גיליון מס' 692

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בחשון תשע"ב, 21 בנובמבר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

עם צרופה של יצחק (איזאק) גרין.

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מרדכי קידר: הלולאה מתהדקת. [ציטוט]. // אלי גבר: על ההתייחסות לסטלה לוי. // ברוך תירוש: לזיכרו של אביעזר שלוש. //"תוצרת סין" בעברית. // אהוד בן עזר:  ליטמן מור על מדיניות הסובייטים ובעלות הברית כלפי רצח היהודים בתקופת השואה. // ליטמן מור: חיי יום יום בעיירה דויד הורודוק, [השלמה]. // יוסי שדה: "אחד לא יודע – למה ידבר? לא יותר טוב ישתוק?" בשיחה ב"קול ישראל" עם אבי אתגר. // יוסף דוריאל: פני הביטחון – כפני השר. // אוריה באר: 1943 הניצחון שלא היה. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 18-19.11.11. // דרור אידר: בדרך להשבת האמון. [ציטוט]. // אורית ברנר: על הטעות הבסיסית הראשונה של האנס קצב. // אהוד בן עזר: פרידה ממרים בר-שלום ושני שירים על אנוש. // יואל רפל:  על התרגום החדש של יואל נץ ל"באבי יאר". // משה כהן: הנדון: למחנה השמאל יש עצה. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר. 6. יולי 1921, האמנם מכרו אותה למצרִים? דצמבר, הנישואים לאיזאק. // ממקורות הש"י.

* * *

מרדכי קידר

הלולאה מתהדקת

במשך 30 שנות שלטונו של חאפז אלאסד (1970-2000) הוא ניהל יחסי אוהב-שונא עם הליגה הערבית ועם עמיתיו שליטי מדינות ערב. מצד אחד, השליט הסורי הציב את עצמו כ"שומר החותם" של הערביות, ודמשק בירתו היא "המבצר האיתן" ואף "כיוון התפילה" של הלאומיות הערבית. התדמית שאסד ניסה ליצור לסוריה היא שמדינתו לעולם לא תוותר על זכויות הערבים, כיוון שהיא מבטאת את רחשי ליבם של ההמונים הערביים, בעוד שהשליטים האחרים – ובראשם אנוור סאדאת והמלך חוסיין – זוחלים לרגלי ישראל וארה"ב ובוגדים באינטרסים הערביים, בערכי האומה הערבית וברגשותיה. המלכים של סעודיה, מרוקו וירדן, כמו האמירים של אמירויות המפרץ, הוצגו בתקשורת הסורית כ"ריאקציונרים" ו"תקועים בהיסטוריה", ואילו סוריה תחת דגל הבעת' ("התחייה") היא "מהפכנית ופרוגרסיבית" המובילה את האומה הערבית אל עתיד מזהיר "תחת הנהגתו הנאורה של הנשיא אסד."

התמונה הזאת הרגיזה מאוד את שליטי מדינות ערב, אך הם לא יכלו לעשות הרבה נגד השלטון הסורי, שהפעיל במשך השנים קבוצות רדיקליות, בעיקר פלסטיניות, נגד מדינות ערביות שלא מצאו חן בעיניו.

ועידות הפסגה הערבית שימשו לאסד זירה למתיחת ביקורת קשה ופומבית על מדינות ערב האחרות, אך ברבות מהוועידות הוא כלל לא הופיע, בטענה שממילא אין לליגה הערבית סדר יום בעל אופי ערבי, אין לה משמעות מעשית ואין לה יכולת לקבל החלטות אפקטיביות. לחלק מוועידות הפסגה הוא שלח פקידים זוטרים, כדי לבטא את שאט נפשו מקבוצת השליטים הערבים. קריקטורות בעיתונות הסורית השפילו את שליטי ערב כשהציגו אותם כחדלי אישים.

אבל חטאו הגדול של המשטר הסורי בעיני שליטי ערב היה ועודנו הברית שכרת עם ה"עג'מים", כלומר הפרסים, ונאמנותו רבת השנים להם על חשבון הנאמנות של סוריה לעולם הערבי.

למרות שעיראק היא מדינה ערבית, לאורך מלחמת איראן-עיראק (1988-1980) תמך אסד באיראנים, וכך שימש קרש הקפיצה של האייתוללות אל תוך העולם הערבי. חאפז אסד סייע לחיזבאללה השיעי, עושה דברה של איראן, להשתלט על מדינה ערבית, לבנון, וחטא זה חמור במיוחד בעיני הסעודים – הסונים הווהאבים הקיצוניים – הרואים בשיעה סוג של כפירה באיסלאם. אף על פי שבשנים 1982-1976 חיסל כ-50 אלף אזרחים סורים שהזדהו עם "האחים המוסלמים", תמך אסד בארגון חמאס – הזרוע הפלסטינית של "האחים המוסלמים", המערערים בקביעות על הסדר הפוליטי בעולם הערבי. גם ידידותו המופגנת עם קד'אפי העלתה את חמת השליטים האחרים שידעו כל השנים כי הבדואי מהסהרה זקוק לטיפול דחוף במחלקה סגורה.

כך קנה אסד האב את עוינות העולם הערבי, וביושר. בנו, שירש אותו ביולי 2000, לא עשה הרבה לשיפור מעמדה של סוריה בעיני שליטי העולם הערבי. הוא העדיף, חיזק וקידם, את קשריו עם איראן, והרחיב את תחומי שיתוף הפעולה עימה אף לתחום הגרעין. זאת, על אפם ועל חמתם של מרבית אזרחי סוריה, הערבים סונים, אשר אף פעם לא היה השלטון בה קשוב לרחשי ליבם. הם נשארו עניים, מובטלים ומחפשים מזון באשפתות, בשעה שהמושחתים המקורבים לשלטון, "החתולים השמנים", מתעשרים יותר ויותר על חשבונם.

הליגה הערבית העלימה כל השנים עין מן המתרחש בתוך סוריה, בשל העובדה שבמרבית מדינות ערב האחרות המצב הפנימי לא היה טוב בהרבה, ובשל אחד מכללי היסוד של חוקת הליגה, שעל פיו כל מדינה תעסוק בענייניה הפנימיים בלי שלליגה תהיה זכות להתערב בהם. אלא שכלל זה נשבר כמה פעמים, בעיקר כאשר המהומה הפנימית בארץ ערבית זו או אחרת היתה עוברת את גבול הנסבל. כך החליטה הליגה לשלוח את "כוחות ההרתעה הערביים" ללבנון, לאחר שב-1975 פרצה בה מלחמת האזרחים. רצה הגורל ו"כוחות ההרתעה הערביים" היו בעיקר סוריים, ופעילותם בלבנון שיקפה את האינטרסים של השלטון הסורי יותר מאשר את טובת הלבנונים. ב-2005 סולק הצבא הסורי מלבנון בבושת פנים, על פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם – בשל רצח רפיק אלחרירי. הליגה הערבית לא תמכה בסוריה בעניין זה, ושליטי ערב ראו בסיפוק רב איך אסד נאלץ בעל כורחו לוותר על שליטתו הישירה בלבנון.

הליגה נגד איראן

מאז שהחלו בדצמבר 2010 ההפגנות בתוניסיה, נאלצה הליגה הערבית להתייחס לשפיכות הדמים בשלוש מדינות: תימן, לוב וסוריה, בשל המיספר הרב של ההרוגים מאש ארגוני הביטחון של השלטונות ובשל התקופה הארוכה שבה נמשך הדיכוי האלים של הפגנות האזרחים. הליגה ושליטי ערב לא יכלו לעמוד בביקורת שהופנתה כלפיהם, בעיקר מערוץ "אלג'זירה", על שהם ממלאים פיהם מים כשהדם הערבי ניגר ברחובות. בבחריין ובתימן היתה מעורבות פעילה של קבוצת מדינות המפרץ. בעקבות הדיכוי האכזרי של ההפגנות בלוב, החליטה הליגה לפנות לאו"ם כדי שזה יגן על אזרחי המדינה, ופנייה זו נתנה למדינות נאט"ו את הצידוק לגנות את קד'אפי ובהמשך – לתקוף אותו ואת כוחותיו מהאוויר, למרות שמועצת הביטחון לא קיבלה החלטה המתירה זאת. בעקבות ההסלמה בהרג האזרחים בסוריה בחודשים האחרונים, נמתחה שוב על הליגה הערבית ביקורת ציבורית קשה על כך שבתחילה תמכה באסד, ובהמשך ניסתה לפשר בינו ובין מתנגדיו. דוברים ערבים האשימו את הליגה הערבית בכך שהיא מייחסת ל"נוזל השחור" של הלובים חשיבות רבה יותר מאשר ל"נוזל האדום" של הסורים.

החל מה-29 ביולי, אותו יום שישי שהמורדים הסורים כינוהו "שתיקתכם הורגת אותנו", נכנסה הליגה הערבית לפעילות אינטנסיבית שהתבטאה בדיונים תכופים על האירועים בסוריה, במשלחות בדיקה שהגיעו אליה ונפגשו עם ראשיה ובהכרזות על דאגה גוברת והולכת מן המתרחש בה. הכוח הדוחף את הליגה בעניין זה הוא סעודיה, ולכך שלוש סיבות: היריבות המסורתית בינה לבין איראן, פטרוניתו של אסד; היות אסד עלווי, הנחשב בעיני הווהאבים ככופר, ולכן נעדר זכות לשלוט ואולי גם לחיות; העובדה שאסד הכופר טובח במוסלמים, כמו שעשה אביו בזמנו.

ההקשר האיראני בולט במיוחד במה שנוגע לסעודיה: הלחץ הבינלאומי על איראן גובר בעקבות דו"ח הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית שקבע כי איראן מפתחת נשק גרעיני, לחץ שעלול להביא להתפרצות של פעולות איבה במפרץ. כל התפרצות כזו עלולה להמיט אסון על תעשיית הנפט במפרץ ועל מקור עושרה – ולכן גם יציבותה – של סעודיה. אחת הדרכים שבה רואה סעודיה אפשרות להכות באיראן, היא הבאת השלטון בסוריה לקריסה, וזוהי אולי הסיבה העיקרית להסלמה בהתבטאויותיה של הליגה נגד השלטון הסורי.

בתחילת נובמבר קיבלה מועצת הליגה יוזמה שנועדה לשים קץ לשפיכות הדמים בסוריה, ולפיה על הצבא הסורי לחדול מיד לירות על אזרחי המדינה המפגינים ללא אלימות; על ארגוני הביטחון לשחרר מיד את כל אלפי העצורים שנעצרו מפני שהפגינו; על הצבא לפנות באופן מיידי את כל הערים והאזורים המאוכלסים, ויוּתָר לאמצעי התקשורת הבינלאומיים ולארגונים השייכים לליגה הערבית לנוע בחופשיות ברחבי סוריה כדי לעמוד על הנזקים והאבידות. לאחר ביצוע כל אלה, תכונס בתוך שבועיים ועידה שתכלול את נציגיהם של השלטון וארגוני האופוזיציה, לדיון ולקבלת החלטות יחדיו לגבי עתיד המדינה ודמות השלטון בה.

השלטון הסורי הסכים ליוזמה זו, אך בשטח לא בוצע דבר; להיפך: קציר הדמים בימים שאחרי קבלת היוזמה גדל, ומיספר ההרוגים היומי עמד השבוע על כמה עשרות בכל יום. רק ב-14 בנובמבר נהרגו ברחבי סוריה כ-80 חיילים ואזרחים בחילופי אש בין כוחות הצבא ומיליציות "השביחה" הפועלות למען השלטון, כשמולם עומדים חיילים שפרשו מהצבא עם נשקם ואזרחים שקצה נפשם בתפקיד הברווזים במטווח של אסד.

העוינות ארוכת השנים בין המערכת הפוליטית הערבית המגולמת בליגה הערבית ובין השלטון בסוריה מתבטאת בימים טרופים אלה בדבריו של ראש ממשלת קטר, מדינת "אלג'זירה", שהיא הנשיאה התורנית של הליגה הערבית. הוא, יחד עם המזכ"ל המצרי של הליגה, נביל אלערבי, הוביל את מועצת שרי החוץ של הליגה להציב בפני המישטר הסורי אולטימטום חסר תקדים של התערבות ערבית ביחסי אזרח-שלטון במדינה ערבית אחרת. ראש ממשלת קטר דרש מאסד להסיג מיד את צבאו מהערים ולחדול מירי על אזרחיו. אם לא יעשה כך, קוראת הליגה הערבית לחברותיה להטיל סנקציות כלכליות על סוריה, למשוך ממנה את שגריריהן ולהכיר באירגוני האופוזיציה כנציגים הלגיטימיים של העם הסורי. החלטה זו שהתקבלה בשבת, ה-12 בנובמבר, נותנת לשלטון הסורי ארבעה ימים בלבד כדי ליישם את ההחלטה, וב-16 בנובמבר, אמורה מועצת הליגה להתכנס, להיווכח שהיוזמה הערבית לא בוצעה ולהחליט על השעיית סוריה מחברות בליגה הערבית שלמרבה האירוניה היא היתה בין מייסדיה לפני 65 שנים

העכברים מתחילים לנטוש את הספינה

גם עבדאללה השני מלך ירדן אמר השבוע בראיון מתוקשר, כי על אסד לפרוש. ללא ספק, יש בדבריו אלה מעין נקמה ירדנית על קיתונות של בוז ששפך חאפז אסד על אביו של עבדאללה, המלך חוסיין, על שכרת הסכם שלום נפרד עם ישראל ובכך בגד בסוריה ובאומה הערבית.

כיום, כשמראות הזוועה של הדיכוי בסוריה, שהפיל אלפי הרוגים – מופצות בכל אמצעי התקשורת בעולם, מחכך מלך ירדן את ידיו בחיוך ושואל ללא קול: מיהו אפוא הבוגד באמת באומה הערבית ובסוריה?

גם הנסיך הסעודי טורקי אלפייסל, לשעבר שגריר סעודיה בוושינגטון, וראש המודיעין הסעודי, אמר השבוע כי "אין מנוס מהתפטרותו של בשאר אסד," ובכך ביטא את הלכי הרוח של בית המלוכה הסעודי, שגם הוא זכה לאורך השנים לביקורת חריפה מצידם של אסד האב והבן.

טאיפ ארדואן הטורקי אומר זה מיספר חודשים דברים בסגנון דומה, ומארח באיסטנבול את המיפגשים של ארגוני האופוזיציה הסוריים. הוא מאיים על סוריה ביצירת אזור חיץ ביטחוני שאליו יוכלו להימלט כל אותם אזרחים סוריים החוששים לחייהם. משמעות הדבר היא כי טורקיה מאיימת לכבוש שטח בצפון סוריה, סמוך לגבול הטורקי, כדי שאזרחים סוריים הנמלטים מאש הצבא הסורי לא יצטרכו לחצות את הגבול לטורקיה. ארדואן עדיין לא נקט צעדים צבאיים נגד סוריה, בשל האיום האיראני לתקוף את טורקיה אם תתקוף זו את סוריה.

דברים בסגנון ההמלצות של המלך הירדני והנסיך הסעודי, הנאמרים כיום בחופשיות בתקשורת הערבית מפי פרשנים רבים, מוציאים את האחראים בסוריה מדעתם. כל פעם שנציגי השלטון הסורי נשאלים בתקשורת על דיכוי ההפגנות, הם מתפרצים, צועקים, מקללים, מאיימים, ובמקרה אחד שני סורים, אחד תומך בשלטונו של אסד והאחר מתנגד לו, אף התגוששו לעיני המצלמות באולפן טלוויזיה לבנוני. הלחץ הנפשי שבו הם מצויים נובע גם מכך שיותר ויותר אנשים, שעד לאחרונה היו חלק מהאליטה השלטונית, עורקים ונוטשים את אסד ומשטרו, כי הם חשים כי הוא מאבד את יכולתו לשלוט בסוריה וכי זמנו הולך ואוזל. תופעה דומה מאוד של עריקת מקורבים ראינו בלוב, שגם בה יותר ויותר אנשים ברחו כמו עכברים מהספינה הטובעת של קד'אפי.

הצבא הסורי סובל ממוראל ירוד מאוד: חיילים וקצינים רבים ערקו עם נשקם האישי, והם ניצבים כיום בחזית המלחמה מול צבא אסד. חיילים אינם יוצאים לחופשות כדי שלא ייחשפו ללחצים מצד משפחותיהם לערוק, וכדי שלא יראו באמצעי התקשורת את מראות הזוועה על המתרחש במדינה. חיילים נלחמים נגד האוכלוסייה מחשש שאם לא יילחמו, מפקדיהם יירו בהם. צבא סוריה יורה במפגינים אש מקלעים, טנקים ומטולי אר. פי. ג'י. וחיילים שערקו מתארגנים לקבוצות לחימה התוקפות מן המארב בסיסי צבא וכלי תחבורה צבאיים, בעיקר אוטובוסים המובילים חיילים.

דוברי השלטון בסוריה חוזרים כתוכים על המנטרה שכל מה שמתרחש בסוריה הוא מזימה ציונית, אמריקנית וטורקית, שנועדה לעקור את סוריה מחזית הסירוב ולהכפיפה לאימפריאליזם האמריקאי-ציוני. לדבריהם, כל ההפגנות בסוריה הן תוצאה של שקרים המופצים ב"אלג'זירה", ערוץ התקשורת של קטר, וכל אלפי הקליפים המועלים לרשת המתעדים את המתרחש ברחובות סוריה – הם זיוף. ההרוגים הסוריים הם "כנופיות של טרוריסטים" הפוגעים ללא סיבה במדינה ובחייליה, המגינים על "מבצר הערביות" האחרון, לאחר שלוב נפלה קורבן לאימפריאליזם האירו-אמריקני, ומרבית מדינות ערב האחרות הפכו מרצונן לשפחות של האמריקנים והציונים.

עיראק – התחליף הטבעי

הלחץ המקיף את השלטון בדמשק שורר גם בטהרן, ובכירי המשטר האיראני רואים בדאגה רבה את שקיעת המאחז הסורי שלהם לתוך האבדון. כל המערך הפוליטי שהם בנו בכסף רב ובעמל עצום נמצא בסכנת קריסה. כי אם המשטר בסוריה ייפול, גם חיזבאללה הלבנוני והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני יאבדו את התמיכה הלוגיסטית והפוליטית. איראן מחפשת כיום נואשות תחליף לסוריה, ועיראק היא המועמדת הטבעית לכך. השבוע נפגש בטהרן ראש משמרות המהפכה האיראני, הגנרל מוחמד עלי ג'עפרי, עם רמטכ"ל צבא עיראק, פילדמרשל באבכר זיבארי (כורדי במוצאו), וקרא לו בפומבי להרחיב ולהעמיק את הקשרים הצבאיים בין איראן ובין עיראק, היות ש"אמריקה, ישראל וכמה מדינות שכנות (הכוונה לסעודיה ולירדן) רוצות להכניס טריז בין שני העמים, האיראני והעיראקי."

מפקד צבא עיראק השיב באומרו: "ארגון מוג'אהדי ח'לק (החשוד שביצע את החבלה בבסיס הטילים ליד טהרן) הוא אוייב של איראן ושל עיראק, ועל שתי המדינות להדק את קשריהן בכל המישורים."

ההשלכות ערב היציאה האמריקנית מעיראק ברורות, ואם העולם לא יתעורר בזמן, עיראק תהפוך לגרורה איראנית. כל הדם, המאמץ והכסף שהשקיעו מדינות המערב בעיראק מאז 2003 יירד לטמיון, בעוד שהאיראנים יקצרו את פירות סילוקו של האוייב מספר אחד שלהם, סדאם חוסיין.

הדברים הללו חשובים במיוחד לאחר הפיצוץ המסתורי שאירע בבסיס הטילים ליד טהרן שבו נהרג הגנרל טהראני מוקדם, ראש פרויקט הטילים האיראני. איראן מאותתת לכל מי שמנסה לפגוע בה, בין אם בתוך איראן ובין אם בסוריה, כי עדיין יש ביכולתה לפרוש את השפעתה על כל מי שתחפוץ, ובמיוחד על מדינה מייצאת נפט כמו עיראק, שהמערב השקיע בה כל כך הרבה בשמונה השנים האחרונות. הצטרפותה של עיראק לקואליציה האיראנית מציבה איום על כל שכנותיה האחרות של עיראק: סעודיה, ירדן, טורקיה וסוריה, ואם עיראק תהפוך לבסיס יציאה ושיגור טילים של צבא איראן, ישתנה הרבה במאזן הכוחות במזרח התיכון. הדבר יהיה חמור שבעתיים אם איראן תהיה גם גרעינית.

הקואליציה שבנתה איראן ובמרכזה סוריה עוברת בימים אלה טלטלה עזה, ונפילת המישטר הסורי – שהעולם הערבי תוקע סכין בגבו – היא רק עניין של זמן המוערך בשבועות ספורים. המישטר הסורי חש את הלולאה מתהדקת סביב צווארו, ואכזריותו גוברת בהתאם לכך. המישטר האיראני הנתון במצוקה, מסמן את עיראק כתחליף לסוריה, ומאיים על כל סביבתו. הלחץ באזור עולה, והמפרץ נמצא על סף משבר גדול מאוד. ישראל היא אי של יציבות ושפיות בתוך ביצה מזרח תיכונית של דם ודמעות, ועליה לפקוח עין ולכרות אוזן כדי לוודא שהסערה שסביבנו – שיש מי שעדיין קורא לה "האביב הערבי" – עוברת מעלינו ולא פוגעת בנו

פרטי תוכנית נאט"ו להפלת אסד

מקור רוסי רם דרג הדליף לשלטון הסורי מידע שברית נאט"ו גיבשה תוכנית מבצעית לתקוף את סוריה, ללא קשר להחלטה במועצת הביטחון, גם אם רוסיה וסין יתנגדו. התוכנית כוללת תקיפה אווירית אינטנסיבית על מרכזי פיקוד ושליטה, והבאת ראשי הצבא הסורי לדין בפני בית משפט מיוחד שיוקם עבורם בגין הפרת זכויות אדם במהלך דיכוי ההפגנות. נאט"ו מביא בחשבון אפשרות של התרחבות המערכה גם לאיראן, ללבנון ולישראל, והתפתחות מלחמה אזורית שמִשכה מוערך בקרוב לחודשיים. המדינות המעורבות בתיכנון הן ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, סעודיה ומדינות נוספות במפרץ.

מטוסי נאט"ו יתקפו מהאוויר מרכזי מכ"ם בשנשאר (על יד חומס), מרג' אלסלטאן (ליד דמשק) ובורג' איסלאם (מצפון ללטקיה), במטרה לשתק את מערך הטילים נגד מטוסים שבידי סוריה: אס. איי. 5 ארוכי הטווח, אס. 10, אס. 11 ופאנצר 1 – בעלי הטווח הקצר שסיפקה רוסיה לסוריה לפני כשנתיים.

בשלב שני יותקפו בסיסי חיל האוויר הסורי בדמיר, נאצריה, שעיראת וחולחולה (סמוך לגולן), מרכזי קשר השייכים למטכ"ל, בסיסי פיקוד של המשמר הנשיאותי בג'דידת שיבאני ודומר, מרכז הפיקוד ביעפור של דיוויזיה 4 שבפיקוד מאהר אלאסד, אחיו של הנשיא, מרכזי הפיקוד של המודיעין הצבאי והאזרחי בבראמכה ובכפר סוסה, מפקדת המודיעין האווירי בבאב תומא, מפקדת דיוויזיה 1 בקטנא, מפקדת דיוויזיה 3 בקטיפה ומפקדת דיוויזיה 7 בזאכיה.

 מידע זה, שיש בו ככל הנראה יותר מגרעין של אמת, מוסיף על תחושת הלחץ בדמשק, והדלפתו אומנם נועדה ללחוץ על ראשי השלטון בסוריה לחדול לאלתר מפעולות הדיכוי. אלא שהם כנראה "אינם מבינים את הרמז" ומגבירים את הלחץ על אזרחיהם. האירועים אכן עלולים להידרדר במהירות למלחמה אזורית, ועל ישראל להיערך כבר היום למעבר מהיר למצב לא סימפטי.

על העולם להתכונן לשים יד על מצבורי הנשק הלא קונבנציונלי של סוריה, כדי שאלה לא ייפלו לידי גורמים כמו חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי, הנמצאים בסוריה ומכירים היטב את מצבה המתדרדר במהירות.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 174.

* * *

אלי גבר: על ההתייחסות לסטלה לוי

ל"סופר  נידח" שלום,

יש  לך קוראה נאמנה ומדי פעם גם מגיבה [גיליון 691] על דבריך ושמה נילי דיסקין, שמגיבה בין היתר על ה"פנטזיות" של הגברים (רובם מפנטזים וחלקם על אונס) אבל היא שכחה לציין שהנ"ל  נכון גם על נשים, והייתי מוסיף שרובן הגדול מפנטזות וחלק  לא  מבוטל מפנטז גם על אונס. וראה בין השורות את התייחסותה לסטלה לוי, שהיתה גם קצינת ח"ן ראשית. ועל כגון דא  נאמר – "טול  קורה  מבין  עיניך!"

בברכה

אלי גבר

קרייתי אמיתי

אהוד: במקור היו הדברים על סטלה לוי חריפים יותר ואני קיצרתי אותם כי המכתב העיתי אינו פלטפורמה להערות לא מנומסות, חוץ מאשר כאשר הסופר הנידח כותב על רומניות.

* * *

יוסי גמזו

כְּנֶסֶת מְנֻמֶּסֶת...

הַפָקוּלְטָה הַפּוֹלִיטִית לְמַדְּעֵי גַּסוּת-הָרוּח

בְּשִתּוּף עִם וַעֲדוֹת מִשְכַּן הַכְּנֶסֶת בִּמְעוֹנָן 

מַכְרִיזוֹת כָּאן עַל אָגֶ'נְדָּה פֵּדָגוֹגִית שֶל אֵרוּחַ

כָּל יַלְדֵי בָּתֵּי-הַסֵּפֶר בַּמְּדִינָה בְּמִשְכָּנָן.

מֵאַחַר שֶבַּתְּקוּפָה הָאַחְרוֹנָה מֻרְגָּש הַחֹסֶר

שֶל דֻּגְמָה אִישִית נָאָה וְשֶל מוֹפֵת לְהִזְדַּהוּת

מִצִּדָּם שֶל בְּנֵי הַנֹּעַר בְּאַרְצֵנוּ, שֶהֵם בֹּסֶר                             

בִּתְחוּמָם שֶל נִימוּסִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ כַּיָּאוּת –

מִתְבַּקֵּש מִפְגָּש יָשִיר בֵּין תַּלְמִידֵי בָּתֵּי-סִפְרֵנוּ

שֶכִּדְבַר פְּרוֹפֵסוֹר טְרַכְטְנְבֶּרְג: "חַסְרֵי חוּש-הִתְנַסְּחוּת"

(אַךְ הֵם סְפֶּצִים בִּקְלָלוֹת וְגִדּוּפִים פֹּה, לֹא עָלֵינוּ)

עִם בְּחִירֵי-הָעָם שֶהַנִּימוּס אֶצְלָם הוּא הִתְמַחוּת.

כִּי עֵדוּת וּרְאָיָה הוּא הַפָּסוּק בִּישַעְיָהוּ

שֶחָשוּב הוּא כִּי כָּל יֶלֶד אֶת לִבּוֹ אֵלָיו יָשִׂים:

"וְהָיוּ" כָּתוּב, "עֵינֶיךָ" כָּאן "רֹאוֹת אֶת" דְּמוּת "מוֹרֶיךָ"

וְגַם חַ"כּ בִּשְעַת-הַדְּחָק נֶחְשָב מוֹרֶה לְנִמוּסִים.

לְמָשָל, אִם אֵיזֶה נַעַר שֶהוּא בּוּר גָּמוּר וּבַעַר

בְּחֵרוּף וּבְגִדּוּף, לַחֲבֵרוֹ קוֹרֵא: "נִבְזֶה!"

שֶיִּלְמַד מֵחֲבֵר-כְּנֶסֶת וָרִיאַצְיָה מְנֻמֶּסֶת

וְיֹאמַר: "אַתָּה אֲפִלּוּ לֹא נִבְזֶה, פָּחוֹת מִזֶּה!"

וְאִם פִּיו מֵטִיחַ רֶפֶש בְּיַלְדֹּנֶת שְׂנוּאַת-נֶפֶש

אַל יִנְבַּח עָלֶיהָ כְּמוֹ כַּלְבֵי-רְחוֹב פְּחוּתֵי-רָמָה 

רַק יִלְמַד מֵחַבְרֵי כְּנֶסֶת וָרִיאַצְיָה מְנֻמֶּסֶת

וּבִמְקוֹם: "אַתְּ בְּהֵמָה!" (שֶזֶּה ווּלְגָּארִי עַד כְּלִמָּה)

יְעַדֵּן פְּנִינַת-לָשוֹן זוֹ כְּמוֹ כְּלַבְלַב-מַחְמָד שְׂבַע-"בּוֹנְזוֹ"

וְיִצְעַק לָהּ: "אַתְּ אֲפִלּוּ לֹא עַל תֶּקֶן בְּהֵמָה!"

זֹאת וְעוֹד: עֲרוּץ-הַכְּנֶסֶת מִתְבַּקֵּש בָּזֹאת בְּחֶסֶד

לְהַקְדִּיש לְמַעֲרֶכֶת-הַחִנּוּךְ מִבְּלִי לִדְחוֹת

מִשְדָּרִים בָּהֶם חַ"כֵּינוּ יְלַמְּדוּ אֶת דַּרְדַּקֵּינוּ

בְּרוּחָהּ שֶל חַנָּה בַּבְלִי נִימוּסִים וַהֲלִיכוֹת.

כִּי אִם לֹא יִלְמַד הַנֹּעַר אֶת אוֹתוֹ סִגְנוֹן רַב-זֹהַר

שֶרוֹמְסִים בּוֹ חַבְרֵי כְּנֶסֶת אֶת כְּבוֹדָם הַמִּתְבַּזֶּה

אֵיךְ לְשוֹן-בִּיבִים יַנְחִילוּ לִבְנֵיהֶם אִם הֵם כְּאִלּוּ

לֹא חַסְרֵי-תַּרְבּוּת אֲפִלּוּ – רַק הַרְבֵּה פָּחוֹת מִזֶּה?...

* * *

ברוך תירוש: לזיכרו של אביעזר שלוש

לאהוד שלום,

נדהמתי ללמוד מהפרסום בחב"ע שידידי הטוב אביעזר שלוש נפטר, ואני בהיעדרי לא הייתי מודע לאסון.

בשנים האחרונות הייתי בקשרי תרבות עם אביעזר ז"ל, והרבינו להחליף זיכרונות מהיכרותנו בת מעל 63 שנה.  אולי מעטים יודעים שלבד משירותו הארוך במשרד החוץ, פעל אביעזר ז"ל במערכות ההעפלה בטרם המדינה ,כמפקד מחנה המעפילים ליד העיירה סלון אן פרובנס בדרום צרפת, שם, כאיש פלי"ם, הדרכתי את המעפילים באימוני שדה ובנשק.

כאיש ההגנה גוייס אביעזר ז"ל לתפקיד מלימודי משפטים בפריז (בסורבון אם אינני טועה), והשקיע את כל מאודו בהנחלת העברית וערכי ההגנה למאות המעפילים במחנה. השכלתו המשפטית גם שימשה אותו בחיבור קובץ נהלים משפטיים למערכת, לפי בקשת מפקדי ההעפלה בצרפת.

נזכור ונזכיר אותו באצילותו ובתרומתו לשירות המדינה, בהעפלה, במשרד החוץ, ובחברה בישראל.

ברוך תירוש

* * *

"תוצרת סין" בעברית

שלום,

לעניין הייצור בסין: לפני כשנתיים, בעת נסיעה לאוסטרליה מטעם העבודה, עברתי בחנות בגדים אחת וחיפשתי לעצמי כובע. לקחתי כובע אחד בידי, הפכתי בו כה וכה, ולבסוף – יצאתי מהחנות בלא לרכוש אותו. אך משהו שנלכד בזווית עיני החזיר אותי פנימה, לבחון את הכובע שוב.

לא טעיתי.

בפתקית, שנתפרה בתוך הכובע, היה כתוב "תוצרת סין" –

בעברית.

קורא נידח

* * *

אהוד בן עזר

ליטמן מור על מדיניות הסובייטים ובעלות הברית כלפי רצח היהודים בתקופת השואה

בשנת תשס"ט, 1999, הוציא ליטמן מור לאור את ספר זיכרונותיו "המלחמה על החיים". זהו סיפורו של כימאי מזון, מוסמך לבריאות הציבור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ממקימי שירות המזון במשרד הבריאות ומנהלו לשעבר של השירות. ליטמן מור היה אחד מראשוני המחתרת פ.פ.או. בגטו וילנה ופרטיזן לוחם בעירות נארוץ בביאלורוסיה. בספרו הוא מתאר את חוויותיו האישיות, החל מילדותו בעיירה דוד הורודוק בתחום המושב בבלורוס, האנטישמיות בפולין בשנות ה-30 של המאה ה-20, "גטו הספסלים" בתקופת לימודיו באוניברסיטה בווילנה –  ודרך קורותיו כלוחם בגטו וילנה ובפרטיזנים, ועד עלייתו ארצה באוגוסט 1946, וזאת לאחר שגם לקח חלק במפעל "הבריחה" של עלייה ב' במחנות העקורים באירופה. ליטמן מור היה היחיד מלוחמי גטו וילנה, שזכה והאריך ימים לראות את הנוסח החדש של ההצגה "גטו" של יהושע סובול בתיאטרון הקאמרי, ואף אישר את עיקרי הדברים המסופרים במחזה.

קוראי "חדשות בן עזר" התוודעו בגיליונות 690, 691 ו-692 להרצאתו של ליטמן מור על תולדות עיירת הולדתו דוד הורודוק ועל החיים בה לפני השואה. זוהי הרצאה מרתקת שיש בה הרחבה לגבי הפרקים הראשונים של ספרו, ואשר את נוסחה המלא שלח לנו בקובץ וורד עברי – והוא בן 94.

אנחנו ערכנו קובץ נפרד להרצאתו של ליטמן מור, ונשלח אותו חינם לכל דורש.

שבתי וקראתי עתה בספרו, שאותו שלח לי בשעתו, ולא יכולתי להינתק מפרשת החיים המתוארת בו, בייחוד הפרקים תקופת המלחמה, על גיטו וילנה ואצל הפרטיזנים ביערות. וגם הביקור הראשון והנורא שלו, אחר המלחמה, בבית משפחתו הריק בדוד הורודוק שכל יהודיה ובהם בני משפחתו – נרצחו על ידי המקומיים. וכיצד הוא מקבל בסניף הדואר צרור של מכתבים מבני משפחה רחוקים, גם מארה"ב, וחלקם כבר הושמדו באירופה, וזוהי "המשפחה" שלו!

ויש קטעים בלתי-נשכחים בספר, שמוסיפים זוויות ראייה חדשות לראייתנו את המלחמה ואת השואה.

"במבט לאחור," כותב ליטמן מור ב"המלחמה על החיים", "אני מנסה להבין אם לא להצדיק את המדיניות של הסובייטים בזמן המלחמה. הם ולא רק הם, אלא גם בעלות-הברית, עשו את כל המאמצים שלא לתת למלחמה צביון של מלחמת היהודים נגד היטלר. לדעתי, העובדה שבנות-הברית לא הפציצו את אושוויץ ואת מחנות הריכוז לא נבעה ממגבלות צבאיות, אלא מטעם זה בדיוק.

"התעמולה הנאצית עשתה הכול כדי לשכנע את העולם שהמלחמה נכפתה על גרמניה על ידי הקפיטליזם הבינלאומי היהודי כמו גם על ידי הקומוניזם שהיהודים הם אבן הפינה שלו. ובכל זאת, הרי בעלות-הברית יכלו להצניח כרוזים כדי להזהיר את כל משתפי הפעולה באירופה, שכל מי שייתן יד לרצוח יהודים יישא לאחר המלחמה באחריות אישית.

"רק מי שהיה שם יכול להבין איזה עירור זה היה נותן לאלה שנגזר עליהם להירצח או אלה שנדרשו מהם כוחות על-אנושיים להמשיך ללחום ולשרוד.

"אני זוכר שבאחד הלילות ב-1943 עברו מטוסי סיור סובייטיים מעל וילנה לכיוון פרוסיה, רצינו, ממש התפללנו שהם יפציצו את הגטו שלנו. אז הבנתי על בשרי את המשמעות של הפסוק 'תמות נפשי עם פלישתים'." [שם, עמ' 110]

בשנים האחרונות התברכנו בסרטים דוקומנטאריים ישראליים מעולים, וראוי היה שייעשה סרט תיעודי שכזה גם על ליטמן מור בעל האישיות המלבבת והסיפורים המרתקים וזאת כל עוד הוא בכוחו. יש חומר ארכיוני רב בארגון של יוצאי דוד הורודוק בישראל וגם תיעוד בסרטים. זה חשוב לא פחות מתוכניות הבישול האינסופיות בטלוויזיה הישראלית.

* * *

ליטמן מור

חיי יום יום בעיירה דויד הורודוק / השלמה

אכן ישנם בוודאי עוד דברים שלא העליתי בכתובים. פשוט שכחתי. זה קרה.להלן השלמה לפי בקשתך, אהוד יקירי:

בבתים לא היו מים זורמים. על יד הבתים היו בארות בעומק של עשרות מטרים, ובבתים הקרובים לנהר, כדוגמת הבית שלנו, היו שוכרים נשים, גויות, אשר היו מביאות בדליים מים מהנהר הסמוך אל  הבית לתוך חבית שעמדה בפתח בית המגורים. מי הנהר שזרמו מהדרום לצפון היו  יותר נקיים. מי הבאר שימשו לניקוי הבית והחצר הסמוכה. למיטב זיכרוני יש שיר של ביאליק על "מקצוע" שאיבת המים מהנהר.

לקהילה היה בית מרחץ בתשלום, מופעל על ידי קבלן, ואליו היו באים להתרחץ בערב שבת. מקווה היתה במקום ניפרד. בתי השימוש היו בחצר מחוץ לבית. היה קבלן יהודי אשר היה מרוקן את בור השימוש ומוביל את התכולה אל מחוץ לעיר, כזבל לצרכי חקלאות. ועל כך אוסיף בדיחה נפוצה:

נהוג היה לבחור את גבאי בית הכנסת פעם בשנה. המועמד היה עומד על הבמה ומשמיע את נימוקיו. והנה  בעיירה  אחת  הופיע קבלן הזבל על הבמה והשמיע (ביידיש): "יהודים, תבחרו בי. אני המוביל – המנהיג שלכם!"

ביידיש פירוש המילה מנהיג הוא פירער – מוביל. ודי לחכימא ברמיזה.

* * *

יוסי שדה

"אחד לא יודע – למה ידבר?

לא יותר טוב ישתוק?"

בשיחה ב"קול ישראל", ב-19.11– עם אבי אתגר

מזג האוויר היום, בארץ, הוא לונדוני – אז בוא נפליג ללונדון, לפגישה במסעדה היוונית ושמהFOUR LANTERNS  (ארבע האבוקות או ארבעת הלפידים) עם הרי דונקרס.

טוב, מי זה הרי דונקרס?

את הרי דונקרס פגשתי לראשונה חודשיים או שלושה לפני הפגישה בלונדון. פגשתי אותו בלוס אנג'לס.

הרי, עו"ד מכובד, שתוך דקות ספורות, בארוחת צהרים קצרה, נוצר בינינו קשר אמיץ. יש פגישות כאלה – ודאי גם לך או לרבים מהמאזינים היו כאלה. בערבית קוראים לזה: "חאבתק אבאל מא  שופתק" לאמר –  אהבתי אותך עוד לפני שפגשתי בך. פגישה קצרה שאתה יוצא ממנה עם הרגשה שחבל שלא פגשת את האדם הזה הרבה קודם – אבל מעכשיו לא נניח איש לרעהו.

עוברים חודשיים, ואז – טלפון מהרי , ידידי.

 לוס אנג'לס על הקו. אז ככה, הוא אומר, יש נושא שקשור בישראל, פאריז, ולוס אנג'לס – האם אוכל לקבל על עצמי את הטיפול, ואיפה כדאי להיפגש?

איפה היית מציע להיפגש, אבי? לוס אנג'לס, תל אביב, פאריז? תציע, במקומי!

טוב, הצעתי את לונדון – שאף אחד לא ירגיש בבית.

צריך להוציא את המשתתפים ממעגל הנוחות שלהם – מה שקוראים בפסיכולוגיה COMFORT ZONE – שאף אחד לא יחזור בערב הביתה – ואני חוזר למלון המלוקק שלי בלונדון. או שאף אחד לא יידפק – או שכולם יידפקו!

יפה – הסכימו.

הגענו, הרי ואני, מתל אביב ולוס אנג'לס, למלון שהוזמן בלונדון, וקיבלנו חדרים נפרדים באותה קומה. לונדון כמו בלונדון – אחר צהריים אפלולי, לונדוני – וסוכם שננוח מהטיסה, ושנצא יותר מאוחר לארוחת ערב, שנינו לבד, כדי לתאם עמדות.

הרי, שידע שגרתי ולמדתי בלונדון, שאל אם אני מכיר מסעדה שאני ממליץ עליה, ועניתי,  כמובן, מסעדה יוונית שאהבתי – THE FOUR LANTERNS בגלוסטר רואד. אני מתכוון לבקר שם עם לולו ורותי שוב בחודש הבא.

הגענו, במונית, למסעדה, ובהמלצתי הזמנו בקבוק יין רצינה, זה היין הקלאסי של היוונים. הבולגרים, שלא כל כך אוהבים את היוונים, אומרים שרצינה זה יין טוב למי שיש לו עצירות – אבל זה סיפור אחר.

כטוב ליבנו בבקבוק ששתינו, ותוך דיון מעניין על הנושא המשפטי שנועד למחר, הגיע המלצר.

"מה תרצו להזמין?"

 והרי אמר: LETS HAVE ANOTHER BOTTLE OF YOUR WINE.""

יפה, הגיע הבקבוק השני, אנחנו יושבים אחד מול השני, בשולחן לשניים, ותוך כדי שתיית הבקבוק השני על קיבה ריקה, ודיון בשאלה המשפטית, ותיאום עמדות – הרגשתי, שהרגל של הרי מלטפת לי, מתחת למפה של השולחן, שאף אחד לא רואה,  את רגל שמאל שלי.

עכשיו– אבי, אל תתרגש – זה קורה. פתאום רגל של מישהו נוגעת ברגל שלך – אתה פשוט זז קצת, כי הוא התמתח. אז זזתי קצת.

והמשכנו בדיון – איזה נקודות להעלות בהתחלה, ואיזה רק אחר כך – ולפתע, אני מרגיש ליטוף נוסף ברגל. זה מתחיל להיות לא מקרה, אבל – אולי כן מקרה.

הזזתי את הכיסא קצת לאחור, והמשכתי בדיון המשפטי, תוך שאנחנו גומרים את הבקבוק השני.

2-3 דקות של שקט, ברגליים – ושוב – וזה כבר לא מקרה – הרי מלטף לי את הרגל.

מביך!

התחלתי להבין שזה לא מקרה שאנחנו אומנם בחדרים נפרדים – אבל באותה קומה.

התחלתי גם להבין ששכר הטירחה שנקבתי כולל הרבה יותר ממה שחשבתי שיש בו – וזה לא רק שירותים משפטיים.

באי שקט, הזזתי את הכיסא שלי לאחור, מספיק כדי שהרי לא יוכל להגיע אליי, והמשכתי בשיחה – וגם הרי, המשיך, כאילו כלום, איזה נקודות, ועל מה להתעקש – ואז, להפתעתי – הרגשתי ליטוף ארוך על הרגל, ולדעתי, הרי, אם אין לו טלסקופ ברגל, לא יכול להגיע אליי!

בלי בושה הרמתי את המפה של השולחן והסתכלתי למטה – וראיתי, מתחת לשולחן שלנו, חתול, חתול נחמד, שליטף לי, ולהרי את הרגל, עם זנבו.

לא היה קץ לשמחתי. נשמתי לרווחה, ואמרתי בקול –

 IT’S A CAT! IT IS A CAT!!!!

והרי  –  בהפתעה דומה, הרים את המפה, הסתכל מתחת לשולחן, ראה את החתול הלונדוני, ואמר, בקול של גרי קופר או ג'והן ויין – מאוד אמריקאי –

IT’S A CAT.

I THOUGHT IT WAS YOU.

חשבתי שזה אתה.

כמה שהיינו ידידים קודם – נהיינו יותר ידידים אחר כך!

והזמנו מוסקה, כמנהג המקום.

 אבי – כמה פעמים אנחנו ממציאים סיטואציות דמיוניות על  דברים שלא היו ולא נבראו.

טוב, מי יגיד לנו מהי האמת האמיתית?

במקרים כאלה, אבא שלי היה אומר: "אחד לא יודע – למה ידבר? לא יותר טוב ישתוק?"

וסלאמה עליכום!

עד השבוע הבא. בלונדון הבנוייה.

ואתה, אבי, מה למדת מהסיפור הזה?

* * *

יוסף דוריאל

פני הביטחון – כפני השר

"כוס חלב לכל ילד כול יום" – זה היה שמו של פרויקט לאומי אותו יזם השאח הפרסי זמן לא רב לפני שהודח וגורש מארצו, בעזרת כסילותו הצבועה של נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר. למי שתפס את השלטון במקומו היו דברים חשובים יותר מאותו פרויקט: להחזיר את איראן למשטר אסלמי של חשכת ימי הביניים. לאחר מכן הם החליטו שמה שבאמת חסר להם – זה נשק גרעיני, לאיום והשתלטות על העולם הקרוב והרחוק, וכמובן – למחיקת ישראל מהמפה. כשאהוד ברק נסע לשכנע את קברניטי העולם בהכרח למנוע זאת משלטון האייתוללות הרצחני, הוא צוטט כאומר: "אילו הייתי איראני, גם אני הייתי רוצה נשק גרעיני." כשניסה לתקן אמירה אומללה זו בראיון בערוץ 2 על ידי שידור כל הקטע שנגע בנושא, התברר שאמר דברים חמורים בהרבה, שהחלישו את נימוקיו נגד התחמשות איראן בנשק השמדה המונית, שקיצורם יכול להיות – "לארצות כמו הודו, פקיסטן, קוריאה ואחרות יש נשק גרעיני, אז למה שלנו לא יהיה?" אף מילה על מה שפטריוט איראני אמיתי צריך היה לומר על שיעבוד כלכלת המדינה להתחמשות מטורפת במקום לשיפור רמת החיים העלובה של בני עמו.

ערוץ 2 לא התעצל, ושידר קטע מראיון עם מר ביטחון בקדנציה הראשונה שלו, בו הודה שאילו היה פלסטיני, היה מצטרף לאחד מארגוני הטרור. לא עלה על דעתו שפטריוט ערבי אמיתי היה צריך לבחור בין שתי אפשרויות: אם היה לוחמני, היה צריך לבחור במלחמה לסילוק מדכאי בני עמו, הגוזלים את הכנסות העתק מהנפט של האזור לעצמם במקום לטובת העם, ואם היה שוחר שלום – לבחור בלימוד מקצוע שישרת בצורה מיטבית את צרכי עמו. גם אז, מבלי להבין זאת, העניק ברק לגיטימציה לפשעי הטרור הפלסטיני.

התבטאויות אלו הן רק תסמונת מילולית לאי-כשירותו של אהוד ברק לשמש כשר ביטחון, ולכן – להיותו סכנה לביטחון המדינה. ראינו את זה בבריחה המופקרת מדרום לבנון, בניהול הדילטנטי של מבצע "עופרת יצוקה" ושל עצירת אוניית הטרוריסטים הטורקית, ובמחדלים של הפיכת דרום המדינה לשדה מטווחים של הטרור מעזה, הפקרת הגבול עם סיני להסתננות המונית מסוכנת של מוסלמים שחורים לישראל (כשיש התנגדות תקיפה לכניסת מוסלמים לבנים הקרויים "פליטי פלסטין"), והפקרת החלטות ביטחוניות להשתוללות מסוכנת של משפטפטנים אזרחיים וצבאיים כאחד.

אני אישית נוכחתי באי-כשירותו לנהל מלחמה מודרנית, כשהבאתי ללשכתו תחקיר שהזים  את עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה", והוא – מבלי להבין איך זו הופכת לאוניית הדגל של הסתה עולמית נגד ישראל – עשה את ההיפך ממה שצריך, כשבהמשך גם התברר לי כי משרדו של מי שניהל מטעמו את המו"מ עם הפלסטינים התגלה כמגן משפטי למפיץ עלילת הדם.

שר ביטחון האחראי לכישלונות כאלה ובמקום זה – מנסה לקצור "הצלחות" בסילוק  קרוואנים שלא מזיקים לאיש מכמה גבעות טרשים, תוך שימוש בהמוני חיילים ושוטרים לזריקת משפחות מבתיהן, במקום שאלה ישוגרו למילוי תפקידיהם האמיתיים, שר ביטחון כזה הוא סכנה למדינה.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוסברים ביתר פירוט גם הדברים הנ"ל.

* * *

אוריה באר

1943 הניצחון שלא היה

    בימים  אלה הגיע לידי הספר "1943 הניצחון שלא היה" מאת ההיסטוריון והמומחה הצבאי גון גריג. זהו ספר מרתק ואודה שקראתי אותו בנשימה עצורה, במשך כל ימי התאוששותי מניתוח מסוים שאותו עברתי. הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1979 ומאז נוספו לו מיספר מהדורות. למהדורה העברית צורפה הקדמה מאת מאיר פעיל שהיא מעניינת כשלעצמה.

התיזה העיקרית של הספר היא, שאפשר היה לסיים את מלחמת העולם השנייה, העקובה מדם וכנראה הקשה מכל המלחמות שידענו עד כה, אילו נחתו בנות הברית בחופי צרפת כבר בשנת 1943 ולא השהו את הנחיתה החשובה בנורמנדי ל-6 ביוני שנת 1944. הספר מלא תיאורים, ציטוטים, פרטי פרטים והוכחות רבות ומאירות עיניים. לא אוכל במסגרת רשימה קצרה זו  לעמוד על כולם, אך פטור מכל הסבר אפשרי, אי אפשר כמובן.

 בסוף שנת 1942 היו הגרמנים למעשה במיגננה, לאחר מפלותיהם הקשות באל עלמיין  שבצפון אפריקה וזו שבסטלינגרד. היטלר, שסבר שיוכל לכבוש את אירופה  כולה ואת המזרח התיכון, להשתלט על ריכוזי הנפט ולשנות לגמרי את השלטון בעולם, כן – היטלר איש מלא אמביציה, אך למעשה חצי מטורף, היה עם כוחותיו באפיסת כוחות זמנית. זה היה הזמן לארגן מתקפה גדולה על צרפת הכבושה, מה שנקרא מבצר אירופה, ובמהלומה אחרי מהלומה לחסל את כוחה של גרמניה ולשנות לגמרי את המערכה.

לשם ביצוע המשימה הגדולה היה צורך באלפי אסדות וספינות נחיתה, כוח גדול של מפציצים שייתן חפוי אווירי, כוחות גדולים ופיקוד אחיד של בנות הברית. אך בעיקר היה צורך בנחישות ובהתרכזות במטרה.

אלה למרבית הצער לא היו.

המתנגד הגדול לתוכנית שהציבו רוזוולט והגנרלים האמריקאיים היה ראש ממשלת בריטניה, צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו. הוא התנגד ללא הרף וכפה בסופו של דבר את דעתו על האמריקאיים לבצע נחיתות בצפון אפריקה – תוניסיה ומרוקו, נחיתות בסיציליה ובדרום איטליה, כמו למשל בסלרנו, ומערכה קשה בצפון אפריקה כנגד רומל. הכול כתחליף למאמץ העיקרי בצרפת הכבושה.

למרבה הצער, לחציו הבלתי פוסקים צלחו. צ'רצ'יל היה רב מלל, דברן בלתי נלאה, אדם שיכול היה להשמיע דברים לא הרף במשך שעות ארוכות, ובדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות. דאגתו היתה יותר לאימפריה הבריטית ולתושבי הממלכה שלו, מאשר לתושבי אירופה בכלל. היהודים שסבלו במחנות הריכוז לא עניינו אותו כלל. מטרתו היתה, שמה פחות חיילים בריטיים ייפלו קרבות, והוא חשש שהתקפה מקדימה כבר ב-1943 תביא לתוצאות קשות. ואולם התברר, כי דווקא העיכוב שיצר גרם לתוצאות הפוכות. באיטליה ההררית, נקלעו בנות הברית לסידרה של קרבות קשים שגבו מהם עשרות אלפי קרבנות, אם לא למעלה מזאת. הגרמנים התבצרו ונאחזו בהרים, וכיבוש כל קילומטר היה עקוב מדם. גם על המערכה במערב אפריקה אפשר היה לוותר זמנית. כוחותיו של רומל, הנחותים מבנות הברית, היו בלא הכי נכנעים מחוסר אספקה וציוד. שוב מערכה מיותרת, לדברי גריג.

נחיתת בנות הברית התרחשה לבסוף ב-6 ביוני 1944, ולאחר התחלה קשה בחוף אומהה, הוכתרה בהצלחה מלאה, אך הדרך לניצחון היתה עוד ארוכה. נדרשו עוד כשנה של קרבות מלווים במאות  אלפי קורבנות, עד שגרמניה ובעלות בריתה נכנעו ללא תנאי.

המחיר ששולם בגין העיכובים והמישגים, של צ'רצ'יל בעיקר, הם בלתי נסלחים. גריג מסיים את ספרו בקטע  שאצטט בחלקו:

"ואולם, המחשבה הצורבת יותר מכל היא, שאילו הוקדם סיומה של המלחמה, היו ניצלים מטבח מאות אלפים מיהודי אירופה, פשוט כמשמעו. גם הכוחות המשחררים לא היו משלמים מחיר גבוה כל כך. שנת החיים המיותרת שניתנה למשטר הנאצי, היתה בחינת תשלום נורא תמורת היתרון המפוקפק שצליחת התעלה תהיה מסוכנת פחות."

והערת סיום שלו:

"ספר זה טוען, שאילו היו הבריטים והאמריקאים נוחתים בצרפת ב-1943, היה ניצחונם גדול משהיה, והטרגדיה קטנה משהיתה." אכן, דברים כדורבנות.

ואולם להערכתי גריג, ההיסטוריון המעמיק , טועה במקצת: יותר ממיליון יהודים היו ניצלים אילו הוקדמו הפלישה והנחיתה בנורמנדי. ביניהם כחצי מיליון יהודי הונגריה, מאות אלפי יהודי בנלוכס, ומאות אלפים של יהודים במזרח אירופה. שלא לדבר כמובן על מאות אלפי חיילים שנפלו בקרבות המיותרים בהתקפת-הנגד בארדנים באוקטובר 1944,ובקרבות השחיקה הרבים באיטליה ובמזרח אירופה. כמו כן לא היו נופלים מיליוני חיילים רוסים.

חטא הפלישה המאוחרת לצרפת לא היה החטא ומעשה האיוולת היחידי של בנות הברית. נוספו לו עוד  שניים לפחות. האחד הוא אי ההסתייעות ברסיסטאנס הצרפתי, וכן  ההתמקדות בהפצצות שטח בגרמניה, במקום במפעלי תעשייה, נמלים שדות תעופה חיוניים ומרכזי צבא.

בשנת 1943 גדל כוחם של אנשי ההתנגדות הצרפתיים. הם חיבלו ברכבות, פגעו בטנקים ובשריונים גרמניים, התקיפו ללא הרף בסיסים קדומניים ואחרים, ועשו את המוות לנאצים. בשנת 1943 גדל כוחם והם כבר מנו כמאה וחמישים אלף לוחמי חופש חדורי אמביציה, וביניהם יהודים רבים. בנות הברית כמעט שזלזלו בהם, ושוב מדובר בחטא לא יכופר. לאחר הנחיתה בנורמנדי הם הגבירו כוחם וממש מנעו מכוחות גרמניים גדולים לסייע לחיילים הגרמנים שבחופי נורמנדי, ששיוועו לתגבורת. מה היה קורה לו קיבלו סיוע שוטף והצנחות מטוסים כל ימי המלחמה? לא קשה לשער. פני המלחמה כולה היו משתנים.

וטעות שנייה לדברי גריג. במקום להתמקד בהפצצות שמטרתן הרג והרס ערים, מוטב היה להתמקד בהרס התשתית הכלכלית והצבאית של גרמניה. שוב, מישהו למעלה לא חשב עד הסוף.

סיימתי את קריאת הספר בלב כבד. כמה חבל שמחלוקות בין מנהיגים, טעויות של גנראלים, ואי רצון לקחת סיכונים ולהיות יותר נחוש, עלו לאנושות במיליוני הרוגים מיותרים. כולל כמיליון  יהודים ושהושמדו שחוסלו באושוויץ ובמקום אחרים.

אכן, אתה קורא, חושב, ומתקשה להאמין.

אהוד: התזה של הספר וכן "ההברקות של חדר המדרגות" (החוכמה לאחור) שלך לא מקובלות עליי. ולא אמנה את כל הסיבות אלא אתרכז באחת – הרזיסטאנס הצרפתי היה בין בדיחה לבין אגדה שטופחה אחרי המלחמה כדי להצדיק את שיתוף הפעולה הכמעט כלל-צרפתי שלהם עם הנאצים, גם בהסגרת יהודים להשמדה. אילו בנות-הברית היו מסתמכות על ה"רזיסטאנס" לשם פלישה במועד מוקדם או מאוחר כלשהו לצרפת, זה היה נגמר בפיאסקו טראגי נוסח דאנקירק.

* * *

באבל על מותה של עזה צבי ז"ל

שהיתה הנשמה הטובה של אביגיל ב"על מצבו של האדם"

של פנחס שדה ז"ל

(גופהּ היפה של אביגיל היה מִשל שרי פיירשטיין ז"ל)

כתבנו מפי שדה על עזה צבי ועליו

דברים מעניינים שהיא הכחישה

בספרנו על אודותיו "להסביר לדגים"

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 18-19.11.11

* הכוכב הראשי של עיתוני סופשבוע הוא האנס הסדרתי והשקרן המועד משה קצב. "מעריב" – עמוד שער עם תמונת ענק וראיון ענק מרוח על פני 6 עמודים ו-4 תמונות. "ידיעות אחרונות" – עמוד שער עם שתי תמונות קלוז-אפ וראיון ענק על פני 4 עמודים ו-3 תמונות. ובימים שלפני עיתוני השבת – קדימונים בכותרות הראשיות של העיתונים עם דברי האנס. וב"ידיעות אחרונות" שתי רצועות לאורך העמוד הראשון עם ציטוטים נבחרים ושתי תמונות תקריב נוספות של האנס ה"מדבר על הכול – ובוכה". כן, האנס הבכיין 2. "רוצים להאזין לקטעים מהראיון המיוחד עם משה קצב? בפייסבוק של 'ידיעות אחרונות'." וקטעים מהקלטת הראיון ב"מעריב" שודרו בראש יומן הבוקר של גל"ץ ביום ד'. וביום ה', האנס התראיין ברשת ב' – ראיון שמיד קפץ לראש כותרות אתרי החדשות באינטרנט ובערב – לראש מהדורות החדשות בטלוויזיה.

והוא עוד מתבכיין על "הלינץ' התקשורתי" שנעשה לו. הרי כל גיהוק ושיהוק שלו קיבל חשיפת שיא. הרי מסיבות העיתונאים שערך בנדון, שודרו בשידור חי בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה. והרי סוללת יחצ"ני הצמרת, פרקליטי הצמרת וחברי הצמרת שלו לא משו מן האקרנים, והכפישו את קורבנותיו במשך חמש שנים וחצי.

כמו כל עבריין, גם האנס הזה זועק לרחמים. חבל להכביר מילים על תוכן הראיונות – הכול עלילות פוליטיות, של מי שעיניהם צרה בהצלחתו הפוליטית המטאורית. הוא בסך הכול חיבק פעמיים שלוש חיבוק ידידותי את העובדות שנכנסו ללשכתו מאות פעמים. ויש לו גם איזה הסבר דחוק איך זה שפרקליטיו ניסו לשכנע את בית המשפט שהוא קיים יחסים בהסכמה, בעוד הוא מכחיש מכל מקום כל יחסים עימן. והרי הפרקליטים הם מורשיו של הנאשם ולא יובילו קו הגנה שאין הוא רוצה בו.

שישה שופטים בשתי ערכאות שקראו לעומק וניתחו לעומק את חומר הראיות, ואין ספק שבמשפט בעל משמעות ציבורית כזה נקטו זהירות יתר, קבעו שמדובר בשקרן. וכך יש להתייחס לדבריו בראיונות. הוא פשוט משקר. הספק היחיד הוא האם הוא משקר גם לעצמו, כלומר האם החל להאמין לשקריו.

בראיונות הוא מתייחס לסוגיית עסקת הטיעון. בעיניי, מלכתחילה העסקה הייתה שערורייה. לדעתי, כאשר מדובר בנבחר ציבור, כל עסקת טיעון מנוגדת לאינטרס הציבורי, שהוא חקר האמת עד תום. בוודאי כשמדובר בנשיא הנאשם על עבירות כה חמורות. ובוודאי כאשר הפער בין ההרשעה בסופו של דבר לבין העסקה כה גדול. פרשנים שונים, כמו אמנון אברמוביץ' ואחרים, דיברו על טיפשותו של קצב, על שגיאותיו ובראשן דחיית כתב האישום. האמירות הללו מכעיסות מאוד, וראוי לצטט כאן את התייחסותו אליהן של חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות": "בשבוע שעבר שמענו יותר מדי דיבורים על הטעויות שעשה הנשיא לשעבר. זה אומר שקצב טעה כשלקח צוות משפטי מסוגנן מיד, זה אומר שהוא טעה כי לא הודה ברומן ושלישי מסביר שהטעות הייתה כשלא לקחת את עסקת הטיעון. ואני אומר: לא כך הם בפני הדברים, חברים. הטעות של קצב איננה התנהלותו המשפטית. הטעות שלו היא שהוא אנס. זו הטעות של מר קצב. זה חטאו. שם מקור צרותיו. ... חבל שאנשים שוב הופכים את העבריין לקורבן."

קצב נשאל על עסקת הטיעון, וטוען שהוא שלם עם החלטתו לסגת מן העסקה, כיוון שלעולם לא יודה בעבירות שלא ביצע בלה בלה בלה. לי יש פירוש אחר לגמרי לפרשת עסקת הטיעון. העסקה היתה תרגיל מסריח של קצב ופרקליטיו, להוריד את הפרקליטות מסעיפי האונס ולהמיר אותם בסעיפים קלים יותר. מלכתחילה, תיכנן קצב לחזור בו ברגע האחרון מן העסקה, בהנחה שכתב האישום יהיה על העבירות שבעסקה ואילו הוא יכחיש גם אותם. כך, במקרה הגרוע ייענש על עבירות הפחותות באופן משמעותי ממעשיו. וטוב שהפרקליטות התעשתה ולא שיחקה את המשחק המכוער שלו.

בראיון ב"ידיעות אחרונות" מופיעה תמונה של קצב עם אשתו גילה והוא סיפר על האהבה ביניהם וכו' וכו'. ליבי ליבי לגילה קצב. בעיניי, היא שייכת לעמודת הקורבנות בפרשה הזאת, עוד אחת מקורבנותיו של קצב. גם היא אנוסה. אבל ג' לא תעז להתלונן, כנראה.

אגב, ב"ישראל היום" שני מאמרים התוקפים בחריפות את הראיונות, ואחד מהם, של גונן גינת, מפקפק בזכות של האנס להתראיין. האם קצב סירב להתראיין לעיתון?

* הדמוקרטיה בסכנה! נו, זה הרי ידוע. הרי יש צונאמי של חוקים נגד הדמוקרטיה, נגד בית המשפט, נגד חופש הביטוי של העיתונות הדמוקרטית. העיתונות הדמוקרטית...

מהי עיתונות דמוקרטית? עיתונות שבה הידיעות נמסרות באופן אובייקטיבי כדי להעביר לציבור את המידע האמין ויאפשר לו לשקול את דעתו. שמאמרי הדעות מביאים לציבור מגוון רחב של עמדות. שהנושאים שעל סדר היום מנותחים לעומקם.

למשל, כאשר עיתונות חופשית דנה בחוקים הנוגעים לבית המשפט העליון – מן הראוי שתציג אותם, תיתן במה לתומכיהם ולמתנגדיהם. האם באמת אלה חוקים נגד בית המשפט? האם הם באמת נועדו לפגוע בו? אולי דווקא להיפך? אולי דווקא הדרך בה מתנהל בית המשפט בשני העשורים האחרונים היא שגרמה לפגיעה במעמדו וכתוצאה מכך בשלטון החוק? אולי דווקא רפורמה בבית המשפט, בשיטת המינויים, באקטיביזם – אולי דווקא היא תחזק את בית המשפט, את האמון הציבורי בו, את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה?

עיתונות אמיתית אינה יכולה להיות עיתונות של סיסמאות. עליה לדון ברצינות בנושאים שעל סדר יומה. עיתונות שאינה נוהגת כעיתונות חופשית ודמוקרטית – קצת מוזר כאשר היא מציגה עצמה ככלב השמירה של הדמוקרטיה.

איזה עיתון הוא המופת לעיתונות חופשית ודמוקרטית באמת? נו, הרי זאת שאלה רטורית. כמובן ש"הארץ". האומנם? הבה נבחן את טיפולו של "הארץ" בסוגייה. האם הוא מבחין בין ידיעות לדעות? האם הוא נותן במה לשני הצדדים? האם הוא בוחן ביושר את הסוגייה – את היתרונות והחסרונות של הצעות החוק? האם הוא שבוי בסיסמאות או מנתח ברצינות?

נתחיל בעמודי החדשות. עמ' 5 ו-6 עוסקים בנושא. הכותרת: "חשש מרוב של הימין הקיצוני בוועדת השופטים. בליכוד טוענים: חוק סולברג – רימון עשן להסוואת בחירת נשיא העליון."

ימין, הוא כמובן קיצוני. מיהו הימין הקיצוני? לכך עוד נחזור. כאן הכוונה ליעקב נאמן. אפשר לחשוב שהוא מצוי איפשהו בין איתמר בן גביר ליגאל עמיר. אבל הרי ברור שהכוונה, אם הטענה נכונה, לרוב של הליכוד. למה "חשש"? במאמר דעה, המילה "חשש" היא לגיטימית. כותב המאמר חושש. אך בעמודי החדשות? אולי הקורא מעוניין שיהיה רוב לליכוד? אולי הקרוא חושש מרוב לשמאל, למשל? לא. החדשות האובייקטיביות, המידע הניתן לציבור, הוא שיש "חשש". חשש אובייקטיבי, כמובן.

אבל, כאמור מדובר בימין הקיצוני. בליכוד דווקא מגנים את התרגיל של "חוק סולברג". בכתבה זו, ובהרחבת יתר במוסף "השבוע", מציג יוסי ורטר את החוק כקנוניה של נאמן, להשתלט על הוועדה למינוי שופטים באמצעות השפעה על בחירת נציגות לשכת עורכי הדין לוועדה, באופן שיאפשר לו כאחד מבעלי משרד עורכי דין מהגדולים בארץ, שמאות חבריו יצביעו כבלוק על פי רצונו של נאמן, לקבוע את הרכב הוועדה. (אגב, כמובן שבהיותו שר אין הוא עובד במשרד העו"דים, ובמשרד עצמו יש לו שותפים שלא בהכרח בעמדתו ובוודאי שמאות העובדים בו לא יצביעו בבחירות חשאיות על פי תכתיבו), בקיצור – השתלטות עוינת, מושחתת וספק פלילית של שר המשפטים על הוועדה למינוי שופטים.

ומה המקור לתיאוריית הקונספירציה הזאת? "בליכוד" (מי?)  ו... ח"כ רוני בר-און, שהשמיע אותה מעל במת הכנסת. כן, כן. רוני בר-און תמורת חברון הוא שומר הסף החדש של "שלטון החוק". בגמרא מופיע המשפט: "ליסטים בליסטימותו יודע". כלומר, מי שהיה ליסטים (=שודד, עבריין), בקיא בליסטימיות וזה אורח מחשבתו. ובמילים אחרות – הפוסל, במומו פוסל.

הרי מה היתה פרשת בר-און? ניסיון להשתלטות עוינת על התביעה הכללית, בידי אריה דרעי – אבי אבות השחיתות בפוליטיקה הישראלית, שהביא למינויו של בר-און, בתרגיל מסריח עם נתניהו והנגבי, לתפקיד – לא פחות ולא יותר – של היועץ המשפטי לממשלה. והוא אף הצליח, ולמשך 24 שעות בר-און היה היועץ המשפטי. והנה, האיש הזה מאשים עכשיו את נאמן בניסיון להשתלט על בית המשפט העליון. רוני בר-און תמורת חברון הוא המגן של בית המשפט העליון. אגב, לא זכור לי שהוא התנגד לרפורמות מרחיקות לכת לא פחות, כאשר הציע אותן פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלה בה כיהן בר-און תמורת חברון כשר האוצר. כי אצלו הכול פוליטי. ו"הארץ" לא מציג ולו מילה של הסתייגות או גילוי נאות, בהד הרחב שהוא נותן לדבריו. להיפך, כך מגדיר ורטר את הנאום בו הליסטים ביטא את בקיאותו בליסטימיותו:

"לפעמים, בשעות הערב המאוחרות, כשהכנסת מתחילה להתרוקן והתקשורת ממהרת הביתה, נשמעים במליאה נאומים שכדאי להתעכב עליהם. אחד כזה נישא שם ביום שני בתשע וחצי בערב. הנואם: ח"כ רוני בר-און מקדימה." ואו. זכרו את השעה ההיסטורית. 21:30. הרי הנאום הזה יכנס לספרי ההיסטוריה לצד נאום ה"דם יזע ודמעות" של צ'רצי'ל, כאחד הנאומים החשובים בהיסטוריה.

כתבת החדשות הבאה: "אנשי רוח ואקדמיה לביניש: הדיל למינוי סולברג – מסוכן." איך לא? הרי "הארץ" מוביל מזה מיספר שבועות קמפיין מקארתיסטי נגד מינויו של סולברג. היעלה על הדעת שתושב גוש עציון יהיה שופט בבית המשפט העליון? מעולם לא בוזה בית המשפט בישראל, כמו בקמפיין הנבזי הזה, נגד שופט בישראל. לפני מיספר חודשים כתבתי מאמר חריף נגד אמירה גזענית כלפי העובדה ששופט ערבי היה בהרכב שהרשיע את קצב. הרדיפה אחרי סולברג חמורה אף יותר, כיוון ש"השופט המתנחל" מסומן מראש, באופן שיטיל צל כבד מראש על פסיקותיו והחלטותיו. מראש הוא סומן כחשוד. ואם זה לא ביזיון בית המשפט, ביזיון בית המשפט מהו? ואיך מוגדרת בעצומת "אנשי הרוח" מועמדותו של שופט אחד, שנחשב כבעל עמדה שונה מהאג'נדה הפוליטית השלטת בבית המשפט, שמינויו עשוי להיות אפילו לא יותר מעלה תאנה, מראית עין של פלורליזם: "דורסנותו הכוחנית של יעקב נאמן, שמנסה להשליט את דרכו הפוליטית על בית המשפט... אלימותו האנטי חוקתית...". הכתבה אוהדת מאוד את העצומה והמחאות, ואינה מתיימרת להסתפק בהצגת העובדות.

ובעמוד הבא, בעמודי החדשות(!): "שיטת הפעולה של רביעיית החקיקה מהימין לשינוי פני מדינת ישראל." הכתבה מציגה מפלצת ארבעה ראשית (נאמן, לוין, אלקין ורותם) היוצרת מהפיכה אנטי דמוקרטית בישראל. כתבה חד צדדית ועוינת את הארבעה.

נעבור לחלק ב' – עמודי הדעות. כעיתון חופשי, סביר להניח שעמודים אלה יתנו במה לתומכים ולמתנגדים. לא במה שווה, יש לעיתון אג'נדה, זה לגיטימי, אבל פתחון פה לדעה האחרת. או לפחות עלה תאנה. הבנה נדפדף.

הקריקטורה: בנימין נתניהו מתרווח על כורסתו, רגליו משוכלות על השולחן וידיו משולבות מאחורי ראשו ועל פניו חיוך של ניצחון. ללשכתו נכנס יעקב נאמן, בסרבל שרברבים, בידו האחת ארגז כלים שמתוכו משתלשת הכתובת "הוועדה לבחירת שופטים", בידו השנייה מפתח צינורות ותחת בית שחיו – פומפה. "טופל! אתה צריך שאני אטפל לך גם ברופאים?" – 1:0 לשוללי החקיקה.

המאמר שמתחת, מאמרו של יואל מרקוס: "איראן כבר כאן." ובמאמר הוא מזכיר, בין השאר, את הצעת החוק של ח"כ דיכטר מ"קדימה" – חוק יסוד מדינת הלאום של העם היהודי. וכך הוא מגדיר אותה: "להכריז על ישראל כמדינה יהודית ולא לספור את תושביה הערבים." זהו שקר, אז מה? וההצעה הזאת, בפרשנותה השקרית, מוצגת באותו משפט עם תופעה שאין לה כל קשר, "האפרטהייד ההולך ונרקם בין נשים וגברים בירושלים." עוד נחזור לקשר השקרי הזה. 2:0 לשוללי החקיקה.

יוסי שריד: "פרידה מהנשיאה בייניש." מאמר הסתה צדקני, מתלהם ומרושע, בו הוא מציע לדורית בייניש להתפטר לאלתר, לבל תראה במות הבג"ץ. ציטוט לדוגמה: "במהלך כהונתה, בבדידותה, נשאה הנשיאה עיניים – מאין יבוא עזרה. עזרה לא יבוא לה מבנימין נתניהו, העושה מעשה ולדימיר פוטין וויקטור ינוקוביץ' ומבקש שכר ואשראי כשומר החותם; ולא יבוא מאהוד ברק, שכיסאו ייכון לעד גם על חורבות; לא מיעקב נאמן, שלמדרך כף רגלו האדמה נחרכת; אף לא מדן מרידור ומבני בגין, שאינם מתעייפים מלשמש כסות, ומלנקות לפני ואחרי." 3:0.

קרלו שטרנגר: "יהודים מחויבים לזה." "זוהי מתקפה נגד אופייה של ישראל כחברה פתוחה ונגד שיח ציבורי ביקורתי, שבלעדיו הדמוקרטיה אינה אלא העמדת פנים." 4:0. אגב, אני מניח שהשיח הציבורי הביקורתי שבלעדיו הדמוקרטיה אינה אלא העמדת פנים, הוא הדיון הציבורי ב"הארץ".

אלכסנדר יעקובסון: "דרקון צעצוע". 5:0. אגב המאמר הזה שונה מן האחרים, ועוד אחזור אליו, אך גם הוא נגד החקיקה, במקרה זה נגד הצעות החוק הנוגעות למימון העמותות.

הבטחתי שעוד נחזור לשאלה, מיהו "הימין הקיצוני" המשתלט על וכו' וכו'. ליאיר אסולין תשובה חד משמעית: "כהנא ניצח." 6:0.

אכן, מופת של עיתונות חופשית, דיון הוגן ומאוזן, המעניק לקורא כלים לגיבוש עמדה מושכלת. אין זה מדור דעות, אלא מדור "דעה".

עד כאן עמודי הדעות, ונעבור למגזין "השבוע". הכתבה הראשית של יוסי ורטר כמוה כקריאת אזעקה: "הקרב על הבית." הכתבה מגייסת את הקורא להגן על הבית מפני האויב מבפנים שבא להחריבו. הכתבה מעוטרת בקריקטורה: נתניהו מוצג כגנגסטר, עטור במשקפי שמש, ידיו בכיסיו, ומבין רגליו ותחת שני בתי שחיו אקדחים יורים לעברו של הקורא, כשהאוחזים בהם הם יעקב נאמן, יריב לוין וזאב אלקין. הלו, איפה דוד רותם? למה הוא מקופח? עיקר הכתבה מוקדש לתיאוריית הקונספירציה מבית מדרשו של רוני בר-און תמורת חברון. 7:0.

נעבור הלאה, למוסף "הארץ". הנה, העיתונות המגויסת בהתגלמותה – פרבדה לא היה עושה זאת טוב יותר. המוסף יוצא במתכונת חירום. מוסף מיוחד שכותרתו – "דגל שחור". עמוד השער מעוטר בציורי אנשים בצבע כחול ועליהם מעיב מעין מגן דוד המצויר בקווים גסים בצבע שחור. כותרת המשנה: "גל עכור של יוזמות חקיקה בכנסת פוגע במיעוטים ומנסה להגביל את מרחב הפעולה של הרשות השופטת והתקשורת. יותר ויותר צעדים של אפליית נשים ננקטים בגלוי בזירות ציבוריות. כל אלה מסמנים את המדרון החלקלק שבו גולשת מדינת ישראל הרחק מהדמוקרטיה."

אף סימן שאלה. שום ספק. שום ניסיון לבחון האם באמת יש פגיעה במיעוטים, בבית המשפט, בתקשורת. זה המצע העובדתי, וכל המוסף הוא מאמרים המתייחסים למה שמראש הוגדר כ"עובדה" בשיח קורבני ורדוף. דגל שחור. בים – סכנת חיים. אסור להיכנס למים. בתודעה הציבורית – "דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל," כמאמר השופט במשפט הטבח בכפר קאסם. החוקים הללו מושווים בתודעת הקורא לטבח בכפר קאסם, לא פחות. הדגל השחור, הוא אמירה שמדובר בחוק שחובה להפר אותו. כך מציג מוסף "הארץ" את הצעות החוק החדשות. החיבור בין החוקים הללו, לבין הדרת הנשים במרחב הציבורי, הוא כמובן שקרי ודמגוגי, אבל כאשר מגויסים ל"מלחמה על הבית," לא מדקדקים בקטנות כמו אמת, עובדות.

נרפרף בין עמודי המוסף:                  

על כל עמוד – ציור המגן דוד השחור, הכתובת "דגל שחור" וסיווגים שלו – פגיעה במיעוטים, החלשת בית המשפט וכד'.

הסבר חד צדדי על חוקי "נאמנות אזרחות" של יהונתן ליס. 8:0.

זאב שטרנהל: "מי בכלל צריך דמוקרטיה". "הפיכת הלא יהודים לאזרחים בעלי מעמד נחות היא המטרה שאליה שואף רוב הימין הישראלי. והעבודה הפרלמנטרית השקטה והעקבית של נציגיו, מרוקנת את הדמוקרטיה הישראלית מתכניה." 9:0.

אמיר גוטפרוינד: "חוק לכל פחד." ומתוך הסיטואציה שהוא מתאר, מבטא גוטפרוינד "אמפתיה לכל ערבי ישראלי המתפלל לאי-קיומה של מדינת ישראל." 10:0.

שלמה כהן: "המערכה נגד הדין." "הימין הישראלי החדש מצפצף על אמות המידה הבסיסיות ביותר של התרבות המערבית, היהודו נוצרית, ומוצא עצמו במסלול התנגשות עם בית המשפט." אגב, עבודה עיתונאית רצינית, שהיתה בוחנת את הצעות החוק הנוגעות לבית המשפט במחקר השוואתי עם השיטות המקובלות במדינות העולם המערבי, היתה מגיע למסקנות שונות לחלוטין מאלו של שלמה כהן. 11:0.

יהונתן ליס: "הבחישה בעליון." 12:0.

אורלי לובין: "בדרך למטה." 13:0.

יהודית רותם: "רוזה פארקס ליום אחד." 14:0.

ורד לי: "עזרת נשים." 15:0.

ורד לי: "מדברות על הקול." 16:0.

ארבע הכתבות האחרונות עוסקות בנושא אחר לגמרי – הדרת הנשים. אך כאמור, בחר העיתון להציג חזות מאיימת, שבה נתניהו הוא תאומה הסיאמי של "אימא טאליבן".

משה נגבי: "טבעת החנק מתהדקת." 17:0.

גילי איזיקוביץ': "הגבלת חופש הביטוי." 18:0.

התוצאה הסופית ב"הארץ" – 18 מאמרים נגד החוקים החדשים. 0 מאמרים בעד. אפס. אפילו לא מאמר אחד בעד. אפילו לא מאמר אחד נייטראלי. אפילו לא מאמר המגלה הבנה לאחד החוקים. והכל בסגנון של הפחדה. וכך, לקול תופי הטם-טם של "המלחמה על הבית" אמור להתקיים דיון חופשי, כיאה לחברה חופשית, שלהגנתה מתיימר העיתון להתגייס.

הבטחתי לחזור למאמרו של אלכסנדר יעקבסון. המאמר הזה חריג, לעומת 17 המאמרים האחרים, כיוון שהוא היחיד (!) המתייחס עניינית להצעת חוק לגופה (הצעות החוק בנוגע לתרומת מדינות זרות לעמותות פוליטיות), מנתח אותה באמת ומוציא את מסקנתו. ואגב, אני מסכים עם דבריו וגם עם מסקנתו: "למען הסר ספק, חלק מהדברים שמרגיזים את ח"כ חוטובלי מרגיזים גם אותי. למשל, העובדה שגורמים ישראליים תרמו לדו"ח גולדסטון. הדו"ח הזה הוא עוול מקומם, ואפילו מחברו הודה בכך למעשה באופן חלקי. מעריציו הישראלים התאכזבו ממנו קשות בשל כך. אני מעריץ קטן מאוד של המעריצים האלה. אבל צריך לדעת שכמדינה חופשית לא כל פעם שיש דבר שמרגיז מישהו, ואפילו כשזה מרגיז בצדק את מרבית הציבור, הפתרון הוא לרוץ ולחוקק חוקים דרקוניים. מה גם שהדרקון הוא בעצם דרקון צעצוע שאינו מסוגל להזיק לאיש. פרט למדינת ישראל, כמובן."

אני מסכים איתו. ובכלל, אני מתנגד לרוב הצעות החוק. הן אפילו מרגיזות אותי. אבל צריך לדעת שכמדינה חופשית לא כל פעם שיש דבר שמרגיז מישהו, יש לעורר פאניקה ציבורית בקריאות "זאב זאב" על סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מכילה דברים הרבה יותר בעייתיים מהחוקים הללו. למשל, את אותן תופעות שליליות שהחוקים מנסים, בצורה קיצונית, טיפשית ומגושמת, להתמודד עימם, כמו האקטיביזם השיפוטי וכמו ההתערבות של מדינות זרות בהליך הדמוקרטי בישראל.

השיח האלים והמתלהם של "הארץ", החד צדדיות הבוטה ללא פתחון פה לעמדה אחרת והופעתו של העיתון כ"עיתונות  מגוייסת" במובן השלילי ביותר של המושג, הוא היפוכו של שיח דמוקרטי, והוא סכנה לדמוקרטיה יותר מכל הצעות החוק (שרובן לא תתקבלנה, אגב). כל מאמר בפני עצמו, גם אם הוא מתלהם וקיצוני, אינו מסוכן. אבל המגויסות של 18 מאמרים כאלה, עם כותרות כאלו ועוד שני עמודים כאלה בעמודי החדשות – זה כבר צונאמי מסוכן ומאיים.

לשם השוואה, נבחן את טיפולו של "ישראל היום" בסוגיה.

דן מרגלית: "מלחמת החוקים והקרב על דמות המדינה." מרגלית יוצא נגד הצעות החוק – 1:0.

מרדכי גילת: "בגין צודק: זימבבואה." 2:0.

מוריה שלומות: "המקום הכי נמוך." 3:0.

אמילי עמרוסי: "מכבסת המילים של השמאל." 3:1.

דרור אידר: "בדרך להשבת האמון." 3:2.

הנה, דווקא העיתון, שאוהבים להציגו כ"פרבדה" – הרבה יותר מאוזן. יש בו ביטוי לשתי העמדות, והדיון בו הרבה יותר מתון והרבה פחות מתלהם.

ודבר מעניין נוסף – שתי הקריקטורות ב"הארץ" מבטאות בצורה בולטת את המסר שמי שעומד מאחורי "המתקפה על הדמוקרטיה" הוא נתניהו. כמו כן, אותם חוגים נוהגים להציג את "ישראל היום", במידה מסוימת של צדק אבל בהגזמה גדולה, כ"ביביתון" כלומר כעיתון מגוייס לביטוי עמדתו של נתניהו. אם אכן "ישראל היום" הוא אוטומטית שופרו של נתניהו, הרי שהטענה שהוא עומד מאחורי החוקים אינה נכונה, כיוון שרוב המאמרים, ובהם של שני הכותבים המרכזיים בעיתון – דן מרגלית ומרדכי גילת, הם נגד החוקים. ואם הטענה שנתניהו עומד מאחורי הצעות החוק נכונה, הרי הטענה שהעיתון הוא שופרו המובהק אינה עומדת במבחן המציאות.

ואיך מתייחסים כותבי "ישראל היום" לעמדתו של נתניהו בנדון? מרגלית: "בדקה האחרונה, ממש בזמן פציעות, ניעור בנימין נתניהו לקבוע בעגה עברית ברורה: 'לא בבית ספרנו'. תחילה לא עמד על כוונתם של יעקב נאמן, זאב אלקין ויריב לוין לראות את המועמדים לבית המשפט העליון מובלים-זוחלים לפני הח"כים בדרכם לכס הרם, מין מחזה מעורר סלידה של הליכה לקנוסה בירושלים, אבל משהחל להיגרם נזק – בעיקר במדינות הדמוקרטיות – בלם נתניהו את המהלך. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא."

גילת: "למה בכל זאת הטירוף הזה בעניין שימוע לשופטים, רק הוא בינתיים, ייעצר? כי בנימין נתניהו התעורר השבוע סוף סוף, אחרי התערבות היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, והבין שבמשמרת שלו עומד לקרות דבר נורא: מחאה חוצת מפלגות ומחנות של משפטנים, עיתונאים ואנשי אקדמיה עומדת לפרוץ החוצה. מי שרואים את המאחז האחרון של שלטון החוק מתפרק להם מול העיניים, אינם מוכנים יותר לשתוק. ההרס הזה, אם וכאשר, בוער בעצמותיהם. ראש הממשלה עצר אפוא את המהלך. הוא החליט לא לקיים את ההצבעה. בחוקים שערורייתיים אחרים, לעומת זאת, ממשיך נתניהו לתמוך. הוא עמוק שם." לא ממש אופוזיציה לוחמת, אך גם לא בדיוק "ביביתון".

* בנושא אחר "ישראל היום" בהחלט מצטייר כ"ביביתון"; סוגיית משבר הרופאים. כמו שאר העיתונים, גם כותרת "ישראל היום" עסקה בנושא זה, אך איזה הבדל. כותרת "מעריב" מצטטת את מנכ"ל משרד הבריאות: "הפתרון של נתניהו: להביא רופאים מהודו."

"ידיעות אחרונות": "נתניהו: תביאו רופאים מהודו."

"הארץ": "מנכ"ל משרד הבריאות הודח מניהול המשבר." ובכותרת המשנה: "פרופ' רוני גמזו הוקלט בשיחה עם מתמחים: 'נתניהו אמר 'נביא רופאים מהודו, זה עולם גלובלי'."

לעומת זאת, הכותרת ב"ישראל היום": "בג"ץ: 'הרופאים לא נקיי כפיים."

לגיטימי לחלוטין, כמובן, לצטט את האמירה הזאת של שופטי בג"ץ בכותרת הראשית. הבעייה היא, שבכל הכותרות וכותרות המשנה, כולל אלו העוסקות בפרשת גמזו, לא מוזכרים הדברים שהוא ייחס לנתניהו. הדברים אמנם מוזכרים בגוף הכתבה, אולם ידוע שמרבית הציבור קורא רק את הכותרות וכותרות המשנה, והתעלמותן הינה בלתי מקצועית ואינה מעניקה לקורא את המידע שעליו לקבל.

הטיפול המקצועי, הרציני והמעניין ביותר בסוגיית הרופאים, היה ב"דה-מרקר" – המוסף העסקי של "הארץ". העיתון העמיד זה לצד זה שני מאמרי דעה, בעד ונגד התנהגות הרופאים והמתמחים. טלי חרותי-סובר כתבה בעדם, את המאמר "אליטה נהדרת". מירב ארלוזורוב כתבה נגדם את המאמר "אליטה מאכזבת". במאמר של חרותי-סובר אמירות נכונות בנוגע לגורמי המשבר ולהתנהלותו של נתניהו בפרשה, אולם היא מתעלמת לחלוטין מהמשמעות המוסרית של נטישת החולים, כאילו המטרה, צודקת ככל שתהיה, מקדשת את כל האמצעים. אני הזדהיתי עם כל מילה של מירב ארלוזורוב, ולכן אצטט ממנו בהרחבה:

"הרופאים... הורידו השבוע על השלטר – והתפטרו בהמוניהם, תוך שהם יודעים כי ההתפטרות ההמונית תגרום לקריסת המערכת. בתי החולים אינם יכולים לתפקד ללא רופאים, גם לא ניתן להחליף מאות רפאים בהתראה קצרה. ההתפטרות ההמונית תביא לקריסת בתי החולים. נקודה. הרופאים מימשו את האיום האולטימטיבי ביודעם שהמהלך מסכן חיי אדם, ויודעים גם שהם סוחטים את מערכת הרפואה הציבורית, משום שלמערכת אין כל מענה להם. כשוועד עובדים מוכן לנהוג באלימות כלפי מעסיקו, עד כדי קריסת המעסיק, אין למעסיק ברירה אלא להיכנע. ... אז נכון, הרופאים ישיגו בוודאי את שלהם. המדינה תיכנע לדרישותיהם והם יחגגו על כך ששוב הוכח שבישראל רק הכוח מדבר. זאת גם בדיוק הבעייה עם ההתנהלות של הרופאים – מבחינתם אין כל פסול בהכנעתה של המדינה, היא הרי אינה חשובה. רק הם חשובים. הם, והכיס שלהם. לא זה המקום לדון שוב בתביעות השכר של הרופאים – אם הן מוצדקות ואם לאו. כבר עברנו מזמן את שלב הוויכוח על המיספרים. כרגע אנחנו נמצאים בשלב המאבק על הערכים. מה יותר חשוב – טובת המדינה או טובתי שלי? האם בעבור טובתי שלי ניתן לפגוע בכלל, העיקר שאצא מנצח? כן, הרופאים פוגעים במדינה. הם פוגעים בה בכך שהם מפקירים חיי חולים, על מזבח המאבק המקצועי שלהם. הם פוגעים במדינה בכך שהם פועלים באלימות בלתי מרוסנת שאין למדינה ברירה אלא להיכנע לה. הם פוגעים במדינה כי הם מפוררים את הבסיס הערכי שעליה היא עומדת: סולידריות, התחשבות בטובת הכלל ולא רק בטובת הפרט, עמידה בכללים הנדרשים ממי שעוסק בשליחות ציבורית. ... משום כך הרופאים הם אליטה מאכזבת, שבמו ידיה תורמת להרס הלכידות הפנימית של אזרחי ישראל. לא נורא, העיקר שהרופאים יקבלו עוד 30% תוספת שכר." מילים כדורבנות!

גם יוסי שריד כתב מאמר על משבר הרפואה – מאמר הסתה שלוח רסן, המזכיר את הימים שקדמו לרצח רבין: "זאת השיטה: להלך אימים על כל מי שלא מציית, על כל מי שמתקומם – מאירגוני זכויות אדם ועד לעובדים בצר ובמר להם. לא ירחק היום, ומישהו מהח"כים המטורללים ייזום הצעת חוק, שמרתקת אזרחים למקום עבודתם, שמדביקה את לשונם הארוכה לחיכם: הקואליציה תתמוך ודן מרידור ובני בגין יגידו שזה לא יאה, גם ראובן ריבלין יגיד. ... אני שובר את הראש כדי למצוא את הסיבה האמתית לשאננותה של הממשלה, לישיבתה מנגד. הרי היא התחילה לפני השִבעה על מות החותן, ומן הסתם תימשך אחריה; איך בכל זאת מסבירים את ההפקרות וההתפרקות. ... האם ייתכן, אני שואל את עצמי, שנתניהו הגיע למסקנה, שבלאו הכי אין לו ולמפלגתו הרבה תומכים בקרב הרופאים ... כדאי לממשלה, אני מציע לה, להזדרז למרות הכול בפתרון המשבר שמתקרב לשיאו. עוד מעט יצטרכו לטפל כאן בפצועים מאותה מלחמה יזומה שהובטחה לנו השבוע בוועדת החוץ והביטחון: להרוגים תדאג הממשלה בעצמה."

טוב, מה אפשר לצפות מהאיש שהסית נגד רבין והדביק לו את תווית האלכוהוליסט, במאבקו נגדו עת כיהן כשר הביטחון באינתיפאדה הראשונה? ומאחר וגם במאמר הזה יצא שריד נגד החוקים, אפשר לתקן את תוצאת הספירה ב"הארץ" – 19:0.

* ונעבור להמלצות השבוע:

ההמלצה הראשונה היא לכתבה של אמיר שואן ושחר גינוסר במוסף "7 ימים": "הסערה שבפנים." הכתבה עוסקת בנסיבות מותו של רפול. כזכור, רפול נהרג בתאונה, עת נפגע מגל רב עוצמה בעמדו על שובר הגלים בנמל אשדוד, שהוא היה הפרוייקטור של הקמתו. הכתבה מטילה ספק בגרסת התאונה, ומציעה גרסה שונה לגמרי – מדובר בהתאבדות.

נקודת המוצא של התזה, היא נסיבות התאונה. רפול אישית הורה לכל העובדים לא להגיע לעבודה בשל הסערה. והנה, הוא עצמו נכנס בשיאה של הסערה אל תוך שובר הגלים, נסע לאורך שלושה ק"מ, כאשר נחשולי ענק בעוצמה רבה ובמשקל של טונות פגעו ברכבו. הגיע לקצה השובר, יצא ממכוניתו אף שאינו יודע לשחות, נעל את מכוניתו ואז פגע בו הנחשול.

ומכאן נמשכה הבדיקה לשבועות האחרונים של חייו. הבדיקה מעידה על מצב רוחו המדוכדך באותה תקופה, על כך שהודיעו לו על כוונה לפטרו, על הסתבכותו עם קבלנים ועם שותפים, על כך שפיזר צ'קים באופן מאוד בלתי אופייני, על כך שיומנו שהיה עמוס בפגישות עד יומו האחרון, היה ריק מפגישות מיום זה והלאה ועוד.

בדרך כלל נטייתי היא לפקפק בגרסאות מסוג זה, אולם במקרה זה הכתבה די שכנעה אותי. עם זאת, מצא חן בעיניי המשפט המסתייג בכתבה, אשר לשכמותו אני מצפה בכל כתבה מסוג זה: "אין במכלול הפרטים הנחשפים כאן כדי לסתור את הקביעה כי רפול נהרג בתאונה – אך יש בהם די כדי לקבוע שבפרשה הזו יש עדיין לא מעט שאלות שנותרו פתוחות." זוהי ענווה מקצועית ברוכה.

* ההמלצה השנייה היא לכתבתו של בן שלו ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ": "פורץ מתוך שנייה מהססת," כתבה גדולה, מפרגנת בצדק ומקצועית מאוד על המלחין יוני רכטר, במלאת לו 60. 

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", הטור הסאטירי של ידידיה מאיר ב"ידיעות אחרונות": "קצב מנסה טקטיקה משפטית חדשה: השופטים שהרשיעו אותי לא עברו שימוע."

* * *

באבל על מותה

של האישה היקרה הצנועה

המורה והמחנכת

מרים בר-שלום

אלמנתו של אנוש בר-שלום

ששמרה לו אמונים כל שארית חייה

במשך עשרות שנים

וגידלה לתפארת את משפחתם

ניחומים לכל בני המשפחה

* * *

דרור אידר

בדרך להשבת האמון

ושוב הביאו לראיון על דמוקרטיה ("סכנה לדמוקרטיה") את ד"ר אריק כרמון. מה מותר כרמון על פני מומחים וטובים ממנו לסוגיות משטר וחוקה ודמוקרטיה ? (עורכי רדיו יקרים פנו אליי לקבלת רשימה מעודכנת?)  נו, אז הוא הקים מכון שמאל עשיר שמשמן לא מעט אנ"ש ומחזיק אותם במישרה נוסף על עבודתם באוניברסיטה או במקום אחר.

אז מה? אה הוא קרא למכון "המכון הישראלי לדמוקרטיה." הבנתי. המכון בה"א הידיעה הישראלי בה"א הידיעה. ולא נותר בנו כוח. יחסי כרמון מכונו והתקשורת כמשל למציאות הבלתי אפשרית במחוזותינו.

   הדמוקרטיה. אוי הדמוקרטיה. בכל פעם שמוסרות השלטון של השמאל הישראלי בבית המשפט בפרקליטות בתקשורת ובאקדמיה מתרופפים; בכל פעם שמסתמן סיכוי לשינוי החדגוניות הפוליטית המאפיינת מוסדות אלו ממונוליתיות לפלורליזם, לגיוון דעות המתחייב מ"המצב הישראלי" המורכב – אז נשלף הטיעון המבזה "פגיעה בדמוקרטיה."

זוכרים שפעם יצאו אנשים (בצדק) נגד המונופול של הדתיים ביחס לתנ"ך ולמסורת? דבר דומה עושה השמאל לדמוקרטיה. אומַר בעדינות: לא ממש נראה שהשמאל הישראלי מחוייב לדמוקרטיה יותר מהציבור השמרני. אני דווקא מזהה בתוכו נטיות מהפכניות רדיקליות שברגעי משבר עלולות להביאו לוותר על הדמוקרטיה לטובת ערכים שהוא מאמין בהם יותר.

הדמוקרטיה הישראלית נחלשת דווקא בגלל הטיעונים האלה ולא בגלל החוקים שמחוקקים נבחרי ציבור בכנסת. בית המשפט העליון נחלש ציבורית ב-20 השנים האחרונות – מתמיכה כמעט גורפת לתמיכת מחצית הציבור – בגלל המהפכה החוקתית שאהרן ברק הגניב בדלת האחורית אל השיח המשפטי.

הציבור זיהה זאת כפוליטיזציה של מערכת המשפט. מי קבע שערכיו של אדם כלשהו -–גדול ככל שיהיה – זהים עם ערכיה של אומה שלמה? מי הסמיך את אהרן ברק לקבוע עבור חברת הרוב מהי המידה הטובה ובעיקר לקבוע עמדה עבור כולנו בסוגיות הפוליטיות והתרבותיות שפילגו את החברה מאז ומתמיד?

המהלכים האחרונים בכנסת הם תוצאה ישירה של ההיבריס (חטא הגאווה ויותר מזה) שהמערכת המשפטית לקתה בו. על איזו דמוקרטיה מדברים פה אם תדמיתו של בית המשפט בשפל ואנשים לא רואים בו מגדל עוז וצדק לכולם? לולא המשפט איש את רעהו חיים בלעו. דווקא המצב הנוכחי שהשמאל מבקש לשמר הוא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. חולשתו של בית המשפט לא תתוקן באמצעות תעמולה והפחדות אלא באופן פרקטי. מי שאמונה על כך היא בין השאר הכנסת.

משום כך צבר החוקים והתקנות הנוכחי הוא צעד נוסף בדרך להשבת בית המשפט אל הציבור, להשבת האמון בו, לקיצוץ כנפי המגלומניה שפשו בו לטובת עשיית צדק קונקרטית אנושית וחברתית ולא מדינית ופוליטית כפי שחווינו בעשורים האחרונים.

נחזור לכרמון. בראיון עם רזי ברקאי הוא נשאל, האם כשיגיעו החוקים האלה לפני בג"ץ ראוי שבית המשפט יידון בזה או שמא מכיוון שהם נוגעים לו עצמו  – הוא יימנע?

כרמון השיב, בין השאר: "בית המשפט, אני מאמין ביושרו, ייצטרך להתמודד איתם (עם הבג"צים). אני חושש מאוד שההתגוננות שלו נוטלת מיכולותיו בצורה שהיה אמור להגיב."

הנה בפליטת משפט אחד חשף כרמון את השקפת העולם של הקבוצה החברתית שבצילה הוא מסתופף,  ולמעשה הרס את טיעונו: בית המשפט "היה אמור להגיב" בצורה מסויימת שכרמון וכולנו יודעים מהי, ואילו כעת בית המשפט הופך לפחות צפוי. בלשוננו היינו מכנים זאת: בית המשפט הופך ליותר צודק, יותר קשוב, פחות נחרץ מראש. בלשון הסתרים של כרמון נכנה זאת: בית המשפט כבר לא שלנו באופן אוטומטי.

לבסוף פנה כרמון בעידודו של ברקאי לראש הממשלה: "בנימין נתניהו הוא בן לתנועה ליברלית עם יסודות ליברליים. הוא צריך לתפוס מנהיגות ולהתחיל להשתמש בה ולבלום את השטף הזה."

זה בדיוק העניין  –נתניהו הראה מנהיגות אבל לא לגמרי בכיוון של כרמון וחבריו. דווקא הליברליזם של הליכוד אמין יותר. נתניהו וחבריו מבינים את העיוות ההיסטורי שבסבכו נתון בית המשפט ולכן פועלים לשנותו כדי לחזק את אמון הציבור במוסד החיוני הזה.

אבל בתקשורת הישראלית לא תמצאו כמעט דיון מאוזן בסוגיות הללו. חזית אחידה גורפת טוטאלית חונקת מטלטלת  ולא מאפשרת להשחיל מילה חיובית על החוקים הללו. אין כאן מציאות מורכבת של יתרונות מול חסרונות; רק בני אור מול בני חושך אראלים מול מצוקים.

ככלל מה ההכללה הגורפת של כל החוקים הללו בסל אחד? בבקשה להתייחס לכל חוק לגופו, יתרונות מול חסרונות, מה הבעיות שהחוק או התקנה ביקשו לפתור והיכן מצויים הכשלים. אדרבה ננהל ויכוח תרבותי מעמיק. אני צוחק על עצמי.

   אני מכיר לא מעט אינטלקטואלים הגונים וחכמים שרואים בחוקים הללו תיקון לעוול היסטורי בן שנים, ושהם דווקא מחזקים את הדמוקרטיה אבל אין להם זכר בדיון התקשורתי. מדוע? אכן אין תקשורת (תרתי משמע), אין שני צדדים.

טיעון נוסף שנשמע הוא שבדמוקרטיה צריך הרוב להתחשב במיעוט. זה יפה. האם שמענו את הטיעון הזה בזמן ההתנתקות, שעה שאריאל שרון ועדר כתביו דרסו את רצון הבוחר? יתירה מזו – האם שמענו את הטיעון הזה בזמן הסכמי אוסלו?

ההסכם ההיסטורי המכריע ביותר מאז קום המדינה, שאת פירותיו האומללים אנחנואוכלים מדי יום, הושג על חודה של מיצובישי ועריקת קולות. האם שמענו אז מישהו מכוהני הדמוקרטיה מדבר על סכנה למישטר? האם התקשורת עודדה דיון מעמיק בהשלכות המסוכנות של ההסכם? האם חיזרה אחר הרמטכ"ל דאז אהוד ברק כדי להבין מדוע לדבריו ההסכם הזה "מלא חורים כגבינה שוויצרית?" האם נתנה קול רציני לאזהרות של בני בגין או שהגחיכה אותן כמו שמעון פרס שנהג אז לכנות את בגין "אבו אמר"?

ככל שאני מתוודע יותר לנבכיה של המעצמה השביעית אני נחרד לדעת כמה אטימות ושרלטנות ואנטי-אינטלקטואליות וסתימת פיות והיעדר חירות המחשבה אופפים את מי שנחשבים בעיני הציבור כאנשי תקשורת מהמעלה הראשונה.

אין בכלל רצון לאזן, אין רצון להכניס למערכת אנשים החושבים אחרת, אין רצון לתת לגיטימציה להשקפות עולם אחרות – גם אם בציבור הן דומיננטיות.

אתם מבינים למה צריך חקיקה מהפכנית? השמאל לימד זאת. לפעמים אי אפשר אחרת.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ב-18.11.11

אהוד: אם איננו טועים הרי אנחנו, וכן רבים מהאנשים שאנחנו מכירים – איננו משתכרים בשנה את הסכום שאריק כרמון משתכר בחודש תמורת עמידתו בראש מכונו לדמוקרטיה. הלוואי על כל ישראל פרנסה מדמוקרטיה כזו.

* * *

אהוד בן עזר: פרידה ממרים בר-שלום

מרים היקרה,

אם ישנה הישארות הנפש ואם אכן נפגשים המתים בשמיים אחרים – אזיי לאחר היעדרות של עשרות שנים את זוכה לפגוש שוב את אנוש אלוף נעורייך בעולם הזה ובעולם הבא. שנינו אהבנו אותו, אני כחבר ומעריץ ואת כאישה אהובה ואוהבת שזכתה לחלוק איתו את שנות חייו היפות ביותר ולהקים עימו משפחה לתפארת. את שני השירים שאני מצרף לך כאן את מכירה כבר שנים רבות, והיית מרימה טלפון כל פעם שהבאתי אותם או הזכרתי את אנוש בהזדמנות אחרת – עד לפעם האחרונה, בגיליון ליובל "תיכון חדש", ברשימה "אנוש בר-שלום בוכה" – שאת אולי כבר לא היית במצב לקרוא אותה ולהגיב. ואני חושב שאולי עכשיו, בהזדמנות שאת עולה לשמיים, סוף-סוף לפגוש אותו, קחי איתך אליו את השירים האלה, שאת זוכרת אותם כמעט בעל-פה, ומיסרי לו דרישת שלום מחלומותיי עליו, המשוקעים בשירים האלה (שכלולים בספרי הנידח "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר"). אנוש בשירים האלה, הוא ועוד דמות אחת של בת-כיתתנו, בשירים האחרים – מצויים בספר אך שניהם כבר אינם בחיים.

על פניך צל שחור

עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ

בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת

וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר

בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ

קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר

אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר

הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה

שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין

וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת

הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם

וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת

חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת

אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה

יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר

בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.

ינואר 1978

צולל אמודאי אל תהום

צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים

עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל

בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית

בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד

קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם

יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל

חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל

תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת

תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ

וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת

זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד

לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.

ינואר 1978

* * *

אורית ברנר

על הטעות הבסיסית הראשונה של האנס קצב

קראתי בהנאה את שירו של איליה בר-זאב על החצב. אם כי לא רחוק ממנו קראתי באי הנאה גמורה את: "טעויותיו של קצב" של אוריה באר.

קראתי קריאת הדיוט את רשימת שגיאותיו של קצב, (הטקטיות, האסטרטגיות והמשפטיות), שמנה העו"ד המלומד.

אין לי כל ידע בתחום המשפטי, ולכן ציפיתי, כנראה בחוסר הבנתי, להצבעה על הטעות הבסיסית הראשונה של קצב, אשר ממנה נבעו ולאחריה באה שרשרת ה"טעויות" שביצע בעובדות תחתיו. וזאת ההכרה וההבנה (המעוותות) , שזכותו לכפות את רצונותיו ותאוותיו  על כל הסרות למרותו בכל המובנים...

האין זה המעוות הראשוני,  ה"חטא הקדמון" שבעטיו "הסתבך" בכל ניסיונותיו להכחיש, להסוות, להסיר מעליו ולהפליל אחרים? כל זאת במקום להודות, להתחרט, להתנצל, לפצות וכדומה?  על "הטעויות" המרכזיות האלה,  הוא נדרש לשלם את חובו לחברה (ולחברות).

לא הדרכים בהן ניסה ל"טפל" ב"הסתבכויותיו" הן הטעויות המרכזיות שלו. אם כי, נכון, שכל ניסיונותיו להפללתן ולהכפשתן של המתלוננות כנגדו, אם בעצמו ועם באמצעות עושי דברו – חזרו אליו כמו בומרנג. בבחינת – בור כרה לחברותיו ... – שחת ייפול בו...

* * *

יואל רפל

 על התרגום החדש של יואל נץ ל"באבי יאר"

אהוד היקר,

 כאשר פתחתי את המכתב העיתי [691] וראיתי את תרגומו של יואל נץ לשיר "באבי יאר",  התרגשתי מעט. הייתי בבאבי יאר ודאי חמש עשרה פעמים ויותר. כל פעם קראנו את תרגומו של שלמה אבן-שושן. באחת הפעמים היה עימנו יואל נץ, שהכיר את השיר במקורו הרוסי. והנה בעיתונך התרגום החדש, שחייב להגיע לידיעתם ולתודעתם של הרבים. תרגום נהדר שעושה טוב לשיר.

כאשר נהיה בקיץ הקרוב בבאבי יאר נקרא את התרגום החדש שוודאי ירעיד לבבות.

 יש לך זכות גדולה בפרסום התרגום החדש. לך וליואל נץ ברכת 'יישר כוחכם'.

 יואל רפל

אהוד: אנחנו מתקרבים לגיליון ה-700 של "חדשות בן עזר", שנוסד על ידינו בפברואר 2005, כלומר בקרוב תחל השנה השמינית של המכתב העיתי, עם כ-2,250 נמענים שמקבלים אותו פעמיים בשבוע, שלא לדבר על מאות הקוראים אותו ברחבי העולם באמצעות האתר שלו, המוחזק במסירות רבה על ידי יוסי גלרון; ושלא לדבר על עשרות הקוראים השולחים אותו לתפוצת חבריהם. ומדובר במיזם פרטי לגמרי, שאינו זקוק לשום סיוע חיצוני והוא בעקרון גם לא מסחרי, הכול נעשה בהתנדבות.

אולי יתברר יום אחד שזה היה אחד המפעלים הספרותיים והפובליציסטיים העבריים החשובים של התקופה – אבל בינתיים מרבית ספרינו כבר אזלו [כולל ספר הראיונות "אין שאננים בציון", שעליו המלצת בחום בפני מנהלי הוצאת "עם עובד" כדי שידפיסו ממנו מהדורה שנייה, ולא נענו]; יובל ה-75 שלנו עבר בשתיקה גמורה; אם נרצה להוציא ספר חדש – נצטרך להשקיע בו כמו כל סופר נידח אחר – כי אנחנו לא שייכים ל"פליאדה" של הסופרים החשובים או רבי-המכר – ולכן גם אין סיכוי שמישהו יתייחס לספר חדש שלנו או שימצא לנחוץ לערוך יום עיון על יותר מ-40 ספרינו שכבר יצאו לאור במרוצת חמישים השנים האחרונות (מאז "המחצבה", 1963) –  אבל גם את שנת ה-30 למותה של אסתר ראב שכחו – וכך אנחנו נושאים בגאון את היותנו מנודים בקהיליית הספרות העברית ובקרב מרבית קוראותיה, ואם נסגור את המכתב העיתי וניעלם – זה יהיה רק כאילו הורדנו מיכסה על הג'ורה הפרטית שלנו. מה לעשות? גם אם נפגין כל יום שישי במחסום ווטש ובבילעין, ונצטרף למודעות המחאה של הקרן לישראל חדשה – זה כבר לא יעזור לנו כי צפוף שם מאוד ועמוס במלקקי תחת, פתאים שימושיים ואידיוטים מוסריים.

* * *

משה כהן: הנדון: למחנה השמאל יש עצה

מכובדי,

למחנה השמאל יש עצה לכול הבעיות של מדינת ישראל. ישראל מבודדת בעולם? יש עצה. לאיראן יש נשק גרעיני? יש עצה. הערבים יורים טילים מעזה? יש עצה. לכל הבעיות של המדינה יש אותה תרופת פלא... תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית.

מה הקשר לנשק הגרעיני של איראן? ובכן, לדברי השר לשעבר אפרים סנה, למשל, על ישראל לפעול נגד איראן, אך לשם כך זקוקה ישראל לתמיכה בינלאומית, וכדי לקבל תמיכה נגד אירן צריכה ישראל... כן, ניחשתם, לנהל מו"מ עם אבו מאזן. למען מטרה נעלה זו צריכה ישראל לשלם כל מחיר מדיני וביטחוני, להפסיק את הבנייה בירושלים ובשטחים, להכיר מראש בגבולות 67', להכיר בזכות השיבה של הפליטים הערביים, להפוך את יהודה ושומרון לבסיסי טרור וטילים, וזו רק ההתחלה. אלו פרטים קטנים, השמאל בשלו, חייבים "תהליך מדיני" בכל מחיר כדי שכל בעיותינו תבואנה על פתרונן. זו הקונספציה, ואל תתנו לעובדות לבלבל אתכם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 / תל-אביב 61221

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

6. יולי 1921, האמנם מכרו אותה למצרִים?

דצמבר, הנישואים לאיזאק.

אסתר היקרה,

אמא ציוותה עליי לשלוח לך את המכתב המצורף בזה. רצוני לנצל את ההזדמנות ולכתוב לך גם-כן כמה שורות.

אני רוצה לקוות שתוכלי להבין אותו כי לפי מה ששמעתי עלייך את בקיאה היטב בצרפתית. לצערי הרב, אינני יכול לומר כזאת על ידיעתי שלי בעברית. רק בגלל זה אני נזקק לשפה הזאת המכונה רשמית ודיפלומאטית.

המאורעות בארץ-ישראל הם לא רק מצערים אלא גם נוראים מלתארם.

האם צריכים היינו לצפות לכל מה שבא עליכם? ודאי שכן. ומפני מה לא ננקטו אמצעי-זהירות? קשה הדבר ואפילו כבד מדי, לרוע-המזל. – בכל-זאת יש לקוות שהממשלה תסייע לנו בהגשמת מה שהבטיחה. – שאם לא כן, יהיה עלינו לסמוך על אמצעינו-אנו ועל כוחותינו-אנו.

אינני רגיל לומר ולבטא מה שאני חש בחיים, אבל במסיבות הנוכחיות הדברים כאובים מדי ובאמת צר לי על כי משחר-נעוריי בחרתי בארץ הפרעונים הזאת, שבה הכל אם אינו עלוב מבחינה חומרית הרי לפחות הוא מאוס ומפורר מבחינה מוסרית.

ברוך כותב שרוצה היה לבוא למצרים. – אינני מבין כלל רצון זה על שום מה. בטרם תאחרי את המועד, אימרי לו שלא יזוז ממקומו: כי גם אם חושש הוא רגע מן הסכנה שבה כולכם נתונים, הרי בשימו פעמיו מצריימה הוא צפוי למשהו נורא הרבה יותר: להתאבדות בעודנו חי.

כשאני לעצמי אולי אין לי זכות לתת לו עצות. אך את שחיה על-ידו, שסובלת לפחות כמוהו, אם לא יותר ממנו, מן המצב החמור שעובר עליכם, הרי את יכולה ורשאית להשמיע לו את דעתך.

מן הראוי שתתאזרו כולכם בסבלנות רבה ותקוו לימים טובים יותר, כי לא ייתכן שהמצב הנוכחי יימשך זמן רב. – הצרות שפקדו אתכם באחרונה אין כמוהן לזרז את הגברת העלייה ואת בניין הארץ. ההשפעות והתוצאות לא תאחרנה לבוא, לדעתי.

בינתיים מן הדין שתמצאו בכם די אומץ-לב, מסירות וכו' לשאת את הזעזוע ואת המצב הביש שנוצר.

אני מקווה שאימך, אביך ואחייך כולם בקו-הבריאות. אמא שלי עודה חולה ומודאגת, פחות או יותר, ואני עושה ככל יכולתי לחסוך ממנה אי-נעימויות.

כמידת האפשר הסתרתי ממנה מה שהתרחש בארץ-ישראל. אני מעלים ממנה מכתבים שאינם באים אלא לגרום לה סבל. רוצה הייתי לנהוג כך עם האחרים אך איני יכול ואינני סבור שמותר לי הדבר. יהיה עליי למסור לך מעברו השני של הים דברים שלא ינעמו לאביך ולדוד, ומראש ארצה להיות בטוח שאיש זולתך לא יקרא את המכתבים. – אם במקרה יקרא אדם אחר את המכתב, הריני משביעו בכל הקדוש לו שלא יגלה מאומה בלי לבקש את עצתך תחילה. תני לי כתובת בטוחה כדי שאשלח לך מכתב שנתקבל מן הדודנית שלך. – את לבדך תחליטי אם למסור את תוכנו לבני-משפחתך. אני מקווה שבקרוב אקבל ממך מכתב, ובינתיים הריני דורש בשלומך באמת ובתמים.

                                                                                                           איזאק

מכתבו של איזאק (יצחק) גרין בן ה-33 נשלח מקאהיר ב-3 ביוני 1921 אל בת-דודו אסתר ראב בת ה-27 בפתח-תקוה. הוא עומד בסימן הקשר או פתח-המילוט שמציע לאסתר מי שעתיד בעוד כשבעה חודשים בלבד לשאתה לאישה ולהיות הגבר הראשון בחייה, המשחררה מתווית "בתולה זקנה", כפי שמתחילים להתייחס אליה במושבה ואולי גם במשפחה. המכתב נכתב צרפתית ותורגם בידי אהרון אמיר, שתירגם גם את שאר מכתבי איזאק גרין ואסתר ראב שנכתבו במקורם צרפתית.

מכתבו של איזאק מגיע למושבה במעטפה אחת עם ה"מכתב המצורף בזה" שאימו כתבה וציוותה עליו לשלוח לאסתר. זהו מכתב באידיש מאת דודתה טויבה, אחותו של יהודה ראב, ותאריכו אף הוא ה3- ביוני. מהמכתב עולה שאסתר היא שהחלה בתקופה זו בחליפת המכתבים עם משפחת הדודה במצרים. המכתב תורגם בידי יוסל בירשטיין.

הדודה פותחת ומכנה את אסתר בשם "עסטה אהובה ונחמדה" וכותבת בין השאר: "את המכתב שלך קיבלנו. אני מודה לך שסיפרת לי הכל [אודות ההתקפה על המושבה]. יתן השם שתוכלי דברים טובים לכתוב לי. תכתבי אלי מיד אני מאוד נהנית לקרוא את המכתבים שלך, מאוד הייתיי שמחה איתך לפטפט מעט! דרישת שלום מכל הלב, תרגישי טוב, ממני הדודה שלך, טויבה גרין."

איזאק עצמו נחשב גם הוא באותם ימים ל"רווק זקן". אחיו הצעיר אברהם-חיים, שאותו אהבה אסתר, כבר ההתחתן, למורת-רוחם של הוריו, הוליד בת ומת, ואילו יצחק חי עדיין עם הוריו בבית שברחוב צחרה 13 בקאהיר. בשיחה עם מירונה, בתו של ד"ר אברהם-חיים גרין, היא אומרת לי בנימה של לגלוג:

הבנים הרי לא התחתנו, איזאק לא התחתן, הם מאוד אהבו את אמא שלהם, והם מאוד חסו עליה בגלל עול החיים הקשים שלה, ואיזאק אמר לאימו: "את עוד תלבשי אצלי כובע עם נוצה!" – הוא לא התחתן עד גיל מבוגר. אמנם הוא אמר שזה עד שהעסק יתבסס, אבל אמא שלי [חיה, אשת אברהם-חיים] אמרה שסבתא טובה היא שלקחה את העניין [השידוך לאסתר] בידיים!

כשנה לאחר מכן, ב-24 במאי 1922, עתיד יצחק לשלוח מקאהיר מכתב אל אסתר אשתו הנמצאת כבר בווינה ובבאדן, ובו נאמר: "האם את יודעת שהמכתב הראשון שקיבלת ממני נכתב במאי? איזה הבדל בין המכתב ההוא לבין זה ששלחתי לך אשתקד? במכתב ההוא נחתך דבר זיווגנו לעולם ועד, המכתב ההוא בא להפוך את חלומותינו למציאות. המכתב ההוא היה בעצם הנס שחרץ את גורלנו בלי שנרגיש בכך!"

להשערתי, מכתבו "הראשון" או "ההוא" – הוא המכתב בעברית ששלח ב-2 במרס 1913 מקאהיר יצחק בן ה-25 לאסתר בת ה-18 בפתח-תקוה, ובו כזכור התוודה בפניה: "הנני בא במכתב זה הפעם, לבטא לפנייך את רגשותיי, עד כה טמונים בליבי ומכוסים באנחותיי, ובכן אני הרחק כעת ממך, ומרוב געגועים שולח לך על ידי כתב זה, את סוד יסוריי. אוהב אני אותך אסתר חביבתי, כן אהבה אמיתית, קדושה ועולמית."

ואילו המכתב של "אשתקד" הוא המכתב מה-3 ביוני 1921, שהחל נכתב כניראה בשלהי מאי. סגנונו רשמי ומאופק, ועל פי תוכנו הינו כניראה הראשון שנשלח אליה בקיץ 1921. ואכן, במכתבו אליה מה-1 ביוני 1922, איזאק אומר: "חוץ מזה, חייב אני להודות לפנייך, לא אתאמץ אפילו להשביח יצירת-מופת זו שלי. לא עשיתי זאת במאי 1921, ועל אחת כמה וכמה לא אעשה זאת ביוני 1922."

ב-1913 היתה אסתר מאוהבת באברהם-חיים אחיו של איזאק. את איזאק אין היא מזכירה כלל ביומנה מאותה תקופה. מכתבו הראשון של יצחק לאסתר בא כניראה לאחר שביקר בארץ-ישראל ב-1913, ביקור שבמהלכו פגש בה. אולי נילווה אל אימו באחת מנסיעותיה לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה.

ב-1914, לאחר שפרצה המלחמה, ניתקת מצרים, הנמצאת תחת שלטון הבריטים, מארץ-ישראל העות'מנית. על-פי מכתבו של יצחק מה-3 ביוני 1921 לא ניראה שביקר בארץ או שפגש באסתר בשנתיים-שלוש האחרונות, מאז כבשו האנגלים את ארץ-ישראל. במכתבו אליה מה-27 ביוני 1921 הוא שואל: "מה שלום הדוד והדודה? זמן כה רב לא ראיתי אותם. ודאי השתנו מאוד מאז! מה שלום האחים הצעירים שאותם אף לא היכרתי?" – והדבר מוכיח עד כמה מנותק איזאק מארץ-ישראל; ניראה שאת בת-דודו לא פגש זה יותר משמונה שנים.

 "המאורעות" הנזכרים במכתב של איזאק לאסתר מה-3 ביוני 1921 הם כמובן ההתנפלות הטרייה-עדיין על המושבה. הביטוי "שחר נעוריי" מחזק את הסברה שאיזאק ירד למצרים כבר בגיל צעיר מאוד. ה"דוד" הוא משה-שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה, ושניהם דודים של יצחק, בן אחותם טובה. "הדודנית שלך", היא בת-הדודה של אסתר – ברתה, בתה של דבורה בת אליעזר ראב. דבורה היא האחות הבכורה, שנישארה לגור בקומארנו שבהונגריה ולא עלתה ב-1875 עם שאר בני-המשפחה ארצה. יהודה פגש בה לאחרונה בביקורו בהונגריה ב-1901.

[בשנים האחרונות יצרנו קשר עם שתי נינות של אותה דבורה, אחות יהודה, שמתגוררות בבודפשט וגם ביקרו בארץ].

כשבוע לאחר קבלת המכתב, ב-13 ביוני 1921, עונה אסתר. היא פותחת ב"יצחק יקירי!" ומוסרת לו כתובת למשלוח מכתבו הבא, שבו יבואו דברים שהם כניראה הרבה יותר מ"בלתי נעימים": "ואם המכתב הזה מבשר לנו אסון, אשתדל להמתיק את הדבר קצת בשביל אבא. אצלנו בארץ שקט מוחלט, החיים חזרו למסלולם הרגיל: עובדים, קוראים ומטיילים, ובעיקר שוכחים... מה שלום הדודה הקטנה? צר לי מאוד שציערתי אותה ושלחתי לה את המכתב המתמיה הזה. האם אינה חושבת לבוא לראותנו באחד הימים? מוזר כמה אני מחבבת אותה."

והיא מסיימת את מכתבה בבקשה: "יצחק! אולי אתה מוכן לתקן לי את השגיאות בצרפתית? יש לך פנאי לזה?... כמעט מעולם אינני משתמשת בשפה הזאת, ונדמה לי שכמעט שכחתיה."

בתשובתו מקאהיר, ב-27 ביוני 1921, מצרף איזאק שני מכתבים שנתקבלו מבת-דודתה ברתה בקומארנו שבהונגריה. וכותב:

אסתר היקרה מאוד,

לא רציתי לגרום לכם צער בימי חג-הפסח. לדאבון-הלב באו צרות אחרות והישרו אבל על כולם. המדובר הוא במהומות שביפו ובמושבות. כפי שתיראי מתוך המכתבים האלה, הדודה דבורה איננה עוד. ברנארד, שהיה עכשיו בקומארון [קומארנו], וברתה, כותבים לי שלאחר מחלת-רוח ממושכת למדיי הלך גם הדוד מור לעולמו ב-1 באפריל שעבר. אבידה כפולה זו בתוך זמן כה קצר מכאיבה מאוד. בייחוד לאותם מבני המשפחה שחיבבו אותם מאוד ויחד עימם בילו את נעוריהם. כוונתי לאבא שלך, לדוד משה-שמואל, לחנה ולאמא. – – זו האחרונה חושדת מאוד בשתיקה הממושכת הזאת ובכמה הזדמנויות כבר אמרה לי שאני יכול לגלות לה אם קרה איזה פגע. היא מצפה לידיעה על מותו של הדוד, שמחלתו ידועה לה. אך אני חושש מאוד שהסתלקותה של אחותה תכבד עליה מדיי. – מה עוד שכמעט תמיד היא חולה.

אני מעדיף להשאיר אותה בספק עד כמה שאוכל. – באשר למי שבצד שלך, הריני מניח לך להחליט. – יכול אני רק להציע לך שתנהגי כמוני, כי מה נועיל בהודעה מצערת כל-כך?

עליי לציין שהצרפתית שלך טובה: מדי פעם משתרבבות אי-אלו שגיאות קטנות אך אין להן כל חשיבות כמעט, ואין אלו סיבה לומר ששכחת את השפה הזאת לגמרי, זו שיכחה שאינה גמורה כל-עיקר שהרי ההתבטאות שלך שוטפת מאוד ויש בה דיוק רב.

 [לשם הדגמה הוא מעתיק עבורה מיספר שגיאות שלה, ותיקונן בצידן].

עכשיו שסיימתי את השיעור שלי בצרפתית, ואגיד לך שאגב קריאה חוזרת במה שכתבתי כאן מצאתי אצלי לא מעט שגיאות, – מסתבר שגם את תמצאי אצלי שגיאות, ואם כך הוא – אבקש ממך שתתייחסי אליי ביתר סלחנות, כי לי אין כבר תקנה.

אמא חולה כמעט כל הזמן, כמו שכבר כתבתי לך. האקלים, חיי-החברה, כל הסובב אותה אין בהם כדי להשיב לה לא את הנעורים ולא את האושר, שאותו היא מבקשת בלי לדעת מה טיבו אל-נכון.

                                                                               שלך,

                                                                                                 איזאק

ברנאר הוא ברנארד (דב) גרין, האח השני בצאצאי יעקב וטובה גרין, שיסד יחד עם איזאק את הפירמה "האחים גרין" במצרים. הדוד מור הוא בעלה של הדודה דבורה, שם משפחתם היה כניראה הלאש. הדודה חנה, לבית פרלקוורט, היא בת נוספת של אליעזר ראב, שעלתה לארץ-ישראל עם המשפחה ב-1875.

החל ב"אמא ציוותה עליי" וכלה בהתייחסויותיו במכתב הזה עולה בבירור הקשר העמוק של יצחק אל אימו בת השישים וחמש לערך. הוא מנסה לסוכך עליה מפני פגעי החיים כאילו היה בעלה, ומדבר עליה באהבה רבה. וברקע הדברים – אימו היא המדרבנת אותו לקשר עם אסתר, כדי להשיאה לו.

לדברי מירונה, סבה יעקב גרין, אביו של איזאק, היה אדם פשוט מאוד, שנהג בקשיחות בילדיו, לפחות בנעוריהם. לא כן סבתה טובה, שהיתה אישה משכילה הקוראת הונגרית, גרמנית ויידיש. סבתא טובה היתה הדמות הדומיננטית במשפחה, ואכן יצחק וגם אסתר מתייחסים בעיקר אליה וכמעט שאינם מזכירים את האב, או הדוד – יעקב גרין.

על מכתבו של איזאק משיבה אסתר כבר בראשית יולי 1921 ב"יצחק יקירי". לאחר שהיא מגיבה על הידיעה על מות הדודה דבורה, היא ממשיכה וכותבת על חיי המשפחה בפתח-תקוה, על התקופה שבה לימדה בבן-שמן, על העזיבה ומתן השיעורים הפרטיים במושבה, שגם מהם כבר נפטרה, ומסיימת: "בחיי, אחרי כל המאורעות הללו אנו קצת עייפים! אני חושבת לעבור לזמן-מה לירושלים כי כבר התחייבתי ללמד שם בשנה הבאה. חוץ מזה, אינני יודעת אם כל זה מעניין אותך. מאשימים אותי שאני מסוגרת וגאה, ובסך-הכל אני אישה פטפטנית. שלום! [בעברית] יצחק יקירי! אל תשכח לענות לי! דודניתך, אסתר."

*

ממכתבו של איזאק גרין לאסתר ב-2 באוגוסט 1922 עולה כי שנה לפני כן, ב-2 באוגוסט 1921 – היא כבר נמצאה בקאהיר. מסתבר אפוא שאסתר נסעה למצרים באמצע חודש יולי 1921, ובתוך כשבועיים-שלושה הציע לה איזאק את אהבתו בסצינה דראמטית, שנחקקה היטב בזיכרון שניהם.

בראיון שערך עימה ישראל הראל הוא מספר מפיה כי לאחר שהארץ החלה להתאושש מהרס המלחמה, הגיעה ממצרים לארץ דודתה, אחות אביה. דודה זו ובניה ירדו מארץ-ישראל למצרים, ועשו שם חיל רב. עתה באה הדודה למצוא כלה לבנה. כיוון שלא היו לה בנות, רצתה הדודה למצוא כלה לבנה. השידוך הצליח והמשוררת הצעירה, ששמה כבר הולך לפניה, אומנם בין סופרים בלבד, נסעה למצרים. "רק לשנים מספר," כפי שהתנתה עם בעלה.

לדברי אסתר היא הגיעה בקיץ 1921 לקאהיר בגפה. גם מדברי יצחק על מחלת אימו, וממכתבה של האם לאסתר בראשית יוני 1921, קשה להניח שטויבה גרין באה לפתע ארצה ביולי 1921 כדי לקחת עימה את אסתר לקאהיר. המשפט "האם אינה חושבת לבוא לראותנו באחד הימים?" במכתבה של אסתר מה-13 ביוני 1921, מוכיח שדודתה לא ביקרה בארץ זה זמן רב.

ואולם התוכנית לנסיעתה של אסתר אכן נדונה עוד לפני פסח 1921. בז' ניסן תרפ"א היא מקבלת לבקשתה מירושלים תעודה מאת "ועד הצירים לארץ-ישראל, מחלקת החינוך". בתעודה, החתומה בידי מנהל מחלקת החינוך, ד"ר יוסף לוריא, נאמר: "בזה הננו מעידים כי הגב' אסתר רב שימשה בתור מורה בביה"ס בבן-שמן במשך שנת תר"פ [1920-1919]. התעודה זו נתנה לגב' רב לרגל נסיעתה לחו"ל."

מצד שני מנסה אסתר באותה תקופה: "לעבור לזמן-מה לירושלים כי כבר התחייבתי ללמד שם בשנה הבאה," כפי שהיא מציינת במכתבה לאיזאק מראשית יולי 1921, וכזכור בארכיונה שמורה גם טיוטת מכתב שלה לרחל ינאית בן-צבי, מאביב 1921 לערך, שבו היא מבקשת לעבוד אצלה במשתלה בירושלים.

המאלאריה התוקפת אותה בחורף ואולי גם בקיץ 1921 ("הערבים מתנפלים – אנו נלחמים – לאחר זה אני שוב נתקפת מאלאריה קשה ומן הבית שולחים אותי לדודה במצרים להבראה," היא כותבת לראובן שהם בפברואר 1972) –

הסקרנות המתעוררת בה עם קריאת ספרי שיריהם של בודלר, קאלה ובז'ז'ינה, שמביאים רוחות מן העולם הגדול, מאירופה, לשם אין שום אפשרות לאב לשלוח אותה ללימודים, (זהו חלומה עוד משנת 1910 כפי שמעיד יומנה מאז, ואכן עם איזאק בעלה היא עתידה להתנות, עוד לפני נישואיה, שישלח אותה ללמוד) –

הצפיפות בבית בן שלושה החדרים ברחוב ביל"ו, עם האב, האם, ושני האחים הצעירים אלעזר ובנימין, שהם כבר בני עשרים-ואחת ושבע-עשרה –

הפסקת מתן השיעורים הפרטיים, וייתכן שגם חוסר-יכולתה למצוא עבודה אחרת שתפרנס אותה –

הזעזוע שבהתנפלות על המושבה ומותם של צעירים שהכירה, בהם צבי שץ, אבשלום גיסין ונתן רפופורט שגסס לנגד עיניה –

כל אלה מעוררים לבטים רבים באסתר בת ה-27 באשר לעתידה. היא חשה עצמה ניצבת בפני מבוי סתום, ומחפשת דרך לעזוב את בית אביה ואת חברת אימה. צעירים רבים מבני המושבות הראשונות, אמנם מיעוטם מפתח-תקוה, מהגרים מהארץ בשנים אלה, מסיבות כלכליות. אפילו אחיה ברוך, כפי שעולה מחליפת המכתבים שלה עם איזאק, נתפס למחשבות ירידה, שאמנם לא מומשו מעולם.

ייתכן גם שהתעוררותה כמשוררת, שהחלה בבן-שמן ובאה לשיאה בכרם השקדים באביב 1921 – נבלמת עתה לתקופת-זמן שבה חלים שינויים מכריעים בחייה. בתוך חודשים אחדים היא מחליפה לא רק ארץ ומעמד משפחתי אלא גם מתנתקת מחברת הצעירים דוברי העברית ומן השפה עצמה. בקאהיר היא עתידה להתחיל לדבר צרפתית עם בעלה, ויידיש עם הוריו, זו השפה שבה היא מדברת גם עם אימה.

 "ואז נישאתי לבן-דודי, ועשיתי דבר שכלפי חוץ, כלפי העבר שלי, נחשב לבגידה: אמרו שאסתר ראב בגדה בעבודה, בפועלים, בעצמה נישאה לאיש עשיר וירדה למצריים..." – היא מספרת למשה דור. בשעתו סיפרה לי אסתר כי כל עניין שידוכה ליצחק גרין נעשה בלי ידיעתה. שלחו אותה כביכול לטיול, ולאחר שהגיעה למצרים, בקיץ 1921, נישאה לו בתוך זמן קצר. ומדוע "שלחו"? – לדבריה, ראשיתו של הסיפור בכך שבני משפחת גרין בקאהיר, באמצעות קבוצת אהרונסון, שברוך אחיה היה מקורב אליה – היו מבריחים-מעבירים בימי המלחמה העולמית כספים לעזרת משפחת הדוד יהודה ראב. הקשר עם המשפחה במצרים התקיים, כניראה, באמצעות שכנם, אביה של לורט, פרץ פסקל, ששהה כל ימי המלחמה בקאהיר, ומשם שלח עזרה לאשתו ולבנותיו הנמצאות במושבה.

אסתר מספרת כי אחרי המלחמה לא היתה לאביה שום אפשרות להחזיר את החוב הזה לפירמה של האחים גרין, אחייניו. "מכרו אותי למצרים בתמורה להחזרת החוב ההוא!" את הדברים הקשים הללו, היוצאים מפורשות מפיה, אני שומע במו אוזניי.

 "כותנות לילה 2 / מפיות 5 / שמלה חצאית 1 / מגבות 2 / חזיות 2 / מפה 1 / לבנים משי 4 / חולצה 1 / ממחטות 2." – בעמוד האחרון של "מחברת 'קמשונים'" הרביעית כתובה בדיו שחור רשימת בגדים זו – כמעט רשימת עוני – שאסתר מכינה לקחת עימה בנסיעתה. על פי שירים, תאריכים וטיוטות שבמחברותיה – אסתר באה לקאהיר ובצרורה גם קומץ "מחברות 'קמשונים'" אלו, והן עיקר "רכושה"; שלושה שירים שכתבה כבר זכו להכרה ספרותית ויידפסו בקרוב ב"הדים".

ברשימה שנכתבת בשנות ה-70 לערך, אולי בהשפעת השלום עם מצרים, ונדפסה לראשונה רק לאחר מותה, ב-1990, מתארת אסתר את הגעתה למצרים:

באתי לקאהיר בשלהי-קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל-אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר?

הדוד ואיזאק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת-הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחאנטור הדומה לחאנטורים שלנו, ונסענו. בינתיים ירדה החשיכה, ופנסי-חלב נדלקו – והאוויר נעשה דחוס יותר ויותר, קולות וריחות, וגוויות ארוכות בתוך קפטנים נעים באור חלש – הריחות חריפים, מעין קינמון מעורב עם יסמין, וצלי-קבב מסריח ומעורר תיאבון.

הבית היה מסודר ונעים – חדר אחד קטן הכיל שתי כורסאות-עור וספה קטנה תואמת, שולחן קטן מלא עיתונים וירחונים, החדר מבודד ושקט – שם קניתי לי ישיבה, על-פי-רוב באחת הכורסאות – התקפלתי בהרמת ברכיים עד לסנטר, פתחתי את המאוורר, קריר היה, וקראתי צרפתית – ירחונים, עיתונים, ספרים, ושמעתי בסביבה שכנים מדברים צרפתית. התחלתי לדבר בפעם הראשונה שפה, שידעתיה רק מקריאה. פשוט פתחתי את פי, והמילים יצאו בלי קושי, באופן טבעי – ואני ברת צרפתית וגודש של מילים ברשותי, אני בוחרת אותן בהבנה וזה טבעי לגמרי – היה זה כיבוש שבא עליי כחתף והתמקם בי והעברית נעלמה מפי כמעט, רק יידיש דיברתי קצת עם ההורים. עם איזק דיברתי צרפתית, והוא בלע את דבריי והילל את הסיגנון המעולה – זה כמובן רומם את רוחי, והארץ איבדה לאט-לאט את זרותה בפניי.

התחלתי לצאת לבד מן הבית. הערבית היתה זרה לגמרי, הניב חדר לאט-לאט לאוזניי והתחלתי להבין גם ערבית והיא מצאה חן בעיניי, מעודנת ומזדמרת יותר – לאחר-מכן החלו האנשים לחדור לתודעתי – ערבים, עם גוון קל של גזע עתיק, שונים מערביי ארץ-ישראל, עצלים קצת, תמימים, אבל הערמומיות הערבית ממוזגת, העם היה סימפטי.

העוזרת שעבדה אצל הדודה היתה כה עירונית ומפונקת, כמו החתולה הגדולה שהסתובבה בבית, שמותיהן כמעט שהיו דומים – החתולה הלבנה שמה היה פיללה, שם ליסמין כפול ריחני, והיא היה שמה מיללה, ממיל בצרפתית – אלף, רמז לאלף טעמים שיש בה. עיניה היו עגולות, שחורות, מלאות תמיד אותה מתיקות, מתקתקות שהיתה לבקלבה הנפלאה שהיתה מכינה; תמיד ניראתה כמשתעשעת בעבודה, קוקטית, בתנועות רכות – היתה מלטפת כאילו את אריחי המרצפת – וכשהכינה מאכלים, רב היה חינה, והמאכלים כאילו קיבלו משהו מטבעה, על-פי-רוב מאכלי-בצק ושמנה וגבינה, וגם שקדים ואגוזים ותמרים מסוכרים – כולם חיבבוה וכאילו לקקו את ישותה המתוקה, היה בה משהו מן הארץ שלה.

ברחוב היה שפע של מוכרים, ותנובת הסביבה השמנה של הנילוס זרמה ברחובות, וזה בשיר ובחרוז שרובו לא הבינותי, אבל היה רך ומרגיע. [פירות] מנגו גדולים ונהדרים בסלי-קש מעלי-תמר קלועים ויפים – תמרים טריים שחורים ונוצצים על עגלות-יד, מנדרינות קטנטנות כגודל אגוזים, ריחניות ומתוקות כדבש, ונרקיסים מהגדות השמנות של הנהר, נרקיסים כמוהם לא ראיתי בביצה שלנו בפתח-תקוה, נרקיסים גדולים טלולים, וגבעוליהם עבי-צינורות וריחם משכר, ומבשר את הרחובות לעת-ערב, עת קניית הפרחים למסיבות ולארוחות-ערב – והזמר המתלווה אליהם מפי ילדים בני שש-שבע, בובות שחורות מזמרות בקול סופראן מתוק, וקול הנבלע מיד, מתלווה מרחוק: "אל אהרם!" – "אל אהרם!" – ויש בו מן הסוד והעתיקות – בין הערביים היו רוחות אלים עתיקים ברחובות קאהיר, מין אטמוספירה של עם זר, לא ערבי, מזמר את לשונו, והזמר עתיק, אפילו לא מזרחי.

בינתיים באה שעתי להינשא לבן-דודי, הדבר נעשה בחוג-המשפחה וללא טכסים מיוחדים, ואני הייתי אסירת-תודה. ההורים שלו היו לי כהורים, ועם הדודה היו היחסים יותר טובים מאשר עם אמא – כי היתה אחותו של אבי, ואותו שאר-רוח היה גם בה.

 איזאק יוצא מדי יום לחנות למכשירי חשמל: "The Electric Star, הכוכב האלקטרי של האחים גרין", הנמצאת ב"מגרש [כיכר] האופרה" כמתפרסם במודעה בשבועון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ט. כלפי חוץ איזאק הוא סוחר יהודי ליבאנטיני חסר-שורשים. את העברית ואת שמו העברי איבד. השכלתו באה מבית-הספר אליאנס הצרפתי. למרות שנולד ביפו לזיווג בין שתי משפחות כה מעורות בארץ-ישראל, ראב וגרין – אין בו מאומה מן הארצישראליות של בני-דורו.

מצד שני, גם מצרים היא קליפה חיצונית. המחנק שחש איזאק בקאהיר עולה מאזהרתו לברוך, אחי אסתר, מלבוא למצרים: "בשימו פעמיו מצריימה הוא צפוי למשהו נורא הרבה יותר: להתאבדות בעודנו חי." (3.6.1921). ממכתביו לאסתר בקיץ 1922 עולה שהוא חולם לעזוב את קאהיר ואת אקלימה הקשה ולשהות פרקי-זמן ממושכים באירופה; וברשימות אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם בראשית 1972 היא כותבת:

נישאתי לבן-דודי יצחק גרין והנישואין עלו יפה. הוא כיבד אותי ואני אותו ולא היו לנו חילוקי-דעות, אולי גם משום שהיה קשיש ממני, היה מפנק אותי אולי יתר על המידה. התנאי שלי לפני הנישואין היה: שאנו עוברים לארץ-ישראל לאחר ביסוס עסקיו, והוא קיים את הבטחתו.

לא לפני אמצע יולי 1921 מגיעה אסתר בת ה-27 לקאהיר, וב2- באוגוסט איזאק כבר מאוהב וגם מורעב בה נואשות. הרווק בן ה-33 (שהוא בגילו של אחיה הגדול ברוך), חי שנים עם הוריו ואין לו כניראה הזדמנויות רבות להימצא בקירבה כה רבה עם בחורה כערכו, אלא אם כן הוא נוהג לעיתים לקנות אהבה, כפי שמקובל אצל גברים ממעמדו במזרח. אווירת השנים הללו בקאהיר, גם הוללויותיהם של הגברים בלילות, מתוארת היטב בטרילוגיה הקאהירית של נגיב מחפוז.

ייתכן שאיזאק, השקוע בביסוס הפירמה שיודעת עליות ומורדות, ובחיים עם הוריו ובדאגה להם – אין לו אפילו זמן לבילויים כאלה, ובמידה רבה הוא בתול או נזיר מאישה. אין לנו ידיעות על כך שמנסים לשדך לו מישהי ממשפחות היהודים בקאהיר או באלכסנדריה, חלקם ארצישראלים שנקלעו למצרים בימי המלחמה או גם לפניה. במכתבו לאסתר מיום 24 במאי 1921 הוא מעיד על עצמו שהוא: "צעיר כל-כך, תמים כל-כך ודל-נסיון כל-כך." ומאחר שהוא כבר כבן 34 בכותבו את הדברים האלה, מתחזקת הסברה שאסתר היא אהבתו הראשונה וגם התנסותו המינית העזה הראשונה, לפחות עם אישה שהוא אוהב.

אסתר מוצאת שאיזאק "דומה מאוד לאברהם" אחיו, שהיה אהוב-נפשה – ואילו היא, בתמונות-נעוריה, דומה קצת לתמונתה-בצעירותה של אחות-אביה טובה, אימו של איזאק, שכה אהובה עליו. האם אפשר לומר כי למרות השוני התרבותי – כל אחד מהדודנים מוצא בזולתו משהו מאהבותיו האחרות? – "אולי חזרתי לימי הילדות ואני סוגד לך כאילו היית אימי?" – כותב איזאק לאסתר ב-1 ביוני 1922.

למען האמת, הסיטואציה מורכבת עוד יותר. לאסתר המרדנית אין שפה משותפת עם אימה לאה, שאינה מבינה אותה כלל, אבל: "עם הדודה היו היחסים יותר טובים מאשר עם אמא – כי היתה אחותו של אבי, ואותו שאר-רוח היה גם בה."

ואילו איזאק, ודאי שהיה גם לו יחס עמוק אל אחיו הצעיר והמוכשר אברהם-חיים, אהוב-ליבה של אסתר, שאותו שלח ללמוד רפואה בביירות.

אופייני לאסתר שהיא מבקשת מצד אחד למצוא בקרוביה תכונות ראביות גזעיות שעוברות בירושה, ומצד שני מייחסת את מגרעותיהם לאב או לאם מהמשפחה "הזרה", שדמה נמהל בבני משפחת ראב בקשר-הנישואים. לימים היא עתידה לומר לי: "אתה קצת אטום, אבל אתה לא אשם בכך. את זה ירשת מהצד הפולני של אימך!" – לעיתים ניראה שחלומה הוא שהראבים יוכלו להתרבות מתוך עצמם, מבלי למהול את דמם באחרים. (ידידים יוצאי-הונגריה סיפרו לי שאכן תופעה זו של נישואי-קרובים היתה אז אופיינית ונבעה מגאווה יתירה).

נוכחותה היומיומית של בת-דודו הצעירה בדירה מחוללת באיזאק ממש התפוצצות פנימית, מה עוד שהיא כה שונה ממנו בארצישראליות השורשית, האיכרית שלה, בעברית המצטלטלת, בהווייה היחפה של כפות רגליה האציליות והיפהפיות ("כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות" – מתוך "סבתות קדושות בירושלים"), בחולשתה, בעורה השזוף, בגופה הארוך, בעורה החלק והשחום, בידיעה שכבר הוכרה כמשוררת והתרועעה עם חלוצים מרדנים וסופרים ידועים, בצרפתית המושבתית שלה שעדיין זקוקה לליטוש – והוא חש שקיבל במתנה בת כפר מקסימה ופראית כדי להופכה לנסיכתו.

לדברי יצחק ראב, אחיינה של אסתר, איזאק היה נמוך מעט מאסתר. היה איש טוב. הוא לא ידע היטב עברית מפני שבגיל צעיר ירד למצרים, ולכן דיבר בעיקר צרפתית.

*

במכתב מקאהיר אל אסתר אשתו, הנמצאת כבר לשם החלמה בבאדן, ליד וינה, משחזר איזאק את אשר אירע ביניהם לפני שנה בדיוק, בדירת ההורים ברחוב צחרה 13, היכן שהוא יושב עתה וכותב. את עצמו הוא מכנה בשם החיבה טומוץ.

קאהיר, 2 באוגוסט 1922

יקירתי!

השעה 2.30 אחה"צ בדיוק והיום הוא ה-2 באוגוסט. אלה הם הרגעים שלפני שנה אחת בדיוק חרצו את גורלנו, את אושרנו, ולבסוף את אחדותנו לעולם-ועד.

אותה ספת-עור עצמה שעליה את מדברת במכתבך מן ה-19/7 היא כאן לצידי. – אני מסתכל בה, וכל המראה קם כמו חי לנגד עיניי.

תחילה מניח טומוץ את ראשו בתכלית הקלילות על ברכייך, אנו מסיחים על אלף דברים ואחד, ובעוד האווירה הסוערת שאופפת אותנו מדריכה את מנוחת שנינו אנו מחשים כמה רגעים.

אני זוקף את ראשי, מתיישב לשמאלך, נרעש לגמרי, לשוני משותקת כמעט מרוב התרגשות, ואני מציג לך שאלה אחת קצרה מאוד (שלוש מילים). השאלה הזאת די בה להרעיש אותך עכשיו. – אבל... האופי העקשני של האישה מכריע את הכף, ואת ניצבת על שתי רגלייך ולפני שתסתלקי את עונה בנעימה שעודה מהדהדת אוזניי ואומרת "לא".

אני אוחז בידך ואני חש שהיא רועדת כולה, ומכאן אני מסיק שהן מעידות על הלב, וכי את קולו של הפה, וביתר דיוק של הגרון, צריך לפרש במובן ההפוך. –

את רועדת כולך מפחד כשלון, ואת אוספת את ידייך לאחר שהרשית לי להטביע בהן נשיקה יוקדת, ולאחר שהבטחת לי שתחזרי בקרוב.

כדי למשול בעצבים שלך את נכנסת לחדר השני וניגשת לאיזו מלאכה של מה-בכך.

אני נישאר כמסומר אל הספה ומחכה לך, שהרי הבטחת לי שעוד מעט תחזרי. חלפו עשר דקות ואת אינך חוזרת להופיע!

אלף מחשבות ואחת חולפות במוחי, ונוכח אי-הוודאות אני שם פעמיי אלייך. מה-רבה היתה הפתעתי כאשר בכניסתי לחדרך מצאתי והנה חיוך שליו על שפתייך ואת מגהצת איזו שמלה סמרטוטית.

מבט אחד מעינייך די בו להרגיעני, ו... לאחר החלפת כמה מילים של מה-בכך נפרדנו זה מזו.

אותן שעות של אחר-הצהריים היו בשבילי ייסורים לא-יתוארו, כמו נצח עבר עליי בערב עד ששבתי לראותך בציפייה החלטית לתשובתך.

אף-על-פי שידעתי מה תהיה תשובתך לאחר שראיתיה בעינייך הרבה קודם שאציג לפנייך את שאלתי, רציתי לשוב ולהיות איתך ביחידות... כדי לתבוע ממך את התשובה. –

ההמשך, שהתרחש בין 9 אחה"צ ל-2 לפנה"צ בסירה, ידוע לך. –

ברגע זה אינני מסוגל לראות בעיניי את המשך הסרט כי אני נרעש כולי. – הבית רועד עליי וכתיבתי מתנהלת בכבדות, ואפילו קשה עליי. – אם כן, סלחי לי, אהובתי! אני אפסיק כאן לפי-שעה בתקוה שנהיה שנינו מאושרים ובתקוה שבקרוב נתאחד לצמיתות.

עוד פעם, יקירתי! האם את אוהבת אותי באמת? אני, אהובתי, רק הודות לך ולמענך אני חי. –

מזמן שהחלטתי שתהיי רעייתי בימי זיקנתי הריני מאוהב בך יותר ויותר מיום ליום.

כל זה נאמר בפשטות רבה, ידידתי, אולי אפילו בצורה באנאלית מדיי, אבל... הדברים נכונים בתכלית, וממילא הרי זה כל מה שיכול להבטיח לך ביום החגיגי הזה

                                                                                                                         טומוץ

 "את ניצבת על שתי רגלייך ולפני שתסתלקי את עונה בנעימה שעודה מהדהדת אוזניי ואומרת: 'לא!' – " כאשר אני קורא לראשונה את מכתבי איזאק לאסתר, שפוענחו ותורגמו 72 שנה לאחר היכתבם – אני משער שאיזאק אינו מעז לכתוב לה אז את כל אשר אמרה לו, ואני נזכר במה שאמרה לי אסתר בשיחה עימה: "איזאק מעולם לא שכח לי שכאשר הציע לי בפעם הראשונה נישואים, זרקתי לו בפניו – 'לא!' – ושאני לא אוהבת אותו אלא אוהבת (או – אהבתי) – את אחיו."

ואולם על פי מכתבו אליה מה-17 במאי 1922, אכן מצליחה אסתר להגיד לו באותו ערב או למחרת היום שהיא אוהבת אותו או לפחות מוכנה לקבל את אהבתו אליה, ו"מילים ספורות אלו שנאמרו בצורה בטלנית למדיי ב-2 באוגוסט 1921 חרצו את גורלנו!"

 "בינתיים באה שעתי להינשא לבן-דודי," כותבת אסתר כאילו היא ממלאה אחר תוכנית שנקבעה מראש. ואכן, לא רק ששבועיים-שלושה לאחר בואה כבר מציע לה איזאק את אהבתו – אלא שכעבור כשלושה וחצי חודשים, בדצמבר 1921, כסלו תרפ"ב, הם נישאים בבית-הכנסת בקאהיר ואת חופתם עורך הרב אהרן מענדיל הכהן. אסתר סיפרה לי כי החתונה היתה כה חפוזה שאפילו הוריה לא נכחו בה, רק קיבלו על כך הודעה במכתב.

חלקים אחדים בכתובתה, "5797No. " – קשים לפיענוח, ומה שנותר הוא:

בחמישי [– – –] עשר יום לחו' כסלו שנת חמשת אלפים ושש מאות שמונים ושניים ליצירה הכה בעיר אלקאהרה הסמוכה לפסטאט מצרים דעל נהר הנילוס מותבה אנן סהדי איך [– – –] יצחק דמתקרי איזאק [– – –] ב"ר יעקב גרין [– – –] אמ"ל להכלה בתולתא מ' אסתר [– – –] בת ר' יהודה ראב נ"י [– – –] והוסיף לה על עיקר כתובתה לתשלום סך מאה גינה מצרי עין והיא לית לה מגרמה כלום נמצא סך הכתובה כולה עיקר ונדוניה ותספת כך הכל מאה גינה מצרי [– – –]

נשתמרה גם פיסת קרטון מההזמנה החגיגית, המודפסת בצרפתית:

...Isaac Grun \ Maries \ Decem \ Ester Raab

חרף הסתייגויותיה של אסתר, הרי משעה שהיא ואיזאק מתחילים לקיים יחסי-אישות מלאים, אין ספק שמתפרץ בהם עולם ומלואו של חיים חושניים ושל תגליות וסיפוקים, שעד כה היה קיים בהם כערגה בלבד, וודאי שלא בעוצמה ובתכיפות שכאלה. מכתבי הסוחר הקאהירי איזאק לאסתר אהובת-ליבו במאי-אוגוסט 1922 עתידים לצייר בצורה מוחשית מאוד, וממש אירוטית לעיתים, את סערת היצרים שתוקפת את שניהם בשלהי החורף ובאביב 1922. לדבריה, אף שהתחתנה שלא מאהבה, למדה לכבד את איזאק והוא היה לה ידיד טוב. ולא כל בעל הוא גם ידיד. היא גילתה לי כי למרות כל האהבות שהיו לה קודם, הרי לא היתה לאישה-ממש עד שלא נישאה לו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אמליץ לכל מי שישאל אותי לא להתגייס לצבא כזה," כך הכריז היום  (חמישי, 17.11) רב השומרון וראש ישיבת ההסדר באלון מורה, הרב אליקים לבנון, בתגובה להמלצה המסתמנת בוועדה שהקים הרמטכ"ל, לכפות על חיילים דתיים להשתתף בטקסים רשמיים גם כאשר מופיעות בהם נשים. לדברי הרב לבנון, מבחינה הלכתית הנחייה כזאת, אם תתקבל, פירושה "שעת השמד" המשולה לגזירות דתיות שהוטלו על העם היהודי.

בראיון ליומן הצהריים של רדיו קול חי אמר הרב לבנון, כי אם תאומץ ההמלצה לחייב חיילים דתיים להשתתף באירועים שבהם יש שירת נשים, "צה"ל לא יהיה צבא העם היהודי." לדבריו, במצב כזה "רבנים ייאלצו להורות לחיילים – אתם חייבים לצאת מאירועים כאלה (...) גם אם תעמוד כיתת יורים בחוץ, ויירו בכם למוות, אתם חייבים לעזוב את המקום כי זה שעת גזירה. זה נקרא שעת השמד. ברגע שיש הוראה כפייתית, שם כל המוסכמות נשברות, הכול נשבר." ["הארץ", 17.11].

צאו וראו איזה מזל יש לנו שאברכי הישיבות החרדיות אינם מתגייסים, שאוי ואבוי לנו, ולרוב עם ישראל, ולביטחונה של המדינה – אם החשוכים האנטי ציוניים האלה יקבעו את המותר והאסור בצבא שלנו!

* יש לנו חבר סופר שבאופן עקרוני אינו הולך לראות סרטים שנעשו לפי ספריו. כאשר נשאל על סרטו האחרון ענה: "את הסרט לא ראיתי אבל אני מכיר את הספר!"

* לפעמים אנחנו מתחילים לקרוא מאמר ב"הארץ" מבלי שים לב מי כתב אותו, ופתאום מרגישים משהו מסריח, משהו שקרי, משהו שקרוב ברוחו לגיס חמישי, משהו פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי. ואנחנו מסתכלים מי כתב, כמובן – גדעון לוי, ואז אנחנו זורקים את הדף מתוך בחילה, כאילו החזקנו בידינו משהו טמא.

* מה יותר מטומטם? להביא רופאים מהודו כעצת ביבי או לחסל את משק החלב בישראל לטובת פרוייקט של מיקור חוץ דומה – ייבוא תוצרת חלב כשרה וזולה מחו"ל, ברוח הרעיונות הפופוליסטיים של מחאת האוהלים?

* אנחנו מתנצלים בפני הנמענים [אנחנו לא כותבים הקוראים – כי לא כל הנמענים גם קוראים] על שיבושים שהיו ושאולי גם יהיו בגיליונות המכתב העיתי ובמשלוחם – וכל זאת עקב קשיי ההסתגלות למערכת המיחשוב החדשה; וממליצים למי שלא קיבלו מענה או קבצים שביקשו – לחדש את הפנייה אלינו.

* תנחומינו ליוניברסיטי קולג' בלונדון על מותו הטראגי של אחד מתומכיה החשובים והנאורים ביותר – הקולונל מועמר קדאפי, שליט לוב לשעבר, ועל המאסר של בנו, ד"ר סייף אל איסלם קדאפי, שקיבל תואר דוקטור באוניברסיטה הלונדונית הזו, המסריחה מרוב מוסריות – והעומד לחטוף גזר-דין מוות בארצו!

בריטים, אויבינו משכבר [אפשר לקרוא "הטור השביעי"] – בשנאת ישראל תנוחמו! ומי יודע, אולי הפילנטרופ המנוח קדאפי הקים לכם בצוואתו קרן תמיכה מיוחדת, וגם השאיר לכם קצת נשק להתגונן בפני האספסוף המשתולל מפעם לפעם בעריכם ובעיקר בבירה שלכם!

* קראנו בעיתונים שמקומה של הממשלה הפלסטינית החדשה יהיה בעזה וכי סלאם פאייד לא יעמוד בראשה. אנחנו מניחים אפוא כי הממשלה הפלסטינית תשב באחת הקומות העליונות של בניין גבוה בעזה, וכי החלטות הרוב תושגנה על ידי מי ישליך את מי יותר מהר מהחלונות החוצה – אלא אם כן יחליט אובמה שתמיכתו הכספית ברשות תחול גם על ארגון הטרור חמאס, שאז יהיה כדאי לחמאס להתרסן כדי להמשיך לשגר בעזרתו טילים על ישראל.

* "האביב הערבי" של ערעור מצרים מן היסוד נמשך בכיכר תחריר! או. קיי. להתראות בקרוב באביב בשדרות רוטשילד עם המשך המחאה החברתית – כי עדיין רב כוחנו, המוחים – לנסות להרוס גם את ישראל!

* חרף כל ההשמצות וקריאות הכזב הבאות מן התקשורת ומן ה"שמאל", האמת היא שבישראל אין נשקפת שום סכנה לדמוקרטיה – והיא אחת הדמוקרטיות הפתוחות והחופשיות ביותר בעולם, לעיתים עד כדי אנארכיה ואי ציות לחוקים.

אם יש סכנה לערעור הדמוקרטיה בישראל ולהרס אופייה כמדינה היהודית האחת והיחידה בעולם, הרי היא נשקפת מהפעילויות של הגופים הזרים והעוינים לה כמו הקרן לישראל החדשה, גופים שגם תומכים ומממנים חלק ניכר מן הצועקים ה"מקצועיים" על הסכנות לדמוקרטיה בישראל, ואחת הסיבות לצעקותיהם היא החשש שאם תוגבל פעילות גופים אלה בישראל, יישבר מטה לחמם, ותוצג במלוא ערוותה בדידותם הפוליטית.

* אנחנו מבקשים מנמענינו שלא להיפרד מאיתנו מהר כל כך כי בשבועות האחרונים אין כמעט גיליון שאין בו מודעת אבל שלנו, והדור הולך ופוחת.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,296 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל