גיליון מס' 681

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באלול תשע"א, 26 בספטמבר 2011

עם הצרופות: 1. קונה ומנחם שלמה ראב, 1897, לגיליון 679, לפרק: אחיה הבכור של אסתר מצד אביה, מנחם שלמה, מת במגיפה בירושלים. 2. שרה אהרנסון. 3. יוסף לישאנסקי. 4. יהודה ולאה ראב בן עזר, הוריה של אסתר.

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אלכס סופרון:  תתעורר – מר פרידמן –  כללי המשחק כאן – במזרח – אחרים לחלוטין. // משה כהן: שישו ושמחו בשמחת אובמה. // קובי קמין: מה שבטוח: תום אין בו. [ציטוט].  // נילי דיסקין: על אהבה ופורנו. // אהרון רול: רכבת ושמה אנרכיה. // נתי מלאכי: חלום סודני. // אורי הייטנר: 1. המנדט של שלי. 2. סקירת עיתוני סופשבוע 23-24.9.11. // יוסי גמזו: אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... // מוטי הרכבי: ההפקה לא הצליחה להם. // יוסף דוריאל: למה הכסילים צוהלים על נאום אובמה? // אמנון ז'קונט, אהוד, פוצ'ו, עדה הרצברג: מה עושים זקנים? // אלי מייזליש: 1. תמו ימי 'סופות בנגב' 1882-3. 2. על חובב תרבות אנטישמי ב"ידיעות אחרונות".  // ביל קרביץ: לכתבתו של אוריה באר [גיליון 679]. // יוסי שדה: אבא שלי והחוק. // דוד מרחב: הקומוניסטים הערבים בעד אסד, מק"י היהודית – שותקת. // אריק כץ: נכים זה תמיד מרגש, סיכום אליפות אירופה בכדורסל נכים על כיסאות גלגלים שנערכה בעמק. // רות דנון: מחסום קלנדיה – מחסום עטרות. // מרדכי קידר: המדינה הפלסטינית – מבט מבפנים. [ציטוט]. // מכתב באנגלית על ה"אפרטהייד" בישראל מאת Dr. Denis MacEoin //  אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובמלחמת העולם. 7. סוסו של יוסף לישאנסקי, עיסת הבצק, קפטן היל – ופתח-תקוה בשלהי המלחמה העולמית הראשונה. // נעמן כהן: הטעויות הטקטיות והאסטרטגיות בנאומו של נתניהו. // ממקורות הש"י.

* * *

אלכס סופרון

 תתעורר – מר פרידמן – כללי המשחק כאן – במזרח – אחרים לחלוטין

מסופקני אם תומס פרידמן קורא את דבריי אבל אולי איכשהו הכוונה תגיע לאוזניו.

 פרידמן – שמע – מרוב עיסוקיך בדיפלומטיה ישראלית שכחת לקרוא קצת היסטוריה הנוגעת לעם היהודי לדורותיו.

אנחנו עם מושמץ, נרדף, מוכה, ומפוזר בין כל אומות העולם. למרות הצרות שעברו עלינו הצלחנו, בעזרת השם וכוחות הזרוע של השומר, הנוטר, צה"ל ומערכות הבטחון להקים את מדינת ישראל, לבנות ולהיבנות בה. 

עדיין איננו יושבים כאן בשלווה ומנוחה. תמיד נהיה זקוקים להחזיק ביד אחת את המעדר (היום המחשב) וביד שניה את הרובה. שכנינו, הקרובים והרחוקים, רואים בחלקת האדמה הידועה לנו כארץ ישראל, חלק מהעולם שלהם. היהודים – לדעתם – יכולים לשבת כאן כנתינים נחותים אבל לא כמושלים. היהודים – היו טובים כרופאי החצר, משלמי המיסים וגובי המיסים של הסולטנים, האמירים והכליפים, אבל לתת להם מדינה משלהם – חלילה וחס.

 תתעורר – מר פרידמן – אתה חי באמריקה "הנאורה". כללי המשחק כאן – במזרח – אחרים לחלוטין.

דבריו של הנשיא אובמה בעצרת האו"ם אכן מצביעים על תפנית בגישת הממשל לקיומה של מדינת ישראל. ייתכן שדבריו הם רק מהשפה והחוצה – כאשר הוא מתמודד על  הנשיאות בבחירות הבאות. אבל, עצם הצגת האיבר המקביל והאמיתי במשוואה, הנוטה תמיד לטובת השכנים שלנו – ראוייה לשבח ולבחינה מחודשת שלך .

 אנא – קרא כמה ספרי היסטוריה של העם היהודי החל מהתקופות הקדומות, דרך ימי הביניים ועד לשואה של מלחמת העולם השנייה.

 בברכה,

אלכס סופרון

כפר שמריהו

(יליד ארה"ב שחי בארץ ישראל מ-1934)

* * *

משה כהן

שישו ושמחו בשמחת אובמה

מכובדי,

הפלסטינים זועמים, היהודים צוהלים. הידד, הנשיא אובמה נשא נאום ציוני. לא שלא העלה על נס את זכותם של הפלסטינים למדינה משלהם על חשבון מדינת ישראל. לא שלא דרש מישראל לסגת מהשטחים – אך למרבה הפליאה הוסיף שלישראל יש זכות לביטחון.

הפעם נסחף, זה מוגזם, ממתי יש למדינת ישראל המחולקת זכות לביטחון? מה הפלא שהפלסטינים זועמים והיהודים צוהלים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

קובי קמין

מה שבטוח: תום אין בו

אתמול בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית "פגוש את העיתונות" העניקה המראיינת ברוחב לב זמן מסך יקר לאחד מראשי הפלסטינים לשטוח את פניני התעמולה שבפיו ללא הפרעה, וכמובן לסיים את השמצותיו ושקריו במשפט שמשמעותו: "אנחנו חובבי שלום ורודפי צדק, הכל בגלל נתניהו, הוא האחראי לכול והוא אשם."

  ובכן, נראה כי תום פרידמן, האורים והתומים של השמאל האמריקני, שאינו יכול להניח את עטו, התקנא על כי לא הוא היה הראשון שפרסם את המכתם הנ"ל, ונכון להיום הוא מיהר לפרסם שוב מאמר. באופן טבעי התקשורת במדינת ישראל עטה על המאמר כמוצאת שלל רב.

  לזכותו ייאמר שהוא עקבי. פעם אחר פעם הוא מתאר את המצב בארץ ישראל כקטסטרופה נוראה, מעין הכלאה בין גיהינום עלי אדמות לבין דיקטטורה פראית וחסרת מוסר, שעניינה היחיד הוא הפיכת העולם כולו לשדה קרב.

כמובן, כדין שמאלני הגון חובב "זכויות אדם", ליברל נאור המבין טוב יותר מכולם מה קורה כאן ומדוע, הוא מאשים משמיץ ומתקיף ללא כל שמץ הוכחה את ראש ממשלת ישראל ואת הימין בכל הצרות של מדינת ישראל ושל העולם בכלל.

כך, לפי פרידמן, לולא היה נתניהו ראש הממשלה, אין ספק שמצב היחסים עם מצרים היה נפלא. למעשה, בעיותיהם של המצרים נובעות ישירות מישראל. העוני, הרעב, הנחשלות, האבטלה, הדיקטטורה, חוסר הכבוד לזכויות האזרח, המשטר הצבאי – כל אלה אינם פרמטרים במציאות. לדעתו, דווקא עכשיו, אחרי המהפכה המוצלחת (וכמובן החילונית והדמוקרטית), לו רק היו מחליפים בישראל את נתניהו ואת חבורת הלא יוצלחים חסרי המעש המסתובבים כאן, היו אלפי מצרים צרים על שגרירות ישראל כדי לאשרר את חוזה השלום, לספק לנו גז במחיר מופחת, וכמובן לקבל ויזות לביקור בכותל.

באותו אופן, לו רק היה נתניהו משכיל להעניק במתנה את רמת הגולן עד הכינרת למנהיג סוריה שכעת טובח להנאתו בבני עמו המתקוממים, היה ודאי שורר היום בסוריה משטר דמוקרטי למופת, ואסד הבן היה משכשך כאן בארץ בבריכה במלון בתל-אביב, עוזריו היו יוצאים למסע קניות בכיכר המדינה, בעוד עשרות אלפי תיירים ישראלים נלהבים היו מנגבים חומוס בדמשק.

וכך, גם ראש ממשלת טורקיה, אחד בשם ארדואן, מעולם לא חלם אפילו להיות אנטישמי או לנתק את היחסים עם מדינת ישראל. מה פתאום? הרי הכיבוש וההתנחלויות הם שגרמו לארדואן להתנהג כמו הגרוע באויבינו, לשקר במצח נחושה ולאיים אפילו על קפריסין. למעשה, לו רק נתניהו המושחת לא היה עושה כל מיני מניפולציות פוליטיות עם חברי ממשלתו ועם הקואליציה בארץ, והממשלה היתה מתנצלת בשפל רוח בפני הטורקים, וראש ממשלת ישראל היה מתנהג כפי שתום פרידמן הגדול חוזר ומסביר לו על דפי העיתון חדשות לבקרים, לא היה ארדואן מחרחר מלחמה אלא היה מצוי היום בעיצומו של ביקור ממלכתי בישראל, מתחבק עם נתניהו, מרים איתו כוסית "לחיים", וגוזר את הסרט מעל ה"אנדרטה לנרצחי הארמנים". וכמובן שהוא, אותו ארדואן, הרגיש והמוסרי, היה מפסיק את ההפצצות על הכורדים, ומוותר ברצון ובשמחה על כל העניין הקטן והזניח הזה עם ה"מרמרה" ועל שאיפותיו להיות ח'ליף ומנהיג איסלאמי.

כך למשל, לו רק היה הפושע הבינלאומי הזה נתניהו מקפיא את ההתנחלויות, מגרש כמה מאות אלפי יהודים מביתם, מציע תוכנית שלום אמיתית (זכות שיבה, חלוקת ירושלים, הכרה בחמאס, אי הכרה בישראל כמדינה יהודית – כי למי אכפת בכלל) היו אבו-מאזן ואפילו החמאס כורעים על ברכיהם וזוחלים לשולחן המשא ומתן בתחינה, וכבר היום היינו רואים בעיתון צילום של אבו-מאזן ואבו עלא, יחד עם נציגי חמאס, מפריחים יוני שלום לבנות מרחבת הכנסת.

ובל נשכח את נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, האיש שאוזנו (יש אומרים) כרויה למאמריו המחכימים ולתפיסת עולמם של פרידמן ושל חבריו, ובהתאם לכך הוא הצליח להפיל תוך שנתיים את ארצות הברית על ברכיה.

כך יושב לו פרשן ותיק ומכובד, עטור פרסים לרוב, שלמעשה אינו יודע דבר מלבד להקיש במקלדתו ניתוחי הבל ושקרים שהמציא מראייתו החד-סטרית, ומפרסם פעם אחר פעם הערכות מופרכות, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות, מהצדק ומהמוסר, כשהוא מודרך על ידי עולם הנרטיבים השמאלני ושנאה תהומית חסרת בסיס לראש ממשלתה של ישראל בנימין נתניהו – על חשבון אזרחי ישראל.

כמה עצוב שאיש כה טיפש ורע נחשב לאיש כה חכם ומוסרי.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 167.

* * *

נילי דיסקין

על אהבה ופורנו

הי אהוד.

תגובתי לאנשי ה"בעד" (מילים בוטות ותיאורים פורנוגרפיים) ואנשי ה"נגד" (שקשה להם עם הכתיבה הזו והם מבטלים את המנוי) היא: רבותיי, העניין הוא לא בעד או נגד מילה זו או אחרת, ההבדל הוא בין אלה שרואים אדם – בעיקר נשים – כ"חור" או שניים, שמסביבו יש בן-אדם, לבין אותם שרואים אדם – שיש לו גם אברי מין, אבל הוא דמות שלמה.

לצערי, ולפי דעתי הפרטית כמובן, דור שלם התחנך לראות במין משהו מלוכלך, או לפחות נפרד מיחסי אנוש. (ידוע בפסיכולוגיה כ"תסביך הקדושה והזונה"), ומכיוון שלדעתי, במין יש "אימפרינטינג" (התקבעות דפוס שמלווה את האדם, או היצור, מיום שנתעורר הרגש ועד מותו. בתולדות האבולוציה, למשל, מדובר על אימפרינטינג של ברווזונים שבוקעים מהביצה והולכים אחרי הדבר הראשון שנע מולם, וכך עד סוף חייהם) – ובכן גם בנושא המיניות יש לדעתי "אימפרינטינג" כזה. ולא יעזור. אלו שתי שפות שונות.

אנשים, בעיקר נשים, השואפות לכך שגבר יראה את האדם שבהן, כולל המיניות, ולא יעשה הפרדה מלאכותית בין אברי המין שלהן לבין שאר גופן ו/או נשמתן – יכולות לזכות בכך רק אצל גברים שחונכו מאז ומתמיד לראות בן אדם שלם ולא חלקי גוף (זה גם ההבדל בין אהבה  לפורנוגרפיה. הרי גם אהבה מכילה מיניות אבל לא מפקיעה אותה מכל השאר, או מפרידה אותה ממושאה ונכספת לשניהם ב"חלקים" אחרים של האדם.

 דווקא אצל הדור הצעיר, שחשיבתו לא עוותה על-ידי איסורים מגוחכים, אתה מוצא יותר שלמות כזאת, למרות שצריכת הפורנוגרפיה בשיאה. מפני שכנראה יש פער בין גברים לנשים בעניין זה (בעיקר אחרי הולדת ילדים) מצד אחד הם צורכים פורנו, אבל מצד שני – הם אוהבים את כל האשה שלהם גופנפש ביחד. אפשר לקנא בהם, אפשר שלא – אבל למה להתגולל על מי שגדל וחונך אחרת והוא תוצר של הדורות הקודמים שלו?

אני מאמינה ב"תיאוריית המטוטלת" בהיסטוריה, לפיה כשהתנהגות מסויימת מגיעה לקיצוניותה מתחילה חזרה לאחור הנחשבת בדרך-כלל ל"התקדמות". זה בולט מאד  בנושא הפוריטניות נגד השחרור האולטימטיבי בענייני מין.

ביי ושנה טובה.

נילי דיסקין 

אהוד: כל השנים, גם כשהייתי מאוהב מעל לראש וחלמתי רק על הדולצינאה שלי וכמובן גם לשכב איתה – שזה שיא מאווי הנפש, לא יכולתי לסרב לשום הזדמנות של זיון מזדמן, ללא אהבה, ואפילו חשבתי שאני זכאי לכך בגלל הייסורים ש"האהבה האמיתית" גורמת לי. וההנאה מהזיונים ללא-אהבה היתה בדרך-כלל הדדית. שלא לדבר על כך שעד היום כל מראה סקסי באישה, בחיים, בסרט או בתמונה, מגרים אותי נורא. זה התחיל כנראה מהפיקסציה שלי כיונק.

ואולי אהבה גדולה לא תמיד הולכת בד בבד עם התאמה נפשית והנאה אירוטית, ומהטראגדיות הללו הספרות יצאה נשכרת? ומה נורא המצב כאשר דווקא ההתרגשות הנוראה למגע גופה של האהובה גורמת לשפיכה מוקדמת, ואילו בזיון ללא רגש אפשר להחזיק מעמד זמן-רב עד שהבת-זוג מקבלת אביונה ממש מטורפת?!

ובאשר למכתב העיתי ולכתיבתי ה"פורנוגראפית" בכלל, אין לי אלא להצטער שהקוראים אינם רואים את הצד הסאטירי והקומי שבה אלא מתגרים מנענוע של אצבע. מי שקורא למה שנדפס במכתב העיתי או בספריי – בשם פורנוגראפיה, אינו יודע פורנוגראפיה אמיתית מהי, ובדרך כלל הוא גם נעדר לחלוטין חוש הומור.

* * *

אהרון רול

רכבת ושמה אנרכיה

שנים ארוכות  אנו מזהירים, בעשרות מאמרי דעה ופובליציסטיקה, כי בית כמשפט העליון הינו אסונה של הדמוקרטיה הישראלית מאז שאהרון (בונפרטה) ברק הנציח דרך "המהפכה השיפוטית" ובמחטף פוליטי את תזת "הכל שפיט" שלו וגרם לעיוות חמור, לחוסר איזון פושע בין זכויות הציבור לזכויות הפרט, לטובת זכויות הפרט, באורח בלתי מידתי וחסר אחריות, חזון ושיקול דעת ארך טווח. קיעקוע הדמוקרטיה הישראלית דרך נוהלי "הכל שפיט" ו"המהפכה החוקתית" מדרדרים את מדינת ישראל עקב בצד אגודל, שנה אחר שנה, ובמצטבר ניתן להיווכח בכך בבירור, לעבר גיהינום האנרכיה. אם לא תיעצר המגמה, תקועקע הדמוקרטיה הישראלית לעבר דיקטטורה מרצון או לעבר אנרכיה מצמתת, חסרת שליטה.

ישנם בוחנים ברורים לנאמר לעיל. התנהלותה הפושעת מהפן הדמוקרטי של התקשורת (למעט מספר צדיקים בסדום), באין מכהה. התנהלות של אני ואפסי עוד מצד פרקליטות המדינה, הגורמת ביודעין ובכוונת תחילה להנצחת המשפח במדינת ישראל... שוב, באין מכהה.  התנהלות לעומתית, פוליטית, בעלת אג'נדה אידאולוגית שמאלנית רדיקלית של שופטי בית המשפט העליון.... באין מכהה.  הסתה ברורה ונחרצת לרצח והשמד מצד אקדמאים ואנשי רוח כנגד מתנגדיהם הפוליטיים... באין מכהה.  הסתה לחורבן מדינת ישראל תחת כל שיח כמוש ומעל כל צריח מסגד בסקטור הערבי (ישראלי?)... שוב באין מכהה. הסגרת נכסי הציבור לידי קבוצת טייקונים מצומצמת מצד כל ממשלות ישראל (למעט ניסיונות שכנגד בממשלה הנוכחית)... באין מכהה. משטרה אשר אינה מגינה על האזרחים אך מצטיינת בהתעללות בהם... שוב באין מכהה.

בכל אשר נפנה אנו חווים אנרכיה, חוסר משילות, כל  ממזר מלך, איש הישר בעיניו יעשה, אין (אין, אפסו) שופטים בירושלים. הללו יצרו אמות מידת-שפיטה שונות לסקטורים שונים בהעדיפם אנשי שלומם האידאולוגיים תוך שמשנקים צוואר מתנגדיהם הפוליטיים.  התנהלות זו מובילה לניצני האנרכיה החברתית אותה אנו חווים כיום ולצערנו, זה הינו אך הקדימון החיוור לאשר עוד יבוא בעתיד.

נושא השביתה הפראית של ועד עובדי הרכבת מהווה למרחפים בינינו תזכורת אודות קשיי תחבורה מקומיים לכאורה. אך למעמיקים בתוכנו, הנושא האמיתי, מתחת לפני השטח, הינו חברתי כללי הפוגע בכל אתר ואתר מאורחות החיים של כל ישראלי.

שביתת הרכבות אינה שביתה נורמלית-מוצדקת, הבאה לשמור על זכויות העובד וטוב וראוי שכך. זו שביתה פוליטית הבאה להראות מיהו הבוס האמיתי ברכבת ישראל. זו שביתה אשר אינה מתחשבת בהגיון, בצדק, בשום שכל, ובחתירה לפתרון הוגן לכל הצדדים. זו שביתה לשם שביתה, לשם כיפוף ידיים, לשם יצירת תרחיש קריסה ממלכתי. זו אינה שביתה של ועד עובדים למול הנהלה, זו שביתה של כוחות פוליטיים הבוחשים ברקע המסיטים ומסיתים את ועד העובדים לכיוון פוליטי כנגד ממשלת ישראל, חד וחלק. אותם כוחות, טובת הציבור ורכבת ישראל אינו מעניינם, טובתם הם וניצחונם הפוליטי תוך הפלת ממשלת ישראל הוא המניע פעולותיהם במסגרת תמונה רחבה יותר (ראה ערך "מנהיגות מחאת האוהלים") – ולכן, הנוסעים, לקוחות הרכבת, אותם אזרחים אשר אך חפצים להגיע לעבודה והביתה בשלום, אינם נספרים כלל, הם מהווים בני ערובה, פיונים במשחק ערמומי וניבזי של ועד העובדים המשתף פעולה עם גורמים פוליטיים מהרסים מבפנים ושוטמי ישראל חיצונים (כמה חיצונים? – ממדינות הים, וקרנות ערביות, כדי כך חיצונים).

סביר להניח כי במידה וקבוצות נוסעים יפנו לבית המשפט בתביעה אזרחית על חטיפה, כליאה נגד רצונם ועיכוב מכוון ולעומתי על ידי עובדי הרכבת, יש להם סיכוי סביר לזכות בפיצויים אסטרונומים שייגבו מהעובדים האלימים..

קיימת עובדה שאין עליה עוררין ומתניידי ישראל חווים אותה מדי יום וחלקם גם שילם בחייו על כך. פעולות התחזוקה של עובדי רכבת ישראל לטיפול שוטף והשמשת הרכבות והקרונות הינן פושעות, מסכנות חיים. אך כאשר הנהלת הרכבת מנסה למצוא פתרון הולם לכך, תוך התחייבות חוזית כי העובדים הוותיקים (אכן, אלו הלא-יוצלחים, האחראים לתאונות הרכבת הרבות), לא ייפגעו אלא נהפוך הוא, אף יצאו נישכרים יותר, מטרפד ועד עובדי הרכבת כל סיכוי להסדר. כאמור, לא הפתרון בראש מעייניהם, יצירת האנרכיה היא שעל הפרק.

בין האחראים למצב הכאוס החברתי שנוצר הם חברי כל כנסות ישראל אשר תקינותם הפוליטית הבזויה מנעה מהם לעמוד בפרץ ולהגדיר בחוק את המותר והאסור ביחסי העבודה ובחופש ההפגנה והביטוי.

הללו מכירים את האמור לעיל לגבי מערכות המשפט ידוֹע היטב  ובכל זאת "עיניהם עצומות לרווחה", הם מגבים את "שלטון החוק" דהיינו, שלטון השופטים, בעוד שחייבים הם לגבות את שלטון "מדינת החוק" דהיינו, שלטון נבחרי העם ואיזונם הראוי עם מערכת המשפט.

להערכתנו, קיימים נבחרי הציבור הנתונים לסחיטה מתמשכת ומתמדת מצד מערכת המשפט, פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל העורמת במרתפיה "תיקים באפלה" כנגד נבחרי ציבור תוך תאום-איומים עם אנשי פרקליטות המקבלים הוראותיהם משופטי בית המשפט העליון, להשמישם אם הניבחר לא יתנהג כיאות (לטעמם).  ואכן הללו "הושמשו" פעמים רבות בשני העשורים החולפים, "תפירת תיק" נקראו אלו.  שיטה זו הופכת את נבחרי הציבור (רבים מהם מושחתים – אך לא כולם), למריונטות, בובות מרקדות על חוט בידי השליטים האמיתיים על מדינת ישראל, מערכת המשפט, הפרקליטות, התקשורת, הפיקוד הצה"לי הבכיר ופיקוד משטרת ישראל

אל הריק (וואקום) השלטוני הזה נכנסו בנפש חפצה שרלטנים משפטים, בעיקר חברי בית המשפט העליון בראשות אהרון (שחור הזקן) ברק ודורית (הנרצעת) בייניש אשר בעזות מצח, בציניות, בגישה אנטי דמוקרטית בנוסח בולשביקי להלל, נטלו לידיהם סמכויות שאינן שלהם בנוסח פיראטי (כתיוגו של השופט האמריקני פוזנר) וגרמו לאנרכיה המשפטית והחברתית הקיימת במדינת ישראל. הללו ניתצו את האיזון העדין שבין זכויות הפרט לזה של הכלל והיטו את הכף באופן פוליטי התואם גחמותיהם האידאולוגיות לעבר זכויות פרט, למצער טוטליות, בעוד זכויות הציבור נרמסו במאות פסקי דין שקריים, נכלוליים, פוליטיים למהדרין, עד עפר.

לא בכדי נוקטת מערכת המשפט בדרך זו. רמיסת זכויות הציבור (אשר השלטון הוא חלק אינטגרלי שלו ומטעמו) והענקת זכויות יתר, בלתי מידתיות, לפרטים, מאפשרת לכוהני-המשפח מבית המשפט העליון לשלוט ללא עוררין על כלל הציבור הישראלי, על כנסת ישראל ודרכה על ממשלת ישראל.

צבורים גדולים המשתייכים למילייה "הנכון" מתנהלים בנוסח "כל דאלים גבר" באשר סמוכים הם ובטוחים כי כל רע לא יאונה להם וכנופיות "שלטון (הצחוק) החוק" יגבו את מעשיהם יהיה אשר יהיה. מדינת ישראל צועדת לעבר אנרכיה בהכוונתו הברורה של בית המשפט העליון הישראלי ומערכת המשפט כולה ובמיוחד פרקליטות המדינה, הנותנות יד חפצה ועולצת לכל האנרכיה הזו. לטעמם, ככל שיהיה לאזרחי ישראל רע יותר כך בסופו של יום יצאו כנופיות החוק והאליטה הישראלית נשכרות יותר באשר ייקל עליהן למצב ולשמר שלטונם עלינו במרמה ובצדייה.

על פניו, וניראה כי לא בכדי, קיים חוט שני (משי) מקשר בין מחאת האוהלים, שביתת הרופאים והמתמחים והאנרכיה בשרותי הרכבת (שלא להזכיר שביתות אנרכיסטיות רבות אחרות לאחרונה במתכונת לעומתית, מתוכננת, ממומנת בידי אירגונים אנטישמיים – פנים וחוץ, כגון העובדים הסוציאליים, המורים ומי לא בעצם). הדעת נותנת כי אותם גורמים אשר עמדו מאחורי מחאת האוהלים וניצלו אנשים קשי יום תמימים ובאמת ובתמים ניזקקים, למטרותיהם האנרכיסטיות הנלוזות, אותם אנשים או שלוחיהם נמצאים עמוק בקרב מתמחי הרופאים (והא ראייה, בתי החולים בפריפריה אינם שותפים לאותם מוחים – אוהלים או מתמחים – מבועת תל-אביב) ועובדי הרכבת.

כל "תרחישי הקריסה" המתוזמרים, הלעומתיים והמכוונים, אותם חווים אזרחי ישראל מאז מחצית 2010 אינם תקינים, דהיינו, הללו אינם סכסוכי עבודה להשגת תנאים צודקים, פעולות תיווך, בוררות והגעה להסכמה בנוסח "אני מנצח – אתה מנצח."

ההפגנות, המחאות והשביתות הללו הינן מצג של כיפוף יד, של סרבנות למשא ומתן, של ניצול ציני של אזרחים אשר מובלים להשתתף במשחק ללא ידיעתם ובוודאי שללא רצונם.  המפגינים אינם מוכנים למשא ומתן או לבוררות הם כאומרים: "קבלו את דרישותינו ולא אנו שורפים את הבית." מזכיר משהו מהתבטאויות "מנהיגות" מוחי האוהלים. אותו הקו האידאולוגי, הקו של אני ואפסי עוד, הקו של כל ממזר מלך, הקו להפלת ממשלה שהינה לרצון מרבית הציבור – הוא השולט בכיפה ומוביל לאנרכיה מתוכננת.

כאשר ההמון המוסת והנבער צווח "העם דורש צדק חברתי!" (גם הנשים הסורגות מלהגות שם...) – הרי הצדק החברתי אינו נמצא דווקא מתחת לפנס היכן שצווחנינו השיטחיים והמוסתים מצביעים לכיוונו ברוב בורותם. צדק חברתי, כשמו כן הוא, האמור רובו ככולו בתיקון חברתי, לאו דווקא פיננסי, הוא החזרת השפיות, האיזון והצדק למערכות המשפט, האקדמיה, התקשורת, כנסת ישראל, הפרטה מידתית, שיוויון בחלוקת הנטל הלאומי, אספקת חכות ולא דגים לנזקקים, חינוך הוגן הולם ומידתי, מניעת התאגדות טייקונים בלתי הוגנת ומידתית, מציאת דיור בר השגה לשכבות נזקקות, תמיכה בזקנים, בחולים ובתשושים, מיסוי רציונלי ושקוף ועוד כהנה וכהנה, כך נאה וכך יאה.

עלינו להשיג כי לא תמיד, זה המוחה והצועק חמס הוא הצודק, כפי שגם מערכות השלטון מצידה יוצרות לעיתים עוולות לאזרח. ולכן, עלינו לחדול משטחיות הדיון והוויכוח ולתת דעתנו לפתרונות לכל מצב ומצב במדת האפשר, באורח נחרץ ושיטתי, אך תוך הכרה ביכולותינו ומגבלותינו הלאומיות. אלו ההוזים פתרונות קסם מידיים חובקי כל, בנוסח "עולם ישן עדי היסוד נחריבה" [במקור: נחרימה. – אב"ע]  – מוטב להם שימשיכו להזות בעולם שכולו טוב ויניחו למבוגרים האחראים, לאזרחינו השפויים לנתב את מהלך הענינים לתועלת הכלל.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

* * *

נתי מלאכי

חלום סודני

בִּשְׁעַת גֵּרוּד כֶּתֶם טוֹרְדָנִי

מֵאָרִיחַ הַקֵּרָמִיקָה שֶׁבְּמִשְׂרָדִי

בְּנוֹזֵל אֵקוֹנוֹמִיקָה

הִיא מְחַיֶּכֶת בַּכְּאֵב שֶׁהוֹבִיל אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׂה

מֵאֵרִיתְרֵיאָה לָנוּס מֵהָעֹנִי וְהַדָּם

לַחוֹלוֹת הַלּוֹהֲטִים שֶׁל סִינַי

אִבְחַת הַסַּכִּין

עֲדַיִן מְפַלַּחַת בְּרֹאשָׁהּ בַּאֲוִיר

כְּשֶׁבְּאַרְנָקָהּ מֻסְתֶּרֶת עֲדַיִן

פִּסַּת שִׂמְלָה שֶׁלָּהּ

שֶׁקָּרְעוּ לָהּ

הַבֶּדְוִים לִגְזָרִים.

חֲלוֹם סוּדָנִי

לִהְיוֹת טִפָּה אֱנוֹשִׁי

בַּכְּבִיסָה שֶׁהִיא תּוֹלָה לָהּ וּלְבַעֲלָהּ

בַּמִּרְפֶּסֶת בַּסִּמְטָה הַמְּטֻנֶּפֶת

שֶׁל רְחוֹב נָוֶה שַׁאֲנָן.

וְאִלּוּ אֶת הַשְּׁקָלִים שֶׁהִיא מְגָרֶדֶת

הִיא שׁוֹלַחַת לְדַארְפוּר

לְהוֹרֶיהָ שֶׁעֲדַיִן מֻסְתָּרִים מִפַּחַד

כְּשֶׁשְּׁבִילֵי הַדָּם עֲדַיִן

נִשְׁפָּכִים מִמַּדְרֵגוֹת בֵּיתָם

לְאֶמְצַע עִיר.

רַק עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת נְקִיּוֹת מִדְּמָעוֹת

כְּמוֹ הַלֹּבֶן בַּמִּטְבָּח,

אַךְ בַּלַּיְלָה

בְּמִטַּת הַקְּפִיצִים

רוֹאָה בַּחֲלוֹמָהּ

בְּפַטָּה מוֹרְגָנָה

אֶת הַלָּבָן בַּעֵינַיִם...

דֶּרֶךְ הַמְּאַוְרֵר הַמַּרְעִישׁ וְהֶחָבוּט

בְּאוֹרוֹ הַגָּנוּז

שֶׁל הָאֹשֶׁר, שֶׁנֶּעֱלַם

בַּאֲפֵלַת הַכּוֹכָבִים.

* * *

אורי הייטנר

1. המנדט של שלי

שלי יחימוביץ' אינה יכולה להציג ניסיון פוליטי וותק פוליטי עשירים, אולם אין ספק שהיא פוליטיקאית חכמה ומתוחכמת והישגה המרשים – ניצחונה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, מעיד על כך.

שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית מחושבת מאוד, השוקלת היטב את מעשיה ודיבוריה ומטיבה לכלכל את מעשיה. הראיון שהעניקה לגידי וייץ ב"הארץ" בעיצומה של ההתמודדות, לא היה בשום אופן פעולה בלתי מחושבת. שלי ידעה היטב שדבריה יעוררו סערה, היא ידעה שהם יהיו שנויים במחלוקת, היא ידעה שיריביה ינצלו את הדברים כדי לתקוף אותה, היא ידעה שצפויה לה מקלחת צוננין פוליטית ותקשורתית, היא ידעה שתאבד קולות בבחירות, אך אולי תקבל קולות אחרים תחתיהם. כן, היא גם ידעה שהראיון יהפוך אותה לבלתי קונצנזואלית בעליל במפלגתה ואף הסתכנה בכך שהדינאמיקה שיעורר הראיון יפגע בסיכוייה לנצח.

מדוע, אם כן, בחרה שלי להתראיין ולומר גלויות את הדברים? ומדוע בתגובה להתקפות עליה, חזרה על הדברים שוב ושוב ולא חזרה בה כמלוא הנימה? ראשית, כי אלו עמדותיה, זו האמת שלה, וכמנהיגה מן הראוי שלא תסתיר אותה. אולם לעיתוי היה גם שיקול פוליטי. שלי ידעה, שאם תצא מהארון האידיאולוגי ותאמר את הדברים אחרי ניצחונה, היא תואשם במחטף, בכך שהסתירה את עמדותיה טרם הבחירות כדי לזכות בקולות הבוחרים במפלגתה, וכעת היא עושה בקולות שימוש פסול. נקל לשער איך היו מסתערים עליה כל יריביה, אילו הראיון היה מופיע שבוע אחרי ניצחונה.

שלי יחימוביץ' הציגה בראיון את תעודת הזהות הפוליטית שלה. עם תעודת הזהות הזאת פנתה לציבור המצביעים, על סמך תעודת הזהות הזאת היא ביקשה מנדט ציבורי ועל סמך תעודת הזהות הזאת קיבלה מנדט ציבורי. כשתאמר היום את הדברים, איש לא יוכל לטעון כלפיה שאינה מייצגת את רצון בוחריה. זה היה השיקול הפוליטי החכם והמנהיגותי שלה, וזה המנדט הציבורי שהיא קיבלה.

האמת היא שבדבריה בנושא ההתנחלות לא ביטאה שלי יחימוביץ' עמדה מדינית כלשהי, אלא עמדה חברתית ומוסרית, שהינה פועל יוצא של תפיסת עולמה החברתית הכוללת. אי אפשר לדבר ברצינות על סולידריות חברתית, על "אנחנו", ולהדיר מאות אלפי ישראלים, להחרים אותם, להסית נגדם. שלי יחימוביץ' לא ביטאה עמדה מדינית בזכות ההתנחלות ביהודה ושומרון, אלא עמדה חברתית נגד שיח השנאה כלפי ציבור המתנחלים. האמירה שלה שאין שחר לטענה שההתנחלויות הן הגורם לבעיות הכלכליות חברתיות ופתרון הבעיות עובר בפגיעה במתנחלים, אף היא אמירה חברתית ולא מדינית. בסך הכל שלי יחימוביץ' אמרה את האמת הידועה גם למסיתים נגד המתנחלים. בניגוד אליהם, היא מעוניינת להתמודד באמת עם בעיות החברה והכלכלה, ולכן אינה נותנת יד להסחת הדעת מהן אל עבר ה"אחר" שיש מי שאוהבים לשנוא.

ההתקפות עליה, נבעו מכך שפגעה בקודש הקודשים של ה"שמאל" המדיני – שנאת המתנחלים. ניצחונה הוא ניצחון על שיח השנאה הזה, ובכך היא תרמה תרומה גדולה לחברה הישראלית בעצם ניצחונה.

באותו ראיון יצאה שלי בשצף קצף נגד הפוסט ציונות והאנטי ציונות, כמו באמירתה שאנטי ציוני כדב חנין אינו ראוי לכהן בתפקיד ציבורי בכיר כראש עיריית תל אביב. היא ביטאה את דבקותה וגאוותה בערכי הציונות, היא יצאה בכל התוקף נגד הסרבנות, היא דיברה בשבח הסמלים הלאומיים כמו הדגל וההמנון ובזכות לימודם במערכת החינוך, היא הביעה תמיכה בביקורי תלמידים בחברון – היא אמנם תומכת בנסיגה מחברון, אך גם בחינוך לזיקה שלנו למחוזות אלה של ארצנו. האמירות הברורות הללו, בעיצומה של ההתמודדות, הן מנדט ששלי ביקשה וקיבלה מחברי מפלגת העבודה.

המסר המרכזי של שלי יחימוביץ', הדגל שאותו נשאה בשש שנותיה בכנסת ובפרט בהתמודדות על הנהגת העבודה, הוא הדגל הסוציאל דמוקרטי, שכותרתו – מדינת הרווחה. בכך יצאה שלי יחימוביץ' לא רק נגד מדיניות הליכוד וקדימה, אלא גם נגד המדיניות שנקטו הממשלות בראשות מפלגתה ב-25 השנים האחרונות. ולא זו בלבד שהיא דוגלת במדינת רווחה – זה בעיניה הנושא המגדיר של מפלגת העבודה בהנהגתה.

אם עד כה הנושא המגדיר של המפלגות בישראל היה המדיני ביטחוני, ובעלי עמדות מקוטבות בסוגיות הכלכליות בחרו באותה מפלגה (והכוונה לכל המפלגות) בשל עמדתה המדינית ביטחונית, שלי מנסה להפוך את היוצרות. האתגר שלה הוא להפוך את מפלגת העבודה למפלגת מדינת הרווחה, שבה יתמכו בעלי עמדות מקוטבות בסוגיה המדינית ביטחונית. לשם כך, עליה להציב את הסוגיה המדינית במקום נמוך בהרבה בסדר הקדימויות. כיוון שגם היא יודעת שאין לישראל פרטנר פלשתינאי לשלום בעתיד הנראה לעין, תיטיב לעשות אם לא תעלה את המחלוקת התיאורטית בנושא הפלשתינאי על ראש שמחתה.

שלי יחימוביץ' התבטאה לא פעם נגד ריצה משותפת עם מר"צ, וטענה שמפלגת העבודה מעולם לא היתה מפלגת שמאל מדיני. עליה לצקת תוכן באמירה זו, ולבדל את מדיניותה מהמדיניות של זהבה גלאון וציפי לבני. על מפלגת העבודה למתן את עמדותיה בנושא המדיני, להתמרכז, לשוב למורשת רבין – מורשת הפשרה הטריטוריאלית, ולא להיות מר"צ ג'. די לנו במר"צ ב' בראשות לבני.

שלי יחימוביץ' קיבלה מנדט להחזיר את מפלגת העבודה לתנועת העבודה ואת תנועת העבודה למפלגת העבודה. אם תצליח, תהיה זו בשורה היסטורית לחברה הישראלית.

2. סקירת עיתוני סופשבוע 23-24.9.11

* במשך חודשים ארוכים הכינה אותנו התקשורת לצונאמי המדיני ביטחוני העומד להתרגש עלינו – ספטמבר השחור, שבו המדיניות ההרסנית של ממשלת "ביברמן" תהפוך את ישראל למדינה מצורעת, שהעולם כולו יתאחד נגדנו ויוקיע אותנו, שהבידוד המדיני הנורא אליו קלעה אותנו הממשלה הסרבנית יתפרץ במלוא עוזו ושהקרע הקשה בינינו לבין ארה"ב, ובעיקר בין ראש הממשלה לנשיא אובמה, יעבור את נקודת האל-חזור כקרע שאינו ניתן לאיחוי.

המציאות שונה במקצת. לא צונאמי, לא הוריקן, לא טייפון, גם לא צונאמון. מה שקרה הוא כישלון ניסיונם של הפלשתינאים להמיר מו"מ לשלום בהסדר כפוי על ישראל. ארה"ב התייצבה חד משמעית נגד היוזמה, אובמה התייצב לצד ישראל באופן מובהק, הווטו האמריקאי מובטח, אך כנראה שכלל לא יהיה בו צורך, כיוון שהסיכוי שהפלשתינאים ישיגו רוב במועצת הביטחון נראה קלוש למדיי. נכון, בעצרת האו"ם יש לערבים רוב אוטומטי, אך העולם החופשי שולל את הניסיון הנואל של הפלשתינאים.

הסתערתי על עיתוני סופשבוע בסקרנות רבה – איך יגיבו העיתונאים שהכינו אותנו לצונאמי הנורא – על הכישלון החרוץ של תחזיותיהם. האם בימי אלול אלה, ערב עשרת ימי תשובה, נמצא איזה שביב של תשובה, של חרטה, של התנצלות? לא, זאת דרישה מוגזמת. לצפות להכאה על חטא, ל"אשמנו, בגדנו, עווינו, תעתענו"? נסחפתי. אבל ל"טעינו", אפשר לצפות? או, טוב יותר, "טעיתי"?

עמוס בציפיות התחלתי לעלעל בין דפי העיתונים.

בראש ובראשונה מיהרתי לקרוא את הטור של בן כספית. לאורך השנה האחרונה, בנחישות של רוטוויילר, בממוקדות של טיל טומהוק, בעקשנות של פרד, מחק כספית בקוצר רוח את הימים מטבלת הייאוש לקראת בואו של יום הדין הגדול – "ספטמבר". טור אחר טור, לאורך שנה, זרע בן כספית פאניקה בכתבות היסטריות, עמוסות סימני קריאה, במשפטים קצרים וקיצוניים, צבועים בשחור ולבן, בביקורת קטלנית מהולה בבוז עמוק לראש הממשלה הממיט עלינו את אסון ספטמבר. מה הוא יכתוב השבוע? האם נזכה לקרוא מילה קטנה – "טעיתי"? או אולי - "הגזמתי"?

אופס. אין בן כספית. אין טור השבוע. דווקא השבוע. מקרה? מן הסתם האיש בחופשה. ואילו תחזיותיו התממשו, גם אז הטור שלו היה בחופשה?

חרשתי את כל הטורים בכל העיתונים. חבל"ז. איש מהכותבים לא היכה על חטא, איש לא הודה בטעות. מוגזם לדרוש צדק תקשורתי?

אבל משהו צריך לכתוב, בכל זאת. מה כותבים? מגמדים את גודל ההישג המדיני. שלום ירושלמי, "מעריב", מצא דרך להתמודד עם ההישג המדיני של ישראל, וכינה אותו "ספין של נתניהו". "נתניהו הצליח לעשות ספין עולמי. מערכת הכוחות באו"ם לא השתנתה. היה ברור לכולם כי לפלשתינאים אין רוב במועצת הביטחון למדינה עצמאית, ואם הם ישיגו רוב, תטיל ארצות הברית וטו. כולם יודעים גם כי רוב מוחלט מהמדינות בעולם מתנגדות למדיניות הישראלית. האנשים של נתניהו ושל שר הביטחון ברק הצליחו לעורר את הרושם שהם הפכו כאן עולמות. ביום ראשון ינחת נתניהו בארץ כמו גיבור."

הבנתם? מישהו דיבר כאן על צונאמי? הרי מאז ומתמיד "היה ברור לכולם." ובסך הכול יש כאן ספין של נתניהו, לקחת קרדיט על מה ש"היה ברור לכולם." ו"מה שברור לכולם", כלומר כישלון היוזמה הפלשתינאית, הוא כלום, הוא לא חשוב, הוא שטויות. מה שחשוב הוא ש"כולם יודעים גם כי רוב מוחלט מהמדינות בעולם מתנגדות למדיניות הישראלית." כלומר, אל תתלהבו. אמנם ישראל הצליחה לגייס את יוון, קפריסין, צרפת ומדינות נוספות והפכה את המשט החדש לנפיחה שבקושי השאירה ריח רע. אמנם היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי נחלה כישלון חרוץ. אמנם ארה"ב תומכת בישראל בהתלהבות חסרת תקדים. אבל אל ניתן לעובדות לקלקל את תחזיותינו המוקדמות. הרי "העולם כולו נגדנו", ואנחנו לא ניתן למציאות לערער את איתנות האקסיומה הזאת.

גם ברק רביד ונטשה מוזגוביה כתבו ב"הארץ" ש"זה יותר משבוע מפמפמים נתניהו ואנשיו את הספין של המאבק המדיני המוצלח שמנהלת ישראל לסיכול ההצבעה במועצת הביטחון." והם הוסיפו "לשם מה היה כל הבילד-אפ? נתניהו ואנשיו ידעו שלא צפויה הצבעה במועצת הביטחון, בוודאי לא בסוף השבוע הקרוב. לשכת ראש הממשלה ציירה תמונה שלפיה נתניהו יוצא לסכל כ"ט בנובמבר פלשתינאי. כאילו מדובר בגמר כוכב נולד."

הרי עד לפני שבוע קראנו שנתניהו יודע היטב מדוע הוא פוחד לנסוע לעצרת האו"ם, ומעדיף להסתתר מאחורי פרס... כעת, הם לועגים, "האנטי קליימקס שצפוי בסוף השבוע יאפשר לנתניהו להכריז 'ניצחתי'. הוא יעשה זאת במוצאי שבת או בערב הגיבוש לחברי הקואליציה."

זו הנימה גם בטור של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", הטורחת להזכיר לנו את המציאות: "הסירוב של נתניהו הוא שהביא את ישראל למצב של אחד נגד 192 מדינות. ואם בקשת הפלסטינים תתקבל במועצת הביטחון, נהיה אחד נגד 193."

מדהים! ראשית, הרי ברור שהבקשה לא תתקבל, כי במקרה הגרוע ביותר הבקשה תיפול בווטו אמריקאי. שנית, איפה היא רואה 1:192? אם השאלה שעל סדר היום היא הקמתה של מדינה פלשתינאית לצד ישראל, המצב הוא 193 נגד אפס, שהרי ראש הממשלה בנאומו באו"ם דיבר באופן חד משמעי בעד הקמתה של מדינה פלשתינאית. אולם מה שעומד על הפרק הוא ניסיון להסדר כפוי, כזה שישחרר את הפלשתינאים מהכורח להסיר את הסיבה האחת והיחידה לסכסוך – סירובם להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י, הצורך להסכים לשלום עם מדינת ישראל, הצורך להצהיר על סוף הסכסוך, להכריז על העדר תביעות נוספות, לוותר על טענת "זכות" השיבה. הניסיון להסדר כפוי נחל כישלון חרוץ.

ואיך קיבלו נחום ברנע ושמעון שיפר את התמוטטות תיאוריית הצונאמי, בטור שלהם ב"ידיעות אחרונות"? "כאשר אריאל שרון הגיע לעצרת האו"ם בעיצומה של ההתנתקות, התחננו עשרות ראשי מדינות, גם מדינות מוסלמיות, לפגוש אותו, ואם לא לפגוש, לפחות להצטלם. החדר שהוקצה לו בקומת הקרקע היה העמוס ביותר בבניין; פמליות מוקפות בגדודי מאבטחים נכנסו ויצאו; עיתונאים מכל העולם צבאו על הדלתות. היה חשמל באוויר, ואופוריה גדולה. עשרות שנים ספגה כאן ישראל רק גינויים, חרפות וגידופים. פתאום הפכה ליקירת הבניין. הביקור של בנימין נתניהו באו"ם השבוע נשא אופי שונה לגמרי. ראשי מדינות לא עמדו בתור לפגוש אותו. האוויר היה דחוס ועבש, כמו תמיד במסדרונות האינסופיים של בניין האו"ם."

הנה, כך נראית מניפולציה עיתונאית. העובדות נכונות, אך לא רלוונטיות. ניתן היה לצפות מברנע ושיפר להשוות את תחזיותיהם הקודרות למציאות שטפחה על פניהם. לא ולא. הם העדיפו השוואה אחרת – בין ביקורו של שרון באו"ם לאחר ההתנתקות לבין ביקורו של נתניהו השבוע. כך, יוכלו לעמעם את כישלון נבואות הזעם שהם היו חלק מהם, תוך הצגת ההישג הישראלי ככישלון, בלי לכתוב עובדות לא נכונות.

המסר שלהם היה שקוף – למרות ההישג, ישראל מבודדת. כדי להיחלץ מהבידוד, עליה לנקוט בצעדים מן הסוג של תוכנית ההתנתקות. דבר אחד הם שכחו להזכיר – שתוכנית ההתנתקות לא היתה הצלחה גדולה כל כך. שתוצאת התוכנית היתה הפיכת השטח ממנו נסוגה ישראל וממנו עקרה את יישוביה לבסיס לירי טילים על אזרחי ישראל, שאויבי ישראל המשיכו להציג את עזה כ"כבושה", שברגע שישראל חדלה להבליג ויצאה להגן על אזרחיה במבצע "עופרת יצוקה" – האהדה הגדולה התחלפה בעלילת גולדסטון ובמשט. כך שתשואות וחיבוקים בטווח הקצר, אינם בהכרח מעידים על תבונה מדינית ארוכת טווח.

ומי שהלעג לנתניהו הוא אצלם טבע שני, תמיד ימצאו את הדרך לבטא את לעגם. כך, למשל, אסף גפן: "אבל מה שלא יקרה – ולא יקרה! – בהמשך ניפוח הראשים באו"ם, סוגיה אחת כבר הוכרעה בסיבוב הנוכחי: מקומו של בנימין נתניהו בהיסטוריה. אחרי שבשנתיים האחרונות היה מי שניסה לזלזל בעומק חזונו של ראש הממשלה הישראלי, השבוע התברר סופית שמדובר במנהיג חד-פעמי שיישמר לו פודיום של כבוד בדפי ההיסטוריה. אם הרצל היה חוזה המדינה, ובן גוריון הוא מייסד מדינת היהודים, נתניהו ראוי ללא ספק לתואר 'המעכב בחצי שעה לפחות של ההצעה להעביר ממועצת הביטחון לעצרת הכללית של האו"ם את ההצבעה על שדרוג זמני של מעמד המשקיפה החלקית של המדינה הפלשתינאית.' ואם זה לא הישג היסטורי, אל תקראו לי בנציון נתניהו." מעבר ללעג לנתניהו, מעניין לראות את המזעור של חשיבות המהלכים באו"ם, מצד מי שעד לפני שבוע תיארו את אותם מהלכים כמעט כבריאת העולם מחדש.

מי שלא היה שותף להיסטריה המלאכותית לקראת ספטמבר, היה בן דרור ימיני. בן דרור היטיב לנתח את המציאות בחודשים האחרונים וגם בטור שלו השבוע. הוא תיאר את האופן שבו נבנתה ההיסטריה לאורך חודשים, ואת האופן בו התנדפה השבוע, לאחר שהתנפצה אל מול המציאות. "הכול היה מוכן להצגה הגדולה של ספטמבר. הייאוש היה צריך להיות הרבה יותר מוחשי. וזה לא באמת קרה. הייאוש נבע בין השאר משום שהפלשתינאים היו אמורים לממש את הניצחון שלהם על ישראל בזירה הבינלאומית, אלא שמשהו השתבש."

בן דרור מזכיר לקוראים, שאין כל חידוש ברעיון המדינה הפלשתינאית, שהרי ההצעה הזאת מונחת על השולחן מאז המלצות ועדת פיל ב-1937. גם באו"ם ההצעה הזאת אינה חדשה – האו"ם כבר החליט על כך בכ"ט בנובמבר 1947. גם הרעיון של מדינה פלשתינאית בקווי 67' אינו חדש – שתי ממשלות ישראליות, של ברק ושל אולמרט, הציעו זאת לפלשתינאים על מגש של כסף. המשותף לכל המקרים הללו, הוא הסירוב הפלשתינאי לקבל את ההצעה, כיוון שהיא היתה כרוכה במחיר אותו סירבו לשלם – הסכמה עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. הסירוב הזה הוא הרעיון העומד מאחורי יוזמת אבו מאזן להסדר כפוי. היוזמה הזאת נבלמה, ובן דרור, בעקיצה כלפי בעלי נבואות הזעם, מזכיר שכנראה "באמת יכול להיות שלא כל העולם נגדנו."

בהקשר זה הוא גם מזכיר את כישלונה החרוץ של ועידת דרבן השלישית, שנערכה השבוע, הניסיון לשחזר את הוועידה האנטישמית והגזענית שבה נפתח לפני עשר שנים קמפיין הדה-לגיטימציה והדמוניזציה למדינת ישראל. העולם החופשי החרים את הוועידה והיא לא הותירה רושם אלא "הפכה לכישלון גמור. רוב מדינות העולם החופשי הצביעו ברגליים. שאיראן וסעודיה, עם 'ארגוני זכויות אדם', ישחקו לבדם."

אבל גם מבן דרור ימיני ציפיתי להודאה בטעות. הוא היה בין העיתונאים שהציגו את המחאה החברתית כקונספירציה של השמאל הרדיקאלי לקראת ספטמבר, החודש שבו המחאה תהפוך למחאה מדינית בתמיכה במדינה הפלשתינאית. היום ברור שלא היה לכך שחר. ההיפך הוא הנכון, ראשי המחאה ממתינים בקוצר רוח לכך שהמטרד של "ספטמבר" יחלוף והעניין החברתי יחזור לראש סדר היום. מעיתונאי הגון כבן דרור ימיני הייתי מצפה להודאה בטעותו.

ומה כתב על כך קלמן ליבסקינד, מי שיותר מכל אחד אחר פמפם את התזה הקונספירטיבית אודות המחאה? קלמן, אפעס, נעדר היום משורות "מעריב". כנראה שהוא יצא עם בן כספית לחופשה משותפת.

הדמות המרכזית בדרמה המדינית של השבוע היא הנשיא אובמה, שעמד בראש החץ לבלימת היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי במזה"ת, ומי שנשא נאום היסטורי באו"ם, נאום הראוי למנהיג העולם החופשי. אובמה הפתיע, לנוכח מדיניותו הפייסנית כלפי העולם המוסלמי והערבי בראשית כהונתו.

נאומו של אובמה היה מפגן פרו ישראלי רב עוצמה. ניתן היה לצפות שיעורר שמחה וגאווה בישראל (ומן הסתם הוא עורר שמחה וגאווה בקרב אזרחי ישראל). אבל בתקשורת הישראלית הוא התקבל בחמיצות ובקרירות, במקרה הטוב.

מראשית השבוע, עוד טרם הנאום, התגייס גדעון לוי להפצת שנאה כלפי אובמה. אין זה מפתיע, הרי מאז ומתמיד כל מה שמריח קרבה למדינת ישראל מעורר בו סלידה ותיעוב. בראשית ימי שלטונו של אובמה תלה בו לוי תקוות. הוא כתב באותם ימים מאמר תחת הכותרת: "אנא, בכוח", בו הפציר בנשיא האמריקאי לפעול בכוח נגד מדינת ישראל. והנה, משתוחלתו נכזבה, הוא יצא בפשקווילים רוויי שנאה כלפי אובמה, מעל דפי "הארץ". ובאותם פשקווילים גם השד הגזעני יצא מבקבוקו, כאשר הביע את תסכולו מכך שהנשיא השחור אינו נוהג כמצופה ממנו. הרי מי זה הכושי הזה שימרה את פיו של גדעון לוי.

אך נעזוב את לוי. גם עיתונאים נורמטיביים הגיבו בחמיצות על נאום אובמה. הבון טון הוא לומר שאובמה נאנס להביע עמדות המנוגדות לעקרונותיו מטעמים אלקטוראליים. בקריקטורה של ערן וולקובסקי ב"הארץ" נראה ביבי הילד יושב על ברכי אובמה, ואומר לו: "חברים?" פניו של אובמה מכורכמות ומביעות שאט נפש. ניתן לראות בעליל על פניו המיוסרות, שהרטוריקה הפרו ישראלית שלו היא תחת אונס.

איור של יזהר שקדי ב"הארץ" מציג את אובמה מאחור, כשעל ראשו כיפה לבנה עליה הלוגו של הליכוד, חותמת כשר למהדרין, והכותרת "הנשיא היהודי הראשון 2012." רוצה לומר – מה שמדריך את אובמה הוא בחירות 2012, וכדי לזכות בהם הוא נהיה יהודי, ליכודניק, עם חותמת בד"ץ.

הקריקטורה הזאת היא מתועבת. מאז ומתמיד, נהגו אנטישמים להציג את יריביהם הפוליטיים כנושאי דם יהודי. ולכל הפחות, כמי שמונעים מהכוח היהודי או הציוני השולט בעולם. למה אובמה תומך בישראל? כי הוא נשלט בידי האלקטורט היהודי.

צרור דוגמיות: "אובמה הניף דגל לבן ... נאומו היה הודאה בכישלון ... על רקע ההתקפות של מועמדים רפובליקאים לנשיאות על מדיניותו כלפי ישראל וירידת הרייטינג שלו בקהילה היהודית, אותת אובמה שלא ייתן לנושא הישראלי-הפלשתינאי לחבל בסיכוייו להיבחר שנית. הפוליטיקה הפנימית השליטה מדיניות של 'אפס בעיות עם ביבי'." (דביר ומוזגוביה, "הארץ").

"אובמה לא היה משנה טעמו המר כלפי ישראל, אילולא היו הסקרים חובטים בו באכזריות... התמיכה של הרחוב היהודי באובמה הידרדרה גם היא ללא הכר" (ירושלמי, "מעריב").

"כן, אין ספק שהזינוב של הרפובליקנים בנשיא, וטענתם התוקפנית שהוא נטש את ישראל, חידדו את המסרים של אובמה בנאומו. אובמה היה צריך להשתיק אחת ולתמיד את הטענה שהוא איננו מחויב דיו לישראל" (נדב איל, "מעריב").

"כולם יודעים מדוע כלה נכנסת לחופתה וכולם יודעים מדוע הנשיא מחזר עכשיו אחר ראש ממשלת ישראל: עוד 13 חודש יתקיימו הבחירות לנשיאות. המרוץ צמוד, והקול היהודי עשוי להכריע במדינות מפתח כמו פלורידה ופנסילבניה. התבוסה של המועמד הדמוקרטי לקונגרס במחוז התשיעי בניו יורק הייתה תזכורת מכאיבה למידת הפגיעות של הנשיא. הרושם כרגע הוא שכולם בורחים ממנו – אפילו היהודים" (ברנע ושיפר, "ידיעות אחרונות").

"הנאום מעיד יותר על המצב של אובמה מאשר על המצב שלנו" (סימה קדמון, "ידיעות אחרונות").

ועוד ועוד.

הקומיקאי גרושו מרקס אמר שלעולם לא יצטרף למועדון המוכן לקבל לשורותיו אדם כמוהו. וכך, אנחנו מחפשים תירוצים מן הגורן ומן היקב, כדי להסביר איך זה קרה, שנשיא ארה"ב נאם בעד ישראל. הרי לא יכול להיות שאין תכך כלשהו מאחורי עובדה זו. אין זה, כי אם השליטה של היהודים הציונים על המערכת הפוליטית בארה"ב.

אך גם אמירה זו מעניינת. הרי בין נבואות הזעם לקראת "ספטמבר" שמענו את הלעג על האמונה האנכרוניסטית בקול היהודי, והרי גם היהודים נואשו מאיתנו ונטשו את ישראל לנוכח מדיניותה הסרבנית וכו'. אז מה קרה?

אולי סיבות אחרות גרמו לנאום אובמה? למשל, אולי הוא נוכח שמדיניותו הפייסנית כפי הערבים פגעה במעמדה הבינלאומי של ארה"ב והגיע למסקנה שראוי  לאמץ דרך חדשה? ואולי הוא התאכזב מסרבנותו של אבו מאזן לנהל עם ישראל מו"מ לשלום, גם אחרי כל המחוות הישראליות, כולל הקפאת הבנייה בהתנחלויות? אגב, ההקפאה היתה יוזמה של אובמה, וייתכן שהעובדה שהשיגה תוצאות הפוכות, הביאה אותו לשינוי כיוון.

גם בנושא הזה בן דרור ימיני חריג בהצגת העובדות לאשורן: "בשבועות האחרונים היה ניסיון מצד הקהילה הבינלאומית, זו שאמורה להיות נגדנו, להגיע לפשרה בעניין ההכרזה על מדינה פלשתינאית. גם שרת החוץ של האיחוד האירופי, גם חברי הקוורטט, גם הממשל האמריקאי – כולם ניסו לפייס את אבו מאזן, להעלות הצעות פשרה. ושם דבר לא הלך. לראשונה זה שנתיים אבו מאזן ונתניהו החליפו תפקידים. נתניהו אמר כן לכל הצעה. אבו מאזן אמר לא לכל הצעה. ... וזה ההסבר העיקרי, גם אם לא היחיד, לנאום החיובי של אובמה. הפעם הוא כעס על אבו מאזן."

מעניין היה לראות, איך אובמה, נסיך החלומות של רבים בעיתונות הישראלית, איבד את יוקרתו וזוהרו ביום שבו תמך בישראל. "נאום שמום" הכתיר שמואל רוזנר את מאמרו ב"מעריב", בו לעג לכושרו הרטורי של אובמה ולנאומיו המשמימים. "מי שנבחר רק לפני שלוש שנים בזכות כוחו הרטורי המהפנט, בזכות יכולתו למשוך עשרות אלפי מאזינים לאיצטדיונים נרגשים, איבד את מגע הקסם."

ואם כבר "בלהעליב" הוא ציין שבוש היה נואם טוב יותר, שזה בערך כמו המפרגנים לשלי יחימוביץ' על כך שנכנסה ל"נעלי גולדה".

הגדיר היטב את התופעה ישראל הראל, במאמרו "הנביא שהכזיב" ב"הארץ": "פסגת אכזבתם היא מנאומו של 'נשיא חסר אונים' ו'חסר מעוף' שעד שלשום היה בעיניהם נביא תקיף, בעל מעוף וחזון. והנה, אותו ברק אובמה, ששופרותיהם הריעו כשהבטיח ש'בשנה הבאה יכול להיות לנו הסכם שיוביל לחברה חדשה באו"ם,' היה, בנאום פרו ישראלי פושר אחד, לאדם ש'עלול לסלול את הדרך להתקוממות אזורית'! אך זו דרכם של ישראלים אלה: במקום להודות לו על שהפעם התייצב, הגם שבאופן מסויג, לצד מדינתם, באה התגובה הסרקסטית: 'ילד טוב ירושלים.' שהרי 'הקול והכסף היהודים נותנים את הטון.. ולא פרשן ערבי או אנטישמי מאירופה, כתב זאת. נאום עם מעוף, מתברר, הוא מעמד שבו ישראל מושבת על ספסל הנאשמים העולמי, כפי שייחלו זורעי הפאניקה, והנשיא האמריקאי קורא נגדה כתב אישום. אך כשהוא פונה לישראלים, ולא פחות מכך לפלשתינאים, בדברי כיבושין, גואה התסכול: 'מצבנו מעולם לא היה כל כך עלוב.'. באמת."

* ניצחונה של שלי יחימוביץ' בפריימריס לראשות מפלגת העבודה הוא אירוע בעל משמעות היסטורית. שלי מחזירה את תנועת העבודה למפלגת העבודה ואת מפלגת העבודה לתנועת העבודה. היא נושאת בנחישות ובעקביות מסר סוציאל דמוקרטי של תחיית מדינת הרווחה, ושל ערכי הסולידריות החברתית, הצדק החברתי וה"אנחנו". היא מבטאת שינוי משמעותי בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית – העברת כובד המשקל של סדר היום הציבורי, מהנושא הביטחוני מדיני לנושא החברתי כלכלי. היא מייצגת פוליטיקה חדשה בשמאל הישראלי, המתנער משיח השנאה כלפי המתנחלים, ובורח מהתמודדות עם מדווי החברה הישראלית בטענה שבכל אשם "אֵקִיבּוּש". והיא גם נושאת בשורה של סיכוי לכך שקרוב היום בו נוכל לברך, בשעה טובה, "שפטרנו", על המוטציה האופורטוניסטית הנקראת "קדימה".

המסר בעיתוני סופשבוע מתמקד בעיקר במה שצפוי לה במפלגתה. ממש חבל, שהמשמעות ההיסטורית נבלעת בסכנה שיריביה של יחימוביץ' לא יכבדו את הכרעת הבוחר. אולם, מה לעשות, במקרה זה הפרשנים צודקים. היטיב לדייק בניסוחו יוסי ורטר, "הארץ": "בעשור החולף מפלגת העבודה הייתה לסלע האדום הפוליטי למנהיגיה: איש ממנה חי עוד לא חזר. יותר מכל מסגרת פוליטית במדינה, העבודה היא גוף שמאכל את מנהיגיו. השלט שצריך לקבל את פניה של יחימוביץ' בבית המפלגה הוא: 'ברוכים הבאים לגיהנום'."

כה חבל. אולם בדבר אחד טועים הפרשנים. הם מצביעים רק על האיום של פרץ, אולם מציגים את הרצוג כמי שעשוי להיות הגורם המפשר והמאחד. הו, כמה שהם טועים. הרצוג, לא פחות מפרץ, בונה מחנה ולא לשם שמיים. הוא לא השלים עם הפסדו, ומוצאי הסיבוב הראשון היו בעבורו יריית הפתיחה להתמודדות הבאה, שבה הוא רואה יום נקם ושילם. שלי יחימוביץ' תידרש לעמוד במבחנים מנהיגותיים קשים ביותר, וספק אם תצליח, ולא בשל חוסר כישרון או חוסר מנהיגות. להיפך. זה לא היא, זה הם. יש לקוות שהתמיכה העממית הרחבה לה היא זוכה, תהיה חזקה יותר מהפוליטיקה הפנימית המכוערת. החלטתה לפתוח במפקד המוני, היא תגובה פוליטית חכמה – ככל שיצטרף למפלגת העבודה ציבור חופשי גדול יותר, כך יתקשו מחנות פרץ והרצוג להכשיל את שלי יחימוביץ' ולערער את מנהיגותה.

* ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מופיעות כתבות תדמית מתקתקות עד קבס, על גבי אשכנזי. צילומים דמויי פוטין, של אשכנזי השרירן מדווש על אופניו ודג בידיו כרישים בטיול הגדול של החייל המשוחרר. חבריו ומשפחתו, אפילו אימו של אשכנזי, מגוייסים לכתבות התדמית, על האיש ועל העוול הנורא שנעשה לו.

הכתבות מתארות את האהדה האדירה לאשכנזי, את מחיאות הכפיים באירוע פומבי, את הישראלים המגיבים בהתלהבות כשהם פוגשים אותו בטיוליו בחו"ל. המסר ברור. כל הטענות נגדו, אינן אלא ביטוי לקנאה ופחד מפני הפופולאריות שלו.

ובכל זאת, הרי אי אפשר להתעלם מ-1,500 המסרונים שהחליפו ביניהם רונית אשכנזי ובועז הרפז. כך מתמודדים הקמפיינרים עם הפרשה: "רונית שולחת להרפז מסרון מתי הוא פנוי לדבר על אחד התורמים שהביא לעמותת 'אמץ לוחם' שבה היא פעילה, והוא אומר מועד, והיא אומרת שלא מתאים, ושולחים עוד מסרונים עד שמתאמים, 'והנה עשרה מסרונים על כלום..." אוקיי. נשארו עוד 1,490, מה התירוץ הבא? "אני כן יכול לנסות להסביר את הצד של רונית. הבנתי שהוא העביר מידעים על מה שקורה בלשכה של שר הביטחון, ויתכן שהיא רצתה לשאוב ממנו עוד מידע כדי להגן על בעלה. בינינו, 1,500 מסרונים בחצי שנה זה לא ממש הרבה. הממוצע של הילדים שלי זה 400-500 מסרונים בחודש ..."

ומסר נוסף – החברים הקרובים של אשכנזי, בזה אחר זה, מעידים על כך שמעולם לא שמעו על הרפז. כך גם אימו של אשכנזי: "אני הרבה אצלם, ואף פעם לא פגשתי אותו או שמעתי את שמו בבית של גבי,"

חבר אחר: "בחיים לא פגשתי אותו, ואני נמצא אצל גבי המון. גם לא שמעתי את שמו."

ועוד חבר: "את שמו לא שמעתי מעולם, לא אצלם בבית ולא אצלנו בניו יורק."

ועוד אחד: "אני מכיר את גבי שנים רבות, ומעולם לא שמעתי את השם בועז הרפז. מעולם הוא לא נכנס למיליֶה של החברים – ארוחות ערב, פגישות בבתי קפה או משחקי כדורגל. אף פעם לא ראינו אותו."

משפט המחץ של כתבות התדמית המתוזמרות הללו: "פוגעים בחבר שלנו, והוא אוסר עלינו להגיב." יש להם חוש הומור, לחבר'ה של גבי.

* משרד הקליטה יצא בקמפיין נפלא להחזרת יורדים לארץ. המסר האולטימטיבי של היורדים הוא שהם נשארו ישראלים לכל דבר, שרק חיים בחו"ל. המסר של הקמפיין מתמודד עם הטענה הזאת. בתשדירים מרגשים עד דמעות, נאמר ליורדים שהם אולי נשארים ישראלים, אבל הילדים שלהם?

קמפיין כזה הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט, ומקומו לא יכירנו בסביבה הפוסט-ציונית ש"הארץ" מנסה ליצור כאן. הנה, פנינים מתוך ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", מאת מורן שריר:

"פרסומות נגד התבוללות בערוץ 2 ומי הפסיכופת המשיחי שהסכים לשים כסף על מטרה כזאת רדיקאלית? מדינת ישראל? אוקיי, עכשיו זה הגיוני. לא תקין בשום קנה מידה אבל לפחות הגיוני. ... במקום לנסות לעצור את ההידרדרות המשוגעת של המדינה הזאת לאבדון, בוחר משרד הקליטה להתסיס את ההורים ולפרוט על נימי הרגש הכי עדינים שלהם. הדרך של ישראל להילחם בבריחת אזרחיה היא שידול ההורים להפעיל על הילדים רגשות אשם. אם ההורים ישתמשו במניירות פאסיב-אגרסיב בשיחות סקייפ, אולי הילדים ישתכנעו שטוב לחיות פה. זה פאתטי ... אסטרטגיית הפוילעשטיק מעידה על חוסר האונים של המדינה, אבל זו לא הבעייה המרכזית של הקמפיין הזה. הצרה היא המסר הגזעני שעובר כמובן מאליו דרך הסרטון. תשכנעו אותה לחזור ארצה! קוראת המדינה להוריה של דפנה, היא עוד תתחתן עם הגוי הזה! הגוי רוצה לבצע בבת שלכם מעשה מגונה ביום הזיכרון המקודש... המדינה רוצה לשמור על בנותיה טהורות. תנעלו אותן בבית, יש הרבה גויים רעבים שם בחוץ."

כמובן, איך לא? מילת הקסם האולטימטיבית – "גזענות". מורן, שכחת את ההתנחלויות ואת "אקיבוש".

* המלצת השף – ראיון עומק מרתק ב"גלריה" של "הארץ" עם חנה מרון, השחקנית הדגולה בת ה-88, שהשבוע זכתה בפרס שחקנית מצטיינת על תפקידה בהצגה "אורזי המזוודות" ונכנסה לספר השיאים של גינס כשחקנית שמופיעה יותר מכל אחד אחר על הבמות – 83 שנים (!) מאז גיל 5. מרגש ומחמם את הלב לקרוא על אדם בן 88 הרעב לתפקידים נוספים על הבמה. היא מגדירה את עצמה "פועלת במה".

* * *

יוסי גמזו

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

רַק שְתֵּי עוֹנוֹת שָנָה, עוֹנַת גְּשָמִים וְעוֹנַת חֹרֶב,

וְעַד שֶלָּרוֹמַנְטִיקָה יַגִּיעַ הַגּוֹאֵל

הַמֵּטֵאוֹרוֹלוֹגִים שֶלִּבָּם צוֹנֵן כַּחֹרֶף

אַךְ גַּם יָבֵש וּנְטוּל חֶמְלָה כְּקַיִץ בַּמִּדְבָּר

לֹא יִתְפַּשְּרוּ בְּשוּם פָּנִים עִם שוּם סִלּוּף פּוֹאֶטִי

שֶל הָעֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח – אֶלָּא מָה? צִמְחֵי הַבָּר

עוֹשִׂים, לְמַזָּלוֹ שֶל הַפַּיְטָן, וִתּוּר דִּיסְקְרֶטִי

לְנִשְמָתוֹ הַמִּתְעַקֶּשֶת כָּל יָמָיו לִבְדוֹת

טִפָּה שֶל לַחְלוּחִית עֵרֶךְ מוּסָף שִירִי לַנֶּטוֹ

הַקַּר וְהַצָּחִיחַ עַד יֵאוּש שֶל הָעֻבְדּוֹת

וּמַטִּילִים בִּמְלוֹא סְתָוִיּוּתָם הַלִּירִית וֵטוֹ

עַל כָּל סֵרוּב לִרְאוֹת בִּפְרִיחָתָם שֶנִּתְעַצְּמָה

מֵרֶגַע שֶהָאָרֶץ בְּיָפְיָהּ הָעַז נִדְלֶקֶת

לֹא רַק עֵדוּת לְכָךְ שֶהִיא עוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ

כִּי אִם, בְּעֶצֶם, גַּם תְּנוּעָה שֶל מְחָאָה מֻצְדֶקֶת...

כִּי הֶחָצָב פִּתְאֹם נִצָּב זָקוּף כְּמִין אַנְדַּרְטָא

וְלֹבֶן נֵר שֶל הַבְדָּלָה בֵּין קַיִץ וּבֵין סְתָיו

נוֹהֵר מִכַּפְתּוֹרֵי פְּקָעָיו אֵי שָם סְבִיב חִירְבָּת קַרְתָּא

אֶל מוּל מִבְצַר עַתְלִית וּתְכוֹל הַיָּם וְאַדְווֹתָיו

וּצְהוֹב הַחֶלְמוֹנִית בְּיַעַר בִּירְיָה מַרְהִיב עַיִן

וַחֲבַצֶלֶּת-הַחוֹפִים זוֹקֶפֶת עֲטַרְתָּהּ

מֵעַל חוֹלוֹת אַכְזִיב וְסִתְוָנִית יְרוּשָלַיִם

עוֹטָה בְּלוֹט שֶל צְחוֹר-כְּלוּלוֹת וּסְגוֹל אֶת כּוֹתַרְתָּהּ.

וּבַשָּׂדוֹת נָסוֹג אֱלוּל כְּקֵיסָרוּת קוֹרֶסֶת

וּכְבָר חֲרִיש הַסְּתָיו חוֹרֵץ תְּלָמָיו בְּטֶרֶם קֹר

וְנַחְלִיאֵלִים בֵּינֵיהֶם מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת

וּמַשְמִיעִים שִירָה עִבְרִית יָשָר מִן הַמַּקּוֹר

וְהַכְּרָמִים מִתְבּוֹסְסִים בִּבְצִיר עִנְבֵי הַיַּיִן

וְהַשַּלֶכֶת בַּנְּשִירִים לוֹבֶשֶת פָּז וּשְחוֹם

וַאֲגַמּוֹן הַחוּלָה מְהֻדְהַד טְפִיחוֹת כְּנָפַיִם

שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד בַּדֶּרֶךְ אֶל אַרְצוֹת-הַחֹם.

וְהֵם, הַחֲסִידוֹת, הָעֲגוּרִים, שֶשָּם לְמַעְלָה

דוֹאִים לְלֹא לֵאוּת אֶל הַשּוֹנֶה, אֶל הָאַחֵר,

אֶל הַמַּפְקִיעַ מֻסְכָּמוֹת וְטָס לוֹ הַלְאָה, הַלְאָה

בְּחוּש נִסְתָּר שֶאֶת מְחוֹז-חֶפְצוֹ תָמִיד זוֹכֵר

כְּמַחַט הַמַּצְפֵּן הַמְּמֻגְנֶטֶת אֶל הַיַּעַד

וְכָל הָעֶרְגוֹנוֹת נִקְוִים אֵלֶיהָ כְּיוּבְלֵי

נָהָר אֶל גְּדוֹת הַיָּם שֶבּוֹ יֻטְבַּע שִטְפָּם לָדַעַת

אֲבָל יֵדַע כִּי בִּלְעָדָיו הַיָּם אֵינוֹ מָלֵא –

הֵם תְּאוֹמָיו-לְדָם שֶל הַפַּיְטָן, אֶחָיו לְחֶבֶר

אוֹתָם פַנְטַזְיוֹנֶרִים הֶעָפִים וְרוֹחֲפִים

כָּל יְמֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

לא רק בִּפְרֹט הַסְּתָיו עַל קְלִידֵיהֶם שֶל הַשְּלָפִים

וְלֹא רַק בְּנַגֵּן רוּחוֹת תִּשְרֵי כְּבִמְצִלְתַּיִם

עַל כָּל עֲלֵי שַלֶּכֶת הַגַּנִּים הַמַּשִּירִים

כְּבִסְטְרִיפְּטִיז אֶת כְּסוּת נוֹפָם וְנוֹתָרִים בֵּינְתַיִם

פְּשוּטֵי זְרוֹעוֹת עָנָף, מְעֻרְטָלִים וּמַשְחִירִים

כְּרִשּוּמֵי פֶּחָם דְּמוּיֵי וִיטְרָאז' קָסוּם עַל רֶקַע

שְמֵי הַזְּרִיחָה עִם שַחַר אוֹ שְקִיעַת שִמְשוֹ שֶל יוֹם

עֵת כָּל יִפְעַת הַסְּתָיו קוֹרֵאת לוֹ לַפַּיְטָן: אַיֶּכָּה

בְּעֶלֶג מִלּוֹתֶיךָ מוּל אוֹתוֹ מַצָּג עֶלְיוֹן

שֶל מַסְטֶרְפִּיס שְמֵימִי בּוֹ מִכְחוֹלָיו שֶל הָרָקִיעַ

צוֹבְעִים אֶת קַו הָאֹפֶק בְּחַכְלִיל וּבְזָהָב

וּבֹשֶׂם פְּרִיחָתָם שֶל פַּרְדֵּסִים סְמוּמִים מַבְקִיעַ

מֵעֹמֶק פַּרְפוּמֶרְיוֹת שִכְרוֹנוֹ הַמְּאֹהָב

שֶל זְמַן מַבְשִיל גּוּיָאבוֹת, זְמַן שֶל עוֹלְלוֹת בַּכֶּרֶם

וּמַשְּבֵי עֶרֶב כִּרְטִיּוֹת לַחוֹת עַל מֵצַח חַם,

שֶל זְמַן שֶיִּחוּדוֹ מֻבְהָק גַּם אִם אֵינָהּ מֻכֶּרֶת

מִדַּת זַכָּאוּתוֹ לְעַצְמָאוּת שֶבָּהּ נִלְחָם

יָפְיָהּ שֶל הָרוֹמַנְטִיקָה בַּקּוֹדֶקְס הַקָּשוּחַ

שֶל מַדְּעָנֵי אַקְלִים הַמִּתְכַּחְשִים לִגְדוֹל לִסְטָיו

שֶל לֵב מְשוֹרְרִים וַעֲלָמוֹת כְּשֶהוּא מָשוּחַ

בְּשִקּוּיֵי קְסָמָיו שֶל בֵּן חוֹרֵג זֶה שֶשְּמוֹ סְתָיו...

* * *

מוטי הרכבי

ההפקה לא הצליחה להם

אינני מתכוון לפלסטינים, כי זו מעולם לא היתה הפקה פלסטינית. די היה להסתובב ברחובות רמאללה כדי לראות שזה לא בדיוק מה שמעניין את הרחוב הפלסטיני. למרות שהתקשורת הישראלית המשיכה לעודד הפגנות, למרות שהתקשורת הישראלית המשיכה יום יום להסביר לפלסטינים מה הם אמורים לעשות, ואותנו הזהירה מהפגנות ועימותים שלא ראינו כמותם, מסתבר שגם עליהם זה לא עושה כבר רושם. המתלהם והמתלהב היחידי שראיתי זה הכתב של ערוץ 1 (אני מניח שגם שאר הכתבים התלהבו לא פחות).

בסופו של דבר הם נאלצו להודות שהיו בסך הכל כ-5,000 איש. ואם נקזז מזה את פקטור השקר של התקשורת אני מניח כ-1,000 עד  2,000 . בבית לחם התאספו כמה מאות. בואו נזכור, לשם השוואה – בישראל עבור הדיור והקוטג' יצאו לרחובות 500,000 (גם כאן יש להפעיל את פקטור השקר בדיווח).

שעתם הגדולה הצטמצמה לדקות אחדות, הזמן בין נאום אבו מאזן לנאום נתניהו. ברגעי חסד אלה (חסד עבור התקשורת), האופוריה התקשורתית היתה בשיאה. אז מה אם נאום אבו מאזן היה מלא שקרים, מלא שנאה ומלא הסתה. אז מה אם הוא גילה לנו שהמקומות הקדושים בירושלים הם של המוסלמים והנוצרים (אף איזכור של יהודים). אז מה אם הוא דיבר על כיבוש של 63 שנים, כלומר, מקום המדינה ולא ממלחמת ששת הימים, שפירושו שהוא עדיין רוצה את כל ישראל כולל רחוב שינקין. אז מה אם הוא רוצה פלסטין נקייה מיהודים (שימו לב כל פלסטין), כלומר: פלסטין שגם נקייה מיהודים בתל אביב חיפה ואפילו כפר שמריהו.

אך ברגעי חסד אלה, לא היה סופרלטיב שלא קשרו בשמו: איזה מנהיג, אבו מאזן של היום זה כבר משהו חדש, הוא כבר זכה ברוב, יש לו כבר מדינה ועוד ועוד.

ואז הגיע נאום נתניהו והפך את הקערה על פיה. ראיתי את החיוכים מלאי הסיפוק העצמי נעלמים, והעכברים הקטנים חזרו לחור הקטן ממנו יצאו.

אינני מחזיק גדול של ביבי (הייתי פעם, אולם טיפולו הכושל בתקשורת בפרקליטות ובבית המשפט העליון הרחיקו אותו ממני), אולם אני חייב להודות שזה היה נאום המאה! כל מה שהיה צריך להיאמר, נאמר. וכל מה שלא היה צריך להיאמר, לא נאמר. לא היה אפשר להגיד את מה שאמר נכון יותר, כל שנותר לי כאזרח להגיד זה – תודה ביבי.

כמה חבל שכדי שאזרח ישראלי ישמע את ראש ממשלתו, ראש הממשלה צריך לטוס לניו יורק!

ובאשר להפקה של התקשורת הישראלית עם השחקן הראשי אבו מאזן, עברתי הבוקר (הבוקר שאחרי) מערוץ לערוץ – CNN SKY FOX – אף מילה, הנושא היה ונשכח.

אני מניח שהתקשורת תעשה הפקת לקחים ותבדוק מדוע הם לא הצליחו להוציא המון פלסטיני לרחובות, ומדוע הם לא הצליחו לגרום לפלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל.

* * *

יוסף דוריאל

למה הכסילים צוהלים על נאום אובמה?

לשמחה על "נאום פרו-ישראלי" באו"ם לא היה מקום מבחינה מהותית, וגם מבחינת שירות הדוב שזה נתן לאובמה, בהצגתו המיותרת כחד-צדדי. הוא בסך הכול הופיע "כמבוגר האחראי" באסיפה של חבורת מוסתים כרוניים. ישראל עצמה חייבת לעשות מיד שיעורי בית על המצב החדש שנוצר.

בניגוד לפטפוטי פרשנינו המלומדים, אבו מאזן לא נכשל במהלך המסע שלו לאישור עצמאות "מדינת פלסטין". מי שיודע לבנות פרדיגמה של מצבי התמודדות יגלה מיד שהיה כאן מהלך מוצלח במלחמה הפוליטית של הערבים נגדנו: שבירה ללא עונש של התחייבויות חוזיות, תוך תליית "חרב דמוקלס" מעל ראש ישראל, לכל התקופה בה "ייסחב" הטיפול בבקשה הפלסטינית במוסדות האו"ם. אם קברניטינו לא תופסים שחובתם לסלק מיד חרב זו מעלינו, הם יחזרו על שגיאת ממשלת גולדה, שהשלימה עם הפרת התחייבות המצרים שלא לקדם טילים לקרבת תעלת סואץ, והתוצאה ידועה. הגיע הזמן ללמוד מעקשנות המצרים לקבל את כל שטח סיני "עד גרגיר החול האחרון", ולדעת להתעקש על מילוי התחייבויות הצד שכנגד – עד גרגיר ההסכם האחרון.

לכן, במלחמה כמו במלחמה, גם כשזו לא מתנהלת באש ובתמרות עשן. על התקפה פוליטית ששברה הסכמים יש להשיב מייד באמצעים מקבילים העומדים לרשותנו, וזה אומר – לפרסם מיד אולטימאטום מנומק שאם אבו מאזן לא ימשוך בחזרה את בקשתו מהאו"ם, כל התחייבויותינו כלפיו בטלות ומבוטלות. ולממשלה יש מבחר גדול של התחייבויות שאפשר לבטל אותן בזו אחר זו – עד שייסוג מההתקפה הפוליטית עם השקרים שהוא מפיץ להצדקתה. יש גם להפסיק מיד את הניסיון הנואל לחבל ביוזמת ידידי ישראל בקונגרס האמריקאי, שהחליטו לעצור את זרם הכספים למפרי ההסכמים ברש"פ ובמוסדות האו"ם שהתגייסו לצידם. האם אנו רוצים שגם הם יפנו לנו את הגב?

ולהזמת השקרים של הרש"פ, הגיע הזמן לחזור ולהציג את האמת שלנו, שהלכה לאיבוד בין הנימוקים הפרטניים של הצורך ב"גבולות ביטחון".

אף אחד לא התחייב לספק לנו גבולות כאלו אולם חבר הלאומים, שהחלטותיו מחייבות גם את האו"ם של היום, הוציא כתב מנדט מחייב שלפיו בין הירדן לים יוקם בית לאומי לעם היהודי, וכל הקרקעות הפנויות במרחב זה ישמשו להתיישבות יהודית. כשב-1948 החליטו הבריטים להשתחרר מהמנדט שקיבלו מחבר הלאומים, פלשו לשטח צבאות הליגה הערבית – לא כדי לקבל על עצמם את מימוש המנדט הבינלאומי במקום בריטניה, אלא כדי להשמיד במסע מוצהר של ג'נוסייד את היישוב היהודי. לא נשאר ליישוב זה אלא לקבל על עצמו את מימוש המנדט, תוך החזרת מלחמה לצבאות הפולשים, בה נפלו קורבנות מיותרים משני הצדדים.

ב-1949 מומש המנדט המקורי בשטח שבין הים לבין קו שביתת הנשק, אך לאחר הדיפת תוקפנות נוספת של הערבים ב-1967 – הוא התחיל להתממש גם בתחום שנכבש קודם, בניגוד לכל חוק, בידי הארצות השכנות בין הירדן לקו שביתת הנשק. ישראל לא כבשה שום שטח משום מדינה שהחזיקה בו כחוק.

עכשיו גם הזמן להבהיר חד-משמעית: בעיית הפליטים של 1948 נוצרה אך ורק עקב התוקפנות הערבית, כשכמיליון יהודים גורשו בחוסר כל מארצות ערב ומספר קטן יותר של ערבים נמלט מאזורי הקרבות בישראל. כפי שישראל פתרה את בעיית הפליטים היהודים על ידי שיקומם בשטחה המצומצם – ללא עזרת האו"ם – כך חייבות מדינות ערב שפתחו במלחמה לשקם את הפליטים הערבים בשטחים הנרחבים שלהם, ובמיוחד – כשהם מקבלים לשם כך סכומי-עתק מהאו"ם.

 מכאן – שבעיית הפליטים שטרם שוקמו היא של הערבים בלבד, וישראל לא תהיה צד בדיון על שיקומם, אלא אם כן תתבקש לתרום מניסיונה בקליטת מיליון הפליטים היהודים בשטחה.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים", בו מתוארת, בין היתר, בעדות מגוף ראשון, הצורה בה נוצרה בעיית הפליטים של מלחמת תש"ח.

* * *

מה עושים זקנים?

אהוד: אמנון, אני עוד מעט סוגר 75. האם בגיל 76 אהיה מנוע מלהשתתף ברשת החדשה שלכם "גיבור תרבות"?

אמנון ז'קונט: להיפך, אהוד. בגיל 76 תהיה זקן המבקרים בנבחרת, ותזכה לכבוד לו זוכה היום שמעון פרס. מהר והצטרף פן יקדימך מישהו קשיש יותר...

פוצ'ו: רק שתדע שהתשובה שלך לאמנון נורא הצחיקה אותי. חשוב לי לדעת מה יענה, כי אני כבר סגרתי 81  ואולי אני נחשב למקרה אבוד.

אהוד יקר,

אומנם מקנן בליבי החשש שאם אני פלונית אלמונית אכתוב לך אולי כבר "מדולט" כל הכתוב על-הסף, שכן מה חפץ לך בדבריי בין אם יהיו מתוקים מדבש ובין אם יהיו מרים מ...לענה, נניח?!

אבל אני חשה שכעו"ה (ותיקה!) עליי להודיע לך ששמחתי (מאוד) למצוא את הערתך לאמנון ז'קונט, שפרש בגיליון 680 של חדשות בן עזר הזמנה לאתר "גיבור תרבות" וכנראה שמבלי משים שיבץ שם הערה בעלת אופי גילני מובהק.

אומנם הגילנות הוכרה במדה"ח זמן רב אחרי שהוכרה פגיעתן של תופעות מקבילות לה כמו הגזענות או המגדרנות – אבל לי אישית יש כבר לא מעט סימוכין על אותן דרכים נפתלות וסמויות ברובן מן העין שבאמצעותן מכה הגילנות הן ביחידים והן בחברה שבתוכה הם משובצים. וכאשר נודע לי כי החברה הישראלית לגרונטולוגיה עומדת להתכנס בחודש פברואר 2012 לדיון בנושאי הזקנה וזיקנה הרשיתי לעצמי להציע שלפחות כמה דקות יוקדשו לדיון בנתונים שאולי מצביעים על הקשר העגום כל כך בין גילנות לאותו משתנה ותיק של מדה"ח – ההתאבדות. השתדלתי אף לצרף לכך את ד"ר שירלי אברמי, שערכה בזמנו מחקר מאלף בנושא ההתאבדות, ופרטים על כך ועל נושאים אחרים שקשורים בהתאבדות ניתן למצוא באתר "בשביל החיים". 

ומאחר ונופי האקדמיה לא זרים לי לחלוטין אני מניחה שגם לבדיקה מעמיקה ונרחבת יותר של קשרים אפשריים בין גילנות להתאבדות ספק אם יועדפו חוקרים ותיקים בגילם – שכן נוח וקל למצוא כי במודעות שמתפרסמות ומציעות מילגות ופרסים ניתן להבחין לעיתים קרובות באותם "גגות גיל" שאמורים למנוע ממי שעד לא מזמן היו סתם מבוגרים, לנסות ולהמשיך בעיסוקיהם, כמימים ימימה – ולא לבהות ולבטוש בעפר כאותם סוסים ופרדים שפעם היו כל כך נפוצים במקומות מסויימים (וחביבים?!) בחוצות היישובים הוותיקים של ארץ ישראל.  

לפיכך כה משמח למצוא אדם כמוך שמודיע בלשון פשוטה שלא בהכרח אמורים רק תפקידי בהייה ובטישה ליפול בחלקם של אנשים  ואין להסכים לגילנות שניתכת עלינו, כי אין היא גשם נדבות ולא מן השמיים תגיע.

תחזקנה ידיך ומי ייתן ועוד נזכה לשנה טובה בתשע"ב הבעל"ט ושאולי כבר בה תצומצם מארת-הגילנות ולא תמשיך למרר את חייהם של מי שאינם מוכנים ואינם רוצים להפר את הציווי העז שהשאיר לנו , ודווקא באנגליזי – המשורר הוולשי דילן תומאס – אם כי אפשר גם למצוא אותו גם בתרגום לעברית.

ואם הגעת עד הלום ודאי וודאי שאחתום בכוח"ט לך ולכל אשר לך ממני ומכל בני ביתי,

עדה הרצברג, עו"ה 

אהוד: מה זה עו"ה?

* * *

אלי מייזליש

1. תמו ימי 'סופות בנגב' 1882-3

מעט מאוד מזכירים בתקשורת כי לא לפני הרבה שנים, ב-1882, לפני 130 שנה בסה"כ [30 שנה לפני שאבי נולד, ובדיוק באותה שנה שסבי נולד בחברון ואימו שסיפרה לו מהיכן נמלטה], רצחו פורעים רוסים ששעטו על סוסים עם חרב וגרזן יותר ממאה אלף יהודים בעשרות עיירות וכפרים ללא הרף  במשך יותר משנה.

בעקבות פרעות אלה, שנודעו בהיסטוריה כ"סופות בנגב", היגרו מרוסיה לארץ-ישראל מתי מעט יהודים [כולל אימא של סבא שלי, שנולד בחברון] ויותר מ-2 מיליון יהודים היגרו לארה"ב שכבר אז היו בה גורדי שחקים.

פרעות אלה ביהודים לא נולדו סתם כך באמצע העולם. מרצחים אלה, שמנו עשרות אלפים, לא היו בודדים. הם לא נעצרו בידי מג"ב רוסי של הצאר או על-ידי הארמיה ה-5 של מרשל וורשילוב. הם נעצרו רק לאחר ששחטו את כל היהודים לאורך מסעם מדרום לצפון, שרפו עשרות עיירות ומילאו יהודים בבתי כנסת ושרפו אותם חיים.

הם לא היו יחידים ברוסיה. הם היו הממשיכים של פורעי ת"ח ות"ט [1648-9] של הצורר חמלניצקי ימש"ו באותו מקום ובאותן שיטות, בחרב. הם היו ממשיכי דרכם של מגַרְשֵי ספרד 1492 ואלה היו ממשיכי דרכם של מגורשי אנגליה 1290 או פריז או פרובנס או פרוסיה או כל מקום באירופה. האטלס פרופ' מרטין גילברט מלא עם סימנים של מגורשים באירופה, הממלאים כל נקודה באירופה.

אחד המאיצים לתעמולת הזוועה של גבלס בתחילת המשטר הנאצי היה הספר והסרט "יהודי זיס" [על היהודי זיס אופנהיימר, שהיה יועץ ושר פיננסי לנסיך גרמני במאה ה-18]. זיס אופנהיימר נתלה בתוך כלוב מברזל בחוצות העיר שטוטגרט ב-4.2.1738. 200 שנים עברו וב"ליל הבדולח", נשרפו כל בתי הכנסת באותה עיר, ומשם קצרה הדרך לשואה.

ישאל נא היהודי התמים: מה ל'פלסטין' ולכל ההיסטוריה הזו? מה לכל זה ול"כיבוש" ו"גזל הקרעות" בגדה שנמשך מאז 1967? מה לכל זה ולהיעדר מדינה פלסטינית בקווי 67'? מה לכל זה ולשלום שביבי מונע – על פי המידע המגמתי שמתפרסם בערוצי התשקורת שלנו?

מספיק לקרוא היום [יום ה', 22.9] לאחר נאומו של אובמה באו"ם את הבכי והנהי של השמאל על נאומו הציוני המצויין של אובמה! איך! איך הם בוכים – הוא עשה לערבים יום שחור?!

ובכן, רק תמימות מכסה את הפרגוד מעל ההמשכיות של "סופות בנגב". כי תמו הימים שבו יכול היה קוזק רוסי חמוש בחרב לשסע צוואר יהודי בכפרו. ימים אלה תמו. כי תמו ימי גירוש ספרד. תמו ימי מאי 1921 ביפו שבה רצחו את י.ח. ברנר, ותמו כל שאר מסעות הרצח של פלסטינים מטבח חברון 1929 ועד הפרעות בתרצ"ו-תרצ"ח, 1936-1938. כי גם ימי גבלס, הימלר והיטלר תמו. ולפני זה תמו ימי המופתי או הנציב העליון ו"הספר הלבן". כי תמו ימי 1948 בפלישה של חמש מדינות ערב, ותמו ימי חציית תעלת סואץ של שתי ארמיות, ותמו בניית כורים אטומים בארצות ערב.

כל זה הסתיים והחלו ימים חדשים: ימים של כוח יהודי המשיב מלחמה שערה – כוח אדיר בכל קנה מידה בינלאומי, השובר כל חרב שנשלפת לעברנו. תמו ימי "סופות בנגב". אין צל ספק כי לאובמה אין שמץ של מושג על "סופות בנגב", אבל הוא ביקר בברגן-בלזן וגם זה היה לו די והותר.

אבל אנחנו? אנחנו שמלמדים כל תלמיד כיתה י' [בבחינות הבגרות] על "סופות בנגב" – חייבים לשנן ולשנן: תמו ימים אלה כשפורעים שונאי יהודים יערפו ראשים של יהודים. מדינת פלסטין הרוצה לקום כדי להמשיך מסעות רצח של יהודים – מדינה כזו לא תקום, כי תמו הסופות בנגב.

2. על חובב תרבות אנטישמי ב"ידיעות אחרונות"

אני יודע כי מועד סגירת הגיליון ממש ברגעים אלה, אבל אולי תמצא כמה ס"מ מקום לפרסם תגובתי לדברי בלע של אחד מבעלי הטורים ב"ידיעות אחרונות" ששמו אסף גפן.

איני מכיר את הבחור הזה ולא פעם שלחתי ל"ידיות" את תגובתי לטור שלו אבל מענה יוק. אין לי ספק כי עורכי העיתון יודעים דבר-מה על הדרעק הזה שאני לא יודע, ולו זה היה במדינה אחרת, הנער הזה היה מוצא לשערי העיר ורוגמים אותו בלימונים רקובים. הרי יש גבול עד כמה יכול בעל טור בעיתון יהודי להיות אנטישמי.

ועל מה יצא אצלי הקצף? הנה מעט-מעט מהומור שלו:

שם הקטע: "תיאטרון פלסטין" וזה בעניין היכל התרבות שנפתח בקריית ארבע לא מזמן, ולהלן בקיצורים נדרשים:

"השבוע נחנך היכל התרבות של קריית ארבע... פתיחת ההיכל בלב המאפליה [שם נרדף לעיר חשוכת תרבות] של קריית ארבע עוררה התנגדות גדולה [של מי?]... בכלל, כל הגישה השלילית הזו כלפי המהות האמיתית של יו"ש; 'התפוח הגדול והרקוב' מחמיצה את המהות האמיתית של המהלך... מפני שכל אדם המחובר למציאות מבין שתוך כמה שנים החבר'ה הנהדרים של ק"א ייאלצו לפנות את בתיהם שופעי התרבות ולחזור לישראל... לא יעלה על הדעת שמישהו החליט להשקיע כל-כך הרבה כסף בכל-כך מעט חובבי תרבות... אין מנוס מהמסקנה [מה אתה אומר] כי לא מדובר בתמיכה בזבזנית נוספת במתנחלים אלא במתנה ישראלית מרגשת למדינה הפלסטינית שבדרך... כן! גם לאזרחי פלסטין מגיע היכל תרבות... בעוד כמה שנים וכמה הסכמים יהפוך היכל זה לאולם החאפלות של חברון ויש לקוות כי מנהליו החדשים יידעו לפרגן בפואייה שלט נחושת:"תרומת ממשל ישראל."

מה אומר לכם ידידיי? לו הייתי קורא טור זה בעיתון דני או הולנדי הייתי מאשים את העורך באנטישמיות. ואילו כאן בארץ, כל עורך עושה 'הפקר פעטרישקה' מעיתונו, אולי יימצאו 20 צדיקי-סדום שהטור הזה יגרום להם נחת.  

* * *

ביל קרביץ

לכתבתו של אוריה באר [גיליון 679]

באוקטובר 1944 במחנה Mauthausen ישבתי בחדר המתנה לרופא, ביחד עם מזכיר המפלגה הקומוניסטית של לוקסנבורג ודיברנו. לשנינו היתה אותה בעיה: כף רגל נפוחה מלאת מוגלה. קיבלנו אותו טיפול מרופא רוסי, שבוי כמונו.

בלילה המזכיר קבל חום גבוה ונפטר. ישבתי על ידו עד הסוף. 

הכתבה של אוריה באר הזכירה לי את הבחור.

ביל קרביץ

קיבוץ תל-יצחק 

* * *

יוסי שדה

אבא שלי והחוק

היה לאבא שלי היגיון לשוני, וחלפו 50 שנה כדי שאבין שזה ההיגיון היחיד התקף, כמו שאומרים הפילוסופים.

דוגמא קטנה.

כידוע, בראש השנה, נקבעים הגורלות. מי לחיים ומי למוות.  ואבא היה אומר, על השכנה שלא אהב, ביאוש – "זאת, המנוחה, (כך כינה אותה, בטרם עת), בטח לא תמות השנה. למה? אלוהים לא מעוניין באישה רעה כזאת שתסתובב בשמיים, תעייף אותו, ובטח תתחרווש עם כל המלאכים, ואולי גם איתו. אין חוק ככה. עוד נחזור לשכנה."

אבל מה זה "אין חוק ככה"?

אז ככה – אם החזאי היה אומר שיהיה שמש, והיה גשם, היה אבא שואל – "יש חוק ככה?" לאמר – זה צודק? והוא גם היה עונה, בערבית – "מא חאק" – לאמר, אין חוק ככה, כלומר זה לא צודק.

בערבית, שפת האם של אבא שלי, חוק וצדק הם אותה מילה. אין בערבית הבדל בין חוק לצדק – זה כאילו שתגיד שבטטה זה לא בטטה, ובנדורה זה לא בנדורה, וחוק זה לא צדק. אין דבר כזה!

מתברר, שרק בעברית אתה יכול לעשות דברים לא צודקים – אבל חוקיים. לכן אבא תיאר את הממשלה – "הם השוטר והם הגנב, הם הגנב והם השוטר – אז עם מי תדבר?!"

אז אם הבן של השכנים לא התנהג יפה להורים שלו, או אם הבת של השכנים יצאה עם בחור שמלופלף בו נחש, בניגוד לרצון הוריה – היה אבא אומר משפט כללי, שלכאורה לא שייך לענין – "אין חוק ככה." חשוב, היה אומר, לַזבּיר, לה, לבת, כי אם לא יזבירו לה – יכולה, כידוע לך, ליטמטם.

לא לשכוח את השכנה, שאבא היה קורא לה "ההיא", ולפעמים כינה אותה "המנוחה" – הרבה לפני הזמן האמיתי שלה, כהמלצה אישית שלו לאלוהים, שתגיע בזריזות לתחנה הסופית. זאת היתה אישה שהשכנים היו אומרים עליה "הרבה היא רעה." מונצ'ו מונצ'ו מאלה-רעה. אישה ספניולית.

אבא היה אומר: "זותי, מתעוררת בבוקר, רואה אין אף אחד – מתקוטטת עם עצמה."

אבא, שסבל ממנה במיוחד, היה אומר – "יש אחת, 'ההיא', כמה שתגיד עליה רעה – לא תתעייף!"

המילה עייפות, תעבאן, במזרח – היא רב משמעית, בדרך כלל לא פיזית. לפעמים פירושה – אין סיכוי. למשל – "זה, לא תוציא ממנו גרוש! אל תתעייף."

ולפעמים בהיפך – "הכלה שלקח מואיז כל כך יפה – כמה שתסתכל עליה – לא תתעייף!"

 פעם אמר אבא על הקרוב שלנו, חזקאל – "הז'ה אל מא יתעאב – יתעאבו – "

 לאמר – זה יכול לעייף אפילו בן אדם שאף פעם לא מתעייף.

נחזור לשכנה "ההיא". פעם חזר אבא מעימות איתה ואמר לנו, ברצינות עמוקה – "זה, בעלה, אני מכיר אותו. עשה חטאים, לא אגיד עליו צדיק. אבל, לפי העוונות שעשה, לא מגיע לו עונש אישה כזאת. אז איך קיבל אותה בתור עונש? כנראה ההורים שלו, גם הם עשו הרבה עוונות, ואלוהים שם עליו את האישה הזאת, זה מהחוב שנשאר מהעוונות של ההורים שלו. זה עונש DBL!"  – אבא ידע מילה אחת באנגלית, כפליים, והוא לא אמר DOUBLE – הוא אמר תמיד DBL. אז ההיא זה עונש DBL שקיבל בעלה.

אבא שלי היה אומר למישהו – "אתה עשית בטח הרבה מצוות – ובטח גם ההורים שלך, ורק בגלל זה קיבלת אישה כל כך טובה, גם פה – DBL!!!"

יום אחד ראינו את אבא חוזר מ"ההיא", קצת כועס וקצת צוחק.

שאלנו – "מה, יא באבא? מה?"

אבא ענה – "מה אני אגיד לכם? אני חושב, אלוהים גם סידר לי נקמה, וגם ריחם עליי."

"יש חוק ככה. איך???"

אבא ענה – "שם אותי, אלוהים, עם המנוחה, רק חצי שעה, אולי שעה. אבל היא עם עצמה  – לכל החיים. איזה עונש, יא ראב. הלא, בעלה, עוד יש לו תקווה – אולי ירחם עליו אלוהים, ויקח אותו, ישחרר אותו. אבל המנוחה, במאסר עולם עם עצמה והרעות שלה, עד הרגע האחרון, לכל החיים, אין שליש על התנהגות."

ולפעמים, כמו שהזכרתי בהתחלה, אבא היה אומר – "זאת, המנוחה, אפילו שאנחנו מתפללים, בטח לא תמות. למה? אלוהים לא מעוניין באשה רעה כזאת שתסתובב בשמיים, תעייף אותו, ובטח תתחרווש עם כל המלאכים, ואולי גם איתו. אין חוק ככה."

ואחרון, בעניין הביטוי "יש חוק ככה".

לאחת השכנות, הגברת פיאמנטה, נולדה בת. לא ראשונה. רביעית. סיפרנו לאבא – והוא אמר – "למה אתם מתפלאים? יש חוק ככה! הבן אדם הזה, אדון פיאמנטה, ראיתי אותו – מעשן בשבת, נוסע בשבת, ומדליק חשמל בשבת. מה חשב אלהים ייתן לו? בן? – בת רביעית, זה, כמו במס הכנסה, התראה אחרונה על פתקה אדומה. אם ימשיך ככה, אלוהים יכול להביא לו שלישייה בנות, כי, אפילו אלוהים יכול לתעייף מלסביר בטובות! אין חוק ככה!!!" 

ראש השנה בפתח, ואנחנו מתפללים לאלוהים, שיכבשו רחמיו את כעסו, ויכנס איתנו, כדברי רבי ישמעאל, לפנים משורת הדין. וגם – שיתן לנו קרדיט על המצוות שעשו הורינו, וגם אנחנו אולי עשינו קצת מצוות שנותנות נקודות בוויזה של אלוהים, ויכתוב אותנו בספר חיים טובים ומצחיקים, שכמה שנצחק – לא נתעייף, יש חוק ככה, כן יהי רצון ונאמר אמן סלה.

* * *

דוד מרחב

הקומוניסטים הערבים בעד אסד,

מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל ידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית – כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית." לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוש באפגניסטן – כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית...  הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה."

אולם בכך לא תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט." על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80' היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י, שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007 יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ובדצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אוייב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל "החזית העממית לשחרור פלשתין".

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלסטינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש."

אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת של הקומוניסטים הערביים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטיניים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים."

אלגזי כתב כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלסטיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר  ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלסטיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים," הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש... בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי... למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מיספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו."

אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלסטינים את ה'הולוקוסט', שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה."

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודיים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי... הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ."

התדהמה בציבור הערבית היתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פירסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?"

אפילו איש השמאל הוותיק גדעון ספירו תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה היתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה.' איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי... אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאוד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים."

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית."

המחלוקת לא הגיעה אל חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא היה יכול עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה ויסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים, הנותנים במה למכחישי שואה, ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.  

* * *

אריק כץ

נכים זה תמיד מרגש

סיכום אליפות אירופה בכדורסל נכים על כיסאות גלגלים שנערכה בעמק

במוצ"ש [שעברה] הסתיימה בעמק אליפות אירופה בכדורסל נכים, על כיסאות גלגלים, שנערכה 12 יום, בהשתתפות 19 נבחרות. 12 נבחרות גברים ו-7 נבחרות נשים מישראל, איטליה, גרמניה, הולנד, שוויץ, בלגיה, שבדיה, ספרד, צרפת, טורקיה, בריטניה ופולין.

בין הגברים זכתה בריטניה ובין הנשים זכו הגרמניות. המשחקים נערכו בגן נר וב"ניר העמק" (כפר נוער של ויצ"ו בעפולה) והאימונים באיכסל ובנהלל. כל האולמות הם חדישים וממוזגים, עם יציעים לקהל ועמדו בתקני ההתאחדות האירופאית וכמובן עם נגישות מלאה לנכים.

הנבחרות שוכנו במלון "גולדן קראון" המפואר בנצרת, שם גם מוקם מטה האליפות שאירח את בכירי ההתאחדות האירופאית, רשתות טלוויזיה מאירופה ועיתונאים זרים, ועסק בשינוע 19 הנבחרות, עם עגלות הנכים, כיסאות המשחק וכל הציוד הנלווה, למשחקים ולאימונים ב-4 האולמות. לכל נבחרת הוצמד מלווה ישראלי, המדבר את שפתה, והיה צמוד אליהם בכל שעות היממה ובכל ימי האליפות.

מנהל האליפות היה ד"ר שוקי דקל, לשעבר מנהל רשות הספורט, ואת האליפות הפיקה "קבוצת בן דרור", המפיקה אירועי ספורט שונים בארץ, יחד עם התאחדות ספורט הנכים בישראל. עשרות נערים עזרו בהתנדבות בהורדה ובהעמסה של העגלות והציוד, בכל מוקדי הפעילות.

כוכב נבחרת ישראל הוא דותן מישר, 42, בן דגניה ב' ובנו של חברנו, מתקופת ההכשרה שם של גרעין "נחשול", הג'ינג'י אמנון מוסא. דותן נפצע בפעילות מבצעית בשייטת 13, בעת שנשלח לחלץ פצוע, נקטעה רגלו מעל לברך. הוא מתגורר ברמת פולג, נשוי ואב ל-3.

סיפור מעניין אחר הוא של רועי רוזנברג, בן עפולה שנפגע ברמת הגולן לאחר שצעד בשלג 28 ק"מ ומפקדו לא קיבל את הסברו שרגליו קפאו... רועי לא רצה לסרב פקודה ושותק ב-2 רגליו. עד לפני שנה התהלך עם קביים. לאחרונה החריף מצבו והוא מתנייע בכיסא גלגלים. גם רועי שוקם כהלכה. הוא נשוי ואב ל-2 בנות. בנה וילה בכפר יחזקאל ועובד כרכז פעילות הספורט והפנאי בכפר הנוער "ניר העמק".

סיפור מעניין נוסף הוא של מורן סמואל מכרמיאל. לפני 5 שנים, בעת שהתעוררה משנת צהריים, ארע לה "סוג של שבץ מוחי", כהגדרתה, ובגין שטף דם בחוט השדרה נהייתה משותקת מהחזה ומטה, תוך 5 שעות. בהיותה בריאה שיחקה כדורסל במכבי חיפה ולמדה פיזיותרפיה. לאחר הפגיעה השלימה לימודיה בהצטיינות, לומדת כיום לתואר שני בהתפתחות הילד, עובדת במקצועה  ומשחקת כדורסל, היחידה בארץ, עם נבחרת הגברים של בית הלוחם בתל-אביב. אלופת המדינה ומחזיקת גביע המדינה (במשחק הגמר קלעה 20 נקודות). בנבחרת ישראל היא השחקנית הבולטת שקלעה את מרבית הנקודות (לדוגמא: 12 מתוך 14 במשחק נגד הולנד, סגנית האלופה,  שהסתיים בתוצאה 77:14).

באולם האימונים בנהלל, אותו ניהלתי, התקיימו 84 אימונים במשך 9 ימים. 1,400 תלמידי ביה"ס האזורי, ("ילדי שמנת" מנהלל, כפר ברוך, כפר יהושע, תימרת, גבעת אלה, רמת ישי ועוד...) עם מורי החינוך הגופני, צפו באימוני הנבחרות, (מאחר ו"לקחנו" להם את האולם, והחום הלוהט בחוץ היקשה על קיום השעורים) נדהמו ופערו פה למראה הרמה שהופגנה, המיומנויות, הטכניקה והשליטה בעגלות המשחק וברזי המשחק. לתלמידים הסברתי תוך כדי האימונים את חוקי המשחק ואת חשיבות הספורט לנכה, לא רק כאמצעי שיקום ופנאי, אלא כדרך חיים, באמצעותו הוא משפר את יכולותיו, מרגיש ככל האדם ואף מגיע להישגים מדהימים שבן תמותה רגיל לעולם לא יגיע...

לדוגמא: בנבחרת איטליה היה ספורטאי מוסלמי, יליד מרוקו, קטוע 2 רגלים מתחת לאגן וקטוע כף יד וחלק מהזרוע. הספורטאי השתמש ביד הקטועה כאילו היתה שלמה ומהירותו על כיסא המשחק לא נפלה מכל שחקן אחר. התלמידים הבינו עד מהרה עם איזה קשיים ענקיים מתמודד אדם כזה בשגרת יומו  ואיזו הרגשה נפלאה ומיוחדת יש לו על המגרש, כשהוא קולע, שומר, מוסר ומשחק ברמת מיומנות גבוהה ביותר, שהיא ממש בלתי נתפסת.

איך אמרו לי חמשת מורי הספורט בנהלל: "יותר אף תלמידה לא תגיד לנו אני לא יכולה..."

גם מאמני אקדמיית הכדורסל בעמק באו לראות את האימונים עם חניכיהם ואמרו להם טרם הכניסה לאולם: "עכשיו תראו מה זה ספורטאים אמיתיים..."

די עצוב ששער שכובש שחקן כדורגל בליגה ג' בג'לג'וליה זוכה לחשיפה בעיתונות הספורט יותר מאשר אליפות אירופה בכדורסל לנכים... ולכן היתה חשיבות רבה לחשיפה בפני תלמידים וילדים. כל ילד, נער ומתבגר שראה זאת מקרוב, הוקיר והבין מה זו נחישות, כוח רצון, התמדה ותעוזה. מה זה להתגבר על מכשולים וקשיים. מה הם ערכי הספורט האמיתיים, נטולי אגו, אינטרסים, ופוליטיקה. זהו הספורט במיטבו! אלו הם הספורטאים האמיתיים!

זקני נהלל אינם זוכרים מחיאות כפיים כאלו סוערות בעקבות כל פעולה מוצלחת של שחקן באימון...

* * *

רות דנון

מחסום קלנדיה – מחסום עטרות

מחסום קלנדיה נמצא מדי יום בחדשות, ובימים אלו בראש החדשות, אך מעטים מקוראי העיתונים והמפגינים באזור המחסום, משני צידיו, יודעים כי במקום היה יישוב עברי, המושב הראשון בהרי יהודה.

אדמות מושב עטרות נרכשו בראשית המאה הקודמת (1912-1913) ע"י ד"ר ארתור רופין בשם הכשרת הישוב מערביי הכפרים שירדו באותן השנים מהארץ.

 למקום נשלחה "קבוצת עבודה" לעבד את הקרקע ולשמור על המטעים. המתישבים הראשונים (ביניהם לוי שקולניק לימים אשכול) יעקב פת, מאיר רוטברג ואחרים, התיישבו בבית מוכתר הכפר קלנדיה  .

 הקבוצה שכונתה – "קבוצת קלנדיה" נטשה את המקום בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (בהיותם נתיני אוייב לשלטון העות'מני) והתפזרה למושבות הדרום.

בתום המלחמה, (דצמבר 1919), התישבה במקום "קבוצת עבודה" חדשה שחבריה מייסדי המושב עטרות החלו גם הם במגורים, ובסיוע המוכתר של קלנדיה.

קלנדיה היתה כפר קטן בן מספר בתים, ובין תושביה לבין חברי עטרות נרקמו יחסי שכנים רגילים (מסחר, חברה ואף העברת מידע ביטחוני) ויחסי עוינות בימי מהומות 1920 ו-1929, במאורעות 1936-1939 ובלחמת העצמאות.

שדה התעופה בעטרות, הנטוש כיום, הוקם על-ידי השלטון המנדטורי נגס, מאדמות המטעים של עטרות והגביל את התפתחות היישוב .

במלחמת העצמאות היו בעטרות 45 משפחות שהגנו על ביתן ועל מפעל חייהן (בן 28 השנים). יישוב קטן בודד ב"ים" של כפרים ערביים חורשי רעה. ערביי קלנדיה נטשו את ביתם בתחילת מלחמת העצמאות ולכפר נכנסו חיילים עיראקיים כחלק מתוכנית הפלישה של צבאות ערב לארץ ישראל. הימצאות הצבא הבריטי ביישוב, בשדה התעופה, הגנה חלקית אך לא מנעה יריות, מחסומים ומצור מוחלט בשלושת החודשים האחרונים עד לנפילתו .

ב-14 במאי 1948 – יום יציאת הנציב העליון מארץ ישראל (משדה התעופה בעטרות) ובעקבות הטבח בגוש עציון, משהוברר למטה ההגנה כי לא ניתן להגן על עטרות, קיבלו המגינים פקודה לסגת לנוה יעקב במטרה לאחד כוחות (כך הגיעו ל150 מגינים) ולנסות לעצור את פלישת האויב מצפון, בקרב על ירושלים.

כיום, לא נותר שריד מבתי היישוב המשגשג בן 28 השנים אשר נהרס, נשרף ונבזז. נותרה חלקת קבר אחים – שריד מבית הקברות של הישוב.

שדה תעופה, אשר הורחב על-ידי הירדנים בהרס בתי המושב, סבל מאז 1967 מחרם בינלאומי של חברות התעופה בשל היותו "שטחים כבושים". השדה נטוש מאז האינתיפאדה. הכפר קלנדיה צמח וגדל, ובתי רמאללה מגיעים עד לגדר שדה התעופה. מחנה הפליטים קלנדיה, המופיע תדיר בחדשות, והמחסום הידוע, ממוקמים על אדמות עטרות-לשעבר.

במסלול בו צועדים כיום מאות המפגינים בדרך רמאללה-ירושלים, פלשו בתש"ח כוחות הליגיון הערבי ואלפי כפריי האזור בסיוע שבע שריוניות (שתי ליטראות) ותותחים שהפגיזו מנבי סמואל לעבר קומץ המגינים מעטרות ומנוה יעקב שהגנו (בנוה יעקב) ועצרו את הפלישה לעיר משך שלושה ימים קריטיים בקרב על ירושלים. (17-14 במאי). בקרבות הגוש הצפוני (עטרות ונוה יעקב) נפלו ארבעים ושניים לוחמים.

רות דנון

יו"ר עמותת מורשת עטרות

בני עטרות

עורכת הספר "עטרות מושב ראשון בהרי יהודה"

בהוצאת אריאל (177-178) מאי 2007

* * *

מרדכי קידר

המדינה הפלסטינית – מבט מבפנים

מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על שדרוג הרשות למדינה, על ישראל להודיע כי הפליטים הפלסטינים הופכים להיות עניינה של מדינה זו, וכל פתרון עתידי לבעיה זו אינו נוגע לישראל.

 מחמוד עבאס, אבו-מאזן, נשא לפני כמה ימים נאום לציבור נאמניו, ובו פירט את תוכניתו לקבלת הכרה בינלאומית בזכות "העם הפלסטיני" למדינה "כמו כל עמי העולם". הוא כנראה שכח שלא לכל אחד מעמי העולם יש מדינה משלו: הבסקים והקטלונים בספרד, הפלמים והוולונים בבלגיה, הכורדים בטורקיה, הנובים במצרים ועוד עמים רבים בעולם חסרי מדינה עצמאית משלהם. האם "תזכיר" מדינת ישראל למדינות שיצביעו בעד מדינה פלסטינית כי גם אצלם יש בעייה של מיעוטים חפצי חירות?

 המטרה העיקרית של המהלך הפלסטיני היא לשים קץ למעמדם המשפטי של יהודה, שומרון ועזה כ"שטחים במחלוקת". היותם "שטחים כבושים" שאין עליהם ריבונות לאף מדינה, איפשרה לישראל לבנות בהם התנחלויות. עתה, משתוכר המדינה הפלסטינית בעולם, תהיה על השטחים הללו ריבונות פלסטינית, והמדינה (או אפילו הרשות) הפלסטינית תוכל לתבוע בבתי דין בינלאומיים פינוי של "הכיבוש" הצבאי וההתנחלויות האזרחיות, תשלום פיצויים על נזקים, בעלות על המים, אחריות צבאית על השטח ועל מעברי הגבול, ועוד תחומי פעילות של מדינה עצמאית.

בנאומו עמד עבאס על נקודה בעלת חשיבות עליונה לישראל, שהעולם אינו מודע לה: למרות שתוכרז מדינה פלסטינית בשטחים שישראל "כבשה" ביוני 1967, עדיין ימשיך "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) את חייו ופעילותו, עד להגשמת מטרותיו. משמעות הדברים היא כי למרות הקמתה של מדינה פלסטינית על חלק מארץ ישראל המערבית, ימשיך אש"ף את המלחמה נגד ישראל עד שחרור כל פלסטין, כולל חיפה, יפו ובאר שבע. משמעות נוספת היא שאש"ף – כארגון הגג של כל הפלסטינים בעולם, כולל הפליטים בלבנון, סוריה וירדן – ימשיך לתבוע את שיבתם לתוך ישראל.

נושא נוסף שבו לדעת עבאס יחול שדרוג לטובה של הצד הפלסטיני, הוא נושא האסירים. לטענתו, ברגע שהעולם יכיר במדינה פלסטינית, יקבלו האסירים שהורשעו כמחבלים, פושעים ורוצחים, מעמד של שבויי מלחמה שאסור להחזיקם בבתי כלא וחובה על ישראל לשחררם כחלק מסיום מצב המלחמה. המשמעות הרחבה של ההכרה – גם אם תהיה זו חלקית בשל וטו אמריקני במועצת הביטחון – היא שהמערכה הפלסטינית נגד ישראל מתפשטת אל הזירה המשפטית הבינלאומית, שכן המעמד המשודרג של הרשות יאפשר לה להתקבל כמדינה בעת שתטען נגד ישראל בבתי משפט בינלאומיים. הניסיון מראה כי בתי משפט אלה מתייחסים לישראל באופן שלילי, ולכן יש להניח שהכוונה הפלסטינית הזו אכן תצליח, לפחות חלקית.

עלינו להפסיק להיות שק חבטות

מאליה עולה השאלה, האם אנו צפויים למעשי אלימות ביהודה ושומרון, בין אם של ירי, מטענים, פגזים וטילים, הפגנות לא אלימות ואולי מצעדים לעבר התנחלויות. הואיל וקשה לצפות את העתיד להתרחש, על ישראל להתכונן לכל התרחישים. בנושא המדיני והמשפטי על ישראל להתחיל להתנהג כמדינה, ולחדול להתנהג כמו סמרטוט: יש לאלץ את המנהיגות הפלסטינית לשלם מחיר על הפעולה החד-צדדית שלה: על ישראל לשלול את תעודות הווי. איי. פי. של ראשי הרשות, למנוע את תנועתם דרך הגבולות, לספח חד-צדדית את השטחים שעליהם נמצאות ההתנחלויות, והחשוב ביותר, לחדול מלהעביר לרשות כספים כדי להביאה לפשיטת רגל כלכלית, שתביא גם להתפרקותה. כל ויתור של ישראל על צעד חד-צדדי הננקט נגדה מקנה לישראל תדמית של שק חבטות חסר אונים, המזמינה עוד ועוד צעדים נגדה.

מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על שדרוג מעמדה של הרשות, על ישראל להודיע שנושא הפליטים הפלסטינים הופך להיות עניינה של מדינה זו, וכל פתרון עתידי לבעייה זו אינו נוגע לישראל כלל. מצב כזה יביא להסתבכותה של המדינה הפלסטינית עם לבנון, סוריה וירדן, שהפליטים הנמצאים בשטחן יהפכו למסמר בלי ראש. צעד שני מחויב הוא סילוקה המיידי של כל נוכחות רשמית פלסטינית מירושלים, שכן כל פעילות של מדינה זרה בבירת ישראל מנוגדת לחוק הישראלי.

ועוד עצה קטנה: על הכנסת להתארגן במהירות כדי לקבוע תוספת לחוק יסוד: השפיטה, שתוציא מידיה של המערכת המשפטית – ובג"ץ בראשה – את הסמכות לדון בעניינים מדיניים. זאת כדי למנוע את  המצב המשפטי הקיים המאפשר לקבוצה של משפטנים שמעולם לא עמדו לבחירת הציבור, לנהל את המדינה באמצעות צווי בית משפט ופסקי דין. חמור יותר: המצב האבסורדי הקיים מאפשר לכל אדם במדינה הפלסטינית להילחם בישראל ולנצח אותה באמצעות מערכת המשפט הישראלית.

אלא שיש חשש כי ממשלת ישראל איבדה את נחישותה במאבקה נגד שדרוג הרשות הפלסטינית למדינה: בימים אלה נמצא האלוף במיל. דני רוטשילד בארה"ב, ובחסותה של שגרירות ישראל הוא אמור לדבר בציבור על עתיד היחסים בין ישראל ובין הפלסטינים. להזכיר לקוראים: דני רוטשילד הוא מראשי יוזמת ז'נבה שמוביל אותה מי שהיה בעבר ראש מר"צ, יוסי ביילין, ושמדינה פלסטינית היא גולת הכותרת שלה. אם שגרירות ישראל בוושינגטון הפועלת במיניסטריון שבראשו עומד אביגדור ליברמן מקדמת את פעילותו של דני רוטשילד בארה"ב, זהו סימן המעיד על פשיטת רגל אידיאולוגית של ממשלת נתניהו.

ועוד דבר שחשוב שעל העיתונות הישראלית לבדוק בימים אלה ממש: מי בישראל עשוי להרוויח כלכלית מקיומה ומשדרוגה של הרשות הפלסטינית למדינה? קיים חשש כי אינטרסים כלכליים מעורבים בשיקולים המדיניים ומשפיעים עליהם להסכים בשתיקה להקמתה של מדינה פלסטינית, וד"ל. החשש מבוסס על דברים שהתגלו לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, שישראלים שהיו מעורבים מדינית בהסכמים הללו הפכו באורח פלא לשותפים עסקיים עם הרשות או עם גופים כלכליים ואזרחיים שקמו בה.

המתנגדים מבית

למרות הפגנות התמיכה ברחובות הערים הערביות ביו"ש, מתברר כי המהלך של ראשות הרש"פ אינו זוכה לגיבוי מלא. עיקר ההתנגדות מגיע מכיוון חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שכן הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, משמעותה הכרה בינלאומית בישראל בשטח שמחוץ לאזורים אלה, ולכך מתנגדות שתי הקבוצות הללו באופן קטגורי ועקרוני. התנועות האיסלאמיות הללו חוששות מהפיכת המדינה הפלסטינית לעוד מדינה ערבית שבה שולט חוק בסגנון אירופי, שידכא את ארגוני האיסלאם הפוליטי.

בתגובה, הגבירו ארגוני הביטחון של הרש"פ את פעילותם נגד מנהיגי חמאס ברחבי יו"ש, ומדי לילה הם מבצעים מעצרים בקרב פעיליהם. לאחרונה, ובעיקר מאז שנחתם לפני כחודש הסכם הפיוס בין אש"ף ובין חמאס, מספרים מקורות חמאס כי משטרת הרשות עוצרת אותם ללא משפט, בשיטה מוזרה: פעילי חמאס "מוזמנים לבירור" בבנין המשטרה, ומושארים בו כל היום בתואנות שווא.

המאבק בין הרשות ובין חמאס עלול לגלוש לרחוב כבר במהלך יום שישי זה, שאז ידבר אבו-מאזן באו"ם וסביר שאף תתקבל בעצרת הכללית הבקשה הפלסטינית להכרה בינלאומית במדינת פלסטין. מתנגדי האירוע מצד חמאס עלולים להתנגש עם התומכים החוגגים ברחובות, ועדנאן דמירי, דובר גורמי הביטחון הפלסטיניים, הזהיר את האזרחים הפלסטינים מהשתתפות בהפגנות המתארגנות נגד ההכרזה.

ג'בראן אלבכרי, מושל שכם מטעם הרשות, הודיע כי כל עובד שלא ישתתף בחגיגות ובפעולות שייקבעו לרגל השדרוג – יפוטר. חבר הלשכה הפוליטית של חמאס, עזת אלרשק, גינה הכרזה זו של מושל שכם, בטענה כי אסור לפטר עובדים על רקע עמדתם הפוליטית. הוא "שכח" על פי איזה קריטריונים מינתה חמאס את פקידיה ברצועת עזה, וכיצד המשטרה שלה מתנהגת כלפי אלה המעזים להעלות על נס את זכר הראיס ערפאת או את יום השנה להיווסדו של אש"ף.

האם הרשות וחמאס נמצאות על מסלול פיצוץ? נראה שלא, בעיקר כי ישראל עדיין פועלת בנמרצות נגד כל נוכחות של חמאס ביו"ש, ופעילות זו נעשית בשיתוף פעולה עם הרשות, כל אחת למען האינטרסים שלה. כיום תנועת החמאס ביו"ש היא חלשה, אך מה יקרה אם בבחירות תזכה חמאס ברוב מושבי המועצה המחוקקת? ישראל לא תוכל אז לעצור את נציגי המדינה הפלסטינית שנבחרו באורח דמוקרטי, ותניח – בלית ברירה – למדינה הפלסטינית להפוך למדינת טרור חמאסי, והפעם על הגבעות השולטות על תל-אביב ונתב"ג. זו תהיה התוצאה של הבטלנות הישראלית בשנים האחרונות נוכח המדינה הפלסטינית דה פקטו – על מוסדותיה וכוחות הביטחון שלה – שקמה ביו"ש בהסכמתנו.

במקביל, יש כיום גם התנגדות של שבטים ביו"ש להכרזת המדינה, הן כאלה החיים במרחב הכפרי והן כאלה שמקומות מגוריהם הפכו לערים. הרשות פועלת במרץ נגד שבטים אלה, מאיימת על חלקם בשימוש בנשק, ואת חלקם האחר היא קונה במשרות ובמינויים. לא ברור אם גם כאן תיפתח חזית חדשה, אבל ייתכן כי אנו עשויים להיות מופתעים לטובה, כאשר תבוא הכרזה של שבטים על אי-רצונם לחיות תחת הרשות או במסגרת המדינה הפלסטינית. השבטים הללו – באופן פרדוקסלי – מעדיפים את השלטון הישראלי על פני השלטון הערבי, והם יודעים למה.

השאלה העומדת בפני מדינת ישראל היא האם היא תומכת בפועל במדינה הפלסטינית, או שמא היא מוכנה לשקול אפשרות אחרת, המבוססת על השבטים המקומיים ועשויה להגיע לפתרון האמיתי שייתן שלום וביטחון לישראל: פתרון שמונה המדינות הפלסטיניות בערי יו"ש, בעוד ישראל שומרת בריבונותה את כל המרחב הכפרי כדי להבטיח שזה אינו הופך לגבעות חמאס חפורות ומצוידות בטילים.

מדינות ערב תומכות, לפחות כלפי חוץ, בדרישתו של עבאס להכרה במדינה פלסטינית. אבל הן חוששות שמא הכרזה כזו תיצור מצב חדש שיקל על ישראל להתנער מעניין הפליטים שיהפכו לבעייתם של לבנון, סוריה וירדן – מקומות מגורי הפליטים כבר 63 שנה.

חשש נוסף המקנן בליבות ירדנים לא מעטים, כולל המלך, הוא מפני הרוב הפלסטיני בירדן העלול לומר: "אחינו הפלסטינים ביהודה ושומרון כבר השיגו את מדינתם, ועתה הגיע זמננו." ירדן גם חוששת מגל הגירה פלסטיני גדול שיציף את ירדן כתוצאה מכישלון המדינה הפלסטינית. לפלסטינים יש די קרובים בירדן היכולים לקלוט אותם.

המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 167.

אהוד: מאחר שד"ר גיא בכור שם סייגים למאמריו, חלקם משוגר רק למנויים שלו תמורת תשלום, וגם שאר המאמרים ה"חופשיים" – לא ניתן להורידם מהאתר ולהפיצם הלאה, הוא עשה לדעתי מקח טעות כי קולו פחות נשמע, גם אצלנו; ואילו מאמריו המעניינים של מרדכי קידר הולכים ותופסים את מקומו בדעת הקהל הישראלית ואנחנו שמחים להביא מהם באמצעות מגזין "מראה", וזאת ללא שום בעייה.

* * *

מתאים יותר לפסח אבל שווה לראות כיצד בסרט ערבי יהודים שוחטים ילד נוצרי לשם אפיית מצות בדמו! מתאים במיוחד למחנה השלום הישראלי!

http://www.youtube.com/watch?v=7Gzyeo1Z1I4&feature=related

* * *

This letter needs to be sent to every college campus!!! An extraordinary letter to his students

 Finally, an incredible letter written by a non-Jewish Scottish professor to his students who voted to boycott Israel.

 This is a MUST READ article that needs to be disseminated in every university. If you have children or grandchildren in university please make sure they publish this important letter in the students' rag or post it on the university bulletin board.

A Scottish professor responds to campus boycott. The Edinburgh Student's Association made a motion to boycott all things Israeli since they claim Israel is under an apartheid regime.

Dr. Denis Maceoin (a non-Jew) is an expert in Middle Eastern affairs. Here is his letter to those students. AN EDUCATED NON-JEWISH TAKE ON ISRAEL.

Dr. Denis MacEoin, a senior editor of the Middle East Quarterly, addresses The Committee of the Edinburgh University Student Association.

Received by e-mail from the author, Dr. Denis MacEoin, a senior editor of the Middle East Quarterly.

To: The Committee Edinburgh University Student Association.

May I be permitted to say a few words to members of the EUSA? I am an Edinburgh graduate (MA 1975) who studied Persian, Arabic and Islamic History in Buccleuch Place under William Montgomery Watt and Laurence Elwell Sutton, two of Britain's great Middle East experts in their day. I later went on to do a PhD at Cambridge and to teach Arabic and Islamic Studies at Newcastle University. Naturally, I am the author of several books and hundreds of articles in this field. I say all that to show that I am well informed in Middle Eastern affairs and that, for that reason, I am shocked and disheartened by the EUSA motion and vote.

I am shocked for a simple reason: there is not and has never been a system of apartheid in Israel. That is not my opinion, that is fact that can be tested against reality by any Edinburgh student, should he or she choose to visit Israel to see for themselves. Let me spell this out, since I have the impression that those members of EUSA who voted for this motion are absolutely clueless in matters concerning Israel, and that they are, in all likelihood, the victims of extremely biased propaganda coming from the anti-Israel lobby.

Being anti-Israel is not in itself objectionable. But I'm not talking about ordinary criticism of Israel . I'm speaking of a hatred that permits itself no boundaries in the lies and myths it pours out. Thus, Israel is repeatedly referred to as a "Nazi" state. In what sense is this true, even as a metaphor? Where are the Israeli concentration camps? The einzatsgruppen? The SS? The Nuremberg Laws? The Final Solution? None of these things nor anything remotely resembling them exists in Israel , precisely because the Jews, more than anyone on earth, understand what Nazism stood for.

It is claimed that there has been an Israeli Holocaust in Gaza (or elsewhere). Where? When? No honest historian would treat that claim with anything but the contempt it deserves. But calling Jews Nazis and saying they have committed a Holocaust is as basic a way to subvert historical fact as anything I can think of.

Likewise apartheid. For apartheid to exist, there would have to be a situation that closely resembled how things were in South Africa under the apartheid regime. Unfortunately for those who believe this, a weekend in any part of Israel would be enough to show how ridiculous the claim is.

That a body of university students actually fell for this and voted on it is a sad comment on the state of modern education. The most obvious focus for apartheid would be the country's 20% Arab population. Under Israeli law, Arab Israelis have exactly the same rights as Jews or anyone else; Muslims have the same rights as Jews or Christians; Baha'is, severely persecuted in Iran, flourish in Israel, where they have their world center; Ahmadi Muslims, severely persecuted in Pakistan and elsewhere, are kept safe by Israel; the holy places of all religions are protected under a specific Israeli law. Arabs form20%  of the university population (an exact echo of their percentage in the general population.

In Iran , the Bahai's (the largest religious minority) are forbidden to study in any university or to run their own universities: why aren't your members boycotting Iran ? Arabs in Israel can go anywhere they want, unlike blacks in apartheid South Africa . They use public transport, they eat in restaurants, they go to swimming pools, they use libraries, they go to cinemas alongside Jews – something no blacks were able to do in South Africa.

Israeli hospitals not only treat Jews and Arabs, they also treat Palestinians from Gaza or the West Bank. On the same wards, in the same operating theatres.

In Israel , women have the same rights as men: there is no gender apartheid. Gay men and women face no restrictions, and Palestinian gays often escape into Israel, knowing they may be killed at home.

It seems bizarre to me that LGBT groups call for a boycott of Israel and say nothing about countries like Iran, where gay men are hanged or stoned to death. That illustrates a mindset that beggars belief.

Intelligent students thinking it's better to be silent about regimes that kill gay people, but good to condemn the only country in the Middle East that rescues and protects gay people. Is that supposed to be a sick joke?

University is supposed to be about learning to use your brain, to think rationally, to examine evidence, to reach conclusions based on solid evidence, to compare sources, to weigh up one view against one or more others. If the best Edinburgh can now produce are students who have no idea how to do any of these things, then the future is bleak.

I do not object to well-documented criticism of Israel. I do object when supposedly intelligent people single the Jewish state out above states that are horrific in their treatment of their populations. We are going through the biggest upheaval in the Middle East since the 7th and 8th centuries, and it's clear that Arabs and Iranians are rebelling against terrifying regimes that fight back by killing their own citizens.

Israeli citizens, Jews and Arabs alike, do not rebel (though they are free to protest). Yet Edinburgh students mount no demonstrations and call for no boycotts against Libya, Bahrain, Saudi Arabia, Yemen ,and Iran. They prefer to make false accusations against one of the world's freest countries, the only country in the Middle East that has taken in Darfur refugees, the only country in the Middle East that gives refuge to gay men and women, the only country in the Middle East that protects the Bahai's... Need I go on?

The imbalance is perceptible, and it sheds no credit on anyone who voted for this boycott. I ask you to show some common sense. Get information from the Israeli embassy. Ask for some speakers. Listen to more than one side. Do not make your minds up until you have given a fair hearing to both parties. You have a duty to your students, and that is to protect them from one-sided argument. They are not at university to be propagandized. And they are certainly not there to be tricked into anti-Semitism by punishing one country among all the countries of the world, which happens to be the only Jewish state. If there had been a single Jewish state in the 1930's (which, sadly, there was not), don't you think Adolf Hitler would have decided to boycott it?

Your generation has a duty to ensure that the perennial racism of anti-Semitism never sets down roots among you. Today, however, there are clear signs that it has done so and is putting down more. You have a chance to avert a very great evil, simply by using reason and a sense of fair play. Please tell me that this makes sense. I have given you some of the evidence. It's up to you to find out more.

Yours sincerely,

Denis MacEoin

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 / תל-אביב 61221

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

7. סוסו של יוסף לישאנסקי, עיסת הבצק, קפטן היל –

ופתח-תקוה בשלהי המלחמה העולמית הראשונה.

את שנת 1917 עושה אסתר עם משפחתה בפתח-תקוה וגם רואה את הבריטים כובשים את המושבה בדצמבר של אותה שנה. ברשימה מ-1978 לערך היא מספרת:

בסוף המלחמה העולמית הראשונה היה היישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו "חזרנה", שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – "גבעת השלושה", הקיבוץ ליד פתח-תקוה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים כשהם צועקים מתוך הבית.

הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.

וברשימתה לזכר חברתה נעמי היא מספרת ביתר הרחבה על מתן המחסה למשפחת הוז:

הימים ימי גירוש תל-אביב, ימי מלחמת העולם הראשונה. המושבה הומה מפליטי תל-אביב, – כל חדר פנוי נתמלא, כל צריף, והסביבה רוחשת עריקים – "פראר".

יום אחד מופיעה נעמי: "משפחת הוז נישארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!"

וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה"בייקא", אשר בפרדסו של אחי. היה זה מיבנה אבנים מרווח, מכוסה גג רעפים, עם רצפת-פלאפונים ומתחתיו מרתף עם מיכסה בתוך הרצפה, אשר אפשר להרימו כדי לרדת למרתף השטוח במקצת. היה זה מעין בית-קירור טבעי בשביל פרי ההדר, במקרה שהמשלוח מתאחר לצאת. בימים ההם היתה זו המילה האחרונה של קידמה לגבי בית-אריזה מאוורר וקריר. הפרי לא נשלח לחו"ל בימי המלחמה, והבית עמד שומם בתוך הפרדס.

 "אנו נבקש מאחי את ה'בייקא'!" (כך נקרא בית-האריזה באותם הימים).

ניגשנו אפוא לאחי, והוא מיד הסכים, אבל אנו לא הסתפקנו בזה; נעמי הלכה לביתה, להביא סמרטוטים שונים, ואני לקחתי שני דליים ויצאנו שתינו לפרדס, שהיה מרוחק למדי, וניגשנו מיד לעבודת הניקוי וה"ריהוט" של המיבנה. גילגלנו מחצלאות לפינה אחת, הוצאנו חלק מן הארגזים, מהם בנינו שולחן, כסאות, ספה אחת רחבה, שיפשפנו את זגוגיות החלונות בניירות העטיפה שהתגלגלו מסביב, שטפנו את הרצפה, ונעמי לא הסתפקה בזה – בפינה רחוקה בפרדס גילתה כד ערבי שחור מקווקו אדום, היא גם מצאה פריחת הדר על אחד העצים שפרח שלא בעיתו, מילאה את הכד מים, שמה בהם את הפרחים והעמידה את הכד על השולחן.

משפחת דב הוז התגוררה כל ימות הגירוש ב"בייקא", ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה"בייקא" מקום מיפלט לכמה עריקים חשובים, כמו דב הוז וחבריו, "הקצינים התורכיים" האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה).

להשערתי מדובר בבית-האריזה בפרדס של אביה יהודה ולא של אחיה ברוך. מאחר שאסתר כתבה את הרשימה לחוברת שהוציא מושב כפר יחזקאל, שמייסדיו הם אנשי העלייה השנייה, רצתה אולי להעניק מעין רהביליטאציה לאחיה ברוך, שלדבריה לא סלחו לו אנשי העלייה השנייה על מה שניראה בעיניהם כיחסו השלילי לעבודה העברית.

*

בין הגולים שהגיעו מתל-אביב למושבה בניסן תרע"ז, 1917, נמצאים גם נחום גוטמן בן התשע-עשרה ומשפחתו. הוא מספר על כך בספריו "שביל קליפות התפוזים" ו"בין חולות וכחול-שמיים". אסתר, לדבריה, מתוודעת אז אליו לראשונה, והם יוצאים יחד לטייל בשדות אך "הייתי טיפשה ולא התנשקנו!"

למושבה מוגלית עם משפחתה גם ציונה תג'ר. ציונה, הצעירה מאסתר אך במעט, תהיה לימים חברתה הטובה, אך עתה דומה שעדיין אין קשר ביניהן.

*

תחילת שנת תרע"ח, אוקטובר 1917. הממשלה התורכית זונחת, כביכול, את ענייניה היגעים בחזית הדרום, שם מתקדמים הבריטים, ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים יהודים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל"י – כבר יצאו את הארץ, והתורכים אינם יודעים היכן הם.

החיילים התורכים מגיעים לזכרון-יעקב ב-1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים.

ב-9 באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גוססת ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה מבקשת לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני-משפחתה מידי החוקרים התורכיים.

באותו יום, ב-9 באוקטובר, ליד מפל "התנור" במטולה, נכשלים שני חברי "השומר", שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.

ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון "השומר", שלדעתה, כמו לדעת רוב הנהגת היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר עינויים קשים, להלשין על חבריו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ להתעללות השלטונות ביישוב העברי.

גם על מפקד משטרת יפו, המודיר ג'לאל-ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס מלשינים שמחזרים כביכול על הפתחים ובעצם תפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון ובייחוד לישאנסקי.

בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג'לאל-ביי לפתח-תקוה בראש משלחת עונשין וקובע את מקום מושבו במלון "הירקון". לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום שירת כקצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו משמש עתה כמורה בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא. למרות שתמונתו של אבשלום במדי קצין תורכי מתנוססת על הקיר, מתייחס ג'לאל-ביי לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.

המושבה שרויה במהומה כבדה. תושבי המקום, ועימם המהגרים מתל-אביב ויפו, מכינים להם בחצרות ובמרתפים מחבואים, ורבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין-גנים, ולמושבה הצעירה כפר-סבא. החיילים סורקים את המושבה ואת פרדסיה בהתמדה, הם לוכדים פרארים, מזייפי-דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא "גיבור היום". בכל פינה מתלחשים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל-עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.

בבית-הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא, שמונה במקום משה פנחסביץ, עולה לבמה שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:

 "על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

בליל ה-17 באוקטובר 1917 עומדת אסתר בבית אביה שברחוב ביל"ו ולשה בגיגית עיסה יפה וגדולה של בצק.

זו לישת-חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לה את שהותה בקבוצתם, מבקרים אותה ומביאים לה במתנה שק חיטה. באותם ימים פעלה מעין "רכבת" של עגלות מהגליל ליהודה, שבה הובלו שקי חיטה ליישוב הרעב. אחראי לרכבת זו "ועד ההגירה" שבראשו עומד דיזנגוף, זאת מכיוון שרוב הגולים בפתח-תקוה הם אנשי תל-אביב.

עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: שני אחיה ישנים זה מכבר, והאב והאם בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי-לילה, משוחחים בלחש ומתכוננים לשינה. אסתר עומדת כפופה על ה"פייליקה" ולשה, והיום אגרופיה מרקדים ממש בתוך הבצק של קמח-החיטה הנהדר, לאחר שבמשך שבועות ארוכים לשה תערובת של סובין עם קמח-דורה הדומה לגבס.

היא לשה ומזמזמת לה משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, והיא מוחה אותה בשרווליה מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת. אסתר מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניה עומד אדם גבה-קומה, המחזיק סוס בריסנו. תחילה היא רואה אותם במטושטש, אבל לאט-לאט היא מזהה שהבחור היפה הוא מערבי, צייר ותלמיד "בצלאל", אחד מאותם "פרארים" – עריקי הצבא התורכי – ששימשו במושבה כשומרי-לילה ובתמורה קיבלו מדי יום צלחת מרק ומנת-לחם.

 "הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים," הוא אומר, "האם שלכם הוא?"

האיש והסוס בחצי-החשיכה. בית יהודה ראב הוא הבית האחרון במושבה לצד מערב, בנוי על גבעה בתוך כרם זיתים. רחשים רחוקים נשמעים, קולות-לילה לא-סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה"פראר" בבתים, בצריפים ובבתי-האריזה בפרדסים – פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אסתר חוככת בדעתה מה לענות למראה האוכף המיוחד של הסוס.

 "לא, הוא לא שלנו – " היא משיבה לבסוף ומחליטה לקרוא לאביה.

האב מעלה מעיל על בגד-הלילה ויוצא. "הביאי מנורה," הוא אומר.

ואסתר מוציאה מן המיטבח את מנורת-הנפט ומאירה בה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. היא מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשה, ואביה מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:

 "הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה."

הסוס נלקח לוועד המושבה, ומשם למקום-סתר. לימים מתברר שזה היה סוסו של יוסף לישאנסקי.

 "את לישאנסקי לא היכרתי אישית," מספרת לימים אסתר לש. שפרה, "ראיתי רק תמונות שלו. יום אחד נמצאה סוסתו בחצר אבי. ידעתי שלישאנסקי הסתתר בעליית-הגג אצל משפחת פסקל. הם חיפשו בגדים ערביים כדי להבריח אותו, ובאו לבקש מאבא שיקנה למענם את הבגדים. אחר-כך נודע לי שהלבישו אותו בבגדי אישה ושתי בנות פסקל הובילו אותו לפרדס; הפועלים ראו אותו והוא ברח עד נבי-רובין ושם נתפס."

ואכן, באותו לילה שעליו מספרת אסתר מתדפק לישאנסקי על חלון ביתה של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד, לא הרחק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.

אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. כזכור, זמן-מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ויצאה שמועה שאף הצליחו להשיג גזר-דין מוות עליו.

פסקל נמלט לקהיר ושוהה בה גם בימי המלחמה העולמית. הוא משמש כמתורגמן באוניית המלחמה הצרפתית "ז'אן ד'ארק", שמעלה על סיפונה פליטים ארמניים מתורכיה; ולדברי בטי פסקל, כפי שסיפרה לעמית לוינסון, סיפורה של אונייה זו היה אחד ממקורות השראתו של פליני לסרטו "והספינה שטה". בדצמבר 1916, כאשר מגיע אהרון אהרונסון למצרים, לקשור קשרים עם המפקדה הבריטית, הוא פוגש בפסקל ידידו-מנוער ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ מתנהל באמצעות ספינה בריטית שעוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך מגיע סיוע ליישוב העברי בלירות-זהב אנגליות, וכך שולח פסקל כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על-ידי תורכים, ערבים ויהודים – מגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית משפחה ידידותית זו.

שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. "אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי..." הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.

 "כיצד נפצעת?"

 "חברי 'השומר' הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה..."

אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד "בצלאל" שמשמש שומר ובן-לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.

 "למה באת לפתח-תקוה?" שואלת מרים. "המושבה מלאה ז'נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!"

 "לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר," דבריו נאמרים מתוך טשטוש, ניראה שלא ישן זמן רב.

 "מיד להעלים אותו," פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור-השופכין.

השלושה חוזרים לטרקלין. "אנחנו מוכרחות לשלח אותו מהבית," אומרת האם. "הוא מסכן את כולנו."

 "אם תגרשי אותו," קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, "אלך גם אני איתו!"

 "טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי."

 "נושיב אותו בעץ החרוב," מציעה בטי. "הענפים למעלה סבוכים כל-כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו."

 "זה בלתי-אפשרי," אומרת האם. "נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות."

 "רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים," מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, "כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב'השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי." והוא שב וצונח לתוך תרדמה.

 "הוא צודק," אומרת האם. "אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית-האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס."

בטי פסקל, אחותה של לורט, מספרת אחר שנים רבות לעמית לוינסון: "הלבשנו את יוסף בבגדים של סבתי, הצייר אוראל איפר את פניו כאילו הוא אישה מבוגרת וכך, כשמטפחת לראשו, הובילו אותו אמא ולורט לפרדס. אמא הצטיידה ברעל, ושמה אותו בטבעות שעל אצבעות הידיים שלה ושל לורט, למקרה שיתפסו אותן התורכים. כך היתה רוכבת יום-יום על סוסה, ומביאה לו אוכל. אותי ואת אחותי הצעירה בלאנש החליטה אמא להרחיק מן הסכנה. היא שלחה אותנו לירושלים."

הפגישה עם לישאנסקי הפצוע, שספק אם הכירה אותו היטב קודם-לכן, עתידה לדבוק בלורט לאחר מותה ולקבל מימד רומאנטי שלא היה ולא נברא אלא אולי בדמיון בני-משפחתה, או אחרים, החפצים להעלים את הסיבות האמיתיות להתאבדותה של לורט – שש שנים לאחר מכן, בג' תשרי תרפ"ד, 1923, ולכן מטפחים את האגדה של אהבתה הנכזבת ללישאנסקי.

בליל שישי, ה-19 באוקטובר, נכנס אוראל למחסן בית-האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי-אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.

 "אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת," טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.

 "יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים..."

 "לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות."

ובחצות: "יוסף, קום, הגיעה השעה..."

 "אוראל, תן לישון עוד עשר דקות."

 "קום, אתה צריך ללכת."

 "יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן."

 "אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי."

לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.

 "גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה-עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח."

 "לא. אני נשאר כאן," אומר לישאנסקי. "אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים."

שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי-ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח-תקוה מאחוריו.

עמנואל בן-עזר מספר כי בשנות ה-40 הרס הנגר שפירא מפתח-תקוה בייקה (בית-אריזה) בפרדס של פסקל ומצא רובה טמון בקיר, ועליו כתוב: "י.ל."; אלעזר, אביו של עמנואל, ועימו פתח-תקוואים אחרים, אמרו שזה ודאי הרובה שהחביא לישאנסקי לפני שיצא לדרכו האחרונה.

לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר לחולות נבי-רובין, לא רחוק מראשון-לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק את אביו.

עד מהרה נאספת חבורה של בידואים ויוצאת למירדף אחרי לישאנסקי. הוא נוטש את הגמל ומנסה להימלט דרומה בחולות הטובעניים אל מסגד הקבר הנטוע על גבעה.

הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, מתברר להם מיד שאינו משלהם והם גם משערים מהי זהותו האמיתית; הם מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם-ביי. לישאנסקי נאסר ונשלח לדמשק ושם נידון לתלייה על חלקו בפעולות הריגול של ניל"י.

*

המושבה נמצאת בחזית, נכון יותר – החזית מגיעה למושבה. אסתר מתארת את הימים והלילות האלה – אור פתאומי מבהיר את האופק מדי פעם – פגזים רחוקים – של אנגלים או של תורכים? אין יודעים – החזית היא במרחק שמונה קילומטר – בבית שומעים התפוצצויות – ולפעמים האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים, שנמצאות במרחק-מה מבתי המושבה – אז מתעוררת התופת – שוטי-אש חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים בזרועותיהם, ורצים למרתף הקרוב –

המרתף מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, אחדים מעשנים ומדברים – הגברים עומדים בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נופלים הפגזים – יש והם נופלים על הבתים, פוצעים וגם הורגים את יושביהם, אך הפחד אינו מפניהם, הפחד הוא מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, השודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם גדול כל-כך, שהם מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

בספר זכרונותיו מביא אביה של אסתר, יהודה ראב, תיאור דומה. חפירות התורכים כל-כך קרובות, שלפעמים שומעים צעקות "אמאן-אמאן!" [אויה-אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים הם מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שהם אוכלים מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה מוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה הם נרתעים מיד. בייחוד מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים הם סופגים מכות מצעירי המושבה.

אסתר שבה ומזכירה פעמים אחדות, בעדויות ובסיפורים, את עבודת הלישה שהיא עושה בימי המלחמה. בסיפור "הכיכר השביעית", שמתפרסם בשלהי שנות ה-60, היא מספרת את קורותיו של ליל חורף אחד, כחמישים שנה קודם-לכן, כשהמושבה טרם נכבשה בידי הבריטים.

בתיאוריה הירח נוסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו. כולם מדברים על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה עדיין רוחשת חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב מקדים לבוא – שנה רביעית למלחמה העולמית הראשונה.

הבגדים מרופטים, ואסתר וחבריה מהלכים בהם בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע להם כלל וכלל. הם פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחייהם, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות. עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור בלתי פוסק של הצפרדעים – כמפלי-מים. הכל עומד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הולכים אחריה בכל אונם. הריאות נושמות עמוקות, הלב פועם בקצב, והנעורים ממלאים את הגוף כזמר אדיר רב-קולות.

אסתר מגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עין רעה בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שוכחת אסתר לנעול את הדלת – את הבצק לשים ואת הלחם אוכלים כמעט בסתר – כה גדול הרעב מסביב.

היא מערבבת את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שופכת לתוכם את השמרים והמלח, ומתחילה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר. לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רוגזת – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – היא ניגשת לברז ושוטפת את ידה האחת ומסדרת את התלתל המרדן. היא ממשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצים במצחה, והיא מעבירה את שרוולה ומוחה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקת מחצית סוליית הסנדל שלה ומתבקעת לשניים, וכעת היא מרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא משתדלת להסיח דעתה מן הדבר, וממשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית מתדפק חרישית על התריס. היא מגבירה את קצב הלישה, העיסה הולכת ותופחת מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות: יהודה, לאה, אסתר, אלעזר ובנימין – ועימם רבקה אשת ברוך ושתי בנותיה שמחה ומרים – כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה מתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים אין – וגם החלב הפך לזכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהוסתרה בפרדס – ושחטו אותה.

אסתר לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה. לפתע עומד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא מזדקפת, ומידיה נושרות חתיכות-בצק אל תוך הגיגית – חייל תורכי עומד לידה ממש, ונושם ישר לתוך פניה. הוא יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא מביטה בו – אך הוא אינו רואה אותה. עיניו שקועות בשקערוריות שחורות ודולקות באש ירוקה. הוא מביט רק אל הבצק, מושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תוקע אותה לתוך הבצק, תולש מלוא-הכף, ומתחיל לאכול בתאוות-פרא.

פניו מתלכלכים, והוא בולע ובולע כאילו זה מאכל-אלים, ועיניו מביטות נכחן נטולות-מבע.

אסתר עומדת מאובנת. הגה לא יוצא מפיה. החייל מסתובב כמין דחליל מיכני, ויוצא מבלי הבט בה.

בראשית דצמבר 1917, כבר נמצאת המושבה ממש בתוך המערכה בין הצבא התורכי בצפון לצבא הבריטי הבא מדרום, והד לכך בסיפור דימיוני-למחצה "חתונה", שנדפס לראשונה ב-1934. הסיפור פותח גם הוא בלישת בצק – "לחם המחר", בידי אסתר, המכנה עצמה בשם זיווה. מחול הפגזים מעל לראשים נישנה מדי ערב. הילדות הקטנות, אחיניותיה, נישאות חמות מן המיטה אל המרתף, הנמצא בבית השכנים, כניראה משפחת ברוך גולומב. כחתולה את גוריה היא חוטפת אותן תחת בית-השחי ונושאת אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפגזים הנובחים מסביב. נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, ילדים מנמנמים לאור נר. גברות ונשים פשוטות קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: תפוח-הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי-עמל ושיפור של שנים רבות, מוגש עתה לפרות, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מאין יבואו למושבה המוקפת? כל גרעין וכל גבעול-קש מבער הצבא החונה מסביב. דורה, מאכל-תרנגולות – מוגש לפי אדם. המאור – פתילת-שמן, פיח ועיניים דומעות. שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי ניתק הגליל מן המושבה. שני קילומטרים צפונה מכאן – התורכים, שני קילומטרים דרומה מכאן – האנגלים, ושני המחנות נלחמים, ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול-שטנים של פגזים.

הכרמים שלא נעבדו ולא ניזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות-ההגנה אוכלות כשחין את הגוף הירוק, מדי ערב נהפך השדה הקרוב למרחק סתום, לוטה צעיפי-מוות. כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האקליפטוסים. פגזים מרטשים את בטן הגבעות, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החיילים. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד-מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מותחות את תוף-השמע, האף ממשש את הריחות ונוהה אחריהם ככלב: אבק-שריפה, מוות, אדמה ספוגת-טל – כל אלה נעשים למין שיקוי-פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.

הגבעות הענוות נהפכות לחזית אדירה. צבאות מתקדמים, נהדפים אחור, תותחי-ענק חורשים בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה נעשית ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזי כלה יעשו בתושביה. יודעים התורכים, שאנשי המושבה קיבלו בחדווה את הפטרולים הראשונים של האנגלים, ואלה אכלו לחם משולחנם ונפרדו מהם בידידות.

וממשיכה אסתר ומספרת על גיבורתה:

כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא-מוצא – ולו תתפוצץ כשרפנל זה לאלפי רסיסים. לא "דבורה" ולא "יהודית" – זיווה הינה! אחות-ואם לגורים, לילדים הרעבים-למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול-שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה... בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה... יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם.

ב-1930 מתפרסם בספרה הראשון "קמשונים" וב"מאזניים" שירה של אסתר "סבתות קדושות בירושלים" שבו מופיעות השורות: "ועם דבורה תחת התומר / אשת קהווה ואשוחח / על הגנה ומלחמה." שורות אלה עומדות כבר גם בסימן התנסותה של אסתר ביום ההתקפה על פתח-תקוה ב-5 במאי 1921, ואולם ניראה כי אלה הרגשותיה כבר מילדותה, כפי שעולה גם מסיפורה "שתי ילדות בפרדס פורח": "אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך".

זיווה מגייסת לתוכניתה את חברה עמרם. הם יוצאים בלילה, רכובים על סוסים. שם מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חונים האנגלים, חונה החופש, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות. – ואז נשמעות יריות, וזרם דם פורץ מזרועה של זיווה ומכסה את פניו של עמרם – –

כאמור, עלילת הסיפור דמיונית, אבל הסיטואציה המתוארת בו מבוססת על המתרחש בנפשה ובסביבתה של אסתר בדצמבר 1917.

לאחר שפטרולים שלהם כבר חדרו אל המושבה פעם אחת, ונסוגו, שבים הבריטים וכובשים את המושבה מידי התורכים בשבת, ה12- בדצמבר 1917, כ"ז בטבת תרע"ח. הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות. החיילים האנגלים משתכנים בחצרות האיכרים וחופרים בהן חפירות כדי להסתתר מפגזי התותחים שהתורכים מנחיתים על המושבה מצפון.

באחד הימים, בראשית שנת 1918, יוצא יהודה ראב לבקר בפרדסו, לאחר שלא היה יכול להגיע אליו כחודש ימים. הוא מוצא חורבן. בית-האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית-המנוע – נגנבו אף הם. גם לגדרות, לצינורות, ולתעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – אין זכר. רק מעט תפוחי-זהב נותרו על העצים. הוא פוגש שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים באמתחותיהם. הוא פונה אליהם ביידיש-אנגלית:

 "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!"

אחד מהם עונה לו: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!"

הוא ממשיך להתווכח איתם אולם כשהמילה "פייט" חוזרת ונשנית בפיהם פעמים רבות – הוא מחליט לבסוף להסתלק.

ימים אלה משתקפים בסיפורה של אסתר "גן שחרב", שנדפס ב-1934, ושגיבורתו אישה מן המושבה שחייה הם מאבק לשמירת הפרדס שלה, ולאחר כל נזקי הארבה והתורכים – דווקא החיילים האוסטראלים הם שפוגעים בו בצורה הקשה ביותר:

הלמות-מקבות העירה בוקר אחד את האישה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר-הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות-הגדר. האישה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי-הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר-הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.

האישה, פרועת-שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת-יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט-לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאישה ולא להשחית את עמל-כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו-בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.

בארכיונה של אסתר מצוי צילום של חיילים בריטים, החונים בחצר משפחתה בימי המלחמה העולמית, ומצידו השני – הקדשה. אם איני טועה, לפחות אחד מהם היה, לדבריה, חייל יהודי מלונדון. האם מושך מישהו מהחיילים הללו את ליבה והוא שמשאיר לה מזכרת? –

בעזבונה נמצא סיפור ללא שם, משנת 1934 לערך, שלא פורסם בחייה; קראתי לו "קפטן היל" על שם גיבורו, החונה עם חייליו בחצר ביתו של האיכר ספיר, בן-דמות אביה של אסתר. יש בסיפור חלקים דימיוניים: עונת-השנה אינה מדוייקת, רות גיבורתו צעירה מאסתר בחמש שנים לערך, וכן בדוייה פרשת האהבה שבין רות לקפטן היל; ואולם ההפגזות, הלישה, החצר, ודמות אסתר – אמיתיים.

תקופת-כתיבתו מקבילה לסיפור אחר של אסתר, "ריבת-שושנים" (1933), ואותו מעמד חושני של היצמדות בין גבר לנערה, שניהם זרים או שונים, חוזר בסיומיהם. הסיפור עשוי להתרחש רק באביב ובתחילת קיץ 1918, לאחר שהאנגלים כובשים את המושבה, ובטרם הם שולחים את תושביה ל"גלות" בתל-אביב. מספרת אסתר:

חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי מכסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשמתארכת ישיבתם יותר משבוע, צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.

לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר מתעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות יבשות עדיין; שמלתה הקצרה מתבדרת כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיא מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, אדמת החמרה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה שאותה היא אינה מבינה, רק גבה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת עוברת לכל אורכו.

קפטן היל דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות – עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.

החיילים הבלונדינים מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – הם למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, הוא גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.

השמיים האפורים-לבנים עייפים עד מוות, ועל גדרות השיטה רובצת שכבת אבק כבדה, שפורחת ומקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב מבריק ברק אשר דומה ליריית תותח רחוק ואינו מושך ביותר את העין, אך כשמתכסים השמיים עננים כבדים, והטיפות הבודדות הולכות ומצטופפות, הולכות ומתחזקות – מתרחבים הנחיריים, והריאות שואפות אוויר לח וטהור.

רות לשה את הבצק, שעליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שוקעות בעיסה הרכה וניתקות ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעים בקצב; ראשה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.

 "!Excuse me" – עולה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עומד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה מחזיק סיגרה ומראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.

עיני רות נחות רגע בעיניו. היא מושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדולקת על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שמכבה אותה. אז נחות עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, מדליק את הסיגרה ומביט בה רגעים מיספר, אחר מפשיל את שרווליו ומראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות מבינה, ובמשהו גאווה מראה אף היא על זרועותיה השזופות, ומתאדמת במקצת – אז הוא כורע ליד העריבה, מחזיק בידה דבוקת הבצק ונושק לה – שפתיו מתכסות מי בצק לבנים, ורות מראה לו על הבצק ועל שפתיו וממלמלת עברית: "לבנות, שפתיך לבנות!" וצוחקת.

הוא מבין, משהה עליה מבט ארוך ועונה משהו בקולו המתון, מתקין את הרצועה על חזהו ויוצא; בו-ברגע נשמעת שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות יודעת את פירוש השריקה – פגז; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן יפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.

השריקה מסתלסלת גבוה מעל הגגות, ההתפוצצות רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " מחליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, השריקות מתגברות, מנמיכות, מתחילות לרדוף זו את זו, להצטלב, תכלת השמיים נעשית יריעה שסועה ומתנודדת, המבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.

תוף האוזן רוצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקות, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם מתקדרות, והילדים מייללים מבלי לתת מחסום לפיהם:

 "אל המרתף!"

בין-רגע מתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חושבת רות מיכנית, ואוזניה לפגזים ההולכים ומתקרבים לאיזור החצר; "לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך שיהיה לחם."

היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.

רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו מורחבות אבל שקטות, ודבריו הם פקודה.

רעש ההתפוצצויות מחריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – "כולן באות הנה," חושבת רות. הפרות מתחילות לגעות ברפת, שרפנל מתפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזים עד לרגלי היל. הוא עומד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו הוא פורש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.

ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו מתחילים להרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו תחת קילוח הברז, הלך ומצטייר לעיניה, סחרחורת הראש עברה, זרם חיים מתחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלים הפגזים, נפגשים, מצטלבים – המוות נובח – והם צוחקים!

המשך יבוא

* * *

לניר היקר

ברכות להחלמה מהירה

ושנה טובה ומבורכת לך

מכל המשפחה

* * *

נעמן כהן

הטעויות הטקטיות והאסטרטגיות

 בנאומו של נתניהו

נאומו של נתניהו בפני עצרת האו"ם ב-23.9.11 נתפש בארץ כנאום מוצלח, אך לא הוא. יש בו כמה כשלים מהותיים. הנה כמה מהם:

הנאום: "באומות המאוחדות רוב אוטומטי יכול להחליט הכול. הוא יכול להחליט שהשמש זורחת במערב. הם גם יכולים להחליט והם החליטו שהכותל בירושלים – המקום הקדוש ליהדות, שהוא איזור כבוש. ולמרות זאת אפילו כאן בעצרת האו"ם האמת יכולה לחלחל."

הטעות: הכותל איננו כלל המקום הקדוש ביותר ליהדות. המקום הקדוש ליהדות הוא בית המקדש. על נתניהו היה להדגיש שבית המקדש בירושלים עמד על כנו 1,600 שנה לפני הכיבוש הערבי של העיר.

הנאום: "חיזבאללה וחמאס ירו אלפי טילים על ערינו. לא הקפאנו את ההתנחלויות בעזה, עקרנו אותם. עשינו בדיוק את מה שהתיאוריה אומרת ואני לא חושב שאנשים זוכרים כמה רחוק הלכנו להשיג שלום. עקרנו אנשים מבתיהם, הוצאנו ילדים מהגנים ובתי הספר, הרסנו בבולדוזרים בתי כנסת, אפילו פינינו בתי קברות. ואז לאחר שעשינו את כל זה נתנו את המפתחות של עזה לנשיא עבאס."

הטעות: על נתניהו היה לומר שמדינת ישראל נתנה את המפתחות של עזה לנשיא עבאס אך הוא סולק משם בבושת פנים ע"י החמאס שהקים שם תיאוקרטיה מוסלמית פונדמנטליסטית שבבסיס מצעה הוא – חיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים בעולם. על נתניהו היה להדגיש שמר עבאס תבע באו"ם הכרה במדינה הכוללת איזור שהוא-עצמו על פי החוק אינו יכול כלל להיכנס אליו.

הנאום: "התיאוריה אומרת שזה אמור להסתדר ושהרשות יכולה לבנות מדינה. כל העולם הריע לנסיגה שלנו כמעשה של מדיניות. כמעשה נועז של שלום. אבל גבירותיי ורבותיי לא קיבלנו שלום. קיבלנו מלחמה. קיבלנו את איראן: הרשות התמוטטה ביום אחד ועשרת אלפים טילים הועברו על ידי איראן שלא לדבר על הנהר של כלי הנשק שזורמים מסיני לעזה. מדוע שזה לא יקרה שוב בגדה המערבית?

הטעות: טעות טקטית ואסטרטגית להשתמש במושג "גדה מערבית" כל מדינת ישראל (ורצועת עזה) נמצאת ה"גדה המערבית". על נתניהו היה להשתמש בביטוי "יהודה ושומרון". על נתניהו היה להדגיש שהמושג "ארץ ישראל" הוא המונח ההיסטורי המדוייק. על נתניהו היה להדגיש שאללה – אלוהים הערבי, הכריז כי "ארץ ישראל" שייכת רק לעם ישראל (קוראן סורה 7 פסוק 32) והוא (אללה) לא הכיר כלל בשם פלסטין שאינו מופיע כלל בקוראן. וכמובן היה על נתניהו להוסיף שישו, שהיה ישראלי לאומני, קרא לארצו "ארץ ישראל" (מתי פרק ב').

למרבה הצער, כרגע, במאבק על התודעה ההיסטורית – הפסדנו. המונח "פלסטין" נעשה שגור יותר לכן יש להמשיך להיאבק לשינוי התודעה ולהשתמש תמיד רק בשם "ארץ ישראל" במקום פלסטין, ובמונח "יהודה ושומרון" במקום "הגדה המערבית".

הנאום: ""כדי להגן על עצמה ישראל חייבת לשמור על נוכחות צבאית במוקדים אסטרטגיים חשובים בגדה המערבית. הסברתי את זה לאבו מאזן. הוא ענה שאם פלסטין תהיה מדינה עצמאית היא לא תוכל לקבל את ההסכם הזה. למה לא? לארה"ב יש לוחמים ביפן, לבריטניה יש בסיסים בקפריסין ואף אחד לא טוען שהן לא ריבוניות." 

הטעות: נתניהו מציג את ישראל כמעצמה קולוניאליסטית כובשת. ישראל אינה מעצמה כארה"ב או אנגליה, וטעות היא להציגה ככזו. וחמור יותר, באמירה הזו מכיר נתניהו בריבונות הפלסטינית ומציג את ישראל ככובש התובע הקמת בסיס צבאי. תביעה זו לקיום בסיס צבאי אינה צודקת ולטווח ארוך אין בה גם תועלת. שום בסיס צבאי לא ישרוד בריבונות זרה מחוץ לריבונות אזרחית ישראלית. הדבר העצוב הוא שנתניהו, שהיה המדינאי הישראלי האחרון שאחז במורשת רבין, נטש אותה לחלוטין. על פי תפישת רבין – כל בקעת הירדן במובן הרחב שלה חייב להישאר בריבונות ישראלית. ללא ריבונות ישראלית בבקעת הירדן לעולם לא תהיה המדינה הפלסטינית העתידה מפורזת. ללא פירוז אין שלום אלא מלחמה. על נתניהו שהזכיר את החלטת האו"ם 242 המדברת על גבולות בטוחים ומוכרים, היה לתבוע את הזכות לריבונות על כל בקעת הירדן.

חסר בנאום: במאבק על דעת הקהל היה צריך נתניהו להכריז כי הוא מסכים להקמת מדינה ערבית-פלסטינית מיידית שתכלול את רצועת עזה (אם מר עבאס ישלוט בה) ואת שטחי A פלוס ביהודה ושומרון. והוא קורא למר עבאס לשוב למו"מ על כל שאר הנושאים עד השגת הסכם שלום.

* * *

ברכות למדינת "פלסטין" ההיסטורית החדשה ורודפת השלום, שיסודותיה נטועים עוד בימי המקרא, ולעומד בראשה קטום-האצבע מהבריחה הבהולה מעזה – מחמוד עבאס אבו מאזן, על שביום הראשון ל"עצמאותכם", יום שישי האחרון, הצלחתם להרוג במכוניתם באבנים אב ובנו התינוק, הלל ויונתן פלמר הי"ד, כמעט בדיוק בשעה שבה עמדו "אידיוטים מוסריים" יהודיים וחגגו את "הקמת מדינתכם" בשדרות רוטשילד בתל-אביב. הידד לרוצחים מיידי האבנים! – כי בסך הכול היו אלה דם ונפשות של משפחת "מתנחלים"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו משתתפים בצערם של של עיתונאי "הארץ" משובטי תומס פרידמן ועמוס שוקן, שחרף כל תחזיותיהם השחורות, תואמות מה שהם חשבו שחושב גם אובמה נגד ישראל – נחלה ישראל ניצחון דיפלומטי גדול עם נאומו של אובמה בעצרת האו"ם. אבל הנמושות הללו, שמציירות את המציאות רק לפי האידיאולוגיה האנטי-ישראלית שלהן, לא יכלו לשאת את הניצחון ואת הגאווה ולפרגן לממשלת ישראל, וכבר למחרת, ביום חמישי האחרון, אחרי נאומו של אובמה, יצאו כמקלדת אחת שהפיקה עביט של שופכין על נתניהו ועל כל מה שישראל השיגה בנאומו של אובמה, והמשיכו ללכלך ולזרוע ייאוש, פירוד והאשמה עצמית בכמויות שמזכירות חרא של פילים. תמשיכו להתבוסס ברפש של עצמכם, "עיתונאי" "הארץ"! בעיניכם אויבינו תמיד צודקים ואילו הנהגתנו שווה לתחת! אנחנו בכוונה משתמשים במילים בוטות, כי זו הרמה האמיתית שלכם, מתחת לכל מאמריכם הצדקניים והמטומטמים!

* כשאנחנו רואים ושומעים בטלוויזיה את יו"ר ועד עובדי הרכבת גילה אדרעי מדברת – אנחנו ממש מתפחדים לעלות על רכבת כי גילה נראית מסוגלת לעצור אותה בגופה ממש, שלא לדבר על עוצמת קולה.

* מאחר שבשנה הבאה עלינו לטובה יחולק פרס ישראל לשירה, אנחנו ממליצים לתיתו לטבח הפייטן אייל שני שהעלה את רמת הפטפוט על צרכי האיצטומכא שאחריתם קקה – לאחד השיאים של הפואזיה העברית. רק על ההפלצות טרם שמענו את הגיגיו הרוחניים, שבהם הוא מצליח לטמטם את קהל הצופים. מעניין אם הוא גם יודע לבשל. מהניסיון היחיד שהיה לנו עימו, הוא לא. אבל כספק שורות של שירה אקטואלית בעלת משמעות פילוסופית הוא כיום פופולארי יותר מביאליק אלתרמן ורוני סומק גם יחד, כי אין ברברן קולינרי גדול ממנו, והוא כבר גם משפיע על כת שלמה של טבחים פטפטניים שמזיינים לנו את השכל כאילו אין כלל איראן הקרובה לפצצת הגרעין. חבל שאמרות השפר שלו טרם קובצו בספר בישול שהיה נעשה מהר מאוד מקדש לפלצנים.

* לא יאומן כי יסופר – ברכות למיסתורית ליום נישואיה ה-37 לאותו בעל – וכמו דבר לא השתנה אצל זוג היונים הללו לבד מהיקף המותניים.

* הרס היכל התרבות הולך ונמשך. אחרי השריפה בקומה העליונה, פורקו ונזרקו למזבלות כל הכסאות שהיו אמורים להישמר ואשר מבחינת חוזקם היו עשויים לשרוד דורות רבים! מי גוזר קופונים מהוואנדליזם?

* בסוף השבוע האחרון, כאשר התקשורת העולמית והישראלית והאו"ם כולו התעסקו רק בכינון "המדינה" הפלסטינית של המוקטעה – נרצחו עשרות מוסלמים בסוריה, בתימן, בלוב, בעיראק, באפגניסטן ובמדינות מוסלמיות אחרות, ומצבה של מצרים שאחרי מובאראכ המשיך להידרדר – אבל את מי זה מעניין? הרי בכך אי אפשר להאשים את ישראל וללקק את התחת לאירגוני הטרור של האיסלאם הקיצוני מתוך תקווה שלא יפגעו במדינות התומכות באבו-מאזן, "פליט השואה" מצפת – שאלמלא פעלה ב-48' מרגמת הדווידקה, שנשמעה באוזני תושביה המוסלמים של צפת כפצצת אטום – הם היו גוברים על יהודי צפת ושוחטים אותם עד לאחרון שבהם, לא לפני שהיו אונסים את הנשים, הנערות והנערים. איזה עולם צבוע ומנוול!

* כל הכבוד לבנימין נתניהו שדיבר אמת, מצרך נדיר מאוד באו"ם הבנוי על שקרים, ואשר נציגי מדינות הרוצחים הם היושבים בו בוועדות לזכויות אדם ולצדק!

* תחת הכותרת "משיח עכשיו" תוכלו לשמוע מטעם "בינה" אירוע של ראש השנה על גאולה פרטית, חברתית ולאומית ב-25 בספטמבר ברמת אפעל בהשתתפות דב אלבוים, הרב יובל שרלו, במבי שלג ואיציק שמולי. אנחנו מניחים שהיותו של המסעדן-לשעבר שמולי מ"מנהיגי" המחאה, אשר כיו"ר גם בזבז אולי את כספי אגודות הסטודנטים למאבק בקוטג' של "תנובה" וחסך לחברה קמפיין פרסום ענק לגבינה הנפלאה הזו – הביאוהו גם להיות מומחה לגאולה יהודית פרטית חברתית ולאומית – וזאת ברוח הטמטום הישראלי המצוי הרודף אחרי "טאלנטים" ו"סלבס" לשמוע ולקרוא מפיהם דברי אלוהים חיים.

בקרוב נוזמן לימי עיון שבהם ליף ושפיר תרצינה על ההתמודדות עם האיום הגרעיני האיראני, שלי יחימוביץ' תדגמן בתצוגת אופנה למבוגרות ואילו השף אייל שני יעביר סדנאות שירה ממערכת העיכול וידבר על הרוח שבבועות הבצק ובתאנים האפויות.

* אנחנו מניחים שכוונות הוועדה של פרופ' טרכטנברג הן טובות כמו למשל באשר להקמת יש מאין של עוד מפעל ענק לייצור מלט שיתחרה ב"נשר" הקיים – או ייבוא מזון שיתחרה בחקלאות, במשק החלב ובתעשיית המזון הישראלית עד להתמוטטותן – או שבירת המונופולים של "אגד ו"דן" [אם איננו טועים מחירי הכרטיסים נמצאים בפיקוח] שפירושה הקמת עוד מנגנונים יקרים ומוסכים של עוד תריסר חברות תחבורה חדשות ומיותרות – או הקמת מאות מעונות מורשים לתינוקות ולילדים קטנטנים [בינתיים, החל משנה זו, מרבית הפעוטונים הפרטיים עוברים על החוק כי אינם יכולים לעמוד בדרישות החדשות!] – ועוד חלומות באספמיה מסוג אלה, שתוצאתם תהיה כמו תוצאות ועדת בכר – שאחרי הצעקה הציבורית הוציאה [בלי לשאול אותנו] את קופות הגמל שלנו מהבנקים ומסרה אותן לחברות ביטוח ולחברות השקעה פרטיות ופרטיות-למחצה – ואצל אלה, בהלוואות חסרות אחריות שהעניקו לטייקונים ולפושטי רגל [ממונפים בלשון מכובסת] – נמוגו חסכונותינו לעת זיקנתנו, חסכונות אשר סברנו בתומנו כי הבנקים והמדינה הם האחראים להם ולא הז'וליקים! –

בקיצור, ד"ר יובל שטייניץ יִסֵר אתכם בשוטים ופרופ' מנואל טרכטנברג יְיסר אתכם בעקרבים! – תנו לדפני, לאיציק ולסתיו לנהל את המדינה ותראו שהכול יהיה בסדר! שהרי עוד לא היתה "מהפכה" מופרכת שכזו – שבה מעמד הביניים המטומטם מפגין ומצליח להרֵע את מצבו ולשלם [בקרוב] יותר מיסים  ולקבל יותר התייקרויות – והכול לטובת הגדלת התמיכה בשכבות של העניים-באמת והעניים-לכאורה-ומרצון שחלקם פאראזיטים וחלקם מעלימי הכנסות מעבודה מטעם הכלכלה השחורה!

* חזרנו מלאי התפעלות מהסרט הדוקומנטארי "הדירה" של ארנון גולדפינגר, בסינימטק. ממש מעולה. הוא מצטרף ל"בוקר טוב מר פידלמן" שראינו בכיכובו של השחקן הנפלא ששון גבאי, והסרט הדוקומנטארי "הצלמניה", וכמובן "הערת שוליים" עטור הפרסים – בקיצור, נראה לנו שתעשיית הסרטים הישראלית עושה לאחרונה צעדי ענק לקראת איכות בינלאומית, ובהשקעות נמוכות יחסית; ומה שעוד יותר משמח הוא שהפעם סרטים ישראליים זוכים להצלחה ללא שום ניסיון להיות חלק מהתעמולה הפלסטינית ואולי גם להיעזר בה בחו"ל. אין בארבעה הסרטים שהזכרנו שום התייחסות לפלסטינים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,268 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל