גיליון מס' 689

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בחשון תשע"ב, 10 בנובמבר 2011

עם הצרופות: 1. יוסף לואידור. 2. אסתר ראב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: 1. רוצים להלחם באיראן? קודם תלמדו איך. 2. על זה משתקים מדינה שלמה? // יוסי גמזו: אֵשֶת לוֹט מַבִּיטָה אָחוֹרָה... // אורי הייטנר: 1. השביתה היהודית ביותר. 2. האם הרצח מנע את השלום? 3. מחויבות לדוקטרינת בגין. 4. השר לענייני חילול השם. // אורית-קלייר ארזי: סוציאליזם חזירי – הסיבה האמיתית לשביתה במשק, מצב עובדי הקבלן הוא מקפח ולא מוסרי. // ד"ר אברהם וולפנזון: אני מאמין לאולמרט. // יהודה דרורי: 1. מורשת רבין ומורשת גנדי. 2. אגרת לפרופסורים משמיצי המדינה. 3. על "האור בקצה היער" מאת יוסי חן. // תגובות נוספות על הפרק על הרומנייה ויולטה מהרומן הנכתב "ג'ני מלכת הנגב": יעקב זמיר, יוסי אתר. // נילי דיסקין: הערות. // צהריים קלים ל-2 ב"מרתה" ב-153 שקל כולל תשר. // אלי מייזליש: הערה לאורי הייטנר והעתק מכתב לסימה קדמון. // בנדיקט ליפשיץ: "תֹּם שְׁבִיל עָגוּם עוֹד לֹא יָדוּעַ", תירגם יואל נץ. // נעמן כהן: מאבקה של לוציה דה לה מירמור. // ד"ר עדינה בר-אל: חקלאות ביידיש בארגנטינה. // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסף דוריאל

1. רוצים להלחם באיראן? קודם תלמדו איך

מזמן לא שמענו אוסף כזה של דברי הבל, כמו בוויכוח על בעד ונגד מלחמה באיראן, כשהמומחים כביכול כבר יודעים כמה מטוסים יצאו למשימה וכמה מהם לא יחזרו ממנה.

מאז מלחמת ששת הימים מפגינים קברניטי ישראל את בוּרוּתם בתכנון מערכתי של מלחמה, וכך נחלנו מפלה אחר מפלה מאז אסון יום הכיפורים ועד ל"עופרת יצוקה". כל מה שטענתי במשך עשרות שנים למען תיקון פגם נוראי זה נפל על אוזניים ערלות. שוב ושוב מצטיירת אצלם המלחמה כמחזה של תנועה ואש, תוך התעלמות מהצורך לנהל אותה בשבעה מישורים מקבילים – דבר שהערבים "הפרימיטיביים" תפסו כבר מזמן, ובהשקעה קטנה מאוד קצרו הצלחה אדירה בדה-לגיטימציה של ישראל, המתחילה לסכן את המשך קיום המדינה.

 "הקם להורגך – השקם להורגו." ציווי זה ודאי נכון כלפי איראן, המאיימת בגלוי להשמיד את מדינת היהודים, ומתחמשת לשם כך, בשחצנות, בנשק השמדה המונית. החשיבה הפרימיטיבית איך להקדים מכה לסיכול סכנה זו מובילה לתסריטים של עשרות מטוסים היוצאים לתקוף את מרכזי ייצור הנשק המסוכן, שגם אם יצליחו – רק ידחו את השלמת החימוש הגרעיני של איראן. כך אולי נוציא את הערמונים מהאש עבור המדינות המאויימות שמסביב, שלא נוקטות אצבע להגנתן מהשתלטות האימפריאליזם האסלמו-נאצי של איראן עליהן ועל אוצרות הנפט שבאדמתן. וזה, כמובן, כבר מהווה סכנה לכל העולם, שמנהיגיו לא מעיזים לפעול ברצינות לסיכולה. במצב הקיים, נשארנו לבד להילחם עבור כולם. השאלה היא רק איך?

כשאוסאמה בין-לאדן החליט לפוצץ את מגדלי התאומים בניו-יורק ב-1993, הוא גילה ידע מקצועי בחבלה: הוא מצא במרתף החנייה את העמוד הבודד שעם פיצוצו ייפול המגדל הצידה, על זה שלידו, וכך ייהרסו שניהם "במכה אחת". התרגיל לא הצליח כי ליד העמוד שבחר חנתה מכונית שלא איפשרה למשאית הנפץ להתקרב אליו. העמוד שעם הפלתו באיראן תיפול התוכנית התוקפנית של הכנופיה השלטת שם מוּכר היום לכולם. קוראים לו אחמדינג'ד. אז לפני שאנו מסתכנים באובדן 20 מטוסים בהפצצות על אירן, אולי כדאי לקחת מחצית ממחיר מטוסים אלה – ללא סיכון הטייסים – ולבנות תוכנית לחיסול עמוד התווך של הסכנה האיראנית. וזה לא צריך להתחיל מניסיון לחיסול הפיזי של אחמדינג'ד. קודם יש לחסל אותו בדעת הקהל בעולם ולשם כך הוא כבר סיפק מספיק תחמושת: ההסתה הגלויה שלו לרצח עם היא פשע בינלאומי, עליו הוא חייב לעמוד למשפט, ואפשר לארגן מסע תעמולה מקצועי לבידודו לא רק בעולם החופשי אלא גם בקרב עמו. הגיע הזמן שבמקום הכרזות והכריזות השקריות על "ישראל = אפרטהייד" תוצג בכל מקום אפשרי האמת, שהיא – "אחמדינג'ד מסית לג'נוסייד." וכפי שהוציאו צווי מעצר לציפי לבני, יש לדרוש צווי מעצר נגדו, בכל מקום בו הוא אמור לנחות.

את זה צריך לעשות באמצעות מינהלה מיוחדת, שתוקם ותופעל בסודיות מוחלטת, בעזרת בעלי המקצוע הטובים ביותר שאפשר לגייס למטרה זו (שרק לא יחפשו אותם במסדרונות משרד החוץ). כעת, עם פרסום הדו"ח החמור של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מערכה זו צריכה לכלול גם תעמולה משכנעת שתפתח את עיניהם של מנהיגי ערב לראות את האוייב האמיתי שלהם, וגם סיוע ממשי לכוחות המתנגדים לכנופיה הפשיסטית בתוך אירן.

וכך, מבלי לבטל את ההפחדה מיכולתנו להפציץ את איראן, נמצא גם שותפים עתירי אמצעים למסע חיסול המהדורה האסלאמית של היטלר שקמה לתחייה במזרח התיכון. טעות גדולה עושים אלה הפועלים (בעיקר בתקשורת) לביטול הפחדה זו, כי במזרח התיכון ההפחדה היא שיטת השכנוע הריאלית. לכן, גם למניעת השימוש באדמת לבנון לשילוח טילים איראניים לישראל חייבים לפרסם כבר כיום אזהרה תקיפה – שביום בו תיפַתח מתקפת טילים כזו - מדינת לבנון תפסיק להתקיים! באותה מידה, אין שום פסול בפרסום אולטימאטום דומה לשליטי עזה, עם איום מותאם למצב שם, שיהיה משכנע יותר מגיחת הפצצה על בית ריק, ועל זה כבר כתבתי בעבר.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוצגת, בין היתר, אסטרטגיה אלטרנטיבית לזו שכשלה עד היום בהשגת ביטחון לישראל.

2. על זה משתקים מדינה שלמה?

הגנה על זכות העובד לקבל שכר הוגן הוא תפקיד לגיטימי של כל ארגון עובדים. התערבות בסידורים מינהליים של העסקתו – זה עניין אחר. את זה הייתה חייבת להבין נשיאת ביה"ד לעבודה נילי ארד עם פתיחת המשפט, ולתת לעסקני ההסתדרות לרדת מהעץ הגבוה של שביתה כללית ללא הגבלת זמן.

כמי שצבר עשרות שנות ניסיון בנושאים הקרובים לעיסוקיו של ביה"ד לעבודה, ראיתי את הנזק שנגרם למוסד חשוב זה מקפיצתה, הראויה למדליה אולימפית, של נילי ארד מפרקליטות המדינה לכס נשיאת ביה"ד לעבודה. צריך היה למשוך דיונים במשך לילה שלם, כדי לפסוק שהשביתה הכללית תימשך "רק" עד 10 בבוקר, במקום לפסול אותה על הסף? רק מי שלא עסק מימיו בעבודה יצרנית יכול לאפשר בכזו קלות שיתוק של מדינה שלמה עם תחילת יום העבודה. מה קרה לשיקולי "המידתיות" ששומעים עליהם, פעם אחר פעם, בדיונים על תגובות צה"ל לפעילות מחבלים? האם זה מידתי להכריז על שביתה כללית, כדי לאלץ ממשלה שתקבל תכתיבים בנושא הנמצא בספק בתחום אחריות של ההסתדרות? ואם יש ויכוח על הצדקת ההזמנה של שירותים לממשלה מגופים זרים, אולי כדאי קודם לברר את סוגיהם וההצדקה לכל אחד מהם?

למשל, ניקיון במשרדי הממשלה מתבצע אחרי שעות העבודה הרגילות. מישהו חייב להיות אחראי לעבודתם בשעות אלו. הפתרון המתאים לכך איננו השארת פקיד מתאים להשגיח עליהם לאחר סיום יום העבודה הרגיל שלו, אלא – הגעתם של עובדים אלה למשרד יחד עם הממונה עליהם מטעם ספק השירות. פיקוח מטעם המדינה צריך להבטיח עובדים אלה, כמו כל עובד אחר, מפני קיפוח בשכר ובתנאי העבודה הקבועים בחוק, ושמירה על החוק היא מחובתו הישירה של כל מעביד. במצב כזה, אפשר יהיה להבין התערבות של הסתדרות העובדים במצבים בהם עובדי קבלן מועסקים כעובדים קבועים לכל דבר אך מופלים ביחס לאלה הוותיקים מהם. מקרים כאלה יכולים להיות מובאים לבית הדין לעבודה, לשם פסיקה נקודתית בתלונה של ההסתדרות. אבל, מתפקידו של ביה"ד הוא למנוע השבתה טוטאלית של התחבורה היבשתית, הימית והאווירית של כלל המדינה כצעד ראשון בוויכוח עם נציגי הממשלה שגם אין להם שליטה על הנעשה בתחום זה במפעלים הלא-ממשלתיים. לא צריך לשם כך לבלות לילות שלמים להתדיינות עם הצדדים.

אף אחד לא מונע מהסתדרות העובדים ליזום תיקונים בחוק שיסדירו את זכויות עובדי הקבלנים, אם החוקים הקיימים אינם מספיקים לשם כך. ועדת העבודה של הכנסת ודאי תמצא דרך לדון בהם ללא איומי שביתה כללית.

הכותב היה מנכ"ל המכון לפריון העבודה והייצור עד שנת 1994.

* * *

יוסי גמזו

אֵשֶת לוֹט מַבִּיטָה אָחוֹרָה...

(עם ההצבעה על ים המלח כאחד משִבעת פלאי תבל)

אֵשֶת לוֹט מַבִּיטָה אָחוֹרָה

אַף כִּי לוֹט, בַּעֲלָהּ הַמָּסוּר,

לָהּ חָזַר וְשִנֵּן: "נִזְכּוֹרָה

כִּי לִפְנוֹת לְאָחוֹר אָסוּר!"

וְלַמְרוֹת שֶקָּלְטוּ אָזְנֶיהָ

שֶנִּתְּנָה אַזְהָרַת-מַסָּע

זֶה מִמֶּנָּה אֵינוֹ מוֹנֵעַ

לְהָפִיר הֲפָרָה גַסָּה

אֶת אוֹתָהּ הַתְרָאָה נֶחְרֶצֶת

וּכְשֶלּוֹט, בְּרֻגְזָה קָשָה

שָם שוֹאֵל מִפְּנֵי מָה, בְּעֶצֶם,

הִיא אָחוֹרָה מַפְנָה רֹאשָהּ

מַצְבִּיעָה הִיא עַל יַם הַמֶּלַח     

שֶאֵי-שָם בֶּעָתִיד יֻחְרַם

וְכִמְעַט שֶיֹּאבַד הַכֶּלַח

עַל מֵימָיו כִּי כְּבָר לֹא יֻזְרַם

אֲלֵיהֶם מִמֵּימֵי כִּנֶּרֶת

וּמִמֵּי הַיַּרְדֵּן גַּם כֵּן

שוּם תִּגְבּוּר שֶל זְרִימָה עוֹצֶרֶת

אֶת נִפְחוֹ מִלְּהִתְרוֹקֵן

 וּבְכָךְ הוּא יִשָּׂא לַשָּוְא אֶת

שֵם "יַם מֶלַח" גָּדוֹל, שָלֵם

(שֶבְּלַעַ"ז הוּא "יַם הַמָּוֶת",

שֵם עָגוּם, אַךְ יוֹתֵר הוֹלֵם...)   

וּכְשֶלּוֹט בַּעֲלָהּ אוֹמֵר לָהּ

שֶזֶּה פְיַאסְקוֹ בִּלְתִּי-נִמְנָע,

הִיא עוֹנָה וְלִבָּהּ חוֹמֵר לָהּ

כְּמִין גֵּיזֶר מֻרְתַּח-טִינָה:

"בַּעֲלִי הַיָּקָר, נִמְאָס כֹּה

לִי לִשְמֹעַ, שְפוּפַת מוֹרָאל,

שֶאָבְדַן זֶה הַיָּם הוּא פְיַאסְקוֹ

שֶנִּקְבַּע בִּגְזֵרַת גּוֹרָל

כִּי מִין חוּש נְבוּאִי רוֹמֵז לִי

שֶבְּדוֹר-הֶעָתִיד, אֵי-שָם

שוּם בַּר-דַּעַת כְּבָר לֹא יָעֵז לִי

לְיַחֵס שוּם חַטַּאת אָשָם

עַל קִצְפִּי הַיּוֹצֵא עַל אֵלֶּה

שֶלִּבָּם שָם כְּלָל לֹא יָחֹן

יָם גוֹסֵס זֶה, כִּי אָז – מָה פֶּלֶא? –

יֻתְפְּלוּ כְּבָר מֵי יָם תִּיכוֹן.

וְאִם מֵי-הַתְפָּלָה בְּשֶפַע

לֹא יַצְלִיחוּ לִמְנֹעַ מִ-

יַּם הַמֶּלַח לִהְיוֹת לְאֶפַע,

אָז אוֹתוֹ מַאֲגָר לְאֻמִּי

שֶל אָחָ"ם הַפּוֹשְׂקִים שְׂפָתַיִם

וְתוֹקְעִים נְאוּמִים בְּטֵלִים

שֶמַּרְבִּית תְּכוּלָתָם הִיא מַיִם

וְגַם כָּכָה הֵם מַיִם תְּפֵלִים,

כֵּן, אוֹתוֹ חֵיל דּוֹבְרִים דֵּמָגוֹגִי

אֶת מֵימֵי נְאוּמָיו יַזְרִים

לְמִבְצַע-הַצָּלָה אֵקוֹלוֹגִי

שֶתּוֹךְ זְמַן לֹא אָרֹךְ יָרִים

אֶת מִפְלַס מֵי יַם מֶלַח זֶה מַעְלָה

לְרָמָה, בָּהּ יַסְכִּימוּ כֻּלָּם

כִּי אֲתָר זֶה, מִכָּאן וָהַלְאָה

הוּא אֶחָד מִפִּלְאֵי עוֹלָם."

כֹּה אָמְרָה אֵשֶת לוֹט בְּפֶה לַח

מִדְּמָעוֹת – וּפָנְתָה לַיָּם

וְהָפְכָה שָם לִנְצִיב-הַמֶּלַח

שֶכַּיּוֹם כְּבָר אֵינוֹ קַיָּם

(כְּמוֹ קְצָת מֶלַח שֶכֹּה חָסֵר פֹּה

בִּנְאוּמֵי אַחְ"מֵי חֶלֶם, שֶאֶת

מֵימֵיהֶם הַתְּפֵלִים מוֹסֵר פֹּה

דִּמְיוֹנוֹ שֶל אֶחָד, פּוֹאֵט

כְּתִגְבֹּרֶת נוֹזְלִים לְיָם זֶה

שֶבִּמְקוֹם שֶבְּיֹבֶש רָב

יֵעָנֵש וְיְהֵא מְאֻיָּם – זֶה

עוֹד עָשׂוּי לְחַדֵּש נְעוּרָיו...)

* * *

אורי הייטנר

1. השביתה היהודית ביותר

בפרשת השבוע, פרשת "לך לך", אנו קוראים על ברית בין הבתרים. בברית זו תיאר הקב"ה באוזניו של אברהם את תכנית המתאר שלו לבניית עם ישראל. "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ... וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. ... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, יג-יז). העבדות הקשה והנוראה במצרים והיציאה מעבדות לחירות, אם כן, הינן חלק מתוכנית אלוהית מובנית מראש.

כל העמים נוהגים לספר את סיפור ראשיתם בעלילות גבורה ושאר קרבות. והנה, העם היהודי מתאר את ראשיתו בשפל עמוק של עבדות ארוכה. למה? ולמה הסיפור מתאר את העבדות כמתוכננת ומובנית מראש, לא כתאונה, לא כפרץ של שנאה ואדנות מצד הנוגש המצרי?

התשובה לשאלה זו מופיעה פעמים אינספור לאורך התורה, באמירות כמו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים." כלומר, העבדות במצרים נועדה מראש להיות החוויה המכוננת והמעצבת של עם ישראל, כדי לחנך אותו לשנאת העבדות ולאהבת החירות, הצדק והערבות ההדדית. סיפור היווצרותו של עם ישראל נועד לחנך אותו לצדק חברתי וערבות הדדית בתוכו ולהיותו מופת שיישא בעולם כולו את הבשורה הזאת. הבשורה הזאת באה לידי ביטוי באתוס הענק של יציאת מצרים – היציאה מעבדות לחירות, בחקיקה הסוציאלית המתקדמת של התורה – ובראשה השבת, השמיטה והיובל ובחזון הצדק והחירות של נביאי ישראל.

בהכרזת העצמאות נטלנו על עצמנו מחוייבות גדולה: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." האם זו סתם יומרה, או שהכרזת העצמאות היא מפת הדרכים לבניינה של מדינת ישראל?

תחת היותה מדינת מופת של צדק חברתי וערבות הדדית, מדינת ישראל היתה לאחת האחרונות בעולם החופשי, בפרמטרים שונים, כמו בפערים הסוציואקונומיים בתוכה ובפרט בפערי השכר. והחרפה הגדולה מכל – מדינת העם היהודי, העם שהנחיל לעולם את שנאת העבדות ואהבת החירות, היא המובילה בהעסקת עובדי קבלן, ומשאירה הרבה מאחוריה את מדינות אירופה.

עובדי הקבלן וחברות כו"א אינם עבדים במובן השלם של המושג, כלומר רכוש לכל דבר של אדוניו. אולם הם התופעה הקרובה ביותר בימינו לעבדות, בעולם החופשי. מדובר בעובדים בשכר רעב (בממוצע, עובד קבלן משתכר 60% משכר עובד מסודר בתפקיד מקביל) והחמור מכל – מדובר בעובדים כמעט נטולי זכויות סוציאליות. על החברה הישראלית לגול את החרפה הזאת מתוכה.

כאשר אנו חוגגים את הפסח, איננו עושים זאת רק כדי להשתבח בטעמו המשובח של הגפילטע-פיש ולבטח לא למען בולמוס הקניות המטורף בשבועות שלקראת החג, אלא כדי לזכור שעבדים היינו בארץ מצרים ושתעודתנו היא ללחום בעבדות.

מאבק בתופעת עובדי הקבלן, הוא מאבק על דמותה וצביונה של החברה הישראלית. ההסתדרות, שהיא אחת הראשונות להכניס לחיינו את מארת עובדי הקבלן, חזרה בתשובה וכעת היא מובילה את המאבק הצודק הזה, שיגיע לשיאו בשביתה הכללית הצפויה השבוע.

אינני חסיד גדול של שביתות, בעיקר בשירות הציבורי. ערך העבודה וערך השירות המגיע לציבור, נשחקים באצבע הקלה מדי על הדק השביתה. זכות השביתה היא זכות קדושה, אך האחריות מחייבת שימוש מושכל בשביתה, כנשק יום הדין שמשתמשים בו רק כאמצעי אחרון. במיוחד אני סולד משביתות של האיגודים החזקים ביותר, המשתמשים לעיתים מזומנות מידי בשלטרים הלאומיים עליהם הם שולטים, ללא רסן ובחוסר אחריות. אולם אין צודקת יותר מן השביתה הכללית הזאת. אין יהודית יותר מהשביתה הזאת. השביתה הזו מבטאת את הערך היהודי של הערבות ההדדית, כאשר העובדים המסודרים והחזקים שובתים למען העובדים החלשים והמדוכאים ביותר.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

אהוד: אורי, גייסת תותחים כבדים מאוד כדי לתרץ שביתה אווילית ומזיקה שדבר אין לה עם הגנת עובדי קבלן, שחלקם הגדול נוצר באשמת ההסתדרות והיא גם אינה מגינה על שכרם – אלא השביתה נועדה כנראה בעיקר לשם מאבקיו הפוליטיים של המזכ"ל עופר עיני על המשך כהונתו בבחירות הקרובות להסתדרות, וכמובן נועדה לפגיעה בממשלה. אנא, אל תתלהם כל כך מדי פעם פן תצא מגוחך.

2. האם הרצח מנע את השלום?

רצח רבין הוא האירוע הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. מה נורא בו? עצם העובדה שראש הממשלה הנבחר של ישראל נרצח בידי יהודי, אזרח המדינה. חומרתו של הרצח עומדת בפני עצמה, ללא כל קשר לצדקת עמדותיו של ראש הממשלה הנרצח וללא כל קשר לשאלה ההיפותטית מה היה קורה אלמלא הרצח. כך, שהשאלה האם יגאל עמיר רצח את השלום אולי מסקרנת, אולי חשובה, אך אין היא רלוונטית בנוגע לחומרת המעשה. חומרת המעשה עומדת בפני עצמה.

ובכל זאת, אנסה להתמודד עם השאלה ההיפותטית, ולבחון את האקסיומה לפיה הרצח עצר את תהליך אוסלו, שעתיד היה להביא לשלום בינינו לבין הפלשתינאים. על פי האקסיומה, אלמלא הרצח רבין היה נבחר שוב לראשות הממשלה, ומשלים את התהליך עד חתימת הסכם שלום בין הצדדים.

האומנם בטוח שרבין היה נבחר? על פי הסקרים שקדמו לרצח, רבין עתיד היה להפסיד בבחירות, כתוצאה מגל הטרור הפלשתינאי בעקבות הסכמי אוסלו ולאחר כניסתם של ערפאת ומפקדת אש"ף לעזה ויריחו. הרצח ריסק את מחנה הימין, ועל פי הסקרים שאחריו עתיד היה פרס לגבור על נתניהו בהפרש חסר תקדים של 40%. מה שמחק את הפער והביא לניצחונו הדחוק של נתניהו, היה גל הטרור הנורא של פברואר מרץ 1996. אם כך קרה לאחר הרצח, קל וחומר שגל הטרור היה מביא לניצחון גדול הרבה יותר של נתניהו אלמלא הרצח.

מרכיב נוסף באקסיומה שראוי לבחון, הוא המשך התהליך בידי רבין. עוד בימיו של רבין, היה על ישראל לסגת משש ערים ביו"ש, על פי לוח הזמנים של ההסכם עם הפלשתינאים. רבין לא מימש זאת, והבהיר ש"אין תאריכים קדושים". כוונתו הייתה, שהמהות חשובה יותר מהתאריך, וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את התחייבותם להפסיק את הטרור, ישראל לא תכבד את מחויבותה לסגת מן הערים. מי שהפר את המדיניות הזאת היה פרס, שאחרי הרצח החליט על נסיגה מיידית מחמש ערים (זולת חברון, ממנה נסוג נתניהו כעבור למעלה משנה), אף שהטרור לא נפסק. תגובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור של ראשית 1996. האם רבין היה מתרצה ונסוג מן הערים גם ללא הפסקת הטרור? האם היה מצליח באמצעות מדיניותו לגרום לפלשתינאים להפסיק את הפיגועים? האם היה עוצר את תהליך אוסלו בעקבות הפיגועים? הכל אפשרי.

אולם אם היה ממשיך, האם היה מגיע להסכם שלום? הנה, רק לאחרונה יצא לאור ספר של קונדוליזה רייס, ובו עדות על הצעתו של אולמרט לאבו-מאזן לנסיגה ישראלית מ-98% מהשטחים (סביר להניח שהשאיר עוד 2% לוויתור במו"מ), להפיכת מזרח ירושלים לבירת המדינה הפלשתינאית ולקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. הפלשתינאים דחו את ההצעה. בדיוק כפי שהם דחו הצעה דומה, קצת פחות מרחיקת לכת, של ברק בקמפ-דיוויד. על סמך מה ניתן לשער שהיו מקבלים את ההצעה של רבין? את עקרונותיו של רבין להסדר הקבע הוא הציג בפני הכנסת בנאומו הפרוגרמטי האחרון, בדיון על הסכם אוסלו ב', בדיוק חודש לפני הרצח:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

ייתכן שבמו"מ היה רבין מוותר על חלק מעקרונותיו, אך לבטח לא היה מגיע לקריסה נוסח ברק ואולמרט. אם הצעותיהם נדחו על הסף, קל וחומר שהפלשתינאים היו דוחים את הצעתו של רבין.

לטענה שאלמלא הרצח היה היום שלום עם הפלשתינאים אין על מה להסתמך. הטענה הזאת מסירה מהפלשתינאים את האחריות למניעת שלום בסרבנותם, הנובעת מכך שטרם השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. הטענה הזאת מעניקה לרוצח הנתעב הילה חסרת יסוד של מי שהצליח לעצור את ההיסטוריה; טענת כזב מסוכנת, שעלולה לעודד את היגאל עמיר הבא.

3. מחויבות לדוקטרינת בגין

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991) קיבל מנחם בגין מכתב מפתיע מקבוצת חברי כנסת, בראשות יצחק רבין, שהודתה לו על תקיפת הכור הגרעיני העיראקי בהיותו ראש הממשלה, עשור קודם לכן. היה זה מכתב מפתיע, מאחר והיו חתומים עליו ח"כים שהתנגדו לפעולה טרם ביצועה ותקפו אותה לאחר מעשה. בדיעבד, הם הכירו בצדקת הפעולה. הם הבינו את המשמעות הקשה והחמורה של נשק השמדה המוני בידי רודן רדיקאלי כסדאם חוסיין והעריכו את המנהיגות, האומץ וכושר ההכרעה של בגין, שקיבל את ההחלטה הנועזת, חרף התנגדות רבים וטובים ובהם חלק מראשי מערכת הביטחון. הם קיבלו, בדיעבד, את צדקת גישתו, לפיה אחריותו העילאית של ראש הממשלה, היא הבטחת קיומה של המדינה.

על פי דוקטרינת בגין, ישראל תפעל בכל דרך כדי למנוע נשק גרעיני מאויבותיה. על פי דוקטרינה זו קיבל אהוד אולמרט, "על פי מקורות זרים", את ההחלטה החשובה ביותר בתקופת כהונתו כראש הממשלה, להשמיד את הכור הגרעיני הסורי. הגישה הזאת תקפה ביתר שאת, כאשר מדובר במדינה כאיראן, הנשלטת בידי הקנאות האסלאמית. נשק גרעיני בידי מדינה מטורפת כאיראן היא סכנה לשלום העולם כולו ובראש ובראשונה לשלומה של ישראל. ראש ממשלה ישראלי, שלא יממש את דוקטרינת בגין, כלומר לא יפעל בכל דרך כדי למנוע נשק גרעיני מאיראן, ימעל באחריותו ובתפקידו.

אין פירוש הדבר בהכרח תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין האיראניים. פעולה מלחמתית היא תמיד המוצא האחרון, וכל עוד ניתן לפתור בעיות בדרך דיפלומטית, יש למצות את האפשרות הזאת. מאחר והסכנה האיראנית היא על שלום העולם, יש לעשות כל מאמץ שהעולם החופשי, וארה"ב בראשו, יובילו את המערכה לסיכול תכנית הגרעין האיראני, בדרכים דיפלומטיות, בסנקציות כלכליות וכמוצא אחרון – בתקיפה צבאית. אולם אין בכל אלה כדי להסיר מממשלת ישראל את האחריות העליונה לשלום המדינה, ואם הדרך היחידה למנוע את האופציה הגרעינית מאיראן תהיה פעולה ישראלית, אין לאף ממשלה זכות מוסרית להשתמט מפעולה כזאת.

כמובן, שטרם יציאה לפעולה כזאת יש לוודא שהיא אכן אפקטיבית מבחינה מבצעית ולקחת בחשבון את התגובה הצפויה והמחיר שישראל עלולה לשלם עליה. אולם אסור שבדיקה זו תעשה בדיונים פומביים. ובעיקר, יש להימנע מפטפטת שתשחק את ההרתעה הישראלית ותיצור תחושה בקרב ההנהגה האיראנית שישראל ויתרה על האופציה הצבאית. אם זו תהיה התובנה האיראנית, שום דבר לא יעצור את משטר האייטולות בדרכו לנשק הגרעיני.

הוויכוח הפומבי בסוגיית הפעולה נגד הגרעין האיראני מתנהל בחוסר אחריות משווע. בהתבסס על הדלפות מופקרות, נעשית דה-לגיטימציה ציבורית לפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני. מימוש זכותה העליונה של ישראל להגן על אזרחיה, מוצג כצעצוע הרפתקני של שני אנשים חסרי אחריות, שיש למנוע בעדם משחק באש. אופי הוויכוח עלול להתפרש באיראן כוויתור על האופציה הצבאית, ולפגוע קשות בהרתעה. פגיעה זו, עלולה להפוך את הנשק הגרעיני האיראני לעובדה מוגמרת.

נשק גרעיני בידי איראן הוא סכנה קיומית לישראל. גם אם לא ייעשה שימוש בפועל בנשק זה, עצם קיומו עלול לשנות את פני האזור ולהפוך את המזרח התיכון כולו בן ערובה בידי המשטר האיראני.

שיח של דה-לגיטימציה למימוש האחריות העליונה של הנהגת המדינה, משחק לידי איראן ופוגע פגיעה קשה בביטחון ישראל.

4. השר לענייני חילול השם

כשנודע לי על סגירת מיזם החתונות של "צהר", כתבתי בדף הפייסבוק שלי תגובה קצרה בזכות המיזם ונגד מדיניות המשרד לשירותי דת. להלן כמה מן התגובות שקיבלתי: "להפך, הפיכת הרבנות לבלתי-רלוונטית היא עזרה רבה ליהדות בארץ." – "מזל טוב. בשורה טובה לעם היהודי. עוד עדות פנימית רבנית שהרבנות סיימה את תפקידה. עכשיו לא רק שהרבנות הרחיקה יהודים מצד אב, מתגיירים, ושלחה יהודים להוכיח את יהדותם, מעכשיו גם חילונים רבים יפנימו ויבינו שזהותם היהודית לא נשמרת דרך הרבנות הרקובה." – "ככל שיהיה רע יותר – כלומר הרבנות תהיה בלתי אפשרית יותר – יהיה טוב יותר – כלומר הרבנות תהפוך לבלתי רלוונטית ונגיע ליום שבו יהיה אפשר להתחתן על פי בחירה."

מדגם תגובות זה מעיד על כך, שיש עוד מי שמרוצה מההתפתחות הזאת, בנוסף למי שגרמו לה כדי להיבנות ממנה פוליטית וכלכלית. כל מי שרוצים להרחיק את הציבור הישראלי מן הרבנות, חוגגים היום. הם יודעים היטב, שכתוצאה מסגירת מיזם "צהר", יותר ישראלים יפגשו ברבנות, וכתוצאה מכך, יותר ויותר ישראלים יברחו ממנה. אין היום במדינת ישראל מי שפוגע בדת ובמעמדה, יותר מהחרדים שהשתלטו על הרבנות ועל משרד הדתות. אין חילול השם גדול יותר במדינת ישראל. דומני, שלא אחטא לאמת אם אגדיר את השר מרגי, כשר לענייני חילול השם. הרי מתוך תאוות כוח שלוחת רסן, ורצון להאדיר את כוחם של אנשי מגזרו, הוא גורם במודע להרחקת הציבור מן הדת ולהשנאת הדת על הציבור.

אישית, אני תומך בהנהגת נישואין אזרחיים בישראל, אולם בד בבד חשוב לי שיותר ויותר יהודים יתחתנו בחתונה יהודית, מתוך בחירה. מהי חתונה יהודית? חתונה שאינה מבטאת רק את ברית הזוגיות בין איש ואישתו המקימים משפחה, אלא גם הקמת בית בישראל, ברית של השתייכות לעם היהודי, לתרבות היהודית, לשרשרת הדורות היהודית. בעבורי, חתונה יהודית אינה בהכרח אורתודוכסית. אבל דבר אחד ברור לי – ללא חלופה מן הסוג שמציע מיזם "צהר", פחות ופחות זוגות יבחרו בנישואין יהודיים בכלל ואורתודוכסיים בפרט.

לא כל רבני "צהר" הם מקשה אחת, אך לפחות אלה שאני מכיר ומוקיר, מהווים חלופה של ממש לגישה הקונבנציונלית ברבנות כלפי הנישואין, מבלי שהם סוטים ימין או שמאל מן ההלכה.

אין הם רק "רבנות אורתודוכסית עם חיוך", כפי שהגדירו אותם הבוקר המגיבים בדף שלי, אף שכלל איני מזלזל בחיוך הזה, אלא שמעבר לעצם מחויבותם להלכה, גישתם שונה בתכלית. ניתן להציג זאת על דרך השלילה ועל דרך החיוב.

על דרך השלילה – הם אינם מוכנים לגבות תשלום ואפילו לא החזרי הוצאות ונסיעות. אין אצלם גישה משפילה ומתנשאת כלפי החילוני ובעיקר כלפי האישה. הם אינם מחטטים ואינם מעמידים את הזוג בפני חקירות משפילות ואינם מאלצים אותם לשקר. הם אינם מנסים ללמד את האישה מה זה להיות אישה, ולבטח לא מלעיטים ו"מדריכים" את הכלות בהבלים שוביניסטיים וסקסיסטיים ובמיני אמונות תפלות ומנהגים פגאניים.

ועל דרך החיוב – גישתם היא שהחתונה היא האירוע של בני הזוג ותפקידם לשרת את הזוג. לכן, הם בונים את טקס הכלולות יחד עם בני הזוג. הם מאפשרים לבני הזוג להוסיף דברים משלהם לטקס, שהרי אין בכך כל בעייה הלכתית. הם מאפשרים לאישה להביא לטקס את האמירות שלה, המבטאות את ריבונותה כאדם. והם מאפשרים לבני הזוג להסיר מן הטקס, כל מה שאינו חלק מן הליבה שלו; כל מה שאין ההלכה מחייבת. ההלכה מחייבת את הקריאה הפומבית של הכתובה? ועוד בארמית? ההלכה מחייבת הינומה? אם יש חלקים בטקס שהינם מנהג בלבד, ובני הזוג אינם חפצים בהם – למה לכפות אותם על הזוג?

אם לא די בכך שהמדינה אינה מכירה בנישואין בלתי רבניים ובנישואין של זרמים יהודיים אחרים, שזו שערוריה בפני עצמה – כעת היא גם תמנע את האופציה של חתונה אורתודוכסית מאירת פנים, מזמינה ומכבדת את בני הזוג; אם הברירה תהיה הרבנות הכבושה בידי החרדים או קפריסין, פחות ופחות יבחרו ברבנות.

אף שאיני חלק מן הציונות הדתית, הצבעתי בבחירות האחרונות בעד "הבית היהודי". ראיתי במפלגה הזאת בשורה של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; יהדות שראוי שתהיה התשתית התרבותית והרוחנית של מדינת ישראל. כעת, אני מצפה משלוחיי בכנסת לפרוע את השטר. עליהם להיאבק עד הסוף כדי להעביר את רוע הגזירה. עד הסוף, כלומר זה נושא שעליו ראוי לפרק קואליציה ולהפיל ממשלה. זה קו אדום, שההתייחסות אליו צריכה להיות של "ייהרג ובל יעבור". יש לראות במאבק הזה את תחילתה של מלחמת השחרור של היהדות, מפני הכיבוש החרדי.

ואם אי אפשר לשחרר את הרבנות, הגיעה השעה להקים רבנות חלופית (וכך גם לגול את החרפה של שערוריית הגיור).

* * *

אורית-קלייר ארזי

סוציאליזם חזירי – הסיבה האמיתית לשביתה במשק. מצב עובדי הקבלן הוא מקפח ולא מוסרי

אחרי שאמרנו את זה אפשר להתפנות ולהצביע על האשמה האמיתית: ההסתדרות. ארגון העובדים המציא את המנגנון הנצלני, דאג במשך שנים רק לוועדים הגדולים ונזכר בעובדים החלשים רק בגלל המחאה החברתית. כן, עיני מוכיח שגם סוציאליזם יכול להיות חזירי.

ההסתדרות כמגינת עובדי הקבלן – סליחה?! הרצחת וגם ירשת? כל פעם שנדמה שכבר הגענו לפסגה, הצביעות ההסתדרותית נוסקת לגבהים חדשים. יד קלה על השאלטר של המדינה – באוויר, בים וביבשה – היא נשקה הבזוי של הקבוצה הכי פסאודו-חברתית, המוכיחה שוב ושוב שהיא, ולא אחרת, המושחתת, הנהנתנית, הכוחנית והאגואיסטית ביותר במשק.

למה ההסתדרות ולא ראשי הבנקים או הטייקונים-הכוכבים? כי ארגון העובדים, בניגוד להם, נושא דגל אחד, אבל פועל תחת היפוכו. לא צריך סיגר בפה, קוויאר בצלחת, פנטהאוז במגדל יוקרה או רכב שטח אימתני. מתברר שמצפן מוסרי לקוי יכול להגיע גם עם חולצת תכלת וגינוני סחבק, ולהשיג את אותו אפקט בדיוק. כן, היום למדנו שוב: יש גם סוציאליזם חזירי.

כי רק מנטליות-של-שכירים, המגובים על ידי הוועדים החזקים במשק, עם קביעות נצחית, נעדרת כל קשר למקצועיות, ליושרה או לאפקטיביות תפקודית – רק מנטליות כזו יכולה לתמוך בשביתה מיותרת, נמהרת וצבועה. שהרי מי שישלמו את מחירה (גם אם בת ארבע שעות "בלבד" וגם זה רק בזכות בית הדין לעבודה) אינם הם. אצלם, המשכורת, התנאים, הסעיפים המיוחדים – כל אלה דופקים כרגיל, בין אם שביתה ובין אם עבודה. אז באמת למה לעבוד? היידֶה שביתה! יאללה בלאגן!

רוצים הוכחות? בבקשה:

מי המציאה את מנגנון עובדי הקבלן, הכשירה את השרץ ושיכללה אותו לכדי מכשיר כלכלי-תעסוקתי מקפח, וזאת ביצירתיות שלא היתה מביישת את גדולי וול סטריט כשהמציאו מכשירים פיננסיים קיקיוניים מבוססי אג"ח זבל? נכון: ההסתדרות.

מיהם המוסדות המפעילים עובדי קבלן בהיקפים העצומים ביותר במשק? נכון: מוסדות השירות הציבורי המופעלים דה-יורֶה על-ידי המדינה, אך דה-פאקטו על ידי ההסתדרות.

מי מיישמת הלכת נאה-דורש-ולא-מקיים בכך שמעסיקה עובדי קבלן בחברת הדיור המוגן שלה "משען"? נכון: ההסתדרות.

מי טוענת שאינה מעסיקה עובדי קבלן? נכון: ההסתדרות.

מיהם השובתים שכביכול זועקים את הגזילה, ובדרך דופקים את האזרח הקטן ואת העצמאים עם שביתה מיותרת, בנוסף לעובדי הקבלן, אותם הם דופקים תמיד? נכון: העושקים עצמם. דה-פאקטו: ההסתדרות.

מי לא טרחה לעסוק בסוגיית עובדי הקבלן ובניצולם המחפיר ב-20 השנה האחרונות, אך כל שנה-שנתיים איימה בהשבתת המשק על תוספות שכר לוועדים הגדולים והשבעים-ממילא? נכון: ההסתדרות.

מי נזכרה בנושא רק כשנדחקה לשוליים בגל המחאה החברתית וחיפשה מאז הקיץ, ללא הצלחה (זכור היטב ניסיון החבירה לדפני ליף וחבריה שכשל עקב התנגדות ציבורית) דרך חזרה? נכון: ההסתדרות.

מי הפקירה את העובדים הסוציאליים ואת הרופאים המומחים והמתמחים לגורלם משך חודשים ארוכים, במקצועות של פיקוח נפש אמיתי? נכון: ההסתדרות.

הפגנה של העובדים הסוציאליים. הופקרו ונשכחו.

מי בוחרת כעת, להבדיל מהתנהלותה בסכסוכי העבודה הנ"ל, שלא לחכות ולא לתת צ'אנס אפילו עוד יום אחד למשא ומתן שזה עתה אך החל עם האוצר, בנסיבות שיש בהן אמנם קיפוח, אך לא פיקוח נפש? נכון: ההסתדרות.

מי נלחם כעת על כוחו ועתידו המקצועי עם תאריך הבחירות שנקבע ל-22.5.12, ועם שמועות שעמיר פרץ שוקל התמודדות מולו, כששניהם רוצים לקחת לח"כ שלי יחימוביץ' את הבכורה של הטיקט ה"חברתי" שגנבה מתחת לאפם? נכון: יו"ר ההסתדרות.

השינוי הדרוש הוא מורכב :

יכולנו להמשיך כך עוד ועוד. אך העיקרון ברור והצביעות זועקת: ניכר שהמניע האמיתי לשביתה, הוא זר למהות העניין. טוב שבית-המשפט קצב אותה לארבע שעות בלבד. ארבע שעות יותר מידי.

ושלא תהיה אי-הבנה. המצב הקיים עם עובדי הקבלן הוא אכן מקפח, לא מוסרי ולא ראוי. יש לשנותו מן היסוד. אבל גם שינוי כזה הוא מורכב, וכמו הצדק החברתי, יש לו הרבה אבות בזמן הקריאות המרגשות בכיכרות, והרבה פחות מאותם אבות ממש, כשמגיע החשבון הכלכלי לפירעון.

על כך, על הבלבול בין "מיקור חוץ" ו"עובדי קבלן" ועל המהפכה האמיתית שהשוק צריך לעבור וההסתדרות לעולם לא תסכים לה – מה שימשיך לתקוע את כולנו במקום בבכייה לדורות רבים – בפרק הבא.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

אני מאמין לאולמרט

תודתי הלבבית נתונה לקורא רמי סג"ל, שבמאמרו "ד"ר וולפנזון שוגה" ["חדשות בן עזר" 688] הוא מצטט [לצורך פולמוס והפרכה] עם קביעתי, שלפיה "אבו מאזן החמיץ את ההזדמנות להסכם נדיב שהציע לו אחד מגדולי המדינאים של זמננו [ועוד נתגעגע אליו] אהוד אולמרט. בכך המשיך אבו מאזן בדרכו של יאסר ערפאת, שדחה הסכם נדיב שהציע לו אהוד אחר..."

ציטוט מלא של דברים נכונים – אף פעם אינו מזיק ואינו מיותר. הבעיה היא, שלצורך הכותרת הפיקאנטית "ד"ר וולפנזון שוגה" מביא סגל הוכחות, לכאורה, אשר מובילות לכיוון ההפוך:

הוא מצטט מתוך מאמרו של אהוד אולמרט ב"ניו-יורק טיימס" ש"אבו מאזן לא דחה את הצעת השלום שלו."

הוא מצטט דברי סאיב עריקאת [בראיון לרדיו הערבי א-שמס] לפיהם "לא דחינו את ההצעות של אולמרט... [רק] הגשנו לקונדוליסה רייס הערות והצעה משלנו, אבל בינתיים אולמרט הסתבך..."

דברי עריקאת [אם אמנם רדיו א-שמס נחשב למקור מהימן] הם, בלשון אלגנטית, דחייה. כבר אמר מרק טוויין, שיש רק מילה אחת [בכל שפה] המביעה הסכמה: המילה "כן". כל יתר המלים ["כן אבל, כן בתנאי, כן אחר-כך" וכו'] הן, למעשה "לא..." הפלסטינים – אם הניתוח שלי נכון – לא קיבלו את הצעת אולמרט.

לעומת זאת, מקובלים עליי דברי אולמרט במאמר ב"ניו יורק טיימס": אבו מאזן לא דחה את הצעות אולמרט: הוא פשוט לא קיבל אותן...

ובכלל, בין עריקאת לבין אולמרט – אני מאמין לאולמרט [לא רק בעניין זה].

ולבסוף, הערה היסטורית: כאשר בן-גוריון חתר בכל מאודו להספיק להקים מדינה יהודית בטרם מלחמת-העולם השנייה ובטרם שואה – הוא תמך בחלוקת הארץ וקיבל את הצעת ועדת פיל ב-1937 [בשיחתי עם גולדה ב-1985 בחיפה היא הודתה שחבריה להנהגת המפלגה, והיא בכללם, טעו בכך שהכשילו את ב.ג. ומנעו ממנו לממש את החלוקה 10 שנים לפני שקמה המדינה...]

מי שחותר נגד מנהיג מפלגתו ומונע ממנו לעשות צעדים נועזים והכרחיים שימנעו אסון – נושא באחריות היסטורית ולאומית הרת-גורל. מי שעושה זאת כחלק ממסכת של תככים בצמרת – כמו ציפי לבני בדבריה לפלסטינים [שרת-החוץ של ישראל אומרת להם לא לסמוך על דברי ראש הממשלה!] – יצטרך להודות בשגיאתו בפני היסטוריון העתיד [ובינתיים יגרום נזק רב לעמו ולארצו בהווה].

כאמור, תודתי הלבבית נתונה לרמי סג"ל, שהביאני להבהיר דבריי אלה.

 * * *

פוצ'ו הביטו וראו

ערב עם ישראל (פוצ'ו) ויסלר, סיפוריו, שיריו וחבריו

יום שלישי 13.12.11 בשעה 20:30 בצוותא

בהשתתפות: פוצ'ו, שי לביא, שמעון ישראלי, נפתלי אלטר, אורית פלג, בועז פייפר, אורי אשכנזי, עדנה סימונסון, להקת ערדליים, שלישיית האגרונומים

ואיחוד של "צמד חומה ומגדל": צחי נוי ואלי גורנשטיין.

פוצ'ו הפלמ"חניק מספר על רוח הפלמ"ח בכלל ועל רוחו בפרט. סיפורים על הקו בין אמת לבדייה מתוך ספריו "איה הג'ינג'ית", "המורה שמילקיהו", "חבורה שכזאת" ועוד... ושירים שכתב במרוצת השנים.

עורך ומפיק: בועז פייפר.

מנהל מוסיקלי ופסנתרן: רמי הראל. אקורדיאון: עוזי רוזנבלט

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 95 שקל. כרטיסים בקופות צוותא 6950156

* * *

יהודה דרורי

1. מורשת רבין ומורשת גנדי

בימים אלו שוב מוזכרים ימי מותם הטראגי, הירצחם של יצחק רבין ז"ל ושל רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל. אני נזכר שוב כי כאשר עבר חוק מורשת גנדי בכנסת לפני כארבע שנים, התפלאתי לראות אז, במוסף השבת של "מעריב", כיצד יוצא בן דרור ימיני כנגד החוק הזה, אבל, משום מה לא ראיתי מאמר דומה של ימיני כאשר החוק להנצחת מורשת רבין אושר גם הוא בכנסת באותה תקופה...

לכשעצמי אינני רואה הבדל מהותי רב בין שני המנהיגים אשר שניהם היו צברים, מלח הארץ, שחייהם הוקדשו לציונות, לביטחון המדינה ולניהולה, ושניהם נרצחו בידי בני עוולה בעת מילוי תפקידם. רבין אמנם הגיע לדרגת ראש ממשלה, אבל מה היתה מורשתו? הרצון לשלום? גם גנדי רצה שלום רק שההבדל ביניהם היה בתפישת מהות השלום. יצחק רבין האמין לפלסטינים ולעראפת ולרצונם בשלום (ואת הטעות הזו אנו אוכלים מאז אוסלו יום-יום...) – וגנדי, מצד שני, לא האמין להם.

ההיסטוריה הקצרה מראה לנו כי בין השניים – גנדי הוא זה שצדק! הוא ידע שאין פתרון של שלום עם הרוצחים בשם הקוראן ולכן הפתרון המעשי שהציע היה הפרדה בין היהודים והערבים – ולמרות שהפרדה בין אומות אויבות מקובלת (ונעשתה אפילו בחסות האו"ם) במאה ה-20 במקומות שונים בעולם, (הודו, יון ועוד) – הסתת השמאל הישראלי כינתה זאת בשם נאצי טהור – "טיהור אתני". כך הם הפכו את גנדי לנאצי... והסתתם הביאה ללא ספק לרציחתו .

חזון גנדי היה לראות יהודים החיים לצד ערבים אבל לא אחד בתוך השני, כמו שאנו רואים כאסון יום-יומי . גנדי לא אהב להשתעשע עם מילים, הוא אמר מילה פשוטה, שאמנם מעוררת אסוציאציות מאוד לא נעימות אצל אנשים רבים, אבל המונח אשר השתמש בו: "טראנספר" – משמעותו האמיתית היא: "חילופי אוכלוסיות" העוינות זו לזו (למטרת מניעת אלימות ביניהן).

רוב העם מבין כיום שגנדי צדק בתפיסת מהות הפתרון כי ה"התנתקות" מרצועת עזה היתה למעשה טראנספר – והפעם של יהודים אשר חיו בתוך אוכלוסיה ערבית גדולה, וזאת כדי למנוע חיכוך אלים עתידי והקזת דם יהודי רב.

בתפיסת עולמו, גנדי היה סוציאליסט ודמוקרט לא פחות מרבין, הוא פנה בעצמו לעם (לא דרך מפלגה...) וזכה להיבחר לכנסת ואף להגיע להיות שר בממשלה. כל מי שהכיר את גנדי כיבד אותו. הוא נשא עימו מטען אינטלקטואלי לא מבוטל, הוא גם היה אורים ותומים במדעי א"י, במדעי היהדות, בארכיאולוגיה ובסיירות, ואף שרבין בא ממורשת "כדורי", הרי שכאשר שמים על כף המאזניים, אישיות מול אישיות, הרי מרבית אלו אשר הכירו את השניים יגידו לך מדוע עבר חוק גנדי בכזו קלות בכנסת.

בן דרור ימיני, בסיום מאמרו אז, הביע דאגה "ממה שיגידו הגויים" על כך שהכנסת בישראל מנציחה אדם כמו גנדי. אני מקווה שמאז הוא עמד על טעותו והבין שנפל קורבן לפרופגנדה של השמאל הפאשיסטי. כתבתי אז לימיני ברוח הדברים שנאמרו כאן וסיימתי בכך שהאנטישמים הסובבים אותנו כצבועים רעבים, תמיד ימצאו סיבות ליילל נגדנו, והבעתי תמיהה שהוא עדיין מתרשם מכך... אני כבר לא מתרשם מזמן...

2. אגרת לפרופסורים משמיצי המדינה

אין אגרת זו מופנית לאלה מכם ששוללים מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל. אלו מצידי צריכים כבר מזמן להסתובב סביב ולנשק את האבן השחורה במכה... אני מפנה אגרת זו לאקדמאים ישראלים אשר כותבים ומפרסמים בחו"ל דברי נאצה על ישראל בהתייחסותם לסכסוך המוסלמי-יהודי (שנקרא משום מה על ידם "הסכסוך הישראלי-פלשתינאי") בקצרה, כדי לגרום לכך שתפסיקו לקרוא מאמר זה אומר לכם מייד שאני פשוט מתבייש לגלות כיצד בורות וטיפשות מופיעות אצלכם יחדיו, וכל זה למען יצירת פרסומת עצמית, שתעמיד כביכול את הכותב בחו"ל כ"אינטלקטואל-רגיש-נאור-ואובייקטיבי", כאשר התוצאה הסופית הינה מאמרים מסיתים, מלאי שקרים וטמטום אקדמי ב"רמה" הנמוכה ביותר.

אני אומר זאת משום שכל המאמרים שקראתי, כלל אינם יורדים לשורש הסכסוך, לאמונה המוסלמית שארץ-ישראל היא אדמה מוסלמית קדושה, וכי ליהודים (לכופרים) אין בה חלק ויש לגרשם ממנה בכוח או להשמידם. זאת אמרו ואומרים מאז ועד היום מנהיגים ערבים/מוסלמים בכל רחבי המזרח התיכון, ולכן הסיבה העיקרית שבגללה אין כיום שיחות בין ישראל לפלשתינאים על "שתי מדינות לשני עמים" (כפי שהצדדים כבר הסכימו) היא: כי הערבים לא יכולים ע"פ דתם לקבל את ההגדרה שקבע אובמה, "מדינה ערבית לצד מדינה יהודית" מפני ש-"מדינה יהודית" נוגדת לדעתם את חוקי האיסלם.

עדיין לא ראיתי ביניכם איזה מומחה אקדמאי לנושא האיסלם שיכתוב נגד העמדה הישראלית מכיוון שהוא יודע שבקוראן כתוב בפירוש, (מפי מוחמד), שארץ ישראל ניתנה ע"י אלוהים ליהודים לעולמי עד. וירושלים בכלל לא נזכרת בקוראן , המוסלמים במדיניותם הדתית הדורסנית לקחו כל מקום קדוש למישהו אחר בעולם, שאותו כבשו – וקבעו שהוא מקום קדוש למוסלמים (ויש הרבה דוגמאות לכך בין היתר מספרד וטורקיה ועד הודו). לפיכך, מי מכם שמתכחש לעובדה שהר-הבית הוא בראש ובראשונה המקום הקדוש ביותר ליהודים וכי האיסלם כבש ואיסלם אותו – הוא משקר לעצמו ולאחרים.

לידיעתכם, עד היום החוק הבינלאומי קובע כי כל שטח ארץ ישראל ממערב לירדן שייך ליהודים וממזרח לערבים (מדינת ירדן לפיכך היא המדינה הפלשתינאית!). החלטה זו של חבר הלאומים אושרה בוועידת סן-רמו ב-1922 אבל אף משמיצן צדקני לא שמע על כך (ובטח לא חקר זאת). לפיכך,יהודים לא מנועים מהקמת ישובים בכל חלקי ארץ-ישראל – עד כאן לעניין התנחלויות!

לגבי ה"כיבוש", להזכירכם, המלצת עצרת האו"מ ב-1947 על חלוקת הארץ בין היהודים להערבים (כי אז לא ידעו מי הם הפלשתינאים...) התקבלה כרע במיעוטו ע"י היהודים, אבל לא רק שנדחתה לחלוטין ע"י הערבים, הם גייסו צבאות מ-7 מדינות ערביות שיפלשו לארץ-ישראל, שיכבשו אותה ויזרקו את היהודים לים (כפי שהתחייבו רשמית לעשות).

והם נכשלו... אז מה פתאום הם מבקשים עכשיו לחזור להחלטה ההיא שהם דחו ולחמו בה, ובמהלכה הרגו אלפים רבים של יהודים עד שהובסו... ממתי המפסיד מקבל את השלל? מדוע שכאשר ב-1967 ישראל גירשה מהגדה המערבית את הכובשים הירדנים, אתם מכנים את ישראל "כובשת" ולא "משחררת"? (סתם שאלה סמנטית למחשבה-יוצרת).

לא שכחתי את ה"אפרטהייד", אתם הלא יודעים שבתחומי מדינת ישראל קיימים כיום מאות ישובים ערביים (התנחלויות?...) ובהם יותר מ-1.3 מיליון תושבים הנהנים מזכויות מלאות כמו אלו של התושבים היהודים, ואתם החיים כאן יודעים זאת, לפיכך, כל מי שאומר שאין הדבר כך הוא פשוט שקרן נתעב! לפיכך, בהתייחס לאג'נדה של הפאשיסטים מהשמאל, על אפרטהייד כביכול מצד ישראל – כל זה הינו זבל חסר כל אמינות המנוצל והמופץ בחוצפה ובעזות מצח שיקרית בשם "החופש האקדמי"! תתביישו!

כמה פתטי שישראלים ויהודים בעלי השכלה כמוכם תומכים במכחיש שואה בעל תפיסות נאציות כמו אבו-מאזן, שהכריז לאחרונה כי במדינה פלשתינאית לכשתקום לא יורשה לגור אף יהודי... (זוכרים מה זה "יודנריין"?...)

ואולי זה לא פלא כי האקדמיה השמאלנית והאנטי ישראלית מתבססת במאבקה במדינת ישראל על טקטיקה נאצית/סובייטית – שהיתה זהה בפרופגנדה השיקרית שגרסה כי ככל שתחזור על שקר יותר פעמים בסוף יתחילו בסוף להאמין בו. הם לוקחים מונחים מוסכמים והופכים את משמעותם. למשל: אתם מכנים טרוריסטים המתפוצצים בתוך אוטובוסים והורגים נשים וילדים: "לוחמי-חופש" – ואילו את החיילים המסכלים שילוחי רקטות של החמאס למרכזי אוכלוסיה בישראל, אותם אתם דורשים להעמיד לדין כפושעי מלחמה... נו באמת!

למזלנו הגדול, אתם, נושאי הזבל האקדמי הקולני שאליו אני מתייחס – אתם חסרי כל כוח מעשי בפוליטיקה הפנימית והבינלאומית ולכן אני מבקש מכל עמיתיי האקדמאים השפויים כי בכל הזדמנות, כשיראו אחד מכם – לירוק לו בפרצופו, וכבר העליתי לא פעם בקשות לציבור הסטודנטים בישראל להימנע מלהירשם לקורסים ולסמינרים המונחים ע"י משמיצי המדינה מתועבים כמוכם – כי זו הדרך הדמוקרטית נגדכם.

3. על "האור בקצה היער" מאת יוסי חן

לא רבים בארצנו מכירים את יוסי חן (חיניץ) שהוא מן הבכירים האלמונים שהיו אמונים על בטחוננו. יוסי בוגר כדורי, מלח הארץ, כפי שנהוג לומר, הינו בעצם ניצול שואה שמגיל 6 היה עם הפרטיזנים ביערות ובביצות בלארוס, ולבסוף עלה לארץ ב"אקסודוס", גורש ע"י הבריטים לגרמניה יחד עם כל המעפילים. ב-1948 זכה לעלות לישראל.

אנחנו, בני מחזורו בכדורי, מעולם לא שאלנו אותו על עברו, פשוט לא ידענו, ואולי גם לא רצינו לדעת והוא לא רצה לספר (כפי שהוא מודה בספרו). נכון שהיה לו מבטא פולני קל, אבל מצד שני עורו היה שחום כעולה מארצות צפון אפריקה...

עכשיו, שיצא לגימלאות, התיישב לספר את סיפורו מאותו רגע בו ניתקה ידו מידו של אביו במרד הגטו הראשון – בגטו לחווא (שקדם בחצי שנה למרד גטו ורשה), דרך נדידתו ביערות, עם יהודים ניצולים אחרים ופרטיזנים, איך מצא את אביו, אין סבל מקור ורעב, והפחד המתמיד מהציידים הנאצים ביערות – ועד השחרור הגואל ע"י הצבא האדום ולאחר מכן נדידתו באירופה עם עקורים רבים עד לעלייתו על "יציאת אירופה תש"ז" – הלא היא "אקסודוס".

את תלאותיו הוא מתאר לסירוגין בגוף שני, עם הקדמה בגוף ראשון. הספר כתוב בצורה שוטפת ומרתקת ומהווה מסמך נוסף ונדבך חשוב בהבנת לימודי השואה בכלל, וגורל הילדים בשואה בפרט.

להשקת הספר, השבוע, הגיעו כמה מאות חברים של יוסי (וזה אומר הכול על הבן-אדם). הושמעו שם הרצאות על התקופה וגם על הספר, ויוסי עצמו עלה וסיפר עד כמה היה לו קשה לכתוב ספר זה, שכתיבתו החלה לפני כ-20 שנה, הופסקה ל-18 שנה והושלמה רק לאחרונה.

אני ממליץ בכל לב לרכוש ספר זה ולקראו בגלל ערכו ההיסטורי והספרותי גם יחד.

הספר יצא לאור בהוצאת מורשת/בית-עדות ומופץ ע"י מוסד ביאליק

טל. 6797942- 02 או באינטרנט

* * *

תגובות נוספות על הפרק על הרומנייה ויולטה

מהרומן הנכתב "ג'ני מלכת הנגב"

[גיליון 687]

שלום רב לך אהוד,

הערה לי על מה שכתבת בעיתון זה בתגובה לדברים שכתבו לך קוראים ש"ורק בעדות המזרח ובערבים אסור לפגוע..."

מה זה אסור לפגוע? אם אתה כותב להג או דברי ביקרות או לעג או צחוק זה או אחר או בדיחות על עדות המזרח זה נקרא לפגוע?

הדבר המקומם היחידי ב"לפגוע" זה כאשר אומרים המתחסדים ומלקקי התחת בארצנו שדברים מסויימים עלולים לפגוע ברגשות הדתיים" – כגון שהוזמנתי פעם לחגיגת בר מצווה אצל משפחה דתית. והנה את הרב הושיבו ליד שולחן נפרד לגמרי בקרבת מקום לנו. לשאלתי מדוע זה כך ולמה לא יכול כבודו לשבת איתנו, ענו לי "כדי לא לפגוע ברגשותיו" – כלומר אנו האחרים הננו בחזקת חזירים רחמנא לצלן, ואם ישב על ידינו טמא ייטמא.."

ואיך זה התעלמת מכל דבריי שלי שפירסמת בעיתונך בהם אין סוף הצלפות ודברי הלצות ועקיצות על מרוקנים עיראקים תימנים ועוד ללא רחם. (נכון אמנם שאלה לא כתבו לך שום תלונה וזה כי הם לא קוראים את העיתון הזה וכל מעייניהם "פלוס", "מסארי" מניות ועסקי ביטוח קבלנות נדלן וכיו"ב. ותראה שגם על מילים אלה לא יגיבו...

זה מאיץ בי לשלוח לך לפרסום דברים שכתבתי, שבהם "קרקסתי" את העדות הללו בלי רחם.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

נ.ב. דברים שכתב מישהו מקוראיך "למה אתה מעליב את הרומנים... זה בגלל שהם סופגים הכול בשתיקה?" – גרמו לי לבכות.

אהוד: במה שכתבתי בתגובה שכחתי להוסיף את הכלל, שאותו אני מביא בספרי הנידח "סדנת הפרוזה" – כי ליוצא עדה או מיגדר מסויים מותר ללכלכך כאוות נפשו על עדתו ומיגדרו אך אוי לזר שיהין לעשות זאת. כך שזו לא חוכמה שאתה מלגלג על הבגדדים. אילו אני הייתי כותב כך, היו אומרים שאני "גזעני".

בשעתו קיבל סמי מיכאל לקריאה עבודה אקדמית שעסקה בשלושה סופרים: הוא-עצמו, שמעון בלס, ואני, וזאת מתוך הנחה שגם אני שייך ליוצאי עיראק. מה רבה היתה אכזבתה של החוקרת, ואכזבת מסקנות המחקר שלה – כאשר סמי סיפר לה שאינני נמנה על יוצאי עיראק.

אנא שלח לי לפרסום את דבריך.

* * *

מר בן עזר היקר,

באיחור מה קראתי את סיפור עלילותיך המרתקות עם ויולטה הרומנייה. ובניגוד לצבועים למיניהם זה היה ממש מעניין ופוקח עיניים לשון ואף, לפיכך ולאור זאת ברצוני להכתירך בתואר המכובד של "שועל חריצים מדופלם".

יוסי אתר

גימלאי מאושר

* * *

נילי דיסקין

הערות

הי אהוד.

כמו בפעמים רבות אני לא יודעת אם הערתך על החרדים העניים (שמהם אין מה לקחת?) היתה רצינית, או רק חסרת ר' (צינית). אז לצורך הבהרה – דיברתי על ההקצבה של מדינת ישראל (מהמיסים שלי ושלך) לחרדים האנטי-ציוניים. גם אם הם עניים מאד, זו בחירתם. (לא החופשית, כי הם עושים מה שרבניהם אומרים אבל הם עשו להם את הרבנים האלה), וכמו שאומרים באנגלית "שים את הכסף במקום בו נמצא פיך." כך גם כאן. אתם רוצים לבעוט במדינה הציונית המוקצה? (היא, שפתה, אורחותיה וחוקיה) – בבקשה. אבל, אל תיפנו אליה לקבלת כסף. תחיו לכם על כספי חלוקה, או שתצאו לעבוד כמו אחיכם החרדים במדינות אחרות בהן לא שולט האבסורד.

די בתימהון אני נוכחת לדעת שאני מסכימה עם אהרון רול, ועם אורי הייטנר כשהם כותבים ממוחם ולא מקלישאותיהם. למרות שקצת מעיק לקרוא את אורי ש"מפרשן" לנו את ה"מפרשנים" מעיתוני סוף השבוע. הבודהיסטים אומרים שאין אמת אחת, אין עובדות, וגם "מחשבה" היא בבחינת "חוש" (מאוד בתמצית.) – אז אולי נסתפק בעובדות שבכל זאת אפשר לקבל מהעיתונות.

מקובל עליי ש"העם" לא מודע למכלול השיקולים של קובעי המדיניות, אבל מקובל עליי גם תפקידם המקורי של העיתונאים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה – ובלבד שיישמרו האיזון והמידתיות, ושלא כל עיתונאי – כולל כותבים למכתב העיתי, יכתוב מהרהורי ליבו ויציג זאת כעובדות (הרהורי לב כשלעצמם הם דבר מבורך).

וקוריוז מתחום שבו עבדתי. יום אחד הזעיקו את המנהלת של השירות לאימוץ למערכת אחד העיתונים. מסתבר שעורכת-דין שעסקה בליווי זוגות לביהמ"ש למתן צווי אימוץ – נפטרה, הנכד זרק את כל הקלסרים לזבל, והקלסר שהתגלגל למערכת העיתון כלל פרטים סודיים על אימוצים. הפואנטה כאן היא – שכשהמנהלת קיבלה לידיה את הקלסר שהיה מסודר לפי הא"ב מצאה למעלה צווים של "סלבס" שהונחו בתחילת הקלסר ע"י מי שטרח לעבור במערכת על כל הקלסר קודם לכן, כשפרסומם (הפיקנטי?) נבלם, כנראה, בשל חוק שאוסר על כך.

דבר שלישי שרציתי לומר, בקשר לרצח רבין. השוק שלי מהרצח התחלף ב"אפטר שוק" של הבחירות במאי 1996. לא שציפיתי שמצביעי הליכוד יצביעו עבור פרס, אלא שציפיתי, ברוב תמימותי או טפשותי – שישימו פתק לבן מתוך מחאה על כך שלא מחליפים ראש ממשלה באמצעות רצח. מאז הבחירות האלה, יותד מאשר מהרצח עצמו – אין לי יותר אשליות.

והערה לתקוה וינשטוק וגם לידיעתך, אהוד. בעת ייסוד מדינה, בעיקר בימי המדינה שבדרך, היו כאן כל כך מעט אנשים יהודים שאפשר היה בקלות למצוא קשרי דם ביניהם בבדיקת שורשים. אפילו לילדיי שלי יש תמונה של העץ המשפחתי שבו מופיע יואל משה סלומון. אבל העובדה היא שזה חסר חשיבות לרוב האנשים. גם אני "נוסטלגיסטית" חסרת תקנה אבל משלימה עם זה שאני במיעוט פתטי. כולל העובדה שבתי נתנה לבנה את השם "אורי" לפני שהיא או אני ידענו שזה היה שמו של סבא רבא שלי, כשבימים ההם בפולניה, זה היה שם נדיר, ועל התרגשותי השיבה "זה נחמד, אבל לא יותר. מה את מתרגשת?"

אהוד: תודה שאתה מאירה את עיניה של תקוה ושלי, שנולדנו שנים רבות לאחר קום המדינה, באשר למציאות ששררה בארץ-ישראל קודם לכן. אני, למשל, לא קשור בשום קשרי-משפחה לסלומונים, וסבי יהודה ראב אף ציין לא פעם שיואל משה מעולם לא גר ממש בפתח תקווה אלא שלח לשבת בה את בניו, ובהם לייב סלומון, שהיה ידידו בנפש של סבי, כפי שמספרת על כך אסתר ראב בזיכרונותיה.

* * *

צהריים קלים ל-2 ב"מרתה" ב-153 שקל כולל תשר

במזג האוויר האביבי של הסתיו התל-אביבי ובבריזה הנעימה אנחנו יושבים בגינת בית ציוני אמריקה על אבן-גבירול, בחלק השייך למסעדה "מרתה", ולוקחים עסקית אחת ועוד מנות נפרדות:

עסקית ב-59 שקל כוללת צלחת גדולה של קרפצ'יו סינטה מצויין (תוספת 5 שקלים), מנה עיקרית המבורגר גדול ועבה מבשר איכותי בלחמניה גדולה וטעימה, בתוספת ירקות מאודים עשויים היטב, קטשופ וחרדל, ובקבוק שתייה קלה סבן אפ, שמשום מה הוסיף 7 שקלים לחשבון, חשבנו שהוא כלול בעסקית.

מנה של שלוש פרוסות לחם טעים וטרי עם שושנות חמאה קטנות בצד.

לסועד השני: מרק אפונה טעים צהוב שנראה קרוב יותר למרק עדשים צהובים, 26 שקל.

פטה כבד, 24 שקל. נתח נכבד עם ריבת בצל טעימה וצנימים טריים.

1 גולדסטר קטן מהחבית 10 שקלים.

1 אספרסו קצר 9 שקלים.

ס"ה 138 שקלים – 15 תשר שהם 153 שקלים.

"מרתה", מסעדה, בר, אירועים. אבן גבירול 26 ת"א. טל. 03-6966843. השירות לבבי מאוד אבל בשעת צהריים, בייחוד אחרי 13.30, מלא כמעט עד אפס מקום. כדאי להקדים.

אחרי הביקור בסין תל אביב נראית לנו כפר גדול, לא צפוף ואפילו שקט. וכך גם האווירה באבן גבירול מול בצ"א בצהרי יום חול. שלא לדבר על האוכל הטעים לחיכנו לעומת המסעדות הסיניות בסין, שאולי קוסמות לאוכלי שרצים ופרי ים, מה שאנחנו לא, ומה עוד שבדרך כלל מנות כאלה אינן מוגשות בארוחות הסטנדרטיות לתיירים הבאים בקבוצה מישראל.

* * *

אלי מייזליש

הערה לאורי הייטנר

והעתק מכתב לסימה קדמון

בטור שלו "סקירת עיתוני סופשבוע" [חדשות בן עזר 688] הוא רושם לפנינו את העיתונאים שכתבו נגד התקיפה באיראן ומימשו בזה את הפרוויליגה שלהם ל"דיון ציבורי" ומזכיר כמה כותבים ב-3 עיתונים: "מעריב" "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". נפלאה מבינתי אי-איזכור סימה קדמון, שנעדרת מרשימת הכותבים "נגד" ב"ידיעות אחרונות", ורק את נחום ברנע בזה"ל: "בידיעות אחרונות כתב נחום ברנע נגד התקיפה."

כתב? בסה"כ מראיין ברנע את שאול מופז.

זה מתגמד לעומת הצעקה של סימה קדמון בעיתון של ברנע עם כותרת זווועה: "מפצחים גרעינים" כאילו זה משחק כדורגל בבלומפילד. אז מה קרה לסימה? הרי היא כתבה בטור שלה, המשתרע על שמי עמודים, את אחד המשפטים המרגיזים ביותר השנה:

"זה סצנריו שאינו מופרך. ההערכות מדברות על אלפי הרוגים כתוצאה מתקיפה כזאת – פגיעה של טילים בליבה של תל-אביב, שזה הרס החיים בישראל..."

ועל משפט זה שלחתי לה מכתב ועותק ממנו לעורך שלה. וכדי שגם קוראי עיתון זה יידעו במה מדובר ואולי דילגו על השורה הזו, הנה כל המכתב לעיונו של ציבור הקוראים כאן:

שלום גב' סימה קדמון,

הנדון: תגובה לכמה שורות בטור שלך בידיעות

איני מכיר אותך אישית; אבל היכרתי מעט את אביך המנוח אברהם [בומה] שביט וכן את הסביבה בה צמחת עד שהפכת לעיתונאית, על כן תמוהה בעיני החוצפה שלך להקליד עבור ידיעות או עבור ציבור קוראים מסוים וציבור פולטיקאים קטן שרוחש לך כבוד – כמה משפטים שקריים וחסרי גיבוי של הצלבת מידע. אגב, הקולגה שלך ברנע נזקק השבוע [עמוד אחד לפנייך] לאחד מהגרועים שבחברי הכנסת מופז לשמוע את "דעתו" – אוי ווי. אם ברנע אין לו רק את מופז זה סימן רע – רע מאוד לברנע. הרי כל דרדק בתיכון עולה עליו ברמת הניסוח וברמת האנליזה המטמטמת שלו. אני לא סומך על מופז אפילו לא לגזום אצלי את הדשא. 

איני בלש פרט שיחפש את הפסיכולוגים ששהית אצלם על הפוטל שעה או יותר. אולי נחסך ממך אותו תשלום. אבל, לאחר קריאת אותן שורות אני סמוך ובטוח כי אין לך ברירה אלא להתחיל בטיפול ממושך, יקר ואכזרי, שיחשוף לך את מניעייך לעורר בהלת-שווא בארץ – ואולי לגרום לסמטוחה בין הציבור אוהד שלטונו של נתניהו לבינו, כך שירחיק ממנו כמה מנדטים אם וכאשר יתבקש עכשיו נתניהו לבחירות כמשאל עם. מי איתו להרוס את איראן ומי שמשקשק ביצים מפחד מאמרייך.

והנה השורות האומללות [עמ' 5 פיסקה ראשונה]:

"זה סצנריו שאינו מופרך. ההערכות מדברות על אלפי הרוגים כתוצאה מתקיפה כזאת – פגיעה של טילים בליבה של תל-אביב, שזה הרס החיים בישראל..."

אני לא אקל עלייך שאת מסתמכת בקטע הקודם על "גורמים אחרים..." יעני, זו אולי גם דעתך, אבל – לא! "גורמים אחרים...." הם-הם ממש יודעים.

האמת? מי שקורא את המאמר שלך בעיון רב מילה-מילה, יכול לבודד כל קטע בפני עצמו ולהשתחרר מהרציפות הקטלנית של הקטע שאני מצטט. אבל לא כל קורא, קורא מילה-מילה. בכלל, כיום אין איש בארץ הקורא מילה-מילה. מרפרפים, מחפשים שורה שתיים לקבל תמיכה או לכעוס. אבל הנזק שגרמת עם הקטע המצוטט הוא מחריד. כי כמה אנשים יש כיום בארץ הזוכרים את ה'בליץ' על לונדון? הרי לפי התיאור הנ"ל "הרס החיים בישראל..." – לונדון ואנגליה נפגעו פי כמה וכמה 9 חודשים רצופים ואיש לא חשב שם כי 'נהרסו החיים באנגליה'. ממש לא. הם כיבו את השריפות קברו את המתים, פינו את ההריסות והמתינו לעוד יום ולילה של מפציצי הלופטוואפה – עד! כן, עד שהספיטפיירים עשו את העבודה [וזה שיך לסיפור אחר].

אבל, שומו שמיים: "הרס החיים בישראל" [?] לא נשמע לך כסיפור של יאכנע זקנה בת 100? תקראי עוד פעם את המשפט הזה: הרס החיים בישראל.  

לא אכנס איתך לדיון לגבי תליית טייסים שלנו בכיכר העיר. האם את יודעת כמה שבויים רצחו המצרים והסורים ביום-כיפור?

את יכולה ממחר להתחיל לספר על מה צפוי לבורסה. מה צפוי לשוק הנדל"ן, כמה אלפי ישראלים בורחים על מטוסים בנתב"ג, מחיר העגבניות 30 שקל, אין להשיג סוכר. ממש המצור על ירושלים בתש"ח.

אני אומר לך מה יותר צפוי מההפחדות שלך על תליות של טייסים ועל הרס החיים כאן ועל אלפי הרוגים. תשמעי טוב. לא יהיו אלפי הרוגים. לא מאות וגם לא עשרות. אולי גם לא הרוג אחד. לא יתלו גם אף טייס. ובעיקר; אפילו בית אחד לא ייהרס.

לא שאני יודע טוב ממך את התחזיות "מפי גורמים אחרים" שאת לא מכירה. אני כן יודע מפי גורמים מוסמכים דברים שאת לא יודעת.

עכשיו אחזור על משאלתי שתלכי לטיפול נמרץ נפשי. הנפש שלך חולה. הרי מה עשית? רק נזק. נזק לכמה מאות או אלפי קוראים לא מיומנים שלא מסוגלים לפקפק באמינות של כתבה עיתונאית וילכו שבי אחר ההפחדות שלך ויתחילו לקחת פעמיים ביום כדורי ואבן.

איני מצפה כי בשבוע הבא את תחזרי בך ותלקי בבעיות מצפון על כך שבתי המרקחת ירוויחו עכשיו ממכירת יתר של ואבן. איני מצפה גם שתכתבי מאמר שונה ובו דברי ארגעה שיש לנו על מי לסמוך בנושא האיראני, וכי ההתקפה על איראן תצא לפועל אך ורק לאחר שהתוכניות יפעלו ב-100% אחריות וכי תהיה זו מכה כל כך קשה שאף טיל איראני לא ייצא מרבצו כי מערך המכ"ם שלו יושבת. ולכן לא יופלו מטוסים ולא טיל אחד יגיע לתל-אביב, ונכון מה שכתבת כי "יידרש הרבה יותר מיעף אחד כדי להשיג את המטרה..." [המילה יעף אכן מעידה כי היית בחיל האוויר]. אכן הרבה-הרבה עד הרס מוחלט של כל היעדים שבתוכנית. ולא רק 'יעפים' גברת. ממש לא. "הרבה-הרבה" עוד חפצים אחרים חוץ ממטוסים גברת קדמון. 

לסיום:

בסופו של יום הרי כולם יודעים כי איראן היא מפלצת ולא משטר נורמטיבי, ושסופו להיעלם תחת שמי השמיים, ואף אדם תרבותי לא יזיל דמעה על כך [חוץ מאותם 26 'שייטים' שרצו להגיע עם שתי הסירות לעזה ונלכדו בידי חיל הים או עמירה הס].

וככל שאת וברנע ואחרים יפחידו כאן אזרחים תמימי-ידע ב"הרס ישראל", הנזק יירשם על שמכם ולא על טילים מאיראן.

כי יש לנו את אחת מהמדינות המפוארות בעולם, המדינה שלנו היא היותר חכמה, היותר נוחה לחיות בה יותר מהולנד או בלגיה או צרפת ובוודאי שלא גרמניה. ולא! אין לנו את הצונאמי ביפאן ולא את השיטפונות בתאילנד ואינדונסיה והפיליפינים והרעשים בטורקיה והברוך במיסיסיפי ושאר הסערות בארה"ב ואת סופות השלג האינסופיות בקנדה ואת העוני והשיכורים ברוסיה ולא פצצות אדם באפגינסן ופקיסטן ולא פיראטים בסומלי ולא ולא ולא כל אלה שהצביעו באונסק"ו נגדנו יותר מ-100 מדינות זבל. תראי לי מדינה אחת שכמעט לכל אורך חופיה יש את הטיילות היפות ביותר בעולם מאשקלון ועד ת"א והרצליה וצוקי נתניה. וכן! את סניפי קפהנטו ושכאלה עם הקפה היותר טעים בעולם.

ככה היא המדינה וככה היא תהיה יפה יותר מיום ליום כי אנשים אנחנו ולא חיות כמו הנערים שבאו לשחוט משפחה יהודית מאיתמר בליל שבת.

אז מי "יהרוס את החיים [האלה] בישראל....".?

 *) לעורך "ידיעות אחרונות" : יש מחרחרי מלחמה ויש מחרחרי שלווה. העסק עם איראן אינו בר פתרון על ידי טורים של סימה קדמון וברנע. להניח על שולחן הדיון הציבורי פצצות מצרר כמו "הרס החיים בישראל" – הוא מעשה ילדותי ואווילי, כי אין לה שום הוכחה כי אכן לאחר פתיחת ההתקפה הישראלית תגיע תגובה קטלנית איראנית – אם בכלל.

 בברכה,

אלי מייזליש

וחצי הערה לרמי סג"ל

כתנא דמסייע אתה מביא את עדותו של סאיב עריקאת לגבי הצעה או לא של אולמרט לאבו-מאזן.

איש זה, הדוקטור עריקאת, הוא שקרן. הוא אינו מתבייש בשידור חי ב-CNN בלילה שלאחר הקרב בג'נין [אפריל 2002] לומר לשדר כשהוא מחזיק טלפון נייד: "יש כבר 500 הרוגים פלסטינים. ישראל מבצעת טבח ... הנה מודיעים לי כבר 1,000 נטבחו..."

ואתה מסתמך עליו?

אהוד: אם אתה מעביר ביקורת על מנהיג פלסטיני ומציג אותו כשקרן, סימן שאתה נגד השלום ואתה תומך בפאשיסט אביגדור ליברמן.

 * * *

אהוד שלום,

משום מה נשמטו מרשימתי על ליפשיץ גם השיר המתורגם של בנדיקט וגם התצלום. הנה השיר, ותודתי ליואל נץ, שמאפשר לי לטעום קורט משירת המשוררים הרוסים המלווים את פרשת חייו המופלאה של משה ליפשיץ.

אלישע פורת

 * * *

בנדיקט ליפשיץ

"תֹּם שְׁבִיל עָגוּם עוֹד לֹא יָדוּעַ"

תֹּם שְׁבִיל עָגוּם עוֹד לֹא יָדוּעַ,

אֲבָל הַלֵּב כְּבָר מְעֻדָן,

הוּא מְחוֹלֵל רִיקוּד פָּרוּעַ

בְּגוּשׁ עוֹטֶה בַּשַּׂר וָדָם.

מוּל סְעָרָה – לְבַל תָסוּר הִיא –

יְחִי הַהֶרֶס הַמְזֻמָּן!

יֻשָׁב טֶלוּרִי לַטֶּלוּרִי

יֻשָׁב מֵימָן אֶל הַמֵּימָן.

אֵינִי נִתַּן לַחֲלֻקָּה, אִם

הַכֹּל שָׁוֶה בִּי לְהַפְלִיא,

רַק אֲשַׁנֶּה חֲזוּת עֵינַיִם,

מִבְּלִי לִבְגֹּד בְּגוֹרָלִי.

מֵעֵבֶר לַיִל אֶנֻחָם אָז –

Excelsior! Excelsior! –

בְּפַעַם מֵי-יוֹדֵעַ-כַּמָּה

אֶל הַחַיִּים חֲבֹר אֶחֱבֹר.

1927

תרגום מרוסית: יואל נץ, 2011.

הערות:

טולרי – יסוד כימי בדומה למימן

אקסלסיור – מצויין נפלא

השיר נכתב כנראה בהשראת גילויי יסודות בכימיה שאינם ניתנים לחלוקה

* * *

בשירה ובפרוזה

ספרים חדשים על המדף

ברכות – הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים

משתתפים:

יערה בן-דוד

סוס טרויאני מבטן התודעה (שירה), כרמל ירושלים

יהודה גור אריה

שׁלוַת שִׁישׁבת (סיפורים), עקד

יאירה גינוסר

שיינדל (שירה), כרמל ירושלים

משוחחת עם היוצרים – המשוררת אסתר אייזן

זימרה: ורד וולקוביץ

ליד הפסנתר: ריבי וולקוביץ

האירוע יתקיים ביום ג', י"ח בחשוון תשע"ב,

15.11.11 בשעה 20.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל-אביב

* * *

נעמן כהן

מאבקה של לוציה דה לה מירמור

פרופסור לוציה בר-גיל התיישבה במשרדה על כיסא המנהלים השחור והגבוה. היא בדקה היטב – לשאר ראשי החוגים באוניברסיטה לא ניפקו כסאות גבוהים יותר. למרות שמה, מעולם לא נראו על פניה אור, שמחה, או גילה. נראו רק סימני הגיל המתקדם. העובדים תחתיה מצאו לה שם מתאים יותר: "לוציה דה לה מירמור", או פשוט: "לוציה הממורמרת", וזה היה עוד בזמנים הטובים. מאז שקיבלה את הבשורה המצב עוד התדרדר.

איך זה קרה דווקא לי? חשבה. הרי אני היא זו שתמיד כתבה מאמרים על הנושא: "מה צריכים לעשות חולים שקיבלו סרטן ושואלים 'למה דווקא אני'..." אני היא זו שלא מכבר ארגנתי את הכנס המדעי החשוב ביותר בנושא. על מה לא דנו שם? "הזכות למות בכבוד", "המתות חסד", "מוות טבעי או מיתה טכנולוגית" , "מערך השירותים לחולים הנוטים למות", "חולי סרטן בטיפול פליאטיבי: אספקטים פסיכולוגיים ושיפור איכות החיים של החולה", והנה דווקא לי זה מגיע...

במחשבה שנייה חשה פרופ' לוציה מבוכה על כך שבכלל העלתה את השאלה: "איך זה קרה דווקא לי..." את התיאוריה היא ידעה על בורייה. היא ידעה שכולם תמיד שואלים את אותה השאלה. הרי היא היתה זו שניסחה את התהליך האובייקטיבי העובר על כל החולים מרגע קבלת הידיעה. את כל השלבים היא ידעה לדקלם בעל פה:

הכחשה: עשויה לסייע מכיוון שהיא נותנת זמן להסתגל למצב. הכחשה יכולה גם לתת זמן לפתח רגש של תקווה אודות העתיד. אם תחושת ההכחשה נמשכת זמן רב, היא יכולה להפריע לחולה לקבל את הטיפול הנדרש.

כעס: אחרי ההכחשה והשאלה "למה אני?" בא הכעס: כעס על המחלה. כעס על מי שמטפל בך. כעס על קרובים וידידים וכל האנשים הבריאים. הכעס בא מפחד, תסכול, חוסר אונים. אדם מאמין, עשוי לכעוס גם על אלוהים.

פחד: פחד ודאגה מהכאבים, פחד להיראות לא טוב מהטיפול הכימותרפי. פחד מן מוות.

מתח נפשי: הפחד מביא למתח נפשי: הלב פועם מהר יותר. כאבי ראש או שרירים. חוסר תיאבון, כאבי בטן או שלשולים, חולשה או סחרחורות, תחושת לחץ בגרון ובחזה. חוסר שינה או הרבה מדי.

גם את הפתרונות היא עצמה ניסחה כבר מזמן במאמר שפרסמה:

"אם אתה כועס, אל תעמיד פנים שהכל בסדר. דבר אודות הכעס. הדיבור יסייע לך להרגיש טוב יותר. עם המתח הנפשי יש להתמודד ע"י: פעילות גופנית, הקשבה למוסיקה, קריאת ספרים, שירה, תחביבים: מוסיקה, עבודות יד וכד', והחשוב ביותר - הירגעות."

היא גם הגדירה את מטרת הטיפול הפליאטיבי בחולה – הקלת סבלו של המטופל ושיפור איכות חייו. טיפול בתופעות לוואי של כימותרפיה, כגון תחושת בחילה. הדרכת המטופל להתמודד עם סבלו: מצוקתו הפיזית והפסיכולוגית. התמודדות עם סימפטומים גופניים: כאב, בחילות וקוצר נשימה, ע"י מתן מורפיום על מנת שהמטופל ימשיך להיות ערני ומתפקד. הצוות הפליאטיבי הרב-תחומי, כולל עובד סוציאלי, יועץ, או איש דת, מסייע גם בתופעות פסיכולוגיות, חברתיות, או רוחניות.

כמה קל לכתוב על זה. בתיאוריה הכול כל כך קל. כותבים, מפרסמים מאמר, עושים קריירה. היא מספיק אינטליגנטית, חשבה לעצמה, לדלג על שלב ההכחשה. אבל איך תתגבר על הכעס והחרדה? היא איננה מסוגלת לעשות דבר מן העצות שנתנה לאחרים. לא קריאת ספרים, לא מוסיקה, לא עבודות יד, לא התרגעות. מה היא תעשה? תלך ותדבר עם עובד סוציאלי או איש דת? את העובד הסוציאלי היא הרי לימדה מה לומר, ובמה הוא כבר יכול לעזור לה. יש לה בכלל ללמוד משהו ממנו?... תלך לאיש דת? היא הרי לא דתייה...

היא נזכרה שפעם כתבה גם משהו על קבוצות תמיכה לנשים חולות סרטן. היא תמיד המליצה לנשים חולות להשתתף בקבוצת תמיכה, ומה עכשיו? מה היא תעשה? היא הרי לא יכולה להשתתף בקבוצת תמיכה כזו. מה היא תגיד להן? ומה הן תוכלנה לומר לה? פרופ' לוציה חשה כמו סריס. הסריס, יודע טוב "מה" צריך לעשות, אבל לא יודע "איך".

היא תמיד נהנתה לכתוב על חולי הסרטן. יש הנאה לא מבוטלת בכתיבה על הסבל של הזולת, ויש בזה גם סיפוק רב, היא חשבה במרירות מפוכחת. ככל שיש יותר סרטן לאחרים, יש יותר סבל, ככל שיש יותר סבל לאחרים, ניתן לכתוב יותר, לפרסם יותר, לארגן כנסים, לנסוע בעולם וליהנות יותר. להרוויח כסף, ובכלל, ההנאה הגדולה היא מן העובדה שאת אישית ניצלת מגורלו של האחר – החולה. מה עושים כשהתיאוריה הופכת לפרקסיס?

עכשיו היא כעסה יותר על עצמה מאשר על המחלה. מה זה היה לה פתאום שהחליטה לשתף את כל העובדים במחלתה איזו שטות הייתה לשתף אותם בצרותיה. עכשיו הם כולם שמחים ומצפים להסתלקותה.

בלילה חשה שגרורה סרטנית עולה לה מהשד השמאלי, מעל הלב, מטפסת לאט לאט למעלה, ומגיעה אל הפה, ובמקום לצאת, ממשיכה הגרורה לטפס למעלה – לראש. היא התעוררה בבהלה. היא חשה בחילה, בא לה להקיא. כבר לילות היא אינה יכולה להירדם, חושבת על הסרטן המתפשט. למה כל כך טוב להם? מדוע הם צוחקים כל הזמן. הם בודאי לועגים לי. למה הייתי צריכה לספר להם. מה עלה בראשי. עכשיו כולם יודעים ולועגים למצבי. כבר שמעתי את העובדים מתבדחים:

"מה השמחה הגדולה ביותר אצל הפולנייה? השמחה לאיד."

"למה בגן עדן יש רק פולנייה אחת? שתי פולניות זה כבר גיהינום."

"כשפולנייה מסתכלת בראי היא רוצה לזרוק על עצמה את הכפכפים..."

הם כאילו סתם מתבדחים, אבל ברור לי לחלוטין למי הם מתכוונים... המזכירה הצעירה כבר באה וסיפרה לה שגרציה – מזכירתה, מכנה אותה: "השטן עם הסרטן."

היא הפסיקה לאכול. שום דבר לא היה טעים לה. לא מכבר היא הדריכה דוקטורנטית על הפרעות אכילה אצל בנות דתיות, אבל היא לא דתייה, ויודעת שאין אלוהים. "מה תכליתו של סדר עולם משונה זה שהחיים הניתנים לאדם רק פעם אחת, עוברים ללא תועלת?" היא ניסתה להיזכר מאין בא לה הפסוק הזה, היא קראה אותו ודאי באיזה ספר. היא ניסתה שוב ושוב לחשוב על מעשה טוב אחד שאולי עשתה שבגינו לא ישנאו אותה. היא חשבה: מי יתעצב על לכתה מהעולם.

היא הציצה במשובי הסטודנטים, היתה מאוד סקרנית מה חושבים עליה. היא הביטה בטבלה: יחס המרצה לסטודנטים: 1. יכולת ללמד: 1. סיכום: עדיף לנתק מגע... כולם שונאים אותה. רק ד"ר אור זרוע לצדיק, כרוך אחריה, ולכל מילה שהיא מוציאה מפיה הוא מוסיף אוטומטית: "את צודקת! את צודקת! את צודקת!"

היא נזכרה בשיטת הלוגותרפיה אותה פיתח ויקטור פרנקל ששרד את אושוויץ: "מי שיש לו איזה למה, יוכל לשאת כל איך." היא חפשה את ה"למה". מה כבר נשאר לה, מלבד מלהמשיך ולהתמקד בעבודה ובעובדים.

למחרת בבוקר כשנכנסה למשרד ראתה במבוא את ברטה, מנהלת האגף. ברטה בֵירכה אותה בברכת בוקר טוב ורצתה לשאול שאלה.

"תלכי כבר לעבוד! אין לך מה לעשות?" צרחה עליה בגסות.

ברטה נכנסה למשרדה בלי לשאול את מה שרצתה.

"שתלך כבר הביתה," המשיכה פרופ' לוציה לדבר אל עצמה, "היא כבר בת למעלה מ-60 ... אי אפשר כבר לראות את כל הזקנות האלו מסתובבות אצלי בין הרגליים."

ד"ר איילת השחר עסקה בחקר חשיבותה של מרי דה גורנאיי בפרסומי המסות של מונטיין. היא קראה קטע מהמסה המפורסמת שלו: "על הידידות", והרהרה על חשיבות הידידות בחיי האדם והחברה. לפתע ראתה מעליה צל. היא הרימה את עיניה: מרוב צעקותיה של פרופ' לוציה קיבלה כמעט התמוטטות עצבים, ונמלטה מהאוניברסיטה לביתה.

למחרת הציצה פרופ' לוציה בשולחנה הריק של ד"ר איילת השחר. על השולחן היו כמה דפים היא החלה לעלעל בהם, אולי כתבו עליה משהו. על אחד הדפים היתה רשומה אמרה לטינית: Ex orient Lux, ex occident Lex. "מן המזרח בא האור, ומהמערב בא החוק." באותו רגע בא ללוציה האור. היא תשתמש בחוק! היא תשנה את החוק! כאן, אצלה, לא יהיו יותר זקנים! כאן, אצלה לא ישמחו יותר! כאן לא יתבדחו יותר! אם אין שמחה אצלה, גם האחרים לא ישמחו... היא תמחוק לכולם, ולתמיד, את החיוך מהפרצוף.

ביום רביעי: 0800 בבוקר: הלכה גרציה, מזכירתה של פרופ' לוציה, ובישרה לכל העובדים מהסגל האקדמי והמנהלי, כי בשבוע הבא, ביום ג', נקבעה להם פגישה עם מנהל משאבי אנוש באוניברסיטה.

"מה קורה? שמעת משהו? מה הולך לומר לנו מנהל כוח אדם?" שאלו אותה העובדים.

"לא יודעת. לא אמרו לי במה מדובר, ואני לא יודעת כלום," ענתה גרציה.

מישהו העיר: "שמעתם על התוכנית החדשה? עומדים לפתוח קורס למחוסרי עבודה... אני מקווה שלא נצטרך להירשם אליה..."

ב-2130 בלילה צלצל בביתו הטלפון: "שמעתי שאתה מספר בדיחות ויש אנשים שנפגעו. אם לא מוצא חן בעיניך תלך מכאן! תסתלק! לך מהאוניברסיטה!" צרחה פרופ' לוציה בקול מזרה אימה.

למחרת קיבלו כל המעורבים בשיחה הזמנה לבירור. גרציה, מזכירתה של לוציה, בישרה לכולם על המועד המיועד: "ביום ב' שעה 1130, על כולם להיות נוכחים במשרדה של פרופ' לוציה."

בדיוק בזמן התיישבו כולם מול השולחן הגדול במשרדה של פרופ' לוציה.

ללא אמירת ברכה פתחה פרופ' לוציה: "שמעתי שמדברים כאן בציניות ופוגעים בעבודה. מי שלא נאה לו שילך מפה!... כאן, אצלי, לא יספרו בדיחות!"

הנוכחים היו כולם בהלם. שתיקה. אף אחד לא הוציא הגה.

ד"ר אור זרוע לצדיק, נחלץ מיד לעזרתה: "נכון שמבחינת החוק מותר לדבר בהומור, אבל כאן זה אסור, כי אנשים יכולים להבין זאת לא נכון."

לפני שהספיק להסביר את דבריו, התפרצה פרופ' לוציה: "ד"ר אור זרוע לצדיק, ניסחת את זאת מצוין. הרבה יותר טוב ממה שאני הייתי מסוגלת לנסח. כאן לא יהיה יותר הומור!"

"את צודקת! את צודקת! את צודקת!" השיב לה מיידית.

"ד"ר אור זרוע לצדיק, מה זה פה? זו מדינה טוטליטרית? ההומור אסור? אפילו בשואה אנשים דיברו בהומור אז כאן אסור? מה זה? דבריך הם בדיוק כמו רפליקה מהרומן 'הבדיחה' של מילן קונדרה," העיזה דגנית אמיצת הלב להפר את השתיקה.

ד"ר אור זרוע לצדיק לא ענה. הוא הרהר על כך ששליט סין, מאו טצה טונג, שהוציא את ההומור מחוץ לחוק, הגדיר את העבירה בחוק הסיני: "אמירת מילים משונות." כל התחכמות קטנה אצלו הייתה מביאה לאישום בריגול. אצל היטלר וסטאלין היה מותר הומור אבל רק לכיוון האויבים...

פרופ' לוציה: "פה לא יהיו יותר שום התחכמויות, שום בדיחות, שום הומור!"

"את צודקת! את צודקת! את צודקת!" החרה אחריה אוטומטית ד"ר אור זרוע לצדיק.

פרופ' לוציה, הניפה בידה לעבר כולם: "בזה הישיבה ננעלה."

נעשה לה פתאום חם. היא לא הבינה איך לכולם במשרד קר. היא הביטה מולה – גרציה, מזכירתה, הניחה לרגליה תנור חשמלי קטן לחמם את הרגליים. לכל הזקנים קר, היא חשבה. גם גרציה הייתה צריכה כבר לפני שנתיים לצאת לפנסיה... שתלך כבר!

פרופ' לוציה קפצה ממקומה, תלשה את חוט החשמל של התנור מהשקע, והשליכה את התנור לעברה של גרציה. גרציה נרתעה לאחור וניצלה מהפגיעה. כל עוד נפשה בה ברחה מהמשרד. לא! צעקה גרציה, היא לא תוכל לעבוד יותר עם המפלצת הזו!

חיוך התפשט על פניה של פרופ' לוציה כששמעה שגרציה לא תחזור לעבודה. החיוך התרחב יותר כאשר שמעה שגם ד"ר איילת השחר לא תשוב, מפני שנאלצה בעקבות המצב לפרוש לפנסיה מוקדמת. לאט לאט אני אתפטר מכל הזקנים כאן, סיכמה לעצמה בסיפוק. כולם כאן ימצאו חרקים בין הרגבים!...

כולם יצאו. המשרד התרוקן. פרופ' לוציה נעלה אחריה את הדלת. חיוך קל של שביעות רצון עלה על שפתיה. היא חשבה על מחר. היא ידעה שהיא סיכמה עם מנהל משאבי אנוש לפטר את כל המבוגרים. הם עדיין לא יודעים זאת. הם ידעו רק מחר. אף אחד מהם כבר לא יעיז לומר מילה. היא הוציאה מתיקה מראה קטנה ונתנה לעברה חיוך. השפתיים נראו לה סדוקות. "עורכת הדין המרושעת שמנעה ממני לפטר את שלושת האפסים במקום עבודתי הקודם, לא תעמוד הפעם בדרכי," היא מוללה את שפתיה.

פעם קראה באיזה מאמר מדעי שגוונים אדומים – מצביעים על מציאותיות ועל היכולת להוציא תוכניות אל הפועל. בנוסף גוונים אלו משדרים אנרגיות של התלהבות, חושניות, ותעוזה.

היא הביטה על עצמה. הסתכלה על הפנים שהשתקפו לה מהמראה הקטנה. הפנים שנגלו היו מאד חיוורים. עיניה השקועות נראו לה מתוך המראה כשקועות בחיוורון המוות. האם המראה מזייפת בגלל הזווית? או אולי, אור הפלורוסצנט הוא שמביא את הגוון הלבן החיוור.

היא נזכרה פתאום במשפט ששמעה מזקנה אחת לפני שנים רבות: "ילדה קטנה רעה תיהפך לזקנה רעה יותר, מכשפה קטנה, תהיה מכשפה גדולה, א גרויסע מכשייפע..."

תווי הפנים שהשתקפו במראה החלו להחוויר עוד יותר. היא הוציאה מתיקה שפתון לחות מועשר בויטמין E בטעם אבטיח. היא מרחה את שפתיה באדום. לאחר מכן היא הוציאה את קופסת הפודרה, שמה רוז' ואודם על הלחיים. אודם, אודם אדום, – רוּז' סומק עז. היא עירבבה עם גלוס שקוף וסופר מבריק. כן, בדיוק עכשיו היא חשבה איך תמיד כשחשבה על פודרה היא נזכרה בסבתא שלה עם הפנים הלבנות, הרוּז' החזק, והאודם הסמוק. היא נתנה נגיעה בפודרה. בעזרת כרית פודרה תפחה על גב היד על מנת להוריד שאריות ומה שנשאר על הכרית שמה על המייקאפ, היא אספה את השארית שנשארה על גב היד והשתמשה גם בה. ככל ששמה יותר סומק ואודם, לחייה נראו לה יותר לבנות. הוא הוסיפה עוד ועוד צבע.

כשגמרה את מלאכת האיפור. הכניסה את השפתון וקופסת הפודרה לתיק הקטן שלה.

"אני חייבת לצאת," דיברה לעצמה. "כל עובדות המשרד מחכות לי לשיחה."

היא קמה ופתחה את הדלת. העובדות פלטו קול פחד חנוק. הם ראו את פרצופו של מלאך המוות.

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

חקלאות ביידיש בארגנטינה

ארגנטינה קלטה מהגרים יהודים החל מסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה ועד סוף שנות השלושים של המאה העשרים. הברון היהודי מוריס הירש הקים חברה פילנתרופית בשם יק"א Jewish Colonization Association – – במטרה לסייע ליהודי רוסיה הצארית, אשר הוגבלו ל"תחום המושב" ונאסר עליהם להתיישב בכפרים ולהחזיק אדמות.

ארגנטינה היתה באותה עת בעלת שטח עצום ואוכלוסייה קטנה מאוד. הברון הירש התכוון להקים בה חברה יהודית, מין מדינה אוטונומית. הוא רכש אדמות בארגנטינה ויק"א סייעה ליהודים להגר אליה. אבל חיי המתיישבים היהודים במושבות אלו לא היו קלים. לא כל המקומות הוכשרו כראוי, היו מנהלים שלא התאימו לתפקידיהם, ודעת הקהל בארגנטינה לא תמיד היתה חיובית כלפי הזרים שהיגרו לארצם. היהודים עצמם – שחיו במזרח אירופה במשקים קטנים וצפופים, או בכפרים עם חיי חברה פעילים – מצאו את עצמם מתגוררים בקבוצות קטנות מאוד, כמה משפחות, בחוות בודדות, מרוחקות מאוד זו מזו.

עדויות לאורח החיים באחת המושבות הללו מצאתי בעיתוני ילדים ונוער ביידיש, שיצאו לאור בווילנה בין שתי מלחמות העולם. שפת יידיש ותרבותה היו נפוצים מאוד בקרב היהודים בארגנטינה. כך במושבות הרחוקות של הברון הירש וכך בבואנוס איירס ובערים גדולות אחרות. כפי שמצאתי במחקריי (ראה ספרי: בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939, ירושלים 2006), ילדים יהודים בפולין התכתבו עם ילדים יהודים בארצות אחרות. חלק ממכתביהם נדפס בעיתונים "גרינינקע ביימעלעך" [עצים קטנים ירקרקים] ו"דער חבר" [החבר].

באחד הגיליונות של העיתון "דער חבר", בספטמבר 1934, כתב נער בשם ברוך סולץ על החיים במושבה בה הוא מתגורר – מושבה בשם ניקוֹצֶ'אָה, הנמצאת במחוז צָ'אקוֹ. באותה מושבה התגוררו כמה משפחות יהודיות. הם גידלו גידולים שונים, ביניהם כותנה. וגם שם, במקום הרחוק ההוא, החקלאים היו מקבלים מעט מאוד עבור תוצרתם, ואילו המתווכים למיניהם היו מרוויחים "על הגב" שלהם. (מזכיר לכם משהו?).

הנה קטע ממכתבו של ברוך סולץ, בתרגום חופשי מיידיש לעברית:

"...אבי הבטיח לקנות לי ספרים. שאלתי אותו: 'מתי כבר תקנה לי את הספרים החדשים?' והוא ענה לי: 'עכשיו אין לנו כסף, כיוון שהמחיר של הכותנה נמוך מאוד, ואנחנו נהיה מרוצים, אם יהיה לנו כסף לקנות לחם ולשלם עבור בית הספר, שהוא חשוב כמו לחם.'

"כאשר אבי ראה שנעצבתי, הוא הוסיף ואמר: 'אולי נוכל לקנות ספרים השנה. וזה בתנאי שלא יהיה כפור בחודש הקרוב, ואם הקולוניסטים [כינוי למתיישבים בקולוניה, במושבה] ינצחו בשביתה שלהם.'"

וכאן מסביר ברוך שהחקלאים שובתים, לא מוכרים עתה את הכותנה שלהם, כי הסוחרים מציעים להם מחירים נמוכים מאוד. והוא ממשיך בדבריו:

"אבל אבא לא ניחש נכונה. ראשית כל, היה כפור. וניצחון בשביתה? אני לא בטוח שנזכה, כי תמיד רק העשירים מרוויחים ולא העניים. (ביידיש: "ווייל שטענדיק געווינען נאָר די רייכע און ניט די אָרעמע")."

אבל לא רק הסוחרים גרמו לקולוניסטים להפסדים. לעיתים היבול הושחת עוד לפני שהבשיל. ואחת המכות לחקלאות היתה – הארבה.

נער בן 13 בשם זרובבל רייכר, כתב על הארבה. להלן בתרגום חופשי מיידיש לעברית:

"מחנות גדולים של ארבה הגיעו במעופה. השמיים השחירו מהם. מרחוק שומעים את ההמייה החזקה. הם נוחתים על האדמה ומכסים אותה כמו מרבד. השדות נאכלים על ידי הארבה ויש צורך לזרוע שוב. פעמים רבות הארבה משמיד נטיעות רכות, שאך זה צמחו."

ומה עם הלימודים? באיזה בית ספר למדו הילדים? גם בעניין זה מעיד הנער ברוך סולץ. והדבר ברור, כי אביו, ישראל סולץ, היה מנהל בית הספר. וכך כתב ברוך סולץ:

"ב'פַּמְפּה' [ערבה] שלנו גרים שישה קולוניסטים יהודים. יש לנו פה בית-ספר, בו מתקיימות גם הצגות לילדים ולמבוגרים. בבית הספר אין עדיין דלתות וחלונות. במקומם סוגרים את הפתחים באמצעות פחים. בימי החום הגדול אנו הולכים ליער ללמוד. מתיישבים בצילו של עץ על העשב הירוק, ולומדים. היער פה הוא גדול. בהפסקה אנו משוטטים ביער ומחפשים פירות. ביער סביבנו אין חיות טרף.רק עזי בר ושועלים. ביערות רחוקים יותר יש חיות טרף, יש חזירי פרא, פומות..."

וגם כאן הוא ממשיך ומתאר את קשיי החקלאים, את המזיקים ושוב את ה...סוחרים:

"יש פה גידולים שונים. ביניהם כותנה וחמניות. הקולוניסט סובל מהתוכים ומציפורים אחרות, אשר מגיעות בהמוניהן ואוכלות את הגרעינים. לכן המגדלים מכים בפחים, כדי שהציפורים תיבהלנה ותסתלקנה. הארבה והתולעים עושים יותר נזק מן הציפורים, כי הם אוכלים כל מה שהקולוניסט נוטע. אך יותר מהכול הוא סובל מן הסוחרים, שמשלמים מחירים נמוכים ולקולוניסט לא נשאר דבר."

בית ספר יהודי נוסף היה בטוקומאן אשר בצפון ארגנטינה. בטוקומאן היה מורה בשם שמואל צסלר, שהיה גם משורר ידוע. שיריו של צסלר, שעבר מאוחר יותר להתגורר בבואנוס איירס, היו מוכרים לילדים בארגנטינה ובארצות אחרות, ולכמה מהם חוברו מנגינות.

להלן אחד השירים ביידיש שכתב צסלר. (הטקסט מתוך ספר חדש: שמואל צסלר, שירים מאוירים לילדים ביידיש ובעברית, ירושלים 2011. ערכה: ד"ר עדינה בר-אל). ניתן ללמוד מן השיר על הווי החיים אז בקולוניה יהודית בארגנטינה:

די קאָלאָניסטישע משפּחה

און מיַין פעטער האָט געאַקערט,

און מיַין טאַטע האָט געזייט, –

ברענגט דער זיידע מעל צופירן

פון דער מיל, אַהיים, מיט פרייד.

און מיַין מומע באַקט אין אויוון,

און מיַין מאַמע גרייט צום טיש, –

עסן, עסן איצטער אַלע,

ברויטן ברוין און ברויטן פריש.

און מיַין ברודער האָט געשניטן,

און מיַין באָבע האָט געשפּינט, –

נייט מיַין שוועסטער פונם ליוונט

העמדלעך וויַיס, פאַר יעדן קינד.

פלייסיק אַרבעט די משפּחה

פון דער פרי ביז זונפאַרגאַנג;

און עס איז מיט מזל-ברכה

פול די שטוב, און מיט געזאַנג.

ולהלן השיר בעברית, בתרגום חופשי מיידיש (תרגום: ע.ב.):

המשפחה במושב

הדוד שלי חרש

ואבא שלי זרע.

סבא הביא הביתה ברינה

קמח מן הטחנה.

דודתי בתנור אפתה

ואמי שולחן ערכה.

עתה כולנו מסובים

לחם חוּם, טרי, אוכלים.

אחי קטף כותנה

וסבתי חוטים טוותה.

תפרה אחותי מן הבדים

חולצות לבנות לכל הילדים.

* הכתבה נדפסה ב"קו למושב"

* * *

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

מאז כתיבת המאמר ופירסומו עברו יותר מעשר שנים.

 הוא איננו כלול בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש"

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הִרצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

 "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר (1895-1986], ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים. ואלה דברי קושניר:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.888

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו.

[המאמר פורסם ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל אני מניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן. אב"ע].

בגיליון הבא יפורסם הפרק "אסתר מגוייסת כאחות בהתנפלות על פתח-תקוה

במאורעות מאי 1921" כהמשך לסיפור חייה "ימים של לענה ודבש".

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם ניפטר פעם מקרן נויבך גם כמגישת תוכנית הבוקר של יומן החדשות בקול ישראל ואז יהיה אפשר לשמוע רדיו בלי להתעצבן, לשמוע בנחת כמו בימי שלישי שבהם היא לא מגישה את התוכנית?

* יש לנו חבר שיודע בוודאות שאין ברורה ממנה כי בגיל 90 הוא לא ימות.

* שיחת היום בדוכני שוק הכרמל בתל אביב היא פשיטת הרגל של החנות הגדולה "אביב" במרכז השוק, פשיטת רגל, כנראה, של הרשת כולה ושל מפעל הבשר שלה. זו היתה חנות מופלאה וגם זולה, בסגנון רוסי, והיה בה שפע של מיני מזונות מארצות חבר העמים לשעבר, משקאות חריפים, שימורים, איטליז מצויין לכל סוגי הבשרים, שפע נקניקים, גבינות, סלטים, חמוצים מיוחדים כמו מלפפונים כבושים-ירוקים, פירושקי ממולאים למיניהם, בקיצור, מחייה נפשות, והכול תודה לאל לא כשר וגם טעים. חבל. חבל. חבל. עצוב לראותה סגורה בתריסי מתכת גלית ישנים, חלודים – וללא שום הסבר. לא נותר לנו אלא להתפלל לחוסנה של רשת "טיב טעם", שאמנם אינה מיוצגת בשוק הכרמל, אך מי ייתן והקב"ה יברכהָ והיא כן תמשיך לייצר ולשווק את מוצריה הלא-כשרים! עוד בטרם הוקמה רשת "טיב טעם" חזינו אותה ברומאן שלנו "חנות הבשר שלי" משנת 2001 – כי לנו יש חוש לנקניקים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,297 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל