גיליון מס' 697

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בכסלו תשע"ב, 8 בדצמבר 2011

עם הצרופות: 1. פרץ פסקל. 2. בטי פסקל מתבוננת בתמונת אחותה לורט.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים  חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: האביב של האיסלאם הפוליטי. // בנדלה, אודי: כיצד מכשירים קיטש מודרני בטענה שהוא אמנות! // עדה הרצברג: "בגדי המלך החדשים". // גדי יערי: לשמור את הזרג בכיס הקטן. // יוסי גמזו: חֲמִישָה שִירִים לנָאדֶזְ'דָה, ורשימה. // ישראל שק: בעניין איתמר לוי: מי היה מיכאיל וסילייביץ' איסקובסקי? // ומוסיף בעניין איסקובסקי, יואל נץ. // איליה בר-זאב: סטלין צוחק. // תקוה וינשטוק: משוט בארצות הברית. 1. מילווקי. 2. שלכת. 3. ההלווין. // יהודה דרורי: האם  אנחנו מתקדמים לקראת מלחמה עם מצרים? // יואל נץ: על חקיקה ועל זכויות מיעוט. // אהוד בן עזר: 48 שנים להתאבדותה של ד"ר פפיטה האזרחי. // אהוד בן עזר: "יופיו של הפתרון", פרק מתוך הספר הנידח "סדנת הפרוזה" ובו על תורת האסתטיקה של ד"ר פפיטה האזרחי. // אורי הייטנר: 1. כנס שדרות לחברה. 2. נאום הקוזאק הנגזל. 3. הנשיא האנס – בכלא. // משה גנן: לְמוֹת עַזָה צְבִי. // שמואל אייל: כיפת ברזל שחורה, מי הגן? מי מגן? מי יגן עלינו בעת מלחמה? // רון וייס: תגובה למאמרו של מתי דוד "האנטומיה של 'ארגוני השלום' בישראל". // אילן בושם: 8 שירים ל'חדשות בן עזר'. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר. 9. "למה הלכת?" – סוד התאבדותה של חברתה לורט. // רות ירדני כץ: כמה מילים טובות ו... בזבל שבו אנחנו חיים בתקופה זו יש גם דברים יפים. // נילי דיסקין: טרף קל לכל גחמה שהתעוררה במכנסיו. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

האביב של האיסלאם הפוליטי

השם "האביב הערבי" נולד בתקשורת המערבית, אומץ אצלנו, ומשומש עד היום. ביסודו עמדה כאן התקווה המערבית כי העולם הערבי עומד לפני משהו חדש, חיובי מאוד, של נפילת דיקטטורות וצמיחת דמוקרטיות. כשנה מאז נטבע מושג זה אפשר לומר כי מדובר אומנם באביב, אך לא ערבי.לפנינו עולה ופורח האביב של האסלאם הפוליטי במדינות הערביות. הוא זכה להיות המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר במרוקו ובטוניס, זוכה לייצוג נכבד בקרב המורדים בלוב, נמצא בעמדת זינוק מצוינת להיות מפלגת הרוב במצרים, ומי יודע מה ילד יום בירדן ובסוריה. עבורנו המדינה החשובה ביותר היא מצרים.

איך קורה שמתוך הטלטלה והאנרכיה עולה וזוכה לרוב האסלאם הפוליטי? זה שמייצגו המרכזי הוא תנועת "האחים המוסלמים", שראשיתה ועוצמתה היא במצרים, ושלוחותיה במרבית מדינות ערב?

שלוש סיבות מרכזיות לכך: האחת, העובדה שהיא מאורגנת בהיררכיה, עם ניסיון של שנים כארגון בעל משמעת קפדנית של החברים.

השנייה, התשתית החברתית והתרבותית שהארגון הקים בחברה המצרית (ובכל מדינה בה הוא נמצא). מדובר בחינוך, בסעד, ברפואה ובמרכיבים חברתיים וכלכליים נוספים הניתנים חינם. זהו התחליף למה שמדינת האם לא נותנת, או שנותנת בקושי ובמחירים גבוהים.

הסיבה השלישית היא אידיאולוגית. מול מצוקות היום יום, תהליכי המודרניזציה ותרבות המערב, "האחים המוסלמים" אומרים: הפתרון הוא לא בחיקוי המערב . הפתרון מצוי באסלאם, הוא מצוי בחוקי הקוראן ובתורה האסלאמית שבעל פה (מה שקוראים "השריעה"); אנחנו צריכים להגיע לשלטון באמצעות בחירות, לבנות מדינת הלכה אסלאמית, לשחרר את מדינות האסלאם מעול הכיבוש הזר, פיזי כמו רעיוני. וזה אומר גם להביא לסוף קיומה של מדינת ישראל שהיא בבחינת כובש זר; עלינו לאחד את מדינות האסלאם ליישות אחת; אנו צריכים להפיץ את ערכי האסלאם בעולם (התנועות האסלאמיות הרדיקליות דוגלות באלימות נגד משטרים ערביים חילוניים כמו נגד הזרים). זאת אידיאולוגיה המדברת אל הערבי המוסלמי שהוויית חייו היא דתית, או אל משכילים שהתייאשו מתרבות המערב.

התנועות האסלאמיות הללו רוסנו, דוכאו, על-ידי המשטרים הערביים של מדינות הלאום, ובכך מנעו מהן לתרגם את כוחם האמיתי בציבור לכוח פוליטי. במצרים אף נאסר על התנועה להיות מפלגה פוליטית. עכשיו הכבלים הוסרו, והתנועות האסלאמיות יכולות לתרגם את הפופולאריות שלהן לכוח פוליטי.

 כאן אנחנו עומדים כיום מול התהליך החדש בו ה"אחים המוסלמים" מתחילים להוות כוח פוליטי בשלטון. צריך להבין, לא מדובר במהפכה, אלא בראשיתו של תהליך אבולוציוני ארוך, שקשה לחזות את התפתחויותיו. האי ודאות תשלוט כאן בכיפה.

בכל מקרה, מה התמונה הנוכחית אומרת לישראל, בעיקר מול מצרים?

אקדים ואומר דעתי: מלחמה ועימות לא עומדים בשער, הסכם השלום לא עומד להתבטל בעתיד הנראה לעין. המימשל המצרי החדש יהיה נתון לאילוצים מרסנים, בראשם הצורך לקבל אחריות להאכיל 85 מיליון איש ולנהל מדינה.

מה כן יהיה? ישראל תמצא בסביבה עוינת, השונאת את עצם קיומה של מדינה יהודית. השלום עם מצרים וירדן יהיה יותר קר (ולזכור שאת השלום עשינו עם המשטרים המצרי והירדני ולא עם העמים שלהם, שהמשיכו להחרים אותנו). במובן זה מדינת ישראל חוזרת למעשה לאותה סביבה עוינת שהיתה לאחר מלחמת העצמאות ב-1948, אך הפעם ישראל חזקה לעין שיעור בכל התחומים מול סביבתה. סביבה שישראל צריכה לעשות הכול על מנת שלא להתגרות בה, ובו בזמן זאת סביבה שאיתה ניתן יהיה, ככל הנראה כמו בעבר, לעשות הסדרים מעשיים, מעל או מתחת לשולחן.

* * *

כיצד מכשירים קיטש מודרני

 בטענה שהוא אמנות!

הי אודי,

כ"אריסטוקראטית מקריית חיים", אני רוצה להשיב לך על ביקורת האמנות, שפרסמת בעיתונך [על האגף החדש במוזיאון ת"א, גיליון 696]:

אתה מגנה את מבקרי הספרות בארץ, את הוצאות הספרים, ואת כל מי שמבטל את כתיבתך. טוען, שהם אינם מבינים מהי ספרות טובה. אותו דבר בדיוק אתה עושה כאשר אתה מבקר אמנות. הקריטריון שלך לאמנות הוא: מה שאתה היית תולה בבית. זה לא רלוונטי בכלל לאמנות טובה. כדי להבין אמנות צריך ללמוד אותה. להבין את המקורות, את ההתפתחויות, ואת הניואנסים. האמנות היא כמו שפה: אם לא למדת את השפה, אתה לא יכול להבין אותה. אין לך כישורים כאלה כדי לבקר אמנות. אז אולי כדאי שלא תבקר אותה. 

בֶּנְדָלֶה

אודי: תודה על השיעור הקצר שהעברת לי כיצד מכשירים קיטש מודרני בטענה שהוא אמנות – ומקווים לסתום את הפה למי שלא מקבל את "בגדי המלך החדשים" האלה כי הוא  כמובן "לא מבין אמנות."

אני מציע לך לקרוא את ספרה של ד"ר פפיטה האזרחי "על הפעילות המתבוננת, עיונים באסתטיקה", שם היא מסבירה בצורה מבריקה את הקיטש המודרני.

ותודה שהשווית את כתיבתי הנידחת לקלאסיקה של הציירים הישראליים שאת תמונותיהם הייתי לוקח הביתה, אפילו גונב. כן, אני לא מאלה שאפשר לזיין להם את השכל ולכן, למרות דברייך המנומסים כל-כך לפיהם "אין לי כישורים כדי לבקר אמנות" – נראה לי שאמשיך לכתוב מדי פעם על אמנות (כמו גם על מסעדות) ולהעביר ביקורת על מאחזי העיניים.

לכי למכירות הפומביות ותראי מה שוויים האמיתי של מאחזי העיניים – לעומת ציירי "תור הזהב" שלנו, שבעיקר להם היה צריך להקדיש את ליבו וחללו של האגף החדש, ואז אולי היה מצליח להידמות במעט למוזיאון ד'אורסיי בפריס (ולמה שהיה מוצג קודם ב"ז'ה דה פום").

אצל הצרפתים לא שמים במחסן את ואן גוך, רוסו וגוגן. אצלם יש מה להראות למבקרים בתערוכות. ולא לחינם באים אליהם מיליוני תיירים מבכל העולם – ואילו למוזיאונים בישראל מביאים במאורגן תלמידים מבתי הספר, שסובלים בישיבה על הרצפה ברעש ובהדרכות הניתנות להם, ומבינים שאי אפשר להבין וליהנות מציור מבלי שמסבירים לך אותו.

* * *

עדה הרצברג: "בגדי המלך החדשים"

אהוד יקר,

 עוד לא הספקתי לכתת רגליי אל עבר האגף החדש של מוזיאון תל אביב ואני מקווה שלא ייזקף לי זאת לרעה בבואי להתייצב בבוא הזמן באותם "שערים פניניים של השמיים" שמוכרים לי לטובה בעיקר מבדיחות – אמריקאיות, אבל – כדי להפיס את הדעת אפשר גם אפשר לקרוא להם "שערי שמיים".

וכעת אחרי שקראתי ביישוב הדעת את דבריך תהיה לי אולי המרצה נוספת לביקור בעגלא ובזמן קריב באותו "אגף חדש": לא מכבר הזדמן לי לצפות בפסטיבל סרטים שנערך בחיפה בסרט על קניון דיזנגוף –  קניון, שלצערי אני ממעטת מאוד לבקר בו בגלל כמה סיבות מאוד אישיות. 

ובסרט שבו צפיתי, שם – הקניון הלז מצליח במעין "ערמומיות קניונית טיפוסית" – להשתלט כמעט על הסרט! והרי זה ממש מה שתואר על ידך בקשר לאותו אגף "אגריפסאי" [?] שיכול כנראה להזכיר למי שמעוניינים בכך את האגדה הידועה של אנדרסן על "בגדי המלך החדשים"...  

עדה הרצברג

* * *

לשמור את הזרג בכיס הקטן

לאהוד שלומות,

הגיע אליי כתב העת האחרון, ולדאבוני מצאתי בו התכתבות של שני תלמידי כיתה ב' – אלי מייזליש ואהוד שמם – העוסקת בגב' קלינטון ובזרג בעלה.

ייתכן ולא ידוע הדבר לסופר הנידח, אך בתה של גב' קלינטון התייהדה לפני נישואיה ליהודי-אמריקאי, וכתוצאה מכך יהיו נכדי הנשיא לשעבר יהודים לתפארת.

לגופו של עניין: לכל אדם ניתנת הרשות למתוח ביקורת על דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, וזכות זאת נתונה גם לגב' קלינטון.

את מטבעות הלשון שלך ושל מייזליש רצוי לשמור בכיס הקטן.

בברכה,

גדי יערי

קריית מלאכי

אהוד: לא רק שידוע הדבר לסופר הנידח אלא גם ידוע לו שאבי החתן היהודי של משפחת קלינטון היה מנוע מלהשתתף בחגיגת הנישואין של בנו עם צ'לסי – וזאת בשל צרור עבירות שבהן היה מעורב, ואם איננו טועים גם הורשע ונענש בגינן. אז אולי גם זו סיבה לבורות המדהימה ולעוינות שמפגינה אימא של צ'לסי לגבי ישראל?

* * *

בעקבות מאמרו ותרגומו השירי של יואל נץ

בגיליון הקודם של המכתב העִיתִּי

יוסי גמזו

חֲמִישָה שִירִים לנָאדֶזְ'דָה (*)

"..למה אני דרושה לךָ?' הייתי שואלת. והוא, תמיד, היה משיב: 'מפני שאִתָּךְ אני בן-חורין'... לחיות עמו היה קשה וקל גם יחד: קשה –  משוּם שחי באינטנסיביוּת לא-תשוער; ואילו אני, תמיד רצתי אחריו, מסתירה מפּניו שבקושי אני מדבּיקה אותו, המחשבות, הקצב... וקל –  מפני שהיה זה  ה וּ א, וּמשוּם שמעולם לא שיעמם אותי, וּמשום שאהבתי אותו, אני חושבת..." (נָאדֶזְ'דָה מַאנְדֶלְשְטַאם: "ספר שני", על חייה עם המשורר היהודי הגדול אוֹסִיפּ מַאנְדֶלְשְטַאם)

                     1.

הַנֻּסְחָה הַסּוֹדִית שֶל דְּמָמוֹת וּפְנַאי

וְשֶל נֵר קָטָן

מוֹעֵל בַּעֲלָטָה.

בַּחוֹלוֹת הַלְּבָנִים שֶל מִפְרַץ-מָתְנַי

מִתְנַשֵּם

הַיָּם שֶהוּא אַתָּה.

וְהַשֶּלֶג בַּחוּץ:

כְּמוֹ בָּלֶט שֶל נוֹצוֹת.

וְקוֹנְכִית-אָזְנִי הוֹמָה אוֹתְךָ. אָפֵל. בָּעֲרָפֶל.

מֻתָּר לְהַאֲמִין לִמְשוֹרְרִים אַחֲרֵי חֲצוֹת,

הֵם כֻּלָּם מְשַקְּרִים

אֲבָל יָפֶה.

                        2.

מַתְחִיל מֵהַבֶּטֶן, מֵצִיק, מֵצִיק

וְנִמְשָךְ לְמַטָּה.

וַהֲמוֹן בָּלָלַיְקוֹת כָּאֵלֶּה שֶל עֶצֶב

פָּרוּעַ, וְרַךְ, וּמוֹחֵץ.

אַתָּה בֵּן שֶלִּי, בְּמוּבָן יָדוּעַ, אֲפִלּוּ שֶבָּאתָ

מֵרֶחֶם אַחֵר.

וְאַתָּה לֹא מַגִּיעַ אֵלַי 

רַק חוֹזֵר, אֵיכְשֶהוּ, הַבַּיְתָה

אַף עַל פִּי שֶאַף פַּעַם לִפְנֵי כֵן לֹא גַרְתָּ

בַּחֵיק הַזֶּה, אָרוּז בֵּין הַזְּרוֹעוֹת וְהֶחָזֶה.

אַחְמָטוֹבָה אוֹמֶרֶת שֶכָּל יְהוּדִי

הוּא מִין פָּרָדוֹכְּס, אָז הַיְדָא:

יִתָּכֵן, אֲהוּבִי, שֶאֲנַחְנוּ, גַם כֵּן

פָּרָדוֹכְּס יְהוּדִי שֶכָּזֶה.

                3.

אַתָּה בָּאתָ אֵלַי כְּמוֹ לִסְטִים שֶל הַלֵּב, רוֹקֵעַ

כְּמוֹ סוּסֵי צִ'ינְגִיזְחַאנִים רוֹכְבֵי עֲרָבוֹת, קִצְרֵי-רוּחַ, טְרוּפֵי שְעָטָה.

כָּל-כָּךְ לֹא דוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת.

כָּל-כָּךְ לֹא שוֹאֵל. לוֹקֵח.

כָּל-כָּךְ אַתָּה.

וְנִשְאַרְתָּ לָלוּן אֵיזֶה כַּמָּה עֶשְׂרוֹת שְנוֹת בֵּינְתַּיִם

וְדָבָר לֹא בִּקַּשְתָּ מִלְּבַד אֶת הַכֹּל, גּוּף וָנֶפֶש, עִסְקַת-חֲבִילָה.

שְנַיִם יָצְאוּ לִי 1 בְּטָעוּת, לֹא אֶחָד וְאַחַת = 2.

אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאָהַבְתִּי אוֹתְךָ,

אִם זֹאת הַמִּלָּה.

                            4.

מָה שֶּיֵּש בַּנָּשִים:

הַמְּרִירוּת. הַשְּבִירוּת. הַכֹּחַ

הֶעָרִיץ שֶבַּחֻלְשָה שֶהִיא עַצְמָהּ מָנִיפּוּלַצְיָה. הַדְּמָעוֹת. הָאֶגְרוֹפִים הַנּוֹאֲשִים.

הַכֹּשֶר הַזֶּה לֹא לִזְכֹּר.

הַחֹשֶךְ הַזֶּה לֹא לִשְכֹּחַ

מָה שֶּיֵּש בַּנָּשִים.

מָה שֶּיֵּש בָּאִשָּה, בַּנָּחָש וּבַפְּרִי בְּסִימְבְּיוֹזִיס רָעִיל עַד אֵימָה.

מָה שֶּיֵּש בָּן זוֹנֶה. וְיוֹלֵד. וּמְקַנֵּא. וּמוֹשֵךְ. וְנוֹשֵךְ. וְקַיִץ –

עוֹשֶֹה מִמְּשוֹרְרִים גְּדוֹלִים סְמַרְטוּט גָּמוּר, אוֹ מָה

שֶאֵין לְהַסְבִּירוֹ:

כְּנָפַיִם.

                   5.

בְּסוֹפוֹ שֶל דָּבָר, קָרִיתָ לִי

כְּמוֹ תְאוּנָה נֶהֱדֶרֶת:

לֹא יוֹצְאִים מִזֶּה שְלֵמִים, אַתָּה יוֹדֵעַ. לֹא יוֹצְאִים מִזֶּה בִּכְלָל, זֶה הָעִנְיָן.

אִם זֶה מָה שֶּמַּסְבִּיר אוּלַי אֶת כָּל 

הַוִיאַ הַדּוֹלוֹרוֹזָה, כָּל הַדֶּרֶךְ –

אָז מָה שֶהָיָה, וַאֲפִלּוּ אִם תֹּפֶת,                                      

הַתֹּפֶת שֶל שְנֵינוּ  הָיָה.

וְאֵינֶנִּי בְּטוּחָה שֶהָיִיתִי

נִלְהֶבֶת, לוּא נִתָּן לִי, לְדַשְדֵּש בָּהּ               

שֵנִית, בַּעֲלָטָה זוֹ, אַךְ הָיִיתִי

פּוֹסַחַת, כְּמוֹ יַלְדָּה בִּרְחוֹב שַלְגִי,

אִתְּךָ, עַל עֲרֵמוֹת-הַיִּסּוּרִים.

                כָּל-כָּךְ שֶלְּךָ

                                     ( – )

                                                 נָדֶזְ'דָה

מִכָּאן, מִגּוּף וָנֶפֶש אֲרוּרִים שֶיֹּאהָבוּךָ

עַד הָעוֹלָם הַבָּא,

כַּרְטִיס זוּגִי.

(*) – אוֹסִיפּ מַאנְדֶלְשְטַאם, מגדולי השירה הרוסית במאה ה-20, היה אחד המעטים בין משוררי דורו שמוּכן היה לשלם, ושילם בחייו ממש, את מחיר הסירוּב להתיישר עם תביעות הז'דאנוביזם הסוצריאליסטי. תחילה הוּגלה לעיר וֶרוֹנֶז' ומאוחר יותר לוְלָדִיווֹסְטוֹק שעל חוף הים היפּאני, שם מצא את מותו הטראגי ב-1940. סיפור אהבתה ומסירוּתה של רעייתו נָדֶזְ'דָה, סופרת מחוננת בּזכוּת עצמה ויהודייה כּמוהו, הוא פּרשה מוּפלאה של הקרבה ונאמנוּת, שהוּנצחה בשני ספרי זיכרונותיה.

וּבשוּלֵי מחזור-השירים הנ"ל:

אשת המשורר היהודי

בין סיפורי האהבה והשירה המופלאים ביותר בזמננו – ואף על פי כן הפחות ידועים מכולם – חבוי סיפור אהבתה של אישה יהודייה יוצאת-דופן: נָאדֶזְ'דָה מַאנְדֶלְשְטָאם, אלמנתו של המשורר היהודי-רוסי הדגוּל, אוֹסִיפּ מאנדלשטאם.

מאנדלשטאם, יליד וארשה (1891), למד באוניברסיטת סנט-פטרבורג בעיקר את תרבות יוון, שרוחה מרחפת על רבים משיריו. ב-1907 ביקר בצרפת, שם נפגש לראשונה עם השירה הסימבוליסטית, וב-1913 ראה אור קובץ-שיריו הראשון, "אבן". בשנות ה-20 נדפסו בבריה"מ מרבית יצירותיו בשירה, בסיפּורת ובביקורת ספרותית, אך עיקר פירסומו כמשורר מבריק נתבסס עם הופעת ספרו "טריסטיה" (1922). הוא הוסיף לפרסם בפריודיקה הספרותית עד 1932 (בשנת 1928 בלבד נדפסו שלושת קבצי שירתו האחרונים). ואז החל הסיוט הסטאליניסטי לרדוף אותו כמו עוד סופרים יהודיים ואחרים. הוא נאסר והוּגלה לעיר וֶרוֹנֶז' (בה חי בתנאים תת-אנושיים עד 1937), וכשהוּתַר לו לבסוף לחזור למוסקבה נאסר שנית והוּגלה שוב לארץ-גזירה, הפעם לסביבות ולאדיווֹסטוֹק שבּמזרח הרחוק.

שנות ההשתקה וההתעלמוּת

בתקופת גלותו בוורונז' עלה בידו של מאנדלשטאם ליצור מחזור-שירים חדש, שנתפרסם (ברוסית דווקא) שנים רבות אחר מותו, ב-1961, בניו-יורק הרחוקה. אך את רוחו האמיצה של פייטן יהודי גדול זה הצליחה האינקוויזיציה הקומוניסטית לשבור, בין אנשי-רוח יהודיים אחרים, ובמקום-גלוּתו השני מצא מאנדלשטאם את מותו הטראגי. תאריך מיתתו לא הוברר במדוייק, אך בספרו האוטוביוגראפי הנודע, "אנשים, שנים, החיים", כתב סופר יהודי אחר – איליה אהרנבּוּרג, אחד מעושֹי דברו של הסטאליניזם – כי מאנדלשטאם מצא את מותו ב-1940.

מאנדלשטאם היה בראש ובראשונה ליריקן מחונן, שהמיצלול מְשַׂחֵק בשירתו תפקיד צבעוני, דומינאנטי ביותר. דימוייו חריפים וההרמוניה המוסיקאלית של לשון-השיר העסיקה וריתקה אותו לאורך כל שנות יצירתו. הוא נחשב לאחד המעטים בין משוררי רוסיה, שמוכן היה לשלם (ואמנם שילם בחייו ממש)  מחיר יקר מאוד על אי-הִתיישרוּתו עם תכתיבי הקו ש"מִטעם". מובן כי המימסד הספרותי של ימי סטאלין התעלם מגדלוּתו במשך שנות השתקה רבות. רק בשנים האחרונות – בדומה לרוח אביו של האמלט השייקספירי – חוזרת רוחו הסוערת אל לב רבבות קוראים אוהבי שירה.

נאמנוּת מעוררת הִשתאוּת

אשתו הנאמנה, היהוּדייה אף היא, נאדז'דה, סופרת מחוננת ודמוּת מוּפלאה בזכות עצמה, גוללה את פרשת אהבתם ויסוריהם בשני ספרים מִפּרי-עטה ("זיכרונות" ו"הספר השני").

אחד הסטריאוטיפים, המוצמדים לא תמיד בצדק לדמותם של משוררים, הוא זה של הבּוהמיין, רודף השֹמלות, שאינו מסוּגל לקיים זוּגיוּת עם אותה בת-זוג לאורך כל הדרך. פרשת אהבתם, הירדפוּתם ותלאותיהם המשותפות של בני הזוג מאנדלשטאם, היא דוגמה הפוּכה, מסעירה והירואית של נישֹוּאים שחצו גבולות זמן וכוח-סבל (ומאז מיתתו של הבעל המשורר, אף את גבול החיים והמוות). מִבּת-זוּג, שנאמנוּתה ברעב, בקור-אימים וברדיפות הטרור הסטאליניסטי מעוררת הִשתאוּת, הערצה והִזדהוּת – הופכת נאדז'דה האלמנה לארכיון ומאוּזוֹליאוּם מהלֵך לזֵכֶר הגבר שכֹּה אהבה ולשימוּר שירתו והנצחתה. היא לומדת בלי סוף, בעל-פּה ובסתר, את כתבי בעלה, אותם העתיקה אינספור פעמים (מחשש פּן תגזול המשטרה החשאית את דפי הנייר האוצרים את שירתו, גם אם לא תוכל למוחֲקה מזיכרונה הפנומנאלי של נאדז'דה). את מאות הדפים המועתקים היא נושֹאת על גופה, חבויים וּמוּסווים היטב בכל דרכי נדודיה. את קיצבּם המתנגן ויפעתם המטאפורית משננת היא בלחש, כתפילה וכהשבּעה. לא קלים החיים במחיצתו של אמן גדול, קל וחומר בתנאים של פחד, קור, רעב ומחתרת. אבל היא, שנלחמה כלביאה בַּשיכחה, אסוּר שתִּשָּכַח אף היא, בפרט בין יהוּדים אוהבי חירות ושירה כמונו.

"לא יכולנו להיפּרד ליום אחד..."

"ממני בּיקש אוֹסִיפ," היא כותבת בסיפרה, "דבר אחד בלבד: כי אמסור לו את כל חיי... הוא רצה שאֶשָּאֵר לא-עצמי, אלא חלק אינטגראלי מיישוּתוֹ-הוא. משום כך הוא החדיר בי בעקשנות כזאת את מחשבותיו. ה'אַתְּ שלי' היה לדידו רכיב בלתי נפרד מן ה'אני' שלו עצמו. פעם ניסה להוכיח לי, כי לא רק שאני שייכת לו, אלא אף מהווה חלק אורגאני מאישיותו, מעצמיוּתוֹ ממש. הוא תמיד ציפּה ממני לְמָה שציפּה מעצמו, ולא היה מסוגל להפריד את גורלי מגורלו. 'אם ירשו לי לגור במוסקבה ירשו גם לָךְ,' היה אומר, 'לָךְ יקרה מה שיקרה לי, אַתְּ תקראי ספר אם אני אקרא בו...' הוא האמין באמונה שלֵמה כי אמוּת יחד עימו. ואם במקרה אמוּת לפניו, הרי הוא יזדרז למוּת בעקבותיי... הוא האמין שאני קוראת את מחשבותיו ושומעת אותן מילים שהוא שומע... לא אחת ניסינו 'להתפּזר לצדדים' ומשום-מה לא יכולנו להיפּרד ליום אחד..."

קריאה בספריה של נאדז'דה מאנדלשטאם, המוּמלצים בכל חום-הלב (בפרט למתרגמים ולמו"לים מקומיים, שיוודעוּ אותה לציבור הישֹראלי) היא קריאה בכתביה של סופרת ואישה גדולה בכל קנה-מידה וראוי כי נחזיר שני בנים מופלאים אלה של העם היהודי והספרות הרוסית, לגבוּלם הטבעי והצודק גם יחד.

(חמשת השירים לנאדז'דה מאנדלשטאם אינם תרגום של שיריה. היא כתבה ממוארים עליה ועל בעלה, ורק בפרוזה. היא לא כתבה כלל שירה. השירים האלה של יוסי גמזו, וכן רשימתו הקצרה, ראו אור לראשונה בכתב-העת לשירה "פסיפס").

* * *

ישראל שק: בעניין איתמר לוי:

מי היה מיכאיל וסילייביץ' איסקובסקי?

לאהוד בן עזר ולאיתמר לוי שלום רב,

המשורר מיכאיל ואסילייביץ' איסאקובסקי נולד ב-1900 בכפר ליד העיר סמולנסק על הדנייפר (מזרחית לביילורוסיה) למשפחת איכרים, ושם למד קרוא וכתוב אצל כומר. כבר בנערותו פירסם שירים (הראשון בגיל 14). שיריו הפכו פופולריים הרבה בזכות הנעימות שחוברו להם. בין המלחינים שחיברו לו היו שני יהודים מפורסמים:

מאטויי איסאקוביץ' (מרדכי בן יצחק) בלאנטר יליד 1903 [משיריו: עץ התפוח – תרגום יעקב שבתאי. עת בחורף – תרגום אברהם בומי תורן. קטיושה – תרגום נח פניאל].

איסאק אוסיפוביץ' (יצחק בן יוסל) דונאייבסקי יליד 1900 [משיריו: רינה (סרדצה=לב) – עברית נתן אלתרמן. שיר קיסריה (להיות בני חורין) – עברית ישקה שדמי. קפיטן קפיטן – עברית עמנואל כ"ץ].

איסאקובסקי חבר למפלגה הקומוניסטית בגיל 18. בזכות שיריו, ובהם שירים פטריוטיים במלה"ע השנייה, ושירי הלל למפלגה, זכה לפרסי ברה"מ, לאות גיבור העבודה הסוציאליסטית, ולאותות לנין. כמו-כן מקהלת פיאטניצקי התפרסמה רבות בשל שיריו.

איסאקובסקי הלך לעולמו במוסקבה ב-1973.

לצערי איני מוצא בביוגרפיה שלו אירוע או דעה שהיו עשויים לפסול את הופעת שמו בשירון עברי. מה עוד ששיריו הושרו בארץ, ועורכי שירונים ידעו את מקורם. למשל קטיושה או קטיושקה (לבלבו אגס וגם תפוח...) שנכתב ב-1938 ותורגם לעברית ב-1940 (עדיין בליטא) ע"י המורה והמחנך נח פניאל.

שיר אחר של איסאקובסקי והוא מקור השאלה – עץ התפוח (מה יפה יותר...) שוב בלחן של מרדכי-מאטווי איסאקוביץ' בלאנטר, ובנוסח עברי של יעקב שבתאי, ידוע בביצועו של אמנון ברנזון.

מקורותיי הם בעיקר ויקיפדיה, וידע על שיריו בעברית.

בברכה,

ישראל שֶק

* * *

ומוסיף בעניין איסקובסקי, יואל נץ:

שלום אהוד,

מה לא אעשה למען מאתר הספרים החרוץ והחביב איתמר לוי!?

מיכאיל וסילייביץ' איסקובסקי נולד ב-7/01/1900 למשפחה ענייה אשר בכפר הנידח גלוטובקה בפלך סמולנסק. איש הדת המקומי לימד אותו קרוא וכתוב; השכלתו הסתכמה בשתי שנות לימוד בגימנסיה.

מ' איסקוביץ' לא הרבה לכתוב, אך רבים מן השירים שכתב היו ללהיטים לוהטים מאוד בבריה"מ. אין מי שאיננו מכיר את "קטיושה"; שירים נוספים משלו ידועים לא פחות מ"קטיושה" ברוסיה ובקרב דוברי רוסית, אלא שתרגום שמותיהם איננו אומר הרבה לאוזן העברית, אבל בעליה של אותה אוזן יצטרף בהתלהבות לזמזם את הלחן עם הישמע צלילי השיר הראשונים. די אם נזכיר את הלהיטים (למי שעוד זוכר) מן הסרט "קוזקים מקובאן", או  –

"И кто его знает" (אִי קְטוֹ יֶבוֹ זְנַאיֶט) ועוד.

מ' איסקוביץ' נפטר בשנת ב-20/07/1973.

אין לי מושג ירוק מדוע בשנת 1971 היה שמו "אסור בפרסום" בשירונים. אולי באמתחתו של אליהו הכהן יש פתרונים. שיר אחד משלו זכה לביקורת שלילית מטעם השלטונות, לא הודפס ולא הושמע ברדיו עד שנת 1960: "האויבים שרפו את בקתתי", משום ש"אין לו רשות לחייל הרוסי המנצח לבכות, היות ודבר זה הוא גילוי של חולשה." כפרו של איסקובסקי הושמד כליל בימי המלחמה. איסקובסקי העביר חלק מכספי פרס סטאלין, בו זכה בשנת 1943, להקמת מועדון באזור מגוריו.

ואגב אורחא אנצל הזדמנות פז זו להזכיר לאיתמר לוי כי עודני מחכה בסבלנות מזה זמן רב שימצא עבורי את "כמה יפה פורח הלילך" מאת ורה וביל קליבר בהוצאת "ברונפמן" ואת "עלילות מיקי-מהו" מאת א' שלונסקי בהוצאת "ספרית הפועלים". דומני שביקשתי ממנו כי ימצא לי ספר נוסף – אבל "זרח מפירחוני"...

יואל נץ

* * *

איליה בר-זאב

סטלין צוחק

"שׁוּם דָּבָר לֹא אָמוּר לִקְרוֹת"

אוֹמֶרֶת אִילָנָה בְּגַּלֵּי צ.ה.ל בְּבֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.

עִתּוֹנַאי כִּמְעַט נִרְצַח בְּטִיבִּילִיסִי,

חָשׁוּב כְּמֵת

וְשׁוּב חוֹזֵר לִמְקוֹם הַטֶּבַח,

לַכִּכָּר הַהִיא.

כֹּהֲנֵי דָּת יַמְשִׁיכוּ

לְשָׁכֵּר עֶדְרֵי

אֲנָשִׁים,

לְהַצִּית מִלְחֲמוֹת וּלְקַדְּשָׁם –

לְהַגְבִּיהַּ שְׂמָלות,

לְהִתְפַּלֵּל.

אֵלֵי כֶּסֶף יְקַרְקְפוּ בְּתַעַר גַּלָּבִים

מֻזְהָב אֶת עוֹר

הַגֻּלְגֹּלֶת –

עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרָאשֵׁי

הַכִּידוֹנִים.

שְׂעַר הַתִּסְפּוֹרוֹת יְטֻאטָא

אֶל בִּיבֵי

בָּתֵּי הַזּוֹנוֹת.

סְטָלִין צוֹחֵק –

אָמַרְתִּי לָכֶם: הַכֹּל יָשׁוּב לִקְרוֹת.

* * *

תקוה וינשטוק

משוט בארצות הברית

1. מילווקי

קרוב לוודאי כי לעולם לא הייתי מגיעה למילווקי שבארצות הברית אלמלא חתונתה של קרובת משפחה שנערכה שם. ידעתי מעט מאד על העיר, רק שגולדה מאיר התגוררה בה לפני עלותה ארצה, ושהיא עיר תאומה של טבריה, הגליל התחתון ועמק הירדן.

לרגל החתונה שהינו במילווקי ארבעה ימים, וזה היה די והותר. אמנם מילווקי הנה העיר הגדולה ביותר במדינת ויסקונסן, מעל 70,000 תושבים, אך ייחודה אינו רב. עוד עיר בארה"ב.

ובכל זאת יש בה משהו הראוי בהחלט לצפייה: מוזיאון האמנות.

במוזיאון 200,000 יצירות מהתקופה העתיקה עד ימינו, אך לא בגללן כדאי להרחיק עד מילווקי אלא בגלל המיבנה. לפני כעשור הקים את המוזיאון האדריכל הספרדי סנטיגו קלטרווה – ומילווקי עלתה על מפת האמנות. זה מיבנה מודרני מעניין ומרהיב, שמחלקו העליון מתרוממות כנפיים שונות, שמפעם לפעם הן נפרשות אל על להנאת הצופים. המבנה מזכיר במקצת את מוזיאון האמנות הנודע בבילבאו שבספרד, ובעיניי הוא אפילו יפה ממנו. מוזיאון בילבאו משתרע אמנם על שטח נרחב למדי אולם הוא דחוס מכל עבר בבניינים ונעדר אוויר לנשימה. המוזיאון במילווקי שוכן על שפת ימת מישיגן וקשה לתאר מה האגם מוסיף ליופיו. האגם נצפה מכל החלונות המזרחיים של המוזיאון, וכשמתעייפים מהסיור בין התמונות – וסיור במוזיאון מעייף, פיסית ונפשית – אפשר לפוש באחד המושבים, לחזות במפרשיות ובריצות הג'וגינג על שפת המים וליהנות משני העולמות – מיצירת הבורא וממעשה ידי האדם.

 משופע בידע הנדסי ובכישרון אדריכלי בונה קלטרווה בניני ציבור וגשרי מיתרים ברחבי תבל ועתה הוא ממעצבי הגרנד זירו בניו יורק. קלטרווה בנה גם בארץ – גשר מיתרים לרכבת הקלה להולכי רגל בירושלים וגשר להולכי רגל בפתח תקווה.

 אחת האטרקציות המועטות בעיר היא מבשלת מילר הוותיקה, שמקיימת סיורים הנמשכים כשעתיים ומציגים את המחזור המלא של תעשיית הבירה, משקי הלתת והכישות עד לארגזי המכירה. אף שהסיורים מתקיימים כמה פעמים ליום ומחוייבים בכרטיס, הומה המפעל ממבקרים, בעיקר צעירים, אולי משום שהם שוחרי בירה מושבעים והסיור מספק בירה מהחבית ביד רחבה, ואולי מפני שאין בעיר הרבה דברים מעניינים יותר.

עמדנו ליד אחת מעובדות המפעל וכשקלטה שאנו מדברים עברית אורו עיניה: המבשלת הזו מוכרת את תוצרתה רק בשתי ארצות: ארה"ב וישראל.לרגל קשרי המסחר כבר ביקרה פעמים אחדות בארץ, גם במקומות הקדושים. לאות הוקרה הבריחה אותנו החוצה מדלת נסתרת, ויצאנו מהמבשלה הסואנת בלי להידחק.

אזכור את מילווקי מהחתונה היפה וגם מפגישה מקרית. יצאנו ממלוננו במזג אוויר נאה ולפתע נקלענו לגשם זלעפות ואפילו מטרייה לא היתה בידינו. המתנו לצד הכביש, בגשם השוטף – שום מונית לא נראתה באופק הסוער והמלון רחוק. והנה חלפה לידינו אישה נעימת סבר. סיפרנו לה שאנו תיירים מישראל ואיננו יודעים היכן משיגים מונית.

"היכנסו בבקשה!" פתחה הגברת דלת של מכונית שחנתה בסמוך, ביררה מה מען המלון שלנו והסיעה אותנו אליו – וכל הדרך התענינה בישראל.

בגלל הגשם העז יצאנו מהמכונית בחיפזון ולא הספקנו לרשום את שמה ומענה של מסיעתנו החביבה ואפילו גלויה לחג המולד לא נוכל לשלוח לה.

2. שלכת

בתום החתונה יצאתי לטיול מאורגן בניו אינגלנד, האזור שבצפון-מזרח ארצות הברית (אזור שבו שש מדינות, ממיין עד רוד איילנד), בעיקר כדי לצפות בשלכת האילנות. כל מי שצפה בשלכת הזו חזר נפעם ומתפעל. בעולם קיימים שני אתרים, שניהם בחלק הצפוני של כדור הארץ, המצטיינים בשלכת מדהימה – ביפן וניו אינגלנד, שבה השלכת הנחשבת ביותר.

  בדימיוני הצטיירו יערות עבותים עטורי שלהבות פרי הטבע (ולא כתוצאה משריפות חלילה). מדי בוקר משמונת ימי הטיול התעוררתי בתקווה שהנה היום אחזה סוף סוף בשלכת – ויום יום התאכזבתי מחדש. פונקט השנה כמעט שלא הופיעה השלכת. לרגע חשבתי שהכול בגלל האנטישמיות של העצים הגויים: הם הבחינו בישראלית ועשו לה להכעיס, אבל נזכרתי שגם מבריטניה הגיעו תיירות לחזות בפלא ואף הן נכזבו. פשוט, החורף הקדים השנה וכמעט לא השאיר מרחב זמן לסתיו שהוא עונת השלכת. כמו הזברה משיר הילדים, שהתעצלה להתפשט ונשארה כל הימים בפיג'מה, גם האילנות מיאנו להיפרד מכסותם הירוקה הישנה ולהיכנס לבגד מתאים לעונה.

 צויידנו בדפדפת עם ציורי אילנות נשירים הידועים בשלכתם, בתוספת הוראות כיצד לשמר את עלי השלכת על דפי נייר – (באותה טכניקה ייבשו בשעתו פרחי בר בארץ ושווקו אותם לחו"ל כ"פרחי ארץ הקודש" באלבומים קטנים עם כריכות עץ זית של "בצלאל") – אולם מכל מיליוני הטונות של עלי השלכת משלושה הצבעים שמציינת הדפדפת: צהוב-כתום (באנגלית "צבע תפוז"), אדום ושחור, נראתה בעיקר השלכת הצהובה – וזו אינה חסרה גם אצלנו. ואף הצהוב לא הופיע בהמוניו ולא ברצף, אלא זעיר פה זעיר שם. השלכת האדומה היתה נדירה מאוד, ואת השחורה לא שזפה עיני כלל.

הצבעים המתחלפים מעידים כי העצים עומדים להיכנס לתרדמת החורף. עקב התקצרות שעות היום ומזג האוויר הקריר מתכלה הכלורופיל המזין את העלים ועימו נעלם הירוק. בולטים בשלכתם עצי האדר והמייפל למיניהם. עליו של המייפל האדום מצטיינים בצד מתוק ובסתיו נוצר בהם סוכר. ככל שמתרבה הסוכר מתרבה האדום בעלים. עוצמת הצבע משתנה מעץ לעץ ואפילו בעץ עצמו: העלים החשופים לשמש אדומים ואלו חלקו המוצל של העץ עשוי להיות צהוב. בסתיו חם וגשום העלים פחות אדומים. לביש מזלנו כזה בדיוק היה הסתיו שבו טיילנו – חם וגשום ודל שלכת.

3. ההלווין

לא פעם, כשמשוטטים בחוצות ערים ועיירות בארצות הברית, נדמה שהמעצמה הגדולה הינה בעצם ארץ של ילדים. על כל צעד ושעל חנויות המציעות מיני דברים מיותרים, תולדה של שפע כלכלי. פיצ'בקעס שטותיות המתאימים לילדים, לכל היותר למתבגרים אך לאף מבוגר אין צורך בהם. מיקי מאוסים ויצורים דימיוניים ובובות לארנק ובובות למכונית וציורים מתקתקים נעדרי ערך מלווים אותך לאורך הרחוב. וולט דיסני פרץ מזמן את גבולות הסרטים והוא ומחקיו השתלטו על המדינה. שלא לדבר על בתי המסחר המיוחדים לחג המולד, המציעים לאורך השנה כולה קישוטים מנצנצים, שרשראות ואביזרים. גם אצלנו בארץ, בעקבות אמריקה, כבר נפתחות חנויות ללא-כלום.

לא רק צעצועים לקריסטמס. ב-31 באוקטובר חוגגת המדינה את ההלווין, ליל כל הקדושים, חג פגאני שהפך לחג דתי נוצרי, זכר לנוצרים הראשונים שנהרגו על קידוש דתם, וכיום הוא חג עממי, חילוני במובהק.

כבר בראשית אוקטובר, בעודי בארה"ב, היה הכול מוכן ומזומן להלווין. הגינות ומבואות הבתים נתמלאו דלועים, אותם גושים מגושמים שבקושי אפשר לכנותם ירקות. בארץ אין הדלעת זוכה לכבוד מיוחד. בדרך כלל פורסים אותה לנתחים לבישול מרק. אבל בעונת הסתיו בארצות הברית היא ממש להיט. כל הארץ מודלעת – מדלועים בגודל של תפוח ממוצע עד ליצורי ענק בנפח של זוג אבטיחים. והצבעים! כמובן כתום בניואנסים שונים אך גם דלועים ירקרקים ומפוספסים ולא חסרים דלועים עם ציורים של פני אדם או פני מפלצת. במרכולים, במסעדות ובבתי הקפה מופיעים מאכלים וקינוחים מדלעת, וכל עסקי ההאבסה מקימים פינות של דחלילים עשויים מקש או מסמרטוטים בתלבושות שונות ומשונות – רועים מצויידים במקלות, דלפונים בקרעי בגדים, שרברבים בסרבלי ג'ינס. גם אסירים. לרוב הדחלילים פרצופים מבהילים. החג הזה נועד גם להפחיד. מה לכך ולנוצרים הקדושים אין איש יודע.

לילדים מהווה ההלווין הילולת תחפושת המזכירה את פורים שלנו. ערב רב של מסכות ותחפושות מאולתרות, ולרוב קנויות. מדי סופרמן ובאטמן וספיידרמן, שדים מוזרים וחייזרים – מציפים את השווקים בשלל צבעים. במשך כמה שבועות פתוחות חנויות מיוחדות המתמחות בכל הדרוש להלוויון. כל חג בארצות הברית הוא חינגת שופינג.

  בליל ההלווין עוברים ילדים מחופשים בכל בתי השכונה לאסוף ממתקים, ואוי למי שאינו מכבד אותם במשהו מתוק. אבל השנה לא שיחק להם המזל, מאותה סיבה שלא היה לי המזל לחזות בשלכת ראויה לשמה – בליל ההלווין ירד שלג כבד שלא נראה כמותו בחג הזה כבר עשרות שנים. התנועה ברחובות שבתה ועמה שבתה גם שמחת ליל כל הקדושים.

* * *

יהודה דרורי

האם  אנחנו מתקדמים לקראת מלחמה

עם מצרים?

האביב הערבי מביא איתו קיץ חם ביותר ויתכן אפילו מלחמה בגבולנו הדרומי!

כזכור לכול, "הגאון התורן" שיושב בבית הלבן ו"הגברת הראשונה" (לשעבר), לאחר שעודדו את טוניסיה ליהפך לאיסלמיסטית, ומסרו את לוב לידי אנשי אל-קאידה, והחליפו את שליט תימן דווקא בעת מאבק דמים באל-קאידה (וזה בהחלט אומר דרשני...) – הרי שעכשיו, התמיכה של ארה"ב בהחלפת השלטון בסוריה מעלוואי-שיעי לסוני (קיצוני!)  מצד אחד ושתיקתה המוזרה לגבי האסלאמיזציה של טורקיה מצד שני – מביאות אותנו למסקנה שלנשיא ארה"ב יש זיקה מסויימת לאיסלם הסוני, זיקה אותה הביע בפומבי בנאומו המפורסם בקהיר לאחר בחירתו לנשיא...

בעולם המערבי מודאגים מאובמה ובייחוד מודאגים מכך חוגים צבאיים בארה"ב שחזו בפלצות כיצד נשיא ארה"ב תמך בהפלת הידיד של ארה"ב באיזור, שהיתה לו תלות בארה"ב: הנשיא מובראק – האדם שהחזיק את היציבות הערבית באזור. הסיבה המטומטמת לכך (הנשיאותית האמריקאית) היתה שהם עושים זאת למען "חופש" ו"דמוקרטיה" – מושגים שהם זרים לחלוטין ב"גן העדן האיסלאמיסטי" האכזרי והמרושע!

מבחינה אזורית, האמריקאים כיום גורמים להתחזקות הסונים בצורה כל-כך משמעותית עד כדי כך שהמוטיבציה של איראן השיעית והסכיזופרנית לייצר נשק גרעיני הופכת לאובססיה של ממש כי הם מרגישים מאויימים על-ידי הסונים... (ולא ע"י ישראל!) – אבל מכאן, המירוץ על דעת הקהל המוסלמית בעולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט, ימשיך להיות: מי יבטיח להשמיד את מדינת ישראל יותר מהר ומי יתחיל לפגוע בה פיזית...

כמובן שמה שקרוי בטעות "הסכם השלום" הישראלי-מצרי יימחק מדפי ההיסטוריה ע"י המישטר האיסלמי-הקיצוני שיוקם שם. אינני מבכה את ביטולו של הסכם זה כי לא היה זה הסכם של שלום  (כך הוא נקרא כדי שחותמיו יקבלו כל אחד צ'ק ע"ס מיליון דולר מוועדת פרס נובל!) – הוא היה בסך-הכול הסכם שביתת-נשק משופר במקצת (והרי עם סוריה היה מצב מאוד דומה בלי "הסכם שלום"...) – אבל, לפחות זכינו ל-38 שנות שקט בגבולנו עם מצרים, ובחורינו לא נהרגו שם לבקרים. זכינו ל-38 שנים של זמן לעשות שינוי יסודי במיבנה צה"ל ובחימושו כדי שנוכל להתכונן ולהתמודד עם כל כוח קונבנציונלי שיעמוד מולנו (ונגד כל הרכב כוחות).

השאלה שאני מעלה פה ברגע זה ממש, כמו רבים אחרים היא: עד כמה צה"ל אכן התכונן לתרחישים קשים אלו...

אז למה עלינו לצפות? לסגירת תעלת סואץ לשיט ישראלי? לסגירת מיצרי טירן? לחרם ערבי כללי? להטרדות ולטיפטופי טילים בצפון ובדרום? לאינתיפאדה ביו"ש?

הכול נראה כיום סביר שיקרה, כולל התחדשות הברית סוריה-מצרים (לאחר שהסונים ישתלטו על סוריה), שלא לדבר על כך שאנו עתידים לראות גם הסכם צבאי משולש (טורקיה-סוריה-מצרים), ואם חיזבאללה ישתלט על לבנון (כפי שצפוי בעתיד הקרוב!) – יהיה זה הסכם מרובע ואפילו מחומש עם החמאס בעזה.

אבל לא ביטול ההסכם עם מצרים מדאיג אלא התרחיש בו הצבא המצרי ייצא למלחמה כנגד ישראל בעידוד ברור ובפקודת שליטיה החדשים  של מצרים – אנשי האיסלם הקיצוני! אינני חושב שבדעתם של מנהיגי ה"אחים המוסלמים" באמת לעלות "ולכבוש את ירושלים מידי הכופרים..." אבל אני יותר מודאג שהם ישלחו את צבא מצרים לצאת ולהילחם בנו בידיעה ברורה שצבאם יפסיד... כי אם יפסיד הוא  ייחלש... והלא זוהי מטרתם הראשונה אם ברצונם לשמור על שלטונם!

מכל מקום, המסר לגבינו הוא שיש להכין את צה"ל והחברה הישראלית להתרחשויות קשות, וההנהגה חייבת להגיע כבר היום להחלטות קשות הנוגעות לתגובות שלנו לאיומים הצפויים האלה.  

* * *

יואל נץ

על חקיקה ועל זכויות מיעוט

לִפְנֵי שָׁנִים רָבוֹת – אֶזְכֹּר – עוֹדֶנִּי נַעַר,

שִׁלְטוֹן מַפַּא"י חָלַשׁ בַּכֹּל וּבְכָל מָקוֹם.

סְגוּרִים בִּפְנֵי אָדָם כָּל דֶּלֶת וְכָל שַׁעַר,

אִם אֵין בְּאַמְתַּחְתּוֹ פִּנְקָס חָשׁוּב, אָדֹם.

זְכוּרָה לִי מְסִבָּה, בָּהּ רֵעַ הִתְבַּדֵּחַ:

"הִכַּרְתֶּם בְּוַדַּאי מָשָׁל עַל הָעוֹרֵב;

חָרִיץ גְּבִינָה בְּפִיו. אָז צָץ שׁוּעָל פִּקֵּחַ:

'יָפֶה אַתָּה עוֹרֵב – וַדַּאי קוֹלְךָ עָרֵב;

אוּלַי מֵרוֹם הַבַּד, לִי שִׁיר עָנֹג תַּשְׁמִיעַ?..'

...כָּךְ נִשְׁמְטָה גְּבִינָה לוֹ מִפִּי עוֹרֵב שָׁחֹר.

חָלְפוּ יָמִים מִסְפָּר. אֶל בַּד הָעֵץ הִגִּיעַ

אוֹתוֹ עוֹרֵב; הַפַּעַם – פַּת לֶחֶם בַּמָּקוֹר.

שָׂמֵחַ הַשּׁוּעָל וְרִיר שְׂפָתָיו יַזִּילוּ:

לַחְמוֹ שֶׁל הָעוֹרֵב עוֹרֵר בּוֹ תֵּאָבוֹן.

כְּמוֹ אָז בִּמְתָק לָשׁוֹן הֶחֱנִיף לוֹ וְהֶחְמִיא לוֹ

אַךְ הָעוֹרֵב לָמוּד וּבַעַל נִסָּיוֹן.

'בְּלֶקַח הַגְּבִינָה' – חָשַׁב – 'מַסְפִּיק וְדַי לִי'.

אַךְ הַשּׁוּעָל עָרוּם – שִׁנָּה אָרְחוֹ פִּתְאֹם:  

'אָז דַּע, כִּי אִשְׁתְּךָ שׁוֹכֶבֶת עִם מַפַא"יְנִיק!'

'אֲבוֹי!' קָרָא עוֹרֵב וְנִשְׁמְטָה פִּתּוֹ.

מוּסָר הַשְׂכֵּל רֵעַי – לְחֶסֶד אוֹ לְשֵׁבֶט:

בְּלֹם פִּיךָ, אַל תָּעֵז לִמְחוֹת וּלְהִתְמַרֵּד,

גַּם עֵת שֶׁעִם מַפַא"יְנִיק רַעְיָתְךָ שׁוֹכֶבֶת –  

אַחֶרֶת מֵעִם פִּיךָ פַּת לֶחֶם תִּכָּרֵת..."

בְּדִיחָה – זֹאת יֵשׁ לָדַעַת – אֵינֶנָּהּ מְשַׁקֶּרֶת,

וַהֲגַנָּה צְרִיכִים מִעוּט וּבֵית מִשְׁפָּט.

מוּטָב כִּי נִזָּהֵר בַּחֲקִיקָה, אַחֶרֶת –

כְּמוֹ לְעִדָּן מַפַּא"י נַגִּיעַ בְּאַחַת.

 * * *

אהוד בן עזר

48 שנים להתאבדותה של ד"ר פפיטה האזרחי

המורה הנערצת עליי בתחום הפילוסופיה היוונית ותורת האסתטיקה

פפיטה האזרחי (1921-1963) נולדה ברומניה ועלתה עם הוריה ארצה בשנת 1934. היא למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קימברידג' בלונדון, היתה גם למרצה בקימברידג', ובשנת 1957 נישאה לסופר יהודה האזרחי, איש ירושלים, והחלה ללמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית אך במקביל שמרה על קשריה עם קימברידג', לשם נסעה להרצות מדי פעם וגם הוציאה בחייה בהוצאת קמברידג' את שני ספריה החשובים באנגלית על מחיר המוסריות ועל האסתטיקה.

בת 42 היתה במותה.

* * *

יופיו של הפתרון

פרק מתוך הספר הנידח "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר

עם פרקים מאת חיים באר ואורי שולביץ

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

תוך כדי קריאה חוזרת בספרו של אהרן קציר ז"ל "בכור המהפכה המדעית" נתקלתי בקטע מעניין על תהליך היצירה. קציר מספר כי הסתכלויות ראשונות בתהליכי-היצירה מצויות במחקר שערך על עצמו אנרי פואנקרה, מגדולי המתמטיקאים בדורות האחרונים. פואנקרה ניסה לפתור בעייה מתמטית מסובכת, והדבר לא עלה בידו. הוא החליט לזנוח את הנושא והחל עוסק בבעיות אחרות ושכח את כל העניין. כעבור חודשים אחדים, כאשר יצא מביתו בדרכו לאוניברסיטה והציג רגלו על מדרגת כלי-הרכב, הבזיק במוחו הפתרון המלא לאותה בעייה. כאשר חזר לביתו רשם את תגליתו, שהיא אחת היצירות היפות של המתמטיקה המודרנית, תורת הפונקציות הפוכסיות.

פואנקרה ניסה לעקוב אחר התהליך שבמהלכו הצליח למצוא את הפתרון בלי לעבוד עליו, והגיע למסקנות הבאות:

 "תהליך היצירה הרוחנית מורכב מארבעה שלבים. שלב ראשון – החלטה על נושא-העבודה: בשלב זה אין נפקא מינא אם הנושא מוזמן על-ידי מישהו, או הוא פרי-יוזמתו של היוצר; העיקר הוא, שהבעייה נקלטת בהכרתו; שלב שני – היוצר מנסה לפתור את הבעייה באופן רציונלי, והוא מגייס לשם כך את כל נכסי-ההכרה שלו – המושגים, הידע, החוקים וכיוצא בהם. אם הבעייה ניתנת לפתרון בדרך זו – ניחא. אך אם היא מקורית מדי, ואין אפשרות לפותרה בכלי-המחשבה המקובלים, הבעייה מודחקת אל התת-מודע. ואזיי מתחיל השלב השלישי – שלב היצירה ממש. עתה נתונה הבעייה בכור-ההיתוך של התת-מודע, ושם היא מבקשת, שלא בידיעת היוצר, את המושגים המתאימים לפתרונה. אם המושג הנכון נמצא, מגיע רגע ה'התגלות': הבעייה חוזרת אל ההכרה, ולפתע יודע היוצר את הפתרון. בשלב הרביעי והאחרון מתרגם היוצר את מה שהתגלה לו לסמלים הניתנים לתקשורת, כלומר לסמלים שאפשר להעבירם לאנשים אחרים: אם הוא מתמטיקאי, הוא מתרגם את תגליתו לנוסחאות מתמטיות; אם הוא פיסיקאי, הוא מבצע את הניסוי הדרוש ומסכם תוצאותיו בביטויים מתאימים; אם הוא הוגה-דיעות – הריהו מעלה על הכתב את פרי-הגותו; ואם הוא אמן – הריהו מעצב בצורה משמעותית את חזון-רוחו." (שם, עמ' 104).

על יחס הגומלין המעניין שבין בעייה לפתרונה באמנות עמדה בשעתה פפיטה האזרחי ז"ל בספרה "על הפעילות המתבוננת". היא סבורה כי הניסיון לנסח את היצירה האמנותית במונחים של בעיות ופתרונות עשוי להוות דרך המקרבת אותנו ככל-האפשר אל עיקרה של הפעילות האסתטית. פעילותו של האמן מתוארת כעיצובו של משהו מתוך החומר הנתון לרשותו, מתוך רעיונותיו ורגשותיו, באמצעות יישום המומחיות של הטכניקה בתחום עבודתו.

 "בעייתו של האמן," אומרת פפיטה האזרחי, "היא לבטא במדיום שלו, יהיה אשר יהיה, משהו המוצע לו על-ידי רוחו-שלו או על-ידי הזמנתו של לקוח. הוא פותר את בעייתו על-ידי ציות לכללי אמנותו, כללי ההארמוניה והקונטראפונקט, תורת המשקל ומלאכת המכחול, כפי שלמדם ממוריו או כפי שהמציאם בעצמו למען צרכיו שלו. הפתרון הוא מוצרה-של-מלאכה, בניין כלשהו. זה אשר ניבנה על-ידי האמן הוא בבחינת יצירה אמנותית, בעלת מעלה אסתטית, אם הבעייה שהוצגה על-ידי המדיום, הרעיונות והטכניקה, נפתרה בהצלחה. או, ביתר דיוק, אם הפתרון הוא אלגאנטי. היינו, אם יש בו בפתרון מן ההברקה, מן החסכנות, מן הניראה-כקלות, המכזבות את פני קשיי הבעייה ומעניקות לפתרון זה מעמד בלעדי, שאי-אפשר לייחסו לפתרון אחר, כפתרון נכון, בלתי-נמנע ושלם. תכונתה האסתטית של יצירה אמנותית, יופייה של יצירה אמנותית, ניתן להגדירם כאלגאנטיות של פתרון. ובאשר אין בנמצא שני אמנים המתחבטים באותה בעייה, הרי שאין בנמצא שני פתרונות שהם זהים. ולפיכך יופייה של יצירה אמנותית יהיה לעולם מיוחד-במינו; המשותף לו וליופיין של יצירות אמנותיות אחרות יהיה מצוי אך באותן תכונות, שהן משותפות, למשל, לפתרונות האלגנטיים והמושלמים של שתי בעיות מתימטיות." (שם, עמ' 105-104).

ועוד היא אומרת בפרק זה, העוסק ב"מהי יצירה אמנותית וכיצד היא נשפטת?" – כי סימן ההיכר של יצירה אמנותית דגולה הוא בכך, שהיא השיגה את אשר הציבה לעצמה להשיג. האמן מעוניין בבעיות, ואילו הצופה מעוניין בתשובות, בתוצאות. הצופה מתבונן בפתרונות ונהנה מהם. ואילו האמן עוסק בפתירתן של בעיות ובהמצאת בעיות התובעות פתרון נוסף. האמן חדל להתעניין ביצירתו משעה שהושלמה, והוא מעסיק עצמו בחיפוש אחר מטרות ובעיות חדשות להתמודד עימן באמנותו. אסור גם להסיק מדברי האמן על יצירתו הגמורה, כי ייתכן מאוד שהוא יעיד על בעיות שאמנם העסיקו אותו בשעת יצירתה אך לא באו על ביטויין ביצירה המוגמרת ואין הן בכלל אותן מטרות פנימיות אשר היצירה הציבה לעצמה להשיג. מצד שני ייתכן מאוד כי ישנן בעיות מרכזיות עימן התמודד ואותן פתר האמן ביצירתו, אך במבט-לאחור קשה גם לו עצמו, מסיבות נפשיות, מתוך קשיי-ביטוי או חוסר מודעות עצמית – לספר עליהן; עניינו של המבקר-המנתח הוא לעסוק בבדיקה, בביתור, בהשוואה ובמיון של הפתרונות השונים כדי להתאימם ולשבצם בגוש נרחב יותר של ידיעות, ומצד שני, לנתח ולהעריך פתרונות מסויימים תוך התייחסות לשאלה אם אמנם הם נאותים ומשביעים-רצון. בעוד אשר הצופה, כאמור, עניינו בעיקר בהתבוננות ובהנאה מהפתרונות. (שם, עמ' 107-106).

מעניין כי גם אהרן קציר וגם פפיטה האזרחי עמדו על כך שאין חשיבות אם היצירה מוזמנת או היא פרי יוזמתו של היוצר, וכן על כך שתכונות האלגאנטיות והתאימות דומות בעיקרן בפתרונות המתימטיים והאמנותיים.

דומני כי מרעיונות אלה אפשר להוציא כמה מסקנות והצעות אשר עשויות להועיל למי שמעסיק עצמו בתחומים אלה והדומים להם:

א. ללא בעייה אין יצירה. לכאורה זה משפט מיותר. אך כה רבות הן היצירות המעוררות רושם כי שום בעייה לא העסיקה את יוצרן חוץ מעצם הצורך האמורפי לעשות משהו, עד שכדאי לחזור על המובן מאליו.

ב. בעייה שאינה נפתרת ב"מכה ראשונה" עדיין אינה בעייה שפתרונה בלתי-אפשרי. נהפוך הוא, הפתרון הקל והמהיר-מדי מעורר חשד פן הוא פרי תהליך טכני חיצוני במידת-מה, וזאת מבלי שהבעייה נוצרה, או עברה תהליך של הטמעה ואינקובאציה, דגירה, בנפשו של היוצר.

ג. בעייה שראשיתה בהזמנה לבעייה (יצירה מוזמנת), אם היא רק מוטמעת באמת בנפשו של היוצר, וישנה בקירבו היענות לה, אינה נופלת בערכה מכל בעייה אחרת שהציב לעצמו.

ד. תהליך האינקובאציה, זה אשר קציר מכנה אותו בשם כור-ההיתוך של התת-מודע המניב את רגע ה"התגלות" – הוא תהליך פורה ובעל ריתמוס משלו. המסקנה היא שאל לו לאמן "להכריח" את עצמו ליצור, גם אם מבחינת דחפיו הנפשיים הוא נמצא בתקופה של לחץ שכמו דורשת התפרצות של הבעה אמנותית. כל זמן שלא הצליח האמן להציב בפני עצמו את הבעייה הנכונה, או למצוא את דרך פתרונה ההולם, עתידים התעקשותו ליצור ומאמציו שלא לחדול מיצירה – להגביר את תיסכולו ולהסיט אותו מדרך-המלך של היצירה.

ה. יתר-על-כן, בתהליך האינקובציה וה"התגלות" יש ועולים יסודות, או פתרונות, אשר להם כלל לא נתכוון היוצר מלכתחילה, יסודות אלה כמו מסיטים את עצם הבעייה שהוצגה מכיוונה המקורי לכיוון אחר, מוסיפים יסודות "ממזריים" וכמו-שרירותיים ליצירה, ועם זאת דווקא בהם, ולא במחשבתו ההתחלתית של היוצר, מצוי הביטוי האמיתי לכוחות המעמקים הפורצים ועולים בתהליך היצירה.

ו. תוך כדי תהליך הפתרון או הפתירה יש ומשתנית לא במעט גם הבעייה עצמה. היצירה הגמורה הינה לרוב בגדר פתרון לא לבעייה המקורית שעמדה בפני היוצר, אלא לאותה בעייה אשר הפתרון שנמצא ביצירה הלם אותה. יש בכך משום ציור עיגולי המטרה לאחר הקליעה, אולם הצופה אינו מעוניין בתהליך הירייה אלא באלגאנטיות של ההתאמה בין הכוונה לתוצאה. ואז אין הבדל רב אם פגיעת ה"בול" נעשתה בירייה מרחוק למטרה, או צויירה היטב סביב לנקב של ירייה סתמית.

ז. כמה מן השלבים עשויים להתרחש בזה אחר זה. רגע של הארה הוא אחד מיני רבים המתרחשים בתוך תהליך היצירה כאשר הבעייה שהולידה אותו ותהליך האינקובאציה שלו הם כמעט בו-זמניים להימצאותו בתור פתרון הולם. זה שקוראים – "שעה של חסד".

ח. תהליכי הגימור של היצירה, הכתיבה-מחדש, התיקון, הקיצור, ההוספה, צריכים לעזור ליצירה לעמוד במיבחן ההשגה של המטרה אשר היא הציבה לעצמה להשיג. ככל שהגימור מדגיש את האלגאנטיות, החסכוניות, התואמות הפנימית והיופי של מכלול הפתרונות שהיצירה מבטאת אותם, כן עולה ערכה של היצירה הגמורה. אין זה מבחן קל ליוצר, באשר לא פעם קופצים ובאים עליו שדים שמחוץ לספירה של היצירה הגמורה ומבקשים מקום בה; ואז, אם אין להם הצדקה פנימית עמוקה להימצא בה, הריהם מעמעמים את עיקרה ומושכים אותה לכיוונים שונים, כעגלה הרתומה לכמה סוסים מכיוונים שונים.

לדברים שנאמרו כאן חשוב להוסיף הבחנה, שאותה מביאה פפיטה האזרחי בעיוניה באסתטיקה בספרה "הפעילות המתבוננת".

השיפוט שלנו על צליחותה של היצירה האמנותית, בכל תחום שהוא, נקבע אך ורק לפי הביצוע ולא לפי הנושא, וקיימות ארבע אפשרויות לבחינת היחס בין הנושא לביצוע:

1. נושא יפה (+) וביצוע יפה (+) = נותנים ציון חיובי (+)

זוהי הספרות והאמנות הקלאסית במובנה הרחב. הנושא הוא הרמוני, על פי הכללים המקובלים בכל תחום ותחום, בדרמה, בשירה, בפיסול ובציור, וגם הביצוע מעולה ומושלם.

2. נושא יפה (+) וביצוע מכוער (-) = נותנים ציון שלילי (-)

זוהי אמנות הקיטש הקלאסי. לכאורה הנושא הוא יפה, אבל דרך ביצועו היא חיקוי, העתקה וחוסר מקוריות. למשל, העתקה או תמונת קיטש "מקורית" על נושא פאסטוראלי "יפה" ו"הרמוני".

3. נושא מכוער (-) וביצוע יפה (+) = נותנים ציון חיובי (+)

זוהי האמנות המודרנית ברוב גילוייה, או האמנויות הפרימיטיביות שהתגלו-מחדש. הנושא יכול להיות כל נושא, גם פרוע, גס, מכוער, בראשיתי, דיס-הרמוני. למשל, בתמונות של פאול קליי או וסילי קאנדינסקי דומה שהמסגרת קוטעת את התפרצות של קווי הציור אל מחוצה לה, אך זוהי בדיוק התוצאה לה התכוון האמן. הציור מוקפא לנצח באותה הרמוניה דינאמית.

ההבחנה הזו חשובה מאוד לעבודת הסדנה. היא מעניקה למשתתפים אומץ והעזה לכתוב על כל נושא, גם אישי מאוד, אירוטי או "מגעיל" – לכתוב ללא עכבות ומעצורים ובלי צנזורה פנימית. היא משחררת בהם כוחות גנוזים ומאפשרת להם להתגבר על פחדים של היחשפות או של היחשבות לכותבי "לא-ספרות". היא מראה להם שספרות אמיתית אינה מכירה בגבולות של מותר ואסור בנושא הכתיבה, כל נושא לגיטימי ובלבד שהביצוע יצלח.

4. נושא מכוער (-) וביצוע מכוער (-) = נותנים ציון שלילי (-)

זהו הקיטש המודרני. מאחר ולכאורה כל מתכונת כבר מותרת באמנויות הפלאסטיות, במוסיקה ובספרות, קורה שיוצרים חסרי יכולת מסתתרים מאחורי נושאי יצירתם המכוערים, הדיס-הרמוניים, העמומים, המעורפלים, המשעממים והפטפטניים – בטענה שאלה הם ה"אמנות" וה"ספרות" האמיתיים והחדשניים, וכי הצופה, המאזין או הקורא אינו בקיא דיו כדי להבין אותם. בעצם אין לנו כאן עניין אלא עם מאחזי-עיניים, שספק אם הם עצמם יכולים לחיות בסביבת יצירותיהם או לשמוע ולקרוא אותן יותר מפעם אחת.

את הקיטש המודרני קשה הרבה יותר לגלות מאשר את הקיטש הקלאסי, מאחר שהלגיטימיות הניתנת לכל נושא ולכל מתכונת, לא פעם בעזרת יחסי-ציבור ותקשורת-המונים – מחפים על היעדר הכישרון ועל דלות הביצוע של הצייר, הפסל, המוסיקאי או הסופר.

בעבודת הסדנה קורה לא פעם שהקבוצה נתקלת בסיפורים יומרניים, מבולבלים, בלתי-קריאים וחסרי כל ערך, סיפורים שהכותבים עצמם לא תמיד מבינים מה כתבו בהם או שנידמה להם שאכן הביעו בהם דברים בעלי חשיבות, כך הם באמת חווים ומרגישים – אך כל אלה לא הגיעו כלל בסיפור לכדי ביטוי מילולי הולם.

לעיתים הכותבים עצמם אינם מודעים עד כמה כתיבתם היא דלת-ביצוע, בוסר ואחיזת-עיניים, והם מתעקשים להגן עליה בטענה שכך כותבים סופרים חשובים.

לא קל למנחה לשכנע אותם שהם אינם יכולים להרשות לעצמם את מותרות הכתיבה הגרועה והמשעממת של הסופרים החשובים, וכי אם הסיפור שלהם לא יהיה קריא, מושך ומקורי – יושלך כתב-היד לסל המערכת לאחר קריאת עמוד אחד או שניים בלבד.

מה עוד שלא פעם נכונה לגבי הסופר או הספר "החשוב" אימרתו הידועה של דוקטור סמיואל ג'ונסון: "אין בו דבר אחד חדש שהוא נכון, ולא דבר אחד נכון שהוא חדש."

עוד ראוי להזכיר את ההבחנות שעושה האזרחי בין שלושת סוגי החוויות: הדתית, האסתטית והסנטימטלית.

בחווייה הדתית – הסובייקט, שהוא האדם, נבלע באובייקט, שהוא התפילה, הטקס הדתי, הפולחן. המתפלל לוקח חלק פעיל בטקס ובפולחן ומתמזג בהם תוך איבוד עצמיותו. תהליך ההיבלעות אינו מתרחש בחווייה האסתטית. ככל שנהיה מרותקים למתרחש על הבמה, לא יעלה בדעתנו להתפרץ אליה ולקחת חלק בעלילה, ואם ננהג בפראות ונתפרץ, תיפסק החווייה האסתטית. התיאור הגראפי הוא: סובייקט קטן ואובייקט גדול.

בחווייה האסתטית – האדם, הסובייקט, עומד מול האובייקט – המוסיקה, התמונה, הפסל, התיאטרון, סרט הקולנוע או הספר, בוחר בו ומתכוון אליו תוך כדי הינתקות מכל שאר פעילויותיו, אך לעולם אינו מתמזג עם האובייקט. האזרחי מכנה זאת בשם – הפעילות המתבוננת. בחווייה האסתטית קיים תמיד דיסטאנס, רחק – שאין לעבור אותו. ככל שההתכוונות או הפעילות המתבוננת חזקה יותר וממוקדת רק באובייקט, כן החווייה האסתטית חזקה יותר, אבל תמיד נותר בה אותו שיווי-משקל, אותו גבול שקוף אך בלתי-עביר בין הצופה ליצירה הבידיונית, בין הקורא לסיפור. אי-אפשר להיכנס לתוך הספר או אל סרט הקולנוע, למעט וודי אלן ב"שושנת קהיר הסגולה". מרגע שההתכוונות הממוקדת פסקה, כאשר יש הפרעות חיצוניות או פנימיות כגון רעש, עייפות או שאתה מתנמנם – נפסקת החווייה האסתטית.

מי שסבור שקריאת ספרות בידיונית באינטרנט תחליף את ההשתקעות הרגילה ברומאן הנדפס, כדאי לו לשים לב לכך שכמעט בלתי אפשרי להגיע בקריאה באינטרנט, שרובה דפדוף ואפקטים נילווים, לאותה מידה של ריכוז התודעה באובייקט-בלבד, ושל שיכחת כל היתר – שהם תנאי הכרחי לכל חווייה אסתטית של השתקעות בעלילת הספר. התיאור הגראפי: שיוויון בין הסובייקט לאובייקט.

החווייה הסנטימנטלית, הרגשנית – מתרחשת כאשר הצופה או הקורא אינו מרוכז באובייקט, ביצירה האמנותית או הספרותית, גם אינו נבלע בהן, אלא כל-כולו מלא בעצמו, והיצירה רק משמשת לו גירוי חיצוני לכך. רבים מערבבים בין חווייה אסתטית לחווייה סנטימנטלית ושופטים את היצירה האמנותית או את הספר לא לפי ערכם (כפתרון האלגנטי והצולח ביותר לבעייה או לנושא שהציב לעצמו היוצר) – אלא לפי התגובה הרגשנית שלהם-עצמם, לפי מצב-הרוח או הנוסטלגיה שהיא מעוררת בהם. היצירה שימשה להם רק מעין זרז, טריגר. חווייה רגשנית עשוייה להיות עזה מאוד אבל אין בה התייחסות לאובייקט האמנותי כשלעצמו אלא רק ל"מה הוא עושה לי". גם יצירות אמנות חסרות-ערך, קיטשיות ושטחיות, עשויות לעורר חוויות רגשניות עזות שדבר אין להן עם הערך האמנותי של היצירה. בחווייה הסנטימנטלית אנו שופטים את היצירה לא לעצמה אלא כאילו אנחנו ה"מדחום" שלה. התיאור הגראפי: סובייקט גדול ואובייקט קטן.

* ביבליוגרפיה: אהרן קציר: "בכור המהפכה המדעית", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשל"ב, 1971. פפיטה האזרחי: "הפעילות המתבוננת. עיונים באסתטיקה", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ה, 1965.

* * *

אורי הייטנר

1. כנס שדרות לחברה, מס' 9

כנס שדרות לחברה, מראשיתו, הוא במידה רבה אנטיתזה לכנס הרצליה ולכנס קיסריה. שני כנסים אלה הם כנסי האצולה הישראלית – כנסים למוזמנים, לעשירים; כנסים מעונבים ומחוייטים. כנס קיסריה מניף את הדגל הכלכלי; זהו המפגש השנתי של ההון והשלטון, כנס של מי שבשעתו נקראו בהערצה (מוגזמת) קברניטי המשק, והיום – בהתרסה (מוגזמת) הטייקונים. כנס הרצליה מניף את הדגל המדיני ביטחוני, ואף הוא אליטיסטי ומנוכר. פעם אחת השתתפתי בכנס הרצליה, שהיה מעניין מאוד, אך צביונו האליטיסטי היה זר לי. בלבושי הצנוע נראיתי שם כחייזר.

כנס שדרות לחברה, מראשיתו, הוא כנס עממי, ללא תשלום, המושך אליו קהל רב מכל שכבות הציבור, הרבה בני נוער וצעירים, קשישים, חברי קיבוצים ותושבי שדרות, סטודנטים במכללת ספיר. אופיו הוא התגלמות הדמוקרטיה ההשתתפותית – המאפשרת לציבור הרחב לקחת חלק פעיל בדיונים על נושאים שכביכול אינם אמורים לעניין אותו, כמו תקציב המדינה, למשל.

כנס שדרות לחברה מניף את הדגל החברתי, שעד השנה שעברה היה מאוד לא "איני". כנס שדרות הצליח לפחות אחת בשנה להעלות על סדר היום את הסוגיות החברתיות, את מצוקות החברה הישראלית, ולהביא רבים מבכירי הפוליטיקאים והתקשורת לפנות לסוגיות אלו מעט מקום בסדר היום הציבורי. כנס שדרות הטיל ספק באמיתות המוחלטות של כלכלת השוק לאורך כל שנותיו, ובכך היה כמעט חתרני. כנס שדרות הוא ממבשרי המחאה החברתית של קיץ 2011.

לא בכדי, המחאה החברתית עמדה במרכז הכנס שנערך השבוע. במקום מרכזי מאוד במכללה, הוקם אוהל גדול של מאהל נורדאו, ונוכחותו הייתה בולטת ביותר; איש לא יכול שלא להיחשף לה. המחאה והנושאים שהעלתה, עמדו במרכז הדיון, כמעט תחת כל כותרת.

במרכז המדשאה הגדולה של מכללת ספיר (סמוך ל"מאהל נורדאו") ניצב אוהל ענק – מאהל הצעירים, שבו נערכו פעילויות ומושבים מקבילים לדיונים האחרים (אם כי רבים מן הצעירים ביכרו דווקא את המושבים הכלליים). ביום השני של הכנס, התקיימה במאהל זה פעילות של חברי המכינות הקדם צבאיות ומשרתי שנת השירות לפני הצבא – השאור שבעיסת הנוער הישראלי ותשתית מנהיגות המחר של ישראל. ביום הראשון, הפעילות נועדה לבני נוער צעירים יותר. חלקם היו חניכי תנועות הנוער – בני נוער מעורבים, מעורים, פעילים ואיכפתיים. רבים מהם היו תלמידים שהובאו למקום, לא ממש מצאו את מקומם, וראו באירוע שילוב של עונש, עם חגיגת הפסד יום לימודים.

במאהל הנוער התקיים מושב מעניין תחת הכותרת "משדרות רוטשילד לשדרות", שעסק במחאה, ומה הלאה. הנחתה את המושב מנהיגת איגוד העו"סים אתי פרץ, ונטלו בו חלק חברי כנסת (אילן גילאון, הרב גפני, אורי אורבך ורחל אדטו) עיתונאים ושניים ממנהיגי המאבק החברתי.

הצד השלילי של הפתיחות והעממיות של הכנס, בא לידי ביטוי במושב זה. ברגע שהח"כים החלו לדבר, חבורת בריונים, חמושה במגפונים מחרישי אוזניים, ניסתה לפוצץ את המושב, בצעקות רמות. הרי ח"כים הם המימסד השנוא, שיש להילחם בו. איני מדבר על קריאות ביניים. איני מדבר על 2-3 דקות של הפגנת מחאה. אני מדבר בפירוש על ניסיון להשתיק, על אלימות מילולית, על ניסיון לפוצץ, שנמשך שעה ארוכה. ישבתי בין בני נוער, שחלקם לא ממש התעניין, בלשון המעטה. אבל כשיש חגיגה – אפשר להוסיף עוד קיסם למדורה, בקריאות כמו "יאללה מכות" ויציאה לריקודים וכו'. היה זה מחזה מחריד – במקום שבו נבחרי ציבור אינם יכולים לדבר, אין דמוקרטיה.

מנהיג הביריונים, היה בחור מעונב, שצרח בקולי קולות במגפון, והתקרב בתנועות מאיימות לעבר הבמה. לתדהמתו הרבה, המנחה הזמינה אותו להצטרף לפאנל. מרגע זה המהומה שככה, למעט אי אלו התפרצויות (בעיקר כלפי ח"כ גפני, שהוא אמנם אחד הח"כים החברתיים ביותר, אחד ממובילי החקיקה החברתית, אך הוא חרדי, רחמנא לצלן, ולכן חובה קדושה היא לצלוב אותו).

הנאומים המעניינים ביותר במושב הזה היו של מנהיגי המחאה. הראשון בהם היה איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. כשהוא החל לדבר, חבורת הביריונים שוב הפעילה את המגפונים, בגידופים אישיים נגדו, שהוא משת"פ של נתניהו וכו'. הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים. אולם הקהל היסה אותם, רצה להקשיב לשמולי. שמולי, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. הוא דיבר על הצורך בסולידריות חברתית, וציין את ההטבות האדירות שהממשלה הציעה לסטודנטים, ושאותן הם דחו, כי לא רצו פתרון לעצמם בלבד. בעיניי, היה זה הרגע היפה ביותר של המחאה.

איציק שמולי, בעיניי, הוא המנהיג האחראי והראוי של המאבק; כל כך שונה מהרדידות, העילגות והילדותיות של דפני ליף.

אחריו דיבר אחד ממנהיגי מאהל נורדאו, סטאז'ר בבית החולים "ברזילי", ישי סקאלי. אף הוא דיבר ברוח דבריו של איציק שמולי. אף הוא הציג תפיסה בוגרת ואחראית, סיפר על פעילות העומק הקהילתית והחינוכית של "קהילת נורדאו" מאז פירוק המאהל. סיפר על הופעותיו בפני ועדת טרכטנברג. ישי, שהיה פעיל במאבק למען חוק ששינסקי, שעסק בתמלוגי הגז (אחד החוקים החברתיים החשובים ביותר בתולדות המדינה, שנועד להציל מיליארדי שקלים מאוצרות הטבע של ארץ-ישראל, השייכים לכולנו, כדי שלא ילכו לכיסו של אדם אחד, אלא לחינוך ולרווחה של אזרחי ישראל), תקף את הממשלה על שהפרה את החוק, בכך שלא חוקקה את החוק המסדיר את קרן העתיד שאמורה לקלוט את כספי התמלוגים ולהקצות אותם לחינוך ורווחה, אותו היה עליה להגיש לכנסת עד תחילת נובמבר. גם ישי דיבר במתינות, ברהיטות, והפגין ידע, הבנה ושליטה בתכנים עליהם דיבר, והרשים כמנהיג רציני ואחראי.

אחריו ניתנה רשות הדיבור למעונב שהתפרץ אל הבמה. מסתבר שמדובר בעו"ד ברק כהן. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה. הפנים המכוערות של המאבק החברתי.

אחד הנושאים המדוברים בכנס (לאו דווקא מעל הבמות, אבל לבטח בשבילים) היה אי הזמנתה של דפני ליף. עוזי דיין אמר בראיון לטלוויזיה, שדפני התאימה להצתת המאבק, אבל כעת הזמן לדיונים רציניים, ובהם אין לה מה לתרום. בעיניי, אי הזמנתה היא טעות. אני רחוק מלהעריץ אותה, אולם אי אפשר לקחת ממנה את זכות הבכורה, בהיותה מי שחוללה את מחאת הקיץ. אין זה ראוי להתעלם ממנה, בוודאי בכנס עממי, של דמוקרטיה השתתפותית. האם יש לה מה לתרום לדיון? ישמע הציבור וישפוט. חבל.

הדוברת המרכזית באירוע הפתיחה החגיגי, שהוקדש לכ"ט בנובמבר, היתה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. יום לפני מיבחנה הפוליטי הראשון בתפקידה – ועידת מפלגתה והניסיון הראשון של עמיר פרץ, שאינו מוכן לכבד את הכרעת הבוחר בפריימריס, להכשיל אותה בכסות של מאבק למען "הדמוקרטיה", חרגה שלי מחגיגיות המושב, ונשאה דברים נוקבים ביותר נגד מדיניותה הכלכלית חברתית של ממשלת נתניהו.

היא טענה, שאילו ההנהגה הנוכחית, עם המדיניות הנוכחית ועם התפקיד שממלאים בה פקידי האוצר, היתה מנהיגה את היישוב ב-1948, לא היתה קמה המדינה. היא העלתה על נס את ההנפה, בעת ובעונה אחת, של הדגל הביטחוני והדגל החברתי דווקא בעתות המשבר הביטחוני הגדולים ביותר, עם קום המדינה ובממשלת רבין הראשונה, לאחר מלחמת יום הכיפורים.

יחימוביץ' התפלמסה עם פרופ' מנואל טרכטנברג שהשתתף באותו מושב, ותקפה את הרעיון של פתיחת ענף המזון ליבוא חופשי. ברמז לאי אהדתה את המחאות הצרכניות (קוטג' וכו') יצאה שלי נגד הפרה הקדושה של הצרכנות, והציבה מולה את ערך הסולידריות החברתית. אם יבוא חופשי של טוּנה יוזיל בשקל את מחירה של קופסת טונה, אך יביא לסגירת שני מפעלים ולפיטורי מאתיים עובדים שיזרקו לרחוב ולא תהיה להם תעסוקה חלופית, מוטב לשלם עוד שקל, הצהירה. 

מושב מרתק בו נכחתי, אורגן בידי מכון "ראות". נציג המכון עמרי דגן פתח את דבריו באמירה שמחאת קיץ 2011 היא קו פרשת המים של החברה הישראלית, שהעבירה את המסר הברור שהפרדיגמה הכלכלית ההגמונית בישראל מאז תכנית הייצוב הכלכלית של 1985, בהובלת פרס ומודעי, שהצילה את המשק בשעתו, כבר אינה רלוונטית, ויש להציב תחתיה פרדיגמה חדשה. הוא הציג תפיסה של "צמיחה מכלילה", המבטלת את האבחנה הדיכוטומית בין חברה לכלכלה ונותנת הזדמנות הוגנת לכל תושבי המדינה להשתתף בצמיחה וליהנות באמת ובתמים מפירותיה. הוא אמר שיש להחזיר למרכז חיינו את הרעיון הקהילתי, את אחריות הקהילה לחבריה, בקידום החינוך, התרבות והרווחה, תוך שימוש חכם בפלטפורמות החברתיות הפועלות בתוכה כמו המתנ"סים, תנועות הנוער ובתי הספר. יש למקסם את ההון האנושי והחברתי בקהילה, שייצרו גם הון כלכלי, המביא צמיחה לאוכלוסייה כולה. רעיון ההכללה מעודד התגייסות של כל אחד מחברי הקהילה למען האינטרס המקומי והלאומי.

מכון "ראות" פיתח מודל לצמיחה מכלילה בקהילה, והוא מיישם אותו במיספר מקומות בארץ. אחד הבולטים בהם הוא צפת. ראש עיריית צפת, אילן שוחט, צעיר בן 36 המכהן שנתיים בתפקיד, הרשים מאוד בתיאור המהפכה המתחוללת בצפת, בזכות מודל הצמיחה המכלילה. אף שתמיד יש להתייחס בספקנות לעדות של הנחתום על עיסתו, התרשמתי מאוד מן האיש ומן המיזמים מחוללי הצמיחה החברתית, הכלכלית והדמוגרפית בעיר, אותם הוא תיאר. בראש ובראשונה הוא הזכיר את הקמת בית הספר לרפואה, ליד בית החולים "זיו".

במלחמת לבנון השנייה התנדבתי ימים רבים בצפת, ונחרדתי מן השיתוק והבריחה של ההנהגה המקומית. אני מתרשם, שהיום זאת אופרה מנהיגותית אחרת לגמרי.

אני קשור מאוד לכנס שדרות לחברה. אני מקפיד להשתתף בכנסים, מאז הכנס השני. החיבור שלי לכנס החל דרך מקום עבודתי הקודם, החברה למתנ"סים, הנוטלת חלק פעיל בכנס, ודרך הקשר האישי רב השנים שלי עם עוזי דיין, מייסד הכנס ונשיאו, שהחל לאחר יוזמת "אמנת כינרת" בהובלתו. ערכתי אז במתנ"ס הגולן, בצום גדליהו, כנס על האמנה בהשתתפותו, ומאז קשרינו הדוקים.

פעמיים הרציתי בכנסים, בסוגיות חברתיות שונות. השנה ביקש ממני עוזי לארגן מושב בנושא לימודי התנ"ך במערכת החינוך הישראלית. מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, הפועל במכללה האקדמית תל-חי, ושאני מנהל אותו, היה אחראי למושב. הקמתי צוות של מורים ומרצים לתנ"ך מן הגליל, אותו ריכזתי, שיצר נייר עמדה המציג את הבעיות בלימודי התנ"ך, ורשימה מקיפה של המלצות ופתרונות.

הייתי יו"ר המושב ופתחתי אותו בהצגת נייר העמדה. לאחר מכן נערך רב שיח, בהשתתפות הסופרת יוכי ברנדס, פרופ' יאירה אמית, המורה הוותיקה וכותבת תוכניות הלימוד לילי קוקיה יפה, מפמ"רית תנ"ך במשרד החינוך רוני מגידוב, יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך עד לפני שבועות אחדים ד"ר צביקה צמרת, ועוזי דיין.

בין כל הדוברים הייתה תמימות דעים שמצב לימודי התנ"ך הוא משברי, ועל כך שאין לראות בתנ"ך עוד מקצוע, כי אם התשתית התרבותית של העם היהודי ושל העולם המערבי כולו, המחייב תחושת שליחות וחזון בקרב המורים לתנ"ך. עלו רעיונות רבים כיצד להחזיר את התנ"ך למעמדו בלב התרבות הישראלית, איך להאהיב את התנ"ך על התלמידים, איך לשנות את בחינות הבגרות לתנ"ך ועוד ועוד.

אני רואה חשיבות אדירה בדיון הזה – הזהות והתרבות היהודית הם תשתית קיומו של העם היהודי ותשתית קיומה של מדינת ישראל, ולכן הסוגייה הזאת היא קיומית. עם זאת, היו לי חששות רבים, שמא הנושא לא ימשוך קהל.

לשמחתי הרבה, עשרות אנשים, רובם צעירים וחניכי מכינות שרק לפני חודשים אחדים סיימו את לימודיהם, נכחו במושב, ונטלו בו חלק פעיל בשאלות ואמירות משלהם. המושב הזה היה הארוך ביותר בכנס, הוקצו לו שעתיים וחצי, והקהל כולו נשאר עד סופו, ואף הוספנו לו רבע שעה. הקהל נשאר ער, פעיל ותוסס.

אני מקווה שתרמנו בדיון לתיקון המצב.

והדבר המשמעותי ביותר, בעיניי, בכנס, היה חשיפת מחקר על פיו 10% מן הציבור הישראלי סובלים מהעדר ביטחון תזונתי. זוהי תמונת מצב מחרידה. משום מה, פרסום הדו"ח הזה לא הרעיד את אמות הספים של הציבוריות הישראלית ואפילו לא של הכנס.

אני מקווה שאין זה סימן של חזרה לשגרת האסקיפיזם והאדישות, שבו "את בתוך הג'יפ שלך, את שומעת סטריאו" תוך התעלמות מ"האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון," כבשני שיריו של קובי אוז, שהופיע בפני בני הנוער בכנס.

2. נאום הקוזאק הנגזל

לפני חודשים אחדים חוקקה הכנסת חוק הקובע, שהחלטה על נסיגה משטחים שבריבונות ישראל, מחייבת משאל עם, בנוסף להחלטת הכנסת. חוק זה משווה את ישראל למתוקנות שבדמוקרטיות, שבהן מקובל הליך של משאל עם בנושאים הקשורים לריבונות המדינה (כמו אישור אמנת מאסטריכט ואישור המעבר למטבע היורו במדינות האיחוד האירופי) ומחזק את הדמוקרטיה ההשתתפותית של אזרחי ישראל. את ההחלטה קיבלה הכנסת ברוב גדול, לאחר הליך חקיקה ממושך שנמשך כעשר שנים.

לחוק הזה היו מתנגדים, והתנגדותם לגיטימית לחלוטין. התמיכה בחוק וההתנגדות לו מבטאים עמדות פוליטיות. העמדות הפוליטיות נדונו במוסד הפוליטי העליון – הכנסת; הריבון, המוסמך לחוקק ושבידו גם הסמכות והכוח לבטל חוקים.

לאחר קבלת החוק, עתר אזרח נגד החוק לבית המשפט העליון. זו עתירה של אזרח המתנגד להחלטה פוליטית לגיטימית. הזכות להתנגד גם היא לגיטימית. הפניה לבית המשפט אינה לגיטימית, מכיוון שאין כאן כל סוגיה משפטית. מן הראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירה ויקנוס את העותר על הטרדת בית המשפט בסוגיה פוליטית בלתי משפטית. לא כך נהג בית המשפט. הוא לא דחה את ההצעה על הסף, וידון בחוק.

אני מעריך שסיכויי העתירה להתקבל אפסיים. משתידחה, אני מעריך שבקרב חלק מחבריי שדחפו את חוק משאל העם, החלטה כזו של בית המשפט תתקבל בסיפוק ותתפרש כגושפנקא של הערכאה העליונה לחוק ותחזק אותו. אני סבור, לעומת זאת, שאין כל צורך בגושפנקא כזאת. נהפוך הוא, גושפנקא כזו, המעמידה את בית המשפט כחותמת כשרות להחלטות לגיטימיות של הריבון, הינה התערבות בלתי נסבלת של הרשות השופטת בסמכות הרשות המחוקקת. התערבות זו היא פגיעה בדמוקרטיה.

עצם הנכונות של בית המשפט לדון בחוק, היא מעשה אנטי דמוקרטי. אף אחד כבר לא מתרגש מהמעשה האנטי דמוקרטי הזה, כיוון שמעשים אלה היו למעשה של יום יום בישראל. עצם הדיון בחוק, הוא התערבות גסה של גוף בלתי נבחר, בהחלטות לגיטימיות של הריבון שנבחר בידי העם, בסוגיה פוליטית מובהקת שעניינה אך ורק בבית המחוקקים.

הנה, אמרתי את דעתי. האם כל הכתוב עד כה הוא הסתה, או ביקורת לגיטימית? האם בדמוקרטיה הישראלית מותר לי לכתוב את הדברים האלה? אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי פוגע בדמוקרטיה הישראלית. אני סבור שאל לו לבית המשפט לעסוק בסוגיות פוליטיות. ואם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, אני סבור שיש להבטיח שיהיה בו ייצוג הולם למגוון של דעות. מותר לי להביע את דעתי? מותר היה לי לכתוב בעיתון בישראל את עמדתי זאת? או שמא ביקורת זו היא הסתה?

אני מצפה מנשיאת בית המשפט להתייחס לביקורת הזו, הנמתחת על בית המשפט. והרי לביקורת זו שותפים רבים וטובים. הרי השמיעו אותה משפטנים דגולים, בארץ ובחו"ל, כמו נשיא בית המשפט לשעבר משה לנדוי, המשנה לנשיא לשעבר מנחם אלון, כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון, חתן פרס ישראל למשפט פרופ' דניאל פרידמן, השופט בדימוס אורי שטרוזמן ורבים אחרים. במקום להתייחס לביקורת עניינית, נשיאת בית המשפט העליון מעניקה לביקורת את השם "הסתה", והמסיתים הם כמובן "פוליטיקאים". לא נבחרי ציבור, שקיבלו מנדט לקדם את רעיונותיהם, לא חברי המוסד הריבון של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, אלא "פוליטיקאים", בנימת בוז מזלזלת, כאילו יש דמוקרטיה בלי פוליטיקה ופוליטיקאים. נימת בוז מתנשאת, של מי שמייצגת מוסד הדורש חסינות מביקורת, כלפי מוסד נחות של עסקנים.

הסתה היא עבירה פלילית שעונש נקוב בצדה. כאשר נשיאת בית המשפט משתמשת במושג זה, היא יותר מרומזת שהביקורת על בית המשפט הינה עבירה פלילית בת ענישה. ואם הרמז לא היה מספיק עבה, היא מוסיפה ומציינת שהמסיתים הם "פוליטיקאים המנצלים את חסינותם" – כלומר, רק בשל חסינותם הם לא עומדים לדין על כך שהעזו לבקר את בית המשפט. בכך היא רומזת למי שאין להם חסינות, מה צפוי להם אם יבקרו את בית המשפט. בכך היא רומזת לי, שאין לי חסינות, שמוטב שאשקול היטב האם כדאי לי לכתוב בעיתון ביקורת על בית המשפט. נשיאת בית המשפט העליון מהלכת אימים על אזרחי ישראל, מאיימת עליהם מפני ההשלכות של השמעת ביקורת על בית המשפט, וכל זאת בשם ה"דמוקרטיה", כביכול.

דורית ביניש טוענת שהתוקפים את בית המשפט פוגעים במעמדו ואח"כ מתלוננים שמעמדו נפגע; טענת הקוזאק הנגזל. הפוסלת במומה פוסלת. לא היה מוסד שנהנה ממעמד ציבורי גבוה יותר מבית המשפט העליון טרם "המהפיכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג הנשיא הקודם אהרון ברק. מהפיכת "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל היא החלטה שפיטה" ושאר מכתמיו של ברק, הכניסו את בית המשפט לעומק המחלוקות הפוליטיות, כמי שמתיימר לפסוק בהן את הפסיקה הסופית, מעל הגורמים הנבחרים, באצטלה משפטית. בכך הם דירדרו את המעמד הציבורי של בית המשפט העליון. מניעת בחירתם של משפטנים דגולים כמו השופטת נילי כהן ופרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, אך ורק בשל התנגדותם לקו של ברק, פגעה פגיעה קשה ביותר במעמד בית המשפט. נאום הקוזאק הנגזל של דורית ביניש הוא פגיעה נוספת במעמד בית המשפט.

בימים בהם מתנהל מסע הסתה ורדיפה פוליטית נגד שופט בישראל, נועם סולברג, בניסיון למנוע את בחירתו לבית המשפט העליון רק בשל מגוריו בגוש עציון, ניתן היה לצפות מהעומדת בראש הרשות השופטת לצאת חוצץ נגד ביזיון בית המשפט ולהגן על כבודו של השופט. למרבה הצער, בנושא זה ביניש ממלאת פיה מים, ובכך נותנת לגיטימציה לרדיפה, ובמקום זאת יוצרת דה-לגיטימציה לזכות לבקר את בית המשפט.

אני מתנגד להצעות החוק לשימוע פרלמנטרי לשופטים ולהגבלת הזכות לעתור לבית המשפט. אכן, יש בהן ביטוי לשיכרון כוח במקום בו נדרש ריסון עצמי. זוהי תגובת נגד לשיכרון הכוח של בית המשפט, ששכח מזמן מהו ריסון עצמי. נאומה של הנשיאה ביניש היא ביטוי לכך.

3. הנשיא האנס – בכלא

בושה – על כך שאנס סדרתי היה נשיא מדינת ישראל. גאווה – על כך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שמתקיים בה שוויון בפני החוק. שהנשיא נשפט כאחד האדם וירצה את עונשו ככל פושע. אנחת רווחה – מכך שסוללת פרקליטי הצמרת, יחצ"ני הצמרת ומקורבי הצמרת כשלה בניסיונותיה לשבש את החקירה ואת הליכי המשפט ובעלילות וההכפשות על קורבנותיו של האנס. סיפוק – על כך שנעשה צדק והפושע ייענש.

על פי דברי הבלע שלו נגד מדינת ישראל (סעודיה... איראן...) בראיונות לתקשורת הזרה, אני מסיק שהנשיא השמיני הצטרף לשמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני ולקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.

מעתה – קצב הוא אסיר. המעמד הפגוע והנחות ביותר בחברה, הוא האסירים, שנשלל מהם הדבר החשוב ביותר לאדם – חירותו. מן הראוי שקצב, וכך גם כל האסירים, ייהנה מהתנאים האנושיים ביותר, לא רק מבחינה פיסית אלא גם נפשית. לכן, אין מקום להשפלות ולמציצנות ואני מקווה שהתקשורת תחרוג ממנהגה ותגלה ריסון עצמי.

* * *

משה גנן

לְמוֹת עַזָה צְבִי

1.

אֲנִי רוֹצֶה לְצַלְצֵל לְיוֹסִי גוֹלְד, לְחַלֶק עִמּוֹ אֶת הַצַּעַר.

אַךְ הוּא לֹא בַּבַּיִת.

גַּם הוּא אֵינֶנּוּ בַּבַּיִת – אַךְ

עַכְשָׁו שֶׁעַזְקָה אֵינֶנָּהּ,

לְמִי אֲצַלְצֵל לַחֲלֹק עִמּוֹ בַּצַּעַר וּבָחֹסֶר?

בַּבֹּקֶר, בְּהֵיעָטְפִי בְּתוּגָה

כְּשֶׁהַבְּדִידוּת אוֹכֶלֶת,

אֲנִי מַמְצִיא אֵיזוֹ סִבָּה

תֵּרוּץ, זֵכֶר רַעְיוֹן מֵצִיק

וַאֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָהּ, מְשָׁתְּפָהּ:

אִזְכּוּר שֵׁם שָׂדֶה בְּעִתּוֹן כָּלְשֶׁהוּ,

– הִיא הַמֻּמְחִית וְהִיא הַיּוֹדַעַת:

שָׁנִים אֲנִי מְצַפֶּה לְמוֹצֵא פִּיהָ

אוּלַי הַפַּעַם תֹּאמַר מַשֶּׁהוּ?

תְּעַרְבֵנִי אוּלַי בְּחַיֶּיהָ.

הָיִיתִי שׁוֹאֲלָהּ: לָמָּה מַתְּ?

אוֹ – אוּלַי בִּכְלָל – הָיִיתִי שׁוֹאֲלָהּ, לָמָּה לָמוּת.

הַאִם שָׁקְלָה? לֹא הַחְלָטָה

שֶׁבָּאָה מִתּוֹכָהּ הֵבִיאָה עָלֶיהָ אֶת הַקֵּץ?

הַאִם לְחוֹסְנֵנוּ  גְּבוּל?  כֹּחוֹת אַלְמוֹנִים

יַפִּילוּנוּ עַל הַקְּרָשִׁים לְפֶתַע, לִרְצוֹנָם, עַד שֶׁנִּשְׂתָּרַע

עַל רִצְפַּת הַחֶדֶר לְלֹא הַכָּרָה?

וְאָז, כְּמוֹ שֶׁחָיְתָה, עַל פִּי רֹב לְלֹא עֶזְרָה,

גַּם כָּעֵת אֵינָהּ זְקוּקָה לְאִישׁ, אֵין הִיא צְרִיכָה

עֶזְרָה גַּם לָמוּת, – הַטֶּבַע כְּבָר דּוֹאֵג לַכֹּל,

גַּם לְכָךְ, וְהִיא חֲדֵלָה מֵחַיּוּת בֵּינָהּ לְבֵינָהּ,

כְּמוֹ שֶׁחַיָּה כָּל הַשָּׁנִים.

2.

חוּמִיצִירוּ – אָמְרָה בְּהַטְעָמָה, בְּכֵיף,

זוּקָקִיפּוּ,  אָמְרָה וְחָזְרָה כִּמְחוֹלֶלֶת...

עַכְבָּר, עַקְרָב –

אֵיךְ שָׂמְחָה לְמִלִּים!

"אֵיךְ אוֹמְרִים בִּשְׂפַתְכֶם?"

וְהִיא דִּבְּרָה "טָטָרִית".

חוּץ מִזֶּה אָכְלָה עוּגוֹת,

– יֵשׁ לְהוֹתִיר לַנֶּפֶשׁ פִּנַּת יִקְרַת לְתַעֲנוּגוֹת אַרְצִיִּים –

תּוֹךְ תַּעֲנִית תִּרְגּוּם  וְשִׁירָה.

*

אוֹסִיף שׁוּרוֹת עוֹד לְזִכְרֵךְ –

עַל כֻּלָּם יֶאֱפֹף אוֹרֵךְ.  –

* * *

שמואל אייל

כיפת ברזל שחורה

מי הגן? מי מגן? מי יגן עלינו בעת מלחמה?

מוזרה התלבטותו של השר הרב אלי ישי האם לתקוף בכוח צבאי את איראן. ומדוע מתלבט מרן עובדיה יוסף בנושא? ומדוע מוזמנים  רוה"מ ושר הביטחון לדיון בנושא יחד עם הרבנים האמורים?

הרי הרבנים היו צריכים לגלגל את נבחרינו מכל המדרגות. האם צהל וח"א יגנו עלינו? האם לא "כוחי ועוצם  ידי" הם המונעים את הכחדתנו? הלא הרבנים אומרים לנו השכם והערב כי לא  הצבא הוא מקור מבטחנו אלא רק, ואך ורק – הקב"ה הוא שיגן עלינו ובו נשים מבטחנו. ולכן צריך להגדיל את מספר תלמידי הישיבות "הנהרגים באוהלה של תורה" ולצמצם את המתגייסים לצבא ונהרגים בשדה הקרב. ואין צורך בטילים ובמטוסים ובלוחמים – אלא הקב"ה הוא כיפת הברזל ורצוי שצבעה שחור-קטיפתי יהיה.

וכל זאת בדיוק כפי שאירע לפני למעלה ממחצית המאה כאשר שישה מיליונים מבני עמנו הושמדו על-ידי הנאצים ועוזריהם, חלקם הגדול אדוקים באמונתם ומצפים להצלה משמיים כפי שהורו להם הרבנים. אותם רבנים שהטיפו להם לבל "יעלו בחומה", לבל יצטרפו לכופרים הציונים ויעלו לארץ-ישראל, ויש האומרים שהיו בהם, באותם רבנים, מי שמילטו את משפחותיהם ולא שמו מבטחם ב"חסדי שמיים" – כל זאת בדיוק כפי שקרה למשפחת אימי המנוחה, שריד יחיד לשבט שמנה עשרות בני משפחה (במעגל הראשון והשני), חסידי גור כולם, שמצאו מותם "בגטו האחרון" (גטו לודז') – כי רק אימי נחלצה עוד בטרם עלה הכורת, והיא, "הכופרת-הציוניסטית" – חברה לאבי המנוח, חלוץ העלייה הרביעית, והלכה בעקבותיו לפלשתינה למרות גערות הרבנים.

וכל זאת בדיוק כפי שסיפרה לי לאחרונה עדה מהגיהנום ההונגרי, לעת כניסתם של הנאצים לבודפשט ב-19.3.1944, ששפר גורלה ומצאה עצמה על "רכבת המיוחסים" שאירגן ד"ר קסטנר, בה מילטו עצמם  1,684 יהודים מגורלם של כחצי מיליון יהודי הונגריה. (וזאת מבלי להיכנס למחלוקת על התנהלותו של קסטנר).

ברכבת מצא את מקומו רב וחשוב ועימו כשבעים מבני משפחתו. לימים, במדינת ישראל, התקיים משפט בו מצא עצמו קסטנר, התובע במשפט, מואשם בהאשמות קשות של שיתוף פעולה עם הנאצים.  פנתה אותה עדה לרב האמור והציעה לו להופיע בבית המשפט ולספר כי הוא ומשפחתו ניצלו ממוות בזכות קסטנר.

תשובתו של הרב, ואני מצטט אותה מפי אותה ניצולה, היתה –

"מה פתאום שאומר זאת בבית המשפט? קסטנר לא הציל אותי. מי שהציל אותי זה הקב"ה. איני חייב מאומה לקסטנר..."

* * *

רון וייס

תגובה למאמרו של מתי דוד "האנטומיה של 'ארגוני השלום' בישראל" (גיליון 696)

סופר נידח שלום,

מתי דוד מייחס לארגוני זכויות האדם (בלי מרכאות) כוונות נסתרות כמו התססת דעת הקהל "כדי לנסות לערער ולשנות את המיבנה הפוליטי הקיים." בין הארגונים מונה מתי דוד את ארגון "רופאים למען זכויות אדם". בארגון זה חברים רופאים מתנדבים שמרפאים בחינם אנשים חסרי ביטוח רפואי (בעיקר עובדים זרים ופלסטינים מהגדה). האם ראוי לייחס לרופאים אלה, הפועלים בזמנם הפנוי ללא כל תמורה כספית, כוונות שליליות נסתרות?

רון וייס

רמת-גן

* * *

אילן בושם

8 שירים ל"חדשות בן עזר", דצמבר 2011

תהיות

שִׁיר מִנִּשְׁמָתִי יָצָא

(בְּדַם לִבִּי יָצָא)

וַאֲנִי דּוֹאֵג

מַה יֵּצֵא מִזֶּה?

הַאִם יִחְיֶה

אוֹ נֵפֶל יִהְיֶה?

מרתה

מָרְטָה גַּבּוֹת

כְּדֵי לְהֵיטִיב

לְהֵרָאוֹת

זוג ותיק עובר דירה

– "אֵיךְ הַדִּירָה הַחֲדָשָׁה?" שׁוֹאֵל חָבֵר

– "אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַתִּקְרָה."

צפור דרור

אַחֲרֵי שֶׁבָּעֲלָה אֶת בַּעֲלָהּ

לָבְשָׁה מֵיטַב מַחְלְצוֹתֶיהָ

נַעֲלָה אֶת הַמְּשֻׁבָּחוֹת שֶׁבִּנְעָלֶיהָ,

נָטְלָה שִׁמְשִׁיָּה לִפְרֹשׁ מֵעָלֶיהָ

הִתִּיזָה בֹּשֶׁם עַל הָאַף

וּפָרְשָׂה כָּנָף.

*

הוּא

הָיָה נָמוּךְ

וְהִיא הָיְתָה גְּבוֹהָה

הוּא הָלַךְ מַהֵר

וְהִיא אַחֲרָיו פִּגְּרָה

הוּא הָיָה רָזֶה

וְהִיא הָיְתָה שְׁמֵנָה

הוּא הָיָה זָרִיז

וְהִיא בְּקֹשִׁי זָזָה

הוּא יָשַׁב בַּצֵּל

וְהִיא עִם שִׁמְשִׁיָּה

הוּא אָכַל עַצְמוֹ

וְהִיא אָכְלָה בְּלַהַט

וּכְשֶׁהוּא הָלַךְ

הִיא אוֹתוֹ

בִּכְּתָה

שני שירי חרף

(1)

הֶבֶל פֶּה

הִתְעַרְבֵּב

בְּהֶבֶל פֶּה

הֶבֶל בְּהֶבֶל

(הַכֹּל הֶבֶל)

(2)

חֹרֶף,

עֲרָפֶל

מְסַךְ עָשָׁן.

מַה כַּוָּנוֹתָיו

שֶׁל אֱלֹהִים?

עול

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי

אֶת עֵינֵי אִמִּי

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר

9. "למה הלכת?" – סוד התאבדותה של חברתה לורט

למחרת ראש השנה תרפ"ד, ספטמבר 1923, שמה קץ לחייה בפתח-תקוה לורט פסקל, חברתה הקרובה של אסתר. דמותה הטראגית של בת השכנים הקסומה והמסתורית חזרה והגיחה כאן פעם אחר פעם מבין המאורעות ואף-על-פי-כן נחזור ונספר את סיפורה ואף נרחיב במקומות שקודם-לכן הסתפקנו ברמז.

בשבט-אדר תר"ע, פברואר 1910 לערך, נפלה כזכור "פצצה" בפנקסה של אסתר:

הוא אוהב אותה, את לורת! – זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –

כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל-כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – – –

לא נדע כיצד התפתחו באותם ימים היחסים בין לורט פסקל ומשה כרמי. ב"דליות הגפן" נמצא רישום של זיכרון ילדות שלו על אהבתו לילדה היפה, שכנתו, שאולי היא לורט. אך הידידות ההדוקה בין לורט לאסתר אינה עומדת בצילו של משה אלא נמשכת – המכתב של אסתר ללורט מדגניה ב-1913, העדויות של אסתר על השפעת לורט עליה, והפתקים של לורט אליה, בצרפתית.

משה גוייס לצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה, וניראה שהוא שב ופוגש בלורט רק בקיץ 1918. הוא אינו מאוהב בה אלא ברבקה שרתוק, הנמצאת עדיין בצפון הארץ, תחת שלטון התורכים. מחברתו מחורף וקיץ 1919 היא יומן-מכתב המופנה לאהובתו רבקה, שבו הוא משתף את לורט בגעגועיו לרבקה ובלבטי אי-הליכתו, בעקבות חבריו המתנדבים, לגדוד העברי. די היה לו בשנים הקשות שעברו עליו בתור חייל בתזמורת הצבא התורכי. כותב משה:

לורט קוראת את האגדות של אוסקר ויילד. היא אומרת כי היא יודעת את כל חייו. כי היא שומעת את המיית נפשו. היא רואה את תוכו. וליבי מלא קינאה.

שאלתיה פעם: "את אוהבת אותו?"

והיא ענתה לי: "כן."

שאלתיה: "האם היופי הוא המושכך? האוצרות הנתונים לך כבשו את ליבך?"

והיא ענתה: "לא ראיתי את האוצרות, ואת ברק-הפנינים – נפשו האירה אליי."

באותם ימים החילותי שוב לנגן. בתקופה זו, אחרי הגשמים הראשונים, תמיד אני תוסס. אני מתחיל עם השקדים, עוד קודם קצת. החילותי לנגן. גם עם לורט נפגשתי. פלאטוניקה, פלאטוניקה. ובאשמתי. לרוב היינו מדברים על אודותייך [אודות רבקה]. אבל היו ימים ושכחתי אותך ואותה ואת הכל. אלה היו ימי זוהר שבאמצע החורף. אני הייתי יחידי. הייתי מטייל בחצות אל הים, אל הגבעות. לילה אחד, בדיממת הלילה שמעתי קול ניצן מתפקע. ישבתי ואקשיב בחשכה לרחש פריחתו. הייתי אז בשמיים. טוב שלא לחלל רגעים אלה במילים.

לורט שאלה אותי אז: "מה לך ולהתנדבות, מה לך ולמלחמה?"

ועניתי לה: "למלחמה – בעצמי איני יודע, הן אני לא אירה. אך להתנדבות? הן יש שהאלוהים רוצים בקורבן."

מה לי ולאקטיביזם, מה לי וכל ההמולה הזאת? אך כה אהבתים [את חבריו המתנדבים]. אמרתי ללורט פעם: "למה אני הולך? כי אוהב אני אותם. אני הולך להיות בקירבת אליהו [גולומב], להיות עימו באוהל אני הולך..."

*

בלילה הגורלי, ליל ה-17 באוקטובר 1917, שבו מחביאות האם והבנות של משפחת פסקל את יוסף לישאנסקי הנרדף והפצוע – הן נכנסות להיסטוריה של היישוב העברי. גם בשלהי אותה שנה קשה, 1917, נשארת לורט במושבה ועובר עליה מה שעובר על כל השאר – פחד הגירוש בפקודת התורכים לצפון הארץ, הכיבוש הבריטי, והמעבר של המשפחות לתל-אביב הריקה בקיץ 1918, לאחר שהמושבה מופגזת מצד צפון בתותחי התורכים. זו התקופה שמשה כרמי פוגש אותה בתל-אביב.

לאחר כיבוש הארץ בידי האנגלים חוזר אבי המשפחה פרץ פסקל ממצרים. בזכות סיועו בקהיר לפעולת הריגול של ניל"י, והודות לקשריו עם האדמיניסטראציה הצבאית הבריטית, שנקשרו במצרים – הוא עתה אחד מבעלי ההשפעה ביישוב העברי. זו גם הסיבה שביום ההתקפה על פתח-תקוה הוא משוגר אל מפקדת הצבא הבריטי ביפו, שאת בכיריו הוא מכיר, כדי להזעיק עזרה למושבה.

ואולם עוד קודם לכן, ב-1920 לערך, הוא שולח את אשתו מרים ואת שלוש בנותיו, לורט, בטי ובלאנש – לפאריס. הסיבות לכך הן הדאגה להתאוששותן ולבריאותן של האישה והבנות, לאחר המאורעות הקשים שעוברים עליהן בהיעדרו בימי המלחמה, ובמיוחד פרשת מתן המחסה ללישאנסקי, והרצון לדאוג להשכלתן של הבנות, בייחוד של לורט הבכורה, שהיא עתה כבת עשרים ושש.

לאחר מאורעות 1920 ייתכן שהיה קיים כאן גם שיקול נוסף, פסימי – הארץ עדיין איננה מקום בטוח לגור בו, מוטב שתהיינה בפאריס הנוחה. פסקל הוא פרדסן אמיד, אגרונום, ולשעבר פקיד בכיר באדמיניסטראציה של הברון, והוא יכול להרשות לעצמו לנסוע מעת לעת לחוץ-לארץ ואף להחזיק את משפחתו בפאריס, מולדתן התרבותית השנייה של בנותיו, דוברות הצרפתית.

אך ייתכן שהסיבה הסודית לנסיעה היא הקרע המשפחתי שנתגלע בין פרץ פסקל לאשתו מרים. זמן לא רב לאחר שובו ארצה, ואולי עוד קודם לכן – מתאהב פסקל ברחל איכילוב הצעירה, בת לאחת המשפחות המיוחסות במושבה, חברתה של בטי בתו, ובת-בית במשפחת פסקל. רחל נעשית "הידועה בציבור" של פסקל, אף כי היא נשארת לגור בבית הוריה ברחוב חובבי-ציון, והוא – בביתו ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, שבו היא עתידה ללמד שנים רבות.

עדויות בכתב ובדפוס לפרשה זו לא קיימות, פרט למסופר בספר מוזר ולא-אמין בשם: "ושבו בנים לגבולם" (1993) מאת בת פתח-תקוה חוה יגנס-יערי. המחברת, חברתה-לכיתה של לבנה [בלאנש] פסקל, כותבת בספרה על תולדות המושבה ועל בני המשפחות הוותיקות, כולל אסתר ומשפחת ראב, והכל מזכרונה של אישה מבוגרת, ללא בדיקה היסטורית. ואכן, הספר מלא שמועות, שגיאות ואי-דיוקים, אך אולי דווקא משום כך מצויות בו כמה וכמה רכילויות עסיסיות ולא ידועות, שרוב האנשים הקשורים בהן כבר שוכני-עפר. חוה יגנס-יערי מספרת בספרה באריכות על הרומאן בין פרץ פסקל ורחל איכילוב, ואלה הם עיקרי דבריה:

אדון פסקל היה גבר יפה, בלונדיני נוטה לג'ינג'י, ועיניו הכחולות חיות מאוד. שפמו היה כצבע שערותיו, מורם למעלה בקצותיו. היה הולך כשהוא נוטה קצת הצידה. בתקופת התורכים פסקל היה נוהג לחבוש תרבוש כשהוא נוטה לצד, אבל אני זוכרת אותו לרוב ללא כובע או עם כובע הפקק העגול הטרופי, נוהג בכרכרה או הולך עם מקל. אז היה הנוהג הזה סתם לשם גנדרנות. למקל תמיד היתה ידית אמנותית. בעצם פסקל הזכיר מאוד שחקן ראינוע צרפתי. אני זוכרת אותו אפילו עם עטיפות ג'מש-אנפילאות עם כפתורים על נעליו. לפעמים היה דנדי כזה אבל לא תמיד.

היה להם גן עצום, הבית דווקא לא היה גדול ומרשים. היה מרובע, גג מכוסה רעפים ככל הבתים, מרפסת לא גדולה מגולפת מכוסה, שפנתה לגן, וכן מרפסת ארוכה מעץ לאורך הבית, במתכונת רוב הבתים שניבנו אז. פסקל היה בין הראשונים שהקדים ובנה שירותים וחדר-אמבטיה מודרניים בחצר, ואחר כך הפך זאת לדירה עבורו. בית פסקל היה ממש מול בית-הספר. אהבנו לבוא לשחק בגן הגדול. היו בו גם חלקות קרחות למשחקים כי כולו היה נטוע בכל מיני עצי נוי וגם עצי פרי. היו שדרות של הדסים וכל מיני שיחים, על המרפסות טיפסו יסמינים.

ברור שהם היו מדברים בבית צרפתית. לפסקל נולדו רק בנות. גברת פסקל היתה אישה יפהפיה ואצילה, אך לא באה במגע קרוב עם נשות פתח-תקוה. היתה בעלת מרץ וחרוצה, אני זוכרת שכאשר הבעל לא היה במושבה בזמן המלחמה, אז היא היתה נוהגת בכרכרה ומנהלת את כל ענייני המשק הגדול שהיה להם.

הבת הבכירה של פסקל, לורט, היתה מאוד אינטליגנטית, אני מניחה שהשתלמה בוודאי בצרפת, אולי בפילוסופיה. דווקא לא היתה כל-כך יפה, הרכיבה משקפי פנסנה, ללא מסגרת, כנהוג אז. היא היתה מטיילת עם הסופר שלום שטרייט, ואולי גם עם הסופר יעקב רבינוביץ, שגרו בפתח-תקוה. היתה גם כן נוהגת לטייל עם מקל.

לבני משפחת איכילוב: אברהם, חיים (יחיאלי), משה (על שמו בית-החולים איכילוב בתל אביב), עזרא, נחמיה ויאיר, ולאחותם רחל – היה הרבה מהמשותף – מצמוץ העיניים, החיוך, דרך המבט, מאור הפנים. הם גרו ברחוב המרכזי בפתח-תקוה, חובבי ציון. בית צנוע, קרוב לרחוב, ממש גובל עם המדרכה הסואנת. החלונות כמעט בהישג ידך אבל היו תמיד מוגפים כלפי הרחוב. חצרם היתה גדולה, לא היה בה גן. בחצר היו אקליפטוסים גבוהים. לצד מגרשם היה בניין ועד המושבה, הלא הוא בית מועצת העיריה. בית איכילוב היה ממש בגובה הרחוב מצד אחד, ומצד החצר היו עולים במדרגות למרפסת העץ שהיתה לאורך הבית, אך רצפתה היתה מטבלאות, לא מקרשים.

רחל איכילוב היתה חברה של בטי, הבת השנייה של פסקל. אינני יודעת מדוע הלכה שבי אחרי פסקל ועוד יותר כיצד הסכימו ההורים של רחל. אך מה יכלו לעשות? בטוחתני שהיו לה הרבה מחזרים. רומן זה היה לדעתי טרגדיה. סיפרו לי אנשים, שידעו על כך, כי היחסים ביניהם הלכו ונתהדקו והיו חופשיים וכולם ידעו עליהם. אני במקרה ביקרתי את רחל כשהייתי מתנדבת באיזה עניין ציבורי, אני חושבת שזו היתה אחת פעמים היחידות שהייתי אצלם, ובאמת פגשתי את פסקל בחדרה. אבל חשבתי שהוא בא מתוך ידידות למשפחה.

כל התלמידים היו רואים את הפגישות של המורה עם הגבר המבוגר וגם אפילו ידעו שהם נסעו יחד לחוץ-לארץ. רחל איכילוב היתה תמיד באותה תסרוקת, סרט בצורת פרפר מאחור. זו היתה המודה אולי אז, אינני זוכרת אותה באופנה אחרת. היו לה עיניים ירוקות ושיער שחור, והיתה מעפעפת בעין אחת כמו האחים שלה. המשיכה להורות זמן רב בבית-הספר פיק"א, אולי עשרים וחמש שנה. היא נישארה רווקה.

בלאנש, הבת הצעירה, נישאת בגיל צעיר מאוד לבעל שגילו כפול משלה, מתגרשת, נישאת מחדש ועוברת לגור בפאריס, שם מקימים היא ובעלה השני, חזן, הוצאת ספרים בשם זה, המתמחה באמנות. אימה מרים שוהה חליפות בארץ ובפאריס. בסוף שנות ה-20 נפגשת חוה יגנס-יערי בתל-אביב עם מרים פסקל ובתה בלאנש, בבואן לביקור מפאריס, והיא מספרת:

מה שכן התרשמתי מפגישה זו היה השתפכות-הלב של גברת פסקל. היא טיילה איתי וקוננה לפניי על מר גורלה. כי כבר היה ידוע במושבה על הטרגדיה שהתרחשה בבית זה ובעצם אני דווקא לא הייתי כל-כך מודעת בה. סיפרו שבעלה מר פסקל היה מאוהב ברחל מורתנו, עליה סיפרתי רבות. והיא כניראה גם כן השיבה אהבה לחיקו. הרומן התנהל כבר מלפני זמן, אולי בגלל זה העדיפה האם (מרים) גבר מבוגר לבתה (בלאנש). כי היא טעמה מהו בעל צעיר ובוגד, ואז היה סיפור זה בפרהסיה. לכן גרה האם עם הבת בצרפת. היא בכתה לפניי. היא, האישה האמיצה, היפה, האצילה והחכמה – הגיעה לשפל כבוד כזה שבעלה זנח אותה.

*

במוצאי-שבת אחד, בחורף 1994, אני משוחח על משפחת פסקל ועל רחל איכילוב עם בנו ובתו של דודי ברוך – אהרון בן עזר ומרים גיסין. מרים עבדה שנים רבות כמורה בבית-הספר פיק"א יחד עם רחל איכילוב. כאשר למדתי אצלה קרוא וכתוב בכיתות אל"ף ובי"ת, בראשית שנות מלחמת העולם השנייה, הייתי רואה בחצר את דמותה הגמלונית של המורה רחל איכילוב, הלבושה תמיד בגדים כהים, שערה חלק, שחור, ואסוף במהודק לאחור, והיא מלמדת את הכיתה המקבילה.

מרים גיסין: "רחל איכילוב היתה אהובתו של פסקל. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית-הספר פיק"א שבו לימדה, והשניים היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד."

אהרון בן עזר: "רחל היתה הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה."

מרים: "לכל שמחה של מורה היתה רחל מארגנת מתנה. כאשר בנתה משפחת איכילוב בית חדש ברחוב חובבי-ציון, ביתם עם המרפסת הצופה לשוק היה מעין 'מועדון' לכל החברים והידידים שלהם – קנו לה המורים מנורה עומדת. לחגיגה בחדרה החדש הוזמנו המנהל חיון, המורים, ופסקל. הוא כמעט שלא דיבר עברית, בעיקר יידיש וצרפתית. הוא הראה לי אז בגאווה את המנורה התלוייה בתקרת החדר, ואמר שזוהי המתנה שלו לרחל."

*

בקיץ 1921 נמצאות אפוא בפאריס מרים פסקל ובנותיה לורט, בטי ובלאנש. בארכיונה של אסתר נשתמר מכתב בצרפתית ששלחה בלאנש מפאריס לאביה פרץ פסקל בפתח-תקוה. המכתב תורגם בידי יהושע קנז.

[פאריס] 6.6.1921

                                   אמא, בטי ולורט

                                   שולחות לך נשיקות

אבא היקר שלי,

קיבלנו היום ארבעה מכתבים ביחד, באף אחד מהם לא היה שמץ של שמחה או תקוה.

לא אבי, אל תתייאש ככה, אחרי הזמנים הקשים באים תמיד ימים מאושרים, ואתה יודע היטב כי התקוה היא חייו של האדם.

אני כועסת מאוד על אותם המגינים הפחדנים ואתה יודע למי אני מתכוונת. הם היו צריכים לשרוף לפחות עשרה כפרים. הייתי רוצה לחזור אל ארצנו, אני חשה כפחדנית כלפי ידידיי שנכחו בקרב.

נידמה לי שאם הייתי פוגשת ערבי הייתי חונקת אותו. אני בטוחה שחדרה [כתיב עברי במקור] וכל האחרים שעבדו מאז ילדותם אצלנו באו [– – –]. אבל אתה הראית להם יפה, אני מקווה שהם לא ישובו עוד.

הילדים של מר בריל באו אתמול, הם הלכו [– – –]. הן אומרות דברים שאינני יכולה לסבול. למשל: שפלשתינה היא ארץ בלי שום תקוה, היא אבודה ליהודים ועוד מילים של ייאוש מסוג זה.

רציתי להשיב להן אולם חשבתי שנבון יותר שאשתוק ואומר בליבי: אם הן יכולות לומר מילים כאלה בקול רם, סימן שאינן מרגישות שום דבר ממה שאנו מקווים למען ארצנו.

מן הסתם אבא אתה אומר בליבך שבלאנש היא עדיין ילדה קטנה. היא רחוקה מכל סכנה וקל לה לדבר כך. אני מבטיחה לך אבא שהייתי מעדיפה פי אלף להיות בP.T.- [פתח-תקוה] מאשר בפאריס. אני חושבת שלא הייתי מפחדת, אני מקווה כך.

כדי להסיר קצת את הקמטים ממצחך הדואג, הבה נדבר על דברים אחרים, עליזים יותר. אנחנו כבר ב-6 ביוני, הבחינות של לורט קרבות ובאות והיא עובדת עבודת פרך ועושה לילות כימים, לא מפסיקה לרגע, והיא טוענת שהיא הולכת להיכשל, אני אינני חושבת כך.

שערותיה של אמא מלבינות מרוב דאגה עקב כל מה שקרה. בטי מתוקה תמיד, טובה ונחמדה, היא שוקדת על הנגינה בפסנתר.

אני אפסיק ללכת לגימנסיה ב-8 ביוני מפני שהבחינות מתחילות, ומאחר שאני לא אנצל כלל את הזמן הזה, הרי שהמוצא ההגיוני היחיד הוא להתייאש מהן. לכן אני, מובן, צוהלת משמחה. אני יוצאת כל ערב בשובי מן הגימנסיה, יחד עם אמא לגני לוכסמבורג. הגן פתוח עכשיו עד 8.30 בערב. הוא מאוד יפה, בעיקר בערב סביב השעה 7 כאשר כולם הולכים לאכול ארוחת-ערב. אנו מתיישבות שתינו מול הבריכה הגדולה, עם המזרקה, שהזרם שלה עולה גבוה מאוד כאשר אין רוח. כמה סירות מפרש קטנות ולבנות שטות בבריכה, והקטנים בעלי הסירות חושבים את עצמם לספנים יורדי-ים אמיתיים. בסערת רגשות, ובשמחה שאין לתארה, הם מתבוננים באוניותיהם השטות.

בשעה זו רואים כמה סטודנטים הבאים לשאוף רוח בצאתם מן האוניברסיטה. רואים גם יפניות שפניהן קודרות, כאילו יש בהן געגועים עזים לארצן. לבסוף, לקראת 8.30, שומעים את קול החצוצרה, שכמעט אינו משתנה, וקולו של שוטר המודיע: סוגרים, סוגרים. אין חשק לקום, אבל צריך. אז אנחנו קמות, וחוזרות לרחוב גי ליסאק 68. ושם צריך לעשות שיעורים למחר. אני עושה אותם ואחר-כך הולכת לישון. לפני שאני נרדמת אני נושקת לך. שום דבר לא משתנה.

הנה כבר עברה כמעט שנה ובעוד חודשים אחדים הנשיקות שלי לא תצטרכנה לעבור כל לילה את הימים הגדולים כדי להגיע אליך אלא תבאנה אליך במישרין.

אני חוזרת ומבקשת אותך אבי שתשמור על עצמך.

אני מנשקת לשניכם, לסבתא ולך.

 בלאנש שלך

אבא זה לא הזמן שתדאג יותר מדי בנוגע לתוכניות שלי. המורה שלי כבר ביקש ממני זאת זה כמה פעמים. כתבתי לך על כך, אם תוכל, שלח לי את התוכניות של בית-הספר שלנו ושל הגימנסיה מיפו.

פסקל מעביר לאסתר את המכתב, כניראה בעקבות בקשתה של בלאנש לשלוח לה תוכניות לימודים של בית-הספר במושבה ושל הגימנסיה העברית "הרצליה". התרשמויותיה העזות של בלאנש באות בעקבות ההתנפלות על פתח-תקוה שמתרחשת כחודש לפני-כן, ב-5.5.21. מסתבר שבאותה תקופה הוא נישאר בביתו רק עם חמותו פרידה רוקח, אלמנתו של אליעזר רוקח.

*

כאשר אסתר עוזבת את פתח-תקוה באמצע יולי 1921, למצרים, לורט נמצאת עדיין בפאריס. הד ללימודיה, ולחוסר התכלית שבהם – מצוי במכתב מיום 23.6.22, ששולח איזאק מקאהיר לאסתר הנמצאת בבאדן שליד וינה, לפי המכתב, ייתכן שפרץ פסקל נמצא בימים אלה בווינה. כותב איזאק:

אשר לפסקל, תצטרכי להגיד לו מברוך!

בזה מסתכמים כל הלימודים והשאיפות!

כך יהיה הדין גם לגבי לורט על אף כל לימודי הפילוסופיה שלה.

כך יהיה דינם של כל בחורה ובחור, ואחת היא מה השקפותיהם ומשאות-נפשם בחיים.

על כולנו בלי שום יוצא מן הכלל חלים חוקי הטבע.

עוד לא נולד אנוש שיוכל להעז פנים כנגד הטבע ולפעול בניגוד לו. במוקדם או במאוחר חייב הוא להיכנע לרצונו של זה!

לו יהי כן!

לו יהי מה? – אין כבר את מי לשאול, אך מסתבר שקרה משהו, משבר, שגרם אולי ללורט להפסיק את לימודיה ולחזור ארצה. ייתכן שמפתח לתעלומה נמצא בכתבתו של עמית לוינסון, "המיקלט האחרון", שנכתבה בעקבות ראיון שערך עם בטי פסקל ב-1987: "לורט פסקל נסעה לארצות אחרות. היא למדה אמנות בפאריס, והתיידדה עם הרקדנית הנודעת איזדורה דאנקן. מספרים שהתאהבה באחיה של איזדורה, שלא השיב לה אהבה. היא שבה ארצה בראשית שנות ה-20, שקועה בדיכאון שהלך וגבר."

לאיזאק יש כניראה דיעה קדומה נגד לימודיה של לורט, אולי משום שבהשפעתה רוצה גם אסתר לנסוע ללמוד תקופת-מה בפאריס. דומה שבניגוד למה שאסתר כותבת ומספרת – הריהי נמצאת לראשונה בפאריס רק בסוף שנות ה-20, ובשנות ה-30. נסיעתה הבאה ממצרים אינה כלל לאירופה אלא לארץ-ישראל. בסיון תרפ"ג, קיץ 1923, היא מגיעה לביקור בפתח-תקוה שבמהלכו היא כותבת את שיריה "על מערומייך חוגג יום לבן" ו"ליבי עם טללייך, מולדת"; ורק עתה היא שבה ופוגשת, לאחר כשלוש או ארבע שנות ניתוק – את חברתה לורט.

מה מספרת לורט לאסתר בקיץ 1923? – האם היא מספרת לה על שיברון ליבה? על כך שהיא עדיין בבתוליה, או להיפך – שהסתבכה בפאריס בהריון ונאלצה לעשות הפלה? על ייאושה מהחיים? על כך שהיא מרתיעה גברים? על כך שאינה מוצאת לה גבר כערכה? ושאינה מתפשרת, כאסתר? על כך שאינה מוצאת לה מקום בבית, ובמושבה – שבה חי אביה עם רחל, שהיא כמעט בת-גילה?

או אולי היא שבה וקוסמת לאסתר בסיפוריה על איזדורה דאנקן? – ומעניין, ההיתה זו הפעם הראשונה שלורט ראתה ואולי גם הכירה את הרקדנית הנודעת? – או שכבר היתה בפאריס לפני המלחמה העולמית, ואז סיפרה לראשונה לאסתר עליה?

ומה מספרת אסתר ללורט – האם היא מתנצלת על כך שוויתרה על חלומותיה ונישאה ללא אהבה? – האם היא מדברת עימה על חיי אישות, מהם? – מספרת על חייה התפלים במצרים? על חששה פן דלל מעיין שירתה שם? על געגועיה לחזור ארצה? על התרפקותה, כבר עתה, על שנות ילדותה במושבה? – מספרת על הקיץ שעשתה בווינה ובבאדן לפני כשנה? על דיזנדרוק? על כך שהיא מודאגת ממצבה הנפשי של חברתה, ולכן מזמינה אותה לבוא אליה לביקור בחילואן?

ואולי אסתר כה שקועה בבעיותיה, ובעיקר בתקוותה להרות, שאינה שמה לב די הצורך למצבה הקשה של חברתה הטובה ביותר?

אסתר גרין היא עתה אישה נשואה. לורט פסקל – בחורה מיואשת. השתיים נפרדות כאשר אסתר חוזרת מצריימה, והן אינן יודעות שזוהי פגישתן האחרונה.

ב"מחברת 'קמשונים'" השישית, לאחר טיוטת השיר "אתה האיש", המוקדש כניראה לאיזאק, ולאחר ציור צדודית של גבר בעיפרון קופי סגול – באים בדיו חום-שחור דהוי קטעי יומן או טיוטת מכתב שבהם אסתר פונה לידידה קרובה לה ומספרת על חייה בחילואן עם "הבחור שלי", בעלה. על פי תוכנם נכתבים הקטעים בסוף יולי או ראשית אוגוסט 1923, זמן לא רב לאחר שובה של אסתר מהביקור בפתח-תקוה. סביר להניח כי הנמענת היא לורט, הנמצאת במושבה, והמכתב בא בעקבות השיחות עימה. אמנם, ייתכן שראשיתם של קטעים אלה נכתבת עדיין בסיון תרפ"ג בפתח-תקוה, וכן מופיע בהמשך הים, שאינו מתאים כלל לחילואן, בעוד יתר התיאורים מתאימים בהחלט. כותבת אסתר:

יום אחרי יום עובר, בוקר וערב על פני חבל אדמה זה. כן, כעת אני יותר חלשה, פחות רעננה, ימים עברו ואני כאילו לא ניתקתי מחבל אדמה זה, תמיד חייתי פה. על פני גבעות אלה וירק אוקליפטוס וכרם עברו חיי. כל נוף אחר לא נדבק לתוך עיניי, הררי שלג, ימים ובנייני פלא, כחלום, כילודי הזייה עשירה עברו עליי בלי הכות שורש, צפו להם כלעומת שבאו על פני נחשול בלתי ידוע למדורות רחוקים וסתומים.

שמשי עבר את קו הצהריים. ובכל רצוני וטבעי להתכחש לאמת, הנני מרגישה זאת. כחוש כחשה התקוה לפרוח תמיד יותר ויותר עד, עד גובה לא ישורנו אנוש. כן, עד היות אורי גדול, עד הגיעי למרום כל תענוגות החיים, עד היותי זרה וגדולה וכל האנשים סביבי כחגבים. כחש כיחשו הרוחות. אלה שהנוער יסגוד להם. לא נשאו אותי כנפיים אלה, ואל אותה מדרגה של רוממות הרוח מלפני שנים מיספר קשה להגיע כעת, למרות כל ההתאמצות.

מבין ערפילים רומזים לי ימי ילדותי מלאי אור, נרקיסים גדולים ומסתוריים אלה, ההגיעה השעה לגעת בהם.

לא.

אם רוח המידבר מטאטאה את הרחובות?

כן, ועוד יותר מזה.

יראתי שמא הגזמתי באומרי לך זאת. והלכתי לראות.

כן הוא ברחובות ובחצרות ואטמוספירה [גרנדיוזית] שקטה וגדולה של המידבר הקרוב.

שטח שטח לבן ומפני כך ניראים השמיים גבוהים ורחבים לאין קץ מעל לרחובות הארוכים והשוממים, ובני אדם מצטיירים ברחובות כמו בשום מקום אחר בעולם. ערביה קטנה עוטה אדומים פורחת כפרג בודד בציה, ועלם גבוה עוטה שחורים, הנהו הבדידות הגדולה על פני הבד הלבן וההוזה.

במשפחתנו מצאתי חולה מסכן [מסוכן?] והננו כולנו שרויים בדאגה. חוץ מזה מכה ומעייף החום את החושים במידה שצריך באמת להיות בעל רצון בכדי לא לכרוע תחתיו. ברגע זה אני רואה את הים וצבעו סתווי כבר: כתמים אפורים וקרירים שנשפכו בתוך הכחול העמוק, ורוח לאה עוברת על פניי – אך רוח לחה כמה טוב לחשוב פה עליה, ומה שלומך?

השמת לב עד כמה אנו אוהבים לדבר על עצמנו, וזולתנו רק יעניין אותנו עד כמה מבין הוא לנו. כמה צרות ואי-גודל יש בזה.

אומרת אני לכתוב לך משום שאיני יכולה לשכוח אותך. אולי אחר כך, אך ימים ראשונים אלה אני מחכה לבואך מבלי משים.

טובה וחדשה [את לי] תמיד. ואיתך פורחים שוב חלומות הנצח הטבועים כחוק בנפש.

אל תפחדי אין אלה מילים גדולות אלא תמצית של מציאות פשוטה.

חשבתי ימים רבים מה תעשי מה תעשי, ממש ממש, "לעשות" "לעשות", כאילו יש לזה ערך. הן זהו רק מושג. העיקר שאתה קיים ויודע. האופן שאתה קיים בו. כן האופן, אין מה לעשות, ואם גם תעשי, הן לא תחדלי להיות, את יודעת זאת וזה העיקר. אני כשאני לעצמי לא אוכל למצוא את ביטויי לא באהבה (ביטוי מלא הנעשה להווייה שלמה גם כלפי חוץ) לא בספרות יכולה אני רק להיות אני ולא יותר.

ערבים מחריזים [מכריזים] על חלב קפוא [בשיה] בקריאה ארוכה ומילודית, צהריים, הרחובות שוממים.

מאליו עולה: "כקול קורא במידבר", "קול קורא במידבר".

קול קורא במידבר זהו קולו של הבחור שלי. גם חודש אחד לא הייתי נשארת כאן אלמלא הוא. תמול אמרתי לו זאת, הוא לא הבין היטב. דיברתי אליו עברית, וחשב כי לכאורה אפשר רק לחיות חודש אחד בארץ הזאת. ושאל אם ניעורו בי הגעגועים והיה עצב בלי גבול.

הוא טוב לי ואוסף ברחמיו את בדידותי הגדולה ועושה לי הווייה אחת מוצקה ומלאת חום נעורים.

גם זו לטובה. כך הם החיים, אני רוצה לאמר אותם החיים בלי החלומות ההם. אני באמת שייכת לו באופן מוצלח בחיים אלה. אין הוא יפה, ובכל זאת גדולה שמחת השייכות, להיות שייך למי שהוא, להיות קשור, אך כן כך הם חיים של אישה בלי החלומות ההם.

ליבי בכל זאת מנבא לי ימים של שקט, טהרה ואימהות, למרות מה שאין פה הרבה במה [להפרות] להעשיר את הנפש.

אף לא בכל אלה שסיפרתי לך למעלה. כי סוף-סוף (ואולי נידמה לי) שאין גם זה מביא אביב לנפש. ואולי מפני שכבר היה אביב.

עוד יפקדוני חלומות ויעלו מן השכבה החבוייה ממני: אני בארץ-ישראל, ומעל פני הרחוב היום-יומי מתרוממים פני הפרה האישה ב. ששאלה: "העודך פה?" ואני: "כן הייתי במצרים ושבתי לארץ-ישראל."

הלאה: אני סוחבת איזה משא הכבד עליי מנשוא ומלווה את אימי לאותה אישה זקנה שהיתה אצלנו בשבת לפני נסיעתי. היא, הזקנה הכחושה, פורשת מה הדומה לזכוכית, ומתחת לזכוכית רואה אני חול, חול. מתבוננת אני אליו מקרוב ורואה אני כל גרגיר וגרגיר עם ציורים דקים של עקבות רמשים, ואני אל הזקנה:

 [משפט בגרמנית] "כמה עדינים ציורים אלה!"

אני ברכבת אך מישהו צף בחלון המרכבה מבחוץ: פנים. דיזנדרוק. אני מסבה את ראשי ממנו אך איזה כוח הציפני להסתכל שוב בחלון: הוא שוב שמה, כן, פניו צפים במסגרת, אני שוב מסיבה ראשי ממנו אבל [הוא] דבר מה הודפני שוב להביט וכך פעמיים שלוש ופניו צפים במסגרת החלון.

דיזנדרוק המופיע בחלומה הוא המורה שבו התאהבה אסתר בבית-הספר החקלאי במושבה בשנת 1913, ושאותו שבה ופגשה בווינה לפני כשנה, בקיץ 1922, כפי שעולה ממכתבו של איזאק אליה מה-29.6.1922. האם מרמז החלום לקשר עמוק יותר שנוצר עימו בווינה? זאת אין לדעת. מעדויותיה וכתיבתה של אסתר עולה שהיא נישארת נאמנה לאיזאק כל שנות נישואיהם, גם בהיותם מרוחקים זה מזה.

החולה המסוכן הוא גיסה בן-דודתה ברנארד, אחיו ושותפו של איזאק, אשר נפטר באותו קיץ בקאהיר, ב-9 באוגוסט 1923. ייתכן שבעקבות מותו נכתב השיר "מזמזמים, חולפים" המופנה לאיזאק והמופיע לראשונה רק ב"קמשונים" ובו השורות: "הב יד, אח שכול / וסגור השרשרת / עוד לחול כברת חיים."

*

באלול תרפ"ג, שלהי קיץ 1923, שולח יעקב רבינוביץ מתל-אביב מכתב בן שלושה עמודים לאסתר בחילואן ("גנזים" א-94340. נמסר כניראה מעזבונו של שלום שטרייט). "אסתר חביבה!" הוא פותח, מודיע לה כי בסוכות תקבל את החוברת ובה שיריה "על מערומייך", ו"ליבי עם טללייך מולדת" ("הדים", תשרי תרפ"ד, 1923), ו"שמך יישאר כשהיה". מתברר כי בפירסום השני בחייה, של שירים הנמסרים בהיותה כבר אישה נשואה – עומדת אסתר על כך ששמה הספרותי יישאר אסתר ראב ולא אסתר גרין.

רבינוביץ פונה אליה עתה כאל מצנאטית – האם תוכל לגייס במצרים סכום של כ-25 פונטים להוציא לאור קובץ שירים של המשורר י"צ רימון? – "יודעת את ודאי מה שקרה לו," [הוא סורס על-ידי ערבים] והוא [רימון] סובל כעת כמעט רעב.

בהמשך מספר לה רבינוביץ כי פגש את מרים פסקל ובנותיה בתיה (בטי) וכניראה גם בלאנש, הגרות בשלהי הקיץ על שפת הים בתל-אביב. "רק לורט היא בפ"ת כשבוע ויותר." מתברר שבטי, האחות האמצעית, כבר נשואה, וילדה פג שיש לו ראש גדול וגוף כאגוז. "מחזיקים אותו בצמר-גפן. ביום הראשון ניבאו לו הרופאים כי יטייל תיכף לגן עדן, כמו לילדתה של רחל קצנלסון בווינה. בתיה יפתה מאוד אחרי זה, והבחור חי ואוכל בלי עין הרע."

רבינוביץ מתכוון לבנה הבכור של בטי, אהוד, והוא מסיים את מכתבו בברכת שנה טובה לאסתר ו"שלום לך וכל טוב והיית פרח במידבר ולימדי מבתיה [בטי] רק בלי פזיזות." כלומר, גם הוא יודע שאסתר מנסה להרות וללדת.

לימים, כשנולדתי, ולא היה עבורי שם פנוי של אחד מבני-המשפחה שכבר הלך לעולמו, אמרה לאימי אחותה, דודתי רחלה: "אם השם אהוד טוב למשפחת פסקל, הוא טוב גם בשביל בנך!" – וכך היה.

*

לורט שמה קץ לנפשה בפתח-תקוה ב-ג' תשרי תרפ"ד, ספטמבר 1923, בגיל 29, ארבעה חודשים לאחר פגישתה האחרונה עם אסתר, שקיוותה אולי עוד לראותה מבקרת אצלה בסתיו או בחורף, בחילואן.

נוצרה בעייה בקשר לקבורתה כמתאבדת, ולכן התקינו סביב קברה גדר-ברזל נמוכה, מעין ערוגה מלבנית, בקצה הצפוני-מערבי של בית-הקברות, בגבעה, על גבול הפרדס של סווטיצקי. פסקל נטע למראשותיה עץ ארז הקיים עד היום, ולימים נקברו הוא ואשתו מרים משני צידיה של בתם לורט. שני ההורים יחד, לאחר שנים ארוכות של פירוד.

האם מזדעזעת אסתר בפינתה הרחוקה בחילואן, כאשר היא מקבלת את הבשורה הקשה מפתח-תקוה? האם היא נדהמת בלילות בהם היא יוצאת לבלות עם איזאק בקאהיר? בחייה העשירים, החדשים?

אסתר שקועה קודם-כל בעולמה ובבעיותיה. נשואה לסוחר אמיד ובעל-נפש, החומד מאוד את גופה ורוצה שתלד את ילדיו ומאפשר לה חיי עושר שעליהם לא חלמה מעודה ונושא אותה על כפיים ומעריץ אותה – וככל שהיא מרגישה שהיא מאכזבת אותו, כן מעיקה עליה יותר ויותר אהבתו, וככל שאהבתו ותאוותו אליה מתחזקות – כן פוחת רצונה להמשיך לחיות איתו.

ובנוסף לכך, רק כחודש לפני-כן מאבד איזאק את אחיו ברנארד, המותיר אישה ובת קטנה, ציונה (לימים פרידמן-שאנן). כל עול הפירמה נופל עתה עליו, והוא מזעיק את אחיו יהושע לשוב ולעבוד עימו.

תגובתה של אסתר על מות לורט – בהמשך כתיבתה. דומה שהביקור בארץ שב והשפיע את מעיין שירתה. לאחר טיוטת המכתב ללורט באה ב"מחברת 'קמשונים'" זו, השישית – טיוטת השיר "נוף התמרים", שבסופה מציינת אסתר: "חילואן, תרפ"ד". השיר נכתב כניראה בתשרי, ימים אחדים בטרם תגיע אל אסתר בשורת מותה של לורט, כי מיד לאחריו נמצאת טיוטה ראשונה של השיר "לאחיותיי הנסערות", בראשה ההקדשה: "ללורת פסקל ושושנה בוגין", ולאחריה טיוטה נוספת של השיר:

לשושנה בוגין ולורת פ.

[אשר הופיעו והלכו]

אשר הלכו להן לבלי שוב

לשתי [הבחורות] העלמות לורת וש. בוגן

[אשר נדחו לצידי גדר] אשר נקטפו ונדחו לצידי גדר

לאחיותיי העניות הנסערות

הצפות עלי געש הנחשול

אלי אובד

ידיכן אליי נשואות ואצבעותיכן

מעל פני התהום מבקשות אחיזה

עיניכן הפקוחות דבקות בי:

עזרה.

אך חבלי ההצלה נקרעו

ביד [אכזריה] הגורל

ובידי אני קורי עכביש אניע

הנה דם ליבי לכן

היפות, הנישאות נישאות

ועוברות מעל פניי

ואני היושבה עלי צוקי הסלע:

חרש מכרסם הנחשול את האבן

וגידי חול מתפורר

באצבע תוהה

יום יום אגורר

ובערב אחד

פתע ינופץ הכל

ואחז הנחשול

ונשא את אשר לו.

נוסח סופי של השיר, עם ההקדשה: "לשושנה ב. ולורת פ. / אשר הלכו ללא שוב", ועם הסיומת: "חילואן, תרפ"ד" – מתפרסם בתל-אביב בשלהי אותה שנה, 1924, ב"הדים", כאשר אסתר עדיין גרה בחילואן. את ההקדשה אסתר אינה כוללת ב"קמשונים", והיא מוחזרת לשיר רק במהדורת "כל השירים".

כאמור, אסתר היא אדם לוחם. היא רואה את הסכנות כבאות רק מבחוץ – נחשול מכרסם את צוקי הסלע שעליהם היא יושבת, עלול לנפצם לפתע ולגרוף גם אותה, היושבת עליהם – אבל לעולם אסתר לא תיכנע ולא תהרוס את עצמה מבפנים ולא תיתפס לסוג זה של ייאוש, לא בכתיבתה ולא בחייה. אין דבר זר לה יותר מאשר המחשבה על איבוד עצמה לדעת ויהיו חייה קשים ומשבריים ככל שיהיו, בייחוד בזקנתה. לעיתים ניראה שהיא סבורה שעשוייה היתה לזכות בנעורי נצח, אלמלא המכות שהלמו בה מבחוץ.

עם זאת – התאבדות לורט אולי משמשת כתמרור-אזהרה לאסתר: לא רק שהיא אינה יכולה לעזור לאחרים – עצם קיומה נתון בסכנה; היא יושבת, ובוחשת, על איזו מסגרת דמויית סלע איתן – שבעצם הולכת ומתפוררת תחתיה לגרגירים, ויום אחד יושם לה קץ.

לאחר השיר שאסתר מקדישה לשתי חברותיה המתאבדות, שושנה מקיץ 1918, ולורט הטרייה – היא ממשיכה לעשות במחברתה את חשבון חייה, מעלה ספקות לגבי העתיד, משוחחת עדיין עם חברתה המתה, כאן, בחילואן, מול המידבר, מול הפירמידות הנמצאות בצידו המערבי של הנילוס:

אובך המידבר התערב בענני הערב.

אני חושבת: הנה נחתי כמה שנים מן החיים מחיי.

עכשיו צריך להתחיל מחדש –

הגוף הריהו קיים עדיין, צריך להחלימו, לחזקו, כי בית קיבול הוא לנפש.

נוף הנמלים שוב מגולל לפניי –

אנשים – נמלים שחורות זוחלות על פני מישורי המידבר –

ורוחות מגוללות עננים כערימות זבל בוער, מתחת מעטה אפור קורנת השמש קרניים גדולות ורודות וירוקות עד למחצית השמיים, ועוד הנמלים זוחלות על קצה האופק, מקום פירמידות עוד זוקפות שדי בתולים בין צעיפי האבק –

למה הלכת?

הן בכדי לראות זנב ענן זה בלבד – כדאי לחיות, ובכל זאת אבק ביני ובין הנוף הזה. אין שפתיים למוץ אותו –

היהיה זה אבק השנים בין ובין הסובב אות השנים האטומות אשר עברו?

 "למה הלכת?" – שואלת אסתר, ולימים היא מספרת על כך בקצרה לרבקה כצנלסון, כקובעת עובדה בלבד:

היא עצמה [לורט] היתה דמות יפה, מעודנת, בעלת תרבות גבוהה, שהביאה עימה משב-רוח של "העולם הגדול". בגיל עשרים ושתיים [צ"ל 29, אבל אסתר מורידה שנים מלורט משום שהיא מורידה שנים גם מעצמה] איבדה עצמה לדעת. אולי בהשפעתה התחלתי לכתוב במחברות שלי רשימות מיסטיות ושירים בגרמנית.

*

 "למה הלכת?" – דומה שבמשפחתה של לורט משתדלים כל השנים שלא לגלות את הסיבות האמיתיות להתאבדותה, אלא לעטוף אותה בהילה רומאנטית, ולדעתי – מופרכת לחלוטין, אך אלמלא ההילה הזו – ספק אם היה לציבור ולהיסטוריה היישובית עניין כלשהו בהתאבדותה של לורט.

בטי פסקל שנפגשה, כאמור, עם עמית לוינסון ב-1987, מספרת לו על אביה אשר "לאחר שהעלילו [הערבים] עליו שרצח צעירה ערביה, וגזרו עליו מוות, נמלט למצרים." כמובן שהיא אינה מזכירה שבבריכה שבפרדסו נמצאה גופתה הטבועה של צעירה ערביה שכניראה הרתה ממנו, והוא נאלץ להימלט מחשש לנקמת-דם מצד משפחתה. פעם הזכרתי עובדה זו בביקורת על הספר "עלייתו של שלום ליש" שכתב איש העלייה השנייה שלמה לביא, שעבד בבחרותו כעגלון בפתח-תקוה אצל פסקל – וקיבלתי תגובה זועמת מבטי פסקל.

במשך השנים נוטעת בטי פסקל במראייניה, וביניהם גם בשולמית לפיד, את הרושם שלורט הרומאנטית והמושפעת מהספרים שקראה – התאהבה ביוסף לישאנסקי שעל הסתרתו התעקשה, וכי משברון-לב על מותו – התאבדה. עמית לוינסון קושר בכתבתו את מות לורט לפרשת ניל"י וכותב:

שרשרת ההתאבדויות והתליות [שרה אהרונסון, יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד] לא נסתיימה ב-1917. שש שנים לאחר-מכן התאבדה בפתח-תקוה אישה צעירה, אחת מכמה שנישבו בקסמיו של לישאנסקי. אלמלא הוצא להורג כיצד היו מתפתחים חייו של לישאנסקי שובר הלבבות, אשר מגזימים ליהגו ואמרו שיש לו אישה בכל מושבה? – אותו יום [שבו תלו את לישאנסקי בדמשק], במקומות שונים בארץ, הגו בלישאנסקי נשים אחדות. הן ידעו שהוא שקוע עמוק עמוק בצרות, אך לא ידעו שכבר אינו בין החיים. לורט פסקל היתה רק אחת מהן. לורט, אחת הנשים שנישבו בקסמיו של לישאנסקי.

הפגישה האחרונה עם לישאנסקי הפצוע, שספק אם לורט הכירה אותו היטב קודם-לכן, עתידה אפוא לדבוק בלורט לאחר מותה ולקבל מימד רומאנטי שלא היה ולא נברא אלא בדמיון בני-משפחתה, החפצים להעלים את הסיבות האמיתיות להתאבדותה שש שנים לאחר תלייתו של לישאנסקי, ולכן מטפחים את אגדת אהבתה הנכזבת אליו.

אם לשמור אמונים למת, מתאים היה ללורט להתאהב באבשלום פיינברג, האינטלקטואל, יפה-התואר, שמוצאו ממשפחה מיוחסת כשלה, שהושפע כמוה מהתרבות הצרפתית, שחי פרק-זמן בפאריס וכתב צרפתית, גם שירים, ואשר שרה אהרונסון היתה מאוהבת בו; בו – ולא בלישאנסקי, הצבר ממטולה, בעל המוניטין המפוקפקים של "תכשיט", אדם חסר-אחריות בעיני מרבית היישוב דאז ולא רק בעיני חברי "השומר", שניסו להורגו, ואילו הצליחו בכך היו מונעים סבל גדול מן היישוב היהודי, – בלישאנסקי, המטופל באישה ובשני ילדים קטנים, ואשר שרה אהרונסון ניהלה עימו פרשת אהבים רק מתוך ייאוש, משום שעליו נסמכה עבודת הריגול לאחר מות אהובה אבשלום.

ואיזה הבדל בין לישאנסקי, שהחליט להציל את חייו בכל מחיר, גם אם אחרים יסבלו וימותו – לעומת שרה האצילית, שהיתה יכולה לברוח מן הארץ ברגע האחרון באוניית-הריגול האנגלית, אך נישארה בהאמינה שאם תיתפס בידי התורכים ותשלם את המחיר, בחייה – לא יסבלו האחרים.

על אחריתה של לורט מספר עמית לוינסון מפי בטי, שמנסה שוב לקשור את ההתאבדות לפרשת ניל"י: "היא [לורט] שבה ארצה בראשית שנות ה-20, שקועה בדיכאון שהלך וגבר. לילה אחד לא שבה הביתה. למחרת מצאה אותה סבתה, פרידה רוקח, ללא רוח חיים, בבקתה שבקצה החצר. לורט שמה קץ לחייה ברעל, שטמנה בתוך הטבעת שעל אצבעה שבע שנים קודם לכן, מחשש שהתורכים יתעללו בה על קשריה עם אנשי ניל"י."

מהי אפוא הסיבה להתאבדותה, סיבה שאותה שוקדים כל-כך להסתיר?

 "יום אחד," מספרת חוה יגנס-יערי, "כמדומני שהייתי אולי בכיתה האחרונה או בשביעית, בבית-הספר העממי, אני שומעת שלורט פסקל איבדה עצמה לדעת. אני זוכרת שמקרה זה זיעזעני ועשה עליי רושם חזק מאוד. כיצד נוטל אדם את חייו בידיו? בייחוד בת המושבה. אנחנו כולנו מלאי חיים, מוות היה משהו כל-כך רחוק לא מושג, הכל היה חי ותוסס במושבה. אבל כאן בחורה שכל החיים לפניה, עשירה מיוחסת, מלומדת, סתם שמה קץ לחייה (סיפרו שבאקדח). אחר-כך, כשעברו הימים, ריננו שהסיבה היתה בגידתו של האב. במושבה דיברו על המקרה עוד ימים רבים. אולי כפילוסופית נדבקה מהפסימיות של שופנהאואר, אך מי חוקר נפש אנוש?"

אם זו הסיבה, הריהי מטילה צל על האב. את פרשת יחסיו עם רחל אי אפשר להסתיר. לכן משתדלים לנתק את הקשר בינה לבין ההתאבדות. אכן, "מי חוקר נפש אנוש?" – בטי ובלאנש נישאות ויולדות ילדים, ואילו מערך נפשה של לורט מביאה למבוי הסתום שסופו התאבדות.

בשיחה שקיימתי עם הסופרת אסתר שטרייט-וורצל, בחורף 1994, סיפרה לי שאביה, הסופר שלום שטרייט, היה ארוסה של לורט פסקל בתקופה שבה התאבדה. לדבריה רחל איכילוב, הידועה-בציבור של פסקל, היתה חברתה של לורט, וכך הכיר אותה פסקל לראשונה. גילוי הדבר השפיע מאוד על לורט, ואולי היה בין הסיבות להתאבדותה.

בהמשך לסיפור על הערביה הטבועה שנמצאה בבריכה בפרדסו של פסקל, לאחר שכניראה הרתה לו, ועל בריחתו של פסקל למצרים מפחד נקמת הדם, שומעת אסתר שטרייט-וורצל בילדותה מפי דודה זקנה כי אביה של הנערה הטבועה נשבע לנקום בפסקל ולימים אנס את לורט, וזו אולי הסיבה שהביאה להתאבדותה.

את סיפור האונס, המזכיר במקצת את עלילת הרומאן הראשון של יהושע קנז, "אחרי החגים" – המתרחש על רקע המושבה, אני מנסה לברר אצל כמה מוותיקי פתח-תקוה, אך איש לא שמע על כך.

בחורף 1994, כאשר אני מדובב את אהרון בן עזר ומרים גיסין בפרשת התאבדותה של לורט, אני שואל אם שמעו דבר-מה על פרשת האונס. אהרון מספר שלורט ירתה בעצמה באקדח, בביתם שברחוב רוטשילד. שלום שטרייט אכן חיזר אחריה בטרם התאבדה. היה כותב וקורא לה שירים. אולי, אם היו נישאים – לא היתה מתאבדת, אך אין כל שחר לסיפור על כך שערבי אנס אותה כנקמה על מה שעולל פסקל לבתו. אילו היה מתרחש דבר שערורייתי כזה, הוא לא היה נישאר בגדר סוד במושבה, וברוך דודי, אביהם של מרים ואהרון, ודאי היה מספר על כך.

תמר, אשתו של אהרון, מספרת שלורט מילאה את החדר בפרחים, ושם נירדמה ולא קמה, כמו אופליה.

[בטיוטת הספר נמצא ציטוט מאותה שיחה עם בן-דודי אהרון בן עזר, שהעיר בציניות הרגילה שלו: "אם שלום שטרייט היה שוכב עם לורט פסקל במקום לקרוא בפניה את השירים שלו – אולי היא לא היתה מתאבדת!" – אבל לבקשת אסתר שטרייט, בתו של שלום, שקראה ביוזמתי את הטיוטה, לא כללתי את הדברים האלה בספר הנדפס. – אב"ע].

*

האחים שטרייט, הבכור ישעיהו (1947-1885) והצעיר שלום (1946-1888), עלו מגליציה ב-1908 והשתקעו בפתח-תקוה. שניהם עסקו בחקלאות, ולימים נעשה ישעיהו מנהל בנק קופת מלווה חקלאית במושבה, ושלום – מסאי, סופר, מורה וממייסדי הגימנסיה על שם אחד העם. מאז ימי העלייה השנייה שימש ביתם בית-ועד לסופרים הארצישראלים. בכרם השקדים שלהם, ברחוב רוטשילד למעלה, ליד הבריכות – הראתה אסתר לברש ולרבינוביץ את שירה הראשון, וכמו התקדשה בכך להיות אחת מחוג הסופרים המבקרים בבית האחים שטרייט.

ישעיהו, האח המבוגר, התאהב בשנת 1916 בחברתה של אסתר, ברכה סלומון בת ה-18, נכדתו של יואל משה סלומון. ברכה היתה צעירה ממנו בשלוש-עשרה שנה, ומשפחתה התנגדה לקשרי-אהבה אלה. תחילה התיידד עימה אחיו הצעיר, שלום, והוא שעשה את ההיכרות ביניהם. בשנים 1917-1916 כתב ישעיהו יומן מפורט על נפתולי חיזוריו ואהבתו לברכה, ותיאר בו כל נשיקה וליטוף, עד לנישואיהם, שהתקיימו ללא השתתפות ההורים. היומן יצא לאור בחוברת, בשנת 1986, על ידי בנם, יעקב יריב.

שנים לא מעטות קודם-לכן, ב-1944, הוציא לאור אשר ברש, ידידם של האחים שטרייט, את הרומן "גננים" ("מסדה", תש"ד) ובו סיפורם של שני אחים מגליציה, מנשה ואפריים קליגר, שעולים ארצה ומשתקעים במושבה "מעין-גנים". מנשה נושא לאישה בחורה בשם מירה, שהוא ואחיו אוהבים אותה והיא מתייחסת אל שניהם כאחד. היא יולדת לו בת, עופרה, ולבסוף בורחת מהארץ עם אוסטראלי עשיר. לאחר שנים היא שבה לתל-אביב, רואה עוד פעם אחת את בתה, כותבת מכתב פרידה שבו היא מפרטת את ייאושה, ומתאבדת בטביעה בים.

מקובל לחשוב שברש, שכתב את הרומאן ב-1938, לקח כמודל את האחים שטרייט, ואת אהבת שניהם לברכה סלומון. קריאה נוספת ב"גננים" מעלה השערה שבדמותה של מירה, החוזרת ארצה ומתאבדת – כלל ברש גם את דמותה של לורט פסקל, שהיתה ארוסתו של האח הצעיר, שלום.

אסתר שטרייט-וורצל, שקראה לבקשתי את הפרק הזה, מוסיפה במכתבה אלי מיום 3 ביולי 1995:

לא דיברתי עם אבי מעולם על לורט. כבכל משפחה, כך גם במשפחתנו היו דודות זקנות, שכילדה אהבתי מאוד להאזין לסיפוריהן, והן שסיפרו על האונס כעל שמועה או השערה בלבד. לאבי אין שום קשר לסיפור הזה.

מה שקרה עם לורט לא הפריע לידידות שבין שתי המשפחות שטרייט ופסקל. היכרתי היטב את הגברת [בטי] פסקל. אדון פסקל הירבה לבקר בביתנו להביא אלינו מניחוח העולם הגדול. בטי ואימי [שרלוט], למרות הבדלי האופי, היו ידידות בלב ונפש. בטי אמרה תמיד שאבי כמו אח לה. היינו מרבים לבקר בביתה, כשם שהיא ומשפחתה ביקרו בביתנו. כשבלאנש באה לביקור בארץ, היה אך טבעי שנחדש את הקשר גם איתה. אימי ובטי שמרו על קשר הידידות גם כשהיו זקנות וחולות, כל עוד יכלו.

איני יודעת אם אבי חי עם לורט ואם לא, ותאמין לי: זה לא משנה. לפי דבריה של בטי, כשביקרתי אותה בפעם האחרונה בבית-האבות דקל בפתח-תקוה – לורט היתה חולה אז, חולה בנפשה. היה היתה רגישה מאוד, היא היתה חולמנית וכואבת. לא התאימה למציאות. להווי הקשה בארץ. אני בטוחה שאבי כאב את מותה. התאבל עליה.

*

באביב או בקיץ של 1925, כשנה וחצי לאחר מות לורט, מבשילה באסתר החלטתה לשוב ארצה, והיא משתקעת בתל-אביב. ובניגוד ללורט, השיבה ארצה מחזקת את כוחותיה, והיא חוגגת אותה בשיר האופטימי "שיבה", משנת 1925, הפותח בשורות: "עתה אשלה כאן, / אטיל ראשי בחיק שקיעות-חורף / עוממות."

ואולם היא אינה שוכחת את חברתה המתה. אמנם, בלווייתה וביום השנה הראשון למותה – אסתר אינה נמצאת בארץ. עתה, לקראת יום השנה השני, היא שבה לכתוב ב"מחברת 'קמשונים'" השישית ומנסה לכרוך את שיבתה-שלה, ואת התאבדותה של לורט, עם פתיחתו של סיפור מסגרת, שמשוקע בו "מכתב פרידה" – אמיתי, או בידיוני, שעשוייה היתה לורט לכתוב לה. כותבת אסתר:

בשובי בפעם האחרונה מאירופה, מאותה נסיעה שכל בן ארץ-ישראל מרגיש עצמו מחוייב לעשותה – הרהיבתני השמש על מרחבי הארץ הדלה, ופגשתני יחד אותה הידיעה המבהילה על מות חברתי, מתה. לא איבדה את עצמה בידיה. נקטפה ייאמר, אני אומר טבעה כחבצלת בביצה תחת זעף המטר...

למחרת בואי, בין הערביים, נכנס אחיה אליי ומסר לי בלי אומר צרור כתבים שעליהם כתוב היה שמי, מכתב היה שם אליי, ובסוף המכתב:

 "הנה כך חייתי וכך מתי למי זה איכפת. רציתי לשרוף, לגנוז את יומני אלה, למה ידע זר את חיי, האין זה די שאני ידעתים? ובסוף חסתי, לא על הכתוב אלא עלייך, אשר נגעת בחיי יותר מכולם, את, אשר את צמאונך לנפשי הרגשתי תמיד. הא לך. הנה תדעי 'הכל'. זהו השי האחרון שלי לחיים. לא, לא לחיים כולם כי להם איני שייכת זה כבר, אלא לך. אשר נפשך ליוותני תמיד."

המשכו של סיפור-המסגרת הוא כבר "צרור הכתבים" עצמו, המספר על חייה של אסתר, ובו גלומה טיוטת הפרק על ילדותה: "בזרועות חדיג'ה על החול הלוהט".

בחודש אלול תרפ"ה, 1925, ימים אחדים לפני שתעלה לקבר חברתה, שהתאבדה בג' תשרי תרפ"ד, יושבת אסתר בבית הוריה ברחוב ביל"ו בפתח-תקוה וכותבת שיר-דיוקן ב"מחברת 'קמשונים'" השישית – "ללורת". ואולי משום שהיא סבורה שהשיר אישי מדי, וחושף את חיי חברתה לעיני הציבור והמשפחה, היא אינה שולחת אותו לפירסום וגם לא כוללת ב"קמשונים", והוא נותר גנוז עד הידפסו בכרך "כל השירים":

ללורת

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הֹזַּכּוֹת.

פ"ת. אלול, תרפ"ה

ולאחר שנים רבות, בשיר הקצר "פתח-תקוה" (1970), שבתחילתו רואה עצמה אסתר כמי שמאורעות חשובים בתולדות המושבה חקוקים בה: "אני מלאה שמות / ותאריכים" – היא אינה שוכחת להזכיר גם: "יחיד מתאבד – / ממועקת-ארץ ריקה / ותסיסת יסודות – "

המשך יבוא

* * *

המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין            קרן הספריות לילדי ישראל

        המרכז לספרות ילדים                                           מיסודה של רחל ינאית בן-צבי

והתוכנית להכשרת ספרנים

הזמנה

לכינוס לספרות ילדים ונוער

שיוקדש לנושא: קריאה מחודשת בספרי הילדים הקלסיים

סדר היום:

חלק א':

9:45-9:15          התכנסות. 10:00-9:45 פתיחה

10:30-10:00 דנה כספי – חשיפה לצפון: על הפופולריות של בילבי והמומינים

בישראל.

11:15-10:30  יהודה אטלס – רוברט לואיס סטיבנסון – מ"אי המטמון" ועד

"המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

11:45-11:15  יונתן יבין – טרזן, בין העצים ובין המילים; הסופר כילד ג'ונגל

בעבר, וגם קצת בהווה.

12:20-11:50 הפסקה וכיבוד קל.

חלק ב':

12:40-12:20 טקס הענקת הפרס על שם אביחי ברגסון ז"ל לעבודת מחקר

בתחום ספרות הילדים והנוער.

13:10-12:40 מאשה צור-גלוזמן – כפפות מוכתמות ושרוולים תפוחים: דרישת

שלום ממתבגרות המאה ה-19.

13:50-13:10 יחיעם פדן – הקלסיקה של מחר נכתבת היום.

14:20-13:50 עפרה עמית – "זאב, נסיכה ושבעה גמדים",  איורים חדשים

למעשיות האחים גרים.

הכינוס יתקיים ביום רביעי, ב' בטבת תשע"ב, 28.12.11

במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין, רחוב המעגל 7, בית הכרם, ירושלים,

באולם התרבות על שם מאירהוף.

אוטובוסים מהתחנה המרכזית:  5, 13,  18,  20,  21,  23,  27.

לתשומת לבכם: ייתכנו שינויים בקווי אגד בירושלים

ברכבת הקלה – לרדת בתחנת החלוץ או כיכר דניה

נא אשרו השתתפותכם עד לתאריך 15.12.11 בטלפון 02-6558179

או בדואר אלקטרוני: syeladim@dyellin.ac.il

* * *

רות ירדני כץ

כמה מילים טובות ו... בזבל שבו אנחנו חיים בתקופה זו יש גם דברים יפים

אהוד, לא התעצלתי ופתחתי את האתר שלך, של יוסי גלרון – התחלתי מהתחלה וגיליתי כמה הגיליונות הראשונים היו קצרים ואיך מגיליון לגיליון העיתון העיתי שלך הלך והתרחב וקלט עוד כותבים ועוד כותבים והיום לקראת גיליון ה-700 עיתונך ידוע ומתייחסים אליו. יש לך המון סיבות ליהנות מהמפעל שלך.

זו לא הפעם הראשונה שאני מסירה את כובעי בפניך ובפני אלה שעושים, יוצרים, ממציאים ויוזמים. יש לי הרבה כבוד והערכה לכל מי שפותח דלת, ולכל מי שנכנס דרכה, מגלה ויוצר. היית בין הראשונים שגילית איך ניתן לנצל את האינטרנט בצורה מוצלחת. אהוד, רק מילים טובות.

משה קצב ועוד פעם קצב, ואלימות כלפי נשים

אפשר למות בבית בדקה. ישבתי בחדר עבודתי וכתבתי משהו.  כאשר קמתי רגל שמאל הסתבכה בכיסא המסתובב, עשיתי סלטה, נפלתי וצעקה פרצה מגרוני. בן-זוגי רץ אליי, הרים אותי והנזק לכל כף הרגל לא הצחיק בכלל. מיד, קרח, חבישה, הרמת רגל ו... ו... וכאבים. יומיים, שלושה – והרגל לא חוזרת לעצמה.

לקחתי יום חופש מכל עיסוק, נשכבתי במיטה על הר-כרים, רגלי מוגבהת, ופתחתי את הטלוויזיה. היחסים שלי עם המכשיר הזה מאוד מסובכים. יחסי שנאה, קנאה ואהבה. זה קרה היום בבוקר, יום שבו משה קצב נכנס לכלא. מעט מאוד פעמים פתחתי טלוויזיה בבוקר, ושלושת הערוצים דיווחו כל רגע על קצב מרגע יציאתו מביתו עד לכלא. זיפזפתי ונפלתי על ערוץ 2, עם דן שילון וטלי מורנו, ברגע ששילון מתוודה שאשתו הנוכחית עברה חווייה נוראית. הוא אמר: "אשתי עברה ניסיון אונס על ידי אחד מבכירי המדינה." הווידוי היה כן, אמיתי ונאמר בכעס. הוא התנצל בפני שאשתו, שלא דיבר איתה קודם. זה יצא לו. אשתו לא התלוננה על ניסיון האונס מפני שמי יאמין לה? מדוע היא צריכה לעבור את דרך הייסורים של להוכיח? המחיר כבד יותר להתפרסם בפרשה כזו מאשר לשתוק, והיא בחרה בשתיקה, ואותו בכיר שאנחנו לא יודעים מיהו, ממשיך להיות בכיר.

הכתב משה נוסבאום שחיכה למשה קצב בכלא מעשיהו ושמע את הווידוי, התרשם, ואישר שהוא מכיר את האירוע. מצד שני, כמה עצוב שישנן נשים רבות שעוברות חוויות של אינוס, תקיפה ואיומים – ושמוותרות. אבל אלה החיים. מאז ומעולם נשים היו אובייקט מיני, ועדיין נשים פה ועכשיו בכל מקום בעולם הן אובייקט מיני וזה נכון.

אהוד: תודה על דברייך הראשונים אבל אנחנו, בייחוד המעמד הבינוני – לא חיים בזבל. אנחנו חיים יותר טוב מאשר חיו יהודים בכל תקופה אחרת בהיסטוריה שלנו אפילו מימי דוד המלך, וגם בגולה! והלוואי שלא יהיה יותר גרוע. צריך רק לפקוח עיניים ולראות איזה מזל יש לנו. ואני כבר מתגעגע לימים של עכשיו.

* * *

נילי דיסקין: טרף קל לכל גחמה שהתעוררה במכנסיו

מאחר שאף אחד לא מינה אותי למבקרת האתר, ומאחר שיש כאלה שמוחים על כך, עזבתי את הנושא. אני כותבת רק מה ש"מגרד" לי בקצה האצבעות. והפעם, על האנס המורשע קצב, ועל הרשת הגועשת מטוקבקים על דן שילון שסיפר בשידור חי על כך שאשתו עברה ניסיון אונס. לדעתי ככל שירבו המתלוננים (לא רק במשטרה. לא לכולם יש כוח ואומץ לעבור את דרך הייסורים) – יהיה בטוח יותר שהמסר נקלט. והמסר הוא, שדברים שנחשבו נורמטיביים, (והבטן מתהפכת לי כשאני נזכרת בחוויות מסוג זה, בצבא – אבל לא רק) לא נחשבים היום נסבלים. וטוב שכך. מסע הדה-לגיטימציה שעושים קצב ומקורביו לקרבנותיו – מזעזע עד כדי כך שרק ריבוי הכותבים, בכל המקומות האפשריים, גם אם לא התלוננו במשטרה – יהווה משקל נגד לתפישה המטומטמת שאיפשרה בעבר לכל איש בכיר, מפקד, מנהל, או בוס – אפילו זוטר, לראות בנשים הכפופות לו בעבודתן – טרף קל לכל גחמה שהתעוררה במכנסיו.

ובאשר לחוק לשון הרע – אדרבה, שיתבעו המואשמים. נראה אותם. קצב ניסה – ואיפה הוא כיום? מערכת המשפט שלנו לא מושלמת, אבל היא מהמערכות שעדיין פועלות בצורה טובה יחסית במדינה הזאת שהופכת בלתי נסבלת לאזרחיה מיום ליום יותר. חלק מזה הוא המחאה החברתית.

אהוד, לא צריך להגיע עד פת לחם כדי למחות. יפה שעה אחת קודם.

נילי דיסקין

  אהוד: כל זה אינו משנה את העובדה שמה שעובר עכשיו על קצב ומשפחתו הוא טרגדיה משפחתית ואישית נוראה. מי בכם אשר לא ניסה מימיו להתעסק עם אישה יקום ויידה בו את האבן הראשונה! – ואוי לאותן נשים שלא העיפו לו סטירת לחי ולא פרצו בצעקות ברגע שניסה להתעסק איתן בניגוד לרצונן, ובייחוד כאשר "אנס" אותן בפעם השנייה – וזאת במקום לשתוק ולשמור את העדות כשש שנים מבלי להתלונן. הלא גם אם נכונים דבריהן – כך אפשר להרוס בעלילות כל גבר, ולך דע מה אמת ומה שקר?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* רבים פונים אלינו, בעיקר סופרים, ושואלים מיהו הסופר העברי שאמר כי יסרב לקבל את פרס ישראל לספרות אם לא יינתן קודם הפרס לנתן שחם ולסמי מיכאל. אנו פונים אפוא אל אותו סופר ומבקשים שיהיה בו האומץ לחשוף את שמו. ולא, אין המדובר בסייד קשוע או בדויד גרוסמן, אשר לשניהם יש סיכוי טוב לזכות בפרס לפני נתן שחם וסמי מיכאל.

* נמענינו ישמחו לשמוע כי הסופר הנידח עומד לקבל תואר פרופסור מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי מטעם הרקטום שלה פרופ' פלוץ בן שחר. נושא הרצאותיו של פרופ' סופר נידח בסמסטר הקיץ הקרוב יהיה: "תרבות ההפלצות של בני הדור הראשון והשני במושבות (ב'קולוניות') של העלייה הראשונה (אצל גברים בלבד, כי הנשים לא הפליצו אלא היו עסוקות בייסוד המושבות בעת שהבעלים שלהן, האיכרים – עישנו נרגילות ושתו קפה תורכי שחור) – והשתקפותה של תרבות ההפלצות הקולוניאלית הזו במחקרים האנטישמיים של ההיסטוריונים החדשים בישראל ובעולם."

* כן, עדיין אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב, וגם לא בול ישראלי הנושא את דמות דיוקנה.

* "...לכן אפשר לספר לעצמנו שאנחנו מושחתים. הבעייה מתחילה כשהסיפור הזה נהפך למקצוע. בשנים האחרונות צצו בישראל מומחים לשחיתות, יש לנו אפילו 'דוקטור לשחיתות', הכותב ומרצה עליה, גם אם מעולם לא נתקל בה אישית. מדובר בתעשייה משגשגת: כפי שמאות אנשים מתפרנסים מתעשיית השלום (והשלום לא בא), כך יש מי שמתפרנסים משחיתות. – – – הידרדרנו במדד השחיתות הבינלאומי ל'שפל חסר תקדים'. אך כגודל ההידרדרות, גודל הבלוף. לא שחיתות נבדקה, אלא 'תפישת השחיתות'. לא מקרים שבהם פקיד ציבור פעל בניגוד לטובת הציבור, אלא מיספר האנשים הסבורים שכך קרה. על סמך מה הם חושבים כך? ניסיון אישי? כותרות העיתונים? עמותת שבי"ל הישראלית ציינה בהגינותה, שהמדד משקף 'דאגות' של אזרחים. אבל מי שם לב?" [ד"ר גל אלון, מרצה למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א, "הארץ", 6.12.11].

* מדוע שמנו לא כלול בעצומת 250 הסופרים והאמנים נגד "פרס הציונות" של שרת התרבות? כי לסופר נידח אין פונים להיות בין המוחים הנושאים את מצפון האומה עלי שכם. שמו עלול ללכלך את רשימת החשובים. והנה, אנחנו דווקא החרמנו בשעתו את ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ואפילו לא באנו לטקסי חנוכת אולמות ובניינים במכללת אריאל, שאותם תרם לה קרוב-משפחתנו אלכס ראב מקנדה-פלורידה בשם משפחתו, וגרמנו לו בכך צער רב. ההרצאות היחידות שהרצינו בגדה וברצועה היו במחנות צה"ל, במסגרת שירות המילואים שלנו במפקדת קצין חינוך ראשי.

אבל מאז האינתיפאדה של 2001, ובזכות ערפאת, הסרנו את החרם. ומה יהיה הלאה? – יהיה, כמו שאומר חברנו בן התשעים כשהוא נשאל על מצבו: "היום יותר טוב אבל מחר יהיה יותר גרוע." לא שאנחנו מתפעלים משרת התרבות, אבל על העצומה נגד "פרס הציונות" לא היינו חותמים – גם אם באופן עקרוני לעולם לא נעמיד את עצמנו לפרס או נסכים לקבלו. פרסים צריכים להינתן על בסיס מקצועי והישגי – ולא אידיאולוגי. ובכלל, רוב האנשים שיכלו לתת לנו כבוד כבר מתו.

* קוראים רבים לא הבינו נכון את השיר האחרון של חיימקה שפינוזה, "בבוא יומי" [גיליון 696] ומדי יום משתרך תור ארוך מול פתח ארכיון המושבה פתח תקווה – בתקווה לחזות בצנצנת הפורמלין שבה שמורות הביצים שלו.

* אנחנו מצטרפים לקריאה ההולכת וצוברת תאוצה והיא שבחנויות המכולת ובמרכולים יחלקו באופן קבוע חינם גביעי גבינת קוטג' 5% כנהוג במתוקנות שבמדינת המערב, אלה שאינן נשלטות בידי טייקונים כמו סטף ורטהיימר, שלמה ארצי, שלדון אדלסון ואיגוד הרפתנים ומוצצי העטינים בישראל!

* באותן כפות ידיים שאותן לא הסכמת ללחוץ במפגש עם הרבנים הרפורמיים אבל אולי החזקת בהן ושיפשפת במכחולך הנשיאותי מול מזכירותיך – אתה תניח עכשיו תפילין מוקדם מדי בוקר באגף הדתי בכלא מעשיהו. התעקשותך על חפותך תעניק לך תעצומות כוח לשבע השנים הקשות המצפות לך ולמשפחתך. וברור כי מאסרך באשמת אונס כפול ישמש מעכשיו גורם מרתיע מאין כמוהו למאות ואלפי האנסים האלימים שאנסו, אונסים וגם יאנסו בעתיד מבלי שייתפסו או שיובאו למשפט אי-פעם כי למי יש זמן ועניין לעסוק בהם? לא שאתה לא אשם אבל הצביעות חוגגת. אתה השעיר לעזאזל של כל נפגעות התקיפות המיניות שעכשיו התקשורת עומדת בעיקר לרשותן ולרשות האירגונות המגינות עליהן. אגב, אנחנו לא האמנו כי בסופו של דבר אתה אכן תיכנס לבית סוהר.

* עצם הבלבול בין "אורח חיים בריא" ל"הפחתת משקל" משקף מגמה מדאיגה בהלוך הרוח הציבורי, שבטווח הארוך עלולה לפגוע בבריאות הציבור. בשנים האחרונות החלו חוקרים לערער על ההנחה כי השמנה היא בעיה רפואית חמורה. פול ארנסברגר, דב בורגרד ופט ליונס, למשל, טוענים כי בעלי אינטרסים כלכליים כמו חברות ביטוח או יצרני תרופות מלבים את העיסוק החברתי בהשמנה. מחקריהם מראים כי מלבד השמנה, יש משתנים נוספים הגורמים לבריאות לקויה: נגישות לשירותי בריאות, פנאי ואמצעים לעיסוק בפעילות גופנית.

טענה נוספת היא, שהמשקל אינו המדד היעיל ביותר להערכת בריאותו של אדם. למשל, ב-2010 מצאו חוקרים מהמרכז למניעה ולטיפול במחלות לב בסדרס-סיני שבלוס אנג'לס, שאנשים שמנים יכולים להיות בכושר וליהנות מבריאות טובה, ואילו אנשים רזים אינם בהכרח בריאים. במחקר שנערך השנה באוניברסיטת יורק שבקנדה נבדקו כ-6,000 אמריקאים בעלי עודף משקל. התברר שמצבם הרפואי של אנשים שמנים שעוסקים בפעילות גופנית אינו נופל מזה של אנשים רזים. במחקר אחר שנערך השנה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס התברר שמעבר לתזונה בריאה תורם לשיפור הבריאות ואיכות החיים, גם אם לא היתה כל ירידה במשקל. [מתוך "השמנים אינם האוייב" מאת מאיה מאור, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת ב"ג בנגב. "הארץ", 7.12.11].

* בהזדמנות זו אנחנו ממליצים על קריאת "המישמנאים והמירזנאים" של אנדרה מורואה, ספר שבעצם הוא פרודיה או קריקטורה של הגרמנים [הרזים דווקא] והצרפתים [השמנים דווקא] במלחמת העולם הראשונה, עובדה שלא הבחנו בה בנעורינו, כאשר היינו מוקסמים מן הספר.

בשם השמנים, תודה למחברת המאמר, מאיה מאור.

והדבר הנורא הוא שפוגשים מישהו או מישהי שלא ראינו זמן רב ואומרים: "יופי איך רזית!" – ולא יודעים שהוא או היא חולי סרטן. ומצד שני כל אחד סבור שמותר לו להעביר יד על הבטן שלך ולומר לך: "יא, איך השמנת!" – ואז אתה עונה לו במחשבותיך – "הלוואי שתרזה!"

* חיימקה שפינוזה, מה אתה מיילל כל כך ומרחם על עצמך בספרים שירפדו את קברך מתחת לתכריכיך? הלא רוב האנשים אין להם בכלל ספרים שכתבו כדי לרפד את קבריהם?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,299 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.