גיליון מס' 686

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בחשון תשע"ב, 31 באוקטובר 2011

עם הצרופה של לאה ויהודה ראב לאחר הכיבוש הבריטי ב-1918.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עוז אלמוג: כוחנו בחולשתנו. // יוסי דה ליאון: המורה צדקה והדוד צבי שכטמן. // עמוס גלבוע: יהודה המכבי וגלעד שליט. // יוסי גמזו: 55 שָנָה לְמִבְצַע "קַדֵּש", הנער עם הג'יפ. // אורי שמחוני: הלקח היחיד החשוב מהמלחמה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. אקדח אל הרקה. 2. מחיר הקמפיין. 3. שערוריית גרפל.  // יהודה דרורי: 1. סיפור שליט – האנטישמיות "במיטבה". 2. הנסיגה מעיראק, כנסיגתנו מלבנון. 3. נאט"ו ולא האספסוף חיסלו את קדאפי. 4. "אביב ערבי" – או חנטריש מזרחי. // אורי נוה: טובא זנגריה. [ציטוט]. // אלישע פורת: לא שוכחת ולא סולחת, מכתבה של שולמית בת-דורי לאריה אהרוני. // יואל נץ: ואדים גבריאלביץ' שרשניביץ' ממייסדי תנועת האימז'יניסטים בשירה הרוסית. 1. עִם כָּל עַוְלָה נוֹסֶפֶת. 2. גֶּשֶׁם שֶׁל אָבִיב. // יוסף דוריאל: נזק הכניעה לחמאס עדיין ניתן לתיקון. // תקוה וינשטוק: טיול בארצות הברית. // ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי, מיומנה של צרכנית תרבות כרונית: 1. "סוחרי גומי". 2. "כלב חוצות". // ליאוניד סמוליאנוב: תרגום של הגלוייה מרוסית. // יוסי לנג: הארות לעיסוק ברכבת ירושלים-יפו. // ח"כ ניצן הורביץ: "קול באשה ערווה" [ציטוט]. // אלי מייזליש: נחום ברנע על תקן הנביא ישעיהו. // ד"ר גַ'בָּאר גָ'מָאל אֶל-דִּין: תגובה מעיראק אודות גלעד שליט. // מרדכי קידר: כשושנה בין החוחים. // יצחק שויגר: פיראוס על המים. // מתי דוד: השליחות העיתונאית אינה גוברת על ביטחון המדינה // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר, 3. חורף ואביב תרפ"א בפתח-תקוה, התגלות המשוררת בכרם השקדים. // ממקורות הש"י.

 * * *

עוז אלמוג

כוחנו בחולשתנו

כדי לגבש עמדה מוסרית הוגנת סביב סיפור שיחרורו הדרמטי של גלעד שליט יש להכיר את התמונה ההיסטורית כולה ואת מכלול השיקולים של המעורבים בשלבים השונים של המשא ומתן. נצטרך אפוא להמתין עד שפרטים נוספים ייחשפו לציבור הרחב וישפכו אור על הפרשה כולה. עם זאת, כבר בשלב זה אפשר לנסות להרחיב את הדיון המוסרי-אסטרטגי סביב העסקה השנויה במחלוקת.

את האסלאם התוקפני, שאסר מלחמה על היהודו-נוצרים, צריך להכריע קודם כל בכוח הזרוע. מנקודת המבט הזאת, אפשר בהחלט לראות בעסקת שליט סוג של כישלון צורב, בעיקר בשל הנחישות שהפגינו מנהיגי החמאס וההססנות שהפגין המימשל הישראלי (לפחות על פי הדימוי שנוצר בציבור הרחב). גם הפגיעה בערך השכר והעונש וחזרת המרצחים לזירת הפעולה פגעו בחוסנה של ישראל.

עם זאת, המפתח לניצחון איננו רק קשיחות ונחישות, אלא גם אמונה בצדקת הדרך. בנות הברית לא גברו בזמנו על הנאצים רק בזכות עליונות צבאית פיזית, אלא גם, ובעצם בעיקר, בזכות העליונות המוסרית של המדינות הדמוקרטיות. עליונות המוסר היא הנשק המשמעותי ביותר במלחמה של היחיד והחברה על ההישרדות. אין מדובר בהשקפה מטאפיזית, אלא באמת סוציולוגית בסיסית. חייל שלוחם בשם ערכים פחות מוסריים מיריבו, סופו להיות מובס, כי לאורך זמן – האלטרואיזם והאמת הם מניעים חזקים ופונקציונאליים יותר מהאגואיזם והשקר. הציוויליזציה הערבית-מוסלמית בימינו מפסידה פעם אחר פעם לא רק בשדה הקרב אלא גם בשדה האמנות, המדע והכלכלה, משום שהמוסר החברתי הבסיסי שלה (יחס למיגדר, זכויות אזרח, תקשורת ומידע, קניין, חירות, כוח וכדומה) נחות מהמוסר של הציוויליזציה המערבית-דמוקרטית.

הסאגה של גלעד שליט, על מכלול מרכיביה וסמליה, המחישה לרבים בצורה ניצחת את העליונות המוסרית של ישראל-הדמוקרטית על החמאס-הדיקטטורי (ובאופן עקיף על העולם המוסלמי ששואף לחסלנו). אירועים סמליים כאלה הם בבחינת "דלק רוחני" עבור חיילים ישראלים שיצטרכו להילחם בעתיד, לא רק בשל הידיעה המרגיעה שמדינה שלמה לא תנטוש אותם ותעשה כל מאמץ להחזירם הביתה, אלא גם משום שהם יֵדעו שזוהי מלחמה של "כוחות האור" כנגד מבקשי נפשה של הנאורות. לכן, גם אם החמאס ניצח בקרב הזה, מדובר בניצחון מדומה וקצר-מועד ולמעשה בהפסד ברמת המאקרו.

לעיתים אירועים סמליים מגיחים לאוויר העולם ממש "בהזמנה" (אף שלא באופן מקרי). כך למשל, הראיון הבלתי-רגיש של העיתונאית המצרית, שקומם רבים בישראל. הראיון הזה המחיש את האוטיזם של החברה הערבית, שקשור בין השאר בתפקיד הזניח שמשחקים אצלה קודים של רגישות פסיכולוגית. הנה כי כן, רגע לפני שהבחור השברירי והאומלל הזה, "האנטי חייל" בחזותו, עומד לשאוף אוויר של חופש, אחרי חמש וחצי שנות גיהינום, אונסת אותו העיתונאית לתשובות תעמולתיות, שנועדו מן הסתם לשרת את ממשלתה ואת האידיאולוגיה האנטי-ישראלית. הם שלחו אותה לגזור קופון על התיווך המצרי ולסמן לעולם הערבי – אנחנו עדיין בעלי-הבית. גם התרגום השקרי לערבית של דברי גלעד (כך הסב את תשומת לבנו הפרשן אהוד יערי) והשאלה המכשילה על "ארבעת אלפים האסירים הפלשתינים" (הרי מדובר בארבעת אלפים פושעים ולא בשבויים תמימים, רבים מהם טרוריסטים שרצחו אזרחים בדם קר) – המחישה את תרבות הכזב הערבית. זאת ועוד, תשובותיו השקולות והזהירות של גלעד נוכח מצלמות המצרים הפולשניות, שהעידו על כך ששמר על צלם אנוש ושיקול דעת גם מקץ 1941 ימים באפלה, העבירו מסר של מופת אנושי. צדק הרמטכ"ל כאשר כינה את גלעד בפניו "גיבור". גבורתו היא גבורת הרוח הישראלית והיא חשובה לכולנו יותר מגבורת הגוף ובוודאי עליונה על "גבורת" המתאבדים והמרצחים שבה דוגלים שוביו.

לא במקרה, השמאל הקיצוני אצלנו נכנס לפתע לדממת אלחוט (לא תשמע מהם אף פעם ביקורת על התנהגות הערבים, אלא רק על ישראל). היתה אמנם עיתונאית אחת, פזיזה ודוחה, שמיהרה ליצור סימטריה מלאכותית ושקרית בין חוסר הטקסט המצרי לחוסר הטקט הישראלי, כאשר ציינה שראש ממשלתנו ניצל את האירוע לייחצון עצמי (אגב, לדעתי זכותו להתגאות בהשלמת העסקה, שחייבה אומץ לב). באופן טיפוסי לתקשורת הישראלית המתלהמת ולמסורת הישראלית של השבתת שמחות, חוסר איפוק, חוסר טקט וחוסר פרגון – היא פירסמה את דברי הביקורת שלה עוד לפני שגלעד הגיע לביתו במצפה הילה. אבל גם אותה עיתונאית צינית התקשתה להתעלם ממפגן האמפטיה והמשפחתיות הנוגע ללב של החברה הישראלית כולה. האמפטיה הזאת והרגישות ליחיד הם אלה שהביאונו עד הלום (לפעמים גם הפאתוס צודק...) והם אלה שישמרו על נפשנו מפני אויבנו גם בעתיד.

אני כותב דברים אלה מסין הרחוקה. ידידה סינית, שצפתה איתי באינטרנט בשידור השחרור, אמרה לי בגילוי לב שהיא אינה מצליחה לתפוס מדוע עשינו את העסקה הזאת. בעיניה, כמו בעיני רוב הסינים, טובת האדם הבודד לא חשובה, אלא רק טובת החברה כולה. לכן, היא לא ראתה כל בעייה מוסרית בהקרבת גלעד ומשפחתו ולא הבינה את חוסר האיזון הזועק לשמיים בין חייל שבוי אחד לבין למעלה מאלף טרוריסטים.

דבריה רק ממחישים את חשיבותה הערכית העקיפה של העסקה. נכון שהייתי שמח אילו הישראלים הציניים, שונאי מנהיגיהם, היו מאמצים קמצוץ מ"התמימות-הקולקטיבית" ומ"האכזריות הבריאה" של הסינים (בתגובתם כלפי אויביהם מבית ומחוץ), אבל בוודאי אינני מייחל לחיות תחת משטר שאינו דמוקרטי במלואו. אני מאושר לחיות בחברה שבה גלעד נתפס כבן של כולם, כלומר חברה שמצליחה להוציא דרגה כה גבוהה של הזדהות וסולידריות אנושית מאוכלוסייה כה רחבה ולהצדיק עסקה כל כך לא מאוזנת בשל הרגשות החיוביים האלה (אם כי היה רצוי שנמנע מלטפוח לעצמנו באופן מופרז וסכריני על השכם). זאת הסיבה להערכתי שאף ששילמנו מחיר כבד מאוד בכל הנוגע לתדמיתנו הקשוחה כלפי אויבינו, שמרנו באמצעות העסקה הזאת על חוסננו הדמוקרטי – ולאורך זמן גם על חוסננו הביטחוני. לסיכום, רגישות אנושית וקידוש ערך-החיים הם כלי הנשק היעיל ביותר במערכה כנגד חסרי הרגישות ומקדשי ההרג והמוות.

ויש כאן עוד משהו קטן, שמעטים מעיזים להזכירו בפומבי בנוגע לעסקת שליט: הגישה ה"אובר-הומאנית" שאימצנו כאן בשנים האחרונות, מתבטאת לאו דווקא במחיר שאנחנו נכונים לשלם עבור פדיון שבויים, אלא בדרך שבה אנחנו נוהגים כלפי בני העוולה שנתפסו לפני או אחרי ביצוע פעולת הטרור. כאשר החמאס לא הסכים אפילו לביקור נציג הצלב-האדום ולא התיר חליפת מכתבים בין גלעד למשפחתו, אנחנו היתרנו לטרוריסט הנתעב סמיר קונטאר (שרצח את בני משפחת הרן ושני שוטרים בפיגוע בנהריה) לקבל תואר אקדמי באוניברסיטה הפתוחה. זה סוג של הומניזם דמוקרטי מוקצן ומעוות שדווקא פוגע בחוסננו ומטריד רבים.

אפשר לשער שהמחיר שכפתה עלינו עסקת שליט יביא לשינוי תפישה בצה"ל ביחס למלחמה המתמשכת בטרור. הלוחמים יקבלו הנחייה (כנראה מרומזת) לשאוף לחסל את המחבלים בשדה הקרב ולהימנע מללכדם חיים. לכן, גם מהזווית הזאת החמאס יצא מופסד מעסקת שליט. הוא אמנם הצליח לשחרר "אחים" עם דם יהודי על הידיים אבל יזרז את קיצם של אלה שימשיכו לפגוע בנו בשם אללה.

 * * *

יוסי דה ליאון: המורה צדקה והדוד צבי שכטמן

בוקר טוב לך אהוד וחג סוכות שמח!

 ביום פירסום זכייתו של הפרופ' דן שכטמן בפרס נובל ריצדו בחדשות האינטרנט תמונות לא מעטות. ביניהן הבחנתי לשביב של דקה בתמונתו של המורה מנשה צדקה, אם כי לא הייתי בטוח בכך. והנה, הבוקר, בגיליון 685, נפתרה הקושיא. התרגשתי מאוד לקרוא על המורה הוותיק צדקה, ומאחל לו, בשם כולנו בוודאי, אריכות ימים בבריאות טובה. 

דרך אגב: ביתנו הנוכחי בפתח תקווה, ברחוב צה"ל, מול בית האבות גבעת השלושה, בנוי על המגרש אשר היה שייך לצבי שוחט – דודו המנוח של פרופ' דן שכטמן. במגרש זה הוקמו בשנת 1975 שני בניינים זהים בני 4 קומות כ"א.

בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה 

10.10.2011

 * * *

עמוס גלבוע

יהודה המכבי וגלעד שליט

אך הוחזר גלעד שליט, והלקח המרכזי שהתנוסס אצלנו מעל כל גבעה תקשורתית היה זה: המסע למען השחרור, ההחלטה על השחרור והתמיכה הגורפת בו, מעידים על הסולידריות החברתית של העם היושב בציון; מראים שאנחנו עם מיוחד השונה מכל העמים; שהערבות ההדדית וכל הערכים הזהים הם ליבת כוחנו, הם ההרתעה והעוצמה האמיתית שלנו; הסיסמה: גלעד הוא הילד שלנו ואביבה היא האימא של האימהות שלנו – רק מעידה על תחושת הסולידריות שלנו. היו אף כאלו שייחסו את השחרור "לישראלים החדשים". בקיצור, "העם החליט" כי כולו בעד גלעד שליט.

יכול מאוד להיות שזה נכון.

אך גישתי שונה. הטיעון שלי הוא שלפנינו סולידריות מדומה, קורי עכביש; מה שלפנינו הוא שיאה של הגישה האינדיווידואליסטית שפשתה בחברה שלנו; הגישה המעדיפה את התועלת האישית על פני התועלת הציבורית והלאומית. ההחלטה שקיבלה ממשלת ישראל ביחס לעסקת השחרור העידה, לדעתי, כי העומד בראשה הצטרף לגישה האינדיווידואליסטית המושלת כיום בכיפה. ברור שהוא נמצא בדילמה לפני שהחליט, אך הוא החליט והצביע בכך כי מנהיגותו אינה מודרכת משיקולי טובת הכלל אלא טובת הפרט.

אני רוצה להמחיש דברי בקטע ספרותי הלקוח מספרו המפורסם של הווארד פאסט, "אחיי גיבורי התהילה" (תירגמה לעברית רות ליבנית). הקטע מתרחש במחנה יהודה המכבי ערב הקרב המכריע נגד אפולוניוס. למחנה באה מאזור הנגב אישה עם בעלה. היא פנתה לשמעון, שהיה השופט העליון, וביקשה להתגרש מבעלה. בכפרם בנו היוונים מזבח וביקשו את בעלה לכרוע ברך בפניו. הוא סירב . ואז, במהלך 4 שבועות, עונו ונתלו שלושת בניה ובתה. אך בעלה המשיך בסירובו "כי גבה לבו וכל אשר אהבתי החריבה גאוותו."

שמעון מסרב לדון בעניינה, הוא מתחמק מהדילמה הנוראה. "עד שדיחק ובא יהודה ועמד בפניה, וארשת של צער ואהבה בפניו היפות, הצעירות... כל דבריה שדיברה על מוות ועל הרג נמוגים דומה בפני האיש הזה שכולו חי, והוא נוטל את שתי ידיה ומצמיד אליהן שפתיו. "'בכי,' אמר רכות, 'בכי, אימי, בכי'."

היא הנידה ראש.

"'בכי כי אהבתיך.'"

ועדין הנידה ראשה, כאחת מקוללת וחדלת תקווה.

"'בכי, כי שכלת ארבעה בנים, ומאה באו לך. אנוכי, כלום לא בנך אני, בנך אוהבך? בכי נא עליי, בכי פן ירדו ייסורי ילדייך ללבי והרסוני. בכי עליי ועל הדם אשר על ידיי. גם אני גבה לב ונטל גאוותי הוא כריחיים על צווארי'.

"אט אט ניקוו ובאו הדמעות. והנה צנחה לארץ בפישוט ידיים, נאנקת ומתייפחת. בעלה אספה בזרועותיו, וגם הוא בוכה. ויהודה הפך פניו מהם ועבר בעם שפינה לו דרך, ראשו מורכן וידיו שמוטות על ירכו."

 זהו אחד מקטעי המנהיגות היפים ביותר שאני מכיר. הדילמה של יהודה היתה איומה, אך הוא הבין שאם ילך לקראת האישה ויתיר את הגירושים, הוא לא יהיה מנהיג, לא תהיה לו שום הצדקה לדרוש מהעם להקריב עצמו בקרב הגורלי. הראייה הכוללת, הלאומית שלו, גברה על הנטייה הפרטית שלו.

 הטיעון המרכזי שלי הוא שהמוני העם תמכו בשחרור "בכל מחיר", כי כל פרט מהם לא היה צריך לשלם שום מחיר, כלום. סולידריות אמיתית היא, למשל, כאשר קבוצת עובדים מוכנה שיורידו חלק משכרה ויתנו אותו לקבוצת עובדים חלשה וענייה.

לכן, לצערי, מול אתגרי העתיד, אנחנו לא צפויים לסולידריות, רק לסולידריות וירטואלית, אולי. מי שמאמין "בישראלים החדשים", דומה בעיניי למי שמאמין כי בלוב שאחרי קד'אפי יפסיקו לעשות מעשי לינץ'.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 24.10.11    

 * * *

יוסי גמזו

55 שָנָה לְמִבְצַע "קַדֵּש"

בימים אלה תִמלֶאנה 55 שנה למבצע "קדש", שמרוב מעשׂי גבורה לפניו ואחריו עלול הזיכּרון הקולקטיבי של כולנו לראות תאריכים בִּמקום אנשים בּשׂר ודם. אחד מגילויי-ההקרבה הגדולים במִבצע זה היה סיפורו של טוראי יהודה קן-דרור, חייל-מילואים בחטיבת הצנחנים שחצתה את מעבר המִּיתְלֶה ונהגו האישי של מג"ד יחידתו, סא"ל אהרון דוידי. יהודה יצא לבדו בּג'יפּ בעומקו של ערוץ המיתלה, על מנת להווֹת מטרה חיה שתחשׂוף את מקורות אש-התופת המִצרִית שהִמטיר האוייב מִמַחבּואים מוּסווים היטב בקירות-הסלע הגבוהים והתלולים מִשני עבריו של מסלוּלוֹ. נסיעת-הקרבה זו לא נתמשכה יותר מ-500 מטר, כשגופו של יהודה סופג כמויות נוראות של אש. חבריו הצנחנים היו בטוחים כי נהרג, אך שעות אחדות לאחר פגיעתו הצליח נער זה לחזור אל רֵעיו בשארית כוחו, כשהוא זוחל, יָרוּי ושותת-דם, לאורכּה של כל הדרך. כעבור כחודשיים, בשלושה בינואר 1957, הוא מת מפצעיו בבית-החולים כשגבורתו הפכה זה כבר לאגדה. שנים רבות לאחר-מכן ניטש ויכוח אם היה זה מעשׂה של התנדבוּת או ציוּת הֵרואי לפקודה. אך שום ויכוח לא יכול היה, לא אז ולא כיום, להתעלם מן הגבורה וממידת ההקרבה שגילה צנחן בן 21 זה הראוי להיזכר כאחד הנדירים בעזי-הנפש.

הבּאלאדה הצנועה שהוקדשה לזכרו מִזמן, בספרי הראשון "אתם נוער אתם?!", גרמה לי להגיש אותה לאביו השכּוּל שלמה (ששָּכַל כבר בן אחד, אליהו קן-דרור מזרחי, במלחמת השיחרור, כמשפחות כּפוּלות-שכוֹל רבּות). הוא היה אז סנדלר ברחוב מודיעין בּרמת-גן, ולמרות ששתק כשהוּגש לו הספר – עיניו אמרו יותר מִשֶּמילים יכולות לומר.

הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ

הַקְשֵב, רֵעִי, וּשְמַע: גְבוֹהִים וַעֲמֻקִּים

קוֹרוֹת אוֹתוֹ הַקְּרָב כְּמַעֲבַר הַמִּיתְלֶה

שֶבּוֹ דְמָמָה גְדוֹלָה נָשְבָה מִן הַצּוּקִים

וּבוֹ אָמַר הַגְּדוּד רֹאש-גֶּשֶר לְהָקִים

עֵת כּוֹחַ-הָאוֹיֵב מִן הַנְּקִיקִים הִסְכִּית לוֹ.

– הִסְכִּית לוֹ? הַאֻמְנָם? הֵן לַהַק הַמְּטוֹסִים

דִּוֵּחַ כִּי פְּנוּיָה הַדֶּרֶךְ הַנִּפְתֶּלֶת.

– נָכוֹן, רֵעִי, נָכוֹן, אַךְ עֵין הַטַּיָּסִים

הָאֲמוּנָה עַל צֹפֶן וָאדִי וּרְכָסִים

לֹא פִּעְנְחָה אֶת סוֹד הַמִּדְרוֹנוֹת הָאֵלֶּה.

– וְהִיא נִתְּכָה, הָאֵש? – נִתְּכָה, רֵעִי, נִתְּכָה

כְּגַעַש מִוּוּלְקָאן וְרַעַם מִשָּמַיִם

וּמִן הַזַּחְלָמִים שֶנָּעוּ בְּבִטְחָה

הָלְמוּ נִפְצֵי בָּזוּקָה וְתוֹתָח בִּשְנַיִם

וְנַעֲרִי הַגְּדוּד הֵגִיחוּ מִפִּתְחָם

וְתֹפֶת נִתְגָּעֵש –

וְלֹא יָדְעוּ מִנַּיִן...       

אַחַר –

הָיְתָה דְמָמָה שֶבֵּין מַטָּח לִצְרוֹר

וּמִישֶּהוּ צָעַק: "אֶחָד עִם דָּם – קָדִימָה!

לָנוּעַ עִם הַגִּ'יפּ וְאֶת הָאֵש לִגְרֹר,

לִשְלֹף אוֹתָהּ מִכָּל הַמַּחְבּוֹאִים וִיהִי-מָה!"

וְהַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר,

כֵּן, ְהַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר

יָצָא וְהַתִּזְמֹרֶת הַמִּצְרִית הִרְעִימָה.

– בַּמֶּה, בַּמֶּה יָצָא מוּל תֹּפֶת שֶכָּזֶה:

בָּ"עֻזִּי" הַנַּנָּס? בָּרֶכֶב הַפָּתוּחַ?

 – בְּאֹמֶץ-לֹא-מִזֶּה שֶבּוֹ חוֹשְׂפִים חָזֶה

מוּל אֶלֶף סִיּוּטֵי הַמָּוֶת הַבָּטוּחַ.

– חֲדַל מִסִּפּוּרְךָ, רֵעִי, לִבִּי חוֹזֶה

אֶת נַהַם אַחְרִיתוֹ...

גוּפוֹ הָיָה שָטוּחַ

לְצַד הַגִּיפּ הַחַם. שָעָה רַבָּה הָמְתָה

הָאֵש בַּמַּחְבּוֹאִים שֶנֶּחְשְׂפוּ לָעַיִן

אַךְ עִם עֲרֹב הַיּוֹם כְּבָר אֶגְרוֹפִים שָמְטָה

וְנִמְחֲתָה מִגְּבוּל הַמִּיתְלֶה וְהַלַּיִל.

מוּזָר, אַךְ בֵּין סְמוּקֵי-הַדָּם-וְהַכֻּמְתָּה     

הָאֵש שֶבְּעֵינָיו לֹא נִמְחֲתָה עֲדַיִן...

 * * *

אורי שמחוני

הלקח היחיד החשוב מהמלחמה

[ציטוט מניוזלטר, 10.10.11]

כבכל שנה באוקטובר חוזר ריטואל הניתוחים בדיעבד לגבי מלחמת יום הכיפורים. איך לא היינו מוכנים, איך לא ידענו, לא הערכנו נכון, נתפסנו עם המכנסיים למטה. ובכן, אפשר לסכם עשרות שנים, ספרים, מאמרים, ניתוחים ומה לא במשפט אחד – לעולם לא נהיה מוכנים למה שעוד לא קרה. לא רק אנחנו, ולא רק בענייני ביטחון. גם בכלכלה, בפוליטיקה ובחיינו הפרטיים. קשה לחזות, בעיקר את העתיד.

רבות השתנה מאז אוקטובר 73', והטרמינולוגיה האופנתית מדברת על מהפכות בשדה הקרב. אז מהפכות אין. יש התפתחות אבולוציונית של הטכנולוגיות ושל האוייבים, ובעקבותיה התפתחויות מהותיות באופי שדה הקרב העכשווי. מגדירים את שדה הקרב כא-סימטרי, כתשובות מתוחכמות שפיתחו האיסלאם הקיצוני וארגוני הטרור לעליונות הטכנולוגית המערבית. המלחמה יוצרת הזדמנויות לשני הצדדים להביא את יתרונותיהם המוחלטים לידי ביטוי. זוהי הא-סימטריה האמיתית. בשתי המלחמות האחרונות, מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה, למעט התקיפות האוויריות – שהיו יעילות ביומיים הראשונים, ושבהן גם הושגו מרבית ההישגים, אם לא כולם – נלחמנו את המלחמה שלהם. לחימה בשמורות הטבע בלבנון, טיהור בתים בבינת ג'בל או בעזה – זאת המלחמה שלהם, לא שלנו. אין לנו, ולא יהיה לנו, שום יתרון יחסי במקומות האלה. להילחם דווקא שם ודווקא ככה זוהי שטות.

שדה הקרב הבא יהיה כנראה העורף הרך. מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה סימנו באופן ברור את נקודת התורפה שלנו. ראינו לאחרונה את תרגיל העורף הגדול. שמענו הערכות על תחזיות למאות טונות על מרכזי הערים ועוד רעיונות אימים, וזה ממש לא חייב לקרות. מערכות ההגנה כמו כיפת ברזל ומערכות אחרות – טובות ויעילות ככל שיהיו, והן, ללא ספק, הישג טכנולוגי יוצא מהכלל – יוכלו להגן על כמה מטרות אסטרטגיות, אך בוודאי לא על ריכוזי אוכלוסייה לאורך זמן. הדרך היחידה להגן על העורף באמת היא קיצור דרמטי של משך הלחימה. הדרך היחידה לקצר את משך הלחימה ללא יותר מ-48 שעות היא לגרום לזעקה בינלאומית וללחץ כבד להפסקת אש מיידית.

כדי שזה יקרה, צריך לשכוח ממושגים כמו מידתיות. זה מונח מושאל מתחומי חיים אחרים. מלחמה אינה משחק פינג פונג. זהו המשחק שלהם, לא שלנו. זה לחלוטין לא מוצדק ובלתי מוסרי לאפשר פגיעות באזרחים שלנו, העיקר שלא לפגוע באזרחי אוייב. זהו אלטרואיזם, והאלטרואיסטים נכחדים.

מובן שצריך לעשות הכל כדי להימנע ממלחמה, לא צריך להיות לשם כך פעיל שלום. אלו הנקראים פעילי שלום לא הביאו, לא כאן ולא במקומות אחרים, שלום. הסכמי שלום כאן ובעולם נעשו על ידי אנשי מעשה ריאליסטיים ופרגמאטיים. אבל כשברור שהמלחמה היא בלתי נמנעת – מהלך הפתיחה חייב להיות התקפה נרחבת על כל התשתית האזרחית של מדינת האויב, על ראשי השלטון, אישית, כשאיש אינו חסין, כולל בתיהם הפרטיים, היכן שהמשפחות מסתתרות, לא משרדיהם הריקים ממילא. מטוסים וטילים לא צריכים לעשות עבודה של טרקטור. צריך לפגוע בגיבורי הפה שלהם ישירות. אף מטיף ואף משלח מתאבדים עוד לא שלחו את בנם. צריך לפגוע בתחנות הכוח, בבנקים – בכל מה שכואב באמת. עד שתקום זעקה נוראה שתגרום להפסקת אש מיידית.

יאמרו לנו, ומה לגבי חוקי מלחמה? ובכן, העולם יגנה אותנו בכל מקרה, זהו מצבנו הבינלאומי ולא חשוב כרגע איך הגענו לכך שהחוקים חלים רק עלינו. אנשים טובים וחכמים ישאלו אם אנחנו רוצים להיות כמוהם. התשובה היא לא. אבל היצר הבסיסי, הראשוני, יצר הקיום, שהיה כאן לפנינו ויישאר כאן אחרינו, אינו מודע לכך שאנשים כתבו ניירות המגבילים את השפעתו, ולו היה יודע – היה צוחק. התקינות הפוליטית חשובה כגבבה, החזקים ימשיכו להכתיב חוקים לחלשים, ויצר הקיום יישאר כמו שהוא. מי שלא מבין זאת מעוות את המציאות. העולם יגנה אותנו? בטווח הקצר בוודאי, בטווח הארוך תלוי בתוצאות. העולם מעריץ מנצחים ומתעלל בחלשים.

 * * *

אורי הייטנר

1. אקדח אל הרקה

האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? זאת השאלה המרכזית הנוגעת למשבר המתמחים. אם אזרח יכוון אקדח אל רקתו של ראש הממשלה וכתוצאה מכך ישיג מטרה שאני מאמין בה, ששנים ציפיתי לה, האם אתמוך בצעד שהוא נקט? האם המטרה, חשובה ככל שתהיה, מצדיקה זאת?

לצורך הדיון, אני יוצא מנקודת הנחה שהמתמחים צודקים בכל תביעותיהם. מתוך הנחה זו, נשאלת השאלה מהן הדרכים הלגיטימיות להיאבק על מטרות צודקות במדינה דמוקרטית, והאם אלו הדרכים שנוקטים המתמחים והרופאים?

המתמחים חצו ארבעה קווים אדומים של מאבק לגיטימי.

האחד – לא תעמוד על דם רעך. כאשר אני רואה אדם מדמם, חובתי המוסרית והחוקית לעזור לו. איני חובש ואיני רופא, אך עליי לעשות כמיטב יכולתי. אדם שבחר במקצוע הרפואה – הצו הזה מחייב אותו אלף מונים. בשבועת הרופאים הוא נשבע להציל חיים ולא לגרום נזק לחולים. נטישה המונית של בתי החולים, כלל לא משנה מה הסיבה לה, היא הפקרת חיי אדם, מצד מי שייעודו בחיים הוא הצלת חיי אדם. איש אינו מכריח אדם לבחור במקצוע הרפואה, אך אדם שבחר בכך, אינו יכול לפעול בניגוד לאתיקה הבסיסית של מקצועו. אדם פרטי יכול לפרוש מן המקצוע. נטישה של המוני רופאים בעת ובעונה אחת, היא הפקרות בלתי נסבלת.

השני – שבירת העבודה המאורגנת. כל ההישגים החברתיים ובפרט הישגי העובדים, במאה וחמישים השנים האחרונות, הושגו בזכות העוצמה של העבודה המאורגנת. עומדים המעסיקים, במקרה זה המדינה, מול ארגון מייצג ודנים אתו על תנאי ההעסקה. הארגון מעניק לעובדים עוצמה אדירה, להבדיל מכוחו של העובד הבודד, ולו בזכות נשק השביתה שאותו הוא יכול להפעיל. זאת עוצמה אדירה. עוצמה דורשת אחריות. המדינה יודעת שעומד מולה גוף אחראי והיא מנהלת אתו מו"מ בידיעה שניתן לסגור אתו עסקה. אי אפשר לקיים יחסי עבודה, במציאות שבה העובדים אינם מכבדים את ההסכם אליו מגיעה נציגותם הנבחרת. בתום שביתה ממושכת וקשה, שזכתה לאהדה ותמיכה של הציבור ושל החולים, הגיעה הנהגת הרופאים להסכם עם המדינה. כמו כל הסכם, אין הוא מושלם. כמו בכל הסכם, יש בו פשרות וויתורים. אך זה הסכם טוב, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ותנאיהם של הרופאים, בעיקר בפריפריה. שבירת הכלים מצד עובדים שאינם מכבדים את ההסכם שאליו הגיעו נציגיהם, עלולה לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, לגרום לנזק חברתי עצום, ולפגוע קשות, לטווח רחוק, בציבור העובדים בישראל. מי ערב לכך, שאם נציגי המתמחים יגיעו כעת להסדר עם האוצר, לא יקומו רופאים קיצוניים יותר שלא יכבדו את ההסכם וימשיכו לנהל מאבק? יש לזה סוף?

השלישי – סכנת אנרכיה. הנכונות לשבור כלים, האיום המתמיד להפר צווי בתי משפט, חוסר הנכונות להתגמש, להתפשר, מסכנת את הדמוקרטיה. זה המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה.

הרביעי – החוזה על תנאי עם החברה הישראלית. הצעד מעורר הסלידה ביותר, בעיניי, היה התור המתוקשר של מאות רופאים ליד שגרירות קנדה. האם מדובר באזרחים על תנאי במדינת ישראל? האם הקריירה המקצועית היא המולדת של האנשים האלה? חוסר הצדק החברתי הקשה ביותר בישראל, הוא הפער בין תוחלת החיים במרכז ובפריפריה. בצדק, ההסכם עם ההסתדרות הרפואית העניק עדיפות לפריפריה, כדי לעודד רופאים לעבור לפריפריה. המאבק נגד ההסכם, הוא נגד ההעדפה הזאת, כלומר בעד הנצחת הפער הזה. למה? כנראה שעפולה רחוקה מידי לאותם רופאים. מונטריאול קרובה יותר.

המאבק החברתי החשוב והצודק של אזרחי ישראל בקיץ האחרון, נועד להחליף את תרבות הג'ונגל הדרוויניסטי, החזירי, של כל דאלים גבר, ברוח של ערבות הדדית וסולידריות, רוח של צדק חברתי. במאבק החברתי עלו דרישות צודקות מאוד מן הממשלה. אך לא רק הממשלה יוצרת את הג'ונגל ולא רק היא מחויבת להשתנות. גם אנו, האזרחים. התנהגות הרופאים, הנוקטים בגישה של "המטרה מקדשת את כל האמצעים" ושוברים את כל הכלים, היא תרבות הג'ונגל בהתגלמותה.

תהיה הביקורת על הממשלה ועל ראש הממשלה צודקת ככל שתהיה, שום דבר אינו יכול להצדיק את התנהגות הרופאים.

2. מחיר הקמפיין

שעות אחדות בטרם התכנסה הממשלה לישיבה בה החליטה לקבל את עסקת שליט, חסמו מפגינים אוטובוס של משפחות מחבלים בדרכם לביקור אצל יקיריהם האסורים בכלא שאטה, במחאה על כך שאין ביקורים של הצלב האדום אצל גלעד שליט.

לא היתה זו ההפגנה היחידה ברוח זו. זה היה חלק מן המאבק למען שחרורו של גלעד שליט. אך היה זה מרכיב קטן, צדדי וזניח במאבק. עיקר הקמפיין היה לחץ מאסיבי על ממשלת ישראל להיכנע לתביעות חמאס ולהחזיר את גלעד שליט הביתה בכל מחיר.

עצם המאבק למען גלעד שליט ועצם העובדה שלא היה יום ששמו לא הוזכר בכל פורום ובכל פינה בארץ, היא תעודת כבוד לחברה הישראלית. אולם אופי המאבק היה בעייתי והזיק מאוד לטובת העניין.

נשער לעצמנו מה היה קורה, אילו המאבק נשא אופי אחר לגמרי. הפגנות ליד שגרירויות זרות והפגנות של יהודים ואוהדי ישראל בכל העולם, לשם הפעלת לחץ מאסיבי על חמאס כולל סנקציות כבדות על המשטר בעזה. הפגנות סוערות לאורך התקופה נגד ביקורים אצל המחבלים האסורים כל עוד אין ביקורים אצל גלעד. לחץ מאסיבי, כמו הלחץ שהופעל למען כניעה – למען סגירה הרמטית של המעברים בין ישראל לרצועת עזה, כל עוד גלעד בשבי (גם כך הואשמנו במצור שלא היה; מוטב היה באמת לצור, כמנוף לשחרורו של גלעד). קמפיין חריף להפסקת העברת המיליונים לפושעי המלחמה המחזיקים בגלעד – אף לא אגורה, לא מיסים, לא משכורות וכו', כל עוד שליט שבוי. הפגנה למען פעולות חריפות, הולכות ומחריפות, כמו הפסקות חשמל יזומות יומיות, עד שחרורו של גלעד. לחץ על הממשלה לפעול לחילוצו של גלעד שליט בפעולה צבאית. ולצד כל זה, גיבוי לעמידה איתנה של הממשלה במו"מ.

מה היה קורה במקרה זה? לא אחת שאלתי את חבריי הפעילים בקמפיין את השאלה, והם השיבו שדרך זו תמנע את שחרורו של גלעד. דומני, שעסקת שליט מפריכה את הטענה הזאת. לאורך שנים נטען שמתווה ההסכם ידוע וברור לכל, אין סיכוי שחמאס יתגמש כמלוא הנימה, ולכן אין ברירה אלא לקבל אותו. לפני חודשים אחדים, כאשר נתניהו קיבל את הצעת המתווך הגרמני וחמאס דחו אותה, הקמפיין יצא נגד... נתניהו. למה? מתוך אותה הנחה, שהדרך היחידה לשחרר את גלעד, היא כניעה לתביעות חמאס. בסופו של דבר, חמאס נאלצו להתפשר וויתרו על תביעות שעד לפני שבועות ספורים נחשבו ל"ייהרג ובל יעבור". הם ויתרו על שחרור צמרת חמאס, הם ויתרו על כמה מהטרוריסטים המרכזיים שהיו סמל בעבורם, הם הסכימו לגירוש מאות מחבלים משוחררים ואי-חזרתם ליו"ש. איך זה קרה? למה הם ויתרו? מן הסתם, העיתוי קשור לשינויים במזה"ת. אך המהות היא, שהם הבינו (בצדק או שלא בצדק) שיותר מזה לא ישיגו, וכיוון שהיה להם אינטרס בעסקה, שתשחרר מאות מחבלים, הם נאלצו לבלוע את הגלולה המרה ולהתפשר.

אם כך קרה, כשבישראל נערך קמפיין המוני, בתמיכה רבתי של הציבור הישראלי, לעסקה בכל מחיר, נשער בנפשנו מה היה קורה אילו הקמפיין היה ברוח שהצגתי. הרי אמנות המו"מ היא היכולת להבין את הפסיכולוגיה של היריב – מה נקודת השבירה שלו ומה הקווים האדומים האמתיים שלו. הקמפיין לשחרור שליט בכל מחיר, העניק לחמאס רוח גבית אדירה וחיזק את לב פרעה. הקמפיין הזה, שאין כל ספק בכוונותיו הטובות (אם כי היתה בשוליו גם ציניות, כמו מבצעי הרייטינג של העיתונים, כביכול למען גלעד), גבה מחיר כבד מאוד.

המחיר שהקמפיין גבה הוא משך השבי ותנאי ההסכם. אין לי ספק, שאלמלא הקמפיין הזה, ניתן היה לשחרר את גלעד שליט מזמן, לפני מיספר שנים, ובמחיר נמוך לאין ערוך. מחיר הקמפיין הוא הארכת הסבל הנורא של גלעד שליט, של משפחתו, של חבריו ושל הציבור כולו עוד שנים מיותרות. מחיר הקמפיין הוא הנזק שבוודאי נגרם לגלעד מהתמשכות שביו. מחיר הקמפיין הוא התנאים הקשים של ההסכם – שחרור מאות רוצחים ומחבלים, שמניסיון העבר, אין ספק שרובם יחזרו לטרור, ושעצם ההסכם מעניק לטרור תנופה ומעודד חטיפת חיילים בעתיד.

המחיר האמתי של ההסכם, אינו עצם יציאתם של המחבלים לחופשי, אלא הישראלים שעתידים להיהרג בגין שחרור זה. חייהם של רבים מהם היו ניצלים, אילו תנאי ההסכם היו שונים. תנאי ההסכם היו שונים בתכלית, אלמלא הקמפיין.

מן הראוי שהחברה הישראלית, שרובה המכריע נטל חלק בקמפיין הזה, תקיים חשבון נפש נוקב, על מנת שלא נחזור על כך בעתיד.

3. שערוריית גרפל

בעסקת גרפל לא שוחררו רוצחים. בעסקת גרפל לא שוחררו אלף מחבלים. בעסקת גרפל ארגון טרור לא הוריד מדינה דמוקרטית ריבונית על ברכיה. הנזק הביטחוני הישיר של עסקת גרפל זניח לעומת נזקה של עסקת שליט. אבל מבחינה עקרונית, ערכית – זו עסקה חמורה יותר.

אל מול הבעייתיות שבעסקת שליט, עמדה מחוייבותה של מדינת ישראל לחייל צה"ל, שהגן על המדינה ונשבה בעת פעילות מבצעית. לכן, למשל, ראוי היה לחלץ אותו בפעולה צבאית, ואי חילוצו, הוא כישלון חמור של מדינת ישראל. מצבו של שליט לא היה ידוע, והיה חשש לחייו אם לא ישוחרר.

האם מישהו מעלה על דעתו פעולה צבאית לחילוצו מהכלא של אילן גרפל? כמובן שלא. מדובר באזרח ישראלי, שעל דעת עצמו מסיבותיו האישיות נסע למצרים, מדינה ריבונית המצויה ביחסים דיפלומטיים עם ישראל. יש למדינה אחריות לכל אזרח שלה. בכל מקום בעולם, מטפלת השגרירות בענייניו של כל ישראלי, ואם הוא נעצר, בצדק או שלא בצדק, תפקיד השגרירות לדאוג לו ולצרכיו. אם מעצרו מעצר שווא, יש להפעיל לחץ דיפלומטי לשחרורו. אם זכויותיו נפגעות, יש לפעול לכך שזכויותיו תישמרנה. לא היה חשש לשלומו של גרפל ולחייו, כך שלא הייתה כאן בעיית פיקוח נפש, המצדיקה ויתור על עקרונות ותשלום מחיר כבד.

אז מה פתאום ישראל השלימה עם מציאות, שמדינה ריבונית, שעימה יש לנו יחסים דיפלומטיים, נוהגת כארגון טרור וסוחטת מישראל שחרור אסירים מהכלא תמורת גרפל? גרפל הוא גם אזרח אמריקאי – האם מצרים העלתה על דעתה לדרוש שחרור אסירים מצריים מארה"ב? אין ספק שלא, כפי שלא הייתה דורשת זאת מאף מדינה. אבל מדינה המשדרת שהיא "נותנת" הופכת ליעד לסחטנות בידי כל ביריוני השכונה. וכאשר מדובר במדינה החיה בסביבה ביריונית, השדר הזה הוא בעייתי ומסוכן מאוד. ישראל משדרת לכל המזה"ת, שכדאי לחטוף ולעצור ישראליים, ללא כל סיבה וללא כל תואנה, בידי ארגוני טרור או מדינות ריבוניות, כי החטיפות הללו והמעצרים הללו משתלמים. השדר הזה מזיק ומסוכן מאוד, הרבה יותר מהנזק, החמור כשלעצמו, שבעצם שחרורם של סוחרי הסמים והנשק שהסתננו לישראל.

מזה 11 שנים כלוא בכלא המצרי אזרחי ישראלי נוסף, עודא טראבין, שהורשע בריגול לטובת ישראל. אם כבר חתמה ישראל על עסקת חליפין, מדוע לא עמדה על כך שיחד עם גרפל ישוחרר גם טראבין? מדברים שנאמרו בימים האחרונים, הן מפי ח"כ ישראל חסון, שהיה שותף לניהול המו"מ על העסקה, והן מפי גורמים מצריים, אני מתרשם ששחרורו קרוב. מן הסתם, נדרש לשחרר אסירים נוספים לשם כך. הרי המצרים אינם פראיירים. אם ישראל "נותנת", הם ימצו את כושר הסחיטה שלהם עד תום.

מה הסיבה לכך שישראל פעלה בהצלחה לשחרורו של גרפל כעבור כארבעה חודשים ולא הצליחה לשחרר את טראבין אחרי 11 שנים. מן הסתם, אזרחותו האמריקאית של גרפל היא הסיבה המרכזית לכך, וסיבה נוספת היא העובדה שגרפל הוא בגדר חשוד בעוד טראבין הורשע בדין. אולם אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה, שמוצאו הבדואי של טראבין לא הקל עליו, בלשון המעטה. וגם אם ההרגשה הזו אינה מוצדקת, יש להבין עד כמה היא בלתי נמנעת, ולאלו תחושות קיפוח ותסכול היא גורמת בקרב הבדואים בישראל. די בכך, כדי שישראל תרעיש עולמות ותפעיל את כל מנופי הלחץ על מצרים כדי שתשחררו. כנראה שאופי היחסים החולני בין ישראל למצרים בעידן מובראק, גרם לישראל ללכת על קצות אצבעותיה, ובלבד שלא תפגע בכבודו של הוד רוממותו הראיס ירום הודו, הרגיש כל כך לכבודו. מובראק הלך, השלטון במצרים התחלף, אך דומה שהאופי החולני של מערכת היחסים בין המדינות לא השתנה.

התנגדתי לעסקת שליט, אך אני מבין היטב את השיקולים המצדיקים אותה. כל השיקולים הללו אינם רלוונטיים כלל בעסקת גרפל. עסקת גרפל היא שערורייה. 

*

אורי הייטנר, תיקון טעות: אהוד, לא דרעי ביטל את סעיף הלאום בתעודת הזהות [גיליון 685] אלא שר הפנים אלי ישי, ב-2003, בעקבות פסיקת בג"ץ שחייבה אותו לרשום כיהודים מי שהתגיירו בגיור רפורמי.

 * * *

יהודה דרורי

1. סיפור שליט – האנטישמיות "במיטבה"

דבורה אור (DEBORAH ORR) עיתונאית בריטית בעיתון הגרדיאן הבריטי, התייחסה לשיחרור גלעד שליט במיטב האנטישמיות הבריטית "המתוחכמת" והטיפוסית שאנחנו מכירים מימים ימימה.

במאמרה המדבר על שיחרור גלעד שליט היא מציינת את הגזענות הישראלית-יהודית כפי שהתבטאה בתנאי החלפת האסירים בו אנחנו, היהודים, חושבים כביכול שמהיותנו "עם הבחירה" אזי בחור אחד שלנו שווה יותר מ-1000 אנשי "שכנינו האומללים"!... העיתונאית הבריטית הזו (בת 49 ולא יהודייה) ידועה בגישתה האנטישמית גם ממאמרים קודמים ומצאה לה זה שנים את מאורתה המצחינה ב"גרדיאן", הידוע גם הוא בגישתו האנטי-ישראלית ובמאמריו המלאים ב"תחכום בריטי אנטישמי."

להזכירכם כי כאשר ישראל (ולא אף מדינה ערבית או אפריקאית) הקימה בית-חולים בהאיטי באסון שפקד אותה לפני מיספר שנים, דאג מיד בסיאטל איזה ראש עמותה אנטישמי שחור (נפש) מארה"ב לפרסם שהדבר נעשה למטרת... גניבת אברים של אנשי האיטי...

לפעמים אפשר לתהות עד כמה שונאינו המתועבים יכולים לעוות את העובדות ולתת להם פירוש מרושע. אבל מי בעצם אנו שנלין על איזו בריטית עלובת נפש או על אדם שפל מסיאטל, כאשר באוניברסיטה העברית בירושלים, סטודנטית משלנו, בעבודתה לתואר שני, הגיעה ל"מסקנה מדהימה" ש"חיילי צה"ל הינם גזענים כי בכל מלחמות ישראל הם לא אנסו נשים ערביות.." (הפרופסור והמנחה שלה, אגב, הוא איש שמאל ישראלי ידוע).

האנטישמיות לא פסה מן העולם, אבל האגדות על היהודים מביאות לפעמים גם לאבסורדים, כמו במזרח הרחוק (יפן, קוריאה וסין) – שם הספרות האנטישמית הבינלאומית נפוצה ביותר אבל... גורמת לכך שמביאה דווקא כבוד רב והערצה ליהודים... כמו שאמר לי איש עסקים יפני בארה"ב: "אתם עם כל כך קטן ומפוזר, אבל הכי כישרוני, כי אתם יכולים לשלוט על כל הבנקים בעולם... לשלוט על כל כלי התקשורת, לשנות כלכלות גלובליות ולהמציא אלפי המצאות..."

אז שיהיה.

שרדנו את פרעה.. נעבור גם את זה.

2. הנסיגה מעיראק, כנסיגתנו מלבנון

כולנו מודעים לעובדה שהנסיגה שלנו מלבנון, (לאחר מלחמת לבנון הראשונה), היתה שגיאה אסטרטגית בעלת השלכות קשות על ביטחוננו בכלל ועל צפון הארץ בפרט.

הנסיגה שלנו באה כתוצאה מתסכול ומקוצר רוח, מאי יכולת לעמוד מול אוייב עקשן שלא מיצמץ – אנחנו מיצמצנו ראשונים! – ב"הרגשה בכללית", ללא דין וחשבון רציני ומפורט, בסיסמאות של "מה אנחנו בכלל עושים פה"? – "למה עלינו לסבול קורבנות נוספים"? – ו"נמאס לנו..." וכדומה, ויחד עם לחץ חסר כל אחריות של השמאל הישראלי – לא רק שנסוגונו... ממש ברחנו מלבנון, וזאת, לקול מצהלות האוייב, משאירים ואקום מסוכן (וציוד רב...) וגם אוייב מר שיתכנן נגדנו מלחמה שתעלה לנו ביוקר רב – כפי שאכן קרה לאחר מיספר שנים, וכפי שכנראה עוד יקרה בעתיד.

עד היום איננו יודעים אם מערכת הביטחון והמימשל הפיקו לקחים מהפשלה הזו. נראה שלא, כי אף אחד לא שילם בתפקידו ובמשרתו עבור שגיאה נוראית זו.

ידידינו האמריקאים שעוקבים, אחרי כל תנועה ותנועה שלנו בחזיתות המזרח התיכון, כנראה גם הם לא למדו מהשגיאה הישראלית בלבנון, כי הנה הם חוזרים על שגיאה דומה בעיראק.

לאחר שהשתלטו על ארץ זו בדמים מרובים ועשו קצת סדר, נמאס להם כיום מאי-שיתוף הפעולה של השלטון המקומי (שאותו הם העלו לשלטון ותמכו בו), הם קצו בפעילות הטרור הבלתי פוסקת, ולפיכך נשיא חסר ניסיון שנתן הבטחת בחירות תמימה לנסיגה, החליט להסתלק משם במהירות (עד סוף השנה... לקראת שנת הבחירות לנשיאות ארה"ב) – כאשר ארה"ב משאירה ואקום מסוכן ביותר לכניסת משמרות המהפכה של איראן... (וגם משאירה ציוד רב), והאמריקאים פותחים פתח למרד כורדי טוטלי להשגת עצמאות (שיביא לבטח למלחמה עם טורקיה – כולל השלכות על נאט"ו), ומכשירים את השטח להמשך הטבח והשחיטה של סונים בשיעים ולהפך.

אבל לא זה העיקר אלא הפקרת מדינות הנפט בחצי-האי ערב – לאיראן.

האיראנים לוטשים עיניהם זמן-רב ומשחיזים ציפורניהם להשתלטות על נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי (ועל הנפט העיראקי). לפיכך, הגרוע מכל הוא: נטישת ארה"ב את השטח המבדיל בין איראן לנסיכויות, מה שמביא איום ישיר של איראן על אספקת הנפט למערב, ובסיכום, מסתבר כי כל הפלישה של ארה"ב לעיראק היתה פשוט מיותרת וחסרת תכלית.

חשוב לשים לב לעובדה שבשנתיים האחרונות, ככל שארה"ב הפחיתה את מספר חייליה בעיראק היא העלתה את רמת הכוחות שלה באפגניסטן, מקום רווי טרור, שכוח-אל, שבו הנשיא קאראזי (שהוצב ע"י האמריקאים בתפקידו זה) פונה כיום נגדם, ולמעשה משתף פעולה עם הטאליבאן (בדומה למה שעושה לארה"ב השלטון של ה"ידידה" – פקיסטן...)

יותר קשה הוא להבין מדוע האינטרסים של ארה"ב בצד זה של האזור (פקיסטן-אפגניסטן) גוברים על האינטרסים שלה במפרץ הפרסי.

נסיגת האמריקאים מעיראק תשנה את מאזן הכוחות באזורנו, מה שכמובן ישפיע גם עלינו. חיזבאללה, הזרוע האיראנית בגבול הצפון, יתעצם ויתחזק, ומה עוד שעדיין לא שיקמנו את ההרתעה שלנו באזור. לפיכך עלינו להתריע באוזני מערכת הביטחון האמריקאית ובפני חברי הקונגרס על שגיאת הנסיגה החפוזה הזו מעיראק של נשיא חסר מעוף אסטרטגי, לא רק לטובתם, אלא גם לביטחוננו.

אהוד: אני מציע לשלוח לארה"ב את גברת דפני ליף החצופה כדי שתצליח לשכנע בתחזיותיך את האמריקאים כשם שהצליחה כאן עם חלק סכל מהציבור הישראלי.

3. נאט"ו ולא האספסוף חיסלו את קדאפי

עם תחילת המרד נגד קדאפי כתבתי פה מאמר ובו הבעתי דעתי שעדיין לא ניתן לראות שקדאפי מפסיד. התפלאתי אז על ארה"ב שתמכה בהתערבות של נאט"ו נגד קדאפי מכיוון שהתבררו כנכונות טענותיו כי הכוחות של המורדים במזרח לוב (קריניקה) הינם למעשה אנשי אל-קעידה.

האספסוף המורד החמוש ברובים ובחרבות לא היה לעולם מצליח מול ה"צבא הפרטי" של קדאפי שהיה חמוש בצורה מודרנית עם מטוסים, ספינות וטנקים. שכירי חרב ממדינות אפריקה והשבט שלו, שהיה החזק בשבטים ושהוא יכול היה לסמוך עליו ועל "משמרות הנשיא" שלו. – רק כניסת נאט"ו שינתה את יחסי הכוחות.

נשאלת השאלה: מדוע היה אינטרס מיוחד לנאט"ו להתערב ולהפיל את קדאפי?

התשובה נעוצה באבטחת אספקת נפט זול לאירופה, שקדאפי לא דאג לכך! להפך, הוא היה בעייתי מבחינת איטליה, ספרד וצרפת ואפילו אנגליה היתה מודאגת ממנו. לגבי ארה"ב (המסובכת צבאית בעירק, אפגניסטן, פקיסטן ותימן), הנשיא אובמה הבין שלא יקבל את תמיכת הקונגרס לכניסה לסכסוך נוסף שאין בו אינטרסים חיוניים לארה"ב, למעט אולי הרצון להביא למפלתו ולמותו של מי שהיה אחראי לטרור האווירי מעל לוקארבי, שקרה בפקודתו של קדאפי.

ארה"ב נתנה את הסכמתה לנאט"ו לפעול בפרופיל נמוך ובצורה "כירורגית" כדי שניצחון המורדים לא יתפרש בקרב האוכלוסייה המקומית ומדינות העולם השלישי (ובעיקר במדינות ערב) כאילו הקפיטליסטים המערבים הם אלו שהפילו "מנהיג ערבי דגול".

ראינו לפיכך את נאט"ו פועלת בזהירות, איטליה צרפת וספרד בעיקר, בהפצצות אוויר ייחודיות ובנוסף "תרומות סמליות" מארה"ב, כגון : מצור ימי (שלא מכוסה כמעט בתקשורת) וטילי שיוט למטרות אסטרטגיות. נאט"ו החלה מספקת נשק טוב יותר למורדים ובעיקר מספקת להם מודיעין בזמן אמת... והתוצאות החלו להשתנות.

בו-זמנית, נציגים ממדינות נאט"ו היו בשטח להבטיח שתקום שם מנהיגות מתונה, ולפיכך רצח (או תאונות...) של מיספר מנהיגי מורדים בחודשים האחרונים מצביע על מימוש המגמה הזו. בסיכומו של דבר, ברור שאלמלא נאט"ו. האספסוף המורד היה מובס וקדאפי היה נשאר בשלטון וטובח כמה אלפים לייצב את שלטונו.

אנחנו כמובן לא נתאבל על מותו של הטרוריסט הנבל הזה. אנחנו גם נחייך לקולות ההזויים שיישמעו במערב על כך שהיה צריך ללכוד אותו ולהעמידו לדין. בעצם נצטרך להתאזר בסבלנות, לחכות "שהאבק ישקע" ולראות איזה משטר יתייצב בלוב, ומתי והאם תתחיל ביתר שאת מלחמת שבטים? והאם המדינה תפולג למזרח ולמערב?

שאלות אלו תלויות ועומדות כיום, כאשר בשורה התחתונה אין לתוצאות כמעט כל השפעה על מדינת ישראל למעט הדאגה לידי מי יפלו כמויות הנשק שאגר קדאפי (שחלק קטן ואיכותי ממנו כבר הועבר לרצועת עזה).

מה שכן מעניין לראות הוא האם התמוטטות שלטון קדאפי מסמנת את סוף המעורבות של נאט"ו וארה"ב בלוב או את תחילת ההסתבכות שלהם...

4. "אביב ערבי" – או חנטריש מזרחי

אינני יודע מי קבע את המונח החמוד "אביב ערבי" למרחץ הדמים שנעשה סביבנו במדינות ערב השונות, כי לדעתי ניתן לומר כבר עכשיו שאם זה "אביב ערבי" אז אוי ואבוי ממה שיביא "חורף ערבי..." – אם נתייחס לנושא ביתר רצינות נראה שקדם לאביב הזה, "סתיו ערבי", הזמן שבו התחילה איראן, לפני מיספר שנים, במאבקה לקבל מנהיגות בעולם הערבי ושליטה על מדינות הנפט במפרץ הפרסי (כאשר הגישה העויינת והקולנית נגד ישראל מטרתה לשרת מגמה זו).

הפיתוח הגרעיני האירני וצחצוח החרבות הנשמע מכיוון טהרן פתח שוב את המאבק השיעי-סוני שהיה רדום יחסית בעשורים האחרונים של המאה העשרים.

מכיוון ששום מנהיג סוני לא קם ליצור תביעה למנהיגות שכנגד, (מובראק סלד מהפן הדתי) אזיי מנהיג תורכיה, ארדואן, החליט שהוא זה שצריך לתפוס את ה"כתר" הסוני (וגם פה הדבר כולל כמובן פתיחת פה גדול על ישראל ואיומים מסוגים שונים). "האביב הערבי" הזה מאופיין בכך שהפגנות המחאה בכיכרות של טוניס וקהיר. לא היו למען חופש ודמוקרטיה (כמו שיש פה ובעולם כאלה שמנסים לשכנע אותנו בכך) אלא היו תולדה של המשבר הכלכלי העובר על העולם יחד עם התפתחות האינטרנט. אנשים שם פתאום הבינו באיזה בוץ וסחי הם שוחים. לפיכך המחאות ברובן היו על רקע כלכלי של אבטלה ומחסור. מצד שני המהומות בלוב, סוריה, ירדן ותימן היו בעיקר על רקע שבטי או דתי, ללא קשר ישיר למה שקרה במדינות צפון אפריקה, למעט האומץ לצאת לכיכרות.

מה מתקבל כיום מכל האירועים הללו? ראשית, אנו רואים בהצלחת ה"מהפכות" בצפון אפריקה התפתחות לכיוון הקצנה דתית איסלאמיסטית, השלטת חוקי השריעה יחד עם יצירת "כאילו" דמוקרטיה. כאשר המצב כלכלי נשאר ויישאר למעשה ללא שינוי, ולפיכך תמשך חוסר יציבות בארצות אלו עוד זמן רב. לגבי מדינת ישראל, אם כי לגבי מה שקורה (ויקרה) במדינות צפון אפריקה ותימן לא צפויות השלכות משמעותיות, הרי על מה שצפוי לנו מהצלחת הרחוב בירדן או בסוריה יהיה עלינו להתמודד מבחינה ביטחונית בצורה רצינית.

באם המרידה בסוריה תקבל תפנית לרעת אסאד, פירוש הדבר הצלחת הסונים לדכא ולמחוץ את העלאווים ושלטונם (שהם שיעים במקור), ואז ייתכן צעד ייאוש איראני, (ישירות או דרך חיזבאללה) – לנסות להצית מלחמה שתקיף את סוריה לבנון ואותנו. מצד שני, אם בירדן יופל המלך עבדאללה, הרי ששליטי המדינה יהיו התושבים הפלסטינים. משמעות הדבר שתהיה בידם מדינה, כולל צבא מודרני, שהם ינסו בעזרתו לשבור את הקפאון בשאלה הפלסטינית. זה יכול להסתיים עבורנו בטוב (נעביר לרשותם את השליטה ביו"ש) או חלילה בהתפרצות של מעשי איבה שיביאו למלחמה.

כמו שנאמר בתחילת המאמר: "החורף הערבי" מתקרב.

 * * *

אורי נוה

טובא זנגריה

החומר מופץ ברחבי האינטרנט ונשמח לקבל תגובות באם אינו מדוייק

נמאס לי פשוט לקרוא ולשמוע על כל האמפתיה לכפר טובא, שאף אחד לא יגיד מסכנים, הם ממש לא מסכנים, המסכנים היחידים הם השכנים שלהם: קיבוץ כפר הנשיא – שלא נותרה ברירה בידו ועשה גדר חשמלית – אז הם שרפו להם את הכלים החקלאיים.

ראש פינה – שמפחד הביעו הזדהות.

חצור הגלילית – שיודעת פרוטקשן מהו.

קיבוץ מחניים, מושב משמר הירדן, קיבוץ גדות ושאר ישובי רמת הגולן.

כן, הכפר הזה מפעיל פרוטקשן על עסקים – לא משלם – מחר שורפים.

מישהו בכלל יודע שהמשטרה נכנסת לשם רק עם רכבים ממוגנים כמו מעבר לקו הירוק?

אם צריך להכניס לשם אמבולנס – רק בליווי משמר הגבול! מס הכנסה לא יכול לגבות שם פעם אחת הם עשו מבצע גביית מס לתושבי הכפר, כמובן שלא בתוך הכפר כי הם שורפים להם את הרכבים ואז צריך לחלץ את הפקידים, אלא על כביש 90, בצומת, כל רכב נכנס שחייב, הוחרם או הגיעו להסדר כלשהו, בתמורה לכך הם שרפו את השדות של ראש פינה.

כשבאים לזהות בקר גנוב (ואכן מוצאים אותו) הם שורפים מחסני תבואה כמו שהם שרפו למרום גולן את האסם.

כשתפסו אותם גונבים עגלים באחד המושבים הם תלו להם אותם שחוטים לראווה על הגדרות – אלו הם לא בני אדם כי אם חיות אדם. הם גונבים בקר, צאן, ברזל, ציוד חקלאי, סוסים, רכבים, פירות ומה לא!? הכפר הזה עושה כרצונו וככל העולה על רוחו. וזה לא שחסר להם מה לאכול, הם חיים על חשבון המדינה, מקבלי קצבאות ביטוח לאומי על שלל מחלקותיו. מישהו נכנס פעם לכפר הזה? ראיתם איזה וילות פאר? ארמונות! ראיתם את התשתיות שלהם – יותר טוב מהמושב שלנו פי כמה וכמה. ראיתם את הרכבים שחונים בחניות החשמליות שלהם?

שווה להיות גנב במדינה הזאת, כי במדינות ערב כולנו יודעים את העונש על גניבה.

אז שאף אחד לא ימסכן אותם, מקסימום את עצמו. הם שרפו את המועצה, את המרפאה – יש ביניהם כל הזמן ריבים שתמיד מלווים ברובים, ברימונים, כן, הכפר מתנהל כמו צבא, יש בכפר כמות נשק עצומה, אוי לנו אם הם יחליטו לקום עלינו, אוי לנו. הנשק שהם מחזיקים מן הסתם צבאי...

כדאי מאוד שיימצא הפתרון לכפר הזה, זה בטוח לא יסתיים בטוב.

בברכה

אורי נוה

ועדכון אחרון של הביטוח הלאומי: 55% מתשלומי הביטוח הלאומי מועברים לערביי ישראל (אלו שהתקשורת מכנה "צעירים") המהווים 20% מאוכלוסיית המדינה. ובנוסף חייב בג"צ את המדינה לכלול את יישובי הערבים בגליל הסמוכים לגבול לבנון בזכאות למענקים של אזורי עדיפות לאומית. התוצאה היא שהם מקבלים 40% מתקציב אזורי העדיפות הלאומית.

רק 20% מערביי ישראל משלמים עבור צריכת המים למקורות. שיעורי גביית המע"מ ומס ההכנסה במגזר הערבי נמוכים מאלה של החרדים.

לכן יש סיבה לכולנו להיות חרדים למצב.

 * * *

אלישע פורת

לא שוכחת ולא סולחת

מכתבה של שולמית בת-דורי לאריה אהרוני

משמר העמק, 27.1.80

לאריה אהרוני שלומות!

מלאה דגנית [השחקנית לאה דגנית מתיאטרון 'האוהל'] עדיין לא הגיעתני תשובה. אמנם האמת היא שעיקר האשמה הוא בי דווקא, באשר איחרתי מעט במכתבי אליה. אך תקוותי שהתשובה בוא תבוא בהקדם, ואז כמובן, אודיע לך מיד.

ואשר לעניין השני, בו פנית אליי, בודאי תופתע לא מעט, אם אתוודה לפניך, כי מבלי משים גרמת לי בזה לבעיה מצפונית קשה למדי. בדרך כלל המקובל על כולנו הוא שלגבי בני אדם אשר נסתלקו מאיתנו, אין משמיעים עוד דבר... אמת. אם זו אינה נעימה לאוזן (מלבד כמובן, כשזו הנה נכס ציבורי או היסטורי). ובכל זאת, במקרה זה, אילו רצית לשמוע לעצתי, הייתי אומרת לך: אל תיגע בעניין הזה. לא שלונסקי ולא לאה גולדברג לרבות אחרים שהשתייכו בזמנו לחוג ידידיהם (אגב, גם אני במידת מה) – לא אחד מהללו לא ידע על האיש הנזכר. אלא את העובדות שהוא עצמו היה מספרם. אגב, בצורה מעניינת ומעוררת אמון. אך לי היה המזל הביש לעבוד איתו אחר כך תקופה ארוכה יותר. להווה ידוע שתוך עבודה יום-יומית לרוב מתגלה, ולו רק משהו, גם ממה שהאדם מבקש להסתירו.

מכל מקום, עובדה היא שעבודתנו עימו נסתיימה בצורה לא ראויה, וזאת גם במישורים מאוד לא נעימים, עד שהשתדלנו שידעו על כך רק מיספר אנשים מצומצם ביותר. וגם אלה אפילו לא נדברו ביניהם, החליטו על פי צו ליבם של בני השומר הצעיר 'דאז', כי לעניין כזה יפה השתיקה מהדיבור. מוזר, רובם מחברינו אלה, גם הם אינם עוד בחיים.

אני כשלעצמי רק כעבור זמן הבנתי כי בעצם כולנו לא כל כך הבנו לפני מה עמדנו באותה עת. האמת היתה שהיה זה אדם אינטליגנטי ופיקח מאוד. ושהוא גם עזר לא מעט בארגון הלהקה הבין-קיבוצית הראשונה. וזאת בעיקר בתחום שאנו הקיבוצניקים, היינו 'ירוקים' בו אז עד לטיפשות – ואלה יחסי-ציבור. אך כפי שהסתבר אחר-כך היה זה גם אדם מורכב מאין כמותו, ואפילו אפשר לומר: מעין בעל חיים כפולים. הדברים הסתברו לי לי בעיקר משהגיע לארץ זמן רב אחר כך פרופסור וואיכרט, [סבו של המשורר רפי וייכרט] מייסד ובמאי של התיאטרון היהודי בווארשה 'יונג תיאטר', שבודאי שמעת עליו רבות. זה היה גם האדם 'שגילה' את ליפשיץ עוד לפני שנים, בהיותם בגולה. ופעם הציג תיאטרונו בהצלחה רבה את מחזהו של זה, בשם 'הרשלה אוסטרופולר'. (לפי מיטב ידיעתי היה זה המחזה היחידי שלו, שהגיע לבמה, מלבד לתוכניתו שנכשלה ב'מטאטא'). מכל מקום תוך העבודה הזדמן לוואיכרט להכיר את מחבר המחזה די הצורך, כדי לספר לי אחר-כך איך חי אותו איש ובמה עסק בטרם הגיע ארצה. ואז התבררו לי הרבה דברים סתומים באישיותו.

לא איכנס כרגע בפרטים. אך בסיכום דבר אחד בעניין שאני רואה בטוחה בו ביטחון בלתי מעורער הוא – כי היה זה אולי 'איש אשכולות', אך בינו לבין ערך מוסרי אנושי היתה קיימת מחיצה עבה, אף ללא סדק הקטן ביותר, שעשוי היה לקשור בינו לבין 'ערכי מוסר' כלשהם.

לפיכך בוודאי תבין שלא רק שלא אוכל לכתוב דבר בנושא, כי אם מצפוני ובעיקר חוש האמת והצדק שבי יתקוממו מאוד. אם אחרי כל כך הרבה שנים שכיסו על האמת המרה בהקשר, פתאום יועמד האיש הזה בפומבי בתור מופת ל'ערכי מוסר' דווקא.

אודה ואתוודה – הודות להשתלשלות מקרית זו הפכת לאיש הראשון ואולי היחידי שלאחר כל אותן השנים פתחתי לפניו את פי בעניין. הנה גם פרופ' וואיכרט איננו עוד, אם כי נדמה לי שאשתו קיימת עדיין.

כמובן שבידך הוא לנהוג בעניין לפי ראות עיניך ומצפונך אתה. ואמנם אם תרגיש צורך ביתר פרטים, אהיה גם מוכנה למסור לך אותם, אם ניפגש. אך כרגע בקשתי הגדולה היא, שהמכתב הזה לא יגיע לידי איש מלבדך!

תקוותי שתבין לי ותסכים.

עם כול טוב – שלך

שולמית בת דורי

במקרה שתמצא בזה איזו שגיאת כתיב, דע שזו 'מחלתי', בכל השפות, וכל ידידיי יודעים על כך...         

מכתב נשכח זה נמצא לאחרונה בגנזיו של המתרגם והעורך הידוע, אריה אהרוני, איש קיבוץ בית אלפא. זהו מכתב תשובה לאהרוני, על פנייתו אל בת-דורי, 1907-1985, לקבל ממנה פרטים על משה ליפשיץ, 1894-1940, איש חבורת יחדיו וטורים. הפרטים היו דרושים לאהרוני לשם השלמת מהדורת יומני שלונסקי שערך והוציא לאור, ספריית פועלים 1980. המכתב כתוב בכתב ידה ויש בו אכן כמה שגיאות כתיב.

מסתבר שבת-דורי לא שוכחת ולא סולחת. גם 40 שנה לאחר מותו של ליפשיץ היא מחפשת דרך לגנותו ולהתחשבן איתו. נקמנות ארוכת-שנים זו ראויה להסבר קצר. השניים הכירו לראשונה בגרמניה, בסוף שנות העשרים. בת-דורי העצמאית ציפצפה על נוהלי קיבוצה משמר העמק ויצאה ללמוד תיאטרון באירופה. זה עתה נפרדה מיעקב חזן, ממנהיגי הקיבוץ הארצי. איש יפה-תואר ומרשים, נואם בחסד ובעל כריזמה כובשת. היא חגגה את חירותה כאישה פנויה והתחברה אל מי שחשקה בו. בינה לבין משה ליפשיץ, הבמאי המתלמד שהגיע אף הוא אל ארווין פיסקטור ומקס ריינהארט פרח רומן לוהט. הוא היה פרוד, אשתו נותרה בווינה, עם שני ילדיהם הקטנים, והוא חגג לו עם נשים עצמאיות וידועות. שולמית הגיעה מרקע ארצישראלי, העברית היתה לשונה והיא חלמה על עשיית תיאטרון חברתי פוליטי ואוונגרדי, ממש כמו שמצאה בגרמניה. משה ליפשיץ הגיע לברלין לאחר קריירה ארוכה של סוכן סובייטי, של טרוצקיסט פעיל ושל מי שנמלט מברית המועצות. היידיש הייתה לשונו. הוא הוציא כבר ספר שירים, 1922, חיבר מחזות, הרשלה אוסטרופולר למשל, ועיבד לבמה מחזות של אחרים.

אך כשם שאהבתם להטה בעוז, כך גם פרידתם הפכה למקור שנאה וטינה, בעיקר מצידה של בת-דורי, שבזקנתה נתנה להן ביטוי בדבריה שבעל פה ובמכתביה. היא שבה ארצה בראשית שונות השלושים, בלעדיו, והוא נמלט לפריס לאחר השתלטות המפלגה הנאצית על גרמניה. פיסקטור וריינהארט נמלטו לאמריקה ועשו קריירה בקולנוע ההוליוודי. התיאטרון החדשני שהטיפו לו המשיך לחיות בארץ ישראל דווקא, בעבודותיה הגדולות של שולמית בת-דורי. וכאן נפגשו שוב ליפשיץ ובת-דורי, והעלו במשותף, ב-1935, מחזה אוונגרדי בקיבוץ עין הקורא בראשון לציון. ולמעשה הקימו שניהם – לראשונה בהיסטוריה של תנועת השומר הצעיר – תיאטרון קיבוצים.

ליפשיץ שהגיע ארצה בחסדה של מרגוט קלאוזנר מנהלת תיאטרון 'הבימה', 1934, לאחר שנמלט לפריס וחי בה במצוקה ובחוסר-כל, רצה כנראה לחדש את פרשת האהבה הגדולה עם שולמית בת-דורי. אך נכשל ובת-דורי הפכה לאוייבתו, גם לאחר שהעלו במשותף מחזות בתיאטרון הקיבוצים. במכתבה היא אינה רוצה לחשוף ממש את הפרשיות שהניעוה לכנותו כאיש חסר ערכים וחסר מוסר. היא מבקשת מאהרוני שיסמוך על זיכרונה ועל חוש הצדק שלה. חבל שאינה קונקרטית במכתבה, הוחמצה כאן הזדמנות להאיר פרשיות בתולדות התיאטרון הארצישראלי. היא כופרת בכישוריו של ליפשיץ כמחזאי מקורי וכבמאי, ומותירה לו רק כישרון אחד – הכישרון ליחסי ציבור...

בת-דורי היא בעמדת יחיד בפרשת משה ליפשיץ. חברי חבורת יחדיו טורים היו מעריציו ורכשו לו חיבה יתירה. כך שלונסקי וכך אלתרמן, כך לאה גולדברג שרקמה איתו יחסי חיבה מיוחדים, וכך גם רפאל אליעז וישראל זמורה. העוינות הקשה של בת-דורי נובעת ללא ספק ממניעים אישיים, אהבה נכזבת עלבונות קשים וטינה שאינה מתפוגגת. חבל שלא הביאה במכתבה דברים ממשיים יותר, כדי שגם אנחנו, הקוראים המאוחרים, נוכל לשפוט האם היה באמת ליפשיץ נבל כדבריה, מתחזה ומנותק, ואפילו חולה במחלת נפש – או שהכל הוא פרי דמיונה הקודח של בת-דורי, פרי שנאתה וטינתה, שאינן בנות שכחה וסליחה.

 * * *

יואל נץ

ואדים גבריאלביץ' שרשניביץ'

ממייסדי תנועת האימז'יניסטים בשירה הרוסית

ב"חדשות בן עזר" מס' 685 הפליא אלישע פורת, בין היתר, לספר על הידידות קצרת הימים שנרקמה בין לאה גולדברג, יצחק שדה ומשורר היידיש משה ליפשיץ, כאשר הנושא האהוב על שלושתם היה דקלום מזיכרון של קטעי שירה רוסית. תוך-כך מספר פורת על אחד ממשוררי תור הכסף ואדים שרשניביץ', אשר מיצירותיו אהב יצחק שדה לדקלם, ושאף לא יצירה אחת משלו לא תורגמה ללשון העברית.

סברתי, כי בשעה שהפועלים הסיניים הקטנים מתקנים את צנרת המכתב העיתי – "אגנוב" נא גם אני מזמני ואתקן מעט מן העוול שנעשה לשרשנביץ', והרי לפניכם, קוראים יקרים, נגיסה ביצירתו של המשורר הנשכח:

עִם כָּל עַוְלָה נוֹסֶפֶת / וַאדִים שֶׁרְשֶׁנְיֶבִיץ'

אֵינִי עוֹד עוּל יָמִים וּמְרַחֵף עוֹד;

הַמָּוֶת כְּבָר מֵצִיץ מֵעֵבֶר לַכָּתֵף.

כְּעֵת אֵדַע כִּי כָּל עַוְלָה נוֹסֶפֶת

כְּבָר מִתְמַעֶטֶת עִם כָּל רֶגַע שֶׁחוֹלֵף!

כִּי הַזִּקְנָה מוֹחֶקֶת כְּמוֹ בְּמַחַק

שֵׂעָר דָּלִיל מִן הַגַּבַּחַת הָעוֹלָה,  

וּכְבָר נַפְשִׁי הִסְכִּינָה וְנוֹכַחַת

לִצְלִיל תְּרוּעַת הַמָּרְזֵבִים בָּאֲפֵלָה.

חַיַּי, אַתֶּם יָדִיד לִצְעֹד בְּדֶרֶךְ;

אִתְכֶם הַשִּׁעֲמוּם בִּלְתִּי נִסְלָח.

אֲנִי לֹא מִי-יוֹדֵעַ-מָה רַב-עֵרֶךְ,

אַךְ גַּם אַתֶּם, אוּלַי, עִנְיָן שֶׁל מָה-בְּכָךְ.

אָכֵן! לֹא אֶתְעַצֵּב כְּלָל, כִּי מָה בֶּצַע?

הַמָּוֶת הֲלוֹא פְּשִׁיטָא – הַחַיִּים פְּשׁוּטִים.

תּוֹךְ יְמָמָה בִּיקוּם יַגְלִיד הַפֶּצַע,

אֲשֶׁר נִגְרַם לוֹ, מִן הַסְּתָם, בְּשֶׁל מוֹתִי.

לֹא מְהַרְהֵר בַּסּוֹד וּבְכָל הַיֶּתֶר;

נוֹשֵׁם אֲוִיר לוֹהֵט וּכְפוֹר מְלוֹא הֶחָזֶה.                

יָקֵל עָלַי מִשְׁעוֹל חַיַּי. בַּסֵּתֶר –

דָּבָר לֹא אֲסַלֵּק מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.

רָאשִׁי פּוֹרֶה; עִם זֹאת בָּחַרְתִּי יַעַד:

פָּשׁוּט יוֹתֵר מִזוּלָתִי לִחְיוֹת.

אֲבָל כְּמוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁצּוֹמְחִים בַּיַּעַר,

דּוֹמִים אָח לְאָחִיו בּוֹ כָּל הָאִילָנוֹת.

אוֹשִׁיט יָדַי לְכוֹכָבִים בְּלִי הֶרֶף;

לְעֵת אָבִיב עֵינַי אַאִיץ לְהִתְחַנְחֵן.

לְצִפֳּרִים אַרְשֶׁה בְּחֲרוּזֵי הַיֶּרֶק

שֶׁלִּי, מָנוֹחַ מָה לָתֵת לְרַגְלֵיהֶן.

לָכֵן, כָּעֵת עַל כָּל עַוְלָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי מֵגִיב בְּגְדוּפִים וּגְנַאי.

אֵינִי עוֹד עול יָמִים וּמְרַחֵף עוֹד,

שֶׁלֹּא אָחוּשׁ אֶת בּוֹא הַמָּוֶת בַּחֲשַׁאי.

גֶּשֶׁם שֶׁל אָבִיב / וַאדִים שֶׁרְשֶׁנְיֶבִיץ'

מִן הָרָקִיעַ הַמְבֹרָךְ, אַתְּ,

מִבַּעַד עֲנָנִים רוֹגְשִׁים,

כְּמָטָר אָבִיב לִשְׁטֹף צוֹנַחַת

שִׁלְהֵי הַשֶּׁלֶג בְּנַפְשִׁי...

אַתְּ לֹא יוֹדַעַת, הַמּוֹרֶדֶת:

בְּנִיר חַרוּשׁ קְמָטִים – וַדַּאי –

כִּי דֹּק הַלֹּבֶן מְרָבֵּד אֶת

עִקְבֵי הַסֶּבֶל וְהַדְּוַי.

מִלִּים אַבִיבִיוֹת תַּפְשֵׁרְנָה

אֶת קְרוּם הַגְּלִיד אֲשֶׁר עֲטָה

כְּמוֹ נֵס בָּזוּי-בַּל-יִתְיַישֵּׁר נָח

נֵס דֹּם הָאָרֶץ – שְׁתִיקָתָהּ.

וְרַק בְּתוֹכֵחָה קוֹרַעַת –

עַל מָה – תִּשְׁאַל בְּקוֹל עֲנוֹת:

בּוּשָׁה, שֶׁבְּהֶסַּח הַדַעַת,

עֲלְבָה כָּל-כָּךְ בַּבַּיְשָׁנוּת?

תרגם: יואל נץ

 * * *

יוסף דוריאל

נזק הכניעה לחמאס עדיין ניתן לתיקון

אם לא בוכים על חלב שנשפך, אין זה אומר שלא צריך לנקות את הכתם שנוצר מכך.

את הדברים שלהלן אסור היה לפרסם כל עוד גלעד שליט היה בידי החמאס. היום המצב השתנה: גלעד חזר הביתה, והחמאס לא יכול יותר לאיים באמצעותו על ישראל, ותוך תהליך החזרתו חשף החמאס את מלוא אחריותו לחטיפה ולאחזקתו בשבי בתנאים הנחשבים בעולם לפשע מלחמה. כך, הוא סיפק לנו כתובת בלתי מעורערת של האחראים לפשע, החל מצמרת הארגון בסוריה, דרך ראשי השלטון שבעזה ועד ל"גיבורים" שביצעו את החטיפה והכליאה הנפשעת.

במצב זה, נדרש מהלך אסטרטגי יזום של ישראל, שיוכל למנוע חטיפות בעתיד וגם יתרום לריסון ארגון הטרור העזתי שהשתולל עד היום ללא רסן. וזה מה שממשלת ישראל חייבת לעשות כדי להפוך את ניצחון החמאס לבומרנג שישתק את התלהבותו להמשיך בחטיפות ובהתקפות הרצחניות שלו:

פשע רצח שני החיילים וחטיפת השלישי בשטח ישראל הריבונית לא יכול להימחק עם פעולת החלפת גלעד שליט ב-1027 אסירים שפוטים. על פשע זה חייבת לבוא תביעה ישראלית מיידית – לתשלום פיצויים למשפחות החיילים שנרצחו ופיצויים על כליאת גלעד שליט במשך יותר מחמש שנים. את מחירון הפיצוי על רצח סיפק זה מזמן מועמר קדאפי, ששילם 10 מיליון דולר עבור כל הרוג באסון לוקרבי. את הפיצוי על כליאה בלתי חוקית אני מציע לקבוע, כמחיר התחלתי – בגובה 5000 שקל ליום. אם הם יסרבו לשלם, יש לישראל אמצעים לגבות את הסכומים גם ללא הסכמתם.

אסור לתת ל"גיבורים" של מבצע החטיפה להפוך לסמל שיעודד אחרים ללכת בעקבותיהם. על ישראל לדרוש שיועמדו לדין במדינה שבה ביצעו את הפשע, ואם זה לא ייעשה – יוכרזו כמטרות לגיטימיות לחיסול ממוקד (כפי שלאחרונה חוסל בן-לאדן). בהתאם לכך, תפורסם אזהרה שכל מיבנה בו יימצאו יהפוך מטרה לפיצוץ, ומי שיימצא במחיצתם מסכן את חייו, על אחריותו המלאה.

על הממשלה להעביר בכנסת חוק לעונש מוות מחייב על רצח ממניעים נאציים על כל מי שמודה בביצועו או בסיוע לו. על החוק לאפשר למשפחות הנרצחים שרוצחיהם נידונו בעבר למאסר עולם לדרוש משפט חוזר לפי החוק החדש. ביצוע ההוצאה להורג של כל רוצח יהיה דחוי – למועד שייקבע על ידי ועדת שרים מיוחדת שתתכנס תוך 72 שעות ממועד ביצוע פעולה עוינת על ידי ארגון שאליו השתייך הרוצח. העם היהודי כבר שילם מספיק עבור הצביעות המתחסדת שקבעה כי על ישראל להיות המדינה היחידה במזרח התיכון בה אין עונש מוות, כשעונש כזה לרוצחים מקובל אף בדמוקרטיה הגדולה של ארה"ב.  

מנהיגות שהיה לה האומץ להחליט על שחרור 1027 מרצחים תמורת החזרת שבוי אחד – צריך שיהיה לה האומץ להחליט על השיקום המוצע לעיל של מדיניות הביטחון הלאומי, מול התקפות הטרור האסלאמו-נאצי. ומותר גם להוסיף – שיהיה בזה גם פיצוי סמלי לנפגעי פעולות הטרור, שנפגעו קשות משחרור רוצחי יקיריהם, ופיצוי-מה לאזרחי ישראל שחוו את השפלת המדינה על ידי כנופיות הטרור.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוסבר ומפורט במלואו פרויקט "חקיקת הגנה לישראל", שנועד לשקם את הביטחון הלאומי הפגוע של ישראל והעם היהודי.

 * * *

תקוה וינשטוק

טיול בארצות הברית עם ארוחות בוקר

לאחרונה נסעתי לארה"ב לחתונה של קרובת משפחה. אחרי החתונה, שהתקיימה במילווקי, השתתפתי בטיול מאורגן בניו אינגלנד, בוסטון, מיין, מסצ'וסטס וניו-המפשיר –לצפות בשלכת האדומה-זהובה-שחורה של האילנות.

אומרים כי ישראל היא אמריקה בזעיר אנפין, מה שמופיע שם בגדול רואים אצלנו בקטן. אולי.

אבל באשר לארוחות בוקר במלון, מתפוגג הדמיון ועומד על אחד-אפס לטובתנו. התאכסנתי בקרוב למניין מלונות בארה"ב וכמעט בכולם הנחילה לי ארוחת הבוקר אכזבה.

כנהוג בטיולים מאורגנים היו אלה ארוחות מזנון, לבחירה. אך גם במלונות הטובים לא היתה בחירה, לטעמי.

נפתח בלחם. הוא כלל סוג אחד, לכל היותר שניים, של לחם תפל, קצת רטוב. אין פלא שכולם קלו אותו במצנם. במקום ההיצע הדל של הלחם – שלא נראה כאן כמצרך יסודי – קבלנו עוגות יבשות מתוקות. ממש כפי שאמרה מריה אנטואנט: "אם אין לחם תאכלו עוגות..."

גם הדגנים למיניהם נתגלו כמתוקים ועם הקופסאות הזעירות של הריבות והדבש, מעדני החלב ולפתן הפירות – היו הארוחות מתוקות עד בלי נשוא. כבר אמר החכם "אכול דבש הרבה לא טוב..." מאכל פיקנטי, חריף או חמוץ, הס מלהזכיר.

אשר לביצים, בלי יוצא מהכלל קיבלנו בכל מלון פיסות קמחיות של חביתה מקושקשת שנראתה כאלו הוכנה מבעוד לילה. לא ביצה רכה, לא קשה, לא חביתת עין או מקושקשת. המלונות המעולים הציעו גם בשר, תפוחי אדמה ודייסות, אבל לכי תאכלי אותם על הבוקר! פה ושם קבלנו תפוחי-עץ – בניו אינגלנד גדלים עשרים זני תפוחים, אלא שהם היו קשים כאבן.

לא פחות מעצבן מההיצע, הרגיז היעדר ההיצע. והרשימה ארוכה. הייתי מקיפה את המזנון ומחפשת גבינה. יוק! לא לבנה, לא צהובה ולא ירקרקת (שלא לדבר על קוטג'...) רק במלון אחד גיליתי גביע של גבינה לבנה בגודל של גביעי הריבות. שאלתי את המלצרית על גבינה והיא אפילו לא הבינה מה כוונתי. ובאמת לשם מה גבינה? למרוח אותה על העוגות שבמקום הלחם?

באחת העיירות הבחנתי בשלט "דיירי" (מחלבה) על מסעדה קטנה אבל הציעו שם גלידה, לא מאכלי חלב. הדיירי, נאמר לי, שייך לשנות החמישים של המאה שעברה ופס מהעולם.

סלט? כל שמונת ימי הטיול לא שזפו עיניי עגבנייה, מלפפון או פלפל לרפואה, לא שלמים ולא חתוכים. גם בארוחות בוקר מחוץ לטיול לא היה זכר לסלט ירקות. במסעדות ובמלונות שבהם משולמת ארוחת-הבוקר בנפרד נהוגה – לצד ספל הקפה שהמלצר ממלא שוב ושוב על חשבון הבית – חביתה עם קוביות תפודים מטוגנות שלעתים ניתן להמירם בלפתן של פירות משומרים.

וכמובן הס מלהזכיר זיתים, דגים מלוחים או מעושנים למיניהם או ממרחים.

גרוע ביותר היה מלון "טרפלגר", השייך לחברת הטיולים בה נסענו. ארוחות הבוקר שלו כללו מיץ, קפה, לחם, ריבות מיניאטוריות, ושלושה מכלים: באחד חביתה מקושקשת קרה, בשני קוביות תפודים מטוגנות ובשלישי – רצועות שדופות של בשר מטוגן, כנראה בשר חזיר, ותו לא – וגם זה ניתן במשורה. כשנשארת רעב ועשית סיבוב שני – מצאת מכלים ריקים. אפילו דגנים לא היו. ואת לחם העוני הזה כינתה החברה בפרסומיה "ארוחת בוקר מלאה"! אמנם ארה"ב במצוקה כלכלית, אבל עד כדי כך?

מבחינת ארוחות הבוקר היה זה הטיול המאורגן הגרוע ביותר שלי הארוחות לא היו מגוונות, לא טעימות – ודלות.

כבר השתתפתי בטיולים מאורגנים ברחבי העולם. כולם הציעו על הבוקר סוגים שונים של לחמים וגבינות, פירות חיים ופירות יבשים, דגנים למיניהם, מעדני חלב וביצים בכל הצורות, כולל חביתות עם גבינה או ירקות, המוקפצות באוויר. לרוב היו גם בשר ותוספות מבושלות, מעין ארוחת צהריים קטנה המאפשרת להחזיק מעמד עד לארוחה הבאה בטיול, כרגיל – ארוחת הערב.

בארץ, עקב דיני הכשרות, מציעים המלונות ארוחת בוקר חלבית בלבד. אבל איזו ארוחה! האיסור לערבב חלב ובשר פיתח תרבות שלמה של מעדני חלב – גבינות ופודינגים ויוגורטים מחלב פרות ועיזים בשלל צבעים, שפע דגים מלוחים וזיתים וטחינה וחומוס, סלטים מוכנים וירקות לסלט אישי ולרוב גם פירות חיים. מה מזה קיבלנו במלונות האמריקאיים?

אין פלא שבשעה 10-11 כבר יצא הטיול להפסקת קפה ועוגה (על חשבון המטיילים). איני מאוהדי הקפה והעדפתי מרק חם. המרקים, בייחוד המקסיקני, המשופע בשעועית שחורה והחלבי הסמיך, ערבו לחיכי.

ואשר לארוחות הערב – הטיול לא כלל ארוחות צהריים – הן תפשו מקום של כבוד בהסבריה של מורת הדרך. היה עלינו להודיע יומיים-שלושה מראש במה בדיוק בחרנו – בשר בקר, עוף, הודו, דגים או ירקות. מסתבר שעניין המנה הראשית חשוב מאוד בארה"ב. שבועיים לפני החתונה ולפני נסיעתי שאלה אותי הכלה במייל מה ארצה בחתונה – בשר בקר או עוף ואולי אני בכלל צמחונית.

  בשר הבקר (בתוספת שעועית ירוקה דקיקה וירקות מאודים נעדרי מלח) לא עורר בי תיאבון אך הוא הרשים בגודלו ועלה על כושר הבליסה שלי. גם שכנתי לשולחן לא סיימה את מנת הבשר שלה וביקשה מהמלצרית לארוז את השארית. היא חילקה אותה לשתיים, ארוחת צהרים לה ולבעלה. כך נהגה יומיום והסתובבה עם הבשר בלי שמץ בושה.

הטיול עבר על שפת האוקיינוס השקט, בין נמלים קטנים משופעים בסירות לדיג כרישים, תמנונים ושאר פירות ים. לארוחת הערב הראשונה הוצע לנו תמנון (לובסטר) גדול – פתיחה מרשימה לטיול. רבים קפצו על המציאה: בשר התמנון יקר והוא נחשב לאטרקציה. על השולחנות נחו זוגות של מלקחיים דקים שלא הכרתי. אלה מלקחיים לתמנון, הוסבר לי. תמנונים מוצעים גם בארץ אך לא היה לי הכבוד (המפוקפק) לראותם עד לטיול.

הלובסטר הגיע בכל הדרו, אדום לוהט, ממלא צלחת ענק כששמונה זרועותיו (השמונה העניקו לתמנון את שמו) דבוקות לשולי הצלחת. עם התמנון הגיע סינר קטן, מהסינרים שמלבישים לתינוקות בשעת ההאכלה, מקושט בציור של לובסטר. אלא שמיד הסתבר כי מאכל התאווה הזה דורש מיומנות וגם לא מעט כוח פיסי. רוב הסועדים הצליחו איך שהוא לנגוס בזרועות היצור האימתני אבל לא התגברו על גופו הקשיח – מה גם שהפרהסיה של הסעודה חייבה מנהגים של בני תרבות. שלל המלקחיים, הסכינים והמזלגות לא הבקיעו את הציפוי דמוי הפלסטיק של היצור. ייסורי טנטלוס: סוף-סוף רואים לובסטר בצלחת – אבל רואים בלבד. למשימה התגייסו המלצרים. הם עטו במומחיות על החיה המבהילה ופיצחו את בשרה – ולמסובים באה גאולה.

מנהגי שולחן שכדאי לאמץ: לכל ארוחה במסעדה בארה"ב מוגש אוטומטית, בלי כל צורך לבקש, קנקן מים קרים עם מפיות מתחת לכוס. מתי אצלנו?

אהוד: 1. "רצועות שדופות של בשר מטוגן" הן כנראה רצועות "בייקון" מבשרו של "דבר אחר", שמעטים המלונות בעולם שיודעים להכין אותו היטב, כך שיהיה פריך וטעים לאחר שרוב השומן הותך בטיגון, וגם שיהיה חם וטרי. אבל לפי התיאור שלך – "שדופות", מסתבר שדווקא טוגן היטב.

2. באשר להיעדר גבינת הקוטג', הוא נובע כנראה מכך שהתחקירנים של מחאות הקוטג' והאוהלים, שגילו שמחיר הקוטג' בארה"ב זול מאשר בישראל, קנו את כל המלאי עד כי לא נשאר קוטג' לאמריקאים. אבל בקרוב נתחיל לייבא במטוסי קרגו מארה"ב קוטג' זול וכשר כדי לדפוק את "תנובה" (שעברה בשנים האחרונות מהפסד לרווח) ואת ענף הרפתות שלנו בעלות תנובת החלב מהגבוהות בעולם – עד שהרפתות תיעלמנה בלחץ החסידים השוטים של מחאת הקוטג' החברתית, שלא איכפת להם שתיהרס החקלאות הישראלית.

 * * *

ורדה צ'צ'יק

לעניות דעתי, מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

1. "סוחרי גומי"

במועדון "צוותא", בתל-אביב

למרות שהמחזה "סוחרי גומי" נכתב על-ידי חנוך לוין בשנת 1978, כלומר – לפני 33 שנה, והועלה זמן-מה לאחר מכן, למי שצפה בביצוע המקורי קשה מאוד לשכוח אותו. מה עוד, שהביצוע של המחזה הוגש תחת שרביט הבימוי של חנוך לוין עצמו, בהשתתפות השחקנים זהרירה חריפאי, יוסף כרמון ואלברט כהן.

כדי לשחק היטב את דמויותיו הפאתטיות אך הנכלוליות של לוין, זקוקים השחקן/נית לחיפוש מעמיק בנשמתם ולשימוש בכלים המקצועיים העומדים לרשותם (ובמיוחד בכישרון), כיצד לא להחמיץ את שני הקצוות המנוגדים, כביכול, של הנפשות הפועלות. מצד אחד להתחבר אל מבוכי הבדידות, הכאב, הפגיעות, ומצד שני אל המערכים הנפשיים שגורמים לבני-אדם להעדיף את החישובים הטורדניים עד לאכזריות, כלפי עצמם וכלפי זולתם.

אין תימה שלוין התקשר במהלך שנות פעילותו, עד למותו, לקבוצה מסוימת מאוד של שחקנים, שליוותה אותו והוא ליווה אותם לאורך עשורים שלמים, ורק מפעם לפעם הוסיף לרשימה שחקנים חדשים בודדים. לא קל לשחקן למצוא את המקום המדויק של הכאב והגיחוך, ולשחק זאת בטבעיות, אפילו בתמימות.

אין לי מושג אם הבמאי הדר משה, שביים לאחרונה את "סוחרי גומי" כשלרשותו שלושה בוגרי החוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים, ראה את ההצגה המקורית או לא. אין לי ספק שהמחזאי והבמאי דני הורביץ, שחנך וליווה את ההצגה, ראה גם ראה, וזוכר גם זוכר, מה שלבטח היקשה עליו ליצור אינטרפרטציה חדשה להצגת המופת שחרוטה בזיכרונו.

כך או כך, הטקסט מדבר בעד עצמו ומאפשר מפגש חוזר או חדש עם אותם יוחנן צינגרביי, בלה ברלו ושמואל סרול. שני גברים רווקים ורוקחת רווקה, שנאחזים בחלום ובכמיהה ליצור קשרי אהבה, אך רועדים מפחד שמא יפסידו את משאבי-האחיזה שלהם במציאות: צינגרביי את כספו, בלה את בית המרקחת ושמואל את המוני הקונדומים שהוריש לו אביו. רועדים, פוחדים, והחיים נשמטים וחולפים.

לנקודת המוצא של הבימוי – תיאטרון בתוך תיאטרון – יש אחיזה בטקסט של לוין, במילותיה של בלה בסוף המערכה הראשונה, שם היא מתארת את חייה כתיאטרון, ושהתיאטרון הוא בעצם החיים. משום כך פועלים שלושת השחקנים על מרחב בימתי מצומצם, מעבר למסך שנפתח ונסגר חליפות, ועל הבמה ניצבים ארבעה כיסאות תיאטרון. זוהי בחירה אפשרית, בדיוק כשם שיכולה היתה להיות בחירה אחרת – חלל במה מאוכלס בפריטים המייצגים בתורם הן את בית המרקחת והן את דירתה של בלה, וכד'. אלא שנקודת המבחן של ביצוע ההצגה והבימוי היא המשחק.

שני הגברים– רומן גרשקוביץ (שמואל) ועדו זכריה (יוחנן) התקרבו מאוד לאותה נקודה שעליה רמזתי בפתח הדברים, של ייצוג דמות פאתטית, דחויה, נלעגת, אך ייצוג המאפשר לביקורתו של לוין על המין האנושי לבוא לידי ביטוי. חבל שתמר בן-עמי נקטה סגנון משחק שונה לחלוטין, של מעין פרודיה על דמות פרודית ממילא, לפני שהצליחה לגעת בשורשי נשמתה. השחקנית מחפה על משחק שטחי, אירוני כביכול, בקולניות ובבוטות. רק לרגעים בודדים, בעיקר לקראת סיום ההצגה, נכנע משחקה בכל זאת לדרישות הדמות, והיא מצליחה לנגוע בבלה ברלו ובצופה.

"סוחרי גומי" הוא אחד המחזות הקאמריים הראשונים של לוין. במובנים מסויימים זוהי מעין טיוטה למה שישגשג בנפח המלא של הדרמה הלוינית בהמשך. זוהי הזדמנות להיחשף לתחילת ההתפתחות של לוין כמחזאי, ולו רק משום כך, אמליץ לחזות בו.

2. "כלב חוצות" בתיאטרון "תמונע"

למעבד והבמאי אודי בן סעדיה היה רעיון טוב: להבליט את דמותו של הכלב "בלק" מהרומן רחב-היריעה של עגנון, "תמול שלשום", ולהפוך אותו לגיבור ראשי (ואף יחיד) בדרמה על עלייתו של יצחק קומר לארץ ישראל (דמות המייצגת את הביוגרפיה הפרטית של עגנון). יש גם טעם רב בהחלטה להקדים לקהל הצופים הרצאה קצרה, שאולי מיותרת למי שקראו וזוכרים את הרומן, אבל מנהירה את הדברים למי שנחשף לראשונה לטקסט המרוכז והמרובד של עגנון, או למי שזקוק לתזכורת. מכאן ואילך יש שורה של בחירות והחלטות, הן של אופן העיבוד והן של נקיטת סגנון הבימוי, בחירת השחקן הראשי והדרכתו, ושאר האלמנטים – תאורה, תפאורה, מוסיקה.

ומכאן ואילך גם ההסתייגויות שלי. תוך סלקציה ועריכה, אך היצמדות ונאמנות מוחלטת למילים של עגנון, לא נטל על עצמו בן סעדיה את החופש הפואטי לעצב את דמותו של בלק כך, שהוא יופיע על הבמה ככלב משוחק על-ידי אדם, שמבעד למוחו הכלבי משקיף ומביע הגיגים ותובנות על האנושות הסובבת אותו, על הזמן והתקופה. הדמות שממלא ערן שראל בהצגה היא הכלאה לא ברורה בין דמות של מספר יודע-כל לבין כלב, ולכן התנהגותו הפיזית על הבמה אינה ברורה, אינה ממוקדת, ומקשה על קליטת הטקסט העגנוני. ייתכן שבחירה בשחקן אחר, בעל תכונות גופניות גמישות יותר, מסורבלות פחות, היתה מאפשרת את העברת הטקסט גם על פי העיבוד הזה. מה עוד, שהבמאי הרחיק לכת וערטל את גופו של השחקן עד למבושיו, ערטול מיותר, מביך ולטעמי, חסר הצדקה וסר טעם.

בהרצאת המבוא של בן סעדיה, הוא הביא פרשנות מסוימת – אחת מיני רבות – לדמותו של הכלב ב"תמול שלשום". על פי הסיפור, הכלב שעל גבו צבע יצחק קומר את המלים "כלב משוגע", היה נגוע במשך הזמן בכלבת, וכעבור זמן, בעת מפגש בין הכלב לבין האדם הוא נשך את קומר, מעשה שהביא למותו. הכלב, אם כן, נושא בחובו גרעין של מוות, שהוא – על פי אותו פירוש – בבחינת עונש על כך שזמן קצר לאחר עלייתו של קומר לארץ ישראל, הוא ניהל רומן עם אשת-איש, עוון לא יסולח על פי מקורותינו (ולכן גם מי שנולד מיחסים מעין אלה נחשב ממזר). על מנת לאזכר את ההקשר הזה, בין דמות האישה המנאפת לבין עונשו של קומר, מופיעה בהצגה דמות נשית שמבוצעת על ידי הרקדנית מיה שטרן. ניסיון מעניין שמבוצע היטב.

גם סבך של מיתרים המחבר את רצפת הבמה לתקרתה, שבה מסתבך והולך הכלב-המספר בלק (עיצוב: דנה צרפתי), והתאורה ומסך העשן המעלימים מפעם לפעם את הדמויות (תאורה: עומד בן סעדיה), משרתים יפה את ההצגה. המוסיקה (יובל מסנר) בהופעה שבה צפיתי לא הושמעה בבלנס נכון ולעתים הבליעה את קולו של השחקן.

לסיכום, אני מתלבטת באשר להמלצה. מצד אחד, זהו ניסיון מעניין, חשיפה לחלק מיצירה מונומנטלית של עגנון. מצד שני – יש לגבש יותר את עיצוב הדמות הראשית בהצגה, שנושא על גבו כל משקלה. ולפחות.... לא לערטל אותו!

 * * *

ליאוניד סמוליאנוב: תרגום של הגלוייה מרוסית

שלום רב,

תרגום חלקי של הגלוייה (רוסית):

"נחום היקר, שולחת לך עם לאה אסא (קמינץ) סלסלת ענבים ומכתב. אצלנו הכול טוב,

...נשיקות ... [בסוף חתימה – אולי] אימא."

זה מה שהצלחתי לקרוא.

לאוניד סמוליאנוב

 * * *

יוסי לנג: הארות לעיסוק ברכבת ירושלים-יפו

(גיליונות 684 ו-685)

התיאור המצוטט מ"האור" של בן יהודה "דברי ימי השבוע", גיליון 2 (ט' בתשרי תרנ"ג, 30.9.1892) נחתם בידי המאור הקטן והוא דוד יודילוביץ' שהוזמן לנסוע בנסיעה הראשונה של הרכבת מיפו לירושלים, ולא בידי בן יהודה. לפי הדיווח ברשימה זו הגיעה הרכבת לעיר ביום שני, ה' בתשרי תרנ"ג, 26.9.1892. לאחר כשלוש שעות, כשבית התחנה עוד לא הושלם. מחיר הנסיעה מג'ידי ורבע, סכום גבוה יחסית.

ההתרגשות האמתית התחוללה עם היכנסו של הקטר לראשונה לירושלים ביום ראשון, 21 באוגוסט 1892, כחודש ימים לפני בואה של הרכבת וכך דווח ב"האור":

"המונים המונים בעמק רפאים. איש ואשה, נער וזקן, ינהרו ינהרו בדרך העולה חברונה [...] מה היום מיומים? תקיעה! תקיעה! תקיעה! ובדודי אש, ומשאת עשן, ורעש אופן על מטילי ברזל, וקול אנחות עמקות, וקול בעבוע מים, וקול צפירה וקול תרועת העם... הקטור בא! הקטור בא!" "דברי ימי השבוע", "האור", 38 (ג' באלול תרנ"ב, 26.8.1892).

ודיווח מ-1908, שנת צילום הגלוייה, נכתב ב"הצבי" כדלקמן: "...לו היתה לנו ממשלה שדאגה להטבת החבור בין ערי ארצנו וביחוד בין יפו לירושלים, כי אז נסענו מירושלים ליפו בחצי שעה כי המרחק ביניהן 97 ק"מ. אך כיון שאין הממשלה עושה דבר, "נוסעים [ל]פעמים ארבע, [ל]פעמים חמש שעות!", "מיפו לירושלים בחצי שעה", "הצבי", 50 (י"ז בכסלו תרס"ט, 11.12.1908).

ונחתום בציטוט הדברים האלה: "והיום בעמדך, הוי נוסע, בתחנת ירושלם או בתחנת יפו; בהמתינך לשעת הנסיעה וברצותך כבר לזוז – מלים רבות של אנחה ושל התקוממות תתפרצנה מפיך באויר הרחב: – איזו רכבת! רבונו של עולם איזו רכבת! [...] מסלת הברזל! איזה צחוק! בה בשעה שהמרחק האמתי מיפו לירושלם, לאמר ב'מעוף הצפור' לא יגיע ל-40 ק"מ [...] ארכה של המסלה 87 ק"מ, וכו'", "מסלת הברזל יפו ירושלם", "האור", 78 (י"ט בטבת תרע"א, 19.1.1911).

ולקוראים ינעם.

יוסי לנג

 * * *

ח"כ ניצן הורביץ

"קול באשה ערווה"

ציטוט מתוך ה"ניוזלטר" שלו

הגישה המסלידה הזו הרואה בנשים "מחטיאות ומדיחות" מתפשטת כמו מגיפה במרחב הציבורי שלנו, תוך גיבוי של רבנים מרכזיים המקבלים את שכרם מהמדינה. החרמת שירת נשים באירועים ציבוריים, כולל בצה"ל, דחיקת הנשים לאחורי האוטובוסים, אופנת הטליבאן של כיסוי מלא, כולל הפנים, הפרדת נשים מהקהל באולמות ובמוסדות ציבוריים, והשיא עד כה – מדרכות נפרדות לגברים ונשים, כולל שילוט ברור ברחובות. טהראן זה כאן. בעצם, אפילו בטהראן אין מדרכות כאלה.

אז שיהיה ברור: ההפרדה הזו היא בלתי חוקית. נגמר הדיון, שמבחינתי אף פעם לא היה קיים, האם המדובר ב"תרבות" של קבוצות מסויימות שרשאיות לנהוג כרצונן החופשי. בית המשפט קבע במפורש כי הפרדת נשים, ממש כמו הפרדה על רקע צבע עור או מוצא, אסורה. זו אינה הפרדה, זו השפלה. ובעניין "הרצון החופשי", אני יכול להעיד על אינסוף פניות מנשים חרדיות שקובלות על הכפייה והדיכוי. כדאי להזכיר שבג"צ כבר החליט כך גם לפני שנה, ושום דבר לא קרה כי המשטרה מפחדת להתעסק עם העדה החרדית. עכשיו אנחנו בעיצומו של המאבק. מעקב בשטח אחר קיום החלטת בית המשפט להסיר את שלטי ההפרדה מהמדרכות, שנתקל באלימות קשה – כפי שמספרת לינוי בר גפן במאמר מסמר שיער. לחץ על המשטרה למלא את חובתה ולמנוע את ההפרדה. מחאה שלנו נגד כל גילוי של הרחקת נשים – למשל ביטול קונצרטים עם נשים בתזמורת באשדוד, והרבה מאוד פעילות הסברה ברחבי הארץ. הגיע הזמן שחלוקת העבודה כאן תשתנה. זה ממש לא עניין לחילונים בלבד. גם הציבור הדתי חייב להתקומם נגד החרפה הזו שמביישת את כולנו ואין לה שום קשר עם ערכים או יהדות.

 * * *

אלי מייזליש

נחום ברנע על תקן הנביא ישעיהו

במאמרו השבועי ב"ידיעות אחרונות" [28.10] מתגלה ברנע כלא פחות מישעיהו הנביא, שכבר בראשית פרק ב' בחזון האפוקליפסי הראשון בהיסטוריה המקראית על אחרית הימים הוא מסכם את תכלית חייו: "וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות..."

האיש, [ברנע] רוצה באיבחת מילה כתובה להעלים את הרשע מאחורי החצר שלנו. לא. אין בכלל שלטון איראני מרושע שמפתח נשק גרעיני על אפו וחמתו של העולם המערבי. לא. אין חלילה סנקציות על איראן בשל ההתעסקות שלה בפיתוח נשק גרעיני.

איראן צריכה פצצות אטום כמו שאנו צריכים קילע. אלא מאי? יש אנשים שלא שועים לאזהרות וממשיכים לסחוב שקי מלט ללא הרף עד צאת נשמתם – והנה יש קילע.

ומה הוא הסקופ שלו שעליו ריננו בכל רשתות הטלוויזה בליל שבת? שביבי וברק גמרו אומר בינם לבין עצמם לתקוף את איראן מבלי לשאול אפילו את הקבינט. סוד כמוס עד שאותו ברנע קלט אותו מעוף שמיים מיוחד. אולי יונת הריגול של שרה אהרנסון מניל"י.  

ברנע ושות' המומחים ברשיון, כלומר ראש המוסד, ראש השב"כ והרמטכ"ל ועוד מומחים עם רישיון לידע, חוכמה, מעשה, החלטה נבונה, ראייה עתידית מסודרת ועקבית, וכל הציוד במוח המקנה להם רישיון ופטנט לדעת מה יש בראש של אותו אחמדיניג'אד לעשות ביום פקודה רק הם אלה שיודעים. והם יודעים על אותו יום, קרי אותו יום שקול ובטוח שאין אחריו בכי ונהי אלא רק מקהלות צוהלות "אללה הוא אכבאר" מכל ראשי המסגדים, "שלחנו את הפצצה הראשונה שלנו על ראשו הכרות של האויב הציוני.... אינשאללה כל הציונים כרגע מתים אללה הוא אכבר..."

אבל! סוללת ששה טילי חץ-4 יצאו לפגוש את טיל המוות מעל צפון סוריה ופוצצה אותו בריבוע הגבול – איראן, עיראק, סוריה, טורקיה וגרמו לענן רדיו אקטיבי קטלני על שטח של מאות קמ"ר; וכה ייעשה עוד לאיש הזה – 'המכה השנייה'; שתי פצצות יהודיות נשלחו על יעדים אסטרטגיים איראניים והרסו מחצית איראן.

זה שם המשחק? זאת החוכמה של המומחים עם רישיון? לחכות למחזה עיווים גרעיני.

עד היום כמעט שום דבר אינו מונע מהאיראנים לחדול מפיתוח הגרעין בארצם. לא סנקציות ולא כלום. הם ממשיכים. רק ישראל מסוגלת להרשים אותם שביכולתה העכשווית איראן תתפרק לעפר ואפר. מספיק רק רמז דק מכיוון ידוע שכל הענן הגרעיני ייפול על ראשם.

אפילו אם זה נכון מה שברנע מספר [ואני מטיל ספק וכופר בידע שלו], ואפילו אם זה בוודאי נכון שהמומחים שלנו חיוורים ובלעו את הלשון בגלל פחדים נוירוטיים, יש לשחרר פעמיים בשבוע צרורות של ידיעות ענן כוזבות למחצה, שאו-טו-טו מגיחים הטילים של היהודים מהחורים הטמונים באדמה אל העננים להחריב את איראן. ולא רק טילים ארוכי-טווח אלא גם מרעין בישין מסוג הזוחלים שיפיצו דֶבֶר וחולירע בכל הכבלים האופטיים לשיבוש כל ערכות המידע שם. שום מחשב, שום מכשיר קשר, שום טלפון, שום מכשיר מכ"ם, ושום תחנת חשמל לא יפעלו. שיתוק טוטלי. לא יהיה איש שיוכל לדבר עם איש זולת פנים אל פנים. ותוך 3 שעות לא תישאר באף חנות פיתה עיראקית. נו?

מישהו מדבר על זה או רק על "אסור כרגע להתקיף את איראן"? – אסור. משמע רק למוסלמים מותר. מותר לפוצץ את התאומים בניו-יורק. מותר לנשיא אסאד לרצוח בכל יום עשרות מאזרחיו זה חצי שנה. זה מותר. מותר בלוב לתקוע כדור מאקדח זהב בראש הנשיא שלהם במשך 41 שנים, ומותר בעיראק ובפקיסטן ובאפגניסטן לשלוח פצצה על בטן בן אדם להתפוצץ יחד עם עוד מאות מוסלמים אחרים, יעני, דרככם רעה בעיני אללה... ואללה הוא כמובן אכבר. איך לא? גם 25 הפושעים הבדווים מסיני ששוחררו בטאבה השתטחו על הקרקע הקדושה המצרית, אללה הוא אכבר ולא איזה גרפל תמהוני הוא-הוא האללה שהוציא אותם לאור החשמל של מלון טאבה.

ישעיהו הנביא היה לפני 2700 שנה על תקן ערוץ 1. האם מאז 2700 שנה מישהו כיתת את חרבו לאת? על מה הוא דיבר ולמה? אני שואל למה? אההה! כי זה דבר אדוני. איך? ככה כתבו "כי אדוני דיבר." איך אמרה סבתא שלי "האט הער גיזאגט." אמר. נו? מישהו שמע אותו?

ברנע חייב לדעת כי אותו נביא מת בלי שאף חרב כותתה לאת עד היום. לא רק ברנע. אלא כל אותם כביכול עיתונאים 'יודעי דבר' [הם אינם יודעים חצי דבר ואפילו לא רבע דבר. כלום.] שכל תאוותם כי שני משפטים בטור שלהם יצוטטו בערוץ הראשון ובא לציון גואל. אז לא נחום. הגיע הזמן שנחום ושות' בכל העיתונים יכניסו להם לראש לעת זיקנתם כי כאן בארץ יש סיפר אחר, סיפר בלע"ז 'נרטיב' – וסיפר זה מכיר היטב את אוייב עמנו שהוא נחש ערמומי ולפני שהנחש מוציא את ראשו מהחור יש למהר עם גרזן לקצץ אותו. איך אני יודע? אז הנה סיפור ערבי [מסופר בערבית באות עברית]:

בעם אחת היה לערבי אחד מוסטפה שמו, איל חנש בחצר. בא מוסטפה עם גרזן ורצה לרוצץ את ראשו. ברח איל חנש לחור שלו ואמר לערבי ככה: "אם כל בוקר אתה בא לחור שלי ומכניס את היד אני נותן לך מטבע זהב," ותוך כדי לחישה דוחף איל חנש מטבע זהב מהחור החוצה. האמין מוסטפה וככה בכל בוקר היה מגיע לחור איל חנש מכניס את היד ומקבל מטבע זהב. והנה אחרי כמה שבועות [כנראה נגמר הזהב לנחש] הגיע מוסטפה כמו תמיד אל מאורת הנחש ומכניס את היד ומקבל הכשת נחש ארסית, צעק הערבי וצעק: "לא אמרת בכל בוקר תתן לי מטבע?"

"נכון," אמר הנחש, "לא שמעת בכפר 'אף בעם לא תאמין לאיל חנש!"

* * *

ד"ר גַ'בָּאר גָ'מָאל אֶל-דִּין

תגובה מעיראק אודות גלעד שליט

ביום שלישי ה-18 באוקטובר 2011 שיגר ד"ר גַ'בָּאר גָ'מָאל אֶל-דִּין אֶל פרופסור שמואל מורה, חתן פרס ישראל, דרך העיתון האלקטרוני "אילאף", את השיר הבא אודות שיבתו של גלעד שליט ארצה.

ד"ר גַ'בָּאר גָ'מָאל אֶל-דִּין, הִינּוּ אקדמאי עיראקי וחוקר מומחה בַּמַּחשׁבה המדינית ובמורֶשת יהודית, בפקולטה למשפטים ולימודי המדיניות באוניברסיטת אֶל-כּוּפָה בעיראק.

את השיר תירגם מערבית: עזרא מורד.

הִנֵּה שָּׁב שָׁלִיט אֶל קַן הָאַהֲבָה

אָהוּב פָּגַשׁ הַיּוֹם אֶת אוֹהָבָיו

זֵהוּ יוֹם שִׂמְחָה, גִּילָה וְדִיצָה

שֶׁל נִגּוּן הֶחָלִיל וְזִמְרַת הַזָּמִיר.

הַמּכַּבִּים עַם נִצְחִי

חֶלְקָם נִכָּר בַּגְּבוּרָה

מִשָּׁנִים רָשְׁמָה מְצָדָה

לוּח נֵאֱמָנוּת לַעַם הֶאָצִיל.

הוֹי! בְּנֵי דָּוִד סֵמֶל הַשִּׁלְטוֹן

לָכֶם הַמִּקְדָּשׁ, הַמַּחֲשָׁבָה הַפּוֹרִיָּה,

בְּאָרְצְכֶם הָאַבִּירוּת צָמְחָה

וְהָעוֹלָם הִכִילַהּ

בְּרוּחַ חֲפֵצָה וּבְלֵבַב רָחָב

אַתֶּם אֻמָּה כִּבְּדָה גִּבּוֹרֶיהָ

מַאֲמָצֶיהָ לִתְהִלָּה כְּלל לא יֵחְדַל

תִּשָּׁאֵר שָלִיט פֶּרַח רַעֲנָן

עַל אַף מַלְשִׁינוּת, קִנְאָה וּבִקּוֹרֶת

יִשְׂרָאֵל לַעַד חָפְשִׁית

שִׁמְשָׁהּ הַיָּפָה לֹא תִּשְׁקַע לַעַד.

אחיכם האוהב

ג'באר ג'מאל אל-דין

שלח: חיים אנלין

* * *

מרדכי קידר

כשושנה בין החוחים

לפני פחות משנה הצליח העם בתוניסיה לסלק בבושת פנים את הנשיא, זין אלעאבדין בן עלי, את אשתו הנהנתנית ואת מקורביו המושחתים, שחיו שלושה עשורים על חשבון העם העני, המוזנח והמובטל. כולם בתוניסיה ומחוץ לה דיברו על דמוקרטיה אמיתית, בחירות אמיתיות ושלטון הגון. אף אחד לא חשש מפני התנועה האיסלאמית, אלנהדה, לאחר שמנהיגה ראשד אלע'נושי הוגלה ללונדון לפני 20 שנה, ולאחר שהמדינה עברה תהליך ארוך שנים של חילון מוכתב מגבוה.

השבוע התקיימו בתוניסיה בחירות, וככל הנראה מיספר המושבים שבהם זכתה המפלגה האיסלאמית, גבוה מזה של כל מפלגה אחרת. הם אמנם לא זכו ברוב, ולכן ייאלצו להקים קואליציה, אך אין ספק שהאיסלאם יהיה שֵם המשחק הפוליטי בתוניסיה בשנים הקרובות.

אם וכאשר תהיינה בחירות במצרים, יתברר כי מדינה שבכל תולדותיה אסרה על קיומן של מפלגות דתיות – איסלאמיות כנוצריות – הפכה ליורה רותחת של איסלאמיזם פוליטי, שנוטל דוגמה להתנהלותו מימי הח'ליפים הראשונים, "ישרי הדרך" בז'רגון האיסלאמי, ששלטו באימפריה האיסלאמית הרעננה במאה השביעית, ודרכם היתה מלחמה בלתי פוסקת נגד כופרים, יהודים, נוצרים ובמיוחד שבטים שעזבו את האיסלאם אחרי מות מוחמד.

מזה כמה עשרות שנים שטורקיה חוזרת אל האיסלאם, והפרלמנט, הממשלה, הנשיאות ובית המשפט העליון נשלטים על ידי הגופים הפוליטיים האיסלאמיים. המרחב הציבורי הטורקי עובר כיום לכיסוי ראש לנשים, לזקנים על פני הגברים ולמסגדים הנבנים במספרים גדולים.

בלוב הכריז יו"ר מועצת המעבר, מוסטפא ג'לילי, כי לוב שאחרי קד'אפי תהיה מדינה איסלאמית, כי השריעה תהיה בסיס התחיקה שלה, כי הפוליגמיה תותר אחרי שקד'אפי אסר אותה, וכי הבנקים בלוב יפעלו על פי ההלכה האיסלאמית.

באיראן כבר 30 שנה שולטים האייתוללות, וסעודיה מאז היווסדה פועלת על פי השריעה האיסלאמית בפרשנות הווהאבית הקיצונית.

לאחר שיסולק שלטון העלווים הכופרים בסוריה, ייתכן מאוד ש"האחים המוסלמים" יחזרו על ניסיונם להשתלט על המדינה, וגם אם סוריה תתפלג (תסריט סביר למדי) ייתכן כי לפחות אחד החלקים יישלט על ידי "האחים".

התנועה האיסלאמית הפלסטינית, חמאס, זכתה בבחירות ינואר 2006 בשני שלישים של מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית, השתלטה על רצועת עזה בדם ואש שנה וחצי אחר כך, וכיום יש מדינה איסלאמית ברצועה. גם לבנון נשלטת למעשה על ידי חיזבאללה, ההעתק הלבנוני של משטר האייתוללות האיראני, ובעיראק ניכרת השפעתן של מפלגות דתיות על החיים הפוליטיים, במדינה המנסה לפלס את דרכה הפוליטית בין השבטיות, הג'יהאדיזם הסוני והנאמנות לחווזה (בית המדרש) השיעית, שבחלק מהמקרים יש לה גם מיליציה לוחמת.

במרוקו פועלות כמה מפלגות איסלאמיות, ואפילו לאלקאעידה יש סניף בצפון אפריקה. סומליה נקרעת במלחמה בלתי פוסקת בין תנועת "השבאב" ("הצעירים") האיסלאמיסטית ובין כוחות שבטיים אחרים, ובניגריה הוחלה השריעה כחוק המדינה במיספר מדינות מחוז בצפון המדינה שמרבית אוכלוסייתו מוסלמית.

מאבק על גודל התלתל

האיסלאמיזם אינו פוסח גם על ישראל: התנועה האיסלאמית על שני פלגיה היא כיום הכוח הפוליטי החזק ביותר בקרב אזרחי ישראל הערבים, ואפילו סניף של אלקאעידה נחשף במסגד שיהאב א-דין שבנצרת, בהנהגתו הכריזמטית של שייח' נאזם אבו-אסלים.

המשמעות של כל התופעות הללו היא שהאיסלאם הולך וכובש לו את מעמד ההנהגה שהיה לו בעבר הרחוק, לאחר שכל השיטות האחרות המיובאות מהמערב, ובראשן הלאומיות, נכשלו בניסיונן להחליף את נאמנות הציבור לשבט, ליחידה האתנית או לאיסלאם.

הדברים אינם מתרחשים בקלות, שכן רבים באוכלוסייה שאינם מזדהים עם הגופים האיסלאמיים יוצאים מגדרם כאשר הם רואים איך קיצוני האיסלאם חוטפים להם את מדינותיהם וחברותיהם. דוגמה לאלה הוא הפלסטיני עאמר אלעזם – אמנם שונא ישראל מובהק, אך דעתו על האיסלאם גרועה הרבה יותר. במסר שהפיץ בימים האחרונים הוא אומר ללא חשש: "עלינו להצמיח אדם ערבי חדש! אחרי 1,400 שנים של איסלאם והיסטוריה רוויה בשפיכות דמים ודחיקה לשוליים, ציפינו שבמאה ה-21 נראה אדם ערבי משופר. אלא שאין חדש תחת השמש: קללות, השפלות, ניבולי פה, פרוטקציה, גזענות, שבטיות, קנאות, טמטום, פטפוט, פה גדול יותר מכל הראש, המדבר יותר ממה שעושה, שונא את עצמו, בעל לב שחור, קמצן, פחדן, חלש, תלותי, מופנם, נבוך, מתוסבך, פסיבי, קנאי, צר עין, מושחת, ארור, שקרן, צבוע, חשדן, נקמני, מומחה בנשיקות המנשק כל דבר! האם זה אתה, האדם הערבי אחרי 14 מאות שנים של איסלאם?!"

עד כאן דברי עאמר אלעזם. לא נגענו, לא שינינו, רק תירגמנו.

ישראל המודרנית, הדמוקרטית, הפתוחה והמשגשגת – היא תמונת המראה של הסביבה ההולכת ושוקעת אל תיאורו של עאמר אלעזם. מה שרואים כיום מסביבנו אינו דמוקרטיה אלא אנרכיה, שבה מוסלמי ייאבק עם מוסלמי על גודל התלתל השובב שיורשה להציץ מתחת לחיג'אב, או כמה מלקות תקבל אישה על שהעזה לצאת לרחוב בלי בעלה או גבר אחר ממשפחתה. איש יכנה את יריבו "כופר" רק כדי להתיר את דמו, ומי שינסה לקדם סדר יום פוליטי או חברתי שאינו עולה בקנה אחד עם דעת הקיצוניים יותר ממנו, עלול למצוא את עצמו מטרה לג'יהאד ולגלות כי תוחלת חייו קצרה להפליא.

עמי האיסלאם נכשלו בעבר ונכשלים כיום בהפיכת דתם המשותפת למכנה משותף, לגורם מאחד, לרעיון שעליו כולם יכולים להסכים. להיפך: באופן פרדוקסלי, ככל שהאיסלאמיזם הולך ומתגבר, כך הולכות ומחריפות המחלוקות הפנימיות, והולכים ומתגברים המאבקים בין מפלגות לארגונים, בין כתות ליחידות אתניות. די אם נתבונן במאבק בטורקיה בין הטורקים ובין הכורדים, שהתגבר בעשור האחרון דווקא כשהתחזק האיסלאם בטורקיה, או את המאבק המתגבר באיראן בין השלטון הפרסי ובין המיעוטים הכורדים והבלוצ'ים.

בסביבה המתאסלמת, שהמאבקים בתוכה הולכים ומחריפים, ישראל היא נווה פורח במדבר צחיח, משב רוח רענן ורוגע בסביבה אפופה עשן של מאבקי דמים בלתי פוסקים בין כיתות, דתות, שבטים וקבוצות אתניות, הנלחמים אלה באלה כבר אלפי שנים, לעתים קרובות בלי כל סיבה. במקום ניסיונות סרק להתחבב על הסביבה הבעייתית, שלעולם לא תקבל את ישראל לתוכה, על ישראל להציג דגם מערבי של יציבות ורגיעה, של הגינוּת ופיתוח הבנויים על חלוקה צודקת יותר של משאבים, חינוך ומתן הזדמנות הוגנת למגזרים המצויים בשוליים: ערבים, אתיופים, חרדים, תושביהן של ערי הפיתוח או נכים

החלפת דיסקט

לפעמים מגיע רגע בחיי אומה שבזמן קצר היא נדרשת לשנות את אופי החשיבה שלה. הדבר קורה בעקבות מלחמות המשנות את המפה הגיאו-פוליטית, דוגמת מלחמת ששת הימים, או מלחמות הגורמות זעזוע רב עצמה בעם, כמו מלחמת יום כיפור. להערכתי, ישראל נמצאת היום באחד הרגעים הללו, לאחר שהושלמה עסקת חילופין של יותר מאלף מחבלים תמורת חייל ישראלי אחד. בעקבות העסקה השערורייתית, ישראל נראית כמדינת סמרטוט, כחברה רכרוכית הנשלטת על ידי תקשורת מלודרמטית, הדואגת לחייליה יותר מלאזרחיה, הנאלצים לשלם בדמם את מחיר חיי חייליה שנועדו מלכתחילה להגן על האזרחים, גם במחיר חייהם.

לכולם התברר כי חמאס הוא בעל הבית האמיתי במרחב הפלסטיני, וכי הארגון לשחרור פלסטין, ארגון טרור בפנסיה שנועד במקורו לשחרר את כל פלסטין, אינו מסוגל כיום לשחרר אפילו אסיר אחד. זאת, בעוד שחמאס – ארגון טרור מוכר וידוע – מסוגל במו"מ מורט עצבים להכריע מדינה, מעצמה אזורית, שהביסה את כל צבאות ערב. וחמור יותר: תהליך שאמור היה להביא שלום לעם ישראל, הוליד מדינת טרור בעזה המאיימת להשתלט גם על יהודה ושומרון. אין מנוס מן המסקנה שמשהו בסיסי ביותר השתבש בישראל, באורח החשיבה של מנהיגיה ובהתנהגותן של החברה והתקשורת שלה.

עלינו לשקול בכובד ראש שינוי מהותי באורח חשיבתנו, שעיקרו קבלת חמאס כפרטנר של ישראל, לא לשלום אלא למלחמה ולשקט שישראל תכפה עליו, וכן מחיקה סופית מרשימת הכתובות שלנו את אש"ף, הרשות הפלסטינית וכל הגופים המסונפים לה, כולל ארגוני הביטחון. על שלום אין מה לדבר, שכן מושג זה, שבמסגרתו תזכה ישראל להכרה כמדינה של העם היהודי בעלת זכות קיום, אינו נמצא בלקסיקון המושגים של שכנינו – אלה שבאש"ף, וודאי אלה שבחמאס.

על ישראל להכריז – ואפילו חד-צדדית – שהיא מכירה למעשה בקיומה של מדינת עזה הנשלטת בידי חמאס. מכאן ואילך על ישראל להתייחס לארגון זה לא על פי הצהרותיו, אלא על פי מעשיו: יירו – יקבלו מכה אחת אפיים. לא יירו – יקבלו שקט. יחטפו אנשים – ייחטפו מנהיגיהם. להכרה זו יש כמובן יתרונות וחסרונות, והנה העיקריים שבהם:

יתרונות:

ההכרה בחמאס תפיל את המסיכה מעל פני הערבים המתקראים "פלסטינים", באופן שיזוהו עם תנועה המוכרת ברחבי העולם כתנועת טרור, ולא עם אש"ף שהצליח להתקבע בתודעה העולמית כ"ארגון שלום", ושמנהיגו ההיסטורי זכה – עם שני שותפים ישראלים – בפרס נובל לשלום.

כשחמאס יהיה הכתובת, העולם יקבל ביתר קלות את מלחמת ההישרדות שישראל מנהלת נגדו.

ישראל תופיע בעולם כעמדה הקדומנית נגד התפשטות התנועות האיסלאמיות הג'יהאדיסטיות המשתלטות על העולם הערבי ומאיימות להגיע גם לאירופה ולארה"ב/

הישראלים יבינו סוף סוף כי הסכנה העומדת מולם היא ממשית, וכי אויביה מנסים – בעזרת אללה – לבנות את מדינתם לא לצידה אלא על חורבותיה.

חלק מהערבים המתנגדים לאיסלאמיזם יזדהו – גם אם בסתר – עם ישראל, כגורם האזורי היחיד הרוצה ומסוגל להיאבק נגד הקיצוניות האיסלאמית.

ההכרה הישראלית במדינת חמאס בעזה תזרז את התהליך שבו מצוי חמאס, של מעבר מארגון ג'יהאדיסטי-לוחמני לארגון שילטוני-ממסדי המבקש להטיל סדר ומשמעת באוכלוסייה הנתונה למרותו, גם במחיר השעייה של שיגור הטילים לעבר "הישות הציונית".

בהכרתה במדינת חמאס בעזה, תנציח ישראל את החלוקה בין עזה מצד אחד, ובין יהודה ושומרון מצד שני, ולא תיאלץ לתת לג'יהאדיסטים ולכלי המשחית שלהם "מעבר בטוח" חופשי ומשוחרר בין עזה ובין יו"ש.

חסרונות:

מתן "תעודת הכשר" למדינת חמאס, עלול לעורר תנועות ג'יהאדיסטיות אחרות ולעודדן ללכת בעקבות חמאס ולאמץ את שיטותיו ומטרותיו.

מדינות העולם ילכו בעקבות ישראל ויכירו במדינת חמאס בעזה.

מדינת חמאס עלולה להתקבל באו"ם ולפעול נגד ישראל בארגונים בינלאומיים.

הדברים אינם קלים להחלטה. אך השבוע "התבשרנו" על כמה "חכמים" במטה של צה"ל הממליצים לממשלה לאזן את יחסי הכוחות בין הרשות ובין חמאס, שכן עסקת שליט חיזקה את התנועה האיסלאמית יתר על המידה. "החכמים" הללו ממליצים לממשלה לשחרר אסירים נוספים, הפעם כמחווה לרש"פ ולא לחמאס, ולהעביר לאחריותם של ארגוני הביטחון הפלסטינים עוד שטחים ביו"ש.

מעבר לאיוולת הברורה של עצת ה"חכמים" הללו, חשוב להזכיר לכולנו שהיו אלה קצינים בצה"ל שסמכו את ידיהם על הסכמי אוסלו, למרות שהמנדט של צה"ל מוגבל להגנת המדינה ולא לנטילת חלק בתהליכים מדיניים. אין לאוגדונר שום ידע בעניינים הקשורים לבניית מדינה מזרח תיכונית, והשכלתו הצבאית – טובה ככל שתהיה – לא הכשירה אותו להיות יועץ לענייני חברה ערבית זו או אחרת.

אם הרשות הפלסטינית תמות מוות טבעי, יהיה זה רק בגלל כישלון "הפלסטינים" ליצור תנועה "לאומית" יש מאין. ואם אומנם חמאס ישתלט על הרשות, יהיה זה  רק חלק מתהליך טבעי המתרחש בתוניסיה, במצרים, בסומליה, בטורקיה ובמרוקו. לא בכל צרותיו של המזרח התיכון ישראל אשמה, ולא כל תהליך ביכולתה לבלום או לווסת.  לכן, אין טעם להמשיך ולהנשים את אש"ף בכסף ישראלי ואמריקני, ועל ישראל לתת לגוף המלאכותי האנטי-יהודי ואנטי-ישראלי הזה להחזיר את נשמתו לאלה שיצרו אותו – בעיקר אצלנו. עתיד האזור הוא איסלאמי והוא משרת אותנו, אם רק נדע לשמור על עצמנו מלהצטרף אל האנדרלמוסיה הירוקה.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין מראה 171.

* * *

יצחק שויגר

פיראוס על המים וכל מיני צרות אחרות

"יושב בפיראוס על המים, מחכה לשמאים ומגרד את הביצים." ככה שרנו ובטח כך הרגשנו, אלכס, ניסים ואני.

ופעם מחכים לטכנאים ופעם זה לחשמלאי ופעם לבנקאים ובקיצור מחכים ליוונים.

טוב. אתם כבר בטח מזהים ויודעים, שזה לפי המנגינה של השיר של הזמר האהוב עליי אריק איינשטיין בשירו הידוע "יושב בסן פרנסיסקו על המים..." וכו'

ואיך הגעתי לזה? אז נתחיל כמו שצריך, מההתחלה.

לקוראיי, שטרם קראו על עלילותיי הקודמות בימים ובאוקיאנוסים ברחבי העולם, אגלה שכבר חברתי למיספר רב של משטים וביניהם שלושה משטים שאורגנו על ידי מועדון "דרך הים" שבמרינה בהרצליה – ביוון, בקרואטיה ובקריביים, שמדריכיהם, כמו גם חבריי למשטים, השכילו להחדיר בי אהבה לים, הגם שאני נוסע תמים, ללא כל הכשרה ימית, אפילו לא "עוזר סקיפר", וכפי שתבינו בהמשך, זה מביא לכמה תובנות חשובות.

הניסיון שלי בים הסתכם במיספר ימי הפלגה, בני מיספר שעות, אבל מעולם לא הפלגתי בלילה או בהפלגה ארוכה כמו מקפריסין לישראל או מפה לשם, שרציתי להתנסות בה.

לכן כשידידי ניסים, שהוא יאכטונר ותיק ומחזיק סירה במרינה בהרצליה, סיפר לי כי רכש סירה חדשה מסוג "הנטר 50" ושהוא מתכוון להביאה ארצה, מיד שמחתי להציג את מועמדותי כאיש צוות. ואף הפלגתי והפרזתי בכישוריי כטבח וכשוטף כלים, כדי להגביר את סיכויי להצטרף לצוות. ניסים כבר השלים את איוש הסירה במיספר סקיפרים שיהיו לו לעזר ולכן הצעתי התקבלה.

על פי התוכנית, הסירה התקבלה על ידו באיים האיוניים משם הוא הפליג כשבועים עם צוות אחר, שיט של נופש. על פי התוכנית הוא היה אמור להגיע לאי קוס, מקום נופש מרכזי באיי יוון. שם אנשי הצוות הקודם היו אמורים לרדת מהסירה ולטוס לארץ ואנו, הצוות המחליף נעלה לסירה. אחלה צוות. שלושה סקיפרים ותיקים, בצירוף ספן חובב אחד, וארבעתנו נשיט את הסירה לארץ. הם ישיטו ואני במחלקת המעודדים.

לא כך קרה בפועל.

קיבלנו הודעה מניסים כי במהלך ההפלגה ה"אוטו פיילוט" של הסירה הלך כתוצאה מקצר חשמלי, והמקום היחידי שהיה אפשר לתקנו זה בפיראוס.

ניסים היפנה את הסירה לשם. ובמקום להגיע לקוס כמתוכנן, הגיע וקשר את הסירה במרינה "זיאה" בפיראוס. שם התחילה אודיסיאה יוונית. זה לא סתם שהומרוס כתב שם כל כך הרבה סיפורים וגם זה לא מקרה שהמדינה בפשיטת רגל. היוונים אוהבים לדבר הרבה, ולעשות כמעט כל דבר, חוץ מאשר לעבוד. הצוות שהיה אמור לטוס ארצה מקוס, חזר ארצה מאתונה. ואני ביחד עם סקיפר נוסף, טסנו לקוס ומשם במעבורת לפיראוס.

כשהגענו לשם, ניסים כבר היה על סף התמוטטות עצבים. כבר מיספר ימים שהוא נלחם ביוונים כמו דון קישוט בטחנות הרוח. בביטוח, בטכנאים של הציוד בשלטונות המרינה ובמי שרק אפשר.

שום דבר לא זז. התקלה היתה רצינית והצריכה את החלפת כל המערכת הקודמת שהיתה מערכת מתקדמת של RAYMARIN שבעלי המקצוע שביניכם, בוודאי מכירים. אבל לא היה אפשר לתקן אותה, כי היצרנית כבר לא תומכת בה, כי היא מדור ישן. ככה זה היום, לא מתקנים. מחליפים וזורקים את הישן. והחלפת המערכת כרוכה בדמים מרובים וצריך לערב את הביטוח כי מדובר בעלויות גדולות למדי. והיוונים לא מתקנים, עד שלא נותנים להם מקדמה, והם לא מקבלים כרטיס אשראי, כי הבנק לא יכול לאשר, כי הוא בשביתה כללית. והם לא מזמינים את הציוד, כי אין להם במלאי והוא צריך להגיע מאיטליה. וזה לוקח כמה ימים, כי הדואר בשביתה הכללית. ועל הכול הריח של הזבל במרינה עולה לשמיים. כי כבר שבועיים לא מפנים את הזבל ברחובות אתונה בגלל שביתה כללית. והכול כי אנגלה מרקל לא הסכימה לשעבד את הכלכלה הגרמנית לטובת היוונים העצלנים, וגם סרקוזי לא מסכים בגלל אשתו הדוגמנית שהיא שונאת יוונים.

וככה בגלל הפוליטיקה הגבוהה אנחנו מריחים זבל כל היום. היוונים לא באים לעבוד ואנחנו יושבים במים בפיראוס מחכים ליוונים ומגרדים את הביצים. עכשיו הבנתם?

נמשיך.

בין לבין, הסקיפר השני קיבל הודעה קשה מטעם המשפחה בארץ ובין לילה עזב. וכך נשארנו לבד ניסים ואני. ואם אין סקיפר נוסף, אין הפלגה. ובינתיים גם אין צורך להזעיק סקיפר נוסף כי היוונים לא מתקנים. הסקיפר השלישי, אלכס. שהיה בקוס בנופש, ושמשם היה אמור להצטרף, כמוני, נקרא לדגל למקרה שנצליח להפליג. הוא מקבל כמו גבר את הקריאה ובא. "מקסימום," הוא אומר, "נחזור במטוס מאתונה אם היוונים ימשיכו להתברבר עד אין קץ."

וככה הצוות עלה לשלושה. ניסים, אלכס – הסקיפרים, ואני הכתבן. הזמן נוקף והאודיסיאה נמשכת.

אלכס שהוא סקיפר ותיק התגלה כרכש מעולה. גם איש ים מנוסה, גם איש נחמד וגם טבח מעולה. וכשאין הפלגה אנו מבלים את זמננו בציפייה להשלמת התיקון ובבישולי גורמה של אלכס. הסופרמרקט של "קרפור" ליד המרינה נהנה מעליה דרמטית במחזור מכירות של האוזו, הקלבדוס, הירקות, הדגים והגבינות. גם הדייגים נהנים מידו הנדיבה של אלכס. אנו קמים בבוקר לריח של תבשיל עוף ביין, ששהה, נעבך, כל הלילה בתנור, והולכים לישון לאחר ארוחת דגים בגריל או חריימה מדגים שנצודו זה עתה, מלווים בבוייאבס עשיר מתובל בנדיבות כיד הדמיון של אלכס. השף היאכטונר.

גם המסעדות בסביבת המרינה לא קופחו ומפעם לפעם יצאנו להשוות. אין מה להגיד, אלכס, ניצח בגדול.

הזמן נוקף ושום דבר לא זז. חמשת הימים שהקצבנו למסע כבר עלו לעשרה, ועוד לא יצאנו לים.

והנה הפתעה. לאחר פעילות דרמטית אצל הספקים ואיום בתביעות משפטיות נגד הספקים, יצאנו לדרך, כדאי שתדעו כי כל הצוות שלנו מורכב מעורכי דין ותיקים והם כנראה לקחו את האיומים שלנו ברצינות. וכך יצאנו לדרך לאחר השלמת ההתקנה של המערכת וכיולה על ידי הטכנאי הבכיר של החברה היוונית, בשיוט מבחן ביציאה מהמרינה.

היעד היה קוס ומשם לפי התוכנית להמשיך לארץ. הדיעות בין הסקיפרים חלוקות לגבי היעד והדרך ובסוף ניסים מכריע. בגלל אילוצי זמן, לאחר 12 ימים הוחלט לשוט לקוס, להשאיר את הסירה ולחזור ארצה. ובהמשך לאחר שהיכטה תעגון כמה שבועות במרינה של קוס, אמור ניסים לגייס צוות לגיחה נוספת כדי להביאה להרצליה.

הדרך לתחנה הראשונה היתה קשה.

היעד היה האי קיתנוס. מהלך של כחמישים מייל. ניסים נהנה מהמכשירים החדשים. הסירה רצה מהר במהירות של 8 קשר ברוח של 34 קשר ובים גבוה. מעולם לא הייתי בים כזה והתחושה נהדרת. בתחילה קצת מפחיד אבל מתרגלים. הכניסה למרינה הקטנה של האי קשה. הים סוער הכניסה צרה והמכשירים החדשים מוכיחים את עצמם. ניסים רוכן על המסך, אלכס על ההגה וניסים נותן לו כיוונים מהמפה. אני מעודד את שניהם ומתפלל תפילת הדרך. הדרך מתארכת. אנו כבר כשבע שעות בהפלגה ועד שאנו מגיעים כבר יורד היום ובחשכה הכניסה קשה עוד יותר. הצלחנו. המתח יורד. נכנסנו למרינה הקטנה, שהיא קטנה למדי ומכילה מקום לחמש סירות לערך. אנו נכנסים. מנהל המרינה עומד על המזח מנופף בידיו וצורח ואיש אינו מבין מה הוא רוצה. הרוח דוחפת החוצה. מנהל המרינה צועק "רוורס רוורס."

ניסים מפסיק את תהליך הכניסה ונוסע ברוורס ואז הרוח דוחפת את הסירה לעבר אחת הסירות העוגנות וחרטום הסירה משתפשף איתה. כולם נכנסים ללחץ. ניסים ממשיך ברוורס ואנו יוצאים החוצה וחונים לונג סייד בצד החיצוני של המזח. לא מוגנים מפני הרוח והים. הים ממשיך להכות ואנו נערכים לשינה וארוחה. הים לא נח מזעפו. לאחר לילה סוער הים ממשיך להיות בלתי כשיר להפלגה וניסים מחליט להישאר בעגינה. עוד יום הלך והזמן שלנו הולך ואוזל.

אנו מטיילים באי במשך היום, בצפיה דרוכה למזג האויר של מחר. האי קטן. מעט תושבים ומעט אטרקציות. בעיקר לא מפותח. קיים שם אתר של מים חמים, מי מרפא, שלא השכילו לפתחו ואנו טובלים את כפות הרגליים במים החמים, שיוצאים מבטן האדמה ללא הפסקה כל ימות השנה ומולכים לים בתעלה פתוחה. אוצר תיירות לא מנוצל. איפה היזמים הישראלים?

למחרת, בוקר. המכשירים מראים כי מזג האוויר סביר וכשיר להפלגה. אנו מתכוננים להפלגה בת 10 שעות לסנטוריני בדרך לקוס. ניסים בודק את מזג האוויר בעזרת המכשירים החדשים שלו ואף בעזרת הטבלט "גלקסי" שהתגלה כמכשיר ניווט יוצא מן הכלל. יש מיספר אתרים למזג אוויר. ניסים משווה ביניהם והולך עם האתר של פוסידון "הוא הכי אמין," אומר ניסים. בדור הבא לא יקנו ציוד כמו RAYMARIN. הכול אפשר לעשות כיום עם הטלפון הנייד. יש מפות, יש ג'י פי אס, יש תחזית מזג אוויר, יש הכול. חבל על הכסף.

אנו מפליגים. הים גבוה, רוח גבית חזקה. גלים של 3 מטר. המראה מרהיב. מדי פעם ה"אוטו פיילוט" מחרבש את הכיוון ואז הסירה מתנדנדת כמו שיכורה אבל מיד הוא משתלט והכיוון נשמר. ניסים מכוון בעזרת המכשירים את הכיוון ישר למעבר שמוביל לסנטוריני. מימיננו בצד המערבי טרסיה ומשמאלנו בצד המזרחי טירה. על פי המתואר במפה, זאת קבוצת איים שהייתה בעבר הקדום הר געש פעיל. אנו מגיעים מצפון וצריכים לעבור במעבר בין שני האיים שהוא בן כמה מאות מטר. ניסים מכוון את הכיוון ואנו מפליגים זמן רב על אותו הכיוון. אנו מתקרבים לאיים. אלכס וניסים עומדים ליד המפה ומסתכלים במעבר. אלכס מצלם את המעבר. אני יושב ליד ההגה ומתבונן סביבי. האוטו פילוט ממשיך להוליך אותנו שאננים ובוטחים וקצת עייפים לאחר כ 10 שעות הפלגה.

לפתע נשמעת ומורגשת מכה חזקה בירכתי הסירה.

"עלינו על שרטון!" צועק ניסים.

הסירה נעצרת באחת ונבלמת על הסלעים, עצירה מהירה מדי לסירה ששוקלת כ-15 טון. ניסים ואלכס נופלים קדימה. אני בולם בעזרת ידי הימנית ומונע חבטה בפניי מגלגל ההגה. אני מרגיש כאב חזק ביד ומשוכנע שיש לי שבר. לפתע הסירה נוטה ימינה. צידה הימני נושק למים ממש עד לשפה ואנו נופלים ונחבטים על צידה הימני של הסירה. הסירה מתיישרת לפתע. ניסים מגלה שהמנוע ממשיך לעבוד והוא מנסה להמשיך ולתמרן כדי לרדת מהשרטון. אנו במרחק של כמאה מטר מהחוף. גלי החוף דוחפים אותנו לסלעים והסירה לא מגיבה לניסיונות של ניסים להחזירה לשיט. אני נכנס לפניקה ויורד לתא שלי ושולף משם את חגורת הצלה שאותה התאמתי לעצמי מיד כשעליתי לסירה. יותר בטוח להיות עם מבט פסימי. ניסים ואלכס מעלים גם הם את חגורת ההצלה אך לא חוגרים אותה ומשאירים אותן מונחות על רצפת הקוקפיט.

ניסים מחליט לקרוא לעזרה הוא קורא בקשר MAYDAY MAYDAY ואני מרגיש כמו ליאונרדו דה קפריו על הטיטניק רק שזה אמיתי ולא בסרט. מנגד עוברת אונייה גדולה של קרוזים ימיים, שיוצאת מהאי לכיוון צפון, מרחק של כמה מאות מטר. אנו מנפנפים אליה אבל זה לא עושה רושם כנראה על אף אחד. אנחנו על הסלעים והם שטים בביטחה. מימין עוברת ספינה נוספת. ניסים שורק לה ואני מנפנף אבל שום כלום, איש לא מגיב. הסירה מתנדנדת מצד לצד ובכל פעם כשהיא נוטה ימינה אני נחבט בדפנות ובגלגל ההגה. אני מנסה לעבור קצת קדימה לאזור הספסלים אבל הקושי רב ומשום מה זה נראה לי פחות בטוח מאשר בחלק האחורי של הסירה. השמירה על שיווי המשקל וההגנה מפני החבטות נעשתה קשה מרגע לרגע. השרירים בידים ובגב תפוסים ומתוחים וגם משקלי הרב לא עוזר לעניין. כנראה עלייה על שרטון היא עניין לאנשים צעירים, ובטח לרזים. אין תגובות מצד הקשר. ניסים יורד למטה ומביא את הספר של המפות וקופסה צהובה שמכילה כל מיני נורים. ניסים זורק שני נורים אדומים לים. בתוך דקות הן נכבים. מספר נורים לא עובדים. אני מוציא נור קורא את ההוראות ומפעיל ומשחרר נור עם מצנח שעולה לשמיים. עדיין לא רואים ולא שומעים אם מישהו שומע אותנו.

אני מעיין בספר, מוציא ממנו את הטלפון של מרכז הצלה של רודוס, מהלך עשרות מייל מאיתנו, ומתקשר בטלפון הנייד שלי. עונים לי אבל אני מתקשה להסביר את מיקומי. וגם אני קצת היסטרי ובטח לא כל כך הבינו אותי. המרכזנית היתה נחמדה אבל זה לא עזר. בחיים לא חשבתי וגם סטיב ג'ובס המנוח לא חשב – שהאיפון הוא גם מכשיר שאפשר לנהל איתו חילוץ ימי. לפתע הספינה נוטה ימינה בחריפות ואני נאחז בכוחותיי האחרונים בכל מה שאפשר כדי לא ליפול למים ואז אני מגלה שבמכה האחרונה שספגתי נשברו לי משקפי הראייה.  למזלי שמעתי לעצותיהם של חברי לצוות וקניתי עוד בפיראוס שרוכים למשקפיים כדי שלא יעופו לי ברוח ותליתי על הצוואר גם את משקפי השמש האופטיים שלי. אני מחליף את המשקפיים ועושה בדיקת מצב ומגלה שהמסגרת התעקמה ושתי העדשות נעלמו. משקפי השמש שלי הם באותו מיספר אבל בלילה שירד עלינו ובחשכה המשתלטת זה מתחיל להיות בעייתי.

פתאום ניסים מתחיל לנהל דיאלוג עם הקשר. מישהו הבחין בנו. לאחר כשעתיים של בדידות מזהרת רטובה ומפחידה.

ניסים מדבר בקשר, מנהל איתו דיאלוג. "גילו אותנו," הוא אומר, "הם בדרך אלינו יגיעו בעוד רבע שעה."

בדמדומי אור אחרון אני מבחין בשלוש ספינות מתקרבות אלינו. אני מרים את הראש ורואה אנשים על ההר שבצידו אנו נאבקים בגלים כעשרה אנשים עומדים וצופים בנו מלמעלה. הם בטח כבר הודיעו, זה קצת מרגיע. המחלצים לא יכולים להגיע אלינו בגלל הגלים והסלעים והם שולחים סירת משוטים קטנה. עד שהאיש מגיע אלינו זה נראה לי כנצח. ניסים ואלכס בחרטום ואני נאחז בעמדתי. הם זורקים לו חבל והוא מתחיל לחתור ומעביר את קצהו לספינת דיג. שאר הספינות רק צופות בנעשה ולא מתערבות. אלכס אומר שככה זה בדין הימי. מי שמגיע ראשון יש לו זכויות. לכן רק הדייג פעיל בהצלה. אלכס הוא גם יאכטונר וגם עורך דין ואני מסכים עם חוות הדעת המשפטית המלומדת ומתפלל שישי סעיף נוסף שמחייב גם את האחרים לפעול. הדייג לא מצליח למשוך אותנו. המשטרה נכנסת לפעולה ושולחים שוטר מוסווה לא במדים עם סירת המשוטים. הוא עולה בזריזות על הסירה ומשתף את אלכס וניסים בקשירת החבלים. הוא מטפס על ראש התורן בזריזות שלא תיאמן. איש גדול מידות מטפס על יכטה מתנדנדת וקושר את התורן. החבל מועבר לסירה האיש בסירה חותר ומעביר לדיג וזה קושר ומושך. כולנו מרכזים ליד ההגה. ניסים מסביר שאם החבל נקרע הוא מצליף וזה מסוכן. ואכן החבל נקרע, ברוך השם, אבל אף אחד לא חטף אותה. הניסיון השני יוצא לדרך. האיש בסירת המשוטים מגיע. בינתיים ניסים אלכס והשוטר מארגנים חבל נוסף. השוטר עולה לתורן, קושר ואת הקצה מעבירים לשייט האמיץ בקליפת האגוז עם שני המשוטים. כל מהלך כזה נראה לי כנצח. אני מאבד את תחושת הזמן ומתפלל שהמהלך יצלח. אבל לא. גם החבל השני נקרע.

ניסים אומר יכול להיות שנצטרך לנטוש. "תקחו את הפספורטים," הוא אומר. אני יורד למטה להביא את הפאוץ' שלי שם נשמרים הארנק והפספורט. הירידה בעייתית. הסולם של הסירה לירידה לסלון, איננו. אני מדלג על הארון של הפריזרים ומצליח לרדת למטה, חוטף את הפאוץ' ומדלג למעלה בזריזות של קוף. השרירים כואבים והמשקפים הכהים לא עוזרים. אני חוזר למקומי בירכתי הסירה ומחבר עם קרס את הפאוץ' על הוו של חגורת ההצלה. זה קצת מכביד אולם כך לפחות זה מבטיח שלא אאבד אותו. אחלה פאוץ' אני חושב. קניתי אותו לפני חודשיים בלונדון ולא הבנתי בשביל מה אני צריך את הווים שלו. והנה זה עוזר לי. לך תדע איך דברים מסתדרים. כמה הייתי נותן בשביל לחזור לחנות ההיא בלונדון. שם חם, יציב, משהו אחר.

הדברים ללא מסתדרים. ניסיונות החילוץ לא עולים יפה. אני שומע קריאה ברמקול. ניסים אומר שהם אומרים שצריך לעזוב את הסירה. יותר מאוחר אני אומר לאלכס שזה היה כמו ב"קו אונידין" או בסרטים על מלחמת העולם "ABANDON SHIP" – הם קוראים ברמקול והקפטן במבט מצועף נותן לנוסעים ולצוות לרדת והוא נשאר אחרון. אבל אצלנו זה אמיתי. אני רטוב כמו אחרי כביסה עם הבגדים. מעיל הפליס החדש והיפה שקניתי להפלגה כדי שיחמם אותי התגלה כמלכודת מים. גם הג'ינס הספוג מים לא מקל על התנועה. הספינה ממשיכה להיטלטל וגלי החוף שנעשו חזקים יותר מתיזים עלינו רסיסי מים קרים בכל פעם.

זהו, אלכס אומר לי צריך לנטוש, "תלך אתה ראשון." אני מניח שאני נבחרתי משום שאני נכס מכביד. אני גם כבד וגם לא יעיל ולא פעיל במיוחד בניסיונות ההצלה. אלכס אומר לי, "תזחל לקדמת הסירה." קל להגיד. אבל חושך, קרוב לעשר בלילה, כחמש שעות לאחר תחילת האירוע הנורא הזה. אני עייף, רטוב, שרירים מתוחים בידיים וברגליים, הגב הורג אותי, הסירה נטויה על צידה, חושך מצרים. אני במשקפי שמש כהים. וניסים אומר לי תזחל אל תדאג הם יעזרו לך. אני אוחז בכל מה שאפשר וזוחל לאט. הפאוץ' שתלוי לי הבטן מכביד אבל אני לא רוצה להיפרד ממנו.

"מה אם אפול למים?" אני שואל את ניסים. "צריך לנפח את החגורה?"

"אל תדאג. היא מתנפחת אוטומטית," הוא אומר.

אני זוחל. הדרך ארוכה כנצח. אני מצליח להגיע לחרטום. הסירה נוטה ימינה. ליד החרטום אני מבחין בסירת המשוטים. "JUMP" הוא קורא לי.

איך? אני מביט בו באימה. איך יוצאים מהסירה. מה עומדים וקופצים? ואם אני מפספס ונופל למים החגורה תתנפח? ומה אם היא לא תתנפח? אז מה, אז אני אצעק עליה? איש לא אומר לי איך להגיע אליו, הוא צועק ומתרחק מהסירה כדי שהגלים לא ידפקו לו את הסירה בספינה שלנו. הוא מתקרב מיספר פעמים. השוטר מגיע ואומר לי לעבור בין הכבלים שמקיפים את הספינה. הם חזקים, הסביר לי נסים, פעם. הם מיועדים שלא תיפול מהספינה ועכשיו אני צריך לעבור ביניהם. אני שוכב על הבטן עם הפנים בכיוון הפוך לסירת המשוטים ומעביר את הרגלים בין הכבלים, אחורנית, בכיוון המשוער של סירת המשוטים. הפאוץ' והחגורה מקשים על הזחילה אבל אני לא מוותר. השוטר עומד לידי ותופס לי בחגורה ומושך אותי לכיוון הסירה.

 "JUMP "NOW הוא צורח באוזניי.

אני לא רואה כלום אבל אני מקווה שסירת המשוטים נמצאת בכיוון הרגליים. אני מרגיש שמישהו מושך אותי ברגליים. "על החיים ועל המוות," אני אומר לעצמי, כמו שאמרנו פעם כשהיינו קטנים. אני משחרר את אחיזתי בסירה ונותן לאיש מאחוריי למשוך אותי. אני נופל בכבדות לתוך סירת המשוטים. יצאתי בלי פגע. אני שוכב על הגב ונרגע. האיש מתחיל לחתור כמו משוגע. הגלים נראים לי גבוהים, אבל הוא מתגבר.

לאחר דקות ארוכות כנצח, כשאני שוכב על הגב ולא מעיז לזוז, הוא דופק לי על הכתף ""YOU JUMP הוא צועק.

אני מתרומם ורואה שאנחנו ליד סירת הדיג הגדולה, שמשכה אותנו מיספר פעמים ושלא הצליחה לחלץ אותנו. אני עובר לעמוד על ברכיים במאמץ עצום ומפחד שהתרגיל האמנותי הזה יהפוך את שנינו עם קליפת האגוז שהשיטה אותנו. הוא עוזר לי לעמוד על הרגלים וכשהוא מתקרב לסירת המנוע הוא צועק עוד פעם YOU JUMP"" – וכשהסירה משיקה ממש לדופן סירת המנוע, אני לופת את המעקה של סירת המנוע ומנתק את עצמי מסירת המשוטים. שתי ידיים מחזיקות אותי בחגורת ההצלה ומושכות ומפילות אותי לתוך סירת המנוע.

"אני בסדר." אני שוכב מיספר דקות על הבטן ומתרומם לאט. צוות הסירה לא מתייחס אליי, אני יושב על ארגז בירכתי הסירה והם עוזבים את המקום ושטים.888

לאחר שייט של כעשר דקות הם מביאים אותי למזח חשוך ואומרים לי, "YOU GO RESTUORANT" – אני יורד בעזרתם מהסירה והם נעלמים בחשכה. אני הולך לכיוון האור. באמת יש שם מסעדה. שני זקנים יושבים שם, כנראה בעל ואישה. לא יודעים מילה אנגלית. אני רטוב עייף ומתוח. לא יודע מה קורה. אני מטלפן לניסים והוא לא עונה. אני מטלפן לאשתי ולחברים ומספר להם מה קרה. המסעדנים מציעים לי תה. קצת לחמם את הבטן. אחרי כשעה הזקנים מראים חוסר סבלנות. הם רוצים לסגור. לפתע בא אורח, מישהו מקומי. קצת יותר צעיר ויודע קצת אנגלית. אני מסביר לו מי אני. הוא כבר יודע על הספינה, הוא היה על ההר משם צפה בחילוץ. הוא נותן לזקן את מיספר הטלפון של ה"פורט פוליס". אני מצלצל. הזקן מדבר איתו וצועק עליו ביוונית. כנראה אמר לו שהוא רוצה ללכת הביתה. ואז הם אומרים לי שעוד מעט יבואו לקחת אותי.

אני מתקשר לניסים. כבר 11 בלילה וניסים עונה. "לא נטשנו," הוא אומר, "חילצו אותנו ועכשיו גוררים אותנו למזח."

אני ממתין על המזח של המסעדה. הזקנים מתחילים לסגור את הבאסטה. אני מבחין מרחוק באורות מתקרבים. הכול חשוך ומלבד פנס אחד שנותן אור עלוב על המזח, הכול חשוך. הסירה מתקרבת ואני רואה שבאו לחלץ אותי. אני עולה לסירה, סירת נוסעים גדולה. למחרת שטתי איתה לאי סנטוריני. זאת סירת הטקסי-אוטובוס של האזור. הזקן מביא אותי למזח ואני מבחין בסירה. אני פוגש את ניסים ואלכס. הם בסדר. הספינה בסדר. היא צפה, יש בה אור. הפנים הפוך, מהפכה כללית. הסולם במקום השולחן, והשולחן הפוך. שום דבר לא במקום. עד שבאתי, אנשי המשטרה הביאו צוללן שבדק את הספינה מבחוץ ודיווח על חור קטן שתוקן על ידו עם איפוקסי.

"הספינה לא תשקע," אומר השוטר. "אתם יכולים לישון בסירה אבל תשימו לב למשאבת המים, היא צריכה לעבוד כל הזמן, יש קצת דליפה."

הוא מייעץ שנשאיר תורן ליד המשאבה, שישגיח. אנחנו מחליטים ללכת לישון. ומחליטים, שמי שיקום להשתין, שיעיף מבט. ואנו כולנו כבר בגיל שצריכים לקום בלילה. מה לעשות, שלפוחית רגיזה קוראים לזה. ניסים משאיר פנס ליד המשאבה. כדי שמי שיקום, יוכל להאיר על המשאבה ולבחון אם אין הצפה. אנו מתפזרים לתאים ונרדמים מיד. התעוררות אחת, בדיקת המשאבה וחזרה למיטה.

שבע בבוקר אני מתעורר. אלכס כבר ער. הסלון הפוך, מראה נורא. יש חשמל, אין מים. המשאבה מקולקלת. שאר המכשירים עובדים. אלכס עומד ובנונשלנטיות גמורה אומר:

"אני מכין שקשוקה עם פרסה וגם אני מכניס את הגיבאץ' שהכנתי אתמול, שלא אכלנו."

אלכס מכין לנו אספרסו במכונה. "קודם כל צריך לחמם את הכוס," הוא אומר, "ככה זה יותר טעים."

עושים סיבוב ראשון עם הקפסולה הישנה ושופכים את המים ואחר כך מחליפים קפסולה. והוא לא מוותר לנו. אנו יושבים בין ההריסות המומים מהאירוע, שותים קפה ראשון בכוס מחוממת, ואוכלים אחלה של שקשוקה "א-לה אלכס".

ניסים אומר שצריך להמציא אחד כמו אלכס. "אדם, שרק חושב לעשות לך טוב." והוא צודק, ניסים, כך לפחות הרגשתי אותו בוקר, מוטרף.

"אי אפשר להתרחץ ובטח לא להשתמש בשירותים," אומר ניסים. ואני שהרגלתי את עצמי לעשות כל בוקר מקלחת חמה בסירה המפנקת, לא מוותר על שגרת הבוקר ובטח לא יכול להתאפק ולוותר על מה שנילווה לה. אני יוצא החוצה, מכין את המגבת וקופץ למים.

המים חמימים אני לבד במפרץ, שוחה עירום והמים מלטפים ומרגיעים. אני גם עושה מה שאסור לעשות במרינה, אבל מי רואה? הרגשה מטהרת. המים חמימים. כנראה זה בא מהמעיינות החמים של הר הגעש שבמפרץ. רק שלא יתפרץ כעת, אני חושב, היו לנו מספיק הרפתקאות. אני מוטרד מהיעדר המשקפיים ולאחר השחייה מחפש אותם באור היום בתוך המהפכה של החפצים שהיו על הסירה. וראה זה פלא – שתי העדשות שלמות. יותר מאוחר אני מביא את המשקפיים המעוקמים ואת העדשות לחנות אופטיקה ברחוב הראשי בסנטוריני והאופטיקאי החביב מסדר את העניין בשתי דקות ואפילו מסרב לקחת תשלום. נס בסנטוריני.

זהו. ניסים בסנטוריני בתיחקור של המשטרה. אלכס, שהוא גם נגר אמן, מרכיב את השולחן והסולם, ואני עוזר קצת. הסירה חוזרת למצב נורמלי יחסית. צריך כמובן לבדוק את כל המערכות ולתקן מה שצריך. אבל היא נראית סבירה. אלכס ואני אורזים את חפצינו. שטים לסנטוריני עם הטקסי סירה ואוכלים ארוחת פרידה מניסים וטסים בערב לאתונה ומשם לארץ. ניסים נשאר עוד יומיים, מסדר את העניינים עם הביטוח ועם המשטרה, מסדר שיקחו את הסירה לקוס להספנה יבשה, וחוזר ארצה, יומים אחרינו.

כשיתקנו את הסירה, יסע ניסים עם צוות לקוס, שיחזיר אותה לארץ.

טרם החלטתי אם להצטרף אליו. הניסיון הראשון לא הצליח. היה קצת קשה. הוא צריך סקיפרים מנוסים ואני בכל זאת רק טרום סקיפר, אמנם בעל ניסיון נדיר אבל בכל זאת...

אוקטובר 2011

* * *

מתי דוד

השליחות העיתונאית אינה גוברת על ביטחון המדינה – "החיילת האידיאולוגית" של השמאל האנרכיסטי – לכלא

עתה, לאחר גזר הדין הצודק ששלח לכלא את "החיילת האידיאולוגית" [ענת קם] של השמאל האנרכיסטי, חובה לחזור ולומר דברים בלתי מתפשרים.

מידע סודי זה כוח. אינפורמציה מסווגת זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לידיעת אוייבינו על ידי פירסום בעיתון, מפקיר את ביטחוננו. השליחות העיתונאית אינה גוברת על האינטרס הביטחוני הלאומי. אין זה זכותו של כל עיתונאי להיות המפרש ולקבוע מהו סודי ומהו חוקי בעיניו.

ישראל נתונה בסכנה מתמדת וישנם סודות שאסור לחשוף אותם באליבי המופקר של "זכות הציבור לדעת" ולמען השלום כביכול. גם עיתונאים אינם חסינים מעל לחוק. שום סניגוריה משפטית ועיתונאית לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות ל"שליחות מצפונית", כביכול למען השלום, כפי שיצאו כמה עיתונאים להגנתה. ראוי להזכיר שמרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, כמו מרקוס קלינברג, אודי אדיב, מרדכי ואנונו, קלמנוביץ ואהרון כהן, טענו להגנתם שהם פעלו ממניעים מצפוניים למען השלום כביכול.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

3. חורף ואביב תרפ"א בפתח-תקוה,

 התגלות המשוררת בכרם השקדים.

חורף ואביב תרפ"א, 1921. אסתר כבר בת עשרים ושבע ועדיין רווקה. הדבר מדאיג מאוד את אימה לאה, שעימה נמצאת אסתר בעימות מתמיד. אימה נזכרת אצלה בכמה סיפורי ילדות וזכרונות, וכן ביומניה מהשנים 1910 ו-1913 – אך אסתר כמעט שאינה מזכירה אותה בכתיבתה ובראיונות עימה בשנים מאוחרות, וגם לא באף אחד משיריה.

צפוף לה, לאסתר, בבית בן שלושה החדרים ברחוב ביל"ו, שבו מתגוררים הוריה ושני אחיה. זו אחת הסיבות לכך שהיא מחפשת ללא הפסקה עבודה מחוץ לבית, וחוזרת לשם כאשר המאלאריה מתגברת עליה. סיבה אחרת היא שהמישטר בבית מאוד ספארטני. מי שאינו עובד נחשב לפאראזיט. אסור ללכת בטל. באופן מעשי "דת העבודה" של יהודה ראב אינה שונה מזו של א"ד גורדון.

במכתבה בצרפתית לבן-דודתה איזאק בקאהיר, בראשית יולי 1921, היא מתארת את המצב בבית:

שני אחיי הצעירים הם בחורים טובים, לא עדינים ביותר אבל נבונים למדיי. הבכור [ברוך] מתנהל קצת בכבדות בחיים כי יש לו מאחריו כנופיה קטנה ונחמדה – בכל-זאת המצב עוד נסבל, שהרי אבא ואמא יש להם המון דאגות, מובן שנעשו זקנים – ולבסוף אתה רוצה לדעת איך הדודנית המפורסמת שלך מבלה את זמנה? בעצם, זה בילוי צנוע מאוד – אני מורה. חינוך הילדים מעניין אותי מאוד. בשנה שעברה הפקידו אותי על בית-ספר קטן שאותו ניהלתי בכישרון רב למדיי, אבל זה היה כרוך בעבודה מרובה מדיי, וכעבור זמן-מה לא יכולתי עוד לעמוד בזה. אז החלטתי לעזוב ולחפש לי מישרה טובה יותר.

והיא ממשיכה ומספרת כי בגלל משבר כספי של "ועד החינוך", כלומר מחלקת החינוך של "ועד הצירים", פיטרו דווקא את המורים הצעירים, שביניהם, "יש כאלה שמיטיבים להבין את תפקידם יותר מן הזקנים, וכך אני נמנית עם המורים הצעירים הללו במשך שנה תמימה... וזה בכלל לא שמח! כי הייתי מוכרחה לתת שיעורים פרטיים וזאת בפתח-תקוה, עכשיו כבר נפטרתי מהם."

במשך החורף היא שרויה אפוא בבית, מחלימה, מלמדת פה ושם שיעורים פרטיים בבתי האיכרים, ומחפשת עבודה חקלאית מחוץ לבית. לכאורה מצבה עצוב ודל, אבל מבחינת חייה הפנימיים והחברתיים, זוהי תקופה מלאה ריגושים. היא ממשיכה לכתוב שירים במחברותיה ולתרגם שירים משל אחרים, נפגשת עם חברים ישנים וחדשים מבין הפועלים במושבה, וזוכה, לראשונה בחייה, להכרה בכשרונה כמשוררת.

המרכז התרבותי בה"א הידיעה במושבה הוא ביתם של האחים שלום וישעיהו שטרייט, והוא משפיע ולא-משפיע על אסתר בעת-ובעונה אחת. מספרת אסתר לחוקרי ספרות מאוניברסיטת תל-אביב:

השטרייטים היו שני אחים, אנשים תרבותיים וטובים מאוד. האחד [שלום] ניסה לכתוב מאמרים וכתב יפים, אך לא בלטריסטיקה. עסק במחקר, אחר-כך היה מורה. אבל ביתם היה בית-ועד לכל הגליצאים הטובים ואלה שלא היו גליצאים. היו שם: עגנון, ברש, ר' בנימין, קרסל ויעקב רבינוביץ הליטאי. שם היו מתווכחים על פרוזה, אך אלה היו עבורי דברים של סרק; אני לא התרשמתי מזה. זה לא היה על "ניבו" של ויכוח ממש. וחוץ מזה, כשכל האשכול הזה היה מתאסף, הסגנון היה זר לי. זה היה גאליציה ווינה וברלין ואף לא משהו מכאן. התווכחו על סופרים גרמנים חשובים. זה היה די מעניין אך לא נקלט בי. היתה אטמפוספירה טובה, אך מהוויכוחים לא התרשמתי.

לראובן שהם היא כותבת:

1920. [אני] כותבת שירים. מתיידדת עם יעקב רבינוביץ מורי ועם אשר ברש חברו ונפגשת עימם בבית שלום שטרייט בפתח-תקוה, הבית הזה הוא מרכז של סופרים בייחוד הגליצאים. ש. שטרייט כותב מסות, קשיש הרבה ממני, אבל הוא מחבר אותי אל הפמליא החשובה ביותר אז בארץ, עגנון, ר' בנימין, קמחי, ברש, רבינוביץ –

יום אחד אני מציעה לרבינוביץ ולברש לערוך טיול – הימים ימי שבט, יום שמש ופריחת השקדים במלואה, אנו יוצאים לדרך – ריחות ושמש רכה והלבן הבתולי של השקדיה נוסך שיכרון מתוק ושני "הזקנים" נעשים צעירים מתחכמים צוחקים, לבסוף יושבים על גבעה מכוסה סביונים ואני אומרת בצחוק: "אתם רוצים לשמוע שיר?" –

ואני שולפת פיסת נייר שהסרתי מתחת לכף רגלי, בתוך הנעל – הם מסתכלים מלאי תמיהה ואני שואלת:

 "לקרוא?"

 "כן כמובן."

ואני קוראת את השיר "לאב", "ברוכות הידיים" וכן הלאה.

גמרתי, משתררת דומיה.

ברש מתעורר הראשון: "אבל זו שירה אסתר ראב! זהו ריח הארץ עוד לא נכתב שיר כזה – את צריכה להמשיך עלייך לכתוב – "

וכאן נחרץ גורלי בכרמי השקדים הפורחים בפתח-תקוה.

ניראה שמעמד התגלותה כמשוררת, בכרם השקדים של האחים שטרייט בפתח-תקוה, במעלה רחוב רוטשילד, מתרחש שנה מאוחר יותר, באביב 1921. מכל מקום, יעקב רבינוביץ גר בפתח-תקוה עד שנת 1923. בצורה דומה מתואר המעמד ברשימתה "ימי 'הדים'":

ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי-שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים, פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם ניראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאוד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק:

 "את צריכה לכתוב."

מאז הייתי גם אני "בחבורה" – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח-איתנים בקול זה. משום-מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן.

השיר "לאב", בתוספת ההקדשה: "במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פ"ת" (1928-1878) נדפס לראשונה בעיתון "הארץ", ביום י"ד שבט תרפ"ט, 25.1.1929. שיר קצת "ציוני", אין בו מפריצת-הדרך של סגנונה המיוחד, והוא נכתב לרגל העיתוי ההיסטורי-משפחתי. כאשר השיר שב ונדפס בספר זכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון" (1956), נרשם מתחתיו – "אוקטובר 1928". ואילו השירים שטיוטותיהם מצויות ב"מחברות 'קמשונים'" הראשונות, מהשנים 1920-1919: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות" – הם אלה שברש ורבינוביץ בוחרים להדפיס לראשונה מפרי-עטה. ואכן הם רואים אור ב"הדים", כשנה לאחר ה"התגלות" בכרם השקדים. זאת ועוד, "לאב" נמצא לראשונה רק ב"מחברת 'קמשונים'" השביעית, משנת 1929 לערך, שהיא כתב-היד של ספרה הראשון "קמשונים" (1930).

העובדה שיובל שנים לאחר המאורע, שבו נתקדשה לשירה העברית, בוחרת אסתר לספר לחוקר שירתה כי שירה הראשון הוא "לאב", וכי היא התחילה לפרסם שירים ב-1919 – מראה על זיקתה העמוקה לאביה ועל רצונה לקשור לדמותו אפילו את ראשית שירתה. את הקשר הזה מיטיב לתאר ראובן שהם במחקריו על שירתה. ואולם השיר שהיא שולפת בכרם השקדים מנעלה, או מכיסה – הוא קרוב לוודאי "אני תחת האטד", היחיד מבין השלושה שעומד בסימן הגדרתו של ברש: "זהו ריח הארץ עוד לא נכתב שיר כזה – " (אף כי ייתכן שההגדרה היא הסבה מאוחרת של אסתר, כדי שתתאים לתיאורים החקלאיים שבשירה "לאב"):

 "אני תחת האטד / קלה, זידונה, / קוציו צוחקת / לקראתך זקפתי; / אור מכה על המרחב, / כל קיפול בשמלתי / לי ילחש: / לקראת מוות / לבנה ומחוללת / את יוצאה. / אתה מופיע – / ואני קלה צוהלת / מניפה חרב נוצצת / ובעצם צהריים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גזרתי / באחת!"

לשמעון סאמט מספרת אסתר גירסה הרבה יותר פרוזאית על "התגלותה". פעם עקבה אחר האורחים בבית שטרייט וראתה את אשר ברש ויעקב רבינוביץ מהלכים בחוצות המושבה ומשוחחים בנועם. אגב, בדיחה היתה מהלכת אז, ביידיש – רבינוביץ שואל את ברש: "איך הולך?" – וברש עונה: "כמו שאתה רואה!" – רבינוביץ היה סומא בעינו האחת, וברש – צולע.

ניגשה אסתר אל השניים והושיטה לאשר ברש דף של מחברת בית-הספר ועליו רשומים באותיות ברורות בתים של שיר. אשר ברש התייחס תחילה לכתוב כאל "עוד שיר של נערה". אך משקרא, גברה התעניינותו, הראה את הכתוב לעמיתו ופסק: "המשיכי, יעלת חן, המשיכי לכתוב. יש כאן כשרון. אבל הוא רק בראשיתו."

חוות-דעת דומה לזו נרשמה כזכור בעיפרון בראש הדף של הפואמה או הסיפור "השדות", שכתבה אסתר באביב 1919: "יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על-פי התוכן." סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, להם הגישה אסתר יצירת-ביכורים זו שלה, לחוות-דעת.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עורך נכבד, מה הכוונה בדרישת "צום חברתי" [גיליון 684]? תודה, אביבה קם.

תשובה: שהדמגוגים והפופוליסטים החברתיים החדשים, וגם הישנים, יגזרו על עצמם תענית דיבור וכך נשמע פחות שטויות, שקרים ואמירות אינפאנטיליות, בייחוד מפי דפני ליף החצופה, שספק אם היא-עצמה מבינה וזוכרת מה שהיא אומרת.

* אנחנו מספיק זקנים כדי לזכור את ההתלוננות והמחאה העצומות על כך שבגלל כוחה של ההסתדרות הכללית – כל עובד היה כמו מסמר בלי ראש ולא היה אפשר לפטר אותו גם אם כבר אין בו תועלת, וזאת כי היתה לו קביעות, ובנוסף לכך חל הכלל של נכנס אחרון – יוצא ראשון, כאשר יש צורך בפיטורים, כי הוותק הוא הקובע.

לא היו אז "עובדי קבלן", למעט אולי העובדות של ה"ראייסים" הערביים במיגזר החקלאי.

אבל המשק ההסתדרותי, "חברת העובדים" – סופם שפשטו את הרגל עקב ניהול כושל וחוסר יעילות, וכך נמכרו ונעלמו מרבית המפעלים הציבוריים שעליהם היתה גאוותה של ההסתדרות. היוזמה העיקרית עברה למשק הפרטי השנוא על ה"שמאל" – כולל תעשיית ההי-טק, ששם אין קביעות בסגנון ההסתדרות והכול עובדים על חוזים אישיים ואפשר לפטר או להתפטר מהיום למחר.

כך גם התופעות של "מיקוד חוץ" ושל "עובדי קבלן", שמאפשרת העסקת עובדים זולים וגם יקרים אך בלי שום התחייבויות לקביעות ולתנאים סוציאליים כפי שהיה בעבר. האם זה טוב? טוב לחברות המסחריות, למעסיקים ולעובדים החזקים ומשמש תריס נגד בטלה סמוייה בקרב העובדים. האם זה רע? רע לעובדים החלשים והמנוצלים. אבל האם אפשר לחזור לעבר, למשק הציבורי וההסתדרותי, כפי שצורחים "מנהיגי" "המחאה החברתית" שרובם שמאלנים שעושים קריירה על הסטיכייה התקשורתית – לא, אי אפשר לחזור לעבר אלא אם רוצים לכונן כאן משטר כלכלי כמו בימים שההסתדרות הכללית שלטה במשק או כמו בבריה"מ בטרם התפרקה. מה לעשות. החיים קשים. ורק לבטלנים יש זמן לנטות אוהלי-דמה בשדרות ולהפיח כזבים כלכליים בתקשורת.

* אם עמי משה שנהרג מפגיעת רקטה פלסטינית בצאתו ממכוניתו בעירו אשקלון היה מראש מפנה את רכבו במוצ"ש האחרון לכיכר רבין בתל אביב ומצטרף בה להפגנת החלכאים והנדכאים המפונקים של ישראל – הוא לא היה נהרג; ואילו היה מקים ארגון ישראלי-פלסטיני או כותב עבודת מחקר או עורך סרטים על פי הנרטיב הנכון – הוא היה עשוי אפילו לקבל סיוע מהקרן לישראל החדשה. אבל עמי משה המסכן קלקל את חגיגת הרמייה של המחאה החברתית, הדועכת חרף תמיכת התקשורת בה – ונהרג לו באשקלון, באשמת ממשלת ישראל, כמובן.

* לפני ימים אחדים שבה המערכת מביקור בן שבועיים בסין האדירה, שבבתי-השימוש הציבוריים שלה מחריאים בכריעה, שזו סכנת נפשות לאשכנזים מבוגרים ושמנים, שבקושי מנקים את התחת מבלי למעוד ולהיטנף – אבל במזוודות הבאנו הרבה פועלים סיניים קטנים, ומיד החלו בניקוי צינורות האינטרנט של המכתב העיתי – ובזכותם מתאפשר חידוש שליחתם של "חדשות בן עזר", וזאת למרות שיותר אנשים בסין, באופן יחסי ומוחלט, לא שמעו מימיהם על ישראל – מאשר אנשים בישראל, באופן יחסי ומוחלט – שמעו מימיהם על אהוד בן עזר.

מער"ן מודיעים לנו שלא היו פניות מיוחדות עקב הפסקת ההתמכרות של נמעני המכתב העיתי, אולי מפני שבינתיים הוחזר גלעד שליט ונעשה הלינץ' במועמר קדאפי ולא היה משעמם.

עכשיו אנחנו מחכים בקוצר רוח לאכול את המנה של ברווז פקין (קריספי דאק), במסעדה האהובה עלינו, "צ'יינה קורט" ברחוב שלום עליכם בתל אביב, ואת לאחר שברווז פקין שאכלנו במסעדה רצינית בעלת השם הזה הנמצאת בתוך גן בבייג'ין – היה רק חיקוי שמן ועלוב של המנה התל-אביבית הנהדרת.

* בקיץ האחרון לא התקיימה שום הפגנת מחאה של "חצי מיליון"! – זהו שקר שבדו המארגנים ובדתה התקשורת עוד בטרם ההפגנה הזו התקיימה, ובמיספרים פחותים בהרבה – אבל בדיווחי התקשורת על הפגנת האלפים בכיכר רבין במוצ"ש האחרון כבר ציינו שזו הראשונה מזה כחודשיים מאז "הפגנת החצי מיליון"! (אכן, כשמדובר בשקרי תעמולה, יש מה ללמוד מיוזף ג.) – ואולם התקשורת ירדה ממיספרי המאתיים אלף והשלוש מאות אלף ופתאום היא משתמשת במונח המכובס "רבבות" – כדי לכסות על ערוות ההפגנות המתרוקנות ממפגינים.

* שבחים מגיעים למנהיגי ולשופטי מצרים כיום, כמעט כולם מלקקי תחת לשעבר של נשיאם לשעבר חוסני מובאראכ, על כך שהם עדיין מחזיקים בו כאסיר בבית החולים הצבאי בקהיר ועושים הצגה של משפטו בתקווה שימות בינתיים ממחלותיו, ואינם זורקים אותו לרחוב כדי שייעשה בו לינץ' כמו במועמר קדאפי.

ורק אנחנו צריכים להמשיך לסבול מראש הממשלה שלנו, שערב חידוש הפגנות המחאה עשה יד אחת עם הג'יהאד האיסלמי לחדש את התקפות הטילים הרצחניות על חלקה הדרומי של המדינה ובכך לפגוע בסיכוייהם של דפני ליף ואיציק שמולי להנהיג את ישראל וגם לפתור באותה מידה של הצלחה תקשורתית את בעיית הגרעין האיראני. שלא לדבר על קשריו של רה"מ שלנו עם שלטונות מזג האוויר באזור כדי שיביאו קור, רוחות וגשם על המפגינים בכיכר.

* "בבית הדפוס התקיים [ב-26.9.11] כנס בנושא 90 שנה למאורעות תרפ"א [1921] בפתח תקווה. הגיעו כ-150 איש, ביניהם ממשפחות ארבעת ההרוגים במאורעות בפתח תקווה: גרינשטיין, גיסין, רפפורט ואורלוב. האירוע נפתח בשירתם הנפלאה של איתי גרופי ועדי שרון ממגמת המוסיקה של תיכון בן גוריון. את האירוע כיבדו ראש העיר, מנכ"ל העירייה, שלום קוטלר יו"ר ועדת שימור אתרים. ד"ר יוסף לנג נתן הרצאה מאלפת אודות הנושא ולאחריו היה פאנל בהשתתפףות השופטת חנה שרון למשפחת גרינשטיין, הסופר אהוד בן עזר, דורון גיסין ואל"מ במיל' אשר לוי. השיחה התלהטה בעקבות טענותיו של אהוד בן עזר לגבי תיפקודו של אברהם שפירא, שהנהיג את ההגנה על היישוב. כנס זה הוכיח שוב שההיסטוריה של פתח תקווה פנים שונות לה ועדיין יש הרבה ויכוחים וגרסאות." [לאה גילר, "שחק", שבועון-מקומון פתח תקווה, 7.10.11, וכן נוסח דומה ב"העיר מלאבס, מקומון פתח תקווה", 7.10.11].

* ד"ר גיא בכור על המצב בחזית הדרום: "כיוון שההרתעה [של ישראל, לאחר עסקת שליט] נפגעה, ובלי הרתעה הגבולות שלנו כולם מאויימים, מהלומה צבאית קשה מחוייבת המציאות, למרות המחירים הבינלאומיים. מי שרצה סולידריות חברתית על חייל אחד ישלם עכשיו את הצד השני של הסולידריות, שכה רצה."

* בשעתו תמכנו באהוד אולמרט, שהיה אחד מראשי הממשלה הטובים של ישראל, אך מאחר שבשנים הקרובות הוא יהיה עסוק כנראה במשפטיו עד שיזוכה ועד שיסתיימו גם תביעותיו נגד משמיציו, לא נראה לנו שיש לו סיכוי סביר לחזור ולעמוד בראש אחת המפלגות הגדולות ולהנהיג את המדינה. לא נותר לנו אלא לתמוך, לקראת הבחירות הבאות, בכל אפשרות הצבעה שתבטיח את המשך שיתוף הפעולה בהנהגת המדינה בין נתניהו לברק; ומאחר שלבני הטיפשה נותרה מחוץ לקואליציה, ואיפשרה בכך לליברמן להיות מנותני הקו, נצטרך כנראה לסבול גם את הדוב הרוסי, שלמרות שהוא אומר לא פעם דברי אמת בקשר למציאות הפוליטית – הוא מוחרם עד היום לא רק מצד לבני וחבריה לאופוזיציה אלא, שומו שמיים – גם בדמוקרטיה היציבה והאיתנה ביותר במזרח התיכון, מצרים, אשר הדמוקרטיה הישראלית היא לעומתה כשלטון מימי-הביניים. לא רק לבני, גם מובאראכ החרים אותו ולא הסכים להיפגש עם שר החוץ שלנו!

ומאחר שמעמדו של נתניהו מובטח בבחירות הבאות והוא אינו זקוק לעזרתנו – אנחנו נצביע כנראה לכל הרכב שבו יימצא ברק.

* לפי הפוליטיקאי החכם ח"כ שאול מופז, שלדבריו השתתף עם ילדיו ונכדיו בהפגנה של דפני ליף והחמישייה הקאמרית בכיכר רבין במוצ"ש האחרונה – האשמים בהידרדרות המצב הביטחוני בדרום הם ממשלת ישראל והעומד בראשה.

* אנחנו חושבים כי כמו שלכל זוג צעיר אמריקאי מגיע דירה שלושה-ארבעה חדרים במנהטן כך גם לכל זוג ישראלי צעיר מגיע דירה שלושה-ארבעה חדרים בצפון תל אביב כי זו היא מהות הצדק החברתי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,296 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל