גיליון מס' 687

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בחשון תשע"ב, 3 בנובמבר 2011

עם צרופת החוברת "רקוויאם לרבין".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֵש עֶשְׂרֵה שָנִים לְרֶצַח רַבִּין. // ד"ר אברהם וולפנזון: שלושה מתאבדים פוליטיים: 1. אבו-מאזן. 2. דפי ליף. 3. ציפי ליבני. // עמוס גלבוע: שום גינוי מצרי [ציטוט]. // עוז אלמוג: הדרקון המבויית. // אלי מייזליש: איך נתקוף את איראן? // איליה בר זאב: האור בו אני דועך. // שי ניב: צדק חברתי בישראל הוא עניין של גיאוגרפיה [ציטוט]. // משה גרנות: האם זה אותו מחבר? על הרומן של ישראל זמיר "טנקים באבן גבירול – סיפור אהבות". // יוסף דוריאל: רוצים לחזור על איוולת "עופרת יצוקה"? // ידידיה יצחקי: מי היה ר' גרונם יקום פורקן? // רון וייס: מרחץ דמים. // ורדה צ'צ'יק: מיומנה של צרכנית תרבות כרונית: 1. כולם היו בניי. 2. שם פרטי. 3. מולי סוויני. 4. קברט ז'בוטינסקי. 5. הבאנו שלום עליכם. // אלישע פורת: ואדים שרשנביץ ובנדיקט ליפשיץ. // משה ברק, גבת: מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק ל"ח, מָגוֹן – מרחב מוּגָן. // אהוד בן עזר: עדיין בחיפה בבוקר עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. ואצל אילונה. פרק מרומאן שעדיין נכתב "ג'ני מלכת הנגב". // נעמן כהן: עסקת שליט – הכשל האסטרטגי-מוסרי, הציבור מטומטם הציבור ישלם. // אהרון רול: מדינת תל אביב – עובדה מוגמרת. // הייתי בסין, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר, 4. מקורות והשפעות: עם ואלטר קאלה, שארל בודלר ואוטוקאר בז'ז'ינה, ועם צבי שץ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֵש עֶשְׂרֵה שָנִים לְרֶצַח רַבִּין

חָלְפוּ כְּבָר שֵש עֶשְׂרֵה שָנִים מֵרֶצַח רַבִּין

וּבַכִּכָּר הַתֵּל-אֲבִיבִית הַקְּרוּיָה

מֵאָז עַל שְמוֹ תָמִיד עוֹלָה תְחוּשָה מָרָה בִּי

כִּי הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶיּוֹם בְּיוֹם שְרוּיָה

בְּאַלִּימוּת, אִם בְּמֶרְחַץ-דָּמִים פָטָאלִי

בְּכָל כְּבִישֵינוּ בָּם לַמָּוֶת יֵש שִלְטוֹן

אוֹ בִּרְצִיחַת נָשִים בִּידֵי בֶּן-זוּג וַנְדָּאלִי

אוֹ בִּקְרָבוֹת בֵּין בָּרוֹנֵי עוֹלָם תַּחְתּוֹן

אוֹ בִּדְקִירוֹת תִּגְרוֹת הַפַּאבִּים שֶכָּל לַיְלָה

גוֹבֶה בָּהֶן הַכֹּהַל הָעוֹלֶה לָרֹאש

אֶת מַס-הַטֶּבַח בְּאֻמָּה זוֹ שֶלֹּא דַי לָהּ

בִּגְרָאד מֵעַזָּה אוֹ בְּפִגּוּעִים בְּיוֹ"ש –

שֶהַמְּדִינָה הַזֹּאת, בָּהּ רַף-הַקֶּטֶל קְרִיטִי

וְרַף-הַכַּאסַח בָּהּ בְּכָל פִּנָּה נִכָּר

אִם בַּמִּישוֹר הַחֶבְרָתִי אוֹ הַפּוֹלִיטִי

כְּלוּם לֹא לָמְדָה מֵאָז הָרֶצַח בַּכִּכָּר.

בְּשֶל שִׂנְאַת אַחִים אֵרַע חֻרְבַּן הַבַּיִת,

בְּשֶל אַחְדוּת נִבְנָה הַבַּיִת הַשְּלִישִי,

לָכֵן חוֹבָה עָלֵינוּ כָּאן, בְּצִפָּרְנַיִם

לְהֵאָבֵק כַּיּוֹם בְּאֹרַח מַמָּשִי

מוּל מַגֵּפַת-הָאַלִּימוּת הַזֹּאת פִּי שְנַיִם

עַל דְּמוּת הָעָם הַזֶּה, טָהוֹר וֶאֱנוֹשִי.

כִּי רָם הוּא הוּא סֶלַע הַמַּחְלֹקֶת וְרַב-תֹּקֶף

אַךְ הַמְּשֻתָּף בֵּינֵינוּ עַז יוֹתֵר וָרָם

וְזֶה הַסֶּלַע שֶיִּגְבַּר עַל כָּל מַחְלֹקֶת

מוּל מַשְחִיתֵי צֶלֶם הָעָם וְהָאָדָם.

אוֹתָם יַלְדֵי-נֵרוֹת שֶשָּרוּ שִירֵי-אֵבֶל

אָז, לִפְנֵי שֵש עֶשְׂרֵה שָנִים, בַּכִּכָּרוֹת

וְלֹא שוֹמְעִים מֵהֶם כַּיּוֹם קְרִיאָה נוֹקֶבֶת

מוּל שִׂגְשׂוּגוֹ שֶל נֶגַע זֶה בִּמְלוֹא גָרוֹן

דַּוְקָא עַכְשָיו וְדַוְקָא כָּאן בְּעַם שְבוּי כֶּבֶל

הָאַלִּימוּת וְהָרִשְעוּת הַמֻּפְקָרוֹת,

אוֹתָם יַלְדֵי-נֵרוֹת שֶחָשוּ לְהַכִּיר בָּהּ

בַּסַּכָּנָה שֶל אָז, בְּטֶרֶם יְאֻחַר,

צְרִיכִים לִזְכֹּר הַיּוֹם, כְּשֶכָּל בִּרְיוֹן מַפְקִיר בָּהּ

כָּל נוֹרְמַת-יֹשֶר וְכָל קוֹל-שְפִיוּת נִחָר

כִּי הַמְּדִינָה שֶאָז הָיוּ רַק פֶּרַח-קִיר בָּהּ

הִיא שֶלָּהֶם הַיּוֹם וְשֶל בְּנֵיהֶם מָחָר.

וְכִי בְּלִי קֵץ לָאַלִּימוּת, שֶיְּפַצֵּחַ

אֶת חֹק הַגּ'וּנְגֶּל הַמַּגְדִּיל אֶת מְמַדָּיו,

בְּלִי הַצֵּרוּף הַבִּלְעָדִי, הַמְּנַצֵּחַ

שֶבּוֹ הַמּוֹחַ וְהַלֵּב חוֹבְרִים יַחְדָּיו

לִכְדֵי מַהוּת אַחַת, סִינְתֵּזָה שֶל יָשְרָה-בִּין

שֶיֵּש בָּהּ כּוֹחַ מוּסָרִי בְּצַד עָצְמַת                                             

הַפְנָמָתָהּ שֶל אֶזְרָחוּת טוֹבָה, שֶרַבִּין

כָּל-כָּךְ דָּאַג פֶּן תִּתְמַסְמֵס לָהּ וְתֻצְמַת

לֹא יְהֵא חֹסֶן לְאֻמִּי, לֹא עֹז וָכּוֹחַ

לְהִתְעַמֵּת עִם אֶתְגָּרָיו שֶל הֶעָתִיד

וּמִשּוּם כָּךְ אָסוּר לָעָם הַזֶּה לִשְכֹּחַ

אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק הַהִיא, שֶזֶּה מַפְקִיד

כְּצַוָּאָה שֶתְּקֵפוּתָהּ כָּל-כָּךְ מוּכַחַת

כָּעֵת, בִּמְלאוֹת כָּאן שֵש עֶשְׂרֵה שְנוֹת-בִּלְעָדָיו,

לְמַצְדִּיקֵי דַּרְכּוֹ וּמִתְנַגְּדָיו גַּם יַחַד

אִם חֲפֵצֵי חַיִּים הֵם וְחַיִּים יַחְדָּיו.   

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

שלושה מתאבדים פוליטיים

1. אבו-מאזן

מנהיג הפלג המתון של התנועה הפוליטית הפלשתינאית [ובניגוד לליברמן, אינני שם את המלה "מתון" במרכאות כפולות] – ממשיך להלך בתלם הידוע שהוגדר ע"י אבא אבן בביטוי הקולע "הפלשתינאים אינם מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות."

אבו מאזן החמיץ את ההזדמנות להסכם נדיב שהציע לו אחד מגדולי המדינאים של זמננו [ועוד נתגעגע אליו] – אהוד אולמרט. בכך המשיך אבו מאזן בדרכו של יאסר ערפאת, שדחה הסכם נדיב שהציע לו אהוד אחר – אהוד ברק – ופתח במקום זאת באינתיפדה השנייה. בכך המשיך ערפאת בדרכו של "הוועד הערבי העליון", שדחה הצעה נדיבה עוד יותר שהציעו לו ראשי הסוכנות ורוב המעצמות – להקים מדינה ערבית בצד ישראל, ובשיתוף כלכלי איתה – בגבולות כ"ט בנובמבר 1947 [נהריה, רמלה ויפו – במדינה הערבית, וירושלים במימשל בינלאומי]. בכך הלך "הוועד הערבי העליון"' בדרכו של גדול המסיתים והמדיחים הפלשתינאים, המופתי חג' אמין אל חוסייני, שסירב להצעות בן גוריון וראשי הסוכנות בשנות ה-20 וה-30, להיפגש ולגבש פשרה יהודית-ערבית בא"י.

מבחינת העם הפלשתינאי כל אלה הם תהליך מתמשך של התאבדות פוליטית: ב-1947 הם הפסידו את הגבולות המירביים של מדינה ערבית בא"י; ב-2,000 הם הפסידו את גבולות 1967 [בניכוי או בשינוי מועט]; ב-2007 הם הפסידו את הגבולות הנדיבים ביותר שהציע להם ראש ממשלה ישראלי מעודו. בהליכתם לאו"ם בשלהי 2011 במקום למו"מ ישיר עם ישראל הם הפסידו את תמיכת ארה"ב [כלכלית ומדינית] ואת הסיכוי להכריז על מדינה עצמאית.

אין זאת כי אם הדגמה לטענתו של זיגמונד פרויד המנוח, שבנוסף על יצר-המין נשלט האדם גם ע"י יצר-המוות [כדוגמת "דמדומי-האלים" של המלחין האנטישמי ואגנר ו... התאבדותו של היטלר בבונקר בברלין]. העם הפלשתינאי שילם ומשלם בחיי בניו ובנותיו ובאובדן חירותו המדינית – על הליכת מנהיגיו בנתיב-הדמים המוזר והמחריד של התאבדות פוליטית קולקטיבית.

2. דָפִי לִיף

גלי-התמיכה הזמניים והחולפים של תנועת המחאה [שהחלה במחאה של דיירי הקוטג' על התייקרות גבינת הקוטג'] העלו את דפי ליף לראש המון של מאות אלפים שדרשו "צדק חברתי" מבלי להסביר בדיוק אם הם מקבלים את החזון לצדק של אפלטון או מארכס, של הֶס ולאסאל או של לנין וטרוצקי [הס מלהזכיר את עמוס וישעיהו או את א.ד. גורדון וברל כצנלסון]. בתוך הערפל הזה בלטו – במבט פסיכולוגי – רק השאגות והדיקלומים פה-אחד של סיסמאות קצרות וקצובות בנוסח הפגנות הקיצוניים מימין ומשמאל ברוסיה של קרנסקי, באיטליה הדמוקרטית ובגרמניה הוויימארית – לפני עלייתן של תנועות ההמון הטוטאליטריות לשלטון תוך ביטול הדמוקרטיה הפרלמנטרית וסירוב להידבר עם ראשי-הממשלה ונבחרי-הציבור כתחליף תרבותי להפגנות עתירות-היצרים.

גם ירידתה הפתאומית של תנועת-ההפגנות הישראלית ממאות-אלפי תומכים לרבבות גוררי-רגליים ושונאי-המשטר לא לימדה את דפי ליף לקח – והיא מכריזה בעיקשותה על סירובה לכל פשרה ולכל שיפור במצבן של המשפחות שאין להן קוטג' [בנוי] כמו למשפחתה, אבל חסר להן קוטג' [גבינה] כמזון יומיומי.

כך חולפת תהילת העולם. כך נהרסת פופולריות-לשעה-קלה, מחוסר תבונה מספקת או מתוך שיקול-דעת מוטעה. זוהי התאבדות פוליטית של תנועת-מחאה שלא ידעה להיעצר במקום הנכון ובזמן הראוי.

3. ציפי ליבני

ציפי ליבני יכלה לחכות וּלְצַפּוֹת לקידום פוליטי כשרת-החוץ בממשלה שהתקדמה לקראת הסכם אולמרט-אבו-מאזן – אולם "בער" לה להכשיל את השיחות, בעודן מתנהלות בחשאי, ע''י מו"מ חתרני המכשיל את אולמרט כנושא ונותן – בשיחותיה החתרניות עם אבו-עלא, ובאמירתה [עפ"י עדותו] שכל הסכם עם אולמרט לא יוכל לצאת לפועל, כי הוא יירד בקרוב מגדולתו ומסמכותו [וכך גזרה על עצמה לרדת מפיסגת תככיה ושאיפותיה ולעמוד בראש האופוזיציה המידלדלת, השואגת "קדימה" ומידרדרת אחורה...]

הדראמה הטראגי-קומית של ליבני, החותרת תחת אולמרט וטרם הצליחה למצוא בסיס פוליטי איתן להשפעה פוליטית – והשגיאה של דחיית הצעת ביבי להיות שותפה בכירה בממשלתו – טרם נסתיימה. על כן נסתפק בצירופה לרשימה הבלתי-מכובדת של המתאבדים הפוליטיים הבולטים.

היו אלה הערות קצרות על הנוף הפוליטי הנשקף מחלוננו...

* * *

עמוס גלבוע

שום גינוי מצרי

אני רוצה להתמקד בדבר מאוד משמעותי, לדעתי, בסבב הנוכחי של הירי מרצועת עזה. וזהו דבר שמשום מה לא זכה להתייחסות בתקשורת. והדבר הזה הוא שמצרים לא גינתה את ישראל על התקפותיה ברצועה ועל הריגת 10 אנשי ג'יהאד אסלאמי ועוד אחד מארגון טרוריסטי אחר ברצועה. מאוד יכול להיות שיבוא גינוי, אבל עד אתמול בערב לא היה שום גינוי מצרי. זה בולט מאוד לעין כאשר קוראים ששרת החוץ של האיחוד האירופאי, הגברת אשטון, הכריזה אתמול "כי היא מגנה בכל לב את הירי חסר ההבחנה לעבר אזרחים משני צידי הגבול." תגובה פאבלובית טיפוסית של האיחוד האירופי, שלא המציאות בשטח היא החשובה לו, אלא דקלום נוסחאות עבשות. וכמובן, גם בקירבנו נשמעים הקולות הרגילים – הכיצד ביבי העז לתקוף את הג'יהאד ולהצית תבערה.

 המצרים מצידם פעלו מול החמאס והג'יהאד להביא לרגיעה. הם אלו שהביאו לשחרור גלעד שליט, הם אלו ששחררו את גרפל. במה שמתרחש עכשיו בחזית הדרומית, השחקנים הראשיים הם מצרים וישראל, כאשר החמאס הוא שחקן מישנה. לפי התמונה המצטיירת, הן למצרים והן לישראל יש עכשיו אינטרסים חופפים: ישראל מעניקה למצרים את הכבוד ואת התהילה; מצרים היא זאת שמגשרת ותגשר בין ישראל לפלסטינים (חמאס, אבו מאזן, ארגונים פלסטינים שונים ); היא זאת שמקבלת – מישראל, מארה"ב, ממערב אירופה, מהאו"ם וממדינות ערביות – את כל הקרדיט על שחרור גלעד שליט, ועל כך שהביאה לשחרור אסירים פלסטינים. זה עוזר לטאנטאווי לשפר את מעמדו הפנימי ולהציב (ולו זמנית) את מצרים כמעצמה אזורית מול ישראל, ולזכות ביתר תמיכה אמריקאית.

מאידך, התשלום שמצרים בהנהגת טאנטאווי נדרשת לשלם לישראל הוא כפול: מיתון העוינות הפנימית נגד ישראל במצרים, ככל שהדבר אפשרי, ונטילת אחריות לרגיעה ברצועת עזה דרך החמאס. התלות של החמאס כיום במצרים גדולה הרבה יותר מאשר בתקופת מובארכ, בעיקר נוכח המצב המתדרדר של משטר אסד בסוריה.

כאשר באים אצלנו, כולל רמטכ"לים לשעבר שהפוליטיקה מדברת מגרונם, ומציעים להכות בחמאס בכוח ובחמת זעם, צריך להבין שפירוש הדבר הוא להיגרר לדינאמיקה של ירי כפי שהיתה לפני "עופרת יצוקה", שבסופה כניסה לרצועה ומלחמה. לכן, אנחנו צריכים לשאול עצמנו ביושר את שתי השאלות הבאות:

האחת, האם אנחנו מעוניינים עכשיו באסקלציה עם החמאס? אם התשובה חיובית, אז קדימה, אבל מתוך הבנה ברורה שמשמעות הדבר ערעור מערכת היחסים שלנו עם המשטר המצרי הנוכחי עד כדי פגיעה קשה בהסכם השלום.

השאלה השנייה: האם אנחנו ממשיכים באיפוק ומטילים בדיבורים את האחריות על החמאס, אך פועלים קודם כל נגד מבצעי הירי נגדנו שהם מארגונים אחרים? האם אנו מנסים בכל הכוח לקיים את הקשר האינטרסנטי עם המצרים ואולי גם ליצור צינורות קשר ביטחוניים ישירים עם החמאס?

לדעתי הדרך השנייה עדיפה כל עוד הדבר אפשרי, כי ברור שאם יד המקרה תביא לאבידות רבות בקרבנו, לא ניתן יהיה יותר להתאפק. אבל, גם אז צריך לזכור שהסכם השלום עם מצרים הוא אינטרס עליון של מדינת ישראל, וכי התנאים המדיניים שלנו עכשיו גרועים בהרבה מאלו שהיו ערב "עופרת יצוקה", שלא לדבר על הנסיבות האזוריות החדשות לגמרי.

 שתי הערות קטנות בשולי העניין המצרי: שימו לב שאבו מאזן, הדורש מדינה, אינו רלוונטי לנעשה ב"מדינתו", לכאורה; ושארדואן התורכי, שניסה לא מכבר לגלות פטרונות על עזה מול מצרים לא ניסה עד כה לתחוב אפו לזירה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 31.10.11.

* * *

עוז אלמוג

הדרקון המבויית

החברה הסינית מרתקת אותי. סין היא חגיגה לסוציולוגים, כי השינויים המתחוללים בתוכה מהירים ודרמטיים, ובלי ספק מהותיים להבנת תמורות ברמת המאקרו העולמית. רבים מבינים את חשיבות תופעת "התנגשות הציביליזציות", כפי שניסח זאת בזמנו סמואל הנטינגטון (המערב מול האסלאם), אבל רק מעטים קולטים את משמעות המלחמה השקטה המתחוללת בין "הכנסייה המערבית" ל"פגודה המזרח-אסיאתית". אם במאבק עם האסלאם ידו של המערב על העליונה (בינתיים), במאבק עם המזרח הרחוק (שכבר מזמן לא רחוק) הוא מפסיד בגדול. אבל זה הפסד שכולו ניצחון. כי בסופו של דבר סין, על שלוחותיה, תהפוך לדמוקרטיה החזקה והמשפיעה בעולם. המערב שוקע מכל מיני סיבות, אבל בעיקר משום שהוא עומד לסיים את תפקידו ההיסטורי כמעצמת תרבות מובילה. העיתונאי הנודע והמשפיע תום פרידמן פרסם השנה ספר שכותרתו:

That Used To Be Us –How America Fell Behind in the World It Invented and How We Can Come Back  [קשה לנו להבין את הציטוט. אב"ע].

פרידמן הוא פטריוט אמריקאי ואין פלא שהוא עדיין מייחל ל-Comeback – מושג שהאמריקאים המציאו ומאמינים בו כמו בביאת המשיח. מסתבר שגם פרידמן השנון לא קולט שזמנה של כל אימפריה קצוב. ארה"ב הביאה בשורה גדולה למין האנושי, אבל בעידן הגלובלי חשיבותה פוחתת. יתרה מכך, ערכים חיוביים שהתפתחו בארה"ב, בעיקר בתחומי הכלכלה והתקשורת, הוקצנו מאד והם מתחילים לפעול לרעתה. הדבר מעניק יתרון לתרבויות שחסמו את עצמן מפני אמריקניזציית יתר, ובראשן סין. די להשוות בין הרגלי האכילה של האמריקאים לבין אלה של הסינים כדי להבין שלארה"ב אין סיכוי.

בזמנו, כאשר הסתבר שבריטניה עומדת להחזיר את הונג קונג לסינים, רבים במערב (לא רק אזרחי הונג קונג) דאגו. בסופו של דבר לא הונג קונג נבלעה בסין אלא סין נבלעה בהונג קונג, ובעצם מיישרת איתה קו. סין עדיין אינה דמוקרטיה, אבל התרבות הדמוקרטית מחלחלת בהדרגה לתוך החברה הסינית בדרכים עקיפות (בעיקר באמצעות קטר היזמות הכלכלית). המבנה השלטוני שלה ישתנה (ובעצם כבר השתנה בהשוואה לעבר) בעקבות שינויים המתחוללים כמעט מדי יום במערכת הכלכלית. בפעמים הקודמות שהייתי בסין גוגל היה חסום לגמרי. בביקורי האחרון גוגל הונג-קונג היה פתוח. גם תורה של פייסבוק יגיע. תנו לסינים לעשות את הדברים בקצב שלהם ובדרכם. סין, כמו יפן, התמחתה בחיקויים של המקור, אבל כשזה נוגע לעצמה היא תמיד עורכת התאמות מקומיות שהולמות את מסורתה ואופייה הייחודי. אם מישהו תמה כיצד תראה הדמוקרטיה במאה הזאת, כדאי שילמד קצת על התרבות הסינית.

בחנות הספרים בשדה התעופה בהונג קונג הבחנתי בספר חדש על המדף שכותרתו:

 Poorly Made in China: An Insider's Account of the Tactics Behind China's Production Game. אפשר כבר להבין במה עוסק הספר: הקומבינות והתחמונים של הסינים בדרכם לכיבוש השוק העולמי. אף שהונג קונג זוכה לעצמאות תרבותית, מפתיע לגלות שהסינים מתירים למכור ספר כה בקורתי בשדה תעופה שנמצא תחת שליטתם. מצד שני, הדבר מעיד על הביטחון העצמי שלהם ועל הזלזול במקטרגים (צריך לזכור לאיזו מדינה הורידו לאחרונה את דירוג האשראי...). המחבר, אמריקאי שמעיד על עצמו כמומחה בכלכלה הסינית, צודק מן הסתם בניתוח כמה מהמניפולציות של הסינים בעולם התעשייה והמסחר (כאילו שהאמריקאים לא קימבנו מעולם...). אבל גם בלי לקרוא את ספרו אני מעז להעריך שיותר משהוא מנסה להזהיר את המערביים ולהקטין מגודל ההצלחה הפנומנאלית של הסינים, הוא מבטא (באופן לא מודע) את חרדת המערב מהמתחרה החזקה ממזרח, שנושפת בעורפו.

על סין אני לומד מהספרים והמאמרים, מהביקורים ובעיקר משיחות עם בני הבכור, שחי בסין ולומד לתואר ראשון באחת האוניברסיטאות הגדולות שם. בביקורי האחרון ראיתי באחד משווקי האוכל דוכן קצבים המציע בשר כלב. זה היה מחזה מבעית. הסינים מוכרים את הבשר שלהם "במראה המקורי" ואתם כבר מתארים לעצמכם את ההלם שזה גרם לי (יש הבדל בין תפריט במסעדה לבין המראה עצמו). לקח לי זמן להתאושש מהתמונה המצמררת הזאת, שגם העצימה את געגועי לכלב המתוק שלנו בארץ. כשאוהבים מישהו בעברית אומרים לו "בא לי לאכול אותך". בסינית אין ביטוי כזה כי הם באמת אוכלים הכול, בלי שום מטאפורות.

היחס לבעלי חיים, ובעיקר לחיות מחמד, הוא אחד המדדים החשובים ביותר לעומק הדמוקרטיה. אימוץ של חיות הוא גם כלי חשוב לפיתוח רגישות ואמפטיה לזולת ולסביבה. מי שדוגל בערך "תנו לחיות לחיות" יהיה גם רגיש יותר לערך "תנו לבני אדם לחיות". לא במקרה הבריטים והאמריקאים הם שיאני העולם בהוצאה לנפש עבור טיפול בחיות מחמד, ולא במקרה רק מיעוט זניח בחברה הערבית והחרדית מאמץ כלבים וחתולים לקן המשפחתי.

מי שמבקר בסין, בעיקר באזורים האורבניים, יכול להבחין שלא מעט אנשים מחזיקים היום כלבים כחיות מחמד אהובות. הניגוד הזה בין גוויית כלב הנמכרת בשוק לבין האיש או האישה שמוציאים כלב ברצועה לטיול בוקר או ערב – מבלבל. אבל זו בדיוק סין. הדרקון שרשף את אש הקומוניזם הדיקטטורי הולך ומתביית, נעשה עם הזמן חיית מחמד דמוקרטית.

אהוד: בביקור שלנו בביג'ין לפני שבוע הוסבר לנו שכלבי-בית מותר לגדל רק עד גודל מסויים, לא יותר. ואכן לא רואים כלבים גדולים ברחובות. כמעט לא רואים כלבים כלל.

* * *

אלי מייזליש

איך נתקוף את איראן?

גם היום [1.11.2011] ממשיך 'ידיעות אחרונות' לבלבל את הציבור בעניין איראן ומביא את דבריה של ציפי לבני בכנסת כאילו הקב"ה דיבר. הרמתי טלפון לאחד מבכירי העיתונאים בארץ ושאלתי אותו: מה העניין הזה? ענה לי שלו היה לו שמץ של מושג היה כותב משהו. אבל הוא פשוט אינו יודע דבר. וששאלתי אותו האם הוא לפחות יודע כמה מטוסים ואיזה סוג יש לחיל האווויר האיראני ענה שאינו יודע דבר, וגם אינו יודע כמה ואיזה מטוסים יש לנו וכמה טילים ואיזה סוג – ואז איך הוא יכול לכתוב משהו? חוץ מזה אמר לי שאין לו שמץ של מושג מה יעשו האיראנים בכלל ובפרט אם יותקפו – אז הוא משאיר את זה לראש הממשלה.

ועתה לעניין עצמו:

אפילו קצינים בכירים שעניינם אינו נוגע בנושא האיראני אינם יודעים אם וכאשר נתקוף את איראן – כיצד זה יקרה.

או שאין להם זמן והם עסוקים בגדוד או בחטיבה שלהם, או אפילו באוגדה או בפיקוד, או שאין להם ידע מתקדם בנושאים אסטרטגיים, או שאין להם מידע אישי בכל כלי הנשק שצה"ל ישתמש להרוס את איראן. כי התקפה על איראן מבלי להרוס אותה, לא תתקיים. לא תהיה טיסה חד פעמית: לטוס ולחזור, אלא טיסות המשך נון-סטופ עד סיום המלאכה.

הציבור, שאין לו גם את המידע הכללי שיש לקצינים בכירים ואין לו מושג קלוש איזה פצצות יכול מטוס F-16 אוF-15 לשאת בגחונו ומהי כמות ההרס של הפצצה או הפצצות, בווודאי שאין לו מושג בגרוש. ואולי חושב האזרח הפשוט כי טילים שיעופו בשמיים ממרכז הארץ מעל איראן יהרסו אותה או אולי או ענן ערפילי שירדים את העוברים ושבים כולל החיילים.

האזרח בארץ ובעולם אין לו מושג קלוש אם בכלל תהיה זו מלחמה קונוונציונאלית ואולי ישראל תפזר ע"י לוויינים כדורי טניס ממולאים באורז סיני ריחני שישתקו את כל התקשורת, ואף איראני – מהנשיא ועד אחרון הפקידים בבנק, לא יוכלו לדבר בנייד שלהם או לפתוח קובץ WORD או לגלוש באינטרנט.

מה שכן חשוב לאזרח לדעת הוא מהו כוחו האמיתי של הצבא האיראני בעיקר חיל האוויר וטילי הנ"מ שמסוגלים להתמודד עם המטוסים שלנו. אתר אינטרנט של מכון מחקר אמריקני אומר כי אם שיירה של 90 מטוסיF-16 טעונים פצצות קטלניות יחדרו לשמיים של איראן 20% מהמטוסים יופלו, קרי – 72 מטוסים יוכלו להחריב בין 6 ל-8 אתרים, בעוד שמטרייה של מטוסי יירוט מסוגF-15 שיגנו על המפציצים יעשו שמות באתרי המכ"מ [כמו במלחמת לבנון בסוריה כשהושמדו המכ"מים שלהם והופלו 90 מיגים בלי אבידה אחת לחיל אוויר] כי המטוסים האיראנים המיושנים אינם מסוגלים להתמודד עם מטוסי ה-F-15 – וככל שהשמיים יהיו נקיים יוכל חיל האוויר לטייל מעל איראן במשך שבועות עד לחיסול הפיר האחרון של הטיל האחרון והרס כל מתקני הגרעין עד היסוד.

רוב מטוסי איראן אינם מטוסי קרב מודרניים וראויים, וברובם הם או מטוסי תובלה או מסוקים או מטוסי קרב מיושנים. מטוסי העל של ישראל – הן ברום הגובה והן בכוח האש ובעיקר במהירות – אינם ברי תחרות לאף מטוס איראני, וטילי הנ"מ המיושנים ינוטרלו בשל ניטרול מכשירי המכ"ם.

התגובה היחידה שאיראן מסוגלת להפעיל היא טילי ק"ק טילי קרקע כמו למשל הסקאדים. החימוש שלהם הוא כחצי טונה ופעולה מוחצת של טילים שלנו יכולה לשתק את מרביתם לפני השילוח. ואפילו אם שני טילים או עשרה יצליחו לפגוע בארץ, הסיכוי שהנזק יהיה כמו הסקאדים, אבל אין להם טילים ללא סוף [טילים עם טווח להגיע ארצה] ואחרי מטח אחד או שניים יסתיים המלאי – אם בכלל הם לא יייפגעו לפני שהם ישולחו.

אז מה הפאניקה? אמנם אם נרשה להם להפציץ אותנו קודם, הנזק עלול להיות חמור עם מאות בניינים הרוסים ומאות הרוגים, אבל מי אומר שזה יקרה? איזה צבא ישראלי ואיזה עם ישראלי יסכים שאיראן תתקוף ראשונה?

המנוול אחמדיניג'אד אומר בכל הזדמנות כי הוא מתכוון לעשות כך. לתקוף כשהוא יהיה מוכן. אז למה שנתן לו להיות מוכן? האם נחכה לשיירת נושאות המטוסים של הצי היפני כמו בפרל הארבור? או שנהיה יותר חכמים מאותו אדמירל KIMMELבהוואי, ששתה ויסקי באותו לילה, ערב ההתקפה, עם מדים לבנים נוצצים, וביטל בבוז ידיעה של המודיעין כי היפנים יפציצו עם שחר [זה רחוק, הוא אמר, הם לא יכולים להגיע]. אמנם האדמירל סולק בבושת פנים מהצי אחרי ועדת חקירה של הסנאט. אבל פרל הרבור הופצצה והעלבון צרב את הנשיא עד יום מותו.

כאן אין עלבון, כאן זה לחיות או למות. "הצי האיראני" כבר יצא מהנמל שלו, יש להקדים תרופה למכה ולהטביע אותו.

החשש בישראל הוא שמא החיזבאללה יצטרף למחול המוות שלו עם ירי קטיושות או טילים לרחבי המדינה. איך אמר? "אחרי חיפה... עד תל אביב!" ואולי גם החמאס יצטרף למסע רקטות מעזה. אכן הם יכולים. אבל! אזהרה קטלנית שאם יעיזו לירות ולו טיל אחד התגובה תהיה קטלנית פי מאה מלבנון ה-2 או מ"חומת מגן". כל לבנון תוחרד עד היסוד וכך גם עזה. הסורים? זה כבר סיפר אחר והמערב רק מחכה שישראל תעשה לו את העבודה.

ישראל צברה בעשור האחרון נשק מודרני וקטלני בכמות גדושה. רק לצורך זה. חוץ מזה יש איזה שדה שומם בנגב שם מגדלים תולעים מזיקות באופן מיוחד ויש להן שם בלטינית, והן הורסות כל מכשיר דיגיטלי. לא חשוב השם, אולי 'מיקי'. חשוב כי האיראנים יאכלו אותן לשובע ובתיאבון עד צאת נשמתם.

* * *

איליה בר זאב

האור בו אני דועך

מֵאָז הַשָּׁנִים הָהֵן אֲנִי דוֹעֵך.

אָמְנָם הַבֹּקֶר אוֹר וְיֵשׁ זְרִיחָה, אַךְ הָעֶרֶב יָרַד

מֻקְדָם אֶל הָרְחוֹבוֹת בִּשְׁלַל

אוֹרוֹת נֵיאוֹן,

מְעֻצָּבִים בְּאֻמָּנוּת יוֹצֵאת דֹפֶן.

אֲנִי מְחַפֵּשׂ לַחְצָנֵי מְצוּקָה בְּנוֹף אֲפֵל.

בָּלוּזָה 1973–

אוֹר שָׁקוּף, צְהַבְהַב,

רִחֵף מֵעַל שׁוּרַת אֲנָשִׁים בִּשְׁתִיקָתָם הַסּוֹפִית.

אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְחַפֵּר לָנֶצַח בְּבִצּוֹת "בּוּדָפְּשְׂט",

לֹא לִרְאוֹת אוֹר.

לָלֶכֶת לְאִבּוּד בִּמְבוֹאוֹת סוּאֵץ, לְהֵעָלֵם בְּסִבְכֵי צִמְחִיַּת

הַמַּיִם הַמְּתוּקִים.

אֲנִי לֹא אָשֵׁם שֶׁשְׁעוֹן הַחֹרֶף הִקְדִּים אֶת זְמַנּוֹ –

הַיּוֹם קָצָר,

הָאוֹרִים הַגְּדוֹלִים, גַּלְגַּלֵּי הַמַּזָּלוֹת שֶׁלִּי,

כְּמֹץ לִפְנֵי סוּפָה.

אֵינִי מַאֲשִׁים אוֹתְךָ כִּי שָׁכַחְתָּ אֶת הַשָּׁעוֹת

הָאֲרֻכִּות יַחְדָּיו

שֶׁלְעִתִּים נִכְאֲבוּ עַד זוֹב.

וְלֹא אוֹתָךְ שֶׁפָּגַעַתְּ וּבָרַחְתְּ –

הֻרְגַּלְתִּי לְדֹּם

הַנְּטִישָׁה.

אוֹר גַּלְגַּל הַשָּׁמַיִם נֶחֱלַשׁ וְנָמוֹג, מְתַעְתֵּעַ בִּי

בֵּין אֹפֶק הַשְּׁקִיעָה לְרֶמֶז

הַזְּרִיחָה.

* * *

שי ניב

צדק חברתי בישראל הוא עניין של גיאוגרפיה

ציטוט

בעזה מבינים את זה כבר עשר שנים ברציפות. לחמאס ולג'יהאד האסלאמי יש ארסנל של רקטות מסוג פאג'ר שמגיעות עד הרצליה, אבל הם לא עושים בהן שימוש בגלל אותו צדק חברתי מפוקפק.

בגלל אותם כללי משחק מעוותים, אותן מילים מכובסות: טילים על אשקלון זה "התחממות", טילים על אשדוד זה "הסלמה", פצצות מרגמה וקסאמים על יישובי עוטף עזה זה "שגרה". אבל טילים על תל-אביב הם כבר הכרזת "מלחמה", ואת זה בשני הצדדים לא רוצים.

וכך קורה שפעילים חברתיים מקפלים את השלטים בבאר שבע, בזמן שעשרות-אלפי מפגינים נלהבים בת"א מחכים בהתרגשות לאיחוד ההיסטורי של החמישייה הקאמרית. זה לא הבמיה שמסריחה, כמו במערכון שהוצג במוצאי שבת של "החמישייה", זאת כל הסיטואציה המביכה הזאת; והריח שלה נישא בכל המזרח-התיכון, כדי שהשכנים שלנו ילמדו איך הישראלים המציאו מחדש את המילה סולידריות.

30 דקות נסיעה מפרידות בין ההפגנה בת"א לבין חצר בית-הספר שנפגע באשדוד. עוד 15 דקות מפרידות בין בית-הספר ההוא לנקודה שבה נרצח משה עמי מאשקלון. יש כבר מי שמסביר היום, כי "זאת המציאות המטורפת שבה אנחנו חיים", שאין מה לעשות, שאי אפשר לבטל את ההפגנה בתירוץ של "שקט יורים".

אבל את המציאות הזאת אנחנו הכתבנו. אנחנו, זה אומר, בין היתר, גם התקשורת. השיטה הזאת של "מסך מפוצל", כזה שמציג את שלום חנוך בת"א ואת הילדים הבוכים באשדוד, היא המטורפת. לא המציאות. ואם דפני ליף לא רוצה שקט כשיורים, אם סתיו שפיר לא יכולה לחכות יומיים, לפחות שלא יקראו לזה צדק חברתי.

בכלל, קיום ההפגנה בצד ביטול החלק הבידורי, היה יכול לשנות את התמונה. אבל דפני והחבר'ה עשו את ההיפך: הודיעו על ההופעה של שלום חנוך שעתיים לפני ההפגנה, כדי להביא עוד קהל, שאולי העדיף לצפות בטלוויזיה ולהתעדכן בהתפתחויות מדרום.

בשנת 2004 התמלאה העיר אשדוד בשלטים מפחידים. "תושבי אשדוד, הקסאמים בדרך אליכם." ככתב צעיר במקומון בעיר, העורך ביקש ממני לאתר מי הגורם הקיצוני, ההזוי, שמעלה על דעתו תרחיש כזה. זה נראה אז כמו מסע הפחדה של ימין סהרורי. קסאמים באשדוד? מה פתאום. ואכן, הקסאמים באמת לא הגיעו, אבל הגראדים כן. כי בעזה לא בוחנים רק את הגבולות הטכנולוגיים שעומדים לרשותם, אלא בעיקר את גבולות הסולידריות של הציבור הישראלי; ולגבולות האלה קוראים "בין גדרה לחדרה."

ההתנתקות מעזה הייתה ועודנה מוצדקת. ברעפים האדומים על חוף הים של עזה לא היה טיפה של צדק חברתי, בטח לא במובלעות של נצרים וכפר דרום. אבל ההתנתקות רק חידדה את הרפיסות של ישראל – ולא בגלל המהלך עצמו – אלא בעיקר בשל רפיסות התגובה לירי שהלך וגבר מאז.

דווקא השמאל הישראלי הוא הראשון שהיה צריך להפגין עמדה תקיפה נגד הירי מעזה, משום שבבסיס התפיסה של השמאל ניצבת ישראל כמדינה ציונית וחזקה על גבולות 67'. ומדינה ציונית חזקה לא יכולה לקבל ירי טילים על שטחה הריבוני, בטח שלא על מרכזי ערים. הימשכות הירי הזה היא פשיטת-רגל ביטחונית ובעיקר מוסרית.

* * *

משה גרנות

האם זה אותו מחבר?

על הרומן של ישראל זמיר

"טנקים באבן גבירול – סיפור אהבות"

גוונים 2011, 319 עמ'

לפני שנה קראתי את ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש", והתפעלתי מההרצאה הריאליסטית, ולעיתים אפילו נטורליסטית, של תיאורי הקרבות שניהלו חיילי גדוד 13 של גולני על משלט 86 במלחמת השחרור – קרב עקוב מדם שנועד להסיח את דעתם של המצרים מכוונת הפלמ"ח לתקוף בגזרת עוג'ה אל חפיר ואבו-עגילה. לפי עדות המחבר, חיילי גדוד 13 שימשו בשר תותחים להאדרת שמו של הפלמ"ח. הספר הרשים אותי ביותר ביכולת התיאורית שבו, ועד כמה שיכולתי לשפוט על פי ניסיוני האישי (שירתי בגדוד 12 של אותה חטיבה, וחוויותיו של המחבר לא היו זרות לי), הסיפור גולל עובדות כהווייתן בכישרון מרשים*).

על-כן קריאת הספר החדש של ישראל זמיר, "טנקים באבן גבירול" זימנה לי הפתעה של ממש – לא מצאתי בו צמידות אדוקה למציאות, אלא גלישה לכתיבה פנטסטית שהיתה מקובלת בזרם הרומנטי.

הספר מגולל שתי עלילות שבאות לידי חיבור רופף במהלך הרומן, ומתחברות חיבור הדוק לקראת סופו. בעלילה האחת מסופר על דודיק, הוא דוד בירן, שניצל בנס מהתרסקות מסוק במלחמת יום הכיפורים, והחיילים המצרים מתעללים בו, מכים אותו, יורים בו בבטן ומשתינים לתוך פיו. הוא ניצל על ידי שלושה טנקים ישראלים שמחסלים את החיילים המתעללים, אך הוא נשאר עם שריטה נפשית קשה והפך להלום קרב, ששכח את עברו וסובל מהזיות נוראות, כשתמונת הזוועה שעבר אינה מניחה לו. הוא חי על גלולות ומקבל סיעוד מהפסיכיאטר ד"ר שביט חשוך הילדים, שמתייחס אליו כמו אל בנו. שושנה, האחות המסורה, שמשרד הביטחון הצמיד לו, הופכת להיות אשת חיקו, ולימים אישתו. אלא שאז מתגלה כישרונו המוסיקלי של דודיק, הגורם לו להרחיק נדוד לאמריקה עם להקת רוק, וכך נפרדת החבילה, והוא נאלץ לתת לה גט. השהות בלהקה מפגישה אותו עם הסמים, והוא חוזר שוב אל עולם ההזיות ונזקק לגמילה. לאחר שהתנקה מהסם, הוא לומד בג'וליארד, מסיים כתלמיד מצטיין ונחשב למלחין ומעבד מחונן. הוא חוזר ארצה, משתלב בקיבוץ ומתאהב בדליה, אלמנת מלחמת לבנון ואם לילדה בשם יסמין. הם מתחתנים, וביום הולדתה של יסמין הנחגג בבית קפה – דליה ויסמין נהרגות בפיגוע התאבדות. השכול מוביל את דודיק שוב אל עברי פי פחת.

בעלילה השנייה מסופר על נערה יהודייה ניו-יורקית בשם נורמה ליליאנסקי, בת לשני הורים אקדמאים, המתחברת לתנועה האנטישמית "הפנתרים השחורים", ולבן-זוג שחור, הבורח עימה לאטלנטה. שם היא מוכית באכזריות בגלל יהדותה, כשבן-זוגה מתעלם, ואף בורח מזירת הפשע. ההורים מחליטים לעלות לישראל ולהתיישב במושב בצפון. גם כאן (שמה עכשיו – נורית חבצלת) היא מתחברת ל"פנתרים השחורים" המקומיים, מתאכזבת ומחליטה להיות "ילדה טובה". היא מסיימת בגרות אקסטרנית, מתגייסת לצה"ל ומשרתת ככתבת "במחנה". מסע אל תוך לבנון מפגיש אותה עם זוועת המלחמה וגורם לה להתאכזב קשות מהנהגת המדינה ומצה"ל. היא משתחררת, ופוגשת בראש מועצה בחבל לכיש, איש בשם מצליח ברזני, מעולי כורדיסטאן, שבנו כלוא בכלא שאטה על מעורבותו בקשרים שבין הון לשלטון. נורית מבקרת את הבן, דניאל, בכלא ומתאהבת בו. אלא שהשב"כ מתנגד לנכות שליש מתקופת מאסרו, והוא שוקע במרה שחורה. נורית רוצה ללדת לו בן, אבל דניאל מתנגד. היא נוסעת לניו-יורק, ומשמשת שם כתבת פרי לאנס לעיתון "על המשמר". שם היא פוגשת את דודיק הנגן בלהקת הרוק, המכור לסמים. היא סועדת אותו, וגם משמשת לו אשת חיק. מצליח ברזני מצליח לשחרר את בנו בעיסקת טיעון, שלפיה על דניאל לעזוב את הארץ לפחות לחמש שנים. מצליח ברזני ונורית מצליחים להוציא את דניאל מהארץ בחשאיות ולהעביר אותו לעיירה דרומית במקסיקו, שם הם חיים באושר, עד אשר הוא מתכוון ללמוד באוניברסיטה המקומית לדוקטורט. בהרצאה שהוא נותן עם קבלת התואר, הוא מצולם בווידיאו, והקלטת מגיעה לטלוויזיה. רוצחים מזהים אותו ומחסלים אותו ליד ביתו.

שני האנשים השבורים – נורית, שאיבדה את בעלה – ודודיק שאיבד את אישתו ואת בתה – נפגשים באילת (דודיק מנגן שם עם להקת הרוק), ועל חורבות חייהם הם הופכים לזוג ומקימים משפחה. הספר מסתיים בלידת תאומים – דליה (כשמה של אישתו של דודיק שנרצחה) – ודניאל (כשמו של בעלה של נורית שנרצח).

הספר גדוש בתמורות חדות, ואף בלתי סבירות שמקומן לא יכירם בפרוזה ריאליסטית. הרי מספר דוגמאות:

נורמה, הנערה המרדנית, המשתמשת בסמים, החברה בארגון אנטישמי, הבורחת מהבית עם שחור עור – הופכת באחת ל"ילדה טובה", עוברת טירונות בהצטיינות ומשמשת כתבת בכירה בעיתון "במחנה". בהיותה במעון החשאי בדרום מקסיקו, היא כותבת רומן, והוא מיד מתקבל להפקה בהוצאה מכובדת בניו-יורק (עמ' 40 ואילך, 48 ואילך, 251-250, 311).

דודיק, הלום הקרב שאיננו זוכר את עברו, הופך באחת למנגן מחונן בלהקת רוק בעלת שם בינלאומי, נוסע עמם להופעות בכל רחבי ארצות הברית, לומד אנגלית בקלות, נגמל מסמים בזמן קצר, מתקבל לג'וליארד היוקרתי, מסיים שם בהצטיינות, ונחשב למלחין ומעבד בעל שם בינלאומי. הוא כותב מוסיקה למחזמר לכבוד מלאת 50 שנה לקיבוץ, וכל העיתונאים רוצים לראיין אותו (עמ' 77, 79, 89, 91, 178, 179, 181-180, 184, 209 ואילך).

דניאל, שרקעו חברה נחשלת המחתנת ילדות קטנות, ומדכאת עד עפר את האישה, מסיים בכלא בגרות ושני תארים, וכשהוא במקסיקו, הוא קולט מיד את הספרדית בלי מבטא זר (למרות שאין לו כמעט עם מי לדבר!), לומד לדוקטורט בספרדית, מקבל תואר דוקטור, ומיד מתקבל לסגל ההוראה של האוניברסיטה (עמ' 117-116, 234-233, 244). בכל שיחת חולין שפתו משובצת בציטוטים מהקלסיקה (לורד ביירון, אברהם בן-יצחק, שקספיר, יהודה הלוי, ניטשה וכו' (עמ' 124, 236, 237, 242, 251, 288, 290). אגב, לא ברור מכל הספר מדוע העולם התחתון פסק עליו גזר דין מוות. הרמז שדניאל יודע יותר מדיי על הקשר בין הון לשלטון אינו מספיק כדי להוביל לסיום דרמטי כל כך של חייו.

מצליח ברזני, בסך הכול ראש מועצה באחד ממושבי חבל לכיש ועסקן מפלגתי (עמ' 117-115), מתגלה כטייקון של ממון: רוכש חנות עבור בנו בטבריה, נוסע לניו-יורק בתחפושת של חסיד ומעניק לנורית סכומי כסף אדירים שבהם היא שוכרת דירת מסתור בעיירה בדרום מכסיקו, וקונה רהיטים, מחשבים וכו' (עמ' 126, 166-162, 198-195), כשנולד מרצלו, בנם של נורית ודניאל, הם שוכרים עוד בית עבור משפחותיהם של ראול המאבטח, ואמיליה המיילדת – שניהם מקבלים גם משכורת שמנה – שוב מכספו של ברזני (עמ' 240-239, 245), הוא שולח מטוס מיוחד שיעביר את נורית ואת גופת בנו מהעיירה ואחקה למקסיקו סיטי, וכשהיא מגיעה ארצה, הוא מעניק לה מכונית (עמ' 275-274, 280).

מרצלו, הבן של דניאל ונורית, הופך באחת למרדכי (על שם אביו של הסבא – מצליח ברזני), עובר ברית מילה בלי שום תלונה, לומד עברית בצ'יק ומתאהב בדודיק החבר של אימו (281-278, 308).

יסמין, הבת של דליה האלמנה שהתחתנה עם דודיק, היא בת קיבוץ, ולמרות הרקע שלה – היא עולה על כיסא בבית קפה תל-אביבי ומתחילה לשיר בפני קהל את שירו של הזמר השחור ג'ש וייט. בקהל מאזין במאי הצגות ילדים, והוא כבר מוכן להזמין אותה לשחק בצוות שלו – כל זה קורה רגע לפני הפיגוע (עמ' 255).

סטיות נוספות מההרצאה הריאליסטית ימצא הקורא בתיאור ההתחפשות הפנטסטית של ברזני האב וברזני הבן לחסידים בטיסותיהם לארצות הברית (עמ' 162, 201), והשיחה הרהוטה בחלום בין דניאל המת עם נורית אלמנתו (עמ' 289-288).

הרומן לוקה, לטעמי, גם בפרטנות יתר, כגון – איך מכינים מלאוואח (עמ' 36), תיאור המטבח האמריקאי (עמ' 168), תיאור גיאוגרפי-היסטורי של מחוז ואחקה (עמ' 233), תולדות הסחלב (עמ' 262), קורות "ההרחבות" במושבים (עמ' 265), תיאור הקתדרלה בוואחקה וקורותיה (עמ' 277), סיפור חייה של ג'ורג' אליוט (עמ' 286), סיפור חייו של פרנציסקוס הקדוש (עמ' 301), תיאור היווצרות ההרים באילת (עמ' 303).

למרות כל הטענות הנ"ל, הנובעות בעיקר משום "הפיינשמקריות" הספרותית שלי, אני מודה ומתוודה שקראתי את הרומן בשקיקה, וכי מצאתי בו פרקים מרתקים ממש, ובראשם שני הפרקים על מוריס פרישברג (עמ' 177-170, 318-313), הבונדיסט האחרון בשכונת ברונקס ההרוסה, והמאכלסת בבתיה מעלי העובש (ללא חשמל, מים זורמים וטלפון) שחורים והיספנים. הוא נשאר שם מתוך עיקרון בונדיסטי אנטי ציוני, ומדבר מתוך השפל הנורא, בו הוא נמצא, על אחוות מדוכאי כל העמים. הפרקים האלה הם ממש פנינים ספרותיות.

מי שמבקש ברומן גם קטעים מפולפלים (למה לא?), ימצא בספר שפע של תיאורי התעלסויות והזיות מיניות (עמ' 34, 35, 78, 91, 138, 150, 180, 196, 231, 287-286, 299, 306).

אני סבור שעורך מוכשר היה מיטיב עם הספר, אבל גם בצורתו הנוכחית הוא בהחלט מעורר עניין, ואפילו מרתק.

*) על "לכבות את השמש" כתבתי רשימה בשם "ניתנת האמת להיאמר" שפורסמה ב"חדשות בן-עזר", גיליון 576, 23.10.2010.

אהוד: אני מודה ומתוודה, אני העורך והמתקין לדפוס של הרומאן של ישראל זמיר, ותודה לאל לא עלה בדעתי לסרס אותו ולחבל בו, לפי מה שמשה גרנות יודע כנראה טוב יותר מזמיר וממני גם יחד – מה היה צריך הרומאן להיות ומה מותר ומה אסור היה לכלול בו לאחר שהוגדר אצלו בביקורת כ"פרוזה ריאליסטית"! – לדעתי "התמורות החדות והבלתי סבירות" שגרנות מוצא ברומן הבידיוני הזה – הן דברים שגם אבא של ישראל זמיר לא היה מתבייש בהם ברומאנים שלו! כמה טוב שהרומאן המרתק של ישראל זמיר נפל בידי עורך פחות "מוכשר", עורך כמוני – ולא בידי עורך "מוכשר" שהיה נוהג בספר על פי הצעותיו של משה גרנות!

* * *

יוסף דוריאל

רוצים לחזור על איוולת "עופרת יצוקה"?

"שלא תעיזו לשלוח את חיילינו לעזה!" – היתה כותרת מאמר שפרסמתי חצי שנה לפני ההסתבכות האומללה במבצע "עופרת יצוקה". מי שלא למדו לקח מההחלטה השגויה, במקום לנקוט בצעדים שהצעתי, עלולים לחזור על אותה איוולת, עם קורבנות מיותרים וביזיון גולדסטון 2.

בוּרי הביטחון שלנו, שלא למדו עד היום מה זה תכנון מערכתי של לחימה, עלולים להחליט שוב לצאת ידי חובה כלפי דעת הקהל הזועמת על מתקפת הטילים מעזה – על ידי מבצע ראוותני של דם ואש ותמרות עשן, שייגמר כמו זה שנפתח ב-27/12/08. גם שנה לפני המאמר הנ"ל, תחת הכותרת "רק לא להיכנס לעזה!" (24/4/07), וגם לפני כן, ניסיתי להציג תוכנית לחימה שבוּרי הביטחון התחמקו מלדון בה, בדיוק כמו שקודמיהם נהגו באזהרות ממפלה צפויה בקו בר-לב.

מתקפת הטילים האחרונה מגלה התפתחות מסוכנת מאוד: לפי כל הסימנים, הטרוריסטים בעזה קיבלו מהמחסנים שנפרצו בלוב את הקטיושות התקניות הרב-קניות של רוסיה, שספק אם "כיפת ברזל" יכולה לספק הגנה מהן. במצב כזה, ולפני שיגיע משם הנשק הלא-קונוונציונאלי, אסור להמשיך יותר במשחק הפינג-פונג – שהם שולחים לנו מטח ואנו מחזירים להם "במידתיות", תוך ערעור החיים הנורמאליים בדרום הארץ. כעת, כשאיננו יכולים לחסום הברחות של נשק השמדה המונית דרך סיני, אין ברירה אלא ליצור אזור חיץ רחב מספיק בדרום הרצועה, מבלי לשלוח חיילים לשם. את זה אפשר לעשות על ידי הצהרה על אזור זה כשטח אסור לתנועה, תוך אכיפת הצהרה זו בירי ספוראדי של מרגמות, שיתחיל שלוש שעות אחרי אזהרת התושבים שיחויבו לעזוב אותו. את קשר הרצועה למצרים יהיה אפשר לקיים על ידי מעבר מבוקר בין הרצועה לישראל, וממנו – למעבר הגבול הקרוב שבין ישראל למצרים. זהו המינימום שצריך לעשות למניעת סכנה קיומית שלא היתה כמוה בעבר לישראל. זו כבר לא סכנה של "קסאמים-שמסאמים" כהגדרת טבחי אוסלו, ולא "צינורות מעופפים", אלא – חימוש הבא מתעשיות ההרג המתקדמות בעולם.

שמירת מרחב הפרדה בדרום, ואולי גם מצב דומה בצפון הרצועה, יצטרך להימשך כל עוד אין ערבויות בטוחות של החמאס למנוע ירי על מטרות בישראל. במקביל, הגיע הזמן להגיש לחמאס את חשבון הנזקים מההתקפות שבאו משטחים שבשליטתם, כולל פיצויים על פשע החטיפה והכליאה הממושכת, ואם החשבון לא יכובד – יש לישראל די אמצעים לגבייתו. וחשוב לא פחות – אחרי שזכינו לתודת הכנופיות על שחרור מאות חבריהן – ממאסר במטח רצחני של רקטות – אין יותר תוקף להבטחה לשחרר מאות פושעים נוספים, גם בתירוץ העלוב של הצורך "לחזק את אבו-מאזן". ומה אם שליט מצרים יטלפן למחות בפני נתניהו על "הפרת התחייבות"? על נתניהו לענות לו כפי שזה ענה לפנייתו למנוע רצח של מאבטחי השגרירות בקהיר. אם מדברים על הצורך להחזיר לישראל את כושר ההרתעה, הנה דרך לעשות זאת בלי שפיכות דמים.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוצגת גם התכנית לעדכון תורת הלחימה של צה"ל.

* * *

ידידיה יצחקי

מי היה ר' גרונם יקום פורקן?

תודה לוורדה צ'צ'יק על הביקורת הנאה ובמיוחד על ההמלצות להצגות "סוחרי הגומי" ו"כלב חוצות". רציתי רק להעיר, שהרעיון של הוצאת פרקי הכלב בלק מהרומן המונומנטאלי של עגנון "תמול שלשום", ועריכתם בניפרד, איננו של הבמאי או המעבד של ההצגה, כפי שמרמזת ורדה, אלא של עגנון עצמו, שהוציא לפני שנים רבות ספרון בשם "כלב חוצות" שכלל את כל פרקי הכלב בלק, וראה אור גם במהדורה אלבומית עם ציוריו הנפלאים של אביגדור אריכא.

ועוד, סיפורו של יצחק קומר אינו מבוסס על הביוגראפיה של עגנון, כפי שכתבה ורדה, אמנם יש ברומן דמויות מהמציאות של אותם ימים, כגון ברנר ודיזנגוף שמופיעים בשמם האמיתי, וכגון ר' גרונם שדמותו מבוססת על אישיותו של ר' זליג לידר, ממנהיגי החרדים במאה שערים באותם ימים, וכן גם בלויקוף ושימלמן שיש אומרים שגם הם מתארים דמויות אמיתיות.

עגנון עצמו מיוצג ברומן בדמותו של חמדת, שמופיע גם בכמה מסיפוריו האחרים של עגנון. אין ספק, הרקע של יפו ושל ירושלים מתואר בברור על פי ניסיונו האישי של עגנון, אבל יצחק קומר, גיבור הרומן, כמו גם הכלב בלק, הוא דמות בדיונית לחלוטין. 

ידידיה יצחקי

אהוד: אם אינני טועה עגנון לא הוציא את פרקי "כלב חוצות" מתוך "תמול שלשום" אלא פרסמם בנפרד עוד בטרם פורסם הרומאן, שאותם גם שילב בתוכו, ויש האומרים שלא בהצלחה מרובה עשה זאת אלא במלאכותיות מסויימת.

ר' גרונם יקום פורקן שב"תמול שלשום" אינו ר' זליג לידר אלא רבי בן-ציון יאדלר, "המגיד הירושלמי", שהיה דרשן ידוע בירושלים ובמושבות ודמותו מופיעה גם ב"אחרי החגים" של יהושע קנז ומבוססת כנראה על זיכרון ילדות מפתח-תקווה.

חמדת הוא אכן בן דמות של עגנון בסיפוריו מתקופת שהותו הראשונה בארץ בימי העלייה השנייה, אבל עגנון הוא לא רק הוא. ללא ספק משוקעים גם ביצחק קומר חומרים רבים מהביוגראפיה של עגנון, גם המשפחתית, וכן הרגשת האשמה של עגנון, כפי שסיפר לי דב סדן, על כך שבאותה תקופה ראשונה של עגנון בארץ-ישראל נפטר קרוב-משפחה שלו, אגרונום, מכלבת, ולא היה ביכולתו של עגנון לעזור לו.

פיענוח נוסף במדרש השמות הוא של ארזף, שפירושו אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה.

* * *

רון וייס

מרחץ דמים

סופר נידח שלום,

מדי פעם אתה משבח את השר אביגדור ליברמן כאדם הדובר דברי אמת ומנתח נכונה את כוונות הערבים. לפני כחודשיים-שלושה ניבא ליברמן שבחודש ספטמבר 2011 צפוי מרחץ דמים בגדה (לא פחות מזה) בעקבות בקשת אבו מאזן מהאו"ם להכיר במדינה פלסטינית ולקבלה כחברה באו"ם. ובכן, הפלסטינים איכזבו את איווט והם נמנעים ממעשי אלימות. לעומת זאת, המתנחלים ממשיכים במעשי האלימות שלהם: ב-30 בספטמבר 2011 ביצעו מתנחלים מ"ענתות" לינץ' בישראלים ובפלסטינים שעסקו בשתילת עצים. 19 אנשים נזקקו לטיפול רפואי, 3 אושפזו בהדסה עין כרם. ב-21 באוקטובר 2011 תקפו מתנחלים פורעים מהמאחזים הבלתי חוקיים "אש קודש" ו"אחיה" – מוסקי זיתים באדמות הכפר "ג'אלוד" אשר בחלקה הדרומי-מזרחי של נפת שכם. שתי נשים פלסטיניות וגבר ישראלי הוכו באכזריות באלות. הצבא ומג"ב לא התערבו ולא מנעו את התקיפה האכזרית.

השר לביטחון פנים, אהרונוביץ', לא חושב להתפטר עקב הכישלון המוחלט של משטרת יו"ש לתפוש ולהעמיד לדין את פורעי "תג מחיר". ממשלת ישראל היא האחראית לאי הדברת הטרור היהודי.

רון וייס

רמת-גן

 * * *

ורדה צ'צ'יק

לעניות דעתי, מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

1. "כולם היו בניי"

התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה

המחזה "כולם היו בניי" מאת ארתור מילר הוא נציג מובהק של הקלאסיקה של התיאטרון המודרני של מחצית המאה ה-20, של המחזה הבנוי היטב. הוא נושא – מלבד דרמה משפחתית אמריקנית, המתרחשת לנגד עיני הצופה בחצר האחורית של בית טיפוסי עם המרפסת הצופה אל הגן – גם מסרים חברתיים והתחבטויות מצפוניות. לבד מקונפליקטים בין הדמויות, נכון לצופה מאבק בין ערכים: ערך טובת המשפחה המקודש מול ערך הדאגה לכלל, ערכי הצדק והמשפט מול ערכי ההישרדות בתנאים של "אין ברירה". מבחינה זאת, הן מקומו של המחזה בתולדות התיאטרון המודרני, והן בשל ערכיו – שלא נשחקו עד היום, ראוי מאוד להמליץ על הצגתו בפני הקהל הישראלי, וקהל בני-הנוער במיוחד. מה עוד, שהמחזה זכה לביצועים מעולים מצוות היוצרים כולו: תרגום עדכני (יוסף אל-דרור), בימוי (משה נאור), תפאורה (לילי בן-נחשון) ותלבושות (ארן דר), ומעל לכול השחקנים – ליאורה ריבלין, נתן דטנר ואוהד קנולר בתפקידים הראשיים.

ייתכן שההיכרות עם המחזה בביצועיו הקודמים, והיכרות עימו מקריאה ומלימוד תיאטרון, היו בעוכרי כצופה, שכן כל פרטי העלילה המוכרים מאוד הסבו את תשומת ליבי לפרטים האמנותיים, במיוחד של המחזה עצמו – שעשרות השנים שעברו מאז כתיבתו דומני שהותירו בו איזו אבקה דקיקה של עובש. העלילה מתפתחת באיטיות-מה, ואפשר היה, לדעתי, לא רק לתרגמו מחדש אלא גם לערוך אותו מחדש לקראת העלאה על הבימה המשותפת של תיאטרון "הקאמרי" ו"תיאטרון חיפה", אבל כאמור – ייתכן שקהל שעבורו נחשף המחזה לראשונה, לא יחוש בכך.

2. "שם פרטי"

בית לסין

המחזה, פרי עטם של מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר, נפתח כדרמה בורגנית צרפתית משעממת ומעוררת פיהוקים, עד כדי כך ששאלתי את עצמי לפחות בעשרים הדקות הראשונות – לשם מה הוא מועלה על הבימה. שכן אין אנו חסרים דרמות בורגניות ישראליות, העולות תדיר על בימת בית לסין. אלא שככל שמתפתחת העלילה, ומתגלים סודות כמוסים שרק ערב חברתי שאמור להיות נעים יכול לייצר את חשיפתם, הופך המחזה לפארסה דרמטית, שמקורותיה מצד אחד הפארסות הצרפתיות הקלאסיות – של מחזאים כגון ז'ורז' פיידו, כשהן מוכלאות בדרמות אמריקניות בנוסח "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת אדוארד אולבי.

המחזה – על בני הזוג אליזבט ובעלה הפרופסור לספרות פייר, אחיה ונסן, אשתו ההרה אנה והחבר-הכי-טוב קלוד – נותר עדיין, עד לסופו, ריקני ושטותי למדי. יש כאן אומנם ניסיון להלעיג על ערכי האליטה הבורגנית (יחסן השמרני של הדמויות לנושאים כמו הומוסקסואליות או קשרים אינטימיים בין גבר צעיר ואשה מבוגרת). אילו התייחסתי למחזה כשלעצמו – לא הייתי נוטה להמליץ עליו. אלא שהוא זוכה בתיאטרון "בית לסין" בביצוע מבריק של קבוצת שחקנים מוכשרת, (ליאור אשכנזי, דב נבון, יעל לבנטל, מורדי גרשון ומיכל לוי), ובבימוי מהוקצע ומדויק של משה קפטן. כך שצפייה בקומדיה הדי רדודה הזו מענגת את הצופים ומגרה את בלוטות הצחוק. במיוחד כדאי לשים לב ליכולת הקומית המעולה שמפגין כאן ליאור אשכנזי, שהולך ומשתבח כשחקן, כשהוא פורש לעיני ולאוזני הקהל את מניפת הכישורים המגוונת שלו, הן בקולנוע הישראלי והן על בימת התיאטרון.

3. "מולי סוויני"

תיאטרון החאן

מחזהו של בריאן פריל, על פי מאמר של אוליבר סאקס, הוא פיתוח של סיפור מהחיים, על אדם עיוור מגיל רך שעבר ניתוח שהשיב לו זמנית את מאור עיניו, והניתוח לא רק שלא שיפר את חיי היום-יום שלו, אלא גרם לו לנסיגות ולמשברים נפשיים. החומר, שיכול היה להיכתב במאמר מדעי במגזין של רופאי עיניים, או במדור בריאות של עיתון יומי רציני, הפך למחזה. במחזה נושאת בתפקיד הראשי דמות בשם מולי סוויני, כשלצידה שתי דמויות נוספות – בעל בשם פרנק ורופא עיניים בשם ד"ר רייס. המאמר המדעי פותח כאן לשלושה מונולוגים של כל אחת מהדמויות. למרות שבסיפור המקורי התקיימו ביניהם קשרים אינטימיים הדוקים, על הבמה נתון כל אחד בבועה סגורה של עולמו, ולא יוצר קשר עם זולתו.

מה שהיה צריך להתפתח לטקסט בימתי שחורג מאיכותו המקורי של "קייז היסטורי", ניתוח של ניסיון רפואי לחלץ עיוור מגיל רך מעיוורון, נותר "קייז היסטורי" בשלושה קולות. ייתכן שאילו הדמות הראשית, של מולי, היתה מופקדת בידי שחקנית יותר כריזמטית, בשלה ומנוסה מאורית גל, היינו זוכים בחווייה תיאטרונית מרגשת. גם שני השחקנים הממלאים את תפקידי הגברים בהצגה, אבי פניני ויואב היימן, לא מגיעים כאן למיצוי כישרונותיהם – אולי בגלל עבודת בימוי שלא העמיקה מספיק בהדרכת השחקנים, או שהטקסט לא מאפשר את החוויה. שכן המחזה דן בבעיות קיומיות בסיסיות – מה זאת ראייה? כיצד מפצה האדם על היעדרה? מה זאת למידה מחדש של המציאות באמצעות הראייה לאחר שזו נלמדה כבר בשלמות על-ידי שאר החושים? אבל הרעיונות המעניינים לא המריאו לכדי תיאטרון מרתק, וגם ההצגה לא תורמת את חלקה.

4. "קברט ז'בוטינסקי"

תיאטרון בית לסין

השחקנית פנינה ברט-צדקה ובעלה, המחזאי והבימאי גדי צדקה, גרים בבנימינה. גם אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, גר פעם בבנימינה. בעלון שהכינו שני היוצרים כמבוא למחזה (לשחקנית יחידה), הם מספרים שמבנה העלילה התגבש בראשו של גדי תוך כדי נסיעה מתל-אביב, הביתה. מה שיצא מרגע ההשראה הזה הוא מחזה על לאה, הגננת של אולמרט (הקרוי בפי כל מקורביו מימי הילדות והלאה בשם "אודי", וכך הוא נקרא גם בהצגה), ששומעת שאודי הקטן שלה, שבינתיים גדל למעשים טובים (ופחות טובים) ונהיה ראש-ממשלה, מכריז על גיוס כללי.

גברת נמרצת כמו לאה לא תתיר לאודיל'ה להכריז על מלחמה (איפה היא היתה בטרם פרצה מלחמת לבנון השנייה?) – היא אורזת סל מלא צ'ופרים (מיני וופלים או בייגעלאך), מתייצבת בשער בית ראש הממשלה, ומנסה לשכנע את השוער שייתן לה אפשרות להיכנס אל הראש (אודי) כדי להגיד לו מה לאה'לה חושבת. ומאחר שכמו ההורים של אודי – גם הגננת מקורה בתנועת ה"חרות" (שהפכה ל"ליכוד", כידוע), המחזה מלא וגדוש בשירי המחתרות, כגון: חיילים אלמונים, עלי בריקדות, בדם ואש (שיר הבריונים), שמאל הירדן, הרי את מקודשת לי מולדת ושיר השתיקה. כולם טעונים מסרים מיליטריסטיים בעליל, וכך יצא שהמטרה של לאה'לה, להניא את אודיל'ה מלהכריז על גיוס – מסר-אנטי-מלחמתי – מתמוססת לגמרי לאור הטקסטים המתלהמים של מחברי המנוני המחתרות והמנון הליכוד עד היום.

העיצוב של פנינה ברט-צדקה הוא עיצוב של יענטע חרותניקית, טרחנית ומעצבנת. זו שחקנית שניחנה בקול בריא ונוכחות בימתית גדולה, וייתכן שבתפקידים אחרים, בבימוי אחר, בדמות אחרת, אפשר לחלץ ממנה משחק אחר. צפיתי בהצגה עד הסוף בעל כורחי. לעומת זאת, הציטוטים משתי ביקורות ומנימוקי חבר השופטים בפסטיבל תיאטרונו 2011, מראים שיש מי שחשבו אחרת ממני. לגמרי אחרת.

5. "הבאנו שלום עליכם"

תיאטרון מופע

שני שחקנים, איתי בלייברג ואסף דגני, אמורים להגיש לילדי הגן מתנה ספרותית קטנה, סיפורים של שלום עליכם, במופע המשלב את קורות ילדותו של הסופר הגדול בעיירה היהודית עם שני סיפורים מפרי עטו: "הדגל" ו"האולר". יוצרי ההצגה – המעבדת, גליה בארי, הבימאי, רזי אמיתי, כפי הנראה ממש לא סומכים על ילדינו שסיפורים נוגעים ללב של אחד מגדולי סופרינו, המוגשים ברגישות ובחן על-ידי השחקנים, יכולים לעשות את העבודה. הם כפי הנראה יצאו מהנחה שצברינו החביבים של העשור הראשון של האלף השלישי, ילדי הטלוויזיה, האינטרנט ושאר אמצעים אלקטרוניים, איבדו לגמרי את יכולת הקשב שלהם לסיפור טוב, וצריך לקטוע את רצף הסיפורים על-ידי בדיחות חבוטות ושירת "הבאנו שלום עליכם", כדי להעיר אותם מתרדמתם על-ידי "צחוקים", ואז אולי יחזור הקשב.

צפיתי בהצגה בחדר ספרייה כלשהו, בחברת ילדי כיתות ג'. הם ישבו על רצפת פרקט, חלקם בישיבה מזרחית וחלקם על הברכיים, כשהתלמידים בשורות הרביעית ואילך לא ממש מסוגלים לראות מחמת התלמידים שהסתירו להם, ולכן הם נעו וזעו מפעם לפעם. כמה מורות, ומבוגרות נוספות, לטשו על "המפריעים" עיניים מאיימות, וכל אימת שמישהו מהתלמידים ניסה להתיישב על אחד הכיסאות שניצבו בירכתי החלל, פשוט כדי לשבת בנינוחות ולראות, הם ננזפו על-ידי המבוגרות והוחזרו מיד לפרקט, לברכיים, לישיבה הלא נוחה, ולסיבה טובה להמשיך ולהתנתק מהנעשה על הבמה, ואפילו להפריע.

שמתי לב לשתי תופעות: כאשר השחקנים, במיוחד איתי בלייברג (שמילא את תפקיד שלום עליכם, הילד והמספר של הסיפורים), סיפרו את אחד הסיפורים ברצף, ואיפשרו לזרם הרגש להגיע אל עיני ואוזני הילדים, שררו לפתע רגעים של שקט וקשב בחדר. הדבר אמור בעיקר לגבי יושבי השורות הראשונות. וכל אימת שההצגה חזרה לסורה, לגיחוכים ולצחקוקים התפלים, הילדים הגיבו כמובן בפרצי צחוק, אבל גם בהתערבויות לא נשלטות במהלך ההצגה, עד לרגע שבו שוב הוגש להם נתח סיפורי שלם, ללא הפרעות.

יצאתי מהצגה זו בתחושה של עלבון וכעס. עלבונו של שלום עליכם וכעס על עצם המחשבה להגיש את סיפוריו במסגרת ובעטיפה כל כך לא תרבותית, אפילו נחותה. ככה לא מעשירים ולא מחנכים!

* * *

אלישע פורת

ואדים שרשנביץ ובנדיקט ליפשיץ

אהוד היקר שלום,

אנא העבר תודתי ליואל נץ. קראתי בהפתעה ובהנאה את שני השירים של ואדים שרשנביץ שתרגם [גיליון 686]. כעת נקל להבין מדוע אהב אותם כל כך יצחק שדה, ומדוע לאה גולדברג לא כל כך... ברור גם שהחריזה המתנגנת שלהם הקלה על יצחק שדה לזכור אותם.

 אוסיף לסיפורה של לאה גולדברג, שציטטתי במאמרי, שבמקור, 'על המשמר', אפריל 1960, נדפסו דבריה עם טעות דפוס. נדפס שמו – שרשרנביץ. עם האות רי"ש המיותרת. ואני ביליתי זמן ארוך מול הגוגל, כדי להבין בסוף שזו טעות דפוס, וששמו שרשנביץ. לאה גולדברג גם לא טרחה להביא את שמו הפרטי, כך שהבלבול היה באמת מביך. אבל מסתבר שדבריה גררו מצווה, אם גם מאוחרת, והיא תירגומו של יואל נץ. 'תור הכסף' הרוסי באמת כלל משוררים נפלאים, שלא כולם מוכרים לקורא העברי. 

ולסיום, אתגר למתרגמים מרוסית וליואל נץ מכובדי ביניהם: בעבודתי על חייו ויצירתו של משה ליפשיץ, משורר הייידיש הנשכח, מצאתי כי למיאקובסקי היה עוד ידיד קרוב, משורר יהודי בשם בנדיקט ליפשיץ. אלא שלא כמו משה, בנדיקט כתב רק רוסית. ושלא כמשה שזכה למות בתל אביב ולשכון לנצח בבית העלמין של נחלת יצחק – בנדיקט ליפשיץ נורה למוות בידי הקלגסים של משטרת הביטחון הסובייטית, במצוותו של סטאלין כנראה. וספק אם בכלל יש לו מקום קבורה ידוע.

האם אפשר להשיג משיריו של בנדיקט ולנסות לתרגמם לעברית? ולו רק אחד או שניים?

בברכה,

 אלישע פורת

* * *

משה ברק, גבת

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק ל"ח

מָגוֹן – מרחב מוּגָן

צירוף שם תואר לשם עצם, לשם יצירת מונח חדש, הוא חיוני כאשר באים לתאר תופעה חולפת, או מקרה חריג חד פעמי.

אך כאשר מדובר במושג קבוע הנכנס לשגרת הדיבור, אין מקום לסרבל ויש לעצב את המושג במילה אחת. העברית מאפשרת זאת בקלות. כשבניגוד לשפות הלטיניות שם העצם בן המילה האחת ניתן לשיוך, ביחיד וברבים. כן ניתן ליצור ממנו את שורש הפעולה, ולהטות אותו בזמנים ובבניינים השונים. ויתר על כן, ניתן בעברית גם להפיק גם את שם נושא הפעולה ונשואיה השונים.

כך צמצמנו את ה"טלפון נייד" לסתם "נייד"; "אוטובוס ישיר" לסתם "ישיר"; "עט נובע" הפך לסתם "עט" ברגע שלא נזקקו לקסת; ואילו ל"מזנון מהיר", דרוש שם בן מילה אחת האומרת מכירת אוכל קל.

ולאור כל זאת אנו מגיעים אל "המרחב המוגן".

לאחרונה מרבים להשתמש בצירוף הזה של שם העצם "מרחב" בצירוף שם התואר "מוגן", כדי לציין חלל בו יש מיגון טוב יחסית, מפני מטר פיצוצים. כך התקבל המונח "מרחב מוגן".

בתחילה, כשלא נזקקנו לו לעתים קרובות, אפשר היה לראות בצירוף זה הסבר מכוון, העוזר לחתמצאות. אך כיום זהו מיקום קבוע בבתים רבים בערים רבות בישראל, שכל טיבו הוא בכך שהוא מגונן טוב יותר על החוסים בו.

לכן אני מציע לקרא ל"מרחב מוגן" בשם "מָגוֹן". כך מקבלים לצורך זה, שם עצם בן מילה אחת משורש בגזרת ע"ו "גון" והכפולים "גנן", במשקל "מָפול". כמו "מחול" מהשורש "חול/חלל"; "מכון" מהשורש "כון/כנן"; "מגוב" מהשורש "גבב"; "מצור" מהשורש "צור" וכו'.

כך ניצור מידרוג חדש של מקומות מסתור בעת סכנה, שאני מביא בזה בסדר גודל עולה.

מחסה – חלל מקורה

מגון – חלל מוגן גם לצדדים

מקלט – חדר ביטחון משוריין, בלתי פגיע

* * *

אהוד בן עזר

עדיין בחיפה בבוקר עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. ואצל אילונה.

פרק מרומאן שעדיין נכתב "ג'ני מלכת הנגב"

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג-ץ נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב"ריאלי"!

הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה.

"מה, אתה עוד כאן?" לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.

"ומלנכולי?"

"הלכה לבית-הספר. כבר נפרדנו."

"כבר נפרדים?" חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.

"לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין-גדי."

"אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי."

"מה?"

"לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג'וּן..."

"מה?"

"זה ארוחה-בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?"

"רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה..."

"אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?"

"כן."

"מסכן. אולי תלך תישוֹן קצת."

"אני כבר אישון באוטובוס."

"טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?"

מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר-האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות-ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר-האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף-ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.

עד מהרה שבה במצב-רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה-זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית-השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה-סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה "בוקארשטי" שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.

"איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?"

היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי-קולות, והמזכיר אמר: "פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!"

"אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?" אמרתי לעצמי.

עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן. נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. "פָּרְדוֹן," התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה "פרדון" אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.

"שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?" קראה את מחשבותיי.

"מה נותנה?"

"לָה וִירְגִ'ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ-פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּ לָה."

"מה לאפוֹת? את הבתולה?!"

"את הפְתוּלָה. את וִירְגִ'ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?"

לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שׁ-ֶאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.

"מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?"

"מה זה דראגה?"

"הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים."

"אפרים לא אבא שלה?" עשיתי עצמי כלא יודע.

"לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב..."

"בטח ממשמש גם אותך, ויולטה..." פלטתי בטיפשות מחורמנת.

על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.

"די, די, ציטרוס!" אמרה. "אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופתי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה."

"מה זאת פּוּלֶה?"

"שמוק רומנישְׁטִי."

בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק "עצם, עצם תרדוף" בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.

ויולטה הג'ינג'ית חקרה אותי על פרדסי המשפחה. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל-כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי-משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?

לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר-השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.

"מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?" אמרתי. "אני לא יכול לעשות לה את זה."

היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן-עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה, ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי-השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.

היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג'ינג'ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.

היא הסתובבה על בטנה, "תכה אותי," אמרה, "אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם."

"מה זה פוּנְדוּל?"

"אומרים אותו – תחת!?" הציעה.

החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.

יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.

זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.                            

"יותר חזק!" צעקה, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!"

"זה גם כן פוּנְדוּל?"

"לא! את לא יודע מה זה?"

"לא."

"זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!"

הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.

יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.

וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –

"יותר חזק! יותר חזק!" צעקה, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק-אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך..." השתתקה כמחפשת מילים, "'שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..' – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?"

הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,

הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף-ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר-השינה ובקרבת המיטה הזוגית,

"עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס-מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה..."

"מה, את מציצה להם?"

"מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?" – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, "צילינדר זה כמו ויולטה... אומרים, כמו חוֹרָה..."

דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,

מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –

אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:

"לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג'ינג'ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית-השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום.

"בוא," תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר-האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג'ינג'ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.

 היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. "פוּנְדוּל," אמרה, "צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?"

טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר-כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה"לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס"ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.

"עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך," קמה הג'ינג'ית מהאסלה הלבנה, "שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!"

"מה? את השתגעת? אני אופה בעין-גדי..."

אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא? כשמתעסקים עם גינג'וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!

"מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה... ככה, תְפוֹס לי ציצֶה..."

זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם-כתום שטבוע בג'ינג'יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן-ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד "בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול," אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ'מפיון – "אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה," יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.

הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר-החזה הגברי יוֹן-ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.

נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינור הגומי האדום. ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית "אחדות" ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג-ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.

וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: "בגליל, בתל-חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי..." – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. "מה אתה שר?" שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.

עניתי: "טרומ-פל-דור נפל! – אוֹי..."

חזרנו יחפים לחדר-המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי וצוהלת: "קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!" [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג'ינג'ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:

"עכשיו תגיד: מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה!"

"מה זה?"

"תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!"

"אוֹפֶּן סֵזָמִי!" אמרתי, "יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!"

מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד-להפליא (כנראה כשל יון-ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.

"תגיד – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה... תמצוצי לי את שלי פיפי," תגיד, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל," ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג'ינג'ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי-דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.

"עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג-מִי פִּיזְדָה!" הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.

"לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית."

"באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, רק תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה."

והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.

 מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין-גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח"ל. "נח"ל, נח"ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח"ל, נח"ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון-ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את "אורני רומא" של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.

כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.

"מָאמֶה, אוי מָאמֶה!" התחילה להיאנח, "לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: "פִּיזְדָמַאטִי..." קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין-גדי! – "שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!" – "אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!" הייתי מצטדק. "ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות 'הפועל' המרביצות של אבא חושי?"

סגולה-ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד-ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.

רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג-ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:

"מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג-מִי פִּיזְדָה!"

ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג'ינג'ית אשר, לומר את האמת – לאט-לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג'ינג'יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין גדי" ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג'ינג'י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת-שבע וכמו ששרים בחנוכה "אז אגמור בשיר מזמור", טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:

"אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!" [עכשיו אתה מזיין אותי, עצי-הדר!]

ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?

אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין-גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.

לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שהיתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה.

אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך "משנת הזוהר", מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש"יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!"

חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת-מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:

"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] – "

והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –

היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –

והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!" – שאני אכה אותה, ו"ציטרוס!" – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: "אני פֶמֶיֶה רֶיָה!" [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג-ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –

וזהו –

מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ"ך וגם אני אדע את התנ"ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את-התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך... בתחת... אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא...

אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר-האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה-של-פסולת...

זוועה.

ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!

מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.

סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד", וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.

ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.

"קה סה?"

"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."

"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."

"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"

"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי אודי עין גדי!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"

"אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"

"אודי, אודי עין גדי!" הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.

"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה..." [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.

לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.

בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.

אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ'גו משובחות, וצעירות ערומות-למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבּעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות זקָן

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

אני חוזר לחיפה. דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.

הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירו אותי בצורה פראית, והמחשבה על איך היא ניראית ערומה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה, הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי. גם התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שהיא בכלל בעלת חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מהנוכחות המגרה שלה, ומנעלי-הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.

אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים. הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, עם פילוסופיה וקבלה, ועשר הספירות – שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו... ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?

והיתה לי פתאום הארה ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שאמנם היה גדול כמו כד וכבד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו – אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה שהיא מוכרחה לספר איך היה ברומניה, במלחמה. ולא כמו שאנחנו, הישראלים מהארץ, חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב יותר –

ומדוע היא סולדת מצביטות בחזהּ!

– – –

כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך-למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, "אודי אולי..." לחשה לי, "פעם אחרת..."

בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.

חוזר לחיפה. ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?

ויולטה אמרה: "דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "

והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.

וזה כָּאב.

"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ אודי] –

תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.

"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך], פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].

מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"

"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"

"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"

היכתה אותי על הראש במטאטא.

"מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"

"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי.

שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה!פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"

"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה..."

"חה, סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה... בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה... אתה טעותה לה בתחת... נאיב..."

עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.

טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...

אבא חורג?

אפריים...

לא יכול להיות.

אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.

אהוד: הערות מפורטות בקשר לשגיאות ברומנית תתקבלנה ברצון.

* * *

נעמן כהן

עסקת שליט – הכשל האסטרטגי-מוסרי

הציבור מטומטם הציבור ישלם

בנאומו ב-11.10.11, הכריז נתניהו: "יש לי מחוייבות עזה להחזיר את גלעד הביתה ומחוייבות עמוקה לביטחונם של אזרחי ישראל." נתניהו, שבחר בהחזרת גלעד, הפקיר את ביטחון תושבי ישראל. הכשל של נתניהו בעסקת שליט אינו רק אסטרטגי אלא גם מוסרי. נתניהו לא עמד על הפרדה הכרחית בין אסירים הורגי חיילים שאותם ניתן לשחרר, לבין פושעי מלחמה רוצחי אזרחים שאותם אסור לשחרר. שיחרור פושעי מלחמה רק יעצים את המלחמה. שעון החול מתקתק. כל אחד מאיתנו יכול להיות מעתה מטרה לרצח. על האימהות והאבות השכולים של העתיד לבוא בטענות רק אל עצמם. רוב הציבור הישראלי בחר בגלעד והפקיר את חייו הוא למוות. הציבור מטומטם, הציבור ישלם.

איך ניתן לשחרר את גלעד שליט

 ולשמור על בטחון אזרחי ישראל

האם ניתן לשחרר את שליט ובה בעת למנוע המשך רציחות מצד הטרוריסטים המשוחררים?

קיים פתרון אפשרי. שחרור הטרוריסטים תמורת שליט, ותפיסתם המיידית לאחר שחרורם והחזרתם לכלא. כדי להצליח דרוש דבר אחד: שינוי החוק הקיים. על פי החוק הקיים המחבלים הרוצחים מקבלים חנינה המבטלת את פשעם ומאסרם. לכן על הכנסת לחוקק חוק חדש שיקרא "חוק גלעד שליט". לפי החוק המוצע, כל אסיר הנמצא בידי ישראל ושוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים, יחזור וירצה את עונשו שנגזר לו מיד כשייתפס על-ידי מערכת הביטחון.

החוק הזה שיתקבל ימנע את האפשרות שישראל תתחייב בהסכם (כפי שנעשה עד עתה) שלא לפגוע יותר בטרוריסטים המשוחררים בעיסקה.

יאמרו המתנגדים, זה יוביל להמשך ניסיונות ארגוני הטרור לחטוף ישראלים. אולי, אבל את הניסיונות הללו הם ממילא הם עושים, ואם ייווכחו שלא ירוויחו מכך יחדלו מכך.

מדינת ישראל נקלעה בין שני חובות. החוב להחזיר את חייליה לביתם, והחוב לדאוג למניעת רצח של אזרחיה. את הדילמה הזו ניתן לפתור על-ידי המתווה המוצע בזאת.

(את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר" 559 מיום 8 ביולי 2010. למרבה הצער כנסת ישראל בגדה בתפקידה לשמור על אזרחי ישראל).

לאור שחרור הטרוריסטית וופא אל בס, יש לחייב כל מטופל רפואי משטחי החמאס או הרשות להצהיר שהוא נגד הטרור הערבי-מוסלמי

ב-20 ביוני 2005 ניסתה אל-בס, תושבת ג'בליה, לעבור במעבר ארז כשלגופה חגורת נפץ במשקל של יותר מעשרה קילוגרמים. הטרוריסטית אל בס קיבלה אישור להגיע לבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע לצורך ביקורת רפואית, וניצלה זאת כדי לנסות לבצע שם פיגוע. כשהתגלתה, ניסתה לפוצץ את המטען במחסום ארז, אך מנגנון ההפעלה לא פעל. על כך היא נידונה ל-12 שנות מאסר.

למרות חתימתה כי היא לא תחזור לדרך הטרור – יממה לאחר שחרורה מהכלא במסגרת עסקת גלעד שליט, ב-19.10.11, היא קראה לילדים ברצועת עזה להמשיך בדרכה. "אני מקווה שתלכו בדרך שהלכתי לפי רצון האל, ושנראה חלק מכם כשהידים." בתום הפגישה עם המחבלת המשוחררת, הילדים הריעו לה ונופפו בדגלים של הרשות הפלסטינית – כיוון שבס היא פעילת פתח. "ניתן את הנשמה שלנו ואת הדם שלו כדי לפדות את האסירים. ניתן את נשמתנו ודמנו לך, פלסטין." המחבלת המשוחררת סיפרה גם על תוכניותיה לעתיד. היא אמרה כי בכוונתה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אך הצהירה: "נמשיך את מאבקנו. המעצרים לא ירתיעו אותנו מלהיאבק בחוזקה בציונים שנמצאים באדמתה של פלסטין."

לאור הלקח מפרשת הטרוריסטית אל בס, על מדינת ישראל להתנות כל בקשה לקבלת טיפול רפואי בישראל בהצהרה חתומה שהמטופל רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות שיש לגנותה, והוא מתנגד לכל מעשי טרור של רצח יהודים. ללא חתימה על הצהרה זו לא יינתן רשות מעבר. טיפול הומניטרי יינתן רק לאנשים הומניטרים.

אסור לאמץ את מערכת הערכים הערבית-מוסלמית

 לכל הגורמים המנסים לנצל את עסקת שליט על מנת לשחרר טרוריסטים יהודים יש לומר לא באל"ף רבתי. לא יעלה על הדעת שנאמץ את מערכת הערכים הערבית-מוסלמית. אבא של מאזן וישמעאל הנייה יכולים להלל פושעי מלחמה לאחר ששוחררו בעיסקה כי אלו הם ערכיהם. לנו אסור לאמץ זאת.

הצמד פרץ וג'מוס ממשיכים בהרס

ארמנד (עמיר) פרץ הכריז השבוע שיש לשחרר חד צדדית את פושע המלחמה ברגותי משום שהוא ייאבק למען השלום. ארמנד (עמיר) פרץ, שיחד עם חיים אורון (ג'מוס) היו שותפים לפירוק ההסתדרות ולמסירת נכסי חברת העובדים בחצי חינם לטייקונים, הצטרף כעת ללובי הוותיק של ג'מוס – חברו של פושע המלחמה והרוצח הסדרתי – ברגותי. ג'מוס, שבזמנו נהג לשבת ולנגב חומוס עם ברגותי בעת שהלה שלח את חוליות הרצח ביהודים, המשיך להיות חברו הטוב גם לאחר מאסרו, וביקרו תדיר בכלא והיה ראש הלובי לשחרורו. מי שחושב שיש הבדל כלשהו בין החמאס לארגון המרצחים המוסלמי גזעני – כתאאב שוהאדת אל אקצא (ארגון השהידים של הקצה) של הפת"ח טועה. רק השבוע מסר אבא של מאזן – ראש הפת"ח, 5,000 דולר למחבל שביצע את הלינץ' ברמאללה ושוחרר בעיסקת שליט. שחרור פושע המלחמה ברגותי לא יביא את השלום אלא רק את המשך המלחמה. אולי לנו ואוי לאוייבנו אם יעמידו בראשם פושע מלחמה רוצח סדרתי כברגותי.

הבילבול הגיאוגרפי של ארז ביטון

בקאנון השירה הישראלי, טוענת ד"ר קציעה אלון. ("קול מושתק מן המזרח", "הארץ" גלריה, 26.10.11, עמ' 1) אין שום משורר מזרחי, מפני הדרתם ע"י האשכנזים, לדעת אלון המשורר הראשון שפרץ את ההגמוניה הוא המשורר יליד מרוקו ארז ביטון, שבספרו "מנחה מרוקאית" כתב: "מה זה להיות אותנטי? / ללכת באמצע רחוב דיזנגוף ולצעוק בערבית יהודית מרוקאית / אנא מן אל מגרב אנא מן אלמגרב." הבנת את זה ברוך? המשורר שאמור לשאת את קול "המזרח" צועק: "אני מהמערב, אני מהמערב!"

"מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו"

המלחמה בעזה איננה מלחמה בטרור, המלחמה היא מלחמת התשה!

מארקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס (Marcus Porcius Cato Censorius), הידוע גם כקאטו הזקן, התפרסם בכך שנהג לסיים כל נאום בסנאט במילים הבאות: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" Ceterum censeo Carthaginem esse delendam.

בשנת 149 לפנה"ס, הודות למאמציו, יצאה רומא למלחמה הפונית השלישית בקרתגו, שבסופה הושמדה העיר.

בגיליון 310, מ- 21.1.08 ובגיליון 323, מ-6.3.08 כתבתי את הדברים הבאים:

השבת אש למקורות הירי – ופשעי מלחמה

אסור להיכנס לעזה. כניסה לעזה היא אינטרס ערבי. יש לפעול ע"פ החוק הבינלאומי. ע"פ חוקי המלחמה מותר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים.

יש לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. על נתניהו לשאת נאום ובו הוא עליו להזהיר שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע נתניהו מראשי החמאס, הג'יהאד (וממר עבאס) את פינוי האזרחים מאותו אזור. ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט). אין דבר פשוט ומוסרי מזה. ירי קסאמים על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית. השבת האש תמנע אש.

הפתרון של בעיית הקסאמים פשוט: להשיב אש למקורות הירי!

* * *

אהרון רול

מדינת תל אביב – עובדה מוגמרת

 הבסיס העקרוני הבולט ביותר ל"צדק חברתי" היא הערבות ההדדית בין חלקי העם, זו האחריות הקולקטיבית שאנו חשים כלפי האחר בימי שמש כמו גם בימי סגריר. רק הערבות ההדדית תביא ציבורים בעלי הכנסה סבירה ומעלה לתמוך בחלוקת עוגת התקציב כך שתרומם שכבות עניות ונחשלות בינינו.

לכן ניראית הפגנת העשרים אלף במוצאי שבת בכיכר רבין כה נילעגת ותלושה. הכיצד הצפונבונים התל-אביבים יכולים לחצרץ "צדק חברתי" בעודם מקעקעים בעצם נוכחותם בכיכר ביום המסוים ההוא את הערבות ההדדית החייבת לשרור בנינו.

באותו העת בה זימרו רקדו ושמחו שמחה ריקנית אלו המפגינים בכיכר, הומטרו על ראש כמיליון אזרחי ישראל בדרום הארץ גשמי רקטות ארוכות טווח. אנשים נהרגו ונפצעו, רכוש אבד, כל אזור הדרום היה בכוננות ספיגה הנמשכת עד היום, ילדים הרטיבו במיטותיהם מרוב פחד, רבים היו נפגעי חרדה והמבוגרים חשו אין אונים לנוכח הרעה המתרגשת על ראשם מהרקיע. ואילו הנלעגים המשיכו בנאומיהם, מחולותיהם, שיריהם והצגותיהם כאילו ואין מחר, כאילו והם מנותקים מההוויה הישראלית, כאילו ושייכים לעם אחר. אכן בועת תל אביב קיבעה עצמה ברגליהם של המפגינים כתזכורת עלובה נבזית ומקעקעת האחריות ההדדית בעם. בהפגנת העשרים אלף חווינו את הקלוקל הנחות והבזוי בעם ישראל.

העמומים הללו דורשים את חלוקת העוגה התקציבית הלאומית שתיטה לכיוונם ואם כך. מדוע זה כה רבים מהם משתמטים מנשיאה לאומית בעול. הללו אינם רואים פסול בדרישתם כי הלאום, אלו אנו כולנו, יענה לגחמותיהם אך באותה הנשימה משתמטים מתרומה לאותו לאום. עולם הפוך, עולם מבהיל, עולם אשר האבות המיסדים לא חלמו כי אי פעם יתגשם בארץ ישראל זה מקרוב נוסדה. זה העולם ממנו ברחו אבותינו ממזרח וממערב והתכנסו ליצירת עולם טוב יותר בארץ ישראל. הם קיוו לענבים וקיבלו באושים לאחר שחלפו שניים עד שלושה דורות בלבד. 

אל ההפגנה לא הגיעו אנשי הפריפריה, לא החלכאים והנדכאים העניים והחלשים. בהפגנה זו השתתפו באורח בלעדי שלושה עשירונים עליונים של החברה הישראלית, דהיינו העשירונים השביעי, השמיני והתשיעי, המאכלסים את צפון תל-אביב ובנותיה. זו אוכלוסייה שבעה, אשר הפרוטה מצויה בכיסה, אשר חיה מעבר לאמצעיה כאילו אין מחר ודורשת מכלל הציבור לממן את חוסר אחריותה. בטלנותה ורדיפתה את החיים "הטובים והיפים" דוחפת אותה להשיג הטבות אשר אינן מגיעות לה. זו אוכלוסייה של דור אבוד, פוסט ציוני, פוסט יהודי ופוסט דמוקרטי, דור של משתמטים משירות קהילתי, צבא או שירות לאומי, אשר אינם רואים פסול בכך אלא מקור לגאווה. זה הינו דור מתייוון, דור של עובדי כוכבים ומזלות דור של מחוללות הבעל ועשתורת.

זו אוכלוסיית שמאל קיצוני קיקיוני, חבורות של אנרכיסטים ומשועממים המכלים ימיהם בברים רוויי אלכוהול וסמים בלילות, וחלקם משליכים אבנים ומייצרים פרובוקציות כנגד חיילי צה"ל בימים בזירות בילעין ושכונת שמעון הצדיק, הללו מחפשים את המחר שלעולם לא יגיע באשר אינם מוכנים לעשות מאמצים כי יגיע וכל עניינם הוא בסחיטת התקציב הציבורי למענם בלבד, ליטרת הבשר המתמקמק שלהם היא בראש מעייניהם ותו לא, רק לשם כך מוכנים הם לצאת ולהפגין. העשירונים התחתונים, אלו הנזקקים לאשורם אינם כלל מעניינם. מנוחתם אינה נטרדת מכך שמילוי דרישותיהם/גחמותיהם, תותיר את חמשת העשירונים התחתונים ללא פיתרון הולם למצוקתם מפאת מוגבלותו המדודה והקשוחה ובדין של התקציב הלאומי.

נזכיר לקורא את מטרות מארגני המחאה, אלו המממנים האנטישמים מארצות הים ועוזריהם האוטו-אנטישמים בתוככי מדינת ישראל כדלקמן:

1. הפלת ממשלת הימין והמלכת ממשלת שמאל רדיקלי וערבים לשם יצירת מדינת כל אזרחיה אשר ברבות הזמן תהפוך למדינה פלשתינית נקיה מיהודים (היכן יהיו היהודים נשאיר לדמיון הפרוע של כל קורא).

2. פגיעה אנושה בתקציב הביטחון אשר תפגע אנושות ביכולת הלחימה הצה"לית ותחייבו לכניעה לסחטנות ערבית ובעקבותיו את ממשלת ישראל לשם (ושוב) יצירת "מדינת כל אזרחיה" הפלשתינים. 

אכן, קיימים במוחים גם אנשים מן היישוב העמלים כאחד האדם לפרנסתם ומתקשים לשרוד בחיי היום יום. אך אלו בטלים בשישים לעומת הרוב המכריע של ראשים חלולים, חסרי מחשבה והיגיון ישר, השטופים בחלומות ליברליזם אוניברסלי פוסט יהודי וציוני ואנרכיזם הרסני, אשר נכחו בהפגנת העשרים אלף.

נבצר מהעמומים הללו להשיג כי על מנת לקיים צדק חברתי חייבים אנו ראש וראשונה בקיום לאומי פיזי וכלכלי. ללא אבטחת קיומנו, מה בצע לנו ב"מדינת רווחה", ב"צדק חברתי". האנוכיות המעוותת והמרושעת של מארגני ההפגנה ומשתתפיה הביאה אותם לברוש[?] בזלזול את הלחץ והדחק שתושבי הדרום עומדים בו, להפוך את הערבות ההדדית למושג תלוש ומרוחק שאינו מעניינם כלל וכלל, אין דבר המעניין אותם למעט ליטרת הבשר שלהם תוך יצירת אנרכיה בתוככי מדינת ישראל. "המצב בדרום אינו דוחה הדרישה לצדק חברתי" זעקו המטורללים בכיכר בגרון ניחר. אכן, הם שילמו מס שפתיים לאזרחי הדרום – כן, ודאי איכפת להם – כשלג דאשתקד, שאם לא כן לא היו מקיימים את ההפגנה הנלעגת הזו במועד בה התקיימה. מעולם לא ניראה הניתוק של בועת תל-אביב כה נלעג.

הנזקקים לאשורם, אלה מדירים רגליהם ממושב הלצים הבועתי התל-אביבי, מקומם לא יכירם בכיכר רבין אשר ההפגנה מליל שבת שם ביזתה אותו ואת זיכרו. הנצרכים אינם רואים עצמם חלק ממוחי השמנת הצעירים המשועממים, אשר חלקם הניכר באים עם כפית הכסף מבית אבא בפיהם, חלקם בטלנים שאינם מוכנים לעבוד לפרנסתם ומייחלים לחיי בטלה על חשבון המדינה, חלקם הניכר משתמטים באמתלות שקריות משירות צבאי, חלקם מסוממים וכולם מעולפים עד דלא ידע מהאלכוהול הניגר כמים בכל אתר ואתר. 

בכיכר רבין נכחו אך כ-20,000 איש דהיינו, המיץ של הזבל התל-אביבי. כבר כעת ברור כי המחאה שוקעת. התקשורת טרטרה באזננו שבועות לפני ההפגנה בדמעות שליש הפצרות, בקשות ותחנונים לבוא להפגנה במוצאי שבת ו... עם ישראל הפנה להם את גבו. העם בבירור תומך ברעיונות המחאה אך מתעב את ראשיה ומארגניה, ובדין.

 המחאה הגיעה לשלב בו נידרש מנהיג ואין כל ספק כי "דפנה ליפשיץ" אינה מסוגלת להנהיג דבר, אינה מוכשרת דיה, היא עילגת, אינפנטילית, שטחית באורח מביך, בעלת אגו נפוליאונצ'יקי נלעג ומטורלל, תלושה מהמציאות, יציבותה בספק רב, הינה בית חרושת לסיסמאות ריקות ונבובות בהכוונת "צוות המומחים" בעיני עצמם בלבד, וניכר כי מרבית הציבור מאס בה ובחבריה להנהגה לחלוטין.

עמיתה להנהגת המחאה שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, כבר עידכן את הציבור בטיבם האנטי יהודי וציוני של "דפנה ליפשיץ" וחבריה להנהגה. לדבריו חייב היה לשקוע בוויכוחים מרתונים לפני כל הפגנה בדרישתו, אשר נדחתה מכל וכל על ידי דפנה ליפשיץ, סתיו שפיר וקונטס – כי יונפו דיגלי ישראל משך ההפגנה (במקביל לדגלי אש"ף) ויושר ההמנון הלאומי "התקווה" בסיום כל הפגנה.

עוד מפניני גסת הרוח ליף: " אנחנו הופכים לאזרחים ענקיים ממש, שלידם נראים כל ראשי הממשלה, השרים והנגידים כננסים מפוחדים," ואיך נישכח את: האולטימטום האווילי "ביבי זו הפעם האחרונה שאני פונה אליך באופן ישיר" והרי כבר ציינו את המגלומניה הנפוליאונצ'יקית בה שרויה האישה המוזרה והנוורוטית הזו. במקום אחר כבר ציינו ובדין כי מי אפסי הגברת מגדירים מחדש את חוקי הפיזיקה.

המוחים חייבים להצמיח מנהיג אשר ידע לשמש דוגמא לציבור עבור כל ציבור המוחים והרוב הישראלי הדומם, זה אשר ידע לפעול באורח פרגמטי ולהשיג הישגים, צעד-צעד עבור השכבות החלשות בעם. המחאה נצרכת למבוגר אחראי.  (ליפשיץ לא שירתה, השתמטה משירות צבאי ובמיוחד משירות לאומי, הסיתה להשתמטות של אחרים, פעילת הקרן לישראל חדשה הבזויה, כינתה את חיילי צה"ל רוצחים ופושעי מלחמה, חברה בארגונים אנרכיסטים – אכן רזומה שכולו שלילה מנהיגותית),

 ולכל האמנים המגיעים להפגנות המחאה. זה היה ניראה נחמד בתחילה אך הפך למאוס. האמנים שהופיעו לשעשע את הקהל בעוד דרום הארץ מתפוצץ מהפגזות, קיוו לעשות קופה, לחלוב אהדה ציבורית אשר תתבטא בנקודות מכירת הכרטיסים להופעותיהם, אך ההפך קורה, הללו יחלו להרגיש את נחת זרועו (וכספו) של הציבור אשר מאס בהצגה הסחרירית בהם לקחו חלק. אין ספק כי שלמה ארצי כבר חש זאת בחשבון הבנק שלו ועל הויכברגר המטורלל ושלום חנוך, שימיו הטובים מאחוריו, חבל להכביר מילים.

 המחאה הפכה להיות מחאה לשם מחאה, הנשענת למצער בלבדית על תושבי בועת-מדינת תל-אביב המתייוונת, לפי כל כללי האנרכיזם הבינלאומי אשר אין לו דבר וחצי דבר עם ההווייה היהודית והישראלית. אל לו לציבור להיגרר אחר הפרובוקציות האינפנטיליות הללו. אם ימשיכו המוחים בכך, אם ימשיכו לברוש בבוז את צרור הצעדים הנכונים הננקטים בידי הממשלה עקב דרישות המוחים עצמם, עלינו כולנו, כל הציבור השפוי, להתנער מהם, שילכו באשר ילכו אך חלקנו לא יהיה עמם.

* * *

ד"ר גיא בכור מנתח את עיסקת שליט ובכלל בראיון בטלוויזיה לאברי גלעד

[שלח ראובן שדה]

http://www.youtube.com/watch?v=NHqLQgMObX0

* * *

הייתי בסין

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הייתי בסין

וכל לילה אני חולם

שאני עדיין תקוע בבתי נתיבות

גדולים ואפלים

בין אלפי אנשים

וצריך לאכול אטריות צדפות בצק ועקרבים

שחורים

לצעוד על קוביות שקופות של מים

בקרב אנשים רזים נמוכים כהים

שמדברים רק מנדרינית

ואינני מצליח לחזור לכפר שלי

תל אביב

לחזות ביפהפיות הלבושות-למחצה

אתה יכול לצאת מסין

אבל לא להוציא את סין מתוכך

ואת לטיפות הזבניות הקטנות על כתפיך

בשווקים הצפופים

מתוך מכתב לחברים ששלח סופר נידח:

אפשר לצאת מסין אבל לא להוציא את סין מתוכך

האריכו לנו בחינם את הטיול לסין בעוד שבוע ימים, זה השבוע

שבו קודם המסתורית הצטננה קשות ועכשיו גם אני צרוד ובקושי מדבר

וטרם חזרנו לעצמנו מהעייפות הרבה שנפלה עלינו מהקצב המטורף של הטיול

היינו יוצאים בבוקר וחוזרים מאוחר בלילה

ואם באמצע אתה צריך לחרבן בבית שימוש סיני בכריעה

אתה בצרות גדולות

רק אני עוצם את העיניים אני חולם על סין

בעיקר בתי נתיבות גדולים בשדות התעופה

בתוך ההמון

ואינני מצליח לצאת משם ולחזור ארצה

ואני גם מתגעגע כבר לארוחה סינית טובה בצ'יינה קורט בתל אביב

ובייחוד ברווז פקין או קריספי דאק שיעביר לנו את הטעם הגרוע של המנה הזו

שאכלנו בבייג'ין באותו השם

אחרי כמה ימים בטיול הכריעה אותי העייפות ולא הצלחתי אפילו לכתוב ביומן

ועכשיו חלק גדול ממה שראינו מתערבב לי ואני מנסה לעשות סדר ביומן

וזאת למרות שיותר אנשים בסין לא שמעו מימיהם על ישראל

מאשר אנשים בישראל לא שמעו עליי

לקחתי את מקל-ההליכה של סבתא שרה ז"ל

שזיכני בכבוד ובסיוע

אך אינני מבין מדוע הוא לא מדבר אידיש

גם לא במוזיאון היהודי בשנחאי

וכמובן שהמסתורית אומרת שאני קוטר

שהיה טיול נהדר

היא נהנתה מכל רגע ובייחוד משמיכת המשי האמיתי שקנתה במפעל בגווילין

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

4. מקורות והשפעות: עם ואלטר קאלה, שארל בודלר ואוטוקאר בז'ז'ינה, ועם צבי שץ.

להלית ישורון היא מספרת בשלהי 1980:

אני ראיתי רק ידיים עובדות חזקות. זה היחס שלי לאדמה נולד ביחד איתי. זו תורשת מאבא. כבד וקל, חזק וקל, הרבה שרירים וקל. הוא בא חקלאי מחוץ-לארץ. והוא היה כמו גוי. קראו לו יהודה-גוי. הוא בא בבגדים אלגנטיים מאירופה. הוא היה פדאנט בלבוש. היו לו עיניים ירוקות-כחולות שאני ירשתי. אל תביטי על העיניים שלי. אני אילו יכולתי לחיות עוד פעם הייתי כותבת על אבא שלי. אני היחידה שהייתי דומה לו. רצה שאעבוד את האדמה. אילו הייתי מביאה לו ארבעה בנים לחקלאות היה יותר שמח.

ואני לא חשבתי להיות משוררת. אני לא ידעתי מה אני. ידעתי שאני לא כמו כולם. הבנות שנאו אותי כי לא הייתי כמו כולם. חייתי חיים פנימיים והן לא. מתוך עניות הגעתי לפואטיקה שלי. זה אינטואיטיבי. זה בא ישר מן העשבים הקטנים של החורף. הם מתחילים לבצבץ והאדמה יש לה ריח של תפוח שעכשיו מבשיל. היו לי חושים חזקים מאוד. הקשר לטבע מלווה אותי מילדות. הגן העזוב של הבארון שמתחיל פתאום לפרוח לתת פירות.

בקטעי עדות שאסתר מכינה, ואת רובם היא שולחת לראובן שהם ב-1971, ובמכתבים אליו מ-1972, היא מתארת את מקורות שירתה ואת ההשפעות שספגה מילדותה ועד לסוף שנות ה-20 לערך. כותבת אסתר:

ספרים לועזיים היו נודדים מיד ליד – היתה השפעה של הספרות הסקאנדינבית – המסון, בירנסון, סלמה לגרלף – היה רומאן, ספר נדיר ונפלא של יעקובסן "נילס לינה", ואני קיבלתי אותו במתנה – אנשים באו מירושלים בכדי לשאול ממני את הספר, נידמה לי שזה היה דב קמחי שבא, הספר עבר מעיר לעיר מיד ליד עד שצלל אי-שם ולא חזר לידי – טמקין המשורר השאיל לי "גסטה ברלינג" והספר עבר את פתח-תקוה ותל-אביב – כמובן כל זה בגרמנית.

ההשפעה הצרפתית היתה יותר ציביליזציונית – גינונים, פטפוט צרפתי ופסנתרים בבתי-איכרים – אבל כשנתבטלה האדמיניסטרציה של הברון – באו רימבו ורלן ובודלר ואדמונד רוסטאן, פייר לואי ושיר השירים שתירגם לצרפתית, וכל זה כמובן בצרפתית.

השפעה גרמנית – הספריה של ליברכט בפתח-תקוה הכילה את כל הקלסיקונים הגרמנים (ואת הרוסים בתרגום גרמני) – וכאן בא תומס מאן, הופמנסטל, גאורגה והלדרלין, גראף גובינו, רילקה וכל זה עובר מיד ליד – עד שהספרים לא רק נקראים אלא גם נקרעים.

אני הייתי עוד צעירה ומגששת בעולם הספרותי וגם קשורה לספרויות לועזיות כמו הגרמנית והצרפתית – כי הספרות העברית בתקופה זו סיפקה מעט מאוד. החלו להופיע ספרי ראובני, ברנר, א.ד. גורדון, שירי-עם של ביאליק, "הפועל הצעיר", שהיה עיתון פועלים, היה בו משהו מן החדש גם בשדה הספרות, צליל לוקאלי ראשית כל, לא גלותי.

אם אני עושה את הסך הכל של תקופה זו – נידמה לי שחטיבה זו של סופרי ארץ-ישראל המשיכה למלא את אצטבאות הספריות ב"ספרי תושיה" הוורודים שיצאו בווארשה, ובהיותי ספרנית בספריית פתח-תקוה – הייתי מביטה בדאגה לארבעה המטרים של ארון הספרים הוורודים – שלא יספקו לי חומר קריאה בשביל המנויים בספריה – כי הקוראים היו "גומרים" אותו מהרה – ואני עמדתי בידיים ריקות.

מאוחר יותר נוסדה חברת "מצפה" וכן כמובן היו מגיעים קובצי "התקופה" מחוץ-לארץ והכילו את כל ה"מי ומי" מן הגולה וכן מן הארץ. בתקופה זו היה עוד מופיע "השילוח" בעריכת קלוזנר ו"העולם" בעריכת קליינמן, אבל גם אלה באים מחוץ לארץ.

אני התחלתי לפרסם ב-1919 [אין עדות לכך, כוונתה כניראה שאז היא מתחילה לכתוב שירים] – אבל היתה הפסקה – ועם קום "הדים", התחלתי לפרסם וברש עמד על זה שיוציא ספר ואני קראתי לו "קמשונים", בהשפעת בודלר "Les Fleurs du Mal".

המשותף היה חיפושים – חיפוש יסודות, מי ביהדות, מי בתחיית-העם, ואני בנוף ובשורשים שקלטתי מילדותי – שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ-לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אוקליפטוסים, בארץ ריקה מכל – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות, משימות שהפכו לאבני דרך – ואב שהיה – סמל בשבילי.

התשתית – המקרא בזה אין כל ספק – יש תערובת, העברית, אקרא לה "הראשונה", הדידקטית של כל מילה שנרכשה בעמל ושצילצלה במלוא כוחה החדש באוזניי ושעמלתי למוסרה באותו הכוח. אני חוצבת מילים עד היום, יש לי בפנים איזה מערה של מילים, ולמרות שהמילים רגילות לפעמים יש בהן מאורה של המערה הזאת. רק אני מרגישה.

מתערבים בסגנוני גם פרקי-תפילה שלימדוני בילדותי ושהתפללתי בהן. וכן שמעתי תפילות הרבה מסביבי והן זימרו לי ונחקקו בי, כתבי-עת מן התקופה ההיא עם שירים של מנה ושל יל"ג ושל רבי יהודה הלוי, עם שמות מערכות כוכבים על-ידי מורי רובינוביץ [ד"ר אפריים הראובני] ושמות חדשים של צמחים בבוטניקה – כל זה שימר ולש את סגנוני. אני חושבת שהודות לכל יסודות אלה הוא שונה מסגנון האחרים בני זמני, ובייחוד שבני גילי ילדותם עברה בחו"ל וכאן שוני גדול.

כמובן שקלטתי את הקלסיקונים שלנו "הבריכה", שירי-העם האגדות של ביאליק, את טשרניחובסקי ואת שובבותו של שניאור ואת המיסטיקה והדאבון של ברנר את "המודרניות" של ברדיצ'בסקי עצבותו הלירית של גנסין –

ואחר-כך הספרויות הזרות לא פסחו עליי בלי השפעה בודלר ורלן הופמנסטל ורילקה – אני בולעת ספרים בגרמנית בצרפתית מגלה את הספרות הרוסית בתרגום גרמני – כותבת שירים בהשפעת משורר ששמו ולטר קלה, מזדהה עימו, מגלה את ורלן את בודלר – את הספרות השוודית בתרגום גרמני, מתמלאת כבלון מתנפח – ורוצה להתפוצץ – דחף של כתיבה "גם אני יכולה לכתוב דברים יפים" כך אני אומרת לעצמי ומתחילה – והדברים דלים ואינם משביעים רצון – תמיד אני מוצאת בהם את דברי האחרים, "זאת לא את" היא המימרא שלי וכך אני מחפשת ומחפשת – נמשכת אל סופרים מזדהה גם עם אישיותם ומרגישה: כאן מקומי –

כבר אמרתי שהושפעתי מסופר גרמני לא ידוע כמעט בשם Walter Cale, ליריקן דק, כתיבה חופשית רק ריטמית.

ובכן אני גם לא ידעתי מה אני עושה – לא עשיתי כלום, הלכתי אחרי רגשותיי והריטמוס הפנימי שלי – ואפילו הצטערתי לפעמים שאיני כותבת "בחרוזים יפים" כמו כולם, חשבתי זאת לחולשה אבל משהו דחף אותי לכתוב דווקא כך. כאילו "להכעיס" במקצת, לפעמים הייתי כותבת בחרוזים וזה צלע ולא מצא חן בעיניי – כאילו ניטל כל רוח החיים מן השיר ואז השתחררתי ונתתי חופש לעצמי ואז באו השורות הקצרות הקווים והמילים הבודדות בתור שורה, משהו דומה לתווי-נגינה היה בזה לגבי – "הסטקטו" ו"הלגטו" חליפות ופתאום מילה אחת כמו פצצה בתור סוף ("פינאלה") ניגנתי פעם ובכלל המוסיקה קרובה לי יותר מכל אמנות אחרת, (חוץ מהספרות,)

לפעמים נידמה לי שהשירה נולדה יחד איתי אני כל-כך דומה לשיריי והם דומים לי וחשתי בהם מוקדם מאוד, מבלי לכתוב – הייתי עוגב לאוקלפטוסים ברוחות חורף כשהייתי בת שלוש ואני זוכרת זאת. השירה העברית של אז התחילה אצלי עם יל"ג ודוליצקי עם מנגינות אוקראיניות – ששרתי אותן זו היתה הראשית – אחר כך ביאליק וטשרניחובסקי אבל כל זאת כבר אמרתי לך פעם יחסי המאוחר יותר לשירה היה אצ"ג למדן ושלונסקי וודאי שיש השפעה לכל-הפחות לשונית ובעקיפין – מבחינת התוכן – הייתי רחוק מאוד מהם.

כל זה מהווה קוקטייל קצת משונה ואודה שגם לשלונסקי וללמדן נתפסתי לפעמים כמובן חרוזיהם ריחפו בודדים באוויר הריק בזמנו וקשה היה לא להיתפס להם –

נידמה לי שמשיריי הראשונים עד לשיריי האחרונים היו רק שתי תקופות:

התקופה הראשונה בה נתקעתי בנוף, ובתסיסת נעורים עזה. מעורבת בלאומיות.

התקופה השנייה היא יותר אוניברסאלית, קוסמית ופילוסופית גם שקטה ועצובה יותר (אז גם פקד אותי אסון מות בעלי) וזה תפס מקום לא קטן בשירה שלי.

*

פעם אמר לה שלונסקי: "טוב לך שאין לך הרבה מילים – אלי באות יותר מדי מילים וקוברות אותי," כך מספרת אסתר לראובן, ולהלית ישורון היא מרחיבה ואומרת ששלונסקי אמר לה: "אני מקנא בך. יש לך אוצר מילים שלך ואת לא משנה אותו. ועם המילים האלה את מבטאה כל-כך הרבה. ואני: כשאני בא לכתוב אז מתחילות המילים לבוא עליי כמו דבורים ואני שוכח את התוכן ואני לא יודע מה הוא בא לומר." בשיחה איתי היא מנסחת את דבריו אליה בפשטות: "יש לך שלוש מאות מילים ואת עושה בהן הכל, ואני מקנא בך על כך."

על המתח שבין הצרפתית לגרמנית מספרת אסתר לרבקה כצנלסון:

היתה אז כמובן גם השפעה צרפתית, באמצעות פקידי הבארון, ונוסף לשפה שמו לב לגינונים, נימוסים ונגינה-על-הפסנתר של הבנות. בזאת הצטמצמה "האשראה הרוחנית". אבל הגרמנית היתה לשון השירה והספרות. אבי הכריח אותי לקרוא את גיתה, שילר, היינה. גרמנית למדתי אצל לורט, בתו של פרץ פסקל הנודע בפתח-תקוה. אולי בהשפעתה התחלתי לכתוב במחברות שלי רשימות מיסטיות ושירים בגרמנית, ותאבוני לספרות גדל. בין הספרים הרבים שבלעתי מצאתי משורר גרמני בשם ואלטר קאלה. חשתי בו אח קרוב לרוחי.

ואלטר קאלה

בשנייה ובשלישית מ"מחברות 'קמשונים'", מחורף ואביב 1921 לערך, מצויים טיוטות והעתקות לנקי של כשמונה שירים של ולטר כלה [כך הכתיב במחברתה] – בתירגומה של אסתר. את שמו היא אינה שוכחת להזכיר כל אימת שהיא כותבת או מתראיינת על אודות המשוררים שהשפיעו עליה.

מיהו ואלטר קאלה? מפיו של המשורר אלעזר בניועץ, הבקיא בשיריו, אני למד כי משורר יהודי-גרמני זה נולד בברלין ב-8.12.1881 ושלח יד בנפשו בפרייבורג ב-3.11.1904, והוא כבן עשרים ושלוש שנים בלבד. במרוצת חייו הוא פירסם שירים מעטים, ואת רוב דבריו השמיד, אלא שחלק לא-מבוטל מיצירתו נותר בכל זאת בידי חברו ארתור בריקמאן אשר הוציא לאור ב-1920 כרך רב היקף הכולל שירים, מחזות ליריים, נובלות, פראגמנטים ואפוריזמים. תנופה להפצת הספר נתן מבוא גדול פרי עטו של פריץ מאוטנר, שנודע בזכות "ביקורת הלשון" שלו. ידידו של מאוטנר, גוסטאב לנדאואר, הגיב על מבואו של מאוטנר במסה גדולה, הכלולה בספרו "האדם המתהווה". לימים הגיב גם תיאודור לסינג על דמותו של קאלה, וייחד לו פרק בספרו הנודע על שנאת-עצמו של היהודי.

בספרו "ולטר בנימין, סיפורה של ידידות" מתאר גרשם שלום ערב בשנת 1921 באחוזתו של הבלשן והמרצה לפילוסופיה ארנסט לוי, בהרי רן שבגרמניה; בשיחה נכח גם ידידו של שלום, ולטר בנימין, שהיה מתלמידיו של לוי. בנימין קיווה באותה פגישה לגייס את לוי ל"אנגלוס", כתב-עת החדש שהיה בדעתו להוציא, ובינתיים התגלגלה השיחה לפילוסופיה של הלשון, ליחסם של היהודים אל השפה, ללזרוס גייגר ולפריץ מאוטנר; ומוסיף שלום ומספר: "התווכחנו בחום על היינריך היינה, על קארל קראוס ועל ולטר קאלי (אשר אחרי התאבדותו בשחר ימיו הכריזו עליו כעל גאון גדול, אף-על-פי שלא היה בו הרבה)."

יש לשער ששיחה זו אכן קשורה לספר שיצא לאור באותה תקופה:

Walter Cale, Nachgelassene Schriften. Mit einem Vorwort von Fritz Mauthner. Herausgegeben und eingeleitet von Arthur Brueckmann. Berlin, S. Fischer, 1920

כיצד מגיע ספרו של קאלה כבר באותה שנה לפתח-תקוה ולידיה של אסתר ראב? – אולי באמצעות שלום שטרייט, אשר ברש או יעקב רבינוביץ. "דרכם של ספרים חדשים באותה תקופה," מספרת אסתר, "שכל עותק עובר מיד ליד וממקום למקום דרך עשרות קוראים." אסתר יודעת גרמנית מילדותה, מבית אביה, שהיה נטוע בנעוריו בתרבות הגרמנית בהונגריה, היה מנוי שנים רבות על עיתון גרמני והחליף ספרי-קריאה אצל ידידיו, האיכרים הטמפלרים בווילהלמה.

 "לא אדע כוונתה בדברה על ריתמים חופשיים," מתייחס אלעזר בניועץ להשפעתו של קאלה על אסתר, "שבתי ואדפדף בספר [של קאלה] והנה ידי המשורר רב לו בכל הצורות הקלאסיות, ולא מצאתי שחידש כהוא-זה בצורות או בפירוקן. אפיגון-עילוי היה, בעל נפש ומן הדקים המדוקדקים, ויש לפחות שיר אחד שלו שעבר מדור לדור, אף מצאתיו במקומות לא-צפויים, ויקר הוא גם לי. אבל עקבות לא השאיר, אלא רושם בעקבות מותו. העיזבון הופיע בהוצאה המהוללה של סמי פישר בברלין, בכמה וכמה מהדורות. מה נפלא הוא אפוא הגלגול הזה של אותו צעיר מתבולל ונכה-רוח לארץ-ישראל."

על השיר הראשון שמעתיקה אסתר מתירגומיה לוואלטר קאלה כותב בניועץ: "והוא לענייננו המעניין ביותר, שעל כן [הוא] חרוז במקורו – "

Wir sind ganz traumbefangen,

wir sind aus anderm Land,

wir halten eine Wage

in unserer rechten Hand.

ואצל אסתר:

ארוגים בחלום הננו,

מעולם אחר באנו

ביד ימיננו

מאזניים נחזיקה

מחרישים אנו מאוד

מרחפות חרש המאזניים

וכף אינה כורעת:

על פנינו זורם עובר הכל

לא יעשירינו ולא ירשינו.

נציץ נחדור נחקור

ממקומנו לא נזוז

עת שנים עוברות

החיים מעלינו יעבורו.

אך בליל אחד בהיר

הכף לה תכרע

ועבר החלום לחלמות-עד,

אז פתאום אנו נהיה ערים.

ובניועץ מוסיף: "גם על כוונתה 'בכתיבה חופשית רק רטמית' יש לתת את הדעת. אולי עיקר כוונתה 'נטול חרוז' ותו לא, לכן הטעמתי אותו שיר, שאמנם יחידי הוא בתירגומיה במשמע זה (וגם את חרוזו נטלה ממנו, ויש מקום להתגדר במעשה זה)."

שארל בודלר

אסתר מעידה כי את השם "קמשונים" היא בחרה במודע בעקבות "פרחי הרע" של בודלר (1867-1821). "Les fleurs du mal" יצא לאור בשנת 1857 ועורר עם הופעתו סערה שהפכה עד מהרה לשערוריה. בודלר הועמד אז למשפט, וספר שיריו נאסר לפירסום עד שיוצא מתוכו כל מה שיש בו מן הפגיעה במוסר. בעיני בודלר אין האהבה ארוס קל-כנף וקל-צחוק, אלא יש קשר בין האהבה לכאב, בין האהבה להרס. האהבה הגשמית היא עונש, לעיתים עונש מוות. היא הזכות להכאיב. יש מידה של אכזריות באהבה, וברגעי החמדה יש מצעקות הכאב.

השפעתו של בודלר היא עצומה. יש הרואים בו אחד מאבותיה של השירה המודרנית, והוא השפיע על רבים, מרמבו עד הסוריאליזם וממאלרמה עד פרוסט. גם בשירה העברית ניכרת השפעתו.

אסתר מתרגמת ממנו, בחורף ובאביב 1921, וייתכן שעוד קודם לכן, בבן-שמן – מיבחר שירים רב יותר מכל משורר אחר שהיא מכירה. התרגומים הם מ"פרחי הרע". צרפתית היא למדה, כאמור, בבית-הספר אם כי עדיין אין לה ביטחון מלא בדיבור ובכתיבה.

הקסם שמהלכים עליה שירי בודלר נותן בה אומץ של התרסה, של מרד, של יושר קיצוני, של אכזריות כלפי הזולת וגם כלפי עצמך ושל פאטאליות, ועקבותיהם מצויים בשירי האהבה של "קמשונים", ב"את דיננו גזרתי באחת!" – קמשונים הם קוצים, פרחים דוקרניים, כך גם האטד. יש בהם התרסה וחידוש והם ההיפך מכל רומאנטיקה מתייפיפת ונגועה ברכרוכיות. "פרחי הרע" הם בעיני אסתר הביטוי לשירה המודרנית, והם כה רחוקים מהשירה העברית שעליה היא גדלה, מיל"ג ועד ביאליק.

אנתולוגיה מתורגמת משירי בודלר מצוייה בשלישית מ"מחברות 'קמשונים'", והיא כוללת את "שיחה", "ריח מרחקים", "הימנון", "קילוח המים" ואת "מרה שחורה", שיר שאותו בחרנו להביא כאן:

     מרה שחורה (Spleen)

ועת שמיים נמוכים

וכבדים יונחו כנטל

על הנשמה המייללת

טרופת-שיממון ארוך,

ועת האופק יעוג מסביב חוגו

ושפך עלינו יום עצוב;

לבערה לחה האדמה אז הפכה

בה תהלך התקוה כעטלף,

בכתליה תכה כנף נבוכה,

בקורותיה רקובות תרוץ ראשה.

ומטר ימשיך זרמיו ארוכים

לשבכות בית-סוהר ארוך דומים,

ולהקת עכבישים מזוהמים אילמים

במוחנו אט אורגים קורים

קופצים פתע פעמונים בשצף

זורקים לשמיים יללת זוועה

כנשמות תועות, תלושות-מולדת

החלו עתה תובעות עלבונן.

ולוויות ארוכות בלי תוף ושיר

נמשכות אט תוך נשמתי

התקוה כורעת, בוכיה.

עז ואכזר המכאוב –

על קודקודי השחוח

דגלו השחור נוטע.

אוטוקאר בז'ז'ינה

משורר נוסף, שאסתר חשה כלפיו קרבת נפש, היה המשורר הצ'כי אוטוקאר בז'ז'ינה. Otokar Brezina (1929-1868) היה כינויו הספרותי של ואצלב איגנאץ יבאווי ((Jebavy. הוא פירסם בחייו חמישה קובצי שירים, בהם חלה התפתחות מפסימיזם לאופטימיזם ויטאלי ואקסטאטי, שבזכותו נחשב למיסטיקן קתולי ונעשה לאחד מהידועים במשוררי צ'כיה. כתיבתו מושפעת מהשירה הסימבוליסטית הצרפתית ומהפילוסופיה הגרמנית של המאה ה-19, במיוחד משופנהאואר ומניטשה, ומגיעה למידה גבוהה מאוד של מקוריות מחשבה, הנטועה בעולמו הצ'כי. ברבים משיריו שמר בז'ז'ינה על משקל וחריזה קלאסיים, אבל שירים אחרים שלו, שהם לעיתים החשובים והאופייניים ביותר ליצירתו, נכתבו בחרוז חופשי והשפיעו השפעה מרובה על השירה הצ'כית שנכתבה לאחר-מכן. ספר שיריו הידוע ביותר "רוחות מדרום לצפון" (1897), תורגם לגרמנית בשנת 1920 בידי פראנץ ורפל וא. סאודק.

 "היו לאסתר משוררים שחיבבה, כגון המשורר אוטקר בז'ז'ינה, שעליו השתפכה אף בדברים נלהבים ובהערצה," מספר לימים גבריאל טלפיר, ולרבקה כצנלסון מספרת אסתר: "שיר שלו שכתב על הסימפוניה השישית של בטהובן, ה'פאסטוראלה', היה לי לאבן-שתייה. על-ידיו גיליתי את בטהובן, ושניהם יחד יצרו בי איזו 'תרכובת-של-תסיסה'."

ב"מחברת 'קמשונים'" השלישית, שאסתר ייעדה להעתקות לנקי של שירים שתירגמה ולשירים ראשונים שלה-עצמה, מופיעה העתקה נוספת של אחד משירי "קמשונים", הפותח בשורות: "לא אח ואש כיריים / לך אני מטפחת – / עיני חיה ירוקות עומדות" – בתחתית השיר נרשם תאריך כתיבתו: "אביב תרפ"א, פ"ת."

טיוטה ראשונה של השיר מופיעה כבר בסוף "מחברת 'קמשונים'" הראשונה, ונכתבה מיד לאחר תקופת בן-שמן, בחוזרה לפתח-תקוה. אחת-עשרה השורות הראשונות מתוך השיר מתפרסמות תחת הכותרת "שחר" ב-1926 ("האשה", גל' ד-ה, ירושלים, תמוז-אב, תרפ"ו), ובמלואו הוא מתפרסם לראשונה ב"קמשונים" (1930). אחריו באה טיוטה (גם היא לא ראשונה) של השיר "אני תחת האטד", וטיוטת תרגום השיר "על פי מנגינה מבטהובן" של בז'ז'ינה, ופתיחתו:

לא רוח חרישית מימי קדם

היתה זאת – לפני חלונות נפשי

עלו צלילי קולך: בואי

בזהרורי זהב אשר לכוכבינו – פלא –

נצופה.

Das war kein leiser Hauch aus ewigfernen Jahren

vor meiner Seele Fenstren stieg zu mir

Klang deiner Toene: Komm, im wunderbaren

Goldregen unserer Sterne baden wir.

הפתיחה "לא" דומה בשני השירים, זאת ועוד, אסתר מפליאה לתרגם, בכל פעם כפעמיים, את שלושת המשוררים האהובים עליה: פעם בשפה – לעברית, ופעם בצורה – לחרוז חופשי שמתאים לאופי שיריה המתגבש. התרגומים משל קאלה, בודלר ובז'ז'ינה – הם חלק מהסדנה הפנימית שבה היא מלטשת את סגנונה הייחודי והאופייני לאורך כל ימיה.

כיצד עשה שירו של בז'זי'נה את דרכו לאסתר? תחילה אני מעלה את ההשערה כי הוא כלול בכרך הטרי של "רוחות מדרום לצפון" בתרגומם של ורפל וסאודק, שמגיע לאסתר בשנת הידפסו 1920, אולי דרך שלום שטרייט, אשר ברש או יעקב רבינוביץ. לאחר ש"משחו" את בת-חסותם הצעירה למשוררת, הם דואגים להמשך התפתחותה הרוחנית, ואולי גם סבורים שעל ידי תירגום תוכל להעשיר את כתיבתה בדוגמאות מספרות העולם. אולם אלעזר בניועץ, שבירר את העניין ברר היטב הוכיח שהשיר, בתירגומו הגרמני (שהרי צ'כית אסתר לא ידעה) – היה יכול להימצא בידה כשנה-שנתיים קודם לכן, בעת שהיא כתבה את ראשוני שיריה.

לדברי בניועץ: "השיר 'על פי מנגינה מבטהובן' או 'מוטיב מבטהובן', ובגרמנית Motiv aus Beethoven כלול בכרך Hymnen, שתורגם כולו בידי אוטו פיק, מתרגם יהודי מאוד פורה וידוע בשעתו, למעשה החשוב במתרגמים מצ'כית לגרמנית. הכרך הנדון הופיע בסידרה המהוללת בשעתה ולדורות Der Jungste Tag (יום הדין) ושנת הופעתו 1917, בהוצאת וולף קורט. באותה סידרה הופיעו שירים של טראקל וסיפורים של קאפקא.

 "השיר עצמו, בתרגומו הגרמני, שלדידנו הוא מקורה של אסתר – 'מוטיב מבטהובן', מלמדנו שלא כולו ניתרגם על ידה, אלא שישה בתים, הראשונים כסידרם מתוך שנים-עשר, ושנית – השיר כולו חרוז. וניראה על-פי סך התרגומים, פרי עמלה של אסתר, שהיתה החריזה קשה עליה, או שהיתה שמיעתה מחוקה מחרוז או שהיתה לה אופטיקה אחרת, שעל כן קראה שירים מכופתרים ורכוסים כאילו פרומים היו. גם תורת המשקלים, כניראה, לא העסיקה את רוחה במיוחד ולא הטרידה את מנוחתה. ואמנם נפלאות דרכי ההשראה. אך מי שאינו רואה דבר בהיפוכו, אינו רואה דבר."

לאחר הופעת "קמשונים" (1930) עתידה אסתר לפרסם רק עוד שירים אחדים, שרובם עצובים ומרים, ומרביתם בחוברות "גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר, עד שתשתתק למשך יותר מעשר שנים. ברשימתו, מספר טלפיר כיצד נהג לבוא לביתה של אסתר, בשנות -ה30, ולהפציר בה לתת משיריה ל"גזית". קרוב לוודאי שכדי לרצותו היא שבה באחת הפעמים ל"מחברות 'קמשונים'" ומצאה עבורו את תירגומה ל"מוטיב מבטהובן", שהיה אז גנוז במחברתה כתריסר שנים יחד עם טיוטות ראשוני שיריה. התרגום נדפס בחודש מאי 1932 ("גזית", שנה ראשונה, חוברת ה', אייר תרצ"ב), ואלה בתיו הנוספים:

בגנים ריחות נמים, תכלת בנהרות נחה;

חכליל יום המחרת נרקם בפרחים;

השירים נרדמו בקיניהם החמים

במרחק, שור: נמוג שלל הצבעים

אפורים לארץ הם שוקעים.

צעיפי-ערפל יפשטו כמסך

מוכסף, שזור-אור, כאסבסט –

עת בחביון יערות שחורים

התוגה אט לארץ צונחת.

שחור כיפות הרקיעים, זומם בלוע

מאורות זעים – אבק זרע-עולמות;

וכמשאות שוקטים נושר אופל במרחקים,

מקום שם משוטי זמנים חולפים-מאוושים –

הגידה: התדע?

היאך קצרה הנשימה – מוכת-ליל וריחות?

וחשרת חלומות ביעף תירום תחוג,

יסמין צוחק ושושנים נושפות לרוח

ירעידו בכנפיהם כאבים ממחבואים?

היאך יעור, יתלהב זכרון בנשמתך,

מעיינות-עוז אל רקותיך הולמות,

בברק נשיקות ילהט פה וחך,

יאדים – יזהיר הדם בעורקיך ינוע?

המשך פרק 4 המסתיים ב"ועם צבי שץ" יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ביום ראשון, 30/10/2011 בחדשות בערוץ 2, לאחר השעה 20:00, גילה יו"ר הסתדרות הסטודנטים הארצית איציק שמולי מהן הסיבות לעימות החריף בינו לבין דפני ליף. מסתבר לפי דבריו שהעימות פרץ בעקבות סירובה של דפני ליף להניף את דגל ישראל ולשיר את ההימנון "התקווה" בהפגנה שהתקיימה ערב קודם לכן, במוצ"ש.

כבר מהתחלת "המחאה החברתית" ניסינו לשאול, בעדינות, האם הבחורה החצופה הזו, שמשגעת את המדינה ואת הפוליטיקאים, היא בעלת אישיות מאוזנת – או לא, והאם יש בפעילותה מניעים נסתרים?

* מיכל שיר-אל קושרת את עלילת הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר לאחדים מגיבוריו של עגנון כגון עדיאל עמזה ופרופ' מנפרד הרבסט. ["הארץ", "תרבות וספרות", 28.10]. לנו נדמה כי הדרמה האמיתית של הסרט משולה לניגוד שבין מפעלו המונומנטאלי של פרופ' גרשם שלום בחקר הקבלה, חקר גאוני המיוסד על מחקר היסטורי-פילולוגי רחב-יריעה [עוד מלפני עידן המחשב] – לבין יומרתו הפופוליסטית של פרופ' משה אידל להחליף את עקרונות חקר הקבלה של גרשם שלום במתודות הלקוחות מתורת הספרות, אשר לפיהן המוטיבים הם החשובים, גם אם מפרידים ביניהם מאות שנים והקשר ההיסטורי ביניהם רעוע. שניהם אגב קיבלו את פרס ישראל. הסרט, שכתבנו כאן בשבחו, הוא תעודת כבוד לתרבות הישראלית, שנושא כה רציני מצליח בה מבחינה מסחרית ועושה לה שם גם מחוצה לה. הוא נאמן לאווירת האוניברסיטה הירושלמית כפי שהיכרנו אותה לפני שנים רבות, כאשר פרופסור היה פרופסור.

* נעם בן זאב: "...לקראת העונה הקודמת דיווחה התזמורת על 28 אלף מנויים, ומכירות כרטיסים בגובה 30 מיליון שקל – הנתונים הכי גבוהים בעשור האחרון; אבל השנה נאמר מפה לאוזן שקצב החידוש של המנויים מתנהל בעצלתיים. פורחות שמועות על אי חידוש מנויים בגלל המעבר מהיכל התרבות. יש בהן אמת?

"פסטרנק [יו"ר ועד נגני התזמורת הפילהרמונית]: 'כן, הירידה בחידוש קיימת, אבל צפינו אותה מראש והיא לא דרמטית. אנחנו בטוחים שבמשך העונה נצליח להחזיר את רוב המנויים שלא חידשו – כי גם ההרגל עושה את שלו.'" ["הארץ, 31.10.11].

ואנחנו מייעצים לכם, פסטרנק, לא להיות כל כך אופטימיים. הנזק שגרמתם להיכל התרבות עלול להיות סופו וגם סופה של התזמורת הפילהרמונית. ואם בעוד שנים אחדות, כאשר חרף הגירעון יסתיימו במחיר כבד מאוד ה"שיפוצים" אבל יתברר כי התוצאה היא הרס ההיכל ההיסטורי הנפלא וירידה דרמטית באקוסטיקה המצויינת שלו – אין סיכוי שהמנויים שלכם, שגם כיום כבר סובלים מאולמות התחליף הגרועים, יחדשו בכלל את המנוי שלהם.

* משהו כנראה מתבשל בנושא הרתעת איראן מהשגת נשק גרעיני – על ידי הכנות לתקיפתה. הפרסומים על כך אינם דווקא מזיקים אלא אולי הם חלק ממלחמת העצבים של ההרתעה. אם תהיה תקיפה היא אולי לא אמורה לחסל בבת-אחת את כל תעשיית הגרעין האיראנית, משימה שהיא כנראה כמעט בלתי אפשרית. די לה בתקיפה מוגבלת אחת, אולי רק באמצעות טילים, על אתר אחד או שניים שעומדים עכשיו במרכז פיתוח החומר הבקיע. זהו עיכוב רציני וגם איתות להתקפות נוספות, ממוקדות, שלא תיתנה לאיראן אפשרות להגיע לייצור נשק גרעיני אך הן גם לא תהיינה כה חמורות כדי לאפשר לאיראן להצית את האיזור בנשק קונבנציונאלי שלה ושל בנות בריתה בחיזבאללה ובחמאס. השחקנים בתקיפה יהיו כנראה ישראל, ארה"ב ובריטניה, האחרונה אולי תחת המסגרת של כוחות נאט"ו. הפעילות האווירית של נאט"ו בלוב מעודדת גישה "חירורגית" זו, שעשוייה גם לתרום לערעור שלטונו של אחמדיניג'אד.

* * *

"הקשר הצרפתי"

פאריס מנקודת מבט אישית

מופע מוסיקלי שכולו ניחוחות, זיכרונות ושאנסונים צרפתיים.

שירים של ז'אק ברל, אדית פיאף, פרבר, ברסאנס, אזנבור, ברברה ועוד.

"הגבירה בחום", "אהבה בת 20", "החיים בוורוד", שירים מתוך 'אירמה לה דוס". מופע על קו התפר בין הקלאסיקה הישראלית לגדולי השאנסון הצרפתי (שירים ש"לקחנו" לצרפתים וכנראה לא נחזיר אותם...) ישראל גוריון יספר על המפגש הראשון של הדודאים עם פאריס, על הפנטומימאי מרסל מרסו ועוד. רמה מסינגר תספר איך רגע צרפתי אחד בנעוריה שינה את חייה... אל שניהם יצטרף גיל אלון ויחד יבצעו שירים שלא נולדו פה אבל כבר מזמן הפכו ל'שלנו'.

משתתפים: ישראל גוריון, רמה מסינגר, גיל אלון ועוד.

רעיון, עריכה, ניהול מוסיקלי: ניב קאופמן

תופים: אסף דגן / קונטרבס: אלון עזיזי / פסנתר: ניב קאופמן

יום שלישי 29/11 בשעה 20:30 אולם לולה

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 95 שח

כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

מכון ז'בוטינסקי מזמינכם למפגש החמישי במסגרת "מועדון המכון"

ההתמודדות עם הטרור

המפגש החמישי בסדרת ההרצאות "קיר הברזל וביטחון ישראל",

במסגרת "מועדון המכון" של מכון ז'בוטינסקי,

יתקיים ביום ראשון, 6.11.2011 בשעה 18.00 בדיוק.

המפגש יעסוק בהתמודדות עם הטרור הפלשתיני,

מנקודת מבט של מומחה ושל מפקד:

ד"ר בועז גנור

מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור, המרכז הבינתחומי בהרצליה

תא"ל (מיל') שמואל זכאי

סמנכ"ל רשות שדות התעופה ולשעבר מפקד אוגדת עזה

המפגש יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

בתום שתי ההרצאות יוכל הקהל להציג שאלות לשני המרצים.

דמי כניסה 55 ₪.   לחברי עמותת המכון 45 ₪.

לחיילים במדים – הכניסה בחינם.

לפרטים ולהרשמה מראש: סוניה, מזכירות המכון, 03-5287320, שלוחה 4.

היכנסו לאתר המכון: www.Jabotinsky.org

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,296 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל