הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 678

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באלול תשע"א, 15 בספטמבר 2011

עם הצרופות: 1. אברהם איכר. 2-3. גלוייה של תחנת הרכבת בירושלים בשנת 1908 לערך, פנים ואחור, שרכשנו ב-75 דולר. 4. אותה תמונה ששלחה שולה וידריך. 5. אותה תמונה מאוספה של הניה מליכסון .6. תמונה של תחנת הרכבת ביפו ב-1908, ששלחה שולה וידריך.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַכָּבוֹד הָאָבוּד שֶל אֶרְדּוּאָן. // מרשימת הישגיה של דפני ליף החצופה, נוטת אוהל המחאה הראשון. "דה מארקר", ציטוט מכתבה של הילה רז. // מלאני פיליפס בראיון עם יעקב אחימאיר. [קישור]. // דוד מרחב: האנטישמיות האסלאמית וחדלון המערב. [ציטוט]. // ספר הראיונות של ש. שפרה. // יוסי אתר: ממשש שדיים מומחה. // משה כהן: התפכחות קשה. // איליה בר זאב: 1. אוהלים. 2. חסרי בית. // יורם אטינגר: ספטמבר באו"ם – והעיקר, לא לפחד כלל! [ציטוט]. // נתי מלאכי: חרדית. // בן-דרור ימיני: 1. מזרח תיכון שאהידי. 2. עיתונות, בכיינות וצביעות. [ציטוטים]. // אסנת רז: הערה קטנה בנושא מחלת האפילפסיה. // אהרון אבי זיו: מתי הוציא לאחרונה האיסלם אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה? // מוקי אלדד: על דאגתה של אורה מורג. // מלי טויב (אהרנסון): אי אפשר להלביש על מחאת האהלים את כל הבעיות של המדינה. // ניצה וולפנזון: רצח הארמנים, אסתר ראב בדגניה. // רון וייס: עוד על "הפגנת המיליון". // אורי הייטנר: 1. "תג מחיר" – אוייבי המתנחלים. 2. תזכורת מצמררת. // יהודה גור-אריה: הקוזקים של גבעות בנימין. // נילי דיסקין: תגובות. // יהודה דרורי: התקווה היחידה ל"עבודה". // מ. דן : רצח הארמנים וסופם של אנוור, טלעאת וג'מאל. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובמלחמת העולם. 4. ב"קומונה" בנס-ציונה עם אברהם איכר וכיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלה. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

יוסי גמזו

הַכָּבוֹד הָאָבוּד שֶל אֶרְדּוּאָן

 

בְּמַסֶּכֶת "עֵרוּבִין" שֶבַּמִּשְנָה וּבַתַּלְמוּד

נֶאֱמַר עַל הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד פִּתְגָּם חָמוּד,

שֶכָּל מִי שֶכָּאן רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם בִּיהִירוּתוֹ

הֵם תָּמִיד בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ עַל אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ.

 

וְהִנֵּה, אִם נִדְרְשָה לָנוּ כַּיּוֹם דֻּגְמָה רֵאָלִית

לְפִתְגָּם זֶה וּמִדַּת הִתְמַמְּשוּתוֹ הָאַקְטוּאָלִית

כְּבָר מַמְחִיש זֹאת אֶרְדּוּאָן אֲכוּל תַּסְבִּיךְ-יֻקְרָה אָיֹם

בִּרְדִיפַת-כָּבוֹד פְּרוּעָה שֶמִּתְפַקְשֶשֶת לוֹ יוֹם-יוֹם.

 

הוא חָלַם לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ אִחוּד אֵרוֹפִּי שֶ-

אֵין סִכּוּי, גַּם לֹא קָשֶה, שֶכְּנִיסָתוֹ אֵלָיו יַרְשֶה.

 

הוּא פִינְטֵז שֶהָאִירָאנִים יְחַבְּקוּהוּ אִם יִבְגֹּד

בָּאֵרוֹפִּים, אַךְ נִזְרַק מֵהֶם מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת.

 

הוּא קִוָּה לַחְבֹּר אֶל אַסַד שֶכִּסְּאוֹ עַל דָּם כְּבָר צָף

אַךְ קִבֵּל צוּנָאמִי סוּרִי שֶל פְּלִיטִים בּוֹ הוּא מוּצָף.

 

הוּא תִחְמֵן לוֹ בְּרִית סְטְרָטֵגִית עִם קָדָאפִי תוֹךְ שִלּוּב

נֵפְטְ וְנֶשֶק, אַךְ בָּאלוֹן זֶה פּוֹצְצוּ לוֹ מוֹרְדֵי לוּב.

 

הוּא שָאַף, כַּמַּמְלָכָה הָעוֹתוֹמָאנִית הָאַַרְכָאִית,

לְהַנְהִיג, חוּץ מֵאַרְצוֹ שֶלּוֹ בִּלְבַד, אֶת כָּל אַרְצוֹת

הָאִיסְלָאם –  אֲבָל חוֹטֵף כָּל בֹּקֶר בְּרוֹךְ, אֶצְלוֹ בַּבַּיִת,

מִן הַכּוּרְדִּים שֶיּוֹם-יוֹם תּוֹקְעִים לוֹ שְטוֹזוֹת וּפְצָצוֹת.

 

הוּא נִצֵּחַ בַּבְּחִירוֹת הָאַחְרוֹנוֹת, אַךְ הַפּוֹזִיצְיָה

בָּהּ זָכָה – יוֹם-יוֹם מֻתְקֶפֶת בִּמְחָאוֹת הָאוֹפּוֹזִיצְיָה

וְשוֹמְרֵי מוֹרֶשֶת אָתָא טוּרְק הַחִלּוֹנִית חוֹרְקִים

שֵן, בְּעוֹד הוּא מִתְקַרְנֵף כְּאָיָתוֹלַת הַטּוּרְקִים.

 

הוּא אִיֵּם עַל יִשְׂרָאֵל כִּי דוּ"חַ פַּאלְמֶר הוּא נֶגְדָּהּ

וְרָתַח מִשֶּנּוֹכַח כִּי אֵין זוֹ אֶלָּא אַגָּדָה.

 

הוּא הִבְטִיחַ לְאַבְטֵחַ כָּל מַשָּט בִּסְפִינוֹת-קְרָב

וְחָטַף מֵחַבְרוֹת נָאט"וֹ הַתְרָאָה בְּתֹקֶף רָב

שֶיִּשְכַּח מִזֶּה מִיָּד אִם אֵין הוּא מִתְכַּוֵּן לִרְבֹּץ

עִם צִיּוֹ עָמֹק בַּיָּם וְעִם כְּבוֹדוֹ עָמֹק בַּבֹּץ.

 

מְסַפְּרִים כִּי לְאַחַר נִצְחוֹן צְבָאוֹ שֶל נַפּוֹלְיוֹן

עַל הַפְּרוּסִים בִּקְרַב יֶנָה וּקְרַב אַוֶּרְשְטָאט, הִשְמִיעַ

פְרִידְרִיךְ-וִילְהֶלְם מֶלֶךְ פְּרוּסְיָה, בְּחוֹתְמוֹ שָם עַל גִּלְיוֹן

"חוֹזֵה טִילְזִיט" הַהִיסְטוֹרִי, עֲקִיצוֹנֶת שֶהִגִּיעָה

לְאָזְנָיו שֶל בּוֹנַפַּארְט וְכֹה אָמַר לוֹ לִמְנַצְּחוֹ:

"אֲדוֹנִי קֵיסַר צָרְפַת, אַתָּה נִלְחָם כָּאן בַּקְרָבוֹת

רַק לְמַעַן בֶּצַע כֶּסֶף, אַךְ אֲנִי, בֵּין כֹּה וָכֹה

לֹא נִלְחָם לְמַעַן כֶּסֶף, רַק לְמַעַן הַכָּבוֹד."

 

"זֶה נָכוֹן וּמָה הַפֶּלֶא?" כָּךְ עָנָה לוֹ בִּקְרִיצָה

בּוֹנָפַּארְט, שֶעֲקִיצָה חַדָּה שֶל קוֹנְטְרָא חִיש כִּוֵּן לוֹ

אֶל הַפְּרוּסִי וּמִיָּד הוֹסִיף הֶסְבֵּר לַעֲקִיצָה:

"כָּל אֶחָד, הֶר פְרִידְרִיךְ-וִילְהֶלְם, כָּאן נִלְחָם עַל מָה שֶאֵין לוֹ..."

 

כָּךְ שֶעֶצֶם הַכָּבוֹד, שֶאֶרְדּוּאָן כֹּה מִתְמַסֵּר לוֹ

גַם בּוֹרֵחַ לוֹ וְגַם מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר חָסֵר לוֹ.

 

 

 

* * *

מרשימת הישגיה של דפני ליף החצופה

נוטת אוהל המחאה הראשון בשדרות רוטשילד

"דה מארקר", 11.9, ציטוט מכתבה של הילה רז

כ-50 מתושבי שדרות רוטשילד בתל אביב הגישו היום (א') בקשה לבית המשפט להצטרף לצידה של עיריית תל אביב בדיון בנוגע לפינוי המאהלים בתל אביב. הם מתארים את המתרחש כיום בשדרת רוטשילד מבעד לעיניהם: "מסוממים נכנסים לחצרות הבתים, מזריקים סמים לעיני הורים עם ילדיהם, ומותירים מזרקים בחצרות הבתים... אנשים מתפשטים בחצרות הבתים ובחניונים ועושים את צרכיהם, לעיתים לעיני הדיירים, ניירות עם צרכים וקונדומים נזרקים בכניסות לבתים... מתרחצים בברזים בחצרות, עושים כביסות, ובמרבית המקרים מסרבים להתפנות לבקשתם המנומסת של הדיירים, תוך קללות והאשמות... מבעירים אש בעזרת הזרדים (שהיו בעבר דשא) לצורך הכנת קפה ומנגלים, ומבשלים בשדרה בכל שעות היממה. מזון, פירות וירקות נרקבים – מילים לא יוכלו לתאר את מפגע הריח העולה מן המתחם הצפוני של השדרה."

בבקשה שהגישו תושבי השכונה כעת הם מציינים כי אינם מהווים ועד או גוף נבחר של דיירי השדרה. התושבים מסבירים כי הם תומכים במחאה החברתית, וחלקם גם השתתפו בהפגנות החברתיות ולכן הם לא עתרו נגד עיריית תל אביב בדרישה שתפנה את המפגעים והמטרדים שהוצבו ברחוב. זאת, מתוך תקווה שהמאהלים יפונה בחודש ספטמבר כפי שהבטיח ראש העיר.

"המבקשים נשכו שפתותיהם במשך כל חודשי הקיץ, ימים בהם העותרים ומוחים אחרים שהו בשדרה, כאשר שיגרת חייהם הפכה במשך תקופה ארוכה לגיהינום של ממש כתוצאה ממפגעים, מטרדים ומכשולים שהוצבו בשכונת המגורים... שבועות רבים נמנעה מהם הזכות ליהנות, לעבור ולהשתמש בשטחים הציבוריים הירוקים, בגינת המשחקים לילדים ובשבילי האופניים; התושבים סבלו ממצוקת חנייה קשה ועומסי תנועה כבדים, עשרות אלפי מבקרים ביום, מפגעי רעש וריח קשים מנשוא." נכתב בבקשה.

הם טוענים כי הבליגו "מתוך תחושת סולידריות כנה והבנה כי נאלצו להקריב, במהלך חופשת הקיץ, לתקופת זמן מוגבלת, את שכונת מגוריהם ואת ה'ריאה הירוקה' בלב העיר, לטובת מטרה אזרחית נעלה." ואולם, הם סבורים כי הפעילות שמתמשכת כחודשיים בלבה של שכונת מגורים "מהווה פגיעה מתמשכת ובלתי מידתית בציבור התושבים."

התושבים... מציינים כי מנהיגי המחאה לא ישנים בשדרה מיספר חודשים. כיום, הם מדגישים "השדרה מאוכלסת בעיקר בנרקומנים, אלכוהוליסטים וכתות מיסיונריות. הספסלים ומתקני המשחקים מאוכלסים בתמהונים; חלק מהאנשים מסתובבים עירומים באופן חלקי או מלא, מתרחצים בחצרות הבתים, מעשנים בחדרי המדרגות, צורחים או שרים ברחובות את משנתם, בכל שעות היממה, לעתים קרובות במגאפונים... אין יום ואין לילה בשדרה."

הם מוסיפים כי הדבר מסכן את שלומם ואת ביטחונם ובריאותם של ילדי השכונה שנמנעים מלצאת מביתם ללא ליווי מבוגר. לגרסתם כעת "אין מדובר עוד במחאה, כי אם באנרכיה... הגיעה השעה לשוב ולשמור על תקינות הרחוב וניקיונו, ובעיקר להשיב את שגרת החיים של הציבור לקדמותה."

 

 

* * *

מלאני פיליפס בראיון עם יעקב אחימאיר –  חייבים לראות – מי שעוד לא ראה:

http://www.youtube.com/watch?v=Tk3xKYbsuY8

 

 

* * *

ועוד על שטיפת המוח שעושה לנו התקשורת ברוב חוצפתה. כיתוב מתחת לצילום הנלווה למאמרה של מירב ארלוזורוב: "מפגינים בצעדת המיליון. לשפר את התפקוד של ממשלת ישראל." ["דה מארקר", 12.1] – וכך השקר החצוף הזה על מימדי הפגנה, שמעולם לא התקרבה אפילו לחצי מיליון, אפילו לפי ההערכות המופרזות של מארגניה – שקר "המיליון"  הזה, המצאת היחצ"נים – כבר נקבע לדורות כעובדה היסטורית!

 

* * *

דוד מרחב

האנטישמיות האסלאמית וחדלון המערב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.9.2011

זה היה צפוי: "המהפכה הערבית" המהוללת אשר זכתה לתמיכה ולגיבוי של כל המערב מול עולם האתמול שייצגו שליטים כמו מובארכ, הפכה עד מהרה מ"אביב עמים" של תקווה ל"חורף מוסלמי" אנטישמי ואנטי-ישראלי.

מול צעירי המהפכה הספונים עתה בבתיהם, יצאו לרחובות גדודי "האחים המוסלמים". עם היעלמות השאיפות לדמוקרטיה, לחירות, לצדק ולשאר המילים הגבוהות המקפלות, בחובן תקוות גדולות, כל מה שנותר מן המהפכה הוא השנאה התהומית לישראל וליהודים.

הבעייה הגדולה איננה כישלונה הצפוי של המהפכה הזו להביא לערבים שחר דמוקרטי. גם העובדה שכל מה שנשאר מן המהפכה הזו הוא התנגדות אנטישמית לישראל, גם הוא לא המאפיין הבעייתי ביותר.

הבעייה המרכזית היא חידלונו של המערב. לאחרונה, אף נשמעו קולות הטוענים, כי המימשל האמריקני החל בשיתוף פעולה עם "האחים המוסלמים". העובדה שהמערב איננו מבין כי האנטי-ישראליות היא לא רק מתקפה על ישראל כשלעצמה אלא גם התקפה על המבצר היחיד שנותר לו במזרח התיכון, ומכאן עליו-עצמו, מעידה כי יש פה כשל מוסרי עמוק ביכולת לזהות טובים ורעים, בני אור ובני חושך, שוחרי חירות ודמוקרטיה מול נבלים הטובלים ושרץ של אנטישמיות ופאשיזם בידם.

אובמה היה יכול למנוע את הניסיון לטבוח באנשי השגרירות הישראלית בקהיר אילו היה מבהיר למצרים מהם גבולות חופש הפעולה שלה ומה מצופה ממנה על מנת שתקבל את סכומי הכסף האדירים שאושרו עבורה. תחת זאת הוא הניח לטנטאווי ולחונטה הצבאית להראות לכולם מה ייעשה לבני הברית של המערב, כאשר הוצג הנשיא המודח מובארכ מושפל, חולה ומובס לעין כל.

 

המערב, המתקשה לעמוד נוכח החורף הערבי ההולך ומתקרב – מסיר מעצמו למעשה כל אחריות ממשית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. למעשה, מה שברור כעת הוא שלארה"ב ולאיחוד האירופי אין שום יכולת לתת ערבויות לקיום הסכם שלום שיתבסס על נסיגות משמעותיות בעומק יהודה ושומרון. ניתן אפוא לומר כי ככל שיאיצו האמריקנים והאירופים בממשלת נתניהו לוותר לפלסטינים בתמורה לערבות בינלאומית, כך יהיה יותר ברור כי בפועל, אין להם שום סחורה להציע. גם החלום על נוכחות מתיישבים בעומק השטח הפלסטיני העתידי נקבר קבורה מצערת: ההתנחלויות לא תוכלנה להתקיים בתוך המדינה הפלסטינית כשם שישראל לא תוכל להתקיים בצידה. פלסטין תקום במקום ישראל, ולא לצידה, וגורלם של יהודים שיהיו נתונים לחסדי הפלסטינים יהא רע במיוחד.

האנטישמיות הערבית לא התחילה לאחרונה והיא חוצת מחנות פוליטיים ומדינות. היא מתקיימת בכל ארצות ערב, ולא רק במצרים או בשטחי הרשות הפלשתינית. כך, אתר ממר"י פירסם כי חוסני עאיש, בעל טור ביומון הממסדי הירדני "אל-ראי", פירסם מאמר שכותרתו "ישראל ירשה את הנאציזם והתעלתה מעליו." במאמר טען כי ישראל העתיקה את חוקיה ומעשיה מהנאציזם ותקף את המערב התומך בה.

עאיש כתב: "מה ההבדל בין הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ונתניהו – לבין היטלר ועוזריו?… אולי ההבדל היחיד ביניהם הוא הסתירה בעמדה של המערב כלפיהם. שכן בעוד שהמערב – אירופה וארה"ב – התאחד נגד היטלר והנאציזם שלו, אותו מערב התאחד או כרת ברית עם נתניהו והנאציזם שלו, כלומר עם ישראל, נגד העם הפלסטיני החף מפשע, שמעולם לא היה לו חלק ברדיפת היהודים."

מובן שכותב המאמר "שכח" את תמיכת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהיטלר, אולם לא זו הנקודה. הערבים עוברים טרנספורמציה מאנטי-ציונות שביסודה אנטישמיות חבויה – לאנטישמיות גלויה שבמרכזה השאיפה לחיסול ישראל. הישראלים נדרשים להגן על עצמם מול הפאשיזם האסלאמי ההולך ומתגבר, ולסרב לכל כניעה בלחץ המערב, אפילו במחיר עימות עם המימשל האמריקני הנוכחי. ישראל צריכה להציע עמדות מדיניות פרגמאטיות המאפשרות משא ומתן, אך לא כניעה. שכן בסופו של דבר, פגיעה בישראל היא פגיעה במערב עצמו. ההנהגה הישראלית צריכה לכוון ליעד אחד מרכזי: חשיפת פני הערבים וגיוס מחדש של המערב לצד ישראל. בארה"ב ובאירופה, המתעוררות מאשליות רבות-שנים של "רב-תרבותיות", יש לא מעט מקבלי החלטות שיבינו כי אם האביב הערבי הוא חורף אנטישמי, תפקיד המערב הוא לפזר את חשרת העננים המאיימים על העולם החופשי כולו.

 

* * *

ספר הראיונות החשוב של ש. שפרה

בראשית שנות ה-70 למאה הקודמת, לפני יותר מ-40 שנה, פירסמה המשוררת ש. שפרה סידרה של ראיונות עם סופרים במוסף הספרותי "משא" שכבר נדפס אז כמוסף הספרותי של עיתון "דבר" לאחר שביתו הראשון, "למרחב", נסגר. כיום לכל אלה כבר אין זכר.

הראיונות הם מאיכות בלתי רגילה ויש להם חשיבות היסטורית וספרותית עצומה. היה אפשר להיווכח בכך בפרסום הראיון שלה ב"משא" עם המשוררת אסתר ראב, ששפרה הואילה לתת לנו לגיליון 30 השנה למות אסתר ראב [675], לאחר שהיה גנוז אצלה מאז פירסומו בחודש יוני 1973!

הראיונות, שנדפסו בשעתם בעיתון, הוקלדו כולם לקבצי מחשב והם ערוכים ומוכנים לדפוס.

איפה הוצאת הספרים או הקרן שתרים את הכפפה ותוציא לאור את הספר החשוב הזה?

המרואיינים היו: אסתר ראב, אהרן אפלפלד, ששון סומך, חנוך ברטוב, יונתן רטוש, ט. כרמי, ש. שלום, נעמי פרנקל, אלכסנדר סנד, ע. הלל, עדי צמח, עזרא זוסמן, דן צלקה, אבות ישורון, יורם קניוק, ישראל הר, אהרן מגד, נחום גוטמן, אבא קובנר, עוזר רבין, א.ב. יהושע.

                                               

 

 

* * *

יוסי אתר

ממשש שדיים מומחה (בדימ.)

לא, לא אוכל לסלוח לך על דברי ההבל שכתבת והזלזול שהפגנת בכתיבתך בגנות החזה הקטן של בנות תל אביב. [גיליון 677]. אין דבר יותר יפה ממנו, זקוף מוצק, וניתן לחפינה ביד אחת ,  או כפי שאומרים באנגלית MOUTH FULL – מה לנו ולעטינים הגדולים הנופלים ונמרחים על הבטן, וכשהבחורה שוכבת על גבה, הם נופלים תחת בית שחייה.

אמנם אני לא ארדואן ולא אדלסון, אבל בשמי ובשם כל השדיים הקטנים והמוצקים אני דורש התנצלות!!!

ואסיים באירוע מכונן: המתנתי באור אדום ברמזור ביפו, לידי עצרה מכונית נהוגה בידי צ'חצ'ח עם מוזיקה בפול ווליום. לפתע חלפה על פנינו במעבר חצייה בחורה צעירה ויפה כשהיא רוכבת על אופניים, היא לבשה מכנסי כותנה זעירים  וחולצת טריקו לבנה, עם חזה קטן מוצק וזקוף. מודעת ליופייה ולנעוריה.

הסתכלתי על הנהג ואמרתי לו "אני יודע על מה אתה חושב!"

בלי היסוס הוא השיב לי "הלוואי והייתי הכיסא של האופניים שלה!" 

איזה תשובה מקסימה...

יוסי אתר

ממשש שדיים מומחה (בדימ.)

 

* * *

משה כהן: הנדון: התפכחות קשה

מכובדי,

איפה, איפה הם ימי הסכמי אוסלו וההתנתקות העליזים! שלום אמת היה קרוב כל כך ובהישג יד. ההמונים דרשו "שלום עכשיו". לו רק תיסוג ישראל מהשטחים ישתרר השלום ותשקוט הארץ.

המאורעות האחרונים במרחב שלנו הנחיתו מכה אנושה על החלום המתוק הזה. ידו של האסלאם על העליונה והוא חרט על דגלו את חיסולה של מדינת ישראל, עם או בלי שטחים, עם או בלי זכות השיבה. כמה נוח היה לתלות את כל הקולר בביבי ולהאשים אותו בסיכול השלום המיוחל.

רבותי, החלומות באספמיא האלה נגוזו בכיכר השחרור של קהיר כאשר ההמון המתפרע הסתער על השגרירות שלנו, וכאשר ראש ממשלת טורקיה משוטט בעולם ומסית נגדנו ומאיים במשלוח חיל הים שלו נגדנו. ולא, זה לא בגלל ביבי, שהרי לאחר הפגיעה המבישה של ראש ממשלת טורקיה בנשיא מדינת ישראל קבל עם ועדה בוועידת דבוס, מיהר שמעון פרס למחול על כבודו לטובת המדינה והתנצל אישית בטלפון בפני ראש הממשלה הטורקי, הבוטה והמסית. וכמובן, פירשו הטורקים את המחווה שלנו כחולשה, ומתנפלים עלינו כעת ביתר שאת.

מה המסקנה העגומה? הסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו סכסוך טריטוריאלי – אלא דתי, ושום ויתורים טריטוריאליים מצידנו לא ירצו את הקנאים המוסלמים סביבנו. חברים יקרים, הגיע הזמן להתפכח מחלום "שלום עכשיו" ההזוי ולהתמודד עם המציאות בפועל, קשה ככל שתהיה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

איליה בר זאב / שני שירים

 

אהלים

 

מְפָרְקִים.

נֶאֱחָזִים בִּסְבַךְ יְרִיעוֹת בַּד וְקַרְטוֹן, מוֹטוֹת עֵץ וּבַרְזֶל,

מִתְנַּפְצִים בְּחוֹמוֹת בֶּטוֹן

מֻגְבָּהוֹת.

 

מִתְפָּרְקִים –

כְּלָבִים מְאֻלָּפִים (תְּקִיפָה לְלֹא נְשִׁיכָה) סוֹבְבִים

וּלְשׁוֹנָם רַכָּה,

שׁוֹתֶתֶת.

מְאַלְּפִים מְנֻסִּים אוֹחֲזִים בְּקוֹלַר, בְּמַחְסוֹם פֶּה

מֵעוֹר וּמַתֶּכֶת.

בְּאַלָּה.

 

עָמַדְתִּי נָבוֹךְ מוּל מֵי תְהוֹם מוּשָׁבִים אֶל  שֶׁפֶךְ

הַיַּרְקוֹן הַמְזֹהָם.

 

חסרי בית

 

עוֹד מְעַט סְתָיו –

אנשים מְחֻבָּקִים בְּפִנּוֹת לְלֹא מוֹצָא,

קוֹל חָדָשׁ בָּרוּחַ הַלֵּילִית לְיַד חָרְבוֹת הָאֹהָלִים.

פַּעַם הָיִיתִי צָעִיר סוֹעֵר בְּגֶ'סִי כֹּהֵן,

חוֹזֵר נִפְעַם בְּשָׁעוֹת לֹא

שָׁעוֹת בְּקַו "סְטְרוּמָה וָתִיקִים"  אֶל חֶדֶר מֶסְמֻרְטָט

בִּרְחוֹב אֶחָד בְּמַאי,

מֵטִיל מֵימַי בְּקִירוֹת מִגְרָשׁ הַכַּדּוּרְסַל הַסָּמוּךְ

שֶׁל מִיכָה שָׁמְבָּן.

 

פַּעַם חָלַמְתִּי עַל בַּיִת בַּכְּפָר,

עַל

אִשָּׁה אַחַת.

 

 

 

* * *

יורם אטינגר

ספטמבר באו"ם – והעיקר, לא לפחד כלל!

מתוך: "מקור ראשון", 11 בספטמבר 2011

הנשיא אובמה פועל נגד היוזמה הפלסטינית בעצרת האו"ם כמי שכפאו שד – למרות התייחסותו לאו"ם כשחקן המרכזי בזירה הבינלאומית, על אף תפישת עולמן הפרו-פלסטינית של שגרירתו לאו"ם ויועצתו הבכירה ביותר לענייני חוץ סוזן רייס, ויועצתו לעניינים רב-לאומיים סמנתה פאוארס, ולמורת רוחה של יועצתו המיוחדת ו"החצי השני של מוחו" ואלרי ג'ארט, וחרף אמונתו שהעניין הפלסטיני הוא שורש זעזועי המזרח התיכון ובבת-עינם של הערבים.

שיטת הממשל האמריקאית אינה מאפשרת לנשיא לפעול באופן בלעדי בנושאי חוץ וביטחון. כושר התמרון של הנשיא – שהוא זרוע אחת משלוש זרועות הממשל – מוגבל על ידי מערכת ריסונים ואיזונים, ובמיוחד אלו הקשורים לשני בתי הקונגרס, שהם זרוע נוספת של הממשל, השקולה בעוצמתה לנשיא.

בית הנבחרים והסנאט, המהווים מבצר תמיכה ברעיון מדינה היהודית מאז המאה ה-18, הבהירו לאובמה את תמיכתם הבלתי-מסויגת בישראל, את התנגדותם הנחרצת למהלך הפלסטיני באו"ם ואת חשדנותם המושרשת כלפי מוסדות האו"ם.

מרבית צירי בית הנבחרים וסנטורים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, הנהנים מעצמאות מוחלטת מהנשיא ושולטים על "כוח הארנק", תומכים בהשעיית סיוע החוץ לרשות הפלסטינית ולמוסדות האו"ם. מצליף המיעוט הדמוקרטי, סטני הוייאר, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ, הווארד ברמן, והסנטורים הדמוקרטים הבכירים רוברט מננדז וצ'אק שומר – הבהירו לנשיא ששתי המפלגות שוללות את היוזמה הפלסטינית.

המחוקקים מהווים את הנציגות האותנטית ביותר של הבוחר האמריקאי – שהוא הציר המרכזי בשיטת הממשל – המכיר בישראל כבעלת-ברית ייחודית, המשייך את הפלסטינים ל"ציר הרשע", המזהה ערבים ומוסלמים כחולייה מרכזית באיום הטרור, הרואה באו"ם ארגון כפוי-תודה ומגרש ביתי של אויבי ארה"ב, ומצפה שאובמה ישפר את יחסו לישראל.

עוצמת הבוחר והמחוקק האמריקאיים עולה ככל שמתקרב מועד הבחירות וככל שנחלש מעמדו של הנשיא, כפי שאכן מתרחש בימים אלו. התמיכה באובמה הידרדרה מ-65% בינואר 2009 ל-39%, והוא הפך לנטל על המחוקקים הדמוקרטים, שתמיכתם במדיניותו היא תנאי בל-יעבור לבחירתו מחדש בנובמבר 2012.

ארה"ב מבהירה שאין שחר לחשש ישראלי מצונאמי בספטמבר, מדינות ערב מתנערות מהתחייבויות כספיות לרשות הפלסטינית, העלולה לאבד גם את הסיוע האמריקאי; מנהיגי ערב זועמים על אבו מאזן השואף לזעזע את האזור כאשר הם עומדים בפני צונאמי מבית,

וישראל? האם ממשלת ישראל תשתחרר מתסמונת הצונאמי שהיא תוצרת-בית ותמנף את תמיכת ארה"ב?  או האם היא שוב תאגף את הקונגרס האמריקאי משמאל – כפי שקורה מאז 1993 – תהפוך "קו אדום" ל"קו ורוד" ותיאחז בהחלטה נטולת-סמכות-אכיפה של עצרת האו"ם כתירוץ לנסיגה נוספת מנכסי צאן ברזל רעיוניים וביטחוניים?!

 

* * *

נתי מלאכי

חרדית

 

בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה בְּשֵׁינְקִין

הִיא מְדַמְיֶנֶת

חֲצָאִית מִינִי אֲדֻמָּה

גַּרְבִּיּוֹנֵי עוֹר

וְלִפְּסְטִיק אָדֹם עַז

 

חֲזִיָּה דַּקָּה מִדָּה 60

בְּלִי הַפֵּאָה הַבְּרוּקְלִינָאִית

בְּחוֹתֶמֶת הָרַבִּי

שְׁטֶעטְל

 

וּקְצָת צְמִידִים כְּבֵדִים

בְּעִצּוּב אִיטַלְקִי

בְּפֶרֶק הַיָּד שֶׁרָחֲצָה קַרְפִּיּוֹנִים

וְהֵכִינָה קְרֶעפְּלָךְ לָאֲרוּחַת שַׁבָּת

 

מְדַמְיֶנֶת שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת

כְּמוֹ זוֹנַת תֵּל בָּרוּךְ

בְּלִי לוֹמַר "גֶּעוַלְד" לַשּׁוֹטְרִים

הַחוֹסְמִים כְּבִיש בְּשַׁבָּת לְיַד

הָאֲבָנִים בְּסִמְטַת מֵאָה שְׁעָרִים.

 

בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה

עִם מֶתַח מִינִי וְרֵיחַ

סַמִּי בּוּרֶקַס מִמּוּל

הִיא רוֹאָה עַצְמָהּ, כְּאוֹתָהּ יַלְדָּה

הַמְּשַׂחֶקֶת חִלּוֹנִית עִם צְמִידִים שֶׁאָסְפָה

בַּחֲצַר הַחִלּוֹנִים

עַד שֶׁבָּא הַסַּבָּא בְּחִיל וּרְעָדָה

בְּמוֹרָא גָּדוֹל

וְסִנֵּן בְּפֶה מָלֵא

 

"חוֹטֵאת..."

 

 

* * *

סוף-סוף מצאה התקשורת הישראלית, הפועלת גם בשירות הקיצונים המוסלמיים, את האשם העיקרי בהתפרצות בליל שישי האחרון לשגרירות ישראל בקהיר, ושריפתה. זהו כמובן בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שהתנגד לעצתם של המצרים להשעות לשבועות אחדים את מועד שובו של שגריר ישראל לקהיר! – וכך ראש הממשלה שלנו אשם בשריפת השגרירות שלנו, ואנחנו מנשקים את התחת של השקרים המזרחיים של התקשורת המצרית והערבית ונמשיך לשרת אותה כמו זונה בהתנדבות!

 

 

* * *

בן-דרור ימיני

1. מזרח תיכון שאהידי

ציטוט מעיתון "מעריב" מיום 9.9.11

הכבוד הלאומי חשוב, אבל האינטרס הלאומי חשוב הרבה יותר * אמנסטי בשירות השאהידים * ישראל עוברת תהליך התחרדות * דפני ליף: סרבנית או לא?

המזרח התיכון שרצינו מסרב להגיע. על רקע מפגן השנאה בקהיר, ספק אם מדובר במעבר מעריצות לדמוקרטיה. משום שיש עוד מעבר, ואולי חשוב יותר. המעבר  של תורכיה מכמליזם לארדואניזם. מאתא תורכ לארדואן. מכיוון ליברלי, חילוני ודמוקרטי לכיוון איסלאמיסטי ואנטישמי. האם, על הרקע הזה, נהגה ישראל נכון? נבדוק.

ממשלת ישראל שמרה על הכבוד הלאומי של מדינת ישראל, ולא התנצלה בפני תורכיה. האם היא ראויה לצל"ש? נבדוק. ככל שמשפחה, כנופיה, קבוצה, חברה, מדינה, שומרת יותר על כבודה, כך יש סיכוי שמדובר בחבורה פרימיטיבית יותר. בדנמרק ובנורבגיה, ספק אם המושג "כבוד לאומי" קיים במילון. ככל שמדברים עליו פחות, יש אותו יותר. מדינות מתוקנות דואגות לאינטרס לאומי. לא בהכרח לכבוד לאומי. יש יותר מתים בעולם בגלל "כבוד" מאשר בגלל משהו אחר. גם רצח "על רקע כבוד המשפחה" הוא עוד גידול פרא של מושג ה"כבוד". וככל שמשפחה שומרת יותר על כבודה, סביר להניח שזו משפחה מפגרת ואומללה יותר.

כך שהחלטת ישראל שלא להתנצל בפני תורכיה צריכה להיבחן על רקע האינטרס הלאומי, ולא הכבוד הלאומני. ההחלטה היתה נכונה, אבל ככל הנראה, לא בגלל ענייני כבוד. הרי ישראל עשתה כל מאמץ כדי לרצות את תורכיה, למרות שתורכיה הייתה צריכה להתנצל. זה לא רק שהסגר היה חוקי, לפי דוח פאלמר. אלה גם פעילי ה-IHH, שהפליגו עם המאוי-מרמרה, שצווחו את "חייבר חייבר אל-יאהוד ג'יש מוחמד סא-יעוד" – המנון השמדת היהודים של האיסלאם. והם גם הצהירו על הזדהות עם אחמדינג'אד ועם מטרת העל של מחיקת ישראל מהמפה, ואחד מראשי הארגון פרסם מאמר שכותרתו: "אללה הוא אכבר, זה הזמן לחסל את ישראל."

וזו הקבוצה שזכתה לעידודו של ארדואן. אז מי צריך להתנצל?

כך שמתן פיצויים לחבורת הג'יהדיסטים הזאת תוביל, מן הסתם, גם לתשלום פיצויים לפלסטינים שהוציאו להורג את בני משפחת פוגל באיתמר. ולמרות זאת, ישראל הלכה רחוק בוויתור שלה על "כבוד לאומי". הרי תורכיה היא מעצמה אזורית, וכו' וכו'. לארדואן זה לא הספיק, משום שהוא רצה השפלה. הוא לא חיפש דרך לרדת מהעץ. הוא טיפס עליו כדי להישאר שם. וגם אם ישראל היתה מבצעת את כל פקודותיו המוזרות, זה היה רק מדרבן את התיאבון שלו. הוא רוצה להפוך לסולטן. הוא רוצה אימפריה. הוא רוצה את תמיכת המוסלמים. שום התנצלות של ישראל לא היתה משנה את האסטרטגיה העקבית שלו.

חוקר האנטישמיות באיסלאם, פרופסור אנדרו בוסטום, חשף את השקר שמסתתר מאחורי "המנהיג המתון" של תורכיה. מדובר באדם בעל דעות אנטישמיות. אלא שהאנטישמיות שלו לא היתה רק גחמת נעורים בתנועת נוער אנטישמית, ולא רק חיבור המחזה האנטישמי "מסקומיה". מדובר גם בעשור האחרון. אשתו של ארדואן, אמין, השתתפה בבכורת הסרט האנטישמי והאנטי-אמריקני "עמק הזאבים", והאיש עצמו צידד בסרט. זה היה לפני המשט ולפני עופרת יצוקה. זה האיש. 

תורכיה איננה רק ארדואן ויש לה היסטוריה של יחסים הוגנים עם יהודים. היו תורכים שסייעו בהצלת יהודים במלחמת העולם השנייה, וארדואן, דווקא הוא, קיבל אות הוקרה מהליגה נגד השמצה על פועלם. הוא גם נשא באותה הזדמנות נאום נלהב נגד האנטישמיות. חבל שלא נותר ממנו דבר. אבל יש בתורכיה אופוזיציה חילונית וליברלית.  אסור לשבור את הכלים. ישראל היתה צריכה לקבל את המלצות דוח פאלמר כלשונן. כלומר הבעת צער. למעשה, זה כבר נעשה. ואם היה סיכוי שההתנצלות היתה פוגעת בכבוד הלאומי, אבל משרתת את האינטרס הלאומי – היא היתה מוצדקת. אלא שמלכתחילה, כדאי להודות, לא היה לכך שום סיכוי.  

 

אמנסטי בשירות השאהידים

יש משהו מפתיע בדו"ח פאלמר. משום שבניגוד לדו"חות קבועים של גופים בינלאומיים, שהפכו לשגרה, הדו"ח דווקא מקבל חלק ניכר מטענותיה של ישראל, מצדיק את הסגר, אך גם מבקר אותה על שימוש חריג בכוח. אין בדו"ח שום התייחסות מספקת להתבטאויות השהידיות של אנשי ה-IHH כמתואר לעיל. אך הבעייה איננה פאלמר. הבעייה היא, למשל, אמנסטי. הנה לנו ארגון בעל יומרות להגינות. ומה עושה הגוף הזה? ובכן, זה לא שהם בדקו את הדו"ח ומצאו שהוא שגוי. זה לא שהם הציגו לנו הוכחות לכך שאנשי ה-IHH הם למעשה פעילי הסניף התורכי של האחות תרזה. לא ולא. במקום אמירה לעניין, דובר מטעם אמנסטי שפך סדרה של קללות על ישראל, חזר על כל הטענות שהופרכו בדו"ח פאלמר, ואימץ רק את אותן פסקאות שמאשימות את ישראל בשימוש חריג בכוח.

מי שמוציא שם רע לארגוני זכויות אדם זה לא מי שמבקר אותם. הם עושים את העבודה בעצמם. ומי שבכל זאת מאמץ את ההבלים שלהם נגד ישראל זה לא משום שאפשר לקחת את הארגון הזה, ודומים לו, ברצינות. ממש לא. וזה לא שמי שקורא את הדו"חות שלהם הופך לשונא ישראל. זה אמנם קורה, אך הסדר הפוך. מי ששונא את ישראל כותב את הדו"חות ואת התגובות האלה. העובדות אינן מבלבלות אותו. אמנסטי עשה דברים רציניים בעשורים האחרונים בהגנה על זכויות אדם. אבל כשהגוף הזה מגיע לישראל, השנאה מעבירה אותו על דעתו.

 

לא כל המוסלמים טרוריסטים

תורכיה בחרה לבצע פרובוקציה קטנה, והשפילה קבוצה של ישראלים בבדיקות מיוחדות בשדה התעופה. עיתונאים ופוליטיקאים קפצו על המציאה: עכשיו תרגישו מה מרגישים הערבים. דמגוגיה זולה. משום שגם אם מצאו איזו סכין ואפילו אקדח, רחמנא ליצלן, במזוודה של ישראלי לפני שנה או שנתיים, עדיין המצב הוא, כפי שכתב העיתונאי הסעודי עבדל רחמן אל-ראשיד: "לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים מוסלמים."

הבדיקות הנוספות מתבססות על עובדות. לא על שנאה לשמה. תורכיה ביצעה השפלה לשם השפלה. לא בדיקה. בהתחשב בעובדה שיש בתורכיה איסלאמיסטים שלפי עדותם העצמית הם ישמחו להיות שהידים, ואחרים צווחו "מיליון מרטירים צועדים לעזה" – הבדיקות הנוספות שלהם הן חובה. לא פרובוקציה. ביום שבו ישראלים יכריזו על עצמם כשהידים, או שהיהודים יהיו אחראים על מאה אחוז מהטרור הבינלאומי – הבדיקות נגדם יהיו מוצדקות.

זה לא אומר שכל הבדיקות שנערכות בישראל ראויות לחותמת כשרות. יש עדיין השפלות מיותרות. צריך לצמצם אותן לאפס. לא כדי למצוא חן בעיני התורכים. למען עצמנו ולמען ערביי ישראל, שרובם המוחלט הם אזרחים נאמנים.

 

אובמה איננו אוייב

הדברים שאמר רוברט גייטס, לשעבר שר ההגנה האמריקני, גם בתקופת בוש, צריכים להדליק לא רק נורית אדומה, אלא גם פנס אדום. בנימין נתניהו, לפי גייטס, הוא "כפוי טובה. הוא מסכן את ישראל בסירובו לטפל בבידודה ההולך וגדל ובבעיות הדמוגרפיות שנובעות מהחזקת הגדה המערבית."

הביקורת של גייטס נאמרה בעקבות מסיבת העיתונאים בבית הלבן, שבה הטיף נתניהו מוסר לאובמה. היחסים בין ישראל לארה"ב לא התמוטטו. אבל הנזק, מתברר, הרבה יותר גדול ממה שחשבנו.

יש לנו מספיק עוכרי ישראל אמיתיים, בתוכנו ובעולם הרחב. גייטס רחוק להיות אחד מהם. כשר ההגנה, הוא הרחיב את שיתוף הפעולה בין המדינות, גם בתחום מערכות הנשק המתוחכמות, גם בתחום המודיעין. בגלל, או בזכות, אנשים כמוהו זוכה הברית בין ארה"ב לישראל למבול של ביקורת רעילה. לפעמים אנטישמית. ולכן, כאשר הביקורת מגיעה מגייטס, זה מחייב חשבון נפש. גייטס הוא בן-ברית. לא אוייב.

ארה"ב התייצבה, גם בעידן אובמה, שוב ושוב לצד ישראל. כך במשבר היחסים עם תורכיה, כך בעניין הפלוטילה, כך בעניין דו"ח גולדסטון. בעצרת האו"ם צפוי אמנם רוב להצעת ההחלטה על מדינה פלסטינית, אך במועצת הביטחון, שהחלטותיה מחייבות ומשמעותיות יותר, צפוי הנציג האמריקני להטיל וטו. וכפי שכתב ג'פרי גולדברג, הפרשן החשוב שחשף את הסיפור, הווטו האמריקני יהיה "למרות נתניהו ולא כדי לסייע לנתניהו." ולפני שגם גולדברג, כמו גייטס, יואשם באנטי-ישראליות, צריך להזכיר שמדובר באותו גולדברג שלא היסס לתקוף באופן נוקב את הקרן החדשה, שגם הצהירה על התנגדות ל-BDS (חרם וסנקציות נגד ישראל) וגם סייעה לגופים שתומכים ב-BDS.

משבר המרירות הזה בין ארה"ב לישראל קורה למרות שנתניהו, ייאמר לזכותו, צעד כברת דרך ארוכה. הוא קרוב להצעות אובמה מרחק של סנטימטרים. לא קילומטרים. נתניהו של היום ממוקם שמאלה מיצחק רבין בשיא הליכתו שמאלה. אבל איכשהו, במקום להפוך את המחוות שלו לדרמטיות, לסימנים של התמתנות, ביצע אותן נתניהו באופן מאולץ ונרגן. גם ה"כן" שלו נשמע בעיקר כמו "לא". וכך, רבין הוא סמל של התפייסות ושלום, ונתניהו, שהתפנית שלו גדולה יותר, הוא סמל של עקשנות וסרבנות.

 

התחרדות החינוך הממלכתי

בשבוע שעבר כתבתי על מה שקורה בכיתות א' – יותר ויותר חינוך חרדי. פחות חינוך ממלכתי ("שלום כיתה א', להתראות מדינת ישראל"). אסון זוחל, שמוביל אותנו לרוב של משתמטים בגיל גיוס. ד"ר גבי אביטל ענה לי, וטען שהתחזיות הדמוגרפיות מתבדות ("השד הדמוגרפי"), וכי הילודה בקרב החרדים והערבים יורדת, ובקרב שאר היהודים דווקא עולה. הוא גם מסתמך מחקר חדש של יצחק פייטלסטון, מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית.

ובכן, הזכרתי את המחקר. לא טענתי שהנתונים שם מופרכים. טענתי רק, שצמיחת החינוך החרדי אינה קשורה לילודה, אלא לגיוס תלמידים ממשפחות דתיות ומסורתיות. כך שאביטל לא הפריך שום דבר. האסון הזוחל הזה אתנו, ושום קוסמטיקה דמוגרפית לא תטייח אותו.

אלא שהמצב חמור יותר. משום שבמקביל, חלק מהחינוך הממלכתי דתי הולך והופך לתורני. כמעט לחרדי. כך, למשל, הגב' אסתר אורנבוך היא המפקחת המחוזית של החמ"ד במחוז תל-אביב. במפגש עם בוגרי ישיבות היא הצהירה במפורש על מדיניות של הפיכת בתי ספר ממלכתיים-דתיים להרבה יותר תורניים. היא גם התריעה על כך ש"קשה לנו לא עם ההורים שאינם שומרי מצוות אלא עם ההורים הדתיים הפושרים." היא מסיימת את החזון שלה בתקווה להפוך את החינוך הממלכתי-דתי ל"מקום רוחני ערכי תורני עם רף מאוד גבוה."

בנוסף, חלק מהחינוך הדתי הופך כמעט רשמית לחרדי. תחת מטריית חוקי נהרי, נוצרים זרמים דתיים-חרדיים (חרד"לים). יש שם עדיין לימודי ליבה, אבל פרוטוקול דיון של צמרת אותו זרם, שהגיע אליי, מגלה שלימודי החול הולכים ומתמעטים. "שש שעות בשבוע" בלבד, ציין בסיפוק אחד מהרבנים שהשתתפו בדיון, על בית הספר שלו. זה יותר טוב מכלום, אבל זה גם קרוב יותר לכלום.

צריך להבהיר עוד משהו. חוק נהרי אינו מחייב את המדינה לממן בתי ספר ייחודיים. הוא מחייב את הרשויות להשלים את המימון, אם המדינה מממנת. שר החינוך, אם רק היה רוצה, היה יכול להפסיק את מימון המדינה. או אז, גם חוק נהרי היה מתאיין. אלא שכפי שקודמיו לא העזו, גם הוא לא מעז. הוא יודע שהקואליציה תתפרק באותו יום.

העיוות הזה הופך לאחד האסונות הגדולים ביותר של מדינת ישראל. אסון זוחל. גן עדן להתפרקות ולרמיסת החינוך הממלכתי. וכמו קאטו הזקן אחזור ואומר: ישראל היא מיעוטוקרטיה. לא דמוקרטיה. חוקי נהרי הם רק דוגמה אחת. עד שלא תשונה שיטת הבחירות, באופן שהרוב יהיה בשלטון, הנזקים רק יתעצמו. עדיין לא מאוחר לשנות. אבל לשם כך צריך להתעורר. וזה עדיין לא קורה.

 

סרבנית?

מה הקשר בין סרבנות לבין מחאה? מדע העלו את השאלה הזו בעניינה של דפני ליף, ולא העזו לשאול את ציפי חוטובלי או את אורלי לוי? ובכן, הכיוון צריך להיות הפוך. אם יש חבר/ת כנסת שהשתמטו משירות מסיבות אידיאולוגיות – זה עניין לציבור. צריך לשאול. גם אותם וגם את ליף, שנושאת את דגל הצדק החברתי. משום שצדק חברתי כולל גם שוויון. שוויון כולל גם שוויון בנטל.

ליף חתומה על מכתב סרבנות. אלא שבנוסף לדברים שכתבתי, אוסיף שלא כל גחמת נעורים צריכה להיות אות קלון לכל החיים. ולכן, ביקשתי מליף הסבר קצת יותר מעודכן. התגובה היתה כדלקמן: "לא התגייסתי לשירות צבאי עקב פרופיל רפואי נמוך. לו בריאותי היתה מאפשרת זאת, הייתי מתגייסת."

התשובה מתחמקת מעניין הסרבנות, ויש בה גם נסיגה מעניין הסרבנות. אבל הפעם נסתפק בתשובה, ללא תוספת תהיות.

 

 

2. עיתונות, בכיינות וצביעות

ציטוט מעיתון "מעריב", 13.9.11

בפרשת ערוץ 10, אדלסון וההתנצלות יש הכול – רק לא פגיעה בחופש הביטוי. להלן ארבע סיבות להפסקת מסיבת הצביעות, שאחת מהן היא עמוס שוקן.

סיפורנו מתחיל בכתבה ששודרה בערוץ 10 על המיליארדר שלדון אדלסון. לאחר השידור חשב כוכב הכתבה שהיא כללה גם הוצאת לשון הרע נגדו. ייתכן שזה נכון. ייתכן שלא. העניין החל להתברר משפטית.

בעלי הערוץ רצו לחסוך מעצמם את ההליך המשפטי, שהוא גם מייגע וגם יקר, ולכן החליטו שהם מעדיפים פשרה שכוללת התנצלות. בעיני העיתונאים זה לא מצא חן. הם טוענים שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי.

האומנם? ובכן, להלן ארבע סיבות להפסקת מסיבת הבכיינות והצביעות.

ראשית, אם בעלי ערוץ 10 היו מונעים את שידור הכתבה, על תקן של קומיסרים, היה בכך טעם לפגם, אבל הם לא עשו שום דבר, בין אם ידעו ובין אם לא ידעו משהו מראש. הכתבה שודרה בלי שום צנזורה ובלי שום פגיעה. כך היה צריך להיות וזה גם מה שהיה.

שנית, הנוהג המקובל הוא שכל עיתונאי עושה כאוות נפשו. כאשר מגיעה תביעת דיבה, בעל העיתון הוא שמשלם גם את ההוצאות וגם את הקנס. זו הוצאה שיכולה להגיע לעשרות ולמאות אלפי שקלים. כך שאם העיתונאים מסרבים לפרסם התנצלות – אין שום בעיה, ובתנאי אחד: שהם יהיו אלה שישלמו את ההוצאות והקנס בהמשך.

מה שבלתי אפשרי הוא שהם גם יזכו לחופש מוחלט, ובכלל זה להוציא לשון הרע, גם לדרוש חסינות מאחריות, וגם לכפות על הבעלים את ההוצאות. כמה נפלא להיות גיבורים על חשבון הגבירים.

שלישית, עם פרוץ הפרשה התחדשו הדיבורים על "צנזורה עצמית". ובכן, הזהות הפוליטית של חלק מבעלי ערוץ 10 ידועה ברבים. אלא שהקו הפוליטי שלהם אף פעם לא השפיע על הערוץ. כשבודקים את הקו השמאלני, אולי שמאלני מדי, שמאפיין את הערוץ, הסיפור על "צנזורה עצמית" נשמע יותר כמו אגדה. בעלי הערוץ לא כפו ולא הכתיבו. גם התלהבות היתר של הערוץ מהמחאה החברתית מעידה על חופש מוחלט, לא על "צנזורה עצמית". לא כך נוהגים מי שרועדים מאימתו של הטייקון שמרחף מעליהם.

רביעית, לבעלי ערוץ 10 יש קו פוליטי. הם אף פעם לא כפו אותו. אבל עם פרוץ הפרשה טרחו כמה עיתונאים להפוך דווקא את עמוס שוקן לגיבור גלובלי של חופש הביטוי.

שוקן? הרי ספק אם יש הבדל של מילימטר בין הקו הפוליטי של שוקן לבין העיתון שבבעלותו.

סימביוזה. אם מישהו מבעלי ערוץ 10 היה יוצר סימביוזה דומה, היינו זוכים לרעידת אדמה. אבל הנה, בעידן האורווליאני שלנו, שוקן מוצג כאביר חופש הביטוי, ובעלי ערוץ 10 כאויבי חופש הביטוי. אין גבול לאבסורד.

כך שיש צורך בקצת יותר צניעות לפני שמנהלים קמפיין על "פגיעה בחופש הביטוי". הרי לעיתונאים מותר הכול. הרי בעלי הערוץ צריכים לשלם על טעויות העיתונאים. הרי המעורבות של בעלי הערוץ, גם ככה, שואפת לאפס. לא צנזורה גלויה ולא צנזורה סמויה. ואם נותר להם משהו לעשות, זה בעיקר להציל במשהו את כבודם, ואפילו את כספם, על ידי החלטה על התנצלות. וגם את הזעיר מזעיר הזה יש מי שרוצה לקחת מהם.

אם בעלי ערוץ 10 היו רוצים, הם היו יכולים להקים כאן ערוץ בנוסח פוקס. ערוץ ימני. בלי שום התנצלויות. אבל הם לא עושים את זה. ולא ברור מדוע לא. במקום פוקס, יש להם ערוץ שהקו שלו קרוב יותר למר"צ. אפשר לקרוא לאבסורד הזה הכול. זו בוודאי לא פגיעה בחופש הביטוי. זו הוכחה לכך שיש כאן מקהלה צבועה של עיתונאים שהשתן עלה להם לראש. חופש הביטוי רשום על שמם בטאבו. רק שצריך לדייק, לא מדובר בחופש הביטוי. מדובר בכוח הביטוי. כוח דורסני וצבוע. והם רוצים עוד.

 

* * *

אסנת רז: הערה קטנה בנושא מחלת האפילפסיה שבגינה לא שירתה דפני ליף בצבא

שלום אהוד,

למרות שניתן היה להסתפק בעובדה שדפני ליף חתמה על עצומה הקוראת לסרב לשרת בצה"ל על מנת להדגים את יחסה אליו, הרי דוגמא קטנה לכך שלא מחלת האפילפסיה מונעת ממי שרוצה לשרת להתגייס לצבא. 

בתם של שכניי אובחנה כחולת אפילפסיה, לאחר שבמהלך טיול שנתי בכיתה י"ב אף נפלה למדורה בעיצומו של התקף. עם כל זאת, לא די בכך שהתנדבה לשנת שירות במגזרים טעוני טיפוח אלא לאחר מכן גם התנדבה לצה"ל לשירות צבאי מלא. במהלך השירות לקתה שוב בהתקף אפילפטי ושוב התעקשה לסיים את תקופת הסדיר. צה"ל איפשר לה זאת. דומני שכל מילה נוספת מיותרת.

 בברכה,

 אסנת רז

 

* * *

אהרון אבי זיו

מתי הוציא לאחרונה האיסלם אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה?

שלום לכם חדשות בן עזר,

ברצוני להגיב תגובה קצרה למה שפרסם לאחרונה מתי דוד מתוך מה שכתב בזמנו קרליבך. לאחרונה  פרסם פרופסור בני מוריס  את ספרו "1948" ובו הוא בוחן ומבליט את ההבטים הדתיים של הסכסוך ביננו ובין העולם המוסלמי ובמיוחד עם הארצות השכנות. ואלה שקראו לו בזמנו בשמות גנאי אכלו את הכובע. אני ממליץ לכולם, גם לחבריי מן השמאל וגם לחבריי מן הימין לקרא את הספר ולהתמודד עם המציאות בעיניים פקוחות.

ובאשר לדבריו של קרליבך, הנה ציטוט שהוצאתי מהקשרו: "הוא [האיסלם – מ.ד.] לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא." כך קרליבך.

אך אם כן מה עם כל מחקריו של אבן סינה. שאנתולוגיה מכתביו התפרסמה לאחרונה בעברית, ומה עם בירוני והארון אל ראשיד. ומה עם אל חוריזמי ממציא האלגברה ומגלה האלגוריתם? ובאיזו סביבה פעלו אנשים כמו הרמבם וסעדיה גאון . ואיך הגיעו אלינו כתבי אפלטון? ומאיזו באר שתו משוררים יהודיים בספרד? ומי היה אבן חאלדון?

הקיצור, באוייב, ובמיוחד באוייב מר, אסור לזלזל, כדאי ללמוד אותו ועליו ולא להמעיט בערכו.

בברכה

אהרון אבי זיו

 

אהוד: שמת לב ודאי מאלו תקופות הם כל המפורסמים המוסלמים שהזכרת. בעת החדשה אני נזכר רק בשני שמות של מוסלמים בעלי שיעור קומה עולמי – הסופר נגיב מחפוז, שמתנקש פגע בו קשות מפני שתמך בשלום עם ישראל, והנשיא אנוואר סאדאת, שנרצח על מלחמתו באיסלאם הקיצוני. ובאשר למפורסמים אחרים, הלא הם מוחמד עטא. אחמדיניג'ד. בן לאדן. ארדואן. קדאפי. חג' אמין אל-חוסייני. סאדם חוסיין. יאסר ערפאת, ועוד שפע של רוצחים, טרוריסטים, דיקטטורים, פושעים ומנוולים על פי כל קנה מידה שהוא.

 

* * *

מוקי אלדד: על דאגתה של הגברת אורה מורג

אהוד היקר,

 קראתי בעיון רב, על דאגתה של הגברת אורה מורג הנכבדה. אינני יודע מה הגברת המכובדת רוצה מביבי. מה ביבי יכול לעשות יותר ממה שעושה ופועל. אינני רואה איש אחר מלבדו המסוגל לעמוד בראש הפרמידה בעיתות כאלה.

אהבתי את תשובתך לגברת, שכנראה מלאת טענות כרימון. זוכר  בזיכרון כל מה שכתבה על ניצב המשטרה, קטוע הרגל, איש יקר, המבקר ותומך בקטועי רגליים, שכל פשעו היה בקשר טפשי עם איזו אינס.

שלך בידידות,

מוקי אלדד

 

 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

אי אפשר להלביש על מחאת האהלים את כל הבעיות של מדינת ישראל 

דיין, כשר החקלאות, ענה בשעתו לפקיד שהציע לו לייבא אבקת חלב, שעדיף לייבא אבקת פקידים. כך שמקדמת דנא עלה הרעיון של הפקידים בעלי הסמכות – ליבא אבקת חלב. זה לא רעיון חדש. מאז ומתמיד לנערי האוצר יש תוכניות מגירה הנשלפות בעיתות משבר. חלק מהן זה ייבוא תוצרת טרייה וחלק מהן להטיל מע"מ על  פירות וירקות ועוד. כולן – נגד  קיום חקלאות בישראל.

ליבוא האננס הטרי לישראל אחראים שרי החקלאות שלום שמחון וישראל כ"ץ והפקידים הבכירים במשרד החקלאות באותה תקופה. הגדיל לעשות השופט ברק בבית המשפט העליון, כשלאחר 3 שנים שנדונה בחיוב רב העתירה שלנו נגד ייבוא אננס  טרי לישראל, קיבל לידיו את התיק. ספק אם בחודש ימים הוא  הצליח  להתעמק בחומר שהצטבר. הוא דחה את העתירה  על הסף ושלח אותנו למשרדי הממשלה האחראים שנפנה אליהם. וכשהעזתי לקום ולומר – "כבוד השופט יש לי הצעה…" הוא קטע אותי ואמר "אם תמשיכי לדבר אחייב אותך בהוצאות."

מאז ברור לי שאין עם  מי לדבר. זו הרגשה קשה שבוודאי הצעירים הרגישו, שאין עם מי לדבר, שאין מי שיקשיב להם, שאין מי שינסה לסייע להם לפתור את בעיותיהם.

איני חושבת שמשתתפי המחאה החברתית עוסקים ביבוא חלב או משהו אחר.  זה רעיון של השלטון לשלוף פתרון אווילי כזה. המוחים  היו מעדיפים לייצא אבקת פקידים. סביר להניח שלאחר שירות צבאי (יש להניח ש גם דפי היתה מעדיפה להיות בריאה ולשרת בצבא ולא משנה שחתמה על המכתב. תלמידי תיכון, חיילים טייסים וקצינים בכירים  גם הם חתמו  בשעתו על מכתבים כגון אלו. עובדה שלא מנעה מהם לשרת בצבא), לאחר ההתמודדות עם רכישת השכלה גבוהה או מקצוע, המוחים  שברצונם להתפרנס מעבודתם או להקים משפחה או לרכוש דירה – נתקלים בחומה בצורה של אדישות וקשיים, בחלקם ביורוקרטיים.  ואין מה לחפש  – הפריפריה יקרה כמו כל הארץ עם אחוזי אבטלה יותר גבוהים מאשר במרכז הארץ.

 הרי הפתרון הכי קל עבור הצעירים הוא לרדת מהארץ, יקבלו אותם בגילם בהכשרתם המקצועית  ובערכם הסגולי בכל מקום בעולם שיבחרו להגר אליו. ההפסד כולו יהיה  של מדינת ישראל ושלנו. נישאר כאן מדינה של זקנים, חרדים וערבים, שמרביתם לא לוקחים חלק כיום בייצור, בעבודה ובבטחון ישראל.

לכן, גם אם עלו טרמפיסטים עם כוונה שלילית על המחאה, יש להבחין בינם לבין המצוקה האמיתית של  הדור הצעיר. יש להקשיב להם ולנסות לפתור את בעיותיהם שכן זו בעיית המדינה, זו הבעייה של כולנו. 

משתתפים בעיתונך מיגוון גדול של קוראים וכותבים – מדוע שלא ישלחו את המלצותיהם כיצד לסייע ולפתור את מצוקות הדור הזה שהוא העתיד שלנו? מדוע לא לאמץ נוהג שמשפחה מבוססת מאמצת משפחה צעירה? אולי  אפילו רק לתת כתובת ואוזן קשבת לבעיותיהם? פעם, כשעלו בהמוניהם, לאחר מלחמת השחרור, העולים החדשים וגרו באוהלים ובמעברות, כל היישוב נרתם לעזור להם בהתנדבות – בהקנית השפה העברית, בהדרכת נוער, בסיוע רפואי ועוד ועוד. ייתכן שעם כל השפע כיום במדינת ישראל זה מצב חרום ויש להירתם גם בהתנדבות לסייע לדור הצעיר.

 

* * *

ניצה וולפנזון: רצח הארמנים ואסתר ראב בדגניה

 

1. רצח הארמנים

קיבלנו עכשיו בתודה את גיליון 677 – ומצאתי בו השלמה לגיליון הקודם שחשבתי לכתוב בעקבותיו ולא הספקתי.  אני מתכוונת לנושא רצח הארמנים שהעלה בגיליון הקודם  נעמן בלקינד. הוספת הערה ששרה אהרנסון היתה עדה לרצח הארמנים והתכוונתי להזכיר שאביו של נעמן בלקינד בן-ימינו, הוא איתן בלקינד,  היה גם הוא עד לרצח הנורא ואף דיווח עליו לבריטים. והנה בגליון הנוכחי מזכיר נעמן את אביו באותו עניין. (הכרתי את איתן בלקינד והייתי עדה לפעילותו הציבורית המבורכת בראשון).

אגב, בראשון היה בית קולנוע "קולנוע נעמן" שהוקם לזכר נעמן בלקינד איש ניל"י שנתלה בדמשק – והיה אחיו של איתן בלקינד. הספקתי לצלם חלק מהבניין ברגע האחרון לפני שנהרס.

 

2. אסתר ראב בדגניה

מגיליון 675 למדתי שאסתר ראב הכירה את יעקב ברקוביץ. אסתר: "יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש-עשרה [צ"ל תשע עשרה וחצי], אכולת מאלאריה, ופועלת בסימן שאלה..."

ועל ברקוביץ מספרת אסתר לש. שפרה: "הם [אנשי דגניה] היו מורים שלי; יעקב ברקוביץ היה חורש ואני זרעתי אחריו פולים, אבל הבדלי הגיל היו חריפים מאוד."

 יעקב ברקוביץ היה דוד של אימא של אברהם [וולפנזון]. אני משערת שלאסתר היה מעניין לשוחח עם יעקב כי היה איש ספרות וידען גדול. אברהם [בעלי] ספג ממנו רבות ואף אני זכיתי להכירו. אדם מיוחד במינו במיזגו וביחסו לבריות, וגם יפה תואר. אשתו היתה הסופרת מרים זינגר [שעלתה ארצה בשנת 1920].

עכשיו שמתי לב שמוזכרת סוניה בלוך. כאשר נולדה בתה היא נקראה על פי עצתו של יעקב "צפרא". היא ובעלה ידידים שלנו ומתגוררים בחיפה. (גילם מעל תשעים שנה, צלולים ורעננים).

ויש גם תוספת מעניינת – קשר מקרי בין שתי ההערות: יעקב ברקוביץ היה אסיר בכלא דמשק ועבר עינויים באותה תקופה ששהה באותו הכלא נעמן בלקינד, שהועלה לגרדום. יעקב שוחרר מהכלא, לאחר שהתורכים לא מצאו די ראיות לחשדות שהוא חבר ב"השומר" או שיש לו קשרים כלשהם לניל"י.

בהוקרה

ניצה

 

אהוד: אם אינני טועה הסופרת מרים זינגר, ילידת פראג, היתה בחוג ידידיו של קאפקא ואף הוציאה ספר על פגישותיה עימו ועם חבריו, בהוצאת דגניה א'. אם איני טועה היא גם היתה מורה שלו לעברית.

נעמן בלקינד לא הועלה לגרדום אלא נתלה בכיכר המארג' בדמשק, שבה נתלה לימים אלי כהן. היום הורגים בסוריה בצורה הרבה יותר קלה ומהירה.

 

 

* * *

רון וייס: עוד על "הפגנת המיליון"

סופר נידח שלום,

אהרון רול במאמרו "לא מיליון ולא בטיח" (גיליון 676) חישב את מיספר משתתפי עצרת "הפגנת המיליון" בכיכר המדינה לפי מיספר האנשים שיכלו להצטופף בשטח הכיכר. אהרון רול מתעלם מכך שהרחובות המסתעפים מכיכר המדינה היו אף הם מלאים אדם. למשל רחוב ויצמן היה מלא אנשים לאורך מאות מטרים. הצפיפות בכיכר אילצה את הבאים להפגין את מחאתם ואת הסולידריות שלהם עם בעיות הדיור והמצוקה, ברחובות המסתעפים מהכיכר.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: תודה שהיתה בך היושרה לשים את "הפגנת המיליון" במרכאות כדי להדגיש שמדובר במיספר הזוי שכולו קומבינה של התקשורת עם המארגנים.

 

* * *

אורי הייטנר

1. "תג מחיר" – אוייבי המתנחלים

לקראת ההצבעה באו"ם על מדינה פלשתינאית, צה"ל והמתנחלים נערכים לתרחיש של מצעדי פלשתינאים שינסו לעלות על יישובים ביהודה ושומרון. איני יודע מה ההיתכנות של  התרחיש, אך אין ספק שהוא תרחיש מאיים ומסוכן מאוד, איום של ממש על היישובים ועל המתיישבים. ואף על פי כן, גם היום, אני קובע באופן נחרץ, שהאויב מס' 1 של מפעל ההתנחלות ושל המתנחלים אינם הפלשתינאים, אלא מטורפי "תג מחיר".

מטורפי "תג מחיר" ממיטים קלון על היהדות, על העם היהודי, על הציונות ועל מדינת ישראל. אולם הנזק הגדול ביותר שלהם הוא למפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון.

שונאי מפעל ההתנחלות משתמשים בפעולות "תג מחיר" בתיאבון רב, כדי לפגוע במתנחלים. הם מנסים להציג את "תג מחיר" כמייצגי ההתנחלויות. כששלי יחימוביץ' סירבה להצטרף לשיח השנאה, ההסתה והחרמות כלפי ההתנחלויות, יריביה תייגו אותה כ... "תומכת תג מחיר".

אולם האמת היא שמטורפי "תג מחיר" מייצגים את ציבור המתנחלים בערך כמו שיגאל עמיר מייצג את תושבי הרצליה. אמנם הוא גר שם, אך עולמו המוסרי והערכי הוא היפוכו של עולמם הערכי והמוסרי של תושבי העיר, הקרויה על שמו של חוזה המדינה. פושעי "תג מחיר" גרים בשומרון, אולם עולמם הערכי והמוסרי הוא היפוכו של עולמם הערכי והמוסרי של המתנחלים.

המתנחלים הנם אזרחים נאמנים ושומרי חוק. אנשים טובים, המשרתים בצה"ל, בסדיר ובמילואים, משלמים מסים, עובדים לפרנסת משפחתם, פועלים ביישוביהם, מבצעים פעילויות התנדבות וחסד, מפעילים מערכת חינוך מופתית. יש בהם חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים. יש בהם מתונים וקיצונים ואפילו קיצונים מאוד; כמו בכל חברה נורמאלית. אין זה מקרה, הרי מדובר בחברה נורמאלית. אנשי "תג מחיר" אינם הקיצונים מאוד בתוך החברה הנורמאלית. מדובר באנשים שמחוץ לחברה, שמתנגדים לה ונלחמים בה. לא בכדי, האנשים האלה רודפים את מנהיגי מועצת יש"ע, מטרידים אותם, מפנצ'רים את מכוניותיהם ושולחים להם מכתבי נאצה. פושעי "תג מחיר" רואים בהנהגת המתנחלים אוייב, ובצדק מבחינתם – שהרי הם עצמם אויבי ההתנחלות.

הניסיון להציג את פורעי "תג מחיר" כמייצגי ציבור המתנחלים הוא שקר גס ועלילה נוראה. כדי לדעת מה חושבים המתנחלים על "תג מחיר", כדאי פשוט להאזין להם. ובעיקר, כדאי להאזין לשיח הפנימי שלהם. לצערי הרב, יש בציבור הדתי לאומי ביטוי לתופעה הגלותית של "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ," ולכן בתקשורת הכללית הם מהססים מעט בגינוי החד-משמעי לפושעי "תג מחיר", ובעיקר מסתפקים בהבהרת העובדה שאינם מייצגים אותם, ומסתפקים בגינוי רפֶה. אולם בתקשורת הפנימית שלהם הם מסירים את הכפפות. המתנחלים יודעים שהכת המטורפת הזו היא האוייב שלהם, לא רק בשל האסון התדמיתי שהם ממיטים עליהם, אלא בעיקר בשל העיוות המוסרי שלהם.

העיתון המרכזי של הציונות הדתית בכלל, ושל ציבור המתנחלים בפרט, הוא "מקור ראשון". מאמר המערכת של העיתון התייחס בשבוע שעבר, ולא בפעם הראשונה, לתופעה. מאמר המערכת אינו דעת יחיד של כותב זה או אחר, אלא דעת העיתון, המייצגת את דעת קהל קוראיו.

הכותרת הראשית של מאמר המערכת היה "'תג מחיר' – חרפה מוסרית". להלן – ציטוטים נרחבים מן המאמר:

"ימי חירום הם הימים האלה. לא בגלל המתיחות עם תורכיה או האירועים באו"ם, אלא משום שפרי באושים מוסרי נפל בתוך המחנה. לפחות שלושה אירועים המתכנסים תחת המונח 'תג מחיר' אירעו בארבעת הימים האחרונים. מסגד הוצת בשומרון, מכוניות הוזקו באותו אזור וכלי רכב של צה"ל חובלו בידי יד זדונית בבנימין. לא מיותר לציין, שבמהלך הרס הבתים במגרון נזרקו אבנים אל חיילי צה"ל.

"לרוב המוחץ של אזרחי ישראל, בכללם קוראים עיתון זה, אין צורך להסביר עד כמה המעשים הללו נוראים, מעוּותים ומזיקים. ואולם, בדור הצעיר וכנראה בקרב כמה בוגרים שמעניקים להם חסות, יש מי שהופכים את היוצרות בלי להבין לאן הם מדרדרים את עצמם ואת הסובבים אותם. אל"ף בי"ת של תורה, יהדות ושמירת חוק נשכחו מהם, עד שאין ברירה אלא להסביר את המובן מאליו. ובכן, ההיגיון שלפיו מותר וצריך להיפרע מערבי, שלא עשה דבר, כנקמה או הרתעה על כך שהמדינה פגעה בהתיישבות היהודית ביו"ש ... לא נשמע מעולם בתולדות ישראל. מיהושע בן נון ועד הרב צבי יהודה לא היה מנהיג רוחני שהורה כדבר הזה. גם לא יהיה, משום שאין דבר הסותר יותר את דרך ישראל...  על אחת כמה וכמה באשר להתנגשות בין יהודים. כיצד מעיזים צעירים בני העם הזה להרים את ידם על אחיהם מגיניהם, ולא חשוב עד כמה ועל מה הם כועסים. האינם מבינים את משמעות הדבר? האם באמת חפצים הם במלחמת אחים? האינם רואים שבכך הם קודחים חור בספינה שכולנו שטים בה?

"ואולי זו מטרתם: לעשות כמעשה הסיקריקים בירושלים הנצורה ולשרוף את מחסני המזון האחרונים כדי להחריב?! הדברים הללו חייבים להיאמר בקול גדול וחד, עד שתופעת 'תג מחיר' תימחק מעל פני האדמה. ... 'תג מחיר' הוא זוועה מוסרית שלא ניתן לחיות איתה בכפיפה אחת... 'תג מחיר' פירושו הכרעת מחלוקות באלימות במקום בהידברות, ולא זו דרכו של עם ישראל... אוי לנו ואבוי לנו אם בתוך המחנה יש מי שמועל בקוד היסודי הזה ומנסה לכפות את דעתו ביידוי אבנים ובפינצ'ור גלגלים. זאת לא היתה בישראל. לא רק החברה שבה חיים אנשי 'תג מחיר', אלא גם הרשויות חייבות לעצור את התופעה האנרכיסטית הזו. טוב עשה מפכ"ל המשטרה כשהקים צוות מיוחד לטיפול בוונדליסטים. יש לקוות שיגיע לתוצאות ומהר. אבל טוב יותר יהיה אם מעניקי האצטלה הרוחנית ל'תג מחיר' יקדימו תרופה למכה ויפסיקו ביוזמתם את מעשי הפרעות. עליהם לדעת שאם לא יעשו זאת מרצונם, המכה בוא תבוא. במקרה כזה, שלא יבואו לזעוק מרה. איש לא יעזור להם."

מילים כדורבנות. אין אמירה מפורשת מזו. וראוי להבחין בכך, שבמאמר המערכת אין אף טיעון תועלתני, העוסק בנזק התדמיתי, למרות שמדובר בנזק נוראי. המסר הוא מוסרי – "אתם זוועה מוסרית."

לצד מאמר המערכת מצויירת קריקטורה, ובה נער גבעות יושב על קצהו של קנה טנק ומנסר את הקנה שעליו הוא יושב.

המתנחלים מבינים היטב, שהאוייב המר ביותר שלהם אינם המחבלים הפלשתינאים אלא המחבלים היהודים.

מן הראוי שהחברה הישראלית, על כל חלקיה, תשכיל להבחין בין ציבור המתנחלים לבין אויביהם המרים, פורעי "תג מחיר".

 

2. תזכורת מצמררת

ארדואן הטורקי היה "המתווך ההוגן" שבאמצעותו ניסה אולמרט למסור את הגולן לידי הרודן הסורי, רוצח בני עמו. זה היה רק לפני 5 שנים.

 

 

* * *

נירה תובל

דוברת אגודת הסופרים העברים

מוסרת גילוי דעת בשם ועד אגודת הסופרים העברים

אגודת הסופרים רואה בגילויים הספונטניים של המחאה החברתית – ניצנים של התעוררות חיובית, דרך לבחון יחד את המציאות החברתית: המחאה החברתית  והקמת ועדת טרכטנברג – הן הזדמנות פז לתקן עיוותים שנמשכים זה דורות, וקולם על ההמונים הדורשים צדק חברתי הוא קול אמיתי, קול שמבקש לפתוח 'את הקופה' ולבנות הכול מחדש.

יו"ר אגודת הסופרים העברים וחברי הוועד מחבקים בחום את נושאי הכוונות הטובות שפניהם לשינוי – וקריאתנו היא לחזק את מבקשי הדיאלוג. רק דיאלוג אמיתי – ללא גוון פוליטי - יש בו  להוביל לשינוי אמיתי: על פרופסור טרכטנברג להאיץ דיוני הוועדה, להקשיב לקול המחאה החברתית, ובמשא ומתן כן ופתוח לעשות צדק, לעשות את המפנה. הכיוון ברור: להוביל לשינוי בסדרי העדיפויות – לתת דגש לכלכלה אנושית ורגישה, לכלכלה שיודעת לדאוג למוסדות התרבות, לסופרים, לחינוך, לרווחה – בלי 'עמודי תווך' אלה אנו מאבדים מרכיבים בזהותנו ובייעודנו. אנו קוראים לדיאלוג אמיתי ומלא בין נציגי המחאה לנציגי הוועדה – ורק כך ניתן יהיה להוביל לפתרון שישנה את המציאות.

צדק חברתי מבחינת הסופרים בהקשר של בעיות ומצוקות הסופרים הוא קידום נושא הפנסיה של הסופרים והמשוררים. תמריצי מדינה כגון הכרה בתקופה של שנתיים לכתיבת רומן בכל הקשור לפריסת המס. ביטול או הפחתה של המע"מ וכד' כמקובל בחלק מהמדינות. הסדרת נושא התמלוגים. הפחתת מע"מ על ספרות מקור. הגדלת התשלומים על שאילת ספרות מקור בספריות ציבוריות.

אגודת הסופרים תברך על כל שינוי לטובה.

אגודת הסופרים העברים

 

אהוד: כחבר האגודה, מה שחסר לי כאן זו התביעה להוזלת מחיר הקוטג' לסופרים.

 

 

* * *

יהודה גור-אריה  / הערות שוליים [17]

הקוזקים של גבעות בנימין

השתוללותם של בריוני מגרון וחבריהם, שוב ושוב, מגיעה כל פעם לשיאים חדשים. הם דומים יותר לקצַפים ולקוזקים הרוסים והאוקראינים שהתנכלו ליהודים במזרח אירופה, במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

פיאות מתנפנפות למעלה, ציציות למטה, כיפות צבעוניות עמוקות על הראש, ובעיניהם רשפי אש קנאוּת, טירוף משיחי ושנאת הגוי, ובידיהם כלי משחית ופחיות ריסוס. הם פושטים על רכוש של ערבים, שדות וזיתים וכרמים, מרססים כתובות נאצה על קירות מסגדים ואף מעלים אותם באש.

והנה, לאחרונה הם פגעו גם ברכוש יהודי: ציוד ורכב חיוני של צה"ל בתוך בסיס צבאי של יחידה, האמורה להגן עליהם עצמם בעת צרה ופיגוע. "תג מחיר" הם קוראים לזה.

האם אלה הם בני ישראל, המחונכים לתורה ולדרך-ארץ, לאהבת עם ישראל וארץ-ישראל?

מי שׂם אותם קוזקים של גבעות בנימין, נטורי קרתא של גבעות טרשיות ברחבי בנימין ושומרון? מי מינה אותם ל"תמחירנים", הקובעים "תג מחיר" אצל שכניהם הערבים [וגם מגיניהם היהודים], על הריסת שלושה בתים שנבנו שלא כחוק, וזאת, לפי הוראה חוקית של בג"ץ, על-פי כל דין? מי פועל בשטחים אלה: השלטונות המוסמכים, או בעלי הציציות המתנפנפות?

אלה לא מייצגים, לא את המתנחלים, ולא את עם ישראל, ולא את היהדות וערכיה.

קשה לדעת כמה הם מונים, החוליגנים הללו, אך דומני שלא יקשה על גורמי החוק והביטחון לאתר ולנטרל אותם, באמצעים שונים. יש להוכיח לכל מיהו השולט בשטחים הללו, שהפכו למעין "מזרח פרוע".

יש לגדוע [באופן מטאפורי] את הידיים שגורמות נזק לרכוש, מעוררות פרובוקציות מיותרות ומערערות את  המרקם העדין והנפיץ של שכנות בין ישובי המתנחלים לבין הישובים הערביים-הפלסטיניים ביהודה ושומרון.

אנשי ציבור מבין המתנחלים מסתייגים מהם וממעשיהם. אך מנהיגיהם של הפורעים –  רבניהם, מוריהם, מדריכיהם, ממלאים פיהם מים ואינם גוזרים עליהם לחדול ממעשיהם הנפשעים. בכך הם נותנים לגיטימציה והיתר לחניכיהם החוליגנים להמשיך בהשתוללותם.

ואילו הוריהם של הללו, אלה שגידלו אותם "לחופה, לתורה ולמעשים טובים," הנה איזה "מעשים טובים" מבצעים בניהם. ואין להם, להורים מה להגיד לבניהם? [מלבד להתבייש בכישלון חינוכם].

אנשים רבים יצטרכו הפעם להכות על חטא ביום הכיפורים הזה, הבא עלינו לטובה.

 

* * *

נילי דיסקין: תגובות

הי אהוד.

אני יודעת שאחרי כל הטרחה שלך, זכות התגובה לכותבים שמורה לך. בכל זאת "דיקדק" לי באצבעות להגיב אל כמה מהכותבים.

1. למלי טויב וכל שאר הכותבים (בד"כ הכותבות, נראה לי) המאיימים חדשות לבקרים שיבטלו את המנוי. פוליטיקת בת היענה הזאת די מצחיקה אותי. אם תבטלו את המנוי – הדעות ייעלמו? לא יותר נבון להתעמת איתן במקום "לשבור את הכלים" עם הוגי הדעות האלה?  זו הסיבה (לדעתי) שאהוד עדיין קורא "הארץ", זו הסיבה ששינה דעתו לגבי שלי יחימוביץ ברגע שאיתר אצלה חשיבה עקבית והליכה בדרך עקבית תוך עמידה על עקרונות. גם אותי לפעמים מקומם דבר זה או אחר במכתב העיתי – אז או שאני שותקת כי אני מכירה בזכותם של אחרים לחשוב אחרת ממני, או שאני מגיבה. אבל מה ייתן "שברו את הכלים, ולא משחקים"? 

2. אני עדיין חושבת שמחאת הצעירים (גם האשכנזים משדרות רוטשילד שלא ידעו רעב מימיהם) ראוייה לכל שבח. לכל ילדיי יש דירות. שתי בנותיי "מפגינות" בחו"ל, אחרי שעזבו את הארץ מאותן סיבות שבגללן מפגין בני ( שגם לו יש דירה שלו).  גם אם מצבם יותר טוב מזה של "ישראל השניה" – הרי שגם זו תצא נשכרת אם אמנם ישונה סדר העדיפויות (ובלי דמגוגיה בבקשה, גם אתה "ארקדי" האנונימי, יש מספיק כסף לשינוי הסדר הזה גם בלי לקחת מהבטחון, או להרוס ענפים חקלאיים).

3. באותו עניין. גם אם יש "טרמפיסטים" על המחאה, גם אם יש שם אנרכיסטים – עדיין למעלה מ-300 אלף איש, בעקביות, בכל הארץ + תמיכה של מיליונים בבית (כנראה) מעידה שיש כאן בעייה אמיתית. לפעמים יש חשיבות גם לכמות!

4. למשה כהן. לומר שכל הטרור בעולם נובע מהסכסוך הישראלי פלסטיני – נראה לי מה זה מגוחך!  בבוקר שאחרי הפגיעה בארה"ב, לפני עשר שנים, (הייתי אז  פעילת שלום מסורה כמה עשרות שנים והאמנתי בהסכם אוסלו) – שמתי שושנה ונר נשמה בגלעד המאולתר בצד האחורי של שגרירות ארה"ב. שזה היה ב-6 בבוקר בדרכי לעבודה. צוות טלוויזיה (שמכר את הראיון להרבה תחנות זרות כמו בי.בי.סי, הטלוויזיה הממלכתית הפולנית ועוד) ראיין אותי; ואמרתי שאין לי ספק שזהו מעשה של טרוריסטים מוסלמיים שלקחו את הדת  ועיוותו אותה לצרכיהם. כך אני גם חושבת עד היום.

אני גם חושבת שאנחנו בעיצומה של מלחמת עולם שלישית ולא מזהים את זה כל כך. הרצון של המוסלמים האלה "לכבוש את אירופה" או לפגע בארה"ב אין לו דבר וחצי דבר עם המזרח התיכון. הוא רק מוצא לשנאה יוקדת שעליה גדלו אותם טרוריסטים (גם היטלר מצא "סיבות הגיוניות" לתאוות הכיבוש הרצחנית שלו. גם אחמדינג'ד, ארדואן ודומיהם נוהגים כך – כאשר מה שבאמת מוביל אותם זוהי בעיית אגו, וליבידו שהחמיץ והפך לשנאה חובקת עולם. כבר עדיף ברלוסקוני...)

לכן, להתנצל בפני טורקיה זה כמו להודות באשמה שלא אשמנו בה, ויש לנו מספיק על מה להכות על חטא בימים הנוראים הבאים עלינו (בתקווה שלא יהיה כאן תרתי-משמע) גם מבלי להכות על חטא שלא חטאנו.

יש לי עוד תגובות אבל זה כבר ארוך דיו. אז אסתפק בזה. שנה טובה.

נילי דיסקין 

 

* * *

יהודה דרורי

התקווה היחידה ל"עבודה"

אנשי מפלגת העבודה בכלל, ומנהיגיה בפרט חייבים לעמוד מול מציאות פוליטית וחברתית ריאלית ולהכיר בעובדה שמפלגת העבודה (למרות כל זכויות העבר שלה) סיימה את תפקידה המנהיגותי בציונות המתחדשת של 100 השנים האחרונות.

למפלגת העבודה אין כיום מה להציע מבחינה פוליטית או מבחינה מנהיגותית (לשורה הראשונה). אין לה שום ייחודיות, אין סימני דרך, אין אג'נדה ברורה – וכל מה שהציבור רואה הוא שרידיה שממשיכים במאבקים פנימיים קטנוניים וחסרי תוחלת – ומהלך ותוצאות הפריימריס השבוע הוכיחו זאת.

אני בטוח שאני לא היחיד ששם לב לכך שאין כיום כל הבדל בין "קדימה" למפלגת העבודה. כבר בשעתו ראו כמה מראשי ה"עבודה", ממתוני ה"ליכוד" וממתוסכלי "שינוי"  שיש צורך במפלגת מרכז אמיתית , ויצרו את "קדימה".

לקח ל"קדימה" זמן להתארגן (ועדיין ההתארגנות לא הושלמה) אבל לפחות נפטרו שם מכמה "תפוחים רקובים" שפגעו במפלגה ובעיקר בתדמיתה (ושהביאו למעשה להפסדה בבחירות האחרונות – אף שניהלה את המדינה כשורה).

בעוד שסיכויי מפלגת העבודה בבחירות הבאות נראים עלובות למדי, ולא חשוב אם תונהג ע"י עמיר פרץ או שלי יחימוביץ' – אפילו קבלת 7-11 מנדטים (כתקוותם) תשאיר מפלגה זו בשולי המפה הפוליטית, וחבל, כי ישנם מיספר אנשים ב"עבודה" שהינם טובים למדי כחברי כנסת.

לפיכך, המסקנה המתבקשת כסיכוי היחידי של ה"עבודה" לשרוד פוליטית בצורה מכובדת הוא להתאחד עם "קדימה" (ולהשאיר לקבוצת השמאל שלה להתאחד עם מר"צ וליצור את "המפלגה הסוציאליסטית הישראלית" – זו המנסה לרמות כיום את הציבור בשם: "סוציאל דמוקרטית").

פעילות כזו תחייב את "קדימה" להשלים את התארגנותה, לקיים בחירות פנימיות ולצאת לציבור עם מנהיגות קולקטיבית חזקה ועם אג'נדה ברורה כדי לשמש אלטרנטיבה ברורה לבוחר: "מרכז אמיתי"  או "מרכז ימני" (מה שודאי יחייב את "ישראל ביתנו" להתאחד עם הליכוד).

השאיפה של עם בישראל היא קיומו של מצב דמוקרטי בו שתי מפלגות חזקות, אשר שיתוף פעולה ביניהן יביא למספר שינויים הדרושים למדינה זו כאוויר לנשימה, כגון: שינוי שיטת המימשל (הפרדת רשויות), החלת חוקה, שיפור האיזון החברתי-כלכלי, נטרול הסחטנות החרדית והגעה למכנה משותף מדיני כלפי העולם הערבי, ארה"ב, וידידות ישראל באירופה.

אם אכן טובת מפלגתם וטובת הציבור לעיניהם, יתחילו מנהיגי ה"עבודה" לחשוב בריאליזם פוליטי-ישראלי עכשוי, ישכחו מנוסטלגיה וממשקעי עבר ויפעלו ליישם את שהמדינה צריכה יותר מכל – יציבות פוליטית.

 

* * *

מ. דן : רצח הארמנים וסופם של אנוור-פחה, טלעאת-פחה וג'מאל-פחה

שלום אהוד,

בעקבות מאמרו של נעמן בלקינד "רצח הארמנים" (חב"ע 677) עשוי להתקבל הרושם כי אבשלום פיינברג כתב מכתב להנרייטה סולד שדן אך ורק בטבח הארמנים. עד כמה שהיה זכור לי  לא קיים מכתב כזה, ואכן לאחר חיפושים בנידון התברר כי בעת שהותו באלכסנדריה, בשנת 1915, במסגרת פעילותו ב'ניל"י', כתב פיינברג דו"ח, ככל הנראה על-פי בקשתו של אהרון אהרנסון, בן למעלה מ-100 עמודים – שנשלח להנרייטה סולד, באותה עת מזכירת חבר הנאמנים של תחנת הנסיונות בעתלית [בראשות אהרון אהרנסון].

למיטב ידיעתי הדו"ח כתוב בצרפתית (השפה הזרה בה שלטו בני המושבות). הנושא העיקרי בדו"ח הינו המצב בארץ-ישראל תחת השלטון העות'מני, ובין היתר הוא מתייחס לטבח הארמנים, מאחר שפיינברג, כמו גם אחרים, חשש  כי מצבו של היישוב היהודי בארץ-ישראל עלול להיות כגורל הארמנים.

כזכור, פיינברג עצמו לא היה עד לטבח הארמנים אלא שמע מאחרים, ואכן הוא מדייק  ומציין בדו"ח שידיעותיו מבוססות על שמועות: שרה אהרנסון (שנישאה ליהודי מקושטא) ומחיילים וקצינים יהודיים וארצישראליים שהתעתמנו ושירתו בצבא הטורקי והיו עדים לזוועות הללו.

על טבח הארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה,  ושלטון הזוועות של 'שלושת הפאשות' ניתן לקרוא גם בזכרונותיו של שגריר ארה"ב לאימפריה העות'מנית, בן עמנו – הנרי מורגנטאו (האב).

להלן הקישור (ניתן להקליק, בתוכן העניינים, על המיספר הרומי של כל פרק וכך לקבל ישירות את הפרק המבוקש): Ambassador Morgenthau's Story

בברכת שנה טובה ומבורכת לך ולכל קוראי מכתה"ע ,

מ-דן

(השם המלא והכתובת ידועים למחב"ע)

 

נ.ב.

ותזכורת ל"תורכי הצעיר" – ארדואן, החותר לחידוש  ימי האימפריה. כל 'שלושת הפאשות' – אנוור, טלעאת וג'מאל – סיימו לא טוב: בסיום מלחמת העולם (הראשונה) נידונו למוות על פשעי מלחמה, ואף-עלפי שנמלטו מעונשו של בית-הדין – השיגה אותם ידו של מלאך המוות תוך פחות מארבע שנים. אנוור נהרג במלחמת הקווקז, בטג'יקיסטן, טלעת וג'מאל נקטלו בברלין ובטיביליסי על-ידי נוקמים ארמניים.

כמו שנאמר – סוף רשעים לתלייה !!!   

 

* * *

אנחנו קוראים לכל נמענינו שלא להחרים את מוצרי החלב של "תנובה", כקריאתם המוזרה של מנהיגי התאחדויות הסטודנטים. מה לסטודנטים ולחרמות האלה? מה זה קשור למאבקי שכר הלימוד שלהם ולכך שאין מספיק מגרשי חנייה בקמפוסים למכוניות שלהם? איזה אינטרסים מסחריים חשאיים עומדים מאחורי החרמות האלה? אולי יותר טוב שהסטודנטים ישתקעו בלימודים, ישפרו את ההבעה העברית שלהם וגם יחפשו עבודות חלקיות. הרי הבּוּרות שלהם מרקיעה שחקים! ושלא יגידו לנו איזו גבינת קוטג' עלינו לקנות או לא, זה לא העסק שלהם – אלא שידאגו קודם-כל לכך שלא יהיה אפילו סטודנט אחד שלא תהיה לו מילגת קיום ולימודים באוניברסיטה או במכללה! לשם כך הם נבחרו ולא כדי לבזבז את כספי הציבור שלהם על הפגנות נגד הממשלה ו"תנובה"!

 

 

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

 

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

 

4. ב"קומונה" בנס-ציונה עם אברהם איכר

וכיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלה.

 

בעיצומם של הימים הקשים שלאחר מתקפת הארבה מקימה אסתר קומונה בנס-ציונה. בראיון עם אסתר הגר היא מספרת:

גם לאחר עוזבי את דגניה לא נטש אותי רעיון הקיבוץ. שלושה חברים ואני הקמנו קיבוץ ליד נס-ציונה. היו אז ימים קשים. תקופת הארבה הגדול. הארבה כירסם הכל, אפילו את התריסים. הכל היה אפור. היה רעב. אכלנו לחם עוני, חומוס. כולנו יצאנו לעבוד. אני עבדתי בגיזום עצים במזמרה. מאז אני מומחית בעבודה זו.

 

ולראובן שהם היא מספרת:

בתקופה זו אני מתחברת לעוד שלושה בחורים שהאחד ביניהם הוא ידידי ואנו הולכים לנס-ציונה ומייסדים קבוצה. בתוך "פרדס הברון" עומדת בקתה – ואנחנו משפצים אותה וחיים בה חיי קומונה – אני מבשלת מכבסת וגם עובדת בחוץ – בזמירת-ענפים יבשים לאחר הארבה אשר כירסם את הארץ –

ימים יפים היו אלה – הייתי מלאה אמונה ותום – והייתי מלכה לשלושת גברים צעירים ונאים: "ממני ראו וכן עשו". הייתי רגילה להיות אוטריטה לאחים שלי הצעירים ממני – וכן הייתי גם כאן בתוספת האידאל והסוציאליזם המתגשם בחיי יום יום – כשאני מביטה אחורנית אני חושבת שזו היתה נקודת-שיא בחיי הרוחניים.

היה גם פיוט בפרדס הישן שהיתה בו באר ערבית ישנה – ואני הייתי שואבת מים ממנה – בדלי קשור בחבל – ופעם כמעט ונפלתי לתוך הבאר – כשסיפרתי בערב את הדבר לחבריי עמדו דמעות בעיניהם –

המלחמה גרמה להתבגרותי המזורזת בכל הכיוונים רק לא בתור אישה, להפתעתי, – עתה כשאני חושבת על הימים ההם – רק בזה חסר היה לי ביטחון וכושר החלטה – וכאן אולי הליקוי של הפרדת המינים שאבי הקפיד עליו כל-כך, ושהכניס בי פחד גדול – כמוני היו אז רבות מבנות העלייה השנייה, אבל לא מבנות הארץ אשר היו מתחתנות בנות שמונה עשרה, אולי יש השלכה לדבר זה עד היום על חיי...

 

וכך, בקיץ 1915, לאחר שהמצב בבית נעשה קשה, ולדבריה – כל פה נוסף להאכלה הפך למעמסה – הולכת אסתר בת ה-21 יחד עם אברהם איכר ופועל בשם ברניצקי לעבוד ב"פרדס הברון" בנס-ציונה, והפעם ללא התנגדות ההורים. הם שוהים שם כל הקיץ ואוכלים במיטבח הפועלים עד שאפס האוכל. הבחורים מביאים עימם דורה, ואסתר מביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה הם ניזונים. הם עובדים בפרדסים. איתם יחד עובד וגם שומר מרדכי אלדד (גולדפרב), שהיה ידידו של הסופר לואידור, ולימים פקיד בכיר במשרד-הביטחון. אלדד, הצעיר מאסתר בשנתיים לערך, עלה ארצה מביאליסטוק ב-1912, וכבר הספיק להיות מוסמך לרבנות. הוא נישאר בידידות, אם כי לא קרובה, עם אסתר. באביב 1952 התגורר תקופת זמן בדירתה ברחוב דבורה הנביאה (כיום רחוב שניאור) בתל-אביב, כאשר אסתר נסעה לצרפת.

אברהם איכר (קאופמן) נולד בפלך פודוליה שברוסיה, וב1914- עלה לארץ ללמוד בגימנסיה הרצליה. כאשר פרצה המלחמה העולמית, והקשר עם בית-ההורים ברוסיה ניתק, נאלץ, כרבים מהגימנזיסטים, להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כפועל חקלאי ולאחר-מכן כשומר ברחובות, בראשון-לציון, בקרית-ענבים, בחולדה, בבאר-יעקב ובפתח-תקוה. בן כמה היה איכר באותם הימים? על-פי תדהר הוא היה בן חמש-עשרה בעלייתו, אך קשה לתאר שאסתר בת העשרים תצא לנס-ציונה עם נער בן שש-עשרה. ואכן, בתו אבה אורג מסרה לי תאריך לידה מוקדם יותר, וגם סיפרה שאסתר חיזרה מאוד אחר אביה.

תקופת הקומונה הונצחה על-ידי אסתר בסיפורה "בקתה בפרדס" שנכתב ב-1932 לערך אבל נדפס לראשונה רק כעבור שבע-עשרה שנה. הביקתה עומדת בפרדס ישן, סבוך ועזוב-למחצה, והיא מחסן מימי ה"ברון", אחד הבניינים הטיפוסיים שבנו פקידיו: קירותיו בנויים אבני-חול ספוגיות ועליהם גג רעפים אדומים היורד בכובד על הבניין שקירותיו קשורים מוטות-ברזל בפנים המתקשרים מבחוץ בארבעת פינותיו על-ידי פסים שצורת S לאטינית להם.

מאיר, אולי בן-דמותו של אברהם איכר, הוא עמוד-התווך של החבורה: רחב-כתפיים ומצחו מצח-רבנים גדל-סדן ורב-בליטות, הוא מהלך כמלח וכל דריכה מדריכת רגליו יש לה משמעות וטעם, כל תנועה שלו קצובה ומודגשת ורק עיניו עיני-ילד זהובות. לעומתו יענק'לה הקטן מפזז, עגול וגוץ עם עיניים בולטות כלשהו. מכרכר לכל תנועה מתנועותיו של מאיר וחוזר עליה בדיוק. יש מן ההשלמה בין השניים, כאילו הם תלויים זה בזה ומהווים יחד חטיבה אחת מיוחדת.

השלישית היא אסתר, המכנה עצמה בסיפור בשם יעל, אך משנה את איפיוניה. היא קטנה, שמנמונת עם רעמת שיער ערמוני שמתחתיו נשקפות עיניים אפורות ותמהות. בהחלט תיאור שאינו הולם את רזונה ואת עיניה הירוקות.

 

כותבת אסתר:

במבט ראשון קשה היה להבחין מה מאחד את השלושה. שונים היו זה מזה בתכלית, אך בני דור אחד היו, צעירים היו והגורל אינה להם שבדורם קמה ונישאה באוויר אותה דת אשר קולה היה כקול אלוהים מהלך על פני מים רבים, מעין סימפוניה אדירה מכה גלים ושובה לבבות וחיים צעירים בכל אשר תגיע, והשלושה נתערבלו בה כל אחד מפינתו: שני הנערים מן העיירה שבגלות, והנערה ממושבתה בארץ. לא היה הבדל ביניהם ביחס לדת זו. היה זה צו שנחתם בבשרם וברוחם. חזק היה הגל אשר הציף אותם, ושלא בידיעתם ושלא ברצונם נחפנו יחדיו כגרעינים זרועים ברוח בידי אחד גדול נצחי. [וכוונתה כאן כמובן ל"דת העבודה" של א"ד גורדון].

יעל היתה מתרפקת על סיפורי הראשונים, כמהה בכל נפשה למנה אחת של "ראשית" בחייה. והנה עלה גל של שוחרי-ראשית, באו בחולצות-תלמידים, נטולי-כל – והיא הצטרפה אליהם באופן טבעי ופשוט, בשמלת-הבד הלבנה וברגליה היחפות והשמנמנות הלכה איתם.

מקרוב לא היו הדברים פשוטים כל-עיקר. רעב כבד ירד על הארץ. הצבא התורכי שדד את הכל. מחבל ועד שק ועד חורשות האלונים אשר היו דובבים על פאר בן אלפי שנים. רק מוץ השאיר אחריו, כי את הגרעינים היו אנשי-הצבא בולעים בלהיטות, כמו שהם, ללא טחינה וללא אפייה, כאילו היו אלה ענבים. והנה הוכתה הארץ עוד מכה אחת: ארבה כבד ירד עליה וכירסם בה כל ירק. שטחים-שטחים השתרעו הפרדסים המכורסמים ומעין אפרורית צהובה השתפכה לתוך הנוף במקום ירקו העליז. עצבות גדולה עלתה מפרדסים אלה, מחכים היו להרבה ידיים שישחררון מן המוות הרובץ עליהם ומעכב צמיחתם.

בתחילה היו זרות וקור נושבים מן הקירות העבים של הביקתה. השלושה היו מתהלכים בחדרים-המחסנים שחלונות קטנים מסורגים קרועים להם לתוך סבך הפרדס. משהו הילך אימים עליהם. ובלילה הראשון, כשסידרה יעל את שמיכתה על הקרשים, נצבט בה הלב. החדר היה ריק. על ארגז בפינה עמד פרימוס ועל ידו שקית קמח ושני בקבוקי-שמן.

הקירות היו עבים מאוד והיו לוחצים על השלושה בכובדם. אך לאט-לאט התחממו כאילו בהבל-פיהם, בקולותיהם – וקילוחי חייהם של השלושה כאילו חדרו לתוך האבנים הישנות וחיממו אותן. חוטים נעלמים החלו מתרקמים ביניהם ובין קירות אלה. ויום אחד, מבלי שידעו כיצד היה הדבר, היה המחסן הישן מאהיל על חייהם, והיה לבית שחוזרים אליו שמחים למצוא אותו במקומו.

היתה זו קונכייה מלאה חיים ועסק רב, אור היה מנצנץ בחלונות הקטנים ורומז על השלושה עד למרחוק. במושבה החלו מדברים בהם, ובמיטבח הפועלים החלו מתלקטים סביבם, והחיים דבקו בהם שיכבה אחר שיכבה, כאשר תדבק אדמה בגרעין זרעים. החלו מבקרים אצלם, תחילה בהיסוס ואחר-כך ברצון, ובסוף – בהרגשת חווייה. החדרים נתמלאו חיים צעירים ואלה שלחו קרניים החוצה אל המושבה, אל ה"מיטבח" ואל הדרכים המובילות לעבודה.

בבוקר היה מאיר נוגע קלות בשכמם והם היו קמים ויוצאים לעבודה. היה זה החלק היפה ביותר של יומם הארוך והמפרך. הלב קל והרגל מהדהדת בכביש. הראש נישא בשמש וברוח ושלושתם צועדים על בהונות רגליהם כשהסל מיטלטל על הזרוע ובסל פת קצובה ומעט זיתים.

הענפים הלחים מטל-הלילה היו מתמתחים בלתי-שבירים כמטילי-גומי שהתקלקלו בשמש. המזמרה היתה ישנה ולעסה את הענפים בקושי. אך בגבור החום נתייבשו הענפים ונעשו שבירים יותר. יעל היתה שוברת אותם על להב המזמרה בתנועה זריזה אחת, וכך היו נקצצים-למחצה ונשברים-למחצה. זה הגביר את קצב עבודתה והיא היתה הולכת ומשתכרת מקצב זה. הידיים קופצות, המזמרה טורפת, ולפניה ענפים-ענפים-ענפים. הכל יבש וחורק ועליה עוד לשחרר עצים רבים, כאילו עליה בלבד הוטל לשחררם מן המעמסה המתה. ברגע זה היתה מתפללת שיהיה לה עוד זוג ידיים. רק חמישה-עשר עצים עשתה אבל נקיים הם וכאילו מסורקים. כעת עליהם להתאמץ ולהצמיח ליבלוב חדש.

בצהריים ישבו בצוותא בצל הדחוס של עץ-התות. ריח עצי-ההדר שדבק בהם התערב עם ריח עורם החרוך בשמש. ידיהם היו שרוטות בענפים וקוצים, ואצבעותיהם היו נתונות בתחבושות מלוכלכות. עיניה עברו מן האחד לשני ופתאום נתברר לה שכאן מקומה, שאלה הם אחיה, אלה השרוטים והמיוזעים אחיה הם במובן ידוע יותר מן האחים אשר עזבה בבית אביה.

עם ערב סרה לחלקה שעציה כבר נגזמו והושקו. בולשת היתה בין הענפים – עלים זעירים החלו מבצבצים וניצתם הרכה מרטיטה ברוח הערב.

 

מיטבח-הפועלים היה מלא מפה-אל-פה. ישבו על אדני החלונות, על הרצפה, כשהגב נשען בקיר, על ספסלים כבדים וישנים, ראשים מראשים שונים: תימנים שחומים מקורזלי-פיאות; ראשים זהובי-בלורית, מצחים מקומרים ומצחים צרים זרועי שיער שחור שמתחתם מציצות עיני תגרים ערומים, וראשים של יהודיות כשרות מן העיירה שבאו לפתור כאן במיטבח זה את פתרון עמן.

ליעל נידמה היה שמשהו עתיק-יומין עד למאוד מרחף כאן באוויר, משהו מעורב מפרקי ישעיהו, משירי רבי יהודה הלוי ומלחש שפתי סבתא שלה בשעת "שמונה-עשרה", מעין ערפל-הזייה הטבוע בדמה; ועל כל זה צף כתמיד אותו זקן שבחלום, שני לוחות-הברית בידיו ומראשו השב יוצאות שתי קרני-אור. היה זה מראה שחציו חלום וחציו זכרון רחוק. מצב-רוח מעין זה היה תוקף אותה ב"ימים הנוראים", עת החזנים היו מתחילים לייבב מעמקי איזה עצב נעלם. ועל כל זה היה מצב-רוח זר לה וביקשה לנער אותו מעליה, אך לשווא.

 "חברים!" – היה זה יהושע שפתח בתולדות העם, סקר תקופות, גישר גשרים, וליעל נידמה היה שעל הבימה עומד גילגולו של אותו זקן עם הלוחות. ומבלי משים ונגד רצונה נאספה תחת כנפיו ונצטנפה צנפה את עם הציבור הזה.

 

העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה. האיכרים, כלתה הפרוטה מכיסם ולא יכלו להעסיק את הפועלים. יש שהיו יוצאים בעצמם לעבודת הגיזום, ויש שהיו מזניחים את הפרדס לגמרי. בחדרה של יעל עמדו בקבוקי שמן אחדים ושקית אפונה, אבל היתה זאת הרזרבה האחרונה.

פני מאיר היו קודרים – בלילה היה גונח ומתהפך על משכבו. תוך נים-ולא-נים היה עולה נוף ילדותו – הנהר השקט, גנים כבדי-פרי ואווזות רועות באחו, הנה אימו מטגנת גלדי-שומן.

הוא היה רעב במקצת, וגם חש במציאותה של יעל מעבר למחיצה. זה חודשים שהם גרים תחת קורת גג אחד – ועדיין לא נתרחש כל נס. לוטפת היתה לפעמים את שערותיו או נושקת לו קלות על מצחו – וזה הכל. אין הוא מבין אותה – והן הוא הביאה הנה וזה שנים שהם נפגשים, שחיכה לזאת. והנה זו מתהלכת כבתוך חלום, כאחת כוהנת שכל הסובבים אותה סוגדים לה.

ימי העבודה כלו ופחתו, וראשית כל עבור הבחורות, ויעל נישארה בבית. היתה כובסת את חולצות הבחורים ואת מכנסי העבודה הכבדים.

בלילה היתה חריקת קרשי המיטה מעוררת את יעל. במצחו הרבני של מאיר נחרש קמט ראשון – אך הוא הוסיף להניע כתפיו הרחבות כמלח החותר בתוך סערה. ילדות רבה היתה נשקפת מעיניו הצהבהבות, וכשתקפו עליו ההרהורים, היה קם, רוקע ברגליו בקרקע ויוצא במחול. איש לא יכל לעמוד בפניו בשעת מחול. אחד-אחד נסחפו איתו בהתלהבותו, והשירים החסידיים השתפכו על פני הפרדס העזוב.

 

*

ואולם אברהם איכר – לימים מן המתגייסים הראשונים לגדוד העברי, ודמות מרכזית בתחום הביטחון במשך עשרות שנים – מככב ככל הניראה בעוד פרשה בחיי אסתר, שמתרחשת לאחר שובה מנס-ציונה למושבה, פרשה הקשורה אולי באותם "אחים אשר עזבה בבית אביה", אבל דומה שאסתר אינה יודעת וגם אינה עתידה לגלות, כל ימיה, את סודה האפל של אותה פרשה.

 

 "פעם אחת, זה היה בימי מלחמת-העולם הראשונה," מספרת אסתר למשה דור, "המושבה סידרה אז שמירה של בני-האיכרים, כי בקיץ היו באים בידואים מאל-עריש, ומקימים סוכות, ועובדים בכרמי המושבה וגם מזנבים. ובכן, הלכתי לראות את פריחת השקדים בליל ירח, עם אברהם איכר – שהיה אחרי כן מראשי ההגנה – ובמקום שהתחילו הכרמים צמחו לפתע שלושה בידואים ונטפלו אליי. אברהם חיבקני כדי שלא יפגעו בי והם היכו אותו מכות-רצח בראשו. אני הייתי לבושה פלרינה, כמנהג הימים ההם, נחלצתי מתוכה, ורצתי – אל המושבה להזעיק עזרה, והוא בא אחריי, כי הם עזבוהו כשברחתי. ראשו היה פתוח... והפלרינה נישארה אצלם."

 

ל-ש. שפרה היא מספרת: "אני שונאת את המלחמה באופן יסודי מאוד, אבל זה הכרח כל-כך גדול, שאני מכירה בו. כשהייתי ילדה היה הפעמון מצלצל וזה היה האות להתנפלות של ערבים. ידעתי שאבי יהיה שם ושכניי יהיו שם. הצלצול הזה של הפעמון רודף אותי עד היום. ערב אחד יצאתי עם חבר לראות את הפריחה לאור הירח, והתנפלו עלינו ערבים. חברי הגן עליי מפניהם בגופו, ואני זוכרת איך שמעתי את הלמות חבטות המקל היורדות עליו. ידעתי לרוץ נפלא. אילו היה זה היום ודאי יכולתי להיות אסתר שחמורוב; התחריתי עם הבנים בריצה. זה היה תענוג לרוץ כאילו איזה מכשיר מכאני, הנמצא בתוכי, מוביל אותי. באותו ערב הפקתי תועלת ממהירות הריצה שלי; נשאתי את רגליי הארוכות ורצתי להזעיק עזרה. כשראו הערבים שהצלחתי להימלט, ברחו. חברי הלך לקראתי, וראשו חבול וזב דם. ה'ראזעוויה' (העזתים) היו מעמידים סוכות של ענפי אוקליפטוס בחצרות. למחרת יצאו ה'גדעונים' והרסו את כל הסוכות."

 

באותו קיץ 1973 שבו היא נפגשת עם ש. שפרה, מעלה אסתר על הכתב את הפרשה בסיפור "כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי". זמן ההתרחשות המתואר בסיפור הוא בין שבט לאדר, בעונת הפריחה של עצי השקד. השנה היא כניראה 1916. אסתר מתארת את תשוקתה "לראות את כרמי-השקדים הפורחים לאור-הירח," וכיצד היא נפגשת בלילה עם הידיד שלה, פועל העובד ביום בטורייה ואולי גם משמש כשומר – ומקום המפגש "ליד הבריכה שעל יד שטרייט", הנמצאת עד היום בגן ברחוב רוטשילד פינת חיים כהן.

 

כותבת אסתר:

אנו צועדים והנה שטח כרמי-השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים-ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.

 "יודעת את? זה הכל יפה, נפלא," אומר ידידי, "אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל-העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה."

ואנו מתיישבים על תל-העפר התחוח, הוא בטוז'ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד-צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.

ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור-הראש, ששתת דם.

העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ"שומר". לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור-ירח זולף הביתה.

 

עד כאן סיפורה של אסתר, ואולם שמועה עקשנית הילכה בפתח-תקוה, והיא חלק מפולקלור המושבה, ואני שמעתי אותה מפיו של יואל סימקין – ולפיה לילה אחד יצאה אסתר לטייל בכרמים עם ידידה אברהם איכר, ואולם שלושת אחיה, שהתנגדו לכך שאחותם תצא לבלות עם "פועל", עם פרולטאר! – התחפשו לערבים, ארבו לזוג – התנפלו על אברהם איכר והיכוהו מכות נמרצות! – והם כניראה "שלושה הברושים השחורים" שבסיפור.

לאחר שנים, במכתב לשמעון קושניר (13.5.1963), מזכירה אסתר את אברהם איכר וכותבת: "אברהמ'לה, שאתה מיטיב לציירו, היה מבאי-ביתנו, וכולנו חיבבנו את הבחור התוסס, המלא-חן – "

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ישראל תתקוף את מתקני הגרעין של איראן, אם היא תידרש למנוע מטהראן לפתח נשק גרעיני," כך אמר אתמול [יום ראשון] סגן נשיא ארה"ב לשעבר, ריצ'רד (דיק) צ'ייני, בראיון לאתר "ניוזמקס" האמריקאי לרגל השקת האוטוביוגרפיה שלו. "אני חושב שהם יעשו זאת," ענה צ'ייני כשנשאל לגבי אפשרות זו. "אני חושב שאיראן מהווה איום קיומי, והם יעשו כל שיידרש כדי להבטיח את שרידתם וביטחונם." ["הארץ" אונליין, שלמה שמיר, 12.9].

* קוראים אחדים באים אלינו בטענות שאנחנו בוטים מדי בתשובותינו לכותבים אלינו. וכן שמוטב היה לנו קצת פחות לעסוק במכתב העיתי ולהקדיש יותר זמן לכתיבת הרומאנים שלנו.

ובכן, הבוטות והגסות שלנו באות משום שאנחנו מרשים לכותבים אצלנו להתבטא בחופשיות שאינה קיימת בעיתוני הנייר, ואנחנו גם קצת נהנים מההתמודדות הלשונית המחוספסת הזו עימם, והכותבים יודעים שהם עלולים "לקבל על הראש" וכנראה שגם הם נהנים.

באשר לרומאנים שלנו, אף אחד לא מחכה לנו שנסיים כתיבת רומאן, ויוציאו לאור, אלא אם נשקיע עשרות אלפי שקלים, גם במודעות של רימום עצמי בעיתונים. לכן אנחנו מעדיפים לנהל דיאלוג פעמיים בשבוע עם יותר מאלפיים קוראים מאשר למכור פעם בחמש שנים כאלף עותקים של רומאן חדש, שמהר מאוד ייעלם מהמדפים והיה כלא היה אפילו אם יתורגם לכורדית, ואף גברת תל-אביבית משכילה לא תדבר עליו כי אפילו לא תדע שיצא לאור.

* "המחסום בפני השלום באזור הוא המנטאליות של ממשלת ישראל," הוסיף ראש הממשלה הטורקי [בקהיר, יום ג'], "העם בישראל נמצא תחת מצור [מצד ממשלתו], ישראל מתנהגת בחוסר אחריות והיא הלכה רחוק מדי כאשר הרגה אנשים שנשאו צעצועים בעבור ילדי עזה." לדברי רג'פ טייפ ארדואן, "לא נחזור ליחסים נורמאליים עם ישראל עד שזו תתנצל, תשלם פיצויים ותסיר את הסגר מעל עזה." מבלי להתייחס ישירות לישראל הוסיף ארדואן כי "כל מדינה צריכה לשלם עבור מעשי הטרור שהיא מבצעת!"

עם תשע המילים האחרונות אנחנו מזדהים במאה אחוז ומציעים לפושע המוסלמי שמנסה להרוס את מורשת אתא-תורכ ולסרס את הצבא הטורקי המופקד עליה – שכאשר יחזור לאיסטנבול יתלה עצמו על העץ הגבוה ביותר בכיכר תקסים – בתור ראש וראשון לסייעני המעשים של ארגון הטרור הטורקי!

* היום [13.9] דווח ב"הארץ" כי ההחלטה האם לתמוך או להתנגד בהכרזת העצמאות הפלסטינית, מעוגנת במידה רבה ברצון המדינות המצביעות למנוע נקמנות ומעשי תגמול נגדן מצד קבוצות מדינות אזוריות אוהדות לעניין הפלסטיני. כך על פי שיחות עם גורמים דיפלומטיים בניו יורק.

* המכתב העיתי "חדשות בן עזר" לא היה מתפרסם פעמיים בשבוע אלמלא עמדה מאחוריו חבורה מקרית-לכאורה והתנדבותית לחלוטין של קוראים וכותבים ששולחים לנו כל הזמן חומר משלהם וגם דברים של אחרים – שהם סבורים שיעניינו את נמענינו. זוהי במידה מסויימת "רוח היחידה" שלנו, שצמחה והתגבשה מאליה, ועל כך אנו מודים לכל השולחים, המרגישים עצמם כחלק מהמכתב העיתי.

* פנחס שדה: "בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל." [בשיחה עם אהוד בן עזר, 1970, מתוך "אין שאננים בציון"].

* כאספני גלויות ישנות של ארץ-ישראל יש לנו קשר עם בית המכירות האמריקאי לבולים ולגלויות של ארץ-ישראל, "האוז אוף זיוֹן". אנחנו מקבלים את הקטלוגים היפים שלהם ובזכותם רכשנו את "בול פתח תקווה" ההיסטורי משנת 1909, שכנראה המתווה הראשון שלו נעשה בידי סבנו יהודה ראב בן עזר.

עכשיו רכשנו, תמורת 75 דולר + 5 דולר דמי משלוח בדואר, את הגלוייה של תחנת הרכבת התורכית בירושלים, עם קטר הקיטור העומד על המשטה העגול ששימש לסיבוב הקטרים לדרך חזרה ליפו. [ר' צרופות] הגלוייה נשלחה בדואר האוסטרי מחיפה, כנראה בחודש יולי 1908. הבול, שיש לשער שהיה ירוק ונשא את דיוקנו של הקיסר פרנץ יוזף – חסר, אבל חותמת הדואר קיימת. נודה למי שיפענח עבורנו את הכתוב מאחור. אולי מדובר באביו של אורי קיסרי, קייזרמן במקור, בתל אביב? הגלוייה נשלחה בדואר האוסטרי בתוך הארץ.

שלחנו את הגלוייה לחוקרת תל-אביב המובהקת שולה וידריך, והיא העבירה אותו לחוקרת הניה מליכסון, העושה מצגות היסטוריות נפלאות של ארץ-ישראל במאתיים השנים האחרונות. הניה קבעה בוודאות שמדובר בתחנת הרכבת בירושלים, ושולה מוסיפה: "הניה גם מעורבת בחשיפת המשטח העגול לסיבוב הקטרים [ביפו], שאותר בתצלום אוויר ובימים אלו משחזרים אותו. הוא היה מתחת למבנה במוזיאון בתי האוסף [של צה"ל]. המבנים [של תחנות הרכבת ביפו ובירושלים] זהים כמעט, והכיתוב שונה. מצורפים תצלומים של [תחנות] יפו וירושלים מאותה תקופה. תודה על הגלוייה. שלחתי אותה למנהל התחנה ביפו."

חרף כל הנאמר לעיל לא ברור לנו מדוע על הגלוייה שרכשנו נדפס בבירור "תחנת יפו" וכך גם בשאר הכיתובים המופיעים בה, בדפוס ובכתב-יד. אולי הגלוייה שרכשנו היא בכל זאת התחנה ביפו ולא בירושלים?

* לאור התוצאות של הבחירות במפלגת העבודה, ששבה לתחייה בלי האדם הרציני ביותר, שגם הנהיג אותה, אהוד ברק – עדיין לא ברור מי יהיה שר הביטחון של ישראל בקואליציה שתקום אחרי הבחירות הקרובות: עמיר פרץ או שלי יחימוביץ'. לשניהם פופולאריות רבה מאוד ברחוב הישראלי (ובעיקר בחוגי הנשים השואפות לצדק חברתי) – לשניהם גם ניסיון ביטחוני עשיר, בייחוד בהתמודדות עם איומי הגרעין האיראני. אכן, סיכוי גדול יש למפלגת העבודה בבחירות הקרובות – זאת בתנאי שכל הערבים, הבידואים, הדרוזים והנפטרים, שהצביעו בבחירות הדמוקרטיות לתפקיד יו"ר המפלגה – גם יצביעו עבורה בבחירות לכנסת! הו, מי יגלה עפר מעיניך, שרגא נצר!

* שמנהיגי "מחאת האוהלים" וכל הטרמפיסטים העושים הון יחצ"ני עליהם לא יזיינו לכם את השכל. אין בישראל שום סיבה לנוסטלגיה ולפטפוט על אודותיה, פטפוט שטוב כנראה רק לאוזני סטודנטים ועיתונאים צעירים, בורים ושטחיים – שאינם יודעים את ההיסטוריה של ישראל.

היה כאן רע. רע מאוד. לא היה חינוך חינם. היו חורים בנעליים. לא היה יותר מזוג אחד לכל אחד. לא היו כמעט אוניברסיטאות. לא היה ביטוח בריאות כללי. היו שטפונות כל חורף. לא היתה קצבת אבטלה. לא יכולת לאכול כמה שרצית אלא רק את המנה שקצבו לך בארוחה, בעיקר בשר, כשהיה. הפערים בין עשירים ועניים היו נוראים. עניים רעבו ללחם ולא זכו להשכלה. עדיין אני זוכר את בכי הילדים בגן של ילדותי כאשר איש העירייה היה בא להוציא ילדים הביתה כי ההורים לא שילמו. החוק, עוד מימי מלחמת העולם השנייה, מתקופת הבריטים, הפקיע-למעשה את רכושם של בעלי-הבתים וגרם לשקיעתם של אזורים עירוניים שלמים כמו במרכז ובדרום תל-אביב, ובניינים שהיו בשעתם בנייני פאר הפכו לחורבות של "דיור זול" ב"דמי מפתח". מצב הביטחון היה נורא. לאילת ולירושלים נסעו בשיירות מפחד הפדאיון. מלחמת יום כיפור היתה טראומה נוראה עם אלפי הרוגים.

אז על מה לעזאזל אתם מתגעגעים? הרי נסיעה לחו"ל היתה בשנות החמישים בגדר חלום, ואם נסע עיתונאי לחו"ל, כמו שבתי טבת או עמוס אילון או א. טרמפאי [פרופ' אלכס כרמל], הם היו כותבים על כך סידרה שלמה בעיתון כדי שגם אנחנו הכלואים כאן נוכל לטייל איתם, בדמיון. וכל מי שיצא את הארץ היה עבריין מפני שהוציא דולרים "שחורים" מעל למכסה של 10 דולרים לנוסע! שער הדולר "השחור" היה מתפרסם מדי יום בעיתון!

איך אתם מרמים את העם? פרופסורים קוטרים שכמותכם! חצופים! מצבן של השכבות הנמוכות בשנים עברו היה בזבל. עבדו כאן עבודת כפיים קשה ולא היו פועלים מהשטחים או מכל ארצות העולם כדי לעבוד עבודת כפיים במקום הישראלים! איזו נוסטלגיה? מעולם לא היה מצבם של מרבית הישראלים טוב יותר מאשר בשנים האחרונות, והוא הולך ונעשה טוב יותר משנה לשנה! תקפצו לנתב"ג ותראו. "עמך" נוסע, לא טייקונים! תסתכלו במכוניות בכבישים. באנשים במסעדות. באולמות החתונות. "עמך" חוגג. איך אתם יכולים לרמות עם שלם?

פרופסורים של "ועדת המומחים האלטרנטיבית" וכל הגרורים או הגוררים שלכם – איך אתם יכולים "לעבוד" על עם שלם ולהפוך את האור לחושך?! אתם קובעים: "ממשלות ישראל השונות הובילו לחורבן והרס המדיניות החברתית!" – איזה שטויות! אתם אקדמאים? אתם דמגוגים! אתם בעלי אג'נדה מפלגתית שמאלנית! אתם עושים הון פוליטי מהולכת שולל של מרבית העם בישראל!

והתקשורת מתמסרת לכם כמו זונה בהתנדבות כאשר חלק פוטוגני ממנה נעשה לחלק מכם וגוזר קופונים של פרסום עצמי אצלכם ולצידכם מול הטלוויזיה – כדי להמחיש את טירוף המערכות התקשורתי שמעיד גם על ריקבון מבחינה אתית!

* מתי תחדלנה עיריות פתח תקווה ותל אביב להשתמש בסמלים החדשים, המכוערים והמטושטשים שלהן, חסרי כל ייחוד ורקע היסטורי – זו ל-130 וזו ל-100, ותחזורנה לסמלים המקוריים שאין יפים ומכובדים מהם? הלא על הקשקוש חסר המשמעות של הסמלים החדשים אפשר גם לעשות כרטיסי פרסומת לזונות בטלפון או לסוכריות צבעוניות מתפוצצות.

 

 

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-ספרותי של מסדר ז'בוטינסקי

בעריכת יוסי אחימאיר

בגיליון החדש לקראת ראש השנה, שהופיע עתה, 136 עמודים

משתתפים בו מגוון של כותבים בתחומי ההגות, המחקר, הספרות והשירה.

בתוכן – בין השאר:

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין – ריק אידיאולוגי בכנסת

זאב ז'בוטינסקי – השכחת זכותנו על הארץ

האלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל – תפישת הביטחון של ישראל

דניאל דורון – מסוציאליזם ריכוזי לשלטון הטייקונים המשחית

פרופ' עוז אלמוג – חטאים שעליהם לא שמעתם באהלי המחאה

יורם אטינגר – הזמן הדמוגראפי פועל לטובתנו

אורי שטרוזמן  – עליונות המשפט בעיני מנחם בגין

יוסי גמזו  – שלושה שירי ירושלים

אלי חזן – מהפכת המידע נותנת מענה להטייה השמאלית בתקשורת

ד"ר אהרון יפה – נווה יעקב, ממלחמת תש"ח לשכונה החדשה

פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני – גילויים חדשים על מרד בר-כוכבא

ביקורת ספרים:

יוסף קיסטר, ד"ר שרה אוסצקי-לזר, גבריאל שטרסמן, אלה קובלנץ,

 עקיבא צימרמן

שירים, בימת קוראים, ועוד

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להזמנות : misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

www.ha-umma.com

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,269 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

 

 


 תחנת הרכבת בירושלים [או, אולי ביפו] (ראה לעיל)

1-2. גלוייה של תחנת הרכבת בירושלים בשנת 1908 לערך, פנים ואחור, שרכשנו ב-75 דולר. 3. אותה תמונה ששלחה שולה וידריך. 4. אותה תמונה מאוספה של הניה מליכסון .5. תמונה של תחנת הרכבת ביפו ב-1908, ששלחה שולה וידריך.