גיליון מס' 691

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בחשון תשע"ב, 17 בנובמבר 2011

עם הצרופות: 1. ליטמן מור בגיל 86, בשנת 2003, עם בנותיו עידית ותמי, ליד המצבה של קבר האחים בדוד הורודוק. 2. ברוך ראב בן עזר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ליטמן מור: חיי היום יום בעיירה דוד הורודוק לפני השואה. //  יואל נץ: באבי יאר ושירים נוספים מאת יֶבְגֶנִי יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ: מכתב אישי מאת הגנרליסימו / רוּסִי וִיהוּדִי שְׁוֵי-שֶׁכֶם  / ככה אי-אפשר עוד להמשיך לחיות / הגלעֵד שלי. // אוריה באר: הנאצים ועוזריהם. // עַל הַזְּמַן הֶחָדָשׁ, ולדימיר ויסוצקי,  מרוסית: יוסי רוז'נקו. // אמיר שומרוני: יש תחליף לְסוּפֵּר "אביב". // יהודה דרורי: איך ישתקם השמאל הישראלי? // יהודה גור-אריה / הערות שוליים, מעבר לאופק. // נילי דיסקין: רוב הגברים אמנם מפנטזים,  אבל רק חלקם הקטן מפנטז על אונס. // קר חם, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: הצד השני של הפורנוגרפיה. // ספי סגל: תגובה לאורי הייטנר. // לוצ'אנו פירס: אסטרטגית של שליטה, איך סין תשתלט על העולם? // מתי דוד: הרקע לבעיות ההסברה של ישראל. // תקוה וינשטוק, ברוך תירוש: תיקון טעות היסטורית. // אליהו עדי כהן:  באבל על מותו של אביעזר שלוש ז"ל. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר, 5. אסתר מגוייסת כאחות בהתנפלות על פתח-תקוה במאורעות מאי 1921. [חלק שני]. // ממקורות הש"י.

* * *

ליטמן מור

חיי היום יום בעיירה דוד הורודוק לפני השואה

דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94

באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א,

16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב

[המשך מהגיליון הקודם, וסיום]

למזלנו בן העיר ממשפחת מלמדים, ד"ר מ. זגורודסקי, יליד 1870, עלה לארץ בשנת 1900 וכתב ספר זיכרונות. קטע מהספר "דמדומים בין השמשות", המופיע בספר הזיכרון של העיר, וכך יש לנו מושג על חיי היהודים ושכניהם ה"הורודצ'וקים" מלפני כ-150 שנה. (הכרתי אותו במקרה, בבואי לארץ ב-1946, גרתי אצל אחותי אסתר ברחוב שטנד בתל אביב בשכנות אתו. הוא גר באותו בנין ונפטר בשנת 1955).

אורח החיים של היהודים בתקופה הנסקרת לא שונה בהרבה מהתקופה שהוא מתאר. בעיירה גרו כ-300 משפחות יהודיות. היהודים גרו במרכז העיירה, סביב מגרש החנויות. הבתים בנויים מקורות עץ בלתי מהוקצעות, חלונות בלי תריסים, גגות מכוסים אלומות קש או שחפים-"גאנטעס" [?], רחובות בלי מדרכות ובלי כבישים. מיספר היהודים בדוד הורודוק בתקופה הנסקרת מ-1900 ועד 1940 מנה בערך 3,500-4,000 – כשליש מכל התושבים. במשך כל השנים מיספר היהודים נע תמיד סביב שליש מכל התושבים.

הקהילה היתה מרוחקת ומבודדת מבחינה טופוגרפית מקהילות אחרות בסביבה. היו כאלה שלא יצאו מהעיירה במשך כל חייהם. המגע עם הנוצרים המקומיים והכפרים בסביבה היה על בסיס מסחרי גרידא, ולא היו יחסים חברותיים ביניהם. במבט אחורה מצטיירת בעיניי תמונה שהיהודים בעיירה גרו בגטו מתוך רצון והקהילה חיה כ"מדינה" בתוך מדינה.

השפה

שפת הדיבור היתה יידיש במיבטא ליטאי. בגלל המרחק מליטא היתה השפה דלה, מתובלת במילים של ההורודצ'וקים. אלה דיברו בשפה הביאלורוסית מתובלת במילים רוסיות. אנו קראנו לזה שפת הגויים – "גוייש". מושגים חדשים היו מבטאים לפי שפות זרות.

הכתב

הכתב ביידיש היה באותיות כפי שהן כתובות במקרא. לשון המקרא נקראה "לשון קודש". מעטים מהדור הישן הבינו וידעו לדבר עברית. הנשים בקושי ידעו קרוא וכתוב. כל זאת עד פתיחת בית הספר "תרבות ב-1924.

השמות

לפי השיטה הרוסית שמו של אדם מורכב משמו הפרטי והשם אביו. כבר ציינתי שהעיירה דוד-הורודוק עברה משלטון פולני לרוסי, ולהיפך. שם העיירה שונה מדוד הורודוק לדוד גורודוק, ובזמן השלטון הפולני לדודגרודק. שמות הרחובות שונו. היה בלגן גדול. גם השמות של היהודים אמורים היו להשתנות ולקבל צליל לועזי (וכך למשל שמי הרשמי בפרטיזנים היה ליטמן יודלביץ – לפי שם אבי המנוח יהודה).

יהודי העיר פתרו את הבעייה בצורה שונה ופשוטה. למשל: וולף ביילקעס. אותו וולף (בעברית זאב): לאשתו קראו ביילקה. היא היתה הדומיננטית בבית ולכן לשם הבעל וולף הוסיפו את שם אשתו ביילקה.

בדרך כלל לכל משפחה היה שם שהתבסס על שם ראש המשפחה – הזכר. למשל משפחת משה-יהודה, משפחת משה דער אולשאנער (הוא הגיע לעיירה מהכפר הסמוך אולשאן). שם המשפחה שלי היה מורבצ'יק אבל אותי זיהו בעיר בתור ליטמן, הבן של יודע שאכנעס (הבן של יהודה שלאביו (סבא שלי) קראו שכנא). במאה התשע עשרה עברו יהודים רבים שגרו בכפרים, לעיר, ונהוג היה לאתר אותם על פי שם הכפר ממנו באו.

היה לי קשה להעלות את הנושא בכתב, אבל אדם שבא לבקר בעיירה היה לו קשה להתמצא שבעתיים. כנראה שזו הסיבה לכך שבמשך דורות השתרש הנוהג שלכל משפחה היה Neck Name – ביידיש א צונעמעש (שם נילווה), בדרך כלל לא מחמיא.

התהלכו למשל שמועות: אדם הגיע לעיר להיפגש עם משפחה, נגיד לצרכי שידוך. כמובן שהיה עליו לנסוע באמצעות עגלה רתומה לסוס בהנהגתו של עגלון יהודי מקומי. בדרך היה מנסה לתהות ולקבל מידע על הכלה של המשפחה המבוקשת, אצל העגלון. העגלון היה מזהה את המשפחה לפי השם הנלווה. היחס של העגלון למשפחה היה משפיע רבות על החלטת הנוסע.

מסובך? מובן? בפעם הבאה אביא יותר דוגמאות וגם אז כדאי לקרוא את סיפורי שלום עליכם.

חיי המשפחה

מיספר המשפחות בשנות השלושים של המאה הקודמת היה כ-500. מיספר הילדים במשפחה הגיע ל-6-8 ילדים. תמותת התינוקות, וההגירה – קיזזו את שיעור הילודה הגבוה, והיישוב לא גדל.

אצלנו במשפחה, למשל, היו 7 ילדים. אחותי הבכורה אסתר שיינדל נולדה בסוף 1899, אחרי זה נולד ב-1901 אחי וועלוועל, ב-1904 נולדה אחותי זיסל, ב-1907 אחי יוסל, ב-1909 אחותי בלה, אני ב-1917, ואחי הקטן שכנא-סאשא ב-1924.

יוצא אפוא שמספר המשפחות היה כ-500 (בחישוב סכמטי) – יחסית לא גדול.

עם זאת מרבית הזיווגים היו בין בני העיירה. יתר על כן – למרות שבעיירה קטנה כל אחד הכיר את השני – רוב השידוכים היו באמצעות שדכן, כמובן יהודי.

היהודי שעסק בזה, זה היה "המקצוע" שלו, ומזה התפרנס. כולם הכירו אותו ולפי מיטב זיכרוני, אם אינני טועה, החזיק בידו פאראסול גם בקיץ, כסימן היכר.

רישום הלידות, הפטירות, הנישואין היה בידי הרב המקומי. ניתן גם היום לקבל את הנתונים בארכיון בעיר המחוז דאז מינסק. תמורת תשלום. אפרט מספר קריטריונים שקבעו את תהליך השידוך.

ייחוס

  ההורים בדקו אם למשפחה של החתן או הכלה (לצד השני) היו מחלות במשפחה שעוברות בתורשה. היעדר מחלות במשפחה היה קריטריון חיובי. ולהיפך.                                             

 מעניין שבימינו בישראל ההשלכות הגנטיות הן פרמטר חשוב בזיווג. משרד הבריאות בישראל קבע, למשל, שאם בני הזוג הם אשכנזים ומוצאם מליטא הם חייבים להיבדק על מחלת טיי זקס, מחלה שכיחה בין יהודים אשכנזים בליטא. נשים בהריון מעל גיל 35 עוברות בדיקת מי שפיר לבדיקת העובר.

החתן שלנו (Son in law) פרופ' מוטי שוחט, מנהל המכון לגנטיקה במרכז הרפואי רבין בפתח תקווה, קובע שמספר הבדיקות הגנטיות וההתייעצויות הגנטיות הולך וגדל, וחלקן נמצאות בסל התרופות.

בתקופה הנסקרת לא היו עדיין בדיקות מהימנות. אבל מחלות רוח – שבזמנו לא טופלו בצורה נאותה – אם היו במשפחה, היוו פרמטר שלילי.

המעמד הסוציאלי

המעמד הסוציאלי נקבע לפי המצב הכלכלי – עשיר, אמיד, עני, חסר אמצעים, מובטל, מובטל זמנית, בטלן וכיו"ב. עם זאת היתה חשיבות במה עוסק הצד השני, ומניין הרכוש שבידו.

נדוניה

הורי החתן דרשו "נאדען", בעברית נדוניה, בארמית נדן. הנדוניה – בכסף או ברכוש שווה כסף – היתה מיועדת לעזור לזוג שהתחתן להסתדר בחיים. רוב הזיווגים, אמרנו, היו באמצעות שדכן והוא היה מקבל 10% מהנדוניה, אם הזיווג היה בין בני העיר. אם הזוג היה משתי ערים רחוקות זו מזו השדכן אמור היה לקבל 15% מהנדוניה. המרחק בין הערים לא נמדד בקילומטרים אלא במושג "מעבר לנהר". דרכי התעבורה היו משובשות, התחבורה היתה באמצעות עגלות רתומות לסוסים. לשדכן, בוודאי, היו גם הוצאות להגיע ממקום למקום.

"א איידעם אויף קעסט" –החתן (Son in law) סמוך על שולחנו

היה מקובל שהחתן אחרי החתונה עובר לגור לבית הורי הכלה, הורי הכלה פירנסו במשך שנה את הזוג. לאחר שנה נולד בדרך כלל הילד הראשון, ואז עברו לדירה או בשכירות או בקנייה. תלוי במצב הכלכלי של הזוג.

במשך השנה היה החתן מחפש תעסוקה, לחסוך קצת כסף ל"סידור ראשון". היה גם נוהג שהחתן היה לומד ומכשיר את עצמו לעבוד בעסק של החותן, אם לחותן היה עסק שאיפשר זאת.

והנה בדיחה הקשורה לחתן שהכשיר את עצמו להיכנס ל"ביזנעס" של החותן: החותן עסק בכריתת עצים מהיערות שבסביבה. הוא שילם דמי חכירה לאציל שהיער היה שייך לו. היו לו קבלני מישנה, להם צריך היה לשלם דמי קדימה. בקיצור – עסק די מסובך, יחסית לכישורים, לאלה שעסקו בכך. והנה החתן שנכנס ל"ביזנעס" והתמצא קצת בהנהלת חשבונות ערך בסוף השנה מאזן ודיווח לחותן שהעסק הוא בהפסד.

החותן שמע – לא התרגש ואמר לחתן: "אני מנהל את העסק לפחות 10 שנים, אני מכובד ומקובל על הבריות כמי שמקיים עסק רווחי, אין לי בעיות לקבל הלוואות, רק ממך שמעתי עכשיו מה מצבי. אנא בבקשה ממך, תפסיק לעזור לי בעסק."

ועוד סיפור: הייתי בן שש – הקשבתי לשיחה בין אחי וועלוועל לבין קרוב משפחה בן גילו מכפר רובלה, שעסק בכריתת עצים מיערות ובמכירתם. אחי גמר בית-ספר מסחרי תיכון ברוסיה – מרחק 500 ק"מ מהעיירה, אבל לא עבד במקצוע ועזר לאבא בחנות בדים. כנראה שהתקנא בקרוב שנחשב ל"עושה כסף" ולא ידע מילה ברוסית, ושאל אותו איך הוא קורא את החשבונות הכתובים ברוסית, ותשובתו היתה: "אם אצטרך אקח אדם מתאים. עד כה אין צורך. העסק מתנהל בעצמו."

 אנו יכולים ללמוד מזה כיצד "התפרנסו זה מזה".

לא היה נהוג לנהל יומן. לפעמים היו המבוגרים והקשישים מעלים בכתב את זיכרונותיהם. חיסול הקהילה בשואה לא השאיר אנשים שבוודאי היו מוכשרים לכך.

בעיירה לא היתה תקשורת: עיתון, רדיו, טלוויזיה, שתפקידם לשקף את החיים. מטבע הדברים היה תחליף לתקשורת: את הסיפורים, הרכילויות – היו משמיעים "בין מנחה למעריב", מאחורי התנור החם שהסיקו אותו בחורף בבית המדרש. הרכילויות, הסיפורים, היו עוברים מפה לפה. התהלכו בדיחות על נושאים שונים. בבדיחות לא מציינים שמות וכך שמרו על צנעת הפרט. עם זאת שיקפו הבדיחות, שעברו מדור לדור את המצב בנושאים השונים.

 לפני שנים היה גם בתל אביב "הפרלמנט בשדרות רוטשילד".

תנאים

לפני שקבעו את תאריך החופה נפגשו שני הצדדים וכמובן ראשי המשפחות והעלו בכתב את ה"תנאים". הביטוי "תנאים" הוא כינוי עממי לטקס האירוסין. זהו הסכם מוקדם בין הארוס לארוסה לקיום החתונה. המסמך היה מעין חוזה שקבע את התנאים הכלכליים, למשל – גובה הנדוניה, מי יערוך את החתונה. היה מקובל שאת החתונה מממנים הורי הכלה, את הטבעת כמובן צריך החתן לקנות בכספו, הכלה אמורה היתה לתת לחתן במתנה טלית עם שקית.

גם היום קובעים תנאים ומחתימים פורמאלית את החתן לפני החופה.

את התחייבות החתן לבת זוגו, "הכתובה", קורא הרב או מי שעורך את "החופה והקידושין" מטעם המועצה הדתית. "הכתובה" היא בשפה הארמית ומי שעורך את הטכס מתרגם אותה לעברית בעל פה. היו מקרים שהחופה התעכבה עד שמולאו כל התנאים וכמובן, הנדוניה המובטחת. היו מקרים שצד זה או אחר, בדרך כלל הצד של הכלה, לא עמד בתנאים, ואז נדחתה החופה עד שסוכמו התנאים.

ברחוב שלנו גר "מלמד", היה לו ייחוס עצמי כבקיא בתורה העוסק בהוראה. הוא היה המורה של אחי הבכור, ולימים היה מבקר בביתנו לשתות תה עם אבא לפנות ערב. תה עם כפית "ווארעניע" – ריבה שאימא הכינה בבית. הם היו דנים בפרשת השבוע, אימא לא היתה יושבת על יד השולחן. היא עסקה במטבח בהכנת התה, שמעה את הדיון ומדי פעם היתה מעירה משהו , כי היא היתה בקיאה בתנ"ך.

למלמד היו ארבע בנות ולכל אחת היה צריך להכין נדוניה. לא היה לו כסף, והרכוש היחיד שלו היה בית המגורים שבו גר עם המשפחה. הוא היה מבטיח לכל חתן חצי בית.

בסופו של דבר חיתן את כל הבנות, רק הבת הבכורה נשארה לגור עם בעלה בבית יחד עם ההורים, ולאחרות לא היה מקום לגור בו.

בבדיחות הדעת היו אומרים שכל ארבעת החתנים – כל אחד קיבל חצי בית אבל הבית לא התבקע.

בחורה

אמורה היתה להתחתן עד גיל 28 בערך. לאחר זה אם לא התחתנה קראו לה "א פרזעצענע מויד" – רווקה זקנה (פרזעצען ביידיש פירושו לשבת יותר מדי).

גירושין

את "הכתובה" הקריאו בארמית תחת החופה. אף אחד לא הבין מה כתוב בה, ידעו שיש לזה חשיבות בזמן הגירושין אבל לא הקדישו לזה חשיבות, כי הגירושין היו נדירים. אמנם רוב הזיווגים היו באמצעות שדכן, אבל הזוג חי את "חיי האהבה", לפי המושג המקובל כיום, אולי בלי אהבה. הגרוש, ובמיוחד הגרושה, ירדו במעמד מהמעמד הקודם. הגירושין היוו קריטריון שלילי לזיווג של ילדיהם. הגרושה התקשתה להתחתן שנית, לעומת האלמנה, שלפי המקובל יכלה להתחתן ארבע פעמים.

בהתאם להלכה רק הבעל היה רשאי לגרש את האישה, אולי מסיבה זו היו מעט גירושין – התהליך היה מסובך, ביורוקרטי, גם בימים ההם, וייתכן שגם זו היתה סיבה לא להתעסק בגירושין לפי הפתגם: "העיבוד של עור הכבש יקר מהעור המעובד," או "יצא שכרו בהפסדו".

לפי הנוהג מותר היה לתת גט לאישה אם לזוג לא היו ילדים תוך 10 שנים מיום החתונה (העילה לגרושין היתה האישה). את הגירושין ערכו כנראה בעיר אחרת מעיר המגורים של הזוג. אני לא זוכר מקרים של מגורשים – "געגעטע" בעיירה.

בעיירה חיו דתיים וחילוניים בצוותא

כל היהודים גרו במרכז העיירה ולא היו שכונות נפרדות לדתיים ולחילוניים. בתקופה הנסקרת היתה השפעה של יהודי ליטא על יהודי האזור.

הדתיים העדיפו להתחתן עם דתיים, אבל לא בהכרח; למשל, אבא בצעירותו עבד בקייב עיר הבירה של אוקראינה. הוא היה מסורתי, התפלל בשבתות בבית הכנסת, ביום חול התפלל בבית. הוא התחתן עם אימא, שהיתה מבית דתי אבל לא חרדי.

שמעתי רכילויות על אבא מתקופת שהותו בשנה הראשונה לאחר החתונה בכפר רובלה, בבית הורי אימא. הוא היה נוהג לענוד כפפות בלכתו בשבת לבית הכנסת. וקורה שהיה מוריד כפפה או את שתיהן בדרך, דבר אסור לפי ההלכה, כי הערוב, בוודאי לא היה מאה אחוז. אבא היה קורא במיטה לפני השינה ומשתמש במנורת אש. ריכלו שבליל שבת הוא היה מכבה את האש של מנורת הנפט. בדרך כלל היה עושה זאת "השאבעת גוי". (גוי של שבת שהיה צמוד לבית של השכנים היהודים ועשה עבודות של "חילול שבת").

חסידים ומתנגדים

בעיירה היו חמישה בתי כנסת. אחד של חסידי סטולין וקרלין. לא היו מריבות ביניהם עם כי הצדדים העדיפו להתחתן חסידים עם חסידים, ומתנגדים, ביניהם.

נישואי תערובת

לא היו נישואי תערובת. יהודים לא התחתנו עם גויים. בשנות השלושים היו בעיירה מיספר מקרים בודדים. בחורה מבית חסר אמצעים התחתנה עם נוצרי מהעיירה, אבל הם עזבו את העיר. הקהילה היהודית לא סבלה בתוכה נישואי תערובת.

 ועוד מקרה: בחורה מהמעמד המכובד ברחה עם מנהל בית הספר הפולני, אבל לאחר ימים אחדים חזרה העירה.

ומקרה יוצא דופן: תלמידה בגימנסיה – בת רב – התאהבה במורה שלה לפולנית, המבוגר ממנה ב-15 שנים. המורה בא לבית הוריה לבקש את ידה, (מתוך סקרנות הייתי קרוב לפגישה הדרמטית) – אבל המשפחה גירשה אותו מהבית. היא בכל זאת ברחה מהעיירה, נישאה למורה ובזכותו ניצלה בשואה. לימים כאשר עסקתי בעליה ב' בפולין, פגשתי אותה במקרה בבית קהילה גדולה בפולין. היא עלתה לארץ עם שתי בנות, וירדה חזרה לפולין. בגלל צנעת הפרט לא ארחיב את הדיבור על כך. המחזה "כנר על הגג" הוא דרמה טרגית המשקפת את הימים ההם. המצב השתנה ובארצות הברית מספר נישואי התערובת מגיע כיום ל-40%.

בגידות

היו בגידות? בוודאי היו, אבל לא שאני יודע עליהן.

"אהבה חופשית"

מושג המבטא חיי מין חופשיים בין בנים ובנות. הכלה אמורה היתה להיות בתולה לפני שנישאה.

על הומואים ולסביות

שמעתי בגיל מבוגר.

"חד הורי" וממזר

המושג "חד הורי" לא היה קיים. בחור רווק ובחורה רווקה לא גרו יחד בחדר אחד, לא בדירה אחת ואפילו לא בחדרים נפרדים. בחור היה מבקר בבית המגורים של הבחורה שגרה עם הוריה. אבל בחורה לא היתה מבקרת בבית מגוריו של הבחור. לא היה מקובל שילדים היו עוזבים את בית המגורים של הוריהם אלא אם נסעו ללמוד או לעבוד בעיר אחרת.

 יילוד מחוץ לנשואים נקרא ממזר, מושג שלילי מן התורה.

אולי היו ממזרים – בוודאי היו בכל הדורות – גם בתקופת המקרא. לא זכור לי שהיה ממזר בעיירה, ואם היה בוודאי עקר לעיר אחרת.

המושג "א ממזר" בפולקלור היהודי מתייחס לילד ממין זכר פיקח שיודע להסתדר בחיים. משום מה לבן ממין זכר ששערותיו חומות (ג'ינג'י) ופניו מלאים כתמים – קראו "אגעלער רמאי". בעברית – רמאי צהוב.

אם נולד ילד לצעירה רווקה היא היתה בוודאי עוקרת לעיר אחרת. אישה נשואה שנולד לה ילד לא מבעלה – מי ידע על כך? "גיי וויס!" בעברית – לך תדע.

לידות

בעיירה לא היו בית חולים ולא מרפאה. היה רופא אחד ושמו ד"ר זולקבר, וחובש – פעלטשער, שהייתה לו הרשות לטפל בחולים, ושמו מרייקו. הנשים ילדו בבית. בעיירה היתה מיילדת – "א אקושערקע" ושמה קריינין (בוודאי לא ילידת דוד הורודוק "א צוגעקומענע" – מי שבאה והתווספה לקהילה), ואם היא לא היתה מספיקה להגיע ליולדת – השכנה עזרה בלידה.

הלידה נחשבה כמחלה, ניתוח קיסרי וטיפולים אחרים עשו בבית חולים בעיר המחוז פינסק. הנסיעה לפינסק היתה באמצעות אניית קיטור, ודרכי התעבורה בחורף לא איפשרו לנשים לנוע בהיריון. בלידה היתה תמותת תינוקות ניכרת, ובעיקר בלידה הראשונה. תינוקות רבים עד שנה מתו מזיהומים וממחלות מעיים.

תמותת התינוקות קוזזה על ידי משפחות גדולות, בערך 7 נפשות ויותר במשפחה. מאידך התינוקות שהתגברו ונשארו בחיים קיבלו כנראה חיסון טבעי. למרות החיים בתת תזונה, מוות של בני נוער היה נדיר, והידיעה היתה מתפשטת בעיירה. אני זוכר למשל שבן כיתתי ושמו דוד, הבן של המורה שלי יוסף ביגון, מת מדלקת המעי העיוור. לרפואה הקורטיבית בעיירה לא היתה האפשרות להתמודד איתה.

חיי מין

הילדים בבית הספר לא קיבלו חינוך מיני. גם ההורים לא דיברו עם הילדים על הנושא. אולי האם עם הבת. אשת הרב עם הבנות במקווה.

בשנות השלושים הוקמו תנועות הנוער בעיירה, והנוער שהתבגר למד את הנושא אחד מהשני. ובכל זאת? בעיירה הקטנה הזו היה בית בושת! – במקצוע הוותיק ביותר בעולם עסקו שתי בנות עם האם שלהן. הזונות לא עמדו בפינות, כי הרחוב היה גלוי לעיני כול. בית הבושת היה בסמטה במקום מבודד בקצה העיירה. לא אחטא ב"לוקל פטריוטיזם" (מקומי) אם אחזור על דברי אנשי העיר – שהזונות שהיו יהודיות שהגיעו מעיר אחרת.

בבתי האמידים היו עוזרות בית נוצריות עם לינה. הן לנו במטבח. התהלכו שמועות שהן "הכתובת" המתאימה. צעיר אחד מבית מכובד (אני זוכר את שמו) התפאר שאכן הוא מוצא פורקן עם עוזרת הבית. אני חשבתי אז וגם היום שהוא "הלך לספר לחברה."          

הטרדה מינית היתה? בוודאי היתה, אבל מאחר ולא היה חוק על הטרדה מינית, כפי שקיים כיום בארץ, לא קראו לזה "הטרדה מינית". לא זכורה לי המילה ביידיש.

אנסים היו? בוודאי היו. לא הכרתי אותם. לא דיברו על כך ברבים. אונס, ביידיש –"פאגעוואלדיגן". החלק הדומיננטי במילה הוא "געוואלד". פירוש המילה "געוואלד" בעברית הוא – אויה! אבל בצעקות. אדם שנמצא בסכנה צועק מספר פעמים "געוואלד".  

המילה אנס בעברית (לפי אבן שושן) היא עשיית מעשה נגד רצונו או נגד רצון אחר. נדמה לי שבתביעה פלילית על אונס כיום, זקוקה התביעה להוכיח שהנאנסת צעקה "געוואלד!" או השמיעה צעקות בעלת משמעות דומה.

עד כאן. היתר אני משאיר לדמיון של הקורא שלא מהימים ההם.

המצב הכלכלי – עיסוקים

מלמדים. היישוב היהודי היה ברובו עני ואביו. הרבה קצבים, הרבה חנוונים, ואני מצטט: "אפשר היה להשיג אפילו דג מלוח שלם." – הרבה מלמדים: "הילל הקצב אמר לבנו וולף שלא הצליח בלימודים: 'בני! אתה רב בישראל לא תהיה, גם קצב טוב לא תהיה. לך ותעשה לך איזה שהוא 'מעמד' – ותהיה מלמד!" (מקצוע ההוראה תמיד היה כנראה מקופח. גם בזמן כתיבת שורות אלה ישנם איזכורים בנושא).

עסקו במסחר זעיר – חנויות מכולת, אטליזים, בדים, בית מרקחת ועוד. לא זכורים לי מקרים שהיה צריך לנסוע מחוץ לעיר לקנות דברים שלא ניתן היה להשיג במקום.

היו שתי קבוצות של יהודים שהסתובבו בכפרים בפריפריה וקנו מהאיכרים, שעסקו בציד חיות שגדלו ביערות הסביבה. (שועלים, קרקול וכדומה). את בעלי החיים האלה היו מעבירים מערבה (למיזעריץ?) ומוכרים לעיבוד נוסף.

בעלי מלאכה. מכל הסוגים: סנדלרים, חייטים, מסגרים, נפח, ועוד. בגלל הביצות בסביבה לא היתה תחבורה ציבורית והתעבורה התנהלה באמצעות עגלונים. היו עגלונים לתעבורת משאות בתוך העיר ועגלונים נפרדים שתעבורת אנשים לרכבת, לעיירות סמוכות – היתה בידיהם.

היו שני בנקים שהיו קשורים עם בנקים מרכזיים. לא היתה להם הרבה עבודה. גביית שטרות. הבנק שכן בחדר אחד והשולחן היה תמיד נקי. כילד קינאתי בפקיד שישב על יד השולחן הנקי לעומת הבלגן בחנות הבדים של אבא ז"ל. החנות היתה על פי רוב מלאה קונים כפריים, ובזמן החופש מהלימודים הייתי נוכח בחנות בין היתר לשמור שלא יגנבו דבר (לא היו אז עיניים אלקטרוניות). הלוואות לקחו ב"קופת גמילות החסדים" עם ערבים. היתה עזרה הדדית, וזכורה לי אישה אחת (גינצבורג?) שביום שישי היתה הולכת לחנויות ואוספת נדבות ל"מתן בסתר".

רוב העיסוקים ובעלי המלאכה היו בידי יהודים. בזמן הפולנים היו כמה חנויות של נוצרים. הגויים תפרו מגפיים, גידלו ירקות בגינות סביב בתי מגוריהם. החנויות היו טעונות רישיון מסחר. בידי מסמך מהמוסד הממשלתי בעיר הבירה ורשה להוצאת הרישיונות, המביא את רשימת בתי המסחר בעיר, כמעט כולם של יהודים.

היה בעיירה ארגון מתנדבים של מכבי אש כמעט כולו על טהרת יהודים.

לרוב היהודים לא היתה עבודה. על יד החנות שלנו היו מתיישבים יהודים בגיל העמידה ובידם מקלות הליכה גם כשהיו זקופים. היו משוחחים מענייני דיומא. המשכילים החזיקו עיתון ישן. העיתון היה מגיע בין כך למחרת התאריך שבו הודפס.

לאבא היה מנוי לעיתון ה"היינט" שיצא בוורשה, בשותפות עם אדון קושניר אשר עיסוקו היה מלווה בריבית (יומית).

גידול ילדים, והלבוש

למיטב זיכרוני הילדים גדלו בבית. המושג המודרני פעוטון לא היה קיים לכאורה, אולם בכל בית היו בממוצע מעל  7 ילדים, וכל בית היה מעין פעוטון.            

הלבוש: בדרך כלל הילדים הקטנים לבשו את הבגדים של הגדולים במשפחה – כותנות, חולצות, מכנסיים (לא היו פיז'מות).

לכל ילד היה במקרה הטוב זוג נעליים אחד. אם צריך היה לתקן את הנעליים, הילד לא הלך לבית הספר ללמוד עד שהסנדלר לא תיקן אותן. אניי שלא רציתי להפסיד את הלימודים, הייתי הולך לחנות וקונה בכספי הבית את העור המתאים (התחתית של הנעל הקרויה "פאדעשווע"), מביא את החומר לסנדלר, יושב על ידו ומזרז את עבודתו, וכך חסכתי זמן וגם דמי תיווך. בבית סמכו עליי, וכך "למדתי" סנדלרות. (זה לא מפריע גם כיום בטכנולוגית הפלסטיק).

 את "הזאקעט" – המקטורן, היו, לאחר מיספר שנים שהיה בשימוש של הילד הגדול – הופכים "אויפן לינקען זייט" – לצד שמאל.

הבן גדל, הבד של המקטורן דהה מהשמש, ואז היו מפרקים את המקטורן והחייט היה תופר אותו מחדש מהצד האחורי של הבד. הצבע מהצד האחורי היה בדרך כלל סביר.

הכיס בבגדי גברים נמצא בצד שמאל של גוף האדם, וכאשר הופכים את המקטורן ל"צד שמאל" הכיס מתקבל מצד ימין של הגוף. וכך אפשר היה להכיר אם "הזאקעט" הוא אוריגינלי או שהוא עבר את התהליך ל"צד שמאל" – "געניצעוועט". "נוצען" ביידיש, פירושו בעברית להשתמש, ואולי הכוונה היתה שהשתמשו במקטורן שימוש יתר.

האמידים קנו לילדים בגדים חדשים לפני החגים. לפני הימים הנוראים – ראש השנה, קנו זוג נעליים לחורף, ולפני פסח – סנדלים. היום שבו הילד קיבל לבוש חדש נחשב כיום חג. חולצות תפרו תופרות בבתיהן ושילמו להן בקבלנות. את הבד היו מספקים להן. לעיתים רחוקות היו מזמינים תופרת ליום שלם, ומשלמים עבור יום עבודה. עקרת הבית או הבנות המבוגרות היו עוזרות לתופרת בעבודות הפשוטות.

לחליפות או למעילי חורף זכו רק המבוגרים מבתים אמידים. את הבדים היו קונים בחנויות לבדים, על פי רוב בהקפה, ומוסרים לתפור לחייט. לגברים – לחייט גברים, ולנשים – לחייט נשים. אותו זמן לא היו כלל חנויות לקונפקציה – לבוש מוכן, ובעיירות הקטנות בפרט לא היו.

בנוסף לנעליים היו ערדליים, שנעלו אותם על הנעליים בזמן גשם ובסתיו, כאשר כל רחוב היה ביצה גדולה.

רוב הנוער התהלך בלי כיסוי ראש. הדתיים חבשו כובעים. למבוגרים – לחסידים היה כובע מיוחד, ולמתנגדים מגבעת עם שוליים רחבים.

לימודים

ה"חיידער" – בראשית המאה ה-19 למדו הילדים ב"חיידער" – ב"חדר". הבנות לא למדו.    השיר המפורסם ביידיש "אויפן פריפעטשאק ברענט אפייערל" משקף את שיטת הלימודים – קמץ אל"ף אָ. למדו גמרא ותירגמו את הנקרא לאידיש. התלמידים למדו עד גיל בר-מצווה ואחר כך המשיכו, לא כולם, בישיבה. בדוד הורודוק לא היתה ישיבה.

ב"חיידער" למדו מבוקר עד ערב. בסתיו ובחורף חזרו הילדים הביתה ובידם פנס "א לאמטערנע" – מיכל שארבעה הצדדים שלו היו מזכוכית בצורת מלבן ובפנים נר דולק.

(השיר העממי שאותו שרים כבר ארבעה דורות, גם המילים וגם הלחן, הוא פרי עטו של מרק מרקוביץש עורך דין יהודי איש ציבור מקייב (1848-1907).

החדר המתוקן. בהתחלת המאה העשרים הוקם "החדר המתוקן", המייסדים היו ביאליק ורבניצקי, שניסו ללמד באודסה שברוסיה לכתוב ולדבר עברית. את הנקרא הסבירו בעברית והשיטה נקראה "עברית בעברית".

בגיל שש התחלתי ללמוד ב"חדר המתוקן". שנה אצל המלמד – "המעלאמעד" שמעון לייכטמן וחצי שנה אצל המורה ווקס. בגיל 7 נכנסתי ללמוד בכיתה א' של בית הספר "תרבות", שהוקם במקום ב-1924. המלמד שמעון לייכטמן היה מלמד מתקדם. במיטב כספו שלח את בתו זלדה ללמוד בפינסק בבית ספר מקצועי תפירה. היא עלתה לארץ ונמצאת בקיבוץ רמת השרון.

אבל שיטות הלימוד גם אצלו היו ישנות. בכיתה היתה משמעת. עם זאת הוא החזיק בידו מקל והרביץ מכות בכתף של התלמיד שהפריע בלימודים או שהתקשה לקרוא. המכות היו מלוות בצעקות. פעם רצה המלמד להרביץ לשכני שישב מימיני, הוא טעה והרביץ לי בכתף. לא כאב לי, אבל נפגעתי קשות.

שיטת הלימוד "בחדר המתוקן" היתה גם כן קמץ אל"ף א. וכך למדנו את האל"ף בי"ת לפי אותיות ולא במילים. כיום ישנן שיטות אחרות, אני לא בקיא בנושא, אבל עובדה – גם השיטה הזו הצדיקה את עצמה.

לא למדנו גמרא, אבל למדנו הרבה תנ"ך. שיטת הלימוד היתה עברית בעברית.

בתקופה שלמדתי ב"חדר המתוקן" היו בעיירה שלושה חדרים כאלה עם מלמדים ברמה שונה – של יוסף ביגון, זגורודסקי ושמעון לייכטמן. "המעלאמעד" כתב את האותיות על לוח שחור עם קרטון לבן. לא היו לנו מחברות, לא עטים ולא עפרונות. הייתה לנו טבלה בצורת מלבן (לא ידוע לי מאיזה חומר – פלסטיק עוד לא היה קיים, והמתכת היתה יקרה). כתבנו במקלון דמוי עיפרון, קראנו לזה "גריפעל". החומר ממנו היה ה"גריפעל" היה יותר קשה מהחומר של הטבלה, וכך כתבנו – למעשה חרטנו על הטבלאות והיה אפשר לקרוא את האותיות. את הכתוב מחקנו בסמרטוט רטוב.

למדנו מהבוקר עד ארבע אחר הצהריים. היתה הפסקת צהריים. אכלנו במקום. לקחנו מהבית פת לחם, ואצל ילדי האמידים, הלחם היה מרוח בחמאה, שהיתה יקרת המציאות. (ההימנעות משמנים מן החי התחילה בשנות החמישים של המאה העשרים ומעניין שדווקא עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלה, יש המערערים על הביסוס המדעי של הדיאטה דלת שומן מן החי).

להורים היה מעט זמן להתמסר לילדים. ראש המשפחה דאג לפרנסה – שלא היתה – האישה היתה בהריון לעיתים מזומנות, הרי המשפחות היו גדולות.

ומה הפתרון? הילד המבוגר התמסר לקטן.

אני הייתי צעיר מאחותי הבכירה אסתר שיינדל ב-17 שנים. עד שהתחתנה היא גרה בבית, התמסרה לגידולי, חינכה אותי והשפיעה על התנהגותי.

הייתי תלמיד טוב. הילדים הצעירים נעזרו בהכנת השיעורים ובלימודים על ידי המבוגרים מהם במשפחה.לא היו לנו צעצועים ולא שיחקנו משחקים.

בית ספר "תרבות"

בשנות העשרים המוקדמות שלט השלטון הפולני בעיירה והיה חוק לימוד חובה – שבע שנות לימוד עד גיל 14.

ב-1924 הוקם בעיירה מחדש בית הספר העממי היהודי במסגרת רשת "תרבות", שהוקמה בפולין. הלימודים בבית הספר התקיימו בשפה העברית. בית הספר העברי נחשב לבית ספר פרטי וצריך היה לשלם שכר לימוד לקיום המיבנה ולתשלום למורים, לשירותים. המורים בבית הספר "תרבות", בראשית דרכו, היו בעיקר תושבי המקום והסביבה, בעלי השכלה עצמית. מאוחר יותר הצטרפו לצוות המורים גם בוגרי הסמינריון למורים מווילנה ומוורשה. הלימודים בבית הספר היסודי נמשכו עד השעה שלוש אחר הצהריים. כצידה היינו לוקחים מהבית כריך לחם עם חמאה.

לא היה לנו ציוד למשחקים. שיחקנו כדורגל – אבל הכדור היה עשוי סמרטוטים. לאחר מיספר שנים היה כדורגל "משוכלל", עם בלון גומי בפנים שצריך היה לנפח אותו בפה. שיחקנו במשחק הקרוי "לאפעטא". אני חושב שזה דומה לבייסבול האמריקאי. הכדור היה גם כן עשוי מסמרטוטים.

הלימודים התנהלו בעברית בהברה האשכנזית. ב-1929 המורה לעברית בוגר הסמינריון מווילנה אברשה אולשנסקי התחיל ללמד אותנו בהברה הספרדית, כפי שדיברו בארץ. למדנו על הסבל והרדיפות של עם ישראל, על חורבן הבית הראשון והשני, גירוש ספרד ופרעות חמילניצקי, על מרד המכבים, על מרד בר-כוכבא, על מצדה ועל גבורתו של יוסף טרומפלדור. למדנו את "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק. היתה חובה לקרוא את "קידוש השם" של שלום אש. המורים נטעו בנו את התודעה הציונית, נחרט בזיכרוננו החרם על ספרד בגלל גירוש ספרד. והודות להם נהיינו מודעים לרדיפות עמנו בכל הדורות.

[מתוך ספרו של ליטמן מור "המלחמה על החיים": "בראש צוות בית-הספר עמד המנהל ראובן מישלוב, בין המורים אני רוצה להזכיר את המורה יעקב בלומנקופף אשר לימים שינה את שמו ליעקב בן יוסף והיה מנהל תיכון עירוני ד' בתל-אביב, וכן אברהם אולשנסקי ואשתו לאה טייטלבום, יוסף ביגון, חיים ברנצ'וק ופלבסקי." עמ' 21.

אהוד: לאה טייטלבום היתה אחותו של ברוך, אביה של אשתי יהודית, שהיתה בת חצי שנה בפרוץ המלחמה. הוריה הצעירים, ברוך ושרה, ברחו עימה מווארשה מזרחה והשתקעו בדוד-הורודוק. מזלם שלאחר תקופת זמן המשיכו לרוסיה האסיאטית, וכך ניצלו חייהם. זה "הקשר המשפחתי" שלנו ליוצאי דוד הורודוק].

לא פעם אני תמה, כיצד הצליחו המורים שלנו בעיירה נידחת בלב ביצות פוליסיה, המנותקת מכל העולם, להרביץ בנו תורה ולהקנות דעת ללא שיטות החינוך המודרניות, כיצד הכשירו אותנו לחיים "ועשו מאיתנו בני אדם." – "מאכן פון אונז א מענטש."

בבית הספר היו 7 כיתות. לכיתה א' נתקבלו הילדים מ"החדר המתוקן". אני נתקבלתי לכיתה א' בגיל 7, ומעליי היו עוד שתי כיתות. עד 1939 היו 9 מחזורים. יחד עם בית הספר הוקמו גני ילדים, שנתקבלו שם בגיל 5. הגננות היו גם כן היו בנות העיירה, מוכשרות ומתאימות לתפקיד.

במקביל לבית הספר העממי העברי פתחו הפולנים בית ספר עממי פולני ממלכתי. בבית הספר הזה למדו הנוצרים – בני ההורודציקים ששפת אימם היתה בילורוסית-רוסית-"גוייש", למדו ילדי הפולנים הפקידים שהגיעו לעיירה מפולין, ומיספר קטן מאוד של יהודי העיר. התלמידים היו פטורים משכר לימוד.

למרות שבבית הספר העברי היה צריך היה לשלם שכר לימוד, העדיפו יהודי העיר את בית הספר העברי "תרבות". בשנות העשרים והשלושים התנועה הציונית היתה הדומיננטית בעיירה.

המנהל הראשון של בית הספר היה ראובן מישלוב (לימים יקיר העיר חיפה), איש חכם ומוכשר – ציוני ברמ"ח איבריו. הוא דאג שכל הילדים, גם מעוטי היכולת – ילמדו בבית הספר גם אם לא היה באפשרותם לשלם שכר לימוד.

בשלב מסוים הוקם בעיירה – בשנות העשרים – בית ספר "יבנה" – בית ספר דתי, אבל הוא החזיק מעמד רק כשנתיים, כי כאמור התנועה הציונית היתה הדומיננטית, וההורים שאפו לשלוח את ילדיהם, כשיתבגרו, לארץ ישראל, ואילו הדתיים לא היו אז ציונים.

הילדים בדרך כלל לא היו אלימים. הלכו מכות בין התלמידים בכדי לפרוק את האנרגיה המצטברת. לרוב קיבלו את המכות התלמידים הטובים, וכך התאזן המעמד בין התלמידים הטובים והפחות טובים.

היו מורים שהיתה להם משמעת בכיתה והיו כאלה שהתלמידים עשו להם בלגן. העונש היה לעמוד בפינה, להישאר בכיתה לאחר הלימודים, או לכתוב עשרות או אפילו מאות פעמים פסוק מסויים. בית הספר הכשיר את התלמידים לעבודה ציבורית. בכל כיתה היה ועד נבחר של הכיתה. היה חינוך לדמוקרטיה.

בכיתה השביעית הוצאנו עיתון חודשי בשם "הסנה" ובו כתבו ילדי הכיתה מאמרים בעלי צביון ציוני. הייתי חבר המערכת. חברי לכיתה יעקב קיטאין (כיום חבר קיבוץ אושה) היה כותב את העיתון בכתב-ידו היפה בדיו טוש על גבי שפירוגרף – (גיליון ניר לבן מצופה בז'לטין) טכנולוגיה שעברה מן העולם. אני הייתי משכפל את הגיליונות של העיתון בעשרות עותקים לחלוקה. את השפירוגרף ציפיתי מדי פעם בז'לטין חדש, כי במרוצת הזמן הוא היה סופג את הצבע הכחול של הדיו. הייתי מוריד את הז'לטין הישן ומערבב אותו תוך חימום עם קצת ג'לטין נקי (בכדי לחסוך כסף) ומצפה את השפירוגרף. מי יודע אולי מקצוע הכימיה שבחרתי לעסוק בו בא לי מהתקופה הזו.

פרט לידע היקנה לנו בית הספר ערכים ציבוריים. ברשותי מחברת אוריגינלית מהימים ההם עם פרוטקולים כתובים בכתב יד על ישיבות והחלטות של ועד הכיתות. (בבוא הזמן נצלם את החומר יחד עם תמונות אחרות, אשר ישקפו את ההווי של חיי העיירה, ושנשתמרו, ובחלקן מופיעות באוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים", באלבום של בית הספר שפורסם ב-1992, וכן בספר "יזכור" של דוד הורודוק בהוצאת ארגון יוצאי דוד הורודוק). הוועד ניהל ספרייה ודאג לשמור על הכריכה הנאותה, ומי שהחזיר ספר במצב לא תקין קבל קנס: לקנות בולי קרן קיימת.

השכלה תיכונית

על מנת להמשיך בלימודים תיכוניים – גימנסיה או בתי ספר מקצועיים, היה צורך לנסוע ללמוד מחוץ לעיירה. לפני תקופת השלטון הפולני למדו למשל, אחותי הבכורה אסתר בבית ספר תיכון רוסי בעיר מוזיר על גדות הפריפט בביאלורוסיה; אחי הבכור וועלוועל למד בבית ספר תיכון מסחרי בדניפרופטרובסק על גדות הדניפר, מרחק של 500 ק"מ מהעיירה. שתי הערים האלה עברו לשטח ברית המועצות, והם נאלצו להפסיק את לימודיהם שם.

בזמן מלחמת העולם הראשונה לא היו כנראה בתי ספר מסודרים בעיירה, ואחי יוסל ואחותי בלה למדו אצל מורה פרטי רוסי ושמו קרוט. ב-1928 המשיכה אחותי בלה ללמוד בסמינריון למורים בווילנה ואחי יוסל עזר לאבא בחנות והפסיק למעשה ללמוד.

 בדוד הורודוק לא היו בתי ספר תיכונים ובתי ספר מקצועיים, ומי שרצה להמשיך ללמוד נאלץ לנסוע לעיר גדולה מחוץ לבית. הדבר היה קשור בהוצאה כספית גדולה – שכר לימוד, דיור, אוכל, לבוש, ולא לכולם היו האמצעים לזה. רבים מבני העיר נסעו לפינסק, עיר המחוז, שם היתה גימנסיה "תרבות" וגימנסיה פרטית ע"ש "צעציק". היו בתי ספר מקצועיים של "אורט". התלמידים בפינסק קיבלו חבילות מזון מהבית, לעיתים נסעו לשבת הביתה וכך חסכו כסף.

בגימנסיה העברית למדו מיספר תלמידים שלאחר סיום בית הספר עלו לארץ, וביניהם איסר מישלוב, ליטמן גוטליב (בן דוד שלי) ראובן ליברמן, ועוד.

בגימנסיה הפולנית למדה בת הרב. מיספר בנים למדו מסגרות (גרושקו, לייכטמן) הבנות למדו תפירה (זלדה לייכטמן, בלה קיטאין).

בגימנסיה העברית בווילנה למדו יצחק רונקין, לימים עורך העיתון "על המשמר" בארץ, ברוך ביגון, הבן של המורה יוסף ביגון, לימים מבחירי ההסתדרות הציונית בארצות הברית, ואחיו דב לימים מנהל ארקיע בארץ, וכן האחים קופל וחיים מורבצ'יק.

בגימנסיות הפולניות למדו דוברשטיין (אח ואחות), רטנר, קפלינסקי, קושניר, אנוכי.

בטכניון למדו יוסל פרבר, לולה לדצקי, יעקב סלומינסקי. שפת הוראה בטכניון היתה יידיש.

בסמינריון למורים בווילנה למדו אחותי בלה מורבצ'יק, פעסל דוברושין, האחיות בלה ואסתר לדצקי, סושניק בלה גיטלמן.

 בסמינריון למורים בוורשה למדו מאיר פריימן ויוסף שלפושניק-בורשטיין, הנכד של מוטל החייט.

בברנוביץ למדה בגימנסיה פולנית הבת של מוטל ברגמן.

 בישיבה למד רק אחד – צפתמן מבית דתי – בישיבת וולוז'ין

השכלה גבוהה

מעטים רכשו השכלה גבוהה, ביניהם ראובן רונקין – משפטים, בוזיק קפלינסקי – כימיה, שמואל קושניר – רפואה, ברוך ליפשיץ – משפטים, אני – כימיה. שכחתי בוודאי שמות של בני דורי שלמדו וסיימו בתי ספר תיכוניים, ואיתם הסליחה. לא אגזים אם אעריך שמיספר התלמידים בשנות השלושים של המאה הקודמת שלמדו מחוץ לבית – התקרב למאה. עלינו לציין לשבח את יהודי העיירה. התלמידים שלמדו מחוץ לבית קיבלו סכום זעום מההורים, וחיו בדוחק. לא היו מלגות, ולכל בתי הספר היה צריך לשלם שכר לימוד כי הם נחשבו כבתי ספר פרטיים.

בליטא היה מקובל שהילדים למדו עד שהתחתנו. ההורים חסכו, על פי האמרה ביידיש: "למכור את הכתונת האחרונה אבל ללמד את הילדים."

לימודים מחוץ לבית

ההורים העריכו מאוד את רמת הלימודים בעיר גדולה רחוק מהבית. הדבר היה כרוך בהוצאות כספיות ולא מעט סבל נפשי של הלומד בגיל צעיר.

להלן תיאור קצר מהעבר שלי: מגיל 14 למדתי בווילנה, שהיתה מפורסמת ברמת בתי הספר ביידיש, עברית, פולנית ורוסית. וילנה היתה מרוחקת כ-300 קילומטר מהבית. מזה 22 קילומטר נסיעה בעגלה רתומה לסוס עד לרכבת, ובהמשך כ-12 שעות ברכבת. הוצאות הנסיעה היו בערך שוות להוצאות מחייה של שליש החודש, ולכן נסעתי לחופש שלוש פעמים בשנה: לפסח, לחג המולד-לחנוכה, ופעם לחופש הגדול. לא היה כדאי לנסוע בסוף שבוע או בחג קצר. שכרתי חדר עם שותף, בדרך כלל עם מכר שלמד אף הוא מחוץ לבית. שכר הדירה כלל מים חמים למקלחת פעם בשבוע – דוד מים לשני הדיירים, חימום הדוד בעזרת חבילת גזרי עץ הסקה, על חשבוננו. כוס תה בבוקר, ובערב ממיחם לאחר שבעלי הדירה שתו כבר והשתמשו בתמצית התה לפני כן. חימום הדירה בחורף היה בתנורים ששימשו כקירות בין חדרי הדירה, באמצעות עצי הסקה. השתדלנו לשכור חדר עם קיר משותף (ששימש כתנור) עם חדר של בעלי הדירה, בכדי להבטיח את חימום התנור המשותף. לא פעם היו ויכוחים על נושא החימום, כאשר יד בעלת הדירה היתה תמיד על העליונה.

ההוצאות התחלקו בערך: שליש לשכר החדר, שליש לאוכל, ושליש לשכר לימוד לאחר הנחה בגלל הציונים המצויינים שקיבלתי.

אותה תקופה טרם היה ניילון ולא פלסטיק.למדתי לתקן גרביים שתי וערב ולהשתמש בחוט ומחט. את הכביסה המלוכלכת סחבתי איתי הביתה לכביסה כדי לחסוך בהוצאות כביסה במכבסה. חולצות כיבסתי לבד.  

האוכל בארוחת בוקר ובארוחת ערב היה מורכב מחצי קילו לחם שחור, 50 גרם חמאה או מרגרינה, לפעמים חתיכת דג מעושן או דגיג שפרוט מעושן. ארוחת צהריים במסעדה של הסטודנטים, שהיתה מורכבת מלחם חינם, מרק ב-10 גרושים, מנה עיקרית – קציצת בשר (מעורבת עם לחם) מנה אחרונה – קצת מרק פירות. היה אפשר לקנות כל מנה בנפרד.           

לקולנוע או לבית קפה הלכנו על חשבון ארוחות הצהריים שחסכנו.

ספורט ואמנויות

בבית הספר לא היה מורה להתעמלות. למרות שבתעודה השנתית מופיע ציון להתעמלות, לזמרה ולציור. את עודף האנרגיה היינו מוציאים כנראה בהפסקות בין השיעורים על ידי משחקים אלימים. בבנדיטים. וכל דאלים גבר.

התלמידים הטובים והשקטים תמיד נכנעו לתלמידים האלימים. עם זאת היתה קבוצת כדורגל של נוער מתבגר בשם "מכבי" (ראש הקבוצה היה שלמה קלוז'ני, בחור גברתן שלימים עלה לארץ).

ברשותי תמונה של משחק רעים עם קבוצת הכדורגל של גדוד חיל הספר הפולני המקומי. הכניסה למשחק היתה בתשלום ואנו הילדים היינו מתגנבים לראות את המשחק. בבית לא היה נהוג לתת דמי כיס, וקיבלת כסף עבור דבר ממשי ולא וירטואלי.

מוסיקה וציור לא למדו ובוודאי היו כישרונות שהלכו לאיבוד. עם זאת היתה תזמורת של מתנדבים לחתונות, וכן מקהלה בראשות החזן העירוני שהתפרנס משחיטת עופות כשרים.

גיוס לצבא

בגיל 21 צריך היה להתגייס לצבא הסדיר. יהודים לא התלהבו לשרת בצבא. לא היו להם זכויות אזרחויות מלאות. יהודים היגרו לאמריקה ב-1905 בגלל מלחמת רוסיה-יפן. ברוסיה הצארית היו חוטפים בנים צעירים לשירות צבאי. לאחר שירות של 25 שנים הם קיבלו זכויות מלאות (קראו להם סיבירקים) והם היו רשאים לגור מחוץ "לתחום המושב".

בפולניה גייסו מגיל 21 לשנתיים וחצי. היהודים לא רכבו, בדרך כלל, על סוסים. הציבו אותם לחיל רגלים. בצבא הפולני לא היו מכוניות להסעת החיילים, וחיל הרגלים היה פוסע ברגל מרחקים גדולים.

היו מקרים שהיה אפשר לשחד את אנשי הוועדה הרפואית, אבל רוב היהודים שירתו בצבא ככל האזרחים בהתאם לחוק, והשתתפו במלחמה ב-1939 נגד גרמניה. בן העיר אפרים גלמן נהרג בצבא, במלחמה זו.

ההורודצ'וקים לא השלימו עם השלטון הפולני. השפה הפולנית היתה זרה להם, וגם ליהודים. האליטה של הצבא הפולני היתה "הקאוואלריה" – חיל הפרשים. את המגוייסים מפוליסיה – מזרח פולין, היו שולחים למערב פולין בקרבת הגבול הגרמני. האוכלוסייה שם היתה שונה מזו שבמזרח פולין. רובם פולנים וביניהם גרמנים ממוצא פולני או פולנים ממוצא גרמני. בנושא הזה היתה למתגייסים היהודים והנוצרים גישה משותפת. שני המגזרים לא התלהבו לשרת בצבא במשך שנתיים וחצי עד שלוש שנים. ועדה רפואית היתה ממיינת את המתגייסים. נכים, או בעלי פרופיל נמוך היו פטורים מגיוס. משקל נמוך מהתקן היה סיבה לפטור משירות הצבאי.

מה עשו המגוייסים? לא אכלו לשובע מיספר חודשים לפני הגיוס כדי לרדת במשקל. יהודים ונוצרים חברו יחד, שוטטו בלילות ברחובות העיירה, לא אכלו והשתדלו לרזות. לתהליך הזה קראו "זיך מארען". בגלל השעמום בלילות היו המגוייסים מעבירים שלטים מעסקים לעסקים. למשל שלט של בית המרקחת הוחלף בשלט של אטליז. המעמד הסוציאלי של הרוקח הרי אין להשוותו למעמד של הקצב.

כפי שכבר ציינתי הבדיחות היו משקפות את המצב. והנה בדיחה: לאחר הגיוס העמיד המפקד הפולני את החיילים בשורה ושאל אותם מדוע הם משרתים בצבא?

הפולני ענה – "אני פטריוט ואני משרת בכדי להגן על המולדת."

הביאלורוסי אמר: "אני משרת בצבא, כי כך קובע החוק."

היהודי אמר – "אני משרת, כי הלשינו עליי (ועסקת השוחד לא הצליחה)."

שמענו סיפורים על הנושא הזה מתקופת מלחמת העולם הראשונה.

נכות היתה עילה לפטור מהשירות הצבאי. ובכן היו "אנשי מקצוע", "מאכערים", ששברו אצבע ברגל או ביד של המועמד לגיוס, פגעו בחוש השמיעה ועוד.

חיל שנפצע בעת השירות הצבאי היה מקבל, בהתאם לאמנה בינלאומית, רנטה חודשית מטעם המדינה בה הוא מתגורר. (כך למשך מקבלים נכי המלחמה מברית המועצות רנטה חודשית ממדינת ישראל, יהודים ולא יהודים כאחד).

והנה סיפור: ליהודי אחד בעיירה – שמו לא ידוע לי – הכינוי שלו היה "קלאקלא" היתה חנות מכולת ופרנסתו היתה דלה. במלחמת העולם הראשונה הלך ל"מאכער" אשר אמור היה לפגוע בחוש השמיעה שלו על מנת לשחרר אותו מהצבא.

במקרה "המאכער" נכשל כנראה בעבודתו. היהודי גוייס לצבא, עבר את המלחמה בשלום, לא הוכר כנכה ולכן לא קבל רנטה. לאחר המלחמה הוא תבע את "המאכער" ל"דין תורה" אצל רב העיר על כך ש"המאכער" נכשל בעבודתו, ושעל כן הוא גוייס. והנה עכשיו הוא כבר גם קצת כבד שמיעה, וגם לא מקבל רנטה ולפיכך מגיע לו פיצוי כספי מה"מאכער".

מפלגות ותנועות נוער

לאחר מלחמת העולם הראשונה יהודי הקהילה היו אוהדי התנועה הציונית. המצב הכלכלי והיחס של השלטון הפולני גרמו לרבים להגר. הנוער השתייך לכל המפלגות הציוניות. יחסית ניתן היה לקבל סרטיפיקט ממשלת המנדט הבריטי ולעלות לארץ ישראל.

המפלגה הקומוניסטית היתה לא לגלית בפולין ומיספר הקומוניסטים בעיירה היה פחות ממיספר האצבעות ביד אחת. הבונד, שהיה פופולרי בהתחלת המאה העשרים, לא קירב את הנוער המתבגר, שהשתייך למפלגות הציוניות. בית הספר "תרבות" החדיר לתלמידים את הרעיון הציוני לעלייה לארץ. ברוך אולפינר ז"ל, חבר בית"ר, עלה לארץ והיה העורך של עיתון "המשקיף". יצחק רונקין חבר "השומר הצעיר" היה עורך עיתון "על המשמר" של מפ"ם (והיה מגיע לאזכרות בבית הכנסת של חסידי סטולין-קרלין בתל אביב). ברוך ביגון, הבן של המורה יוסף ביגון תחילה, "מהשומר הצעיר" – נואם בחסד עליון, היה לימים לאחד מנבחרי הסוכנות היהודית. מ"הנוער הציוני" – יוסל רזניק ויודל שיפמן, מבחירי "העובד הציוני" בארץ. לאחר פירוק ברית המועצות עלו לארץ משם אסירי ציון ואלה שהצליחו לשרוד בשואה. העברית היתה שגורה בפיהם כל השנים הודות לשפה שרכשו בבית הספר "תרבות".

סוף [בינתיים]

* * *

יואל נץ

באבי יאר ומיספר שירים נוספים

מאת יֶבְגֶנִי יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ

דברים על י' יבטושנקו קראו נא ב"מכתב עיתי" מס' 327 (דפדפו נא ברשימת הגיליונות של http://benezer.notlong.com). שם תמצאו גם את שירו המרגש "אהובה, הירדמי".

הפעם ביקשנו להביא את תרגום שירו המפורסם של המשורר, "באבי יאר", לרגל מלאות 70 שנה לרצח ההמוני הברוטאלי שערכו הנאצים ביהודי קייב בסוף ספטמבר 1941 בעמק "באבי יאר". התרגומים נעשו בידי יואל נץ, שנעזר בייעוץ לשוני אשר הושיט לו באדיבותו מאיר צמח.

בַּאבִּי יָאר

אֵין גַּלְעֵדִים מֵעַל הַגַּיְא שֶׁל בַּאבִּי יָאר.

כְּמוֹ מַצֵּבָה גַּסָּה תְּלוּלָה שֵׁן סֶלַע מִתְגּוֹלֶלֶת.

יָרַד עָלַי מוֹרָא.

                  הֲרֵינִי מְבֻגָּר

כָּמוֹהוּ, כְּמוֹ הָעַם הַיְהוּדִי בַּחֶלֶד.

עַכְשָׁו דּוֹמַנִּי –

                 עִבְרִיָּה רוּחִי,

פּוֹסֵעַ מִנִּי אָז עַל פְּנֵי אַדְמַת מִצְרַיִם.

הִנֵּה גּוּפִי עַל צְלָב כְּבָר מְמֻסְמָר עִם

הַזְּמַן אֲשֶׁר חָלַף.

                   גַּם דְּרַיְפוּס – אָנֹכִי. 

הַקַּרְתָּנוּת

           אוֹתִי מַשְׁפֶּלֶת עֲדֵי סְחִי.

אֲנִי כָּלוּא

           בְּלֹא יֶשַׁע,

                     בְּזוּי-הָאֲסַפְסוּף, 

נִרְדָּף בַּעֲלִילוֹת שָׁוְא

                       שֶׁל נְמוּכֵי-מֵצַח.

מַטְרוֹנִיתוֹת מְפֻרְכָּסוֹת בְּשֶׁצֶף-קֶצֶף

צוֹוְחוֹת, וּמִטְרִיּוֹת  תּוֹקְעוֹת לִי בַּפַּרְצוּף.

הִנֵּה הַדָּם נִשְׁפַּךְ, עַל הָרְצָפוֹת גָּאָה –

אֲנִי יַלְדּוֹן בִּבְּיַאלִיסְטוֹק. 

                               רוֹמֶסֶת,

סְפוּגַת רֵיחוֹת בָּצָל שֶׁל מִסְבָּאָה,

עֵדָה שֶׁל שִׁכּוֹרִים שְׁלוּחָה כָּל רֶסֶן.

תְּחִנָּה מָרָה אַף לֹא נִימָה תַּרְעִיד הִיא.

לַשָּׁוְא, נִבְעָט, אֶבְכֶּה,

                        אֶת דִּמְעוֹתַי אֶבְלַע.

צוֹרְחִים:

         "הֵצֵל אֶת רוּסְיָה וְהַכֵּה בַּזִּ'ידִים!"

צוֹהֵל אוֹנֵס אִמִּי, עוֹלֵז בֶּן הָעַוְלָה.

הוֹ רוּסְיָה שֶׁלִּי! – 

                      יָדַעְתִּי כִּי עַמָּהּ

בְּמַהוּתוֹ

          לִבְנֵי כָּל הָעַמִּים פָּתוּחַ;

אַךְ לְעִתִּים, מִי שֶׁדָּבְקָה בּוֹ זֻהֲמָה ,   

אֶת שְׁמֵךְ הַצַּח מַשְׁלִיך לַשָּׁוְא לָרוּחַ.

יָדַעְתִּי טוּב לִבֵּךְ, אֶת הַחֶמְלָה.

כַּמָּה מַחְלִיא, כִּי בְּעַזּוּת נֶחְרֶצֶת

הָאַנְטִישֵׁמִים הִתְעַטְּפוּ בְּאִצְטָלָה

שֶׁל "בְּרִית שֶׁל הָרוּסִים וְהַמּוֹעֶצֶת".

דּוֹמַנִּי

       כִּי אֲנִי – הוּא אַנָּה פְרַנְק,

כָּמוֹהָ כְּזַלְזַל אָבִיב שְׁקוּפָה הִיא.

אֲנִי אוֹהֵב.

            בְּלִי קְלִישָׁאוֹת לֵב רָן.

לוּ מוּל רֵעֵהוּ אִישׁ

                  יַבִּיט לוֹ בָּעֵינַיִם.

אָסוּר לִרְאוֹת,

                אָסוּר לְהִתְפַּעֵל!

לֹא בָּרָקִיעַ,

            לֹא בְּעַלְוָה לִנְגֹּעַ.

אֲבָל אֶפְשָׁר – וְזֶה הָמוֹן! –

                                 בְּנֹעַם

לַחֲבֹק אִישׁ רְעוּתוֹ בְּתָא אָפֵל.

בָּאִים לְכָאן?

                אַל פַּחַד – אַךְ תְּזָזִית הִיא

שֶׁל בּוֹא אָבִיב –

                 מַכָּה בְּכָל עֻזָּה.

קִרְבִי אֵלַי.

             שְׂפָתַיִךְ חִישׁ הוֹשִׁיטִי.

פּוֹרְצִים לְכָאן?

                  לֹא, כִּי הַקֶּרַח זָע...

עַל בַּאבִּי יָאר מְרַשְׁרְשִׁים עִשְׂבֵי הַבָּר,

עֵצִים חֲמוּרֵי סֵבֶר

                     כְּמוֹ שׁוֹפְטִים בְּשֶׁקֶט.

קוֹלָהּ שֶׁל זַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה יִגְבַּר.

גְּלוּי רֹאשׁ אָחוּשׁ –

                       בּוֹ אַט שֵׂיבָה זוֹרֶקֶת.

אֲנִי

    כִּבְאֵלֶם זְעָקָה שָׁרוּי.

רוּחִי

    מֵעַל הָרְבָבוֹת כּוֹשֶׁלֶת,

אֲנִי

    כָּאן כָּל זָקֵן יָרוּי,

אֲנִי

    כָּאן כָּל תִּינוֹק יָרוּי, כָּל יֶלֶד. 

כָּל תָּא לָעַד יִזְכֹּר בִּי אֶת הַשֶּׁבֶר.     

הַ"אִינְטֶרְנַצְיוֹנַל"

                    – יְהִי רָצוֹן –

יֻשְׁמַע בְּאוֹן עֵת שֶׁתֻּשְׁלַך לַקֶּבֶר

נִבְלַת הָאַנְטִישֵׁמִי הָאַחְרוֹן.

דַּם יְהוּדִי אֵינוֹ מָצוּי כְּלָל בְּדָמִי.

רְאוּ הַמְּפַגְּרִים:

                  אֲנִי נִצָּב בְּלֹא רֶתַע

וּלְכָל הָאַנְטִישֵׁמִים:

                      כִּיהוּדִי אֲנִי –

עַל-כֵּן –

          רוּסִי בְּכָל רְמַ"ח לָבֶטַח!

1961

מכתב אישי מאת הגנרליסימו

עַל גְּדוֹת הַסֶּלֶנְגָה

                     אֲשֶׁר נִשְׁפָּךְ לַבַּיְקָל,

אֵין כְּבָר זֵכֶר לִסְטָלִין לֹא בִּפְרָט, לֹא בִּכְלָל.   

רַק אֶחָד וּמְיֻחָד שָׁם

                        מִזִּקְנֵי וָתִיקֶיהָ –

מִתְעַמֵּת,

           מִתְפַּלְמֵס,

                        מִתְוַכֵּחַ.

יֵשׁ לוֹ רֶגֶל שֶׁל עֵץ מִיָּמָיו כְּחַיָּל.

"כֻּלְּכֶם בַּרְבְּרָנִים אַתֶּם,

                           אַתֶּם סִכּוּן,

                                         אַתֶּם מִטְרָד;

כִּי מָה יַצִּיל אֶת רוּסְיָה?

                             רַק שׁוּבָהּ שֶׁל סְטָלִינְגְרָד.

לוּ סְטָלִין בַּחַיִּים עַכְשָׁו –

                                  הָיָה מַשְׁלִיט מוֹרָא,

וּבְאֵין מוֹרָא עַל רוּסְיָה,

                        יִהְיֶה כָּאן מַר וְרָע..."

עַל הַכְּנִיסָה לְבֵיתוֹ

                     בְּעַד מִסְגֶּרֶת זְכוּכִית,

בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הַגֵּנֵרָלִיסִימוֹ מַבִּיט.

פִּרְחֵי-פַּח בֵּית עָלְמִין הַמִּסְגֶּרֶת מֻקֶּפֶת.

אִשָּׁה נוֹשֵׂאת אֵסֶל לְיָדָהּ עֵת חוֹלֶפֶת –

תָּאֵט מֵהִלּוּכָהּ מְעַט

                       בַּאֲרֶשֶׁת רְצִינִית...

עַל נְהַר הַסֶּלֶנְגָה

                    אֲשֶׁר נִשְׁפָּךְ לַבַּיְקָל,

מַחֲנֶה שָׁם הָיָה – 

                  מִשְׁטָר חָמוּר עָלָיו חָל.

וְהִנֵּה יוֹם אֶחָד אֶל נְכֵה הַמִּלְחָמָה

בָּא נְכֵה מַחֲנוֹת

                  נָקִי וְחַף מִכָּל אַשְׁמָה.

הִגִּיעַ מִמּוֹסְקְבָה מִשְׁתַּעֵל וּמְקַרְטֵעַ,

לִפְקֹד בֵּית עָלְמִין בְּלִי גָּדֵר מִשְׂתָּרֵעַ.

חֲבֵרִים לוֹ רַבִּים שָׁם – 

                            הֵם טְמוּנִים  בָּאֲדָמָה. 

"כְּנָכֶה אֶל נָכֶה, אָנָּא שְׁמַע לִי:

                                    זוֹ אִוֶּלֶת,

לִתְלוֹת תְּמוּנָתוֹ שֶׁל הַהוּא עַל הַדֶּלֶת.

מָה רָאִיתָ רֵעִי בּוֹ

                    רֹב כָּבוֹד וִיקָר,

שֶׁגֵּרֵשׁ לְמִכְלָאוֹת בְּנֵי אָדָם כְּמוֹ בָּקָר?"

וְהֵשִׁיב נְכֵה הַקְּרָב נֶעֱלָב וְכוֹעֵס:

"דְּיוֹקְנוֹ, יִשְׁתַּבַּח, בְּקִרְבִּי מִתְנוֹסֵס.

רַק מַנְהִיג אֲשֶׁר מַקְפִּיד כָּאן

                                   הוּא נִדְרָשׁ וּמְיֻחָל,

שֶׁמַּכִּיר בִּשְׁמוֹתֵיהֶם

                        כָּל חַיָּל וְחַיָּל.

הוּא אִישִׁית מִן הַקְּרֶמְלִין מִכְתָּב לִי שָׁלַח,

 אַף לֹא אוֹת מִתּוֹךְ שְׁמִי הוּא לִרְשֹׁם לֹא שָׁכַח..."

הֶחָזֶה מִתְנַפֵּחַ,

                רוּחוֹ תִּגְבַּהּ וְתָשִׂישׂ עִמּוֹ

עִם הַנָּכֶה; הִתְיַשֵּׁר לוֹ הַגַּב:

"מִכְתָּב אִישִׁי כָּתַב הַגֵּנֵרָלִיסִימוֹ

וְגַם חָתוֹם חָתַם עָלָיו

                          בְּמוֹ יָדָיו!"

אֶל אוֹצָרוֹ הַגָּנוּז

                   בְּלִי דִּבּוּר וּמַעֲנֶה,

הוּא הוֹלִיךְ בְּגַאֲוָה

                      אֶת נְכֵה הַמַּחֲנֶה.

הֵסִיר אַט-אַט מַנְעוּל,

               אַרְגָּז גָּדוֹל פָּתַח,

אַרְגָּז קָטָן וּמְעֻצָּב שָׁם

                         בְּתַחְתִּיתוֹ מוּנָח. 

פָּתַח, שָׁלַף מִמֶּנּוּ קֻפְסָה שֶׁל סֻכָּרִיּוֹת,

מִן הַקֻּפְסָה יִשֵּׁר נְיָר,

                        שֶׁרְשׁוּמִים בּוֹ אוֹת בְּאוֹת

דִּבְרֵי תּוֹדָה חַמִּים עַל הִשְׁתַּתְּפוּת בַּקְּרָב:

שֵׁם אִישׁ, שֵׁם אָב, שֵׁם מִשְׁפָּחָה – בִּכְתָב,

וְרַק חֲתִימָתוֹ שֶׁל סְטָלִין

                               מֻדְפֶּסֶת בִּגְלוּפָה –

לַנֶּפֶשׁ הַתְּמִימָה כָּמוֹהָ

                           כַּאֲמִתָּה צְרוּפָה.

כַּמָּה עִוֶּרֶת זוֹ הַנֶּפֶשׁ,

                         שֶׁבְּלֹא הִסּוּס תִּסְמֹךְ

עַל הוֹלָכַת שׁוֹלָל. דְּבָרִים כֹּה מְרַגְּשִׁים,

אֲשֶׁר שָׁלַח וְגַם חָתַם

                        בְּמוֹ יָדָיו הַגֵּנֵרָלִיסִימוֹ –

מִכְתָּב אִישִׁי כְּאִלּוּ, מֵאֵת חֲדַל-אִישִׁים.

אֶל פְּנֵי הַדַּף הַמְּזֻיָּף הַזֶּה, בּוֹכֶה,

מוֹסִיף לִבְהוֹת

                וּלְהִתְרַגֵּשׁ עוֹד הַנָּכֶה.

וְהַזָּקֵן שֶׁהוּא נְכֵה- 

                     מַחֲנוֹת, אָסִיר לְשֶׁעָבַר,

עַל קְלַסְתֵּרוֹ אַף בְּדַל חִיּוּךְ אֵינוֹ נִכָּר:

רְאוּ, מָה הוּא נוֹצֵר מִכָּל מִשְׁמָר –

                                          חוֹשֵׁב הוּא בִּתְמִיהָה –

הֵם אוֹהֲבִים אֶת הַמַּנְהִיג הַזֶּה בִּזְכוּת הָרְמִיָּה.

נְכֵי הַמַּחֲנוֹת הַלָּלוּ –

                          וְזוֹ חֶצְיָהּ שֶׁל נֶחָמָה,

כִּי – טִּיפּ-טִפָּה הֵם נְבוֹנִים יוֹתֵר מִנְּכֵי הַמִּלְחָמָה.

1988

*   *   *

רוּסִי וִיהוּדִי שְׁוֵי-שֶׁכֶם,

יִעוּד אֶחָד, אוֹתוֹ עִדָּן,

בּוֹ רוּס חָלְקָה לָהֶם פַּת לֶחֶם,

וְעַל בִּרְכֶיהָ גִּדַּלְתַּם.

מוּסָר אֱמֶת מֻשְׁתָּת מִקֶּדֶם

עַל כָּךְ, שֶׁבְּלֹא הַנֵּד עַפְעַף,

שְׁנֵיהֶם, לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת

נוֹפְלִים הָיוּ בִּשְׂדֵה הַקְּרָב.

חָלִיל כַּפְרִי לְעֵת שַׁלֶּכֶת

עַל פְּנֵי שְׂדוֹת רְפָאִים נִטָּשׁ,

נִבְלָל בִּצְלִיל שׁוֹלוֹם-עָלֶיכֶם

שֶׁל מֵיתָרֵי כִּנּוֹר מוּתָשׁ.

וּבְלֹא שְׁנִינָה וּבְלֹא מָשָׁל עוֹד,

עַכְשָׁו שֶׁפָּעֳלָם אָבַד –

גַּם מִיכוּאֶלְסְ וְגַם קַצַ'לוֹב

בְּתֵאַטְרוֹן אֶחָד לְעַד.

ככה אי-אפשר עוד להמשיך לחיות

עֵת הַמְּכוֹרָה הִנֵּה-הִנֵּה יוֹרֶדֶת מִפַּסֶּיהָ,

עָצַרְנוּ בְּשִׁנֵּינוּ גַּלְגַּלֵּי קַטָּר נוֹסֵעַ.

הֵבַנּוּ בְּבֵרוּר

              בְּשֹׁךְ הַהֲזָיוֹת,

כִּי "כָּכָה אִי-אֶפְשָׁר עוֹד לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת!"

גַּם לִכְלִמָּה יֵשׁ שִׂיא שֶׁאֵין לְמַעֲלָה

מִמֶּנּוּ. 

          חָלִילָה בְּבֵית בֹּשֶׁת אִיקוֹנִין לִתְלוֹת. 

וְהַחַיִּים רַק כָּךְ עוֹד

                       יְפַכּוּ מִכָּאן וָהָלְאָה,

כִּי "כָּכָה אִי-אֶפְשָׁר עוֹד לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת!"

1988

הגלעֵד שלי

הַגַּלְעֵד שֶׁיּוּקַם לִי מָאוּס עַל נַפְשִׁי. 

יִתְקְעוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ הָעוֹלָם הַשְּׁלִישִׁי,  

בּוֹ אֶגְרוֹף מְנִיפִים כְּמוֹ שֶׁל מַעֲצָמָה,

וּבַכִּיס מִתְחַבֵּאת לָהּ כִּנָּה עָלוּמָה.

הִתְעַקְּמוּ כְּמוֹ בַּנָּנָה כָּל טִיל, כָּל פְּצָצָה –

פֵּרוֹת אֲחֵרִים כָּאן אֵינָם בְּנִמְצָּא.

לֹא גַּלְעֵד אֲבַקֵּשׁ; אֲפַלֵּל רַק כִּכְלוֹת,

לוּ תֻּחְזַר מְכוֹרָה לִי שֶׁלִּי, אַחֲרֵי מוֹת.

* * *

אוריה באר

הנאצים ועוזריהם

לפני למעלה משבעים שנה, בתאריך 29 בספטמבר שנת 1941, בוצע רצח המוני  של כשלושים ושבעה אלף בני אדם, בעמק צר וקטן הקרוי באביייאר באוקראינה. כשבעים אלף יצורי אנוש נוספים נרצחו באותו מקום בימים שלאחר מכן. מרביתם היו יהודים, אך היו ביניהם גם שבויים רוסיים, מתנגדי משטר ואחרים שהנאצים לא רצו בהם.

ממדי הרצח הנפשע הם מזעזעים. ספק רב אם בהיסטוריה האנושית, המלאה מקרי רצח וזוועות למיניהן, היה מקרה דומה. יוזמי הרצח ההמוני היו הנאצים כמובן, אך את המלאכה ביצעו בחריצות רבה כמה מאות אוקראינים, שממש התנדבו לבצע את המשימה. מקרה זה לא היה היחיד. מאות ואלפי מקרי רצח, ביזה, שוד, השתלטות על רכוש יהודי והלשנות, בוצעו על ידי עוזרי הנאצים, בכל רחבי אירופה הכבושה. גם במזרח וגם במערב.

לכן, לא לחינם חוקקה הכנסת בשנת 1950 את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הדגש הוא כמובן על " עוזריהם", שכן בלעדי עוזרים פעילים אלה, לא היתה משימת הרצח ההשמדה והשוד הסיטונאי מתבצעים, או רק בחלקם.

מומחים גדולים ממני יודעים לקבוע, כי לפחות שניים עד שניים וחצי מיליוני יהודים, נרצחו בעזרתם הפעולה של "העוזרים". "הצטיינו" בכך האוקראינים, אך גם ללטבים, לאסטונים, לליטאים ולהונגרים היה חלק פעיל ברציחות.

ומה במערב אירופה? התופעה דומה, אם כי בממדים קטנים יותר. מאות ואולי אלפים אוהדי משטר וישי, שימשו כמלשינים קבועים לגסטאפו. כך גם בבלגיה, הולנד, אוסטריה וארצות אחרות. ממדי התופעה היו נרחבים מאוד. אביא רק כמה דוגמאות מבני משפחתי, הן במזרח אירופה והן במערבה.

אחרי כשנתיים וחצי של שהייה ביערות עם הפרטיזנים, נסוג הצבא הגרמני ועימו הגסטאפו. שתי דודותיי, אחיותיו של אבי, יוצאות  באנחת רווחה גדולה עם בעליהן וילדיהן ופונות בשמחה לעבר עיירת מגוריהן, שהגרמנים כבר פינו, באוקראינה. המקומיים שולחים את ידיהם לקראתם בברכת שלום, אך, או אז – הם פותחים באש לעבר בני המשפחות והורגים את כולם: הורים, ילדיהם וטפם. הכול, כדי שלא יצטרכו להחזיר להם את הבתים והרכוש שלהם, שעליו  השתלטו בהיעדרן. כל מילה נוספת מיותרת.

 ומה במערב אירופה, בצרפת הרחוקה?

דודי משה ושני ילדיו ואשתו, בורחים מעיר לעיר בצרפת, כדי להינצל. בלילה גשום וסוער הם מגיעים לעיר קטנה ומקווים שיוכלו להסתתר בבית הספר המקומי. הם רטובים עד לשד העצמות, סחוטים, רעבים ותשושים. הם מתחננים שיותן להם לעבור את הלילה באחת הכיתות הריקות. מנהל בית הספר, מנוול איש וישי, מגרש אותם באכזריות. הוא שולח אותם לגשם השוטף, מקלל אותם  בשפת רחוב צרפתית, ומשסה בהם את כלבו.

ארנולד בן השש עשרה, בנו  מנישואיו הראשונים, מאשתו שנפטרה ממחלה קשה לפני המלחמה, מוצא מקום מקלט בעיירה קטנה, בביתו של כומר צרפתי ואימו הקשישה. הוא מתחבא שמונה חדשים בעליית הגג. בוקר אחד מעירה אותו האם הזקנה ואומרת לו בלחש: "פגשתי הבוקר את השכן ממול. הוא איש וישי. אני חושבת שהוא הלשין עליך. ברח מיד, עוד הלילה,"

הצרפתייה טובת הלב צודקת. בערב באים אנשי וישי, משתפי פעולה, לתפוש את ארנולד. למזלו הצליח לחמוק מהם דקות ספורות לפני הגיעם. הוא מצטרף לרסיסטנס, עושה חיל, ומשתתף בכיבוש העיר לימוז'. לימים קיבלו הכומר ואימו את התואר של חסידי אומות העולם בטקס מרגש בשגרירות ישראל בפאריז. אחרי המלחמה, באים ארנולד ומשה לעיר הקטנה, לבית מנהל בית הספר  שגירש את משפחת אביו לגשם, לרוח ולסערה. הם מתנגחים עימו, ארנולד מכה אותו מכות נמרצות ורוצה להרגו. בקושי מצילים השכנים את מנהל בית הספר האנטישמי ממוות ודאי, אך צודק להפליא.

האם שילמו העוזרים על פשעיהם? למען האמת רק חלקם. הצבא הרוסי ואלפי אזרחים רוסים מן השורה חיסלו אלפי משתפי פעולה אוקראינים לאחר המלחמה. כך קרה כנראה גם בהונגריה. מאות צרפתים בזויים, אנשי וישי, הוצאו להורג בצרפת. אך הרוב הגדול השתמטו ללא עונש. מרבית "העוזרים" מתו בשלווה על משכביהם. הצדק לא נעשה.

* * *

יוסי רוז'נקו

שירי ולדימיר ויסוצקי

אהוד שלום,

לשמחתי, זכו בחודשים האחרונים מיספר תרגומים לעברית של שיריו של ולדימיר ויסוצקי להתפרסם בגיליונות המכתב העיתי. לצערי, זמר/משורר זה כמעט שאינו מוכר לציבור הישראלי, ככל הנראה מפאת ייחודו לתרבות הרוסית ומפאת העובדה שמתי מעט ניסו (ואכן הצליחו) לתרגם כראוי את שיריו לשפה העברית ולהגישם בצורה נוחה לקורא/מאזין הישראלי.

מצ"ב תרגום פרי עטי לשירו של ולדימיר ויסוצקי "על הזמן החדש" (התפרסם לראשונה באתר נְחֻשְׁתַּיִם, בכתובת האינטרנט: http://www.nehu-2.co.il), יחד עם תהיות לגבי מהות השיר:

עַל הַזְּמַן הֶחָדָשׁ / ולדימיר ויסוצקי

מרוסית: יוסי רוז'נקו

כַּפַּעֲמוֹן הַקּוֹרֵא, הִדְהֲדוּ בִּכְבֵדוּת צְעָדִים גַּסִּים, –

גַּם עָלֵינוּ לָלֶכֶת נִגְזַר, לִבְלִי אֹמֶר פְּרֵדָה.

בִּדְרָכִים לֹא שְׂרוּעוֹת שָׁעֲטוּ בַּחֲצוֹת הַסּוּסִים, סוּסִים,

בְּנוֹשְׂאָם הָרוֹכְבִים עַל גַּבָּם אֶל גּוֹרָל לֹא נוֹדַע.

הֵן זְמַנֵּנוּ – נִפְלֶה וְחָפוּז, וְהָאֹשֶׁר – חַפְּשׂוֹ כְּאָז!

וְדוֹלְקִים אָנוּ בְּעִקְבוֹתָיו, בִּמְעוֹפוֹ הַסוֹעֵר.

אֶלָּא שֶׁבִּדְהָרָה זוֹ יֹאבְדוּ רֵעִים יְקָרִים מִפָּז,

עֵת נִדְהַר, בְּלִי מֵשִׂים כִּי אֵינָם לְצִדֵּנוּ יוֹתֵר.

עוֹד שְׁנוֹת דּוֹר נְדַמֶּה שְׁלַל אוֹרוֹת לְלַהֲבוֹת מְזָרוֹת אֵימָה,

עוֹד זְדוֹנִית תִּשָּׁמַע חֲרִיקַת מַגָּפַיִם עַל עֵץ,

וִילָדִים יְאַמְּצוּ שֵׁם נוֹשָׁן לְמִשְׂחֲקֵי 'מִלְחָמָה',

וְלָעַד עוֹד נַבְדִּיל כֹּל אָדָם לְיָדִיד וּלְרוֹעֵץ.

וְעֵת יִדֹּמּוּ רְעָמִים, וְיָשֹׁכּוּ שְׂרֵפוֹת בִּדְמָעוֹת כָּלוֹת,

עֵת סוּסֵינוּ יִלְאוּ מִלִּדְהֹר תַּחַת כֹּבֶד מוֹשְׁלָם,

וּנְשׁוֹתֵינוּ יַחְלִיפוּ אֶת כֹּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קַלּוֹת, –

בַּל נִשְׁכַּח, בַּל נִסְלַח אַז, וְאַל נְאַבֵּד לְעוֹלָם!

את המקור לשיר זה ניתן למצוא כאן:

http://www.kulichki.com/vv/pesni/kak-prizyvnyj-nabat-prozvuchali.html

ראשית, אין זה חכם לגשת לניתוח שיר של כל משורר באשר הוא, ללא  הכרה והבנה של הרקע ממנו צמח המשורר, והנסיבות והמניעים אשר הביאו אותו לכתיבת אותו שיר. הדבר אמור עשרת מונים כשמדובר בוולדימיר ויסוצקי, אחד הזמרים, המשוררים והשחקנים העמוקים והביקורתיים ביותר שידעה ברית המועצות מעודה, ועקב כך גם אחד המצונזרים/מדוכאים ביותר על ידי המשטר הסובייטי.

את הביוגרפיה של ולדימיר ויסוצקי (1980-1938) לא אפרוש כאן במלואה, וכל המעוניין להתעמק בה מוזמן לפנות תחילה לגיליון 602 של המכתב העיתי שלך, בו התפרסם סיכום של יואל נץ על חייו ופועלו של ויסוצקי, לצד תרגומו לשיר 'שיר הזמר ליד המיקרופון' (גיליון 602 של חב"ע, 23 בדצמבר, 2010). עם זאת, חשוב לציין כאן מספר נקודות שנושאות משמעות לא רק לשיר זה בפרט, אלא לחלק ניכר משיריו של ויסוצקי בכלל:

מרבית שיריו של ויסוצקי, בין אם היו אלו שירים על אנשי מקצוע (מטפסי הרים, שחקני שח, כורים, נהגים וכו'), על המלחמה ותוצאותיה או אפילו על חיי היומיום (ואף החיים הרומנטיים), ניתנים לקריאה לפחות בשני רבדים: ברובד היומיומי (פשט) וברובד הביקורתי (דרש).

ברובד הפשט נצבעים שיריו של ויסוצקי בגוונים טובי לב אך קשי יום, המאירים בפנינו פיסת מציאות קיימת, גם אם לא תמיד נעימה במיוחד, של החיים. חלק ניכר משיריו של ויסוצקי כתובים בגוף ראשון, והוא כה היטיב לתאר בשיריו את חייהם והוויתם של אנשים, עד שלא אחת פנו אליו מאזינים בשאלה האם אכן היה בעברו מטפס הרים/נהג/חייל/מתאגרף ועוד. ברובד הפשט, הופכים שיריו של ויסוצקי לשירים כמעט עממיים, כיאה ל-בארד (זמר נודד).

לעומת זאת, עבור כל אותם אלו אשר חוו על בשרם את נחת זרועו של המשטר הסובייטי בברית המועצות, עבור אלו אשר פשוט ראו נכוחה את הדיכוי, הצביעות והסכנה שבמשטר זה, ועבור הקורא המבין דבר או שניים, נקראים שיריו של ויסוצקי עמוק ברובד הדרש.

ברובד הדרש מצליח ויסוצקי להעביר ביקורת קשה הן על המשטר וצביעותו, הן על הקומוניזם המשטרי וחסר התכלית, והן על הרגשתו הוא כאסיר, כאדם אנוס שדבריו ופועלו מוגבלים בשלשלאות כבדות. ברובד הדרש, נקראים שיריו אלו כאלגוריה המציירת תמונת מצב נוקשה וחסרת אונים ורחמים על מאבקו של הפרט, האדם הפשוט, נגד גלגלי השלטון וניסיונו לפרוץ לחופשי. בהקשר זה, מומלץ לחזות בהופעתו של ולדימיר ויסוצקי במחזה 'המלט', אשר סצינת ה-'להיות או לא להיות' בגילומו כמו מנקזת לתוכה את אותו מאבק, אפילו ללא הבנה של הטקסט.

השיר המובא לפנינו נכתב במקור עבור הסרט "מלחמה תחת הגגות" משנת 1967, בבימויו של ויקטור טורוב. הסרט מגולל את סיפורה של אנה (מגולמת על ידי השחקנית נינה אוגרנט), אחות במרפאה הנמצאת בשטחים כבושים הנשלטים על ידי הנאצים. אנה משתפת פעולה בסתר עם הפרטיזנים ומעבירה להם באופן קבוע אספקה ותרופות, זאת תחת איום מתמיד לחייה ולחיי ילדיה, במידה ופועלה יתגלה על ידי הנאצים. כאשר נעשים התנאים קשים מנשוא, לוקחת אנה את ילדיה ובורחת ליער על מנת להצטרף לפרטיזנים.

השיר של ויסוצקי מחולק לארבעה בתים, כאשר השניים הראשונים מתייחסים לתקופה טרום ובעת המלחמה ואילו שני הבתים האחרונים מתייחסים לתקופה שלאחר המלחמה.

ברובד הפשט, אנו מוצאים בשני הבתים הראשונים את כל אותם אלמנטים שהיינו מצפים למצוא בשיר מלחמה סטנדרטי, ובכלל זה את פתיחת המלחמה: כַּפַּעֲמוֹן הַקּוֹרֵא, אותו פעמון המצלצל לאות אזעקה וקורא אליו את כל האנשים בשעת חירום, הפרידה: גַּם עָלֵינוּ לָלֶכֶת נִגְזַר, לִבְלִי אֹמֶר פְּרֵדָה, הכאב: אֶלָּא שֶׁבִּדְהָרָה זוֹ יֹאבְדוּ רֵעִים יְקָרִים מִפָּז ועוד. בשני הבתים האחרונים אנו מוצאים את הטראומה שלאחר המלחמה: עוֹד שְׁנוֹת דּוֹר נְדַמֶּה שְׁלַל אוֹרוֹת לְלַהֲבוֹת מְזָרוֹת אֵימָה ואת הרגיעה: וּנְשׁוֹתֵינוּ יַחְלִיפוּ אֶת כֹּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קַלּוֹת.

לעומת זאת, ניתן גם לפרש את השיר ברובד הדרש, ואז, נפרש כאן סיפור לא על מלחמתו של העם הרוסי בכובש הנאצי (כיאה לסרט שעבורו נכתב השיר), כי אם את סיפור מאבקו של העם הרוסי ותלאותיו מאז המהפכה. ויסוצקי משכיל להעביר כאן ביקורת על הקומוניזם והמהפכה עצמם ומקביל אותם, כמו גם את הטראומות שנצרו בעקבותיהם, למלחמה.

ברובד הדרש, קורא פעמון המהפכה לעם הרוסי לנשק, קורע את האנשים מאהובותיהם למען הקומוניזם, למען האידאל, למען המהפכה. אותו כח מניע של המהפכה שואב את העם הרוסי (וחלק גדול ממנו בעל כורחו) למאבק הקומוניסטי, אשר סופו לוט בערפל: בְּנוֹשְׂאָם הָרוֹכְבִים עַל גַּבָּם אֶל גּוֹרָל לֹא נוֹדַע.

הבית השני מקבל עתה משמעות שונה לחלוטין, עת ויסוצקי מכריז כי: זְמַנֵּנוּ – נִפְלֶה וְחָפוּז, וְהָאֹשֶׁר – חַפְּשׂוֹ כְּאָז! – קרי, עתה הזמנים השתנו, ואנו מחפשים את האושר כאז, טרם המהפכה. ובאותה דהרה מטורפת אחר הקומוניזם ואחר האידאל, נעלמים ידידינו בְּלִי מֵשִׂים כִּי אֵינָם לְצִדֵּנוּ יוֹתֵר. בקרוא שורות אלו, מתבקש להעלות לנגד עינינו את כל אותם אנשים אשר נעלמו מבתיהם באישון ליל בלי להותיר כל זכר, את כל אותם אנשים שהואשמו על לא עוול בכפם והוגלו, חלקם לבלי שוב.

בבית השלישי, הופכת הטראומה של המלחמה לטראומה הבלתי פוסקת של חיים במשטר דיקטטורי, שבו האימה היא הכלי היעיל ביותר של המשטר, ועל כן: עוֹד שְׁנוֹת דּוֹר, עדיין מסרב המוח להרפות ומדמה שְׁלַל אוֹרוֹת לְלַהֲבוֹת מְזָרוֹת אֵימָה. משמעותית אף יותר אמירתו של ויסוצקי שאותו עם, שכה הורגל בפיקוח האח הגדול ואנשי ה-ק.ג.ב., עד כי עוֹד זְדוֹנִית תִּשָּׁמַע חֲרִיקַת מַגָּפַיִם עַל עֵץ – אותם מגפיים ארורים אשר חריקתם מבשרת רק דבר אחד – את הסוף.

ויסוצקי ממשיך לבקר את המשטר הסובייטי ואת השפעתו העצומה על העם הרוסי בציינו כי וְלָעַד עוֹד נַבְדִּיל כֹּל אָדָם לְיָדִיד וּלְרוֹעֵץ. ויסוצקי פונה כאן הן למשטר, אשר היה פוסק בצורה חדה וחלקה מיהו ידיד ומיהו אוייב (ואם הוחלט היום שחברך לספסל הלימודים משכבר הימים הוא אוייב – כך יהיה!), והן לעם הרוסי, אשר במשך שנים התפתחה בו סלידה תהומית לכל הזר והשונה.

רק לקראת הבית הרביעי מביע ויסוצקי אופטימיות, כפי שהוא מביע גם בגרסת הפשט של השיר. בסופו של דבר, כך לטענת ויסוצקי, יירגע הכל יִדֹּמּוּ רְעָמִים, וְיָשֹׁכּוּ שְׂרֵפוֹת בִּדְמָעוֹת כָּלוֹת, והסוסים גם הם יתעייפו מִלִּדְהֹר תַּחַת כֹּבֶד מוֹשְׁלָם. עוד מעניין כי ויסוצקי מציין שהנשים יַחְלִיפוּ אֶת כֹּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קַלּוֹת – כקריצה לקומוניזם בו היו לכאורה כולם שווים, והנשים, כמו גם הגברים, עבדו בעבודות פיסיות ועטו סגינים לגופם.

לבסוף, מזהיר ויסוצקי: לאחר שיקרה כל זאת, לאחר שנעבור את תהפוכות הגורל הנוראיות של תקופתנו, ולאחר שהכל ישכך ויירגע, בַּל נִשְׁכַּח, בַּל נִסְלַח אַז, וְאַל נְאַבֵּד לְעוֹלָם!

בנימה אישית, כמי שגדל בקרב משפחה אשר חוותה על בשרה את זוועות המשטר (סב שהוצא להורג במרתפי ה-'לוביאנקה', מטה ה-ק.ג.ב., סבתא שבילתה כ-15 שנים במחנה ריכוז, סב נוסף שבנס שוחרר מחקירה ועוד) ועל כן גם עלתה בשנות ה-70 לארץ ישראל, קשה שלא להבחין פעם אחר פעם בכפל המשמעות העולה משיריו של ולדימיר ויסוצקי. שיריו הן כמו אותן תמונות תלת-מימדיות שיש לפזול (לכפול את הראייה) על מנת לראות את התמונה לאשורה. ללא אותו כפל, התמונה היא רק אוסף עממי של צבעים יפים המכסים על אמת גדולה ממנה.

לסיום, אני מזמין את כל אלו הדוברים את שתי השפות (עברית ורוסית), ואשר שמורה בקרבם פינה חמה לשיריו ופועלו של ולדימיר ויסוצקי, לקום ולעשות את המאמץ לתרגם את שיריו לעברית ולהביאם בפני הקורא הישראלי. לטעמי, לא נעשה די בתחום זה וכולי תקווה שבמאמץ משותף, נזכה לראות קובץ שירים מתורגם כראוי של אישיות זו.

* * *

יוסי גמזו

הָעוֹלָם הַ"נָאוֹר"

כְּשֶעוֹסֶקֶת כָּל הַמֶּדְיָה בִּמְזִמּוֹת פְּרִיסַת רִשְתּוֹ

שֶל שִלְטוֹן הָאָיָאתוֹלוֹת הָאִירָאנִי

לָעָצְמָה הַגַּרְעִינִית – אָז הָעוֹלָם (וְגַם אִשְתּוֹ)

מִתְגַּלִּים מוּל אוֹתוֹ קְרִיז מֵגָלוֹמָאנִי

כְּלוֹקִים בַּאֲטִימוּת מַמָּש אוֹטִיסְטִית

שֶאֵינֶנָּה רַק מִשְׂחָק בְּאֵש חַיָּה

בְּעִדָּן שֶל שִדְרוּגִי קְלִיעָה בָּלִיסְטִית

אֶלָּא שִׂיא הַהֶפְקֵרוּת הַלֹּא שְפוּיָה.

כִּי עוֹלָם זֶה, שֶלְּאֹרֶךְ הַמֵּאָה שֶכְּבָר עָבְרָה

הִתְנַסָּה בְּמִלְחֲמוֹת-עוֹלָם בָּהֶן נִסְפּוּ מִילְיוֹנִים

וּבִשְתֵּי פְּגִיעוֹת אוֹתָהּ תְקִיפָה אָטוֹמִית שֶקָּבְרָה

שְתֵּי עָרִים יַפָּאנִיּוֹת בְּקָטַסְטְרוֹפָה מֵגָאטוֹנִית

רַק מַרְבֶּה מִיּוֹם לְיוֹם אֶת מִסְפָּרָן שֶל מְדִינוֹת

נְטוּלוֹת-מַעֲצוֹרִים אַךְ לֹא חַסְרוֹת יְכֹלֶת טַאקְטִית

לְהַשְמִיד תּוֹךְ לְחִיצַת-כַּפְתּוֹר קַלָּה אֶת קָרְבְּנוֹת

טֵרוּפוֹ שֶל מִי שֶרַק יִנְקֹט בְּכָךְ בְּאֹרַח פְּרַאקְטִי.

וְאִשְתּוֹ שֶל הָעוֹלָם, אוֹתָהּ מִדָּה שֶל בַּטְלָנוּת

שֶאֵינָהּ צוֹפָה מֵרֹאש אֶת תּוֹצְאוֹתֶיהָ

שֶל חֻלְשַת חִבּוּק-יָדַיִם מְגַלָּה שַאֲנָנוּת

שֶעָלֶיהָ יְשַלְּמוּ קָרְבְּנוֹתֶיהָ

בְּסִיּוּט בִּלְתִּי הָפִיךְ, כִּי כְּשֶאוֹתוֹ "עוֹלָם נָאוֹר"

זוֹקֵף אֶצְבַּע מוּל אִירָאן הַמְּמָאֶנֶת

לְצַיֵּת לוֹ, וְנוֹזֵף בָּהּ "נוּ-נוּ-נוּ" גְלוּיוֹת, בָּאוֹר,

כְּבָר אִירָאן הַזֹּאת, בַּחֹשֶךְ, מִתְגַּרְעֶנֶת...

וְאִם אֵין אַרְצוֹת עוֹלָם זֶה מִצְטַיְּנוֹת עוֹד כַּיָּאוּת

בְּסִכּוּל עָרְמַת אִירָאן הַמְּשַטָּה בּוֹ

מִתְבָּרֵר שֶהֵן שוֹבְרוֹת כְּבָר שִׂיא אוֹלִימְפִּי  בִּצְבִיעוּת

כִּי לַמְרוֹת גְּזֵרוֹת הַסַּאנְקְצְיוֹת שהוּסַבּוּ

עַל אַרְצוֹ שֶל אַחְמֶדִינִיגָ'אד – עֲדַיִן בְּתוֹכָן

יֵש חֶבְרוֹת-מִסְחָר רַבּוֹת שֶצַּ'אנְס לוֹקְחוֹת שָם

וּבַסֵּתֶר סוֹחֲרוֹת אִתָּהּ מִתַּחַת לַשֻּלְחָן

בְּלִי לִתְפֹּס אֵיזֶה נָחָש הֵן מְטַפְּחוֹת שָם.

כָּךְ שֶגַּם סוֹכְנוּת בְּוִינָה לְאֶנֶרְגִּיַּת אָטוֹם  

שֶחָשְׂפָה בְּדִווּחָהּ אֶת הָאֱמֶת הַמְּצַמְרֶרֶת

(מוּל הַצִּינִיּוּת שֶל סִין וְרוּסְיָה) לֹא תוּכַל לִסְתֹּם

שוּם גּוֹלֵל עַל הַתְּהוֹם הַזֹּאת הַשָּבָה וְנִפְעֶרֶת.

בְּדִיּוּק כְּשֵם שֶצֶּ'ְמבֶּרְלִין הִבְטִיחַ יְשוּעָה 

כְּשֶחָתַם הֶסְכֵּם עִם הִיטְלֶר – וְזֵרֵז אֶת הַשּוֹאָה.

* * *

אמיר שומרוני: יש תחליף לְסוּפֵּר "אביב"

אהוד,

גם אני מצטרף לאבלך למותו בטרם עת של סוּפֵּר 'אביב' (אוסובלנסקי) בשוק הכרמל (חב"ע 689 – ממקורות הש"י). יחד עם זאת אני מבקש לבשר לך שקיימת חלופה מצויינת, בסוּפֵּר הרוסי בקצה הדרומי של רחוב יפת – מספר 246, כמעט בגבול בת-ים, בצמוד לתחנת הדלק. סופר גדול בהרבה מ'אביב', עם המון מוצרים, מגוון עשיר, וחנייה בשפע. פרט לחסרון המרחק – המאמץ שווה.

אמיר שומרוני

* * *

יהודה דרורי

איך ישתקם השמאל הישראלי

הישראלי הטיפוסי הוא ב"ימין" כאשר זה נוגע לביטחון, ב"מרכז" כאשר זה נוגע לפוליטיקה פנימית ומדיניות כלכלית, אבל יש לו נטייה לדעות ה"שמאל" כשמדובר על צדק חברתי וכלכלי – אלא שהשמאל עד היום לא ניצל עובדה זו. למעשה, השמאל איבד כל השפעה כאשר הדברים נוגעים לביטחון, כאשר נתן אמון בכוונות השלום של הפלסטינים, ודוברים מתוכו החלו להשמיץ את צה"ל ולהחרים את מוצרי התנחלויות.

 גם בכל הפוליטיקה הפנימית ובמדיניות הכלכלית, השמאל עדיין נשרך מאחור למרות שהעולם כולו התנער זה מכבר מהקומוניזם ומהסוציאליזם לטובת המרכז והסוציאל-דמוקרטיה (ולאחרונה מנסה השמאל לאמץ מונח זה כדי לצאת מהבוץ המרקסיסטי).

היתרון הגדול של השמאל מאז ומתמיד היה בהיותו נושא הדגל של הצדק החברתי-והכלכלי. יתרון זה בוזבז במשך שנים על-ידי התרכזות השמאל בנושא הפלסטיני, שכיום נמאס על מרבית הישראלים, לא בגלל הימין, לא בגלל ממשלות ישראל – אלא בגלל הפלסטינים. אין ספק שהשגיאה הגדולה ביותר של השמאל הישראלי  היתה, ועדיין קיימת – היא המאבק בהתנחלויות וההתרפסות בפני הצביעות של הפלסטינים, ששינאתם והסתתם לא פסקו לרגע, כאשר השמאל קורא ליריקות שלהם: גשם...

למרבית העם בישראל לא איכפת מההתנחלויות, אבל מאותו רגע בו החלו הערבים במאבק מקומי ובינלאומי נגדן, מאותו רגע בו גויסו רוב המדינות ורוב אמצעי התקשורת בעולם למאבק בהתנחלויות, לגבי הישראלי הטיפוסי, ההתנחלויות הפכו לאנדרדוג שיש לרחוש לו סימפטיה.

בנוסף, אין ספק שדבריו של אבו מאזן על המדינה הפלסטינית העתידית שתהיה "נקייה מיהודים" (בסגנון ה"יודריין" הנאצי) מעלה בפני כל ישראלי את השאלה העקרונית: מדוע אנחנו מרשים התיישבות של מיליון ורבע ערבים בתחומי מדינת היהודים?... והם רק רוצים לגרש אותנו... מדוע השמאל פה לא אומר מילה על ההתנחלויות הפראיות של הבדואים בנגב (לגבי רוב הישראלים: "להם מותר ולמתנחלים שלנו אסור...")

בסיכום נראה שמאבק השמאל בהתנחלויות בשיתוף גורמי חו"ל, לרבות החרם על מוצרי ההתנחלויות, העמיד בעיני מרבית הישראלים את השמאל כ"משתפי פעולה" עם האוייב, עם האנטישמים האירופיים, ועם כל שונאי ישראל בעולם הרחב. כך שנראה בעליל שהשמאל התעלם מ-7 נקודות חשובות:

1. יסוד הציונות (בו הם האמינו) הוא בהתיישבות בכל ארץ-ישראל!

2. ארץ-ישראל הינה למעשה ולכאורה כל השטח ממערב ירדן שהובטח וניתן למדינה היהודית ע"י חבר הלאומים, והנושא נסגר גם בהסכמים בוועידת סן רמו. מבחינת החוק הבינלאומי לפלסטינים אין חזקה ממערב לירדן – ובעצם, אפילו לא במזרחה...

3. הערבים לא קיבלו את המלצת האו"מ לתוכנית החלוקה ב-1947.

4. במלחמה שנכפתה עלינו ב-1948, הערבים הפסידו ואין חזרה לתוכנית שהם עצמם פסלו מכל וכל...

5. ב-1948 כבשו הירדנים את שטחי יהודה ושומרון, ובמשך 20 שנה שהחזיקו ביו"ש לא עלתה שאלת הקמת מדינה פלסטינית.

6. במלחמת ששת הימים יו"ש שוחררה ע"י צה"ל מהכיבוש הירדני... (ומכאן שכולנו מבינים שהמילה "כיבוש" שכל כך אהובה על השמאל, הינה תעמולה זולה ותו לא – לא אנחנו הכובשים...)

7. הממשלה אישרה את מרבית ההתנחלויות ומכיוון זה, מבחינת המדינה, הינן חוקיות לחלוטין. 

השמאל מעולם לא השכיל להסביר את 7 הנקודות הנ"ל וגם לא מסוגל להסבירן כיום, ולכן נדון להישאר כגורם זניח בשולי הפוליטיקה הישראלית – כל עוד עמדתו נשארת כמו היום –כולל החרם המתועב שלהם על תוצרת יישובים יהודיים (נתאר לעצמנו מה היתה התייחסות השמאל אם תנועת החרות היתה מכריזה בשנות החמישים חרם על מוצרים שמיוצרים בקיבוצי "השומר הצעיר" בגלל תמיכת מפ"ם בברית המועצות...)

למרות כל זאת, מבחינת הדמוקרטיה, אני מאמין שיש מקום לקיום פוליטי של שמאל ישראלי אבל זאת בתנאי שיתפוס את הנישה שעדיין אף מפלגה עדין לא תפסה – להלחם למען צדק חברתי, למען חלוקת משאבים צודקת ונגד ה"קפיטליזם החזירי". תנועת המחאה של חודש ספטמבר השנה היתה דוגמה מצוינת מדוע פעילות בנושא זה תזכה להצלחה – אבל כאמור, כדי להצליח בכך ולתפוס מנהיגות, השמאל חייב לזנוח את הפן הפרו-פלסטיני והאנטי-התנחלותי שלו – כי הציבור בארץ לא יזדהה עם "בוגדים" ו"משתפי פעולה עם האויב" ש"יתחפשו" למנהיגם חברתיים... הציבור הדפוק כן ילך עם מנהיגים חברתיים אמיתיים, שכל מה שאיכפת להם הוא טובת האזרח והחברה בישראל, שזה יהיה הפוקוס שלהם, ולא קישקושים על שתי מדינות לשני העמים, דבר שהפלסטינים עצמם דחו מכל וכל ומסרבים לכן להידבר בנושא בתירוצים שונים ומשונים. אז... הי אתם בשמאל! תתנערו מענייני ביטחון ותלחמו רק על צדק חברתי!

* * *

יהודה גור-אריה / הערות שוליים [19]

מעבר לאופק

גביש מחומש

לאחרונה זכה פרופ' דן שכטמן מן הטכניון בחיפה, בפרס נובל לכימיה על גילוי גבישים מחומשים שמכונים קואזי-מחזוריים, שלא היה ידוע שהם מצויים בטבע, עד שנגלו לעיניו במיקרוסקופ האלקטרוני, עוד לפני כ-30 שנה, ולאחר מאבק ממושך נגד ביטול תגליתו כ"שטויות" על-ידי בכירי מדענים בעולם, הנה הגיעה סוף-סוף ההכרה המתבקשת והראויה בתגליתו, מטעם המוסד המדעי הגבוה ביותר בעולם – ועדת פרס נובל.

כולנו, בישראל ובעולם, משתתפים בשמחתו, גאים בו בהיותו ישראלי "משלנו" ומאחלים לו מזל טוב.

וכולנו, פרט לקומץ קטן של מדענים, איננו מבינים את חשיבות תגליתו ומהות אותם גבישים מחומשים. הדבר נשאר בגדר תעלומה להדיוטות כמונו. זה מעבר לאופק "הידע המדעי" שלנו.

"אופק 10"

באחד הערבים שודרה בטלוויזיה כתבה מעניינת, שבה נחשפה לציבור המצלמה החדשה והמשוכללת, תוצרת חברת אלביט, שתשוגר לחלל בשם "אופק 10". לפי הנאמר בכתבה, היא תשייט בחלל ותעבור מעל לאזורים מסויימים בארצות האוייב, אתרים ויעדים שמעניינים את גורמי הביטחון הרלוונטיים שלנו, תוך צילום בדיוק רב וברזולוציה גבוהה אתרים ומתקנים כאלה או אחרים בארצות האוייב, כדי להגיש מידע אמין ומדוייק למי שצריך לדעת, תוך התרעה על גורמים שעלולים לסכן את בטחון העם בישראל.

אכן, הישג אדיר וגאווה רבה לתעשיית החלל, הטכנולוגיה הגבוהה והאופטיקה של מהנדסי ישראל.

וכדי לסבר את אוזנם – בעצם את עינם – של הצופים בתוכנית, הביאה הטלוויזיה צילומים מפורטים של גוף המצלמה, הרכב חלקיה, גודלה, וכו'. היא, הטלוויזיה, יכולה להתגאות ולהתבשם מן הדיוק וההקף של כושר הצלמים שלה. אכן, מרשים מאוד, לא רק את ההדיוטות שאינם מבינים בזה כלום, ותחום זה הוא מעבר לאופק של הידע שלהם באופטיקה, אסטרו-פיזיקה והנדסה חללית, אלא גם כאלה המתמצאים בנושא זה ומבינים דבר או שניים בתחומים ספציפיים אלה.

וכאן נשאלת השאלה: מי הם אלה שמתמצאים בנושא? הרי לא רק בישראל ישנם  אנשים [מעטים אולי] שקוראים פרטים אלה כספר הפתוח. ישנם כאלה, ללא ספק, גם בארצות האוייב, והם מחפשים פרטי-מידע רבים ככל האפשר, להשלמת פסיפס מודיעיני מורכב בנושא זה [כמו בנושאים רבים אחרים].

עבודה מודיעינית כזו דורשת הרבה מאמצים, אמצעים, משאבים כספיים, עמל קשה והרבה סבלנות של חוקרי המודיעין.

והנה, באה הטלוויזיה שלנו וחושפת [באישור הצנזורה הצבאית כנראה] סודות מדינה כמוסים ופרטים טכניים על "אופק 10" – המצלמה עצמה, וכן "המשאית" [הטיל] האמורה לשאת אותה לחלל ולהציב אותה במקום שנקבע. צילומים מפורטים אלה של הטלוויזיה הם ממש "מתנה משמיים" לחוקרי המודיעין של האוייב.

ואל ינפנפו לנו בטיעון הנדוש של "זכות הציבור לדעת". "הציבור" אינו יכול ואינו חייב לדעת הכול, ודאי שאינו מבין בזה הרבה. זו אינה קביעה קדושה, ובמקרה זה היא פחותה בהרבה מ"זכות" האוייב שלא לדעת.

מי יודע כמה חוקרים, מהנדסים, מומחי אופטיקה, מומחי אווירונאוטיקה ועוד ועוד בודקים בשבע עיניים את הפרטים הנחשפים לפניהם – חינם אין כסף – ובנדיבות חסרת אחריות מצידנו, מצד הטלוויזיה ה"כל יודעת" שלנו, כדי לאפשר לאוייב לרדת לנבכיו של "אופק 10" לקראת שיגורו לחלל, כל זאת כדי להפחית, לשבש או אף לסכל את יכולותיו.

למה זה עלינו לעזור לו בכך? זה כלול ב"עיסקת שליט"?

וכבר פסקו קדמונינו: סייג לחוכמה – שתיקה.

* * *

נילי דיסקין

רוב הגברים אמנם מפנטזים,

 אבל רק חלקם הקטן מפנטז על אונס

הי אהוד,

אני לא יודעת איך פועלים אנשים אחרים. אני יודעת רק שבי יש מיספר "שעונים" ומיספר "אזורי זמן" שפועלים במקביל. ולכן קראתי בשקיקה את סיפורו של ליטמן מור (מורבצ'יק) על העיירה דויד-הורודוק, בתחושה לא ברורה אבל חזקה שכך קרה גם לכל בני משפחות אימי ואבי שניספו בגליציה (בעיירה סטרי) על-ידי אוקראינים בפיקוח גרמני. אני לא יודעת אם שמעתי דיבורים בילדותי או מסיבה אחרת, "בניתי" לי את הסיפור הזה, והוא הולך איתי שנים רבות.

לטובת ה"שעון" הזה, נדחקו הצידה שעוני זמן אחרים. פתאום ניתוחו של אורי הייטנר על אולמרט וחשיפת רצונם האמיתי של הפלסטינים (גם החילוניים), שנראה לי נכון, נראה גם פחות רלבנטי. גם ההטחות בך על דברי הזימה שלא מתחברים לשאר אלא קיימים בפני עצמם – נראו לי לא כל כך חשובות. אגב, מניסיוני, רוב הגברים אמנם מפנטזים, אבל רק חלקם הקטן מפנטז על אונס. אתה שוגה שוב ושוב, בהנחה המשתמעת שלך שכל הגברים הם שטנץ אחד – השטנץ שלך!

שמתי בצד אפילו את השעון הנוסטלגי של עניין האי.טי.אס. עליו כותבת תקווה ווינשטוק (בסקירת ספרה של גרנית-הכהן) למרות שסטלה לוי, המוזכרת כאן, היתה המפקדת שלי בצבא  כשהייתי קצינת ח"ן של גולני, והיא היתה מפקדת ח"ן פיקוד צפון, ולמרות הגילוי הנאות – שהגשתי עליה קבילה למפקדת ח"ן ראשית דינה ורט. אם תשאלו אותי, היא התגייסה לאי.טי.אס כי היתה כל כך [---] – שלא היה לה סיכוי אחר [---] ...

 שמתי בצד את זיכרונותיי מההתמוגגות שלי לשמע שירו של פול אנקה "דיאנה" (שכנראה גם יוסי גמזו התמוגג ממנו), ואפילו את כתבתו מעוררת הצמרמורת של מרדכי קידר על המסתננים מאריתריאה וסודן לישראל. היה קשה לשים בצד את  דבריו של אוריה באר על קצב (כמו כל סניגור, הוא כבר סובל, כנראה, מהעיוות המוסרי שלפיו טעויותיו של קצב היו טעויות שבהתנהלות לאחר המעשים, ולא המעשים עצמם.

היו שם עוד דברים מצויינים על המזה"ת ותומס פרידמן, על האגו הגברי  שמתחרה בזה של הגברים האחרים – הכל זז הצידה בשביל הסיפור של ליטמן מור. מפני שהוא בן 94? לא! מפני שסיפורו מכניס לפרופורציות ומוריד רומנטיקות מיותרות על טבע האדם. וכך הוא מתחבר למה שעושים הבדואים בסיני, למה שמניע את סרקוזי ואובאמה (ולא מה שאהרון רול ברטוריקה דתית ידועה מפרשן...) ולכל השאר.  מה שאומר בעצם ליטמן (בלי לומר זאת במפורש) הוא– אנחנו חיות מבוייתות, אבל המעטה הדק של התרבות נמס מהר מאוד אם רק נותנים לכך לגיטימציה, ואז מתרחשת שואה. וזהו לקח שאי אפשר להפריז בחשיבותו, גם אל מול ניתוחים כאלה ואחרים של אנשים חכמים כמו אלה שכותבים במכתב העיתי.

נילי דיסקין

אהוד: על "אונס" מסדר גודל כְּזה שמסופר כי בו נהג קצב בלשכתו ב-א' מבית הנשיא (שנפלה מהתובענה) חולמים גברים רבים – לכופף את המזכירה הצעירה על השולחן, להפשיל לה תחתונים או מכנסיים – ולתקוע עד העצם. לי עצמי מעולם לא היו מזכירות ולכן לא נותר לי אלא לפנטז על פקידות של אחרים – בתנאי שתתרחצנה קודם, כי רק בחלומות זה אף פעם לא מסריח.

* * *

קר חם

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

קר לי ברגליים

וחם לי בחזה

מה זה מה זה מה זה

זאת הזיקנה זוחלת

וזהו סוף המחזה

* * *

אורי הייטנר

הצד השני של הפורנוגרפיה

מהו הדבר הנפסד והמכוער ביותר בנגע הפורנוגרפיה? הפורנוגרפיה מחפיצה (מהמילה חפץ) את האישה, את גוף האישה. אין בה יחס לאישה כאל אדם, אלא כאל כלי, מכשיר לסיפוק תאוות ויצרים. זה מה שמעורר סלידה בשימוש מיני בוטה בגוף האישה בפרסומות. שימוש זה אף הוא מחפיץ את האישה, והופך את גופה כלי למכירות; סיפוק התאווה המינית והמציצנית של הצרכן לשם סיפוק תאוות הבצע של המפרסם.

בשנים האחרונות, לא פעם הצטלבו אינטרסים של ארגונים פמיניסטיים וגורמים חרדיים, במאבקים נגד פרסומות המחצינות מיניות בוטה ושימוש מסחרי בגוף האישה. לכאורה – אידיליה; חיבור בין קצוות. אולם קצוות יכולים להתאחד על דרך השלילה, כאשר מסיבות שונות, לעתים הפוכות, הם שוללים אותה תופעה. אולם לאמיתו של דבר, בין השותפים הללו פעורה תהום ערכית.

למעשה, הגורמים המובילים להדרת האישה מהמרחב הציבורי, הם הצד השני – תמונת הראי, של תופעת הפורנוגרפיה. אלה ואלה אינם מכבדים את האישה, אינם מתייחסים אליה כאל אדם שנברא בצלם ("זכר ונקבה ברא אותם"); אדם שווה ערך ואוטונומי, אלא כאל חפץ, כאל מכשיר לסיפוק מיני. מה פירוש "קול באישה ערווה", אם לא התייחסות פורנוגרפית לאישה כאל ערווה מהלכת? כמו בפורנוגרפיה – האישה היא ערווה. קולה – ערווה. כולה – ערווה.

לכאורה, הפורנוגרפיה והחרדיות-מדירת-הנשים הן שני הפכים, שתי קיצונויות. זו, הקצה של הצניעות וזו – של המוחצנות. זו, הקצה של המיניות הבוטה וזו – של ההתנזרות. אולם כתמיד, הקצוות קרובים זה לזה יותר מאשר כל אחד מהם למרכז, למיינסטרים. ובמקרה זה, שני הקצוות הללו חולקים תפיסת עולם זהה באשר לדמותה ומהותה של האישה – כלי לנשיאת ערווה. המסקנות של כל זרם שונות, אבל המהות אחת.

כל אדם נאור חייב להתקומם נגד הגישה המשפילה והמדכאת הזאת, על שני גילוייה.

התופעות של הדרת האישה הולכות וגוברות, ולמרבה הצער והבושה חודרות יותר ויותר גם לצדדים המתחרדים בציונות הדתית. הדבר בא לידי ביטוי בפרשת הצוערים שנטשו אירוע בשל שירת נשים. ביותר ויותר בתי עלמין, הרבנים תובעים הפרדה בין המינים, כלומר הדרת האישה מן ההלוויה. במצב הנפשי של המשפחה האבלה, היא מתקשה לעמוד על זכויותיה ונכנעת לדרישה המשפילה, המנוגדת כל כך לאורח חייה ולערכיה ולערכי המנוח או המנוחה. ועוד לא הזכרתי את הדרת האישה אל ירכתי האוטובוסים, את המדרכות הנפרדות בשכונת מאה שערים, את כליאתן של נשים בתוך תחפושות טליבאניות בקרב כתות פנאטיות בעדה החרדית. ועוד ועוד.

אני מודע לדילמה של יהודים המקבלים עליהם את עול ההלכה, עם האיסור "קול באישה ערווה". לעיתים הם מוצאים עצמם חלוקים בינם לבינם, בין ערכיהם לבין ההלכה, והדילמה קשה. הבעייה היא ההרחבה וההקצנה בפירוש האיסור. האם הפרשנות לפיה האיסור הוא על האזנה לשירת אישה, היא היחידה האפשרית? כפי שהכול מסכימים שאין איסור להאזנה לדיבור של אישה, כך ניתן להבין שאין איסור להאזנה לשירה שאינה "שירת עגבים"; שירה המחצינה מאוד את המיניות, ובה אפשר לתלות את האיסור הזה. ובוודאי, שאין כל סיבה והצדקה להעדיף את הפירוש המרחיב, המקצין, הקובע סייגים על סייגים דווקא של ההלכה הבעייתית הזאת, על פני כבוד האדם והאיסור על הלבנת פניו, והרי המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים, ושפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". ואיך זה מרשים לעצמם יהודים, להלבין פני זמרת, להלבין פני הקהל שמאזין לזמרת, להלבין פני מחצית האוכלוסייה, בשל דבקות דווקא בפרשנות קיצונית ואנכרוניסטית של אותה הלכה? האם אותם אנשים אינם מבינים את המשמעות החמורה של קרע בעם, הנוצר בשל ההקצנה הזאת?

לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, אירחתי להופעה את אתי אנקרי. אף שההופעה לא התקיימה בגוש הדתי, והצריכה נסיעה לא קצרה, רובו המכריע של הקהל היה דתי. אולם הספורט של בני יהודה, היה מלא מפה לפה, והשורות היו מלאות בראשים חובשי כיפות. אין המדובר ב"דתיים לייט", אלא בדתיים המקפידים מאוד על שמירת ההלכה, אך מבינים שהפרשנות של איסור שמיעת שירה מפי אישה הוא אבסורדי. ולמה זה מצפים מהחברה הישראלית בכללותה, מצה"ל – שהינו צבא העם, להתיישר דווקא על פי הקו הקיצוני ביותר של הקיצונים ביותר בקרב המגזר הדתי?

במקביל לתופעות ההתחרדות וההקצנה בציונות הדתית, קיימת גם תופעה הפוכה, בעיקר בכל הקשור למעמד האישה; ממש מהפיכה פמיניסטית. כמי שעוקב מקרוב אחרי הציבור הדתי לאומי – עוקב בחרדה אחרי תופעת ההתחרדות ובאהדה אחרי תופעת שחרור האישה, אני מייחל בכל לבי שכובד המשקל ייטה לתופעה החיובית, של היופי ביהדות; היהדות מאירת הפנים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כי המאבק הזה אינו רק על דמותו של הציבור הדתי לאומי, אלא על נשמתה של היהדות.

אני בז לאנשים הרואים באישה ובקולה ערווה. אין דבר יפה וטהור מקול צלול של אישה; מקול הפעמונים של שולי נתן השרה את "ירושלים של זהב", מקולותיהן של זמרות נפלאות כמו נורית גלרון, כמו חוה אלברשטיין, כמו אחינועם ניני, כמו אתי אנקרי, כמו אסתר עופרים, כמו מרינה מקסימיליאן בלום, כמו ברברה סטרייסנד ועוד זמרות יהודיות כשרות כמותן. הקול הזה הוא מתת אל, לא פחות. בשבוע שעבר אירחתי במרכז "יובלים" במכללת תל-חי, אותו אני מנהל, את הזמרת הנפלאה מיטל טרבלסי, בערב משירי נעמי שמר. בתום ההופעה עליתי להודות לה, וסיכמתי את דבריי בשלוש מילים: קול באישה – קדושה.

* * *

ספי סגל: תגובה לאורי הייטנר

שלום אהוד,

אנא העבר את מכתבי זה למר הייטנר, גם אם הוא קשה לעיכול,  כדי שיספיק להשיב עליו בגיליון הבא.

בגיליון האחרון של עיתונך (690) מתייחס מר הייטנר פעמיים לח"כ מיכאל בן ארי, ובשתי הפעמים הוא מוסיף לו את התואר "הבזוי". אני קורא קבוע של ביקורת העיתונות של מר הייטנר, ומאחר שלא זכורה לי התבטאות כה אמוציונלית וכה לא-מקצועית שלו ביחס למושאי ביקורתו, טרחתי לחפש באינטרנט התייחסויות שלו לח"כ זועבי כמשל. אני מצרף אותן בזאת, ובוודאי תסכים איתי  שהן מנוסחות בקרירות עיתונאית לעילא ולעילא.

לכאורה  יצא קצפו של מר הייטנר על ח"כ בן-ארי מפני שאיננו מגנה את מבצעי "תג מחיר". תגובתו הקרירה על תמיכתה של זועבי במחבלים שניסו לרצוח את לוחמי השייטת, וזו המתלהמת ביחס לח"כ בן ארי מבטאות, מן הסתם, את מידרג החומרה שהוא מייחס  למעשי מרצחי המרמרה  בהשוואה לחבלה במסגדים או ברכוש של ערבים.  מכאן ארבע שאלות למר הייטנר:

מעשיהם של יקיריו (לכאורה) של בן-ארי  לא גבו בינתיים ולו פצוע קל אחד, שלא לדבר על הרוגים. יקיריה של זועבי אחראים (בינתיים) ל-11 הרוגים, לפצועים רבים (ביניהם חיילי צה"ל), ולנזקים ברכוש ובממון לישראלים – העולים לעין ערוך על אלה שגרם "תג מחיר" לערבים.  לקוראיך לא נותר אלא להסיק שלדידך  פגיעה ברכושם של מוסלמים קשה לאין ערוך מניסיון לרצח של יהודים ומפציעתם, ושפגיעה ברגשותיהם הדתיים של מוסלמים חמורה יותר  משלילת הלגיטימציה של יהודים להגנה עצמית מפני מרצחיהם ומחריביהם. אתמהה, מר הייטנר.

בוא נניח שזועבי היתה שמחה מאוד לראות אותך ואותי משנרקלים למוות בים ומכאן תמיכתה ברוצחים מהמרמרה. בוא נוסיף ונניח שח"כ בן-ארי  היה שמח לראות את זועבי ואת טיבי מתים מצמא במדבר, ומכאן תמיכתו (הפסיבית,להזכירך: הוא לא נכח בשום אירוע "תג מחיר", בהשוואה לזועבי שהיתה על המרמרה) בפעולות "תג מחיר".  בין שתי האלטרנטיבות הללו אתה "מהאו"מ", מר הייטנר?  זו איננה שאלה קנטרנית, מפני שאפילו אם התשובה עליה חיובית, למה מגיע לזועבי לא להיות "בזויה" ולבן ארי כן מגיע?

במילים אחרות, פחות "מכובסות", מר הייטנר: האם בוויכוח שבין הרב כהנא מצד אחד (שמן הסתם לדידך הוא המדבר מגרונו של בן-ארי, ועל כך יצא קצפך)  לבין משעל ונסראללה מצד שני, שלדעת רובנו מדברים מגרונה של זועבי – אתה עם בן-ארי, "מהאו"מ", או עם משעל ונסראללה? לאור הגידופים שיצאו מתחת לעטך כלפי חה"כ בן ארי מגיעה לכולנו (כולל ובמיוחד לאהוד שסיפק את הפלטפורמה לגידופיך) תשובה ישירה על השאלה הזו.

אם בין משנתו של בן-ארי מצד אחד לבין זו של נסראללה ומשעל מצד שני אני מעדיף  את זו של בן ארי – גם אני "בזוי" בעינייך? אנא השב ביושר – אני מבטיח לא להיעלב!

תודה

ספי סגל

תשובת אורי הייטנר: אם ישאלו אותך מה אתה מעדיף – שיאנסו את הבת שלך או שהבן שלך יהיה אנס, תשיב על השאלה הזאת? למה? אלו האלטרנטיבות היחידות? כאילו הברירה היא בין הנבלה והטריפה? זו שאלה דמגוגית ואין לי כל סיבה לקלוע עצמי לפינות, כאילו הברירה היא בין זועבי לבן ארי.

* * *

לוצ'אנו פירס

אסטרטגית של שליטה,

איך סין תשתלט על העולם?

כותב המאמר המרתק הזה, הוא ברזילאי,

מרצה ובעל טור המוכר היטב במדינתו

מכרים שלי חזרו מסין נפעמים. מוצר שבברזיל מייצרים במיליון יחידות, רק במפעל אחד בסין מייצרים ממנו 40 מיליון יחידות באיכות מקבילה ובמהירות אספקה ‏מדהימה. הסינים מכניסים כל מוצר בשוק בתוך שבועות, במחירים שהם שבריר של המוצר הברזילאי.

אחד המפעלים מועבר לפנים המדינה מכיוון שהשכר באזור שבו הוא נמצא גבוה מדי: 100 דולר (!). עובד ברזילאי מרוויח מינימום 300 דולר, תוסיף מיסים והטבות אחרות והשכר שווה ערך ל-600 דולר. כאשר אנו עומדים בפני ה-100 דולר שקיבל הסיני ללא כל הטבות... אנו ניצבים בפני "עבדות צהובה"  שאנו במו ידינו מטפחים...

שעות נוספות? בסין?... תשכחו מזה! האנשים שם כל כך אסירי תודה על שיש להם עבודה שהם עובדים שעות נוספות בחינם...

מאחורי ה"מצב" הזה בסין ניצבת מלכודת גדולה הרבה יותר. זו לא אסטרטגיה עסקית אלא אסטרטגיה של "שליטה" כדי לנצח את השוק המערבי. הסינים מנצלים את הגישה של ה"סוחרים" במערב, המעדיפים מיקור חוץ על פני הייצור על מנת לשמור רק את מה שמוסיף להם ערך: המותג.

בקושי אפשר לקנות היום ברשתות המסחריות הגדולות בארה"ב מוצר שהוא "תוצרת ארה"ב". הכול "תוצרת סין" עם המותג האמריקאי. חברות מרוויחות הרים של כסף על ידי קנייה מהסינים בפרוטות ומכירה אח"כ במאות דולרים. הם מעוניינים אך ורק ברווח המיידי בכל מחיר. גם במחיר של סגירת מפעלים ויצירת אבטלה אכזרית. זה מה שניתן לכנות "אסטרטגיית התימחור."

בעוד חברות מערביות עוסקות במיקור חוץ וזוכות לרווח עצום בטווח הקצר, סין מנצלת גישה זו ובונה יחידות ייצור בעלות פוטנציאל ויעילות גבוהים ביותר לשליטה בטווח הארוך. בזמן שהכוחות המסחריים הגדולים נשארים עם המותגים שלהם, עם העיצוב... הסינים נשארים עם הייצור, תוך כדי שהם מסייעים ומעודדים  את אותן חברות ועל ידי כך תורמים לפירוקם של לא מעט פארקים תעשייתיים במערב.

בקרוב לא יהיו יותר מפעלים של נעלי ספורט או נעלים בכלל בעולם המערבי. הם יתקיימו רק בסין. אז בעתיד הקרוב נוכל לראות כיצד מחירי המוצרים הסינים עולים ללא היכר וגורמים ל"זעזוע ייצורי", כפי שקרה עם הלם הנפט בשנות ה-70. ואז זה יהיה מאוחר מדי. אז העולם יבין שהקמת מפעלים חדשים תעלה עלות ענקית ויהיו חייבים להיכנע לשליטה הסינית. העולם יבין  שהאכיל דרקון ענק והפך בן ערובה שלו. דרקון שיעלה את מחיריו בהדרגה, משום שהוא יהיה המכתיב את הכללים החדשים של השוק מכיוון שהוא יחזיק את מונופול הייצור. הוא יהיה בעל המפעלים, בעל המלאים, בעל המשרות ובעל היכולת לקבוע את המחירים.

אנו, ילדינו ונכדינו נהיה עדים להיפוכם של כללי המשחק, מה שייצור בכלכלות המערביות אימפקט של פצצה גרעינית... סינית. באותם רגעים, כאשר העולם המערבי יתעורר למציאות החדשה, כבר יהיה מאוחר מדי.

באותו יום מנהלים מערביים יסתכלו בעצב על חורבות מפעליהם הישנים, טכנאים בדימוס ישחקו קלפים בכיכרות ויבכו על מראה ההריסות של פארקי התעשייה. וייזכרו בנוסטלגיה את הזמנים שהרוויחו המון כסף בקניית "חבילות של סחורה של עבדים" ומכרו ביוקר "סימני מסחר רשומים" שלהם לבני ארצם.

ואז, בעצב, יפתחו מחסניהם כדי לאכול את המותגים המיושנים שלהם שהפסיקו כבר להיות חזקים, כי כולם הועתקו ...

הרהרו על כך, בבקשה והתחילו לקנות מוצרים מתוצרת מקומית, לקדם את התעסוקה במדינה שלכם, להישרדותם של חבריכם, שכניכם ואפילו אתם עצמכם ... וצאצאיכם.

חשבו גם שעכשיו אנחנו מאכילים את הנחש שיכיש אותנו בעתיד!

שלח: יהודה דרורי

אהוד: רק סין? חשבתם על הודו? ועל שאר מדינות מזרח-אסיה, שכל אלה תתחרינה ביניהן על ייצור במיקור חוץ לארצות המערב ולארה"ב?

* * *

מישהו להתנדב איתו

התנדבות ובני נוער מתנדבים במאה ה-21

הספר הייחודי הוא אסופת מאמרים מרתקת, מגוונת ומעוררת השראה על התנדבות – בדגש על התנדבות נוער – בעולם בכלל ובישראל בפרט. אנשי תיאוריה ואנשי שטח חברו כדי להציג מגוון עשיר של מסגרות, גישות ותובנות, המשקפות עשייה התנדבותית מבורכת ודרכים לפיתוח התחום, למקצועו ולהנחלתו לרבים.

"זהו אחד הספרים הנדירים המגשרים בין מגדל השן לבין השטח, בין מחקר לבין יישום. הספר מעורר השראה ותקווה והוא מעשי ושימושי."

ד"ר טל בן-שחר, בית הספר לפסיכולוגיה, המרכז הבינתחומי, הרצליה.

"ספר חשוב זה מלמד, שאם התנדבות נעשית לא מתוך חובה אלא מתוך הבנה ושיתוף של בני הנוער, היא יכולה לסייע להם להגשים חלק מהזכויות המוקנות להם, המנוסחות ב'אמנה בדבר זכויות הילד 1989' – הזכות לכבוד, הזכות והתפתחות והזכות להשתתפות."

סביונה רוטלוי, שופטת בדימוס – יו"ר הועדה ליישום "האמנה בדבר זכויות הילד"

"בין דפי הספר ניתן למצוא דוגמאות אין-ספור לכך, כי כאשר בני נוער מתנדבים, הם למדים, למעשה, כי ללא קשר לרקעם, מוצאם או מקום מגוריהם, יש ביכולתם לשנות את העולם שבו הם חיים."

אילן בן דב, יו"ר חברת "פרטנר תקשורת"

"הצגת התנדבות הנוער בישראל, השוואתה לנעשה בכולם והארתם של מיזמים שונים על ממדיהם הארגוניים, הקהילתיים, החינוכיים והאישיים הם  תרומה כבירה שספר זה תורם לארון הספרים ולמדפי הספריות בישראל ובעולם."

ד"ר נדר צור, מכון טרומן, האוניברסיטה העברית בירושלים

"בימים שהם סלבריטאות, מצליחנות ויחצנות ממלאים את ה'ריאליטי' שלנו, ספר זה – על התנדבות בני הנוער ועל השפע של הטוב המהותי במקומותינו – מחזיר אותנו לפרופורציה ועושה צדק עם ההוויה האמיתית של ציבור עצום ורב."

פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם, מכללת סמינר הקיבוצים

"בתפקיד נוכחתי כי ההתנדבות מסייעת ומקדמת פעילויות ופרויקטים עירוניים ואחרים. הדברים החשובים והמעשירים שמביא הספר, יד בהם להרים תרומה משמעותית לידע מקיף ולחק עולם ההתנדבות והשלכותיו על החברה הישראלית."

יהודה בן חמו, ראש העיר כפר סבא

[דבר המפרסם]

* * *

מתי דוד

הרקע לבעיות ההסברה של ישראל

הסברה אינה תכלית ותחליף לקביעת מדיניות. הסברה היא כלי עזר המלווה את המדיניות שממשלה בחברה דמוקרטית קובעת אותה. על רקע נחיתותנו בתקשורת ובדעת הקהל העולמית, יש צורך לפרט ולהביא מיספר עובדות, נתונים וקשיים בתחום זה.

לפלסטינים יש מסר קצר וקולע, שעובר ונקלט בפשטותו בתקשורת העולמית. מסר האומר: הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.

לישראל יש מסרים ארוכים, מסובכים, וקשים להעברה במדיום הטלוויזיוני, ולכן הם לא נקלטים, ולא מובנים לרבים מצרכני התקשורת בעולם.

בתקשורת הכתובה מצבנו הרבה יותר טוב מאשר בתקשורת האלקטרונית. המסרים בטלוויזיה חייבים להיות קצרים ושטחיים – כלומר תמונות ואמירות חדות.  בתקשורת הכתובה יש מגוון אפשרויות להרחיב, להעמיק ולפרש מסרים מורכבים ומסובכים, דבר העובד לטובתנו.  בטלוויזיה מתמקדים רק בעכשיו וכאן, בעוד שבעיתונים נותנים הסברים של הרקע והעבר, בצמוד ובנוסף לעכשיו.

נקודת הפתיחה ההסברתית שלנו בתקשורת הכתובה האמריקאית, טובה בהרבה מזו שבמדינות אירופה כמו: צרפת, איטליה ואנגליה, שיש להן אינטרסים כלכליים ומדיניים רבים במדינות הערביות.

כל תמונה עלינו, המשודרת ב-CNN, גורמת אצלנו להתרגשות רבה.  חשוב לדעת שבארה"ב צופים ברשת זו אך ורק כ-400 אלף אנשים, ואילו למשל בשידורי רשת CBS צופים למעלה מ-4 מיליון.

המדיום הטלוויזיוני הוא אמוציונלי ואילו המסרים שלנו הם רציונלים. 

המסר האמוציונלי עובר טוב ב-TV – הדבר פועל בדרך כלל לטובת הפלסטינים.

המסר הרציונלי לא עובר בטוב ב-TV – הדבר פועל בדרך כלל לרעת ישראל.

תדמיתנו ככובשים, נתון קבוע מזה שנים – פועל לרעתנו.

החלש תמיד זוכה לאהדה בתקשורת. לא קשה להצביע מי דוד ומי גוליית. הפלסטיני הלוחם עם אבן, מול החייל הישראלי בתוך הטנק – תמונה המדברת בעד עצמה.  העוצמה הישראלית, מובילה פרדוכסלית לחולשה הסברתית. לפלסטינים יש דיווחי הסברה הומוגניים ובעלי רמת שפה וטיעונים אחידים, שיוצרים הזדהות בדעת הקהל בעולם. זאת בניגוד לחברה הפלורליסטית עם מגוון דעות, הקיימת בישראל, המשדרת בלגן של מגוון דעות ותגובות מנוגדות, הסותרות זו את זו, הגורמות לחוסר אמינות בדעת הקהל העולמית.

אנחנו נמצאים בעימות אלים של מיני מלחמה עם הפלסטינים אולם אנו נוהגים בתקשורת המקומית והזרה היושבת בתוכנו, כאילו אלה ימים רגילים. ימים שבהם ניתנת אצלנו במה תקשורתית לדוברים של אויבינו, לנהל תעמולה נגדנו! – תופעה שלא קיימת בשום מדינה דמוקרטית, החייבת להגן על עצמה במצבי טרור ומלחמה.

* * *

תקוה וינשטוק, ברוך תירוש:

 תיקון טעות היסטורית

לאהוד היקר,

לצערי נפלו שגיאות אחדות בכתבה על החיילות מארץ-ישראל ששירתו בצבא הבריטי [גיליון 690]. שירתו 30,000 מגוייסים מארץ-ישראל, מהם 3,600 נשים באי.טי.אס – ולא כפי שכתבתי. כמו כן גיוס הנשים לא היה חוק. ואילו ההערה על אודות בתה של רבקה גובר היא הערה שלי מידע אישי, ואינה מופיעה בספר שאליו התייחסתי.

בתודה,

תקוה

אהוד: לתקוה היקרה, אני מאוד מבקש ממך לבדוק שוב ושוב כל רשימה היסטורית שאת שולחת, כי לבסוף אני מאשים גם את עצמי כעורך שלא שמתי לב לאבסורדים כה בולטים!  

לאהוד שלום,

בחב"ע 690 נפלה טעות בדבריה של תקוה וינשטוק על הספר "אישה עברייה אל הדגל" מאת ענת גרנית-הכהן. לא היו "שלוש מאות אלף מגוייסים מארץ-ישראל בצבא הבריטי במלחמת עולם השנייה," כדבריה.  היישוב כולו מנה אז כ-500,000, והתגייסו כ-33,000 גברים ונשים.

האמת היא, שכמו שסיפר לי אוסטרלי בכיר, שארצו התרוקנה מגברים עקב הגיוס במלחמת העולם (גם הראשונה), וכאשר היה איום פלישה יפני, נאלצו להביא כוחות אמריקנים להגן על היבשת שלו – גם ארץ ישראל התרוקנה מרבים מגבריה, והמתנדבים לפלמ"ח, שהוכפשו כמשתמטים, היוו אחת מעתודות הביטחון של היישוב העברי.

כאיש הפלי"ם וההעפלה, אני יכול לציין שתרומת החיילים העבריים בצבא הבריטי היתה אדירה במפגשם עם ניצולי השואה. כשמגן דויד מתנוסס על כתפיהם, הפעילו החיילים מארץ ישראל את 'הבריחה' וסיפקו לניצולים תזונה ולימדו אותם עברית בדרך לחופי הים התיכון ולספינות ההעפלה.

בלי תרומת אלפי החיילים הארצישראליים בצבא הבריטי, ומאות מתנדבים מצבא ארה"ב וקנדה, היה היישוב העברי מתקשה להפעיל את הבריחה וההעפלה, שהיו למופת בין האומות.

ברוך  תירוש

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

5. אסתר מגוייסת כאחות בהתנפלות על פתח-תקוה במאורעות מאי 1921.

[חלק שני]

עדיין אלה צהרי יום שרבי, יום חמישי, ה-5 במאי; מדרום, בכרמים בין יהודיה לפתח-תקוה, מחכה כבר שעות אחדות מחנה כבד, אשר איש במושבה לא שם לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו עד כה בעצירת ההתנפלות מצפון.

נאספים תושבי יָהוּדִיֶה, רַנְטִיָה, כַּפַר-עָנָא, טִירָה, קוּלֶה, אוּמְזֶרָע וכפרים רחוקים יותר, עם סוסים, חמורים, שקים – הכל מוכן לשוד. רבים מערביי יהודיה עובדים שנים רבות בפתח-תקוה, חלקם נשאר בה עד אתמול. יש בהם בחורים בהירי שיער ותכולי עיניים, שאימותיהם עבדו במושבה בצעירותן והרו לאיכריה. את הזמן מעבירים הפלאחים בחיפוש אחר פינת צל תחת העצים המעטים, בכריעה מזרחית שפופה, ובשיחות שוקקות, כיצד יחלקו ביניהם את הבתים והנשים, ומי הן היפות בבנות המושבה. כפריים אלה נחשבים מתונים יותר, לא אנשי מלחמה. הם מחכים שהבידואים יכבשו, ואז יבואו הם לקחת שלל מבתיה של המושבה העשירה.

לכאורה החזית השנייה בדרום אינה צריכה להפתיע. היה ידוע שההתארגנות הערבית, בהנהגת השיח' נג'יב מהכפר טירה שליד יהודיה, קבעה מראש להתקיף גם מכיוון זה. שיח' נג'יב, איש בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים, ונואם מלהיב, הוא המוח המארגן של ההתקפה מדרום. הוא גייס מחנה ערבי המונה מאות אנשים. אך בניגוד למצב בחזית הצפונית, כאן יש רק מעט נשק חם.

הצופים שהעמידו הערבים בקצה יהודיה שומעים שהיריות הבאות מצפון, מכיוון המושבה, הולכות ונחלשות עד שנפסקות לחלוטין. הם מודיעים לשיח' נג'יב, המסיק מכך שנשברה ההתנגדות העברית, ואפשר להתנפל על השלל.

שליח נלהב, שעזב לפני כשעה את החזית הצפונית, מודיע: "חאלס! נגמר! ההגנה שלהם התמוטטה, ואנשינו כבר נכנסים למושבה."

לקול יריות מאקדחו של שיח' נג'יב, מתחילים הדרומיים לנוע בקולות צהלה, כשהוא רוכב בראש על סוסו. בעקבותיהם גמלים עמוסים פחי-נפט להצית את הבתים, וכלים ועגלות לאסוף את השלל. המחנה מתנהל בדומה למחנה הצפוני, בבוקר – גברים לקרב, נשים להלהבה בצריחות גרון, וכאלה שערוכות לנשיאת השלל.

לקראת שלוש אחר-הצהריים מתאשרת שמועת ההתקפה על-ידי אווירון-סיור צבאי בריטי, שנשלח משדה-התעופה ברמלה, בפקודת הקולונל בירון. בדרכו למושבה רואה הטייס, קצין התעופה הבריטי פלין, מאות ערבים באים מצד דרום, מהם כעשרים חמושים ברובים. הוא זורק ארבע פצצות אזהרה. כאשר המריא מרמלה קיבל פקודה מפורשת לפזר את הערבים על-ידי הפגנת כוח והפחדה אך לא בפגיעות ישירות.

 תחילה גורמת ההפצצה למהומה ולמבוכה גדולה בקרב המתנפלים, אך בראותם שהפצצות נופלות במרחק-מה מדרכם, ואיש מהם לא נפגע, הם מכוונים את רוביהם כלפי האווירון ויורים לעברו. האווירון מתרחק. הם מתעודדים וממשיכים בדרכם קדימה, כחשים שהטייס נצטווה רק להפחיד ולא לפגוע.

האווירון ממשיך בטיסתו לפתח-תקוה, חג בשמי המושבה ומטיל ארצה פתקה לקציני הצבא: "מחנה מתנפלים, בהם גם חמושים ברובים, עולה אל המושבה מצד הכפר יהודיה."

מרגע בואו קיבל הצבא על עצמו את הגנת המושבה, וכאשר מגיעה הידיעה לקפיטן הודסון הוא שולח לעצירת ההתקפה את סגנו, לויטננט ויקרס, מפקד פלוגת הפרשים ההודים השנייה, שנכנסה זה לא כבר למושבה. ויקרס פוקד על חייליו ההודים לעלות מיד על הסוסים, ולוקח איתו שני פתח-תקוואים, את אברהם שפירא ועוד צעיר יודע אנגלית, יהודה בלום, בתור מורי-דרך.

בכידונים נטויים קדימה וברובים דרוכים, דוהרים עשרות פרשים הודים לחזית הדרומית. פלין חג עדיין במרומים באווירונו ומכוון את הצבא אל החזית הערבית. הוא משליך, הפעם ממש קרוב למתנפלים, שתי פצצות שזורעות בהם בהלה רבה ועוצרות אותם, וחוזר לשדה-התעופה הצבאי ברמלה.

במרחק כשני קילומטרים מדרום למושבה, בין כרמי השקדים של אדמת "גאולה", לימים היישובים "היובל" ו"בהדרגה", פוגשים ההודים בערבים. אלה מופתעים למראה צבא היוצא לקראתם, ונסוגים לשדות יהודיה, אולם אחדים מביניהם מעיזים לירות. ההודים משיבים באש חזקה ומפילים מביניהם שבעה חללים וחמישה-עשר פצועים, וגם מזנבים במפגרים-לסגת ובפצועים. רבים נהרגים, מלבד הפצועים שהספיקו הערבים להסיע על עגלות וגמלים שעליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

לויטננט ויקרס שולח את אברהם שפירא להביא מהמושבה עגלות להובלת ההרוגים והפצועים. שפירא מופיע בדהרה ויורד ברחוב רוטשילד מהגבעה עד פינת חובבי-ציון. כאן מחכים רבים לידיעות מהחזית הדרומית. ברדתו מהסוס נוקע שפירא את רגלו. נושאים אותו לבית סמוך, ביתו של שלמה יטקובסקי, ומושיבים אותו על המרפסת. הוא מוסר מיד את פקודת הקצין הבריטי, ומבקש לשתות מים. בעלת-הבית מגישה לו חלב, ותוך מכאוביו הוא אומר בבת-צחוק: "מים שאל – חלב נתנה!"

שלוש עגלות שנשלחו מהמושבה חוזרות טעונות חמישה-עשר הרוגים ועשרים ושמונה פצועים. גופות החיים והמתים נערמות לגובה בין סולמות-הצד כמו בעגלות עמוסות קציר. העגלות נכנסות למושבה מצד דרום, ברחוב רוטשילד. בהגיען לפינת חובבי-ציון, פורץ כעסם של הפתח-תקוואים, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת הכחדה. הם זועמים על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים רבים שעבדו במשך שנים במושבה, היו מוכרים היטב ליושביה ויחסי ידידות שררו ביניהם. התושבים מתגודדים סביב לעגלות ומנסים לדקור את המתים וגם את הפצועים, מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים מבקש לשפוך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים להגנת המושבה.

שפירא נקוע-הרגל שומע את המהומה ממקום מושבו במרפסת בית יטקובסקי, ומבקש שיעזרו לו לרדת לרחוב. צולע, הוא גוער בדוקרים ומרחיק אותם מהעגלות, אך אלה צועקים כלפיו:

 "מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"

 "לא! לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש שפירא אל עגלה עמוסה, שולף את חרבו מנדנה, טובל את להבה בשלולית הדם שנאספה מתחת לעגלה ומניף את הלהב, שדבקו בו פירורי חול ספוגים בדם – גבוה מול פני הקהל וצועק:

 "אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, אברהם שפירא, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי בפתח-תקוה!"

הכאבים מתגברים עליו, והוא נלקח לטיפול בבית-החולים הזמני.

אותה שעה יוצאים ממחבואם באחת הרפתות שני ערבים, איש ואשתו, מרועי המושבה, שהסתתרו בתוכה מיום אתמול ועתה, לשמע הקולות, הם סבורים כי המושבה נכבשה כבר בידי אבו-קישק. התושבים הנזעמים רוצים לירות בהם. ירקוני אינו מניח לגעת בהם, אולם הוא נקרא בדחיפות אל קפיטן הודסון, בדרישה לספק שעורה לסוסי הצבא. ירקוני נאלץ עתה למלא אחדים מתפקידיו של שפירא, השוכב בבית-החולים.

כאשר ירקוני חוזר למקום – הערבי והערבייה כבר הרוגים, וגוויותיהם מושלכות על אחת העגלות המלאות.

מספרת אסתר:

בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר [אלעזר] לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

 "מה זאת?" שאלתי את אחי.

 "גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."

 "העובדים התמידיים?" – נפעמתי.

 "אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

 "לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

 "לך!" פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

 "רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"

הנער עמד רגע כלא מאמין.

 "רוץ!" פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

 "רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

את רשימתה "התנפלות הערבים על פתח-תקוה בימי המנדט הבריטי" שכותבת אסתר בסוף שנות ה-60 לערך, וממנה מובא הקטע הזה – אין היא מפרסמת בחייה. רשימה זו היא עדות מפורשת, בוטה, לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות מצויות בעדות של המורה אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון לתולדות ההגנה, ובספר "זכרונות איש פתח-תקוה" של דוד גולדברג, שיצא לאור רק ב-1993.

בגלל דיעותיה הפוליטיות, שהולכות ומקצינות ימינה במרוצת השנים, ואולי מסיבות נוספות – סבורה אסתר שאת השיחה הזו עם אחיה כדאי לגנוז, ולכן היא כותבת סיפור מתון יותר שעומד כולו בסימן התיאור החיובי, ההומאני והדמיוני במקצת (סידור כלי-פסח דווקא במוצאי יום ההתקפה הגדולה). הסיפור נדפס ב-1969 בשם "האסיר", ובו היא מספרת:

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו ארבעה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקוה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

 "החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

מסופר בתולדות המושבה: ההלווייה של שלושת הנופלים מתקיימת למחרת, יום שישי, לפנות-ערב. משתתפת בה כל המושבה, מנער ועד זקן, היוצאים לחלוק לנופלים את הכבוד האחרון. הצבא הבריטי מיוצג על-ידי קבוצת קצינים, שמצדיעים לגיבורי המושבה. כאשר מובאות הגוויות העטופות בטליתות לרחבה ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, מעמיד את התהלוכה ברוך ראב, אחיה הגדול של אסתר שהשתתף אף הוא בקרב אתמול, ואומר:

 "אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."

כל הקהל יושב ובהמוניו גועה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכת כחצי שעה. המראה מזעזע. מאות אנשים יושבים על האדמה ובוכים מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, המכבדים בנוכחותם את מסע האבל, עומדים סביב ועיניהם דומעות.

אז מסיים ברוך את הדומייה, רומז לקהל לקום על רגליו, ואומר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח-תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת-היישוב!"

בגלל רגלו הנקועה מובא אברהם שפירא אל ההלווייה כשהוא נתמך בידי שני מלוווים. הוא חוזר על דבריו מאתמול ועל דברי ראב: "לא תוסיף עוד לדרוך כף-רגלו של פועל ערבי בפרדסי המושבה. הפועלים הערבים ידעו מראש על ההתקפה, נשמעו לפקודות המסיתים נגדנו, עזבו את מקומות העבודה, והיו מהם גם במחנה המתנפלים עלינו, נותני לחמם."

ההלווייה יוצאת לדרכה. רחוב חובבי-ציון הולך ומשחיר לאורכו במלווים המתקדמים לעבר בית-הכנסת הגדול. מניחים את הגוויות על הרחבה המוגבהת מהרחוב. משה גיסין מספיד את בנו מעל הרחבה, ואומר דברים אמיצים ולא שיגרתיים:

 "אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי פתח-תקוה. אני מתגאה בבני אבשלום, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אבשלום בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על פתח-תקוה, ואתה בן עשרים-וחמש שנה בלבד..."

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות, ורב המושבה ממשיך: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."

לפנות-ערב צועדת ההלווייה בהמשך חובבי-ציון, עוברת בכיכר המייסדים וברחוב פינסקר, חוצה את הפרדסים בנתיבו האחרון של אבשלום, שהוא גם הדרך הישנה לגבעת בית-הקברות. במרום הגבעה נחצב קבר למגיני המושבה.

זאב אורלוב מת מפצעיו הקשים ביום ראשון, ה-8 במאי. הלווייתו מתקיימת למחרת בבוקר, וקברו ניכרה בצד קברם של חבריו.

ומסיימת אסתר את ה"האסיר":

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

 "חאלד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

המשך יבוא

* * *

באבל על מותו של אביעזר שלוש ז"ל

אני מצטרף לאבלך ולאבלם של אלה מקוראי "חדשות בן עזר" שהכירוהו, על מותו של בן דודי אביעזר שלוש.

ראוי לציין כי אביעזר שלוש, זיכרונו לברכה, היה גם נינו של אברהם מויאל – יליד מרוקו –שהיה נציגם של "חובבי ציון" ופעל רבות למען ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה ה-19, לרבות יסוד המעלה, גדרה ופתח תקווה.

אליהו עדי כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המצב בסוריה הוא באמת איום  ונורא. אפילו הליגה הערבית נאלצה לנקוט צעדים. אבל בינתיים עדיין מתקיימים שם מישטר וממשלה. כדאי לזכור – אם אסד ייפול, יודח או יברח – תשקע סוריה במרחץ דמים של מלחמת אזרחים בין העלאווים לסונים – שלעומתו יחווירו כל מעשי הרצח באזורנו מאז הג'נוסייד שעשו התורכים בארמנים במלחמת העולם הראשונה!

* עקב המעבר למערכת מיחשוב חדשה ומשוכללת יותר, לאחר קריסת הישנה – ייתכנו עיכובים וגם תקלות בגיליון הנוכחי, וגם שיהוי במתן תשובות לשולחים

* כדאי לשים לב לאישיותו המוסרית של הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר, הפטרון והרועה הרוחני של משה קצב – הרב שתמך בהחלטתו הדתית של קצב בתפקידו כנשיא – להחרים את הרבנים הרפורמים והקונסרבטיביים, ואשר בביתו (של הרב עמאר) הוכה נמרצות בחור שחיזר אחר בתו והוא לא "ידע" על כך – ובכן כדאי לשים לב למלחמתו ברבנים האורתודוכסים של "צהר", החביבים על הציבור החילוני.

נראה שלא רק הצבא מתחרד אלא גם הרבנות הראשית, ובמציאות שלנו כל מקום שיש בו התחרדות – יש בו צביעות, אנטי ציונות ואינטרסים כיתתיים לא כל כך כשרים, וגם התנהגות שמלבה סוג של אנטישמיות בקרב יהודים חילוניים ופלוראליסטיים כמונו – כי החרדים והחרד"לים האלה גורמים לנו לשנוא ולתעב אותם.

* ברוב טיפשותה חשפה "הקרן החדשה לישראל" את הצביעות ואת שנאת ישראל שמאפיינות אותה. במודעת ענק על פני רבע העמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום 15.11 [וכי למי יתנו מודעות יקרות כאלה אם לא לו?] – היא "מברכת" את ממשלת ישראל על "הצטרפותה למועדון האקסקלוסיבי של מדינות המטילות מגבלות על מימון של ארגונים ללא כוונות רווחה. על החתום: ערב הסעודית, עיראק, אפגניסטאן, סיירה לאון, בלארוס וסין, וכן דגליהן."

ומי חסר?

חסרה ארה"ב!!! – זו הדמוקרטיה שבה רשומה וקיימת "הקרן החדשה לישראל" ["הקרן לישראל חדשה"], ואשר מתרומות הניתנות בה היא ניזונה – תרומות מקרן פורד האנטי ישראלית, תרומות מהמיליארדר ג'ורג' סורוס האנטי-ישראלי, זו ארה"ב שבה קיימים חוקים דרקוניים ביותר ומגבלות דיווח קשות על מימון זר לארגונים הפועלים בה, ואוי לו למי שיפר אותם!

והקרן החצופה, שתרומותיה עוזרות גם לפעילות המחאה האנטי-ממשלתית בישראל, הקרן הזו – גם קוראת במודעה להפגנה במוצ"ש, כפי שכבר השקיעה בעבר כסף רב במודעות הקוראות להפגנות דומות בחודשים האחרונים, ובגילויי דעת בעלי גוון פוליטי ברור; שמות ההפגנות האחרונות משתנים, אבל הקהל הוא אותו קהל מתוך אותה "רבבה" המצולמת שוב ושוב מכל זווית בתקשורת – "רבבה" שמנסה לשגע את המדינה ולהפיל את הדמוקרטיה הישראלית בשם "המחנה הדמוקרטי"!

איזה כיבוס מילים! איזו אחיזת עיניים! איזה ציבור ישראלי טיפש, ובהם גם אחדים ממכרינו – שקונה את הסחורה הפגומה הקרן לישראל חדשה! כך הצליחו בשעתם הקומוניסטים הרוסיים הרקובים לתעתע באמצעות סיסמאות "עולם המחר", "מחנה השלום" ו"יונת השלום" – בהרבה אנשים בעלי כוונות טובות, אלה האידיוטים השימושיים! בעולם כבר נרפאו מהשקרים האלה לפני עשרות שנים, עם "האל שהכזיב" – ואילו אצלנו האידיוטים המוסריים ממשיכים באיוולתם!

* קראנו בעיתון כי בתל אביב מוצג בהצלחה רבה מחזה המראה באינטרפרטאציה אקטואלית כיצד האזרחים שותקים כאשר במדינה הולך ומתבסס מישטר נאצי  – ורצינו לשאול אם ביבי הוא אכן היטלר, שאם כך, הלא אפשר להגיד זאת בפשטות ולא לבזבז זמן על הצגה מגמתית, מעולה ככל שתהיה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,296 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל