חדשות בן עזר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בכסלו תשע"ב, 28 בנובמבר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מרדכי קידר: הקרב על כל הקופה. [ציטוט]. // יוסי גמזו: הַזַּרְזִיר וְהָעוֹרֵב. // יהודה גור-אריה: 1. נעליים. 2. "נוּמרוּס קלאוּזוּס". // אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף. // ח"כ ניצן הורביץ: קטע לא-מזיק מתוך ה"ניוז-לטר" שלו: מיץ מנגו, הקול והיצר. // יהודה דרורי: על "שמאל" ועל "ימין". // נתי: השיר על נייר הטואלט. // רותי האוסמן-טרדלר: כל דאלים גבר – האנס המורשע, מ. קצב, נוקט בשיטותיו המוכרות גם לפני הכניסה למאסר. // אורי הייטנר: 1. חיסול ממוקד. 2. סקירת עיתוני סופשבוע 25-26.11.11. // דניה מיכלין-עמיחי: ניצנים – סיפור גבורה. // יוסף דוריאל: הבגידה בניצנים ממשיכה להתנקם בביטחון ישראל. // עוזי ש.: מתי נערכה החפירה בעין-גדי? // עידית פז: מי מגחיך ומי מבזה? // אורית ברנר: על פרנסתו של האמן. // רות ירדני כץ: הדרמה של אורלי קסטל-בלום. // יורם וולמן:אלעד וגלעד. // אהוד בן עזר: פרידה מעמנואל בן עזר במלאת שנה למותו. // עמוס גלבוע: "הבידוד הבינלאומי של ישראל". [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר. 7. קיץ 1922 באוסטריה, אהבת טומוץ לסטולו במכתבים, ראשוני שיריה ב"הדים" [חלק שני]. // ממקורות הש"י.

המהפכה העממית במצרים, שהחלה ב-25 בינואר, הצליחה, אחרי שלושה שבועות של הפגנות, הרוגים ופצועים, לסלק את הנשיא מובארק לפני שזה הצליח להוריש את המדינה לבנו, והוכיחה לכולם שהמדינה אינה רכוש משפחתי אלא שייכת לכל המצרים. מאז שסולק מובארק מהשלטון, שואלים בני מצרים: "לאן המהפכה הולכת?" – כשהתשובות נעות בדרך כלל בין שני קטבים: הקוטב הדתי המיוצג על ידי תנועת "האחים המוסלמים" ומפלגת "החירות והצדק", והקוטב החילוני המיוצג על ידי מיספר ארגונים וגופים פוליטיים.

בפברואר, עם הסתלקותו של מובארק, תפס הצבא את השלטון והישעה את החוקה לשישה חודשים, שבמהלכם היה אמור להכין בחירות לפרלמנט ולהעביר את השלטון לממשלה אזרחית. מרבית תושבי מצרים האמינו אז שהצבא, שבראשו עומד גנרל טנטאווי, יסתפק בשלטון של חצי שנה ואז אכן יעבירו לאזרחים באופן סדור. ששת החדשים הסתיימו באוגוסט, ועדיין קיום הבחירות ב-28 בנובמבר אינו ודאי.

כאמור, שתי מגמות עיקריות מאפיינות את חברי הפרלמנט הבא: הדתית-איסלאמיסטית, והחילונית-ליברלית. כל צד רואה את "המהפכה שלו", ואינו מעוניין להיכנס לבחירות באופן העלול להעלות לשלטון את מייצגי הגישה ההפוכה. עם זאת, שני הצדדים המקוטבים בשאלה מהי המגמה הרצויה למצרים, מאוחדים בדעה כי על הצבא להעביר את השלטון לידי האזרחים במהירות האפשרית, ולהיות כפוף להחלטות הדרג האזרחי. שני הצדדים חוששים כי הצבא, למרות הצהרות ראשיו, מתכוון להמשיך ולאחוז ברסן השלטון לתמיד, ושניהם נחושים לא לאפשר לקבוצת "הקצינים הצעירים" לרשת את שלטון "הקצינים הזקנים", כלומר מובארק והגנרלים ששירתו אותו.

הן החילוניים והן הדתיים חוששים מהתערבות חיצונית: החילוניים פוחדים מתיאוקרטיה נוסח טליבאן שבה יקוצצו ידי גנבים וייסקלו חשודים בניאוף, תיאוקרטיה שבה איראן בוחשת בקדרה הפוליטית באמצעות כספים שהיא מזרימה לאיסלאמיסטים. ואילו קנאי האיסלאם מזהירים מפני התערבות של מדינות המערב התומכות בחילוניים, גם במחיר של השלטת הצבא על המדינה כדי שיעשה את דברן.

רבים בציבור המצרי חוששים כי גנרל טנטאווי זומם במחשכים להחזיר לשלטון את "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" של מובארק, ואולי אף להביא לזיכויים של בניו במשפטם כדי להחזירם לעמדות השליטה במדינה, וכל זאת במטרה להמשיך את שליטת הצבא הנמשכת מאז מהפכת הקצינים החופשיים ביולי 1952. חששות אלה מקבלים אישוש מהתמשכות משפטם של מובארק ובניו ללא תכלית, ומהצעת החוקה שהגיש הצבא שבה העניק לעצמו מעמד מעל המדינה. האכזריות והאלימות שהצבא נוקט מאז שתפס את השלטון בפברואר, עולות על אלו שהיו נהוגות בימי מובארק, וגם זה אינו תורם לביטחון של הציבור בצבא ובכוונותיו.

בהפגנות ההמוניות שהיו בכיכר אל-תחריר בתחילת השבוע, הונפו כרזות הקוראות לסילוקו של טנטאווי, דומות ברוחן ובמסר שלהן לאותן כרזות שקראו לסילוקו של מובארק. טנטאווי מצידו פנה אל ההמונים פעם נוספת וניסה להרגיעם בכך שלצבא אין כוונות להשתלט על השלטון, אבל בחודשים האחרונים הוא איבד הרבה מאמינותו, והציבור כבר אינו מאמין להבטחות המועצה הצבאית העליונה.

המצב הכלכלי הממשיך להתדרדר מוסיף שמן על מדורת התסכול הציבורי, וההמונים קצרי רוח לראות את תוצאות המהפכה ואת התגשמות התקוות שהם תלו בה.

החששות, המקיפים כיום את כל המצרים, היו אפוא הגורם העיקרי לפרץ ההפגנות של הימים האחרונים, שנתקלו בתגובה אלימה וקשה מצד הצבא והמשטרה. מיספר ההרוגים בסבב זה מתקרב ל-50, מספר הפצועים עולה על 1,500, וממשלת מצרים "התפוטרה" כדי להרגיע את ההמונים, להחזירם לבתיהם ולהמשיך בהכנות לבחירות ב-28 בחודש בתקווה שתעבורנה בשלום. אלא שהאווירה רותחת, ואף אחד אינו מוכן להמר על קיום הבחירות במועדן.

עיתונים מצריים וערביים משקפים את החששות המקננים כיום בליבותיהם של המצרים ושל בני העולם הערבי, ונביא כאן כמה הדים של חששות אלה.

האחים המוסלמים קוראים לקיום הבחירות במועדן, כיוון שהם התארגנו לקראתן לאורך השנים באמצעות ארגוני חברה אזרחית שסייעו לתושבים העניים לצלוח את קשיי היומיום. לכן הם הצליחו בתקופה קצרה להעמיד מערך משומן ומאורגן, הכולל תעמולת בחירות, הצבת מועמדים פופולריים, הבאת אנשים לקלפיות ופיקוח על התנהלות הבחירות. נוכח תוצאות הבחירות בתוניסיה, שבה זכתה המפלגה האיסלאמית ב-40 אחוזים של המושבים בפרלמנט, סילוק העריץ בלוב ויציאתם הצפויה של האמריקנים מעיראק, "האחים" מעודדים מאוד.

הם קוראים לקיים בחירות הגונות ושקופות, כדי למנוע מניפולציות של הגורמים המתנגדים להם – הצבא והחילוניים – כפי שהיה בתקופתו של מובארק. הם גם קוראים לכל הגופים האחרים לכבד את תוצאות הבחירות, תהיינה אשר תהיינה. קריאתם נובעת כנראה מביטחונם שיזכו בנתח הגדול ביותר של המושבים במועצת העם, ואולי אפילו לרוב מוחלט שיאפשר להם לשלוט ללא שותפים. בחירות הגונות ושקופות גם יבטיחו כי החילוניים לא יערערו על תוצאות הבחירות.

מתוך גישה מודרניסטית, קוראים "האחים" לציבור להצביע "על פי הכישורים ולא על פי הקשרים," להתעלם מקרבת משפחה ולבחור את המועמד הראוי. בראייתם, בחירות הגונות הן ההמשך הישיר למהפכה, שכן זה מה שהעם רצה. "האחים" מתנגדים נחרצות לכוונת המועצה הצבאית העליונה לאפשר לאנשים המזוהים עם משטר מובארק לרוץ לבחירות. לא ייתכן – אומרים "האחים" במסמך רשמי – כי אנשי מפלגתו של מובארק, שבית משפט פירק, הטבולים בשחיתות כלכלית, מוסרית ושלטונית, ינסו לקפוץ שוב אל מושבי הפרלמנט.

תגובתם לבחירות בתוניסיה, שבהם זכתה המפלגה האיסלאמית בחלק הארי של מושבי הפרלמנט, משקפת את גישתם לאיסלאם הפוליטי גם במצרים (בסוגריים תוספות הבהרה שלי, מ"ק): "העם התוניסאי, אשר סבל ממתקפות של מערביזציה, מניסיונות למחוק את זהותו האיסלאמית ומכוונות לכפות עליו את החילוניות בדיכוי ובטרור, נשאר נאמן לזהותו האיסלאמית שהיא עבורו האמונה, הציוויליזציה והתרבות, וגילויי החילוניות שנכפו עליו אינם אלא כבלים על ידיו וציפוי פריך על מוחו, שאותם הסיר בהזדמנות הראשונה שניתנה לו להביע בחופשיות את דעתו. התנועה האיסלאמית התוניסאית, אשר חבריה הושלכו לבתי הכלא ולגלות במהלך 22 השנים האחרונות, חזרה לחיים אחרי המהפכה, וראשיה הופתעו לגלות כי העם התוניסאי המוסלמי עדיין תומך בהם, ומפלגתם הצעירה, שנוסדה חודשים ספורים לפני הבחירות, זכתה בחלק הגדול ביותר של הקולות, למרות תקופת הבחירות הקצרה. היא לא דרשה את דחיית הבחירות בטענה שהיא עדיין לא מאורגנת, וזאת בניגוד למתרחש אצלנו במצרים, שבה מפלגות (חילוניות) דורשות דחייה היות שאינן מוכנות עדיין. תוצאות הבחירות בתוניסיה מוכיחות כי העמים הערביים והאיסלאמיים לא ויתרו מעולם על האיסלאם, שכן הוא האמונה שלהם, הוא חייהם והוא טבוע בגנים שלהם. על כולם – במצרים ומחוצה לה – להפנים עובדה זו, לכבד את רצון העמים הללו ולהניח להם לחיות על פי אמונתם, על פי השריעה שלהם, על פי ערכיהם ומורשתם (האיסלאמית). הם יכולים, בעזרת אללה, להציג בפני העולם דוגמה לציוויליזציה שלמה, מאוזנת ואנושית, המחברת את הרוח עם התבונה ומביאה את האדם אל האושר בעולם הזה ובעולם הבא. על אנשי המערב לחדול ולהפיץ את סיסמאותיהם התוקפניות הבנויות על מאבק בין תרבויות ולאמץ את סיסמת שיתוף הפעולה ביניהן.

"שמחנו על הכרזתם של אחינו בלוב על שחרורה המלא של ארצם, לאחר חיסול המשטר הפושע והדיקטטורי וההיפטרות מראשי המשטר ומזנבותיו. עם שאנו מברכים אותם על הישג זה, עלינו להזכיר להם שהעתיד קשה, גדול וחשוב, ומתבטא באחדות פטריוטית, בהשכנת שלום בין כל השבטים, הערים והקבוצות, בהקמת מוסדות המדינה, בניסוח חוקה מודרנית, סילוק שאריות ההרס והחורבן, ובבניית העתיד בכל המישורים, תוך שמירה על האינטרס הכללי, לא הפרטי, אהבה בין האנשים, כיבוד העקרונות והערכים האיסלאמיים והדמוקרטיים, הקפדה על העצמאות (ממדינות נאט"ו), שמירה על אוצרות המדינה, ושימוש בהם לטובת כל בני החברה הלובית. כמו כן, אנו קוראים לאחינו בלוב ללמוד מן הניסיון ולא להניח לדיקטטור עריץ, יהיה מי שיהיה, להשתלט על חייהם ולדכא את רצונותיהם, גם במחיר גבוה. עליהם לטפל היטב באחיהם הפצועים (מהמלחמה נגד קדאפי) ובמשפחות החללים אשר אנו מתפללים שאללה יקבל אותם ברחמיו וישכן אותם בגן עדן עם הצדיקים והנביאים.

"במישור הבינלאומי: הנשיא האמריקני ברק אובמה הודיע על סיום המלחמה בעיראק ועל הסגת הכוחות האמריקניים ממדינה זו בתום השנה הנוכחית. החלטה זו באה בעקבות ויכוח ארוך ומו"מ מייגע שתכליתו הייתה להשאיר נוכחות אמריקנית בעיראק לתמיד, על רקע השינויים העמוקים המתרחשים במדינות הערביות. 'האחים המוסלמים' סבורים כי החלטת הנסיגה, גם אם הגיעה מאוחר מדי, משקפת שתי אמיתות: האחת – המלחמות אינן פותרות את הבעיות בין מדינות (רמז לאיראן) ובין תרבויות, וההחלטה על הנסיגה מבטאת את כישלון הרעיון של מאבק התרבויות ונקיטת המלחמה כדרך ליישוב מחלוקות וסכסוכים. השנייה – כיוון שהמחלוקת קיימת כתכונה קיומית שאללה טבע באדם, על המדינות והממשלות להקים מערכת צודקת (לא האו"ם הנשלט על ידי המערב) שתארגן את היחסים ביניהן ללא משוא פנים לצד אחד (המערב) על חשבון צד אחר (איראן ומדינות ערב והאיסלאם האחרות). על העתיד להיות מושתת על כיבוד הדדי והבנה בנוגע לסוגיות ואינטרסים הקשורים לשלום, לביטחון ולעניינים הכלכליים."

עד כאן המסמך שפירסמו לפני מיספר ימים "האחים המוסלמים". בולטת אי-התייחסות לישראל ולהסכם השלום עימה. סיבה אפשרית אחת לכך היא כי תוצאות הבחירות במצרים עדיין אינן ידועות ולכן אולי לא יהיה לאחים רוב בפרלמנט לביטול ההכרה בישראל והסכם השלום עימה. סיבה נוספת היא ש"האחים" יודעים כי ביטול הסכם השלום עם ישראל יעורר חששות כבדים בעולם לגבי היציבות במצרים, שעלולים להרתיע משקיעים מלהשקיע בכלכלה המצרית. בעקבות המהפכה, נעלמו כמעט לחלוטין ההשקעות הזרות במצרים, ואם "האחים" מעוניינים להחזיר את כלכלת מצרים המשותקת לפעילות, עליהם להימנע מערעור היציבות עם ישראל. האבטלה במצרים כיום עומדת על כמעט 50 (!) אחוזים, ו"האחים" יודעים כי אם יקבלו את הגה ההובלה, מהר מאוד יראה העם המצרי אותם כאחראים למצב הכלכלי הגרוע, או לפחות להתמשכותו. לכן הם מודעים לחובתם להתניע את הכלכלה מיד אחרי הבחירות, וביטול הסכם השלום אינו תורם להצלחת משימה זו.

מנגד גורמים חילוניים חוששים כי דוברי האיסלאם הרדיקלי, אפילו בגרסה "המרוככת" נוסח "האחים המוסלמים", ישתלטו על מצרים ויטילו עליה את שלטון ההלכה. את ד"ר יוסף אלקרדאווי, שהוא כיום הדובר הבולט ביותר של האיסלאם הפוליטי, מאשימים החילוניים במצרים במשיכת המדינה לכיוון החלת השריעה, שבה יאבדו 10 מיליוני קופטים את זכויותיהם, שבה נשים יחויבו להישאר בבית כי "החיג'אב הטוב ביותר של האישה הוא ביתה" (אימרה של הנביא מוחמד), ובשלב הבא יקטעו ידי גנבים ויסקלו מנאפים. הדוגמאות לשלטון איסלאמי העומדות בפני החילונים הן אפגניסטן של הטליבאן ואיראן של האייתוללות. הם לא רוצים לחיות בשום גרסה של האיסלאם הפוליטי, ותחושתם היא כי עכשיו הזמן היחיד למנוע זאת. אם ייכשלו בימים אלה בהצבת שלטון דמוקרטי וחילוני, "אזרחי" כפי שהם מכנים אותו, הם ייאלצו להגר ממצרים כמו שעשו מיליוני קופטים עד היום בשל האיסלאמיזם ההולך ומשתלט על הרחוב המצרי בעשורים האחרונים.

אחד הדוברים הבולטים של הגישה החילונית הערבית הוא ד"ר שאכר אלנבולסי, הנשיא לשעבר של אגודת הניאו-ליברלים הערבים. במקורו הוא פלסטיני מירדן, אך יש לו נוכחות רבה באמצעי התקשורת בעולם הערבי. בהתייחסותו לאירועים האחרונים במצרים, הוא כותב: "אכן, אל תצביעו עבור החילוניים במצרים! זוהי הקריאה שהפנה 'אדוננו' שייח' יוסף אלקרדאווי למצרים, אשר לפניה היו דיבורים מפורשים יותר ומפורשים פחות של ראשי 'האחים המוסלמים' ומפלגתם החדשה, מפלגת 'החירות והצדק', שלא להצביע עבור מועמדים חילוניים בבחירות למועצת העם. (כדי לקנות קולות של בוחרים) רכשה תנועת 'האחים המוסלמים' עשרות אלפי כבשים כדי לחלקם חינם לבוחרים שאינם מסוגלים אפילו לחלום על בשר. העיתון 'אלשורוק' ('הזריחה') של האיסלאמיסטים, המפיץ את המורשת הדתית והפוליטית של 'האחים', כתב שיש כרזות על קירות המסגדים במכללות של קהיר התוקפות את רעיון המדינה האזרחית (הלא דתית) ומתארות את החילוניות כאילו שהיא קריאה לכפירה ולמתירנות. הכרזות קוראות להקים מדינה איסלאמית, לא אזרחית, שכן האזרחית היא אנטי-דתית וכופרת. כרזה אחרת מתארת את החילוניות כאילו שהיא הכחשת הדתות המונותיאיסטיות, קריאה להתעניין בעולם הזה על חשבון העולם הבא וסילוק הדת מכל שטחי החיים. הכרזה דרשה להפוך את מצרים למדינה איסלאמית ולדחות נחרצות את האפשרות שהיא תהיה מדינה אזרחית, כפי שדרש אחד מדוברי האיסלאם הסלפי (הפונדמנטליסטי) באלכסנדריה, שייח' יאסר ברהאמי.

"אם כן, אין חדש בקריאתו של 'אדוננו' השייח' קרדאווי, שכן זוהי דרישה ותיקה של הקבוצות הסלפיות במצרים הדתית העממית. מצרים עממית זו רוחשת טינה עזה למודרנה, לחילוניות ולדמוקרטיה, ולכן היא ענייה, אנאלפביתית, חיה בבתי קברות, תחת גשרים ובשכונות לא מתוכננות רבות (ללא מים, ביוב, חשמל, חינוך ותשתיות אזרחיות). שמענו, קראנו וראינו, איך המפלגות הסלפיות החדשות במצרים רואות בכל מועמד חילוני שייבחר כופר שייכנס לגיהנום, וכך חזרנו לימי הביניים... עומדת בפנינו היום הברירה בין הנצחת המצב הדיקטטורי הנוכחי ובין עתיד מעורפל המשתלט על מדינות המהפכות הערביות, כשהוא מוכתר בהבטחות האיסלאמיסטים המקושטות בפרחים ובציפורים (של גן עדן). בזמן הזה מפלגות האופוזיציה החילונית חלשות, מגוחכות ועניות, בעוד שמתחריהן האיסלאמיסטים חזקים בזכות המנגנונים החברתיים שהקימו לשירות הבוחרים העניים. הם חילקו מזון בחינם לעניים, כבשים לקורבנות חג הקורבן (לפני כחודש), וסיפקו לאוכלוסייה שירותים שהמדינה נכשלה באספקתם, כדי שיוכלו לומר לבוחרים: 'אנו נקים מדינת רווחה טובה.' בזמן האחרון מצאו המפלגות האיסלאמיסטיות את עצמן בחזית מהפכת השינוי מתוך כוונה לקחת את השלטון לאחר שבעבר הורחקו ממנו ולא זכו להכרה בחוקיותן. הן סבלו מיד הדיקטטורים בידוד, כלא ועינויים, ולמרות הכול הן נשארו נאמנות במידת מה לסדר הפוליטי הקיים שבמסגרתו הן פעלו, בדרך כלל נגדו, כדי לזכות בפופולריות על חשבונו. הם מחפשים כיום את קולות הבוחרים העניים והבורים המשוועים להיכנס בבוא יומם לגן עדן שברקיע, לאחר שנמנע מהם בחייהם גן העדן עלי אדמות.

"האיסלאמיסטים פוחדים מהניצחון הפוליטי המוחץ שבו זכו בתוניסיה מבלי שאפילו חלמו עליו, שכן אין הם יודעים מה לעשות בשלטון ובמינהל בשל בורותם בפוליטיקה מעשית. אם הם אכן יזכו ברוב גם במצרים, הדבר יועיל מאוד לחילונים, שכן יתגלה לעין כל כישלון המסר האיסלאמיסטי הקיצוני. מנהיג התנועה האיסלאמית התוניסאית, ראשד אלע'נושי, מתרחק מאוד מהמסר הקיצוני, והטיל על מנהיג אחת המפלגות החילוניות, מונצף אלמרזוקי, את תפקיד נשיא המדינה כדי שיישרף באש המהומה והאנדרלמוסיה הפנימית שבתוניסיה. 'האחים המוסלמים' במצרים יותר ערים וזהירים, שכן הם הודיעו מאז פרוץ המהפכה במצרים כי לא ייקחו את השלטון, היות שהם יודעים היטב מהי המשמעות של נשיאה באחריות למדינה כמו מצרים... קריאתו של השייח' יוסף אלקרדאווי לא לבחור במועמדים חילוניים ולהעניק את הקול למועמדים איסלאמיסטים תביא בהכרח לשריפת האיסלאמיסטים. לכן אי-בחירת החילונים היא השירות הטוב ביותר למודרנה ולחילוניות במצרים ובעולם הערבי, וקרדאווי עוד יוכתר כנביא החדשנות והחילוניות הערבית המודרנית."

מצרים נכנסת בימים אלה לצומת הכרעה מסוכן מאוד: האם תבחר את הדרך למדינה מודרנית המפנה מבט קדימה כנדרש במאה ה-21, או שמא תפנה לאחור, אל המסורת שנקבעה לפני 1,400 שנה במדבר הצחיח של החיג'אז?

המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 175.

בְּסֵדֶר נְזִיקִין בְּמִשְנָתָם שֶל חֲזָ"לֵינוּ

יֶשְנָה אִמְרָה שֶעַד הַיּוֹם לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ

עַל טֶבַע הַזַּרְזִיר וְהָעוֹרֵב בְּעוֹלָמֵנוּ

(רְאֵה דַף צ"ב שֶבֵּין דַּפֵּי "בָּבָא קָמָא").

וּכְמוֹ שֶהַמִּשְנָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה לָהּ בְּכָל טוּב שָם

כָּךְ גַּם אִמְרָה זוֹ, שֶכָּל יֶלֶד אֶת שִמְעָהּ שָמַע:

"לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב," כָּתוּב שָם,

"אֶלָּא מִפְּנֵי שֶהוּא מִינוֹ" (בַּגּוּף וּבַנְּשָמָה).

וְאֶת מִדַּת הָרֵלֵבַנְטִיּוּת שֶל דְּבַר-חָכְמָה זֶה

מֵאִיר בְּקוֹנְטֶקְסְט אַקְטוּאָלִי שֶאוֹרוֹ בָּהִיר

הַסְּטוּץ שֶל חַאלֶד מַשְעָל שֶלֹּא בָּא עִם אַבּוּ-מַאזֶן

יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעֲדוּ הַשְּנַיִם בּקָאהִיר.

וְכָךְ, כְּשֵם שֶלִפְנֵי סְטוּץ חַיָּב תָּמִיד כָּל סְטוּצֶר

לְהִתְעַרְטֵל מִכָּל כִּסּוּי וְעֵירֻמּוֹ לַחְשׂוֹף

נֶחְשָׂף מַכְחִיש-שוֹאָה כְּאַבּוּ-מַאזֶן, כְּשֶהַחוּצָה

יוֹצֵאת כָּל צְבִיעוּתוֹ וּמִתְגַּלֶּה לָנוּ סוֹפְסוֹף

שֶרַק כְּמַס-שְׂפָתַיִם הוּא גִנָּה כָּל טֵרוֹרִיזְם

שֶכֵּן כָּעֵת הוּא אָץ לְסוּלְחָה עִם טֵרוֹר-חָמָאס

וְחַאלֶד מַשְעָל, מִצִּדּוֹ, חוֹשֵׂף אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם

כְּשֶהוּא קוֹפֵץ למִטָּתוֹ שֶל מַר מַחְמוּד עַבָּאס

עָלָיו טָפַל אַשְמַת בְּגִידָה ("חִ'יאַנַה" בִּלְשוֹן עַרַבּ)

בְּכָךְ, שֶכְּשֶנּוֹכַח כִּי אֵיןְ שוּם דֶּרֶךְ בָּהּ נִתָּן

לִגְבֹּר עַל יִשְׂרָאֵל שֶמִּזְּכוּתָהּ לְחְיוֹת לֹא סָרָה

עַל אַף כָּל צַר, קִיֵּם אִתָּהּ מַשָּׂא וְגַם מַתָּן.

וּמִכֵּיוָן שֶגַּם טֵרוֹר-חָמָאס עַתִּיר-חֵמָה זֶה

אֵינוֹ מָגֵן עַל עַזָּה מִתַּגְמוּל בְּיוֹם-פְּקֻדָּה

הוּא מְטַהֵר אֶת שֶרֶץ הַבְּגִידָה שֶל אַבּוּ-מַאזֶן

וּכְבָר זוֹמֵם אֶת הִשְתַּלְטוּת חָמָאס גַּם בַּגָּדָה.

וְכָךְ מִתְמַזְמְזִים שְנֵיהֶם מִתּוֹךְ נִפְנוּף בְּדֶגֶל

אַחְדוּת כּוֹזֶבֶת כְּשֶשְּנֵיהֶם רוֹקְמִים קוֹמְבִּינָה אֵיךְ

בַּהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשוֹנָה יָשִׂים כָּל צַד פֹּה רֶגֶל

לְשֻתָּפוֹ לַסְּטוּץ, אַךְ יֵש פִּתְגָּם עַרְבִי, יָא שֵיח',

בּוֹ מִִתְגַּלֶּמֶת כָּל חָכְמַת מִשְלֵי עֲרָב, לְפִיהָ

גַּם אִם צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִבְּרִית זוֹ – נָא לִזְכֹּר:

"מָן חַפַר לֵאַחִיהִי חוּפְרָתָן וַּקַעַה פִיהַא,"

("מִי שֶכּוֹרֶה בּוֹר לְאָחִיו סוֹפוֹ לִפֹּל לַבּוֹר"...)

מעשה בנהג אגד רגיש לצבעים ולנעליים, שנקנס על-ידי בית-משפט ב-60,000 שקלים – פיצוי לנוסעת שהעליב וסירב להסיעה באוטובוס שהוא נוהג בו, וזאת על שום שהיא עולה מאתיופיה וגון עורה כהה. השופט הטיל עליו גם עונש של פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה לשלוש שנים, וכן חייב את חברת אגד בפיצוי של 10,000 שקלים לנוסעת. כך מובא בעיתונות. כל זאת בעקבות התנהגות גזענית בוטה כלפי נוסעת ממוצא אתיופי, תוך שהוא מעיר לה דברי חוכמה כגון: "באתיופיה לא היו לכם נעליים והלכתם יחפים."

אכן התבטאות של אדם נאור, מתקדם, נועל נעליים, אינטליגנטי, ספוג תרבות והשכלה, כאילו נולד על מדרגות האוניברסיטה.

כל הגינויים והקנסות שספג הנהג הזה הולמים ומוצדקים בהחלט, לדעתי. אך אם הייתי השופט הדן בעניינו, הייתי מטיל עליו גם עונש חינוכי נוסף בסגנון תנ"כי: שַל נעליך מעל רגליך, נהג בן-יקר, כרע על הארץ ונשק את נעליהם המאובקות של חיילי צה"ל "האתיופים", המגינים על כולנו, כולל עליך, אדם חסר תרבות ונטול כבוד אנושי כלפי הזולת, ומכאן – אי-כבוד כלפי עצמו. של נעליך ובקש סליחה מהם, מהחיילים ומהנוסעת שהעלבת, שאולי היא אימו של אחד מהם.

קראנו בעיתון שמנהל של סמינר לבנות חרדי-אשכנזי בביתר עלית, העיר החרדית המובהקת, הוקלט באומרו: "איני יכול לקבל כמות גדולה של ספרדים..."

אתם מבינים? "כמות גדולה של ספרדים" זה בנות למשפחות מעדות המזרח, שאינן שונות במאומה מחברותיהן האשכנזיות "הכשרות". הללו, הספרדיות עלולות לקלקל את המהות "הטהורה" של האשכנזיות ולהוריד את רמת הלימודים [ואת רמת החרדיות האשכנזית השחורה] של הסמינר האמור לחנך את המורות של דור ההמשך ולזהם חלילה את "טוהר הגזע" של אותן בנות, שאבות אבותיהן נולדו בחוצות וארשה או בווילנה, "ירושלים דליטא" לפני שלושה-ארבעה דורות.

לפני כמאה שנה, באוניברסיטאות של רוסיה הצארית-האנטישמית, היה מקובל נוהג של "נומרוס קלאוזוס" [לטינית: מספר סגור] כדי להגביל ולהקטין את מספר הצעירים היהודים שהתדפקו על שערי האוניברסיטאות ורק מעטים מהם הורשו ללמוד בהן.

אז הנה ההיסטוריה חוזרת: בני-בניהם של אותם מנויים ב"נומרוס קלאוזוס" אימצו את מנהגם של הגויים ונוהגים כמוהם, כלפי תלמידות יהודיות-ספרדיות.

כמובן שאפלייה בוטה כזאת של מנהל מוסד "חינוכי", אסור שתתרחש בימינו, בישראל. סמינר זה ממומן ודאי בכספי ציבור ממשלתיים נדיבים. יש לדאוג לכך שמערכת החינוך תתערב מיידית, להפסיק את ההזרמה הכספית לסמינר, ואולי אף לפרק אותו כליל. האם זו תורת ישראל שמלמדים בו?

ומצד שני, לא ברור מדוע זה בני עדות המזרח והספרדים מתבטלים לפני אותם אשכנזים חשוכים, מוחלים על כבודם ושולחים את בניהם לישיבות אשכנזיות ואת הבנות לסמינרים דוגמת זה שבביתר עלית? יש לבני עדות הספרדים מסורת ארוכה של אורח-חיים דתי ולימוד תורה, מאז הרמב"ם ורש"י והרי"ף [ר' יצחק אלפסי] ורשב"א [ר' שלמה בן אדרת] ועוד רבים אחרים, עד מרן עובדיה יוסף שליט"א בימינו.

כידוע, אלה לא נולדו בחוצות וארשה או וילנה המעטירה, אך הם יצרו קורפוס ענק של לימוד תורה, פרשנות ואורח-חיים יהודי מסורתי, מבלי ללבוש קפוטות שחורות וגרביים לבנים, ומגבעת רחבת-תיתורת על הראש.

כמובן, האידיאל הרצוי הוא שכל שבטי ישראל יתאחדו לעם יהודי אחד, והדתיים שבהם ינהגו לפי פסיקות של רב אחד – לא אשכנזי, לא ספרדי אלא יהודי-ישראלי, בלי תווית עדתית מיותרת.

אבל אם בינתיים, אידיאל זה לא מוגשם הלכה למעשה, עדיף שבני עדות המזרח והספרדים יקימו מוסדות חינוך ברמה גבוהה משלהם ולא יזדקקו ל"טובותיהם" ול"נומרוס קלאוזוס" של ראשי ישיבות וסמינרים מסוגו של אותו מנהל בביתר עלית.

לא צריך להיות בן עדות המזרח, "ספרדי", תימני או אתיופי כדי לחוש סלידה מגישתם הגזענית של חלק מהרבנים, מורים ומנהיגים חשוכים, שנושאים בגאווה חסרת-טעם את התווית "אשכנזים" ובמקום לפעול לאחדות העם ולגיבושו, הם מובילים להנצחת הפירוד.

ועל כך אפשר לומר: "עורו האשכנזים", ואל תניחו למנהיגי דת מטעם עצמם לנהוג בגזענות חשוכה כלפי מי שאינו בן-בנם של יוצאי סימטאות וארשה או לובלין.

אהוד: הדתיים בישראל שנוהגים ב"נומרוס קלאוזוס" אינם צאצאיהם של המתדפקים על שערי האוניברסיטאות של רוסיה. הללו היו ברובם יהודים חילוניים שמאסו ברבנים. מצד שני לא הייתי סוגר את רשימת גדולי היהדות הספרדית לדורותיה במר"ן עובדיה יוסף. זכור אלו התבטאויות מוזרות, זאת בלשון המעטה, היו לא במרוצת השנים הארוכות שבהן חנן אותנו בפניני חוכמתו.

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מיספרם ודאי כמיספר בתי-האב המחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר [כיום קוראים לאבקה "תיבול צלי/בשר"

4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם [או מותירים להכנת סלט קר].

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים עליו:

1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר [תיבול צלי].

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.

לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

אחרי שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.

אני רוצה לספר לכם סיפור ותיק שמתגלגל במסדרונות הכנסת. מספרים שפעם, בתקופה צנועה יותר, התחילו להגיש במזנון הכנסת מיץ מפרי אקזוטי, שעוד לא היה נפוץ כל כך בארץ: מנגו. הח"כים ואורחיהם שתו ונהנו, אבל עסקן חרדי לא ראה את החידוש בעין יפה. לאחר מיספר ימים בא האיש עם כמה מחבריו אל המזנונאי ודרש ממנו להפסיק למכור את המיץ הצהוב. מדוע? משום שפרי טרופי תאוותני שכזה "מעורר את היצר." – המזנונאי, יהודי חכם, חכך בדעתו. הוא הביט ארוכות בחבורה, ציקצק בלשונו, ולבסוף אמר: "חברים יקרים, הסירו דאגה מלבכם. זה לא המנגו. כשיש לך יצר בראש, גם כוס מים תעורר אותו."

נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי השבוע את הרב אליקים לבנון, הנושא בתואר "רב השומרון" או משהו מהסוג הזה שמקבל משכורת נכבדת מהמדינה וגם עומד בראש ישיבות ומוסדות לנוער, זאת אומרת מחנך ואפילו מורה רוחני, מצהיר שאסור להתגייס לצבא בגלל... שירת נשים. הוא אף אמר שחייל דתי צריך "למסור את נפשו", אפילו לעמוד בפני כיתת יורים, ממש כך, ורק שלא ישמע שירת נשים. כי הרי ידוע שנשים הן יצורים מחטיאים, ומראן וקולן – סכנה ממש. קול באשה ערווה, והוא עלול לעורר את יצרם של גברים תמימים וזכים, ואז אנא אנו באים?

יותר ויותר אני קורא במאמרים, ובתגובות של טוקבקים כינויים כמו "שמאל" ו"ימין" שנזרקים בפזרנות יתר, אבל, עוד לא מצאתי מאמר שיסבירו לי בו מה זה בעצם "שמאל" ומה זה "ימין".

מבחינת התפישות הפוליטיות רבים מאיתנו חיים כנראה עדיין במאה ה-18, שם אחרי המהפכה, באסיפה המכוננת הצרפתית, ישבו מצד שמאל המהפכנים – ומצד ימין, האריסטוקרטים. ויש הטוענים שזהו מקור הכינויים הללו. כתוצאה מכך, לימים הובן, כי כל מי שמאמין במהפכות הוא ב"שמאל" וכל "מרובע" שמתנגד למהפכה ומאמין בחוק וסדר, הוא קונסרבטיבי או – "ימני".

לאלו שלמדו מדעי המדינה התברר ששתי תפיסות העולם קיימות מאז ומתמיד אם כי תפישת ה"שמאל" התגבשה יותר בעת הרנסנס, וזו התפישה ה"ליברלית" המקלה בהגבלות על האדם, המאמינה שהוא טוב ביסודו. (נביאי התפיסה הזו היו בין היתר ג'ון לוק ז'אן ז'אק רוסו וקרל מרכס) ואילו התפיסה הנגדית, "הקונסרבטיבית", מהווה מאז ומתמיד את אבן היסוד בכל הדתות, דהיינו, האמונה שיצר האדם רע מנעוריו ועל כן יש ליצור חוקים והגבלות למנוע ממנו ללכת בדרך רעה..

בתורת ישראל אנו מגלים מיד את הגישה הקונסרבטיבית, (הימנית...) המביאה עשרות חוקים שנועדו לדאוג שהאדם לא יסור לדרך רעה, אף שבתקופה ראשונה התפתחה ביהדות תפיסה המקלה במקצת המוכרת כ"בית הלל".

מצד שני, לעומת זאת יש המחמירים יותר ממה שכתוב בתורה, הלא הם: "בית שמאי"... (תפיסה זו מיוצגת כיום בארצנו ע"י הרבנות והחרדים). אין לשכוח את הנצרות וביחוד את האיסלם, שהינן דתות מאד "ימניות" (קונסרבטיביות), ומכאן נוכל להסיק שכל אדם דתי הינו באופן אוטומטי – ימני...

אם אתה חילוני, תוכל לברר לעצמך היכן אתה עומד בעולם מבחינה רעיונית מבלי להתבלבל בזהות עם מפלגה פוליטית זו או אחרת. הכן לעצמך שאלון על נושאים בוערים ושאל למשל: האם אתה בעד עונשים כבדים לפושעים? (כן! אז אתה בימין). האם אתה בעד משטרה חזקה? (כן! אז אתה בימין). אתה בעד כליאה וגירוש מסתננים, (כן! אז אתה בימין), האם אתה נגד הומואים ולסביות (כן! אז אתה בימין).

מצד שני, אם אתה נגד חוקי הדת, בעד הקלות לאסירים, בעד חנינות לבקרים, ונגד כל חוקים המגבילים בני אדם והקובעים עונשי מינימום כבדים, אז אתה בשמאל. אתה גם בשמאל אם אתה מתנגד לתעודות זהות חכמות, לגירוש זרים מהארץ, ולכל צעד שהמדינה עושה מראש כדי לוודא שהאזרח שומר חוק (כי הרי יש להניח מראש שכל אחד הוא אדם טוב...)

איש השמאל מאמין כי הערבים הם רק בעלי כוונות טובות כלפינו ויש ללכת לקראתם לשלום אמת עד הסוף. ראשי ממשלתנו כיום לא מאמינים לערבים בכלל והינם לבטח "ימנים קיצונים" ו"פשיסטים" (כהגדרת השמאלני המצוי). ואגב, אם אתה מאמין שזהבה גלאון תהיה פעם ראש ממשלה, אתה סתם אידיוט...

באקטואליה שלנו למשל, הטלת קנסות כבדים על הוצאת דיבה (בזה מאמין הימני) – כאשר איש השמאל חושב שזה מיותר כי לו ולידידיו בתקשורת אין כל כוונה להוציא דיבה... לכן כבר מראש הוא מכנה זאת "חוק ההשתקה". השמאלני גם כועס מאד שהימני מנסה למנוע ממנו לקבל כסף משונאי ישראל בחו"ל כדי לשכנע צעירים בארצנו לא להתגייס לצה"ל...

בסיכום ובקיצור, עכשיו יוכל כל אחד מקוראי מאמר זה לסווג את עצמו, את ידידיו ומכריו וידע עם מי יש לו עסק... מעניין רק מה אומרים לעצמם רוב רובם של אזרחינו הטובים אשר טוענים שהם מזדהים עם ה"מרכז"! לא מצאתי עדין הגדרה למונח אבסטרקטי זה...

אהוד: מאחר שאני סבור שה"שמאל" בישראל איננו שמאל, וגם ה"ימין" הוא לא בדיוק ימין, אני מעדיף, משיקולי עריכה ושכל ישר, להוסיף שוב ושוב מרכאות כפולות לשני המושגים האלה כאשר הם מופיעים במכתב העיתי. אני למשל איש שמאל בעל דיעות "ימניות". מוזר? זוהי ההגדרה של מרבית הציבור הישראלי, של ה"מרכז", התומך למשל במדינת סעד ובתשלום שכר הוגן – אך אינו מאמין שפני הפלסטינים לשלום.

אני נהנה לקרוא את ה"חדשות בן עזר" שלך. יש מאמרים מעניינים, וחבל שלאנשים אין הומור בריא למקרא שירי ה"חיימקה שפינוזה" שלך. השיר ב"חדשות" האחרון על נייר טואלט, ואסלת החור בסין – הצחיק אותי לגמרי, מזכיר לי את הבתי-שימוש הציבוריים באיטליה שהייתי שם לא מזמן, שלא ייאמן שגם שם ישנה השיטה הזו, למרות שאיטליה ארץ מודרנית. צריך לא מעט תרגולת פיזית עד שמתרגלים לעשות כמו שצריך, כמו פועל ערבי. חוויה...

אהוד: ח"ש [חירבון שדה] אינו רק פריווילגיה של פועלים בשדה, שהם במקרה יכולים להיות גם ערבים, אלא בעיקר של חיילים, בני מושבות ושכונות, חניכי תנועות נוער, קיבוצניקים בשדה, ועוד ועוד, כל הקרובים אל הטבע. והיה לי בן-דוד במושבה שכאשר היה בא אלינו וצריך לעשות קקה לא היה נכנס אלינו הביתה אלא נהנה יותר לכרוע מאחורי עץ בחצר הגדולה באוויר החופשי. והיה לי בן-דוד אחר שחיכה שעה שלמה על האסלה עד שאימי תחזור הביתה מפני שהיה רגיל עדיין שמנגבים לו את התחת, ואני לא הסכמתי.

כל דאלים גבר – האנס המורשע, מ. קצב, נוקט בשיטותיו המוכרות גם לפני הכניסה למאסר

אדם שמואשם באונס של נשים – לאחר שנהג בהן בביזוי והשפלה לאורך חייו – אדם כזה אינו יכול להיות הגון ואף לא ראוי לחמלה. באונס וכל מה שהיה כרוך בו, (הכנות, מלונות, פתקים, שידולים, שקרים, וכו') הסתייע האיש הזה באנשים, ריקים ופוחזים, פמליית החברים שעזרו לו בשיטות אלימות לחלל את כבודן של הנשים הצעירות. מסביב לענייני האונס התרחשה מערכת שלמה של מעשי שקר, מניפולציה, הסתרה והשפלת הנשים, שהיו נתונות למרותו, ונעשו בעזרת "חבריו". כל מי שראה את הפמלייה שכולה גברים נחרצים, שסובבתהו, יכול היה אולי להתרשם שהוא לא לבד. תמיד סביבו אומרי ההן הללו. פרצופם רציני, מבטם עז פנים, כאילו כולם הולכים לטקס ההכתרה של מישהו. ממש סצנה גרוטסקית. (בית המשפט שקל אם להעמיד לדין את חברו הטוב, שהחשיך את יומה של אחת הנשים באופן עקבי).

אכן בית המשפט – כל השלוחות שלו – המחוזי והעליון, לא חסך דברים על כי השקר והמניפולציה הם אחים תאומים לאונס. אינך יכול להתנהל כל חייך הבוגרים עם "שיטת הליטוף" הזאת , עם ביזוי הנשים, בלי שיהיה מאחוריך צבא של ריקים ופוחזים, שאומרים הן לכל מניפולציה שלך ועושים הכול, באופן מתואם להחריד – כדי שהקורבנות יבוזו לא רק במעשה האונס אלא גם אחריו, כל הזמן ואפילו עכשיו...

והנה אותן שיטות ממש שבהם נקט חמש שנים – הולכות וקורמות עור וגידים גם היום, כאשר לכול ברור כי האיש חטא והחטיא, אנס ונאף סידרתית. ביטויים כמו : "לא, לא התאבדתי, צדקתי תצא לאור!" עושים שימוש בכל ביטוי פופוליסטי כדי להציג, שוב ושוב, מצג שווא של חפות. המאמרים השוטפים את העיתונים כל שבוע מעוררים חשש עמוק שמא השיטות הפסולות, שבעזרתן ניסה לנער מעל עצמו את מעשי האונס (ולא מדובר באחד, כי חלק "התיישנו" אבל כמאמר המשפט, עדיין יצרו שיטה) – אותן שיטות פסולות הולכות ומתקבעות גם בעצם הימים האלה. הוא מציף את העיתונים ב"אני אלחם על צדקתי." הוא לא אנס, חס וחלילה, סתם בן אדם שכעשר נשים נטפלו אליו ומה שאמר ביה"ד לא מעניין אותו בדיוק כמו שלא עניין אותו מה אמרו הנאנסות. אותה שיטה – אותו סדר הפוך של העולם מבחינתו, שבא עליו לכלותו סתם ככה.

לתומי חשבתי שיהיה איזה מאמר על החרטה או משהו כזה, שהרי האיש הזה יודע כי יפחיתו לו שליש, אם יביע חרטה וילך לטיפול כנגד התמכרות לאלימות, אך לא. אותן שיטות מרוחות על פני כל הדפים בעיתונים (צריכים למכור, לא?)

מתברר כי במדינתנו "כל דאלים גבר" וכל (קול) אישה מושתקת.

אהוד: בעיניי הוא לא היה ראוי לתפקידו מרגע שהחרים רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים ולא לחץ את ידיהם, אבל נפלא מבינתי הבן כיצד בעזרת כל פמליית החברים "הריקים והפוחזים" שלו, כדברייך – הצליח לשכנע את אל"ף ממשרד התיירות לבוא אליו למלון כדי להיאנס בפעם השנייה, ובמשך שנים רבות אחר-כך לא להתלונן עליו.

החוק שקיבל את הכינוי "חוק סולברג" אינו ראוי. ראשית, כיוון שאין מקום לחוקים פרסונליים, המשנים כללי משחק אוניברסליים בשל מקרה פרטי. אמנם היו חוקים פרסונליים רבים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, אולם גם הם לא היו ראויים וכך גם החוק הזה. גם אם נכונה הטענה שמניעי החוק אינם פרסונליים, יש למנוע את מראית העין, בקביעה שהחוק יהיה תקף החל בקדנציה הבאה. שנית, מי שקובע חוק המשרת את האינטרסים שלו ולאו דווקא את טובת העניין, מתוך ניצול הסיטואציה של הרוב הפרלמנטרי שלו – מן הראוי שיזכור שלא לעולם חוסן. מחר הוא יהיה במיעוט, והחקיקה שהוא מוביל תופנה נגדו כחרב פיפיות. שלישית, כיוון שהחוק, הקובע את אופן בחירת נציגי לשכת עורכי הדין לוועדה למינוי שופטים, הוא התערבות בלתי נסבלת של רשות בחברתה, דווקא בתפקיד שמהותו היא האוטונומיה של הלשכה.

ובנוסף לכל אלה, החוק אינו ראוי כיוון שהוא קושר את השופט נועם סולברג לתרגיל פוליטי מכוער, ומכתים את בחירתו לבית המשפט העליון כפרי של מניפולציה. ונועם סולברג ראוי להיות שופט בבית המשפט העליון בזכות עצמו.

נועם סולברג הוא שופט צעיר יחסית, בן 49 בלבד, אולם הוא שופט ותיק – 13 שנות שיפוט בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי מאחוריו. קודם לכן, עבד כעוזרם של שני יועצים משפטיים לממשלה – מיכאל בן יאיר ואליקים רובינשטיין. סולברג הוא שופט מצוין, הזוכה להערכה רבה, מקיר לקיר. זיהויו כ"מועמד הימין המתנחלי" עושה לו עוול, כיוון שהוא ראוי לתפקיד הודות למקצועיותו המוכחת. עובדה, שגם אנשים הרחוקים ת"ק פרסה מ"הימין המתנחלי" רואים בו מועמד מתאים.

משה נגבי, למשל, הפרשן המשפטי של "קול ישראל", שקשה לחשוד בו כתומך "הימין המתנחלי", הביע בראיון רדיופוני התנגדות עקרונית להצעת החוק ואף ל"דיל" שנרקם לבחירת שלושה שופטים והוא ביניהם, אולם באופן אישי ביטא הערכה רבה לסולברג כשופט והציג אותו כמועמד מתאים וראוי לכס בית המשפט העליון.

גם עו"ד יובל אלבשן רחוק מאוד מ"הימין המתנחלי". במאמר ל"הארץ" – "העליון זקוק לסולברגים", הביע תמיכה ללא סייג במועמדותו, והצביע עליו לא רק כעל מועמד מתאים לתפקיד, אלא כמועמד טוב בהרבה מההרכב הנוכחי של בית המשפט, שיעלה את רמתו באופן משמעותי. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל כך הרבה צביעות ואינטרסים זרים נמהלו במאבק נגד קידומו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון ... בית המשפט העליון שלנו נמצא בשפל שלא היה כמותו. זאת בעיקר משום שהוא חסר שופטים עליונים 'של ממש'. אמת, כל תקניו מאויישים, אבל רבים מבין אלה שממלאים אותם, נותרו בחזקת פקידי משפט בכירים ביותר, אם תרצו, בתעשיית השיפוט הישראלית. הם חסרים את אותה גדולה משפטית שרק היא הופכת שופט לשופט עליון של ממש."

בהמשך מאמרו מתאר אלבשן את סגולותיה של גדולה משפטית נדירה זו, כגון "חשיבה מקורית וגם אומץ לעמוד מול ההגמוניה השלטת אותה שעה ... רק כך ממלא בית המשפט העליון את ייעודו החיוני". וכאן מגיע אלבשן לסולברג, ועל סמך פסיקותיו השיפוטיות הוא קובע שהנו אחד מאותם שופטים נדירים, השופטים העליונים של ממש. "זה לא זניח בעידן של מערכת שיפוטית אפרורית, שמקודמים מהאקדמיה ומתוך המערכת רק מועמדים שמשתדלים לא להרגיז כל גורם שעלול להתנגד לקידומם. אלבשן משבח מאוד את אומץ ליבו של סולברג. "אני מניח שהוא הבין שלו היה מתיישר לפי המחשבה האחידה השלטת, יכול להיות כבר מזמן בעליון." והוא מסיים: "אומץ הלב לעמוד מאחורי דעתו השונה, גם במחיר אישי כבד, דרוש לנו בבית המשפט העליון יותר מתמיד. המשך קידומם של מועמדים חסרי דעה מקורית ונעדרי אומץ, הוא שעלול להביא לניוונה של מערכת המשפט, לשמחת הכוחות האנטי דמוקרטיים, שכבר מרימים פה את ראשם."

גם נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש מודעת לאיכויותיו של סולברג. וכך נכתב בכתבה ב"הארץ" אודות ישיבת הוועדה למינוי שופטים: "בדיון אתמול הבהירה בייניש כי לה, לגרוניס ולנאור [נציגי בית המשפט בוועדה א.ה.] אין התנגדות לבחירתו של סולברג לבית המשפט העליון, וכי היא סבורה שסולברג הינו שופט מוכשר וראוי. מנגד הבהירו בייניש והשופטים כי באווירה הציבורית שנוצרה סביב מועמדותו של סולברג, בחירה בו כעת תתפרש כבחירה במועמד בעל גוון פוליטי. לבחירה שכזו, לפי השופטים, עלולות להיות השלכות מסוכנות על בית המשפט העליון. בייניש הודתה כי הפרסומים ביחס לסולברג ולמועמדותו גרמו לו עוול ופגעו בו." בייניש ושותפיה הביאו לדחייה בבחירת השופטים.

החלטה זו היא טעות חמורה. לכאורה, היא נועדה להגן על סולברג, מפני בחירה באווירה שנוצרה ולנוכח העוול שנגרם לו. אולם בכך היא נותנת פרס ליוצרי העוול. הרי הדחייה נותנת ליוצרי העוול עוד חודשים להמשך הרדיפה אחרי סולברג ולדה-לגיטימציה שעושים לו.

נועם סולברג מתאים וראוי לבית המשפט העליון, אך מן הסתם יש עוד שופטים ראויים. אולם בסיטואציה שנוצרה, לנוכח מסע הרדיפה וההסתה, הבחירה בסולברג חורגת מעצם עובדת התאמתו. כעת, הבחירה בו היא נייר לקמוס לדמוקרטיה ולשלטון החוק בישראל. אם סולברג לא ייבחר, יהיה זה ניצחון לכוחות האופל האנטי דמוקרטיים, הרודפים את סולברג מסיבות פוליטיות, כדי למנוע צירוף שופט מתאים ביותר לבית המשפט, אך ורק בשל העובדה שהנו תושב גוש עציון. המסע הנואל נגד בחירתו של סולברג, הוא ביזיון בית המשפט שלא היה כדוגמתו מעולם, רצח אופי לשופט בישראל, ניסיון להלך אימים על בית המשפט. המסע נועד לחסל את סולברג, אך זהו חיסול שאריות האמון הציבורי בבית המשפט העליון, ופגיעה אנושה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. המטרה של מסע הרדיפה המקארתיסטי הזה, בהובלת "הארץ", היא סיכול בחירתו, ואם ייבחר – דה-קרדיטציה מראש להחלטותיו ולפסיקותיו. בדיוק כפי שהיו מי שהשמיעו דברי בלע נגד העובדה שהאנס משה קצב הורשע בהרכב שכלל שופט ערבי, כך תלווינה פסיקותיו של סולברג בלזות שפתיים מסוג זה.

הרדיפה הפוליטית של סולברג נפסדת ומסוכנת, אבל לפחות יש מי שמצהירים בגלוי על סיבת הרדיפה – תנועת "יש גבול" והעיתונאים גדעון לוי וחיים ברעם אמרו בגלוי שהם רודפים אותו בשל היותו מתנחל. גרועים יותר, אלה שאינם אומרים זאת בגלוי, ומכסים על המניע שלהם בהטלת דופי בו כשופט. אסור לתת פרס לרודפים, המסכנים את הדמוקרטיה. למען הדמוקרטיה הישראלית, למען שלטון החוק בישראל, חובה לבחור לבית המשפט העליון את נועם סולברג.

רודפי סולברג, הפוגעים בדמוקרטיה ובשלטון החוק – רוממות הדמוקרטיה ושלטון החוק בגרונם. את השקר הזה יש לנתץ. אלה, היוצרים היסטריית המונים ציבורית שקרית אודות איום כביכול על הדמוקרטיה – הם-הם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה.

הפגיעה הקשה ביותר בדמוקרטיה הישראלית בעשרים השנים האחרונות היא האקטיביזם השיפוטי, שמשמעותו היא שקבוצת שופטים בלתי נבחרת, עומדת מעל המוסדות הנבחרים ורשאית לקבל החלטות פוליטיות על פי השקפותיהם של השופטים. אבי השיטה הזאת הוא השופט אהרון ברק, שהנהיג את "המהפכה החוקתית" תחת הסלוגנים "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל היא החלטה שפיטה". בשם גישה זו בית המשפט התערב בסוגיות פוליטיות מובהקות, בנושאים מדיניים, תקציביים וביטחוניים ואף בחקיקה.

אני שולל עקרונית את האקטיביזם השיפוטי, אך כל עוד הוא קיים, יש חשיבות רבה בכך שהרכב בית המשפט העליון יהיה מאוזן. למרבה הצער, לא זה המצב. נהפוך הוא, בית המשפט, שהוא בעל ההשפעה המרכזית על בחירת השופטים החדשים (תופעה בעייתית בפני עצמה), חוסם בעלי גישות אחרות, בעיקר כשמדובר באנשים בעלי אמירה ייחודית, מעמד ציבורי והשפעה.

לכן נמנעה בחירתה לבית המשפט העליון של כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, מייסדת האגודה לזכויות האזרח, אחת המשפטניות הדגולות בעולם. אין כל ספק שאין מתאים ממנה לתפקיד. והנה, כאשר היתה מועמדת, עמד הנשיא ברק על רגליו האחוריות כדי לסכל את בחירתה, והצליח. הוא נימק את התנגדותו בכך שלגביזון "יש אג'נדה". והרי אי אפשר לטעון שלו אין אג'נדה. כוונתו היתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו, כיוון שהיא מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ומאחר והיא סבורה שהגנה על צביונה היהודי והציוני של מדינת ישראל אינה סותרת את הדמוקרטיה הליברלית, אלא היא מתיישבת עם ערכיה. אילו נכנסה גביזון לבית המשפט, היא היתה מהווה משקל נגד לאוטוריטה המוחלטת של ברק, ולכן נפסלה. פסילתה, פגעה קשות בבית המשפט העליון, בשלטון החוק בישראל ובדמוקרטיה.

אסור לחזור על כך במניעת בחירתו של סולברג. אסור לתת לרודפיו של סולברג לבצע סיכול ממוקד לדמוקרטיה הישראלית.

* בדיחה ישנה מספרת על יהודי שקיבל תפקיד חדש – לעמוד בפתח העיירה ולצפות על הדרך הנכנסת אליה, כדי להכריז על בוא המשיח. "נו, ואיך הג'וב החדש?" שאלוהו חבריו. "האמת? הפרנסה לא מי יודע מה, אבל מה – משכורת בטוחה לכל החיים."

נזכרתי בבדיחה למקרא הראיון ההזוי של ציפי לבני עם דנה ספקטור ב"7 ימים". לאורך כל הראיון לא חדלה ציפי לבני לקטר על מר גורלה, על הפוליטיקה הנוראית והמרושעת המקיפה אותה, על הסבל האיום האופף אותה, על הקושי שלה להתעורר בבוקר לעוד יום של סיוט, על כך שמה שמחזיק אותה הוא הציפיה ליום שבו הכול יהיה מאחוריה, שכל הסיוט הזה יגמר והיא סוף סוף "תתחיל לחיות". ובמילים אחרות – הפרנסה לא מי יודע מה. אבל מה? "המשימה שלי היא להגיע להסדר. המשימה היא לשנות, לעשות שלום ... אני יודעת שמרגע זה, שיהיה הסכם, אני אוכל להתחיל לפרוש." ובמילים אחרות – משכורת לכל החיים.

ניכרים דברי אמת. בראיון הזה לא מצאתי אותם. מצאתי פוזה. הפוזה המיוסרת של הלא- פוליטיקאית בעליל, גוליבר בארץ הגמדים הפוליטיים, אי של אנושיות בים של "רוע צרוף". פוזה של מי שלא מוכנה לקבל את כללי המשחק המושחתים, ולכן יש היא ויש "הם". וההם האלה, מילא אם היו רק פוליטיקאים. מילא אם היו רק רעים. מילא אם היו רק מושחתים. מילא אם היו רק "קן הנחשים הזה". הם משהו הרבה יותר נורא. הם גברים. וגברים הם, כידוע, ילדים מטומטמים ומצ'ואיסטים.

וזה לא רק הגברים הישראליים. בתפקידיה הכירה את כל מנהיגי העולם, וגם עליהם היא מתנשאת. "הפגישות איתם מזכירות מועדון של בנים, עם כל הסיגרים והשיחות על כדורגל לפני ... אני זוכרת את הדיון אצל אולמרט אחרי מבצע 'עופרת יצוקה' ... הגיעו ברלוסקוני וסרקוזי וגורדון בראון וספאטרו מספרד וביבי בתור ראש האופוזיציה ... וכולם יושבים ומקשקשים ומפטפטים ואוכל וצחוקים, ורק אני ואנגלה מרקל מחליפות כל הזמן מבטים, ואני רואה שהיא כמוני, מבולבלת, מתי כבר הם יגיעו לשלב של ההכרעה? ואז בסוף מרקל קוטעת הכול ואומרת 'כן, אבל מה עכשיו? מה החלטנו?' ואחרי זה ככה שתינו צחקנו שמתוך כל הפורום הנכבד הזה, היחידות שרצו להגיע לאיזשהו תוצר ברור, החלטה, קביעה, משהו, היו שתי הנשים."

"מה הם עושים שם, מדליקים סיגרים? מדברים על כוּסיות?" שואלת ספקטור.

לבני: "לא לידי. הם נזהרים. הדיון הוא כביכול ענייני, מדברים על שלום וביטחון, בכל זאת, אבל זה מתחיל בכדורגל גם בארץ, וגם בפוליטיקה הבינלאומית, זה מתחיל קודם במשחק שהיה ובמשחק שיהיה ומי גדול השחקנים בעולם ... אני נכנסת לחדר מלא גברים עם ביטחון מאוד גדול ורואה אותם בחולשתם. כל אלו עם הבדיחות סרות הטעם, או עם המחמאות, שאת רואה שהם למדו באיזה קורס הלכות נימוסים למנהיגים, איזה שטיק, להחמיא לי, כי זה אולי ישבה את לבי ... ואני משועשעת מכל זה, כי היום אני יודעת כמה ההחלטות שלי היו חכמות דווקא בנושאים שהם התיימרו לקחת עליהם מונופול כל השנים ... אני יודעת מה אני שווה והם קטנים. כי אני ראיתי אותם בחדרי קבלת החלטות. ראיתי את כל הגנרלים האלה או לא מחליטים או עסוקים במחשבה על איך זה ייראה בחוץ ... זה מטריף אותי לגמרי ולכן אני נמצאת היום במקום שאני לא רוצה להיות בו. באופוזיציה."

וכך כל הראיון – כל כולו פוזה, כל כולו התנשאות של מי שאינה שייכת לעולם הפוליטי הסובב אותה, אבל כיוון שהיא טובה מהם וגדולה עליהם בכמה מספרים, היא סופגת את הסבל הזה מתוך תחושת אחריות. הרי היא לא יכולה להפקיר בידיהם את המדינה. מי זה "הם" ההם? הם. כלומר כולם. כלומר כולם חוץ ממנה. ולכן, רק היא יכולה להביא את השלום, ולכן אין לה ברירה אלא להמשיך לסבול. ואז, בבוקר בהיר אחד היא תביא את השלום, ואז "אני אוכל להתחיל לפרוש. אני גם לא אחפש לי אחר כך איזה מקצוע שאני צריכה להצטיין בו או לעשות בו משהו. אני רוצה לחיות אחר כך."

– ש. "אני מנסה להבין למה נפשך משוועת, מה היא רוצה כל כך?"

– "חופש, איזו שאלה ... מה אני עושה פה, זה לא המקצוע שלי ... אני יודעת שזה לא ממש אני, שיש חיים אחרים בשבילי, ואני באמת מחכה, מחכה, מחכה לחיים האלטרנטיביים ביום שאחרי."

בראיון, מספרת ציפי לבני על ילדותה בבית רוויזיוניסטי של אנשי אצ"ל ותנועת החירות. "ההורים שלי היו אצ"ל ובתל-אביב המפא"יניקית של פעם הם נחשבו פשיסטים. זה מה שלימדו אותי בבית הספר, שההורים שלי פשיסטים, שהם רוצחים."

ומי הם גדולי הפשיסטים, מי הם הדוצ'אים של הפשיזם הישראלי ההוא? בגין וז'בוטינסקי, כמובן. בבחירות 1981, אחרי הסכם השלום עם מצרים, אחרי "יש שופטים בירושלים", מתנגדיו של בגין לא הסתפקו ב"פשיזם". זה נשמע חלש מדי, קצת צמחוני. צריך ביטוי יותר חריף. "בגיניזם". כן, מדובר באותם ז'בוטינסקי ובגין, המצוּטָטים בערגה ובגעגוע בידי מהלכי האימים מפני הפשיזם המאיים על הדמוקרטיה הישראלית, כמופת של ליברליזם, של הומניזם, של שלטון החוק, של הדמוקרטיה. האם יהיה זה מוגזם לצפות מציפי לבני, שכה סבלה מאות הקין הפשיסטי על משפחתה ועליה בילדותה, שלא תהיה שותפה למסע הדבקת אות הקין הזה ליריביה הפוליטיים?

אבל לא. בפוזה המיוסרת של ציפי לבני, היא מוכנה לסבול לא רק כדי להביא שלום אלא גם כדי להציל את הדמוקרטיה. "בשבועות האחרונים עם כל מה שקרה במדינה, והמחטף של הימין הקיצוני עם כל החוקים המזעזעים שהם מנסים לחוקק, לא הייתי המאושרת באדם כשחזרתי הביתה."

היום, כאשר ציפי לבני בפוזה של מגינת הדמוקרטיה ושלטון החוק מפני מי שמנסים להחריב אותם בכלל ואת בית המשפט העליון בפרט, כדאי לזכור שלפני שנים אחדות, בהיותה שרת המשפטים, הבינה ציפי לבני שמשהו לא טוב קורה בעליון, שיש צורך בשינוי, בטלטלה. שיש צורך באיזון הקו המונוליטי השליט בו. היא נלחמה בכל כוחה להכניס לעליון את המשפטנית הדגולה רות גביזון, ולמרבה הצער כשלה. היום, מול הצעות החוק הקמעונאיות, הקטנות, המיותרות אך לא גם לא ממש מזיקות, המרושלות, הניסיונות המגושמים לשנות כללי משחק אלה או אחרים כדי להשיג הישג במינוי זה או אחר, כדאי לזכור, שדווקא שר המשפטים בממשלה שבה כיהנה לבני, ניסה לקדם רפורמה סיטונאית, כוללת, בבית המשפט העליון. לא זכור לי שציפי לבני התנגדה לכך. אגב, אני חושב שהרפורמות שהוא הציע היו טובות ברובן. הן לא הצליחו, בשל התנגדות נחרצת של קואליציה שכללה את בית המשפט, התקשורת, השמאל וביבי נתניהו. אך הסיבה האמתית, היא שאי אפשר לקדם רפורמה במערכת המשפטית, בממשלה שבה ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה שר האוצר ושרים אחרים שקועים עד מעל הראש בפרשיות שחיתות ופלילים. לרפורמה כזאת ניתן לגשת רק בידיים נקיות, המעוררות אמון ציבורי. אבל אז, לא זכור לי שציפי לבני הייתה הכוהנת הגדולה של שלטון החוק. פוזה.

* מסע ההפחדה ויצירת הפאניקה מפני ה"צונאמי האנטי דמוקרטי" נמשך גם השבוע, וכבר משעמם לצטט את העדריות הזאת, המדקלמת אותו דקלום, שפה אחת ודברים אחדים. מה, יש טעם שוב לצטט את אסף גפן, שכתב מאמר תחת הכותרת "אופנת בניטו" שבו קבע כי "הטעם המקומי נוטה כרגע לקולקציה של בניטו מוסוליני"? אסתפק בביקורת על מאמר אחד, של המו"ל של עיתון "הארץ", בעיתונו. עמוס שוקן אינו מרבה לכתוב, אולם אחת לכמה חודשים הוא מפרסם מאמר, המנסח את רוח המפקד של העיתון. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, הפייסבוק רחש סביב המאמר הזה, קישורים אליו הפציצו את הרשת, כשהם מלווים באמירות כמו "מאמר חובה. צריך ללמד אותו בשיעורי האזרחות." כותרת המאמר: "חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה." מאמר רדוד ושטחי להחריד, עם מסר פשטני וקיצוני: "גוש אמונים" שולט בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים, ודרכו היא הדרך של כל הממשלות האחרונות, כולל ממשלות ברק ואולמרט. האידיאולוגיה השלטת היא מדינת אפרטהייד, וכדי להצליח במזימה באופן מלא, ללא הפרעה, מתבצע מסע חקיקה נגד הגורמים שקצת מנסים להפריע – בית המשפט העליון, ארגוני זכויות האדם והעיתונות. לא רק על ישראל השתלט "גוש אמונים", אלא גם על ארה"ב. לכן, נשיאי ארה"ב אינם מסוגלים ואינם מעזים "לנקוט מדיניות אקטיבית נגד האפרטהייד הישראלי."

מסע הקמפיין האנטישמי והאנטי ישראלי הנורא, המובל בידי קואליציה של השמאל הרדיקאלי, הימין הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי בכל ארצות המערב ובישראל, מתמקד בעלילה המציגה את ישראל כמדינת אפרטהייד. אפילו השופט גולדסטון, האחראי להישג הגדול ביותר של הקמפיין הזה – עלילת גולדסטון אודות מבצע "עופרת יצוקה", פירסם לאחרונה מאמר, ובו יצא חוצץ נגד עלילת השקר הזאת, כמי שחי בדרא"פ וחווה אפרטהייד אמיתי. והנה, מו"ל "העיתון לאנשים חושבים" מצטרף לקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ומאשים את מדינתו באפרטהייד.

כמו ילד החוזר עד לזרא על "קקי פיפי" כדי להרגיש ש – וואו, הוא עשה את זה, כך חזר שוקן שוב ושוב, עד לזרא, על המילה אפרטהייד, ואף המליץ "לטפל באפרטהייד הישראלי כפי שטופל האפרטהייד הדרום אפריקאי."

מאחר שבמאמר הזה שוקן רק יצא נגד, כדאי להזכיר מאמר קודם, שבו הוא הציג את משנתו הפוזיטיבית, את חזונו, החזון האלטרנטיבי לחזון האפרטהייד. במאמרו "האם ישראל רוצה שלום", שפורסם ב"הארץ" ב-05.05.05, סמוך להתנתקות, ובה האשים כמובן את ממשלת ההתנתקות של שרון שאינה רוצה שלום, הוא כתב שהדרך היחידה לשלום אמת היא פתיחת גבולות המדינה לתושבים שאינם יהודים ממדינות ערב השכנות, ואף עידוד נישואי תערובת: "השאיפה לשלום מחייבת שערביי ישראל יהיו חלק אינטגרלי ומעורב בחברה הישראלית ושפלסטינים ופלסטיניות, מצריים ומצריות, ירדנים וירדניות יוכלו לחיות בישראל. זה ייתכן במסגרת של משפחות ערביות, אך גם מאפשרות של משפחות מעורבות." מעניין מה היה כותב שוקן על מסמך היסוד של מדינת האפרטהייד, שהמשפט המרכזי שבו הוא "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

[אהוד: אף אני שמתי לב שבכל מאמרו החד-צדדי עד כדי טיפשות של עמוס שוקן אין הוא מתייחס כלל לטרור ולחלקו של הצד הפלסטיני והערבי בכך שאין שלום ושהסכם אוסלו נכשל].

* עמדותיו הפוליטיות של בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ" רחוקות משלי כרחוק מזרח ומערב. אולם לזכותו ייאמר, שהוא סולד מעדריות, ולא אחת הציב מראה אירונית בפני נחשולי התקרנפות עדריים. כך הוא עשה היום, כאשר בחן את מסע הפאניקה מפני האיום על הדמוקרטיה, כביכול. במאמרו "מדינה בפאניקה" הסביר ציפר ש"צריך להיות באמת אכול שעמום כדי להיכנס לחרדה מתיקונים אלה ואחרים לחוקים אלה ואחרים, שהניסיון מלמד שממילא אין שום אפשרות ליישמם. והרי גלוי וידוע לכל שלא באמת חולקים כאן כבוד לחוקים, החל בחוקי התנועה וכלה בחוק הפלילי. כמו כל חוקי המדינה, גם חוק איסור לשון הרע הוא טקסט מסובך, שצריך להיות באמת ובתמים משועמם עד דכא כדי לקרוא בו בערב במיטה, ובבוקר לפנות אל האישה ולומר לה בעיניים טרוטות: 'שמעי נא, יקירתי, בגלל הסעיף מספר כך וכך בחוק לא ישנתי כל הלילה.' רוצה לומר: את האינפורמציה על כך שהתיקון האחרון שהוצע לחוק איסור לשון הרע הוא רע לדמוקרטיה מקבל הקהל הרחב מיד שנייה ושלישית ודרך שמועות מניפולטיביות שמפיצים בעלי אינטרסים, שייתכן שהינם עצמם צדיקים גדולים וכוונתם טובה. האנשים הטובים האלה רוצים להציל את הדמוקרטיה מידי הימין. אבל האם לגיטימי לעשות זאת על ידי יצירת פאניקה מתמדת בציבור, שהנה הנה עם ישראל יקום למחרת וימצא את עצמו בליבה של דיקטטורה רצחנית? מותר לפקפק אם המפגינים שיצאו למחות ביום שלישי בערב במרכז תל אביבי נגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע יודעים, שרק לפני שנתיים התקבל תיקון קודם לחוק זה, שלא עורר שום תשומת לב, ושבכלל – המרחק בין החוקים לבין הפירוש המעשי שלהם בחיים הוא לעתים עצום. ... במילים אחרות ובוטות יותר: התיקון הנוכחי לחוק איסור לשון הרע צריך לעניין את הסבתא שלנו. מה שצריך להדאיג את כולנו הרבה יותר, הוא הקלות שבה יכול מישהו ללחוץ על כפתור כלשהו, להזרים שמועה כלשהי לתקשורת (נניח: 'יש קונספירציה של הימין להפוך את ישראל לדיקטטורה') והופ: החדשה מתפשטת כאש בשדה קוצים ונהפכת לעובדה מוגמרת. היא מוזנת עוד זמן מה על ידי 'פרשנים', המביעים את דעתם בעד ונגד, עד שהיא דועכת לה ונשכחת, ומפנה את מקומה לגל הפאניקה הבא. וכך, עצם הריגוש שיוצרת הפאניקה, ותהא סיבתה אשר תהא, נהפך לעיקר. ולאיש שוב לא אכפת לפתור באמת את הבעייה המקורית שבגינה פרצה הפאניקה. כלומר טעות פטאלית היא לחשוב שאם תוזרם שוב ושוב אינפורמציה מפחידה נגד הימין, העם יחליט לא להצביע שוב לימין. ... כך או כך, מה שזורעי הפאניקה נגד 'הימין' אינם שמים לב אליו, הוא שהפאניקה היא חרב פיפיות, ושהיא גם כלי מסוכן מאין כמהו לדמוקרטיה ולממשל תקין. כי באותה מידה שאפשר להפיץ את השמועה בדבר קונספירציה של הימין להפוך את ישראל לדיקטטורה, אפשר להפיץ את השמועה בדבר קונספירציה של השמאל להפיל את המדינה ביד הערבים. או בדבר קונספירציה של הערבים לחסל את המדינה. או בדבר קונספירציה של המהגרים מאפריקה להפיץ איידס בקרב נשות ישראל הצנועות."

גם קלמן ליבסקינד, "מעריב", מתמודד עם מסע ההפחדה, במאמרו "נזכרו בדמוקרטיה". ליבסקינד מזכיר נשכחות, שאכן היו בישראל מצבים שבהם ממשלה פעלה באופן בלתי דמוקרטי. וכך, הוא כותב לחבריו העיתונאים, שנזעקו "להגן על הדמוקרטיה": "אולי תזכירו לי איפה הייתם כשנדם קולו של ערוץ 7, שסגירתו השתיקה ציבור שזה היה הכלי היחיד שהשמיע את עמדתו? למה אז לא התכנסתם בסינמטק? ... וכשאריק שרון פיטר את אביגדור ליברמן ואת בני אלון מהממשלה רק כדי שיוכל להעביר את תוכנית ההתנתקות? עם יד הלב, אלו לא היו ימים קצת יותר אפלים לדמוקרטיה, מהחוק שישריין מקום בוועדה לבחירת שופטים ליו"ר לשכת עורכי הדין? וכששרון הלך למשאל מתפקדים בליכוד, הובס, הראה למנצחים אצבע משולשת והתעלם מהכרעתם כאילו כלל לא נערכה הצבעה, אולי תוכלו להזכיר לי על איזו עצומה חתמתם אז? וכשאמנון אברמוביץ' ניסח מחדש את תקנון העיתונות והסביר למה יש להתייחס לשרון כאל אתרוג? זוכרים את זה? למה אז לא שמענו אתכם? עכשיו את מבינים, עמיתי היקרים, למה כשאתם עושים פרצוף שמקרין דאגה ממצב הדמוקרטיה, אני לא מאמין לכם? למה אני חושב שאתם בסך הכול נציגיה המתוסכלים של האופוזיציה הפוליטית?"

במאמרו, הביע קלמן התנגדות לחוקים פרסונליים חפוזים, כמו כמה מהחוקים המדוברים, אך הוא מזכיר שזו אולי נורמה קלוקלת, אך היא נורמה מקובלת בישראל, ולאו דווקא מן הצד המותקף היום בגין אותם חוקים. כמו קלמן, גם אני מתנגד למרבית החוקים עליהם מדובר, אך כמוהו, גם אני רואה בהם חוקים לגיטימיים, ויודע עד כמה הצגתם כאנטי דמוקרטיים היא שקרית ודמגוגית. קלמן מתנגד, בצדק, לרעיון השימוע למועמדים לשפיטה בוועדת החוקה של הכנסת. "אבל לקחת נוהג שקיים בארה"ב ולספר שדווקא העתקתו אלינו תסמל את הפשיזם בהתגלמותו, זו הסתה מטומטמת."

קלמן מתנגד, בצדק, לשינוי בחוק לשון הרע. "זה חוק שטוב לו שלא נולד משנולד." ואגב, קלמן ליבסקינד הוא אחד התחקירנים האמיצים בישראל. אך הוא יודע שההסתה נגד החוק השגוי הזה, חמורה הרבה יותר מהחוק עצמו. "מכאן ועד ההכרזה על ניסיון לרצח העיתונות יש מרחק גדול. ... ומי שלימד אותנו ש'יש שופטים בירושלים', מוטב שיסמוך עליהם שידעו מתי לחייב אותנו ב-300 אלף שקל ומתי להסתפק ב-2,000. כל השאר הסתה היסטרית במירעה. ואילו היינו משקיעים רבע מהאנרגיה שהשקענו השבוע בקינות על סוף העולם, בניסיון לעשות עיתונות זהירה יותר כלפי נשואי כתבותינו, היינו חוסכים חלק גדול מהדיון הזה. ותקשורת שבוחרת לכנות בדיווח החדשותי שלה חוק לגיטימי של הכנסת בשם 'חוק ההשתקה' במקום להשתמש בשמו הרשמי, היא תקשורת בריונית ודורסנית. וזו בדיוק הסיבה שבגינה אנחנו מוצאים את עצמנו בכל פעם בתחתית סקרי אמון הציבור."

חגי סגל תקף ב"ידיעות אחרונות" את התיקון לחוק לשון הרע בחריפות רבה הרבה יותר. הוא דווקא כן רואה בו חוק של סתימת פיות, הפוגע בחופש העיתונות. אולם גם הוא מזכיר כיצד בתקופת ההתנתקות סתימת הפיות הייתה הרבה יותר חמורה, ומהצד השני של הפוליטיקה הישראלית. "מתקפת החוקים של הקואליציה היא נקמה ימנית מאוחרת על חוויות דיכוי בשנות אוסלו ובעידן ההתנתקות. כמו כל נקמה, היא איננה מופת של שכלתנות ומוסריות, אך זהו אופיין המסורתי של נקמות. השמאל קנה ביושר את מה שקורה עכשיו בכנסת. בשעתו הוא היה אולי יותר אלגנטי, אבל לא פחות דורסני. מעלליו כלפי יריביו העניקו הרבה השראה לח"כים הצעירים בקואליציה, אשר מובילים עכשיו את תנופת החקיקה דלעיל."

אני מסכים כמעט עם כל מילה. למה כמעט? חוץ מהמילה "ביושר".

מוסיף סגל: "כששר התקשורת מנפיק צווי סגירה לתחנת 'כל השלום' של מוסי רז, הוא לא ממציא שום דבר חדש, הוא בסך הכול משחזר צווים שהנפיקה פעם שרת התקשורת ממפלגתו של רז לספינת שידור ימנית. באותם ימים רחוקים, אביב 94', כתבתי בעיתון מאמר מר נפש על תסריט הבומרנג שמצפה למחנה השלום ברגע שהמטוטלת הפוליטית תנוע לצד השני. בין השאר תיארתי סגירה עתידית של כלי תקשורת שמאלני, וניחשתי שזה יקרה 'ממש כמו ששולמית אלוני עושה היום לערוץ 7'."

גם חנוך דאום, "ידיעות אחרונות", סבור שהתיקון לחוק לשון הרע קיצוני ודרקוני. אך גם הוא אינו מוכן להשתתף בחגיגת הצביעות. הוא מתייחס לאחת ממובילות הקמפיין נגד החוק, אילנה דיין: "גם אילנה דיין דיברה בכנס, בין היתר נגד חוק לשון הרע. זה איכזב אותי. ציפיתי ממי שנוגעת בדבר לא להתבטא בסוגייה. הרי ברור שהיא תתנגד לקנס של 300 אלף שקל – היא קיבלה קנס כזה. המיספר הזה מזכיר לה נשכחות. אבל בעוד דיין מסבירה שהחוק נועד להגן על חזקים, הקנס שהיא קיבלה הגן על אדם נטול כוח בלי שם ובלי פה. הוא הגן על ישראלי צעיר, רב סרן ר', שנאלץ לראות בפריים טיים של ערוץ 2 איך מציגים אותו כטיפוס צמא דם, שהורג ילדות במתכוון. ה'תחקיר ' של 'עובדה' עולל לרס"ן ר' נזק לא יתואר, ובית המשפט קבע כי טעה והטעה. אז אולי אילנה דיין היא לא האישה לצאת נגד החוק הזה? אולי היא פשוט צריכה להיות יותר זהירה בעתיד? ... יהיה באמת כה נורא אם עורכיה יחשבו פעמיים לפני כל תחקיר?"

יש לתקן שגיאה אחת של דאום – אין המדובר בקנס, אלא בתשלום פיצויים.

* "ידיעות אחרונות" פירסם פרק מספרה של קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית בממשל בוש הבן – "אין כבוד גדול מזה," המספר על יוזמת השלום של אולמרט. רייס סיפרה כיצד התקשתה להאמין למשמע אוזניה כששמעה מפי אולמרט את תוכניתו – חלוקת ירושלים לשתי בירות, ניהול בינלאומי של המקומות הקדושים, נסיגה כמעט מכל השטחים ו"חילופי שטחים" תמורת האחוזים הבודדים שיסופחו לישראל וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל, ובכך הכרה עקרונית, למעשה, בטענת "זכות" השיבה.

מעבר לקיצוניות מרחיקת הלכת של ההצעה, בולטת מאוד ההתלהבות והנחישות של אולמרט ללכת על זה. באותם ימים המו"מ נוהל בידי ציפי לבני ואבו עלא. אולמרט חש שהמו"מ מתנהל בעצלתיים. הוא היה נחוש לעקוף את הנושאים ונותנים, והפניה למזכירת המדינה היתה מאחורי גבה של לבני ובלי ידיעתה. רייס מתארת את שפת הגוף הנלהבת של אולמרט, במה שנראה כמו אמוק משיחיסטי: "אי אפשר היה לעצור את אולמרט ... אולמרט רכן קדימה. אף אחד מאתנו לא נגע בארוחת הערב, וכשהמלצרית נכנסה הוא ביקש ממנה לצאת. כעת הוא התרווח על הכיסא, מותש מהנאום שלו."

המידע החשוב והמשמעותי ביותר הוא תגובתו של אבו מאזן – לאו מוחלט. "הנשיא נפגש עם אבו מאזן בחדר הסגלגל לבד וביקש ממנו לשקול בשנית. הפלשתינאי היה נחוש בדעתו, והרעיון מת."

תמוה, מדוע כאשר ישראל מואשמת בכך שהיא מחבלת בתהליך השלום, דווקא כאשר במשך שנתיים וחצי הפלשתינאים מסרבים לנהל עימה מו"מ, ומעדיפים את הנתיב של פתרון כפוי, שיחלץ אותם מהצורך להכיר בזכות הקיום של מדינה יהודית ובחוזה שלום שבו יהיה עליהם להתחייב על סיום הסכסוך והעדר תביעות נוספות – אולמרט אינו יוצא למסע הסברה בעולם, המזכיר איך הפלשתינאים דחו את הצעתו מרחיקת הלכת. מדוע, במקום לעשות זאת, הוא מוסיף עוד קיסם למדורה ותוקף דווקא את ממשלת ישראל, שכביכול מחמיצה הזדמנת לשלום. מדוע הוא פועל נגד האינטרס הלאומי? ברור שהוא עושה זאת רק כדי לשמר בזיכרון הקולקטיבי את עצמו כמי שכמעט הביא לשלום המיוחל, ואלמלא "הקונספירציה של הדחתו" היום כבר היה לנו שלום; זיכרון שהוא משמר לקראת קמבק עתידי אפשרי.

* המוסף "7 ימים" מפרסם פרק מספרו של גלעד שרון: "שרון – חייו של מנהיג." הפרק עוסק במותו הטראגי של אחיו, גור, בתאונת נשק, בגיל 11, אירוע אותו מגדיר גלעד כ"אירוע שהשפיע עליי, על הבית והמשפחה יותר מכול." עיקר הפרק עוסק באזכרה השנתית לגור, המתקיימת מדי ערב ראש השנה. הוא מרחיב בתיאור האורחים הקבועים, החברים הקרובים של המשפחה.

בתוכנית "עובדה" השבוע, שהוקדשה אף היא לגלעד ולספר, הוא השיב במבוכה על אחת השאלות האישיות, שאינו רוצה להישמע דביק. אבל בספר עצמו, הוא שופך דבק ללא כל מבוכה. דוגמה: "היו שנים בלי דמעות בעיניו של אבי, רק צבען השתנה מעט. היו שנים עם דמעה בקצה העין, והיו שנים עם דמעות. לא בכי, אבל דמעות. היתה שנה אחת עם גשם שוטף שירד והרטיב את כולם."

אולם אם אני נשמע אירוני, אני חייב לציין שיש משהו מרגש בהתייחסותו של גלעד שרון לאביו. ניכרת אהבת אמת והערצת אמת של בן את אביו. ואם זה נשמע טריוויאלי, שבן יאהב את אביו, כדאי לזכור שלא כך בתקשורת. בדרך כלל אנו קוראים בעיתונים דווקא וידויים קורעי לב של סלבס על ילדותם העשוקה והוריהם הנוראים, או על הפיוס איתם אחרי מותם. זה מוכר עיתונים וקריירות. אני מעדיף בן שכותב על אביו באהבה, שככל אהבה היא לוקה בעיוורון ומדחיקה חולשות, מגרעות ולעיתים גם שדים.

אלא שאריק שרון לא היה רק אבא של גלעד, אלא דמות ציבורית מרכזית, אחד המנהיגים החזקים והמשפיעים בתולדות המדינה, לא רק כראש הממשלה אלא לאורך עשרות שנות קריירה ביטחונית ופוליטית. ובכל השנים היה אחת הדמויות השנויות במחלוקת.

לכן, כחובב ביוגרפיות מושבע, נראה לי שהספר של גלעד שרון לא יהיה הביוגרפיה של שרון שאבחר לקרוא.

ראיון עם שירז אריאל, בתו של מאיר אריאל זצ"ל, במוסף "7 ימים".

ראיון עם שלום חנוך, שאינו מרבה להתראיין, במוסף "7 לילות".

כתבה ב"גלריה" על סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", במלאת עשרים שנה ליציאתו לאקרנים.

כתבה ב"גלריה" על תולדות המשברים הניהוליים והכלכליים של "הבימה" לכל אורך שנותיה, לרגל חנוכת משכנה המשופץ.

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", הטור הסאטירי של ידידיה מאיר ב"ידיעות אחרונות", בנוגע לוועדה למינוי שופטים, וברמז למסע הרדיפה נגד השופט סולברג: "נמצאה פשרה: הוועדה תעביר מראש את רשימת השופטים המסתמנת למערכת 'הארץ'."

ציטוט מן המכתב העיתי: "אנחנו מבקשים מנמענינו שלא להיפרד מאיתנו מהר כל כך כי בשבועות האחרונים אין כמעט גיליון שאין בו מודעת אבל שלנו, והדור הולך ופוחת."

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

בדיוק כמו גלעד – רזה, תשוש, מסופר קצר, מנסה לחייך, כך פגשנו את אחי יאיר, לפני 63 שנה בניצנים, במקום בו נפל בשבי המצרי עם חבריו, ולשם הובאו בחזרה כעבור תשעה חודשים. נסענו לקבל את פניו. הייתי ילדה, אבל אני זוכרת כל פרט ופרט. האוטובוסים יצאו בשבע בבוקר מבית "דבר" ברחוב שינקין בתל אביב. לכל משפחה, מתוך 105 משפחות השבויים, הוקצה מקום אחד באוטובוס, אבל אנחנו נסענו כל המשפחה באוטו של דודי מתתיהו, בעקבות האוטובוסים. חודש מרץ, 1949, יום גשום, דרך בוצית, המכונית הקטנה קירטעה בעקבות האוטובוסים הגדולים ואנו בתוכה נרגשים. אימא, אחי אמנון, שושנה, חברתו של יאיר, לימים אשתו ואם שלושת ילדיו ואני. אבא שכב על ערש דווי ולא יכול היה לבוא אתנו.

הדרך נמשכה ונמשכה, הגשם הצליף על שמשות המכונית והיקשה על הנהיגה. לבסוף הגענו לניצנים. ניצנים של אותם ימים, עדיין סימני הקרבות טריים, ואנו חונים ליד בית גדול, מנוקב ככברה מכדורי האויב.

התארגנו להמתנה. אני הסתובבתי בשטח, נכנסתי לבית הגדול, חברי הקיבוץ קראו לו הבית הערבי, בתוכו, על אחד מקירותיו, כתובת בערבית באותיות גדולות מאוד ואדומות, אולי אדומות מדם. חזרתי אל אימא. המשפחות התפזרו בשטח, כולם שולחים מבטים למקום ממנו יגיעו האוטובוסים.

לאחר המתנה מורטת עצבים נראה במרחק ענן אבק והאוטובוס הראשון עשה דרכו אלינו. אימא ניתקה ממקומה והחלה לרוץ, איש לא עצר בעדה. האוטובוס התקרב, האט ועצר. היתה דממה. כמו בסרט מתח, הדלת נפתחה והשבויים החלו לרדת. פתאום נשמעה מאחד החלונות קריאה "אימא!"– יאיר עמד בחלון. הוא ירד, רץ ונפל אל זרועות אימי, וכך עמדו דקות ארוכות, מנותקים מכל הסובב אותם. תשעה חודשים חיכתה לרגע הזה, כמו תשעת ירחי הלידה כשנשאה אותו ברחמה עשרים שנה קודם לכן.

אחד אחד ירדו כולם. השטח התמלא בחבורות, כל שבוי ומשפחתו סביבו. בלטו בהיעדרם נציגי הממשלה ונציגי חטיבת "גבעתי". אף אחד מהם לא בא להקביל את פני השבויים.

קיבוץ ניצנים הוקם בידי עולים חדשים מארצות שונות שהיו חברים בתנועת "הנוער הציוני". בחודש דצמבר 1943 הקימו את הקיבוץ בלב אזור ערבי, ליד הכפר חממה, כשמצפון להם אישדוד (אשדוד) ומדרום מג'דל (אשקלון היום). הכביש אל ניצנים עבר דרך מחנה צבא בריטי, ששימש חיץ בינם לבין כפרי הערבים בסביבה. קבוצת ניצנים היתה מרוחקת מכל יישוב עברי, והקרוב היותר היה באר טוביה, מרחק של כעשרה ק"מ.

הקרן הקיימת לישראל רכשה את אדמת חממה מידי אפנדי ערבי, אבל האריסים הערביים שישבו בסביבה לא יכלו לעכל את הישוב היהודי שהיה תקוע כעצם בגרונם, וטענו לבעלות על האדמות, אם כי עד סמוך למלחמת העצמאות שררו יחסי שכנות נסבלים בין הערבים ליהודים.

ב-10 בינואר 1948 החלו הבריטים לפנות את בסיסיהם הצבאיים בקרבת ניצנים, דבר שגרם להתערערות המצב הביטחוני והכלכלי של הקיבוץ. הבניינים הריקים של המחנה הבריטי שימשו מקום מחבוא לכנופיות של ערבים. כמו כן מסוכן היה לעבד את המטעים וגני ירק שליד המחנה הצבאי, והם נעזבו. גם התחבורה הלוך ושוב אל הקיבוץ נעשתה יותר ויותר מסוכנת. בחודש מרץ הותקפה שיירה שיצאה מניצנים וארבעה לוחמים נהרגו, ביניהם מא"ז ניצנים.

זו היתה רק ההתחלה. מאז הותקפה ניצנים לפעמים יום-יום. באותם ימים הגיעה לניצנים תגבורת של חיילים מגדוד 53 של חטיבת "גבעתי", ביניהם גם אחי יאיר. הכנופיות הערביות איימו על שלום ניצנים, התנכלויות מצידם הפכו שכיחות ביותר. בעשרים באפריל הותקפה ניצנים במשך 18 שעות רצופות. מועד הכרזת המדינה התקרב ולאיש לא היה ספק שהתקפות הערבים אך יתגברו. ב-14 במאי הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, וקיבוץ ניצנים היה שרוי במתח רב. ימים ספורים לאחר מכן, ב"מבצע תינוק", פונו ילדי הקיבוץ. בשלהי חודש מאי החלה הפלישה המצרית צפונה. מאות כלי רכב, ביניהם טנקים, משוריינים ותותחים, נעו על הכביש הראשי ונעצרו במרחק שלושים ק"מ מתל אביב, ליד גשר שפוצצו חבלני החטיבה, שלימים קיבל את השם "עד הלום".

קריאות המצוקה של ניצנים לצבא, המבקשות תגבורת נשק, לא נשאו פרי; עם מיספר מועט ביותר של כלי נשק, ניצב קיבוץ ניצנים מול צבא מצרי מחומש כהלכה. בשביעי ביוני נערך בניצנים קרב קשה ביותר, במהלכו נהרגה החובשת שולמית דורצ'ין, תוך כדי מתן עזרה לפצועים. ללוחמים נשארו מעט מאוד רובים, וההפגזה המצרית התגברה. הקרב נמשך משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות אחרי הצהריים. האלחוטאית מירה בן ארי שידרה למטה הגדוד: "המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת, הצבא המצרי בכל המשק, העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם."

היא יצאה עם מפקד המחלקה אברהם שוורצשטיין שצעק: "אין טעם להמשיך בקרב! זאת שחיטה! אנחנו נכנעים"!

הוא פשט את הגופייה מעל גופו והרים אותה אל על, מיד ירו בו. מירה, שבנה בן השנתיים פונה ב"מבצע תינוק" כמה שבועות קודם לכן, שלפה את אקדחה וירתה בקצין המצרי היורה. היא נורתה בחזרה ומתה במקום. בבגדיו של בנה נמצא מכתב לבעלה, ובין השאר כתבה: "אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, למען שיהיה אדם חופשי בארצו!"

ניצנים נכנעה. 33 מלוחמיה נהרגו ו-105 נלקחו בשבי, בתוכם אחי יאיר. אני זוכרת את דבריו על הקרב ביום האחרון, שהיה קשה ביותר. הם לא הצליחו להדוף את המצרים שנכנסו למשק ולמוצבים, ובין הפגזה להפגזה נשמעו קריאות "עליהום", והערבים פרצו למוצב. אחי התחבא בתוך שוחה מתחת לגופת אחד החיילים, הערבים שעטו מעליו וכך נותר בחיים. הערבים התנפלו על מי שנקרה בדרכם ובזזו ממנו כל מה שהיה עליו; שעונים, טבעות, שרשרות. הערבי שחשק בשעון של יאיר תקע כידון לתוך ידו, שנכנס מצידה האחד ויצא מצידה השני, אחר כך נטל את שעונו. שבע הבחורות שהיו בין הלוחמים נשדדו אף הן. 105 השבויים הועלו על משאיות, ידיהם על ראשם, והובלו למג'דל, לחקירת משטרה, לאחר מכן נסעו לעזה ומשם ברכבת-מטענים לאל-עריש. כשעברו במקומות יישוב, שימשו מטרה ללעג התושבים ולקריאות בוז. השומרים המצריים קיללו אותם בדרך ולא חסכו מהם מכות. באל-עריש הוכנסו למחנה זמני שלאחריו הועברו למחנה "עבסיה" בקהיר שבמצרים.

במשך תשעה חודשים ישבו שבויינו בכלא "עבסיה". יאיר סיפר שהחודשים הראשונים היו הגרועים ביותר, הם ספגו מכות והתעללויות. הטילו עליהם עבודות סיזיפיות, כגון להעביר על גבם אבנים גדולות ממקום אחד למשנהו וחזרה. העמידו אותם שעות ארוכות בשמש הקופחת, בראשים מורכנים, ומי שהעז להרים את ראשו הצליפו עליו ברצועות עור שעליהן כדורי ברזל. לא אחד נפל מתעלף אל החול החם. כל שבוי קיבל פיסת ברזנט לשינה ושתי שמיכות. בכל יום קיבלו עדשים, שלוש פיתות ותה, לפעמים קיבלו גם מנת בשר. לא אחת השתינו השומרים לתוך הפיתות שהוגשו לשבויים.

בעיתונות היומית בארץ הודיעו על נפילת ניצנים ולהוריי הודיעו שיאיר נעדר. לאבי היו קשרים עם הצלב האדום והוא התקשר אישית ושאל מה עלה בגורל בנו. כעבור שלושה ימים הגיעה תשובה שיאיר חי ונמצא בשבי במצריים. אני זוכרת את אותם שלושת הימים, ימים של מתח וחרדה ללא נשוא. אימי לא ישנה והסתובבה בלילות כסהרורית, עד שהגיעה הידיעה הגואלת.

הישיבה בכלא קשה עבור כל אסיר באשר הוא, אבל אם משווים בין גורלו של גלעד שליט ושבויי ניצנים, הרי שגורלם שפר עליהם מכמה סיבות. בראש ובראשונה הצלב האדום היה בתמונה למן ההתחלה. הודות לכך היה קשר מכתבים רציף מישראל למצרים וחזרה. המכתבים תורגמו לאנגלית כדי שיוכלו לעבור צנזורה אבל היה אפשר לעקוף גם מכשול זה. אם יאיר שאל במכתבו מה שלום הדודה החלפה הוא קיבל את התשובה – הדודה מרגישה הרבה יותר טוב ויש סיכויים שבקרוב תצא מבית החולים. גלעד נותר חמש שנים בלי משקפיים, ואילו אחד משבויי מצריים, ששבר את משקפיו בקרב, נלקח בהוראת הצלב האדום לעיר והותקנו לו משקפיים חדשים.

גלעד ישב בודד ומנותק רחוק מאורו של יום, ואילו שבויי מצריים התארגנו ביניהם וניהלו חיי חברה. הם חגגו את חגי ישראל ואף כתבו עיתון. כמה מהם העתיקו מחזור תפילה לימים הנוראים. יאיר היה יו"ר ועדת התרבות וגם ערך קניות מרוכזות עבור כולם.

אימי שלחה חבילות עם בגדים וכסף, אבל הוא לא קיבל דבר. רק בשבועות האחרונים לפני השחרור הוטבו התנאים; השבויים קיבלו מזרונים לישון עליהם וגם חבילות מהארץ. דרך מכתבים שהגיעו מחבריהם בארץ הגיעה גם אליהם השמועה על השם הרע שיצא לניצנים בעקבות דף הקשר שחיבר אבא קובנר.

אבא קובנר, הידוע ביותר כפרטיזן, מייסד הארגון המחתרתי בגטו וילנה, צורף למטה חטיבת גבעתי כ"פוליטרוק", קצין תרבות והסברה. כאשר התקבלה במפקדת "גבעתי" הידיעה שניצנים נכנעה, כתב קובנר דף קרבי שהכותרת שלו "נפילת ניצנים – כישלון", הדף הופץ באישורו של מח"ט החטיבה שמעון אבידן. דף קרבי זה הטיל על ניצנים כתם, שמסרב להימחק. קובנר, שראה בנפילה בשבי בגידה, כתב בין השאר: "טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא; לצאת אל שבי הפולש – חרפה ומוות."

מי שנחלץ להגנת שמה הטוב של ניצנים, הוא תא"ל יצחק פונדק, אז מפקד גדוד 53 של גבעתי, שהיה אחראי על ניצנים. בשיחה שערכתי איתו לפני שנים אחדות אמר לי שאבא קובנר הפך את ניצנים לסמל של תבוסתנות, רפיון ומורך לב. פונדק לקח על עצמו כמשימת חיים להשיב לניצנים את כבודה ולמחות את הקלון שדבק בה. לדבריו, לאחר שחזרו השבויים, מינה הרמטכ"ל יעקב דורי ועדה, שתפקידה היה לחקור את פרשת המלחמה וההתגוננות, ושמם של החיילים וחברי המשק שלחמו בקרב – טוהר; אבל הדף של קובנר כאילו הטיל על חברי ניצנים קללה והם נחשבו לבוגדים. גם המח"ט אבידן התחרט על הנעשה ואמר שצריך היה לכתוב "כישלון – לחטיבת גבעתי" ולא לניצנים.

לדעתו של פונדק, ובהחלט לא רק לדעתו, ניצנים הופלתה לרעה ע"י הפיקוד העליון בגלל השתייכותה לתנועת הנוער הציוני ולא לשומר הצעיר. לפיכך לא נשלחו אליהם נשק ותגבורת, גם ביצורים וליווי שיירות ומשאיות נעשו במאוחר. ידוע ששמעון אבידן מח"ט החטיבה, העביר באפריל 48 נשק לנגבה, לגת ולגלאון.

פונדק ביקש ממזכירות ניצנים להיקבר ליד חללי הקרב במקום, היות שהוא חש רגשי אשמה על שנהרגו בפיקודו. הוא שמח על כל מי שמעלה את הנושא הכאוב הזה, לפיכך שמח כשבשנת 1990 נכתב ספר מחקר בידי צביקה דרור בשם "ניצנים קיבוץ שנבנה פעמיים", המספר את סיפור ניצנים מאז היווסדה, ומביא מחקרים וציטוטים בעניין.

בשנת 2004 פרסם רם אורן את ספרו "המטרה תל אביב", המתאר את הפלישה המצרית לכיוון תל אביב ואת חלקם של לוחמי ניצנים בעצירת הצבא המצרי. המוטו לספרו לקוח מיומנו של ס. יזהר: "כלום אין מה שיעצור את המצרים, ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח."

בשנת 1983 שודרה תכנית טלוויזיה שהכין יעקב אחימאיר על חטיבת "גבעתי", ועיקרה פרשת ניצנים. בשנת 1995 כתב שלמה נקדימון, עיתונאי וחוקר, על פרשת ניצנים, בעיקר על החובשת שולמית דורצ'ין, שאחיה [יוסף דוריאל] מבקש לחקור את פרשת ניצנים. השנה הופיעה כתבתו של עופר אדרת, כתב עיתון "הארץ", על האלחוטאית מירה בן ארי, שהרגה את הקצין המצרי. בנה, שפונה ב"מבצע תינוק" בניצנים, כיום סב לנכדים, מוכן לחשוף את מכתבי אמו, שעליה גאוותו.

פונדק ערך במרוצת השנים עשרות, אולי מאות ימי הסברה להוכיח שאנשי ניצנים וחיילי גדוד 53 של גבעתי החזיקו מעמד על אף מיעוט החימוש שהיה בידם. הוא סבור שיש לראות בהגנת ניצנים את אחת מעלילות הגבורה של מלחמת השחרור. על כך שאיש לא בא להקביל את פניהם של השבויים הוא אינו מוכן לסלוח: "איך יתכן שמפקד חטיבה לא בא לקבל את פני החיילים שחזרו מהשבי בניצנים, לא הוא, לא סגנו, לא אבא קובנר, לא קצין מבצעים אף אחד, כאילו שהם מצורעים. אפילו אם מפקד החטיבה חשב שהם באמת לא לחמו, נכנעו, הרי אשמים המפקדים. הם אף לא עלו על הגבעה בה לחמו לראות את העצמות והגולגולות של המתים, שהמצרים לא קברו."

המח"ט לא בא, אבא קובנר לא בא אבל משפחות השבויים הגיעו לניצנים. את החיבוק שהעניקה אביבה שליט השנה לבנה, העניקו אימהות רבות במשך השנים לילדיהן שחזרו מהשבי בחיים, ביניהן אימא שלי, בשנת 1949.

לפי אמנת ז'נבה פדויי שבי אינם משרתים במילואים. יאיר לא חזר לצבא, אבל כל מלחמה העלתה בו את מאורעות הקרב והשבי וכל מלחמה החלישה את לבו, במלחמת יום כיפור, כשבנו היה חייל, קיבל התקף לב ממנו לא קם. יהי זכרו ברוך.

בספרי "ללמוד מהחיים" ניתחתי את בגידת מפקדי גבעתי של תש"ח בכוח שהגן על ניצנים, שבגלל חיפוי קברניטי המדינה עליה – נחלנו את המפלה הנוראית בקו בר-לב במלחמת יום הכיפורים. דניה מיכלין עמיחי ציינה עובדה שלא כללתי בספר אך ממחישה את נבזות האחראים לבגידה, כשכתבה על חזרת לוחמי ניצנים מהשבי במצריים: "אף אחד לא בא להקביל את פני השבויים." דבריה בולטים במיוחד בימים אלה, בצילו של פסטיבל קבלת הפנים לשבוי גלעד שליט, שעם כל האהדה אליו – הוא לא נפל בשבי תוך ניהול קרב. דבריי הבאים אולי יבהירו לה ולקוראי עיתון זה את סיבת מחבואם של האחראים לאסון השבויים והחללים – כשהגיע הרגע לבקש מהם סליחה על הפקרתם לטרף הכוח המצרי שעלה פי כמה וכמה על כוחם.

אקדים בתיקון קטן לדבריה על שאחותי שולמית, החובשת הקרבית של הכוח, נהרגה עם תחילת הקרב. שולמית הפסיקה את לימודיה כתלמידה מצטיינת בקורס השני של הפקולטה לפיזיקה-מתמטיקה באוניברסיטה העברית, כשהחליטה להתנדב לעזרת קיבוץ ניצנים, שבסתיו 1948 התחיל להצטייר כאחת העמדות החשובות לעיצוב הגבול הדרומי של המדינה שבדרך (אני מצאתי אז את עצמי מתנדב למשימה דומה לגבי צפון המדינה, כשכסטודנט בטכניון גוייסתי, תוך כדי הלימודים, לגדוד הסטודנטים שממנו צמח גדוד 22 של צה"ל, בפיקודו של מוטקה מקלף).

זמן קצר אחרי שהצטרפה לקיבוץ החלו התקפות הערבים על היישוב והתחבורה אליו, המקום תוגבר על ידי מחלקה של גדוד 53 גבעתי, ושולמית עברה קורס חובשים קרביים והפכה לחובשת הפלוגתית של הכוח המשולב. מתחילת הקרב מול המצרים היא התרוצצה תחת אש לטיפול בפצועים הרבים אך לא נפגעה. כשנקראה לטפל בשני מפקדים פצועים בעמדה הדרומית אזלו לה התחבושות והיא רצה למרפאה לקבל חדשות, כשהמצרים כבר שורצים בשטח ומפקד המחלקה מודיע על כניעה. רופא הקיבוץ אחז בה שלא תצא מול האספסוף המצרי אך היא התעקשה ורצה אל הפצועים. שם תפסו אותם החיילים המצרים ורצחו את שלושתם באכזריות. שולמית היתה הקורבן האחרון של אותו קרב. בדקתי ומצאתי שאת הרצח ביצעו חיילים במדים ולא אנשי הכנופיות שפשטו על המקום לאחר מכן. מקום הרצח הונצח אחרי שנה באבן זיכרון עם שמות הנרצחים.

בתחקיר המופיע בספרי הוכחתי כיצד אי הפקת מסקנות מהפקרת לוחמי ניצנים גרמה למפלה הנוראית בקו בר-לב, 25 שנים מאוחר יותר.

ביום שישי, 4.6.1948, הופיעה בלשכת שר הביטחון בתל-אביב משלחת של נציגי יישובים שעמדו בחזית מול הצבא המצרי שפלש בכוח רב לארץ-ישראל. אברהם פבלוביץ', מא"ז קיבוץ ניצנים, הסביר את המצב הקריטי במיוחד אליו נקלעה נקודה זו, עם כ-140 לוחמים, כשלוחה של גדוד 53 של חטיבת גבעתי, אך ללא נשק תקני מינימאלי לעמוד מול התקפה צפויה של הכוח המצרי שהגיע לאשדוד וכיתר אותם לחלוטין. כאן המקום להזכיר, שכאשר השיירה הענקית של הצבא המצרי עקפה את ניצנים ונעה לכיוון תל-אביב, דיווחה על כך הקשרית מירה בן-ארי למטה החטיבה, שם לא נקפו אצבע כדי לתקוף את השיירה לפני שכוחותיה ייערכו להגנה היקפית. הם פטרו את הדיווח שלה בתירוץ שאי-אפשר להאמין למיספר הגבוה של כלי הרכב אותם היא ספרה. גם חיל האוויר, שעבורו תקיפה של שיירה על כביש ישר הוא מצב אידיאלי, הוזעק למערכה רק אחרי שהמצרים נערכו להגנה היקפית ליד אשדוד והצליחו להפיל את אחד המטוסים התוקפים. עזר וייצמן אמר על כך – "הלך לנו רבע מחיל האוויר."

יומיים לפני כן הובס כוח משולב של גבעתי והפלמ"ח, שניסה לתקוף את הריכוז המצרי באשדוד, וחלקו נסוג לניצנים, שם טיפלה אחותי שולמית בפצועים שלו, עד שיצאו בחסות הלילה חזרה לבסיסם. היה סביר מאוד שהמצרים, שראו בדיוק להיכן נסוג הכוח הישראלי המוכה (אך לא ידעו על הסתלקותו משם), ינסו להשלים את ניצחונם על ידי חיסול הכוח שהובס אך אמור לאיים על עורפם, ופירושו – התקפה מוחצת על ניצנים. פבלוביץ' לא ביקש רשות לחלץ בלילה גם את 140 הלוחמים מניצנים, שהיה סיכוי אפסי ליכולתם לעמוד מול המצרים שהביסו כבר קודם חטיבה שלמה של צה"ל. הוא רק ביקש תוספת של נשק, ובמיוחד – נגד הטנקים המצריים. וכך העיד פבלוביץ' לפניי על המפגש עם בן-גוריון באותו היום:

"בן-גוריון הפנה אותי אל לוי שקולניק (אשכול) ושמעון פרס, שהבטיחו כי תוספת נשק תישלח למגיני ניצנים והיא תחכה לנו למחרת בבאר-טוביה. למחרת, בשבת 5.6.1948, באתי לבאר טוביה אך שום נשק לא הגיע לשם עבור ניצנים.

ביום א' 6.6.1948 חזרתי אל סיומה אנטין (האחראי על המשלוחים) בתל-אביב והודעתי ששום נשק לא הגיע עבור ניצנים, אך שוב דבר לא נעשה.

בחצות אותו לילה התחילה הפגזת ניצנים, והכוח המצרי נערך לתקוף את היישוב. ביום ב' בבוקר, 7.6.1948, החלה התקפת שריון ורגלים על ניצנים, דלת הנשק, ובשעה 16:00 (אחרי יום שלם של לחימה נואשת ועשרות הרוגים – י.ד.) נשבר שארית כוח המגן וניצנים נכבשה."

לפי עדותו של יצחק פונדק, שהיה מפקד גדוד 53, היה חוסר פרופורציה משווע בין דלות הנשק שסופק לניצנים – לשפע היחסי של הנשק שסופק לקיבוצים של המפלגות "הנכונות". איש החבלה של הגדוד, עודד נגבי, העיד שכאשר הוא טיפל בהטמנת 219 מוקשים נגד רכב במרחב הגישה לנגבה, בדרך הגישה לניצנים הוטמן מוקש בודד אחד.

גביתי עדות זו, במסגרת התחקיר הפרטי שערכתי על כיבוש ניצנים, בו גרמו לנו המצרים לאבידות שלא היו כמותן קודם – 140 הרוגים ושבויים. בין ההרוגים היתה אחותי שולמית, החובשת הקרבית הנערצת של היחידה, שלאחר שנים נכללה בספר הגבורה של צה"ל, על הצלת חיים תחת אש האוייב. זו הייתה נקודת הקשר האישי שלי לפרשה, ולא ידעתי שאחרי 25 שנים אחזור שוב לפרי הבאושים שלה.

לאחר גירוש המצרים מניצנים, כשהייתי מוצב בצוות האוויר הקרבי של בסיס תל-נוף, יצאתי לניצנים ההרוסה – לערוך תחקיר משלי על מפלת צה"ל בניצנים, וגיליתי ממצאים מזעזעים, שנראו על פניהם – כבגידת הדרג הפיקודי ופוליטי בעת מלחמה, ממניעים של פוליטיקה מפלגתית קטנונית. מאז, המשכתי בפעילות לחקר מלא של הפרשה, עד להגשת פנייה מנומקת ליועץ המשפטי לממשלה, לחקור את מה שהיה נראה לי כבגידה של מפקדים בכירים בעת מלחמה.

כאחד המסמכים להוכחת הבגידה – ראיתי את הכרוז שהוציא מפקד החטיבה (בניסוחו של "הפוליטרוק" אבא קובנר) למחרת נפילת ניצנים, ובו שקר גס – לפיו ניצנים נכנעה למצרים ללא קרב, וכל חרפת התבוסה חלה על 140 המגינים, שהופקרו. בעיני זה היה מסמך כסת"ח, של מפקד שנכשל אך הפעיל משורר-חצר של מיפקדת החטיבה לניסוח משכנע של השקרים שלו.

לימים נודע לי שביומנו של בן-גוריון אף נרשם שהמח"ט שמעון אבידן הגדיר לפניו את התנהגות מגיני ניצנים כ"בוגדנית". היועץ המשפטי לממשלה ענה לי כי מבחינה משפטית חלה התיישנות על הנושא שהעליתי. אלא שמבחינתי – לא חלה התיישנות על פרשה כזו מבחינה ציבורית, ובוודאי שלא – מבחינת הפקת לקחים, שצריכים למנוע כישלונות דומים בעתיד. אמנם, למען הדיוק, לאחר סיום המלחמה, מונתה ועדת חקירה לפרשה זו, אך השאלה שעליה נדרשה לענות לא היתה – מי אשם בכישלון, אלא – האם היה צידוק לפרסם את הכרוז המשמיץ של מפקד החטיבה שנכשל. ואכן, הוועדה קבעה שלא היה מקום לכרוז המשמיץ, אך אף מילה על האחראים לכישלון המחפיר של הפקרת כוח בסדר גודל של מחצית גדוד לוחם – להיהרג וליפול בשבי, בתקופה שהמדינה נזקקה אנושות לכל מי שיכול לאחוז בנשק. לא צריך להיות פון-קלאוזביץ כדי לדעת שברגע שכוח צבאי נקלע לכיתור מוחלט על ידי כוחות עדיפים – יש לעשות כל מאמץ לחלץ אותו, אלא אם כן משתפים אותו להתקפה שתבוא מהחוץ - על הכוח המכתר. עברו 25 שנים, עד שמחדל זה של אי-הפקת לקחים יגבה מחיר נוראי באסון של קו בר-לב.

גם כאן מצאתי את עצמי מעורב אישית בחשיפת המחדל שהביא לאסון, כשהשורש שלו נטוע 25 שנים מאחור. כשאריאל שרון מונה לאלוף פיקוד הדרום, הוא התחיל לדלל את קו המעוזים, ויצר שטחים מתים ביניהם – מה שביטל את כל האפקטיביות של קו הגנה זה. האם הוא לא חשב מה יקרה למעוזים המבודדים, שקל מאוד לכתר אותם? ובהתאם לכך, אם יצליחו המצרים לפרוץ בכוח גדול אל מאחורי קו בר-לב, לתת למעוזים פקודה מראש לסגת משם? אף אחד לא לקח בחשבון אפשרות שמאסות הצבא המצרי יוכלו לחדור לסיני דרך השטחים המתים שבין המעוזים, ואם אלה יישארו בעמדותיהם – הם יכותרו לחלוטין, ואז צפוי להם הגורל של ניצנים שכותרה בתש"ח. לו נרשם בהיסטוריה של תש"ח כי ועדת החקירה של קרב ניצנים המליצה להעמיד לדין את המפקדים שהפקירו חיילים מכותרים – להיהרג או ליפול בשבי – קרוב לוודאי שהיו מפחדים להפקיר את חיילי המעוזים במלחמה עם מצרים, ומשנים מראש, בהתאם, את מערך המעוזים או שמחלצים אותם לפני שהמצרים ישלימו את הכיתור המלא.

במלחמת יום הכיפורים לא היה מה שירתיע אותם מלנהוג בצורה מופקרת, ובמציאות שנוצרה התגלה שחיילים שניסו לסגת לפני שכותרו לחלוטין – גורשו בכוח חזרה למעוזים, שתפקידם ההגנתי ממילא פג. וכך, ללא שום הצדקה צבאית, חלקם נהרג וחלקם נפל בשבי, ואף אחד לא נתן את הדין על כך – החל מאלוף הפיקוד, שדילל את המעוזים בצורה מופקרת, ללא נוהל קרב תחליפי, ועד למפקד הטנק שנסוג מהתעלה אך גירש את חיילי המעוז שניתלו על הטנק כדי להימלט בעוד מועד מהכיתור.

וכך נראה כרוז הביזיון של מפקירי ניצנים ב-1948:

עדיין חסר הדו"ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי. לא כל שכן לחרוץ משפט סופי. אי לכך לא האשמה אנו באים להעלות, אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה. ואם גם יהא הדבר נוקב ואכזרי הכרח הוא להגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות:

נפילת "ניצנים" – כשלון הוא. כשלון חמור. והכשלון לא בנפילת הנקודה.

לא הראשונה בנופלים "ניצנים": כי מועטים מול רבים עמדנו. כי דלים מול כבדי-ציוד היינו.

כי אזרחים מתגוננים מול צבא-פולשים סדיר נערכנו.

כי נקודה בודדת ומבודדת עמדה מול בסיס של טור משוריין.

ושמא לא האחרונה שתנגף, עד לא נבשיל בכוח ציודנו העולה וההולך, כדי הפעלת מלוא המחץ של הצבא העברי לקטול את האויב עד חרמה ולשחרר ישובים מבודדים מהתקפת טירור, ערים – מפחד פצצות, ואת אדמת ישראל כולה – מפולשים ואויב.

כי תבוא שעת העדיפות המלאה, והיא קרובה לבוא, קרובה מאוד. אולם עד-עת, עד אז, לא נחדל מלהכות באויב – לבל יקדימונו להשמיד – ביד חזקה, בתבונה רבה, בכח האין-ברירה, בכח חירוף-הנפש, בכח העוז העילאי של איש המגן העברי: כמעטים מול פולשים רבים. כדלים מול אדירי האינטרוונציה.

ולא יכלו לנו. אל חומת רוחו הבלתי-נכנעת של איש המגן העברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב. אדמת מדינתנו הקמה בידינו היא.

ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן-מה על ישוב קטן, ונצור – הוא שילם במאות רבות של חללים, אל כל אבן בודדת שלנו הוא הקיז מדמו. והוא נאלץ לחשוב ולחשב את מחיר "נצחונותיו", וזה חשבוננו.

ב"ניצנים" עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד – דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות, ולהכניעו ולשבות את לוחמיו.

איך קרה הדבר שכך נפלה "ניצנים" – עדיין סתומה פרשה דרמטית זו, אך סכנת המערכה פעורה לפנינו:

הלוחמים בחזית הדרום, חיילי החטיבה, מגיני הישובים! שעת הכניעה של "ניצנים" – היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב – וחשבון נפש מלא אומר: בית אין מגינים על-תנאי, הגנה – משמע: להכין את ההגנה. להכין: בכל כוחות הגוף והנפש!

ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש רצחני

להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא:

זאת ועוד: בעשרות קרבות, מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את האמונה והבטחון הזה כי אנחנו יכולים לעמוד מעטים מול רבים. בנשק קל ביד נאמנה – מול ציוד כבד ביד שכירים. בבקבוק מולוטוב ביד נועזה מול טנק עיוור.

כל עוד לא התערער בנו בטחון זה – ששורשו אמונה בהכרת האדם העברי המגן על ביתו – לא יוכל לנו האויב, לא יוכל !

וככל שנתמיד לעמוד בכל נקודה ונקודה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף את עמדות המגן שלנו – כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול.

רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש –

שנים אחרי גילוי הביזיון, לא מצאו מפקד גבעתי, שמעון אבידן, והפוליטרוק שלו, אבא קובנר, את הצורך להתנצל בפני הלוחמים שחזרו מהשבי והמשפחות השכולות של חללי הקרב. זו לא היתה צריכה להיות רק התנצלות על העלבון ללוחמים אלא, ובמיוחד, התנצלות על ההפלייה בה נתקלו המשפחות השכולות, שסומנו כקרובי חיילים שבחרו להיכנע במקום להילחם – על סמך שקריו של שמעון אבידן.

כשסגנו לשעבר בגבעתי, מאיר דוידזון, נשאל על כך בראיון בטלוויזיה, הוא הביט במראיין בעיניים תמימות של עגל, וגילה לו "סוד": "ראינו שתושבים של באר-טוביה שמים חבילות על עגלות, כדי לברוח מקרבת החזית, והיה צריך להפסיק את זה."

המראיין המנומס לא שאל אותו – מי שמך לחנך את אזרחי באר-טוביה? זה נכלל בתפקידי חטיבת גבעתי? והאם לצורך "חינוך" כזה היה מוצדק לפגוע בלוחמים נאמנים ומשפחותיהם? (וגם לשקר לדוד בן-גוריון), ויש לך הוכחות שכרוז ההשמצה אכן עזר?

כששמעון פרס החליף את משה דיין בתפקיד שר הביטחון, הוא בחר לתפקיד מבקר מערכת הביטחון דווקא את שמעון אבידן, כשהיו מועמדים בעלי כישורים טובים יותר לתפקיד מסוג זה. האם הקירבה ביניהם נוצרה פתאום או שנמשכה מיוני 1948, כששניהם היו בין האחראים לחוסר הנשק בניצנים? והאם בהסכמה שבשתיקה – זה שימש כדי לזרוק עצם למצרים ולהרוויח את הזמן שהם יתעסקו בה – עד להפסקת האש הצפויה?

הפצע הפתוח שנוצר אצלי מנפילתה של אחותי שולמית נפתח עוד יותר: במשך שנים היה חוזר אצלי בלילות חלום בו אני רואה את שולמית חוזרת ממקום שבייה העלום ומסתכלת עליי במבט המיוחד שלה. אני שואל אותה אם זו באמת היא או שזה רק חלום, והיא עונה לי – כן, זו אני, הנה – תיגע לי ביד. אני מושיט יד, מנסה לנגוע, אך מרגיש פתאום את מגע הכרית ואז מתעורר. מבעד לעיניים העצומות פורץ זרם של דמעות ומרטיב את הכרית. בבוקר, רואה שולמית אשתי את הכתם הרטוב אך לא שואלת כלום. היא לא היתה זקוקה להסברים וידעה להימנע מנגיעה בפצע הפתוח. את המחשבות שלי היא למדה לקרוא, כאילו היתה מומחית לטלפתיה. הכאב הפנימי היה מתחלף אצלי בכעס אינסופי על האחראים למפלות ולאבידות החינם שלנו. עד היום מטרידה אותי המחשבה על הצורך להעמיד אותם למשפט צבאי, שירתיע – עם פסקי דין מוות – את מי שינסה להמשיך ולהפקיר חיי לוחמים, כאילו היו חיילים על לוח שחמט.

באשר לידיעה על פטירתו של הארכיאולוג פרופ' יוסף נווה [גיליון 693] –

החפירה שניהל בעין-גדי, שבה השתתפנו, נערכה למיטב זיכרוני בשנים 1956-7 ולא בשנות הששים.

אהוד: אתה צודק. הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה, ולולא הדיסק הקשיח אנה הייתי בא? ראה בכמה קשיים עלה לי שיחזור הזיונים שחוויתי עם ויולטה הרומנייה בחיפה בערך באותה תקופה שגרנו יחד בצריף 5 בעין-גדי. אתה בטח זוכר איך סיפרתי לכם על מה שעבר עליי אז וכיצד סירבתי לחתום לה על כתב הערבות. דרך-אגב, ד"ש מבנדלה, אף היא מהצריף שלנו, היינו אצלה בגן חיים בשבת שעברה וחזרנו עם קלמנטינות מהעץ של פעם. נזכרנו גם איך ההורים שלה, כאשר באו מקרית חיים לבקר במשק, ביקשו ממני, כמזכיר פנים, לשכנע אותה ואת דני לא להסתפק במגורים משותפים בחדר משפחה אלא להתחתן.

כאשר נעמן כהן כותב על אייג'יזם, הוא מבזה תוך כדי כך את ציפי לבני ואת זהבה גלאון, כשהוא קורא להן "שתי הגבירות הללו" ובוחר להציגן בשמות שאין איש מכיר ושהן אינן משתמשות בהם, כאילו לקחם ממערכון של "זהו זה" – בדרך המיועדת אך ורק להגחיך ולבזות. הרי לא שמותיהן הם העניין. רוצה לטעון טענה? רצוי שתהיה עניינית. לא ככה צריך למחות על אייג'יזם, לא על-ידי ביזוי אינפנטילי של שתי נשים נכבדות, תהא עמדתן הפוליטית אשר תהא. לכן נדמה לי שהמניע להערה האנטי-אייג'יסטית אינו טהור. בעיניי נעמן כהן איבד את זכותו להתייחסות עניינית.

נכונים וצודקים, לעניות דעתי, דבריו של משה גרנות על פרנסה ויצירה. מעטים הם היוצרים-האמנים אשר נתמזל להם מזלם והיתה להם תמיכה כלכלית קבועה, כך שיכלו להתפנות אך ורק לאמנותם-יצירתם. (כמו למשל עגנון, שנתמך בידי שוקן...)

רוב רובם של היוצרים-האמנים מתפרנסים בכבוד (ולאו דווקא מאומנותם...) – גם סופרים ומשוררים, מוסיקאים, ואחרים, עובדים למחייתם בעבודות שונות, אף אם הם יוצרים ידועים ומפורסמים... (א.ב. יהושע ועמוס עוז – באוניברסיטאות), והיוצרים בהתיישבות העובדת, בוודאי עובדים, ואף בבנקים היו לנו מוסיקאים פוריים... וכפי שהוזכר, רופא הילדים טשרניחובסקי, ועוד. (אני יכולה להעיד על אבי ז"ל, שבנוסף להיותו מורה ומרצה, וחקלאי, כתב ויצר כל השנים תוך כדי ובין עבודותיו השונות...)

אינני נמנית על קהל קוראיה של הסופרת א. קסטל-בלום, אך שמחתי בשמחת זכייתה בפרס ספיר, ובכך תוכל לכלכל את עצמה ואת כתיבתה, לפחות לפרק זמן...

אך כדאי, ורצוי, לעניות דעתי, לא לסמוך על ניסים ואחרים... ולחפש ולעמול לפרנסה קבועה. כנאמר: "אם אין אני לי מי לי..."

הדרמה שסיפקה לנו בימים האחרונים הסופרת הטובה, באמת טובה, אורלי קסטל-בלום, ממש לא החמיאה לה. אני מודה. היא הצליחה לעורר חמלה כזאת שכמעט נשרה דמעה מעיני ואפילו שקלתי לשלוח לה המחאה. אבל לא. לא נסחפתי ואפילו כעסתי שהמדיה על כל צורותיה נתנו לה במה ענקית. ועל מה? על-כך שאי-אפשר להתפרנס מכתיבה. מה היא לא ידעה את זה? כמה סופרים ישנם בעולם שהתפרנסו ומתפרנסים מכתיבתם? מעט.

רוב הסופרים הגדולים עבדו. ניקולאי גוגל שימש כפרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנט-פטרבורג. פרנץ קפקא עבד בחברת ביטוח איטלקית ולאחר מכן עבר לחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות. הוא השקיע בעבודתו את כל מרצו וקודם כלפי מעלה. גרהם גרין התפרנס מעיתונאות, דיפלומטיה וריגול. הוא היה סוכן של הסוכנות הביון הבריטי.

גם הסופרים שלנו, הנחשבים ביותר, כולם עובדים. כולם! מי שלא עבד מת בלא כלום, ומי שלא דואג להכנסה שוטפת כדי להתקיים יגיע למצב שלה, והיינו עדים לכך. לדוגמה, דוד אבידן.

כל המושכים בעט לא יושבים בבית ומחכים לניסים. אין ניסים. להיות סופר זה לא מקצוע, כתיבה היא צורך, וכל מה שרוצים חוץ ממקור פרנסה.

ב"מעריב" של שבת שי גולדן ראיין אותה והוא ממש הופתע, נרעש ונרגש לשמוע מה עבר ומה עובר עליה. האם הראיון הזה בא בגלל שבימים אלה מחליטים מי יזכה בפרס ספיר? לדעתי בהחלט. אורלי קסטל-בלום מספיק טובה בכתיבתה כדי שלא תזדקק לרחמים.

הפתיח של הראיון הוא שהיא מספרת לנו שהיא מחפשת אקדח באתרים "יד-שנייה", ומוסיפה ש"אני קצת פוחדת להחזיק נשק, בגלל מחשבות נוגות. זה מסוכן..." אם כך, למה חיפשה אקדח?

אחר-כך היא מספרת על כך שאימה מימנה אותה ותמכה בה לאורך עשרים וחמש שנים במיליוני שקלים. עשרים וחמש שנים אורלי קסטל בלום חיה על חשבון אימה. בראיון המוזר הזה היא מתארת כמה חייה קשים. היא לקחה הלוואות בלי סוף, מכרה את דירתה, סיפרה שאין לה במה לשלם פה ושם ושהיא רודפת אחר תרומות. ומה לגבי תוכניותיה, איך היא מתכוונת להתאושש? יש לה תוכנית. לנסוע לצרפת "להרביץ שם איזה שלושה ספרים על הצרפתים, ולפרוץ שם ולחזור לפה עם כסף..." צרפת מחכה לה?

אורלי קסטל-בלום לא חשבה על האפשרות לצאת לעבוד ולהתפרנס בכבוד. כל אוניברסיטה היתה שמחה לארח אותה, או לנסות להשתלב בלימוד כתיבה יוצרת, או במתן סדרות של הרצאות על דרך כתיבתה ועוד ועוד. היא מצפה שהמדינה תקציב לה סכום כסף חודשי כדי שהיא תוכל לשבת בגינתה ולכתוב. זה לא עובד כך. אבל עדיין לא מאוחר, היא רק בת 50, נראית טוב ויכולה לעשות לעצמה.

אתמול, יום רביעי, ה-23/11/2011, קראתי ב"ידיעות אחרונות", במוספו "24 שעות" – כתבת צבע גדולה על צעיר ששמו אלעד גל-קרפינוביץ. אלעד עומד בימים אלו להתגייס לשירות צבאי בצה"ל. והוא בחר לשרת בצנחנים. אלעד מדמיין לעצמו כיצד יתאמן בצנחנים, כלומר כיצד "יקרע את התחת", ואחר כך יילחם בעזה נגד מחבלים וייפצע וישכב בבי"ח וייצא מזה.

עם אלעד בכיתה, במחלקה ובפלוגה ישרתו עוד צעירים שיתנדבו לצנחנים. אחרים בוודאי ילכו לשריון וישרתו בגדוד טנקים כמו גלעד שליט. האימונים בצבא יעבירו את האלעדים והגלעדים ממצב של טרום-גברים למצב של חיילים שהם גברים ועל פי כל ההבנות אצלנו הם אמורים להגן עלינו מפני אויבינו.

אתמול עשיתי עוד דבר: צפיתי באחד מערוצי "הוט" בו הקרינו את הסרט הידוע, שנעשה על פי הספר הידוע של אריך מריה רימארק – "במערב אין כל חדש". הסרט מספר לנו בצורה ישירה וללא הצטעצעויות כיצד גברים גרמניים צעירים, בוגרי בי"ס תיכון, מתגייסים לצבא הקייזר וילהלם ויוצאים לקרב נגד הצרפתים והאנגלים במה שנקרא אחר כך המלחמה הגדולה, הלוא היא מלחמת העולם הראשונה, מלחמה אכזרית שהצטיינה בקרבות פנים אל פנים שהתחוללו בחפירות הבוציות וביניהן, ואשר ביתרו את צפון מזרח צרפת, מלחמה שבה חוסלו דורות שלמים של צעירים בגלל טעויות של גנראלים ומדינאים.

מפקד המחלקה הגרמני הספיק כבר לטעום הרבה ממוראות המלחמה ההיא ולכן, כדי להכינם טוב יותר לקרב, בחר לטרטר את הצעירים בכל האופנים שעמדו לרשותו, כולל צעידה בבוץ כשהם חגורים בכל הציוד האישי שלהם, ואחרי הצעדה ארוכה ציווה עליהם לשכב בבוץ ולהכין עצמם לירי. אין בכך כל פלא שהם לא אהבו את הגישה של מפקדם ותיחבלו כיצד להיפרע ממנו. ההזדמנות נקרתה בדרכם בערב אחד, כשיצאו לחופשה קצרה בעיר הסמוכה, כשבילו בשתייה חריפה בבר סמוך. מה רבתה הפתעתם כשראו את מפקדם השנוא נכנס לבר ושותה אף הוא. אך הם לא יתנו להזדמנות הפז ההיא לחמוק מהם – ולכן המפקד שנכנס בדלת הבר יצא דרך החלון כשהוא עף באוויר. אך בכך לא היה די : בחוץ חיכו לו חייליו זרקו עליו שמיכה והיכוהו מכות נמרצות. הסרט אינו מראה מה היתה תגובת הצבא.

לפני שבועות אחדים נכנסה לאולפן קול ישראל כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של רשות השידור, ודיווחה, כדרכה בפאתוס רב, על כיתת צנחנים ישראלים שחבריה גילו שהמפקד שלהם עשה בהם מעשים מגונים כשישנו בלילה. כרמלה לא חסכה בתיאורים: תחילה הם דיברו על כך בינם לבין עצמם כדי לוודא כמה מהם אכן נפגעו ממעשי המפקד, אח"כ היא תיארה מה ידעו החיילים על מעשיו של מפקדם ועד כמה כפתורים במכנסיהם הוא פרם כדי להגיע למחוז חפצו, וכן, שכאשר הבינו שרבים מהם נפגעו, היו מאד נבוכים יען כי המפקד היה נערץ עליהם ולא ידעו מה לעשות. איני זוכר אם החליטו כבר אז לפנות להוריהם, אך בוודאי שפנו אל כרמלה. אלא אל מי?

בקיצור, כל עם ישראל שמע כיצד קבוצת צנחנים, גברים שבגברים, היתה אובדת עצות, ולא לנוכח התקפה של האויב הערבי – אלא שבמקום "לעשות שמיכה" למפקד שלהם וללמד אותו לקח ואולי אף לשבת אחר כך במאסר כמה ימים – הם טלפנו לגננת כרמלה והתלוננו נגדו.

שהרמטכ"ל בני גנץ כינה את גלעד שליט גיבור לאומי כבר ציינתי ?

אתה היית זקן השבט שלנו ובמקום שאליו אתה הולך

כמו בימי נעוריך בחצר הבית שלכם ברחוב שפירא במושבה –

ואני רוצה לספר על עוד טיפוס שלך, עמנואל, שהיה אולי הטיפוס האחרון.

בחודש ספטמבר 1994, לפני שש עשרה שנים, יחד עם נשותינו ג'ודי ויהודית – ביקרנו בבית הקברות היהודי בעיירה נוגי-מגיאר הנקראת גם צ'לובו, כי כיום היא כבר לא בהונגריה אלא בסלובקיה.

בית הקברות מוקף חומה גבוהה, כמין מלבן בלב שדות. שער הברזל הכפול, הכחלחל, ובו שני מגיני-דוד – סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. נותרו כשעתיים לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה, בעבר פרסבורג, למצוא מלון ללינת לילה.

אני עולה על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, זו החומה של בית הקברות, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלקן נחרב, והכול טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל, בן השישים-וחמש, מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – עמנואל כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה אותו מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

"אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי. זוהי מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמו המריצות שהיו נוהגים להוציא בהן את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את הספר "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות.

בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. בשני אל"פים. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו, 1906. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

"מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, ומכאן הם יצאו בדרך לארץ-ישראל.

אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן, והייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהם. בית הקברות נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הוא ניראה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

[כאן אמרתי שם את הקדיש, שאין צורך לחזור עליו כאן:]

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב שאבות-אבותינו, טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של אותו יודא ראאב:

"אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

עמנואל היקר, בן-דודי האהוב, נוח בשלום על משכבך באדמת סביון, שהיתה יהוד של ראשוני פתח-תקווה – וכת מלאכי עליון לנוחך ירונו.

לשיח הציבורי שלנו התווסף בשנה האחרונה מושג חדש והוא "הבידוד הבינלאומי של ישראל". הטענה היא שלא רק שאנחנו המדינה הכמעט הכי מבודדת בעולם, אלא שאנחנו גם מצורעים בעיני העולם. הטענה עולה בדרך כלל כחלק מגישה רחבה יותר הרואה רק שחורות, צופה שואה ונעדרת תקווה. והשאלה – היא האם זה באמת כך?

אני רוצה לבחון את השאלה לאור 4 אשכולות של קריטריונים.

הקריטריון הראשון רשת יחסי ישראל עם העולם, והעולם עימה, בכל תחומי הכלכלה, המסחר, התרבות, החברה, התיירות, הרעיונות, המדע וכיוצא באלו. דומני שלא היתה לישראל תקופת זוהר כמו זו הנוכחית. יש לנו יצוא שנתי של כמעט 100 מיליארד דולר, מה שאומר שיש ביקוש בעולם למוצרי ישראל; ענקי חברות הטכנולוגיה בעולם "רצים" לקנות חברות קטנות שלנו ולא חוששים להידבק בצרעת; בכל רחבי העולם, כולל במדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה ומלזיה, צורכים את הידע שלנו בחקלאות ובזרעים; בכל מקום בעולם לומדים מאיתנו את השימוש החסכוני במים, ובימים אלו בכיר עיראקי במשרד המדע והטכנולוגיה העיראקי מבקש לקבל אשרת כניסה לארץ על מנת לבקר בתערוכת החקלאות שתיערך אצלנו במאי 2012; אוניית הפאר "קווין אליזבט", ששנים לא פקדה את הארץ, פקדה אותה בימים אלו; טובי האמנים בעולם באים אלינו, וסעודים וירדנים ואחרים באים לקבל טיפול בבתי החולים שלנו. איש מהם לא חושש מצרעת; אירופה המזרחית ומדינות באסיה מקבלות בנפש חפצה סיוע ישראלי של "תיכנון ארגוני". תקצר היריעה מלפרט. בשוליים ישנם כאלו שאכן רוצים להחרים מוצרים ישראלים, למנוע מאמנים להגיע לישראל, להביך מרצים ישראלים בחו"ל וכיוצא באלו. אך בתמונה הכוללת אלו הן הטרדות של זבובים.

הקריטריון השני הוא יחסים בטחוניים ומודיעיניים בין ישראל למדינות העולם השונות. הייתי מעז להגיד שבתחום זה שיתוף הפעולה הוא גבוה לאין שיעור מזה שהיה בעבר. איני רואה ולו מדינה אחת שמטילה עלינו אמברגו נשק, או שמטילה חרם על מוצרי התעשיות הביטחוניות שלנו. מה שמעניין הוא שמדינות סקנדינביה, למשל, שיחסן למדיניות ישראל הוא שלילי, ששות לשתף איתנו פעולה בתחום הקריטריון הזה.

הקריטריון השלישי הוא הקשרים והיחסים עם ממשלות של מדינות וארגונים בינלאומיים. נתחיל בשלילי. מצבנו באו"ם ובארגוניו הוא רע. אבל, כאן מדובר במחלה כרונית, מתנת טבע, מאז קמה מדינת ישראל . למי שלא זוכר, עצרת האו"מ הצביע ב-1988 ברוב מוחץ בעד הכרזת העצמאות הפלסטינית של ערפאת על כל שטחה של "פלסטין". לא חסרות כיום גם ממשלות במערב שמותחות ביקורת על מדיניות ישראל, ואפילו חריפה.אבל, האם מישהו מהן מנסה לבודד אותנו? האם הן מונעות משרי ממשלת ישראל לבקר אצלן? האם ישנם ראשי מדינות שנמנעים מלבקר בישראל? ארדואן מנסה לבודד אותנו, אך מולו ישראל מפתחת קשרים עם שכנותיו יוון, בולגריה, קפריסין, ארמניה.

הקריטריון הרביעי הוא תקשורת ודעת קהל. זהו לפי שעה הקריטריון בו המאמץ לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל הוא בולט ביותר. שם, על בסיס חריש פלסטיני עמוק של שנים, ואנטישמיות מערבית מסורתית, חברו ארגוני שמאל וימין קיצוניים עם אליטות אקדמאיות (בעיקר באנגליה) ליצור לישראל דימוי של מצורעת. המעניין הוא שדווקא בשנה האחרונה מסע הדה לגיטימציה נבלם ואפילו דעך.

המסקנה שלי היא פשוטה: ישראל אינה מבודדת בשום אופן; ישראל יכולה לשפר במשהו את מצבה בקריטריון הרביעי. אז למה מצויים בתוכנו כאלו הרואים בידוד ומצורעות מכל עבר?

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

7. קיץ 1922 באוסטריה, אהבת טומוץ לסטולו במכתבים,

זו פעם ראשונה מאז נפרדנו שאני מתקשה לכתוב לך.

לא מפני שאני במצב-רוח רע או מפני שאני משועמם! לא, ידידתי! הסיבה היא שרוצה הייתי לומר לך כה הרבה דברים טובים בבת-אחת עד שמרוב מבוכה אינני יודע במה להתחיל.

במכתבך מן ה-24 ביוני את אומרת לי שרוצה היית מאוד להיות על-ידי, להיות בזרועותיי, מהודקת אל חזי!!

יפה כל-כך את אומרת זאת, יקירתי, עד שאני משתגע מרוב שמחה לעצם המחשבה שבאחד הימים אכן יקום הדבר ויהיה!

הו אהובתי! לחיות בלעדייך הרחק ממך, הרי זה קשה! בייחוד כאשר לאחר יום של יגיעה ותלאות אדם חוזר לביתו ואינו יכול לקבל את הגיפופים המתוקים הללו, את המילים היפות הללו, מסטוליניו שלו!

הפרידה הזאת גילתה לנו הרבה דברים נעימים, הרבה סיבות לכך שתהיה אחדותנו רצופה אושר תמיד. –

אף-על-פי-כן אין צורך, יקירתי, שמבוקר עד ערב תחששי את לי ואחשוש אני לך.

הבה נשתדל לחיות את חיינו כיום כמו שהם ולשמוח על עצם הרעיון שבעוד זמן-מה נהיה "בלתי-נפרדים".

בקרוב, יקירתי, שוב נהיה יחד, את תוכלי להתנפל על צווארו של טומוץ מדי-יום – בוקר, צהריים וערב – והוא יוכל לחבק אותך בזרועותיו ולהרימך אל פיהו כדי לנשקך כל-כולך, לאמצך אליו בחוזקה ולבסוף לשגע אותך כמו בימים הטובים משכבר.

הייתי רוצה כבר לחוות את הרגעים הטובים הללו, לא רק למענך אלא גם למעני, שהרי ידוע לך שקצת אנוכיות יש בי. אולם עליי להודות שהאנוכיות הזאת אינה חזקה יותר מתשוקתי אלייך. – – –

אם קיבלתי את הדין הרי זה מפני שהחשבתי מאוד את בריאותך ואת רווחתך. השתדלי, יקירתי, לנצל את ישיבתך בחוץ-לארץ, אל תשכחי שגם אם מוץ איננו הרי הקיבה לעולם עומדת! ו... צריך להעביד אותה...

ממכתבך אני למד גם שאת עצובה מאוד! זה מכאיב לי מאוד כי לא די שאינני יכול להיות כאן לעזר אלא גם אינני יודע כבר מה לומר לך. –

טוב מאוד להיות נאהב בצורה כזאת, ידידתי! אבל זה גם מכאיב מאוד לדעת שהנערצת סובלת כל כך מן הפרידה.

אהובתי, אני מתחנן לפנייך, נהגי ביתר תבונה ואל תמררי לי את החיים עוד יותר.

אני רואה כבר שאני כותב שטויות, ואם כך מוטב לי להפסיק.

אני מסיים לפי-שעה וחוזר ואומר לסטולו שלי שהחיים בלעדיה נעשים אולי לא בלתי-אפשריים אך לפחות קשים מאוד על

אני שמח לציין כי מכתבייך מעידים עלייך שבימים אלה השתפר מצב-רוחך!

הידד! טוב מאוד. – חוץ מזה, לא נישאר לך דבר טוב מזה לעשותו שהרי מה הטעם להתעצב, מה הטעם לרטון? אין זה מוסיף מאומה. –

אני שמח לשמוע שלא היה לך חום, כי למען האמת חששתי מאוד שמא יתחדש – ושתיקתך בעניין זה הדאיגה אותי.

את צריכה לאכול הרבה כי התיאבון בא עם האכילה, וכך גם הכוחות. –

אינני רוצה עוד שסטוליניו תהיה חלשה ומעוטת-דם. –

אין צורך להקפיד בשעת נסיעה, צריך לאהוב את כל התבשילים!

ניראה שנמצאים סביבך כמה אנשים מעניינים: אני מרוצה מזה מאוד כי בזה את חוזרת פחות או יותר למצבך הרגיל. –

עדיין אינני יכול לומר לך שום דבר באשר לנסיעתי כי עדיין לא החלטתי מאומה. – על-כל-פנים יהי ליבך סמוך-ובטוח שאני רוצה בהחלט לנסוע. – אם רק יתאפשר לי הדבר, אעשה זאת אפילו באווירון! איך את יכולה לתאר לעצמך את טומוץ אחרת?

תיאור החדר שלך הוא נהדר, כבר הוא מוכר לי כל-כך! כבר אני רואה את עצמי בבאדן בחדרך, את במקום אחר... ביער או במרחצאות, ואני... נחבא מאחרי הווילון ליד המיטה הגדולה! – את פותחת את הדלת, ליבי דופק בחוזקה כי אני רואה אותך קרובה כל-כך, אני רואה אותך בשר ודם ו... למתן אות קל-שבקלים מצידי את מוכנה לקפוץ לזרועותיי, המרימות אותך גבוה גבוה כדי להשכיבך במיטה הגדולה הזאת שבה אני מצטרף אלייך כהרף-עין, ולאחר שאנו לובשים שם את בגדי אדם וחווה הרינו מתחבקים בחוזקה גוף אל גוף, פה אל פה, וכך אנו נישארים שם ומוסיפים להתנשק, להתחבק ולהתמסר זה לזו כמו שני משוגעים מגודלים שאוהבים זה את זו וטורפים זה את זו!

הו! איזו הילולה! איזה טירוף! איזה רגעים יעברו עלינו כשנהיה יחד. – אני רואה את עצמי במצב הזה וחש אותך בזה הרגע קרובה אליי עד כדי כך שאינני יכול להתאפק עוד זמן רב.

בואי ושבי לך, אהובתי, על ברכיי – כן, שם נשקי לי – הניחי לי לחבקך בכל עוז! לא אכאיב לך, לא ידידתי!!! –

שוב איני יכול לכתוב לך, יקירתי! הריני כמשוגע! לכן אני מפסיק הערב והולך כדי לשוב למיטתי ולשגות באשלייה שבעוד דקה אחת תהיי שם. –

אם כן, להתראות בקרוב, יקירתי! נשיקה אחרונה לטומוץ שאותו את משגעת כמו שקרה לך לעיתים קרובות כל-כך.

היום יום-ראשון, אני במשרד שנמצא כבר עכשיו מאוחד עם החנות. – זה הסתדר יפה מאוד! – יש לנו עכשיו מקום יפה מאוד, החזית שונתה לגמרי, סוכך חדש, שלטים חדשים, הכל חדש. – שוב לא תכירי את המקום, עד כדי כך השתנה. – אפשר לומר שזו אישה נשואה. –

הו! אל תכעסי! עדיין לא נטשתי אותך כדי להתחתן עם החנות! לא ולא! בקרוב תיראי אותי שוב ואהיה כולי שלך. – שום דבר לא יוכל עוד לתפוס את מקומה של התשוקה הגדולה הזאת שלי לעבודה שאת רואה בה את המתחרה הגדולה ביותר שלך, זו שוב אינה משפיעה עליי ואינה שלטת בי כמו שהיתה לפני שנה. – האם טוב הדבר, האם רע הדבר? אינני יודע ואני רוצה לא לדעת. העובדה קיימת. – שום דבר אינו משתווה לסטוליניו שלי, שום דבר אינו יכול עוד להיות יקר בעיני כמו היונה הלבנה הזאת שהתעופפה ממני כדי למשוך אותי עוד יותר אל מתחת לכנפי-המלאך שלה.

את לבושה לבנים מכף-רגל ועד ראש ואת מחכה לי! יפה מצדך. – אני איענה לקריאתך אבל רק בתנאי שתמעטי קצת לבקש את חברתם של צעירים. –

לא! לא! לכי לך, יקירתי. – אני אינני מקנא. – לכי ובלבד שתיהני, ובלבד שאמצא אותך כמו שהייתי רוצה לראותך שוב.

היום אני כותב למשפחתך כדי לשמוע מה חדש אצלם. –

מאחר שניראה כי מחר יחתמו בלונדון על המנדט לארץ-ישראל, יש לצפות למהומות בארץ-ישראל.

עכשיו, יקירתי, קרבי אלי עוד מעט. – שאחבק אותך קצת אל חזי. – את רוצה לשבת על ברכיי? כן, פה. – חבקי אותי היטב. – הסתכלי בי כמו שצריך! מה את רואה?... משוגע קטן שסוגד לך ושהיה רוצה לשלוח לך את תצלומו לא על נייר כמו שאת מבקשת ממנו אלא בצורת בשר ודם! נכון שכך יותר מעניין?

נשיקה אחרונה, יקירתי, עוד אחת! ככה – ו... להתראות

אשר לנסיעתי, כבר כתבתי לך בנדון. – אני חייב לנסוע, אני רוצה לנסוע, אבל עדיין אינני רוצה להוציא כסף, חברת הפירסום עדיין מוכנה לשלם בעד כרטיס-הנסיעה שלי הלוך ושוב, ועכשיו אני מחכה לתשובה של באייר, אם יתנו לי 50 לי"ש אבוא בריצה להיות על-ידך! – אללה! כמו שאומרים אצלנו כאן. – תשובתם ודאי לא תתעכב עוד הרבה. אני מקווה שתגיע הנה בערך ב-10 באוגוסט הקרוב.

תהיה מה שתהיה ההחלטה על נסיעתי, אני סבור, יקירתי, שאת תחזרי הנה לימות החורף, נניח באוקטובר או נובמבר. אינני חושב שתבלי את החורף בקור, זה יקשה עלייך יותר מדיי ו... אפילו בשביל טומוץ הזקוק כל-כך לגיפופייך, לחברתך ולסטולו שלו שאהבה-נפשו.

איך תחזרי, כמה זמן עוד תישארי (ליתר דיוק: נישאר אנחנו), היכן נגור – כל זה יוחלט במשך הזמן, בספטמבר, כך אני מקווה.

עד אז אני רוצה לראות מה יקרה בארץ-ישראל, אולי נמצא דרך למכור חלק מן הרכוש שלנו, אולי נוכל למכור את האקליפטוסים.

המצב בארץ-ישראל ודאי יוטב כי חבר-הלאומים אישר את המנדט כדת וכדין. יפה את עושה שאינך זזה מבאדן, כי שם את כבר מרגישה את עצמך בתוך שלך ומוטב להישאר שם. – – מי יודע, אולי החדר הזה שאותו היטבת כל-כך לתאר לי באחד ממכתביך הקודמים יהיה גם החדר שבקרוב נגור בו שנינו.

אז תדעי לעמוד על ההבדל בין קן-יחיד לבין קן שאותו את חולקת עם טומוץ.

הה! ככה את ערומה לגמרי בשעה 7 בבוקר! היכן אני? כמה חבל שאינני יכול להיות שם לצידך כדי ליטול אותך כולך בלבוש הזה שאהוב עליי כל-כך!! כמה פעמים כשאני קם בבוקר אני מחפש אותך לימיני! לדאבון-הלב חיפושיי מעלים חרס תמיד.

מאוד הייתי רוצה לתאר לעצמי שאת כאן לצידי, כל כמה שאמתח את זרועותיי המגולות כדי לחבקך הרי הן שבות ריקם! הן חוזרות ותופסות בחלל הריק! איזו אכזבה!

לטוב-המזל עבר כבר חלק הגון מן הפרידה הזאת, ומותר לנו לחשוב שבקרוב נגיע לגמר.

יהיה מה שיהיה המצב החומרי, אנו לא נחסר דבר, יקירתי, שהרי יחד נהיה זה ליד זו.

היכן גבך ואחליק עליו בידי, אשפשף אותו, אחמם אותו, ואנסה לנשקו. אשר למרחצאות המעורבים, לא היית צריכה לנסוע לבאדן כדי לטעום את טעמם. – גם המרחצאות אצלנו בתל-אביב על-יד הים מעורבים השנה... מכאן את למדה איזו שערוריה התחוללה בשל כך בחוגי הדתיים שלנו. –

יש לך רושם שתדעי בדיוק מדוע אין אוהבים את היהודי? אינני חושב כך, כי לדעתי כל מי שאינו יהודי אין בו אפילו שמץ אהבה ליהודי, כולם ימציאו לך נימוקים שקצתם מבוססים וקצתם לא! אך, לדעתי, רובם אינם אוהבים אותו אך ורק מפני שהשכיל לשמר את האופי של גזעו ואליו הוסיף מעלות וחסרונות הנובעים מן הקיום החריג שהוא שומר עליו זה 2,000 שנה.

– טולי יקירתי! אני יודע יפה מאוד כמה את חרדה לדעת את המצב לאשורו, כי המצב שאליו גררתי אותך בלי שאדע אותו בעצמי, זאת אני מבטיח לך, רחוק מלהשביע רצון.

כדי להתגבר עליו יש צורך בסבלנות רבה, בכוח-התמדה רב ובמרץ כביר. אנו מקווים שהכל יסתיים על הצד היותר טוב ושימים יפים ישובו אלינו. – אז נהיה זהירים יותר ומעשיים יותר.

סטולו יקירתי! אל ייאוש! בקרוב נהיה יחד, ואני מקווה שלפני תום החורף נחליט כבר סופית בדבר החיים שנחיה והמקום שבו נגור יחד. – את אומרת שפרידתנו נמשכת כבר חודשיים ושהיא קשה עלייך; באשר לי, יש לי עסקים, ולכן קל לי יותר לשאת זאת.

ידידתי! למען האמת, לא אוכל להשיב לך בעניין זה – לומר לך שהעסקים מסיחים קצת את דעתי ולפעמים אני שוכח אותך... אין זה נכון, ואין זה אפשרי. –

אינני רוצה גם לומר לך שהחיים האלה קשים עליי יותר מאשר עלייך דווקא מן הטעמים שציינת, שהרי אכאיב לך בזה.

די לנו שנדע שנינו שלמען נהיה מאושרים עלינו לחיות יחד, זה בצד זו, ויהיו אשר יהיו הסביבה, החברה והמצב שבהם נימצא.

אם רק אוכל להשלים את אושרך, לא אירתע משום קורבן.

בשעה זו נותרו לי רק הרבה תקוות לעתיד ו... בייחוד תקוות שאני תולה בך, הנערצה עליי עד לשיגעון.

אסור לך להישאר מסוגרת בחדרך בלי הרף ושקועה במחשבות על המחר. אני מקווה בכל-זאת להצטרף אלייך, ורצוני למצוא אותך קורנת ומצודדת-לב. –

כבר אחרי חצות, ואני שב מהטיול הרגיל שלי לאורך הנילוס. –

לפני שאחזור למיטתי, אני רוצה עוד לפטפט קצת איתך ולומר לך שאני מחכה בקוצר-רוח למחר.

אני רוצה לקוות שאקבל ממך חדשות טובות, אני רוצה להתברך בכך שמכתביי הספיקו להגיע ואינך חרדה כבר לגורלי.

אני משתעמם פה עד מוות! אינני רואה מתי ניתראה שוב ומתי נהיה כבר יחד לצמיתות. – מה דעתך על בית בחלוואן? הייתי רוצה שביתנו הראשון יקום במקום הזה על תנאי שתסכימי שאחזור רק בערבים! לא בצהריים. – ננהג כמו שנוהגים באירופה, ז"א אדם נשאר בצהריים בעיר ובערב יהיה האיש עם רעותו הקטנה והמתוקה! – האם יהיה זה לרוחך, יקירתי? עינייך הרואות שאני ממהר יותר ממך, אני הוא שמתחיל ראשון לדבר על הדברים הללו, אף-על-פי שאת מעמידה פנים כאילו רצוני להישאר חופשי וכאילו נוח לי להישאר לבדי! ...קדימה, ידידתי! אני רוצה לשכב לישון, האם את רוצה לארוח לי לחברה? זה יהיה טוב כל-כך!!!... הנה שנינו שרועים לנו במלבושינו הטבעיים! שימי את ראשך הנאה על זרועותיי המגולות – ככה! הסתובבי לכאן, הסתכלי בי היטב, ותני לי לנשק אותך... אני מעביר את רגלי הימנית תחת גופך הגמיש והרך כל-כך, ובתנועה משולבת בין שתי הגפיים הימניות אני מקרב אותך לגמרי אליי, אני מרים אותך קצת עליי וכמו בימים הטובים שהיו אני מחבק אותך בחוזקה, אני מאמץ אותך אל ליבי בשביל... שתהיי כולך שלי... ו... כדי שנהיה לגוף אחד בעל שני לבבות הפועמים בעוז זה אל זה. – טוב לך ככה? הגידי לי, אהובתי! מתי יתגשם במציאות מה שאני רואה בדמיוני?

אם האחרים מוצאים שזקנת הרי מבחינתי אין בזה כל רע, העיקר הוא שבעיני את תמיד צעירה, מקסימה, אוהבת ואהובה.

אותו ראדצקי, כמו שאת קוראת לו, הוא ודאי רודף-שמלות, כדברייך. אין זה מונע אותך מלפלרטט אתו. עלי והצליחי, יקירתי!

אני רואה שאת מתחילה להבין שלא צריך להתפעל מאנשים מהר מדיי. ד. [דיזנדרוק?] שוב אינו מוצא חן בעינייך מפני שנעימת-דיבורו אירונית, לדברייך; אני בכלל אינני מתרגש מזה, האמיני לי. עוד אדם אחד יורד מרשימת האנשים שנדבר עליהם כאשר נהיה יחד.

כתבי ל-י. רבינוביץ' שאני כתבתי לך שלא יספר לך סיפורים. – שישלח לך את העיתונים, אם שכח לשלחם. – אחר-כך תסלחי לו ששכח.

ניראה ש"דואר היום" כבר אינו מופיע; אני, על-כל-פנים, אינני מקבל אותו עוד. אתעניין אצל צדקוב.

ראי, על עקרות את מדברת! אל תוציאי את המילה מפיך! בקרוב תוכלי להוציא מעצמך יצירת-מופת יחידה-במינה. – היצירה הזאת תהיה חיה, מדברת ושופעת מחמדים ושמחה ליוצריה. – מה יש לך עוד להתלונן?

כן, בזמן האחרון היו מכתביי קצרים מאוד. לא מפני שאין לי מה לומר! לא, דווקא ההיפך הוא האמת.

כל-כך הרבה דברים יש לי לספר לך, כל-כך הרבה רשמים למסור לך, עד שהשפע מעכב את העט. – וכי מה את רוצה! לא תמיד המשפטים היפים הם הכנים ביותר.

לעיתים קרובות שתי שורות שלא נכתבו כהלכה מגלמות חיים שלמים מלאי אמת, מסירות, תשובה וכו' – אצל אחרים לפעמים זה קורבן...

מבחינתי, אסתפק הערב בכך שאשלח לך כאן מיליון נשיקות מצלצלות. כי אני אוהב אותך ברצינות רבה,

כזכור, מתפרסמים בתל-אביב בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, מעל דפי חוברת "הדים" היוצאת לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות". כאשר איזאק מציע שתכתוב ישירות לרבינוביץ שישלח לה את ה"עיתונים", כוונתו ודאי לחוברת שבה נדפסו שיריה.

דיוקנה המצטייר עם הופעת ביכורי שיריה הוא תמונה שופעת צבעי קיץ עברי ארצישראלי שעומד בסימן ההתרסה הנשית והנוף השורשי של בת-הארץ: "אני תחת האטד / קלה, זדונה, / קוציו צוחקת / לקראתך זקפתי; / אור מכה על המרחב," – וההמשך הפאטאלי: "כל קיפול בשמלתי / לי ילחש: / לקראת מוות / לבנה ומחוללת / את יוצאה." – והסיום שיש בו מהשמחה על הופעת הגבר (כניראה בתקופת בן-שמן, ללא שום קשר לאיזאק עדיין) ותחושת גורל של סיום טראגי, של אישה מסרבת שבמציאות אולי היתה המסורבת: "אתה מופיע – / ואני קלה צוהלת / מניפה חרב נוצצת / ובעצם צהריים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גזרתי / באחת!"

מה מוזרות דרכי חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה. בהידפס שירים ראשונים אלה, שאותם היא מתחילה לכתוב בבן-שמן ובפתח-תקוה בשנים 1921-1919 – שירים שהם תמצית הווייתה האמנותית המקורית והחדשה, ובהם היא מוצאת סוף-סוף את סגנונה הייחודי, הבשל לחלוטין, שעתיד לאפיין את כתיבתה בכל השנים שתבאנה – אסתר עצמה כבר אינה יושבת בארץ וגם לא בחברה דוברת עברית, ואף לא בקאהיר שהיא עיר מזרחית – אלא שוכנת לבדה בקיץ הגשום והקר-לעיתים של עיירת המרפא האוסטרית באדן. "מכתב ללא תאריך שנכתב בחדרך בשעה שבחוץ יורד גשם." – כך עתיד איזאק להגדיר במכתבו הבא מכתב שהוא מקבל מאסתר ביולי 1921.

בווינה פוגשת אסתר קרובים מצד משפחת סבתה, אהרנטל, ומצד משפחת אימה – שיינברגר. היא נתקלת שם גם בגילויים של אנטישמיות שמעודה לא היתה עדה להם. "יש לך רושם שתדעי בדיוק מדוע אין אוהבים את היהודי?" כותב לה איזאק ב-7 ביולי 1922. ולאווירה אירופית וגם "גלותית" זו – הווייה שהיא כה קוטבית בריחוקה מארץ-ישראל, שולח יעקב רבינוביץ את חוברת "הדים", וכאן, ביושבה לבדה בבאדן, רואה אסתר לראשונה בחייה בדפוס (אלא אם כן החוברת מגיעה לידיה רק בשובה לקאהיר) – את השיר שקראה כשנה קודם לכן בפני ברש ורבינוביץ ביום אביב בכרם השקדים של שטרייט בפתח-תקוה, ואשר לאחריו הכתירוה בתור משוררת עברית.

את "מחברות 'קמשונים'" לוקחת עימה אסתר לקאהיר אך דומני שלא לאוסטריה. במחברות אין רמז לכך. ברשימתה "בקאהיר" היא אומרת: "לא היתה לי כל השראה לשירה. שיקמתי את גופי מעונה המאלאריה וגם עייף משנות-מחסור של המלחמה." החל מהשנה הראשונה לנישואיה היא אינה כותבת הרבה, אולי גם חדלה כלל לכתוב שירים. לראשונה בחייה היא "נרתמת בעול" נשיותה – בחיי אישות מלאים, תלוייה בבעלה האמיד, ועסוקה בהבראת עצמה ובנסיונות להרות.

משהו מהתחושה של "ציפור בכלוב" מצוי בסיפור: "ריבת-שושנים", שנכתב כעשר שנים מאוחר יותר, ואשר יתפרסם לראשונה ב-1933. אסתר מתארת בו נערה מצריה, קלמנטין, שבטרם תימסר לשארית חייה כשפחה בידי ארוסה-בעלה המבוגר ממנה – היא נהנית מנשיקתו העזה של עבד צעיר, מוחמד, ברברי ארך-מותניים ושחור, זה הזכרון החושני העז שהיא עתידה לקחת עימה אל שארית חייה, המשועבדת לבעל.

מכתב ללא תאריך שנכתב בחדרך בשעה שבחוץ יורד גשם.

ובכן, את לבדך, וסביבך מנורה וחבילת מכתבים מטומוץ.

אין זה מספיק, ובכל-זאת רב הוא כי באור המנורה את רואה בבירור שגם אם גדול המרחק בין טומוץ לסטולו שלי הרי תמיד הם יחד.

חבילת המכתבים אומרת וחוזרת ואומרת לך שוב ושוב שאני כאן ממש על-ידך ושאהבתי אלייך גדולה מכל שחשבנו פעם.

את אנשי ארץ-ישראל תפגשי בקצה העולם. איזו אכזבה נגרמת לך, ידידתי, כל פעם שאת רואה אחד מהבחורים שלך משכבר-הימים.

הה! את מזניחה את הטיפולים האינטימיים שלך? זה ביש מאוד למי שמתעתדת להיות אמא! את חייבת לטפל בזה, ואפילו היטב! למה ההזנחה הזאת דווקא בשעה שאת צריכה להשגיח כפל-כפליים. כתבי לי בכל מכתב מה המצב מבחינה זו – כי אני רוצה לדעת על הפרטים הקטנים ביותר.

אני שמח מאוד שמצאת לך מיטבח טוב שבו את יכולה לאכול את התבשילים הרצויים לך. – כמה זמן גולדשטיין חושב להישאר בבאדן?

הה! הה! את מדברת על בילוי החורף באירופה. – יפה מאוד, אם את נהנית שם אל תתקרבי לאסיאתים. –

מחר אשלח לך 20 לי"ש ואמשיך לשלוח לך בכל שבוע 5.0.0, כמו שהבטחתי לך. כך יתאפשר לך להשלים את המלתחה הקטנה שלך לחיי-הנישואים.

ועכשיו את אומרת, "אני הולכת לגן", ואת מציעה לי להצטרף אלייך. – אבל זה למה לך, אם יש לך בחור צעיר בן 39 שהירבה לנסוע בעולם, והוא מסתורי וכו'... שקבע לך פגישה.

אני עלול להפריע לכם. – לכי לך לבדך ותיהני כמו שצריך בלי לחשוב לא על טומוץ ולא על כיעורו. –

למרות כל אלה הנני עתה ולעולם כל-כולי האוהב אותך עד לשיגעון,

במכתבי האחרון מן ה-26 בחודש הבטחתי שאכתוב אתמול ואשלח לך 20 לי"ש. – הדבר נמנע ממני כי כל הבוקר הייתי במיניסטריון בענייני העסק ומכיוון שהבנק סגור בשעות אחר-הצהריים הייתי צריך לחכות עד הבוקר.

הנה עכשיו בוצע הדבר, ואני מצרף לך בזה המחאה על סך 20.0.0 לי"ש. נחזור עכשיו אל מכתבך האחרון מתאריך 16 בחודש, שבו את מספרת לי על הביקור שלך אצל ס.

איזו אכזבה היתה זו בשבילך! את שחשבת שבווינה תמצאי אלף ואחד מעריצים חדשים הנה מתברר לך שאפילו הוותיקים, אלה שעליהם סיפרת לי בהתלהבות כה רבה, נעלמו. – אל תתרגשי, יקירתי! ככה החיים צריכים לעבור, ובאמת צריך לדעת לשכוח זאת. את צריכה לדעת להסתפק בטומוץ ובכל מה שהוא יכול לתת אם אמנם את רוצה להיות מאושרת. כל השאר אינו אלא דמיונות-שווא! –

יפה את עושה שאינך כותבת אל ג. כי בזה תיחסך ממך עוד אכזבה אחת... גם אולי... גדולה עוד יותר מכל השאר.

אשר ליחסים בין גבר לאישה, הללו בדרך-כלל מצויים בכל מקום ותמיד הם יחידים וזהים.

יש ודאי מקרים יוצאים מן הכלל, אבל בחברה שלנו כיום הללו נדירים עד כדי כך שהעולם נוהג כאילו אינם קיימים. אני מבין יפה מאוד את החשיבה שלך ואת המנטאליות שלך, כי אני עצמי הייתי לעיתים קרובות מאוד במצב דומה לשלך וחשבתי כמוך. – לא כדאי לך לחטט במוח הקטן שלך כדי למצוא שם פתרון משביע-רצון כי את עלולה לבזבז את המעט שעוד נותר לך אחרי האכזבות הגדולות האלו. – – –

בכל-זאת אני מרשה לך לחשוב על טומוץ שנמצא כאן ליד הנילוס, במקום שנהנינו כל-כך להתנדנד ביחד, ושהוא חושב רק על סטוליניו שלו, שבה הוא מאוהב עד לשיגעון. –

את מדברת על בילוי החורף באירופה! יקירתי! לא הייתי רוצה שיקרה הדבר אם אמנם את חושבת שיקשה עלייך הדבר.

חוץ מזה, אני עצמי אינני חושב שאוכל להשלים עם כך שזמן כה רב תימשך עוד פרידתנו.

יהיה מה שיהיה מצבי החומרי, הרי דעתי היא שתחזרי הנה. איני יכול עדיין לקבוע את המועד כי זה תלוי בשאלה אם אסע בסוף אוגוסט לווינה ולקלן.

אם אמנם אחליט לדחות את נסיעתי לשנה הבאה, הרי דעתי היא שתעלי לאונייה האחרונה של חודש ספטמבר כדי שתהיי כאן בתחילת אוקטובר. במקרה שאסע, נחזור יחד לקראת סוף אוקטובר או אמצע נובמבר.

הואיל והמנדט הבריטי כבר נחתם במה שנוגע לארץ-ישראל, הרי אני מקווה שעד אז יהיה לי סכום-כסף מספיק להקמת ה"הום" הקטן שלנו בחלוואן. נראה שנוכל למצוא לנו שם בית קטן ונאה עם גן ב-6 לי"מ – וזה לא רע כלל.

רוצה הייתי גם לשמוע מה דעתך על זה. הגידי לי גם אם את מעדיפה להישאר חודש-ימים בפנסיון בחלוואן ולחפש את הדירה בעצמך, או שלדעתך אוכל אני לבחור בית לפי טעמי.

אשר לרהיטים, לא כתבת לי כמה יכול לעלות חדר-מיטות, חדר-אוכל וכו'... אם תרצי לקנות אותם בווינה. אנא התענייני במחירים ובהוצאות עד אלכסנדריה.

נחוץ לנו "הום" ויהי-מה, ולא נוכל לחיות ככה לעולם-ועד. – לא כך, טיפשתי?? [עברית באותיות לטיניות]

אני רואה שאירופה אינה מוצאת חן בעינייך ביותר כמקום לגור בו, ושעדיין את מעדיפה את המזרח על כל זוהמתו וכל קשייו וכו'...

משמע שהנסיעה השפיעה עלייך, היא גילתה בך אהבה חדשה שאולי לא ידעת עליה. הרי זו התקדמות, ואני באמת מרוצה ממנה.

עכשיו בשובך תהיי מעשית יותר, תתרכזי יותר בחיים, ואנו נוכל לחשוב ברצינות גמורה על זיווגנו ועל כל המתחייב ממנו. –

מאוד הייתי רוצה שלפני שובך אוכל להצטרף אלייך ולבלות זמן-מה בחברתך באירופה זו שהיתה בשבילך חלום ממושך – ואכזבה גדולה עוד יותר.

אני מקווה בעוד כשבועיים אוכל לבשר לך בשורות טובות, ובינתיים השתדלי לא לבטל את הזמן.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שתי עיתונאיות מערביות נאנסו באכזריות בסקרן את המהומות בכיכר תחריר, האחת על ידי כוחות הביטחון בעת שנעצרה, והשנייה על ידי ההמון המשולהב שקרע את בגדיה והפשיט אותה ותקע לה מכל צד, כל זה בשבוע שעבר. העובדה שהעיתונות והתקשורת המערבית שולחות לסיקור האנארכיה במצרים עיתונאיות שגם לבושות בלבוש מערבי ונראות לא רע, והן אינן שולחות גברים-בלבד, כמתחייב מהמצב הרעוע – מוכיחה על מידת ההבנה העמוקה של התקשורת המערבית במה שמתרחש במצרים. אמנם, גם עיתונאים גברים עומדים בסכנה של אונס, של התעללות ורצח בכיכר תחריר וסביבותיה, ולא רק שם, לפי מה שמתרחש במצרים ובעולם הערבי כולו בימים אלה.

זהו "האביב הערבי", שבקרוב גם יתחדש בכיכר רבין בראשות מנהיגי חד"ש, מר"צ ו"המחאה החברתית", ואולי גם בעידודם של שונאי ישראל מסוג הקרן לישראל חדשה, המממנת את המודעות היקרות של ההפגנות – והמפגינים הנלהבים לא ינוחו ולא ישקטו עד שלא יובא גם ביבי באלונקה לכלוב שבו יישפט בפני שופטי בית המשפט העליון על כך שהזהיר אותנו מפני הסכנות של "האביב הערבי" וגם צדק. מגיע לו טיפול מובאראכ!

* רחובות אחדים בתל אביב ייקראו על שם סופרים ומשוררים, בהם יוסף לפיד, דליה רביקוביץ והאישיות המקבילה, מייק בראנט. (ע"ש יונה וולך כבר יש רחוב בעיר].

שום רחוב לא נקרא וגם לא ייקרא, כפי שהסבירו לנו – על שם המשוררת הארצישראלית הראשונה בת הארץ, אסתר ראב, ש"הבית האדום" שלה [הווילה המודרנית שבנה עבורה זאב רכטר] בתל אביב של סוף שנות העשרים וראשית השלושים – היה מרכז ספרותי ובית לסופרים, משוררים וציירים, ואסתר גם שבה לגור בעיר למשך תקופה ארוכה בסוף שנות הארבעים וראשית החמישים, אם כי בבדידות יחסית.

המקסימום שיכלו לעשות למען שמה הוא לוח זיכרון בבית שהיתה לה בו דירה, ברחוב דבורה הנביאה, היום רחוב שניאור, למרגלות בית העירייה הישן. רון חולדאי כיבד בשעתו את הטקס בנאום חביב והודה שקרא את הפרטים על אודותיה בוויקיפדיה.

באשר לנו – אין שום בעייה, ברחוב י.ל. גורדון 50 יש אבן זיכרון לשלונסקי, בחצר, קרוב למדרכה, כי הדיירים, כנראה, לא הסכימו להתקינו על קיר הכניסה לבניין; וכל מה שצריך הוא להוסיף בתחתית הלוח, אחרי מותנו, כי במיספר כך וכך באותו רחוב היה גר הסופר אהוד בן עזר.

* אגב, גם היום עדיין אין וכנראה גם לא יהיה בול עם דמות דיוקה של אסתר ראב. שהרי היא לא היתה איזה רב אנטי ציוני שאנחנו חייבים בכבודו הממלכתי, ובוודאי שגם לא הגיעה לקרסוליהן של רחל ושל לאה גולדברג, שזכו בבולים, אולי גם משום שהיו יפות ממנה.

* מעוללות מבקר המדינה שונא הפרסומת: "השריפה בכרמל: 'הדו"ח מזעזע, המחדל טראגי." גורם משפטי המעורה בממצאי מבקר המדינה חושף חלק מהמסקנות ואומר: המשפחות השכולות יזדעזעו. הן יתלשו את השערות כשיתברר שיקיריהן אבדו בגלל שורה של מחדלים." [כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" בעמוד הראשון, יום שישי, 25.11]. יש רק לקוות שהמהומות במצרים לא תגנובנה למבקר המדינה שונא הפרסומת את ההצגה שלו.

אגב, במקביל התפרסם כי התביעה נגד שני הנערים מעוספיה, שכנראה באותו יום חם, יבש ומוכה רוחות שרב מזרחיות– הציתו שלא בכוונה את השריפה, התביעה הזו בוטלה והם זוכו מכל אשמה כי נתגלו סתירות בעדויותיהם...

אנחנו זוכרים עדות מצולמת ממטוס פרטי המראה בבירור כיצד השריפה מתחילה בענן עשן קטן בדיוק מאותו איזור בעוספיה שבו הציתו הנערים האלה אש כדי לפטם בגחלים את הנרגילה שלהם, ובתמונות הבאות הענן מתפשט ויורד מטה מערבה וצפונה.

הם זוכו מכל אשמה ועכשיו חובה עלינו להדיח את ישי, אהרונוביץ, נתניהו ואולי גם את שטייניץ – כי זה ברור שהם במו-ידיהם אחראים לפרוץ השריפה [ואולי גם אהוד ברק אחראי] ואם היו שם בזמן – ניתן היה לכבותה מיד. אין אסונות. אין כוח עליון. אין רעידות אדמה. כל העולם חי בשלווה ובשלום נצחי ורק אצלנו יש מחדלים של השלטון המושחת שאותם חושף ומפרסם באומץ תקשורתי רב מבקר מדינת ישראל הצנוע.

מה יש לומר כשאין מה להגיד? צריך ללכת לבחירות חדשות או להעמיד את רה"מ לבני בראש קואליציה חדשה עם מופז כשר הביטחון. נתניהו גמור אחרי דו"ח שכזה. האיום הגרעיני האיראני, העולם הערבי המתמוטט, הם כלום לעומת חוצפתו להביא מטוס סופר-טנקר מארה"ב. מה פתאום הוא מתערב בכלל בנושא השריפות? זה תחום שלו? לא. הוא רק אחראי לפריצתן.

* "בדו"ח העוני של הביטוח הלאומי נכתב שבעקבות היציאה מן המיתון ב-2010 רמת החיים עלתה, האבטלה ירדה, והעוני גם הוא קטן. הנתונים מלמדים, שתחולת העוני ירדה מ-20.5% ב-2009 ל-19.8% ב-2010. --- נתונים לא רשמיים מתוך הביטוח הלאומי מלמדים, שגם השנה (2011) רמת העוני היא בכיוון ירידה. --- הסיבה המרכזית לרמת העוני הגבוהה [עדיין] בישראל: שיעור התעסוקה הנמוך בשתי קבוצות אוכלוסייה: גברים חרדים ונשים ערביות." [מתוך מאמרו של נחמיה שטרסלר: "מי אוהב חדשות טובות", "הארץ", 25.11.11].

והרי זו בשורה טובה למנהיגי מחאת האוהלים שלנו ולצאן מרעיתם – המפונקים, המופרעים ומאחזי העיניים הפוליטיים – איזה כרזות נפלאות יהיה אפשר לצייר באביב השידוכים והדפיקות הקרוב על האוהלים החדשים הנתרמים בכיכר רבין, בשדרות ח"ן ובשדרות רוטשילד! – לא ננוח ולא נשקוט עד שבנימין נתניהו ויובל שטייניץ יובאו באלונקות לתאיהם באולם בית המשפט העליון לתת את הדין – על הירידה בשיעור העוני, הגורמת לכך ש"עני" בישראל הוא עשיר לעומת העני המתקיים בפחות משני דולר ליום ביותר ממחצית האוכלוסייה שעל פני כדור-הארץ!

* אבניאל לטר: "בין אלה שגרנות אומר כי אנו מפרנסים [גיליון 693], הנו נוקב בקשישים. האומנם? הרי הקשישים נהיו לקבוצה חלשה ביותר באשר לרובם אין פנסיה ורק חיים מקצבת זקנה מבישה של הביטוח הלאומי."

* ידידיה יצחקי: "ניפוץ אלילים הוא ספורט ידוע מאז ומתמיד, אפשר להציע דוגמאות אין ספור, החל בהיסטוריונים של יוון, דרך המחזות ההיסטוריים של שקספיר ועד להיסטוריונים מחפשי סנסציות בימינו אלה. קראתי את הספר 'לעולם לא ניכנע - מיבחר מנאומיו של צ'רצ'יל', שראה אור בעברית זה עתה, והבנתי היטב את מה שכבר ידעתי – צ'רצ'יל היה מדינאי ענק, בעוצמה ובממדים שקשה למצוא בהיסטוריה. ועוד הבנתי, אלמלא היו באותם ימים בהנהגתן של בנות הברית אישים כצ'רצ'יל, רוזבלט וסטאלין, כן, גם סטאלין – שהיו נחושים בהחלטתם להביס את הנאציזם, לא היינו חיים היום, ומרבית מבקריו הצעירים של צ'רצ'יל כלל לא היו נולדים."

* הבית הלבן שולח ברכתו לתנועת "האחים המוסלמים" המתקרבת להשגת השפעה רבה ואולי גם לרוב בבחירות הדמוקרטיות המתחילות להיערך היום במצרים. הבית הלבן מגנה את ניסיונותיה הלא-דמוקרטיים של ההנהגה הצבאית המצרית העליונה למנוע מהמתפרעים של כיכר תחריר ומ"האחים המוסלמים" לכבוש את השלטון האזרחי במדינה ההולכת ומתפוררת מיום ליום ומשעה לשעה – עד שתיפול כפרי בשל לזרועותיהן של האנארכיה ושל הקיצוניות האיסלאמית – ותחדל להיות בת-בריתה של ארה"ב במזרח התיכון. הבכיר היושב בבית הלבן שואל אם צריך לתקוע סכין בגבו של פילדמארשל טאנטאווי (כפי שעשה למובאראכ) – או שטאנטאווי יכול לעשות חאראקירי לעצמו במו-ידיו בטרם יתלו אותו על הזין הזקן שלו בכיכר תחריר המשוחררת.

* בעקבות השיר "כיצד מנגבין" של המשורר חיימקה שפינוזה קיבלנו תגובות רבות בכתב ובעל-פה –רובן ככולן מכותבים גברים מהסוג שהפרופסוריות הפמיניסטיות מכנות בשם כותבי "ספרות של בנים" ו"ספרות של בתי שימוש" שהיא כידוע נחותה ומסריחה.

נודע לנו כי הרקטור הזריז והקשוב לכל הלך-רוח חדש – פרופסור פלוץ בן שחר מאוניברסיטת בת שלמה רבתי, עומד לכנס יום עיון בנושא תחת השם, שקנה לו שביתה בציבור המשתמשים: "הקיפול של שפינוזה"; יום עיון שבו בין השאר סטודנטיות יפות וחשופות שת ידגימו את הקיפול המשולש – ולובן בשרן, והמשולשים הכהים הטבעיים שלהן – ייראו נפלא על רקע הנוף הירוק של כרמי המושבה בת שלמה. חלב טרי וחם יוגש בספלים ישירות מעטיני העיזים של משק שוורצמן.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,296 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל