גיליון מס' 688

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בחשון תשע"ב, 7 בנובמבר 2011

עם הצרופות: 1. צבי שץ. 2. יוסף לואידור. 3. הפרוטוקול של הישיבה החגיגית של הכנסת לציון שנת ראשונים 4.12.1962 – קדיש לוז, ס. יזהר, יוסף ספיר, יגאל אלון ואחרים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: ההרתעה הישראלית. [ציטוט] // מתי דוד: 1. שמעון שבס מקים מפלגה "להצלת" המחאה והשלום. 2. מה אמר הנשיא אובמה במעמד קבלת פרס נובל. // אהרון רול: לא מאהבת מרדכי אלא מנטיות ליבם. התקשורת בפירוש קבעה וקובעת כי זכות הציבור לדעת אך ורק את דעותיהם של אנשיה. // יוסי גמזו: G.P.S  // רות ירדני כץ: צבא הגנה לישראל מתחרד. // אורי הייטנר: 1. לא "גרון עמוק". 2. סקירת עיתוני סופשבוע 4-5.11.11. // דוקטור יובל ברנדשטטר: תשובה לאורי הייטנר בנושא "פשעי" המתמחים. // זיוה גל:קוֹרֶה וְאֲדָמָה רוֹעֶדֶת. // דרור אֵידָר: לזכור ולשכוח, על ספרה החדש של שולמית לפיד "ואולי לא היו". // ד"ר מרדכי קידר: ג'יהאד לעולם ועד. [ציטוט]. // שולי בוקשטיין: מופע "נא לשבת" ב"צוותא". // אלי מייזליש: במבליק בשכונת הבוכרים. // תגובות על ויולטה הרומנייה [גיליון 687]. // אלישע פורת [ויואל נץ]: בנדיקט קונסטנטינוביץ' (נאומוביץ') ליפשיץ. // רמי סג"ל: ד"ר וולפנזון שוגה. // ורדה צ'צ'יק: מיומנה של צרכנית תרבות כרונית: 1. "אחרון ימיה". 2. הזהו אדם? // תקוה וינשטוק: יואל משה ומיכְל. // אילן בושם: עשרה שירים, נובמבר 2011. // נילי דיסקין: עשרים האלף יצגו את 400 האלף. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר, 4. מקורות והשפעות [המשך הפרק]: עם צבי שץ. // נתי מלאכי: שיח על מוסיקה עם ערס. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

ההרתעה הישראלית

מישהו  במדינת ישראל החליט כנראה לצאת במסע צלב נגד מה שנראה לו ככוונה רצינית של נתניהו וברק לצאת ולתקוף את מתקני הגרעין של איראן בטווח  זמן לא רחוק. לצורך זה, כך נראה, הוא ניסה לרתום את עיתון "ידיעות אחרונות". העיתון אכן פתח בקמפיין, העלה את הסוגיה "לדיון ציבורי" ושירטט לאזרח הנפחד את התוצאות האיומות, בגדר שואות, שתהיינה לאחר התקיפה. בכך ניתן האות וארובות שמי הטרוף נפתחו במדינת ישראל. הפקרות  של  חלק מהפוליטיקה שלנו חברה להפקרות של חלק מהתקשורת שלנו בעוצמה כזו המעוררת חלחלה.

אני רוצה להקדים ולומר, למרות הידע הדל שבידי, כי אני אכן חושב שפעולה צבאית ישראלית עצמאית, ועל אחת וכמה בניגוד לעמדתה של ארה"ב, נגד מתקני הגרעין של איראן היא  צעד הרפתקני, שאינו לפי שעה בגדר הכרח, ונזקיו רבים בהרבה מתועלתו. לדעתי תקיפת מתקני הגרעין האיראני, והיה וייכשלו כל המאמצים האחרים להניע את איראן מלפתח נשק גרעיני, היא עניין לפעולה רב מדינתית. למשל, ארה"ב, נאט"ו, ישראל, ותמיד רצוי גם מדינה ערבית אחת לפחות.

אבל, ברצוני להדגיש כמה נקודות עקרוניות:

הראשונה. ישראל חייבת, לדעתי, לבנות ולתרגל ולעדכן כל הזמן את האופציה ההתקפית על מתקני הגרעין האיראני. זהו דבר שהינו בבחינת ציווי מהותי ועקרוני של בנית יכולת לבצע מבצעים שונים שאיש אינו יודע אם אי פעם אכן יבוצעו. כל מי שיש לו ניסיון בכך יודע ומבין את חשיבותו העליונה של הציווי הזה. מנוסח הקמפיין משתמע כי הצעקה המכוונת נגד "מזימות" נתניהו וברק דורשת גם להוריד מסדר היום את עצם בניין ותרגול היכולת.

וכאן אני מגיע לנקודה השנייה, הקשורה להרתעה. האופי ההיסטרי של הוויכוח המטורף שפרץ לפתע אצלנו, פוגם  לדעתי בהרתעה הישראלית מול האיראנים, ובכל מקרה מגביר את מוכנותם. להערכתי, גם אם אין שום כוונה ישראלית לתקוף לבד את איראן, ההרתעה מול איראן חייבת להיות טוטאלית. הדימוי ההרתעתי שלנו כלפי איראן צריך להיות כזה שבמצבים מסוימים אנחנו נהיה "מדינה משוגעת", כפי שכבר הוכחנו בעבר, ושמנהיגי איראן יבינו זאת היטב .

הנקודה השלישית  עניינה ב"דו שיח ציבורי". לדעתי, בנושאים כמו  תקיפת איראן אין מקום לדו שיח ציבורי. אסביר עצמי: ויכוח תיאורטי, אקדמאי, בוודאי שאפשרי, והוא מתנהל מזה זמן רב ומכיל לדעתי כבר עשרות אלפי עמודים ומאות דעות והערכות, אצלנו ובעולם. שונה הדבר מדו שיח  ציבורי אופרטיבי, העוסק בקבלת החלטות מעשית, קרובה. האם ארה"ב ניהלה דו שיח ציבורי לפני  שחיסלה את בן לאדן? כי בסופו של דבר הידע האדיר והמסובך והעדכני נמצא בידי הדרגים המקצועיים, וההחלטה נופלת ע"י מי שנבחר להחליט. ההפתעה כאן היא הצורך העליון, בלי "דו-שיח" ציבורי מלווה. אילו היה נערך דיון ציבורי ערב תקיפת הכור העיראקי ב-1981 כי אז לא רק שהעיראקים היו מקבלים התרעה ברורה, אלא שאני חושב שהיתה קמה התנגדות ציבורית בלתי רגילה למבצע התקיפה "המשוגע".

וזה מביאני לנקודה הרביעית. הגורל רצה ונפל בחלקי להיות מעורה ישירות בהערכות מה תהיינה התגובות לתקיפת הכור העיראקי. סהדי שבמרומים שהיו הערכות (של אנשים משכמם ומעלה) שצפו שואות האיומות מאלו ששורטטו בעיתון "ידיעות אחרונות" בעקבות תקיפת איראן. מרביתן לא התגשמו כמובן. ובכלל, לשם ההגינות מול ראש הממשלה ושר הביטחון, ראוי היה לקמפיין שיציג גם תוצאות של מצב בו יש לאיראן יכולת גרעינית והשלכותיו, ומצב שבו היא גם מופעלת נגד ישראל, ונזקיו.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 6.11.11.

* * *

מתי דוד

1. שמעון שבס מקים מפלגה

"להצלת" המחאה והשלום

דמותו, מעשיו, והפרשיות שבהן הסתבך, שמעון שבס, שבגללן הועמד בזמנו למשפט בעבירות של מרמה, הפרת אמונים ושוחד, הם דוגמא לחיבור הפסול בין הון לשלטון, סמל לשחיתות השלטונית.

הקיבוצניק שהיה עסקן מפלגתי ומונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, בימי יצחק רבין, הפך בנסיבות עלומות לאיש עסקים עשיר, ירד מהארץ והשתקע בלונדון, בתום הליכי משפטו.

לאיש הזה יש את החוצפה לחזור לארץ, על מנת לנסות להתייצב בראש המחאה החברתית, כ"מהפכן סוציאליסטי" למען צדק חברתי. במאמר שפרסם בעיתון "מעריב" ב-24.8 ובשיחת רדיו הכריז על כוונתו להקים "מפלגה חדשה בארץ חדשה" שהוא מתכוון להוביל באמצעותה, "מהלך דרמטי לערעור הסטאטוס קוו הפוליטי, שתטלטל את כל המערכת הפוליטית."

נודע ששותפיו האפשריים של שמעון שבס, ליוזמת הקמת התנועה או המפלגה האמורה הם אלדד יניב, משה גאון, טל זילברשטיין ונוספים. מאחורי הקלעים מצויות בהמתנה גם כמה דמויות ציבוריות מוכרות שהתארגנו לאחרונה במסגרת הקרויה "ישראל יוזמת". היעד של כולם ביחד וכל אחד לחוד הוא להפיל את הממשלה ולהיענות לתביעות הפלסטיניות לנסיגה לקווי 67' ולפינוי התנחלויות.

בבית המשפט המחוזי נגזר עליו, על ידי השופט אדמונד לוי, מאסר של שנתיים ושנה על תנאי, בערעור בבית המשפט העליון, זוכה מפסק הדין של השופט לוי במחוזי, אבל הורשע (ברוב של 8 שופטים מול אחד), בהפרת אמונים בשתי פרשיות.

פרשייה אחת עסקה בקידום עסקה ביטחונית עם מדינה זרה. הפרשה השנייה עסקה בקידום אינטרסים של קבלנים (האחים שולדנפר) בזמן ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. חברה שבה הועסק בעבר. בשתי הפרשיות האלה עמד שמעון שבס במצב של ניגוד עניינים ברור "על גבול השוחד הממשי," לדעת הפרקליטות.

כל מעצבי דעת הקהל ובעיקר התקשורת, חייבים למנוע ממנו לחזור לזירה הפוליטית ולבמה הציבורית.

2. מה אמר הנשיא אובמה

במעמד קבלת פרס נובל

דברים מפתיעים של הנשיא אובמה, שלא זכו לתהודה הראויה בתקשורת העולמית והישראלית, ראויים לתזכורת מחודשת. דברים שמעידים על התפכחות אפשרית מנאומי החזון הנאיבי, אותם השמיע, בתחילת כהונתו, במהלך מסעותיו בפרג, בברלין, בקהיר ובארצות נוספות.

דברים שראויים להישמע בתוכנו במיוחד בימים אלה של התגברות הלחצים על הממשלה לצאת ביוזמה מדינית חדשה, שמשמעותה בעיני אלה שתובעים זאת היא הסכמה לנסיגה לקווי 67' עם "תיקונים קלים" של חילופי שטחים מעורפלים.

כה אמר הנשיא אובמה:

"אני, כמו כל ראש מדינה, שומר על הזכות לפעול באופן חד-צדדי במקרה הצורך, כדי להגן על מדינתי."

"תנועות שלום המתנגדות לאלימות לא הצליחו לעצור את היטלר."

"משא-ומתן לבדו אינו יכול לשכנע את מנהיגי אל-קאעידה להניח את נשקם."

"אלה ששואפים לשלום לא יכולים לעמוד בשקט כאשר מדינות מחמשות את עצמן למלחמה גרעינית."

"כדי לפתור סכסוכים יש לצאת מהתבנית המחשבתית של הפרדה בין שחור ולבן, שלום ומלחמה."

* * *

אהרון רול

לא מאהבת מרדכי אלא מנטיות ליבם.

התקשורת בפירוש קבעה וקובעת כי זכות הציבור לדעת אך ורק את דעותיהם של אנשיה.

 בציבור עולות תמיהות רבות באשר למסע התקשורתי הנערך בימים אלו כנגד אפשרות התקיפה באיראן.

הקורא הממוצע אפשר שיאמר, העיתונאים הם איכפתיים, הם באמת ובתמים חושבים כי הפצצת הכורים באיראן היא מישגה ובמדה שמישגה זה יארע הרי שישראל תרוקט בנחילי טילים ארוכי טווח. ומכיוון שטובת ארצם לנגד עיניהם הריהם ממלאים את חובתם העיתונאית ומתריעים בשער.

לא מיניה ולא מקצתה. הדנ"א התקשורתי פועל לגמרי בכיוון שונה. לכל הנמצא בניבכי הנפש העיתונאית השטופה באוניברסאליזם ליברלי פוסט יהודי וציוני חייב להיות ברור כי ההסבר נימצא במקום אחר לחלוטין.

כפי שהאמריקנים נוהגים לומר "זו הכלכלה, טיפש!" – כך אנו בביטחון רב יכולים לומר בהקשר התקשורתי, "זו המדיניות האוניברסלית הליברלית הרדיקלית, טיפש!" 

לעיתונאינו הממוצעים-להחריד ישנה בעייה אקוטית, אמור פתולוגית, אובססיה משיחית, הם מנותבים (אמור: מחווטים, כרובוטים) בהתאם לקיבעון מחשבתי אשר אינו משתנה, ללא תלות בנסיבות. בארצות מסויימות מכונים אנשים אלו "ראשי עץ" ומכאן, הגיונו הבריא של אדם מן היישוב אינו ישים במבחן העיתונאי. 

אנו עדים בשבוע החולף למסע הנערך בקולמוסי עיתונאים שונים, בעיקר מעיתון "הארץ", "ידיעות אחרונות" וערוץ-2, אלו אותם בעלי אוריינטציה אנטי-יהודית ופרו-פלשתינית אשר מטרתם הוודאית היא למנוע מישראל לתקוף באיראן ולמנוע את הניסיון ליישב את הבעיה האיראנית אחת ולתמיד או למצער לזמן ממושך.

הסיבה לכך הינה מניעת התקיפה באיראן והשמדה ולו חלקית של הכורים שם למען כי תביא במוקדם מהמאוחר ליצירת פצצה איראנית יבילת [?] טילים בליסטים בין יבשתיים אשר תאיים על כל העולם, מזרח ומערב כאחת, ולמעשה תשתק פעילות אנטי איראנית ואנטי איסלמית ביעילות רבה.

מאחר שאיראן אינה חייבת להשתמש בפצצה הלכה ולמעשה אלא אך להעמיד את האיום בשיגורה על ידי תצוגת "כלב שוטה איסלמי" המוכן לכאורה לשגרה לכל מקום בגחמת הרגע, הרי שבאזורנו, ישראל תהפוך למשותקת בעל כורחה, לחסרת אפשרות תגובה כנגד תוקפנות אויביה המיידיים כגון החמאס, החיזבאללה, פלשתינים פנים ופלשתינים חוץ, מחשש הפצצה האיראנית. למותר לציין כי ישראל אכן תהיה משותקת גם כמובן אם האיראנים יחליטו לשגר פצצה על ראשנו. 

למען מצב זה בדיוק חותרים אותם אנשי תקשורת המעלים את נושא הפצצת הכורים האיראנים ל"דיון ציבורי". הם חותרים לשיתוקה של מדינת ישראל, ממש כפי שחותרים לכך בערבם את הקהילה אירופית והאמריקנים להתערב בנעשה בתוככי הפוליטיקה הישראלית, לשתק את ישראל ולהפכה בכך לברווז צולע וכל זאת על מנת להגשים את חלומם הרטוב ולהקים מדינת פלשתין בתנאים בלתי אפשריים לקיום ישראל, צד בצד למדינת ישראל, בעוד שישראל קשישא תהפוך ל"מדינת כל אזרחיה" הפלשתינים.

לטעמם של "התקשורתים", במידה שישראל תצליח ב"זממה" לנטרל את הגרעין האיראני באורח זמני או לתמיד – הרי שחלומם לכבול את ידי מנתבי מדיניותנו, לצמצם את ישראל ל"גבולות אושוויץ" – אפשר ויקועקע מפאת שאיראן וגרעינה לא יאיימו על ישראל אשר תהיה חופשית להתנהל כפי מצוות האינטרסים שלה בלבד, אשר הם המכתיבים לה התנהלותה. עבור "התקשורתיים האוניברסליים", ישראל חזקה ושולטת בגורלה הינו חלום בלהות.

פן נוסף לדרישה ל"דיון ציבורי" הוא תקציב הביטחון. כפועל יוצא של כוונות תקיפה באיראן ברי הוא כי תקציב הביטחון יהפוך חסין מצמצום ואף אפשר שצריך לתוספת. גם כאן, האג'נדה השמאלנית הרדיקלית של "התקשורתיים" גורסת צמצום התקציב הביטחוני למטה מהמינימום הידרש לצורכי הגנתה של מדינת ישראל (על ידי שלילת ומניעת התקיפה באיראן), אשר יסרס את יכולתה של ישראל להתנגד למתווה מדינה פלשתינית ב"גבולות אושוויץ" והקמת "מדינת כל אזרחיה" על חורבות מדינת ישראל.

בנגחם את הממשלה ובהעלאת הנושא ל"דיון ציבורי" אין טובת מדינת ישראל לנגד המבקרים (אפשר שמאיר דגן ועוד מתי מעט יוצא מכלל זה למרות שגם הם מזוהמים בנטייה פוליטית לעומתית. וכך יש להתיחס להערכותיהם בערבון מוגבל), אלא מילוי גחמותיהם השמאלניות רדיקליות האוניברסליות ואלו בלבד. טובתנו הינה כשלג דאשתקד עבורם.

 אין בכוונת מאמר זה לקבוע עמדה באשר לתקיפה באיראן. אנו, כמו גם המבקרים או התומכים מקרב הציבור בתקיפה, חסרים ידע ומידע בסיסי על מנת לאשש את הנחותינו, לכאן אם לשם, ומכאן, השאת עצות לקובעי המדיניות באשר לפרטי תקיפה (תזמון, נתיבים ואמצעים) הינה נלעגת ומזקת לאינטרס הלאומי באורח אנוש ויש להתעלם ממנה להכא ולהתם.

אין כל ספק כי מחצרצי הבאת הנושא לדיון ציבורי פוגעים בביטחוננו הלאומי בכך שמצמצמים מאוד את החלופות ודרכי הפעולה והתגובה כנגד הגרעין האיראני הנמצאות בידי מנתבי המדיניות שלנו, בעוד שאינם פותרים דבר ליישוב הנושא. כאמור, הסיבות לכך תוארו לעיל וכך, מכל הסיבות שבעולם עלינו להפסיק ולהאזין לשרלטני התקשורת המנסים לפגוע בביטחוננו למען מלא את גחמותיהם האישיות בלבד. 

האמור אינו פוסל דיון ציבורי עקרוני בנושא (ללא כל פרטים מבצעיים), אך אמירה זו הינה אך העלאת מס שפתים לאמת, את מי אנו מכחדים? בישראל אין אפשרות לדיון ציבורי תקשורתי אמיתי וחופשי באשר מירבה המכריע של התקשורת הישראלית, כתובה ומשודרת, נמצא בידי אנשים שטופי אג'נדה שמאלנית רדיקלית אשר יעלו את הנושא לדיון אך על מנת לקבוע בסופו את הלך הרוח הציבורי בצורה מוטה, תואמת גחמותיהם בלבד. הללו ירוממו ויפרסמו בעלי דעות העולות בקנה אחד עם דעותיהם – ויאדו, יעלימו, מעיני הציבור כל בדל ושביב דעה הנוגד לשלהם. כך שהאמירה מצד התקשורת באשר ל"דיון ציבורי" הינה מאחזת עינים, נכלולית, ערמומית ונבזית. המנטרה "דיון ציבורי" באה להשליט את דעותיהם של קומץ עיתונאים שטופי אג'נדה שמאל רדיקלית ואוניברסלית על כלל העם.

כך נוהגת התקשורת מאז שנות דור ואין כל סיבה שבעולם שלפתע תשנה דרכיה (ראה –תסמונת "ראשי עץ"). רק לאחרונה היינו עדים למסע היחצ"ני למען המחאה החברתית, ולציד המכשפות של התקשורת כנגד דעות שונות, תוך העלמתן מעיני הציבור או ביזויין מכל וכל.

התקשורת בפירוש קבעה וקובעת כי זכות הציבור לדעת אך ורק את דעותיהם של אנשיה.

* * *

יוסי גמזו

G.P.S

הוּא מְקַבֵּל פְּקוּדוֹת רַק מִסַּמְכוּת אַחַת נִסְתֶּרֶת

שֶכָּל יָמָיו הוּא מְצַיֵּת לָהּ בְּמַצְפּוּן שָלֵו.

הִיא מַחְתַּרְתִּית מְאֹד גַּם בְּלִי לָרֶדֶת לַמַּחְתֶּרֶת

כִּי הִיא טְמוּנָה אַךְ בּוֹ

בְּתוֹךְ מַחְבּוֹא

עָמֹק בַּלֵּב.

לָכֵן הוּא מְצַפְצֵף עַל עָרִיצוּת הַמָּה יַגִּידוּ,

לָכֵן הוּא לֹא לָהוּט לִדְמוֹת לִשְאַר הָאֲחֵרִים

כִּי קוֹל הַלֵּב אַף פַּעַם לֹא אָחִיד הוּא, רַק יָחִיד הוּא

אֲפִלּוּ אִם קְרוּעִים אֶצְלוֹ כְּבָר כָּל הַמֵּיתָרִים.

וְיֵש לָזֶה בְּשוּק הַהֲמֻלּוֹת מְחִיר קָבוּעַ

וּקְנָס עַל חֲרִיגָה מִקֶּצֶב הַהוֹלְכִים בַּסָּךְ

שֶהִיא אוֹתָהּ נֶאֱמָנוּת לַצֹּפֶן הַטָּבוּעַ

בַּתִּשְדּוֹרוֹת הַסּוֹדִיּוֹת שֶרַק הַלֵּב בָּן סָח.

וּכְמוֹ סְאוֹן הַיָּם הַשָּר אֶל תּוֹךְ אָזְנוֹ שֶל יֶלֶד

מִתּוֹךְ וַרְדוּת אָזְנָהּ שֶל קוֹנְכִיָּה אֶת שִיר דָּכְיָם

שֶל נַחְשוֹלֵי הַזְּמַן, אִם בַּיֵּאוּש אוֹ בַּתּוֹחֶלֶת,

גַּם כְּשֶהַיָּם רָחוֹק – הוּא עוֹד שוֹמֵעַ אֶת הַיָּם

בָּרוּר וְחַד כְּמַאנְטְרָה, כִּשְׂפַת-אֵם, כְּאוֹר בָּאֹפֶק

מִמִּגְדַּלּוֹר שֶכָּל טְרוּפֵי צִיָּם אֵלָיו נִפְנִים

וְזֶה הַ-G.P.S שֶלּוֹ הַמִּתְפַּעֵם כַּדֹּפֶק

בְּרַקּוֹתָיו, שֶכֵּן הַיָּם הַזֶּה

הוּא בּוֹ,

בִּפְנִים...

* * *

רות ירדני כץ

צבא הגנה לישראל מתחרד

התופעה שמלווה אותנו בזמן האחרון ביתר שאת מדאיגה מאוד. חיילים שבאים מישיבות ההסדר מנדים חיילות. נפל דבר. החיילים של הציונות הדתית, שפעם הלכה יד-ביד עם המדינה ושפעם בניה כונו "מלח הארץ" – הם כבר לא. מאז שקמו ישיבות ההסדר, ראשי הישיבות שוטפים את מוחותיהם הצעירים של הבנים הלומדים שם וקובעים מה מותר ומה אסור.

לבחורי ישיבות ההסדר יש זכויות יתר. הם מחלקים את שירותם הצבאי ללימוד תורה בישיבה. הם אינם משרתים שלוש שנים, רק שנתיים, ושנתיים הם עוברים תהליך של התחרדות. מי ממן את הישיבות? המימון בא בחלקו הקטן מההורים, ממשרד החינוך, ממשרד הבטחון ומהרשות המקומית בה נמצאת ישיבת ההסדר. כלומר על חשבוננו. הישיבות מקבלות תקציב עבור התלמידים גם בעת שירותם הצבאי. יש גם תרומות ומענקים של גופים תורניים ונדבנים.

השפעתם של ראשי הישיבות חדרה עמוק-עמוק לשורות הצבא. הם נערצים על ידי תלמידיהם והתלמידים מצייתים להם ללא עוררין והתופעה מתרחבת. היינו עדים שבהוראת רבניהם הם סירבו פקודות במה שקשור להתנתקות.

בחודש דצמבר 2009 בטקס השבעה של טירוני חטיבת כפיר בכותל כמה חיילים נשאו שלטים נגד פינוי יהודים. שר הבטחון התרגז מאוד ודרש לבטל את ישיבת הר-ברכה בראשות הרב אליעזר מלמד. אז ברק התרגז, והרב פשוט לא התייחס, ולא קרה כלום.

רבני ההסדר הכתיבו לצה"ל גם כללי צניעות וראשי הצבא נכנעו והטילו הגבלות מסוימות על לבוש חיילות. מדריכות ספורט שמאמנות אותם חייבות בתלבושת מלאה שחלילה יד או רגל לא ייחשפו. החיילים-תלמידים מקבלים חיזוקים בכיוון ההתחרדות. הם מתחנכים על ברכי ההלכה ומביאים אותה לצבא, בזמן זה אנחנו עדים לכך שחיילים דורשים שנשים-חיילות לא ישירו וירקדו יחד איתם.

בן של חברים, שהוריו דתיים -מסורתיים לומד בישיבת הסדר ומשרת בצבא. מאז שהצטרף אליהם הוא "התחזק" מאוד עדי כדי כך כשהוא פוגש אותי אסור לי לגעת בו. מה שלא היה בעבר. הוא הסביר לי ברצינות הכי-גמורה שאפילו ללחוץ לי יד זה איסור חמור. דעותיו באשר לארץ ישראל הן קיצוניות, מה שגם לא היה בעבר, ובשיחות איתו הוא מצטט לי משפטים מהתנ"ך, מהגמרא מרבנים כדי לחזק את טיעוניו והוא כל-כך בטוח בעצמו ובמה שאומר שאני נשארת פעורת פה.

הבנות שמשרתות בצבא הן לא דתיות. הדתיות מצהירות שהן דתיות והן פטורות מלשרת על פי חוק. במקום צבא רובן עושות שירות לאומי. אבל רוב הבנות שמשרתות בצבא הן לא דתיות ובתקופה זו הן מגלות את ימי-הביניים, את תקופת החושך. הפרדה בין חיילות לחיילים שטופי מוח ואני לא שמעתי מאף אחד מראשי הצבא שקם וצעק.

* * *

באבל על מותו של

הרב ד"ר משה [מל] זמר

רב ותלמיד חכם

מחלוצי יהדות המתקדמת בישראל ומראשוני רבניה ובוניה

מחבר הספר החשוב "הלכה שפוייה"

המוכיח שמול גלי השחור של ההלכה האורתודוכסית

אפשר גם אחרת!

תנחומינו לאשתו אילנה, להילה מוריה, ברק ובני-ביתם

יבורכו כל הממשיכים בדרכו ובמורשתו

* * *

אורי הייטנר

1. לא "גרון עמוק"

גזר דינה של ענת קם, שנשלחה לארבע שנים וחצי מאחורי סורג ובריח, עורר מחדש את הדיון הציבורי על מעשיה. היו שחלקו על הכרעת הדין, וראו בה הטייה קיצונית לצד הביטחון, במתח בין שיקולי הביטחון לבין ערכי הדמוקרטיה וחופש העיתונות.

טענתם היא, שהעיתונות החופשית הינה נשמת אפה של הדמוקרטיה והעיתונות אינה יכולה לפעול ללא הדלפות. אי אפשר לחשוף שחיתויות ועוולות, בלי שיהיו בתוך המערכת מי שייקחו סיכון ויוציאו לאור את מה שהממסד מסתיר במחשכים, באמצעות הדלפה לתקשורת. ואף אם הם עברו עבירה – זו עבירה טכנית, פרוצדורלית, אולם תרומתם לחברה משמעותית לאין ערוך מהנזק שבעבירה.

אני מסכים עם כל הטענות הללו, אולם הן לחלוטין אינן רלוונטיות לפרשת ענת קם. ענת קם אינה "גרון עמוק" – אותו מקור בצמרת מימשל ניכסון שהדליף ל"וושינגטון פוסט" את פרשת ווטרגייט, ומילא בכך שליחות אזרחית חשובה. כאן המקרה אחר לגמרי.

הנאמנות הנדרשת מחייל לצה"ל, שונה מכל נאמנות של עובד למקום עבודתו. שבועת האמונים של כל חייל, כוללת נכונות למסור את נפשו במסגרת השירות. עובדה זו, הנובעת מהמשמעות של צה"ל להגנה על קיום המדינה, מחייבת את המדינה להתגונן בפני חייל המועל באמון שניתן לו, בהיחשפותו לסודות צבאיים, כאשר הוא מדליף את הסודות הללו. ואף על פי כן, אין לי ספק, שאילו במהלך שירותה נחשפה ענת קם למעשה שחיתות, לעבירה על החוק, לפקודה בלתי חוקית והיתה מדליפה חומר ספציפי אודות המעשה, עונשה היה אחר לגמרי, אם בכלל. במקרה כזה, גם אילו היתה נענשת, היה זה מחיר שראוי לשלם אותו למען התרומה האזרחית שבחשיפה.

לא זה המקרה של ענת קם. צה"ל נתן אמון רב בענת קם, העניק לה אחריות עצומה והפקיד בידיה גישה כמעט בלתי מוגבלת לחומר מסווג, באחת הלשכות הרגישות ביותר בצבא. ענת קם מעלה באמון, וגנבה את החומר שהופקד בידה, כולל חומר סודי ביותר, כולל חומר מבצעי רגיש ביותר, כולל תוכניות מבצעיות של צה"ל, ומסרה אותם לעיתונאי, שיעשה בו ככל העולה על רוחו. זהו פשע חמור ביותר, פגיעה מכוונת בביטחון המדינה, מעילה קשה באמון, והעונש שקיבלה משקף בהחלט את חומרת העבירה.

בית המשפט קבע שענת קם עשתה את המעשה מטעמים אידיאולוגיים, בניגוד לטענתה במשפט. אם אכן המניעים אידיאולוגיים, כלומר הפגיעה בביטחון המדינה היא כוונת המעשה, הדבר חמור שבעתיים. אבל גם אם נקבל את גרסתה שלא היה מניע אידיאולוגי, גם אז היא ראויה לעונש שקיבלה, כיוון שהעבירה חמורה כשלעצמה, ללא קשר למניעיה.

אני מבחין בין ענת קם, לבין העיתונאי אורי בלאו, שקיבל את החומר. היועץ המשפטי לממשלה טרם החליט האם להגיש נגדו כתב אישום. למיטב הכרתי, אין להעמיד את בלאו לדין, והעמדתו לדין עלולה להפר את האיזון בין שיקולי הביטחון לבין חופש העיתונות. אורי בלאו לא פעל כחייל, לא גנב מצה"ל ולא מעל באמון המדינה. הוא עיתונאי, והאינסטינקט הטבעי של עיתונאי הוא לקבל חומר המודלף לו. אני סבור שבלאו ראוי לגינוי על דברים שעשה ואולי להעמדה בפני בית דין לאתיקה עיתונאית, אך לא לדין פלילי.

על מה ראוי בלאו לגינוי? ראשית, על כך שהסכים לקבל את החומר. עם כל ההבנה לאינסטינקט העיתונאי, במקרה הזה אין המדובר בקבלת מסמך שהודלף לו לצורך חשיפה מיוחדת, אלא בגישה פרוצה לסודות המדינה. מן הראוי היה שיגבר על יצרו ויסרב לקבל את החומר. אילו אני במקומו, הייתי כותב תחקיר על מחדלי אבטחת המידע בצה"ל; על הפירצה שקרצה לגנבת. הוא לא נהג כך, אלא לקחת את כל החומר, בתקווה למצוא משהו מרשיע.

שנית, על כך שמשלא מצא חומר מרשיע, הוא עיוות את הכתוב במסמכים שבידו, כדי להעליל על צה"ל שהפר את פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכולים הממוקדים, ב"תחקיר" שקרי שבדה.

אני סבור שהתמודדות עם כתבות שקריות ועם הפרת האתיקה העיתונאית אינה צריכה להיות במישור הפלילי.

אולם העבירות של ענת קם אינן אתיות. אלו עבירות פליליות קשות וחמורות. ענת קם היא פושעת, והמקום הראוי לה הוא בית הסוהר.

2. סקירת עיתוני סופשבוע 4-5.11.11

* בקריקטורה שהתפרסמה ב"הארץ" ביום ה' האחרון, נראה צביקה הדר ולצידו אחמדיניג'אד בוקעים מן הטלוויזיה והצופים מתבקשים להצביע בסמסים בעד או נגד תקיפת איראן. קריקטורה מבריקה זו הצביעה על האופי הפרטאצ'י של הוויכוח הפומבי, כאשר אין בידי הציבור הנתונים המקצועיים והמבצעיים לגיבוש עמדה בנושא. והנה, הכותרת הראשית של "הארץ" באותו יום מביאה ... סקר דעת הקהל של העיתון בנדון. בעיתון ערב שבת שב העיתון ומציג את נתוני הסקר.

על פי הנתונים, 41% מן הציבור תומכים בתקיפה, 39% מתנגדים ו-20% אינם יודעים. ניסיתי למקם את עצמי בסקר וקצת התקשיתי. עקרונית, אני מצדד בדוקטרינת בגין על פיה על ישראל לעשות הכל כדי למנוע התחמשות מדינת אוייב בנשק השמדה המוני. זאת, בראש ובראשונה כדי למנוע שימוש בו להשמדה המונית בקרב אזרחי ישראל, אך גם כדי למנוע שיתוקה של המדינה ושיתוקו של המזרח התיכון, שיהפכו בני ערובה בידי הנהגתה המטורפת של איראן כשבידיה נשק כזה, גם בלי שיהיה בו שימוש בפועל. אם כן, אני שייך ל-41% התומכים. מצד שני, אני סבור שתקיפה ישראלית צריכה להיות המוצא האחרון, ורק לאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות – הדיפלומטיות והכלכליות. ובאשר למתקפה – מוטב שלא תיעשה בידי ישראל אלא בידי ארה"ב ונאט"ו. אם כן, אולי אני שייך דווקא ל-39% המתנגדים? אולם אף שתקיפה היא המוצא האחרון, אני סבור שאם נגיע למוצא הזה, אין לאף ממשלה ישראלית סמכות מוסרית לא לתקוף – ולאפשר נשק גרעיני בידי איראן. אז אני שייך ל-41%. אולם כדי שאתמוך בתקיפה, עליי לדעת שמבחינה מודיעינית ומבצעית סיכויי ההצלחה אכן גדולים, בעיקר לנוכח המחיר הכבד שישראל עלולה לשלם בעקבותיה. ואין לי המידע בנדון. אם כן, אני בעצם שייך ל-20% שאינם יודעים. אבל אני רואה כהכרחי את הדימוי המרתיע, על פיו ישראל צפויה לתקוף וסבור שיש חשיבות רבה בכך שהעולם בכלל ואיראן בפרט יחשבו שהתקיפה מאוד על הפרק ושדעת הקהל הישראלית תומכת בה. אז שוב, אני שייך ל-41% התומכים. מבולבלים? גם אנחנו.

האמת היא כי מאחר שאין בידי האזרח המידע המקצועי הרלוונטי, אין משמעות לדעת הקהל בכל הנוגע לאופציה ההתקפית. אולם חשוב, שתהיה תמיכה עקרונית בפעולה, אם לא יהיה מוצא אחר ואם היא אפשרית ומעשית מבחינה מבצעית. ולכן, השאלה היותר משמעותית היא "האם אתה סומך על נתניהו וברק בסוגיה האיראנית?"

בתשובה לשאלה זו 52% השיבו בחיוב, 37% בשלילה ו-11% – לא יודע. רוב מוחלט של הציבור, למעלה מ-50%, מאמינים בשיקול דעתם. הפער בין הסומכים עליהם לאלה שאינם סומכים עליהם גדול למדי. עובדה זו בולטת מאוד לנוכח מסע הדה-לגיטימציה נגדם בכלל, ובסוגיה האיראנית בפרט. ובכל זאת, הרוב התומך בהם קטן מדי; אין זה הקונסנזוס הראוי לקראת אפשרות של תקיפה, עם כל המשמעויות הצפויות לצעד כזה.

אילו נשאלתי בסקר, הייתי שייך ל-52% הסומכים על שיקול דעתם. נכון, אני מרבה לצאת נגדם ולתקוף אותם ולבטא חוסר אמון בשיקול דעתם, בעיקר בשיקול דעתו של ברק. אבל בנושא האיראני אני בהחלט סומך עליהם. אין לי ספק שמדובר בצמד שקול, מתון מבחינה צבאית ורחוק מאוד מהרפתקנות. יש לי ספק אם יתקפו בלית ברירה, אך אני משוכנע לחלוטין שהם לא יתקפו כל עוד יש ברירה אחרת. איני זוכר עוד הנהגה כה מתונה והססנית מבחינה צבאית כמו הצמד הזה. לא תמיד אני אוהב את זה. אבל היתרון במתינות הזו הוא שאם וכאשר הם יחליטו על פעולה, אהיה בטוח שהם עשו זאת כשלא נותרה כל ברירה אחרת. בוודאי ובוודאי כאשר מדובר בנושא האיראני.

ביטוי לאורח פעילותם, הוא ההבלגה על מתקפת הטילים הבלתי נפסקת מעזה לעבר אזרחי ישראל. אם נשווה את ממשלות נתניהו וברק לממשלות אחרות, נראה שאין הנהגה מבליגה יותר. ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", ביצעו סיכולים ממוקדים רבים וגירשו מן הארץ מאות מחבלי חמאס. ממשלות נתניהו וברק שבאו אחריהן נמנעו מצעדים כאלה. בתקופת נתניהו היה ניסיון החיסול הכושל של משעל ובעקבותיו נתניהו מיהר לשחרר את השייך יאסין כדי למנוע משבר עם ירדן. כשפרצו מהומות מנהרת הכותל, נתניהו רץ כמוכה אמוק להיפגש עם ערפאת, לקרוא לו "ידידי" ולמסור לו את חברון, ובלבד שהמהומות תיפסקנה ולא תהפוכנה לאינתיפאדה. ברק הבליג על חטיפת החיילים בהר דב אחרי הנסיגה מלבנון והגיב באיפוק והבלגה על מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה "האינתיפאדה השניה". ממשלת שרון, אחריו, הסלימה את התגובות וביצעה את מבצע "חומת מגן" וחיסלה את צמרת חמאס.

הממשלה האקטיביסטית ביותר מבחינה צבאית היתה ממשלת אולמרט. אולמרט הוא ראש הממשלה היוני ביותר שאי פעם היה בישראל. הוא עקף בגדול את מרצ, וניסה בכל מאודו ליישם את האידיאולוגיה של חד"ש ואורי אבנרי, כפי שתיארה רק לאחרונה קונדוליזה רייס בספרה החדש. אולמרט הדהים את האמריקאים בהרפתקנותו המדינית המטורפת, ומזלה של ישראל הוא שהקב"ה חיזק את לב פרעה ואבו מאזן סירב להצעתו של אולמרט. אולם מבחינה צבאית, לא היה אקטיביסט מאולמרט, שהוציא את צה"ל למלחמת לבנון השנייה (שאמנם נוהלה באופן כושל הן בידי ההנהגה המדינית והן בידי ההנהגה הצבאית, אך היתה הכרחית וצודקת מאין כמותה), למבצע "עופרת יצוקה" ולתקיפת הכור הסורי ("על פי מקורות זרים", כמובן). אמנם שני המבצעים האחרונים היו כאשר ברק כיהן כשר הביטחון, אך ככל הידוע, הוא היה הגורם הממתן וההססן, הוא ניסה לעצור את מבצע "עופרת יצוקה" מיד בראשיתו והוא שכפה על אולמרט את הפסקתו, בטרם השיג את כל יעדיו. ממשלת נתניהו ברק מאופיינת בעיקר בהבלגתה על הטרור הפלשתינאי מעזה.

לכן, אין לי כל ספק, שתיאורם של נתניהו וברק כהרפתקנים קלי דעת המחפשים ריגוש מצ'ואיסטי באיזו מלחמה נחמדה עם איראן, הוא תעמולה כוזבת ועוינת, שאין בינה לבין המציאות ולא כלום. אין לי ספק, שאם הם יחליטו על תקיפת איראן, הם יעשו זאת רק לאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות, כאשר לא תהיה עוד כל ברירה אחרת, וכאשר הערכת ההצלחה של הפעולה תהיה כמעט ודאית.

העובדה שזאת עמדת רוב הציבור חרף תעמולת הכזב, מעידה בעיקר על מידת האמון של הציבור בתקשורת. מסתבר ששטיפת המוח לא כל כך עובדת. הטרנד התקשורתי בשבוע האחרון הוא הדרישה ל"דיון ציבורי פתוח והוגן". הבה נבחן את הדיון הציבורי החופשי, על פי שלושת העיתונים שהיו בידיי בסוף השבוע, "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

ב"הארץ" כתבו נגד התקיפה יואל מרקוס, נחמיה שטרסלר, יוסי שריד, אבנר כהן ועמוס הראל. ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע כתב נגד התקיפה. ב"מעריב" בן כספית כתב נגד התקיפה. ומי כתב בעד התקיפה? ב"הארץ"? ב"ידיעות אחרונות"? ב"מעריב"? – אכן, דיון ציבורי חופשי למופת. כמו הדיון הציבורי על עסקת שליט לפני ביצועה (רק אחרי ביצועה, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, החל הדיון הציבורי).

אולם אין זה רק העניין הכמותי – כמה כותבים נגד ללא קול בעד. הבעייה העיקרית היא שהשוללים, שאינם רומזים אפילו איך לדעתם ניתן וראוי להתמודד עם האיום הגרעיני האיראני, מייצרים דה-לגיטימציה לתקיפה ובעיקר לשיקול דעתם של נתניהו וברק. השניים מוצגים כהרפתקנים מטורפים המשחקים באש, שיש למנוע מהם את האפשרות לממש את חלומם הרטוב – תקיפה באיראן. אין גם כל הסבר מדוע התקיפה אינה ראויה. שלילת התקיפה מוצגת כאקסיומה שאינה זקוקה להסבר, וגישה אחרת אינה אלא טירוף של צמד תאבי ההדק.

יואל מרקוס, כמיטב המסורת הסובייטית, מכנה אותם "משוגעים" ואת אפשרות התקיפה "טירוף". הוא ציטט את פואד בן אליעזר שהוא "מזיע בלילות" ואת אלי ישי ש"קשה לו לישון." את דן מרידור הוא מצטט כמי שמתאר את התקיפה כ"פנטזיה מקאברית." לסיכום דבריו מכנה מרקוס את האופציה הצבאית כ"חוסר אחריות קטלני" ובקריאה "משוגעים, רדו מהגג." שטרסלר התמקד ב"חוסר האחריות" של ברק. יוסי שריד, במאמרו "תנו לצמד לנצח" מכנה אותם "שוטים" ומתחנן "הפעם זה רציני מכדי לסמוך על השוטים לבדם."

זה רק מקבץ קטן של ציטוטים, המעיד על הכלל. והכלל הוא, שמתנהלת כאן מערכה של דה-לגיטימציה לשיקול דעתם של נתניהו וברק, כדי למנוע מהם את חופש הפעולה לקבל החלטה על פעולה נגד הגרעין האיראני, מצד אנשים שנמנעים מכל הסבר מדוע הם שוללים את התקיפה, אינם מציגים כל חלופה לתקיפה ובעיקר –אינם מתמודדים בכל דרך עם המשמעות של גרעין בידי משטר האייאטולות באיראן. מדובר בקמפיין מתוזמר היטב, המתנבא בשפה אחת ובדברים אחדים. וכאן אני מאמץ את ההגדרה הקולעת של פרופ' ליבוביץ' לפסוק (אודות מגדל בבל) "שפה אחת ודברים אחדים". הוא הגדיר זאת במילה אחת – טוטליטאריות.

על פי ההדלפות חסרות האחריות, סומן בני בגין כמתנגד עקבי וחד משמעי למתקפה על איראן. לכן, טוב שדווקא הוא עמד בראש המערכה נגד מתקפת הפטפטת והדה-לגיטימציה. ועל כך קטל אותו בבוז ובמילים בוטות בן כספית. "קצת עצוב להביט בימים האלה על בני בגין. מי שהיה פעם איש עקרונות, הפך לדובר הלא רשמי של נתניהו..

שמתם לב? "פעם" בני בגין היה איש עקרונות. וכאשר בגין יצא חוצץ נגד חוסר האחריות שבפטפטת, ובעיקר כאשר היא באה מצד מי שמחויבים לנצור בלבם את המידע שרכשו בהיותם בתפקיד במערכת הביטחון, אין הוא אומר זאת כ"איש עקרונות", אלא בסך הכל כ"דובר" של נתניהו. כלומר, בגין הוא "דובר" של אחד מצמד הפירומנים המחפשים תבערה באיראן.

כספית מגנה את בגין על ש"התגולל על מאיר דגן כאילו היה בוגד. דגן עשה בחודש אחד בחייו למען ביטחון המדינה יותר מאשר בגין היה עושה בשלושה מחזורי חיים. דגן היה ראש המוסד הטוב ביותר, במשך תקופה ארוכה, היה אלוף בצה"ל, לוחם שנות דור בטרור."

אכן, דגן הוא כזה. אז מה? בשל כך הוא חסין מביקורת לכל חייו? אולם כאשר את דברי הקילוס הללו משמיע בן כספית, כדאי להיזכר איך כספית רדף בעקביות את דגן בשנותיו הראשונות כראש המוסד והציג אותו כהרפתקן קל דעת. וזאת למה? בשל התנגדותו של דגן למו"מ עם בשאר אסד (עוד בטרם החל לטבוח בבני עמו), על נסיגה מהגולן. מאחר שמפעל חייו העיתונאי של כספית הוא בעיקר דחיפת פרוייקט מסירת הגולן לסורים, הוא סימן את דגן כמכשול וממש רדף אותו. ביצירתיותו העיתונאית, הוא אף סיפר פעם שאריק שרון מאס בדגן וכבר החליט לפטר אותו מתפקידו...

כן, אין מדובר בדיון חופשי אלא בשטיפת מוח טוטאליטרית, בדה-לגיטימציה להנהגה הנבחרת ובהגחכת הדעה האחרת. מה שלא מפריע ליוסי שריד להתבכיין: "אם בעבר השקיטו אותנו כי יורים, כעת משתיקים אותנו כי עומדים לשחרר את הנצרה; תנו לנתניהו ולברק לנצח." שתיקים אותו, את יוסי שריד. נו, נו...

בעיניי, המסר החשוב ביותר השבת בנושא האיראני, היה בכותרת של "הארץ": "אובמה וסרקוזי: להפעיל לחץ חסר תקדים על איראן." אמירה זו מצטרפת לידיעות על ההכנות בבריטניה לתקיפה באיראן. יתכן שהידיעות על אפשרות תקיפה ישראלית מדרבנות את העולם לעמדה תקיפה כלפי איראן. יתכן שהידיעות הללו, הן שתייתרנה בסופו של דבר את התקיפה. וייתכן שמי שעומד מאחורי ההדלפות הם דווקא אלה שיוצאים נגדן, כדי להשיג את ההישג הזה, ב"הפוך על הפוך". ואולי דווקא אלה שעושים את מסע הדה-לגיטימציה משרתים את מטרתם האמיתית של מושאי ההסתה שלהם. מצד שני, יתכן שהתגובה הבינלאומית הזאת היא בעיקר ספין כדי להרדים את ישראל.

* נחום ברנע משבח את נתניהו וברק על טיפולם המוצלח בפרשת היחסים עם מצרים. הוא מצטט דיפלומטים זרים המעתירים על השניים שבחים, ברשימה תחת הכותרת "הצלחה ישראלית". ברנע משתומם מדוע הם לא נהגו כך גם במשבר עם תורכיה, ומביע תקווה שיאמצו את המודל המצרי כדי להפשיר את היחסים עם תורכיה. המודל הוא התנצלות. ישראל התנצלה על מותם של חיילים מצרים בפיגוע בדרך לאילת, ועליה להתנצל על ההרוגים במשט מרמרה. ניתן לחשוב, שהתנצלות היא שיטה מדינית ודיפלומטית נכונה שיש לנקוט בה כדי לפתור משברים. כשישראל נקטה בה היא הצליחה וכשלא נקטה בה היא כשלה. האמת היא, שמדובר בשני מקרים שונים. בפיגוע ליד אילת, ישראל הותקפה בידי מחבלים פלשתינאים ובהשיבה אש למקורות הירי נהרגו חיילים מצריים. ישראל לא הביעה חרטה על עצם הירי, אלא צער על מות החיילים המצרים. כך ראוי היה שתנהג. הרי הפיגוע לא היה תוקפנות מצרית נגד ישראל, אף שיצא מתחום מצרים.

מקרה המשט אחר לגמרי. המשט היה מעשה תוקפני של תורכיה נגד ישראל. הירי של חיילי צה"ל היה מעשה של הגנה עצמית כדי למנוע לינץ' מצד התוקפים. התורכים שנהרגו, הם הם התוקפנים, שנהרגו בפעולה הגנתית מובהקת. לכן, על תורכיה להתנצל בפני ישראל, ולא להיפך. התנצלות ישראלית בפני תורכיה על המשט, כמוה כהתנצלות ישראלית בפני ועדות ההתנגדות העממית על המחבלים שנהרגו בידי צה"ל בפיגוע ליד אילת.

* 16 שנים מלאו אמש לרצח רבין, ובעיתונים התפרסמו כתבות ומאמרים בנושא. הכתבה המרתקת ביותר היתה ב"הארץ", על פרשת סוכן השב"כ בקרב הימין הקיצוני אבישי רביב, הלא הוא "שמפניה". כתבתו של חיים לוינסון חושפת מחדלים חמורים באופן הפעלתו, את אובדן השליטה על הפרובוקציות שלו והעובדה הבעייתית מאוד, שפרקליטת המדינה דורית בייניש, היום נשיאת בית המשפט העליון, שידעה על הפעלתו של רביב כסוכן שב"כ, לא שיתפה במידע הזה את היועצים המשפטיים לממשלה יוסף חריש ומיכאל בן יאיר. אין ספק שהיו מחדלים בהפעלתו של רביב. אולם טענת הימין הקיצוני כאילו הוא הופעל כפרובוקטור כדי להשחיר את הימין, משוללת כל יסוד. הוא הושתל ובצדק כדי לסכל טרור. הכישלון הגדול שלו, הוא שלא הצליח לסכל את רצח רבין. אך נאמר בפירוש שהוא הצליח למנוע מעשי טרור רבים.

מעשי הטרור היהודי היום, המכונים בכיבוסית "תג מחיר", הם עדות לכך שגם היום פועלים מחבלים יהודיים המסכנים את ביטחון המדינה. גם היום יש לראות באותם מחבלים אוייב לכל דבר, וכך להתייחס אליהם. גם היום, חובה להילחם בהם בכל הכוח, כפי שיש להילחם בטרור. לא הייתי מרחיק לכת לקיצוניות של רבין – "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'," אך לבטח עם פחות בג"ץ ופחות "בצלם". יש להימנע מטעויות, אך דומה שהמחדלים בהפעלת אבישי רביב שיתקו את השב"כ וגרמו לכך שאינו מצליח להכניס סוכנים אפקטיביים לאירגוני הטרור הימני, והם מצליחים להשתולל ללא הפרעה. סגירת קני הצרעות ("ישיבות", כביכול) ביצהר, הם צעד חיובי ומבורך, אולם אין די בכך. ללא כניסת "שמפניות" מוצלחות לתוך הארגונים הללו, אין סיכוי להצליח.

כותרת אחרת בנוגע לרצח רבין, אף היא ב"הארץ", מצטטת מסמכים מאתר "ויקיליקס" ומספרת על כך שתגובתו של נתניהו שעות אחדות אחרי הרצח היתה: "הימין הולך להיכחד בבחירות." כותרת המשנה מצטטת מברק של שגריר ארה"ב לפיו כינה נתניהו את הרצח "אסון לימין". הכותרת והכתבה מגמתיות מאוד, ונועדו לצייר את נתניהו כמי שלא היה אכפת לו מהמשמעות הלאומית הנוראה של הרצח, אלא רק מן ההשלכות הפוליטיות לימין. אולם בכתבה עצמה נאמר בפירוש שנתניהו הגדיר את הרצח, בסדר הזה: "אסון לעם היהודי, אסון לישראל ואסון לימין." אין ספק שכמו כל אזרחי ישראל זועזע נתניהו מהרצח כשלעצמו. ואך לגיטימי שהוא ראה גם את המשמעות הפוליטית. אין לי ספק, שגם הצד השני במערכת הפוליטית, ראה את המשמעות הפוליטית, והדבר לגיטימי. אני יכול להעיד על עצמי ועל חבריי בוועד יישובי הגולן. בכל חיי, לא היה אירוע שזעזע אותי כמו רצח רבין, או אפילו שהתקרב לזעזוע שגרם לי רצח רבין. שום פיגוע המוני, שום מעשה רצח, לא גרמו לי לסערת נפש שהתקרבה לרצח הזה. ועם זאת, בהחלט, חבריי ואני דנו כבר למחרת גם בהשלכת המעשה עלינו. ואכן, חששנו מדה-לגיטימציה לעצם זכותנו להיאבק נגד הנסיגה, שיקשה על המאבק והממשלה תנצל זאת להסכם מהיר עם אסד על נסיגה מהגולן.

בכתבתו של ברק רביד נאמר: "בניגוד להערכה של נתניהו כי הרצח יפגע בימין, הפלשתינאים היו דווקא אלה שניתחו את המצב הפוליטי בישראל בצורה נכונה יותר. 'הרבה פלשתינאים חוששים שנתניהו יביס בקלות את פרס בבחירות עתידיות' כתב הקונסול הכללי האמריקאי בירושלים, אד אבינגטון'." הניתוח הזה של ברק רביד, המסתמך על העובדה שנתניהו גבר על פרס בבחירות, הוא ניתוח רדוד ושטחי, המתעלם מהאירועים שבין הרצח לבחירות.

על פי כל הסקרים לפני הבחירות, נתניהו עמד לגבור על רבין בבחירות, בשל אכזבת הציבור מהסכם אוסלו, שהוביל לפיגועי טרור מתאבדים, בהנהגת הפרטנר הפלשתינאי עימו חתמנו על ההסכם, לאחר שהחזרנו אותו ואת מפקדתו לעזה וליריחו.

המגמה התהפכה באחת מיד אחרי הרצח. בסקרים שאחרי הרצח, הוביל פרס על נתניהו בהפרש שיא חסר תקדים של 40% (!!!). אפשר לומר שיגאל עמיר ריסק לחלוטין את מחנה הימין בישראל והעניק לשמעון פרס את השלטון לשנים רבות על מגש של כסף.

ואיך זה שבכל זאת נתניהו ניצח (לא "הביס בקלות", אבל ניצח על חודם של קולות ספורים)? הסיבה לכך היא גל הטרור הפלשתינאי הנורא של פברואר-מרץ 1996, שהיה חסר תקדים עד אותה תקופה, ובמקביל לה – מתקפת הטרור של חיזבאללה מלבנון. במילים אחרות, יגאל עמיר העביר את השלטון לפרס. נטלוהו חמאס וחיזבאללה והחזירו אותו לנתניהו. מוזרות דרכי ההיסטוריה.

כתבתו של רביד מצטטת ללא הסתייגות את ההערכה הפלשתינאית, שהובאה במברק של אבניגטון, לפיה "פרס לא חזק מספיק כדי להוביל את ישראל ולהמשיך בתהליך השלום. ראש לשכתו של ערפאת אמר לנו, שאין לפרס קשרים קרובים עם מפקדי צה"ל ויש חשש שהוא לא יצליח לגרום לצבא ליישם את הפריסה מחדש כפי שרבין היה מסוגל לעשות."

רביד שכח לציין, שהמציאות היתה הפוכה לגמרי. הפריסה מחדש – יציאת צה"ל משש הערים המרכזיות ביו"ש, אמורה היתה להתבצע בידי רבין. רבין סירב לבצע את הפריסה, בתגובה לטרור הפלשתינאי. הוא אמר ש"אין תאריכים קדושים," כלומר העובדה שעל פי התאריך על ישראל לסגת אינה מחייבת את ישראל, כל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את מחויבותם להפסיק את הטרור.

היה זה דווקא פרס, שמיד עם קבלת תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון לאחר רצח רבין, הפר את מדיניותו של רבין ונסוג מחמש מתוך שש הערים (מלבד חברון, ממנה נסוג נתניהו כעבור למעלה משנה), ללא התנגדות ציבורית (בשל ההלם בעקבות הרצח) ולמרות שהפלשתינאים לא עצרו את הטרור. הפלשתינאים הבינו את הרמז, הבינו שאין להם מה להפסיד, והסלימו מאוד את פיגועי הטרור. התוצאה הייתה ניצחון נתניהו בבחירות 96'.

* מוסף "הארץ" מפתיע בסיפור היסטורי מרתק, אודות הצעה שהציג מנחם בגין לנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר בדצמבר 1977, לניהול אוטונומי של המקומות המקודשים לדתות השונות, בידי שלוש מועצות דתיות בינלאומיות, יהודית, מוסלמית ונוצרית. המקומות הקדושים ליהדות ינוהלו בידי הרבנות הראשית לישראל ונציגים של יהודי התפוצות. המקומות המקודשים לאסלאם ינוהלו בידי נציגות של ירדן, מצרים, סוריה, לבנון, סעודיה, איראן ומרוקו. המקומות המקודשים לנצרות ינוהלו בידי נציגות הוותיקן, ונציגים של הזרמים האחרים בנצרות, ובהם הבפטיסטי, אליו השתייך קרטר. מעניין האם על פי הצעתו של בגין, היתה שותפות יהודית בניהול הר הבית, הוא שהוא היה מנוהל כולו בידי המועצה המוסלמית.

בגין לא חזר מעולם על הצעה זו, ולהערכת כותב הכתבה שי פוגלמן, הוא התחרט והצטער עליה כל ימיו.

בביקור זה של בגין בארה"ב, שבועות ספורים אחרי ביקור סאדאת בירושלים וימים ספורים לפני ביקורו הראשון של בגין במצרים, הוא הציג את תוכנית השלום שלו, שהתבססה על נסיגה ישראלית מכל סיני (אך בשלב זה ללא עקירת היישובים הישראליים, אלא השארתם תחת ריבונות מצרית, מוגנים בידי כוח שיטור ישראלי חזק) ואוטונומיה לפלשתינאים תחת שלטון ישראלי. בהסכם קמפ-דיוויד נשחקה מאוד עמדתו של בגין בנושאים הללו. הוא הסכים לעקירת היישובים, והאוטונומיה קיבלה סממנים הרבה יותר מובהקים של עצמאות. אולם בנושא ירושלים, לא זו בלבד שלא חלה שחיקה נוספת, אלא שלא היה עוד זכר להצעה המקורית.

לדעתי, כותרת הכתבה – "בגין מחלק את ירושלים" עושה לו עוול. מעבר לעובדה שבגין חזר בו, איני רואה בהצעה המקורית חלוקת ירושלים, אלא וריאציה של האופן המקורי של האוטונומיה אותה ראה בגין בחזונו – ניהול עצמי של הפלשתינאים תחת ריבונות ישראלית. בגין שלל חלוקה טריטוריאלית וביכר על פניה חלוקה פונקציונאלית. כך הוא ראה גם את סוגיית ירושלים – עיר הבירה של ישראל, שבשלמותה היא תחת ריבונות ישראלית, וניהול אוטונומי דתי בינלאומי של המקומות הקדושים. מדוע הוא חזר בו? כנראה שהוא הבין, בקמפ-דיוויד, שהחזון הפונקציונאלי אינו מעשי כל כך, ורבים הסיכויים שהאוטונומיה תהיה לישות עצמאית, כפי שאכן קרה אחרי אוסלו, ולכן הוא הפקיע ממנה את ירושלים. וכפי שמצוטטים דן מרידור ואריה נאור בכתבה, הצעתו נסמכה על רעיונות שהוא עצמו הציג עוד בהיותו מפקד האצ"ל וברעיונותיו של ז'בוטינסקי. כנראה שבקמפ-דיוויד הוא הבין, שמה שטוב על הנייר לא כל כך פשוט בשטח, ורצה להבטיח שירושלים תהיה מחוץ לניסוי הזה.

טעות עובדתית בכתבה – בין חברי פמליית ראש הממשלה, בביקורו בוושינגטון, הוזכרו "חברי הכנסת שמואל כץ וחיים לנדאו." זאת טעות כפולה – שניהם לא היו ח"כים. לנדאו, אביו של עוזי, חבר מפקדת האצ"ל ומראשי תנועת החירות, היה חבר בכנסות הראשונה עד השמינית. הוא החליט לפרוש מן החיים הפרלמנטריים ערב בחירות המהפך ב-1977. שמואל כץ, אף הוא חבר מפקדת האצ"ל, היה חבר הכנסת הראשונה ופרש מן החיים הפוליטיים. לאחר המהפך, כאשר המערכת המדינית והתקשורתית בעולם הציגה את בגין כמחרחר מלחמה, בגין מינה את שמואל כ"ץ לשליח הסברה מטעמו בעולם, ובעיקר בארה"ב. בגין צירף את כץ ולנדאו – מקורבו, לביקור בארה"ב. הביקור הזה הביא לקרע אידיאולוגי בינו לבין כ"ץ, שהתנגד בתוקף לתוכנית האוטונומיה ולנסיגה מסיני. יש לציין, שבעוד רבים מחברי הליכוד התנגדו להסכם קמפ-דיוויד, ההתנגדות לתוכנית המקורית היתה מועטה. היחידים בין ח"כי הליכוד שהתנגדו לה היו גאולה כהן ומשה שמיר. שמואל כץ התפטר מתפקידו כשליח ההסברה ותקף בחריפות את בגין. לאחר הביקור, בגין החליט למנות את לנדאו לשר בלי תיק בממשלתו. כץ, שקרא תגר על בגין, העמיד במרכז תנועת החירות את מועמדתו לתפקיד, נגד מועמדו של ראש הממשלה חיים לנדאו. לנדאו עצמו, שנבחר לשר, נמנע בהצבעה בממשלה על הסכם קמפ-דיוויד והצביע נגד הסכם השלום עם מצרים.

* עוד כתבה היסטורית ב"הארץ", "ספיר לי סיפור" (התחכמות מילולית לא הכי מוצלחת) אודות ביוגרפיה חדשה על שר האוצר המיתולוגי של ישראל פנחס ספיר, מאת נכדתו מיכל. פנחס ספיר הוא מגדולי הבנאים של מדינת ישראל, גדול המפתחים של התעשיה הישראלית, ויחד עם לוי אשכול האדריכל של כלכלת ישראל מהקמת המדינה עד המהפך הקפיטליסטי של שמחה ארליך ב-1977 ובעקבותיו המהפך האולטרה קפיטליסטי של פרס ומודעי ב-1985. מה שאיפיין את הכלכלה הישראלית של אשכול וספיר היה המשק המעורב – השילוב הפרגמטי בין משק ציבורי ומשק פרטי, כשפיתוח המשק והצמיחה הכלכלית, כדי לאפשר קיומה של מדינת רווחה, מחייבת כל סוג של תרומה למשק, בלי דבקות דוגמטית באידיאולוגיה של משק פרטי, ציבורי או מדינתי. לא בכדי, השיטה הכלכלית הזאת הותקפה הן בידי הימין הקפיטליסטי והן בידי השמאל הסוציאליסטי בראשות מפ"ם. אבל הכלכלה המותקפת הזו הביאה את ישראל להישגים כבירים, של 9% צמיחה בשנה (!), קיומה של מדינת רווחה צודקת והמקום הראשון בעולם בכל הפרמטרים הבינלאומיים של מצוינות בחינוך.

לאחר מותו של ספיר כתב עליו אריה אבנרי ביוגרפיה, ובמקביל לביוגרפיה של מיכל ספיר, עומדת לצאת ביוגרפיה פוליטית כלכלית שלו, מאת פרופ' יצחק גרינברג. אין ספק, שהאיש ראוי לספרים הביוגרפיים אודותיו, לא רק בשל תרומתו האדירה לכלכלת ישראל, אלא גם בשל סיפור חייו המרתק, שהפך אותו לאחד האנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הישראלית, ל"ממליך המלכים" של מפא"י ומפלגת העבודה ולמי שלפי המיתולוגיה הפוליטית הסיבה היחידה לכך שהוא לא היה ראש הממשלה, היא אי רצונו בתפקיד.

כתבתה של שני ליטמן על הספר ממחישה את סיפורו המרתק של האיש, אך יותר משהיא עוסקת בפנחס ספיר, היא עוסקת במיכל ספיר. וכאן מדובר בטרגדיה של ממש. פנחס ספיר היה ציוני אידיאליסט אדוק, שכל חייו קודש לבניין ארץ ישראל ומדינת ישראל, לעלייה והתיישבות, לפיתוח הכלכלה ובעיקר התעשיה הישראלית. תפקידו האחרון, שבמהלכו מת מדום לב במהלך סיור בנגב, היה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. ואילו נכדתו ירדה מן הארץ לאחר שחרורה מצה"ל, וכשחזרה לישראל, חברה לארגונים אנטי ישראליים ואנטי ציוניים רדיקאליים, דוגמת "אנרכיסטים נגד הגדר" ו"תעאיוש". כן, היא אחת מהאספסוף הנלחם בחיילי צה"ל מידי שבוע בבילעין, בהפגנות תמיכה בטרור הפלשתינאי ומלחמה נגד גדר הביטחון שנועדה למנוע את פיגועי ההתאבדות ורצח הישראלים. לא, אין המדובר סתם בתפוח שנפל במרחק שנות אור מהעץ. מדובר בתפוח רקוב. לא, בעצם בתפוח מורעל.

* המלצת השף – כתבת השער של רונן ברגמן ב"7 ימים": "תעלומת אשת הדולפין". ברגמן הוא העיתונאי החוקר הביטחוני המוביל בישראל, אולם במקרה זה התחקיר אינו שלו, אלא של ירין קימור ודורית סטריק שישודר בשלושה חלקים בערוץ הראשון. הכתבה היא קדימון לסדרת הכתבות הטלוויזיוניות. מדובר במותה המסתורי של מאלפת דולפינים ופעילה בארגונים למען בעלי חיים בעת ביקור בישראל, שהוגדרה כהתאבדות, אך יש יותר ויותר סימני שאלה אודות ההתאבדות וסימנים רבים על כך שמדובר ברצח, של אשת מסתורין, שהיתה מעורבת מעל ראשה בענייני מודיעין ומלחמה בטרור במדינות רבות בעולם ומקושרת עם גורמי המודיעין והמדינאות בעולם. היא ידעה יותר מדי, ואולי זה הגורם למותה המסתורי? כתבה מרתקת, ולבטח כך גם הכתבות הצפויות בטלוויזיה.

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס": "זוגות התחתנו ב-11.11.11 כדי שיספיקו להזמין תור לרבנות ב-12.12.12".

* * *

דוקטור יובל ברנדשטטר

תשובה לאורי הייטנר בנושא "פשעי" המתמחים

לצורך הדיון [גיליון 687] הייטנר מניח שהמתמחים צודקים בכל תביעותיהם. בכך הוא מראה שני סוגי בורות. האחת, שהוא מבין מתמחים מכיוון שהיה במקומם, שתיים, שהתביעות של המתמחים משקפות באמת את מה שמציק להם. הייטנר למיטב ידיעתי איננו ולא היה מתמחה, ושנית, המתמחים לא יכולים לומר מה שבאמת מציק להם בדיוק כמו שאסיר סובייטי איננו יכול באמת להתלונן על הסוהר שלו.

קווים אדומים: לא תעמוד על דם רעך. גם כאן שתי הנחות. האחת, רופא שאיננו עובד עוד במוסד מחוייב להצלת חיים במוסד בו הוא איננו נמצא. שתיים, שלמערכת הבריאות אין תחליף למתמחים. שניהם לא נכונים. מתמחה בחופשה באילת לא אחראי על מיון בפורייה, כי הוא איננו שם. ומערכת הבריאות מתעקשת להיתלות במתמחים, מסיבות שאינן רפואיות אלא כוחניות בלבד.

שתיים, העבודה המאורגנת. יסלח לי אדוני אם אני חושב שהעבודה המאורגנת איננה קדושה, ולמעשה היא-היא המארה הקשה ביותר של העולם המערבי. קליפורניה היא מדינה בפשיטת רגל בשל העבודה המאורגנת, מאתיים מיליארד דולר של התחייבויות שאין שום מקור למימונן. כך גם איטליה, אירלנד, יוון, ספרד, ובקרוב ישראל. יש הקובעים כי זכות ההתארגנות צריכה להיות שמורה אך ורק למועסקים במגזר הפרטי, מכיוון שהמגזר הציבורי חי על חשבון הציבור, ולכן הישגי העובדים במגזר הציבורי הם בהכרח על חשבון משלם המיסים, שאיננו יכול לומר, אינני רוצה עוד לשלם, מכיוון שאז ימצא עצמו בכלא וכל נכסיו מחולטים בידי אותו מנגנון של עובדי ציבור. לכן התפטרות המתמחים היא הדבר הצודק ביותר, והבריא ביותר במערכת יחסי העבודה, וטוב תעשה הממשלה אם תרחיב את הפיטורים לכלל העובדים המאורגנים, ותשלח אותם לשוק המעסיקים הפרטיים.אני כרופא, מועסק בחוזה אישי, לתועלת שני הצדדים, ללא כפייה, וכך ראוי שכולם יועסקו.

שלישית החוזה עם החברה הישראלית. כל אזרח במדינה דמוקרטית הוא אזרח על תנאי. אם יתעמרו בו מספיק זכותו לעזוב. מה זה פה, גולג? ונאמר שכל המתמחים הללו באמת נוסעים לקנדה. האם קנדה מתאימה לכולם? האם לא ישובו לישראל כאשר יתברר להם שאין תחליף לארץ חמדת אבות? כאשר מדינה מעוותת את כל המוסר שלה כדי להחזיק בעבדים לטובת נוגשיהם, ומשתמשת לשם-כך בשופט נוח לשלטון (תופעה ידועה במשטרים פיאודלים-סובייטיים) האין היא שוברת את החוזה עם האזרח? יתר על כן, כיצד זה שהסכמת לקבל את כל אותם רופאים שעלו מרוסיה? האם לא שברו הם את החוזה עם המדינה שנתנה להם את השכלתם?

בנוסף, מבחינה מקצועית, הפריפריה לא זקוקה לרופאים מתמחים. הפריפריה זקוקה למומחים. כחולה, האם תעדיף שיטפל בילדך רופא שעשה התמחות בהרווארד או בקמצ'טקה? לשניהם יש תעודה זהה, אבל התמחות שונה שמיים וארץ.

רביעית: המאבק ה"חברתי" הוא על נושא אחד בלבד. יוקר המחייה. יוקר המחייה נגרם על ידי הריכוזיות החזירית של העבודה המאורגנת. עובדי הנמלים שמשכורתם כפולה משל ראש הממשלה, עובדי הבנקים הממומנים דרך העמלות, חברת החשמל שמשכורת השעה של מגישי התה שלה כפולה משל רופאים, תאגידי המים, העיריות, מקורות, בנק ישראל, תאגיד יבואני הרכב, מונופול הזיקוק, והכי חשוב, המונופול הממשלתי המונע פיתוח של השומרון, ארבעת אלפי קילומטר מרובע דלילי אוכלוסין במרחק רבע שעה מגוש דן. מה לדפני ליף ולסולידריות חברתית? ומהם הכלים שהרופאים שוברים? כלי הקודש שבהם הם יוצקים מים על ידי שוביהם?

ועכשיו לשאלת השאלות. מה לעזאזל הם רוצים? כסף? הציעו להם, הם לא רוצים. פחות שעות עבודה? מהיכן יקריצו עוד שלושת אלפים מתמחים למלא את אותן שעות, בכיכר תחריר?

לכן, כמתמחה-לשעבר שנמלט על נפשו מן ההתמחות בארץ לארצות הברית, אני אומר לך: הם רוצים שמנהלי המחלקות ירדו מן הגב שלהם. הם רוצים לעשות התמחות, ולא עבדות ממושכת למנהלי המחלקות. הם רוצים שהתקן להעסקתם לא יהיה נתון בידיים של הנוגשים אלא בידי גוף בלתי תלוי. אני, והם, לא רוצים לשמר את מקור מחייתם במחיר אורך הלשון שהם נאלצים לתחוב למקומות המוכרים לפרוקטולוג. האם יש דרך אחרת? כן, אבל לשם כך יש הכרח להוציא את התקנים, ואת ההחלטות, מידי מנהלי המחלקות.

שאלה שנייה. האם בתי החולים יכולים לתפקד בלי מתמחים. כמובן שכן, מה עושים כל אותם מומחים שחצי שנה בשנה אינם בבית חולים אלא בכנס, בחו"ל, בישיבה, במשרד, בחלטורה, בניתוח פרטי? ומדוע שמתמחה שסיים התמחות ואין לו תקן לא יכול להמשיך ולטפל בחולים בבית החולים מטעם המעסיק שלו, קופת החולים, ללא פיקוח של "מנהל מחלקה"? כך עבדתי בארצות הברית לפני שהממשל הפדרלי תחב את רגליו לתוך מערכת מצוינת וקלקל אותה בשם השוויון. החולים שלי בחרו בי לנהל את ענייניהם, ואני עשיתי זאת לשביעות רצונם, ומי שלא היה שבע רצון בחר לו רופא אחר.

נאמר שאל תדון אדם עד שתגיע למקומו. כדי לעבוד 36 שעות רצופות פעמיים בשבוע, ועוד ימים של 12 שעות בין התורנויות, צריך לא רק לאהוב את המקצוע, אלא גם לחוש שיש כאן צדק: עבודה תמורת התמחות ולימוד, ולא עבדות. המתמחים רוצים לסיים את העבדות, ולא מהינים לומר זאת, כי מי שיאמר זאת בפה מלא, לא יועסק עוד בארץ. כי אין איגוד מקצועי חזק יותר שתלטני יותר וכוחני יותר מאיגוד מנהלי המחלקות. לו יכולתי, לו היה לי הד ציבורי של ממש הייתי מסביר זאת, ומקומם עליי את כולם, עכשיו כבר לא אכפת לי כי אני לא תלוי בהם.

ובכן פתרונות.

אחד, יבוטל המושג של מנהל מחלקה. יוכר מושג של מנהל שירות מקצועי. נפרולוג, קרדיולוג, אורולוג וכו', כולם בחוזים אישיים. אין קשר בין יכולת מקצועית ונהול נדל"ן ומשאבי אנוש.

שתיים, בתי החולים יפתחו מחלקות לאשפוז קהילתי. קופות החולים יעסיקו רופאים מומחים כדי לטפל בחולים, ללא תלות במנהל מחלקה. יתאפשר אשפוז היישר מן הקהילה ללא תיווך של מיון.

שלוש: התמחות תהיה המשך ישיר של בית ספר לרפואה, והמתמחים יועסקו על ידי המוסד האקדמי, בתקציב של המדינה, בתקנים שאינם תלויים במנהלי השירות המקצועי. תוכנית ההתמחות תכלול חשיפה לכל המומחים, על פי תוכנית מקצועית אחידה. החולים במערכת האשפוז האקדמית יהיו בהכרח היותר קשים, יותר מאתגרים מאשר במערכת הקהילתית. מדובר בחסכון עצום בכוח אדם רפואי מחד, והשבחתו מאידך.

ארבע: המדינה המעוניינת בקידום הפריפריה תשפה רופאים מומחים תמורת מעבר לפריפריה, וגם זה כדאי כי רופא מומחה מועיל הרבה יותר בשימוש במשאבים מאשר המתמחה.

חמש: כל זה חלומות באספמיה כל עוד איגוד מנהלי המחלקות הוא האיגוד החזק ביותר בארץ ומסוגל לכפות על שופט לחטוא בנפשו ולהכריח את העבדים להישאר ביד נוגשיהם.

להבים

* * *

זיוה גל

קוֹרֶה וְאֲדָמָה רוֹעֶדֶת

קוֹרֶה וְאֲדָמָה רוֹעֶדֶת.

רוֹעֶדֶת חָזָק.

וּמִבְּלִי שֶׁהִתְכּוֹנַנְתָּ אַתָּה מוֹצֵא עַצְמְךָ

קָבוּר תַּחַת הַתָּכְנִיוֹת שֶׁהָיוּ לְךָ פַּעַם.

בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב  אַחֲרֵי שֶׁשּׁוֹלְפִים אוֹתְךָ מִשָּׁם

אַתָּה מְבַלֶּה  אֶת הַלַּיְלָה

בְּמִשְׁכָּן אֲרָעִי, עָרוּם מִן הֶעָתִיד

בְּצַד הַזִּכְרוֹנוֹת.

הַשְׁכֵּם בַּבּקֶר עֲדַיִן מֻכֶּה הֶלֶם

אַתָּה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אִם יֵשׁ

עֲדַיִן חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִים

וְאִם נִתָּן לְפַנּוֹת אֶת חֶלְקָם

מִבֵּין הַהֲרִיסוֹת.

* * *

דרור אֵידָר

לזכור ולשכוח

על ספרה החדש של שולמית לפיד

"ואולי לא היו" (בהוצאת כתר)

פורסם בחלקו בעיתון 'ישראל היום' (5.8.2011)

שנות השלושים. זוג צעיר מגיע לתל אביב ממזרח אירופה. חלוצים בעלי חלומות שעברו דרך ההתיישבות העובדת אל העיר העברית המתברגנת. הגבר הוא עיתונאי שביקש להיות פועל, ומשלא הצליח חזר בעל כורחו לעיתונות. האישה, חרוצה ומרדנית, מגדלת את בתם ומנווטת את חייה בין בקשת עבודה לחיי הישרדות בעיר עד שהופכת למדריכה בסטודיו לריקוד.

כותרת ספרה החדש של שולמית לפיד, "ואולי לא היו" לקוח משירה המפורסם של רחל "ואולי לא היו הדברים מעולם"; זה השיר שגיבורת הרומן, סידי, הייתה שרה ליד מכונת הזינגר שבה תפרה לעיתים לפרנסתה. הפער בין מיטת חולייה בעיר של רחל המשוררת לבין חייה כחלוצה בכינרת וניסיונה הקצר בדגניה, עולה מבין התמיהות המאכלסות את שירה. בעומק השיר נמצאת ההנחה המובלעת שהיתה שלטת באותן שנים בדבר ההתיישבות העובדת והחקלאית כאידיאל המרכזי של החיים החדשים בארץ בישראל. הבורגנות העירונית נתפסה כסרח עודף של המדינה שבדרך וכהכרח, והיה ברור שכל מי שהחשיב עצמו ראה את מקומו לא בעיר אלא באחד המיזמים החקלאיים; שם היה החלום. "ההיית או חלמתי חלום?"

לפיד מספרת לנו דווקא על החלום הבורגני של אותה תקופה הרת גורל. החיים בעיר העברית מתוארים כחיים חלוציים. תל אביב כהבטחה העומדת להתממש. חותמה של הראשוניות ניכר בכל היבט של החיים העירוניים. "כל העיר הזאת הייתה ערבוביה של התחלות." שנות השלושים היו שנות הבנייה המואצת. תל אביב התרחבה וקלטה אלפי עולים. שבטים יהודיים, צהובים זה לזה, חברו למתחם האורבני המתפתח שמצפון ליפו וניסו לקיים אי של נורמליות בתוך השיגעון.

תל אביב של אז מתוארת ברומן כמין שטעטל מזרח אירופי חינני, על שמחותיו ועיצבונו, על געגועיו ועלבונו, על בליל השפות שהתערבל בו בסבך המתחים המאפיינים חברת מהגרים צעירה ומתפתחת. מתוך ההמון הרב חסר השם בהיסטוריה של המדינה שבדרך, מפקיעה לפיד דמויות ומפיחה בהן חיים, דמות דמות וסיפורה המיוחד. המשותף לכל גיבורי הסיפור הוא העקירה ממקום חיותם והמעבר לארץ חדשה, לשפה חדשה ואקלים שונה.

בתוך מצוקת החיים וקשיי (אי) הפרנסה, הרעב המציק ושברו של חלום העלייה – פוגשים המון גילויים של חסד ותקווה. לא לחינם עורר בי הרומן את זכרו של "שלולית גנוזה" לחיים הזז. בצד השגשוג והפיתוח, חוו משפחות רבות ויחידים את סיפורם הפרטי כקושי אדיר מתמשך, ודווקא בשל כך ההתרגשות מהמחוות הקטנות והקבועות של מגורי שתי משפחות בדירת חדר וחצי תוך חלוקה נדיבה של המזון והעזרה במציאת עבודה ובגידול הילדים, של ההשתתפות בשמחות ובעצב של עיר קטנה בטרם תהפוך לכרך בדידות מתנכר.

כדאי להתעכב על הביקורת הנדירה יחסית על הסתדרות הפועלים. אני מכיר את הסיפורים על הפנקס האדום מסיפורי הוריי משלושת העשורים הראשונים למדינה, אבל מסתבר שהדברים ליוו את ההסתדרות מאז ייסודה – הדאגה רק לאנשי שלומנו. מיקי, בן זוגה של סידי, גיבורת הרומן, מוכן לסבול חרפת רעב ובלבד שלא יזדקק לפנקס האדום, אבל "בלי פנקס אדום לא יקבל עבודה," זאת משום ש"הדגל האדום נקשר בזיכרון עם פוגרומים" ועם הקומוניזם האיום שממנו ברחו.

לפיד מתארת את "האריסטוקרטים של ההסתדרות בדירות הנאות שלהם במעונות עובדים ואת השכונות הנחמדות שבנו לעצמם בעיר השכירים של חברת החשמל ושל 'סולל בונה', המסתובבים בעיר נפוחים מחשיבות." ולא רק האריסטוקרטיה של הפועלים, אלא "גם את עוזרות הבית שלהם היא רואה, ומי לא יודע שהן מקופחות אפילו יותר מעוזרות הבית של 'הבורגנים'. הדגלים האדומים של המהפכנים השרים 'קום הִתְנַעֵרָה', החולצות הכחולות של הפועלים הנושאים את דגלי הלאום, המנהיגים חמורי הארשת... הטון המתנשא של המנהיגוֹת בארגון אמהות עובדות, שקוראים להן תמיד בֶּבָּה או חסיה או נחליאלית, והריקודים שרוקדים החלוצים והחלוצות ברחובות עם לילה – כל אלה איבדו את קסמם בגלל אווירת ה'אתה בחרתָּנו' שאופפת אותם."

הביקורת, הנשמעת אקטואלית משהו, מסופרת דרך עיניה של גיבורת הרומן המתריסה בינה לבין עצמה "ובכן, לה אל יטיפו על הסתפקות במועט ועל ערך העבודה, שלה לא יספרו על 'אימהות עובדות', ונא לא לקרוא לה 'חבֵיירה'."

לאורך הקריאה מספקת לפיד 'מתנות' לשוניות קטנות ומענגות כמו למשל הדימוי הבא: "בפי הגליציאנרים התגלגלה בלעג המילה 'אורדנוּנג' (סדר) שלמדו מהגרמנים כמין מחוך בלוי שעצמות הדג שלו מבצבצות מבין קרעי הדג שלו." גם אם הדברים אינם מובנים לגמרי, הם נשמעים מדוייקים להפליא.

מיקי עובר את חווית החלום ושברו ה(כמעט) כללית של רוב החלוצים שהגיעו ארצה: את השירה המיר בחלומות על מיקי חדש שיהיה עובד אדמה בארץ ישראל ולבסוף לא זה אף לא זה. נשתכחו השירים כאילו מעולם לא באו לעולם, ובעל החלומות הצעיר התחלף עכשיו בכתבן שפרנסתו על ספרים וסרסורים. חזיון הארץ המובטחת שבה יעמוד "עלֵי גבעה שם בגליל", טורייה ביד אחת וחליל ביד השנייה, ו"יגאל" את אדמת המולדת, הלך והתרחק ממנו אף הוא.

אבל שלא כבאופנות אקטואליות ידועות, לפיד לא נותנת לרומן להישאר בחותם השבר והכישלון; עבורה ועבור גיבוריה, החיים בעיר העברית המתפתחת הם הרואיים לא פחות. באחת הסצנות משכנעת סידי את חברתה ללכת ל'קפה וינה', שם הופיעה חברתן אילונקה. כשנתבקשו לשלם עבור התה, לא היה בידן אפילו סכום הכסף הפעוט הזה.

בשבוע שלאחר מכן הלך איתה מיקי, שהתבייש במעשה ושילם את חובה. הם ישבו לצפות באילונקה. "אילונקה נראתה מלכותית כשעמדה על הבמה הקטנה והתזמורת יושבת מאחוריה, וכל חבריה לבושים בחליפות שחורות וחולצות מעומלנות... כשהתזמורת גמרה לנגן הם ליוו את יואל ואת אילונקה עד הצריף שלהם, שם הגישה להם אילונקה תה שמזגה לתוך צנצנות ריבה. מיקי הסתכל על קירות העץ המצופים בנייר משוח בזפת. האלילה הברוּנֶטית שעמדה על הבמה הייתה רחוקה מן האישה בצריף כמרחק הוליווד משכונת מחלול. עכשיו התבייש על שהתבייש בצחוק שצחקה סידי על אותו מלצר. היא גיבורה, חשב. כולנו גיבורים." הנה, בקליפת אגוז, התשתית הרוחנית של הרומן.

עוד התקשר בזיכרוני ספרה של לואיזה מיי אלקוט "נשים קטנות". כמו שם גם פה מופיעות ארבע נשים צעירות, "הקוורטט", שגורלן נכרך זו בזו ומזין את העלילה. ברקע מהדהדים אירועי התקופה – מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול), מלחמת העולם השנייה, הפצצת חיל האוויר האיטלקי, הגיוס לוועד הלאומי ולצבא הבריטי, המחתרות, וכמובן השואה. דווקא השמיעה אודות האירועים ההיסטוריים באמצעות הדמויות ברומן משווה אמינות לדברים וממחישה אותם באופן מצמרר. ואם כבר היסטוריה, "ואולי לא היו" הזכיר לי באופן מוזר את ספרו החשוב של אהוד בן עזר "ג'דע – סיפורו של אברהם שפירא". שני הספרים הללו ואחרים נוספים, מציירים את שנות טרום המדינה בקווים ריאליסטיים וביקורתיים, אבל מתוך כבוד לאתוס הגבורה והמסירות למען הכלל שהורישו לנו הדורות הקודמים.

היחס שבין היסטוריוגרפיה לבידיון הוא נושא רחב, היכן נמצא הגבול בין העובדות ההיסטוריות לבין הדמיון היוצר? ספרה של לפיד משתמש בנתונים היסטוריים מגוונים כדי להוציא את ההיסטוריה מדפי המחקר המאובקים ולשוות לה חיים כאן ועכשיו, כלומר בתוך הסיפור. על הדרך נוצר דיאלוג גם בין האקטואליה הישראלית המקומטת לבין החיים אז. כך למשל מוצגת הדיכוטומיה הידועה בין תל אביב הנהנתנית הממשיכה לחיות את חייה על אף פיגועי הדמים שגבו חיים מעשרות יהודים, על אף המלחמה באירופה ולמרות, למרות השמועות הנוראיות על גורל היהודים באירופה. משום מה, כשקוראים את הדברים בזמן התרחשותם, באמצעות הפרספקטיבה של הדמויות, אפשר להבין את הבחירות הללו ואפילו להעריך את ההתעקשות לקיים חיי תרבות ובניין למרות ואף על פי כן.

אחד החוטים המבריחים את הרומן הוא הרצון לקיים תא משפחתי כלשהו, גם אם קטן מאוד, במקום המשפחה הגדולה שעזבו שם, באירופה. "לפני השינה מספרת סידי לילדתה הקטנה על העיירה [...] אפילו באוזניה שלה הדברים נשמעים כאגדה. בערבי שבת מושיב מיקי את שושנה על ברכיו ושר את הזמירות שהביא מהבית, לפי המנגינות של אביו [...] לרוב היו לבד: אימא, אבא וילדה. ברקע, במרחקים, מאחורי ערפל של ימים וארצות, שרה איתו המשפחה הגדולה, ההורים, האחרים והאחיות. משהו צובט את הלב. נדמה כאילו היו ניצולים מספינה שנטרפה. והיא מזמזמת איתו כדי שהשירה לא תהיה בודדת כל כך. אנחנו לא באמת משפחה, היא חושבת."

אבל סידי אינה מתייאשת ולאורך הרומן היא מתאמצת לחזק את התא המשפחתי. המאמץ מתגבר כשמתגלה הזוועה שפקדה את המשפחות באירופה. הרצון להקיף את הבת שושנה בטבעת הגנה, שלא תדע ושלא תרגיש את הזוועה האופפת את הוריה וטורפת את שנתם. הפליטים מגיעים טיפין טיפין ומספר כחול על זרועם והם מסרבים לדבר על מה שאירע. "כל מה שמוישי אמר היה, 'מאושוויץ עברתי למאוטהאוזן', קולו שטוח כמי שאומר, 'סגרתי את הדלת'. המילים שלא נאמרו גרמו לסידי להרגיש כמו שעון הממשיך לתקתק אחרי שמחוגיו נפלו."

 והזיכרון, או יותר נכון, המאבק לשמר את הזיכרון של מה שנותר באירופה החרבה. "בלילות, כשהוא שוכב המיטה ואינו יכול להירדם, הוא חוזר כבכישוף על שמותיהם של אבות המשפחה, מבקש נחמה ושינה בניגון החוזר ומתנגן בראשו בראשו שוב ושוב כמו זמרור מאגי [...] לא לשכוח, לא לשכוח, הוא אומר לעצמו ומתחיל מהתחלה."

הניגון החוזר ומתנגן הוא פירוש טבעי ויפה לשיר המבוא "עוד חוזר הניגון" בספרו הראשון של נתן אלתרמן, "כוכבים בחוץ". קודם למלחמה הביא מיקי לאשתו "בחרדת קודש" את "כוכבים בחוץ" וקרא באוזניה "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא". כעת מקבלים החרוזים שכבת משמעות נוספת, נוראה: הניגון של השטעטל היהודי שמיקי וסידי, כמו שאר חבריהם, עמעמו ולעתים אף ביקשו לשכוח – חוזר (בעל כורחם?); מסתבר שהמחשבה שאפשר לזנוח את הניגון היתה לשווא. הזהות היהודית הנפתלת נפתולי אלוהים עם גורלה הבלתי אפשרי, מבטיחה לחזור ולהתדפק על דלתו של כל מי ששכחה לרגע; אם לא דלתו שלו, אז של צאצאיו.

אלתרמן בכבודו ובעצמו מופיע ברומן ועימו מפורסמים נוספים בני התקופה, בקפה 'כסית' שבו ישבו מיקי וסידי. האזכור של "כוכבים בחוץ" ברומן אינו מקרי. קובץ השירים הראשון של אלתרמן ברא עולם אורבני ובתוכו ניצבה העיר העברית הראשונה שגם אם היתה אז "רחוקה מ'מוקדי עולם', מ'נקודות השריפה' של עדשת ארצנו הגבנונית" כלשונו של אלתרמן בציורי הפרוזה שפרסם ממש באותן שנים שעליהן נסב הרומן, עם זאת, תל אביב היתה בעיניו "מרכז כפול: לארץ, ובייחוד לעם [...] והרבה מאור המרכזים הרחוקים אורו הוא, ומידו נזרע." "כוכבים בחוץ" עיצב את העיר העברית הראשונה כמיתוס וכאידיאל מרכזי לחיים החדשים שנרקמו ביישוב היהודי. זאת, בניגוד לאתוס החקלאי שעלה משירה של רחל "ואולי".

במובנים רבים הולך ספרה של שולמית לפיד בעקבות אלתרמן ומצייר את תל אביב כעוגן מרכזי בליבה של המהפכה שעבר העם היהודי. "כשהיא חוזרת הביתה בערבים נדמה לה שהמרצפות ברחוב מרקדות מתחת לסוליותיה, פנסי הרחוב הם בני זוג שהיא רוקדת אתם... והלב השיכור של העיר מוצא הד בליבה שלה. היא אוהבת את העיר הזאת! בכל העולם אין עוד עיר כזאת, היא מחליטה, צעירונת קלת דעת המבינה ללבם של תושביה." הדיאלוג של לפיד עם שירי "כוכבים בחוץ" גלוי. עם זאת, שלא כאלתרמן, דומה שלפיד בחרה לאמץ בעיקר את סגנונה המינורי של רחל באמצעות תיאור יום קטנוֹת שבחשבון אחרון התגלה כְּנֵס.

אהוד: שלמה שבא נוהג לומר כי מפעלה הגדול של תקופת העלייה השנייה אינו דגניה אלא תל אביב, העיר העברית הראשונה, שנוסדה ב-1909 והיתה הבסיס להקמתה של המדינה בדרך ומדינת ישראל.

ובאשר לספרי "ג'דע" על אברהם שפירא, רק לאחרונה כמעט גירשו אותי מפאנל שנערך בפתח תקווה על מאורעות 21' על כי העזתי לספר, בפני קהל שחלקו קצת מטומטם, והיסטוריה אינו יודע, את חלקו הבעייתי של אברהם שפירא בהנהגת ההגנה על המושבה בחודש מאי 21'. דברים שאיש מהמשתתפים לא הזכיר וכנראה גם לא ידע.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

ג'יהאד לעולם ועד

הברירה שלנו אינה בין הטובים ובין הרעים, אלא בין הרעים ובין הרעים יותר. לא ניתן לייחס לעוני, לבורות ולאבטלה את ייסוד הארגון ואת הדבקות ברעיון הג'יהאד, להיפך: בראשות ארגוני מאבק איסלאמיים בולטת נוכחות משכילים, ובמיוחד רופאים.

הרקע המצרי

הג'יהאד מוזכר בקוראן מיספר פעמים רב, והמוסלמים נקראים לצאת לג'יהאד למען אללה "ברכושם ובנפשותם", כלומר לוותר אפילו על היקר מכל, על מנת לקדם את מטרות האיסלאם ולהשליטו על הכופרים "כדי שדבר אללה יהיה על העליונה, ודבר הכופרים יהיה על התחתונה".

   הג'יהאד נועד להגן על האיסלאם מפני הזרים החורשים נגדו מזימות, אך הוא גם פעולה התקפית למען הפצת האיסלאם וכפייתו בחרב על כל מי שאינו מתאסלם מרצונו. מוחמד מצוטט כאומר: "קיבלתי מצווה להילחם נגד האנשים עד אשר יעידו שאין אלוה מבלעדי אללה ושמחמד הוא שליחו, יתפללו ויתנו צדקה, ואם יעשו כך יצילו ממני את דמם ורכושם."

לאחר מות מחמד פרשו חלק מהשבטים מקהילת האיסלאם, והח'ליפים הראשונים ניהלו נגדם קרבות מרים כדי לכפות עליהם לשוב אל חיק האיסלאם. בהמשך פרצו צבאות הבדואים מן המידבר אל עבר ארצות הלוונט הפוריות והעשירות, כבשו אותן בסערה וכפו את האיסלאם בחרב על מיליוני אנשים.

עם חלוף השנים ואחרי התבססות האימפריה האיסלאמית בשטחים הכבושים מאינדונזיה במזרח עד מרוקו במערב, עבר הדגש מכיבוש לניהול המדינה, מכפיית האיסלאם לניהול כלכלה. המוסלמים נזקקו לשירותיהם של בני דתות אחרות – פרסים, יהודים, נוצרים – כמתרגמים וכמדענים: אסטרונומים, כלכלנים, כימאים. זוהי הסיבה שחדלו מהג'יהאד נגדם והעדיפו להשאירם.

הג'יהאד המודרני

המהפכה האיסלאמית של שנת 1979 באיראן השיעית ניערה גם בעולם הסוני את רעיון המאבק נגד הכפירה. ב-1980 פרסם מצרי בשם מחמד עבד אלסלאם פרג' את הספר "אלפרידה אלע'אא'בה", "המצווה הנחבאת", זו שכולם מתחמקים מביצועה, בהתכוונו למצוות הג'יהאד. בספרו הקצר אך המונומנטלי, מוכיח המחבר, בהסתמכו על המקורות האיסלאמיים, כי על כל מוסלמי מוטלת מצווה אישית לחיות במצב תמידי של ג'יהאד נגד הכופרים, אך לא רק נגדם, אלא גם נגד מוסלמים המשרתים במעשיהם ואף בדבריהם את הכופרים.

שנה אחרי פרסום הספר נרצח נשיא מצרים, אנוור אלסאדאת, והתביעה ייחסה לפרג' חלק משמעותי בהסתה לרציחת הנשיא. ב-1982 הוא הועמד לדין על הסתה לרצח סאדאת, הורשע והוצא להורג.

השלטון במצרים אמנם חיסל את פרג', אך לא הצליח לחסל את רעיון הג'יהאד התמידי, הנצחי, שבו חייב המוסלמי לחיות. הג'יהאד הוא מהפכה קבועה ומתמדת נגד השקיעה לתוך השיגרה, נגד הכניעה לצרכי היומיום, נגד הוויתור, ולו זמני, על המטרה. מנהיגו של ארגון הג'יהאד המצרי שקם כדי לקיים את הרעיון הזה, הוא איימן אלזוואהירי, סגנו ומחליפו של אוסאמה בן לאדן. הם העלו את רעיון הג'יהאד הבלתי נגמר לרמה עולמית.

השכפול הפלסטיני

ארגון "הג'יהאד האיסלאמי" הפלסטיני הוקם ב-1980, שנה אחרי המהפכה באיראן ושבע שנים לפני שקם ארגון חמאס, כדי לקיים את רעיונו של פרג' בפלסטין. המאבק הוא נגד ישראל, ללא קשר לגבולותיה, שכן על פי תפיסת הארגון אין למדינת היהודים זכות קיום כלל וכלל. מטרתו הסופית של הארגון היא להקים מדינת הלכה איסלאמית על חורבותיה של ישראל, ועימה לחסל גם את כל הארגונים האחרים, ובראשם אש"ף, שחדלו להיאבק בישראל ועברו לשאת ולתת עימה.

   גם עם חמאס יש ל"ג'יהאד" מחלוקת אידיאולוגית, שכן חמאס רואה את ייעודו לא רק בג'יהאד הפעיל נגד ישראל אלא בחזית רחבה של פעולות: בניית חברה איסלאמית, חינוך, רווחה, איסלום המרחב הציבורי, הקמת מוסדות שלטון עד להקמת מדינה; בעוד שהג'יהאד הפעיל נגד ישראל והמשת"פים שלה יכול – על פי חמאס – להמתין אם יש צורך בכך. בניגוד לו, "הג'יהאד" אינו מוכן לקבל את "בניית המדינה" בעזה כסיבה להשעיית המאבק, וכאן נקודת ההתנגשות שלו עם תנועת חמאס, השוקלת את המאבק בישראל במאזני האילוצים הנובעים מהיותו תנועה שלטונית, החל מיוני 2007, עת השתלטה על הרצועה בכוח הזרוע.

גם בעניין הפוליטי חולק "הג'יהאד" על חמאס: על פי גישתו, כיוון שהסכמי אוסלו, המהווים הכרה בישראל, נולדו בחטא נגד האיסלאם, אין לגיטימציה איסלאמית לקיומן של הרשות הפלסטינית ומוסדותיה, ולכן הוא מתנגד לכל פעילות במסגרתה, כולל ההתמודדות על מושבים במועצה המחוקקת שלה. לעומתה, מנהיגי חמאס החליטו בשנת 2005, לאחר פינוי גוש קטיף, שהגיע הזמן לקטוף את הפירות הפוליטיים של מאבקם, בצורת מושבים במועצה המחוקקת, ולכן רצו לבחירות בינואר 2006, זכו ברוב המושבים והשתלטו על המרחב הפלסטיני.

חמאס שוקל את עיתוי המאבק בישראל במאזני האינטרס המשתנה: אם בתקופה מסוימת חשוב להשיג רגיעה עם ישראל כדי לבסס את השלטון בעזה, אזי המאבק בישראל יכול להמתין קמעא. "הג'יהאד" אינו מוכן לשקול שיקולים אלה, שכן בראייתו, המאבק הוא מהותי, מוחלט, קיומי ומתמיד, וגובר על כל שאר העניינים.

הארגון נולד באוניברסיטה

את ארגון "הג'יהאד האיסלאמי" הפלסטיני הקים ד"ר פתחי שקאקי ב-1980 בהשראתם של ארגון "הג'יהאד" המצרי ושל מהפכת ח'ומייני באיראן. ההתחלה היתה במצרים, באוניברסיטה של העיר זקאזיק, המהווה מוקד לפעילות איסלאמיסטית קיצונית. המייסד, ד"ר שקאקי, וידידו ולימים מחליפו – ד"ר רמדאן עבדאללה שלח – היו אז סטודנטים לרפואה. חשוב להדגיש כי הם לא היו עניים, לא בורים ולא מובטלים, ולכן לא ניתן לייחס לעוני, לבורות ולאבטלה את ייסוד הארגון ואת הדבקות ברעיון הג'יהאד. להיפך: בראשות ארגוני מאבק איסלאמיים בולטת נוכחות משכילים, ובמיוחד רופאים: איימן אלזוואהירי מארגון הג'יהאד המצרי, עבד אלעזיז רנתיסי ומחמוד אלזהאר מנהיגי חמאס – כולם רופאים, משכילים, לא בורים ולא עניים.

לאחר סיום לימודיו, חזר שקאקי לעזה, והחל להקים את הארגון על מנת ליישם את רעיון הג'יהאד. איש הדת שהעניק לארגון את החותם ההלכתי היה אז שייח' עבד אלעזיז עודה ממחנה הפליטים ג'באליה. חשוב לציין כי בתחילת שנות ה-80' חמאס עדיין לא היה קיים כתנועת מאבק. בעזה היה מערך של אגודות צדקה איסלאמיות, "אלמג'מע אלאיסלאמי", שפעלו בקרב באוכלוסייה בסגנון "האחים המוסלמים" לשם בניית חברה מוסלמית "מלמטה למעלה". אלא שבעיני "הג'יהאד" מדובר בבזבוז זמן ומשאבים, שכן על כל הכוחות להיות מיועדים ומכוונים למטרה אחת ויחידה: המאבק המתמיד והבלתי מתפשר בישראל, ואילו כל מטרה אחרת, חשובה ככל שתיראה, כמו חינוך ורווחה – אינה אלא הסטת המאמצים והמשאבים לכיוון הלא נכון.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 הציבו פעילי הג'יהאד את עצמם בחזית האירועים. אנשי "אלמג'מע" הצטרפו אליהם אחרי כמה ימים והקימו את "תנועת ההתנגדות האיסלאמית – חמאס". עד היום רואים אנשי "הג'יהאד" בחמאס ארגון אופורטוניסטי ש"לקח טרמפ" על האינתיפאדה שיצרו אנשי הג'יהאד, והשתלט עליה.

ב-1988 גורש שקאקי ללבנון, ואז החל את הקשר שלו עם המעטפת הערבית והאיסלאמית – סוריה ואיראן – באמצעות חיזבאללה שהתבסס באותן שנים בלבנון תוך מאבק בכוחות הישראלים שהיו פרוסים אז בדרום המדינה.

"הג'יהאד" העתיק את דגם פעולות ההתאבדות שפיתח חיזבאללה, ויישם אותן בעזה, ביהודה ובשומרון. פעולתו הבולטת ביותר הייתה הפיגוע הכפול בצומת השרון בינואר 1995 שבו נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד. ד"ר שקאקי חוסל במאלטה 9 חודשים אחרי הפיגוע, והלשונות הרעות טוענות כי ישראל הייתה מאחורי החיסול. מחליפו הוא ד"ר רמדאן עבדאללה שלח, הממעיט להסתובב בעולם ומעדיף את המקלט הדמשקאי.

במהלך האינתיפאדה השנייה ביצע הארגון למעלה מ-400 פעולות טרור שהפילו יותר מ-140 חללים ישראלים וכמה מאות פצועים. המעוז העיקרי של הארגון היה בג'נין, שפעל ללא הפרעה עד מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. הפעילים העיקריים בשומרון היו איאד חרדאן, ואיל עסאף, אסעד דכה, מחמד טלבה, ת'אבת מרדאווי ועלי אלצפורי. הפיגוע הבולט ביותר של תשתית הג'יהאד בשומרון היה זה שביצעה הנאדי ג'רדאת במסעדת מקסים בכניסה לחיפה, שבו נהרגו 21 אנשים, נשים וילדים.

לארגון היתה גם נוכחות באזור חברון, בהנהגתם של מוחמד סידר ודיאב שוויכי ששיגרו פיגועי התאבדות בעיקר למרחב ירושלים. הפיגוע בציר המתפללים בחברון, שבו נהרג גם מח"ט יהודה אל"מ דרור וינברג (נובמבר 2002), בוצע בהשראת מחמד סידר.

מעורבות בינלאומית

ארגון "הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני" משך את תשומת ליבם של הקיצונים שבשונאי ישראל, ובראשם האיראנים. הם ניצלו את העובדה שלארגון אין אג'נדה חברתית או מטרות שלטוניות, והשתמשו בו בעיקר כדי לערעור הסדר שניסה אש"ף להשליט בשטחי הרשות הפלסטינית כדי לבסס את שלטון הרשות. כיום עושה איראן אותו דבר, אבל נגד חמאס, שהפך בשנים האחרונות – מאז שהשתלט על עזה ב-2007 – לארגון שלטוני שהניח למצוות הג'יהאד, כדי לבסס את המערכות של המדינה שהקימה ברצועת עזה.

הכסף, הנשק והטילים שצבר ארגון הג'יהאד מאפשרים לו להציב אתגר חמור לחמאס: מצד אחד הוא יכול להביא לערעור סדרי החיים בעזה על ידי ירי בלתי מבוקר לעבר ישראל, ואילו שלטון חמאס יכול – אם רק ירצה – להכניע את "הג'יהאד" בפעולה נמרצת ומתמשכת, אלא שאז ייתפס כ"ארגון ביטחון ישראלי" ויהיה חשוף למתקפה תקשורתית דומה לזו שספג אש"ף, עקב חתימתו על הסכמי ביטחון עם ישראל. לכן מנסים מנהיגי חמאס להגיע להסכמות עם ראשי "הג'יהאד", באופן שמצד אחד אלה יאפשרו לחמאס לנהל מדינה, אך מצד שני ישמרו על חופש פעולה ולא יאשימו את חמאס בדיכוי "ההתנגדות".

אג'נדה חיצונית

בימים אלה סוריה ואיראן מחפשות נואשות אפשרויות למשוך את תשומת הלב העולמית מהטבח ההולך ומחמיר המתרחש בסוריה, ואין דבר טוב יותר מחזית עזה הידועה והמוכרת. בחודשים האחרונים התערערו היחסים בין איראן ובין חמאס, על רקע סירובו של חמאס לתמוך פומבית בשלטון הסורי הנלחם על חייו נגד אזרחיו. המעורבות המצרית בעסקת שליט דחקה החוצה את הגורמים האזוריים שבחשו בקלחת – איראן וטורקיה – וחמאס הוכיח את יכולתו לשחרר יותר מ-1000 אסירים פלסטיניים וקצר תשואות רבות על חשבון כל הגורמים האחרים, כולל אש"ף ו"הג'יהאד".

מבוקשם של ראשי חמאס לעזוב את דמשק ולעבור לקהיר הציב את "הג'יהאד האיסלאמי" כארגון הכמעט יחיד שעדיין נותר לקואליציה איראן-חיזבאללה-סוריה במרחב הפלסטיני. לכן חימום החזית עם ישראל, כדי שזו תפגע בחמאס, נתפס כתסריט הרצוי ביותר לאיראן ולגרורותיה. כך תביא איראן לפגיעה בחמאס, מבלי שאף אחד יוכל להאשים את האייתוללות ואת חברם "הקצב מדמשק".

במשוואה זו, על ישראל לנהוג בחוכמה: נכון שחמאס אינם ציונים נלהבים, אבל בקונסטלציה שבה "הג'יהאד" המוּנָע על ידי הסורים והאיראנים מנסה לגרור את ישראל לתגובות קשות שיפגעו בחמאס, על ישראל להשקיע כל מאמץ לפגוע דווקא בג'יהאד, ולאפשר לחמאס להקים את המדינה האיסלאמית שלו בעזה. אין בדברים משום ניסיון להעניק לחמאס "תעודת כשרות", אבל עלינו לראות תמיד את האלטרנטיבה: עדיף לישראל שלטון בעזה של ארגון המסוגל להטיל סדר ומשטר, גם אם אינו נחמד, מאשר לאפשר לגורמים שאיראן וסוריה שולטת בהם להרוג יהודים באשקלון, בשדרות ובעוטף עזה, רק כדי שהעולם לא יראה את ההרוגים בחומס, בחמאה, בלטקיה ובדרעא.

הברירה הניצבת בפנינו אינה בין הטובים ובין הרעים, אלא בין הרעים ובין הרעים יותר. זוהי ברירה לא פשוטה, אבל אלה הם פני הדברים במזרח התיכון: עלינו להתאים את ציפיותינו לנתונים העלובים של אזור המצוקה שבו אנו מנסים לקיים מדינה סבירה והגונה.

* המאמר מופיע גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 172. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

שולי בוקשטיין: מופע "נא לשבת" ב"צוותא"

לאהוד בן-עזר שלום!

בדרך כלל אני בין הקוראים (את מה שמעניין אותי) המחכים, שמישהו אחר, מוכשר ממני בניסוח, יגיב – ואכן, לרוב מגיעות תגובות, המכוונות לדעתי.

הפעם רציתי להביא לידיעתך ולידיעת קוראיך מופע, שהרשים אותנו ביותר:

ביום ד' האחרון צפינו במופע "נא לשבת" ב"צוותא". המופע מאורגן ע"י "בית הגלגלים" ומרבית המופיעים בו הם נכים קשים, לידם המתנדבים, המטפלים בהם בדרך כלל (או לפחות כך הבנו, לצערי, לא לווה המופע בהסברי רקע כלשהם וניכר היה, כי מרבית הקהל המועט מורכב מאנשים, המכירים את הנכים ו/או מקורבים לנושא בצורה כזו או אחרת – וחבל מאד שכך).

המופע מורכב ממיספר קטעים סאטיריים, בהם מלגלגים בחיבה על ה-כ-ל: על הקשיים, הכרוכים בחיים עם מוגבלויות – שתי נערות מקסימות, שאינן יכולות להיעזר בידיהן אלא רק בפה ועוזרות אחת לשניה להתאפר, להסתרק ואף לתלוש שער גבות מיותר; על המתנדבים – מרביתם דתיים או דתל"שים, המחפשים "שידוך" יותר מאשר לעזור; הנשים "הטובות", שכבר אינן יודעות אם היום עוזרים לאוטיסטים, תשושי-נפש או מישהו אחר ועוד ועוד ועוד.

איכות הביצוע – לא רק מפני שהשחקנים, כצפוי, אינם מקצועיים אלא חובבים, אלא גם צילום קטעי הווידיאו והתפאורה – סובלים מתקציב מוגבל או חוסרים אחרים, אך התכנים חודרים וחזקים ביותר. אם אינכם "יפי-נפש" ומוכנים לעמוד מול עצמכם בעיניים פקוחות – מהרו וצפו במופע חשוב ומרגש ביותר זה.

* * *

אלי מייזליש

במבליק בשכונת הבוכרים

בקצה המזרחי של רחוב דוד בשכונת הבוכרים, בפינה היורדת לבית ישראל הישנה, היו בעיקר שני סוגים של בעלי מלאכה: צורפי כסף וסַפָּרים. הכי פופולריים היו הצורפים. הייתי בן תשע ומתבונן בהם מעבר לחלון בית המלאכה. יושב לו הבוכרי ליד שולחן קטנטן ועל השולחן כל מיני חוטי כסף אפורים, היו להם צבתות קטנות ותוך רגע היו עושים תכשיט, צמידים, טבעות וכל השאר.

המקצוע השני היה ספרים. אחד מול השני ואחד ליד השני. בכל מספרה היו גם ילדים חניכים שלמדו לספר על חשבון קשישים או ילדים. אני אף פעם לא הסכמתי שילד יספר אותי. והנה פעם אחת הלך הספר לאכול צהריים ונשארו שני מתלמדים כבני עשר או אחת עשרה. והיה לי קצר בזמן והסכמתי לעלות על הכיסא הגדול. והנה התחיל הריב בין שניהם מי יספר אותי. זה הגדול טוען: "אני המנחל..." [בוכרי אז לא היה יכול לבטא את האות ה' והיה תמיד אומר ח' במקום ה'], והקטן, שהיה חוצפן, צעק עליו בקולי קולות: "אתה המנחל? אני המנחל..." – ועוד הם צועקים, מגיע הבעל בית וצורח על שניהם "צ'מיחי צ'מיחי" וכד', והבעייה נפתרה.

בכל יום שישי בצהריים, אחרי התלמוד-תורה, היה חג לילדים. כל ילד היה בא עם השני מיל שלו או החצי גרוש וקונה לו ממתקים לשבת. במיל היית קונה שקית קטנה של "עונג שבת" בגודל גביע מיני של גלידה, כאלה שהמוכרים היו עושים מחתיכת ניר עיתון. הממתק הזה היה חומוס קלוי טחון עם אבקת סוכר [מי ראה אז בכלל סוכר]. היינו פוערים את הפה ושואבים קצת מתוך הגביע עד שהיה נגמר.

אחרי העונג שבת היו קונים חתיכת גמרדין, לעדער בלע"ז, אותו מישמיש מיובש. גם זה במיל. המוכר היה מסתכל על הילד ואם היה מוצא חן בעיניו היה קורע חתיכה בגודל קופסת סיגריות. את הגמרדין היינו מוצצים יותר מחצי שעה פיסה פיסה, שהתענוג לא ייגמר.

במשך השבוע היתה הפינה מלאה בכל מיני תענוגות למבוגרים. קַאעֶק-אוּ-בֶּעד [בייגל ענק עם ביצה קשה] בתוספת אותו גביע ניר קטן מלא עם זעתר; חמלה-מאלאן – צרור עלים מלאים גרעיני חומוס ירוקים וקלויים; סאחלב חם שהקינמון מעליו הפיץ ריח משכר; וכמובן פלאפל כורדי או תימני עם הרבה סחוג ירוק. אלה היו מוכרים עם דוכן למראית עין בלבד: בפינה, בדרך כלל, עם עגלת ילדים שיצאה מכלל שימוש. אבל היו מוכרים שהיו בעלי חנויות ממש. משטח הממתקים היה משופע, והמוכר היה עומד מאחורי כל המטען הענק, שהיה חלום של כל ילד.

הממתק שהיה הכי מסריח היה הגומי השחור שקראו לו במבליק, היה לו ריח של נפט או בנזין. היה לי מוזר לראות מדי פעם ילד קונה רצועת גומי שחורה ומוצץ אותה. לא מתוק. לא חמוץ. טעם גועלי. פעם חבר שלי קנה פיסת במבליק וכשניסה לתת ביס נפלה חתיכה על הכביש. הוא לא הרים אותה, וכשהוא זז הצידה הרמתי במהירות את החתיכה והכנסתי לפה ומיד הקאתי את נשמתי.

היה לי בכיס מטבע של שני מיל ותיכננתי לקנות אצל המוכר בחנות טופי, אבל במקרה הגיע הערבי השמן עם האבנט על הבטן שהיה מוכר סוס. הוא היה מצלצל עם שתי קעריות נחושת וכאילו שר "סוס יאללה סוס!" – הקטע איתו היה לראות את ההצגה המלאה ברכישת כוס סוס. היו לו שני כדים, האחד בגודל טנז'ה, עם משקה הסוס, שהיה קשור על גבו, ומעל הפתח של הכד היו חתיכות קרח לצנן את המשקה, והיה לו כד מים קטן מנחושת עם זרבובית מעוגלת ועיטורי דרקון עד הפיה. לפני מזיגת הכוס היה שוטף אותה בתנועות של לוליין כמו שההודים מוזגים את הצ'אי עם החלב בתנועות למעלה ולמטה. ואז היה מעלה קצת את הכד הענקי אל הכתף ומוזג והקצף היה עולה ועולה כמו מזיגת בירה מהחבית שעולה על גדות הכוס.

היה מחכה עד שהילד יסיים את השתייה. הפעם הזו הוא חיכה ממש הרבה זמן, כי הפה שלי היה בטעם זיפט והייתי לוגם מעט-מעט והערבי היה מתבונן בי בכעס "יאללה יא ואלד חלאס..." – אבל אני בשלי לוגם ויורק, הוא ממש מתחיל לצעוק והוא לא מבין כי שני מיל לא הולכים בשקט. וכשהוא ניסה לחטוף מהיד שלי את הכוס, אמרתי לו: "אנדי במבליק פיל תומי." – יש לי במבליק בפה.

* * *

תגובות על ויולטה הרומנייה [גיליון 687]

לאהוד שלום רב,

סחתין על הרומנייה טוב שפעם אחת מישהו כותב את האמת.

אלי מייזליש

אהוד: אתה הראשון שמגיב על הפרק, ולהפתעתי לא היה אף ביטול נמענות על "חדשות בן עזר" אחרי פרסומו. כנראה שפסו הצדקנים והצדקניות בקרב נמענינו. וחוץ מזה הלא על הרומנים, כמו על הפולניות והייקים, מותר לספר הכול. רק בעדות המזרח ובערבים אסור לפגוע! לא, אין לי שום דבר נגד הרומניות, פשוט נסחפתי קצת אחרי פניני הלשון הרומנית וזכר השדיים שלהן. שכידוע לך אני, שלא כמו סופרים אחרים, כותב רק על מה שקרה באמת.

* * *

אהוד היקר,

 האם לא העלית בדעתך שדבריך על ויולטה עלולים להעליב? או שמא אתה סומך על כך שהרומנים רגילים לספוג עלבונות בשקט. הלוואי שהייתי מבין למה עשית את זה.

בצער כן,

 משה גרנות

למשה היקר

אני לא יודע מה קרה לך

האם יצאת מעולם הספרות?

על כל פנים מעולם לא חשבתי שהרומנים רגילים לספוג עלבונות בשקט

אך גם לא העליתי על דעתי שאיפיון גיבורה מגוחכת אחת, במקרה רומנייה ולא תימניייה או מרוקאית או הונגרייה או פולנייה או מפתח תקווה כמו ברומאנים אחרים שלי (ודאי קראת את "המושבה שלי") עשוי להעליב את כל קהל יוצאי רומניה.

אינני מבין את תגובתך המוזרה.

בידידות,

אהוד

* * *

היי,

אמרת לאשתי שכדאי לנו להיפגש ואני הערתי לה אחרי קריאת מה שכתבת על ויולטה שכדאי לה להזדרז בעניין זה כי עוד מעט יסקלו את האהוד בן עזר הזה באבנים ובבליסטראות נשות תל אביב החסודות שקוראת אמנם בשקיקה את מעלליו... ירגמו ויתחרמנו עד גמר.

בברכה,

י"ז

* * *

לסופר הנידח-בצדק,

שמעתי שחזרת מטיול מפרך בסין ושאתה ישן יום על כל יום שטיילת שם וכי טרם התאוששת, ואני מניחה שזו הסיבה לכך ששיחררת לפרסום את הפרק על ויולטה הרומנייה והזיונים שלך איתה, פרק שמוכיח שוב שאתה אינך סופר אלא סתם זנאי זקן, שאינו עוסק בשום בעיות מיטאפיסיות וגם לא בסכסוך ובשלום, ולכן לא פלא הוא שאת שאר בני דורך מתרגמים לשפות אחרות ומזמינים לכנסים ולפרסים ספרותיים חשובים בחוץ לארץ ושם הם גם מדברים יפה בזכות ישראל ופלסטין – ואילו אתה נותר כאן כשיכור שמתבוסס בקיאו – וכי מה כבר אפשר לקוות מאב שמתכחש לבתו?

אגנה וגנר

* * *

אהוד,

אני אמנם כבר לא צעירה והרבה רפוי ומתנדנד אצלי מרוב צרות שנחתו עליי ולא סיפרתי לך עליהן – גם פניי נחרצו קמטים וממש לא היית מכיר בי, אחרי שנים כה רבות שבהן לא נפגשנו – את אילונה שאהבת פעם (כך אני מקווה) ושלא רק התחרמנת על השדיים שלי שבאמת שיגעו את מחצית האוניברסיטה בירושלים לפני יותר מחמישים שנה.

על כל פנים, כל כך היה לי נעים להיזכר בך ובליטופים שהענקת בשנים ההן לשדיים הגדולים שלי ושבזכותם היה לך כוח גם לכל השיחות האינטלקטואליות איתי אם כי ידעתי גם אז כי כל מה שחלמת עליו היה להשכיב אותי, מה שלא נתתי לך. ועם זאת חבל שלא התפתחת כסופר ממש ועדיין אתה עוסק בשטויות האלה של המזמוזים של פעם ולכן אין פלא שמרבית הקוראים בארץ אינם מכירים אותך ואת ספריך ואני אפילו לא יכולה להתפאר בכך שפעם חיזרת אחריי ונגעת בי ואפילו השפכת עליי – כי איש לא שמע עליך.

שלך בתודה,

אילונה של פעם

* * *

מר בן עזר ראב,

 האם לא העלית בדעתך שדבריך עליי בספרך "המושבה שלי" – שכאשר אני מתכופפת – תוקעים לי מאחור, עלולים להעליב? או שמא אתה סומך על כך שהפתח-תקוואים רגילים לספוג עלבונות בשקט? הלוואי שהייתי מבינה למה עשית את זה. יעני, בושה הבאת על המושבה.

בצער רב,

פתח-תקוואית זקנה שסבלה רבות

ושאתה מכנה בשם הבלנית יוכבד גולדשטיק

* * *

אלישע פורת [ויואל נץ]

בנדיקט קונסטנטינוביץ' (נאומוביץ') ליפשיץ

אהוד יקירי שלום,

באדיבותו של יואל נץ, ששלח אלי את קורות חייו, הנה הן בקצרה. היהודי-המומר, המשורר בנדיקט ליפשיץ.

אלישע פורת

בנדיקט קונסטנטינוביץ' (נאומוביץ') ליפשיץ (25/12/1886 – 21/9/1938)

נולד באודסה, אוקראינה. אחרי שסיים את לימודי המשפטים באודסה ובקייב בשנת 1912 התנדב לצבא הצאר, ובתום השירות חזר לקייב. בשנת 1910 פורסמו שלושה שירים שלו בכתב העת הפטרבורגי "אפולו". ב-1911 ראה אור לקט ראשון משיריו שהושמד על ידי הצנזור של הצאר. בחורף 1911 השתתף בהקמת הקבוצה "גִילֵיָה" שהיתה בהמשך לחוג של משוררים ואמנים קוביסטים-פוטוריסטים. נטלו בו חלק המשוררים ו. חלבניקוב, א. קרוצ'וניך, ו. מיאקובסקי. לאוספי השירה שלהם הם העניקו שמות מן הסוג: "גינת השופטים", "סטירת לחי לטעם הקהל", "פּגרה של הלבנה" וכד'.

עד פרוץ המלחמה עם גרמניה היה נפגש ליפשיץ ומבלה עם ידידיו המשוררים הפוטוריסטים במועדון "הכלב המשוטט" מחצות הלילה ועד קרוב לשעת הזריחה.

הצייר המפורסם יורי אנינקוב, בעת ההרצאה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1965 על הפגישה האחרונה שלו עם אנה אחמטובה, סיפר בין השאר את סיפור הצילום הר"ב:

"באחד מאותם הימים [ראשית מלה"ע הראשונה – י.נ.] נודע לקורניי צ'וקובסקי ולי, כי בכביש הראשי שלאורך נהר הניבה יצעדו המגוייסים, והחלטנו לבוא אל הרחוב הזה. שם, לגמרי מקרה הצטרף אלינו המשורר אוסיפ מנלדשטאם... כאשר המגוייסים החדשים החלו לעבור על פנינו, עדיין ללא מדים, עם תרמילים על כתפיהם, יצא לפתע מבין השורות, גם הוא עם תרמיל, המשורר בנדיקט ליפשיץ. התחבקנו איתו ולחצנו ידיים, ואז ניגש אלינו צלם לא מוכר וביקש רשות לצלם אותנו. שילבנו ידיים וכך צולמנו." (פורסם ב"מראות רוסיה", 1993).

בצילום (משמאל לימין): אוסיפ מנדלשטאם, קורניי צ'וקובסקי, בנדיקט ליפשיץ ויורי אנינקוב.

אוסיפ מנדלשטאם שבצילום הוא בן 23; בנדיקט ליפשיץ היה בן 27. גויס כאיש מילואים, גילח את זקנו, עוטה על פניו ארשת של חייל אמיץ שיוצא לחזית ואינו יודע אם יוותר בחיים לאורך שלוש שנות הלחימה...

בנדיקט ליפשיץ נפצע בקרב, זכה בעיטור צלב גיאורגי בעבור עוז רוח. מסתבר שכבר בשנת 1914 המיר את דתו לנוצרית פרבוסלאבית ואימץ לעצמו שם אב נוצרי קונסטנטינוביץ', כשם סנדקו (שם אביו מולידו היהודי היה נחום, והוא נקרא נאומוביץ'). חזר לקייב ועקר לפטרוגרד.

בנדיקט פירסם קובצי שירים, "שמשו של הזאב" (1914), "יווֵן הבִיצה" (1922), "פטמוס" (1926), "צהרי הקרוטון" (1928). כיוון שהצנזורה הסטליניסטית החרימה את ספריו, הוא עסק רק בכתיבת פרוזה ותרגום, החל משנת 1928 ועד רציחתו.

באוקטובר 1937 ליפשיץ נאסר והוצא להורג ב-21 לספטמבר 1938. לפי תעודת המוות המזויפת הוא מת מהתקף לב ב-15 למאי 1939. שמו טוהר בשנת 1957. רעייתו י.ק. ליפשיץ (1902-1987) היתה גם היא באסורים. בנו, קיריל ליפשיץ, נולד בשנת 1925 ונפל חלל בקרב על סטלינגרד בסתיו 1942.

עד כאן המובאה של יואל נץ. ואני מוסיף: אך המרת דתו לא הצילה אותו מציפורני סטלין, וגם לא לחימתו והצטיינותו בקרב. ואפילו לא קירבתו למיאקובסקי. הוא נורה ונרצח בגל החיסולים הנורא של 1938, ולא משנה האם משום שהיה יהודי מומר, או משום שהתנגד לסטליניזם הרצחני. לכן כשכתבתי על שני הליפשיצים, ידידיו של מיאקובסקי, בירכתי על מזלו הטוב של משה ליפשיץ, שזכה למות מידי שמיים, בפלשתינה-א"י, כיהודי שלם. וזכה להיטמן לנצח בארץ הקודש, במדינת תל אביב, כמו שאומרים היום, בבית העלמין של נחלת יצחק.

 * * *

רמי סג"ל: ד"ר וולפנזון שוגה

ד"ר אברהם וולפנזון כותב במאמרו בגיליון מספר 687:

"אבו מאזן החמיץ את ההזדמנות להסכם נדיב שהציע לו אחד מגדולי המדינאים של זמננו [ועוד נתגעגע אליו] – אהוד אולמרט. בכך המשיך אבו מאזן בדרכו של יאסר ערפאת, שדחה הסכם נדיב שהציע לו אהוד אחר ..."

ד"ר וולפנזון שוגה משום שאבו מאזן לא דחה את הצעתו הנדיבה של אולמרט.

אהוד אולמרט במאמרו ב"ניו-יורק טיימס" בתאריך 21/9/11 כותב שאבו מאזן לא דחה את הצעת השלום שלו.

חיזוק לגרסתו של אולמרט הם דבריו של ד"ר סאיב עריקאת בראיון לרדיו א-שמס ב-3/11/11: "לא דחינו את ההצעות של אולמרט... הגשנו לקונדוליסה רייס הערות והצעה משלנו, אבל בינתיים אולמרט הסתבך בפרשיית השחיתות, ובחירות נערכו בארה"ב ובישראל. אני יודע בוודאות שרייס הגישה לממשל אובמה מסמך בן 11 עמודים שמסכם את המצב ואת ההצעה של אולמרט, אבל מתעלם מההצעה שלנו. לכן הגעתי לוושינגטון אחרי הבחירות בארה"ב וביקשתי שכל משא ומתן שיתקיים מעתה יתחיל מהנקודה בה הפסקנו. אבל נתניהו השליך את הכול לפח והתעלם מהסיכומים."

* * *

תקוה וינשטוק

יואל משה ומיכְל

משפחת סלומון חוגגת עתה מאתיים שנה לעלייה לישראל. נדירות המשפחות עם רקורד שנים כזה בארץ ולא פחות נדירות המשפחות שהעמידו מיספר כה רב של אישים דגולים. וספק אם יש עוד משפחה אשכנזית בסדר הגודל של הסלומונים לענפיהם: הם התברכו בלמעלה מעשרים אלף צאצאים!

כמעט באשר תפנה תגלה צאצא סלומוני, גם אם שמו זלמן חשין, דניאל פרידמן, לילי אלשטיין, שלמה ארגוב, נחום חת או אורנה בירד – שהעלתה מתהום הנשייה את התאריך ההיסטורי של עליית הראש"ז, אבי אבות המשפחה לארץ, יזמה את הכנס והיתה הרוח החיה בו; ולצידם עשרות פרופסורים, שופטים ושופטות, שגרירים, אנשי תעשיה כבדה (את מפעלות "טבע" ואת "וישי" ו"קוקה קולה ישראל" כבר הזכרנו?), מוסיקאים, עיתונאים ואפילו מלכת יופי לשעבר – מיכל מודעי, דור חמישי לאבי השושלת.

מאות סלומונים – גם מאנגליה, שוויץ ואפילו הפיליפינים, נהרו לכנס המשפחתי בתיאטרון ירושלים, סיירו באתרים הקשורים למשפחה, צפו בתערוכה ובסרט על אביהם הקדמון והשתתפו ביום עיון פתוח לקהל בו נשאו דברים הפרופסורים שמעון שמיר, מי שהיה שגרירנו במצרים, הפרופסורים ישראל ברטל ויוסף שלמון ועוד שלל פרופסורים ודוקטורים, כולם סלומון כמובן, רובם דור שישי ושביעי לראש"ז.

האפופיאה הזו החלה בהושענא רבה תקע"א 1811. אז עלה לארץ ר' אברהם שלמה זלמן סלומון המכונה זלמן צורף. איש מופלא שפעל למען הישוב היהודי ובעיקר למען יהודי ירושלים. הוא יצא למדבריות ערב לחפש את עשרת השבטים, ירד למצרים והשיג אצל מוחמד עלי פירמן (התר) לשיקום בית הכנסת "החורבה" ונכנס לירושלים לבוש בבגדי יהודי ספרדי: באותם ימים לא הותר ליהודים אשכנזים להיכנס לעיר אלא אם כן יפרעו לשולטן התורכי סכום אגדי שהם חבים לו כביכול מאז ימי יהודה החסיד. הראש"ז שיכנע את השולטן כי החוב התיישן והלה ויתר עליו – ושערי ירושלים נפתחו לאשכנזים. על כך שילם צורף בחייו – הערבים לא סלחו לו על ההתר, ומוסלמי קנאי דקר אותו למוות בדרכו לבית הכנסת בעיר העתיקה. המדינה הכירה ברשא"ז כקרבן הטרור הראשון שלה – מאה וחמישים שנה לפני שהיינו ל"כובשים"...

 הסלומון הנודע ביותר הוא כמובן בנו [לא, אלא נכדו. – אב"ע] של הראש"ז, יואל משה סלומון (מהשיר על "הבלדה על יואל משה סלומון" שכתב יורם טהרלב), מי שהוציא עם שותפים את העיתון העברי הראשון בארץ ישראל וייסד עיתון נוסף שהטיף לישוב הארץ. יואל משה היה נאה דורש ונאה מקיים: הוא היה מבוני אם המושבות פתח תקוה.

[הערה: יואל משה סלומון נולד בירושלים למרדכי סלומון, מראשי היישוב האשכנזי בירושלים. סבו, רבי אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז), היה ממייסדי היישוב הישן האשכנזי, נפל חלל בפעולת טרור. בשנת 1865 שיכל יואל משה את שני הוריו שמתו במגפת הכולירה. לא היה סיפק בידי לבדוק את כל הנתונים ההיסטוריים שברשימה. – אב"ע].

  כמה שורות על יואל משה סלומון מהזוית המשפחתית שלי – הקשר בינו לבין סבא רבא שלי, מיכְל הכהן (כ' שוואית, כנראה שיבוש של מיכאל).

יואל ומיכל היו חברים מילדות. שניהם נולדו במשפחות שעלו לציון במאה ה-18. יואל משה כבר נולד בירושלים, מיכל נולד ביסווי שבליטה, שם שמש אביו אליעזר כרב הקהילה, והגיע לארץ בגיל 11. שניהם התייתמו בגיל צעיר. אביו של יואל משה נרצח ואביו של מיכל מת משברון לב חודשיים אחרי עלייתו. הוא ניסה לעסוק בסנדלרות אך פרנסי ירושלים דרשו שיתקיים מ"החלוקה" כמו כל הרבנים, וקיצרו את חייו. גם יואל משה וגם מיכל הכהן היו עילויים בתורה.

בשנת 1860 יצאו סלומון בן ה-21 ומיכל בן ה-24 ללמודי רבנות בישיבות הגדולות של רוסיה ופרוסיה, מצויידים בהמלצות של גדולי הרבנים בירושלים. יואל משה יועד לשמש רבה הראשי של ירושלים, מיכל עמד גם בבחינות לשחיטה. עימם נסע לישיבות יוסף ריבלין.

אבל סלומון והכהן מיאנו לעשות את הרבנות קרדום לחפור בו. הם פרשו מהרבנות ונסעו לקניגסבורג שבגרמניה ללמוד את מקצוע הדפוס והליתוגרפיה. אחרי שנתיים, בסיום הלימודים, חזרו ארצה. בכספי הנדוניה שקיבל לחתונתו רכש סלומון בית דפוס קטן והכהן היה שותף בו.   העבודה הראשונה של בית הדפוס היתה ה"שושנתה", מעין מדריך לירושלים שהתקפל כשושנה וזכה להצלחה רבה.

בראש חודש אייר תרכ"ג, 1863, החליטו החברים – אליהם הצטרף יחיאל בריל – לייסד עיתון. הם יסדו את "הלבנון", העיתון הראשון בשפה העברית בארץ ישראל. העיתון הכיל 8 דפים והמינוי השנתי עלה 44 פיאסטר. "הלבנון" היה ירחון אך תוכנן להפוך לדו שבועון.

היה זה מעשה נועז. העורכים ידעו כי התפוצה בארץ תהיה זעומה וכי מיספר הקוראים בחו"ל היה בגדר חידה אך הם ראו בעיתון אתגר אידאולוגי.

ירושלים היתה מפולגת לעדות ולכיתות. "הלבנון" הלך בנתיב הדתי. צידד בראשי עדת הפרושים, פירסם מדור לדברי תורה, התנגד לחידושים בדת אך ניהל פולמוסים נוקבים עם מי שסברו כי היהודים בארץ הקודש חייבים לעסוק בתורה, לא במלאכה ובהתיישבות חקלאית. לשבחו של "הלבנון" ייאמר כי "הלבנון" תמך בתנועת חיבת ציון ועודד עלייה והתיישבות חקלאית.

העורכים ידעו כי תפוצת העיתון בארץ תהיה זעומה ומיספר הקוראים בחו"ל לא היה ברור אך העיתון היווה להם אתגר אידיאולוגי. אלא שהפסדי "הלבנון" היו גדולים מנשוא. הוא היה העיתון הראשון בירושלים אך בית הדפוס שלו לא היה הראשון: קדם לו דפוס ר' ישראל ב"ק. ב"ק הכריז מלחמת חורמה על דפוס סלומון וגייס לצידו את מנהיגי הספרדים בעיר. הלשינו על "הלבנון" שאין בין מייסדיו נתין תורכי – ופחות משנה אחר הופעתו נסגר העיתון. סלומון והכהן נמלטו עם מכונת הדפוס לאלכסנדריה שבמצרים, שם הדפיסו ספרים וחוברות. הם חזרו אחרי יותר משנתיים, כשפרצה באלכסנדריה מגיפת חולירע. המגיפה התפשטה גם לארץ. השניים ישבו שישים יום בהסגר. הוריו של סלומון [ניספו?] במגיפה והוא עצמו ניצל ממנה בנס.

 מיכל הכהן מכר לסלומון את חלקו בדפוס והשותפות התפרקה. סלומון המשיך להוציא את "הלבנון" והכהן נכנס לשותפות עם ר ישראל ב"ק ור' אברהם רוטנברג, ובאב תרכ"ג הוציאו את "החבצלת", העיתון העברי השני בארץ. גם "החבצלת" החזיק מעמד רק כחצי שנה (והופיע מחדש כעבור שבע שנים). הכהן לא נואש. עם ישראל בריל ואברהם רוטנברג יסד עיתון כרוחו – "האריאל". "האריאל" דגל בהתיישבות, לחם ב"חלוקה" ובפרושים ועורר את זעמם של הקנאים בישוב הישן. העיתון היה בלתי מפלגתי ושום צד לא תמך בו. המדפיס התנגד לדעות העורך, צינזר אותו ולעיתים אף סרב להדפיס את דבריו.

משוכנע שללא בית דפוס משלו אין ל"האריאל" סיכוי, נסע הכהן עם שותפו אברהם זוסמן לווינה לאסוף כספים לדפוס. לפי מסורת במשפחה נפגש הכהן עם פרנץ יוזף "קיסר ירושלים" והקיסר העניק "לאדון מירושלים" מכונת דפוס משוכללת עם כל האביזרים ומעליה סמל הנשר ההבסבורגי – ו"האריאל" המשיך להופיע. לימים התמזג עם "החבצלת" של ישראל ב"ק. מגיליון 17 (בשבט תרל"ז) עד גליון 31 הופיעו בראש "החבצלת" שמות העורכים ובעלי הדפוס – ישראל דב פרומקין ומיכל הכהן ושותפו.

"האריאל" היה מפעלו האחרון של מיכל הכהן בשטח התקשורת. הוא התמנה למזכיר בית החולים "ביקור חולים" בירושלים ולאחר מכן כסופר ומזכיר של כולל וילנה. וכמזכיר בית החולים הספרדי "עזרה לדך". בנו, ד"ר אליהו אליעזר הכהן, למד רפואה בהיידלברג שבגרמניה והוא כנראה הרופא הראשון יליד ירושלים. גם נכדו, ד"ר נפתלי כהן היה רופא (וסופר בצרפתית בשם פייר נייראק). אני, נינתו [של מיכל], חזרתי למקצועו של מיכל – העיתונות. גם בין צאצאיו של מיכל הכהן יש עיתונאים וכן רופאים.

ואילו יואל משה סלומון המשיך בענייני הדפוס ובשנת תרל"ז, 1877, הוציא ירחון חדש בשם "יהודה וירושלים" אותו ערך לבדו. הירחון עסק בעיקר בחשיבות יישוב הארץ. מקץ שנה וחצי הפסיק סלומון את הוצאת העיתון. העורך שביקש מקוראיו "צאו מעולם ההגיון והדיבור אל עולם הפעולה" כתב בגיליונו האחרון: "הנני עוזב את מלאכת עריכת 'יהודה וירושלים' וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדר מאלפי דברים ונאומים רבים." סלומון, כנאמר בשיר, היה מקימי פתח תקוה [העובדה נכונה אבל להסתמך על השיר כמקור היסטורי זהו מעשה מפוקפק. – אב"ע].

  דפוס סלומון המשיך לפעול שנים רבות אחר מות מיסדו והתקיים כמאה ושלושים שנה, עד 1993. בנו של יואל משה ונינו המשיכו בדרכו. נוסף לספרי קודש, ירחונים ולוחות שנה נדפסו בדפוס סלומון העיתונים המנוקדים "למתחיל" ו"שער", שהנחילו את הלשון לעולים החדשים. במלחמת העצמאות, תחת מטר כדורים וללא חשמל, הגיע יומיום שלמה, נכדו של יואל משה עם אחיו מרדכי וכמה פועלים לבית הדפוס להדפיס את העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"חירות". זה היה בית הדפוס היחיד שפעל בירושלים הנצורה. תפעולו התאפשר הודות לכושר האלתור של שלמה זלמן שהפעיל מכונה ידנית עתיקה מתקופת סבו יואל משה.

 בתו של שלמה זלמן, יעל איקן, סיפרה כי כשנסגר בית הדפוס נותרו בין הגרוטאות שלוש מכונות דפוס. יוצאי לח"י שחיפשו מכונות דפוס למוזיאון המחתרות במגרש הרוסים, רכשו את אחת המכונות במחיר זעום, מכרו אותה, ובכסף רכשו את שתי המכונות האחרות. המכונות פורקו והורכבו מחדש ונצבות כיום במוזיאון. ואילו מכונת הדפוס המקורית של דפוס סלומון, שהובאה מאיטליה, מוצגת בסדנת הדפוס ברחוב שבטי ישראל בבירה.

השיתוף השני בין יואל משה סלומון ומיכל הכהן היה בהקמת "נחלת שבעה", השכונה היהודית השלישית בירושלים שמחוץ לחומות והשכונה הפרטית הראשונה שלא נעזרה מבחוץ.

"נחלת שבעה" – שמה מעיד על מיספר מייסדיה – הוקמה לפני 142 שנה. ב-1869, תרכ"ט, החליטו שבעה בנים ממשפחות אשכנזיות ותיקות מהישוב הישן לצאת מהצפיפות והתנאים הירודים בירושלים העתיקה ולהתיישב בשכונה חדשה וכך גם להימלט ממחלת החולירע שעשתה שמות ביהודי העיר העתיקה. התארגנויות לשכונות חדשות היו מהלך כולל באותה תקופה.

השבעה היו בנוסף לסלומון והכהן – חיים הלוי, ביניש סלנט (אביו שמואל סלנט היה רבה הראשי של ירושלים), ליב הורויץ, יוסף ריבלין (סבא רבא של יו"ר הכנסת) ויהושע יעלין. הם רכשו כ-24,000 אמות רבועות של קרקע מדרך יפו בצפון עד בית הקברות המוסלמי בדרום. היה זה צעד נועז – שערי ירושלים ננעלו בלילות ומאנשי השכונה נבצר להחיש יעזרה בשעת הצורך, אך הקירבה לדרך יפו ולמגרש הרוסים, שנבנה כשנה לפני כן, תרמו להרגשת הביטחון של המתיישבים. כיון שרובם היו נתיני מדינות אירופיות והחוק התורכי הרשה רק לנתינים תורכים לרכוש קרקע ולבנות מבנים, נרשמה האדמה על שמה של אשת לייב הורויץ, שהיתה ילידת הארץ ונתינה תורכית. היא הצהירה בפני השלטונות כי האדמה מיועדת ל"שדה לזריעת חיטה למצות..."

בחלוקה מתוחכמת קיבל כל מתיישב חלקה שווה בערכה, וכפי שנאמר בפרוטוקול של השכונה הגורל "לבניית בית נומר אחד יצא למיכל הכהן". אבל הכהן סבל מחסרון כיס והמתיישב הראשון היה יוסף ריבלין, שכבר סייע להקמת שתי שכונות מחוץ לחומות.

בתי השכונה היו בני קומה או שתיים ונבנו בסגנון העיר העתיקה. תחילה עבדו המתיישבים בעיר העתיקה אך עד מהרה עקפו את החוק שאסר להקים בתי עסק בשכונה וחלק מהבתים, בעיקר סמוך לרחוב יפו הפכו לחנויות ולבתי מלאכה. יואל משה סלומון העביר לשכונה את בית הדפוס שלו, גם יורשי ישראל ב"ק העבירו לכאן את הדפוס שלהם, והצלם י. בן דב הקים במקום את הסטודיו שלו.

במרוצת השנים נטשו רבים, בעיקר הצעירים, את השכונה המזדקנת. בתים חדשים לא נבנו בה והישנים לא שוקמו, ונחלת שבעה התמזגה בירושלים. לפני כעשור החלו בשימור האתר ההיסטורי בין רחוב יפו מצפון לרחוב הלל. מדרכות שופצו, ספסלים ואדניות נוספו. הרחובות והאתרים בשכונה נקראים על שמות מייסדיה. הרחוב הראשי הוא רחוב יואל משה סלומון, עורק החיים של השכונה. הרחוב הפך למדרחוב, התמלא בתי קפה ופאבים והנו אחד הרחובות ההומים ביותר בירושלים גם בשעות הלילה.

רחבה פתוחה, תחומה בקירות מאחרי בית הכנסת הספרדי בכיוון דרום, נקראת כיכר מיכל הכהן. הכיכר הייתה מוזנחת מאד אך שוקמה ועל קירותיה נתלו אדניות פרחים. היא משמשת כמקום הסבר מאולתר לקבוצות מטיילים.

בתיהם של יואל משה סלומון ומיכל הכהן וכן בית ריבלין עמדו במזרחה של השכונה, קרוב לרחוב יפו ולמגרש הרוסים. המיקום היה גבוה יחסית ונהנה מתנאי ביטחון טובים יואל משה עבר מיד לבית שהקים והעביר אליו גם את הדפוס. הוא היחיד מהשבעה שגר בביתו עד סוף ימיו, והיחיד שלא מכר את הבית והורישו לצאצאיו. בראשית שנות החמישים של המאה שעברה נהרסו בתיהם של סלומון והכהן וב-1959 נבנה על השטח "בית יואל", על שם יואל משה סלומון. הבניין רב הקומות הינו חלק ראשון מתוכנית שנועדה להרוס את השכונה ולהקים במקומה כבישים, פארק ובנייני משרדים. התוכנית אינה מבוצעת בינתיים ונקווה שגם לא תבוצע, ובית יואל יישאר חריג בגודלו ואילו השכונה ההיסטורית תשמור על צביונה.

אהוד: בראשית שנות השישים של המאה ה-20 עדיין הודפס העיתון המנוקד "למתחיל", בעריכת רחל ענבר, בדפוס ההיסטורי של סלומון שנמצא בסימטה ברחוב יפו בירושלים, כאשר בעל הדפוס, שגם עבד בו, היה סלומון, כנראה נכדו או נינו של יואל משה. מאחר שהייתי מפרסם בעיתון רשימות מנוקדות על ההווי של עולים חדשים במעוז ציון, זכיתי להכיר את הדפוס, לראות את סדר היד של הסיפורים המנוקדים, ואת יגאל מולדבסקי הזכור לטוב שהיה המנקד וסגן העורך של "למתחיל".

* * *

אילן בושם

עשרה שירים, נובמבר 2011

*

לְעִתִּים אֲנִי עוֹבֵר עַל

מַחְבְּרוֹת שִׁירַי הַיְּשָׁנוֹת

כִּמְעַשֵּׁן מָכוּר

לִמְצֹא בִּדְלֵי שִׁירִים

לְהַדְלִיק בָּהֶם

שִׁירִים חֲדָשִׁים.

 על מצבו של האדם

מִישֶׁהוּ

עָבַר לְיַד מִישֶׁהוּ

מִישֶׁהוּ

נִתְקַל בְּמִישֶׁהוּ

מִישֶׁהוּ נִפְנֵף לְשָׁלוֹם בַּיָּד

מִישֶׁהוּ נִפְנֵף מִישֶׁהוּ.

מִישֶׁהוּ הוֹשִׁיט יָד

כְּשֶׁמִּישֶׁהִי חָלְצָה שַׁד

מִישֶׁהוּ יָשַׁב לְבַד

עַל הַכִּסֵּא בַּצַּד

וְעָשָׂה בַּיָּד.

שמאל ימין שמאל

לְאָן אַתָּה מְמַהֵר?

עַל מָה אַתָּה מְהַמֵּר?

       הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ עַד

       שֶׁהוֹלֵךְ.

חד-הורית

הַיֶּלֶד נוֹלַד לְאָב לֹא

יָדוּעַ.

עַל כָּל גֶּבֶר שֶׁבָּא הַבַּיְתָה

שָׁאַל נַפְשׁוֹ (לָמוּת):

מִי אָבִי? אִנְעַל אָבִי...

זְקֵנָה בְּמֵיטָבָהּ

גַּם הָרוּחוֹת הָעַזּוֹת שֶׁל

חֹרֶף חַיֶּיהָ לֹא הִצְלִיחוּ

לִשְׁמֹט אֶת שָׁדֶיהָ

חַיִּים

בֵּין הַחַיִּים

וּבֵין הַמֵּתִים

וּבֵין לְבֵין

חַיִּים וּמֵתִים

דירה

אֲנִי עוֹבֵר לְיַד דִּירַת שְׁכֶנְתִּי זַ"ל

דְּמָמָה

חַלּוֹנוֹת עֵינֶיהָ עֲצוּמִים

פִּי דַּלְתָּהּ סָגוּר

עַד שֶׁיְּעוֹרְרוּהָ דַּיָּרִים חֲדָשִׁים.

בקפה

הִיא: אֶפְשָׁר סִיגָרִיָּה?

הוּא: (אֶת כָּל כֻּלִּי)

*

הוּא הִקְדִּישׁ אֶת

סִפְרוֹ לְ-

אַחַר כָּךְ קִדֵּשׁ

אִשָּׁה אַחֶרֶת

באין מציל

הוּא לֹא יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר

 "     "    "          "

 "     "    "          "

מִמֶּנָּה

 * * *

ורדה צ'צ'יק

לעניות דעתי, מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

1. "אחרון ימיה"

תיאטרון בית לסין

בהצגות רבות המועלות על בימותינו, ועל בימת בית לסין במיוחד, אין כמעט ספק שכאשר יעלה האור על הבמה, נראה סלון ישראלי. לעתים מקפיד מעצב התפאורה (בעצה אחת עם הבמאי) לבחור רהיטים שישקפו את המעמד הסוציו-אקונומי של המשפחה הגרה ומארחת בסלון, ולעתים האיפיון הזה לא כל כך ברור. מה שברור שיהיו שם: שולחן סלוני, כורסאות (כדי שאפשר לצוות על הנכנסים לסלון: שב! או לבקש ממנו: שב בבקשה. ב"אחרון ימיה" זה בדרך-כלל – שב!) – יהיה שם גם בר או מטבח או שניהם, כדי שיהיה אפשר למזוג משקה (השפעה אמריקנית? בישראל לא שותים כל-כך הרבה אלכוהול...) או להביא את הקפה והעוגה, או את הפירות, ועוד פריטי-סלון חיוניים.

המתכונת של מחזות הסלון הללו היא: התכנסות של בני משפחה ואורחים (חברים, קרובים-רחוקים), שיחות-סתם שהופכות אט-אט לדיבורים המקלפים מעל הבצל האנושי את הקליפות-מסכות-שקרים, עד שמגיעים לגרעין האמתי של הנפש, בדרך-כלל גרעין שחושף את הרע שבטבע האדם.

ההבדלים בין ההצגות הללו, אם יש, הם המיליה החברתי המוצג על הבמה (בכל זאת –ההצגה "מימונה", אף היא ב"בית לסין" – על משפחה ממוצא מרוקאי, צריכה להיות שונה מ"אחרון ימיה", שבמרכזה משפחה יקית (?) של מדענית בינלאומית). ההבדלים הם גם, כמובן, במידת הכישרון של המחזאי, ושל שאר היוצרים.

"אחרון ימיה" מאת גדי ענבר הוצג לראשונה בישראל בשנות ה-90. מאז הוצגו, כאמור, שפע הצגות שבנויות על בסיס אותה נוסחה, והשאלה היא: האם זאת קלסיקה מופתית עד כדי כך, שיש לחדשה? האם אי-אפשר למצוא לשחקנים מעולים כמרים זוהר, אילן דר, שמעון מימרן ושאר שחקני ההצגה – תפקידים במחזות קצת יותר מקוריים, חדשים, ואם קלסיקה – אז קלסיקה אמתית?

כדי לצפות במערכת של סודות ושקרים משפחתית, די בהעלאה מחודשת, למשל, של המחזה "כולם היו בניי", מאת ארתור מילר, המועלית בימים אלה מעל בימת "הקאמרי", שבנוי על פי אותה מתכונת בדיוק. רמת הטקסט של גדי ענבר, מה לעשות, נופלת במקצת מרמת הכתיבה של ארתור מילר, והבדיחות הישראליות שנשזרות לטקסט פה ושם, במיוחד מפיה של עוזרת הבית תלמה (ליאת גורן), לא מיטיבות ולא משביחות את הרמה. נהפוך הוא. כמעט כל התפניות במחזה צפויות מראש, גם מכוח הטקסט וגם מכוח הבימוי והמשחק (כשהדס קלדרון – בתפקיד הבת עמליה – לדוגמא, נכנסת לבמה, ברור לגמרי שהיא ואימה המדענית לא במיוחד מחבבות זו את זו.

2. הזהו אדם?

תחילה גילוי נאות: לפני שנים אחדות ראיתי בלונדון הצגת יחיד שהעלה השחקן היהודי-בריטי (יליד דרום אפריקה) המעולה, אנתוני שר – "הזהו אדם", על פי ספרו של פרימו לוי. איני זוכרת פרטים כגון – מי היה המעבד הלונדוני של הספר, ומי ביים את ההצגה. דומני שלפחות חלק מתחומי יצירה אלה נעשו גם הם על-ידי השחקן, שהוא גם צייר מחונן וגם כתב אי-אלה ספרים. מה שאני זוכרת בבירור, היא תחושת האימה והצמרמורת שליוותה אותי במהלך ההצגה כולה, כשאנתוני שר מגלם את דמותו של פרימו לוי תוך מאמץ להידמות לו גם מבחינה פיזית. הוא שמר על משחק ניטראלי, סיפורי, כמעט יבש, ומצד השני הוא נע על הבמה בכפכפי עץ משמיעי נקישות מטרידות, שהיוו מעין ליווי מוסיקלי זוועתי למלל המזעזע שכתב לוי. מלל של אדם שראה לנכון לחלוק עם קוראיו את הבלתי נתפס, לכאורה, במילים: מוראות השואה.

הבחירה של המעבדת-בימאית מור פרנק, היתה להעלות את חלקה הגדול של הצגת היחיד בגילומו של ניר רון, לא על הבמה עצמה, אלא בקדמתה, באותו מישור של יושבי השורות הראשונות של הקהל. בחירה נוספת של היוצרת היתה, לנכר עוד יותר את הזוועה, על-ידי כך שהוסיפה למלל של לוי מלל משלה (ושל השחקן, אולי), על-ידי פנייה ישירה לקהל, והסבר (מיותר לגמרי, לדעתי) על היותו שחקן שמגיש כאן טקסט, שמנסה להעביר במלים את הזוועה. כאילו אפשר היה להבין זאת אחרת.

מאמץ היתר לנכר, הייתי אומרת אפילו לנכש מהחוויה התיאטרונית כל אלמנט "תיאטרלי", שכרו יצא בהפסדו. ניר רון, שחקן מעולה שהוכיח כישרון דרמטי וקומי בשלל תפקידים ב"חאן" ובתיאטרונים אחרים, התחיל לרגש באמת ולהעביר את ממדי הפלצות בהצגה זו, רק כשכמה אלמנטים "תיאטרליים" חדרו לבימוי. כמו לדוגמא הרגע שבו הסיר את בגדיו עד כמעט עירום מלא, ועלה לבסוף על הבמה. היו אלה פעולות תיאטרליות שחוללו בי לבסוף את הטלטלה החווייתית שהיתה מנת חלקי לאורך כל ההצגה הלונדונית. בתיאטרון כמו בתיאטרון, ואין להיזהר יתר על המידה מסממנים "תיאטרליים". צריך רק ידע להשתמש בהם כפי הצורך.

* * *

נילי דיסקין

עשרים האלף יצגו את 400 האלף

גילוי נאות – אני לא מכירה את אהרון רול. גילוי עוד יותר נאות – אני מכירה לעייפה את הז'רגון החרדי-ימני-חרדלי שניבט מכל משפט במה שכתב [גיליון 687]. יכולתי לצטט, אבל קראו בעצמכם – את ההכללות, את הביטויים המוכרים (כולם שמאלנים-מסוממים- אלכוהוליסטים – המיץ של הזבל. זה התימצות), חסרה רק הגדרת "העגלה הריקה של החילוניים..."

אהרון יקירי, לא יעזור לך. עשרים האלף יצגו את 400 האלף, שיצגו מספר הרבה יותר גדול של מעמד בינוני מזדהה שלא יצא לרחובות. חלקם אולי אנארכיסטים ואנטי ציוניים (כנראה הרבה פחות במסיפר מחרדי מאה שערים ודומיהם שאף הם אנטי-ציוניים אבל לא מהססים לינוק משדי המדינה הציונית) – אבל הרוב הגדול הם החמורים הנושאים בנטל המיסים, השירות הצבאי והלאומי, והתרומה למדינה גם בגרעיני התיישבות עירוניים בקהילות חלשות וגם במקומות אחרים.

הם לא מתיימרים לייצג את העשירונים התחתונים שאתה כל כך דואג להם... (העוגה התקציבית, אגב, לא מספיקה לכולם, ולכן אולי הקיצוץ הראשון, שיופנה לעניים באמת, חייב להיות מהתקצוב של החרדים האנטי-ציוניים, למשל, או מהתקציב הגדול הנדרש לבניית, החזקת, והגנת התנחלויות בלתי חוקיות).

אין ספק שהם מוחים בשם מעמדות הביניים. אבל – הטבה לעשירונים אלה, ממילא תביא הטבות גם לעשירונים התחתונים (כבר בהמלצות הכל-כך מינוריות של ועדת טרכטנברג יש לכך ביטוי). והעשירונים התחתונים האלה, שאתה כל כך דואג להם – אין בכוחם, כנראה, לייצר מחאת המונים כמו זו שהתחוללה כאן הקיץ.

אז אולי במקום להשמיץ בקלישאות המוכרות, תדבק בעובדות? לגופן של טענות אי השוויון, ולא לגופם של אנשים שהפכו (לעיתים בלי שהתכוונו) לסמליהמחאה העממית הזו שגדולה מכל מחולליה?

אהוד: נכון, יש להפריד בין העניים החרדים האנטי-ציוניים לבין מהעניים באמת. לקחת מהראשונים ולתת לאחרונים. אוי כמה שאת חכמה!

* * *

ע.פ.: תודה על הפרק עם רבין

אהוד יקר,

תודה לך על הגיליון המעניין והמגוון, ותודה מיוחדת על המוסף "רקוויאם  לרבין". הפרק מיומנך (יולי 1995) אודות פגישתך עם רבין, נגול בעיניי רוחי כסרט דוקו, אמין ונוגע. אהבתי את רבין (שהכרתיו), כפי שציירת את דמותו, וגם את "מי" שנפגש עמו, וסיפר על הפגישה בשכל טוב, בצניעות ובחן.

ע. פ. (קוראת אדוקה). 

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

4. מקורות והשפעות: [המשך הפרק]

 צבי שץ

בתריסר השנים המעצבות את התפתחותה הרוחנית של אסתר, מ-1909 בהיותה כבת חמש-עשרה, ועד לנסיעתה מפתח-תקוה לקאהיר ביולי 1921 – קשורים חייה החברתיים בחוגי הפועלים, אנשי העלייה השנייה, ובצעירים בני-גילה המושפעים מהם. מחוץ לחבר-ילדות הגר בשכנותה, בן-ציון גינזבורג, וחברות אחדות מבית-הספר, המופיעות ביומניה ובסיפורי זכרונותיה – לא נזכרים בהמשך שום בן או בת איכרים מהמושבה כידידים לה בבחרותה, לבד ממשה כרמי, ההולך כמוה עם מחנה-הפועלים, ומלורת פסקל.

חבריה גרים בקלוב הפועלים, על מקומו עומד כיום בניין ההסתדרות בפתח-תקוה. ברשימתה "עם צבי שץ" מספרת אסתר: "הקלוב היה בניין מוארך הבנוי חדרים-חדרים, ובכל חדר גרו שניים-שלושה בחורים, מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן, חוסר-עבודה ורווקות עצובה..."

יום אחד, באביב 1921, מביא אחד החברים את אסתר לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו, כניראה בקלוב הפועלים. מספרת אסתר:

הופתעתי, משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה. רבקה – אישה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים "לא יהודיות".

אסתר מתיידדת עם צבי. לאחר שנים, כאשר היא כותבת רשימה עם הופעת המהדורה החדשה של ספרו היחיד "על גבול הדממה", עדיין היא זוכרת:

הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי-מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת-משמעות... היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.

בפורים תרפ"א, לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי בפתח-תקוה, ובתו רינה ילדה כבת חמש. באביב דחוס-האירועים של אותה שנה, 1921, אסתר, שזה עתה "נמשחה" למשוררת אף כי טרם פירסמה דבר משלה בדפוס וזה לה רק כשנתיים שהיא "כותבת" ברצינות, כבר מלאה הכרת-ערך עצמה, וביטחון, ומשמשת מעין חונכת-מתרגמת לצבי בן השלושים-ואחת, המבוגר ממנה בארבע שנים. הוא החל את כתיבתו ברוסית, והמעבר לעברית אינו קל לו. חשובה לו דעתה של קוראת-משוררת בת-הארץ, צעירה שגדלה כמעט מילדותה בעברית. נזכרת אסתר:

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור "בתיה". התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו. אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב [1921], ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.

ב"מחברת 'קמשונים'" השלישית, המכילה, כאמור, תרגומים וטיוטות מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מביאה אסתר שני שירים של צבי שץ, כניראה בתירגומה. אם חיבר את שיריו ביידיש, כפי ש-א. ראובני כתב את הרומאנים שלו, היה ביכולתה של אסתר לתרגמו בכוחות עצמה. אם ברוסית – אזיי היתה זו עבודה משותפת לשניהם, אוליי בשעות של טיוליהם. אסתר אמנם קולטת מעט רוסית מצעירי העלייה השנייה, אך לא עד כדי תרגום שירה.

שלא כבתרגומיה הקודמים, זו אינה סדנה פנימית של אסתר, אלא מחווה לידיד-המשורר. אך לפחות השיר ראשון קרוב מאוד לשירי הנעורים של אסתר (שאותם לא כללה ב"קמשונים"), וכאילו מצאה בו הד לנפשה-שלה, ואולי גם הושפעה ממנו ושימרה ממנו לימים בשירתה-שלה.

     "בואי נא"

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור-אביב קראתי חרש לך:

 "בואי הנה" – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח...

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור-אביב וזוהר: "בואי נא"

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.

מיד אחריו מופיע במחברת שיר מקורי של אסתר, שנוסח מוקדם שלו מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, לאחר טיוטת המכתב לז'וכבצקי בדבר החוב שנותרו חייבים לה מעבודתה בבן-שמן. השיר מתאר את בית אביה ברחוב ביל"ו, בלילה. ההדלקה במטה שאולה, ככל הניראה, מהדלקת פנס-הרחוב הסמוך. בילדותי עדיין ניצב פנס-הרחוב החלוד, הנתון בשובך-פח, על גבי עמוד מט ליפול בין ביתו של יהודה ראב לבין רחוב רוטשילד. כמובן, שמנורת-הנפט כבר לא היתה בשימוש באותם הימים.

הדוברת בשיר היא, לדעתי, הכותבת, והנמען צבי שץ, לאחר טיול לילי עימו.

את שער הגן מאחריי סגרתי

יחידי במרחב הקר אותך הצגתי

ובמטה אשר בידי –

כל קסמי הגן פתע הדלקתי...

שושנים אדומות שם טפסו השתוללו

חבצלות בחיוורון לבן

על גבעוליהן להטו

ובערוגות – סגוליות

כלהבות כחולות נדלקו

כל עלי הגן נעו זעו

ובהמיית סתרים סביבי רשרשו – –

ומתחת לכל אלה

 [ופתע] קול חריקה דקה –

בשער הברזל,

ציפורניך שורטות ...

     אביב תרפ"א

ובהמשך באה העתקת שיר נוסף של אסתר, שגם הוא מצוי ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, ונכתב בחורף או אביב 1921 בפתח-תקוה. הייתכן שצבי שץ, שהיה נשוי ואב לילדה בת חמש, הוא הגבר שאליו היא פונה בשיר הזה?

לא אח ואש כיריים

לך אני מטפחת –

עיני חיה ירוקות עומדות,

אש מתעתעה משתלהבה

מעל ביצות וערבות עזובות;

ברקים כחולים אשלח וחשכה כבדה וחמה

תוך עורקיי אני נוצרה – – –

אך עת כילד –

מושלך על ברכיי, תנוח –

ונצברו אז המון יונים לבנות

ורשרשו ברחמים וטהרה

סביב ראשך [העצב] הנוגה

ובנו לך קן בלבבי –

סוכה תמה, כירה חמה – – –

                                           אביב תרפ"א

                                           פ"ת

כאן בא תרגום השיר של בז'ז'ינה, שכבר נזכר קודם-לכן, ותוכנו משתלב בדו-שיח שבין שירי אסתר לשירי צבי. אחריו עוד שיר של אסתר, שטיוטה קודמת שלו באה עם שני קודמיו במחברת הראשונה. אמנם, לפי תיאורה של אסתר, צבי הוא בעל "עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן." הייתכן שצבי הוא עדיין הנמען? ואולי קיים אהוב אחר, עלום-שם, בתקופה הזו? ומה פשר האותיות הלאטיניות המופיעות מתחת לשיר? – תעלומה.

                                           בעינך הירוקה ...

בעינך הירוקה אש מתלקחת –

מן הענף קטופה,

אני צונחת – – –

זרועותיך עלי עוטות

בקשי-ברזל כחוקי-עד –

חובקות חיוורון גווי הרך.

            .P . A. O. S. C

ועונה לו אחריו במחברת, תרגום השיר השני של צבי שץ:

               – "כאישה אוהבת ונכנעת" – – –

אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קץ לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחדרו לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאישה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים ..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –

*

ראשה של אסתר מתעופף מרוב ריחות באביב תרפ"א, 1921, בטיוליה עם ברש ורבינוביץ ועם צבי שץ – אך הסביבה הערבית רוחשת שינאה ומבשרת רע, והאסון קרב ובא. אותם ימים היא עתידה לתאר ברשימתה "אביב 1921 בפתח-תקוה" שנדפס בשנות ה-70, מספרת אסתר:

שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוג'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני:

 "מה אמרת לה? למה ברחה?"

 "אמא, לא אמרתי לה דבר," טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

 "אבל למה?"

 "אין לי מושג."

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

הבאיונט נמצא עד היום בביתי, סבי נהג לקצץ בו ראשי נחשים בחצר; ובארגז הכלים בביתי נמצאת המזמרה השחורה שנתנה לי אסתר ב-1973 באומרה: "זמרתי בה את הגפנים בכרמו של אבא. ראוייה היא למשמרת במוזיאון המושבה."

*

ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחים באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקוה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו שהסופר ש. בן-ציון מספר כי "באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקוה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה."

אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור; לנדאו מזכיר במבואו כי ל"מרדכי אלדד היה כתב-יד של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד." לנדאו מודה לאסתר בספרו. אכן, גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!" – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.

לאחר שלושה ימים, ביום חמישי ה-5 במאי, מתחילה ההתקפה הגדולה על פתח-תקוה, ולאסתר זה יום-מלחמה קשה שאותו תזכור כל ימיה, ותתארו בארבע רשימות-סיפור, שנכתבות בפרקי-זמן שונים.

המשך יבוא

* * *

נתי מלאכי

שיח על מוסיקה עם ערס

"פינק פלויד? זה לא מעיל פינק?" 

שואל הוא עם שרשרת כסף לצווארו ומפריח

עשן שאכטה מסיגרית כאמל

"איזה זיון מוח של חייזרים

הוא אומר, "בוא תשמע מזרחי

ששרים  על ברווזים עושים אהבה, על דמעה

של ילדה מג'סי כהן..."

ומגלגל שטרות בן צבי

מתחת לזולה, עסק

של נרגילות, קפה שחור חזק

 עם ריח ערימת צמיגים בחצר למכירה.

"עזוב פינק וכל החמורים האלו

פה זה הדבר האמיתי, מלא שרמוטות

שיענטזו לך בחינם

אפילו מהסכין הקפיצית שלי

הן מפחדות, שליט העולם...

"אבל תעשה טובה, אם

תראה את אימא שלי, תרים קול

ואיעלם..."

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לא יאומן כי יסופר. בניגוד לגל הדמגוגי והמטעה של "מחאת הקוטג' והאוהלים", מתברר מקריאה ב"דה מארקר" מיום 3.11.11, בכתבתה של עדי דברת-מזריץ – כי "פדיון רשתות המזון עלה 2.3% ביולי עד ספטמבר"!

אנחנו כבר מראשית הקיץ חוזרים על כך, אך כקול קורא במידבר – למשל, שהמאבק נגד ה"קוט'ג" היה אחד ממבצעי הפרסומת האדירים והזולים ביותר של "תנובה" ושל מתחרותיה גם יחד, ורק הועיל לתת להן אפשרות להוזלה זמנית על חשבון החיסכון העצום שלהן בפרסום, שכבר לא נזקקו לו הקיץ.

והנה מתוך הכתבה ב"דה מארקר": "למרות המחאה החברתית, רשתות השיווק סיימו את החודשים יולי עד ספטמבר [2011] עם עלייה במכירות – כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). לפי הלמ"ס, ביולי עד ספטמבר נרשמה עלייה של 2.3% (במחירים קבועים) בפדיון של רשתות המזון לעומת התקופה המקבילה אשתקד. רשתות השיווק זכו לעלייה גבוהה אף יותר במכירות שהסתכמה ב-4% (מחירים קבועים). ברשתות המתמחות במזון, בטקסטיל והלבשה, הנעלה, מוצרי קוסמטיקה, תרופות, צעצועים, ספרים, ציוד מסחרי ואופטיקה."

לדעתנו, העובדה שהעלייה בפדיון לא היתה גבוהה אף יותר – נעוצה בגורמים הבאים:

1. בחלק מהזמן לא שהו בארץ ולא צרכו ארטיקים ובמבה – אבירי האוהלים והמחאה החברתית, ובייחוד גם לא הוריהם העשירים, אלא שרויים היו במסעות הקניות של הקיץ והסתיו ברחבי העולם, בטרם יירד עליו הכפור של החורף.

2. העלייה המתמדת ברמת החיים בארץ, שאותה מסתירה התקשורת בדרך כלל כדי שלא לפגוע במאמצי "המחאה החברתית", החביבה עליה – להמשיך ולפגוע בממשלת ישראל.

3. התייקרות חומרי הגלם, שלעומתה עוד נתגעגע למחירים ה"נוראים" של הקיץ האחרון, אלא אם כן יהיה משבר עולמי שיגרום לירידות מחירים דראסטיות – אבל אז לא יהיה בידינו די כסף לקנות, לצרוך וליהנות.

4. הישראלי המצוי הוא פרעסער גדול והישראלית המצוייה היא קניינית ללא-תקנה – לא חשוב מה המצב הכלכלי, וזה גם חלק מהחן ומהשוויוניות של ההברה שלנו, נשים כגברים מכל העדות, מכל השכבות וכמעט מכל העשירונים. כולם זוללים. כולם קונים.

5. הילדים והנכדים תובעים, ואנחנו קונים. אין דבר כזה אין.

* ראינו באחד העיתונים מודעה על "שישי בבוקר" במוזיאון תל אביב שבו "אמנים מספרים על יצירה והשראה" ובראש המפורסמים המשתתפים מופיע שמו של השף אייל שני ורצינו להגיד שאם הוא אמן – אנחנו קקה.

* אולי לא מאוחר להזכיר כי נתן שחם וסמי מיכאל טרם קיבלו את פרס ישראל.

* שמתם לב שאובמה כמעט שחדל להעביר ביקורת על ישראל? כנראה שהבחירות המתקרבות ועימן הקול והכסף היהודי השפיעו, גם הנאום המבריק והצודק של נתניהו בקונגרס – שהכניס לו מכה מתחת לחגורה בדעת הקהל האמריקאית; ובעיקר הצורך לפעול בתיאום מלא עם ישראל ובריטניה כדי לעצור את תהליך ההתחמשות הגרעינית של איראן בשעתו הקריטית. הוי כמה שאנחנו צדקנו! וכמה שהסכל חסר-הניסיון הזה טעה במרבית שנות נשיאותו עד כה, בעיקר בקשר לעולם המוסלמי, הערבי והפלסטיני, וכמה נזק הביא!

* האם בישראל נולד סופר/ת חדש/ה כל יום – או רק כל יומיים?

* למזלנו או לרוע-מזלנו מעולם לא היינו מעורבים בשערורייה ציבורית, אבל המייחד את המקצוע שלנו מכל שאר המקצועות הוא שאותנו אי אפשר לפטר, להדיח, להדביק בנו קלון; להפך, כל סירחון וכל שערורייה רק מועילים בדרך כלל לסופר, ויש דוגמאות של סופרים שחיים לא רע משערוריות שהם מקימים אם רק נדמה להם ששכחו אותם בתקשורת – אלא אם הסופר נעשה בסוף ימיו נאצי כמו קנוט המסון הנורווגי, ואזרחי ארצו שולחים לו בדואר חזרה את הרומאנים שכתב.

 * החרדים וחלק מהדתיים אוסרים על בנותיהם להתגייס לצה"ל. החרדים משתמטים בהמוניהם משירות בניהם בצבא ומוצאים להם מקלט בישיבות לבורים ולעמי-הארץ לכל החיים על חשבון הציבור. אבל זה לא מפריע לחלק הדתי-הציוני החיובי בעם, מתוך העשרים אחוז של המיגזר הזה – לחלק הקיצוני שבהם, לעודד את בניהם וחניכיהם שכן מתגייסים לצבא, בייחוד מקרב החרד"לים וחניכי ישיבות ההסדר – להתייחס אל חיילות צה"ל שעושות עבודה לאומית קשה – כאל זונות וטמאות! וזאת הם עושים גם מסיבות פוליטיות של ניסיונות ההשתלטות הדתית על אופיו הפלוראליסטי של צה"ל! –

מארה ושערות ערווה תבאנה על ראשיכם, דתיים מזוייפים, אתם וה"רבנים" שלכם, שונאי ציון – אתם, שכל מעייניכם בקוס שאינו חדל להזדמר לכם מהאוזניים על פי קול שבאישה ערווה! 

* קשה להאמין שישראל מתכננת תקיפה על מתקני הגרעין של איראן ללא תיאום מלא עם ארה"ב – תקיפה במרחב האווירי שבין ישראל לאיראן, שבו יש לאמריקאים נוכחות שאי אפשר בלעדיה. עם זאת קשה להשתחרר מן ההרגשה שאנחנו חיים על זמן שאול, כאשר מולנו הולכת ונבנית עוצמה גרעינית בעלת אידיאולוגיה נאצית-מוסלמית שמטרתה המוצהרת היא לאסור את ידינו, להחליש אותנו ובסופו של דבר להכחידנו בשלבים או בבת-אחת! צריך לחזור ולהמחיש לעולם, בייחוד למדינות המערב הרופסות – כי אם ישראל תיפגע אנושות או לא תוכל להגן על עצמה על ידי תקיפה מבעוד מועד, תתחולל תבערה עולמית! הפעם אנחנו לא נושמד לבד.

* יעל יחזקאל: בחיפושיי אחרי כתבים אודות סמל העיר פתח תקווה לעבודת גמר התואר שלי מצאתי משהו שאולי יעניין אותך אם עוד לא ראית אותו – המסמך "ישיבה חגיגית של הכנסת לציון שנת ראשונים 4.12.1962" שאותו מצאתי באינטרנט באתר של הכנסת. זה הקישור לאתר:

 http://www.knesset.gov.il/review/data/heb/plenum/kns5_041262.pdf

* סטף ורטהיימר מתייחס למחאה החברתית: "אני שמח על מה שקרה ברוטשילד, אבל הם לא יודעים מה הם רוצים. הם מנסים להפוך את מרקס ואנגלס למרקס את ספנסר, ובסופו של דבר הם נראים כמו האחים מרקס!" [רם עוזרי, "דה מארקר", 6.11].

* אם האיראנים יהיו כל כך מטומטמים לזרוק עלינו פצצה גרעינית אזיי חלק מפלסטין הרדיואקטיבית לא יהיה זמין לפלסטינים יקירי ליבם במשך כמה מאות שנים! אולי גם שרידי ירושלים!

* אם יצליח מאבק ההסתדרות [המושפע מהדמגוגיה של "המחאה החברתית"] "להעלות"  את שכרם של עובדי הקבלן [שכלל אינם מאוגדים בהסתדרות ואינם מיוצגים על ידה!] – יפסידו רבים מהם את מקום עבודתם, בייחוד אלה שבתחתית סולם השכר, ומצד שני תואץ עוד יותר הבאת והברחת עובדים זרים לישראל!

* ראו את מלון הפאר שנפתח זה לא כבר בעזה. מתברר שהעזתים כבר סיימו לבנות את "טיפות החלב", בתי הספר ובתי החולים שהיו חסרים להם וכעת יש להם תקציבים פנויים גם להנאות הגוף והנפש. רצוי להפיץ לכל הטורקים הדואגים לספק לחם וחלב ב"משטי השלום"  לעזתים המסכנים. מתברר שלא צריך לדאוג להם, לא חסר להם דבר...  [ציטוט]                

http://player.vimeo.com/video/26288397?title=0&byline=0&portrait=0

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,296 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל