גיליון מס' 698

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בכסלו תשע"ב, 12 בדצמבר 2011

עם צרופות תמונותיהם של יעקב רבינוביץ ואשר ברש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: רוֹן גֵּרָא: קְמִילָה. // אודי מנור: "פלצנות" – זו המילה שעברה בראשי. // בנדלה: מה היית אומר על הציור של ואן גוך אילו חיית בתקופתו? // נילי דיסקין: על ההתעוררויות במכנסיך. // יוסי גמזו: דִיאַגְנוֹזָה שֶל פְּסִיכוֹזָה. // יוסי שדה: קצב – אפילוג. // ראובן שיפריס: איך "הפישפש עלה למעלה"? // מתי דוד: שאלות מצפות לתשובות של דורית בייניש. // ידידיה יצחקי: בין "מקור ראשון" ל"הארץ". // ד"ר מרדכי קידר: מצרים – הבקרים שאחרי. [ציטוט]. // פרופ' משה שרון: הבאזר של המזרח התיכון: לא שלום, לא תוכניות שלום ולא "מחיר השלום",  משא-ומתן בבזאר של המזרח התיכון – מורה דרך. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. אני מאמין בדמוקרטיה ובאמת. 2. סקירת עיתוני סופשבוע – 10.12.11.  // אלישע פורת: אל תתנו להם רובים, תנו להם מטאטאים. [ציטוט]. // ד"ר נילי קרן: "אל תתנו להם רובים" התפרסם בכתובים ב-1938. [ציטוט]. // ישראל שק: יששכר שדמי (ישכה) הוא מחבר שיר קיסריה. // אלוני זמורה:  אינטליגנטי, חי, בועט, מגוון, דינמי ואיכותי. // ישראל זמיר: הו, שרלוטה, שרלוטה, פרק נוסף מתוך הרומאן החדש "טנקים באבן-גבירול", בהוצאת גוונים, [רומאן מרתק ומעולה שמעורר עליו זעמם של מבקרים].  //  אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת. 1. "עתה אשלה כאן," ימי "הדים" בתל-אביב, יעקב רבינוביץ ואשר ברש. טיול לפטרה. //  יהודה דרורי: ד"ר ניוטון גינגריץ' – הצדיק בסדום. // ממקורות הש"י.
 

* * *

רוֹן גֵּרָא

קְמִילָה

גַּם אִם אֵין זֶה נִרְאֶה,

נוֹבֶטֶת בַּחֲשַׁאי קְמִילַת הַגּוּף

הַפָּנִים מְרֻשָּׁתִים נִימֵי שָׁנִים.

"מִי אֵין לוֹ בַּיִת לֹא יִבְנֵהוּ עוֹד"

אָמַר רִילְקַה.

הַשְּׁעוֹנִים שׁוֹתְקִים

בַּלֵּילוֹת הַחֲשׁוּכִים.

הַנְּעוּרִים מְפַרְכְּסִים כְּדָג,

נוֹפְלִים חָלָל בְּחַכַּת הַזְּמַן.

נִגָּרִים וּמַחְלִיקִים

כְּמֵי גְּשָׁמִים בְּמוֹרַד הָהָר.

מַקְשִׁיב לְמוּסִיקַת הַנְּפִילָה,

מִתְכַּנֵּס בְּסִירָתִי

כְּבוּיַת הַפָּנָסִים,

שׁוֹזֵר יָמַי בְּרֶשֶׁת לוּלָאוֹת

שֶׁלֹּא יֹאבַד יוֹמִי

בַּצֵּל  הָאֵינְסוֹפִי.

* * *

אודי מנור

"פלצנות" – זו המילה שעברה בראשי

לסופר נידח שלום.

בתור אחד שבנסיבות שלא כאן המקום לפרטן מצא עצמו מבלה כמעט שעתיים במוזיאון תל אביב החדש, ברצוני להוסיף את הגיגיי לוויכוח הקטן שהתעורר בנושא בגיליונות האחרונים.

"פלצנות" – זו המילה שעברה בראשי לאורך כל הסבל הארוך שעברתי בזמן הביקור במוזיאון החדש. הבניין מרשים? מרשים. אימהות נחמדות לילדים קטנים לא ראיתי אבל אולי הייתי עסוק יתר על המידה בלהזדעזע מההבלים היומרניים והמנופחים שפוזרו שם על הרצפות ועל הקירות תחת התואר המחייב "אמנות". וגם אני הצלחתי לנשום קצת אוויר וסוף-סוף להירגע ממתקפת החרא-בפה (יש שם ציור כזה גאוני של מישהי מקייב, שכותרתו השנונה היא 'לחיילים במדים הכניסה חינם'. בציור נראית קבוצת חיילים משתאה העומדת סביב לוליין המשחיל את פלג גופו העליון בין רגליו ואיך שהוא מצליח לחרבן ישירות לתוך פיו! גאונות שרק מי שעובר הכשרה מיוחדת אצל הוגי הדעות שלנו ראוי לעמוד ולהביט בה!) – רק כאשר הגעתי אל מול הקיר העמוס ביצירות של אמנים הראויים לשמם, ראובן, גוטמן ועוד כמה וכמה שלבושתי שכחתי את שמם.

והערה אחרונה: הסופר הנידח כתב כי למוזיאונים בישראל מביאים במאורגן תלמידים מבתי הספר, שסובלים בישיבה על הרצפה ברעש ובהדרכות הניתנות להם, ומבינים שאי אפשר להבין וליהנות מציור מבלי שמסבירים לך אותו.

אז רק למען ההגינות נגיד שגם בריינה-סופיה [במדריד] ראיתי לא פעם קבוצות תלמידים, ולא כאן הבעייה כמובן. הבעייה היא שהואיל ו"האמנות" מהסוג שתלוי שם בתל אביב על הקירות ומפוזר על הרצפות היא גיבוב של פילצונים יומרניים – אין אלא להסביר אותה.

וההסברה, אוי, ההסברה, גם לזה הקשבתי בעוונותיי, היא שיחזור ולעיסה והעלאת גירה של התיזות המהוללות של החוגים שלנו לסוציולוגיה, אודות הרב-תרבותיות בלה-בלה-בלה שבאה לידי ביטוי בלה-בלה-בלה ביצירה האמנותית החדשה בלה-בלה-בלה מאז שנות ה-60' והכיבוש בלה-בלה-בלה. אותו דיקלום קימרלינגי אינסופי המשוחזר במאות חדרי לימוד בעשרות חוגים לסוציולוגיה ולאמנות ברחבי ארצנו, מושמע באזניהם האומללות של ילדי או פנסיונרי ישראל, שאולי שואלים את עצמם, מדוע כאשר ראובן מצייר את בני משפחתו זה ביטוי ל"קולקטיביזם", ואילו כשארדון משפריץ צבע על חתיכת בד וקורא לזה טריפטיכון (ובהסבר כתוב כמובן שזה משהו המייצג את הטראומה של יום כיפור בלה-בלה-בלה) – זהו ביטוי ל"אינדיבידואליזם"?

אבל באווירת הטרור של המוזיאוניזם הישראלי הפוץ-מודרני, כל ילד וכל פנסיונר נזהר שלא להעלות על דל שפתיו מעין הרהור שכזה, שמא יוטח בו האישום הכפול:

א. אתה לא מבין אמנות.

ב. אתה ציוני כיבושניק מתועב.

כי תפקידו של המוזיאון, ילדים ופנסיונרים יקרים, הוא לא לדגדג את המוזה האישית שלנו, החבויה לה יחדיו והקבורה תחת טונות של אינדוקטרינציות מטעם סוכני הנאורות שלנו – אלא לספק עוד זירה בדיוק בשביל זה. אינדוקטרינציה.

ואולי בכלל המסר של המוזיאון בה בדמותן החסונה והמאיימת של עשרות סדרניות מבוגרות, שבאו מהארץ שבה האינדוקטרינציה הפכה לאמנות בפני עצמה, ואם רק תעז למשש את הסלולרי שבכיסך, יקפצו עליך עם שוטים, עקרבים ושוקר חשמלי, שהרי אתה מחלל את הקודש, לא פחות.

שקיות הקאה אין שם, אבל שירותים יפים מאוד ונקיים. או שמא היה זה עוד מייצג ואני שוב לא הבנתי.

* * *

בנדלה: מה היית אומר על הציור של ואן גוך

אילו חיית בתקופתו?

הי אודי,

לא התכוונתי להתווכח איתך, אבל פשוט קשה לי לבלוע את דבריך. אז ככה: אנחנו חיים במדינה חופשית. כל אחד יכול לדבר, לבקר ולהפיץ את דעותיו. אבל יש הבדל בין אדם שאומר את הדברים בינו לבין הסביבה הקרובה, לבין אדם שמפרסם בעיתון דעה שמתיימרת להיות ביקורת אמנות.

יש לך איתי קצת בעייה בהבנת הנקרא: לא אמרתי שכל מה שתלוי במוזיאון, באגף החדש, הוא אמנות טובה או גרועה. התייחסתי רק לעובדה שהקריטריון שלך הוא: "מה שהייתי תולה בבית" – שלדעתי איננו קריטריון בכלל. אמנות טובה נשפטת רק על ידי ההיסטוריה. ולכן לא משנה מה שאתה או המבקרים אומרים. גם הם טועים הרבה פעמים. אבל הנקודה היא, שיש להם ידע רחב, ולכן יכולת שפיטה מדויקת יותר.

אגב: אל תזלזל בקיטש. גם קיטש יכול להיות אמנות טובה.

ואפרופו מה שנמכר במכירות פומביות: גם זה לא קריטריון. אתה בוודאי יודע שוואן גוך אותו אתה מזכיר, לא מכר בחייו אלא ציור אחד!!! אז מה היית אומר על הציור של ואן גוך אילו חיית בתקופתו? שהיות שהוא לא נמכר הוא לא אמן טוב?

סליחה אם הייתי קצת בוטה.

בנדלה

אהוד: אפרופו ואן גוך, נחום גוטמן לא זכה מעודו בפרס ישראל לציור אלא רק בפרס ישראל לספרות ילדים! כך שעדיין מעמדו של רפי לביא, למשל, באמנות הציור הישראלי – טוב משל גוטמן! – ויעידו על כך מאות אלפי הדולרים שבהם נמכרים שירבוטיו של רפי לביא במכירות הפומביות – לעומת מאות הדולרים הבודדות שבהן נמכרים ציורי השמן של גוטמן, בייחוד אלה משנות ה-20 וה-30 למאה הקודמת!

ואני עדיין עומד על שני הקריטריונים שלי: 1. לתערוכת ציורים – אם יש בה תמונה שהייתי חומד לתלות בביתי. למשל, ציור שמן משנות ה-20  של גוטמן. 2. קריטריון למוזיאון לאמנות ציור ישראלי – אם הייתי מביא אליו לביקור תייר מחו"ל כדי שיוכל להתרשם מעושר הקלאסיקה של אמנות הציור הארצישראלית והישראלית, וזאת לפי שחלקה נעשה קיטש מודרני "קוסמופוליטי" שכמותו אפשר למצוא ללא ייחוד גם במקומות אחרים בעולם.

* * *

נילי דיסקין: על ההתעוררויות במכנסיך

הי אהוד.

אני מוצאת את עצמי מסכימה איתך לגמרי בעניין האמנות, ולא עם בנדלה (רות קדרי) המוכרת לי מפעילות משותפת באתר של קריית-חיים.

מיותר לחזור על דבריך. אבל רק לחיזוק – אמנות אמיתית נוצרת מתוך צורך של האמן שעובר מה"בטן" שלו ישר ל"בטן" של הצורך את האמנות. לדעתי, ואני יודעת שאקומם עליי עולם ומלואו, מי שצריך ללמוד כדי להבין אמנות, או לקשר את מקורותיה עם מה שעבר על האמן בחייו, מטשטש עובדה זאת ובעצם עובר סוציאליזציה ש"מכשירה" אותו לראות בבגדי המלך החדשים אופנה עילית.

מאידך, אני לא ממש מסכימה עם הראייה שלך את פרשת קצב (ואורי בר-לב לפניו). העובדה שרוב, אם לא כל הגברים "ניסו להתעסק עם אישה" בעבר (אתה מתכוון נגד רצונה?) – היא בדיוק העניין. נכון, זו היתה תפישה רווחת של נשים וגברים בדורות קודמים. אבל זה בדיוק המסר שמנסים כעת להעביר (בבחינת "הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לנו").

הטרגדיה של קצב, איציק מרדכי ודומיהם אינה על כך שהם משלמים על מעשיהם. בכך יש מן הצדק. אלא, על כך שהם מוקעים בראש חוצות "למען יראו וייראו" – כל האחרים שתפשו את המעשים האלה כנורמטיביים – ולא עוד.

נותנות הסטירות לתוקפני המין – מעטות, מפני שהעניין אינו "שחור לבן" ואל התחום האפור מתנקזים גם רגשות אשמה ובושה שאתה מסרב להכיר בהם. (אגב, מדובר גם על קורבנות גברים, ואולי גם מרדכי אלון משלם על מה שנחשב , אולי, נורמטיבי בעולמו).

ויש לי גם מה לומר עליך כסופר. הפעמים שבהן אתה "מזיז" את כישרונך כסופר או משורר למען מחקר ספרותי ("ימים של לענה ודבש") או למען ההתעוררויות במכנסיך (מלפנים ומאחור) הם אלה שמביאים, לדעתי, להיותך סופר נידח.

אני חוזרת על דבריי שפעולות גופניות מסויימות גם אם הן משותפות לכל המין האנושי (גם לעולם החי) – אינן בהכרח פעולות של התעלות רוחנית או חומר אמנותי. מי ש"שופך" את תוצריו על הנייר בלי הבחנה (תרתי משמע) – לא יכול לצפות שהאחרים ייהנו מתוצרתו ויכנו אותה "אמנות". בכל אופן, לא יותר ממעשיהם של אנשים שמשוועים להיקרא "אמנים" ולהיות מפורסמים (שלא לאמר מפורסתמים) ולא ליצור -כמו אמנים אמיתיים.

לדעתי, תעשה חסד עם עצמך אם תתרכז ביכולת היצירה שלך, ותשאיר את תיעוד ההפרשות שלך למקומות המוצנעים ששם שמה אותם התרבות האנושית. אני יודעת שאתה יכול לצטט לי עכשיו אמנים דגולים שעשו גם את זאת (למשל מוצרט ומכתביו לבת-דודתו. אנא, אם זו כוונתך – חסוך אותה ממני. גם אמנים גדולים חוטאים בכך לעיתים, ולא שם תהילתם.

נילי דיסקין

אהוד: כבר יותר מיובל שנים שאני כותב וחותם בעט "פארקר 51" עם מכסה כסוף, (שכמוהו היה גם לבת-כיתתי שאהבתי מאוד), ואחר-כך עברתי לא רק להעתיק "לנקי" אלא גם לכתוב ישירות במכונת כתיבה, ומאז 1987 – במקלדת. אבל מעולם לא כתבתי, כהשערתך – בזין שלי, לא מלפנים ולא מאחור – אם כי לא פעם, אני מודה, היו לי זיקפות תוך כדי כתיבה.

כך למשל, כאשר הקלדתי את היומנים שלי, שהיו כתובים בצפיפותו באותו עט נובע, פיציתי את עצמי בכך שהוספתי בסוגריים מרובעים סצינות שרציתי בהן אבל לא התרחשו במציאות, וכתיבת הקטעים האלה, שהיתה מפגש מחודש עם חמודותיהן של אותן בחורות, לעיתים סרבניות – גרמה לי לא פעם זיקפות, אמנם לאחרונה, בגיל 75, בעיקר זיקפות רעיוניות.

בשנת 2036, במלאת לי 100, יהיה כל החומר הזה פתוח לציבור, כנראה בספרייה הלאומית, ואם תאריכי ימים תוכלי לשפוט אז גם את מסכת הזיקפות.

ידוע לי על סופרים לא מעטים שמעולם לא היתה להם זיקפה בשעת הכתיבה, גם לא זיקפה רעיונית – ולכן זיקפה גברית או לחלוחית של גירוי נשית גם לא היתה לקוראיהם ולקוראותיהן בשעת הקריאה, ואידך זיל גמור. ואידך זיל גמור.

לילה אחד הייתי מוזמן לאולפני קול ישראל בקריה לשוחח עם פרופ' רפי קרסו בתוכניתו על "ימים של לענה ודבש". חדר ההקלטות היה מלא בחורות צעירות ונחמדות שהיו אחראיות על התוכנית. רפי השמנמן נכנס ומיד החל לחבק ולנשק אותן ברוחב לב. אמרתי לו, בחצי-רצינות: "רפי, אתה יודע שמה שאתה עושה, הנגיעות האלה – נחשב כיום להטרדה מינית?"

והוא ענה לי: "לא איכפת לי ואני לא אוותר בגלל השטויות האלה על המגע האנושי והחם שבאמצעותו אני יוצר קירבה עם בני-אדם ומעודד אותם!"

* * *

יוסי גמזו

דִיאַגְנוֹזָה שֶל פְּסִיכוֹזָה

אֶחָד מִתַּסְמִינֵי הַשִּגָּעוֹן הַמֻּבְחָנִים

הוּא חֹסֶר-הַתֵּאוּם בֵּין מָה שֶחָש חוֹלֵה-הָרוּחַ

וּבֵין מְצִיאוּתוֹ מַמָּש, שֶאֵין בְּשוּם פָּנִים

שוּם צֵל-דִּמְיוֹן בֵּינָהּ וּבֵין אוֹתוֹ דִמּוּי פָּרוּעַ

שֶיֵּש לוֹ עַל עַצְמוֹ – וְכָךְ רָשוּם בְּכָל גִּלְיוֹן-

טִפּוּל-וּמַעֲקָב בְּכָל מוֹסָד סָגוּר בַּחֶלֶד

כִּי מְטֻפָּל אֶחָד טוֹעֵן: "אֲנִי הוּא נַפּוֹלְיוֹן!"

וּמְטֻרְלָל אַחֵר בָּטוּחַ כִּי הִנּוֹ צוֹלֶלֶת

וְכָךְ שִדְּרָה כַּתֶּבֶת A.B.C  בַּרְבָּרָה וַלְטֶרְס

בְּרֵאָיוֹן עִם בָּשָאר אַסַד סְצֵינָה מַדְהִימָה

שֶבָּהּ מוּכָח מֵעַל לְכָל סָפֵק כִּי כָּל הַשַּאלְטֶרְס

שֶבֵּין מוֹחוֹ והַשְּפִיּוּת נִתְּקוּ אֶת הַזְּרִימָה...

בְּשֶקֶט פָּתוֹלוֹגִי הוּא אָמַר לָהּ כִּי אֵינֶנּוּ

מוּדָע לְרֶצַח אֲלָפִים, יֶלֶד, אִשָּה וָאִיש

כְּפִי שֶמַּרְאוֹת סְטָטִיסְטִיקוֹת-הַטֶּבַח שֶעוֹדֶנּוּ

כּוֹפֵר בִּמְצִיאוּתָן וְאֶת חֶלְקוֹ בָּהֶן מַכְחִיש.

וְדַוְקָא, הוּא מַדְגִּיש, מִשּוּם שֶאֶת עַמּוֹ אוֹהֵב הוּא

צַר לוֹ עַל כָּל מַפְגִּין יָרוּי שֶבֶּעָפָר טָמוּן

וְאֶת כִּסְּאוֹ נוֹטֵש הָיָה לוּא רַק הָיָה חוֹשֵב הוּא

לְרֶגַע כִּי עַמּוֹ אֵינוֹ נוֹתֵן בּוֹ כְּבָר אֵמוּן

שֶכֵּן, הַמֶּרֶד בְּמִשְטָר שֶאֶת מוֹשְלוֹ הִמְאִיס

הוּא, כַּמּוּבָן, אוֹת לְאֵמוּן בְּנֵי סוּרְיָה בָּרָאִיס...

וְהוּא כִּמְעַט בְּשִיר שֶל אַהֲבָה לָעָם פּוֹצֵחַ

(שִיר-אַהֲבָה הַשָּׂם בַּכִּיס אַף אֶת שִירֵי פַיְרוּז)

וְסָח כִּי רַק רָאִיס מַזְ'נוּן אֶת נְתִינָיוֹ רוֹצֵחַ

וְאִלּוּ הוּא – אַהֲבָתוֹ לָהֶם מְלֵאַת-עֱזוּז

וְאַף אֶחָד מֵאֶזְרְחֵי אַרְצוֹ הוּא לֹא שִלֵּחַ

בְּאֵש-צְבָאוֹ אֶל הָעוֹלָם הַבָּא (מָה שֶנָּכוֹן:

אֶחָד הוּא לֹא  רָצַח, אַךְ אֲלָפִים הוּא כְּבָר פִּלֵּחַ

בְּתַחְמָשְתָּם שֶל קַלְגַּסָּיו, כְּפִי שֶנִּתָּן לִבְחֹן

כָּל יוֹם בַּחֲדָשוֹת מֵחוֹמְס, מִדַּרְעָה, מִדַּמֶּשֶׂק

בִּפְרָט שֶהוּא מַצְהִיר בִּמְלוֹא נַפְשוֹ הָעֲנֻגָּה

שֶרַק רָאִיס מַזְ'נוּן שֶל מְדִינַת-טֵרוֹר קוֹרֶסֶת

קוֹטֵל אֶת נְתִינָיו וְגַם מַכְחִיש זֹאת, כִּמְשֻגָּע)

כִּי כָּאָמוּר, סִימְפְּטוֹם מֻבְהָק שֶל שִגָּעוֹן גְּלוּי-פֶּשֶר

הוּא אַקְט-הַהַכְחָשָה שֶל קְצִיר-הַמָּוֶת הָאָיֹם

שֶבּוֹ נָשִׂיא פְּסִיכוֹטִי בְּדָם קַר דּוֹחֶה כָּל קֶשֶר

בֵּינוֹ לַדָּם הַחַם שֶהוּא שוֹפֵךְ מַמָּש כָּל יוֹם.

וּמִבְּחִינָה זוֹ הוּא צוֹדֵק – כִּי טֶבַח בְּעַמּוֹ

יָכוֹל לִיזֹם רַק מְטֹרָף (כְּמוֹ אַסַד בְּעַצְמוֹ...)

* * *

יוסי שדה: קצב – אפילוג

מכתב למערכת

עכשיו, שמשה קצב נכנס לכלא, אפשר להעיר כמה הערות.

נראה לי שלעולם לא נדע את האמת. אולי פסקי הדין של המחוזי והעליון הם האמת.

ואולי גירסת הסניגורים לגבי רומן בהסכמה היא האמת.

ואולי גירסת קצב, לאמר – להד"ם, עלילה מפוברקת, היא האמת.

היהודים הם עם שכוחו בספקותיו, ובסנהדרין, כשנפסק דין מוות פה אחד – הנאשם שוחרר – כי לא היה אפילו קול אחד שהעלה ספק.

גם במשפט דרייפוס כולם ידעו שהאיש הוא מרגל נתעב. הוא הורשע בריגול ב-1895, והורשע שוב, במשפט החוזר, ב-1899. רק ב-1906 הוא זוכה – והתברר שמיסמכים זויפו כדי להרשיעו.

מה קורה לאיש שנאשם אשמת שווא, וצריך לישון כל לילה, במשך 11 שנים, עם הידיעה שכל הדלתות נטרקות בפניו?

 עמוס ברנס ז"ל הורשע באונס וברצח החיילת רחל הלר – והיה ברור לכולנו שהוא שאנס ורצח. אין פלא – הוא הורשע במחוזי, הורשע בערעור בעליון, השופט העליון אגרנט דחה את בקשתו לדיון נוסף, והשופט זוסמן דחה את בקשתו למשפט חוזר...

בין לבין – בעקבות לחץ תקשורתי, נפתחה חקירה נוספת, ולאחר שהוברר כי סגן ניצב מרכוס שיקר בנושא ברנס, מרכוס הועמד לדין והורשע במתן עדות שקר.

למרות זאת, בקשה מחודשת למשפט חוזר נדחתה פעמיים, הן על ידי השופטת מרים בן פורת, והן על ידי השופט שלמה לוין.

בין 1976, השנה בה הורשע ברנס, לשנת 2002, שבה זוכה, (כשהפרקליטות מסרבת אפילו להגיש כתב תביעה מתוקן), חלפו 26 שנים.

מה קורה לאיש שנאשם אשמת שווא, וצריך לישון לילה-לילה במשך 26 שנים עם הידיעה שכל הדלתות נטרקות בפניו?

כל הסיפור הזה נועד לגרום לכולנו להסס, בעת שמקהלת גברות מכה בתופים ושרה שירי עליהום לקראת הקראת פסק הדין במחוזי. גם בתי משפט טועים ויטעו, לא בהכרח במקרה זה, ואנחנו חיים בידיעה שפתרון זה עדיף על הפתרון של ריסוס בתתי-מקלעים.

הייתי מכניס לאותו תא, עם קצב, את כל חברי הכנסת, שטוענים ששמעו וידעו על רדיפת הנשים של קצב, ובכל זאת, בגלל שנאה עיוורת לשמעון פרס, הצביעו עבור קצב. בושו והיכלמו!

עם ישראל – כולל קצב ופרס – לא מודה לכם!

* * *

ראובן שיפריס: איך "הפישפש עלה למעלה"?

למכובדי שלומות,

האם לא הגיע השעה שאמצעי התקשורת למינם יתנו לנו מנוחה מפרשת קצב? האם העיסוק רב השנים אינו מספיק דיו? האם לא צולם, נאמר, נכתב, והוצג הסיפור אין סוף פעמים? או אולי כדאי שהתקשורת תעסוק קצת באיך "הפישפש עלה למעלה"? במערכת הפוליטית המכוערת שהעלתה אותו על נס ובחרה בו כאילו אין בלתו? שהעדיפה למשל אותו על פני שמעון פרס? (ואני אינני מאנשי פרס)? מה דעתכם על כך?

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* * *

מתי דוד

שאלות מצפות לתשובות של דורית בייניש

הוויכוח הפומבי הסוער בין המחוקקים לבין נשיאת הבג"צ, דורית בייניש ותומכיה, בעקבות האשמותיה נגד הפוליטיקאים, מעוררים גם אצל אזרחים שומרי חוק כמוני, כמה תגובות ושאלות.

האמנם דורית בייניש ושופטי הבג"צ הם ככל האדם?

חסידי פולחן שלטון החוק, מציבים את השופטת בייניש וחסידיה כשלמות התבונה האנושית, כחוכמה עילאית, כדפוס התנהגותי ושלטוני מחייב ומושלם, וכצווי מוסרי ואזרחי בלבדי.

האומנם?

האומנם השופטת וחסידיה הם אנשים מושלמים על-אנושיים שלעולם אינם טועים?

למרות התארים המשפטיים היוקרתיים של השופטת בייניש ועמיתיה, הם אינם מוכנים להודות שהם כמו כל שאר בני האדם, שיש להם תכונות מולדות של חולשות, הטיות, נקמנויות, שנאות, אהבות, חשבונות ודעות, כמו כל הבריות.

השופטת בייניש איננה תוצר של מדע מדויק, אחד מחוקי הטבע, וגם לא באה מתחומי הפיסיקה והמתמטיקה. ואולם, לעיתים קרובות היא מציגה את עצמה ואת פסיקותיה כאילו מדובר במדע מדוייק שאין מלבדו.

האומנם?

לא זכור שאי פעם בייניש ועמיתיה בבג"צ אזרו אומץ אזרחי ומשפטי והודו בפומבי – "טעינו".

במקום לצעוק "הסתה" – בסגנון פוליטי תקשורתי – ראוי שגברת בייניש תתמודד ותשיב אחת לאחת לטענות כלפיה כנשיאת הבג"צ וכראש המערכת המשפטית. טענות שהשמיעו לא רק פוליטיקאים (יש להם זכות ללא צורך באישור משפטי!) אלה גם אישים משפטיים בעלי משקל, לא נחות משל בייניש. כוונתי לשופט העליון המנוח, לנדאו, לשר המשפטים לשעבר, פרופ' פרידמן, לפרופ' גביזון לושורה של משפטנים ועורכי דין.

מה הן הטענות כלפי הבג"צ שבייניש עומדת בראשו?

המדובר בטענות בנוגע לאקטיביזם השיפוטי, בנוגע לפסקי דין תמוהים שהיו יותר פוליטיים ממשפטיים, ובנוגע לשיטת מינוי שופטים. ראשית לכל אלה, חייבת דורית בייניש, להשיב להאשמותיו החמורות של יואב יצחק, שפרסם מאמר ארוך ומפורט בכותרת: "בייניש – עברינית סדרתית" – באתר 1 NEWS מיום 3.12.11. חובה לקרוא את המאמר המפורט כדי לבדוק לעומק האשמות אלה. יואב יצחק טוען שהשופטת מושחתת, שניצלה את מעמדה לרעה כדי לגונן על בעלה, עו"ד יחזקאל בייניש, שהסתבך בפרשיות כספיות פליליות, וזאת על מנת למנוע את העמדתו למשפט. אם ההאשמות החמורות הללו הן אמת, יש לפתוח בחקירה. אם הן לא נכונות, השופטת בייניש חייבת לתבוע את יואב יצחק על הוצאת דיבה. ראוי לשאול מדוע העיתונות לא מפרסמת את האשמותיו של יואב יצחק? ראוי לשאול מדוע שני העיתונאים התחקירנים הידועים, רביב דרוקר ומוטי גילת לא עוסקים בעניין?

המישפטוקרטיה אינה מעל הדמוקרטיה

במסגרת האקטיביזם השיפוטי, הפכו שופטי הבג"צ את בית המשפט העליון ל"מנהיגות המדינה". מנהיגות שמעולם לא נבחרה ולא הוסמכה לכך. פסקי דין תמוהים שקבעו היכן מותר והיכן אסור למדינה לבנות חומת ביטחון. פסקי דין שקבעו באיזו סוגי פצצות מותר או אסור לחיל האוויר להטיל על מארגני ומפעילי הטרור הפלסטיני נגד תושבי הדרום. פסקי דין שהפכו את עקרון הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. פסקי דין שביטלו חוקי כנסת בטענה שהם "לא חוקתיים", למרות שאין בישראל חוקה והמשפטנים אינם מעל הנבחרים.

ועתה לכמה שאלות מאוד ענייניות וממוקדות, שאנחנו האזרחים שומרי החוק לא קיבלנו תשובות מספקות ומשכנעות מהשופטת בייניש.

פרופ' זאב שטרנהל אמר בזמנו שצריך לעלות עם טנקים על ההתנחלות עופרה! מדוע אמירה זו נחשבה ל"פילוסופיה מדינית לגיטימית" ולא כהסתה פרימיטיבית? היכן התבונה של שלטון החוק?

פרופ' ג'אד נאמן אמר בזמנו שצריך לפתוח במלחמת אחים בין החילונים לדתיים! מדוע אמירה זו התקבלה כביכול כ"חופש ביטוי אמנותי" של איש קולנוע, ולא כהסתה לגזענות? היכן שלטון החוק?

ח"כ לשעבר עזמי בשארה המשיך לקבל את משכורתו מהכנסת גם לאחר בריחתו מהארץ, בגלל חשש ודאי שיועמד למשפט באשמת בגידה, בזמן מלחמת לבנון. היכן התבונה של שלטון החוק?

הטרוריסט הלבנוני דיראני שהחזיק ברון ארד ישב בכלא ושוחרר בעסקת חילופין – קיבל הסכמה משפטית ישראלית שאיפשרה לו להגיש תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל בגין סבלו בכלא הישראלי! מה היה "ההסבר המשפטי" של שלטון החוק בסיפור המוזר הזה? איזה "היגיון" משפטי מטומטם היה מסוגל לקבל החלטה זו?

פרופסורים מהפקולטות למדעי חברה ורוח פועלים בגלוי כתועמלנים וכסייענים לטובת האינטרסים של אויבינו הפלסטינים ושונאינו בעולם. הם מארגנים עצרות וחרמות נגד המדינה וצה"ל. הם תומכים בסרבני הגיוס. הם חותמים על עצומות המאשימות את ישראל בפשעי מלחמה ובפשיזם. מדוע פעילות חתרנית זו נגד המדינה וצה"ל נחשבת ל"חופש ביטוי אקדמי" ולא לחתרנות והסתה הראויים לתגובה ולענישה? היכן שלטון החוק?

אורי בלאו עיתונאי הארץ. עיתונאי שברח ללונדון (כנראה בעצת היועץ המשפטי של העיתון) לאחר שנודע שברשותו מסמכים צה"ליים סודיים רבים, אותם הוא קיבל מה"חיילת האידיאולוגית" שגנבה אותם מצה"ל. הוא ברח מהארץ כדי להימנע מחקירה, ומחשש לעמוד למשפט פלילי אפשרי. הוא חזר ארצה לאחר כמה חודשים ב"תנאים מיוחדים"! האם כל אזרח רגיל אחר היה זוכה לתנאים כאלה? או שהמדינה היתה מגישה צו הסגרה?! מדוע עד היום הוא לא הועמד לדין? היכן שלטון החוק?

אזרח אלמוני קשה יום, שבגלל ייאושו שלא זכה לצדק בבית המשפט, זרק נעל לעבר ראשה של השופטת בייניש. הוא נישפט לשלש שנות מאסר בכלא! ואילו עורך דין ידוע ומפורסם קיבל רק כמה חודשי מאסר לאחר שהורשע במותם של אישה ובנה בתאונת דרכים, באשמתו, במרכז ת"א. היכן כאן ה"צדק המשפטי"?

רבנים ו"נערי הגבעות" בהתנחלויות, הפוגעים ברכבים ובחיילי צה"ל ומסיתים נגד הרשויות הממלכתיות, לא זוכים לתגובה ולענישה! היכן שלטון החוק?

גלעד שרון, בנו של אריק שרון, לא נישאל ולא נחקר עד היום ע"י שלטונות החוק בעניין הפרשה המוזרה של קבלת מאות אלפי שקלים מהמיליונר האוסטרי שלאף, עבור "יעוץ" שנתן בענין אי יווני מיסתורי. מדוע שלטונות החוק והמס לא חקרו. האם ייתכן שמדובר בכספי שוחד? או הלבנת הון? היכן שלטונות החוק?

כאשר עו"ד יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, שוכח שהוא פקיד ממשלתי בכיר, ומספר בפומבי ובגאווה כיצד נתן הוראות לראש הממשלה, ואף הכריז בגלוי מלחמה על הכנסת, האם זו "תרבות שלטונית" ראויה, או ביטוי בוטה של הפרת עקרון דמוקרטי של הפרדת הרשויות?! היכן שלטון החוק במקרה זה?

כאשר מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, מודיע בהפגנתיות בשידור בטלוויזיה שהוא ידבר על כל מה שירצה ואיש לא ימנע ממנו את זכות הדיבור(!) – האם זו "תרבות שלטונית" ראויה או ביטוי של דמוקרטיה שגלשה לאנרכיה. מה דעת שלטון החוק במקרה זה?

אנשי עסקים שמפסידים מיליונים רבים ואינם משלמים את חובותיהם, אינם נענשים בשום צורה. זאת בהסתמך על פעלול משפטי הקרוי "חברה בערבון מוגבל". זו חסינות הניתנת רק לאנשי עסקים. הבנקים, במקרים כאלה, רושמים במאזניהם "חובות אבודים", והמיליונרים חוגגים ולא משלמים מכספם ומרכושם. "נוהל חוקי" זה לא ניתן לאנשים הרגילים שאין להם כיסוי משפטי כזה. היכן במקרה זה הצדק המשפטי של שלטון החוק?

לשופטת בייניש נותרה כשלושה חודשים עד לפרישתה. בפרק זמן זה היא צריכה להשיב על שאלות אלה ואחרות ולא להסתתר מאחורי החסינות המשפטית שיש לה.

* * *

ידידיה יצחקי

בין "מקור ראשון" ל"הארץ"

בהמלצתו של ידיד קרוב, איש ימין דתי, קיבלתי במשך שבוע ימים את היומון "מקור ראשון", עיתונם של המתנחלים, ש"הצופה", יומון החרד"ל הוותיק, הצטרף אליו. מצאתי מדור לספרות ראוי לשבח, בדרך כלל, אבל להוציא חדשות ניטראליות של יום-יום, מרביתם של יתר חלקי העיתון הם שטיפת מוח ימנית קיצונית, במידה זו או אחרת, כולל ביקורת מלאת שטנה ושנאה לכל מה שמריח מעט שמאל, או אפילו מרכז מתון.

ידידי הציע לי לשלוח למערכת העיתון את מאמרי "לאן אנחנו הולכים?", שעניינו בסכנה הקיומית למדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקראטית, סכנה שקיימת, לדעתי, בשל "מפעל ההתנחלויות" בשטחים. מאמר זה פורסם בשעתו בחב"ע, באדיבותו וברוחב דעתו של אהוד ב"ע, העורך, שלא נרתע מלפרסם מאמר שמנוגד לחלוטין לדעותיו הוא, והסתפק בהסתייגות אישית בשולי המאמר.

ידידי איש הימין שקרא מאמר זה אמר לי שהוא חושב שראוי לעורר דיון בשאלות שהעליתי דווקא בחוגי הימין, והציע לשלוח את המאמר לפרסום ב"מקור ראשון". עשיתי כדבריו, שלחתי את המאמר בצרוף המלצתו של ידידי, שיש לו מהלכים בעיתון. מובן שלא קיבלתי כל תשובה, מאמרי לא זכה להתפרסם בעיתון זה, ונראה לי שהלך אחר כבוד לסל המערכת. "מקור ראשון", מסתבר, אינו מעוניין לדון בבעיות שאינן תואמות את דעותיו, וודאי שלא ייתן מקום לדעות מתונות.

הדברים אמורים כנגד גל מאמרים ודברים נגד היומון "הארץ", המופיעים לאחרונה בכמה וכמה במות תקשורת, בין היתר גם בחב"ע. הטענה העיקרית נגד "הארץ" היא שבכל עניין הוא תומך בצד הפלסטיני, כנגד העמדות הישראליות. רק לעיתים נדירות ביותר נזכר גם צד אחר כלשהו ב"הארץ", כך למשל שיבח אהוד ב"ע את המדורים הספרותיים ב"הארץ". אבל "הארץ" הוא עיתון רב-פנים. מבחינה פוליטית תומך העיתון בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, פתרון שמקובל על הרוב הגדול של הישראלים, ואף ראש הממשלה, מר נתניהו, דיבר בזכותו. מבחינה כלכלית וחברתית מחזיק "הארץ" בדעות ניאו-ליבראליות, ואף על פי כן הוא נלחם בריכוזיות ההון בידי מעט טייקונים, ובתופעה המושחתת של "הון – שלטון". הוא נלחם נגד השתלטות החרדים והחרד"לים על סדר היום הממלכתי שלנו, ונגד הסחף של צה"ל בכיוון של דתיות, נגד אפליית נשים, נגד שחיתות השלטון, נגד אפליית נערות ספרדיות בבתי הספר של החרדים, בעד מאבקם של "הירוקים" להגנת הסביבה, וגם נגד ההסתערות המקארתיסטית, האקטואלית, של כמה חברי כנסת בחקיקה אנטי דמוקראטית בעליל.

אכן, גם עיתונים אחרים וכלי תקשורת אחרים עוסקים בכל אלה, ומחזיקים בעמדות דומות. מה אם כן מכעיס כל כך את המלעיזים על "הארץ"? כן, כמעט שכחתי, "הארץ" הוא לוחם אמיץ לזכויות אזרחיות ולזכויות האדם שוויוניות לכול. ומאחר שהאוכלוסייה הסובלת יותר מכול מהפרת זכויות האדם שלה היא האוכלוסייה הפלסטינית, יוצא "הארץ" נמרצות להגנתה. שניים מכתבי העיתון שוקדים לחשוף את ההפרות הגסות והאכזריות של זכויות הפלסטינים, את גזל אדמותיהם, את ההתעללות בהם ללא כל צורך והצדקה, גם לא לצורך ביטחוני. נראה שכאן קבור הכלב. אסור לספר על מעשיהם של אותם "עשבים שוטים", כביכול, זה מוציא לישראל שם רע. במשטרים טוטליטאריים קוראים לזה "בגידה", "סכין בגב", אבל אנחנו כידוע מדינה דמוקראטית.

עוד משהו, לאנשי ימין מובהקים כמישה ארנס וישראל הראל יש טור קבוע ב"הארץ", ומכתבים למערכת מקוראים ימניים, שאינם בגדר גידוף וניבול פה, מתפרסמים ב"הארץ" כסדר, ללא צנזורה. מה אומרים על כך המבקרים את "הארץ"? – זהו "עלה תאנה". אולי, אבל בדיעבד קוראי "הארץ" יודעים מהן דעותיהם של אנשי ימין ממקור ראשון, ואילו קוראי "מקור ראשון" אינם יודעים דבר וחצי דבר על דעותיהם של אנשי השמאל והמרכז המתון, אלא מהביקורת החד-צדדית, רווית השנאה, של עיתונם. אם אמנם "הארץ" מתעטף ב"עלה תאנה", הנה "מקור ראשון" מתהלך בראש חוצות בגלוי עם אבר זקור שמתיז לכל עבר גזענות ושנאה.

אהוד: היו שנים שבהן הייתי משתתף קבוע ורצוי בדפים הספרותיים והפובליציסטיים של "הארץ" והיה לי שם אפילו מדור בשם "ספרי דורות קודמים". לא עוד – אלא אם כן הייתי גם אני כותב היום ברוחו של עמוס שוקן ומלקק את התחת לפלסטינים המדוכאים שחיים על חשבון האו"ם עשרות שנים מבלי להשתקם, או של אלה שנהנים בתוך ישראל מחיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

אפילו מכתבים למערכת, שבשעתו הייתי מגיב רבות באמצעותם, חדלתי לשלוח לעיתון בגלל הסילופים שעשו בפרסום מה שכתבתי. אגב, גם אמנון רובינשטיין חדל בשעתו לכתוב ב"הארץ" בגלל "עריכה" שכזו לדבריו.

אבל אני מבין שאתה נהנה מאוד מהעיתון כי הוא קרוב לדיעותיך, בייחוד בהגנה על הפלסטינים המסכנים.

אגב, ההשוואה שלך ל"מקור ראשון" אין לה על מה לסמוך. זהו עיתון אידיאולוגי-ימני שאינו מתכסה בצביעות של "עיתון לאנשים חושבים" ואיננו מהווה במה – לא לאנשים כמוני ולא לאנשים כמוך אלא מכוון רק לקהל המשוכנעים שלו. נכון, יש לו מוסף ספרותי שבועי גדול שבו משתתפים גם רבים וטובים שאינם בדיעותיו, אך זאת מפני ששאר המוספים של העיתונים הגדולים איבדו את אופיים הקודם, שניים מהם צמקו ואחד נעשה עוד יותר קוסמופוליטי, וכמעט לא נותר בהם מקום לספרות העברית.

אגב, "מקור ראשון" היה העיתון היחיד [לבד מ"מעריב"] ששלח עיתונאי מוכשר וצלם לעשות עליי כתבה גדולה בת שני עמודים, וזאת לאחר צאת ספרי האחרון "ספר הגעגועים", מה ש"הארץ" לא עשה כלפיי כבר עשרות שנים, כי אני בעיניהם סופר לא חשוב וגם מוחרם בגלל דיעותיי, שאינן תואמות את הקו הפוליטי שלהם.

את "חדשות בן עזר" קוראים נמענים רבים שנקעה נפשם מעיתון "הארץ" והם ביטלו את המנוי שלהם. אני דווקא מתנגד לכך וטוען בפניהם שאסור לבטל את המנוי אלא יש להילחם על דיוקנו של העיתון, ועל כך שיחדל להפיץ את דיבתה של ישראל רעה בארץ ובעולם, בייחוד במהדורתו האנגלית.

כל בוקר, ובייחוד בימי שישי, בפובליציסטיקה שלו, נוצר ב"הארץ" רושם שמדינת ישראל שוקעת לאבדון, וזאת באשמתה. אחר-כך יוצאים החוצה ורואים שהיא חיה, קיימת, תוססת, ועוד איך! וכי הרוב הכמעט מוחלט של שבעה מיליוני אזרחי לא קורא כלל את "הארץ" ולא יודע שדינו נחרץ!

* * *

ד"ר מרדכי קידר

מצרים – הבקרים שאחרי

איראן, טורקיה, רצועת עזה, תוניסיה, מרוקו, אולי גם לוב, ועכשיו גם במצרים. זה רשמי: הסהר האיסלאמי הולך ומתעבה, הולך ומתארך, ומטיל צל גדל והולך על האזור שסביבנו. העמים העניים, המובטלים, הבורים והמוזנחים, שמאסו בגיהינום עלי אדמות ובשליטיהם האכזריים, מתנערים, מתקוממים, נפצעים, מדממים, נופלים, קמים וממשיכים – למרות מחיר הדמים הכבד – את ריצת האמוק אל האור הירוק הבוקע את חשכת המציאות המרה ממרומי הצריחים, ומסמן את הכיוון: אל על, אל גן העדן, זה שבו אין עוני ומחסור, אין כאב ודיכוי, אין מגבלות ואיסורים.

הנשים איתגרו את ההגמוניה הגברית

מצרים החלה את דרכה אל המודרנה העצמאית כבר לפני יותר מ-200 שנה, אך ככל שמתארך מסעה אל היציבות ואל השלטת השכל על הרגש, כך היא מתרחקת מן המטרה. במהלך שנות ה-20', ה-30' וה-40', עד 23 ביולי 1952, נהנתה מצרים מחיי תרבות תוססים, סלונים ספרותיים מפורסמים, תנועות אזרחיות רבות ופעילות, תיאטרון, אופרה, ונשים שהחלו ללכת ברחוב גלויות ראש ואיתגרו את ההגמוניה הגברית ואת קנאי האיסלאם. כן, פמיניזם ממש החל במצרים בשנות ה-20', לפני כמעט 90 שנה.

בקהיר פעל בית אופרה מאמצע המאה ה-19, וגברות הופיעו בו לעיני קהל צופים, בניגוד חמור לשריעה האיסלאמית. תרבות אירופה החילונית, הליברלית ואף המתירנית, משכה אז רבים מבני האליטה, והדברים באו לידי ביטוי עז בסרטים המצריים הרבים שעניינם היה "המשולש הנצחי" של בגידות בנישואין. היו אז במצרים מי שראו בעצמם אירופים, צאצאי היוונים והרומאים תושבי אלכסנדריה. אלא שהמסורת האיסלאמית אינה מקבלת התנהלות ציבורית כזו, הנגועה בליברליזם ובמתירנות.

בעקבות הגילוי של קברי הפרעונים ופענוח כתב החרטומים באמצע המאה ה-19, נחשף בפני המצרים עברם הפרעוני המפואר, ורבים מהם – בעיקר קופטים – החלו להתרפק עליו ולהגדיר את עצמם על פיו. אלא שעל פי האיסלאם, "פרעה" הוא שם נרדף לכפירה ולמלחמה נגד אללה, ולכן הגדרת מצרים כממשיכת דרכם של הפרעונים הייתה לצנינים בעיני קנאי האיסלאם.

התגובה למגמות האנטי-איסלאמיות הללו החלה בשנת 1928, עת כינס חסן אלבנא קבוצת חברים, "אחים מוסלמים", שהיו מודאגים מאוד מן ההידרדרות התרבותית והמוסרית שפשתה בקרב האליטה. הם האשימו בכך את הכיבוש הבריטי שבחסותו ובעידודו חדרו לחברה המצרית כל הרעות הללו, וקבעו תוכנית פעולה הבנויה על שלושה מרכיבים: מאבק למען סילוק הכיבוש הזר, מאבק למען טיהור החברה מהתרבות הזרה שחדרה לתוכה, והחלת השריעה האיסלאמית על כל שטחי החיים הפרטיים, המשפחתיים והציבוריים. עד היום אלו הם שלושת עיקרי תורת "האחים המוסלמים".

הצבא השתלט על מצרים ביולי 1952, ועד מהרה ניסה לבנות את הלגיטימציה לשלטונו על "סוציאליזם ערבי", שגם הוא אינו עולה בקנה אחד עם ערכי האיסלאם, ומאז היה בעימות עם "האחים". חלק ממנהיגיהם הוצאו להורג, והבולט ביותר היה האידיאולוג שלהם, סיד קוטב, שנתלה ב-1966 היות שקבע כי הנהגת מדינה שאינה מחילה עליה את השריעה היא כופרת וראויה לג'יהאד נגדה. רבים במצרים ראו את תבוסת 1967 כעונש משמים על תליית קוטב.

איסלאמיסטים ואיסלאמיסטים יותר

החוקה המצרית שהייתה שרירה עד לפני מיספר חודשים, אסרה על הקמת מפלגות דתיות, וזאת על מנת לא לאפשר ל"אחים" להגיע לשלטון, ולכן פנו "האחים" לפעילות חברתית ובעיקר לסייע בחיי היומיום לדלת העם, ובמצרים היא גדולה מאוד. הם אלה שסיפקו למיליוני המצרים הגרים בשכונות לא מתוכננות מזון, מי שתייה, קליניקות רפואיות, חינוך ותעסוקה. בעת התמוטטות בניינים על יושביהם (תופעה שכיחה במצרים עקב אי-הקפדת מושחתי השלטון על איכות הבנייה) היו תמיד "האחים" הראשונים שהגיעו לחלץ פצועים, לפני שהבולדוזרים של השלטון באו לפנות את ההריסות עם הפצועים בתוכן.

"האחים" זרעו בדמעה לאורך השנים את זיעת אפיהם למען דלת העם הגדולה, והיום – משסולק מובארק והותר להם לבוא בפוליטיקה – הם קוצרים בשמחה את השקעתם בחברה, ונושאים בגאון את אלומות האהדה להם באוכלוסייה. היה זה אך טבעי שהעם, שרובו דתי, מאמין, מתפלל אפילו ברחובות, צם ברמדאן, ועולה לחג' למרות המחיר הגבוה, ייתן את קולו עבור "האחים", וכמעט 37 אחוז משליש התושבים במדינה שהצביעו לפני שבועיים בחרו במפלגת "החירות והצדק" שלהם.

אך ההפתעה היתה התמיכה הגדולה ב"סלפים", שזכו ב-24.4 אחוזים מהקולות. המילה "סלף" בערבית היא קיצור של הביטוי "אלסלף אלצאלח" שפירושו "אנשי העבר, הטובים והצדיקים". בהבדל מן "האחים המוסלמים", המנסים להתאים את הדת האיסלאמית, שנקבעה במאה השביעית, לחברה של המאה ה-21, הסלפים מנסים להתאים את החברה במאה ה-21 לדת שנקבעה במאה השביעית. בהכללה ובהשאלה ניתן לומר כי "האחים" הם דתיים יותר מודרניים, ואילו הסלפים חרדים יותר לדברי אללה ומוחמד, מקפידים יותר על כיסוי הנשים ולכן פני נשיהן מכוסים בניקאב, שרק העיניים מבצבצות ממנו, וידיהן עטויות כפפות שחורות. הצבעתם של כרבע מהבוחרים עבור מפלגת "אלנור" ("האור") של הסלפים, הפתיעה רבים.

סך כל הקולות שניתנו ל"אחים", לסלפים ולמפלגת "אלוסט" ("המרכז") הדתית המתונה, ב-9 מתוך 27 המחוזות שבהם נערכו בחירות, הוא 65.3 אחוז – כמעט שני שלישים מהבוחרים. אם זו תהיה התמונה לאחר כל סבבי הבחירות ל"מועצת העם" – הבית התחתון – ול"מועצת השורא" – הבית העליון – הרי שהכוחות הדתיים, שנבחרו באורח דמוקרטי למהדרין, יוכלו להרכיב ממשל איתן וממשלה יציבה.

אלא שהדברים אינם קלים כלל וכלל, בעיקר בשל ראיית עולם שונה בין "האחים" ובין הסלפים, והם עלולים להגיע למחלוקות על מספר נקודות: היחס לחילונים, היחס לקופטים, מעמד הנשים במרחב הציבורי, בתקשורת, במוסדות חינוך ובמקומות עבודה, ושאלת ההפרדה בין המינים, אלה כבר עלו, ובעוצמה רבה.

עבד אלמנעם שחאת, אחד ממנהיגי הסלפים, כבר התבטא בתקשורת בהחלטיות רבה, כי השריעה תהיה חוק המדינה, והיא תקבע את האזרחות, את השוויון ואת החירות. המשמעות היא שהנוצרים הקופטים עלולים לאבד את חירותם, את מעמדם ואפילו את אזרחותם, למרות שהם – על כל פנים בעיני עצמם – התושבים המקוריים של מצרים, ואילו המוסלמים הם "חדשים מקרוב באו." דובר סלפי אחר, חאזם אבו אסמאעיל, שהוא גם מועמד בבחירות לנשיאות, אמר השבוע כי אם ייבחר לנשיא, הוא יאסור מכירת יין, עירוב גברים ונשים במקומות עבודה, ולדעתו הגיע הזמן שהממשלה תכין את דעת הקהל לכפיית כיסוי ראש על הנשים. הגדיל לעשות אחת ממנהיגי "מפלגת האור", מוחמד עבד אלהאדי, כשקבע שכבר הקוראן בישר את זכיית הסלפים בבחירות, שכן כתוב בו: "נהפוך אתכם (המאמינים) למנהיגים וליורשים (של השלטון)." המסר הסמוי המסוכן באמירה הזו הוא "לשלטון בחרתנו", והסלפים לעולם לא יוותרו על השלטון, גם במחיר הפיכתו ללא-דמוקרטי.

"האחים המוסלמים" חוששים ממעמד מצרים בעולם אם ינקטו צעדים כאלה נגד החילונים ונגד הקופטים, ולכן גישה סלפית קיצונית עלולה להעמיד בספק את יכולת "האחים" להקים קואליציה עם הסלפים. סביר ש"האחים" ישאפו להקים קואליציה רחבה, עם כמה מפלגות חילוניות, כדי להנמיך את דרישות הסלפים, אם יבחרו להצטרף לקואליציה.

חשוב לציין כי "האחים המוסלמים" והסלפים לא היו בקדמת ההפגנות שהחלו בשלהי ינואר ושהביאו לסילוקו של מובארק. הם עמדו מאחור, ראו את הצעירים החילוניים נפגעים מן האלימות שהפעילו המשטרה והצבא, אך למרות זאת מצליחים להפיל את מובארק. "האחים" המתינו לראות מה ילד יום. כאשר הגיעה שעת הבחירות הם היו מאורגנים להקים מפלגה, להציב מועמדים מוכרים וחביבים, לפרסם מצע, לאייש ועדות קלפי, לערוך ולממן תעמולת בחירות, להביא אנשים – אפילו נכים וחולים – לקלפיות ו"לסייע" להם להצביע. יכולתם של "האחים" להתארגן בזמן קצר היא תוצאה של פעילותם המאורגנת ארוכת השנים למען האוכלוסייה.

יש אפשרות שהאזורים שבהם יתקיימו סיבובי הבחירות הבאים בשבועות הקרובים יחזקו עוד יותר את מעמדן של המפלגות הדתיות, שכן הם מסורתיים יותר מן האזורים שבהם התקיים הסיבוב הראשון.

הצבא צועד על נכסיו

מצב המגזר החילוני הוא טרגדיה אמיתית. הם אלה שניסו כל השנים לקדם את מצרים לכיוון המודרני, הם אלה שיצאו לכיכר אלתחריר לסלק את מובארק, והם אלה שהתעמתו עם הצבא בחדשים האחרונים כדי להנמיך את עוצמת האלימות שהפעיל בעת פיזור ההפגנות וכדי לצמצם את מעורבותו בחיים הפוליטיים החדשים. אלא שהם התקוטטו עם הצבא במקום לבסס מפלגה, הם הפגינו ברחובות במקום לכנס אסיפות, הם הקימו ארגונים אליטיסטיים במקום להתחבר עם דלת העם, ולכן הם לא עמדו בציפיות של עצמם בבחירות. כל המפלגות החילוניות ביחד, כולל מפלגת "אלוואפד" הוותיקה, השיגו כשליש המושבים בבית התחתון שעמדו לבחירה, ואם מגמה זו תתגבר בסיבובים הבאים, עלול הרוב האיסלאמי בפרלמנט לקבוע חוקה שתשקף את האינטרסים וראיית העולם שלו: נשיא מוחלש וכנגדו פרלמנט חזק, השריעה כבסיס לתחיקה, הכפפת מערכת המשפט להלכה האיסלאמית והכפפת הצבא למרותם של הגופים הנבחרים, כלומר האיסלאמיים.

מעמד הצבא הוא עניין רגיש במיוחד, שכן הצבא במצרים הוא אימפריה כלכלית המחזיקה חברות, קניונים, מוסדות פיננסיים, מפעלים ונדל"ן, והצבא לא יסכים להכפיף את עצמו למרותם של פוליטיקאים ואפילו של נבחרי ציבור. מצב זה עלול ליצור מתח גבוה וקבוע בין הצבא ובין המפלגות הדתיות, שכן אלו תשאפנה לממש את המנדט השלטוני המתבסס על האמון שרוב הבוחרים הביע בהם, ואילו לצבא יש אג'נדה ברורה לשמור על עצמאותו ונכסיו על אף שהמדינה מממנת אותו.

מי ינהיג – מוסדות השלטון או כיכר אלתחריר?

הנעלם הגדול ביותר הוא אופי ההתנהלות של המימשל המצרי החדש, אשר לראשונה בהיסטוריה של מצרים המודרנית ("מאז ימי הפרעונים" כדברי יו"ר ועדת הבחירות) מייצג את העם באורח הגון. לאחר יותר מ-200 שנה של החלטות שהתקבלו על ידי שליט יחיד, עומדים נציגים אותנטיים של העם לנהל את מצרים על פי ההשקפה התרבותית של הבוחר. אלא ש"מרובים צרכי עמך", וכל מי שיהיה בעמדת אחריות, יהיה עליו לתת פתרונות ל-90 מיליון תושבי מצרים, ששליש מהם חיים בשכונות בלתי מתוכננות ללא מים זורמים, ביוב, חשמל מסודר, תקשורת, חינוך ראוי לשמו או שירותים סוציאליים.

השלטון החדש יהיה חייב להתניע מחדש את הכלכלה, שאם לא יעשה כן, ובקרוב, הוא עלול לעמוד בפני "מהפכת הרעבים" שבחרו בו. על השלטון יהיה לחדש את ההשקעות הזרות במשק המצרי, שכן זוהי הדרך היחידה להעניק תעסוקה לאלפים רבים של בוגרי אוניברסיטאות, מכללות ובתי ספר מקצועיים הנפלטים מדי שנה לשוק העבודה המצטמצם, ואינם מוצאים פרנסה הגונה. מצבן של הבנות אף חמור יותר, בשל המגבלות החברתיות והמסורתיות המוטלות על המקצועות ומקומות העבודה שהן יכולות לעבוד בהם.

משימה חשובה נוספת העומדת בפני השלטון החדש היא החזרת התיירים שמאז ינואר מדירים את רגליהם ממצרים. מיליוני מצרים, המתפרנסים מענף התיירות, איבדו בשנה האחרונה את מקור מחייתם. אלא שהתיירות נתפסת על ידי הסלפים כבעייתית למדי, כיוון שהתיירים אינם מתנהגים על פי קוד ההתנהגות האיסלאמי: הם דורשים משקאות אלכוהוליים, הם אוכלים בשר שאינו "חלאל" ("כשר" על פי השריעה), והתיירוֹת אינן תמיד לבושות בצניעות על פי כללי האיסלאם הנוהגים במרחב הציבורי המצרי; והמועדונים שבהם אוהבים התיירים לבלות אינם מתנהלים על פי קוד הצניעות האיסלאמי. כמו כן התיירים באים לראות ולהתרשם מתרבות הפרעונים, שעל פי האיסלאם היו כופרים בעיקר. בשל כל אלה, נושא התיירות יצטרך לעבור בירור ציבורי במצרים בשאלה כיצד הציבור הדתי שעכשיו ינהיג את המדינה יחיה עימו בשלום. לסלפים יש פתרון לירידת ההכנסות מהתיירות: מוחמד עבד אלהאדי, שהוזכר לעיל, אמר כי אם מצרים תשים את ידה על כל הכספים שאנשי מובארק גזלו ועדיין גוזלים מהקופה הציבורית, מצבה הכלכלי של המדינה יהיה טוב הרבה יותר. אך שיקום הכלכלה יתרחש אך ורק אם ההפגנות ייעלמו מהרחובות והשלטון ייתפס במערב כ"סביר", למרות שהוא בגוון איסלאמי.

גם לביטולו המלא של הסכם השלום עם ישראל תהיינה השלכות מרחיקות לכת: הוא עלול ליצור אווירה של מלחמה, גם אם מלחמה של ממש לא תפרוץ, ואווירה עכורה כזו אינה מעודדת השקעות ותיירות. בנוסף, ספק מזון חשוב של מצרים, ארה"ב, לא תקבל בעין יפה את ביטולו של הסכם השלום בין ישראל ומצרים, במיוחד היות שהסכם זה נחתם בוושינגטון לאחר הסכמי קמפ דיויד, שנחתמו בשנת 1978 תחת עינו הפקוחה וזרועו הכבדה של נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר. ארה"ב אינה מעוניינת שהסכמים שנחתמו בהתערבותה ובמימונה ייתפסו בעולם כקצרי מועד.

יש עוד כמה שאלות שהציבוריות המצרית תצטרך לקבל החלטות בעניינן. הראשונה היא מעמדה של כיכר אלתחריר, במשמע האם תם פרק הפגנות הרחוב ההמוניות ("אלמליוניאת", המונות מיליון מפגינים), הספונטניות ומושכות התקשורת, והחל פרק המוסדות הנבחרים להחליט על גורלה של המדינה. מצד אחד אי-אפשר להשתיק אנשים כי זכות ההפגנה היא זכות בסיסית המוגנת באמצעות החוקה, אך מצד שני אי-אפשר להשאיר את קבלת ההחלטות במדינה לקבוצת רחוב כזו או אחרת, קטנה או גדולה, שהתארגנה בפייסבוק.

מדריך לליברלים מובסים

כדי להדגים איך חשים כיום אלה המתנגדים לתנועות האיסלאמיות, נביא כאן מאמר שכתב השבוע מוניר בשאווי, קופטי המתגורר בלוס אנג'לס. במאמרו "קריאת השכמה" הוא כותב (התוספות בסוגרים שלי, מ"ק):

"הסתיים הסיוט המרגיז, ועתה אנו מול המציאות המרה. מה שיגורנו ממנו הפך כמעט למציאות, שכן האחים המוסלמים הם מעבר לפינה, במקום הקרוב ביותר לשלטון. נחשפה התמימות, ואפילו הזדון, של מי שתיארו אותנו כאילו אנו סובלים מפרנויה או מפוביה כלפי 'האחים' וטענו נגדנו שאנו מייחסים להם משקל רב יותר ממה שמגיע להם באמת. שכן, הם אינם יותר ממיעוט טריוויאלי שהמשטר הקודם השתמש בהם כדמון כדי להצדיק את הישארותו בשלטון. המוזר הוא שלא שמענו מאלה שטענו כך נגדנו שום מילת התנצלות או אפילו הודאה בטעות שעשו בהערכת כוחם (האמיתי) של 'האחים המוסלמים.

"איני מאוהבי משטר מובארק, ואני מכיר היטב את פגמיו וריקבונו, אך ידעתי שהשטן השולט בנו באמצעות מובארק היה טוב יותר מזה שעתיד לבוא. ראיתי זאת כאשר שמעתי את קריאות האנשים בכיכר אלתחריר שדרשו ממובארק: 'הסתלק! הסתלק!' ולא היתה להם סבלנות לחכות עד שיסיים את הקדנציה שלו בצורה מסודרת וימסור את השלטון לממשלה חוקית, שהיתה שומרת על המדינה מפני הסכנות המצפות לה מצד האורבים הממתינים לקפוץ על עגלת השלטון ולהגשים את האג'נדה שתיכננו מזה עשרות בשנים. אני זוכר שכאשר אנשים צהלו למפלת מובארק, הייתי מודאג מאוד ושאלתי את עצמי: האם יגיע זמן שבו ניאנח על גורל שלטון מובארק ונאמר: 'איפה הימים שלך, הו מובארק', בדיוק כמו שאמרנו לאחר שהסתלק המלך פארוק (ביולי 1952, עת עלו 'הקצינים החופשיים' לשלטון).

"עכשיו (לאחר שהאיסלאמיסטים עומדים לזכות ברוב בפרלמנט) מה שכינו דמון הפך לדמון אמיתי, והתברר כי מובארק צדק כאשר איים שהתחליף לשלטונו הוא עליית 'האחים' לשלטון. ועם זאת, איני מנקה את משטר מובארק מהאחריות, שכן הוא זה שהניח למצב במצרים להתדרדר לדרגה כזאת עד שחלק מהאנשים סבורים ש'האחים' לא יהיו גרועים יותר מהסבל שהם סבלו מידו של מובארק. הוא היה זה שאיפשר ל"אחים המוסלמים", קבוצה שהחוק הגדיר כ'התארגנות אסורה', לפעול תחת אוזנו הכרויה ועינו הפקוחה, וכולם ידעו היכן נמצאים מרכזיהם ומי הם מנהיגיהם, שכן הידיעות עליהם מילאו את אמצעי התקשורת במצרים ובעולם. ולמרות הכול, היפנה המשטר את עיניו לכיוון הנגדי כאילו שום דבר אינו קורה, והסתפק בסימון הקווים האדומים שאסור ל'אחים' לחצותם. עלינו להודות ש'האחים' היו יותר חכמים ומתוחכמים, שכן הם הצליחו לנצל את מרחב החירות שניתן להם כדי להשיג את יעדיהם.

"עכשיו אין טעם לבכות על חלב שנשפך. עלינו להתמודד עם המציאות ולבחון כיצד נוכל להתגבר עליה.

"ראשית, עלינו להתעורר כדי ללמוד מהם המנגנונים שבאמצעותם השיגו 'האחים' את מטרתם. המנגנון הזה מתמצה בכך שהכול מותר אם הוא מקרב אותם למחוז חפצם, ובמילים אחרות: המטרה מקדשת את האמצעים. צחוק הגורל הוא שקבוצה דתית קיצונית זו דווקא רואה בדמוקרטיה עיקרון מערבי זר שיש לדחותו. אך אם מרכיב מסוים של הדמוקרטיה, הקלפי, יכול להביא להם את הניצחון, אזי אין מניעה מצידם להשתמש בו כסולם לטפס בו אל מטרתם ואחר כך לבעוט בו ברגל גסה. הם השתמשו באסטרטגיה זו כדי להשיג את מטרתם, ועלינו להשתמש בה נגדם. על הליברלים – הקופטים, המוסלמים המתונים וכל מצרי שיש לו הערכה לחירותו – לא להימנע מחובת ההצבעה. על כולם לעשות יד אחת מאחורי רשימה אחת שיש לה סיכויים לנצח, ולא לפזר את קולותיהם. ידוע לי שהיום יש מודעות לכך יותר מבעבר, אך אנו חייבים להשקיע מאמץ נוסף כדי שכולם, ללא יוצא מהכלל, ילכו לקיים את חובתם האזרחית ולהצביע. (הדברים נאמרים על רקע קריאות שיצאו מחוגי החילונים להימנע מהצבעה, כדי לפגוע באמינות הבחירות).

"שנית, עלינו להתעורר כדי לחשוף את ההונאה שלהם ולגלות ברבים את מזימותיהם. הם אינם מבינים מהי דמוקרטיה אמיתית, שכן היא גדולה יותר מקלפי של בחירות. דמוקרטיה אינה עולה בקנה אחד עם התנכרות לאחר, עם השתלטות על ועדות קלפי ומניעת האחרים מלהגיע אליהן. כמו כן דמוקרטיה אינה משתלבת עם קניית קולות בכסף או באוכל, עם עבירה על חוק האמור לחול על הכלל, שכן הם עברו על חוק הבחירות לאור היום כשהמשיכו להפיץ תעמולת בחירות במהלך 48 השעות שלפני הבחירות (שבהן אסור להפיץ תעמולה), ולחלק פליירים לציבור העומדים בתור לקלפי. כל אלו הם מעשים מנוגדים לחוק.

"שלישית, יש לחשוף ברבים כל קנוניה בינם ובין פקידי המדינה, כדי להפסיקה בכל דרך אפשרית. לדוגמה, היה ברור שקיימת מזימה לא לקבל את קולות המצרים המתגוררים בחו"ל, שרובם הם קופטים וליברלים, באמצעות תכסיסים שנועדו לשלול מהם את זכותם להצביע או לא להביא את פתקיהם לשגרירויות. מתוך 9 מיליונים (של בעלי זכות הצבעה בחו"ל) הצליחו להצביע רק כמה אלפים, ובין אלה לא הוכרו יותר מכמה מאות כקולות כשרים. בתוך מצרים שותקו קלפיות רבות באזורים שבהם היתה סבירות שהציבור יצביע נגד האיסלאמיסטים. כמו כן, היו חריגות רבות בעת מניית הקולות, ואלה השפיעו על תוצאת הבחירות. חשוב לתעד את כל הדברים הללו כדי לפנות בעניינם לבתי המשפט. ואם רשויות החוק לא יפעלו בהגינות, אין מנוס מללכת שוב לכיכר אלתחריר.

"רביעית, נכון שאנו סובלים מאסון חמור, שכן הפסדנו בקרב, אך לא הפסדנו את המלחמה. מצפים לנו קרבות רבים, כי הבחירות לפרלמנט עדיין לא הסתיימו. יש שלבים נוספים ויש בחירות חוזרות באזורים רבים (שבהם לא נפלה הכרעה בין המועמדים), וקיימת עדיין תקווה שניתן יהיה לשנות את התוצאות הראשוניות. אחרי מועצת העם (הבית התחתון) תהיה המערכה על החוקה, ועלינו לעמוד על כך שהניסוח שלה יתבצע באמצעות ועדה מיוחדת של אנשי חוק מומחים, שייצגו את כל קהילות החברה ובכללם המיעוטים הדתיים והאתניים, ולא את בעלי המצנפות במועצת העם החדשה. החוקה מטבעה נועדה להגן על המיעוט מעריצות הרוב החזק ולא לסייע לרוב לרסק את המיעוט. כמו כן, מערכת הבחירות לנשיא המדינה עוד לפנינו, ואני מקווה כי הבחירות הללו יידחו על מנת שהעניינים יירגעו וייקבעו הכללים שיבטיחו בחירה מודעת יותר ולגיטימית יותר.

"הדבר המסוכן ביותר שיכול להתרחש עכשיו הוא שנשקע בייאוש, שנשליך את הכפפות, שנכריז כי הובסנו ושנעזוב את זירת ההיאבקות לפני שתישמע שריקת הסיום. לא! אין צורך שנוותר על מצרים בקלות כזאת לעופות השחור כדי שיחזירו אותה לתקופות הבערות והחושך. אני חש שכיכר אלתחריר תישאר עימנו עוד תקופה ארוכה. אם בניין הפרלמנט יהפוך לבימת האיסלאמיסטים, לא יישאר לשאר העם מקום להשמיע את קולו מלבד הכיכר. ואם מישהו מטיל ספק בלגיטימיות ובאפקטיביות של כיכר אלתחריר, עליו לזכור שכיכר זו יצרה את המהפכה."

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובגיליון "מראה" 177.

* * *

פרופ' משה שרון

הבאזר של המזרח התיכון

לא שלום, לא תוכניות שלום ולא "מחיר השלום",  משא-ומתן בבזאר של המזרח התיכון – מורה דרך

"אנחנו ערבים. אנו מקדימים ומאחרים; אנו מוסיפים וגורעים, אך אין אנו מתכוונים בכך לשקר." אבן קֻתַיְבַּה, עיון אלאח'באר, ביירות, 1985, כרך 2, עמ' 152.

ביום 25 בדצמבר 1977, מיד בתחילת המו"מ לשלום בין ישראל למצרים באסמאעיליה, ניתנה לי ההזדמנות לנהל שיחה קצרה עם נשיא מצרים מחמד אנוואר סאדאת.

"אמור לראש הממשלה שלך," הוא אמר, "שזהו שוק. הסחורה יקרה."

סיפרתי זאת לראש ממשלתי (מנחם בגין ז"ל) ואולם הוא וכל מנהלי המו"מ שבאו אחריו (ואלה שלפניו), נכשלו בציות לחוקי הבאזר. אך לא רק הם; הכישלון היה מנת חלקן של כל ממשלות ישראל, ושל התקשורת כולה. כל פעם, מחדש, מצאו כולם את עצמם מופתעים מכך, שהערבים אינם מקיימים הסכמים שהם חתמו עליהם. פעם אחר פעם סירבו מנהלי המו"מ הישראלים ללמוד מהניסיון וחזרו על אותן השגיאות, ששִיעבדו את ישראל לחוקי משחק שנקבעו על-ידי הערבים.

לפני למעלה משתים עשרה שנה, ב-4 במרס 1994, פירסמתי בעיתון "ג'רוסלם פוסט" מאמר ושמו "טירונים בניהול מו"מ", שאפשר להדפיסו היום מחדש בשינויים מזעריים של כמה שמות. האירוע שהביא אותי לכתוב את המאמר היה חתימת "הסכם קהיר" עם יאסר ערפאת, שכבר הוכיח אחרי "הסכם אוסלו" שחתימתו אינה שווה, לא רק את הנייר שעליו חתם אלא גם את הדיו בעט הכדורי שלו, ועוד פחות מכך שווה המילה שלו. ואז, כפי שקרה בכל הסכם, ישראל מצאה עצמה מופתעת, שההסכמות שהיא חתמה עליהן נעשו בסיס לדרישות ערביות חדשות. זה לא רק מראה שהערבים הם אמנים בדיפלומטיה של באזר, אלא גם, ובעיקר, שלישראלים אין שום מושג איך לנהל דיפלומטיה כזו.

בדיפלומטיה של באזר מזרח תיכוני מקיימים הסכמים לא מפני שחותמים עליהם אלא מפני שקיימים תנאים הכופים אותם. יתר על כן, בסיכסוך בין ישראל למדינות ערב קיימת בעיית יסוד שאינה מאפשרת עסקה כלל. הבעייה היא שהישראלים מצד אחד והערבים מצד שני אינם מדברים על אותה סחורה. הישראלים מבקשים לקנות שלום המבוסס על הכרה ערבית-מוסלמית בישראל כמדינה יהודית עצמאית הזכאית להתקיים במזה"ת; ומנגד הערבים מציעים להשמיד את המדינה היהודית, להמיר אותה במדינה ערבית ולהיפטר מיהודיה. הערבים מעולם לא הסתירו את היעד הזה. הוא מופיע בסדר היום הרשמי של כל המדינות הערביות, מעוגן במסמכים החוקתיים של הפלשתינים ומקבל ביטוי יומיומי בכלי התקשורת הערבים בפרט והמוסלמים בכלל, והוא המניע של כל המלחמות של הערבים נגד ישראל.

כדי להגשים את שאיפתם, בד בבד עם יציאתם לשדה הקרב, הערבים מקיימים בפעילותם המדינית את חוקי הבאזר, שבהם הם מומחים גדולים. החוק החשוב ביותר אומר, שאם אתה מפגין את רצונך לרכוש סחורה מסויימת, הסוחר יעלה מיד את מחירה פי כמה וכמה, וככל שתראה רצון עז יותר כך גם יאמיר המחיר.

הסחורה שמדובר בה היא "שלום". ישראל יוצאת מגדרה להראות, כי רצונה העליון הוא לקנות אותה. הערבים בהתאם לכך עושים את הרושם שהם למעשה מחזיקים במפתחות המחסנים של אותה סחורה נחשקת, בעוד שלמען האמת, מחסנים אלה ריקים לחלוטין. לזכותם של הערבים ייאמר שהם כבר אמרו זאת בפרוש אינספור פעמים. אלא שבמקרה זה היהודים גם איבדו את חוש השמיעה. כל מי שעיניו בראשו ומצוי הוא אפילו באופן שטחי אצל המתפרסם בעיתונות הערבית, ושומע את הצהרות מנהיגי הערבים, המוסלמים הסונים, ועתה גם האיראנים השיעים, יודע שהם אינם אפילו מעוניינים במחיר הטריטוריאלי שהיהודים רוצים כל כך לשלם עבור סחורה שאינה קיימת. לערבים אין עניין בטריטוריה.

טריטוריה, "שטחים כבושים", הם סוג של ריטואל אך לא יותר מזה. אין ספור פעמים ניתנה לערבים, במיוחד לאלה הקרויים בעגה המקומית "פלשתינים" אפשרות לקבל טריטוריה ולהקים עליה מדינה. ב-1947 העניקה להם תוכנית החלוקה את רובה של ארץ ישראל. הם יכלו להקים מדינה שאילו היתה קמה אז – ספק אם הייתי כותב היום את השורות האלה. אילו רצו אז הערבים קרקע, הרי קיבלו ויכלו לקבל עוד הרבה ממנה. אך הם לא קרקע רצו אלא את מחיקת מדינת היהודים, תהא קטנה ככל שתהיה.

בין 1948 ל-1967 היתה בידי הערבים כל הטריטוריה שמעבר ל"קו הירוק" שהפך לפתע לגבול קודש. מצרים שלטה בעזה, וירדן שלטה ביהודה ובשומרון שנקרא בפיה "הגדה המערבית" – ולא היה פוצה קול ומצפצף לא מצד הערבים "הפלשתינים" ולא מצד השמאל הישראלי ולא מצד אומות העולם על כך שלא מקימים ל"פלשתינים" מדינה ברצועת עזה ובגדה המערבית. מקהלת חסידי המדינה הזו נוסדה רק לאחר ששטחים אלה באו תחת שלטון ישראל בעקבות מלחמה שיזמו הערבים במטרה לחסל את שיבת ציון.

 נמצא אפוא שלא רק שהערבים אין להם "שלום" למכור אלא שהיהודים אצים רצים לשלם להם עבור לא כלום במטבע ("שטחים תמורת שלום") שלערבים אין עניין בה. אך אין זה אומר שהערבים אינם מוכנים לקבל קרקע בחינם ובמיוחד כאשר הדבר משפר מאוד את יכולתם להשיג את מטרתם האמיתית. הפתגם הערבי אומר: "מה שבא בחינם הרבה לקחת ממנו" (בערבית מדוברת: "אִלִּי בְּבַּלַאש כַּתֶּר מִנּוֹ").

בנוסף לעובדה שהערבים מוכנים לקבל ברצון נכסים של ממש ללא שום תמורה (ראה גירוש גוש קטיף, שהוא הדוגמה הקלאסית למשהו שניתן ב"בלאש"), הערבים מכירים היטב את חוכמת הבאזר ומפעילים במיומנות את חוקיו. חוכמת הבאזר היא, שאם אתה פיקח למדי, והצד השני תמים או סכל או שני הדברים כאחד, אתה יכול למכור לא-כלום ולקבל תמורה גבוהה. הערבים מוכרים מילים, הם חותמים הסכמים, הם מפזרים הבטחות ללא כיסוי (שאיש אינו מבקש אותו) ובינתיים מקבלים דמי קדימה נדיבים במזומנים. הפלשתינים זכו בשטחים, בכסף, בשלטון עצמי, בכוח צבאי, בנשק, ובמעמד בינלאומי תמורת לא כלום, אך לפי כללי השוק הם ממשיכים לתבוע תשלומים נוספים, שכן הם מגלים שעל אף שפעילותם שקופה, הצד השני, הישראלים, מתעלם ממנה: כמו כל קונה תמים בשוק יצרו הישראלים לעצמם חזיון תעתועים, שנעשה להם התמונה הרצויה.

בבאזר לא תמצא מישהו שיהיה טיפש עד כדי כך שישלם תמורת דבר שאיש לא ראה מעולם, אבל הישראלים כל כך נלהבים לקנות את "סחורת השלום", עד שאפילו אינם רוצים לדעת משהו על חוקי השוק הערבי.

אחד החוקים החשובים בשוק הזה ידוע לכל סוחר מתלמד: במקח וממכר, האדם שמציג ראשון את תנאיו יהיה הצד המפסיד. זה נכון לכל מו"מ אם זה בשוק או ליד שולחן המו"מ. מי שקלפיו גלויים חזקה עליו שיפסיד.

במסורת ההיסטורית האיסלאמית ישנו סיפור ידוע מאוד מאמצע המאה השביעית לספירה. שני מתמודדים על הח'ליפות הסכימו למסור את חילוקי הדעות ביניהם לבוררים, אחד מכל צד. הבורר שהיה ראשון לספר על פרטי ההסכם שגובש בשיחות הפסיד, שכן יריבו הכחיש בו במקום את כל הפרטים שחייבו אותו. סיפור מפורסם זה נעשה חוק זהב של ניהול מו"מ: לעולם על תציג תוכנית, לעולם אל תהיה הראשון להציע דבר כלשהו, לעולם אל תהיה הראשון לספק מידע על עצמך או תוכניותיך.

בשיטה זו נהג סאדאת באופן קבוע במסגרת המשא-ומתן בין ישראל למצרים. לאחר כל פגישה הוא היה דוחק בראש ממשלת ישראל לצאת ראשון לעיתונות ולהציג את הפרטים עליהם הוסכם בפגישה. לאחר מכן כשהיה נשאל על-ידי העיתונאים הערבים אם אכן הפרטים נכונים הוא היה עונה ללא יוצא מן הכלל: "האם אני אמרתי? הוא (כלומר ראש ממשלת ישראל) אמר."

בעקבות דוגמה זו הבה נזכיר שוב לעצמנו את "הסכם קהיר" משנת 1994 (אף כי התאריך והמאורע אינם חשובים לצורך העניין. משגים הרי גורל מן הסוג הזה חוזרים על עצמם מאז פעמים רבות). אחרי שההסכם "הושג" הופתעה ישראל לגלות שהוא נעשה מיד הבסיס לתביעות ערביות נוספות. שר החוץ של ישראל חזר ארצה ונופף בשמחה בנייר שעליו "הוסכם" לפי הבנתו, אך הפלשתינים הודיעו מיד לכל, שהסכם לא הושג כלל ומה ששר החוץ הישראלי דיבר עליו היה בסך-הכול "רעיונות" ישראלים, שהצד הפלשתיני דחה, כמובן.

מפתיעה ביותר היא התגובה הישראלית במקרים כאלה. בגלל הלהיטות להיאחז בכל דבר שמדיף ריח כמו "שלום" מגיב הצד הישראלי בכך שהוא תורם "הסברים" להתנהגות הערבים, ומוכיח קבל עם לא רק בורות ביחס לתרבות האחרת אלא גם טיפול בלתי מקצועי ביריב. אחד ההסברים הפופולריים של פוליטיקאים ישראלים ושל התקשורת ברובה המכריע הוא שתגובה הערבית (המייצגת את האמת לאמיתה על המטרות האמיתיות של הערבים) היא "לשימוש פנימי". זהו ביטוי קסם שפוטר את הערבים מכל אחריות לדבריהם, לחתימתם, להתחייבויותיהם. כביכול "שימוש פנימי" אינו נחשב במשהו, בעוד שלמען האמת דווקא ה"שימוש הפנימי" הוא האמיתי, ו"השימוש החיצוני" הוא נשק טקטי בלבד.

במשך הזמן למדו הערבים גם הם לקרוץ בעין ולהצדיק את אמירות האמת שלהם לעמיהם כ"שימוש לצרכים פנימיים". ואילו הישראלים ששים ושמחים על אמירות השקר המקובלות בשוק הדיפלומטי של המזרח התיכון וגם מחלקים פרסים לאומרים אותן.

הסברים אחרים שהישראלים תורמים כדי להצדיק את מעשי מבקשי נפשם הם "הרגישות של הערבים לסמלים", "כבוד", "עניינים של רגשות" ועוד אמירות טיפשיות כאלה, אפילו מתנשאות משהו, הנובעות בראש וראשונה מבערות והעלמת עין מן המציאות. האם לישראל אין "רגישויות" האם אין לה "כבוד". מה לכל זה ולמאבק הפוליטי המכריע את גורלה של אומה לדורות.

סחורת השלום במזרח התיכון קיימת רק במקום אחד – במחסניה של מדינת ישראל ובגנזיו של העם היהודי. רק ישראל יכולה להציע את הסחורה הזאת בשוק של המזרח התיכון ומי שרוצה אותה יצטרך לשלם עבורה את מלוא המחיר. צריך להפוך אפוא את היוצרות: אם הערבים רוצים שלום הם צריכים לשלם עבורו בנכסים של ממש אשר ישראל זקוקה להם כדי להבטיח טוב יותר את קיומה. נכסים אלה הם בראש וראשונה טריטוריות שישראל זקוקה להם כדי לקיים עומק אסטרטגי. לא מדובר רק על השטחים שהערבים הפסידו במלחמת ששת הימים אלא בשטחים נוספים. לא רק משום שהתוקפן אינו יכול לקבל חזרה שטחים שאבד כתוצאה מתוקפנותו אלא משום שלשלום יש מחיר והערבים יצטרכו לשלם עבורו אם ירצו לקנותו מידי ישראל.

אינני מדבר על יהודה ושומרון וחבל עזה, על שטחים אלה תביעת הבעלות הישראלית היא מוחלטת וכבר נכתב הרבה על כך. מעמדם נקבע בוועידת סן רמו (1920) אחרי מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא נשתנה. הכיבוש המצרי של עזה והכיבוש הירדני של יהודה ושומרון לא שינו את העובדה הבסיסית שאיזורים אלה הם חלק בלתי נפרד של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. אני מדבר על סוריה שהפסידה את רמת הגולן בעקבות שתי תוקפנויות ברורות נגד ישראל ב-1967 וב-1973. אני מדבר על מצרים שקיבלה את סיני במתנה גם היא לאחר שתי מלחמות תוקפניות נגד ישראל.

הבה נזכור: בעקבות מלחמת העולם השנייה איבדה גרמניה לפולין ולברית המועצות למעלה מ-41,000 מילין מרובעים וקלטה קרוב ל-12,000,000 פליטים גרמנים. שטחים עצומים נקרעו ממזרחה של פינלנד (במיוחד חבל קרליה) על-ידי הרוסים, ומאות אלפי פינים גורשו מהם. לא יעלה על דעת איש לתבוע שטחים אלה חזרה או להחזיר את הפליטים וצאצאיהם למקומות מושבם הקודמים. רק בחלק זה של העולם מתקיים מצב לא נורמלי כזה שבו יש שיתוף פעולה בין הערבים וגופים בינלאומיים שמטרתו גלויה לעין כל: לקיים ללא סוף את התנאים בהם חבוי חורבנה של המדינה היהודית.

הטעות הטראגית של הענקת סיני למצרים נעשתה, וספק אם אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית בזמן הנראה לעין, אך טעות איומה דומה עדיין לא נעשתה במקרה של סוריה. נשיא סוריה, המצוי בינתיים במסלול עימות נגד ארצות הברית, מזמר עתה זמירות שלום בנוסח המקובל במזרח התיכון. הוא יודע שזמירות אלה ינעמו לאוזני רבים במערב, שאין להם כל עניין בטובתה של מדינת ישראל. מטרתו היא לא לקבל את הגולן ככזה. שהרי שטחים לא חסרים לסוריה. ברור שמטרתו היא לשפר עמדות לקראת הסיבוב הבא, מה גם שנתגלה לו בקיץ של 2006, שהוא יכול לפתוח יחד עם אירן וחיזבאללה חזית משולבת קטלנית נגד ישראל. עמדות סוריות מעל לבקעת הירדן מהן ניתן לגלוש מערבה ולנתק את הגליל העליון בתוך חצי שעה, הינן בהחלט נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. כיוון שהוא מכיר את הלקוחות הישראלים הוא מציע להם סחורה לא קיימת וסומך על סכלותם שהם יספקו לו את התנאים האופטימליים להוציא את נשמתם.

בשאר אסד מצד שני נותן הזדמנות פז, להפעיל את חוקי הבאזר של המזרח התיכון ולשנות אחת ולתמיד את התפיסה המעוותת שהתגבשה בבית מדרשו של פרס, דומני, שאמרה "היהודים צריכים לתת והערבים צריכים לקחת." אם הנשיא הסורי רוצה שלום, יתכבד אפוא וישלם הוא בשבילו: בשלב ראשון, למשל, ישראל תדרוש את כל השטחים אשר נפלו לידיה אחרי המתקפה הסורית עליה ב-1973, ובכלל זה כל השטח אשר עליו ויתרה ישראל ברוב סכלותה בהסכמי ההפרדה אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאמור: העיר קניטרה והשטחים שממזרחה עד לח'אן ארנבה. ישראל דורשת את השליטה המוחלטת בכל החרמון ובכל האיזורים השולטים על בקעת דמשק.

אני מביא את הדברים כדוגמה במשא-ומתן של ממש. אפשר שיהיה צורך בשינויים טריטוריאליים מרחיקי לכת יותר להבטיח שהסורים, שישראל מוכנה להעניק להם שלום אמת, לא יתפתו להפר אותו. הערבים יודעים להעריך סחורה שעבורה שילמו תמורה נכבדה. אין צורך במקרה זה בשום ערבויות בינלאומיות; הללו שאינן שוות מאומה, והמשא-ומתן חייב להיות דו צדדי בלבד ישראל מול סוריה בלי אירופה, בלי ארצות הברית, בלי מצרים רק ישראל וסוריה.

מזה צא ולמד כלל קבע חשוב מן השוק של המזרח התיכון: לעולם אל תנהל משא-ומתן כשמולך עומדים שניים או יותר. על כן אל תלך לשאת ולתת במסגרת ועידות, אל תלך לגופים בינלאומיים, עמוד תמיד על כך שרק אתה והסוחר מולך מנהלים את המשא-ומתן. הסחורה גלויה וכיוון שהיא שלך הכפל את מחירה כמה וכמה מונים כדי שתוכל להסתדר עם "הנחות".

כאן המקום אפוא לסכם באופן ברור את מה שצריך לעשות אחרי מאה שנה של מקחי טעות, אם יש מישהו בישראל שעדיין מקשיב. קודם כל, להפסיק לדבר על "שלום". במשך 100 שנים השתמשנו במילה זאת, מתחננים לערבים למכור לנו "שלום", והיינו מוכנים לשלם עבורו כל מחיר. קיבלנו לא כלום: לערבים אין "שלום" למכירה, אבל אנחנו שילמנו ועדיין אנו משלמים ביוקר. על כן אומר שוב: מהיום והלאה אִמרו שישראל החליטה לסרב לקנות את "שלום" תוצרת ערב, משום שהוא אינו קיים כאופציה במדיניות הערבית כלפי ישראל.

במקום זאת ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית להשמיד את אויביה כל אימת שהיא חשה שאלה מאיימים עליה. ישראל החליטה ליצור מציאות חדשה במזה"ת, שתכפה על הצד הערבי לבקש שלום. וכאשר הצד הערבי יבקש שלום הוא גם יהיה חייב לשלם תמורתו.

ישראל חייבת למחוק מהמילון שלה לא רק את המילה "שלום" אלא גם את הביטויים כגון "מחיר השלום" או "שטחים תמורת שלום". להלן כאשר ידובר ב"שטחים תמורת שלום" אלה יהיו שטחים שהערבים יצטרכו לשלם באמצעותם עבור השלום הישראלי ולא ההפך.

על כן, מעתה ואילך כל אימת שנגיע לדיון עם הערבים נדרוש תשלום עבור השלום. לא נשלם, משום שאיננו רוצים לקנות. אם הם רוצים שלום אנחנו נקבע את המחיר. הם ישלמו אם יגיעו למסקנה שישראל חזקה עד כדי כך שאינם יכולים לעקור או להשמיד אותה. אם הערבים ישלמו יקבלו שלום מטיב מעולה, אם אנו נשלם נקבל לא כלום, במקרה הטוב, ומוות והרס לבטח.

מרגע זה ואילך, אם מישהו יבקש מממשלת ישראל לבוא עם "רעיונות", "תוכניות" "הצעות" התשובה צריכה להיות: "אין לנו תוכניות אין לנו הצעות." אין יותר "צעדים בוני אמון" מפני שעל סמך ניסיון ארוך אין אנו נותנים אמון בערבים, ועל כן עליהם החובה להציע "צעדים" כאלה. ולמעשה איננו רוצים לנהל מו"מ בכלל. אם הצד הערבי רוצה לנהל מו"מ שיציג הוא את "תוכניותיו" ו"רעיונותיו".

מלכתחילה ברור, כפי שאנו רואים בתוכניות כמו של הסעודים, למשל, ש"תוכניות" הצד השני ברמאות יסודן, רמאות של באזר שמטרתה ליצור התנאים לדחיקת ישראל אל מותה. שכן כל "תוכנית" המאזכרת "חזרת פליטים" או "נסיגה לגבולות 67" אינה שלום אלא חורבן. בכל מקרה, ומכל מקום, על-פי כללי הבאזר המזרח תיכוני, יהיו "רעיונות" אלה אשר – יהיו התגובה הישראלית המיידית תמיד צריכה להיות "בלתי קבילים".

הוא האמור בשימוש בכל מיני מונחים הנזרקים מדי פעם לחלל בשפה הערבית, שלפוליטיקאים (ורוב העיתונאים) הישראליים אין מושג מהי משמעותם האמיתית. ביטויים כמו "הודנה" (הפסקת אש לתקופה מוגבלת) ו"תהדיה" (הרגעה) שייכים למילון המונחים שעניינם לטשטש את האמת הפשוטה שאומרת: לערבים יש מטרה אחת – להילחם כדי לנצח, גם אם בדרך הם צריכים לנוח קמעא. מחר ייוולדו עוד ביטויים דומים מבית היוצר האינסופי של המילים מרובות המשמעים שהערבים אלופים בו והתקשורת בישראל ובעולם תלקק את שפתיה מתענוג.

עשרת הכללים

אם יגיע הזמן שישראל החזקה והמרתיעה תסכים לנהל מו"מ, הנה הם עשרת הכללים למנהלי המו"מ, בדיוק כפי שהגדרתי אותם בשנת 1994 וחזרתי ופרסמתי אותם מחדש ב-2006.

* קְנה מידע – לעולם אל תמכור. לעולם אל תהיה ראשון להציע דבר לצד השני. דִבּרתָ ראשון הפסדת.

* תמיד תדחה; אל תסכים. לעולם השתמש באמירה: "זה לא מתקרב למינימום" והסתלק אפילו אלף פעמים משולחן המו"מ. לקוח קשוח משיג מחירים טובים (זכור כיצד ברוב בורותה רדפה מדלין אולברייט, שרת המדינה של הגדולה במעצמות תבל, אחרי יאסר ערפאת שעזב את שולחן המשא-ומתן "בזעף", כשהיא זועקת בוכייה:

Mr. Arafat! Mr. Arafat!

* אל תהיה נחפז לבוא עם הצעות-נגד. תמיד יהיה הזמן לכך, תן לצד האחר לעשות תיקונים כתוצאה מלחץ "האכזבה" המוחלטת שלך. "סבלנות" הוא שם המשחק. אינך ממהר לשום מקום: "החיפזון מן השטן."

* הכן מראש תוכנית פעולה מלאה, מפורטת ביותר, עם קווים אדומים מוגדרים לחלוטין. עם זאת, לעולם אל תראה את התוכנית שלך לגורם שלישי. היא תגיע ליריבך מהר יותר משאתה יכול להעלות בדעתך. שקול את הצעות הצד השני מול תוכנית זו.

* לעולם אל תשנה את תוכניתך המפורטת כדי לפגוש את הצד האחר "באמצע הדרך". זכור, אין "אמצע הדרך".  גם לצד האחר יש תוכנית אב מפורטת. היה נכון לנטוש את המו"מ בכל רגע שאתה נתקל בעקשנות של הצד האחר.

* לעולם אל תשאיר משהו לא ברור. הימנע תמיד מ"ניסוחים יצירתיים" ומ"רעיונות יצירתיים", שזהו בדיוק מה שיריביך הערבים רוצים. זכור שהערבים הם אומני השפה ולולייניה. מילים שמאחריהן לא כלום הם הספורט הלאומי הערבי. כפי שנהוג בשוק כך גם סביב שולחן המו"מ: דבר בשקלים והאגורות.

* לעולם תן דעתך, שהצד האחר ינסה להערים עליך ע"י הצגת העניינים העיקריים כאילו הם פרטים חסרי חשיבות. אל תיפול למלכודת. ראה בכל פרט כאילו הוא העניין החשוב ביותר. לעולם אל תדחה שום בעיה "למועד מאוחר יותר". אין מועד כזה. אם כך תנהג – תפסיד. בכל יש לעסוק "כאן ועכשיו"; ותמיד זכור שיריבך מחפש כל העת סיבה לא לכבד הסכמים.

* אין מקום לרגשנות לא בשוק ולא סביב שולחן הדיונים. במזה"ת "אינך משלם מכס על מילים." מילים ידידותיות כמו גם התפרצויות של זעם, מגע פיזי כגון החזקת ידיים, נשיקות, הצמדת לחיים וחיבוקים – כולם תכסיסים מקובלים, ואין לפרשם כמייצגים מדיניות.

* היזהר מאמונות עממיות בקשר לערבים ולמזה"ת – "הכבוד הערבי" למשל. זכור! כבוד יש גם לך, והוא איננו פחות מן "הכבוד הערבי"; אך אין לכך ולא כלום עם העניינים הנידונים במו"מ. לעולם אל תעשה או תאמר דברים משום שמישהו אמר לך שזה "המנהג". אם הצד הערבי יגלה שאתה משחק את האנתרופולוג הוא ינצל זאת.

* זכור תמיד, שמטרת המו"מ היא לצבור רווחים. עליך לשים לב שהמטרה היא לצבור את הרווחים הגדולים ביותר במושגים ריאליים: נכסים פיזיים, ביטחונות, דמי קדימה וכן הלאה. זכור שכל הישג הוא נכס לעתיד, משום שתמיד יהיה "סיבוב נוסף".

לעשרת כללים אלה הוספתי עוד אחד:

* לעולם אל תישא ותיתן עם יותר מצד אחד ואל תערב גורמים נוספים, גם אם אלה נראים לך ידידותיים. אין ידידות ביחסים בינלאומיים, יש רק אינטרסים איש לא ישמור אל האינטרסים שלך, גם לא אלה שאתה חושב שהם ידידיך. לעולם אל תזמין גורם אחר לפשר בינך לבין יריבך ואל תסכים שיריבך יציע להפקיד את המשא-ומתן בידי אחרים. במקרה כזה תהיה ידך תמיד על התחתונה.

ישראל היא מדינה יהודית. הדבר הוא לצנינים לא רק בעיני עולם האיסלאם אלא בעיני חלק גדול מן האירופאים, והשאיפה ל"פתרון סופי" של הבעייה היהודית חיה היא וקיימת. על שנאת היהודים מתחנכים היום רוב רובם של המוסלמים, ושנאה זו היא העומדת בבסיס השאיפות המדיניות של העולם המוסלמי, ומניעה את טכסיסיו, שאיפותיו ומטרתו הסופית. אוי לה למדינת ישראל ואוי לתושביה היהודים אם העובדות הבסיסיות הללו לא יעמדו תמיד לנגד עיניה. משמעותן היא, שהערבים, והמוסלמים בכלל, אינם מתכוונים לתרום במאומה להמשך קיומה של המדינה היהודית שהקמתה היא לדידם עיוות של ההיסטוריה, ועל כן המדיניות הישראלית חייבת תמיד לצאת מתוך נקודת ראות שכל מעשיהם ומחדליהם של הערבים בכל שטח למן שולחן הדיונים ועד לשדה הקרב מכוון אך ורק לדבר אחד: לחיסולה של המדינה.

הערבים לומדים ומיישמים טקטיקות של מו"מ לפחות 2,000 שנה, עוד לפני הופעת האיסלאם. הם אשפי המילים, והם מאגר של סבלנות שאין לה קץ. בניגוד לכך, לא קיים בישראל ולו מוסד אחד המלמד את אומנות המו"מ המזרח תיכוני. אף כי במקומות שונים בעולם קיימים מוסדות המקדישים מקום חשוב ללימוד אמנות המשא-ומתן בכלל, גם בהם לא ניתנת תשומת לב מיוחדת ללימוד אמנות המשא-ומתן בבאזר של המזרח התיכון.

האם ישראל מוכנה להפסיק לשחק לידי אוייביה? האם היא מוכנה למלא אחר עצתו הטובה של סאדאת ולנהוג על-פי כללי הבאזר?

אני בספק.

פרופסור משה שרון הוא פרופסור ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.

* * *

אורי הייטנר

1. אני מאמין בדמוקרטיה ובאמת

ב"הארץ" התפרסמה היום מודעה של הקרן החדשה לישראל ושל ארגון "שתיל" שכותרתה "אני מאמין בדמוקרטיה". במודעה, שורה של אמירות, בנוסח "אני מאמין שבדמוקרטיה ורק בדמוקרטיה..." ובהמשך אמירה המתארת את הדמוקרטיה מזוויות שונות.

קראתי, ואני מסכים עם כל מילה. מלאכת מחשבת של ניסוח יפה של מהות הדמוקרטיה. אבל לא אחתום. למה? כי המגמה של היוזמים היא להציג את הערכים הדמוקרטיים כמנוגדים למציאות הישראלית, וזהו שקר. אני מאמין בדמוקרטיה, ואני מאמין באמת. ולא אתן ידי לקמפיין שכולו שקר.

יש בישראל ביטויים אנטי דמוקרטיים, אך אין איום על הדמוקרטיה. ביטויים אנטי דמוקרטיים קיימים משני הצדדים של המתרס. גם מהצד שאותו מייצגים יוזמי המניפסט. למשל – הסרבנות בצה"ל, החרם על מוצרי ההתנחלויות, חרם האמנים על מופעים בהתנחלויות, מסע הרדיפה המקארתיסטי נגד שופט בישראל בשל מגוריו בגוש עציון. איני יכול שלא להיזכר בדברי ינאי המלך לשלומציון המלכה ערב מותו: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים.

אהוד: זו כבר פעם שנייה שהמודעה הבזוייה והיקרה הזו מתפרסמת ב"הארץ", כשהיא משתמשת באמת כדי להפיץ את השקר. מיד שראיתי את "הקרן לישראל החדשה" חתומה בין מממניה [ולא הייתי מתפלא אם חלק ניכר מן המימון אכן בא מהקרן הזו], ידעתי שאני קורא מודעה אנטי ישראלית שמושקעים בה כספים מכובסים [מזוהמים] של קרן פורד ושל ג'ורג' סורוס, שונאי ישראל. כמה טוב ל"הארץ" שנהנה, בין השאר, מהדפסת חינמונו של שלדון אדלסון "ישראל היום", ומתרומות עקיפות של קרן פורד וג'ורג' סורוס. ככה מגינים על הדמוקרטיה! – וזאת מבלי להטיל דופי בחלקים ההגונים והישרים שעדיין קיימים בעיתון.

2. סקירת עיתוני סופשבוע – 10.12.11

* האנס מ' נכנס לכלא. מאחר ובעברו האנס היה נשיא, העניין הציבורי בפרשה עצום, ובצדק. מעבר לסקרנות הטבעית, היה זה מבחנה של ישראל כמדינת החוק, מבחן השוויון בפני החוק. במבחן זה ישראל עמדה בכבוד רב. ספק אם מדינה דמוקרטית אחרת, הייתה עומדת כך במבחן מסוג זה. האנס עצמו, בראיונות לתקשורת הזרה, הטיח בוץ במדינתו, המדינה שבחרה בו לתפקיד הרם ביותר והעניקה לו את הכבוד הגדול ביותר, עד שגילתה את המפלצת שבתוכו. כמו אחרון אנשי השמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני, הוא הצטרף למסע הדה-לגיטימציה לישראל, והשווה אותה לאיראן וסעודיה. איזה איש נקלה!

העניין הציבורי שעוררה הפרשה טבעי וכך גם הסקרנות. הבעיה אצלנו, היא הטשטוש בין סקרנות לגיטימית לבין מציצנות. התקשורת, כדרכה, לא שמרה על הגבול הזה, ביום השידורים שסיקר את כניסתו לכלא; השידורים החיים, שנועדו לתעד כל דקה בסדר יומו וסדר יומם של בני משפחתו לפני ואחרי.

די. עתה, כשהפושע מרצה את עונשו, יש להניח לו. כלא הוא עונש כבד ואכזרי, שבו נשלל מן האדם הדבר היקר לו ביותר – חירותו. גם בתנאים האלה, יש לשמור ככל הניתן על כבוד האדם של האסירים, גם אם הם מפורסמים, ולהתגבר על יצר המציצנות.

אני חייב לציין שהופתעתי לטובה מן העיתונות הכתובה, שכך נהגה למחרת כניסתו של קצב לכלא. ביום ה', בעיתון "הארץ" הופיעה הכתבה על קצב רק בעמ' 4. בעיתוני השבת, יומיים לאחר כניסתו לכלא – לא היה לנושא כל איזכור בעמודי החדשות של "הארץ" ושל "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" הופיעה ידיעה זעירה בעמ' 8. במוספי השבת – אף כתבה ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" – כתבה אחת על גילה קצב, ומדורו המצוין של רוביק רוזנטל "הזירה הלשונית" הוקדש לשפת הכלא, לרגל כניסתו של קצב לכלא. בהחלט – סיקור מידתי וראוי.

לעומת זאת, ראוי לגנאי ynet על חוסר האיפוק והריסון העצמי. ynet יצר סלוגן מיוחד למדור המציצנות אחרי קצב בכלא. שם המדור: "אסיר מס' 1". ואני לתומי חשבתי שהוא אסיר מס' 1418989.

הכתבה על גילה קצב מאוד לא מצאה חן בעיניי, בלשון המעטה. כתבתה של שרה מקובר-בליקוב היתה כתבת יח"צנות לאישה המתייצבת לצד בעלה ומאמינה בו ללא סייג. איזו רעייה נאמנה! אשת חיל מי ימצא. בנות ישראל, קבלו דוגמה לאצילות. התקשיתי להאמין שאישה כתבה כך, שהרי היא בעצם מציגה את האישה הכנועה כמופת. בעיניי, גילה קצב היא אישה אנוסה, עוד קורבן של משה קצב.

* פרשת קצב הוזכרה גם במדור הסאטירי של "ידיעות אחרונות" "אפעס", ואני מציין זאת לשבח. תמיד יש מקום להומור. חשוב מאוד לציין זאת בשבוע שבו ההומור כמעט הוצא אל מחוץ לחוק. הרמטכ"ל ושר הביטחון התלוצצו על חשבונם של החיילים המסרבים לשמוע שירת נשים. אותי, אגב, ההערה הצחיקה, אך בדיחות הן עניין של טעם אישי, ואם מישהו חשב שזו בדיחה סרת טעם – טעמו עימו. זהבה גלאון קפצה כנשוכת נחש, הפכה את ההערה לבדיחה על חשבון החיילות (משום מה), ויצאה בקמפיין הזוי נגד הרמטכ"ל ה"סקסיסטי" ובעקבותיה – התקשורת. איזה אובדן פרופורציות. איזה חוסר הומור. כפמיניסט ותיק ומושבע, חשתי סלידה כלפי המסע הזה.

* בפייסבוק מופצת עצומה, המספרת שמערכת "ידיעות אחרונות" עומדת לפטר את העיתונאי אורי משגב. הציבור נקרא לחתום נגד פיטוריו. לאחר כמה שורות של שבחים והלל לעיתונאי הדגול, נכתב: "במסגרת ניסיונות להשתיק פיות – נעשה עוד ניסיון שכזה! לא ניתן לזה יד! אנו יודעים, כי נעשים ניסיונות מסוגים שונים לקצץ את כנפיהם של העיתונאים העצמאיים והדעתניים. יש לשים לזה סוף!" ומיד, המקהלה מזמרת. יריב אופנהיימר דוחף במלוא המרץ את העצומה. והעדר, מן הסתם, יקנה את הבלוף הזה באופן בלתי ביקורתי.

"ידיעות אחרונות" עומד לפטר את אורי משגב ומיד מופעל אינסטינקט הקורבניות. משגב מושתק בשל עמדותיו השמאלניות, בשל שותפותו בארגון כנס המחאה של העיתונאים וכו'. ואנשים קוראים ומאמינים שנתניהו עצמו הורה לפטר את אורי משגב, כחלק מן ה"צונאמי" בלה בלה בלה. ואני ממש מודאג ממה שעומד לקרות לאנשים האלה. רבותיי, אם תמשיכו כך, בסוף עוד תאמינו לשטויות של עצמכם. באמת?! נתניהו שולט ב"ידיעות אחרונות"?! הרי העיתון מכסח לו את הצורה מידי יום. פתאום מערכת "ידיעות אחרונות" היא חלק מ"הגל העכור של החקיקה האנטי דמוקרטית"? הרי "ידיעות אחרונות" תוקף השכם והערב אותה חקיקה. פתאום "ידיעות אחרונות" רוצה לפטר את מי שהיה שותף לארגון הכנס נגד התיקון לחוק לשון הרע? הרי העיתון לוחם נגד התיקון והדביק לו את הכינוי "חוק ההשתקה"?

אז מה קרה? מערכת העיתון רוצה לפטר עיתונאי. למה? איני יודע למה. אולי אינם מרוצים ממנו מבחינה מקצועית. אולי בשל מחלוקת זו או אחרת. אולי בשל סכסוך פנימי. אולי בשל בעיה אתית. אגב, בעיניי הוא עיתונאי קטן. מתנסח היטב, אך העובדות משמשות בעבורו כהמלצה, שבד"כ הוא נוהג להתעלם ממנה. הוא כתב לפני כשלוש שנים סדרת כתבות הנוגעות לגולן, למה שקדם לשחרור הגולן בשנים שלפני מלחמת ששת הימים, לסיפור ההתיישבות בגולן; כתבות רצופות בשקרים, בסילופים היסטוריים, ברבעי אמיתות ובתיאור מגמתי של העובדות ההיסטוריות כך שתתאמנה למגמתו הפוליטית – הכמיהה לנסיגה מהגולן. על כך הוא אולי ראוי לפיטורין, אך לבטח הוא לא פוטר בשל כך. נכון, אולי הוא קצת יותר קיצוני, אך באופן כללי הוא מבטא את הקו של העיתון, לפחות בשנים האחרונות. קוראי מדור זה יודעים שבחודשים האחרונים אני עורך מחקר איכותי וכמותי על הנכתב בעיתוני סופשבוע, וש"ידיעות האחרונות" נוקט בקו אופוזיציוני מובהק. אז... תרגיעו.

* בנימין נתניהו ביצע השבוע תרגיל פוליטי, שהיום נראה מבריק, למרות שבדרך כלל רק בדיעבד ניתן לדעת האם הוא אכן היה מוצלח. הוא החליט להקדים את הפריימריס במפלגתו, ולקיים אותו כעת, כשהפופולריות שלו בשיאה. נתניהו מודע לבעיה המרכזית של "הליכוד" היום – אנשי הימין הקיצוני, הפייגלינים, שכבר שנים מנסים בעקביות לבצע השתלטות עוינת על הליכוד. הם עורכים התפקדות המונית לליכוד, של אנשים שעמדותיהם אינן עמדות הליכוד, ערכיהם אינם ערכי הליכוד ואפילו אינם חולמים להצביע לליכוד (כבר הוכח שיש יישובים שהיתה בהם התפקדות המונית לליכוד, ולא היו בהם מצביעים לליכוד). אותה קבוצה –  אקטיבית וממושמעת מאוד. בפריימריס ובכל הצבעה, היא מתייצבת באופן מלא ומצביעה כאיש אחד. לעומת זאת, הרוב הדומם לא כל כך פעיל, לא כל כך יוצא מן הבית ולא טורח להצביע. לאור הפופולריות שלו, נתניהו יודע שאיש מראשי מפלגתו לא יתייצב נגדו היום, אך פייגלין יתייצב. הוא חושש ממצב שבו פייגלין יקבל אחוזים גבוהים בהתמודדות הזאת, בשל האדישות של הרוב הדומם שיישאר בבית כי "התוצאות ברורות", ויגרם לליכוד נזק תדמיתי ואלקטורלי. לכן, הוא הצמיד את הפריימריס ליום שבו בלאו הכי נערכות הצבעות לסניפים ולוועידה, וכך אחוזי ההצבעה יהיו הרבה יותר גבוהים והשפעת הרוב הדומם תהיה הרבה יותר משמעותית.

במשחק הפוליטי יש מקום לטקטיקה. יש תרגילים בלתי לגיטימיים, דוגמת "התרגיל המסריח" של פרס בשעתו. יש תרגילים מושחתים. גם בעברו של נתניהו יש תרגילים מושחתים, כמו פרשת בר-און. אבל התרגיל הנוכחי לגיטימי לחלוטין.  

* צל"ג השבוע הוא לבן כספית. כספית טיפל בהקדמת הפריימריס בליכוד, והציג זאת כהוכחה למגמתו של נתניהו להרוס את הדמוקרטיה בישראל ולהעניק לעצמו שלטון יחיד נוסח פוטין. לבן כספית כתיבה טוטאלית – האנשים אצלו הם קריקטורות, או שהם שחורים משחור או שהם בני אלים. הוא כתב ספר ביוגרפי על ברק – ספר מביך בהצגת אדם כאל, בבניית המיתוס של ברק. לאחר מכן הפך לאחד מגדולי שונאיו, והוא מציג אותו כאפס מאופס וכאדם שלילי ומסוכן. הוא הגזים מאוד בשני הקטבים, אך כל כתיבתו היא גוזמה, היא דיכוטומית, היא קיצונית.

מאמרו השבוע מביש. כתבת "זאב זאב", שברור שהמתריע בשער יודע שאינו כותב דברים נכונים. וכך הוא כותב: "אביגדור ליברמן לא היה צריך להרחיק עד מוסקבה כדי לפגוש את ולדימיר פוטין. אם ירצה, יוכל ליברמן למצוא לעצמו פוטין ישראלי, כחול לבן, כאן בבית. לפוטין שלנו קוראים בנימין נתניהו. השבוע השלים ראש הממשלה מהלך נוסף בדרכו האטית, אך הבטוחה, להשתלט על המדינה ומוסדותיה, להשתיק את מתנגדיו, לחסל את האופוזיציה ולשתק את הדמוקרטיה. המהלך להקדמת הפריימריז בליכוד, שנתיים לפני הבחירות, יהפוך אותו לשליט יחיד, דיקטטור נטול מורא או משוא פנים. הוא יהיה חופשי לנפשו, ציפור דרור, נטול יריבים או עכבות. הביטו סביבכם וראו את מוטת השליטה של נתניהו במוסדות המדינה."

וכך הוא עובר ומציג מצג אימים המתאר את נתניהו כתמנון רב זרועות שמשתלט על כל המערכות במדינה – מערכת המשפט, משרד האוצר, מערכת הביטחון, התקשורת, המפלגה. בתקשורת – "מסע טיהורים". במשפט – "הוא משלים מאמץ להגבלת כוחה של מערכת המשפט ובית המשפט העליון." מעניין, עד לפני מספר שבועות כספית היה אחד המבקרים החריפים של המשפטיזציה של החברה הישראלית ושל האקטיביזם המשפטי, שאותה חקיקה נועדה להתמודד עימה. ומי שבסופו של דבר התייצב נגד אותה חקיקה ובלם אותה היה... בנימין נתניהו. אבל אצל כספית, החקיקה, המבטאת את עמדתו עד לפני שבועות אחדים, הופכת ל"מאמץ להחלשת כוחה של מערכת המשפט" ונתניהו, שבלם את המאמץ הזה, הוא העומד בראשה, כחלק ממגמתו להשליט על המדינה דיקטטורה בראשותו.

אני רחוק מלהיות חסיד של נתניהו, ולאורך שנים אני מרבה לבקר אותו. אבל אופן ההצגה הזאת מביש, עלבון לתקשורת הישראלית. שיח הקורבניוּת העדרי הזה, שכספית נוטל בו חלק פעיל, מסכן את הדמוקרטיה הרבה יותר מה"גל" שהוא יוצא נגדו.

* אבל בן כספית מתון לעומת אורי אבנרי. ה"זאב זאב" של כספית הוא "חתלתול חתלתול" לעומד איומיו של אורי אבנרי, בראיון לעפרה אידלמן ב"הארץ". אבי הסלוגן "ללא מורא, ללא משוא פנים" קורא לתקשורת להשתיק את הח"כים המציעים את הצעות החוק להן הוא מתנגד. להעניש אותם. "אני הייתי בעד סנקציות אישיות נגד כל מי שמציע את החוקים: אין תמונה בעיתון, אין דברים מחמיאים בעיתון ואתה לא מתראיין בתקשורת... אפשר להעניש אנשים – אתה הולך לרצוח אותי? למה שאתייחס אליך." דמוקרטיה וחופש הביטוי במיטבם.

וכך מתאר אבנרי את התהליכים בחברה הישראלית: "מישהו יכול לתאר לעצמו מה זה לחיות במשטר שבו אם אתה לא חותם על הצהרה למען מפלגה ואתה כירורג, למחרת אתה מנקה חלונות? מישהו בכלל יכול לתאר דבר כזה שעיתונאים נהרגים ברחוב כמו שקורה ברוסיה? שאדם צריך להסתכל לצדדים לפני שהוא מעז להתבדח על מישהו בשלטון? [אצלנו דווקא לשלטון אסור להתבדח, כפי שחשו השבוע היטב על בשרם ברק וגנץ. – א"ה]. אנשים לא תופשים בכלל את הקשר. קודם  צריך להסביר לציבור שזה נוגע לו. זה לא עניין ש'אלה שלמעלה' רבים ביניהם. זה לא עניין של עיתונות מופקרת ושמאלנית שצריך לרסן אותה. זה שמחר המשטרה אוסרת אותך על לא עוול בכפך ולא יהיה עיתון שיפרסם את זה. ואנשים יתחילו להעלם מהרחוב ובכלל, כמו בארגנטינה, מפני שיהיה חוק שיאסור על התקשורת לפרסם מאסרים של בני אדם, בתירוץ שזה מגן על האזרחים. זה נוגע לכל אדם במדינה... הייתי בן תשע וחצי כשהנאצים הגיעו לשלטון ובתור ילד בבית מאוד פוליטי הייתי ער למה שקורה. ילד רואה איך הדברים נראים בצורה יותר חזותית ... ואני יודע איך הרפובליקה נפלה. הייתי ער לזה שלב אחרי שלב, צעד קטן אחרי צעד קטן. העסק קרס, מפני שהציבור לא הבין למה זה חשוב. הציבור לא גייס מתוכו את הכוח הנפשי להתנגד. כשאני רואה את הסימן הראשון נדלקת אצלי הנורה האדומה הראשונה. אני מתעורר קצת לפני האחרים, גם אחרים מתעוררים אבל לוקח זמן. בהתחלה אמרו לי: איך אתה יכול להשוות לגרמניה הנאצית? מה פתאום? אז לא צריכים להיות גרמניה הנאצית, היא באמת היתה דבר מיוחד במינו. אתה לא חייב להיות היטלר, מה עם מוסוליני? ואם לא מוסוליני, מה עם פרנקו? ופינושה בצ'ילה? והקולונלים ביוון? ואם לא אלה מה עם צ'אושסקו, ומה עם פוטין היום? יש המון דרגות – אבל כל אחד מהם יצר גיהינום. אנחנו מעבר לצעד הראשון ורחוקים מהצעד האחרון. לדעתי הצעד הראשון הוא הקובע. המחסומים נפלו. הדברים שלא ייאמנו, ייאמנו. הדבר שאי אפשר היה להעלות על הדעת, עולה על הדעת. וזה צעד אחד קטן אבל מאוד מכריע... חושינו מתחילים להתקהות ... זה אחד הדברים הכי עמוקים. ואפשר לתרגם את זה למציאות: כשבאו להרוס את בית המשפט, כשבאו להרוס את התקשורת, כשבאו לקחת את העמותות, שתקתי – בסוף, כשאני ארצה למחות, לא אוכל כי לא יהיה בפני מי, ולא יהיה איפה, וזה יהיה מסוכן – אנשים לא מבינים."

לכאורה, תמרור אזהרה שחייב לטלטל את כולנו. זקן השבט, מי שכבר ראה הכול – מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה דרך כל תולדות מדינת ישראל, מזהיר אותנו, ושומה עלינו להקשיב ולהפנים. ואם הוא אומר דברים כה קשים, לבטח יש דברים בגו.

"זאב זאב" כבר אמרנו? כאבנרולוג מדופלם, כמי שכתב שתי עבודות מחקר מקיפות מאוד על האיש, אני יודע שכך בדיוק ואף באופן הרבה יותר חריף, הוא מתאר את מדינת ישראל זה 63 שנים, מיום היווסדה, תחת כל ממשלותיה, כל ראשי הממשלה שלה. ב"העולם הזה" נכתבו האזהרות הללו מפני המשטר, ובפרט ההשוואה החביבה על אבנרי לנאצים, במשך עשרות שנים, מידי שבוע בשבוע, באינסוף מאמרים.

לדוגמה, כאשר מונה שמעון פרס לשר ההסברה (1974), יצא העיתון בעמוד שער ועליו תמונתו של פרס ולצדה כותרת ענק: "שר התעמולה", ברמז עבה לגבלס, שר התעמולה הנאצי. ואם מישהו לא הבין את הרמז, למאמרו השבועי, במדור "הנדון", תחת אותה כותרת, צירף תמונה גדולה של גבלס. כותרת המשנה של המאמר היתה: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה." ובכתבה עצמה: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז." במאמר הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית. פולחן הביטחוניזם ... כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסוים ... חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין – א"ה] ומשרד התעמולה – הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם, חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ ... הגלייכשטאלטונג [התהליך בו השתלטו הנאצים על כל מערכת החינוך והתקשורת בגרמניה] יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור ... בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'... השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית" ["העולם הזה" 1908, 27.3.74. ע' 11]. מזכיר קצת את מאמרו של בן כספית, הלא כן?

בספרו "צלב הקרס", שפירסם ב-1961, בעת משפט אייכמן, תיאר אבנרי את השלטון הנאצי, ו"הוכיח" עד כמה המשטר בישראל זהה לו. בספר, תיאר את תהליך השתלטות הנאצים על גרמניה ודרכי התעמולה שלהם. שנים אחדות קודם לכן, כתב סיפור עתידני, "אחריך בנימין", בו תיאר השתלטות של אנשי פלמ"ח על המדינה בתיאור הזהה אחד לאחד, עד לפרטי הפרטים של שיטת התעמולה, סיסמת הבחירות וכו', לתיאורו ב"צלב הקרס". ככל הנראה, ההשראה לאותו בנימין היתה בני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח. מעניין, שכאשר הוא עצמו רץ לכנסת, דרכי התעמולה של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש" היו העתק זהה, ממש "העתק הדבק", לתיאורים בסיפור "אחריך בנימין" וב"צלב הקרס".

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". פרק המשנה האחרון, הוא "היטלר הישראלי". זה היה, כאמור, ב-1961. ראש הממשלה היה בן גוריון. הוא התכוון בעיקר למקורביו דיין ופרס. בשנות החמישים הוא כתב כך גם על יוסף אלמוגי, פנחס ספיר ואחרים. אחד המועמדים בעיניו להשתלטות על המדינה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אהוד אבריאל. ב-1956 (כשאבריאל היה ח"כ צעיר, מקורב לב"ג) יצא "העולם הזה" בעמוד שער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר-אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל". היה זה 11 שנים בלבד לאחר השואה. 8 שנים לאחר הקמת המדינה. בנימין נתניהו היה אז ילד בן שבע. שום דבר לא השתנה בסגנונו של אבנרי. הוא מזהיר היום באותן מילים שהוא הזהיר אז. וכתמיד, הסכנה גדולה עכשיו יותר מתמיד. תמיד – עכשיו יותר מתמיד. "זאב זאב" כבר אמרנו?

* העיתונאי הטוב בישראל הוא בן דרור ימיני. בן דרור הוא מופת של אומץ עיתונאי, יושרה עיתונאית ונכונות ללכת נגד הזרם, נגד העדר. בעמדותיו המדיניות, קשה למצוא הבדלים בינו לבין מר"צ. אולם בניגוד לשותפיו להשקפות המדיניות, ניחן בן דרור ביושר אינטלקטואלי נדיר במקומותינו. הוא שונא זיוף ומפעיל זרקורי ענק על השקרים, על הזיופים, על תעמולת הזדון האנטי ישראלית וקמפיין הדה-לגיטימציה נגדה, שבחוד החנית שלו עומדים ארגונים ישראליים.

 וכך, שבוע אחרי שבוע חושף בן דרור ימיני את השקרים ומעמת אותם עם האמת. במאמרו "מדיניות הבחישה הזרה", בטור שלו ב"מעריב", הוא מוכיח שהחוקים במדינות המתערבות בהליך הדמוקרטי הישראלי באמצעות תקציבים לארגונים פוליטיים בישראל, אינם מאפשרים התערבות כזאת בתוכן. ובמקום שהחוקים אינם עוצרים זאת, הממשלות מונעות זאת. במקום אחר הוא בודק פרסום של עמותת "יש דין", אחת העמותות הנתמכות בידי האיחוד האירופי, לפיו "רק שלושה וחצי אחוזים מהתלונות שמגישים פלשתינאים נגד אנשי כוחות הביטחון מסתיימים בהגשת כתבי אישום." מכאן, ניתן להסיק שישראל מטייחת, מתוך מדיניות מפלה כלפי הפלשתינאים בשטחים. מה עשה בן דרור? השווה את הנתונים לתלונות של מתנחלים כלפי כוחות הביטחון, למשל באירועי עמונה. מתברר שאחוז דומה של התלונות הוביל לכתבי אישום. לאחר מכן בדק את התלונות בתוך הקו הירוק נגד שוטרים, וגם בהן האחוז דומה. מכאן, שלבטח אין אפלייה נגד הפלשתינאים. לאחר מכן הוא בדק, כמה מבין התלונות שהיו לכתבי אישום הסתיימו בהרשעה? התברר ש-90%! מכאן, שלבטח אין מדיניות של טיוח. אולי הפער בין האחוז הנמוך של תלונות שהיו לכתב אישום, לאחוז הגבוה של כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה, מעיד על מיון יסודי ומקצועי של התלונות ואבחנה בין תלונות סרק לתלונות רציניות?

 בן דרור מזכיר את הסיוע של אותן עמותות המעודדות את הפלשתינאים להגיש תלונות השכם והערב, מכאן שאולי הבעייה היא פשוט ריבוי תלונות סרק מתוך מגמה פוליטית. בן דרור מצטט מחקר של העיתונאי מתי טוכפלד שחשף מסמכים המעלים חשש שארגון "יש דין" מנסה להחדיר מושגים כמו "פשעי מלחמה" לשיח הישראלי, גם כאשר אין שום ראיות לפשעים כאלה.

בן דרור ימיני מרבה לעסוק בסוגיית התעמולה האנטישמית הנוראה במדינות ערב בכלל וברשות הפלשתינאית בפרט. גם הפעם הוא עסק בזה, בצטטו מספר חדש בעריכת שני חוקרים, איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק מעמותת "מבט לתקשורת הפלסטינית" – "הונאה". הספר מציג את ההסתה השיטתית נגד ישראל והיהודים בחסות הרשות הפלשתינאית. למשל, הרשות הפלשתינאית מממנת את מגזין הנוער החודשי "זייזאפונה". בקיץ האחרון פרסם אותו מגזין סיפור שכתבה נערה על מפגש דמיוני עם ארבע דמויות מופת, שמכל אחת מהן היא לומדת משהו שאמור להשפיע על דרכה בעתיד. אחת מהן היא אדולף היטלר, שאומר לה: "הרגתי את היהודים כדי שכולם יידעו שמדובר באומה שזורעת חורבן בכל העולם."

בן דרור: "הסיפור משולב היטב בסיפורים אחרים באותו מגזין, שמציגים ערכים שלקוחים כביכול, משיח הזכויות, בשילוב עם גאווה מוסלמית ערבית ופלשתינאית. עד שמגיעים ליהודים. או אז, מדובר בחיות אדם שראויות להשמדה, והיטלר הופך לדמות מופת. אין שום הערה של העורכים שמבהירה מיהו היטלר, מהו הנאציזם ומהי השואה."

בן דרור מספר שהספר עמוס בדוגמאות מעוררות חלחלה, רובן מתקופת שלטונם ברשות הפלשתינאית של אבו מאזן ופיאד "המתונים". "הם מעניקים הכשר לרצח המוני. הם מסייעים לטיפוח דור חדש חדור שנאה בנוסח אנטישמי ישן... את הפשיזם הזה חייבים לעצור. ובוודאי אסור לממן."

* תמיכתו הפומבית של ליברמן בפוטין ודבריו על כך שהבחירות המזויפות ברוסיה הן כשרות, היא מעשה מדיני מופקר וחמור ביותר, הראוי לגינוי. בצדק כתב על כך עקיבא אלדר מאמר גינוי חריף ב"הארץ". אולם לאותו מאמר, שירבב אלדר דברים חמורים ביותר: "קשה להבין מדוע היועץ משהה את החלטתו בעניין כתב האישום ומניח לליברמן להלבין את פניה של מדינה שלמה."

זהו משפט חמור ביותר, המערבב בין חקירה פלילית לבין ביקורת פוליטית. מן הראוי שתהיה הפרדה מוחלטת בין השניים. על היועץ המשפטי לבדוק את תיקו של ליברמן בדיקה משפטית מקצועית, ואת החלטתו האם להגיש כתב אישום עליו לבסס אך ורק על סמך הראיות, ולא להחליט על הגשת כתב אישום כדי לא "להניח לליברמן להלבין את פניה של מדינה שלמה."

אין זו הפעם הראשונה שאלדר מערבב בין פלילים לקידום השקפתו הפוליטית. ב-5.3.07 פירסם "הארץ" מאמר, פרי עטו של עקיבא אלדר: "חנינה כללית תמורת שלום כולל."  במאמרו, תקף אלדר את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, שהיתה באותה שעה ניצית מדי לטעמו, ואותה הוא ביקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה." וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים," הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה."

חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול." אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, יש בידיהם מספיק חומר לחסל אותו פוליטית. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש. אולי זה מה שמסביר את הצעותיו של אולמרט לאבו מאזן, אותן חשפה לאחרונה קונדוליזה רייס בספרה?

אתה הבנת את זה ליברמן? אני סומך על יושרתו של היועץ המשפטי לממשלה, ועל כך שהחלטתו תהיה עניינית בלבד. אבל אם אתה רוצה חסינות תקשורתית, אתה יכול לקנות את הצעתו של עקיבא אלדר לאולמרט.

* "בשכונת המייסדים בכרמיאל מתנהל בימים אלה מאבק קשה בין התושבים לראש העיר. זאת, בעקבות ההחלטה להעביר את מתחם בית הספר הוותיק ביותר בעיר לרשות עמותה ערבית. תושבי השכונה זועמים על ההחלטה – הם רואים בכך דריסת רוגל נוספת של הערבים בכרמיאל, צעד לעבר שינוי אופייה של העיר... לפני כשמונה חודשים הוקם בשכונה מטה מאבק  של כמה תושבים שמרכזת את הפעילות נגד הערביזציה של העיר. בימים אלה הם מרחיבים את המאבק שמקדם שמירה על צביון יהודי ... אחת הפעילות דוחה את הטענות כאילו מדובר בפעילות ממניעים גזעניים או אנטי ערביים: 'הם אלה שיוזמים את הבדלנות ומנסים לכפות אורח חיים שונה ולא אנחנו. אם היו מנסים לעשות מהלך הפוך באום אל פאחם, אף אחד לא היה מאפשר את זה'. ... מדובר במאבק על השכונה ועל העיר כולה, שכ-10% מתושביה הם ערבים. המדיניות שלהם היא ברורה – לעבור ממתחם למתחם ולהשתקע. כבר עכשיו יש התעניינות של משפחות ערביות בבתים בשכונה ומי שרוצה למכור ייאלץ להתפשר על המחיר. ככה זה יעבור מבית לבית ומשכונה לשכונה', היא אומרת."

איך להגדיר את הכתבה הזאת? קסנופובית. גזענית. לאומנית. אולי פשיסטית? הכתבה הזו הופיעה ב"הארץ", ללא כל מילת הסתייגות. "הארץ"?!?! כן, רק בהבדל אחד. בכל מקום שבו נכתב ערבים – כתוב חרדים, ובמקום אום אל-פאחם – בני ברק. האם "הארץ" היה מפרסם כתבה כזו על "השתלטות" הערבים על כרמיאל? ודאי שלא. ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער איך העיתון היה יוצא חוצץ נגד כתבה כזו בעיתון אחר. בעברית הדבר נקרא – צביעות.

כרמיאל היא עיר. אמנם לא כרך גדול כת"א, אך יישוב עירוני וכל אזרח רשאי לרכוש בו דירה ולהתגורר בה. עיר יכולה להכיל בתוכה קהילות שונות, החיות ביחסי שכנות טובה ביניהן. אבל אותו "הארץ", מוביל מאבק חריף ביותר, נגד זכותם של יישובים קהילתיים כפריים קטנים לקיים ועדת קבלה, כדי לאפשר את בניית קהילתם על פי הצביון, הערכים והתרבות של הקהילה. הוא שאמרנו – צביעות.

* "הארץ" היה לאורך שנים מעוז הימין החברתי הכלכלי הקפיטליסטי בישראל. פני העיתון היו כפני נחמיה שטרסלר התאצ'ריסט. לא בכדי נקרא המוסף הכלכלי של העיתון – "דה מרקר". לא שם "אנכרוניסטי" ו"ירחמיאלי" כמו למשל "משק וכלכלה", שלא לדבר על "חברה ומשק". פרובינציאלי מדי. באנגלית זה נשמע טוב יותר – "דה מרקר". ואכן, בראשית דרכו, דה מרקר היה יותר שטרסלר משטרסלר.

יש לציין שבמהלך ארבע שנות פעילותו, עבר העיתון תהליך הדרגתי של שינוי ואימוץ דרך כלכלית הרבה יותר מתונה, הרבה יותר מרכזית. יתכן שמשבר הקפיטליזם העולמי היה הטריגר לתחילתו של השינוי. העיתון הוביל מאבק חשוב ביותר נגד הריכוזיות במשק ודרך המאבק הזה גילה את פניו המכוערים של הקפיטליזם. אם נקרא את טוריה, שתמיד הם מעניינים ורהוטים, של מירב ארלוזורוב היום ולפני ארבע שנים, נוכל לראות את התמורה בהשקפותיה.

לא, "דה-מרקר" אינו מבטא גישה סוציאליסטית, גם לא סוציאל-דמוקרטית. אולם את מקום הקפיטליזם הדורסני, החזירי, הדרוויניסטי, תפס קפיטליזם אחר, מתון, מאוזן, בעל פני אנוש. היום "דה-מרקר" נלחם נגד עוולות החזירות הדרוויניסטית ומציג תפיסת ביניים, בין קפיטליזם לסוציאל-דמוקרטיה. "הארץ" שאף תמיד לבטא את הבורגנות הישראלית, וכך היום הוא מתיישר עם מאבקו של מעמד הביניים, הנשחק במירוץ הקפיטליסטי של עשרים השנים האחרונות.

הקפיטליזם שבו דוגל היום "דה מרקר", אינו מעמיד במרכז את אי ההתערבות הממשלתית במשק, מתוך הנחה שבמרוץ הפרוע אחרי הבצע "יד נעלמה" כבר תסדר את העניינים בצורה הנכונה והצודקת ביותר והעושר של העשירים יזלוג כלפי מטה וכולם ייהנו ממנו. את הסיסמאות הללו, שהובילו את העולם למשבר כלכלי קשה, משאיר "דה-מרקר" לנחמיה שטרסלר. היום מדבר העיתון על קפיטליזם המעמיד במרכזו את התחרות ההוגנת. כדי לאפשר אותה, יש צורך ברגולציה אמיתית, במעורבות של ממש של המדינה בכלכלה, כדי למנוע את התוצאה הבלתי נמנעת של שיטת "היד הנעלמה" – ריכוזיות דורסנית של כל המשק בידי קומץ טייקונים. ניתן לומר שהעיתון דוגל היום בכלכלת דרך שלישית, להבדיל מהקפיטליזם החזירי, שהוביל את המערב כמעט לעולם השלישי.

בגיליון סופשבוע פורסם מאמרו של סמי פרץ "כך הגיעה ישראל למקום השלישי בפער בין עשירים לעניים," בעקבות פרסום מדד ג'יני. במאמר תוקף פרץ את משכורות העתק ובונוסי העתק לבכירים, בחברות המשלמות מינימום לעובדים, ללא קשר לתוצאות הכלכליות של החברה. הוא מצטט מנכ"ל שבשיחה פרטית הביע את אי הבנתו לשכר הגבוה שהוא מקבל. פרץ תוקף את העדרה של רגולציה בישראל, כגורם לעוול הזה. הוא תוקף את ממשלות ישראל שלא הציבו תכנית כוללת ואמיתית לצמצום הפער (אף שנעשו שינויים ספורדיים מבורכים, כמו הנהגת מס הכנסה שלילי).

הפערים הסוציואקונומיים הללו, כותב פרץ, הם מתכון לחוסר שקט חברתי ולפגיעה באיכות החיים במדינה. "בהיעדר תכנית ממשלתית שתייצר תהליכים מצמצמי פערים, כמו שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, הכשרות מקצועיות, הגברת אכיפת חוקי העבודה, רפורמות מבניות וקידום התחרות במשק – פערי ההכנסות יגדלו וילכו."

הבעייה הזו חריפה מאוד במערב כולו, אך בישראל הרחקנו לכת ב-25 השנים האחרונות יותר מאשר בשאר העולם. בשבוע שעבר, פתח הנשיא האמריקאי אובמה את מערכת הבחירות שלו בנאום בקנזס, שבו יצא נגד הריכוזיות הזאת, וקרא לכלכלה אחרת. ביום ה', פרסם "דה-מרקר" את נאומו המרתק של אובמה כמעט במלואו, בסיקור אוהד.

לא בכדי נאם אובמה את נאומו בקנזס, אף שבבחירות הקודמות הוא הפסיד בה. הוא בחר במקום שבו לפני 101 שנים נאם הנשיא טדי רוזוולט נאום שבו הציב את "הלאומיות החדשה", שאף בו יצא נגד דורסנות הקפיטליזם חסר הבקרה והציב חלופה המעדיפה את האינטרס הלאומי על האינטרס של קומץ עשירים.

במוסף "דה מרקר", הנושא את השם העברי הגאה Markerweek"", פרסם גיא רולניק מאמר מעניין, המביא את עיקרי נאומו של רוזוולט, ומשבח את אובמה על שבחר ללכת בדרכו. את סוף המאמר "ברק אובמה חוזר לקנזס, נתניהו עדיין לא שם," הוא סיים בפסקה עימה אני מזדהה מאוד, ועמה אסיים את סקירתי: "אולי כדאי שנתניהו – שמעריץ את התרבות האמריקאית ואת השוק החופשי האמריקאי – יתעדכן קצת ברוחות החדשנות המנשבות בארה"ב בחודשים האחרונים ובעיקר במקורות ההיסטוריים שלהן. משום שככל שחולף הזמן, גדל מספר האנשים המבינים שהשוק החופשי שנוצר בישראל בשנים האחרונות כבר מזמן אינו חופשי. על אף שנתניהו הוא לא זה שיצר את המצב, האחריות על השינוי רובצת על כתפיו."

הערה: בסופשבוע זה לא הגיע לידיי העיתון "ישראל שלנו".

* * *

אלישע פורת

אל תתנו להם רובים

תנו להם מטאטאים

בסוף שנת 1956, במחנה החורפי של בית-נבאללה, נתקלתי לראשונה בפרשנות החיה של השיר "אל תתנו להם רובים". כמו כל נער מנערי תנועות הנוער שרתי בדביקות, ממש עד צאת הנשמה, את השיר הנוסטלגי של נתן אלתרמן, המלא בעצב הכיליון הקרֵב של אחרון חיילי מלחמת העולם הראשונה, הגוסס לו לאיטו, תחת ידיה האוהבות של האחות הרחמנייה, בבית המרפא לנפגעי התקפות הגז במלחמה. רק לאחרונה חזרתי שוב אל השיר מכמיר-הלב הזה, כדי לברר היטב את מקורותיו, ולהבין את מקורות ההשראה של נתן אלתרמן הצעיר, שכתבו מתוך סערת נפש אנטי-מלחמתית, בשנת 1934. ומצאתי שאכן, זיכרוני לא בגד בי, ומה שסופר לי ליד מדורת השבט של התנועה, באמת קרה. כשאלתרמן למד חקלאות בצרפת הוא נתקל בהספדים לחייל הצרפתי האחרון מנפגעי הגזים. מסתבר ששבע-עשרה שנים ארוכות החייל סבל נוראות, והתגולל בבתי חולים ובבתי מרפא משנת 1917 ועד שנפטר בשנת 1934. גורלו נגע עמוק לליבו של המשורר הארצישראלי הצעיר, והוא כתב בהינף יד את "אל תתנו להם רובים".

אל תיתנו להם רובים

מילים: נתן אלתרמן

לחן: סטפן וולפה

שנת כתיבה: ~1935

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,

פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.

פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...

קַר לִי לְבַדִּי.

בחורף של 1956, במחנה בית-נבאללה, התנהל משפט נאשמי כפר קאסם. מחלקת הטירונים שלי "הרוויחה" מהאסון, ו"נהנתה" מהמשפט. הישיבות של בית הדין הצבאי המיוחד נערכו בביתנים מרוחקים של המחנה. עצי אקליפטוס ענקיים הצלו על הביתנים וכמעט שכיסו אותם לחלוטין. בכל בוקר היינו יוצאים, אנו מחלקת הטירונים העליזים, חמושים במטאטאים במקום רובים, לטאטא עד לברק את נשורת האיקליפטוסים. כדי שהמשפט יתנהל בניקיון מופתי. מי שלא היה טירון בצה"ל לא יוכל להבין מה פירוש לשאת מטאטא כל היום, במקום רובה. היינו חייבים לשאת את המטאטאים ב"הַכְתֵף", אבל מאידך פטרו אותנו מחובת ההצדעה. פטרו אותנו גם מתרגילי הת"ס-תס"ח. בכל זאת יש גבול, אי אפשר לבזות את נוהלי הצבא, רק בשל משפט מקרי, על איזה טֶבח מקרי שבמקרי, שקרה בשל פקודה מקרית, שאסור היה לה בכלל להינתן.

בדרכנו אל ביתני המשפט, חלפנו על פני הנשקייה וראינו בתוכה מקלעים משוכללים וחדשים, מסוג "דרור". הידענים אמרו שזה מקלע חדיש, המצאה ישראלית טהורה, שעשוי כולו מקרטון. ראינו תתי-מקלע עוזים מושחמים, ונפשנו החיילית יצאה אל הכלים מושכי-הלב. נשקנו שלנו, בטרם התחמשנו במטאטאים, היה רובים צ'כיים כבדים, שעל אחדים מהם עדיין היו מקועקעים צלבי הקרס של הצבא הנאצי, ותתי-מקלע מיושנים ובזויים מסוג 'סטן'. וכך ילדים בני שמונה-עשרה, טירונים גמורים, שיחקו במטאטא האישי שלהם כאילו היה תת-מקלע מהרכש האחרון של הנשקייה בבית-נבאללה.

וכשהמחלקה פצחה בשירי התקופה, עם שירי "הוי סימונה מדימונה", "דלילה", "הניחי ראשך על כתפי", יכולתי לזמזם לעצמי, בשקט, אך מתוך התנגדות גמורה לשירת המחלקה, את שירם של אלתרמן ושטפן וולפה.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.

אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.

עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.

הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

לימים למדתי שהיתה זו תקופה קצרה אך סוערת בחיי אלתרמן הצעיר. שטפן וולפה, המלחין בעל ההשקפות השמאליות הקיצוניות, שנמלט מגרמניה, הלחין כמה "שירי מחאה" שכאלה. או אולי נכון יותר לכנותם שירים פציפיסטיים אנטי מלחמתיים. גם משורר היידיש הנשכח, הבמאי משה ליפשיץ, שהגיע ארצה בשנת 1934 וחבר לאלתרמן, הביא איתו בכליו שירים אנטי מלחמתיים חריפים מאד. אריה אהרוני, המתרגם איש קיבוץ בית אלפא זוכר מימי נעוריו בתל אביב בית אחד חריף במיוחד, מתוך מחזה אנטי מלחמתי שהביא עימו ליפשיץ מגרמניה. השיר נכתב יידיש כמובן, אך זכה לתרגומו של נתן אלתרמן הגדול.

שָׁם בִּפְלַאנְדְרִיָה, לְיַד בּוּאַסַאן,

יֶשְׁנָה מִסְעָדָה עִם תַפְרִיט מְצוּיָין:

מָנָה רִאשׁוֹנָה, הִתְכַּבְּדוּ אֲדוֹנִים,

קְצִיצוֹת שֶׁל מֵעַיִים בְּמִיץ כִּידוֹנִים,

 מָרָק שֶׁל 'דוּמְדוּם' וּשְׁנִיצֶל עוֹפֶרֶת...

גם מי שיקרא את הבית הזה בפעם הראשונה, יוכל לחוש עד כמה קרוב הוא אצל לשון השיר של "אל תתנו להם רובים".

מפלגת מפא"י ההיסטורית, שלימים תחבוק את אלתרמן חיבוק שאין אמיץ ממנו, לא קיבלה את השיר, שאגב לא נדפס בספר בימי חייו של אלתרמן, "אל תתנו להם רובים". היא התנערה מהטכסט הפציפיסטי המרגש הזה התנערות מוחלטת. כמו תמיד היו שם כבר מנהיגים מרחיקי-ראות שצפו את נהרות הדמים המתקרבים של מאורעות 36-39. ומעניינת מאד היא ביקורת קשה של העיתונאית והסופרת ברכה חבס על השיר:

בעיתון "דבר", מיום 27 בדצמבר, 1934, נדפס בכותרת – "הלזה יקרא נשף 'משמרת צעירה'," עמ' 3, התיאור הבא: מה מגוחך ועלוב היה כל זה! מגוחך עד לכאב צילצלו במסיבה זו תחנוני הקריינית: "אל תתנו להם רובים..." שיר זה, אשר לא תיתכן עוד מסיבת נוער אצלנו בלעדיו, ממש כמו שלא תיתכן בלא "אבא נלחם לחופש" (ידוע בשם: הנסי הקטן) – לא נפקד כמובן, מקומו גם כאן. הזמרת חנה קיפניס שרה... וקצת הלאה: אין הכוונה בזה לפסול את שיריו של אלתרמן ואת זימרת חנה קיפניס וריקודים עממיים...

השיר הופקר אם כן לחסדי תנועות הנוער החלוציות ולערבי השירה בציבור של הציבור הפועלי בארץ. אבל כותרתו המטלטלת המשיכה לקנות לה אוהדים ממש עד ימינו אלה. גוש אמונים למשל, טבע את הביטוי הזה כקריאת אזהרה לשלטון מפלגת העבודה בימי החתימה על הסכם אוסלו. העיתונאים אוהבים אותו, הפרסומאים אוהבים אותו, התקשורת אוהבת אותו. וזה בכלל לא משנה להם שאלתרמן עצמו הסתייג מהשיר באורח חריף עם פרוץ מאורעות תרצ"ט [צ"ל תרצ"ו, 1936. – אב"ע].

ואפילו מחלקת הטירונים בבית-נבאללה, בחורף 56, שהיה בה לפחות טירון אחד אוהב שירה, אימצה את קריאת ה"אל תתנו להם רובים", למסדר הבוקר שלה, לפני שהכתיפה את המטאטאים על שכמה, ויצאה בסך לגרוף את נשורת הלילה של עצי הענק. כדי שהביתנים הנקיים והמצוחצחים ירחיבו את דעתם של השופטים הצבאיים שהתכנסו בהם. ורק חבל היה לנו שהמשפט נגמר, ונאלצנו להחזיר את המטאטאים לאפסנאות, ולחזור ולהתחמש בנשקנו הכבד והמיושן.

ויום אחד, כבר אינני זוכר אם היה זה בסיום הטירונות החפוזה שלי בבית-נבאללה, או שהייתי באיזה קורס אפסנאים משעמם בצריפין, ראיתי בעיתונים, בכותרות ענק, שמשפט נאשמי כפר קאסם הסתיים. אבל אני זוכר היטב את אחת הכותרות: המח"ט ישכה (יששכר) שדמי יצא אשם ושילם קנס פעוט של עשר פרוטות. ובקיבוץ שדות-ים, קיבוצו של שדמי, רקדו משמחה עד אור הבוקר...

אני יודע בוודאות היום שצה"ל לא הצטייד במקלע ה"דרור" העשוי מקרטון. אני יודע לבטח שחלק מהביתנים במחנה בית-נבאללה, שבהם נערך המשפט, קיימים עד היום. את צמרות האיקליפטוסים הענקיים אני רואה בכל פעם שאני חולף בכביש 6 הסמוך. אני בטוח שהם משירים מדי לילה בלילה את נשורתם הריחנית. אבל איני יודע האם עדיין טירונים מכתיפים מטאטאים בצה"ל. וגם אינני יודע כמה נערים ונערות מזמזמים לעצמם, ליד המדורה, את "אל תתנו להם רובים". הודות לאינטרנט אני יכול למצוא את כל הבתים – ויש המון! – של שירו הלא-נדפס של אלתרמן הצעיר. ורק הודות לאיש ההרפתקאות ההפכפך משה ליפשיץ, ושירי היידיש הפציפיסטיים שלו, זכיתי לשוב ולספר את הסיפור.

(ומוסיף אריה אהרוני: לעניין השיר "אל תתנו להם רובים": נראה שנשמטה ממך אמרתו הקולעת של שלונסקי: "את השיר (אל תתנו להם רובים) הוא כתב בשביל הגויים. בשביל היהודים – תנו להם רובים! (ראה: אברהם שלונסקי,"דגש קל", עמ' 128). ולראייה, הלא אתה מכיר את שורותיו של אלתרמן "את שלום המחרשה נשאו לך בחוריך, היום הם לך נושאים שלום על הרובים"...)

הכתבה פורסמה לראשונה במוסף "הארץ" ביום 2.12.11

אהוד: היטב אני זוכר באיזו חרדת קודש מפעימה זמזמנו והעתקנו זה מזה במחברותינו, בכיתה השביעית או השמינית ב"תיכון חדש", את כל בתיו של השיר המחתרתי "אל תתנו להם רובים", שלא נדפס בשום מקום, והוא התחבר לנו מצויין לכרכים של הרומאן "בית טיבו" של רוז'ה מרטין לה-גאר, שטוני הָלֶה, מורתנו לספרות כללית, הטילה  עלינו לקרוא, ובייחוד הכרך החמישי, אם איני טועה, שבו גווע ז'אק טיבו מהגז שנשם במלחמה. האווירה והחינוך האלה, שהתגלמו בשיר וברומאן, עשו אותנו פאציפסטים לנצח, שנאנו את ה"בולשיט" של בסיס הטירונים הקשוח, שהתקשר ברוחו לנורמות ולדרישות של סופפו האגדי [סרן סעדיה אלקיים שנהרג בפעולת התגמול בעזה בפברואר 1955] – קשיחות שנראתה לנו מיותרת לגמרי, ולא מסתדרת עם נשמותינו הענוגות שהיו שרויות באהבת נעורים יחד עם צלילי "אל תתנו להם רובים" ששורותיו נמצאו במחברת שאותה לקחנו לטירונות עם שירי הבוסר שלנו.

* * *

ד"ר נילי קרן: "אל תתנו להם רובים"

התפרסם בכתובים ב-1938

ברצוני לתרום לרשימתו של אלישע פורת (מוסף "הארץ", 2.12) הערה שתוסיף מידע חדש. בשונה מן הכתוב ברשימה, שירו של נתן אלתרמן, "אל תתנו להם רובים", התפרסם בכתובים, וזאת באסופת שירים שערך אליהו מייטוס, בשם "שירתנו החדשה – ליקוטים למקרא ולדקלום". הספר הקטן אך עב הכרס התפרסם בהוצאת "כינוס" על ידי "דביר" בע"מ בשנת תרצ"ח [1938]. העורך מציין בהקדמה לאסופה כי נבחרו שירים הראויים "לדקלום".

אני שומרת על הספר המצהיב והנדיר מכל משמר, גם כי הוא נכס ספרותי וגם כי הוא הועבר אליי בירושה מאבי ז"ל, אליעזר פטקין.

כל השאר ברשימה הזאת כל כך נכון. אנחנו עוד שרנו את השיר הזה כפזמון "עצוב" בתנועת הנוער בראשית שנות ה-60.

ד"ר נילי קרן

קרית אונו

[מתוך מדור "תגובות", מוסף "הארץ", 9.2.11]

* * *

יששכר שדמי (ישכה) הוא מחבר שיר קיסריה

אהוד שלום,

התוכל לברר אצל ישראל שק האם הכוונה היא היא לישכה יששכר שדמי? הקצין הבכיר מנאשמי כפר קאסם? שהיה שנים רבות חבר שדות ים?

הניה מה שכתב אצלך ישראל שק: "שיר קיסריה (להיות בני חורין) – עברית ישקה שדמי."

אלישע פורת

שלום אהוד,

אכן יששכר (ישכה) שדמי חבר קיסריה (שדות ים) שהיתה בסיס הפלי"ם, איש החי"ש והפלמ"ח, מחבר שיר קיסריה (להיות בני חורין נולדנו...) הוא גם המח"ט שהואשם בפרשת כפר קאסם בשנת 1956.

שיר קיסריה, במקור "מוסקבה שלי", של מארק ליסיאינסקי, בלחן של איסאק אוסיפוביץ דונאייבסקי, שנת 1941, מושר בפי חבורת שוהם שגאלה הרבה שירים ותיקים, כולל שירי העפלה:

לִהְיוֹת בְּנֵי חוֹרִין נוֹלַדְנוּ

לְבִנְיָן, יְצִירָה וְעָמָל.

מִטְעֲנֵי אֳנִיּוֹת פָּרַקְנוּ

יָמִים וְלֵילוֹת בַּנָּמָל.

אָז תָּמִיד נְשָׂאתִיךְ, קֵיסָרְיָה,

אֶת חוֹפֵךְ הָרוֹנֵן בְּלִבִּי.

אַתְּ מְקוֹר עֹז לְכֻלָּנוּ,

בַּיִת חַם וְיָקָר אַתְּ לִי.

בַּמַּאֲבָק עַל נִשְׁמַת מִפְעָלֵנוּ,

בְּיָמִים שֶׁל כִּידוֹן וּמָצוֹר.

בִּשְׁעוֹת גַּעְגּוּעִים אֲפָפוּנוּ

אֶל הַבַּיִת וְאֶל הַדְּרוֹר.

אָז תָּמִיד נְשָׂאתִיךְ - - -

בברכה,

ישראל שק (איסי)

* * *

אלוני זמורה:

 אינטליגנטי, חי, בועט, מגוון, דינמי ואיכותי

8.12.11

היי לכל חברותיי וחבריי,

למי שטרם הגיע לידיו (או למחשבו) העיתון [המכתב העיתי] האינטרנטי "חדשות בן עזר" שעורכו הוא הסופר והפובליציסט אהוד בן עזר, אני מעביר אליכם את גיליון 697 המצ"ב. לדעתי זהו עיתון אינטליגנטי, חי, בועט, מגוון, דינמי ואיכותי. יש בו מיגוון של דיעות בנושאים פוליטיים, חברתיים וגם ספרותיים. גם אם אינכם מסכימים לכל התכנים הכתובים בו, שווה לעיין בו וגם להגיב.

אם קניתם את דבריי, תוכלו ליצור קשר עם העורך:

benezer@netvision.net.il

ולהימנות כמנוי אינטרנטי, ללא כל תשלום. אני נהנה מהקריאה בו.

בברכה,

אלוני זמורה

* * *

ישראל זמיר

הו, שרלוטה, שרלוטה

פרק נוסף מתוך הרומאן החדש "טנקים באבן-גבירול"

בהוצאת גוונים

[רומאן מרתק ומעולה שמעורר עליו זעמם של מבקרים]

נורית נזכרה בבקשתו של עורך "חותם" לבקר במזרח-ברונקס, אזור שבשעתו התגוררו בו אלפי משפחות יהודיות וכיום נטוש. היהודים עקרו ובמקומם הגיעו איטלקים, פורטוריקנים, שחורים, קובנים ואחרים. האם העקירה התרחשה על רקע כלכלי? אנטישמי? מה ניתן ללמוד מנדידות היהודים? ידועים מקרים שבתי-כנסת הפכו לכנסיות, ולאחר שהנוצרים עקרו באו שחורים והפכו אותן למסגדים. הכול זמני, לובש צורה ופושט צורה. העורך ידע לספר, כי באותו רובע נותרו יהודים בודדים, והציע שתבקר בו. לתחושתו, יש שם סיפור עיתונאי. נורית נזכרה, שאביה סיפר לה, כי בעבר התגוררו במזרח-ברונקס, ברחוב שרלוטה, אחר-כך המשפחה עקרה לקווינס.

היא עלתה לדירתה, החליפה בגדים, לקחה פנקס-כתבים ויצאה לדרך. בדרכה לתחנת-הרכבת, חצתה את כיכר-וושינגטון והגיעה לתחנת קו-לקסינגטון, עלתה על רכבת-תחתית הנוסעת למעלה העיר, וירדה ברחוב 170. משם פנתה מזרחה והלכה לשדרת וילקינס.

לפתע, מראה מדהים נתגלה לעיניה. שטח שכולו הרס ועיי חורבות, שהזכיר תמונות שראתה בסרטים על העיר הגרמנית דרזדן, לאחר שמטוסי בנות-הברית כתשו אותה עד דק. לנגד עיניה נתגלו שרידי קירות של בתים, שלולית מים סביב ברז לכיבוי שריפות, וסביבה עשבי-פרא. דקות ארוכות עמדה המומה. ליד אחד הקירות, עורבים התקוטטו על נבלת חתול וניקרו את בשרו. כלב עמוס קרציות נשך בעקשנות נעל ישנה. העזובה הזכירה את ספרו של אלבר קאמי, "הדֶבֶר" – עיר שמגיפת דבר קטלה את תושביה והנותרים נסו על נפשם. קאמי תיאר סרחון של גוויות שרועות ברחובות, ומנגד שמש קיצית שהמשיכה לזרוח כתמול-שלשום. נורית חשה פחד להלך לבדה באזור. בתוך כוכים תת-קרקעיים עלולים להסתתר רוצחים, אנסים ויתר חלאות אדם. "חבל שדניאל אינו עימי," הרהרה בגעגוע. על-אף הפחד, המשיכה ללכת והגיעה לדרך-בוסטון. מימינה ניצב בית לבֵנים, שפעם היו אדומות והפיח השחירן. חלונות של שלוש קומות ראשונות נסתמו בפחים ובדיקטים. הייתכן שאנשים מתגוררים כאן?

מרחוק הבחינה באדם זקן, לגופו חלוק כחול פתוח, יושב על כיסא-עץ מתקפל לפני כניסה לבית, מפקיר עצמו לשמש ובידיו עיתון. משקרבה, הבחינה כי היה זה ה"פורווערטס" – עיתונה היידי של יהדות ניו-יורק. הוא לרגע זקף ראשו, הציץ בה במבט סקרן-חשדן של אדם המכיר את כל דרי השכונה.

"סלח לי בבקשה, אולי אתה יכול לומר לי איפה כל הבתים שהיו פה פעם? אני מחפשת את רחוב שרלוטה. הוריי פעם גרו שם," נורית פנתה אליו, והזקן הציץ בה במבט ספק מבודח, ספק מסוקרן. הוא ישב ברגליים משוכלות כשלגופו מכנסיים מרופטים ונעלי-בית בלויות. זקנו פרוע ועל חוטמו משקפי-קריאה.

"מיידעלע, נולדת אתמול?"

"שמי נורית חבצלת, פעם ליליאנסקי, ואני מחפשת את הרחוב שבו גרו הוריי."

נורית החליטה להזדהות. האיש קיפל את העיתון, קימט את מצחו, זקר גבות כסופות ולפתע חייך.

"הו, הכרתי היטב את אביך, מארק ליליאנסקי. היינו חברים בסניף ה'בונד' המקומי. הוא עדיין בחיים?"

"הוריי בישראל," ענתה.

"אז את מחפשת את רחוב שרלוטה? אני זוכר שהתגוררתם בבית מספר 1250, בקומה רביעית. בקומת קרקע היתה חנות למכשירי-כתיבה של יענק'ל ורשבסקי."

"אבא הזכיר חנות זו. מה שמך, שאוכל לספר לו שפגשתי חבר שלו למפלגה."

הוא הציג עצמו כמוריס פרישברג, מזכיר סניף ה"בונד" מזרח-ברונקס. לדבריו, רחוב שרלוטה היה פעם הרחוב הראשי של הרובע, רחוב מפורסם מאוד. לפתע קם ממקומו והצביע באצבעו הגרומה. "את רואה את הרחוב ההוא?"

"איני רואה שום רחוב."

"נו, איפה שהכלב השחור נובר באשפה. שם היה פעם רחוב שרלוטה. בשבתות נהגנו לטייל לאורכו של הרחוב. בבית מספר 1410, במרתף, היה הקלוב של ה'בונד'," האיש החל להצביע לעבר החורבות כאילו הבתים עדיין עמדו על תילם.

"משמאל, היכן שעמוד החשמל הכפוף, היתה פעם חנות בשר-כשר של מנדל'ה וינטרויב. את יודעת כמה עלה אצלו פאונד סטייק? 38 סנט!" כל העיר קנתה אצלו.

"ואיפה כל היהודים שהתגוררו פה?"

"ברחו כמו עכברים מספינה טובעת. אסביר לך מה קרה: בעלי-הבתים החליטו להעלות את שכר-הדירה והדיירים התנגדו, עשו הפגנות והיה שמח. בעל-בית אחד, ג'ייקוב ספירו, ימח שמו וזיכרו, החליט לחקות את בעלי הבתים בהארלם, שהיתה פעם שכונה לבנה, והצליח לפנות שתי משפחות מביתו בטענה, שהוא רוצה להתגורר בדירות האלה. הוא הזמין בנאים והפך אותן לדירות בנות חדר אחד והשכיר אותן לשחורים ולפורטוריקנים תמורת חמישים דולר לחודש. המשפחות השחורות הגיעו, הכניסו את ילדיהן לבית-הספר המקומי, לגני-הילדים – והמהומה לא איחרה לבוא. היסטריה, סקנדלים ובריחה מבוהלת של יהודים מהשכונה, וביניהם הבן שלי, שלדון פרישברג, ששכר דירה בניו-ראשל. אשתו טענה שעליהם להציל את ילדיהם מפני ה'שווארצעס'. תוך חודשים אחדים, בתים התרוקנו וזרם של אירים, שנמלטו בשעתם מהרעב באירלנד, שחורים שעזבו את מדינות הדרום, פורטוריקנים שהסתננו מפורטוריקו – שכרו את הדירות שהתפנו. בקיצור, היהודים טיאטאו עצמם החוצה. אפילו אחיי ורעיי הבונדיסטים לא עמדו בלחץ, והשכונה החלה להינטש. אספסוף חדש הגיע וסירב לשלם עבור שירותים מוניציפאליים. המשך הסיפור הוא הידרדרות נוראה: מים בברזים פסקו לזרום, חוטי חשמל לא העבירו חשמל, דלק לחימום הבתים לא הגיע, וקווי טלפון נותקו. אף אחד לא היה מסוגל לגור בבתים בלי שירותי אחזקה, והמשפחות נאלצו לנטוש את האזור. הבתים שוב התרוקנו וחוליגנים, פורצים, זונות, מסוממים – מיטב העולם-התחתון, בא במקומם.

"מה קרה לאותם יהודים שבכל זאת, נותרו בשכונה?" נורית ביקשה לדעת.

מוריס סיפר שגורלם היה מר. רבים מתו, אחרים נשדדו או נרצחו. "מידעלע, החיים הפכו לג'ונגל. תארי לעצמך, כשיהודי נפטר – מכונית של סניף החברה-קדישא ממערב-ברונקס מסרבת לבוא לכאן, כדי לקחת את הגופה ולהביאה לקבר ישראל. אנו חייבים לדאוג שנהג שחור יוציא את הנפטר אל מחוץ לשכונה..."

"ומי מתגורר פה?"

"עלובי-נפש: זקנים, נכים, מקרי-סעד, פרוצה-בדימוס." מוריס פרישברג שלף מגבת זעירה וניגב אגלי זיעה ממצחו ומצווארו. לרגע התעטש, מחה את חוטמו בקול-רם ופלט ליחה צמיגה. קמטי צווארו המקומט הזכירו עור של תנין. אחר-כך ניגב את אפו בשרוול חולצתו. לדבריו, אם היא רוצה לדעת על השכונה שבה התגוררו הוריה – עליהם לעלות לדירתו. הם נכנסו למסדרון ונורית כהרגלה, לחצה על כפתור המעלית.

"מיידלע, מאז שהיהודים ברחו מכאן, המעלית 'יושבת שבעה'. בעל-הבית הציע שהדיירים יקנו על חשבונם מנוע ויפעילו אותה. דיירי קומה ראשונה ושנייה סירבו לשלם. אני, שגר בקומה השלישית, הסכמתי. בקומות שמעליי איש אינו גר. אם את זקוקה לדירה – כל הקומה שלך."

הם טיפסו רגלי לקומה השלישית. בין קומה לקומה, מוריס עצר, פתח את הכיסא המתקפל שהביא עימו וישב לפוש. חזהו עלה וירד כמפוח.

הוא פתח את דלת דירתו, המצופה פלדה, בארבעה מפתחות נפרדים. הדירה היתה אפלולית ותריסיה מוגפים. באמצע הסלון ניצבו שולחן עץ גס, שני כיסאות, ובפינה מיטה מכוסה כסת עבה. על הקירות נראו כתמי ריקבון, וצחנת עובש עלתה מכסתות לא מאווררות. באחת מפינות התקרה ארג עכביש קורים והמתין לזבובים. רצפת-העץ היתה שחוקה וסדוקה. מוריס הבין שלא יוכל להראות לה תמונות במעט האור שחדר פנימה, הסיט את התריסים, פתח את החלון ואור מלווה אוויר צח חדר לדירה. נורית רצתה לשאול מתי בפעם האחרונה הוא אִוורר את הדירה, אך לא העזה. מוריס הביא מן המטבח שתי כוסות, שטף אותן במים ששאב במשאבת-יד מתוך ג'ריקן פלאסטיק, מילא את הקומקום מים, הדליק פרימוס והביא אלבום-תמונות, שכריכתו קלופה. הוא פתח והצביע על תחנת-רכבת, שממנה נסעו לקונטיקט. לדבריו, רבים גרו בשכונה בגלל קרבתה לתחנה.

"הנה הרחוב שלכם, רחוב שרלוטה. שימי-לב, כל הכניסות מרוצפות אבני-שיש. לפני כל בית ניצב שוער במדי-שרד. כמו בשדרה החמישית במנהטן. הסתכלי על הבתים ההדורים. את מתארת לעצמך איזו אינטליגנציה התגוררה פה? רופאים, שחקנים, עורכי-דין, אנשי-בורסה ומה נשאר מכל אלה? סדום ועמורה.

"וזה בית-הכנסת 'קהילת-ישראל'. למרות שהיינו בונדיסטים שרופים, נהגנו להתפלל בימים-הנוראים, כי בית-כנסת הוא בית-כנסת ויהודי הוא יהודי.

"וזה התיאטרון היהודי. את יודעת מי שיחק פה? שמעת על בוריס טומשבסקי? מה, לא שמעת? הוא היה מפורסם מאוד. הוא שיחק בברודוויי. מי לא שמע עליו? בבית ממול היתה חנות גדולה לבגדים של 'האחים מילר'. היתה להם מתפרת-יזע בדאון-טאון. יהודים שרק הגיעו לאמריקה עבדו בשבילם ואת התוצרת הביאו לכאן. אנשים באו לקנות בגדים, בשר ושאר ירקות מכל חלקי העיר."

"סלח לי על השאלה, מדוע נשארת ולא יצאת מפה עם יתר היהודים?" נורית העזה לשאול, ומוריס פרישברג הבליט את חזהו והצהיר בקול חגיגי-משהו:

"מוריס פרישברג אינו עכבר! יש לו אחריות כלפי ההיסטוריה היהודית."

נורית משכה בכתפיה ולא העזה לשאול, שמא תלמד לדעת, שהבן סירב לקחת אותו עימו.

"ומי גר בבית הזה היום?"

לדבריו, ארבע משפחות של שווארצע'ס, שלוש משפחות פורטוריקניות, שתי משפחות קובניות ואַלטֶע אידישֶע קוּרבֶע, שבעלה התאבד לאחר שהפסיד את כל כספו בבורסה ביום שישי השחור, אוקטובר 1929.

"מוריס, איך חיים בלי מים, בלי חשמל, בלי חימום ובלי טלפון?"

"לא קל, אבל חיים. מיידלע, את לא מבינה, אנו פה משפחה: כולם שומרים על כולם. במקרה שנשמעות צעקות מדירה כלשהי, אנו יודעים כי גנב בא וממהרים להגיע לשם. וכשהפורץ רואה בריגדה בינלאומית של זקנים וזקנות שבידיהם מערוכים, פטישים, אלות ביסבול, סכיני-מטבח – והם צורחים כמטורפים ומאיימים לקרוע אותו לגזרים – הוא מבין שהגיע לכתובת הלא נכונה ונמלט על נפשו. בינינו, מה כבר יש לגנוב פה? כבר שנתיים שאיש פה לא נשדד," והלם בשולחן נגד עין-הרע.

"ומי מנקה את הבית ומתחזק אותו? "

"כל אחד דואג לנקות את דירתו ואת המסדרון שליד דלתו. האינסטלטור השחור, בראון, מתקן חינם דלתות-ברזל, מנעולים; ג'ו, הנגר הפורטוריקני, רהיטים; ואחת האלמנות, תמורת חמישה דולר, מנקה את הדירה שלי פעם בחודשיים."

"מוריס, מה קורה למי שחולה?"

"השכנים מביאים לו אוכל ותרופות."

"ואם מישהו נזקק בדחיפות לרופא? לבית-חולים? הלא אין לכם טלפונים."

"במרחק של כמה מאות מטרים יש דראג-סטור עם טלפון."

"ובלילה?"

"מחכים לבוקר."

מקק הגיח מאחד הסדקים של הרצפה ובמשושיו הענקיים החל לגשש את דרכו. מוריס קפץ מכיסאו ובזריזות מדהימה דרס אותו ברגלו.

"פאשיסט!" שאג עליו בחימה. "זה לא מקרה שלמקקים מדים חומים כמו הבית"רים, ימח שמם!"

"מי דואג לכם למים, לדלק לחימום הבית, לבישול, לרחצה?"

"יש פה למטה ברז מים וכל אחד דואג שיהיה לו ג'ריקן מלא מים. יש לנו תנורי-נפט לבישול, לחימום ולרחצה."

"אתה מעלה ג'ריקן מים לקומה השלישית?"

"ג'ק, בנו של האינסטלטור בא פעם בשבוע לבקר את הוריו ומעלה לי ג'ריקן מים וג'ריקן נפט."

"אתם משלמים שכר-דירה?"

"עשרים דולר לחודש. בעל-הבית הוא קפיטליסט מנוול, מיסטר פינקלשטיין, ימח שמו וזיכרו. הוא בא פעם בחודש, בליווי שני בריונים, אירי ושחור, לגבות שכר-דירה. הם מבקשים יפה שנשלם ולא נעשה להם בעיות ומחייכים בידידות, אך אם לא תשלם – הם ישברו לך את הרהיטים וימשיכו לחייך. הם אינם כועסים, זו העבודה שלהם. בעל-הבית מתגורר בשדרת גראנד-קונקורס, מערב-ברונקס, ומי שלא משלם – זוכה למכות נמרצות. אני מתבייש ביהודים כאלה. הפרזיט הזה הפך את כל דרי-הבית לאנטישמים."

"ומה עושה המשטרה?"

"מיידלע, המשטרה לא מגיעה לכאן. אין לה מה לחפש כאן. בשכונה שלנו פועל החוק התנ"כי: 'ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש כטוב בעיניו יעשה'." מוריס ציטט בהברה אשכנזית ובעברית רצוצה. "כשהשכנים מדברים איתי על מיסטר פינקלשטיין, הם אומרים, 'היהודי שלך'. הוא שלי כמו החולירע, הלוואי שיחטוף מַנדבושקֶס ויתגרד עם חרסים כמו איוב הנביא... טפו, טפו," מוריס כיווץ את שפתיו וירק.

"מיידלע, עליך להבין, אנו חיים פה כמו קיבוץ!" ומוריס הבליט את חזהו. "אני מכהן כראש-הוועד ונציג הדיירים. אני מדבר אל הקפיטליסט המנוול יידיש. בעיניי הוא שטיק גורנישט, א גרוֹיסֶע שוואָנץ!"

מוריס מזג לעצמו כוס שלישית של תה ויסוצקי, נטל קוביית סוכר, תקע בין החניכיים ושאב דרכה את התה.

"מוריס, יש לך קרובים בישראל?"

"בוודאי. הם אפילו שלחו לי הזמנה לעלות ארצה, אך זה נוגד את השקפתי. פלשתינה היא המצאה בורגנית. במקום להילחם על סוציאליזם בכל מקום ומקום, ברחתם לפלשתינה, לארץ קטנה, שאינה מסוגלת להציע פיתרון לאומי לכל היהודים, שלא לדבר על העם הפלשתינאי שאתם מדכאים ומגרשים מארצם. בן-גוריון עשה הכול כדי להפוך את פלשתינה לעוד אמריקה. הציונים מטיפים לאבקואציה – העברת יהודים מארץ קפיטליסטית אחת לשנייה. איזו מין מהפכה היא זו? הבונד נושא עימו בשורה אחרת: סוציאליזם עולמי – היהודים יחיו בכול מקום בקהילות אוטונומיות חיים לאומיים-תרבותיים כששפת הדיבור יידיש. אנו מציגים חזון יהודי, אתגר עולמי!"

מוריס שאג כאילו נאם באסיפת-עם.

"מר פרישברג, נותרו בשכונה עוד יהודים שאתה מדבר עימם? או שמא אתה היהודי האחרון?"

מוריס סיפר כי ברחוב 172 גרים שלושה יהודים מצורעים.

"מצורעים?"

"נו, בוודאי. אחד מפועלי-ציון שמאל, שני מפועלי-ציון ימין ושלישי רוויזיוניסט, ואת רוצה שאני, מוריס פרישברג, מזכיר סניף בונד מזרח-ברונקס, אדבר עימם? על מה יש לי לדבר איתם?!"

נורית קמה והושיטה יד לפרידה. הוא אחז בה וחייך.

"מיידלע, חיפשת את רחוב שרלוטה. נכון? אולי אינך יודעת, אך לזונה הזקנה היהודייה, שמתגוררת בקומה מתחתיי, קוראים שרה-שרלוטה. פעם היתה אישה צעירה, יפה, שמשכה גברים בקסמיה. היום היא אַלְטֶע קוּרְבֶע, שאיש לא ישכב עימה תמורת ניקל שחוק! כך גם רחוב שרלוטה."

מוריס נענע בראשו ונאנח:

"הא, שרלוטה, שרלוטה..."

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

1. "עתה אשלה כאן," ימי "הדים" בתל-אביב,

יעקב רבינוביץ ואשר ברש. טיול לפטרה.

בבית-האבות בטבעון, במרס 1981, סיפרה לי אסתר כי ביקורה הראשון בארץ לאחר נישואיה היה ב-1925, בבואה עם בעלה לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית. הטקס אכן התקיים בניסן תרפ"ה, אפריל 1925, אלא שזכרונה בגד בה וביקור זה לא היה ביקורה הראשון, שהרי שני שירים שלה נכתבו בפתח-תקוה בקיץ 1923. כוונתה היתה, ככל הניראה, לומר שב-1925, לאחר שבאה עם בעלה, היא נישארה בתל-אביב, יחד עם זאת ייתכן כי היא שבה לקהיר באביב 1925, ולאחר חודשים אחדים חזרה לתל-אביב כדי להשתקע, ושכרה שם את הבית בפינת הרחובות שפ"ר-התבור, בשכונת אפ"ק.

בשנים 1929-1925 נמצאת אסתר בתל-אביב ואילו איזאק חי בקאהיר, שם עדיין פועל מרכזה של הפירמה "האחים גרין". לדבריה היו תקופות לא-מעטות בחייהם המשותפים שבהן חיו במרוחק, היא כאן והוא שם. באותן שנים הוא בא אמנם מדי פעם לבקר בארץ, ובדעתו היה להעביר לכאן את עסקיו ולבנות את ביתם בתל-אביב. דומה שמאז השתקעה בתל-אביב, אסתר לא שבה לבקר במצרים.

ברשימתה "ימי 'הדים'", מחורף 1969, היא מתארת את השנים הראשונות בעיר העברית:

תל-אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית-הים; חמורים טעוני-זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל-אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ"ר, נחלת-בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ"ק: בתים קטנים מוקפי-גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות-תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי-הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק-הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי-אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני-סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה...

מול ביתי בפינת שפ"ר-התבור, שכונת אפ"ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאישה צעירה וערה.

וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת. למדן ו"מסדה" העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.

מאז [ההתגלות בכרם השקדים בפתח-תקוה, באביב 1921 לערך] הייתי גם אני "בחבורה" – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח-איתנים בקול זה. משום-מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן. רבינוביץ היה איש-שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת. לפני צאת כל חוברת של "הדים" היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.

לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.

שני העורכים-הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת-עולם זה על יד זה בבית-העלמין הישן בתוך תל-אביב רבתי – השומעים הם את המיית-הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב-ערב?

ליעקב רבינוביץ (1948-1875), סופר, עורך, מסאי, פובליציסט ומתרגם, ומי שקבע את מקומו בתודעה בזכות הרומאן המופלא שלו "נדודי עמשי השומר", יש השפעה רבה על תלמידתו-לשעבר אסתר. היא כותבת אליו ועליו ומזכירה אותו פעמים רבות, ותמיד באהבה ובהערכה. אסתר ראתה אותו לראשונה כאשר הגיע לכיתתה בבית-הספר יק"א בביקורו הראשון בארץ ב-1905, והיא אז בכיתה ד' לערך. את רשמי-מסעו פירסם רבינוביץ ב"השילוח" (ט"ז). ב-1910 עלה רבינוביץ ארצה והתיישב בפתח-תקוה בה גר עד 1923. הוא היה אחד ממייסדי בית-הספר החקלאי במושבה, ואסתר למדה אצלו עד שברחה לדגניה. כיצד הצטייר בעיניה ניתן לשרטט על-פי "מכתב גלוי למשורר יעקב כהן" שפירסמה ב-1960, על-פי הרשימה "לדמותו של יעקב רבינוביץ" שנדפסה עשר שנים לאחר-מכן, ועל-פי הטיוטה לרשימה זו. מספרת אסתר:

הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע-עשרה, שמונה-עשרה, כשבא בפעם השנייה לארץ – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי נערה צעירה, שקועה בעצמי, נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה. מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד – במבט ראשון היה ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.

לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.

תוסס, מלא-חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה. מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות-יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל-טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ. היה אומר: "להסתפק במועט", "מידת-הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים"; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.

יחסו למומו היה מעניין: חבורה של סופרי "הדים" – רבינוביץ, הרברג, שנברג – היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל-אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן-דור, כתב "דבר" בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן-דור נהג בידו את בנו הקטן, בן החמש, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים. דומני שרבינוביץ, כדרכו נטפל לילד, ליטפו ואמר לו דברי חיבה.

הילד נרתע והחל צועק: "אבל אבא, הבט, אין לו עין!"

כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, הרכין עצמו אל הילד, ובחביבות ובקול שקט, שבו מספרים אגדה, אמר: "אתה יודע, בובה'לה, פעם בלילה, ישנתי חזק-חזק ובאה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין."

הדברים התקבלו מיד על לב הילד, ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב-לב על האמצאה הנפלאה. רבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.

רבינוביץ היה מבאי-ביתי. בעלי [איזאק], כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני. כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.

אסתר נישארת כל השנים בידידות רבה עם יעקב רבינוביץ – הרווק הקשיש ושתום-עין, שהיה מלא קסם ושנינות, ואשר חי בצניעות כל ימיו עד שנדרס למוות בחצותו רחוב בתל-אביב, באפריל 1948.

*

איזאק גרין פעל ברצינות ובהתמדה כדי לממש את החלטתו לעלות ארצה. כבר ב-1926 הוא פתח סניף של "האחים גרין" ברחוב הרצל 29 בתל-אביב, ולאחר שנים אחדות עבר הסניף לבית שרכש ברחוב נחלת בנימין 57. על אירועי אותם ימים מספר א.ז. כהן, שסבתו חנה פרלקוורט היתה אחותו של יהודה ראב, ולימים עמד בראש חברת כצ"ט שהמשיכה בארץ את הפירמה "האחים גרין". בינואר 1928 הוצג כהן בפני קרובו יצחק גרין, והתחיל לעבוד בפירמה שלו. מספר כהן בספרו "במעגל שמונים":

קשריו של יצחק גרין עם ארץ-ישראל שבים ומתהדקים לאחר נישואיו לבת-דודו המשוררת אסתר ראב, ומאז הוא מתמסר לפיתוח סניף החברה בארץ. יצחק גרין, שירד למצרים והקים שם עם אחיו ברנרד חברה לשיווק תרופות, היה הרוח החיה מאחורי החלטת "האחים גרין" לפתוח מחדש בשנת 1926 סניף בארץ, והפעם לא ביפו, שהיתה המרכז המסחרי, אלא ברחוב הרצל בתל-אביב. מנהל את הסניף אליהו גולדברג ועוזרים לידו אליהו גרינבוים, שלימים עבר לנהל את סניף החברה בחיפה; וגם אני, שזה מקרוב עזבתי את עבודתי בעיריית תל-אביב. חלק בלתי נפרד מן המשרד היה יעקב גרין, אבי הגרינים, שכולם כינוהו "סבא". כל הימים נוהג היה לשבת בפתח המשרד, נהנה מחומן של קרני-השמש, והיה קם מכסאו הקבוע רק כאשר בישרו לו על עלייה במחזור המכירות. או-אז היה מזמין כריכים ובירה, ומכבד את העובדים.

ובחלוף השנים, המעבר למשרדים בנחלת-בנימין ואלנבי ומקווה ישראל. והמשרדים בבית-הדר וברחוב המתמיד.

 "רכוש לי אדמה בתל-אביב, והשגח על בניית ביתי." בקשתו [של איזאק] לא באה עתה בהפתעה.

מדוע מכולם פנה דווקא אלי? אולי בגלל נסיוני בבניית ביתנו בתל-אביב, ואולי בגלל שענייני העירייה נהירים לי? עובדה: העבודה מוטלת עליי.

 "ממחר אתה מצטרף אלי ואל ליברמן לביקור אצל רופאים," מבקש גרין, "לשמוע מפיהם על דרישותיהם לתרופות חדישות."

 "בשכם, בג'נין, בטול כרם ובעכו אני אהיה המתורגמן. אני מדבר ערבית ומרגיש שם כמו בבית," אני מציע לו.

אנו חורשים עיר אחרי עיר, יישוב אחרי יישוב. גובר קצב ההזמנות, ובשובנו לתל-אביב משתכנע גרין שהמקום ברחוב הרצל צר, ויש להוסיף לסניף גם כוח עבודה. לא חולף זמן רב ואנחנו [המשרד] עוברים לרחוב נחלת-בנימין 59.

כאשר תיארתי באוזני אסתר, בהיותי חבר קיבוץ עין-גדי, בשנים 1958-1956, את ים המלח ואת הרי מואב שמתרוממים מעליו במזרח, היא סיפרה כי בשנות העשרים נסעה לעבר-הירדן וביקרה בפטרה ובשפך נחל הארנון, והוסיפה כי טעם המים הצלולים וטעם הקפה עם הקרדמון, ההל, שבו כיבדו אותה הבידואים והשפיע עליה השפעה מעוררת כמו סם – עומד עדיין בפיה.

בספרו מתאר א.ז. כהן טיול לעבר-הירדן, שהיתה באותם ימים תחת שלטונו של עבדאללה, ועלתה יותר ויותר על מפת שיווק התרופות של "האחים גרין". לאחד הסיורים שעשה שם הרוקח ליברמן, שעבד כניראה בחברת "האחים גרין", הצטרפו כהן, הרוקח אמין בי קאוואר מנצרת ואסתר, "שלא פחות משירה היא אוהבת הרפתקאות." בהמשך דבריו מתאר כהן פגישה עם האמיר עבדאללה, המציע לפתח אזור של תיירות מרפא לחולי שחפת בין ג'רש לאירביד, וייתכן שגם אסתר נכחה בפגישה.

נעמי גוטקינד (גולן) כותבת, בעקבות ראיון עם אסתר: "היא טיילה במידבא עם וילנאי, ראתה עדרי איילות בגלעד ואת חצרו של עבדאללה בעמאן," והיא מצטטת מדברי אסתר: "מהו הפסיפס? גובלן באבן, ריקמת אישה בבניין. בנעוריי טיילתי הרבה בארץ עם וילנאי, עם ברסלבי. פעם הגענו למידבא. יש שם רצפת מוזאיקה של בית-כנסת עם גלגל המזלות וכתובת בעברית: 'שלום על ישראל.' כשראיתי אותה – נרעדתי. כאילו רק אתמול ריצפו כאן..."

האם ביקרה אסתר יותר מפעם אחת בעבר-הירדן? לי ניראה שהיא הגיעה למידבא עם כהן ולא עם וילנאי. חיזוק לכך נמצא בספרו של כהן:

למחרת היום מתייצב במלוננו מורה-דרך, שהעמיד לרשותנו עבדאללה, ורובה בידו. אנו יוצאים לדרך. חנייה ראשונה עושים במידבא. יפה מכל כאן היא רצפת מוזאיקה יוונית ובה מפה שצפונה חצי האי התורכי, דרומה – מצריים, ובתווך – ארץ-ישראל ועבר הירדן. מלאכת מחשבת.

מגיעים לחאן בשלום ומבקשים מיד להמשיך הלאה לקרק. שלושה בידואים, חמושים מכף רגל ועד ראש, חוסמים את דרכנו. האם צדק עבדאללה, שמכיר את אורחות ממלכתו טוב מאיתנו? ליברמן מתבונן בי, אני – באסתר. הרגעים כמו הופכים לשעות.

 "אנחנו מאנשי עבדאללה," בא מפיהם אות-ההרגעה, "לא ניתן לכם להמשיך בדרך בלא שתרדו ותאכלו ותשתו ותנוחו מעט. זה רצונו של השייח'."

רק אסתר לא נענית להזמנתם בהשתמשה בתירוצה של רחל אימנו, שנישארה לשבת על התרפים שגנבה, שלא ימצא אותם לבן אביה. הנהג, בנימין שטרן, מבקש להישאר עימה במכונית. הבידואים מסכימים, ורק מעמידים תנאי, שהכנסת האורחים שלהם לא תיפגם והשניים יקבלו אוכל וקפה במכונית.

הנוף בדרך לקרק יפה מן המקום עצמו. ועל היפה מכל – הלא היא פטרה – אנו נאלצים לוותר מחוסר זמן. אצה לנו הדרך לחזור לרבת-עמון – ומשם הביתה. בחזרה אנו שוב חונים בחאן, והפעם גם אסתר ובנימין יורדים מן המכונית ומצטרפים לאורחי הבידואים שבמקום.

מלון "פילדלפיה" ברמת-עמון נוח מדרך המידבר, שממנה שבנו. יפה ומרגש יותר? לא! יש משהו במידבר, בניגודיו ובשלמותו, אולי כחיים עצמם. אבל יפה ומדהים הוא גם האמפיתיאטרון הרומאי הגדול, שנמצא ממול למלון.

*

ביתה של אסתר, ששכן לא הרחק מהסניף התל-אביבי של הפירמה שהיה סמל לאמידות המשפחה, נעשה עד מהרה בית-ועד לאמנים, לציירים ולסופרים.

בשנת 1928 צייר חיים גליקסברג את דיוקנה בתמונת שמן גדולה, תמונה שעתידה להינזק מפגיעת סכין באמצע שנות ה-30, ולהימסר בשנות ה-60 על ידי אסתר למוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקוה, שם היא מוצגת כיום. הזמנת דיוקנאותיה, כמו גם הארוחות שהיא מכינה לאורחיה, הם חלק מההווי התוסס שאסתר מאושרת בו לאחר שנות הבדידות והסבל בחילואן, אך זו גם דרך של תמיכה באמנים מצד האישה העשירה ביותר שבחבורה.

אסתר מוזמנת לתערוכות וקונה תמונות חדשות אצל טובי הציירים הארצישראליים הנחשבים למודרניים. בתערוכת "מגדל דוד" של "אגודת אמנים עברית" שנערכת ב-1927 בבית-הספר העירוני לבנים "למל" בירושלים – משתתפים בין השאר חיים גליקסברג, אנה טיכו, ליאופולד קראקאואר, אריה לובין, ציונה תג'ר ונחום גוטמן. גוטמן מציג תמונות שמן אחדות שעתידות להיות בין הידועות שביצירותיו וביניהן "דרך בין זיתים", "נושאת אלומה", "לפני הסער" (רועה עיזים) ו"פורטרט י.נ." שהוא דיוקן יוכבד נאמן. גוטמן מציג אותה שנה תמונות אלה גם בתערוכת אמנים מודרניים בצריף "אהל" בתל-אביב, שבה משתתף גם אריה אלואיל.

 אסתר רוכשת מגוטמן ב-40 לירות, סכום נכבד באותם ימים, את "דרך בין זיתים", תמונה שמתארת זיתים בהרי ירושלים וחמר ערבי עם חמורו פוסעים אל הגבעות. התעגלות הגבעות, כחמוקי אישה, חוזרת בתמונה ידועה אחרת שלו "מנוחת צהריים" מאותה שנה. הצייר יוסף זריצקי, שמשמש גם כמבקר אמנות, כותב על התערוכה בירושלים "בנוף 'בין הזיתים' מורגש יופי, בפירוט העצים." תמונה זו מלווה את אסתר כל שנותיה, ולבקשתה היא משמשת כציור העטיפה לכרך "כל השירים", שאני מהדיר לאחר מותה.

כאשר הצייר ישראל פלדי עורך תערוכה של עבודותיו בביתו ברחוב קלישר 15 בתל-אביב, בשבת, ה-6 באפריל 1929, הוא שולח הזמנה "לכ' אדון והגברת גרין", ועל הכרטיס, הכתוב בכתב-ידו, הוא מוסיף ציור עיפרון בשחור, כחול ואדום – פרח ומעליו ציפורים.

בניירותיה נמצא שיר משנת 1928 לערך, ללא שם המחבר, "הימנון של צייר למודל שלו". כתב-היד מנוקד, אך ספק אם הוא כתב-ידה של אסתר, ייתכן שמקדיש לה אותו מישהו מבאי-ביתה, אולי "ר' חיים" עצמו – הוא חיים גליקסברג המצייר אותה. נחום איש גמזו, המוזכר בשיר, הוא אולי נחום גוטמן המכייר באותה תקופה את מסיכת-פניה:

 "את צינובר שלי / עולה כשמש על שמי / כחול פרוסי – / את טהיטית של ון גוג / וסלי פירותייך – / תפוחי מכחולי / את גיאקונדה / בנוף של דיפי / ואותך אדביק / כטוטפת על בדי // בני כוש זעירים / נושאים לך קוגל לשי / ור' חיים טובל מכחולו / בפרפרת ובורשט חי / הה אותך איך אציירה / הה אותך איך אכיירה / וליבי מקרקר / ונפשי תלוייה על קצה מכחולי / כטיפת חלב דיאטי / בזקנו של איש גמזו."

אסתר מתקבלת כחברה ב"אגודת הסופרים" ב-1933, ושומרת על ידידות הדוקה עם מזכירה המשורר אברהם ברוידס כל השנים, עד מותו. בארכיונה נמצא שיר מנוקד שלו, ללא תאריך, אשר לפי תוכנו נכתב ודאי בעקבות ביקור אצל אסתר: "לו צלחו חרוזיי לבישול, לטיגון, / והייתי אז בעל כשר והגון. / וחייכה לי אשתי מתוקות ובחן, / ובשבחי בחצר יפליג כל שכן. / איזה זן ומפרנס. קוסם ואמן. / לו רוח הקודש, צנצנת של מן. / וסליחה ומחילה על תלונות וריגון – / לו צלחו חרוזיי לבישול, לטיגון..."

המשך יבוא

* * *

באבל על מותו של שמואליק חדש

איש קבוצת כנרת ובנו של מרדכי (מוטקה) חדש

שמואליק בא מכנרת עם אשתו שלומית וילדיו לקיבוץ עין גדי בראשיתו, בשנים 1957-1959, ויחד עם שלומית חיזק וגיבש את חיי היום-יום שלנו, הצעירים, חברי גרעין "שדמות", שהיינו בשנות ה-20 הראשונות לחיינו, והוא מבוגר מאיתנו ביותר מעשר שנים. הוא היה לנו דוגמה ומופת וידיד אמת. על אותה תקופה אף הוציא את ספרו התיעודי "עין גדי – יומן שליחות", המחזיק חומר רב על שנותיו הראשונות של קיבוץ עין גדי ועל חייהם של שמואליק ומשפחתו בקיבוץ, קשר שנמשך עם חברי עין גדי ויוצאי עין גדי גם כל השנים הבאות עד יום מותו והוא כבן 86. שמואליק נקבר אתמול, יום ראשון, בבית הקברות ההיסטורי של קבוצת כנרת, שבו טיפל בשנותיו האחרונות ואותו טיפח.

* * *

"מי בכלל דיבר על אהבה?" מאת אורית רז

ספרית פועלים, 272 עמודים, 88 שקלים

מדוע אימה של רוחל'ה מכנה אותה נשמה חוטאת? האם האם משליכה על בתה סוד אפל בעברה? האם רוחל'ה מקבלת על עצמה את הקביעה הזאת ומגשימה אותה? מה עושה לאדם הקלות הבלתי נסבלת שבה מודבקת לו תווית שלילית?

הצרות המתרגשות על רוחל'ה מתחילות ביום שאביה נוטש אותה ואת אימה ועוזב את הארץ. כמעט בלי משים, מובילים אותה שיגיונותיה של האם אל אהבתה הראשונה ('המתקשר' הנשוי איתו מתייעצת אימה). בלי כל הכנה, מוצאת עצמה רוחל'ה , בת ה-22, נושאת ברחמה את  פרי האהבה הזו, שאביו אינו רוצה בו, ונאלצת להתמודד עם ההחלטה האם לגדלו לבדה. כדי לשכנע אותה להפיל את העובר, מגלה לה המאהב את נסיבות הולדתה.

הדברים מתרחשים ממש בימים שלפני רצח רבין, ואף שהרצח עצמו אינו חודר לעולמה המיוסר, האווירה ששוררת בארץ נוגעת בו. וכאילו חסרות לה צרות משלה, מגיעה המשטרה לחקור אותה אם היא קשורה לפרשת הרצח.

מי בכלל דיבר על אהבה הוא ספרה הראשון של אורית רז למבוגרים.

"רומן מרתק ומפתיע, המייצג שכבה חברתית שלמה בארץ, בתוך רצף נפשי וגופני ייחודי. אורית רז, שהיא סופרת ילדים ידועה, הציבה כאן ברומן הראשון שלה מיצג מעניין בתוך המתחם הריאליסטי של הסיפורת השוטפת." – גבריאל מוקד.

"צמיחתה של סופרת בתוך מצוקה של משפחה דתית שננטשה על ידי האב בעקבות זוגיות כושלת והתדרדרות כלכלית. יחסיה המורכבים של הבת עם אם מרירה ופנאטית, יציאתה ההדרגתית מתוך העולם הדתי אל העולם החילוני, והתבגרותה מתוך כל אלה, הם המרכיבים העיקריים בספר זה. כוחו של הסיפור הוא ביכולתו ליצור מבנה מתוך הכאוס של העולם. הספר כתוב היטב, מעניין ומצליח לדייק במהלכים המשפחתיים והחברתיים המורכבים שהוא פותח ובו בזמן ליצור תחושה של אמת." – נורית זרחי.

"ביד אמן מציירת אורית רז שני עולמות: עולמם המתרסק של גבר ואשה, ועולמה הנבנה של בתם. היא מפליאה לתאר בשפה עכשווית ופיוטית כאחד את הזיקה שבין העולמות הללו, ואת החוויה הפנימית של שלוש הדמויות, הנעות בין תקווה לא-שפויה למציאות-סיוטית." – אמנון ז'קונט.

הספר השזור בדמויות וסיטואציות מחייה של אורית רז, נכתב בהשראת רחל דודתה ומתוך הזדהות עמוקה עימה. סיפור חייה של הדודה – דמות חריגה (כנראה מפגרת) ומרדנית (התרועעה עם חיילים אנגליים וכנראה הרתה לאחד מהם), ריתק את אורית. את בדידותה ונידוייה של הדודה על ידי משפחתה, גילגלה רז לתוך דמותה של רוחל'ה, גיבורת הספר. דמות נוספת שהיוותה מקור השראה לכתיבת הרומן, היא סבתה הדתית-פנאטית של רז ויחסיה עם בתה – הדודה רחל. בספר יצקה רז את דמות סבתה לתוך דמות אימה של רוחל'ה. אהרון, אביה המשכיל של רוחל'ה, הולך בדרכו של סבה של רז, שנטש את משפחתו ונמלט לחו"ל מפני נושיו, לאחר שעסקיו בארץ התמוטטו. נישואי סבא וסבתא של רז היו נישואי שידוך שלא עלו יפה וכך גם נישואיהם של הוריה של רוחל'ה. אימה של רוחל'ה הולכת בעקבות סבתה של רז ורוצה לסיים את הריונה, וכפי שקרה במציאות, ההפלה נמנעת בהתערבות החותן. בשלב מסויים בתהליך כתיבת הספר, הפכה רז את גיבורת הרומן לבת דמותה – אישה כותבת, וכך חלקו של הספר מסופר על-ידי רוחל'ה בגוף ראשון וחלקו בגוף שלישי באמצעות כתביה המשובצים בסיפור. הרומן מתרחש על רקע התקופה של רצח רבין ומהווה בבואה אירונית של החברה הישראלית בתקופה זו. הוא בוחן באופן סימבולי את שנאת הזר והשונה ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם, לתועלתו או מתוך חולשה ופחד, מסית כנגד אדם אחר ומקעקע ממנו את הלגיטימיות שלו.

אורית רז, ילידת 1953 פרסמה עד כה כ-50 ספרים לילדים, נוער ומבוגרים בהוצאות: כתר, הקיבוץ המאוחד, פועלים, ידיעות אחרונות, דני ספרים, קוראים ועוד. ספריה זכו להצלחה רבה וחלקם זיכו אותה בפרסים חשובים, בהם פרס אנדרסן.

[דבר המפרסם]

* * *

יהודה דרורי

ד"ר ניוטון גינגריץ' – הצדיק בסדום

חבר הקונגרס האמריקאי,  ולשעבר היו"ר ( ה"ספיקר" ) של בית הנבחרים שם, ניוט (כשמו הפופולרי) גינגריץ', המתמודד כיום בתוך המפלגה הרפובליקנית על מועמדות לנשיאות ארה"ב, חולל "שערורייה" בשבוע שעבר כשהעלה את הספק ההיסטורי בקיומו של "עם פלסטיני" ומכאן המשיך ותקף את  מדיניותה רבת השנים של ארה"ב הדוחפת ל"שתי מדינות לשני עמים" למדינת ישראל מצד אחד ומצד שני – למדינה טרוריסטית אשר מטרתה הברורה והמוצהרת: השמדת מדינת ישראל.

צחוק הגורל הוא שלקח לארה"ב יותר מ-40 שנה עד אשר קם שם מדינאי רציני ואמר מה שכל ילד יודע במדינת ישראל (אלא אם אתה שייך לשמאל הישראלי המטומטם), דהיינו – "העם הפלשתיני" הוא בסך הכול פיקציה איסלאמית שנועדה לפגוע ולהרוס את מדינת ישראל על-ידי טרור מאורגן.

אל לנו להתפלא אם בארה"ב ובעולם בכלל, ואצלנו בפרט, יקומו כל מיני מדינאים יפי-נפש ואנשי שמאל גלויים וסמויים (ובייחוד בתקשורת...) – ויתחילו ללגלג על הצהרתו של גינגריץ', יבוזו לו, וינסו להעליבו, לגמד אותו ואת סיכוייו לנשיאות, ואף ירדו לרכילות זולה על חייו הפרטיים (כמו שאופייני לפרופגנדת השמאל בכל מקום בעולם..)

לגינגריץ' תואר דוקטורט בהיסטוריה ובגיאוגרפיה, הוא היה פרופסור ולימד באוניברסיטה במקצועות אלו, ושירת עשרות שנים בבית הנבחרים האמריקאי בוועדות שהיתה להם נגיעה למזרח התיכון. הוא לא טירון בנושא, וטוב שהחליט לומר לאובמה, לקלינטונים ולכל המתחסדים האחרים שם: "המלך הוא עירום!" – דהיינו, על מה אתם מדברים בכלל?  במי אתם תומכים ולמה? – (ובו זמנית כולם מסכימים שישראל היא ידידתה הקרובה ביותר של ארה"ב...)

הוא גם העלה שאלות מאוד נוקבות נגד המדיניות הנוכחית של ארה"ב בהקשר למה שמכונה "אביב העמים הערבי", שבו ארה"ב תומכת דווקא באלו שיהיו אוייביה המרים בעתיד הקרוב, וזונחת את ידידיה הטובים (כמו במקרה מובראק).

אז קודם כל, ד"ר גינגריץ', תודה שמצאת את האומץ לקום ולומר את האמת לעם האמריקאי ולמנהיגיו. יש לקוות שגם הנשיא פרס, וראש ממשלתנו, ושרי הממשלה – יקבלו "התקפת אמת" ויסבירו שוב ושוב לכל העולם עם מי באמת יש לנו עסק: דהיינו – עם פיקציה איסלאמית טרוריסטית שאין בינה ובין "שלום" אף לא דבר אחד משותף ופניהם לרצח יהודים בלבד!

* * *

מזל טוב!

למיכל ואורי נולדה בת

ביום שישי, 9.12.2011, לפני עלות השחר

ואפשר לברך על המוגמר...

משקל של כ-3 ק"ג

שְמה? ייקבע בימים הקרובים

בברכת בריאות טובה

אלי ודבורה

ואנחנו כולנו מצרפים את ברכותינו – דבוישה סבתא!!!

* * *

פוצ'ו הביטו וראו

ערב עם ישראל (פוצ'ו) ויסלר, סיפוריו, שיריו וחבריו

יום שלישי 13.12.11 בשעה 20:30 בצוותא

בהשתתפות:

פוצ'ו, שי לביא, שמעון ישראלי, נפתלי אלטר, אורית פלג, בועז פייפר,

אורי אשכנזי, עדנה סימונסון, להקת ערדליים, שלישיית האגרונומים

ואיחוד של "צמד חומה ומגדל": צחי נוי ואלי גורנשטיין.

פוצ'ו הפלמ"חניק מספר על רוח הפלמ"ח בכלל ועל רוחו בפרט.

סיפורים על הקו בין אמת לבדייה מתוך ספריו "איה הג'ינג'ית",

"המורה שמילקיהו", "חבורה שכזאת" ועוד...

ושירים שכתב במרוצת השנים.

עורך ומפיק: בועז פייפר

מנהל מוסיקלי ופסנתרן: רמי הראל

אקורדיאון: עוזי רוזנבלט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קראנו לאחרונה בעיתונות-הנייר שתי ביקודות לא אוהדות על הרומאן הישראלי החדש של ישראל זמיר "טנקים באבן גבירול", שיצא לאור בהוצאת "גוונים" – בשתיהן צויינה לרעה גם עריכת הספר. מאחר שאנחנו ערכנו את הספר ואנחנו אחראים לה, וגם ליווינו את כתיבתו – ברצוננו לומר לקוראים שזהו ספר מרגש, מרתק ומעולה, ובייחוד, ר"ל – קריא! – לכן כנראה אינו מתאים לחלק מן המבקרים של היום, שנהנים כנראה רק מהספרים הבלתי-אפשריים של גרוסמן ורואים בהם קנה-מידה לכתיבת "ספרות טובה". אנחנו מתארים לעצמנו שרומאן של יצחק בשביס-זינגר, אביו של ישראל זמיר, שהיה יוצא כיום לאור בארץ בלי השם וההילה של פרס נובל וכל השאר – היה נקטל אף הוא בידי מבקרים מפוקפקים כאלה. וכן, אנחנו עומדים במאה אחוז מאחורי העריכה שלנו את הספר!

אל תחמיצו את קריאת "טנקים באבן גבירול"  – ואל תהססו לשלוח לנו את התרשמויותיכם, לטוב ולרע!

* אנחנו לא מכירים את חתן פרס נובל דן שכטמן אישית כך שתהא זו התיימרות מצידנו לברכו בנפרד מעל דפי המכתב העיתי – אבל בכל זאת אנחנו קצת קרובי משפחה, מה שנקרא באידיש "תוחעס קרויבים" – דודו של דן (אחי אביו), היה צבי שכטמן, לימים שוחט, חקלאי ויזם חרוץ, בעלה של בת-דודנו שמחה לבית בן עזר ראב, בתו של דודנו ברוך, כולם מפתח תקווה. בנם רן שוחט [בן דוד של דן שכטמן] – נפל במלחמת יום כיפור, שאז כבר התיישבו צבי ושמחה בערד וניהלו את מלון "נוף ערד". בתם חוה שחק היא בת-דוד ישירה של דן שכטמן, והוא-עצמו גם דומה מקצת לדודו צבי – במצחו ובייחוד במיבנה הקשת של עיניו ובגבנון אפו. ומתברר כי לדן שכטמן (הצעיר בכחמש שנים מאיתנו) בתיכון ברנר, ולנו בגימנסיה אחד העם – היה אותו מורה לפיסיקה "עיראקי" בפתח-תקווה, מנשה צדקה שמו, שהפליק לי סטירת לחי וגרם בעקיפין ולמרבה המזל לכך שאמשיך את לימודיי בתיכון חדש בתל אביב.

* פעילותו של פרופ' דן שכטמן לעידוד החינוך המדעי, שנעשתה גם עוד בטרם זכה בפרס נובל, וכן נאומו לאחר קבלת הפרס, ומחוייבותו הברורה להמשך הדרך – צריכים לשמש סמל של מנהיגות ודוגמא אישית של מצויינות למאות ולאלפי סטודנטים וסטודנטיות ישראליים לבחור במקצועות המדעיים ולהתמסר לפרוייקטים ולתחומים שהם מאמינים בהם ומוכנים להקדיש אפילו עשרות שנים עד שיזכו בהם להכרה ולהצלחה – שהרי אין מדובר בפרוייקטים כגון הארת כל רמת גן באנרגיה של נורה חשמלית אחת, כפי שהבטיח לפני הבחירות של שנת 1981 שר כלכלה מטורלל מהליכוד, יעקב מרידור, שגם אמר כי לאחר ההמצאה הזו "הערבים יוכלו לשתות את הנפט שלהם!"

לשם השוואה – כמעט ממש באותה שנה, 1981 – עלהה פרופ' דן שכטמן על אותה תגלית מדעית שבזכותה הוענק לו לאחר כ-30 שנים פרס נובל.

בדרכו הייחודית והאמיצה מצטרף פרופ' דן שכטמן ל"טייקונים" דוגמת סטף ורטהיימר, הזועק כל השנים על ירידת היקפו וערכו של החינוך המקצועי בבתי הספר העל-יסודיים בישראל, ועושה ככל יכולתו לשפר את המצב גם באמצעות המפעלים והפרוייקטים שהוא מקים!

ולא נותר לנו אלא לאחל לשניהם הצלחה – ודוגמתם מעודדת, כי מנגד יש לנו חברים משכילים ומכרים אמידים שרק נהנים לומר על ישראל שוב ושוב: "כולם גנבים!" – ועכשיו ודאי תגידו, "אז איך אתם מבלים בחברתם?" – ובכן, לאחרונה נעשינו קצת מיזנטרופים ואנחנו מסתפקים בעיקר בחבורת חממ"ע – "חבורת המחשב והמכתב העיתי", אלא אם כן יש טשולנט טוב בשטח, שאז אנחנו מוכנים לצאת לשעות אחדות מן הקופסה!

* פרופ' דן שכטמן ל"דה מארקר" ולקרן נויבך: "הורה שמונע מילדיו לימודי ליבה, גורם להם עוול. הוא הופך אותם לפושטי יד, מקצבי נדבות ולכן מתעלל בהם. הורה שמתעלל בילדיו צריך להיענש על פי חוק," מוסיף שכטמן בהתייחסות לתלמידים במערכת החינוך החרדי שאינם לומדים את מקצועות הליבה. "אני לא צריך להסביר מה קורה לעם שכל אנשיו הם מקבצי נדבות. לאט לאט אנחנו חוזרים אל המאה ה-19 בישראל, שבה חלק גדול מהאנשים היו חיים על כספי תרומות מהגולה. אנחנו לא רוצים לחזור למצב הזה. חלק גדול מהאוכלוסייה לא מקבל חינוך כללי בכלל. הם לא יודעים לספור. את הדברים האלה צריך לתקן. לימודי הליבה לא נלמדים בחלק מבתי הספר. העם לא יכול להמשיך לחיות בצורה כזאת. אפשר להתפלל לחסדי שמיים אבל זה לא מביא לחם לשולחן והגנה על המדינה. אנחנו לא יכולים לאפשר למצב הזה להידרדר יותר. בעוד כמה שנים לא נוכל לשנות את המצב הקיים וזה יהיה רע מאוד. צריך לשנות את זה עכשיו. למצוא את הדרך."

* במשך שנים היתה שמורת טבע עיתונאית מיוחדת במינה בעמודים הלפני-אחרונים במוסף השבועי של עיתון "הארץ", שאותה כתבו איזי ורלה אברהמי, ובה הציגו מדי שבוע בכישרון רב משפחה ישראלית אופיינית-לא-אופיינית, מכל שכבות האוכלוסייה. לצערנו הופסק המדור המעולה הזה, ובמקומו בא מדור שעוסק בעיקר באבות ובנים, וההישג האחרון שלו, המעורר ממש בחילה, הוא העלאתם על נס של אב ובנו, שניהם סרבני שירות שמתנגדים לצה"ל! – כך הולכים ונעלמים מ"הארץ" אחרוני העיתונאים שבמוחותיהם לא הושתל שבב של עמוס שוקן ושל רמת הפובליציסטיקה האינפנטילית שלו.

* זה מול זה: 1. נשיא תורכיה עבדאללה גול הוזמן לארוחת צהריים חגיגית שאירגן נשיא אוסטריה לכבוד באי כינוס ביטחוני במדינה – והחרים את האירוע ברגע האחרון. הסיבה: בין המוזמנים היה גם שר הביטחון הישראלי, אהוד ברק.

2. הפרופיסור הישראלי דן שכטמן קיבל את פרס נובל לכימיה מידי מלך שוודיה קארל גוסטב השישי, והוא הישראלי העשירי הזוכה בפרס בעוד כל העולם הערבי זכה עד כה רק ב-4 פרסי נובל, כאשר אחד מהארבעה ניתן לטרוריסט יאסר ערפאת, מצית האינתיפאדה השנייה!

3. המדענים באיראן ממשיכים לפתח נשק גרעיני להשמדה המונית של מדינת ישראל, כפי שמנהיגיהם מכריזים השכם והערב בריש גלי.

* כאשר אנחנו קוראים ורואים בטלוויזיה את הפגנות המחאה ברחבי רוסיה נגד הנשיא מובאראכ והבחירות שזייף, בא לנו לומר: או.קי.! שידאגו לכך הרוסים! נמאס לנו לדאוג לכל העולם ולדעת מה טוב יותר לעם – שלטון מושחת עם הפגנות בכיכר האדומה או אנארכיה ומפולת כלכלית עם הפגנות בכיכר תחריר נגד פוטין. אנחנו אמנם מה-זה נהנים מהשחיתות, מהדיקטטורה ומסתימת הפיות במישטר האימים של ביבי, אבל לפחות אין אצלנו אנארכיה ואין הפגנות בשלג ובקור המקפיא – ולעומת זאת יש לנו הרבה תיירים, יש לנו הי-טק מהטובים בעולם ויותר ממיליון ישראלים יוצאי רוסיה לא קפואים ולא מפגינים – וגם דפני ליף אחת שהצליחה לא רק לעורר "מחאה חברתית" אלא גם לערער אותה!

שמענו שעכשיו היא נוסעת ללונדון, אז אולי היא תוכל שם לנטות אוהלה הקט בכיכר תחריר שדרות רוטשילד של השכונות המוסלמיות המתרבות והולכות בבירת האימפריה הבריטית לשעבר.

* אסור לומר דברי אמת: המועמד הרפובליקאי המוביל ניוט גינגריץ' ממשיך לעורר מחלוקת. בראיון לערוץ היהודי בכבלים בסוף השבוע [שעבר] הוא קרא לפלסטינים "עם מדומה" [או "עם מומצא"] והוסיף כי "מדינה פלסטינית לא היתה קיימת, זה היה חלק מהאימפריה העות'מאנית. ואני חושב שהמצאנו את העם הפלסטיני, הם למעשה ערבים, והיו באופן היסטורי חלק מהקהילה הערבית. היתה להם אפשרות ללכת להרבה מקומות. האנשים האלה טרוריסטים, מישהו צריך לאזור אומץ ולומר את האמת. הגיע העת שמישהו יעמוד ויאמר 'די לשקר על המזרח התיכון!'"

אם איננו טועים זו גם דעתו של עזמי בשארה או של מישהו אחר ממנהיגי הפלסטינים, שיש תיעוד מצולם של דבריו גלויי-הלב האלה. מטרתם אינה להקים מדינה אלא להשתמש במאבק ה"פלסטיני" כדי להרוס את ישראל, ואילו הם עצמם רואים עצמם כחלק בלתי-נפרד מן העולם הערבי.

* הוא איזו מהפכה נפלאה! "שדה התעופה הבינלאומי בטריפולי נסגר הלילה (שבת) בעקבות קרבות שפרצו בין מיליציות לכוח צבא הנמצא במתחם. שעות לפני כן, קרא נשיא לוב, מוסטפה עבד-אל ג'ליל, להפסקת האלימות שהתפשטה באחרונה בבירה. הטלוויזיה הלובית שידרה תמונות ובהן חילופי אש במתחם שדה התעופה, המוחזק בידי מיליציה מהעיר זינטאן, דרומית לטריפולי. צוות של ערוץ הטלוויזיה אל ג'זירה ששהה באזור, דיווח כי הותקף בידי חמושים. בנוסף לסגירת שדה התעופה, שלטונות לוב סגרו את המרחב האווירי מעל הבירה, וזאת בשל חשש מחטיפת שלוש משאיות שנשאו תותחי נ"מ, שעשויים לפגוע בטיסות נכנסות. באירוע נוסף במדינה, רמטכ"ל צבא לוב, חאליפה בלרזים הפטאר, ניצל משני ניסיונות התנקשות ביממה החולפת." ["הארץ" אונליין, 11.12] – ומאלה אתם רוצים שימנעו את הגירת מיליוני מוסלמים אפריקאים לחופי אירופה שמנגד, תופעה שאותה ניסה למנוע קדאפי המשוגע?

* ויקיפדיה: היהודים וצאצאיהם זכו ב-182 פרסי נובל עד שנת 2011 ועד בכלל, וזאת מתוך 819 זכיות (לא כולל מוסדות). היהודים מהווים 22.2% מהזוכים בפרסי נובל. השנה שבה זכו הכי הרבה יהודים בפרס נובל היתה שנת 2004, שבה זכו שבעה יהודים. היהודי הראשון אשר זכה בפרס נובל בשנת 1905 היה אדולף פון באייר, והאחרונים הם דן שכטמן, רלף מ. שטיינמן, ברוס בויטלר, סול פרלמוטר ואדם ריס, אשר זכו בשנת 2011. התחום בו יחס הזוכים היהודיים ללא יהודים  הוא הכי גבוה הוא כלכלה – יותר מ-40% מהזוכים בו הם יהודים.  התחום שבו זכו הכי הרבה יהודים הוא פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה, בו יהודים זכו בכ-53 פרסים מתוך 199 פרסים שחולקו בסך הכול.

סליחה שאנחנו גאים להיות יהודים, ולוקים בגזענות, מה לעשות? לא לחינם שונאים אותנו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,304 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.