גיליון מס' 684

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתשרי תשע"ב, 6 באוקטובר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִגּוּן אַחֵר. // אורי הייטנר: 1. שיח נטול שנאה. 2. הטרמינולוגיה מדברת בעד עצמה, מכתב למערכת "הארץ" שספק אם יפורסם. 3. מבחן טרכטנברג. 4. העלילה שרדפה את חנן פורת. 5. תחילתה של דרך חדשה. // אלישע פורת: ליום הכיפורים ולזכר המלחמה – כמו השחפים. // יוסי אחימאיר: טיבי חביב התקשורת. // ד"ר יואל רפל: שעיר לעזאזל, מהו מקור השם לעזאזל והיכן מצוי המקום הנקרא בשם זה? // משה כהן: 1. לקחת סיכונים. 2. חזרה לאנטבקה. // אילן בושם: עשרה שירים (אוקטובר 2011). // אלי מייזליש: על מיספרים ומחירים. // נעמן כהן על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק. // יהודה דרורי: מה שרואים משם, לא רואים מכאן. // ניצה וולפנזון: ס. יזהר על הרכבת לירושלים. // הניה מליכסון: נבון לא סבא של נבון. // נעמן כהן: "במבי" סמל היהודי הנרדף על חייו. // דוד מרחב: תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני ספגה מכה. // זיוה גל: בֵּינִי לְבֵינִי זֹאת לֹא חֲלִיפָתִי. // מתי דוד: מכתב גלוי לשלי יחימוביץ ותומכיה בשמאל. // ישראל זמיר: ניו-יורק של מטה, פרק נוסף מספרו החדש "טנקים באבן גבירול". // נילי דיסקין: אולי סוף סוף תטען טיעונים הגיוניים אם יש לך כאלה? // מלי טויב (לבית אהרנסון) לאהוד בן עזר. // אלישע פורת: משה ליפשיץ והבורדל הסובייטי. // תקוה וינשטוק: זיכרונות מלב העיר. // מרכז "יובלים": הודעה לתקשורת בעניין שריפת המסגד. // ידידיה יצחקי: מזון יקר למיליונים, עבודה זולה למיליונרים. // יצחק מאיר: נר אמונתו, על חנן פורת ביום קבורתו. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר, 1. מיהו הררי שנפל? // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

נִגּוּן אַחֵר

אִם מַגִּיעוֹת אֵלֶיךָ, אַב הָרַחֲמִים,

כַּעֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים עַל כְּנַף הָרוּחַ

תְּפִלּוֹתֵיהֶם שֶל לִבּוֹתֵינוּ הַחַמִּים

הַמְּבַקְּשִים בָּאֲפֵלָה כָּל אוֹר זָרוּחַ

וְאִם כְּאָב חָנוּן תָּמִיד אַתָּה זוֹכֵר

אֶת כָּל אֵינְסְפוֹר בָּנֶיךָ הַבְּרוּאִים בְּצֶלֶם

כּוֹלֵל הַזָּר וְהֶחָרִיג וְהָאַחֵר

הַמַּיְשִירִים דַּרְכָּם אַךְ לֹא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם

קַבֵּל נָא גַם אֶת הַשּוֹנֶה וְהַנִּבְדָּל

הַמְּסָרְבִים כָּאן לְנַדּוֹת וְלֶאֱסֹר אֶת

יוֹצֵא-הַדֹּפֶן שֶלִּתְמֹהַּ לֹא יֶחְדַּל

עַל הַסְּלִיחָה הַמַּכְלִילָה שֶבַּמָּסֹרֶת.

כִּי יֵש שֶגַּם בֵּין רִבְבוֹת אוֹמְרֵי אָמֵן

צוֹמְחִים עִשְׂבֵי הַפֶּרֶא שֶל עַל אַף וְחֵרֶף

שֶדְּבֵקוּתָם בְּךָ מַמָּש לֹא תֵאָמֵן

גַּם אִם חוֹלְקִים הֵם עַל מִצְווֹת שוֹנוֹת בְּלִי הֶרֶף

וּכְשֶיִּכְלוּ יְמֵי סְלִיחוֹת בְּמוֹעֲדָם

וְאֵיזֶה בְּכִי אֶת הַדְּמָמָה יְהֵא פּוֹלֵחַ

תִּבְקַע עָמֹק, מִדַּם לִבּוֹ שֶל הָאָדָם

שֶלֹּא נִרְדַּם וְלֹא נָדַם וְלֹא סוֹלֵחַ

איזוֹ תַרְעֹמֶת שֶאֵינֶנָּה מַצְלִיחָה

לִמְחֹל לְאֶצְבַּע רְשָעִים קַלָּה עַל הֶדֶק

וְהִיא תִלְחַש אֶת סַרְבָנוּת אִי-הַסְּלִיחָה

הַמְּמָאֶנֶת לְהַשְלִים עִם אִי-הַצֶּדֶק.

וּכְשֶתְּפִלַּת נְעִילָתוֹ שֶל יוֹם כִּפּוּר

אֶת שַעֲרָהּ תִפְתַּח בְּעֵת נְעִילַת שַעַר

וְלִכְאוֹרָה בְּכָל נִדְרֵי יֻפַּל הַפּוּר

עַל מְחִיקַת זִכְרֵי הַסֵּבֶל וְהַצַּעַר

וְעַל צַלְּקוֹת עַוְלוֹתֵיהֶם שֶל רְשָעִים

וְעַל שְבוּעוֹת הַלֵּב לִזְכֹּר וְלֹא לִשְכֹּחַ

יִגְאוּ קְשֵי-עֹרֶף, חֲשוּכִים וַחֲשָאִים

כְּמֵי תְּהוֹם אַרְטֵזִית הַפּוֹרְצִים בְּכֹחַ

כָּל נִמּוּקָיו שֶל הֶעֱדֵר-הַכַּפָּרָה,

כָּל צִדְקוֹתָיו שֶל קוֹל סוֹרֵר שֶדִּין-אֱמֶת לוֹ,

שֶל הָאַחֵר, שֶל הַזּוֹכֵר אֲשֶר פָּרַע

סִדְרֵי סְלִיחָה וְשִכְחָה כִּי כְּלוּם לֹא מֵת לוֹ:

לֹא זֵכֶר כָּל חַטְּאוֹת הָעָוֶל שֶדַּיָּן

לִגְדֹּש אֵינְסוֹף כִּתְבֵי-אִשּוּם עַל חֵטְא וּפֶשַע

וְלֹא הַלֶּקַח כִּי אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן

אִם אֵין מְחִיר וּגְמוּל לְכָל זָדוֹן וָרֶשַע.

לְכָל רוֹצֵחַ, אִם זוּטָר וְאִם בָּכִיר,

אִם בִּרְיוֹן פַּחַ"ע אוֹ דִיקְטָטוֹר מִתְפָּרֵעַ

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ לְפֶשַע "תַג מְחִיר"

שֶל מַכְתִּימֵי הַיַּהֲדוּת וְעִקָּרֶיהָ,

לְכָל מוֹצֵץ דְּמֵי פּוֹעֲלָיו כַּעֲלוּקָה

וּמִסִּבְלָם וְנִצּוּלָם גּוֹרֵף מִילְיוֹנִים,

לְכָל מַפְקִיר נִצּוֹל-שוֹאָה או אֵם מֻכָּה

לִמְצוּקָתָם שֶל הָאֵימָה אוֹ שֶל הָעֹנִי,

לְכָל נוֹעֵל אֶת בֵּית סִפְרוֹ וְאֶת לִבּוֹ

בִּפְנֵי יַלְדֵי עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה, לְכָל פֶּרֶא

דוֹרֵס חַפִּים מֵחֵטְא בְּגַלְגַּלֵּי רִכְבּוֹ,

לְכָל דּוֹקֵר בְּתִגְרַת-בָּאר לֹא מְכֻפֶּרֶת.

וְכָךְ תִּלְאַטְנָה שִׂפְתּוֹתָיו שֶל הַסּוֹטֶה

מִן הַקּוֹנְצֶנְזוּס הַמּוֹחֵל וְהַמַּשְכִּיחַ

אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין הַקָּרְבָּן וְהַחוֹטֵא

וּבֵין קְרִיעַת מַסְווֹת הָרָע לְבֵין הַטִּיחַ:

אַל תַּעֲנִיק לָהֶם סְלִיחָה, רִבּוֹן עוֹלָם,

אוֹ רַחֲמִים שֶהֵם וַדַּאי לֹא הֶעֱנִיקוּ

אַף לִשְנִיָּה לְקָרְבְּנוֹת רִשעָם כֻּלָּם

אוֹתָם טָבְחוּ, עָשְקוּ, הִרְעִיבוּ אוֹ הֶחְנִיקוּ

וְאַל תִּפְטֹר אוֹתָם מֵהֲבָנַת חֶטְאָם

כִּי הֵם תָּמִיד יוֹדְעִים הֵיטֵב מָה הֵם עוֹשִׂים פֹּה

וְאִם הַחַף נִרְדָּף רָאוּי הוּא כִּי יִטְעַם

גַּם הָרָשָע מִמְּרִי אוֹתָם הַחֲמָסִים פֹּה.

וְלֹא מִקְרֶה הוּא כִּי הַדָּת אֲשֶר סִמְּלָה

יוֹתֵר מִכָּל אֶת הַחֶמְלָה – שָפְכָה בַּחֶרֶב

אַלְפֵי שָנִים בִּשְמָהּ הַזַּךְ שֶל הַחֶמְלָה

דְמֵי נְקִיִּים יוֹתֵר מִכָּל סוּג דָּת אַחֶרֶת

וְלֹא בִּכְדִי חוֹזְרוֹת כָּל פַּעַם לְסוֹרָן

חַיּוֹת-אָדָם שֶעֲווֹנָן נִמְחָה כְּקֶצֶף

עַל פְּנֵי הַיָּם בְּעוֹד סִבְלָן וְיִסּוּרָן

שֶל נְשָמוֹת חַפּוֹת נִשְנִים בְּלִי גְבוּל וָקֵצֶה.

לָכֵן, כַּפֵּר לָנוּ וּמְחַל, שוֹכֵן מָרוֹם,

אִם הַסְּלִיחָה הַסִּיטוֹנִית הַזֹּאת אֵינֶנָּה

בְּשוּם פָּנִים מָה שֶעָשׂוּי לָנוּ לִגְרֹם

שֶנִּתְגַּבֵּר עַל הַסְּפֵקוֹת וּנְקַבְּלֶנָה

כִּי מִלִּבֵּנוּ מֵעוֹלָם עוֹד לֹא נִמְחָה

צְרַב-הָאֱמֶת שֶכְּמוֹ הֻטְבַּע בּוֹ בַּחֲרוֹן-אֵש:

שֶלֹּא כֻּלָּם בְּנֵי-מְחִילָה בְּעוֹלַמְךָ

וְשֶעֲדַיִן קַיָּמִים שָׂכָר וָעֹנֶש,

כִּי אֵין אוּלַי מִשְגִים יוֹתֵר מַהוּתִיִּים

מִשֶּל אוֹתָם שֶמִּפִּיהֶם נִתָּן לִשְמֹעַ

שֶאַל לָנוּ לִהְיוֹת כָּל-כָּךְ שִפּוּטִיִּים,

אַךְ בְּלִי שִפּוּט – כֵּיצַד נַבְחִין בֵּין טוּב לְרֹעַ?

וְרַק סְלִיחָה אַחַת אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִים

מִמְּךָ, אֵלִי: עַל שֶבְּאֹרַח לֹא דוֹגְמָאטִי

גְלוּיֵי-לֵבָב אֲנַחְנוּ גַם אִם מִתְעַקְּשִים

לֹא לְקַבֵּל הַכֹּל בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָאטִי...

* * *

אורי הייטנר

1. שיח נטול שנאה

באוסטרליה חוקק לאחרונה חוק נגד החרם על תוצרת ישראלית. החוק מרחיק לכת וחד משמעי – הוא מגדיר כל פעולה למען החרם כפלילית. הפגנה ליד כלבו שמכר מוצרים ישראליים פוזרה כבלתי חוקית ומשתתפיה נעצרו כעבריינים.

התזמורת הפילהרמונית הבריטית השעתה מתוכה, בצעד חסר תקדים, ארבעה נגנים, שבמאמר לעיתון הביעו תמיכה בחרם על ישראל. החלטה זו היא ניצחון האמנות על השנאה, ניצחון התרבות על האנטישמיות.

ואצלנו? חוק מתון (אם כי מיותר, כי הוא עלול לגרום לתוצאה הפוכה) המתיר לנפגעים כלכלית מהחרם לתבוע בתביעה אזרחית את מי שהסיתו לחרם, מוקע כ... "גזעני", "דרקוני", "בלתי חוקתי", "פשיסטי" (!). יוסי שריד מעלה על נס כאיש השנה שחקן שהחרים הופעה בהתנחלויות, כדמות מופת – על שהעדיף את הפוליטיקה של השנאה על המצפון האמנותי.

אולם דומני ששיח השנאה וההסתה הזה מתחיל למצות את עצמו. שני אירועים גדולים בקיץ האחרון הוציאו ממנו את עוקצו, והפכו אותו למיושן ופאתטי.

האירוע האחד היה המחאה החברתית הגדולה. מראשית המחאה ניסו גורמים שונים, כמו אלדד יניב, עסקן ה"שמאל" ה"לאומי" (שאין בו שמץ של שמאל ושמץ של לאומיות) לתפוס עליה טרמפ, להסיט (ולהסית) אותה ממסלולה לכיוון של שנאת האחר והסתה נגד המתנחלים והחרדים. עיתון "הארץ" הקצה את כותרתו הראשית למאמר של הסופר עמוס עוז, שתחת הכותרת האורוויליאנית "אנשים אחים אנחנו" הסית לשנאת המתנחלים והחרדים.

והנה, הניסיונות הללו נחלו כישלון חרוץ. הן המוני בית ישראל שנטלו חלק במאבק והן מנהיגי המאבק, לא נתנו לכך יד, התעלמו מכך והניסיון הזה כשל. במאמר חגיגי לגיליון ראש השנה של "הארץ" כתבה על כך סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם, מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות. מערכת חינוך שוויונית. רווחה."

האירוע השני היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית מחושבת מאוד, השוקלת היטב את מעשיה ודיבוריה ומטיבה לכלכל את מעשיה. הראיון שהעניקה לגידי וייץ ב"הארץ" בעיצומה של ההתמודדות, לא היה בשום אופן פעולה בלתי מחושבת. שלי ידעה היטב שדבריה יעוררו סערה, היא ידעה שהם יהיו שנויים במחלוקת, היא ידעה שיריביה ינצלו את הדברים כדי לתקוף אותה, היא ידעה שצפויה לה מקלחת צוננין פוליטית ותקשורתית, היא ידעה שתאבד קולות בבחירות, אך אולי תקבל קולות אחרים תחתיהם. כן, היא גם ידעה שהראיון יהפוך אותה לבלתי קונצנזואלית בעליל במפלגתה ואף הסתכנה בכך שהדינאמיקה שיעורר הראיון יפגע בסיכוייה לנצח.

מדוע, אם כן, בחרה שלי להתראיין ולומר גלויות את הדברים? ומדוע בתגובה להתקפות עליה, חזרה על הדברים שוב ושוב ולא חזרה בה כמלוא הנימה? ראשית, כי אלו עמדותיה, זו האמת שלה, וכמנהיגה מן הראוי שלא תסתיר אותה. אולם לעיתוי היה גם שיקול פוליטי. שלי ידעה, שאם תצא מהארון האידיאולוגי ותאמר את הדברים אחרי ניצחונה, היא תואשם במחטף, בכך שהסתירה את עמדותיה טרם הבחירות כדי לזכות בקולות הבוחרים במפלגתה, וכעת היא עושה בקולות שימוש פסול. נקל לשער איך היו מסתערים עליה כל יריביה, השוחרים לטרפה, אילו הראיון היה מופיע שבוע אחרי ניצחונה.

שלי יחימוביץ' הציגה בראיון את תעודת הזהות הפוליטית שלה. עם תעודת הזהות הזאת פנתה לציבור המצביעים, על סמך תעודת הזהות הזאת היא ביקשה מנדט ציבורי ועל סמך תעודת הזהות הזאת קיבלה מנדט ציבורי. כשתאמר היום את הדברים, איש לא יוכל לטעון כלפיה שאינה מייצגת את רצון בוחריה. זה היה השיקול הפוליטי החכם והמנהיגותי שלה, וזה המנדט הציבורי שהיא קיבלה.

האמת היא שבדבריה בנושא ההתנחלות לא ביטאה שלי יחימוביץ' עמדה מדינית כלשהי, אלא עמדה חברתית ומוסרית, שהינה פועל יוצא של תפיסת עולמה החברתית הכוללת. אי אפשר לדבר ברצינות על סולידריות חברתית, על "אנחנו", ולהדיר מאות אלפי ישראלים, להחרים אותם, להסית נגדם. שלי יחימוביץ' לא ביטאה עמדה מדינית בזכות ההתנחלות ביהודה ושומרון, אלא עמדה חברתית נגד שיח השנאה כלפי ציבור המתנחלים. האמירה שלה שאין שחר לטענה שההתנחלויות הן הגורם לבעיות הכלכליות חברתיות ופתרון הבעיות עובר בפגיעה במתנחלים, אף היא אמירה חברתית ולא מדינית. בסך הכל שלי יחימוביץ' אמרה את האמת הידועה גם למסיתים נגד המתנחלים. בניגוד אליהם, היא מעוניינת להתמודד באמת עם בעיות החברה והכלכלה, ולכן אינה נותנת יד להסחת הדעת מהן אל עבר ה"אחר" שיש מי שאוהבים לשנוא.

ההתקפות עליה, נבעו מכך שפגעה בקודש הקודשים של ה"שמאל" המדיני – שנאת המתנחלים. ניצחונה הוא ניצחון על שיח השנאה הזה, ובכך היא תרמה תרומה גדולה לחברה הישראלית בעצם ניצחונה.

שני האירועים הללו יוצרים בקרבי תחושה אופטימית שהסולידריות החברתית מנצחת את השנאה. אין לי ספק שהשנאה תנסה להרים את ראשה, ועוד נשמע ממנה, אך מנחשול השנאה נותר בקושי קצף על פני המים.

2. הטרמינולוגיה מדברת בעד עצמה

מכתב למערכת "הארץ" שספק אם יפורסם

ספטמבר חלף ו"ספטמבר" לא בא. כל נבואות הזעם אודות הצונאמי המדיני, הבידוד של ישראל, הקרע עם ארה"ב, עברו חלפו כאבק פורח.

עיתון "הארץ", מזורעי הפאניקה לקראת ספטמבר, מתנחם ב"נזיפה" של מרקל בנתניהו, בעקבות האישור לבנות בבירת ישראל.

נזיפה הינה מונח השייך למערכת יחסים הירארכית; מורה הנוזף בתלמידו, מנהל הנוזף בכפופים לו. ראש ממשלת ישראל אינו כפוף לקנצלרית גרמניה. מדובר בשני עמיתים, מנהיגים של שתי מדינות ריבוניות. בין שני המנהיגים יש הסכמות ומחלוקות. כאשר הם מסכימים, הם פועלים במשותף, כפי שעשו לאחרונה בבלימת הניסיון להסדר כפוי במזה"ת. כאשר הם חלוקים, כמו בנושא הבניה בירושלים, הם מתווכחים כשווים אל שווים, ואיש מהם אינו נוזף ברעהו.

כאשר "הארץ" מתאר את המחלוקת כנזיפה גרמנית בישראל, יותר משהוא מתעד את העובדות, הוא מעיד על תפיסתו את מדינת ישראל. מתי "הארץ" יכיר בישראל כמדינה ריבונית?

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

3. מבחן טרכטנברג

המאפיין הייחודי של המעשה הציוני, הוא המושג "עוד דונם ועוד עז". כך נבנתה הארץ וכך הוקמה המדינה – לא בדקלרציה חד פעמית ולא בשליפת "קלף מנצח", אלא בבניה עקבית של מציאות חדשה. הגישה הקונסטרוקטיבית של הנהגת התנועה הציונית, היא שהבטיחה את הצלחתה הכבירה.

לא בכדי, הגורם הדומיננטי וההגמוני בהובלת הציונות ובהקמת המדינה היתה תנועת העבודה הציונית. תנועת העבודה היתה מופת של קונסטרוקטיביזם סוציאל דמוקרטי. הסוציאל דמוקרטיה היא היפוכו של הסוציאליזם הרבולוציונרי. המהפכות הקומוניסטיות הובילו לעריצות שהמיטה אסונות כבדים על האנושות, טבח של עשרות מיליוני בני אדם וסבל נורא של מיליארדים. לעומת זאת, הסוציאל דמוקרטיה הביאה להישגים כבירים לחברה האנושית, לחקיקה ששינתה מהקצה אל הקצה את זכויות האדם בכלל וזכויות העובד בפרט ושיצירתה החשובה ביותר היא מדינת הרווחה.

היפוכה של גישת "עוד דונם ועוד עז" היא גישת "הכול או לא כלום". זוהי גישה קיצונית, בלתי קונסטרוקטיבית וילדותית. מי שנוקט בשיטת "הכול או לא כלום", מהמר על הכול ולרוב נשאר בלא כלום.

המאבק החברתי של הקיץ האחרון, מבטא מזג סוציאל-דמוקרטי, באופי הבלתי אלים, המשתף והדמוקרטי שבו הוא התנהל ובכך שמנהיגיו השכילו לדחות כל ניסיון להסיטם מדרך זו, לדרכים אלימות ולגישה לעומתית ושונאת כלפי קבוצות אחרות בציבור הישראליות. בזכות המזג הזה, בזכות אופי המאבק הזה, מאות אלפי ישראלים נטלו במאבק חלק פעיל ומיליונים תמכו בו. בזכות התמיכה הזאת, השיגה המחאה הישגים אדירים, בהיפוך השיח הציבורי, בהעלאת רעיונות הצדק החברתי על ראש שמחתה של הציבוריות הישראלית, בשינוי בתודעת הציבור הישראלי ובתמורה בתפיסת אזרחי ישראל את מהות אזרחותם.

אולם בכך אין די. השלב הבא הוא השלב הקונסטרוקטיבי – היכולת לתרגם את המחאה לצעדים מעשיים של תיקון החברה הישראלית. וכאן נשאלת השאלה, האם בכוחה של הנהגת המאבק לעלות כיתה, ולהטות שכם לשינוי מעשי. האם זו תנועה של מחאה עקרה או של מאבק קונסטרוקטיבי. זה מבחנה הגדול של המחאה. אני מכנה את המבחן – מבחן טרכטנברג. טרכטנברג הוא החוליה המקשרת בין מאבק ציבורי לשינוי מעשי.

ההישג המעשי החשוב ביותר של המאבק החברתי הוא ועדת טרכטנברג. עצם מינויו של טרכטנברג היה צעד מפתיע ומבשר טוב. לפני שנים אחדות שמעתי הרצאה מקיפה של טרכטנברג בכנס שדרות לחברה, בה הציג את משנתו החברתית כלכלית, המהווה אלטרנטיבה למשנת השוק הפרוע המאפיין את מדינת ישראל בדור האחרון.

ואכן, טרכטנברג לא איכזב. בתוך 50 יום, הוועדה בראשותו ניסחה מסמך, המהווה תשתית לשינוי דרך בכלכלה ובחברה בישראל. אם בעשרות השנים האחרונות הכיוון היה הסתלקות המדינה מאחריותה לחברה וממחויבותה לאזרחיה – לרווחתם, לחינוכם, לבריאותם, ומדיניות מיסוי המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים, מציעה ו' טרכטנברג דרך חלופית. על פי המלצות הוועדה, מדינת ישראל תחזור לקחת אחריות חברתית, בתקציבי עתק של 30 מיליארד שקל בחמש שנים, שרובם יבואו מהיפוך שיטת המיסוי ואימוץ שיטת מיסוי פרוגרסיבית וצודקת, המבטאת סולידריות וצדק חברתי.

ההמלצות אינן מושלמות וטרכטנברג עצמו הודה בכך בגלוי. הן לוקות בחסר, נעדרים מהן נושאים משמעותיים ביותר הראויים לתיקון, כמו הפער בין מרכז לפריפריה וכמו מאֵרת חברות כו"א ועובדי הקבלן. גם בנושאים שטופלו, כמו החינוך והשיכון, אין הן נותנות מענה הולם ומספק ואין הן בונות מדינת רווחה במלוא מובן המילה. אני גם שולל את עקרון היסוד של שמירה אדוקה על מסגרת התקציב, ומאמין שניתן היה להרחיבו באופן אחראי, מושכל ומדוד, לטובת החברה הישראלית.

יש לבקר את הוועדה על החסר בה ויש להציב חלופה שלמה יותר. אולם בראש ובראשונה יש לברך אותה על המהפך האדיר שהיא מציעה, שינוי כיוון שלא היה כדוגמתו בחברה הישראלית, ברוח הדרישה לצדק חברתי. אי אפשר לתקן כבמטה קסם לקויות של עשרות שנים ויש להיזהר מסיכון הנכסים החיוביים והחשובים שנוצרו באותה תקופה ויצרו מציאות כלכלית המאפשרת את השינוי הזה. יש להיזהר מגישת ה"הכול או לא כלום" השופכת את התינוק עם המים, ולראות בראש ובראשונה את ההזדמנות הגדולה שהמחאה יצרה באמצעות ו' טרכנברג לשינוי משמעותי בחברה הישראלית. שינוי משמעותי ניתן להשיג בשיטת ה"עוד דונם ועוד עז", וכאן מדובר בדונמים רבים מאוד.

שאלת השאלות היא האם המסקנות תיושמנה. ספק רב בליבי, כיוון שיישומן כרוך בהתמודדות עם הכוחות החזקים ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר בציבוריות הישראלית – מערכת הביטחון המתנגדת לקיצוצים בתקציבה והטייקונים, עשירי הדור, המתנגדים לפגיעה בהם באמצעות המיסוי והעמקת הרגולציה על התחרותיות. התלות של הפוליטיקאים בטייקונים, שהנם התורמים הגדולים של הפריימריס, היא סכנה ליכולת לממש את המסקנות. איום נוסף הוא הקושי של נתניהו לממש מדיניות המנוגדת לדרך בה הוא מאמין.

הדרך היחידה להבטיח את מימוש המסקנות, הוא מאבק ציבורי. אל לה לתנועת המחאה להתקפל, אלא לצאת לשלב הבא של המאבק. המאבק צריך להיות מאבק בעד טרכטנברג, בעד יישום המסקנות. כפי שהוועדה לא הייתה קמה ללא המאבק, כך המלצותיה לא תיושמנה ללא מאבק.

הבחירה של הנהגת המאבק לצאת למאבק נגד טרכטנברג במקום לצאת למאבק בעד טרכטנברג תמוהה, בלתי בוגרת, ומסוכנת. זוהי בחירה במחאה עקרה, במקום במאבק קונסטרוקטיבי לתיקון החברה הישראלית.

4. העלילה שרדפה את חנן פורת

חנן פורת היה איש רב פעלים, שהשפיע השפעה גדולה מאוד על תולדות מדינת ישראל מזה למעלה מארבעה עשורים, מאז הנהיג את חזרת בני כפר עציון חזרה הביתה, להקים מחדש את ביתם שחרב, מיד לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים.

מפעל חייו של חנן פורת, ההתיישבות היהודית ביש"ע, היה שנוי במחלוקת ציבורית וכזה הוא גם כעת. לפיכך, סביר להניח שגם מידת האהדה לחנן פורת מושפעת מאוד מעמדתו של כל אחד אודות מפעל זה.

עם זאת, גם יריביו לא יכחישו שמדובר באדם ישר מאוד, צנוע, הגון, אידיאליסט אמיתי, שהאמין בדרכו בכל ליבו והעמיד את טובת האומה בראש מעיניו. לא היה זה מנהיג שבשלב זה או אחר "יעשה לביתו".

מצער מאוד, שיותר מכל מפעליו ומעשיו, הוא עלול להיזכר בשל אותו "פורים שמח" תשנ"ה, לאחר הטבח במערת המכפלה; אותה השמצה, אולי נכון יותר לומר – אותה עלילה, כאילו חנן פורת חגג את הטבח.

חנן פורת סלד מכל מעשה טרור יהודי, מאז המחתרת היהודית ואילך, ובוודאי שהוא סלד בכל ליבו ובכל מאודו מהטבח בחברון ומגולדשטיין, המחבל הרוצח. אולם הטבח נעשה בפורים, ויהודי מאמין כחנן פורת מברך בפורים את כל מי שנקרה לדרכו בברכת "פורים שמח". "פורים שמח" אינו תיאור מצב, אלא איחולים. כך הוא נוהג גם כשהלב אבל ורותח. כך הוא נהג גם באותו בוקר, בכניסה לישיבת חירום של הנהגת יש"ע בעקבות הטבח.

בישיבה יצאה הודעת גינוי חריפה לטבח. חנן פורת – ודאי וודאי שהוקיע בכל לשון את הטבח. אבל מצלמת הפפראצי הטלוויזיונית התמקדה בתמונתו מאחל לחבריו "פורים שמח", והחגיגה החלה – הנה, חנן פורת, ממנהיגי המתנחלים, מבטא שמחה על הרצח. כתבת הטלוויזיה רינה מצליח עשתה מכך מטעמים.

ייתכן שהיתה כאן אי הבנה, קוד שפה שונה בין המצולם לכתבת. אולם הרי חנן פורת הבהיר שוב ושוב את הנושא, גינה שוב ושוב את הרצח. אך זה לא עזר – מי שרצה להפיק רווח מן הסיפור הזה, לא הִרפה. והיו מי שהקפידו וטרחו למחזר את השקר ולרדוף עמו את חנן פורת עד אחרון ימיו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה, איבדה משפחה דתית, ממכריי, את בנה בפיגוע. הבשורה המרה הגיעה למשפחה סמוך לכניסת השבת. המשפחה ישבה ליד שולחן השבת, שרה זמירות שבת וכך נהגה עד צאת השבת. עם צאת השבת, החל האבל והבכי. קשה להבין זאת, אך זה כוחה של אמונה, לטוב ולרע.

שבוע לאחר הטבח באיתמר, בו נרצחה משפחת פוגל, תיעדה הטלוויזיה את חג פורים באיתמר. כן, גם שם איחלו "פורים שמח", והשתדלו להפריד בין שמחת פורים לאבל הנורא על האובדן.

כך בדיוק נהג חנן פורת בפורים תשנ"ה. הוא הפריד בין שמחת פורים לבין הזעזוע מן הטבח.

אבל מי שחיפשו הזדמנות להכות בו, לא החמיצו אותה ודבקו בה לאורך שנים.

מן הראוי שהכתבת שהציתה את התבערה הזאת, תכרע ברך ליד קברו ותבקש סליחה ומחילה.

יהי זכרו ברוך!

5. תחילתה של דרך חדשה

משפחה בת שלושה ילדים, בגילאי שנתיים, שלוש וארבע, נדרשת לשלם שכר לימוד על שלושתם. על פי המלצות ועדת טרכטנברג, המשפחה הזאת תשלם רק על ילד אחד, והאב יקבל תוספת נאה לשכרו. האם זוהי בשורה למשפחה הזאת או לא?

אני מאמין במדינת רווחה המבטיחה חינוך חינם מן הלידה. את הבשורה הזאת, לצערי, ועדת טרכטנברג לא נשאה. האם בעקבות זאת, אדחה את המסקנות, למרות הבשורה הגדולה למשפחה שהזכרתי?

זאת הדילמה של "הכול או לא כלום". זאת דילמה של מהמרים. הרי בברירה בין הכל לבין לא כלום, אני עלול להישאר בלא כלום, מתוך הימור על הסיכוי לקבל הכל. זוהי גישה חסרת אחריות ובלתי בוגרת.

המלצות ועדת טרכטנברג אינן מושלמות ואינן נותנות מענה מספק לכל צרכי החברה הישראלית. טרכטנברג עצמו אמר זאת בהציגו את תכניתו. אולם זוהי הצעה המשנה באופן מהותי ומשמעותי את הדרך בה מדינת ישראל צועדת מאז שנות ה-80, ובוודאי שהיא סותרת את דרכו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מזה קרוב לשלושה עשורים, הסרנו את אחריות המדינה לחברה, שחררנו את המדינה ממחויבות לאזרחיה; הפרטנו את השירותים החברתיים והחינוכיים וצמצמנו, בקצב הולך וגובר, את מעורבות המדינה בכל התחומים, מתוך אידיאולוגיה של כיווץ המדינה ומסירת מלוא האחריות לכוחות השוק. ועדת טרכטנברג מציעה דרך הפוכה. אין זו קפיצה מקצה אל קצה, אלא שינוי כיוון ועליה על דרך חדשה – מדינה הלוקחת אחריות על אזרחיה.

הוועדה הציעה תוספת אדירה, של עשרות מיליארדי שקלים, למטרות חברתיות, שרובן תמומנה בידי העשירים בחברה, בזכות הרפורמות במס. יש כאן היפוך מגמה, מהורדת המסים מן העשירים והגדלת המס העקיף לביטול עליית המס העקיף והעלאת המסים לעשירים. את המהפך הזה ניתן להגדיר בשתי מילים – צדק חברתי.

כיצד צריכה להגיב תנועת המחאה? אם המחאה היא מטרה בפני עצמה, על התנועה לבחור בדרך של "הכול או לא כלום", ולדחות את ההצעה, כיוון שאינה מושלמת. אם המחאה היא אמצעי לתיקון החברה הישראלית, על תנועת המחאה לקבל את ההמלצות בזרועות פתוחות, בחום ובשמחה.

אין כוונתי שיש להפסיק את המאבק. המלצות ועדת' טרכטנברג הן הצלחה אדירה של המאבק החברתי. ללא המאבק, לא היתה ועדה ולא היו מסקנות. ללא המשך המאבק, המסקנות לא תאומצנה ואם תאומצנה לא תיושמנה. לכן, על תנועת המחאה לקבל את ההמלצות, להיאבק למען יישומן, ולהמשיך במאבק לרפורמות נוספות, בדרך החדשה בה החלה ועדת טרכטנברג, שתבאנה לתחיית מדינת הרווחה.

על המוחים להחליט האם מטרתם היא לאכול את הענבים או לריב עם השומר.

אהוד: כדאי אולי לציין שתרומתם של עשירי ישראל וגם של משקיעים זרים, המחזיקים במרבית המפעלים הגדולים, גם אלה שהיו בשעתו של התעשייה ההסתדרותית הציבורית הכושלת, תרומתם של אנשים כסטף ורטהיימר בעבר, בהווה ובעתיד – היתה ותהיה גדולה לאין שיעור מהדמגוגיה המטופשת והחובבנית של מנהיגי "המחאה החברתית" והפרופיסורים שלו, שאם תתגשמנה משאלותיהם ההזויות יביא הדבר להרס הכלכלה הישראלית. הם פשוט לא מבינים שהכול משלמים להם מס פטפטני פופוליסטי ופוליטי וזאת בתקווה שבקרוב הם יימאסו על הציבור, שאינו לגמרי טיפש!

* * *

אלישע פורת

ליום הכיפורים ולזכר המלחמה

כמו השחפים

כְּמוֹ הַשְּׁחָפִים אֲנִי זוֹנֵחַ

חוֹף שָׁקֵט וְיָם מֵאֲחוֹרַי,

בִּשְׁבִיל לָשׁוּב וּלְנַקֵּר, לָשׁוּב

לְהִזָּכֵר: אַשְׁפַּת צְבָאוֹת הַהִיא,

פְּלֵיטַת הַיָּם. הִיא הַשְּׁבוּיָה

בַּחוֹל, בְּצֵל גִּדְרוֹת הָאֶבֶן.

כַּמָּה עָבַר מֵאָז? שָׁנָה? הַזְּמַן

הַלַּח וְהַמָּלוּחַ, הַמְּיַשֵּׁן הַכֹּל

עָפָר וָאֵפֶר. כְּמוֹ שְׁחָפִים

אֲנִי נוֹסֵק פִּתְאֹם וְהַשָּׁלָל בְּפִי:

תַּחְמֹשֶׁת מַחְלִידָה,תַּחְבֹּשֶׁת שֶׁהִרְקִיבָה,

קַסְדוֹת מְלֵאוֹת אַצּוֹת. כְּמוֹ עוֹף

שִׁכּוֹר אֲנִי נוֹפֵל בַּחוֹל, סוֹפֵק

כְּנָפַיִם, מַחֲרִישׁ אוֹתָן שֶׁלֹּא

אֶשְׁמַע אֶת רַעֲמֵי הַתּוֹתָחִים

וּמַרְעוֹמֵי הַמַּרְגֵּמוֹת. אֲנִי נוֹחֵת

בַּחוֹף, נוֹבֵר וּמִתְחַפֵּר. הַשֶּׁקֶט

מִתְרַחֵק, הַיָּם נָסוֹג, פְּגָרִים

מְצַעֲקִים אַחֲרַי: שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח

אוֹתָנוּ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.

* * *

יוסי אחימאיר

טיבי חביב התקשורת

יש סופרסטאר חדש-ישן בתקשורת הישראלית. אתה מפעיל רדיו – הוא מדבר, מפרשן, מתראיין. אתה צופה בתוכנית טלוויזיה כלשהי – רבים הסיכויים שפרצופו יזדקר לעיניך מיד. אתה פותח עיתון – תמונתו או ציטוט מפיו יבלטו לעין הקורא.

מאז "תפס טרמפ" (או כדבריו: "הוזמנתי להרצאה, וברגע האחרון הוזמנתי לצאת במטוס של אבו-מאזן") אצל "היושב-ראש", מאז נראה מככב במשלחת הפלשתינית באו"ם, מוחה כפיים לנאום השיטנה והשקרים של הבוס שלו, הגניקולוג אחמד טיבי הוא כוכב עליון ב... כל תכניות הרדיו הישראליות.

הוא יורק בפרצופנו? – יופי. מגיע לו ראיון. זכות ההסבר. זכות התגובה. זכות האיזון, כדי להדוף האשמות ובעיקר כדי לשוב ולפרוס פעם ועוד פעם את מסכת שקריו בדבר ישראל "הכובשת", מדינת "האפרטהייד", מרים את דגל "הקיפוח" של הערבים בישראל, והתמיכה המוחלטת ב"מדינה פלשתינית".

הוא יעץ לערפאת עד להסתלקותו מהנוף, ועתה לאבו-מאזן? – יופי, זה מצדיק לתת לו את הבימה התקשורתית, מתי שרק יתפנה. והוא, כידוע, זמין לכל ראיון בכלי תקשורת עברי. ואיזו עברית רהוטה – יש להודות – קולחת מפיו.

אמרתי גניקולוג ולא טעיתי, אבל עיקר פירסומו – היותו חבר הכנסת בישראל. מקבל משכורת ממדינת ישראל כדי להשמיץ אותה. מנצל את הדמוקרטיה הישראלית עד קצה גבול הסבלנות – כדי לקעקע אותה.

הוא הולך בראש מפגינים בסכנין, שמניפים את דגלי אויבי ישראל – כי מי כמוהו יודע שזה יביא לו לא רק אהדה בציבור "שלו", אלא גל של פניות מהתקשורת שלנו: בוא יא-אחמד לאולפן, עשה טובה, בוא תתראיין, תסביר מדוע מדוע הונפו שם דגלי פלשתין ותורכיה, מדוע הושמעו שם קריאות נגד המדינה שמאפשרת את ההפגנה הזו נגדה? והשאלות נשמעות תמיד בטון רך, מזוקק, זהיר, חנפני.

מתק-השפתיים שלו כשהוא מדבר עברית, לקהל דוברי עברית, צחצחות הלשון המפורסמות שלו, הסחבקיות ה"טבעית" שלו – אלה כובשים מיד לב כל מראיין עברי, האמון על איזון ואובייקטיביות, שמתייחס אליו במלוא האדיבות והסבלנות, בלי להבין שהוא וכלי התקשורת שלו רק משמשים במה להפצת תעמולתו הכוזבת, עטופה בנופת צופים של חביבות ורהיטות.

בעצם כבר אין לו מעצורים, לחביב התקשורת הזה. הוא כבר אינו מתאמץ להסוות את מלוא כוונותיו, להאשים, להעליל, בטון לגלגני ובנימה צדקנית. הוא אינו מהסס לומר את כל אשר על לבו. הוא אינו מזייף, אינו מסתיר את מלוא הזדהותו עם אש"ף. הוא יודע לעטוף את שקריו בהסברים "מתקבלים על דעת" השומע הישראלי.

כך נהנה הטיבי הזה מכל העולמות, ממעמד מיוחד הן ברשות רמאללה והן בכנסת ישראל. ברמאללה הוא מייעץ לאדונו איך להתמודד עם נתניהו, ואילו מעל בימת הכנסת ומעל כל בימה תקשורתית שמזדמנת לו הוא מפיץ את תעמולתו העויינת. אין לו שום מעצור להביע את הזדהותו עם אוייבי ישראל, שכבר אינם מצליחים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות בחתירתם למו"מ, כביכול: שימת קץ ל"פרוייקט הציוני".

את עצמו הוא מציג בראיונות הללו רק כאחד ש"חורג מהקונסנסוס", כמי שחי בארץ זו לפני כל יהודי, כמי ש"הולך אחר צו מצפונו," ושיא החוצפה הוא, כש"מסביר" טיבי את הצטרפותו למשלחת הפלשתינית לאו"ם, בהציגו שאלה נגדית: "למה לדני דנון מותר להיות באו"ם ולתמוך בעמדת ראש הממשלה, ואילו לאחמד טיבי אסור להיות שם ולהתנגד?"

שימו לב לניסוח המכובס: "להתנגד לעמדת ראש הממשלה." לא הזדהות גמורה, על גבול הבגידה, עם "יושב ראש הרשות הפלשתינית" האנטישמי. שהרי אחמד טיבי, יכחיש ככל שיתאמץ, הוא שונא ישראל, ערבי ישראלי שבז לישראלים ומשמש כקול אדוניו מרמאללה. הצרה היא, שאצלנו טרם הבינו זאת, טרם נקטו בצעד משפטי כלשהו כדי להפסיק את התאפשרות תופעת טיבי, שאיננה תופעת טבע, שהינה בלתי נסבלת גם בדמוקרטיה הכי ליברלית על פני תבל, הדמוקרטיה הישראלית.

בראיון נוסף שלו, גינה טיבי בתקיפות את ההצתה במסגד בכפר טובא-זנגריה. וכי מי לא מגנה? וכי מי לא יודע שאת ישראל, את העם היהודי, את האינטרסים הלאומיים שלנו – הפשע הזה אינו משרת? ומעל לכל – עד לרגע כתיבת שורות אלה לא נמצאו מבצעי פשעי "תג המחיר". יש לתפוס אותם בכל מחיר, ואז נדע סוף-סוף את זהותם. ואולם האם מישהו שמע מאדון טיבי אי פעם גינוי לרצח ישראלים, לירי טילים, לזריקות אבנים, וכיו"ב פשעי טרור ערבי? אני באופן אישי כבר נקטתי צעד משלי בתגובה על תופעת טיבי. הודעתי ליו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שאני, כחבר הכנסת לשעבר, אמנם מזדמן אך לעיתים רחוקות למליאה וליציע האורחים, אבל אם וכאשר זה יקרה בעתיד ואראה את האדון טיבי יושב שם למטה, כרגיל מדושן עונג, הבעת בוז שפוכה על פניו, מפזר חיוכים שחצניים לכל עבר, מתהלך כמלך בחצרו, אפילו מסתודד עם ח"כים מכל הסיעות, אני אצא מיד מן היציע, או מן האולם.

* * *

ד"ר יואל רפל

שעיר לעזאזל

מהו מקור השם לעזאזל

והיכן מצוי המקום הנקרא בשם זה?

התיאור המקראי מותיר הרבה סימני שאלה: "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרון את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמוד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה... ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר" [ויקרא ט"ז].

השעיר הנשלח לעזאזל נועד לכפר על עוונות העם במקום מדברי שאינו מזוהה, ואשר אין לו תכונות ייחודיות כלל ועיקר.

מדוע נבחר השם עזאזל? כיצד ניתן לאתר מקום זה?

הניסיון לזיהוי האתר ששמו עזאזל והמסלול שבו עשה דרכו "איש עיתי" [כלומר, שליח שזומן במיוחד למועד מסוים] מירושלים אל המדבר ביום הכיפורים אחר-הצהריים, מחזיר אותנו אל אגדות ומדרשים, אך לא אל העובדות בשטח.

מדוע נקרא המקום עזאזל? חכמי התלמוד אומרים מלשון עז – קשה; עזאזל – עז וקשה בהרים [מסכת יומא סז/ב].

אחרים דורשים את שם המקום עז-אזל, כלומר עז הלך: ונקרא ההר כן לפי שהעז הולך שם." [רד"ק, ספר השורשים].

ר' ישמעאל דורש את השם עזאזל – שמכפר על עוונות עוזא ועזאל. דהיינו, צירוף השמות הפרטיים הוליד שם מאחד למקום – עזאזל.

אך מהו מעשה עוזא ועוזאל שעל שמם נקרא המקום?

על כך משיב רש"י: "עוזא ועזאל היו מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר: ויראו בני האלוקים את בנות האדם [בראשית ו], כלומר: על העריות מכפר. מצאנו אפוא, כי כבר מימות האדם הראשון היה המקום עזאזל. ומקום זה תכלית ייחודית לו: לכפר על העוונות. השעיר הנושא את עוונות ישראל מוליך אותם על גבו, אל מקום שבו יתכפרו.

וכיצד היה מסעו של השעיר מבית המקדש לצוק העזאזל אשר במדבר?

חכמי ישראל מספרים על הכהן הגדול שהיה נוטל את השעיר בחצר בית המקדש ביום הכיפורים: "וסמך שתי ידיו עליו והתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך, בית-ישראל: אנא השם: כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים... והכוהנים והעם העומדים בעזרה [חצר המקדש], כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."

ומוסיפה האגדה ומספרת על הכהן הגדול שהיה מוסר את השעיר ביד האיש העיתי, שהיה יורד מבית המקדש בכבש מיוחד שנעשה עבורו על מנת שלא ישתהו העוונות בירושלים.

"יקירי ירושלים היו מלווים אותו עד סוכה ראשונה. עשר סוכות מירושלים, ועד צוק תשעים ריס [18 ק"מ]. על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים. והמלווין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עימו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו."

פסגת העזאזל מתכנה בשם הצוק, הנמצא במדבר מרחק תשעים ריס מירושלים. המדבר היחידי האפשרי הוא מדבר יהודה. מכאן, שעזאזל היה באמצע הדרך שבין ירושלים לים המלח, אם ננסה לאתר את המקום שומה עלינו למצוא סלע זקוף אשר יתאים לתיאור המספר את אשר התרחש מעת שהגיעו האיש העיתי והשעיר למקום המשתלח.

"מה היה עושה [האיש העיתי]? חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך."

עתה עמדה בפני חכמים שאלה נוספת. כיצד יודעים בירושלים שהשעיר הגיע למדבר? יותר מכך, האם היה סימן כלשהו שנתמלאה השליחות וכופרו עוונות ישראל?

האגדה מספרת על בתי משמר מיוחדים שהיו ניצבים בדרכו של השעיר מירושלים למדבר, ואשר באמצעות השומרים שישבו בהם הודיעו לכהן הגדול כי נתמלאה השליחות. השליחות נתמלאה והשעיר נתרסק לאברים אברים. אך האם כופרו עוונות והאם נמחל לבני ישראל בחטאים שבין האדם למקום?

"שנו רבותינו: בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ; הלבין – היו שמחים; לא הלבין – היו עצבין ומתביישין, התקינו שהיו קושרים אותו על פתח אולם מבפנים. ועדיין היו מציצין ורואין. הלבין – היו שמחים; לא הלבין – היו עצבין ומתביישין."

חוקרי ארץ-ישראל ושוחרי עברה התחקו אחר הזיהוי הגיאוגרפי של הצוק הנקרא עזאזל, שממנו השתלח השעיר. על-פי הזיהוי המקובל כיום מזוהה עזאזל עם הר המונטר הנמצא מדרום לכביש ירושלים-יריחו. בשם מונטר נשמרת המילה נטור, דהיינו: נוטר – שומר, וכך הוא נקרא משום שהוא צופה על כל סביבותיו. למלוא רוחב העין משתרע המדבר ונראית ירושלים במערב וים המלח במזרח. להר המונטר, המתנשא לגובה 515 מ' מעל פני הים, הובא השעיר בימי הכיפורים שבהם התנהלה עבודת הקודש בבית המקדש.

משחרב בית המקדש בטלה עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, וממילא לא נתכפרו עוונות על-ידי השעיר, שחדל מלעשות דרכו אל ההר שבמדבר – העזאזל. 

* * *

משה כהן: 1. לקחת סיכונים

שר ההגנה האמריקני פנטה מודיע שבידודה של ישראל גובר, ועליה לקחת סיכונים. אם הבנתי נכון הוא מתכוון שעל ישראל לחזור לגבולות 67'. אך יש לזכור שעד 67' ישראל היתה מבודדת לגמרי ומאויימת על ידי תנועה פאן-ערבית נאצריסטית במצרים, הפגזות סוריות מרמת הגולן ופעולות טרור של ארגון פת"ח בגדה המערבית. לכן צודק האיש שחזרה לגבולות 67' כרוכה בלקיחת סיכונים, אך מניין ההנחה שזה יצמצם את בידודה של ישראל?

האם המפגינים בכיכר תחריר בקהיר, בשכם, ובכיכר טקסין באיסטנבול – יהפכו לחסידי אומות העולם? לקחת סיכונים ניחא, אך מה סיכונים אלה יועילו? יחזירו אותנו לבידוד ולמצב ביטחוני בלתי אפשרי של 1967? תמהני.

2. חזרה לאנטבקה

לצערנו נעברות עבירות על החוק בכל המיגזרים של האוכלוסייה. כך למשל לפני שלוש ערכו תושבי עכו הערבים פוגרום בתושבים היהודים בערב יום כיפור. אז מה? מישהו התרגש מכך?

והנה עכשיו אירע אירוע מצער של שריפת ספרי קודש במסגד. האם טען מישהו שזו אינה עבירה על החוק וכי המשטרה אינה צריכה לחקור את האירוע ולהביא את האשמים לדין? – אין על כך ויכוח כלל.

אך החיזיון שהתרחש לנגד עינינו היה חיזיון מביך, כשכל נכבדי העדה יצאו בהמוניהם ועלו לקאנוסה להתנצל בפני הערבים, הם נתקפו פאניקה ויצאו מגדרם לרצות את הערבים. והערבים? – אלה לא התרצו אלא יצאו להפגנות סוערות.

האם במדינה מתוקנת אין די בפעולת המשטרה?

התנהגות בלתי מכובדת זאת מזכירה מאוד את התנהגות הקהילה היהודית בעיירה שבה פחדו היהודים מנחת זרועם של הגויים. האם לא הגיע הזמן לצאת כבר מהגלות? היתה לנו מדינה ריבונית ?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אילן בושם

 עשרה שירים (אוקטובר 2011)

מוּזָה

סֹמֶק עוֹלֶה בִּלְחָיַי

כְּשֶׁאֲנִי נִזְכָּר בַּנְּגִיעוֹת הַמְּטֹרָפוֹת

שֶׁלָּנוּ זֶה בָּזוֹ

הַנִּסְתָּרוֹת מֵעַיִן

עַד שֶׁיָּצָא הַשִּׁיר.

כְּעֵת הִנָּךְ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם

וְכָל דִּכְפִין יָבוֹא וְיִקְרָא.

*

אֲנִי עוֹשֶׂה רֵמוֹנְט בַּבַּיִת

וְחוֹדֵר לַפִּנּוֹת שֶׁלֹּא שְׁזָפָתָן

עַיִן מִזֶּה שָׁנִים,

מְמַיֵּן חֲפָצִים וּמְנַקֶּה אָבָק

מֵאַלְבּוֹמִים כְּאַרְכֵאוֹלוֹג

הַמַּבְרִישׁ עָפָר מִמִּמְצָא.

כָּל דִּמְיוֹן בֵּינִי לְבֵינִי

מִקְרִי בְּהֶחְלֵט.

*

אֲנִי מְזַהֶה אֲנָשִׁים

מִזְּמַנָּהּ שֶׁל אִמִּי זַ"ל

וּכְכָל שֶׁאֲנִי חוֹזֵר וְרוֹאֶה אוֹתָם

אֲנִי נוֹכֵחַ בְּעֹמֶק

הַשֵּׁנָה בָּהּ הִיא נִמְצֵאת

בְּאֵין רוֹאֶה

אֶחָד אֶחָד

הֵם נִשְׁמָטִים

מִמַּדְרִיךְ הַטֶּלֶפוֹן.

*

תָּמִיד הָיְתָה הַמִּיתָה עֲלוּבָה

וְלֹא חֲשׁוּבָה הַמִּטָּה

ברוח קהלת

בּוֹנִים מִגְדָּלִים פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר

כּוֹתְבִים עַל קֶרַח

מַשְׁמִיעִים קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר

יְגֵעִים לַשָּׁוְא

עֲמֵלִים לַתֹּהוּ

מְדַבְּרִים גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה

לָרִיק.

על מות

אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִים

זֶה רַק מַסְלִים

נָפַל דָּבָר

הָאִישׁ קִבֵּל דֹּאַר

שָׁלַח דֹּאַר

הִתְבַּקֵּשׁ לַדֹּאַר

עִיֵּן בְּהוֹדָעָה עַל דְּבַר דֹּאַר

אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ קָרָא –

וְחָשׁ שֶׁהוּא חַי.

ענין לענות בו

בְּאֵיזֶה מָקוֹם סָגְרוּ עִנְיָן

בַּעֲלֵי עִנְיָן בְּאֵיזֶה עִנְיָן

דפיקה

דָּפַקְתִּי בַּדֶּלֶת

וַחֲבֵרִי קָם לִפְתֹּחַ

בְּאֶמְצַע הַדְּפִיקָה

* * *

אלי מייזליש

על מיספרים ומחירים

שני נתונים משכו את עיניי בקריאת עיתוני החג ויום א': מיספרים ומחירים.

נתחיל במיספרים: כמו בכל ערב שנה חדשה מלאים העיתונים בסטטיסטיקות על השנה שחלפה ולפי זה מה צפוי בשנה הבאה. הלקט הראשון של המיספרים היה נתוני האוכלוסין [עם רמז עבה לגבי הנתונים הדמוגרפיים]. ובכן, בערב החג מנתה המדינה 7.5 מיליון נפש, מתוכם קרוב ל-6 מיליון יהודים. ה'מומחים' קבעו כי זו "סכנה דמוגרפית", כי הערבים במדינה כבר מונים מיליון וחצי – מספר מדהים. וכי מה חשבו בצה"ל ב-48 כשכבשו את הכפרים הערבים שבהם נותרו יותר מ-100 אלף, שהם יתנדפו? ובכל עשור ועשור מנו כמה נוספו וכמה זה 'מסוכן' עכשיו! הרי לא מדובר בחצי מיליון או מיליון, זה כבר מיליון וחצי ועוד היד נטויה ב-60 השנים הבאות – לא?

ובכן, הסיפור מעט שונה כי במדינה זו חוץ מערבים יש גם ב"ה כמה יהודים. כמה? ובכן ב-48' היינו קצת יותר מחצי מיליון וכיום לאחר 63 שנים אנחנו פי עשרה; קרוב ל-6 מיליון וכבר חלפנו על ארה"ב עם המיספר הגבוה ביותר של יהודים בארץ אחת. אם נלך לפי אותו חשבון כי כל 60 שנה אנחנו והם מתרבים פי עשרה, הרי בשנת 2071 יהיו בארץ כמעט 70 מיליון יהודים! והערבים? לפי אותו חשבון 15 מיליון. יש להניח כי בארץ קטנה כזו לא יוכלו לחיות ביחד יותר מ-80 מיליון בני אדם. בשביל 80 מיליון יש צורך מינימום במדינה בגודל גרמניה. אז יש להניח למי שיהיה טוב יותר יישאר ולמי שיהיה רע ייסע לארץ אחרת – כמו בנדודי העמים בעולם המיתולגי שנקרא "נדידות עמים". אבל "סכנה"? איך?

עוד נקודה למחשבה מי יישאר ומי יעזוב. הרי כל אומה שאוהבת את אדמתה מתייחסת אליה כמו אל תינוק. בארץ זה בא לידי ביטוי בנטיעת יערות, בשבילים לאופניים ובפיתוח פארקים. הערבים לא ידועים בתור שכאלה אלא כמציתי יערות ומעולם לא נטעו אף יער אבל אוהבים לשרוף את היערות שאנו נטענו. כי זה מסמל להם אהבה לארץ והם ממש לא אוהבים שאנו אוהבים אותה, בבחינת משפט שלמה: "גם-לי גם-לך לא יהיה, יאללה לשרוף יאללה" וד"ל. 

והנה סקנדל המחירים: בכותרות של היום לא מצאתי כלום על סוריה והעריקים שם, על הרג חיילים סדירים בידי חיילים עריקים [כמעט מרד] ולא על ההכנות של טורקיה לפלוש לצפון סוריה, ושום מילה על המצב בלוב. הרי כל הרשתות הזרות מדווחות על קרבות ליד מעוזו של קאדאפי. אצלנו? יוק. ויש עוד המון-המון חדשות מארצות-ערב ששם ממש ברגע זה מתחוללים אירועים לקראת עוד הפיכות ומרידות. בתימן, בסעודיה, בירדן, בפקיסטן, ואפילו בעיראק. בעיתונים ובטלוויזיה שלנו? יוק.

אבל מה כן? מלא אצלנו עם טבלאות של סטטיסטיקה? מה? מחיר הגבינה הלבנה והצהובה: במקום 15 ש"ח 200 גרם 'רק' 14.5 ש"ח. יופי שושנה. הנחה של חצי שקל. מה קורה כאן? ובשביל זה התפטרה הגברת היו"ר של 'תנובה'? בשביל חצי שקל?

בואו ונעשה חשבון כמה תרוויח בחודש משפחה ממוצעת בגלל ההוזלה הזו. במשפחה של 5 נפשות קונים בכל שבוע 10 גבינות. קצת בגביעים וקצת באריזות ואפילו קצת על המשקל. עכשיו, ההנחה היא על כל קופסה או חבילה חצי שקל, יחד 5 שקלים לשבוע, בחודש 20 שקלים. יופי שושנה. אני לא מדבר על "ההוא" שיש לו 8 ילדים וצורך בכל יום 8 גביעי קוטג' [ככה שמעתי אותו ברדיו]. אני שואל אותו: "וחוץ מקוטג' לא אוכלים אצלכם, נניח בשר?" הרי קילו בשר [כתף מרכזי טרי] עולה קרוב ל-100 שקל [קפוא 70-80, אבל "ההוא" קונה רק 'טרי'], ואני ממשיך לשאול אותו: "אתה לא קונה בכלל בשר? אפילו לא לשבת פעם בשבוע?" הרי עבור 8 ילדים צריך לפחות ארוחה אחת, מינימום 2 ק"ג, והנה יש לך הוצאה 200 שקל לשבוע 800 שקל לחודש. אז תעשו לבד את החשבון, מתוך הנחה כי חוץ מפעם בשבוע הם אוכלים קציצה אחת, שני שניצל, ואולי גם המבורגר אחד – למה לא? ה-20 שקלים ש"ההוא" יחסוך לחודש בגלל בלגן הגבינות לא יספיקו אפילו למנה אחת של פלאפל עם קולה.

ומנה אחרונה: יש להם מנהג לעורכי החדשות בטלוויזיה וברדיו לספר לעם בישראל שנשאר בבית על הספה בסלון [קשישים] או שלא הלכו לשמוע את השופר בבית-הכנסת – כמה מטיילים היו בפארקים בחג: 30 אלף, 300 אלף, וכמה זבל הם ישאירו או כבר השאירו.

לא שמעתי אף פעם משהו כזה: "בפרוס החג, נראו מתפללים רבים עם חולצות לבנות צחים כשלג, צובאים על דלתות בתי הכנסת לשמוע את קול השופר ואל הרינה ואל התפילה ואל הניגון המסורתי של בית אבא [נהוג בחגים אלה שהקהל מצטרף בקול אל החזן ויש לפעמים שבקהל גובר קולו של סתם זמר אופרה מזדמן]..."

משהו כזה. אבל לא. זה לא ומה כן? גם תאונה קטלנית. זה חדשות של חג בעיני עורך עם שכל של ציפור קטנה. תאונות עם זבל בפארקים. הלו, זה רדיו זה?

* * *

נעמן כהן על האוטופיה:

עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק

סאגה היסטורית הרואית ומרתקת של תשעים שנה. 463 עמודים.

ב-5 לאפריל 1919 תפס הצבא הפולני שכבש את פינסק 35 צעירים יהודים שהשתתפו בכנס ציוני. ללא משפט, הובלו הצעירים אל קיר המנזר ונורו למוות.

קבוצת חברים וחניכים של הנרצחים החליטה להנציח את זכרם בייסוד קבוצה סוציאליסטית שתישא את שמם, במטרה לגאול את העם היהודי משלטון הגויים ולהקים בארץ ישראל חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית. הצעירים עלו והקימו את "הקבוצה על שם קדושי פינסק".

ב-1926 עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע בעמק יזרעאל. הקבוצה קיבלה את השם "גבת – הקבוצה ע"ש קדושי פינסק".

מרטין בובר שהתעמק בשאלה האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעיה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו? קבע בספרו "נתיבות באוטופיה" שהקיבוץ הוא: "אי כישלון למופת" בהגשמת האוטופיה.

ישעיהו ליבוביץ, לעומתו, טען ש"אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ היה אותה צורת התיישבות שאפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר.

חברי הקבוצה סברו שבידם לשאת את שני הדגלים. הדגל האוטופי-חברתי, והדגל ההתיישבותי-ביטחוני-מדיני.

לאחר הקמת המדינה גלש השיח הסוציאליסטי בקבוצה לויכוח אידיאולוגי קשה על ההשתייכות ל"עולם המחר", ולהזדהות עם ברית המועצות. בשנת 1952 הגיע הוויכוח לשיאו כאשר בעקבות הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" התפלגה גם הקבוצה. משפחות נחצו לשניים. חלק מהפורשים הקימו בסמוך, עם חברים מקיבוצים נוספים, את קיבוץ יפעת.

שאלת המשך הגשמת האוטופיה הסוציאליסטית המשיכה להעסיק את חברי הקבוצה במשך השנים עד להחלטה הסופית.

מעבר לסיפור קורותיה של "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק" בארץ, הספר מספר על תולדות פינסק מראשית המאה העשרים, על רצח 35 היהודים עם כיבושה ע"י הצבא הפולני ב- 1919, על פינסק הציונית-סוציאליסטית, ועל חיסול יהודי פינסק בשואה.

להזמנות: tsophar@walla.co.il

[דבר המפרסם]

אהוד: פרקים מהספר פורסמו בשעתם בגיליונות המכתב העיתי ועוררו הדים רבים.

* * *

יהודה דרורי

מה שרואים משם, לא רואים מכאן

חזרתי השבוע מביקור משפחתי בארה"ב ומצאתי את עצמי הפעם עסוק שם מאוד בהרגעה של קרוביי, מכריי וידידיי ביחס לדאגתם הרבה למדינת ישראל ולעתידה במזרח-תיכון הסוער בכלל, ולעתיד המתקפה הדיפלומטית הפלסטינית בפרט.

מעיון בתקשורת הכתובה שם, ומצפייה בתקשורת האלקטרונית, הבנתי מיד מניין הדאגה הזו. התקשורת שם פשוט מנפחת ומעוותת את החדשות כיד הדמיון והסובייקטיביות השמאלנית הידועה לשמצה, המנחה את רוב אנשי התקשורת שם והמסתמכת בחלקה על התקשורת הישראלית.

לדידה של כנופיה תקשורתית זו, מסתבר שאין בעיות בעולם הרחב מלבד אלו שעושה מדינת ישראל (כמו הקמת שכונה נוספת בגילה), וכל הבעיות במזרח-התיכון, מאיראן ועד מצרים, סוריה, וטורקיה – ואפילו אפגניסטן ופקיסטן – ייפתרו אם רק העקשן הזה, נתניהו, "יעשה שלום" ויפסיק לשלוט ביהודה ושומרון ולדכא את הפלסטינים...

באחת מטיסותיי פגשתי בעיתונאי, מהסוג עליו אני מדבר, שרדידותו וחוסר הידע שלו היו ממש מזעזעים, וכל ניסיון להביא בפניו עובדות נדחה בטענה שאני "מסלף את העובדות" (עובדות שלא היה מודע לקיומן מלכתחילה כגון:"אל תספר לי כי לפלסטינים מעולם לא היתה מדינה..") ושאני כמובן "לא אובייקטיבי", ו"שזה לא יכול להיות" וכו' וכו'

התייאשתי מהר מלהסביר הוויות עולם למי שסיים ב"א במדעי המדינה לפני 30 שנה... ואינני יודע אם מאמציי להסביר את המצב למכריי ולבני-משפחתי, נשאו פרי כי היו ביניהם שאמרו לי שוב ושוב:"אתה בטוח שאתה בכלל לא מפחד?" או "לא ייתכן שאתה בכלל לא מודאג..." – "אתה בטוח שאתה לא מדחיק את הסכנות?"

אבל... דברים דומים שמעתי לתדהמתי מחברים ישראלים הנמצאים שנים רבות בארה"ב... הסתבר לי שהם מנויים על "הארץ" או על "ידיעות אחרונות"...

ניסיתי להסביר ולשכנע את כל בני שיחי שאנחנו הכוח הצבאי החזק ביותר באזור, שאנחנו אפילו משמשים כעורף לוגיסטי לכוחות האמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן... שאנחנו לא שמים קצוץ לעבר ארדואן ואיומיו הילדותיים... הראיתי להם את העובדות – שאנחנו נחשבים לאחת הכלכלות היציבות והמשגשגות בעולם המערבי... סיפרתי להם על הישגי ההי-טק הישראלי, על היותנו מעצמת טילים ולוויינים, על החקלאות המתקדמת בעולם ועל היחסים הקרובים והמיוחדים שלנו עם סין והודו.

לדעתי הם שמעו זאת בפעם הראשונה... הסברתי להם שוב שאנחנו בן-הברית היחיד והאמיתי של ארה"ב – הזקוקה לנו לא פחות משאנחנו זקוקים לתמיכתה, (ושנשיאה רק לאחרונה התחיל להבין זאת...) ועזבתי אותם קצת מבולבלים ומשתאים לנוכח ה"גילויים המדהימים הללו" – כאשר אישית הם אולי קצת יותר רגועים.

המעניין ביותר הוא שבפגישות אקראיות עם אמריקאים שאינם יהודים, גיליתי הרבה יותר הבנה למתרחש במזרח התיכון, עם תמיכה ברורה במדינת ישראל, ושלילה מוחלטת של הפלסטינים (ושל מדיניות אובמה באזורנו), מדוע ?... כנראה שהם לא נמנים על קוראי "הארץ" או "ידיעות אחרונות" ולא צופים בפרשני ערוץ 2...

* * *

ניצה וולפנזון

תוספת לכתבתו של דייויד סלע בגליון חב"ע 683 3.10.2011 – "השבוע לפני 119 שנים – צפירת רכבת ראשונה בירושלים..."

בכל פעם שמוזכרת הרכבת הראשונה שנסעה מיפו לירושלים אני נזכרת בקטע נפלא בספרו של ס. יזהר "מקדמות".

בכתבה הנ"ל הביא דייויד סלע תיאור של נוסע ברכבת מיפו (פורסם בעתון "האור" של אותם ימים) ובין השאר נכתב:

"...הרבה הרבה חזה רוחי במשך ג' השעות הללו. הרגשות יסערו, שמחה ודקירות, עונג ועיצבון, תקווה ודאגה לעתיד.... ורכב הפלדה יצא במסילתו נוסע הוא ענוגות על מטילי הברזל..." דברים אלה נכתבו בשנת 1892.

מאה שנים בדיוק לאחר מכן (1992) יצא לאור ספרו של ס. יזהר "מקדמות". בעמוד 66 הוא מתאר בהתרגשות את הרכבת הנוסעת בתקופתו בקו יפו-ירושלים: "ורק עוד זה. איך פעם מתחת לגשר שְלוּש ואתה עומד מעליו צופה למטה ופתאום והיא באה במרוצה והקטר כבר ממש מתחתיך והקיטור בא לתוכך וניפח אותך ואל מתחת למכנסיך בא וניפח אותך וניפח ומילא אותך ושטף ומילא בך חם כזה ונסער כזה ממלוא לחץ הקיטור המתפרץ. ואתה נעשית מתמלא פתאום ומתנפח וחם רטוב ומתנפח. ומתחתיך היה מתרעד הגשר עם קצב שעטת הרכבת הרצה לה ועוברת לה נחפזת בדרכה ליפו ממלאה פִּירְצֵי קיטור ועשן את כל הבתים הקטנים והשקטים מזה ומזה למסילה והם נסערים פתאום ומתנפחים פתאום בלבן הסואן והסוער והמתנפח הזה, ואתה מעל הגשר מתרונן כמו רב החובל על הגשר שלו, והכל כעת שלך וגם הריצה המופלאה וגם הקסם הזה של היות כל הדבר הזה מתממש ואפשרי, אפילו אם איש בעולם לא ירצה לשמוע על כך אף מלה."

תודה לך, אהוד, על שאתה מאפשר לי לחלוק עם הקוראים את השוואת התיאורים.

גמר חתימה טובה, בהוקרה,

ניצה וולפנזון

* * *

הניה מליכסון: נבון לא סבא של נבון

אהוד שלום רב,

ברצוני לתקן טעות קטנה הנוגעת לייחוסו המשפחתי של יוסף נבון, יזם ואיש עסקים ירושלמי, מיוזמי הקמת קו הרכבת יפו-ירושלים, ברשימתו של דייויד סלע "השבוע לפני 119 שנים – צפירת רכבת ראשונה בירושלים..." [גיליון 683].

יוסף נבון, על אף השם הזהה, לא היה סבו של מר יצחק נבון, נשיאה החמישי של מדינת ישראל. בתקופה שבה ערכתי את המצגת הראשונה שלי על מתחם התחנה נדרשתי לסוגיה זו. מצד אחד מצאתי במקומות שונים את המידע שזהו סבו של הנשיא ומאידך שמעתי שזו טעות. החלטתי לפנות אל המקור כדי לקבל את המידע המהימן ביותר. הדבר היה פשוט משחשבתי. התקשרתי ללשכתו של יצחק נבון ושמעתי מפיו שאין קשר משפחתי משום סוג שהוא בינו ובין יוסף נבון.

בברכת מועדים לשמחה.

הניה מליכסון

* * *

נעמן כהן

"במבי" סמל היהודי הנרדף על חייו

הכְּרזה של "יד ושם" – צילום אסירים במחנה עם תמונת במבי העלתה תרעומת על זילות היחס לאסירי המחנות. נראה שדווקא כרזה זו נותנת עומק לנושא השואה.

מדור הפיליטון של ה"נויה פרייה פרסה"' גדול עיתוני וינה בשעתו, נערך בידי ד"ר תיאודור הרצל. כמעט כל משתתפי המדור היו יהודים. הוגו פון הופמאנסטאל, סטיפן צוויג, ופליקס זאלטן התחילו את הקריירה שלהם במדור הפיליטון של הרצל. צוויג וזאלטן לא הלכו בעקבות הרצל ולא נשבו ברעיון הציוני אבל עצם פעילותו של הרצל טבעה בהם התייחסות לבעיה היהודית.

פליקס סאלטן (Felix Salten) שנולד בשם זיגמונט זלצמן, ביקש מפלט מצרת היהודים בכתיבת סיפורי אגדה. אחד הסיפורים שכתב' שלימים הוסרט – "במבי" (1923, הסרט, 1943), הינו סיפור שסמליותו מובנת רק לאור כתביו ומהלך חייו. לבמבי – היער הוא אירופה הנהדרת והמאוימת כאחת, ובמבי הוא היהודי הנרדף וחסר המגן.

עם עליית הנאצים והאנשלוס, ממש כמו במבי, נרדף זאלטן ונאלץ להימלט על נפשו לשוויץ.

במובן הזה דווקא במבי מסמל היטב את היהודים הנרדפים בכרזה של "יד ושם".

אהוד: כדי לעשות את הדברים עוד יותר מורכבים לקוראים של המכתב העיתי, ובייחוד לקוראות, שחלקן אנינות נפש ומה זה צנועות, כאילו מעודן לא נבעלו ולא הציצו בזין של גבר אלא רק במחזותיו של חנוך לוין – נציין כאן כי הסופר היהודי-וינאי פליקס סאלטן הוא גם מחברו של אחד הספרים הפורנוגראפיים הידועים, הבוטים והמשעשעים ביותר (במקורו בגרמנית): "ג'וזפין מונצאנבכר או תלאותיה של אישה מוסרית", או גם בשם "ג'וזפין מונצאנבאכר: זיכרונותיה של יצאנית וינאית דרך חור המנעול". הספר יצא לאור בשני כרכים בתרגום עברי בשנת 1998 בהוצאת "אסטרולוג", שגם לא התביישה להוציא לאור אחדים מספרינו. ככה זה, מהשואה דרך במבי – עד ליצאנית הווינאית המזדיינת יוספינה.

* * *

דוד מרחב

תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני ספגה מכה

ערב ראש השנה תשע"ב ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא היכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלסטינית, "ידיעות אחרונות" בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות, ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון "הארץ" שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה – זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל... יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי."

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת.

לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית.

ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימוייה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבל אשראי נרחב.

הבעייה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עויין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו.

במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלסטינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה – התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה – תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב"קרן החדשה" כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל מ"קדימה" וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר.

נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב"נאום בר-אילן" והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלסטינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, עבודה ומר"צ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן – מול הא-נורמאליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה – יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל.

ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם – לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.

* * *

זיוה גל

בֵּינִי לְבֵינִי זֹאת לֹא חֲלִיפָתִי

בֵּינִי לְבֵינִי זֹאת לֹא חֲלִיפָתִי.

כַּפָּרָה הָיִיתִי גַּם קָרְבָּן הָיִיתִי לַגֶּבֶר הַצָּם

וְחָזַר לְהַכּוֹת כָּל הַשָׁנָה. וְאֵלֶּה הָיוּ חַיַּי וּמוֹתִי.

זאת הַתַּרְנְגֹלֶת לֹא תֵּלֵךְ לְמִיתָה, תְּמוּרָתִי.

לֹא בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ וְלֹא בְּיֶתֶר יְמוֹת הַשָׁנָה. 

אוֹדֶה לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי הָאָדָם

אִם יְמַלֵּט נַפְשָׁם וְנֶפֶשׁ כָּל אִישׁ מַכֶּה אִשָּׁה מִשְּׁחִיתוּתָם

בַּיּוֹם הָאֶחָד לְאַחַר יוֹם כִּפּוּר, וְעוֹד יוֹם רוֹדֵף יוֹם

צְדָקָה רַבָּה לֹא רַק בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה צְדָקָה

כִּי כָּל יוֹם קָדוֹשׁ וְנוֹרָא

וְאֵין יוֹם פָּטוּר מִיְמוֹת הַשָּׁנָה

בּוֹ יְנַקּוּ נָפְשׁוֹתָם, אֲנַקֶּה גַּם נַפְשִׁי וָאֶהְיֶה אָדָם

וַנִּהְיֶה אָדָם וַנִזְעַק אֶל ה' בַּצַּר לָנוּ מִמְּצוּקוֹתֵינו יוֹשִׁיעֵנוּ

כָּל יוֹם מִיְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם

נֹעַם מַעֲשֶׂה וּסְלִיחָה. וָאֹמַר אָמֵן.

* * *

מתי דוד

מכתב גלוי לשלי יחימוביץ ותומכיה בשמאל

ניצחת במאבק. הוכתרת כמנהיגה. הפכת לכתובת של תקווה למפלגה. זכית בצדק לדימוי של לוחמת אמינה בנושאי חברה וכלכלה. במאבקייך הפרלמנטריים והציבוריים, עקפת ולא ספרת את חברייך למפלגה והתעלמת בהצלחה מכללי משחק מיושנים בפוליטיקה. למרות שהיית מהפכנית סוליסטית, במפלגה ובכנסת, הצלחת במבחן התוצאה, עד לכיבוש הנהגת מפלגת העבודה.

השאלה מעתה לאן את מובילה?

הצלחת לנצח במפלגת העבודה, המסווגת כשמאלנית(?) למרות דעותייך הימניות(?) כביכול, כפי שבאו לביטוי בראיון המפתיע בעיתון "הארץ". דעות שבהן התנתקת מגל השנאה של השמאל הדוגמטי והקיצוני כלפי המתנחלים. דעות, שבעיני השמאל הדוגמטי, הפכו אותך ל"בוגדת" בלוחות הברית של נאמני מחנה השלום. אותם ה"נאמנים" ששולטים ברוב מוקדי הכוח בתקשורת, שעזרו ותמכו בך בתקשורת, בכל מהלכי מאבקך על הנהגת המפלגה, והתאכזבו כנראה ממך לאחר הראיון ב"הארץ".

ראוי שתזכרי מעתה, בכל המהלכים שתובילי או כאשר תגיבי – את הכלל היסודי בדמוקרטיה הפרלמנטרית, הבנויה תמיד על ממשלת קואליציה. כלל האומר: פוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות, בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות.

ראוי שתעצרו לרגע, את ותומכייך, את הלהט האופטימי של הניצחון האישי והאידיאולוגי העכשווי, שעלול להוביל אותכם למחוזות של שמאל רדיקלי וטוטאלי, שהוא בפועל וירטואלי ואינו ריאלי, במציאות הקיימת בעולם הגלובלי.

ראוי שלא תתפתי לעצות של עיתון "הארץ" וכל תומכיו, שמייעצים ומעודדים אותך להיות מנהיגת השמאל המדיני הקיצוני, שתומך תמיד בפלסטינים, ומאשים תמיד את כל ממשלות ישראל. שמאל שחותר לבצע "שינוי השיטה", שמשמעותה "שינוי המשטר", וחזרה אל העבר, של "ימים אדומים" – בסיסמה הישנה: "עולם ישן נחריבה [נחרימה. – אב"ע]" (כלומר את הקפיטליזם) – "עולם חדש נקימה" (הסוציאליזם).

שמאל שחולם להגשים את חזון המאבק המרכסיסטי נגד בעלי ההון.

שמאל שיוצא להפגנות בסיסמה: ביטחון OUT. רווחה IN. תחי פלסטין.

שמאל שמתגעגע לימים של 1 במאי, האינטרנציונל, מלחמת מעמדות, אחוות עמים.

שמאל של מגן דוד כחול לבן. יחד עם דגל כחול אדום...

ראוי שלא תתכחשי לדברים שאמרת בראיון בעיתון "הארץ".

ראוי שלא תתנגדי אידיאולוגית ודוגמטית לשותפות בממשלה עם הימין.

ראוי שלא תתחברי לפעילויות עם "שלום עכשיו" ושאר "ארגוני השלום" הקיצוני.

ראוי שתשתפי פעולה בנושאים חברתיים עם כל המפלגות כפי שעשית בעבר.

ראוי שלא תתפתי לסגנון "תרבות השנאה" הטוטלית נגד נתניהו, ב"סגנון" לבני.

ראוי שתמתני את ביקורתך נגד הטייקונים. רובם אינם אויבי החברה והמדינה.

ראוי שתשתפי פעולה עם הממשלה, לטובת המדינה, ולא תנהלי אופוזיציה עקרה רק לטובת המפלגה.

יש לנו עם חזק וארץ נהדרת, הזקוקים לאחדות פנימית, עוצמה צבאית ותבונה מדינית, ולא מריבה מפלגית הרסנית שגרתית. אם תנהגי בפוליטיקה ממלכתית, תמריאי. אם תנהלי פוליטיקה שמאלנית, תשקעי.

* * *

ישראל זמיר

ניו-יורק של מטה

פרק נוסף מספרו החדש "טנקים באבן גבירול"

בהוצאת גוונים

שלג ירד כל הלילה. הם ניגנו ב"ווילג'-גייט", סיימו את ארוחת-הלילה בשתיים לפנות-בוקר, ומייק הוביל את דודיק בסמטאות העיר התחתית. קור נשכני הכביד על הנשימה. העיר התהדרה בפרוות-שלג סמיכה, מכוניות חונות דמו לדובים לבנים מנומנמים, ופנסי-רחוב האירו את החשיכה באורות דלוחים. מונית צהובה חלפה, ומנועה יבב מקור. גלגליה התיזו רפש, רסיסי-קרח, ומייק משך את דודיק לאחור.

שני שיכורים, שאיבדו את דרכם בשלג, התרוצצו כסהרורים והסתובבו ככלבים סביב זנבם. הם התנודדו והחליקו. אחד מהם, איש רזה ובעל פנים מצומקות, קילל, שיווע לעזרה, ודודיק חש לעזור לו. מייק מיהר להרחיקו ממנו.

"בן-אדם, אתה בניו-יורק, לא בתל-אביב. פה אדם לאדם קרח. אתה יכול להיפצע בתאונת-דרכים, לשכב פצוע באמצע הכביש, ומכוניות יעקפו אותך משמאל ומימין, כאילו היית שק תפוחי-אדמה. איש לא יעצור כדי לעזור."

דודיק התחנך על עזרה-הדדית: אין עוזבים אדם בצרה, אם זה במלחמה או בתאונת-דרכים, וקשה היה לו לקבל גישה זו.

שלוש לפנות-בוקר. פתיתי שלג צבעו את הלילה בלובן פריך והרחובות היו ריקים מאדם. רק מטורפים מוצאים עצמם מהלכים בקור של עשר מעלות צלזיוס מתחת לאפס, שהן כ-15 מעלות פרנהייט בניו-יורק. פנס-רחוב שיקף פתיתי שלג שצנחו באלכסון בשל הרוח הקרה שנשבה מנהר ההדסון.

ריח של צחנת פגרים חדר לחוטמם ואורות עזים של זרקורים האירו סמטה רחוקה. שוק-הבשר של ניו-יורק תחתית. מייק טרח להסביר לדודיק כי לכאן מובא בקר, לאחר שנשחט ועורו נפשט – וכאן הוא נחתך ומחולק לאטליזים ולמסעדות.

סבל שחור נשא על גבו עגל קלוף-עור, שרירית שומן עטפה אותו. השחור השליך אותו בתנופה על שולחן-עץ ענק, וחבורת קצבים, שבידיהם משורי-יד חשמליים, גרזנים, סכינים ארוכות-להב, קופיצים, אזמלים ומיני מכשירים – קרעוהו לגזרים. עד מהרה העגל פורק, נארז והועמס למשלוח. מכולות-ענק חנו מעבר לכביש, וסבלים רוקנו תכולתן. משאיות קטנות העמיסו את הבשר המוכן בדרכן לאטליזים ולמסעדות. נהגים ישבו במסעדת-בשרים קרובה וזללו סטייקים ענקיים שהוגשו על מגשי-עץ, ולגמו בירה קרה.

דודיק עקב בבעתה אחר עגל, שנבתר ונקצץ לנתחים. בעל-מסעדה עמד ליד אחד הקצבים והורה לו כיצד הוא רוצה את הסחורה. מייק סיפר, כי בניו-יורק רבתי חיים כשמונה מיליון תושבים, שיש להאכילם יום-יום. דודיק הסתכל בקצבים, שתוך דקות קרעו לגזרים חזיר, פרה וכבשה. הוא נזכר בתוכנית טלוויזיה שצפה בה: נהר שוצף באחת ממדינות דרום-אמריקה ולהקות עצומות של דגי פירנייה, הידועים בשיניהם החדות, אורבים לעדר זברות החוצה בדהירה גשר אבנים. זברה כי תמעד – גורלה נחרץ: תוך דקות, עשרות אלפי דגים יסתערו עליה בשצף-קצף ויכרסמוה עד כלות.

כשהיה בשפיה קרא ספר בשם "הג'ונגל" לאפטון סינקלר, ובו תיאור בית-המטבחיים הגדול בשיקגו. רכבות מיוחדות הביאו עדרי בקר מן המערב-התיכון ישירות לבית-המטבחיים. לא אחת השתרבבו אל תוך קרונות המשא זאבים, שועלים, חזירי-בר, בואשים, רָקוּנים ושאר בעלי-חיים מבוהלים שגורשו בבהלה לקרונות ביחד עם הבקר, ועשו את דרכם לשיקגו. בהגיעם לחצר בית-המטבחיים, נפרקו במהירות וזרוע חשמלית ענקית הדפה את הכבודה הישר אל המאכלת החשמלית. חלקם יצא משם כנקניקיות, סטייקים או המבורגרים.

"מי יתקע לידך שלא אכלת אתמול, במסעדה הפינתית של אזור מגוריך, נקניקייה המכילה נתח של חזה פרה מעורב בשוֹק של בואש?" שאל אחד מגיבורי הספר את אחד העובדים.

הלה חייך והסביר כי זו הסיבה שהפכה אותו לצמחוני.

דודיק חש בחילה, רצון להקיא, ומייק הצביע על השירותים. שאגות-אימה דמיוניות של בהמות נטבחות התערבבו בראשו לסימפוניה של מלחמת גוג ומגוג. הצלילים התפרעו והתפראו לקרשצ'נדו קורע-לב. דודיק עצם עיניים: הכול החל באווירה פסטוראלית, באדג'יו רוגע אי-שם במערב-התיכון. עדר פרות רעה באחו והיטיב ליבו בתלתן ריחני. ליד אחת הפרות עגל ינק בתאווה מעטין אימו. היא ליקקה את גופו ושמחה להעניק לו מחלבהּ. לפתע הופיעו הקאובוי'ס הרעים, מלווים כלבים אימתניים, כשמגלבים בידיהם, והחלו להדוף את העדר היְשר אל קרונות-משא של רכבת. המוסיקה הפכה מאנדנטה מולטו מוסו מתון לאלגרו מהיר – סערת ברקים ורעמים. זוג פנסי קטר של רכבת דוהרת הזכירו עיניו של שד מפלצתי. המוסיקה התעצמה, ובהגיע העדר לחצר בית-המטבחיים – דודיק שמע קקפוניה נוראה של צלילים צורמים, שקרעה שמיים וארץ. הוא מצא עצמו שבוי למראות ולצלילים המלוּוים הלמות תופים. בעיני-רוחו, העדר התמרד, סירב להיטבח, והתארגן להפגנת-מחאה. הבהמות געו, מחו בקולות ניחרים, בטשו את האדמה ברגליהן, התייצבו על רגליהן האחוריות, כשעל קרניהן נתלו סיסמאות:

"אלוהים אינך הוגן כלפינו! במה חטאנו שאתה שולח אותנו אל המאכלת?!" – "בורא-עולם, למה בראת אותנו אם אין בליבך רחמים?!"

לאחר שהתרוקנה החצר, שמע דודיק צלילי רקוויאם – תפילת אשכבה לנטבחים.

"מייק, בוא נסתלק מכאן לפני ששוב אקיא..." דודיק התחנן, וסיפר למייק, שבראשו מתנגנת סימפוניה מטורפת.

"רוצה להוסיף עוד קטע מוסיקלי לרפרטואר?" מייק שאל וחיוך על פניו.

"אני מקווה שתוביל אותי למקום פחות וולגארי," השיב.

פתיתי שלג המשיכו לצנוח והעיר היתה לאדרת רכה ולבנה. ארבע ושלושים לפנות-בוקר. מונית הובילה אותם צפונה, למרכז מנהטן, ופנתה מערבה, לשדרה העשירית. כשיצאו מן המונית, נשימתו של דודיק נעתקה בשל הכפור העז. הוא מיהר לשלוף מכיסו משאף ונדהם לגלות שתרסיסו קפא. הוא שאף, אך לשווא. שני שוטרי מקוף ניצבו בפתחה של דלת-ברזל. מייק דפק בכוח וגברתן שחור פתח וחסם את הכניסה.

"פעילים או צופים?"

"שני צופים."

"עשרים וחמישה דולר כל אחד."

מייק שילם והם נכנסו פנימה. המנורות הפיצו אור דלוח, שחשף טפח וכיסה טפחיים. נערה שחורה הובילה אותם ליציע מוגבה, שהקיף את האולם סביב-סביב. "יציע למציצנים" – מישהו רשם בגיר על הקיר השחור. מתחתם התרוצצו אנשים כחגבים. חלקם לבושים, אחרים ערומים. תנורי-ענק הפיצו חום כבד והמקום המה פעילות. דודיק שלף את המשאף ושמח לדעת כי החום המיס את התרסיס. על קירות האולם היו תלויים מיני מגלים, קלשונים, מגרפות, מגרדות, צבתות – כלים חקלאיים, שנועדו לייסר לקוחות. גברת חטובת-גוף עטויה בגד-עור שחור משובץ כפתורי כסף, ולרגליה מגפיים שחורים וחדים – הציבה מגף על חזהו הערום של אדם שוכב, וזכתה למחיאות-כפיים.

"זו 'הגבירה'," הסביר מייק, "והכורע הוא 'עבד'."

גבר ערום כרע על ברכיו וליקק בלשונו את חוד מגפהּ. בידה היה מגלב ומדי-פעם הצליפה על גבו בלי חמלה. צלילי ההצלפה הגיעו לאוזניהם. לאחר כל הצלפה, ה"עבד" הצמיד את שתי כפות-ידיו בסגנון בודהיסטי והודה לה, כאילו כיבדה אותו ממטעמי המזרח. עיניה יקדו אש זרה. מדי-פעם, הניפה רגל ובעטה בגופו כאילו היה כדורגל. שתי הצלפות עזות על עכוזו בישרו על סיום "הטיפול". גבר אחר המתין לתורו: קירח, מרופט, מזכיר נָבָל בסרטי קאובוי'ס.

"פה חוטפים מכות-רצח ומשלמים על התענוג בכסף רב," מלמל דודיק.

בפאתי האולם עדיין פעלה האינקוויזיציה: אישה לבנה ערומה שכבה כבולה, בידיה וברגליה – למתקן-תלייה. "המטפטף" – כך כינה אותו מייק – ענק שחור, אחז בידו שני נרות-כנסייה צהובים דלוקים, ובתנועות של רקדן–בלט הזליף שעווה רותחת על גופה. עשן דקיק הסתלסל כל אימת שהשעווה נטפה על גופה. כל טיפה היתה לה בבחינת עונג עילאי והיא גנחה מהנאה. ולקינוח, הצליף על גופה בשוט, שבקצהו גולת-פלדה. עד מהרה כל גופה היה פצע, חבורה וכווייה טרייה. מייק הסביר, שסאדו-מזוכיסטים להוטים אחר "תענוגות" אלה. ה"גורו" הגדול הוא המרקיז דה-סאד – חייל צרפתי מן המאה השמונה-עשרה, שהפך לסופר. הוא חיבר ספרים מלאי הזיות ארוטיות שבהן משולבות התעללויות אכזריות. ספריו אסורים בצרפת עד עצם היום הזה.

"מייק, אני רואה בין הלקוחות אנשים במיטב בגדיהם, האין הם חוששים שסטיותיהם יתגלו ברבים? מי הם הבאים למאורת-פריצים זו?" שאל דודיק.

לדברי מייק, אפשר לפגוש כאן את השמנה-והסלתה של ניו-יורק: בנקאים, מנהלי חברות גדולות, שדרי טלוויזיה, עיתונאים, שחקני קולנוע, שופטים, פרופסורים.

"סוטי כל העולם התאחדו!" דודיק הפטיר, ומייק סיפר כי אותם אנשי החברה הגבוהה מגיעים לכאן, מתערטלים מבגדיהם ומעמידים את גופם לרשות "הסבל המטהר", כהגדרתם. בכוכים, סביב הקירות, הסתובבו "חקלאים", שהסירו מן הקירות מיני מחרשות חדות-להב וחרשו זה בבשרו של זה. הרבה חיוכי הנאה וצחוק נשמעו שם.

"מייק, לא ענית על השאלה שלי, האין הם חוששים שמישהו יזהה אותם?"

"הסיכוי אינו גבוה. כשתפגוש מחר מנהל בנק, פרופסור באוניברסיטה או שופט על כס-המשפט – הן לא יעלה על דעתך, שהללו בילו כאן אמש. זהו היכל לאלימות-מרצון. ידוע על פקיד בכיר מאוד בעיריית ניו-יורק, המגיע לכאן מדי-שבוע. אשתו, קרוביו וראש-העיר מכירים היטב את סטיותיו, אך מעריכים את כישוריו הניהוליים. באמריקה שומרים מכל משמר על צנעת הפרט, שלא לערב שמחה בזדון."

הפסקת-בירה. ליד הדלפק צבאו: "עבדים", "גבירות", "מטפטפים" ושאר מענים ומעונים. הם לגמו בירה והחליפו חוויות על העינוגים שחוו.

"רוצה בירה?" שאל מייק.

"אתה מטורף? בוא נברח!"

בחוץ ניצבו שני שוטרים רחבי-גרם, ואלות בידיהם. הסדר חייב להישמר. מה שמתרחש מעבר לדלת אינו מעניינם.

"מייק, אני חוזר ארצה." הודיע דודיק נחרצות, ומייק פרץ בצחוק.

"אל תמהר, קראתי לאחרונה כי בתל-אביב נפתחו שני מועדונים סאדו-מאזוכיסטיים, ההופכים את העולם כולו לכפר סאדו-מאזוכיסטי קטן."

מייק היה משועשע מהזעזועים שדודיק חווה, ביקש לעודדו ופצח בשיר חסידי שאת מילותיו אילתר:

"כל העולם כולו סדום ועמורה,/ סדום ועמורה,/ והעיקר לא לפחד,/ לא לפחד כלל."

דודיק הגיע הביתה המום ומזועזע. חודשים רבים חלפו מאז בואו ומה שראה בערב אחד – לעולם לא ישכח. הוא התקלח ושכב לישון. אך עצם את עיניו וטנקים מצריים הגיחו ממזרח מנהטן ושעטו מערבה. הם פילסו דרכם בתוך מרבדי השלג. הטנקיסטים לא שאגו: "אִדבַּח אל-יָהוּד", כי אם: "אִדבַּח אל שַרְמוּטָה" – "טְבַח בזונה!" הטנקים הגיעו עד דלת-הפלדה ופרצו פנימה. דודיק מצא עצמו, לראשונה בחייו, מעודד אותם, כשפסוק מספר ירמיהו, קפץ לראשו כמנטרה: "לנטוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס! לנטוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס!"

הטנקים חדרו להיכל – ו"גבירות", "עבדים", "מטפטפים", "חקלאים" ושאר סוטים נראו נסים בבהלה החוצה, אל השלג הרך. חלקם ערומים כביום היוולדם. דודיק חש אהדה כלפי אותם טנקיסטים: הם מטהרים את ניו-יורק מפריצוּת, מרפש.

עם זאת, שלף מן המגרה שתי גלולות, מזג לעצמו כוס מים ובלע.

"הו שושנה, שושנה, אילו ידעת מה עבר עליי הלילה..."

* * *

נילי דיסקין

אולי סוף סוף תטען טיעונים הגיוניים

 אם יש לך כאלה?

הי אהוד,

1. אני לא ממש מבינה מה קורה לך עם המחאה החברתית שאתה שוב נסחף לטענות לגופם של אנשים במקום לגופו של העניין. הרייטינג של מאסטר שף, הנהירה, אולי, של מנהיגי המחאה לתוכניות ריאליטי, ועיסוקם הקודם, מה עניין שמיטה להר סיני?

או כמו שהיו אומרים אצלנו בקריית-חיים: "מה עניין מחט לתחת?"

העניין הוא המחאה! לא מי שהתחיל אותה ונהפך (לעיתים, אולי אף בעל כורחו) לנושא דגלה. מאות אלפי המצטרפים הם העניין. אחרת היה כל העניין נשאר כאוהל קוריוזי בשדרות רוטשילד.

אולי סוף סוף תטען טיעונים הגיוניים אם יש לך כאלה?

2. המפגינים במלאת 10 שנים לאירועי אוקטובר החטיאו את המטרה לא רק מפני שלא הזכירו את היהודי שנרצח מאבן שנזרקה מהכפר ג'יסר זרקא, אלא גם מפני שהניפו דגלים אחרים ולא דגלי ישראל. אזרח שרוצה למחות על התנהגות מדינתו – נושא בהפגנה את דגלה. אחרת הוא בעצם לא מוחה נגד מדינתו אלא מזדהה עם המדינות שאת דגלן הוא מניף.

ביי.

נילי דיסקין

* * *

מלי טויב (לבית אהרנסון) לאהוד בן עזר

 לא קראת את הספר ואת המבוא של המתרגם והמהדיר אליעזר טאובר. הוא בעצמו מסתייג ומבקר חלק מהדברים. הוא אפילו מעלה כמוך אפשרות שהמתרגם לערבית פינטז דברים. (מתורכית לערבית, מערבית לעברית). עזיז בך היה בתפקיד בכיר ביותר ובכלל לא לקח חלק בעינויים של שרה.

מבחינתי – שרה היתה פמניסטית מוצהרת וחדשנית לתקופתה. עצם היציאה בלוויית מלווה לסיור בהר הדרוזים ולא משנה המטרה, מראה על עצמאותה. הדגש שלי הינו ש"קולה של שרה לא נשמע." 

דודך כתב זיכרונות על היכרותו עם שרה אבל מה שרה כתבה, הרגישה, חשבה? כל בני אותה תקופה הרבו לכתוב. גם שרה. לא מוזר לך שכולם כותבים ומספרים על שרה ואין כמעט בנמצא דברים שהיא כתבה. אפילו תשובותיה למכתבים. אני לא מאמינה שנשאר כיום משהו ראוי בארכיון בזכרון יעקב.

אין מחלוקת לגבי ההתרחשויות במחתרת ניל"י. השאלה מדוע השמיטו את אישיותה של שרה עצמה כפי שהיא באה לידי בטוי בכתביה, במחשבותיה, בציפיותיה ועוד. כיצד השתקפה דמותה בעיני עצמה?

 ממכתבי התשובה שלה לליובה שניאורסון לאחר רצח אבשלום עולה דמות אחרת לגמרי ממה שמתארים אותה כולם. הם התכתבו כל יום ויום. לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים התרשמו ממנה ומספרים אודותיה וקולה "נאלם". בוודאי כתבה ואמרה וחשבה והביעה את מחשבותיה. מדוע זה נעלם?

 לפעמים החסר מעניין יותר מהקיים. לי חבל שהצליחו "להעלים" אותה. 

אפילו אם תשיג את הספר של ליובה שניאורסון איש חדרה תקבל קצת אינפורמציה משרה עצמה.

גבריאלה כתבה רומן היסטורי כרצונה, אבל היא ערכה מחקר היסטורי מקיף. איני יודעת מה קראה ומה לא, אבל היא ציינה בפניי ששרה לא היתה כל כך תמימה. היא קראה במכתביה של שרה שלפני שהתארסה עם חיים אברהם. היא ביררה ושאלה לגבי מעמדו הכלכלי.

הספר של עזיז בך ראוי לקריאה ולו רק לקרוא על מרגלים בודדים יהודים שהיו באותה תקופה ועל הריגול הערבי כנגד התורכים. מדוע מדברים רק על רשת נילי? גם הספר של אליעזר ליבנה ויוסף נדבה מומן על ידי רבקה אהרנסון. שכחת לציין את חלקו של העורך יורם אפרתי. רבקה היא זו שסיפקה את החומר. מה כן ומה לא. אתה יודע שהיא מחקה בכל מקום, השמיטה בכל ספר אפילו במיצג תמונות – את סבי – צבי אהרנסון ז"ל. רק היום אני מבינה את הסיבה האמיתית. בתמימותי חשבתי כל השנים שעשתה זאת כי הוא היתרה בשרה ואמר בפה מלא לשרה אישית ולכולם שאסור לאישה נשואה להתעסק עם מישהו אחר.

 אם להסתמך על הכותבים, ראוי להסתמך על 5 ספריו של יעקב יערי פולסקין שאזלו מהשוק מזמן. רבקה מאוד כעסה עליו, על הדברים שכתב ופירסם. הוא פירסם אותם בשנת תש"א, לפני שאלכסנדר ורבקה אהרנסון השתלטו על הנושא ועל הכותבים. גם יומניו של אהרון אהרנסון נעלמו מזמן מהשוק.

אני חושבת שאנחנו האחרונים העוסקים בנושא.

מלי

אהוד: את רואה שלא הייתי צריך לקרוא את הספר של עזיז בך כדי לדעת מיד שכל הדברים המצוטטים ממנו הם בדיות ושטויות.

באשר לשאר דברייך, את מטילה האשמות כבדות אבל אין לך הוכחות. אם מה שאת טוענת נכון, זה מצריך מחקר היסטורי רציני, אבל לדעתי יש יותר אמת בספרם של לבנה ונדבה מאשר בפרשנות שלך.

באשר לגבריאלה, אין שום ערך היסטורי לרומאן הבידיוני שלה ובוודאי שאינו יכול לאשש את הביקורת שלך.

באשר לליובה שניאורסון, כתבתי עליו ביקורת אוהדת עוד בחייו, הספר שלו בספרייתי, ונדמה לי שגם התכתבתי איתו או דיברתי בטלפון. למיטב זיכרוני לא מצאתי אז בספרו שום ניגוד וסתירה למה שהיה ידוע על שרה בספרים האחרים.

* * *

אלישע פורת

משה ליפשיץ והבורדל הסובייטי

אהוד שלום,

תודה על הפנינה שהבאת [גיליון 683], הנה עוד אחת:

משה ליפשיץ היה סוכן סובייטי, אך נמלט מברית המועצות באמצע שנות העשרים, עם התחלת הרדיפות של טרוצקי ותומכיו. בשבתו בברלין בסוף שנות העשרים הוא כבר עסק רובו ככולו בתרגומים ובתיאטרון. בשנת 1926 יצא בבריה"מ מחזהו של מיכאיל בולגקוב "הדירה של זויה", מחזה ביקורתי נגד המשטר. למזלו של בולגקוב, סטלין אהב את כתיבתו ונטה לו חסד כל ימיו. המחזה הגיע לידיו של משה ליפשיץ, אפשר שדרך קשריו הקודמים עם הקומוניסטים ואפשר שבדרכים רגילות. וכבר בשנת 1928 נדפס המחזה בהוצאת פישר היוקרתית, שפרחה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. יש להניח, שזהו התרגום הראשון שנעשה למחזהו של בולגקוב. בשל סיבוכים משפטיים הנוגעים לרכישת הזכויות על המחזה, נאסרה הצגתו בגרמניה. ואולי היו אלה סיבות פוליטיות דווקא, קשה לדעת היום.

מתוך רשימת תרגומיו:

1928 – מחזה של מיכאיל בולגקוב בארבע מערכות, SojkasWohnung נדפס לראשונה 1926, תורגם ללא רשות מרוסית לגרמנית, ויצא לאור בהוצאת פישר. הצגתו נאסרה. ובעברית: הדירה של זוֹיָה – תורגם על ידי רועי חן והועלה בתיאטרון בית צבי, 2004.

והנה, ראו איך הדברים מתחברים: בשנת 2004 מציגים תלמידי שנה ג' בבית הספר למשחק 'בית צבי' את המחזה 'הדירה של זויה', בתירגומו של הכוכב העולה בשדה התרגום מרוסית, רועי חן. הנה מה שנכתב על המחזה ערב העלאתו בארץ:

 "הזמן הוא תחילת המאה העשרים לאחר המהפכה הקומוניסטית. זויה פלץ, אצילה לשעבר, בעלת דירה גדולה במיוחד, מחליטה לפתוח 'מתפרה'. לעזרתה נחלצים מאהבה המכור לאופיום וידידה הנוכל המקצועי. מדוע נחוצה עזרה כזו כדי לפתוח מתפרה תמימה? מדוע יש לשחד את ראש ועד הבית?

משום שהמתפרה, כך מסתבר, היא בעצם בורדל, בית זונות במסווה של סלון חברתי. מאוד לא קומוניסטי...

אל המתפרה של זויה פלץ מגיעים נכבדי העיר. טיפוסים מפוקפקים נמשכים לעבוד בה: סוחרי סמים סיניים, נשים עם בעיות כספיות ועוד.

האם 'המתפרה' תוכל להתקיים זמן רב מספיק עד שתחסוך זויה כסף ותברח לפריס הנחשקת? בולגאקוב, באמצעות זויה בונה מעין חיים מקבילים בקומדיה המטורפת הזאת שבה כולם מפסידים..."

וכך אנו מוצאים עיסוק יהודי ב"בורדל" הסובייטי, בהפרש של 50 שנה ויותר... הראשון יהודי שמתרגם מרוסית לגרמנית, והשני שמתרגם מרוסית לעברית. אבל ה"בורדל" נותר כנראה אותו בית זונות סובייטי עצמו!... וקסמו של האשף מיכאיל בולגקוב עדיין עובד!

* * *

תקוה וינשטוק

זיכרונות מלב העיר

אני אוהבת את הרחובות הישנים ובנייניהם המונומנטליים שהיו פעם לב תל אביב. אני זוכרת להם חסד נעורים. העיר נבנתה אז לרוחב, לא לגובה, הבתים לא הגיעו ליותר מארבע-חמש קומות ועל מגדלים לא חלם איש. ברחוב נחמני למשל (היום – מי מכיר מי יודע ?) – מהרחובות הנחשבים של העיר הלבנה, קמו מיבנים עצומים למראה. בראשית שנות העשרים עדיין היה נחמני (כינויו של פרשן התנ"ך משה בן נחמן, 1194-1270 מגדולי ההלכה בדורו) בשולי העיר. ממנו והלאה השתרעו חולות ושקמים. אך עד מהרה הפך הרחוב למרכזי. בנחמני 34 הקים התעשיין אריה שנקר את מפעל "לודזיה", ואחריו צמחו בתי מגורים מסוגננים. בנחמני פינת שדרות רוטשילד הוקמה וילה של בצלאל יפה, ממנהיגי היישוב, ולא הרחק ממנה התגורר במעין טירה הסופר ש. בן ציון, אביו של נחום גוטמן. גם משפחת חבס, משפחתה של הסופרת ברכה חבס, בנתה כאן בית. גם הרב הראשי עמיאל התגורר באזור. הרבה "סלבס" – כפי שאנו מכנים אותם כיום – הקימו באזור בתי מידות, כשכל בית ייצג את תפישת העולם של בעליו.

לי מוכר ביותר הקטע של נחמני מאחד העם עד מלצ'ט. בנחמני פינת אחד העם 34 ניצב בניין עצום ומרשים. הקים אותו ב-1925 האדריכל יוסף ברלין, להזמנת יהודי מארמניה מאנוסיחין, שיעברת את שמו שובר השיניים לאברהם נושא חן. הבית נבנה בקווים ישרים סימטריים ומודרניים אולם בפתחו התנוססו שני עמודים "דוריים", זכר לעולם שחלף. שלוש קומות הבית השתרעו על שני רחובות ונועדו להשכרה. כל דירה הכילה חמשה חדרים, מרפסת וחדר שירות אחורי, ממנו הועלו המצרכים ישר לדירה.

באגף אחד בקומה הראשונה התגורר הרב יעקב פרידמן, מצאצאי האדמו"ר מסדיגורה, ובאגף השני, בדירה שנראתה לי כחסרת סוף, חי אפרים שחור, יבואן של תרופות ופרמצבטיקה, עם רעייתו ושלוש בנותיו. השחורים הם משפחה דתית ענפה ומסועפת, ותיקה בארץ. אחת מבנותיה, פנינה שחור, תל אביבית אף היא, נישאה ליעקב הרצוג – בנו של הרב הראשי ואחיו של הנשיא – תלמיד חכם שכיהן כשגריר ישראל בארצות שונות ונודע ממשפט הראווה בו גבר על פרופסור טוינבי, בשעתו מגדולי המקטרגים על ישראל.

בשנות השישים התחלפו הדיירים בבית והוא הפך לבית משרדים. הקומה השלישית, למשל, שימשה למשרדים של "השומר הצעיר" וחברת "בגד עור", אבל גם הם נטשו אותו – הבניין כבר היה מיושן וצדדי ונמכר לקבלנים שנודעו כפעילים למען הציבור אבל חוקי השימור טרם נודעו אז, המרפסות נאטמו בשמשות ואופיו המיוחד של הבית אבד. זמן קצר כאלו היתה לו עדנה, עד שנעזב כמעט לחלוטין וכיום שוכנים בו רק משרד או שניים. שלט גדול מכריז כי הבניין בשיפוצים. אם כך, פיסת ההיסטוריה הזו לא תיהרס.

ובאותו עבר של הרחוב, בנחמני 23, ניצב עוד בית קולוסאלי. גם הוא יליד 1925 וגם הוא משתרע על שני רחובות, מנחמני עד מלצ'ט 41. הקים אותו יהודי אמריקאי שעיטר את חלל הכניסה של הבית בציורי קיר של ארץ הקודש. הבית משמים, ורובו ריק מדיירים אך חייו לא תמו. הבניין עובר עתה שיפוץ נרחב ( המתעניין בציורי הקיר שקישטו פעם דירות בתל אביב, יבחין בין הפיגומים בכותל המערבי ובקבר רחל). כאן התגוררו מנחם (ושמא מרדכי) אילון, מנהל בית ספר גדול בעיר, ורעייתו דבורה אילון סירני. דבורה היתה אשת לפידות, מורה לטבע ב"הרצליה" הזכורה לכל תלמידיה ולאחר מכן נציגת ישראל לענייני נשים ליד האו"ם. היא סיירה בארצות רבות ואף חיברה עליהן ספרים.

פעם ראיתיה פוסעת ברחוב שקועה בהרהורים. "אני רוצה לנסוע לטיול בחו"ל," אמרה לי, "אבל אינני מוצאת לאן. כבר הייתי בכל הארצות..." בעלה הראשון היה אחיו של אנצ'יו סירני, הוא נספה בתאונת בית. בתם, עדה סירני, היתה חברת כנסת.

וממול, בקומה שנייה של בית צנוע במלצ'ט 3, חיתה בסוף ימיה מאניה ביאליק, אלמנת המשורר.

בפאתי הבית הגדול במלצ'ט יוצרים נחמני ובצלאל יפה מעין קודקוד של משולש שצלעו הארוכה היא שדרות רוטשילד. מהשדרה זורמים שני הרחובות מערבה, לכוון הים (ואליו אינם מגיעים). נחמני הוא רחוב ארוך למדי שראשיתו בדרך בגין וסופו ברחוב מזא"ה. בצלאל יפה מתחיל ברוטשילד והוא הרבה יותר קצר, מתעקם ונראה כסרח עודף של נחמני. שלא כרחובות הרגילים המקבילים – ועוד בבית הספר למדנו כי קוים מקבילים לעולם אינם נפגשים – נחמני ובצלאל יפה דווקא נפגשים. פשוט, הם אינם מקבילים. הם הותוו בשיטה הראשונית של תל אביב. אחר מלחמת העולם הראשונה כבר הקימו רחובות בשיטה חדשה ומקבילה.

שני הרחובות נפגשים בכיכר אלברט, הכיכר הקטנה ביותר בעיר –פחות משבעים מטר אורך וכ-15 מטר רוחב, מגודרים בעמודי אין-חנייה. כל-כולה שני עצי פיקוס ענפים, עמוד תאורה, אשפתון וזוג ספסלים מחוברים והעיקר: לוח נחושת שחרוט עליו בעברית ובאנגלית: "אלברט הראשון 1875-1935 הוכתר כמלך הבלגים ב-1905. הוא כונה המלך האביר בשל גבורתו במלחמה העולמית הגדולה. ב-1933 ביקר בתל אביב והתארח אצל מאיר דיזנגוף, שהיה קונסול כבוד של בלגיה בישראל. אלברט הראשון נספה בתאונת טיפוס הרים. ב-1934 החליטה מועצת עיריית תל-אביב-יפו לקרוא כיכר זו על שמו. אלמנתו, המלכה אליזבט, חסידת אומות עולם, הצילה יהודים רבים במלחמת העולם השנייה. עד מותה ב-1965 פעלה רבות לקידום האמנות והתרבות."

מלחמת 1914-1918 אכן כונתה "מלחמת העולם הגדולה" ורק אחרי מלחמת 1939-1945 הוסב שמה ל"מלחמת העולם הראשונה." לעומת זאת התואר "מועצת עיריית תל-אביב-יפו" אינו מדוייק: הלוח נקבע בימי המנדט, כשתל-אביב ויפו היו ערים נפרדות ללא מועצה משותפת.

רוטשילד-נחמני-בצלאל-יפה צופה אל משולש אחר, בעצם מרובע: צומת נחמני-מלצט-בצלאל-יפה-ומונטיפיורי. פה, בנחמני 20, ניצב בית הפגודה, בית יחיד במינו בעיר ובארץ כולה. הבניין הגדול המשתרע עד רחוב בן זכאי – שלוש קומות נרחבות, קומה רביעית קטנה וגג משופע –היווה סנסציה בתל אביב של פעם. מי בקר אז ביפן וראה פגודה ועוד מפוארת כל כך? זה בית חלומות שהקים ב-1925 – שנת שיא הבניה בנחמני – מוריס בלוך, אלמן יהודי אמיד שהיגר בראשית המאה העשרים לארה"ב ובתום מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ. הוא הזמין תוכנית בנייה אצל אלכסנדר לוי, אדריכל נודע בשעתו, שבנה בין היתר את בית האונייה באלנבי. התוכנית לא נראתה לבלוך והוא התקשר עם אדריכל אמריקאי ממוצא יפני. הלה שירטט בניין שקוויו אמריקאים. עירית תל אביב פסלה את התכנית מ...היעדר מרפסות (אותן מרפסות שכעבור שנים מיספר נסגרו וסופחו לשטח הדירה). בלוך חזר ללוי. הלה התקין בבית מערכת הסקה וכן מעלית – המעלית הראשונה בבית פרטי בעיר. מין כלוב עם כיסא מתקפל שהספיק לשניים, וילדי תל אביב עמדו לידו בתור ל"סיבוב".

בלוך, איש נדיב וציוני נלהב, הועיד שתי דירות בבית לקרובי משפחה פליטי שואה. הוא עצמו התגורר בקומה השלישית, באותה קומה גרה גם סוכנת הבית שדאגה לנקיון ולמזון. מעל מרפסת דירתו התנופפו שלושה דגלים – של ארה"ב, בריטניה ושל ההסתדרות הציונית. בלוך נפטר ובנותיו לא נשארו בארץ, והבית המיועד לשימור ניצב שומם שנים רבות. ב-1988 נמכר לאיש עסקים שבדי והוכנסו בו מיטב השכלולים העדכניים: בריכת שחיה וסאונה, אמבטיות אליפסיות, חדר זכוכית ואח לחורף. כיום מתנוסס הבית בכל הדרו וחזר להיות בית חלומות.

לאחרונה שוטטתי במחוז זה של נעוריי. אז היה נחמני מהרחובות המרכזיים, הומה ומלא חיים, לב תל אביב. יכולת להשיג בו כמעט הכול, ואם חסר משהו עברת כהרף עין לעורק הראשי בעיר, לרחוב אלנבי. אבל מהו אלנבי כיום? רחוב לביגוד ולצעצועים זולים בדרך לשוק הכרמל. הכרמל מולך עדיין על קיבת העיר.

כיום נחמני הוא רחוב נידח למדי. לא ממש דרום העיר אך חולית הקשר בין הדרום למרכז. ערבוביה של ישן וחדש. בתי המידות שנדמו בעיניי לסלעים איתנים, מרוקנים ועזובים אך אינם נהרסים ואולי עוד צפוי להם עתיד, וודאי כרובע נוסטלגי. נחמני 25 ו-27 כבר נהרסו ובמקומם יקום מלון בוטיק. אופנת הבוטיקים תופשת תאוצה. המלונות הקטנים והיקרים הללו אוהבים רחובות ישנים ובתים עתיקים. המלון ייקרא, איך לא, "קינג אלברט".

נחמני 22 ניצב עדיין על תלו אבל מראהו מעורר רחמים. במבנה הגדול היו חנויות מתחת לפני הכביש. למיטב זכרוני – חנות של חשמלאי וחנות דגים. באותם הימים היתה בכל אזור בעיר חנות לדגים חיים ויכולת לאפסנם באמבטיה עד שבת. היום כמעט ופסו חנויות אלו מתל אביב וגם במרכולים אין דגים טריים, אולי משום שהדגה בחופי הארץ התמעטה ואולי משום שתחזוקתם דורשת טיפול יתר. יחיד כמעט המציע דגים חיים הוא שוק הכרמל. החנויות בנחמני 22 שייכות כבר להיסטוריה אולם על הקיר עדיין נותר הכיתוב מימי המנדט: "ווץ' יור סטפ!" – בתרגום חופשי מאנגלית "זהירות מדרגה!"

החדש מככב אף הוא באזור. קפה "נואר" מרחוב אחד העם התרחב גם על נחמני ולידו מתחדשת "טברנה ודליקטס מונטנגרו", כפי שמודיע שלט. ומזה כמה שנים ניצב במונטיפיורי 46-48, מול כיכר אלברט, מבנה מעניין שמאחרי שמשותיו הרחבות מפכה מזרקה וגדלים עצים ובכניסה אליו אוסף של ציורי אורי ליפשיץ שהלך לא מכבר לעולמו. כאן עמד בית שתיכנן האדריכל דב כרמי בסגנון הבאוהאוס. הבית נהרס והנה במקומו הקים בנו, האדריכל רם כרמי, בית משרדים מודרני עשוי זכוכית שחזיתו מטויחת לבן בסגנון הבאוהאוס.

מיד אחריו, במבנה נושן חמוד, ממוקמת "עלמא מכללה יהודית" ולידה, בבצלאל יפה 6, בית הספר "אחד העם", בזמנו בית ספר מרכזי גדול וכיום בית ספר לבנים של החינוך החרדי. ובפינת אחד העם מתנוסס עדיין "בית הנביאים" המעוטר בדמויות של נביאי ישראל.

תל אביב הנה עיר צעירה יחסית, רק קצת יותר מבת מאה. בין תושביה כיום יש שגילם כגילה. אבל פה ושם כבר יש לה דפי היסטוריה שכדאי לפקוד. נחמני הנו אחד מהם.

כמה מפרטי המידע המופיעים ברשימה נלקחו מהספר המצויין "תל אביב עיר גלויה" מאת יוסי גולדברג / שולה וידריך / ד"ר עירית עמית כהן.

* * *

הודעה לתקשורת בעניין שריפת המסגד

מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, מוקיע ומגנה בחריפות את הצתת המסגד בטובה זנגריה.

מעשה מתועב זה, בעיצומם של עשרת ימי תשובה, מנוגד לערכי המוסר האנושי, היהודי והציוני.

מעשה זה, המזכיר מעשים אנטישמיים נגד העם היהודי בגולה, ממיט בושה על כל יהודי.

מגילת העצמאות מבטיחה שהמדינה היהודית תיכון על יסודות החירות, הצדק והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל, חזון של אהבת האדם ואהבת הגר.

מי שביצעו את המעשה הנפשע, לא פגעו רק בתושבי טובה זנגריה, אלא בכל תושבי הגליל, בני כל הדתות והעמים.

אורי הייטנר

מנהל מרכז "יובלים"

054-6780476

אהוד: סליחה שאני נשמע לך כאחד הביריונים המנוולים של "תג מחיר", אבל מדוע לא פירסמת הודעת גינוי דומה וחריפה לא פחות על מה שקרה בשבת האחרונה בהפגנת דגלי אש"פ והשקרים הנוראים ושנאת ישראל של המפגינים הערביים בסכנין שבגליל הישראלי שלנו?

בעיניי זה גרוע ומסוכן לא פחות מהצתת מסגד! אבל ככה זה, כנראה, כשנמצאים במלחמת אזרחים, וכאשר הצד שלנו לא רוצה להודות בכך, ולכן משתיק, סופג ומתעלם, ועוד מתנצל ברוח "המוסר האנושי", שכנראה מחייב רק אותנו.

כל יום שני האחרון לא פסקו ההתנצלויות בתקשורת על הצתת המסגד. זוהי, תסלח לי, גישה גלותית. כאילו אנחנו כבר חיים כאן בחסדי זרים, במדינת כל אזרחיה! שרפו מסגד זה נורא. רצחו אב ותינוקו זה הרבה יותר נורא. רצחו משפחה שלימה וילדיה זה עוד יותר נורא! האם שמעת פלסטיני אחד מתנצל על כך ברוח "המוסר האנושי"?

ואולי גם תפרסם הודעת גינוי לשריפת בניין המועצה המקומית והמרפאה בטובה זנגריה? גם זה מעשה נפשע!

* * *

ידידיה יצחקי

מזון יקר למיליונים, עבודה זולה למיליונרים

האם תוכלו לנחש, מי אמר למי ועל מה את הדברים הבאים:

"המנהיג הדגול של מפלגת מגיני הסַחַר, ללא קשר למה שאתם חושבים או לא חושבים עליו, לא הותיר בליבי שום ספק במה שהוא עתיד לעשות בניצחון שלו, אם יזכה. אנחנו יודעים בדיוק למה לצפות – מפלגה מחויבת בגדול לבעלי עניין, מחושקת בידי קואליציה מפחידה, שחיתות מבית, תוקפנות במדיניות החוץ כדי לכסות על השחיתות, תחבולות של להטוטי מס, שלטון עריצות של מנגנון המפלגה; סנטימנטים בלי הכרה, פטריוטיות במידות אימפריאליות, יד פתוחה בתקציב הציבור, דלת פתוחה בפאב, מזון יקר למיליונים, עבודה זולה למיליונרים."

לא, זה ממש לא מה שחשבתם. זהו הנוסח המלא של נאומו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלתה האגדי של בריטניה בימי מלחמת העולם השנייה, שנשא בפרלמנט הבריטי לפני למעלה ממאה שנה, במאי 1905, ו"המנהיג הדגול" שעליו נסב הנאום אינו מופיע יותר בעיתונות של ימינו, שכן הלך לעולמו מזה עשרות שנים. היה זה הלורד בלפור, שלימים היה חתום על ההצהרה המפורסמת הקרויה על שמו, ובאותם ימים היה ראש הממשלה השמרני של בריטניה, ואילו וינסטון צ'רצ'יל הצעיר היה חבר פרלמנט מטעם המפלגה הליבראלית, שהיתה באופוזיציה.

נאום זה, לצידם של מאות נאומים אחרים שהשמיע צ'רצ'יל לאורך הקריירה הפוליטית שלו, נכלל בספר "לעולם לא ניכנע", מבחר נאומיו של צ'רצ'יל, שראה אור לאחרונה בעריכתו של וינסטון ספנסר צ'רצ'יל, נכדו של צ'רצ'יל הגדול, והופיע זה עתה בעברית, בתרגומה הרהוט והמוקפד של טלי יצחקי. כדאי לקרוא, זוהי קלאסיקה של הספרות האנגלית וספר לימוד מעולה להיסטוריה של המאה העשרים באירופה.

* * *

יצחק מאיר

נר אמונתו / על חנן פורת ביום קבורתו

אני יודע, שנים הרבה אני יודע, כי השכול היה סוללת הכוח שהניעה את חנן פורת להפוך את חייו לשליחות. הייתי שכן לניר עציון שנתיישבה בכרמל כישוב גל-עד לכפר עציון. כפרי, ימין אורד, היה סמוך. כשבאתי שם, סיפרו לי שלורנה וינגייט, אלמנתו של "הידיד", אורד וינגייט, שאלה את משה קול או את הנס בייט עליהם השלום, איפה תקים כפר נוער שינציח שם בעלה. "האיש היה גיבור מלחמה," אמרו לה, "ספוג יראת שמים, פסוקי התנ"ך היו כאברים הפנימיים בגופו. בכרמל קם ישוב המנציח את כפר עציון, קיבוץ שנוסד על ברכי האמונה באלוהי ישראל על ידי צעירים שחיו את השריפה שהשמידה את העם היהודי בגולה. הבחורים והבחורות שסיקלו את הרי יהודה מסלעי עולם, בנו בהר, למדו בו, לימדו בו את אצבעותיהם למלחמת מגן היו ספוגים אף הם פסוקים ופרקים וספרים של התנ"ך. הם הותקפו, לחמו, נפלו מות גיבורים. ניר עציון הוקמה על ידי השרידים הספורים של קרב הגבורה ההוא. אין כמקום ההוא עוד מקום בארץ להקים ישוב שינציח את אורד. אחוות זהויות היא."

לא יצאו ימים רבים וחשתי כי שרידי כפר עציון בניר עציון מספרים בשתיקותיהם סיפור אחר. המילים היו מילים של הרואיקה יהודית. הדקדוק היה דקדוק של עקדה. לא כל החברים בניר עציון היו שרידי הגוש. האמת, רק מעטים עד למאוד היו שרידים, מהם ארבעה גברים, נשים שחיו לאחר שפונו לירושלים כדי להינצל מן הטבח שאיים לבוא ואללי לא נמנע מלבוא, ילדים, מהם שנולדו כבר יתומים מהם שנתייתמו רק שנים ספורות לאחר שבאו לעולם. אלה, גם האנשים גם הנשים גם הילדים שהיו לגברים צעירים, אמרו הרואיקה, נשמו עקדה.

אני זוכר את חברי ורעי בנפש חנוך אחימן נוחו עדן, שהיה ארכיטקט אוטודידקט ובנה את בתי הישוב וגם חלק מבתי כפרי שלי, רכון לילות על גבי לילות על תוכניות שהכין לבניית בניין מידות שתוכנן להיות מרכז רב תרבותי בעיבורה של ניר עציון. הייתי בא אצלו מדי פעם. ועדות מוועדות שונות שמקימים אותם תמיד במשקים ובישובים כפריים, היו זירה לויכוחים קשים על הקונצפט הארכיטקטוני של המיבנה. היו כמובן גם התנגדויות שנבעו משיקולים ענייניים שונים, אבל יותר מכל הפריעה לחברים שלא היו שרידי הגוש העובדה כי הבניין תוכנן להידמות למזבח. חנוך בנה לו כבש מרשים כדי שלא יעלו במעלות אל גג המרכז. הוא לחם כארי במתנגדים. התפשר בנושאים ענייניים אחדים. על הכבש לא התפשר. כפר עציון היא עקדה אמר. איך אפשר לזכור עקדה ולא לבנות לה מזבח. חרף כל ההתנגדויות הלך המבנה וקם, מרשים, גדל מימדים, אנדרטה בלב יישוב שהיה לאנדרטה וסירב לחיות יום יום את התפקיד שכתבו דברי הימים לאנדרטאות. הבניין היה כמעט גמור כשפרצה מלחמת ששת הימים. הגוש שוחרר.

יתומי הגוש בניר עציון נשבעו מיד ללכת להרי יהודה ולברך "ברוך מציב גבול אלמנה" במקום בו עמדו הישובים שחרבו. המזבח של חנוך אחימן נשאר בשיממונו. אף על פי שהיה קרוב לגמר, הוא לא הושלם. הצעירים, בניר עציון והיתומים ברחבי הארץ, לא רצו מזבח. הם רצו אמת בניין. לא היה אפשר לעצור בהם. היתמות היתה כהשבעת שיקום, לא כנדר זיכרון. חנן פורת היה אחד מהם. אולי המסוער בהם, הקשוב ביותר לשבועה הזאת שכבשה אותו גם לפני שהגוש שוחרר, אבל עכשיו, שלכאורה אפשר היה לקיים אותה, לא היה כוח ביד אף אדם בעולם לדבר על ליבו ועל לב הצעירים האחרים לחכות, להניח לשלטונות להבטיח עורף מדיני ביטחוני, חוקי. היתמות היתה חזקה מכל. היא פינתה את הנשמה משיקולי מדיניות וחקיקה כאלה או אחרים וכבשה את חוקת ארץ ישראל השלימה והמליכה אותה על הצעירים האלה. הם רצו מלכות. לא עקדה.

 חנן היה מן הצעירים היוקדים ביותר בחבורה הקטנה המושבעת הזאת. הוא סיפר לחבריו, כך העידו, כי כאשר שכב פצוע ומלאך המוות אורב לו ליטול את נשמתו ברגע בו ייאפסו כוחותיו, ראה את השכינה מתגלה ומבטיחה לו כי היא תקיים אותו ובלבד שייטול בידו את הלפיד ובראשו האור הזוהר של הרוא"ה, הרב קוק, וילך כשלוחה של ההשגחה העליונה להציב גבול האלמנה לא רק בכפר של האבות המומתים, אלא בכל יהודה ובכל השומרון. הוא נשבע, סיפר לפי אותה עדות, וחייו נהיו קודש לקיום השבועה הזאת, והאור האיר עיני צעירים רבים שראו את המראות שהוא הראה להם והלכו אחריו.

אבל זאת לא היתה כל האמת. שוחחתי לא שיחה אחת עם מציבי גבול האלמנה, גם עם חנן, גם עם אחרים. דומה היה בעיניי כי הם עצמם לא ידעו לגלות את כל התהומות שגאו בחובם. כפר עציון נפלה שלוש שנים, בתש"ח, 1948, שלוש שנים אחרי שתמה מלחמת העולם ונבלמו מגרסות ומשרפות השואה. שרידי הגוש, שהיו גם שרידי השואה, לא יכלו להשלים בליבם עם הרצף הנורא הזה של העקדה. לא הרואיקה ראו עיניהם. שואה בשואה נגעה. לא היה סבך. לא היה איל נאחז בקרניו, לא באירופה ולא בהרי יהודה. היתה עקדה בלי הקול של "אל תשלח ידך אל הנער." הוא נאלם דום.

חנן ורעיו דימו לשמוע את ה"אל תשלח ידך אל הנער," אבל הם היו מוספגים בחרדה הנוראה של השרידים שהעידו על הקורבן שלא חדל להישחט. הם גדלו לתוך העקדה וגם אם נעוריהם הלוהטים הוליכו אותם להכות אותה שוק על ירך בהצבת גבול האלמנה, השואה לא הרפתה מהם. הם לא ידעו. הם לא ניכסו גם אם אולי צפה הידיעה ועלתה מתהומותיהם. הם התחילו להתוודע לכך מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר כשהיו לאבות, כשבא הסתיו לתוך חייהם, כשהעבר כבש לעצמו את שביליו בתוואי שלעולם לא נמחק. זאת לא היתה עקדת יצחק. לא האב הקריב את הבן. הבן עמד על עקדת האב.

יכול להיות שאי אפשר היום להשלים עם כוחה של הסמיכות בין אושוויץ לבין כפר עציון. זה כל כך שונה. כפר עציון היא כל כך לא שואה. המלחמה על כינון מדינה יהודית בארץ ישראל היא כל כך לא תבוסה של גולה לרגלי מגפיה השחורים הממוסמרים של תאוות עקירת היהודים מן העולם. לעולם לא תחדל יתמות מן הארץ, ולא ייכלא השכול, ולא תיתום האלמנות, אבל יתמות ושכול ואלמנות שהתה בשואה ושהנה, שלוש שנים אחרי שכתבו עליה מן השמיים כי עליה להיגמר, העלו מן השמיים קורבן את כפר עציון ואת יישובי הגוש ואת הנעורים של הרעיות, ואת הילדות של היתומים, הנשמות לא יכלו לסתום את התהומות ולעומקם נטפו השתיקות והתמיהות שנאצרו שם ולא יבשו לעולם.

אני זוכר, בימים האחרונים של 1993 ביקר ראש הממשלה המנוח רבין בבריסל. בין ישיבה לישיבה ובין אירוע מדיני לבין אירוע מדיני, היו לי עימו שיחות אישיות על מיני הא ועל מיני דא מזדמנים במלונו בבירה. באחת מאלה, איתן הבר ייבדל לחיים ארוכים היה כמובן נוכח, שאלתי אותו את מי מכל חברי הכנסת של המפד"ל, שהציקה לו אחרי חתימת הסכמי אוסלו הצקות הרבה, הוא מעריך ביותר.

הוא שאף שאיפה עמוקה במיוחד בסיגריה הנצחית שלו ואמר: " חנן פורת," שהיה גדול המציקים שלו. שאלתי אותו, אם כי לא הייתי מופתע, למה חנן והוא אמר, "כי הוא מאמין באמונה שלימה במה שהוא עושה. יכול להיות שהוא טועה, יכול להיות שלא, הוא משגע אותי, הוא מגיע מתפרץ נכנס, דורש גוער, אבל אני סולח לו. האמונה שלו עושה אותו ליחיד במינו."

 יצחק רבין לא היה מוטרד באותה שעה בהרהורים על גוש עציון שנפל, ועל היתמות, ועל העקדה, אבל אני, לימים, כשסיפרתי על כך לחנן, לאחר רצח רבין, לו לבדו, לו בארבע עיניים, אני הרהרתי בכל אלה ואמרתי לחנן, שהוא ואני חלקנו, הוא על דעותיי ואני על דעותיו, ושהוא ואני כיבדנו זה את זה, הוא אותי על שירי "לאש הכבושה" ואני אותו נאמנותו לשבועתו, כי אני יודע כי האב המת של רעיו הוא נר אמונותיו. הוא לא השיב לי. לא אמר דבר. שתק. שם את ידו על כתפי. הביט בי ופנה ללכת. הלך.

הוא לא יחזור.  

אהוד: קרוב משפחתי צדוק ראב, שניצל מהשואה ברכבת קסטנר, היה מלוחמי גוש עציון, נפל בשבי הירדני – וחזר רק לאחר שחרור השבויים. הוא זכה לאריכות ימים, היה "הסבא של עצמונה", שבה חי עד לפינוי עם משפחת בנו יחזקאל ראב. בתו של צדוק, אסתר, נשואה לרב יואל בן נון.

* * *

פרופ' רובי סייבל

הפלסטינים והבקשה להכרה במדינה:

היכן נמצאת המדינה?

פרופ' רובי סייבל, מרצה לחוק בינלאומי, האוניברסיטה העברית, ירושלים. שימש בעבר כיועץ משפטי של משרד החוץ הישראלי.

פרשנים מדיניים כתבו כי על אף העובדה שנאומו של הנשיא עבאס בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר כלל התקפה עוקצנית על ישראל, הנאום כלל גם ויתור היסטורי על השאיפות הטריטוריאליות הפלסטיניות לשטחים שמעבר לגבולות הארבעה ביוני 1967.

מחמוד עבאס אכן ציין בנאומו כי הבקשה למתן מעמד של חברה באו"ם הומצאה "על בסיס הגבולות של ה-4 ביוני 1967, עם ירושלים כבירתה של המדינה העתידה לקום." קביעה זו זכתה לחיזוק כאשר עבאס הוסיף כי "מטרתו של העם הפלסטיני היא מימוש זכויותיו הלאומיות, הבלתי ניתנות לערעור במדינתו העצמאית פלסטין, עם מזרח ירושלים כבירתה, אשר תשתרע על כלל שטחי הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית ורצועת עזה, שאותן כבשה ישראל במלחמת יוני 1967.

לניסוח זה נוסף נספח אשר דרש "את השגתו של פיתרון צודק ומוסכם הדדית לסוגית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטה 194, כפי שהדבר מנוסח ביוזמת השלום הערבית."

בשונה מן הנאום, הבקשה שהומצאה הלכה למעשה על ידי הפלסטינים מתחילה בהצהרה אשר לפיה הבקשה לקבלת מעמד של חברה מבוססת על שני מסמכים, "החלטה מספר 181 (II) של העצרת הכללית של האו"ם מתאריך 29 בנובמבר 1947, כמו גם הצהרת העצמאות של מדינת פלסטין מתאריך 15 בנובמבר 1988."

הבקשה שהומצאה למוסדות האו"ם כדי להתקבל כחברה אינה מתייחסת כלל לקווי 1967 או לגבולותיה של המדינה הפלסטינית. במכתב למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אשר צורף כנספח לבקשה, כותב מחמוד עבאס כי "הרוב המכריע של הקהילה הבינלאומית הביע את תמיכתו בזכויותינו הבלתי ניתנות לערעור כעם, לרבות למדינה, על ידי הענקת הכרה בילטראלית במדינה פלסטינית על בסיס גבולות ה-4 ביוני 1967, עם מזרח ירושלים כבירתה." במילים אחרות, המכתב מציין כי הקהילה הבינלאומית תומכת בעיקרון של קווי 1967, אך הוא שוב אינו מציין מה הפלסטינים עצמם רואים כגבול שלהם. כמו בנאום, המכתב מוסיף ומציין כי הבקשה להתקבל כחברה מבוצעת בהתאמה עם זכויותיהם של הפליטים הפלסטינים על פי החוק הבינלאומי וההחלטות הרלוונטיות של האו"ם, ובכלל זה בהתאם להחלטה 194 (III)."

מן ההיבט החוקי, אין הפלסטינים חייבים לציין בבקשה זו להכרה בפלסטין כחברה בארגון האו"ם מה הם מעריכים כגבולותיהם. עם זאת, לשני המסמכים אליהם הם מתייחסים בבקשתם, הלא הם החלטה 181 (תוכנית החלוקה משנת 1947) והצהרת העצמאות הפלסטינית משנת 1988 אין כל קשר לגבולות 1967. הצהרת 1988 נוסחה בעמימות במתכוון בכל הנוגע לגבולות, תוך שהיא ציינה, "הקמת מדינת פלסטין בטריטוריה הפלסטינית שלנו עם בירתה ירושלים (אל קודס א-שריף)."

תוכנית החלוקה של שנת 1947 המליצה על גבולות, אשר, בין היתר, העניקו כמעט את כל הגליל ואת באר שבע למדינה הערבית המוצעת והוציאו את ירושלים הן מן המדינה הערבית והן מזו היהודית. תוכנית החלוקה של 1947 נדחתה בזמנו הן על ידי הפלסטינים והן על ידי כלל מדינות ערב.

העובדה, אם כן, כי שני המסמכים דלעיל הם היחידים שאליהם ניתנה התייחסות בבקשה הפלסטינית שהופנתה לאומות המאוחדות בשנת 2011, היא בחירה בלתי מוצלחת, בנוסף להיותה עובדה הקוראת תיגר על הדעה הרווחת, אשר לפיה ויתרו הפלסטינים באופן רשמי על כל תביעה לשטח מן התקופה שקדמה לחודש יוני 1967. בנוסף, ההצהרה משנת 1988 ציינה באופן מפורש כי "מדינת פלסטין היא מדינה ערבית, חלק בלתי נפרד ובלתי ניתן לחלוקה מהאומה הערבית." לנוכח התבטאות פלסטינית זו, הופכות השאלות באשר לסירובם העיקש של הפלסטינים להכיר בישראל כבביתו הלאומי של העם היהודי לנוקבות במיוחד.

הסוגייה החשובה הנוספת העולה בבקשה הפלסטינית לקבלת הכרה במדינה, היא הדרישה, כי בנוסף למדינה הפלסטינית יהיה חייב להינתן פיתרון לבעיית הפליטים הערביים "בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 194." החלטה זו של האו"ם המליצה על כך כי "יותר לפליטים, אשר יהיו מעוניינים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, לעשות כן במועד המוקדם ביותר שבו הדבר יהיה בר-ביצוע."

העמדה הפלסטינית גורסת כי המונח פליט חל על צאצאי פליטים, וכי לכן קיימים בעת הזו כ-5 מיליון פליטים פלסטינים. הפלסטינים ציינו, בה בעת, כי הם אינם מצפים לכך שישראל תקלוט הלכה למעשה חמישה מיליון ערבים פלסטינים, וכי הם נכונים לנהל משא ומתן על יישומה של סוגייה זו. עם זאת, הם ממשיכים לדרוש כי ישראל תקבל את העיקרון של החלטת האו"ם מספר 194 וכי היא תיאות לנהל משא ומתן על פי החלטה זו. נראה כי בנוסח בקשתם לאומות המאוחדות הם מדגישים זאת כתנאי בל-יעבור.

למרות שלמראית עין הוא מגביל את הדרישות הטריטוריאליות הפלסטיניות לגבולות 1967, בדיקה מדוקדקת יותר של הטקסט מצביעה על כך כי הפנייה הפלסטינית לאו"ם בבקשה להכרה במדינה כרוכה בתנאים ובדרישות שעלולים להעלות קשיים עצומים בכל משא ומתן עתידי.

בנאומו בפני העצרת הכללית הזכיר הנשיא מחמוד עבאס את הנושאים "ירושלים, הפליטים הפלסטינים, התנחלויות, גבולות, ביטחון ומים" אשר בגינם יהיה חייב להתנהל משא ומתן בין הצדדים. סוגיות אלה יוכלו להיות מיושבות אך ורק באמצעות משא ומתן, והמצאת הבקשה הפלסטינית לאו"ם, על מרכיביה המטרידים, אינה עומדת להפוך את התהליך הזה לפשוט יותר.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ביום כיפור אנחנו דורשים –

צום חברתי!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

1. מיהו הררי שנפל?

בשלהי שנת 1918, לאחר שפתח-תקוה חדלה להיות בקו-החזית – חוזרת אסתר בת ה-24 עם בני-משפחתה מתל-אביב לבית ברחוב ביל"ו. אחיה ברוך שב חולה מגלותו בלבנון ובכפר-סבא, ומתחיל להתאושש, אביה מחלים מכוויותיו הקשות בפרדס, וכמוהו מחלים גם אחיה אלעזר בן ה-18, שבתקופת המלחמה נפל לבאר וצלעותיו התרסקו.

קרוב לשנה היא יושבת בבית – סתיו, חורף ואביב תרע"ט, ובתקופה זו היא עובדת כניראה כספרנית בספריית המושבה. על הדף, שצידו האחורי הוא טיוטת-עיפרון של ההספד על חברתה שושנה בוגין, רשמה אסתר בדיו שני טורים: "הוצאות חודש שבט / הכנסות חודש שבט". הסכומים נקובים בגרוש מצרי, המטבע הנהוג בארץ תחת השלטון הצבאי הבריטי. חודש שבט מקביל לפברואר 1919, לאחר שובה של המשפחה מ"גלות" תל-אביב. ההוצאות כוללות: קניית שני ספרים, נקיון החדר, זכוכית למנורה, ווים לדלת, "לתימני קטן", "מכתבים מבטחים", נייר ומעטפות, נפט, בלוק, פנקס, נייר, פנקסים לקטלוגים ותיקון מנורה. הסכומים הם בשיעור שבין 3 ל-15 ג"מ, ובטור ההכנסות נרשם: "מס קוראים 333 ג"מ", כמעט פי שלושה מסך כל ההוצאות, אך שכר-עבודתה של אסתר אינו כלול בהן.

בשלהי הקיץ או בסתיו 1919 שבה אסתר לבן-שמן, הפעם כמורה, ושוהה שם כניראה עד שלהי קיץ תר"פ, 1920. על כל פנים, בסוף אוקטובר 1920 היא כבר נמצאת שוב בפתח-תקוה.

ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם, לבקשתו, בפברואר 1971, משרטטת אסתר את דיוקן עצמה באותה תקופה:

המלחמה נגמרה –

רומאנים אחדים היו לי והכל על טהרת המופשט – עם "חוויות וסבל", והאובייקטים היו נהדרים שופרא דשופרא –

משהו היה בי שהיה מרחיש כבוד וגם פחד בפני דבר "לא מובן" וזאת היתה המשוררת בכוח שכבר היתה בי. אחד נפלא אמר לי: "אני לא יודע כיצד אעשה אותך לאשתי ואת יצור מופלא כזה!"

אני בולעת ספרים בגרמנית בצרפתית מגלה את הספרות הרוסית בתרגום גרמני – כותבת שירים בהשפעת משורר ששמו ולטר קלה מזדהה עימו, מגלה את ורלן את בודלר – את הספרות השוודית בתרגום גרמני, מתמלאת כבלון מתנפח – ורוצה להתפוצץ – דחף של כתיבה "גם אני יכולה לכתוב דברים יפים" כך אני אומרת לעצמי ומתחילה – והדברים דלים ואינם משביעים רצון – תמיד אני מוצאת בהם את דברי האחרים, "זאת לא את" היא המימרא שלי וכך אני מחפשת ומחפשת – נמשכת אל סופרים מזדהה גם עם אישיותם ומרגישה: כאן מקומי – אבל מנסה גם להיות כנרית – לא הולך, מרגישה שאילו נתנו לי לעלות על במה הייתי רוקדת את עצמי הייתי מביעה את האש שבי את העדנה ואת השאיפה אל הנשגב בתנועות גופי שהיה בתקופה זו יפה להפליא.

תופרת לי בעצם ידיי שמלות מיוחדות במראיהן ורוצה להיות ציירת והדחפים תוססים ואני שוכחת שאני אישה –

*

באביב 1919 כותבת אסתר טיוטת סיפור, המצוייה בשנייה מ"מחברות 'קמשונים'"; בראש העמוד נרשם: "להררי שנפל." – ובסופו: "אביב. 1919". על פי תוכנו, נופיו, ותיאור רכיבתה של המספרת על הסוס – מתרחש הסיפור בפתח-תקוה, שבתקופה זו אסתר עדיין שוהה בה.

את הסיפור מעתיקה אסתר לנקי בדף נפרד, שם הוא מקבל צורה של פואימה; מן ההקדשה "להררי" נותר "ל-ה." בלבד, ועל הדף נמצא רשום בעיפרון, בכתב-יד שונה: "יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על-פי התוכן."

סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, המבוגרים מאסתר, שאולי להם היא מגישה יצירת-ביכורים זו לחוות-דעת, כפי שהיא עתידה להראות להם את שירה הראשון, בעת טיול בכרם שקדים בפתח-תקוה, באביב 1920 או אולי 1921.

השדות

ל-ה. שנפל.

אלופי!

מפני שהשדות מלאים שירה והיום יום אביב נפלא, פרחים בכל, השדות הומים מגוונים –

ואור השמש זורם בטמפו של חג על המרחבים הגדולים – לכן אני אכתוב לך מכתב.

על חורשות אספר לך, הרועדות באור, על גיאיות מגחכות חרש ועל גבעות גבשושיות-חן על גוף האדמה השחורה; ונמתחת האדמה, נמתחת לה לאין-סוף – והשמיים מכחילים כמים שוקטים על עצמם.

צהריים.

האהוב, חם ועומד מבטך עליי – מה היה לך?

עיניך טבולות שמש, שקופות-ירוקות ...

צעיפים נעים פתע בבדולח האוויר.

ייכנף היום. גבעות מרכינות כתף ורנות באודם ערב, חורשות נמוגות באור, ענפי עצים יחידים נעים על האפר, על הדרכים נמתח צל, בידואית וכדה מבשרים לילה ...

עיניך – אלופי, עיניך, הוי אל תתנם בי.

ליבי קן חבוי בין צאלים, ועיניך –

גלי עוז ישטפוני, ועל האופק יעלו סלעי מגור שחורים-כחולים כשני חיות; ולרגליהם מדורות אדומות ורחבות – הסב עיניך מעליי – כי לא אוכל שאתן. מה היה לך, מה היה להן? – הוצפו טל לילה – העיניים, זוהר לח מאיר בהן, שכורות אור-ליבן ורוויות כפרחי-לילה, כבדי טל – כאגמים נחים לאור כוכבים, הטביעוני העיניים – ארום על פני מים שוקטים מאירים וליבי לך פתוח ...

ציף, ציף, ציף ...

על הלבן ארכב היום

בין עשבי בר, שיחי מנטה וגזעי אוקליפטוס

שוט וטוס את צווארו אחבק

וידיי הקופאות מצינת בוקר אחמם בנשימת אפו

ואת רגליי היחפות אלחץ אל צלעותיו הרועדות

הוי מה ירטיבו הענפים שערותיי

ציצי בר מצליפים טל על רגליי,

מה תמהה החורשה והעמק נמתח

הוי ה"לבן", את פניי ברעמתך אטביע

את רגליי אל מותניך הדקות אלחץ

שמש בוקר עליך הלבן ועלי החומה ...

עייפתי ורגליי רועדות.

האלוף, הנה זאת לך הבאתי,

בשטף הרכיבה תלשתי, סרפד נודף ריח חריף לך הבאתי, את אצבעותיי צרב ובעורי חתך, הנה טיפת דם על קצה העלה ...

האם אין זה ריחני,

האלוף?

ואולם עם ערב אל השדות אצא והבאתי לך פרחים – הסכת, הנה אביא לך פרחים מנחה ...

זלזלים ארוכים ודקים, שושנות מים, והיצנטים כחולים –

על מצחך להוט שמש יום – ארעיף

ובא הלילה, והיה אל כל אשר יפול מבטך

וטבע בגביעי היצנטים הכחולים ונח;

ואד הנהר יעלה לובן מאחורי החלונות הגדולים

והאוקליפטוסים רוחשים ונדמים

מה רחבים כרי האחו, האלוף, מה רחב! –

העין טובעת במרחק – כצלצלים אני במרחב הירק

חזק אתה ויפה פה על ידי האלוף

גמישה וגבוהה אני על ידך במרחב הירוק –

מיהו הררי שנפל? האם הוא ה"האלוף" שבו מאוהבת הכותבת? האם הוא שומר שדות בפתח-תקוה? האם שומר בשם הררי נהרג באביב 1919 במושבה או במקום אחר בארץ? – האם המסופר כאן קשור לעלילת סיפורה המאוחר "ימים ירוקים", שנדפס לראשונה ב-1952?

על כל אלה אין לי תשובה.

עם זאת, מן הבחינה השירית ניראה כי הפואימה "השדות" קודמת לראשוני שיריה המקוריים של אסתר, כי כאן עדיין רב הפאתוס על "טביעת האצבעות", על הניגון – שעתידים בתוך זמן קצר לתת את הייחוד לשירתה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מבלי להפחית כהוא זה בחומרת המעשה של הצתת המסגד בכפר הבידואי טובא זנגריה ותגובתם האלימה של תושביו – כדאי לא לשכוח מה קרה כיומיים קודם בגליל, הנתון כבר כנראה במלחמת אזרחים בין יהודים לפלסטינים אזרחי ישראל – בהפגנה בסכנין שבה נישאו דגלי אש"ף וטורקיה והושמעו נאומי שינאה והסתה נגד ישראל וכל זאת מבלי שאיש ייתבע על כך לדין ומבלי שהמשטרה תעז להיכנס אל תוך הכפר! ככה זה במלחמת אזרחים. לא נעים להודות אבל האלימות והטרור פורחים כצמחי רעל בשני הצדדים. והעתיד עלול להיות הרבה יותר גרוע ומזל שיש עדיין באמצע הרבה יהודים וערבים, הרוב – שמעדיפים לחיות יחדיו בשלום.

* ובכן, זו היתה התגובה ההולמת של אנשי הכפר טובא זנגריה, שעליה לא תמצאו שום מילת גינוי בשום כלי תקשורת ישראלי, והפושעים לא ייעצרו ולא יובאו לעולם למשפט, כמו שלא הובאו עד היום פורעי הפוגרום הערבי ביום כיפור בעכו –

"בהמשך הלילה [יום שני, 3.10] אף הציתו המתפרעים [תושבי הכפר] את בניין המועצה המקומית של הכפר שנשרף כליל, וכן את המתנ"ס והמרפאה. מידת הנזק עדיין אינה ידועה."

אז מה? אז אנחנו כבר הבטחנו שבעלות של מיליוני שקלים נבנה להם מחדש בכספי המיסים שלנו, לא שלהם – את המסגד, את בניין המועצה, וגם את המתנ"ס והמרפאה! כי אנחנו פוסעים על הקליפה הדקה של מלחמת אזרחים, שעומדת כל רגע להתפקע ולפרוץ במלוא עוצמתה! ולכן לא הנשיא, לא הרבנים הראשיים, לא כל מי שנזעקו להפיס את דעתם של תושבי טובא זנגריה לאחר השריפה, לא מצא לנחוץ להרים את קולו, באותה עוצמה תקשורתית, נגד שריפת בניין המועצה וגם נגד הניסיון לגלוש לכביש ראש פינה ולחסום אותו, ניסיון שאותו עצרה המשטרה באמצעים, שעליהם ודאי יועמדו בבוא היום השוטרים לחקירה מכובסת דמויית זו של ועדת תיאודור אור!

* עכשיו, ששער הדולר מטפס מיום ליום ומתקרב יותר לערכו הריאלי, שבעבר כבר היה 4 שקלים ויותר לדולר – עומדות לקרוס ההשוואות הדמגוגיות של מחאת האוהלים ושל הסטודנטים הישראליים להוזלת הקוטג' ושל התקשורת ההיסטרית – שטענו כי מחירי מוצרים בארה"ב זולים בהשוואה אלינו! – ואפילו עשוי להתברר כי במקרים רבים כאן יותר זול, בגלל התייקרות הדולר! – מצד שני, שערו הגבוה של הדולר עתיד לגרום לעליית מחירים גדולה של מוצרי ייבוא רבים, שעד היום נהנינו משערו הזול! – ובמקביל גם מתברר שבנק ישראל לא הפסיד כאשר קנה כמויות עצומות של דולרים כאשר שערם היה נמוך!

* תודה מיוחדת לכם אהודים יקרים, מישראל הר על מאמרו של ידידי יוסי אחימאיר וכן גם של דרור בן ימיני ותמיד יש מה לקרוא בגיליונות מכתב עיתי חדשות בן עזר שיהיה לכל העורכים והקוראים צום קל והרבה שנים טובות ומהנות.

* שלשום, יום ב' בצהריים, שמענו ראיון חי בקול ישראל עם פרופ' אביה ספיבק על הנושאים העומדים ברומו של סדר היום החברתי והפוליטי, ואף כי אמר שאינו פוליטי, הנה חרף פרופסוריותו הוא לא נשמע אדם חכם במיוחד – אבל מאוד פוליטי.

* אנחנו לא חדלים להתבלבל מדברי המומחים ובעיקר הלא-מומחים המורעפים עלינו בכל אפיקי השידור העברי וגם בעיתונות הכתובה – מהקוטג' החברתי ועד הגרעין האיראני, מטרכטנברג ועד פרשת קו 300, מפינוי שדרות רוטשילד מעשרות חסרי הדיור הוותיקים שפלשו לשם ועד היעדרם של המנהיגים מחוללי "המחאה" הזו מהשדרות באותן שעות – וכל אלה יחדיו והרבה פרשנויות אחרות – יוצרים לנו במוח בלבולת שכזו – שלבסוף נדמה לנו שמה שהיה הוא שיהיה, ויש לקוות שרק לא יהיה יותר גרוע, ושאנחנו אמנם לא מבינים הרבה אבל גם השאר שמדברים וכותבים וחוזרים שוב ושוב על סיסמאות חבוטות, גם הם לא ממש מבינים או שרק נדמה להם שהם מבינים – כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, והיה אפשר באנרגיה המיותרת שבוזבזה על "המחאה" הפאתטית הזו ליצור לפחות כמה מגוואט חשמל.

כן, ה"מפגינים" ליכלכו, חירבנו – והעירייה צריכה לנקות אחריהם בעלות של עשרות אלפי שקלים מהמיסים שלנו, אזרחים ובעלי עסקים – זו תמצית "המחאה" המתפרשת לכל עבר ומצליחה לזמן חדשותי קצר לשגע את המדינה ולהפוך חובבנים אחדים בעלי שכל מוגבל וחוצפה אדירה – לידוענים!

* מאמרו של פרופ' שלמה אבינרי ב"הארץ" מאתמול "ועכשיו קצת ריאליזם" היה חזרה מדוייקת על התיזה של ד"ר גיא בכור – שעדיף המשך "ניהול הסכסוך" על פני חתירה לשלום שאינו בר-השגה, חתירה שרק מקצינה את העמדות. ראוי היה לפרופ' אבינרי לתת את הקרדיט לד"ר בכור ולא לכתוב את מאמרו כמי שהגה לראשונה את הגישה הפרגמטית הזו של "ניהול הסכסוך".

* "תנובה פירסמה אתמול את הדו"חות הכספיים שלה, בעקבות הלחץ הכבד עליה ומסקנות ועדת טרכטנברג. הנתונים חושפים את העלייה ברווחי תנובה, מהפסד תיפעולי של 32 מיליון שקל ב-2007, לרווח תפעולי של 710 מיליון שקל ב-2010. הרווח הנקי של תנובה ב-2010 הסתכם ב-517 מיליון שקל. הכנסות החברה הגיעו ל-7.2 מיליארד שקלים." ["הארץ", 5.10].

וזה באמת לא בסדר. בכל העולם מענישים על כך! צריך להחזיר מיד את תנובה למצב של הפסד תיפעולי, לעשות לינץ' במנהלים הפושעים שהביאו אותה למצב של רווחיות, לרסק את החברה, לפרק אותה, להפוך את אלפי עובדיה ואת אלה הקשורים בה למובטלים, להרוס את ענף הרפת התלוי בהצלחתה, ולייבא את כל תוצרת החלב שלנו מארה"ב, כולל הקוטג' שאינו קיים שם בכלל כי אין עוד בעולם גבינות לבנות שוות ערך וטעם לקוטג' שמיוצר במחלבות ישראל! יש להלאים את כל התעשיות בישראל ולהחזיר אותן להנהלת התעשייה ההסתדרותית שהגיעה להישגים מופלאים של הפסדים כבדים על חשבון הציבור!

* בדרכנו ברחוב גורדון לשחייה בחוף גורדון (שהוכרז כאחד משני החופים הטובים ביותר בישראל) היו המידרכה והירידה לחוף מוצפים בכרטיסי-ביקור צבעוניים שעליהם מודפס פנים, אחור וציצי, בעברית ובאנגלית: "חדש בארץ. טיפולי קצף מפנקים ממבחר מטפלות איכותיות ומפנקות. חוויה מטריפה. 054-935-79-06." וחשבנו שאם יש בין הנמענים שלנו הורים או סבים לתינוקות, שעליהם לעשות להם אמבטיה ולרחוץ אותם בקצף, זו יכולה להיות אפשרות רחיצה ממש מטריפה, מה עוד שיש בכרטיס הדגמה צבעונית של שתי בחורות יפות, אחת בהירה ואחת כהה, שרוחצות זו את זו בהרבה קצף ובלי כעס!

* כמדי תקופת זמן נזקקת מערכת הצינורות האינטרנטיים של "חדשות בן עזר" לניקוי יסודי, ובייחוד שכמויות רבות מאוד של טינופת ופגלת, כמו זו של חיימקה שפינוזה וד"ר י"ז – עוברים בהם וסותמים אותם. בשנים קודמות היינו משיגים בארץ פועלים סיניים קטנים שהיו זוחלים עבורנו בצינורות ומנקים אותם עבורנו במברשות שיניים זעירות. לאחרונה הכביד משרד העבודה הזרה את ידו ואינו נותן להם רשיונות. לכן נאלץ העורך לנסוע לסין עם מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ בכבודה ובעצמה ולנסות לגייס שם פועלים סיניים קטנים, ולהשאיר צוות מצומצם מאוד בארץ. אי לכך יופיעו בקרוב הגיליונות הבאים: הנוכחי – 684 ביום 6.10 ו-685 ביום 10.10. אחר-כך תחול הפסקה, וסביר להניח שגיליון 686 לא יופיע לפני יום שני, 31.10. אנא קחו זאת בחשבון נמענים וכותבים יקרים. אל תשלחו אי-מיילים בין ה-9.10 ל-26.10 כי לא יהיה להם מענה, והשתדלו לחכות בסבלנות עד אשר נייבא לכאן את הפועלים הסיניים הקטנים והם ישלימו את עבודת הניקוי של צינורות האינטרנט שלנו מן הפגלת שעלתה בהם. ככה זה כשמפרסמים מכתב עיתי לא מצונזר שיש בו הרבה גסויות שהנשים הצפון-תל-אביביות לא אוהבות כי הן שקועות רוב הזמן בספריו המרתקים של גרוסמן.

* אם היה בידינו לתת את פרס נובל לשלום היינו מעניקים אותו לחוסני מובאראכ. מעטים המנהיגים בעולם שעשו כה רבות למען השלום, כמוהו.

* * *

מועדון המכון:

חופש העיתונות וביטחון המדינה

המיפגש הרביעי בסדרת ההרצאות "קיר הברזל וביטחון ישראל"

אשר נערכת ב"מועדון המכון" של מכון ז'בוטינסקי, יתקיים ביום ראשון, 23.10.11, בשעה 18.00 בדיוק.

המיפגש יעסוק בנושא חופש העיתונות וביטחון המדינה,

וישתתפו בו שלושה מומחים:

תא"ל (מיל') אפרים לפיד – לשעבר דובר צה"ל

תא"ל סימה ואקנין-גיל – הצנזורית הראשית

גב' כרמלה מנשה – הכתבת הצבאית של קול ישראל

המיפגש יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

דמי כניסה – 55 ₪. / לחברי עמותת המכון – 45 ₪.

לחיילים במדים – הכניסה בחינם.

לפרטים ולהרשמה מראש: סוניה, מזכירות המכון, 03-5287320, שלוחה 4.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,275 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל