חדשות בן עזר

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מורחב מס' 685 מועדים לשמחה לחג סוכות

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתשרי תשע"ב, 11 באוקטובר 2011

עם הצרופות: 1. אסתר ראב עם תלמידיה בבן שמן, 1919. 2. תמונת משה כרמי בארכיון אסתר ראב. 3. תווית אתא משנות השלושים. מאוסף בית פישר קרית אתא, שלחה ניצה וולפנזון.

4. תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים – קובץ מתנה לחג סוכות.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סְתָיו בַּגּוֹלָן. // נפתלי רז: לזכר טהא מוחמד עלי, משורר פלסטיני ישראלי. // טאהא מוחמד עלי: נקמה. // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה, אוקטובר 1973. // עוז אלמוג: מוטציית המחילה הישראלית. // יעקב איצקוביץ: תקציב הביטחון: ההתנפלות עליו מוגזמת. // נתי מלאכי: סוכת האבלים. // מרית פינקל על שמעון פינקל: אבא. // אביאל מגנזי ובועז פיילר: מנשה צָדְקָה, המורה של שכטמן. [ציטוט ותגובת בן עזר]. // יהודה דרורי: 1. על החרם העלוב משוודיה. 2. נצחוננו במלחמת יום הכיפורים. // אלי מייזליש: בלוף ששמו פלסטין. // ישראל נטע: שני שירי פרדס מתוך קובץ שיריו החדש "השיר על הארץ". // יוסי שחר: ‏אל קובעי תג המחיר! // אורי הייטנר: 1. סקירת עיתוני יום הכיפורים. 2. יהודי חסר דת? 3. שתי תגובות לאהוד. // משה ברק: 2 הערות לאורי הייטנר. // איליה בר זאב: בדרך הבשׂמים. // יאיר גרבוז: בריא או לא בריא? // רותי האוסמן: "בסכסוך הזה אין מנצחים או מפסידים." // אלישע פורת: 1. משה ליפשיץ וברטולד ברכט. 2. חלילי-רוח. 3. אישור מפתיע. // שמואל אייל: גולדה אוייבת השלום? // עמוס גלבוע: השעה הקשה של עם ישראל.// מרדכי קידר: שאלות שאינן יורדות מסדר היום במצרים. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר, 2. האם מתלקחת שוב אהבת אסתר למשה כרמי בבן-שמן, ושם ואליו נכתבים ראשוני שיריה בשלהי 1919 וב-1920? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סְתָיו בַּגּוֹלָן

כְּמוֹ בִּשְׂמִיכָה שֶל פּוּךְ הַמְּלַפֶּפֶת אֶת בִּרְכָּיו

שֶל סַבָּא דְרוּזִי צְחוֹר שֵׂיבָה מִפְּנֵי צִנַּת הַשֶּלֶג

מֵלִיט עָנָן פְּלוּמִי אֶת מוֹרְדוֹתָיו שֶל הַחֶרְמוֹן

מֵעַל לַכְּפָר עֵין-קִינְיָה שֶבָּתָּיו קְרִירֵי הָאֶבֶן

מְקַנְּנִים צְפוּפִים עַל פִּי תְהוֹם יַרְקוּת הָעֵמֶק

שֶבָּהּ, כְּמַבְרִיחֵי גְּבוּלוֹת, מִכָּל פִּרְצָה שֶל תְּכוֹל

בְּרֶשֶת הַצְּלָלִים הַמְּתוּחָה עַל שְמֵי אוֹקְטוֹבֶּר

מִסְתַנְּנוֹת קַרְנֵי שִמְשָהּ שֶל חֲמִימוּת-סוֹף-סְתָיו

לַחְלֹק בַּלָּאט לִלְחִי הַתַּפּוּחִים הַמִּתְאַדֶּמֶת

בַּבֻּסְתָּנִים הַמִּתְפַּקְּעִים מִמֶּתֶק וּפִרְיוֹן

אֶת מַחְמְאוֹת הָאוֹר בִּנְקֹש הָרוּחַ כְּמִין דֶּבְּקָה

עַל רִבְבוֹת עָלִים, כְּבִמְצִלְתָּיו שֶל תֹּף-מִרְיָם.

וְעַל קַלְעַת נַמְרוּד הַנּוֹעֶצֶת שַאבְּרִיּוֹת צְרִיחֵי חָרְבוֹתֶיהָ בַּגֹּבַהּ

הַצָּלוּל וּמוּפָז בְּאֵינְסְפוֹר נִצְנוּצֵי הִינוּמָה אֲרָעִית שֶל מָטָר

מְתוּחָה בְּקִמְרוֹן-עֲנָקִים לֹא קַשְתּוֹ הַדְּרוּכָה שֶל נִמְרֹד גִּבֹּר-צַיִד

אֶלָּא כָּל תִּפְאַרְתּוֹ שֶל אוֹתוֹ הוֹקוּס-פּוֹקוּס עַתִּיק שֶקַּשְתּוֹ בֶּעָנָן

הִיא אִזְכּוּר אוֹת-הַבְּרִית בֵּין הָאֵל וּבֵין נֹחַ, כָּל סְפֶּקְטְרוּם סַסְגּוֹן יִפְעוֹתֶיהָ

שֶל פְּלִישַת קֶרֶן-שֶמֶש לִפְּרִיזְמַת הַמַּיִם שֶבָּהּ שְקִיפוּתוֹ שֶל הָאוֹר

הַמּוּדָר מִכָּל צֶבַע הוֹפֶכֶת בִּטְרִיק שֶל עוֹשֵׂה-לְהָטִים לַחֲמֵשֶת

שוֹשְבִינָיו שֶל הַיֹּפִי: חַכְלִיל וְצָהֹב וְיָרֹק וְכָחֹל וְסָגֹל.

שֶקֶט שֶל סֶרֶט אִלֵּם, שֶל חֲלוֹם, שֶל לְוַאי שֶתָּמִיד הָיָה כָּכָה

פּוֹרֵט פַּסְטוֹרָאלָה אַרְקָאדִית עַל כָּל מֵיתְרֵיהֶם שֶל חַבְלֵי-הַכְּבִיסָה

בָּהֶם נִנּוֹעִים בֵּין מַשָּב לְמַשָּב כִּדְגָלִים שֶל שְלוֹם-נֵצַח אוּטוֹפִּי

כָּאפִיּוֹת, סִירְוַּאלִים, שִׂמְלוֹת-הֵרָיוֹן, חִתּוּלֵי תִּינוֹקוֹת וְתִקְוָה.

וְרַק בְּמֶרְחָק קִילוֹמֶטְרִים סְפוּרִים מוֹסִיפִים גְּדוּדֵי אַסַד לִטְבֹּחַ

בְּחַמַא, בְּחוֹמְס וְדַמֶּשֶׂק אֶת אֵלֶּה שֶקָּצוּ בִּזְדוֹן הֶעָרִיץ

וְהַשֶּקֶט מַטְעֶה כְּמוֹ הַיָּם הָרָחוֹק הַגָּהוּץ לְמִשְעִי בִּלְטָפֶיהָ

שֶל רוּחַ מִשְיִית בְּעוֹד שָם, בַּמְּצוּלוֹת –

מַלְתְּעוֹת הַכְּרִישִים שוֹפְכוֹת דָּם.

* * *

נפתלי רז

לזכר טהא מוחמד עלי, משורר פלסטיני ישראלי

טהא מוחמד עלי נפטר אמש [יום ראשון] 2.10.11, בן 80, בביתו בנצרת

טהא מוחמד עלי נולד וגדל בכפר ספוריה בגליל – הכפר שעל מקומו הוקם מושב ציפורי. בהיותו בן 17 פרצה מלחמת העצמאות, ועלי ומשפחתו ברחו ללבנון. אחרי המלחמה פליטי ספוריה לא הורשו לחזור לכפרם, והמשפחה חזרה לגליל והתיישבה בנצרת. עלי פתח בשוק חנות למזכרות לצליינים, ובמקביל התחיל ללמוד שירה, למרות שלמד בבית-ספר רק 4 שנים. לאחר גיל 40 החל גם לכתוב שירה.

עלי כיהן בוועד המרכזי של רק"ח, אך פרש מהמפלגה ב-1990, לאחר שחלק אידיאולוגית על המשך האמונה בלניניזם. בשיריו ובסיפוריו כתב עלי על זיכרונותיו מהגירוש עם משפחתו מהכפר. עלי פירסם 5 ספרי שירה וספר סיפורים קצרים, כולם בערבית. כתביו תורגמו לעברית ול-8 שפות נוספות, כולל סינית, וב-2005 זכה בפרס טבע לשירה. עלי מת בביתו בנצרת אמש, יום א' 2.10.11, והותיר אחריו רעיה, שני בנים ובת.

אין דרך טובה להנציח את טהא מוחמד עלי מלפרסם אחד משיריו.

* * *

טאהא מוחמד עלי

נקמה

לִפְעָמִים

מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב

אֶת הָאִישׁ

שֶׁרָצַח אֶת אָבִי

וְהָרַס אֶת בֵּיתִי

וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה

לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם

הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.

שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי

וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה

וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ

מָצָאתִי נְקָמָה.

אֲבָל...

אִם יִתְגַּלֶּה לִי

בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב

שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי

אִמָּא

שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ

אוֹ אַבָּא

שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ

עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ

בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר

אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה

מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ –

אוֹ אָז

לֹא אֲהַרְגֵהוּ

אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.

זֹאת וְעוֹד...

לֹא אֲחַסְּלֵהוּ

אִם יִתְבָּרֵר לִי

שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת

שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה

וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ

אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ

וִילָדִים

שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר

וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ

יְדִידִים וּקְרוֹבִים

שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים

חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר

שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים

רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –

שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו

וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.

אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי

כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה

שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא

לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת

לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים

בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים

בְּלִי מַכָּרִים

בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה...

לֹא אוֹסִיף

לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ

לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה

וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.

רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:

אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ

כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב

וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי

שֶׁהִתְעַלְּמוּת,

בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא

סוּג שֶׁל נְקָמָה.

15 באפריל, 2006

מערבית: אנטון שמאס / מתוך: "שירים" מאת טאהא מוחמד עלי / הוצאת אנדלוס, מהדורה שנייה, נובמבר 2006.

אהוד: הקטע המצוטט לקוח מתוך המגזין האינטרנטי החשוב "על צד שמאל" בעריכת נפתלי רז. את טאהא מוחמד עלי היכרתי במסגרת המפגשים של סופרים ומשוררים ערביים ועבריים, כתבתי עליו, ואף היינו מוזמנים לצהריים בביתו בעת הכינוס בנצרת. הוא היה איש מקסים, וכמשורר, חסיד השירה הלוקאלית אשר לדבריו משתמשת בשפה ובביטויים האופייניים לגליל. חבל שהקשרים בין יוצרים משני העמים אינם נמשכים אלא אם אתה מסכים לצד הערבי.

* * *

אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

מתוך ספר שירים נידח שאזל "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר", אסטרולוג, 2005

* * *

עוז אלמוג

מוטציית המחילה הישראלית

מסורת יום כיפור היא אחת המסורות היהודיות המתקדמות והנאצלות ביותר בתולדות המין האנושי. חשבון נפש אישי הוא הבסיס להתפתחותו של המוסר הנאור ושל החתירה לידע ולאמת – המאפיינות את הציביליזציה המערבית. התרבות היהודו-נוצרית הדגישה את ערכי חשבון-הנפש וההודאה בחטאים ושגיאות, ואלה הובילוה להתקדמות אדירה בתחום זכויות האדם, המדע והאמנות. למרבה הצער הרחקנו לכת. לקחנו את המחילה והסליחה כל כך רחוק עד שבאופן פרדוכסלי הנתיב הזה עושה בשנים האחרונות "סיבוב פרסה" והופך לבלתי מוסרי. את התהליך המטריד הזה מובילים המשפטנים, שמאנֵי הפסיכולוגיה ובארוני התקשורת.

דוגמא ל"מוטציית המחילה" היא טקסי הסליחה של התקשורת החילונית. היא פיתחה בשנים האחרונות דפוס סיבובי מעין זה: קודם היא מוקיעה בשטחיות ובאכזריות "חוטאים" תורנים וכעבור זמן קצוב היא עורכת להם טקסי וידוי, סליחה ורחמים מזילי דמעות. כך היא גם ממחזרת את הריגוש המלאכותי של הכותרות לטובת "מולך" הרייטינג והקיטש (ראו כדוגמא ראיון "החזרת הכבוד" של יורם גאון ב"ידיעות אחרונות" לכבוד החג).

על פי התיאוריה הזאת אתם תחזו בעתיד הקרוב בכתב/ת של ערוץ 2/10/ידיעות אחרונות מראיין/ת את מרגלית צנעני. בכתבה האישית, החושפנית והצפויה הזאת – תוצג צנעני בפעם הזאת כקורבן רדוף ומסכן ששתו לו את הדם (כאילו איזו יד נעלמה סקלה אותה בכיכר השוק התקשורתי, עוד לפני שהשופט אמר את דברו, לקול תרועת ההמונים הנבערים). זו תהיה כתבת מחילה ומירוק-עוונות שתכשיר את הקרקע, לחנינה-תקשורתית שתכשיר את הקרקע לחנינת-ההמון, שתכשיר את הקרקע לחנינה-משפטית.

מדוע זה קורה? כי צנעני, כמו כל הכוכבים-קורבנות לפניה, הנפיקה תחילה רייטינג כ"רשעית פונקציונלית" וכעבור זמן היא תנפיק רייטינג כקורבן אומלל או למצער כמי שמעדה וחזרה בתשובה כיאה לטלנובלה.

בקיצור, כל אביר-תקשורת שהופך לרשע-תקשורת, מסיים כאביר-היגון של הטלוויזיה והעיתון, וחוזר חלילה האסון. כנאמר במקורות: "כי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי התקשורת, תִּטְהָרוּ."

* * *

יעקב איצקוביץ

תקציב הביטחון: ההתנפלות עליו מוגזמת

המחאה החברתית לאן?

אין ספק שהמחאה החברתית חשפה אתגרים וצרכים חברתיים בישראל, במיוחד כאלו ראויים ונחוצים, מהם בדחיפות, לתיקון שיפור ושינוי. זהו עיתוי היסטורי להיענות לרוב האתגרים. דו"ח טרכטנברג מצביע על תשובות חלקיות אפשריות לפתרון הרבה מהבעיות. פתרונות אלו כרוכים גם ובעיקר בהוצאה כספית. האתגר הלאומי הפך להיות מאין יבוא הכסף?

כדי ליישם תשובות ראויות לכך "האסימון צריך לרדת", האסימון של קונספציה משתנה. אחת מהן היא למשל, ההתנפלות על תקציב הביטחון, כמקור כספי עיקרי לפתרון החברתי. קונספציה זו חייבת להשתנות. ההתנפלות על תקציב הביטחון היא עניין בזוי מהיותה ריקנית דמגוגית וללא תוחלת. בהתבוננות על התקציב הביטחוני, יש גם למשל לבחון את ההוצאות להכנות להתמודדויות השונות העתידיות. האם לוותר על חלק מהן? על אילו? בכמה? מי יעשה זאת? והיה ונעשתה טעות בהערכות, אז מה אז? האם הכסף "שהלך" מתקציב הביטחון לאתגר החברתי, יחזור, בשעת משבר ביטחוני, לביטחון? כלומר, האם המחאה החברתית תהפוך להיותה כלא היתה? אז מדוע להתנפל על תקציב הביטחון?

בחיפוש אחר המקור הכספי, כמובן שיש לבחון גם את האפשרות בחסכונות התפעוליות האפשריות, בצה"ל ובביטחון כמו בכל משרדי הממשלה ללא הבדל. אחרי הכול, המדינה למשל מוציאה כ-16 מיליארד שקלים בשנה לתשלומי פנסיה. סכום פנטסטי ענק בהשוואה יחסית למדינות ה-OECD. לכן, יותר מכל יש לבחון מחדש את פתיחת תקציב המדינה במיוחד לבחון את הכנסות המדינה ולבחון את הוצאותיה כדי למצוא מקורות כספיים שונים למימוש הזדמנות היסטורית במימוש אתגרים חברתיים.

הטעויות של הנגיד סטנלי פישר

אלו הטוענים בעד שמירת תקציב המדינה, תקציב הדו-שנתי, כתקציב סגור, שאין לפתוח אותו, שאין להגדיל את ההוצאה, שאין לשנותו ברמת המאקרו, במסגרת הכוללת שלו, אולי מסתירים טפח אבל שוגים טעות חמורה. אפילו סטנלי פישר שוגה בהתנגדותו לפתוח את התקציב. הכיצד? להזכיר, סטנלי פישר לא חזה את המשבר הכלכלי העולמי. הנגיד פישר לא חזה את המחאה החברתית והשלכותיה הכלכליות. סטנלי פישר למשל גם לא חזה את המשבר הכלכלי של רודזיה, טרם חילופי השלטון, שם נולד וממנה נאלץ לברוח. ואלו הן רק שלוש דוגמאות מתוך נוספות. כל העובדות האלו נותנות סבירות גבוהה להנחה וגם לאנחה כי הנגיד סטנלי פישר טועה גם הפעם, פעם נוספת. איתו שוגים גם אחרים.

תקציב הביטחון והדירוג של S&P לרמה של A+

כל סטודנט מתחיל למנהל עסקים ואו לכלכלה, במיוחד בארה"ב, מכיר היטב את הדוחות של S&P כאלו המתחדשים חדשות לבקרים והמתארים לפרטים חברות שונות בכלכלה האמריקאית וגם העולמית. הדוחות משמשים גם לניתוח ביצועים ולבדיקת פוטנציאל של חברה זו או אחרת. ואמנם, רק לפני מיספר שבועות, חברת הדירוג S&P העלתה את דירוג האשראי של מדינת ישראל מרמה של "A" לרמה של ."A+" מהו הקשר בין הדירוג המעולה A+ לבין תקציב הביטחון?

בנימוקיה להעלאת הדירוג לישראל מציינת S&P כי הדרוג המעולה משקף את המדיניות המאקרו-כלכלית המעשית שבה נקטה ממשלת ישראל בתקופת המשבר העולמי. חברת S&P מדגישה את הצמיחה הגבוהה יחסית לעולם במשק הישראלי. החברה מצאה לנכון להדגיש שישראל נמצאת במסלול כלכלי שיש לתת בו אמון רב להמשכת הורדת נטל החוב הלאומי וגם לשיפור נוסף בהורדת גובה החובות החיצוניים של המדינה. ובמילים אחרות, מדינת ישראל קודם כל משלמת את חובותיה להלוואות שלה, ועושה זאת בצורה אמינה. תשלום חובות ראוי ואמין נובע גם מיכולת הכנסה וגם מניהול כספי ראוי. פרוש הדבר גם כי הממשלה מסוגלת לקחת על עצמה מחויבויות כספיות נוספות חדשות (הלוואות, אג"ח או אשראי וכדומה) כדי לממן את האתגרים החברתיים ההכרחיים החשובים לרבות לממון פרויקט הדיור לצעירים. אז מדוע להתנפל על תקציב הביטחון?

חברת S&P מדגישה בנימוקיה את הירידה ההדרגתית והעקבית בחובות המדינה. החלטה זו מציבה את ישראל בעמדה של כלכלה אמינה יותר ולכן היא מסוגלת לאפשר לממשלת ישראל לגייס חוב למימון פעולותיה החברתיות החדשות בגין המחאה החברתית, בריביות נמוכות יותר. בנוסף, דבר זה עשוי, לטווח הארוך, להפחית עוד יותר על הנטל של החזר החובות המוטל על תקציב המדינה. בשנת 2010 היוו החזרי החובות של הממשלה יותר מ-20% מהתקציב השנתי. אז מדוע להתנפל על תקציב הביטחון?

חברת S&P מחמיאה בנימוקיה למדיניות התקציבית של הממשלה, זו התומכת בהורדת היחס שבין החוב של ממשלת ישראל לגופים חיצוניים מחד גיסא, לבין רמת התוצר במשק (יחס חוב-תוצר) מאידך גיסא. כן מציינת S&P את ההכנסות הצפויות ממיסים המבוססות על תגליות הגז שיתמכו במגמות הכנסה אלו גם בעתיד. אז מדוע להתנפל על תקציב הביטחון?

עובדות מהכנסות והוצאות המדינה

הצמצום בגירעון תקציב המדינה הוא תהליך מגמתי מתמשך. הפעילות התקציבית מתחילת שנת 2011 ועד חודש אוקטובר, הנוכחי, מסתכמת בגירעון של כ-8 מיליארד שקל. הגירעון בתקופה המקבילה של 2010 הייה של כ-16 מיליארד שקל. כלומר, בערך מוחלט שיפור של כ-8 מיליארד שקל. מאידך, בה בעת שהמאהלים היו פרושים ברחבי הארץ, וההפגנות הענקיות התקיימו, נרשם גידול מדהים בהכנסות המדינה בשיעור של למעלה מ-7%. מדובר על מיספר לא מבוטל של מיליארדים של שקלים. אז מדוע להתנפל על תקציב הביטחון?

אין ספק, כי ישנם מקורות כספיים שונים, מחוץ לתקציב הביטחון, אשר יכולים לשאת בכבוד את מימון ההוצאות הכספיות הנחוצות כדי למממש את האתגרים החברתיים שעל סדר היום. ההתנפלות על תקציב הביטחון היא מוגזמת, שטחית ורדודה מלאה דמגוגיה.

* * *

נתי מלאכי

סוכת האבלים

אוֹמֵר לִי קָשִׁישׁ תֵּימָנִי אֶחָד:

"אָנוּ אוֹכְלִים מָרָק צַח תֵּימָנִי מְתֻבָּל בְּכֻּרְכּוּם צָהֹב

כְּנַף עוֹף אַחַת וְגוּשׁ תַּפּוּחַ אֲדָמָה יַחַד עִם לָחוּח טָרִי וּבָצָל יָרֹק

עַל מְנַת לְשַׂמֵּחַ אֶת נִשְׁמַת הַמֵּת

לְהַאֲכִילוֹ וּלְעוֹדְדוֹ עֶרֶב-עֶרֶב בִּזְמַן 'שִׁבְעָה'."

כָּךְ בְּיָד רוֹעֶדֶת

עִם מַקֵּל חָרוּט בְּשֶׁנְהַב פִּילִים.

מֵהָרַמְקוֹל בּוֹקֵעַ בֶּכִי שֶׁל גְּבִיר

בְּקִינָה שַׁבָּזִית.

הָאִמָּא הַחֲצִי תֵּימָנִיָּה שֶׁל הַנִּפְטָר

שֶׁלְּרֹאשָׁהּ עֲטוּפָה מִצְנֶפֶת

שֶׁלְּצַוָּארָהּ הֶחָרוּךְ מְמַשֶּׁשֶׁת

שַׁרְשֶׁרֶת כְּבֵדָה, נְדוּנְיָה יְשָׁנָה

מְסַפֶּרֶת לִי:

"בְּאֶל-חוּדֵידָה רָאִיתִי חַיִּים, רָאִיתִי מָוֶת בְּבֵית הַחֵמָר

שֶׁבּוֹ גַּרְתִּי, עָשִׂיתִי עֲלִיָּה עִם הַפַּחִים

וְקָבַרְתִּי שְׁנֵי בְּעָלִים, הָאַחֲרוֹן מֵת לֹא מִזְּמַן,

עַכְשָׁו זֶה הַבֵּן.

פֹּה זֶה הַגּוֹרָל, חָתוּם בְּקֶסֶת

בְּיָדוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס..."

לְעֵת עֶרֶב מֵעַל הַמַּאֲהָל מְרַחֵף לוֹ עֲטַלֵּף נַנָּסִי

לְהַעֲצִים אֶת הַתְּהוּדָה

בְּמִנְיָן שֶׁל עַרְבִית.

* * *

מרית פינקל על שמעון פינקל

אבא (על קצה המזלג)

אפילו לי, בתך, גם כיום קשה ההפרדה בין האב, האדם, והשחקן.

כאשר קראו רחוב על שמך, רציתי שיהיה כתוב "המלט עברי ראשון".

הייתי בת ארבע עשרה, בערך, כאשר אתה שיחקת את "המלט", ואני זוכרת את התרגשותך, את ההתרגשות של הבית כולו, את ההליכה על בהונות, אני זוכרת אותך מעתיק ושב ומעתיק את התפקיד, כשאתה קורא אותו בקול ולומד אותו בעל-פה ובקול רם, ונדמה לי שעד היום אוכל לדקלם את "מלים, מלים, מלים" או "יוריק המסכן" או "להיות או לא להיות."

אני עדיין מרגישה פיסית את החרדה וההתרגשות בליל הבכורה ורואה את חדר האיפור לאחר ההצגה, המלא בפרחים ובאנשים, שבאו לברך.

אני עומדת בצד ונדמה לי שאני מבדילה בין הברכות הבאות מן הלב, ובין אלו הבאות מן השפה לחוץ ויוצאות מן הקנאה וצרות העין של עולם התיאטרון.

אני מרגישה עצמי נעלבת ועצובה ביודעי מה רב המאמץ שהשקעת בתפקיד, ואני רואה את העייפות בעיניך. ואילו אתה מחייך אל כולם ואומר: "זה התפקיד הכי חשוב והכי טוב שעשיתי." לימים אני למדה, שכך אתה מרגיש חושב ואומר על כל תפקיד, והתפקידים הם רבים מאוד, ותמיד אנו נעים בין חרדה והתרגשות של לפני בכורה לדעיכה הבאה לאחר ההתרגשות.

ורק, כשנתיים לאחר מותך – אחרי מאות התפקידים ששיחקת, אחרי אחד-עשר הספרים שכתבת ופרסמת, אחרי פרס ישראל וכל הפרסים ואותות הכבוד שזרמו אליך, ואחר השנים שחיינו יחד בזקנתך, בחייך בתוך המשפחה, אני מגלה פתאום בספרו של יוסי בנאי, שגם אתה פחדת וגם לך היו חרדות. יוסי מצטט בספרו את אשר אתה כתבת באלבום שחקנים:

"אתה הבוחן לבבות ויודע ועד

יסורי לבטים של שחקנים יוצרים יש מאין,

תן לי הכוח לעמוד מול עלבונות, השפלות, קנאה וצרות עין

אצילות הקהל, טמטום הביקורת, זלזול החברה,

והשיכחה הכללית הצפויה לך בעתיד, כתמורה לעבודתך והגיגיך!"

אך כלפי חוץ, כל חייך מאומה מזה לא הראית ורק חזרת ואמרת לי: "כל שתעשי, תעשי הכי טוב שרק תוכלי."

אהוד שלום,

ביום א', ה-23 בחודש, כ"ה בתשרי, יימלאו 12 שנים לפטירתו של אבי שמעון פינקל. אני מצרפת משהו שכתבתי, אם תמצא לנכון ולראוי, אנא, פרסם קרוב לתאריך. (מתוך חוברת שכתבתי לילדיי ולנכדיי "רסיסי זכרונות") קרוב לתאריך.

תודה,

מרית פינקל

קבוץ חוקוק

* * *

נפתחה תערוכה חדשה

במוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב

30.3.12 -6.10.11

"א.ת.א סיפור על מפעל, אופנה וחלום''

התערוכה מוקדשת למפעל שהיווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ-ישראל ומדינת ישראל, סמל לאומי ופרק חשוב בביוגרפיה האישית והזיכרון הציבורי של רבים בישראל

אוצרים: מוניקה לביא, ערן ליטוין

פרטים נוספים באתר המוזיאון www.eretzmuseum.org.il

רח' חיים לבנון 2, רמת אביב. טל. 03-6415244

* * *

אביאל מגנזי ובועז פיילר

מנשה צָדְקָה, המורה של שכטמן:

"היה תלמיד טוב, לא מצויין."

פורסם ב- ynet ביום 5.10.11

מנשה צדקה, בן למעלה מ-90, העמיד דורות של תלמידי פיזיקה בתיכון "ברנר" בפתח תקווה. היום הוא הוציא את הרשימות וחיפש את תלמידו דן שכטמן, שזכה בפרס נובל. "עם הזמן תלמיד מתפתח, זה תלוי בתנאים ובסביבה שלו."

עם ההודעה על זכייתו של פרופ' דן שכטמן בפרס נובל בכימיה, רווה נחת גם מורה ותיק, מנשה צדקה, בן למעלה מ-90. לפני עשרות שנים היה צדקה מורהו של שכטמן לפיזיקה, מכיתה ט' עד י"ב. "יש לי רשימות של כל התלמידים במשך כל השנים," סיפר צדקה ל-ynet, "הסתכלתי בהן היום ואני רואה שהוא היה תלמיד טוב, לא מצוין, טוב יחסית לכיתה."

דווקא מפני ששכטמן לא היה המצטיין בתלמידיו, שמח צדקה עוד יותר על הזכייה. "כנראה שזה לא תמיד קובע, במשך הזמן תלמיד מתפתח. זה תלוי בתנאים ובסביבה שבהם הוא יימצא. לפעמים אדם רואה משהו שאומר לו הרבה ומתמיד בזה, זה מה שחשוב, כנראה הוא מאלה שהספיק להם להציץ ולהסיק מסקנות."

צדקה לימד במשך 40 שנה בתיכון העירוני "ברנר" בפתח תקווה והעמיד דורות של תלמידים, ביניהם רבים שהגיעו להישגים מדעיים. "כמובן שזו גאווה אבל אני לא תולה את זה בי, יש בי אולי פסיק מהזכייה," אמר צדקה, "אני מרוצה שלימדתי פיזיקה בצורה שתלמידיי היו מרוצים ממני ורצו להמשיך. יש בי התרגשות, אך היא לא היתה שונה אם ישראלי אחר היה זוכה."

אהוד: בטרם לימד המורה מנשה צדקה פיסיקה בתיכון "ברנר", הוא לימד פיסיקה בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. יום אחד, בשנת 1952 לערך, בחדר הפיסיקה, שהיה האחרון בקומה השנייה, קרא לי אל הלוח ולעיני כל הכיתה הנדהמת הפליק לי סטירת לחי עזה, על לא עוול בכפי.

מיד עזבתי את הכיתה וחזרתי הביתה והודעתי שאני בגימנסיה הפרועה הזו לא ממשיך ללמוד. אבי שיכנע אותי להמשיך, והוסכם בינינו שאם עוד פעם מורה נוקט כלפיי במכות, אני מחזיר.

ואכן, לא עבר זמן רב והמורה קלנר התנפל עליי במכות ובשריטות כי לדעתו לא הזעקתי בהפסקה, בתור תורן, את התלמידים ששיחקו כדורגל במגרש החול למטה – לסדר את הכיתה. בהם היה, אם איני טועה, גם שכני-לספסל יגאל מרכוס, לימים מראשי משטרת ישראל.

בעקבות הקטטה גורשתי מהגימנסיה, המשכתי ללמוד בבית והורשיתי להיבחן בסוף השנה, אבל אבי כבר רשם אותי ל"תיכון חדש" בתל-אביב, וזה היה המזל של חיי. ספק אם הייתי נעשה סופר ואולי גם קצת משורר – לולא הלימודים בשביעית ובשמינית ההומאנית-הספרותית של תיכון חדש אצל טוני הלה ויעקב בהט, וגם בזכות התלמידה התל-אביבית שישבה לצידי והתאהבתי בה.

בפרס נובל אמנם לא זכיתי, אבל נראה לי שגם אני, כפרופ' דן שכטמן – צריך להודות במידה רבה למורה מנשה צדקה, שכדבריו לא התפעל משכטמן – על שהגעתי לאן שהגעתי.

לימים הוזמנתי לאולם שרת בפתח-תקווה להרצות בפני תלמידי תיכון "ברנר" על י.ח. ברנר. בקהל היה המורה צדקה שהשגיח על תלמידיו, וכנראה היה גם אהוד עליהם. הוא לא הכיר אותי ואני לא מצאתי לנחוץ לגשת אליו.

בגימנסיה "אחד העם" ספגה גם פרופ' יפה ברלוביץ בנעוריה סטירת לחי – אך לא מהמורה לפיסיקה צדקה אלא מהמורה והשדרן הצעיר יוסף טרגין ז"ל [לימים עורך "עולם המדע" ב"קול ישראל" בשבתות], שהיה דווקא מורה חביב ואהוד אבל חסר ניסיון. יפה: "לא, אין בליבי דבר עליו. פשוט צירוף מקרים לא מוצלח. ישבתי בספסל הראשון בטווח ידו, וכאשר הכיתה הוציאה אותו מדעתו, הלחי שלי ספגה את כל כעסו ועלבונו." כנראה יפה ואני היינו הבריונים של הגימנסיה.

בת-דודי שמחה לבית בן עזר ראב, בתו של דודי ברוך, היתה נשואה לצבי שכטמן, ששינה לימים את שם משפחתם לשוחט. דן שכטמן, שגדל ולמד בפתח תקווה, הוא בנם של יצחק ונתניה שכטמן, שגרו בנווה-עוז. יצחק היה אחיו של צבי שכטמן-שוחט. רן שוחט, בנם של שמחה וצבי, נפל במלחמת יום הכיפורים בסיני. הוריו התגוררו אז בערד והיו מהמייסדים של מלון "נוף ערד"; הם הקדישו בכניסה לערד, ממערב, חורשת יער גדולה על שמו של רן. פרופ' דן שכטמן שמר על קשר משפחתי והיה בחגיגות וגם באבל של בני המשפחה שהלכו לעולמם – רן, שמחה, צבי, ובנם הבכור גיורא.

תודה ללוֹיָה אָבֶּל, בתו של אברשה פּוֹלָצֶ'ק מכפר סירקין, שהסבה את תשומת ליבי לצירוף המקרים; לחוה שחק, בתם הצעירה של שמחה וצבי שוחט-שכטמן, ובת דוד של פרופ' דן שכטמן; לרועי שוחט, בנו של רן ונכדם של שמחה וצבי, ולשלומית גיסין – שאישרו והוסיפו את הפרטים. אני לא היכרתי את משפחת יצחק שכטמן מנווה-עוז ונודע לי עליה רק בימים אלה, לאחר זכייתו של פרופ' דן שכטמן בפרס נובל.

* * *

יהודה דרורי

1. על החרם העלוב משוודיה

לי יש חשבון ארוך ולא סגור עם שוודיה שהיתה נייטרלית כביכול במלחמת העולם השנייה בעוד היא מזינה את מכונת המלחמה הנאצית בדלקים ובחומרי גלם במשך כל תקופת המלחמה הן בגלוי והן בסתר...

אגב, מי שרוצה לשמוע מיהם בדיוק השבדים ומהי שוודיה, שישאל את "אחיהם" הנורבגים (השונאים אותם בלב ובנפש, והם יודעים יותר מכולם מדוע...)

שוודיה היא מאוד לאומנית, יש לה צבא חזק ותעשיות נשק כבירות אף שאין לה אוייבים ואף שלא ראתה מלחמה בגבולותיה יותר מ-250 שנה. השילוב בין הלאומנות שלהם והמיליטריזם + הצדקנות ההומנית המזוייפת שהם מזילים סביבם, הוא סממן ידוע ל"נציונל-סוציאליזם" (נאציזם), כאשר יצויין לטובה שהצד הסוציאלי מיושם שם לתפארת – ולכן מושך כל שנה אלפי מהגרים מוסלמים עניים הרובצים שם והנהנים ממשמני הארץ הזו וממיסי תושביה – כפרזיטים לכל דבר.

המצב הנפיץ שנוצר כיום בשוודיה בגלל הגירה זו של ה"ג'יהדיסטים", הרואים במדינה נוצרית זו מדינת כופרים שחייבת בחוק השריעה (וכבר היו שם פצצות טרוריסטיות), וכפי שכבר נכתב במאמרים לאחרונה, המצב החדש הזה מביא את האוכלוסייה המקומית להבנה יותר טובה של העמדה הישראלית ביחס לערבים...

עובדה זו מוכחת בהכרזה האחרונה המגיעה משם על חרם על מוסדות אקדמאים ישראליים החתום ע"י 218 (?!) – חלקם אקדמאים וחלקם לא-כל-כך... חלקם פרופסורים זקנים וסניליים. וחלקם בעלי שמות ערביים... ראה קישור להלן לנוסח השיקרי והמשמיץ ולשמות שחתמו:

http://www.psabi.net/index_files/files/PressAcadBoycott11.pdf

שימו לב לעובדה המפתיעה, שבכל שוודיה, הפאשיזם האנטישמי השמאלני לא הצליח לגייס יותר מ-218 שמות!!! הם לא הצליחולקבל אפילו מאית אחוז בכל המוסדות האקדמאים. האם אכן שוודיה מתעוררת לנוכח הסיוט האיסלמי? תמהני?

2. נצחוננו במלחמת יום הכיפורים

עד כמה שהדבר נראה בעיניי מוזר, טען ידיד קרוב שהכותרת למאמר זה הינה מאוד פרובוקטיבית, כי ישנם רבים בציבור הישראלי שלא חושבים שמלחמה זו הסתיימה בניצחוננו.

ראיתי וקראתי את עשרות הכתבות והמאמרים על המחדלים במלחמה זו (בצד שלנו), אולם, לגבי, יש רק דבר אחד חשוב, מבחן התוצאה הצבאי !

כאשר משווים את נקודת ההתחלה של המלחמה: ההכנה, ההפתעה, הכוחות בשטח, והמנהיגות, (ולאף אחד אין ספק שעמדנו בנחיתות משמעותית בכל אחד מהמרכיבים הנ"ל) – הרי שתוצאות הקרבות היו מדהימות. הסורים בצפון הובסו, בדרום חצינו את התעלה וכיתרנו את חצי הצבא המצרי, ויחידות חלוץ שלנו הגיעו עד ל-50 ק"מ מקהיר. האמריקאים נאלצו להציל את המצרים... רבותיי, העובדות לא משקרות, ומלחמת יום הכיפורים נלמדת במרבית המדינות בעולם לאור "מבחן התוצאה" – דהיינו, הניצחון הישראלי המזהיר.

קמים המקטרגים הגדולים ואומרים: "אין הדבר כך, נאלצנו להחזיר את כל סיני..." – ברור לכל בר דעת שטיעון זה הוא מופרך. ראשית, מכיוון שלא היתה כאן החלטה צבאית אלא החלטה מדינית, ושנית, מכיוון שמעולם לא טענו לחזקת קבע בסיני. החזר סיני בא במסגרת "הסכם שלום" עם מצרים (שהבינה, לנוכח תבוסתה הצבאית כי אין לה כל דרך אחרת להתמודד עם מדינת-ישראל).

מצד שני, אני בהחלט מכיר בכך שבמלחמת יום הכיפורים (ולפניה) נעשו שגיאות לא מועטות ע"י הדרג הצבאי (וע"י הדרג המדיני), ושהלקחים משגיאות אלו עדיין לא מוצו במלואם, אבל... לבוא ולומר שמלחמה זו היתה תבוסה של צה"ל (כמו שבוודאי קראתם ושמעתם מכמה אקדמאים עלובים...) – זהו לא רק שקר גס, אלא בעיקר פגיעה במשפחות השכולות, ובכלל זה, הונאה ופרופגנדה למען האוייב, (ולמען קבלת הכרה אצל האקדמיה השמאלנית-האנטישמית בעולם...)

כדי להבהיר שוב את הנאמר פה, זה כאילו יקום מישהו ויאמר שארצות הברית הפסידה נגד היפנים במלחמתה במלחמת העולם השנייה.

ראו, בתנאי הפתיחה של המלחמה, היפנים פגעו קשות בצי האמריקאי בפרל-הרבור, כבשו את רוב המזרח-הרחוק, ולאחר מכן נלחמו כמו אריות על כל אי וגרמו לאמריקאים אבידות כבדות ביותר (ושגיאות האמריקאים בניהול המלחמה היו ממש נוראיות), אבל – במבחן התוצאה היפנים נכנעו ללא תנאי והפסידו... בכל-זאת עוד לא שמעתי שמישהו בארה"ב יקום ויאמר שארצות-הברית הפסידה במלחמה ההיא...

בסיכום, אני מתייחס שוב למזוכיזם המוזר במחוזותינו, הגורם למיספר אנשים מתוסכלים במדינתנו להפיץ שוב ושוב את מרכולתם הישנה, ובהתקרב מועד יום הכיפורים שוב לנסות ולהוכיח עד כמה הם עצמם חכמים, וכל צה"ל מטומטם... ובייחוד עד כמה אנחנו היינו גרועים במלחמת יום כיפור, וכי האוייב למעשה ניצח... בלה... בלה... בלה...

התעלמו מהם...

* * *

אלי מייזליש

בלוף ששמו פלסטין

תהליך הרסני

הבלוף הוא מצרך פופולרי לכל אורך ההיסטוריה. כבר בספר שמות חושד פרעה בבלוף העברי: "הבה נתחכמה לו..." – וכך הבלוף של הסוס בטרויה, ובמאות מקרים, מחניבעל ועד מבצע 'ברברוסה'. אלפי שנים והבלוף ממשיך להכות, כמו ביום-כיפור למשל, או היעדר הגרעין בעיראק, שגרם לבוש להסמיק מבושה.

וכאן, לפתח ביתנו, מתרקם והולך ונבנה מתחת לאפנו הבלוף הפלסטיני, כאילו יש ברצונם של ערבים אלה להקים מדינה ערבית נוספת בכל שטחי הגדה; לא ח"ו כמו השכן הסורי עם רודן רוצח המונים – אלא בבחירות דמוקרטיות, שוחרת שלום, או אפילו לבנות טכניון ולקבל פרסי נובל ככל העמים או כמונו.

האמנם זה המצב? או לפחות חלק ממנו – או כולו בלוף?

כל תלמיד תיכון מכיר ויודע משהו על תולדות הסכסוך העברי-פלסטיני מאז שחר הציונות והפרעות הידועות לשמצה: 1920-1, 1929, 1936-9 ["מדינה עברית – עלייה חופשית" בכרזות ההפגנה נגד שלטון המנדט] וכל מה שקרה ביניהן ברציחות ספורדיות; מתוכניתו של המופתי בשיחות עם היטלר, ועד למתקפה הערבית הכוללת שהחלה מיד לאחר כ"ט בנובמבר ושהסתיימה בתבוסה מוחצת של ערביי פלסטין וכל מדינות ערב שהשתתפו בפלישה.

לאחר כל תבוסה נוספת וחתימה על "הפוגה" או הסכמי שביתת נשק, לא הסכימו הערבים להכיר בקיומה של המדינה העברית שהפכה ל"מדינת ישראל" רשמית וחברה באו"ם, שנה לאחר שהוקמה ולא לפני.

שלושת הלאווים של חרטום מסמלים את הסרוב הערבי להכיר בקיומה של ישראל. החרטה ואיבוד השליטה על החרם הערבי והאמברגו של הנפט, ביטל כליל את המאבק של הערבים נגד ישראל, הן בחתימת חוזי השלום עם מצרים וירדן, והן בהיחלשות משטרי ערב, כמו תלייתו של רודן עיראק או בריחתו של מנהיג לוב וסילוקו המביש של מובארק – וזו רק תחילתו של תהליך שיימשך עשרות שנים, כפי שהחל התהליך ההרסני של קבלת עצמאות מדינית מידי בעלות הברית לאחר תבוסת האימפריה העות'מנית במלחמת העולם ה-1.

הביטוי "תהליך הרסני", לעיל, מצביע על הרס מתמשך והולך של זכויות אדם באותן מדינות, החל מסעודיה וכלה בלוב, סוריה-לבנון ומצרים. ועינינו הרואות היום את המראות של הרג ורצח אזרחים בארצות ערב או ארצות איסלמיות כמו פקיסטן ואפגניסטן – זאת הוכחה מוחצת שבלתי אפשרי לכונן דמוקרטיה או לפחות שלטון אזרחי אנושי בכל המדינות שהוזכרו לעיל. הסיבה? הסיבה פשוטה בתכלית: אנו, בני המערב לא יודעים לקרוא את תרבות המזרח ששלטת כאן ['דין מוחמד בסיף'], והיא תתמיד ולא תשתנה אפילו אם האו"ם יצביע נגדה.

לכן מדינת פלסטין מוחמדית ליד מדינת ישראל נובליסטית, אינה בת קיימא.

אם כן מדוע זקוקים הערבים לבלוף הזה ששמו 'פלסטין'?

התשובה היא כי הבלוף לא נועד כתחליף לטרור אלא כמכפיל כוח. יחד. הבלוף שהולך יד ביד עם תרבות ערב, זה נהנה וזה אינו חסר. במילים פשוטות: הבלוף כדרך חיים, למשל הצרחות: 'אללה הוא אכבר' של מתאבד ברגע שלחץ על הכפתור וירד לקבר כפתיתי בשר מעושן ולא לשמיים לחגוג עם 72 בתולות – זה חלק מהבלוף. כי להרוּג נערכת הלוויה ממשית על הקרקע, כשקרעי הגופה בארון עץ פשוט וזול לטמון באדמה – ואיש אינו מוזמן לטקס החניכה המינית בגן-עדן. אף אחד לא מוזמן אפילו ל"פיפ-שואו", להציץ בקטע מהחינגא דרך חור המנעול. אף אחד מהשהידים לא חזר להעיד על טקס החניכה. כולם יודעים כי זה בלוף.

גם מדינה קטנה כמו לוכסמבורג מתקיימת

כיום, כוחה של מדינת ישראל אינו רק חזק לעומת כל ערביי פלסטין, ישראל חזקה כיום בכל פרמטר ממרבית מדינות אירופה – להוציא את חמשת הגדולות: גרמניה, צרפת, אנגליה, ספרד ואיטליה. אנו שוכחים כי באירופה יש כ-40 מדינות. ישראל גדולה וחזקה יותר מ-30 כמו אלה. מרבית המדינות האלה נעות בין 2, 4 או 5 מיליון. אין כאן מקום למנות את 30 המדינות, רק אתחיל עם 3 הבלטיות בנות 2 או 3 מיליון, או המקדוניות: קרואטיה ובוסניה שהן פחות מ-5 מיליון או סלובניה עם 2 מיליון. אפילו אירלנד שתמיד מאיימת עלינו באו"ם מונה פחות מ-5 מיליון ותמיד על סף פשיטת רגל.

ישראל כיום מונה כמעט 6 מיליון יהודים – וזאת לאחר 63 שנות עימות והתשה מול הערבים וכאשר התחלנו עם חצי מיליון ב-48'. לעומת זאת כיום, בכל ארץ-ישראל המערבית, כולל עזה והגדה – יש בסך הכול 4.5 מיליון ערבים: מיליון וחצי בארץ, מיליון וחצי בגדה, ומיליון וחצי בעזה. הם מופרדים לשלושה אזורי מחייה שונים. פרודים ועוינים איש לרעהו. ערביי הגדה בהרי יהודה ושומרון מתנשאים מול ערביי החוף בעזה בעיקר, וגם מול ערביי ישראל שאינם תושבי ההר. לא מתחתנים איתם, כמו 'חסידים' שאינם נישאים ל'ליטאים', וכמו בעבר שאישה לבנה לא נישאה לכושי בארה"ב.

לעומת זאת, ערביי ישראל רואים את אחיהם בגדה וברצועה כמו קרובים רחוקים עלובי נפש שאין להם יכולת בכל סופ-שבוע לנפוש בצימר בגליל או 4 לילות ברודוס ב-400 דולר, או מינימום לרחוץ בסחנה או בכינרת. הערבי מכפר דבוריה למרגלות התבור נכנס בכל בוקר למשאית 40 טון, עושה כמה נגלות וחוזר הביתה עם אלפיים או שלושת אלפים נטו ביד. ליד הכפר חונים בשיירות עשרות כאלה. הערבי בעזה זוחל 30 לילות וימים במנהרות ומביא הביתה שני קילו פול מצרי. גם לערביי הגדה לא קל. לעמוד בתור ליום עבודה בבניין בהתנחלות – לא קל בכלל.

לעולם לא יוכלו שלשה עדרים אלה להתאחד, כאשר מולם עומדת מדינה אדירת משאבים עם לוויינים בחלל ואוגדות שריון ומטוסי F-15, מדינה שב-24 שעות מגייסת 300 אלף חיילים – כמו כל הצבאות של הולנד, בלגיה, דנמרק, נורבגיה ואוסטריה גם יחד.

מול כל זה חיים הערבים רק עם בלופים. כי מדינה היא מדינה אפילו אם היא קטנה כמו לוכסמברוג למשל [כשש מאות אלף נפש וכשליש משטח הגדה, אבל עם תמ"ג שהוא כמעט הכי גבוה בעולם ופי שלושה מהישראלי], אבל הפלסטינים שוגים כי ינצחו אותנו בבלופים, כפי שהם שוגים שיקימו מדינה בכל הגדה.

* * *

ישראל נטע

שני שירי פרדס

מתוך קובץ שיריו החדש "השיר על הארץ"

בהוצאת כרמל, ירושלים, 2011

נִיחוֹחַ הַפַּרְדֵּסִים בַּאֲדָר וְרֵיחַ הַפַּרְדֵּס בְּסֶפְּטֶמְבֶּר וְרֵיחַ הַפַּרְדֵּס בְּסוֹף אַפְּרִיל וְרֵיחַ

הַפַּרְדֵּס בַּגֶּשֶׁם אוֹ אַחֲרֵי הָרִסּוּס וְרֵיחַ הַגֶּזֶם הַיָּבֵשׁ בְּצָהֳרֵי יוֹם קַיִץ לוֹהֵט: חֹשֶׁךְ יִצְטַבֵּר

הַלַּיְלָה בֵּין הַשּׁוּרוֹת וּלְחִישַׁת הַפִיאָט הַיָּשָׁן תִּשָּׁמַע בֵּין הַשּׁוּרוֹת וְנִיחוֹחַ הַפַּרְדֵּסִים

בַּאֲדָר, בְּסוֹף אֲדָר

רֵיחַ הָאֶשְׁכּוֹלִיּוֹת בְּמַאי-יוּנִי רֵיחַ הַמַּשָּׁאִית עֲמוּסַת הָאֶשְׁכּוֹלִיּוֹת בְּמַאי-יוּנִי בַּעִקּוּל

הָעוֹלֶה מִן הַוָּאדִי עִם חֶדְוַת הַפַּרְדֵּס הַצָּעִיר: שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת נְטוּלוֹת דְּאָגָה שֶׁל

תִּינוֹקוֹת טָבּוּרִי: כָּל הַמְאַבֵּד עֵץ אֶחָד כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְנִיחוֹחַ הַפַּרְדֵּסִים

בַּאֲדָר, בְּסוֹף אֲדָר.

רֵיחַ הַפַּרְדֵּס בְּתַמּוּז וּבְאִיָּר וְרֵיחַ הַפַּרְדֵּס אַחֲרֵי הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן וְזַעֲקַת הַמַּשּׂוֹר בַּבֹּקֶר

בַּבֹּקֶר עִם רֵיחַ הָעֵץ הַמֻּטָּל לְרַגְלֵינוּ מוּבָס. רֵיחַ פְּרִיחַת הַלִּימוֹן הַקֵּיצִי בְּצֹמֶת, בַּבֹּקֶר,

וְרֵיחַ הַבְּרוֹשִׁים לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הָעַתִּיק וְרֵיחַ הָרָאוּנְדְאַפ לְיַד הַשִּיבֵּרִים וְנִיחוֹחַ

הַפַּרְדֵּסִים בַּאֲדָר.

כֵּן, בְּסוֹף זֶה תָּמִיד הָרֵיחַ הַמְשַׁגֵּעַ הַזֶּה,

הַבֹּשֶׂם הֶעָנֹג בִּלְחָיֶיהָ שֶׁל הָאָרֶץ,

שִׁירַת סִפְרֵי הַלִּמּוּד.

וּבְאֶחָד בִּשְׁבָט תַּשְׁסָ"ט, זוֹ שְׁנַת הַבַּצֹּרֶת הַקָּשָׁה, עָלָה הַכּוֹרֵת עַל הַפַּרְדֵּס:

חֶלְקָה שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ, אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת, סַהַ"כּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָׁה דּוּנָם.

הַכּוֹרְתִים, פּוֹעֲלִים קְשֵׁי יוֹם מֵאַל יָאמוּן בַּשּׁוֹמְרוֹן עָבְדוּ מֵהַבֹּקֶר

וְעַד הַחֲשֵׁכָה. הָעֵץ יֻעַד לְתַנּוּרֵי הַקָּמִין

שֶׁל הַקוֹלוֹנְיָאלִיסְטִים הַחֲדָשִׁים, הַשָּׁרָשִׁים לַפֶּחָמִים שֶׁל יוֹם הָעַצְמָאוּת.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּחֹדֶשׁ נִשְׁלַם הַמַּעֲשֶׂה. שׁוּרַת הַבְּרוֹשִׁים נִבְקְעָה.

הַנּוֹף נִשְׂרַף.

וּבְשָׁעָה שֶכּוֹרְתִין אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי

חֲבוּרַת פּוֹעֲלִים קְשֵׁי יוֹם מִכְּפַר לְיַד גֶ'נִין,

זַעֲקָתוֹ נִשְׁמַעַת מִקְּצֶה הָעוֹלָם וְעַד סּוֹפוֹ, וְאֶת הַמַּסּוֹר שׁוֹמְעִים

מֵהַפַּרְדֵּס וְעַד בֵּית הַקְּבָרוֹת: דָּן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשֵׁעַ וְסֶפִי זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

וְיוֹאָב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם שְׁתֵּי הַטּוּרִיּוֹת שֶׁלּוֹ.

כֻּלָּם הִכְשִׁירוּ וְנָטְעוּ וּפָרְסוּ צִנּוֹרוֹת הַשְׁקָיָה וְרִסְּסוּ בַּלַּיְלָה מִפַּחַד הַמִּסְתָּנְּנִים,

וְחִירְבְּנוּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת, וְהִסְתַּכְּלוּ לַמִּתְנַדְּבוֹת בַּחֻלְצָה וְשָׁתוּ קָפֶה בְּעֶשֶׂר וְרֶבַע

בַּצֵּל שֶׁל סְכָכַת הַמִּיּוּן, וְהִתְהַפְּכוּ עִם הַטְּרַקְטוֹר עָמוּס מְכָלִים בַּסִּבּוּב

שֶׁל וֶקְסְלֶר אוֹי זַעֲקִי אֲהוּבָה מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֵיהֶם מִי יְחוֹנֵן עֲפָרֵךְ.

וְהַקּוֹל אֵינוֹ נִשְׁמָע,

אַנְחַת הָאֲדָמָה בַּבַּצֹּרֶת.

* * *

ב"ה ‏ ‏‏

יוסי שחר

‏אל קובעי תג המחיר!

אני מבקש להדגיש כי אני שולל את לקיחת הענישה ופעולות הרתעה בידי אזרחים מבחינת החוק והסדר, אך הסיבה העיקרית והחשובה היא פרקטית, כי פעולות אלו אינן מועילות אלא רק גורמות נזק תדמיתי ופוגעות אנושות במטרה שבשמה ולמענה הן נעשות.

כשנפרץ הפרץ והותר הרסן השיטה גולשת בכוח הגרביטציה לכתובות ומחוזות שהפגיעה בהם מערערת את יסודות קיומנו כמדינה, כעם וכחברה. נכון שלא לערך המוסף הזה נולד תג המחיר, אך הוא בהכרח יגיע לשם וכבר התחיל בצה"ל, והשבוע [שעבר] נחצו הקווים תרתי משמע והוצת מסגד בכפר הבדואי טובא-זנגריה בגליל, באזור ראש פינה.

נכון לעכשיו אין פירסומים מדוע נבחר הכפר הזה, מהיכן באו המציתים – מהאזור או מיש"ע. ההערכה הבלתי מחייבת שלי היא כי אם ההצתה היתה על רקע של תג מחיר, הכפר נבחר דווקא על רקע ריבוי תושביו המשרתים בכוחות הביטחון, במשטרה ובמג"ב, כוחות שמבצעים בפועל את ההרס והחורבן ביהודה ושומרון – מיגרון כדוגמא. זאת כמובן אם יש בכלל עדיין היגיון וקשר בין האירועים לבין תג המחיר.

כל פעולה תחת הכותרת "תג מחיר" שמבוצעת לא כחלק מהצורך לשם הגנה עצמית אלא כתגובה, משמשת נשק הסברתי ותודעתי לתקשורת ולשאר "אוהבי" ישראל ומכתימה את המאבק על ארץ ישראל. פרדוקסלית זה עשוי לדרבן את הפלסטינים לבצע פעולות יזומות כדי למשוך תגובות שישמשו להשחרת המאבק על ארץ ישראל. ברור לכולנו שהמאבק על הארץ וההתיישבות היא הכרעה לאומית וחשוב להשפיע ולא ליצור תדמית של התכתשות מתמדת ובמו ידינו לקדם את ההנחה כי אין סיכוי למערכת המשולבת, והפתרון היחידי הוא היפרדות טוטלית. נכון להיום אם זה יקרה, ברור מי אמור לארוז. והנה התבשרנו כי עוד לא נותקה השרשרת וקיבלנו תשובה: תג מחיר פלסטיני בקבר יוסף. לא צריך להיות מגיד עתידות או עמית במכון מחקר כדי לדעת על בטוח שזה היה אמור לבוא. בפינג פונג הזה בכל מקרה אנחנו תמיד נהיה המפסידים.

נכון שיש בחלק מהמסגדים הסתה פרועה, אך לא המסגד מסית, מה עוד שאנחנו מלומדי ניסיון בספרים ובתי כנסת שרופים. בכל מיקרה ברור שלנו אין שום עניין להפוך את הסכסוך עם הפלסטינים לסכסוך דתי עם מאות מיליוני מוסלמים, זה פשוט טרוף, הרי את זה הם רוצים, זה כמעט כמו לתת להם רובים.

מלבד זאת שבכך אנחנו גורמים מעמסה כבדה ומיותרת לנשיא המדינה ולרבנים הראשיים, כי בנוסף על סדר יומם העמוס ממילא יחייב אותם להגיע לכל תגובה, ועל התגובה לתגובה וחוזר חלילה כפי שעשו בכפר זנגריה. נו מילא הרבנים, אך מי ימלא את מקומו של הנשיא פרס בנסיעותיו ברחבי הגלובוס? לא כל אחד מוכן להתנשק עם כל אימאם מקומי.

חברים יקרים באשר הנכם, זו לא הדרך. זה רק מזיק. צריך למצוא אפיק אחר, בונה ולא הורס, לתעל בו את רגשי הכעס, ההשפלה והתסכול המוצדקים על הפגיעה הפיזית והחומרית, אך בעיקר על הפגיעה בכל היקר עליו גדלתם וחונכתם לשמור ולכבד: תורה, עם, ארץ, מדינה, צה"ל – השילוב האולטימטיבי של ציונות אמיתית משודרגת שלמה. וכל זה תוך מסירות והקרבה אין קץ. תג מחיר זה לא זה, זה לא תשובה, זה ייאוש, לא גבורה. ואין לנו ייאוש כלל!

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתוני יום הכיפורים, 7-8.10.11

בשבוע הבא, בשבת של סוכות, ימלאו 30 שנה למותו של משה דיין. "מעריב" הזדרז להוציא מוסף מיוחד לזכרו כבר ביום כיפור. למה? כדי להקדים את "ידיעות אחרונות" ומתחרים אחרים. כך, בשנים האחרונות, הרייטינג מקדים את הכתבות ההיסטוריות טרם מועדן. חבל, הרעיון של חיבור עם יום השנה הוא טוב ויפה, וחבל ששיקולי רייטינג שוחקים אותו.

לא היה זה גיליון זיכרון ולא "אחרי מות קדושים", ובצדק, אחרת זה ממש לא היה דיין. דיין הוא האיש שיותר מכל אדם אחר בתולדות המדינה נהנה בחייו מפולחן הערצה אלילי, אך לא פחות מכך – מפולחן ניתוץ דמות, אלילי לא פחות. הפער בין הפסגה והשפל היה בהפרש של שש שנים, בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. אי אפשר לעסוק באיש, בלי להתמקד במתח בין הקטבים הללו. המוסף היטיב לעשות כן, בעיקר במאמריהם של עופר שלח ושל אמנון דנקנר. אי אפשר לעסוק בדיין, ולהתעלם מהצד הרכילותי, הנוגע לנשים בחייו ופרשיות המין הקשורות אליו, אך כאן דומני שהמוסף המיוחד קצת הפר את האיזון, ונתן לנושא מקום נרחב מידי, לטעמי.

אחיינו של דיין, יהונתן גפן, כתב: "אחרי 30 שנה, אם יש בי ובאנשים מהמחנה שלי, יהיה אשר יהיה, כעס על הדוד – זה לא בגלל מידותיו הרעות אלא בגלל החמצה שאין לה סליחה. היה את הרגע הזה שבו היתה לו הזדמנות פז, שהייתה בעבר רק למשה רבנו, להוביל אותנו לארץ המובטחת, שלא יכולה להיות אחרת מלבד ארץ של שלום במזרח התיכון. אם רק היה ממצמץ בעין היחידה שלו ברגע הנכון הזה, במקום להצטרף לחלום היהירות של ארץ ישראל המשיחית, לא רק שהיה לדעתי שלום באזורנו כבר לפני 50 שנה, אלא גם לא היו בוחרים כאן במנהיגים החלולים של ימינו, שמובילים אותנו שוב ושוב לארץ המוב-תחת."

האמת האי שאיני יודע איך עוד יש לי כוח לקרוא את ערמות ההבלים הריקים הללו. קודם כל, שקוף שסרבן ההתבגרות יהונתן גפן, עדין מתלהב מכך שהוא אומר "תחת" וזה הטריגר העיקרי לפסקה ההזויה הזאת. אבל המסר שלה, הוא השקר הגדול, לפיו הערבים עמדו בתור בתחינה לשלום, ורק "סרבנותנו" (וכמובן, גם בגיליון זה, חיצי שנאה נגד מושא העלילה – גולדה מאיר) מנעה זאת. זהו שקר, של מי שמסרבים להישיר מבט אל המציאות ובורחים מהתמודדות עם ברירת חיינו.

רבים מן הכותבים התייחסו לטקסט המכונן של משה דיין, אולי הנאום החשוב ביותר שנישא במדינת ישראל, הספדו על קברו של רועי רוטברג, 1956. הנאום הזה, שאני עוסק בו מאז היותי מדריך בתנועת הנוער, הוא נכס צאן ברזל שיש ללמד אותו בבתי הספר ובתנועות הנוער. לא רק בשל העברית המשובחת שבו, אלא בעיקר בשל האמת שבו.

בניגוד לטענת השווא שהציונות היתה עיוורת למציאותם של הערבים בארץ, גם הטקסט הזה (אגב, כמו מאות טקסטים ציוניים, מכל הזרמים ובכל התקופות) מעיד שזאת עוד אקסיומה מנותקת מן המציאות. לא זו בלבד שדיין לא התעלם מן הערבים – הפלשתינאים (אז הם עוד לא נקראו פלשתינאים, אבל ברור שהוא מדבר עליהם בהתייחסו לערבים), אלא הוא גם מבין אותם, את כאבם, אפילו את שנאתם כלפינו; בראותם בנו פולש זר לארצם שהשתלט עליה וירש אותם. אבל דווקא בזכות אותה אמפתיה, הוא הבין את המציאות לאשורה, ולכן הוא לא סימם את עצמו ואת מאזיניו באשליות שלום כוזב. ההיפך הוא הנכון, הוא קרא לנו לא להירתע "מלראות את המשטמה הממלאת את חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו." אין לו תלונות לערבים, אלא לעצמנו, על סירובנו להישיר מבט אל המציאות, ועל התעקשותנו לתת לשאיפת השלום הפועמת בנו, לסנוור את עינינו. "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלאו אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו ... אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."

הנאום הזה נישא לפני 55 שנים. אילו נישא השבוע, הוא היה אקטואלי באותה מידה. הוא היה אמיתי באותה מידה. עופר שלח כתב על הנאום הזה שהוא מבטא השקפת עולם פסימית. איני מסכים כלל עם הגדרה זו. זה נאום המשקף ניתוח ריאלי של המציאות, אך אופטימיות רבה, אודות היכולת שלנו, למרות המציאות הזאת, לבנות כאן מדינה לתפארת. בשבוע בו שוב זכה ישראלי בפרס נובל על תגלית מדעית משנה סדרי עולם, אנו יכולים להשתבח בהצלחות המדהימות של המדינה, בלי להתעלם מכשליה ומבעיותיה, חרף האיום היומיומי על קיומה. היכולת הזאת לא להישבר ולא להיכנע, מעידה על אופטימיות גדולה. אופטימיות אמיתית, אין פירושה לשגות באשליות, אלא לא להיכנע למציאות, ולראות בה אתגר שבכוחנו להתגבר עליו. הפסימיות היא המאפיינת את אלה בתוכנו שנושאים את הגן של עשרת המרגלים של "והיינו כחגבים בעינינו וכן היינו בעיניהם." למשל, אלה שחוללו את הפאניקה מפני הצונאמי של ספטמבר השחור, הצפוי לנו אם לא נכנע.

דיין אמר פעם שרק חמור לא טועה. הוא עצמו טעה רבות, רבות מאוד. אבל בנאום הזה הוא אמר את האמת המלווה אותנו עד היום. ההוכחה לכך היא יוזמתו של אבו-מאזן לפתרון כפוי במזרח התיכון, שמטרתה היא לשחרר את הפלשתינאים מהצורך במו"מ אמיתי לשלום, שבו ידרשו להכריז על סיום הסכסוך, על קץ התביעות מישראל ולוותר סופית על טענת "זכות" השיבה; שלום שיחייב את הפלשתינאים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, ולוותר על החלום שלהם, אותו היטיב לתאר דיין בנאומו.

לא אחת, כאשר טענתי שאין פלשתינאים המוכנים לכך, שלפו לי את פרופ' סרי נוסיירה, הפלשתינאי המתון ביותר בזירה הציבורית. השבוע פרסם סרי נוסייבה מאמר, שבו הסביר מדוע על הישראלים לוותר על רעיון המדינה היהודית. המתון הזה גיבב טיעונים שעיקרם הוא, בעצם, שלילת קיומו של הלאום היהודי, והתייחסות ליהדות רק כדת, ולכן מדינה יהודית היא בהכרח תיאוקרטיה. ועוד כהנה וכהנה פנינים.

פרופ' שלמה אבינרי פרסם מאמר מבריק ב"הארץ" תחת הכותרת "אנחנו עם". הוא עובר על רבות מטענותיו של נוסייבה ומפריך אותן אחת לאחת. המסקנה העגומה של מאמרו, היא ש"ניסיונו של האינטלקטואל הפלשתינאי הבולט והמתון ביותר לשלול את התביעה לראות בישראל את מדינת העם היהודי, מוכיח עד כמה מעטים הסיכויים לפשרה." זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו.

גם בן דרור ימיני מתייחס, כפי שהוא עושה כמעט מדי שבוע בטור שלו ב"מעריב", למציאות הזאת. הוא מצטט את עבאס זכי, מבכירי הפת"ח, הממונה על הקשרים של הרשות עם מדינות ערב ואחד המועמדים המרכזיים לרשת את אבו מאזן. בראיון ל"אל ג'זירה" אמר זכי: "כאשר אנו אומרים שהמדינה הפלשתינאית צריכה להתבסס על קווי 67', אבו מאזן מבין, אנחנו מבינים, שהמטרה הגדולה יותר לא יכולה להתממש במהלך אחד... אם ישראל תיסוג מהגדה ומירושלים ותפרק את גדר ההפרדה, ישראל תגיע אל סופה... נתניהו, ליברמן ואובמה הם חלאות... אם נאמר שאנחנו רוצים למחוק את ישראל, זה יותר מדי קשה... זה לא מקובל לומר את זה... אל תאמרו את זה מול כל העולם. שמרו זאת לעצמכם." הנה, רעיון השלבים של ערפאת. ימיני כותב על כך: "יש זרם כזה בפתח. לא זרם שולי."

וכי יש זרם אחר?! מי? אולי... סרי נוסייבה?

ואולי... אחמד טיבי? אולי טיבי מוכן לרעיון שתי מדינות לשני עמים? אראל סג"ל, ערך ראיון עם טיבי ב"מעריב", וניסה לברר עימו את הנושא. האם טיבי מוכן לפתרון של מדינה פלשתינאית ולצידה מדינה יהודית? מסתבר שהתשובה לשאלה אינה חד משמעית. אפשר לומר שהתשובה היא כן ולא. כלומר, כן למדינה פלשתינאית, לא למדינה יהודית לצידה. כן למדינה פלשתינאית בקווי 67', ומה ממערב לה? "בהגדרה של מדינה יהודית ודמוקרטית אין מתח בין הערכים, אלא סתירה. כשאתה מגדיר מדינה כדמוקרטית, אתה יוצא מנקודת הנחה של שוויון בין האזרחים, אבל כשאתה מוסיף הגדרה אתנית לאומית, אתה אומר למעשה שאראל עדיף על אחמד, בשל העובדה שאראל יהודי ואחמד לא, ואני לעולם לא אקבל מצב כזה... מדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל לאומיה. מדינת כל אזרחיה אינה תואמת את המציאות של חיינו, כי מדובר בזכויות פרט בלבד. מדינת כל לאומיה מעגנת זכויות פרט וזכויות לאום קולקטיביות כאחד. אני מקבל את העובדה שבדמוקרטיה יש הגמוניה של רוב, אך רק כתוצאה מבחירות המעוגנות בקלפי, לא באמצעות אפלייה אתנית שמציבה אותי בעמדה נחותה."

סג"ל מיטיב לנתח את דברי טיבי: "באמצעות השיח על מדינה דו לאומית וההתעקשות הפלשתינאית שלא להכיר בזהותה היהודית של המדינה, מתבשלת כאן תורת שלבים חדשה. כבר לא מדובר בשוויון אזרחי תחת דגל מדינת הלאום היהודי, אלא במדינה דו לאומית, שבה הגמוניית הרוב היהודית תשתנה עם כניסת הפליטים."

על חלומותיו הרטובים של טיבי, אודות מה שיקרה אחרי שמה שיישאר מישראל יוצף במיליוני "פליטים", הוא רק רומז. טיבי, שאינו מחמיץ אף הזדמנות להזכיר לנו שאנו "מהגרים", להבדיל ממנו – בעל הבית, אומר בראיון: "אנו ילידי המקום, לא באנו במטוס או בספינה. אם מישהו חייב לעזוב או להיעזב הרי שהאחרון עוזב ראשון."

ועל כך הוא מוסיף הערה גזענית: "אנחנו התושבים הילידים, ואם תביט בצבע עורנו, תבחין שהוא דומה לצבע רגבי האדמה, ולא לשלג הלבן במולדביה." כל המבין שאחד ועוד אחד הם שניים, יבין שחלומו של טיבי, הוא לראות אותנו בשלג המולדבי. וזה לא חלום פרטי רק של טיבי.

יש השוללים את מתן הבמה לטיבי ושכמותו. אני ממש לא מסכים איתם. חשוב מאוד שניתן להם את הבמה ונאזין להם היטב. הבעייה היא, שהמראיינים שלנו, היודעים היטב להיות תקיפים, לעיתים מעבר לגבול הטעם הטוב, כאשר הם מראיינים את מנהיגי ישראל, מאבדים את מקצועיותם והופכים לחתלתולים נושאי רשמקול, כאשר הם מראיינים את אויבינו.

אראל סג"ל אינו מוותר לטיבי, הוא שואל אותו את השאלות הקשות ביותר, ומוציא ממנו את האמירות שחשוב שאוזנינו תהיינה כרויות להאזין להן. עלינו להביט נכוחה ולהאזין ברוב קשב. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו.

מאמר של א.ב. יהושע ב"הארץ", "מולדת", המציג שוב את התיאוריה שלו על כך שהיהדות בחרה ב"מולדת וירטואלית" ורק כורח קיומי פיסי הביא את העם היהודי לארץ-ישראל, מנתח אף הוא נכונה את מהות המאבק הפלשתינאי, הגם שתמיד חסר לו הצעד הנוסף – להסיק את המסקנות הנכונות מהניתוחים הנכונים. "בעיני פלשתינאים רבים המולדת מצטמצמת לפעמים לכפר ולבית, לכן כל עקירה מהם יוצרת טרגדיה ושבר. הפלשתינאים במחנות הפליטים ברצועת עזה או בגדה המערבית יושבים במרחק קילומטרים לא רבים מהבתים ומהכפרים שמהם ברחו או גורשו במלחמת 1948, אף שהם עדיין יושבים במולדת הפלשתינאית. בתחושתם הם לא גלו רק מהכפר או מהבית, אלא מהמולדת עצמה, ולכן במשך 64 שנים הם ממשיכים להתגורר בתנאים המחפירים והמשתקים של מחנות הפליטים, בלא רצון ויכולת לשקם את עצמם במולדתם. זכות השיבה למולדת, שהיא לגיטימית, נהפכה לזכות השיבה לבית בישראל, שהיא בלתי אפשרית ובלתי הכרחית." ומה המסקנה? יהושע מתעקש שלא להבין כדיין את גזירת דורנו, את ברירת חיינו.

מי שממש אינו מבין זאת הוא נחמיה שטרסלר, השבוי בפרדיגמה על פיה בכל אשם מפעל ההתנחלות. הוא מתגולל בחנן פורת המנוח, ובמפעל חייו: "ההתנחלויות הפכו את ישראל למדינת אפרטהייד מוקצה מחמת מיאוס בעולם, מאויימת מכל כיוון, בלי שנשאר לה (כמעט) ידיד אחד לרפואה; תורכיה מכה בנו, מצרים מגרשת, המלך הירדני מיואש, קנצלרית גרמניה נוזפת." שטרסלר כל כך מאוהב בתחזיות ההיסטריות של עיתונו לקראת ספטמבר, כך שגם באוקטובר הוא ממשיך להתנבא לאחור, אף שהתחזיות הללו הופרכו, פרחו כאבק פורח. בגלל ההתנחלויות ארדואן מממש את האידיאולוגיה האנטי ישראלית לה הוא חותר מנעוריו, ובגללן משתולל האספסוף המצרי המוסת ליד שגרירות ישראל. הוא מתעלם מכך שמרקל, לצד אובמה, היתה המנוע המרכזי במאבק לסיכול רעיון הפתרון הכפוי בעצרת האו"ם. וכשקיימת מחלוקת בין ראשי הממשלות של ישראל וגרמניה, מציג זאת שטרסלר, שכנראה קורא יותר מדי את עיתונו "הארץ", כ"נזיפה", כאילו ראש ממשלת ישראל כפוף לראש ממשלת גרמניה. כנראה ששטרסלר אינו מכיר בריבונות הישראלית.

אגב, בזכות עמדותיו אלה, נחשב נביא החזירות הקפיטליסטית לאיש... "שמאל". עיוור בשתי עיניים כשטרסלר, אינו מסוכל להביט נכוחה במציאות, ולראות את גורל דורנו, את ברירת חיינו.

* את האמת הזאת מבינה שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה. עמדותיה המדיניות יוניות מאוד, והיא מקפידה להזכיר זאת בכל ראיון. כך גם בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות". שלי שוב חזרה על תמיכתה במתווה קלינטון, כלומר נסיגה לקווי 67' והשארת גושי ההתיישבות בישראל באמצעות "חילופי שטחים". אבל שלי יודעת שברק ואולמרט הציעו זאת והצעותיהם נדחו על הסף. היא יודעת שמדובר בעניין תיאורטי, חסר כל סיכוי להתממש בעתיד הנראה לעין. ולכן היא אומרת בראיון: "אני לא מאמינה בברברת ופטפטת אינסופית בתחום המדיני, שלא מובילה לכלום." היא מיטיבה לנתח את המציאות, ויודעת שמאחר ואין לנו פרטנר, כל העיסוק המדיני הוא ברברת. היא מעדיפה לעסוק בתיקון החברה הישראלית, שהוזנחה בשל שיעבוד השיח הציבורי בישראל לנושא המדיני, להניח בצד את הדיון המדיני העקר ולעסוק בעיקר.

הביטוי היפה ביותר לדבקותה בדרך, היא שיתוף הפעולה הפרלמנטרי עם יריבים פוליטיים של מפלגתה, כמו גדעון סער, חיים כץ, הרב ליצמן, רובי ריבלין ומן הצד השני ג'ומס, כדי לקדם את סדר היום שבו היא מאמינה. היא ראויה לשבח על כך, כיוון שזו העדפת העניין, על המסגרת שנועדה לשרת את העניין.

דווקא משום כך, מאכזבת מאוד התייחסותה של שלי לדו"ח טרכטנברג. ביקורתה על מה שחסר בוועדה מוצדקת וראויה להישמע: הסירוב להרחיב את בסיס התקציב וההתעלמות מן "הבעיה האיומה של עובדי הקבלן, שעובדים כמו עבדים עד סוף ימי חייהם." אכן, ראוי להיאבק על כך, ואין כמו שלי יחימוביץ' שתמשיך להיאבק על כך, הפעם כיו"ר "העבודה". אולם הפרגמטיות שהובילה אותה לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים למען טובת העניין, מחייבת אותה לקבל בברכה את הדו"ח הלא מושלם הזה, כיוון שיש בו היפוך כיוון לעומת הדרך בה הולכת המדינה בעשורים האחרונים. ממדיניות של נסיגת המדינה מאחריותה לאזרחיה, וחיזוק החזקים תוך החלשת החלשים, ועדת טרכטנברג מציעה מהפכה של ממש – חזרתה בגדול של המדינה לחברה, בעיקר לחינוך, בהשקעת עתק של 30 מיליארד שקל בחמש שנים, שהמקור המרכזי להם הוא היפוך מגמת המיסוי, וחזרה למיסוי צודק ופרוגרסיבי.

שלי יחימוביץ' נושאת את דגל הציונות הסוציאל דמוקרטית. הסוציאל דמוקרטיה מתאפיינת בגישה אבולוציונית, להבדיל מהסוציאליזם הרבולוציונרי; גישה של התקדמות איטית, ולא של "הכול או לא כלום." על שלי יחימוביץ', הנושאת את הסיכוי להחזרת תנועת העבודה למפלגת העבודה ומפלגת העבודה לתנועת העבודה, לזכור שתנועת העבודה לא פעלה בשיטה העקרה של "הכול או לא כלום" אלא בשיטה הקונסטרוקטיבית של "עוד דונם ועוד עז". במקום לדחות את הדו"ח, יש לתמוך בו, להיאבק למען שיפורו, ולהמשיך להיאבק למען צדק חברתי וערבות הדדית מעבר לדו"ח.

עיקר המאבק צריך להיות היום על יישום הדו"ח. זו שעת רצון שספק אם תחזור. לא פשוט יהיה ליישם את הדו"ח, לנוכח התנגדותם של מי שעלולים להיפגע ממנו. הנ"ל מייחלים לכך שהמחאה החברתית תפיל את הדו"ח.

כדאי ששלי יחימוביץ' וראשי המחאה החברתית יקראו את הראיון שהעניק אורי יוגב, מראשי המגזר העסקי ולשעבר יועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר נתניהו, לסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". יוגב תקף בחריפות את הדו"ח, המנוגד לאידיאולוגיה של שוק חופשי פרוע עם רגולציה מינימלית וחלשה, והחלשה של המגזר הציבורי. יוגב מבין שיישום דו"ח טרכטנברג מבטא שינוי מגמה – מהפרטה פרועה, לעלייה על דרך מדינת הרווחה. יהיה זה צחוק הגורל, אם מי שישרתו את האינטרסים שיוגב מייצג, יהיו שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי.

בדבר אחד יוגב הפתיע מאוד – הוא הביע תמיכה בהגדלת מסגרת התקציב, שאין היא אסון בעיניו. סבר פלוצקר עצמו, הציג רעיון מעשי כיצד לעשות זאת בצורה מדודה ואחראית.

ובחזרה לראיון של שלי – היא השמיעה משפט קצת מוזר: "אני מאמינה שהציבור היום מוכן לקבל אישה בתפקיד ראש הממשלה." וזאת – 42 שנים אחרי שאישה היתה ראש הממשלה הרביעי של ישראל.

* המלצות השף: כתבה במוסף "הארץ" על נהלל, המושב ששכל שבעה מבניו במלחמת יום יום הכיפורים, לקראת שידור סרט בנושא בערוץ 10, במוצאי יום הכיפורים. מהסרט התאכזבתי, משטחיותו ומרדידותו. הכתבה קצת יותר טובה, אך בכל מקרה, עצם חשיפת הסיפור הנהללי הזה חשובה ומרתקת.

המלצה נוספת: ראיונות של דב אלבוים עם הרב ליכטנשטיין ועם הרב חיים סבתו ב-"7 ימים", לרגל צאת הספר "מבקשי פניך", שיחות של הרב ליכטנשטיין עם סבתו.

והמלצה אחרונה להפעם: ראיון ב"גלריה" של "הארץ" עם השחקן והזמר הוותיק שמעון ישראלי.

* הנושא שכבש את עמודי החדשות היה מותו של מנכ"ל "אפל" סטיב ג'ובס. קראתי בשקיקה את כל הכתבות אודותיו בכל העיתונים – כתבות מרתקות על איש מרתק. הכותרת הראשית ב"מעריב" וב"הארץ" היתה זהה: "האיש ששינה את חיינו". מה זה, קרטל?

2. יהודי חסר דת?

בשיח הזכויות המשפטי-ליברלי, הדומיננטי בשיח הישראלי בשנים האחרונות, נדונה פסיקת בית המשפט שאיפשרה את רישומו של יורם קניוק כ"חסר דת", בעיקר דרך שאלת זכותו של הפרט להגדיר את דתו או את היותו חסר דת. דיון זה מחמיץ את ההזדמנות שהסוגייה מציבה לפתחנו, לשיח זהויות; שיח תרבותי העוסק בשאלת מהות זהותנו היהודית.

בקשתו של יורם קניוק, שונה במהותה מעתירה לבג"ץ של קבוצת אזרחים בראשות שולמית אלוני, הדורשים להגדיר אותם בסעיף הלאום כ"ישראלים", לא כיהודים. דרישתם היא כפירה בעיקר העיקרים של הציונות, הקמת "מדינת היהודים" כהגדרתו של הרצל, או "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", כהגדרת מגילת העצמאות. הציונות נועדה להבטיח את קיומו ועתידו של העם היהודי, באמצעות מדינת לאום יהודית ריבונית בארצו, מדינת ישראל. הרעיון שהגולם – מדינת ישראל, יקום על יוצרו – הציונות, יהפוך על צירה את ייעודה של המדינה מהבטחת קיומו של הלאום היהודי, לקץ קיומו של הלאום היהודי והחלפתו בלאום מומצא – "ישראלי", מין בליל חסר שחר של בני לאומים שונים החיים בארץ הזאת, והגדרתם באופן מלאכותי כ"לאום" חדש, הוא רעיון עוועים.

יורם קניוק לא נקט בגישה החסלנית הזאת. הוא עומד על הגדרתו כבן הלאום היהודי, וככזה – על הגדרתו כיהודי חסר דת. קניוק אינו כופר בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. העיקרון העומד בבסיס דרישתו הוא הפרדת הלאום מן הדת.

האם ראוי ונכון להפריד את הלאום היהודי מן הדת היהודית? מהו לאום? האם הוא רק הגדרה אתנית של בני מוצא אחד? אם הגדרתו של הלאום היהודי היא אתנית בלבד, אין משמעות לשאלת הדת. אולם לאומיות אינה רק אתניות; היא תרבות, היא היסטוריה, היא ייעוד משותף. התרבות היהודית אינה רק דת, ובוודאי שאינה רק ההגדרה האורתודוכסית של הדת. וההיסטוריה היהודית אף היא אינה רק דת. אולם בשלושת אלפי שנות התרבות היהודית, המגדיר העיקרי שלה היה הדת. וגם עיקרה של התרבות החילונית שנוצרה ב-200 השנים האחרונות, הוא דיאלוג עם המקורות היהודיים הדתיים. אחד העם, ביאליק, שלונסקי, אלתרמן, יהודה עמיחי – כל יצירתם היתה הדיאלוג הזה. וגם יצירתו של יורם קניוק, אחד הסופרים הטובים והחשובים בתרבות הישראלית, שואבת מן המקורות. אין לאום ללא תרבות לאומית, אין לאום יהודי ללא תרבות יהודית, אין תרבות יהודית ללא הדת היהודית, ולכן אי אפשר להפריד בין הלאום והדת.

הפרדה כזו מנוגדת להיסטוריה ולמהות המיוחדת לעם היהודי. הנצרות והאסלאם, למשל, אינן דתות לאומיות. נוצרי יכול להיות בן כל לאום וכך גם מוסלמי. צרפתי, גרמני, רוסי, יכולים להיות בני כל דת שהיא. הייחוד היהודי הוא הקשר שאינו ניתן להפרדה בין לאום ודת; אין דבר כזה יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי. בן הלאום היהודי אינו יכול להיות בן דת אחרת. לכן, הפרדה מלאכותית כזו, בין יהודי לדתו, יכולה להיות כתובה במסמכים משפטיים, אך היא מנותקת מן החיים האמיתיים.

ומה באשר ליהודי שאינו דתי, שאינו מאמין, שאינו שומר מצוות? יש יהודים רבים כאלה. רוב היהודים בימינו אינם מגדירים עצמם כדתיים, בוודאי לא כדתיים אורתודוכסיים. על פי הסקרים, רוב היהודים בישראל שאינם דתיים מגדירים עצמם כמסורתיים. על פי אותם סקרים, רוב היהודים המגדירים עצמם כחילוניים, חשים זיקה למסורת ולתרבות ושומרים על חלק מן המצוות ומן המנהגים. אין כמעט חילונים שאינם מלים את בניהם. אין כמעט חילונים שאינם חוגגים את ליל הסדר. רוב גדול של החילונים מדליקים נרות חנוכה. רבים מאוד מן החילונים צמים ביום הכיפורים. חילונים רבים שותפים לתופעת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בעשרים השנים האחרונות. העובדה שאין הם דתיים, אינה הופכת אותם ל"חסרי דת". בעצם היותם בני הלאום היהודי, הם בני לאום שיש לו דת, ולכן הם אינם חסרי דת.

יש מקום לבירור מעמיק על מקומה של הדת בחיים בישראל; יש מקום לדיון פתוח על הנהגת נישואין אזרחיים, על המעשה האנטי ציוני של הערמת קשיים על הגיור, על המונופול האורתודוכסי על החיים הדתיים, על תופעות של הקצנה דתית. בהגדרות משפטיות וירטואליות כמו "יהודי חסר דת", ובשיח הזכויות סביב הפסיקה הזאת, אין כל תרומה לבירור הזה.

3. אהוד, שתי תגובות לדבריך [גיליון 684]:

א. תגובתך על הגינוי שהוצאתי למעשה הנבלה של הצתת המסגד מוזרה. הרי אתה יודע היטב שאני יוצא חוצץ שוב ושוב, כולל בעיתון שלך, נגד התופעות של אנטי ישראליות ואנטי ציונות בתוך מדינת ישראל (פחות מפריע לי כשזה מצד ערבים, יותר כאשר זה מצד יהודים). אבל האם ניתן לשתוק כאשר יוצאים מתוכנו חוליגנים לבצע לערבים את מה שעשו לנו בהיותנו מיעוט, בגולה? כמנהל הגוף המרכזי העוסק בזהות יהודית באצבע הגליל, ראיתי לנכון להוציא גינוי חריף למעשה נורא שנעשה בידי מי שמתיימרים ליצג בכך, כביכול, את ה"יהדות". ואגב, בניגוד למה שכתבת, המשטרה עצרה חשודים בהצתת המועצה ואין לי כל ספק שהם יעמדו לדין.

ב. הצעתך לפרס נובל לשלום למובראק. על מה? על כך שהוא רצח את השלום שקודמו סאדאת חתם עמנו? על כך שקיבל שלום חם והפך אותו למלחמה קרה? על כך שבניגוד לסאדאת, שבפחות מארבע שנים ביקר בישראל 5 פעמים, הוא במשך 30 שנות שלטונו לא ביקר בישראל אפילו פעם אחת (למעט גיחונת להלוויה של רבין)? על ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בתקשורת "החופשית" ובמערכת החינוך תחת שלטונו? על המערכה המדינית שהוביל לדה-לגיטימציה של ישראל, כמו ועידת דרבן שהוא היה משושביניה הראשיים? נכון, ייתכן מאוד שכעת יהיה אפילו יותר גרוע. אבל מובראק ו... שלום?!

אבל אם ערפאת קיבל פרס נובל לשלום, כל אחד יכול לקבל את הפרס הזה. אגב, ערפאת ראוי יותר לפרס נובל לכימיה. למה כימיה? מה לו ולכימיה? ומה לו ולשלום?

אהוד: א. אני חושש כי מציתֵי בניין המועצה המקומית בטובא סנגריה ייצאו בלי כלום או ישוחררו בעונשים קלים כמו הפורעים הערביים בעכו ביום הכיפורים.

ב. למובאראכ היה מגיע בהחלט פרס נובל לשלום על שהצליח להחזיק את השלום עם ישראל במשך יותר מ-30 שנה! שיא ששום מנהיג ערבי לא הגיע וכנראה גם לא יגיע אליו!

* * *

משה ברק

שתי הערות לאורי הייטנר

עמדותיי קרובות לאלה שלך, אורי הייטנר, לכן רציתי להסיר מכשול בפני עיוור, לאור משפט הפתיחה שלך בגיליון האחרון. [684].

"המאפיין הייחודי של המעשה הציוני, הוא המושג 'עוד דונם ועוד עז.' כך נבנתה הארץ וכך הוקמה המדינה – לא בדקלרציה חד פעמית ולא בשליפת 'קלף מנצח, אלא בבנייה עקבית של מציאות חדשה. הגישה הקונסטרוקטיבית של הנהגת התנועה הציונית, היא שהבטיחה את הצלחתה הכבירה."

על כך אני רוצה להעיר שתי הערות:

א. כחניך וכמדריך בתנועת העבודה האמנתי וחינכתי גם אני על "עוד דונם ועוד עז". כי רק בדרך זו הצלחנו להגיע בארץ לישוב קטן של 650 אלף יהודים, ולקניית 8% מקרקעות הארץ, שבלעדיו לא היה ניתן לדרוש הכרה בקיומנו כלאום בארץ ישראל.

אך היום, במבט לאחור, אסור לשכוח, שבנסיבות שנוצרו, התגלה בן גוריון בגאוניותו כאשר קלט במלחמת תש"ח את ההזדמנות להפוך כיוון. ואז לא נרתע מללכת בדרכו של ז'בוטינסקי, כדי לכבוש בכוח 100% של הארץ הזו. זה קרה אצלנו בנסיבות היסטוריות הולמות, כמו שעשו כל העמים, כולל הערבים שכבשו כך את הארץ במאה השביעית. מה שלא כבשנו בכוח, נשאר בידי האוייב עד שפרצה מלחמת ששת הימים; ושוב, בכוח, הגענו לכותל, לרובע ולכל יהודה ושומרון, כפי שהגענו ב- 1948 לצפת, שפרעם ועכו.

ב. אין כל ספק שנכונות חלוצי תנועת העבודה להתיישב בתנאי רעב, במקומות הנידחים ביותר, קידמה מאוד את מימוש הציונות בארץ באמצעים ובנתונים שהיו כאן בימי המנדט הבריטי. אך כיום, במחשבה לאחור, אני סבור שאסור לנו להפחית בחשיבות העצומה שהיתה לעליה הראשונה, ולעולים מהמעמד הבינוני שהקימו את פתח-תקוה, רחובות, נתניה, תל אביב וכו'. כי למעשה היו הם אלה שקלטו במושבות ובערים כמעט את כל היהודים שעלו ארצה.

יש על כן כיום מקום לבחון מחדש את שלילת הפרדסנות ו"הבועזים" במושבות, "הציונים הכלליים" שהיו אמידים, בעלי חוות שהעסיקו מעט חלוצים בתוך המון הערבים שעבדו אצלם. לאחר מאה שנות התיישבות חלוצית של תנועת העבודה, גילתה גם היא שקיום חקלאות מחייב הרבה עבודת כפיים זולה, שהם אינם מוכנים או יכולים לעשת אותה. לביצוע עבודות אלה מייבאים כיום באמצעות סוחרים כוח אדם מהפיליפינים, מתאילנד וכו' כמו שעשו האימפריות בשעתו, כשאנו בתנועת העבודה ראינו בכך זוועה של ניצול אימפריאליסטי.

מסתבר לסיכום, שהמושבות בנו את עצמן לפי חוקי הכלכלה העולמית, והגיעו לאן שהגיעו. לעומתם נבנו המושבים והקיבוצים בהתאם לעקרונות של מהפכה עולמית של שוויון, והגיעו כיום למצב בו היו המושבות בראשית המאה ה-20 ואפילו למצב גרוע יותר. כי המושבות העסיקו פועלים ערבים שכנים, ואילו ההתיישבות כיום מעסיקה כוח אדם מיובא מהעולם השלישי!

* * *

איליה בר זאב

בדרך הבשׂמים

דָהַרְנו אֶל מְקוֹרוֹת מַיִם חַיִּים בִּנְוֵה

מִדְבָּר חָבוּי.

בָּעֲרָבוֹת מְחֻפּוֹת עֵצִים בּוֹדְדִים, מְנֻקָּדוֹת בְּשִׂיחִים

דַּלֵּי מַרְאֶה, הָלְמוּ בָּנוּ עִקְּבֵי

סוּסוֹת אֲצִילוֹת.

מִמַּעֲמַקֵּי דְּיוּנוֹת בְּתוּלִיּוֹת וּשְׂרִידֵי עוֹלָם עַתִּיק

חִפַּשְׂנוּ לְפַלֵּס נָתִיב בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים,

הָיִינוּ שְׂמֵחִים לְעִתִּים –

רְעָלוֹת וּרְעוּלֵי פָּנִים כִּסּוּ אֶת פִּתּוּיֵי הַזְּמָן

וּמַכְאוֹבָיו,

נְחָשִׁים פָּשְׁטוּ עוֹרָם, מִתְנַשְּׁלִים

כְּעַקְרָב מְיֻסָר.

אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם שָׁקְטוּ –

מֵרִכְסֵי הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים נֻקְּזוּ מֵי גְּשָׁמִים

אֶל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם.

בַּנָּחַל שֶׁיָּבַשׁ נֶחְפְּרָה בְּאֵר אַחֶרֶת.

חוֹלוֹת

שֶׁלֹא חָדְלוּ מִנְדֹּד,

סָעֲרוּ בֵּין גּוּשֵׁי לַבָּה קְדוּמִים.

קַו צְחִיחוּת אָפְיָנִי.

* * *

יאיר גרבוז

בריא או לא בריא?

[רץ באינטרנט]

כשאדם קם בבוקר, מה הוא עושה?

הוא מכין לעצמו ספל קפה.

מה עושה הקפה? מעלה את לחץ הדם,

מגרה את העצבים, אבל משפר את הזיכרון.

קפה נטול קפאין

מעלה את הכולסטרול ומזיק לראייה.

במה ימתיק את הרעלים שהוא מכניס לגופו:

האם בסוכר לבן, שהשימוש בו כמוהו כהתאבדות?

או בסוכר חום –

המעניק לקפה טעם של עוגת דבש בת חודש,

ואולי בסוכרזית –

שאפילו עכברי מעבדה כבר נמנעים מלגעת בו?

למה להסתבך? עדיף לוותר על המנהג האנכרוניסטי

של קפה וסיגריה

ולפתוח את הבוקר באינטרנט

ובעיתונים, שם יספרו לנו

"בכמה ספלי קפה, שלא נזכה לשתות,

קיצרנו את חיינו בגלל הקפה שכבר שתינו."

מי שמתחיל את יומו עם התקשורת יוכל להיות

שותף פעיל לתוכנית התחלואה התזונתית:

הוא יבחר אם להרוס לעצמו את הלב וכלי הדם

או את המוח ומה שבתוכו,

או שמא להסתרטן באמצעות סויה

ולצאת מזה בעזרת ברוקולי...

אכול ושתה! כי אחרת איך נחלה?

ואם לא נחלה, איך נתכנן את מותנו?

בכל יום שולחים לנו הדודים

מאמריקה מחקר חדש.

אתמול אמרו: "יין אדום

מרחיב את העורקים וטוב ללב."

והיום תיקנו: "אמנם טוב ללב,

אך כשהלב משתכר, הלבלב 'מסתכר' לו

והורג אותנו במתיקות."

וחדשה מרעישה:

"יין מסרטֵן!"

הכול מסרטֵן. הלבן שבחלב, האדום שבכלניות,

והגיר שהמורה כותבת בו.

מה מותר לאכול? בשר אדום?

השתגעתם? מסרטן!

אלא מה? הוא גם מגביר את ה-B12

שמסייע לנו לזכור

שלא טוב לאכול בשר אדום.

"עדיף עוף," יגידו לכם אלה אשר בגלל מחסור ב-B12

שכחו את שפעת העופות...

התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה,

אך היא, בעיקר, כלב הנחייה של ההיפוכונדריה!

המדע נרתם לשירות הסבל.

בימים שבהם נראה שהדבר היחיד המותר באכילה

הוא העיתון, שבו אנו קוראים מה אסור –

אין פלא שצצים כפטריות רעילות

מרפאים טבעיים ומושיעים

המתייחסים אל הגוף כמרכז סניטציה,

וההנאה המוזיקלית היחידה שהם מכירים היא

פריטה על המעיים.

בכל יום מורידים מאכל,

ומוסיפים עשב מועיל ותוסף מזון מחסן.

אני החלטתי שכאשר אתחיל לבלוע תוספי מזון,

אתחיל גם לשתות מים כחולים בשביל ה"וִישֶרים".

בקיצור, תאכלו מה שאתם רוצים

ותהיו בריאים!

* * *

רותי האוסמן (טרדלר)

"בסכסוך הזה אין מנצחים או מפסידים":

השופטת נילי ארד על הרופאים הצעירים

יש לי תחושה, שהשופטת נילי ארד, שהוסמכה לשפוט בין הרופאים ובין אוצר המדינה, לא ממש אוהבת את התפקיד שהוטל עליה. אמירתה כי "בסכסוך הזה אין מנצחים ואין מפסידים" מעידה, אולי, על חוסר-רצונה לנפץ את הדיון הזה אל סלעי הדין והממון דווקא. אני מניחה שאחרי 3 חודשים היא רואה באותם 750 רופאים צעירים את התשתית האיתנה, שעליה מונחת הרפואה הציבורית בארץ. הם פה. הוריהם אינם מדברים איתם בסקייפ כשהם "עושים לביתם" במרחקים, במשכורת פי כמה יותר גדולה. הם פה כי הם רוצים להיות פה. כי נולדו פה ושירתו פה בצה"ל ועכשיו הם משרתים ב"צבא הבריאות הלאומית".

ועל כן, לא בתחבולות יעשו להם בתי המשפט מלחמות – אלא בידיעה שיש להביא לגמר טוב בטרם ישפכו את מי האמבט עם התינוק גם יחד.

לפני כ-5 חודשים הואיל אהוד ב"ע להציג את הקטע שכתבתי על "מצבם הנחות של הסטג'רים". אדגיש רק נקודה אחת: חוק עבודה ומנוחה בארץ קובע כי שום עובד במדינה לא יעבוד למעלה מ 8 עד 10 שעות. ולכן נהגי המשאיות היו נוהגים לעשות קומבינות עם השעון על מנת להרוויח קצת יותר כסף, אך היה ברור לכול כי אי אפשר להיות על הכביש למעלה מהמותר, מחשש לתאונת עבודה.

ומה קורה עם הרופאים הצעירים?

הם עובדים 27 שעות ברצף, ללא שינה, 8 פעמים בחודש, נוסף על עבודתם היום יומית בבתי החולים, ועל זה איש אינו קובל, משום מה. איך זה קורה?

התשובה קצרה. אין די רופאים במערכת הבריאות הציבורית, גם בפריפריה וגם במרכז. (כוונתי גם לחיפה, ירושלים ופ"ת – בילינסון) אין מצבת כוח אדם תקינה, אין די מיטות (הזקנה במסדרון...) ותקנים שהובטחו לפני עשור – עוד לא מולאו.

למה? ככה. התשובה למה אין רופאים היא ברורה. מי רוצה להיות עבד או שפחה, להתמחות באפיסת כוחות? (מטבע לשון שנטלתי מפרופ' אביעד קליינברגר שסינגר על המתמחים). לכן, כשמדברים על 6 תורנויות בחודש – זה רק על הנייר. בפועל כל מתמחה נאלץ לעשות 8 עד 9 תורנויות בחודש כי אין מי שיחליף אותו.

ועכשיו בואו נתאר לעצמנו אדם צעיר בן 33, עשה 4 שנים קרבי – כי הקב"א של הרופאים הוא הכי גבוה גם מבחינה פיזית – אחרי לימודים קשים של 7 שנים, (חבריו שלא עלו לגמר לומדים באירופה), והוא גם עובד בעבודות מזדמנות כי עליו להתפרנס, וסדר יומו החודשי מורכב מ-8 תורנויות (בלי לישון, בלי לישון!) נוסף לימי עבודה "רגילים".

בבתי הסוהר הכי קשים – כשרוצים לשבור את רוחו של אסיר – מונעים ממנו שינה. כל אדם נורמלי יאבד 40% מכישוריו לאחר שלא עצם עין 26 שעות ברצף! בניסיון להוציא מהאסיר את האמת – שופכים עליו דלי מים לאחר שנרדם ואז הוא יגיד הכול... כי כל מה שהוא רוצה זה לישון.

העיקרון זהה: כשנוטלים מאדם – מכל אדם 8 פעמים בחודש את היכולת לישון – הוא כנראה יתמחה באפיסת כוחות. ויסכן את עצמו ואת חוליו.

כזה רופא רוצה מערכת הבריאות שיהיה בה? האם חולה רוצה להיות מטופל בזרועות אדם שמת מעייפות? לכן כל חבריו "החכמים ממנו" כבר נמצאים בחו"ל. אבל הוא רוצה להיות כאן. כי הוא ישראלי. הוא לא מחפש רק "מאני מאני מאני," – הוא רוצה שיכבדו אותו.

ואת זה מונע ממנו המימסד (האוצר ושר הבריאות) בתנאי סף משפילים. נלחמים איתו ממושכות בביה"ד, בצווי מניעה, במשך חודשיים הסתירו מהמתמחים את פרטי ההסכם, כי ידעו שרק אוויל יוכל להסכים עם מה ש"הושג" – הסכם ל-9 שנים. 27 שקל לשעה. תורנויות אין ספור.

אין לרופאים המזל להיות מיוצגים על-ידי נציג מסור כמו יושבת ראש ארגון האחיות, שמרוויחות 40 שקל לשעה.

צריך לומר לזכותו של הרב ליצמן שבראשית המאבק, לפני כחצי שנה, אמר שהוא לא ייתן יד למו"מ שלא מפחית את שעות התורנות המטורפות. אבל משום כל זה גז וחלף עם הרוח, משהתברר שלא הרב ליצמן ולא ד"ר אידלמן מסוגלים להזיז משהו. רק שר הבריאות, האיש שממונה על התקציב, ( ושלא יגידו שאי אפשר לפתוח הסכם, מה זה צו מדרבנן? זה קודש הקודשים?) – רק הוא מסוגל להזיז משהו. ולכן פנו שוב ושוב לשר הבריאות, שר-העל הכלכלי שיעשה משהו.

מדינת ישראל והעומד בראשה, ראש הממשלה, צריכים להוקיר את הכוח, הידע והיזע ואת המסירות למופת של הבחורים והבחורות הצעירים האלה, אנשים בני 35, עם תינוקות, שרוצים להישאר פה ולעבוד פה. אבל לא בתנאים משפילים. ואת זה יודעת גם השופטת נילי ארד. אני מצדיעה לה. מוטב לחבק אותם ולא להתנגח בהם בכוח. רצוי לעשות תפנית מהירה כדי לתת להם ולנו מה שמגיע להם ולנו. עד יום שני הבא עלינו לטובה.

גילוי נאות: אני אם של סטג'ר בבילינסון, בעיר פתח לתקווה.

* * *

אלישע פורת

1. משה ליפשיץ וברטולד ברכט

מי שחוקר את יצירתו של משה ליפשיץ בגרמניה, הדוקטורנט הצעיר פריידר קרסטן, מאוניברסיטת בילפלד, מצא שברטולד ברכט השתמש בסיפור של משה ליפשיץ שקרא בעיתון. ליפשיץ פרסם סיפור קצר בעיתון 'פרנקפורטר צייטונג'. שם הסיפור Ein Wiedererkennen . ברכט קרא את הסיפור ואימץ אותו לעצמו. הסיפור עוסק בגנרל-לשעבר מצבא הצאר ברוסיה, שירד למדרגת העוני, שהציג את דמות עצמו, לאחר המהפכה, במחזה על הבמה ובסרט קולנוע. אך כמה שחקנים יהודים קשישים מזהים אותו ומגלים את זהותו האמיתית.

שם הסיפור של ברכט היה 'החיה'. DieBestie, The Beast ברכט הכניס בו שינויים והדפיסו תחת שמו. אבל מצא מאוחר יותר שהסיפור של ליפשיץ טוב משלו, וחזר והדפיסו בנוסח המקורי. בעיתון 'ברלינר צייטונג'. הסיפור זיכה את ברכט בפרס חשוב מטעם העיתון. ובהרבה מאד כסף... בדיקה שערך החוקר הגרמני של שני הטכסטים, מוכיחה שסיפורו של ברכט אמנם מסופר טוב יותר, אך הוא משתמש ממש באותם המשפטים ואפילו באותן המלים, מסיפורו המקורי של ליפשיץ. כל המסמכים נמצאים בארכיון ברכט בגרמניה. אגב סרט קולנוע בהוליווד נעשה אף הוא על פי הסיפור הזה, ושמו אף הוא "החיה". אך הוא מיוחס לחלוטין לברכט.

ובכן, כל מי שעוסק ביצירתו של ברכט יודע שהוא היה גנב ופלאגיאטור סדרתי. הוא נטל מכל הבא לידיו, ובעיקר מאנשים הקרובים לו. לא היו לו שום עכבות מוסריות, והוא לא כיבד שום קניין רוחני של הזולת. הוא פשוט שדד את אוצרות הרוח של הזולת ובנה מהם את יצירותיו הוא. המיוחד בסיפור שלפנינו הוא, שמעתה גם אנו יכולים להתגאות שברכט גנב אצל אחד משלנו... אחד משלנו - יהודי, משורר יידיש נשכח – ואחד משלנו, מחזאי ובמאי ארצישראלי, שפניו אל העברית – הלא הוא משה ליפשיץ בשנותיו האחרונות!

להרחבה ראה כאן: http://www.jstor.org/pss/2907254

2. חלילי-רוח

סיפורה של ידידות הדוקה אך קצרת ימים בין לאה גולדברג, יצחק שדה ומשורר היידיש הנשכח משה ליפשיץ

בסוף שנות ה-30, בתל אביב הקטנה, צמחה ידידות הדוקה וקצרת ימים בין לאה גולדברג, יצחק שדה ומשורר היידיש הנשכח משה ליפשיץ. מותו החטוף, בפסח ת"ש, אפריל 40', כשהיה רק בן 46, קטע את המשך הסיפור. הוא נטמן בבית העלמין של נחלת יצחק בהלוויה מרגשת, שזכתה לסיקור מרגש ביומון "דבר".

לפני כמה חודשים ביקרתי בבית הקברות הגדול של קיבוץ גבעת ברנר. הילכתי בין המצבות וחיפשתי שמות מוכרים. האורנים הזקנים מחפים על המצבות חיפוי כבד ומצל, ומחטיהם פזורות וצבורות שם בכל סדק. המצבות עצמן בנויות מאבן מקומית, שהיא דמוית כורכר. עצרתי ליד מצבותיהם של מארגוט ויצחק שדה. האפור שולט בבית העלמין, ורק בשוליו המערביים, היכן שהעצים עדיין נמוכים, והשמש מגיעה אל האבנים, שם הירוק שולט ופרחי הצבעונין.

לאחרונה ראיתי שהמשוררת לאה גולדברג, בממואר הנפלא שלה על האיש הנשכח משה ליפשיץ, מספרת סיפור קטן אך מסקרן מאוד, על הקירבה ההדוקה שנקשרה בין יצחק שדה וליפשיץ. סיפור שולי, שלא הושם אליו לב, אך בעיניי הוא מרתק. הנהו בלשונה של גולדברג, מתוך הממואר שלה "עשרים שנה למותו", "על המשמר", אפריל, 60'.

"קריאת שירה היה אחד מתענוגותיו הגדולים. לפרקים היינו יושבים שעה ארוכה, ובמקום לשוחח קוראים שירים (רוסיים) זה באוזני זו. זה מתחיל בית וזה מסיימו. פעם, באחד הערבים נצטרף אלינו יצחק שדה, ונצטרף מיד למקהלה, וערב שלם לא עשינו שום דבר אחר, רק קראנו שירים על-פה. זוכרת אני, שיצחק שדה קרא זמן רב וללא כל תקלה של זיכרון שיר ארוך של משורר רוסי (בלתי אהוב עליי ביותר), שרשנביץ', ומשסיים פנה אלי ואמר: 'כך זה, כל חיי אני אוהב רק שירה, וכל חיי עוסק אני רק במלחמה.'"

איזה דפני, בתם של יצחק שדה וזהבה, זוכרת שב-1938 שכר ליפשיץ חדר בביתם בקרית מאיר. היא זוכרת שהיה קירח ובעל גוף מלא. אחר כך, כשעברו לרחוב ארנון, הוא כבר לא דר אצלם, אך לאה גולדברג, מתברר, זוכרת אחרת.

ליפשיץ ויצחק שדה היו קרובים זה לזה מאוד בתקופת פלוגות הלילה היהודיות של וינגייט (1938-1939) וליפשיץ עזר, בעניין זה, לעיתים קרובות, ושתק ושמר סוד. ולא היה הדבר נודע לי, אף כי הכל התרחש אז במרחק כמה בתים ממני באותו רחוב ארנון הקטן בתל אביב, שגרנו בו כולנו – יצחק שדה, ליפשיץ ואני – אלמלא נדרשה יום אחד עזרה קטנה בעניין החבאת הנשק גם מ"טיפוס בלתי צבאי בהחלט" כמוני, והמתווך והפעיל בדבר היה משה ליפשיץ.

כעת אני מחבר בין הדברים. אמנם שדה "אהב אישה ועוד אישה ועוד אישה..." כמאמר הפזמון הידוע, ויש לזכור שזהבה אשתו הראשונה היתה אז איתו, ואילו הקברים בגבעת ברנר הם שלו ושל מארגוט, אבל ההתקרבות בין הגברים לא היתה תלויה באישה. זו היתה קרבה בין שני אוהבים ענקיים של שירת רוסיה. קירבה בין שני אוהבים גדולים של שירת יידיש. וקירבה הדוקה בין שני שתייני-חריף מושבעים. ליפשיץ עבר באותן שנים משברים קשים, שהטראומטי שבהם היה פרידתו משולמית בת-דורי, הבמאית היפהפייה. אכן, דרך ארוכה עשה משורר היידיש הנשכח. משירות בארגונים החשאיים של ברית המועצות, ועד לסייען של כוחות ההגנה. מחברותו עם המשורר הבוהמיין מיאקובסקי, ואשתו, חובבת הגברים לילי בריק, ועד לקשר ההדוק עם האלוף-לעתיד יצחק שדה.

אני שב לבית הקברות צופן-הסיפורים של גבעת ברנר. בקצהו המערבי שמורה חלקה מטופחת לקבורת שאינם-יהודים, או שיהדותם אינה מספקת, או פליטים או תושבי חוץ, כל אלה המנוחים שדעת הרבנות אינה נוחה מהם. ודווקא כאן, בעדן הזעיר הזה, פורחים באוויר תקליטורי אור מנצנצים, שהביאו איתם הפועלים התאילנדים. החקלאים מכנים אותם "דחלילי הרוח", אבל המוזיקה הנפלאה הנשמעת שם היא של חלילי הרוח. הם תלויים שם בנדיבות. חלילי מתכת, עץ וחרס. והרוחות הקלות המנשבות משמיעות בהן את לחניהן המסתוריים, כאילו היו מנגנות באוקרינות. והניגוד בין החלקות היהודיות לחלקה הלא-יהודית הוא מדהים: האפרוריות והאחידות מחד גיסא – והצבעוניות מאידך גיסא. הדממה הטקסית כאן – והמיית דחלילי הרוח וחלילי הרוח שם. זרי הפרחים המיובשים ועציצי צל מנוונים מצד אחד – וגן עדן פרחוני, שחלקו מלאכותי כמובן – מצד אחר.

שרשנביץ', המשורר שיצחק שדה ציטט על-פה, הוא ואדים גבריאלביץ' שרשנביץ', שנולד ב-1893 בקאזאן לפרופסור למשפטים ממוצא פולני ולזמרת אופרה רוסייה. משפחתו עברה למוסקבה ב-1907,והוא למד עם אחדים ממשוררי רוסיה הגדולים: ואלרי בריוסוב, אנדרי ביילי, סרגיי סולוביוב. היה ברוך כישרונות. למד באוניברסיטת מינכן בלשנות, ובמוסקבה השלים לימודיו במשפטים ובמתמטיקה. החל לכתוב שירה בגיל צעיר, הושפע מבלמונט ומבלוק. ספרו הראשון זכה לשבחים מניקולאי גומילב. בתוך משוררי "תור הכסף", עבר שרשנביץ' בין תנועות המשנה: הפוטוריסטים הסימבוליסטים והאימז'יסטים. הוא תירגם את מרינטי האיטלקי לרוסית, ואף נפגש איתו במוסקבה ב-1914. התקרב לפוטוריזם והיה ממבשרי הזרם ברוסיה.

במלחמת העולם הראשונה התנדב שרשנביץ' לצבא הרוסי, ליחידת תובלה מוסעת, והגיע איתה אל שדה הקרב. הוא הצטרף למהפכה הרוסית ותמך בבולשביקים, ואף נתמנה עסקן בכיר בארגון הסופרים ובמשרד התעמולה, שם שיתף פעולה עם מיאקובסקי – וייתכן שכאן הכיר אותו ליפשיץ, בעת שנדד עם מיאקובסקי ולילי בריק בקרון התעמולה הסובייטי.

בשנות ה-20, עם דעיכת פרץ השירה של "תור הכסף", הוא [שרשנביץ'] פרש מהשירה ועבר לתיאטרון המוסקבאי, כמחזאי וכמתרגם, בין השאר תירגם את יצירותיהם של שייקספיר, סופוקלס, ברכט ובודלר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והתקרבות הצבא הגרמני למוסקבה, יצא עם התיאטרון מזרחה לעיר ברנאול בסיביר, שם חלה בשחפת ומת ב-42'. הוא פירסם יותר מעשרה כרכים של שירה, מסות ותיאוריה ספרותית. לעברית לא תורגם ממנו כלום.

ושוב, לבסוף, אל יצחק שדה: "כך זה, כל חיי אני אוהב רק שירה, וכל חיי עוסק אני רק במלחמה." אלה היו דבריו אל לאה גולדברג בשלהי שנות ה-30. וכך, חרף כאבו הגדול, ובשל עיסוקו המתמיד במלחמה, הרוויחה המדינה-שבדרך מפקד צבאי גדול, אך אפשר מאוד שהפסידה משורר.

3. אישור מפתיע

אישור מפתיע, ומאוחר מאוד, מצאתי להנחת-העבודה שלי, שבין ליפשיץ לגולדברג שררו ממש יחסי אהבה. כאילו המשבצת חיכתה שיימצא מתישהו האישור להשערתי זו. והוא אכן בא, ובשל עצלותי, רק במאוחר. הנהו:

הצייר חיים גליקסברג, 1904-1970, שצייר את הדיוקנאות של אנשי הרוח בארץ ובהם גם את של לאה גולדברג, העיד עדות מעניינת מאד על יחסה של גולדברג לליפשיץ. הנה דבריו:

"ראיתיה פעם יוצאת מגדרה. היה זה בכי קורע לב. מת משה ליפשיץ. שלונסקי הספידו ליד מוגרבי. לאה גולדברג הופיעה לבושה שחורים. נתקרבה אל המיטה, הליטה פניה בידיה ובכתב בכי תמרורים. כך היו מקוננות בנות ישראל על מתיהן, וה'באבות' הרוסיות, בכסותן את מחצית פניהן במטפחת היו מקוננות ככה".

מתוך: חיים גליקסברג, "שמורים בלב", הוצאת עם עובד תרבות וחינוך, תל-אביב תשל"ו, 1975, עמוד 173.

כזכור לכם, כתבתי על מותו ועל לווייתו המרגשת. פסח ת"ש, אפריל 1940. המספדים נערכו ברחבת מוגרבי ושלונסקי התפרץ שם בבכי. מסע ההלוויה נסע לבית העלמין של נחלת יצחק. ב"דבר" יש כמה ידיעות הקשורות לעניין. אין ספק שעינו החדה של הצייר קלטה עד מה מאוד היה עמוק צערה של לאה. כאילו ספדה לבן משפחה... יש לציין שלא חזרה על התפרצות כזו לא בלווייתו של אברהם בן יצחק ולא של מקורבים אחרים שלה.

* * *

שמואל אייל

גולדה אוייבת השלום?

אני מבקש להתייחס לטענה המועלת כגירה לעוסה ולמחות כנגד מקהלת העתונאים, החוזרת על עצמה מדי פעם, ובערב יום כיפור מוצאת את המועד "המתאים" להאשמה האווילית והמטעה כי גולדה מאיר במהלכיה המדיניים, היא וממשלתה, מנעו שלום עם מצרים בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, והביאה עלינו בחוסר יוזמתה, ובמענה שלילי ליוזמות מצריות – את המלחמה הנוראה ההיא.

אנסה להציג שורה של עובדות, שמאשימי גולדה מתעלמים מהן, כי הן סותרות את הנרטיב השקרי שקנה לו מקום בקרב גדעון לוי, עקיבא אלדר וחבריהם לדיעה.

מי החמיץ? מי סיכל מהלכי שלום?

ב-20.05.73 סאדאת, באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, סירב להצעת קיסינג'ר (הצעה שאת פרטיה קיבל במלואן אחרי המלחמה) והיא: 1. מו"מ ללא תנאים מוקדמים. 2. הסכם ביניים בסיני. 3. הסכם שלום מלא ונפרד (משאר מדינות ערב) בתמורה לריבונות מצרית בסיני.

קיסינג'ר אף התלונן שהמצרים שהוזמנו לדיונים עימו לדון במרכיביו תוכניותיו עסקו בניסיונות לחשוף את כוונות ארה"ב כלפי ישראל.

ב-26.05 פונה גולדה לסאדאת בקריאה פומבית לשלום. קריאתה ניתקלת בסירוב. אבא אבן, יונה פוליטית, מציין 15 (!) יוזמות ישראליות הנתקלות בסירוב מצרי. עוד בסוף 1972 נעשה ניסיון ישראלי לערב את צ'אוסשקו כמתווך, ללא הועיל.

קיסינג'ר הבטיח תמיכה אמריקאית אם מצרים תקבל את המלצות ארה"ב. קיסינג'ר היתרה במצרים כי הם מסייעים בהנצחת המצב. סירוב מצרי לפתוח במו"מ לפני נסיגה סגר את הפתח למו"מ.

בשיחה עם השגריר האיראני, אמר הלה: "אין כל היגיון שמדינה שהפסידה במלחמה תדרוש נסיגה כללית כתנאי מוקדם. זו יכולה להיות התוצאה הסופית, אבל לא תנאי מוקדם."

האמריקאים גם הבטיחו למצרים כי לא יתנו שהסכם הביניים יהפוך להסכם קבע, כחששם של המצרים. עוד ב-27.2.72 הציעו האמריקאים ריבונות מצרית בסיני בתנאי לסידורי בטחון מוסווים. סאדאת סירב.

למה? מה הניע את סאדאת?

תשובה חלקית נוכל למצוא בדבריה של רעייתו. ג'יהאן שפורסמו ב1989. "אינני מסכימה עם אלה בתוכנו ובתוככם, הטוענים היום שסאדאת ניסה להגיע לשלום אמיתי לפני 73'. אני סבורה שהוא רצה להשיג הפסקת אש, לא יותר. לסאדאת היתה דרושה עוד מלחמה אחת כדי לנצח ולגשת למו"מ מעמדה של שיוויון, כמנהיג ערבי הוא לא היה מוכן להיפגש עם ישראל בעמדת נחיתות."

* * *

עמוס גלבוע

זו היתה השעה הקשה של עם ישראל

לא מכבר שמעתי ברדיו ראיון עם עמרם מצנע, ובמהלכו הוא קבל ש"מצבנו עכשיו הוא הגרוע ביותר מאז מלחמת העצמאות." אלמלא שמעתי זאת במו אוזני לא הייתי מאמין כי דווקא מצנע יתבטא כך. ישנה בקרבנו עדת מקוננים, הלובשים שחורים כל יום, ומבשרים לעם ישראל על השואות הצפויות לו מכל עבר. כל יום עם "מכת מצרים" משלו בליווי צונאמי כזה או אחר. לקינת החורבן מתווספת כל הזמן התוכחה: הכול יתמוטט והמדינה תרד לאבדון אם יימשך המצב הנוכחי. יכול להיות שהקינות נכונות, ומאוד יכול להיות שלא, אבל שמצנע יצטרף ללהקה הזאת ועוד ירחיק עד מלחמת העצמאות?

טוב שהימים ימי תשובה, ומלחמת יום הכיפורים שבה ועולה לכמה ימים לתודעה הציבורית. אז ברצוני להמחיש משהו מאותם ימים על מנת להבין מה זה באמת מצב גרוע. זה היה ב-6 אוקטובר 1973 בשעות הערב של היום הראשון למלחמה. בדרך מקרה הזדמן לי להיות במרחק של סנטימטרים ספורים משלושה אנשים: דדו הרמטכ"ל, בני פלד מפקד חיל האוויר, ורחבעם זאבי שהתמנה לעוזרו של דדו באותו יום.

"המפקד," צעק בני פלד כי מסביב רעש, מהומה, עשן סיגריות, "אני לא יכול לעצור אותם, אני לא יכול, הם צולחים."

דדו הביט בו במבט שאין לי מילים לבטאו, אך אני רואה אותו מול עיניי מזה עשרות שנים, והשיב: "בני, תעשה מה שאתה יכול," כאשר גנדי דוחק בו לזוז. ליבי נעצר. כאן, לידי, עומד מפקד חיל האוויר הישראלי ואומר למפקד צה"ל כי הוא לא יכול לעצור את המצרים הצולחים בהמוניהם את תעלת סואץ. זה חיל האוויר "הטוב בעולם", זה חיל האוויר שכל צה"ל וכל עם ישראל האמינו שהוא יהיה זה "שינקנק" את הערבים, שהוא זה שינחית ביום פקודה את מכת המוות לצולחי התעלה המצריים. זה השאור שבעיסה. עוד לא עיכלתי את שאוזניי שומעות, בתוך בליל הרעשים שמסביב, ודדו המשיך: "בני, אני חייב לרוץ לצפון, המצב שם קאטאסטרופאלי, תעשה מה שאתה יכול," ואז גנדי משך אותו ודדו נע לעבר המדרגות ונעלם.

ברגע זה, באותן שניות מעטות שלא נמצא אותן באף פרוטוקול ויומן מלחמה, קרס עולמי הישן. נראה היה לי שיעבור זמן ועולמם של רבים יקרוס לעד. ועדת אגרנט תלתה את כל קולר הקריסה במחדל המודיעיני, ומאז מדברים כמעט רק על זה. כמובן שהיה מחדל מודיעיני קולוסאלי, אך הוא היה רק נדבך אחד מבין שלושה נדבכי מחדלי ענק: הנדבך של כל תפיסת הביטחון הלאומי שלנו, שלאורו הוכן צה"ל למלחמה, ולפיו – צה"ל מרתיע את סאדאת, ומכיוון שסאדאת יודע כי יפסיד במלחמה, הוא לא יפתח בה. ואם ישתגע ואכן יפתח – הסדיר וחיל האוויר יבלמו אותו. והנדבך השלישי הוא התגבשותה של פרדיגמה לאומית שליבתה היתה: הערבים מטומטמים והיהודים חכמים. זאת הפרדיגמה שטופחה במאות ספרים, שירים, מאמרים, פקודות יום, ציורים ואין ספור כלי ביטוי. היא הקיפה את כל האליטות וכמעט את כל העם. מעטים היו יוצאים מן הכלל.

זו היתה השעה הקשה, לדעתי, של עם ישראל. והיו עוד הרבה שעות קשות לפני כן ואחרי כן. אם באים מקוננים ו"מאיימים" בשואה שבה יוכלו הפלסטינים לתבוע לדין ישראלים בבית הדין הבינלאומי בהאג, עולמי לא יקרוס. הכי הרבה תהיה פרנסה לעורכי דין משני הצדדים.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 9.10.

* * *

מרדכי קידר

מהפכה ללא מוצא

שאלות שאינן יורדות מסדר היום במצרים

כשהדמוקרטיה פורצת באחת, כל שיח' מקים מפלגה דתית, וכל אינטלקטואל – מפלגה ליברלית

תחנת "קול הערבים מקהיר" נוסדה בשנות ה-50' כשופר תעמולה של גמאל עבד אלנאצר המכוון לעולם הערבי כדי להתסיס את ההמונים הערבים נגד השליטים, המקומיים (דוגמת מלכי סעודיה, ירדן ומרוקו) והזרים (דוגמת הצרפתים באלג'יריה והציונים בישראל). תחנה זו עדיין משדרת בעוצמה המאפשרת לכל בית בישראל לקלוט אותה בקלות. הדיבור בה מתנהל בערבית מצרית מתגלגלת וקולחת, ובחודשים האחרונים מדברים בה על כל דבר, לאחר ששדרניה התרגלו במהירות לחירות הדיבור שנפלה עליהם אחרי שסולקו מובארק והקומיסרים שלו. אלא שכיום היא משמשת כלי ביד המועצה הצבאית העליונה להעברת מסרים לאוכלוסייה המצרית.

מזה כמה שבועות עורכת "קול הערבים" תוכנית ראיונות מרחובות קהיר, והמרואיינים הם העוברים ושבים – גברים וגברות, צעירים ובוגרים. השאלה הזהה שכולם נשאלים היא "האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידה של מצרים?" והתשובות שכולם נותנים נעות מ"אופטימי" עד "אופטימי מאוד". זה – על כל פנים – מה שהתחנה משדרת. אוזן בלתי חמושה מבחינה אחרי דקות ספורות שמשהו פה לא כשורה: פתאום כולם במצרים מסכימים שעתיד המדינה ורוד? האם המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי הגרוע אינו משפיע על מצב הרוח? ברור שהתחנה, יותר משהיא משקפת את הלכי הרוח של האוכלוסייה, היא מנסה ליצור – אולי יש מאין – אווירה אופטימית, ולטעת תקווה בלבות המאזינים שיש למצרים עתיד טוב, ושעליהם רק להתאזר בסבלנות ולהניח לאחראים, כלומר למועצה הצבאית העליונה, להביא את ספינת מצרים אל חוף מבטחים.

לפני שמונה חודשים, ב-25 בינואר, החלה במצרים המהפכה שהביאה לסילוק הנשיא מובארק, אשתו, בניו, שריו, בכירי פקידיו וחבריו המושחתים שהעלו פימה עלי כסל על חשבון הרעב של 85 מיליון אזרחי מצרים ותושביה. התקווה לעתיד טוב יותר – דמוקרטיה, זכויות אדם, חירות פוליטית וכלכלה טובה – הקיפה את כל שכבות העם, שראו במהפכה "שחר של יום חדש".

מה שנתן את התקווה הגדולה ביותר היה שבמהלך שלושת השבועות של המהפכה לא היה הצבא נגד העם, לא ירה באופן מאסיבי לתוך ההמונים המפגינים (למרות הפקודות שנתן מובארק לראשי הצבא), ומפקד הצבא טנטאווי היה בסופו של דבר מי שהעמיד את מובארק בפני המציאות והסיר אותו ממשרתו לאחר שאחז בה כמעט שלושים שנה.

מיד עם התפטרותו הכפויה של מובארק, נקט הצבא צעד הכרחי: הוא תפס את השלטון והישעה את החוקה למשך חצי שנה. צעד זה זכה בזמנו לתמיכה גורפת, היות שלמצרים היה ברור כי בראש ובראשונה יש לייצב את המדינה, להפעיל את מנגנוניה ולהתניע את כלכלתה. רק בהמשך ניתן יהיה לדבר על בחירות לנשיאות ולפרלמנט ועל העברה מסודרת של השלטון לידי האזרחים. טנטאווי הצהיר פעם אחרי פעם שאינו בא להחליף את מובארק, אלא רק לייצב את המדינה ולמסור את מושכות השלטון למי שייבחר באופן דמוקרטי, והציבור האמין לו והאמין בו.

אלא שמאז השתבשו הדברים. מצרים נכנסה לוויכוחים אינסופיים על סדר הדברים: האם קודם יש לשנות את החוקה ועל בסיס החוקה החדשה ללכת לבחירות לפרלמנט, או שמא יש לבחור פרלמנט, וזה ישנה את החוקה. ויכוח נוקב אחר התעורר לגבי מעמדו העתידי של האיסלאם בחיי החברה והמדינה: האם השריעה האיסלאמית תהיה מקור (או המקור בה"א הידיעה) לתחיקה, ומהו מעמדם של הנוצרים הקופטים במערך החברתי-פוליטי הבא. אם השריעה האיסלאמית היא בסיס התחיקה, אז לא יכול להיות לקופטים מעמד אזרחי שווה לזה של המוסלמים; ואם השריעה לא תהיה בסיס החוקה, אז מה השיגה המהפכה – עוד שלטון חילוני שחוקיו האנושיים ידחקו לשוליים את חוקיו הנצחיים של אללה?

בין דמוקרטיה לאנרכיה

גם הסכם השלום עם ישראל עלה על שולחן הדיונים הציבורי: מצד אחד ברור כי ההסכם אינו לגיטימי בעיני מרבית בני מצרים, שכן, בניגוד לגישת האיסלאם, הוא נותן ליהודים מדינה עצמאית, בעוד שהם אמורים להיות במעמד נחות של "אהל ד'ימה" ("בני חסות") של האיסלאם. כמו כן, על פי הסכם השלום, ארץ פלסטין תהיה של הישראלים, למרות שהיא אדמת וקף (הקדֵש) איסלאמי, מהים עד הירדן, ולכן שייכת לכל המוסלמים בעולם. אך מצד שני, מצרים כמדינה מחויבת לקיים את ההסכמים הבינלאומיים שהיא חתומה עליהם למרות שנשיאה התחלף, ואם היא תפר את הסכם השלום, העולם עלול למשוך ממנה את כל ההשקעות והסיוע שזרמו למצרים בעקבות הסכם השלום. הוויכוח הזה הוליד שתי צורות התייחסות לישראל: מצד אחד הותירה המועצה הצבאית העליונה את הסכם השלום על כנו, ומצד שני פרץ הרחוב הגועש לשגרירות ישראל, הרס אותה והוריד את דגל ישראל מעליה.

אירוע זה, שבמהלכו פרץ ההמון גם למשרדי משרד הפנים השנוא, הוליד במצרים ויכוח ציבורי נרחב על תפקיד הרחוב – יש אומרים האספסוף – בניהול המדיניות של המדינה: מצד אחד ברור כי כמה מאות "שבּאבּ" הרצים ברחוב אינם יכולים להכתיב לכל המדינה מדיניות. אך מצד שני המדינה כבר אינה דיקטטורה שבה את כל החלטות מקבל הנשיא בלבד, ויש לאפשר לציבור לומר את דברו ללא חשש, גם בצורה של הפגנות רחוב. היכן עובר הגבול בין אנרכיה ובין דיקטטורה? לא ברור, שכן עד עתה הצליחו ה"שבּאבּ" לכפות מדיניות על המועצה הצבאית העליונה, בעיקר בעניין ביטול חוקי החירום, שבאמצעותם השליט שלטונו של מובארק סדר ציבורי ללא פיקוח משפטי. אלא שבעקבות ליל הפרעות שפגעו בשגרירות ישראל ובמשרד הפנים, החזירה המועצה הצבאית העליונה את חוקי החירום לתוקפם.

שאלה שאינה יורדת מסדר היום במצרים היא מועד הבחירות לפרלמנט. אלו יסמנו וימחישו באופן הברור ביותר את היותה של מצרים מדינה דמוקרטית הפועלת על פי סטנדרטים מודרניים מקובלים בעולם. מועד הבחירות המקורי היה חצי שנה אחרי השעיית החוקה, כלומר באוגוסט שעבר. המועד שנקבע אחריו היה בנובמבר, אך גם הוא נדחה לפברואר ואף אחד אינו בטוח שזו תהיה הדחייה האחרונה. סוגייה שטרם מצאה את פתרונה היא חלוקת העוצמה בין הנשיא ובין הפרלמנט. מצד אחד, בגלל הניסיון המר עם הנשיאים מאז מהפכת 1952, יש רצון גורף לצמצם את סמכויות הנשיא, אך מצד שני הציבור מודע לאפשרות שפרלמנט עלול להגיע לשיתוק, אם הסיעות לא תדענה לנהוג באחריות, לפעול על פי האינטרס הכללי הרחב, תוך התעלות מעל השיקול המפלגתי הצר.

דמוקרטיה עכשיו

בינתיים נפגש השבוע ראש אגף המבצעים במטכ"ל המצרי, הגנרל סאמי ענאן, עם נציגי מפלגות עיקריות כדי לדון במיספר סוגיות הנוגעות לעתיד החיים הפוליטיים במצרים. הסוגייה המעיקה ביותר היא כיצד תאויש הוועדה המכוננת של החוקה ושל אמנת העקרונות שיעמדו בבסיס החוקה. הגופים האיסלאמיים מתנגדים לעצם קיומה של ועדה זו, בעוד שגופים ליברליים והשמאל רוצים בהקמתה. מובן כי איוש הוועדה יקבע את אופי החוקה – איסלאמית או ליברלית – ואם יהיה מיספר שווה של חברים משני קצוות הקשת החברתית, עלולה הוועדה להגיע לשיתוק, ולא תוכל להסכים על נוסח מקובל על הרוב חבריה.

סוגייה אחרת הגורמת למחלוקות קשות היא עתידם הפוליטי של אנשי המפלגה הלאומית הדמוקרטית, מפלגתו של מובארק, שפעיליה מואשמים במתן הכשר קבוע לשחיתותם של מובארק ושל מקורביו ולאכזריותם של המשטרה וגופי ביטחון הפנים האחרים. חלק מהמפלגות דורשות להסיר את חוקי החירום בתקופת הבחירות, מחשש שחוקים אלה ינוצלו על ידי מקורבים לשלטון כדי לשים במעצר מועמדים של מפלגות מתחרות ללא הגבלת זמן וללא אשמה נראית לעין.

המפלגות דרשו מהגנרל ענאן לחדול מהעמדת אזרחים לדין בפני בתי דין צבאיים שבהם אין לנאשם סיכוי לקבל דין צדק. ענאן הסכים, אך השאיר לצבא את האפשרות להעמיד לדין אזרחים באשמת פגיעה בבטחון המדינה. לכל ברור כי תחת כותרת זו יכול הצבא להמשיך ולהתעלל באזרחים כראות עיניו.

תופעה מעניינת מאוד עולה באחרונה: יש במצרים כמה עשרות גופים פוליטיים דתיים, אשר 52 מהם עשו יד אחת לצורך הבחירות והרכיבו את מפלגת "חזית הרצון העממי". מפלגה דתית אחרת מייצגת את האגף הפוליטי של הארגון "אלג'מאעה אלאיסלאמיה", שרצח את הנשיא סאדאת, ועוד אחת מייצגת את ארגון "הג'יהאד", שבראשו עמד איימן אלזוואהירי, שלימים נמלט ממצרים והיה סגנו ויד ימינו של אוסאמה בן-לאדן. ארגוני טרור בפנסיה אלה הורשו להקים מפלגות פוליטיות כדי לעודדם להשאיר את נשקם תלוי על הקיר.

בהודעת הסיכום של המפגש הביעו נציגי 13 מפלגות את אמונם המלא במועצה הצבאית העליונה ובמאמציה להעביר את השלטון לאזרחים. הבעת אמון זו במועצה הצבאית מהדהדת באוזני המצרים כמו הודעות התמיכה והנאמנות שפירסמו ללא הרף גופים ואישים מלחכי פנכתו של מובארק שנהנו ממנעמיו. היא עוררה גל גדול של התנגדות, שכן משתמע ממנה שהמועצה הצבאית בעצם פוסעת בעקבות מובארק ואולי אף תשאף להישאר דבוקה לכס השלטון ולמנעמיו.

ברור כי אם וכאשר יתקיימו הבחירות לפרלמנט, הפיצול המפלגתי הגדול עלול להוליד מצב שבו אף מפלגה לא תוכל להקים קואליציה יציבה. מצב כזה קיים עד היום בעיראק, והוא תוצאה של היעדר ניסיון פוליטי דמוקרטי. במדינות בעלות ניסיון דמוקרטי – דוגמת ארה"ב, בריטניה וצרפת – התגבשה במשך השנים מערכת דו-מפלגתית חזקה, אשר מיעוט המפלגות וגודלן מקנה יציבות לממשלה ולכן גם לכלכלה ולחברה. מצרים עדיין רחוקה מאוד ממצב זה בשל שנות הדיקטטורה הרבות שלא איפשרו לאוכלוסייה לנהל חיים דמוקרטיים. לכן, כשהדמוקרטיה פורצת באחת, כל שיח' מקים מפלגה דתית, וכל אינטלקטואל מקים מפלגה ליברלית. ריבוי המפלגות עלול להכניס את המערכת הפוליטית לקיפאון שיגביר את תסכול העם מן המהפכה, ועלול לדחוף חלק מהגופים לפעולות בלתי לגיטימיות, כלומר טרור.

לאחרונה החלו כמה אינטלקטואלים מצריים לפרסם את דעתם כי במצב עניינים זה, האפשרות היחידה היא המשך שליטתו של הצבא במדינה, ולתקופה ארוכה, שכן רק הוא יכול להקנות יציבות למערכת. אין זה אומר בהכרח שהמדינה תהפוך שוב לדיקטטורה צבאית, שכן הצבא יכול לאפשר מידה רבה של חירויות אזרחיות כמו חופש הבעת דעה וחופש התארגנות. אבל האחריות העליונה למנגנוני המדינה חייבת להיות בידי גוף חזק, "מבוגר אחראי," שאם יהיה קשוב להלכי הרוח בציבור, הוא יוכל, בתקופת ביניים של חינוך, להעביר את המדינה לדמוקרטיה.

אלא שקרוב לוודאי פתרון זה לא יתקבל על דעת הרחוב, הדורש "דמוקרטיה עכשיו", והמצב עלול להידרדר בקלות לאנרכיה מוחלטת. אווירה של "דרך ללא מוצא" מתפשטת והולכת ברחוב המצרי, ואינטלקטואלים מצריים רבים "אורזים מזוודות" ומחפשים מקום אחר בעולם להבטחת שלומם האישי. הם פוחדים שהמהפכה תוביל לקריסת מערכות כללית שבה הקבוצות הדתיות הקיצוניות יורידו את הנשק מהקיר וישובו לטרור פעיל.

לספקות הקשורים לפוליטיקה מצטרף המצב הכלכלי המתדרדר במהירות, בעיקר בגלל היעלמות ההשקעות הזרות (במהלך 2011, שנת המהפכה, הן היו כחמישה אחוז בלבד מההשקעות בשנת 2010, השנה לפני המהפכה), והיעלמות התיירות שפירנסה עד לפני שנה במישרין ובעקיפין מיליוני מצרים. שיעור האבטלה במצרים מתקרב ל-50 אחוז, והתסכול מן המצב הכלכלי מקיף את כל מגזרי האוכלוסייה, שאינם רואים אור בקצה המנהרה.

סיני

בימיה הראשונים של המהפכה, בסוף ינואר, נפרצו כמה בתי כלא במצרים ואסירים רבים – בהם פעילי ארגוני טרור מדופלמים – ברחו ונטמעו באוכלוסייה. חלקם מצאו מסתור ומחסה אצל הבדווים של חצי האי סיני, שהפך מאז חממה לטרור. הם הצטרפו לכמה עשרות פעילי ארגוני טרור קטנים שנמלטו מהרצועה מפחד מנגנוני הביטחון של חמאס. לאחרונה דווח כי אלפי טילי קרקע-אוויר נעלמו ממחסני צבא לוב, וסביר להניח שלפחות חלקם הגיע לסיני ואף לרצועה.

נראה כי המצב בסיני ידוע בישראל, והוא הסיבה העיקרית להסכמה הישראלית לחיזוק הצבא המצרי בסיני, שכן הוא פועל כיום בחצי האי מתוך תחושת סכנה למצרים, לא לישראל.

הקופטים

מי שעלול לשלם את המחיר הגבוה ביותר על האנרכיה במצרים הם הקופטים, בעיקר בערי הדרום המצרי, המפגר בהרבה אחרי הצפון ברמת הפיתוח הכלכלי והאזרחי שלו. הקופטים בדרום משמשים מטרה קבועה להתנכלויות, רצח, אונס ושוד, בעיקר על רקע של התנגדות המוסלמים לבניית כנסיות חדשות, ואילו המשטרה בדרך כלל אינה נוקפת אצבע להגן עליהם, על רכושם, על בתיהם ועל כנסיותיהם. הקופטים הם הקבוצה החלשה ביותר במצרים, ותסכולי ההמון המוסלמי – ההולכים ומתגברים ככל שמתברר שהמהפכה הרעה את מצבו של הפרט במצרים – מופנים כלפיהם.

מובארק בתקופתו לכאורה הגן על הקופטים, וניסה להנמיך את הלהבות בכל פעם שפרצו מהומות נגדם. עתה, בעקבות המהפכה וסילוקו של מובארק, השתחררו דרשני המסגדים, השולטים ביד רמה ברגשות ההמון, ממגבלות הדיבור, והם מסיתים את ציבור מאזיניהם נגד הקופטים ללא הרף, בעיקר בדרשות יום שישי. התוצאה היא שימי שישי הפכו לסיוט עבור הקופטים, המסתגרים בבתיהם מאחורי סורג ובריח כדי לא להיראות על ידי ההמונים בצאתם מהמסגדים.

ערוצי טלוויזיה בלוויין בעלי נטייה דתית פונדמנטליסטית (ויש לא מעטים כאלה) שופכים שמן על מדורת השנאה לכופרים ולנוצרים בכלל ולקופטים בפרט. כתוצאה מכך היו לא מעט פיגועים ומקרי ירי אל קופטים ביציאתם מהכנסיות, שבהם נהרגו ונפצעו רבים. עתה, עם הקמת מפלגות דתיות קיצוניות, הם חוששים שמה שקורה ברחוב יהפוך למדיניות רשמית של המערכת הפוליטית: רדיפה ודיכוי ממוסד על רקע דתי.

למרבה הפליאה, מדינות המערב, שיש להן מסורת נוצרית וציבורים נוצריים גדולים, מאז ומתמיד אינן נוקפות אצבע למען הקופטים במצרים, ולמירב מאפשרות להם להגר אליהן במיספרים גדולים. אך הן אינן מתנות את הסיוע שהן מגישות למצרים בביטול חוקים המפלים את הקופטים לרעה ומהווים אפלייה ברורה ובוטה על רקע דתי.

כמעט תשעה חודשים לאחר פרוץ המהפכה במצרים, אין רואים לאן פניה – לדמוקרטיה אזרחית או לדיקטטורה צבאית, לשלטון איסלאמי או לאנרכיה טוטאלית, לסדר ומשטר או לאנדרלמוסיה קטלנית. מצב זה של אובדן דרך עלול להימשך עוד זמן רב, ולעלות בחייהם של מצרים רבים, רבים מדי, ומקרה עיראק יוכיח.

והערה לסיום: בימים אלה מתנהל משפטם של מובארק ובניו, ואחד הנושאים המועלים בו הוא האופן שבו זכתה ישראל בחוזי אספקת הגז במחיר שנטען לגביו כי הוא נמוך משמעותית ממחיר השוק. העדויות והמסמכים שייחשפו במשפט עלולים להביך מאוד כמה אנשים הנמצאים כיום בראש הפירמידה הפוליטית בישראל, ולפתוח תיבות פנדורה גם במדינתנו.

* המאמר מתפרסם גם במגזין המצויין "מראה" וב"מקור ראשון".

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

2. האם מתלקחת שוב אהבת אסתר למשה כרמי בבן-שמן,

ושם ואליו נכתבים ראשוני שיריה בשלהי 1919 וב-1920?

"כשהגיעו צבאות אלנבי והדפו את התורכים צפונה," מספר ישראל הראל מפי אסתר, "החלו לנשוב רוחות אופטימיות ביישוב. אסתר ראב, כמו נתעוררה משנת-חורף ארוכה, קמה והלכה להורות בקבוצת בן שמן. מעטים היו תלמידיה, שניים-שלושה בכל כיתה. דומה, שבן-שמן היה אחד המקומות הראשונים בארץ בו הנהיגו מה שהיום קרוי בית-ספר פתוח. מה לא לימדה שם? הכל: עברית, תנ"ך, בוטניקה, חקלאות – ועבדה יחד עימם. בערבים לימדה מבוגרים עברית ותנ"ך, ובתוך הלחץ והאחריות החלה לחרוז. לא, לא לחרוז. גם שיריה הראשונים, שירים מודרניים היו, בעלי משקל ומקצב שלא היו מוכרים בשירה העברית. ומי שלא חרז אז – היכול היה להיחשב משורר? ועוד בחורה. אבל, היא הוכיחה: גם שירי מולדת, גם שירי כמיהה, ניתן לכתוב בסגנון המודרני ביותר."

באביב תרע"ט, 1919, מארחת פתח-תקוה, מושבת הפרדסים והאוכלוסין הגדולה בארץ, ערש תנועת העבודה – את ועידת הייסוד של "אחדות העבודה". גם אסתר, לשעבר פועלת חקלאית בדגניה, בנס-ציונה ובבן-שמן, רואה עצמה כמי שנמנית על מחנה הפועלים. כה עזה הזדהותה עימם, שבמשפחת ראב מספרים כי בימי המלחמה, כאשר נותרת לפליטה רק פרה אחת במשק, נוהגת אסתר על דעת עצמה לחלק מן החלב לחבריה הפועלים, שרעבים-ללחם.

קרוב לוודאי שגם אסתר מסתופפת באותה ועידת ייסוד, ובהתלהבות-נעורים נרשמת בחודש ניסן כחברה ב"התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי א"י, אחדות העבודה, הסתדרות הפועלים החקלאים" – זו הכותרת המודפסת בפנקס-החבר, הניתן "לחברה אסתר רב" בפתח-תקוה, לאחר כחודש, בט"ו אייר תרע"ט [מאי 1919], וחתום עליו המזכיר: נ. גולדברג [נטע הרפז].

תחת אותה כותרת מפורטת של "אחדות העבודה" נמצא בארכיונה גם "פנקס-חבר לחברה אסתר רב בבן-שמן תר"פ", בתוכו מודפס לוח שנת תר"פ, 1920-1919, וברשימת "המועדים" רשומים לבד מחגי ישראל גם הראשון למאי ופטירת הרצל בכ' תמוז.

נקל לתאר כי בוועידה הזו, שכולה צעירים וצעירות תוססים, נלהבים, משכילים, המשתדלים לדבר עברית – פוגש משה כרמי יפה-התואר באסתר "המלאה כבלון מתנפח" ואשר "גופה יפה להפליא" – ומציע לה אפשרות נוספת לממש את חלום העבודה שלה – לבוא ללמד את הילדים בבן-שמן.

בסיפורו "שבילי-אור" מתאר משה, עתה מורה בבן-שמן, את בואו באביב 1919 לפתח-תקוה, לוועידה, שבמהלכה הוא פוגש אהובה אחת שאותה הוא מכיר, ומתאהב במישהי חדשה; לזו וגם לזו יש אחיות, ודומה ששתיהן גרות ביפו, כלומר בתל-אביב – ואם אינו מערבב כאן, לצורך הסיפור, שתיים או שלוש דמויות יחדיו, הרי שאסתר אינה תופסת מקום בחייו באביב הזה. על כל פנים, היא אינה נזכרת במפורש בשמה בשום מקום ב"דליות הגפן", גם לא במחברותיו משנת תרע"ט בבן-שמן, הגם שבשני המקורות מצויים בין השאר נופים והוויי פתח-תקוואיים, וב"שבילי אור" אפילו תיאור טיול לילי עם בת-איכרים אל בית-הוריה במושבה – וכל אלה מתאימים לאסתר ואפילו לכמה מטיוטותיה ב"מחברות 'קמשונים'".

תקופת-חייה השנייה בבן-שמן עולה גם מתוך ראיונות שהיא מעניקה לרבקה כצנלסון, לרות בונדי ולמשה דור, ובפתחה עומדת דמותו של משה כרמי – "יליד פתח-תקוה, מורה ומוסיקאי, מאישיה הפיוטיים, המקוריים והמופלאים של העלייה השנייה – " שמציע לה להיות מורה בבן-שמן, לא ברור אם בחפיפה עימו או במקומו.

אהבתה לילדים והרגשת האושר להימצא בבן-שמן של אותם ימים, הופכים את ההוראה לפרק נפלא בחייה. בארכיונה נמצא תצלום דהוי שנשלח אליה ב-10.2.1920 ובו היא נראית עם תלמידיה בבן-שמן. מספרת אסתר:

לימדתי ולימדתי, אף כבשתי את לב הילדים. הם לא קראו לי "המורה", כי אם אסתר, והייתי גאה על כך. מה לימדתי? הרי את יודעת מה זאת מורה בכפר. היו לי תלמידים מכיתה אל"ף עד ו"ו. שניים בכל כיתה. את אלה לימדתי חשבון ואלה כתוב. עבדתי קשה מאוד, כי רציתי להצטיין. לא רק בהוראה, גם בעבודה חקלאית. עבדנו בגינה, ולימדתי בוטניקה. בערבים לימדתי גם את האימהות, ובשבתות את בני השש-עשרה שלא הספיקו לגמור את לימודיהם וביקשו שיעורי תנ"ך. לקחתי על עצמי מעמסה כבדה, וכשרצו שאנהל גם את הספריה, עזבתי.

מה עובר על משה כרמי, שאהבת אסתר אליו ממלאה את יומניה מן השנים 1913-1911 – עד לאותו פרק בחייו שבו הוא מזמין אותה לבוא ללמד בבן-שמן, בראשית קיץ 1919?

לאחר פרוץ המלחמה העולמית, בתקופת ההתעתמנות, מתגייס משה לצבא התורכי. כך עושים גם חבריו למחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה" וביניהם משה שרת ודב הוז. כיודע-נגן הוא נשלח לתזמורת הצבאית. בתקופה זו נודדת פלוגתו של משה בארץ ובארצות השכנות וניתנת לו הזדמנות לערוך טיולים ממידבר סיני ועד הלבנון. הוא מצליח להטות אליו את חסד הקצינים ומתבודד בטיוליו ימים תמימים. אחרי כשלוש שנים של שירות, בין השנים 1917-1915, עורק משה מן הצבא התורכי לדגניה.

כותבים העורכים של עזבונו, בספר "דליות הגפן":

בימים ההם נשרפו בדגניה כתבי-יד רבים של משה – הגות חלומות נעוריו – יחד עם עוד כתבים שנשרפו מחשש החיפושים [של התורכים]. מעט מאוד מזה הציל משה מכיליון ונשמר עד היום. משה פנה להוראה בבן-שמן. זאת היתה עבודת יצירה, עבודת בראשית. כל לימודיו לימד בתוך הטבע, בטיוליו ובסיוריו, למד ומתוך כך לימד. ועל הכל חפפה רוח של חלומות אהבה, אגדות שירה ונגינה, ובקסמים אלה צד את ליבות תלמידיו. מן האגדות שנרקמו ונכתבו בתקופה זו, ומן הרשימות, נתפרסמו: "קטעים" ב"האדמה" בעריכת ברנר, ו"אגדת החיטה" ב"אוהל", בעריכת מרדכי קושניר. בבן-שמן עבד משה משך שנתיים.

על שירותו של משה כרמי בצבא התורכי מספר חברו יעקב עצמון (כבשנה):

מובן שנודע מיד, כי הופיע חייל יודע-נגן. הטילו עליו תפקידים "מוסיקליים" רבים וקרה שגם זיכוהו בכבוד הרם לנגן בפני ג'מל פשה (הקטן) באחת הנשפיות שנערכו לכבודו בדמשק. לפי התוכנית צריך היה לנגן נגינת סולו בכינור. בתמימותו חשב שגם קהל זה של קצינים הוללים עלול להיתפס להקשבה של נגינה רצינית והתחיל להשמיע את אחד הקונצרטים האהובים עליו. קהל שומעיו הקשיב רגע קט, אולם מיד פקעה סבלנותו והמשיך להתהולל, לצחוק ולרעוש להנאתו. משה הפסיק את נגינתו והחל אורז את כינורו. לא הועילו הגערות והאיומים שהושמעו באוזני החייל המחוצף. יבוא אשר יבוא, אמר בליבו, לא אחלל עוד את צלילי כינורי בפני ערלי לב ואוזן אלה!

משה ואסתר הם אולי היחידים מבני משפחות האיכרים בפתח-תקוה שמשתתפים בוועידת היסוד של אחדות העבודה. שניהם יוצאי-דופן: הם מזדהים עם מעמד הפועלים, עם צעירי העלייה השנייה, עם מייסדי עין-גנים ודגניה. תחושת שייכותם למחנה הפועלים אינה נקנית להם בנקל. למשל, בקיץ 1918 קמה בארץ תנועת ההתנדבות לגדוד העברי. חבריו של משה, אליהו גולומב ודב הוז, מתגייסים, ואילו משה כבר יושב בבן-שמן ומתלבט בין התמסרות ללימוד הנגינה בכינור אצל מורו משה הופנקו בתל-אביב, לבין הוראת הילדים בחווה החקלאית. משה, שלאחר סבל רב ערק מהשירות בצבא התורכי, והסתתר בדגניה – סולד מהצבאיות.

ואז, בקיץ 1918, בוויכוח עם משה, אומר לו חברו דב הוז, העומד לצאת למחנה האימונים של הגדוד העברי בתל-אל-כביר שבמצריים: "זה שנים ידעתי כי אין אתה [אחד] משלנו. במקרה נפלת אל תוכנו. והידידות האמיתית אינה יכולה להתקיים בינינו. אתה ממין אחר. יש הרבה אנשים טובים ויפים בעולם. הארוץ ואתחבר עם כולם? ידעתי כי יבוא יום, ניתוח ייעשה, ואתה תיבדל... כן, אני תמיד חיבבתי אותך. אך..."

ומשה, הכותב זאת במחברתו, באביב 1919, מתאכזר אל עצמו:

והלא זוהי האמת. לעוף איתם יחד – לא, ולהיות בשר-אידאליהם – לא. ובכן?

כן. זוהי אמת, אני ממין אחר. אך למה זה כה נעלבתי?

אליהו [גולומב] בעט בי. אמר לי: פראר [עריק, בתקופת התורכים]. ואני שכחתי.

ודב [הוז] הושיט לי ידו כה בנימוס, היטה גופו בחן ובנעימות, וכובעו הסיר בחסד. – ואיני יכול לשכוח את זה.

מחברתו של משה עשוייה כמכתב ארוך (שכניראה לא נשלח) לאהובת נפשו – רבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, ולימים אשתו של דב הוז. במחברתו מתייחס משה אל רבקה עדיין כאל חברתו של אליהו גולומב (אשר לימים נשא לאישה את אחותה, עדה שרתוק). אהבת משה כרמי לרבקה נמשכת כעשר שנים, ואולי זוהי רבקה הנזכרת ב"ספר הזכרונות" של אסתר משנת 1910.

כותב משה כרמי:

לחשתי אל ליבי: השנה העשירית עוברת. כן, עוד מעט, עם שחר האביב הבא, תימלאנה לנו עשר שנים.

כן. יכול מאוד להיות שאני, באמת, אוהב אותך.

והן אמרתי לך: איני מבקש ממך כלום. מה תעשי? עשי מה שליבך אומר לך. ואני מחכה בלב שלם לגורלי.

הן אמרתי לך: כל הימים, כל השנים התכוננתי לבוא אליכם, אלייך ואל אליהו. התכוננתי לבוא אליכם, להתארח לפעמים.

כל השנים חשבתי כי אליהו טוב ממני, כי אליהו גדול ממני, וכי הוא ראוי יותר, חשבתי כי אני צריך לרצות כי תלכי איתו.

והיו ימים וחשבתי: הנה ליבי שלם עם הגורל, ושלם אתכם.

והנה אני מתהלך עתה כל הימים. וליבי מתרפק אלייך כילד, כבימים הראשונים. שכחתי מי הוא הטוב, שכחתי מי הוא הגדול.

חדלתי מחשוב מה יהיה יותר טוב בשבילך.

כל הימים אני קורא לך: בואי, בואי אליי, רק אליי!

האמנם אני עוד אוהב אותך?

זו האווירה שאליה נקלעת אסתר בבואה בשנייה לבן-שמן, בשלהי שנת 1919. לימים תתאר אותה בשני סיפורים שנמצאו בעזבונה "אביגיל וחנה (בית זיתא)", ו"חדר הרווקים". "אביגיל וחנה" נכתב בשנת 1946 לערך. לפי תיאור הסביבה ברור שבית-זיתא היא בן-שמן, אך ייתכן שאסתר שיקעה בסיפור גם מחוויותיה בדגניה ב-1913, ואולי גם מבואה בפעם הראשונה לבן-שמן כפועלת, באביב ובקיץ 1918. אין ספק שחנה, המורה, היא בת-דמותה של אסתר.

בערב ליד שולחן האוכל, במיטבח, תקפה את חנה אותה הקדחת הקלה שהיתה תוקפת אותה תמיד בחברת אנשים חדשים ובייחוד האנשים האלה אשר אינם מבני ארצה ואינם מבני מושבתה – רחוקים מלאי-עניין ומוזרים הם כאחד. סקרנות גדולה ושמחה מילאו את ליבה, הסקרנות תמיד גרמה לה שמחה, מצב רוחה היה דומה לזה שלפני בחינות-הגמר בבית-הספר.

ערב ראשון. הבחורים הנמיכו את קולם, ליד שולחן האוכל, מזה ומזה, היו שתי שורות של פנים ושתי שורות של ידיים – ואולם כל ראש והידיים שלו היו חטיבה, וסקרנותה של חנה לגבי אנשים גרמה לה שוב באותו ערב לקדחת הקלה הידועה לה כל-כך, מרחפת היתה במקצת בלי כל כוונה מן האחד לשני, מן האחת לשנייה, כשהיא שוכחת את עצמה כליל, שוכחת גם שהנה המורה החדשה, שעליה לעשות רושם טוב, ושבעצם היא הינה המטרה לסקרנות, ושיקוף מסביב –

הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.

חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –

"כמה זמן הינך בארץ?" שאלה אותה חנה בגישוש.

"זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, "בכל אופן איני עשרים שנה בארץ-ישראל, כמוך!"

חנה פרצה בצחוקה הבהיר. "עשרים ושתיים." ענתה.

כל העיניים הוסבו פתאום אליה. "סברה" מלידה, "פרי הארץ", כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קינאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.

מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "

"כן, אני סברה."

"נולדת כאן? בארץ?" סקר אותה, כולו משתאה.

חנה הגביהה את גבות עיניה המקושתות, עד שהגיעו כמעט למרום מצחה החלק, לרעמתה השחורה – סקרה את הבחור וחייכה בשקט לתוך עיניו התוהות.

כשהרים מאירסון את גופו הענקי מאצל השולחן וקם ללכת, חשבה חנה: "גולם, גולם חביב."

שדות קיבוץ בית זיתא השתרעו ברמה, שבקציה החלו גבעות עגולות והתנשאו שורות-שורות, הלכו וגבהו עד הגיען להרי יהודה הרחוקים, הלוך והדוף זו את זו בכתפיהן, עד היותן הרים, הרי יהודה התלולים. כאן בהתחלתן היה להן קסם בלתי משוער, דמו לתינוקות, מתוך המישור צמחו בהתעגלות חרדה רק מטרים אחדים מעל פני הרמה, זרועי סלעים שטופי מים, ופה ושם גם אבן חצובה, שארית יישובים עתיקי יומין, אכולי שנים, דורות וגשמים –

ובין הסלעים יש שהרגל נתקלת בבריכה קטנה עגולה, חצובה באבן, שיירי דורות של מוסקי זיתים, כי על כן אדמה זו, שמן רב היא מפיקה, שחורה היא ודביקה ככוספא בין האבנים, והזית מתנוסס על הגבעות מסביב, שולח בה שורשיו ומתכסה פרי רב. מאפיר הוא, זרוע לאחר יד, בלי כל סדר, סביב בתי הכפרים הערבים, המלבינים מסביב. כאן הזית הוא אזרח עתיק יומין ושבע הרפתקאות, ממלכת הזית עתיקת מסורת. יש מהם למודי סער, שסועי גזע, תקועים ממש בתוך הסלע, גזע ופארות מספר תלויות רועדות בראשו – ויש עגולים ורעננים, ניראים צומחים בשורות-שורות באדמה שחורה אדמדמה; אלה רחבי נוף, על כתפיהם זרם של ענפים, לכל צד פארה, לכל צד, ומשרים צל דחוס ומהודק סביב גזעם – ויש צעירים מהם ומעודנים, דבקים בפחד במדרגות ההר, נושאים עיניהם לטללי שמיים ומתפללים שיתגבר נופם –

גשמים מרובים ירדו באותו חורף, חברי הקיבוץ היו כלואים רוב ימיהם בחדרי-המלכודת, או היו מתווכחים במשרד – שיממון כבד היה יורד עליך בהיכנסך ל"משרד", כאן ישב הסדרן על ספריו וחשבונותיו, ורוד מעודן בתוך חשרת עשן סיגריות, וקור היה נודף מכל פינות החדר הריק, כאן היתה ממלכת החשבון והריקות. הרצפה היתה מכוסה רפש מרוב המנעלים שבוססו אותה, וזנבות סיגריות ופיסות נייר התגוללו בפינות – ארון הספרים עמד בפינה וריח עובש עלה ממנו.

חנה קבעה את שבתה ליד בית-הספר בחדר קטן, ששימש מחסן לפני כן. בית-הספר היה בניין אבנים ארוך מכוסה גג של פחים, והחדר הקטן בצידו. החצר היתה קשה מאוד. בחצר הקבוצה הוחלט שהמורה תגור בחצר, דבר זה היה קשה לחנה, ואולם בית-הספר היה עולם אחר לגמרי, נמצא במרחק-מה מן החווה, לרגלי הגבעות, ושם בחרה לה חנה בחדר הקטנטן, בתוך בניין בית-הספר, הגג היה מזיל מים, ובלילות גשם היתה מעמידה קערות וצלחות מסביב למיטה, לשם קליטת הטיפות – ואלה היו מטפטפות ורנות כל הלילה ושנתה מתקה לה מאוד.

בימים ההם נפתחה פקעת ליבה של חנה, עלה אחר עלה זז, ואחריו עוד אחד, לאיטו, לאור עיניהם של עשרים תלמידיה ותלמידותיה. נידמה שכל אחד מהם הפך לגור – גור יונק מחלב נפשה, והיא עלתה ופרחה בחביוניה, לרגלי הגבעות של בית זיתא. כל אחד וכל אחת, היה להם מדור בליבה, כחתולה זו שמקציבה דד לגור דד לגור, ליבה נתמלא עד אפס מקום והיא עלתה ופרחה ושלחה פארות סביבה –

כל מלאכתה זו היה בה ממעשה בראשית – כי כן לא הוכנה חנה די צורכה להוראה, ויש אשר לפני שיעורי החשבון היתה מאוד לא בטוחה בעצמה, ואולם משנישאו אליה עשרת זוגות העיניים – היתה מנתרת אל הקתדרא כאילו צמחו לה כנפיים – והכל היה עובר כשורה.

צרור גוריה-תלמידיה ניתלה בה כשתילים צעירים המחפשים סמוכה. היו שם עיניים מעיניים שונות – אחת גוצה היתה נבוכה ומלאת הלך נפש – שמנה במקצת, וציפורה שמה, ודווקא שום דבר מן הציפור לא היה בה – אלא כובד ראש ילדותי ונאמנות ופחד, פניה הזרועים נמשים היו מתרוממים מול המורה הצעירה, כשואבת ממנה חיות ועידוד –

ואחותה העגלגלה וקלת הראש, הקלה בכל – בשיעורי התנ"ך, ובמציאות המורה על ידה, זו היתה כפרפר נתונה לכל מגע שמש, וחייכנית היתה, ממלאה את ההפסקות בפטפוט וצחוק.

והיה שם אברהמצ'יק, בעל המשק המופתי לעתיד, שקט ובעל חשבון, בן זקונים להוריו, ואולם גם הוא ניתלה על המורה כצמח צעיר על סמוכה. חוקר היה ושואל ותאב דעת למעלה מן הרגיל.

והגדול שבחבורה, זה שלא ידע מה לעשות בידיו ורגליו שצמחו יתר על המידה מתוך בגדיו הקצרים, זה שלגלוג קל של גבר כבר היה מבצבץ לפרקים בפינות פיו –

עקבות מלחמת-העולם עדיין ניכרים בחוות בן-שמן. בנייני החווה, המוקפים חומת אבנים, ניזוקו מההפגזות התורכיות ועצי-זית נעקרו אבל רוח חדשה ניכרת במקום שמיד לאחר המלחמה הפך לתחנת נסיונות חקלאית מטעם ההסתדרות הציונית בראשותו של האגרונום יצחק וילקנסקי-וולקני.

את החיים בבן-שמן בתקופתם של אסתר ראב ומשה כרמי מתארת שושנה בסין, שנולדה ב1901- ועלתה עם משפחתה מתימן לרחובות. באחד הימים מוזמן אביה על-ידי וילקנסקי להיות רועה-כבשים בבן-שמן, וגם לשמש כשוחט:

בבן-שמן היה אז המורה טיומקין, עזרתי לאשתו בעבודות הבית. תקופת מה היתה אסתר ראב מורה בבן-שמן ורבקה קליר היתה גננת. אני עבדתי בגן כמנקה. אסתר ראב השאילה לי ספרים קלים לקריאה, בסתר הייתי קוראת בהם. רבקה קליר הזמינתני לחדרה, לימדתני קרוא בלי נקודות. האחיות מייזל לימדו את בנות פרימן באופן פרטי. מורות אלה קירבוני, אף שיתפוני בשיעורים. מילדי בית-הספר הייתי שואלת את שיעוריהם, והייתי מכינה אותם בסתר. המים הגנובים מתקו לי וכך לאט לאט התקדמתי בלימודי. רחל פרימן היתה כמעט בת גילי והתיידדנו. גם היא היתה רועה את פרותיהם באותו ואדי שרעיתי אני את עדר הכבשים של החווה. לפעמים היינו נפגשות בשדה, כששתינו אוספות שורשים להסקה. אביה של רחל, חיבב אותי והשפיע על ילדיו שישתפוני במשחקיהם.

משה כרמי היה מורה בבן-שמן. הוא קירבני. הוא ניצח על מקהלה והשפיע על אבי, שירשה לי להשתתף בה. הוא הבטיח לאבי שישמור עלי, יעמידני תמיד ליד בחורות בלבד. אבי שאהב את משה וכיבדו, ניאות להפצרותיו. השתתפותי במקהלה עודדה את רוחי. עד היום זכורים לי השירים ששרנו. אט אט הכניסני משה אף לחברה, גבר על התנגדות האחרים. אחרי שנים רבות, משכבר הקמתי ביתי בכפר יחזקאל, בא משה כרמי לבקרני. הוא היה מאושר כשמצאני שווה בין שווים – לא עוד אותה נערה נרדפת וספוגה רגש נחיתות.

החל מקיץ תרע"ט, 1919 נמצאים אפוא בחוות בן-שמן משה כרמי ואסתר ראב, בני עשרים-וחמש; ולבד מעבודתם בהוראה, ונגינתו של משה בכינור, הם כותבים בלילות איש-איש בחדרו.

בעזבונה של אסתר נשתמרו כשמונה מחברות מהשנים 1935-1919 לערך, ובהן טיוטות של ראשוני שיריה, שחלקם לא פורסם, וחלקם החל מתפרסם מ1922- ואילך, ונכלל בקובץ שיריה הראשון "קמשונים" (1930); כן יש במחברות תרגומי שירים של בודלר, ולטר קאלה וצבי שץ, קטעי פרוזה, זכרונות או קטעי-יומן וכן טיוטות מכתבים, וזאת מתקופת בן-שמן, פתח-תקוה, קאהיר וחזרה לתל-אביב, יש גם טיוטות של שירים שנכתבו לאחר הופעת "קמשונים", עד לשנת 1935 לערך.

המחברות, שפוענחו על ידי, מוספרו על פי סדר כרונולוגי משוער, וניתן להן שם: "מחברות 'קמשונים'". אין ספק שבמחברות הראשונות יש חלקים רבים שנכתבו בהיות אסתר מורה בבן-שמן בשנים 1920-1919. במחברת השנייה, בתאריך: "בן-שמן, 1920", בא קטע של תיאור המקום, וקטע מכתב, שעל פי תוכנו מופנה למשה כרמי:

איזה ערב היה. לוד ורמלה כחולות עם מגדליהן וגניהן על האופק האפור ומתאדם, ובצפון השתפך לפתע אור לבן כחול על העננים, לבנים ושקופים, היתה בזה מעין פריחה שלא בזמנה, מעין הפתעה ורוך שיש בראותנו שמלת קיץ בהירה בעצם יום חורף, הרים רחוקים ורודים וגלויים כחלקי גוף נסתרים, והקרובים רבצו כבדים שחורים וחושבים מה בתוך ענני האפור והחשכה המלפפתם –

יונה מצאתי בשדה, על יד סלע עמדה. אפורה, ופיזרה נטפי המטר מעל כנפיה. קראתי לה, היא פרחה לה, פעפוע מסביב – מה הרחישה הזאת? כעין תסיסת אבני שיד בהיפגשם במים. החותרים וצומחים העשבים באיוושה? הזמזום ממלא אותי.

אני לבדי, הרים כפרים ודרך לבנה, אני יורדת במורד – בסלעים ראשי, ועיניי בגידי הסלעים ובחריצים, כתב גשם רוח ושמש, כן בריכה קטנה מרובעת וקרקעיתה רצופה אבנים קטנות מרובעות ורק שיירים מהן בפינות וצינור יש בצידי הבריכה, אולי דרכו פה ענבים, זיתים? איזה רגליים דרכו? גדולות שחורות עם בוהן מהוקצע, ואולי דקות וכהות עם אצבעות ארוכות ודורסות? – מתי? – עברו ... נתושים בתוך המרחב, הרוח הגשם העננים הגדולים, תקופה מתגוללת ואובדת בתוך האין סוף.

ואני ואתה האין עלינו לחיות? מה אתה עושה? מה אני עושה טרם נהיה לאבנים על פני שדה, לעפר?

ידידי הטוב!

האמנם אוכל אני לחנך ילדים – עוד לא עברתי אפילו בכל הדרכים המובילות אל הרמה – עוד הרמה ממני והלאה, האוכל להעלות את הילדים שמה? – אל ההרמוניה ושיווי המשקל וראיית הכל אשר מסביב? היכולה אני להרים אצבעי לשמיים ולהראות להם – הנה המטרה?

כן, זאת יש ברצוני.

אבל את עמק החיים, כל המלחמה הנוראה הזאת – היש בידי הפטיש אשר בו אצור להם הקצוות הקשות והבולטות ואת שמחת ההתנגשות?

[אסתר]

ידידי!

ביום אזכרך ובלילה אתגעגע.

יש תקופה בחיי האדם אשר כל פרחיו, כל הזהרורים המבריקים הולכים וניתכים ונתהווים למתכת כבדה אבל לברזל לא הגיעו עוד, פה ושם מתנוצץ קו מוכסף כבתוך רקמת האסבסט, במצב זה אני נמצאת.

אני באה לדבר על חיי. ליבי רועד, צרה אני מהכיל את החיים או צרים החיים מהכילני? קרה נושבת בחוץ, נכנסו האנשים לבתיהם, הדליקו אור, מי נר שעווה מהבהב, מי מנורה שקטה, עיניו של האחד קורצות בתוך האור, ממצמצות בתוכו, של השני דולקות, ויש גם מאירות, אני הדלקתי כיביתי, הדלקתי וכבו, נשארתי עם אור כוכבים –

ליבי רע עלי מאוד. לפני חלונו עמדתי. לפני זה אשר "מעניקים לי החיים" כעת. קולו בקע מתוך החדר, קול גברי וטוב כזה שיכול בערב חורף, כשיש תנור חם וחדר נעים וריחני להיכנס לתוך מסגרת זו, אפשר לחיות על גבי כל אלה, איך צריכים להיות חיי? הצריכים הם להתגלות בחיי יום יום, היכולים הם להתגלות משורשם בחיי יום יום? היקבעו לי חיי נפשי את אופן חיי? או אולי צריך לרפד תחת רקמה זו שהיא רופפת כ"כ וחזקה כ"כ, לרפד בחיים פשוטים ורגילים –

רק לא זה, לגווע בחדר צר ומחוסר טעם, מוטב כבר ליבול בין עציצי פרחים ומרבדי קטיפה.

מחברותיו של משה כרמי מאותה תקופה מופקדות בידי בתו סמדר כרמי-גיברמן. רק מקצתן נדפס בשעתו, לאחר עריכה, בספר שיצא לזכרו, "דליות הגפן". רובן טרם ראה אור. בקיץ 1992 ביקרנו, חיים באר ואני, אצל סמדר בביתה שבמבשרת-ציון, ונברנו בסקרנות בחומר הרב של העיזבון. בזכות חושו הבלשי של חיים באר התעכבנו על מחברת הנושאת את השם: "על אגדת העולה-לקראת-האושר, בן-שמן, רשימות, ה' אייר תרע"ט", כלומר קיץ 1919.

שבעים-ושלוש שנים היו מחברות אלה גנוזות – של אסתר אצלה ובעזבונה, של משה אצלו ובעזבונו – איש מהם אולי גם לא שב וקרא בהן במרוצת שנות-חייו, ורק עתה שבו ונפגשו בידיי, ואני קורא בהן תוך כדי עימותן. גם מחברת-"אגדה" זו היא מעין מכתב נמשך והולך על פני עשרות עמודים שכותב משה לאהובת-נפשו, כניראה רבקה שרתוק; ואולם מבין העמודים מצטיירת תבנית סיפור אהבה מהופך, שדומני כי יש בו תיאור קרוב לאמת לגבי פרשת היחסים שבין אסתר ראב למשה כרמי בבן-שמן בקיץ 1919, עם ראשית עבודתה במקום.

עם זאת יש להדגיש כי הנסיון לתאר את היחסים ביניהם בבן-שמן על-פי מחברותיהם – הוא בגדר השערה בלבד. בשום מקום במחברתו של משה אין שמה של אסתר נזכר, ובשום מקום ב"מחברות 'קמשונים'" של אסתר אין שמו של משה כרמי נזכר. אין גם הוכחה לכך שבראשית קיץ 1919 אסתר כבר נמצאת בבן-שמן.

אהבתו של משה לרבקה אינה מתממשת. גם אהבתה של אסתר למשה לא התממשה. ב"אגדה", הנכתבת לאהובתו המרוחקת, מתאר משה כיצד באה לבן-שמן צעירה שמאוהבת בו, והיא עובדת כמורה וגננת; בעבר היו אמנם יחסים ביניהם, אך עתה אין ליבו נתון לה.

מחברותיו של משה כרמי פוענחו על ידי ועברו עריכה קלה וקיצורים.

זמן רב עבר מאז ואני לא ראיתיה. כמעט ששכחתיה והנה לפני חצי שנה נפגשנו שנית.

היא ביקשה לעבוד איתי יחד. ליבי לא אמר לי כלום עליה. עלה קטן בגינתי לא חרד לקראתה. והיא נהרה אלי, והיא נישבה אלי, אך רחוק, רחוק הייתי ממנה. נשימותיה לא הגיעו אלי.

ולא ידעתי מה אענה לה.

והתחילו מדפדפים בי עלי-הזכרונות, ונעצבתי אל ליבי: חוב גדול רשום עליה. אני אז בזבזתי. והיא קפצה את ליבה.

ההגיעה עת השילומים? הבאה היא לפרוע חובותיה? עתה?

נעצבתי אל ליבי: מדוע כה ארוכה היא הדרך מן האדם אל האדם? ומדוע כה נפתלה היא?

היא ביקשה לעבוד איתי וליבי לא אמר לי כלום עליה.

ואמרתי אל ליבי: הן חוץ מזה יש בנו אולי עוד דבר מה. אדם. פשוט: אדם.

ואמרתי: יחס-אנושי. הן זה יש לה ולי רשות לבקש ממני.

אז פניתי אליה: ראי, ליבי מופנה מאיתך. הוא לא יפתח אלייך גם קרן-אור קטנה, ואם לשלם באת – ליבי אינו נכון לקבל.

למה תהיי איתי, ולמה תישאי איתי בסבל-הדרך? הן לא חבוקים אנו עולים בשביל – אחריי תלכי במקומות הצרים, ובהירחב השביל והלכת לצידי וידינו שמוטות, גם אצבע קטנה לא אושיט לך.

והיא אמרה: הנח לי, ואהיה על ידך.

ואומר לה: שניים הם היוצאים אל השדה. זו חלקתך וזו חלקתי. עיבדי ועשי בה כטוב בעינייך. אך לפנות ערב ובנבוע הגעגועים, אל תחכי לי בקצה השדה. אל תחכי על האבן, בתלם בין חלקותינו.

אני אז הלכתי אלייך, אני אז כתבתי אלייך את מכתבי הגדול. זה היה בערב-האביב.

היא שתקה. ובאה אלי לעבוד איתי. לא עמד בי ליבי להגיד לה: אל תבואי.

שלושה חודשים עבדנו יחד. שלושה חודשים גרנו יחד. וחדרה מול חדרי.

אמרתי לך פעם: תפילה אחת יש לי לאלוהים: "שמרני מחטאים קטנים, מחטאים גדולים אישמר בעצמי. ואם אפול, אזי לא אבוש כל-כך בתוכי."

כן. העיקר להישמר מחטאים קטנים.

נסתבכנו בסבך חטאים קטנים – עד צוואר הגיעו.

מי הוא האשם? יש שאני חושב – אני שהתרחקתי, שהתכווצתי לתוך עצמי.

לא נכנסתי כמעט אף פעם לחדרה. ואם נכנסתי היה זה מפני איזה צורך צדדי.

אליה לא באתי אף פעם. ימים היו עוברים ולא היבטתי בפניה.

היא התפרצה בהאשמות קטנות.

מצבי היה אז רע מאוד. יחס ההורים היה זול מאוד מפני רגליי-היחפות, ומפני שאני "יורד אל הילדים" (ואני חשבתי כי אני "עולה"). וגם בבית-הספר היתה תקופת משבר – אבד לי יחס הילדים. אמונם הישר בי, גם הם התחילו ללגלג ואפילו יותר מזה.

היה כל-כך רע. כמעט שנואשתי. אך התגברתי. הבינותי כי את הבוסר אני טועם. נשאתי את הכל באהבה ואחכה.

אך היא? היא סבלה על לא-דבר. ואת מתיקות-צערי לא יכולתי לתת לה.

כן. אני קטן וצר. ניחמתי את עצמי: הן הודעתי לה מראש. הן לא הבטחתי לה כלום.

היו פעמים שהתאמצתי להגיד לה דבר-מה. אך הצינורות לא היו. היא לא שמעה. היא חפצה אחרת, אחרת.

אז קצרה רוחה ותאשימני בהאשמות קטנות. עד אל המשכורת הגיעה. ואני במקום להבין מקור הדברים, במקום לטהרם, ולזכך את האוויר סביבנו, קמצתי אגרופים ועיניי עצמתי למחצה ואומר לה: ובכן, צריכה את לעזוב את המקום. אנחנו איננו צריכים לעבוד יחד.

רדפתי אחריה בשוטים. בגאווה הצלפתי עליה. בזוכרי זאת אחרוק שן.

ד', ד', שומרני מהתנגשות בחטאים קטנים. מחוץ לי ובתוכי.

כן. כך היה הדבר, והיא נכנעה. הצטדקה ואלף סמרטוטים וצעיפים סחבה עליה לכסות בהם את מערומיה. – ואני ראיתי ושתקתי.

צעקתי אל תוכי: יחס-אנושי. בתרועות ירדתי אל תוכי: יחס-אנושי.

היה ערב אחד. למחרתו היא צריכה לנסוע. ישבתי בחדרי וכתבתי אלייך. היא הסתובבה על היציע. מתחילה לא שמתי לב לזה. אחר-כך הקשבתי לצעדים ותמהתי. אחר שמעתי בפותחה דלת חדרה ובסוגרה, וחרדתי מעט.

שקט היה. הפסקתי את הכתיבה. מאוחר היה. שכבתי לישון.

בשנתי שמעתי קול-צעדים, בלי-הרף נמשכו הדפיקות, ובמהירות.

ישנתי ואת קול-הצעדים שמעתי, כדלף-טורד ירדו עלי פעמי-הצעדים.

שנתי נדדה. כעין אנחה שמעתי מעבר לדלת חדרי. התעוררתי.

היא עמדה רגע על-יד דלתי, ואחר מיהרה לפנות ותתהלך במהירות על פני היציע. מה לה? – דפיקות-לב?

קראתי לה ותיכנס. היא ישבה בחשכה על קצה המיטה. הרכיבה רגל על רגל, וסנטרה תמכה בכפה.

– מה לך?

– איני יכולה להיות בחדרי.

– נוחי, שקטי. – ואת ידי העברתי על ראשה לאט. ונירדמתי.

אחר רגעים אחדים נתעוררתי שוב. ראשה היה על הכר. היא ישבה כפופה מאוד.

– מה לך? מה לך? אמרי.

ולקחתיה בזרועותיי והשכבתיה לידי על המיטה. כתינוקת השכבתיה על שולי סמיכתי. והיא שותקת ונמסרת לתוך זרועותיי.

היא התחילה לרעוד מעט מעט וראשה חבוי בין כפות-ידיה.

– מה לך?

– קר לי.

הרימותי שולי-סמיכתי ואכסה. נדחקתי אל צידי מיטתי ואמשכנה לתוך המיטה.

נרדמתי שוב וידי על זרועה, ופניה אל מחוץ למיטה.

אנחה חנוקה העירתני שוב.

חיבקתיה. – ילדה, ילדה, מה את רוצה? נוחי, שקטי.

– איני יכולה להירדם. מחר אני נוסעת.

– הן שמחת על זאת. הן בימים האחרונים כה דיברנו על זאת, על ההתחדשות, על העבודה, על העמידה-ברשות-עצמך. על השאיבה מתוכך.

(וידעתי כי כל אלה הדברים להג המה כי מה הם בשעה שהנפש מבקשת... יודע אני מה?)

– לא, איני יכולה להירדם. חם לי, חם לי מאוד.

פשטתי שמלתה, שמלת-הצמר החמה. הפניתי פניה אלי ואחבק אותה, ואאמצנה אליי, נשקתיה על מצחה ואירדם שוב.

למגעי-הגוף הקרובים נזדעזעתי מעט אך אני הייתי רחוק מאוד. כולי הייתי רחוק.

אדם חיבק אדם ולא ילד את ילדה.

נירדמתי, אך שנתי נדדה, ולא ידעתי מה.

היא לא נסעה למחרתו. ואני טיילתי בצהריים אל ההרים.

באי-מנוחה תרתי בין הסלעים. חיפשתי מרגליות. המרגליות התמימות וזכות. תמימות כתינוקות.

כן, ידעתי אל נכון, למה אני עורג כל ימי-חיי, מה המה כל יסוריי, וחלומות-הנדודים, וכל פירפוריי הנעלמים גם ממני. – אני רוצה לחבק גוף ערום.

התהלכתי על ההרים. ובכיתי בתוכי: איפה "היא"? למה אתה מסתירה מפניי?

ומחשבה אחת מילאה את כולי: כה אלך אל ההרים. כה אקפץ מסלע אל סלע, בלי-הרף, עד הגיעי אליה.

מי היא? איפה היא?

הלכתי אחר השמש, והשמש יורדת אל הים. הלכתי אחר השמש, ירדתי אל העמק. ועיניי הוכו בסנוורים.

חולצה לבנה דבוקה אל גופה. וכולה כה רעננה.

למה לא ראיתי זאת עד כה?

ראיתי, אך לא ראיתי.

היא ניגשה אליי, שמה ידה על כתפי: איפה זה היית?

– טיילתי בהרים.

– ואנחנו מחכים לך. הילדים אמרו: משה ברוגז. זה אמת?

העברתי ידי על כף ידה, ואת אחד הילדים חיבקתי:

– לא. אינני ברוגז. טיילתי מעט בהרים.

עד כאן מתוך מחברתו של משה כרמי. הקורא את שיריה הראשונים של אסתר ראב: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות" שנדפסו ב1922-, ואת שירי האהבה וההתרסה שנתפרסמו ב"קמשונים", חש שאלה אינם שירים ערטילאיים אלא הם מביעים רגשות עזים כלפי גבר, אהוב, הלוקח חלק בחייה, ולא פעם ניתן לשער למי הם מכוונים. אך באשר לשיריה הראשונים – תעלומה. מי הגבר שאליו היא פונה בשירים שנכתבים בשנים 1921-1919?

בשום מקום בכתביה, במכתביה, בתיק התמונות שבעזבונה (שבו נשמרו תצלומיהם של כמעט כל הגברים שאהבה וביניהם גם משה כרמי), ובראיונות הרבים שנתנה – לא נזכר שם נוסף של "האהוב הנעלם" המופיע בתקופה זו שלפני נישואיה ולפני פירסום שיריה הראשונים.

הייתכן שאותה שהות יחד עם משה כרמי בבן-שמן היא המביאה לפרץ אהבה נוסף שלה אליו, סערת רגשות המעצבת והמולידה בה את שיריה המקוריים הראשונים?

משה כרמי הוא צעיר יפה-תואר, משכיל, מקסים את רואיו, מיטיב נגן ובעל נשמה יתירה. לפי רשימותיו מאותם הימים טרם החליט אם יקדיש עצמו לשירה או לנגינה. הוא חורז את "אגדת האורן" וכותב במחברתו: "כן. או שאני אהיה פעם בהמשך הדורות משורר גדול, ענק ממש. או שאני כבר הנני פטפטן ורועה-רוח." הוא כותב "קטעים" המתפרסמים ב"האדמה" בעריכת י.ח. ברנר. הוא כותב את "אגדת החיטה", פואימה הנדפסת בקובץ "אהל, לדברים שבכתב", המוצא לאור על ידי מ. קושניר. וחותם בסוף היצירה: "תרע"ט. בן-שמן, תרפ"א. יפו."

כלומר, בימים שאסתר טרם פירסמה אפילו שיר אחד, משה כרמי הוא כבר משורר עברי ראשון מבני-הארץ; שניהם, וכי אפשר אחרת? – בני הדור הראשון במושבה העברית הראשונה, פתח-תקוה, אך מושפעים מאישיה ומרוחה של העלייה השנייה. ייתכן גם שבאותה תקופה בבן-שמן ראתה אסתר במשה גם סמכות ספרותית. אכן, העברית של משה טובה ועשירה משל אסתר; ואולם סגנונו רגשני, מתפייט, ספרותי מדי. אין בו מ"יין האמת השחור" של אסתר. הוא לא קורץ מהחומר הקשה והטראגי של משוררי האמת. ואכן הוא אינו ממשיך לכתוב שירה, ולימים פונה לאפיקי ביטוי אחרים של הוראה ונגינה, ונעשה דמות מופתית ונערצת בעיני תלמידיו ובקיבוצו עין-חרוד.

אותם שירים מ"מחברות 'קמשונים'", שאסתר רואה בהם שירי-בוסר ועל כן אינה מפרסמת אותם וכמובן אינה כוללת ב"קמשונים" – לא כללתי גם אני במהדורת "כל השירים", למעט שירים בודדים, כגון השיר "ללורת", שהסיבה לאי-פירסומו בשעתו ניראית לי אישית ולא אמנותית. אסתר אינה כותבת במחברותיה לפי סדר, וגם לא ממספרת אותן. לעיתים היא כותבת בו-בזמן במחברות שונות, פעם בבן-שמן, פעם בפתח-תקוה, ומאוחר יותר בקאהיר.

הנה דפים אחדים מבית-היוצר של ראשוני שיריה, שנכתבים בלילות, לאור מנורה, כשהיא לבדה בחדרה, כניראה בבן-שמן, והאהוב נמצא לא רחוק ממנה, בחדרו. לעיתים הם נפגשים בחוץ, אזיי הנוף הפתוח, הקיצי, מזדמר בשיר, והוא אולי דומה יותר לגבעות החשופות של בן-שמן מאשר לפתח-תקוה המישורית, המוקפת פרדסים; לעיתים האהוב בא אל חדרה, ולעיתים היא אורבת לו בלילה מחוץ לחדרו. השורות מבקשות לתת מבע לפגישת-אהבה משמעותית ומסויימת שהתרחשה ביניהם, ויש פיכחון וצער על כך שלאהבתם אין עתיד.

בנוסח הראשון, לאחד משלושת שיריה הראשונים שנדפסו ב"הדים" בסיוון תרפ"ב, כותבת אסתר:

Capricio

בצהריים

אני תחת האטד

קלה וזדונה

כל קוציו מעל עורי

לקראתך בצחוק הקימותי

אור היכה על המרחב,

לבנה ורוקדה

לקראת מוות אז יצאתי

כל קיפול בשמלתי

זאת לי אז בישר

אתה אז הופעת

ואני קלה, צוחקת

חרב מבהיקה הניפותי

ובעצם צהריים, בשדות מוכי-אור

את דיננו פתע גזרתי.

בצרור הבא בן שלושת השירים מופיעים כל אותם רכיבים עליהם דיברנו:

השפתיים

את חדרי האפל

רק מנורתי תאיר

על דפי סיפרי

רק עיניי מרחפות

פתע על ידי

עמד נער

כשליח יקר אלי ניבט –

עיניי מוכות אותיות אור

אליו בתמיהה נשאתי

ומכל חמודותיו רק

שפתיו תוכן הבריקו

כשושנה כהה כבדה

חרש בלב נשמתי

נשארה חלומה

* * *

מוכת תמהון וכאב

אני מתפתלת,

כנחש חיוור ורך

סביב צווארך,

אתה מוצק, עומד

אבר אינו זז,

עיניך נחות טובות

על פצעיי הגלויים

על מקומי אט תושיבני

ורגליי הצרות –

בידיך נחות חולמות – – –

חינם עקבותיי תחפש,

עם בוקר בחול הרך –

תחת חלונך לא באתי

כבדת-מאוויים לא ניצבתי.

הנה ימים באו –

צעיפי ערפל וקרעי-ענן

בינינו אט יתעו

ובלילות – גשמים

על חלונותינו המרוחקים

מתדפקים – – –

* * *

על ליבך גדלתי

תוך נפשך צמחתי

מלך אדיר ונפלא!

ידיך חיוורות-חזקות

שאבוני מתהום נשיה

עיניך גדולות אורות

דלוני מבין גלי שחור

כפנינה חיוורה שקופה

לאורן דליתני

מיד זרחתי

קטע משירי המשורר הגרמני ואלטר קאלה, המופיע בשנייה מ"מחברות 'קמשונים'", בוחרת אסתר לתרגם בתקופת עבודתה בבן-שמן או קצת לאחריה:

הנני מובילך רק ויותר לא ארצה...

וכשאמרת: אחות אהיה לך!

אני לא אמרתי היי את לי אהובה

זאת רק לך אמרתי: בבוא הלילות,

היכנסי את לחדר ואור בידך

ואת ידך את שימי על מצחי

למען אשמח אל ידך הקרירה

למען תהא שופעת ממך אלי מנוחה

ונשאתי עד יאיר הבוקר

עד את האור תכבי ופנית לך

ואט מאחרייך ייסגר השער

האם משה כרמי הוא דמות האהוב בשירים הראשונים הללו של אסתר?

האם תוכנם משיק ל"על אגדת העולה-לקראת-האושר", שכותב משה בחודש אייר תרע"ט, קיץ 1919?

תשובה חד-משמעית אין. חסרה כאן איזו "עדות מסייעת" כדי לקבוע בבירור שאכן אסתר היא המתוארת ב"אגדה" של משה, ולקורא לא נותר אלא להשוות בין הטקסטים של השניים ולשקול בעצמו אם אכן מתקיים כאן דיאלוג בין משה לאסתר. על-כל-פנים, האיכות המיוחדת של כתיבתם, היא עצמה מציירת את שניהם בבירור.

קטע נוסף מה"אגדה", אחרון בסוגו, מתאר את פרשת יחסיו של משה עם הגננת-המורה הצעירה שבאה לבן-שמן. בעקבות שאילת המנורה נוצרת קירבה גופנית ביניהם, קירבה שמעוררת בו נוחם וצער, כאילו יש בה משום חילול אהבתו האמיתית, נשיקתו, המיועדת לזו האחרת, רבקה, שרק אותה הוא אוהב:

בערב טיילתי על ההרים, הדמדומים כבר רבו, ואני עוד סובבתי על ההר. בשובי לא מצאתי מנורתי בחדרי. מנורתה נשברה. על-כן לקחה את מנורתי.

חשבתי: אשב לכתוב אלייך. אך לא רציתי לבוא אל חדרה, ואקח את הכינור ואנגן בחשיכה.

ניגנתי את המנגינות הראשונות, המנגינות מימות-הקדם. ביקשתיך כי תבואי, כי תושיטי לי קצה-ידך.

היא – עמדה בפתח-הדלת נשענה אל המזוזה, מקשיבה, וראשה מורד על ליבה.

היא היתה לבושה כתונת-ליל רכת-הצבעים, מונחה בלטיפה על גופה הרענן. הסיבותי עיניי, ואסוב בחדר ואנגן, התפללתי אלייך.

מאוחר בלילה שקטו מנגינותיי.

פשטתי חולצתי. ישבתי בצלע מיטתי. ואתחיל להתיר שרוך-נעלי. הכל נתערפל סביבי.

קמתי לקחת מנורתי. הרציתי לכתוב, אם פחדתי מן החושך?

לא פחדתי מן החושך, גם לכתוב לא רציתי, – קמתי להביא את מנורתי.

פתחתי דלת חדרה בלאט, לבל אעירנה. אך היא לא ישנה.

עצמתי עיניי מן האור. ניגשתי אל מיטתה. ועיניי עצומות. ידי נחה על זרועה.

– מה סיפרת לילדים? מה סיפרת להם שם תחת האשוחים?

– איני יודע, איני זוכר. באתי לקחת את מנורתי.

– כן. לקחתי מנורתך. מנורתי נשברה. לא ראיתי איך אסדר חפציי. איך אחבוש חבילות. לקחתי מנורתך. הכעסת?

– לא כעסתי. רציתי לכתוב – וניגנתי.

– ניגנת דברים שלא שמעתים אף פעם.

– אני לוקח את המנורה. – וידי רעדה מעט.

היא הרימה קצת ראשה מן הכר: אתה הולך לכתוב?

– לא.

– ומה תעשה?

– אינני יודע. אני לוקח את המנורה.

– אני נוסעת מחר.

– כן.

– אתה הולך לישון?

– אינני יודע, אולי אישן.

היא ישבה, והסמיכה נשמטה מכתפה, וכתפה נגלתה מלאה.

– אני הולך.

– חכה ואלך איתך. תקריא לי דבר-מה.

היא הלכה אחריי אל חדרי. יחפה הלכה אחריי.

היא ישבה על הכיסא מולי ודיברה. לא שמעתי אף מלה. עיניי קדחו.

– אתה חולה.

– לא.

– אתה רוצה לישון.

– כן.

– שכב.

היא כיבתה את המנורה.

חיבקתיה וארעד. בעד הכתונת פיעפעה אלי חמימות גופה. בעד הכתונת הרכה חשתי את רטט-הנעורים. הרטט עברני כיין.

השכבתיה במיטתי, ופניה אל פניי. וגופותינו נצמדו, גופותינו גהרו איש אל אחיו.

עוד רגע ואבדה לי הנשיקה היחידה, הנשיקה האחרונה, הנשיקה מן המעמקים אל המעמקים. עוד רגע ואבדה לי.

ישנו איזה מלאך נסתר, השומר צעדיי, הדואג לי וגואל אותי מכל רע. ואני איני רואהו ואיני יודעו.

אך כה צר לי. כה צר לי על הלטיפות ועל החיבוקים. ידיי נגעו בכל מערומיה. אצבעות שובבות, יוקדות, פיזזו נחו על כל מערומיה. כמעט על כל מערומיה, כמעט.

ואני נתתי לה את ראשוני-צהלותיי לקראת המערומים. את ביכורי-חדוותי לקראת חמודות – חמוקי-הגו: – וליבי כה רחוק, וליבי כה רחוק ממנה.

סיפרתי לה על געגועיי לשכב ערום עם ילדה.

אמרתי לה כי זוהי המחשבה היחידה החיה בליבי.

ועם כל נגיעה חדשה, עם כל חדש מרזי-הגו אשר גיליתי, שרתי כנשמה ברגעי-היוולדה. שרתי. בעצמי לא ידעתי מאין באו לי כל המנגינות האלו.

והן רק שפתיי נגעו בה, רק אצבעותיי נגעו בה ולא יותר.

צר לי, כה צר לי, הן עם כל נימי נפשי מאמין אני, כי אמצאנה, אותה, אותה. ואז מה אתן לה? מה אשיר?

הן את כל רחשי-ליבי ואת מנגינותיי אני מפזר. מאליהם הם נוטפים, מאליהם הם מפכים, וניגרים אל המורד.

את כל אוצרותיי המעטים, את כל אוצרותיי הדלים הנני מבזבז. איני יודע לצבור, ולרכוש איני יודע. רק לפזר, רק לפזר אני יודע.

ובבואי אליה? ובאתי ערום, ערום? ונפשי ריקה ושוממה?

אך לא. לא. נשיקתי האחת שמורה איתי. היא הרסיס מאלוהים. היא שמורה, שמורה איתי.

האדע לשומרנה עד הרגע האחרון? אלי, אלי.

כן ערום, ערום אבוא אליה. ונשיקתי האחת איתי, גנוזה איתי.

ודממה תהיה. לא אשיר, לא ארנן. קול ד' בדממה.

לא אסתר ולא משה נישארו זמן רב בבן-שמן. משה עתיד לשאת לאישה את עבריה וילקומיץ בקיץ 1921 ביפו. עבריה, בתו של המורה הגלילי שמחה וילקומיץ, נולדה במטולה ב-1900, והיא צעירה ממשה בשש-שבע שנים. הוא הכיר אותה בשלהי 1918 לערך, בבואה ללמוד בתל-אביב, כאשר התגוררה בבית משפחת שרתוק, הוריה של רבקה. פרשת אהבתם של משה ועבריה, וההתכתבות העניפה ביניהם, ממלאה את ארכיונו של משה, ואולי אף מאפילה על מכתבים וכתבים מתקופות אחרות, שחלקם לא נשתמר.

כאשר משה פגש בעבריה – היא היתה כבר יתומה מאביה, שנפטר בראש-פינה בשני בפסח תרע"ח, אביב 1918. והנה, כפי שכבר נזכר לעיל, אהוב נעוריה של אסתר, ד"ר אברהם-חיים גרין, נדבק במחלת הטיפוס הקטלנית בחוזרו מראש-פינה, במקום שטיפל בחולה-הטיפוס המורה וילקומיץ. מוזרות דרכי הגורל המר בארץ-ישראל בימי המלחמה העולמית.

בקיץ 1921 יוצא משה להשתלמות במוסיקה ובמלאכת-יד בגרמניה, ולוקח עימו את עבריה שאך זה נישאה לו. מאז שובו ארצה ב-1924 ועד למותו ב-1952 הוא עסק בהוראה בעין-חרוד במקצועות הטבע, מוסיקה, תנ"ך, ידיעת הארץ וספרות, ואף לימד עברית, ערבית ואנגלית, שפות בהן שלט נוסף על ידיעתו גרמנית וצרפתית.

אין עדויות לכך שמאז היותם יחד בבן-שמן, מקיץ 1919 ואולי גם בתחילת 1920 – נמשכו קשרים כלשהם בין משה כרמי לאסתר ראב. שום מכתב שלו מתקופות מאוחרות אינו נשמר אצלה. אין שום תגובה מצידו במשך השנים על שירתה. בספר "דליות הגפן" אין היא מוזכרת כלל.

שום מכתב שלה לא נשמר אצלו.

ההיה כאן רצון מודע מצד שניהם לחתוך? להינתק? – והלא עם הידיד המשותף לשניהם מימי פתח-תקוה, עם מרדכי קושניר (שניר), עומדת אסתר בקשרי ידידות במשך שנים רבות, עד למותו.

פתח-תקוה, סוף אוקטובר 1920. ב"מחברת 'קמשונים'" השנייה, אולי כסיכום לתקופת בן-שמן, רושמת אסתר: "זה אשר כל הדרכים מובנות לו – לא יבחר [בדרך] באחת. עומד הוא רגעים אחדים בראשיתה של כל דרך [וחי אותה עד סופה]. ורוחו עוברת בה מהכל [מהחל?] ועד כלה. Aurora Aurora Aurora Aurora [הבקיע שחר] – " וכאן באות שורות אחדות כתובות גרמנית, והאותיות E ו-M מעליהן ככותרת: "התעורר אצלי חשש שיארע לו דבר רע – – מתפרצת אצלי מודעות עצמית עם חזות בהירה – האם אראה סוף-סוף את האור? חיי מונחים כמו תחת שיכבה של אפר."

כמו בחזרתה מדגניה, גם תקופת עבודתה בבן-שמן מסתיימת אצל אסתר במחלה. בנעוריה ובבחרותה היא סובלת מהתקפות חוזרות של מאלאריה, היא רזה וירקרקת, הקדחת מתישה אותה. בטיוטה אוטוביוגראפית שהיא מכינה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא כותבת:

עוברות שנים – הצהרת בלפור והערבים מתנפלים – אנו נלחמים – לאחר זה אני שוב נתקפת מאלאריה קשה ומן הבית שולחים אותי לדודה במצרים להבראה – שם אני פוגשת את בן-דודי, הוא מבקש את ידי – ואני מסכימה אך בתנאי שנעבור לארץ-ישראל לאחר ביסוס עסקיו –

באביב 1921 לערך, ב"מחברת 'קמשונים'" הרביעית (כאמור, המיספור ניתן על ידי רק לשם התמצאות), מכינה אסתר טיוטת מכתב לרחל ינאית בן-צבי, אשר מזה כשנה מנהלת את חוות הלימוד החקלאית לנערות בירושלים:

שלום לך רחל!

לפני זמן-מה הייתי בירושלים אצלך אך לא מצאתיך. אני יודעת כי עוד מסוף הקיץ העבר יש תחת ידך משתלה. אני חליתי החורף [תרפ"א, 1921] ולא יכולתי לעבוד. אני פנויה כעת עד השנה החדשה, זאת אומרת הקיץ [1921], היכולה את לתת לי עבודה אצלך, אני כבר עבדתי פעם במשתלה. העבודה נהירה לי, צרכיי אינם מרובים, הגידי נא היכולים להתקיים בירושלים בשישה פונט לחודש? אם תוכלי לשלם לי שישה / שבעה פונט לחודש אבוא אלייך לעבוד. עני לי בכל אופן בהקדם האפשרי,

ושלום לך,

אסתר רב

מצבה הכלכלי של המשפחה, בשעה שאסתר שבה לבית ההורים במושבה, קשה. הפרדס כמעט שנחרב במלחמה, והאב יהודה, כרבים מהאיכרים באותה תקופה, שקוע בחובות. ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה נמצאת טיוטת מכתב של אסתר לז'וכבצקי, שנכתב בשלהי 1920 או בתחילת 1921. נישארו חייבים לה עשר לירות תמורת עבודתה בבן-שמן: "אתה אמרת לי בראשית השנה שתסלקו את החובות שלכם ולכן רוצה אני להזכירך שצריך לשלם גם את המגיע לי. אני בכל רע. אני דחוקה מאוד. בכ. גמור, אסתר רב."

"לאחר שנה חזרתי לפתח-תקוה, תשושה מתמיד, חסרת יוזמה ונטולת כושר-מעשה – תכונות הבולטות בי עד היום. התחילו הוריי אומרים בתקיפות: להתחתן..." מספרת אסתר לרבקה כצנלסון, ואילו למשה דור היא מספרת: "ואז נישאתי לבן-דודי, ועשיתי דבר שכלפי חוץ, כלפי העבר שלי, נחשב לבגידה: אמרו שאסתר ראב בגדה בעבודה, בפועלים, בעצמה נישאה לאיש עשיר וירדה למצריים..."

ואכן, אסתר עתידה לנסוע למצרים באמצע חודש יולי 1921, ולהינשא בקאהיר, בכסלו תרפ"ב, לבן-דודתה איזאק (יצחק) גרין. אך לפני כן עוד עוברים עליה, מאוקטובר 1920 ועד יולי 1921, כמה מאורעות מכריעים בחייה – היא ממשיכה לעבוד על שיריה ותרגומיה וזוכה לראשונה בהכרה ספרותית, היא משמשת כאחות מעשית בבית-חולים מאולתר ביום ההתקפה הקשה על פתח-תקוה במאורעות מאי 1921, והיא עומדת בקשרי-מכתבים עם איזאק, כניראה בהשפעת דודתה טויבה, אימו – לקראת נסיעתה לקאהיר.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עורך נכבד, מה הכוונה בדרישת "צום חברתי" [גיליון 684]? תודה, אביבה קם.

תשובה: שהדמגוגים והפופוליסטים החברתיים החדשים, וגם הישנים, יגזרו על עצמם תענית דיבור וכך נשמע פחות שטויות ושקרים.

* עמיחי בריגה: אהוד, איזה כיף לקרוא אתכם, וזו לי רק הפעם השלישית. רציתי לשאול אותך שאלה, שאולי תשמע מגוחכת, אך נראה לי שעומדת במקומה. אמנם שאיפתו של העיתון היא לדבר על נושאים שבנצח, אך מסתמן שלא מעט – ואולי רוב הטקסט – עוסק דווקא בענייני שעה. למעט השאלה מדוע באמת להתעסק בענייני שעה, במקום בעניינים שבנצח – שגם שאלה זו שווה שתישאל – רציתי לשאול מדוע לא להרחיב את התפוצה? אם היינו עוסקים בכתיבת שירה, בכתיבת יומנים אישיים, בחיפוש האישי של כל איש את אלוהיו, אמת הדבר שאין כל צורך בפרסום: שהלא כל כתיבה היא תפילה וכל סופר מול אלוהיו. אך היות שהעיתון עוסק בראש ובראשונה בביקורת (משובחת, אם יורשה לי) על התנהלות מדינית, על נושאים בעלי השלכה פרקטית – לא יוטב אם העיתון יופץ באתר אינטרנט, למשל, בלוג מסודר בו ניתן לקרוא לפי כותבים, לפי נושאים וכו' (באמת שאיני מבין בזה) – או אולי דף פייסבוק, בו גם הקורא שאינו מחפש את הכנות הבלעדית יוכל להיתקל בה על דרך המקרה, או ע"י המלצות חברים קוראים, וכד'. אני מבין את הרתיעה מהבלוגים והפייסבוק, יש בהם משהו זול – בזאת אין ספק. אבל כזהו העולם, ואולי יוטב אם נלחם בו באמצעים שלו.

אהוד: יש למכתב העיתי גם אתר ששמו מופיע בסוף כל גיליון, ושאותו מחזיק עבורנו יוסי גלרון. אבל אנחנו מעדיפים שהגיליונות יגיעו פעמיים בשבוע ישירות לכל הנמענים, כמו עיתון יומי, וכי התפוצה שלנו לא תהיה תלוייה בגלישה מקרית של קורא לאתר. מצד שני, לא רק שקוראינו בוחרים אותנו אישית אלא שאנחנו בוחרים אותם ושולחים להם באופן אישי – כי המכתב העיתי אינו משתנה ציבורית שכולם מטילים מימיהם לתוכה, לעיתים בעברית קלוקלת ועילגת – כמו שניראים חלק מהבלוגים והטוק-בקים.

* אלישע פורת: אהוד, הסנגוריה שלך על חנן פורת ז"ל נועזת [גיליון 684].

אהוד: אלישע היקר, אני לא סינגרתי עליו ולא היה עולה בדעתי לעשות זאת. נתתי במה לאחרים ולא ראיתי עצמי רשאי לצנזר. גם אני חושב שהאיש היקר והחייכן הזה עלה ביוקר רב לעם ישראל והביא לנו יותר נזק מאשר תועלת.

* חבל שאבו-מאזן אינו סופר, כפי שהיה אמיל חביבי בשעתו, שאילו היה – היה אפשר להעניק את פרס נובל לספרות לו ולעמוס עוז במשותף, כפי שהוענק בשעתו פרס נובל לשלום לעראפאת, רבין ויבדל"א פרס. מצד שני, אולי היה אפשר להעניק לאבו מאזן ולעוז את פרס נובל לשלום, ששניהם זכאים לו באותה מידה – ובכך גם לצאת ידי חובת מוסלמי אחד.

* יורם קניוק היקר, אתה לא סתם "חסר דת" אלא "יהודי חסר דת", אתה כמרביתנו – "יהודי חילוני" אבל, נשארת יהודי על פי הלאום שלך, העם שלך – והסיבה שהדת היהודית אינה נרשמת בשנים האחרונות כ"יהודי" בתעודות הזהות – היא הפוכה מזו שלך. אם אינני טועה יזם זאת בשעתו שר הפנים העבריין אריה דרעי – כדי שלא יירשמו בישראל כיהודים מי שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה של הרבנות האורתודוכסית שלנו. ואילו בעיניי, יורם היקר, ואני מניח שגם בעיניך – יהודי הוא כל מי שהיטלר החשיב אותו כיהודי, כך שאילו חיית באירופה תחת השלטון הנאצי – לא היה גורלך, ואפילו לא גורל אשתך וצאצאיכם – אחר מזה של ששת המיליונים, ולא היה חשוב להיטלר מה כתוב במשבצת שלך במרשם התושבים. אנשים שהיו הרבה פחות יהודים ממך, אנשים שהיו ממש לא יהודים על פי ההלכה – נשרפו בתור יהודים! אז אל תבזה את זכרם בהתפלפלות הדתית והמתוקשרת שלך!

* דפני ליף על אישור דו"ח טרכטנברג בממשלה: "אנחנו לא מוכנים לקבל פחות מתקציב חברתי עם שינוי אמיתי לשנת 2012!" – אוי וֵיי, מה נעשה? אנא אנחנו באים בלי מוכנותה להסכמה של המנהיגה החברתית החצופה? אוי ויי! – הלא בתקשורת היא שקולה כנגד כל הממשלה! הלא בהבל-פיה החכם היא יכולה לסרס את כל תקציב הביטחון שלנו, מה שאפילו אחמדיניג'אד ולבני לא יכולים!

* מחיר החשמל בישראל יעלה, בין השאר בגלל הפסקת משלוח הגז ממצרים. העובדה שמצרים פושטת הרגל, מצרים ללא תיירות וללא השקעות-חוץ, מצרים אשר מחצית אזרחיה על סף רעב ומתקיימים בזכות הסיוע של ארה"ב וסעודיה – העובדה שמצרים זו מוותרת על הכנסות הגז מישראל, מעידה על האנארכיה השוררת בה מאז הופל מובאראכ – הם פשוט לא מבינים עדיין כמה טוב היה להם, באופן יחסי כמובן – בשלושים שנות שלטונו! לא לחינם המלצנו עליו לפרס נובל לשלום.

* עקב מעשי מסתורין בדואר – קיבלתי במאוחר מאוד וכבר בהדפסה שנייה את הספר "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", מסעות בעקבות סופרים וספרים, בהוצאת "עם עובד", שרובו התפרסם במדור בשם הזה שכתב חיים באר מדי שבוע בחוברות "דבר השבוע", המוסף השבועי של עיתון "דבר", בשנים 1983-1991.

בשנת 1988 ישב איתי חיים שעות ארוכות ופשפשנו רבות בכל חומר הארכיון-העיזבון של אסתר ראב, שנמצא ברשותי, ואשר חלקו כבר היה אז מפוענח על ידי (אם כי היה זה עדיין רק בראשית התקופה של הכתיבה במעבד התמלילים ושל השמירה בדיסק הקשיח), ואז כבר ריכזתי גם את החומר המודפס של הראיונות שנערכו עימה והמאמרים שנכתבו על אודותיה, ויומניה. ומכל החומרים הללו, וגם התמונות מארכיונה, רקח חיים ארבעה פרקים מופלאים, בהמשכים, מדי שבוע, שהיו בעצם הביוגראפיה הראשונה של אסתר ראב, ובמשך שנים הייתי ממליץ קודם כל עליהם לכל מי שעסק במחקר יצירתה ופנה אליי, וזאת מהיעדר חומר דומה אחר.

כאשר ניגשתי לכתיבת הביוגראפיה המקיפה שלה, "ימים של לענה ודבש" [עם עובד, 1998], אף זאת ביוזמתו ובעריכתו של חיים באר, היו לי הפרקים שפירסם ב"דבר השבוע" כמין תוכנית-אב לספר המפורט יותר, שהשתרע לבסוף על פני 600 עמודים, ולאחרונה הוא הולך ומתפרסם בהמשכים במכתב העיתי במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב.

אני ממליץ בכל לב על ספרו החשוב של חיים באר, ולא רק מפני שכתב בו בצורה מופלאה על דודתי אחות אבי, אלא גם כי זהו ספר שנכתב לדורות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,278 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל