גיליון מס' 680

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באלול תשע"א, 22 בספטמבר 2011

עם הצרופות: 1. אבשלום פיינברג.  2-3. הגלוייה של תחנת הרכבת בירושלים בשנת 1908 לערך, פנים ואחור, שנשלחה בחיפה לנתן קייזרמן, אביו של אורי קיסרי. 4. בנק אפ"ק בחיפה. 5. צילום מאמרו של אילן שחורי ב"עת-מול" על תולדות סמלה של תל-אביב שצייר גוטמן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: צפי סער: "מצאו את ההבדלים". [ציטוט]. // דפני ליף: היה רגע. [ציטוט]. // יוסי גמזו: לֹא רַק בְּטַאנְגּוֹ לֹא מַסְפִּיק רַקְדָן יָחִיד... // עמוס גלבוע: 5 שלבים ביחסינו עם טורקיה. // אמנון ז'קונט: הרשת החדשה: גיבור תרבות. // תומס פרידמן: אסטרטגיית ה"אל תעשה כלום" של ראש הממשלה נתניהו".  [ציטוט מיהודִי החצר של אובמה]. // משה כהן: בזכות הנורמליות. // אהרון רול: להאזין היטב לערבים. // איליה בר זאב: אַמּוֹת הַסִּפִּים. // אלי מייזליש: הולדת ירדן בחטא, הפיכתה ל'פלסטין' היא פתרון הבעייה. // השריפה: היכל התרבות שהוזנח במכוון הולך ונרצח בידי מהרסיו. // ישראל שק: לתולדות הכיתוב על הגלוייה החיפאית של תחנת הרכבת בירושלים. // מזיכרונותיו של נחום גוטמן על אורי קיסרי [קייזרמן].  // דוד הראל: תגובה מדעית לרון וייס. // נחמיה שטרסלר: מס שפתיים. [ציטוט]. // אודי מנור: שורש תורתה של הציונות הדתית בעיוות מחשבתי יסודי. // "הבונדיסט האחרון", פרק מתוך הרומאן החדש המרתק של ישראל זמיר: "טנקים באבן גבירול". // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובמלחמת העולם. 6. אבשלום פיינברג מנגן למענה את "מחול האש" בכינור בעתלית. // ממקורות הש"י. // אילן שחורי: תולדות סמלה של תל-אביב שצייר גוטמן. // עוד צהריים ב"בראסרי". // רות ירדני כץ: למלא בשר קצוץ מתובל ומטוגן בעלה חסה. // נחום אבניאל: פנייה לכותבים במכתב העיתי לשלוח טורי דעה ל"מקור ראשון".

* * *

צפי סער

"מצאו את ההבדלים"

האחד הוא גבר מאצ'ו...

האחר הוא גבר חרדי...

בעיני שניהם אישה,

כל אישה

(אולי חוץ מאימא שלהם וכדומה) –

היא איבר מין.

כוס או פות, קראו לו איך שנוח לכם.

הראשון יכתיר את מי שמוצאת

חן בעיניו כ"כוסית",

השני מקבל עליו ש"קול באישה ערווה."

שניהם רואים אותנו,

את 51% מהאוכלוסייה,

דרך חור אחד בגופנו.

ציטוט חלקי מתוך "גלריה", "הארץ", 20.9

* * *

דפני ליף

היה רגע

היה רגע

שהייתי מוקפת בכל מיני

גבריאדה

שאמרו לי 'תעשי ככה'...

אני לא מוכנה

שיסתמו לי

את הפה.

ציטוט מלא מתוך: "גלריה", "הארץ", 20.9

* * *

יוסי גמזו

לֹא רַק בְּטַאנְגּוֹ לֹא מַסְפִּיק רַקְדָן יָחִיד...

אִלּוּ גָבְלוּ הַמְּדִינוֹת הַתּוֹמְכוֹת בְּיָזְמַת הַפָּלֶסְטִינִים בַּתַּרְגִּיל הַוִּירְטוּאָלִי

לִגְרֹם לָהּ לְמוֹעֶצֶת בִּטְחוֹנָהּ שֶל הָעֲצֶרֶת לִכְלֹל אוֹתָם בְּכָל מְחִיר כַּחֲבֵרִים בָּאוּ"ם,

אִלּוּ נָגְעוּ שִטְחֵיהֶן בְּשִטְחָם בְּמִדָּה שֶמִּתְמַמֶּשֶת בָּהּ שְכֵנוּת טֵרִיטוֹרְיָאלִית

וְיֵש בּוֹ בְּמִרְקַם יַחֲסֵיהֶן עִמָּם לִקְבֹּעַ שָלוֹם וְהִמָּנְעוּת מִכָּל אִיּוּם עַל זְכוּת קִיּוּם, –

הָיתָה תַּחְמָנוּתוֹ שֶל אַבּוּ-מַאזֶן הַטּוֹרֵחַ לִיצֹר עֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח בְּקוֹנְצֶפְּצְיָה חַד-צְדָדִית

נוֹשֵׂאת פֵּרוֹת אִם לֹא הוֹדִיעַ בֶּן-בְּרִיתוֹ הָנִיָה כִּי עֶקְרוֹנִית הוּא לֹא מַכִּיר כְּלָל בִּזְכוּתָן לִחְיוֹת

אַךְ מִכֵּיוָן שֶאִם תָּקוּם מְדִינָתוֹ אֵי-פַּעַם הִיא לֹא תָקוּם לְלֹא הַסְכָּמָתָן הַהֲדָדִית

שֶל יִשְׂרָאֵל וּפָלַסְטִין וְלֹא שֶל הוּגוֹ צַ'אבֶס אוֹ אוּרוּגְוַאי או פָּארַגְוַאי, הֲרֵי הָאַשְלָיוֹת

שֶבְּכוֹחָהּ שֶל הַצְבָּעָה בָּאוּ"ם לִכְפּוֹת עָלֵינוּ קוּמָהּ שֶל מְדִינָה שֶמִּשְתַּתֵּף בָּהּ הַחָמָאס

שֶלֹּא חָדֵל לִשְלֹחַ כְּמֶחְווֹת-שָלוֹם אֵלֶינוּ פַּצְמָ"ר, קָסָאם וּגְרָאד שֶבָּם כָּל שְבִיב-אֵמוּן נִרְמָס,

וּבְכֵן, הָאַשְלָיוֹת הָאֵלֶּה תֹקֶף לָהֶן אָיִן וּלְמַלְכֹּדֶת זוֹ שוּם עַם לֹא יִתְפַּתֶּה לִזְחֹל

וְאַף שֶאַבּוּ-מַאזֶן מִשְתּוֹקֵק לְכָךְ עֲדַיִן –  עֻבְדָּה שֶהוּא רוֹצֶה בְּכָךְ,  אֲבָל אֵינו  יָכוֹל...

מְסַפְּרִים עַל כְּבוֹד הַקָּאדִי בְּפַרְוָר אֶחָד בַּגְדָּאדִי

שֶהִמְחִיש אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין הֲדָדִי לְחַד-צְדָדִי

כְּשֶגּוֹלֵל בִּפְנֵי הַבַּאנְדָּה שֶל שוֹמְעָיו –  וְלֹא בִּכְדִי –

אֶת סִפּוּר מַחְמוּד אַוַּאנְטָה, הַכַּזְבָן הָאַגָּדִי.

"כִּי מַחְמוּד זֶה," סָח הַקָּאדִי, "כָּל דְּבָרָיו הֵם קָאלָאם פָאדִי

וְתָמִיד הָיָה נוֹהֵג לְהִתְרַבְרֵב כְּמִין טַוָּס

כְּשֶעָבְרָה בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ שֶל בַּגְדָּאד, עִם מְשָרְתֶיהָ,

הַנְּסִיכָה הַמַּרְהִיבָה בַּת הֶחָלִיף לְבֵית עַבָּאס.

כֵּן, אוֹתוֹ מַחְמוּד אַוַּאנְטָה שֶלָּטַש מַבָּט פִּרְאִי

בַּנְּסִיכָה (שֶכְּבָר הֵבַנְתָּ, מַאֲזִין יָקָר, שֶהִיא

חֲתִיכָה הָיְתָה לְאַלְלָהּ) נֶאֱנַח לְפֶתַע: "וַּאלְלָהּ,

כְּבָר רוֹצֶה הָיִיתִי  שוּב לְהִתְעַלֵּס אִתָּהּ בְּכֵּיף..."

וּמִיָּּד קָרְאוּ לוֹ אֵלֶּה שֶשָּמְעוּ אֶת דְּבַר הַפֶּלֶא

שֶל תַּפְרָן שֶהַצְלָחָה כָּזֹאת לִזְכוּת עַצְמוֹ זוֹקֵף:

"הַאֻמְנָם, מַחְמוּד, זָכִיתָ לְבַלּוֹת, כְּפִי שֶגִּלִּיתָ,

עִם בִּתּוֹ יְפַת-הַתֹּאַר שֶל מַלְכֵּנוּ הַגַּ'בָּאר?

נָא סַפֵּר עַל כָּךְ, פְּתַח פִּיךָ!" וְעָנָה מַּחְמוּד פָדִיחָה:

"לְבַלּוֹת עוֹד לֹא זָכִיתִי אַךְ לִרְצוֹת –  רָצִיתִי כְּבָר..."

מַסְקַנָה: לֹא רַק בְּטַאנְגּוֹ לֹא מַסְפִּיק רַקְדָן יָחִיד

אֶלָּא שְנַיִם, כִּי אַחֶרֶת כָּאן צָפוּי גּוֹרָל אָחִיד

לְמַחְמוּד עַבָּאס (הוּא אַבּוּ מַאזֶן) וּמַחְמוּד אַוַּאנְטָה

וְכָל עוֹד שֶבַּאנְדַּת אַשַ"ף מְשֻדֶּכֶת עִם הַבַּאנְדָּה

שֶל חָמָאס שֶלֹּא מַכִּיר כִּי יֵש גַּם לָנוּ זְכוּת-קִיּוּם

לֹא תוֹעִיל לוֹ שוּם קוֹמְבִּינָה חַד-צְדָדִית בְּמוֹסְדוֹת אוּ"ם

וּמַמָּש כְּמוֹ אִיש-הַחַארְטָה שֶלְּגֹדֶל הַמְּבוּכָה

לֹא זָכָה בַּהַצְלָחָה שֶל הִתְעַלְּסוּת עִם הַנְּסִיכָה

אֶלָּא רַק רָצָה בָּזֹאת, כָּךְ לֹא תֵצֵא – עַל אַף כָּל נֹהַל –

הַמְּדִינָה הַפָּלֶסְטִינִית מִן הַכּוֹחַ אֶל הַפֹּעַל

אִם שְכֵנֵינוּ לֹא יוֹאִילוּ זוּג עֵינַיִם לְהַיְשִיר

לַמְּצִיאוּת וְלַחֲזֹר  לְמַעֲגַל-שִׂיחוֹת יָשִיר.

* * *

עמוס גלבוע

5 שלבים ביחסינו עם טורקיה

 מרבים לשמוע אצלנו, וגם מפי יו"ר האופוזיציה, שביבי אשם כמעט בכל אירוע אזורי, לפחות חלקית, וכמובן שגם במשבר היחסים עם תורכיה של ארדואן. הטענה היא שעליו לעשות הכול על מנת לשמור על הנכס היקר של יחסים אסטרטגיים בין ישראל לתורכיה. טענתי היא שאין יותר יחסים אסטרטגים עם תורכיה. על מנת לקבל פרספקטיבה רחבה על יחסי ישראל –תורכיה ראוי להעיף מבט חטוף על היסטוריית היחסים בין שתי המדינות . אנחנו נמצאים עכשיו בשלב ההיסטורי החמישי .

השלב הראשון הוא מאז 1949 ועד 1957. תחילתו מאוד מבטיחה. למרות שתורכיה הצביעה בעצרת האו"ם נגד הקמת מדינה יהודית, היא הכירה במדינת ישראל, כוננה עימה קשרים דיפלומטיים בדרגת ציר וחתמה איתנו הסכמי סחר ותעופה, וב-1954 מונה נספח צבאי ישראלי בתורכיה. סופו של השלב, בשל סיבות אזוריות, היה בהורדת הייצוג הדיפלומטי וצמצום דרסטי בסחר.

השלב השני הוא מ-1957 ועד 1960. זאת תקופת זוהר ביחסים, שהינם חשאיים ולא גלויים. שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני הוא חסר תקדים. הרקע לתנופה הזו: החשש מפני החדירה הרוסית לאזור, בעיקר לסוריה, ופחד מהרדיקליזם הפן-ערבי הנצריסטי ששטף את האזור.

השלב השלישי הוא הארוך ביותר: מ-1960 לעד תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. זאת תקופה של הצטננות בולטת ביחסים. הרקע: שינויים פנימיים בתורכיה, ירידת האיום הנצריסטי, התקרבות תורכית לעולם הערבי. תורכיה תומכת במדינות ערב במלחמת "ששת הימים" וגם במלחמת "יום הכיפורים" (בניגוד לדברי ההבל המושמעים אצלנו כאילו אז תורכיה תמכה בנו), והיא תומכת באופן עקבי באש"פ, כמו גם בהחלטת עצרת האו"ם ב-1975 שהגדירה את הציונות כגזענות. ב-1984 תורכיה הורידה את דרג נציגותה בישראל עד לכדי דרג של מזכיר שני, וכך נאלצה גם ישראל להוריד את דרג הייצוג שלה בתורכיה. יתר על כן, הנספח הצבאי הישראלי (ידידי וחברי יצחק כהני ז"ל) גורש מאנקרה. הפרלמנט התורכי אף קיבל החלטה הקוראת לממשלה לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, אך הם לא נותקו בסופו של דבר.

השלב הרביעי, תור הזהב והפעם בגלוי ולא בחשאי, מתחיל בשנות ה-90 ועד לשנות האלפיים הראשונות. היחסים הדיפלומטיים הועלו לדרגת שגרירים וניתנה תנופה חזקה לשיתוף פעולה מדיני, בטחוני וכלכלי. הרקע: שינויים מרחיקי לכת בזירה התורכית הפנימית, נפילת בריה"מ, הרעה ביחסי תורכיה-סוריה (זאת התקופה שתורכיה עמדה לפלוש לסוריה), התחממות יחסים בין ישראל לכמה ממדינות ערב, התנופה הטכנולוגית הצבאית הישראלית והרצון התורכי להסתייע בישראל כצינור השפעה על הציבוריות האמריקאית.

 השלב החמישי, הנוכחי, הוא השלב של תקופת ארדואן, שבו מערכת היחסים בינינו לבין תורכיה גולשת למדרון הנמוך ביותר מכל השלבים (למעט לפי שעה היחסים הכלכליים). המשבר הפעם הוא שונה והרבה יותר חריף ועמוק ממשברי העבר: הפעם המשטר התורכי הינו בעל אידיאולוגיה אסלאמית השואפת להגמוניה אזורית, הוא אינו נתון לאיומים חיצוניים, הוא מחליש את הצבא שלו, שהיה בעבר בעל בריתנו, ומולו ניצב ממשל אמריקאי חלש ומבולבל.

 כללו של דבר, היחסים בינינו לבין תורכיה היו נתונים לעליות ולמורדות, ואף פעם לא היה לישראל בזה יד ורגל. מקורם היה תמיד ביוזמה תורכית, כתוצאה משינויי פנים תורכיים ושינוי בנסיבות האזוריות והבינלאומיות.

מתי יגיע השלב השישי? להערכתי רק כאשר ישתנה המשטר התורכי או שתהיינה תפניות אזוריות מפתיעות.

אהוד: האם יש חשש, או סיכוי, שחוגים קיצוניים בצבא, בדרגים הנמוכים שטרם סורסו, והם הרדים לשימור המסורת החילונית של אתא-תורכ – יתנקשו בחייו של ארדואן כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה התורכית?

* * *

אמנון ז'קונט

הרשת החדשה: גיבור תרבות

שלום אהוד,

אני מבקש להביא לידיעתך ולידיעת המנויים את דבר הקמתה של רשת תרבותית חדשה, 'גיבור תרבות' שמה, ובה יכולים יוצרים לחשוף את יצירותיהם לקהל מבלי להיתקל ב'שומרי שערים' שיחליטו בשם הציבור אם היצירה ראויה לבמה אם לאו.

גם הביקורת על היצירות נכתבת על ידי 'נבחרת המבקרים' שלנו, המורכבת מגברים, נשים וטף בני 8 עד 75, שמקבלים לידיהם ספרים, דיסקים, כרטיסים לסרטים, הזמנות למופעים וכיו"ב, ובתמורה כותבים את התרשמותם מהם.

בדרך כלל זוכה כל יצירה לשתי ביקורות בנות 250 מילים כל אחד, ואחרי שאלה מתפרסמות – מתפתח דיון בין החברים ברשת. כך זוכים הגולשים לחוות דעת אמיתית על יצירות שברצונם לצרוך, ואינם מוגבלים לחוות דעתו של מבקר מלומד או מתחשבן, זה או אחר.

בנוסף יש לנו דף תוכן – 'כיכר התרבות' שמו, ובו טורים, תצלומים של יוצרים בתהליך עבודה וכו'. ברשת קיים גם לוח מודעות שבאמצעותו סופר ימצא מתרגם, מפיק ימצא במאי ולהקה תשיג מתופף.

כולם מוזמנים לגלוש ב'גיבור תרבות', להשתתף בדיונים וכמובן – גם להצטרף ל'נבחרת המבקרים'.

 כתובתנו: www.gibor-tarbut.co.il

שנה טובה,

אמנון ז'קונט

אהוד: אני עוד מעט סוגר 75. האם בגיל 76 אהיה מנוע מלהשתתף?

* * *

הטיפש היהודי מלקק התחת של אובמה ולא מקיא

כי הוא מסתמך על הפלסטינים של עיתון "הארץ"

כדי "להבין" את המצב במזרח התיכון

והוא מודאג מאוד פן ישראל תזיק לַפָּריץ שלו!

 תומס פרידמן

אסטרטגיית ה"אל תעשה כלום" של ראש הממשלה נתניהו הביאה את ישראל למצב הגרוע ביותר בזירה הבינלאומית אי פעם

ניו יורק טיימס 18.09.2011, פורסם ב"הארץ" 19.9.2011

מעולם לא דאגתי לעתידה של ישראל יותר מהיום. קריסת עמודי התווך המרכזיים של ביטחונה – השלום עם מצרים, היציבות בסוריה וידידותה עם טורקיה וירדן – לצד הממשלה הכי אווילית מבחינה דיפלומטית והכי לא מקצועית מבחינה אסטרטגית שידעה ישראל בהיסטוריה שלה - מציבים את המדינה במצב מסוכן ביותר.

הדבר גם המאיס את הנהגת ישראל על ממשלת ארה"ב, שנעשתה עם זאת בת ערובה של אותה איוולת, משום שלובי פרו-ישראלי בתקופת בחירות יכול לאלץ את הממשל לסנגר על ישראל באו"ם, גם אם הוא מודע לכך שישראל נוקטת מדיניות הסותרת את האינטרס של עצמה, או של ארה"ב.

ישראל אינה אשמה בהפלתו של חוסני מובראק, או בהתקוממות בסוריה, או בהחלטת טורקיה להפוך למנהיגה אזורית ולהשליך לשם כך בציניות את ישראל, או בפילוג שנוצר בתנועה הלאומית הפלסטינית בין הגדה המערבית לרצועת עזה. אבל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כן אחראי לכך שלא השכיל להציב אסטרטגיה שתענה לכל אלה, באופן שיגן על האינטרסים ארוכי-הטווח של ישראל.

או שבעצם לנתניהו דווקא יש אסטרטגיה: אל תעשה כלום. אל תעשה כלום עם הפלסטינים ואל תעשה כלום עם הטורקים שדורשים ממנו ללכת נגד הבסיס הפוליטי שלו, להתפשר על האידיאולוגיה שלו או לפגוע בחבר המפתח בקואליציה שלו, שר החוץ אביגדור ליברמן. הצעד הבא באסטרטגיה שלו הוא לקרוא לארה"ב לעצור את פרויקט הגרעין האיראני ולעזור לישראל בכל מצב בעייתי בו היא זקוקה לסיוע. אך בו זמנית לוודא שהנשיא אובמה לא מבקש דבר בתמורה, כמו למשל הקפאת הבנייה בהתנחלויות. באותו הזמן ממש, האסטרטגיה שלו מפעילה את הלובי היהודי שמנחית "מהלומת פטיש" על כל אדם בממשל או בקונגרס שאומר שאולי נתניהו מבצע טעויות ולא רק אובמה. עכשיו מי אמר שלנתניהו אין אסטרטגיה?

"המאמץ הדיפלומטי רב השנים להשתלבות ישראל כשכנה מקובלת במזרח התיכון התמוטט החודש, עם גירוש השגרירים הישראלים מאנקרה וקהיר, והפינוי הבהול של סגל השגרירות מעמאן," כתב אלוף בן ב"הארץ". "האזור מקיא מתוכו את מדינת היהודים, שמסתגרת עמוק יותר מאחורי חומותיה המבוצרות, בהנהגת ממשלה המסרבת לכל שינוי, תזוזה או תיקון."

מה ישראל יכולה היתה לעשות? הרשות הפלסטינית, שנקטה בחמש השנים האחרונות צעדים ממשיים לבניית מוסדותיה וכוחות הביטחון שלה, צעדים שבעטיים הפכו החיים בישראל לשקטים יותר מאי פעם, אמרה לעצמה לבסוף: "תהליך בניית מוסדות המדינה לא גרם לישראל להפסיק את ההתנחלויות או לעשות צעדי הפרדה, ואי לכך כל מה שאנו עושים בעצם הוא להמשיך לקיים את הכיבוש. הבה נלך אם כך לאו"ם, נשיג הכרה כמדינה בגבולות 1967 ונילחם בישראל בדרך זו."

מרגע שהתברר שזו המגמה, היה על ישראל להציג תוכנית שלום משלה, או לנסות להשפיע על המהלך הדיפלומטי באו"ם בהבאת הצעת החלטה משלה שתעגן מחדש את זכות העם הפלסטיני והעם היהודי למדינה בפלסטין ההיסטורית, ולחדש את המשא ומתן.

נתניהו לא עשה אף אחד מהשתיים. עכשיו ארה"ב נאבקת כדי למצוא פתרון למשבר, שלא ייאלץ אותה להטיל וטו על ההצעה להקים מדינה פלסטינית, העלול להיות הרה אסון בעולם ערבי הצועד יותר ויותר לעבר שלטון עממי.

יש לי הבנה רבה כלפי הדילמה האסטרטגית של ישראל ואין לי אשליות אשר לאויביה. אבל ישראל לא נותנת היום בידי ידידיה, בהם הנשיא ברק אובמה, שום אמצעי כדי לסנגר עליה. ישראל יכולה לריב עם כולם, או שהיא יכולה לבחור למתן את המגמות הללו, בלי להיכנע, באמצעות יוזמות שלום שייראו רציניות לאנשים בעלי שכל ישר, ולהקטין אגב כך את בידודה. למרבה הצער, לישראל אין היום מנהיג או ממשלה המסוגלים לנקוט דיפלומטיה מתוחכמת כזו. יש רק לקוות שהעם בישראל יגיע להכרה זו לפני שממשלתו תדרדר את המדינה לבידוד עולמי גדול יותר, ותגרור את אמריקה עימה.

* * *

משה כהן: בזכות הנורמליות

מכובדי,

כותב הפובליציסט המפורסם טום פרידמן, "אין לנתניהו אסטרטגיה, האסטרטגיה שלו היא לא לעשות דבר."

מסיבה זו בדיוק נתניהו הוא איש כלבבי. דוברי השמאל אחוזי בהלה נוכח המאורעות ודורשים מראש הממשלה "לנקוט יוזמה," שהוא ביטוי מכובס לכניעה טוטאלית לסחטנות הפלסטינית ולהתפרקות מכל נכסינו, בתקווה שזה ירצה את הפלסטינים ואת אומות העולם.

ואני אומר לכם, זו תקווה שאין לה על מה לסמוך, אדרבא, כניעה לסחטנות היא מתכון בטוח להפיכה לסמרטוט ולהזמנת לחצים נוספים. רבותיי, אנשי "מחנה השלום", תרגיעו קצת, מה נתפסתם לבהלה? הקפאת ההתנחלויות, כדרישתו הסחטנית של אבו מאזן, לא תביא אותנו למנוחה ולנחלה, אלא תחליש את מעמדנו עוד יותר. את גישת ההקפאה כבר ניסינו במשך 10 חודשים בעבר, וזה לא ריצה איש ולא הביא למו"מ עם הפלסטינים. קצת קור רוח וכוח עמידה לא יזיקו. יש מצבים קשים שבהם העשייה הטובה ביותר היא שמירה על קור הרוח ואי-עשייה (כניעה לסחטנות).

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

למשה כהן שלום,

 [בעקבות רשימתך על רוכבי האופניים, בגיליון 679] – חברתי ורדה רזיאל ז'קונט נדרסה בשבוע שעבר על ידי אופניים בשעה שצעדה בשדרה בשביל המיועד להולכי רגל.

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

* * *

אהוד: אנחנו מאחלים לוורדה רזיאל ז'קונט הבראה מהירה. מכת האופניים הפיראטיים על מדרכות תל אביב חמורה אפילו יותר ממכת החרא של הכלבים, אם כי משתיהן אפשר להשתטח על המדרכה ולשבור את הראש. אני פוסע במדרכות תל-אביב ב"היכון" כך שאם יבוא מאחוריי רוכב אופניים וייתקל בי, מיד אוכל לתת לו הדיפה כזו נוראית עם השכם שלי – עד שהוא ייפול והוא יידרס והוא יזדקק לאמבולנס. אני שוקל להדביק שלט גדול על גבי: "כל העולה עליי יופל באכזריות!"

* * *

אהרון רול

להאזין היטב לערבים

איננו יודעים כיצד ייסתים הפיאסקו של "הכרזת" המדינה הפלשתינית באו"ם. איש אינו יודע, כולנו מנחשים בלבד. אך מיספר תובנות-בינים כבר צצות ועולות מהתנהלות מנהיגי ישראל והפלסטינים והללו אינן מחמיאות לאיש.

קיימים ציבורים בינינו אמנם מיעוט אך רעשני, מקושר ובעל השפעה מונים רבים מערכו הממשי, אלו הם המשתייכים לשמאל האנרכיסטי הבולשביקי הרדיקלי אשר לא בכדי הינם מוגדרים ככאלו. השמאל הרדיקלי הישראלי מסוגר בקופסת חשיבה מיוחדת משלו, תלושה ומנותקת מהמציאות, אינה מכירה במתרחש סביבה, מתעלמת מעובדות. הם הופכים את עקוב העובדות בהבל פה למישור. אנו שומעים רבות על חתירתו חוצת גבולות ההגיון של השמאל הרדיקלי להקמת מדינה פלסטינית. לא שמענו ולו מילה אחת מאותם מעריצי הפלסטינים בינינו הכיצד, באלו תנאים תתקיים מדינה פלסטינית לצידנו?

לגבי דידם הקמת המדינה הפלסטינית הינו סוף הסיכסוך בעוד שכל תינוק דרבנן כבר יודע כי הקמת מדינה מעין זו הינה אך תחילתו של הסיכסוך האמיתי, וכי הסיכסוך המדמם הממשי בוא יבוא כמובן.

הרי עובדות העבר מלמדות כי אנו עומדים להקים מדינת טרור בשטחי יו"ש. אין צורך בחוכמה יתרה לחזות זאת, כך בדיוק קרה בלבנון, כך בדיוק קרה ברצועת עזה ולפי כל חוקי הסיכויים הרי כך גם יקרה ביו"ש. אנו חוזרים שוב ושוב על אותה הטעות, חווים אותה התוצאה, ובאיוולתנו מצפים שוב ושוב לתוצאה שונה. אמנם אל לנו לזנוח את השאיפה לשלום עקב כך, אך עלינו להציב תנאים ברורים וחסרי פשרות לקיום אותו שלום, ואם הללו לא מתקיימים אזיי איננו במשחק, אנו סרבנים. מוטב לנו מתיחות חסרת חוזה שלום שקטה משלום נפיץ ומדמם.

ובכל זאת, גם אם עובדות החיים אמורות ליישר את התנהלותנו המדינית, לא קםא יש שמאל, אקדמאי, איש רוח, צילצולים והזיות אוויל אחד התומך בהקמת מדינה פלסטינית, ואמר לחסידיו השוטים כי ישנם סייגים מסוימים בהקמת מדינה כזו לאור לקחי העבר וכי עלינו לעמוד עליהם באורח נחרץ לפני שנתמוך בהקמת אותה מדינה.

לדוגמא, מה יהיו סידורי הביטחון, המסחר, חלוקת המים, הגבולות, שאלת הפליטים, שאלת זכות השיבה, האנרגיה ועוד ועוד. כלומר לטעמם של האווילים האנרכיסטים מהאקדמיה והצלצולים שלנו (שלנו? אוי לאותה הבושה), הרי אך תקום מדינה פלסטינית והשלום העולמי האוניברסלי בוא יבוא ועמלי כל העולם יתאחדו סוף-סוף. דהיינו, קודם נבטח ואילו רק אחר כך ננסה. סידורי ביטחון ושאר ירקות? אין צורך בזוטי דברים כגון דא, שהרי הפלסטינים כבר הוכיחו קבל עם ואוטובוסים מתפוצצים על תכולתם האנושית את אופיים שוחר השלום, הרחום, הנוח והנינוח ומכאן, נקים או נתמוך במדינה פלסטינית – ובא שלום על ישראל ונירוונה על העולם.

הכרזתו של אבו ("המתון") מאזן כי לא יכיר במדינה יהודית ולא יאפשר ליהודים לשבת במדינה פלסטינית – אמורה להדליק נורה אדומה בוהקת בפני כל ישראלי.

ישראל עמלה להפיס את דעת העולם בעזרת ההכרזה ומתווה הדרך: "שתי מדינות לאום לשני עמים" כך נאה וכך יאה. אך מה אומר לנו ה"אבו" ישירות ובמשתמע? שתי מדינות? ודאי, בהחלט אך שתי המדינות הינן עבור עם אחד, העם הפלסטיני, הוא אינו מכיר בזכותה של המדינה היהודית להתקיים. לטעמו, תקום מדינה פלסטינית "טהורה" ולצידה מדינה דו-לאומית הכפופה לזכות השיבה הפלסטינית.

אלו מבינינו השוגים באשליות אינם משיגים כי ישראל בגבולות הקו הירוק הינה כבר הלכה ולמעשה מדינה דו-לאומית – למצער בעיני הערבים-הישראלים ואחיהם הפלסטינים.

אנו גם איננו עומדים דיינו על הסתירה הנובעת מהכרזותיו של האבו. אם מדינת פלסטין העתידה חייבת להיות "יודן-ריין" (נקיה מיהודים) הרי ההגיון הפשוט הנובע מכך מחייב כי מדינת ישראל חייבת להיות נקיה מערבים – ומכאן, מדוע איננו מחצרצים זאת על כל גבעה רמה בעולמנו (כטקטיקה שתהפוך לאסטרטגיה). היהודים אצל היהודים והערבים אצל הערבים, חילופי אוכלוסין לאמיתם, היכן שלא יעברו הגבולות, ההפרדה תהיה טוטלית, שהרי ידנו אינה במעל, ה"אבו" דרש זאת הלא כן? ניצול הזדמנויות אינו הצד החזק שלנו , כך ניראה.

ומדוע הדברים נאמרים? משום שאנו נופלים ברוב איוולתנו במלכודת הפלסטינית. לא הוותרן, המתרצה ומפיס הדעת הוא המוביל ומתווה המהלכים. הסרבן, הלעומתי, חסר (לכאורה) ההגיון, בעל "תסמונת הכלב המשוגע", הללו הם המובילים ויוצרי סדר היום בעולמנו, זו הטקטיקה הפלסטינית שהפכה אסטרטגיה רבתי והם מפעילים אותה באופן מעורר הערצה.

כוונותיו של בנימין נתניהו טובות והוא ראוי להערכה רבה על כך; הוא עמל קשות לשכנע את העולם בכנות כוונותיו/כוונותינו, זהו האופי והכיוון היהודי הגלותי ואין כאן גינוי לכך – אנו שרדנו אלפי שנים בגלות בדיוק משום כך. אך כעת החטאנו את הלוז, אנו איננו בגלות יותר. נתניהו אינו משיג כי במרוצתו להפיס את דעתם של כולם הוא אינו מפיס בסיומו של יום את דעתו של איש.

כמובן שהוא ניכשל בכך גם משום שהתקשורת הישראלית ועוזריה מטרפדת את הסיכוי למשא ומתן ולשלום, היא עמלה מצידה לשכנע את העולם באוסף הכפשות ניבזי – כי נתניהו לא אמין, לחיץ, מזיע, מזגזג. ואם הישראלים עצמם טוענים כך, הרי שברי כי הגויים ישתכנעו במסע רצח האופי ושלילת הלאום היהודי הזו ללא כל קושי.

נתניהו שוגה בכך שאינו מנסה מסלול אלטרנטיבי יעיל מונים רבים יותר, מסלול "הסרוב" הגמיש-הטקטי. ניראה כי להוותנו הדבר אינו לכבודו להופיע כסרבן, אך זו בדיוק הנקודה, כי  בהימנעותו מכך הוא מכשיל, אמנם מתוך כוונות טובות, את מדיניות החוץ הישראלית. נתניהו עמל ללא לאות להיראות צודק ומזניח את הצורך להיות חכם.

מוטב לנו ולראש ממשלתנו להופיע כעקשנים כפייתיים, כסרבנים – ולמתוח את חבל הסרבנות עד קרוב לפקיעה וברגע האחרון לשחרר מעט. אנחת הרווחה תישמע בכל רחבי העולם מקצה לקצה בנוסף לחיזורים אחר ישראל.

רבים מכירים את "משל הרבי והעז" אך מעטים שתים ליבם לחוכמת תורת המשחקים הגלומה בו. בקצרה... יהודי קשה יום ומגורים בא לרבו לטכס עצה ולשמוע הדרכה כיצד להטיב את תנאי מגוריו הקשים והצפופים. יעץ לו הרבי להכניס עז לתוך הבית "אבל רבי, אין מקום נוסף אפילו לעכבר," נרעש היהודי. "הכנס העז ובוא לבקרני בעוד שבועים," פסק הרב. בביקור הבא הורה הרב להוציא את העז, ולבוא לבקרו בעוד שבוע. בביקור הבא הודה היהודי הנרגש ואסיר התודה לרבו על מרחב המגורים הנפלא שנפתח בפניו עם הוצאת העז.

ניראה כי מישהו חייב להשכיל את נתניהו ב"משל הרבי והעז", דומה וכולנו נצא נשכרים מכך ביחסינו עם העולם הערבי ועם הפלסטינים בפרט. עד עתה הפלסטינים הם שלקחו לתשומת ליבם את הנובע מ"משל הרבי והעז" והולכים לאורו באדיקות ובהצלחה רבה.

דוגמא נאה להתנהלות סרבנית מתוכננת היא דרישתו של ה"אבו" כתנאי מוקדם למשא ומתן בינו לבין ישראל – קיום הקפאת בנייה כוללת ביו"ש. אך כאשר מעמידה ישראל תנאי הגיוני מוקדם מצידה לשם איזון, והוא הכרה פלסטית במדינה יהודית, שהכירה בזכות הפלסטים למדינה פלסטית, (כמובן, איננו צריכים לאישורו, אך זה הינו צעד טקטי ממש כהקפאת הבנייה), הריהו עומד בסרובו לקיום המשא ומתן. התנהלותו מטורללת? לאו דווקא, זוהי התנהלות עקבית וחכמה במתכונת "הכלב המשוגע" או אם תרצו, שוב הליכה בנתיב "משל הרבי והעז".

מה אומר ה"אבו"? פלסטין נקייה מיהודים, ובנוסף מסרב להכיר במדינה יהודית. כאשר יגיע הזמן, ישחרר "האבו" מעט את החבל, "יתיר" לעשרה יהודים להתגורר בפלסטין "שלו" ויאשר לנו ברוב טובו הנפת דגל ישראל בארץ-ישראל (גם כן שלו). אנו והגויים נהיה כה אסירי תודה עד כי ניפול מעולפי תודות לרגליו וננשק את נעליו על "הוויתורים המפליגים" שהלה עושה עבורנו.

וכעת ברוך, האם הבנת, האם הפנמת?

מדוע נוקט ה"אבו" אסטרטגיה זו? משום שבסופו של יום אין בכוונתו לחיות צד בצד עם מדינה יהודית. הקמת המדינה הפלסטינית הינה אך עוד שלב בדרך הארוכה להשמדת ישראל (ויש לערבים הרבה סבלנות, שלא כמונו). וכך, הוא יוותר כמידת זית-סורי-דפוק (לאחר תקופת סרבנות) וידרוש בתמורה ל"ויתוריו" המגוחכים, עוד ועוד וויתורים מפליגים מצד היאהוד האוויל, אשר כמובן יענה לו באנחת רווחה ובנפש חפצה, לאחר לחץ מאסיבי עלינו של עולם אסיר תודה ל"אבו". לעומתו, אנו כה כמהים לשלום, לשקט ולשלווה, לנירוונה עולמית אוניברסלית – עד כי טחו עינינו מראות את המציאות, אנו חוסמים ההכרה בהונאה העצמית אשר אנו עורכים לעצמנו.

זה יהיה הסיבוב הנוכחי. והסיבוב שלאחריו? תמונת ראי של הנאמר כאן לעיל, שוב ושוב, עד שנחזיר ברוב טובנו, ופשרנותנו האווילית, התלושה ממציאות, המתעלמת מעובדות, המסרבת להאזין לדברי הערבים – את שיח' מוניס ובנותיה, ונפצח בשחייה ארוכה ומרעננת בעלת סוף ידוע בימה של עזה.

בהזדמנות ראויה זו ברצוני לאחל למשפחתי, לידידיי, למכיריי, לקוראיי ולכל עם ישראל – שנה טובה, באמת טובה, שנת שיגשוג שלום על כל בית ישראל.

אהרון רול

amroll@synpatico.ca

* * *

איליה בר זאב

אַמּוֹת הַסִּפִּים

מִסְתּוֹרֵי קֹדֶשׁ נִתְגַּלּוּ בְּאֶבֶן מִקְשָׁה אַחַת

מִתּוֹכְכֵי הַהֵיכָל,

מִזְבֵּחַ עַתִּיק עִם כַּרְכֹּב וְזוּג קְרָנוֹת נֶחְשַׂף בַּחֲפִירוֹת

תֵל צָפִית –

"אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם

קֹמָתוֹ מִמֶּנוּ קַרְנֹתָיו."*

מְלָכִים נֵעוֹרוּ מִשְּׁנָתָם, חָדְלוּ לְהִשְׁתַּטּוֹת כְּתִינוֹקוֹת,

אוֹ לֹא.

לָרוֹצְחִים "בִּשְׁגָגָה" בָּאָה עוֹד שְׁעַת-כֹּשֶׁר

לְהַחֲזִיק בְּקַרְנוֹת

הַמִּזְבֵּחַ.

*שמות-ל' א, ב

* * *

היכל התרבות שהוזנח במכוון

הולך ונרצח בידי מהרסיו

ידיעה קטנה שבקטנות עם תמונה "שריפה בהיכל התרבות" שהופיעה ביום 21.9 ב"הארץ": "שריפה פרצה אתמול בערב בחלקו העליון של היכל התרבות בתל אביב. איש לא נפגע. צוותי כיבוי השתלטו על האש וכיבו אותה בסיוע מנוף. טרם ברור מה גרם לשריפה ואיזה נזק נגרם (אילן לאור).

* * *

אלי מייזליש

הולדת ירדן בחטא

הפיכתה ל'פלסטין' היא פתרון הבעייה

הפתרון היחידי לבעיית הסכסוך ישראל-פלסטין היא הפיכתה של ירדן למדינה הפלסטינית.

שליטי ירדן מאז ימי חוסיין, שוויתר על הגדה לאחר 19 שנות שלטון רודניו ושהפקיר אותה לחסדי הפלסטינים, הוכיחו כי אינם יודעים להתנהג לא ככובש ולא כנוטה חסד. לירדנים בגדה היה משטר דו-פרצופי; מצד אחד הפכו את הפלסטינים לנתיני ירדן מהשפה ולחוץ, אבל מעולם לא קיימו בגדה מדיניות כפי שנהגו בעבר-הירדן. ולמעשה התנהגו כלפי תושבי הגדה כנתינים סוג ב'.

גם הפליטים הרבים ששטפו את הממלכה הירדנית סיבכו את המשטר, והשיא היה כשכוחות צבא ירדן ב"ספטמבר השחור" [1970] טבחו אלפי פלסטינים.

בימים האחרונים בפרט, ולאורך הקדנציה שלו בכלל, משדר מלך ירדן פאניקה בשל יחסי ישראל עם הפלסטינים. הוא יודע מאז ימי מלכותו של אביו ובשל "ספטמבר השחור", כי הפלסטינים מהווים עוקץ בגרון הממשלי שלו.

מה בעצם מפחיד את עבדאללה ה-2? לא רק, ובשל, הקריאות בישראל "ירדן היא פלסטין", אלא ובעיקר שהחלק הארי מבין נתיניו הפלסטינים יתקוממו וידיחו אותו כפי שהודחו מרבית המלכים או הרודנים הערביים; בין על ידי בני העם ובין בידי גורמי חוץ. עיראק למשל. חוץ מעיראק, הודחו נשיאי טוניס, מצרים, תימן בדרך ובאחרונה גם נשיא סוריה על הפרק. נותרו רק שליטי חצי האי ערב; סעודיה ומדינות המפרץ. אלה הן מדינות שבטיות ולא לאומיות כפי שירדן מנסה לשדר, ובשבט המסורתי מאז ימי קדם, מרבית הנתינים נאמנים לשיח'. כך שרבים משליטי מדינות המפרץ מכונים עדיין שיח'.

אבל, מלך ירדן הוא יוצא דופן מבחינה זו; לא רק שהוא אינו שיח' ומנהיג שבטי – הוא משדר התנהלות אירופאית-למחצה, ולא רק בשל מוצאו החצי-אירופאי וחינוכו הבריטי.

בשל כך, החלו באחרונה מנהיגי שבטים אותנטיים לערער על מנהיגותו. הוא לא עבדאללה ה-1 שמוצאו ממכה והתנהג כמו שיח' אמיתי כשבנה את אוהלו לראשונה כשהגיח ממכה בראש שיירת גמלים בשנת 1921, כשאיים לעלות על דמשק כשהצרפתים סילקו מכס המלכות בדמשק את פייסל אחיו.

באין לו לעבדאללה ה-2 משענת מסורתית להישען עליה כמלך וכמושל, הוא מניח כי אם יתנפל על ישראל כמי שמונעת שלום עם הפלסטינים, יוקל לו ויעזבו אותו לנפשו.

זו טעותו. ומכאן נובעת הפאניקה שלו. כי הפלסטינים זיהו את מקור הסכסוך עם היישוב היהודי בארץ או בעיקר עם התנועה הציונית טרם בואו בכלל של עבדאללה ה-1 לעבר-הירדן, והמקור היה הצהרת בלפור והבית הלאומי לעם היהודי בפלשתינה שנכלל בתוכנה. אותה הצהרת בלפור לא דיברה על גבולות ולא על עבר-הירדן, שתהיה מדינה ערבית, והציונים דבקים בה עד היום הזה. גם זה וגם זה הם מקור הפאניקה של עבדאללה, שגורמים ציוניים אותנטיים ידבקו בתכנים של הצהרת בלפור ולא בה' באייר – יום הכרזת המדינה בידי בן-גוריון.

מלך ירדן מודע למפות של התנועה הציונית שכוללת את מחצית עבר-הירדן בגבולות המדינה היהודית העתידה לקום לאור הצהרת בלפור [מפת מיינרצהאגן].

הפשרה הציוניות להקים מדינה רק בעבר הירדן המערבי, גם היא לצנינים בעיני מלך ירדן, כל עוד קיימים גורמים ציוניים המבקשים לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בתנאי שהם יקימו את מדינתם בעבר הירדן. העוקץ בגרון מלך ירדן אינו לב הסכסוך עם הציונים, אלא מרבית נתיניו שהם פלסטינים – שבסופו של יום הם שידיחו אותו ולא צה"ל. 

הולדתה של ירדן ב-1921, כפאניקה בריטית שמא "יתקוף" עבדאללה עם 500 גמלים את הצבא הצרפתי בסוריה לאחר שסילקו את פייסל אחיו שהומלך בידי לורנס [איש ערב] – זו לידה בחטא. ה'אמיר' המדברי מחיג'אז, שאביו חוסיין [הזקן] זלזל בו כל חייו, היה ברירת מחדל של אימפריה אדירה על חשבון התנועה הציונית ועם ישראל, שהפכו אותנו למטאטא או לסמרטוט ריצפה. אין לעם ישראל ההיסטורי שום רשות להיות סמרטוט של אימפריה ששבקה חיים ונותרה עם הפגנות של מהגרים במרכז לונדון.

ירדן היא פיקציה, והפלסטינים יודעים זאת, רק שהם רוצים למרוח את החמאה משני הצדדים של הפרוסה [גם בגדה וגם בעבר הירדן]. מה אנחנו ילד מוכה?

 * * *

ישראל שק: לתולדות הכיתוב על הגלוייה החיפאית של תחנת הרכבת בירושלים משנת 1908 לערך

שלום לאהוד בן עזר ולהניה מליכסון, 

הגלוייה שמצאה הניה [לא היא מצאה אלא הגלוייה הזו נקנתה בידי אהוד בן עזר תמורת 75 דולר מסוחר הבולים והגלויות הקליפורני אד רוזן. – אב"ע] ממוענת ככל הנראה לנתן קייזרמן שהיה מנהל בנק א.פ.ק. (הגלגול הראשון של בל"ל) בחיפה. בגלל קוטן הקהילה, אין כמובן צורך בכתובת מדויקת, וכתוב רק שם הנמען. 

נתן קייזרמן הוא אכן אבי אורי קיסרי (שמואל קייזרמן), וכן אביהם של יוסף, הרצלה (!), כרמלה (!), תמרה ושלומית.

קייזרמן נולד באוקראינה בשנת 1863, עלה בעשור האחרון של המאה ה-19 ונפטר בפרדס חנה בשנת 1945.

 הגלוייה כתובה רוסית, ולפי תרגום של חבר היא מציינת שנשלח אליו [לקייזרמן] טנא עם ענבים בידי לאה אסא (?), ומסיימת בדרישת שלום, כנראה למירה (רעייתו של נתן).

 אני מצרף צילום מתוך ויקיפדיה של הבנין היפה (לדברי נעה בתי – שילוב ארצישראלי של סגנונות מזרח ומערב) של בנק א.פ.ק, בתכנון פרופ' אלכסנדר ברוואלד (מייסד הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון). על קירותיו מדליות בולטות של מטבעות עבריים עתיקים. הבניין נמצא בעיר התחתית בקרן הרחובות קייזרמן-נתנזון.

לדברי נעה בתי, סגנון הבנייה של בנק א.פ.ק בעיר התחתית של חיפה הוא אקלקטי (לקטני) כמו בבנייניו האחרים של ברוואלד בחיפה, הטכניון וביה"ס הריאלי, שניהם בהדר הכרמל.

אנקדוטה ששמעתי מפי שפרה בת כרמלה בת נתן מספרת שקייזרמן ביקש את ביאליק ללמד את רעייתו מרים עברית, אבל בזאת דוקא נכשל משוררנו.

 בברכת שנה טובה על כל עם ישראל,

ישראל שק (דמתקרא איסי)

 schek@post.tau.ac.il

 * * *

מזיכרונותיו של נחום גוטמן על אורי קיסרי

בגבעות-החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים [של גימנסיה "הרצליה"] בקבוצות-קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציונות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים, אי-לכך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות; למשל המילה "נאד" במובן של נפיחה, בעקבות הביטוי "נאד נפוח". או המילה – "זֶרֶג", ודומני שאפילו "זין" היה חידוש שלנו. וכן – מַשְׁוִיץ.

זוכר אני פני נערים רציניים שעמדו והוכיחו כי יש לעשות את שפתנו בית-קיבול לכל דבר. מבין התלמידים, חבריי-למחלקה שהבריקו בהומור ובתאוות חיים, ועסקו ב"חידושי לשון" מן הסוג שהבאתי, היו אורי קיסרי, דוד הכהן, אריה רובינשטיין, וברונר מזכרון-יעקב, וכל זה על רקע של מרחב גבעות-החול. רק לאחר שנים רבות יצא מילון עברי שמכיל מילים אלה, וזכה בהצלחה רבה.

באחד הלילות הלכנו, אורי קיסרי, דוד הכהן ואני, להסתובב בגבעות-החול. עמדנו ליד מגדל-המים, שניחצב בשדרות רוטשילד, ומנורת-הלוכס שמעליו האירה את שממת גבעות-החול. הסתכלנו בה כאילו היתה לנו מגדת עתידות, ודיברנו על מה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות כשיגדל.

ראשון התפרץ דוד הכהן, ודומני שביקש להיות אישיות ציבורית.

אורי קיסרי לחש: "עיתונאי."

וכשפנו אליי ושאלוני מה אהיה, מצמצתי עיניי ואמרתי:

"אולי צייר."

כל אחד מאיתנו ניחש נכונה את עתידו. רק דבר אחד לא ניחשנו, כי עתיד מגדל המים הראשון בתל-אביב להיהרס. מגדל שהכיל בתוכו זכר כה הרבה ממעשי-בראשית של חיינו הציבוריים.

כך היתה מנורת-הלוכס על מגדל-המים עדה ראשונה לשלוש משאלות של שלושה תלמידים, אשר התממשו ברבות הימים.

מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים", הוצאת "יבנה", 1980 ואילך, עמ' 80-81.

* * *

דוד הראל

תגובה מדעית לרון וייס

אני מעריך מאוד את השיטה המדעית המערבית בה אתה משתמש כדי לקבל החלטות. [גיליון 679].  מדע הניהול ותורת קבלת ההחלטות זכו למספיק אישושים כדי שנתיחס אליהם ברצינות.  אולם, במכתבך מה-18 בספטמבר טענת מיספר, טענות שכולן אינן מסתמכות על נתונים שברשותנו היום ולכן מובילות למסקנות מוטות.  גישתך אינה מדעית ונראית על פניה כחובבנות ישראבלוף קלאסית הרחוקה ממקצועיות מרחק מזרח ממערב.

טענת שאם ישראל היתה מביעה צער על מות המחבלים התורכים, היא היתה מישרת את ההדורים עם התורכים.  אכן, ועדת פאלמר המליצה לישראל להביע צער על מותם של המחבלים ולפצות את משפחותיהם, ואכן ישראל קיבלה את המלצותיה (כולל הבעת הצער).  אולם אם דוברי השמאל היו ישרי דרך ולא גזענים חשוכים, הם היו מקשיבים לדברי הטורקים ולא רק לעצמם: הטורקים דורשים התנצלות ולא הבעת צער (אם אתה לא יודע מה ההבדל, פנה לידידנו אבן שושן), הם דורשים פיצויים שאותם ישראל הסכימה לשלם, והם דורשים את סיום המצור על עזה.  כל הדוברים הטורקיים דורשים בעקביות את שלושה התנאים הללו, כזה ראה וקדש. כל דוברי השמאל הישראליים משקרים ביודעין כשהם מעמידים את הסירוב להתנצלות בבסיסו של הסיכסוך. הסירוב להסרת המצור על עזה הוא לשיטתם של התורכים בבסיס דחייתם את פאלמר. ומה ישראל יכלה לעשות אם התורכים דוחים את דו"ח פאלמר? להתעלם מהדו"ח כמו התורכים, ולאמץ את התביעה התורכית כלשונה?

הדגשת שעו"ד יוסף צ'חנובר ישב בוועדה כנציגו של נתניהו ולא כנציגה של ישראל.  אני מניח שאתה לא מבין את ההבדל, ואני אענה בציטוט הידוע "וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל."  חוסר ההכרה שלך בסמכות ממשלה נבחרת לייצג גם אותך היא היא כירסום יסודות הדמוקרטיה. הסירוב שלך לראות נציג רשמי של ממשלה נבחרת כנציגך חמור שבעתיים מהגרפיטי בחדר המדרגות של נכדתו של ליבוביץ'.

ממשלת נתניהו, כפי שציינת, ניהלה מו"מ עקיף עם הפלסטינים (למען היושר האינטלקטואלי, צריך לומר שהמו"מ היה מול פלג אחד, שאיש אינו יודע עד כמה הוא מקובל על ה'עם' הפלסטיני). נתניהו סירב לקבל את המתווה הפלסטיני, משום שהם סירבו להכיר בזכותנו למדינה יהודית לצידם. כאיש מדעים מדוייקים, אתה בוודאי בחנת את הניסויים הקודמים בסידרה. אלה של רבין, ברק, ואולמרט, שלא הציבו את תנאי ההכרה במדינה יהודית. ואתה בוודאי בודדת את המשתנים וראית שסירוב כזה או אחר של נתניהו לא הביא לתוצאות רעות יותר עם הפלסטינים, והתוצאה המובהקת היחידה שנצפית היא לפחות הרוגים מטרור.  אני מקווה שאת הלוגיקה הזו שלך אתה לא מיישם כשאתה מתכנן גשר מעל הירקון.

הצעת הליגה הערבית, שממנה התעלמו כל הממשלות בישראל, כולל ממשלת השמאל של אולמרט, אומרת כזה ראה וקדש.  הסעודים הודיעו שהיוזמה אינה בסיס למו"מ, אלא תוצאתו.  ושוב חבורת דוברים ישראלים, הממומנים ממקורות עלומים, טוענים שהיוזמה הערבית היא בסיס נפלא למשא ומתן. רק חבל שבמקום להקשיב לדברי הערבים, הם מתעלמים מהם באורינטליזם קלסי.

ולגבי הדיור, אני חושב שזו פשוט בושה לאינטליגנציה של הקוראים לטעון שנתניהו כשל כשלא פתר את מצוקת הדיור למרות שידע עליה כבר לפני שנתיים. אתה כנראה לא מהנדס אזרחי או אדריכל.

אתה מתעלם מהמציאות, מתעלם מתוצאות ניסויים שיש בידך, ומשוכנע שאם נחזור על אותו ניסוי שוב ושוב נקבל יום אחד תוצאה שמעולם לא נראתה בטבע, ולבסוף אתה מקנח בטענה שאתה איש מדע. הטיעונים שלך, כמו של רוב השמאל בישראל כיום, מבוססים על בורות, צרות אופקים, יסודנות כמו דתית והתעלמות גזענית מדברי מוסלמים. 

* * *

גזור ושמור! הטיעונים נגד הדמגוגים החברתיים מ"צוות המומחים"!

נחמיה שטרסלר

מס שפתיים

קשה להבין את בנימין נתניהו, יובל שטייניץ ומנואל טרכטנברג. מדוע הם כל כך מתעקשים לשמור על מסגרת התקציב? הרי עומדת לרשותם דרך נהדרת להפוך לסופר-פופולריים: לקבל את המלצות מי שברוב צניעות מתהדרים בכינוי "צוות המומחים" של תנועת המחאה, ולהגדיל את תקציב המדינה בעשרות מיליארדים שיועברו לחינוך, לבריאות, לדיור ולרווחה. כך יזכו למחיאות כפיים סוערות מהציבור הרחב, שברוב תמימותו יאמין שהנה חייו עומדים להפוך לגן עדן.

יוסי יונה מ"צוות המומחים" אינו עוסק בקטנות. הוא מכריז ש"נדרשים מאות מיליארדים כדי לתקן את העוולות", ו"המומחים" האחרים מציעים לנו מכל טוב: להגדיל ב-30% את תקציב החינוך, לספק חינוך חינם מגיל חצי שנה ועד תואר ראשון, לבטל תשלומי הורים, להקטין את מספר התלמידים בכיתה ל-21, להעלות את גובה כל הקצבאות הסוציאליות, להגדיל את תקציב הבריאות ב-10 מיליארד שקל, לספק לכולם אשפוז סיעודי וטיפולי שיניים בחינם, וגם לקצר את שבוע העבודה ולהגדיל את החופשות השנתיות. וזה רק חלק זעיר מההמלצות הנדיבות. כלומר, גם נעבוד פחות, גם נבלה יותר, וגם נקבל הרבה יותר שירותים מהממשלה. אז מי יכול להתנגד לגן עדן שכזה?

כדי לממן את כל ההטבות האדירות הללו, מציע "צוות המומחים" להעלות באופן דרמטי את שיעורי המסים, ולמקם את ישראל בצמרת נטל המס העולמי. הם רוצים להעלות את מס ההכנסה השולי ל-55%, להעלות את מס רווחי הון ל-40% ואת מס החברות ל-31%. אבל הם טועים בחשבון. גם העלאות חדות כאלה לא יספיקו כדי לממן את "מאות המיליארדים" של יוסי יונה.

וזה לא הכל, כי מדובר כאן בטעות כלכלית בסיסית של אביה ספיבק ויוסף זעירא מ"צוות המומחים". הם מניחים שאפשר להעלות את המסים לגובה לא סביר, הרבה יותר ממה שמקובל במדינות המערב, אך בלי לפגוע בצמיחה ובתעסוקה. הם מניחים, בטעות, שההשקעות הזרות ימשיכו לזרום באותו קצב, ושהמשקיעים המקומיים לא יברחו לחו"ל, למרות שהבטיחו להם הורדת מס חברות ל-18% והנה קיבלו 31%. הם לא מבינים שגובה המס הוא אחד המשתנים המשפיעים ביותר על ההחלטה היכן להשקיע.

ברור גם שאם המס השולי יעלה ל-55%, ההתחמקות ממס תשבור שיאים, ויש אינספור דרכים חוקיות להתחמק ממס. הרי למדנו כבר מניסיון העבר שכאשר אתה מעלה את המס לגובה לא סביר, מספר המתחמקים גדל וההכנסות ממס יורדות במקום לעלות. כלומר מדובר במס שפתיים בלבד.

כמו כן, עצם הגדלת ההוצאה הציבורית בחדות גורמת נזק לצמיחה ולתעסוקה, ולכן להאטה ולירידה בהכנסות ממס. ככל שהממשלה תיקח מהמשק יותר משאבים, כך יישאר לסקטור העסקי פחות, והוא יילך וישקע. כך יהיו פחות צמיחה, פחות מקומות עבודה תחרותיים, ופחות הכנסות ממסים לממשלה. כלומר, הגדלת הוצאות חדה תוך כדי העלאה חריפה של שיעורי המס כן יגדילו את הגירעון בתקציב, בניגוד לדבריהם של ספיבק וזעירא. וגירעון גדול מוביל לחוב ציבורי גדול, להורדת דירוג האשראי, לפגיעה בצמיחה ולעלייה באבטלה.

למשק הישראלי יש שני עוגנים: גודל התקציב וגודל הגירעון. אם החבל של אחד העוגנים ייקרע, הספינה תתנדנד וגלים יציפו את הסיפון. אך אם נתנתק משני העוגנים, הספינה תיסחף למים הסוערים של המשבר העולמי, ותיטרף בגלים.

ואת הגורל המר הזה רוצים למנוע מאיתנו נתניהו, שטייניץ וטרכטנברג. לכן הם מוותרים על אהבת הציבור היום, כדי לזכות באהבתו מאוחר יותר, כאשר כולם יתפכחו ויבינו שאי אפשר להוציא מאות מיליארדים בלי להתמוטט. ראו את יוון, פורטוגל, ספרד ואירלנד.

די מקובל אצלנו להשמיץ את המנהיגים. לטעון שהם חסרי אחריות, שחושבים רק על הכיסא. אבל במקרה הזה, הפופוליסטים חסרי האחריות הם "צוות המומחים".

מתוך "הארץ", 20.9

* * *

אנחנו, סופר עברי נידח נושא קול השפיות והמצפון – שאינו חתום על המודעה היקרה (שלא צויין על ידי מי מומנה) של "האידיוטים המוסריים" ב"הארץ" מאתמול – המקדמת בברכה את הכרזת העצמאות הצפויה של המדינה הפלסטינית – אנחנו חושבים שהחלטה באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית ללא הסכם שלום היא איוּם על קיומה של מדינת ישראל – ומחזקים את קולו של ראש ממשלת ישראל מול אומות העולם – ושלא יהיה גורלו כגורל קולו של נשיא צ'כוסלובקיה אדוארד בנש בשנת 1938 כאשר "חבר הלאומים" דאז הפקיר את ארצו לגורלה המר בעקבות ההכרה בסיפוח חבל הסודטים על ידי גרמניה הנאצית!

אהוד בן עזר

* * *

מרדכי בן חורין

"הכרה במדינה פלסטינית – ואז מו"מ במקום הליכה למצדה"

זוהי כותרת המודעה ["הארץ" 21.9.11]  המזהירה אותנו מ"מחזה העיוועים. ראש הממשלה מוביל את אזרחיו למצדה."

34 חתני פרס ישראל ופרסים אחרים ופרופסורים, חתומים על המודעה הקוראת להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הכיבוש עד 1967 וזאת בשם "המוסר האנושי, ההיסטוריה היהודית והאינטרס הישראלי."

בעיני הערבי-הפלסטיני, הכותרת סותרת את הסיבה לתמיכה בהכרזה על מדינה פלסטינית: עליכם היהודים להחליט אם ההכרה במדינה פלסטינית נובעת מפחד מ"מצדה" או נובעת מ"מוסר ו"היסטוריה".

אם אתם פוחדים, אז למה אנו, הפלסטינים, ניכנע ונוותר על שאיפתנו ה"היסטורית" לזרוק אתכם לים או נוותר על דרישתנו ה"מוסרית" ל"החזיר לנו את גזלת אדמותינו הקדושות לנו ולא לכם?"

בעבר, ב-1982, אנו הפלסטינים ביטלנו את בקשתנו [והחתום מטה היה השליח] להיפגש לשלום עם ראש ממשלתכם, מנחם בגין ז"ל, ולמה ביטלנו? כי לנוכח "הפגנת ה-400.000" הפנמנו: אתם חלשים, ועם חלשים מדברים בשפתו של זאב ז'בוטינסקי: "קיר הברזל". הברזל עכשיו הוא שלנו, בעזרתכם, החוששים מ"מצדה", אתם חמאה. עוד "נמרח" אתכם. 

ציון הפרסים והתארים של החותמים אינו מורה על חוכמה מדינית אלא על חבורה בעלת חשיבה אחידה ועדרית. לא מדעית, לא מקצועית, מנותקת במודע מעובדות היסטוריות, ממוסר אמיתי ואובייקטיבי. הפרסים והתארים אולי מצביעים רק על מוסריותם: "אני עכשיו  בוועדה שבוחרת בך ואתה מחר בוועדה הבאה שתבחר בי."

החתום מטה אינו ביניהם מסיבה בלתי מוסרית: ההיסטוריה שלי אינה כ"אחד מאנשי שלומנו". למניעת פתחון פה שיאמר כי הקנאה מחלחלת בי, אציין שזכיתי לפרסים רבים, אבל רק כשזהותי היתה אנונימית או לפני שזוהיתי בצדק או לכאורה, כאחד ש"לא משלנו..."

מרדכי בן חורין

* * *

אודי מנור

שורש תורתה של הציונות הדתית בעיוות מחשבתי יסודי

לסופר נידח שלום.

לאחר קריאת גיליון 678 העשיר והמרתק, ברצוני להגיב לכל מי שגינה – ובצדק! – את החוליגנים של "תג מחיר". אכן כן, כדבריו של הייטנר, הם-הם האיום הגדול ביותר על תנועת ההתנחלות, אך ההשוואה שעשה בין מידת ייצוגם את ציבור המתנחלים לבין זו הקיימת במקרה של יגאל עמיר ותושבי הרצליה, חסרת שחר.

לפני שאנסה להצביע על שורשי חוסר השחר הזה, אומר כי שאלת "הייצוגיות" בעייתית בכל מקרה. גם כבוד הסופר הנידח, במאמציו המשונים והתמוהים להמעיט מערכה של תנועת המחאה ששטפה אותנו בקיץ, אם באמצעות הצבעה על מעשיה של ליף בעבר, ואם באמצעות הצבעה על מגרשי החנייה המלאים של הסטודנטים המפונקים והעילגים – שם דגש על מיספרם הנמוך של המפגינים: לא מיליון ולא חצי מיליון ולא שום דבר דומה לכך. כאילו שרק אם ההמון מדבר, לדברים יש תוקף.

והרי מדרגות המס בארץ מעוותות גם אם אף אחד לא היה אומר מילה לגביהן. וממשלת ישראל השקיעה רבע מיליארד שקל בבית חולים פרטי (פרטי!!!!) במרכז הארץ (אסותא למי שלא מזהה) ורק רבע מהסכום הזה בבית חולים ציבורי בפריפריה (אשקלון), וזו עובדה גם אם אף אחד לא היה אומר אותה.

ומכאן, ששאלת הייצוג, בין אם כמותית ובין אם איכותית, אמורה להיות שאלה משנית מנקודת מבטו של מי שמתיימר לומר אמת. והיומרה הזו – לומר אמת – היא בדיוק הסיבה שאני מברך כל פעם בה עוד גיליון של "חדשות בן עזר" נוחת במחשב שלי.

לפני שאשוב לחוליגנים ולייצוגיות, אוסיף רק עוד שורה אחת בעניין זה: היזהר מר בן עזר שמא תיעובך (המוצדק, אותו אני חולק עימך) לעיתון לאנשים חושבים, לא יהפוך אותך לאחד מהם. טרור מחשבתי הוא רב כיווני והדברים ידועים. המתכון להימנע ממנו הוא להשתדל לומר את האמת. והאמת במקרה של תנועת המחאה גדולה בהרבה מעילגותם של סטודנטים, ממוזרותה של דפני ליף ומהשאלה האם בכיכר המדינה היו 300 או 230 או 380 אלף איש.

ובחזרה לאנשי "תג מחיר": ביום שתושבי הרצליה יקבעו לעצמם שיטה פילוסופית-מדינית כבסיס לאיכלוס העיר, השוואתו של הייטנר תהיה משכנעת. והרי הקשר בין נוער הגבעות, המחתרת היהודית, מפוני גוש קטיף ואנשי תג מחיר הוא ברור וצלול: תורתו הפילוסופית-מדינית של הרב קוק ושל ממשיכיו. לפני שיתנפלו עליי בשיקוצים וחרמות, אבהיר שכל תורה נתונה לפרשנות, ומנקודת מבט של ציוני-חילוני-הומניסט אני מברך על פרשנותם של אבי רביצקי, יהודה גלעד או אפילו יואל בן-נון, ומגנה את פרשנותם של אנשי "תג מחיר" או הרב דב ליאור. אבל כולם, כולם ללא יוצא מהכלל – נולדו מתוך אותה פילוסופיה-מדינית המכונה 'ציונות-דתית', ולכן כולם ללא יוצא מהכלל מייצגים אותה, כולם פרי שלה, ולכן על המבקר חד העין, בכלל ובפרט אם מדובר באורי הייטנר, לעמוד על כך ולא לפטור עצמו בשיטה הנחותה מכול: הגדרת מי שלא מוצא חן בעיניך כ"מטורפים", "הזויים" ושאר ירקות.

אנשי "תג-מחיר" בסך הכול מתחו עד לקצה את המסקנה הנגזרת מהגיונה של הציונות הדתית: אתחלתא דגאולה, ישועת השם כהרף עין, ושאר מרכיבים מופלאים שהביאו רבים מהם לניכור מוחלט כלפי המדינה החילונית, היהודית-הדמוקרטית, שהיא יהודית בהגדרתה הלאומית ובהגדרתה הלאומית בלבד (לא ייתכן אחרת וכל דיבור על מדינת הלכה הוא שקר חסר רגליים שנועד להפחיד חילונים בורים או ליצור אשליות משיחיות אצל אנ"ש ובני"ש).

החדשות הטובות הן שרוב רובו המוחלט והיציב של המחנה העצום הזה, אנשי הציונות הדתית, הבינו לבד ובעצמם שדבר אחד זה תורה פילוסופית-מדינית מהסוג שיצרו הרבנים קוק לדורותיהם, דבר אחר זה המציאות המורכבת. אבל מה לעשות ומדובר רק ברוב מוחלט ויציב אבל לא כזה שאיננו מותיר – והוא אכן מותיר – קצוות, המפרשים בדיוק את אותה תורה באופן בו היא מפורשת ומיושמת.

ומכאן למסקנה: הבעייה היא כמובן ביטחונית, ואכן יש לגדוע את ידי החוליגנים הפורעים (באופן מטאפורי כמובן, לשימם מאחורי סורג ובריח), אבל היא קודם כל פילוסופית. היא שאלה של זהות. ומי שרוצה לעשות חשבון אמיתי עם התופעה אין לו ברירה אלא לומר משהו בסגנון הזה: שורש תורתה של הציונות הדתית בעיוות מחשבתי יסודי, בחוסר הבנה של המציאות בה חי וקיים ויתקיים העם היהודי: חילון, מודרניזציה, תיעוש, אינדיווידואליזציה, וציונות שבאה לעשות מכל אלו תשתית לקיום יהודי בימינו. לא ישועה, ולא השם ולא כהרף עין. על זה יש לדבר ולכתוב ולחנך.

* * *

"הבונדיסט האחרון"

פרק מתוך הרומאן החדש המרתק של ישראל זמיר

"טנקים באבן גבירול"

היוצא לאור בימים אלה בהוצאת גוונים

וכבר נמצא בחנויות הספרים

הביקור האחרון [של נורית ודודיק] נערך במזרח-ברונקס. הם הגיעו ברכבת-התחתית לרחוב 170 וצעדו מזרחה. דודיק היה נרעש. לעיניו נתגלו עיי חורבות כאילו רעש-אדמה פקד את האזור. המראות הזכירו לו את ערי התעלה וכפרים מצריים לאחר שהופצצו במלחמת יום-כיפור ואילו נורית נזכרה בבתיה ההרוסים של ביירות, כפרי הלבנון ומחנות הפליטים.

יום בהיר היה. השמש הפיצה חום נעים. נורית קיוותה לפגוש את מוריס פרישברג יושב לפני פתח הבית, סופג להנאתו קרני שמש וקורא את ה"פורווערטס", אך מוריס לא היה שם.

בכניסה לביתו, הם פגשו אישה שחורה שהצביעה על הקומה השלישית. הם עלו רגלי, דפקו בכוח רב על דלת-הפלדה עד שמוריס שמע ופתח. הוא מצמץ בעיניו והתקשה לזכור מי היא ה"מידעלע", שחיבקה אותו בחום והעניקה לו נשיקה. האם זו עובדת-סוציאלית ואולי אַרלין, נכדתו מניו-ראשל? נורית הזכירה לו את הביקור בדירתו, סיפרה מיהו אביה ומוריס נזכר. הוא לחץ בשתי ידיו הקרות את ידיהם והזמינם פנימה. על אחד מקירות הסלון, ליד תמונה סדוקה של הוריו, היתה תלויה הכתבה של נורית על אודותיו בשתי השפות. מארק ליליאנסקי תרגם אותה לאנגלית ושלח למוריס. דודיק לראשונה קרא אותה.

נורית שאלה את מוריס, איך הצליח לקבל את הכתבה, כשהדוור אינו מראה פניו בשכונה, ומוריס השיב כי מארק ליליאנסקי הוא בונדאי חכם. הוא בדק היכן הבנק הקרוב, שבו מוריס פודה את המחאת הביטוח-הלאומי ושלח לשם.

מוריס הזדקן מאוד. נראה שעבר את התשעים וייתכן שהתקרב למאה, אך עדיין התעקש לגור בבית קר, בלי חימום, בלי מים זורמים, בלי חשמל ובלי טלפון. לדבריו, שכניו דואגים לכל צרכיו: הם קונים עבורו מצרכי-מזון בסופרמרקט, מחליפים בדירתו מכלי גאז-בישול, מעלים ג'ריקנים של מים, נפט, תרופות וכמובן את ה"פורווערטס". לדבריו, ערכים שהנחיל להם, כמו: "עזרה-הדדית", "ואהבתָ לרעךָ כמוךָ" – עדיין שרירים וקיימים. "אנחנו קיבוץ!" הבהיר בגאווה. אף-על-פי שאינו יורד עוד לרחוב, כי "הרגליים הפסיקו לסחוב את הגוף," הוא זוכה מידי שכניו לטיפול מסור. פעמיים ביום, אחד מהם עולה לשאול לשלומו, ואם חסר לו דבר-מה – הם דואגים שיגיע ללא דיחוי. נשות הבית אימצו אותו וכל אחת בתורה מכינה לו ארוחת-צהריים ומביאה למעלה. וכך הוא נהנה ממאכלים פורטוריקניים, קובניים, אפרו-אמריקניים ויהודיים. בשבת בצהריים, היהודייה שרלוטה, ה"אלטע קוּרְבֶע", מביאה לו צ'ולנט, מרק-קניידעלך, קנישעס, קרעפלאך, ש"לא ישכח שהוא יהודי..."

מוריס חייך כששיניו התותבות נעות מצד אל צד. הוא ישב ליד שולחן העץ מכוסה מפה, פניו חרושות קמטים וידיו המגוידות רועדות. מוריס לבש מעיל ארוך, שכיסה את גופו המצומק. מזמן לזמן, נטל ביסקוויט, טבל בכוס תה ואכל. על חוטמו נח זוג משקפיים עבות-עדשה, זקנו צמח פרא והזכיר פרופסור היפי.

נורית שאלה בעדינות אם מישהי מנשות הבית באה לנקות את דירתו והוא, כדרכו השיב, כי הוא מסרב בכול תוקף לנצל עבודת הזולת.

"שלם לה," הציעה נורית.

"אף אחת מהן לא תסכים לקחת ממני כסף. אני עדיין ראש ועד-הבית וממשיך להתעמת עם ה'נְבֵילֶה', מיסטר פינקלשטיין והבריונים שלו, ש'יישרפו בכבשני אושוויץ'," מוריס קילל וירק. "אם אחד הדיירים אינו משלם שכר-דירה בזמן, אני ערב לו והבוס מכבד את התחייבותי."

דירתו של מוריס היתה טחובה ועל קירות הסלון, שהוא גם חדר-השינה, נראו כתמי עובש ולחות. ספק אם מוריס הבחין בהם. מדי-פעם הוא סטה מן השיחה, הזכיר איזו ועידה של ה"בונד", שהתקיימה בשנות העשרים, פתח בנאום, כשלפתע ראשו צנח והוא נרדם לדקות אחדות. פיו נפער, שיניו התותבות החליקו ופיו נראה קשוח כשל גוויה. כעבור זמן-מה התעורר, החזיר את שיניו לפיו ושב לדבר.

הוא סיפר כי בנו, שלדון, ביקר בביתו לפני זמן-מה והציע שיעקור לבית-אבות חדש שנבנה בניו-ראשל, והוא דחה בבוז את הצעתו.

נורית ניסתה להסביר לו כי ניו-ראשל היא חלק מהברונקס ולעקור לשם אינה "אווקואציה" – הגירת-יהודים מארץ לארץ, כשהכוונה לארץ-ישראל, שה"בונד" התנגד לה בתוקף רב.

"על פי אותו עיקרון, אפשר לומר על בניו של יעקב אבינו, שירדו מצרימה, כי מצרים היא חלק מארץ-ישראל וכך גם אשור ובבל," השיב בכעס.

לא היה טעם להתווכח עימו.

מוריס חזר על ניגון ישן כאילו המשיך את הנאום שנאם לה בביקורה הראשון: מוריס הוא בונדיסט גאה, והזכיר לה שכל חייו התנגד לאווקואציה. לדבריו, על הפרולטריון היהודי להיאבק על זכויותיו במקום מגוריו, להשיג אוטונומיה, כשהיידיש היא שפתו, כמו בבירובידז'אן. לדבריו, "חברים אחדים מהסניף הבונדאי של הברונקס נסעו לשם ומגשימים את הסוציאליזם בחייהם," זאת קבע בגאווה.

"שמעתם מהם? הם שלחו מכתבים?" נורית ביקשה לדעת.

"כל-כך טוב להם שם, שהם שכחו לכתוב לנו. איש מהם לא שב לעמק-הבכא של הברונקס. הו, אילו נסעתי – הייתי משתלב בהצלחה רבה ברפובליקה הסוציאליסטית היחידה בעולם, שבה היידיש היא שפת העם."

לפתע שב למלמל דברים סתומים והזכיר שמות של יריבים פוליטיים: זישא זמילשקובסקי, יוסף יענקלביץ'. מוחו שב אל אותה ועידה חגיגית משנות השלושים, שנפתחה בשירת ההמנון של ה"בונד" – "השבועה", שלדבריו חיבר המשורר שלמה זיינביל רפפורט, שהחליף את שמו לאַנסְקי. מוריס סיפר שאותו משורר כתב מחזה ידוע בשם "הדיבוק", שהוצג בתיאטרון היהודי ברחוב שרלוטה, בהשתתפותם של בוריס טומשבסקי ובינה אברמוביץ'. מוריס הצביע מבעד לחלון על בית הרוס, שלדבריו היה פעם תיאטרון מפואר, והזכיר הצגות שהוצגו שם: "די צווַיי קוּני לֶמֶל" לגולדפאדן, "דער ידישער קעניג ליר" – עיבוד על פי שקספיר ומחזות אחרים.

לתדהמתה של נורית, בזמן שמוריס דיבר, דודיק קם מכיסאו, מצא מברשת בעלת ידית ארוכה והחל להבריש את קירות הסלון, לסלק קורי-עכביש ולמחות כתמי לחות ועובש. אחר-כך, מצא דלי, סמרטוט, מילא מהג'ריקן מים והחל לקרצף את הרצפה. מקקים, שמשכנם הקבוע בין סדקי הרצפה גילו לחרדתם שביתם הוצף מים והגיחו החוצה מבוהלים.

"פאשיסטים"! מוריס צעק עליהם בחֵמה שפוכה וניסה ברגלו למחוץ אותם, אך הללו היו זריזים ממנו. דודיק מצא מיכל-ריסוס מתחת לכיור, ריסס אותם, קִרצף את רצפת הסלון במי-סבון וניגב פעם אחר פעם. אחר-כך ניקה את החלונות והסיר שכבת אבק עבה.

מוריס שוב נרדם. נורית ניצלה את ההזדמנות, ניגשה למטבח והחלה לקרצף את הכיור, משם עברה לשירותים ולשמחתה מצאה תמיסת ניקוי ורוקנה את כל המים מהג'ריקן השני. בארון מצאה מצעים נקיים, שספק אם מוריס אי-פעם השתמש בהם, הסירה את המצעים המזוהמים מן המיטה ולהקת פשפשים מבוהלת החלה להימלט. נורית ריססה את המזרן והשליכה את הסדין עם הפשפשים לאשפה. לאחר עבודה מאומצת הבית נראה יחסית נקי.

דודיק אמר, שאילו ידעו על מצב הקירות, היו קונים צבע, מברשות וצובעים את קירות הסלון.

מוריס התעורר ונורית הכינה לו תה, הגישה שתי קוביות סוכר ופיסת חלה.

הוא טבל את החלה בדבש, לעס בחניכיו ובשיניו התותבות ושאב את התה דרך קוביות הסוכר.

"מידעלע, מארק לימד אותך יידיש?" מוריס שאל את נורית.

"הוא ניסה, אך סירבתי ללמוד."

"ואתה?" פנה אל דודיק.

"אני מבין יידיש. הוריי דיברו ביניהם בשפה זו."

דודיק השקיף מבעד לחלון החוצה והשגיח, כי בין ההריסות מצוי ברז מים שנועד לכיבוי שריפות. איש עמד לידו ומילא ג'ריקן מים. דודיק לקח עימו את האשפה, את שני הג'ריקנים שהתרוקנו, ירד למטה, מילא מים ושב לדירה. מוריס סיים את התה ונורית מזגה לו כוס שלישית. הוא שב לגמוע, טבל עוגה בדבש ולפתע הצהיר:

"מוריס פרישברג לא ינטוש את ביתו. לעקור לניו-ראשל היא בגידה במצע ה'בונד' ובמאבקיו המעמדיים. מי יגן על דרי הבית כשיגיע הנצלן-המנוול פינקלשטיין וירצה להעלות להם את שכר-הדירה?!" לפתע דלה מזיכרונו מובאה מסולפת, שנתקעה במוחו:

"איך הגיבור שלכם ג'וסף טרומפלמן אמר? 'טוב למות ולא לברוח ממסדה!'"

"מוריס, מה קרה לאותם שלושת היהודים שהתגוררו ברחוב 172? עודם חיים?" נורית נזכרה בהם ומוריס חייך:

"זה מ'פועלי-ציון שמאל' הלך בדרך כל הארץ. זה מ'פועלי-ציון ימין' הלך בעקבותיו והרוויזיוניסט – ברוך שפטרנו מעונשו של זה..."

"אז אתה היהודי האחרון בשכונה?"נורית שאלה.

מוריס הנהן והסיף: "הבונדיסט האחרון."

לפתע פנה אל דודיק, "שמעתי מפי המידעלע, שאתה מוזיקאנט ואני רוצה לשיר לכם את ההמנון של ה'בונד', 'השבועה'. תוכל לתרגם אותו מיידיש?"

"אנסה," ענה ושלף עיפרון. מוריס התמלא התרגשות עצומה. לפתע נעמד התרומם מכיסאו, נעמד זקוף וגאה על שתי רגליו, כשהוא מניף אגרוף יד ימין אל על, מבליט את חזהו ושר בקול צרוד את המנון ה"בונד", כשדודיק מתרגמו:

"אחים ואחיות אנשי עמל ופרך / הללו שנפוצו ופוזרו לכל דרך./ ביחד, ביחד הדגל מורם / מפרפר הוא מזעם, אדום הוא מדם / השבועה, השבועה, לחיים ולמוות."

קולו גווע, האגרוף אט אט נפתח והיד הרועדת צנחה. כל מחלות הזקנה לרגע נטשוהו ולפניהם ניצב מהפכן קשיש עם להט בעיניים. הוא רצה לשיר את יתר בתי השיר, אך רגליו לא נשאוהו. הוא עצם את עיניו ומלמל מלמולים מהפכניים.

כשנפרדו, נורית ביקשה להשאיר בידו סכום כסף, ל"ימי סגריר", כדבריה, ומוריס נעלב עד עמקי נפשו.

"בונדיסט אינו נוטל כסף, בונדיסט תורם כסף כך עד יומו האחרון, שכבר אינו רחוק." הם נפרדו ממנו בהתרגשות רבה.

* * *

"טנקים באבן גבירול" הוא רומאן תקופתי סוחף ומרגש, שבו נפרשים במקביל חייהם של צעירים ישראליים, שלכאורה אין קשר ביניהם, אך ככל שהעלילה מתקדמת והמציאות הקשה הולמת בהם במלחמות ובפיגועי טרור, כן עתיד להתחזק הקשר בין דודיק ונורית, שהם שני השורדים ממערכת זוגיות סבוכה של כל אחד עם אחרים – ולבשר התחלה חדשה שיש עימה תקווה לחיים ולהתגברות על אסונות העבר.

הרומאן כתוב בידע רב וחובק זרועות עולם: תל-אביב בתקופות שונות, ביירות במלחמת "שלום הגליל" [או במלחמת לבנון הראשונה], ניו-יורק, מכסיקו, כלא שאטה, קיבוץ בעמק ופגישה נרגשת באילת, כאשר ברקע רוחשים כל הזמן מאבקי ההישרדות הנואשים של צעירים ישראליים, שעברם מטלטל אותם בלי חמלה.

ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית-אלפא, עיתונאי וסופר. משנת 1972 היה חבר מערכת "על המשמר", עורך המוסף "חותם", הקים את המוספים "הדף הירוק" ו"קו למושב", שימש שנים רבות ככתב וכעורך-מישנה של העיתון. ועם סגירת "על המשמר" עבר ל"מעריב". זמיר למד ולימד עיתונאות באוניברסיטת תל-אביב.

ישראל זמיר הוא בנו-יחידו של הסופר יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות בשנת 1978, ותירגם מיצירות אביו לעברית.

ספרו של זמיר "טנקים באבן גבירול" מצטרף לספריו "ערבה בוכייה", "לכבות את השמש", "שוקת סדוקה", "סנדל של סוס", "עגיל באוזן" ועוד. ספרו "אבי יצחק בשביס-זינגר" תורגם לשש שפות. המחזה "הנאהבים והנעימים", שכתב עם מוטי לרנר על פי סיפור של יצחק בשביס-זינגר, הוצג בהצלחה בתיאטרון "הבימה".

* * *

אהוד בן עזר שלום,

חבל שבתגובותיך [גיליון 679] אינך מבדיל בין נתניהו לבין מדינת ישראל. ביקורת על מדיניות נתניהו הינה ביקורת על מדיניות ממשלתו ולא על ישראל.

רוני וייס

רמת-גן

אהוד: אני שמח לשמוע שיש גם מדינת ישראל אחרת, ששם יש כנראה ראש ממשלה אחר, שעל מדיניותו אין לך כנראה ביקורת.

* * *

דבר תומכי מדינת פלסטין העצמאית, ללא הסכם שלום, והם אנשי ה"שמאל" ו"האידיוטים המוסריים" בישראל, המתכנסים לחגוג בשדרות רוטשילד את הקמת פלסטין:

יותר טוב להיות שחוּט מאשר להיות כובש!

אנחנו אשמים ולכן אין לנו זכות קיום!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

6. אבשלום פיינברג מנגן למענה את "מחול האש" בכינור בעתלית.

בסיפורה "בפרדס", שנדפס באמצע שנות ה-30, מתואר גורלו הקשה של הפרדס בשנת 1916, גורל שמטיל צל על הבית כולו. הפרדסן הזקן ר' דוד הוא במידה מסויימת בן-דמות אביה של אסתר, יהודה, שטרם מלאו לו אז חמישים, אך ניראה שיש גם לא מעט מן הדימיון בעלילת הסיפור:

המנוע נשף וחירחר שלא-כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח-פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – "לא רצה ללכת." זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי-אבן, פחמי-עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון-אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.

גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי-המשפחה! יום-יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון-הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.

המנוע היה מוליך גם את ברגי-הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר "מיאן ללכת" היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי-התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: "שוב, אינו הולך!" – לחם-הדורה ודייסת-הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא "אינו הולך". – צילו של זה "שאינו הולך" היה פרוש על הבית ימים ושבועות.

יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה"דיזל", ובמעמד שני הבנים-הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית-הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו-בר, אגמי-מים ועדרי-תואים.

על שובה הביתה, לאחר השהות בפרדס בנס-ציונה, מספרת אסתר:

אנחנו עניים מאוד, מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ. אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד בעתלית, בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל"הבראה". אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.

איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.

הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.

על אותה תקופה בחייה שואלת אותה ש. שפרה: "האם נקטת עמדה במאבק שבין אנשי ניל"י לבין היישוב?" ואסתר משיבה:

הייתי בת שבע-עשרה, חייתי כולי באידאלים שלי. ראיתי רק פירורים מן התנועה הזאת. הם חלפו לידי בלי שהייתי מעורבת ממש. שרה אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור [ברוך]. אני זוכרת שביקרה בביתנו וניראתה לי קצת באנאלית; לא התרשמתי במיוחד, אבל היא הבחינה בי והסתכלה בי במבט חודר.

פעם הוזמנתי לתחנת-הנסיונות בעתלית, שוב כמובן ביוזמתו של אחי [ברוך] ושהיתי שם שבוע. כתבתי לאחי: "איני יודעת איך נפלתי לחבורה הבורגנית הזאת, והרי אנחנו בניגוד גדול. אינני רוצה להישאר פה."

בעתלית פגשתי באבשלום פיינברג. לעומת אנשי דגניה הוא ניראה לי חצוף, פוזיור גדול, בעל זקן ותספורת של היפי, בדיוק כמו עכשיו. הוא היה יפהפה. אני זוכרת שערב אחד ניגן למעני בכינור את "מחול האש" של דה-פאליה. הוא שלח לי שירים כתובים צרפתית, שלא הרשימו אותי במיוחד.

בימים ההם סבלתי מן הקדחת. כתבתי מעתלית לחברתי סוניה [בלוך] בדגניה, והיא הציעה שנבלה חופשה בחיפה בצוותא. היא הבטיחה להביא פרודוקטים מן הקיבוץ, עדשים ובורגול ואפילו בד לשמלה. שכרנו חדר על גג, אצל ערבי.

ערב קיץ אחד, בשעה שמונה בערך, אני שומעת צעדים על המדרגות ומופיע אבשלום.

 "מה אתן עושות שם למעלה?" הוא שואל.

ואנחנו מספרות על רחצה בים, על טיולים. אינני יודעת איך נודע לו, כי אנחנו יושבות בחיפה. מכל מקום, כשנתברר לו שכל המעשה תמים ואין קונספיראציה, הלך לדרכו.

על אבשלום פיינברג מספרת אסתר לנעמי גוטקינד (גולן):

אבשלום היה יפהפה, כהה, פניו מהוקצעות, שערו גולש. הוא היה מרגיש טוב מאוד בימינו. ניראה ממש כמו ביטניק. אבל ביטניק מהודר, עם עניבה רחבה ופרטנזיות של משורר. אני זוכרת איך זרק את שערו לאחור בתנועה גאה, היה יהיר, ניגן להפליא בכינור, דיבר בסרקזם. היה מקריא לי את שיריו בצרפתית ובעברית. זכרונות דגניה והרעיונות החדשים שקלטתי שם היו טריים בתוכי, והבורגני החלקלק הזה לא מצא חן בעיניי. הוא הסתובב בטל – לא ידעתי שעסק בסתר בריגול. פעם שלחתי מכתב מעתלית לחברה בזכרון, והמכתב הגיע אליה פתוח. התפלאתי למה פתחו אותו – בכל זאת לא ניחשתי מה מתרקם סביבי.

התייחסותה הביקורתית של אסתר לאנשי ניל"י אינה בגלל פעילותם החשאית, שעדיין אינה ידועה לה – אלא מפני הווייתם הזרה לה. פתח-תקוה האיכרית, ה"גלותית"-משהו, שונה באופייה תכלית שינוי מזכרון-יעקב ומראשון-לציון, הספוגות השפעה צרפתית של בתי-הספר ופקידות הברון. כבת-איכרים, שחונכה על כך שעבודת-הכפיים בחקלאות היא עיקר-העיקרים, קל לה יותר להזדהות עם חבריה בדגניה, אנשי העלייה השנייה, מאשר עם הדור הראשון, ה"בורגני", של בני-האיכרים מסוגם של בני משפחת אהרונסון ושל אבשלום פיינברג; זאת למרות שאביו ישראל (לוליק) פיינברג היה ידיד-בנפש של אביה.

 "במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי," מסכם אביה יהודה את חייו בספרו "התלם הראשון", בשבתו בפרדסו בקיץ 1930, שמונה-עשרה שנים לפני מותו, "מישאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן."

על ה"אני מאמין" של חייו, שאותו הוא מגשים גם בחינוך ילדיו לעבודת-כפיים ולא ללימודים גבוהים – יכול לחתום כל חלוץ. החינוך האיכרי בביתו הוא בעל אופי "אנטי-בורגני" אם כי לגמרי לא סוציאליסטי. האידאל הוא, בין השאר – החריצות של האיכר הגרמני כפי שבאה לביטוי אצל שכניו וידידיו במושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה.

ביקורו של אבשלום פיינברג אצל אסתר וחברתה סוניה בחיפה, אם אינו נובע מסיבות רומנטיות, יש בו ודאי מידה של חשד. ברוך ראב משמש כמנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות של אהרונסון בעתלית, ואף כי אינו חבר ברשת הריגול, הוא עוזר לה במידה מסויימת. האם אחותו הצעירה ו"המהפכנית" של ברוך עלולה להסגיר את סודות חברי הרשת לידי מתנגדיהם הנחרצים מן השמאל, אנשי "השומר" וחבריה בדגניה?

השהות של אסתר בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית, במחיצת אבשלום פיינברג, יכולה להתרחש רק בשלהי 1915 או במהלך שנת 1916, כי בינואר 1917 כבר יוצא אבשלום יחד עם יוסף לישאנסקי למסעו האחרון, שבו הוא עתיד להיהרג, ואילו אחיה ברוך ראב פורש מעבודתו בחווה בעתלית ומעזרתו לחברי ניל"י בערב פסח תרע"ז, אביב 1917, כי הוא שולל את אישיותו והנהגתו של יוסף לישאנסקי.

סיבה נוספת לפרישת ברוך היא שאביו יהודה אוסר עליו את פעילות הריגול וזאת מטעמים של לויאליות לאוסטרים. אסתר זוכרת כיצד בילדותה, בלילות שבת, לאחר הארוחה, היו בני-המשפחה שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. כאשר בערב פסח 1917 חל הגירוש של יהודי יפו ותל-אביב, ורבים מהם מתיישבים זמנית בפתח-תקוה – מתמנה יהודה ראב לשמש מזכיר הוועד של הנתינים האוסטרים, שנוסד ביוזמת הקונסול האוסטרי הכללי קראוזה בירושלים – לשם חלוקת תמיכה כספית של הממשלה האוסטרית במהגרים היהודים בעלי הנתינות האוסטרו-הונגארית.

לאחר שאסתר בת ה-22 שבה לביתה מנס-ציונה ומעתלית, היא נעשית מורה לעברית ולצרפתית וספרנית בספריית ספיר, ובלבד שתרוויח לירות אחדות לחודש. היא מלמדת עברית את בנות קרול ואת הגברת מרים פסקל, אימה של לורט. יום אחד אומרת לה גברת פסקל:

 "ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים."

והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג'רסי ירוק חדש – ואסתר חושבת: "מהיכן לקחה את המעיל הזה?" – הלא אין להשיגו בחנויות בארץ המנותקת, בגלל המלחמה, והיא רומזת לכך שהיה ידוע כי משפחת פסקל מקבלת דברים מאבי המשפחה, השוהה בקאהיר, כניראה באמצעות רשת הריגול של ניל"י.

על משפחת פסקל מספרת אסתר לש. שפרה:

בני משפחת פסקל היו משיירי הבארון, שהלכו ו"נתעברו". ביתם היה ארמון שאי-אפשר היה להיכנס בו; שם שמעתי לראשונה את בטהובן. כיוון שהיינו עניים רצו לעזור לי וביקשו שאתן שיעורים בעברית לגברת פסקל. במקום לשלם לי נתנה לי סוודר ירוק חדש. חשבתי בליבי: מניין לקחה אותו? סוודרים כאלה אי-אפשר היה לקנות, לא בפתח-תקוה ולא ביפו. הם קיבלו אותו ממצרים; ביישוב התהלך זמזום איום נגדם. בסוודר הזה הלכתי להיות מורה בבן-שמן, רק סוודר, בלי מעיל.

מאותו קיץ נשמר אצל אסתר פתק בצרפתית מלורט, שאותו תירגם למעני יהושע קנז, ואשר מעיד על הקירבה הרוחנית בין השתיים ועל כך שגם לורט "כותבת", או לפחות מביעה את הלך-נפשה במילים:

יקירתי, אין לי לא [מילה לא ברורה], לא חרטה, לא עצב לא שמחה, אלא אדישות גדולה מאוד, אלא חולשה קיצונית, מצב עלוב, אני חולה. אתמול בערב, ביליתי כמה שעות בחצר, העצים הטילו על הארץ צללים רחבים ורוטטים, אור כחול שטף את הנוף, הערפל, כמו כדור שלג, ניראה כשוחה באין. רק שהצפצפה רטטה בגמה [קשת צלילים] מונוטונית. איזו דממה... הכל סביבי... של יד אחת לבנה... חברתך, לורט (18.6.1916).

ואולי מצויות השורות הללו לעיני אסתר ב-1925, כאשר היא מתארת בשירה "ללורת" את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני-קיימא עם סביבתה: "כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת-פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך."

*

אסתר מתיידדת עם פועלת בשם פנינה, בת עשרים, "בעלת מצח רחב ועיניים נפלאות". פנינה זו, שאינני מצליח לגלות מי היא, מבקרת בביתה של אסתר ומוצאת חן בעיני אימה. כאשר מתחילות השמועות בדבר צירוף זרים למשפחות של נתינים אוסטרים, כמובן כדי להרחיב את החסות – מחליטה אסתר לצרף את פנינה למשפחתה. האב מסכים, אבל הדבר דורש את אישורו של המוכתר משה פנחסביץ, שלאחר זמן לא רב עתיד להינשא לחברת-ילדותה של אסתר – רבקה, בתו של אברהם שפירא.

השמועות עוברות מפה לפה במהירות הבזק, האוויר "טעון חשמל" והדברים שבעל-פה הם מעין "רמקולים" ציבוריים. אסתר אינה יודעת כיצד הגיעה השמועה או שבאמת כבר הוגשה רשימה לפנחסביץ ובה פנינה כבת-משפחתה – אבל שמועת-הנגד מפנחסביץ באה בזו הלשון – "שלא תעשה לי, אסתר ראב, קונצים עם הרוסים שלה!" – ורק לגבי שתי מילים אחרונות אלו אין אסתר יכולה לקבוע בדיוק אם היו: "הרוסים שלה" או "הפועלים שלה" – שהרי בפי האיכרים אחת היא המשמעות השלילית של שתיהן.

כאשר אסתר שומעת זאת היא נעשית שקטה מאוד – ניגשת לקולב שבמסדרון, שעליו תלויים מקלות של אביה, וביניהם שוט שחור קלוע מעור, קורבאטש, שמשמש לרכיבה על סוס, לוקחת את השוט ויוצאת מהבית – אימה מביטה בה ואינה אומרת דבר – ואסתר הולכת לרחוב חובבי-ציון, לכיוון ביתו של פנחסביץ, נכנסת למרפסת ופוגשת באימו של משה – היא עיוורת – אבל מיד מכירה את אסתר.

 "מה רצונך?" היא שואלת.

 "איפה משה?"

 "הוא איננו."

 "אזיי אשב ואחכה לו – "

ואסתר מתיישבת על הספסל במרפסת.

האם מודדת אותה ופתאום מבחינה בקורבטש. "מה את רוצה?" היא מרימה קולה.

 "להכות את בנך!" אומרת אסתר – על כך ועל כך –

 "פישרקה! את תכי את בני את משה?"

 "כן."

האם מזעיקה כמה אנשים, אבל איש אינו מעז לגשת אל אסתר – פתאום היא רואה את הירש שמולביץ רץ אליה, וכל עוד רוחו בו ניגש ואומר לה: "אסתרק'ה, מה קרה? מה זאת אומרים עלייך? את רוצה להכות את משה – "

 "כן." היא אומרת, ומספרת לו את העניין.

הוא מחוויר ומתחיל להתחנן: "אסתרק'ה, לכי הביתה, אני מבקש אותך – "

 "הוא היה ידיד המשפחה, חשוך בנים, אהב אותי כבת. – – – " בנקודה זו נקטעת הרשימה, שנכתבה בידי אסתר בשנות ה-60 לערך, ולא נסתיימה או שחלקה אבד. משה פנחסביץ פעל רבות ובאומץ אצל השלטון הצבאי התורכי – בתור מוכתר המושבה בימי המלחמה, אבל מכתיבתה של אסתר ברור שהיא מתארת מעשה שהיה, המחזק את דמותה כעומדת בצורה נחרצת לצד הפועלים נגד איכרי המושבה; אמנם היא זוכה כאן לגיבוי מלא מצד הוריה, אך יש לזכור שהיא כבר בת 22 לערך, לא נערה שהוריה יכולים לומר לה מה לעשות.

חיי היום-יום בבית, בשלהי המלחמה העולמית, מתוארים בסיפור "הפרדס" משנת 1934. מנוע הבאר בפרדס מוסב להפעלה בבנזין ומתחיל לעבוד, ואז:

העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום-יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי-זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ-לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי-המקום במטליקים-מיספר ערימות-ערימות מפרי העמל הכבד.

בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות-דורה וריבת-ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל-בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים.

המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו-הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.

ברשימה "נעמי מביאה מעיל", לזכר חברתה-מנוער נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי שהיתה צעירה ממנו בחמש שנים, מעלה אסתר תמונה נוספת המתרחשת בשנת 1917:

היתה זאת השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, היינו רעבים למחצה, קרועים ובלואים. בקיץ לא היה ניכר הדבר כל-כך – היה לנו בד ערבי לבן טווי בארץ והוא מילא את כל מחסורנו – בסדינים, מגבות ואף שמלות-קיץ לבנות רקומות חוטים צבעוניים. היינו משקיעות את תאבוננו הצעיר בתחליף: להתלבש, להיות נאה.

אבל בחורף היתה הדלות עולה בכל כיעורה, בגדי הצמר שבלו במשך שלוש שנים היו מרופטים עד לזוועה וקשה היה לחדש משהו עשוי צמר, היות והצמר היה מובא מחוץ-לארץ. המלחמה נתנה אותותיה גם בנעליים; לא היה עור בארץ, והנעליים אזלו. נתחכמו אחינו התימנים, ותפרו לנו סנדלים מעור עיזים או כבשים מעובד עיבוד כלשהו – כשחלק מן השיער נישאר על העור; עמדו ותפרו סנדלים (סנדלים תנ"כיים קוראים אותם היום), אבל בעצם היו אלה סנדלים בידואיים בעלי מסורת ארוכה, מדורות – שהביאו איתם עולי תימן. הם נתפרו בשכלול מה, הסולייה היתה מעור; הם סיפקו את צרכינו לחודשי הקיץ, אולם אנו העברנו בהם שתי שנים של גשמי-זעף, – ולא הצטננו ולא אירע לנו כל רע.

לי ולאחי הצעיר ממני היתה פלרינה אחת בשותפות, – זה היה מעין מעטה מצמר עבה וחם בלי שרוולים, הניתן על הכתפיים ויורד עד הקרסוליים (קראו לה גם שכמיה) ומגן מפני גשם וקור. היינו יוצאים בערב לפי התור, פעם אני ופעם הוא; הדבר לא עורר כל התרגשות – צחקנו הרבה על סידור זה.

יום אחד עמדתי בחצר, לאחר ארוחת הבוקר, וכרגיל שיפשפתי סירי חלב גדולים (מצרך החלב היה המצרך היחיד שהיה בשפע); חצרנו נתברכה באדמת קורקר, שיפשפתי בו את הסירים ושטפתי אותם מתחת לברז שהיה בחצר (במיטבח לא היה ברז); קרסתי על האדמה ושיפשפתי והנה הופיעה נעמי. זה היה ביקור-הבוקר שלה, בערב היתה באה שנית.

 "יודעת את," אמרה, "יש אסיפה בקלוב הפועלים וברל כצנלסון ידבר."

 "ובכן נלך," אמרתי, "תבואי בערב."

בערב נקשרו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. לקחנו את הפלרינה שלי, פרשנו אותה כאוהל על ראשינו והלכנו שתינו לאסיפה.

למחרת, בשעה הקבועה, עמדה לידי נעמי.

 "יודעת את מה היה אמש?" אמרתי, "אלעזר (אחי) היה לו 'תור' והוא יצא לשמירה בלי פלרינה וחזר כולו רטוב."

היא הביטה בי רגע, עיניה נתמלאו דמעות, הסתובבה וברחה. קראתי לה והיא לא ענתה.

בערב לא ראיתיה. וגם לא למחרתו. כעבור יומיים באה. ושוב אני קורסת כרגיל על הסירים. על זרועה היה משהו בצבע חום בהיר, עם בטנה של משי נוצץ. הסתכלתי – היה זה מעיל מהודר שכמותו לא ראינו זה שנים.

 "מה זה?" שאלתי.

 "זה עבורך," אמרה.

 "אבל מניין לך?"

זה לא חשוב, לבשי, מהר, קומי!"

 "השתגעת?"

 "כן, השתגעתי – לבשי!" ודמעות עמדו בעיניה.

קמתי בלי אומר, ניגבתי ידיי בסינור ולבשתי את המעיל.

גמרתי בו את שנות המלחמה, וגם לאחריה עוד היה רב-רושם ורך להפליא...

נעמי ינובסקי היתה כבת עשר בהתייתמה מאימה, ואולי המעיל המהודר שהביאה לאסתר נותר בביתה מבגדי אימה המנוחה.

המשך יבוא

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה שלא עושה השכל עושה הזמן, והזמן הוא המועד המתקרב של הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2012, והקול היהודי, והכסף של התורמים היהודיים למפלגה הדמוקראטית, וכן התחזקות הרפובליקאים כידידי ישראל הטובים ביותר – וכך זכינו אתמול בעצרת האו"ם לנאום האוהד ביותר לישראל שנשא אי פעם ברק חוסיין אובמה – כאילו לא היה נאום קהיר ונעיצת הסכין בגבו של מובאראכ וכל שאר הטעויות והשטויות, כאילו פתאום הבין הנשיא מאיפה משתין הדג. נקווה שחרף יועצי החצר שלו דוגמת תומס פרידמן, הבין אובמה שנשיא אמריקאי שמנסה לכופף את ישראל ולתפוס טרמפ על השקר של "האביב הערבי" – סופו רע ומר. נותר רק לחשוש שאם אכן יזכה בכהונה שנייה – ידפוק אותנו קשות על שהכרחנו אותו להיות בצידנו ולא בצד שונאינו! מעניין מה אומרת על כך אשתו.

* בית המשפט העליון בסעודיה קבע כי יש לגדוע את ידו של כל מי שמרים יד במטרה לשרוף ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב.

* "להערכת גורמים רשמיים בצרפת, כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת אינם דוברים צרפתית." [סקוט סאייר, "ניו יורק טיימס". מצוטט ב"הארץ" מיום 21.9]. ובאמת למה להם ללמוד צרפתית? הרי בעתיד הנראה לעין צרפת תהיה ארץ בעלת רוב מוסלמי, והשפות שתדוברנה בה תהיינה בעיקר ערבית ועימה שפות של מדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות. ערבית יוכלו לדבר גם הנוצרים שנמלטו לצרפת מאימת שכניהם המוסלמים במזרח התיכון, ובייחוד ממדינת פלסטין החדשה שבגדה המערבית, בין המוקטעה לקבר ערפאת, והפרובינציה הנוצרית-לשעבר בית לחם. גם מילת הבנות המוסלמיות וחיתוך הדגדגן בשפתי הערווה האומללות שלהן – תוכל להיעשות בפרברי פריס בערבית ולא בשפה הצרפתית הקולוניאליסטית. אפשר לבקש על כך הרצאה מהפרופיסורים של המחאה החברתית בישראל, שחלקם גם מומחים לשפות.

* בעקבות הגיליון האחרון 679 קיבלנו כמה הודעות נזעמות לרדת מרשימת התפוצה, ואיננו יודעים מה יותר הרגיז את הפונים והפונות – השיר של חיימקה שפינוזה והתגובה על השדיים של י"ז – או שהעזנו לפגוע בקדושתן של דפני וסתיו. דוגמא: "אנא, שחרר אותי מהפיגולים דוגמת אלה של שפינוזה הלוטש ועדת המיוחמים שנותנים לו יד ומקלדת. נתק אותי מרשימת התפוצה של הפגלת הזאת." 

מכל מקום, אנחנו מברכים על כל ביטול, כי גם כך רשימת הנמענים שלנו מלאה וצפופה מאוד ולוקח לתוכנת ההפצה כחצי שעה, פעמיים בשבוע, אחרי חצות, לשלוח את הגיליונות לכל הנמענים, ובלילות החמים היא גם מזיעה מאוד.

ולמתפלצים מבחינה מוסרית אנחנו ממליצים לעיין בחוברת "העיר" מן השבוע שעבר, ששם חבורת נשים המצולמות בשמן המלא מנבלות את הפה וכותבות בדיייקנות גרפומנית ובגסות מפליצה כיצד הן מאוננות ומה מצב הכוס שלהן וכיצד חסר להן זיון טוב. אבל מאחר שהן נשים, מותר להן. כפי שכתבנו כבר בספרנו "סדנת הפרוזה" משנת 2000:

"כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה. כאשר נשים כותבות על סקס, מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית. כל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצה מסויימת רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו."

אנחנו כמובן נמשיך למלא את המכתב העיתי בשיריו ה"פורנוגראפיים" של חיימקה שפינוזה, בתגובותיו ה"פורנוגראפיות" של ד"ר י"ז, ובביקורת אמיצה וצודקת נגד "מחאת האוהלים" של המפונקות – מחאה המידרדרת והולכת [ראה המסוממים בשדרות רוטשילד הזוכים לתמיכת בית המשפט העליון] – נמשיך, וזאת בין השאר מכיוון שמכל כלי התקשורת הישראלית, רק ב"חדשות בן עזר" אפשר להעביר ביקורת על "המחאה" מבלי ללקק לה את התחת.

* אהוד: ל-י"ז היקר, בזכות דבריך ודבריי בגיליון האחרון השתחררתי מקורא שאהב לכתוב על תולדות ישראל מתוך גישה שאנחנו דומים לגרועים שבשונאינו, ובדק שוב ושוב את גבולות הסובלנות שלי לפרסום דבריו במכתב העיתי. הרבה תודה על תגובתך, שאתה בחזקת "המיוחמים" שכותבים אצלי. שלך, אהוד.

י"ז: שלום רב לך אהוד היקר, תודה על המכתב שלך ועל הבשורה המשמחת לבב אנוש. מזמן אמרתי לך שאתה לא חייב לאף אחד שום דבר ואת כל אלה המרגיזים ומלעיזים ומבלבלי הביצים וחסרי חוש ההומור, שבודקים כל מילה ורוצים להיות ויקטוריאנים וקדושים כמו האפיפיור שדופק ילדים בהסתר, את אלה עדיף למחוק מרשימת התפוצה שלך ואת המיילים שלהם תמחק מיד. לשם כך קיימת האופציה של DELETE – ואתה תמשיך ותרענן את אלה המעריכים אותך ואת עיתונך עד מאה ועשרים. שנה טובה וד"ש. שלך, י"ז.

* מחלקת המכרזים של עיריית תל אביב מבקשת הצעות מחנויות, קיוסקים, רשתות שיווק, מכוני עיסוי ובתי זונות – לרכוש שטחים בקניון החדש שיוקם על חורבותיו של היכל התרבות לאחר שתושלם שריפתו בעזרת הזדים והמזניחים – כמו שעשו לבית הכנסת "מראות הסולם" של הרב אשלג בנווה-צדק!

* בעקבות הדיון בעצרת הכללית של האו"ם בהקמת מדינת פלסטין של הגדה – בהשתתפות הדחליל שליט המוקטעה וקבר ערפאת – אבו-מאזן, ועימו מכחיש השואה השואף להשמיד את ישראל, ד"ר [לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות] מחמוד אחמדיניג'ד – מתכוונים החמאס והג'יהאד האיסלאמי של מדינת פלסטין השנייה בעזה לחגוג את האירוע במשלוח מטח של טילים ופצמ"רים לעבר יישובי עוטף עזה, אשקלון, באר-שבע ואשדוד – כדי להרוג מה שיותר אזרחים ישראליים, נשים וילדים, וזאת בשם האהדה העולמית הכללית לפלסטין. אין יודעים עדיין מה תהיה תגובתה של פלסטין השלישית, הנמצאת בירדן. בינתיים מפנים משם את הישראלים מול כל גל של הפגנות!

* מבכיר בהנהלת היכל התרבות נודע לנו בשעתו כי מיום הקמת ההיכל הוא פועל ללא אישור ממכבי האש וכי אם תפרוץ בו שריפה היא תגרום אסון גדול וקורבנות אדם – ולכן צריך "לשפץ" אותו! – והנה הוא אכן "משופץ" וגם נשרף ומי יקום ויזעק שלא היה צריך לגעת בו מלכתחילה!

* * *

אילן שחורי

תולדות סמלה של תל-אביב שצייר גוטמן

מר בן עזר שלום רב,

בגיליון האחרון שלך [679] שהפצת  במייל, כללת מידע מאחת הכותבות שלך שנלקח ממחקר ראשוני שקיימתי לפני למעלה מ-20 שנה, (1990) בדבר הדרך שגובש סמלה של עיריית תל אביב. צר לי שיש גורמים הנוטלים לעצמם כתרים לא להם. ובעיקר חמור הדבר שאין נותנים כמקובל מראה מקום למחקר ראשוני. זו באמת כבר בעיה אתית חמורה.

לעיונך מופץ בזאת המאמר שלי שפורסם בגיליון "עתמול" לפני יותר מ-20 שנה. [ר' צרופה].

אני מצפה לתגובתך...

בכבוד רב,

אילן שחורי

* * *

עוד צהריים ב"בראסרי"

1 עסקית ב-62 שקלים, כוללת: א. סרדינים על מצע בצל כבוש ובאגט. טעים לסרדינאים. אפשר גם מרק רגיל ושפע מנות ראשונות אחרות. ב. פאפרדל ראגו – צלחת גדולה עמוסה פסטה ברוטב בשר ומעט כבד טחון, ברוטב עגבניות סמיך, תבלינים ופרוסות גבינה + צנצנת גבינה מגורדת משובחת לשירותך.  אפשר גם המבורגר טעים במיוחד עם מקלוני צ'יפס שחומים דקים מטוגנים היטב [הטובים בעיר!] ועם כל הרטבים. ג. בקבוק סודה או כל שתייה קלה אחרת לבחירתך.

1 מרק בצל מוקרם גבינה עם בצל וריבועי לחם ספוגיים, לא פחות טוב מאשר בפריס ובפרובנס, אלא שב"בראסרי" הוא מוגש כל השנה, והמלצר לא אומר לך בקיץ: "תבוא בחורף!" או "תלך לאימא/לסבתא שלך!" – 42 שקלים.

1 כוס קטנה בירה גינס שחורה מהחבית עם קצף סמיך בצבע קרם-לבן – 27 שקלים. שווה כל לגימה.

שלישיית סורבה לקינוח – 28 שקלים.

פרוסות באגט, צלוחית חמאה ובקבוק מים קרים, חינם.

ס"ה 159 שקלים לפני הטיפ.

פתוח כל יום וכל לילה סביב השעון. שירות מצויין. קצת רעש. קצת צפוף. בשעות השיא מחכים קצת בתור כי כידוע, גם לוועדת טרכטנברג – בעיר המחאה החברתית תל אביב שורר רעב כבד, בייחוד בשעות הצהריים. אין מקומות מוזמנים מראש.

"בראסרי", אבן גבירול 70, ת"א, 03-6967111.

מומלץ מאוד! הרמה לא יורדת, וזה כבר כמה שנים. סועדים במקום המון צעירים וצעירות מנוער הגבעות של מחאת האוהלים ולצידם טייקונים מבוגרים שאינם אוהבים לבזבז כסף על שטויות במסעדות יקרות אבל שמחים לשזוף עיניהם בפּוֹתִיוֹת צעירות. גם המלצריות הדקות מקסימות בחיוכן המלבב. את שלנו, דניאל העדינה בעלת העיניים הכחולות – ממש לנשק.

* * *

רות ירדני כץ

למלא בשר קצוץ מתובל ומטוגן, בעלה חסה

אהוד, שנה טובה לכולנו, שתמשיך בעשייה הפוריה ובין לבין תצחיק אותנו. ההתפלספות בעיתונך בנושא השדיים הקטנים-קטנים, גדולים-גדולים, זקופים, רפויים – מעלה חיוך וזה נחמד כי בימים אלה אנחנו רק כועסים על כל דבר אפשרי. שום דבר לא מסתדר לנו, ואנחנו לא מסכימים עם שום דבר. מתקוטטים אחד עם השני, אין שניים שיש להם אותה דעה, כולנו עושים דווקא. נכון שכולנו חכמים, נבונים, דעתנים. על כל נושא ועניין יש לנו מה להגיד בקול רם ובצעקה. מה שלא מוצא חן – אנחנו מחרימים. חברה שמחרימה ומוחרמת.

בדיחה: שני חברים נפגשים. אחד שואל את השני: "תגיד לי איך השדיים של החברה החדשה שלך?" השני משיב: "חמודים. כמו שני תפוחים." הראשון שואל: "איזה, זהב או עץ?"

[לא הבנתי את הבדיחה. הלא יש תפוחי-עץ בגודל של תפוח-זהב! – אב"ע]

נאחל לעצמנו שנה שמה שיעסיק אותנו זה שדיים מלהיבים.

מזמן מזמן לא דיברנו אוכל.

חברים לקחו אותנו למסעדה סינית בקמברידג'. מסעדה שאנחנו מכירים ואני תמיד מזמינה את המנה המנצחת. תזכורת: ברווז צלוי שמלווה בפנקייקס, בצל ירוק ומלפפונים טריים חתוכים לאורך דק-דק ובצלחת קטנה מקבלים רוטב סמיך מתוק. ממלאים את הפנקייק בסדר קבוע. קודם הרוטב, עליו הבצל והמלפפון ומעל הברווז שפרוס דק-דק גם כן. מגלגלים אוכלים ולא מפסיקים לגלגל ולהתפעל.

הפעם חברתי סוזן אמרה לי: "על אותו עיקרון, תנסי את המנה של עלי חסה טריים ממולאים."

 איך לא? על המקום. איזו הפתעה נעימה.

לאוהבי השינויים וההפתעות. חודש של חגים מצפה לנו ואנחנו מתארחים ומארחים וכל פעם חושבים מה נכין? תזמינו מי שאתם אוהבים ופנקו אותם בקלי קלות. קחו עלי חסה טריים יפים ויבשים הניחו אותם על צלחת. לטגן בשר טחון עם בצל, עשבי תיבול טריים, תבלינים וכמה טיפות של רוטב סויה. מעבירים לצלחת ומגישים חם. לאורחים אומרים: קחו עלה חסה, מלאו אותו בבשר, תגלגלו ותאכלו לאט. בנפרד מכינים  אורז וכמה סלטים. כל זה עם יין טוב,  באחריות, מצב הרוח של כל המסובים ימריא אל על.

שתהייה לנו שנה של בריאות, צחוקים ואהבה.

אהוד: למנה שתיארת קוראים "ברווז פקין" או קריספי דאק, ואם תזדמני לתל-אביב אני ממליץ לך להזמין את המנה במסעדה הסינית הטובה והזולה בעיר, "צ'יינה קורט" ברחוב שלום עליכם 14, בין בן-יהודה לירקון. טל. 03-5178454. העלים הם לא פנקייקס אלא עלים דקים מאוד, ממש נייר, ומומלץ תמיד לקחת שניים יחד ולמלא, כדי שלא תתפקע המנה ותיזל על האצבעות. הרוטב החום הסמיך והטעים הוא הו-סין. מילוי החסה מזכיר לנו את ליל הסדר, שאז אנחנו ממלאים את עלה החסה בחרוסת שאותה מכינה אחותנו על פי מתכון משפחתי בן דורות רבים.

* * *

נחום אבניאל

פנייה לכותבים במכתב העיתי לשלוח טורי דעה ל"מקור ראשון"

אהוד שלום.

בעבר ערכתי עימך ראיון שהתפרסם במוסף "שבת". רציתי להודיע לך כי התמניתי לעורך מדור הדעות של העיתון "מקור ראשון". מכיוון שאני יודע את שפתך העשירה ואת מעורבותך בנעשה באקטואליה הישראלית, רציתי להציע לך לכתוב לנו טור דעה מדי פעם. כמובן שאנו לא מתחייבים לפרסם, וכן, למרות קצב הכתיבה הפורה שלך, לא נוכל לפרסם יותר מפעם-פעמיים בחודש.

בנוסף, אני יודע כי יש לך רשימת תפוצה רחבה של כותבים ציוניים ועשירי מבע, ואני מציע גם להם, דרכך, לשלוח טורי דעה. אשמח אם תפרסם את כתובת הדוא"ל של המערכת בכתב העת שלך, ותציע את האפשרות לקוראיך.

הכתובת שלנו:

makor1234@gmail.com

אור וטוב,

ושנה מבורכת,

נחום אבניאל

* * *

לנחום שלום,

באמת התרשמתי לטובה מהראיון שערכת איתי ואני מאחל לך הצלחה בתפקידך החדש. אביא את בקשתך במכתב העיתי ובוודאי יכתבו לך רבים מהכותבים אצלי.

לי עצמי יש בעייה משום שאני מפרסם באופן מיידי אצלי את כל תגובותיי פעמיים בשבוע, ואינני יכול שלא להגיב, או להקפיא את התגובה עד שהיא תתפרסם ב"מקור ראשון" – שאז אוכל לתיתה גם אצלי.

אני מציע שאתה תיקח לעצמך רשות ממני להביא כל דבר אקטואלי שאני כותב, בייחוד במדור האחורי "ממקורות הש"י", גם אם לעיתים באותה רשימה תהיינה תגובות אחדות נפרדות שאתה יכול לתת אותן תחת שם אחד כמו "ממקורות הש"י של אהוד בן עזר."

בברכה לשנה טובה,

אהוד בן עזר

* * *

  Catholic: “I have a large fortune....I am going to buy Citibank!”

Protestant: “I am very wealthy and will buy General Motors!”

Muslim: “I am a fabulously rich prince.... I intend to purchase

Microsoft!”

They then all wait for the Jew to speak....

The Jew stirs his coffee, places the spoon neatly on the table, takes a sip of his coffee, looks at them and casually says:

“I'm not selling!!!...”

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,267 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל