גיליון מס' 690

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בחשון תשע"ב, 14 בנובמבר 2011

עם הצרופות: 1. אבשלום גיסין. 2. אברהם שפירא. 3. אסתר ראב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ליטמן מור: חיי היום-יום בעיירה דוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה. // אורי הייטנר: 1. מי טירפד את יוזמת אולמרט? 2. סקירת עיתוני סופשבוע 11.11.11. // יוסי גמזו: Welcom לְפּוֹל אַנְקָה. // דַרְכִּי... המילים: פּוֹל אנקה, הלחן: קלוד פרנסוּאז. // דרור אֵידָר: סיינט תומס [פרידמן, הטיפש]. // איליה בר זאב: חצב. // משה גרנות: דוסטוייבסקי היה אנטישמי. // תקוה וינשטוק: "אישה עברייה אל הדגל" מאת ענת גרנית-הכהן. // מרדכי קידר: מידבר המוות – סחטנות, התעללות, רצח וסחר באיברים – מי אחראי? // מתי דוד: 1. שימוע למועמדים לכהן כשופטים בבית המשפט העליון בפני ועדת החוקה של הכנסת. 2. זכות הציבור לדעת עד לאיבוד לדעת?! דיון ציבורי בנושא ביטחוני? סכנה לאסון לאומי! // יואל רפל, אברהם וולפנזון, גולדה מאיר. // אהרון רול:  לשקר אין רגליים. // אוריה באר: טעויותיו של משה קצב. // אלי מייזליש: המצודה באילת 1950, מעשה שהיה. // יוסי אוריה:  מי יודע מה היה "עמק השבע" בפתח-תקווה? // ראובן שיפריס: לכל החולמים בהקיץ על שלום. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר, 5. אסתר מגוייסת כאחות בהתנפלות על פתח-תקוה במאורעות מאי 1921. [חלק ראשון]. // ממקורות הש"י.

* * *

ליטמן מור

חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה

דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94

באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א,

16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב

מבוא

אני מודה ליו"ר הארגון על ההמלצה לבוא ולשמוע מפי על הנושא, כי הזמן אוזל (הגיל!) אני מודה לאלה שבאו, "הפסימיסטים", שהזדרזו ונענו להמלצה. אני מודה ל"אופטימיסטים" שיבואו לשמוע אותי, אני מקווה, בפעם הבאה. יש לי מספיק חומר לספר לכולם. אני מברך את כולנו בבריאות טובה.

לצערנו יקירינו נספו בשואה ב-1941-1942 ונרצחו בדם קר על ידי הגרמנים הנאצים ועוזריהם הגויים – ה"הורודצ'וקים", שכנינו מזה מאות בשנים (ועל כך בהמשך), ואין לנו מסמכים וארכיונים לערוך מחקר ראוי כנדרש. לכן כל שאספר בא לי מהזיכרון, שתודה לאל עוד לא בגד בי. מניסיוני בעבר אוכל לומר "אמת דיברתי".

עם זאת פה המקום להזכיר את "ספר הזיכרון" בהוצאת ארגון יוצאי דויד-הורודוק בישראל, אלבום תמונות ומאמרים "בית הספר תרבות בדויד-הורודוק", האוטוביוגרפיה של ניצול השואה בשם "המלחמה על החיים" מאת עבדכם הנאמן. החומר נמצא בספרייה של ארגוננו. כדאי, רצוי לעיין בחומר, לקרוא אותו, להוסיף דבר. יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא.

לכאורה היה אפשר לספר על ארבע תקופות.

התקופה הראשונה היא טרם הולדתי (1917).

התקופה השנייה הזכורה לי אישית, לרבות מהסיפורים של ההורים ובני המשפחה "מסביב לשולחן", מ"החדר", מבית הכנסת, מ"השול-הויף", מבית הספר "תרבות", מהרחוב.

התקופה השלישית היא התקופה 1939-1941 בה שלט השלטון הסובייטי.

התקופה הרביעית היא השואה ולאחריה.

 הפעם אספר על התקופה השנייה בה נולדתי, גדלתי, מעורה בחיי היום יום, לפני שנסעתי בגיל 14 ללמוד בווילנה. אני, בן הדור הראשון לשואה, עומד לפניכם – הדור השני שלאחר השואה, ואני מניח שלרבים מכם זכורים הדברים מבית אבא ואימא.

יש לי חומר בכתב יד (אני מחזיק אותו בידי) שכתבתי לפני מיספר שנים על הנושא שלפנינו. אני מתכנן לכתוב בעזרת השם עוד ספר שיתבסס על החומר. מי ייתן... הכול בידי אלוהים בשמיים.

המצב הטופוגרפי

דוד הורודוק שוכנת בחבל פוליסיה, בדרום מערב מדינת ביאלורוס, על גדות הנהר הורין. הנהר זורם מדרום לצפון ומקשר את גבעות פודוליה שבמערב אוקראינה עם פוליסיה. אזור פוליסיה מכוסה ביערות ובביצות. בפולקלור היהודי היה נהוג לכנותו "פינסקער בלאטעס" – ביצות פינסק.

עד לאחרונה לא היו כבישים באזור. באביב עולים הנהרות על גדותיהם והתחבורה העיקרית היתה בסירות ובאוניות קיטור, בעגלות רתומות לסוסים, ובחורף בעגלות שלג. אף הן רתומות לסוסים. את המחרשות בשדות היו בדרך כלל מפעילים באמצעות  שוורים.

כ-30 ק"מ מדוד-הורודוק נשפך ההורין לפריפט, הזורם מהמערב למזרח ונשפך על יד קייב – עיר הבירה של אוקראינה, אל נהר הדניפר, הנשפך לים השחור. המקום שהפריפט נשפך לדניפר נקרא צ'רנובל ובשם הזה נקרא הכור האטומי צ'רנובל שהתפוצץ ב-1986.

העיירה נוסדה בתחילת המאה ה-12 על ידי נסיך ממוצא טאטארי ושמו דוד, ועל שמו נקרא כנראה שם המקום. באותה תקופה סבלו כל יישובי החבל מפשיטות חוזרות ונשנות של צבאות הטאטארים שהגיעו מהדרום. באחת הפשיטות הללו, בשנת 1240, הצליחו הטאטארים להחריב ערים רבות בחבל פוליסיה, להניס את תושבי המקום מערבה לעבר העיר פינסק – העיר הגדולה באזור, ולהתיישב ישיבת קבע על גדות הנהרות הורין ופריפט.

ב-2003, כאשר ביקרתי עם שתי בנותיי עידית ותמר בעיירה, נוכחנו כי העירייה הקימה בשנת 2000 במרכז העיירה פסל לזכרו ולכבודו של מייסד העיירה הנסיך דוד.

במאה ה-14 נסיך ליטא וויטוס נתן את העיירה במתנה לנסיך הסטאורודובי זיגמונט קייסטוטוביץ, ובמאה ה-15 היא עברה לרשות הנסיך יורי אולשנסקי ונכללה בתחום נסיכות פינסק. בשנת 1521 עברה העיירה לרשותו של מלך פולין זיגמונט הראשון. בשנת 1569 החליטה מלכות פולין בלובלין לייסד אונייה (איחוד) בין פולין לליטא. הפולנים החדירו לליטא את הדת הקתולית.                               

ממחצית המאה ה-16 ועד המאה ה-18 השתייכה דוד הורודוק לממלכת פולין ליטא.

ב-1586 העניק המלך הפולני זיגמונט אוגוסט את העיירה למשפחה הפולנית המיוחסת רדזיביל. זכור לי, כילד – שההורים שילמו בשנות העשרים של המאה הקודמת "צינש", דמי חכירה, לנסיך הפולני רדזיביל. דמי החכירה היו עבור הקרקע עליו עומד הבית שלנו.

ב-1793, בעת "החלוקה השנייה" של פולין בין שכנותיה רוסיה, גרמניה ואוסטריה, עברה העיירה לידי רוסיה הצארית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה העיירה לפולין העצמאית. ב-1921 התייצב הגבול הסובייטי-פולני ודוד הורודוק נשארה תחת השלטון הפולני עד 1939.

על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מה-23.8.1939 – הוחזרו-שוחררו ביאלורוסיה המערבית ואוקראינה המערבית לברית המועצות, וב-19 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לדוד הורודוק.

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות ("מבצע ברברוסה") וב-10 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה.

דוד הורודוק שוחררה ביולי 1944 על ידי הצבא האדום. עברה עד 1992 לשלטון ברית המועצות,  כאשר המדינה הקומוניסטית התפרקה. מאז נמצאת דוד הורודוק מבחינה פוליטית במדינת ביאלורוס הנחשבת, אגב, על ידי המערב – נכון להיום למדינה דיקטטורית.

בין שתי מלחמות העולם קבעו את אופייה של דוד-הורודוק הנוצרים המקומיים בני הדת הפרבוסלבית שראשה יושב במוסקווה. הנוצרים האלה שכונו "הורודצ'וקים" (על פי שם העיר) הם ממוצא טאטארי.

הם שמרו על ייחודם ולא התבוללו בסביבה הכפרית-הביאלורוסית. הטיפוס של איש פוליסיה, "הפולישוק", הוא לפי אופיו מתון, אדיש – לעומתו ההורדצ'וק הוא בעל אופי מלחמתי, מבנה גופו איתן, עורו שחום, אפו רחב ואורח חייו שונה מהכפריים. הם התחתנו בינם לבין עצמם, עסקו במסחר. לא עסקו בחקלאות. הנשים גידלו זרעים וירקות בגינות על יד הבית והגברים שיווקו אותם ברחבי המדינה.

כל השנים הללו היו נאמנים לצאר הרוסי, הם התנגדו למהפכה הבולשביקית והתייחסו באיבה לברית המועצות ולקומוניסטים.

כדאי לציין שבספר דוד גורודוק, שפורסם בשפה הבילורוסית בכתב קירילי, והוצא לאור על ידי העירייה במלאת 800 שנה ליסודה של העיירה, ישנם פרקים המתארים את השתתפותם של בולשביקים, מעדת "ההורודצוקים", שעונו וחוסלו על ידי סטלין בברית המועצות.

במרס 1917 היתה ברוסיה המהפכה הדמוקרטית ובראש הממשלה עמד קרנסקי. בתקופה הקצרה עד למהפכת אוקטובר 1917 שלט בעיירה השלטון הדמוקרטי, הוקם בית ספר יהודי והלימודים התנהלו בשפה העברית. התנועה הציונית פעלה כחוק, נפתחה ספרייה, והיחסים בין הנוצרים ליהודים היו סבירים.                               

  אחרי מהפכת אוקטובר התחלף השלטון בעיירה לסירוגין, וכאשר התייצב הגבול הסובייטי-פולני ב-1921 נאמד מספר תושבי העיירה ב-10,000 נפש: 58% בילורוסים, 25% יהודים ו-17% אחרים, רובם אוקראינים ומקצתם פולנים-קתולים, שהובאו לאזור על ידי השלטונות הפולניים לשמש כפקידי השלטון, כבעלי המונופולים, וכן מתנחלים פולניים שקיבלו חינם קרקעות בסביבה.

ההשתייכות הלאומית נקבעה אותו זמן בדרך כלל לפי הדת. הפרבוסלאבים עם זיקה לארכיאופטרייה במוסקבה היו ביאלורוסים ורוסים. הפולנים היו קתולים עם זיקה לאפיפיור ברומא. האוקראינים – נוצרים אורתודוקסים עם זיקה לראש הכנסייה ביוון.

השלטון הפולני עודד את הכנסייה הקתולית, ובכפרים מועטים הפכו הפרבוסלבים ל"אוני אטים"). סדר תפילותיהם לא השתנה אבל זיקתם היתה לאפיפיור ברומא. היהודים נרשמו בתעודות הזהות כבני דת משה.

המצב הדמוגרפי

מוצא יהודי דוד הורודוק במחצית המאה ה-16 גדל היישוב היהודי בליטא. בגלל רדיפות היהודים בגרמניה זרמה ההגירה היהודית מהמערב למזרח. היישובים הראשונים קמו בחלקה המערבי של ליטא, למשל בריסק (דליטא), גרודנה. שלטונות ליטא פתחו את השערים להגירה היהודית מגרמניה כי ראו במהגרים אלמנט המחייה והמפעיל את החיים המשקיים המפגרים של הארץ. ליהודים ניתנו זכויות גדולות שוות לשליאכטה (Szlachta) הפולנית ובעלי האחוזות. את תפילותיהם ערכו באין מפריע, בשבת לא גבו חובות מיהודים, יהודי לא הוזמן לבית משפט בשבת.

סביב כל יישוב גדול קמו עיירות קטנות. קהילה יהודית מאורגנת הוקמה בפינסק בשנת 1506, מכאן שהקהילה המאורגנת בדוד הורודוק קמה יותר מאוחר. בתקופה הזו עסקו היהודים במסחר, החזיקו בחכירה אחוזות, מונופולים למכירת  יי"ש, מכירת מלח, בתי מוזגים ופונדקים וכן עסקו בגביית מסים לאוצר המלוכה.

אגב בשנות השמונים ראיתי על קירות בניינים בתל אביב מודעות בעברית מטעם ערבים קיצונים בהן הם טוענים שמוצא היהודים באוקראינה ובפוליסיה הוא מן הכוזרים – שבטים על יד הים הכספי שהתגיירו. בכך רצו לומר שליהודים שגרו באירופה המזרחית אין שום זיקה ותביעה לארץ ישראל.

בדוד הורודוק נמצאו יהודים כבר במחצית המאה ה-16, אבל התיעוד הראשון של הקהילה הוא משנת 1667. זאת לזכור סביב שנת 1648 פרעו ביהודים הקוזקים של אוקראינה בראשותו של חמילניצקי. הקוזקים היו נחותים מבחינה כלכלית. הם עסקו בחקלאות אבל האדמות היו שייכות לאצילים פולנים. האצילים החכירו את האדמות ליהודים, אשר התחשבנו עם האיכרים. הקוזקים ראו ביהודים משתפי פעולה עם הפולנים; גובי המסים, וככאלה נתפסו כשליחי האצילים וכמנצלים הישירים של האיכרים מבחינה כלכלית. הקוזקים היו מאמיני הכנסייה היוונית אורתודוקסית. בשנת 1647פרץ המרד נגד מלך פולין. המרד קבל צביון של הפיכה עממית כנגד שיטת המשטר הפאודלי והכיבוש הפולני. המרד הופנה גם נגד היהודים משום שהם נתפסו כנציגי המשטר השנוא. בהמשך איבד המרד את אופיו המקורי והפך לסדרת פרעות נגד היהודים. בפרעות האלה נהרגו כמאה אלף יהודים, נחרבו כשליש מקהילות היהודים בפולין ובאוקראינה. הפרעות הגיעו עד לווילנה. בקהילות רבות התנגדו לפרעות בנשק. בהתחלה לחמו הפולנים בצד היהודים אבל בהמשך "הבעל ברית הפולני" בגד ביהודים ובמקרים רבים הסגירו הפולנים את שכניהם היהודים לפורעים. ב-10 ביוני 1648 – בכ' בסיוון ת"ט נרצחה כל קהילת יהודי נימירוב בקרבת הגבול בין פולין לאוקראינה. יום זה נקבע כיום לזכר כל הגזירות שהוטלו על היהודים באותו זמן. חוברו נוסחים של תפילות "אל מלא רחמים", יום זה נקבע כיום צום. לימים כתב המשורר ח.נ. ביאליק את הפואמה הידועה "בעיר ההריגה", בעקבות הפוגרום העקוב מדם שהתרחש ב-1903 בעיר קישינייב, שהייתה תחת שלטון הצאר הרוסי. בגלל הצנזורה הרוסית הוא קרא תחילה את השיר בשם "משא נימירוב", לזכר רצח היהודים שם כמ-250 שנה לפני כן.

 הקהילות  כאמור סבלו קשות מהפרעות, הן התדלדלו, וב-1766 מנתה קהילת דוד הורודוק רק 408 נפש, לא כולל ילדים עד גיל שנה שהיו פטורים ממס. המיפקד היה לפי שיטת "מס גולגולת". ייתכן שמיספר יהודים נמנעו מלהתפקד, ומיספר היהודים היה גדול יותר.  הקהילות נזקקו למימון לשיקום. בשנת 1679 נטלה קהילת פינסק הלוואה מכנסיית להישין לצרכיה ולצורכי הקהילות השכנות. בצד קהילת פינסק נרשמו כערבים להלוואה גם קהילות הסביבה ובהן מוזכרת גם קהילת  דוד הורודוק.                      

מפקדים מהמאה ה-19 מעידים על גידול היישוב ומספר היהודים הגיע ב-1847 ל-1,572, ובשנת 1897 ל-3,087 (כ-40% מכלל האוכלוסייה). אחרי מהפכת אוקטובר ב-1917, התחלף השלטון לסירוגין, בין הצבא האדום לבין הפולנים. הרוסים הלבנים והבאלאכובצים, תומכי המערב ומתנגדי הקומוניסטים – פרעו ביהודים, בזזו את רכושם, הטילו קונטריבוציות, רצחו בני ערובה יהודים (ביניהם את דודי אחי-אמי – דורצין, מכפר רובלה). יהודי הקהילה ניסו בכל דרך להגר מעבר לים – לארצות הברית, לקובה, לארגנטינה, לדרום אמריקה, לקנדה ובשנות העשרים לארץ ישראל.

מיספר היהודים ב-1921 בקהילה ירד ל-2,832 נפש, כ-28% מכלל התושבים. הקהילה הוכרה רשמית על ידי השלטון הפולני. רישום הלידות, הנשואים, הפטירות היו בידי הרב המקומי, אבל האנטישמיות ששררה בפולין בשנות השלושים, ובמיוחד ההשפעה של גרמניה הנאצית לאחר שהיטלר עלה לשלטון ב-1933 – השתקפה בחיי היום יום של יהודי העיירה. העיירה שכנה קרוב לגבול הסובייטי, והשלטונות הגבילו את חופש התנועה, קניית קרקעות, ועוד. היהודים המשיכו להגר אל מעבר לים, והנוער הצליח במידה רבה לעלות לארץ ישראל. בארץ נוסד ארגון יוצאי דוד הורודוק הממשיך בפעולותיו כל השנים ועד היום הזה.

על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הוחזרו ביאלורוסיה ואוקראינה המערביות לברית המועצות. ב-19 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לעיירה ובכך נגמר השלטון הפולני בין שתי מלחמות העולם. מיספר היהודים מנה אז בערך כ-3,500 נפש.

מ-1939 ועד 1941 שלט בעיירה השלטון הסובייטי, והדבר השפיע על הקהילה היהודית. הקהילה לא הוכרה רשמית, הפעילים הציונים האמידים הוגלו לסיביר. חלקם מתו שם מרעב וממחלות, אלה ששרדו חזרו למערב לאחר המלחמה. רובם עלו לארץ ישראל. מקצתם היגרו לארצות הברית, לקנדה.

 כפי ציינתי ב-22 ביוני 1941 התקיפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות. הסובייטים נסוגו וב-10 ביולי נכנסו הגרמנים לעיירה. בתקופת הביניים היה השלטון הזמני בידי נכבדי העדה הנוצרית (ההורדצ'וקים) בראשותו של מרייקו – החובש של העיירה "וידיד" היהודים לשעבר. הנוצרים המקומיים שמחו להיפטר מהשלטון הסובייטי וקידמו בברכה את בואם של הגרמנים.

 כאשר נסוגו הסובייטים מהעיירה החלו הגויים להתנכל ביהודים. משלחת של נכבדי העיר בראשותו של מרייקו נסעה לעיר המחוז פינסק וביקשה את הגרמנים לחסל את יהודי העיירה. אומנם על ה"פתרון הסופי" הוחלט בוועידה ונזה בתחילת 1942 אולם כבר בקיץ 1941 היו גדודים גרמניים מיוחדים שנקראו איינזצגרופן, שהתלוו לחיילי הוורמאכט (הצבא הסדיר). תפקידם היה לחסל את הפעילים הקומוניסטיים ואנשי המימסד הסובייטי.

השלטון הנאצי בפינסק נענה ברצון לבקשת המקומיים לחסל את יהודי המקום. ביום ראשון, ב-11 באוגוסט 1941, י"ז באב תש"א, כינסה המשטרה המקומית את כל הגברים היהודים מעל גיל 14, הובילו אותם למקום הקרוי כינויסק – כ-5 ק"מ מזרחה מהעיירה, לבורות שהוכנו מראש, ושם נורו על ידי הגרמנים והמשטרה-הז'נדרמריה המקומית. באותו יום נרצחו כל הגברים של העיירה, למעט שלושה או ארבעה שהצליחו להתחבא אבל נרצחו על ידי המקומיים לאחר שגילו אותם. הנשים והילדים, וביניהם אימי האהובה חיה לאה ואחותי זיסל, גורשו מהעיירה. כוונת הגרמנים היתה שהנשים והילדים ימותו מרעב וממחלות בביצות שבסביבה, כי הם לא הורשו להיכנס לעיירות הסמוכות.

לפי מקורות גרמניים המבצע לא הצליח והנשים והילדים חזרו לעיירה לאחר שבועות אחדים  ונכלאו בגטו (ראה ספרו של יצחק ארד "תולדות השואה בברית המועצות והשטחים המסופחים", עמ' 316). ב-10 בספטמבר 1942 חיסלו הגרמנים את הגטו ורצחו את הנשים והילדים במקום שבו רצחו את הגברים ב-1941.

על רצח הגברים אין תיעוד. בשנות השישים התנהל משפט נגד אנשי הס.ס הגרמנים שחיסלו את הגטו בפינסק, דוד הורודוק, סטולין ולכבה. בספרייה של "יד ושם" בירושלים מצאתי עותק של שלושה תיקים משפטיים מאותה תקופה, בהם מפורטים השמות והדרגים של כל הרוצחים. בראש גדוד המחסלים היה גרמני מהסודטים של צ'כוסלובקיה. רוב הגרמנים שהואשמו ברצח היהודים ב-1942 יצאו נקיים מאשמת רצח, והסיבה היא שהוכח שהרצח בוצע על ידי קבוצות יורים מבין האוכלוסייה המקומית ואילו הגרמנים עסקו רק בפיקוח. חלקם הורשעו וגזר דינם היה עד 4 שנות מאסר.

בהתאם למידע בכתב שקיבל לאחר השואה בן העיר שמשון גיטלמן – מעיריית דוד הורודוק,  ואשר אושר גם לאחרונה לזיו בגון, יו"ר הוועד של ארגון יוצאי העיירה בארץ, בעת ביקור שורשים בעיירה – נרצחו בדוד הורודוק כ-7,000 יהודים גברים נשים וטף, תושבי העיירה והכפרים שבסביבה וכן הפליטים היהודים שהגיעו אליה מפולין.

את כל האינפורמציה הזו הצלחתי בקושי רב לברר, תוך סיכון נפשות כאשר בסתיו 1944, לאחר שהצבא האדום התקדם לעבר פולין, נסעתי, בדרך לא דרך, לדוד הורודוק, בה נולדתי ובה חיה ונספתה כל משפחתי (על כך אני מפרט בספר שלי, "המלחמה על החיים"). ב-1939, כאשר הסובייטים נכנסו לדוד הורודוק, עזבתי-ברחתי, בנובמבר 1939, מהעיירה לווילנה במטרה להגר לארצות הברית או לעלות לארץ ישראל. לצערי לא הצלחתי לצאת משם. ב-24 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר [וילנה] וב-6 בספטמבר הוכנסנו לגטו. השתייכתי למחתרת בגטו, אשר דגלה בהתנגדות לגרמניה וב-12 בספטמבר 1943 – כשבועיים לפני חיסול הגטו – ברחתי ליערות נארוץ, כ-250 ק"מ צפונית מזרחית לווילנה, שם לחמתי במסגרת הפרטיזנים הסובייטים בבילורוסיה נגד הכובש הנאצי.

בבואי לעיירה בסתיו 1944 לא מצאתי בה אף יהודי אחד. כל משפחתי, כל קרוביי – נרצחו ונספו בשואה.

ביקרתי בעיירה שלוש פעמים. ב-1944, ב-1996, עת הקמנו מצבה על גיא ההריגה, וב-2003 עם בנותיי, במסגרת סיור שורשים. חיפשתי ובדקתי אולי ניצל מישהו מהמשפחה. כיום אין זכר לקהילה היהודית בדוד הורודוק.

על גיא ההריגה הוצבה מצבה לזכר יקירינו. יוצאי העיירה בארץ ובחו"ל מבקרים שמה לומר קדיש. ארגון יוצאי העיירה בארץ ובחו"ל קבעו את התאריך י"ז באב כְּיום הזיכרון של חיסול הקהילה. בשנות החמישים פירסם הארגון את ספר הזיכרון של דוד הורודוק, הקים מצבה בבית הקברות בחולון לזכר הנספים של יהודי העיירה והכפרים הסמוכים לה, בבית התפוצות קבענו שלט לזכר הקהילה, ובבית לוחמי הגטאות קבענו גם שלט לזכר ילדי הקהילה שנספו בשואה. ב-1992 פירסמנו אלבום הכולל מאמרים ותמונות של בית הספר "תרבות" בעיירה. ב-2001 הוצאנו באמצעות בית התפוצות תקליטור. במחשב אפשר לראות ולשמוע בעברית ובאנגלית תיאור של תנועות הנוער והמפלגות בעיירה בשנות השלושים של המאה הקודמת.

ועד הארגון (אני נמנה על חבריו) ממשיך להנציח את זכר הקהילה.  הארגון שידרג את המצבה שהוקמה ב-1996 על קבר האחים של יקירינו.

ב-2005 פרסמתי את האוטוביוגרפייה שלי "המלחמה על החיים" ובו פרטים על חיסול יהודי העיירה בשנים 1941-1942. כיום, כאמור, דוד-הורודוק היא "יודנריין".                     

 החומר המובא על ידי מבוסס על זיכרונותיי ועל הסקירה של בן עירנו ויו"ר ארגון יוצאי העיירה יוסף ליפשיץ, המובאת ב"ספר הזיכרון של דוד הורודוק".

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. מי טירפד את יוזמת אולמרט?

תגובה לד"ר אברהם וולפזון, "אני מאמין לאולמרט"

מי שתומך בנסיגה ישראלית לקווי 49', בחלוקת ירושלים לשתי בירות ולקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים לתוך מדינת ישראל בגבולותיה המצומקים – מן הסתם תומך בהצעות אולמרט לפלשתינאים ומבכה את כישלון היוזמה. איני נמנה על תומכי הרעיון הזה, ומאחר ואת השקפתי בנדון הצגתי כאן לא פעם, לא אחזור עליה הפעם.

בספר הזיכרונות של קונדוליזה רייס שהתפרסם לאחרונה, היא מתארת את התדהמה שאחזה בה לנוכח ההצעות הנ"ל. בשבועות שמאז פרסום דבריה, מופץ טרנד חדש בקרב ה"שמאל" הישראלי, שהד לו נמצא גם במאמרו של וולפנזון, לפיו ציפי לבני טרפדה את יוזמת אולמרט.

מה עומד מאחורי הטרנד הזה? לפתע ה"שמאל" התאהב בשאול מופז, והחליט להירתם לסייע לו בפריימריס?

כמובן שהסיבה היא אחרת. יוזמתו של אולמרט היא התגשמות חלומו של השמאל הקיצוני. הרי מאז 67' מספרים לנו, שהרגע שבו ישראל תציע הצעה כזו – נזכה בשלום המיוחל ויושם קץ לסכסוך הישראלי – ערבי. ערפאת דחה הצעה קרובה לזו, שאותה הציע לו ברק בקמפ-דיוויד. אולמרט הרחיק לכת מעבר להצעת קמפ-דיוויד, והפלשתינאים דחו אותה. סליחה, "לא קיבלו" אותה. אבו מאזן עצמו סיפר באחד הראיונות, שדחה את ההצעה כי הבין שהיא תמנע "שיבה" המונית.

מה יאמרו אנשי ה"שמאל"? שכל חייהם טעו והטעו? שבשעה שהרעיון שלהם עמד למבחן – התברר שאינו אלא עורבא פרח? שהמציאות הוכיחה שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו על מיקומו של הגבול, אלא על זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י? שהפלשתינאים אינם מוכנים לשלום, לקץ הסכסוך, לסוף התביעות?

הרבה יותר קל למצוא תירוצים. והתירוץ – ציפי לבני לחשה לפלשתינאים שלא כדאי להם לקבל את יוזמת אולמרט, כיוון שימיו בשלטון ספורים. כלומר, הפלשתינאים מאוד מאוד רצו להשיב בחיוב להצעתו של אולמרט, עד שבאה ציפי לבני החתרנית ולחשה להם באוזן, והם התקפלו וברחו. נו, באמת...

אולמרט עצמו ממלא תפקיד בעייתי מאוד בהתנהגותו מאז סיום תפקידו. במקום להאשים בפה מלא את הפלשתינאים שדחו את הצעתו, הוא אומר אמירות מעורפלות, שעה שהעולם מאשים את ישראל בכך שאינה מקדמת את המו"מ, והפלשתינאים פועלים לבידודה של ישראל. במקום להירתם כדי להסיר את הלחץ מישראל, הוא מוסיף שמן למדורה, בהתחמקו מלומר את האמת, בעוד הוא תוקף את ממשלת נתניהו המכשילה, כביכול, את התהליך. למה הוא נוהג כך? ברור שהמניע להתנהגותו אינו ענייני. וד"ל.

2. סקירת עיתוני סופשבוע 11.11.11

* בפרשת השבוע, פרשת "וירא", נאמר בפירוש, ישירות מפי הגבורה, מה מטרת קיומו של עם ישראל: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו." לעשות צדקה ומשפט. אתמול, מערכת הצדק והמשפט הישראלית עמדה במבחן.

הנושא המרכזי בעיתוני סופשבוע היה, כמובן, החלטת בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של משה קצב על הרשעתו ועל גזר דינו. יש לציין, לזכותם של כל העיתונים, שהם  הקפידו לא לרדת לצהוב, ל"שערוריית סקס עסיסית", ונמנעו מתיאורים פלסטיים, אלא עסקו בכובד ראש במשמעות הציבורית והמוסרית של הפרשה. בקלון שבעצם העובדה שאנס סדרתי ושקרן מועד היה נשיא המדינה, ומצד שני, בגאווה על הדרך שהחברה הישראלית התמודדה עם הקלון הזה, על מערכת אכיפת החוק שפעלה ללא מורא וללא משוא פנים, והביאה לכך שהאזרח מס' 1 ישלח לכלא, לתקופת מאסר ארוכה ההולמת את פשעיו, ללא כל פריבילגיות.

לפרשת קצב משמעות ציבורית נוספת על עצם העובדה שנשיא המדינה הוא עבריין מין – בחירתו של משה קצב היתה סמל לעלייתו של בן-מעברה שפילס דרכו עד המשרה הרמה בישראל. ככזה, הוא היה סמל החלום הישראלי. בשל עובדה זו, בגידתו חמורה שבעתיים. כתבה על כך ציפי לבני ב"מעריב": "נולדתי בליכוד, ההורים שלי היו אנשי אצ"ל, חירותניקים שהממסד המפא"יניקי והשלטון דחו. היינו שם ביחד בני המעברות עולי צפון אפריקה, אנשי אצ"ל ולח"י ואחרים. כולנו התכנסנו סביב ישראל החדשה של מנחם בגין והליכוד, ישראל שהבטיחה לנו שכולם יכולים להגשים בה את שאיפותיהם בלי הבדל עדה, צבע ומוצא, כמו באמריקה. משה קצב היה אחד מאותם הצעירים שהתנועה אימצה לחיקה, שהפכו לראשי ערים צעירים ואחר כך לחברי כנסת ולשרים. כשהוא נבחר לנשיא זאת היתה גאווה לכולנו. אני התרגשתי ביום שמשה קצב נבחר. שוב אין מקום ותפקיד שחסום בפני הדחויים של פעם. חשבתי שזו שעתה של ישראל היפה."

לא הכל קיבלו כך את בחירתו של קצב. היו שראו בו, כלומר דווקא במה שהוא ייצג, נטע זר שגנב את הבכורה משמעון פרס. דווקא לכן, אני רציתי בבחירתו ושמחתי על בחירתו. כן, היה זה גם בשל התנגדותי לפרס, אולם בראש ובראשונה בשל המסר החברתי של בחירת אדם הנושא ביוגרפיה כשל משה קצב לתפקיד הרם. איזו בגידה! איזו הפניית עורף לציבור ולערכים שהוא אמור היה לייצג.

צודקת ציפי לבני, בכתבה "את האמת הכואבת: שמשה קצב אינו נציג של ישראל השנייה. הוא חצה את הקווים והפך סמל לכל מה שאנחנו כועסים עליו בישראל הרעה, הכוחנית, האונסת שמשפילה נשים, שמבקשת לפגוע בבתי המשפט ולא מכבדת את פסיקתם. משה קצב בגד בכל החלומות שלנו, של אנשי ישראל השנייה ושל בני בריתם מהמחתרות. אנשי השכונות, שקצב מתיימר לייצג, בזים למעשיו ומתמלאים בושה. אני יכולה להרגיע אתכם: אין לו קשר אליכם. זהו איש ששכח מניין בא. הוא לא מייצג אתכם. למרות הכיפה שלראשו, משה קצב גם אינו מייצג כל ערך יהודי." מילים כדורבנות.

שלי יחימוביץ', שמראשית הפרשה פעלה כח"כית נגד קצב ובתמיכה בקורבנותיו, והדהימה את הציבור בהיותה הראשונה לומר בפומבי את המילה המפורשת – אונס, כתבה מאמר בנושא ב"ישראל היום". לצד האמירות הערכיות והנורמטיביות אודות משמעות הפרשה, היא התייחסה גם לא' מבית הנשיא, שהודרה מכתב האישום. "זו היתה שגיאה. הגיע לה שהאמת שלה תושמע בפני השופטים, ונעשה לה עוול נורא בהכפשתה הבלתי מוצדקת. בזכותה ורק בזכותה התלוננו אחרות, ונעשה הצדק."

בדרך כלל אני נוטה לקבל את ההכרעות של הפרקליטות ובתי המשפט בסוגיות פליליות, והרי אין בידי המידע והראיות שבפניהם. אולם מאז הודרה א' מכתב האישום, תחושתי החזקה היא שנעשה לה עוול, ואני מסכים עם דבריה של שלי. אני מקווה שא' תגיש תביעה אזרחית נגד קצב. לא כדי להוסיף על עונשו – עונשו כבד ודי בו כדי למלא את חובו לחברה, אלא כדי לשקם את שמה ותדמיתה שנרמסו בראש חוצות, בקמפיין היחצ"נות האגרסיבי ושלוח הרסן של האנס הסדרתי, סוללת פרקליטי הצמרת שלו וסוללת יחצ"ני הצמרת ששירתה אותו.

את סיקור הערעור של קצב בטלוויזיה לא ראיתי, אך אני מסכים עם דברים שכתב מורן שריר בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ": "סטיינמן ראיין מחוץ לבית משפחת קצב את ג'ולייט ג'אנו, שכנה מקצועית. השאלות היו אוטומטיות והתשובות בהתאם. היא לא ציפתה לזה, היא היתה אצלו בבית רק אתמול, היא לא האמינה מההתחלה וגם עכשיו היא לא מאמינה. הלבישו עליו תיק, קשה לה לדבר. כל כך קשה לה לדבר שעשר דקות אחר היא התראיינה בערוץ 10 ונתנה את אותן תשובות בדיוק. לא ברור מה ציפו הכתבים לשמוע מהגברת ג'אנו, שלא שמעו ממנה בתחנות הקודמות של משפט קצב, אבל יש ערכאה נוספת אז אורזים את התיק וקופצים לראות אם משהו השתנה במנגנון של הגברת. הכתבים לא הופתעו לגלות שדבר לא השתנה, הם אפילו לא העמידו פני סקרנים. אם השופטים בירושלים לא השתכנעו מטיעוני ההגנה, למה שהשכנה הטובה תשתכנע מטיעוני התביעה? ג'אנו סיפקה את מה שהכתבים רצו לקבל ממנה. הם רצו לשמוע שהיא תומכת בקצב, כי זה התאים להם לתמונה הכללית. על פי התמונה הזאת קריית מלאכי היא עיירה קטנה, שונה ורחוקה, שמקבילה לזמן המערבי הנאור. לאנשים בה ערכים זרים ומוזרים, מעין טווין פיקס של המזרח התיכון. כשסטיינמן החזיר את השידור לאולפן, העיר דני קושמרו בצדק, שג'אנו היא רק אחת מבין עשרות אלפי תושבים. אבל העובדה היא, ששני הכתבים בחרו דווקא את התושבת הזאת. אם הם היו מתאמצים יותר, הם היו בקלות מוצאים אזרח קריית מלאכי עם דעות שונות. אם הם היו חורגים מהשאלון הסטנדרטי, אולי היו מגלים למה אין לתושבים המקומיים אמון במערכת המשפטי. אבל הם לא עשו את המאמץ הזה, הם רק כתבים בדרום." איני אוהב את ההערה המתנשאת אודות ה"רק כתבים בדרום", אולם זולתה, אני מסכים בהחלט עם דבריו של שריר.

כמקובל בחודשים האחרונים, כותרות העיתונים התחלקו בין התלהמות טבלואידית צהובה של "ידיעות אחרונות" – "לכלא" ו"ישראל היום" – "נשיא לכלא" לבין סולידיות מקצועית ואינפורמטיבית של "מעריב" – "שופטי בית המשפט העליון פסקו פה אחד: הנשיא לשעבר קצב אנס, שיקר ויישלח לשבע שנים בכלא" ושל "הארץ" – "העליון הכריע פה אחד: קצב אנס."

* בן כספית קישר את פרשת קצב לסוגיות נוספות, כדי להציג את ישראל כסדום, במסגרת קמפיין הפאניקה "הדמוקרטיה בסכנה". הוא פתח בציטוט של דברי אלוף פיקוד המרכז בשיחה פרטית, על הכישלון בהתמודדות עם תופעת "תג מחיר". ובהמשך – "באותו יום נעדרו 53 חברי כנסת מהאזכרה לרבין במשכן. לקרוב למחצית מהמחוקקים שלנו היה משהו חשוב יותר לעשות. יום אחד קודם לכן, מרחו אלמונים כתובות נאצה בחדר המדרגות של פעילת 'שלום עכשיו' בירושלים, כולל הכתובת 'רבין מחכה לך'. למחרת שיגר בית המשפט העליון את הנשיא לשעבר משה קצב לשבע שנות מאסר ואישרר את הקביעה כי הוא אנס. וביום ראשון תובא לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שתעגן 'שימוע' בכנסת למועמדים לבית המשפט העליון. זהו תיאור חלקי של 48 שעות בחייה של מדינת ישראל, שפעם היתה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיום היא דמוקרטיה במצור."

האם פרשת קצב מעידה על התפרקות הדמוקרטיה? היא עדות אדירה לחוסנה של הדמוקרטיה, לחוסנה של מערכת אכיפת החוק, לחוסנה של מערכת הצדק והמשפט, לשוויון אמתי בפני החוק. איזה עיוות הוא להציג את הפרשה כעדות לנסיגת הדמוקרטיה.

בנושא "תג מחיר", שם מכובס לפיגועי טרור של מחבלים יהודיים, אכן עד כה המדינה כשלה בהתמודדות עימם. אולם כל הציבוריות הישראלית וכל המערכת הפוליטית (למעט הח"כ הבזוי מיכאל בן-ארי) מוקיעה את התופעה ואת עושיה. צודק האלוף מזרחי כאשר הוא מביע את תסכולו על כל כך ש"מערכת המשפט לא נותנת מענה, העונשים מגוחכים, קנסות של 50 שקל, אף אחד לא מסוגל לעצור את זה, קשה להתמודד עם זה בצורה כזאת." אולם הקושי בהתמודדות נובע דווקא ממגבלות הדמוקרטיה. בית המשפט פוסק על פי ראיות, ואם העונשים מגוחכים, הסיבה לכך היא שכוחות הביטחון לא הצליחו לחדור לקני המחבלים הללו ולהשיג את הראיות. לדעתי, אין מנוס מצעדים לא כל כך דמוקרטיים, כמו מעצרים מנהליים ממושכים, מאחר והמלחמה בטרור, הפלשתינאי והיהודי כאחד, חייבת להתנהל במתכונת חירום, ולא בדיוק לפי הספר. זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני חורשי רעתה, המנצלים את חולשתה כדי לקעקעה. הבעיה היא שארגוני זכויות האדם ובתי המשפט מונעים זאת, ובכך מעניקים למחבלים יתרון על הדמוקרטיה.

טענתו של בן כספית על חוק השימוע, היא השקרית ביותר. שימוע בפרלמנט של מועמדים לבית המשפט העליון, הוא אקט מקובל בדמוקרטיות, למשל בארה"ב. אפשר לתמוך בהצעה או להתנגד לה, אך במקום להתמודד איתה, מעדיפים להפוך אותה לבלתי לגיטימית, בהצגתה כאנטי דמוקרטית.

אני מתנגד להצעה הזאת, כיוון שאני מתנגד לפוליטיזציה של בית המשפט העליון. הבעייה היא, שמי שיצר את הפוליטיזציה הזאת, הוא דווקא יקירם של המתבכיינים על הפגיעה בבית המשפט, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, ב"מהפיכה החוקתית" ובאקטיביזם השיפוטי, שבו למעשה הכפיף את הרשויות הנבחרות –  המחוקקת והמבצעת, לרשות השופטת, בטענה ש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם הכרעה האם להסתער משמאל או מימין – שפיטה" וכו'. הצעות החוק, כמו ההצעה לשימוע, הן צעד מגן מפני הפוליטיזציה של בית המשפט. מאחר שההרכב הפוליטי של בית המשפט העליון חדגוני, הפוליטיזציה הזאת מכפיפה את המוסדות הנבחרים, המייצגים את רצון הציבור, להשקפה פוליטית מסוימת. אם בית המשפט פוליטי, טוענים יוזמי החוק, על הפוליטיקאים להיות מעורבים יותר בבחירתו, ועל הציבור לשמוע את עמדותיהם של המועמדים לבית המשפט בשימוע. זו הצעה גרועה, אך גרועה יותר מהמציאות שכנגדה היא הוצעה. כל עוד אין חוקה לישראל, הפתרון הוא בהידברות ויצירת אמנה המסדירה מחדש את הפרדת הרשויות, לרמה שהיתה נהוגה בתקופה שקדמה לנשיאותו של ברק, לנורמות של בית המשפט העליון בעידן מאיר שמגר, משה לנדוי וקודמיהם.

מעניין שאת הדברים הללו כתב דווקא בן כספית, שאינו מאוהדי האקטיביזם השיפוטי. הוא עצמו מזכיר זאת במאמר: "כמי שכותב שנים נגד מדיניות 'הכל שפיט' של בית המשפט העליון, נגד התערבותו הבוטה של העליון בנושאי מדינה וביטחון, נגד האסון שהמיט עליו השופט ברק, אני יכול למצוא היגיון בחלק מההצעות," אכן, חלק מן ההצעות הן בעייתיות, אך הן פועל יוצא של אותו אקטיביזם, ואי אפשר להימנע מהן, כל עוד האקטיביזם הוא דרכו של בית המשפט העליון. ולכן, הצגת הצעות החוק כ"דמוקרטיה במצור" עושה להן עוול. הצעות החוק מנסות לפרוץ את המצור על הדמוקרטיה.

"פעם זה היה אחרת," כותב כספית, בהתייחסו לכך שישראל "פעם היתה הדמוקרטיה היחידה במזה"ת והיום היא דמוקרטיה במצור." אני מציע לו לקרוא את הכתבה המרתקת של שלמה נקדימון במוסף "הארץ": "אם יהיה צורך לירות – נירה!" כתבה זו היא המלצת השף לסופשבוע זה.

נקדימון מחזיר אותנו לפרשה מראשית 1953. במהלך חופשה בטבריה, קרא בן גוריון בעיתון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" תמיכה בסטלין בפרשת "משפט הרופאים", עלילת הדם האנטישמית נגד רופאים יהודיים בבריה"מ. ב"ג השתולל מזעם, וקטע את חופשתו, כדי לקדם יוזמה להוציא את מק"י אל מחוץ לחוק.

וכך ב"ג כתב ואמר: "להכין בדחיפות חוק נגד ארגון עויין המסייע בעל פה ובכתב ובאמצעים אחרים לכוחות חיצוניים המטפחים שנאת ישראל... שנאת ישראל במובן הכפול – נגד מדינת ישראל ונגד עם ישראל, כלומר גם נגד היהודים. ... צריך לתת סמכות לממשלה להכריז על ארגון המסייע לכוחות חיצוניים בפעולות אנטי ישראליות (לרבות פעולות נגד המדינה ונגד היהודים כיהודים, באשר הם), מלמד זכות על פעולות אלה, ממציא להם חומר וכו' – שהוא 'ארגון עויין'. וכשארגון הוכרז כעויין אפשר לסגור ולהחרים עיתוניו, דפוסיו, מועדוניו, ולמסור לדין מנהליו, ראשיו וחבריו, וחובת הראייה (ההפרכה) במקרה זה על הנאשם. ... לא יתכן שלבוגדים גלויים אלה תינתן אפשרות לערוך אספות, לדבר בכנסת, לבוא למעברות, ולתת סעד ועזרה פומבית לאוייבי חוץ של העם היהודי ושל מדינת ישראל, לנסוע לכנסים בינלאומיים העוסקים בהסתה אנטישמית ולהרעיל בארץ האווירה בקרב הנוער והעולים ... לאכוף בכל חומר הדין. כבוד המדינה וכבוד היהדות דורש זאת מאתנו. ... נעביר בדרך הפרוצדורלית המהירה ביותר, חוק, הנותן סמכות לממשלה לאסור על ארגון של שונאי ישראל ... להוציא את מק"י אל מחוץ לחוק, לבטל סיעה זו בכנסת, ולהעמיד את מנהיגיה וח"כיה לדין ולשלחם לכלא מ-10 ועד 20 שנה, למנוע מהם לקיים אספות ציבוריות, לא לאפשר לפעיליהם להופיע בבתי ספר, להחרים את מועדוניהם, עיתוניהם ורכושם ... בתחום המשפטי ייאמר כי החובה להוכיח שאינם מסייעים לשונאי ישראל תהיה מוטלת על הנאשמים. ... לא ייתכן שבתוך מדינת ישראל יתקיים ארגון הדוגל בעלילת דם על העם היהודי. זו המדינה שכל אחד מאיתנו אחראי עליה, על חוקיה, על מנהיגיה, על הפרלמנט שלה, על הדמוקרטיה שלה, אותם אתם מסלפים. הם דוגלים בעלילת דם יהודית עולמית. היכולים חוקי ישראל להרשות דבר כזה? היכולים חוקי ישראל להרשות הופעת עיתוניהם? ישיבתם בכנסת? אומרים לי כי פירוש הדבר הקמת מחנות הסגר. אם יהיה צורך לעשות מחנות הסגר – נעשה. אם יהיה צורך לירות – נירה."

הוועדה המדינית של מפא"י לא קיבלה את הצעותיו מרחיקות הלכת של ב"ג, אבל גם ההצעה המתונה של פנחס לבון וגולדה מאיר, היתה הרבה הרבה יותר קיצונית מכל הצעה ש"ישראל ביתנו" העלתה בדעתה להעלות כלפי הסיעות הערביות. כך, למשל, אמר בדיונים בכנסת ובממשלה שר החוץ, משה שרת, המתון שבמתונים בממשלה ובמפא"י: "כל ניסיון שייעשה על ידי אישים ועל ידי גורמים ציבוריים בישראל להצדיק הסתה המתנהלת נגד יהודים ומסכנת שלומם באיזושהי ארץ ולהגן עליה, ייחשב בעיני הממשלה כמעשה איבה כלפי המדינה, והיא תסיק מזה את כל המסקנות ... שנאת ישראל וכל ניסיון לחפות עליה ולהגן עליה הוא מעשה עויין נגד המדינה ... כל השינויים בחסינות הח"כים, כולל חיפוש בבתיהם, יובאו לאישור הממשלה. חברי מק"י יסולקו מהמנגנון הממשלתי, העירוני והאקדמי, וכבר יצאה הוראה לגשת לטיפול בעניין. באוניברסיטאות יש לקומוניסטים דריסת רגל במקומות חשובים ביותר, ובמעבדות הם שליטים על סודות חשובים ביותר. בעיריית חיפה הוחלט למנות קומוניסט ידוע כמהנדס עיר. אני מקווה שאישור זה לא יינתן."

בסופו של דבר הצעדים הללו לא יצאו לפועל. חודש מאוחר יותר סטלין מת, משפט הרופאים בוטל וחלה הפשרה ביחסים בין בריה"מ לישראל. אולם כדאי להשוות את הסוגייה לימינו.

מק"י היתה מפלגה עויינת לישראל. אבל מה שהוליך אותה לא היה שנאת ישראל כשלעצמה, אלא נאמנות עיוורת ואוטומטית לבריה"מ. כאשר בריה"מ תמכה בהקמת המדינה, גם מק"י תמכה בהקמת המדינה. כאשר בריה"מ תמכה בישראל במלחמת העצמאות, זו היתה גם עמדת מק"י. כאשר בריה"מ התנגדה לנסיגת ישראל מצפון סיני במלחמת העצמאות, גם מק"י התנגדה לנסיגה הזאת.

לא כן היום. מה שמוליך את גלגולה הנוכחי של מק"י – חד"ש, הוא שנאת ישראל. זו מפלגה לאומנית פלשתינאית אנטי ישראלית. וזו המפלגה הערבית האנטי ישראלית המתונה ביותר. והנה, ברור שאף ראש ממשלה ישראלי לא יעלה על דל שפתיו חלקיק האחוז ממה שאמר ב"ג, ולבטח לא יציע הצעות אופרטיביות המתקרבות להצעותיו של ב"ג. ולא רק ראש ממשלה, אלא אף הקיצוני בח"כים מהימין (חוץ מאותו בזוי שהזכרתי קודם) לא יעלה על דעתו הצעות כאלה.

ישראל היא הדמוקרטיה הפתוחה ביותר בעולם, כיוון שאף מדינה בעולם לא היתה מאפשרת לנציגי אויביה חופש פוליטי ותקשורתי מוחלט כמו ישראל. ישראל היום דמוקרטית לאין ערוך יותר מבעבר.

לכן כל קמפיין ההפחדה על ה"סכנה לדמוקרטיה", כביכול, הוא שקרי וחסר שחר. והקמפיין הזה מוזר מאוד כאשר הוא בא דווקא מצדו של בן כספית, שבאותה רשימה ובאותה נשימה כתב: "אני גם חושב שחנין זועבי לא יכולה להיות חברה בכנסת ישראל. היא מתאימה יותר לפרלמנט חמאס בעזה." אז מה הוא רוצה מחייהם של אופיר אקוניס ו"ישראל ביתנו"?

* גדעון לוי כתב השבוע שני מאמרים בסוגיה האיראנית. במאמר הראשון הוא הביע תמיכה, למעשה, בפרויקט הגרעין האיראני, במאמרו "מי כאן המטורף?" – "איראן רוצה נשק גרעיני כדי להגן על משטרה. היא ראתה את סדאם חוסיין ומועמאר קדאפי מופצצים והיא מבינה, בהיגיון רב יש לומר, שאם תהיה בידיה אופציה גרעינית, העולם לא ייגע בה לרעה." המשטר של אחמדיניג'אד, אליבא דלוי, הוא משטר שפוי ורציונאלי לחלוטין. לעומת זאת, "יש במזרח התיכון הנהגה לא הגיונית, אבל מקום מושבה נמצא לאו דווקא בטהראן. בירושלים שוכן הפחד, פחד שווא בחלקו, תולדה של מסעות ההפחדה והדמוניזציה שמתנהלים כאן תמיד, מאימת שפעת החזירים ועד סכנת הגרעין האיראני. לצידו שוכנת גם המגלומניה שלפיה יש בכוחה של ישראל לנהל את האזור כרצונה. הגברים-גברים שמאיימים עכשיו על איראן הם הפחדנים-פחדנים האמיתיים."

 ועוד ועוד "הוכחות" לכך שהן ההנהגה הישראלית והן הציבור הישראלי הוא בלתי רציונלי. והמאמר נגמר ב"זעקה, אחרונה וגורלית: די לפרנויה; די לפירומניה; די למגלומניה; די לטירוף."

במאמר השני, בהמשך השבוע, "על הצביעות", גדעון לוי שינה את טעמו. הפעם הוא מתנגד לפרויקט הגרעין האיראני. "לאיראן תהיה כנראה פצצה גרעינית, ואלו חדשות רעות מאוד. מדובר במדינה חורשת רע. אין צורך כאן להכביר מילים על איומיה המזוויעים ועל משטרה האפל".

מה קרה?

אני חייב לציין, שמבין שתי העמדות שהביע לוי על פרויקט הגרעין האיראני, דווקא השנייה מפתיעה יותר. הרי יש לו, ללוי, נטייה פאבלובית לתמוך בכל מעשה אנטי ישראלי. לכן, תמיכתו בפרויקט הגרעין האיראני היא אך טבעית. אז מה גרם לשינוי? אולי הוא חש שהפעם קצת הרחיק לכת. אולי הוא חש שיקשה לו להסביר את מפעל חייו – קמפיין הדוברות של הטרור הפלשתינאי, בטענה שזה נשקם הלגיטימי של הכבושים והחלשים – לנוכח תמיכתו באיראן כמעצמה גרעינית.

אך אל לטעות, מאמרו לא היה מאמר נגד התגרענות איראן, אלא הפיסקה שציטטתי היתה הקדמה למתקפה שלוחת רסן נגד ישראל והמערב, על הצביעות שלהם, בדורשם מאיראן מה שאינם דורשים מישראל. הוא יוצא נגד שתיקת העולם אל מול הגרעין הישראלי והימנעותה של ישראל מלהצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.

את ישראל הוא מגנה על "צביעותה", בכך שלפתע היא סומכת על מילתו של ארגון בינלאומי – סבא"א, בעוד היא נוהגת לצפצף על הארגונים הבינלאומיים. "האו"ם – שמום, אונסק"ו – אנטישמי, ורק מילה של סבא"א היא מילה."

באמת, ישראל צריכה לקבל כל מילה של כל ארגון בינלאומי. למשל, מועצת האו"ם לזכויות האדם, שבראשה עמדה לוב של קדאפי, המורכבת בעיקר מדמוקרטיות נאורות ושומרות על זכויות האדם כמו איראן וסעודיה (שבה אישה שנוהגת ברכב נענשת במלקות), וכמעט כל עיסוקה בעלילות נגד הדמוקרטיה הליברלית – ישראל, ששיאה בעלילת גולדסטון, אותה לוי הילל ושיבח (וכאשר גולדסטון חזר בו מחלק ניכר מן העלילה, לוי סנט בו, כאחרון האנטישמים, על כך שנכנע לאלימות הלובי היהודי בדרום אפריקה).

אפשר לחשוב שישראל היתה זקוקה לסבא"א כדי לדעת שאיראן פועלת להתחמשות גרעינית. הרי סבא"א רק אוששה השבוע את מה שישראל טוענת מזה עשרים שנה. נהפוך הוא, סבא"א מילאה עד היום תפקיד שלילי ביותר, בחיפוי על פרויקט הגרעין האיראני.

* רונן ברגמן פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר חשוב ומעניין על פעילותה של סבא"א בראשות מחמד אל ברדעי, היום מועמד לנשיאות מצרים, לטיוח העובדות ולחיפוי על איראן, כפי שנהגה גם כלפי עיראק וסוריה. אל ברדעי ניצל את תפקידו, שנועד להגן על האנושות מפני תופעות כמו הפצצה האיראנית, כדי למנוע מהאנושות להתגונן. ברדעי הוא המשת"פ הגדול של אחמדיניג'אד; הוא פושע נגד האנושות. סבא"א בראשות אל ברדעי זכתה בפרס נובל (!) ל... שלום (!!!). מגוחך כמעט כמו הענקת פרס נובל לשלום לרב המרצחים ערפאת.

* המלצה חמה – כתבה ב"גלריה" של "הארץ" על סרטו המיתולוגי של אסי דיין "החיים על פי אגפא", במלאת 20 שנה ליציאתו אל האקרנים.

* כאשר "מעריב" הפסיק את הוצאת הסמרטוטון המביש "רייטינג" והחליף אותו במוסף התרבותי החדש "ז'ורנל", ראיתי בכך בשורה לתרבות הישראלית. העיתון נראה רציני, מעמיק, מכובד. קראתי את הגיליון הראשון, לפני שבועות אחדים. פייר? התאכזבתי. אך נתתי צ'אנס עוד שבוע, ועוד שבוע, ועוד חודש. כעת אני מרשה לעצמי לפסוק: ז'ורנל = שיעמומון.

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", המוסף הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "לא חתמת לי על החנינה זוכר? ועכשיו אתה רוצה את הקומה העליונה של המיטת-קומותיים?" (שכן לתא).

* * *

עוז אלמוג: מן האולטרא-סאונד לגיוס

ציטוט: הוצאת רסלינג גאה במפעל התרגום והמחקר שהיא מקדמת בתחומים פמיניזם, מגדר וקוויר. ברסלינג ראו אור עד היום עשרות ספרים בתחומים אלו, מאת מיטב החוקרות והחוקרים בעולם בכלל ובישראל בפרט. לכבוד יום הגבר הבינלאומי אנו מזמינים את קהלנו לעיין בספרים העוסקים בגבריות:

"הגבר המובס" מאת רעיה מורג / "מה רוצה הגבר?" מאת יצחק בנימיני / "רצח אב" מאת יעל בן-צבי מורד / "השליטה הגברית" מאת פייר בורדייה / "אלימות אינטימית" מאת דלית יסעור-בורוכוביץ' / בעתיד יראה אור ספרה של חני מן שלוי "מן האולטראסאונד לגיוס".

 אנו מצטרפים להזמנת מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית, לכנס לכבוד יום הגבר הבינלאומי. הכנס יערך ב-20/11/11.

הי אהוד,

על פי הרשימה דלעיל, הוצאת "רסלינג" לא ממש מחבבת גברים, בוודאי לא גברים עם מדים (אלא אם המדים הם מדי לוחמי החופש הפלסטינים). קצת מצחיק ששם ההוצאה הזו, הידועה בגישתה הביקורתית – מאוד גברי Resling מזכיר Wrestling – היאבקות/התגוששות.

הכי משעשעת כותרת הספר האחרון בסדרה – "מן האולטרא-סאונד לגיוס". לעניות דעתי ההגמונית, המחברת החמיצה כותרת יותר הולמת: "מן האולטרא-סאונד הווגאינאלי לכיבוש". כי בל נשכח שהאולטרה-סאונד הזה (בניגוד לסטנדרטי שמחליק על הבטן) מוחדר לבדיקה באופן דומה לוויברטור ובכך מבצע אונס גברי בגופה של הנבדקת (רוב הגיניקולוגים הם ממין זכר). אני כבר רואה את הפרס שהספר הזה מקבל, כמו אותו פרס שנתנו בזמנו הסוציולוגים באוניברסיטה העברית על התזה שקבעה כי החיילים הישראלים לא אונסים נשים פלסטיניות בשל גזענותם.

דרישת שלום אבל לא בנוסח השמאל הרדיקאלי – מסוציולוג שמסרב לקבל את דין התנועה – כלומר שנאת ישראל ושנאת גברים, שזה פחות או יותר אותו דבר.

עוז

נ.ב.

מהקומוניקט שמחתי ללמוד גם שיש דבר כזה "יום הגבר הבינלאומי". אבל למרבה הצער נוכחתי שבניגוד ל"יום האישה הבינלאומי", שמפרגן לנשים, היום הזה מוקדש בעיקר לביקורת על גברים ולהטחת עלבונות בגבריות. אז נכון שרוב הרוע בעולם מגיע מתהומות האגו הגברי, ונכון שמשחקי גברים עולים לאנושות ביוקר, כנאמר במקורות –

The difference between men and boys is the price [and size] of their toys

אבל מגיע לנו גם קצת חמלה וקורטוב של קרדיט על תרומתנו החיובית לאנושות.

* * *

יוסי גמזו

Welcom לְפּוֹל אַנְקָה

בשבת שעברה (12.11.11) הגיע לשתי הופעות בישׂראל הזַּמָּר, התמלילן והמלחין הנודע פול אנקה, יליד אוטאבה, קנדה, ובן למשפחת מהגרים נוצריים מלבנון. כבר בהיותו בן 14 הוא הִקליט את שירו הראשון ובגיל 17, בזכות להיטו המפורסם, "דיאנה", כבר נכלל להיט שלו בין 20 המקומות הראשונים  במצעד הפזמונים הארצי באותה שנה. בסרט ההוליבודי הקלאסי "היום הארוך ביותר" הוא שׂיחק לצִדם של כוכבי-העל ג'ון ויין והנרי פונדה. בשנת 1968 כתב פול אנקה לפרנק סינטרה את מילות להיטו הגדול ביותר, "My Way", ואם ניקח בחשבון את גילו הצעיר באותה שנה (27), מפתיעה היא מידת רגישוּתו והבנתו את תחושותיו של אדם קשיש המסכּם את מסלול חייו. פול אנקה הגיע אלינו בסוף השבוע שחלף וּלוואי שלכל יוצאי לבנון ותושביה היה יחס חמים ואוהד כזה לארצנו. כאות-הוקרה צנוע לאמן ולשיריו מגיש טוּר זה של המכתב העתי לקוראיו תרגום עברי חדש למילות להיטו הפּופּולארי.

* * *

דַרְכִּי...

המילים: פּוֹל אנקה

הלחן: קלוד פרנסוּאז

כָּעֵת, כְּשֶלְּפָנַי                                      

מָסָךְ שֶל סוֹף קָרוֹב צוֹנֵחַ                       

אֹמַר בְּרוּרוֹת, רֵעַי,                                

אֶת מָה שֶבּוֹ אֲנִי בּוֹטֵחַ.

חָיִיתִי מְלוֹא חֶלְקִי                                 

חַיִּים בָּם כָּל נָתִיב נִתַּבְתִּי                       

אַךְ רַק עַל פִּי דַרְכִּי      

אוֹתָם עִצַּבְתִּי.                           

הָיוּ גַם חֲרָטוֹת                                       

אַךְ מְעַטּוֹת

מִלְּהַזְכִּיר פֹּה,                      

מִלֵּאתִי בְּלִי לִסְטוֹת                               

אֶת חוֹבוֹתַי בְּכָל מְחִיר פֹּה.                    

זָהִיר וְגַם בָּקִיא                                      

כָּל שְבִיל תִּכְנַנְתִּי וְחִשַּבְתִּי                      

אַךְ רַק עַל פִּי דַרְכִּי

אוֹתוֹ עִצַּבְתִּי.

כֵּן, יֵש זְמַנִּים, אַתֶּם יוֹדְעִים,

בָּהֶם מִבְּלִי לִלְעוֹס בּוֹלְעִים

וּכְשֶהַפְּנִים מַתְחִיל לִסְבּוֹל

יוֹרְקִים הַחוּצָה אֶת הַכֹּל,

אַךְ אֶת חֶלְקִי

רַק בְּדַרְכִּי

תָמִיד עִצַּבְתִּי.

 אָבְדָן וְאַהֲבָה

וּצְחוֹק וּבְכִי נַפְשִי מָלֵאָה

וּכְשֶבִּכְיִי גָוָע

הַכֹּל נִרְאָה מְשַעֲשֵעַ.

נָעִים לָדַעַת כִּי

יְבוּל-חַיִּים כֹּה רָב הֵנַבְתִּי

אַךְ רַק עַל פִּי דַרְכִּי

אוֹתָם עִצַּבְתִּי.                                        

כּי מָה סוֹף-סוֹף הוּא הָאָדָם

חוּץ מֵעַצְמוֹ, בּוֹ לֹא נָדַם   

כָּל מָה שֶבֶּאֱמֶת אָהַב

מִבְּלִי לִכְרוֹע עַל בִּרְכָּיו?

כָּךְ טוֹב לִי כִּי

רַק בְּדַרְכִּי                                                       

חַיַּי עִצַּבְתִּי...

* * *

דרור אֵידָר

סיינט תומס

פורסם לראשונה בטור השבועי ב'ישראל היום' (28.10.2011)

תומס פרידמן התלהב לנוכח המהפכות בעולם הערבי * אז הנה המאזן: בתוניסיה נבחרה ממשלה אסלאמית * בלוב בוצע לינץ' * ובמצרים יש ממשל צבאי * זה לא מפריע למתבטלים בישראל להכתיר אותו כ"עיתונאי החשוב בעולם"

יותר ממה שנראה בסרטון הלינץ' שביצעו הלובים בקדאפי, היו הקולות ברקע. צרחות ברבריות שבקעו מעולם אחר, עולם קדום שבו חיה עדיין נקמת הדם והנאמנות היחידה היא לשבט. השבט שקדאפי הדיר במשך שנות שלטונו ומנע ממנו תקציבים ופיתוח, נקם את נקמתו האכזרית. צפו להמשך.

הליברליזם המערבי מנסה במשך שנים לפענח את קוד ההתנהלות המזרח התיכונית. שנות  הקולוניאליזם הולידו נקיפות מצפון שהביאו לבחינת האוריינט במונחים מערביים לחלוטין. בעקבות הביקורת שמתחו אדוארד סעיד וסיעתו על מדע המזרחנות, סורסו לגמרי המנגנונים המחקריים של המערב ביחס למזרח, עד שנזנחו כמעט לגמרי הממדים המיתיים, השבטיים, הקדומים הפועמים מתחת לפני השטח ומתסיסים עמים וקבוצות הרבה יותר מכל אינטרס כלכלי או לאומי גלוי.

עכשיו, מששקע האבק על משטרו של קדאפי והשריעה הועדפה על כל חוק מדינה בלוב; בתוניסיה המתקדמת יחסית ניצחו הכוחות האסלאמיים, ובמצרים שולט משטר צבאי – כדאי לבדוק כמה מאבחנותיו של מי שהוכתר בפי התקשורת הישראלית כ"עיתונאי החשוב בעולם", תומס פרידמן. האמת היא שלא פרידמן צריך להיות הנושא אלא חבורת השוטים המקיפה אותו, המתהדרת בנוצות חכמתה וסוגדת לניתוחיו.

שעה שהחלו המהומות בעולם הערבי, התקשרתי למזרחן העולמי, ברנרד לואיס ושאלתי מה לדעתו על ישראל לעשות. "שום דבר," השיב, "כל צעד של ישראל עשוי להתפרש כנקיטת עמדה."

אבל פרידמן נזף בישראל על שלא נקטה עמדה לצד המפגינים, ו"צידדה בפרעה," הוא מובארק. לדבריו, "בעידן של שינויים כה גדולים, לישראל יש ההנהגה המנותקת ביותר שהיתה לה מעולם, הנהגה חסרת דמיון המודרכת על פי קלישאות." לי זה נשמע דווקא כתיאור מהימן של כתיבתו של פרידמן עצמו.

ביוני האחרון הציע פרידמן לשלטונות סין ללמוד מהמהפכה בתוניסיה: "אם אתם רוצים לדעת מה מחולל מהפכות – אין זה קשור לעלייתו או ירידתו של התל"ג... זאת הדרישה לכבוד... 'כבוד לפני הלחם' היתה הסיסמה של המהפכה התוניסאית..."

אהה, ועם הסיסמה הזאת הלכו אזרחי תוניסיה לבחירות והעלו לשלטון מפלגה אסלאמיסטית.

בפברואר האחרון הסתובב פרידמן בכיכר תחריר והתפייט שיכור מאושר: "מה שהיינו עדים לו בתחריר הוא הדה-קולוניזציה האמיתית של הארץ הזאת. לאחר שהבריטים עזבו, מצרים נשלטה בידי מלך כושל ולאחר מכן, מאז 1952, [נשלטה] בידי דיקטטורה צבאית. [כעת], לראשונה בעידן המודרני, מצרים באמת בידי תושביה."

תקנו אותי, אבל האם מצרים לא נשלטת כעת בידי משטר צבאי?...

מהמיית לבו דיבר פרידמן על שני מוקדים רגשיים שיתקיימו מעתה ואילך בעולם הערבי: לב דתי במֶכָּה, שאליו יעלו לרגל מוסלמים כדי להיות קרובים לאלוהים, ו... כיכר תחריר שאליה יבואו אנשים כדי לגעת בחופש. כדאי לשים לב לדיכוטומיה המכוונת שפרידמן יוצר בין הדת לבין המהפכה האזרחית, משום שאליבא דפרידמן להפיכה במצרים לא היה כל קשר עם תנועת "האחים המוסלמים": "מה שעשה את ההתקוממות כאן כה מרשימה – ובמובן מסוים כה מסוכנת לאוטוקרטיות אחרות באזור – הוא בדיוק העובדה שהיא לא נשלטה בידי האחים המוסלמים ולא קיבלה השראה מהם." כך קבע העיתונאי החשוב בעולם על סמך שוטטות עצמאית בכיכר ושיחה עם שניים ורבע אנשים.

שבוע ימים לאחר פרסום דבריו, באותה כיכר עצמה, לפני למעלה ממיליון מפגינים, נאם מי שהיווה השראה לתנועת האחרים המוסלמים, המטיף הגולה, שיח יוסוף קרדאווי. קרדאווי הביע לא אחת תמיכה בפיגועי ההתאבדות נגד ישראל ובתקיפת חיילים אמריקנים בעיראק. ממש באותו זמן כתב בעל הטור העיראקי, ג'אבר חביב ג'אבר, אבחנה שהסתמכה על מעט יותר ידע: "במקרה של האחים המוסלמים, נראה לי שהישיבה מאחור היתה בחירה שנבחנה בדקדקנות יותר מאשר תוצאה של חולשת התנועה או של התמהמהותה. האחים השתמשו בסוג של "תקייה" [הסוואה] מחוכמת כדי לסכל את הטענות שהמשטר ניסה להסתמך עליהן כדי לגייס גורמים מערביים נגד המהפכה, בטיעון שדוחפים אותה האיסלאמיסטים, ושהיא תהפוך לתנועה הדומה למהפכה האיראנית."

כחצי שנה מאוחר יותר, נערכה בכיכר "הפגנת המיליון" שבה קראו ההמונים – בעידוד האחים המוסלמים – "לביטול הסכם השלום, לפעולת תגמול צבאית נגד ישראל ולהכנת הצבא לשחרור כל פלסטין." אגב, ה"תקיה" שג'אבר מדבר עליה, היא "חובת הזהירות" המתירה למאמין המוסלמי להסתיר את זהותו כדי לשרוד תחת שלטון עוין. כך למשל קיבלו אנשי ה"אחים" היתר הלכתי לגלח את זקנם כדי שלא יזוהו בידי אנשי משטר מובארק. אולי זאת הסיבה שפרידמן לא זיהה אותם, למרות שהם היו סביבו בהמוניהם...

לאחר שהשווה את מובארק לפרעה, הגה פרידמן השוואה מדהימה בנועזותה: "באשר לביבי (פרידמן מקפיד לכנותו "ביבי", כמו היה חברו הפרטי ולא ראש ממשלת ישראל), השיעור שעליו ללמוד מתחריר הוא ברור – אדוני, אתה נמצא היטב בדרך להיות החוסני מובארק של תהליך השלום." הוא תהה,  "האם ביבי מכין הפתעות, או שהפלסטינים קלטו אותו נכון: זייפן (נוכל) גדול, המחביא אג'נדה דתית-לאומית מתחת לגלימה ביטחונית."

בתורת הספרות מכנים זאת "המחבר המובלע". כלומר, הסופר שם בפי אחת מדמויותיו את השקפת עולמו שלו עצמו. אכן, זה מה שפרידמן חושב על ראש ממשלת ישראל... גדעון לוי לא היה מנסח זאת אחרת. מסתבר שהשנאה הפתולוגית כלפי בנימין נתניהו לא נעצרה בגבולות השמאל הישראלי וחצתה את האוקיינוס האטלנטי עד למשרדי הניו-יורק טיימס. אבל מה שפרידמן מכנה "אג'נדה דתית-לאומית" הוא מונח חלופי ל"שיח הזכויות" של העם היהודי על ארצו, עניין עקרוני לא פחות מהשיח הביטחוני. נתניהו לא החביא זאת מעולם; זה הבסיס של הציונות וההצדקה לקיומה של ישראל.

שתי הנחות יסוד החוזרות ברוב מאמריו של פרידמן והתואמות שלא במקרה את אלה של השמאל הישראלי, לא תמיד זה המתון: (א) פניו של העולם הערבי לקראת דמוקרטיה, מה שיבטל את ייחודיותה של ישראל כדמוקרטיה היחידה באזור; (ב) העתיד הצפוי לישראל הוא שליטה של מיעוט יהודי ברוב ערבי, דבר שיוביל את ישראל לגורל דומה לזה של דרום אפריקה, כלומר מדינת אפרטהייד.

ובכן (א) כדאי לשלוח שוב את פרידמן לאזור להתעדכן; (ב) סיפור האפרטהייד ושלטון המיעוט ברוב מתעלם ממחקרים דמוגרפיים וסוציולוגיים רבים המפריכים את הטענות הללו ומציירים לישראל עתיד אחר מתסריט האימים שפרידמן מנופף מולנו. גם אפרטהייד אין פה, למעט בדמיונם של אנשי שמאל מקצועיים. חשוב לזכור שנכון להיום ישראל אינה שולטת ברוב מוחלט של הפלסטינים. הם אחראים לכלכלתם, למדיניות החוץ שלהם, לחינוך, לתעשייה, לתחבורה ולשיטור ועוד. הכול, למעט הגבלות הקשורות לביטחון, שלא רק ישראל דורשת אלא גם הפלסטינים מבקשים זאת שלא בפומבי (בפי שחשפו מסמכי אל ג'אזירה) כדי להישמר מהשתלטות אלימה של תאי חמאס על הרשות הפלסטינית.

הנחת יסוד נוספת: כדי להיתפס כרציני (בידי מי?) נתניהו צריך לחשוף כבר עכשיו את מפת הנסיגות שלו על השולחן, "כדי שכולם יראו על אלו פשרות טריטוריאליות כואבות אתה מדבר," או "להוריד התנחלויות 'בלתי חוקיות' – כל צעד כזה יכריח את יריבי ישראל להתייחס ל'ביבי' ברצינות וילחץ על הפלסטינים להיות רציניים אף הם."

לא ייאמן שפרידמן מפריח את השטויות הללו באוויר לאחר 17 שנה של נסיגות על גבי נסיגות מצד ישראל וללא תוצאות חיוביות מצד הפלסטינים לבד מדם ואש ותמרות עשן. ועוד לא הזכרנו את הניסוי הגדול ביותר – זה שפרידמן וחסידיו בתקשורת הישראלית תמכו בו ללא סייג – העקירה מגוש קטיף. כעשרת אלפי מתיישבים פרודוקטיביים שהפריחו את חולות הים בדרום נעקרו מבתיהם יחד עם קברי יקיריהם, ממשלת ישראל הסתכנה בקרע עמוק בעם ולא שעתה לאזהרות המתנגדים – והנה הפלא ופלא, הנוסחה של פרידמן לא עבדה! באמת לא מובן, כיצד שר ההיסטוריה ואלוהי הפוליטיקה המזרח תיכונית אינם שועים לתובנותיו העמוקות מני ים של תומס פרידמן, אבל עובדה היא שבמקום שבו פרחה החקלאות הישראלית ומוסדות חינוך מפוארים שכנו, עומדים עד היום חורבות המשמשות בסיס לאלפי טילים המשוגרים על בסיס קבוע אל ערי ישראל. הרשות הפלסטינית גורשה משם בידי האסלאם הרדיקלי, סניף של האחים המוסלמים (כמה רדיקלי אפשר להיות יותר מהפת'ח עצמו? החמאס הוא הוכחה לגבולות הנמתחים של האבסורד המזרח תיכוני), רצועת עזה הפכה לחמאסטן, מוצב איראני על גבול ישראל. ישראל יצאה לשתי מלחמות בעקבות הנסיגה ההיא. אבל פרידמן בשלו, לתפארת העיתונות האמריקנית ולחרפת המציאות האמיתית.

כך מתאר פרידמן את האינתיפאדה השנייה שגבתה מישראל מאות הרוגים ואלפי פצועים: "החלטה נמהרת של יאסר ערפאת" במקום "לאמץ את תוכנית השלום של שתי המדינות שהציע הנשיא קלינטון." נו, "החלטה נמהרת", כך קורא פרידמן את ההיסטוריה. הפוליטיקאים והמנהיגים חשודים בטיפשות לעומת העיתונאי החכם שרק הוא מסוגל להסיר את המסווה מעל פניהם. אבל המימצאים הברורים מלמדים שהמלחמה שערפאת פתח בה באוקטובר 2000 היתה מתוכננת. ערפאת לא רצה לסיים את הסכסוך על מדשאות קמפ-דיויד, משום שהגרעין המאחד של הקולקטיב שערפאת הנהיג – ושמורשתו מוסיפה להדריך גם את ההנהגה הנוכחית בקרב הפלסטינים – לא נע מעולם סביב הגשמת שאיפות עצמאות כלשהן, כפי שפרידמן מדמיין. לו היה כך, היו ערביי האזור מקבלים את תוכניות החלוקה הרבות מאז ועדת פיל ב-1936 ועד לימינו. הגרעין הפוזיטיבי של הפלסטינים סובב להוותנו סביב השאיפה לחורבנה של מדינת היהודים. אלו לא פאראנויות אלא קריאה מפוכחת בדברי מנהיגי האזור, בחומרי הלימוד, בתקשורת ובסקרים.

לאורך מאמרים רבים, פרידמן מקפיד לצייר את ישראל והפלסטינים כשני צדדים סרבניים באופן שווה. זה כל כך נאיבי שזה מצחיק. ישראל נסוגה ונסוגה 17 שנה. הממשלה הזאת – לא אחרת – דיברה על שתי מדינות לשני עמים, הקפיאה את הבנייה ביהודה ושומרון, הציעה לפלסטינים לגשת לשולחן המו"מ – ודבר לא קרה!

התנאי הבסיסי ביותר שעד כה הודחק מהמו"מ בידי פוליטיקאים חסרי אחריות היה התביעה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בלי זה אין ערך לשום דבר, משום שרק הכרה בישראל כמדינה יהודית תאשר שאכן פני שכנינו לסיום אמיתי של הסכסוך ושאין להם תביעות נוספות. הכרה כזאת תאשר שיש מוסלמים באזור המכירים גם בזכויות היהודים על ארצם. היא תאשר שלאחר מכן לא יוכלו ערבים כלשהם לבוא בתביעות ליהודים ש"גזלנו" כביכול את ארצם (למרות שהיסטורית מדובר בדיוק ההפך. ספרו לפרידמן), היא תחסל את דרישת השיבה שמשמעותה חיסול מדינת היהודית.

אבל עד כה, כל מנהיג ערבי בכל מקום על הפלנטה הצהיר שלעולם לא יכירו הערבים בישראל כמדינה יהודית. פירוש הדבר אחד:  כל נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון תהיה חסרת אחריות ותסכן את קיומה של ישראל, משום שהיא תוסיף להנציח את הסכסוך. בקיצור, בהיעדר הכרה בזכות היהודים על חלק כלשהו מארצם, כל נסיגה שלא בהסדר סופי תהיה חזרה מטומטמת על כל שגיאות אוסלו והעקירה מגוש קטיף במסגרת מצעד האיוולת של ההיסטוריה.

עוד הנחת יסוד שפרידמן שאב כנראה ממעיינות הפנטזיה הבלתי נדלים של השמאל הישראלי (הצעה לפרידמן: קרא פחות את "הארץ", נסה עיתונים אחרים, מפוכחים יותר): בישראל קיים רוב שקט, בלתי נשמע, המוכן לוויתורים מרחיקי לכת. וואלה, איזו אבחנה עמוקה – הרי הוויתורים כבר נעשו וממשלת ישראל הנוכחית הכריזה על נכונותה, אז מה החידוש בדבריו של פרידמן? אה, לשיטתו יש רוב בציבור הישראלי המוכן להתאבד, סליחה – לוותר גם על הקלפים הבודדים שעוד נותרו בידו ולהפקיר את שלומו וביטחונו בידי חבורת שומרי החוק ואוהבי ציון של מוחמד דחלאן ושותפיו.

ממרום שבתו ומתהומות שחצנותו, מציע פרידמן לפלסטינים להכריז בכל יום שישי על "יום של שלום" שבו אלפים מהם יצעדו "באופן בלתי אלים לירושלים, נושאים בידיהם ענף זית ושלט בעברית ובערבית האומר: 'שתי מדינות לשני עמים. אנחנו העם הפלסטיני, מציעים לעם היהודי פתרון של שתי מדינות המבוסס על גבולות 1967 – עם תיקונים הדדיים מוסכמים – הכוללים את ירושלים, שם הערבים ישלטו בשכונות שלהם והיהודים בשלהם'."

מאז "דמיין" של ג'ון לנון לא נכתב טקסט כה נאיבי ומופרך. ההתנתקות לא הסתיימה בקיץ 2005 היא חיה ובועטת במאמריו של פרידמן, המנותק ממה שקורה באזור. אגב, בשנה האחרונה קראתי רעיונות דומים אצל כותבי "הארץ"...

מכל מקום, פרידמן לא כותב מילה על האינדיקציה הקריטית ביותר לשינוי בדרך לשלום: מערכת החינוך. לא עלי זית ושלטים; חינוך לשלום. הכנַסת ישראל למפות הלימוד, הכרה בזכות ההיסטורית והדתית של היהודים על ארצם – לפחות על חלק ממנה, הפסקת ההסתה הקבועה נגד ישראל באמצעי התקשורת ובמסעות האינסופיים של המנהיגים הפלסטינים לקידום דה-לגיטימציה של ישראל. כל זה לא קיים, אז על איזה מצעד שלום פרידמן מדבר?

הנחת יסוד נוספת שפרידמן חוזר עליה כאחוז כפייה: נתניהו האשם העיקרי בהיעדרו של תהליך שלום; "הוא בזבז זמן בניסיון להימנע מעסקה עם הפלסטינים – וכולם יודעים זאת. איש אינו טיפש."

"כולם יודעים זאת" הוא טיעון השמור למי שאין לו קלף מנצח זולת המילה שלו. האמת היא שלתומס פרידמן אין מושג בהתנהלות המדינית, הביטחונית הדתית, ההיסטורית והתרבותית של האזור, למרות שהניו יורק טיימס מרשה לו לסמא את עיני קוראיו. וכולם יודעים זאת. איש אינו טיפש.

* * *

איליה בר זאב

חצב

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּגִבְעַת הַחֲצָבִים בִּשְׂרִידֵי

בֵּית עָלְמִין עַרְבִי,

לְיַד הַנָּחַל בִּקְצֵה הַמּוֹשָׁב.

כְּעוֹף הַחוֹל

קָם לִתְחִיָּה מֵעִיֵּי הָאֵפֶר, מִתּוֹך

עָלָיו הַמֵּתִים.

רָאִיתִי אוֹתוֹ חוֹצֵב שָׁרָשָׁיו

דֶּרֶךְ סִדְקֵי סְלָעִים אֶל הָאֲדָמָה הַלַּחָה.

מִזְדַּקֵּר וּמְחַיֶּה פְּרָחִים לְבָנִים

מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה –

מֵמִית פְּרָחִים מֵאֶמֶשׁ.

בַּחֹרֶף הַקַּר צִמַּח עָלִים יְרֻקִּים,

בָּאָבִיב קָמַל

וְיָבַשׁ –

מִתָּחַת לַעֲפַר הָאָרֶץ יָצַר חַיִּים נֶאֱלָמִים.

רוּחוֹת תִּשְׁרֵי-מַרְחֶשְׁוָן הִתְדַפְּקוּ בְּבָתֵּי הָאֲסוּרִים.

בָּצָל עֲנָק, חָבוּי,

סִמֵּן גְּבוּלוֹת מֻסְכָּמִים לִקְרַאת  סוֹף הַקַּיִץ.

* * *

דוסטוייבסקי היה אנטישמי

אהוד היקר, 

אין חולק על כך שדוסטוייבסקי היה גאון, אבל ההערות הגזעניות שלו נגד היהודים, הערות המשובצות פה ושם ברומנים שלו – אלו אינן מצביעות על הגאונות שלו, אלא על העובדה המצערת שהיה אנטישמי. 

שלך, 

משה גרנות

אהוד: לא ברור לי כלפי מה באים דבריך אלה, שאינם חדשים. האם לרמוז על יחסי לרומניות? אני מבטיח לך שלפי מה שהיכרתי אותן, ויעיד על כך הפרק האוטוביוגראפי מהרומאן הנכתב שפירסמתי על ויולטה – יחסי אליהן חיובי הרבה יותר מיחסו של דוסטוייבסקי ליהודים.

* * *

תקוה וינשטוק

"אישה עברייה אל הדגל" מאת ענת גרנית-הכהן

שלוש מאות אלף מגוייסים מארץ-ישראל שירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מסיבות שונות לא זכה פועלם לתיעוד מקיף, והנשים המגויסות (360 באי.טי.אס, חיל העזר הבריטי לנשים, ו-600 בוואף, חיל העזר של  חיל האוויר הבריטי) – תועדו עוד פחות מהגברים.

עוול זה זוכה עתה לתיקון בספרה של ענת גרנית-הכהן "אישה עברייה אל הדגל", שהופיע  בהוצאת יד יצחק בן צבי והמרכז לחקר כוח מגן. הספר – עבודת דוקטורט לאוניברסיטת בר אילן – מגולל את מלוא  תרומתן של החיילות למאמץ הישובי על שלל פניו, למן הדיונים על עצם גיוס הנשים ועד לשחרור החיילת האחרונה ביולי 1946 – לרבות הניסיון לגייס לצבא הבריטי במזרח התיכון  פליטות יהודיות מצ'כוסלובקיה, שהוגלו למאוריציוס. זה הספר הכוללני ביותר על גיוס נשי הארץ, והראשון המתייחס לגיוסן מבחינה מיגדרית. 400 עמודיו, בהם עשרות דפי מפתח ומקורות, מהווים אנציקלופדיה של החיילות הארץ-ישראליות במלחמה העולמית.

נשים שירתו בצבא כבר במלחמת העולם הראשונה אך הן היו מתנדבות. גיוס חובה של נשים עורר פולמוס נוקב והוחל במלחמה העולמית השנייה בארבע ארצות בלבד – בריטניה (שבצבאה שירתו הארץ-ישראליות) ארה"ב, ברית המועצות (ששלחה מגוייסות גם לחזית) וגרמניה הנאצית. גיוס חובה של נשים בארץ היה פרובלמאטי במיוחד. המאבק בבריטניה כבר היה בעיצומו וחוגים לא מעטים דחו על הסף גיוס לצבא עויין וגיוס נשים על אחת כמה וכמה. גיוס הנשים קרא תיגר על התפישה הקונבנציונאלית ופתח תיבת פנדורה של טיעונים רציונליים ואמוציונליים, חברתיים ופסיכולוגיים שהתבססו גם על דעות קדומות ועל חששות ופחדים לחילול כבוד האישה.

דתיים וגם חילוניים, גברים וגם נשים, בעיקר גברים, שלא ראו בעין יפה פריצת נשים לתחום הגברי הייחודי, העלו  סיבות "מוסריות" להתנגדות: כידוע נשים דעתן קלה, והקירבה היומיומית לבריטים תביא להפקרות ותגרור קשרים – דבר שהיישוב חשב לבגידה לאומית. דתיים התנגדו משום "כבודה של בת מלך פנימה." במקום  צבא חייבו  שירות לאומי בישובים דתיים. חילונים וסוציאליסטים כגון אחדות העבודה, העדיפו גיוס נשים ל"הגנה" ולפלמ"ח,  ואילו הקיבוץ הארצי התנגד לחיול הנשים בגלל אופיים של תפקידי השירות  בצבא. 888

מי שלחץ לגיוס הנשים הייתה מועצת ארגוני נשים ובראשן הדסה סמואל, בתו של יהודה גור, מחבר המילון, וכלתו-רעיית-בנו של הנציב העליון היהודי הרברט סמואל, שהיו לה קשרים עם החברה הבריטית הגבוהה בארץ. משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, צידד בגיוס גברים ונשים כאחת וציין כי "חיילת עברית במדים היא חידוש גמור בהיסטוריה." בבה אידלסון ומועצת ארגוני הנשים ראו בגיוס גם מנוף להשוואת מעמד האישה לזה של הגבר. אמנם בשנת 1927 קיבלו נשי ישראל  זכות בחירה ו"שוויון זכויות", אך מכל הבחינות היה השוויון על גבי הניר בלבד.

אבל הידיעות על השואה והחשש מקרבת האוייב לארץ גברו, וב-1942 – שנתיים אחר גיוס הגברים, יצא החוק לגיוס הנשים. פרק מעניין במיוחד בספר מוקדש למניעי ההתגייסות של הנשים ולסיווג החיילות. המניע העיקרי היה לאומי – הסכנה ליישוב והשאיפה למיגור הנאצים. היו כמובן שיקולים אישיים ואלה בלטו אצל הנשים יותר מאשר אצל הגברים: משברים במשפחה, הזדמנות להיפטר מעול הבית, צפייה להרפתקה מסעירה וגם היסחפות בזרם. נשואות רצו להיות קרוב לבעל שהתגייס או להפך, להתרחק מקשר רומנטי. היו גברים שביקשו מלשכת הגיוס לא לגייס את נשיהם ללא הסכמתם.

המגוייסות  באו מכל השכבות, בעיקר משלוש הערים הגדולות, למן האליטה היישובית ועד לצעירות מזרחיות נעדרות השכלה. 82 אחוז מהמגוייסות היו ילידות חו"ל, בעלות ותק של עשר שנים ויותר בארץ. הקריאה לדגל חלה על רווקות ונשואות בגיל 18-45. רוב המתגייסות היו בנות 20-30 אך 15 אחוז  היו מעל גיל 50 ואפילו 56, שזייפו את גילן ("טריק" נשי לא רק בעיתות מלחמה) והתגייסו, אולי מרצון להראות לסביבה ולעצמן שעוד כוחן במותניהן או כתהליך של דה לגיטימציה של המשפחה.                                              

התגייסו אימהות יחד עם בנותיהן, למשל חנה מרון ואמה רוזה מאירציק, תותי לוי בעלת פנסיון בנהרייה ובתה רות. ארגוני הנשים ראו יתרון בגיל המבוגר כאלמנט אחראי. והיו עשר נשים שקראו תיגר על האימהות, מסרו את ילדיהן הקטנים להשגחת הבעל או הקרובים והתגייסו. כך למשל הציירת ציונה תג'ר, אם לילד בן 11 (לימים חבר הכנסת אברהם כץ עוז). הידועה בקבוצה זו היתה רבקה גובר, שעזבה שני בנים צעירים (שנפלו במלחמת השחרור) ובת ומשק בכפר ביל"ו. בתה – אז בת שמונה – לא סלחה לאמה על שנטשה אותה. שלטונות הצבא לא עודדו את הטרנד הזה.

הארץ-ישראליות שירתו בעיקר במצרים, בארץ, בלוב ובשלהי המלחמה באיטליה ובאוסטריה. אף שתפקידיהן היו מצומצמים, הן איפשרו לצבא להעביר גברים נוספים לחזית. שירותן התמקד בתפקידי עזר בתחומים נשיים. היו אחיות מעשיות, פקידות, מחסנאיות, מבשלות, שוטרות, מש"קיות חינוך והדרכה, ונהגות, גם של משאיות. אך בלטו גם חריגות: פרידל שטרן בוגרת "בצלאל" – לימים קריקטוריסטית, שירתה באגף הסוואה וזכתה להצטיינות. סטלה לוי הפעילה טלפרינטר.

החיילות מארץ-ישראל עשו מאמצים לחיי תרבות, חגגו שבתות וחגים, טיפחו יחסים טובים עם הקהילות  היהודית בארצות שבהן שירתו, וקיימו קשר עם מוסדות היישוב. הריחוק מהבית והמסגרת הצבאית לא מנעו מרובן לשמר את זהותן הלאומית. אישים מארץ-ישראל שביקרו במחנות דיווחו על פעולותיהן החיוביות וגרמו ליחס אוהד בארץ. הכהן מתעכבת במפורט על פעילותן ה"בלתי ליגלית" של  החיילות . חברות ה"הגנה" העבירו ל"הגנה" מצבורי נשק שנותרו אחר מפלת רומל, הסתירו  את יהודה ארזי, דמות מפתח בגניבת נשק ממחסני הצבא הבריטי והעברתו ל"הגנה", שהמשטרה הבריטית רדפה אחריו; הבריחו נשק לשכונה היהודית בקהיר ועם הקהילה שלחו חבילות ל"ילדי טהרן". בשלהי המלחמה טיפלו בפליטים היהודיים, דבר שדרש סודיות מוחלטת.

הספר מקדיש פרק לחיילות חברות לח"י. אלה פעלו לרוב בתאים קטנים ולא הכירו אישה את רעותה. הן חילקו עלוני מחתרת וסייעו ברצח הלורד מוין. "ההגנה" ולח"י ניצלו את הנגישות של החיילות למחסנים ולמשרדים הצבאיים.

הספר מכונה "אישה עברייה אל הדגל". אבל הדגל לא היה עברי. אחת הפלוגות הניפה את הדגל הכחול-לבן ונצטוותה מיד לקפלו. חיילות מהאימפריה הבריטית וממדינות ידידותיות הורשו להניף את דגל ארצותיהן אך לארץ-ישראליות  טרם היתה  מדינה. גרנית חקרה את יחסן של הבריטיות לחיילות מפלשתינה (עובדה מפתיעה: היו גם חיילות מוסלמיות מהארץ)  בשלושה ארכיונים באנגליה, בנוסף לארכיונים בארץ. היא ראיינה מפקדות בריטיות ואף קיבלה את יומנה הפרטי של אדרי ציטי, מפקדת האי.טי.אס במזרח התיכון. חלק מהמימצאים נחשף בספר זה לראשונה.

קביעת הספר: לא חסרו כמובן חיכוכים בין המפקדות הבריטיות והחיילות על הרקע המדיני. גם השפה יצרה מכשול. אך בסך הכל יחסו של הצד הבריטי לבנות מפלשתינה היה טוב יותר מיחסו לבנים. רוב הקצינות הבריטיות גילו  פלורליזם  וסובלנות, בינן לבין המפקדות העבריות התקיים שיתוף אינטרסים, היו חילופי חופשות לחגים יהודים ונוצריים ואפילו גילויי אהדה לציונות.

בסיכום מנתחת המחברת את הצד "המוסרי" של החיילות. כאן התממשו החששות, אך רק בחלקן. נוצרו קשרי ידידות וקשרים אינטימיים בין החיילות היהודיות לבריטים, שהגיעו אפילו לנישואין, דבר שהקצינות העבריות ניסו למנוע ככל יכולתן: נישואין עם חיילים זרים נחשבו לבגידה. מסתבר שמיספר החיילות שהתקשרו לבריטים היה כפול ממיספר הנשים האזרחיות. אבל  מקרים רבים הסתיימו באכזבה ובהריונות לא רצויים.

מהבחינה המגדרית שהספר מאמץ, הגיוס לא שינה הרבה במעמד האישה ובמבנה המשפחה. שעתן היפה של  החיילות היתה קצרת טווח, אולי בשל השירות בצבא זר. הגיוס נחשב כצורך השעה ולא כתוצאה משינוי חברתי. אחר המלחמה התחדשו הוויכוחים על מעמד האישה ועיסוקיה. שכר עבודתן של הנשים  נשאר נמוך משל הגברים באותו תפקיד. החיילות המשוחררות כמעט שלא השתמשו במקצועות שרכשו בצבא. רוב הנהגות לא המשיכו במקצוע. ה"הגנה" וצה"ל לא ניצלו את הפוטנציאל של החיילות המשוחררות, אם כי קצינות מהאי.ט.אס – סטלה לוי, שושנה גרשונוביץ – מונו למפקדות ח"ן. אך תקרת הזכוכית של הגישה הפטריארכאלית  לנשים לא התנפצה.

הערה לשונית: כותרת המשנה של הספר היא "נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטים". הביטוי "נשות" אכן השתרש בלשוננו אך את עיניי ואוזניי הוא צורם. כבר נאמר "עדה וצילה שמען קולי נשי למך האזנה אימרתי."

* * *

מרדכי קידר

מידבר המוות – סחטנות, התעללות, רצח וסחר באיברים – מי אחראי?

מפעם לפעם אני מקבל מסר בדואר אלקטרוני מערבים או ממוסלמים שאינם ערבים, שיכול לדעתם לעניין אותי. חלקם מבקשים ממני להתערב בעניין כלשהו, אישי או ציבורי. לכולם אני משיב, ועם כמה מהם אני ממשיך להתכתב. לא מעט מן התובנות שיש לי על העולם הערבי והמוסלמי קיבלתי מאנשים אלה, החושפים בפניי את הדברים הרגישים, הנסתרים, והכמוסים ביותר של החברות המקיפות אותנו, ובכללם סיפורים מסמרי שיער.

השבוע היה זה איש מאריתריאה החי באירופה – פליט מוסלמי שברח מהגיהינום עלי אדמות שבקרן אפריקה, והגיע אל המנוחה והנחלה. הוא שלח אלי מסר בדואר אלקטרוני שזעזע אותי, ואני מבקש לשתף את קוראַיי בעניין.

אין זה סוד כי ישראל משמשת מזה שנים מקלט לפליטי עבודה מאריתריאה, מסודן וממדינות אפריקניות אחרות. חלקם הקטן של המסתננים לישראל באו מאזורי הקרבות של דארפור, ותחת הכותרת הזו קיבלה ישראל עד היום כ-40 אלף מסתננים אפריקניים, שאין שום קשר בין רוב רובם ובין דארפור. הם באים לישראל כדי למצוא בה עבודה וחיים נורמליים, בשל האבטלה, השחיתות והעוני השוררים בארצות מולדתם.

המסתננים מגיעים לישראל דרך מצרים ומדבר סיני, ומי שמוביל אותם עד הגבול בין ישראל ומצרים הם הבדואים של סיני. המבריחים גובים תמורת השירות אלפי דולרים לאדם – סכום אסטרונומי עבור אותם אפריקנים עלובי נפש וחסרי כל. את אלה שאין בידם לשלם את דמי ההובלה, מחזיקים הבדואים כאסירים, מעונים ומושפלים, עד שמשפחותיהם שולחות את הסכום הנדרש. מנת חלקן של הנשים חמורה עוד יותר, כי הן משמשות קורבן ליצריהם של הבדואים. במקרים רבים החיילים המצריים המוצבים על הגבול יורים באפריקנים המנסים להסתנן לישראל, כנראה משום שאין בידם של אלה לשלם למצרים את "דמי המעבר" שהם דורשים מהם, לאחר שהבדואים שדדו את המעט שהיה בכיסם.

המציאות המרה של סיני הביאה גם לכך שאלפי אריתראים נעלמו עד היום ברחבי המדבר הזה. לאחרונה נודעה סיבת "היעלמותם": חלק מהם חוסלו, כי לא הצליחו לשלם לבדואים את הסכומים הגדולים שהם דורשים. אבל חלקם נרצחו על מנת לעקור מהם איברים: כליות, קרניות, לבבות ואפילו כבדים. אמצעי תקשורת מכובדים ואמינים – סי. אן. אן., בי. בי. סי. – דיווחו על התופעה, תוך הצגת תצלומי גופותיהם של אפריקנים שהושלכו במדבר לאחר שנעקרו מהן איברים פנימיים ועיניים.

ערוץ סי. אן. אן. דיווח כי רופאים מצריים מקהיר ומאיסמעיליה מעורבים בעקירת האיברים: הם נמצאים בקשר עם השבטים הבדואים, בעיקר סווארקה ותיאהא, מגיעים לשטחי השבט המחזיק באריתראים, עם רכב מצוייד במקרר, בוחרים מבין האריתראים את אלה הנראים בריאים וחזקים, מרדימים אותם, עוקרים מהם את האיברים הדרושים וגופותיהם מושלכות למאכל לעוף השמיים ולחיית הארץ. תמורת זאת משלמים הרופאים לבדואים סכומים גדולים במזומן.

ערוץ טלוויזיה מצרי הביא עדויות של בדואים שסיפרו כי לעיתים הרופא אינו טורח כלל להרדים את הקורבן. גופה שנחשפה לעדשת המצלמה הציגה אדם שנחנק בחבל, כי "הרדמה" בחניקה זולה יותר מהזרקת חומר הרדמה. אחד העדים סיפר כי בחלק מהמקרים נשאב גם דמו של האפריקני, כדי לשמש לעירוי דם.

ייתכן כי האיברים הללו משמשים להשתלה בקליניקות הנמצאות בתוך מצרים או באזור חוף סיני, אולי בסביבות שארם א-שייח'. העיתון המצרי "אלמשהד" דיווח בסוף אוקטובר כי הדי התופעה הגיעו עד רפיח ושייח' זוויד, ומנהיגי הקבוצות הסלפיות (האיסלאמיות המסורתיות) גינו אותה בתוקף וטענו כי היא מצומצמת למיספר קטן של חסרי מצפון ומזיקה לשמם הטוב של הבדואים. שייח' מרעי עראר, הדובר הרשמי של האגודה האיסלאמית הסלפית, ציין כי "כינוס שנערך לאחרונה על יד רפיח גינה את הסחר באיברים, את הברחת המכוניות, האפריקנים, הנשים והסמים לישראל." מעניין שהוא לא התייחס להברחת הנשק והתחמושת לעזה, כי כנראה, לדעתו, דם ישראלים הנשפך כתוצאה מהברחת נשק לעזה, אינו נחשב אבידה גדולה.

העיתון "אלמשהד" מוסר כי גם ישראלים מעורבים בהברחת האיברים מסיני, אך אינו מוסר פרטים על זהותם של "הישראלים" הללו.

גם ארגוני זכויות האדם בישראל אינם נקיים

האצבע המאשימה מופנית כמובן אוטומטית אל אותם בדואים במרכז סיני, אשר בעבור בצע כסף מבריחים כל דבר, מסמים ועד ג'יהאדיסטים, מפועלים ועד איברים. אלא שלא ניתן לנקות מאשמה גם את שלטונות מצרים, שלאורך שנים לא שלטו על הנעשה בסיני ואפשרו לשוק ההברחות הזה להתפתח לממדים כאלה. מצרים לא סללה כבישים בסיני, ובכך ויתרה בפועל על השליטה במרחב לטובת רוכבי הגמלים והטרקטורונים. בשל ההזנחה המצרית, סיני הפך עם השנים לחבל ארץ שאין בו דין ואין בו דיין, המשמש כיום מקלט לפעילי טרור שברחו ממאסר במצרים כמו גם לרוצחים הסוחרים באיברי קרבנותיהם.

אצבע מאשימה שלישית ניתן להפנות כלפי ישראל, שכן זו מאפשרת מזה שנים לאלפי אפריקנים להסתנן לתוכה ללא הגבלה, ובכך היא מעודדת אותם לצאת לדרך הארוכה והמסוכנת כדי להגיע אליה. אילו סגרה ישראל את גבולה עם מצרים באופן אפקטיבי, לא היו מנסים מהגרי העבודה האפריקניים להגיע לישראל ולא היו מעמידים את עצמם לחסדי הבדואים בסיני.

אצבע מאשימה רביעית מצביעה על ארגוני זכויות אדם בישראל, שעתרו לבג"ץ כדי שזה יכפה על המדינה לאפשר למסתננים להסתנן לישראל ולהישאר בה, ושאירגנו למסתננים מקלטים, מזון, שיכון, עבודה וטיפול רפואי. לאחרונה התעורר דיון ציבורי בעניין בנייתו של מחנה מעצר למסתננים בנגב, וארגוני "זכויות אדם", דוגמת אמנסטי, הגישו התנגדות לוועדה הארצית לתכנון ובנייה, בטענה כי מחנה מעצר כזה מנוגד להכרזה הבינלאומית בדבר זכויות פליטים. גם בהנחה כי פעילותם של ארגונים ואנשים אלו נובעת מכוונות טובות ומלב רחום וחנון, הרי שאריתראי הכותב לחבריו ולמשפחתו כי בישראל טוב לו היות שארגוני "זכויות אדם" דואגים פה לכל מחסורו, גורם בכך לאריתראים נוספים לצאת לדרך וליפול קורבן לסכנות האורבות להם בחצי האי סיני.

חלק מהאשמה מוטל גם על האו"ם ועל הקהילה הבינלאומית, שהניחו למצב באריתריאה להתדרדר כלכלית, חברתית ופוליטית לשפל כזה, שאזרחיה מוכנים להעמיד את עצמם בסכנות גדולות כל כך, רק כדי לברוח ממנה. תפקודו הלקוי של ארגון האו"ם לפליטים UNHCR שאמור היה לטפל בהם ולהגן עליהם, מאפשר למצרים ולבדואים לנצל אותם באופן מחפיר ואכזרי כל כך.

ישראל יכולה לשים מיד קץ לתופעת המוות במדבר על ידי סגירה הרמטית של גבולה עם מצרים. אם לא ניתן יהיה לעבור אותו, כל תעשיית ההברחות מסיני תקפא מאליה, ויחדלו כל התופעות הנוראות המלוות את התנועה הבלתי מבוקרת של אפריקנים בסיני. סגירה הרמטית של הגבול גם תפחית את סכנת ההסתננות של מחבלים מסיני לישראל. בנוסף, על ישראל להחזיר לאפריקה את עשרות אלפי המסתננים שהגיעו אליה, כדי לחדול להיות מדינת הגירה של מובטלי כל העולם. אין מדובר פה בפליטים על רקע של רדיפה פוליטית, המוגנים על ידי אמנות של האו"ם, אלא במבקשי עבודה בלבד. ישראל יכולה לסייע לאריתריאה לפתח את כלכלתה, כך שזו תהיה מסוגלת להעניק לאזרחיה עבודה, חינוך, בריאות וסיבה להישאר במולדתם. כך תסייע ישראל למסכנים אלה באופן טוב יותר ויעיל יותר, מבלי שיפלו טרף לחיות המדבר.

על ישראל לבדוק היטב את הטענה שמעלה "אלמשהד" בדבר  מעורבותם של ישראלים בשוק הברחת האיברים בסיני, ואם אכן יש איברים המוברחים מסיני לישראל. בנוסף, חשוב לבדוק אם יש ישראלים העוברים לסיני או למצרים כדי לעבור ניתוחי השתלה, ואם כן – לשים לכך קץ.

סיני הפך ל"מדבר מוות" בין השאר היות שישראל הזניחה את "גבול השלום" בינה ובין מצרים. הגיע הזמן שישראל תנקוט את הצעדים הדרושים כדי לשים קץ לתעשיית המוות הפועלת בו.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון".

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן

* * *

מתי דוד

1. שימוע למועמדים לכהן כשופטים בבית המשפט העליון בפני ועדת החוקה של הכנסת

בארה"ב קיים הליך חוקתי לפיו מתקיים שימוע (תחקיר) של המועמדים בפני חברי הקונגרס או הסנאט. מינוי שופטים פדרליים הוא בסמכותו של הנשיא עצמו. זה מינוי פוליטי אישי של הנשיא!

בארה"ב זה הליך דמוקרטי, חוקי, ראוי ומוסכם ללא עוררין וללא מחלוקת. בתגובה להצעת חוק שהועלתה בכנסת באותו הנושא, התחוללה מהומה תקשורתית ופוליטית נגד ההצעה בנימוק שהדמוקרטיה בסכנה, שזו פוליטיזציה של שלטון החוק ואסון מוסרי לאומי משפטי.

כל אותם עיתונאים, משפטנים ופוליטיקאים, המתנגדים לחוק המוצע, חייבים לנמק מדוע בארה"ב זה חוקי, דמוקרטי ומתקיים, ואילו לדעתם אצלנו מדובר ב"סכנה לדמוקרטיה", "סתימת פיות", "ניתוץ שלטון החוק" ועוד שורה של סיסמאות והפחדות ללא כיסוי הגיוני ועובדתי.

2. זכות הציבור לדעת עד לאיבוד לדעת?! דיון ציבורי בנושא ביטחוני? סכנה לאסון לאומי!

חבורה מאוד מסוימת של עיתונאים, אנשי ביטחון ופוליטיקאים, פתחו במסע תקשורתי מופקר ומסוכן, לאוזני כל העולם, באליבי הקרוי "דיון ציבורי", בענין הגרעין האיראני, תוך רמזים של האשמות נגד נתניהו וברק.

מעולם לא כתבו ולא שידרו רבים כל כך, הרבה כל כך, על נושא שידעו עליו מעט כל כך.  העיסוק התקשורתי המוגבר בפרשה, שיצר מהומה פוליטית, קשור גם לאינטרסים פוליטיים ואישיים אופוזיציוניים לראש הממשלה ולשר הביטחון, ולא רק לדאגה למדינה. ההחלטה אם לתקוף או לא לתקוף כורים גרעיניים באיראן צריכה להתקבל בדרג המדיני הנבחר ולא בתקשורת, לא במשאל עם, ולא על פי סקרי דעת בקהל.

מידע זה כוח,  אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לפרסום, ללא אחריות וללא בקרה, בסיסמה "זכות הציבור לדעת", עלול לגרום לנזק ולאיבוד לדעת של הבטחון הלאומי.

חלק מהחבורה הזו ותומכיה, בעיקר בשמאל הפוליטי, שמצדיקים את "הדיון הציבורי" בנושא האיראני, הם אלה שלעגו בזמנו לאלה שהזהירו מפני האיום האיראני, וקראו להם "יצרני פאניקה". כוונתי לד"ר אפרים סנה ולבנימין נתניהו. אף אחד מאותם עיתונאים ופוליטיקאים, שהאשימו את השניים במניעים פוליטיים של יצירת ספין, לא מצאו לנכון להודות בכישלונם.  עתה הם ממחזרים עלילה זו כלפי נתניהו וברק.

המסע התקשורתי נגד נתניהו ונגד ברק, מגמתו להציגם כהרפתקנים מסוכנים שיש צורך להדיחם, כדי למנוע אסון.  זהו טיעון נבזי ושיקרי – להאשים אותם שבכוונתם להוביל מהלך צבאי נגד איראן, כדי לקדם את מעמדם הפוליטי. זה מזכיר את הביקורת הארסית שהוטחה בזמנו במנחם בגין, שהורה לתקוף את הכור הגרעיני בעיראק כדי לזכות בבחירות. זו עלילה שחוזרת על עצמה.

דיבורים על תוכניות והכנות מבצעיות צבאיות סודיות, אינם מתנהלים בפומבי תקשורתי של "דיון ציבורי", בסגנון של תוכנית ריאליטי או "כוכב נולד". כל בר דעת יכול לדמיין לעצמו לאיזה כישלונות ואסונות היינו נקלעים אם היינו מנהלים "דיון ציבורי", לפני הפצצת הכור האטומי בעיראק, או לפני מבצע אנטבה, או לפני מבצע "אביב נעורים", או לפני הפצצת המיתקן הגרעיני בסוריה, או לפני חטיפת ואנונו, ומבצעים סודיים רבים אחרים.

צריך לשאול את הדוגלים ב"דיון ציבורי" בענין האיראני, מדוע הם לא דרשו "דיון ציבורי" שקוף ופתוח במהלך "שיחות השלום" הסודיות-אישיות שניהל ראש הממשלה אולמרט עם אבו מאזן – ושרת החוץ שלו, ציפי לבני, עם אבו עלא?

אם הטירוף הזה של "דיון ציבורי" בכל נושא וענין מבצעי או ביטחוני סודי יימשך, יש סכנה שהוא יהפוך למגפה של איבוד עשתונות ואיבוד לדעת.  אולי נתחיל לקיים "דיון ציבורי" בעניין בניית הצוללות שלנו בגרמניה, או בהיקף ובסוגי מכירות הנשק שמיוצר בתעשיות הביטחוניות שלנו. למי מוכרים? כמה מוכרים? ולמה מוכרים? האם המדינה והנהגתה תיאלץ לקבל החלטות ביטחוניות ומדיניות על פי כותבי המאמרים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות"?

לפי אותו "ההגיון" המופקר, שהכול פתוח ל"דיון ציבורי" במסגרת חופש הביטוי של דמוקרטיה מתאבדת, אפשר יהיה להכניס מצלמות של רשת אל-ג'זירה לישיבות ועדת החוץ והביטחון בכנסת, ולהזמין גם את אחמד טיבי, כדי למנוע הגשת בג"צ על ידי "האגודה לזכויות האזרח" בשל גזענות כלפי המיעוט הערבי.

"כל האופציות על השולחן," בענין האיראני, היתה הנוסחה של כל מנהיגי המערב, כולל אובמה, סגנו ביידן וסרקוזי. הנושא הועלה ונדון כבר בפורומים מדיניים שונים בשנים האחרונות. גם מנהיגי ישראל הקודמים: שרון, אולמרט, וגם שמעון פרס, התבטאו על פי נוסחה זו. אבל בניגוד לכל האחרים, התקשורת ואלה שמזינים אותה מנסים הפעם ליצור פחד ודאגה מפני ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, המואשמים כאנשים מסוכנים ולא אחראים, הזוממים בחשאי לתקוף את איראן. כל זאת עושים ממניעים פוליטיים, כדי לנסות לערער את מעמדם ולהדיחם.

המהומה שנוצרה בעקבות הקמפיין התקשורתי שהוביל "ידיעות אחרונות", כביכול על רקע "סכנת התקיפה הישראלית נגד איראן" שיזמו לדעתם נתניהו וברק, מקורה ומגמתה פוליטית ולא ביטחונית. מסתבר סופית שהכול נובע ממניעים פוליטיים ואישיים.

הסכנה אורבת מבפנים. נושאים ביטחוניים סודיים רגישים אמורים להתנהל בחדרים סגורים לתקשורת, בין אנשי הדרג המדיני והצבאי, ולא בפומבי מופקר של "דיון ציבורי" הרסני.

זעקי ארץ אהובה, הצילו את המדינה מהפוליטיקה הישנה.

* * *

דיין מספיד את ב"ג?

שלום רב לקוראי "חדשות בן עזר",

האם למי מכם יש טקסט שבו משה דיין מספיד את דוד בן גוריון?

תודה על כל עזרה.

תמר ברוש

* * *

יואל רפל, אברהם וולפנזון, גולדה מאיר

אהוד היקר, 

אנא הפנה את תשומת ליבו של אברהם וולפנזון לשיבוש קטן במאמרו. גולדה (מאיר) נפטרה ב-1978 כך שלא ייתכן ששוחח איתה ב-1985. אין צורך לפרסם אלא להפנות תשומת ליבו.

 בברכה שלמה,

 יואל רפל

לאהוד – שלום ותודה.

יואל רפל כמובן צודק: השיחה התקיימה ב-1975, [ולא 1985] בבניין מועצת פועלי חיפה [כיהנתי אז כראש המחלקה להשכלה גבוהה בחיפה]. בשיחה עם גולדה [שהיתה אורחת מועצת פועלי חיפה] השתתפו כמארחים חמישה אנשים, ואני בתוכם. כאשר ארבעת האחרים הלכו למלא צלחותיהם במזנון, נשארתי עם גולדה ושוחחנו "בארבע עיניים". שאלתי אותה אם היא זוכרת את הוויכוח בסיעת העבודה בקונגרס הציוני בשווייץ, לפני ההכרעה בעניין תוכנית פיל, ומה דעתה על כך עכשיו.

היא התפלמסה באותה ישיבה עם ב.ג. ושאלה: "מה אני אגיד לבן שלי, בעוד עשר שנים, באיזו זכות ויתרנו על מקומות הכתובים בתנ"ך, כמו שכם, בית-לחם, חברון ועוד?"

ב.ג. השיב: "גולדה, לפני כן תצטרכי להשיב למאות אלפים ואולי מיליונים, שאולי יכולנו להציל, אילו היתה לנו בא"י מדינה יהודית, ושעריה היו פתוחים לכל היהודים הנרדפים – ויכולנו לקבל מדינה כזאת ב-1937 – שלפי הערכתי זה כשנתיים לפני שתפרוץ מלחמה עולמית נוראה וקיומו של העם היהודי יהיה נתון בסכנה?" [ציטטתי באוזניה מהזיכרון, מתוך הפרטיכל של הישיבה שכלל את הוויכוח שלה עם ב.ג.].

גולדה השיבה: "עכשיו? אחרי המלחמה? אחרי השואה? בוודאי שהוא צדק – אבל אני   מאושרת  שלא בגללי זה נכשל..."

שיחתי עם גולדה נתפרסמה בחוברת מפרי-עטי שהוציא בית-ברל בשנת 1990 ונקראה "ארץ ישראל או מדינת ישראל?"

אנא, העבר ליואל רפל את תודתי הלבבית [השגיאה שלי נבעה מכך, שבזמן הכתיבה היה האירוע נוכח לנגד עיניי, ונראה לי קרוב יותר לזמן הכתיבה, כאילו הוא מתרחש באותה עת ממש].

בהוקרה ובתודה,

אברהם

* * *

אהרון רול

לשקר אין רגליים

כאשר נשיא צרפת סרקוזי מתבטא באשר לראש ממשלתנו נתניהו ואומר שלא לפרסום ובשגגה כי "אני לא יכול לראות אותו, הוא שקרן," והנשיא האמריקני משיב מיד: "אתה? לך נמאס ממנו? אני חייב להתמודד אתו כל יום," – הרי שבמעוף ראשון ניראות התבטאויות אלו כבילתי מחמיאות בעליל לראש ממשלתנו נתניהו. אלא שבבחינה חוזרת לעומקו של ענין אין הדברים כך כלל וכלל. נהפוך הוא, אפשר כי התבטאויות אלו מלמדות כי אנו בחרנו עלינו (באופן בלתי ישיר אמנם) בראש ממשלה המביא בחשבון את, ועמל על – צרכי הביטחון של ישראל ואינו אותו "קנה מתנודד ברוח", זה התיאור עליו שוקדים שרלטני התקשורת בקירבנו להעניק לנתניהו כל אימת שפתולוגיית ה"ביביפוביה" משתלטת עליהם.

הבה וניראה. שני הנשיאים סרקוזי ואובמה הינם ככלל נפלים, כישלונרים אשר הצעידו את מדינותיהם לעבר פי פחת, כלכלית, פוליטית ומדינית – וזאת משך תקופה קצרה יחסית. כעת הכישלונרים מתלוננים אודות המצליחן, תופעה ידועה לכל בר-בי-רב בעולם הניהולי, הדיפלומטי והעיסקי.  תופעה זו מכונה במדע המנהל כ"אופיין המפסידנים".

ברי כי הסיבה להתבטאויות התלונתיות הללו אינה הנושא החם ביותר העומד על המדוכה והוא הנושא האיראני. קיימת למצער הסכמה כללית בכלל מדינות המערב באשר לסכנה האיראנית, והבדלי הגישות נעוצים יותר בטקטיקה שיש לנקוט כנגד איראן "גרעינית" ולא באסטרטגיה הכוללת. כך שהנושא האיראני אינו סלע מחלוקת "שיקרי" בין ישראל לצרפת וארה"ב.

לא בכדי הלך הזרזיר הצרפתי אצל העורב האמריקני. מן המפורסמות היא גישתו האוהדת של הממשל הצרפתי לעניין הפלשתיני. באורח מסורתי ומזה שנים רבות מצדדים הצרפתים בטיעוני הפלשתינים ותומכים בצעדיהם כנגד ישראל להקמת מדינה פלשתינית במתכונת כלשהי אשר אינה עולה בהכרח ובקנה אחד עם ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל. סרקוזי אינו מפר דפוס התנהלות זו.

לגבי התנהלותו של הנשיא אובמה חבל להכביר מילים. אין חשיבות כעת למניעיו באשר לתמיכתו בענין הפלשתיני בפרט והאיסלמיסטי בכלל. יהיו שגורסים כי מוצאו והאוריאנטציה החינוכית עליה גדל מביאים אותו לנקוט במהלכיו אלו. אך אל לנו גם לשכוח כי הגופים בעלי העוצמה הרבה במימשל האמריקני: מחלקת המדינה וה-סי.אי.איי. (בנוסף ללוחשים לסוסים, "היהודונים" נירצעי אובמה), אלו רואים במדינת ישראל מכשול שיש לסלקו (אכן כן, לטעמם, הקמתה של מדינת ישראל יסודה בטעות באשר הינה מהווה מכשול ליחסים חמים עם ערביי המזה"ת ובכך, מחסום לזרימת נפט זול למשק האמריקני).

אל לנו לשכוח כי הגורם המרכזי לכך כי אין מתקיים משא ומתן ישיר בין ישראל לפלשתינים מקורו בהתנהלותו האינפנטילית, האווילית בעליל, של (חוסיין) אובמה, אשר הצליח לעשות כל טעות אפשרית במדיניותו המזרח תיכונית, בכך שהעלה את "האבו" הפלשתיני על עצים גבוהים (דרך התעקשותו, בין השאר, על הקפאת הבנייה עוד לפני קרוב לשלש שנים ואילך) – ולחסל בכך את הסיכוי לשיחות ישירות ("תודות חמות" גם לסניף האמריקני של "שלום עכשיו" שקידם תזה זו בלהיטות אצל אובמה). 

נזכיר גם את התחייבות הבחירות של אובמה להביא הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים בקדנציה הראשונה שלו, התחייבות שהוא באיוולתו קיעקע במו ידיו. כעת, כמובן, מאשים אובמה (והתבטאותו הלעומתית מלמדת) את ישראל בכישלון מדיניותו המזרח-תיכונית.  גם הוא הרי רוצה להבחר לקדנציה נוספת ואף הוא חייב לסבר אוזני בוחריו בכוח.

סביר להניח כי כאשר הצמד-לא-חמד סרקוזי את אובמה מתבטא כך כלפי נתניהו (סרקוזי למצער, מתבטא באורח גס ובוטה, בגלוי ובהסתר, לגבי מרבית מנהיגי אירופה) – הרי אמורים הדברים באשר לקיפאון השורר בין ישראל לפלשתינים בכל האמור למשא ומתן ישיר לשלום ביניהם. ומכאן, נתניהו "שקרן" לטעמם בכך שלא סיפק את הסחורה ולא הקריב נכסים אסטרטגים ישראלים על מזבח ההתנחמדות כלפי הצמד-חמד.

סרקוזי נתון בצבת האיסלמיסטית הפנימית ועליו להוכיח, דרך קידום הנושא הפלשתיני, את מסירותו ונטיתו לכוח העולה בצרפת, אלו הפולשים האיסלמיסטים, המהווים לפי הערכות שונות שישה עד שמונה מיליוני פרטים בתוככי צרפת, ואשר כבר ניכסו לחזקתם מספר ערים מרכזיות ומתעצמים דמוגרפית מדי יום. אל לנו לשכוח כי התחזיות לגבי סרקוזי וסיכוייו לתקופת נשיאות שנייה הינם קלושים (כפי הניראה כעת) והינו חייב למשוך לצידו את האיסלמיסטים באם חפץ הוא בתקופת נשיאות שנייה.

וכך, לא הכפשה יצאה מבית מדרשם של סרקוזי ואובמה אלא ברכה וכנגד רצונם.  ההתבטאויות מעידות עבורנו ועבור בעלי כושר חשיבה נאותה מעבר לים אודות עמידתו הנחושה של נתניהו על האינטרסים הקיומים של מדינת ישראל, כפי שאמור הוא לעשות.  ההתבטאויות מעידות על כי השניים הפנימו כי נתניהו אינו מתפשר על עקרונותיו (וטובתנו כולנו) ומעדיף זאת על פני חיבוקים וחיוכים מזוייפים עם השניים. ניכר בהתבטאויות אלו כי הצמד הלזה חושש מנתניהו ואף ירא אותו. נתניהו הצליח לייצב את עצמו כאיש עקרונות, כמנהיג אזורי אשר יש להתחשב בו בכל מהלכי צרפת וארה"ב באשר למזרח התיכון.

כיצד אנו יודעים זאת? פשיטא. השניים הללו מרכלים ומתלוננים מעשה נשים זקנות זה בפני זה אך אינם מעזים לבטא זאת במהלכי מדיניות החוץ שלהם כלפי ישראל. נהפוך הוא, ככל שגובר חששם מנתניהו, גוברת תמיכתם המדינית והצבאית בישראל. אנו איננו נצרכים לאהבה בינלאומית באשר זו ממילא הפכפכת וזמנה קצוב ומותנה בהשתנות אינטרסים בינלאומים, אלא זקוקים אנו לכבוד, להערכה ואף למידה מסוימת של יראה ממסוגלותנו, מדדים אלו הינם יציבים ועומדים בצוקי העיתים.

מזה שנים (מאז 2006 ובעשרות מאמרי דעה), אנו, בטורים אלו, מקדמים את מתווה "הכלב המשוגע" הגורס כי ככל שנציג עצמנו כנחושים, בעלי זכות אבות על ארצנו ובעלי עקרונות, המסוגלים למען קיומנו, בטחוננו ועצמאותנו – למעשים בלתי צפויים, אם כי בגבולות ההיגיון המדיני, הרי בהתאמה, נכובד ונחוזר יותר ויותר על ידי מעצמות המערב הרופסות מחד ועל ידי מדינות האיסלם מאידך (כבר כיום קיימת ברית תועלתית בלתי כתובה בינינו לבין סעודיה ונסיכויות המפרץ; מאותו הטעם אין מצרים "המתאסלמת" מעיזה – לעת הזו – לגעת בהסכם השלום מחשש פגע השיעה האיראנית). התבטאות סרקוזי ואובמה והתנהלותם הנוגדת התבטאויותיהם אלו מלמדות כי מדיניות "הכלב המשוגע" מתחילה לשאת פרי הילולים.

עובדה היא כי התמיכה הבינלאומית בישראל הינה יציבה למדי, למרות נסיונות התקשורת לאחז עינינו ולטעון ההפך מכך, אם במעשה ואם במחדל, פנים וחוץ (דהיינו, קעקוע פעיל ומכוון של יחסי-חוצנו – ראה פעילותו בשפה האנגלית של עיתון "הארץ"), נושא (כשלון) הכרזת המדינה הפלשתינית מלמד.

ההתנהלות הבינלאומית נשענת באורח מובהק על זהות אינטרסים קרים ונוקשים, וישראל, ככוח הצבאי הדומיננטי באזורנו, נתפסת כיום, יותר מאי פעם ובמגמת עלייה, בד בבד עם התגברות הסכנה האיסלאמיסטית העולמית, כנכס אסטרטגי למערב וכמשענת ומטריית מגן אפשרית למדינות ערב הסוניות המאוימות על ידי האיסלם השיעי הפונדמנטליסטי, ואשר נואשו מתמיכה אמריקנית ממשית בהן.

ולראייה, נושא "הסתיו הערבי" והמעורבות הבוגדנית האמריקנית בעניניהן הפנימיים של בעלי בריתה המסורתיים במזה"ת, כולל ישראל – ראה ערך ניסיונות הפלת והחלפת השלטון בישראל משך מחציתה השנייה של שנת 2010, ו"המחאה החברתית" של שנת 2011 ומטרותיה הבסיסיות הנסתרות.

 * * *

העם דורש צדק חברתי. כשהייתי ילדה, אימא היתה שולחת אותי למכולת עם 10 אגורות, והייתי חוזרת משם עם כיכר לחם, 2 בקבוקי חלב, 3 חבילות גבינה, תריסר ביצים, קופסה טונה וחפיסת שוקולד. היום זה כבר בלתי אפשרי. יותר מדי מצלמות אבטחה...

* * *

אוריה באר

טעויותיו של משה קצב

לא, אין בדעתי לערוך ניתוח משפטי או אפילו עובדתי של כל מה שנכתב בפסקי הדין של משה קצב, הנשיא לשעבר.זאת, אף שבעברי הופעתי בכמה וכמה תיקי עבירות מין, ובכמה מהן בהצלחה. ברצוני להסב את תשומת הלב לטעויותיו של קצב, שהן ממש מפתיעות ולא הולמות אדם נבון כמוהו. נפרט אותן בקצרה אחת לאחת.

א. ההסתבכות  חסרת הפשר.

כרבים וטובים ממני, התפלאתי עד מאוד למקרא הסתבכותו של קצב, והצורה בה ניהל את חיי המין והאהבה שלו. אתה רוצה מאהבת? בבקשה. בחוק הפלילי שלנו אין כל איסור פלילי לנהל פרשייה שהיא מפרשיות המין או הרומנטיקה. כך גם במרבית החוקות שבעולם. הצד המוסרי אינו נוגע לחוק אלא אם כן מדובר בדין הדתי, שרואה בגידת גבר או אישה בבן זוגה, עילה ברורה לגירושין. לכן, תמוה וממש בלתי נתפש כיצד רצה קצב לספק את תאוותיו המיניות, שאינן יודעות שובע, בצורה בה פעל. שהרי לו נהג בחוכמה, היה נוטל לו נערת ליווי, או מאהבת לעת מצוא, או אישה אלמנה, או אחרת בלתי מסופקת. אנשים היו מרננים, כפי שריננו תמיד אחריו, אך אף אחד לא יכול היה להאשים אותו בפלילים. בעבר הרחוק של מדינת ישראל היו לא מעט אנשי ציבור וגם חברי כנסת שניהלו הרפתקאות דומות. הכול עבר בשלום, לבד מתגובות בן הזוג הנבגד. אך זה לא מעניינו של החוק  הפלילי. אז למה נהג קצב כפי שנהג? נראה שרק לו פתרונים. ואולי נהג כך, כיוון שלהחזיק פילגש או נערת ליווי עולה לא מעט כסף, וקצב לא רצה להוציאו. [אהוד: מעלילים על הפרסים שהם קמצנים].

ב. התלונה ליועץ המשפטי.

טעותו השנייה והממש בלתי נסלחת של משה קצב, היתה לפנות ליועץ המשפטי בכבודו ובעצמו, ולטעון שמנסים לסחוט אותו. אלוהים אדירים, אינך נמנה על מלאכי השרת. גם אם לטענתך לא אנסת ולא כפית עצמך על הנשים שעבדו אצלך. בכל זאת, נסה לרדת מהעניין. יש לך משכורת גבוהה, תנאים שאפשר רק לחלום עליהם, ובלב ליבך אתה יודע שאתה לא צדיק. אז הוצא מחשבון הבנק שלך כמה עשרות אלפי שקלים. תן אותם לנערה חסרת הפרוטה שמצבה קשה ביותר. בקש מעורכי דינך שיכינו מסמך מתאים וגמור עניין.

והיתה גם אפשרות אחרת. לקצב היה שפע חברים בעלי אמצעים. הרם טלפון לאחד מהם. בקש ממנו שיספק עבודה במשכורת טובה לשנה שנתיים לנערה, וצא מהעניין בשלום.

אך קצב בשלו. הוא פונה למני מזוז בהנחה שהלה יושיע אותו. אך מני מזוז הוא מעל לכל היועץ המשפטי של מדינת ישראל. הוא לא יסכן את שמו ואת עתידו ולו גם למען ידיד. קצב  סירב להבין זאת והתוצאה ברורה. ושוב נשאלת השאלה: האומנם לא פעל כך מטעמי חסכנות הגובלת בקמצנות? האומנם לא הבין לאיזה צרה הוא מכניס את עצמו? [אהוד: מעלילים על הפרסים שהם קמצנים].

נראה, שקצב לא למד מאומה מנשיאים אחרים בארצות הברית, בצרפת ובאיטליה. העיתונות ידעה לספר בשעתו, שקלינטון שילם כחצי מליון דולר לנערה שטענה שהלה לחץ עליה לקיים עימו יחסי מין. קלינטון שתק ולא הגיב. הוא פנה לפרקליטיו ואלה שילמו דמי לא יחרץ וסיימו את הפרשה. כך גם נהגו נשיאי צרפת. השמות ידועים.

ג. הסירוב לעסקת הטיעון.

מעשה השטות הקולוסאלי השלישי היה הסירוב לעסקת הטיעון המקלה, הממש רכה, שהציעו פרקליטי המדינה. ושוב טעות בל תיסלח. במקום לגמור עניין, בו כבר הסתבכת כהוגן, מעדיף הנשיא לשעבר לצאת למערכה רבתי, למרות כל הסיכונים. מדוע נהג כך? איש לא יוכל לרדת לנבכי נשמתו המסוכסכת. קצב רצה להצטייר בפני אשתו וחבריו ומיודעיו, כמי שנקי מכל רבב. זאת למרות שהעצה שקיבל הייתה חד משמעית: הסכם לעסקה וגמור עניין. הסוף ידוע.

ד. המריבה עם התקשורת.

הטעות הרביעית והמצערת לא פחות היתה העימות הקשה והלא נעים עם נציגי התקשורת. קצב לא הבין כלל שבמקום להיכנס עם העיתונאים לעימותים, ואפילו היו ביניהם שואפי ריב ומדון וטיפוסים לא נעימים, למרות הכול הוא צריך אותם לצידו ולא נגדו. עיתונאים אלה לא נשארו חייבים. הם יסרו אותו בדברים קשים, רמזו רמיזות שונות, והיו חדורי אמביציה להשיב לו כגמולו. שוב טעות חמורה שאין לה כפרה.

לסיכום: כל אחד מאיתנו עושה טעויות בחיים. אם זה בתחום העסקים, אם זה בבחירת בן זוג, ואם זה בבחירת חברים וידידים. אך לעשות תוך זמן קצר כל כך הרבה טעויות – זה כבר נדיר. חבל שאדם ברוך כישרונות כמשה קצב, לא הבין זאת.

אהוד: האיש מלכתחילה לא התאים לתפקידו!

* * *

אלי מייזליש

המצודה באילת 1950

מעשה שהיה

ב-1950 באה לאילת "סוללה" של גדוד חת"ם 404 על שלושה סיקסים, בלי תותחים [מפקד סוללה א' באותם ימים היה הסופר סרן יצחק אוורבוך-אורפז]. אותו זמן מנה הגדוד 12 תותחי שדה מסוג "קרופ" 75 מ"מ בשלוש סוללות כ"א בת 4 תותחים. היו ב"מוסך תותחים" גם שני נפוליונצ'קים שנותרו שם מאז מלחמת העצמאות ולא נכללו יותר בסד"כ.

רוב הפעילות של הגדוד אז, היה במה שנקרא היום 'ביטחון שוטף' ורק מעט מהזמן הוקדש לאימונים. והיות והבסיס היה בחצור, כך שמרבית הזמן שרצנו במשלטים של פיקוד דרום; באילת, בעין חוסוב ובעין גדי. באילת היו 7 'משלטים'. הכי פיקנטי והציורי היה בעין-נטפים היא ראס איל-נאקב שבצד הישראלי. כל מה שהיה  עלינו לעשות זה לצפות בפריסקופ אל עבר הכיתה המצרית ששהתה באותה נקודת גבול כמו היום. במהלך הזמן מששת הימים ועד הנסיגה הסופית מסיני, היתה נקודת גבול זאת לבאים מאילת לשדה תעופה עציון [בקעת הירח] בודקה ריקה.

היינו עוקבים בפריסקופ אחר ירידתם של המצרים אל המעיין לשאוב מים באיזה ג'ריקן ורק לאחר שחזרו גם אנחנו היינו יורדים אל המעיין – בדרך כלל 3 חיילים, ובעיקר לקחת חול ציבעוני למלא בקבוקים עם צינורית נחושת שהיתה בדרך כלל 'שלל' במוסכים ובסדנאות. הנסיעה מהמשלט למטה, אל חוף הים, היה מתאפשרת רק למי שהגריל לשמור בלילה, כי הדרך הלוך ושוב אפשרי היה לעשות רק ב'טנקר', שהיה מביא לנו מים מבאר-אורה כ-20 ק"מ מצפון לאילת. למים היה טעם של ג'ורה. הטנקר, היה למעשה 'פורד-קנדה' קטן עם הנעה קדמית והנסיעה בו היתה איטית, בעיקר בעלייה ובסיבובים. יש לזכור כי אז לא היה אף כביש באילת והסביבה והכול היו נוסעים בשבילי חצץ.

המשלט הראשי היה "המחסום" בכניסה לעיר, שם היה גם המחנה של חיל ההנדסה שהיה פעיל מאוד בהרבה עבודות של סלילה, חפירת בארות מים ובנייה.

המשלט השני היה "הפלוגה", סך הכול שלשה מיבני אזבסט צבועים לבן ושהיה הבסיס הראשי של מפקדת הסוללה. הפלוגה שכנה בחצי הדרך מהים אל המצודה, והיו בו המטבח הראשי שהיו מבשלים אוכל לכל המשלטים ונהג קבוע עם קומנדקר וסירים שהיה מביא את האוכל שלוש פעמים ביום.

משרד המג"ד, המרפאה, האפסנאות, משרד הרס"ר [יוסקה שפרנסקי האגדי הדייג ממכמורת עם ה-BSA שלו ושהיה עומד במים עד הברכיים ובידיו היה שולף דגים מהים וצועק לטבח: "היום עשה דגים!"], וכן חדר הקשר שהיה בעיקר מ.ק. 19 עם אנטנה אופקית וטווח עד הבסיס בחצור.

היה גם המשלט מול עקבה באוהל חפור עד החצי, כך שהיינו ישנים מתחת לפני הקרקע שלא נפגע סתם מירי אקראי מהצד הירדני. היה גם המשלט בטאבה ממש ליד המלון סונסטה שנלקח על ידי מובארק ['עד הס"מ האחרון של אדמתנו הקדושה...'] והיה המשלט במצודה. המצודה היתה שני טורי צריפים ארוכים [שהבריטים בנו] בשני צידי הוואדי כשבתווך השביל העולה לבונקרים. הצריפים היו ממש ליד הצוקים המחודדים והתלולים שלא היה אפשר לטפס עליהם, ובלילות היו מתדרדרות בזו אחר זו אבנים מחודדות בגודל רימוני-יד מראשי הצוקים ומתגלגלות עד עד לשולי הצריפים.

הכי כיף היה לשרת במצודה. היה שם סתם מחסום שאסור היה כביכול לעבור אותו אבל היה מחסום כאילו. כי כולם הכירו שם אחד את השני. היה זה למעשה בית מלון 5 כוכבים לעומת המגורים על מיטה אמריקנית מתקפלת באוהל על חוף הים בטאבה או בגבול הירדני. הצריפים במצודה היו ענקיים ומרווחים, והיו שם מיטות של בני אדם עם מזרונים, אולי מיטות של הצבא הבריטי. והכי-הכי היה שם האוכל. באותם הימים היו לא רק ימי צנע בארץ ללא בשר וללא ריבה אפילו, ואילו שם היה שפע רב שלא ראיתי עד אז דוגמתו. כל צהריים היו מנות בשר ענקיות ואין לי מושג מהיכן הביאו את הבשר. הבשר היה נשאר גם לערב כי לא היו מקררים לשמור למחרת, וכך אכלו גם בערב בשר בשפע. היה שם מעין סוד צבאי כי המצודה היא נכס, כמו היהלום שבכתר, וכל מה שהיה צריך זה להשתדל לעשות חיים מה שיותר. ומה לא היה לנו? בשק"ם שעל שפת הים, שהיה מעין צריף לא מעודכן, שמותר היה למכור שם בירה לבנה שהיתה אסורה בשקמיות בארץ. מצננים עם חוט בים, והיינו מביאים בירות 'נשר' לבנה למעלה למצודה והוללים. קלפים? כל היום. פעם אחת הרווחתי 8 לירות במשחק 21 ורוקנתי לשלושת חבריי את כל הקופה. 8 לירות היו אז שתי משכורות צבאיות וקניתי לי בחופשה את שעון היד הראשון שלי ושימש אותי זמן רב.  

הסוד הצבאי הכמוס ביותר של המצודה היה ה"עמק". היו אלה בונקרים בהמשך שורת הצריפים אל תוך ההר בוואדיות, כשני ק"מ צפונית למצודה, והיה מותר להגיע לשם רק לחולייה ששמרה על הבונקרים או לקצין תורן לא ברגל אלא רק בקומנדקר שהיה מטפס במעלה הוואדי במהלך שני והיה לו רעש כמו לטרקטור. סמל המודיעין היה סמל מוגרבי [מקולנוע מוגרבי] שהיה מתהלך עם ה"טומי-גאן" שלו כמו שוטר בריטי. תמיד היה מלווה את סרן יהודית. גם קצינת המודיעין יהודית עם הבריצ'ס הייתה סוד צבאי; מי היא? למה לבשה מכנסי בריצ'ס? אולי שלקחה מהצבא הרוסי שגם שם היתה קצינה.

[סרן יהודית נטלה תפקיד מכריע בשיחות עם המ"פ הבריטי של הליגיון בתקרית הק"מ ה-78 בדרך לאילת – דצמבר 1950, שיום קודם נרצח שם בידי מסתננים רס"ן פינצ'י, המג"ד שלנו. הסיפור התפרסם בירחון "לגבר" ב-1987].

מוגרבי השביע אותנו שלא נספר לאף אחד שאנו שומרים בעמק. שיש בכלל מערך בונקרים בעמק ושמו עמק, כלום. סוד. היו שם מחסני מזון, תחמושת, וכן שני תותחי נ"מ 20 מ"מ וים של תחמושת למקרה שתהיה מלחמה עם המצרים ממערב והירדנים ממזרח. מעניין שמאותו יום ועד היום לא נורתה יריה אחת מהצבא המצרי והירדני על המצודה.  

הכי דפוק והכי מבודד היה לשמור בעמק על הבונקרים. ללכת פטרול לבד ולשמוע את האבנים החדות נופלות ומרשרשות את ההר עד עומק הוואדי כמו צחצוח חרבות. אז למי היה  חשק לשמור? היינו בונים לעצמנו סדר קבוע של אליבי לכיסוי אם קצין תורן היה מגיע לביקורת ולא מוצא אף אחד בפטרול: "בדיוק אנחנו מחליפים משמרת ...." – ועוד שקרים כאלה. רק טמבל היה מאמין לנו. הסמל שלנו היה פליט פולני ממחנה ריכוז בקושי ידע עברית, ואני צועד ברחוב הראשי של המצודה; מימיני צריפים ומשמאלי צריפים, מחפש עיסוק, אולי להציץ לחדר הקשר, אולי לתפוס משחק 21 או פוקר עם כמה בטלנים מרוקנים, אולי להציץ במדור הספורט מי ניצח בדרבי של פ"ת, והפולני הזה רץ מוכה אמוק ותופס אותי בזרוע כמו עוגן הצלה, ולוחש ביידיש: "הבדווים עם גמלים פרצו לבונקרים... מוגרבי מחפש אותך... הערבים באו בלילה עם גמלים ורוקנו את הבונקרים... עכשיו צריך לתאם לוח זמנים ולהראות לו כי בדיוק באנו להחליף משמרת... הם היו בתצפית עלינו..."

ועוד לא גומר לעדכן אותי אני רואה את מוגרבי רץ עם הטומי-גאן שלו, לוחש לי בעברית, "מה נגיד ליהודית? מה נגיד לה?"

חזרנו כולנו לוואדי לראות את הברוך. מזל שלא גנבו את התותחים. הם בכלל לא נגעו בנשק וסחבו על הגמלים רק מזון והלבשה תחתונה; גופיות וקופסאות ריבה ושימורי ליפתן מדרום-אפריקה, מיץ אננס, והכי טעים שימורי בשר מחו"ל בטעם של נקניק משובח. הם פשוט מיהרו ולא קשרו טוב את השקים ולא הרגישו כי השקים נפרמו על הגמלים בבריחה המהירה שלהם, כך שהחזרנו את מרבית השלל לבונקרים [וחלק לקחנו ב'משיכה' למשפחות כשקיבלנו 'חופשה רגילה' והשמחה בבית עלתה מעלה-מעלה ככל שהלפתן הדרום אפריקאי היה מתוק יותר].

עשו לנו 'משפט' אבל לא אמרנו כלום. ישב קצין אפסנאות עם סרן יהודית ושאלו ושאלו וכלום. אז זרקו אותנו מהשמירה על הבונקרים והחזירו אותנו למצודה. לאחר כמה ימים ראינו את גדוד 79 של חטיבה 7 בא על כל משורייניו והמון מקלעי אם-גה 34 ומטפס למעלה לכיוון העמק. צחקנו ושתקנו [עד היום].

נ.ב. – נדמה לי כיום נמצא בשטח מחנה צבאי רגיל לכל דבר. בונקרים? הרי כבר פג תוקפם של שימורי האננס. לא?

* * *

לפנינה היקרה

כולנו משתתפים בשמחתך

במלאת לך ע"ז שנים

תמשיכי לצעוד זקופה בגאון

צעירה ומחייכת תמיד

כאילו כפות רגלייך עדיין נטועות

בחולות קריית חיים!

* * *

ראובן שיפריס

לכל החולמים בהקיץ על שלום, שלומות

לו יכולנו להמיר את כל הנאמר ונכתב באמצעי התקשורת בנושא השלום, לאנרגיה חשמלית, אפשר היה להוזיל את מחיר החשמל כדי מחצית. לא שאין צורך בדיבורים או בהסברים ובהסכמים, אלא שכל ה"לת אז טוק דוגרי" שווה בינתים ל"כאלאם פאדי". אבו מאזן לא יחתום כי בנפשו הוא, ואנחנו לא נממש את "זכות השיבה" כי בנפשנו הדבר. כך שמזרח תיכון חדש "יוק" ושלום חם באופק, בדיחה, "והמשיח גם לא מטלפן".

שלום חם ייתכן אך ורק לאחר שתיפסק התמיכה בפליטים, והם ייקלטו במדינות ערב כמו למשל הפליטים היהודיים שנקלטו באותו מיספר אצלנו – לאחר שתיפסק ההסתה השקרית והמרושעת של כל ילוד אישה נגד מדינת ישראל, והמדינה הפצפונת שלנו תוכר כמדינת העם היהודי.

בנושאי ביטחון יש לקיים את שאמר הרמטכ"ל – להיות תמיד דרוכים ומוכנים. מה שיש לעשות ובאופן דחוף ביותר הוא לטפל בבעייה החברתית שפירושה, לחזור ולהיות עם שיש לו ממשלה וכנסת ולא ההפך. לדאוג שכל נבחרי הציבור יהיו אידיאליסטים ולא קרייריסטים הדואגים להישרדותם ולא לטובתה של המדינה. איך? פשוט מאוד. להוריד את הוצאות הממשלה כדי מחצית. ביטול כל ההטבות המוגזמות שהם קובעים לעצמם כמו יחצ"נים, עוזרים, מאבטחים, (יש להם תמיד חלקי חילוף) עדיפות רפואית, כספים ל"קשר עם הבוחר", מכוניות, נהגים, לשכות, תנאים סוציאליים שאינם מגיעים להם, עלייה אוטומטית במשכורת ושאר תוספות גם לאחר השירות להביא לימות המשיח. לבטל שרים ללא תיק ולהקטין את המיספר הכולל וכו'. כך שבסיום הקדנצה יחזרו להיות כאחד העם. רק אז יפסיקו כל "הכדאי ניכס" רודפי הקרירה וההטבות לרוץ להיבחר כאחוזי אמוק, ונקבל כנסת נקייה כשרק טובת המדינה לנגד עיניה.

יש להגביל את שכר העובדים בשירות הציבורי, לקצץ ולצמצם ברשויות השידור ולהטיל מס על כל שירותי ואמצעי הפרסומת, לחיסכון ולטובת הציבור. יש להכיל חוק שירות חובה על כל אזרחי ישראל – דתיים, חרדים וערבים. מי שלא הולך לצבא יגוייס לשירות לאומי. ובהתאם לצורך, להשלים את חזונו של הרצל ולהפריד את הדת מהמדינה, ובא לציון גואל.

לא לפחד יתר על המידה מכל מיני ארדואנים ואחמידינינג'אנים למיניהם. על שכמותם כבר נאמר בערבית צחה "כול כאלב בידג'י יומו." באשר לערביי ישראל הטוענים על קיפוח, הייתי מציע – היפטרו מכל האחמד טיבים למיניהם, הרוכבים רק על הנושא הפלסטיני כקרדום לחפור בו, ובחרו בנציגים שיילחמו על שיווי זכויותיכם וזכויות כל השכבות החלשות הנדפקות על ידי הממשלה. בברכת שנה טובה, שנת שלום ואחווה לכל תושבי המדינה,

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* * *

מי יודע מה היה "עמק השבע" בפתח-תקווה?

אהוד שלום, האם תוכל להיות לי לעזר? אני מתעניין במקום בשם "עמק השבע" –  (אולי שם עממי, יש לי מסמכים המעידים על כך, ואף שלט זיכרון שנקבע במקום ע"י עיריית פ"ת). השם היה בשימוש בשטח סמוך למושבה, בשנות העלייה הרביעית (1925) ועד סיפוחו לפ"ת כאשר הפכה לעיר (היום רחוב בעש"ט). באשר למקור השם בידי כבר שבע גירסאות שונות! האם לך כפתח תקוואי יש איזשהו מידע בנושא, או ידע על מקור אחר שיוכל לשמש לי לעזר?

תודה מראש ושבת שלום!

יוסי אוריה

רמת הכובש

* * *

באבל על מותו של אביעזר שלוש

 בן לאחת המשפחות המפוארות בארץ-ישראל המתחדשת, בן לצדוק שלוש, נכד ליוסף אליהו שלוש, נין לאהרן שלוש, ומצד אימו נכד למאיר אפלבוים, עליו כתב את הספר "מי היה אותו אפלבוים?"

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

5. אסתר מגוייסת כאחות בהתנפלות על פתח-תקוה במאורעות מאי 1921.

[חלק ראשון]

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין-חי, שתושביהן הספיקו להימלט לפתח-תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

מצפון למושבה נשמעות יריות. בחצר בית צוער שברחוב הרצל מצלצל פעמון הברזל קצובות על מנת לאסוף את התושבים למרכז, הדיו מתפזרים במושבה, וקמה מהומה –

את היום הזה מתארת אסתר בסיפוריה וברשימותיה: "אביב 1921 בפתח-תקוה", שנדפס ב-1973; "מזכרונות ההתנפלות על פתח-תקוה", שנכתב בסוף שנות ה-20 לערך, ונדפס לראשונה לאחר מותה, ב-1991; "התנפלות הערבים על פתח-תקוה בימי המנדט הבריטי", שנכתב בסוף שנות ה-60 לערך, ופורסם לראשונה רק ב-1994, ו"האסיר" שנדפס ב-1969. סיפוריה משתלבים במקורות ההיסטוריים האחרים, ואפילו מתארים פרשה שהוצנעה בשעתה.

מספרת אסתר:

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר. האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו-קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט, כידון, באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי. יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

מסופר בתולדות המושבה: המחנה התוקף מצפון צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה בראשות אברהם שפירא התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

אברהם שפירא יוצא אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

 "אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך ביידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

 "לעלות על הסוסים! אחריי!"

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל, אביה של לורת, שבעוד שעה קלה ידהר על סוסו לתל-אביב ולמפקדת הצבא הבריטי בבניין הסארייה מול כיכר השעון ביפו, להזעיק לעזרה צבא בריטי – תובע עתה בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות ניראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, ראש ועד-ההגנה של המושבה, בראש פלוגת הפרשים, רוכב על קביסה, סוסת "המשי השחור", ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. בנעוריו היה אבשלום אחד מן החבורה שכללה גם את מרים ברנשטיין-כהן, משה כרמי ואסתר ראב. לאחר-מכן סיים בית-ספר לקצינים בתורכיה.

ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי".

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

 "אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

הקרב נמשך כשעה וחצי. פלוגת הרוכבים מתפרסת לשלוש קבוצות בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

כאשר מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, חלק מהם נפצע, והם עלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת – הוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים. הם משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

אבשלום גיסין ומוטל מאירי נותרים אחרונים בקו הראשון מול כל האגף של המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא נותר כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר. קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

 "אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופתו.

עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

 "אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, אחיה של אסתר, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

 "אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת של חבורת הפרשים בהנהגת שפירא עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית-האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

 "אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר לאסתר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

 "עליהום! עליהום!"

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים שניטשו, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין, דודו של אבשלום, ושל פלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

עתה השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת-עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

נמצא כאן גם יהודה ראב בן השישים ושלוש, שומר על הנשים ובידו, לדבריו – חנית תורכית חלודה.

מספרת אסתר:

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה [הבנות-החובשות] על משמרתן בבית-החולים [שהותקן בבית-המרקחת של המושבה, בפינת חובבי-ציון ומונטיפיורי, ובאותה חצר גם ניצב בית-הוועד הישן], קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, ירו בו ויש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. אני מנחמת אותו ואומרת: "יתפרו זאת!" – והוא משיב בשלווה: "מה את אומרת, זה הסוף." – ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. [הרופאים באותו יום הם: ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח].

עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא פצוע בחזהו, חיוור ומאבד דם, אני מגישה חומרי חבישה וחובשים אותו כשהדם ניתז גם עליי, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל קשה להפריד בין הידיים הדבקות והוא אינו מרפה ממני והולך ומת, ופתאום כבות עיניו – ואני רצה אל ופקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטנו, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות למים, וחותם-המוות על פניו – הרופא אסר עלינו לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור.

סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, והוא צעיר – וצוחק; פילברג פצוע בינוני.

אבשלום נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

מסופר בתולדות המושבה: הידיעה שהערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו נוסעת כרכרה מגואלת בדם שנוהג בה האיכר הזקן דוד נוביק, שסיכן את נפשו ודהר לראס-אל-עין, היא ראש-העין, כדי להזעיק את הצבא הבריטי לעזרת המושבה. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

מספרת אסתר:

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

מסופר בתולדות המושבה: עם תחילת נסיגתם של הערבים בחזית הצפונית יוצא מוטל מאירי עם שניים מחבריו לחפש את עקבות אבשלום, שלא חזר מן הקרב. לאחר שהם מגלים את הגופה, ובה אותות התעללות נוראים, מסיר מאירי את מעילו ומכסה בו את חברו-לקרב. על שני רובים נושאים שלושתם את אבשלום, בן העשרים-וחמש במותו, ומניחים אותו בינתיים בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר.

בחוזרו משם לתוך המושבה פוגש מאירי את משה גיסין.

 "איפה אבשלום?" שואל האב על גורל בנו.

המאירי עושה בידו תנועה שפירושה כי נרצח.

בתגובה להודעה האיומה ניצב האב השכול דומם ושקט.

אומר לו מאירי: "משה, אני יכול להראות לך את דם בנך..." – וחושף בפניו את הכתמים על מעילו.

האב מנשק את הדם הקרוש, ואינו פורץ בבכי, רק שואל אם נמצא הגוף.

המשך הפרק יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חבל שאי-אפשר לבצע חילופי פַּרְסים עם איראן, למסור להם את קצב – ובתמורה לקבל את אחמדיניג'אד!

* אנחנו אמנם מרימים גבה למעשה האונס השני של מר קצב כאשר לפי המתלוננת א' ממשרד התיירות היא שבה ובאה לחדרו במלון להיאנס אחרי שכבר אנס אותה פעם, וגם כבשה את הסיפור ואת התלונה שנים רבות ולא היתה מוציאה אותו לרשות הרבים לולא הופעל עליה לחץ בגלל החקירות של קצב בנושא המתלוננת הראשונה, א' מבית הנשיא, שהוכרזה כלא-אמינה ולכן נשמטה מהדיון המשפטי.

אבל מר קצב גמר את הקריירה שלו אצלנו עוד לפני שהחלו כל פרשות האונס הנוראיות האלה, שכנראה היה לו זין של ברזל, כשל אנס אלים, כדי לתקוע במזכירותיו. כי אנחנו חדלנו לכנות אותו אצלנו בתוארו הרם – משעה שסירב ללחוץ את ידיהם של נציגי רבנים רפורמים וקונסרבטיביים משום שטען כי אינם מספיק יהודים מבחינתו, כשומר מצוות  – וכך נהג בברכת הרב שלו שלמה עמאר, הרב הראשי שבביתו הרביצו מכות רצח לבחור שהעז לחזר אחר בתו, והוא לא ידע ולא שמע מאומה.

* "נתניהו מצדו ממשיך להתכונן לנסיעתו לוושינגטון ביום חמישי, במהלכה ייפגש עם אובמה וינאם בשני בתי הקונגרס. אחת הבקשות המרכזיות של הבית הלבן מיועציו של נתניהו היתה שנאומו בקונגרס לא יביך את הנשיא אובמה."  ["הארץ אונליין", 10.11.11]. אכן, יכול עכשיו נתניהו להציע אפילו שאובמה ינשק לו בתחת, ותתפלאו מה תהיה התשובה!

* "לטענת הארגון [אונסק"ו], התקבלו מכתבי תמיכה רבים ותרומות, והוא שוקד כעת על תוכנית חירום לגיוס כספים. הארגון מקווה לקבל תמיכה מממשלות, גופים פרטיים ומנדבנים. כנשאלה אירנה בוקובה [מנכ"לית הארגון] אם מדינות המפרץ הפרסי העשירות, החברות בארגון ותומכות ביוזמה הפלסטינית, הציעו להזרים כספים לארגון, הא השיבה בשלילה. עם זאת הוסיפה בוקובה כי גם לא נעשתה פנייה מצד הארגון למדינות אלו או כל גורם אחר בשלב זה." ["הארץ אונליין", 11.11.11]. ככה זה כשסומכים על הערבים. הצבועים באונסק"ו התרגלו לפעול נגד ישראל במימון אמריקאי נדיב, מימון שבעקיפין היה גם תומך בטרור הפלסטיני.

* לאחר ארבעה ימים בטיול האינטנסיבי לסין תקפה אותנו עייפות כה גדולה שמדי לילה אחרי המקלחת היינו נופלים למיטה ונרדמים עד ליום בעמוס של למחרת בבוקר. לכן לא הצלחנו לכתוב ביומן בהמשך הטיול, ועכשיו אנחנו עובדים על שיחזור כל מה שעשינו וראינו מדי יום, שאחרת הכול מתערבב בזיכרוננו. כאשר יהיה לנו חומר ראוי לפרסום, נחלוק אותו עם הקוראים. ורק נאמר כבר עכשיו שזה טיול לא קל, שבמהלכו הורידו אותנו שני סינים קטנים ומוצקים בכיסא-אפיריון ממרום המיצפה על טרסות האורז – חזרה אל האוטובוס. לא האמנו שהם יתמודדו במקצועיות כזו עם 93 הקילו שלנו, ולכן במקום 80 יואן שילמנו להם 100, שזה כ-60 שקל. סיני אחד מלפנים וסיני אחד מאחור, שמים קולר על הגב ותופסים בידיות בשתי ידיים, ועושים רק מנוחה אחת באמצע הדרך! – והבעייה הכי גדולה היתה למצוא במהלך היום בית-שימוש סיני שאפשר לחרבן בו שלא בכריעה אלא על גבי אסלה, וגם אפשרות להשתין למתקן חרסינה כמו בכל מדינה מתוקנת, ולא לשוקת אחת ארוכה ומסריחה!

* בזמן האחרון אנחנו מוצפים בעצות ספרותיות מצד חברים וחברות דורשי טובתנו. הנה דוגמאות אחדות:

"אודי, אם היית נותן לי לערוך את 'המושבה שלי' והייתי מוציאה ממנו את כל הגסויות, ואז זה היה ממש רומאן טוב."

"אהוד, אני חושבת שהספר הטוב ביותר שכתבת הוא ספר השירים שלך 'יעזרה אלוהים לפנות-בוקר'. חבל שלא נעשית משורר."

"מר בן עזר, בפגישה שהיתה לי בשעתו עם דודתך אסתר ראב היא הפגיעה בי שאדאג לכך שהוועד המרכזי של אגודת הסופרים לא יאפשר לך לפרסם את הביוגראפיה שלה מבלי שכתב-היד יעבור את הצנזורה שלו, וזאת מחשש שאתה תכניס לתולדות חייה את סיפורי הזימה שלך. לא ברור לי באיזו רשות התעלמת מבקשתה, ואם אין כאן מקום לתביעה משפטית נגדך."

"אודי, אני מטלפנת אליך כי שמעתי ברדיו על כתבה בעיתון שעסקה בשבח הבטלה וחשבתי שזה מאוד מתאים לך. אשמור לך את הגיליון."

"מה, גם אגנה וגנר זה שם בדוי? אהוד, הייתי בטוחה שיש אישה כזאת שכותבת לך!"

"מר בן עזר, אני חושב שהספר הכי טוב שכתבת הוא 'אחרי החגים' כי הוא מספר על ההווי של המושבה שלך ולא כמו הספרים האחרים שלך שיש בהם הרבה זימה."

* טוב שבית המשפט דן אותנו, הגברים, על פי מעשינו ולא על פי מחשבותינו, שאם היה דן אותנו על פי המחשבות שלנו – היו רבים מאיתנו חולקים תא עם האנס מר קצב. הרהרו בדבר, פשפשו בזיכרונכם, אולי גם אתם ניסיתם פעם לתקוע ללא הסכמתה המפורשת? – ואולי גם לכם מגיע לשבת שם, במיטה העליונה של תא עברייני המין – ולחלום על אשת חיקכם שנותרה תקועה בדד.

* נודע לנו כי סופר חשוב שגילו למטה מ-80 התבשר כי הוא עתיד לזכות השנה בפרס ישראל לספרות עברית. הסופר, איש מצפון ומפרגן אמיתי, שזו תופעה נדירה בתחומו – הודה למארגנים ולשופטים אך הודיע כי לא יוכל לקבל את הפרס בטרם הוא יינתן לשני סופרים אחרים, שגילם כבר מעל 80 – נתן שחם וסמי מיכאל!

* נודע לנו כי קבוצה של ישראלים-יורדים בארה"ב, שתיכננה לחזור ארצה בעיקר בגלל הגעגועים לגבינת הקוטג' 5% של "תנובה" – ביטלה ברגע האחרון את תוכניתה לאחר שנודע לה כי ייצור הקוטג' היקר בישראל עומד לדעוך לטובת ייבוא גבינת קוטג' אמריקאי זול, זו גבינה שממנה הם ניסו לברוח לישראל!

* אי-כלילתו של ים המלח בין שבעת פלאי עולם נובעת אולי מכך שכמו האגם הגווע מי מרום, החולה בשעתו – ים המלח הוא ים גווע שהולך ונעלם, ים ז"ל! ובצילום מהאוויר – ממש מכוער!

* להפתעתנו לא קיבלנו שום תיקונים בשפה הרומנית לפרק על ויולטה שפירסמנו בגיליון 687 ושמו: "עדיין בחיפה בבוקר עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. ואצל אילונה". האם באמת לא נפלו שם שגיאות ברומנית? או שקוראי העברית יודעי הרומנית כל כך נגעלו ונעלבו מהפרק – שלא המשיכו לקרוא בו וכמובן גם לא מצאו לנכון לתקן בו את שגיאות הלשון הלשוניות שלנו? הערה: שגיאות לשון כפשוטה – לא היו, כי הלשון הבשרית שלנו עבדה באותו פרק שעות נוספות ומדוייקות.

* בכיכר המרכזית ברמאללה נערכה עצרת המונים לציון יום הירצחו של לוחם השלום וחתן פרס נובל לשלום המרחום יאסר ערפאת שהורעל בידי ציונים. אנשי-רוח וסופרים פלסטיניים בכירים נאמו וגינו את פעולות הטרור הפלסטיני בגדה ומהרצועה – שהן מסוכנות לדמוקרטיה הפלסטינית לא פחות מאשר פעולות "תג מחיר" של הטרור היהודי, שנגדו לוחם באומץ רב המשורר יוסי שריד, שכבר שנה לא הוציא ספר שירים חדש. משפחת ערפאת לא השתתפה בטקס. בעצרת הוקרא גם שיר של המשורר הפלסטיני הנערץ המרחום מחמוד דרוויש, שבו הזהיר את בני עמו, היושבים בארץ אבותיהם זה אלפי שנים – פן לוחמי החופש הפלסטיניים יידרדרו לשפל המדרגה הטרוריסטי-יהודי החד-צדדי של "תג מחיר", שאין שפל ממנו בעולם.

* בשעתו התבקש מר משה (מישה) ארנס, אולי עוד בתקופת היותו שר-הביטחון, שלא להשתמש בתואר פרופסור לפני שמו לאחר שהתגלה כי אין בידיו תואר אקדמי תקף של פרופסור, והוא אכן חדל. והנה לאחרונה חוזר בתקשורת שמו עם תוארו, פרופ' משה ארנס – וזאת בהודעות על הופעותיו. מה קרה?

* לאור ההצלחה התקשורתית של עצרות המחאה בכיכר רבין המחודשת ייתכן שיוחלט כי בכל מוצ"ש אחרון של חודש עברי, החל מחודש חשון, תתקיים עצרת מחאה בכיכר: עצרת מחאת חשון, עצרת מחאת כסלו, וכן הלאה. תשתתף בה אותה רבבה קבועה של מפגינים מגוון פוליטי ובלייני מסויים, וכמובן המשורר יוסי שריד – אבל האמנים המופיעים במבצע הפרסומת הענק והמתוקשר הזה – יתחלפו לפי תור. בקיץ גם יחזרו האוהלים באדיבות מר"צ, קדימה והקרן לישראל חדשה. כן, הזעזועים בקברו של רבין אינם נובעים מרעש אדמה.

* ממתי התחלנו לחשוב שפעולה צבאית נגד איראן היא אכן נחוצה ומוצדקת? משעה שראינו כותרת באחד מעיתוני הצהריים של יום שישי האחרון: "דויד גרוסמן: 'תקיפת איראן תהיה בכייה לדורות!'" – את שאר דבריו לא קראנו כי אין לנו כוח לשטויות של נביא השקר שדבריו, אם להתבטא בזהירות, אף פעם אינם מזיקים לפלסטינים או לאחמדיניג'אד אבל מועילים מאוד לתדמית הציבורית שלו.

* מצד שני נדמה לנו שהפעולות הצבאיות נגד איראן כבר החלו והן גם אינן חדלות אלא שהן נעשות שלא באמצעים של הפצצות מן האוויר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,297 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל