גיליון מס' 683

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בתשרי תשע"ב, 3 באוקטובר 2011

עם צרופות: 1. ה"מגיע לי" ששלח לנו מרק הסנר. 2. ברוך ראב בשנים שלאחר שובו מגלות כפר סבא. 3. "מדינת ישראל נכבשת בהליכה". 4. "באין משילות" מאת פרופ' ארנון סופר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: קדימה לאחדות מול גל האיומים. // יוסי גמזו: הַשִּיר עַל אֵלֶּה שֶשוּם אִיש אֵינוֹ מַזְמִין אוֹתָם לֶחָג. // ד"ר גיא בכור: טורקיה – מי מחלק את הקלפים? [ציטוט]. // מרק הסנר: שלושת הקופים בצרופת ה"מגיע לי"! // זיוה גל: שני שירים: 1. נְגִיסָה קְטַנָּה. 2. תְּחוּשׁוֹת צַמֶּרֶת. // בן-דרור ימיני: מצעד ההישגים. [ציטוט]. // איליה בר זאב: עגמומית הסלע. // אורי הייטנר: 1. המהפך המדיני. 2. הערה בנוגע לאיש השנה. 3. סקירת עיתוני ראש השנה 28.9-1.10.11. // נילי דיסקין: התאכזבתי ממך אהוד. // מלי טויב (לבית אהרנסון): על דמותה של שרה אהרנסון ז"ל. // ד"ר מור אלטשולר: לדרכו האחרונה של לישנסקי בטרם נתפס. // נקדימון אלטשולר ומרדכי בשיסט מסתירים את יוסף לישנסקי. // פרשת "אלטלנה": עדות נוכח אלי דובדבני מ.א 30233. // דייויד סלע: השבוע לפני 119 שנים – צפירת רכבת ראשונה בירושלים... // אלישע פורת: מתרגומיו של משה ליפשיץ: יאהאן וואלפגאנג געטע: דער וואלדקייסר. // משה כהן: מה עוד צריך לקרות? // יהודה גור-אריה: יותר מדי. // נעמן כהן: נפילת מובאראכ – הסיבה האמיתית. // אלי מייזליש: חלמתי שמרקל נזפה בנתניהו. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובמלחמת העולם. 9. אחיה ברוך בגלות כפר-סבא, המשפחה בגלות תל-אביב, חברתה שושנה בוגין שמה קץ לנפשה, אסתר בחוות בן-שמן, פועלת, מתעלפת, ואביה נשרף בפרדס, וחי. // ממקורות הש"י.

 * * *

יוסי אחימאיר

קדימה לאחדות מול גל האיומים

שלושה ימים וחצי של חגיגת ראש השנה המתמשכת, של חילופי ברכות ואיחולים, של חופש ונופש, של תקוות וכמיהות, הגיעו לסיומם. שעון חדש התחיל בבוקר השבוע החדש, שעון חורף, שמקצר את הימים אך מגביר את החושך ומכביר את הדאגות. עכשיו, בין כסה לעשור, בשבוע הקודר למדי שמוביל לעבר יום הכיפורים, מן הראוי לכולנו לתת יותר את הדעת על מערכת האיומים הסוגרת על מדינת ישראל ועל ששת מיליוני אזרחיה היהודים, ולהיערך לקראתם.

הלמ"ס פירסם את ההודעה המסורתית שלו לקראת ראש השנה בדבר מיספר אוכלוסי ישראל המתקרב לשמונה מיליונים, אבל אלה כוללים גם את ערביי ישראל. מה שראינו בשבת בכפרי הגליל הערביים צריך להדאיג אותנו מאוד. היינו עדים לעוד שלב בתכנית ההתנתקות של ערביי ישראל ממדינת ישראל – גם אם השתתפו בתהלוכות, לציון אירועי "יום האדמה", "רק" רבבת אנשים. הם הניפו דגלי אש"ף, קראו לכינון ציר עזה-סכנין, הזדהו עם ה"חמאס", ה"פתח" והטרור, ומה שהכי מדאיג: השבאב, על ראשי הציבור שלהם, לא גילו שום פחד ויראה מפני רשויות המדינה.

הזהות הגוברת של ערביי ישראל עם אויבי ישראל, עם אחיהם מעבר לגבול, עזות-המצח של שליחיהם בכנסת ובראשם אלה המתקראים "חברי כנסת" אחמד טיבי וחנאן זועבי, צריכים היו כבר מזמן להדליק בקירבנו נורה אדומה. אבל אנחנו, תמימים שכמונו, סלחנים שכמונו, מעדיפים להעלים עין, לעבור לסדר היום על מופעי הבוגדנות הללו, ולקוות לטוב.

מה שנרקם והולך במגזר הערבי, הן בגליל והן בנגב, מתחיל להיות יותר ויותר תמונת ראי של מה שקורה בעולם הערבי והאסלאמי העוטף אותנו. קריאות ל"חיסול הפרוייקט הציוני", ל"מדינת פלסטין במקום ישראל", נהפכו כבר לעניין שבשיגרה בחוצות טהראן, בככרות רמאללה ועזה, ב"טאקסים" שבאיסטנבול וב"תחריר" שבקאהיר. הן משתלבות היטב בהתקפות המילוליות של שליט תורכיה, המגביר מיום ליום ברוב שחצנות ושיטנה את מהלכי ההתגרות שלו בישראל, כנראה כדי לגרור אותה להתנגשות אלימה עם זרועותיו הימיות והאוויריות.

קאהיר ניתקה הלכה למעשה את קשריה עם ישראל. כמעט שלא נותרה נציגות ישראלית על אדמת מצרים, שנהפכה לארץ שבה מפגינים ההמונים וכלי התקשורת את שנאתם לעם היהודי בניסיון לחסל דיפלומטים ישראליים. כלי התקשורת בכל רחבי העולם המוסלמי מפרסמים יותר ויותר דברי שיטנה אנטישמיים, שקרים והסתה, נגד ישראל והעם היהודי.

והעולם הנאור? – הוא כמעט שאינו מתרגש, אינו נוקף אצבע נגד התעמולה הארסית הזאת, נגד התאגדות עשרות מדינות החברות באו"ם נגד עצם קיומה של מדינה קטנה אחת. איומי השמדה שמושמעים ללא חשש מעל בימת האו"ם, מתקבלים באדישות.

אולי הסיבה נעוצה בכך, שישראל עצמה אינה מושכת בכל פעמוני האזעקה, ומזהירה את העולם: אנו עדים לגל צונאמי תוקפני-תעמולתי בסגנון נאצי נגדנו, שגואה בכל האוקיאנוס הערבי-מוסלמי. על ארצות המערב לתת דעתן על כך, לקום וללחוץ ככל יכולתן להנמכת להבות אש הנאציזם האנטישמי המזכירות את שנות השלושים למאה הקודמת. על העולם כולו להבין כי ישראל לא תוכל לסכן את עצם קיומה בוויתורים לאלה הקמים עליה – בשלב זה בדברי שחץ בלבד.

ישראל של ראש השנה נראית שאננה לגמרי, טומנת ראשה בחול, כמעט מתעלמת מכל הגעש סביבה, כמעט אינה מבינה שהדיבורים הקשים נגדה עלולים להיתרגם עוד במהלך השנה החדשה לפעולות ולמעשים, בניסיון להוציא אל הפועל את הזמם המוסלמי, להביא לחיסולה.

בישראל של ראש השנה מתווכחים פנימה בין חברים, במסיבות ובמיפגשים, על כוס יין טוב, אם נתניהו טוב או רע ליהודים, אם נאומו באו"ם היה ראוי או מסוכן, אם הוא הקיצוני והמסכן את סיכויי השלום, או שמא זהו אבו-מאזן. ישראל הנהנתית חיה בעולם של הזיות וטיפשות, כאילו לא אותה זוממים לבתר ולחסל.

היהודים מתכתשים ביניהם. חוגים נרחבים בתוכם, אנשי שמאל ומרכז, מאשימים את הממשלה בקירוב הסכנה האורבת לפתחנו, בעוד העולם העצום מסביב מתאחד בשנאת ישראל, שכמותה לא נראתה בפומבי מאז ומעולם. כן, קל להגיד – ביבי אשם. קל להגיד – מדיניות הממשלה מובילה אותנו לאבדון. קל להצדיק את האויב – כאילו הוא מכוון את אש התעמולה שלו רק נגד הממשלה בירושלים, רק בעד נסיגתנו לקווי 67' וכו' וכו'.

קל לשגות באשלייה שאם יתחלף השלטון בישראל, אם תצא הממשלה החדשה ביוזמה משלה – כלומר, תודיע על קבלה מיידית של כל הדרישות הפלשתיניות – הכול יבוא על מקומו בשלום. רק עיוור, רק מי שאכול שנאה עצמית חולנית, כמו כמה מהפובליציסטים משרתי-האויב ב"הארץ", אינו רואה את הדברים לאשורם.

גם אם תקום ממשלת אחרת בישראל, גם אם נחזור לקווי 67' ונקבל עשרות אלפי פליטים לתחומנו – שנאת עולם לעם עולם, מצד עולם האסלאם, לא במהרה תפוג. התיאבון הערבי רק יגבר. הלחץ לעוד ועוד ויתורים ישראליים רק יתעצם. ולכן, דוקא במצבנו הנוכחי, כשישראל, ולא באשמתה, מבודדת יותר מתמיד – ראש הממשלה נתניהו טוב ליהודים. רק הוא יכול לבלום את הלחץ הפנימי לוויתורים חד-צדדים או מוסכמים, למסירת עוד ועוד פרוסות של שטחים לשיני הטורפים מעבר לגבול, ולחזק את אמינות ישראל, את כושר עמידתה, את הבטחת ביטחונה במצב הקשה שאך יילך ויחמיר.

ואולם תחילה יהיה עליו להכריז בהקדם על מעין מצב-חרום, לגייס את רוב העם לעמוד במסה ובמעש שמצפים לנו בשנה החדשה. יקשה עליו לשכנע את אומות העולם הנאורות, לחוש לעזרתנו, אם לא יזעיק ויתריע כבר מהיום, בוקר וערב, מפני האנטישמיות והאנטי-ישראליות שמופגנות בריש גלי, בראשי חוצות, ברחבי העולם הערבי, ובמדינות האסלאם הגדולות שניספחו אליהן – איראן ותורכיה.

אכן, צריך לאחל ולקוות לשנה טובה. אבל האמת אף היא צריכה להיאמר, וקודם כל לעצמנו. ישראל ניצבת עתה בפני אחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה. על ראש הממשלה לעשות מאמץ להרחיב את שורות ממשלתו והתמיכה בה, כדי שתהיה זו כמעט ממשלת אחדות, בצירוף "קדימה" לתוכה. לא בו בלבד תלוי הדבר, אלא גם בראשי מפלגה זו. האם תגבר אחריותם הלאומית של גברת לבני וחבריה בשעת צרה זו?

השאלה עתה איננה אם ביבי טוב ליהודים אם לאו. הוא ראש הממשלה הנבחר והלגיטימי, ומי שהחלטותיו בשנה הקרובה עשויות להיות גורליות. מן הראוי אפוא, שיוקנה לו שקט יחסי הן מקרב שורות האופוזיציה הפרלמנטרית והן מצד ראשי המחאה החברתית, שבינתיים הם בשלהם, מאיימים בעוד הפגנות ובלגנים, כאילו אין איום קיומי חיצוני מרחף על הבית הלאומי כולו. כאילו לא לכולנו, ימין ושמאל, טייקונים ומעמד ביניים, דתיים וחילונים, מתנחלים ותל-אביבים, קורא ה"פיהרר" מטהראן – סרטן שיש לחסלו!

* * *

יוסי גמזו

הַשִּיר עַל אֵלֶּה שֶשוּם אִיש אֵינוֹ מַזְמִין אוֹתָם לֶחָג

אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ מִסְפָּרָם, אִם יֵש מִסְפָּר

לְסִפּוּרֵי הָעֲרִירוּת הָעֲצוּבִים הָאֵלֶּה

וְלָמָּה בֵּין אַלְפֵי הַבּוֹדְדִים הַמֻּזְמָנִים כָּאן

בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִים כָּל עֶרֶב חַג אֶל שֻלְחָנָם

שֶל אֵלֶּה שֶלִּבָּם וּבָתֵּיהֶם פְּתוּחִים עֲדַיִן

לְמִי שֶמַּזָּלָם שָפַר פָּחוֹת, אֵינָם נִמְנִים

רַבִּים, רַבִּים מְאֹד הַנּוֹתָרִים כְּלוּאִים בְּסֵתֶר

קִירוֹת בָּשְתָּם, גַּאֲוָתָם, אוֹ אַלְמוֹנִיּוּתָם

וְנִדּוֹנִים דּוּמָם לִגְמֹעַ לֹא אֶת יֵין הַיַּחַד

כִּי אִם אֶת מַמְרוֹרֵי עִנְּבֵי הָרוֹש שֶל הַלְּבַד.

כִּי גַם אִם קוֹרַת-גַּג מֵעַל רֹאשָם הַשָּח סוֹכֶכֶת

וְגַם אִם אֵין לַחְמָם חָסֵר (שֶלֹּא כְּנִשְמָתָם)

וְגַם אִם אֵין הַחֹק מַשְלִיךְ אוֹתָם לָרְחוֹב כְּהוֹמְלֶס

מֵרוֹטְשִילְד, גֶּ'סִי כֹּהֵן וּמִשְּאַר מַאֲהָלִים

כְּלוּם אֵין הֵם מוּדָעִים לָהּ לְאוֹתָהּ כְּסִיסָה טֶרְמִיטִית

שֶל קִלְלַת הַצַּעַר הָאִלֵּם, הַלֹּא נִמְנָע

שֶאִם בְּיוֹם שֶל חֹל הוּא מְכַרְסֵם בָּהֶם בְּלִי הֶרֶף

הֲרֵי בְּעֶרֶב חַג הוּא מְתֻגְבָּר עֶשְׂרוֹת מוֹנִים?

הֲלֹא מֵעֶצֶם הַתּוּגָה הַמְּקַנֶּנֶת קֶבַע

בְּעֵינֵיהֶם כְּעוֹף מְרוּט-כָּנָף שֶנִּתְבַּיֵּת

בְּקַבָּלַת לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן שֶאֵין בָּהּ צֹרֶךְ

בְּשוּם מִלָּה כִּי אִיש אֵינוֹ יוֹדֵעַ טוֹב מֵהֶם

אֶת הַהֶבְדֵּל הַחַד שֶבֵּין דִּיּוּר מוּגָן לְבַיִת

וּבֵין קִירוֹת קָרִים לְנוֹכְחוּת חֻמָּהּ שֶל יָד

טוֹפַחַת עַל כָּתֵף שְמוּטָה שֶל מִי שֶפָטָלִיזְם

נְטוּל חֶמְלָה גָזַר עָלָיו אֶת גְּזַר לְבַדּוּתוֹ,

הֲלֹא מֵעֶצֶם שְתִיקָתָם שֶאִלְּמוּתָהּ זוֹעֶקֶת

נִכָּר עַד מָה זְקוּקִים הֵם כְּמוֹ כֻּלָּנוּ וְהַרְבֵּה

יוֹתֵר מִכָּךְ לְמַגָּעֵי חַסְדּוֹ שוֹבֵר-הַקֶּרַח

וְהַמֵּמֵס-זָרוּת שֶל הַיַּחְדָיו הָאֱנוֹשִי.

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ בִּמְבוּכַת פַּחְדָּם הָאִינְסְטִינְקְטִיבִי

הֵם לְכוּדִים שָעָה שֶאֲנוּסִים הֵם לְהָשִיב

לַמַּאנְטְרָה הַקְּבוּעָה וְהַשְּגוּרָה מִדַּי אֶצְלֵנוּ

שֶל שְאֵלַת "הֵיכָן אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת לֵיל הַחַג?"

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת גִּמְגּוּם הַהִתְחַמְּקוּת הַקְּלָאסִי:

"עוֹד לֹא הֶחְלַטְתִי" וּמִתְקַשֶּה לְהִתְעַלֵּם

מֵעֶלְבּוֹנוֹ מַכְמִיר הַלֵּב שֶל הַשָּבוּי בְּשֶקֶר

לָבָן כְּגוֹן חִוְרוֹן פָּנָיו הַמַּסְגִּירִים הַכֹּל.

כַּמָּה חֶלְקִי אִם לֹא כּוֹזֵב הוּא כָּל אוֹתוֹ הַמִּיתוֹס

שֶל מְדוּרַת-הַשֵּבֶט שֶרַבִּים אֵינָם זוֹכִים

לְהִתְחַמֵּם לְאוֹר לְכִידוּתוֹ הַקּוֹלֶקְטִיבִית

שֶל לַהַט שַלְהַבְתָּהּ הַמָּעֳצֶמֶת בִּימֵי חַג,

כַּמָּה בִּלְתִּי שְלֵמָה צְרִיכָה לִהְיוֹת שִׂמְחַת חַגֵּינוּ

הַמִּתְיַמְּרִים לִשְזֹר אֶת הַיָּפֶה עִם הַצּוֹדֵק

כָּל עוֹד יֶשְנָם בֵּינֵינוּ אַלְמוֹנִים שְכוּחִים כָּאֵלֶּה

הַבּוֹדְדִים בְּמוֹעֲדֵינוּ וְשִקְטָם רוֹעֵם.

* * *

ד"ר גיא בכור

טורקיה – מי מחלק את הקלפים?

[הקובץ רץ חופשי באינטרנט]

לאחר שמדיניות החוץ והפנים של טורקיה קרסה, מופנה הזעם בממלכת ‏ארדואניסטן כלפינו. מה מתרחש שם מאחורי הקלעים, על מרד הכורדים, ומה אנחנו יכולים ‏לעשות עכשיו?

על שיטת הזירה החדשה. ‏כיצד מתגברים על ממלכת ארדואניסטן? מה ‏שמסתתר מאחורי המשבר עם טורקיה?

1. הטורקים דחקו אותנו לזירה שלהם – משחקי כבוד מפוקפקים, התקפי זעם והתנצלויות, ‏ואנחנו שיחקנו על פי הכללים שלהם יותר משנה. הגיע הזמן שאנחנו נכניס אותם לזירה ‏חדשה, שאנחנו ניצור. הגיע הזמן לחלק להם את הקלפים שלנו.

ב-17 באוגוסט, לפני כשבועיים "פקעה סבלנותו" של ראש הממשלה הטורקי, ‏שליטה המוחלט של טורקיה, טייפ ארדואן, והוא נתן הוראה לפתוח בהתקפות אוויריות על ‏חבלי הכורדים בצפון עיראק. ההפצצות נמשכות כל הזמן, והביאו למותם של אזרחים כורדים ‏רבים. בעוד אסד שוחט את הסורים, ארדואן שוחט את הכורדים, לכאורה 'מחבלים' במחתרת ‏הכורדית ה-PKK. ‏ארדואן מזרים לגבול עם כורדיסטאן העיראקית מאות כלי רכב משוריינים, ‏אך בגבעה שעל הגבול יושבות מאות אימהות כורדיות, שנשבעו שלא יירדו ממנה עד שההתקפה ‏הטורקית האכזרית לא תסתיים. אלפים זורמים אל הגבעה הזו מטורקיה, אך הצבא הטורקי ‏מונע מהם להצטרף. דמוקרטיה.

בכך קרסה מדיניות הפיוס של ארדואן כלפי הכורדים בטורקיה, כ-14 מיליון איש, ‏שהכריזו הקיץ הזה על אוטונומיה, בלי להסתיר את כוונתם העתידית להיפרד מטורקיה. זהו ‏התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות למשטר הטורקי. ומה יכולים כבר המטוסים לעשות? עוד ‏ועוד כורדים מצטרפים למאבק, שלא יוכל להיפתר בדרכים צבאיות. התקפת הזעם של ארדואן רק ‏מלבה את רצונם של הכורדים לעצמאות.

שתי מדינות תמכו באופן אקטיבי במאבק הטורקי נגד הכורדים: ארצות הברית וישראל. ‏אנחנו מכרנו מטוסים ללא טייס לטורקים לאיסוף מודיעין על מעוזי הכורדים, ובכך תרמנו ‏תרומה עצומה למהלך הצבאי הטורקי. גם ארצות הברית מעבירה מודיעין יומיומי לטורקים, ‏כאשר היא רואה ב-PKK ‏ארגון טרור. אלא שישראל הפסיקה את הקירבה היתרה לטורקיה, ‏וארצות הברית עוזבת לגמרי את עיראק בסוף דצמבר השנה, עוד כמה חודשים. ומי יספק ‏מודיעין לטורקים? הם במצוקה גדולה, כאשר הכורדים הולכים ומתעצמים.

האבידות הטורקיות גדולות. בחודש שעבר נהרגו 40 חיילים טורקים במארבים ובמוקשים ‏כורדיים, והטורקים אובדי עצות. בינתיים הם עצרו לא פחות מ-3,500 מן המנהיגים ‏הפוליטיים הכורדיים בטורקיה, חלקם חברי פרלמנט, בניסיון לדכא את המרד, אך ללא הצלחה. ‏הכורדים דורשים את שחרור כל האסירים שלהם, מדובר על עשרות אלפים, דבר שטורקיה לא ‏תסכים לו.

2. ‏כך מתנהלת מדיניות החוץ והפנים של ארדואניסטן: על פי גחמות, התקפי זעם ‏ואיבוד עשתונות של השליט ארדואן. הוא לא יודע מה לעשות מול אסד (שהטורקים חושדים ‏שהוא חזר לתמוך בכורדים נגד טורקיה), הוא לא יודע מה לעשות מול הכורדים בחזיתות ‏השונות, והאיבה שלו ליוון או לקפריסין נמשכת ומתגברת. בכל פעם הוא "מאבד את ‏סבלנותו" בתחום אחר, וכך מתנהלת מדינה החברה בנאט"ו.

3. ‏והיכן אפשר ‏להראות הישג טורקי? מול ישראל. למה לא לחבוט בה, ולהראות שאתה שליט המזרח התיכון? ‏לאחר שאירופה הבהירה לו שלעולם לא יצטרף לאיחוד האירופי, לאחר שהערבים הבהירו לו ‏שאין הם רוצים במנהיגותו, נשארו ישראל וחמאס. התקפת הזעם הכמעט בלתי נשלטת כלפי ‏ישראל היא תוצאה של הכישלונות בכל החזיתות האחרות. לא על ישראל מדובר כאן, אלא על ‏עצמו.

4. טורקיה הפכה לדמוקרטיה טוטליטארית. על הנייר דמוקרטיה, ‏בפועל מתקרבת למשטר של עריצות, שבה מאות עיתונאים ופעילי ציבור נזרקו לכלא בהאשמות ‏שונות ומשונות, המשטרה החשאית פועלת כנגד ארגוני אופוזיציה, על הצבא השתלט ארדואן ‏לאחרונה, כמו גם על השיח הציבורי. מי שעומד מולו נבלם בטכסיסי העלמות מס, השמצות, ‏פגיעה בביטחון ועוד. אם טורקיה הייתה המודל של אובמה לדמוקרטיה מוסלמית, המודל הזה ‏מתנדף במהירות, והופך לעוד משטר מזרח תיכוני, ארדואניסטן, שבעתיד גם יתפרק למרכיביו ‏העדתיים, כמקובל כיום סביב.

5. הטורקים היו משוכנעים בניצחונם על ‏ישראל עם דו"ח פאלמר – אותו הם יזמו, וכאשר הבינו שדווקא ישראל ניצחה בדו"ח הזה הם ‏כמעט השתגעו מרוב כעס. הם קיוו שהדו"ח יאפשר להם לשבור את המצור לעזה, ובמקום זאת ‏הדו"ח בלם כל "שבירה" עתידית של "המצור". אם עד עכשיו הם התקוטטו עם ישראל, עכשיו ‏החוק הבינלאומי יצא נגדם.

6. התקשורת הישראלית הממוסדת, אם ‏כי לא כולה, פעלה על פי הכללים הידועים, וניפחה את המשבר עם טורקיה לכמעט מלחמת ‏עולם. יש לנו בעייה אמיתית עם התקשורת הזו, היוצרת בעצמה תרחישים, במקום לדווח בצורה ‏עניינית. כך אירע גם בפרשת כיסא השגריר. במקום לאזכר גם את הניצחון האסטרטגי ‏הישראלי בנוגע לעזה, התעסקו אצלנו בהצגת ה'שוברים את הכלים' של הטורקים. אך צריך ‏לזכור שיש הרבה גורמים שפועלים ברקע הדברים, בעיקר האמריקנים, כדי שהמשבר הזה לא ‏ייצא לגמרי מפרופורציה.

7. למה עזה כל כך חשובה לארדואניסטן? ‏משום שזה ‏המקום היחיד בעולם שבו מקבלים את טורקיה בברכה. אירופה לא רוצה, אמריקה זועמת על ההתקפות ‏הטורקיות בעיראק, כיוון שהן מזעזעות את המדינה לפני יציאת הצבא האמריקני משם, ‏ומדינות ערב דחו בנימוס את המעורבות הטורקית. רק חמאס, שנותר רחוק מאיראן, מקבל ‏בברכה את החדירה הטורקית הזו. אין לו ברירה, זה מה שיש לו. עזה היא יתד עבור ‏השלטונות הטורקיים באיזור, מה גם שהם קרובים ברוחם ל"אחים המוסלמים" של עזה ושונאים ‏את ישראל.

8. המשעשע הוא ששר החוץ דאוטולו עדיין ממשיך בתפקידו, למרות ‏שכל התיאוריה שלו התרסקה. הוא הגיע עם התפיסה של יחסי שלום של טורקיה עם כל ‏שכנותיה, תפיסה שמראש לא היה לה סיכוי, בוודאי עם מפלגת שלטון קיצונית ומנהיג עם ‏עצבים רופפים. כיום מסוכסכת טורקיה למעשה עם כולם סביבה. עם איראן טורקיה מתקרבת ‏לעימות אלים, לאחר שהציבה סוללות נגד טילים בשטחה – נגד איראן, כמו גם בשל התמיכה ‏במשטר אסד. עם עיראק טורקיה כבר במלחמה צבאית. עם סוריה בעימות מתפתח. עם קפריסין ‏איבה ואיומים צבאיים. עם יוון משטמה, כאשר היוונים כורים מחסום ימי בינם לבין ‏טורקיה. עם בולגריה אין ממש יחסים ועם ארמניה הסכם השלום לא ממש הצליח. למה שאנחנו ‏נשמש עלה התאנה של הטורקים?

9. אז מה ניתן לעשות? ישנן שתי דרכים ‏עיקריות. הראשונה, דרך של עימות קר. לא להגיב על התקפות הזעם הטורקיות, ולתת ‏לטורקים להופיע כבריון איזורי, שכבר זוכה לתגובת תימהון מצד המערב. ההתעלמות מגורם ‏כזה היא הנשק הטוב ביותר נגדו, כפי שפעלנו נגד הצהרותיו המטורללות של אחמדינג'אד. ‏העונש הקשה ביותר לאישים תלותיים כאלה כמו אחמדינג'אד וארדואן הוא להתעלם מהם. ‏מאחורי הקלעים לגבש את כללי היחס וההרתעה כלפי טורקיה עם האמריקנים ונאט"ו: אי ‏מכירת נשק, לחץ על סיוע צבאי מן הקונגרס ועוד.

10. אך קיימת דרך נוספת, ‏להוציא מתוק מעז. במהלך חשאי עם הטורקים להסכים שהם יקחו אחריות לאספקת סיוע אזרחי ‏לעזה, בפיקוח נאט"ו – בדרך הים. פעם בשבוע תצא אנייה טורקית עם סיוע אזרחי, לאחר ‏שנבדקה בידי הטורקים וצוות של נאט"ו. "ויתור" כזה יתקבל בתדהמה ובסיפוק רב ‏בארדואניסטאן, ויסיר בכך סופית את האחריות הישראלית לעזה. תמורת "ויתור" שכזה נוכל ‏לקבל גם רווחים חשאיים נוספים דרך ארצות הברית ואירופה, גם בעניין הפלסטיני. הרבה ‏להפסיד אין לנו כאן, אם הדבר ייתפר נכון, אלא בעיקר להרוויח.

במקום שאנחנו נשחק בקלפים שהטורקים מחלקים לנו, משחקי כבוד מפוקפקים והתנצלויות ‏בסגנון הבזאר, נחלק אנחנו להם את הקלפים. נחליף את זירת המשחק לגמרי, לטובתנו.

אם ‏כך יקרה, דבר מוזר יתרחש: חמאס ימאס מהר מאוד במעורבות הטורקית החדשה שתיכפה עליו. ‏מידיד של טורקיה הוא ישאף לסלק אותה מעזה ככל האפשר. ומי עוד ייצא נגד טורקיה במקרה ‏כזה? מצרים.

מצרים תריב על ההשפעה על עזה עם טורקיה, שני גורמים שלנו יש קשר איתם. תנו לחמאס ‏ולמצרים להסתבך עם טורקיה – לא אנחנו. רוצים את הדרך לעזה? בבקשה – קחו. ‏שהם יסתבכו מעכשיו עם המשטים והמטסים למיניהם, לא עוד אנחנו. בשני המקרים המוצעים כאן המגמה היא שמירת מרחק מטורקיה, לתת לה להסתבך עם עצמה ‏ועם אחרים, ולא איתנו. הרבה אשליות מממלכת ארדואניסטן הרי אין לי.

* * *

מרק הסנר: שלושת הקופים בצרופת ה"מגיע לי"!

אהוד!

בדרך כלל אני מסכים עם כל דעותיך (למרות שידידתנו המשותפת אורה ש. טוענת ששנינו סתם שטופי זימה) חוץ מאשר לנושא הקוטג' השכונתי שלך, אבל הפעם הגזמת בנושא הפוטוגניות של דפני ליף [גיליון 682] כי צריך להסתכל עליה כשהיא עומדת ודי לחכימא.

ראה נא בצרופה הרצופה בזה את הדמיון המפליא בין שתי הקבוצות ושתהיה לך שנה טובה ובעיקר בריאה. 

מרק הסנר 

* * *

צור שיזף

שנה טובה

ביקור בלוב בעקבות הלובים העתיקים, היהודים
http://shezaf.net/וידאו/וידאו/הלובים-העתיקיםhtml

* * *

זיוה גל / שני שירים

נְגִיסָה קְטַנָּה

הַמְּחוֹגִים הִתְכַּוְּנוּ לַחֲצוֹת

אַחֲרֵי שֶׁהִלְחַמְּנוּ אַהֲבָה.

בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה מֵעַל הַמִּטָּה

הִתְעוֹרַרְתִּי הֲפוּכָה

בִּנְקוּדַת מַבָּט מִן הַתִּקְרָה

תְּלוּיָה

כְּמוֹ מְנוֹרָה עִם הָרוּחַ

בִּרְכִיבָה עַל אַשְׁמְדַאי

מִתְנוֹעַעַת  

       מִצַּד אֶל צַד

אוֹחֶזֶת נַעַל זְכוּכִית אַחַת בַּיָּד

לְלֹא חַשְּׁמְלַאי

שֶׁיְּנַתֵּק אֵיזֶה חוּט

וְאֶצְנַח

וּבַלַּיְלָה הִרְגַּשְׁתִּי עִקְצוּץ קָרִיר שֶׁל חֹרֶף

נְגִיסָה קְטַנָּה.

סַף. אֶדֶן אֶגְלֵי הַזֵּעָה.

לְלֹא רְשׁוּת הוּא עוֹרֵךְ עִם גּוּפִי תַּחֲרוּת.

בַּמַּעֲבָרִים הָאֵלֶּה

הַקְּמָטִים מַסְבִּירִים לִי פָּנִים

מַמְתִּינִים עַל גְּבוּלָם

מוּל יָרֵחַ נָסוֹג

וּבִמְלֹא הַחֵמָה מִתּוֹךְ עָנָן סְתָוִי

כּוֹבְשִׁים, מְחַכְּכִים יֵשׁוּת בְּיֵשׁוּת.

2. תְּחוּשׁוֹת צַמֶּרֶת

וּבִמְיוּחָד לִקְרָאת הַחַגִים,

מוֹרִים מְלַמְּדִים לֹא לִנְאֹף

עִם סְתָם זְרוּקוֹת מִן הָרְחוֹב.

תְּחוּשׁוֹת בְּלִי שֵׁם לֹא קוֹנִים

הֵן עֲלוּלוֹת לְסַכֵּן רְוָחִים עֲתִידִיִים.

הַיּוֹם רוֹוְחִים בַּשּׁוּק רְגָשׁוֹת זִכְרִיִים

וּתְחוּשׁוּת נִקְבִּיוֹת

לְשִׁמּוּשִׁים הֲדָדִיִים

מְלוּוִים בִּמְאַמֵּן אִישִׁי צָמוּד

לְאִזּוּן תַּשְׁלוּמִים.

וּבְעֶרֶב נֶחְמָד סָמוּק דִּמְדוּמִים

אֶפְשָׁר לְמַשֵּׁשׁ

לִפְנֵי עֲרִיכַת הַשֻּׁלְּחָן

לִצְבֹּט לָהֶן בַּלֶחִי לִצְבֹּט בַּיַּשְׁבָן

יֶשְׁנָן מְמוּלָאוֹת קוּרְקְבָן

יֶשְׁנָן מִמֶשִׁי

וְיֵשׁ צֶלוֹפָן

לַעֲטֹף הַתְּחוּשׁוֹת

לִפְנֵי תֹּם הָעִנְיָן,

וּלְצַפּוֹת הַסַּפּוֹת עוֹד טֶרֶם בּוֹאָן. 

* * *

בן-דרור ימיני

מצעד ההישגים

ציטוט מ"מעריב", 29.9.11

בהתחשב בהישגיה של ישראל בתחומי המדע, החקלאות, ההשקייה, פיתוח תרופות ועוד –חרם נגד ישראל הוא פשע נגד האנושות. ישראל, למרות כל בעיותיה, היא עדיין מדינה שכדאי לחיות בה ולהיות גאים בה.

אלה לא ימים קלים, וזו לא היתה שנה קלה. האביב הערבי מצמיח בעיקר קוצים, גם להמונים שחוללו ומחוללים אותו, וגם לאלה שתלו בו תקווה של שינוי. המחאה החברתית, הגדולה ביותר בתולדות ישראל, חשפה פערים, מצוקות חברתיות, והעלתה את רמת הציפיות לשינוי, שספק אם יוגשמו. הבידוד המדיני רק הולך וגדל. כל נאום חשוב של ראש הממשלה נתקל במבול של מאמרים ופרשנויות שהופך את בנימין נתניהו למחרחר מלחמה.

זה הרקע. לרגעים נדמה שמצבנו מעולם לא היה גרוע יותר. אלא שאו אז מגיעה לישראל משפחת חברים מצרפת. מעמד בינוני. תושבי עיר גדולה. דירה נאה ופרנסה בכבוד. מדי שנה הם מבקרים בישראל. כבר מתחילים לדבר עברית. לפני חודש הם החליטו שזהו, הם עוברים לישראל.

השתגעתם? אני שואל.

ממש לא, הם עונים. לרגעים נדמה שצריך לשמוע אותם, ואת שכמותם, כדי להבין שלמרות המצוקות החברתיות, הבידוד המדיני, החינוך הקלוקל, הדורסנות הקואליציונית שרומסת את הרוב לטובת קבוצות לחץ – למרות כל אלה, ישראל היא עדיין מקום שכדאי לחיות בו. ישראל היא לא האופציה הטובה ביותר. היא אחת האופציות הפחות גרועות. נכון, מאות אלפי ישראלים חיים בחו"ל. אבל אם למישהו נדמה שכולם שם חיים טוב, כדאי לבקר בכמה שכונות פחות זוהרות במדינת ניו-יורק. התקשורת בישראל, צריך להזכיר, מופקדת על מחלקת העוולות. כשאותה תקשורת עוסקת בישראלים בעולם, את המקום הראשון תופסת בר רפאלי. הרושם שנוצר הוא קצת מעוות. ישראל היא לא רק עוולות. החיים בחו"ל הם לא רק זוהר נוצץ ללא הפסקה.

ההכנסה לנפש בישראל היא מכובדת, אבל עדיין יש לנו לאן לחתור. אנחנו במקום ה-28 בעולם, עם הכנסה לנפש, במונחי כוח קנייה, של 29,602 דולר. הרבה יותר מסעודיה. במונחי תוחלת חיים, מצבנו הולך ומשתפר. אנחנו במקום השמיני בעולם, צמודים לשבדיה, עם תוחלת חיים שמתקרבת ל-81 שנים. למרות כל הצרות והעוולות, בישראל חיים יותר מאשר בצרפת, בנורבגיה, בהולנד באיטליה וברוב ארצות המערב. הישג מדהים למדינה שמורכבת ממהגרים שהגיעו מעשרות מדינות, בעיקר מזרח אירופה וארצות ערב, שבהן תוחלת החיים הייתה ונותרה הרבה יותר נמוכה.

כשמגיעים למדד האושר, מתברר שאנחנו במקום שלא היינו חולמים עליו. בדיקת האושר היא עניין מסובך. יש סקרים שונים שמציגים תוצאות סותרות. גם מכון גאלופ, הקצת יותר רציני ויוקרתי נכנס לתמונה, וביצע מחקר שהתפרס לאורך ארבע שנים (2005-2009). סוקרי המכון בדקו אלפי נשאלים ב-155 מדינות. למקומות הראשונים הגיעו דנמרק, פינלנד, נורבגיה, שבדיה והולנד. עד כאן אין כל חדש. אלה המדינות שנחשבות למובילות. אבל כאן מגיעה ההפתעה. ישראל נמצאת במקום השמיני. ספק אם זו היתה התוצאה גם לאחר המחאה החברתית, אבל זו התוצאה למרות שהמחקר התבצע בימים שבהם עברה ישראל גם את ההתנתקות, גם את מלחמת לבנון השנייה וגם את התחממות הדרום מול החמאס בעזה. ישראל ניצבת במקום גבוה, לפני אוסטרליה, שוויץ וארה"ב, ולפני כל שאר ארצות אירופה. אם למישהו היה רושם שזה המקום שממש מסוכן לחיות בו – אז טעינו. גם תוחלת החיים הגבוהה, כעניין אובייקטיבי, וגם "מדד האושר", כעניין סובייקטיבי, מעידים שיש לנו גם סיבות לאופטימיות.

מבחני ידע בינלאומיים מציגים תמונה עגומה על תלמידי ישראל. אלא שאיכשהו, בתהליך שהוא עצמו מחייב הסבר נפרד, כאשר מגיעים אותם תלמידים לתחומי הפיתוח, היצירה, המדע, ההיי-טק, הפטנטים – הם הופכים לבעלי הישגים מדהימים. לא מדובר בנתון אחד. מדובר בסדרה ארוכה ונמשכת של נתונים. כך, למשל, בישראל יש 1.8 פרסומים מדעיים לשנה לאלף נפשות. הסקר האחרון בתחום מתייחס לשנת 2006. אלא שכאשר משווים את הפרסומים לעשור שלפני כן, מתברר שישראל מצויה בקו עלייה. ההישג הישראלי מעמיד אותה במקום מכובד, לאחר שווייץ, עם 3 פרסומים לאלף נפשות, שבדיה עם 2 פרסומים, ובאותו מקום יחד עם נורבגיה ואנגליה, ולפני ארה"ב וצרפת, עם 1.1, או גרמניה, עם 1.2.

מצבה של ישראל משתפר כאשר בודקים מיהם הצעירים שזוכים למלגות מחקר יוקרתיות. אחד הגופים החשובים ביותר בעולם למימון מחקרים הוא מועצת המחקר האירופית (ERC) –מדי שנה מוגשות אלפי בקשות, שמתוכן זוכות הצעות המחקר הטובות ביותר למלגות מכובדות. לפי נתונים שפורסמו לאחרונה, הוגשו 4,080 בקשות, ו-480 מדענים צעירים זכו. המדינות המובילות הן בריטניה (62 מיליון נפשות), שזכתה ב-124 מלגות; גרמניה (81 מיליון נפשות) – 64; צרפת (65 מיליון נפשות) – 57; הולנד (17 מיליון נפשות) – 47. ישראל (7.4 מיליון נפשות) זכתה ב-22 מלגות. מה שחשוב יותר הוא, שבדיקה השוואתית מגלה שיחסית למספר הנפשות, ישראל הגיעה למקום הראשון. גם בשנים קודמות המצב היה דומה. אכן, אלו נתונים קצת מפתיעים על רקע הישגי החינוך הנמוכים של תלמידי בתי ספר יסודיים במבדקים השוואתיים.

בכתבות קודמות על הישגי ישראל עסקנו בשורה של תחומים. המצב, מתברר, רק משתפר. תנובת החלב של הפרות בישראל, היא עדיין הגבוהה בעולם (10,208 ליטר בישראל, לעומת 6,139 באיחוד האירופי). ישראל גם מובילה בתנובה הגבוהה בעולם לענפי גידול מסוימים, בפיתוח זנים חדשים ועמידים למזיקים של גידולים שונים (כך, למשל, קילוגרם אחד של זרעי עגבניות "סאמר סאן", של חברת "זרע ג'נטיקס", עולה 350 אלף דולר, פי 16 מזהב), ועוד. אותה חברה פיתחה זן נוסף של זרעי עגבניות, "נינט", שלפי התחזיות יזכו לנתח של 40% משוק העגבניות האירופאי.

בשנים האחרונות הולך ומתפתח תחום תעשיות המים. כבר היום ישראל מחזיקה בשיא עולמי של מחזור מי שופכין (75%), לבדה בצמרת. שאחריה צועדת ספרד, עם 20%. שיטות ההשקייה שפותחו גורמות לכך שבישראל מופק המוצר החקלאי הרב ביותר ליחידת מים. באשקלון נמצא מפעל התפלת המים המתקדם והגדול בעולם, שיכול להפיק מטר מעוקב במחיר הנמוך ביותר בעולם.

על הישגי ההיי-טק, פיתוח תרופות, טכנולוגיות מתקדמות - תקצר היריעה מלספר. כאשר עלה בבריטניה עניין החרם על ישראל, כתב בלוגר בריטי, ברי שור, שאם כבר חרם, אז כדאי ללכת עד הסוף. הוא ביקש מכל בריטי שתומך בחרם לגשת למחשב שלו, ולבדוק כמה מהתוכנות ומהרכיבים הם בני פיתוח ישראלי. ואז, לגשת לארון התרופות, ולבדוק כמה מהן מבוססות על מחקר רפואי מישראל.

השנים עוברות ואיתן עוד המצאות ופיתוחים. ישראל היא המובילה בפיתוח סטנטים לצורך ניתוחי לב. האם מישהו מתומכי החרם מוכן לוותר על הפיתוחים הללו? חוות חקלאיות של ישראלים, שמבוססות על שיטות השקייה מתקדמות ועל ידע ישראלי, הוקמו ברחבי העולם השלישי. הן מצילות מיליונים מרעב. האם מישהו מתומכי החרם מוכן להטיל חרם על הידע הזה לשירות האנושות? האם תומכי החרם הם הומניסטים, או שמא חבורת נוכלים חסרי לב? לא שזה ירגיע את שונאי ישראל המקצועיים, אבל נדמה שמול מצעד המגוחכים הזה, כדאי להציב את מצעד התרופות, העובדות וההישגים. וחשוב מכך: בהתחשב בהישגיה של ישראל בתחומי המדע, החקלאות, ההשקיה ופיתוח תרופות – חרם נגד ישראל הוא פשע נגד האנושות.

ברמה האסטרטגית, לנוכח האביב הערבי, שאיננו בדיוק אביב, המשבר עם תורכיה וההתגרענות האיראנית, נדמה שמצבה של ישראל בכי רע. ולא היא. ישראל ניצבת מול שינויים שעשויים להיות דווקא לטובתה. מצרים וסוריה מתמודדות עם כלכלות מתמוטטות. הן יצטרכו לדאוג לעצמן לפני שהן דואגות למשהו אחר. נכון שחלק מזעם ההמונים הופנה גם כלפי שגרירות ישראל, ונכון שתמיד יהיה מי שירצה להפנות את הזעם לכיוון היהודים. זה היה כך לפני שהיתה ציונות, לפני שהיתה ישראל, ועם המחלה הכרונית הזו אנחנו חיים כבר אלפי שנים. מה שברור הוא, שמצרים וסוריה עוברות תהליך נמשך של היחלשות. לא שזה צריך לשמח אותנו. להפך. ישראל צריכה לייחל לשכנות חזקות ודמוקרטיות. אלא שהדבר האחרון שהמדינות הללו יכולות להרשות לעצמן היום הוא עימות עם ישראל. גם תורכיה מתמודדת עם בעיות כלכליות ודמוגרפיות, שקצת מגחכות את השאיפות האימפריאליות של ארדואן. ייתכן אף, שההתלהמות ההולכת וגוברת של הדמוקטטור התורכי, שטובע בביצה של גידופים ושקרים, עומדת ביחס ישר לתהליך ההיחלשות של תורכיה.

בספר עמוס נתונים שפרסם העיתונאי דויד גולדמן– How Civilizations Die –  מנתח המחבר מגמות עולמיות, ומגיע למסקנות הפוכות מאלה שרווחות בינינו היום. הפונדמנטליזם האיסלאמי, טוען המחבר, רק ילך ויאבד מכוחו. גם לתורכיה ולאירופה לא מנבא גולדמן טובות, בין השאר, עקב ירידה דרמטית, עד כדי הכחדה עצמית הדרגתית, בשיעורי הילודה. אישה איראנית, כותב גולדמן, שגדלה במשפחה בת שש או שבע נפשות, יולדת היום 1.7 צאצאים. כמו בארצות אירופה. אולי אפילו פחות. רק לשתי ישויות מנבא גולדמן עתיד טוב יותר. הראשונה היא ארה"ב, שבניגוד לאירופה, עדיין לא איבדה את האמון בערכי העולם החופשי; והשנייה, ואף יותר, היא ישראל. המשותף לשתי המדינות הללו הוא ששיעור הילודה בהן מצוי מעל 2.1. זה המינימום הנדרש כדי למנוע הכחדה עצמית.

הספר, יורשה לי להודות, עמוס נתונים שמובילים למסקנות שעומדות בניגוד לדברים שפורסמו בטור זה בשנים האחרונות. בהנחה שהנתונים הסטטיסטיים נכונים, גם הח"מ צריך לעשות חשבון נפש. לא ששפע הנתונים הזה פותר לישראל את בעיית הפערים, מחירי הדיור, התחרדות מערכת החינוך, פלישת המסתננים או סכנת הקמתה של מדינה דו-לאומית. אבל הנתונים והמגמות שמוצגים בספר מציגים תסריט גלובלי קצת שונה מהמקובל, תוך תיאור העתיד הישראלי בצבעים קצת יותר ורודים. גם הדוגמאות ההיסטוריות, על מדינות שסבלו מסכנות קיומיות, והתגברו עליהן, מעמידים את מצבה של ישראל היום באור קצת שונה.

לפני כחמש שנים הצעתי ליצור מדד חדש – תרומה לאנושות לנפש (contribution to humanity per capita).  השנים שעברו, והישגי ישראל מאז, מחייבים אותי לחזור על ההצעה. ישראל רחוקה מלהוביל במדדים כמו הכנסה לנפש או צדק חברתי. אבל אם היה נוצר מדד שבודק תרומה של כל מדינה לאנושות – המצאות מדעיות, פיתוח תרופות, פיתוחים חקלאיים, שיטות השקיה וחיסכון במים – ישראל היתה זוכה במקום גבוה. יחסית לגודלה, מותר להניח שישראל היתה תופסת את המקום הראשון.

לצערנו, בתחום אחד ישראל מובילה כבר חמש שנים: סקרים גלובליים חושפים את התדמית האיומה של ישראל בעולם. לפי ה-BBC – למשל, ישראל היא "המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם." לא תמיד אנחנו במקום הראשון. לעתים גם איראן, צפון קוריאה ופקיסטן נאבקות איתנו על הפסגה הלא מחמיאה.

יש פער מדהים בין ישראל האמיתית, זו של המדע, החקלאות והפיתוח, לבין התדמית של ישראל, כ"מסוכנת לשלום העולם." הפער הזה כבר ליווה אותנו בעבר. זה הפער בין היהודי בעיני האנטישמים, שהוצג כ"מסוכן לאנושות", לבין היהודי האמיתי, שהתרומה שלו לאנושות, בתחומי הרפואה והמדע, היתה אדירה. לישראל, נחזור ונאמר, אין שום פטור מביקורת. חלק מהביקורת מוצדקת. אלא שעדיין אנחנו מצויים במצב של פער מדהים בין ישראל האמיתית, התוססת, החוקרת, המפתחת, התורמת לאנושות, לבין ישראל שמשתקפת מפרסומים עיתונאיים ואקדמיים.

גם אנחנו, צריך להודות, מתעלמים לפעמים מישראל האמיתית. הרי אנחנו, כאן בעיתונות, מופקדים על מאבק בעוולות. וכל מילה טובה, על ההישגים, על היבולים ועל הפיתוחים, עלולה לצרף אותנו לאסכולת העיתון "פרבדה" הזכור לרע. אלא שלפעמים, למשל בראש השנה, מותר לנו להביט גם בחצי הכוס המלאה. לא מדובר רק בהישגים מדידים. מדובר גם בחיי היום-יום. ברבות מהערים באירופה, ילד בן שמונה או עשר לא יכול לרדת לרחוב לבדו. בישראל זה אפשרי. המשפחות שמגיעות לישראל – מגיעות כי טוב כאן. הבירוקרטיה בישראל, למרות כל בעיותיה, ויש בעיות, היא עדיין הרבה יותר גמישה, ואפילו יעילה, לעומת רוב המדינות המתוקנות.

כך שמותר לסיים במשהו אופטימי: ישראל אינה זקוקה למצעד צבאי. לא טנקים ולא טילים ארוכי טווח. ישראל זקוקה למצעד של זרעי עגבניות, פטנטים מדהימים, פיתוחי תרופות, טכנולוגיות לטיהור מים ושיטות השקייה. לא שזה מה שיפתור כמה מהבעיות הקשות שישראל מצויה בהן. לא שזה צריך למנוע עיתונות קוצפת ונושכת. אלא שהשלילה הפכה אצלנו לעיקר. אנחנו מאוהבים בהלקאה חיצונית ועצמית. כך שכולנו זקוקים לתזכורת. יש לנו גם במה להתגאות. מותר לנו להתבונן גם במצעד ההישגים.

ושתהיה לנו שנה טובה. שנת פיתוח ויצירה.

* * *

איליה בר זאב

עגמומית הסלע

פְּרָחִים לֹא מֻכָּרִים צָצוּ בֵּין עֲצֵי הֶחָרוּב,

פְּעוּרִים לִרְגָעִים, פַּרְפְּרָנִיִּים

מְאֻבָּקֵי רוּחות.

רִקְמַת צוּפָן הַשַׁחֲלָה פִּתְּתָה בְּצוּף עֲסִיסִי

דְבוֹרִים מַאֲבִיקוֹת.

תָעִיתִי לְאִבּוּד בְּקִרְבַת בֵּיתִי. חִפַּשְׂתִּי שֵׁם

בְּמַגְדִּיר לִצְמָחִים,

שָׁם,

בְּדוּר פְּרָחִים נָדִיר –

אוּלַי עַגְמוּמִית הַסֶּלַע וְאוּלַי

אִירוּס אַרְגָּמָן,

לִפְעָמִים שְׁחֹר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת עִם כִּתְמֵי בּוֹרְדּוֹ עָמוֹק

וְאִי סְבִילוּת עַצְמִית.

לֹא הָיָה דָבָר.

כַּלְבֵי רוֹעִים נָבְחוּ בְּכַעַס אֶל עוֹבְרֵי אֹרַח,

חָרְצוּ לָשׁוֹן לְרָצֵי הַבֹּקֶר, נָשְׁכוּ

בְּגַלְגַּלֵּי מְכוֹנִיּוֹת

חוֹלְפוֹת.

בְּטֶרֶם סְתָו לֻחֲכוּ שְׂדוֹת מִזְרָע מְרוּטִים,

עֶדְרֵי כְּבָשִׂים הֶעֱלוּ אָבָק דַּק

בְּקָרְחַת הַיַּעַר-

"אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ..."*

מַעֲשֶׂה נְבָלָה.

* ישעיה כד ד

* * *

אורי הייטנר

1. המהפך המדיני

המחלוקת המדינית הקשה בדיוני עצרת האו"ם לא היתה על שאלת הקמתה של מדינה פלשתינאית. הרי ראש הממשלה עצמו, בנאומו, הביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. המחלוקת התמקדה בסוגיה אחרת לגמרי – הפתרון הכפוי. המהלך של אבו מאזן נועד לכפות פתרון. זאת האסטרטגיה של אבו מאזן בשלוש השנים שחלפו, מאז השיב בשלילה להצעתו מרחיקת הלכת של אולמרט לנסיגה ישראלית לקווי 67' עם חילופי שטחים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. בראיונות לתקשורת הבהיר אבו מאזן שדחה את ההצעה, כיוון שהיא היתה רחוקה מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לו, וכיוון שהיא "תמנע שיבה המונית של פלשתינאים לישראל."

אבו מאזן יודע שלא יקבל בעתיד הנראה לעין הצעה טובה יותר, בעבורו, מהצעתו של אולמרט אותה דחה. לכן, מאז הקמת ממשלת נתניהו הוא דוחה את כל החיזורים והלחצים ומסרב בתוקף לחדש את המו"מ לשלום עם ישראל. לכן, למרות הצעד מרחיק הלכת וחסר התקדים של ישראל, שהקפיאה למשך עשרה חודשים כל בניה ביו"ש, הוא סירב למו"מ. הוא מעדיף פתרון כפוי.

בפתרון כפוי, מקווה אבו-מאזן לקבל את מה שהוא יכול לקבל גם במו"מ, אך בלי לשלם את המחיר הנדרש ממנו במו"מ – שלום. בהסכם שלום, יהיה על הפלשתינאים להכריז על סוף הסכסוך, להכריז שהם מוותרים על כל תביעות נוספות, לוותר על טענת "זכות" השיבה, וגם על חלק מתביעותיהם הטריטוריאליות. בהסכם שלום, ידרשו הפלשתינאים לסלק את הגורם היחיד, אין בלתו, לסכסוך בינם לבינינו – אי הכרתם בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לכך, אין הם מוכנים. את הדרישה הזאת הם מנסים לעקוף באמצעות הפתרון הכפוי, שיכפה על ישראל נסיגה לקווי 67' וחלוקת ירושלים, והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ללא שלום עם ישראל, שתמשיך להיאבק על "מימוש הזכויות הצודקות של העם הפלשתינאי", קרי – "זכות" השיבה, שמשמעותה היא הצפתה של מדינת ישראל המצומקת במיליוני פלשתינאים, שישימו קץ לקיומה.

ספק אם אבו מאזן היה ניגש למהלך באו"ם, אילו ידע שיכשל. אין ספק, שציפיותיו מהמהלך היו אחרות. הוא היה משוכנע שמהלכו יביא להכרזה חד-צדדית באו"ם על מדינה פלשתינאית בקווי 67', קבלת המדינה לאו"ם והעמדת ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג על פלישה למדינה ריבונית. מהלכו נחל כישלון חרוץ.

במשך כל החודשים האחרונים, התקשורת והמערכת הפוליטית בישראל פמפמו לנו את "ספטמבר השחור", יום הדין הנורא והאיום, יום הצונאמי המדיני. מידי יום ביומו זרעה התקשורת פאניקה, במאמרים רוויי היסטריה, אודות ממשלת "ביברמן" שבמדיניותה הקיצונית המיטה על ישראל בידוד מדיני נורא, הפכה את ישראל למדינה מצורעת, יצרה קרע בלתי ניתן לאיחוי עם ארה"ב – לא רק עם אובמה אלא אפילו עם יהדות ארה"ב.

והנה, מהצונאמי לא נותר אפילו צל חיוור של אדווה קלה. ההיפך הוא הנכון, "ספטמבר" הסתיים בהצלחה ישראלית וכישלון פלשתינאי. ארה"ב התייצבה לצדנו יותר מאי פעם בעבר, התגייסה במלוא עוצמתה המדינית לבלימת יוזמת הפתרון הכפוי, הודיעה באופן חד משמעי שתטיל וטו על ההצעה והנשיא האמריקאי נשא באו"ם נאום פרו ישראלי חסר תקדים. והנה, קרוב לוודאי שכלל אין צורך בווטו האמריקאי, כיוון שכלל אין רוב במועצת הביטחון להצעה הפלשתינאית. והנה, מסתבר שהעולם החופשי אינו נותן ידו ליוזמת הפיתרון הכפוי. מסתבר שעל אף ההיסטריה, ובניגוד לאיומים שלנו על עצמנו, העולם כולו אינו נגדנו. העולם אינו נגדנו למרות, ואולי בזכות, המדיניות של הממשלה וסירובה להתקפל מול כל לחץ.

אבו מאזן לא פילל לתבוסה משפילה כזו. היכן הוא טעה? היו לאבו-מאזן שתי טעויות קשות בקריאת המציאות. טעותו הראשונה, היתה שהוא נישא על גלי אופוריית קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, שיצר תחושה של הצלחה בבידודה של ישראל והפיכתה למעין דרום אפריקה ב', בהצגתה כמדינת אפרטהייד.

אכן, למהלך הדה-לגיטימציה היו הצלחות רבות, ובמשך מיספר שנים ישראל עמדה אובדת עצות מולו. המהלך הגיע לשיא הצלחתו בעלילת גולדסטון ובמשט מרמרה. אולם בשנה האחרונה המגמה השתנתה, והקמפיין החל לאבד גובה. שנת תשע"א היתה שנת מפנה, שנה של מהפך מדיני חיובי לטובת ישראל.

את הברית עם תורכיה, אותה הפרו התורכים במדיניות עוינת מבית מדרשו של אחמדיניג'אד התורכי, איש האסלאם הרדיקאלי ארדואן, החליפה ישראל בברית עם יריבתה של תורכיה – יוון ועם ממשלתה הסוציאליסטית, ובהידוק הקשרים עם בולגריה וקפריסין. ברית זו הוכיחה את עצמה במשט 2011, שהחל בקול תרועה רמה והסתיים בקול ענות חלושה, בזכות סירוב מוחלט ואקטיבי של צרפת, יוון וקפריסין ושל מדינות אחרות לאפשר את קיומו (במקרה זה אפילו התורכים התקפלו השנה). היה זה הישג מדיני אדיר לישראל.

הישג נוסף היה דו"ח ועדת פאלמר לבדיקת אירועי משט מרמרה, שגיבה את ישראל, הצדיק את הסגר הימי הישראלי על עזה והפריך את טענת ה"מצור", כביכול, על עזה. העולם מבין יותר ויותר, שסיפורי ה"משבר ההומאניטרי" בעזה אינו אלא תעמולת כזב. אפילו גולדסטון חזר בו מעיקרי עלילת הדו"ח שלו.

בריטניה, שבה קמפיין הדה-לגיטימציה היה האפקטיבי ביותר עד כה, חוקקה חוק ששם קץ לאינתיפאדה המשפטית שרדפה את המדינאים, הקצינים והחיילים הישראלים שביקרו בה, בהטרדות של תביעות משפטיות וצווי מעצר בגין "הפרת זכויות האדם" ו"פשעי מלחמה", כביכול. התזמורת הפילהרמונית הבריטית השעתה ארבעה נגנים שחתמו על תמיכה בחרם על ישראל. אוסטרליה חוקקה חוק חד משמעי נגד החרם על ישראל ונגד הסתה לחרם.

אבו מאזן יזם את הפנייה לאו"ם כשהקמפיין הזה היה בשיאו. הוא לא פילל, שבהגיעו לאו"ם, הקמפיין הזה ידעך.

טעותו השנייה של אבו מאזן היתה, שלא היטיב להבין את מדיניותו של אובמה לאשורה. אובמה, בראשית דרכו, רצה להיכנס להיסטוריה כמי שהביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב והמערב לבין העולם המוסלמי. השאיפה הזו ראויה ומוצדקת, אלא שהוא נקט בדרך שגויה – דרך הפייסנות נוסח צ'מברליין. מדיניותו הביאה לפגיעה משמעותית במעמדה הבינלאומי של ארה"ב. אובמה הבין ואט אט הפנים והוא משנה בהדרגה את דרכו.

מדיניות הפייסנות של אובמה, כללה בתוכה כתף קרה לישראל, שהגיעה לשיאה ביוזמתו לתבוע את הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי למו"מ, ובהתכחשותו למכתב בוש שבו התחייבה ארה"ב לתמוך בחלק מדרישותיה הטריטוריאליות של ישראל. הסרבנות הפלשתינאית לחדש את המו"מ על אף ההקפאה מצד אחד, ומצד שני – דעת הקהל האמריקאית האוהדת את ישראל שסלדה מהפגנת העוינות של אובמה לישראל, הביאו לשינוי בדרכו ובמדיניותו.

אבו מאזן יזם את המהלך, כאשר סבר שאובמה בכיסו ויתן יד לפעולתו (על אף ההתנגדות האמריקאית המסורתית לפתרון כפוי). כאשר הגיע ספטמבר, אובמה כבר היה במקום אחר לגמרי.

איני מנסה להציג תמונה מדינית ורודה של המציאות. אין להקל ראש בהתדרדרות היחסים של ישראל עם מצרים וירדן, בעקבות המהפכות בעולם הערבי ולא בפגיעה ביחסים עם תורכיה בשל מדיניותו של ארדואן. אני צופה המשך ההתדרדרות בשנה הקרובה.

אולם בסך הכל, תשע"א היתה שנת מפנה לטובה במעמדה המדיני של ישראל. ממשלת ישראל ראויה לשבח על הישגיה אלה.

2. הערה בנוגע לאיש השנה

זו השנה השישית שאני כותב את כתבת איש השנה [גיליון 682]. יש מבחין בין זהותו של האיש לבין תוכן המאמר. המאמר הוא מאמר דעה פובליציסטי לכל דבר, שבו אני מביע את דעתי על אירועי השנה ומעט על האיש. בבחירת האיש, אני משתדל להיות אוביקטיבי, לבחור את האיש שהשפיע יותר מכל על חיינו בשנה החולפת או האיש שהנו סמל לתופעה המרכזית השנה. בבחירת האיש, אין בהכרח תמיכה בו או סימפטיה אליו.

בין האנשים שבחרתי בשנים הקודמות היו גם נסראללה וארדואן, שאין לחשוד בי בתמיכה בהם, חלילה. תיאורטית, גם בן שרצח את הוריו, כדוגמה שנתן אהוד, עלול להיות איש השנה. באשר לתשע"א – בכל קנה מידה אוביקטיבי, האירוע המרכזי של השנה היה מחאת האוהלים ודפני ליף היא האדם המזוהה עימה ביותר. על כך, לדעתי, יכולים להסכים התומכים הגדולים ביותר במאבק, המתנגדים החריפים ביותר שלו וכל מה שבאמצע.

לגבי תוכן המאמר – אכן כתבתי את עמדותיי האישיות, המצדדות מאוד במאבק. באשר לדפני ליף, ביטאתי הסתייגות ממנה באופן אישי, אך בחרתי בה כסמל מחאה, דווקא בתור אנטי גיבור, בתוך מי שבמקרה היתה שם. המחאה הזאת היתה חייבת לפרוץ, היא היתה פורצת בכל מקרה, והעובדה שמי שחוללה אותה רחוקה מלהיות מנהיגה, פוליטיקאית או הוגת דעות דגולה, מסמלת את האוטנטיות של המחאה.

3. סקירת עיתוני ראש השנה 28.9-1.10.11

במאמר שנתי שפרסמתי במיספר במות בהן אני כותב, הכתרתי את דפני ליף כאשת השנה תשע"א, כסמל למאבק החברתי שהיה האירוע המרכזי בשנה היוצאת. המאבק הזה שינה את השיח הציבורי, את תודעת האזרחות ואת סדר היום הציבורי. האם הוא יביא גם לתיקון כלכלי חברתי במדינה? זה מבחנה המרכזי של המחאה.

יש לי משאלה – שאיש השנה תשע"ב יהיה פרופ' מנואל טרכטנברג. למה דווקא הוא? כיוון שהוא החוליה המקשרת בין המחאה לתיקון. ההישג המעשי הגדול של המחאה הוא הקמת ועדת טרכטנברג. אם המלצות הוועדה תאומצנה בידי הממשלה ותיושמנה, יהיה זה תיקון חברתי הלכה למעשה. ההמלצות אינן מושלמות. הן לוקות בחסר. אין בהן התייחסות של ממש לבעיות ולצרכים של הפריפריה, אין בהן התמודדות עם מארת חברות כוח-אדם ועובדי הקבלן וגם בנושאים בהם טיפלה, התשובות אינן מלאות. טרכטנברג עצמו טוען כך. אולם איני מאמין שמישהו ממשתתפי המאבק פינטז בחלומותיו הרטובים ביותר, על תוספת של 30 מיליארד שקל (!) לרווחה ולחינוך, שהמקור המרכזי להם הוא מס על בעלי ההכנסה הגבוהה. זה היפוך כיוון מהפרטה פרועה והעשרת העשירים על חשבון נסיגת המדינה מאחריותה לאזרחיה, לשיבת המדינה לאחריות החברתית תוך גביית מס הוגן, ראוי ופרוגרסיבי מן העשירים. בשתי מילים – צדק חברתי.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון רחב היקף עם טרכטנברג. יש לציין, שבעמוד השער של המגזין מופיעה תמונה של עדי אשכנזי עם הפנייה לכתבה על הסקופ הגדול – היא אימא (וואו) ואיך באמצע הופעה נפלה לה החולצה ו-400 איש ראו לה את הציצי, ובין שאר ההפניות בשער לכתבות במגזין, אין הפניה לכתבה הזאת. איזו גישה עקומה של עורכי המוסף. אני דורש צדק תקשורתי! אולם הראיון עצמו מרתק. טרכנטברג הוא איש מרתק, העברית שלו עשירה וציורית ובראיון סיפר את סיפור חייו, את סיפור השתתפותו בהפגנות המחאה עד מינויו לתפקיד, את עבודת הוועדה ומסקנותיה ואת השקפת עולמו.

תנועת המחאה החברתית יכולה להיות גאה בהישגה הגדול – בלעדיה לא היתה ממונה הוועדה. אך בלעדיה, ללא המשך הלחץ שלה, ספק רב האם מסקנותיה תיושמנה. מערכת הביטחון ובעיקר השכבות החזקות במשק, שצפויים להיפגע מיישום המסקנות, הן בעלות עוצמה אדירה, ויפעילו אותה במלואה כדי לסכל את יישום הדו"ח. לכן, מן הראוי היה שהמאבק החברתי יתמקד מעתה במאבק למען טרכטנברג. איזו איוולת ואיזו ילדותיות, שתנועת המחאה החליטה להיאבק... נגד טרכטנברג. זו גישה של "הכול או לא כלום", שבדרך כלל היא גישה של הימור, המשאירה את הנוקט בה בלא כלום.

בראיון, טרכטנברג אינו רוצה להגדיר את מסקנות הוועדה כגישה של מדינת רווחה, אך בפועל, זה הכיוון. כך הוא הגדיר את הדברים: "אני חושב שצדק חברתי מורכב משלושה רבדים: הראשון הוא שצריך שתהיה התאמה בין התרומה שלך לבין מה שאתה מקבל; הרובד השני זה שיהיו כללי משחק הוגנים בכל השלבים במחזור החיים, של שוויון הזדמנויות בהתחלה וכללי משחק הוגנים בהמשך, שלא יהיה מצב שאם אתה מקורב לצלחת את מקבל יותר; והדבר השלישי זה שהחברה תדע להחליק לפרט שבתוכה את מכות הגורל. הגורל מכה בנו לעתים בצורה אקראית: פתאום מישהו חולה, פתאום קורה משהו במשפחה. פעם המשפחה המורחבת היתה עושה את זה. פעם שהשטעטל היה עושה את זה. היום המדינה צריכה לעשות את זה." קחו את נאומיו של נתניהו בעשור האחרון והשוו – היפוך במאה ושמונים מעלות. האם נתניהו יהיה האיש שיתקן את מה שהוא (ולא רק הוא ולא רק ממשלות הליכוד) קלקל, ויישם את התפיסה הזאת בדבר אחריות המדינה לחברה?

אני שותף לאכזבתו של טרכטנברג מתגובתם של מנהיגי המחאה החברתית לדו"ח, ושותף להגדרתו: "מהפכה זה נורא רומנטי ואני שבע מהפכות שהולידו רק כאוס וחוסר יציבות. אני תמיד העדפתי את המודל האנגלי של התפתחות דמוקרטית הדרגתית על פני מאות שנים, מאשר גיליוטינות כמו במהפכה הצרפתית." ולמה להרחיק עד אנגליה, אם המהפכה הציונית התממשה בדרך של "עוד דונם ועוד עז"?הסכמתי מאוד עם מאמר של רותם שטרקמן ב"הארץ" שאף הוא מפציר בתנועת המחאה לתמוך במסקנות הוועדה ולהיאבק ליישומן. "כמובן, לא חייבים להגיד 'וואו' כמו שטרכטנברג רוצה, ואפשר למצוא נקודות שלילית בדו"ח שלו, אבל ההתנגדות המאסיבית היא אינטרסנטית. ועדת טרכטנברג קיבלה משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינת הזמן והיקף הנושאים – ועמדה בה בהצלחה. היא דנה ברצינות בנושאים ולא התעלמה מבעיות קשות. מקסימום, היא טענה שבחלק מהעניינים דרוש טיפול יסודי יותר באופן נפרד, יש היגיון בזה. אומרים שחלק גדול מהפתרון טמון בזיהוי ובהסכמות לגבי הבעיות. טרכטנברג זיהה באופן מדויק את הבעיות בכלכלה ובחברה בישראל, והגיש דו"ח מרשים בגודלו ואיכותו. בכותרת, לקראת עיצובה של חברה ישראלית צודקת יותר, כותב טרכטנברג כי שורשי המחאה נובעים משלושה מקורות: המצוקה הכלכלית של משפחות עובדות צעירות בעלות השכלה וכישורי תעסוקה והחשש מהאופק שמחכה להן: תחושת האי צדק; והגדלת אי השוויון. מצד אחד שכבה של עשירים מופלגים שנהנים מריכוזיות יתר, מריבוי של מונופולים, מניצול אוצרות טבע, משכר מנהלים גבוה מדי וקרבה לצלחת. מצד שני השתתפות מועטה של רבים מדי בנטל המסים והשירות הצבאי. המקור השלישי של המחאה הוא הירידה של ההשקעה הציבורית וצמצום השירותים שמעניקה הממשלה לציבור בתחומים רבים כמו החינוך, הבריאות וכדומה. זה ניתוח חשוב שלא נעשה כאן אולי מעולם על ידי ועדה ממשלתית. וגם אם הוא לא היה מלווה בהמלצות לביצוע היתה בו חשיבות. מה עוד שהוא יתקבל על ידי הממשלה. טרכטנברג שם את הכל על השולחן. זוהי נקודת מוצא מצוינת. מכאן אפשר להמשיך את המאבק. אז למה גם מנהיגי המחאה מתנגדים? אולי בגלל רמת הציפיות הגבוהה, אולי בגלל הצורך שלהם לשמר את המחאה ואת מנהיגותם. זה בסדר, אבל הם צריכים להבין שהבעיות של ישראל מורכבות ולא ניתן לטפל בהן בשנייה. שינויים מבניים לוקחים זמן. ... המחאה הביאה רוח חדשה של הקשבה, ושל קבלת האחר. מותר גם למנהיגים ולפרופסורים שמקיפים אותם להקשיב לאחרים, גם אם מדובר בנציגים של הממשל. הרי לפני שקראו את 300 עמודי הדו"ח, הם כבר הודיעו שהם מתנגדים. אחריות היא גם אחת התכונות הנדרשות ממנהיגות. אחריות לביטחון מדינת ישראל ולשמירה על קופתה. ... הצעקה של הקיץ נשמעה מצוין, והיא עושה את שלה. כדאי להמשיך לעמוד על המשמר, אבל לא חייבים להמשיך לצעוק בכל הכוח. דו"ח טרכטנברג אינו קובר את המחאה אלא מגדיר מחדש כמה היא היתה מוצלחת." אני מסכים בכל לבי עם הדברים.

על אף אכזבתי מתגובות מנהיגי תנועת המחאה על דו"ח טרכטנברג, אני עדיין מלא התפעלות והתפעמות מהמאבק, מכך שהעלה את הסוגייה החברתית על סדר היום ואת הדרישה לצדק חברתי לכזאת שאי אפשר להתעלם ממנה. אך איני מסכים רק עם המסרים של המאבק, אלא מעריך מאוד את הדרך הנאותה שבה הוא מתנהל (למעט מעידות קלות, כולל האולטימאטום שהוצג השבוע לראש הממשלה). אני מעריך את אופיו הדמוקרטי והבלתי אלים, את העובדה שהטרמפיסטים נוסח אלדד יניב שניסו לרכוב עליו נופנפו אחר כבוד, את העובדה שמנהיגי המאבק מקפידים שלא ליפול למלכודת ההגדרות המיושנות של "ימין" ו"שמאל" (שבדרך כלל מתארות בכלל את עמדות האנשים בנושא המדיני) ובעיקר את העובדה שהמאבק לא נסחף אחרי רוח ההסתה נגד המתנחלים והחרדים, למרות הנסיונות של רבים ורעים להסיטה (ולהסיתה) לשם.

הדברים הללו באו לידי ביטוי במאמרה של סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, ב"הארץ" – "שנה חדשה, חברה חדשה". סתיו תיארה את הלחצים והלעג של מי שמנסים לדחוף אותם לסוג אחר של מאבק: "בעצרת הגדולה בכיכר המדינה – היכל שמלות היוקרה – לא נסדקה זגוגית אחת. הם לא מסכנים. מסכנים אמיתיים פועלים באלימות. כמו בכיכר תחריר, כמו בלוב. מצוקה אמיתית לא תסתפק בצעדות. מה פתאום 'העם דורש צדק חברתי'? – רוצים בית! תהיו קשים, פקדו עלינו, שירפו צמיגים! חסלו את הבנקים! מוטטו מגדלי עסקים! הפכו את המדינה!"

שפיר תיארה את הקהילה שנוצרה במאהלים, שחיברה את "המפונקים", אנשי מעמד הביניים יחד עם מחוסרי הדיור והעניים, שעד לאותה מחאה לא היה ביניהם כל חיבור. היא תיארה אסיפה שעסקה במה יקרה כשיבואו לפנות את מחוסרי הדיור שנשארו באוהלים. "'אל תפלו למלכודות שלהם,' צעק גבר רחב כתפיים באפוד צבאי קרוע. 'הם רוצים דם. הם רוצים לראות אותנו הולכים מכות, ברבריים. כמו כלבים. אל תתנו להם את זה. זה לא אנחנו.' מחיאות כפיים סוערות. 'הם יכולים לפנות את האוהלים,' אמר כשהוא רועד מזעם, 'אבל הם לא ייקחו לנו את הרוח.' חלפו כמעט שלושה חודשים מאז שהתחלנו, וברור שהמחאה הזאת חזקה דווקא משום שהיא לא משתמשת בכוח הזרוע, אלא ביכולת לשנות את רוחה של מדינה שלמה מבלי לשלוף סכין או ללחוץ על הדק. השימוש באלימות והפחדה שייך לעולם הישן, שאותו אנחנו מבקשים להחליף." וברמז הן לטרמפיסטים המנסים להטות את המאבק לאג'נדות הפוליטיות שלהם, והן למבקריהם עם תיאוריות הקונספירציה על היותם כלי בשירות אג'נדה אחרת, כותבת שפיר: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם, מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות מערכת חינוך שוויונית. רווחה."

במאמר ב"הארץ", התייחסה ד"ר עינת רמון, רבה קונסרבטיבית וחוקרת משנתו של א"ד גורדון, מאבות תנועת העבודה, לניסיון לרכוב על גל המחאה כדי לזרוע שנאה כלפי המתנחלים והחרדים. עינת רמון יוצאת נגד המגמה הנפסדת והמכוערת הזאת, באמצעות דרכו הערכית והמוסרית של גורדון. במאמרה "מה גורדון היה אומר" שיבצה ציטוטים רבים של גורדון. וכך היא כותבת, בין השאר: "גורדון הזהיר מפני מה שכינה 'ההיפנוזה הציבורית', ההיסחפות הבלתי מבוקרת אחרי דעת הקהל. ותוך כדי ביקורת על רוחות העולם החדש הפנה את תשומת הלב לכך ש'בכוח האידיאל של האהבה לכל אדם', כלומר – האוניברסליזם לגווניו – 'נולדת בלב נושאי האידיאל שנאה ארסית כזאת לכל מי שאינו עומד במחיצתם, שאין דוגמתה אפילו בקרב עובדי האלילים היותר פראים. וכן בדרך כזאת נעשה לאפשר, כי בכוח האידיאל של חירות, שוויון, אחווה תיברא הגיליוטינה, וכן הלאה והלאה. וגם בקרב התנועות והזרמים הסוציאליים אתה מוצא דבר זה או מעין זה.' פה נחוצה, מסכם גורדון, הפעלה הדדית, 'לא מלחמת דעות, שאין בכוחה להוליד פה חיוב, או בכל אופן אין היא עיקר, כי אם עבודה משותפת תמה, נאמנה ליצירת חיינו הלאומים ולתחיית רוחנו הלאומית...'

עינת רמון מסיימת בשאלה: האם יש בדברים אלה של א"ד גורדון אפשרות להעיר ולעורר את אווירת חודש הסליחות גם בנו, הציבור האקדמי –הליברלי?"

גם בראיון עם טרכטנברג, מציקה לו שוב ושוב המראיינת, אמירה לם, עם שאלת המתנחלים והחרדים. אולם מאחר וטרכטנברג מחפש פתרונות אמת, הוא מסרב להיכנע לדמגוגיה הזולה הזאת. בלשונו העדינה והמאופקת הוא מבהיר: "המחאה דרשה תוצאות ולא צדקנות."

* העובדה שהנושא המרכזי השבוע היה דו"ח טרכטנברג היא עוד הוכחה לכך שתיאוריית "הצונאמי המדיני" התבררה כפרכה חסרת שחר. השבוע האחרון של ספטמבר עבר, ו"ספטמבר" לא בא. בשבוע שעבר חיפשתי ב"מעריב" את מאמרו של בן כספית, מראשי זורעי הפאניקה, לראות כיצד יתפתל בהסבריו איך זה שאין קרע עם ארה"ב, שישראל אינה מדינה מצורעת ואינה מבודדת. אך הנ"ל בלע את מקלדתו ולא פירסם מאמר. השבוע הוא חזר, וכך הוא הסביר את טעותו והטעייתו: "נתניהו ניצח בנקודות. בינתיים. נכון לעכשיו, הצונאמי המדיני של אהוד ברק התברר כטפטוף סתווי קל. אחרי ספטמבר מגיע אוקטובר. החיים נמשכים. הספינה שטה. התזמורת מנגנת על הסיפון. שנה חדשה באה עלינו לטובה. נעבור גם אותה. כנראה." אכן, הקופירייט על הביטוי "הצונאמי המדיני" הוא של ברק. אך בן כספית שוכח להזכיר מה הוא כתב כל השנה.

מאחר ואין הוא יכול לטעון שההפחדות התממשו, אך אין לו היושרה להודות בטעותו, בורח כספית לסוגה האהובה עליו, "בידיון פוליטי". הוא כותב סיפור, תחת הכותרת "הנאום שלא היה", שבו הוא מתאר את הנאום שנתניהו לא נאם בראשית כהונתו, ושאילו נאם אותו, מצבנו היה טוב לאין ערוך, היה ממש מצוין. הנאום שהכניס כספית לפיו של ראש הממשלה – ממשלה משותפת עם "קדימה" ומפלגת העבודה, כש"ישראל ביתנו" היא שותף זוטר בה, הוא נאום הסכמה לנסיגה לקווי 67'. ובהמשך הוא מתאר את מסע הניצחון של נתניהו, בעקבות הנאום, במדינות ערב ואת המגעים עם סעודיה ומי לא. כספית עצמו מודה שהפלשתינאים היו דוחים זאת. "האם היה פורץ שלום? כנראה שלא. האם היינו צריכים לפנות התנחלויות או שטחים? כנראה שלא. אבל נתניהו היה נהנה היום ממעמד בינלאומי חסר תקדים עבורו."

כספית אוהב מאוד את סוגת הבידיון הפוליטי. אני חייב לציין, שקשה מאוד למצוא הבדל בין רשימות הסוגה הזאת, לרשימות הדוקומנטריות שהוא כותב, מלבד הגילוי הנאות, שבמקרה הראשון מדובר ב"מעשיה בדיונית לחג."

ובאשר לברק ולצונאמי – הנה האתנחתא הקומית של עיתוני החג. בראיון מקיף עם אהוד ברק ב"סופשבוע" של "מעריב", כותבים מזל מועלם ואחיקם משה דוד, את ההלצה הבאה: "הוא [ברק] חזה בדיוק רב את ה'צונאמי' המדיני." הלו? איפה הייתם בשבועיים האחרונים?

וכך, על פי המשפט הזה ניתן להבין שהמראיינים לא אתגרו את ברק בשאלות קשות, בלשון המעטה. אם היה עליי לתת כותרת לראיון (שכותרתו – "כיפת ברק") הייתי בוחר בכותרת "איפה השקע?" זאת, כיוון שברק מצטייר בראיונות כמי שאינו מצליח לחבר בין שקע לתקע. הוא מנתח בשום שכל כמה ממופעי המציאות המורכבת שבה אנו חיים, ואז הוא מציג תובנות ופתרונות תלושים לחלוטין מהניתוחים שלו עצמו. ברק מיטיב לנתח את הקורה בתורכיה ובמצרים, ומסביר ש"אנחנו לא יכולים לשנות את הכיוון שתורכיה החליטה לבחור בו ואנחנו לא יכולים לשנות את ההתרחשויות במצרים" ומכאן הוא קופץ לתובנה ש"הסיכוי להסדר עם העולם הערבי וצמצום מסע הדה-לגיטימציה נגדנו תלויים בחידוש התהליך המדיני עם הפלשתינאים."

שוב ושוב הוא חוזר על הצורך בחידוש התהליך. משום מה, הוא שוכח להזכיר שהממשלה שבה הוא חבר בכיר, רודפת כבר שנתיים וחצי אחרי הפלשתינאים בתחינה שישובו לשולחן המו"מ, ואף קיבלה החלטה חסרת תקדים לעצור במשך 10 חודשים את הבניה ביו"ש, והפלשתינאים מסרבים. אז על מי הוא מלין ועל מה? יתר על כן, הוא נמנע מלנסות לנתח את הסיבה לסירובם. הם ראו בקמפיין הדה-לגיטימציה גל שדרך רכיבה עליו יצליחו לכפות על ישראל הסדר כפוי, שבו לא יידרשו, כמו במו"מ, להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית, להסכים לסוף הסכסוך ולהצהיר על העדר תביעות נוספות מישראל. בהסכם שלום יהיה עליהם לוותר על טענת "זכות" השיבה, ולכך הם מסרבים. לכן הם דחו את הצעתו מרחיקת הלכת של אולמרט. ומי מכיר זאת כמו ברק, הראשון ששבר את הקונסנזוס הלאומי בישראל והציע נסיגה לקווי 67' (עם חילופי שטחים), נסיגה מהבקעה וחלוקת ירושלים, וקיבל בתגובה את מתקפת הטרור הנוראה ביותר בתולדות הסכסוך.

אחרי שברק מסביר שהמאבק התורכי בישראל נובע ממניעים תורכיים שאינם תלויים בנו, הוא שוב עושה פליק-פלאק וחוזר לשטות של ההתנצלות. האם ההתנצלות, שהוא כה ממעיט בערכה ובמשמעותה לנו ("אנחנו נמשיך לעצור ספינות ונמשיך להפעיל כוח אם יסרבו לעצור אבל אנחנו מביעים צער על ההרוגים. מה קרה? לא קרה שום דבר"), כל כך משמעותית לתורכיה עד כדי כך שהיתה משנה את האסטרטגיה שלה, שאותה הוא ניתח היטב?

וכדי להצדיק את תמיכתו בהתנצלות הוא מספר את הסיפור הבא: "לפני ארבע שנים נמצאו שני מכלי דלק חיצוניים באיזה שדה בתורכיה. היו עליהם אותיות בעברית, והתורכים טענו שמטוסים שלנו טסו מעל השטח שלהם ודרשו התנצלות. אחרי התייעצות טלפונית של 20 שניות ביני ובין אולמרט, התנצלנו. מה קרה? הכבוד שלנו נשבר?"

איזו דוגמה אינפנטילית. הרי השוואה אמיתית בין המקרים, היתה למקרה שבו שני מיכלים תורכיים היו נמצאים בשדה בישראל, ועל כך ישראל היתה מתנצלת בפני תורכיה. וגם כך הדוגמה אינה מושלמת, כיוון שסביר להניח שאותם מיכלים לא היו תוצאה של פעילות תוקפנית של ישראל נגד תורכיה. אהוד, איפה השקע?

ברק נשאל על דבריו של מאיר דגן, אודות החשש שעם פרישתו ופרישת אשכנזי ודיסקין אין מי שיעצור את נתניהו וברק מהרפתקה אפשרית באיראן, והשיב על כך: "ההתבטאות לא ראויה והיא לא ראויה לתגובה." דומני שזאת התגובה הראויה גם להתבטאויות זהות (ובלתי ראויות) של ברק, בראיון, כלפי יעלון וליברמן.

מי שמינה את ברק לרמטכ"ל, משה ארנס, פירסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו ממצה את "ספטמבר" – "הצונאמי שלא היה." הנה ציטוט מייצג מן המאמר: "הפעם, השמאל הישראלי לא אהב את נאום אובמה. הוא מן הסתם גם התאכזב לגלות שישראל אינה מבודדת לגמרי כפי שטען, וכי לא כל העולם נגדה. מי יודע אם מיקרונזיה המיתולוגית תומכת בעמדת ישראל? מה שאנחנו כן יודעים שהוא שסיוון הרפר, ראש ממשלת קנדה, שאינה מדינת עולם שלישי, הוא תומך איתן של ישראל. וגם דונלד טוס, ראש ממשלת פולין, שלא רק שאינה מדינת עולם שלישי אלא היא גם הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, אינה מוכנה לתמוך באימוץ 'קווי 67'' כבסיס למשא ומתן ישראלי-פלשתינאי. והרשימה אינה נעצרת כאן. יתכן שמיקרונזיה היא זאת שסוגרת את רשימת המדינות המסרבות לחבור אל הגוש המוסלמי באו"ם בנושא הזה. ולכן כל מי שניבא שצונאמי יכה בישראל – שיקום." אל דאגה, הוא לא יקום.

* אני אוהב מאוד את מאיר שלו כסופר, אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, שקראתי בהנאה רבה את כל ספריו, למבוגרים ולילדים, וליקקתי את האצבעות. עם זאת, מאיר שלו העיתונאי מרתיח את דמי מדי שבוע בשבוע בטורו ב"ידיעות אחרונות" ובעיקר ממפלי השנאה למתנחלים, השוצפים קוצפים ממנו. הפעם, שמחתי להסכים עם מאמרו, בו ביקר בחריפות את נתניהו על שנאם בעצרת האו"ם באנגלית ולא בעברית, להבדיל מאבו מאזן שנאם בערבית. "מדוע נאם מחמוד עבאס בערבית? והתשובה פשוטה: למחמוד עבאס יש מה שלבנימין נתניהו אין: הכרה בערכו ובערך מורשתו. יושרה פנימית, כבוד עצמי אמיתי." אז אני לא הייתי מרחיק לכת כמוהו בניתוח הסיבה לתופעה, אך גם אני מצפה מראש ממשלת ישראל, המכיר בערכו ובערך מורשתו, לשאת בעברית את נאומיו בעצרת האו"ם.

* יוסי שריד תמיד היה רחוק מעמדותיי הפוליטיות, אך תמיד הערכתי אותו מאוד. שריד הוא גדול הנואמים בתולדות הכנסת, אחרי מנחם בגין. אני מעריץ את שליטתו הווירטואוזית בשפה העברית, את לשונו העשירה והמדויקת. אני מעריך את כושר הניתוח שלו. ותמיד הערכתי את העובדה, שאת עמדותיו היוניות הקיצוניות, הוא מרסן בגישה של אחריות ביטחונית, פרי ישיבתו הממושכת בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדותיה החשאיות ביותר.

אולם ככל ששריד מתרחק מן החיים הפרלמנטריים, משהו מתעמעם בו ומתקלקל. התרחקותו מן הנושא הביטחוני הסירה את האיזונים והבלמים והוא הולך ומקצין, עד אימוץ הטרמינולוגיה של השמאל הרדיקאלי. את הסרקאזם השנון הוא החליף בציניות בוטה. והגרוע מכל, הוא הולך ומצטייר, במאמריו ב"הארץ", כאיש מר, ממורמר ונירגן. ואם בעבר הוא ידע לעדן את הנרקיסיזם המאפיין אותו באירוניה עצמית, היום הנרקיסיזם הולך וגדל ואילו את האירוניה מחליפה צדקנות מעצבנת.

מידי שנה, בוחר שריד את איש השנה שלו – דמות מופת מן השנה שעברה. את מי הוא בחר השנה? את השחקן רמי ברוך. וזאת למה? לא בגלל הישגיו האמנותיים, אלא כיוון שהלה הכפיף את אמנותו לפוליטיקה של השנאה, והחרים את אולם התרבות של קריית ארבע. מידי תשעה באב נוהג יוסי שריד לכתוב מאמר בשבח השנאה, בטענו שהשנאה שלו אינה שנאת חינם, אלא שנאה שמושאיה קנו אותה במחיר מלא. אוח, איך האיש הזה יודע לשנוא. איש רע.

* בראיון ל"סופשבוע" של "מעריב" נוגע מבקר המדינה לינדנשטראוס בפרשיות רבות שעל סדר היום הציבורי, שבדיקתן בתהליך הבשלה, כמו בדיקת השריפה בכרמל, אירועי המשט, פרשת הרפז, מינוי גלנט, פרשיות אולמרט ועוד. אותי הטרידה במיוחד הערה צדדית, אודות בדיקתו את פרשת ההרס השיטתי של ממצאים ארכיאולוגיים בהר הבית בידי הוואקפ המוסלמי – התנקשות נוראה בתרבות ובמדע, מתוך זדון; ניסיון למחוק את העובדות ההיסטוריות אודות הקשר של העם היהודי להר הבית. במקום להרעיש עולמות, מסתבר שממצאי חקירתו הושתקו. "לינדנשטראוס סיים את כתיבת הדו"ח אולם זה, באופן חריג מאוד, נאסר לפרסום בעקבות חיסיון שהטילה עליו ועדת משנה של הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, בנימוק של מניעת פגיעה בביטחון המדינה ושמירה על יחסי החוץ שלה... לינדנשטראוס: "היתה פה הצטברות של עובדות שהתקבלו ושחייבו תיקון דחוף. אפילו חצי העמוד שפרסמנו היה בוויכוח. גם את זה לא רצו שנפרסם. כל הגורמים, בעיקר משטרת ישראל, היו בדעה שהפרסום הדו"ח עלול להלהיט את הרוחות."

מעבר למשמעות החמורה בכך שמושאי הביקורת משתמשים לרעה בכוחם כדי למנוע את פרסום הביקורת עליהם, יש כאן ביטוי מובהק של מדינה המאבדת את ריבונותה, ופוחדת אפילו מפרסום דו"ח ביקורת על אי אכיפת החוק, מתוך חשש מפני פורעי החוק. ולזה יקרא "מדינת חוק"... הנושא נמצא בדיון בבית המשפט העליון, ואני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב את פרסום עיקרי הדו"ח.

* ועוד ב"סופשבוע" – אני ממליץ על ראיון מעניין עם קובי הרוש, שהיה נהגו של שרון במשך 15 שנים.

* הכתבה המרכזית במוסף "הארץ" עוסקת באחת הפרשיות החמורות ביותר בתולדות המדינה – פרשת השב"כ / קו 300. בכתבה חשיפה של פרוטוקולים גנוזים של הפרשה, ותיעוד ראשוני של המפגשים החשאיים בין בכירי השב"כ לבכירי המערכת המשפטית, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר. פרסום הפרוטוקולים התאפשר בעקבות עתירה לבג"ץ של כותב הכתבה גידי וויץ ושותפיו לעריכת סרט דוקומנטרי בנדון בערוץ 10.

האמת היא, שאין בכתבה גילויים חדשים המשנים את התמונה הידועה זה מכבר על פרטי הפרשה. עם זאת, חשוב לשוב ולהזכיר את הפרשה ולהתריע מפני השפל אליו עלולים להגיע שירותים חשאיים, שבמקרה זה נהגו כמעט כמו ארגון פשע. הכתבה מעלה על נס, בצדק, את שלושת המורדים שהביאו לחשיפת הפרשה ולניקוי האורוות, מאחר והמשך תפקוד השב"כ בראשות השותפים למעל, תוך שהם נתונים לסחיטה אפשרית מצד כל שותף אפשרי וכל תפקודם מושפע מכך, היא סכנה אמיתית לביטחון המדינה.

כזכור, מדובר בפרשת זיוף וטיוח, בדיית ראיות ושתילת נציג שב"כ כסוס טרויאני בוועדת חקירה, שבדקה את חיסולם של מחבלים שהשתלטו על אוטובוס בקו 300, צולמו כשהם עומדים על רגליהם בירידתם מן האוטובוס, ולאחר מכן נמסר שהם נהרגו בהשתלטות על האוטובוס.

הכתבה מבליטה את הגיבוי שניתן לראשי השב"כ מראשי הממשלה שמיר ופרס. עם זאת, ראוי היה שווייץ ידגיש בצורה ברורה יותר את העובדה שהוועדות שחקרו את העניין, דחו את טענתו של ראש השב"כ אברהם שלום שהוא פעל "ברשות וסמכות" של ראש הממשלה, וקיבלו את הכחשתו הנמרצת של יצחק שמיר. הכתבה משאירה את הסוגיה הזאת פתוחה.

* המלצות השף –

א. הסיפור "אבא"* מאת עמוס עוז, במוסף התרבות והספרות של "הארץ". הסיפור עוסק בנער, בן עדות המזרח, מסורתי, שאימו נפטרה, אביו מאושפז ודודו שטיפל בו חלה. הוא נשלח בידי רשויות הרווחה לקיבוץ. היה זה בשנות החמישים. הסיפור מתאר ברגישות רבה את הקרע של הנער בין העולם של בית אביו לעולם של הקיבוץ, ואת היחס המתנשא של הקיבוץ כלפי הנער, אף שהוא מתואר כמי שעולה על חבריו הן מבחינה מוסרית והן מבחינה אינטלקטואלית. הוא עצמו מודע ליתרונו עליהם, ואף על פי כן קיימת בו התשוקה להיות כמותם, ובעיקר לפתיחות שלהם לבנות המין השני, אך ידיעה מפוכחת שלעולם לא יתקבל באמת.

ב. ראיון ב"גלריה" של "הארץ" עם הסופרת היהודיה האמריקאית בל קאופמן, נכדתו של שלום עליכם, במלאת לה מאה – והיא בשיא כוחה, מלאת מרץ, טמפרמנט, הומור ותכניות עבודה.

* אסיים בהמלצה חמה על הטור של בן דרור ימיני ב"מעריב". במאמרו "דוגרי? ארץ נהדרת" הוא מציג נתונים סטטיסטיים המוכיחים שבמדדים רבים מאוד ישראל היא אחת המדינות המוצלחות, המתקדמות והמובילות בעולם, והיא מקום שכדאי מאוד לחיות בו. צודק לחלוטין, ואין כתבה מתאימה מזאת לגיליון ראש השנה.

* אהוד: אכן סיפור יפה שנחרת בזיכרון, ולדעתי אפשר לראות בו, כמו בקודמו, שנדפס דומני בפסח האחרון, את השפעתה הברוכה של הכתיבה המינורית והמדוייקת של יהושע קנז על כתיבת עמוס עוז.

* * *

נילי דיסקין

התאכזבתי ממך אהוד

1. בתגובה למאמרו של רון וייס [גיליון 682] – בתקופת היציאה מגוש קטיף, הייתי פעילת שלום, עם קשר עם אנשי פת"ח לא מעטים. בפת"ח התחולל ויכוח אם לשכן באזור הזה פליטים (בשיכונים שייבנו עבורם שם) או להפוך אותו למקום נופש. התוצאה – תוך ימים מיספר תפש החמאס את האזור והחל להמטיר משם טילים על ישראל. אז רון, לא שרון אשם, ולא החד-צדדיות של העזיבה אשמה. למה העיוורון הזה? אשם מי שרואה בכל צעד של ישראל (כולל צעדים בוני אמון, צעדי שלום) – אות לחולשה ולאפשרות להסתער עליה על מנת להכחידה. אני לא שוטה ולא ניתנה לי הנבואה, אבל אני מקווה שגורל ההפיכה במצרים ובשאר המדינות הערביות לא יהיה גם הוא זהה, כשהקיצוניים המוסלמים ישתלטו.

2. אני מודה שברוב שנותיי בזתי למתרגמי שירים, אלא אם היו משוררים טובים בעצמם. אני לא מכירה את יואל נץ ואולי גם הוא משורר, אבל תרגומו את בוריס פסטרנק [גיליון 682] כל כך מדהים ביופיו, שאני עומדת לשנות את דעת לגבי מתרגמים. (אומרים שהאדם לומד כל ימיו ובסוף מת טיפש...)

3. התאכזבתי ממך אהוד. לא הגבת על מאמרו היסודי והמנומק של אורי הייטנר [גיליון 682] כדרכך בסוף המאמר, אלא בחלק האחרון של העיתון שבו אתה לא מנמק, לא מתמודד עם הטיעונים, ומסתפק בפסילה כוללת שלו, ושל דפני ליף. כי אתה, לדעתי, מתעצל לחשוב. (וראינו כבר שאתה מסוגל לחשוב ואפילו לשנות דעות, דבר ראוי לציון בגילנו המופלג...)

דפני ליף אולי לא יודעת לתת פתרונות, אבל היא מצביעה נכון על הבעיות. מאות אלפי צעירים ומבוגרים שחשים ואומרים אותו דבר – מעידים על כך. הפתרונות הם לממשלה. הביטחון שלנו נישא על גבם של המפגינים! הם אלה שאוחזים בכל מה שקונה לנו תקציב הביטחון – אז זו, לדעתי, דמגוגיה לא חכמה, להעמיד זה מול זה מדינת רווחה – מול תקציב ביטחון. שלא לדבר על כך שיש במדינה הזו מקומות מהם אפשר לקחת גם ללא תקציב הביטחון. למשל מיליונים שמונחים סתם כך בביטוח הלאומי ואולי בעוד מקומות כאלה שלא יודעים עליהם. גם אני לא כלכלנית, אבל חושבת שהמוחים יודעים על מה הם מדברים גם אם אין להם פתרונות להציע. וכבר אמרתי – הם העתיד שלנו. ההווה כבר אינו העבר של הסתפקות במועט כמו בילדותנו. אין ברירה צריך "לזוז" משם במחשבה.

שנה טובה.

נילי דיסקין

אהוד: אינני יודע אם את יודעת, אבל אחת מהמלצותיה הסודיות של ועדת פרופ' טרכטנברג (פרופסור שעשה בזכותה לאחרונה קריירה תקשורתית בלתי-רגילה, כי מעטים שמעו עליו קודם לכן) – אחת ההמלצות היא שהתחרות בתוכנית "מאסטר שף", שזכתה ל"רייטינג" גבוה ללא תקדים כי דיברה אל קיבתם של מיליוני ישראלים רעבים ממעמד הביניים הדפוק והמתרושש שכמעט כבר פס ונעלם מן העולם (כדברי "מנהיגי המחאה החברתית") – דיברה אל המיליונים שדורשים צדק חברתי בגובה הגיגיו העגבנייתיים של גורו האוכל אייל שני (שהוא העמוס עוז של הקולינריה בשפה העברית) – תחרות זו, ה"מאסטר שף", תיפתח שוב כאשר מול ארבעה הטבחים הפינאליסטים המקוריים יתייצבו ארבעה הוגי דעות מן המיטבח לצדק חברתי: דפני ליף החצופה, סתיו שפיר הפובליציסטית החדשה, איציק שמולי המסעדן-לשעבר ועוד מנהיג זכר אחד לפי הגרלה – כי כאשר הבירבור חוגג, הכול הולך, מה עוד שלדברייך: "המוחים יודעים על מה הם מדברים גם אם אין להם פתרונות להציע."

* * *

מלי טויב (לבית אהרנסון)

על דמותה של שרה אהרנסון ז"ל

כפי שהיא מוארת בספרו של עזיז בך "מודיעין וריגול בסוריה, לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם ( 1913-1918)"

עזיז בך התורכי מונה בסוף שנת 1914 לתפקיד הבכיר של ראש מחלקת מודיעין של הארמיה הרביעית, ובו החזיק עד סוף שנת 1917. הוא היה כפוף ישירות לג'מאל פאשא. בשני ספרי הזיכרונות שהוציא, הוא מתאר את אירועי התקופה הזו של חייו. במהלך המלחמה היה עזיז בך ממונה על רדיפת מרגלים. היה שותף לתפיסתן של רשתות ריגול יהודיות שונות בארץ ישראל, ביניהן רשת ניל"י.

תירגם וההדיר את ספר הזיכרונות פרופ' אליעזר טאובר מאוניברסיטת בר אילן. הודיתי לו על עבודתו הנפלאה.

פרקים ב', ג', ו-ד' מוקדשים למחתרת נילי ובעיקר למשפחת אהרנסון. למרות אי דיוקים והשמטות, פרקים אלו מרתקים ושופכים אור חדש על אירועים שאירעו בתחילת המאה ה-20.

את פרק ב' הוא פותח בכותרת "הציונית היפה שרה אהרנסון." הוא מהלל ומשבח אותה בגלל יופייה, עדינותה וחביבותה. דמות חדשה של שרה אהרנסון עולה מספר זיכרונותיו – והן הוא היה האויב. אצטט מדבריו בפרק ב' עמוד 63 – "שרה אהרנסון היתה נערה יפת תואר ויפת מראה. ולו היו בימים ההם תחרויות יופי כפי שהמצב כיום, היתה נבחרת למלכת היופי העולמית. נוסף על יופי שובה לב, שנתברכה בו לצד נועם שיחה וחביבות, היטיבה לדבר בשפות עברית, ערבית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, איטלקית ורוסית. בו בזמן אהבה את מדעי החקלאות והבוטניקה והיתה שותפה לאחיה בתחנת הניסיונית החקלאית שניהל בכפר עתלית. הכול אהבוה, כיבדוה ונשמעו לה. לא רק אביה ואחיה, כי אם כל יהודי זמארין היו פונים אליה בעניינים שונים בעת מחלוקות ומקבלים את פסיקתה מיד וללא התנגדות. שרה היתה בת חורין ללכת לאן שתרצה ואחיה נכנעו לרצונה ועשו כחפצה."

אני הופתעתי לקרוא ששרה עסקה באיסוף מודיעיני עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. לפי בקשת שירות המודיעין הבריטי ועידוד מהברון רוטשילד, שהודיע לה שטובת הציונות מחייבת זאת  – היא הסכימה. התלווה אליה הצעיר המוסלמי נור אלדין בך ביהם, שהיה מעשירי בירות וכך הם סיירו בסביבת חוראן והר הדרוזים ועוד. שרה אספה אינפורמציה חשובה ביותר. מסעות אלו שרה אהרנסון ערכה בסוף 1912 ונמשכו עד אמצע 1914. עזיז בך מציין שלפי הניירות שנמצאו לאחר מכן , נור אלדין בך לא ידע מאומה על אודות סודותיה.

מה אנחנו לא יודעים על שרה! כל כתביה והחומר על אודותיה אמורים להיות מצויים בארכיון בבית אהרנסון בזכרון יעקב. מה באמת מצוי שם?

לדוגמא, מהספרות הקיימת שרה הרבתה להתכתב עם אישים שונים. למשל, עם ליובה שניארסון איש חדרה, הם התכתבו מדי יום לאחר הרצח של אבשלום. אין את כל חליפת המכתבים הזו. ליובה מזכיר התכתבות זו בספרו. ייתכן שבני משפחתו של ליובה שומרים מסמכים אלו או מסרו אותם לחאן בחדרה.

על שרה כתבו רבות. אבל מה שרה עצמה כתבה? מה העסיק את מחשבותיה? אלכסנדר אהרנסון כתב על אחותו לאחר התאבדותה את הספר "שרה, שלהבת נילי". אחותה, רבקה אהרנסון, סיפרה לסופרת דבורה עומר את מה שרצתה לספר מנקודת המבט שלה, והסופרת כתבה את "שרה, גיבורת נילי", ספר שכובש את בני הנוער במשך דורות. יומניו של אהרון אהרנסון תורגמו ויצאו לאור. והנה הפלא ופלא, נפסק היומן לתקופה מסוימת, בדיוק באותם ימים ששהה בדמשק והצטרפו אליו שרה ואבשלום. מה כתב אהרון על אותם ימים ששהה במחיצתם בדמשק?

מדוע לא פורסמה תקופה זו ביומנו שכתב מדי יום ביומו? דמותה מוארת בעיקר מנקודת מבט של אחותה רבקה אהרנסון ז"ל שהאריכה ימים והיו לה יחסים מורכבים ביותר עם אחותה שרה. חלק מהדברים שסיפרה במשך שנים אחותה רבקה על שרה אהרנסון מופרך על ידי הדמות העולה מיומניו של עזיז בך. למשל רבקה ספרה תמיד ששרה לא שלטה בשפות שונות ומתברר שאין הדבר כך. ברור ששלטה בערבית יותר מאשר בצרפתית.

יומניו של עזיז בך, האירו את אותה תקופה מזווית אחרת, והתרגום, המבוא וההערות של אליעזר טאובר מגישים לנו ספר קריא ומרתק.

אהוד: מלי היקרה, נראה לי מופרך לגמרי ששרה עסקה בריגול לפני מלחמת העולם הראשונה!

מלי: אהוד, הכי טוב לקרוא את זיכרונותיו של עזיז בך, ואינפורמציה נוספת תוכל לקבל מפרופ' אליעזר טאובר באוניברסיטת בר אילן. טלפנתי לאוניברסיטה וקיבלתי את הדוא"ל שלו והודיתי לו על עבודתו בספר זה.

בעמוד 64 – "זמן קצר לפני מלחמת העולם היה לשירות המודיעין הבריטי צורך להשיג ידיעות חדשות אודות סודות המדבר הסורי. הוא פנה לשרה. ואף הברון רוטשילד הודיע לה שטובת הציונות מחייבת זאת. היא הסכימה. החלה לחפש איש חזק שתוכל לסמוך על מעמדו בשביל להגן על עצמה, מצאה אותו לבסוף בדמותו של נור אלדין בך ביהם."

בעמוד 65 – "שרה נשאה סכומים גדולים של כסף, כדי להוציאם במהלך מסעיה אלו."

בעמוד 66 – "מסעות אלו שערכה שרה אהרנסון בסוף 1912 ונמשכו עד אמצע 1914 נותרו נסתרים מהשלטונות העת"מאנים."

הערה שלי, מלי – גילה של שרה ב-1912 היה 19 אם נולדה בשנת 1883. וכמו שעזיז בך כותב בספרו, בפרשנות שלי, היתה לה הכשרה לתפקיד שמילאה בהצלחה מרובה במחתרת נילי. היו לה הכישורים, הניסיון המודיעיני, היכולת, המנהיגות והכי חשוב המשפחה סמכה עליה והפקידה בידיה למעשה את הנהגת מחתרת נילי. היא לא סתם נקלעה לסיטואציה והצליחה.

לאחר התחקיר שבני ניר עורך לצרכי הסרט המשפחתי שלו, הרבה דברים של המשפחה נחשפו. מבחינת שרה, היא היתה אישיות דגולה לא רק באותם קטעי חיים הידועים לציבור כפי שאחותה רבקה דאגה כל השנים להציג לציבור. למעשה בארכיון בזכרון יעקב היו (שאלה אם נשארו או הושמדו? – כל מכתביה והחומר המקורי שלה. זה מעולם לא יצא לאור. מה אנחנו בעצם יודעים על שרה? הכתבים של דודך [ברוך ראב], הספר של ליובה שניאורסון, שאזל מזמן מהשוק, אותם ספרים שנכתבו בשנות ה-30 לפני שרבקה הצליחה להשתלט על הנושא ודאגה שיפרסמו רק מה שהיא רוצה. היא סיפרה לדבורה עומר את סיפורה וזה הכול. הסופרת אביגור רותם עשתה עבודה יסודית. איני מאמינה שהיא קראה את החומר של שרה עצמה שאמור להיות בארכיון בבית אהרנסון. לכן הופתעתי מספרו של עזיז בך – האוייב שלכד את מחתרת נילי – לגבי דמותה של שרה, כפי שהיא עולה מזיכרונותיו. אולי גם הוא היה מאוהב בה כמו כל אלו שהכירו אותה. אני ממליצה שתדבר עם אליעזר טאובר הוא הוסיף מבוא נרחב לספר.

אהוד: החוש ההיסטורי שלי משדר לי כי רוב דברייך כאן, גם בהסתמכך על זיכרונות התורכי עזיז בך, שבגוגול מוגדר בשם "סופר" – הם סיפורי בדים, פרי ספקולציות שנוצרו בדמיון המזרחי אחרי מותה של שרה, ואין להם שום קשר למהלך הדברים האמיתי של היווצרות מחתרת ניל"י, וכיצד שרה נקלעה לעמוד בראשה לאחר מות אבשלום.

המפקד התורכי שעינה את שרה וחבריה היה עוסמן בי, ואילו שמו של עזיז בך אינו נזכר כלל בספרם של לבנה ונדבה "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית", שהוא בעיניי הספר המוסמך ביותר לתיאור הפרשה. את מסתמכת על ספרה של אביגור? בחייך! – זהו ספר בידיוני, שכל המסתמך עליו מבחינה היסטורית עושה מעצמו צחוק!

* * *

נאום של אלן דרשוביץ בזכות ישראל

At least someone is finally saying these things out loud…but who is listening???

http://www.pjtv.com/?cmd=mpg&load=6057&mpid=457

* * *

ד"ר מור אלטשולר

לדרכו האחרונה של לישנסקי בטרם נתפס

אהוד שלום וברכה,

בגיליון 681 כתבת שמשפחת פסקל הסתירה את יוסף לישנסקי איש ניל"י בפתח תקווה, ומשם ברח לנבי רובין ונתפס על ידי בדואים שהסגירו אותו לתורכים.

לצערי הרב, שוב נשמט הפרק האחרון בחייו של לישנסקי – המחסה שקיבל מנקדימון אלטשולר וממרדכי בשיסט במושבה רחובות, ומשם הסתלק לנבי רובין (על יד פלמחים של ימינו) ונתפס על ידי הבדואים. אגב, זהו ההסבר הפשוט כיצד הגיע לישנסקי לנבי רובין, הרחוקה מפתח תקווה אך קרובה לרחובות. אני מצרפת את הסיפור ומקווה שתפרסמו בעיתונך החשוב. סיפורים נוספים על נקדימון אלטשולר אפשר למצוא באתר שלי, בלינק הבא:

 http://www.jewish-studies.info/hayalid.htmt

בברכת שנה טובה,

ד"ר מור אלטשולר

* * *

נקדימון אלטשולר ומרדכי בשיסט

מסתירים את יוסף לישנסקי

באוקטובר 1917 ירו אנשי השומר ביוסף לישנסקי ליד מטולה. לישנסקי הפצוע הצליח לנוס מרודפיו ופתח במסע דרומה בתקווה להגיע אל הכוחות הבריטיים. אחת הנקודות האחרונות במסעו הנואש היתה פתח תקווה. ואולם, מחשש שיתגלה נדרש לעזוב את פתח תקווה.

מעוזי בשיסט שמעתי כי לישנסקי הגיע מפתח תקווה לגדרה ורק אחר כך לרחובות. בגדרה שמרו אנשי קבוצת המגן, ארגון שהוא היה ממקימיו, ולא אנשי השומר. מסבא נקדימון שמעתי, שהגיע מפתח תקווה ישירות לרחובות. כך או כך, לישנסקי הצליח לפגוש את שני בני רחובות הצעירים – נקדימון אלטשולר ומרדכי בשיסט.

נקדימון ומרדכי החביאו את לישנסקי באסם של משפחת אלטשולר ברחוב עזרא, שהיה ממוקם בחלק האחורי של החצר. ולפי גרסה אחרת – ביקב הנטוש שבצפון רחובות. סבא נקדימון סיפר, שלישנסקי היה פצוע, מותש ומריר. הוא דיבר ללא הרף על רצונו להגיע לשבט הבדואים בנבי רובין (ליד פלמחים) והיה משוכנע שהם יעזרו לו להסתלק דרומה לאורך החוף עד לקווים של הצבא הבריטי.

נקדימון ומרדכי נתנו ללישנסקי ולסוסו אוכל ומים, והתחננו בפניו שלא לעזוב את המחבוא, שבו הוא מוגן. עוד יעצו לו שלא לבטוח בבדואים, שכן הללו יסגירו אותו לתורכים ללא דיחוי. אבל לישנסקי שב וחזר על כך שהבדואים הם ידידיו ולא יסגירוהו.

בלילה הבא שוב חמקו נקדימון ומרדכי בשיסט אל המחבוא, אך לשווא: לישנסקי עזב באין רואים את המחסה האחרון שלו, ודהר אל הבדואים בנבי רובין. ואמנם, הללו הסגירוהו מיד לתורכים, וההמשך ידוע... 

נקדימון אלטושלר היה ידיד נפש של נחום הורוויץ, איש השומר. הוא נהג להתארח אצל נחום בכפר גלעדי בכל קיץ. ואולם, ידידותו עם איש השומר לא עמדה בסתירה לעזרתו ליוסף לישנסקי. מעוזי בשיסט שמעתי, ששאל את אביו מרדכי מדוע הסתיר את לישנסקי. ומרדכי בשיסט ענה: "אני עוזר ליהודים."

גרשון גרא סיפר, שבלילה בו הסתירו נקדימון ומרדכי את לישנסקי ברחובות התקיימה במושבה אסיפה ובה אמרו בפירוש, שאסור להסתיר את לישנסקי ואם יגיע למושבה – להסגירו לתורכים מיד. אבל נקדימון אלטשולר ומרדכי בשיסט לא שעו לאזהרות כי צייתו לצו מצפונם. כמו שנאמר על המיילדות שפרה ופועה, שנצטוו להמית את הבנים הזכרים של העבדים העבריים: "ותיראן המילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים." (שמות א 17).

למור היקרה,

למרות שקראתי כל כך הרבה על לישנסקי, זו פעם ראשונה שאני פוגש את הסיפור הזה. אגב, על סיפוריו של גרשון גרא אינני סומך. אפילו על משפחתי בדה דברים, אמנם טובים.

הרבה תודה לך ושנה טובה לך ולכל אשר לך.

אהוד

אהוד שלום,

שמעתי על הסתרת לישנסקי עשרות פעמים ישירות מפי סבא שלי, נקדימון אלטשולר ז"ל. והוסיף לי פרטים גם עוזי בשיסט מרחובות, בנו של מרדכי בשיסט, שהרי אלטשולר ובשיסט היו אלה שהסתירוהו. גרשון גרא הוסיף רק את הפרט, שברחובות נערכה אז אספה והזהירו שלא להסתיר את לישנסקי. ודווקא פרט זה אמין ויש בו ממש, כי אספות כאלה נערכו בכל המושבות. "לא ראינו איננה ראייה," נאמר במקורות, והפעם – "לא קראתי איננה ראייה."

אגב, לישנסקי היה ידיד טוב גם של סבתי חיה לבית אפשטיין (שיש לה קרובים במטולה, משפחת בלסקי), ואז עוד לא היתה נשואה לסבא שלי. ויש לי גם ממנה כמה סיפורים עליו, אבל אני מהססת לכתוב לך כי אתה תגיד שלא שמעת ולא קראת...

אני סבורה שעניתי על בעיית המהימנות ואשמח שתפרסם.

בברכה,

מור

למור היקרה,

חבל שלא הבנת את הערתי. אין לי צל של ספק בסיפור שלך על הסתרת לישנסקי ברחובות ורק התפלאתי שהפרק הזה לא מוזכר במקומות שבהם קראתי על אודות מנוסתו. נדמה לי שגם לא בתוכנית הרדיו המפורסמת "מרדף" של יוסי גודארד, שריאיין את אחרוני הזוכרים, ובהם בטי פסקל.

גם באשר לאסיפה ברחובות, הסיפור נראה לי אמין מאוד כי ככה היתה גם הגישה בזיכרון יעקב ובפתח-תקווה ולימים בארגון "השומר" – להסגיר את לישנסקי. ההערה שלי לגבי מהימנותו של גרשון גרא אינה נוגעת לסיפור הזה.

אנא שילחי לנו את כל הסיפורים שעדיין מצויים באמתחת משפחתך. עוד לא קרה שאפסול משהו לפרסום בטענה שלא שמעתי ולא קראתי, אבל אני משתדל להאיר כמיטב הבנתי את הדברים שאני מפרסם, כמו גם בתגובתי לדבריה של מלי טויב על שרה אהרנסון, המתפרסמים לעיל.

בברכת שנה טובה,

אהוד   

אהוד שלום,

בתוכנית "מרדף" הזכירו דווקא את סבתא שלי, אך לא את הסיפור עם נקדימון ומרדכי בשיסט. למה? לא יודעת...

בהזדמנות אשלח סיפורים נוספים.

צום קל וגמר חתימה טובה

מור

* * *

אלי דובדבני על פרשת "אלטלנה"

מר נעמן כהן הנכבד, ידידי יהודה בן צור מעמותת הפלי"ם העביר אליי את המידע בדבר פעילותך הבלתי נלאית להנצחת שלושת חללי צה"ל שנפלו בפעולת אלטלנה.

אני כקצין ולוחם בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני הייתי על החוף בוויתקין ושיכתוב ההיסטוריה מרתיח את דמי עד עצם היום הזה. בפעולה זו נהרג לוחם שלי כאשר הוא נורה ללא התגרות והם היו הראשונים שפתחו באש.

בעצרת שהתקיימה לאחרונה במרכז רבין על "אלטלנה" בעבר ובהווה קיבלתי את רשות הדיבור כאחד מן הקהל, וניסיתי להזים שקרים שנתקבעו לאחר עלות הליכוד לשלטון.

ברצוני להוסיף שאריה נאור, שהיה מזכירו של מנחם בגין כראש הממשלה, סיפר לקהל בכנס שאחד הדברים הראשונים שבגין עשה היה לעלות לקברם של 16 אנשי האצ"ל וביקש סליחה ומחילה בשם צה"ל על מותם וכאשר אני דיברתי ציינתי שבגין לא ביקש מחילה בשם האצ"ל על נפילתו של החייל שלי שקבור בבית העלמין בכפר ויתקין.

אני מצרף את כתובת אתר החטיבה בו תוכל ללמוד על מבצעי החטיבה במלחמת תש"ח.

www.alexandroni.org

פרשת "אלטלנה" – עדות נוכח

אלי דובדבני מ.א 30233

מדי פעם עולה וצפה מחדש הפרשה האומללה הזו ומדי עיסוק היא מקבלת שידרוג ושיכתוב היסטורי על ידי מעוניינים לצורך ניגוח פוליטי, ובמיוחד בימים אלה על רקע הפעילות להעלות את שרידי הספינה ממעמקי הים ולהנציחה.

אני כקצין מפקד על אחת המחלקות בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני, שפעל בחוף ויתקין, מבקש להנציח עובדות ראייה ולא שמועות ושיכתובים.

תפקידי בגדוד היה קצין מפקד מחלקת הסיירים הגדודית שכללה שתי כיתות סיירים, כיתת צלפים אחת ויחידת מודיעין שעסקה במפות רישום מודיעין והכנת שולחנות חול, לימים התמניתי לקצין המודיעין של הגדוד.

בפעולה זו של "אלטלנה" מוניתי למ"מ של מחלקה בפלוגה ב', ואשר מפקדה נפצע בקרב ערב ההפוגה בעת כיבוש קאקון שמול טול כרם.

בצהרי היום בו התקרבה הספינה לחוף ויתקין, נקראה קבוצת פקודות דחופה על ידי המג"ד בנץ פרידן, לימים מח"ט אלכסנדרוני, הקבוצה כללה את מפקדי הפלוגות, וקציני המודיעין, הקשר והרפואה. בישיבה זו נמסרה לנו פקודת המח"ט דן אבן לפעולה בחוף ויתקין לעצירת נחיתת הספינה ופריקת מטענה. המג"ד הסביר את שיטת הפעולה והקצאת הכוחות כאשר שתי פלוגות מתוך חמשת פלוגות הגדוד לא תשתתפנה בפעולה, אלה היו הפלוגה המסייעת ופלוגת המטה, פרט למחלקת הקשר ומחלקת הרפואה, מחלקת הסיירים לא נדרשה לפעולה וכך התמניתי למ"מ המחלקה בפלוגה ב' לצורך הפעולה הזאת.

פקודת המבצע שהוצגה לאחר פרק המודיעין הייתה דלהלן, ליצור שתי חגורות מצור סביב הספינה. פלוגה ג' תחסום את כל המעברים האפשריים לאזור כפר ויתקין לאורך הכביש מאזור בית ליד לכוון חדרה, אשר תהיה החגורה החיצונית כדי למנוע זרימת אנשים מן החוץ לכיוון הספינה. פלוגות א' ו-ב' תיצורנה חגורה צמודה לאזור הנחיתה סביב מזח האבטיחים הנמצא צפונית לבית ינאי כדי למנוע הוצאת המטען של הספינה.

הפקודות שניתנו בהדגשה ונחרצות רבה היו הוראת הפתיחה באש – אין לפתוח באש בכל מקרה, אלא אם הם יפתחו באש בעת ניסיון פריצת הטבעת, יש לאפשר לאנשים בלתי חמושים בלבד לצאת מהסגר מאחר ולפי הידיעות יש עולים על הספינה.

בשעת אחר הצהרים המוקדמות נערך מסדר גדודי לקראת היציאה בו הסביר המג"ד את הפקודה והצורך לביצועה. המג"ד פנה אל הגדוד והודיע שכל חייל שאינו שלם עם ביצוע הפקודה רשאי במקרה זה להשתחרר, אף חייל לא ניצל אפשרות זו.

עם רדת החשיכה החלה היציאה ליעדי הפלוגות. פלוגה א' ו-ב' יצאו במשאיות היחידה לישוב אביחיל דרך נתניה ובשעה תשע לערך התחלנו לנוע בשדרת מסע רגלי כשמחלקתי מובילה את המסע מתוקף היותי קצין הסיירים. בעת התקדמות הטור הופיעו על דרך העפר לכיוון דרום שתי משאיות עמוסות בנשים וגברים ובחולפם על פנינו הם צעקו לעבר החיילים קללות וכינו אותנו נאצים וזאת עוד בטרם היות אף חייל באזור החוף.

הכוח נכנס לבית ינאי מדרום והתפזר למנוחה לאחר המסע ולארוחת הערב. בהגיענו היו בתוך הכפר מספר זחלמי"ם, של גדוד משה דיין כנראה, שלאחר שעה לערך הם הסתלקו מהשטח.

בחצות לערך נערכנו ליציאה לאחר קבוצת פקודות וחלוקת גזרות. ערכתי מסדר למחלקתי לוודא את הציוד, אז פנה אלי אחד המ"כים בשם ישי שיבובסקי ואמר לי: "המפקד, אני מצטער אבל אני איני יכול להשתתף בפעולה מאחר ואני בית"רי מזיכרון יעקב," – לימים הוא היה ראש המועצה המקומית בזיכרון, "וגם חייליי לא יכולים."

בבירור עימם היה לכל אחד תרוץ משלו לסירוב והיה לי ברור שהם הוסתו, הודעתי למ"פ, ולאחר התייעצות עם המג"ד נקראה המשטרה הצבאית שעצרה את כל הכיתה ומפקדה, ומחלקתי יצאה לפעולה חסרת כיתה אחת.

פלוגה א' התמקמה על הצוק מול הספינה ופלוגה ב' תפשה עמדות מול מזח האבטיחים כ-250 מטרים מקו המים, באזור הזה נמצא כיום מרכז מסחרי "אם הדרך".

הפלוגה נפרסה בין השעות 2-3 בלילה לכוון נחל אלכסנדר כאשר מחלקתי במרכז מול המזח, היחידה התחפרה בדיונה וחיכינו לבוקר, עם אור יום התרומם אחד מחיילי לחילוץ עצמותיו, כאשר לפתע פרץ ירי מטורף מכיוון החוף והחייל כ"ץ משה חיים נורה בצווארו ונהרג במקום, חייליי השיבו אש וגם לוחמי פלוגה א', האש נמשכה כ 10 דקות ואז חדלה האש משני הצדדים.

הלוחם ההרוג כ"ץ משה חיים פונה לאחור ונקבר בבית העלמין הצבאי של כפר ויתקין.

ההפוגה נמשכה כל הבוקר, ובשעות הצהריים לערך הפליגה הספינה ללב ים כאשר על החוף נותרו אנשים רבים וכמות גדולה של ארגזים.

בשעות אחה"צ המוקדמות הוחלפנו על ידי יחידה אחרת ואנו פנינו לתוך מרכז כפר ויתקין, במקום הוקמה מכלאה אליה הובאו האנשים שנותרו על החוף לאחר הפלגת הספינה.

במקום התחוללה טרגדיה למול עיניי הנדהמות. בתוך המכלאה היתה בחורה שזיהתה את אחיה החייל בגדוד ששמר על המכלאה והחלה מערכת קללות ונאצות שהיתה מחרידה עד אשר הועבר החייל הרחק מהמכלאה.

לסיכום שתי הערות שוליים:

1. עם סיום ההפוגה חזרנו לקרבות ובאותה עת נערך גם משפטם של הסרבנים, אז נבצר ממני לבוא ולהעיד במשפטם, ונדרשתי לתת עדות בכתב. מסמך זה נמצא היום בארכיון צה"ל. עד היום איני יודע מה היה גזר דינם.

2. לימים הוכן סרט בשם "אלטלנה'', צוות ההסרטה והבמאית ראיינו אותי בביתי במשך מיספר שעות על האירוע בחוף ויתקין, אף הוזמנתי להקרנת הסרט בסינמטק בתל אביב, והתכבדתי לשבת בשורה שבה ישב ראש הממשלה יצחק שמיר, ולתדהמתי כי רבה – שום דבר וזכר מהראיון איתי לא הופיע בסרט, ברור היה לי שעדותי לא תאמה לשכתוב ההיסטוריה עם עלות הליכוד לשלטון.

נכתב על ידי אלי דובדבני (סא"ל בדימוס)

* * *

דייויד סלע

השבוע לפני 119 שנים –

צפירת רכבת ראשונה בירושלים...

עורך נוסטלגיה אונליין – שימור המורשת הישראלית

המבט המופתע בעיני המתבונן ברכבת הירושלמית הקלה של ימים אלה הוא כעין ואפס לעומת תגובתם הנדהמת וההמומה של תושבי העיר ירושלים ממש בעצם הימים האלה– לפני 119 שנים, כשצפירה חדה פילחה את חוצות ירושלים ב-26 לספטמבר 1892 בעת הגעת הרכבת הראשונה לעיר בקו יפו -ירושלים.

ההתחלה: רעיון גאוני וכישלון בצידו...

במהלך המאה ה-19 התפשט פלא הרכבת ברחבי אירופה. המחשבה להביא את רעיון הרכבת לארץ ישראל עלתה לראשונה במוחו של משה מונטיפיורי בעת סיורו השני בארץ ישראל ב-1839, אך פעולה ממשית ראשונה בנושא נעשתה על ידו רק 17 שנים לאחר מכן, בשנת 1856. באותה שנה הסתיימה מלחמת קרים כאשר במהלכה הקימו הבריטים בחצי האי קרים מסילת ברזל, לצורך תחזוקת קו האספקה לכוחות הבריטיים שהשתתפו במלחמה. מונטיפיורי, שהיה בעל תביעת עין טובה לעסקים ועסקאות עלה על רעיון גאוני: הוא מציע לראש ממשלת בריטניה בזמן ההוא, הנרי פלמרסטון Palmerston  להפוך את הנכס שבו השקיעה האימפריה הבריטית ממון רב וכעת עומד כאבן שאין לה הופכין – למשהו שיכול להכניס כמה פאונדים לקופת הממלכה בכך שמסילת הברזל בחצי האי קרים תיעקר ממקומה ותועבר בשלמותה לתחום השלטון העות'מאני בפלשתינה. "תשיג את האישור מהעות'מאנים לביצוע הפרויקט – ואני איתך," – אמר לו פלמרסטון.

האישור התקבל והסכם נחתם, ומיד אחריו יצא מונטיפיורי ב-1857 למסעו החמישי לארץ ישראל, כאשר הפעם הוא הביא איתו מהנדס אנגלי מומחה לסלילת פסי רכבת. המשימה שהציב מונטיפיורי בפניו של מהנדס הרכבות היתה לאתר תוואי מתאים לרכבת בין יפו לירושלים, שבו יידרשו כמה שפחות חציבות בהרים; דרך שתעבור באזורים של מקורות מים זמינים כדי להזין את קטרי הקיטור, שהיו אמורים לנסוע על המסילה. המהנדס הקים משלחת סקר, בדק את תנאי השטח באזורים השונים שבין השפלה וירושלים, ולבסוף הציע את תוואי נחל רפאים, שבו אכן נסלל קו הרכבת, שנים רבות לאחר מכן.

אך בינתיים הפעילות סביב המשלחת יצרה מהומה לא קטנה: גיוס עובדים לצרכי המשלחת ביפו ובירושלים, הסכמים עם ספקים לאספקת מזון וצרכים אחרים של העובדים במשלחת הסקר, סוסים ועגלות שנשכרו ויצאו מפה ומשם, ודיבורים נרגשים של רבים בשערי העיר יפו וירושלים, כל אלה לא נעלמו מעניהם ומאוזניהם של הקונסולים של צרפת ואוסטרו-הונגריה בארץ ישראל. הם התחילו לרחרח סביב תוכניתו של מונטיפיורי, מצאו בה עניין רב ושלחו טלגרמות דחופות בעניין למרכזי השלטון שלהם באירופה, שנענו בהנחייה חד משמעית לבדוק בדחיפות כיצד יוכלו גם צרפת וגם אוסטרו-הונגריה להשתלב במיזם.

כל הרעש-בחש הזה הגיע במהירות לאוזני העות'מאניים, והם התחילו לחשוש פתאום שהרכבת הצפויה לא תפעל רק לטובת צרכי האוכלוסייה בפלשתינה, אלא בעיקר תעודד צליינים נוצריים רבים להגיע לארץ ישראל – וזה הדבר האחרון שהשלטונות העות'מאניים היו מעוניינים בו בשנים ההן. צריך להזכיר – מדובר בזמן קצר ממש לאחר סיום מלחמת קרים, שאחת הסיבות לפריצתה היו מאבקי סמכות ושליטה בין המעצמות על המקומות הקדושים בארץ-ישראל. אי לכך הטורקים ממהרים ומבטלים את ההסכם עם מונטיפיורי להקמת קו הרכבת, והוא מצידו נאלץ לחסל את משלחת הסקר ולגדוע את המיזם באיבו.

מקונראד שיק ועד סר לורנס אוליפנט

לצידו של מונטיפיורי, מאמצע המאה ה-19 ואילך, פעלו עוד גורמים ואינטרסים שביקשו להקים בעצמם את קו הרכבת מהשפלה לירושלים. בהם היה קונראד שיק, אותו אדריכל ארכיאולוג וקרטוגרף פרוטסטנטי גרמני שחי ופעל בירושלים מהמחצית השנייה של המאה ה-19, נוסף אליו המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס שסיים בהצלחה בשנת 1869 את כריית תעלת סואץ וכעת חיפש לעצמו פרויקטים גדולים אחרים – וכשלא עלה ידו לקדם את עניין קו הרכבת יפו-ירושלים עבר לפנמה ויזם שם את חפירת תעלת פנמה, וגורם שלישי שהיה בעניין הרכבת היה סר לורנס אוליפנט, אדם מרתק שפעל כאן מאמצע המאה ה-19. אמנם אוליפנט לא פעל במישרין בנושא קו רכבת לירושלים אך תוכניתו להקמת התיישבות יהודית בארץ-ישראל, שנקראה ארץ הגלעד, הועלתה על ידו בכתב בספר בעל אותו שם, וכללה בין השאר גם פירוט רב לתוכניות פיתוח אמצעי תחבורה כולל רכבת. ספר זה התגלגל שנים ספורות לאחר כתיבתו לידיו של היזם הירושלמי יוסף נבון.

יוסף נבון יוזם את הסטארט-אפ הראשון בארץ ישראל

נבון זה, שהיה בין השאר סבא של הנשיא החמישי של מדינת ישראל מר יצחק נבון, היה הציר המרכזי בפיתוח מפעל הרכבת יפו-ירושלים, ולמרות שסופו של נבון עצמו היה עצוב והוא לא זכה לראות פירות מיוזמתו הנחשונית ומעמלו – אין ספק שללא החזון היזמי של יוסף נבון מפעל קו הרכבת יפו-ירושלים לא היה מוקם.

נבון היה סלבריטי ירושלמי של המאה ה-19. הוא נולד בשנת 1858 כבן למשפחה ספרדית ירושלמית ידועה ומכובדת: אביו היה בא כוחה של הקהילה היהודית במועצת מחוז ירושלים ואימו היתה האחות של המכובד חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי שישב ביפו. יוסף נבון נשלח בצעירותו על ידי הוריו ללמוד בתיכון במרסי וכשחזר חברה משפחתו המכובדת עם משפחה ירושלמית ידועה אחרת – משפחת פרומקין, שהיתה בין השאר הבעלים של העיתון "חבצלת", ויוסף נבון בא בברית הנישואין עם בוליסה פרומקין.

נבון הצעיר עסק בתחילת דרכו העסקית בנדל"ן. הוא היה קשור עם מה שהיה קרוב לוודאי קבוצת הרכישה הראשונה בארץ ישראל – אותו ועד יסוד המעלה שרכש את הקרקע להקמת ראשון לציון, ב-1882, ואז נופל לידיו הספר "ארץ הגלעד" של אוליפנט ומצית את דמיונו. הוא רותם את עצמו למה שהיה אולי הסטארט אפ הראשון בפלשתינה: נבון מקים צוות ניהול ופיתוח בראשות כלכלן שמטפל באספקטים הפיננסיים-כלכליים ומהנדס שאחראי על תוכניות הפיתוח. הצוות כותב תוכנית עסקית מקיפה מסודרת ומנומקת, אולי הראשונה בארץ-ישראל מזה 2,000 שנה. "הביזניס פלאן" של נבון מראה שההשקעה הכספית בהקמת קו הרכבת יפו-ירושלים תיצור החזר למשקיעים ברמה של 36% בשנה לפחות. הוא מדפיס את התוכנית העסקית שלו, אולי בבית הדפוס של חתנו פרומקין, ומשווק אותה למשקיעים פוטנציאליים בארץ ובחו"ל, זאת עוד לפני שיש לו האישורים להקמת המיזם.

מיד לאחר תחילת שלב השיווק ניגש נבון לטפל בהיבטים הבירוקרטיים: הוא עוזב את משפחתו בירושלים ויושב ארבע שנים על הוורידים של הפקידות בקונסטנטינופול. הוא עורך מצגות רבות מול פקידי השלטון בנוגע לפרויקט, וכשצריך דואג גם לארוחות שחיתות, מסיבות חשק, שוחד פה ומעטפה עם שלמונים שם – קראו לזה "בקשיש", עד שלבסוף, בשנת 1888 כשהוא בן 30 בלבד הוא מקבל זיכיון להקמה והפעלה למשך 71 שנים של קו רכבת מיפו לירושלים.

הכסף נגמר, מתחילים להנפיק: המשקיעים – כמרים אירופאים

לאחר שנים של עמל, כשיוסף נבון מתחיל לראות את קצה הגשמת חזונו, קורה לו מה שקורה ליזמים רבים מאז ועד עולם: שריפת המזומנים המואצת רוקנה לחלוטין את קופת החברה. בלית ברירה ובשברון לב גדול מוכר יוסף נבון את הזיכיון, שזה עתה קיבל, לחברה צרפתית, שמשאירה אותו מסיבות מובנות כדירקטור פעיל בחברה שהוקמה, אך ללא שליטה, ניהול או בעלות כל שהיא.

הצרפתים מקימים חברה חדשה בשם חברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים, ולתוכה הם יוצקים את כל פרי עמלו, תיכנונוי רעיונותיו ותיחכומו העסקי של נבון, כפי שבאו לידי ביטוי במעשיו ובתוכנית העסקית שלו. הם ממנים באירופה מפיצים לעניין מכירת חלק ממניות החברה לצורך גיוס כספים, ואלה פונים מטעמם למשקיעים פוטנציאליים. רוב המשקיעים בהתחלה היו כמרים אירופאיים, שישבו על מזומנים וחיפשו לעצמם מן הסתם איזה אג"ח טוב או מנייה מבטיחה לשים עליהם את כספם. ההשקעה בחברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים נראתה אולי כהשקעה ספקולטיבית, אך כגודל הסיכון גודל הסיכוי וההבטחה לתשואה גבוהה, שקרצה לרבים.

בנוסף יש לראות, כמו בכל מקרה של התייחסות וניתוח של אירועים היסטוריים, את ה"צייטגייסט" – אותו "רוח דברים" שהיה קיים בזמנים ההם לגבי פוטנציאל המזרח התיכון, עם ההתעוררות הכלכלית בפלשתינה של אמצע המאה ה-19 לאחר 330 שנות ניוון עותומאניים, ותוכניות הפיתוח בעיקר בתחום הרכבות: בזמנים ההם החלו להתייחס לרכבת כבעלת פוטנציאל לשינוי המציאות במזרח התיכון. הועלו מחשבות ראשונות על רכבת חוצה גבולות מדמשק לחיג'אז (לימים ערב הסעודית) עם סעיפים מתוכננים לבית שאן עמק יזרעאל ועד חיפה – כל אלה אכן קרו שנים ספורות לאחר מכן.

החלו לחשוב על הקמת נמל ימי בחיפה, כ-45 שנים לפני שהוקם הנמל בפועל, ובסופו של דבר על ידי הבריטים. אנשי עסקים איטלקיים החלו מסתובבים בחורן, מנסים לאתר דרכי תחבורה יעילות להעברת תפוקת החיטה משם לאיטליה לצורך תעשיית הפסטה. פלשתינה והמזרח התיכון כולו רחשו בזמנים ההם אין ספור ניצוצות רעיונות חלומות ופנטזיות, שחלקן בסופו של דבר הוגשמו לבסוף וחלקן האחר נשאר על הנייר, אבל ה"צייטגייסט" כאמור היווה את הזרז לבעלי הממון, להיכנס להשקעה בחברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים.

הגיוס הוכתר בהצלחה ועם 5 מליון פרנק במזומן תמורת מניות השקעה ועוד 10 מיליון פרנק בקופה שגויסו באגרות חוב – החברה יוצאת לפעילות ההקמה של קו הרכבת הראשונה במזרח התיכון, להוציא את טורקיה ומצרים.

יוצאים לדרך

עבודות הנחת המסילה החלו ב-30 במרץ 1890 בטקס חגיגי שנערך ליד מקווה ישראל. קשיים בהשלמת המסילה בהרי ירושלים דרשו השקעות נוספות (נבון גייס יזמים נוספים מבלגיה, משווייץ ומגרמניה, שישקיעו בחברה). כוח האדם במפעל הנחת המסילה הגיע ממצרים. חומרי הגלם למסילה, כמו גם הקטרים והקרונות, נקנו מחברה אמריקאית שפורקה. למרות העיכובים הרבים, העבודות התנהלו ברציפות במשך כשנתיים וחצי עד לסיומן.

עוד לפני שיצאה הרכבת לנסיעתה הראשונה התפתח בישוב ויכוח נוקב לגבי השם העברי שיש לתת לכלי התחבורה החדש הזה: השמות שהגיעו למקצה הגמר היו סוס פלדה או עגלת, על משקל "שיירת עגלות" – אלה הוצעו על ידי פינס, אך השם שנבחר היה כידוע רכבת, על משקל "שיירה של מרכבות", שהוצע על ידי מי אם לא מחייה השפה העברית – אליעזר בן יהודה.

אותו בן יהודה היה גם אחד האורחים בנסיעת ההשקה של הרכבת מתחנת יפו לירושלים שהתקיימה ב-26.9.1982, הנה ציטוט מעיתון "האור" שיצא לאחר נסיעת הבכורה של הרכבת הראשונה לירושלים:

"...בשבע פחות רבע, עוד רשמו עקבות כפות רגליי רישומן בתוך שכבת החול בחוצות 'נווה שלום' ביפו, ועוד בטרם נשקה השעה העשירית – ומעל לראשי כיפת סלוני בירושלים.

הרבה הרבה חזה רוחי במשך ג' השעות הללו, הרגשות יסערו, שמחה ודקירות, ענג ועיצבון, תקווה ודאגה לעתיד. התחנה ביפו, מצפון לעיר בנגב "נווה שלום" מקושטה בדגלי עותמן, ובשעה 7 ושלוש דקים השמיע הצפירה קולה, ורכב הפלדה יצא במסילתו, נוסע הוא ענוגות על מטילי הברזל.

יאזור, בית דגן, הרים יעופו לעינינו, מזכרת בתיה, בשעה שמונה ו-7 דקים ננוח בתחנה סג'ד. הנה שטים אנו בצלעות הגבעות ופרצי ההרים, בשעה 9.34 דקים באנו לבתיר ובעשר שעה ושלושה דקים באנו למלחה, מרחק דקים ספורים ירושלימה..."

אחרית דבר

מאז עברו 119 שנים. קו הרכבת יפו-ירושלים פעל, דעך, עד שהפסיק. היזם יוסף נבון זכה אמנם בכבוד רב, קיבל תואר "ביי" מטעם ממשלת טורקיה ואות כבוד מממשלת בריטניה, אולם כסף רב לא ראה נבון ביי ממפעל הרכבת; למעשה הוא איבד בו הון רב, וכך גם במיספר מפעלי פיתוח נוספים שניסה ליזום. לבסוף עזב את הארץ עצוב וממורמר, והתגורר שנים ארוכות בפריז ושם גם נפטר ב-1934, בודד וחסר כול. אולם אין ספק שחזונו הנחשוני של יוסף נבון שימש כהשראה אצל כל מי שחשב חלם והזה על פיתוח קווי רכבות בארץ ובמדינת ישראל, תוצאות ההשראה הזאת אפשר לראות החל מימים אלה ברכבת הקלה הנעה ברחובות ירושלים, כמעט 120 שנים מהיום שבו החלה לנוע הרכבת הראשונה בקו יפו-ירושלים.

שודר בתוכניתו של משה טימור "שישי אישי", 22.9.2011

 * * *

אלישע פורת

מתרגומיו של משה ליפשיץ

תודתי לד"ר עדינה בר-אל על עזרתה הנדיבה

 לחובבי וזוכרי היידיש שבין קוראי אהוד בן עזר, אני מביא מתרגומו של משה ליפשיץ, 1894-1940, משורר היידיש הנשכח, למחזהו של גיתה 'שר היער'. המחזה נדפס ביידיש ב"גרינינקע ביימאלאך", עיתון הילדים "בין העצים הירקרקים" ביידיש. על התרגום חתום משה ליוושיץ. ליפשיץ החליף זהויות והיה קומוניסט סוכן ריגול סובייטי, סופר יידיש בגרמניה, מתרגם מרוסית וגרמנית ולבסוף, בחמש שנותיו האחרונות בארץ, ניסה כוחו גם בכתיבת מחזות ומאמרים בעברית. בארץ היה ידיד קרוב של רפאל אליעז, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, שולמית בת דורי, מרגוט קלאוזנר ועוד. בנו השני אלכס ליפשיץ שליט"א, בן ה-92, חי בקיבוץ 'המעפיל' ונוצר את זכר אביו בחיבה. תודתי למי מהקוראים שיביא את הגירסה העברית המתאימה. הוא נקרא גם ליפשיץ וגם ליוושיץ, ואפילו מצאתי שנקרא גם – ליבשיץ...

מתרגומו ל'שר היער' של גיתה, מגרמנית ליידיש:

יאהאן וואלפגאנג געטע

דער וואלדקייסר

ווער פארט עס, ווער רייט עס ביינאכט אויפן ווינטז

עס רייט דארט א פאטער באנאד מיט זיין קינד.

דאס יינגעלע ציטערט ביים פאטער אין שויס.

דער פאטער, ער האלדזט עס און קושט אזוי הייס.

– וואס ציטערסטו, קיינד מיינם? וואס איז דאס מיט דיר?

– מיין פאטער, דער וואלד קייסער שטייט דא פאר מיר.

זיין קרוין איז א טונקעלע, שווארץ איז זיין בארד...

– א, ציטער נישט, קינר מיינס, א נעפל ריז דארט...

– מיין קינד, קקוק זיך אום און שטרעק אויס מיר היין האנט!

עס איז א סך וונדער פאראן אין מיין לאנד,

העלפארביקע בלומען, וואס שיינען ביינאכט,

פון גאלד איז מיין פאלאץ דער שיינער געמאכט.

– מיין פאטער, דער וואלדקייסר רופט מיך אוועק.

ער זאגט מיר צו ווונדער און פרייד, אן א ברעג.

– זיי רויק, מיין ליבער! בלייב רויק, מיין קינד!

דאס רוישט מיט די בלעטער פון ביימער דער ווינט!

– מיין שיינער, אין פאלאץ צו מיר קום צו גיין!

דו וועסט מיינע טעכטער, די שיינע, דארט זען.

אין זילבערשיין וועלן זיי פליען דארט גיך

און פליעדניק, שפילנדיק, איינו ויגן דיך!

– מיין פאטער, מיין טייערער, קוק זיך נאר איין,

די וואלדטעכטער רייטן אין זילבערנער שיין.

– זיי רויק, מיין ליבער! עס ווייזט זיך דיר אויס,

דאס קוקן די ווערבעס פון נעפל ארויס.

– מיין קינד, דו געפעלסט מיר! פארבלייב און מיין וואלד,

און וועסטו ניט וועלן, פארבלייסטו מיט גוואלד!

– מיין פאטער, מיין פאטער! ער יאגט זיך אהער,

ער רופט מיך און ציט מיך! איך קאן שוין ניט מער!

עס יאגט ווי דער ווינט זיך דער רייטער געשווינדט

עס ציטערט, עס ווארפט זיך און ס'יאמערט דאם קינד.

זיי זיינען געקומען מיט מי און אין נויט.

געבראכט האט דער פאטער דאס יינגעלע טויט...

יידיש – מ. ליוושיץ

* * *

משה כהן: מה עוד צריך לקרות?

מהתקשורת: שגריר ארה"ב בסוריה הותקף על ידי האספסוף. תמהני, מה עוד צריך לקרות כדי שארה"ב תוציא את שגרירה מסוריה? אלו קשרים היא מקיימת עם המשטר הנוכחי של אסאד? אמנם אין אומות העולם מוכנות לנקוט פעולה צבאית, אך האם לא הגיע הזמן לפחות להחרים את המשטר הסורי הרצחני? לדעת הקהל הנאורה בעולם אפס סובלנות לתיכנון דירות בשכונת גילה בירושלים – וסובלנות אין סופית לרצח יומיומי של אזרחים במדינות ערב. זו דוגמא נוספת של יחס איפה ואיפה כלפי ישראל. לאו דווקא באשמתו של ביבי, כטענתה של ציפי לבני. ביבי גם לא אשם, לדעתי, ברעידת האדמה ביפן.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה גור-אריה / הערת שוליים [18]

יותר מדי

לפני זמן-מה הציגה הטלוויזיה את דמותו של אדם אלמוני בגיל העמידה, רעול-פנים במסכת קרטון, שבא למפעל הפיס וגרף לכיסו את סכום הפרס הראשון שזכה בו: 41 מיליון שקל!

אין עיני צרה בו; אני מפרגן לו. שיהיה לו לבריאות.

אבל הייתי רוצה לשאול את מנהלי מפעל הפיס וקובעי מדיניותה ופרסיה: מדוע, ומתוך איזה שיקולים, הם מקציבים סכומים כאלה אדירים – לזוכה בודד? הלא אם סכום זה היה מתחלק ל-41 זוכים, כל אחד מהם היה שמח ומאושר בחלקו, עם זכייה של מיליון שקל "בלבד".

41 מיליון שקל לזוכה אחד בלבד, זה יותר מדי.

מנהלי חברות גדולות, בנקים, קונצרנים, חברות ביטוח, מוסדות ציבור [גם ממשלתיים] ואחרים נהנים ממשכורות-עתק, וזאת בלי קשר לכך אם הגוף שאותו הם מנהלים – מרוויח או מפסיד, מצליח או נכשל. [ראה פרשת מנהלי הבנקים בארה"ב, שגרמו למשבר המשכנתאות שם לפני כשנה. משכורותיהם לא הופחתו אף לא בדולר אחד!]

אין עיננו צרה במנהלים אלה. שיהיה להם לבריאות. אבל עולה בנו שאלה: למה להם משכורת אדירה-מוגזמת כזו? האינם יכולים להסתפק במחצית או בשליש מהסכום? וגם אז הם לא יסבלו מאוברדראפט בבנק... ואילו הסכומים הנחסכים מתשלומים אלה יכולים להתחלק – בהתאם – בין יתר עובדי החברה.

ומי אומר שבנק צריך להרוויח מיליארדים מעמלות שונות? הוא יכול להסתפק בהכנסה צנועה וברווח נמוך יותר, מבלי שזה יימנה במיליארדים.

ושלא יגידו לי שגובה המשכורת היא שמצביעה על גודלו, חשיבותו והצלחתו המינהלית של המנהל המוכשר [בבחינת "של מי גבוהה יותר"...]

בתולדות העם היהודי זה דורות, יש לנו דוגמאות למכביר של מנהיגים, אנשי ציבור, רבנים ואחרים, שהסתפקו בהכנסה צנועה מקופת הציבור, לפעמים על סף העוני. וזה לא פָּגַם בכבודם, להפך.

אני סבור שעצם האתגר לעמוד בראש חברה גדולה, בית-חולים, בנק, מפעל, מושך דיו כדי לקבל תפקיד זה, אפילו במשכורת נמוכה יותר. מנהל מוכשר ומוצלח יכול להוכיח את יכולתו ואת כישוריו הניהוליים, גם כאשר משכורתו אינה מרקיעה שחקים.

לדעתי [התמימה...] חברה עסקית, המחפשת מנהל בכיר, צריכה לציין בפירוש במכרז, על תקרה של גובה המשכורת, סבירה ולא מוגזמת. אין ספק שיימצאו קופצים על ההצעה. כמובן, הזמנים השתנו, התפיסות אחרות, אבל עצם העיקרון נשאר תקף גם בימינו. מעט הגיון בריא ושכל ישר בחלוקת המשאבים וההכנסות של העם והמדינה – לא יזיק.

כנ"ל לגבי משכורות "משוגעות" לספורטאים [בחו"ל], בעיקר שחקני כדורגל, כדורסל וכדומה. אכן אלה שחקנים מופלאים, מבקיעים שערים בסיטונות, קולעים סלים אין-ספור וצוברים נקודות בהתאם – וכן גם יורו ודולרים כהנה וכהנה.

האם לא הגיע הזמן להגביל את התשלומים לשחקנים מעולים אלה [בתוספת בונוסים ומענקים לשערים מובקעים, נצחונות, מקום בליגה, וכדומה] לסכומים נכבדים, אך הגיוניים?

ואינני מתייחס כאן למשכורותיהם של שחקנים כאלה בישראל. ודאי שמגיע להם [אף שקורה שסופגים חמישה שערים במשחק אחד...]

כמובן, עברו הזמנים כאשר סטלמך וגלזר וחודורוב וחבריהם היו גאים ללבוש את מדי נבחרת ישראל ועשו נפלאות על המגרש, וזאת ללא משכורות עתק ומענקים נדיבים מעבר לכל פרופורציה.

אכן, הזמנים השתנו, התפיסות השתנו, אבל מעט הגיון בריא ושכל ישר בחלוקת המשאבים של הקבוצות, לא יזיק.

ומעניין לעניין – חבל שוועדת טרכטנברג לא נתנה דעתה לכך, שיותר מדי אנשים משתכרים אצלנו מעט מדי...

* * *

נעמן כהן

נפילת מובאראכ – הסיבה האמיתית

אריה דרעי חושף לראשונה את הסיבה האמיתית לנפילתו של נשיא מצרים מובאראכ ("מקור ראשון" 28.9.11). בשנת תשמ"ט, מספר דרעי, הוא הצטרף לרב עובדיה יוסף בנסיעה לנשיא מצרים מובאראכ. מטרת הנסיעה היתה בקשה לשמירת בית הקברות היהודי בקהיר. הפגישה עם מובאראכ היתה נחמדה והרב שוחח על כמה נושאים, גם פוליטיים. הרב עובדיה יוסף ביקש שלא יגעו בשום קבר של יהודי. פה הצביע מובאראכ לעבר דרעי ואמר לרב: "תשאל את שר הפנים שלך: בירושלים ראש העיר טדי מפנה קברים ואילו אני – עושה הכול על פי ההלכה!"

"כבוד הנשיא," ענה לו דרעי, "יש הבדל. קולק אשכנזי ואילו אתה ספרדי – משלנו!"

מובאראכ חייך, וביקש מדרעי שיגיד לרב שהוא מבקש ברכה.

"מה אדוני מבקש?" שאל אותו דרעי.

"בריאות," ענה מובאראכ, "אולם בעיקר שאוכל לעמוד מול כל המתנגדים במצרים."

מובאראכ כופף את ראשו ועובדיה יוסף הניח את ידו על ראשו ובירך. לאחר מכן נישק מובאראכ את ידו של עובדיה יוסף.

תוצאות ה"מי שברך" של עובדיה יוסף ידועות לכל: מובאראכ איבד את בריאותו וגם את שלטונו. למותר לציין שלמזלנו גם קללותיו של עובדיה יוסף אינן מתגשמות.

* * *

אלי מייזליש

חלמתי שמרקל נזפה בנתניהו

משעות הבוקר המוקדמות של יום שבת ג' תשרי ש"ז, שמעתי שוב ושוב בכל רשתות הרדיו: "קנצלרית גרמניה מרקל נזפה בנתניהו... וכו'."

פתחתי את כל רשתות הטלוויזייה בשפות זרות ולא שמעתי נזיפות, ובהקשר של הקנצלרית שמעתי רק שהיא מאוד מודאגת ממצב היורו באירופה.

אז פתחתי את המחשב וגלשתי לכל אתרי החדשות ובאותיות של קידוש לבנה שוב ושוב "מרקל נזפה בנתניהו..."

פתחתי את הערך "נזף" במילון אבן שושן ואני קורא את ההסבר לפי המדרש: "נזף: משל למלך שנזף בעבדו."

וכאן לפתע רווח לי. יש לנו מלך ושמו מרקל ויש לנו עבד ושמו נתניהו. אבל בכל אופן זה לא הסתדר לי. איך זה שבכל העולם מדברים רק על היורו, ועל מצבו הרעוע של אובמה, על השטפונות בבורמה ובסין, על ההרג בסוריה, וכל מיני מרעין בישין בכל העולם ורק לא ראיתי שם נזיפה.

אז התעוררתי מהחלום.

אהוד: אם תפתח את עיתון "הארץ" מאתמול תיווכח שהחדשה החשובה ביותר שהתרחשה בעולם, על פני העמוד הראשון – היא ה"נזיפה" של מרקל באיש הרע, לדעת העיתון, נתניהו, שמאשר בניית שכונה חדשה בעיר הבירה שלנו, ירושלים; ואילו שליט המוקטעה אבו מאזן זוכה לתמונה מפרגנת ולמלוא השבחים כאיש הטוב, למרות שאינו מסכים להכיר בנו כמדינתו של העם היהודי, וכנראה גם אינו מתנגד למתווה ההשמדה שלנו, "המהגרים היהודיים" החיים עדיין בפלסטין הגדולה ש"מן הנהר עד לים," כדברי הנאצי המנוול עלי חמינאי מטהראן!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

9. אחיה ברוך בגלות כפר-סבא,

המשפחה בגלות תל-אביב,

חברתה שושנה בוגין שמה קץ לנפשה,

אסתר בחוות בן-שמן, פועלת, מתעלפת,

ואביה נשרף בפרדס, וחי.

בז' טבת תרע"ח, 22.12.1917, שיחרר הצבא האנגלי את פתח-תקוה מעול התורכים. במשך כעשרה חודשים, עד סוכות 1918, קופאת החזית לאורך הירקון. באביב או בתחילת קיץ 1918 מפנים האנגלים בעגלות את מרבית הפתח-תקוואים, נשים, זקנים וילדים – לתל-אביב, כי התורכים מפגיזים מדי פעם את המושבה ממוצביהם שמצפון לירקון. הצבא מאפשר לחלק מהגברים להישאר במושבה ולעבד את הפרדסים. תל-אביב נטושה ברובה, כי רוב תושביה טרם חזרו מגלותם באיזורים הנמצאים עדיין בידי התורכים. המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה עתידה להיפתח רק ב-19.9.1918, ובמשך ימים אחדים תיכבש הארץ כולה בידיהם.

מספר יהודה ראב ב"התלם הראשון":

הועברנו, אפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה-צדק ונווה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי-חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות, ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח-תקוה ומתאכסנים ב"קמפ" צבאי.

בפברואר 1917 עדיין עובד ברוך ראב בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית, בקיץ אותה שנה, בעת שהמושבה מתמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, ברוך נמצא בפתח-תקוה, ואילו מאמצע אוקטובר 1917 הוא כבר נמצא בלבנון ומשמש כצייד של הזואולוג ישראל אהרוני בלבנון, עליו הטיל ג'מאל פחה להקים לו מוזיאון זואולוגי ולאכלסו בחיות ובעופות מפוחלצים. ואולם הסיבה האמיתית להסתלקותו של ברוך מן המושבה היתה החשש כי בעקבות גילוי רשת הריגול של ניל"י, הוא עלול להיאסר ולהיחקר ומי יודע מה יעלה בגורלו. ואכן, במשך שני חודשי עבודתו בלבנון – אין התורכים עולים על עקבותיו. תפקידו כצייד מעניק לו כיסוי מוחלט.

ב-13 בדצמבר 1917, כאשר הוא נמצא בבית-הספר החקלאי התורכי שבכפר טניל שבלבנון, הוא מקבל מברק: "מגרשים את משפחתך מפתח-תקוה. בוא לקחתם בתול-כרם. [שמעון] רוקח."

ברוך עושה הכנות ליציאה. ביום ראשון ה15- בדצמבר, ב9.30- בבוקר, הוא נכנס לדמשק במכונית עם קומנדנט (קצין) גרמני. הם חולפים על פני כיכר המארג' המרכזית של העיר ורואים שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים צמודים לחזותיהם – מתנודדות על עמודי התלייה. ברוך רושם בפנקסו-יומנו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה". אלה הן גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנתלו אותו בוקר בכיכר.

בעזרת הקונסול האוסטרי – כאמור, בני משפחת ראב הם עדיין נתינים אוסטרו-הונגריים – מצליח ברוך לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הוא מגיע ב-22 בדצמבר לתול-כרם, שאליה גלה שמעון רוקח התל-אביבי עם משפחתו, מתברר לברוך מפי ערבים אחדים, ממהגרי יפו, "שאיחרתי כבר את המועד לנסוע לפתח-תקוה, מפני שהאנגלים נכנסו לשם לפני 12 שעות."

הגשמים העזים מונעים מברוך ללכת ברגל לכפר-סבא, והוא מגיע לשם רק ב-27 בדצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

יום ז. 28.12.17. כפי הניראה שמשפחתי נישארה בפתח-תקוה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

יום א. 29.12.17. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את פתח-תקוה ואז אוכל להתראות את משפחתי.

יום ב. 30.12.17. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

יום ג. 1918, 1 בינואר. היום מתחילה שנת 1918 ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר.

ברוך ראב עתיד להיתקע בכפר-סבא כשמונה חודשים, מיומיים אחרי נסיגת הצבא התורכי מפתח-תקוה בפעם השנייה ועד היום האחרון של עזיבת הצבא התורכי את כפר-סבא, ולחזור אל משפחתו רק בספטמבר 1918, לאחר שהבריטים כובשים את צפון הארץ.

מרים גיסין, בתו של ברוך, מספרת כי כשבוע לאחר שאביה ברח ללבנון, כלומר בשלהי אוקטובר 1917 – אסף סבא יהודה לביתו את רבקה אימה ואת שמחה אחותה ואותה, שתיהן ילדות קטנות, כי שלושתן נותרו חסרות-כל. ביתו של יהודה ראב ברחוב ביל"ו אינו גדול במיוחד. בחדר השינה ישנים יהודה ולאה. ב"סאלון" – שני האחים הצעירים, אלעזר ובנימין, ואילו אסתר חולקת מעתה את החדר השלישי עם רבקה ושתי בנותיה.

בבוקר, מספרת מרים, קמה אסתר בכעס, אמרה על שתי אחייניותיה שהן מלוכלכות ומסריחות ושהיא אינה מוכנה להישאר בבית, והלכה לעבוד בבן-שמן.

גם על פי עדותה של אסתר היא יוצאת שוב את הבית, הפעם לחוות בן-שמן, בתור פועלת. ועבודה זו, לדבריה – היא כבוד גדול. איתה יחד הולכות שרה פרידמן, המכונה כניראה – שריצ'קה, לאה דוברי, ועוד צעירות מבנות המושבה. נותנים להן חדר, והן אוכלות במיטבח המשותף.

אך מתי בדיוק הלכה אסתר לעבוד כפועלת בבן-שמן?

אם אכן נכונה עדותה של אחייניתה מרים, הרי שאסתר יוצאת לבן-שמן בשלהי אוקטובר 1917. ואולם על פי סיפוריה, שבהם מתוארות ההפגזות על המושבה לפני הכיבוש הבריטי בנובמבר ובדצמבר 1917, ומתוארים הימים שבהם חיילים בריטיים כבר גרו בחצר הבית – מסתבר שהיא עשוייה היתה לשהות בבן-שמן רק תקופה קצרה, כחודש ימים, החל בשלהי אוקטובר.

ב"מחברת שנייה" ממחברות הטיוטה של שירי "קמשונים", המכילה גם קטעי פרוזה ועדות, מצוי "קטע" שכתבה אסתר: "ימי המצור, חשוון 1917", וברור שהיא מתארת בקטע את שבתה בפתח-תקוה:

הלומי רעם תותחים מציצים אל הגבעות הקרובות והרחוקות מאיתנו כל-כך... עצים תקועים באדמה וגבעות רובצות דוממות, האוויר מלא אבק עומד וחם –

טר טררר, דרך כל החלל הזה – והלב מתפלץ רגע ותוהה שמא שמא פה תיפול הפצצה, טר טררר, והד ירדוף הד ותוף האוזן רוגש וכואב – ובלילות בין הזיתים רחש, ובדרכים קול צעדים עמומים, פה ושם מיילל תורכי פצוע בסופראן דק החותך את האוויר, אתה נושא ראשך לכל עבר – סגור סגור מכל צד רק רחובות המושבה נשארו, צר צר.

ישראל הראל, המראיין אותה בסוף שנות ה-70, מספר מפיה:

הימים היו ימים קשים ליישוב. התורכים פינו את היהודים מתל-אביב, וגם על אנשי פתח-תקוה ריחפה סכנת הגירוש לגליל. את השנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, השנה האכזרית והקשה מכולן בשביל היישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל, עשתה אסתר בבית הוריה בפתח-תקוה, סובלת ככולם מנגישות הטורקים ומהרעב בארץ.

ולפי סיפורה "בית אבי" היא נמצאת כפועלת בבן-שמן רק בראשית קיץ 1918, כאשר המשפחה מצוייה כבר בגלות תל-אביב, והאב עובד במשך ימי השבוע בפרדס בפתח-תקוה.

על תקופת עבודתה כפועלת בבן-שמן, בקיץ 1918, תכתוב אסתר לימים סיפור קצר, מעין תמונה, בשם "הטרייר". מתוך עיון מדוקדק בסיפור אני מנסה למקם את עונת השנה שעליה הוא מספר: טרייר היא מכונה למיון גרעיני-חיטה שנועדו לזריעה, ומכיוון שאת החיטה זורעים בחורף, לאחר הגשמים הראשונים, לכן מיון הגרעינים מתאים לחודש אוקטובר, אבל מאידך גיסא ייתכן שהמיון נעשה בקיץ, לאחר הקציר. הרקפות שבסיפור פורחות בשלהי החורף, ואילו תפוחוני הדום הנזכרים בו מבשילים בקיץ.

כותבת אסתר:

אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.

ליד לוע-המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת-הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: "פרפטואום מובילה". הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי-הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל-זאת, ואגל אחד בא ישר לעין.

אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי-יהודה, כאן הם מתחילים, בבן-שמן, עם הגבעות, עם "גבעת השומר", עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם-המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני "דום", שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – "פתקים" לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.

הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא 'מתה' – " צועקת שריצ'קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.

לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי-חמצן על מצחי.

 "מה קרה?"

 "התעלפת."

*

בעיצומו של הקיץ הקשה, בתחילת אוגוסט 1918, שמה בבן-שמן קץ לחייה חלוצה צעירה בת עשרים ושמה שושנה בוגן. ההתאבדות מתרחשת כניראה כבר לאחר שאסתר עזבה את בן-שמן, אבל בהחלט ייתכן שאסתר פוגשת בשושנה, שבאה לבן-שמן בתחילת חודש יולי.

שושנה, בת למשפחה ציונית מרוסיה, עולה לארץ לבדה בתרע"ג, 1913, בהיותה בת חמש-עשרה, ומגיעה מיד לפתח-תקוה. שנתיים היא עובדת במושבה כפועלת ובמשק-בית. בתקופה זו יוצאת אסתר, המבוגרת ממנה בארבע שנים, לדגניה וחוזרת לפתח-תקוה. בשנים 1917-1915 עובדת שושנה במסגרת קבוצת הפועלות בחוות כנרת, מתיידדת עם ברל ועם רחל כצנלסון, ומתאהבת באחת הדמויות המרתקות של העלייה השנייה, בנוח נפתולסקי.

בתחנותיה השונות של שושנה, בפתח-תקוה, ואולי גם בחודש האחרון לחייה בבן-שמן, פוגשת שושנה באסתר ראב. נעמי גלבוע מספרת: "פתח-תקוה היתה אז הקן העיקרי לתנועת הפועלים בארץ. בה חיו א"ד גורדון, לוי שקולניק (אשכול), ברל כצנלסון, שושנה בוגין ועוד רבים מבין מנהיגי התנועה. הגורן ומועדון-הפועלים היו ה'אוניברסיטה' שלנו. משם שאפנו את רוח הקידמה והאידאות, שם הקשבנו לוויכוחים השנונים בכינוסים ובוועידות. מהם למדתי את המושג של "לאומיות סוציאליסטית". בין חברותיי הטובות היו אסתר ראב, שושנה גולומב, שושנה בוגין, לאה דוברי ועוד."

ב-1917 מחייב אותה מצב בריאותה לחזור לפתח-תקוה וכניראה ששושנה נמצאת במושבה עד הכיבוש הבריטי. לאחר מכן היא מצטרפת לתנועת ההתנדבות של הנשים לגדוד העברי, שבסופו של דבר אינה יוצאת לפועל. בפורים תרע"ח, 1918, נואמים היא ושמעון קושניר, "ילדי העלייה השנייה", בוועידה השביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה, המתקיימת ברחובות. בקיץ תרע"ח מצטרפת שושנה לקבוצת הפועלות שמארגן אליעזר יפה במקווה-ישראל, ומשם היא יוצאת לבן-שמן. בסופו של חודש אב תרע"ח, בשתיים בלילה, היא קמה ושותה "כוס חומץ" בבית-המרקחת, ומתה.

כעבור אחת-עשרה שנים מתארת רחל כצנלסון ביומנה את פגישתה האחרונה עם שושנה בוגין: "היה רק רצון להתרחק מהנערה האכסצנטרית הזאת, שדיברה על הכל בראש חוצות בלי בושה, ובקדחתנות קראה לכולם את רשימותיה, וכאילו לא איכפת היה לה היחס של הנערות וגם של הבחורים אליה."

מוטי זעירא, חבר גבעת-חיים איחוד, שמצא את יומנה של שושנה בוגין וחקר את פרשת חייה, הוציא לאור חוברת מיוחדת על אודותיה: "שושנה, ילדת לפידות, אייך?" – ובה הוא כותב:

סימני התערערותה של שושנה היו בולטים לעין. היא שקעה לחלוטין בעולמה הפנימי, היומן שימש לה כמפלט יחיד מסערותיה הפנימיות, היא איבדה את הקשר עם הסביבה החיצונית ונכנסה לסחרור שאין ממנו מוצא. בתקופת חייה האחרונה נפגשה שושנה עם אסתר ראב, בתו של יהודה ראב, ממייסדי פתח-תקוה. במהלך שנת 1918 הצטלבו דרכיהן של השתיים פעמים מיספר בפתח-תקוה, עיר הולדתה של אסתר, ובבן-שמן – שם עבדה כפועלת.

המפגש בין הנערה המעורערת לבין המשוררת הצעירה הותיר רושם עז על אסתר ראב. שנים מעטות אחר-כך, ב-1924, כתבה שיר אותו הקדישה "לשושנה ב. ולורת פ. [פסקל], אשר הלכו ללא שוב" – שתי ידידות של המשוררת שהתאבדו. השיר ["לאחיותיי העניות, הנסערות"] ממחיש, יותר מכל התיאורים, את האובדן הפנימי של שושנה, ואת חוסר האונים של חבריה להושיט לה יד עוזרת.

השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שייך לסיפור-חייה של אסתר בתקופת היכתבו בחילואן בשנת תרפ"ד, 1924, ושם אמנם ידובר בו. הוא מתפרסם לראשונה, עם ההקדשה, ב"הדים", בשלהי שנת 1924, אך אסתר לא כללה את ההקדשה ב"קמשונים" (1930) וזו מוחזרת לשיר רק במהדורת "כל השירים", ושם מגלה אותה מוטי זעירא.

אך עוד קודם לכן, בפברואר 1919, כותבת אסתר טיוטת מכתב או הספד על חברתה שושנה. היא כותבת בעיפרון על צידו השני של דף שבו רשומים בדיו טורי ההוצאות וההכנסות שהיו לספריית המושבה פתח-תקוה בחודש שבט תרע"ט, בתקופה שבה היא שימשה כספרנית. הטיוטה כתובה בשני טורים, היא אינה קלה לפיענוח, והשורות מובאות לאחר קיצור ועריכה:

שלום שלום רב, / כן במקרה הייתי קרובה לשושנה / בשנה האחרונה / כן / המוות על-פי-רוב משרה פחד / והוד למעריציו / במקרה כמובן / מתים / אבל שושנה והמוות אינם / שני דברים נפרדים, הוא / היה בקירבה וגדל איתה יחד. / זה היה פתרון חייה / ברור לי מאוד. / היא נולדה בטמפו של חיים מיוחד / ברור בני אדם כאלה נולדים [פוגשים] / לעיתים רחוקות אבל יש, כן / יש כאלה / הכרתיה. / בשנה האחרונה התפרצות כוחות / היתה לה / כל השנה הזאת / בכוחות נפש בלתי רגילים היא / מקיפה דברים חודרת לפני ולפנים / כל צורות חיים שונות / היא בערה באש, כוחות / פעלו בה נפלאות אבל / הכלי לא היה חשוק ונשבר / נפלא היה לראות אותה / חודרת [מאירה] באבן של גויל שחורה / לכל הנופל תחת ידה, נפלא / ומבהיל גם-כן מפני שהיתה הרגשה שהיא / שורפת / את עצמה והולכת לקראת / גורל. כן זה אחד מהפלאים / החיים מראים לפעמים / יותר בברור / מאשר פלאים של רשע / שניראה יותר ברור מן / האחרים. / רק סתומי עין יאמרו / כי היתה "חולה" ובלתי / נורמלית – היא היתה / היא.

אולי כדאי להזכיר שהשיר "הוא" (1966), שנכתב כיובל שנים לאחר מכן והוקדש לדוד בן גוריון בתקופת בידודו הפוליטי, מסתיים אף הוא במילים דומות: "ומבתריו – / אדם ייבנה; / הוא שוב יהיה – / "הוא" / רק הוא."

חרף קירבתה למתאבדות הרי בשום פרק בחייה וביומניה של אסתר עד כה, ובשום פרק בחייה ובכתיבתה בעתיד – לא עולה ולא יעלה על דעתה אף צל של הרהור בהתאבדות. כל ימיה היתה אסתר אדם לוחם. אולי בא הדבר מכך שהיא גדלה בחברת שלושה אחים, אולי מהחינוך הספארטני המחשל של האב, אולי מן הקשר העמוק, החושני, לנופי מולדתה, ואולי מהרגשת העצמיות והייחוד שמפכה בה מיום שהיא עומדת על דעתה – אסתר רואה את הסכנות כבאות רק מבחוץ; בשיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" – נחשול מכרסם את צוקי הסלע שעליהם היא יושבת ועלול לנפצם לפתע ולגרוף גם אותה, היושבת עליהם – אבל לעולם, לעולם אסתר לא תיכנע ולא תהרוס את עצמה מבפנים ולא תיתפס אי-פעם לסוג זה של ייאוש, לא בכתיבתה ולא בחייה. אין דבר זר יותר לאסתר ראב מאשר המחשבה על איבוד עצמה לדעת – ויהיו חייה קשים ומשבריים ככל שיהיו.

*

מחלת ברוך בכפר-סבא, התעלפות אסתר בבן-שמן, מותו של אברהם-חיים בצפת – בכך עדיין לא נתמלאה סאת צרותיה של המשפחה, דווקא עתה, כאשר המלחמה כבר קרובה לקיצה, נפגע יהודה ראב בתאונת כווייה קשה בפתח-תקוה. על כך הוא מספר ב"התלם הראשון":

אולם אותו קיץ [1918] קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקוה הועברתי אל משפחתי בתל-אביב. ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים [תרע"ט, שלהי 1918].

לימים, ב-1934, מפרסמת אסתר את הסיפור "בפרדס". דמות גיבורו – ר' דוד, "הזקן", גזורה בחלקה על פי דמות אביה, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת הכווייה הקשה בבית-המנוע בפרדסו, החלים והאריך לחיות עוד כשלושים שנה. כותבת אסתר:

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה... אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז... הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו "בגדי המלכות" – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.

פרק-זכרונותיה "בית אבי", שנכתב ב-1967 לערך, נותן את הרקע העובדתי לסיפור הכמו-בידיוני:

וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.

פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום "קבורה" כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.

את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –

דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו שיעבוד על דלק של פחמים, וה"צינדר" החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל "שוונג" –

ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה, והסוף –

אחי השני אלעזר, זה שנולד אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –

סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקוה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב"צינדר", וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –

בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: "הוא חזק, הוא יתגבר – "

ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –

גם לי סיפרה אסתר כי לאחר התאונה היא חזרה ברגל מבן-שמן לתל-אביב כדי לטפל באביה החולה, ישבה ליד מיטתו והחליפה לו בזהירות את תחבושותיו ומרחה שמן על פצעיו. מרים גיסין, שהיתה אז ילדה בת חמש, זוכרת את הריח הנורא של התחבושות, שבגלל המחסור בימי המלחמה היה צורך לכבסן לשימוש חוזר. היא אינה זוכרת את אסתר מטפלת בסבה יהודה, אלא את אימה רבקה וסבתה לאה המטפלות בו.

*

בקיץ 1918, כניראה כבר לאחר כווייתו של האב, אסתר בת ה-24 מצוייה אמנם בתל-אביב אך אינה גרה עם משפחתה אלא עובדת בפרדס גולדברג. על אותה תקופה היא מספרת ל-ש. שפרה ולנעמי גוטקינד (גולן):

אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר, לבוש במדי קצין בריטי, והתנהג כאילו הביא את הגאולה לארץ, במו ידיו. הוא הכיר כמובן אותי ואת אבי. יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל-אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלויים ופה נשף עם שקדים קלויים.

לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת "קלוש" קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנאזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה.

וכך, כאשר אני יושבת בכיסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת את השקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופיזרתי את השקדים על הריצפה; נישארתי שהות קצרה והלכתי. תל-אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה.

סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, שהיתה אז פועלת כמוני, בפרדסים, התיישבה לידי ואמרה:

 "את הרי משלנו, היית בדגניה, איך את מסוגלת ללכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? זה לא מתאים לך!"

היה אנטאגוניזם חריף בין אנשי ניל"י לבין היישוב.

עכשיו אני בידידות רבה עם רבקה אהרונסון. ואני אומרת לה בגלוי שקשה לי, למרות כל ההערכה לעצם מעשה ההקרבה של אנשי ניל"י, לעקור את האוורסייה שנטעה בי כלפיהם העלייה השנייה.

המשך יבוא

* * *

סדנת הכתיבה של אילן שיינפלד

סדנת כתיבה בהנחיית אילן שיינפלד, מחבר "מעשה בטבעת", תיפתח בראשית נובמבר, בימי חמישי בערב, בנווה צדק. הסדנה תכלול 12 מפגשים בשעות 19.00-22.00, החל מיום חמישי 3.11.11. לפרטים נוספים: אילן שיינפלד, טל' 03-5176364, 0522-300098.

אי מייל: ilanshpr@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בוריס מָנוּשְׁוִילי מ"המכון הגרוזיני המודרני להסרת השיער" כותב לנו בעקבות הגיליון האחרון:

"אדון אהוד הנכבד, אמנם רוב הבחורות והנשים הישראליות הולכות עם עור חלק ברגליים כמו תחת של תינוק גורג'י אבל אנחנו דווקא לא מתעשרים מזה והסיבות הן שתיים.

"האחת, הישראליות אינטליגנטיות מאוד ומורידות לעצמן את השיער ביריעות שעווה שכלל לא גורמות כאב, ויש גם בעלים שעושים להן את העבודה כי היא גורמת להם שפיכה נעימה.

"והסיבה השנייה היא שבכלל אין לנשים הישראליות הרבה שיער על הרגליים כי בניגוד למה שהיה פעם, כיום הן כמעט שלא לובשות שמלות וחצאיות אלא בעיקר מכנסיים, כמו הגברים, והחיכוך המתמיד של המכנסיים בעור, גורם לשיער, שהיה צומח פעם בשפע על רגלי הנשים – להיעלם כמעט לגמרי, ולנו לא נשארת הרבה פרנסה למרות שהרבה חושבים [לצערנו גם שלטונות מס הכנסה] – כי העור החלק של נשים ישראליות כמו תחת של תינוק גורג'י– זה הכול מהמכון שלנו, שמתמחה גם בהסרת סלסולי הערווה ללא שום כאב! וגם לזה יש לנו במכון מורט מומחה שנהנה מאוד מכל קירבה לפיזדה וגם לגלח שם הכול."

* שמענו שהוגו צ'אבס נשיא ונצואלה חולה מאוד ויש חשש לאריכות ימיו וזה הדאיג אותנו מאוד שהרי אם יילך לעולמו יהיה פחות שונא ישראל אחד בעולם, ואם פסו שונאינו, אנא אנו באים? עוד יאהבו אותנו, ח"ו! ומה יהיה על נאומיו המוצלחים של ביבי? ויש רק לקוות שצ'אבס הנבל הדביק במחלתו גם את חבריו הטובים כמו הד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות, הפרסי מחמוד אחמדיניג'אד, וכי מצבם של היהודים העשירים בוונצואלה יוטב מעכשיו והם יוכלו לחזור לעסקיהם ואולי גם לארצם ללא פחד.

* כמדי תקופת זמן נזקקת מערכת הצינורות האינטרנטיים של "חדשות בן עזר" לניקוי יסודי, ובייחוד שכמויות רבות מאוד של טינופת ופגלת, כמו זו של חיימקה שפינוזה וד"ר י"ז – עוברים בהם וסותמים אותם. בשנים קודמות היינו משיגים בארץ פועלים סיניים קטנים שהיו זוחלים עבורנו בצינורות ומנקים אותם עבורנו במברשות שיניים זעירות. לאחרונה הכביד משרד העבודה הזרה את ידו ואינו נותן להם רשיונות. לכן נאלץ העורך לנסוע לסין עם מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ בכבודה ובעצמה ולנסות לגייס שם פועלים סיניים קטנים, ולהשאיר צוות מצומצם מאוד בארץ. אי לכך יופיעו בקרוב הגיליונות הבאים: הנוכחי 683 ביום 3.10, ואחריו 684 ביום 6.10 ו-685 ביום 10.10. אחר-כך תחול הפסקה, וסביר להניח שגיליון 686 לא יופיע לפני יום שני, 31.10. אנא קחו זאת בחשבון נמענים וכותבים יקרים. אל תשלחו אי-מיילים בין ה-9.10 ל-26.10 כי לא יהיה להם מענה, והשתדלו לחכות בסבלנות עד אשר נייבא לכאן את הפועלים הסיניים הקטנים והם ישלימו את עבודת הניקוי של צינורות האינטרנט שלנו מן הפגלת שעלתה בהם. ככה זה כשמפרסמים מכתב עיתי לא מצונזר שיש בו הרבה גסויות שהנשים הצפון-תל-אביביות לא אוהבות כי הן שקועות רוב הזמן בגרוסמן.

במקרים קיצוניים של תוצאות קשות בגלל הפסקת ההתמכרות למכתב העיתי – אפשר לפנות טלפונית לער"ן.

* האם יש משמעות לעובדה, כפי שטוענים בחוצפתם גזענים רבים – שמנהיג אל-קאעדה בחצי האי ערב, אנוואר אל-עאוולקי, שחוסל לאחרונה, וכן אוסמה בן לאדן, והחרא שרצח את יצחק רבין – שלושתם ממוצא תימני, ואפילו קצת דומים, רק שלחרא אין זקן?

והלא גם אנחנו והאדמירל מיקלוש הורטי (1868-1957) שליט הונגריה בשנים 1920-1944 ששיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה – הננו ממוצא הונגרי, ולפי קלסתרי הפנים – גם כן קצת דומים! אז מה?

* ראינו קטע בתוכנית טלוויזיה שבו טוענות בנותיו של ג'ו אלון כי אביהן נרצח משום שרצה להפר בעוד מועד או לגלות ברבים את הקנונייה שנרקמה בחשאי בין קיסינג'ר, סאדאת ודיין ערב מלחמת יום כיפור!

אם זה נכון, ראוי היה להעמיד את משה דיין מול כיתת יורים לאחר משפט שדה קצר.

אם לא, וברור לכל בר-דעת שלא – אזיי איך מטמטמים כך, בתעמולת כזב, קהל צופים ישראלי, שברוח התקופה אומר ודאי – טוב, יש גם נרטיב כזה!

גם לגבלס היה נרטיב. נרטיב חזק מאוד. רק שטרם הגיע לביטוי בטלוויזיה הישראלית.

* סוף-סוף מבינים הגרמנים מי אשם בכך שאין מו"מ לשלום וגם נוזפים בנו: "אנגלה מרקל נזפה בנתניהו: הבנייה בגילה מעלה ספקות לגבי רצינות ישראל. קאנצלרית גרמניה הביעה כעס רב על החלטת ישראל לאשר בניית 1,100 דירות בגילה. 'על ממשלתך מוטל כעת לסלק את הספקות לגבי רצינותה,' אמרה. [ברק רביד, "הארץ", 2.10.11]. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, התקשרה היום (שישי, 30.9) לראש הממשלה, בנימין נתניהו, והביעה באוזניו כעס רב על אישור בנייתם של 1,100 יחידות דיור חדשות בשכונת גילה בירושלים. מלשכתה של הקנצלרית נמסר שמרקל אמרה לנתניהו כי אישורי הבנייה החדשים 'יוצרים ספקות לגבי נכונותה של ממשלת ישראל להתחיל במשא ומתן רציני עם הפלסטינים.'"

אכן, זה באמת נורא שאנחנו בונים יחידות דיור חדשות בעיר הבירה שלנו ירושלים. הלא אפילו הסכל אובמה הבין בשעתו שהבנייה הזו היא המכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון, והלך חזק על הנושא – עד שהתפכח, בינתיים, עד אחרי הבחירות, והכסף היהודי והקול היהודי!

* אגב, למרות זיגזוגו האחרון של אובמה לטובתנו, ואולי גם בעטיו – הביקורת המלגלגת שכתבנו עליו למן ראשית נשיאותו, רק מצדיקה את עצמה, ועוד איך! – יותר ויותר אמריקאים חושבים כיום כמונו. על כן סליחה שאנחנו, ועוד כמה מתי מעט, הבחנו בכך מלכתחילה, וזאת חרף כל לגלוגיכם: "איך אתם מעיזים לכתוב כך על נשיא ארה"ב?!" – אתם, שהנכם חלק ניכר מקוראינו ומחברינו, הלא אף אחד מכם לא יודה בטעותו, כי לַישראלי להודות בטעות זה עולה בבריאות.

סליחה שצדקנו.

* בשעתו ביקר אצלנו גרשון גרא הנחמד והמסור וצילם בו במקום ברשותנו תמונות רבות שהמצאנו לו מהארכיון המשפחתי שלנו, כדי לכלול מהן בספריו. כשהיה לו צורך להשתין, נכנס לחדר האמבטיה, רחץ את ידיו, המשיך לבית שימוש, ולאחר שהוריד את המים יצא מבלי לרחוץ את ידיו. כאשר שאלנו אותו לפשר המנהג, ענה לנו:

"אני יש לי כבוד למה-שמו שלי. אני רוחץ את הידיים לפני שאני נוגע בו, אבל אחר כך – אין צורך, כי הוא נקי!"

* אנחנו ממשיכים לאיטנו בכתיבת אחד משני הרומאנים הלא-גמורים שלנו. הפעם זה "ג'ני מלכת הנגב" שפרקים ממנו פורסמו בשעתם בגיליונות הקודמים. ואולם יותר ויותר ברור לנו שאנחנו כותבים אותו רק לעצמנו ולהנאתנו וכי אין שום סיכוי שהוצאת ספרים עברית תוציא אותו לאור, מה עוד שאנחנו לא מוכנים לשום עריכה אלא עומדים על כך שדברינו יודפסו בדיוק כפי שכתבנו אותם גם אם זה מרגיז ונראה "גס" ו"פורנוגראפי" וכל יתר הקללות שמטיחים בנו. נצטרך להוציא אותו, בבוא העת, כנראה על חשבוננו בפחות מאלף עותקים, שיעברו כמובן ללא כל הד כי ככה זה כשסופר נידח ואין שום סקרנות לקרוא רומאן חדש שלו.

* שלטונות מדינת ההחמאס בעזה מאוכזבים מהחלטת הקונגרס האמריקאי לעצור את הקצבת מאתיים מיליון הדולר למדינת-פלסטין-בדרך-הגדה. מאיפה יהיה מעכשיו למנוולים כסף לקנות עוד רקיטות ופצמ"רים, לשלם לבאנדיטים שלהם ולמשפחות השאהידים שלהם, המקריבים את חייהם מפחד פן יבולע לבני, ובעיקר לבנות ולילדות משפחותיהם – בידי אחיהם האכזריים, האונסים והרוצחים אותן כאוות השנאה המפעפעת בנפשם!

* אלה אזרחייך הבוגדים בך ישראל! – כ-2,000 ערבים ובהם חברי כנסת מהסיעות הערביות וראשי ועדת המעקב השתתפו שלשום (שבת) בסכנין בתהלוכה לציון אירועי אוקטובר 2000. המפגינים נשאו דגלי פלסטין וטורקיה, מחזיקים בתמונות ההרוגים וקוראים סיסמאות בגנות ישראל. הם קראו להעמיד לדין את השוטרים שהיו אחראים, לטענתם, להרג 13 ערבים ישראליים לפני 11 שנים.

הם לא הזכירו כמובן את ההרוג הישראלי מזריקת אבנים על רכבו בכביש לחיפה, בג'סר א-זרקה, את עמידת הגבורה של קצין המשטרה אריק רון ופקודיו המעטים בגזרות השונות מול המון ערבי משולהב שהיה מוכן להגיע מוואדי ערה עד חדרה ועד יישובי היהודים בגליל ולערוך בהם פרעות. את הצעיר מוואדי ערה שהתלהם בטלוויזיה כדרכם המזרחית של הערבים וצעק מול פנינו: "חאלאס! לא תהיה עוד אישראיל!" – את התנהגותו העלובה של השר לביטחון פנים באותה תקופה, פרופ' שלמה בן-עמי, שהפקיר את פקודיו בחקירתו בפני ועדת השופט תיאודור אור, ועדה ש"מרחה" את חקירת הפרעות שחתכו את ישראל לרוחבה בשלושה כבישים מרכזיים: ואדי ערה, פרדיס וג'סר א-זרקה – ועדה שבעקבות מסקנותיה הפוליטיות המתרפסות יצא שמשטרת ישראל שהגנה עלינו היא האשמה ואילו הפורעים הערביים צדיקים ויש להתנצל בפניהם!

כמה טוב לחיות בישראל ולהיות נגדה ולשקר במצח נחושה!

* שלום, לגבי השקע מתחת לאף: לפני זמן רב "חקרתי" את הנושא לבקשת בני הקט בהיותו רך בשנים ותוהה על עניינים, ומצאתי, כי שקע זה נקרא בשם "תלם". בברכה, קורא נידח.

* האייתוללה עלי חמינאי על הפנייה לאו"ם לקראת מדינה פלסטינית: אנו תובעים את שחרור כל פלסטין, ולא חלקה. המנהיג הרוחני העליון של איראן אומר שיוזמת הפלסטינים להכרה באו"ם נדונה לכישלון, ופירושה "כניעה לדרישות הציונים." בדברים שנשא היום [שבת, 1.10] בוועידה פרו-פלסטינית בטהראן, אמר כי פתרון שתי המדינות נדון לכישלון. לדבריו על הפלסטינים להימנע מפתרון המבוסס על קווי 1967 היות ש"כל הארץ שייכת לפלסטינים." חמינאי כינה את ישראל "גידול סרטני" שיש להסירו: "אנו תובעים את שחרור פלסטין, ולא חלק ממנה. אנו דוחים כל תוכנית לחלוקת פלסטין... שמשתרעת מהים ועד הנהר, לא פחות!"

סוף-סוף קיבלנו הכרה איראנית בגבולותיה ההיסטוריים של ארץ-ישראל כיחידה מדינית ולאומית אחת, שמאז המלך הפרסי כורש לא היתה לנו כזאת.

* מתברר שאחת הדרכים להשניא על יהודים את החיים בישראל ולצופף אותם בגיטאות עד שיסתלקו מהם לארצות שמהן הם או אבותיהם באו – היא בהפעלה בלתי-סבירה בעוצמתה של מערכות הרמקולים של תפילות המואזינים המוקלטות-מראש במסגדים הנבנים ברחבי הארץ. כל מי שיוצא נגד התפילות הקולניות ורואה בהן מערכה לאומנית ערבית מובהקת – מואשם מיד בגזענות!

* אנחנו ממשיכים לקנות רק גבינת קוטג' 5% של "תנובה" ולא נצטרף לשום קריאת חרם עליה משום שהיא לחיכנו הגבינה הלבנה הטעימה ביותר בסוגה. אבל נדמה לנו שההוזלות שנכפו על הגבינה הזו על ידי המסעדן-לשעבר איציק שמולי העומד בראש אגודות הסטודנטים [שזה כמובן הדבר החשוב ביותר שעליהן לעסוק בו, ומעניין מי תומך בהן בכך?!] – הגבירו כנראה את אחוז המים בגביע הקוטג' של "תנובה", שהוא כעת גם גדול יותר.

* למדנו מח"כ ד"ר אחמד טיבי בתוכנית "קרובים רחוקים" ב"קול ישראל" אתמול דמוקרטיה מהי וחופש דיבור מהו והשתייכות לעם הפלסטיני מהי וכיצד אין פסול בהיותו יועצו של ערפאת וכיום של אבו מאזן – בקיצור, אנחנו, "הדמוקרטיה המתאבדת" בלשונו של ד"ר מרדכי קידר, איך היינו יודעים בלעדי המלומד ד"ר טיבי על כל הדברים הנפלאים והצודקים הללו המאפיינים דמוקרטיה? והיטיב לסכם זאת ד"ר קידר, שהוא אחד האנשים המפוכחים ביותר בישראל, באומרו שאולי ערביי ישראל הם במידה מסויימת אזרחים סוג ב', אבל יותר טוב ויותר בטוח להיות אזרח סוג ב' במדינת ישראל מאשר אזרח סוג א' בכל אחת מהמדינות הערביות והמוסלמיות הסובבות אותנו!

* * *

אני מתעניינת בילידי שנת 1945 שלמדו בגימנסיה גאולה בין השנים 1957 ל-1963. גימנסיה גאולה או בשמה הקודם בית הספר התיכוני למסחר.

דליה קרפל: 050-7649416.

d_karpel@haaretz.co.il

תודה,

דליה קרפל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,273 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל