הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון ראש השנה תשע"ב מס' 682

שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל ולנמענינו

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, לקראת יום חמישי, א' בתשרי תשע"ב, 29 בספטמבר 2011

עם הצרופות 1. ד"ר אברהם-חיים גרין. 2. אלוף בצלות ואלוף שום של ביאליק.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְפִלַּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי לְרֹאש הַשָּנָה. // יואל רפל: 'סימנים' נאכלים, מקורותיו וגלגוליו של סדר ראש השנה. // קישור לאוסף השנות טובות של הדי אור. // איליה בר-זאב: עוד יום במדבר. // דייויד סלע: משלוח "שנות טובות" בימים ההם ובזמן הזה! // ד"ר גיא בכור: נחלצים ממבוך הספקות: מהפך בדה-לגיטימציה של ישראל. // מ. דן: עוד על תוצרים של "מדעים מדוייקים". // יצחק שויגר: קפה עם בכירי המודיעין. // רון וייס: כהן חוזר על השקר של נתניהו. // אלכס סופרון: מסופקני אם ראש הממשלה מר נתניהו יקרא את דבריי אבל אולי תוכנם יובא לתשומת ליבו. // דבורה קוזוינר: חַבְרוֹתַי וַאֲנִי. // אורי הייטנר: 1. אשת השנה תשע"א: דפני ליף. 2. מיהם שומרי העיר? // "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" מאת: אברהם בר-אב (בן-טאטה). // יואל נץ: "לא קראתי את פסטרנק אבל אני מוקיע אותו בזעם." //  משירי בוריס פסטרנק, בתרגומו של יואל נץ. //  אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובמלחמת העולם.  8. בן-דודתה, הדוקטור הצעיר והאהוב, גווֵע בצפת. // מרדכי בן חורין: אחד = 2,400. // מָשָה  מִנִּבְכֵי  חֶלְשוֹנוֹ, פרק ל"ז, מאת משה ברק, גבת. שָקִיעַ – בְּלִיט. // משה כהן: הנדון: גבולות הצדק החברתי. // רות ירדני כץ: איחולי שנה טובה. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

יוסי גמזו

תְפִלַּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי לְרֹאש הַשָּנָה

 

"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,

אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

(הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)

 

אֱלֹהֵי הַמִּלִּים שֶל אוֹתָם שֶאֵינָם

דּוֹלִים אוֹתָן מִשּוּם סִדּוּר אוֹ שוּם מַחְזוֹר אוֹ סֵפֶר-

תְּפִלּוֹת, מִלְּבַד הַקֶּצֶב הָאִינְטִימִי שֶלֹּא נָם

בִּשְׂמֹאל-חָזָם וּנְגִינָתוֹ אַף פַּעַם לֹא נֶחְשֶׂפֶת

לְאֹזֶן זָר זוּלַת לָאֹזֶן הַפְּנִימִית מְאֹד

שֶל מִי שֶמְּצוֹתֵת לְתוֹךְ מַכַּ"ם-עַצְמוֹ בְּקֶשֶב

בּוֹ לֹא רַק פְּעִימוֹת לִבּוֹ דוֹבְרוֹת אֵלָיו בְּעוֹד

כֻּלּוֹ רָתוּק לָהֶן כְּמוֹ לְתִשְדֹּרֶת-מוֹרְס נוֹקֶשֶת,

כִּי אִם אֲפִלּוּ כָּל שְתִיקַת סִינְקוֹפָּה מַדְמִימָה

בֵּין הֹלֶם-לֵב לְהֹלֶם-לֵב אוֹמֶרֶת לוֹ בְּלִי הֶגֶה

דְּבָרִים שֶבִּשְׂפָתָם הַחֲשָאִית, הַמַּפְנִימָה

נִרְקֶמֶת בּוֹ תְּפִלָּה שֶאֶל שִׂימַת-לִבְּךָ עוֹרֶגֶת.

 

אַתָּה, שֶמְּקַבֵּל שָם בִּמְרוֹמֵי שַפְרִיר עֶלְיוֹן

בְּדֹאַר-הָאֲוִיר שֶל עַנְנֵי כְּבוֹדְךָ בְּאֵלֶם

גַּם אֶת תְּפִלּוֹת הַהֵם שֶאֶת חֶשְבּוֹן-נַפְשָם יוֹם-יוֹם

עוֹשִׂים וְלֹא רַק בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

גַם אִם הֵם כָּרָגִיל נִדְחִים אֵי-שָם לְסוֹף הַתּוֹר

כְּמִין בָּנִים חוֹרְגִים הַמִּתְעַקְּשִים לִקְרֹא אֵלֶיךָ

לא מִדַּפִּים גְּלוּיִים כִּי אִם מֵעֹמֶק הַמִּסְתּוֹר

שֶל מַשֶּהוּ אִישִי, אִם גַם עִלֵּג הוּא וְחֵלֵכָה,

אַתָּה, שֶלֹּא רַק אֵין אָנוּ מִתְמַרְפְּקִים אַף פַּעַם

לְהִדָּחֵף אֵלֶיךָ כְּמוֹ הַרְבֵּה קוֹפְצִים בְּרֹאש,

רַק זוֹעֲקִים לְךָ בְּלִי קוֹל, וְלוּא רַק מִן הַטַּעַם

שֶאַתָּה אַבָּא שֶל כֻּלָּנוּ, וְאִם לֹא לִדְרֹש

אוּלַי מֻתָּר עוֹד לְפָחוֹת לִרְצוֹת, לִכְסֹף, לִכְמֹהַּ

שֶגַּם לִגְלוּיֵי-רֹאש אַךְ גְּלוּיֵי-לֵב אַתָּה מַקְשִיב

וְגַם אֶת תְּפִלָּתָם אַתָּה מוֹאִיל אוּלַי לִשְמֹעַ

וְגַם לִתְחִנָּתָם מֵעֵת לְעֵת אַתָּה מֵשִיב.

 

אָז אַף עַל פִּי שֶאֵין אָנוּ שוֹגִים בְּאַשְלָיוֹת

כִּי תִתָּכֵן שָנָה שֶכֻּלָּהּ אוֹר וְאֵין צְלָלִים בָּהּ

עֲשֵׂה לָנוּ כָּזֹאת שֶבָּהּ נוּכַל סוֹף-סוֹף לִהְיוֹת

שְלֵוִים עַל אַדְמָתֵנוּ בְּלִי מַטְּחֵי טֵרוֹר אַלִּים בָּהּ

שֶל אֵלֶּה שֶבִּמְקוֹם שֶיְּחַלְּצוּ אֶת פְּלִיטֵיהֶם

מֵעֹנִי, מֵחֶשְכַת הַבַּעֲרוּת וְשִׂנְאַת-נֵצַח

יוֹרִים בָּנוּ פַּצְמָ"ר, קָסָאם וּגְרָאד מִבָּתֵּיהֶם

שֶל מִי שֶמְּשַמְּשִים כְּקִיר-מָגֵן לִכְנֻפְיוֹת-רֶצַח

רַק עַל מְנַת לִטְעֹן תּוֹךְ הַזָּלַת דִּמְעוֹת-תַּנִּין

כִּי מִגְנַנְתֵּנוּ מְכַלָּה זָקֵן, אִשָּה וָיֶלֶד

כְּשֶאֶת הַצִּינִיּוּת הַזֹּאת סוֹפֵג עוֹלָם "אָנִין"

עִם סְטַאנְדַּרְטִים כְּפוּלִים וְאַנְטִישֵמִיּוּת מֻרְעֶלֶת.

וְתֵן לָנוּ בְּחַסְדְּךָ כִּי בִּכְבִישֵינוּ אָנוּ

תִזְרֹם תַּעֲבוּרָה שְפוּיָה וְלֹא נְהַר-דָּמִים

שֶאֵין בּוֹ גַם שָבוּעַ בּוֹ אֵינוֹ פּוֹקֵד אוֹתָנוּ

מוֹתָם הַמְּיֻתָּר כָּל-כָּךְ שֶל אֶזְרָחִים תְּמִימִים.

 

וּכְמוֹ שֶבִּנְעִילַת כִּפּוּר אוֹמְרִים "פְּתַח לָנוּ שַעַר"

סְגֹר לָנוּ פַּעַר, אֱלֹהַי, אֶת פַּעַר-הַחֶרְפָּה

בֵּין עֹשֶר-עֹשֶק חֲזִירִי לְאֶבְיוֹנוּת וָצַעַר

בָּם אֵין דִּמְעַת הָעֲשוּקִים מֵעֵינֵיהֶם מַרְפָּה,

שֶכֵּן מִלְּבַד מְחָאָתוֹ שֶל מַעֲמַד-בֵּינַיִם

שֶזֶּה שָנִים אֵין שוּם מִמְסָד אֶת שְחִיקָתוֹ פּוֹתֵר

עוֹלָה, עַל אַף חֵרְשוּת קַבַּרְנִיטֵינוּ, עַד שָמַיִם

מְצוּקָתוֹ שֶל מַעֲמָד נָמוּךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר

וְאֵלֶּה שֶעוֹבְדִים, עוֹבְדִים קָשֶה מְאֹד, עַד גֹּדֶש

וְקַלְקָלַת-הַשּוּק לָהֶם פּוֹשֶטֶת אֶת הָעוֹר

אֲבָל לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה לֹא גוֹמְרִים כָּאן אֶת הַחֹדֶש

הֵם כֶּתֶם עַל יֻמְרַת כֻּלָּנוּ כָּאן כְּעַם נָאוֹר.

 

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, רִבּוֹן-עוֹלָם, תֵּן סוֹפְסוֹף שֵׂכֶל

לִבְנֵי-דּוֹדֵנוּ וּנְצִיגֵינוּ-אָנוּ סְבִיב שֻלְחַן-

הַדִּיּוּנִים (שֶרַק הַהִתְכַּנְּסוּת סְבִיבוֹ חוֹסֶכֶת

דָּמִים מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל בִּמְקוֹם הֶמְשֵךְ פֻּלְחָן

שֶל קָרְבְּנוֹת-אָדָם בְּלִי סוֹף לַמֹּלֶךְ הַבּוּלֶמִי

שֶל מַשְׂטֵמַת-הַנֵּצַח בֵּין יִצְחָק לְיִשְמָעֵאל)

כִּי שִׂיא הָאַנְטִישֵמִיּוּת הוּא הַגִּ'יהָאד הַשֵּמִי

וְקִפָּאוֹן אוֹ קִבָּעוֹן בֵּין עַם לְעַם נוֹעֵל

כָּל אֶפְשָרוּת לְהֵחָלְצוּת מֵחַרְצֻבּוֹת הַלִּימְבּוֹ

שֶבּוֹ בִּכְיָהּ שֶל אִמָּא שַכּוּלָה, אִם בְּעִבְרִית

אוֹ בְּעַרְבִית צְלִילוֹ שָוֶה וְאִיש לֹא יַעֲלִים בּוֹ

אֶת זַעֲקַת הַ"דַי כְּבָר!"ֹ הַשּוֹתֶתֶת מִכָּל וְרִיד.

 

אֱלֹהֵי הַתְּפִלּוֹת שֶאִם אֵין לָהֶן קוֹל אֵין סִבָּה שֶתֻּשְלַכְנָה הַמַּיְמָה  

וְאִם אֵין הֵן כְּתוּבוֹת בַּסְּפָרִים עוֹד מִלּוּחַ-הַלֵּב חוֹתָמָן לֹא נִמְחָה

כֵּי לַמְרוֹת שֶאֵינָן מֹעֲלוֹת עַל הַכְּתָב מֹעֲלוֹת הֵן אֵלֶיךָ, שָמַיְמָה,

בְּתִקְוָה שֶכְּשֵם שֶיָּצְאוּ מִלִּבֵּנוּ כַּנֵּס יִכָּנְסוּ אֶל לִבְּךָ, –

תֵן לָנוּ שְנַת קְצָת יוֹתֵר מִדַּת צֶדֶק וּקְצָת פָּחוֹת עָוֶל וָרֶשַע

תֵן שְנַת שָלוֹם וּלְכָל הַזְּקוּקִים לְכָךְ לֶחֶם, וְגַג, וְתִקְוָה

וְתֵן לְכָל בְּרוּאֶיךָ לְהַרְגִּיש כִּי יֵש עוֹד יֶשַע

וְיֵש עוֹד בַּעַל-בַּיִת לָעוֹלָם. שָנָה טוֹבָה!

 

 

 

* * *

יואל רפל

'סימנים' נאכלים

מקורותיו וגלגוליו של סדר ראש השנה

"יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רובייא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא, וכשיאכל רובייא יאמר "יהי רצון שירבו זכויותינו, כרתי – יכרתו שונאינו, קרא – יקרע גזר דיננו."

כך פותח רבי יוסף קארו, במאה ה-16, את הסימן "דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה" בשולחן ערוך-אורח חיים (סימן תקפג). עבורר בי יוסף קארו הקפדה על אכילת מאכלים מסויימים בערב ראש השנה היא בבחינת הלכה שיש לנהוג בקיומה כבמצווה. האומנם אכילת אותם מאכלים שמציין רבי יוסף קארו היא בבחינת הלכה? ידוע שרבים מבני עדות אשכנז אינם אוכלים את הירקות שהוזכרו אך מקפידים באכילת תפוח הטבול בדבש המוזכר על ידי הרמ"א אך לא על ידי מרן. מהו מקורו ומהו טעמו של מנהג אכילת הירקות והפירות שנקשרה בו אמירת 'יהי רצון'? התקוות, הציפיות והכמיהות הנלוות לכניסת שנה חדשה נשזרו בתפילות להמתקת גזר הדין, במנהגים ובהם משלוח ברכות, איחולים הדדיים, ברכת 'שהחיינו' ואכילת סימנים בארוחות החג. המקור הראשוני ל'סימנים' הוא בדברי האמורא אביי (הוריות יב ע"א וכן כריתות ו ע"א) "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל אינש למיחזי בריש שתא, קרא ורובייא , כרתי, סילקא, ותמרי" – תרגם הרב עדין שטיינזלץ "עכשיו שאתה אומר סימן דבר הוא (ויש בו ממש) לעולם יהא אדם רגיל לראות בראש השנה בסעודתו דלעת ורובייא כרישין ותרדים ותמרים."

במסכת כריתות מובא הטקסט בשינוי, במקום למיחזי – לראות נאמר למיכל –לאכול. מהטקסט התלמודי עולה כי מנהגו של אביי היה לפאר את שולחן סעודת ערב החג בהנחת ירקות שנועדו להיות סימן-סגולה בלשון ימינו.

מדוע צוינו דווקא גידולים אלה? מפרש רש"י "דהני גדלי לעגל טפי = שאלו גדלים מהר יותר משאר הגידולים. וכן פרש כך רבנו גרשום מאור הגולה [מסכת כריתות] "דכל אלו גדלין מהרה וכן יגדלו נכסיו." לסימנים שציין אביי נוספו "סימנים" נוספים והמוכר שבהם, אכילת תפוח בדבש, וכן אכילת רימונים ו"אכילת בשר שמן וכל מיני מתיק" [מרדכי, מס' יומא].

שלב נוסף בהתפתחות מנהג ה"סימנים" מתואר בספר אבודרהם, ספרד 1340 [סדר תפילות ראש השנה] "בתשובת הגאונים כתוב וכן מנהג כל החכמים שמקריבין לפניהן בראש השנה טנא שיש בו דלועין ופול מצרי כרישין ושלקות ותמרים ומניחים ידיהן על כל אחד ומוציאין משמותם סימן טוב, ואומרים על דלעת – קרא, "וקרע גזר דיננו", ועל פול – רוביא, "ירבו זכויותינו", ועל הכרתי "יכרתו שונאינו", ועל התרדים – סילקא "יסתלקו עוונותינו" ועל התמרים "יתמו חטאינו" ומוסיפים עוד רימון ואומרים "נרבה זכויותינו כרימון" ויש אומרים בלשון התפילה "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שייקראו לפניך זכויותינו ושיקרא גזר דיננו. ... ויש נוהגין לאכול בראש השנה ראש כבש ודגים ומיני מתיקה."

חשיבות רבה לדבריו של אבודרהם "המכסה" בספרו כמעט את כל הסימנים המקובלים בסעודות ראש השנה, הן בעדות ספרד והן בעדות אשכנז. והמציין כי אומרים על כל ירק "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו..." אבודרהם אינו מזכיר שאוכלים את אותם 'סימנים' ובכך מסתמך על הטקסט התלמודי כפי שגם תרגם הרב שטיינזלץ למיחזי – לראות, בראש השנה. מכאן, שה'סימנים' היו מונחים על שולחן הסעודה, ובעל הבית היה מניח ידו על כל סימן וסימן, בבחינת מה שייקבע או ישפיע על גורלו.

בין למיחז – לראות, לבין מיכל – לאכול, נמצא פער גדול. רבי יעקב בעל הטורים, בן זמנו של אבודרהם, מעתיק למיכל – לאכול "כל מקום ומקום לפי מנהגו. כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח בדבש לומר 'תתחדש עלינו שנה מתוקה, ובפרובינציה [פרובנס] נוהגין להביא על השולחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב... והר"ם – והרב רבי מאיר מרוטנבורג, היה רגיל לאכול ראש איל, זכר לאילו של יצחק".

אם נסכם עד עתה נוכל לקבוע כי השולחן ערוך מביא להלכה מנהג שנזכר בדברי אביי ואשר התפתח במרוצת הדורות על-ידי הגאונים והראשונים שהוסיפו 'סימנים'. אלא שהשולחן ערוך שהבאנו בפתח הדברים מציין רמזים אחרים להסברים שניתנו.

מהתפתחות המנהג אנו לומדים כי בתחילה היו הירקות מונחים על השולחן, מאוחר יותר, כפי שמציין אבודרהם , הוסיפו את אמירת 'יהי רצון' שהיא חלק משמעותי בטקס עצמו. כאשר היו הירקות מונחים על השולחן הרי שבהסתכלות עליהם היה משום 'ניחוש' לגבי העתיד.אך יש איסור מפורש על ניחוש באמצעות סימנים, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה יא, ד) "אין מנחשים כגויים שנאמר 'לא תנחשו.' כיצד הוא הניחוש? כגון אלו שאומרים – הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום..." אמירת 'יהי רצון' הנסמכת לכל אחד מה'סימנים' נועדה להתגבר על הקשר בין ה'סימנים' לבין הניחוש, כאשר אמירת 'יהי רצון' היא העיקר והאכילה רק נלווית לכך.

 

מיון וסיווג הסימנים

ריבוי 'הסימנים' שכיום כולם נאכלים מאפשר מיונם וסיווגם לארבע קבוצות, שכל אחת מהן מתאפיינת בייחוד משלה.

מאכלים שיש סמליות בשמם – קבוצה זו היא הגדולה בקבוצות המאכלים של ראש השנה והיא כוללת את הדלעת – קרא, תלתן – רוביא, כרתי, סילקא, ותמרי שאת המשמעות הסמלית בשמם כבר פירטנו.

המנהג לאכול ראש של כבש מוזכר לראשונה בדברי רבי נטרונאי גאון [ב.מ. לוין, אוצר הגאונים, ר"ה עמ' 52-53] – "ושחקרתם שאנו רגילין ליקח ראש של כבש בראש השנה ולאכול ושאלתם לפרש לכם דבר זה – נחש לטובה הוא, וחכמים וכל אנשי בבל כן עושים. ורגילים לעשות שבערב ראש השנה לוקחין בשר או ראשים של צאן ומבשלים אותם בטיסני או בדבר מתיקה. ואין מבשלים בישול שיש בו חומץ. כדי שתהא כל השנה כולה מתוקה וערבה ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה."

מאכלים בעלי צורה סמלית – מקובל מאוד לעשות את החלות לחג בצורת סולמות על יסוד "מי יעני ומי יעשר מי ישפל ומי ירום. ובמדרש [בראשית רבה פס"ח] נאמר שהקב"ה עושה סולמות ברקיע, משפיל לזה ומרים לזה, מוריד לזה ומעלה לזה. יש האופין את החלות בדמות ציפורים על יסוד הפסוק [ישעיהו לא,ה] "כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים." מנהג נוסף לאפות חלות עגולות ומוקפות זרים של בצק, על יסוד המילים בתפילה "ובכן לך הכל יכתירו."

מאכלים סמליים בתוכנם קבוצה זו היא המוכרת ביותר בין מאכלי ראש השנה וכוללת את התפוח בדבש שאכילתו מלווה בתקווה לשנה טובה ומתוקה, הרימון שמלווה בתקווה שירבו זכויותינו כרימון והדגים שפרים ורבים במהירות ואכילתם משולבת ברמז לפרייה ולרבייה כמותם.

מאכלים שנמנעים מלאכול. ישנה קבוצה קטנה של מאכלים כמו חומץ שאין אוכלים בראש השנה. נוהגים שלא לאכול אגוז שהוא בגימטריה – חטא [חט – ללא 'א'], וכן מפני שאכילת אגוזים גורמת לשיעול – לכיח ולכיחה.

היש סדר באכילת 'הסימנים'? דומה כי הסדר היחיד הוא זה הקובע קדימויות בברכות. אך האם חובה לאכול את הסימנים? התשובה היא חד-משמעית, לא. כל המאכלים הם בגדר סימן ורמז, שיש המחפשים אותם ויש המתעלמים מהם. אלה וגם אלה מתפללים לשנה טובה ומתוקה.

 

* * *

http://www.youtube.com/watch?v=GIeqMgkYzk0

מתוך אוסף השנות טובות שליבאמת שתהיה לכולנו שנה נהדרת

איבון והדי אור

נ"ב: הפתיחה והכתיבה לא שלי

 

* * *

איליה בר-זאב

עוד יום במדבר

 

בְּהֵחָבֵא,

עֳפָרִים עֵירֻמִּים מְבַקְשִׁים לִגְלֹשׁ אֶל הַמַּיִם,

תְּאֵוִים לִשְׁתּוֹת,

חוֹשְׁשִים –

מַמְתִּינִים בְּסֵתֶר צִמְחִיַּת הַמִּדְבָּר.

 

לְשׁוֹן אֵם מְשֻׁרְבֶּבֶת מְלַקֶּקֶת בְּגוּפָם, מַרְחִיקָה רֵיחוֹת

מְגָרֵי טוֹרְפִים טַפִּילִיִּים.

 

בְּפִנּוֹת הַאֲכָלָה בְּאוּשׁוֹת נְשָׁרִים חֲדֵּי עַיִן מְחַדְּדִים

מָקּוֹר מְאֻנְקָל,

רְעֵבִים לִמְנַת הַבָּשָׂר,לְדַם חֲלָלִים

כִּכְלָבִים

הַמְּלַקְּקִים מִן הַיָּם.

 

צִפֳרֵי טֶרֶף רוֹחֲשׁוֹת בַּמְּצוּקִים, נִכְחָדוֹת כְּנֶשֶׁר פֵּרוֹת

בְּטוֹרְבִּינוֹת הָרוּחַ.

 

עוֹד יוֹם בַּמִּדְבָּר –

מֵטִיבֵי לֶכֶת נֶאֱסָפִים בִּקְבוּצוֹת קְבוּצוֹת לַחֲווֹת

אֶת פִּלְאֵי הַטֶּבַע.

 

 

 

* * *

דייויד סלע

משלוח "שנות טובות" בימים ההם ובזמן הזה!

מאת: עורך אתר נוסטלגיה אונליין –שימור המורשת הישראלית

 

ההתחלה: מעתיקים מהגויים...

הנוהג לשלוח אגרות ברכה לראש השנה היה מנהג קבוע אצל בני העם היהודי במשך מאות שנים, עד שפסק לפני כ-30 שנה. מקור המנהג לשלוח אגרות ברכה לשנה חדשה הוא בגרמניה של ימי הביניים. קרוב לוודאי שמשלוח אגרות ברכה לשנה חדשה היה במקור מנהג של גויים שאומץ על ידי יהודים בזמנים ההם – ורבני אשכנז המליצו לציבור היהודי בגולה לאחל איש לרעהו שנה טובה בדרך של אגרת ברכה. מיהדות גרמניה התפתח המנהג ליהודים שחיו באסטריה ובשוויץ ומשם במהירות לכל ארצות אירופה וארה"ב.

במאה ה-19, עם התפתחות ענף הדפוס, החלו להופיע גלויות מסחריות ששימשו כדרך התקשרות והתכתבות בין אנשים. בתקופה בה שירותי הדואר הלכו והשתכללו ומשלוח גלויות היה אחד ממקורות ההכנסה הראשונים של שירותי דואר השונים – הפכו משרדי הדואר להיות המשווקים של אגרות ברכה לשנה טובה. היו אלה גלויות מסחריות רגילות בשחור לבן שהשתמשו בהן גם לאיחול ברכות לשנה טובה בלי שהיה לחזות הגלויה כל קשר ישיר לדבר השנה החדשה, כמו למשל גלויה עם צילום שחור לבן של עיר המגורים בה התגורר שולח הגלויה, עליה נכתבו דברי ברכה. לאחר מכן החלו להתפתח גלויות ייעודיות שכללו בחזית ברכה לשנה טובה, עם מקום לכתיבה מאחור, הוספת בול ומשלוח.

 

אגרת ברכה כמקדמת את תעשיית ה"שנור", ומקודמת בעזרת הציונות

יהודים מאירופה שלחו גלויות למקורביהם בני היישוב הישן בארץ ישראל דרך הדואר האוסטרי והדואר העות'מני – וכך התגלגל העניין לישראל. הראשונים לאמץ את מנהג משלוח השנות טובות בישראל היו ה"שנוררים", אותם מגייסי כספים עבור מוסדות דת ואחרים. הם הבינו מיד בחושיהם המסחריים שאפשר לנצל את הרגשות החמים של החגים לשימור ולטיפוח תורמים קיימים ופוטנציאליים מאלה שחיים מחוץ לגבולות ישראל. כמענה לצורך מסחרי זה התפתחה בארץ ישראל תעשיה קטנה של ייצור אגרות ברכה לשנה טובה שכללו מראות מצוירים של מקומות בארץ כמו קבר רחל, הכותל, קברי האבות בחברון, דמויות של צדיקים וחזיונות תנ"כיים, שופרות, ארונות קודש, ספרי תורה, תשמישי קדושה וכו'.

הופעת הציונות תרמה רבות לא רק להתפתחות של תנועת השיבה לציון אלא גם העשירה את תרבות משלוח השנות טובות. האגרות החלו להיות מקושטות במוטיבים ציוניים חדשים שבאו לבטא את הבשורה של חזרה לציון, בין אם החזרה התקיימה בפועל או נישאה על גלי הכיסופים לציון. איורים של הרצל, ציורים של מושבות בארץ, חקלאים מעבדים את אדמתם, פירות ותבואת הארץ – כל אלה החלו להופיע על אגרות הברכה לשנה טובה, כאשר בנוסף לאיחולי ה"שנה טובה" המקובלים הופיעו איחולי ברכה "לאומיים" שנתנו ביטוי למציאות הבית הלאומי שהולך ונבנה.

 

שנות החמישים: הטכנולוגיה מתפתחת וגם ה"שנוטובות"

עד שנות החמישים היו השנות טובות בעיקר אלה של המתכונות הקטנה, בנוסף לשנות טובות בגודל גלוייה, אולם בשנות החמישים, עם השתכללות אמצעי הדפוס ותחילת המעבר לדפוס בצבע – התחילו להיות משווקות שנות טובות שלא רק צבועות ביד – אלא מודפסות בצבע ממש, אם כי האיכות הצבעונית של ההדפסה היתה ירודה בשנים הראשונות.

לקראת סוף שנות החמישים חל מהפך בענף ייצור השנות טובות שמקורו בשתי סיבות: ראשית התפתחות ציוד הצילום אפשר ייצור ברכות שנה טובה עם תצלומים צבעוניים (הובילה בזה חברת "פלפוט"), ובנוסף – ליצרני האגרות ברכה נמאס לשלם סכומים גבוהים לציירים ולגרפיקאים שיצרו ציורים צבעוניים לשנות טובות, וכעת עם התפתחות הצילום הצבעוני הם פתרו את בעיית העלויות בצילום שקישט את חזית אגרת הברכה. אי לכך, בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, מלאה הארץ באגרות ברכה מצולמות, של מקומות בארץ, צילומי טבע ונוף וגם צילומים רבים של מוסדות ציבור וכו' – כל מה שצולם בצבע – הפך להיות מתאים להתנוסס בכבוד על אגרת ברכה לשנה טובה, ואלה המצולמות הפכו ללהיט והדיחו ממקומן את אגרות הברכה המציירות ביד – גם את אלה הפופולאריות ביותר, עם הזהבים...

 

תור הזהב: מלחמת ששת הימים

תור הזהב של השנות טובות התקיים בארץ לאורך שנות השישים, ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים. נוצרו "שנות טובות" במיספר גדול מאוד של וריאציות, וחוץ מהקלאסיות הופיעו בשוק אגרות ברכה גדולות, כפולות דפים עם תמונות גדולות בפנים או בחוץ, שיפורים כמו זהבים צבעוניים או שנות טובות ריחניות ועוד – עליהן היה אפשר כמובן לגבות סכום גבוה יותר.

מלחמת ששת הימים שינתה את חיינו: הפכנו לאימפריה ותחושות כמו אופוריה לאומית, עושר שגשוג ועוצמה – מצאו מיד את ביטויים גם בתרבות העממית של השנות הטובות. השוק הוצף במגוון עצום של שנות טובות כדי לענות לביקוש הרב כשהגודש והשפע של השנות הטובות ביטא את כוחה של חברה ישראלית מתעצמת ומתברגנת.

הניצחון במלחמה והגאווה הלאומית נתנו את אותותיהם גם במוטיבים הלאומיים של השנות טובות החל מ1967, שאופיינו בשנות טובות עם מוטיבים צבאיים רבים: שנה טובה עם מטוסי מיראג' עליהם זהבים ועיטור של מוטי הוד מפקד חיל האוויר דאז, אגרת אחרת עם משה דיין ןעוזי נרקיס נכנסים בשערי ירושלים (משה דיין כיכב על אגרות ברכה רבות), שנות טובות רבות מציגות בגאווה כלי נשק כגון ספינות חיל הים וטנקים, צילומים ואיורים רבים של חיילים מכל החיילות, הרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל – ועוד ועוד.

הרווחה כלכלית שהתקיימה בארץ לאחר מלחמת ששת הימים, או כמו שקראו לזה בזמנו "הפרוספריטי" – באה לידי ביטוי גם בשנות טובות: פתאום הופיעו שנות טובות צבעוניות עם ברכות לפרנסה טובה ולעסקים מוצלחים, צילום של משפחה בפתח בית חדש, או אגרת אחרת בה משפחה מאושרת נוסעת במכונית חדישה או משפחה היושבת מאושרת בסלון הבית במרכזו מכשיר טלוויזיה – וכדומה.

 

שיווק שונות טובות – השיווק הרשתי הראשון בארץ ישראל...

בשנות השישים, המסחר בתחום אגרות הברכה לשנה טובה העסיק תעשייה לא קטנה. היו בארץ מיספר לא מעט של יצרנים שהפיקו אגרות ברכה כמו "פלפוט", וחברה בשם "מרכז התמונות" וגם "ישראנוף" ו"ליאון המדפיס" התל אביבי ו"דנון" ועוד, והיו גם חברות הפצה של השנות הטובות – הגדולה בהן הייתה חברת "זסלנסקי" הירושלמית, ועוד.

היתה מערכת שיווק יעילה של סוכנים שהיו מגיעים לחנויות מכשירי הכתיבה ברחבי הארץ ומציגים בפני בעל החנות אלבומים ובהם דוגמאות של שנות טובות, והיו גם מחסנים אזוריים של מפיצים אליהם היו מגיעים בעלי החנויות הגדולות כדי לסגור עסקאות רכישה של כמויות גדולות של שנות טובות.

חוץ מהחנויות נמכרו השנות הטובות בדוכנים שצצו כפטריות לאחר הגשם בכל פינת רחוב כחודש לפני ראש השנה. כל דוכן היה מתהדר בשנה טובה ייחודית או חדשה או מקורית או כזאת שאין לאף אחד, והמשפחות היו עורכות רשימות ארוכות של הנמענים אליהם יש לשלוח שנות טובות, והיה גם דירוג ברשימות הללו של כאלה ש"חייבים לשלוח להם שנה טובה מהודרת" וכאלה ששנה טובה סטנדרטית תספיק, וכדומה.

ואז, כשבועיים לפני ראש השנה היתה מתחילה תיבת הדואר להתפוצץ מאגרות ברכה. הדוורים שנאו את התקופה הזאת בשנה, אבל חוץ מהם כולם השתתפו בשמחה בחגיגה ההמונית הנפלאה הזאת של קבלה יומית של מעטפות לבנות רבות בגדלים שונים. ההורים היו עושים רישום ממי קיבלו, ואם יש מישהו ששלח ולא שלחו לו חס וחלילה – מיד היה צריך לרוץ ולשלוח, ואנחנו הילדים אספנו את השנות הטובות והשוונו והשווצנו ומי שהיתה לו שנה טובה שהגיע מדודים באמריקה – היה מאושר. שנות טובות ייחודיות היו מוצגות לראווה כקישוט לסוכה, שהוקמה זמן לא רב לאחר ראש השנה.

היה מקובל לשלוח שנות טובות עד לפני ראש השנה. היצרנים והמשווקים המתוחכמים הצליחו למתוח את התקופה של משלוח האגרות על ידי הוספת הברכה "מועדים לשמחה" ליד ברכת השנה טובה – כך שמשלוח שנות טובות עד סוכות היה מקובל אצל חלק מהאנשים. אך נוהג זה התנגש לעיתים עם משלוח אגרות "חתימה טובה": היו אלה אגרות קטנות וסטנדרטיות שהודפסו בשחור כיאה לעובדה שהן היו אמורות להגיע לבתים לפני יום כיפור ולאחל למקבלים חתימה טובה. הנוהג המקובל היה שאם לא שלחנו למישהו ברכת שנה טובה – חייבים לשלוח לו לפחות כרטיס "חתימה טובה" שתגיע ליעדה בימים שבין כסה לעשור ולפני יום כפור, ככתוב: ''בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון."

מנהג משלוח שנות טובות היה לא רק נחלת המשפחות אלא גם של המוסדות הלאומיים והציבוריים כגון הסוכנות, הקרן הקיימת, ההסתדרות, העיריות והפירמות העסקיות שהיו שולחים כולם שנות טובות עם מסרים שמעבר ל"שנה טובה" עצמה – כל מוסד עם המסר החשוב לו: עסק לייצור מכונות כביסה שלח ללקוחותיו ברכת שנה טוב עם אזכור ש"אין כמו שנה חדשה להחלפת מכונת הכביסה," קואופרטיב תחבורה שלח שנה טובה לחבריו ולא שכח לציין בנוסף לברכות גם ש"תהיה זאת שנה טובה של ביסוס כלכלי ושכלול התחבורה," מפעל יצרני של וופלים ציין ש"השנה החדשה תהיה מתוקה עוד יותר מקודמותיה" ומוסד אחר מבטיח באגרת הברכה שלו בלשון מליצית ש "ענני המלחמה יתפזרו ושמש השלום תזרח על פני ארץ ומלואה."

 

תחילת הסוף של משלוח שנות טובות

החל משנות השבעים החלה ירידה של משלוח שנות טובות. הנפילה הגדולה החלה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הפגיעה הראשונה של נוהג משלוח ברכות לשנה טובה נגרמה בשל הטלפון שהחל להיות נפוץ יותר ויותר בבתים ברחבי הארץ. אבל בשנים הראשונות – להתקשר היה עוד יותר יקר מלרכוש ולשלוח אגרת ברכה בדואר. רק עם הוזלת מחירי הטלפון, החל מאמצע שנות השבעים, החלו רבים לנטוש את האגרות המודפסות ואיחלו שנה טובה בטלפון.

מכה חזקה לשנה טובה נתן לאחר מכן הפקס, ומכת המוות ניתנה לנוהג העממי הנפלא הזה על ידי המחשב, האימייל וה-SMS.

 

רטרו: עדנה מחודשת למשלוח אגרות ברכה לשנה טובה

אולם בשנתיים שלוש האחרונות מתחילה איזו עדנה מחודשת למנהג היפה הזה. לאורך כל השנים היה אפשר לראות דוכני שנות טובות במקומות ריכוז של אוכלוסיות דתיות חרדיות – הנוהג הזה לא פסק אצלם – אך לאט לאט, אולי במסגרת תנועת הרטרו המאפיינת את החיים שלנו אפשר לראות דוכנים גם במקומות אחרים במרכזי הערים הגדולות.

דווקא עידן האינטרנט מאפשר לנו היום להחזיר עטרה ליושנה – ולחדש בגדול את מנהג משלוח אגרות הברכה לשנה טובה. אנחנו ב"אתר נוסטלגיה" נרתמנו למשימה, פנינו לאספנים של שנות טובות מהימים ההם, סרקנו מהאוספים שנות טובות רבות ובנינו באתר דוכן וירטואלי של שנות טובות הפתוח לכול ובחינם, בו מרוכזות כל אגרות השנה טובה הנפלאות הזכורות לנו מהזמנים ההם אותן אפשר לשלוח במייל, ואולי נחזיר מעט לימים אלה משהו מהמנהגים היפים שלנו – מהזמנים ההם!!!

לכניסה לממשק משלוח השנוטובות: http://www.nostal.co.il/cards.asp

דייויד סלע

עורך אתר נוסטלגיה אונליין

שימור המורשת הישראלית

 

* * *

ד"ר גיא בכור

נחלצים ממבוך הספקות:

מהפך בדה-לגיטימציה של ישראל

[קטעים ממאמר מיום 25.9.11 שרץ חופשי באינטרנט]

לפחות בשלוש שיטות הפחדה ניסו גורמים שונים לבצע מניפולציה במוח שלנו, ולהוליך אותנו אל תוך מבוך הספקות: הטענה שאיראן מפתחת נשק גרעיני נגד ישראל; הטענה שהרוב הערבי בישראל יחסל דמוגרפית את המדינה היהודית; והטענה של דה-לגיטימציה גוברת של ישראל, עד שניהפך לדרום אפריקה, ובשלושת המקרים – נחוסל.

הטענות האלה הומצאו ובושלו כולן בידי יהודים ואפילו ישראלים. זהו המקרה הראשון בהיסטוריה האנושית, שבו לוחמה פסיכולוגית מופעלת נגד הצד שלך, ולא נגד היריב.

שיטת ההשתלטות האלימה הזו על התודעה של החברה בישראל הדאיגה אותי. לא בשל הטענות הכוזבות עצמן, אלא משום שרבים האמינו להן ונכנסו למצב של מועקה לאומית. זה היה ניצול ציני של הרצון הישראלי לקיום עצמאי, ניצול של החרדות המוטבעות בישראלים בשל הניסיון ההיסטורי המר שלהם כאומה בת 3,000 שנה. בגלל "מבוך הספקות" הזה, הקמתי בשנת 2006 את Gplanet כדי להילחם בטענות שחיזבאללה ניצח, שאיראן מובילה, שהאויבים שלנו מנצחים, שאנחנו בכל מקרה נידונים לאבדון בדרך זו או אחרת, ועוד טענות הבל שהתקשורת שלנו רק מלאה בהן.

Gplanet היה והינו הנוגדן החריף ביותר לניסיונות ההפחדה וההשתלטות על התודעה. וככל שהוא יגבר, כך המאבק הזה יצליח וינצח.

שלוש טענות ההפחדה נידונות לכישלון. איראן, וכתבנו זאת בסידרה מאמרים, תחשוב מיליון פעם לפני שתפתח נשק גרעיני, משום שבכך היא תביא לחיסול המהפכה האסלאמית מבפנים, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת," המשטר באיראן יודע זאת. סנקציות אמיתיות על המדינה הזו יחסלו את המשטר האסלאמי מבפנים.

דווקא הילודה המוסלמית בישראל צונחת, בעוד הילודה הצברית ממשיכה לעלות כל הזמן, ובקרוב זו היהודית גם תעבור את המוסלמית. ולבסוף, ההפחדה החדשה שתפסה את התודעה בישראל והדאיגה רבים – הפחדת הדה-לגיטימציה. לא היה ממש בטענה הזו מלתחילה, אך אם היא קיימת, בידי ארגונים פלסטיניים וערביים ברחבי העולם המערבי, הרי שהיא מותקפת עכשיו, ומאוימת בעצמה. למעשה לנגד עינינו מתרחש מהפך גם בתחום הזה, והצדק סופו שינצח.

כיצד הבלון הזה התנפח? התקשורת הישראלית לכדה כל שביב ידיעה, כל רבע הפגנה פיקטיבית וניפחה אותם אצלנו לשרשרת בלתי נגמרת של אירועים, כך שנוצר הרושם שאנחנו מוקפים ואפילו אבודים, מה אתם יודעים. נקלענו ל"מבוך הספקות", ורבים התחילו לשאול את עצמם שאלות קיומיות ששום עם אחר בעולם לא עולה על דעתו לשאול. רבים נקלעו לסוג של דכדוך לאומי, שלא היה בו שום צורך.

אך מה קורה בזמן האחרון?

ראש החץ של הדה-לגיטימציה, השופט גולדסטון, חזר בו למעשה מן הדו"ח הנורא שכתב. הוא הבין שהוליכו אותו שולל, ובמסווה של "זכויות אדם" הוא עצמו גרם נזק על נזק. לשינוי דעתו היתה חשיבות רבה על מוסדות בינלאומיים.

ישראל ניצחה בוועדת פאלמר על חוקיות המצור על עזה. האו"ם, זה שעויין אותנו, נתן לנו אישור מלא שהמצור חוקי. שום ארדואן לא יוכל ללכת לפורומים בינלאומיים בעניין, משום שזהו החוק. ועדה כזו של האו"ם היא בבחינת החוק הבינלאומי עכשיו. ישראל במצור הימי קובעת את החוק הבינלאומי בעניין.

לפני שנה המשט הטורקי לעזה נתפס בעולם כעניין של זכויות אדם. השנה הוא כבר התקבל במערב אחרת לגמרי, כפולשנות לא חוקית, כפרובוקציה אלימה, ובקואליציה של מדינות (גם טורקיה) הוא התבטל, לתדהמת המארגנים.

נבלמה באופן מזהיר פניית הפלסטינים למועצת הביטחון ולעצרת הכללית. לא רק וטו אמריקני, אלא שאין רוב במועצת הביטחון לבקשה הפלסטינית. אירופה הבינה, וכפי שזה נראה עכשיו היא, ומדינות נוספות, לא יתמכו בבקשה גם במליאת האו"ם, שם נדרש רוב של שני שלישים בכל מקרה לשידרוג שאינו בעל חשיבות. לפני כמה חודשים הישגים כאלה היו דמיוניים.

מדוע זה קרה? משום שלא מדובר עכשיו על הקמת מדינה פלסטינית. ישראל הסכימה לכך. מדובר בתנאים להקמתה, וכאן הפלסטינים חזרו להיות הסרבנים. בעולם שמושתת על דיאלוגים ושיחות, לא מוכנים לקבל תכתיב פלסטיני חד-צדדי, שאין בו, לא שלום, לא הכרה ולא ביטחון. מי שבלחץ בינלאומי הם הפלסטינים, הרבה פחות ישראל.

לאחרונה בוטל באופן הרשמי ביותר החוק שמאפשר להעמיד לדין בבריטניה בכירים ישראליים. לאחר שחוק דומה בוטל בבלגיה, ברור היום שנעשה בחוק שימוש לרעה נגד ישראל. זה תקדים לכל מדינה שבעתיד תושפע לרעה באמצעות חקיקת זכויות אדם שלה עצמה. בריטניה, שניצבת בעצמה בפני סחף בריוני שבחלקו הוא אסלאמי, מבינה.

בבוע שעבר צויין באו"ם עשור לוועידת דרבן האנטישמית. כל המדינות המתקדמות בעולם, כעשרים ויותר, החרימו את האירוע הנוכחי, וגינו אותו קשות. מי שמזדהה איתו מעמיד את עצמו אוטומאטית במחנה הלא-מערבי, הלא-מתקדם, הגזעני. מי שבא להציג את ישראל כגזענית, מוצג בעצמו כאנטישמי וכגזען. כך גם לגבי המנהיגים הדברנים נגד ישראל, אחמדינג'אד וארדואן. בכישרון רב מדרדר ארדואן את טורקיה למעמד של מדינת עולם שלישי, מהסוג הירוד יותר. מי שמנסה לבודד את ישראל – מבודד את עצמו.

אוסטרליה עומדת בראש המדינות שהחליטו לשים קץ לחגיגת הגזענות הזו. לאחר דיון סוער בפרלמנט הוחלט להפוך לפלילי את ההפגנות והחרמות נגד בתי עסק ישראליים במדינה. דובר שם על חנות של "מקס ברנר" לממכר שוקולד בעיר מלבורן. קואליציה של ארגונים פלסטיניים (BDS) אירגנה הפגנה ביולי (טוב, 19 איש) מול חנות השוקולד, דבר שנגרם בהתפרעות של המפגינים נגד משטרת אוסטרליה, ובפציעת שוטרים. מעכשיו אסור להם להתקרב לחנויות ישראליות, אחרת ייעצרו מיד. כבר היום נקבע שחרמות נוגדות את "פקודת הצרכנות והתחרותיות", ובקרוב ייכנסו עונשים פליליים לחרמות מסוג זה. שר הצרכנות של המדינה, מייקל אובראיין, אמר: "לחשוב שתשפיעו על מדיניות ממשלת ישראל באמצעות תקיפת עסקים המנוהלים במדינה הזו (אוסטרליה) זה פשוט מחריד. יש בוודאי סיבות נסתרות מכוערות למפגינים האלה, וזה לא מסלול שיעבור באוסטרליה."

בפרלמנט האוסטרלי חרמות כאלה כונו "כמו אצל הנאצים." כל זה, כמובן, תקדים למדינות נוספות.

במקום שישראל תתגונן, הארגונים הפלסטיניים האלה מתגוננים וזועמים. במקום שהם יבודדו את מקס ברנר, איש השוקולד בודד אותם. יכול להיות שגם הממתק שלנו תורם משהו, עם כ- 50,000 לייקים מכל העולם תוך חצי שנה, ומיליוני כניסות?

כמה מפגינים ערביים רעשנים שהחלו לצרוח בקונצרט של הפילהרמונית הישראלית בלונדון (3.9.11) הוצאו מיד החוצה, תוך שהקהל צועק בהמוניו "החוצה!" "החוצה!" שירות כזה למען ישראל, הדמוקרטית, המערבית, שוחרת התרבות, לא עשו הפלסטינים כבר הרבה שנים. לדעת הקהל במערב מתחיל להימאס מהם ומהצעקנות שלהם. הנה מיתוג תודעתי חדש: ישראל היא התרבות, המתנגדים הם אנטי-תרבות.

אופיינית היתה תגובת הבי.בי.סי, ששידר את הקונצרט בשידור חי: עם תחילת הצעקות הוא קטע את השידור בבהלה, וזו התגובה המערבית הישנה. אך במהירות התאושש, וחזר לשדר.

בקמפוסים ברחבי העולם כבר מורגש שינוי, ועוד יהיה. עשרות קבוצות של יהודים וישראלים מוקמות, מציגות את הקייס הישראלי, וזוכות לתהודה חיובית. האוניברסיטאות אינן מופקרות, כפי שהיו בעבר, למרות שחלקן עדיין נשלטות בידי שיח ליברלי-פרו-ערבי מבולבל. דוגמה לשינוי: אוניברסיטת קולומביה, שקיבלה בפעם הקודמת את אחמדינג'אד בכבוד מלכים, אסרה הפעם (19.9.11) את כניסתו לתחומה. זהו מוסד שהוא לב הליברליות המבולבלת בארצות הברית, ואין זה מקרה בודד: זהו תקדים, שישפיע עכשיו על מוסדות אקדמיים נוספים בעולם.

תביעות משפטיות מוגשות בימים אלה נגד מוסדות בינלאומיים או זרים, שהתקרבו אל הטרור הערבי, כמו למשל איום בתביעה נגד אוניברסיטת קולומביה עצמה, וכאשר מדובר בכסף, המוסדות האלה נרתעים. התחושה שהיתה קיימת עד לפני כמה שנים, שהכל מותר נגד ישראל, אינה שלטת עוד. יש חוקיות באוויר, ומי שרוצה, ישלם את המחיר.

אותם מפגינים טוענים שישראל מפירה את החוק, אך בעצם מתברר יותר ויותר שהם עצמם מפרים אותו. אין להסס ולהגיש תביעה משפטית בכל מקום בעולם, גם כיוזמה עצמאית. למה לא להרוויח מרשעותם של המתנגדים לנו?

מדוע תהליך הדה-לגיטימציה, שנולד קודם כל בראשם של יהודים וישראלים, ואשר מעולם לא סיכן ממש את ישראל, לא פוליטית, לא דיפלומטית ולא כלכלי, נבלם עכשיו?

משום ש"האביב הערבי" כבר מובן בעולם כחורבן ערבי עצמי. לוב ממשיכה לבעור, תימן חזרה לבעור, סוריה ממשיכה לבעור, וייתר המדינות נמצאות רגע לפני הצטרפות לחורבן הערבי הזה. רק ישראל מופיעה כצוק איתן של מערביות, שלטון החוק, דמוקרטיה וביטחון. היחידה שאפשר לומר עליה בוודאות שהיא ידידה של המערב. בלי קריצות עין בסגנון ארדואן ובלי דילים נסתרים בסגנון החונטה השלטת במצרים. ידידה. זה לא שאנחנו עלינו, אלא שהאיזור ירד. אפקט פרח הצבעוני מלבלב עכשיו. דווקא ההתגוללויות האחרונות נגד ישראל מעידות עד כמה המשטרים באיזור היסטריים, ומנסים להפיל זאת על ישראל. לא הולך להם.

קיימות סיבות נוספות. לפני עשור חשב המערב שאם יקריב את ישראל, הוא עצמו יינצל. היום מבינים רבים שאין קשר בין תקיפת ישראל לבין תקיפת מדינות המערב עצמן, כפי שאין קשר בין מדינה פלסטינית לבין יציבות וסדר במזרח התיכון. התחושה אצל רבים במערב עכשיו שדווקא יש לחזק את ישראל, משום שהיא שומרת עליהם בעצם קיומה החזק. היא חוד החנית במאבק נגד הברבריות החדשה.

מי שתיכנן את הרעיון הזדוני של ה"דה-לגיטימציה" הכיר היטב את הישראלים, הרי הוא בא מכאן. הוא ידע שבכך הוא מחזיר את הישראלים לילדות האישית והלאומית שלהם, לסיוטים הנסתרים ביותר, לרצון שלהם להיות מקובלים, לא דחויים, הוא מחזיר אותם לפינות המאוימות ביותר בנפשם. הגיע הזמן לבלום את הזדוניות הזו, ולהוציא אותנו ממבוך הספקות.

ולבסוף, התמימות במערב יורדת. הם כבר מבינים שעושים בהם שימוש ציני לרעה, והתוצאות בקלפי במדינות אירופה השונות רק מוכיחות זאת. הם הבינו שמנצלים את הכנסת האורחים שלהם, מנצלים את החוקים הליברליים שלהם כדי להשיג מטרות אפלות, המנוגדות לגמרי לשיח זכויות האדם. יש התפקחות, ואנחנו תרמנו לזה. מה גם שמדובר בישראל, ענק של המצאות, טכנולוגיה וכישרון, שכולם רוצים את קרבתו. להחרים את ישראל זה להחרים את המחשב האישי, שנמצא בכל בית בעולם, ואשר הומצא על ידי מהנדסים ישראלים של אינטל, בחיפה ובירושלים.

כן, הערבים סביבנו ניסו כבר הכל נגד ישראל, אך לשווא. הם ניסו מלחמות ישירות והפסידו. הם ניסו חרם כלכלי על ישראל, והפסידו. הם ניסו מהלכים דיפלומטיים של "שלום" להחליש את ישראל, והפסידו. הם ניסו אינתיפאדות פנימיות והתססת המיעוטים בישראל, והפסידו. ובעשור האחרון הם ניסו את הקלף האחרון שנשאר להם, לבודד את ישראל ולהילחם בה דרך הנאיביות העולמית, וגם בכך הם מפסידים.

היסטוריה, הצדק, העקשנות שלנו, וההתפתחויות האחרונות – לימיננו. להמשיך ללחוץ, לא לוותר.

 

* * *

מ. דן: עוד על תוצרים של "מדעים מדוייקים"

אהוד שלומות,

בחב"ע 679 התפרסם מאמרו של רון וייס: "תוצר של מדעים יותר מדוייקים", בחב"ע 680 השיב דוד הראל: "תגובה מדעית לרון וייס". אבקש להוסיף כמה מילים מן ההיבט ההיסטורי.

מייסד הלוגיקה המודרנית , גוטלוב פרגה – Gottlob Frege (1848-1925) שגם הוא היה 'תוצר של המדעים היותר מדוייקים', אך בנוסף לכך היה אנטישמי קיצוני אשר יומניו האישיים רצופים בהערות גזעניות נלוזות.

גם אחד מגדולי הממציאים במאה שחלפה , תומאס א. אדיסון – Edison Thomas A. (1847-1931) שללא ספק היה בעל חשיבה אנליטית ואמון על המדעים, היה גזען חשוך שתרם ממון רב לאגודות גזעניות ברחבי צפון אמריקה (ע"ע – מאבקו של מכון ויזנטל בקליפורניה בשירות הבולאי שלנו על ההצעה להנפיק בול עם דמותו של אדיסון לרגל מלאת 100 שנים להמצאת נורת הליבון).

על אלה ניתן להוסיף את הנרי פורד, מייסד אימפריית הרכב 'פורד', שהיה בעל חשיבה אנליטית וטכנית אבל גם גזען קיצוני ששנא אפרו-אמריקנים ויהודים . הנרי פורד הוציא לאור ארבעה כרכים אנטישמיים בשם – "היהודי הבינלאומי", וכן הדפיס והפיץ מעל מיליון עותקים של "הפרוטוקולים של זקני-ציון"', והקים ומימן עיתון אנטישמי – "דירבורן אינדיפנדנט" להפצת דעותיו הגזעניות.

יאמרו 'הנשמות הטובות', ממה נפשך – גזענות ואנטישמיות הינן מחלות, לרוב חשוכות מרפא , וגם מדענים ומהנדסים עלולים להדבק בהן... על-כן להלן שתי דוגמאות, מיני רבות, על 'תוצרי המדעים היותר מדוייקים' שטעו טעויות מרות בתחום 'המדעים היותר מדוייקים':

הראשון הוא הלורד קלווין William Thomson, 1st Baron Kelvin (1824-1907), 'האיינשטיין של זמנו' –שתרם חידושים נכבדים לענפי התרמודינמיקה, חשמל ומגנטיות, מתמטיקה-שימושית ועוד, ושכיהן כנשיא 'האגודה המלכותית' ולא האמין בתעופה באמצעות מכונות כבדות מהאויר. כאשר בסוף המאה ה-19 הוקצב פרס גדול (של כמיליון דולר בערכי הזמן ההוא) הוא נהג להתבטא בכתב ובע"פ בנוסח זה: לכל המאמינים והמשקיעים את ממונם ומרצם בפיתוח תעופה במכונות כבדות מן האוויר לא תהיה תקווה כי אין כל סיכוי שמאמציהם ישאו פרי. אין לי שמץ של תקווה בתעופת מכונות כבדות מן האוויר, והעתיד בעניין זה טמון בכדורים-פורחים ודומיהם ( BALOONING).

לא חלף זמן רב וכעבור כארבע שנים, בדצמבר 1903 , האחים רייט Wright –  (1867-1912 – Wilbur, Orville – 1871-1948 ) – בעלי בית-מלאכה לייצור ולמכירת אופניים, שלא למדו בקולג' – הצליחו להטיס מכונה כבדה מן האוויר וכך החלה התעופה המודרנית.

הדוגמא השניה קשורה לבן עמנו -- וולפגאנג פאולי Pauli Wolfgang ‏ (1900-1958), חתן פרס נובל לפיסיקה 1945 – שתרם חידושים חשובים לפיסיקה המודרנית – 'עקרון האקסלוסיביות', הצעת החלקיק 'נויטרינו' ועוד. בשנת 1934 פנה אליו מדען שוויצרי בשם שטיקלברג E.C.G. Stueckelberg  (1905-1984) וביקש את עצתו בעניין הצעה לחלקיק חדש , פאולי פתר אותו בקוואץ' (גרמנית – שטויות, הבל הבלים) וכתוצאה מכך זנח שטיקלברג את הרעיון. שנה לאחר מכן הפיסיקאי הידקי יוקאווה  Hideki Yukawa (1907-1981) פרסם מאמר ביפן , בו הציע את החלקיק 'מזון' – meson, שלאחר מכן התגלה בניסויים, מה שהביא לו בשנת 1949 את פרס נובל בפיסיקה.

אסיים בפראפרזה על אימרתו הנודעת של ראש-ממשלת צרפת במלחה"ע-הראשונה – ז'ורז' קלמנסו  Georges Clemenceau (1841-1929): "מלחמה היא עניין רציני מדי על-מנת להפקידה בידי מארשאלים" – וגם חשיבה הגיונית ונכונה הינה עניין רציני מדי על-מנת להפקירה לידי 'תוצרי המדעים היותר מדוייקים',  כמו שנאמר: "לפום חורפא שבשתא" (ארמית – לפי החריפות השיבוש, כגודל השנינות כך גודלה של הטעות; בבא מציעא צו ב).

בברכת תהא שנה עתירה בברכות,

מ-דן

(השם המלא והכתובת ידועים למחב"ע)

 

 

* * *

יצחק שויגר

קפה עם בכירי המודיעין

למה לא באת לקפה של הבנות ביום שישי?

כי הייתי מוזמנת לקהיליית המודיעין.

לא פחות ולא יותר. הקשר היחיד שלך, לקהיליית המודיעין, הוא, שעבדת במודיעין 144 של בזק וגם בזה לא התמדת.

אז מה? זה היה כשהייתי צעירה וכולם הלכו לצבא ואני לא התגייסתי בגלל שהייתי דתיה.

סליחה?

זאת אומרת, אבי אמר לי להגיד שאני דתיה ולא התווכחתי.

זה יותר טוב. אז בצבא לא היית ובטח לא במודיעין וגם הבעל שלך היה סמל באפסנאות לא? אז מה עשית שם?

היתה הרצאה מטעם אגודת הידידים של קהיליית המודיעין של אחד שהיה בעבר ראש המוסד. איש מרתק וגם ההרצאה ההייתה מרתקת.

מי?

אני לא יכולה לגלות לך. כל דבר שהם עושים זה סודי. חוץ כמובן ממה שהם מפרסמים בספרי זיכרונות.

זה באמת בדיחה. כל הזמן הם בשושו ורק הם יוצאים לחופשי תיכף מפרסמים מה היה. כבר אין סודות. היום לא צריך מודיעין. צריך לקרוא את עיתון "הארץ" את ספרי הזיכרונות של יוצאי השושו ויודעים את כל הסודות של המדינה. תאמיני לי חבל על הכסף שמעסיקים אותם, הם מגלים הכול. אז כמה שילמת?

למה?

להרצאה. הרי אין שום דבר בחינם. אם מזמינים אותך לאגודת הידידים זה כדי שתקני את הספרים שלהם ותתרמי לפנסיונרים שלהם כדי שיהיה להם מה לעשות וגם לסדר השלמת הכנסה לפנסיה. הם לא מזמינים אותך כי הם אוהבים אותך או כי הם רוצים לספר לך על עצמם או שפתאום התחשק להם לתת לך עוגה. עוד לא הבנת?

זה בדיוק ככה. כל ארגון קורא לעצמו ארגון "לתת" והוא בעצם ארגון "לקחת", לקחת מכולם ולתת למנגנון. ככה זה היום. אין התנדבות אמיתית. זה רק הפראיירים שהולכים ומוזמנים לכל האירועים ומקבלים קצת תשומת לב, איזה עוגה בחושה שמישהו תרם, והרצאה של אחד חשוב, או איזה אמן שתורם את ההופעה, זאת אומרת שהוא לא לוקח כסף בשבילו, אלא "רק" איזה הון תועפות "בשביל הצוות וההוצאות. שהם מסכנים ולא צריכים לתרום או לעבוד בהתנדבות." וככה כולם שמחים. תורמים ומותרמים.

וגם הם מתחלפים.

מי?

התורמים והנתרמים. פעם זה מזמין ופעם זה. וכולם מכירים את כולם.

וגם לא נעים לא לתרום. כי מחר אם אתה מזמין לא יתרמו לך. לא ככה?

ככה הם עושים מחזור.

אז מה באמת היה?

הוא נתן הרצאה מפחידה בעצם הוא הסביר שהחיים האמיתיים בכלל זה לא מה שכתוב בעיתון או בטלוויזיה. ושצריך לראות את כל הפרטים בעין בוחנת וצריך מדיניות לטווח ארוך ושהמצב קשה.

זה מה שלמדת מההרצאה? בשביל זה הלכת? יכולת להישאר בבית או לבוא לקפה איתנו. הוא לא סיפר משהו סודי?

לא.

אז סתם הלכת.

ומי היה המזמין?

חבר שלנו.

מי?

זה סודי. בואי נגיד שזה יהיה מאוד לא "פרופר" לא לשלוח איזה צ'ק בשביל להירשם לאגודת הידידים כי הוא גם הבטיח שזה יעלה לנו. כי הוא התמנה כיושב הראש שלה.

אז אל תדאגי. קודם תקבלי בדואר איזה עיתון בשביל שתרגישי שייכת וחשובה ושונה ואחר כך את החשבון. זאת אומרת את דמי החברות.

מה לעשות? נחכה בסבלנות. יש לי בדואר הנכנס עוד איזה עשרים ארגונים שאני צריכה להחליט. אז זה יחכה בתור.

שנה טובה שתהיה לך.

 מי יודע אולי הממשלה תחליט במסגרת ועדת טרכטנברג, בשנה החדשה, להוציא חוק לצמצום הריכוזיות בעמותות הצדקה, כדי להרחיב את המעגל ושאי אפשר יהיה להיות גם תורם גם מותרם.

רעיון כביר מזל שעזבת את העבודה במודיעין של "בזק", יש לך עתיד. אולי תרוצי לפוליטיקה. נשים זה היום באופנה ?

יאללה ביי.

 שנה טובה.

 

* * *

רון וייס: כהן חוזר על השקר של נתניהו

סופר נידח שלום,

נעמן כהן במאמרו "הטעויות הטקטיות והאסטרטגיות בנאומו של נתניהו" (גיליון מס' 681) חוזר על השקר של נתניהו לפיו "נתנו את המפתחות של עזה לנשיא עבאס."

היציאה של צה"ל מרצועת עזה היתה חד-צדדית, ללא תיאום עם הרשות הפלסטינית וכמובן בלי העברה מסודרת של השלטון לידיה.

זו היתה טעותו הגדולה של ראש הממשלה אריאל שרון שהובילה בהמשך להשתלטות צבאית של החמאס.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: כל השנים שאלתי את עצמי מי בעצם אשם בהשתלטותו האכזרית של החמאס על עזה, והנה בזכותך קיבלתי את התשובה: האשם הוא אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, שטעה בפינוי כל היישובים הישראליים מרצועת עזה ללא תיאום עם הרשות הפלסטינית!

הו כמה נעים לדעת שאנחנו אשמים בכול ושאם היינו מתנהגים כמלאכים, כלומר מתעופפים רק בשמיים, היה שלום נצחי שורר עלי אדמות פלסטין.

 

 

* * *

אלכס סופרון

מסופקני אם ראש הממשלה מר נתניהו יקרא את דבריי אבל אולי תוכנם יובא לתשומת ליבו

שמעתי את נאומך בעצרת האו"ם – מר נתניהו – ב-23 לספטמבר, באנגלית רהוטה, תוך הצגת עמדת ישראל בסכסוך עם הפלסטינים הסרבנים המתנכלים למדינתנו במסווה של אי-אלימות, מיסכנות, וקיפוח.

נאומו המסית והמשמיץ של אבו-מאזן נישא בערבית ונציגי אומות העולם ישבו מרותקים לאוזניות התרגום. חשבתי, ואני עדיין סבור, כי, במקביל, היית צריך לפתוח את נאומך במספר משפטים בעברית (עם או בלי תרגום סימולטני) ורק אח"כ לעבור לאנגלית. מדוע?

מי כמוך יודע כי רבים מהצופים בעצרת זו וברחבי תבל משוכנעים כי ישראל היא "בובה" אמריקאית, נטע זר במזרח התיכון, אשר קיומה וסוד הצלחתה נשענים על מדיניות אימפריאליסטית מערבית.

קבוצות קולניות, בחלקן אינטילגנטיות, של צעירים באוניברסיטאות מובילות בעולם, חוגי שמאל ליברליים, ואפילו פקידות בכירה בממשלות שונות, אינם מכירים את דברי הימים של העם היהודי. מבחינתם – הגענו לכאן לאחרונה מרוסיה, פולין, תימן וצרפת והתנחלנו ב"גן עדן" פלשתיני השוקק חיים, תרבות ואיכות סביבה.

המשפטים הקצרים בעברית, ובהמשך ההסברים באנגלית, צריכים להמחיש לפורום הבינלאומי בו הופעת כי עברית וערבית – שתיהן – שפות שמיות עתיקות. בעצם – שפות אחיות ושתיהן נכתבות מימין לשמאל.  ובהזדמנות זאת – להדגיש כי עברית היא שפת התנ"ך, שפת עשרת הדיברות, שפת העם במלכויות יהודה וישראל העתיקות, שפת הנביאים, ואפילו משמשת כערש הדת הנוצרית. העולם הנאור שאל מהשפה העברית מילים, ניבים, מושגים ושמות שהפכו לחלק מהנוף התרבותי שלו.

לדעתי, היתה לך הזדמנות פז להבליט את הקשר בין שפתנו לבין מדינת ישראל המתחדשת. אנו חייבים לחזור ולהזכיר, שוב ושוב, כי היהודים – מקורם, תרבותם ודתם – טמונים בחיק האזור הזה ובאדמה הזאת.  ישראל לא נולדה בכ"ט בנובמבר. ישראל – כמו הזרע הרדום באדמת טרשים – חזרה לפרוח ולצמוח כאן כי העם היהודי לקח את גורלו בידיו – עם דגש על ידיו (הפיזיות) ולא ידי אחרים. 

באולמות האו"ם מדברים בשפות שונות. הבה נדבר שם בגאווה גם בעברית, אפילו אם התרגום (אם יהיה) ייבלע בשנאה ממוחזרת ובאטימות אנטישמית.

אנחנו מודעים לכך שיש לנו שכנים ובכוונתנו לחיות איתם בשלום אבל כידוע לרקוד טנגו נחוצים שניים.

 

 

* * *

דבורה קוזוינר

חַבְרוֹתַי וַאֲנִי

 

חַבְרוֹתי וַאֲנִי מִתְכּנְסות

מִדֵי פַּעַם, כְּמִנְהַג שֶל קֶבַע

בְּבֵית הַקָּפֶה,

 וּבֵין פִּטְפּוּטֵי הֶבֶל לְדִיבּוּרִים בְרוּמוֹ

שֶל עוֹלָמֵנוּ הַצַּר וְהָרָחָב,

צָדוֹת לְרֶגַע

אֵת יַלְדוּתֵנוּ הַמִּתְרַחֶקֶת

אֲשֶר הַמֵּימַד הָאוֹפְקִי שֶל הַזְּמָן הַנִּמְשָך

וְחוֹמֵק

וְנִמְשָך,

עוֹטֵף אוֹתָה בְּצֶלוֹפָן וָרוֹד

שֶל גַּעגוּעִים רַכִּים,

כְּמַתָּנָה שֶל חָג.

 

שוֹלְפִים כְּקוֹסְמִים מְיוּמָנִים,

יוֹנִים שֶל צְחוֹק מִתוֹך כּוֹבְעֵי עָבָר.

מְלַטְּפִים בְּעֶדְנָה אוֹ דָּנִים בְּרוֹתְחִין

חֲלוֹמוֹת סְמוּיִים שֶשָּתְקוּ יָמִים רַבִּים,

מְמָשְּשִים בְּיָדַיִים זוֹכְרוֹת

חֲוָיוֹת שֶלא פָּרְמּוּ אֶת חִיוּתָן הַיְּשָנָה

וחוֹזְרִים אל מַעֲשִים רְחוֹקִים,

אֲרוּגִים בְּמִטוֶה מְתַעְתֵּעַ ,צוֹרֵב,

וּמְחוּיָך.

   

מַשְחִילִים עַל חוּט הַזִכָּרוֹן

אֶת יְמֵי הַצַּעַר וּשְעוֹת הַחֶסֶד,

אֲשֶר חָרְתוּ עַל שְנוֹתֵינוּ,

כּמוֹ עַל קְלָף וּגְוִיל,

אֶת סִפּוּרֵינוּ.

 

לְסִיּוּם, עִם הַקָּפֶה,

אֲנַחְנוּ מַזְמִינוֹת לְהַנָאֲתֵנוּ

מְנַת קִינוּחַ .

אֶת הַפִּיוּס וְהַסְּלִיחָה ,

וְהַנֶּחָמָה שֶאָנוּ רְאוּיִים לָה,

שֶנִּגְנְזָה אֵי שָם לְמַעֲנֵנוּ

לֶעָתִיד קָרוֹב לָבוֹא.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. אשת השנה תשע"א: דפני ליף

בעת ההפגנה למען צדק חברתי שנערכה בקצרין, הסבה עיתונאית שסיקרה את האירוע, את תשומת ליבי ל"עודף" החיוכים בקהל. "קצת שמח בשביל הפגנה, לא?"

האמת? יש בזה משהו. בהפגנות בתקופת המאבק על הגולן זה נראה קצת אחרת. מה הסיבה לכך? יש מי שיראו בכך מחאה מזויפת. למשל, "מחאת סושי", או משהו כזה.

אבל אני מנתח זאת אחרת לגמרי. אני בוחן את עצמי. בהפגנות בתקופת המאבק על הגולן, המקום הנפשי שלי היה של מי שגרזן מונף על צווארו והוא עושה מאמץ אחרון למנוע את רוע הגזירה. בהפגנות המחאה החברתית, המקום הנפשי שלי, הוא של נטילת חלק במהלך גדול המשנה את פני החברה. למרות שבתקופת המאבק תמיד הייתי אופטימי והאמנתי שננצח, החרב כל הזמן ריחפה מעליי והזעם פעפע. במאבק הנוכחי, נקודת המוצא היא מציאות שלילית, אך התחושה היא שעצם המאבק ועוצמתו הם הם השינוי, והשאלה היא רק מה יהיה גודל השינוי. התחושה שלי, וכנראה גם של שותפים רבים אחרים, הוא שמה שהיה לא יהיה עוד.

"מה שהיה". למה אני מתכוון? קוראי הטור הזה בכל שנותיו, מכירים את ביקורתי החריפה על המציאות החברתית בישראל. על קריסת מדינת הרווחה, על כך שהפערים הסוציואקונומיים בישראל הם הגדולים ביותר בעולם החופשי, על כך שפערי השכר בישראל הם הגבוהים ביותר במדינות המתקדמות, על עובדי הקבלן וחברות כוח האדם היוצרים כאן עבדות, על הפרטת השירותים הציבוריים, על הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה, על הלנת השכר ברשויות המקומיות, על הפער ההולך ומתרחב בין מרכז לפריפריה, על הקשר המושחת בין הון, שלטון ועיתון.

כל ההוגים הציוניים, החל בהרצל וכל ממשיכיו – בוודאי אבות תנועת העבודה אך גם זאב ז'בוטינסקי, גם הוגי הציונות הדתית ואף אבות הציונות הכללית, חלמו על הקמת חברת מופת יהודית בא"י. כל אחד בדרכו, כל אחד ודגשיו, אולם המשותף לכולם, הוא שלא הסתפקו בהקמת מדינה, בפתרון פיסי למצוקה הביטחונית של היהודים ובעצם שיבת העם היהודי לארצו, אלא האמינו שמדינה יהודית חייבת להתבסס על אדנים של צדק ומוסר. בעצם הקמתה של חברה חדשה בארץ חדשה – יש מאין, ראו הזדמנות ליצור ישות אחרת, צודקת, שתהווה מופת לכל העמים.

במגילת העצמאות הובטח שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." פירוש הדבר, הוא ש"מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", אינה רק "מדינת היהודים", אלא היא מדינה המחויבת למורשת הצדק והמוסר היהודי, ל"פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך." (ישעיהו נח ו-ח).

מדינה יהודית היא מדינה המחויבת למורשת הרמב"ם: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שֶמַךְ, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך."

בימים הקשים של מלחמת העצמאות, כשהעם נלחם על עצם קיומו הפיסי, פשוטו כמשמעו, מלחמה שבה איבדנו אחוז מהיישוב היהודי (בסדר גודל של ימינו – מדובר במספר אסטרונומי של 70,000 איש!) – לא היה כמעט נאום של בן גוריון שעסק רק בביטחון, ולא ביטא מחוייבות לצדק חברתי, שלא דיבר על כך שאנו מקימים מדינת מופת, שתהיה מדינת סגולה ולאור גויים. הוא ראה בכך טעם המצדיק את הסבל והקורבן, לא פחות מאשר עצם הקמתה של ריבונות יהודית, שלוש שנים אחרי השואה.

מדינת ישראל היא מדינה שאדריכלה וראש ממשלתה הראשון חתום על האמירה הזאת: "'ואהבת לרעתך כמוך' זה יותר ממצוות החוק. התורה היהודית לא הסתפקה בכך – לא די בהימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת גומלין, על חבֵרוּת של שווים, על אהבת הבריות. רק על יסוד הצו 'ואהבת לרעך כמוך' תיכון מדינת ישראל הנאמנה ליעוד האנושי הגדול של היהדות."

ומה היה חזונו החברתי של זאב ז'בוטינסקי? "כל אדם, שהוא רוצה בכך, מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסויימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית. הצרכים האלמנטאריים כוללים חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית ניתן לסמן דבר זה בקיצור: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא... בידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את חמש המ"מין לכל אותם האזרחים שידרשו אותן. מאין תיטול אותן המדינה? התשובה על כך היא החוק השני שלי: המדינה תיטול אותן בכוח מן האומה ממש, כמו שהיא נוטלת כיום מסים אחרים ומכרחת בני אדם צעירים לעבוד בצבא... המדינה תטיל בכל שנה על האזרחים מידה מתאמת של מסים, או תפקיע מספר מתאים של בתי חרושת פרטיים ותגייס בשביל השירות הסוציאלי מספר מתאים של צעירים."

משהו השתבש. בעשורים האחרונים, כל הממשלות, אלו שהונהגו בידי מי שהתיימרו להיות תלמידי בן גוריון ואלו שהונהגו בידי מי שהתיימרו להיות תלמידי ז'בוטינסקי, הובילו את המדינה לכיוונים אחרים לגמרי. אלה ואלה שחקו עד דק את מדינת הרווחה הישראלית, היפנו עורף למחויבות המדינה לרווחת אזרחיה וביססו את המדינה על השוק החופשי הפרוע, על דרוויניזם חברתי שבו החזק מתחזק על חשבון החלש שנחלש, שבו קומץ משפחות ריכזו בידיהן את מרבית הכלכלה הישראלית, שבו מעמד הביניים נשחק, שבו משפחות ששני ההורים עובדים אינן מצליחות להתפרנס בכבוד.

במשך שנים, לא היה בישראל ויכוח בנושא הכלכלי חברתי. המערכת הפוליטית נחלקה על סוגיות חוץ וביטחון, ובמידה מסוימת על סוגיות דת ומדינה. החלוקה בין ימין ושמאל התבססה על העמדות בסוגיית הגבולות, השטחים וההתנחלויות. בנושא הכלכלי חברתי היה קונסנזוס. ההבדלים בין בייגה שוחט, ביבי נתניהו ושטייניץ זניחים, מיקרוסקופיים. משטר ההפרטה הוצג כאמת מדעית מוחלטת, חד משמעית. האקדמיה והתקשורת (שבבעלות משפחות ההון) התגייסו לקדם את האמת המדעית המוחלטת הזאת בשטיפת מוח שעיקְרה כל דיון. תמיד, מי שהיה באופוזיציה היה קצת יותר "חברתי" ומי שהיה בקואליציה האשים אותו ב"פופוליזם", אך לא היה ויכוח אידיאולוגי.

והעם? העם לא דרש צדק חברתי. העם זרם עם המסר הזה. פעם בשנה הציבור, התקשורת והמערכת הפוליטית צקצקו בלשונם כשהתפרסם דו"ח העוני, ולמחרת האנשים שמאחורי המספרים הללו שבו להיות "מגולגלים בתוך נייר עיתון," כמאמר שירו הנפלא של קובי אוז. השפה, התרבות, רוח התקופה – כל אלה שידרו על הגל של האתוס הקפיטליסטי, שבשם ערכים יפים של אחריות אישית, של מאמץ, של הצלחה, של כישרון, של אינדיבידואליזם, הפיצו שדר של התפוררות היחד, של זניחת הסולידריות, של אגואיזם, של איש איש לעולמו, של אדם לאדם זאב, של רק החזקים שורדים, של רדיפת בצע, של הפקרות. התקשורת שטפה את מוחנו בתוכניות ריאליטי נוסח "הישרדות", שהמסר שלהן הוא שהעולם הוא ג'ונגל, וכל אחד חייב לדאוג להישרדותו, גם אם בדרך הוא דורס את זולתו, כיוון שהאלטרנטיבה היא שמישהו אחר ידרוס אותו. את תרבות היחד, המבוססת על ערכים של חברות, של אכפתיות, של ערבות הדדית, החליפה תרבות המותגים, הקניונים, הצריכה, הסגידה לעושר ולעשירים, הסלבריטאות. אפילו הקיבוצים הפריטו את עצמם לדעת.

אז איך זה קרה, שפתאום עם שלם קם ומשדר שדר הפוך לאותם מסרים? ומה עומקו של המסר ההפוך הזה, כאשר הוא בא בפתאומיות כזו; שמא מדובר בטרנד חולף?

איש לא צפה את אירועי הקיץ האחרון, בוודאי לא מובילי המחאה. שבועיים בטרם נטתה את אוהלה ברחוב רוטשילד – לא זו בלבד שדפני ליף לא העלתה על דעתה שבתוך חודשיים לא יהיה ישראלי שלא יכיר את שמה, ושהיא תנאם בפני קהל של מאות אלפים; היא אפילו לא ידעה שהיא תקים את האוהל הראשון. איך צעד ספונטני של בחורה מיואשת ומבולבלת סחף המונים, שינה שפה, השפיע באופן כה מרחיק לכת על השיח הישראלי, ואני מאמין שגם על עתיד החברה הישראלית לטווח רחוק. איך זה קרה?

עוד הרבה קולמוסין ישברו בניסיון לפצח את החידה הזאת, שלבטח תעסיק חוקרים רבים. אני מרשה לעצמי, כבר בשלב מוקדם זה, לנסות להתמודד עם החידה.

רוח התקופה, לא היתה חד משמעית ולא חד כיוונית. בתקשורת בקושי ניתן מקום לרוח אחרת, אך היא הייתה קיימת והיו גופים וגורמים שנשאו אותה. גם אם דיבור על צדק חברתי נשמע מיושן, פאתטי, לא מתחבר למציאות – שיח הצדק החברתי לא נעלם, הוא חתר תחת הזרם המוביל וזרע זרעים של כיוון אחר, שציפו לרגע המתאים להתפרץ. גם אם כל דיבור על "אנחנו" הוצג כאנכרוניזם של קולקטיביזם דורסני, היו מי שנשאו את מסר היחד, החֶברה.

הדוגמאות לזרמים האלטרנטיביים רבות. למשל, תנועות הנוער. לפני כעשרים שנה, דומה היה שתנועות הנוער סיימו את תפקידן. בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 החל מהלך נגדי, של הקמת תנועת הבוגרים של הנוער העובד, ובעקבותיה הלכו גם התנועות האחרות. מאות בוגרי תנועות הנוער, המשיכו את חיי התנועה שלהם בזמן הצבא ואחריו, הקימו קומונות עירוניות וקיבוצים חינוכיים, חיו חיי שותפות ועסקו בחינוך ילדים ונוער. הם דיברו עם הילדים והנוער בשפה אחרת לגמרי מזאת שאותם ילדים שמעו בבית, ברחוב ובוודאי בתקשורת. התנועה הזאת הגיעה לאלפים וזרעה זרעים.

המכינות הקדם צבאיות היו סוכנות נוספות של רוח אחרת. מדי שנה בשנה, מאות רבות של צעירים דחו את גיוסם ובמשך שנה למדו ועסקו בסוגיות שנראו מנותקות מהשיח ממנו באו – בציונות, ביהדות, באחריות חברתית, בצדק חברתי. המכינות הללו נועדו ליצור מנהיגות אחרת. כל מי שהיה במכינה, נחשף לכיוון אלטרנטיבי לכיוון הכללי של החברה, קלט והפנים – כל אחד ברמה אחרת, את המסרים הללו והשפיע והפיץ אותם ברמה זו או אחרת, כמפקד בצה"ל או כאיש משפיע באזרחות.

בתי המדרש הפלוראליסטיים, וכל תופעת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית ובפרט במרחב ה"חילוני", העלתה על ראש שמחתה את שיח הצדק החברתי, הקהילתיות, היחד והאחריות החברתית. במשך עשרים השנים האחרונות, אלפי אנשים נחשפו ברמות שונות לפעילות הזאת ולמסרים האלה, שהשאירו אצלם חריטה כלשהי, בעומקים שונים. גם בציונות הדתית התפתח שיח של צדק חברתי, באמצעות גורמים כמו "במעגלי צדק", מרכז הרצוג, "גשר", בית "מורשה" ועוד ובהובלת רבנים חשובים ומשפיעים כמו הרב שרלו, הרב שי פירון, הרב בני לאו ואחרים.

הארגונים הירוקים הנאבקים למען איכות הסביבה וההגנה עליה, יצרו שיח אלטרנטיבי לפיו יש דברים חשובים יותר מהמרדף אחרי הכסף, ויש ערכים שלמענם ראוי לוותר על כסף, על פיתוח, על המירוץ אחרי העושר. יתר על כן, הם העבירו לתודעת הציבור את התובנה אודות הסכנה לעתיד כדור הארץ, הנובעת מהיעדר אחריות סביבתית וחברתית.

יותר ויותר צעירים אחרי צבא החלו להצטרף לקבוצות, חוגים, גופים שחיפשו משהו שמעבר להצעה החומרנית. חלקם הלכו למחוזות הניו-אייג', אך רבים חיפשו דווקא דרכים של למידה היוצרת מעשה והבונה אחריות חברתית. כאשר מדרשת עין פרת פתחה תוכניות לבוגרי צבא, עשרות צעירים התמודדו על כל מקום פנוי בתוכניות השונות. תכנית "איילים" משכה סטודנטים צעירים להתיישבות בגליל ובנגב תוך שילוב של עשייה קהילתית למען החברה.

יותר ויותר בוגרי י"ב החלו להתנדב לשנת שירות למען החברה הישראלית – בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה.

ולצד הפעילות הזאת נעשתה גם פעילות אינטלקטואלית, כמו למשל כתב העת האיכותי "ארץ אחרת", בעריכת במבי שלג, שהעביר מסר שאיננו חייבים לקבל כמובן מאליו את מה שאיננו אוהבים בחברה הישראלית ושניתן להפוך את ארצנו לארץ אחרת, טובה וצודקת יותר.

בשנים האחרונות, הרוח האחרת החלה לחדור גם לתקשורת, למשל בתכנית "סדר יום" של קרן נויבך, ברשת ב'.

לפני חודשים אחדים, הוזמנתי להשתתף בפאנל, בפני קבוצת סטודנטים במכללת "אוהלו" – "רוח צפונית". חבריי לפאנל ואני הוזמנו לספר על שינוי חברתי שהובלנו. המפגש היה מרגש מאוד בעבורי, בזכות החשיפה לקבוצת צעירים הרוצה לחולל שינוי, המדברת בשפה של אקטיביזם חברתי, המשלבת מחאה נגד יוקר המחיה ונחישות להלחם נגדו, לצד פעולה קהילתית התנדבותית למען החברה והסביבה. ראיתי במפגש הזה ביטוי לעוד אחד מאלף הפרחים הפורחים בכל הארץ. ידעתי שבשלב מסוים כל הפרחים הללו יפגשו ויהפכו לכוח ממשי שישנה את החברה.

איזה אחוז מן הציבור הישראלית היה שותף פעיל בפעילות הזאת? מן הסתם, לא אחוז גבוה במיוחד. אולם הזרם החתרני הזה, במובן החיובי ביותר של המושג "חתרנות", יצר שפה אלטרנטיבית, שהמתינה לשעת כושר. שעת הכושר הייתה מיאוס ציבורי מן המציאות הקיימת.

המיאוס הלך וגבר, ככל שאנשים הבינו שמשהו בשיטה הקיימת לא עובד בדיוק כמו שהבטיחו להם. לאט לאט אנשים הבינו שבשם הסיסמאות על הרזה הסוחב על גבו את השמן, המדינה נוטשת את מחויבותה לאזרחיה. לאט לאט אנשים החלו לשאול את עצמם האם לקבל כמובן מאליו את התיאוריה על פיה חיזוק החזקים יביא לטפטוף העושר וההצלחה כך שיקדם ויעלה את החברה כולה. הרי הם רואים כיצד כל העושר מתנקז בקרב קומץ של אנשים, שלא בהכרח מעמידים לנגד עיניהם את טובת הכלל. המשבר הכלכלי העולמי של 2008 פקח עיניים רבות, והוכיח שהיד הנעלמה של השוק החופשי לא בהכרח מסדרת את העניינים לטובת כולם, בלשון המעטה. יוקר המחייה במדינת ישראל נראה לאנשים חסר היגיון והצדקה ובלתי סביר. יוקר הדיור יצר בקרב צעירים רבים תחושה של מבוי סתום, של היעדר עתיד. יוקר החינוך, המופרט למעשה, ייאש משפחות צעירות. השילוב בין התחושה שמשהו אינו עובד ושחייב לבוא שינוי, עם העובדה שיותר ויותר אנשים נחשפו לרוח אלטרנטיבית, יצרה אווירה שאִפשרה את מהפכת הקיץ האחרון. הקרקע הייתה בשלה.

עד לשנים האחרונות, היה קשה מאוד לנהל בישראל מאבקים למען צדק חברתי. ברוח ההפרטה, שבה כל אחד דואג לעצמו, ניתן היה לקיים מאבקים סקטוריאליים. היו מאבקים מקצועיים, אך הם היו נקודתיים. היו מאבקים של הנכים, של תושבים באזורי מצוקה, של חסרי דיור, של ניצולי שואה. אולם הציבור התייחס אליהם באדישות ולא אחת המוחים הוצגו כבכיינים, אם לא כמתבכיינים.

בשנים האחרונות, כחלק מאותה רוח חלופית, התקיימו מספר מאבקים חברתיים בלתי סקטוריאליים, כלומר לא של אנשים שביקשו לפתור את בעייתם, את מצוקתם, אלא קריאה אוניברסאלית לצדק חברתי. כזה היה המאבק נגד הלנת השכר ברשויות מקומיות ובמתנ"סים, שנטלו בו חלק אנשים שלא נפגעו ושעבר בו מסר של סולידריות ותביעת צדק. כזה היה המאבק נגד הפרטת הקרקעות וכזה היה המאבק למען הרפורמה במשק הגז. המאבקים הללו היו ממבשרי מהפכת קיץ 2011.

לא אכביר מילים על התופעה האדירה של הקיץ האחרון. כולנו חיים זאת, כולנו חשים בה והתקשורת עוסקת בכך ללא סוף. בכל שנה, אני מסכם את השנה בבחירת האיש שמייצג את אירועי השנה החולפת – איש השנה. השנה, ברור היה לי שיהיה זה מי שמייצג את המאבק החברתי.

בחרתי בדפני ליף, דווקא בגלל מה שהיא לא. היא לא מנהיגה גדולה. היא לא הוגת דעות מעמיקה. היא לא פוליטיקאית מוכשרת. היא לא נואמת דגולה, נהפוך הוא – כושר הביטוי שלה הוא למטה מבינוני. לעיתים, הופעותיה בתקשורת מביכות, בלשון המעטה. היא בסך הכול בחורה צעירה שהתייאשה מהיכולת למצוא דיור הולם, ושמאסה ביוקר המחייה והחליטה לעשות מעשה. היא יזמה אירוע בפייסבוק, הודיעה שבעוד שבוע תציב אוהל בכיכר הבימה וקראה לציבור להצטרף אליה. כל השאר – היסטוריה.

קדמו לה מחאה הדלק ומחאת הקוטג' שחיממו את הגזרה מצד אחד, ונתנו לציבור את התחושה שלא חייבים לקבל הכל כמובן מאליו ושמותר למחות, מותר להיאבק ואפשר להצליח. השטח בער וכל שנדרש הוא גפרור. דפני ליף היתה הגפרור שהצית לבבות ולהבות.

השאלה ההיסטוריוסופית שלעולם לא יהיה לה מענה חד משמעי, האם המנהיג יוצר את התקופה או התקופה את המנהיג – כלל אינה שאלה במקרה הזה. דפני ליף לא היתה מנהיגה, ולכן לא יכלה כמנהיגה ליצור משהו, וספק רב האם המאבק יבנה אותה כמנהיגה, והאם היא בכלל רוצה להנהיג. אבל דפני ליף היא סמל של המאבק. למה דווקא היא? כי היא היתה שם, די במקרה. היא היתה בשעה הנכונה במקום הנכון. באותה מידה זה יכול היה להיות כל אחד אחר. כל הקשקושים וכל תיאוריות הקונספירציה, על אובמה ופרס שיזמו עם הקרן החדשה מאבק כדי ליצור אנרכיה בישראל לקראת הכרזת המדינה הפלשתינאית בספטמבר, וגם התיאוריות הפחות קיצוניות – מופרכות, חסרות שחר ומנותקות מן המציאות. זה הרבה יותר פשוט. המחאה קרתה, כיוון שהייתה חייבת לקרות. אם זה לא היה קורה בקיץ הזה, זה היה קורה בחורף הבא. אם זו לא הייתה דפני ליף, זה היה לב דפנית. דפני ליף היא אנטי-גיבורה מובהקת, ודווקא ככזאת היא הסמל של המאבק החברתי, היא הסמל של תשע"א, היא אשת השנה.

 

2. מיהם שומרי העיר?

מדרש איכה רבה מספר לנו על נשיא הסנהדרין רבי יהודה נשיאה (נכדו של יהודה הנשיא, חותם המשנה), ששלח שני "שרים" בכירים, ר' אמי ור' אסי, לעבור מעיר לעיר בא"י ולתקן בהן תקנת חינוך חובה. הנ"ל הגיעו לכל עיר וביקשו שיציגו בפניהם את שומרי העיר, והיו מציגים להם את ראש המשמר והשוטר. "אלו שומרי העיר?!" שאלו השניים. "אלה מחריבי העיר!" –  ומיהם שומרי העיר? נשאלו, והשיבו: "אלו סופרים ומשנים ומשמרין את התורה," כלומר אנשי החינוך.

כמובן שאין בדברים אלה כדי לשלול את תפקידם ההכרחי והחיוני של אנשי הביטחון, אלא להעביר את המסר שללא חינוך, אין ביטחון. עיר שאין בה חינוך, לא תחזיק מעמד גם אם השמירה עליה תהיה ההדוקה ביותר.

מי בעד קיצוץ הביטחון? אני מתנגד לכך בכל ליבי. אולם אני תומך בקיצוץ בתקציב הביטחון. זאת, מאחר ואם רמת החינוך, הרווחה, הבריאות, ההשכלה, המדע, התרבות במדינת ישראל יהיו נמוכים וימשיכו להיפגע ולהתדרדר, הפגיעה בביטחון הלאומי של ישראל, במובן הרחב של המושג, תהיה גדולה ומשמעותית יותר מכל קיצוץ בתקציב מערכת הביטחון. ללא חברה חזקה וצודקת, ללא סולידריות חברתית ולאומית, ללא חינוך לערכים לאומיים ואוניברסאליים, ללא צמצום משמעותי בפערים הסוציואקונומיים, ללא מערכת השכלה מצוינת – תתקשה ישראל לעמוד מול העולם הערבי, שמעולם לא השלים עם קיומה ולא נראה שהוא עומד להשלים עם קיומה, גם אם הכוח הצבאי יהיה החזק ביותר. כן, מדינת ישראל זקוקה לצורך קיומה הפיסי לצבא חזק ומרתיע, להרתעה אסטרטגית בלתי קונבנציונלית ולגבולות בני הגנה. אולם כל אלה הינם רק מרכיב אחד בביטחון הלאומי של המדינה. החוסן האזרחי הוא מרכיב לא פחות חשוב.

אירועי הקיץ האחרון הפילו לרבים בתוכנו את האסימון – אין חוסן לאומי בלי סולידריות חברתית. סולידריות חברתית אינה רק עניינה של המדינה, אלא לא פחות מכך של החברה האזרחית, של המגזר העסקי, של הקהילה ושל הפרט, אולם למדינה תפקיד מרכזי בחברה. קיים הכרח בתחייתה של מדינת הרווחה, הנושאת באחריות להבטחת החינוך, הבריאות, השיכון והרווחה של אזרחיה. השגת המטרה החשובה הזאת, תעלה למדינת ישראל מיליארדים רבים (שלטווח רחוק הם השקעה כדאית ביותר). מנין יבוא הכסף?

איני מקדש את מסגרת התקציב, ואני מאמין שניתן להרחיבה בזהירות ובאופן מדוד ומושכל. אני מאמין ששינוי משמעותי במשטר המיסים והחלפתו במשטר מיסים צודק ומתקדם, עשוי להעשיר את קופת המדינה באופן משמעותי. אולם חרף כל אלה, אין מנוס משינוי בסדר העדיפויות בתוך התקציב. ובתוך התקציב, המקור האפשרי היחיד הוא תקציב הביטחון.

יש הרבה שומנים בתקציב הביטחון. אין כל סיבה שהדרג שאינו לוחם או תומך לחימה בצה"ל, לא יצא לפנסיה בגיל 67 כמו המגזר האזרחי, למשל. מה ההבדל בין מי שהולך לעבוד במשרד ממשלתי בתל אביב "על אזרחי", לחברו, בן גילו, העושה אותה עבודה, באותן שעות עבודה, מאה מטרים ממנו, במשרד בקריה? איזו סיבה יש להוציא את לובש המדים לפנסיה בשנות ה-40 לחייו? דוגמה נוספת, אותה הצעתי בטור זה לפני חודשים אחדים, היא ביטולה של תחנת גלי צה"ל כתחנה צבאית. אמנם זו התחנה האהובה עליי באופן אישי, אך אין כל קשר בינה לבין ביטחון, ואין כל הצדקה למימונה מתקציב הביטחון והפעלתה בידי חיילים. הדוגמאות רבות והמסקנה העולה מהן אחת – ניתן לקצץ מיליארדי שקלים בתקציב הביטחון, בלי לנגוע כהוא זה בתקציבים המושקעים באמת בביטחון.

ואף על פי כן, אני מוכן לקבוע שגם בדילמה – האם לוותר על מטוס אחד – מתוך 24 מטוסיF-35  שישראל הזמינה, ולהשקיע את עלותו – 200 מיליון דולאר (!) בהשכלה הגבוהה, למשל, ההשקעה בהשכלה כדאית יותר, ותתרום יותר לביטחון ישראל.

 

 

* * *

"רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר"

מאת: אברהם בר-אב (בן-טאטה)

הוצאת רימונים

446 עמודים, 88 שקלים

"רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" לוקח את הקורא למסע חושני של ריחות, צבעים, קולות, רגשות ומשפחה יהודית קטנה ואמיצה בראשית המאה העשרים, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. פורטונה ושלום פסי מגדלים את שלושת ילדיהם בצל המלחמה הממשמשת ומידפקת על דלתות אירופה. החיבור עם הארץ הפונדקאית מתגלה כחסר סיכוי: מואיז הופך קומוניסט ונרדף על ידי החוק, סופי עזת פנים, מורדת בהוריה ונישאת להנרי, העסקן הציוני, ובת הזקונים סוזי מתאהבת בחוסני, פושע ערבי רב-קסם, הכופה את עצמו עליה ומאיים לפגוע במשפחתה.

הספר אורג בחוטי צבע ובניחוחות כובשים של יהדות מצרית אוריינטלית ששורשיה יונקים מתרבויות צרפת ובולגריה. חיי המשפחה מתנהלים בתחושת ביטחון יחסית עד שפעמי מלחמת העולם השנייה המתקרבים אל שערי קהיר מעירים את הלאומנות הערבית מתרדמתה. הרחוב השקט סוער ורוגש ועולמה של המשפחה מתהפך.

אברהם בר-אב חושף בפני הקורא רומן היסטורי על מציאות אמיתית ואישית (חיי משפחתו במצרים), רקמה אנושית חיה, מלאת הומור וחוכמת חיים, הסוחפת עד העמוד האחרון.

אברהם בר-אב (בן טאטה) יליד מצרים, מתגורר כיום במצפה בגליל, הוא מנכ"ל חברת BCI המפתחת מערכות תוכנה לאקדמיה. בר-אב למד בחוג לאמנות התיאטרון ולספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב. כתב וביים מחזות, ביניהם "מפעל הפה והטלפיים", "ספינת הקרקס" וכמו כן, פרסם סיפורים קצרים.

"רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר", בו השקיע חמש שנות תחקיר וכתיבה, הוא ספרו הראשון.

 

"רומן רחב-יריעה, כתוב היטב, מגובש ובעל איכויות ספרותיות מובהקות, המקים לתחייה תקופה רבת תהפוכות בחייהם של יהודי מצריים." – יצחק גורמזאנו גורן, סופר, מחזאי, איש תיאטרון וקולנוע, מייסד ומנהל תיאטרון בימת קדם, עורך כתב העת "הכיוון מזרח"

 

[דבר המפרסם]

 

* * *

יואל נץ

"לא קראתי את פסטרנק

אבל אני מוקיע אותו בזעם"

רשימה זו מבוססת על תמליל שידור רדיו רחב יריעה ב "הד מוסקבה" ששודר בשנת 2008 (http://hran-pasternak.livejournal.com/617.html), בו ראיין המנחה יבגני קיסיליוב את נטליה איבנובה, דוקטור בבלשנות, חוקרת ספרות, מי שכתבה ספר על פסטרנק, חיברה תסריט והפיקה סדרה דוקומנטרית עליו.

האמירה האנקדוטית כפי שהובאה בכותרת לעיל צימחה מהר מאוד כנפיים, לאחר שגם שמו של פסטרנק התווסף אל רשימת קורבנות רדיפות השלטונות הסובייטיים, על שום שהעז לפרסם במערב את "דוקטור ז'יוואגו".

בוריס פסטרנק עשוי היה להיות מלחין. המלחין סקריאבין, שהיה אורח תדיר בבית אביו ליאוניד פסטרנק, הצייר, העריך מאוד את כישרון המוזיקה של בוריס הילד. בין הידידים ובאי הבית נמנו רחמנינוב, בריוסוב, גורקי, ריינר מאריה רילקה, טולסטוי.

מפליא הדבר, עד כמה באורח פרדוכסלי היה בוריס פסטרנק בר מזל. שלא כיוצרים אחרים בברה"מ, הוא חי חיים מלאים עד גיל שבעים: הוא יצא שלם ובריא ממוראות המהפכה וממלחמת האזרחים; שרד את רדיפות סטאלין המוקדמות והמאוחרות, וזאת חרף הנסיבות החמורות עד אימה – הוריו היגרו למערב אחרי המהפכה ונשארו שם; הוא לא ניזוק גם ב"מלחמת המולדת". שיחק לו מזלו הרב, והימים בהם התחוללה מכשלתו הגדולה ביותר – יציאתו לאור של "דוקטור ז'יוואגו" במערב והענקת פרס נובל ליצירה – חפפו את "ימי ההפשרה" של חרושצ'וב, והעניין כולו נגמר בסילוקו מאגודת הסופרים. בימים "כתיקונם" זה היה שקול לכדור בראש. עם זאת, יש הסוברים, ובמידה רבה של צדק, כי רדיפתו החישה את רדתו שאולה... מכל מקום, פסטרנק חי חיים מאושרים, אהב, היה נאהב והיה בעל טמפרמנט בלתי רגיל. הוא קידם את פני מותו באומץ, בשלווה ובהדרת כבוד, ממש כשם שחי את חייו. מילתו האחרונה היתה: "בשמחה!"

ככל שאפשר אולי להטיח טענות מטענות שונות בפני ב' פסטרנק בתקופת חיים זו או אחרת, בסופו של דבר חייבים לשפוט אותו על-פי יצירותיו. לא מן הנמנע הוא, כי זינאידה ניקולאייבנה, אשתו השנייה של פסטרנק, חסכה ממנו את הכדור בראש, כאשר בשנות ה-30 הנוראות התפלשה בעפר רגליו, והתחננה כי יואיל נא להוסיף את חתימתו למכתב המברך על הוצאתו להורג של טוחצ'בסקי. הוא לא חתם. זינאידה, בחודשי הריונה האחרונים, ביקשה שיחוס על הילד שייוולד. פסטרנק השיב לה, כי אם צפוי שילד זה יהיה בעל השקפות שונות משלו – מוטב לו שלא ייוולד. אלא שככל שנשבע בנקיטת חפץ כי חתימתו צורפה למכתב שלא בהסכמתו – עדיין נשרך מאחוריו שובל של רינונים מרינונים שונים.

אחרי שנודע לו מן העיתון על מעצרו והגלייתו של מנדלשטאם, מיהר פסטרנק להתייצב בפני עורך "איזווסטיה", בוכארין. בגוף הדו"ח ששלח בוכארין אל סטאלין, הוא רשם בין היתר: "...גם פסטרנק נרגש מאוד."

סטאלין התקשר אל פסטרנק וערך לו חקירה מוזרה ומטריפת דעת. קיימות גרסאות שונות באשר לתוכנה של השיחה ההיא. שניים היו עדי שמיעה לדבריו של פסטרנק: זינאידה ניקולאייבנה ששכבה חולה במיטתה, וניקולאי וילמונט, אחיה של אשת אחיו הצעיר, אלכסנדר, שהיה אורח תדיר בבית פסטרנק – בית, שאוכלסו בו בימים ההם שש משפחות.

והנה פסטרנק משוחח עם המנהיג מן הטלפון שבפרוזדור דירה צפופה בה מתגוררות שש משפחות. פסטרנק היה איש ישר ותמים להפליא, והחמיר מאוד עם מוצא פיו. נראה כי מן הראוי לתת אמון בגרסתו לשיחה עם סטאלין, כפי שהיא נמסרה מפי בנו, יבגני פסטרנק. הגרסאות שהופצו בפי אנשים הרחוקים מפסטרנק טענו, שפסטרנק הסגיר את מנדלשטאם. אבל הן אלמנתו של מנדלשטאם, והן לידיה צ'וקוטסקאיה ברשימותיה על אנה אחמטובה, לא הטילו ספק בכך כי פסטרנק אמר לסטאלין בדיוק נמרץ את מה שהוא חשב באותו רגע.

סטאלין שאל האם מנדלשטאם הוא אוּמן (мастер), האם הוא, פסטרנק, אומן. למושגים מן הסוג "אומן", "גאון", "כישרון" היו משמעויות שונות בתודעתו של פסטרנק לעומת זו של סטאלין. אבל אין זאת כי סטאלין לא היה מטלפן אל פסטרנק אלמלא ביקש במוחו הזדוני למשש כיצד מגיב למאסרו של מנדלשטאם אחד המוחות החזקים והעצמאיים ביותר בימים ההם. האם אפשר להשמיד את מנדלשטאם, או שתהיה בכך משום הגזמת מה...

בזמנו, אחרי שסיים מנדלשטאם לקרוא באוזני פסטרנק שיר שכלל את השורה: "אנו חיים, בלי לחוש את הארץ תחתינו..." אמר לו פסטרנק: "אתה לא קראת דבר באוזניי. אני לא שמעתי דבר. זו איננה שירה, זהו אקט של איבוד עצמי לדעת." בחקירתו, לימים, מנדלשטאם לא כלל את פסטרנק ברשימת האנשים שבאוזניהם קרא את השיר הזה.

רבים, למרות הכול, מוסיפים לנוד בראשיהם: האיש יצא נקי וחלק, בימים בהם נחת גרזן הרדיפות על ראשיהם של בני אדם על עניינים של מה בכך. אין זאת כי יש דברים בגו. אין ספק כי פסטרנק לא היה שורד ללא עזרתה של זינאידה ניקולייבנה. הנה לדוגמה, כאשר ניגשה אחמטובה בחברתה של צ'וקובסקאיה אל פשפש חצרם, הן לא הורשו להיכנס בטענה שאין איש בבית. זינאידה אמרה לאחר מכן: "אחמטובה כולה ספוגה בנפטלין, ואילו פסטרנק הוא איש סובייטי."

האם פסטרנק שרד הודות להתנהלותו הזהירה והחכמה בין המוקשים? האם בזכות החלטתו של סטאלין? האם כפועל יוצא מניהולה הנבון של אשתו לאורך חייהם? נטליה איבנובה סבורה כי כל הסברות הללו, ובנוסף להן גם סיבות אחרות, הטיבו עם גורלו לאורך שנות חייו. "סטאלין היה בעל מבט מוזר וצר למדי, בעל מוח מפותל, משוכלל, אבל צר. קשה לומר שהוא הבין את שירתו של פסטרנק. אבל הוא הבין עם מי יש לו עסק." הספרות הרוסית, אומרת איבנובה, התברכה אז במשוררים דגולים, וקשה להצביע על הראשון שבהם: צוויטאיבה, אחמטובה, פסטרנק, מנדלשטאם. הממסד התאמץ מאוד לגרור לצידו את פסטרנק. בחרו בו לנשיאות ועידת הסופרים ודווקא עליו הטילו לשאת את תמונתו של סטאלין אל בימת הנשיאות; סטאלין אילץ אותו לנסוע לוועידת הסופרים האנטי פאשיסטיים בחו"ל בשנת 1935. הוא לא נשאר שם, להפתעת רבים. אדרבא, הוא חלף על פני מעונם של אימו ואביו ולא סר לבקרם. הוא כתב מאוחר יותר שהיה אז חולה נפשית, כיוון שלא ישן הלכה למעשה במשך חצי שנה. מקורו של חוסר השינה הזה היה קשור בפתיחת הרדיפות בשנת 1935, ונבע משיחת הטלפון האומללה ההיא עם סטאלין. סטאלין כינה אותו "מרחף" ו"תימהוני" (юродивый). היה אומר: אל תגעו בתימהוני הזה... פסטרנק נמנע מלחתום על מכתב ניחומים מאת הסופרים על מותה של אלילויבה (אשת סטאלין) שהתאבדה, וכתב לו בנפרד מכתב, שאפשר לפרש אותו לכאן ולכאן. הוא חתם במילים בהן נהג לסיים כהרגלו את מכתביו: "בנאמנות ובאהבה..."

גם את מכתבו לסטאלין, בו הוא מודה לו על שחרורם מן המחנות של בעלה של אחמטובה ובנה ל. גומיליוב, הוא חתם ב"האוהב והמסור לו, פסטרנק."

פסטרנק היה פורץ בזעם כל אימת שדימה כי מישהו רומז על כך שהוא שרד, בימים בהם היו נעלמים עשרות, אלפים ומיליוני בני אדם. כאשר אחרי המלחמה הגיע לביקור ישעיהו ברלין, ולא נזהר בלשונו בעת שאמר לפסטרנק "עד כמה כולנו שמחים שנותרת בחיים" – השיב פסטרנק חדות, "אתה מרמז על שכביכול שיתפתי פעולה עם השלטונות ולכן נותרתי בחיים. לא, לא היה כדבר הזה."

אך עובדה היא כי גורלו שפר לעומת מנדלשטאם שנספה; לעומת רדיפתה הקשה של אחמטובה; לעומת צבטאייבה שבעלה נורה למוות, בתה שנשלחה לגולאג והיא עצמה ששלחה יד בנפשה. הוא כמו חריג בקרב החבורה הזאת. האיש פשוט ניחן במזל בלתי רגיל.

"דוקטור ז'יוואגו" אינה נחשבת ליצירה מבריקה. כפי שהתברר בשנת 2008, עת שחלף יובל שנים ממועד הענקת פרס נובל לפסטרנק, שרק אז [חודשים מיספר לפני שידור הרדיו האמור], ובכפוף לכללי ועדת הפרס, הותר לפרסם כי הפרס הוענק לו על הליריקה אשר בסוף הרומן, בהמלצתו של האקדמאי השוודי מרטינסון.

בהתחלה הכול התנהל למישרין עם הרומן. בשנת 1954 הודפסו ב"זנאמיה" תשעה מבין השירים שמסיימים את "דוקטור ז'יווגו", בלוויית הסבריו של פסטרנק על מהותה של היצירה עליה הוא עובד. ב-1956 הוא הציג את הרומן בפני מערכת "נובי מיר". אבל, אחרי שהוענק לו פרס נובל, התפרסם נגדו ב-1958 מכתב גינוי ב"ליטרטורנאיה גאזטה", אשר נחתם על ידי עורכי "נובי מיר" כבר בשנת 1956 והוקפא. מרגע פרסומו של מכתב הגינוי השתבשו יחסיו עם השלטונות. מישהו ממלחכי הפנכה פלט אז את האמירה הנלעגת: "לא קראתי את פסטרנק אבל אני מגנה אותו בזעם"... ספריו לא ראו אור, שיריו הודפסו אך לעיתים רחוקות ובאיכות ירודה... פסטרנק התמיד לפרנס ביד נדיבה כמה וכמה משפחות סופרים שהיו לקורבנות הרדיפות. הוא השתכר מתרגומים, ועבד כמטורף. תירגם את שקספיר, תירגם את "פאוסט" של גתה... שלא כיוצרים רבים אחרים, פסטרנק לא זכה אף לא בפרס סובייטי אחד. בריאותו היתה פנטסטית. עד ימיו האחרונים הוא רחץ במי הנחל הקפואים, לא פגה משיכתו הגברית גם אחרי ששער ראשו הלבין... אמרו אז שהנה, תודה לאל, יש "הפשרה" בחוץ, שום דבר נורא לא קרה, הוא לא קיבל שום כדור בראש, לא נשלח לגולאג. אבל הוא פשוט מת.

תרגם, ערך, תמצת והביא לדפוס יואל נץ

 

 

* * *

משירי בוריס פסטרנק

בתרגומו של יואל נץ

עריכת לשון וניקוד: מאיר צמח

 

אני חש חובה נעימה להודות מקרב לב למאיר צמח על שחרש עמוקות בנוסחי התרגומים וסייע בידי לסלק מהם מעקשים לשוניים לא מעטים. י.נ.

 

פרס נובל 

פַּח יָקוּשׁ, חַיָּה נִרְדֶּפֶת.

וְאֵי-שָׁם הָמוֹן עוֹלֵץ.

בְּעָרְפִּי מִרְדָּף נוֹשֵׁף, עֵת

אֵין מִשְׁעוֹל לְהֵחָלֵץ.

 

מַיִם, יַעַר-עַד, גּוּשׁ אֶבֶן,

גַּל גִּזְעֵי עֵצִים, מִרְבָּץ.

גְּבוּל וּסְיָג לִי מִכָּל עֵבֶר.

לוּ יְהִי אֲשֶׁר נֶחְרָץ.

 

הַעוֹלַלְתִּי חֵטְא אוֹ מַעַל?    

זֵד אֲנִי, אִם פֶּגַע רַע?     

בִּזְכוּתִי תֵּבֵל דּוֹמַעַת       

עַל יָפְיָהּ שֶׁל הַמְּכוֹרָה.    

 

וְעִם זֹאת, אֵדַע יָדֹעַ

טֶרֶם בּוֹר: יוֹם זֶה יִזְרַח –

אֶת עָצְמַת רִשְׁעוּת הָרֹעַ

תּוֹר הַחֶסֶד יְנַצַּח.

 

אוגוסט

חַמָּה, בְּלִי לְכַזֵּב, בַּבֹּקֶר  

הַשְׁכֵּם פַּס אֲלַכְסוֹן פָּרְסָה

נָתִיב זוֹהֵר בְּצֶבַע אוֹכְּר

מִן הַוִּילוֹן עַד הַכֻּרְסָה.

 

עַל הַבָּתִּים כָּתֹם זָרַח, עַל

הַיַּעַר הַסָּמוּךְ; הִבְהִיר

אֶת מַצָּעַי, כַּר מְלֻחְלָח, אַף

רַף הַסְּפָרִים בִּקְצֵה הַקִּיר.

 

בְּשֶׁל חֲלוֹם אֲשֶׁר נִבָּט אֶל

תּוֹךְ גֻּלְגָּלְתִּי – לַחָה כָּרִית:

מִן הַחֻרְשָׁה אֵלַי הִגַּעְתֶּם

לְלַווֹתֵנִי אֶל קִבְרִי.

 

הִרְבֵּיתֶם בְּהָמוֹן לִפְסֹעַ,

פִּתְאֹם נִזְכַּר אֵי-מִי אֵי-שָׁם:

הַיּוֹם – יוֹם הִשְׁתַּנּוּת אֱלוֹהַ

עַל-פִּי הַלּוּחַ הַיָּשָׁן.

 

אוֹרָה בְּלִי אֵשׁ, דַּרְכָּהּ הִתְוָה לָהּ

הַחֶסֶד בְּיוֹם זֶה. הַסְּתָו

כְּאוֹת בָּהִיר נוֹהֵר מִלְּמַעְלָה;

עֵינֵי הַכֹּל כּוֹבֵל אֵלָיו.

 

מִבַּעַד עֲזוּבָה, מֵעֵבֶר

לַחֹרֶשׁ, עֵץ אַלְמוֹן נִדְחָק,

אֶל יַעַר אַרְגָּמָן בֵּית קֶבֶר 

זוֹרֵחַ כְּמוֹ רָקִיק שֶׁל חַג.

 

הָאֲּמִירִים קָפְאוּ בְּאֵלֶם,

הַשַּׁחַק כֹּה קָרוֹב, שַׁחְצָן.

קְרִיאָה בַּמֶּרְחַבְיָה קוֹבֶלֶת –

קוֹלוֹת שֶׁכְוִים שֶׁל יְקִיצָה.

 

שָׂטָן-שַׁמַּאי-מוֹדֵד נִצָּב אֶל

בֵּית הֶעָלְמִין, וּמַבָּטִים

תּוֹקֵעַ בְּפָנַי, פְּנֵי מָוֶת,

לַחְפֹּר לִי בּוֹר כְּמִדָּתִי.

 

לְהַאֲזִין הַכֹּל הִפְלִיאוּ

לְקוֹל שָׁלֵו כָּאן וְעַכְשָׁו;

קוֹל נְבוּאִי, גַּשְׁמִי, קוֹלִי הוּא,

שֶׁלֹּא דָּבַק בּוֹ הָרָקָב:

 

"שָׁלוֹם לְהִשְׁתַּנוּת שֶׁל תְּכֵלֶת,

לְפַז יוֹמָהּ שֶׁל הַיְּשׁוּעָה,

כִּלְטֹף אִשָּׁה הֲיִי גּוֹאֶלֶת

מֵאֵימָתָהּ שֶׁל הַשָּׁעָה.

 

שָׁלוֹם שְׁנוֹת טֶרֶמְעֵת; שָׁלוֹם לָךְ

אִשָּׁה, תִּמְרֹד וְלֹא תִּסְלַח

לְרֶצֶף סֵבֶל וְקָלוֹן דָךְ!   

אֲנִי הוּא שְׂדֵה הַקְּרָב שֶׁלָּךְ. 

 

שָׁלוֹם מֻטַּת כְּנָפַי הוֹלֶלֶת,

מָעוֹף-קְשֵׁה-עֹרֶף מַאֲמִיר,

לִדְּמוּת עוֹלָם בְּרוּאָה בְּמֶּלֶל,

שְׁלַל-יְצִירָה שֶׁל נֵס טָמִיר."

 

לילה

כְּבָר נְמַסָּה מֶמְשֶׁלֶת

הַלֵּיל, וּבָהּ בָּעֵת,

טַיָּס מֵעַל הַחֶלֶד

בַּחֹשֶׁךְ מְנַוֵּט. 

 

בַּעֲרָפֶל מִנֶּגֶד,

בְּצֵל עָנָן נִשָּׂא,

כְּמוֹ צְלָב רָקוּם עַל בֶּגֶד,

אוֹת לְזִהוּי כְּבִיסָה.

 

תַּחְתָּיו בָּתֵּי מַרְזֵחַ,

דְּרָכִים, נוֹפִים זָרִים,

עִיר פֶּלֶךְ וּבְנוֹתֶיהָ,

קְרוֹנוֹת וְקַטָּרִים.

 

לְתוֹךְ עָנָן נִבְלָע עִם

צֵל כְּנַף-מָטוֹס דּוֹאֶה.

תּוֹעִים גַּרְמֵי שָׁמַיִם,

כְּעֵדֶר בְּלִי רוֹעֶה.

 

בְּרַעַם, שֹׁד וָשֶׁבֶר,

בְּחִיל וּבְעָתָה,

אֶל יְקוּמִים מֵעֵבֶר,

שְׁבִיל הֶחָלָב סָטָה.

 

בּוֹעֶרֶת כָּל יַבֶּשֶׁת

בְּלִי גְּבוּל, בְּלִי רֶסֶן, כִּי

מְפַרְנְסוֹת הָאֵשׁ עוֹד

יְדֵי הַמַּסִּיקִים.

 

מִגַּג פָּרִיס הָדָר סָר:   

שָׁם נֹגַהּ אוֹ מַאְדִּים –

הֵיכָן תֻּצַּג עוֹד פָרְסָה,

מִן הַכְּרָזוֹת לוֹמְדִים.

 

אָדָם – שְׁנָתוֹ נוֹדֶדֶת,

לֹא נָם בִּיפִי-מֶרְחָק;

יָשָׁן-נוֹשָׁן הַחֶדֶר

בַּעֲלִיַּת הַגַּג.

 

מַבִּיט עַל הַשָּׁמַיִם,  

כְּאִלּוּ הַתֵּבֵל –

תְּשׂוּמֶת לִבָּהּ שׂוּמָה הִיא 

עַל שִׁכְמוֹתָיו הַלֵּיִל

 

עֲמֹל וְאַל תָּנוּחַ,

הֱיֵה עֵר, מְרֻכָּז –

לְבַל תֶחְדַּל מִנּוּעַ

כְּמוֹ נֹגַהּ, כְּמוֹ טַיָּס.

 

לֹא, אַל תִּישַׁן – מַה בֶּצַע?

הֱיֵה נָא עֵר, אָמָּן.

בֵּן עֲרֻבָּה לָנֶצַח,

אָסִיר בִּשְׁבִי הַזְּמַן.

 

 

פרידה

אָדָם מַבִּיט מֵעִם הַסַּף,

בִּבְלִי הַכֵּר בֵּיתוֹ הוּא.

הִסְתַּלְּקוּתָהּ כִּמְנוּסָה,

בַּכֹּל אוֹתוֹת שֶׁל תֹּהוּ.

 

בְּטַלְטֵלַת הַמְּהוּמָה

עֵינֵי הָאִישׁ תֶּחְזֶינָה,

לֹא חָשׁ מִבַּעַד דֹּק דִּמְעָה

רֵאשִׁית הֶתְקֵף מִיגְרֵנָה.  

 

שָׁאוֹן עָמוּם – זוֹ הֲזָיָה? –

אֵינוֹ נוֹתֵן מָנוֹחַ.

מַדּוּעַ מַחְשָׁבוֹת עַל יָם

חוֹדְרוֹת פִּתְאֹם לַמֹּחַ?

 

עֵת הַשִּׁמְשָׁה עֻטְּרָה קָרָה –

מַרְאוֹת אוֹר-אֵל נִסְתָּמוּ,

יֵאוּשׁ רָווּי מָרָה שְׁחוֹרָה

כְּשִמָּמון שֶׁל יָם הוּא.

 

הִיא כֹּה יָקְרָה לְלֵב חָבוּט

בְּכֹל תָּוֵי פָּנֶיהָ,

כְּמוֹ הַחוֹפִים לְעֵת גֵּאוּת

לַיָּם הַמִּשְׁתָּרֵעַ.

 

כְּמוֹ שֶׁמַּטְבִּיעַ קְנֵי אַגְמוֹן

נַחְשׁוֹל בְּשֹׁךְ הַסַּעַר

שָׁקְעָה כָּל יֵשׁוּתָהּ עָמֹק

בַּנֶּפֶשׁ הַמְּשֻׁסַּעַת.

 

מִשְּׁנוֹת כְּאֵב לֹא יִתְמַלֵּל,

לֹא תִּסְבְּלֶנּוּ דַּעַת,

גַּל הַגּוֹרָל אוֹתָהּ טִלְטֵל

אֵלָיו מִבּוֹר הַבַּעַת.

 

תּוֹךְ סַכָּנוֹת לְאֵין מִסְפָּר,

כּוֹשֵׁל וּמְקַרְטֵעַ,

הַגַּל שָׁטַף וְלֹא עָצַר,

עַד שֶׁחָבַר אֵלֶיהָ.

 

לֹא הֶאֱמִין, אֲבָל יָדַע:

בְּעַל כָּרְחָהּ הִגְלוּהָ.

לֹא יִשְׂרְדוּ אֶת הַפְּרִידָה,

יִכְלוּ בְּגַעְגּוּעַ.

 

נוֹעֵץ סְבִיבוֹ מַבָּט נוֹקֵב:  

מֻפְתַּעַת, מְבֹעֶתֶת

הָפְכָה אֶת הַתְּכוּלָה מִלְּגֵו

מִן הַשִּׁדּוֹת בְּחֶתֶף.

 

הוּא מְלַקֵּט, אוֹסֵף אַט-אַט,

עַד כּוֹכָבִים יַבְלִיחוּ,

גְּזִירֵי נְיָר, צְרוֹרוֹת שֶׁל בַּד –

אֶל הַשִּׁדּוֹת מַשְׁלִיך הוּא.

 

וּכְשֶׁנִּדְקָר מִמַּחֲטָהּ

סְבוּכָה בְּמִכְמָנֶיהָ

רוֹאֶה לְפֶתַע אֶת דְּמוּתָהּ

וּבְדוּמִיָּה דּוֹמֵעַ.

 

 

פגישה

רַד שֶׁלֶג עַל הַדֶּרֶךְ,

עַל הַגַּגּוֹת רָבוּץ.  

אֵצֵא לָשׁוּט בַּקֶּרֶת:

רוֹאֶה אוֹתָךְ בַּחוּץ.

 

בְּלִי כּוֹבַע, עַרְדָּלַיִם,

לְבַד בִּמְעִיל שֶׁל סְתָו,

שׂוֹרָה אַתְּ אֻמְלָלָה, עִם        

גַּל הִתְרַגְּשׁוּת לֵבָב.

 

גָּדֵר, אִילָן וְהֵלֶךְ

בַּעֲרָפֶל רָחוֹק.

בָּדָד, לוֹעֶסֶת שֶׁלֶג,

עוֹמֶדֶת אַתְּ בָּרְחוֹב.

 

טִפּוֹת מִן הַמִּטְפַּחַת

נוֹטְפוֹת לַשַּׁרְווּלִית.

כְּמוֹ אֵגֶל טַל שֶׁל שַׁחַר

בִּקְצוֹת רִיסִים מַרְטִיט.

 

בְּלוֹרִית – כִּזְהַב פַּרְוַיִם

נוֹגֵהַּ מְמֹרָק –

עַל מִטְפַּחְתֵּךְ, פָּנַיִךְ,      

עַל מְעִילֵךְ הַדַּק.

 

הִלַּת מִצְחֵךְ מֻשְׁלֶגֶת,

כְּמִיהָה לָךְ בַּמַּבָּט.

רוֹאֶה דְּמוּתֵךְ מִנֶּגֶד:

כֻּלֵּךְ מִקְשָׁה אַחַת.

 

וְהִיא כִּמְטִיל שֶׁל פֶּלֶד

מֻשְׁחָז, טָבוּל בְּפוּךְ,    

כְּמוֹ לַהַב מַאֲכֶלֶת

עַל פְּנֵי לִבִּי מָשׁוּךְ;

 

חוֹתֵך, חוֹתֵר אֶל עֵבֶר

כְּנִיעָה, צִדּוּק הַדִּין –

כִּי הָעוֹלָם לַסֵּבֶל

בַּאֲדִישׁוּת הִסְכִּין.

 

עַל-כֵּן כְּפִילוּת מַטְמִיעַ

לֵיל-שֶׁלֶג, לֵיל-חִידָה.

עַל חַיִץ, לְהַצְבִּיעַ,

בֵּינֵינוּ, לֹא אֵדַע.

 

מִי אָנוּ? וּמֵאֵיפֹה?

שְׁנוֹת עֲבָרֵנוּ – סְרָק

שֶׁל רְכִילוּת מֵאֶפַע,

וְקִיּוּמֵנוּ פָּג.

 

 

 

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

 

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

 

8. בן-דודתה, הדוקטור הצעיר והאהוב,

גווֵע בצפת.

 

בקיץ 1918 גווע בן-דודתה, הד"ר אברהם-חיים גרין, מטיפוס בצפת. על חייו ומותו בעיירה הגלילית מספרת בתו בשיחתה איתי.

מירונה: אבא התחיל לעבוד בצפת. מצבו היה קשה מאוד. לא היה לו כסף בכלל. המשפחה לא תמכה בו. המשפחה דרשה שהוא יבוא לעבוד בחיפה – והוא הלך לצפת, נגדם. רק הוריו הזקנים, לא האחים, בקושי באו לחופה – ונסעו מיד חזרה לקהיר.

היה לו חבר טוב בצפת בשם מנחם כהן, שאחר-כך היה מנהל בנק לאומי בירושלים, ואביו של השופט יהודה כהן. מנחם כהן נתן להוריי מקום לגור בעלייה שהיתה בקומה השנייה בבית שבו גר. מנחם כהן היה נשוי. לאה, אשתו, מישכנה את התכשיטים שלה, הם משפחה ספרדית, ונתנה לאבא את הכסף כדי שהוא ואמא יוכלו להתארגן לצעדים הראשונים שלהם בצפת – כרופא וכזוג צעיר.

עד כדי כך הם היו עניים – באותה תקופה אמא שלי נכנסה להריון, אבל לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חברם הטוב, והיא עשתה הפלה. כעבור זמן קצר כבר היו לאבא מטופלים רבים, והוא הצליח מאוד. בינתיים פרצה המגפה בצפת, וכאשר היה הולך לבקר אצל חולים, היה משאיר כסף מתחת לכר.

אהוד: ומניין היה לו הכסף הזה?

מירונה: אבא היה מאוד מקובל גם על הערבים. האפנדים בגליל העליון היו קוראים לו לבוא והיו משלמים לו ממש בשקים של זהב, על שהציל אותם ממוות. בסופו של דבר היה לאבא ואמא בית גדול עם כמה עוזרות. אבל כשהוא נפטר לא נשארה אף פרוטה. כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים.

הוא היה גם נציג של כולל אמסטרדם בצפת, למרות שזה היה בזמן המלחמה, קיבל בדרכים-לא-דרכים את הכסף מכולל אמסטרדם שבהולנד, וחילק אותו לצדקה בצפת. אני חושבת שהוא היה מקבל את הכסף באמצעות ניל"י, המרגלים. הוא היה בקשר גם עם אהרונסון.

אהוד: אסתר סיפרה שבאמצעות ניל"י, סבתך, דודה טויבה, שלחה כסף מקהיר לעזור למשפחת אחיה יהודה בפתח-תקוה. יכול להיות שבדרך הזו הם שלחו כספים גם לאבא שלך?

מירונה: לא. זה היה כסף של כולל אמסטרדם. הם גם עשו עליו ביטוח חיים בשלוש מאות לירות, וזה מה שאמא קיבלה כשהוא נפטר. הוא היה נציג שלהם וניהל את כל החשבונות שלהם. כעת, לקראת סוף המלחמה, כשאנשי ניל"י ברחו, ארבעה מהם הסתתרו בבית של הוריי. אמא מספרת שחיפשה אותם לערביות. ואז אבי עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, כמובן מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, והקשיבו כמובן גם למה שדובר, לסודות המלחמה.

כעבור כמה זמן, כניראה שמישהו הלשין, או אמא חשבה שהלשינו, חששה שיבואו לבדוק, לחפש בבית, ואנשי ניל"י כבר לא היו – אז היא לקחה את כל הנהלת החשבונות, שבה הוא רשם כל פרוטה, ושרפה אותה. וכשהוא חזר מהעבודה והיא סיפרה לו שהשליכה את הכל לתנור, הוא היה מזועזע. הוא אמר: "יחשדו שמעלתי בכסף, איך יכולת לעשות את זה?" – והיא טענה שהחיים שלו חשובים לה יותר.

אהוד: יכול להיות שהיא שרפה אז את כל הארכיון שלו? גם המכתבים ששלחה לו אסתר לביירות?

מירונה: מאוד יכול להיות. אבל חוץ מזה, אמא שלי, במשך השנים, היה לה מדי פעם התקפים של ייאוש, שאיש לא ידאג... והשמידה דברים.

 

עבודתו המסורה, שבזכותה עתיד ד"ר אברהם-חיים גרין להטביע את חותמו בתולדותיה של צפת, נמשכת תקופה קצרה-יחסית – רק בשנות מלחמת העולם הראשונה; ושיאה בשנים תרע"ז-תרע"ח, 1918-1917, כאשר בפקודת ג'מל פחה מגורשים התושבים היהודים של תל-אביב ויפו צפונה, ורבים מהם מגיעים לטבריה ולגליל. ידידו זאב לייבוביץ מספר על כך בספר זכרונותיו "בעלייה ובבנייה":

משלחת של באי-כוח היישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, באה לבקר את הגולים בגליל ולחקור את מצבם. מה נבהלה המשלחת, כשמצאה למעלה מאלף נפש במעין אוהלים על החולות על שפת ים כנרת. בוועד ההגירה הועמדה בכל חריפותה הבעייה של דירות בשביל המהגרים-הגולים. העיניים הופנו אל הצעיר בעל-המרץ, הד"ר אברהם גרין, שדרש בתקיפות להעביר חלק מהמהגרים לצפת, שאווירה צח ומבריא. דיזנגוף הזמין את הצעיר הזה אליו, אל בית-המלון של גרוס, ושם ריתק הצעיר את תשומת-הלב עד אחרי חצות הלילה בדבריו המזעזעים על חורבן, עזובה, עוני וסבל, שהשתררו בצפת, לאחר שנתרוקנה מבניה. דיזנגוף היה נרגש מאוד. הוא הבטיח לפעול למען שיקומה של העיר, שתפסה לפנים מקום ראשי ביישוב.

בצפת הוקם סניף של ועד ההגירה. הוא, בעל המזג הלוהט, לא הסתפק במתן עזרה רפואית גרידא. בדינים והחשבונות שלו חרג מהמסגרת המקובלת. בעברית עסיסית עמד על גורמי המחלות והיתווה קווים למלחמה בהן.

הוקם בצפת בית-ספר, שנתמך על-ידי ועד ההגירה. הד"ר גרין היה ראש המדברים והרוח החיה במוסד זה. הודות לו הוקם בצפת גם מעין בית-חינוך ליתומים עזובים. ועד ההגירה תמך גם במוסד זה.

הד"ר גרין רכש לו עמדה בציבור. כל שכבות האוכלוסיה רחשו אליו רגשות חיבה, כי הוא עזר לכל אחד בשעת צרה, וביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש את עזרתו.

בשנות המלחמה היה בין חברי ועד הסיוע המקומי. הוא נתמנה לרופא ומנהל ענייני הצדקה של אמרכלי אמשטרדם. יש לציין שהד"ר גרין לא היה מהחרדים ולא דקדק במצוות, בכל זאת נהנה מאמון החרדים. ד"ר גרין הצטיין ב"מתן בסתר", שחילק במידה לא קטנה. ביתו היה מקום כינוס ופגישה לאנשים מכל הסוגים, אפילו הרחוקים איש מרעהו בהשקפותיהם. תיירים חשובים, שביקרו בצפת, בתוכם אחד ממשפחת הקיסר פראנץ-יוסף, לא פסחו על ביתו.

 

על פעילותו בתקופת זו, והוא רופא צעיר כבן עשרים-וחמש בלבד, ניתן ללמוד גם משני מכתבים ששלח בתרע"ח לזלמן יעקבזון, לשעבר סופרו הפריזאי של "הצופה" הוורשאי ובוגר הסורבון, ומי שניהל באותה עת את פעולות ועד ההגירה בטבריה והסביבה לעזרת המגורשים. ב-30 בנובמבר 1917 כתב לו גרין:

ע"פ עצתי פונה אליו היום הגב' קטבורסקי מנהלת ביה"ס לתחרים בצפת בדבר שאלת התקציב של ביה"ס הנ"ל. לפי דעתי אין כ' רשאי להשתחרר מדבר זה, ראשית יש כאן שאלה של ילדות המהגרים – ושנית יש שאלה של מוסד שפתאום נפרד ממקורו. תקציב המוסד בטוח והגב' הופין בטח תשלם ברב תודות את החשבון שיגישו לה. – ואצל כ' סוף-סוף הסכום הזה לא יעלה ולא יוריד, ואסור לתת לדבר כזה לנפול.

אקווה כי הוא ימצא דרך לסדר את הדבר – ומה שיהיה עם כל ישראל צריך להיות גם עם בן ישראל.

כל זמן שמתקיימים בתי-הספר שלנו, וכל זמן שיש כסף, ויש תקוות לכסף אסור לעזוב מוסד כזה, שהוא שקול כנגד הרבה דברים אחרים שעולים בכספים מרובים – – אם ירצה לסדר הלוואה על משכון, הרי אין לו משכון יותר בטוח מהתחרים, אם כי אני סובר שזה לא נחוץ אחרי שהגב' קטבורסקי ממילא לא תמסור את התחרים רק לגב' הופין או תחזיקם אצלה – ואז, בטח הכל יסתדר.

אקווה כי ישים לה למכתבה – ויסדר את העניין – – –

 

בשלהי 1917 כבשו הבריטים את מחצית הארץ וייצבו קו מהירקון עד למעברות הירדן. הקשר עם החלק הצפוני, שנישאר תחת שלטון התורכים, ניתק. המיתקפה האנגלית המכרעת עתידה להתחיל רק בספטמבר 1918, ובינתיים מחמיר מצבם של הגולים, יחד עם כלל היישוב היהודי בצפון הארץ. ב-24 בינואר 1918 שב גרין וכותב ליעקובזון, הפעם על נייר מכתבים שכותרתו "ועד עזרת חולים הכללית, יסוד הרבנים פקידי ואמרכלי ארץ הקדושה מעי"ת אמשטרדאם תע"א (נוסד תקצ"ט לפ"ק) בעיה"ק צפת תוב"א":

בתשובה על מכתבו האחרון:

א) את המזידיה הנני מכניס בחשבון כרטיסי המהגרים.

ב) לפי דעתי הפרטית בנוגע למאה לי"פ שמר דיזנהוף [כניראה דיזנגוף] נתן למצות הרי אם רציתם שזה יהיה שקול כנגד המתנה של ועד המאוחד (ובו בזמן שזה לא יהיה החזרה) היה צריך להיות הסכום לכל הפחות מאתים לי"פ, בכל אופן יותר מאשר הם נתנו (הם נתנו 150 לי"פ).

ג) עבודת ועד הסיוע הצפתי מתנהלת בסדר הרצוי לפי שעה. המטבח כבר פתוח, חלוקת הת"ח כבר נעשתה, ושאר הפעולות כסדרן.

ד) אחרי שרצוי שנעשה קניה הגונה של חיטה עבור בית-התבשיל ומצות ודורה צהובה לבית המלאי, הרי נחוץ לנו כאן שאר הכסף. יודיעני כבודו אם יוכל לשלוח משם שארית כספי הופין, והמאה לי"פ הנוספים, או אם לאו אני אשלח מכאן איש ביום הראשון 27 ינואר. לכן ישתדל כבודו שכל הכסף יהיה מוכן אצלו באותו יום בכדי שהשליח יוכל לשוב למחרת ולא לגרום להוצאות מיותרות. – יודיעני בכל אופן כבודו את תשובתו בנידון זה ביום השישי במכתב או בתיליגרמה.

ה) אחרי שה' קלוריסקי לא הביא איתו שום כסף לעניי צפת, יואיל כ' להודיעני אם יש איזה פרספקטיבה ממשית להשגת כספים אחרי כלות הכספים הללו אם לאו; עד כמה שאפשר יודיענו דבר קרוב, ואם בחיוב כמה בערך? בפרט מעניין לדעת מכמה טעמים אם בית-התבשיל יוכל להמשיך את קיומו גם להבא או אם זה באמת רק מפעל זמני.

ו) קיבלתי מכתב מד"ר [או – מהר'] הורוויץ בו הוא כותב לי שתקציב בית-היתומות למהגרים הוא 270 פר' לחודש ולא 200. באמת גם הסכום הזה לא יספיק אבל אז הדיפיציט לא יהיה כ"כ גדול לכל הפחות. יואיל כבודו לעשות חשבון לעצמו בכמה היו עולות לוועדה ילדות לו היו מקבלות מנה של מהגר רגילה כעת, ויראה שזה יותר מ-200 פר', ועל כן אבקש מכ' להוציאני מן המצר או ע"י העלאת התקציב עד 270, או מה שיותר טוב, ע"י מכירת חיטה (מאה רוטול) בניר [או – בנייר] במחיר הממשלה.

לתשובתו אחכה בכל העניינים הללו – – –

 

גם את ימיו האחרונים של ד"ר אברהם-חיים גרין מתאר זאב לייבוביץ בספרו:

כך חי את חייו הצעיר בעל המרץ הזה. רוב זמנו היה מוקדש לעבודה למען הזולת. הטיפול בחולים במחלת הטיפוס בתנאי החיים הקשים ביותר גרמו לכך, שהוא נדבק במחלה ממארת זו. בחזרו מראש-פינה, במקום שטיפל בחולה-הטיפוס המורה וליקומיץ [שמחה וילקומיץ], הרגיש עקיצה, בראשונה נבהל, אבל אחר-כך שיקע את עצמו בעבודתו עד שנפל למשכב. הובהלה מיד עזרה. הד"ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה, שנאבק עם מר המוות. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בהיותו בן עשרים ושמונה [צ"ל בן עשרים ושש].

אבל כבד עטף את צפת ביום השישי בשבוע, בו הובאו עצמותיו של הד"ר גרין לקבורה. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש.

בפגישה בחווה מיגדל הספידוהו מאיר דיזנגוף, הד"ר חיים חיסין ומשה גליקין. דיזנגוף אמר בין השאר: "הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת."

כשפתחו אחרי ימים מיספר את קופתו, מצאו בה אי-אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.

 

על מותו מספרת מירונה:

אבא בא מהעבודה, ואמר לאמא שלי שהוא ראה עליו כינה, ושהוא בוודאי יידבק במחלה, שעקצה אותו כינה. ואז הוא כתב למנחם כהן מכתב מאוד מרגש שבו הוא ביקש ממנו לדאוג, הוא סיפר שהוא כניראה יקבל את המחלה והוא ודאי לא יתגבר עליה, ומבקש ומקווה שאמא שלי תתחתן, תבנה חיים חדשים, והוא מבקש ממנו לדאוג לי, מינה אותו לאפוטרופוס. הוא גם ביקש ממנו לבוא לצפת אחרי שהוא [אבי] ימות, ולקחת את אמא שלי ואותי לביירות, להוציא אותנו מעיר ההריגה הזו. מנחם כהן לא בא מפני שאשתו, היו להם אז כבר שני ילדים – לא נתנה לו לנסוע מביירות לצפת שבערה במגיפות.

 

על ערש-דווי, ב-20 באפריל 1918, כתב ד"ר אברהם-חיים גרין מכתב אחרון, שהיה מופנה לידידו זאב לייבוביץ. לייבוביץ ישב באותם ימים בטבריה ועבד בהתנדבות כמזכיר ראשי בוועד ההגירה ועסק בהגשת עזרה למגורשי יפו ותל-אביב. הוא הגיע לטבריה לאחר שג'מאל פחה הוציא צו לגרש אותו מירושלים, שבה חי מאז עלייתו ארצה ב-1906 – ולהגלותו לאנטוליה בגלל פעילותו הציונית. ליבוביץ נישאר בטבריה עד תום המלחמה יחד עם אשתו השנייה אסתר, שהיתה חובשת ומיילדת, מן החברות הראשונות של "הפועל הצעיר".

 

ידידי,

כפי הנראה יש לי טיפוס הבהרות ובצורה לא קלה. לא פללתי שיהיו לי קושיים בהשגת הגברת סופין – אבל...... אין דבר – אקח בלית ברירא את גולדמן –

לגברת אסתר לא הייתי בשום אופן נותן לטפל בי – אבל אם היא רוצה כדרכה לעמוד בשעת צרה לימין אחותה חיה הייתי מרשה לי לבקש שתבוא להיות לה "אם ואחות" כי מצבה הרוחני פשוט נורא!! את צבי מקבלת עליה קטי בורסקי ואם אסתר תרצה נסדר אותה גם כן בבית אחר מלבד ששעות היום – תעמוד לימין חיה –

רצוני זה (אולי האחרון...) אני מביע אבל אין אני כופה הר כגיגית –

פה אין לי רופא הגון שיטפל בי, ולכן מלבד הנחיצות הכללית למהגרים שיבוא האדון ד"ר חיסין – היה רצוי שיבוא לעזור לי להציל את חיי – שיש להם כמדומה לי ערך כללי מכמה צדדים!

תראה מכתבי זה לידידי שטרנברג – תגיד לו שהרשיתי שתתחילו להופיע. ועל כן אין אני שולח דם – אם מצבי יהיה רציני ארצה לראות אותו וגם אותך שלכם באהבה

                                               להתראות בחיים

                                               גרין

 

בשלהי המכתב הוסיפה אשתו חיה את השורות הבאות:

 

לפני שחדל לדפוק את לבו

הגדול של בעלי

                                               ח. גרין

 

זה הוא כתב ברגעים שחדל לדפוק לבו הגדול

                                               ח.ג.

 

אסתר היא כניראה אשתו של ליבוביץ. שושנה קטבורסקי היתה מנהלת בית-החינוך ליתומים. הרוקח אריה שטרנברג למד רוקחות בביירות בימים שגרין למד שם רפואה, ושימש רוקח בטבריה משנת 1916.

 

ד"ר אברהם-חיים גרין נפטר במחצית אייר תרע"ח והוא כבן עשרים ושש. מירונה, שהיתה כבת שלושה חודשים במותו, מספרת:

אז אני נשארתי עם אמא שלי. לא הרבה זמן. כשאבי נפטר, כניראה שהיא היתה במצב נפשי איום, אז היא שלחה את מה שהיה, שטיחים, רהיטים, דברים, אל ההורים שלו. הם כתבו לה שתיתן להם לשמור על זה. היא התאבלה בלי סוף, בכתה כל הזמן. ולא הצליחה כמעט להניק אותי כי היא בכתה כל הזמן והחלב התקלקל. ואז הגיעה משלחת של אחיות, נשים ציוניות, עסקניות, שבאו להציל את הארץ. אחת מהן שמה היה קאופמן. היא תפסה את אמא שלי ואמרה לה: "את צריכה להחליט. אם את רוצה למות, תמותי! אם את מתכוונת לגדל את הבת שלך, את צריכה לצאת ולעבוד."

ואז אמא ירדה לטבריה ואספה את היתומים שהסתובבו, גם בטבריה היתה המגיפה של טיפוס הבהרות, וכל העיר והסביבה, כל הכפרים, היו מלאים יתומים יהודים שנדדו בשדות, ילדות שרקדו בבתי-קפה, יהודיות, שאורגנו ללהקות שרקדו בבתי-קפה ועסקו בזנות, והיא אספה את כל הילדים האלה, והקימה בית-יתומים בטבריה. את רוב הילדים היא סידרה במשפחות. הילדות שלי, מגיל שנה בערך, היתה בטבריה. כאשר אמא ניהלה את בית-היתומים הזה, וחילקה למשפחות את כספי הסיוע היהודי מחוץ-לארץ.

אמא היתה נוסעת כל שנה לקבר, והיתה מקבלת היסטריקה והתמוטטות עצבים לשבוע לפחות. אני פעם אחת נסעתי איתה, ואז היא בכתה על הקבר כאילו שהרגע קוברים אותו. היא לא התחתנה, והיא לבשה אבל כל השנים. וכאשר שאלתי את הידידים שלה איך הם הניחו לה לחיות כך, אמרו: "מה את סחה, אחרי האבא שלך היא היתה יכולה להתחתן עם מישהו אחר?" – יצרו מסביבה הילה כזו, שהיא לא יכלה לצאת ממנה.

יום אחד נסע דודי יהושע גרין לצפת יחד עם קרוב-משפחתנו א.ז. כהן, לבקר את קבר אבא, אבל הם לא ידעו בדיוק היכן הוא. כהן אמר: "אין בעייה. נלך לבית-הקברות ובדרך נשאל."

כהן עצר את היהודי הקשיש הראשון שפגש בדרכם, ומדובר כבר בשנות הארבעים, ושאל: "אולי אתה יודע איפה הקבר של ד"ר גרין?"

 "ד"ר גרין? בוודאי!"

והזקן ליווה אותם עד הקבר ולא הפסיק להשתפך בהתלהבות. אבא היה מאוד מקובל ומאוד נערץ. ואל תשכח שהצפתיים היו מאוד דתיים, והוא אהב סטייק עם חתיכת חמאה עליו, בצפת!

 

כך תמה פרשת חייו הקצרים של אברהם-חיים גרין.

 

לבד מסיפורה "בקאהיר", שנדפס מעזבונה ומתאר את בואה לקאהיר בקיץ 1921 ואת פגישתה עם אחיו איזאק שלדבריה דומה לו – כמעט שאין אסתר מזכירה את אברהם-חיים גרין בסיפוריה, בשיריה ובראיונות עימה. גם אין מילה על רגשותיה בהיוודע לה דבר מותו. פעם אחת ויחידה היא מזכירה את אברהם-חיים בשיחתה עם הלית ישורון, חודשים אחדים לפני מותה:

את רוצה לשאול על אהבה ראשונה שלי. מה זה חשוב היום הרי זה הסוף. האהבה הראשונה שלי היתה בן-דוד שלי שאיכזב אותי. זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד, אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה, אז לא הרגשתי ככה אבל כיום מתוך הגיון או בגרות אני מבינה שכך זה היה. אני התחתנתי עם אחיו.

 

אלמלא נשתמרו מכתביו אליה, יומניה, ועדותה של מירונה בתו – לא היינו יודעים כמעט דבר על השפעתו הרבה על אסתר.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

מרדכי בן חורין: אחד = 2,400

אתמול [שלשום] בתוכנית טלוויזיה, הוצגה רשימה של עשרות זמרים וזמרות ששכרם הוא [אלף] 1,000 ש' לדקה.

זמר צעיר אחד מקבל שכר כמו 2,400 רופאים צעירים.

2,400 רופאים צעירים מקבלים שכר כמו זמר צעיר אחד!

ובל נשכח, לפני כן 2,400 הצעירים, למדו רפואה במשך 7 שנים, קבלו שכר 0 ובנוסף שילמו שכר לימוד והוצאות לימוד ומחייה. באותו הזמן הרוויח הזמר 30,000,000 שקל. ואם נשקלל זאת, זמר אחד שווה ל-3,000 רופאים.

והרופאים עובדים במשמרות מטורפות וחיי אדם בידיהם.

מי אשם בעיוות הזה?

אנו, הצרכנים.

מרדכי בן חורין

סביון

 

* * *

מָשָה  מִנִּבְכֵי  חֶלְשוֹנוֹ, פרק ל"ז

מאת משה ברק, גבת

שָקִיעַ – בְּלִיט

בפנינו קיים שקע בולט, פחות או יותר, המחבר את מרכז השפה העליונה למרכז האף בין שני הנחיריים. השקע הזה בולט, אצל יונקים שונים בצורת Y מתפצל בקצהו כדי להגיע לשני הנחיריים, וכך לאפשר ביתר קלות להריח את המזון הבא לפיהם. אצל בני האדם זהו עוד אחד האברים שהתנוון (כנט המעי העיוור, ועצם הזנב) כשלא נזקקו לו עוד במרוצת ההתפתחות.

כך נותר השקע, שעורר בדימיון האדם, אגדה על מלאך שהניח שם את אצבעו לפני לידת הילד, לברכה. התלמוד מספר זאת במסכת נידה ל', ב'. עמי העולם מייחסים זאת לקופידון אל האהבה.

מכיוון שהשקע היה עדות לאהבה קראו לו היוונים Philtrum מהשורש Philtron = להיות אהוב, שמקורו ב- Philein = לאהוב. להוציא חלק מהשפות הסלאביות ואלה שבמזרח הרחוק, כמעט כל שפות העולם אימצו את השם "פילטרום". שמו בערבית "אלניסרה", אך חרף האיזכור בתלמוד אין לאבר שם עברי.

בהיות האבר הזה – שקע, אני מציע לקרוא לו בשם "שָקִיעַ" על משקל: קָלִיעַ, רָקִיעַ. השם יאומץ גם לכל שקע קווי רדוד בנוף ובחפצים שונים. לדוגמה:

השפם של צ'רלי צ'פלין הסתיר את השקיע שלו.

התעלה שנחפרה לתיקון צינור המים כוסתה ואפילו זופתה, אך בכל זאת הותירה שקיע בכביש.

בסולם העולה של קפלי צורה החל ב"חריץ" יבוא השקיע אחריו, מעליו תעלה, נקיק, נחל, ועד בקעה. 

אז בהזדמנות זו ששקענו ב"שקיע", אני מציע לגאול את הצורה ההפוכה מאלמוניותה, ולקרוא לבליטה קווית ארוכה "בְּלִיט" וברבים "בְּלִיטִים" על משקל: כְּבִיש, מְחִיר' שְרִיר וכו'. לדוגמה:

"בכבישים שבשכונות מגורים, ראוי לעצב כל כמה עשרות מטרים בליטים שיאטו את תנועת המכוניות."

"צינור מים שאינו מוטמן בקרקע, מהווה בליט המעכיר את הנוף, ומפריע לתנועה בשטח."

 

אהוד: ואנחנו בתמימותנו סברנו כל השנים כי למקום השקוע תחת האף קוראים בשם גומה, ואותה גם היינו מנשק אצל הנשים שלא גידלו שפם. וגם בסנטר יש גומה. ואצל נערות יפות אפשר למצוא שתי גומות מקבילות בשיפולי הגב, מעל לאחוריים. הוא מי יתננו מנשקים שם בגומותיים או יוצקים בהן מעט שמפניה ולוקקים.

 

* * *

משה כהן: הנדון: גבולות הצדק החברתי

מכובדי,

יש צדק בדרישה לצדק חברתי. עם זאת בל נשכח שחברה מתוקנת צריכה לעודד אחריות, חריצות וחסכנות – ולהניא מהפקרות, מבטלנות ומבזבזנות. דרוש איזון. הצדק צריך גם להיעצר במקום שהוא הופך את הטייקונים לאויבי העם,  כי בסופו של יום הטייקונים הם מעמודי התווך של המשק והכלכלה ואנו זקוקים להם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: אנחנו לא זקוקים לטייקונים. אנחנו זקוקים לעוד ועוד דפני ליף שתולכנה אותנו בדרך הבטוחה לאבדון. אנחנו זקוקים לקיצוץ נרחב בתקציב הביטחון כדי שבבוא יום פקודה איראני נימצא כולנו, בייחוד מעמד הביניים הדפוק, במצב כלכלי טוב, בסולידריות חברתית, בבגדים נקיים, בדירות שלושה חדרים בצפון תל אביב עם חינוך חינם לילדינו מגיל 0 – והכול על חשבון הקיצוץ בתקציב משרד הביטחון, בין השאר ברכש המטוסים ובאימוני הצבא – וגם קיצוץ בזלילה הנוראה של הקוטג' בצבא, הנמכר למערכת הביטחון במחיר מוזל שערורייתי! אלה הבעיות האמיתיות של מדינת ישראל בפרוס שנת תשע"ב!

 

 

 

* * *

רות ירדני כץ: איחולי שנה טובה

אהוד שנה טובה. שנה של יצירה, קצת שקט, שמחה, ומה אגיד לך? יותר אהבה בין כולם? הגזמתי. הלוואי שכן. הנה, שלחתי גם שנה טובה לכמה פוליטיקאים.

שלך,

רות ירדני כץ

 

אני, אזרחית אחת העם שאכפת לה ממה שקורה לנו ועוקבת בחרדה למה שקורה לנו מבקשת...

ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו מאחלת לך שנה של תעשה. אתה מדבר יפה, יודע אנגלית מצוינת ודופק את העם שלא בחר בך. הצלחת לחזור לשלטון בזכות הימין והחרדים שאיתם הקמת קואליציה. מאז בחירתך לא עשית כלום. תתעורר אדוני, אנחנו לבד בעולם בגללך ובגלל ליברמן שמחזיק אותך קצר קצר.

אלי ישי, ימי הביניים חלפו עברו מזמן מזמן. הפרדה בין נשים לגברים, חינוך ספרטני וסחטנות כבר לא עובדים. תיזהר, אריה דרעי מאחוריך, הוא הבין את זה ומה שהיה טוב  לש"ס ולחבריך החרדים אז – לא יתקבל יותר, ואנחנו החילונים  לא ניתן לכם מנדט לשגע אותנו.

שלי יחימוביץ', שנה טובה לך ובהצלחה. אני שולחת לך ברכות ומקווה שלא תתבלבלי מהעובדה שנבחרת כיושבת ראש מפלגת העבודה. שהכוח שניתן לך לא יעביר אותך על דעתך. שתדעי לעבוד עם חברייך לצמרת ועם אלה שבחרו בך. שתשמרי על עקרונותייך, יושרך ואמינותך. כמו שאת יודעת, אין קיצורי דרך, הדרך ארוכה ואת צריכה להיזהר במעשייך מפני שאין רחמנות וסובלנות.

עמרם מצנע, גם לך אני מאחלת שנה טובה. לא הצלחת לכבוש את ראשות המפלגה. לא נורא. אבל מצפה שתרתם ותתרום כל מה שאתה יכול למפלגה שהצהרת שהיא ביתך.

עמיר פרץ, תראה לכולנו כי למרות שלא נבחרת אתה יכול ומסוגל לעבוד עם שלי יחימוביץ' ולא לנקום. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

לך בוז'י הרצוג "החנון". אתה אמרת את זה. אתה ממש לא חנון והוכחת את מעמדך במפלגה בבחירות אלה. בזכות חוכמתך, הצניעות, והניסיון שלך אל תיתן לאף אחד לשים רגליים ליושבת הראש.

גילוי אישי, אני לא שייכת למפלגת העבודה.

מר מופז, אתה עומד בפינה ומחכה לבחירות ב"קדימה" כדי לתפוס מקום ראשון. מרגע שהצטרפת ל"קדימה" בדקה התשעים, אתה לא מפסיק לחתור תחת לבני. במקום להושיט יד וליצור נבחרת חזקה, אתה מפורר. אם תעמיד את עצמך מול לבני,  לדעתי לא תזכה, אבל כן תוסיף הרבה מלח. מאחלת לך שנה  שלעשות ביחד ולמען ואת האגו תשאיר בצד.

אחמד טיבי, אני מבקשת להזכיר לך שנולדת וגדלת במדינה דמוקרטית ולא במדינה שיש בה שולטים דיקטטורים. התחנכת בבתי-ספר במדינת ישראל, התרבות שרכשת היא בזכות מדינת ישראל. למדת רפואה במדינת ישראל ועל חשבון מדינת ישראל. אכלת מהצלחת עד תום ואתה יורק לתוכה בלי בושה. אם אתה כל-כך מזדהה עם העם הפלשתיני לך אליהם, גור איתם ותעזוב אותנו, אבל לפני שאתה עוזב, תשלם למדינת ישראל כל מה שקיבלת ממנה. קשה לי לאחל לך שנה טובה.

לבסוף שנה נהדרת לראשי המחאה החברתית. אתם הצעירים שהובלתם מהלך אדיר – מגיעות לכם מחיאות כפיים סוערות. כן, אתם צודקים מגיע לכם חיים יותר קלים, פחות יקרים ועם חלום, תקווה ועתיד.

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברצוננו להביע תודה אישית ומערכתית לעשרות הברכות שקיבלנו לקראת השנה החדשה מאת קוראינו הנאמנים. לצערנו לא נוכל לענות אישית לכל אחד ואחד ולכן אנחנו מברכים כאן את כל מברכינו בשנה טובה, שנה של בריאות, שנה של צלילות הדעת ושל המשך ההתלוננות הכללית שמענגת את הנפש.

* בביקורנו בסניף הדואר השכונתי ראינו כי בתוך הבולים החדשים שיצאו לקראת שנת תשע"ב הבעל"ט מצוי גם בול דיוקנו של הרב שלמה גורן תוקע בשופר – רב שעליו אמר אחר שחרור הכותל ביוני 67' שבכל פעם שיש שעה היסטורית גדולה לישראל נמצא בה גם "מוקיון התוקע בשופר" – ואשר רוב זעמו על המאמר "אלוהי ברזל" שכתבנו על אודותיו כאשר שם טנק עלה הבמה בסדר פסח בבסיס צה"ל ונאם על אודותיו – מתואר ברומן "עת הזמיר" של חיים באר.

אין עינינו צרה ברב גורן זצוק"ל אבל מדי פעם עולה בנו השאלה, כיצד זה ייתכן שעשרות רבנים, חלקם אולי אפילו לא-ציונים או אנטי-ציונים, זכו לבולי דיוקן בדואר ישראל, ואילו מייסדי המושבה הראשונה בארץ-ישראל, פתח תקווה, בשנת 1878 – דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט ויהודה ראב – לא זכו עד היום לבולי דיוקן משלהם, גם לא בשנת 2008, במלאת 130 שנה לאם המושבות של העלייה הראשונה.

שלא לדבר על כך שעד היום זכו כבר כמה וכמה משוררות עבריות ואם איננו טועיטם, גם לא-עבריות, בבולי דיוקן, אבל המשוררת העברית הראשונה בת הארץ, אסתר ראב – לא זכתה לכך!

* בשנים האחרונות, בייחוד בקיץ, שמנו לב לתופעה מדהימה: כל הקרסוליים, ובמידה שאפשר לראות, גם הירכיים, של הבחורות והנשים – חלקות למשעי, העור עדין וחלק כמשי וממש מפתה לגעת וללטף בלי עוקצים – כאילו מעולם לא היתה תופעה של שיער רגליים בנשים, כמו בגברים.

ונשאלת השאלה: הייתכן שכל הנשים כולן משתמשות באמצעים מלאכותיים כדי להשמיד את שערות רגליהן עד שאין להן אפילו זכר לעוקצים – או שהעידון והאקלים, ואולי גם גורמים עלומים אחרים – גרמו לנשים הישראליות מכל העדות להיות כמו הנשים היהודית ממוצא פולני, שהן בדרך כלל נטולות שערות ברגליהן?

נשמח להתעדכן.

אגב, לא היה בידינו, בייחוד בשנים האחרונות, לבדוק מה מצב השׂיעוּר הנשי קצת למעלה יותר, באיזור המפשעות.

אם לשפוט לפי סרטי הפורנו, הרי כולן מגולחות, אחרת לא היה יכול להתקיים הריטואל של הלקיקות והמציצות של הדגדגן, אבל אלה סרטים זרים.

לא נותר לנו אלא להסיק לפי מה שעינינו רואות על שפת הים. היו שנים שבהן משני עברי החלק התחתון ביצבצו שערות כמו שפם. כיום – יוק! – לא תראה אפילו צל-צילה של שערת ערווה על החוף, גם אם תרבה להתבונן. אולי פנימה הן משאירות חתימה קטנה של השיער מסולסל, אבל כלפי חוץ כבר אין סבך שיחים ויער. הכול חלק.

* אורי הייטנר בחר בדפני ליף כאשת השנה תשע"א וזאת בסוף מאמרו, שפורש בצורה נוסטאלגית, ולדעתנו מאוד-מאוד לא מדוייקת, זאת בלשון המעטה, את תולדותיה של ישראל.

לדעתנו דפני ליף החצופה, הדמגוגית, האינפאנטילית, הפנטזיורית וחסרת האחריות – הסבה נזק רב לישראל ולחברה הישראלית ועוד עתידה להביא נזקים נוספים קשים הרבה יותר. הבחורה המבולבלת הזו, בעלת ההופעה הפוטוגנית, יצרה אנדרלמוסיה פוליטית, שכמות דברי ההבל הפוליטיים וה"כלכליים" שנאמרו ושממשיכים להיאמר בה – שוברת שיאים. הבחורה הזו היא סמל השטחיות הישראליות, סמל ההתפנקות הישראלית, סמל התרבות של "המגיע לי". ולכן גם, בהקשר שלה – כל ההתרפקות הנוסטלגית של אורי הייטנר על העבר הישראלי הנפלא לכאורה – אין לה על מה לסמוך.

מחוץ לנושא הביטחוני, המאיים תמיד וגובה מחיר כמעט יומיומי, מעולם לא היה לישראלים טוב יותר, ומעולם המדינה לא הוציאה סכומי עתק, הגדלים משנה לשנה – על רווחה, סעד חברתי, ביטוח לאומי, קליטת עלייה, מערכת בריאות שארה"ב יכולה להתקנא בה, חינוך, ועוד ועוד – תחומים שרק מי שמושפע מהתקשורת ומעיתון "הארץ" מסוגל להמשיך לירוק לאותה באר, שהיה עליה לעורר בקרב כולנו גאווה – אם כי ודאי שיש פגמים ויש ביורוקרטיה מציקה שבגללה, למשל, לא קרסו הבנקים שלנו כאשר קרסו הבנקים בארה"ב שהעניקו משכנתאות ללא ביטחונות לכל דכפין.

אבל אם היכולת לחדור אל לב התקשורת ולתפוס תשומת לב של הציבור היא המדד ל"איש השנה", למה לא נבחר בבן שרצח את הוריו?

או נבחר לאיש השנה בתעשיין הצמרת העשיר סטף ורטהיימר, שבקרוב ודאי יועמד למשפט על חלקו בהגדלת הפער החברתי בישראל ועל תביעתו המוזרה שהישראלים יעבדו יותר – ובמקצועות פרודוקטיביים, שאותם גם ילמדו מגיל צעיר! מה, הוא לא יכול לחלק להם את כספו מבלי שיעבדו? המסוממים והפסיכיים בשדרות רוטשילד מחכים לו!

או נבחר בחוסני מובאראכ, שבזכות הסתלקותו מידרדרת עכשיו מצרים למעמד העלוב ביותר שהיה לה אי פעם מאז היותה בחלקה הגדול פרו-נאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת השלטון הבריטי?

ואולי בכל זאת נבחר בבנימין נתניהו, שבניגוד לציפיות רוחשות-הרע – הצליח להטות את הכף לטובתנו באו"ם וזכה על כך, ובצדק, בעלייה באחוזים רבים בפופולאריות שלו וזאת כנראה משום שמרבית הישראלים לא קוראים את עיתון "הארץ" ואינם מושפעים מהכסילים וממרעילי הבארות הכותבים בו.

* לאהוד יקירי, שלום. שתי הערות למאמרה של נילי דיסקין: 1. אימפרינטינג – המונח העברי הוא הטבעה. 2. תנועת המטוטלת – הכוונה כמובן לחוק הדיאלקטיקה. בברכת שנה טובה, אריק ברהום.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,269 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל