גיליון מס' 696

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בכסלו תשע"ב, 5 בדצמבר 2011

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ביקור באגף החדש של מוזיאון תל אביב: "התמונות מפריעות לקירות!" // בבוא יומי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו: חבל שלא חילקו לנו דפי-נייר עם רוח הפלמ"ח. // יוסי גמזו: מִזְמוֹר לְדָוִד. // יעקב פדהצור: אנחנו כיהודים לא אוכלים את המאכלים האלה. // משה גרנות על מיכאל דשא. // יואל נץ: אוסיפ (יוסף) מנדלשטם. // ד"ר גיא בכור: מה כוחה הצבאי האמתי של איראן, ועד כמה היא באמת מעוניינת במלחמה נגד ישראל? [ציטוט] // מיכל סנונית: "מי יצילנו מרעב? מי יאכילנו לחם רב?..." ח.נ. ביאליק. // יוסף דוריאל: 1. לקחי פרשת ניצנים לא הופקו עד היום. על דברי יעקב אחימאיר, ויקיפדיה ומאיר שרגאי במכתב העיתי מיום 1.12.11.  2. הנשיאה בייניש, אצלכם באמת הכול בסדר? // אלי מייזליש: 1. הערה למרדכי בן חורין: "הארץ"? – "כול כאלב ביג'י יומו!" 2. הגבול הפרוע שבין ארה"ב לישראל. // יוסי שדה: ארוחות שלא נאכלו. // אוריה באר: רבותיי ההיסטוריה חוזרת. // מתי דוד: 1. התקשורת הופכת עבריינים מורשעים לסלברטאים מפורסמים. 2. האנטומיה של "ארגוני השלום" בישראל. // מוּקֵי אֶלְדָּד: לְיוֹם הָאֵיְדְּס הַבֵּינְלְאֻמִּי. // ד"ר מרדכי קידר: סוריה וחוק הכלים השלובים. [ציטוט]. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 2-3.12.11. // נעמן כהן: Si vis pacem, para bellum // איתמר לוי: מי היה מיכאיל וסילייביץ' איסקובסקי? // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר. 8. נוף התמרים על גדת היאור, בחילואן. הפלותיה. "ככה תאהבני וליבך עליי יום יום תקרע – " // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

ביקור באגף החדש של מוזיאון תל אביב

"התמונות מפריעות לקירות!"

כבר בשיטוט ראשון הרושם הכללי הוא שהתמונות מפריעות לקירות, ומוטב היה אילו לא היו תלויות באגף החדש תמונות בכלל, שאז היה דומה עוד יותר למבוכים של דיזנגוף סנטר, סביב החלל הפנימי, אבל ללא השובבות, החיוניות והצבעוניות של הסנטר, שהוא לטעמי אחד היפים והמעניינים בישראל.

אילו לא היו באגף החדש תמונות שמפריעות לקירות הלבנים הענקיים וגם הבטוניים להשתרע לשווא במלוא ריקנותם – זה היה מאפשר למגלומניה של מתכנניו להתבלט עוד יותר, ולגרום לכך שידברו רק עליהם ויתרשמו רק מהם, כי האריזה של המוזיאון הריק הזה חשובה יותר מהתוכן והיא כניראה היצירה האמיתית שאליה שאפו בוניו ותורמיו!

ובאשר לתוכן: המיבנה הענק והמתעתע הזה מחזיק בינתיים כמעט רק קיר סולידי אחד בעל ערך [גם ערך כספי] וזאת בקומה העליונה – והוא של אמנות ישראלית ובו ציורים של גוטמן, ראובן, פלדי, תג'ר ואחרים מבני "תור הזהב" של האמנות הישראלית, שאם איננו טועים עדיין ציורי רובם טמונים במרתפי המוזיאון ולא הוצגו כאן, אולי כדי שלא להאפיל על הבאים אחריהם וגם כדי שלא יהיה יותר מדי מה להראות לתיירים מן האמנות הישראלית במיטבה, ויהיה יותר מקום לאימהות עם תינוקות ולילדי בתי ספר משועממים ורעשניים, המבריחים את הקהל.

אבל מומלץ לבקר בתערוכה צדדית של הדפסים מתקופת האימפרסיוניזם הגרמני, תערוכה נהדרת של ציירים מוכשרים שידעו לצייר, תערוכה שרוב המבקרים באגף החדש מדלגים עליה כי היא לא אנסלם קיפר וגם קשה לגלותה במבוכי החיקוי המוזיאוני הכושל של דיזינגוף סנטר, וגם האקוסטיקה בה נוראה, כל לחישה נשמעת כצעקה.

ובאשר לאולם הענק למטה, שהוקדש לתערוכתו של קיפר, והזכוכיות השבורות שלו, וכל התקשורת העוסקת בו, ורוב פרסומי המוזיאון נסובים על אודותיו ומפרנסים בכבוד את היחצ"נות שלו – שאלה אותנו חברה (לא מחוג המשכילות התל-אביביות אלא ניצולת שואה שקשה לתעתע בשכל הישר שלה) – אם אנחנו יכול להסביר לה "מה זה צריך להיות הקיפר הזה?" – וכאשר ענינו בו-במקום: "אחיזת עיניים!" – נפלטה מריאותיה אנחת רווחה גדולה, כי היא לא העיזה להביע כך את מחשבותיה. ובייחוד אם כולם אומרים שהוא חשוב!

ואם תמשיכו לשאול אותנו נגיד לכם שהתערוכה של קיפר היא קיטש מודרני מגלומני בהתגלמותו התקשורתית-היחצ"נית ביותר: שואה, יהדות, נאציזם, ספרים שרופים, מלחמה, תורת הקבלה! – אף "ציור" משם לא היינו לוקח הביתה, אפילו היתה לנו וילה ריקה של 400 מ"ר, והיינו מקבל את ה"ציור" חינם! ויכולנו להוסיף ולומר ולנמק – אבל המסתורית אסרה עלינו לדבר כך, ולדבר על כך במוזיאון, ובקול רם – למרות שהרעש בו היה לעיתים נורא, וכאמור יש אולמות שבהם כל לחישה נשמעת כצעקה. אבל אנחנו, לדעתה, חסרי תרבות מן המושבה ולא אריסטוקרטים מקריית חיים.

דברים דומים אפשר לומר לגבי מרבית התמונות והמיצגים האומללים באולמות האחרים של האמנות הישראלית, שגם כאשר מדובר בציירים טובים, דומה שבחרו להציג מהם את הציורים המכוערים ביותר, כמו הציור של יוחנן סימון. שלא לדבר על שתי תמונות ענק שכנות, של זריצקי ושל שטרייכמן, שתי מריחות צבעים גדולות-מימדים שאי אפשר להבדילן זו מזו כאילו יצאו מאותו פס ייצור!

הדבר החי ומשובב הנפש היחיד באגף החדש הוא גרם המדרגות הנעות הענקי המוביל מלמעלה עד לקומת הקפה והקיפר. עשרות אימהות עם ילדיהן וילדותיהן המקסימים גילו אותו והן עולות ויורדות בו עם הצאצאים המאושרים, ואפילו מצלמות אותם תוך כדי ירידה, ושוב עולות איתם, ושוב יורדות, ובהפסקות מוציאות את הבקבוקים והאוכל ומאביסות את הקטנים כמו בגן ציבורי, רק שהכיסאות סביב שולחנות הקפה גבוהים, ואחד הילדים כבר נפל ונקווה שמוחו לא נפגע מהביקור במוזיאון.

אגב, בית הקפה בקומת הקרקע של האגף החדש נפתח רק אחרי עשר וחצי בבוקר, כך שיש זמן ארוך למשחקים מבלי להפריע לקהל השותים שטרם בא. אבל לשבת אפשר רק בכיסאות הגבוהים, המסוכנים לילדים קטנים! – ואיזה אימהות צעירות ויפות! אתה ממש לא יודע מה בא לך לנשק קודם – את הקטנים המתוקים או את האימהות הסקסיות? אתם מכירים את הסיפור על רופא ילדים אחד בתל אביב, ד"ר שאול טשרניחובסקי שמו, שהיה משאיר את הילדים בחדר-ההמתנה ומושיב את האימהות הצעירות על ברכיו?

ואיזה מזל שבגלל הנהירה לאגף החדש, עומד האגף המרכזי, הישן, שהוא פאר אדריכלות חכמה – כמעט נטוש, ואפשר לבקר בניחותא את אוצרות הציור האירופי בתצוגות שתורמיהן שיריינו אותן מראש מפני תערוכות מתחלפות, ולחלוף על פניהן מבלי לסבול מגדודי היונקים וילדי הגן והמדריכות המסבירות לילדי בתי הספר ולנשים המבוגרות עם מקלות-הכיסא. פשוט שקט. שקט. שקט. ואילו נפתח האגף החדש רק כדי שיהיה אפשר לבקר בניחותא באגף הישן – דיינו!

ואגב, לא מצאנו בשום מקום באגף החדש, האמור כנראה להיות מוקדש ברובו לאמנות הישראלית – ציור של חברנו דוד שריר. הייתכן כי האוצרים חששו פן התקהלות הקהל מול ציוריו, המושכים את העין ומעוררים את הדמיון – תעצור את זרימת החולפים במהירות על פני הציורים המכוערים של אחדים מבני-דורו האחרים, שזכו להיכלל במוזיאון?

* * *

בבוא יומי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בבוא יומי

אך לא לפני כן

רפדו את קברי בעותקי כותרים

של הספרים שכתבתי

חמישים שנה

ושאריתם מונחת כאבן שאין לה הופכין

בבוידעם בדירתי

כי איש כבר לא נדרש להם

והניחו מעליהם את גופתי

שתירקב בשורה

בה קבור סבי

והמה יתפוררו לאיטם

מתחת לתכריכים

באדמת המושבה הלחה

משנת תרל"ח

ותהיה לי בכך

הישארות נפש

של הנידחים

ורק השאירו לי את הביצים

בצנצנת פורמלין

על אחד המדפים

בארכיון המושבה

על שם עודד ירקוני

* * *

פוצ'ו

חבל שלא חילקו לנו דפי-נייר עם רוח הפלמ"ח

אודי,

בגיליון האחרון של ח.ב.ע. הקדשת חלק ניכר לבעיית הניירת בארץ ונתת יד חופשית לאלה שהתייחסו לאותם דפים בעלי מבנה רך ונעים למגע. נושא הקרוב לליבך, וגם בי, כאדם כותב – הוא מעורר כל מיני אסוציאציות. זאת הסיבה שאני לא יכול להתאפק מלהעביר אליך קטע מתוך הקדמה לנאום שנשאתי לפני כחודש במכון אבשלום, אחרי שפנו אלי לתת הרצאה אשר נושאה הוא רוח הפלמ"ח (במלאות 70 שנה וכו').

מתוך הרצאה במכון אבשלום, 26.10.11, הנושא: רוח הפלמ"ח

 הייתי השבוע בבית הפלמ"ח, התפתחה שיחה ביני ובין כמה חיילים, וכשסיפרתי להם שאני צריך להרצות על "רוח הפלמ"ח" שלפו מכיס החולצה דף נייר  שעליו הטקסט "רוח צה"ל", ובו קראתי דברים חשובים כמו:

  "רוח צה"ל הוא תעודת הזהות הערכית של צה"ל אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת... רוח צה"ל וכללי הפעולה הנגזרים ממנו הם הקוד האתי של צה"ל. רוח צה"ל ישמש את צה"ל על חייליו, מפקדיו, יחידותיו וחילותיו בעיצוב דפוסי הפעולה שלהם...

"רוח צה"ל יונק מארבעה מקורות: + מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו כצבא הגנה לישראל  + מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטיים. חוקיה ומוסדותיה + מסורת העם היהודי לדורותיו + ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו..."

וכו' וכו' – דף פוליו מלא טקסט ציוני על טהרת הבומבסטיות. נאמר לי על ידי החיילים שהם חייבים ללכת עם הדף הזה בכיס החולצה, וחייל אשר ימצא ללא הטקסט יישפט וגזר דינו יכול להיות ריתוק או עונש אחר.

נזכרתי  שבחטיבה 7, כאשר אביגדור קהלני היה מפקד החטיבה, הוא חוקק חוק שכל חייל חייב לשים בכיס חולצתו דף נייר שבו רשומות  המילים של המנון החטיבה. אני לא יודע אם היו חייבים להיות שם גם התווים, אבל המילים אני בטוח, כי אני כתבתי אותם בשעתו בפקודת גורודיש. כשאני הייתי בצבא,  כלומר בפלמ"ח, אני לא זוכר שחוייבנו לשים בכיס דף נייר עם טקסט הנושא כותרת כמו "רוח הפלמ"ח". הסיבה די ברורה, הרוח זה אולי הדבר היחיד שהיה לפלמ"ח בשפע, ואף פעם לא  היינו צריכים  ללכת  להביא אותו מהאפסנאות. מה היה לנו אם לא רוח? על הרוח הזאת, רוח הפלמ"ח אמרו לי  שאני צריך לדבר אתכם, וזה מה שאנסה לעשות בשעה הקרובה. 

   ( ...עכשיו אני  חושב שבכל זאת חבל שלא חילקו לנו דפים שכאלה בפלמ"ח, כי היו המון מקרים שהלכנו בשדות או בכל מיני ואדיות  והשתגענו למצוא איזו פיסת נייר...  בכל זאת אי אפשר להגיד על צה"ל של היום שהוא לא חושב על הכול!)

זאת היתה ההקדמה, ואחר כך נשאתי הרצאה שלמה על רוח הפלמ"ח, אבל אותה לא אביא כאן כי היא לא היתה מספיק רצינית.

* * *

יוסי גמזו

מִזְמוֹר לְדָוִד

אֶתְמוֹל, בְּיוֹם רִאשוֹן, בְּרֵאשִיתוֹ שֶל הַשָּבוּעַ

קֻיַּם בָּאָרֶץ טֶקֶס-אַזְכָּרָה לְבֶן-גֻּרְיוֹן

בַּמּוֹסָדוֹת הָרִשְמִיִּים שֶבָּם זִכְרוֹ טָבוּעַ,

בְּצַהַ"ל, בְּבָתֵּי-הַסֵּפֶר – אֶלָּא שֶכַּיּוֹם

קָשֶה לְהִשְתַּחְרֵר מֵחֶשְבּוֹן-נֶפֶש דֵּי קוֹדֵר כָּאן 

עַל שְקִיעָתָהּ שֶל מִפְלַגְתּוֹ, שֶכָּל אֶזְרָח חוֹזֶה  

בְּצַעַר אוֹ שִׂמְחָה לָאֵיד (תָּלוּי מִי הַדּוֹבֵר כָּאן) 

בַּמֶּה שֶנִּשְתַּיֵּר בָּהּ, נֶעבֶּעךְ, בָּעִדָּן הַזֶּה...

לֹא שֶחָסְרוּ קְטָטוֹת וּפִלּוּגִים וְאֵגוֹ-טְרִיפִּים 

שָם, בְּמַפַּא"י שֶל אָז, בָּהּ לֹא סְקַנְדָּל אֶחָד סָעַר, 

אַךְ חוּץ מִזֶּה הָיְתָה גַם מִפְלָגָה, הָיוּ פְּרִינְצִיפִּים

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ הָיָה לָהּ רֹב לֹא מְעֻרְעָר.

וְאִלּוּ כָּאן, הַיּוֹם, כְּשֶסִּכְסוּכִים שוֹפְעִים בְּמֶרֶץ

גַּם בָּעִדָּן הַיֶּחִימוֹבִיצִ'י שֶלֹּא נִרְגַּע

כְּשֶשּוּב, יָא עֵינִי,  מוּל נִבְחַר קָם הָעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ – 

נִרְאֶה כִּי יֵש בָּהּ סִכְסוּכִים יוֹתֵר מִמִּפְלָגָה...

זִקְנֵי הַמּוֹשָבוֹת שֶל עֲלִיָּה שְנִיָּה סִפְּרוּ כְּבָר

אֵיךְ בָּאֶחָד בְּמַאי, עַל גַּב אַרְגָּז שֶל תַּפּוּזִים

עָמַד לוֹ דוּוִיד גְּרִין הַפְּלוֹנְסְקָאִי (שֶבּוֹ נִכְּרוּ כְּבָר

סִימְפּטוֹמִים שֶל מַנְהִיג שֶפִּיו שוֹפֵעַ חֲזִיזִים)

וְאֵיךְ מִתַּחַת חַלּוֹנוֹ שֶל פַּרְדֵּסָן בִּיש-גַּדָּא

קָרָא שָם דּוּוִיד לִשְׂכִירֵי אוֹתוֹ אִכָּר מִסְכֵּן

מֵעַל אוֹתוֹ אַרְגָּז אֲשֶר שִמֵּש לוֹ בָרִיקָאדָה

שֶלֹּא לָצֵאת לַעֲבוֹדָה בַּיּוֹם הַהוּא, שֶכֵּן

"כָּל פּוֹעֲלֵי הָאֲרָצוֹת מִתְאַחֲדִים בֵּינְתַיִם"

(מָה שֶהֵעִיר שָם בְּקוֹמָה שְנִיָּה אֶת הָאִכָּר

שֶאָץ לִפְתֹּחַ תְּרִיס וְגַם לְשְפֹּךְ עָלָיו דְּלִי-מַיִם

עַל דּוּוִיד שֶשָּכַח שֶזֶּהוּ בֹּקֶר חֹרֶף קַר...)

וְזֶה מַזְכִּיר כִּי זֶה הַזְּמַן לִרְמֹז לְשִיּוּרֶיהָ

שֶל מִפְלָגָה גְדוֹלָה זוֹ שֶעָבַר לָהּ מְפֹאָר

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַהוֹוֶה, שֶכָּל סִכְסוּךְ גּוֹרֵעַ

מִסִּכּוּיֶיהָ לְחַדֵּש אֶת הָרֶפֶּרְטוּאָר

שֶבּוֹ כִּכְּבָה אֵי-פַּעַם בְּתַפְקִיד שֶל פְּרִימָדוֹנָה

וּבוֹ שָלְטָה שָנִים רַבּוֹת עַל אֶרֶץ זוֹ – בְּעוֹד

 שֶכָּל תְּנוּעָה גְדוּשַת אִינְטְרִיגוֹת לֹא פּוֹסְקוֹת, נִדּוֹנָה

לְסִכְסוּכִים גְּדוֹלִים אַךְ מִפְלָגָה קְטַנָּה מְאֹד...

אהוד: אולי כדאי להוסיף כי בשנת 1966 בן-גוריון גורש ממפא"י על ידי בית דין של המפלגה שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא, ועבר לעמוד בראשה של "רשימת פועלי ישראל", רפ"י, שהקים למענו שמעון פרס. [וראה על כך גם בספרי "שרגא נצר", 1990].

* * *

אנחנו כיהודים לא אוכלים את המאכלים האלה

כמי שעובד בסין מזה 12 שנים, מתוכם מגורים בסין 6 שנים, אני רוצה לייעץ ליוסי שדה, ולישראלים רבים אחרים, שיש דרך נורא נורא פשוטה לא לאכול את כל אותם שרצים ודברים לא מזוהים - לומר למארחים שאתם כיהודים לא אוכלים את המאכלים האלה. מה יותר פשוט מזה? במקרה שלי זו גם האמת. האמת הזו התקבלה בהבנה רבה על ידי מארחיי בסין מהיום הראשון בו דרכו רגלי בסין, ואף עסקה לא הלכה לאיבוד!!  לפחות לא בגלל האוכל... 

הסינים אמנם גאים בתרבותם אבל מאוד מעריכים תרבויות אחרות (במיוחד היהודית) ואנשים שגאים בתרבותם.

בברכה

יעקב פדהצור 

* * *

משה גרנות על מיכאל דשא

אהוד היקר,

שמחתי לקרוא את דבריה של אורית ברנר, בתו של המשורר מיכאל דשא, בגיליון 694 של חב"ע. את מיכאל דשא היכרתי אישית, והתרשמתי מאוד מהאיש הנלבב הזה, שכתב שירים וסיפורים, וגם הרבה ספרי ילדים. אהבתי את שיריו, ואהבתי את האיש, והערך שלו שוכן כבוד בלקסיקון ההיסטורי שחיברתי בעמ' 348-347.

 שלך,

 משה גרנות

* * *

יואל נץ

אוסיפ (יוסף) מנדלשטם

מומלץ בזאת בחום לערוך היכרות עם המשורר הדגול הטראגי אוסיפ אמילייביץ מנדלשטם מן הערך שבוויקיפדיה בלשון העברית:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A4_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C%D7%A9%D7%98%D7%9D.

ומן הראוי רק להוסיף עליו קטע מצוואתה של נַדֶזְ'דָה מנדלשטם, אלמנתו של המשורר:

"...אני פונה אל העתיד, המצוי עדיין מעבר לאופק, ומבקשת ממנו כי יגונן נא על אסיר המחנה וכי יאסור על המדינה לשים יד על מורשתו, והיינו הך הוא על אילו חוקים תסתמך. צריך לשמור על רכוש רוחני זה מפני השגת הגבול של המדינה, בשעה שהיא נוהגת כך אם בהתאם לחוק ואם בניגוד לו. אינני רוצה לשמוע על חוקים, שהמדינה מעצבת או משמידה, מקיימת או מפרה, אך תמיד על סמך האות הכתובה המדויקת, לצרכיה ולתועלתה...

"חרות המחשבה, חרות האמנות, חרות הדיבור – הם מושגים קדושים, שאין לערער עליהם, כמו מושגי הטוב והרע, כמו חופש האמונה והדת. אם חי המשורר כאחד האדם, חושב, משתדל, משתעשע, משוחח עם בני אדם והוא חש, כי אין לנתק את גורלו מגורלם של בני האדם זולתו – מי יעז לתבוע, כי שיריו יביאו 'תועלת למדינה'? מדוע תהין המדינה להכריז על עצמה כי היא יורשתו של האדם החופשי? מה התועלת, אגב אורחא, שתצמח לה מכך? מה עוד, שמדובר באדם שזיכרו חי ופועם בליבותיהם של בני האדם, ואילו המדינה עושה הכול, כדי לבער את זכרו...

"ועוד מבקשת אני לבל יישכח, כי ההרוג הוא תמיד חזק יותר מן הרוצח, והאדם הפשוט גבוה יותר ממי שמבקש לשלוט עליו. זהו רצוני, ואני מקווה כי העתיד, אליו אני פונה, יכבד אותי ולו משום שהקדשתי את חיי לנצור את עמלו ואת זכרו של החלל." (תרגם י.נ. – ההדגשות במקור).

מתוך: נ' י' מנדלשטם: "צוואתי", סוף דצמבר 1966.

אוֹסִיפּ מַנְדֶלְשְׁטַם

תרגום מרוסית: יואל נץ

 (שקיבל את עצותיו הלשוניות המצוינות של מאיר צמח)

לֹא נָחוּשׁ מִתַּחְתֵּינוּ מִדְרַךְ אֲדָמָה,

מוֹצָא פִּינוּ סְבִיבֵנוּ שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע, 

בְּדַל מִלָּה אִם פִּתְאֹם יִזְדַמְזֵם לִי,

חִישׁ יֻזְכַּר לִי הָאִישׁ מִן הַקְּרֶמְלִין.

אֶצְבָּעוֹת לוֹ שְׁמֵנוֹת כְּאוֹתָן תּוֹלָעִים,

מִלּוֹתָיו – מִשְׁקוֹלוֹת נְכוֹנוֹת לְהַדְהִים.

שְׂפָמוֹתָיו – שְׂפַם-תִּיקָן – יְשַׂחֵקוּ,

בְּמַגָּף מִתְנוֹצֵץ מִתְמָרֵק הוּא.

עַל עֲדַת מַנְהִיגִים שֶׁסְּבִיבוֹ יְנַצַּח,

נֶהֱנֶה מִשֵּׁרוּת בְּנֵי אֱנוֹשׁ לְמֶחֱצָה.

מִי יִשְׁרֹק, מִי יֵילִיל, יִתְיַפֵּחַ,

הוּא, רַק הוּא מְלַהֵג וְקוֹבֵעַ;

מְפַרְזֵל כְּמוֹ פַּרְסָה הוֹרָאוֹת קַו לְקַו:

מִי בַּבֶּטֶן יַחְטֹף, מִי בָּרֹאשׁ, מִי בַּגַּב.

כָּל מִיתָה עֲבוּרוֹ כְּתוּפִין הִיא,

וְחָזֶה לוֹ רָחָב, אוֹסֶטִינִי*.

נובמבר 1933 

*אוסטיה – חבל ארץ בהרי הקווקז: רוסיה בצפון, גיאורגיה (גרוזיה) בדרום. (הערת המתרגם)

שיר זה "כיכב" בקטע הבא, אשר הוקדש לבוריס פסטרנק ב"חדשות בן עזר" 682 (מומלץ לדפדף באתר http://benezer.notlong.com):

"...והנה פסטרנק משוחח עם המנהיג מן הטלפון שבפרוזדור דירה צפופה בה מתגוררות שש משפחות. פסטרנק היה איש ישר ותמים להפליא, והחמיר מאוד עם מוצא פיו. נראה כי מן הראוי לתת אמון בגרסתו לשיחה עם סטאלין, כפי שהיא נמסרה מפי בנו, יבגני פסטרנק. הגרסאות שהופצו בפי אנשים הרחוקים מפסטרנק טענו, שפסטרנק הסגיר את מנדלשטאם. אבל הן אלמנתו של מנדלשטאם, והן לידיה צ'וקוטסקאיה ברשימותיה על אנה אחמטובה, לא הטילו ספק בכך כי פסטרנק אמר לסטאלין בדיוק נמרץ את מה שהוא חשב באותו רגע.

סטאלין שאל האם מנדלשטאם הוא אוּמן (мастер), האם הוא, פסטרנק, אומן. למושגים מן הסוג "אומן", "גאון", "כישרון" היו משמעויות שונות בתודעתו של פסטרנק לעומת זו של סטאלין. אבל אין זאת כי סטאלין לא היה מטלפן אל פסטרנק אלמלא ביקש במוחו הזדוני למשש כיצד מגיב למאסרו של מנדלשטאם אחד המוחות החזקים והעצמאיים ביותר בימים ההם. האם אפשר להשמיד את מנדלשטאם, או שתהיה בכך משום הגזמת מה...

בזמנו, אחרי שסיים מנדלשטאם לקרוא באוזני פסטרנק שיר שכלל את השורה: "אנו חיים, בלי לחוש את הארץ תחתינו..." אמר לו פסטרנק: "אתה לא קראת דבר באוזניי. אני לא שמעתי דבר. זו איננה שירה, זהו אקט של איבוד עצמי לדעת." בחקירתו, לימים, מנדלשטאם לא כלל את פסטרנק ברשימת האנשים שבאוזניהם קרא את השיר הזה..."

חַי אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',*

כְּמוּזִיקַאי עִבְרִי –

כְּמוֹ יַהֲלוֹם עַתִּיר צְבָעִים,

עִם שׁוּבֶּרְט הוּא מַמְרִיא.

מִבֹּקֶר וְעַד לַיִל רַד,

עַל-פֶּה, כְּמוֹ בְּכִשּׁוּף,

סוֹנָטָה זוֹ, בְּלִי עַיִן רַע,

נִגֵּן הוּא שׁוּב וְשׁוּב...

מָה, אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',

אוֹר יוֹם בַּחוּץ חָשַׁךְ?

הָה, אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',

מָה טַעַם?.. הַיְנוּ הָךְ...

הַנַּח לָהּ לַטַּלְיַנוֹצְ'קָה**

אֶל שׁוּבֶּרְט, כִּי תָּאוּץ;

שִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג מוּצָקָה,

עֲדַיִן שָׁם בַּחוּץ.

עִם מוּזִיקָה מַחְמַל הַלֵּב

נָמוּת לְלֹא מוֹרָא,

אַחַר כָּךְ כָּל אֲשֶׁר חוֹלֵף,

טָפֵל מִטּוֹב עַד רַע...

כִּי, אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',

הַכֹּל עָבַר, נִשְׁכַּח,

הָה, אַלֶכְּסַנְדְר סְקֶרְצוֹבִיץ'***

מָה טַעַם?.. הַיְנוּ הָךְ...

27 למרץ 1931

*  הרץ – "לב", שם יהודי (וגרמני).

** טַלְיַנְקָה – מפוחית יד רוסית. טלינוצ'קה – כינוי חיבה לטלינקה.

*** סְקֶרְצוֹ – (איטלקית) קטע מוזיקלי מנוגן ברוח של הלצה.  (הערות המתרגם)

את השיר הזה כתב מנדלשטם באחת הפעמים בהן התגורר בדירתו צפופת הדיירים של אחיו במוסקבה, והאזין בשקיקה לצלילי כינורו של השכן אלכסנדר הרצוביץ'...

סגנונו של אוסיפ מנדלשטם דומה במשהו לסגנון יצירתו של המאסטרו שלנו, אברהם שלונסקי (ויוסי גמזו ממשיך באותה המסורת); כמותו הוא הרבה להשתעשע וללהטט במילים. על כן, אין זה פשוט כלל וכלל לתרגם את שירתו על דקויותיה.

* * *

ד"ר גיא בכור

מה כוחה הצבאי האמתי של איראן, ועד כמה היא באמת מעוניינת במלחמה נגד ישראל?

[רץ באופן פיראטי באינטרנט]

אין כמעט יום בטהראן בלי "תרגילים" צבאיים, "ניסיונות", "שיגורים", ואיומים. כיוון שאיראן מומחית בלוחמה פסיכולוגית, כלי הנשק של החלש, וכיוון שבמערב ובישראל לוקחים כל תעמולה כאילו היא עובדה, נבחן עכשיו מהן נקודות החולשה הבעייתיות מאוד של איראן ושל הצבא שלה, ואת זה לא תקראו בשום כלי תקשורת ישראלי, או בינלאומי. את זה איראן לא תפרסם, כמובן, ביו טיוב.

לשנה החדשה: מה כוחה הצבאי האמתי של איראן, ועד כמה היא באמת מעוניינת במלחמה נגד ישראל?

כאשר האויבים שלך לא מתלהבים להילחם נגדך, זה משום שהם חושבים שזה מנוגד לאינטרס שלהם, או משום שהולכת אותם שולל, לחשוב כך.

מה שחשוב במלחמה הוא לא כמה לוחמים יש לך וכמה טוב הם מצויידים, אלא כיצד האויבים שלך תופסים אותך. אם הם יחשבו שאתה חלש ופגיע, הם יתקפו בעוצמה. אך אם הם יחשבו שאתה חזק, או בלתי צפוי, או שאולי יש לך מקורות נסתרים, הם יירתעו, ויְחשבו מחדש את הצעדים שלהם. בזמן של עימות יש דברים שלא תצליח להספיק לעשות ברמה הצבאית. אך תמיד תוכל להשפיע על התדמית שלך אצל הצד השני.

הגנרל-פילוסוף הסיני סן טסו (Sun Tzu), "אמנות המלחמה", המאה הרביעית לפני הספירה; לפעמים, כאשר אני נפגש עם קציני צה"ל מכל הרמות, אני שואל אותם האם הם מכירים את סן טסו, או האם למדו ושיננו בעל פה את כללי המלחמה בתולדות האנושות. האם הם מכירים בכלל את הטקטיקות שהופעלו בניצחונות המזהירים של ההיסטוריה, את תרגילי ההונאה והעורמה. לצערי, לרוב התשובה היא שלילית.

על הנייר, כפי שתמצאו בוויקיפדיה, נראה הצבא האיראני חזק ומרתיע יותר מאי פעם: רבע מיליון מגוייסי-חובה (יש שירות חובה במדינה, של כארבע שנים בממוצע), עוד רבע מיליון חיילי צבא קבע, ועוד 350,000 אנשי מילואים (הפחות מאומנים).

גם קשה לעמוד מול שטף ה"תרגילים", "הניסיונות" וההשקות של ציוד צבאי חדש, הזורם מאיראן. פה מנסים טיל, שם חונכים צוללת או ספינת קרב. צילומים, דיווחים וסרטונים ביו טיוב (מחלקת התעמולה של איראן מרבה להעביר סרטונים מפחידים ליו טיוב, כמדיניות, לרוב בלי להזדהות כאיראן). במקביל נמשכים האיומים הבוטים של פיקוד הצבא האיראני כנגד ישראל, שתושמד אם תתקוף את איראן. שימו לב, אילו תמיד איומים מה תעשה איראן אם ישראל תתקוף אותה. המטרה האיראנית היא ברורה: ליצור רושם של צבא אדיר, שמי שיעז לצאת נגדו: ישראל, ארצות הברית, המערב, מדינות ערביות, יושמד מיד.

כיוון שאיראן מומחית בלוחמה פסיכולוגית, כלי הנשק של החלש, וכיוון שבמערב ובישראל לוקחים כל תעמולה כאילו היא עובדה, נבחן עכשיו מהן נקודות החולשה הבעייתיות מאוד של איראן ושל הצבא שלה, ואת זה לא תקראו בשום כלי תקשורת ישראלי, או בינלאומי. את זה איראן לא תפרסם, כמובן, ביו טיוב.

1. זהו צבא מדוכא, שהקידום בו לא נעשה על פי היכולות, אלא על פי הנאמנות לשלטון הדתי הדיקטטורי. תפקיד "משמרות המהפכה" של הנשיא אחמדינג'אד הוא לפקח ולנהל את הצבא הגדול הזה, ולשמור שהגנראלים שלו יזמרו במקהלה את התכתיבים של אחמדינג'אד ושל החבורה הצבאית המקיפה אותו. שום יוזמה מקומית לא תוערך, שום הברקה אישית לא תקודם. המדד היחיד הוא הנאמנות העיוורת. ביולי אשתקד נעצרו 36 קצינים בצבא הזה, שהתכוונו להשתתף בהפגנות נגד המשטר ונגד אחמדינג'אד. מאז לא נודעו עקבותיהם. אין ספק שבצבא נערכים טיהורים.

והנה החולשה של אחמדינג'אד: מי ערב לו, שהצבא המדוכא שלו לא ייצא נגדו, אם תתרחש מלחמה ותתעורר אנדרלמוסיה? הוא יודע שהצבא הוא גם חוסנו וגם חולשתו הגדולה ביותר. יש שנאה גדולה כלפי המשטר אצל חלק מן הקצינים, וכל מיני מחשבות על הפיכה צבאית יכולות לקרות. במילים אחרות: הצבא הוא הכול, והוא הלא כלום, מבחינת המשטר הדתי שם. וכי חסרות הפיכות צבאיות במזרח התיכון? הצבא האיראני הוא העוצמה וגם החולשה.

2. למרות גודלו, חילות האוויר והיבשה של הצבא האיראני חלשים. לעומת מעל 1,500 מטוסי קרב של ישראל (לפי מקורות זרים) לאיראן יש עשירית מכך, כמאה וחמישים, וייתכן שחלקם כבר לא כשירים, בהיעדר חלפים. המטוסים של איראן מיושנים מאוד, כמה דורות אחורה לעומת הטכנולוגיות המערביות המתקדמות. בעיקר F-5 מיושנים עוד מתקופת השאה (שהאיראנים משדרגים וקוראים להם "ברק"), פנטומים, מיגים וסוחוי סובייטיים. המערכות של המטוסים מיושנות ומפגרות אחר הקידמה. לגבי טנקים, כאלף במספר, מחציתם מדגם T-72, והיתר מדגמים מיושנים.

נכון הוא שאיראן פיתחה תעשייה ביטחונית, אך זו מתמחה בהעתקת הקיים, ולא בפיתוח טכנולוגיות חדשות. במלחמה אפשרית מול ישראל או ארצות הברית, השיריון והרגלים של איראן לא רלבנטיים בכל מקרה, בשל המרחק. איראן גם יוצאת מנקודת הנחה שכל הבסיסים שלה, אוויר, שיריון, רגלים וים, מוכרים לישראל ולארצות הברית, בעידן של לוויינים כה מדויקים כפי שיש היום, ושכולם מכוונים נגדה. צבא גדול מדי, נייח מדי, הוא גם חיסרון.

3. איראן פיתחה לכן את תעשיית הטילים שלה, מתוך ידיעה שאין לה יכולת להתמודד עם חילות אוויר חזקים כמו זה של ישראל או ארצות הברית. הבעייה האיראנית היא שהאוכלוסייה האזרחית בישראל דווקא הוכיחה נחישות בשתי מלחמות הטילים האחרונות, בלבנון ובעזה, תוך שהיא מאפשרת לצה"ל לפעול, בעוד שספק אם האוכלוסייה האזרחית שלה תעמוד מול התקפות אוויריות ובליסטיות מסיביות. לישראל יש רשת אופרטיבית והמתקדמת בעולם של טילים נגד טילים ("החץ"), דבר שלאיראן אין. זוהי התחלה מנקודת נחיתות מבחינת האיראנים.

4. בנוסף, לאוכלוסייה באיראן יש עדיין טראומה ממלחמת שמונה השנים מול עיראק (80'-88'), כאשר סדאם חוסיין שיגר אלפי טילי קרקע-קרקע מסוג סקאד לעבר טהראן והערים הגדולות, דבר שגרם לכמות עצומה של אבדות איראניות (בסך הכול מעריכים את הנפגעים באיראן, צבא ואזרחים – במעל לחצי מיליון הרוגים). באיראן לא היתה יכולת לרדת למקלטים, משום שלא היו כאלה, לא היתה התראה בזמן, ואותו מצב שורר כיום. זאת, בעוד ישראל מוכנה ומתורגלת בירידה למקלטים או למקומות הגנה. תגובה ישראלית, בינלאומית או אמריקנית על מרכזי הערים באיראן, עלולה לעורר זעם גדול באיראן, גם נגד המשטר.

5. תרחיש זה יוצר את הפחד הגדול ביותר של הדיקטטורה באיראן: בזמן מלחמה וכאיוס, לא בטוח שלא תהיה התקוממות אזרחית לתפוס את השלטון במדינה, בחסות המהומה. המצב היום אינו זהה לזה של שנות השמונים. המהפכה איבדה כיום את תמיכת הרחוב, שרק מחכה להזדמנות להתפטר ממנה. רק לפני כשנה ראינו את מיליון המפגינים נגד אחמדינג'אד והמהפכה שלו ברחובות טהראן. האנשים האלה לא נעלמו, הם רק מחכים להזדמנות. שלא לדבר על הכורדים באיראן, שמחכים להזדמנות, לסונים, לערבים, ולעמים אחרים, השואפים לפצל את המדינה הזו לרפובליקות קטנות. הם רק מחכים לשעת הכושר. המשטר יודע את כל זה.

6. איראן יוצאת מנקודת הנחה שארצות הברית תְגבֵה את ישראל בכל מקרה. לעומת זאת, מי יגבה אותה בזמן מלחמה? הסנקציות האחרונות שעברו במועצת הביטחון הוכיחו שרוסיה וסין אינן נמצאות בכיס האיראני באופן מובטח. איך היא תוודא שלא תישאר לגמרי לבדה בזמן מלחמה גדולה? על פי תפיסתה של טהראן, רוסיה וסין בגדו בה. מי ערב שלא יבגדו בה שוב? ואז, מי ידאג לחלפים, לציוד ולאספקה נוספת? מי ידאג לה במועצת הביטחון? היא עלולה להיות לגמרי לבד. זהו סיוט, שכבר קרה לאיראן בזמן מלחמתה עם עיראק. היא כל כך היתה במצוקה עד שהסכימה לקנות ציוד מכל אחד, גם מישראל.

7. לאיראן יש היום שני כלים שהיא יכולה להפעיל במלחמה נגד ישראל: חיזבאללה וחמאס. היא גאה בכלים האלה. אך אם תהיה זו מלחמה רצינית, מי ערב לה שישראל לא תחסל את שתי הזרועות האלה באופן מוחלט, וכבר בשלבים מוקדמים? בשתי המלחמות האחרונות ישראל ריסנה את עצמה. אך אם היא תרגיש מאויימת ברמה קיומית, ותזכה בתמיכה עולמית בשל כך, מי ערב לאיראן שחמאס וחיזבאללה לא יושמדו לגמרי? היא יודעת שצה"ל מסוגל לכך. מבחינת איראן נוח היה יותר שחיזבאללה אינו חלק מן הממשלה הלבנונית. היום הוא בפנים, ויש לו גם אילוצים ומשחקים פנים לבנוניים. ומי ערב לאיראן שחיזבאללה לא ייאחז באינטרסים משלו? שום דבר לא בטוח, כאשר חיזבאללה וחמאס יודעים שהם הולכים להיות מחוסלים. שום גוף אינו רוצה להיות מחוסל.

8. איראן יוצאת מנקודת הנחה שלישראל יש יכולת צבאית גרעינית, ולכן ביכולתה לשתק את איראן. מכאן עולה שכל "משחקי המלחמה" שלה הם אכן משחקים. איראן יודעת שאם תביא את ישראל להילחם על חייה, זה יהיה סופה המיידי והמוחץ של המהפכה שלה. הכלל של סן טסו חל גם כאן: מה האוייב חושב שיש לך.

9. איראן מבינה טוב מאוד שאם תפתח במערכה מאסיבית נגד ישראל, הדבר לא ייגמר רק עם ישראל. היא יודעת שישנה נוכחות צבאית אמריקנית גדולה מאוד במפרץ הפרסי, וההסכם הצבאי הסודי, עליו חתמה ישראל עם רוסיה בשבוע שעבר, מדאיג אותה. במילים אחרות, היא כנראה תעמוד לבד מול כוחות עצומים וגדולים ממנה בהרבה. בכלל לא טוב מבחינתה.

10. מכל הסיבות האלה הדבר האחרון שאיראן מעוניינת בו הוא מלחמה עם ישראל. הם כל כך חוששים מן המלחמה הזו, עד שהפכו את ההליכה על הסף (brinkmanship) למרכיב החשוב ביותר במדיניות החוץ-צבא שלהם. "אנחנו כל כך חזקים, כל כך עצבניים, לא כדאי לכם להתחיל איתנו," זה המסר.

עכשיו אנחנו מבינים שכל זה נובע מחולשה גדולה. ובכן, לאיראן אין שום אינטרס להילחם נגד ישראל, ולישראל במקביל אין שום אינטרס להילחם נגד איראן. איראן לא רוצה להסתבך עם ישראל, והיא תסתבך במקרה של מלחמה, וישראל אינה רוצה להסתבך עם איראן, וגם היא תסתבך במקרה כזה.

מצב זה מחזק באופן פרדוקסאלי את היציבות במזרח התיכון.

כמו שכבר נכתב באתר הזה בעבר, תנו להם לגווע לבד. המהפכה הזו סיימה את חייה באופן היסטורי, עממי, וכיום היא עוד דיקטטורה אלימה, מכוערת, הנשענת על כידוניה, עם ציבור איראני גדול שלא רוצה אותה עוד, ועם מערכת סנקציות עולמיות הולכת וגדלה סביבה.

איראן נחלשת והמשטר שלה מודאג. אך לא לנו לטפל בה ובתסביכיה. תנו לזה לקרוס לבד.

  * * *

מיכל סנונית

"מי יצילנו מרעב? מי יאכילנו לחם רב?..."

ח.נ. ביאליק

בשבוע שעבר התפרסם ראיון עם סופרת שנקלעה למצוקה כלכלית. לא אדון באדם ובמקרה הספציפי הזה, אלא אנסה לתקוף את הבעייה מנקודת ראות אחרת, ביודעי שאני מסתכנת בנפשי.

 למקרא הראיון, נזכרתי בידידי המשורר המצויין יאיר הורביץ ז"ל, שהיה מגיה בעיתון "מעריב" ומדי לילה בלילה כיתת רגליו למערכת  על מנת לעשות לפרנסתו. זה היה נראה באותם ימים כל כך טבעי, ולא תפס אפילו דקה אחת משעות שיחותינו הרבות.

כל אמן היה רוצה וודאי להתפרנס מן המוסיקה אותה הוא מייצר, או הציור שהוא מצייר, או הספר שהוא כותב. איזה עולם נפלא יכול היה להיות לנו אילו "אנו האמנים" (אני משתמשת במונח זה רק לצורך המחשה, כי הוא הפך למשומש עד זרה ורבים עושים בו שימוש ביד קלה). היינו יכולים ליצור לנו כאוות נפשנו, לבטא את עצמנו ולתרום מכישרונותינו לציבור ולכלל צרכני האמנות. ואילו אלה מצדם, כמחווה של הוקרה וכבוד – יפרנסונו כראוי. כיצד יעשו זאת? פשוט מאוד, במיסי העקיפין ובמיסים הישירים שהם משלמים מדי חודש בחודשו למדינה, שתעביר לידינו את הקצבה הראויה.

איזו מדינה אוטופית יפה ונהדרת תהיה זאת! כולם יתפרנסו בכבוד. מי מול שולחן הכתיבה, כַּן הציור, עמוד התווים – ומי כטבח או שף, מורה, מנקה, מרצה, שרת, רופא, מדען ופוליטיקאי. נשמע הגיוני? ישמור אלוהים. הרי זהו גבב של שטויות. או בלשון מנומסת פחות, בולשיט.

אנסה להסביר: אמן נולד אמן. הוא יוצר מתוך כורח, מתוך התוהו ובוהו של האין ברירה. אלא שאין בזאת כדי לפתור אותו מנטילת האחריות על חייו, הכוללים את צרכי קיומו הפיסיים והאחרים. עליו לדאוג לפרנסתו ואל לו לבקש ולצפות שאחרים יעשו זאת למענו, אלא אם כן אלה הם בני משפחה העושים זאת מתוך יחסי קירבה. ישנם הרבה סוגי עבודות הקרובות לסוגת מקצועו. עריכה, הוראה, עיתונות, תקשורת אלקטרונית, וארוכה הרשימה. ההנחה שאחרים חייבים לדאוג לקיומו היא מופרכת מעיקרה ואל לו להטיל זאת על האחרים, הנלחמים על פת לחמם ולא ביתר קלות ממנו.

זכור לי גם חבר קיבוצי, המשורר אבא קובנר ז"ל, שהיה משמש, על פי כללי תורנות שהיו מקובלים באותם ימים בקיבוץ, קדנציה כמזכיר הקיבוץ, קדנציה אחרת כחצרן (ולא היו לו מתחרים במקצוע זה, שהפך גם אותו לאמנות, ולא התבייש לתקן ברזים מטפטפי מים, להניח צינורות, ועוד מיני מלאכות קשות אך בשום אופן לא בזויות). גם בהיותו מגיש בחדר האוכל של הקיבוץ (בלשון העיר "ממלצר"), היה עושה שירותו בהתמסרות גמורה ואף מאיר פנים לכול. לא רק שזה לא הוריד מכבודו אלא עוד הוסיף ותרם ליראת הכבוד שחשו כלפיו חברי הקיבוץ. ואין הוא יחידי, כי מרביתם של היוצרים והכותבים שחיו וחיים בינינו – עובדים לפרנסתם מבלי שיצעקו בראש חוצות את אותו "הב הב" מאוס וידוע...

ובכל זאת,  באיזו דרך יכולה החברה לעזור ולתמוך באמניה? התשובה מונחת לנגד עינינו: דרך מוסדות התרבות והאמנות שלה. בתקציבים לתיאטראות, ללהקות המחול, תזמורות – עבור אמנים מבצעים; בתקציבי איגודי הסופרים ומפעלים ספרותיים פעילים אחרים, "סל תרבות" מקומי וארצי, מתנ"סים ומפעלי תרבות בפריפריה לסוגיהם, באמנים יוצרים. גופים מתוקצבים אלה משלמים לאמן המופיע דרכם  וכך הוא זוכה לתגמול נוסף על עבודתו, תגמול המאפשר לו להתפנות ביתר שקט (למרות שהאמן מטבעו הוא יצור חסר שקט) לאמנותו וליצירתו.

ולא הזכרנו את הפרסים, התמיכות והקרנות, שמי שהתמזל מזלו זכה אף בהם ולעיתים גם בפעם השנייה והשלישית. ואין כאן ניסיון לעשות אידאליזציה של המציאות הקשה דיה, אלא להביא נקודת מבט אחרת, לפיה אין האמן פטור מאותה מלחמת קיום שהיא מנת חלקו של כל אדם.

רק במקרים יוצאי דופן, כאשר האמן היוצר אינו מסוגל לדאוג בעצמו לקיומו, מסיבות של בריאות ועוד סיבות אישיות גלויות או סמויות מעין הציבור, או אז – לשם כך קיימים מוסדות הרווחה והבריאות, ואף מספר קופות של איגודי האמנים,  שעליהם מוטלת האחריות והחובה להיות לו לעזר.

אהוד: אם איננו טועים, יאיר הורביץ הסתבך באחרית ימיו בחוב גדול לביטוח הלאומי שנבע מחישוב לא נכון של "תקבוליו", והמצב הזה תרם לא מעט להתדרדרות בריאותו עד שמת.    

  * * *

יוסף דוריאל

1. לקחי פרשת ניצנים לא הופקו עד היום

על דברי יעקב אחימאיר, ויקיפדיה ומאיר שרגאי

במכתב העיתי מיום 1.12.11

שירות טוב לאמת עשה יעקב אחימאיר כשהביא לדפוס את הדברים ששמע משמעון אבידן – מפקד גבעתי בתש"ח – על הצדקת הכרוז המשמיץ ("דף קרבי" – של הפוליטרוק אבא קובנר, בחתימת מפקד גבעתי) בו גונו והושפלו לוחמי ניצנים שהופקרו על ידו ליפול בשבי המצרים אחרי יום לחימה חסרת סיכוי מול כוח מצרי אדיר ביחס אליהם. אף מילת חרטה על מניעת תיגבור או ניסיון חילוץ של הכוח הנצור, וכמובן – שום ניסיון להתנצל בפני הלוחמים, החללים ומשפחותיהם. באותה עזות מצח הוא גם אמר, לאחר מכן, שהדברים לא נאמרו, והוכיח לא רק את היותו מנוול אלא גם שקרן. וזה האיש שנבחר בהמשך להיות מבקר מערכת הביטחון.

עד כמה פרשת ניצנים טופלה ברשלנות בתיעוד מלחמת העצמאות ראינו גם בקטע הוויקיפדיה שצוטט במכתב העיתי: על טור הכוח המצרי שכיתר את ניצנים בדרכו לתל-אביב, בו נספרו כ-1,300 כלי רכב, עליהם דיווחה למטה החטיבה אלחוטאית ניצנים מירה בן-ארי הי"ד – כותבת הוויקיפדיה על "יותר מ-50 כלי רכב – מכוניות משא, זחלים,  טנקים ותותחים מכל הסוגים."

אכן, זה תאם את התעלמות מטה גבעתי מדיווח האזהרה של מירה בן-ארי, כדי להשתיק את מי שדרשו לעשות משהו להצלת הכוח הנצור. ועל הכביש הראשי שעבר מזרחית מניצנים (כשממערב גובלת הנקודה בים) כותבת הוויקיפדיה – שהכוחות המצריים "עברו 'במצעד' על הכביש הראשי ממערב לניצנים."

ועכשיו לדבריו של מאיר שרגאי, שלא הבין את הקשר שמצאתי בין הפקרת ניצנים להפקרת קו בר-לב. אקדים רק ואומר שבשתי פרשות אלו ביצעתי תחקירים מקצועיים מלאים: חקרתי את פרשת ניצנים – על רקע אישי, תוך סיור בשטח מיד עם שחרורו, ובהמשך – בראיונות אישיים עם כל הנוגעים בדבר, החל ממפקד גדוד 53 (תא"ל מיל' יצחק פונדק) ועד לאורי אבנרי, שלחם בחטיבה, וחקרתי את קו בר-לב – כמומחה שהוזמן לבדוק אותו מטעם צה"ל בעת הקמתו, ובמלחמת יום הכיפורים – בתפקיד המקצועי שלי במטכ"ל. הדברים מפורטים במלואם בספרי "ללמוד מהחיים", כך שאינני זקוק לספרים עליהם המליץ מר שרגאי. לו ועדת החקירה שמינה בן-גוריון לפרשת ניצנים לא היתה מגבילה את עצמה רק לביטול ההאשמות על "כניעה ללא קרב", וחושפת את האשמים באבידות הנוראיות באותו קרב – היו אבידן וחברי מטהו עומדים לדין צבאי, ותוצאותיו היו מרתיעות את מפקדי חזית הדרום, 25 שנים לאחר מכן, מלהפקיר את לוחמי קו בר-לב. והם אכן הופקרו, החל מהיום בו שינה אלוף הפיקוד שרון את היערכות הקו בלי לקבוע נוהל לחימה מתאים למצבו החדש, ועד לגירוש חזרה לתופת של הלוחמים שניסו להיחלץ מהכיתור המצרי.

הכאב האישי שלי על אובדן אחותי שולמית חזר ועלה במלחמת יום הכיפורים, בה ראיתי כיצד כל ההקרבה שלנו במלחמת תש"ח ובהמשך – ניצחון מלחמת ששת הימים שפיצה, במידת מה, על כך – הופלו לטמיון על ידי חבורת רודפי כיבודים חסרי אחריות וכישורים מקצועיים, שגרמו לאסון. לא רק אני ראיתי באסון יום הכיפורים את הסכנה של התחלת הסוף למדינת היהודים אלא גם בן-גוריון – מבשר המדינה העצמאית – שבראיון האחרון שלו לפני מותו צפה שנכדיו לא ימותו בארץ. פשע יום הכיפורים – שאני אישית ניסיתי אך לא הצלחתי למנוע – היה נקודת מפנה ממצב של מדינה איתנה שכל העתיד לפניה – למצב של מדינה הנאבקת על זכויות קיומה כיום. בספרי הנ"ל הוסבר הדבר בצורה מפורטת, ואני ממליץ למר שרגאי לקרוא אותו, כולל על תיפקודו של בני פלד – חברי מקורס הטייס הראשון של חיל האוויר – שגם מר שרגאי נדבק לסיפור על כישלונו, כביכול, של מפקד חיל האוויר באותה מלחמה. נפגשתי איתו כמעט כל יום במחנה מטכ"ל, וראיתי איך ההנהגה הפוליטית הכשילה את תוכנית הלחימה המקצועית מאוד שהוא הכין וקיבל עליה את אישור הממשלה, אלא שזו ברחה ממנה ברגע הקריטי.

2. הנשיאה בייניש, אצלכם באמת הכול בסדר?

ארגון המתעלם מאזהרה על תקלות נכנס לטירוף מערכות, שתוצאותיו – הרס לעצמו ולסביבה. את המושג "טירוף מערכות" הכנסתי לשפה העברית ולמדעי הניהול בקיץ 1973 – כשנתקלתי באטימות הממסד הביטחוני מלקלוט אזהרות מסכנה צפויה למערך הצבאי השגוי מול מתקפת פתע צפויה ממצרים. כל ארגון בריא יכול להתקיים רק אם יש לו כושר לחוש בשגיאות ולתקן אותן תוך פעילותו השוטפת. כשכושר זה נחסם בגלל יהירות גנרלים שבזו לאזהרות – קיבלנו את אסון יום הכיפורים.

צורה דומה של טירוף מערכות מתגלה בשנים האחרונות בהתנהגות המערכת המשפטית. וגם את זה ראיתי מניסיון אישי, כשהבאתי לידיעת ראשי המערכת את הצורך לבדוק חשד לניגוד אינטרסים של שופטת שהוציאה פסק דין מעוות בכיוון ששירת את אויבי המדינה. ואז, במקום לבדוק את החשד לפיו בעלה של השופטת קשור בעסקי ממון כבדים עם הצד שנהנה מפסק הדין – זכיתי לתגובה של בוז מתנשא.

לא רק שנחשפה כאן התעלמות מחובת הבקרה העצמית, אלא שהשופטת האמורה הועלתה בדרגה, ושר המשפטים טילפן אליה לברך אותה על כך באופן אישי. מאז, התחלתי לשים לב לפסיקות מוזרות אחרות, שלא זכו לתגובה מתקנת, כגון – על זכותו של הפושע דיראני, שהחזיק ברון ארד בתנאים הנחשבים לפשע מלחמה, לקבל פיצויים של מיליוני שקלים ממדינת ישראל, ובימים אלה לא ראיתי שום תגובה לתופעה בה היועץ המשפטי לממשלה הופיע בפומבי לא בתור יועץ אלא בתור מפקח משפטי המכתיב החלטות לראש הממשלה, ובוויכוח עם יוזמות חקיקה של חברי כנסת שולף את המושג אוייב – השמור למי שצריך להילחם בו לחיים או למוות – למצבים בהם אפשר לצפות ממשפטן המתייחס לברי-פלוגתא בממסד אליו הוא משתייך שיאמר – יריב או – מתנגד. ובכלל, ממתי זה מקובל שיועץ משפטי עושה פומבי לדיונים שיש לו עם לקוחו?

מתברר, שתופעות אלו לא הפריעו לנשיאת בית המשפט, אך מה שהוציא אותה להתקפה על חברי הכנסת היתה יוזמתם לאמץ את הנוהל האמריקאי – הדמוקרטי למהדרין – למנות שופטים בתהליך של שימוע גלוי לציבור. ראיתי באמריקה, לפחות פעמיים, שידור טלוויזיה מתהליך שימוע כזה, ועם כל הבנתי במדעי הניהול לא מצאתי שום פסול בתהליך. ודאי שלא – פגיעה בדמוקרטיה. האם שיטת מינויים בוועדה של "שמור לי ואשמור לך," עם תהליך החלטות סודי, עדיף יותר? או דמוקרטי יותר? גם קשה להבין את הסתערות העיתונאים על "הסכנה לדמוקרטיה" – כשעל דברים חמורים באמת במערכת המשפטית הם לא מוציאים הגה. אדרבא, שהתקשורת הממוסדת תיזום פעם דיון גלוי על כל תופעת טירוף המערכות בממסד המשפטי שהסתאב, במקום לשמש במה לבעלי דעה אחידה המצדיקים את הקיים.

הכותב היה מנכ"ל המכון לפריון העבודה והייצור ומרצה ויועץ במדעי הניהול. 

  * * *

אלי מייזליש

1. הערה למרדכי בן חורין: "הארץ"?

"כול כאלב ביג'י יומו!"

עורך "הארץ" כמו גם מרבית אנשיו, יודעים את האמת: מי הם הקוראים הנאמנים שלהם, אלה המלקקים אצבעות החזיר אחרי מאמר מערכת, ומי הם מרבית האחרים שקוראים אמנם את "הארץ" אבל לא מהסיבה של ליקוק רגלי חזיר. אלה הם בעיקר מנהלי בנקים ומוסדות פיננסיים המקבלים את העיתון חינם, וכך עוד כמה אלפים מנויי חינם כמו קצינים ואפילו חיילים שלא משלמים.

המיעוט השולי של נאמני הארץ דהיום, ואלה המזדהים את תכניו – אינם יכולים לקבל רבע מנדט לכנסת ואולי גם לא שמינית.

הצרה הצרורה היא לא ההשפעה השולית על קוראים תמימים בארץ, אלא שתכניו מתורגמים לאנגלית, לחו"ל, וכל אנטישמי מצוי שם מלקק רגלי מוסלמי. והיום לא חסרים אנטישמים במסווה של "התנגדות לכיבוש" ובעד פלסטין.

בעוד זמן לא-רב, יתברר לעולם, מי הן מדינות ערב האמיתיות ולא הבובות הדיקטטורים שהופלו דוגמת סאדם חוסיין, קאדאפי ומובארק. הם ימצאו שם לא דיקטטורים, אלא פן איסלמיסטי מודרני הממלא כמעט את כל אירופה המערבית. איסלמיסטים הדוברים אנגלית אוכספורדית רהוטה או צרפתית א-לה-סורבון.

המסווה של ידידינו מגדה המערבית, אלה החנוטים בחליפות ומעונבים בעניבות נוסח אבו-מאזן וחבר מרעיו. סאיב עריקאת השקרן והדמגוג או סלאם פיאד 'המומחה' לכספים בלבד, יעני – יכול אולי לסנוור כמה כבדי ראות במערכת "הארץ" [וכן את הטיפש של אובמה, תומס פרידמן. – אב"ע]. אלה וגם אלה שְרָצים טמאים החושבים אותנו לחבר מטומטמים לגבי "שתי מדינות". כאילו שאנו לא יודעים כי באמתחתם נמצאת החלטה 181 מכ"ט בנובמבר 47' ומיד וברגע לאחר שהם יניפו דגל פלסטין במדינתם העצמאית [כביכול] ישלפו מהכיס את 181.

תכלס – עיתון זה מייצג שוליים שבשוליים מאזרחי ישראל, למרות תפוצתו הרבה בחו"ל במהדורתו האינטרנטית בעיקר בקרב אנטישמים.

לשאלה למה "זכה" עם ישראל לעיתון זה, שהוא חד-צדדי בהצגת עניין המדינה הן בארץ פנימה ובעיקר מול הגויים – יש כמובן תשובות רבות. אחדות מהן הן כי אנשים אלה אינם מוכנים להודות כי בארץ קיימת אוכלוסייה רבה ושונה מהם, ושביֶתֶר שאת אינם מוכנים להודות כי הממשלות מאז המהפך שבשלטון הימין, לא הולכת כדרך מפא"י ההיסטורית – לפחות, ולא שעיתון זה בעבר היה מעוז מפא"יניקי. אדרבא, גם נגדה הוא היה, אבל! – רק בנושאים הכלכליים והחברתיים ששוקן האב [גרשם], הוביל במאמריו.

אבל תשובה יותר נכונה היא, שאותה צרה צרורה של "הארץ", היא בעצם נחלת אבות עוד מימי המקרא ועד היום; כל המקרא מתחילתו ועד סופו, כולל גם המשניות והתלמוד והפוסקים אחריהם – נגררו לים של מחלוקות שסופן מר. ניקח רק את ברק [קורח?] ועדתו שנפלו לבור עמוק ונקברו חיים [ותפתח האדמה את פיה]; נזכור את קבוצת  שמעי בן גרא [המקלל את דוד המלך] ונזכור את 10 שבטי ישראל שהלכו עם שבע בן-בכרי אל העיר אבל בת-מעכה [שראשו נכרת והושלך מעל החומה דווקא בידי 'אישה חכמה'], ונזכור את שבתאי צבי ונזכור את ה"בונד", ונזכור כאן בארץ בשנות ה-30 את הפק"פ הקומוניסטים ואפילו את וילנר בכנסת, שלא מצאו בסטלין שום פגע אלא אליל "שמש העמים", וכך הלאה עד נשות 'מחסום ווטש' ו'שלום עכשיו' בימינו.

כפי שהיסטוריה מלמדת הרי "כּוּל כַּאלְבּ ביג'י יומו", וכפי שהופיעו כך נעלמו לתהום.

העולם הערבי הסובב אותנו, ויחד איתו חסידי אומות עולם בארץ של "תוכנית השלום הסעודית" עם 22 מדינות ערב... ועיתון "הארץ" היה המוביל בנושא – שרק בהגשת התוכנית הסעודית מעל גבי העיתון או המסך הקטן היו כל כך נרגשים... 22 מדינות לא פסקו לצעוק... 22...  22... אתם יודעים מה זה 22 מדינות? – אז כן! אנחנו יודעים: סומלי, לוב, סוריה, תימן, עיראק, טוניס, ומה עוד? סעודיה בעצמה. הרי רק היום כבר ראינו בטלוויזיה כי גם שם יש מהומות. אוי נכון יש לבנון. ממש מציאה. מדינה של ממש.

אני בספק אם יש כיום לאיש מאנשי "הארץ" יומרה להציג את עיתונם כעיתון יומי שהוא להיט וחביב על קוראיו. אני בטוח כי רובם קוראים אותו עם שפתיים קמוצות.

2. הגבול הפרוע שבין ארה"ב לישראל

גבול, במובן התרבותי, זה מה מותר ומה אסור לעשות בפרהסיה. למשל: לא יעלה על הדעת כי אם למישהו יש דחף מיידי להשתין כשהוא חוצה את רחוב אלנבי, הוא ישלוף את הקטן שלו ב"כיכר מגן-דוד" וישתין, אלא יתאפק ויחפש שירותים קרובים, או יתגנב לחצר של בית ויעשה מול הקיר. ראיתי הרבה מקרים כאלה, בעיקר בלילות, אבל מעולם לא ראיתי איש משתין ברחוב. זה כאילו להשתין על הציבור כולו. 

אבל חציית גבול טריטוריאלי היא הכרזת מלחמה; טנקים דוהרים, מטוסים מפציצים – כמו שגרמניה דרסה את פולין ב-1.9.1939.

היום [4.9.2011] אף טנק אמריקני לא חצה את גבול ישראל וגם אף מטוס אמריקני הפציץ לא את תל-אביב, אבל לעולם לא נדע אם הילרי קלינטון השתינה מול עם ועדה ברחוב אלנבי, או שרק אמרה כמה שטויות.     

ההתפרעות שלה להשוות את ישראל עם איראן בגלל שש נשים חרדיות בבית-שמש [טאליבניות] עטופות סמרטוטים שחורים – גובלת בחוצפה ובעזות מצח, וזאת כאשר שום איש בעולם, ובוודאי לא מנהיג של מדינה ידידותית, יכנה את המרקם התרבותי בישראל [שאמריקה לעולם לא תגיע לקרסולי העם היהודי] – כ"מדרדר לקראת איראן."

גם ההתערבות הבלתי נסבלת לגבי חקיקה של הכנסת לגבי חוק לשון הרע או הגבלת תרומות מגופים ממשלתיים לארגונים כמו "שלום עכשיו", מגלה את הפרצוף האמיתי של הגוייה הזו.

לאהוד, שלום רב,

אמנם כבר שלחתי לך רשימה, אבל ברגע זה שמעתי בכל רשתות הטלוויזיה את דחיפת האף של המקורננת קלינטון על הנעשה בישראל, כאילו ישראל היא שכונה בברוקלין. אודה לך אם תמצא מקום לפרסום רשימה קצרה זו.

 בברכה,

אלי מייזליש

אהוד: אולי יש לה עדיין רגשי נקמנות כלפי המוצצת היהודייה של הזרג של בעלה בחדר הסגלגל, מוניקה לווינסקי, ולכן היא מתנכלת ליהודים ומדברת שטויות עליהם.

* * *

יוסי שדה

ארוחות שלא נאכלו

אחרי שאכלנו ושבענו, במסעדות שונות, הגיע הזמן לספר על ארוחות שלא נאכלו. באנגליה – כמו באנגליה – בטיול שעשינו – הירשו ליוני ושושי ולי להיכנס למלון סבוי, לקפה – אבל את בתיה סילקו – אי אפשר להיכנס לסבוי בלונדון עם מכנסי ג'ינס. מאמא טאליבאן שאבה את השראתה בדיוק מאותו דפוס מחשבה קולוניאלי. בקיצור – שתינו קפה בממול לסבוי.

ופה, בארץ, הייתי לפני שנים במסעדה בתחנה המרכזית הישנה – אלה מסעדות שאף אחד לא בא אליהן פעמיים – לכן, אין להן מה להפסיד. התיישבתי, קיבלתי תפריט, עיינתי בו, והגיע המלצר, ואמר: "יש לנו חומוס, טחינה, סלט חצילים, סלט טורקי. מה אתה מבקש?"

עיינתי בתפריט ואמרתי: "שקשוקה."

המלצר הביט בי בסקרנות ואמר: "אתה שמעת אותי אומר שקשוקה?"

ככה לא אכלתי בתחנה המרכזית.

היה לי חבר ומעביד, מוש חביב ז"ל, שנהרג, בגיל 37, בגולן ב-1967. בהזדמנות מסויימת, סירב המנהל  של חדר האוכל ב"קינג דיוויד" להכניס את מוש לאולם, כי אין לו ז'אקט, ואין לו עניבה. כך זה היה אז ב"קינג דיוויד", ומוש אמר לו: "יש לי חדשות רעות בשבילך. הבריטים, הבריטים, עזבו. עכשיו אתה לבד בלבנט, ופה, בקיץ, לא צריך ז'אקט, ולא צריך עניבה. אנחנו לא בפיקדילי סקוויר!" – ועזב. לא אכל.

אבל, השיא של לא לאכול במיסעדה, קרה לי בלונדון. זה סיפור שאין בו חתול, ואין סינים. 1985. לונדון שוב, אני יוצא מהמלון שלי, מבקש לאכול ארוחת בוקר, לבוש בחולצה, חליפה מאו.ב.ג. מבנין ג'נרלי בירושלים. איווט האגדתית אמרה לי על החליפה:

YOU ARE NOT DRESSED

 YOU ARE WRAPPED!!! 

אתה לא לבוש–  אתה עטוף! [לא הבנו את העוקץ. אב"ע].

ממול, אני רואה במפתיע את המלון שסיפרו לי עליו ניסים ונפלאות. הקונוט. אתה לא תנחש איך כותבים קונוט. לא קוראים למלון קונוט הוטל, אלא  The Connaught– זה כמו במסעדות צרפתיות, שאם אתה מזמין מרק, אז זה לא  SOUP אלא LE SOUP – הטעם אותו דבר, המחיר 30% יותר.  אז כך גם   THE CONNAUGHT– תיכף יותר ביוקר.

אמרתי לעצמי – נאכל פה פעם אחת, ונספר לנכדים בבוא העת.

נכנסתי.

08.30 בבוקר, אנשים אינגלים קוראים את ה-FINANCIAL TIMES, שותים קפה, טוסטים, חביתות. מגיע מלצר, עם תנועות כאלה של שיפשוף ידיים אחת ברעותה –

YES SIR – הוא אמר.

עניתי, בנימוס –

CAN I HAVE BREKFAST HERE?

הוא הסתכל עליי בתימהון, כאילו הגעתי להדסה יולדות, והסתכל קצת אחורה, לראות למי אני מדבר. ואז , שאל –

YOU WANT TO HAVE  BREKFAST HERE?

"כן," אמרתי לו, "אז איפה?"

YOU WANT TO HAVE IT NOW?

"אז מתי," אמרתי לו, "מחר? אני נוסע מחר! בטח שעכשיו!"

ואז, שאלת המחץ –

ARE YOU A RESIDENT OF THE HOTEL?

אתה גר במלון?

"לא," אמרתי, אני לא גר במלון."

ראיתי אותו מתפתל, ואז אמר –

JUST ONE MOMENT, SIR

חיכיתי – הגיע מלצר בכיר, יותר גבוה, עוד יותר אינגלי לגמרי, והוא –

WHAT SEEMS TO BE THE PROBLEM SIR?

חזרתי על הטקסט הנ"ל –

BREKFAST

והוא – כאילו כלום, חזר על השאלות הנ"ל

YOU WANT TO HAVE BREKFAST HERE?

"כן," אמרתי לו, "אז איפה?"

YOU WANT TO HAVE IT NOW?

"אז מתי, יא חמאר," אמרתי לו. "בטח שעכשיו!"

ואז, שאלת המחץ, שלב ב' –

ARE YOU A RESIDENT OF THE HOTEL?

אתה גר במלון?

"לא," אמרתי, "אני לא גר במלון."

ואז, בתנועה מיוסרת של חוסר אונים, האנגלים טובים בזה, אמר האיש –

I AM AFRAID YOU CANT

יעני – אתה לא יכול, חוששני    

I AM AFRAID

פה, חדרה למוחי ההכרה שמדובר בפער תרבותי, בין מחנה יהודה לפיקדילי סקוויר,  ועברתי לדבר אנגלית של אליאנס בנים, אמרתי –

WHY I CANT – I CAN!

GIVE ME EGG, SAUSAGE– I EAT

HUM HUM HUM

DON’T BE AFRAID

והאיש, בטון מיוסר, חזר על המשפט הקודם –

I AM AFRAID YOU CANT

 והוסיף –

ITS ONE OF THOSE THINGS

עכשיו, זה משפט מטורף שרק האינגלים שולטים בו.

עשיתי את עצמי לא מבין, ושאלתי

WHAT THINGS?

והוא ענה בטון מיוסר, ובגמגום שלוקח הרבה שנים ללמוד איך לגמגם כמו אינגלי –

 YOU YOU YOU CANT

 YOU SEE SIR

–  YOU DON’T HAVE A TIE ON

אין לך עניבה.

לא הועיל לי שהיתה לי חליפה מאו.ב.ג. – מבניין ג'נראלי בירושלים – צריך גם עניבה. ככה זה בקונוט.

אספר לכם מה חשבתי לעשות ולא עשיתי – חשבתי לחזור לחדרי במלון, להתפשט לעירום מלא, לשים על גופי עניבה בלבד, לחזור לקונוט ולהגיד למנהל הגבוה –

NOW!!! 

EGG – SUNNY SIDE UP' SLIGHTLY TURNED OVER,

TOAST SAUSAGE CHIPS    

GIVE– GIVE GIVE!!!

לא עשיתי את זה, כי אין לי אופי.

ובלי אבא שלי אי אפשר. הוא היה אומר: "אחד, לא המקום שלו, מה יש לו לחפש אצל אלה מהמנדט!!!"

חזרתי לי, שמח וטוב לב, למסעדות של התחנה המרכזית, ששם מדברים איתי כמו בן אדם, ואומרים: "אתה שמעת אותי אומר שקשוקה?"

אז , אם תגיעו לקונוט, ותראו בחדר האוכל בן-אדם ערום, עם עניבה – תדעו שזה אני. אני חוזר לקונוט בשבוע הבא, לבדוק מה המצב.

The Connaught

Carlos Place

Mayfair

London. W1K 2AL

United Kingdom

  * * *

אוריה באר

רבותיי ההיסטוריה חוזרת

כן רבותי, ההיסטוריה חוזרת. אין מה לעשות. שליטי המערב לא למדו כלום ואנו חוזרים למה שקרה בשנת 1936. למי שאינו זוכר, כדאי מאד שנזכיר. היטלר ומפלגתו הנאצית בשלטון כבר שלוש שנים. הם עושים בגרמניה ככל העולה על רוחם. מבטלים את הדמוקרטיה, מנהיגים שלטון דיכוי דיקטטורי ומקימים צבא גדול. גדול מאוד.

במרץ 1936, פולש הצבא הגרמני, בניגוד מוחלט להסכמי ורסאיי, לעמק הרהיין, משתלט על האזור הרחב הזה בגרמניה ומצפצף על העולם. שנתיים לאחר מכן הוא כובש את אוסטריה, ואחר כך מבתר את צ'כוסלובקיה. ושוב שותק העולם ואינו עושה מאומה. הפייסנות בעיצומה, ובמקום להתנגד לו בתחילת כיבושיו, מפגינות המעצמות חולשת דעת וחולשה צבאית. השאר היסטוריה, שכדאי מאד ללמוד את פרטיה. באה מלחמת העולם השנייה ושישים מיליון הקורבנות שהיא מפילה, ביניהם שישה מליון מבני עמנו – שליש מהעם היהודי.

צר מאוד לקרוא, אך משהו, אם כי בקנה מידה קטן יותר, עומד להתרחש בשנה-השנתיים הקרובות, אלא אם כן יתעשת המערב ויעשה מעשה. בינתיים זה לא קורה. המדובר באיראן, כמובן, שם הולכים העניינים מדחי אל דחי. מדינה איסלמית קיצונית זו פוסעת במהירות לקראת הכנת פצצה גרעינית, ואולי כבר ארבע או חמש פצצות, כפי שקובעים המומחים, והמערב כמעט שאינו פוצה פה ומצפצף.

כדאי להיזכר: הנשיא ברק אובמה נמצא על כס השלטון בארצות הברית כבר שלוש שנים. הוא עשה בתחום מדיניות החוץ כמעט את כל הטעויות האפשריות. במקום להתרות במנהיג האיראני ולדרוש ממנו חד משמעית לחדול מפיתוח הפצצה, הוא פנה לפיוס, שיחות דיפלומטיות שלא הניבו מאומה ועוד פטפוטי סלון שאינם עושים על אנשים ציניים כמו האייתולות – כל רושם.

למרבה הצער, לא מכיר אובמה את המנטאליות הפרסית, האומרת, שאין כל פסול בשקר ובהולכת שולל. כך מתחנך האיראני הממוצע מגיל ילדות. על כך הרחיב את הדיבור לפני מיספר ימים מומחה לאיראן. קרובת משפחה ממוצא פרסי אישרה את הדבר בחיוך: "הבטחת איראני, ובייחוד איש מימשל, אינה שווה אגורה שחוקה."

אבל אובמה האמין להם. כך גם קרה לצערנו לראשי מדינות המערב. נראה שכולם לא למדו מאומה ולא קראו מאומה על מה שאירע רק לפני כשבעים וחמש  שנים. מביני דבר בינינו, ואין צורך להיות מומחה גדול לכלכלה, יודעים בברור: אפשר להביס את איראן, אך צריך לנקוט בצעדים הכלכליים הנכונים.

צעד ראשון הוא להחרים את פעולות הבנק הממלכתי האיראני. זו מכה קשה שספק אם המישטר יוכל להתאושש ממנה.

צעד שני, להחרים את  הנפט המופק על ידי מדינה זו. נכון, הנזקים יהיו גדולים. מחירי הנפט יעלו בצורה מסחררת, כלכלת העולם תיפגע מאוד. אלא שהאלטרנטיבה – וזה החשוב, היא גרועה פי כמה. איראן גרעינית היא סכנה לעולם ולא רק לישראל הקטנה.

שלישית, לאסור כניסת מדענים, כלכלנים ואנשי מימשל איראניים כל סוג שהוא לכל מדינה באירופה או לארצות הברית.

ורביעית, להטיל חרם מסחר מלא על איראן.

המומחים טוענים שתוך חצי שנה תתמוטט איראן מבחינה כלכלית לחלוטין. כוהני הדת הקיצוניים יעופו מכיסאותיהם, ולמיליוני איראנים יבוא החופש המקווה. אין צורך לירות אפילו כדור אחד, אך יש לנקוט בנחישות ובתקיפות בכל צעדי הענישה הדרושים, ללא היסוס. בינתיים, לא נראה שהמערב עושה אותם.

לאחרונה שוחחתי עם ידידת משפחה מאיראן, שמצויה עם אשתי ביחסי עבודה. תוך סיכון עצמי גדול הגיעה לאחרונה לאיראן, ביקרה את בני משפחתה, בכתה על צוואריהם והתרשמה ממראה עיניה.

 דבריה קשים אך מרתקים. לדעתה כשמונים אחוז מהעם האיראני שונא שנאת מוות את השלטון במדינתו. הם אוכזבו מרה משלטון האייתולות הנוקשה והאכזרי, שקם אחרי נפילת השאח – בעזרתו הפעילה והמטומטמת של הנשיא קרטר, כמובן, בשנת 1979. רבים מהם מתגעגעים בסתר לשאח המודח, שהיה, כך הם אומרים – אדם מושחת, אך לפחות נתן חופש יחסי לנשים, לא דיכא את ההמונים ולא הנהיג חוקי צניעות אבסורדיים, הנוהגים כיום באיראן.

ההמונים באיראן, ובתוכם עשרות אלפי סטודנטים שונאי המישטר, מחכים רק לרגע בו יוכלו לפעול כנגד מישטר הרשע שהוקם שם. ראשי המישטר מבינים זאת. הם חיים כמובן על הכידונים. רגע אחרי שבירת הכידונים, ייערך בהם טבח נורא. אלפי אנשי-דת יוצאו להורג, מהפכת אלוהים תתחולל במדינה זו – והסוף מי ישורנו?! לכן פצצה גרעינית היא, לדעת אותם כוהני דת – תעודת הביטוח שלהם. ההמונים שונאים אותם. שלטונם, כך טוענים רבים במדינה אומללה זו, הוא עניין של זמן בלבד.

עד כאן דברי הידידה חריפת השכל עימה שוחחנו בהרחבה.

ומהסוף להתחלה: בשנת 1938 בחר צ'מברליין בדרך הפיוס, שהביאה אסון על אירופה והעולם כולו. בשנת 2011 מסרב הנשיא אובמה להבין, שככל שיתמהמה ולא יפעיל את הסנקציות הכלכליות הדרושות נגד איראן, יהיה הסוף מר יותר. שכן, אין צורך בהפצצות  של ישראל. אפשר, כאמור לעיל, להפיל את משטר האייטולות בלי לירות אפילו כדור אחד. צריך רק לפעול כלכלית ביעילות ובתקיפות.   

  * * *

מתי דוד

1. התקשורת הופכת עבריינים מורשעים

לסלברטאים מפורסמים

מזה זמן רב שהולכת ומתפשטת תופעה שלילית ופסולה בטלוויזיה המסחרית. עבריינים מורשעים מכל הסוגים ומכל התחומים הופכים ל"כוכבי תקשורת". הם מוזמנים לתוכניות ולראיונות כדי "להסביר" את הפרשיות והמעשים שבהם היו מעורבים: פרשיות ועבירות בתחומי הסמים, הזיופים, השוד, האונס, הגניבות, ההונאות, ההצתות, הרציחות וכל שאר "המקצועות".

פושעים ועבריינים אלה מקבלים פרסום ובמה טלוויזיונית מכובדת להעברת המסר שלהם, והופכים ל"מודל חיקוי" בעיני קבוצות מסויימות בחברה, כולל בני נוער. ההופעה בטלוויזיה היא מאין קבלת "לגיטימיות" של החברה, לאחר שפושעים ועבריינים אלה, "שילמו את חובם לחברה,", אחרי שסיימו לרצות את עונשם.

תופעה זו מצטרפת לעוד כמה תוכניות זבל הקרויות ריאליטי. חלק מהעיתונאים אמנם פוסלים "ליברליזם תקשורתי" מסוגים אלה. ואולם חלק אחר מצדיק, בנימוקים כביכול "מקצועיים" – כל תוכנית וולגארית, מציצנית ושלילית, רק כדי להשיג רייטינג (כסף-כסף-כסף), והם תמיד יצדיקו תוכניות אלה בנימוק השיקרי "שהציבור רוצה לראות."

תופעה פסולה זו החלה עוד בימי דן שילון בתוכניתו "המעגל", שבה אירח לדוגמה שודד בנקים, "אופנובנק" – לדיאלוג עם קצין צה"ל בכיר. דוגמה נוספת כשאחד משני הרוצחים האכזריים, טוביה אושרי ורחמים אהרוני (גומדי), שנידונו למאסר עולם – הוזמן לתוכנית "המעגל" לאחר שחרורו מהכלא.

חברת ההפקות קופרמן, שמפיקה את התוכנית "האח הגדול", הציע לרוצח המשוחרר, טוביה אושרי, להשתתף בתוכנית ולהיות כוכב גדול.

בעייה זו התעוררה מחדש בעקבות פסק הדין שניתן במשפטה של הזמרת המפורסמת, מרגול, במסגרת עיסקת טיעון. מרגול הודתה בעבירות של סחיטה באיומים. השאלה המתעוררת היא האם היא תוכל לחזור בגדול לטלוויזיה, להופעות, ולהיות שופטת בתוכנית "כוכב נולד".

לכל אותם עיתונאים, מפיקים ואנשי קולנוע וטלוויזיה, התומכים בהבאת פושעים, בריונים, רוצחים ונוכלים לתוכניות האירוח והריאליטי, אני מעלה כמה "רעיונות מקוריים" לתוכניות שבוודאי יעלו את הרייטינג לשיאים חדשים ויורידו אותנו לתחתיות:

משה קצב יגיש תוכנית מוסיקה מזרחית בערוץ 24.

אברהם הירשזון ינחה תוכנית כלכלית חדשה בשם "עושים כסף".

שלמה בן יזרי [בניזרי?] ינחה תוכנית חינוכית מסורתית בשם "בין קודש לחול".

אריה דרעי ינחה תוכנית פוליטית – "ימין ושמאל פוליטיקה מעל לכל".

מרואן ברגותי ירואיין בקביעות מהכלא בתוכנית חדשה בשם "אלה החיים".

חנן גולדבלט ירואיין מהכלא בפאנל בתוכנית חדשה "העולם שייך לצעירים".

[אהוד: ושכחת את אהרון אבו-חצירא ואת עומרי שרון ואת מרדכי וענונו, ואת עוזי משולם, ויש ודאי עוד]

2. האנטומיה של "ארגוני השלום" בישראל

לרוב ארגוני השלום יש זהות ואחדות פעולה של תמיכה ללא תנאי בפלסטינים, והתנגדות תקיפה לכל ממשלות ישראל.

ארגונים אלה תומכים ברוב הטענות, הדרישות והתלונות של הפלסטינים.  הם מתנגדים לרוב קווי המדיניות של כל ממשלות ישראל כלפי הפלסטינים.

המדובר ברשת מסועפת של עשרות עמותות וארגונים, הפועלים בישראל תחת מגוון של שמות כיסוי והטעייה, כביכול כארגונים הומאניים, סוציאליים, משפטיים, חינוכיים ואחרים.

ארגונים אלה  ממקדים את פעילותם, כמעט אך ורק בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני, תוך הצגת עמדות פרו פלסטיניות.  המידע המלא אודות זהות והיקף המימון של ארגונים אלה, עדיין מוסתר ועלום, למרות שידוע שקרנות וממשלות זרות תורמות להם.

המדובר בכספים מחו"ל שייעודם לנסות לעצב בישראל דעת קהל פרו פלסטינית ואנטי ממשלתית. לכל ארגון יש דגשים ופעילויות ייחודיות, אבל לכולם מגמה ומטרה משותפת של תמיכה והשתייכות לארגוני השמאל.

כספים זרים אלה, מנסים לקנות השפעה על המערכת הפוליטית בארץ, באמצעות כביכול "ארגוני שלום" תמימים ובסיוע אנשי אקדמיה ותקשורת.  היעד הלא מוצהר של ארגונים אלה הוא להתסיס את דעת הקהל כדי לנסות לערער ולשנות את המבנה הפוליטי הקיים.

זו רשימת "ארגוני השלום", תחת מגוון שמות כיסוי:

די לכיבוש ● יש גבול ● מחסום WATCH ● גוש שלום ● תעאיוש  ● יש דין●  כיבוש ● זוכרות ● נשים בשחור ● האם החמישית ● עדאלה ● הוועד נגד הריסת בתים ● הוועד נגד עינויים של פלסטינים ● רדיו כל השלום ● בצלם ●  המרכז למידע אלטרנטיבי ● לוחמים לשלום ● התנועה לתמיכה בסרבני כיבוש ● סיורים ארכיאולגים אלטרנטיביים ● השמאל הישראלי הרדיקלי ● פרופיל חדש ● שומרי משפט ● קשב ● כביסה שחורה ● פורום שמאל ● קול אזרחיה ●  עיר עמים ● המוקד להגנת הפרט ● אמנסטי ● רשת המזרח התיכון לדו קיום ●  ● חלונות ● רופאים לזכויות אדם ● בת שלום ● פורום המשפחות הישראלי פלסטיני ● שלום עכשיו ● יוזמת ג'נבה ● נווה שלום ● איסקרי ● פורום ארגוני שלום ● מדרשת אדם לשלום ● גבעת חביבה ● דו שיח ● בוסתן לשלום. 

ארגוני השמאל המדיני בכלל ומר"צ בפרט, התומכים אוטומטית בתביעות הפלסטיניות, נכשלו פעם אחרי פעם במבחן האלקטורלי בבחירות לכנסת.  על רקע כישלונות אלה, רוב חבריה ותומכיה של מר"צ, ושאר הארגונים, העבירו את פעילותם לאלטרנטיבה שנותרה בידם, ל"ארגוני השלום". הם ממשיכים לפעול ולתמוך בנאמנות דוגמטית ונאיבית ב"צדק הפלסטיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

ארגוני השלום, שנכשלו בזירה הפוליטית הדמוקרטית, ימשיכו להטריד ולפעול כל עוד יהיה להם המימון של התרומות מחו"ל.  לחלק מפעילים אלה זו פרנסתם ו"מקצועם". 

חלק מארגוני "זכויות האדם" הם כינוי שקרי לארגוני חיזוק הטרור הערבי-פלסטיני.  חייבים לעשות הפרדה מוחלטת בין גופי שמאל לגיטימיים העוסקים באמת בבעיות הומאניטריות, לבין גופי שמאל שחותרים נגד המדינה ותורמים לדה-לגיטימציה שלה בשמם השקרי "ארגוני שלום".

הצעות החוק למניעת מימון עמותות ישראליות ע"י תרומות של ממשלות וקרנות זרות מחו"ל, כוונתן הצודקת היא מניעת פעילות פוליטית ולא מניעת סיוע הומניטרי אמיתי.

האמת על "ארגוני השלום" שפעלו בזמנו באירופה,

האם יש דמיון לשיטה זו גם בישראל?

ראוי לזכור ולהזכיר. בתקופת "המלחמה הקרה" בין ברית המועצות לבין ארצות הברית, שנמשכה שנים רבות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אירופה היתה מוצפת ב"ארגוני שלום" פיקטיביים. כל הארגונים האלה הוקמו ופעלו בהכוונה, בהשראה ובסיוע ישיר ועקיף של ברית המועצות, של המפלגות הקומוניסטיות המקומיות, וקבוצות של אנשי רוח נאיביים.  היעד של ארגונים אלה היה להתסיס ולגייס את אזרחי מדינות אירופה, כדי למוטט את הממשלות הפרו אמריקאיות ולהילחם נגד "האימפריאליזם" וה"קפיטליזם" האמריקאי. כל זאת תחת השקר וההטעיה כביכול "בשם ולמען השלום".

יש דמיון מסויים בין השיטה והמטרות של "ארגוני השלום" הקומוניסטיים שפעלו בזמנו באירופה, לבין חלק מהפעילויות והמטרות של "ארגוני השלום" בישראל. ההבדלים הם שבמקום מאבק נגד ארה"ב, המאבק הוא נגד ממשלות ישראל, ובמקום תמיכה בברית המועצות – תמיכה בפלסטינים.

[עד כאן מדברי מתי דוד]

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

לְיוֹם הָאֵיְדְּס הַבֵּינְלְאֻמִּי

אֲנִי עוֹשָׂה אַהֲבָה עִם הַקּוֹנְדּוֹם.

שׁוֹמֵר עַל הַמְּעַט שֶׁנִּשְׁאַר.

צוֹבֵעַ רְגָעִים בָּאוֹר,

שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת רְחוֹקִים,

מַעֲלֶה בְּאוֹב חֲלוֹמוֹת נְפוּחִים.

הָרְאוּת מְצֻיֶּנֶת.

חֵץ מִקֶּשֶׁת מְשַׁלֵּחַ ,

בֵּין דִּמְדּוּמִים מִתְנַדְּפִים

בְּרֵיחַ  מֹר,

בַּחֲלוֹם מוּחָשִׁי

אִתְּךָ קוֹנְדוֹמִי.

וְהַיְּקִיצוֹת נוֹפְלוֹת אֶל

הַבְּדִידוּת

  * * *

ד"ר מרדכי קידר

סוריה וחוק הכלים השלובים

האירועים הקשים המתרחשים בסוריה כבר תשעה חודשים מעלים שאלה מטרידה: מדוע העולם אינו מתערב בנעשה שם? למה נאט"ו התערב בלוב והביא להפלת משטר קדאפי, ואילו בסוריה הקטל ממשיך בלי שהעולם נוקף אצבע? האם באמת "הנוזל השחור" הלובי יקר בעיני העולם יותר מ"הנוזל האדום" הסורי?

ננסה לעמוד על מערכת הקשרים הסבוכה בין המדינות, המשתקת כל פעולה בינלאומית להצלתם של אזרחי סוריה אחרי שכ-4,000 מהם נרצחו על ידי השלטון, ואלפים רבים נעצרו ואף אחד אינו יודע מה עלה בגורלם.

לכל העולם ברור כי סוריה חשובה מאוד לאיראן, שכן סוריה היא הסוס הטרויאני האיראני בתוך העולם הערבי, ומהווה הגב הלוגיסטי של חיזבאללה בלבנון. נפילת המשטר בסוריה תשים קץ ל"ייצוא המהפכה" ללבנון, ותסיים את התמיכה הסורית בחיזבאללה. איראן הזהירה את כל העולם כי התערבות חיצונית בסוריה תיחשב בעיניה כמתקפה על איראן, ותגרור פעולות גמול נגד ישראל וטורקיה. מילא טורקיה, המעורבת עד למעלה מאוזניו של ארדואן בנעשה בסוריה (כפי שיפורט בהמשך), אבל מה עשתה ישראל לסוריה שיצדיק מתקפה איראנית – לאיראנים פתרונים.

המדינות הבוחשות בקדירה

טורקיה בוחשת ללא הרף בנעשה בסוריה. לא עובר יום מבלי שמנהיגיה – שבניגוד לאסד, הם מנהיגים לגיטימיים – מכריזים כי עליו להתפטר מתפקידו, והם מארחים בארצם אלפי פליטים סוריים. לאחרונה נפוצו ידיעות שטורקיה הקימה בשטחה מחנה אימונים לאזרחים ולחיילים סוריים שערקו מהצבא, כדי להפכם ליחידות גרילה. טורקיה מחמשת ומציידת אותם, והם אלה המתקיפים מחנות צבא, מטות מודיעין ואוטובוסים של צבא סוריה. מספר החיילים הסוריים שיחידות גרילה אלה הרגו ופצעו, נאמד במאות, והן הכניסו את צבא סוריה למגננה במחנותיו.

טורקיה מאיימת לכבוש כמה קילומטרים בצפון סוריה, לאורך גבולה עם טורקיה, כדי שישמשו אזור חיץ מוגן שבו יוכלו אזרחי סוריה למצוא מקלט מצבא סוריה. בתגובה, איראן מאיימת על טורקיה שהיא תתקוף "אתרי נאט"ו" בטורקיה, אם זו תתקוף בסוריה. משמעות איום זה היא מלחמה, לא פחות, בין איראן לבין טורקיה.

איראן יכולה להגיב על נפילת משטר אסד לא רק בטורקיה ובישראל, אלא גם במפרץ. אם האיראנים יגלו כי אירופה מעורבת בערעור השלטון בסוריה, הם עלולים להכריז כי יש מוקש ימי אחד, לא יותר, במיצר הורמוז. די בהכרזה זו – גם אם לא תגובֶּה במעשה – כדי להעלות דרסטית את מחירי הנפט בעולם, והכלכלה המקרטעת של אירופה תקבל מכה קשה. איראן יכולה לפגוע בקלות רבה במתקני נפט במדינות המפרץ מבלי להפעיל כוחות צבא; די אם תשלם לכמה שיעים בסעודיה כדי שיעשו לצינורות הנפט והגז במדינתם את מה שעושים הבדואים בסיני לצינור המוביל גז לישראל ולירדן.

אירופה וארה"ב עלולות להגיב על פעולה איראנית כזו, וההידרדרות למלחמה בין איראן ובין נאט"ו עלולה להיות מהירה. המשמעות של מלחמה זו היא – בין השאר – הפסקה של ייצוא הנפט האיראני לסין, ועלייה דרמטית של מחיר הנפט בעולם. סין השקיעה מיליארדים רבים בתעשיות פטרוכימיות ואחרות באיראן, ומלחמה של נאט"ו באיראן עלולה להביא לחילופי שלטון באיראן. השלטון החדש עלול להתכחש להסכמים של שלטון האייתוללות עם סין, דבר העלול להוריד את כל ההשקעות הללו לטמיון. מכאן נובעת תמיכתה של סין באיראן ובסוריה.

רוסיה גם היא תומכת בסוריה, כי גם היא השקיעה מיליארדים רבים בסוריה ובאיראן, וחוששת להשקעות אלה. אבל יש לרוסיה חשש נוסף, גדול הרבה יותר: נפילת השלטון בסוריה, ומלחמה שתפרוץ במפרץ כתוצאה מכך, עלולה להסב נזק גדול לכלכלה הסינית, שכבר כיום סובלת ממיתון בשל המיתון העולמי. אבטלה גדולה בסין תדחוף מיליונים רבים של סינים מובטלים להצטרף למיליוני הסינים המציפים כיום את רוסיה בחיפוש אחרי עבודה. מנהיגי רוסיה חוששים מאוד מפני בליעה דמוגרפית של רוסיה על ידי הסינים, וזו מתרחשת בשנים האחרונות בקצב מתגבר, בעיקר בגלל הירידה הדמוגרפית של הרוסים.

לרוסיה יש בסיסי צבא ומודיעין בסוריה, והנמלים היחידים בים התיכון שבהם אוניות מלחמה רוסיות עוגנות דרך קבע הם נמלי סוריה – לאד'קיה, טרטוס ובניאס. הפלת שלטונו של אסד על ידי נאט"ו עלולה להביא שלטון בעל נטייה מערבית, וזכויות היתר של רוסיה בסוריה יאבדו.

גם אירופה השקיעה כלכלית באיראן: אלפי חברות, בעיקר בגרמניה, בצרפת ובאיטליה, השקיעו מיליארדים רבים בתעשייה האיראנית, לא רק בנפט, ותקיפה אירופית בסוריה עלולה להורידן לטמיון כפי שעשתה ההתקפה על עיראק לפני שמונה שנים, מה שיסב לכלכלת אירופה מכה קשה.

ארה"ב מבקשת להשאיר בסיסים בעיראק

משבר כלכלי בסין העלול להיגרם ממלחמה במפרץ ישפיע גם על כלכלת ארה"ב, שכן בשנים האחרונות הלוותה סין מיליארדים רבים לארה"ב על מנת לסייע לבית הלבן במאמציו לייצב את הכלכלה האמריקנית. משבר בסין עלול לדרבן אותה לדרוש את ההלוואות מארה"ב או להעלות את הריבית עליהן. תרחיש כזה עלול להביא קץ למאמצי המימשל האמריקני לשפר את כלכלת ארה"ב, דבר העלול להשפיע לרעה על סיכויי בחירתו מחדש של הנשיא.

עלייה גדולה במחירי הנפט תחמיר את המצב הכלכלי במדינות העולם השלישי, ובפרט במצרים ובמדינות אפריקה, מה שיגביר את זרם המהגרים מהן לאירופה וגם לישראל, ויטיל מעמסה נוספת על כלכלת אירופה הסובלת ממילא.

נפילת השלטון בסוריה עלולה להשפיע גם על ישראל. מצד אחד הדבר יביא לחלוקת סוריה למיספר מדינות: כורדית בצפון, עלווית במערב, דרוזית בדרום, בדווית במזרח ועוד שתיים באזורי דמשק וחלבּ, שאהבה גדולה מעולם לא שררה ביניהן.

חלוקה זו תשפר את האווירה באיזור, בשל הסתלקות שלטון בלתי לגיטימי שהסית נגד ישראל כל השנים רק כדי ללכד את כל הקבוצות תחת דגלו. אלא שנפילת השלטון עלולה ליצור גם בעיות לא פשוטות: נשק של צבא סוריה עלול להגיע לידיהם של חיזבאללה ושל ארגוני טרור אחרים שנציגיהם נמצאים בסוריה. כמו כן, התגברות המאבק בין השלטון לבין האזרחים בסוריה עלולה להביא אלפי סורים לבקש מקלט – ולו זמני – בגולן. חשוב שישראל תיתן להם מקלט, הן מסיבות הומניטאריות והן כדי ליצור אווירה טובה עם העם בסוריה. אלא שפליטים לא תמיד חוזרים לארצם, במיוחד אם המצב בה אינו מתייצב, והדבר עלול להוות תקדים מסוכן בעניין הפליטים הפלסטינים: איך תוכל ישראל להסביר שהיא מקבלת פליטים סוריים משנת 2011 ומסרבת לקבל פליטים פלסטיניים שהיו – לטענתם – תושבי הארץ עד 1948?

נפילת השלטון בסוריה עלולה להביא את העלווים לנקום בכל מי שהביאו לנפילת שלטונם. הם עלולים לשלוח חוליות טרור לבצע פיגועים בטורקיה, באירופה ובארה"ב, ולהוסיף דאגה נוספת לשורת הדאגות המטרידות את אירופה בימים אלה.

איראן, החוששת מהנעשה בסוריה, מגבירה את הלחץ על עיראק בעלת הרוב השיעי למלא את תפקיד הסוס הטרויאני של איראן בתוך האומה הערבית, במיוחד לאחר השלמת הנסיגה של צבא ארה"ב בעוד חודש. יש סימנים, בתקופה האחרונה, לכוונה איראנית זו, בעיקר בסדרת הביקורים בעיראק של סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, שנועדו לייצב בה ממשלה פרו-אמריקנית שתדחה את הלחצים האיראניים. ארה"ב מעוניינת להשאיר בסיסים בעיראק כדי שישמשו מקורות מודיעין למקרה של מלחמה עם איראן, והממשלה העיראקית מתנגדת לכך. התנגדות זו מגבירה את החשש האמריקני מהשתלטות איראנית על עיראק, שכן זו תהיה צעד נוסף בדרכה של איראן להשתלט על שאר מדינות המפרץ וסעודיה בראשן.

מסקנה עצובה העולה מכל האמור לעיל היא שמה שמניע היום את העולם הוא האינטרס הכלכלי והצבאי בלבד, לא המוסר ולא זכויות האדם. האו"ם, שנוסד בעקבות מלחמת העולם השנייה כדי למנוע התרחשות דומה, אינו עושה דבר לעצירת ההידרדרות למשבר רב-לאומי העלול להתפתח במהירות, לאחר שבני סוריה שואפי החירות יפילו את הדיקטטור צמא הדם, שירש את סוריה מאביו שהשתלט על חייהם לפני 41 שנה.

נפילת השלטון בסוריה עלולה ליצור סדרה של רעידות אדמה ברמה האזורית והגלובלית, וגליה עלולים להגיע לאיראן, למפרץ, לסין, לרוסיה, לאירופה, לארה"ב וגם לישראל. מנהיגי העולם מודעים היטב ל"חוק הכלים השלובים" הזה, וזוהי הסיבה לחששם להעניק למשטר הסורי את הטיפול שהוא ראוי לו. זהו מחיר נוסף שעלובי החיים משלמים על הגלובליזציה: זעזוע במקום אחד מורגש היטב במקומות רבים אחרים, והסורים משלמים בדמם את מחיר האינטרסים הכלכליים של מדינות רבות. אך עם זאת, ולמרות כל הסיכונים, העולם ללא השלטון החשוך וצמא הדם של סוריה יהיה מקום טוב יותר, ואם ניתן יהיה לצרף לאסד בדרכו האחרונה גם את משטר האייתוללות באיראן, העולם יהיה רגוע יותר ומסוכן הרבה פחות.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 176.

* * *

אנחנו ממליצים בפני נמענינו להיכנס לאתר הבא:

Fashionforward.mako.co.il.thoughtsq/17960

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 2-3.12.11

* כששמעתי את נאומה המתלהם של דורית ביניש, נאום הקוזאק הנגזל, היה לי ברור מה אמצא למחרת בבוקר בעיתונים. את המאמרים על ז'אן דארק של הדמוקרטיה הישראלית היוצאת למלחמת-מאסף להצלתה. על מי שכמו הילד ההולנדי המיתולוגי סותמת באצבע את החור בחומה ומצילה את ישראל מפני הצונאמי האנטי-דמוקרטי. יכולתי להתיישב ולכתוב את המאמר שיתפרסם תחת שמות שונים של עיתונאים שונים בעיתונים שונים, הדוברים שפה אחת ודברים אחדים; להתלהם על מלחמת בני אור בבני חושך וכו' וכו'.

הופתעתי לטובה. מצאתי תמונה אחרת, שלא ציפיתי לה. כמעט ולא היו מאמרים ברוח זו. ב"ידיעות אחרונות", לצד הכותרת על דברי ביניש בראש עמוד השער, הופיעה כותרת נוספת: "יש גבול". לצד דבריה של ביניש, הופיע המאמר "יש גבול" של שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, שיצא נגד נאום ביניש בחריפות. מאמרו של פרידמן היה מאמר הדעה היחיד בנושא. המאמר במלואו מופיע בעמוד 2, לצד הכתבה הנרחבת על נאום ביניש, עם תמונה של פרידמן. וכך, את דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, איזנו דבריו של חתן פרס ישראל למשפט ואחד מטובי המשפטנים בישראל, שאינו חשוד כאיש "הימין המתנחלי" רחמנא לצלן, אלא להיפך, הוא היה שר המשפטים בממשלה היונית הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל. העיתון מציג את דבריה ואת דבריו. יקרא הקורא וישפוט. כך ראוי שתתנהל עיתונות חופשית. זה כל כך מובן מאליו, אך כל כך חריג במקומותינו, כפי שאני מוכיח בטור זה שבוע אחרי שבוע. אני כל כך מקווה, שאין זו התעלות חד פעמית, אלא סימן לבאות.

במאמרו, תוקף פרידמן את בייניש, על הדה-לגיטימציה שהיא עושה לביקורת על בית המשפט, כאשר היא מציגה אותה כהסתה, במקום להתייחס אליה ולהתמודד עם טיעוניה. "השאלה הניצבת בפני בית המשפט, היא האם יש מקום רק לביקורת על הזולת או שמא ראוי גם לעשות חשבון נפש? האם טוב הדבר ש"הכל שפיט' ומהו המחיר של כניסת בית המשפט לנושאים החורגים מתחומו? צריך גם לשאול מה תהיה התגובה להתקפה של הנשיאה ביניש על פוליטיקאים ועל חברי הכנסת וכיצד יתרמו הדברים האלה והתגובה שתבוא עליהם למעמד בית המשפט?"

פרידמן מוכיח במאמרו שאת הביקורת ("הסתה") על בית המשפט, לא משמיעים רק "פוליטיקאים" (איזה בוז של הנשיאה לנבחרי ציבור, בעצם – לדמוקרטיה) אלא גם משפטנים גדולים אותם הוא מצטט במאמרו, כמו נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, והמשפטן המלומד האמריקאי ריצ'רד פוזנר. פרידמן מצטט מתוך כללי האתיקה לשופטים שפירסמה השופטת ביניש, ומוכיח שבנאומה היא פעלה בניגוד לכללים אלה. למשל: "שופט יימנע מלהביע בפומבי דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית" (כלל 18). ועל כך הוא כותב: "הופעת הנשיאה ביניש אתמול בתקשורת, הינה אפשרית באופן טכני, אך איננה במקומה. בתקופת שמגר והנשיאים שקדמו לו, לא היינו עדים להתבטאויות כאלו בתקשורת." והוא מסיים: "אנו זקוקים לבית משפט חזק הנהנה מאמון הציבור. אולם לשם כך נדרש שבית המשפט יכיר בגבולות סמכותו, יימנע מלפלוש לתחומן של הרשויות האחרות ויצמצם את נוכחותו בתקשורת. חשבון נפש נדרש לא רק מהפוליטיקאים – גם מהעומדים בראשות מערכת המשפט."

גם ב"מעריב", לצד הסיקור הנרחב של דברי ביניש, מופיע מאמר ביקורתי של בן דרור ימיני, "משבר מבורך". בן דרור ימיני מביע שביעות רצון מהופעתה של ביניש, כיוון שהיא הוכיחה את צדקת הביקורת עליה ועל בית המשפט. "צריך להודות לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, על הדברים הקשים שאמרה אתמול, משום שאין כמו הדברים שלה כדי להפוך את המחלוקת להרבה יותר ברורה. הדברים, אכן, נותנים ביטוי אמיתי לתחושה השוררת בסביבתה. האוליגרכיה תחת מתקפה, אבל הגיע הזמן, שבמקום לצעוק 'הסתה', תתמודד ביניש עם הטענות. קצת התבוננות עצמית לא תזיק לה, לנו למערכת המשפט והשיפוט."

בדומה לפרידמן, גם ימיני מזכיר שאת מה שאומרים היום פוליטיקאים רבים בלשון בוטה, אמרו בלשון מעודנת בעשורים האחרונים גם פרופסורים ומלומדים. "אבל לא היה מי שיקשיב להם. כך שכדאי לביניש להתבונן בעצמה. היא וחבריה חסמו את מינויה של פרופסור נילי כהן. היא וחבריה מנעו את מינויה של פרופסור רות גביזון. היא וחבריה חשבו ש'הכול שפיט'. היא וחבריה שברו ברגל גסה את הפרדת הרשויות. הרי ביניש יודעת, כפי שיודע כל משפטן, שהאקטיביזם השיפוטי בישראל חצה את כל הקווים האדומים. הרי היא יודעת שמדובר בשיא עולמי, ששום מדינה אינה מתקרבת אליו. הרי היא יודעת שאין עוד מדינה שבה מינוי השופטים הוא פררוגטיבה של השופטים בלבד ... אף פעם, אבל ממש אף פעם לא ניסתה ביניש להתמודד עם הטענות לגופן. לא בנוגע לאקטיביזם. לא בנוגע לפסקי דין תמוהים שהיו יותר פוליטיים משיפוטיים. לא בנוגע למינוי שופטים. כלום. הפעם חצתה ביניש עוד קו אדום משום שהעמידה את עצמה מול פוליטיקאים מסויימים, מהממשלה ומהכנסת. אפשר להתנגד לחלק מיוזמות החקיקה, אבל ההתנגדות חייבת להיות לגופן של ההצעות. לא לגופם של פוליטיקאים. כאשר ביניש תוקפת פוליטיקאים מימין, היא מציב את עצמה במקום הנגדי – משמאל. לא שזה לא היה ידוע, אבל אתמול ביניש הכניסה לעצמה גול עצמי. היא הבהירה, שהטענות על כך שביהמ"ש העליון מתפקד לפעמים כמו סניף של מר"צ הן טענות נכונות." לא הייתי מרחיק לכת כמו בן דרור, אבל עם עיקרי דבריו אני מסכים בהחלט.

מנגד, "ישראל היום" התייצב באופן חד משמעי וקיצוני לצידה של ביניש. כותרת העיתון היא ציטוט מדבריה: "מסע הסתה נגד העליון." את הכתבה, המתפרסת לאורך שני עמודים, על דברי השופטת, מלווים מאמרים של שני הכותבים הבכירים בעיתון, דן מרגלית ומרדכי גילת. אין ולו שמץ של ביקורתיות כלפי ביניש במאמריהם ואף לא הטלת ספק כלשהו. מרדכי גילת כתב את המאמר הצפוי כל כך, תחת הכותרת הצפויה כל כך "קרב של להיות או לחדול." הוא פותח אותו בדרמטיות: "דורית ביניש ירתה אתמול טיל לעבר יעקב נאמן, ודומה שפגעה במטרה. כשהיא רוצה, מתברר היא יודעת להשיב אש. כששר המשפטים הנוכחי, קבלן הריסות ותיק של שלטון החוק, מאיים על יציבות בית המשפט העליון, היא לא יושבת בחיבוק ידיים. היא קמה להגן כמעט בגופה על מה שנשאר מהמבצר הזה."

התזה של גילת ומרגלית היא שהמתקפות על בית המשפט אינן נובעות מביקורת אידיאולוגית ומשלילת האקטיביזם, אלא זו ביקורת על אנשים מושחתים המנסים לקעקע את שלטון החוק, המפריע להם בנוהגם המושחת. "הקרב המתחולל בוועדה למינוי שופטים ומונע בחירת ארבעה שופטים חדשים לביהמ"ש העליון, אינו בין ימין לשמאל, בין אידיאולוגיות ותפיסות עולם;    בין אנשי 'הכול שפיט' לבין אנשי 'לא הכול שפיט'. תשכחו מזה. הסיפור כאן לגמרי אחר: מלחמה אמתית, חסרת פשרות, בין קבוצה המזוהה עם שלטון החוק, ובעיקר עם הגנה על עצמאות בג"צ, לבין קבוצה המתעבת כל מה שמזוהה עם 'כנופיית שלטון החוק'. מלחמה בין בני אור לבני חושך; בין מי שרוצה לראות בעליון שופטים אמיצים, נחושים, המסוגלים לבקר את השלטון ולבטל החלטות המטורפות של אנשים הזויים – לבין מי ששחיתות שלטונית אינה מדירה שינה מעיניהם. זה המגרש, ובו ניטש עכשיו הקרב הערכי בין ביניש לנאמן. קרב של להיות או לחדול מבחינת המגוננים על עצמאות בג"צ."

גילת ומרגלית מברכים את ביניש על הכנסתם של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז והשופט ג'ורג' קרא לרשימת המועמדים לעליון, ומביעים תמיכה בלתי מסויגת בבחירתם. לא זו בלבד שהם תומכים בבחירתם, אלא הם מציגים כל התנגדות לבחירתם, כהתנקשות בשלטון החוק. מרגלית: "נכון לרגע זה סיכוייו [של מזוז א.ה.] אינם רבים. בני החושך מלוכדים לחסום את דרכו. זהותם היא טיעון כבד משקל לבחור דווקא בו. אמור לי מי אוייבך – ואומר לך מי אתה."

אני מעריך מאוד את מני מזוז, שהיה יועץ משפטי מצוין, אמיץ ולוחם ללא חת בשחיתות. הוא לא נרתע להעמיד לדין את נשיא המדינה, ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה ושר האוצר, ומצד שני, כשלא היו בידיו ראיות מספיקות, הוא לא העמיד לדין את שרון על פרשת האי היווני, תוך ידיעה שהחלטתו תתקבל בביקורת תקשורתית וציבורית חריפה, ולא גילגל את ההכרעה לבית המשפט. הוא שגה באופן חמור בעסקת הטיעון עם קצב, אך אין אדם חף משגיאות. אני רואה בו מועמד מצוין לבית המשפט העליון. את השופט קרא איני מכיר, אך פסיקתו החד משמעית במשפט קצב בהחלט מציגה אותו כאדם ראוי לתפקיד.

הבעייה אינה תמיכה או התנגדות למועמדותו של מזוז או לכל מועמדות אחרת, אלא החלוקה הזאת ל"בני אור ובני חושך", התגיות, ההחשדה והדה-לגיטימציה לכל דעה אחרת; הדה-קרדיטיזציה לביקורת על בית המשפט העליון והצגתה כמושחתת.

כמי שעוקב בחודשים האחרונים באופן שיטתי ומדיד אחרי עיתוני סופשבוע, אני קובע על סמך עובדות, לא על סמך תחושות בטן – שלצד "הארץ", "ישראל היום" הוא המבצר התקשורתי המובהק של המשפטיזם הפונדמנטליסטי.

על פי התזה המקובלת, שהיתה כמעט לאקסיומה, מתרחש היום צונאמי נגד הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק, אותה מוביל נתניהו, וכלי הנשק המרכזי שלו הוא ה"ביביתון" "ישראל היום", שהינו ביטאונו האישי של ראש הממשלה. העובדות אחרות לגמרי. אם אכן יש צונאמי כזה ומוביל אותו ראש הממשלה, הרי ש"העיתון שלו" מתנגד בכל תוקף לדרכו ונלחם בה. אם אכן "ישראל היום" היא מבטא את נתניהו, הרי שהוא מתנגד לאותה מתקפה, המזוהה איתו.

אם אכן יעבור החוק המכונה "חוק גרוניס", וכנראה הוא יעבור, נשיא בית המשפט העליון הבא יהיה השופט אשר גרוניס. השופטת מרים נאור, שאלמלא החוק החדש אמורה היתה להיות הנשיאה הבאה, תהיה המישנה לנשיא ובעוד 3 שנים תחליף אותו.

טובה צימוקי פירסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה גדולה על גרוניס ולצדה בוקסה (כתבה קצרה במסגרת) על נאור. הכתבה אוהדת ומפרגנת מאוד לשניים. לכל המודאגים, מסירה צימוקי כל ספק בנוגע למחוייבות המוחלטת של גרוניס לזכויות האדם והאזרח. עם זאת, היא טוענת בפירוש שגרוניס מתנגד לקו של ברק ובייניש, קו האקטיביזם השיפוטי, והוא דוגל בקו הריסון העצמי של בית המשפט, מבית מדרשו של מורו ורבו הנשיא לנדוי. גרוניס סירב, למשל, לשבת בדין בהרכב שדן בעתירות נגד עסקת שליט, כיוון שהוא טוען בצדק שהעסקה היא החלטה מדינית, בסמכות הממשלה, ואינה נושא שפיט. וכך, גם בנושאים רבים אחרים, גרוניס מגלה עקביות בגישת הריסון העצמי ובדבקות בעקרון הפרדת הרשויות. לכן, הוא צפוי להנהיג גישה אחרת מזו של שני קודמיו.

"מינויו של גרוניס לנשיא שיחרר אנחת רווחה בקרב אלה הטוענים כי גישת ברק ש'הכול שפיט' גרמה נזק למערכת. עתה, הם מאמינים, הגיע זמן התיקון. בתקופת ברק וביניש עסק בית המשפט בעתירות רבות בנושאים מדיניים וביטחוניים, שלגמרי לא ברור עד כמה יש לו מנדט לעסוק בהן, והרחיב את התפיסה לפיה לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים שחוקקה הכנסת. עיסוק רב בעתירות שנויות במחלוקת וטעונות פוליטית, לצד סחבת במתן פסקי דין, גרמו עם השנים שחיקה קשה באמון הציבור בבית המשפט העליון ... לעומת ברק וביניש, פסקי הדין של גרוניס לאורך כל שנותיו בעליון חוזרים שוב ושוב על עמדתו כי התערבות בית המשפט העליון בפעילויותיהן של רשויות אחרות ובביטול חוקי הכנסת, צריכה להיות מופעלת רק במקרה של פגיעה מהותית בזכויות האדם ... בעניין חוק האזרחות, שאסר איחוד משפחות בין ערבים בשטחים לאלו הגרים בתוך המדינה "שיגר עקיצה לנשיא ברק וכתב: 'חוות דעתו של חברי הנשיא, כדרכו, עשירה באסמכתאות מכל קצווי תבל ומלאה בהפניות להוגים ומלומדים רבים. עם זאת, לא הצביע חברי הנשיא ולו על דוגמה אחת של מדינה שהתירה כניסה של אלפי נתיני אוייב לשטחה בשעת מלחמה או בזמן מאבק מזויין. על אחת כמה וכמה שלא נמצא דוגמה לפיה בית משפט חייב מדינה להתיר כניסה של אלפי נתיני אוייב לשטחה שלה'." גרוניס פסק בנושא זה בניגוד לעמדת הנשיא ברק.

מה שהפתיע אותי והיה חדש לי בכתבתה של צימוקי, הוא שגם מרים נאור, ש"חוק גרוניס" נועד לבלום את מינויה לעליון, נוטה לכף המכונה "שמרנית", כלומר מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ולהתערבות המשפטית בהחלטות פוליטיות. אף היא תלמידה מובהקת של הנשיא לנדוי ועמדותיה קרובות לאלו של גרוניס. נאור "סבורה שבית המשפט העליון צריך להיות פחות אקטיביסט ... העיקרון המנחה שלה הוא שבית המשפט העליון צריך לעסוק בראש ובראשונה בפתרון סכסוכים ובשירות מהיר לאזרח, ולא לחנך את הדור. ... היא סבורה שעל בית המשפט העליון לפרש את החוק ולהימנע מיצירת חקיקה שיפוטית, אך עם זאת היא קנאית מאוד לזכויות אדם."  

* לפני כשנה וחצי, פירסמה תנועת "אם תרצו" מחקר המעיד על הטייה פוליטית בוטה לכיוון של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני במחלקות מסויימות באקדמיה בישראל ובראשן המחלקה למימשל ולפוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון. בעקבות פירסום המחקר, חטפה התנועה ביקורת נוקבת ומרה והוקעה כתנועה פשיסטית ומקארתיסטית, לא פחות. המחקר הוצג בצורה נלעגת כבלתי מקצועי, שאינו עומד באמות מידה של מחקר אקדמי.

והנה, המל"ג הקים ועדת בדיקה מקצועית בינלאומית, שהורכבה מפרופסורים ידועי שם מן הארץ ומאירופה, בראשות פרופ' תומאס ריסה מהאוניברסיטה החופשית בברלין. האמת היא, שאיני מבין מדוע היה צורך בוועדה בינלאומית. כנראה שחוסר האמון בתוך האקדמיה הישראלית כה עמוק, שכל מסקנה של הבדיקה היה מוצג כמוטה פוליטית. הוועדה הגיעה למסקנות דומות מאוד לאלו של "אם תרצו", בעיקר בכל הנוגע למחלקה הנ"ל באוניברסיטת ב"ג. המועצה להשכלה גבוהה אימצה את דו"ח הוועדה.

בראש החץ של מסע ההכפשה נגד "אם תרצו" עמד "הארץ". ניתן היה לצפות מן העיתון להודות בטעותו. אולי אפילו להתנצל, למה לא? אבל ציפייה כזו היא כמובן חלום באספמיה. מה עשה "הארץ"? דה-לגיטימציה גם לוועדה הבינלאומית. הנה, כך נראית הלוגיקה של העיתון. נכון, ילדים, אתם זוכרים שלימדנו אתכם ש"אם תרצו" זה רע? או ליתר דיוק, זה הרע המוחלט? לכן, אמת המידה לבחינת מסקנות ועדת הבדיקה הבינלאומית, היא האם הם יפריכו את השטויות שכתבו הילדים הרעים האלה, או יקבלו אותן. אם הם יקבלו אותן, סימן שגם הם נגועים ברוע של "אם תרצו". אם כך, ברור שמסקנותיהם שגויות ומופרכות.

וכך, תחת הכותרת "כך אימצה המועצה להשכלה גבוהה את מסקנות 'אם תרצו'," כתבה בת עמוד שלם תוקפת בחריפות את מסקנות הוועדה ואת החלטת המל"ג, תוך שהיא נמנעת מהתמודדות עם מסקנותיה. היא מצטטת מרצים מן השמאל הרדיקאלי, דוגמת פרופ' ניב גורדון, הפועל בעולם למען החרמת האקדמיה הישראלית, ומסית לסרבנות – התוקפים בחריפות את המסקנות, ואם הם תוקפים, "הארץ" לא ישבור להם את המילה.

לעומת זאת, ב"ישראל היום", הכתבה "הפקולטה למדעי התעמולה" מתארת נכוחה את השתלשלות הדברים, מפרסום המחקר של "אם תרצו" עד אישור טענותיהם בבדיקה של הוועדה, שאף המליצה לסגור את המחלקה הנ"ל.

לא אחת ביקרתי את "אם תרצו" על סגנונם הבוטה והקיצוני, אולם במהות – גישתם נכונה וראויה. במקרה זה, הם יצאו להגן על הציונות מפני האקדמיה, אך למעשה הם הגנו על האקדמיה מפני השתלטות עוינת של קבוצה מיליטנטית אנטי-ישראלית שהשתלטה על מחלקות מסוימות והשתיקה כל עמדה אחרת. ההשתלטות העוינת על האקדמיה היא פגיעה חמורה בדמוקרטיה, והפעולה של "אם תרצו" הגנה על הדמוקרטיה הישראלית, ועל כך ראויה תנועה זו לשבח.

* בסקירתי הקודמת, עסקתי בהרחבה במאמרו של עמוס שוקן שפורסם ב"הארץ". השבוע, באותו עמוד, פורסם מאמר תגובה מעניין ורהוט של ישראל הראל, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע והיום יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית ובעל טור ב"הארץ". כזכור, צייר שוקן במאמרו את "גוש אמונים" כתמנון רב זרועות המשליט את האידיאולוגיה המשיחית האנטי דמוקרטית שלו על המדינה ועל ארה"ב והופך אותנו למדינת אפרטהייד. הראל מצטט משפטים רבים ממאמרו של שוקן ומפריך אותן. הוא מזכיר ש"גוש אמונים" היתה תנועה שלא האריכה ימים, שכמעט לא עסקה בעניינים תיאולוגיים ותיאורטיים אלא בהתיישבות, שכמעט כל ראשיה לא היו תלמידי הרב צבי יהודה קוק אלא חניכי בני עקיבא שהתחנכו על ברכי ההתיישבות העובדת ותנועת העבודה הציונית וניסו ללכת בדרכיה. ובעצם, טוען הראל בצדק, כאשר שוקן תוקף את "גוש אמונים", הוא למעשה תוקף את מקורות ההשראה של "גוש אמונים" – את הציונות. מדינת האפרטהייד, כביכול, נגדה יוצא שוקן, אינה המדינה המיישמת את האידיאולוגיה של "גוש אמונים" אלא את הציונות.

כמו הראל, גם אני הצגתי בשבוע שעבר את מאמרו של שוקן כהתנגדות לעצם הרעיון הציוני של מדינה יהודית. עם זאת, אני חלוק על השקפת עולמו של הראל, כפי שבאה לידי ביטוי גם במאמר זה. בניגוד לישראל הראל, אני סבור ששני הערכים הציוניים – זכותנו על ארץ ישראל כולה וזכותנו ליישב אותה ולהחיל עליה ריבונות, והיותנו מדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק ומובהק, אינם מתיישבים יחד ולמרבה הצער אין לנו מנוס מבחירה ביניהם. אני בוחר במדינה היהודית, ומשמעות הדברים היא השלמה עם חלוקת הארץ, עם כל הכאב הכרוך בהכרה זו. אני תומך ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשם של יגאל אלון ויצחק רבין, השולל התיישבות יהודית בלב האזורים בעלי האוכלוסייה הפלשתינאית הצפופה ביהודה ושומרון. אולם אין לי ספק, שהלהט של מפעל ההתנחלות היה להט ציוני אוטנטי.

לצערי, היום קיימת בתוך ציבור המתיישבים הנהגה רבנית קיצונית מבחינה דתית ולאומנית, הרחוקה ת"ק פרסה מהתפיסה הציונית, ובתוכה התפיסה הציונית הדתית. דבריו של הרב לבנון על כך שעדיף לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע שירת נשים, היא ביטוי למוטציה של היהדות שאותה מייצגת אותה קבוצת רבנים, שהשפעתה רבה. לצערי, ישראל הראל התעלם מכך.

בהתייחסות לדבריו של שוקן, כותב הראל: "שורשי האידיאולוגיה שעדיין מניעה, בעוצמה פוחתת, את המדינה הם שם, בעין חרוד ובנהלל, ולא באלון ומורה ובקדומים. גוש אמונים אימץ שורשים אלה וניסה – בתוספות משלו – ללכת לאורם. ההצלחה, כידוע, חלקית. ממשלות ישראל הקימו יישובים ביהודה ושבשומרון מכוח שורשים אלה ולא בשל כוחו המאגי של גוש אמונים. ולא למען סיוע במימוש האידיאולוגיה הדתית של הגוש הכשיר בית המשפט העליון את מפעל ההתנחלות. תמצית התחושות הציוניות שנותרו בלב השופטים הן שהביאו לכך."

איני מקבל את ניתוחו של הראל בנוגע לבית המשפט העליון. בית המשפט לא הכשיר את מפעל ההתנחלות, אלא דחה את הניסיון להשתמש בו כמכשיר למנוע מפעל זה. מדיניות ההתיישבות היא סוגיה מדינית והיא בסמכות הממשלה והכנסת; אינה מעניינו של בית המשפט ואינה זקוקה ל"הכשרתו". בית המשפט בתקופה שבה הוקם מפעל ההתיישבות ביש"ע, דגל ברעיון הדמוקרטי של הפרדת רשויות, ולא ראה מתפקידו להתערב בנושא שאינו בסמכותו. ספק אם כך היה נוהג בית המשפט בתקופת ברק וביניש.

* שתי כתבות דיוקן, בעיתוני סופשבוע, עוסקות באישים מן הציונות הדתית. ב"ידיעות אחרונות" מופיע ראיון מרתק עם הרב פרופ' דוד הרטמן, במלאת לו 80. הרטמן, מגדולי הוגי הדעות של הציונות הדתית, תלמידו המובהק של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הוא איש הקוטב המתון, מבחינה מדינית ודתית, בציונות הדתית. בראיון איתו, הוא מבכה מרה את הסחף וההקצנה בציבור הדתי לאומי.

בין השאר הוא מתייחס לתופעה הנפסדת של הדרת הנשים. "זה טירוף, טירוף ... האנשים האלה מדגישים דברים שוליים. העיקר חסר. ... זאת אובססיה מינית. הם הכניסו את כל היהדות לתוך הבעיות הסקסואליות שלהם. תגיד לי, כל היהדות עומדת על זה? אני לא מבין, הם כאלה סקס-מניאקים, שברגע שהם רואים אישה הם מקבלים זיקפה? על מה בונים את העולם? אתה חושב שאנשים ירצו להיכנס לתוך מסלול רוחני שיש בו רק אסור ואסור ואסור?"

בנוגע ל"קול באישה ערווה" מסביר הרטמן ש"הגמרא מדברת רק על כוונה בקריאת שמע. "אם אתה באמצע כוונה ונשים שרות, זה יפריע לכוונה. זה הכול. אין יותר. ובכל זאת, הגענו ליום שרב בישראל אומר שיותר חשוב למות מאשר לשמוע שירת נשים. הוא משוגע."

הרטמן זועק בדם ליבו נגד ההקצנה, ובין השאר מתייחס לקבורת חיילים עולים מחוץ לבית הקברות הצבאי. הוא מספר זאת דרך מגרה בפרטי [?]. "ברבנות מצאו שלפני כמה דורות אחד ההורים לא היה יהודי, ולכן הוא לא יכול להיקבר בבית הקברות ... זה היה כמו לחטוף סכין בבטן. ... אתה לא יכול לכבד אדם שמוכן למות בשביל הקיום של העם היהודי? הרי אין דבר יותר קדוש מזה".

ב"ישראל היום" מופיעה כתבה על חנן פורת, שהלך לעולמו לפני כחודשיים. הכתבה מבוססת על ראיון עם אחדים מ-11 ילדיו של פורת. חנן פורת הוא לכאורה ניגודו של הרטמן, הסמל המובהק של "גוש אמונים". אולם האמת היא שעמדותיהם הרבה יותר קרובות זו לזו מכפי שניתן לשער. למשל, בנושא שירת נשים. "שירת נשים בכלל לא היתה סוגיה מבחינתו של אבא ... הוא לא גדל עם מגבלה שכזאת ולא גידל אותנו כך. בחנוכה בשנה שעברה שולי נתן הופיעה בערב לכבודו במתנ"ס של גוש עציון. כולם הקשיבו לשירתה המקסימה כולל הרבנים שנשארו ישובים במקומותיהם. שולי ציטטה תמיד לאבא את 'ותשר דבורה', ואבא ענה לה בחיוך שכשבית המקדש יקום היא תצטרף לרבי שלמה קרליבך ושניהם יבואו לשיר עם הלוויים."

הכתבה מתארת את הקשרים הטובים וההערכה ההדדית עם יריבים פוליטיים, את החיבור העמוק שלו לשירה העברית ולזמר העברי, מביאליק ועד מיכה שטרית ובעיקר לחיבור שלו לשירת רחל. ילדיו של חנן פורת מתארים את השבר הנורא שגרם לו רצח רבין ואת פעולתו לכך שהמאבק נגד עקירת גוש קטיף לא יתדרדר למלחמת אחים ולקרע בעם. הם התייחסו גם לסיפור "פורים שמח", ולעלילה כאילו הגיב בשמחה על הטבח במערת המכפלה. "הגזענות והשנאה לא חצו מעולם את סף דלת ביתנו. אבא התנגד לכל פגיעה בכל אדם באשר הוא אדם, ובוודאי בחפים מפשע, יהודים או ערבים. הוא יצא נגד תופעת תג מחיר ופגיעה ברכוש. החיבור של 'פורים שמח' עם טבח גולדשטיין היה נבזי, וזו הייה הפעם היחידה שראיתי אבא בא נפגע מדברים שאומרים עליו. לדברים אחרים הוא לא התייחס, כנראה פיתח עור של פיל, אבל הסיפור הזה – שכאילו הוא שמח על הרצח שביצע גולדשטיין? הרי זה נגד את כל המוסר שלו, את כל מה שהוא העביר לנו בבית לאורך השנים. אנשים שוכחים שאבא, כחבר כנסת, חוקק את חוק 'לא תעמוד על דם רעך', שלא מבדיל בין יהודים לבין ערבים. שם זה כתוב במפורש."

* ביום בו נבחרה שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום החל המרוץ של עמיר פרץ ושל בוז'י הרצוג להפילה. באשר להרצוג, עד עתה, התבדיתי. לגבי פרץ, לא תיארתי עד כמה צדקתי.

לנוכח העלייה המרשימה של מפלגת העבודה בסקרים, מאז בחירתה של שלי, בהם היא מקבלת מנדטים רבים יותר מ"קדימה", קשה לפרץ לצאת חזיתית נגד שלי, ולכן הוא ממקד את התוקפנות שלו נגד שנוא נפשו עופר עיני. השבוע, בוועידת מפלגת העבודה, פרץ ניסה לערער את מנהיגותה של שלי ולפגוע בה, תחת התירוץ של בחירות דמוקרטיות במפלגת העבודה למועמדה לתפקיד יו"ר ההסתדרות. בפרפרזה לביטוי הידוע אודות הפטריוטיזם, ניתן לומר, ולא רק במקרה של פרץ, שלעתים הדמוקרטיה היא מפלטו האחרון של הנבל.

ראיון נרחב עם פרץ התפרסם היום ב"הארץ", ופשוט מדהים להיווכח שוב בחוסר המודעות העצמית של מר נרקיס הנ"ל. לטענתו, הוא בכלל לא פעל נגד שלי יחימוביץ'. רק נגד עיני. אבל למעשה הוא מציג אותה כבובה של עיני, שהוא בובה של הטייקונים שדרכו ישתלטו על ההסתדרות ועל מפלגת העבודה. ומאבקו הוא כלל לא נגד שלי, אלא להצלת מפלגת העבודה מפני השתלטות הטייקונים וכו' וכו'. פרץ, שכחבר מפלגת העבודה התמודד נגדה להסתדרות יחד עם חיים רמון, אחרי שהחליף את רמון שטיפח אותו, הוא יצא נגדו וטען שקיבל איי חרבות. הוא רץ לכנסת מחוץ למפלגת העבודה מטעם "עם אחד" ולנוכח כישלונו האלקטורלי, חזר למפלגת העבודה. מי שהחזיר אותו היה שמעון פרס שטיפח אותו, אך הוא מיד התייצב נגדו להתמודדות וניצח אותו. ועכשיו, בראיון ובבמות שונות, הוא מתאר את עיני כבן טיפוחיו שבגד בו. עופר עיני השיג הישגים רבים למען העובדים, דווקא כיוון שהוא אנטיתזה לפרץ – מגיע להסכמות עם המעסיקים והממשלה וידו על ההדק ושימושו בנשק יום הדין – השביתה, מדוד וזהיר. בניגוד לפרץ, הוא רוצה שהעובדים יאכלו את הענבים, ולא רק לריב עם השומר.

על מה שמניע באמת את פרץ, כתבה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "בפגישות האישיות בינה [שלי יחימוביץ' א.ה.] לבין פרץ הדרישות שלו היו בלתי מתקבלות על הדעת: הוא רצה להיות מספר שתיים משוריין, והוא ביקש לחלק ביניהם את המפלגה כאילו היו רבין ופרס. הבחירות להסתדרות נראו לה רק תירוץ. הרי ב-2007, כשפרץ היה יו"ר העבודה ואיתן כבל המזכ"ל, הם חתמו על הסכם להליכה משותפת עם סיעת 'עוגן', הסיעה של עיני. ועכשיו, פרץ מתנגד לאותו הסכם שהוא עצמו חתם עליו, וכבל ביקש להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות."

* ההישג הגדול של המחאה הוא דו"ח טרכטנברג, שמצביע על שינוי כיוון ממשי של המשק הישראלי. אף שהדו"ח רחוק מלהיות מושלם, היה על המחאה לחבק אותו ולהיאבק למען קבלתו ויישומו. למרבה הצער, מנהיגי המחאה יצאו נגד הדו"ח. בכך הם גרמו נזק כפול. בהתנהגותם הבלתי רצינית הם פגעו באמינותם והחלישו את המחאה ואת התמיכה ההמונית בה. בחוסר אחריות הם חיזקו את הגורמים החזקים שהדו"ח עלול לפגוע בהם, ואפשרו להם למסמס את הדו"ח. כעת, נראה שהממשלה שאימצה עקרונית את הדו"ח, אינה ממהרת ליישם אותו, באין מחאה אפקטיבית מולה.

נגד המציאות הזאת יוצא סמי פרץ במאמר ב"דה-מרקר": "הנה הנוסחה לצדק חברתי." – "האם ניתן לענות על כל הצרכים האלה באמצעות ועדת טרכטנברג? לא. האם הוועדה עשתה עבודה טובה? בהחלט כן. האם בנסיבות האלה המוחים היו צריכים לתמוך בהמלצות הוועדה? בוודאי. התמיכה הזו נדרשת משני טעמים. הראשון – יצירת זיקה ברורה בין פעולה (מחאה) לבין תוצאה (המלצות טרכטנברג) היא הכרחית בכל מאבק, ועל אחת כמה וכמה במאבקים ארוכים שרק יצאו לדרך. הטעם השני הוא שגישת הכול או לא כלום הביא בסופו של דבר את המוחים ואת הציבור כולו להנצחת המצב הקיים כי ממילא לא חסר שאנשים שהעדיפו לשמר את הסדר הקיים ובלבד של יאלצו לשלם את החשבון. המוחים סיפוקו למעשה סולם לכל שאר המתנגדים לוועד טרכטנברג."

סמי פרץ מציע לדרוש סדר חברתי חדש, המבוסס על רעיון הסולידריות. "הגדלת הסולידריות בין מרכיביה השונים של ההטרוגניות הישראלית היא תנאי הכרחי ליצירת סדר חברתי וכלכלי חדש. הסולידריות היא היפוכה של התרבות השלטת הנוכחית: כיפופי ידיים, כוחנות סקטוריאלית וחברה מקוטבת, שמתקשה להסכים על ערכים בסיסיים." הבסיס המאפשר יצירת חברה סולידרית: כל אדם צריך לעבוד, כל אדם חייב בשירות לאומי וכל אדם חייב לשלם מס אמת.

* המלצת השבוע – כתבתו של בועז כהן על עלי מוהר במוסף "הארץ", במלאת חמש שנים למותו: "ופתאום געגוע".

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", הטור הסאטירי של ידידיה מאיר ב"ידיעות אחרונות": "אוקיי , הבנתי, אתם לא מאומנים. לא נקצץ." (שטייניץ מגיב על התקרית בצאלים).

* * *

נעמן כהן

Si vis pacem, para bellum

עם עליית תנועת "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים, כדאי לזכור את העובדות הבאות: "האחים המוסלמים" (בערבית: الإخوان المسلمون, "אַלְאִחְ'וָאן אַלְמֻסְלִמוּן") היא תנועה מוסלמית סונית שנוסדה במצרים בשנת 1928 על ידי האימאם חסן אל-בנא. התנועה שואפת להשליט את דת האסלאם בחוקה ובחיי החברה באמצעות הפיכתה של מצרים ומדינות ערב למדינות הלכה שכל מערכותיהן כפופות לחוקת השריעה. סיסמת התנועה היא "האסלאם הוא הפתרון."

בניגוד להיטלר ששמר את תוכנית ההשמדה בסתר, חסן אל בנא מייסד תנועת "האחים המוסלמים" הצהיר כי האסלאם הוא גם הפתרון לבעיית היהודים שיש להשמידם כתנאי לגאולה. תורתו זו קיבלה ביטוי במצע הפוליטי של תנועת הבת של "האחים המוסלמים" – תנועת החמאס. החמאס שעלה לשלטון בקבלו אחוז גדול יותר של קולות משקיבלו הנאצים, מפרסם במצעו בגלוי את תוכניתו להשמדת היהודים:

אמנת החמאס: (סעיף 7) אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא (מייסד תנועת "האחים המוסלמים" במצרים), רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) עד כה אין בנמצא עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, ולו אחד, בכל רחבי העולם הערבי שהביע התנגדות לדברי מוחמד המצוטטים במצע הגזעני של החמאס. כולם רואים בו כנראה מופת מוסרי.

 שואת יהודי ערב משמשת היום כמודל מוסרי לעולם הערבי-מוסלמי. בהפגנות ערביות ברחבי העולם ובישראל, נשמעת תמיד הקריאה הבאה: ח'ייבַּר ח'ייבַּר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (خيبر خيبر يا يهود, جيش محمّد سيعود) שפירושה: ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור.

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

שימו לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

דוברי ארגון חִזבאללה מזכירים את קרב ח'ייבַּר ומשווים את הצלחתו במאבקו במדינת ישראל להצלחה בקרב זה. רקטות פג'ר 5 שנורו ב־28 ביולי 2006 לעבר עפולה, ומאוחר יותר לעבר בית שאן, עפולה וחיפה נקראות על ידי חזבאללה "רקטות ח'ייבַּר".

בהפגנות העכשוויות במצרים שואג ההמון: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד כבר שב!"

כדאי לזכור כי תנועת "האחים המוסלמים" מיוצגת גם בכנסת ישראל. התנועה האסלאמית בישראל היא תנועת בת של "האחים המוסלמים" המצרית והיא מיוצגת במפלגת רע"ם-תע"ל.

אין פירושו של דבר שכבר מתחילה מלחמת השמד נגד היהודים, אולם חייבים להבין שזו המטרה הסופית והיא תיעשה בשעת הכושר המתאימה, בדיוק כפי שעשה היטלר כשחיכה לשעת הכושר המתאימה כדי לממש את תוכניתו. לכן יש לזכור תמיד את כותרת הרשימה.

והערה אישית, מחיר אישי כבד שילמתי במשך השנים במאבק לחשיפת הגזענות הערבית-מוסלמית, וגם מעל במה זו – "חדשות בן עזר", זכיתי לקיתונות של בוז, והנה כמה מהם: ידידיה יצחקי (שהודה שלא קרא כלל את "מיין קמפ") קרא לי: "בור ועם הארץ, חצוף, גס רוח, ומסלף מדעת." ("חדשות בן עזר" 283), על השוואה שעשיתי בין הקוראן ל"מיין קמפ".  אותו ידידיה יצחקי גם הבטיח כי יש לו חבר מוסלמי עם זקן שייצא נגד הגזענות המוסלמית. הוא לא יצא.

על דבריי שאין "ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי." גידף אותי החבר דודו אמיתי, (חב"ע 581), באומרו שאני נובר "באיזה פח אשפה של דברי בלע, שנאת האחר, בורות וגזענות." (בגבעת חביבה אין מתעסקים בגזענות הערבית-מוסלמית מפני שאין מקבלים כסף אירופי לכך).

שלחתי מכתב אישי לאישים רבים במגזר הערבי. פוליטיקאים, ואנשי רוח. במכתב ביקשתי: "למען הדו קיום והשלום אולי תהיה יהיה הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שיכריז כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם לדעתך גזענות ולא מופת מוסרי?"

בין האישים היה גם ריאד כבהא מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה. כבהא סירב לראות בדברי מוחמד הקוראים להשמדת היהודים גזענות. כל הערבים המוסלמים אליהם פניתי, אינם רואים בדברי מוחמד הקוראים לחיסול ולהשמדת היהודים גזענות. למען העניין הציבורי שלחתי כבר פעמיים את רשימת האישים הערבים אליהם פניתי לפרסום מעל במה זו, אך לצערי הרב הרשימה צונזרה ע"י העורך אהוד בן עזר (זו זכותו).

[תגובת אהוד בן עזר: אני לא צינזרתי אלא אתה הוא שחוזר באובססיביות שוב ושוב על דבריך ועל רשימות נמעניך ומלאה בהם את הקוראים, וכך גם ברשימה זו. "חדשות בן עזר" הוא מכתב עיתי ולא מכונת שיכפול למאמריך שלעיתים קרובות מדי חוזרים על עצמם].

אלישע פורת גם הוא זרק אותי לפח האשפה של ההיסטוריה (ביטוי חביב ע"י אנשי השוה"צ) לדידו (חב"ע 579) "מרכז השנאה לישראל הועתק אל מחוץ למעגל הערבי." הערבים הסונים שונאים את השיעים והפסיקו לשנוא יהודים... הנה התגשמה לבסוף תורת "השומר הצעיר" ומתקיימת "אחוות עמים" יהודית-ערבית.

מרבה הצער המציאות היתה תמיד שונה מהזיות "השומר הצעיר". השנאה לישראל עדיין מאחדת את כולם, שיעים כסונים, ולמרבה הצער כוללת גם את ערביי ישראל. למרבה הצער "חזון ערביי ישראל" (כפי שפורסם) זהה לחזון הערבים והמוסלמים כולם והוא להשליך את ישראל לפח האשפה של ההיסטוריה.

מי מגחיך ומי מבזה? – עידית פז

"בעיניי," כותבת עידית פז, "נעמן כהן איבד את זכותו להתייחסות עניינית." (חב"ע 694) וכל זאת על שום מה? על "הגחכת" "שתי גבירות" נכבדות שרוממות הצדק בגרונן ואפליית ה"אג'יזם" במעשיהן. לעידית פז לא נראה מגוחך כאשר יש סתירה בין רוממות מילים על צדק לבין פוליטיקה קטנה של אפלייה למען רווח פוליטי, לעידית פז מגוחך רק כאשר קוראים לאדם בשמו המלא ולא בכינוי ילדותי מגוחך. ייתכן שגברת עידית פז היתה חברת ילדות של ציפי בעת שעלו על בריקדות בתנועת בית"ר, ואולי היתה זו מורשת הפלמ"ח והצ'יזבטרון שהביאו אותה לפזם: "בעולם אומרים: ציפורה אך אנחנו בפרינציפ, את ציפורה לא נזכורה, רק עם ליל נחזורה ונלחש ברעד: ציפ...  ציפ... ציפ, ציפ, ציפ, ציפ, ציפי, ציפי."

אולם לקרוא למנהיגה פוליטית במיטב שנותיה בשם החיבה "ציפי" ולא בשמה המלא "ציפורה" הוא המגחיך אותה. "ציפי" הוא כינוי חיבה לילדה קטנה או צעירונת, לא לפוליטיקאית בכירה. גברת עידית פז, כאשר את משתמשת בכינוי האינפנטילי "ציפי" – את היא המגחיכה אותה. ולמרות זאת, בעיניי, בניגוד לדבריך כלפיי, לא איבדת את זכותך להתייחסות עניינית. אדרבא הנה אתגר, נסי להתייחס לעניין אד הוק.

בלי אלימות כצאן לטבח

פרופ' ג'ין שארפ המטיף בעקבות גנדי לאי אלימות, כועס על כך ש"יש יהודים רבים שלא הבינו כראוי מהו הלקח ההיסטורי מן התקופה הנאצית". (שירי צור, אי אלימות, מוסף "הארץ", 24.1.11).

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1574486?cache=1464635%3FhideOthers%3D7.2083915%3FhideOthers%3D7.1283199+ForceRecrawl%3A+0%3FhideOthers%3D7.2650910

 בעקבות דבריו יש להעיר ש"המהטמה", ("הנפש הגדולה") גנדי, שהתנגד לציונות, הציע במכתב למרטין בובר פתרון לבעיית היהודים: "הפתרון ליהודים פשוט: 'אי אלימות'. על יהודי גרמניה להיות נכונים למות בגאווה ואז האיום עליהם יוסר. היטלר לא יעשה להם דבר."

והוא הוסיף: "זה כתם שאבותיך צלבו את ישו."

בובר, שזה עתה הצליח להינצל מציפורני הנאצים, חלק עליו וענה לו: "תורת אי האלימות שלך מקורה בתורת ישו אבל לדעתי יש להתייצב בפני הרע במקום שהוא ניגש לכלות את הטוב."*

מיעוט קיבל את דעתו של בובר. רוב היהודים הלכו בדרך גנדי. הלכו כצאן לטרף.

* מרטין בובר, "מכתב אל גנדי", ירושלים, תרצ"ט (1939), עמ' 15.

נתניהו – פקה פקה

בגיליון חב"ע 693 כתבתי שיש להעביר לרשות את הכספים הנגבים עבורם, אולם יש לנכות מהסכומים הללו את הסכומים המועברים לרוצחים ששוחררו בעסקת שליט ולהעבירם לטובת הנרצחים – הקורבנות. מעשה זה הוא גם צודק ויש בו גם למנוע את עידוד הטרור בו נוקט אבא של מאזן. נתניהו כרגיל דיבר הרבה פקה פקה, ו...העביר את כל הכסף לרשות על מנת שתממן את שיקום הרוצחים.

* * *

מי היה מיכאיל וסילייביץ' איסקובסקי?

אהוד שלום,

אולי אחד מקוראיך הרבים יוכל לעזור?

מבקשים את עזרת הציבור: אני מכין דף מידע על שירונים. באחד השירונים ['זמר שכזה' משנת 1971] מופיע השיר 'עץ התפוח':

מה יפה מצבע עץ תפוח

העומד בגן במלוא פריחה

מה יפה מרגע לא ידוע

עת אהוב ליבי הולך ובא.

בשמלה הלבנה פרח

בשמלה הלבנה

כשידו על כף ידי תנוח

ואשמע את שמי על שפתותיו

נשמתי כעץ ליבנה תנוע

ולבי כים עולה גדותיו...

בשירון מצוין כי הלחן עממי, את התרגום עשה יעקב שבתאי, אולם במקום בו אמור להיות שם מחבר-המילים, כתוב: אסור בפרסום. מבדיקה שעשיתי, מחבר-המילים היה מיכאיל וסילייביץ' איסקובסקי, ואני מנסה לברר מדוע הוא היה אסור בפרסום כשהשירון יצא לאור? אם מישהו יודע, אנא כתבו לי. תודה.

איתמר לוי

il_books@netvision.net.il

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

8. נוף התמרים על גדת היאור, בחילואן. הפלותיה.

"ככה תאהבני וליבך עליי יום יום תקרע – "

אם לא הגיעה אסתר בגפה לפאריס בשלהי שנת 1922, הרי שהפליגה חזרה עם בעלה למצרים, בסתיו, ושבה לגור עימו, תחילה בבית-הוריו בקאהיר. מצרים, בחורף, נחשבת למקום שנעים לגור בו, ואילו בקיץ שלחו האמידים באותם ימים את בני-משפחותיהם ללבנון, לקפריסין ולאירופה, כדי להינצל מן החום הבלתי-נסבל.

ההתחלה המבטיחה של החיים עם איזאק, חרף הקשיים, והכרת התודה לו, באות לכלל ביטוי בשיר שנכתב ב-1923 בקאהיר או אולי כבר בחילואן: "אתה האיש – / גאוותי עליך, / אשר ידעת הדבר / כל התנינים פערו לועם / לבלעני; / אתה האיש / אשר צוקי-סלעיי / זרעת חיוך, / ובדידות כלב תועה בחשיכה / איתי בגבורה חילקת."

לאחר הופעת שיריה הראשונים ב"הדים", בקיץ 1922, תרפ"ב, חלה הפסקה של כשנה וחצי בפירסום, וייתכן שגם בכתיבה. מחזור שיריה הבא, "שירי מולדת", מתפרסם ב"הדים" רק בשלהי 1923, תשרי תרפ"ד, והם: "על מערומייך חוגג יום לבן" ו"ליבי עם טללייך, מולדת". למטה מוסיפה אסתר בכתב-היד שב"מחברת 'קמשונים'" החמישית: "פ"ת, סיוון תרפ"ג" (1923); היא מקפידה שהמקום והתאריך יידפסו גם בחוברת "הדים", אך אינה שומרת עליהם ב"קמשונים" (1930).

שירים אלה נכתבים כניראה בקיץ, כאשר אסתר מבקרת בבית הוריה במושבה, ובמהלכו היא נושמת מחדש את אווירת הארץ, לאחר שנעדרה ממנה כשנתיים. "יצאנו מדי פעם לארץ-ישראל לחופשות-מולדת," היא מספרת ברשימתה "בקאהיר". ואכן, בשני שיריה אלה, שלימים פותחים את ספרה הראשון "קמשונים", אסתר מתרפקת על הארץ כבת שמתגעגעת לחזור אל אימה-מולדתה, אל נופי-הולדתה, ממש סיפור אהבה חושנית: "על מערומייך חוגג יום לבן, / את הדלה והעשירה כה," והסיום: "עם קרעי נחלייך החרבים, הלבנים – / מה יפית!"

אמנם, הדימוי של האם אינו מתאים ביותר מבחינה ביוגראפית. יחסה של אסתר אל אימה לאה היה מרדני, אבל אולי השנתיים שבהן השתיים אינן מתראות, מאז עזבה אסתר את המושבה ביולי 1921 – מרככות קצת את יחסה של אסתר כלפי האם המזדקנת, בת השישים ואחת לערך.

עם הביקור מתחדש, כאמור, מקור-שירתה של אסתר, שכניראה דלל בין קיץ 1921 לקיץ 1923.

*

ברשימתה "בקאהיר", שנכתבת בשנות ה-70 לערך, ונדפסת רק לאחר מותה, היא מתארת את חייה במצרים משלהי 1922 עד 1925:

מצבה החומרי של המשפחה [גרין] לא היה במיוחד טוב בימים ההם, אבל עמד להם המזל וקיבלו את הסוכנות של באייר, חברה גדולה של רפואות וצבעים – ובעלי היה אומר שאני הבאתי לו את המזל הטוב הזה. להסתדר לפי עמדתנו לא היה עוד באפשרותנו [בבית ההורים], ולכן שכרנו חדר בהליופוליס – אבל לא המשכנו שם זמן רב, ועברנו לפנסיון אחד במרכז העיר: הרעש היה גדול אבל הגיוון והחידוש שבחיים אלה קסמו לי מאוד.

החיים היו טובים ונוחים, אולי נוחים יותר מדי: אוכל הוגש לנו, בעלי עבד ויצר סוכנות ענק של בתי-חרושת אירופיים, לא רק למצריים, גם בארץ-ישראל ובסוריה, ואנו יצאנו מדי פעם לארץ-ישראל לחופשות-מולדת, ואני לבשתי שם את ה"חלוצקה" שלי, בלי שום רשמיות ופאר – מה שהיה כה נחוץ במצריים ובנסיעותינו לאירופה, בייחוד לגרמניה, וזאת כאשר Farbenindustrie Aktiengesellschaft .I. G – אי. ג'י. פארבן א. ג., ובאייר – היתה יסוד הסוכנויות שלנו.

לא היתה לי כל השראה לשירה. שיקמתי את גופי מעונה המאלאריה וגם עייף משנות-מחסור של המלחמה. השנים, חמש במיספר, עברו כחלום, שום מאורע מיוחד לא הפסיק את מהלכן. חייתי עם אישי השקט, שהתייחס אלי כאל ילדה, ואכן הייתי צעירה ממנו בעשר שנים, אבל הידידות בינינו היתה יפה, מלאת עדינות וחן, ההומור שלו האיר את הימים ההם באור לא רגיל, כאילו ידע הגורל שחיי האיש הזה קצרים,

בשלהי שנת 1922 גילה החוקר האנגלי הווארד קרטר, יחד עם חברו-למשלחת לורד קרנוורן, את קברו של תות-ענח'-אמון בעמק קברי המלכים. לורד קרנוורן מת בזמן החפירות, ורבים רואים בכך את "נקמת הפרעונים". ברשימתה מתארת אסתר כיצד היא חיה מקרוב את האווירה הרת-הגורל של אותם ימים:

אז כבר היכרתי את המוזאום, ומאורע גדול התהווה בעתיקותיו בימים ההם – גילוי קברו של תותנך אמון על-יד החוקר קרטר, נידמה לי – כל העולם המה אז ממנו, והסקרנות היתה גדולה לראות את אוצרותיו נאספים במוזאום – שם הייתי אורחת קבועה כמעט, משכו אותי הטיפוסים השונים המשומרים כחיים בתוך ארונותיהם – הייתי חוזרת עם כאב-ראש מחריפות חומרי-החניטה – אבל הקסם לא נשבר, הרבה זמן הסתובבתי בין המלכים והמלכות החנוטים, שהבעת-פניהם נשתמרה בהם, והם היו מעניינים כאנשים חיים, קניתי ספרים וקראתי תולדותיהם, וכשנתגלה תותנך אמון היה זה מאורע בשבילי, עגלתו, פריטי כליו, זה היה נפלא – וכל העולם נשטף לזמן-מה עם המאורע, בדים נדפסו בפריטי כליו, נשים לבשו שמלות מצויירות בפריטי כליו, מרכבתו הזהובה, ברחוב מכרו הסוחרים-הילדים צעצועי דגמים מכל אשר נמצא בקברו – והארץ נתמלאה תיירים מכל העולם. אני נשמתי היסטוריה, והיתה זו חווייה מיוחדת ונדירה. הסוף היה שקרטר [קרנוורן] חלה ומת.

לרות בונדי היא מספרת:

 [איזאק] הרוויח הרבה כסף. אני גם הבאתי לו תועלת, לא רק קיבלתי. אני עוד מבית אבא ידעתי גרמנית על בורייה, ומן הפירמה באייר היו באים למצרים גדולים ומלומדים, והתארחו אצלנו, ואני עזרתי לבעלי בקאריירה שלו. גם ידעתי לקבל אורחים, זה למדתי אצל אמא. אני עקרת-בית רעה, אבל טבחית טובה. הוא ידע איטלקית וצרפתית ואנגלית על בוריין. איך דיברנו בינינו? צרפתית.

גם ברשימתה "תחת האוקליפטוס בחילואן", שנכתבה בשנים 1968-1967 לערך, ונדפסה לראשונה רק אחרי מותה, מתוארות השנים הראשונות לשהותה במצרים, לאחר שובה מווינה ומבאדן, בסתיו 1922:

לפני שגרנו בחילואן – התארחנו זמן-מה בפנסיון בלב קאהיר, ברחוב סואן אשר אהבתי מאוד. לעת-ערב, אחרי השקיעה, ברדת החום, היה מתמלא תנועה רבה, מוכרי הפילות השזורות על חוטים, מוכרי הנרקיסים, אגדים-אגדים גדולים בישמו את אוויר בין-הערביים, קולות דקים כחלילים, קול נערים צעירים ממלאים את האוויר בהכריזם על סחורתם הבשומה, ובין כולם קול אחד הרמוני רם: "אל אהרם," "אל אהרם," – עיתון ותיק מאוד בקאהיר, – חתם את כל הזמר ובליל הקולות הרמים כמקהלה רמה אכזוטית בשומת נרקיס ופילה (יסמין כפול גדול).

הייתי עומדת בחלון חדרי בקומה השנייה, החדר היה מתמלא אפלולית, ולמטה נדלקו שרשרות ופנסי-הרחוב אחד-אחד כשסימפוניית בין-הערביים הזאת, כחולה ריחנית וקוסמת מאוד, זולפת למטה.

בסוף הייתי מדליקה אור בחדר ומכינה את עצמי לקראת בעלי החוזר מן העבודה.

האופרה ממילנו שבאיטליה היתה מבקרת בקאהיר ואנו היינו יוצאים לתוך הלילה הבשום וחוזים בהצגות. הנסיעה במרכבות הרתומות לסוסים ערבים יפהפיים בתוך הלילה טבול האורות והריחות היתה חווייה אגדתית ממש.

ה"אזבקיה" היה גן אכזוטי נפלא בלב קאהיר, הכיל גם חיות מעטות אבל בעיקר הפתיעו אותי הדקלים שגזעיהם לבנים וחלקים – כאילו מסויידים, וגבוהים מאוד, כאלה לא ראיתי אצלנו.

מאוחר יותר עברנו לגור לחילואן [מדובר בשנים 1925-1923 לערך], על הגדה המזרחית של הנילוס, בלב מידבר חול בעל אקלים יבש מיוחד – ומעיינות-גופרית ומקום רפואה מפורסם – שרוב בתי ההבראה שלו היו בידי רופאים יהודים מפליטי-רוסיה – שמוסדותיהם התפרסמו בעולם כולו והדבר גרם להם לצבור הון עתק; וכן כל חובשת קטנה ואחות בלתי-מוסמכת היתה עושה זריקות בשרירי הזרועות ומקלקלת את הזרוע לעולם. החברה שנמצאתי בה הזכירה לי בהרבה את אנשי תל-אביב הוותיקים, הראשונים, עם הרוסית היידישית – "איך האב פלוצ'ס אפיסמו" (קיבלתי מכתב) וכו'. משחק-קלפים מפותח ובכסף-כבד עם תענוג לבזבזו – יהודים תלושים, הארץ מתחת לאפם – והם יושבים בארץ "נטולת כל תרבות" – שומרים על זהותם הרוסית, שגם היא תלושה מכל בסיס, גורפים כסף ומשתעממים.

אגב, ביניהם, ולא אדם ריק, היה סוכן סובייטי שבלש אחריהם – ודווקא איש נעים ו"שלומיאל" גדול – הבילוש שלו נתגלה מאוחר מאוד, והוא ברח מקאהיר, וזו היתה סנסציה במושבה היהודית.

מצאנו לנו בית בודד על קצה המידבר, ובודד וגדול האהיל עליו אוקליפטוס ענק, זר לסביבתו, חוץ מתמרים ועצי מנגו אין רואים עצים. הלכתי שבי אחרי האוקליפטוס ושכרנו את הבית – העסקים השתפרו וחיי עם איזאק היו שקטים ויפים, כשכל מלאכתי היא לתור את הסביבה ולקרוא בלי סוף על מצרים העתיקה.

הנהלת הבית וכל מה שכלול בה נמסרה לידי משרת שהיה מלצר ב"שפרדס", מלון גדול, והרבה למדתי ממנו בהילכות בישול, שולחן וסידור פרחים.

הרחוב היהודי דומה היה לכל גיטו אחר בערים אחרות – רק הריחות הבדילו אותם, הם היו חריפים יותר – האמת שלא מצאתי קשר רב ליהודים אלה – הבורות שלטה שם והם נבדלו מעט מאוד מאנשי-המקום. לעומת זה, היתה המושבה היהודית-רוסית די מגוונת: הרבה רופאים, רוקחים, אחיות, מיילדות, וגם אנשי-מסחר מפולפלים – כרגיל התמקמו מיד וחיו מהשכבות הערביות העשירות שהשתמשו בהם. מלבד משפחתי לא מצאתי שם ידידים. גם לא חיפשתי נוף האנשים. העתיקות, הצמחיה המיוחדת, גדות הנילוס – היו קרובים מאוד, מהלך עשרה רגעים מהנילוס. שוטטתי בלי כל פחד בין רועי העיזים, סיגלתי לי את הניב המיוחד שלהם, ולא היתה להם כלל תמיהה שאישה אירופית משוטטת לבדה – היו הרבה אנגליות, תיירות, שעשו זאת.

היתה לי חופשה מכל דאגת משק-הבית כי המשרת עשה הכל והשאיר לי מעט מאוד חופש בבית – ואני שמחתי כמובן, אבל היו גם הפסקות של אי-שקט ומרד, זה היה זמנו של זגלול, ונוער מתמרד היה שורף קרונות-הטראם ברחובות וצועק: "ייחין אל וטאן!" – זה נגע בי מעט מאוד משום-מה, חיו בי מאורעות שנת העשרים-ואחת בפתח-תקוה, עם הפצועים שטיפלתי בהם. ישבתי כמהגרת בארץ זו – בעייתם לא בעייתי.

הנילוס העתיק והכבד היה מושך מאוד. לא רחב במיוחד, הגרונה (גרון) הרבה יותר עצומה ממנו, בצרפת; אבל בלב מידבר חול עם שורת-הרים סלעית יבשה בראשה – "המוקטם", היתה בו מין עתיקות שאין לפענח אותה. שתי גדותיו נטועות תמרי-ענק שגזעם חלק ולבן כסיד. סבך ירק, ובמורד משוכות עד המים, ובמים על הגדה דוברות נושאות צריפי-עץ קטנים, מעון-קיץ ליושבי העיר העשירים הבאים לנפוש ולשאוף קרירות. מי-מנוחות, זרימת הנהר ברחבות ובשקט, עדרי עיזים רועות בסבך המורד, והרועים נערים קטנים שחורים מתקשקשים במים.

בארכיון הצילומים של אסתר נשמרו תמונות קטנות אחדות שבהן היא מצולמת כשהיא משוטטת על גדת הנילוס ובסביבתה. נופים אלה מצויים גם בשירה "נוף התמרים", שבתחתיתו היא רושמת: "חילואן, תרפ"ד", והוא נדפס אותה שנה, 1924, ב"הדים": "נוף התמרים / דבקו בו הצעיפים / ואט בין גזעים – / עמודי-הוד – / הם מתבדרים. / כענקי פרחים / עלי גבעולים דקים, / צפות ממעל הצמרות / כרי-דשא, ציורי-הזייה / תוך האורות אובדים – / נוף החלום לתועי-מידבר. / יאור שב כבד-זרוע, / כפלדה יצוקה, / בין התמרים / ילחך שטח, שטח; / וממעל רקיע, / כעין קליאופטרה, / ירוק-כהה עם בוא הערב – / זומם."

דקלי התמרים שעל חוף הנילוס מופיעים ברישום מעשה ידי אסתר, הפותח את "קמשונים". חילואן מצויירת בשיר מן העיזבון "חילואן במצרים", הנקרא גם כקטע פרוזה: "יוני בר הוגות עמומות / בין שיחי-יסמין עבות / איוושת סנסינים / כטיפות גשם מרשרשות מרצדות / מעל גזעי דקלים מיתמרים – / שורת עמודים כהים; / רוח מידבר שטה צחיחה – / מטאטאה רחובות בשריקה, / שטוחה העיירה פתוחה מבוטלה – / כולה בלב מידבר נתונה / שמיים לאין סוף זורמים מוחקים / רחובות, חצרות / שמיים עטים מעל / שוטפים מנמיכים קומת בתים ואנשים / שמיים ורוח גרפו כל חי / ונותרו לבדם, במידבר – "

בביקורי במצרים, בנובמבר 1989, אני מסייר יום אחד בחברת פרופ' יוסי גינת, ראש המרכז האקדמי הישראלי בקאהיר, בחילואן, הנמצאת בגדה המזרחית של הנילוס, מדרום לקאהיר. מרחצאות הגופרית ניראים עלובים למדי, ומשמשים כניראה רק את המקומיים. תיירים ונופשים אין. העוני זועק. מבתי הווילות ומהאווירה של עיירת נופש, שמתארת אסתר, כמעט שלא נותר זכר, לבד מן המידבר האופף אותה. חילואן כיום נתונה באובך של ענן זיהום מתשלובת תעשייתית ענקית שנבנתה בסביבתה. אני מצלם את המרחצאות, וגם וילה כמעט חרבה המוקפת חומה; בשכמותה עשויים היו אסתר ואיזאק להתגורר.

איזאק נוסע מדי בוקר לעבודתו בפירמה "Grun Brothers" השוכנת בבניין בן שלוש קומות ב"מידאן סוארס" מס' 3 שבקאהיר. לדברי פרופ' ששון סומך, כיכר סוארס היתה כיכר מרכזית בקהיר, שבה חנו הדיליג'אנסים, שכונו על שם הפורטוגזי סוארס, ממציאם ובעל חברת הדיליג'אנסים.

אסתר נותרת כל שעות היום לבדה בבית בחילואן, והאווירה מתוארת אולי בשיר "על גחונך תזחל". הוא נמצא ב"מחברת 'קמשונים'" החמישית, לאחר התאריך "פ"ת, סיון תרפ"ג" שבשולי השיר "ליבי עם טללייך, מולדת". "על גחונך תזחל" נכתב אפוא בשלהי קיץ או בסתיו 1923, לאחר שאסתר חזרה מביקורה הראשון בארץ-ישראל לביתה בחילואן, ואולי רק עתה עבר הזוג גרין לביתם החדש.

בשיר, שנגנז על ידה, מצויירת דמות של גבר שחור, הדומה אולי למוחמד, העבד הברברי הצעיר, ארך-המותניים והשחור, שבסיפור "ריבת שושנים" משנת 1933, או למשרת המצרי שהיה מלצר ב"שפרדס" ומנהל עתה את משק-הבית של משפחת גרין: "על גחונך תזחל / עפר תלחך! / שתי זרועותיך אליי פרושות / כקריאות נמשכות / תוך מידבר אין סוף / לרגליי! כנחש / עם יצירי גווך / הדקים החטובים... / בשולי שמלתי / בל תגע! / יציר תופת / גבר שחור וחטא!"

מן השיר עולה הד לרתיעה ההולכת ומתפתחת באסתר כלפי דמות גבר חמדן וחשקני, וזאת אולי על רקע יחסיה, המסובכים עתה, עם איזאק.

דפים אלה, שמספרים את חייה של אסתר ראב, לא רק שאינם מתכוונים להעריך את שירתה ולנתחה, הם גם אינם מתיימרים לומר שהביוגראפיה היא המפתח ה"אמיתי" והיחיד להבנת שיריה – אף כי ודאי שהיא יוצרת מעין "הילה" נוספת סביב יצירתה. שיריה של אסתר ראב מובאים כאן רק בהקשר של הארת סיפור-חייה, וכמקור נוסף ושווה-ערך מבחינה זו לפרוזה, ליומנים, למכתבים ולראיונות.

בשיחה עם אסתר, במרס 1981, היא מספרת לי כי במצרים היא ניסתה להרות ואף שכבה בשמירת-הריון, אך ההריון, או ההריונות, הסתיימו תמיד בהפלות, וסיבתן, כך אמרו לה הרופאים – המאלאריה שפקדה אותה שוב ושוב בילדותה ובבחרותה. מפיהם נודע לה בשלב זה בחייה, גם כאזהרה, שלא תוכל ללדת. להלית ישורון היא מספרת:

רציתי ילדים. הקדשתי לזה עשר שנים והיו לי הפלות. אמרו לי שהמאלאריה מעקרת. היתה לי עשרים שנה מאלאריה. שכבתי פעם שמונה חודשים ואחר-כך נולד ילד מת ואני שמעתי את האחיות אומרות: "ילד בשל, מוכן. בן זכר." ואני רואה את הבן הזה שהוא בן חמישים וחמש.

ההפלה נחרתת עמוק בזכרונה ומופיעה אחר שנים בשיר "ביוגרפיה" (1974): "ולפתע – / אגדת חלום: / אגם – / מוקף דקלים; / וימי-אושר מופלאים – / וילדי המת / שם להם קץ / 'ועוף החול' / נשרף במידבר / והמיית-ארץ שקטה, יפה, / יוצקת תנחומים – / ו'עוף החול' / קם לתחייה." ההפלה מתרחשת בחילואן בשנת 1924 לערך וכמו שורפת את אסתר. אבל "עוף החול" – כפי שהיא מכנה את עצמה – קם לתחייה בשובה לארץ-ישראל.

*

 "מחברת 'קמשונים'" השביעית היא העתקה נוספת לשירי "קמשונים", עדיין לא בנוסחם הסופי, ומצויות בה גם טיוטות לשירים שלא פורסמו ואינם עתידים להיכלל ב"קמשונים". במחברת נמצא נוסח כמעט סופי של השיר "היום ענווה אני כחיה", שנכתב כניראה בחילואן בשנים 1924-1923, כאשר אסתר נמצאת בהריון בפעם ראשונה או שנייה. תחילת השיר במצב-רוח אופטימי, וסופו בחרדה מפני אכזבה או אכזבה נוספת: "היום ענווה אני כחיה / שטוחה ככרי דשא רוויים / ביד קטנה שמנה אוביל חיי / אל הרחמים ואל הילדים / היום יקרב אליי / כל זר כל כואב / כגשם סביבי ישתקשקו / מתנות לבבי הקטנות / והמחר כבר אני הרה / אותו, כבד סגור / ומזנק שוב / אל הבלתי-ידוע."

השיר אינו מתפרסם בשנות ה-20, ללא ספק בגלל החשיפה האינטימית וכשלון ההריונות. הוא נדפס לראשונה רק ב"קמשונים" (1930), ושם הסיום שונה במקצת, ואפילו מצונזר על ידי הכותבת, כדי שישא אופי כללי יותר: "והמחר כבר אני נושאת – / כובד סגור / ומזנק שוב / אל הבלתי ידוע."

ענותה של אסתר, שהיא עתה בראשית שנות ה-30 שלה, באה לביטוי בטיוטת השיר "מה יפית ארוכת הריס", שנותר ב"מחברת 'קמשונים'" השישית ולא פורסם מעודו. אף הוא כניראה מתקופת הריונה בחילואן: "מה יפית ארוכת הריס / את האמונה עלי תולע כורסאות, / בית אביך הסגור. / הוגה את ביחיד / בידו גורלך / ותחת ענות שמלתך / כבר זעים ידי תינוקות ברים / ואנו – על מדרכות-רבים / נישא ראש אדם גא / אשר ידיו איתו לסול הנתיב לו / ובסתר חדרים – / פצעי אישה אדומים רוחשים לעד."

במכתב מה-25 ביולי 1922 כותב לה איזאק: "על עקרות את מדברת" – כלומר, שלא תעלי כלל על דעתך אפשרות כזו, אבל כשלונותיה להחזיק הריון, המתרחשים בשנים 1924-1923, מביאים עד משבר את יחסיה עימו ויוצרים ביניהם תבנית יחסים חדשה, השונה לחלוטין מאלה ששוררים באביב 1922 ובפגישה המחודשת בספטמבר 1922. יחסי-האישות עימו, שבתחילתם לפחות חגג הגילוי החושני ההדדי, חרף מיעוט האהבה שלה כלפיו – הופכים עתה למעמסה לה.

לכן גם השיר "כפיי נשואות אליך", משנת 1926, מתפרסם לראשונה ב"קמשונים" לאחר מותו של איזאק: "כפיי נשואות אליך, / אל מעט האורה / אשר עוד לי בעיניך, / ואתה – שיניך לוטש / אל רוך-בשרי הצהוב; / ולו בשר זה על פני שדה יושלך / ועיט חג ממעל לו – / עוד כפיי נשואות אליך, / אל מעט האורה / אשר עוד לי בעיניך."

אפילו פרסומו הראשון של השיר עובר צנזורה עצמית שבה משמיטה אסתר כליל את חלקו האחרון, ולא מסיבות אמנותיות. ב"מחברת 'קמשונים'" השישית, שיש בה קטעי פרוזה וטיוטות שירים מחילואן ומפתח-תקוה, מן השנים 1926-1924, מצוי סיומו הגנוז, המריר והקשה, של השיר "כפיי נשואות אליך". הכותבת מבטיחה בו לבן-זוגה, כי למרות סלידתה מחיי האישות עימו, לא תבגוד בו: "אל תירא / עוד ליבי בידי / אישה הגונה אני / עווית תאחז אצבעותיי – / וליבי בידי / ואל מרומים עליהם שכנו / לא יעל לא יעל – "

מיד אחרי "אל תירא" בא ב"מחברת 'קמשונים'" השישית השיר "ככה תאהבני", שנדפס לראשונה ב"הדים" ב-1926 ונכלל ב"קמשונים"; הכותבת מכריזה על התנתקותה מהגבר האוהב אותה, לעולם לא תהיה לו רעייה, למרות, וזה כמובן לא נכתב בשיר – שבאופן רשמי הכותבת, אסתר – היא עדיין אשתו של איזאק. ייתכן שהשיר נכתב כאשר היא כבר שבה סופית לארץ-ישראל, בסתיו תרפ"ו, שלהי 1925.

 "ככה תאהבני / וליבך יום יום עליי תקרע – / יען רעייה לעולם / לך לא אהי / יען רק על מרומי הצער / ננוחה ולשפל ספות / וחדרים לא נרדה / יען עוד אורבה אני / תחת אוקליפטוסים / הומיה מאהבה עצורה – "

בנוסח של "קמשונים", בשורה האחרונה, במקום "הומיה מאהבה עצורה", נכתב: "טרופת אהבה".

*

חילואן, ובייחוד קאהיר, נמאסות על אסתר, ובשנת 1925, כניראה בחורף, היא נוטשת אותן מבלי שתשוב עוד אי-פעם למצרים, ועוברת לחיות בגפה ברחוב שפ"ר, ליד נחלת-בנימין, בתל-אביב; אמנם, לקראת נישואיהם היתנתה עם איזאק שיעביר את עסקיו לארץ-ישראל ויבנה בה את ביתם, וכך הוא אמנם עושה – ואולם בהסכם לא נאמר שבארבע השנים האלה, 1929-1926 יחיו אסתר ואיזאק כה מרוחקים, ולתקופות כה ממושכות.

המיאוס מקאהיר בא לביטוי מתון ואפילו משעשע בשיר הלגלגני "קהירה, קהירה! / זונה בלה ופרומה", שנדפס לראשונה במאסף "מסיבה של סופרי א"י" (1926), אך מיד לאחר הטיוטה של "קהירה, קהירה!" ב"מחברת 'קמשונים'" השישית – באה טיוטת השיר הגנוז "שבעתי מנגינה", והוא חושף שיכבה עמוקה יותר: "שבעתי מנגינה ומשחקי-שווא / כל חלונות הראווה היו לי לזרא / עתה תריסי אגיף / ודומם תחתיי אשב / בל אשמע געיית אוטומובילים / ולהג מוכרים בשוק / תראה אז זיתיי דלים / על פני הגבעה כורעים / ונווי אשר לא הוקם / על רזוני בשרך עימך – / יטפטף וילחש כאש."

שיר קשה, המביע ייאוש מהחיים בעיר הגדולה, בקאהיר הרועשת, ומציג לעומתם את גופה של הכותבת כהווייה ארצישראלית דלה של זיתים וגבעה (כמו ב"על מערומייך חוגג יום לבן"); ורואה את כשלונה להחזיק הריון וללדת – כמרעיל את יחסי האישות שלה עם בן-זוגה והופכם לסבל מתמשך, למכוות אש של תיסכולה עלי בשרו.

ואם יש רגעי תקוה בחיי השניים, הריהם קשים, וביטויים נגנז. כך השיר "ממנגינות אמה", משנת 1926, שנמצא ב"מחברת 'קמשונים'" השישית לפני השיר "צוענים – הונגרים – " ומתפרסם לראשונה, כמרבית השירים הגנוזים, רק בכרך "כל השירים": "ולילה לילה תגדל תשוקתי / אלי שוקיך הדקות הקשות / ואתה גא וזר / עלי גווי תהלך / כבשדה קצור, / הברכה הזהובה – / ברגליך מבוסס – "

ב"מחברת 'קמשונים'" הראשונה, וגם בשלישית, נמצאות, כאמור לעיל, טיוטות השיר "לא אח ואש כיריים" כשהוא בן שני בתים בלבד, ללא הבית האחרון. הבית הראשון מתפרסם בשם "שחר" ב-1926, ועל פי פרסום ראשון זה נקבע גם תאריך השיר כולו, 1926, במהדורת "כל השירים", וזאת למרות שעל פי "מחברות 'קמשונים'" נכתבים בתיו הראשונים כבר באביב תרפ"א.

באביב 1921, בפתח-תקוה, איזאק עדיין אינו עשוי להיות הנמען של השיר. יש בקטעי הפרוזה של אסתר ב"מחברות 'קמשונים'" רמזים לקיומו של "אהוב נעלם" באותה תקופה, אולי זו עדיין הנהייה אל משה כרמי, שאליו מופנה כניראה השיר "אני תחת האטד", או לצבי שץ, ואולי למישהו אחר – שאת שמו כניראה לא נדע לעולם.

ב"מחברת 'קמשונים'" השביעית יש העתקה נוספת לשירי "קמשונים", עדיין לא נוסח סופי, ומצויות בה גם טיוטות של שירים שלא פורסמו ואינם עתידים להיכלל ב"קמשונים". המחברת פותחת באחד הידועים שבשירי "קמשונים": "לא אח ואש כיריים". כאן, השיר ניתן לראשונה במלואו, בתוספת הבית האחרון, אך עדיין לא בנוסח הסופי שנכלל ב"קמשונים":

לא אח ואש כיריים

לך אני מטפחת –

עיני חיה ירוקות עומדות

וברקים כחולים

יירו גידים ויגששו

את אשר מעבר

לביצות הכבדות החמות –

ובראשי אצבעות תרון זה כבר

צינת בוקר טובה

מרעידה

לקראת אורות לא היו עוד...

אך עת כילד מושלך

על ברכיי תנוח –

ונצברו אז המון יונים לבנות

ורישרשו ברחמים וטהרה

סביב ראשך הנוגה

ובנו לך קן בלבבי

סוכה תמה, כירה חמה

מעל יצועך ראש כבד תרים

ליבך לא יידע על מה ייעגם

הה כי בלי דעת כל הלילה

אחריי בדרכיי הקשות

בכבל בל יינתק גררתיך...

הייתכן שאסתר לוקחת שיר מוקדם, שאינו קשור באיזאק, ומוסיפה לו בית אחרון, שעומד כבר בסימן משבר היחסים ביניהם? – סברה זו מתחזקת כאשר קוראים את טיוטת השיר הבא, שמעולם לא פורסמה, גם לא ב"כל השירים". מסופר בה על התקופה שלאחר 1926, כאשר אסתר כבר גרה בתל-אביב ואיזאק במצרים, והם מתראים רק בביקוריו בארץ, שכניראה אינם תכופים ביותר: "כך אראך פעם לשנה, / פעם לתקופה / וכערפל על פני נוף / יצטברו שעות וימים / ועמדו בינינו / וידיי הן נמשכות / אל גולגלתך כאל פרי יקר / שיהא יין ודם – הממש / נוטף ועובר את אצבעותיי – "

מיד לאחריו באה טיוטת השיר "לא לעד זוך ימים קרים", שמתפרסם לראשונה רק כשנתיים לאחר היכתבו, ב"כתובים" (26.7.1928). הנוסח הסופי נדפס ב"קמשונים" (1930). ימי הנישואים קרים, הלילות עוברים באיפוק כפוי, ובן-הזוג האוהב, המתחשב, חולק אותם בגבורה עם הכותבת הסרבנית. בעתיד צפוי רק עוד לילה אחד בלבד, שכולו דמעות, והוא מעין סיכום טראגי לחיי האישות, ההולכים ונעשים נדירים: "לא לעד זוך ימים קרים / וחום לילות מתאפקים / איתי בגבורה תחלק – / טרם רדתנו קבר / עוד יש לילה: / כשטף דמעות יבוא / כזר צלילים מבעבע / מעמקי-ים / עוד לילה אחד בגורלנו / תלוי יחיד / מזהיר עלי תהומות עבר ועתיד."

בסופה של "מחברת 'קמשונים'" זו מצוי קטע סיפור שנכתב צרפתית, בין השנים 1925 ל-1926 לערך, ואולי קודם, בתקופת שהותה של אסתר בחילואן:

סיפורה של אישה שגרה ב-Zevan, שחיתה שש שנים עם בעלה מבלי שהיו להם ילדים. יום בהיר אחד הלך הזוג לבקר את רבי שמעון בן זכאי כדי לבקש את גירושיהם.

רבי שמעון בן זכאי אמר להם: "למען חייכם, ילדיי, אתם התחתנתם לחגיגה ולחיוכים, היפרדו בחגיגה, רק בדרך של חג וחיוך תוכלו להיפרד."

והבקשה שלה התבצעה, והזוג יצא לדרכו.

לא עלה בידי לפענח באיזו עיר ובאיזו ארץ מתרחש הסיפור. ייתכן שזהו תרגום של מעשיה עממית או נסיון לכתוב מעשיה בסגנון עתיק. כזכור שם הרב שהשיא את אסתר לאיזאק היה אהרן מענדיל הכהן. העובדה שבחרה לכתוב בצרפתית, שפת התכתבותה עם איזאק – מלמדת אולי שניסתה לרמוז לו, בדרך של סיפור, על רצונה להיפרד ממנו.

במחצית השנייה של שנות ה-30 חוזרים כניראה ארצה גם הורי איזאק ומתיישבים בתל-אביב. מה יחסה של הדודה טובה גרין חדת-העין אל אסתר, אחייניתה וכלתה? – היא, ששידכה ביניהם, ודאי רואה בסבלו של איזאק בנה, המאוהב עדיין באסתר ומעריץ אותה וסובל ונכנע לכל משוגותיה. "התפטרותה" של אסתר מלשקוד על הקמת משפחה – ודאי שאינה לרוחה. גם לא אורח-החיים שאסתר מנהלת בחברת הסופרים, המשוררים והציירים בתל-אביב של סוף שנות ה-20.

מירונה, בתו של אברהם-חיים גרין, מספרת מפי קרובת-המשפחה אסתר הוכמן כי טויבע גרין, אימו של איזאק, היתה אומרת: "כל פעם שאיזאק מגיע לביקור בתל-אביב – אז לאסתר ראב יש וסת!" – ואילו יצחק ראב, אחיינה של אסתר, מספר כי אימו של איזאק לא אהבה את אסתר, וכינתה אותה באוזניו: "הקלפטה!"

אבל אסתר מאושרת בחזרתה לארץ, לתל-אביב שבתיה הלבנים צומחים בחולות, ולעברית. היא חוגגת. את השיר "שיבה", שנכתב כניראה בחורף 1925 ונדפס לראשונה ב"קמשונים", היא פותחת במילים: "עתה אשלה כאן, / אטיל ראשי בחיק שקיעות-חורף / עוממות" – ובהמשכו היא כותבת על ילדי העיר העברית, על ה"צפרירות" וה"יגאלים" – שהם "רוויי חלב ותפוחי-זהב".

ב-1926, מוקפת מעתה חברה ארצישראלית של סופרים ואמנים דוברי עברית – היא כותבת שני שירים (הנדפסים אף הם ב"קמשונים") ששופעים אהבה לילדים ולתינוקות, וביטחון בעתיד. שם השיר הראשון "תפילה": "יקרים הקשרים / שאת בעולם גמרנו, / ויהי אמון – אור דרכנו / וטהרה טובת-דמע / יומם עלינו תזרח; / והיו ילדינו / בני חובה ויושר / וזרו למו סערות / ודרכים נלוזות – / נא יהי כן, אלוהיי!"

והשיר השני, ללא שם: "מעל מרפסת בית / מחייכה לי חלקת-ים. / יום-יום טופח רוח / על לחיי בידי תינוק תפוחות – / חלקת-ים על ידי / תנוח כראש תינוק טלול, מסולסל / וכמותו זר ועולה מבשרי / לעומתי תחייך."

את ספרה הראשון "קמשונים", שמופיע ב-1930, כבר לאחר מותו של איזאק, מקדישה אסתר "לזכר ידידי יצחק גרין".

ילדים לא היו להם.

המשך יבוא

* * *

ממקורות  הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שמענו על מנויים שעזבו את הקונצרט האחרון בהאנגר 11 של הפילהרמונית, שבו היה צריך לנצח גוסטאבו דודמל, עזבו לאחר ההפסקה, זאת בין השאר בגלל קשיי האקוסטיקה – וגם שאלו אם אפשר להפסיק את המנוי באמצע העונה ולקבל את הכסף חזרה. אנחנו יכולים לנחם אותם. כאשר בעוד עשר שנים ייפתח היכל התרבות מחדש, האקוסטיקה בו תהיה גרועה עוד יותר מאשר בהאנגר 11. רק מה, כל מי שהיה יכול לגזור קופון מ"השיפוצים", גזר וגם יגזור. ובינתיים הפילהרמונית פנתה לקהל אוהדיה בבקשה לתרום כדי שיהיה בידיה כסף להמשיך ב"שיפוץ" ההיכל. כזכור התפרסם בשעתו כי ה"שיפוץ" החל כאשר רק מחצית הסכום, זה שעליו התחייבה העירייה, היה בקופה. והיתר נסמך על תרומות. וגם מעניין איזה עוד ביטולים יהיו השנה.

* עכשיו, שמאיר דגן העיד בפני מבקר המדינה על קבלת ההחלטות של הממשלה בקשר לאיראן, אנחנו שקטים. המבקר יקבע בדיוק איך, ועם מה, ועם מי, ומתי, ואם כן, ואם לא, ועם פיפי או קקה – אנחנו נתקוף באיראן. הו, כמה טוב שאדם כל כך חכם כמו מיכה לינדנשטראוס מנהל את המדינה – ורק חבל שלא הצליח לזמן אליו את ביבי בעוד מועד כדי לכבות בזמן אמת את השריפה בכרמל! הלא יכלו לעמוד שניהם יחד ולהשתין על הגחלים של המדורה שהדליקו הנערים בעוספיה לפיטום הנרגילה, גחלים שגרמו כנראה לשריפה!

* תזכורת: סמי מיכאל ונתן שחם, שניהם מעל גיל 80, טרם קיבלו את פרס ישראל לספרות עברית. אנא, אל תדלגו עליהם!

* תזכורת: עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב.

* תיקון טעות: את הסרט המשעמם "אלגנטיות של קיפוד" ראינו באולם 4 בסינימטק החדש בתל אביב ולא באולם 3 כפי שכתבנו בגיליון הקודם.

* האגודה הישראלית לפילוסופיה שימושית ולקבלה מעשית, ואוניברסיטת בת-שלמה רבתי, מודיעות על דחיית מועד הכנס "קיפול שפינוזה" בגלל בעיות במערכת העיכול.

* ברכות לנשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה על ניצחונם של האחים המוסלמים [40%] והתנועה הסַלפית [20%] – יחד 60% של קיצוניות איסלאמית העומדת להפוך את מצרים לאיראן מיספר 2 ו/או לדרדר אותה למלחמת אזרחים נוראה, שבה הצעירים החילוניים, שהחלו את "מהפכת תחריר" – עוד יתגעגעו לתקופת מובאראכ, שביד ברזל לא הניח לקיצונים המוסלמיים להשתלט על מצרים. אבל אתה, אובמה החכם, עשית זאת! תקעת סכין בגבו של מובארכ – ובשם הדמוקרטיה הבאת את האחים המוסלמים לשלטון – אולי כשם שהנאצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות בגרמניה!

* מבית החרושת לחיילי טרה-קוטה בעיר שיאן שבסין כותבים לנו, לאחר שיצרנו עימם קשרים בביקורנו שם, ואפילו קנינו חייל-סייס אפור קטן למזכרת: "קיבלנו הזמנה ממשרד התרבות הישראלי ומאיגוד הוצאות הספרים בישראל לייצר עבורם חצי מיליון חיילי טרה-קוטה קוראי עברית כדי שיהיה די קהל קוראים לאלפי הסופרים בישראל ולמאות אלפי הספרים שהוצאות הספרים מייצרות אצלכם מדי שנה, חלקם על חשבון הסופרים עצמם! הם סבורים שרק כך יהיה אפשר להתגבר על עודף הייצור של ענף הסופרים והספרים בישראל, ואולי גם תימצא דרך להעסיק את חיילי הטרה-קוטה באתרי הבנייה הישראלית, המשוועים לידיים סיניות עובדות. בהפסקות יוכלו לקרוא את גרוסמן, הופמן וקסטל-בלום במקור."

* שגריר ישראל האחרון במצרים, יצחק לבנון, בראיון עם סמדר פרי, ["ידיעות אחרונות", 2.12.11]. – "כשהלכתי למשרד החוץ המצרי כדי להתלונן על הפלסטינים, ציטטתי להם משל ערבי ידוע שאומר: 'הוא הרביץ לי, אני בכיתי, אבל הוא רץ ראשון להתלונן עליי'." – ובכן, האמירה המדוייקת בערבית ארץ-ישראלית, היא: "דַרַבָּנִי וַבַּכָּא, סַבַּקָנִי וַאִשְׁתַּקָא!" – שתירגומה המדוייק: "היכני ובכה, השיגני ויתלונן!" – וזה מתאים להרבה מצבים ואנשים, גם בתחום הספרות.

* בתקשורת הישראלית מתפרסמים גילויי-דעת, ידיעות מפחידות, קריאות לכנסים וכל כיוצא באלו איומים ואזעקות בקשר למצבה המידרדר של הדמוקרטיה בישראל. אנחנו בודקים כל ידיעה ומודעה בשבע עיניים, ואם מופיעה בין מממניה הקרן החדשה לישראל, אנחנו יודעים לעשות מיד את ההבחנה בין אמת לשקר.

* פעם היו יושבים (או עומדים) גברים ומשווים את הביצועים ואת הגודל של המכשירים שלהם, ובכמה סיפורים אפילו מצאנו שהיו עורכים תחרויות מי מתיז ממכשירו רחוק יותר. לאחרונה נתקלנו בחבורת גברים שהישוותה ביצועים וגודל מסוג אחר, אך באותה אובססיה של דברנות ותחרותיות. מדובר באַי-פונים ובאי-פדים ובטאבלטים למיניהם, שגודלם כטלפון נייד רגיל אבל ממסך-המגע שלהם אפשר לבצע פעולות רבות ומדהימות כמו למשל לקבוע מסלול הליכה, לדעת את מהירות ההליכה, כמה קלוריות שרפת, כמה זמן נמשכה הליכתך, ועוד כהנה וכהנה נתונים.

אנחנו הפתענו את הנוכחים במכשיר חדש, אַי-פּוּק, המודד במדוייק את מיספר הפלוצים  בדקה או בשעה, מתעד את התיארוך הנכון שלהם [זאת למקרה של ויכוח עם האישה מי עשה מה כמה ומתי], מראה את עוצמת הריח וכמה קלוריות הפסדנו בכל פוק. וזה מאוד חשוב. אתה לא יכול להיות כיום גבר מודרני בלי הציוד הזה, כי על מה תדבר עם חבריך ובמה תשוויץ בפניהם? – אנחנו, אגב, בדרך-כלל, נמצאים רוב שעות היממה בשלב המפגר-יחסית של הקלדת מילים ושירים מול המחשב הנייח והגדול שלנו, ותוקעים את הפּוּקים בשקט בכרית הכיסא.

* כאשר המדינות הערביות נופלות זו אחר זו בידי האיסלאם הקיצוני, וכעת כנראה כי כך עלול להיות גם גורלה של מצרים, מה מדאיג את שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון?

"אמש [שבת] נשאה שרת החוץ של ארה"ב הילרי קלינטון נאום בפורום סגור בוושינגטון. קלינטון מתחה ביקורת על יוזמות החקיקה האחרונות להגבלת ארגוני השמאל, והביעה זעזוע מהאפליה הגוברת נגד נשים בישראל. היא אף הזכירה את המקרים של עזיבת חיילים במהלך טקסים צבאיים בהם שרות חיילות ואת העובדה שנשים עולות לחלק האחורי של האוטובוס במקומות מסוימים בישראל. קלינטון ציינה כי חלק מהתופעות האלה מזכירות לה את איראן." ["הארץ" אונליין, 4.12].

מתברר אפוא שהגברת חכמה בערך כמו הנשיא שלה ברק חוסיין. הייתם מאמינים כי זו מידת ההבנה של שרת חוץ של ארה"ב בהערכת המתרחש בישראל, ובפרופורציות נכונות? הם הפקירו את מצרים לאיסלאם הקיצוני – אבל היא מוטרדת ממקרים של אפליית נשים בישראל, מקרים שאמנם אינם מוצדקים אך הם בטלים בשישים בתנופת הדינמיקה המודרנית והדמוקרטית האופיינית לישראל. אכן, ככה זה כשטיפשים וגם טיפשות (ובל נשכח את יועץ האחיתופל שלהם תום פרידמן!) – מנהלים את העולם מארה"ב, ומדרדרים את מעמדה בעולם יום אחר יום – מיום שברק חוסיין נעשה לנשיא!

* רצינו לשאול מה שלום ד"ר סייף אל-איסלאם קדאפי והאם יוניברסיטי קולג' בלונדון, זו שהעניקה לו את תואר הדוקטור המזוייף תמורת שלמונים מאביו, כבר מארגנת הפגנות למענו יחד עם הפלסטינים שונאי ישראל בכיכר טרפלגר?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,297 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.