכים כלל להדאיג אותנו. הם צריכים להדאיג יותר את ראשי הצבא התורכי ואת ידידי תורכיה בנאט"ו.

נכון שלתורכיה צי גדול בים התיכון, אבל צי זה שוחה בתוך "אמבטיה קטנה" הקרויה "אגן הים התיכון" המכוסה בצילומי אוויר ולוויין בכל עת, וכל ספינת קרב תהיה חשופה לפגיעה מהאויר, במזרח הים התיכון – הנשלט כיום ללא עוררין על-ידי חיל-האויר הישראלי.

אפילו ההגנה מהאוויר על אניותיו הקרביות של ארדואן מוגבלת ביותר בגלל המרחק הרב יותר שעל מטוסיו לנוע מבסיסי האויר שלהם לעומת אלו של חיל האויר הישראלי.

כל ניסיון של ארדואן לפגוע באסדות הקידוחים שלנו או לשבור בכוח את המצור על עזה ייגמר בהטבעת כלי השיט המפרים את ההסגר, ומכיוון שלא תהיה אחר כך כל התנצלות, הצעד הבא של ארדואן יהיה... להכריז מלחמה על ישראל? איך יעלה עלינו עם 4,000 הטנקים שלו?...

נכון שיהיו לארדואן אופציות לנסות ולפגוע בנו דרך תמיכה מאסיבית בחמאס ובחיזבאללה, (שביכולתנו לנסות ולנטרל) אלא שדבר זה יפתח את הדרך למדינת ישראל להכיר במדינה הכורדית, לחמש אותה ולהכין אותה כראוי ליום פקודה.

אני לא מאמין שמישהו במערכת הביטחון התורכית (ובנאט"ו), המעריך התפתחות מעין זו יהיה מאושר מכך... ואז קרוב לוודאי שעוד הרבה קודם לכן ארדואן יסולק במהפכה צבאית, דבר המתחייב על-פי החוקה התורכית.

אהוד: צריך לקחת בחשבון שארדואן סירס את הצבא הטורקי והשליט עליו הנהגה פוליטית-איסלאמית-קיצונית! – וייתכן מאוד שאותם קצינים, שנשארו נאמנים למורשת אתא-תורכ, ינסו להתנקש בחייו של ארדואן כדי להציל את טורקיה מפניו!

* * *

יוסף דוריאל

מה שצריך לעשות מבלי לחכות לדו"ח טרכטנברג

כדי שוועדת טרכטנברג תוכל לגבש המלצות לשיפור מצבן של שכבות הביניים מבלי לחרוג ממסגרת התקציב, על הממשלה לבצע כמה רפורמות מיידיות, שיחסכו מראש את היוזמות הפופוליסטיות לחפש במחסן הגרוטאות הסוציאליסטי אחר מיסים שאבד עליהם הכלח – למילוי קופת המדינה, שתצטרך לממן את השיפורים שיוצעו.

ולדוגמה, עוד לפני שהוועדה הגישה המלצה כלשהי, כבר שמענו את המשתוקקים למס ירושה (שייצור פרנסה לסוללות של עורכי דין ורואי חשבון להצלת לקוחותיהם מהגזל), ומה עוד – שבני מעמד הביניים, כשיעמדו לרשת את דירות הוריהם, לא יוכלו לעשות זאת מבלי להשתעבד לבנק שיממן להם את מס הירושה שיוטל, כביכול, לטובתם.

בנתונים הידועים, מבלי לחכות לחקירות הוועדה, ניתן לממש מיד שורת המלצות שיכניסו מיליארדי שקלים לקופת האוצר, וגם יתחילו לפתור בעיות אחרות המעיקות על המדינה, עוד לפני הדיון בכל היתר. להלן תיאורן בקיצור:

לבטל את הקצבת 27 מיליארדי השקלים להקמת מחלפים בזבזניים ולחייב את משרדי התחבורה והאוצר לדון ברצינות ובאחריות בשיטה שתהפוך את המחלפים החדשים מצרכני השקעה למייצרי הכנסה. השיטה האמורה קיימת וניתנת ליישום מיידי.

להפסיק גיוס מילואים לתעסוקה מבצעית, ולהגבילו לקריאות קצרות בלבד לאימונים ועדכונים, וכן למקרים של צורך בגיוס למלחמה לפי צו 8.

להפסיק גיוס חובה של נשים לצבא, ולגייס אותן לצה"ל ולשרות לאומי רק על בסיס התנדבות לשירות קבע.

לפני דיון מקיף בעדכון תורת הלחימה של צה"ל למציאות הקיימת (הנוסח המלא מפורט בספרי "ללמוד מהחיים") – להעביר בכנסת חוק לפיו פעולות כוחות הביטחון, על זרועותיהן השונות, מחוץ לשטחי ישראל הריבונית – לא תהיינה כפופות לביקורת מערכת המשפט האזרחית אלא רק לבית משפט מקצועי לביטחון המדינה, שיפעל לפי עקרונות התואמים מדינה במלחמה. אלו אינם העקרונות המקובלים של "שמירת הסדר הציבורי" (שגם ראש ממשלת בריטניה גילה זאת לאחר ההתפרעויות האחרונות שם). רפורמה זו דרושה בדחיפות, לאור חדירתם של משרתי-אוייב למערכת המשפטית הקיימת, על הנזק הכספי – בנוסף לביטחוני – שהם גורמים למדינה.

לסגור מיד את משאבת הכסף הפסולה של הדפסת ספרי לימוד חדשים (בהוצאה של מאות מיליוני שקלים). לאסור הדפסת ספרי לימוד לשימוש חד-פעמי עם דפים לכתיבת התרגילים בתוכם, ולחייב שימוש במחברות פשוטות במקומם. לחייב הדפסה של מהדורה מעודכנת לספר לימוד בהתאם לקבלת אישור מנומק מוועדה מקצועית מיוחדת.

בהמשך לחוק הווד"ל, לאפשר בשנתיים הקרובות ליישובים חקלאיים להגיש בקשות לבניית בתי מגורים להשכרה על שטחים שהתפנו משימוש חקלאי. במקביל – לאכוף בתקיפות את איסור השימוש בקרקע לצרכי עסקים לסוגיהם החורגים מניהול המשק החקלאי.

לעודד שמירת כספי החוסכים בבנקים, במקום שאלה ילחצו על מחירי הנדל"ן. לאסור על הבנקים לגבות "דמי ניהול" של פיקדונות באחוזים מערכם, אלא להרשות רק חיוב של "דמי שורה" מוסכמים בחשבון הבנק.

לשמירת יציבות הבנקים: לאסור על מתן הלוואות מכספי הבנק או הציבור, ללא ערבות אישית של הלווה, הלוואות המיועדות לרכישת מניות בעסקים קיימים (בניגוד לכספים המיועדים להשקעה בנכס ממשי שישמש כביטחון להלוואה).

המלצותיי הנ"ל מתבססות על ניסיוני הממושך כמנהל חברה מובילה של יועצים לניהול, ובהמשך – כיו"ר המטה לייעול המשק הציבורי ומנכ"ל המכון לפריון העבודה והייצור.

להלן הצעה לקוראי "חדשות בן עזר" המעוניינים לקרוא את ספרי "ללמוד מהחיים": אפשר לקבל אותו בדואר, בהנחה של 50% (50 שקל כולל דמי משלוח), על-ידי משלוח כתובת המזמין אל הדוא"ל שלהלן – doriel@netvision.net.il

* * *

הרב יואל בן-נון

אין לכם אלוהים

לכבוד איציק שדמי, יו"ר ועד מתיישבי בנימין,

אנחנו מכירים שנים רבות. אולי בזכות החברות נוכל לדבר בטרם תאכל אש המחלוקת את אשר בנינו. הדברים שלי יהיו קשים, אבל כידוע לך, הם באים מלב אוהב וקרוע מהמחלוקת שבתוכנו. זה לא זמן לדיבורים רכים ונחמדים, למרבה הצער. אני רואה את שמך (יחד עם ח"כ מיכאל בן ארי, יהודה עציון, הלל וייס, ועוד) במודעת כנס להקמת "רשות יהודית בארץ ישראל", ואני קורא את דבריך בכנסת (שוב אצל ח"כ מיכאל בן ארי עם הרב דב ליאור, ועוד), ואני רואה את פעולות ארגון הטרור היהודי "תג מחיר", שמתחיל להתנהג כמו חמאס.

כל זה מבטא ייאוש גמור ממדינת ישראל ומרוב עם ישראל. לא במקרה אין צה"ל ואין משטרת ישראל בכל הדיבורים האלה, כי הם כבר הפכו בעיניכם לזרועות של ה"רשעים" מן "השמאל", לפי הגדרות הרב ליאור. אם תהיה אינתיפאדה נוספת, יעמדו, לדבריכם, 300 אלף יהודים ביו"ש ישירות מול הפלסטינים.

מעולם לא שאלתם את דעתם של 300 אלף מתיישבים, אם הם מוכנים ורוצים ללכת אחריכם למערכה בלי צה"ל ובלי מדינת ישראל ומוסדותיה הנבחרים, ואף נגדם. אתם פועלים בשם "עַם המתנחלים ביו"ש" בלא כל סמכות. המנהיגים הנבחרים של מועצת יש"ע, וחלק גדול מרבני יש"ע, שאינם מוכנים להתנהג לפי הוראות הרב ליאור והרבנים מלמד, הם בעיניכם רכיכות חסרי חוליות. אתם כבר מובילים, וחושבים שציבור המתנחלים יימשך אחריכם מרצונו ושלא מרצונו, וגם צה"ל ומדינת ישראל ועם ישראל כולו יימשכו אחרי חוד החנית שלכם באין ברירה, ואז יתחולל נס, והמוני הפלסטינים יברחו וייעלמו, ובא לציון גואל.

אלא שכל אלה חלומות שווא, הבל ורוח. מעולם זה לא קרה, וגם לא יקרה. כל המאבקים הללו נכשלו, וייכשלו. אין ה' בקרבכם, ואינכם מייצגים את זכויות העם היהודי ההיסטורי – כי שום נביא לא שלח אתכם – ואפילו לא את תורת ישראל, ולו מפני ששום רב לא קיבל סמכות להורות הלכה בשאלות של קיום האומה. אני עוד זוכר את הצעקות הנוראות של הרב הראשי דאז, הרב אברהם שפירא זצ"ל, על ראשו של הרב ליאור – "מי הסמיך אותך לפסוק בשאלות כאלה?" רוב רובם של מתיישבי יש"ע מבינים היטב, שבלי מדינת ישראל וצה"ל אי אפשר לקיים שום יישוב יהודי ביו"ש, וגם לא הגענו למחוזות אלו – אלא מכוחה של מדינת ישראל. רוב המתיישבים רוצים שמשטרת ישראל וצה"ל – ורק הם – יפעלו נגד אויבינו, מפני שזה בא מכוחו של רוב עם ישראל, וכיתות כוננות ביישובים יפעלו רק לפי ההוראות של אלוף הפיקוד, ולא לפי ההוראות של הרב ליאור.

ארץ ישראל תהיה בידינו רק אם רוב עם ישראל ירצה בכך. כך הדבר גם לפי ההלכה המקורית (בלי הסילופים של "תורת המלך"): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום, היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא, מדעת רוב ישראל" (רמב"ם, הלכות תרומות פרק א' הלכה ב'). במקום שאין תמיכה של רוב עם ישראל באמצעות מדינת ישראל ומוסדותיה הנבחרים – אין גם ארץ ישראל. זכויות הנצח של העם היהודי על ארץ ישראל כולה היו תקפות גם תחת השלטון הרומאי, או העות'מני. אבל את מימוש הזכויות האלה לא נתן ה' לשום חכם-דת במשך אלפי שנים. רק התנועה הציונית זכתה לממש אותם בחסדי ה', ומזכות זו קמה מדינת ישראל.

הטרור של "תג מחיר" מנסה לכפות על ממשלת ישראל מדיניות אחרת ביחס ליהודה ולשומרון, בכוח אלים, ולבנות מוקד כוח נגדי לצה"ל ולמשטרה. גם אילו הייתי מסכים לשאיפות ולמטרות של "הסמכויות הרוחניות" התומכות ב"תג מחיר", הייתי שולל עקרונית הפעלת כוח נגד המדינה וצה"ל ("מרידה במלכות"), ומתעב מוסרית כל פגיעה במסגדים ובבני אדם באופן אקראי, משום שזה טרור.

אתם מובילים לגלות חדשה ולהרס מה שבנינו 44 שנים. התנגשות חזיתית של מתנחלים ופלסטינים תביא להתערבות בינלאומית, ולגירוש היהודים. שום תוצאה אחרת. את מה שמדינת ישראל מונעת מהפלסטינים בכל כוחותיה, אתם תתנו להם על מגש של קנאות יהודית מחריבה.

אם רצונכם להציל את מפעל ההתיישבות ביו"ש – עצרו עכשיו. אין לכם מנדט, לא מעם ישראל – שלא בחר בכם – ולא מה' – שלא שלח אתכם.

מתוך אתר "אופיניון", 9.9.11.

* * *

הפגנה נגד האנרכיסטים מרוטשילד

חברים יקרים,

ביום שלישי (13.09.11) בשעה שש בערב, תתקיים הפגנה של האנרכיסטים מרוטשילד. הם יעמדו מול הכנסת ויכריזו עליה "מיבנה נטוש". אנחנו נעמוד מולם ונאמר להם, שהכנסת והממשלה רוצות מזה כחודשיים להידבר איתנו, והגיע הזמן להיענות ליד המושטת – ולדבר. אחרת זו מחאה לשם מחאה – אנרכיזם בלשון פשוטה.

הנה קישור לאירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=142642365828158

והנה קישור לדף באתר:

http://hanhaga.org/PRESS/110909_KNESSET/a.html

מארגני טרמפים והסעות, וכל מי שיכול לסייע בכל עניין – אנא פנו אלינו! נשמח אם תסייעו לנו להפיץ את הבשורה. ניפגש ביום שלישי הקרוב בשעה 18:00, בשער הראשי לכנסת.

שלכם,

אדם דובז'ינסקי

050-6681582

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

3. אביב 1915, בפרדס אביה, הארבה.

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה מתחיל הפרדס של יהודה ראב לשאת פרי. תיבות השאמוטי – תפוח-הזהב המשובח יליד יפו – נשלחות באוניות לאירופה, ומבססות סוף-סוף את מצב האיכרים. הפרדס נמצא צפונית לתוואי שבו עתידה להיסלל מסילת-הברזל מראס-אל-עין למושבה, וקצת מזרחית למקום שתיבנה בו תחנת-הרכבת. ארגזי הפרי לייצוא נושאים את ה"מרקה", המותג – "פרדס ראאב".

פתח-תקוה נעשית למושבת הפרדסים הגדולה בארץ – הן בדונמים הנטועים הדרים והן במספר התושבים הגרים בה – איכרים, פועלים ובעלי מקצועות שונים. אך לא זמן רב ניתן ליהנות מן הרווחה. לאחר שפורצת המלחמה העולמית באוגוסט 1914 – נסתמות דרכי היצוא ותפוחי-הזהב נרקבים על העצים. מכיוון שאת מרבית הפלחה נטשו, אין המושבה יכולה עתה לספק את צורכי עצמה בחיטה ובשעורה, ולקנותם – נעשה קשה יותר ויותר; הארבה פושט בארץ, ואחריו באות שנות מחסור, רעב ורדיפות מצד התורכים.

אסתר בת עשרים. משלהי הקיץ 1914 ועד לאביב 1915 היא שוהה בבית-אביה ברחוב ביל"ו במושבה. "אני חוזרת לבית הוריי," רושם מפיה ראובן שהם, בפברואר 1972, על תקופת המלחמה העולמית, "מחסור גדול תוקף את היישוב. אני ספרנית בערב – וביום אני עובדת במשק – בבית – שותלת ירקות להספקת הבית – לשה ואופה לחם למשפחה ובביתנו גיסתי ושתי בנותיה – אחי הבכור ברוך מועבר לקו – אצל התורכים, מסתתר בלבנון – כי עבד בחוות אהרנסון והתורכים מחפשים אותו אם כי לא השתתף בפועל ב'ניל"י'. דגניה שומרת לי חיבה מיוחדת ומדי פעם אני מקבלת שק חיטה במתנה, חבילת-בדים לשמלות מחברתי סוניה בלוך יהא זכרה ברוך."

על פי סיפוריה "ימים ירוקים" ו"זכרונות על תקופת ניל"י" ניתן לשחזר את התקופה הראשונה לחזרתה למושבה, מספטמבר 1914 לערך, עוד בטרם נחת הארבה. היא נחלית במאלאריה ובטיפוס, אבל לדבריה, מרגישה עצמה מצויין – שקועה בטולסטוי, בדוסטוייבסקי ובשקספיר בתרגום גרמני, קוראת הרבה ספרים גרמניים, ואסרמן, ברוד, גיתה, שילר והיינה. כל ספר שנמצא הוא מאורע בלתי רגיל בימים ההם. ובעקבות הקריאה – משהו כאילו מנענע את שורשיה ומטלטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דומה למעין חריש מאוורר והיא מרגישה בזרם צמיחה בלתי-משוער ומסתחררת במקצת. הולכים יחפים, בסנדלים תימניים בחורף, ביום ובלילה, מנורת-שמן עם פתילה מהבהבת, לילות-חורף נפלאים של קריאה ובליעה בצימאון – של ספר לכל שני לילות – אימה צועקת מן החדר השני:

 "השעה שתיים אחר חצות. כבי את הנר כי הוא צורב את גרוני בריחו!"

אסתר מכבה, מחכה עד הירדמה של האם, ומדליקה אותו שוב.

אין עבודה, הממשלה התורכית לוחצת, אוספת עובדים ל"שוכרה", עבודת-הכפייה, מחרימה בהמות ועגלות – הכל שייך לה, והיא מאומה אין לה – עוקרת שיירי יערות בשרון ובעמק, מסיקה קטרים בעצים, סוללת דרכים בכוחות האוכלוסיה, בבהמותיה, ובכספים שהיא סוחטת ממנה.

את אווירת הימים האלה מעלה אסתר בסיפור "ימים ירוקים". המלחמה סוגרת כטבעת על היישוב היהודי הקטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי-שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. היישוב יודע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד, וגם למעשה, בחיי יום-יום, יודעים זאת כולם. מוסקים זיתים, כובשים אותם ומכינים שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי-עץ מחוץ-לארץ. מגדלים עגבניות-ענק עסיסיות, וראשי בצלים מתגוללים ערימות-ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והם מתייבשים בחמה. אנשי הגליל מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור-הנפש של המושבה. את אלה צריך להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העצים יש לשמור.

ויום אחד עומד אביה של אסתר ומחליט: "לומדים? די ללמוד בכלל!" – והוא מוציא מבית-הספר את שני אחיה הצעירים של אסתר – אלעזר ובנימין, נערים ארוכים ורזים, ובפניהם הצהבהבים-שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.

והשמחה גדולה. אסתר מצטרפת אליהם כדבר מובן מאליו. האב מביא שלושה מעדרים גדולים, מראה כיצד פותחים בור סביב העץ. הנערים נאבקים במעדרים הכבדים, ואסתר מביטה עליהם וחושבת: "מוקדם מדיי – " וליבה מתכווץ.

גם האם מתנגדת: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "

אבל האב באחת: "איני רוצה במלומדים."

וכך נהפכים השלושה בזמן קצר, תחת ידי האב, לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של "חובבות".

החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט-לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח-ההכרח יצר אותו. כל חברה אחרת, לבד מצינורות-המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – אין להם, כי בערב הם נופלים ונירדמים מיד. כל היום הם מתבשמים משרף-ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד, והם נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים...

האב מוסיף לקרוא ב"ברלינר טאגבלאט" על נצחונות "הגרמנים שלנו", אך המלחמה מתחילה להתקרב לשערי הארץ. בני משפחת ראב הם נתינים אוסטרו-הונגריים. הקיסרות האוסטרית היא בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמה העולמית הראשונה, ויהודה ראב, שספג הרבה מן התרבות הגרמנית, חש לויאליות כלפי קיסרות האוסטרו-הונגרית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, לכן הוא גם עתיד לאסור על בנו ברוך לקחת חלק בפעולות הריגול של קבוצת אהרונסון בעתלית. הוא רואה בכך כפיות-תודה.

צרור האוכל שהאם מכינה לקחתו לפרדס הולך וקטן, הולך ומצטמק – ובכל זאת מכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות-המים שותלים הנערים שיחי עגבניות ופילפל, שגדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, והם תולשים עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ-העקרב גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שמתערב עם הלחם שהם אוכלים, והלחם טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.

*

בפברואר 1915, חורף תרע"ה, ניראים במושבה נחילי הארבה הראשונים כשהם עולים מן הדרום, ותוך שלושה שבועות מכסה הארבה את עין הארץ. כל האוזניים מתמלאות רחש כבד ההולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה וחשכה יורדת על הארץ. אין-ספור חגבים כהים, פרושי-כנפיים, מרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים לוקחים פחים בידיהם ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים. על העצים מלבינים כבר ענפים מעורטלים מקליפתם, אך זאת רק ראשית הצרה. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה.

התורכים מוציאים פקודה שכל תושב חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה. גם זה לשווא. ברוך, אחיה של אסתר, עובד בשירותו של האגרונום אהרון אהרונסון, אשר המפקד העליון של הצבא התורכי, הגנראל ג'מאל פחה, ממנה אותו כמפקח כללי על המלחמה בארבה בארץ-ישראל ובסוריה. בגמר המשימה הזו עתיד אהרונסון למנות את ברוך ראב למנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות שהקים בעתלית.

החרדה מקיפה את הכל. האיכרים בכל המושבות נחלצים למלחמה בארבה, אך הדבר הוא למעלה מיכולתם. מכת הארבה מותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם.

גם על פרדסו של יהודה ראב עובר הארבה ומחריבו, ובסיפורה "ואתא שונרא" מתארת אסתר את פרדס אביה וסביבתו אחר הארבה:

הפרדס החל זה עתה להתאושש, אחר שהארבה כירסמו עד לעצמותיו; הוא היה כולו גזום – נישארו רק הגזעים, ומזלגות הענפים העיקריים, ואלה נשקפו מבעד למסך של עלים דשנים, בהירים; פירות קטנים, ירוקים, בשיעור אגוזים, ניראו על הענפים. השורות היו כעת מעורטלות ונמשכות ישרות וירוקות על פני השטח החום – יורדות בקילוח דק מן הגבעה הרכה המתחמקת, הנגמרת בסופה בגיא צר.

מעבר לגיא החלה האדמה שוב להתרומם לאיטה ולתפוח עד היותה לגבעה רמה ומקומרת. אך בעוד שאדמת הפרדס היתה כהה וכבדה במקצת, היתה אדמת הגבעה שממולו קלה, צהבהבה, אדמה והלכה פה ושם, התלמים היו כאן ישרים ונמשכו מזרחה, ושורות של עצי-פרי הוריקו על פני הקרקע המתגוון מצהוב לאדום ונשקף מתחת לירק כלבינה שרופה.

כאן היו שתולות שורות-שורות עצי-שקד מיוחסים, שקראו להם "פרינצס". השקדים היו גדולים ומתוקים ומלאי חלב לבן, וקליפותיהם רכות ומתמעכות כאבק בין האצבעות, והאצבעות כבר מחזיקות בגרעין העסיסי.

ומישמשים קטנים וקשים היו כאן, וריחם ריח-שושנים. ושזיפים גדולים וורודים, שלא ידענו עדיין לקרוא להם בשמות לועזיים מצלצלים. אבל שזיף אחד בלבד היה ממלא את הפה עסיס צונן ומתוק.

הגיא בין הפרדס והכרם נהפך במשך הזמן לוואדי – כל החי והצומח שברחו מפני המעדר והמחרשה, נמלטו לוואדי. זה היה כעין עורק שהוביל את החי וצמח-הבר עד לביצה הרחוקה, שהיתה עוד אדמת-בראשית עוטה סבך ואגמימים רבים.

בחורף עבר כאן זרם מים חזק שהיה חושף לפעמים את שורשי-העצים בשורות הסמוכות לו, סוחף אדמה, מתפתל בין פרדסים וכרמים עד הגיעו לוואדי אבו-ליג'ה, שאף הוא מתפתל וזורם עד לנפילתו לתוך הירקון; כך היה בחורף. אך בקיץ, היתה קרקעית הוואדי מכוסה חול לבן ומשיי; בשתי גדות הוואדי גדלו צמחים, שהזרם היה מביא ממרחקים ושהיו זרים בסביבת חול זו: אלה נאחזו, הצטופפו, והיכו שורשים לתוך שכבות עמוקות יותר – ובמרוצת הימים נוצר כאן מעין "ג'ונגל" קטן – באמצע החלקות החרושות והמטופלות; מפתיע היה לראות כאן קנה-סוף דק, מיוחד, וחילפות-ענק, אשר היוו מעין קיר טבעי מצד אחד של הגדה, כשבראשיהן מכסיפים זנבות פרחיהן, שהרוח מושך אותם לצד אחד.

יום אחד צץ כאן נבט של תות-השיח, התפשט והלך, התעבה וכיסה את עצמו בתותים שחורים.

וכשהופיע שיח-הימבוט, נסתיימה התמונה כמעט: הוא הפיץ ריח ביצה חריף ומרדים, והיתה האילוזיה שלימה: נחל. נחל חול בהיר ורך ומלטף את הרגליים היחפות, כמו במים.

כאן שררה דממה גדולה, כבקצה-העולם. שום קול לא חדר עד כאן. לא קריאות הפועלים בשעת עזיבת העבודה, ולא קולות הזירוז של העגלונים החורשים, רק הנשימות הרחוקות והקצובות של המנועים ומשאבות-המים היו מתרפרפות המומות וחלשות.

לוואדי היו חיים עצמיים וקולות עצמיים, רחוקים ממעשי-אנוש. הסוף היה מאווש ברחש של מים זורמים, והחילפות היו שורקות שריקות דקות, כמיתרי "מי" בעבור עליהם הרוח; הצבים היו מצייצים ציוצי-אהבה חלושים כשהם מתדפקים על שיריונותיהם בצליל מתכתי כהה; לטאות שמנות-צהבהבות היו נמלטות בתנועה בשרית כבדה לתוך הסבך; חוחיות היו תולות את קיניהן השזורים כשקיקים מוארכים בדומה לזנבות החילפה, אך משאתה מכניס את האצבע לתוך "זנב-חילפה" כזה, הריהו מלא גופיפים זעירים וחמים; גורי-קיפוד היו נמים כאן ביום ובלילה לאור-ירח. ודאי היו עורכים הילולה גדולה; נחשים היו משאירים בין הקוצים את כותנות ה"ניילון" שלהם, שאורכן היה מעביר צמרמורת בגבנו. אבל לא רק כותנות-נחשים היינו מביאים כשלל הביתה – צבים זעירים, דומים לצעצועי-צלולואיד, ואף גורי-שפנים, נמים בעיניים פקוחות כשביטנם הצחורה הפוכה למעלה ונושמת... גור כזה מתפתל כחוט-פלדה בידיים, שורט, וצווח, ולבסוף נלכד.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר: מתוך היומן, ספטמבר 2001

11.9.01. יום שלישי. אחר-הצהריים יהודית מעירה אותי לאחר טלפון מבן ואנחנו מתחילים לצפות בטלוויזייה בהתקפת הטרור של המתאבדים המוסלמים בניו-יורק ובוואשינגטון. שני מטוסים לשני מגדלי התאומים, שקורסים לאחר זמן לא רב, מטוס שלישי לפנטגון, שהורס בו אגף, ומטוס רביעי שכוון כניראה אף הוא למטרות בוואשינגטון, אך להערכתי הטייס שלו הבין לקראת מה הוא הולך וריסק את המטוס לאדמה ליד פיטסבורג.

דברה, ג'וני וגם דיוויד שולחים לנו הודעות באי-מייל שהכל בסדר אצלם. מאוחר יותר יהודית מצליחה לדבר עם ג'וני. אלן [בעלה] עשה ברגל את דרכו מבית המשפט, לאורך כל השדרה החמישית והרבה יותר צפונה והגיע ברגל לדירתם בניו-יורק, צפון-מזרח לפארק. אני מצליח לשוחח גם עם אורי [שולביץ]. הם נמצאים באסם הקייצי [באפ-סטייט ניו יורק]. אפילו אין להם טלוויזיה וכניראה [מחוסר ידיעה] הם יותר רגועים מאיתנו. אורי אף לא ידע שגם מגדל התאומים השני כבר קרס [אני מגלה לו זאת לראשונה מכאן!]

הוא אומר שמה שקרה לא מפתיע אותו. כבר בביקור שלנו סיפר על התגברות החוצפה והפעילות האיסלאמית בארה"ב ובמיוחד בניו-יורק. לדבריו, חלק מדעת הקהל תיטה עכשיו יותר לצידנו ויבינו אותנו אבל חלק אחר יגביר את האנטי-ישראליות והאנטישמיות שלו כאילו ישראל אשמה בכל זה.

אני יכול לזקוף לזכותי שבכמה מהרשימות ששלחתי לעיתונים, ואשר רובן לא פורסם, כתבתי על כך שהטרור המוסלמי יפלוש גם למדינות אירופה וארה"ב ואז יבינו אולי טוב יותר את הסיטואציה שבה אנחנו נתונים. [המכתב העיתי "חדשות בן עזר" המאפשר לי ברוב טובו לפרסם את דבריי ללא הגבלות – נוסד רק בפברואר 2005].

12.9.01. יום רביעי. רשתות-הטלוויזיה ממשיכות להעביר תמונות-זוועה של החורבן של אזור שלם בדרום מנהטן, סביב מגדלי התאומים שקרסו ואינם, ועדיין העשן הסמיך עולה לשמיים, ועשרות מכוניות-כבאים, חלקן עם סולמות, מונחות מכוסות אפר כמו אחרי התפרצות הר-געש, וכניראה שכל מפעיליהן נהרגו כאשר קרס המגדל הראשון, ואחריו השני. אלה אנשים שהיו מרוחקים מן המקום בעת האסון, ומיהרו להגיע כדי לעזור, ונהרגו, בהם מפקד מכבי-האש של העיר וכניראה חלק ניכר מצמרת הפיקוד שלו.

מתברר שמנהיגי הטרור הפלשתינאי איימו על רשתות-הטלוויזיה שיהרגו את צלמיהן אם ישודרו את תמונות השמחה מערי הגדה בהיוודע האסון בניו-יורק. בסי.אן.אן ריאיינו את המנוולת חנאן עשראווי על רקע קטעים צמחוניים מההפגנות הללו, והיא, באנגלית הרהוטה שלה, ובהבעת רגשות מזוייפת שרק יליד המזרח-התיכון יכול להבחין בה, ביטלה אותן [את הפגנות השמחה בגדה]  כלא היו והרעיפה דברי השתתפות עם סבלו של העם האמריקאי.

13.9.01. יום חמישי. המראות הקשים בטלוויזיה ממשיכים לעורר תגובות של תדהמה ושל שינאה לעולם המוסלמי. יותר ויותר מתברר שאכן במחי פעולת טרור אחת נכנסנו כניראה לעידן חדש שיאפיין מעתה עשורים רבים במאה העשרים ואחת. אולי אפשר לומר שרק עם ההתקפה על מגדלי התאומים הסתיימה המאה העשרים והחלה המאה העשרים ואחת, כשם שהמאה העשרים החלה למעשה בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

22.9.01. שבת. העולם מטורף. ערפאת והסורים יוזמנו לברית המדינות הלוחמות בטרור. ישראל – לא. עוד מעט יאשימו אותה בלבד בטרור המוסלמי המטורף. יש לי הרגשה שהאמריקאים וגם האירופים יחטפו עוד הרבה מכות כואבות עד שייתפכחו מהתמימות וההיתממות שלהם ויתחילו להילחם ממש בטירוף האיסלמי שמאיים להחריב לא רק את ישראל אלא את כל התרבות והדמוקרטיה המערבית. כמעט כל ערבי הוא כיום בבחינת חשוד. בייחוד אם יש לו רישיון טיס או השכלה כלשהי. אין ערבי ואין מוסלמי שאינם חשודים, אבל העולם המערבי עדיין לא למד את הלקח. זו באמת תחילתה של מלחמת עולם ומי יודע מה יהיה בסופה. מעולם לא היו כלי משחית נוראים כאלה בהישג יד של חבורות מטורפים כאלה מול ציוויליזאציה שאננה שכל מערכת חייה לא הוכנה להתגונן מפני טרור של מתאבדים בקנה-מידה שכזה. זוהי מלחמת בני אור בבני חושך או מלחמת המזרע בישימון. מלחמתו של הנווד בבן-התרבות. קנאת הבדווי בפלח ובעירוני. והכל בסגנון הערבי הידוע – לכבוש כדי לשרוף ולהשמיד.

* * *

אין גז, אין שגרירות, אין שלום, בכול ביבי אשם וגם שרה!

* * *

אמציה סבר: תחשיפו המצויין של קלמן ליבסקינד

אהוד יקירא!

האין זה מן הראוי לפרסם בעיתונך האינטרנטי, את תחשיפו המצויין של קלמן ליבסקינד "הקשר", אשר פורסם ב"מעריב" בשבוע החולף, אודות התיחמון המתוזמן ל"בלגן הארצי", מיסודם של טל זילברשטיין, סטנלי גרינברג, בעז גאון ואלדד יניב, לרבות אדירת העכוזיים מ"כפר שנוריהו", שמדקלמת מעלגת את הטקסט שמוכתב לה, ללא שמץ בושה...

זאת למען כל אלה שאינם אמונים על "החומון" מעריב, כדי שיתבסמו וייחשפו לתעלולים שמאחורי הקלעים במטרה להפיל ולהכשיל את הממשלה הנבחרת...

אמציה סבר

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ביום א' ה-25 לספטמבר 2011 בשעה 17:30 נעלה לקברה של אמא שרה פרבותינר לבית כצנלסון בבית העלמין בסגולה לגילוי המצבה לרגל יום השלושים לפטירתה. בשעה 17:00 נערוך אזכרה לאבא מישה במלאת 32 שנים לפטירתו. מוקירי זכרו מוזמנים. לאחר גילוי המצבה של אמא, מוזמנים כולם לקפה ועוגה בביתה, רח' ארלוזורוב 8 פתח תקווה.

 תמי וגידי

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דפני ליף החצופה – את הדלקת את האש אבל אינך יודעת איך מכבים את השריפה! יותר ויותר הולך ומתברר האופי הבריוני של "מחאת האוהלים" שלך, וזאת כאשר קולם של המנהיגוֹת והמנהיגים, חברייך, כבר לא כל כך נשמע, ובייחוד קולך שלך, את, שלא היית כשירה לשרת בצבא אבל כשירה בהחלט להצית את אש הפלישה לשדרות רוטשילד, שבאוהליהן כמעט שלא התגוררת – את, שלא הרחקת לחשוב מה תהיינה תוצאות מעשייך – כי את סובלת משגעון גדלות, מחוצפה גדולה ומזיכרון קצר – ועכשיו צריכים אחרים להתגבר על האספסוף שהתקבץ סביב "אוהלייך" – לא רק "היָפִים" מהרובד הסוציו-אקונומי הגבוה, רובו "אשכנזי" – אלא גם מכל סוגי ה"בררה" החברתית, כדברי אחד מהם למיקרופון, במיבטא סוציו-אקונומי נמוך: "אני לא זז מהשדרות עד שלא אקבל בית!" – ועכשיו צריך גם לנקות את כל החרא שהשארתם אחריכם בשדרות – ועדיין התקשורת מתמסרת לכם מבוקר עד ערב כמו זונה בהתנדבות, וזוג עיתונאים בעלי השפעה כבר הכריזו שהם לא רק תמכו במחאה וליבו אותה אלא כבר מוציאים ספר על אודותיה! – אכן, ה"מחאה" הזו לימדה אתכם איך אפשר לפרוץ בראש חוצות את גבולות האתיקה והרכוש הפרטי – ועדיין להישאר "טובים" ו"צודקים" – וגם עושים כסף ופרסומת לעצמכם על חשבון ה"מסכנים".

* עכשיו, כשהדמגוגיה מושלת, בוחנים להוריד את המכסים לא רק על מוצרי החלב אלא גם על הדבש. פירושו של דבר לא רק הרס ענף הכוורנות בארץ, שיקרוס מול ההיצף מחו"ל שייתכן שבמקרים רבים הוא גם מסובסד, אלא גם הרס החקלאות כולה, שאינה יכולה להתקיים בלי הדבורים המפרות את הצמחים. אבל לשם מה צריך חקלאות אם אפשר את הכול לייבא, כמו בשנת שמיטה?

* לאחרונה שמנו לב לתופעה מאוד מדאיגה. יותר ויותר בחורות צעירות הן שטוחות חזה לחלוטין או בעלות חזה קטן מאוד. אנחנו מקווים שזו אינה תוצאה של "מחאת האוהלים" וההתייבשות בשמש או אפידמיה של דיאטה אנורקטית אצל נערות מתבגרות. דווקא בחוף הים רואים שדיים נהדרים וזקופים שממש מגרים לחפון אותם ולסחוט, ולשחות, ולסחוט, ולשחות. ואילו מבין רוכבות האופניים, שמנו לב, שיש המון חסרות שדיים וצריך לקוות שהתופעה לא באה בגלל הרכיבה והדיווש.

* ארדואן הולך ומסתבך: "בכנס כלכלי בעיר קייסרי במדינה סיפר ארדואן כיצד נאלץ להסב את תשומת לבו של הנשיא ברק אובמה לכך שתשעה בני אדם נהרגו כתוצאה מירי שבוצע לדבריו מטווח קרוב במהלך האירועים, ושאחד מההרוגים החזיק גם באזרחות אמריקאית. 'שאלתי את אובמה אם הסיבה לכך שהוא לא מביע עניין במותו של אזרח אמריקאי קשורה לרקע האתני-טורקי שלו?' אמר ארדואן." ["הארץ" אונליין, 9.11].

אתה תומך בטרוריסטים ושולחם נגדנו! – והטרוריסטים מארגון פק"ק ינחמו אותך במטעני הנפץ שלהם! – גם בבביקוריך בקהיר ובעזה לא תלקק דבש!

* איך זה שאותם 300 סופרים ואמנים ישראליים, חלקם מיליונרים ויש להם יותר מדירה אחת – אבל כולם תומכים ב"מהפכה החברתית" וב"מחאת האוהלים" וכולם חוגגים בשמחה וביחסי ציבור נאותים את תמיכתם בהכרזה על הקמת המדינה הפלסטינית – איך זה שעדיין אלה לא יצאו גם במודעת תמיכה בארדואן ובגינוי לממשלת ישראל על פני רבע העמוד הראשון של "הארץ"? מה יש, הקרן לישראל חדשה כבר לא מממנת? או אולי זה לא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של ארה"ב? של קרן פורד? של ג'ורג' סורוס הקשיש היהודי שונא-ישראל, המסכן – העומד בפני תביעת מיליונים מצד אשתו-לשעבר, הצעירה ממנו בארבעים או בחמישים שנה?

* לזכותה של "המחאה החברתית" יש לומר שהיא הגדילה והעצימה באלפי אחוזים, לפחות במה שקשור לחשיפה התקשורתית – את חלקם של הגרפומנים למיניהם כמעט בכל תחום ותחום בישראל!

* אנחנו מקבלים שוב ושוב את הביוליטין התעמולתי של ח"כ ניצן הורביץ, המתייחס ומייחצ"ן בנאמנות את המחאה החברתית כאילו מבית המדרש של מפלגת מר"צ היא יצאה; ונשאלת השאלה – מה באמת חלקה של מר"צ, השוקעת והמתמעטת מבחירות לבחירות – בלוגיסטיקה ובמימון של ההפגנות? – זאת נוסף על הכּרזות להפגנות, שהוכנו במחסן של מפלגת "קדימה" בפתח-תקווה!

* מה שהעיתונות לא גילתה לנו הוא את חלקה של שרה נתניהו בחדר המצב בליל שישי האחרון. מתברר שהיא עמדה שם עד לפנות בוקר ונתנה הוראות לבעלה הסמרטוט, שהרי ידוע שזה כך אצלם במשפחה וככה מתנהלת גם המדינה!

* "ישראל אוכלת עכשיו את פירות הבאושים של 'עופרת יצוקה', שהיה נקודת המפנה הגורלית ביחסם של העולם והאיזור כלפיה וכלפי מדיניותה הכוחנית והאלימה. והתוצאה: שתי המדינות היחידות שקיבלו אותה אי פעם באיזור: טורקיה ומצרים, מעלות עכשיו באש, בזו אחר זו, את היחסים עימה." (גדעון לוי, "הארץ" עמוד ראשון, 11.9.11). מה יש לומר, גבלס היה נהנה מגדעון לוי.

* הפגנת השנֵי מיליון! – אם לא יירד גשם תתקיים בקרוב האימא של כל ההפגנות, ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל – הפגנת שני מיליון הישראלים שהצליחו לרמות את שלטונות מס ההכנסה מבלי להיתפס! מומלץ לכל המפגינים לעטות מסיכות!

* גם אנחנו מתנצלים בפני המילארדר שלדון אדלסון. מתנצלים על כך שהפסקנו לכתוב בחינמונו לאחר שהובהר לנו שאסור לנו לכתוב בו מילה טובה על אהוד אולמרט כי "אנחנו לא מעודדים שחיתות!" – כדברים שאמרו לנו עורכי החינמון. אבל בימים אלה חוטף נתניהו, שאותו המליך עלינו אדלסון, את כל החרא ששפכו בשעתו בישראל על אולמרט, כמויות של צואה שבאו לא במעט מצד "ישראל היום" של אדלסון ושל העיתונאים המפורסמים שכותבים בו.

ובאורח פארדוקסאלי עלינו להגן כיום על נתניהו – כי הוא ראש הממשלה הנבחר והאחריות העליונה עליו – ולא על דפני ליף, ניצן הורביץ, חנין זועבי ועזמי בשארה!

* מר בן עזר, שאלת איך אנו, בעלות הציפורניים הארוכות, מצליחות לנגב את התחת? ובכן, אני עובדת בסרטי פורנו, ענף אוננות, ואם תשים לב, האצבע והאמה בכף-ידי הימנית נטולות ציפורניים כדי שאוכל לאונן מול המצלמה מבלי לפצוע את שפתי הערווה הפנימיות ואת הדגדגן. שאר האצבעות שלי כרגיל, עם ציפורניים גדולות. ויש לי חברות בענף האוננות וההצגות הלסביות, שאין להן בכלל ציפורניים מטופחות וארוכות אלא הן נטולות לגמרי, כמו החברות הבתוליות שלך בתנועת הנוער של פעם!

* מי ואיפה כתב את דברי ההבל, את דברי הבלע ה"גבלסיים" המתועבים הללו? – ""הנוכחים בפגישה בשבוע שעבר עם אבו-מאזן, כיהודה באואר ויורם קניוק, חוו את האסון [האסון הוא "נתניהו הנואף". – אב"ע]. מולנו מנהיג קומפטנטי [הוא אבו-מאזן, השולט במוקטעה ובקבר עראפת. – אב"ע] שהביא ביטחון ושגשוג לגדה, מי שבמונחים ישראליים ניצב בין מר"צ לחד"ש. במתינותו הוא כחבר ב'ברית שלום', שותף לעולם היהודי שרוסק באירופה. מגפי התעמולה הרומסת שמנסה להופכו ל'קיצוני' הם 'משלנו'." [ספי רכלבסקי, "המתודולגיה של הנואף (נתניהו)". "הארץ", 11.9.11]. טינופת. טינופת. טינופת. סגנון של ה"דר שטירמר". איך כותב מנוול ומשוגע כזה יכול להראות את פרצופו בציבור ישראלי ועוד להופיע בתקשורת ולהיות פופולארי?

* אנחנו מתנצלים שוב ושוב שאין ביכולתנו להתמודד עם החומר העצום הזורם אלינו לפרסום – ושעל כן נגרמות ודאי לא פעם עוגמות נפש לשולחים. ואנחנו חוזרים ומציינים כי ככל שהתגובות והרשימות קצרות יותר, כן רבים סיכוייהן להתפרסם.

* בקרוב לא יהיה אפשר להבדיל בין החיילים המצריים שעל גבולנו הדרומי עם סיני לבין המחבלים הפלסטיניים ואנשי אל-קאעידה. כולם ילבשו אותם מדים – וכאשר ניאלץ לפגוע בהם יסית הדבר שוב את ההמון המצרי הנבער שרומס את השלום וגם את עתידו-שלו.

* ארקדי: בואו ואספר לכם, חבריי למעמד הביניים, איך דפני ליף וחבריה יהפכו את כולנו לעניים בלי כסף לאוכל: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000681089 ואין מדובר בגיאדמק, ששיגע את המדינה וזיין בהצלחה את התקשורת.

* אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הטור האחרון של ד"ר גיא בכור מיום 9.11.11. "שעת הזאבים, והמהפכה במצרים שגולשת לרעב ועוני. לאן הולכים מכאן?" – שאומר בדיוק את הדברים שגם אנחנו אמרנו למן היום הראשון של "המהפכה" בכיכר תחריר ואמרנו וכתבנו גם על "קול אדוניו", אותו פגע-רע תומס פרידמן – דברים שבעטיים נחשבנו לחסידי איווט פאשיסטיים בעיני חברינו המשכילים, גם בארה"ב, חברים שקיבלו את דברי "יהודי החצר" העשיר (בזכות אשתו) פרידמן על אודותינו כאורים ותומים.

הנה קטע שהעתקנו ידנית מד"ר גיא בכור, כי לצערנו התוכנה שלו אינה מאפשרת את המרת דבריו לוורד עברי:

"האמריקאים קוצרים ברינה את הסופה שזרעו. זוכרים את הכתב, שהרבה הבנה במזרח התיכון אין לו, תומס פרידמן, ומה שכתב עלינו לפני כחצי שנה? כיצד טען שלגלגו עלינו בבית הלבן שאנחנו לא רואים ולא מבינים את "הדמוקרטיה החדשה" שנולדה במצרים. עכשיו הכול מתרסק על האמריקאים, על תומס פרידמן וספריו היומרניים והנבובים, ואובמה מבין זאת. קרסו הגיגי החירות, ואיתם קרסה ארצות הברית כמעצמה בעולם כולו. האמריקאים בעיוורונם לא הבינו שלא הפגנות יש כאן אלא אקדח לרקת השלטון, אנרכיה הולכת ומתרחבת."

* * *

במלאת שלושים לפטירתו של יקירנו

עמוס כרמל ז"ל

נערוך טקס אזכרה וגילוי מצבה

האזכרה תתקיים ביום שישי הקרוב

 י"ז באלול התשע"א 16.9.2011

בשעה 12:00 בבית העלמין ברחובות

כל מוקירי זכרו מוזמנים

משפחת כרמל

* * *

אלי מייזליש

למה שורפים בקהיר את הדגל שלנו?

מזכירי שלום עכשיו לדורותיהם מעולם לא חזרו בתשובה והודו כי הפעילות שלהם אינה עבור שלום אלא להכריע ברך את ישראל כלפי הפלסטינים. הרי אפילו אם ישראל תחזיר את כל השטחים שכבשנו ב-48', כולל הכותל והר הזיתים, הם – הערבים הללו, לא יעשו איתנו שלום ולו נכרע ברך ונשתחווה כמצוות 'שלום עכשיו'. אז מה אומרת שלום עכשיו: תכרעו ברך יפה, תנשקו את התחת של הערבים ותחזירו את כל השטחים ותחכו. שלום? אינשאללה – אחרי שנשרוף את כל דגלי ישראל.

לכן לא מצאתי מענה מדוע מתעקש העיתון "ישראל היום" לתת אכסניה לאחת ממזכירות שלום עכשיו, הגברת מוריה שלומות, הנה כך מנסה הגברת מוריה שלומות ב"ישראל היום" לתאר את החיים כיום בארץ ואת ההווי שלה ב'נדמה לי'.

לטעמה: "יותר ויותר צעירים מנצלים את האפשרויות [האלו] כדי להרגיש שהתרומה שלהם אמיתית ומשפיעה."

האם יכול מן דהוא לגלות לי מי הם אותם צעירים בדיוק ועל מה הם בעצם משפיעים? אין לכך שום רמז במאמר. אבל אם ננסה בכל זאת להתעמק ולהבין לשם מה נכתב המאמר כולו יתברר כי הוא נועד להגן על דפנה ליף שהותקפה בערוץ 10 בידי השדרן שרון גל ששאל אותה למה בעצם לא התגייסה לצה"ל בשל מחלת האפילפסיה [בעוד שכולנו ראינו כיצד היא מתפקדת לא רע בכלל].

 הבנתי כי הגב' שלומות באה להגן על דפנה ליף שזכותה לא להתגייס כלל ולאו דווקא בשל מחלתה. בהמשך מנתצת הגב' שלומות את כל ערכי צה"ל והמדינה וכופרת בצורך להתגייס, כך:

"ברור שלבישת המדים אינה סמל – לא ליושר, לא ליושרה ובטח שלא לחוכמה. במשך שנים שיתפנו עם השקר של החייטים הרמאים... לא הוד ולא הדר יש במדים... ואיני מתכוונת רק לפשעי המלחמה וחטאי הכיבוש אלא לפשעי השחיתות והקומבינה."

אני בכוונה מצטט בהרחבה עבור קוראיי, שסיפרו לי שאינם מסוגלים לקרוא את המאמרים של הגברת שלומות ולו רק בשל היותה לשעבר מזכירה של שלום עכשיו.

איני שולל את זכותו או את חובתו של "ישראל היום" לפרסם רשימה או דברי פרשנות של אנשי שלום עכשיו ואפילו 'לשעברים'. לא רק שלא נמאס לשמוע שוב שוב את חטאי ההתנחלויות ואת חטאי הכיבוש ובשל כך את חסימת הדרך לשלום, לא. יאמרו זאת אפילו אלף פעם ביום ובלילה, רק דבר אחד נדע: מהו משקלם המוסרי והציבורי של אומרי הדברים ובמה נגרע מהמתנחלים צדקת הדרך.

לא באתי להגן על צה"ל, על חוק הגיוס ועל חובת המדינה להגן על אזרחיה עם כוח צבאי סדיר וחוקי. מי ששולל ערכים אלה, ינמק איך מדינה הנמצאת יותר מ-60 שנה בסכסוך אלים ומתמשך עם שכנותיה, ובעיקר שמתגוננת מול טרור רצחני שהסימנים לכך נמצאו ליד אילת לפני כמה שבועות – יכולה להתקיים ללא צבא?

בעת כתיבת שורות אלה עולים ממצרים ריחות העשן מעל שגרירות ישראל, והאם ריחות אלה הם סתם ענן חולף, או בעצם מכלול שבא לשדר אל אנשים כמו הגברת שלומות: "לא חשוב מה תעשי היום, את תבוסת 48' לא תוכלי למחוק – ישראל נולדה בחטא והיא תיעלם בעשן איסלמי."

ואפילו אם ניסוג לקווי 67', כולל בירושלים, ונפנה את כל ההתנחלויות עד האיש האחרון, לעולם הם ישרפו כל סמל ישראלי. וזה בערך מה שהם עושים מאז 48' ועד היום, כולל ההליכה של הפלסטינים לאו"ם בחודש זה – לשרוף את דגל ישראל.

אם מישהו מאנשי "ישראל היום" או בכלל מוכן לתת לי תשובה מניחה את הדעת, אשמח לשמוע. ואם לא, אז שיפסיקו לטרטר את הקוראים בשטויות.

* * *

נבואתו של עזריאל קרליבך, העורך הראשון של "מעריב" מלפני חמישים וחמש שנים, מתגשמת בימינו. מאמרו של ע. קרליבך מיום 7.10.55

לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלה הפסיכולוגיה האיסלמית. בין עולם האיסלם לעולם המערב אין אף מילה משותפת, לא היתה ולא תהיה.  הכוונה אינה לדת.  הכוונה להשפעות האיסלם על החיים החברתיים והסוציאלים, ועף היחסים עם שאר בני האדם.

המוסלמים עוד לא הסכימו על שום דבר אף בינם לבין עצמם ולא רק בענייני ישראל.  תגובותיהם על כל דבר הן כולן רגשניות בלתי מחושבות. ... עם הכול אתה יכול לדבר "ביזנס", ועל עם השטן, אך לא עם אללה...

אנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה. כיבוש בכוח החרב בעיניהם, בעיני האיסלם, איננו עוולה, להפך. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים, איננה מתחום עולם מחשבתם. אללה גירש, אללה ידאג.

על ידי מה שאנחנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים, אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית. במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם. זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי, סוד בדידותנו וכשלונותינו.

האמת שהאוייב הוא רוח האיסלם. הוא אויבו של כל אדם חופשי. הוא אוייב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב. כל רעיון יוצרני. הוא אויב לכל יהודי, כל נוצרי ולכל מוסלמי.

הוא [האיסלם – מ.ד.] לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא. הוא הכלא ל-500 מליון בני אדם מעונים. הוא המוקש הטמון לשלום תבל, וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת, נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של אי ידיעתו.

המביא למכתב העיתי, מתי דוד: הג'יהאד הגלובלי והאיסלם הרדיקלי הם סכנה לעולם! זו המסקנה שלי, על בסיס המציאות בימינו בעולם ועל בסיס נבואתו של עזריאל קרליבך לפני 55 שנים.

* * *

"מחאת האוהלים" ברוטשילד – שהתמסרתם לסיסמה האנטי ישראלית "כיכר תחריר" – אולי תלכו לכל הרוחות עם הטמטום שלכם? – אתם הלא משחקים לידי אוייבי ישראל ומחלישים את תפקוד המדינה שאחראית לכולנו!

ולתקשורת ­– ש"כיסתה" אתכם מעבר לכל פרופורציה – "לכי זְדייני!"

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,272 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל