גיליון מס' 695

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בכסלו תשע"ב, 1 בדצמבר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים  חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי שדה: מסעדה בהונג קונג. // אהרון חבר: חגיגת הקקה: "דונט תשתינטוש קונטרה וינטוס!" // זיוה גל: אֶלֹהִים מוֹשֵׁךְ בִּזְקַנּוֹ. // יעקב אחימאיר: לפרשת נפילתו של קיבוץ ניצנים. // ויקיפדיה: שמעון אבידן. // מאיר שרגאי: ניצנים וקו המוצבים: כריכה שאינה כלל במקומה. // מתי דוד:1. "תעשיית שלום" וירטואלית שמפרנסת את מפעיליה – יוזמת ג'נבה חגגה מפגש מענג במלון קמפינסקי לרגל סיום שמונה שנות סמינר האשליות. 2. מאחורי הקלעים של כנס מחאת העיתונאים. // יוסי גמזו: תִזְכֹּרֶת. // נילי דיסקין: קצרצרים. // אלי מייזליש: אבי אבות הטומאה של הדיון הציבורי בעניין השלום עם הערבים: שהמפא"יניק הזקן עדיין בועט. // גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פירסום חוזר]. // מרדכי בן חורין: מכתבי מופנה לקוראי "הארץ" ולכתביו. // ידידיה יצחקי: למאמרו של  יוסף דוריאל בגיליון 692. // נָתִי מַלְאֲכִי: שְׁלוֹשָׁה שִׁירִים: 1. אָמָּנוּת הַהַקְשָׁבָה. 2. אֶתְנַחְתָּא. 3. פִּצְעֵי בַּגְרוּת. // אורי הייטנר: 1. בין "כל השלום" לערוץ שבע. 2. גבולות הביקורת. // רוֹן גֵּרָא: מִחוּץ לְנַעֲלֵי הַבַּיִת. // אלישע פורת: "שבועת אמונים" רומנטית וטראגית. // ראו הוזהרתם מהצ'יפס ב"בראסרי". // שמאי גולן:

"בוקר של זהב" – מפעל מבורך של אקו"ם. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר. 7. קיץ 1922 באוסטריה, אהבת טומוץ לסטולו במכתבים, ראשוני שיריה ב"הדים" [חלק שלישי]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי שדה

מסעדה בהונג קונג

ברשימתנו האחרונה פגשנו חתול מתחת לשולחן במסעדה בלונדון. הפעם לא נתכופף – בואו איתי להונג קונג, למסעדה אחרת.

זה התחיל מהביקור של צ'אנג, איש עסקים סיני, פה בישראל, ואירחנו אותו בכבוד גדול, במסעדה שהיתה אז במודה, במושב גנות. הוא הבטיח שכשאבוא להשלים את העיסקה בחודש הבא, בהונג קונג, הוא ייקח אותי למה שהוא קרא – GENUINE GENUINE CHINESE LESTOLANTS.

יפה, חלף חודש, וטסתי להונג קונג. צ'אנג וקואן קיבלו אותי בשדה התעופה, לקחו אותי בלימוזינה לחדרי במלון מנדרין – שזה כמו דוד המלך שלהם – אבל סיני, ואמרו לי – "נבוא לקחת אותך לארוחת הערב ב-19.00." חזרו על ההבטחה של ה-GENUINE GENUINE – שאני, כירושלמי, חשבתי במושגים של מה שאצלנו קוראים חומוס אסלי.

הם הגיעו – וכאן התחיל מסע תלאות. לא שעכשיו אני הרפתקן בנושאי אוכל – אבל אז הייתי הרבה יותר שמרן מהיום – באמת ילד טוב ירושלים. לקח לי הרבה שנים ללמוד לאכול שרימפס, בטכניקה ירושלמית – אני שם הרבה מלח, עוצם עיניים בזמן האכילה, לועס חזק- וחושב שזה תפוחי אדמה. חשבתי שנרד ללובי של המלון, ויתנו לנו צ'יפס אבל עם מזלג, ועל ידו – צ'ופ סטיקס. טעות, חברים, טעות.

צ'אנג וקואן גררו אותי, עוד באותו ערב, ובשלושת הימים שלאחריו, בסמטאות אפלות של הונג קונג וקאולון,  למסעדות חשוכות, ממש אפלות. לא היו שם האנשים מהלובי – היו מלצרים שדיברו סינית בלבד, ותפריט בסינית בלבד. לא היתה בחירה בין מזלגות לצ'ופ סטיקס – היו רק צ'ופסטיקס, או גדולים – או קטנים. בינוניים, כמו השדים בבגדד, לא היו בכלל.

עכשיו, כל זה מחוויר לעומת האוכל – במיסעדות הסיניות האוטנטיות אוכלים אוכל נורא. זה פשוט מגעיל! הייתי אז עוד בתקופה הפרה-שרימפס – ומצאתי את עצמי אוכל מאכלים שמבחינתי בלתי אפשריים, וגם לא מומלצים, לירושלמים ממחנה יהודה, וגם תלפיות.

לפני הנסיעה להונג קונג, הכינו אותי. הסבירו לי שהסינים רגישים במיוחד, ואם מעליבים אותם – לא תהיה עיסקה! חרקתי בשיניי, קיללתי את יומי, ואכלתי. בשר בלתי אפשרי, ותה דלוח שאתה לא בטוח מתי אתה מפסיק לשתות ומתחיל לאכול – זה מה שהיה שם. נשכתי את בשרי בשיניי – זה היה הבשר היחיד שנראה לי סביר. נזכרתי בבדיחות על הכלב במסעדה הסינית – שלא אחזור עליה, מרחמים על בעלי כלבים פה בארץ.

בערב השני, הם לקחו אותי, אחרי האוכל, לאופרה סינית – זה עושה לאוזניים שלך מה שעושה האוכל לקיבה שלך – ברוך הבא ייסורים באהבה. אלה צלילים שלא נועדו לאוזן מערבית. זה לא הגבעתרון, זה לא באך ולא בטהובן, ובינינו – זה אפילו לא הינדמית. זה נורא, וזה ארוך כאורך הגלות – פשוט לא נגמר! מצאתי את עצמי נופל מהאוכל למוסיקה, ומהמוסיקה לאוכל. אללה יוסתור!

צ'אנג וקואן עוד הביטו בי, במסעדות, במבט בוחן של אימא פולנייה, בזמן האוכל, לראות שגמרתי מהצלחת, ואני לא מעביר מצד לצד בפה ועושה מחסנים. בסוף הערב, בחיוך מבטיח- הם היו אומרים – מחר, ניקח אותך למיסעדה עוד יותר GENUINE GENUINE. בשבילם זאת היתה הבטחה – ובשבילי – איום.

ביום השלישי לחגיגות, בצהריים, הרמתי את נס המרד. אמרתי, בפשטות, להצעת ה- GENU+INE – "לא!"

הם הביטו בי בפליאה – מה פירוש לא? ואני, תוך הבנה שזה יכול לטרפד את העיסקה – אמרתי – "תראו, אני לא יכול לאכול את האוכל הזה יותר. עוד ארוחה כזאת – ואני מת. ובתור מת, לא איכפת לי אם העיסקה לא תצא לפועל. לא מסכים לאכול יותר כזה אוכל!"

בפרצוף רציני, הם שאלו – "אתה לא אוהב את האוכל הזה? איזה אוכל אתה רוצה?"

"שניצל!" עניתי, "שניצל!"

הם פרצו בצחוק – "גם אנחנו שונאים את האוכל הזה. הלכנו למסעדות המגעילות האלה בגללך. אנחנו אוהבים שניצל וצ'יפס, וגם המבורגר על יד, עם קטשופ וחרדל, והרבה מיונז!"

וכך, חברים, בשלושת הימים הנותרים, הסתערנו על המסעדות הנורמאליות בהונג קונג – שם יש שניצלים, עוף בתנור, המבורגרים וצ'יפסים – כמה שתאכל לא תתעייף! בגילוי לב גמור סיפרנו איש לרעהו כמה נוראים היו שלושת הימים הראשונים, ואיך סבלנו יחדיו בשקט. הפכנו לידידי אמת.

אני מספר את הסיפור הזה, משום שאני מוצא את עצמי עושה – לעיתים קרובות – דבר שאני לא רוצה לעשות, אך אני חושב שהצד השני מבקש ולוחץ שאעשה. הצד השני, כך מתברר לאחר זמן, מעמיד פנים שהוא מעוניין, כדי לרצות אותי. שנינו, כך זה נראה, סובלים יחד, בלי להוציא הגה. לפעמים – כך היה אומר האבא שלי, הבן אדם כבר מזמן מת, ולא רק שלא ספיק לדעת את האמת, אלא מצטער שלא מת הרבה קודם. 

עכשיו, אם זה רק אני – אז קראתם סיפור יפה. אבל אם זה קורה גם לכם, אתם סובלים  בשביל פלוני,  והוא, פלוני, סובל בשבילכם – אז תעצרו. תספרו אחד לשני את האמת, שאתם שונאים אוכל סיני, ואולי יתגלה לכם שלא רק שלא מוכרחים, יותר טוב תיכף לַפסיק, ולהזמין על המקום המבורגר וצ'יפס' או, יותר טוב, תלכו לרחמו בירידה של מחנה יהודה, איפה שגרתי, וכמה שתאכלו לא תתעייפו.

נראה לאיזה מסעדה אקח אתכם בשבוע הבא!

אהוד: אחרי טיול של שבועיים בסין אני מזדהה עם הכתוב כאן בכמעט מאה אחוז. הנחמה היחידה שלי היו סניפי מק-דונלד וקנטאקי פרייד צ'יקן. שם גם יש בתי-שימוש אנושיים.

* * *

אהוד היקר,

אכן אתה נוגע בנקודה רגישה שלא רגילים לדבר עליה. חברות נייר הטואלט ובראשם "לילי" מדגישים את הרכות הנפלאה של נייר הטואלט. הם שוכחים שגם נשים משתמשות בנייר לניגוב האזור האינטימי. ומה שקורה הוא ששרידים של הנייר הרך והנפלא נשארים במקום לא להם. האם זו שוב שאלה של שוביניזם שהנה חושבים רק על התחת של הגברים? תמהני.

[השם והכתובת שמורים במערכת]

* * *

למוהר"ר חיים שפינוזה נ"י!

ברצוננו להודות לכבודו על פשק ההלכה שלו בפשקווילין הכשר של רֵבּ א. בן עזר נ"י "במה מנגבין", שפתר לנו בעיות קשות אחדות מתחום צנעת הגוף אשר בגלל צנעת הנקבה לא נוכל לפרטן כאן בפירור. ואם אפשר לכבודו גם לארגן לנו באמצעות הפשקווילין הכשר של רֵבּ א. בן עזר ראב נ"י מהמשפחה המיוחסת והעשירה – תרומה של כמה מאות גלילי נייר טואלטי או תמורתם – נזכּכּה בביאת המשיח.

חבורת משתמשות חרדיות מבית שמש

* * *

אהרון חבר: חגיגת הקקה

שלום אהוד,

מכיוון שהנושא הוא נושא טוטאלי מתחשק גם לי להוסיף לדברי אחרים שאינני יודע מי הם, אך ודאי שהיו ברוכי כישרונות.

המשורר חיימקה שפינוזה העלה את נושאי החירבון והניגוב לדרגת שירה. מה לעשות אך השירה מדברת אל ליבי. עכשיו בזכותו של העיתון ניתנה לי ההזדמנות להתחכך בגדולים ממני: יהודה דרורי, ואתה, בגיליון 693 ו-694. והנה אני מוסיף מן הים הכללי את הטיפה משלי:

1. חבר יקר, חבר חביב, חרבן לחור ולא סביב.

2. בבואך להפריש פרש, חרבן [שפוך חמתך. – אב"ע] לחור ולא על הקרש [לקרש].

3. לצורך הניגוב בשדה, אפשר להשתמש בנייר עיתון. משאיר סימני דיו הדפוס. אבנים שטוחות: שורט בתחת. עלים: בדרך כלל קטנים מדי ותמיד מלאכתם נעשית בעזרת אצבעות הידיים.

4. רצוי לזכור ולחרבן בהתאם לכיוון הרוח.

5. בשפה מינהלית גבוהה אומרים "ישיבה ארוכה על עניינים קשים" ואילו בהשתנה אומרים "ישיבה קצרה על עניינים שוטפים".

באשר להשתנה ובגלל חשיבות הדברים הם נאמרו בלשון זרה אקדמית:

1. "דונט תשתינטוש קונטרה וינטוס" לטינית. [אהוד: "דונטה פישתה קונטרה ונטוס," לדעתנו ספרדית או איטלקית].

2. "נערוס, נערוס , פן טיפה תישארוס" לטינית [לדעתנו – פן טיפתרוס על הערוס תישארוס. – אב"ע]. 

3. "נער, נער פן טיפה תישאר." תרגום לעברית של מס' 2.

4. "אל תשתין כנגד הרוח" תרגום לעברית למס' 1.

5. "נדנד, נדנד. אך הטיפה האחרונה  למכנסיים תרד."

ומסופר על ביאליק שפעם, במסיבה, לא היה יכול להתאפק יותר ויצא החוצה להשתין. כשחזר פנימה היו מכנסיו רטובים. "מה זה ביאליק. יורד גשם בחוץ?" – "לא, יש רוח חזקה," ענה להם בחיוך. 

בברכה,

אהרון חבר

* * *

זיוה גל

אֶלֹהִים מוֹשֵׁךְ בִּזְקַנּוֹ

"אֶצְלֵנוּ קוֹרְאִים לַזֶּה יֶצֶר"

לוֹחֵשׁ תַּלְמִיד חָכָם, מִימִין לֶאֱלֹהִים

וְעַיִן שְׂמֹאל מִתְעַרְבֶּלֶת.

רוֹאֶה בִּי, מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וּלְעַצְּמוֹ. 

אַחַר-כָּך יַאֲשִׁים

אֶת הַנָּחָשׁ  וְאֶת הָרַגְלַיִם

שֶׁל הָאִשָּׁה שֶׁפָּגַשׁ

מְהַלֶּכֶת לְלֹא גַּרְבַּיִם. 

זֶה לֹא הוּא

זֶה רַק הַפִּתּוּי וְהַתַּפּוּחַ, שֶׁהֵסִיחוּ דַּעְתּוֹ

אֶל חִתּוּךְ הַחֹל הַנּוֹשֵׁב בַּבָּשָׂר,

וְאֶל סֹמֶק גַּן עֵדֶן 

הוּא יַמְשִׁיךְ לִצְעֹד בַּתֶּלֶם,

עֵירֹם תַּחַת קַפּוֹטָה וּשְׁטְרַימֶל 

יְנַשֵּׁק מְזוּזָה

כְּשֵׁרָה לְבִרְכַּת הַדֶּרֶךְ

* * *

יעקב אחימאיר

לפרשת נפילתו של קיבוץ ניצנים

אגב העיסוק בפרשת נפילתו של קיבוץ ניצנים, במלחמת השיחרור, רצוני להוסיף עוד כמה פרטים על פרשה כואבת זו, כמי שערך כתבה לטלוויזיה על הנושא, בשנת 1983.

באותם ימים הוחלט בצה'" להקים חטיבה חדשה, דובר על כך שחייליה של החטיבה החדשה יהוו כוח המונחת מן הים. נקבע כי שם החטיבה יהיה "גבעתי". אם כן, החלטתי להכין כתבת-דיוקן על מפקדה הראשון של חטיבת "גבעתי", הלוא הוא שמעון אבידן. שוחחתי עימו בטלפון, ואמרתי לו כי מוטב שאצלם את הכתבה, עימו, באתר או אתרי קרבות של "גבעתי", ממלחמת השיחרור.

אבידן אמר לי נחרצות, כדרכו: "נצלם בניצנים."

סברתי כי יציע שנצא, עם צוות הצילום, לגבעה 69, למשל, אבל הוא אמר לי, חד-משמעית: "ניצנים."

אני מודה כי פרשת נפילתו של קיבוץ ניצנים היתה זכורה אז במעורפל. אבל לקראת צילום הכתבה התכוננתי ועשיתי "שיעורי בית". נוסח הדף הקרבי שכתב אבא קובנר, קצין-התרבות [קרי: הפוליטרוק"] של החטיבה, כבר היה טבוע בתודעתי. הגענו לקיבוץ. ככל שאני זוכר, הרי עברו מאז יותר מעשרים וחמש שנים, רק חברי קיבוץ בודדים הבחינו בשמעון אבידן, ובצוות הצילום, כשהם משוטטים בירכתי הקיבוץ ומצלמים. כמעט ללא כל גירוי-עיתונאי שלי, אמר שמעון אבידן כי אין הוא מתחרט, ולו כהוא זה, על הדף הקרבי שכתב אבא קובנר, אשר ביזה את חברי הקיבוץ שהלכו בשבי. אם זכרוני אינו מטעני, נימק אבידן את הנוסח החריף, המשפיל, של הדף הקרבי בכך שהיה צורך "לעמוד", בכל מחיר, מול הצבא המצרי המתקדם לעבר תל-אביב.

אבל בתשובות לשאלות חוזרות ונשנות שלי, לא שינה אבידן את אופי דבריו, ואני זוכר היטב את המבטא ה"יקי" של דיבורו.

באחד מימי שישי, בתוכנית "יומן השבוע", שודרה הכתבה. מיד פרצה סערת רוחות אדירה, בעקבות השידור. פרשת ניצנים צצה ועלתה מחדש, ובסערה. נוכח סערת-הרוחות, האשים אותי אבידן בעריכה מגמתית של דבריו. במילים אחרות: בעיוות הדברים שאמר לי בחולות ניצנים. מובן כי לא כך היה. לא סילפתי. אבא קובנר, אז, סרב להגיב על הדברים, שהרי הוא מחבר ה"דף הקרבי" האומלל. חברי הקיבוץ דרשו משמעון אבידן כי יתנצל, ובסופו של דבר הגיע אבידן שוב לניצנים לשיחת גלוית-לב, נוקבת, עם חברי ניצנים בחדר האוכל. אני זוכר כי עיתון "על המשמר" הקדיש עמוד שלם, או שניים, לדיווח מפורט מאוד על המיפגש הטעון. ושוב, האשים אותי אבידן בעיוות הדברים שאמר לצוות הצילום, ולי מראיינו, בניצנים.

זה היה רק המפגש הראשון שלי עם שמעון אבידן. המפגש השני היה ליד קיבוץ נגבה, גם כן אחד מאתרי-הקרבות ההרואיים במלחמת-העצמאות. הסיבה למפגש היתה יוזמתו של שמעון אבידן, מי שחטיבתו "גבעתי" נלחמה בצבא המצרי הפולש, להקים אנדרטה לזכר החיילים המצריים שנפלו במערכה על נגבה. היוזמה נסמכה על נוסח הסכם-השלום בין ישראל למצרים ולפיו יוקמו במצרים, כלומר, בחצי האי סיני [לאחר נסיגת ישראל] אנדרטאות לזכר הנופלים.

נדמה לי כי המצרים הקימו אנדרטה אחת כזו, ואפילו היה טכס שבו היא נחנכה, אבל לימים היא נהרסה, הושחתה.

ישראל מילאה את חובתה: לא הרחק ממצודת-יואב הוקמה אנדרטה כזו לזכר החיילים המצריים שנפלו בקרב על נגבה ומשטרת עיראק-אל-סווידן, היום "מצודת-יואב", המנציחה את חללי "גבעתי". שמעון אבידן, כמי שלחם במצרים, צידד בהקמת אנדרטה כזו, והיא הוקמה, וסביבה, ככל הזכור לי, היה שדה-קוצים. ליד האנדרטה שוחחנו, לעין המצלמה. הוא לא הזכיר את מפגשנו הקודם, בקיבוץ ניצנים. כאשר נפגשנו, לקראת היציאה לדרום מקיבוצו, ראיתיו, והוא ניצב, מפעיל מכונה ליצור ברגים. זה היה שמעון אבידן בשלהי חייו הסוערים. הלוחם עז-הנפש, מייצר ברגים בקיבוצו.

אני משער כי חברי קיבוץ ניצנים לא סלחו לו.

ומה באשר לחטיבת "גבעתי", שקמה מחדש בצה"ל, ב-1983?

לאחר הצילומים בניצנים, או לפניהם, הנצחתי מפגש בין אבידן, המפקד הראשון של החטיבה המקורית, לבין טירוני "גבעתי". אני זוכר מה אמר המפקד הקשיש לחיילים ה"ירוקים": "נפלה בידכם הזכות לאחוז ברובה עברי." והסביר, כי לא כך היה במלחמת-העצמאות. היו רובים, אך לא רובים "עבריים". אמירה כזו, היש מי שהיה חוזר עליה היום? אם כן, גם כזה היה שמעון אבידן, "גבעתי", ככינויו.

* * *

ויקיפדיה: שמעון אבידן

שמעון אבידן (לשעבר זיגברט קוך) נולד בגרמניה בשנת 1911 למשפחת סוחרים. בצעירותו הצטרף למפלגה הקומוניסטית שהחדירה אותו כסוכן סמוי לתוך המפלגה הנאצית. לאחר עליית הנאצים לשלטון נפלו מסמכי המפלגה הקומוניסטית לידי הנאצים והמפלגה הקומוניסטית המליצה שיעזוב את גרמניה. שמעון ברח לצרפת והצטרף עם אחיו לתנועת "השומר הצעיר" ועלה לארץ ישראל בחודש יוני 1934 בהיותו בן 23, והצטרף לקיבוץ איילת השחר, בו היה שומר שדות. היה סרג'נט (סמל) נוטרים ומפקד במשמר הנע. לאחר מכן היה מפקד פלוגות השדה בגליל העליון ומפקד ולוחם בפלוגות הלילה המיוחדות שהקים קפטן אורד צ'ארלס וינגייט. בשנת 1939 עבר לקיבוץ עין השופט שבו גר עד מותו.

בימי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, אבידן היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח והפך לידידו של מפקד הפלמ"ח יצחק שדה. בתקופת מאתיים ימי החרדה, מאביב 1942 ועד לניצחון הצבא הבריטי בקרב אל עלמיין, הקים לפי הוראתו של יצחק שדה את המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, שנועדה לבצע פעולות גרילה מעבר לקווי האוייב הגרמני, אם ארץ ישראל תיכבש על ידי הנאצים. המחלקה הוקמה בחודש מאי 1942, בתקופה ששרר ביישוב חשש כי קורפוס אפריקה של ארווין רומל, שהתקדם בצפון אפריקה לעבר מצרים, יחצה את תעלת סואץ ויכבוש את ארץ ישראל. המחלקה הוקמה בתיאום עם הפיקוד הצבאי הבריטי. שמעון אבידן, כיליד גרמניה השולט היטב בשפה הגרמנית ובאורח החיים בגרמניה, שהקים את המחלקה, היה למפקדה. אנשי המחלקה התאמנו בהפעלת כלי נשק, בטקטיקות קרב, בסיירוּת, בקרב מגע ובשימוש במכשירי קשר.

עם ניצחון הבריטים בקרב אל עלמיין השני, ב-3 בנובמבר 1942, חלפה סכנת כיבוש ארץ ישראל והסתיים הייעוד המקורי של המחלקה לפעולות גרילה בארץ ישראל. המחלקה המשיכה להתקיים לאחר מכן, כאשר מעת לעת פשטו בה שמועות על פעולות העומדות להתבצע על ידה בחזיתות השונות, אך אלו לא התממשו.

כאשר התברר סופית כי אין הצבא הבריטי מעוניין בעזרתה של המחלקה באחת החזיתות, פורקה המחלקה ואנשיה פוזרו כלוחמים רגילים ביחידות הפלמ"ח השונות. על שמעון אבידן הוטל להקים את פלוגה ז' של הפלמ"ח, שהורכבה מאנשי המחלקה הגרמנית, המחלקה הבלקנית, מחלקה שאומנה ללחום מעבר לקווי האוייב במדינות הבלקן, המחלקה הערבית – במונחי היום מחלקת המסתערבים, ומחלקת הטיס. אבידן היה למפקד הפלוגה ואחד ממפקדי המחלקות בה היה יצחק רבין.

לקראת תום המלחמה יצא אבידן לאירופה בשליחות המוסד לעלייה ב' והיה לאחד ממארגני ההעפלה. בהיותו באירופה עמד בראש קבוצת "הנוקמים", שפעלה תחת מעטה סודיות שלא הוסר ברובו אף במשך שנים רבות לאחר מכן, ועסקה בחיסולם של פושעי מלחמה נאציים. בשובו לארץ נתמנה כמפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

בסוף שנת 1944 צורף למטה "הסזון" שבראשו עמד יגאל אלון. לפני תחילת פעולות "הסזון" נערכו דיונים שבהם התבטאה ההתלבטות המצפונית הכרוכה בדילמה שבין הטלת מרות הנהגת היישוב על ארגוני המחתרת האצ"ל והלח"י שלא סרו למרותה – לבין הצורך להסגיר יהודים לידי הבריטים. יגאל אלון היה בין המתנגדים להסגרה, אך מפקד הפלמ"ח יצחק שדה הטיל את כל כובד משקלו בעד ביצוע "הסזון". דעתו של אבידן היתה שעדיף לפעול נגד ארגוני המחתרת באופן עצמאי ללא שיתוף הבריטים, אך אם הברירה היא בין שיתוף פעולה עם הבריטים לבין אי עשייה כלל, אזיי יש לשתף פעולה עם הבריטים.

מיספר שבועות לפני תום מלחמה העולם השנייה השתחרר אבידן מן הפלמ"ח וחזר לקיבוץ עין השופט, כעובד בפלחה.

"מבצע נחשון", שהחל בליל 5-6 באפריל 1948 והסתיים ב-15 באפריל, היה גדול המבצעים של "ההגנה" בשלב שלפני הכרזת המדינה, השלב בו נערכה המלחמה נגד כוחות בלתי סדירים של ערביי ארץ ישראל ונגד כוחות "צבא ההצלה" שחשו לעזרתם. זאת בטרם הצטרפו למלחמה הצבאות הסדירים של מדינות ערב. מטרת המבצע היתה הסרת המצור מעל ירושלים ויצירת ציר מאובטח להעברת שיירות אספקה ותגבורת לירושלים.

דוד בן-גוריון ראה את ירושלים כמרכז הכובד של המערכה כולה, והורה לרכז כוח גדול של כ-1,500 לוחמים למבצע זה. אבידן מונה למפקד המבצע, כבעל ניסיון צבאי שרכש במסגרת המחלקה הגרמנית והפלמ"ח ובשל אישיותו וכושר מנהיגותו. הדרך לירושלים נפרצה ושיירות אספקה גדולות הובילו מזון ודלק הגיעו לירושלים. אף שלאחר תום המבצע הדרך לירושלים נחסמה שנית, נחשב המבצע כניצחון הגדול של היישוב בהתמודדות עם ערביי ארץ ישראל, שנמשכה מאז כ"ט בנובמבר 1947 ועד להכרזת המדינה.

חטיבת גבעתי היתה אחת משש החטיבות שהוקמו על ידי "ההגנה" לקראת הכרזת העצמאות, על מנת לקדם את הפלישה הצפוייה של מדינות ערב. החטיבה הוקמה על בסיס  יחידות חי"ש שלחמו במרחב תל אביב והדרום, כוחות מח"ל [מתנדבי חוץ לארץ] וגדוד אצ"ל. מיד לאחר עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר הותקף היישוב היהודי, הטיל המטה הארצי של "ההגנה" את משימת הקמתה של החטיבה על שמעון אבידן – שהיה אז מפקד ותיק ב"הגנה" ובפלמ"ח. השם "גבעתי" היה שמו המחתרתי של שמעון אבידן בתקופה שקדמה לקום המדינה.

במלחמת העצמאות הגנה החטיבה על מרחב תל אביב ונטלה חלק בליווי שיירות לירושלים ובמבצעים להבקעת הדרך לירושלים דוגמת מבצע נחשון.

עם פלישת צבאות ערב למדינה שזה אך נולדה, מיד לאחר הכרזת העצמאות ב-15 במאי, 1948, הוטל על חטיבת גבעתי, בפיקודו של שמעון אבידן, להילחם בחזית הקריטית ביותר מול הצבא המצרי. במבצע "פלשת" לחמה חטיבת גבעתי ביחד עם חטיבת הנגב, בימים 1 ביוני עד 3 ביוני 1948, שבועיים לאחר פלישת צבאות ערב – החל חיל המשלוח המצרי לנוע ממג'דל צפונה. בטור היו יותר מ-50 כלי רכב – מכוניות משא, זחלים, טנקים בינוניים ותותחים מכל הסוגים עברו ב"מצעד" על הכביש הראשי ממערב לניצנים ופניהם לעבר העיירה איסדוד, כיום העיר אשדוד.

הטור הגיע לאיסדוד וחלקו נכנס לעיירה וחלק אחר המשיך צפונה כ-3 ק"מ ונעצר ליד הגשר המפוצץ על נחל לכיש, גשר "עד הלום". גשר זה פוצץ על ידי חבלני גבעתי ב-12 במאי 1948 במסגרת מבצע "ברק". המרחק לתל-אביב היה 32 ק"מ בלבד ושום כוח צבאי רציני לא ניצב בין המצרים לתל אביב. גשר זה מהווה הנקודה הצפונית ביותר אליה חדרו המצרים בגזרה זו ומכאן שמו.

ערב ההפוגה השנייה כבשו לוחמי החטיבה את משלט עיבדיס והגנו עליו מהתקפות האוייב. לאחר מכן כבשו את גבעה 105 ומנעו את ניתוקה של נגבה, שעמדה בגבורה מול התקפות כבדות מהאוויר ומהיבשה. פעולה זו נעשתה על ידי יחידת הג'יפים של החטיבה אשר לה הוענק השם "שועלי שמשון".

ב-13 בספטמבר 1948 נערך ברחובות המיסדר  החגיגי של חטיבת גבעתי, ובו השתתפו אלפי חיילים על נשקם וכלי רכבם. על כתף שמאל של כל חייל התנוסס, לראשונה, תג היחידה של גבעתי – חרב ומשני צידיה עלי צבר.

שמעון אבידן פיקד גם על כיבוש משלטי חוליקאת במסגרת מבצע יואב, שנערך בחודש אוקטובר 1948, שאבידן היה אחד ממפקדיו. במבצע זה נכבשו באר שבע ורוב שטחו של הנגב, –למעט הערבה וחוף אילת – ושרידי הצבא המצרי כותרו בכיס פלוג'ה.

לאחר תום המלחמה נתמנה אבידן לראש מחלקת המבצעים במטכ"ל. בשנת 1949 פרש מצה"ל, לאחר מחלוקת אם שר הביטחון דוד בן גוריון, וחזר לקיבוצו. דרגתו של אבידן בפרישתו היתה דרגת סגן אלוף, שהיתה באותה עת, בטרם הונהגה בשנת 1950 דרגת אלוף מישנה, דרגה בכירה אחת מתחת לדרגת אלוף.

שמו של אבידן נקשר לתמיד עם שמה של חטיבת גבעתי שלחמה בקרבות מרים במלחמת העצמאות ובלמה את הפלישה המצרית לכיוון תל אביב.

בשנים שלאחר המלחמה היה אבידן רכז הביטחון של "הקיבוץ הארצי" והמומחה לענייני ביטחון של מפ"ם, שהיתה באותו זמן אחת המפלגות המובילות במדינה. בציבור הרחב נחשב אבידן לאיש מצפון ובעל סמכות מוסרית עליונה. אבידן היה פעיל במוסדות "הקיבוץ הארצי" ולימים היה מזכיר התנועה.

בשנת 1969, בעת מלחמת ההתשה, נפל בנו דן בשבי המצרי. ג'יפ שנסע בו ליד תעלת סואץ, בהיותו סגן מפקד מוצב ששירת בגזרת התעלה, כקצין מילואים מתנדב, עלה על מוקש והוא נישבה כששתי רגליו מרוסקות, ושב מן השבי רק בתום מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1976 נתמנה אבידן על ידי שר הביטחון שמעון פרס לתפקיד מבקר מערכת הביטחון. אבידן מילא תפקיד זה עד למהפך הפוליטי של שנת 1977, כאשר "הליכוד" בראשותו של מנחם בגין עלה לשלטון. מאז לא מילא יותר אבידן כל תפקיד רשמי.

שמעון אבידן עבד שנים רבות בענף הפלחה בקיבוצו ובמפעל של הקיבוץ. היה ארכיאולוג חובב והקים מוזיאון בקיבוץ.

שמעון אבידן נפטר בשנת 1994. בן 83 היה במותו.

* * *

מאיר שרגאי

ניצנים וקו המוצבים: כריכה שאינה כלל במקומה

לעורך שלום,

בקוראנו את כתבתו של יוסף דוריאל על המחדל בניצנים ב-48', אנו חשים את כאבו של דוריאל מאז, כאב שלא רק שלא דעך אלא התחזק. אולם כריכת האירועים בניצנים של 48' עם פרשת קו המוצבים בתעלה משנת 73', כריכה זו אינה כלל במקומה.

ברצוני להפנות את דוריאל לספרו החדש של האלוף במיל. ד"ר עמנואל סקל "הסדיר יבלום?" –  ולספרו של ד"ר שמואל גורדון "30 שעות באוקטובר". שני ספרים אלו דנים, לדעתי לראשונה, באופן רציני באירועי יום הכיפורים. ברור שהמחדל העיקרי לא היה בשאלת ההתראה אלא באופן הפעולה שלנו אם הערבים תוקפים בכל כוחם.

התקלה (האסון) העיקרית היתה שלא הבינו קודם למלחמה, שחיל האוויר לא יוכל לעזור ולהשתתף בקרב היבשה בימים הראשונים. היתה אצל המפקדים תחושה מוטעית שחיל האוויר יגיע  מיד, וישיב לאוייב מנה אחת אפיים.

לא רק שזה לא קרה, אלא שבשל אובדן שיקול הדעת, חיל האוויר לא פעל כלל ביום הכיפורים עצמו, ותרומתו למחרת היתה משנית, לא מיוצבת, תוך אובדן גדול של טייסים ומטוסים.

צילומי האוויר המדהימים של המשפכים (ריכוזי האוייב האדירים – הסטטיים, שהיו ימים בהמתנה לתור המעבר בגשרי התעלה) והעצב על כך שאפילו משאית לא נפגעה שם מפעולת חיל האוויר, פעולה שאילו התרחשה אפשר שהיתה משנה מאוד את תמונת הקרב בדרום, זה יותר קשה מכל הדיבורים על מחדלי המודיעין השונים.

גולדה בשיקול הדעת הקר שלה יוצאת הכי טוב מאירועים אלו, וכך גם דיין. אך לצערנו חלק מאנשי הצבא "איבדו את הראש".

מי יכול להאשים אותם?

* * *

מתי דוד

1. "תעשיית שלום" וירטואלית שמפרנסת את מפעיליה – יוזמת ג'נבה חגגה מפגש מענג במלון קמפינסקי לרגל סיום שמונה שנות סמינר האשליות

20 משתתפים, ישראלים ופלסטינים, בילו כמה ימי הנאה במלון מפואר, ליד אגם ג'נבה, במימון שוויצרי, על פי הזמנתה של נשיאת שוויץ הפורשת, מישלין קאלמי-ריי.

החבורה טסה במחלקה ראשונה.  זכתה לאירוח אקסקלוסיבי במלון פאר, והתענגה על ארוחות גורמה.  הכול על חשבון השוויצרים.  כל זאת כמובן למען ובשם שליחות השלום...

המשלחת בראשותם של יוסי בייליון ויאסר עבד רבו, מייסדי יוזמת ג'נבה, צירפו אליהם כמה דמויות, ביניהם אברום בורג, ח"כ מש"ס, ראפר מלהקת "דג נחש", ראשי עיריות רשל"צ וחולון, וכן כמה פלסטינים.  כל זאת כדי להרשים את המארחים השוויצרים שמדובר במשלחת "מייצגת" של מחנה השלום ...

שליח הארץ, רועי ארד, שדיווח על האירוע הלא חשוב וחסר העניין, כתב את רשמיו בכותרת "קרב קלישאות בכנס של תעשיית השלום."  הכתבה שלו על האירוע שזורה באמירות ביקורתיות של לעג וציניות על דיונים ונאומים מאולצים ועקרים, של מילים מעודדות על תקווה לשלום שחלפה ואיננה.

המפגש היה אקורד מסיים של רעיונות וכוונות טובות למען השלום וסיום הסכסוך – שהתנפצו מזמן, על רקע המציאות.  יוזמי ומנהלי יוזמת ג'נבה עדיין לא הפנימו ולא השלימו עם המציאות, ואינם מוכנים לפנות את הכיסאות (כמו הפוליטיקאים) כל עוד השוויצרים ואחרים ממשיכים לממן אשלייה שאין לה שום סיכוי, למעט ערך היסטורי.

נשאלת השאלה מדוע חברי המועדון הזה של יוזמת ג'נבה צריכים לטוס עד ג'נבה, כדי להפגיש ישראלים ופלסטינים, כאשר הם יכולים להיפגש כאן בארץ, בנסיעה של שעה אחת.

אהוד: אם המדובר הוא בעיתונאי "הארץ" רועי צ'יקי ארד, הרי שהכתבות המגמתיות שלו בדרך כלל – מתאימות מאוד דווקא ליוזמת ג'נבה שעליה הוא מלגלג וממנה הוא נהנה. מוזר מדוע לא הזמינו את עמוס שוקן לוויעוד. זה היה נותן לו רעיונות לעוד כמה שתלים שאפשר להכניס במוחותיהם של עיתונאיו המשובטים ברוח וברמה של מאמריו, המתפרסמים מפעם לפעם כמו "התיזות" המפורסמות של האדמו"ר מאיר יערי ב"על המשמר", עיתונם של הקיבוץ הארצי ומפ"ם.

2. מאחורי הקלעים של כנס מחאת העיתונאים

התקשורת דיווחה על כנס המחאה של העיתונאים רק בנושא המאבק שלהם נגד יוזמות החקיקה שלדעתם הן "סכנה לדמוקרטיה".  ואולם בכנס נאמרו גם דברים חשובים אחרים, שלדעתם של העיתונאים, זכות הציבור לא לדעת. דברים שחשפו את האמת על מה שקורה בתוכם.

כלפי חוץ, העיתונאים מנסים תמיד, כולל בכנס זה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם, כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, ללא שום אינטרסים.

האומנם? קריאת דברי המשתתפים בכנס חשפה אמת שונה.

הסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה, בנושאים ארגוניים, אישיים, מקצועיים, ואידיאולוגיים פוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, היעדר הסכמה ארגונית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית ללא שום בקרה עצמית.

בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות, על רקע פערי שכר בלתי נסבלים, ומלחמת שנאות אישיות, על רקע חשבונות של יוקרה והשפעה. רבים מהעיתונאים, כותבי מאמרי הדעות, מבקרים ותוקפים  את הטייקונים בעלי ההון ותובעים צדק חברתי. ואולם בכנס, איש מהם לא השמיע מילת ביקורת נגד "הטייקונים שלהם", בעלי השליטה בכלי התקשורת המסחריים הפרטיים בעיתונות ובטלוויזיה.  מה שהעסיק באמת את רוב באי הכנס היו תנאי שכרם ועבודתם, והרבה פחות ענייני פוליטיקה.

כמה קריינים ומגישי חדשות בטלוויזיה משתכרים משכורות כמו מנהלי בנקים, ושאר הכתבים, העורכים, והתחקירנים משתכרים על גבול שכר מינימום. לזה הם קוראים צדק חברתי עיתונאי?

כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים באומרם שהם שיכורי כוח.  ואולם, הוכח כבר שחלק מהעיתונאים גם הם שיכורי כוח.  הם קובעים מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח.  הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון.  הם קובעים מי צודק ומה טוב לפלסטינים ומה רע ליהודים.  הם מחליטים מה זכותנו לדעת ומה לא לדעת. הם משוכנעים שהם הרשות הפוסקת מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה. 

כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או חקיקה פרלמנטרית בנושאים ציבוריים, תקשורתיים, ממשלתיים ואחרים, שאינם לטעמם ולדעתם של חלק מהעיתונאים, הופכים מיד ל"דגל שחור" שעליו מונפים כל הסיסמאות השגרתיות של הפחדה בנוסח דרמטי מלאכותי: סכנה לדמוקרטיה! פוליטיזציה!  סתימת פיות!  משטרת המחשבות! דיקטטורה בפתח! פשיזם בשער! – הגזמות מטורפות מנותקות מהעובדות. לא רציני. לא משכנע. האטימות וההתנשאות של חלק מהדוברים האפילה על תוכן הדברים.

חלק מהדוברים בכנס הודו שבתקשורת הישראלית אין איזון הוגן בין שמאל לימין. לא ניתנת במה מספקת לפריפריה ולקבוצות השונות באוכלוסייה. יש צורך בתיקון עצמי. קיים חוסר שביעות רצון מתפקוד אגודת העיתונאים שאמורה לייצג אותם. יש בתוכם חוסר פירגון והיעדר סולידריות.  היו התפרצויות של עלבונות ושנאות אישיות.  כאשר דן מרגלית עלה לבמה לשאת דברו, עזבו את האולם, בהפגנתיות, נחום ברנע וחסידיו. כאשר דיבר יאיר לפיד שאמר:  "אינני רוצה להיות בבראנג'ה השמאלנית של עולם התקשורת, שיש לה מנייה במצב שהגענו אליו," הפריעו לו בקריאות ביניים דוברי "השמאל הדוגמטי".

לסיום ראוי להזכיר את דבריו של רזי ברקאי שביטא את האמת: "אנחנו קצת חארות".

* * *

לבת-אל ושי היקרים

שפע ברכות להולדת הבן הבכור

חימש ליהודה רַאבּ בן עזר

ונכד ראשון להוריכם

כולנו שותפים לשמחתכם

וכבר סקרנים לראותו

* * *

יוסי גמזו

תִזְכֹּרֶת

כְּשֶאָדָם מִתְבּוֹנֵן בִּקְצִירוֹ הַיּוֹמִי שֶל הַמָּוֶת,

הַיָּחִיד הַנִּצְחִי בֶּאֱמֶת שֶאַף פַּעַם לֹא מֵת,

וּכְשֶהוּא מְשַוֶּה בְּלִבּוֹ הַנִּדָּף כְּשַלֶּכֶת

שֶהָרוּחַ בַּסְּתָיו מְטַאְטֵאת עִם אֲבַק הַדְּרָכִים

אֶת מֶשֶךְ הַ- laissez passerשֶלּוֹ בְּעוֹלָמֵנוּ,

אוֹתָהּ טִיסַת-טְרַנְזִיט קְצָרָה עַד לַעַג שֶל חַיָּיו

הַחֲטוּפִים וַחֲתוּפִים, שֶבָּהּ גוֹרָל אַפָּתִי

בּוֹעֵט וּמְכַדְרֵר אוֹתוֹ בֵּין שְתֵּי הָאִמָּהוֹת,

בֵּין זוֹ שֶמֵּרַחְמָהּ הַחַם הוּא גָח לְהֶרֶף-אַיִן

וְזוֹ שֶאֶל חֵיקָהּ הַקַּר יֻחְזַר כְּהַלְוָאָה

נוּגָה, קִצְרַת-מוֹעֵד, עִם רִבִּיּוֹת יֵאוּש וָצַעַר

בִּטְוַח אוֹתָהּ סִינְקוֹפָּה קַמְצָנִית שֶל בֵּין לְבֵין –

הוּא מֻכֶּה, כְּמוֹ בְּאוֹר טֵרוּפוֹ הַכְּחַלְחַל שֶל בָּרָק הַפּוֹרֵם אֶת הַחֹשֶךְ

לְנֵצַח עִפְעוּף, פִּתְאֹמִי וְקָצוּב שֶל שְנִיָּה רְעוּדַת תַּדְהֵמָה

בַּשּוֹק הַחַשְמַלִּי הַחַם וְקַר, צְלוּף הַצְּמַרְמֹרֶת

שֶל הֶאָרַת-הַפֶּתַע הַפּוֹקַחַת אֶת חוּשָיו

לִתְפֹּס כִּי קִיּוּמוֹ הָאֲרָעִי וְהַבָּנָלִי

הוּא הַגְּדוֹלָה בְּכָל זְכִיּוֹת-הַפַּיִס בָּעוֹלָם

וְאַף שֶהוּא נִרְאֶה כָּךְ הוּא אַף פַּעַם לֹא בָּנָלִי

כִּי דַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶהוּא עֲרַאי הוּא שַי נָדִיר,

חַדְפַּעֲמִי כְּגֵץ שֶל זִּקּוּקִים בַּקַּרְנָבָלִים,

כְּאֹרֶךְ חַיֵּיהֶם הַקַּמְצָנִי שֶל פַּרְפָּרִים,

כְּסַךְ רִגְעֵי הָאֹשֶר הַנּוֹשְרִים אֶל כַּף יָדֵנוּ

הַקַּבְּצָנִית עַד דֶּמַע מִשֻּלְחַן-הַהִזְדַּמְּנוּת

שֶבּוֹ נִדְבַת הַמִּקְרִיּוּת זוֹרֶקֶת לָנוּ עֶצֶם

וְלֹא, כְּפִי שֶדִּמִּינוּ, חָכְמָתֵנוּ. וְכָל עוֹד

אֲנַחְנוּ עַל הָאֲדָמָה וְלֹא עָמֹק תַּחְתֶּיהָ

וְלוֹעֲטִים בּוּלִימִית אֶת סַסְגּוֹן פְּרִיחוֹת-הַבַּר,

אֶת דְּבַש זְהַב הַשֶּמֶש, אֶת הַלֶּחֶם וְהַמַּיִם,

אֶת פְלִירְטוּטֵי הָרוּחַ בֵּין רִיסֵי הָעֲשָׂבִים,

אֶת הַתְּשוּקוֹת הַמַּלְחִימוֹת כַּהֲזָיָה מֻתֶּכֶת

אֶת מֵטָלוּרְגִּיַּת בְּשָׂרָם שֶל גֶּבֶר וְאִשָּה,

אֶת הַתּוֹצָר הַלְּאֻמִּי שֶשּוּם זְהַב אוֹפִיר לֹא

יִשְוֶה לוֹ, צִלְצְלֵי עִנְבַּל צְחוֹקָם שֶל יְלָדִים –

אֲנַחְנוּ בַּמִּשְתֶּה הֲכִי מַרְהִיב, בַּפִילְהַרְמוֹנְיָה

הֲכִי אֶקְסְטְרָוָגַנְטִית, שֶאֶת כָּל שְׂכִיּוֹת הוֹדָהּ

זוֹכְרִים אֲנַחְנוּ לְהוֹקִיר רַק אָז, כְּשֶכְּבָר אֵינֶנָּה

בִּמְקוֹם לוֹמַר כָּל רֶגַע שֶעוֹדֶנָּה כָּאן:

תּוֹדָה.

* * *

נילי דיסקין: קצרצרים

אני רוצה להקדים ולומר שאני מביעה רק את דעתי האישית. אני לא שייכת לאנשים שחושבים שהאמת כולה נמצאת רק אצלם. חשוב לי לומר זאת בעיקר כשאני מעבירה ביקורת.

אז לגופו של עניין, בגיליון 693 יש בקורת הצגות של ורדה צ'צ'יק. הביקורות ארוכות, ומתמקדות במשחק, תפאורה וכדומה, כשבאחת הפסקאות היא מתארת כיצד צאתה של אייר וולפה מה"קבר" והריקוד האירוטי שלה, לא מספיק טובים בעיניה, והצופה יכול בדמיונו לטוות תמונה הרבה יותר מספקת.

ובכן, זו דעתי על ביקורת מחזות בכלל. אני נוהגת מאז ומעולם לקרוא מחזות, ולדמיין "למה התכוון המשורר. התיווך (שלא לאמר הסירסור) של הבימאי, השחקנים, התפאורנים וכדומה, שבדרך כלל רק אותם זוכרים (כמו גם את הזמרים ולא את כותבי המילים) – נראה לי עיסוק מנוון (בפעיל, ובנפעל). מספיק, לדעתי, לכתוב רק על מה נסב המחזה.

בעיניי, למשל, עדיף פי כמה לעשות כמעשה ישראל זמיר ושלמה נייגר ולתת "את" במקום לכתוב "על". אני מודעת לאבסורד. הרי גם אני כותבת "על" אבל אני כותבת הרבה "את", ולא תמיד, או כמעט תמיד לא – שולחת, או מפרסמת. ובנוסף אין לזה סוף, אם נעיר על כל דבר.

אשר לשירי חיימקה שפינוזה. לעניות דעתי, גם בעתיד לא ילמדו אותם בשום מקום. נכון שלכל אדם יש צרכים ופעילויות גופניות דומות, אבל לא חייבים לכתוב עליהן ולהעלות אותם לדרגת "קתרזיס רוחני". לדעתי הם לא.

כתבתה של רות ירדני כץ הזכירה לי קריקטורה שראיתי ובה עומדים על מדרגות בסדר עולה רב"ט, רס"ל, רס"ן, רא"ל – במדים, כשדרגתם כתובה במלואה על כל מדרגה, ולא בראשי תיבות, ובמדרגה העליונה "רב" בבגדים השחורים שלו. לצערי אני מצטרפת לחששה, שלא לומר לחרדתה, של רות מהתחרדות הצבא.

ולבסוף, מישהו אמר כבר שאין תקווה למי שבצעירותו לא היה מהפכן. אז גם אני הייתי פעילה ברשימה של אורי אבנרי, אחר כך ריכזתי את ר"צ ברמת השרון, והמשכתי בפעילות פוליטית בכיוון זה.  נשארתי סוציאליסטית, אבל החלוקה המדומה בין ימין לשמאל, שלא לפי החלוקה בין סוציאליזם לקפיטליזם – כשאבן הבוחן היא היחס לערבים, נראית לי לא נכונה. יש מי שחושב שבזיקנתי הפכתי ל"פשיסטית" רק מפני שמדינת ישראל והציונות הוותיקה, עדיין חשובות לי...

אהוד: אני מקווה שהמבוקרים ברשימתך לא יתחילו לכתוב ברמה וברוח שתתאמנה לדרישותייך – כי אם יעשו כך, אינני בטוח שהדברים שיכתבו יהיו ראויים לפרסום במכתב העיתי – שרמתו כנראה נמוכה מדי עבור גישתך הביקורתית.

* * *

אלי מייזליש

אבי אבות הטומאה של הדיון הציבורי בעניין השלום עם הערבים: כשהמפא"יניק הזקן עדיין בועט

לא איכנס כאן לדיון הלכתי במה הדברים אמורים, מי ומה זה 'טמא' לפי ההלכה היהודית ומי זה האבא של הטמאים: "אבי אבות הטומאה". רק דבר אחד אני יכול לומר, אין זו הלכה, אלא פרשנות גרידא.

אבל בסביבותינו המושג 'טמא' הוא אחד שהוציא עצמו מהכלל, ו'בתכלס' מעשיו נלוזים וטמאים –  ואסור לשהות בקרבתו.

כיום, ובעיקר עם הדיונים בציבור ובכנסת על 'חוק לשון הרע', קמו כמה פיינשמקרים – לא מהשמאל, שזה לחם חוקם להשמיץ, אלא גם אלה מהימין הנאור כמו דן מרידור או יו"ר הכנסת ריבלין – להסתייג במיאוס מחבורה זו של מחוקקים – וכנראה שבבוא היום הם יתחבאו מבושה מתחת לשולחן. העניין הוא שחוק זה הוא רק קטע ממכלול שלם של חוקים שהימין מנסה לחוקק כרגע בכנסת – הכולל חסימת תרומות מאנטישמים באירופה לעמותות שמאל שכל מעשיהן הם לתמוך בפלסטינים ולהרוס בתים בהתנחלויות. 

הנה לא מזמן יצא לאור את הגיליון מס' 25 של "כיוונים חדשים" [סתיו תשע"א], הביטאון החשוב ביותר של התנועה הציונית, ובמוטו שלו נאמר: "ציונות, יהדות, מדיניות וחברה ותרבות". אחד הכותבים שמו צבי י' כסה, אחרון המפא"יניקים. צבי כסה הוא חבר מערכת עיתון אינטרנטי קיקיוני ושמו "על צד שמאל, המגזין הסוציאליסטי-דמוקרטי", שהעורך שלו הוא  נפתלי רז [ממקימי 'שלום עכשיו'], ומי כותב בו? הנה: אורי אבנרי, אמל אבו-זידאן, בני גפן [פעיל שמאל], גלעד זר, יריב אופנהיימר, מוסי רז, עמרם מצנע ועוד.

אבל מה היא התכולה הפוליטית שלהם. מהי משנתם המדינית? צבי כסה הוא אחד מהם, והוא נותן את התשובה ב"כיוונים חדשים". אני ממליץ לרכוש או ללכת לספרייה רק כדי לקרוא איך מפאיני"ק זקן מחציף עצמו מול קהל קוראים ציוני ומשתין להם בעיניים כאילו זו הרמת כוס בדולח מלאה שמפניה לרגל המצאת פטנט מדיני חדש.

בכותרת עייפת מילים, שחבל להעתיקה כאן, הוא כותב במאמר ארוך ומייגע בן 11 עמודים איך לאחר 3 אלטלנות חייבים בעוד אלטלנה. הרי מס' 1 ב"ג הטביע אותה "למען צבא אחד". מס' 2: בגין הרס את ימית "למען שלום עם מצרים". ומיהי 3? שרון פינה את עזה "למען קידום יוזמה מדינית..." – והנה מבקש הנ"ל עוד אלטלנה פרטית כי: "המתנחלים מסתערים היום על מרקם החיים הממלכתיים לשבש את סדריהם לטובת עצמם... על רקע שתי מדינות לשני עמים."

צריך להתאמץ קשות כדי להבין למה התכוון האיש באומרו שתהיה כאן אלטלנה מס' 4. ולאחר מאמץ הצלחתי לפענח סוד זה. קרי: הרי המתנחלים ימנעו את 'שתי מדינות לשני עמים' [שזה הפתרון הרצוי בעיניו] אז יקום העם יחד עם השלטון הפעם – ויפילו על המתנחלים אלטלנה מס' 4 ויסלקו אותם מהגדה.  

לשם מה הרחיק האיש לכת עד אלטלנה המעוררת עד היום שאלות? שהאיש פשוט יגיד שהוא שונא מתנחלים ודי. לא רק שונא אלא מכנה אותם: "לראשונה מזה 3,000 שנה הם מפרשים את התרבות ואת הדת שלנו, לדעתי, פירוש פשיסטי, כוחני,..."

אז מה הפתרון?  הנה זה בא. כמה שורות לאחר המשפטים הנ"ל מביא האיש במדוייק את רגשותיו כך: "...אני ושכמותי כועסים על מתנחלי גוש אמונים כפי שכעסנו על בגין בזמן השילומים כששילהב את נאמניו להסתער על הכנסת ונקראנו להגן עליה..."

לא צריך פסיכולוג גדול כדי לבוז לאנלוגיה מאוסה זו. צריך לומר לאיש הזה כי ההצבעה בכנסת כאשר לתנועת החרות היו רק 8 חברי כנסת – החלטה בזכות השילומים עברה ברוב זעום של  61:50. אז מי הם עוד 42 ח"כים? הרי הם כל שאר המפלגות הציוניות. לא רק זה. למפא"י בלבד היו 55 חברי כנסת, ועוד 6 הצטרפו אליה ממפלגות שונות. כך שזו היתה הצבעה של מפא"י ו-6 משת"פים נגד כל השאר. [קצת מזכיר את מיטציבושי של גולדפרב בהסכם אוסלו].

לא אלאה את קוראיי ביתר שברי החוכמה שבמאמר, רק דוגמית אחת להבין כיצד ומהיכן הוא מביא את חשבונותיו. הנ"ל מתאונן כי כוח העבודה כיום במשק הוא רק: "54% מגילאי העבודה, לעומת 67% במדינות התעשייתיות..."

ממש חשבון של כלכלן. הרי רף האבטלה כיום בארץ הוא כיום 6.2% למרות החרדים והוא הנמוך ביותר מהממוצע האירופי העומד על9.6% – כאשר בכמה מדינות כמו ספרד או אירלנד האבטלה מגיעה ל-20% – והתמ"ג שלנו גבוה יותר מ-30 מדינות אירופה שכוללת 42 מדינות. האיש פשוט 'שכח' לציין 'אבטלה' ודיבר על "כוח עבודה".

אבל, האם יכול איש זה לומר היום משהו על כלכלת ישראל בהשוואה לכלכלת אירופה ששם אין טילי קסם מעבר לגבול ואין להם צורך בצבא הגנה כמו ישראל. מי מאיים כיום מבחינה צבאית על מדינה אחת באירופה? הרי ישראל מוציאה על ביטחון פי שישה מכל מדינה באירופה. בכלל, רשעים אלה, הבאים בכל בוקר להשוות בכל פרמטר שהוא בין מצבה [העגום] של ישראל לעומת מצבה הנהדר של אירופה, מטמאים את הנייר שעליו הם כותבים.

לפי חוכמתו, ככל שנגמול למתנחלים מיד באלטלנה מס' 4 [להפגיז אותם], מיד ישרור שלום עם הערבים ויוטב לדיירי הפנטהאוזים ברעננה.  

מפא"יניק זקן זה ימציא כל שטות בכדי לטמא את הימין.

* * *

גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כמו אהוד ברק

גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים

רק מה

לא יודע איך אהוד בתבשילים

אצלי

המיבחן הוא דגים ממולאים

הוצאתי מכרז חשאי על גפילטע פיש

לכל נקבה דבעי

באו אשכנזיות ובאו מרוקאיות

באו זקנות וגם צעירות

באו פולניות וגם תימניות

כּוּסיות וגם סירנות

גסות וגם עדינות

טוחנות עם העור ובלי

טוחנות עם עצמות ובלי

טוחנות פעמיים עם גזר

דופקות לַקַּרְפּ את הראש עם הַקְמֶסֶר

או קונות דג טחון

שמות יותר סוכר

שמות יותר פלפל

עוטפות הגפילטע בפרוסת עור

לא שוכחות את עיגולי הגזר

נישנשתי אותן באופן פרטי

לכל טוחנת הייתי לעזר

אכלתי מהר וגם באופן איטי

עם החלה החזרת הציר והגזר

בסוף החלטתי אני לא אהוד

אני נשאר עם הדגים של אישתי

שווה לךָ לשעבד לגפילטע פיש את כל החיים

אנשים שאלו אותי

לא הייתם מדברים כך אילו טעמתם

את הדגים הממולאים של האישה שאיתי

עניתי

הודפס לראשונה בגיליון 256, 28.6.07

אפשר לקבל באי-מייל את המתכון

* * *

מרדכי בן חורין

מכתבי מופנה לקוראי "הארץ" ולכתביו

מקובל לומר, בלי להתעמק, "'הארץ' הוא עיתון טוב" או כהגדרת העיתון את עצמו בהתנשאות: ''עיתון לאנשים חושבים." האם אלו מכם הקוראים עיתונים אחרים הינם "קוראים שלא חושבים"?

הניסיון הדל שלי בקריאת "הארץ" הוא קצת שונה.

בשביתת הרופאים שהיתה לפני למעלה מ-10 שנים, נכתב במאמר המערכת כי הסטאז'רים מקבלים משכורת חודשית של  16,000 שקל עד 18,000 שקל לחודש. לתומי כתבתי והסבתי את תשומת לב העורך כי זו טעות ומשכורתם היא כרבע מהנמסר במאמר הראשי. צירפתי תלושי משכורת של רופא בסטאג' במשך 6 חודשים עוקבים, והיא בין 3,800 שקל ל-3,900 שקל בחודש. העיתון התעלם מהמידע הזה והמשיך לתקוף את הרופאים. הצלחתי להגיע אל העורך שהביע את סלידתו מהרופאים וסירב, לתדהמתי, לתקן את המידע השקרי באומרו שהעובדות לא מעניינות אותו כי הן שונות מתפיסת עולמו... לצערי איני זוכר את שמו. אם הייתי זוכר, לא הייתי חושש לציין אותו.

מאז היווסדו, "הארץ" מתייחס לאירועים בארץ כאילו הוא עיתון זר, ממרכז אירופה, המשקיף על הפרובינציה מרחוק ובלי התלהבות כלשהי להתרחשויות חיוביות ומשמחות בארץ ובעם ישראל. הינו עיתון המתיימר להיות לא פוליטי, לא מפלגתי, [וטוב אם היה כך] אבל הפער בין היומרה למעשה הינו עצום וקיצוני יותר כמעט מכל עיתון אחר בהתייחסותו למי שאינו מוצא חן בעיניו – עד כדי הסתרה של כל עובדה והתנהלות השונות מהקיבעון שהוא נעול עליו.

גם היום, כשאני קורא את העיתונים האחרים כמו "ישראל היום" או "מקור ראשון", אני נדהם על שהדיווחים הם לעיתים כאילו על מקומות, אירועים וישויות מעולם אחר. ברורה לי הנטייה של השניים כלפי בנימין נתניהו, אבל היא אינה חד כיוונית מאחר ולעתים תכופות הם  מתנגדים לו ולמעשיו ובאורח קשה. אין לי שום טענה ל"המודיע" ודומיו, כפי שלא היתה לי מעולם כל טענה כלפי "על המשמר". הם מפלגתיים ואין ציפיות מהם.

הכתבים עקיבא אלדר, בני ציפר, גדעון לוי ועמירה הס גרמו לרבים וטובים לנטוש את "הארץ" ואני חושב כי טועים הם. כתבותיהם משקפות את הפלסטינים, מצוקתם וסבלם. לא חשוב אם הוא נכון או מוקצן. אבל לי הם משמשים כמו בבדיחה על היהודי בגולה שאוהב לקרוא את העיתונים האנטישמים והשטירמרים המתארים את עוצמתו של היהודי הקטן, החייט מהעיירה, כענק מפלצתי העומד לכבוש את העולם והמפעיל את המעצמות.

"הארץ" מארח את ארנס והראל ואחרים כמותם. "ישראל היום" מארח את ביילין, סובול ואחרים כמותם. כל אחד מהם מתנגד לדרך העיתון בו הוא כותב אבל הכותבים אינם קולטים כי הם משמשים "עלה תאנה".

אני עצמי כותב למדור "מכתבים למערכת". דעותיי על העיתון אינן מוסתרות. גם הגבתי לדבריו בפרסומיו מעין אלה: "שלח את 'הארץ' למקורביך בחו"ל ע"מ לשמור על קשר עם הארץ."

סיפרתי איך מקורביי, בגלות, הנתקפים בגעגועים וברצון לחזור לישראל, נגמלים מכך על-ידי ירידה לרחוב 40 פינת השדרה החמישית בניו-יורק, וקונים בקיוסק הצמוד לספרייה העירונית את "הארץ" וכל הגעגועים מתנדפים בתוך שעה.

"למען הגילוי הנאות" אומר כי במערכת "הארץ" יש הנחייה אוטומטית לדחות כל מכתב המגיע מכתובתי... זה החופש לחשוב אחרת... אבל אני עוקף זאת בצורה מאד פשוטה. אני כותב גם בשם וכתובת מפוברקת ובביטויים המתואמים למקובל בעיתון כלפי אנשים שלא חושבים יותר מדי לעומק, וזה מצליח.

את המכתב האחרון שכתבתי בעניין העיתון העברתי במקביל למכתבים למערכת, בדואר חסוי לידידים. התגובות שקיבלתי היו כולן נלהבות ותומכות. ההפסד, אם אפשר להיות שחצן, כ"הארץ" – הוא של אותם "אנשים חושבים".

* * *

ידידיה יצחקי

למאמרו של  יוסף דוריאל בגיליון 692

"כוס חלב לכל ילד כל יום" היה פרויקט שיזמה אלינור רוזבלט, אלמנתו של הנשיא פד"ר, והפרויקט הגיע לביצוע באמצעות יוניצ"פ, קרן האו"ם למען הילד. גם בארץ הופעל פרויקט זה, בשיתוף עם "תנובה". ילדי בתי הספר קיבלו בקבוקון של חלב או שוקו עם לחמנייה ב"הפסקת האוכל", מלבד מה שיוניצ"פ סייעה בהקמת בית חרושת לבקבוקי זכוכית.

אהוד: אחד מזיכרונות הילדות הקשים שלי הוא שאני יושב במשמרת אחר-הצהריים [לא בנו אז כיתות חדשות] בצריף הכחול-אפור והאפל-למחצה בבית הספר פיק"א שבפינת רוטשילד ופיק"א, בהפסקה, בכיתה אל"ף או בי"ת – מול ספל אלומיניום חרוטי מגעיל וצורם בשיניים, מלא חלב קר [שנמזג אליו מקומקום אלומיניום גדול] – וחובה עליי לשתות אותו עד תומו.

זה אירע הרבה זמן לפני הפרוייקט של יוניצ"פ, שטרם היתה קיימת. זה אירע בשנים 1942/1943, כאשר מיליוני ילדים יהודיים באירופה מתו ברעב וגם נשלחו למשרפות. אבל כאן היינו מפונקים, לא רעבנו, ולרוב הילדים לא היה חסר חלב בבית.

אני הייתי ממש קרוב להקיא מהחלב הקר הזה, כי הפעם האחרונה שטעמתי חלב במצבו הטבעי היתה כשינקתי משדי אימי היפה. לא ידעו מה לעשות איתי כי הייתי יושב כל ההפסקה מול הכוס וכל פעם שקירבתי אותה לשפתי בא לי להקיא.

המורה היתה בת-דוד שלי, מרים גיסין לבית בן עזר, וגם שכנה שלנו, ויחד עם אימי החליטו השתיים שאני אביא איתי בשקיק, עשוי נייר מקופל, כמות של כפית אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר מעורבבות כבר,  וכפית – ואערבב אותם בעזרתה בחלב, וכך ייקל עליי לשתותו. מין שוקו קר שכזה. נדמה לי שזה הועיל. אבל מאז, כל חיי, לא שתיתי חלב במצבו הטבעי אלא רק כתוספת לקפה או לתה או כקקאו, כגבינה, שמנת ומוצרים טעימים אחרים.

אם אינני טועה, ודומני שגם קראתי על כך באיזשהו מקום, היה אז במפעל "כוס חלב לילד", או לתלמיד – גם עזרה למשק החלב בארץ, שנתקל בקשיי שיווק.

לימים ולשנים, כאשר התחילו להתפרסם הספרים ה"פורנוגראפיים" שלי [פורנוגראפיים בעיני אלה שאינם יודעים פורנוגראפיה מהי!] – היתה גם בת-דודי מרים בין המבקרים את כתיבתי בקרב המשפחה. אבל לי היתה תשובה ניצחת לה:

"מה את רוצה ממני? הלא את אשמה!"

"אני?"

"כן. את לימדתי אותי לכתוב!"

* * *

נָתִי מַלְאֲכִי / שְׁלוֹשָׁה שִׁירִים

אָמָּנוּת הַהַקְשָׁבָה

מְאָרֵחַ אוֹתִי בְּסָלוֹנוֹ, מִיָּד מַסְבִּיר

לִי בְּשֶׁטֶף אֶת אָמָּנוּת הַהַקְשָׁבָה

"הַקְשֵׁב, אַל תִּתֵּן לְאָזְנֶיךָ לִסְתֹּם אֶת הַמִּלִּים

בְּצֶמֶר גֶּפֶן, הַקְשֵׁב לְמוּל הָאֲנָשִׁים, לַיָּחִיד, גַּם לַבֵּן שֶׁלְּךָ

הַמִּתְיַפֵּחַ מִתּוֹךְ פִּיַּת הַסֶּלוּלָר  אַחֲרֵי יוֹם טִירוֹנוּת.

לְהַקְשִׁיב זֶה לִפְתֹּחַ, לֹא לִסְגֹּר..."

מוֹזֵג לִי קָפֶה בְּסֵפֶל אָרֹךְ

שֶׁחֹם הַמַּיִם מַשְׁפִּיעַ עַל

סֵמֶל חֵיל אֲוִיר, שֶׁהַכְּנָפַיִם

מִתְפּוֹצְצוֹת לָעוּף מֵהַקּוֹקְפִּיט.

"תְּפֹס אֶת הַמִּלָּה, כִּפְסַנְתְּרָן שֶׁתּוֹפֵס

בְּרֶגַע אֱמֶת אֶטְיוּד שֶׁל בַּאךְ..."

כָּךְ מַסְבִּיר לִי

תּוֹךְ צְפִיָּה בְּסִרְטוֹן

מֵהַלֶּפְּטוֹפּ, לָמָּה לֹא הִקְשִׁיב לַטַּיָּס

מִמַּסּוֹק הַבְּלֶק-הוֹק

שֶׁהִתְרַסֵּק לִפְנֵי שָׁנִים

עַל אוֹתָהּ גִּבְעָה.

"אַתָּה מֵבִין

כַּיּוֹם אֲנִי מַקְשִׁיב גַּם לַבֹּרֶג

הַסּוֹגֵר הֶרְמֶטִית שִׁלְדָּה שֶׁל כְּנַף

סְקַיְהוֹק,

מְהַנְדֵּס שֶׁל שְׁאֵלוֹת

בְּסֵיסְמוֹגְרַפְיוֹת שֶׁל הַחַיִּים."

בַּיְּצִיאָה

מֵהַדֶּלֶת אַחֲרֵי שֶׁנִּסְגְּרָה

עִם תְּנוּדוֹת הָאֲוִיר

הִקְשַׁבְתִּי/הִרְגַּשְׁתִּי, לְזִרְמֵי מִנְהֶרֶת

הָרוּחַ

תּוֹצֶרֶת נֵס צִיּוֹנָה.

אֶתְנַחְתָּא

שַׁבָּת בַּבֹּקֶר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת

הַתֵּימָנִי

לְאַחַר הַהַפְטָרָה, יוֹשְׁבִים בְּאֶתְנַחְתָּא

עִם תֵּה מַהְבִּיל, בִּיסְקְוִיט יָבֵשׁ

לְהַטְבָּלָה, שִׂיחַת חֻלִּין

"הַבִּנְיָנִים  הַגְּבוֹהִים הַחֲדָשִׁים

מְכַעֲרִים אֶת הַשְּׁכוּנָה," "שׁוּב הָאִשָּׁה הַהִיא גּוֹנֶבֶת לִי מַנְדָּרִינוֹת

מִפַּרְדֵּסִי," "צָרִיךְ לְתַחְזֵק שׁוּב לַחֹרֶף אֶת הַמַּכֹּלֶת שֶׁל יִחְיָא הַחֲצִי עִוֵּר..."

כָּךְ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת

שׁוֹתִים שׁוּב תֵּה בִּשְׁלוּק וְחוֹזְרִים חֲלִילָה, עַד

שֶׁזְּקַן הַשֵּׁבֶט מוֹחֵא כַּף

כְּנָזִיר טִיבֶּטִי לִקְרִיאַת מוּסַף

"יָקוּם פֻּרְקָן..."

פִּצְעֵי בַּגְרוּת

אִישׁ הַקָּרָאטֶה

קִים, סִקֵּס אוֹתִי, וּבְזִנּוּק

הַיּוּקוֹ גָּרִי* פֵּרֵק רוּסִי

לִפְרָקִים.

רֵיחַ עֹבֶשׁ צְהַבְהַב עָלָה מֵהַמַּדָּף

בְּעִלְעוּל הַחוֹבֶרֶת

לֹא לִפְנֵי שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי

הָאָדוֹן קִים

אֵיךְ לַחֲפֹן שַׁד מִתַּחַת לְחֻלְצָה

בָּעֶרְגָּה וּבַחִיּוּךְ הַמְּלֻכְסָן שֶׁלּוֹ.

תַּחְלִיף

לְשִׁעוּר הִתְבַּגְּרוּת

בַּמִּקְלָט לְאוֹר נֵר

בְּהֵחָבֵא.

 * יוקו גרי – בעיטה צדדית בקרטה, שקיימת באסכולות לחימה שונות.

* * *

הוצאת הקיבוץ המאוחד

המוזיאון לראשית ההתיישבות בעמק ע"ש עודד ארצי

קיבוץ יפעת

הזמנה / ערב לכבוד הספר

 ציפור פצועה: דורה בדר, יומן 1937-1933

יפה ברלוביץ (עורכת)

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ביום שני, 5 בדצמבר, 2011, בשעה 19.30

במוזיאון לראשית ההתיישבות בעמק, יפעת

משתתפים: אברם קנטור, סמנכ"ל: ברכות

פרופ' יפה ברלוביץ: מי את דורה בדר? הסיפור שמאחורי היומן

ד"ר סמדר סיני: הרפת – ממלכה נשית

גיל ואריק אלוני: אתנחתא מוסיקלית: שירי רחל

ד"ר מיכל מן: "הקבוצה עשתה ממני מטפלת, חובשת, עובדת אדמה, הכול ביחד": הסיעוד בקיבוצים עד 1948

דמי כניסה (לכיסוי ההוצאות): 25 ש"ח

לפרטים: 04-6548974

* * *

אורי הייטנר

1. בין "כל השלום" לערוץ 7

קיים דמיון רב בין פרשת סגירתה של תחנת הרדיו "כל השלום" לסגירת תחנת הרדיו ערוץ 7. בשני המקרים מדובר בתחנות רדיו אידיאולוגיות פוליטיות מובהקות, שנועדו להשפיע על דעת הקהל באמצעות שידור מסריהן. בשני המקרים מדובר בתחנות המשרתות גופים קיצוניים בספקטרום הדעות הפוליטיות המקובלות בחברה הישראלית. בשני המקרים היריבים הפוליטיים של התחנות ראו בהן איום, התקשו לסבול, ולו לשם מראית עין של חופש הביטוי, את שידורי היריב והציגו אותם כחתרניים, כמסיתים, כפוגעים וכמזיקים. בשני המקרים התחנות לא פעלו בדיוק על פי חוק ועל פי כל תקני השידור הציבורי בישראל. בשני המקרים, הממשלה שהונהגה בידי היריב הפוליטי של התחנה, אכפה את החוק והביאה לסגירת התחנה.

בשני המקרים התגובה הציבורית היתה דומה. הממשלה ורשויות אכיפת החוק טענו שאין כאן כל עניין פוליטי. ישראל היא מדינת חוק, החוק מחייב את הכול וייקוב הדין את ההר. בשני המקרים היריבים הקיצוניים של התחנה, שדחפו לאכיפת החוק, מודים בחצי פה שהחוק הוא תירוץ והמטרה האמתית היא השתקת היריב. בשני המקרים התחנה ואוהדיה טוענים שמדובר בסתימת פיות. בשני המקרים, הנפגעים רואים בסגירת התחנה חלק ממכלול שלם של פגיעה בהם ובציבור אותו הם מייצגים בידי שלטון עוין ואכזרי, הפועל נגדם אך אינו מאפשר להם את זכות הצעקה ומשתמש בנימוקים פרוצדורליים כתירוץ להצדקת הרדיפה הפוליטית.

אני התנגדתי לסגירת ערוץ 7, למרות שאכן, הוא פעל בניגוד לחוק. במציאות החברתית של אותם הימים, כאשר הציבור הדתי לאומי חש נרדף, מוכה ומושפל עד עפר, ושבאמת ובתמים לא היה לו ביטוי ממשי בכלי התקשורת הממלכתיים, סברתי שעל המדינה לנהוג במתינות ובאחריות, לא בדרך של ייקוב הדין את ההר, אלא בדרך של מציאת פתרון יצירתי להלבנת התחנה, כדי לאפשר את המשך שידוריה. סברתי שזה האינטרס הציבורי האמתי, והוא חשוב יותר ממיצוי החוק, כיוון שהחוק קיים למען החברה וכשהאינטרס החברתי מחייב זאת, ניתן להיות גמישים ויצירתיים וליישב בין החוק והאינטרס הציבורי. הבעייה היא, שהממשלה לא ראתה כך את האינטרס הציבורי, אלא להיפך – היא ראתה באכיפת החוק כלי להשלטת האינטרס הפוליטי הצר שלה. זה מה שקורה היום עם תחנת "כל השלום".

עמדתי היום בנושא "כל השלום" זהה לעמדתי אז בנוגע לערוץ 7. יש הבדלים, כמובן. בניגוד לערוץ 7, אי אפשר לומר שאנשי "כל השלום" ועמדותיהם מודרים מכלי הביטוי הממלכתיים, וזאת בלשון המעטה. ואף על פי כן, בסיטואציה שבה הציבור של "כל השלום" חש תחושה של רדיפה פוליטית, צונאמי של חקיקה עוינת וכד', סגירת התחנה אינה יכולה להתקבל כפשוטה, כאכיפת החוק. אין לי ספק שגורמי האכיפה והמשטרה בראשם, אינם פועלים ממניעים פוליטיים אלא מבצעים במקצועיות את תפקידם. אולם האחריות של הגורמים הפוליטיים שמעליהם, מחייבת אותם לנהוג במתינות ולמצוא את הדרך החוקית להמשך השידורים.

אף שזאת עמדתי, קשה לי להתרגש מדמעות התנין של מוסי רז וגברי ברגיל ("הורידו מהאוויר את הרדיו", "ידיעות הקיבוץ" 25.11.11), כיוון שאיני זוכר אותם לוחמים למען המשך שידורי ערוץ 7, ההיפך הוא הנכון. אז, חופש הביטוי עניין אותם כשלג דאשתקד, והם קראו לממש עד תום כל סעיף קטן בחוק שיאפשר לסתום את פיות יריביהם. בדיוק כפי שעל אף התנגדותי לחוקי העמותות, קשה לי להתרשם מההתבכיינות של "שלום עכשיו" על שמנסים לסתום לה את הפה באמצעות ייבוש מקורותיה הכספיים, כאשר אני נזכר איך תנועה זו ניסתה לסתום את הפה לוועד יישובי הגולן, בתקופה המאבק נגד נסיגה מהגולן, באמצעות ייבוש המקורות הכספיים של המאבק – תקציבי המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. הם, שלרשותם תקציבי עתק מעבר לים, שלשלטון שהם היו חלק ממנו יש משאבים בלתי מוגבלים לבטא את עמדתו ושהתקשורת עמדה באופן גורף לצדם, ניהלו קרב משפטי עיקש לגזילת כבשת הרש שלנו; היכולת לממש את זכות הביטוי שלנו ולהיאבק למען קיומנו. באמצעות פרשנות מצמצמת של החוקים הנוגעים לסמכויות הרשויות המקומיות, הם ניסו לייבש אותנו. יש לציין לטובה את בית המשפט העליון, שגלגל אותם מן המדרגות והציל את הדמוקרטיה הישראלית מן הדורסנות שלהם.

אמר המלך אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון המלכה ערב מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס."

2. גבולות הביקורת

בימים הקרובים יתפרסם דו"ח מבקר המדינה באשר לאסון השריפה בכרמל. דו"ח זה מעורר סקרנות ציבורית ותקשורתית ובצדק – מדובר באחד האסונות הקשים בתולדות המדינה, שגבה חיי אדם רבים, ושקשה לראות בו ובתוצאותיו גזירת גורל, כוח עליון, שאי אפשר היה למנוע אותם.

הדו"ח יבהיר לציבור – מה קרה שם? אילו טעויות נעשו? אלו מחדלים היו? מה היו הכשלים שהובילו להתפשטות האש, כך שבערה לאורך ימים רבים, כך שאי אפשר היה להשתלט עליה, ללא שיתוף פעולה בינלאומי נרחב? האם ניתן היה לנהוג אחרת? מה ניתן היה לעשות? ולמה הדברים לא נעשו? איך תיפקדו לפני השריפה, במהלכה ואחריה – הגורמים בכל מידרגי ההיררכיה, מראש הממשלה ועד הכבאים הפשוטים?

הדו"ח יבהיר לציבור את השתלשלות האירועים שגרמה לאסון אוטובוס השב"כ – איפה היה הכשל שגרם לתוצאות הטראגיות הקשות כל כך של האירוע? מה היו הטעויות שהובילו לכך?

הדו"ח יעסוק במצבו של מערך כיבוי האש ומוכנותו להתמודדות עם אירועים בסדרי גודל כאלה. האם הוא היה ערוך ואם לא – במה הוא לא היה ערוך ומה דורש תיקון? האם מאז השריפה החל תהליך של תיקון הליקויים? איך ראוי שייערכו ויתפקדו כוחות ההצלה? מה אמור להיות המיבנה הארגוני ותרשים הזרימה ההיררכית של האחריות על גורמי ההצלה?

אולם הניסיון מלמד, שעיקר התעניינות הציבור, או לפחות עיקר התעניינות התקשורת, תהיה בשאלה אחת – עריפת הראשים. מי יודח מתפקידו, ואולי אף האם נגד מי מן האחראים יומלץ לפתוח בחקירה פלילית? אם לא תהיה הטלת אחריות אישית והמלצה לפיטורין, ייחשב הדו"ח ל"פרווה", ל"מריחה", ללא רציני. ואם תהיינה מסקנות אישיות – ככל שתגענה גבוה יותר, תמתח ביקורת על הדו"ח שהוא לוקה בתסמונת הש.ג. כיוון שהיה עליו להצביע על גורם גבוה יותר, עד ראש הממשלה.

אני סבור שהגישה הזאת, שהינה מרכיב אחד מרבים בתרבות הפרסונליזציה של החיים הציבוריים בישראל – שגויה. למיטב הכרתי, כלל אין זה מתפקידו של מבקר המדינה, כפי שאין זה מתפקידן של ועדות חקירה משפטיות, להמליץ המלצות פרסונליות. להצביע על אחריות אישית ועל אשמה – כן. זה חלק מהליך הבירור של הדברים שקרו. אולם את המסקנות האישיות יש להשאיר לרשויות הנושאות באחריות. ההתמקדות בעיסוק הפרסונלי, באה על חשבון ההתמקדות במסקנות התפעוליות ובהמלצות התפקודיות, וכך מוחמצת ההזדמנות לתיקון. חדוות עריפת הראשים עלולה לעודד ראש קטן ולהביא לאובדן אנשים טובים שמעדו וכשלו, והחלפתם באנשים פחות טובים.

בכל הנוגע לנבחרי ציבור, המלצות פרסונליות להפסקת תפקיד הן בעיניי פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. על הרשות המבקרת להצביע על המחדלים ואף על האחריות האישית. בכך היא נותנת את הכלים לדיון ציבורי – פוליטי ותקשורתי, על המשך תיפקודו של מי שכשל. מבקר המדינה אינו נמצא מעל הדמוקרטיה, ואל לו להתערב בהליך הפוליטי, לבטח לא כפוסק שחובה לפעול על פי פסיקותיו.

בעיניי, גם באשר למי שאינם נבחרי ציבור, אלא אנשי השירות הציבורי, פקידי ציבור, קציני צבא / משטרה / שב"ס וכולי, אין זה מעניינו של מבקר המדינה לפסול את המשך כהונתם. כל עוד לא עברו עבירה פלילית, הפוסלת אותם על פי חוק מלבצע את תפקידם, יש להשאיר לגורמים הממונים לשקול את המשך תפקידם, בהתחשב במסקנות הדו"ח, אך מתוך ראייה רחבה הרבה יותר.

למשל, ייתכן שוועדת חקירה או מבקר המדינה שיבחנו כישלון בפעולה צבאית יטילו את האחריות על מפקד ששיקול הדעת שלו היה לקוי וגרם לאובדן חיי חיילים. אולם אותו מבקר בחן את המקרה שאותו חקר, ולא את מכלול תפקודו של אותו מפקד. אולי בעשרה מקרים אחרים, המפקד עמד בפני מבחנים פיקודיים קשים יותר והצטיין בהפעלת שיקול הדעת, ביצע משימות מורכבות יותר בהצלחה והחלטותיו חסכו חיי אדם רבים. אולי מדובר במפקד בעל יכולת להפיק לקחים, ללמוד מהניסיון ולתקן שגיאות, יותר ממפקד אחר, פחות מוכשר ופחות מנוסה, שיבוא במקומו?

דברים אלה נכתבים לקראת הדו"ח הנוגע לאסון הכרמל, אך כמובן שאין הם נוגעים רק למקרה הזה, אלא מבטאים תפיסה כוללת אודות ביקורת המדינה וגבולותיה. אחריות אישית אינה בהכרח עריפת ראשים. עריפת ראשים אינה מטרה. המטרה היא לתקן את הליקויים. יש מקרים שבהם תיקון הליקוי מחייב הפסקת תפקידו של אדם, אך במקרה אחר הפסקת תפקיד עלולה להזיק. את שיקול הדעת הזה, יש להשאיר לאנשים הנושאים באחריות. תפקיד מבקר המדינה חשוב, אך הוא אינו נושא באחריות, ואל לו לחרוג מגבולות הביקורת.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז וכבר כתבתי על כך במכתב העיתי אבל מבקר המדינה שלנו דומה שלוקה בשיגעון גדלות ואילו התקשורת רק מחכה לראות את מי יבחר לזרוק לכלבים כדי לעוט עליו כעיט על הפגרים. האם לא ייתכן שאיש אינו אשם בשריפה בכרמל זולת שני הנערים שהציתו אותה שלא בכוונה? – ומרגע שהוצתה, אפילו מבדל סיגריה מקרי – היתה בגלל תנאי האקלים והיובש באותו יום בבחינת אסון טבע, דוגמת שריפות הענק בקליפורניה ובאוסטרליה ובעוד מקומות בעולם, ששם אין מבקר מדינה ותקשורת היסטרית שזורקים לכלבים את שירותי הכיבוי ואת הממשלות. לפי עוצמת השריפות בקליפורניה היה על אובמה לפרוש מתפקידו כבר לפני זמן רב!

אבל לפעמים שנינו נדמים כשפויים יחידים בתוך עולם של כסילים ושל חורשי רע.

* * *

רוֹן גֵּרָא

מִחוּץ לְנַעֲלֵי הַבַּיִת

לֹא בִּגְלָלָהּ, הַפּוֹרֶמֶת אֶת גּוּפָהּ.

אֶלָּא,

הַיְּלָדִים.

הַהִתְרַחֲשׁוּת הַפְּנִימִית

הֲלִיכָתָם הָעֻבָּרִית,

נְשִׁילַת אֱמוּנָתָם.

חָלַמְתִּי עַל מִשְׁפָּחָה,

מִשְׁעֶנֶת בִּשְׁבִילָם,

עַל גַּת שְׁמָנִים וְחֹם.

וְלֹא

עַל  שְׂרִיטוֹת חֲצוּבוֹת.

כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּךְ בִּתִּי

אוֹ בְּךָ בְּנִי

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמִּלְחָמָה,

אֶת הַנְּגִיסָה,

אֶת אִמְּךָ,

מִלּוֹת הַהֶרֶס

הַהֲסָתָה.

אַחַר כָּךְ אַתָּה הוֹלֵךְ

אֲנִי אֶת שִׁמְךָ לוֹאֵט

עַד הַבִּקּוּר הַבָּא.

מֵעוֹלָם לֹא הִזְכַּרְתִּי אֶת שְׁמָהּ,

הִיא זוֹ שֶׁחוֹקֶרֶת,

קָשָׁה כְּמַתֶּכֶת,

נִצֶּתֶת כְּלַפִּיד אֵשׁ בּוֹעֵר.

וּבֵינְתַיִם,

כָּל בֹּקֶר מְגַשֵּׁשׁ מֵעַל

הַחוֹמָה,

טוֹוֶה   מִלּוֹת שִׂיחַ,

מַמְתִּין לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ...

* * *

אלישע פורת

"שבועת אמונים" רומנטית וטראגית

כשהייתי ילד, הקשבתי לסיפורי אבא-אימא על משפחותיהם בעניין רב. אבא מיעט מאוד בסיפורים, ולימים הסתבר שדווקא על משפחתו נותרו לא מעט עדויות כתובות ונדפסות. ואילו סיפוריה הרבים של אימא, נשאו בתוכם גרעיני היסטוריה נכונה, שלא השכלתי לפצחם.

ובאמת מצאתי עצמי לפתע, כיחיד בעולם כרגע, הזוכר מילדותו מעשיה טראגית אך אמיתית, שאני מביאה כאן. לצערי כמעט ואין כבר עדים בני הזמן, והאחרים, בני גילי וקרובים לו – פשוט לא ידעו על כך! כך שזו באמת מצווה חשובה שהתגלגלה לידי באקראי. מעולם לא שיערתי, שזיכרון ילדות רחוק זה, יתפוס משבצת כל כך נכונה בבוא היום. וכך, כאילו בשם אימי יוצאת פולין, שהיתה דודנית של בנות הרב יוסף פיינר הי"ד, אחרון רבני העיר הממונים של לודז', שנשרף בכבשני הנאצים עם עדתו – נמצא שהעליתי עדות חשובה. ואני שמח על כך. כי כשאתה ילד, ומקשיב למעשיות אבא-אימא, אף פעם אינך יודע מה באמת יש בהן. עד שלפתע, בגיל שבעים ושתיים, מסתבר לך שהסיפור ההוא יש בו צורך וממש, וזיכרון חשוב.

דבריו של ד"ר אבריאל בר-לבב, ראש המחלקה להיסטוריה של האוניברסיטה הפתוחה, על י"נ שמחוני, המתרגם הנשכח של יוסף בן מתתיהו, ריגשוני מאוד ("תרבות וספרות", 14.5). (אלה דברים שבאו בעקבות דברים קשים על תרגומו, משל בצלאל בר כוכבא, בגיליון קתדרה 100). הם הזכירו לי את דודתי ז"ל, ד"ר רבקה פיינר. רבקה היתה תלמידת הגימנסיה בלודז' כשהתאהבה עד כלות במורה ד"ר י"נ שמחוני, שהחזיר לה אהבה. הם התארסו ונשבעו שבועת אמונים זה לזו ולארץ ישראל. אלא ששמחוני לא זכה, חלה ומת בן 42, כמסופר אצל בר-לבב. רבקה פיינר ואחותה, בנותיו של הרב פיינר מלודז', עלו ארצה בסוף שנות העשרים. רבקה לא נישאה לאיש עד יום מותה. י"נ שמחוני היה ונשאר אהבת חייה היחידה.

רבקה פיינר עלתה לארץ כדוקטור לכימיה, והיתה ידידת המשפחה של הווילבושביצים, התעשיינים הממציאים ובעלי המאפייה, ושל מניה שוחט אחותם. היא קבעה מושבה בחיפה ויסדה, בין השאר, את ספריית הכימיה בטכניון. שנים רבות ניהלה את הספרייה, עד שהודחה בצעד בוטה וגס על ידי המנהל רב-אלוף יעקב דורי. אישה עדינה ונאורה, חכמה ורגישה שכמותה לא פגשתי בחיי. היא היתה בת דודתה של אימי, לולה גוטסדינר פורת, ושימשה לה מעין תחליף לבית ההורים כשעלתה אימי הצעירה לארץ. עד סמוך למותה נהגה לבקרנו בקיבוץ פעמיים בשנה, בחג הפסח ובראש השנה. היא סבלה מאוד מהחמסינים, ומשום מה בביקוריה תמיד היה מפתיע אותה איזה חמסין. זכורים לי עדיין הווילונות הכבדים שאימי הייתה מכסה בהם את החלונות, כדי להקל מעט על סבלה של הדודה רבקה.

בחיפה מצאה לה חברות דגולות כלבבה, ובהן מרים פרי, מראשוני המתיישבים באחוזה. מרים הייתה אמם של ישעיהו-שושיק פרי, מזכ"ל תנועת הקיבוצים לשעבר, איש קיבוץ מחניים, ושל אחיו דן פרי, מראשוני החברה להגנת הטבע. האדריכלית צנגן, וגם אימה של אשת הרדיו הוותיקה חיותה דביר, היו בין ידידותיה הקרובות. רבקה התגוררה כל חייה ברחוב מסדה שבהדר, ונפשה נקשרה בנופה של חיפה. דווקא בשנותיה האחרונות נטיתי להאזין לסיפוריה מימים ראשונים, ימי עלייתה, ייסוד הטכניון, תולדות הווילבושביצים ועוד ועוד. היא היתה מעיין נובע של סיפורי קורות הזמן. ובאיזה חן טוותה את סיפוריה ובאיזו חוכמה!

לימים, כשקראתי את סיפורו הנפלא של ש"י עגנון "שבועת אמונים", אמרתי לעצמי שאולי לא סיפר בו עגנון דווקא את סיפורם של רבקה פיינר וי"נ שמחוני, אבל אין ספק שהיו והיו זוגות מופלאים שכאלה בתולדות הדור ההוא. ועל אחדים מהם גם נכתב לא מעט. י"נ שמחוני, שתירגם את מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו תרגום מעולה, שדורות של קוראים עבריים נתחנכו עליו, לא זכה ליהנות מפירות תרגומו. אבל רבקה פיינר, ארוסתו הנצחית, נהגה להעניק את כרכי התרגום כמתנת בר-מצווה לבני ובנות מקורביה וידידיה. אף על פי שידעה, שיש בהם שנטייתם היא מדעית טכנולוגית. לעניות דעתי, היא מצאה בהענקת הספרים דרך לחיות בזיכרון את אהוב נעוריה היחיד.

לא פחות מעניין הוא סיפור גלגוליה של אחותה הצעירה. היא התאהבה, בהיותה סטודנטית צעירה ותוססת, באוניברסיטת הסורבון שבפריס, בקומוניסט פורטוגלי צעיר מבית מכובד, והשתתפה איתו במלחמת ספרד. כשנתכונן משטרו הדיקטטורי של סלאזאר, נמלטו השניים לעיר ביירה שבמושבה הפורטוגלית מוזמביק. שם ניהלה במשך שנים רבות את הספרייה העירונית. עודני זוכר איך התרגשתי בילדותי, כשהיו מכתביה מגיעים לקיבוץ הקטן. ואת שמחתי וגאוותי על בולי מוזמביק הצבעוניים, הנהדרים,  שהיו מקשטים את מכתביה אל אימי ז"ל.

רק את החידה של הגורל היהודי, חידת חייה, התקשיתי לפתור: בתו של רב מלודז' שבפולין נהפכת לסטודנטית קיצונית בפאריס, יוצאת ללחום בספרד, גולה למוזמביק, אך אינה יכולה להינתק מעולם הספרים – ממש כאחותה, הד"ר רבקה פיינר, שהתארסה בצעירותה לד"ר י"נ שמחוני, עילוי מבטיח שלא זכה, ונשבעה לאהובה שבועת אמונים עגנונית, ואולי גם רומנטית יותר ובוודאי טראגית יותר.

תגובתו של ד"ר אבריאל בר לבב:

שלום אלישע, תודה רבה! זה יפה מאוד, מרתק ומרגש. אני מבין ששלחת ל'הארץ' ומקווה שזה יופיע בקרוב. צמד האוהבים שמחוני ורבקה דודתך ראויים לכך. תודה ששיתפת אותי.

כל טוב

אברי

תגובתה של פרופ' רחל אליאור:

שלום אלישע, תודה על דבריך היפים על רבקה פיינר ושמחוני . תרגומו של שמחוני היה אהוב עליי מנעוריי והיה בבחינת מפתח לשער ההיסטוריה היהודית בעת העתיקה, שלא רבים התעניינו בו. בעותק שלי, על כל שורה נדפסת יש שורה בכתב יד, כל כך הרבה פעמים קראתי ועיינתי בו וראיתי את שמחוני כחבר ומאוד הצטערתי כשקראתי את דברי בצלאל בר כוכבא בקתדרה 100 – שהתרגום של שמחוני למלחמות היהודים אינו ראוי לשימוש משום בחינה ועוד משפטי בלע מסוג זה. חרף דברי בר כוכבא אני שבה ומעיינת בתרגומו של שמחוני, שהיווה לרבים מבני דורי מפתח קסמים. שמחתי שהוספת את סיפור האהבה היפה לדיוקנו של המתרגם המלומד. כל טוב ותודה,

רחל

* * *

ראו הוזהרתם מהצ'יפס ב"בראסרי"

סעדנו צהריים חסכוניים ב"בראסרי" ברחוב אבן גבירול בתל אביב, מול כיכר רבין. העסקית כללה מנה ראשונה של פלחי סלק ועליהם בזוקה גבינת פרמיזן, בקבוק סודה, והמבורגר 300 גרם בלחמנייה גדולה ורכה, עם גביע נייר גדול מלא צ'יפס, ותוספת פלחי בצל סגול, עגבנייה וחסה. בצד קטשופ, חרדל, מיונז. לפתיחה – שלוש פרוסות באגט טרי מסוגים שונים עם קערית חמאה קרה. הסועד השני, אני – מרק בצל צרפתי שהיה כרגיל מעולה עם כל המרכיבים, גבינה צהובה מצויינת, פרוסות בצל מבושל בתוספת יין, וקרוטונים או בצעי באגט ששוחים במרק.

את ההמבורגר הגדול והצ'יפס חלקנו בינינו וכך שבענו די והותר. שתייה לקחנו רק מים רגילים, קרים וטעימים, עם קרח, וככה הכול יחד עלה רק 101 שקלים, שאותם עיגלנו ל-120 שקלים לתוספת התשר.

כמובן שלפי הכתבות המטומטמות בעיתונים, כל זה בלתי אפשרי, כי תל אביב יקרה יותר מניו- יורק ומפאריס. כך כותבים "מבינים" שספק אם התנסו ממש בארוחות בחו"ל. כמובן שגם כאן, אם לוקחים שתייה נוספת , יין או בירה, וכן מנות אחרונות, או שתי מנות עיקריות שאי אפשר להתגבר עליהן – זה עשוי להכפיל את המחיר, אך עדיין זה זול יותר מאותן שתי ערים והדומות להן!

אלא מה?

הצ'יפס!

בשעתו כתבנו כי הצ'יפס של ה"בראסרי" הוא הטוב ביותר בתל אביב, וכך אכן היה. מקלות דקים, פריכים-מוצקים, מטוגנים היטב ונפרדים זה מזה, שנשפכים אליך מגביע הנייר החרוטי המודפס כעיתון כמו מקרן השפע – ואתה יכול לקחת אותם ביד ואינם מתכופפים לך בין האצבעות כמו שמוק אחרי זיון. אבל זו כבר פעם שנייה שאנחנו אוכלים ב"בראסרי" והצ'יפס שלהם נעשה רך, סמרטוטי, כמו במרבית המסעדות הגרועות בעיר או בדוכני הפלאפל והשווארמה. הוא נראה כצ'יפס קפוא שהופשר לטיגון ולא כתפוחי-אדמה טריים שנחתכו דק-דק לטיגון בשמן עמוק.

ראו הוזהרתם מהצ'יפס ב"בראסרי". ואם אתם מזמינים אותו, התנו מראש שיהיה "קריספי", פריך וגם קשה כמקלונים קטנים, אחרת יוחזר למיטבח!

* * *

שמאי גולן

"בוקר של זהב" – מפעל מבורך של אקו"ם

רציתי  לספר על מפעל מיוחד ומעניין, וכיוון שהפעולה נגעה בי אישית הריני מרשה לעצמי לספר גם לאחרים: בשבוע  שעבר (25.11.2011) השתתפתי  בתוכנית אקו"ם לוותיקים: "בוקר של זהב – המפגש החודשי של ותיקי אקו"ם". בהזמנה האישית שנשלחה לוותיקים הבטיחו המארגנים "שעתיים  של מפגש יוצרים, עם קפה, מאפה  ותוכנית אמנותית בבית העיתונאים ("בית   סוקולוב"), רח' קפלן 4, תל-אביב. דברי פתיחה: מנכ"ל אקו"ם יוריק בן דוד. עורך ומגיש: בועז פייפר, קלידים: גילה חסיד. המפגש הנו לחברים בלבד." במפעל זה מכבדת אקו"ם לא רק את הוותיקים אלא גם את יצירותיהם.

התוכנית האמנותית היתה מורכבת מהשתתפותם של ותיקי אקו"ם עצמם, בעריכתו  ובהנחייתו  של בועז פייפר.  "ותיק", במונחים של אקו"ם, הוא כל חבר שעבר את גיל  75  שנה. (הם נקראים  גם "יקירי אקו"ם" – תואר שהוענק להם  בטקס חגיגי בנובמבר 2009, בצירוף ספר "אלבום יקיר אקו"ם"). הפגישות מתקיימות  מדי חודש בחודשו ביום שישי האחרון של כל חודש, בשעה 10 בבוקר. כאמור, אף אני הוזמנתי להופיע, תוך התייחסות ליצירתי הספרותית. בדרך כלל מופיעים 4-5 יוצרים מתחומי יצירה שונים. במיפגש שלנו הופיעו, נוסף לי כנציג הסופרים, יורם טהר-לב המשורר וכותב הפזמונים, המוסיקאי יעקב הולנדר, ואהרון עמרם המחבר ושר פיוטים בנוסח תימן.

לי אישית היה המיפגש מרגש, גם מפני שקראה מיצירתי "חופה" הסופרת אורה מורג. דיברתי על הרומן האחרון שפרסמתי לפני כשנתיים: "ואם אתה מוכרח לאהוב", בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", וכן על  שליחויותיי בחו"ל. 

הציבור היה ערני והגיב במחיאות כפיים נרגשות עם הופעתו של כל  אורח ואורח. בין  היוצרים שהשתתפו כבר כאורחי "בוקר של זהב"  היו צבי אבני, הרצליה רז, גיל אלדמע, ישראל וייסלר ("פוצ'ו"),  נחום (נחצ'ה) היימן ,שמואל  אוליצקי, אליהו גמליאל, ראובן סירוטקין, מרים דרור, דידי מנוסי, אריה לבנון, יוסי מר חיים, עדה אהרוני ורבים אחרים.

ולמען הקוראים שאינם חברי אקו"ם אזכיר במספר מילים את מהותו של האגודה: אקו"ם –אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים של מוסיקה בישראל, נוסדה  בארץ  בשנת 1936 על ידי היוצרים עצמם מתוך כוונה לשמור על קניינם הרוחני. מאז עברה האגודה התפתחות רבה, וכיום היא הגוף היחידי בארץ השומר על  הזכויות בארץ ובעולם. היא גם שדואגת  לגביית התמלוגים המגיעה ליוצרים, ולחלוקתם. אקו"ם אף גובה תמלוגים עבור יוצרים בעולם, שיצירותיהם  מושמעות בארץ, ובכך היא פועלת למען כמיליון יוצרים  בארץ ובחו"ל.

באקו"ם חברים כיום למעלה מ-7000 יוצרים מן הארץ: סופרים, משוררים, פזמונאים, מלחינים ומו"לים למוסיקה, והם גם בעליה של האגודה המנוהלת  על ידי  הנבחרים שהחברים בוחרים באסיפה כללית – ("הדירקטוריון") לתקופה קצובה. והיא גם שדואגת לקידום היצירה  המקורית בארץ על ידי ייזום פרוייקטים שונים.

אחד המפעלים החשובים של  אקו"ם הוא מפעל הפרסים, המחולקים מדי שנה בשנה מאז 1958. מפעל אחר הוא סיוע  כלכלי לחבר הנזקק, ייעוץ משפטי, ועוד ועוד. אגב, חברי, עורך "חדשות בן עזר" היה בעצמו חבר ה"דירקטוריון" במשך כ-12 שנים, וכך גם אני. ואני מאחל לאקו"ם להמשיך ולהתפתח, ואף לעודד ולהקים מפעלים נוספים  כדוגמת  "בוקר של זהב".

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

7. קיץ 1922 באוסטריה, אהבת טומוץ לסטולו במכתבים,

ראשוני שיריה ב"הדים" [חלק שלישי]

קאהיר, 29 ביולי 1922

ידידתי היקרה,

האם את יודעת מה קרה לי הערב? ודאי שלא, ובכן עליי לספר לך. כשחזרתי כרגיל ב-8 אחה"צ עם אבא לבית המפורסם ברחוב צחרה מס. 13 הרי ממש ברגע שהתקרבתי לבית הרמתי את ראשי לראות את צלליתך על המרפסת.

הדבר נעשה בצורה מיכנית עד כדי כך שרגע אחד נידמה היה לי שפגשתי במבט של שתי עינייך המתוקות, מבט שסיפר לי הרבה על אותם דברים טובים שלא העזת להשמיעם באוזניי לפני שנה אחת בלבד – וזאת אך ורק מפני שאת עצמך עדיין לא היית מוכנה לשים לב אליהם.

הרגע הזה היה טוב ונעים כל-כך עד שנרעשתי כולי. לדאבון-הלב היה הרגע קצר מדיי, ותוך כדי כניסה לשער הבניין חזרתי למציאות והבינותי שמדובר כאן במראית-עין בלבד. –

כן, ידידתי, את לא היית שם למעלה, וסעודתי לא היתה עליזה ביותר! מיד ירדתי שוב כדי שאוכל לקרוא דרור למחשבותיי, כדי שאוכל להימצא שוב למשך כמה רגעים עימך.

בעוד אני מהלך ניגש אלי ד"ר מרגוליאש, שגם הוא שילח את משפחתו לקפריסין, ויחד צעדנו עד לבית-הקפה "גשרי-האנגלים".

במשך השעתיים שבילינו יחד הנחתי לו לדבר וכמעט לא שמתי לב למה שאמר לי, לעיתים רחוקות שירבבתי מילה משלי רק כדי שלא אעשה עליו רושם מגוחך. אמנם כן! מחשבותיי היו במקום אחר, בבאדן, ב"הרצוגהוף", ואולי קרוב יותר אל סטוליניו שלי, באותה פינה קטנה שבה היא נמצאת ודאי ברגע זה, תוך שהיא חושבת מן הסתם על טומוץ המאוהב בה.

עכשיו שחזרתי מן הטיול שלי מיהרתי לספר לך את רשמי הערב. התיאור ודאי איננו מעשה-ידי משורר או סופר, אבל די בו לתאר לסטוליניו שלי היקרה את מצב-נפשי הנוכחי.

על כל אלה חייב אני עוד להוסיף שהחיים בלעדיך נעשים קשים מדיי, עקרים מדיי וכבדים מדיי.

       טומוץ

       שאוהב אותך

*

קאהיר, 1 באוגוסט 1922

ידידתי הטובה והיקרה,

אשר למה שרצית לעשות רגע אחד לפני נסיעתך, אם את מיטיבה לזכור, בעיניי לא היה הדבר טוב כל-עיקר. – אמרתי לך זאת בצורה חותכת מאוד, ואם לא התנגדתי לזה לגמרי הרי זה מפני שבתוכנית שלי לזיווג שלנו עומדות בראש הרשימה חירות ועצמאות גמורה לסטוליניו שלי היקרה.

בעד שום הון שבעולם, ויהיה הקורבן מה שיהיה, לעולם לא אפגע בחופש-הפעולה הגמור שלך, וזאת על אף שר' מנדל שלנו נתן לי שליטה מוחלטת עלייך.

אם לשוב לנושא הנוגע אלינו, יכול אני לומר לך שאני שמח עוד יותר ממך שלא היתה לך שום הזדמנות להיות ראוייה לגנאי, והייתי רוצה שלהבא תהיי מעשית יותר, שתיראי את הנולד ביתר בהירות, כדי שלא תניחי ולו גם לרגע קט למחשבות מסוג זה לעבור במוחך.

היתה לך כבר הזדמנות להיווכח בזה שאין טוב לך מאשר להניח לטבע לעשות את שלו.

מותר לנו להיות זהירים ולראות את הנולד, אבל אין טעם שנתקומם על הטבע החזק הרבה יותר מאיתנו.

השנה, את אומרת, הקור גדול מכפי הרגיל! – הרי זה פשוט מאוד, הסיבה היא שאת שם, קטנתי הרועדת! –

מדברייך אני מבין שאת רוגזת על שרק נשים זקנות באות לבקר בחדרך. ביקוריהם של בחורים נאים וזריזים, נבונים וכו'... מעניינים הרבה יותר; אבל... לשם כך, אומרים הללו (כי אני שומע אותם מכאן) צריך היה לבוא 30 או 40 שנים קודם, כשהיתה הגברת בת 15 או 18 בלבד! –

את רואה כמה חביב יחסו של בעלך אלייך? וכי על מה יש לך להתלונן? וכי תעזי עוד לומר שאינו יודע להתבטא כהלכה?

עכשיו את אומרת לי שבדעתך לעזוב את באדן בסוף יולי, ואינך יודעת מה להחליט.

אשר לי, רק לקראת סוף אוגוסט אוכל להודיע לך סופית את תוכניותיי. או-אז אדע אם אני נוסע בסוף החודש הזה לווינה, ואז נחליט גם באשר לך. – לפי-שעה צריך עוד להתאזר בסבלנות.

המחשבה לנסוע לווזלאו אינה רעה כלל כי יהיה עלייך אולי לטפל במיעוט-הדם שלך, החמור למדיי. – האם אין להעדיף יותר את זמרינג, על ההרים שלה? גם שם תוכלי למצוא הכל, לרבות הדברים הקטנים... מרשעת קטנה שכמותך! אף-על-פי שבאחד המכתבים הקודמים שלי הוכחתי לך מה שכבר כתבתי לך, הרי במכתבי זה אני משלים עם רצונך. – לא פעם כבר אמרתי לך שאם ברלין כבר אינה מושכת אותך אחרי האכזבות בווינה! אם כן, דחי אותה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה יחד. –

את מעדיפה את המזרח הפרא על אירופה המתורבתת, לדברייך – יפה, לא נישאר שם ו... לפי-שעה נשב בארץ-הפרעונים הזאת שאת מתחילה לבוז לה פחות. – השעה אינה כשרה כלל למחשבה על חילופי מקום, וכמו שאת אומרת יש צורך באומץ ובמרץ כדי להתגבר על כל המכשולים.

זאת אני עושה עכשיו.

כאן משתוללת סופה שאין לתארה ממש – אני רוצה לדבר על סופה בעסקים, וזאת במובן ההפוך לגמרי מזה של הטבע, שהרי כאשר שם הסופה מקימה רעש-אימים הרי זו האחרת מביאה לנו דממה מוחלטת. –

מאחר שהסופה הזאת היא כללית, אין אנו צריכים להיבהל יותר מדיי. עלינו פשוט לעשות כמוך, לחפש לנו מקום-מבטחים עד שתבוא השמש הנאה ותשפוך עלינו את קרניה היפות, הססגוניות והמזהירות.

אחרי סופה השקט שב על כנו, כך אומרים! ואין כל ספק שעוד נראה בטוב. – בינתיים, כמו כבר שיפור גדול.

מאחר שהמשרד מצורף לחנות, הרי אני בטוח שלהבא יהיו העסקים קלים יותר, מהירים יותר ומרובים יותר –

החנות שלנו נעשתה ממש צעצוע, כיום היא החנות היפה ביותר בקאהיר לדברי חשמל.

לפני שניפרד הייתי רוצה מאוד להטביע במצח הזה הספקני כל-כך ובשתי העיניים היראות האלו ו... בכל האברים הזעירים ביותר של גופך היפה אלף נשיקות חמות ביותר.

היכן את בשעה זו? התקרבי מעט אם רצונך לקבלן. –

       לך ורק לך

       טומוץ

       שאין לו כלים

       להתבטא!

*

קאהיר, 10 [באוגוסט] 1922

ידידתי היקרה,

כתבתי אל באייר כחמישה-עשר מכתבים באותו יום ודיברתי איתו על נסיעתי. היום ענה על כל המכתבים בחביבות רבה, למעט המכתב החשוב ביותר לנו שנינו.

וכך יש לי הרושם שהמכתב הזה יוגש למועצת-המנהלים ושהתשובה תהיה חיובית. תשובה זו תגיע אליי ביום-השלישי הבא, ואם אחליט לבוא אקבע את תאריך ההפלגה ואטלגרף אלייך ביום-החמישי או ביום-השישי לכל המאוחר כדי להודיעך את תאריך ההפלגה מאלכסנדריה.

מובן מאליו שמטריאסטה אטלגרף לך שוב כדי שתבואי לקבל את פני אישך ואדונך, תזמורת בראש.

הואיל ויש לי רושם שתישארי ב"הרצוגהוף", והואיל ועדיין אני מעדיף את זה על כל שאר ההצעות, אטלגרף אלייך כך:

       הגברת גרין "הרצוגהוף"

       באדן ליד וינה

       עשרים-ושמונה

במקרה שתעזבי את באדן לפני שהמכתב הזה יתקבל, תדאגי להשאיר שם את הכתובת החדשה שלך.

יהיה זה באמת מרגיז מאוד אם באייר ישיב בשלילה. – זו תהיה אכזבה גדולה מאוד לשנינו!

למען הזהירות אל תאמרי לאיש אם אבוא או לא אבוא, עוד תספיקי לעשות זאת כאשר תקבלי את המברק שלי.

תוך שאני ממשיך בקריאת מכתבך, מתברר לי שבכמה דברים שגית. –

לא קיווית עוד לראותני, כי דומה שמעולם את לא... וגילחת לך את הראש? – מרשעת קטנה שכמוך! – היית צריכה לעשות זאת זמן קצר אחרי שהגעת ולא כשטומוץ מתכונן לבוא. הרי זה מוכיח שלא האמנת די הצורך כאשר הבטיח לך בכל לשון של הבטחה שיעשה כל מה שביכולתו כדי להצטרף אלייך. – את העדפת להקדים ולפלרטט עם כל הנוער, וכאשר עזבו אותך הללו חזרת לרעיון הנלוז שלך משכבר וגילחת את הגולגולת!

אני מתאר לעצמי איזה ראש יש לך עכשיו! כשאני רק חושב על זה הריני מתפוצץ מצחוק. – בכל-זאת, אני מודה בגילוי-לב שמצידי בוחר הייתי למצוא אותך אחרת לגמרי. –

מעליש! אפילו במצב הזה, אם רק אראה אותך שוב בקרוב, אהיה למרות הכל מאושר מפני ששוב איני יכול לחיות ולהמשיך כמו עכשיו. – עוד מעט יימלאו שלושה חודשים (עינייך הרואות: גם אני כבר סופר את החודשים) שאני חי הרחק ממך ו... נידמה לי כאילו עבר כבר נצח.

ובכן, אם לחזור לעניינים רציניים, הרי לדעתי עלייך להישאר בבאדן עד שתקבלי את החלטתי.

במיקרה שאבוא רוצה הייתי לבלות שבוע ימים בבאדן, שבוע אחד בווינה, ואחר-כך ניראה. – אל תשכחי, יקירתי, כי השנה אינני יוצא למסע-תענוגים אלא למסע-עסקים, לא ארשה לעצמי ולא אוכל להקדיש לך הרבה זמן שהרי כבר מאוחר ויהיה עליי לחזור ב1- בנובמבר. – אין פילוס [כסף] להוציא, ואת המעט שמוכרחים להוציא צריך יהיה להשתדל ולהרוויח במהלך נסיעה זו.

אני יודע שהדברים יצערו אותך מאוד, גם אותי הם מצערים, יהי ליבך סמוך-ובטוח. אבל מה אפשר לעשות, השנה הכל פעל נגדנו. – הבה נקווה שנסיעתי תשנה את הכל ושבקרוב ישובו הימים היפים.

       אלף נשיקות מטומוץ

       המאוהב בך עד לשיגעון

*

המכתב מה-10 באוגוסט נכתב בשעות אחר-הצהריים, ובאותו ערב כבר כותב לה איזאק מכתב נוסף שבו נאמר, בין השאר: "אם עד אוקטובר לא ימצא אביך דרך למכור את האקליפטוסים הרי מנוי-וגמור איתי למכור את השטח בכל מחיר, ועד סוף השנה נרהט לנו בכסף הזה דירה צנועה ונחמדה."

מסתבר שכבודו של יהודה ראב חייב אותו להעניק נדוניה לבתו היחידה. "אני קיבלתי כרם זיתים בתור נדוניה," היא מספרת להלית ישורון ב1980-. אמנם באותן שנים עלולה משפחה להימצא במחסור גם כאשר היא בעלת אדמות, אבל אסתר אולי מגזימה קצת בסיפור המצוקה: "מכרו אותי למצרים!" – בארכיונה שמור מכתב של אביה מה19- במרס 1939, המצהיר שחלקת קרקע מסויימת בפתח-תקוה "שייכת לבתי אסתר ראב-גרין ואין לשום איש כל תביעה עליה."

איזאק ממשיך וכותב באותו ערב שעדיין אינו בטוח אם יוכל לבוא אל אסתר, והוא מקווה שכעבור זמן ישתפר המצב בעסקים: "ואז נצא יחד לאירופה למשך 3 חדשים וכל הזמן הזה יהיה מוקדש רק לנו, בעסקים לא ניגע כלל. – לדאבון-הלב אינני יכול ואינני רשאי לחשוב על כך ברגע זה. יקירתי! שמחי שאבוא לראותך, ואם אינך רוצה לחזור עדיין למצרים תוכלי להישאר עוד כל כמה שתרצי. אני בשום-פנים לא אתנגד לרצונותייך כל עוד יהיו הדברים אמורים רק בך. נניח לנושא הזה כי עוד נספיק לדבר עליו כאשר אהיה ממש על-ידך!"

כעבור שבוע, ב-17 באוגוסט 1922, הוא שולח לה גלוייה, וכך משתמרת כתובתה המדוייקת באותו זמן:

Madame / E. R. Grun / Herzoghof / Baden Bei Wien / Autriche

*

18 באוגוסט 1922

טולי יקירתי,

מבאייר לא קיבלתי חדשות כלל, ואני חושש מאוד שאם לא תגיע תשובה חיובית בשבוע הבא לא תהיה לי ברירה ואהיה מוכרח לוותר על נסיעתי.

במקום להוציא 100 לי"ש על הנסיעה הזאת אני מעדיף לזרז את סידור הבית שלנו, כי עלייך לדעת, ידידתי, שנפשי יוצאת כבר לגור יחד איתך בבית צנוע ונאה.

לפי הידיעות שבידי נוכל למצוא בחלוואן בית קטן ונחמד ב-5 או 6 לי"ש. הדבר הזה יקשה עליי מאוד, אבל ננסה עונה אחת.

אשר לרהיטים, נידמה לי שמוטב יהיה לקנות כאן, וכאשר ישתפרו העסקים הרי לפני שנצא יחד לנסיעה לאירופה נמכור הכל מחדש כדי שנקנה לנו שם משהו טוב.

נידמה לי שבכל-זאת תוכלי לקחת איתך מערכת סכו"ם – סכינים, מזלגות, כפות וכו'... כמו זאת שהישגתי להורים ומערכת כלים לתה, וכל מיני דברים הכרחיים שאותם תקחי איתך.

האם היית רוצה שאשלח לך בשביל הקניות האלו בין 30 ל-50 לי"ש בקירוב? יקירתי! המדובר בבית צנוע ונחמד שאני רוצה להשיג לפי-שעה בשביל סטולו שלי כי אסור שנצטמצם בהוצאות עד ליום שישתפר המצב בכל השטחים. אני מקווה שגם זה לא יאחר לבוא.

בינתיים עלינו להיות מעשיים וזהירים. – אני סומך עלייך מאוד ואני יודע שאת אינך מחפשת לך מותרות וגדולה.

עוד תיראי שבדרך האיטית נצליח בכל-זאת לסדר הכל כראוי.

דיברתי כבר עם כמה מתווכים בנוגע לדירה בחלוואן ובנוגע לרהיטים, וברגע שתהיי כאן, נחליט. – 15 עד 30 יום יהיו דרושים לנו כדי להתארגן בבית משלנו. – חלק הגון מן הסכום הדרוש לנו כבר מונח בצד ובשום-פנים-ואופן לא יוכנס לעסקים. – אדרבה: הוא יגדל לאט לאט אך בהדרגה. – בנקודה זו את יכולה להיות שקטה כי מנוי-וגמור איתי להגיע ל"הום" שלנו כאשר תרצי, ז"א כאשר תחליטי לבוא. אם מכתבי הבא יאמר לך שאינני בא כבר, יהיה עלייך להחליט אם תחזרי לקאהיר או לא.

במקרה שהתשובה חיובית, יהיה עלייך להזמין מקום מיד כי באוקטובר האוניות מלאות וקשה להשיג מקומות.

אני יועץ לך לחזור באותה דרך מיוון, קודם-כל זו נסיעה יפה מאוד וחוץ מזה היא גם זולה יותר.

בינתיים, אהובתי, אני מתחנן לפנייך שלא תהיי עצובה אלא תהיי מרוצה דווקא, כי בקרוב תוכלי לנשק אותי ואני אוכל לפנק אותך כאוות נפשך,

       טומוץ

       המעריץ אותך

       לעולם ועד.

*

קאהיר 23 באוגוסט 1922

טולי יקירתי,

רק עכשיו קיבלתי את מכתבייך מה-10 וה-11 בחודש, שזיעזעו אותי לגמרי. אני רואה שהחיים בלעדייך באמת אינם שווים כלום, בעיקר ברגעים קשים כמו אלה שעוברים עלינו עכשיו.

את מיטיבה כל-כך לשנות את מצב-רוחי מן הקצה אל הקצה עד שדי היה לי לקרוא את מכתבייך כדי להשיב לי את עליצותי. – כל-כך עצוב הייתי בימים האחרונים האלה עד שלא ידעתי כבר מה לעשות בעצמי.

בעצם, מכתביי האחרונים ודאי איפשרו לך לעמוד במידת-מה על מצב-הרוח שלי.

בואי לא נדבר עוד על זה שהרי הוא נחלת העבר, ולעצם המחשבה על טולי היקרה שלי אני שוב חש את עצמי מאושר.

ועכשיו, אהובתי, הבה נחזור לפגישתנו הקרובה.

אף-על-פי שהבוקר קיבלתי מבאייר מכתב שבו הם אומרים לי כי רוצים היו מאוד לראות אותי אצלם, אבל בגלל הירידה העצומה בערכו של המארק צר להם שאינם יכולים לקבל עליהם את הוצאות נסיעתי שבמארקים תהיינה כבדות מאוד, החלטתי לצאת לנסיעה הזאת.

אני מקווה שכאשר אהיה אצלם אצליח להוציא מהם לפחות חצי מן הסכום, אם לא להפיק רווח שיכסה לי את ההוצאות האלו.

עליי לצאת למסע הזה כדי שאוכל לבסס קצת את מצבנו, שלא אסתיר ממך שכרגע איננו מזהיר.

ובכן, אני יוצא לדרך – ועוד היום אני כותב לבאייר שאהיה אצלם בעוד שבועות אחדים.

מאחר שאני רוצה שהנסיעה תהיה חסכונית, אני חושב שאצא ביום-השישי הקרוב ה1- בספטמבר לפיראוס ומשם ברכבת בדרך בלגראד ובודאפשט לווינה. אני מקווה שב5- או 6 בספטמבר אהיה איתך. מחר אברר בדיוק, ומסתבר מאוד שאטלגרף אלייך מיד.

על-כל-פנים תקבלי מברק מפיראוס או מאתונה כדי שתדעי בדיוק באיזה תאריך תצטרכי לקבל את פני אדונך וריבונך, שאינו אלא טומוץ המאוהב בך עד לשיגעון.

אהובתי! כשאני חוזר וקורא את שני המכתבים האחרונים שלך אני חש איך ליבי מתמלא שמחה ואושר על שבמרחק לא רב ממני קיימת חיה קטנה וקירחת... לא... גזוזה, שאוהבת אותי מאוד וברצינות רבה. –

ובכן, אינני חושב שאני כפוי-טובה כלפייך כי אהבתי אלייך, אם אינה גדולה יותר מאהבתך, הרי לפחות היא עזה באותה מידה. –

אין דבר חשוב לי יותר מאושרך. – הייתי רוצה שאוכל להביא לידי כך שהזיווג שלנו יהיה תמיד שמח ו... מאושר, רוצה הייתי שיהיו לי אם לא מיליונים הרי לפחות אלפי לירות-שטרלינג כדי לממש את כל רצונותינו.

לאחר האהבה שלנו, דאגתי היחידה היא לחיי החומר; ביתר דיוק, לנוחות החיים ולרווחה. –

למענה אני נלחם עכשיו, למענה אני יוצא גם לנסיעה הזאת. – הבה נקווה שתוכתר בהצלחה, ולו אך כדי שנוכל עוד לראות ימים יפים.

יהיה זה טוב כל כך, בייחוד עכשיו שאנו מכירים כל-כך זה את זו, בייחוד עכשיו שאהבתנו היא מן הרציניות והאמיתיות ביותר. –

הלאה הקורבנות!

       לנו האושר!

אשר לבית שאת מציעה לי שאשכור אותו לפני בואך, צר לי שאינני שותף להשקפתך. – הבחירה צריכה להיות בעיקר שלך. – בשובנו ניכנס לחודש-ימים לפנסיון, ובמשך החודש הזה נמצא את הדירה הדרושה לנו. – לפי הידיעות שאספתי לא קל יהיה למצוא משהו בחלוואן.

ועכשיו באשר לרהיטים, צר לי מאוד שלא יכולתי לחשוב לקנותם בווינה כי המחיר שאת נוקבת עולה בהרבה על האמצעים העומדים לרשותי עכשיו. –

לפי-שעה נוכל לקנות בווינה את כל הלבנים, כלי-הכסף וכו' הנחוצים לנו... ואילו את הרהיטים הכבדים ניקנה בקאהיר.

כעבור זמן, כאשר יוטב המצב בכל המובנים, נחזור ונמכור את הרהיטים שלנו ונביא לנו מווינה או מברלין משהו באמת טוב. –

אל דאגה, יקירתי, כי הרהיטים היקרים ביותר לדירתנו נמצאים כבר כאן.

 ... כמה הייתי רוצה שהעתיד הזה כבר יהיה הווה! לא פחות ממך, אם לא עוד יותר ממך! אבל מה לעשות, זה גורלנו.

אני מצרף כאן 10 לי"ש בשטרות-כסף אנגליים. – זה המשלוח האחרון שלי כי להבא אהיה על-ידך, אשלם בשבילך ואשמש לך גזבר.

אני חוזר וקורא את שני מכתבייך האחרונים. –

קצת סבלנות, יקירתי! אל תהיי כל-כך "משוגע"! [עברית באותיות לטיניות] אני כבר בא אפילו בריצה אני בא ו... מכאן אני רואה כבר את יומנו הראשון!

איזה אושר ואיזה שימחה לשנינו כאחד!

עצם המחשבה עליו כבר משרה עליי אושר!

יקירתי! את יכולה לומר לכולם שאני בא, אבל רחמי-נא על שנינו ואל תגידי בדיוק באיזה יום כשתקבלי את המברק שלי. –

שימרי לנו בדידות לפחות למשך 24 שעות. –

נידמה לי שלא היה צורך להמליץ על זה לפנייך, ובכל-זאת המלצתי.

ועכשיו, טולי שלי היקרה, אני אפסיק כדי לשוב ולעלות על משכבי לבדי! – עוד מעט יקיץ הקץ גם על זה ותוך כדי מנוחה אוכל לגפף לפנק לנשק ולחבק בכל עוז את טולי שלי היקרה. –

       להתראות בקרוב מאוד עם

       אהבתו של טומוץ

הואיל והבנקים סגורים

אקח את הכסף איתי.

*

המכתב ה-50 וגם האחרון בקופסת המכתבים ששומרת אסתר מחזק את ההשערה שאכן איזאק יוצא לדרך ומצטרף אליה בווינה, בספטמבר 1922. ייתכן שמשם היא עושה עימו את הנסיעה להונגריה, שעליה תספר לי לימים, מבלי לנקוב בתאריך. אולי מטרת הביקור בקומארנו שעל גדת הדנובה היא בת-דודתם המשותפת ברטה, ששכלה כשנה-וחצי לפני-כן את אימה דבורה, (דודתם בקרבת-דם של אסתר ואיזאק), ואת אביה מור. במעומעם מצטייר גם מסיפוריהם של שני קרובי-משפחה שעזבו את הונגריה אחרי השואה, האחים אלכס וארנסט ראב, הרושם שהותיר בקומארנו עירם ביקורה של אסתר, הבחורה ה"פראית" מארץ-ישראל. ייתכן שמנסיעתה זו נולד השיר "צוענים – הונגרים – / מי זה הפך דמי ליין" שנכתב לא אחרי שנת 1926, אף כי נדפס לראשונה רק ב"קמשונים". "הנהר הרחב" הנזכר בו הוא אולי הדנובה.

תצלומים של אסתר ואיזאק בווינה עם קרוב-המשפחה מצד אימה, שיינברגר, המוזכר במכתבו של יצחק לאסתר מיום 29 ביוני 1922, מוכיחים אולי שאיזאק אכן הגיע לווינה והצטרף לאסתר. אך לא סביר שלאחר תקופת-פרידה כה ממושכת-בעיניו, הוא מניח לה לנסוע בגפה לפאריס וחוזר לקאהיר בלעדיה. אילו כך היה קורה, היו משתמרים ודאי גם מכתביו אליה, כי ניראה שאסתר ה"לא-מסודרת" דווקא מקפידה לשמור על מכתביו.

עם זאת, אסתר חוזרת יותר מפעם על כך שאיזאק שלח אותה ללמוד בפאריס. לרות בונדי היא מספרת: "גרתי במצרים ארבע שנים ובמשך השנים האלה למדתי צרפתית בקולג'. למדתי כמעט כל הזמן. בעלי לא היה כיתר הבעלים, במקום שאעשה ילדים ואקבל אורחים, עומד ושולח אותי לסורבון, והוא נישאר לבדו אצל אימו... אציל נפש היה... מבוגר ממני בעשר שנים... למדתי בסורבון ספרות כללית וצרפתית, כמעט שנתיים, ואחר-כך חזרתי למצרים. כאשר נישאתי, התניתי תנאי שנחזור ארצה. הם היו ציונים פעילים גם במצרים, ואני תמיד משכתי הנה, והייתי באה כל קיץ אל ההורים."

ולנעמי גוטקינד (גולן) היא מספרת: "התניתי עם בעלי שאסכים לנישואים בתנאי שישלחני ללמוד בפריז... וכך מצאתי את עצמי בסורבון כשומעת חופשית."

שמעון סאמט כותב, בעקבות שיחה איתה, שאת חמש השנים שאחרי הנישואים חילקה בין קאהיר לבין פאריס, שם למדה כשומעת חופשית בסורבון. כן סיירה בארצות אירופה אחרות. "אירופה היתה בשבילי מעין אוניברסיטה." אך לאחר-מכן תקפו עליה הגעגועים לארץ-ישראל.

 "אציל-נפש היה בעלה," כותב ישראל הראל מפי אסתר. "מיד כשהגיעה למצרים ביקשה להשתלם בצרפתית, ומאחר ששלטה היטב בשפה, ביקשה לנסוע לסורבון להשתלם בספרות. גם בקשה זו מילא, אף שהיו נשואים זמן קצר בלבד. 'בעלי לא קינא לי ואני השבתי לו בנאמנות מוחלטת.' – כשחזרה לבעלה במצרים התברר לה, שהניתוק לא זו בלבד שלא פגע בנישואים, כי אם חיזק אותם. היא נישאה ממש על כפיים. את שיריה היה מעתיק בכתב-יד נאה למחברות חדשות. אף כשניהל חיי חברה ערים, לא לחץ עליה אף פעם שתקדיש מזמן הכתיבה או מזמן הלימודים כדי שחיי החברה שלו, שהיה בהם גם אינטרס עסקי, לא ייפגעו."

לי מספרת אסתר, בשלהי חורף 1981, כי בשנה הראשונה לנישואיה איפשר לה איזאק להרחיב את אופקיה, לנסוע לפאריס ולשמוע הרצאות בסורבון במסגרת לימודים לא פורמאלית, בתור שומעת חופשית. בפאריס היא מרגישה את השפעת לורט פסקל, חברתה-מילדות, ונידמה לה כאילו היתה כבר מוכנה-מראש להיות בעיר הזו.

ההיתה בסורבון או לא היתה, ומתי? – חידה היא ותישאר חידה.

המשך הפרקים הבאים יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בעיירה בית שמש הוכנס לשימוש סוג חדש של ביאה – ביאת המשיח.

* מדי פעם אנחנו שואלים מדוע מרים בר-שלום לא מרימה טלפון, כדרכה, אחרי הרשימה שכתבנו על אודותיה ועל אודות אנוש ז"ל, ופתאום אנחנו נזכרים שהיא כבר גם כן מתה.

* אתמול ראינו מודעה ב"הארץ" על גילוי מצבה בבית עלמין הישן, חוף הכרמל, במלאת 30 לפטירתו של קלמן (קֶנִי) גרידינגר – וזאת ביום שישי, 2.12, בשעה 12.00. כנראה שלא היינו בארץ כאשר התפרסמו המודעות על מותו, ולא ידענו על כך דבר. קלמן (קני) קרוי על שם סבו קלמן. בנו של קלמן, משה גרידינגר, בנה את אחוזת קלמניה ליד צופית, וקרא אותה על שם אביו, הוא סבו של קני. אנחנו גרנו שם בשנים 1944-1947 כאשר אבי בנימין היה מנהל האחוזה. ואילו דודי ברוך בן עזר ראב הוא שבנה וניהל בשנות ה-20 את האחוזה החקלאית הזו למען היהודי העשיר משה גרידינגר שהיה ציוני ועלה עם משפחתו מאנגליה. זכורים לנו בני המשפחה, ובהם קני הצעיר ואחותו דינקי הנוהגים במכונית המפוארת של המשפחה וגם הדירה הנדרת של ההורים, הקבורים בבית העלמין הישן בחיפה. החיים שלנו שם נתנו לנו השראה לרומאנים "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" והרומאן האחרון שלנו "ספר הגעגועים" שמיוסד על "לשוט בקליפת אבטיח" ובו גם פרק גדול על קלמניה שכתב בשעתו קדיש יהודה סילמן, ופיאר בו את ברוך ראב. למרבה הצער צאצאי משפחת גרידינגר השכיחו את חלקו של ברוך בבניית קלמניה ואף סיפקו על אודותיו מידע לא נכון לגברת אחת בשם עירית עמית, שכתבה ספר ובו פרק מלא אי-דיוקים, בלשון המעטה, על קלמניה – מבלי לפנות אלינו, משפחתו של ברוך בן עזר ראב, כדי לאמת את דבריה (שהתבררו כשקריים). ראו הוזהרתם! בפרק על קלמניה שבספר יש אי-דיוקים  מגמתיים וחוסר ידע מפליא!

* הלכנו לראות את הסרט "אלגנטיות של קיפוד" באולם 3 למטה בסינימטק החדש בתל אביב. הכורסאות היו נוחות. האולם  הכחול-שחור – מזעזע. ככה ודאי ייראה היכל התרבות לאחר ה"שיפוץ". לאחר ההקרנה יצאנו עם סחרחורת שנמשכה כשעתיים. משהו במרחק בין האקרן למושבים, ובגודל שלו, גורם כנראה לסחרחורת. ואולי שפע קירות הראי הענקיים במסדרונות ובמבואות בחוץ – שמסתירים ממך היכן מסתיים המרחב הממשי ומתחיל המרחב שבראי.

 ובאשר לסרט – סבלנו כל רגע, סרט משעמם, יומרני ומתיש, למרות השחקנים הטובים, בייחוד הילדה המעצבנת הרוצה להתאבד. בקיצור, בזבוז זמן – אבל אל תספרו זאת לאיש כי אנחנו מבינים שה"בון טון" הוא לומר שזהו סרט נהדר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,298 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל