גיליון מס' 699

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בכסלו תשע"ב, 15 בדצמבר 2011

עם צרופות 4 צילומים מהווילה של אסתר ראב, שבנה עבורה זאב רכטר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ישראל זמיר: 1. זיכרונות לבית-אבי. 2. כיצד כמעט פוצצתי את טכס הנובל ב-1978. // יוסי גמזו: בֵּין הָדָר לְהַדָּרָה. // י"ז: חבל שלא קיבלת יותר מסטירה אחת! // אהוד בן עזר: יונים עפות בחזרה. // אבנר הרוסי: מורשת ג'ינגיס ח'אן. // נעמן כהן: רצח המשוררים. // אורית ברנר: "המכות בתופים" ו"הבנות" השותקות של פעם... // יעל מדיני: על ספרה של רבקה רז "אני הולך למות, הוא אמר". // יוסי אלקוני: מכתב של ישכה שדמי בנעוריו לפיק"א. // אורי הייטנר: באיזה צד אנחנו? // מאיר שרגאי: עוד על מסעדות שלא אכלו בהן. // אודי מנור: הקול קול סוציאל-דמוקרטיה,  הידיים ידי הקפיטליזם החזירי. // יואל נץ: הטעמה על ההברה השלישית. // תקוה וינשטוק: פה ושם בתל אביב. // אהוד בן עזר: "פוצ'ו הביטו וראו!" בצוותא, 13.12, ערב הוקרה לישראל (פוצ'ו) ויסלר, סיפוריו, שיריו, חבריו. // נלי דיסקין: סיום הוויכוח. // יוסי גלרון-גולדשלגר: עוד על "אל תתנו להם רובים" לאלתרמן. // אלישע פורת: "ימי הווגבונדים", לזכרה של עזה צבי. [ציטוט] // יהודה גור-אריה: הערות שוליים: שעיר לעזאזל. ערוות-דבר. // אהרון רול: כך מכשירים שרץ. // יוסי שדה: מרוץ סוסים בניו יורק. // רון וייס: אכן הסתה. // ידידיה יצחקי: הדאגה הכנה לשלום המדינה. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת. 2. זאב רכטר בונה לה את הבית האדום בלב חולות הזהב. // זיוה גל: 'הַדָּרָה' exclusion. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא, גיליון 700 של המכתב העיתי, יוקדם ויישלח לנמענים

 אור ליום ראשון, 18.12.

* * *

ישראל זמיר

1. זיכרונות לבית-אבי

אתה צופה בטלוויזיה בטכס חלוקת פרס נובל והתמונות מחזירות אותך הרחק אחורה, שלושים ושלוש שנה אל האולמות המפוארים, אל השמנא והסלתא של יקירי הממסד השוודי, אל הפראקים המפורפרים החונקים והחזות עמוסי המדליות. לא, הם לא לחמו בנאצים, אלו מדליות שהם זכו בהן בגין הצטיינות בפעילות ציבורית. שאלתי אחד מהם מהי אותה "פעילות-ציבורית" והוא משך בכתפיו. המלך והמלכה שישבו על הבמה הזדקנו מאז, והנסיכה, שאבי ליווה אותה, אינה עוד עלמה במלוא פריחתה. כל שנה הטכס חוזר על עצמו במדוייק כמו תפילת שמונה-עשרה. וכשאבי סירב, בשעת החזרה, לקוד קידה נוספת בטענה שהוא כבר יודע כיצד קדים והבטיח שיקוד גם לעבר חתני השמחה – המארגנים לא ויתרו, התעקשו ועיצבנו אותו. נדמה לי שהוא קילל אותם ביידיש, אך כבר איני בטוח. לטענתם, כך דרש אלפרד נובל והם מקפידים על כל תג ותג. באולם, קהל יקירי-העיר נראה משועמם וזאת היה אפשר להבחין על פניהם. חתן הפרס הטרי, הישראלי פרופ' דן שכטמן, נראה מתוח משהו. הוא אינו איש פראקים. תן לו מכנסי ג'ינס, חולצה תואמת, זוג סנדלים – והוא מאושר.  

בחמישה באוקטובר 1978 לכאורה, יום רגיל היה בקיבוץ. עבדתי במפעל לציפוי מתכות – מגשים את החוק המקודש, שפעיל-תנועה העובד מחוץ לקיבוץ חייב, מדי שלוש שנים, לשוב לקיבוץ, ללבוש בגדי-עבודה ולהתערות בעבודה בקיבוץ. את עריכת "חותם" – מוסף "על-המשמר" – דומני שהעברתי למיכל סנונית – אז חברת עין-החורש.

בשעה ארבע ושלושים הייתי בדרכי לחדר-האוכל ל"ארוחת-ארבע." כן, פעם היתה גם ארוחה כזו, שכללה תה בלי סוכר וריבה כה דלילה שלא ניתן היה למרוח אותה על לחם, אלא לטבול וללקק את האצבעות.  

"שרול," שמעתי קולו של אחד העובדים, ב"גלי-צה"ל' הודיעו שאביך זכה בפרס נובל לספרות."

"את השמועה הזאת כבר שמעתי מאה פעמים," הפטרתי והמשכתי לנגוס בלחם וללקק מן הריבה. כעבור רגע, חבר ותיק בעל פנים עצובות לחש לאוזני אותה ידיעה ולחץ את ידי ל"מזל-טוב". לפתע קלטתי שגם אני נמנה עם בעלי-השמחה. לא ברור היה לי מהו חלקי בשמחה. מצאתי עצמי ממשיך לשבת במקומי ולהרהר בנושא.

לפני שתים-עשרה שנה, בשנת 1966, התארחתי בביתו של אבי בניו-יורק, כאשר הטלפון צלצל והוא התבשר שהסופר שמואל יוסף עגנון והמשוררת נלי זק"ש זכו בפרס נובל לספרות. אבי זקר אז גבות מקושתות וקמט דק של עצב נחרט על פניו שלא הצליח להסתירו. ידיו רעדו כשאחז בשפופרת הטלפון. מזה שנים דיברו בו נכבדות כמועמד לפרס נובל. המו"ל רוג'ר שטראוס, שמוציא את רוב ספריו, סיפר, שהוא וחבריו אינם חדלים לדחוף את יצירותיו קדימה ומשתדלים לשכנע פרופסורים ועסקני-ספרות באיכות כתביו. להערכת שטראוס, זו שאלה של זמן עד ש"העבד", "הקוסם מלובלין", ויתר הספרים והסיפורים יתורגמו ויגיעו אל קהל הקוראים. אמנם "העבד" תורגם עוד בשנת 1966 לאנגלית, אך זמן רב חלף עד שהספר נקלט וזכה להערכה ציבורית.

"אילו אביך כתב אנגלית – סיכוייו היו גבוהים לאין ערוך," הסביר לי פעם שטראוס ומשך כתפיו בצער. מו"לים ניסו לשכנע את אבי לעבור לאנגלית והוא סירב בתוקף.

"גם אם אהיה אחרון סופרי-היידיש – אמשיך לכתוב בשפה זו," הצהיר אבי והחל לתאר את עושרה של היידיש לעומת השפות האחרות. באמתחתו אוצר בלום של מילים מקבילות שקיבץ – הנוגעים ל"למשוגע", ל"עני" והוא הירבה לשעשע בהם את מאזיניו. הוא אומנם ידע היטב, שהיידיש גוססת, שהשואה פגעה בה קשות ואנושות – אך התעקש לדבוק בה בתקווה לנס.

"על איזה נס אתה מדבר?" שאלתי אותו, ולדבריו, לאחר אלפיים שנות גלות עדיין שמרו היהודים על העברית, היידיש והארמית ותרבותם נדדה עימם מארץ לארץ. היום העברית ניצבת בראש הליגה, לאחר מאבק מר עם בן-גוריון ושותפיו למפלגה, בבחינת: "יהודי דבר עברית."

"עוד ניצחון כזה ואבדנו," מלמל אבי בעצב.   

אבי בירך את עגנון באריכות ימים ואיחל לו הצלחה בדרכו הספרותית. משהניח את השפופרת הפטיר בינו לבין עצמו: "כציץ נָבַל הנובל..."

"אילו סופרים מוכשרים כעגנון, בר-יוסף, שטיינמן, עמוס עוז היו מסכימים שיצירותיהם יעברו ריענון, עריכה מחודשת, יקוצרו ויותאמו למציאות המשתנה, היו מיטיבים עם היצירה, עם קוראיה ועם עצמם כסופרים."

"האם תמיד היית כה ליברלי לגבי ריענון כתבי-ידך," שאלתי, ולדבריו, הוא למד משהו מן החיים וסיפר: אחד העורכים בשעתו קיבל על עצמו לתרגם ולערוך לאנגלית את ספרו "משפחת מושקאט". היה זה בסוף שנות הארבעים. אבי לא דאג, כיוון שהניח כי הוא יהיה האחרון שיקרא את החומר הערוך. אותו עורך נטל לעצמו יד חופשית והחליט לשמוט קטעים שלימים, שלדעתו מכבידים על הקורא ומסרבלים את היצירה. הוא שלף על דעת-עצמו שמונה-עשר פרקים(!) מן הספר, ממקומות שונים, ודילל במידה מרובה ציטוטים מקראיים ומדרשיים. אותו עורך היה גאה מאוד בעבודתו והביא לאבי את היצירה המוגמרת – ערוכה וכרוכה. אבי כמעט בלע את לשונו ממראה עיניו.

"מי הרשה לך לעשות ביצירה כאילו היתה שלך?!" צרח עליו, והיחסים ביניהם נותקו.

לזכותו של אבי ייאמר, כי לאחר שסיים לכעוס, הוא שב אל היצירה, קרא את הכרך המקוצר, ובינו לבינו הודה שאותו עורך, היטיב עם היצירה והסיק, כי לעיתים שילובו של עורך נוסף עשוי להיטיב את כתב-היד.

לקראת הוצאת הספר באנגלית, בשנת 1950, לאחר השואה, אבי שב אל "משפחת מושקאט" עם גישה חדשה: הוא תלש מן הספר את הפרק האחרון (65), האופטימי-משהו, המתאר עליית חלוצים ארצה לאחר שכבו דליקות השואה, ושמט את שיר הסיום: "שם בארץ חמדת-אבות". הוא הסתפק בדברי הייאוש הקשים של הגיבור-הראשי עוזר השל:

"המוות הוא המשיח, זו האמת הצרופה."

כך הסתיים הספר באנגלית והועתק לשפות העולם. ואילו הספר המקורי העברי, שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת 1943, נותר בו קטע מן הפרק הבא.  

"... אותו יום נזדמנו שלושה גברים ושתי נשים ביער-אורנים, עשרה מילין מוורשה. הגרמנים הקיפו את הסביבה כולה, אך עדיין היתה מהבהבת התקווה לעקוף את קווי החזית ולהגיע לרוסיה או לרומניה. תכלית מסעה של קבוצה זו – ארץ-ישראל. בכיסו אחד אקדח ובשני מצפן. אף סכין עם ניצב-נחושת היתה עימדו. את שושה השאיר בוורשה, מעוברת היא ואינה מסוגלת לנדודים. הוא לא יכול להישאר. הוא לא יהיה כשה לטבח, לא אצל הערבים ולא אצל הגרמנים. כמוהו כשאר חלוצים שומרים וסתם בני נעורים, שהגיחו מן העיירות ומגמת פניהם ארץ-ישראל.

"רחוקה הארץ – וקרובה. לא עוד עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה. אך האש העצורה בעצמות תנחם הדרך. אלוהים הסתיר פניו ממנו, ללעג ולקלס, בית-יעקב, למשיסה בגויים, – אך איתנה הרוח, לא נירא ולא ניחת. מי בער ויצפה לרחמים. שנס ישנסו המתנים, ואל מחוז חפצם יגיעו. משה מת אך דברו קיים לעד, והקול קורא: עורו והתעוררו והיכונו לקרב אחרון. 'והיה בית-יעקב אש ובית-יוסף להבה ובית עשיו לקש.' קומו ועלו ואל תיראו, הניצחון לכם הוא.

"כל הדרך היה שמעון מהלך בראש, תרמילו על שכמו, שזוף, מגודל-שער, ראשו שח מכובד המשא, עיניו רושפות ובפיו השיר שכה חביב היה עליו:

שם בארץ חמדת אבות

תתקיימנה כל התקוות.

שם נחיה וגם ניצור

חיי חופש, חיי דרור."

כאמור, "משפחת מושקאט" יצא בעברית, בהוצאת "עם-עובד", בשנת תשי"ג, 1952-3 בשלושה חלקים ובתרגומו של יעקב אליאב (קויפמן). הספר תורגם אז מן המקור ביידיש, וכלל את כל פרקיו בלי השמטות. והימים ימי תום מלחמת-העולם והעם בישראל לוקק את פצעי השואה ומלחמת-העצמאות.  

לקראת התרגום המחודש, שיצא בשנת 1991 (אבי נפטר אותה שנה ושלוש שנים קודם-לכן האלצהיימר כירסם במוחו) – המתרגם החזיר ליצירה כמה קטעים שהוצאו מן הספר, כולל שירת החלוצים והוסיף נימה אקטואלית, שספק אם אבי היה מוסיף:

 "...שמעון בנדל וחבריו לא היו יחידים בדרכם זו. מכל עיירה יצאו חלוצים, שומרים צעירים ולכולם שאיפה אחת: להגיע לשם, לארץ המובטחת, לירושלים ותל-אביב, ליפו ולחיפה, למושבות ולקבוצות. הם התגלגלו בכל ערי-הנמל, הם שטו בספינות המעפילים. הם הבריחו את כל הגבולות. שבויים במחנות-הריכוז, עמדו ליד הסורגים, צהובי-פנים, מוכי-גוף וחלומם אחד - סרטיפיקטים. הם שחקו את סִפֵּיהֶם של כל הקונסולים וביקשו אשָרות.

"...רחוקה היתה אדמת היהודים, נעול היה המדבר. שום עמוד-ענן לא הורה את הדרך ביום. שום עמוד-אש לא האיר בלילה. אלוהים הסתיר פניו. הובס יעקב ואויביו לגלגו: איה אלוהיך, ישראל? מדוע שותק מגנך? היכן כוחו? היכן בריתו? רימו אותך נביאיך. אלוהים עצמו הוא נאצי... נשרף יעקב, דינה נאנסה. שמעון ולוי – חגרו מותניים. אל תקוו לרחמים. עמלק אורב לכם, פרעה רותם את רכבו. הכול כפי שהיה: ישראל והכנעני, אלוהים ואלילים, מצרים וסיר-הבשר. משה מת, אך דברו קורא לכם: קומו שרידי ישראל, לקראת הקרב האחרון כי בית-יעקב אש ובית-עשיו קש. קומו ואל תפחדו, אליכם יבוא המשיח."

משפחת מושקאט שעבר שיפוץ, אך הצליח לכבוש קהל קוראים חדש. משופץ, שנקרא.

[אהוד: דבריך, ישראל, לא מובנים לי. התרגום הראשון לעברית היה נאמן למקור, ודומני אפילו שתורגם ממש מהפרקים בהמשכים של הרומאן ב"פארוורטס", בטרם יצא הרומאן בספר באידיש. לא ברור לי על כן מדוע התרגום האחרון לעברית היה צריך "להחזיר" ליצירה קטעים שהוצאו ממנה (הכוונה כנראה שהוצאו בנוסח האנגלי), ובשום אופן לא מקובל עליי שהמתרגם הוסיף משלו את משפטי הסיום. קרוב לוודאי שהם חלק מן המקור באידיש.

אגב, כאשר קיבלתי לידיי את התרגום האנגלי, הייתי דומני הראשון שכתב, באחד המוספים הספרותיים – על כך שסופו שונה מהסיום של תרגום הרומאן מאידיש, וכי לדעתי נובע הדבר מכך שבשביס זינגר לא חש שהקמתה של מדינת ישראל היא תשובה פרופורציונית לאסון הנורא שפקד את העם היהודי, ובוודאי שאין להציג זאת כך בפני האמריקאים, פן יחשבו כי בכך נסגר המעגל].

אבי החל להתערב בעריכת ספריו, לשנותם, לקצרם ולהתאימם לרוח התקופה.

בראשית שנות השבעים, כאשר סיים את כתיבת "שושה" וקיבץ את כול קטעי הספר שפורסמו ב"פורווערטס" התברר לו כי הטכסט המתורגם הוא בן למעלה משבע-מאות עמודים. עורך ההוצאה, רוג'ר שטראוס, אמר לו כי הקורא האמריקני אינו מסוגל לקרוא יצירה כה גדולה ורחבה.

"מיסטר זינגר, קצר בחצי ושלח לי את הנוסח המקוצר," הציע שטראוס.

"איני מסוגל לחתוך בבשר החי," ענה לו הסופר, והעורך משך בכתפיו וויתר על הספר.

אבי, למוד ניסיון, נטל עימו באותו קיץ לשוויצריה את ידידתו, העורכת הוותיקה מ"הניו-יורקר", רייצ'ל מק-קנזי, והורה לה:

"קצרי בחצי, אל תראי לי ושלחי לשטראוס."

חד וחלק. רייצ'ל עשתה כפי שנתבקשה וכעבור חודשים שלחה לרוג'ר שטראוס יצירה, שבמובנים מרובים היתה שונה לחלוטין. הפרק הראשון של "שושה" לא קיים בסיפור-בהמשכים, והיצירה החלה בצורה שונה, כולל הפרקים 12 ו-14. זו תוספת שאבי הוסיף באנגלית לאחר הקיצורים של ריצ'ל מק-קנזי.

רוג'ר שטראוס ועורכיו קראו את כתב-היד בהנאה רבה ו"שושה" נחשבת לאחת היצירות המעולות של אבי.

לכאורה, זו יצירתו של אבי והוא חופשי לתקנה כרצונו. לדעת הביוגרפית והחוקרת פלורנס נואוויל, המושג "תרגום" אינו מתאים לאבי, כשמדובר במעבר משפה לשפה. הסופר, אגב עבודתו החוזרת על יצירתו – למעשה פיתח יצירה משנית באנגלית שהיא במובנים רבים שונה מן המקור. לטענת החוקרת, שני ההיבטים נועדו לשני סוגי ציבור. בעיניו, יצירתו המשנית באנגלית היא יצירה מקורית כמו היצירה ביידיש. הן אומנם שונות, אך לדעת אבי בעלות ערך אמנותי. אין פלא שהוא דרש ממתרגמיו הבאים לתרגם את יצירותיו מאנגלית, לא מיידיש, לאחר ש"חרש" היטב את התרגום, גיבש את העלילה, קיצר, סילק מובאות שהכבידו על זרימת החומר ולטעמו, עקר עשבי יבלית. כך, על-פי דרישתו, תרגמתי את "שונאים סיפור אהבה" וספרים אחרים מאנגלית. דרישתו לתרגמו מאנגלית עוררה לא מעט זעם בין היידישיסטים. היו מו"לים שטענו כי הגרסה המתוקנת היא כניעה לקהל והיו שטענו כי היא עומדת בסטנדרטים ספרותיים ומסחריים.  

כאמור, אבי החל להתערב בעריכת ספריו, לשנותם ולהתאימם לרוח הזמן. לא פלא אפוא שחלק מיצירותיו עדיין נקרא וחלקן אף הומחז, כי יש בהן מן הרלבנטיות של זמננו.

כשאבי כתב את "ינטל" הוא לא התכוון להציג אותה כנציגה של התנועה לשחרור האישה. לדידו, כל שינטל רצתה היה ללמוד תורה. בשעה שבן-אחותו מוריס קאר תרגם את היצירה לאנגלית, ישבנו עם אבי במלון "פארק" בתל-אביב. אבי הכתיב ביידיש ומוריס קאר הקליד אנגלית. את הטכסט האנגלי תירגם לעברית יעקב שבתאי ועל הבימוי הופקד חנן שניר.

יום אחד, אגב תרגום, אבי לרגע הפסיק וזרק לעברנו שאלה:

"כיצד לדעתכם מסיימים את הרומן בין ינטל לאביגדור?"

מוריס קאר סבר, שאביגדור וינטל, בדרכם ללובלין, יתעכבו באכסנייה כלשהי, וכדרכם של עניים ישכרו חדר עם מיטה אחת ושם ינטל תגלה לאביגדור את סודה הכמוס. אפשרות שנייה: יום לוהט והם מגיעים לנהר. איש אינו מצוי על החוף ואביגדור משדל את ינטל שתתפשט ושם היא מגלה לו את סודה.

"הפי-אנד אינו בא כלל בחשבון. החיים לרוב אינם מסתיימים בהפי-אנד," קבע אבי. "המציאות היא לרוב יותר סבוכה."

לדידו, גורלה של ינטל הוא להיעלם, כפי שהרמאן נעלם ב"שונאים סיפור אהבה", יאשה מזור ב"הקוסם מלובלין", שאולי לא נעלם פיזית אך כלא עצמו ב"תפיסל'ה", (כפי שתירגמה בלהה רובינשטיין), מעין תא-כלא, והתנתק מכול מגע אנושי. אף יעקב, ב"העבד", נעלם וכעבור עשרים שנה בא לפיליץ כדי להיקבר ליד ואנדה הגיורת.

לאבי לא היו כוונות לעצב את ינטל כבעלת נטיות לסביות. היו אלה במאים שפירשו כך את הרמזים הפזורים ביצירה. לדברי אבי, כל שינטל רצתה הוא ללמוד תורה ולכן התפלא שבמאית הסרט, ברברה סטרייסנד, שלחה אותה לאמריקה. מה היא תעשה שם? תלך מדי יום ג' ל"ג'ואיש-סנטר" לשחק "בינגו"? תעבוד במכון-יזע חמש-עשרה שעות ביממה? ומתי והיכן תלמד תורה? אמריקה לא הייתה אז מרכז רוחני ללימודי קודש ובוודאי שלא לנשים.   

אני מודה כי ינטל אינה מניחה לי עד עצם היום הזה. כמעט בכל פגישה ביני לבין אבי, עד לפטירתו, חזרתי ושאלתי אותו:

"מה יהא על ינטל? הלבשת אותה בגדי תלמיד-ישיבה סיבכת אותה כהוגן וזרקת אותה לכלבים. אין לך רחמים עליה?"

אבי השתאה להומניזם שגיליתי כלפיה וניסה להסביר לי כי גיבורי סיפוריו קיימים כל עוד הם ממלאים תפקיד ביצירה. מן הרגע שסיימו – מבחינתו גורלם אינו מעניין אותו. "סופר אינו עובד-סוציאלי..." ובאחד הימים, כדי להיפטר ממני הגיב:

"אין לי התנגדות שתכתוב המשך ל"ינטל". וכדרכו, אבי זרק מילה ואני מצאתי עצמי מאמץ אותה אל ליבי וכעבור עשרים שנה כתבתי: מחזה נוסף: "ינטל – פרק ב'". שלחתי את החומר לאחד התיאטרונים ולצערי נעניתי בשלילה. אני מאמין שיום אחד ינטל עוד תמצא את דרכה.

[אהוד: ינטל בחור ישיבה זכור לי קודם כל כסיפור קצר וידוע של אביך, שיש בו התחלה וסוף. לכן לא ברור לי מדוע היו ההתלבטויות בקשר לסופו במחזה].

* * *

2. כיצד כמעט פוצצתי את טכס הנובל ב-1978

אהוד, אני מוסיף לך קטע מפרק די משעשע מספרי "לכבות את השמש" – על כיצד כמעט שפוצצתי את טכס הנובל בשנת 1978. הסיפור הוא כולו אמת.

ישראל

שטוקהולם 1978. ערב, טקס הענקת פרסי נובל. אבי יצחק בשביס-זינגר זכה בפרס נובל לספרות, והוזמנתי לשטוקהולם – הן כבנו והן כעיתונאי "על-המשמר", לסקר את אירועי הפרס.

שלג כבד ירד אותו יום והעיר כוסתה במרבד לבן, סמיך ומסמא עיניים. הגענו אל בית-העירייה בשעות הערב. אולם ענק ובו שישים שולחנות ערוכים לאלף ומאתיים מוזמנים, האליטה האקדמית והאריסטוקראטית של שוודיה, כאשר המארחים הם מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16 ורעייתו המלכה סילביה, שתפקידם להעניק לזוכים את פרסי הנובל.

למען האמת, המעמד הזוהר לא העסיק אותי אותו ערב. הייתי חנוט בתוך פראק מפורפר, כיתר המסובים, והשאלה שלא נתנה לי מנוח היתה: איך מדווחים לעיתון על האירוע לפני חצות – מועד סגירת העיתון. בין היושבים ליד שולחן-העיתונות הבחנתי בשמואל שניצר מ"מעריב", וידעתי שעיתונו נסגר בין שתיים לארבע לפנות-בוקר, ויהיה לו שפע של פנאי לדווח. אך מה יהא עליי? היכרתי היטב את האימרה העיתונאית: "היית ולא סיקרת – לא היית." בעיני רוחי ראיתי את עיתוני יום המחרת, כאשר "מעריב" יוצא בכותרת ראשית גדולה ומפורטת המתארת את האירועים הדרמטיים, ואילו יתר העיתונים, שלא שלחו כתבים, ייאלצו להסתפק בשירותי הסוכנויות הזרות. בדימיוני הקודח ראיתי את פניהם המאוכזבים של עורכי "על-המשמר", מארק גפן, חיים שור ויתר חבריי העיתונאים, המצביעים על מאמרו של שמואל שניצר ומדברים בצער על הַחְמָצָתִי הגדולה.

"מה עושים?" שאלתי את עצמי בדאגה.

המארגנים הושיבו אותי בשולחן יוקרתי, ליד שר-החוץ השוודי האנס בְּלִיקְס, וניהלנו בינינו שיחת-נימוסין, כשמדי פעם אני מבקש סליחה, שב לפנקסי ורושם בלהיטות את דברי המברכים וקטעי "צבע".

על הבמה ישבו אנשים נשואי-פנים, חזם עמוס אותות הצטיינות, שהזכירו גנרלים רוסיים, גיבורי ברית-המועצות במלחמת העולם השנייה. אך אימתי שוודיה לחמה לאחרונה? שר החוץ הסביר לי כי עיטורים אלה מוענקים בגין שירות אזרחי לציבור.

ביציע ישבה תזמורת, משמאל לבמה – תשע כורסאות רפודות קטיפה אדומה, לחתני הפרס, ומימין ארבע למשפחת המלוכה. נברשות בדולח ענקיות השתלשלו מן התקרה והפיצו אור חזק.

הגיע הרגע הגדול. המלך הגיש לאבי את הפרס המיוחל, לחץ את ידו בחום, ואבי נאם את נאומו בשם חתני הפרס. השעה היתה 11:30 – וידעתי, שאם לא אקום ברגע זה ואצא לחפש טלפון – אני אבוד. אך לאן יוצאים ואל מי פונים?

הסתכלתי סביבי בייאוש. עשרות אנשי-ביטחון נראו שעונים אל קירות ההיכל, ועיניהם סרקו בלי הרף את הקהל הרב.

בקצה האולם הבחנתי בדלת קטנה. שאלתי את שר החוץ לאן זו מובילה, והוא סיפר שהזוג המלכותי נאלץ לעיתים להישאר בבית-העירייה עד השעות הקטנות של הלילה, והוקצה לו חדר-שינה בקומה השנייה, כפי שיקרה גם הלילה. הישארות הזוג המלכותי בבית-העירייה היא כאב-ראש גדול לשומריו.

להקות ריקודים עממיות, בבגדים צבעוניים, פרצו לפתע לאולם במחולות סוערים, ומוסיקה רעשנית מילאה את החלל.

לפתע קמתי ממקומי, ביקשתי סליחה משר החוץ, והתחלתי ללכת לכיוון אותה דלת רחוקה, ואגב הליכה חציתי מעגלי מחוללים, עקפתי שורות של רקדנים, ובמידת-מה שיבשתי את הסדר. איש לא הבין מה קרה לאחד המוזמנים, וכל זאת בנוכחות משפחת המלוכה. צעדתי בביטחון, כחייל "גולני", ואף אחד לא טרח לחסום את דרכי. שפתיי לא פסקו למלמל: "לא לפספס את המומנטום! לא לפספס את המומנטום!"

הגעתי לאותה דלת, פתחתי אותה, עליתי במדרגות לקומה השנייה, דפקתי על הדלת הראשונה, ומשלא נעניתי – פתחתי, ואני בחדר-המיטות של הזוג המלכותי. לא היה לי פנאי להתפעל מהמיטה המלכותית או מהאפיריון המפואר הסוכך עליה. הסתערתי על הטלפון שעל הארונית וביקשתי בדחיפות את "על-המשמר".

למזלי מרים פרנקל, הכתבנית (כיום עורכת במוסף "נשים" של "מעריב"), הרימה את השפופרת, והשיחה התנהלה בערך כך:

"מרים, אני בחדר המיטות של המלך והמלכה של שוודיה. אל תשאלי שאלות. אני אכתיב לך ואת תכתבי בכל המהירות האפשרית בתקווה שאסיים לפני שאנשי הביטחון ייתפסו אותי."

היא נתקפה צחוק היסטרי, ואני התחלתי להכתיב כשהיא מדי פעם שואלת: "תגיד, אתה לא מותח אותי?"

לאחר כעשרים וחמש דקות, כשסיימתי להכתיב את המשפט האחרון, חשתי בזוג ידיים לופתות את כתפיי, ועוד הספקתי לומר לה: "מרים, הם תפסו אותי. העיקר שהכתבה אצלך."

אנשי הביטחון נדהמו למצוא אדם זר בחדר-המיטות המלכותי. התחלתי להסביר להם שאני עיתונאי מישראל, דבר שהגביר את חשדם. הם העריכו שתפסו טרוריסט מתחזה, ואחד מהם חיפש נשק על גופי, שני השתטח על הרצפה וחיפש מטעני חבלה מתחת למיטה המלכותית ובתוך הארונות.

אמרתי להם מי אבי, אך הם מעולם לא שמעו עליו, ומיהרו להבהיל את ראש השירותים החשאיים, כשקולם נרגש ונסער. הם שלפו מכשירי-אלחוט ודיברו בהתרגשות גדולה, שניכרה על פניהם. בכל רגע הצטרפו עוד אנשי-ביטחון חמורי סבר. הייתי משום-מה רגוע. את המשימה העיתונאית ביצעתי, וכל היתר – טפל. מה הם יכולים לעשות לי, לאסור אותי? כבר ישבתי בכלא ארבע בצריפין, ויש לשער שבתנאים יותר קשים מאלה הקיימים בשוודיה.

עמדנו שם עשרים דקות, ואולי יותר, כששני אנשי-ביטחון אוחזים בזרועותיי, ואחרים בודקים את חדרי השירותים. בעיני רוחי כבר ראיתי את כותרות עיתוני יום מחר: "טרוריסט ישראלי בחדר-המיטות של הזוג המלכותי. מחדל!" ובכותרת-מישנה: "שערוריה ביטחונית באמצע טקס הנובל."

דימיוני לא חדל להשתעשע בכותרות סנסציוניות, שיעיבו למחרת-היום על הטקס המלכותי, וריחמתי על אבי בגלל אי-הנעימות שגרמתי לו.

לפתע נפתחה הדלת וראש השירותים החשאיים הופיע כשהוא לבוש פראק. הוא נשלף בבהילות מנשף הריקודים שהתנהל באולם למטה. הסברתי לו באנגלית מי אני, הוצאתי את תעודת-העיתונאי של "על-המשמר", שלא עשתה עליו כל רושם. פניו היו חיוורים ומבוהלים. דקות ארוכות שוחח עם אנשיו והתלבט כיצד לנהוג בי. ייתכן שבעיני רוחו כבר ראה את סיום כהונתו. כל אמצעי-התקשורת מצויים קומה אחת תחתינו. הוא נראה המום, עצבני, ובמובן מסויים חסר-אונים. משום-מה ריחמתי עליו.

לפתע נזכרתי כי לפני יציאתנו לבית-העירייה, מארגני הטקס הדביקו לדש מקטורני סיכה עגולה לבנה, ללמדך שהאיש מקורב לחתני פרס נובל, ועומד להיפגש, בתום הטקס, עם המלך והמלכה. הצבעתי בפניו על אותה סיכה, ומשהבחין בה אורו פניו והצבע שב ללחייו. לפתע פקד על כולם לצאת מן החדר. משיצאו הכול, הוא שילב את זרועו בזרועי, כאילו ידידים היינו משכבר הימים, ויחד ירדנו חבוקים לאולם הגדול, כל אחד אל שולחנו.

לא אחת הרהרתי באותו אירוע, ובחוצפה הבלתי-מוסברת לקום באמצע הטקס, לחצות מעגלי מחוללים, לשבש את הסדר, כשהמשימה הקדושה היא לא לאבד את ה"מומנטום" ולדווח בזמן לעיתון. עיתונאי, מעצם מקצועו, הוא עבד ל-Dead Line וכל עולמו סובב סביבו. אמנם לא ריסקתי את רגליי כאותו עיתונאי שקפץ מסיפונה של אונייה, אך הייתי מוכן, בגלל ידיעה עיתונאית, להיאסר ולשלם את המחיר.

ככלות-הכול, אימתי יצא לעיתונאי לדווח לעיתונו על טקס חלוקת פרסי נובל מחדר-המיטות של הזוג המלכותי?

* * *

יוסי גמזו

בֵּין הָדָר לְהַדָּרָה

בְּמַסֶּכֶת "בְּרָכוֹת" שֶבְּסֵדֶר "זְרָעִים",

בְּאוֹתָהּ הֲלָכָה שֶסֵּרְבָה

לְהַתִּיר לָאִשָּה בְּקוֹלָהּ לְהַנְעִים

יַעַן "קוֹל בָּאִשָּה הוּא עֶרְוָה"

יֵש הַרְבֵּה סִמּוּכִין לְהַרְבֵּה טְעָנוֹת

עַל זִמְרָה שֶבִּשְלַל פִּתּוּיים מְמֻקֶּשֶת

אוּלָם אִיש עַד הַיּוֹם לֹא טָרַח לַעֲנוֹת

עַל תְּמִיהָה שֶמִּזְּמַן מִתְבַּקֶּשֶת:

אִם קוֹלָהּ שֶל אִשָּה הוּא עֶרְוָה, כִּי חָשִים

הַגְּבָרִים הַקְּשוּבִים לוֹ מִין הֶסַּח-הַדַּעַת

אֵיךְ זֶה קוֹל הַגְבָרִים בְּאָזְנָן שֶל נָשִים

(כְּשֶגְּבָרִים מְזַמְּרִים וְהַגְּבֶרֶת שוֹמַעַת)

לֹא פּוֹעֵל עַל הַמִּין הַיָּפֶה אֶת אוֹתָהּ

פְּעוּלַת-הֲסָחָה מְסֻכֶּנֶת

אֲשֶר רַק בִּגְלָלָהּ אֲסוּרָה זִמְרָתָהּ

שֶל אִשָּה שֶבְּשִיר קוֹל נוֹתֶנֶת?

וְאִם שִיר הַשִּירִים כְּבָר הִפְצִיר בָּאִשָּה:

"הַשְמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ" (בְּלִי לְסַיֵּג: "אַךְ לֹא בְּזֶמֶר!")

כְּלוּם שְלֹמֹה, שֶהַטֶּקְסְט מְיֻחָס לוֹ, פָּשַע

בִּפְרִיעַת דִּין-תּוֹרָה, כְּבֶן-מֶמֶר?

וְכַיּוֹם, בִּתְקוּפָה שֶמִּסְפַּר הַנָּשִים

אַף עוֹלֶה עַל מִסְפַּר הַגְּבָרִים בְּאַרְצֵנוּ

וְשִׂיאִים שֶל סֶקְסִיזְם פָנָאטִי כּוֹבְשִים

מִדֵּי בֹּקֶר עוֹד קַב שֶל שִוְיוֹן בְּחַיֵּינוּ

בְּסִיּוּעַ מִמְסָד הַנִּכְנָע לִלְחָצָיו

שֶל מִגְזָר סַחְטָנִי וְחָשוּךְ, כְּשֶהַשְּנַיִם

מְשַתְּפִים פְּעוּלָה בְּדִרְדּוּר הַמַּצָּב

לְרֵאַקְצְיָה בְּנֹסַח יְמֵי-הַבֵּינַיִם

רַק בְּשֶל חִשּוּבֵי גֹּעַלִיצְיָה וּשְכַר

תֵּן וְקַח עַל חֶשְבּוֹן מְגָמָה הַתּוֹפַחַת

כִּגְרוּרָה סַרְטָנִית בָּהּ נַגִּיעַ מָחָר

אִם הַיּוֹם לֹא נִבְלֹם אוֹתָהּ חִיש – עַד פִּי פַּחַת –

לָמָּה אֵין רַבָּנִים וּפוֹסְקֵי הֲלָכוֹת

שֶיֹּאמְרוּ קֳבָל עַם כִּי תוֹפְעוֹת הַקְצָנָה זוֹ

שֶל חֶרְפַּת הַדָּרַת הַנָּשִים רַק דּוֹחוֹת

וְאֵינָן מְקָרְבוֹת רְחוֹקִים בִּמְדִינָה זוֹ

לְמַסֹרֶת עַמֵּנוּ שֶשֶּבַע נִפֹּל

לְמִלְחֶמֶת-אַחִים בָּהּ יָגִילוּ אוֹיְבֵינוּ

אִם נִתֵּן לְאוֹתָהּ הַקְצָנָה מוֹנוֹפּוֹל

בְּשִלְטֵי-הַפִּרְסוּם הַתְּלוּיִים בְּעָרֵינוּ,

בְּסִדְרֵי תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית, בְּטִקְסֵי

הִתְכַּנְּסוּת מַמְלַכְתִּית, אִם צְבָאִית אוֹ צִיוִילִית

כִּי הִגִּיעָה הָעֵת לַהֲדֹף אֶת דּוֹרְסֵי

כְּבוֹד אִשָּה בַּמְּדִינָה בְּסִכְלוּת אִימְבֵּצִילִית

הַמּוֹנַעַת נָשִים לְקַבֵּל בְּעַצְמָן

אֶת הַפְּרָס שֶזָּכוּ בּוֹ בִּזְכוּת, לֹא בְּחֶסֶד

רַק מִשּוּם שֶנָּשִים הֵן. כֵּן, בָּא כְּבָר הַזְּמַן

שֶנַּפְגִּין נְאוֹרוּת אַמִּיצָה, לֹא נִרְמֶסֶת

וְתִזְכֶּה דֵמוֹקְרַטְיָה בִּמְלוֹא הֲדָרָהּ

לְהִדּוּר כְּבוֹד אִשָּה בְּדִיּוּק כִּכְבוֹד אִיש בָּהּ

בְּחֶבְרָה שֶכָּל יוֹם שֶאוֹתָהּ הַדָּרָה

שֶל נָשִים בָּהּ נִמְשֶכֶת, הִיא כֶּתֶם מֵבִיש בָּהּ.

* * *

י"ז: חבל שלא קיבלת יותר מסטירה אחת!

לאהוד שלום רב,

הערות אחדות למה שכתבת במכתב העיתי מס' 698.

עכשיו, כאשר יודעים שיש לך קירבה כלשהי לפרופ' דן שכטמן, נדע להעריך אותך יותר. ואגב, כאשר קיבלה נלי זק"ש את פרס נובל לספרות (יחד עם...) הצעתי לחבר שלי, ד"ר ברונו סקס ז"ל, שיכתוב לה לברך אותה ויזכיר לה שהם קרובי משפחה, ואולי תוך כדי כך תשלח לו איזה פירור בצורת שיק. הוא עשה כן ודיווח לי ששלחה לו בחזרה מכתב תודה בסטנסיל. מציע לך שתנסה אף אתה את מזלך עם שכטמן.

נכון מאד, ואני חותם על כל מילה שכתבת, בעניין הביקורות הספרותיות על ספרים, פירות עטיהם של המבקרים המהוללים. ושוב אני מזכיר לך את מה שקראתי פעם ש"אל תשימו לב יותר מדי לדברי המבקרים, וכי ראיתם פעם שקראו רחוב ע"ש מבקר?"

חבל שלא קיבלת יותר מסטירה אחת ממורך בפתח תקוה דאז. אולי זה היה מיישר אותך לא לכתוב שירי זימה יפים, המרגיזים דרך קבע את נשות ישראל החסודות.

"המכתב העיתי" של הסופר הנידח הולך ומשתפר ומתעשר בתוכן מעניין. כה לחי!

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

אהוד: וזאת לא היתה סתם סטירת לחי, זו היתה סטירת לחי ממורה עיראקי! ומה הפלא שאני עד היום גזעני? הלא יש לי טראומה מהעלייה העיראקית!

ובאשר לפרופ' דן שכטמן, כפי שכבר ציינתי אני לא מכיר אותו אישית ולכן לא אוכל לפנות אליו שישלח לי "איזה פירור בצורת שיק" –מה עוד שלפי הופעתו ותוכן דבריו אני סומך עליו שהוא ימצא שימושים חשובים מאוד ובוודאי מדעיים – לסכום הפרס שזכה בו. אני רק מקווה שמס הכנסה לא ייקח ממנו רבע, כפי שעשו לסופר דן צלקה ז"ל שזכה בפרס ספיר, וגם לסופרת מבוגרת ולא כל כך בריאה שזכתה בפרס אמ"ת על עבודה קשה והישגים נפלאים במשך עשרות שנים, כמעט ללא תמורה.

בשעתו סיפר לי הצייר אורי ליפשיץ ז"ל (שהיה בן-גילי ונפטר בגיל 75 בחודש מאי השנה), וזאת כאשר ביקרנו בביתו ביפו – מעשייה מילדותו בקיבוץ גבעת השלושה, ששכן אז על גבעה במערב פתח-תקווה.

בצלע המערבית של הגבעה-הקיבוץ, היום דומני רחוב צה"ל – שכנה יחידת קרקע חקלאית גדולה שאותה קיבל צבי שכטמן, לימים שוחט, (דודו של דן שכטמן), כנדוניה מברוך בן עזר ראב, אביה של אשתו שמחה. ובמרכז החצר היה שובך יונים ענק. אורי ליפשיץ, בן קיבוץ חסר-פרוטה, ביקש מצבי יונים אחדות, וצבי, שנעשה גם אספן בולים נלהב, קבע לו מחיר בבולים. אורי קילף בשקדנות בולים מהמעטפות שהגיעו לקיבוצו גבעת השלושה, והנה ההמשך כשהוא מעובד לסיפור שאותו פירסמתי באחד מעיתוני הילדים, אך דומני שלא בספר:

* * *

אהוד בן עזר

יונים עפות בחזרה

סיומה קוסובר [בן-דמותו של צבי שכטמן בסיפור] גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים, ששוליו הרחבים הצלו מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים [זה בסיפור, לא במציאות], אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים. בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.

אני מאוד אהבתי אז יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.

 "אדון סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."

 "בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."

היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.

הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.

אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.

הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון. איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהן עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.

ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.

רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו. בהתחלה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.

רצתי בנתיב היונים הבורחות ובאתי אליו ואמרתי: "אדון סיומה, למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"

 "ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה!"

בבוקר, לפני שהלכתי לבית-הספר, לקחתי מקל ושברתי את השובך שלי. התרגזתי כל כך, אני אומר לכם, מפני שכמה שהייתי קטן אני כבר הבנתי שאם ככה זה בחיים אז גם כאשר אני אהיה גדול ינסו תמיד לרמות אותי ולקחת ממני את הבולים וכל מיני דברים אחרים שלי, ויתנו לי במקומם יונים שעפות בחזרה – וככה לא יישאר לי בסוף כלום, כלום, אפילו לא הבולים שכל כך אהבתי אותם. אני ממש בוכה. למה הוא עשה לי את זה, אדון סיומה?

* * *

אבנר הרוסי

מורשת ג'ינגיס ח'אן (1162-1206)

ג'ינגיס ח'אן. מוציאים לאור: כנרת, זמורה-ביתן, דביר. תשע"א 2010.

לאחרונה הגיע לידי ספרו של ג'ק ותרפורד: "ג'ינגיס ח'אן". זהו מחקר על ג'ינגיס ח'אן, חייו, מלחמות הירושה, והתפוררות האימפריה המונגולית – שבסופה השמצות, דימויים שליליים וניאוץ המונגולים, בעיקר על ידי הוגי דעות וסופרים אירופאיים. השם ג'ינגיס ח'אן מעורר אצל רבים אסוציאציה של ברברי קשוח וצמא דם הרוכב בראש כנופייה אכזרית של לוחמים נוודים למסע ביזה של עולם התרבות.

המפתיע הוא שג'ינגיס ח'אן היה מנהיג מוכשר מאוד. פיתח אסטרטגיות צבאיות לא מקובלות וסוגי נשק מהפכניים. בתוך 25 שנה הקימו האיש ויורשיו אימפריה שהשתרעה מסיביר ועד הודו, מווייטנאם ועד הונגריה ומקוריאה ועד הבלקן והים התיכון. הוא הנהיג חוק, חופש דת, וכונן סחר חופשי. המונגולים הכניסו לשימוש שטרות כסף ומערכות דואר בינלאומיים והפיצו טכנולוגיות ומוצרים חדשים כמו הדפוס, התותח, המצפן והחשבונייה.

 גם לנו מותר ללמוד ממורשתו של ג'ינגיס ח'אן:

לוחמה אינה תחרות ספורט או התמודדות פשוטה בין שני יריבים, אלא מחוייבות טוטאלית של עם אחד נגד עם אחר. הניצחון אינו נופל בחלקו של מי שמשחק על פי החוקים, אלא בחלקו של זה שיוצר את החוקים ואוכף אותם על אויבו. אין מקום לניצחון חלקי, אלא לניצחון שלם, טוטאלי ובלתי מעורער – שאם לא כן הוא שווה כקליפת השום. (עמ' 49).

מניעת דמורליזציה בצבא. נאסר על הלוחם המונגולי לדבר על מוות, פציעה או מפלה. עצם המחשבה על כך עלולה להפוך זאת למציאות. אפילו הזכרת שמו של חבר שנפל או לוחם מת אחר היתה משום טאבו חמור. (עמ' 140).

"כי בתחבולות תעשה מלחמה." המונגולים לא ראו כבוד בעצם הלחימה אלא בניצחון בלבד. היעד היחיד בכל מסעותיהם היה ניצחון שלם. לשם כך היה מותר לנקוט בכל טקטיקה נגד האויב ולהילחם או להימנע ממלחמה בכל דרך. ( עמ' 140) פעמים רבות ביימו נסיגה, משכו את האויב למרדף אחריהם והכניסו אותו למארב מתוכנן.

לוחמה פסיכולוגית. הנייר (שהיה מיוצר בקוריאה), היה בהדרגה לכלי הנשק החזק ביותר במטרה להפיץ בחופשיות את הסיפורים הנוראיים והדמיוניים ביותר עליו ועל המונגולים. (עמ' 165) . לשם כך גם שיחררו לעתים שבויים שתפשו, כדי שיוכלו להימלט ולהפיץ סיפורי אימים בכל מקום שאליו יגיעו, להפחיד ולגרום לדמורליזציה בצבא האויב.

שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. המונגולים גייסו לשורותיהם מומחים זרים (סינים, ערבים ואירופאים), וניצלו את הידע שלהם לבניית מכונות מלחמה (למצור), גשרים וכלי נשק מתקדמים.

צניעות בחיים הפרטיים. ג'ינגיס ח'אן עצמו המשיך לחיות באוהל, כמקובל בשבטי המונגולים, עד סוף ימיו.

* * *

נעמן כהן

רצח המשוררים

במדינה האוטופית אותה מתווה אפלטון בספרו "פוליטיאה", אין מקום למשוררים. המשורר בניגוד לפילוסוף פועל על פי הרגש. הרגש מסכן את השכל. אפלטון שהינו אבי אבות האידיאולוגיה של המדינה הטוטליטרית אינו מפרט כיצד יש לסלק את המשוררים. ממשיכיו לאורך ההיסטוריה נקטו בדרכים שונות:

חיסול המשוררים והמשוררות על ידי מוחמד

כבר בתחילת דרכו באַל-מַדִינָה שאף מוחמד ליצור תיאוקרטיה טוטליטרית לכן רדף במיוחד את המשוררים והמשוררות שהתנגדו לדרכו.

רצח כעב בן אלאשרף

המשורר כעב (עקיבא) בן אלאשרף, בן לאב ערבי ואם יהודייה, ניסה לעורר בשיריו את האנשים להילחם במוחמד. כשהחליט מוחמד לחסלו, שלח אליו בעורמה את אבו נאילה, בן המינקת שלו, חברו הטוב מילדות. אבו נאילה שהיה גם הוא משורר, בא לביתו כאילו רק לקנות תמרים, ביקש לשוחח עימו ושר לו שירים בידידות. הם שוטטו שעות ושוחחו, ואז בפתאומיות התנפל אבו נאילה על עקיבא והרגו. לאחר שהרג אותו, כרת את ראשו והביאו אל מוחמד שקם לתפילת הבוקר. מאז, לפי מסורת האיסלאם, כריתת ראש היא המוות הראוי לכל כופר, בשל ההשפלה שיש בה לנרצח. לאחר רצח המשורר כעב, מוחמד ציווה להרוג בסתר את כל "היהודים שיימצאו יחידים או בלי נשק" על מנת להטיל טרור על היהודים. "אני אטיל מורא בלב הכופרים ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר. זאת כי חלקו על אלוהים ושליחו" (סורה 8 השלל פסוק 12). "הכינו כוח לקראתם (הכופרים) ככל שתוכלו, וסוסים רתומים לקרב, אשר בהם תזרעו מורא בלב אויב אלוהים ואויבכם." (סורה 8 השלל, פסוק 60).

רצח עצמא

המשוררת עצמא, ניסתה להוכיח בשיריה את הערבים באַל-מַדִינָה, על כך שהם סרים למשמעת של איש זר. מוחמד שלח מוסלמי ממשפחתה להרוג אותה כדי להשתיק אותה, ולאיים על האחרים. אותו קרוב משפחה מצא אותה ישנה על מיטתה. הוא שיסף את גרונה בזמן שתינוקה הקטן ישן בחיקה! ומה הייתה התוצאה? אחרי הרצח של המשוררת, מפחד, כל המשפחה שלה התאסלמה..."

רצח אום קורפא

גורל המשוררת אום קורפה שהיתה בת 100, היה אכזרי ביותר. לאחר שכתבה שירים נגד מוחמד, רגליה נקשרו לשני גמלים שדהרו לכיוון הפוך, כך שקרעו את גופה לגזרים.

סטלין מחסל המשוררים:

אוסיפ מנדלשטם

המשורר אוסיפ אמילייביץ' מנדלשטאם (1891-1938). נולד בוורשה בינואר 1891 במשפחה יהודית מתבוללת. ב-1907 יצאו שיריו הראשונים של מנדלשם שנכתבו ברוח הסימבוליזם. ב-14 במאי 1911 מנדשלטאם התנצר בכנסייה מתודיסטית בוויבורג. מאוחר יותר תיאר את התנצרותו כ"מעבר לתרבות האירופאית". בכתביו ניכרת סלידה מדמות היהודי הגלותי הטיפוסי ובמיוחד מ"הרודן הנקמן, מלא השנאה והקטנוני שהיהודים בחרו להם לאלוהים" – כך התייחס לאלוהים של התנ"ך. בשיריו מאותה תקופה מושווית פטרבורג לירושלים התנ"כית, שקועה בחטאים ונענשת בחורבן.

ב-1930 פטרונו בחוגי השלטון, בוכארין, אירגן לו נסיעה לאזור הקווקז וארמניה, בעקבותיה כתב ב-1933 יומן מסע: "המסע לארמניה". לאחר ביסוס שלטונו של סטלין נעשתה שירתו אופוזיציונית יותר ויותר לשלטון. בנובמבר 1933 הוא כתב את שירו המפורסם המתחיל בשורות:

"איננו חיים, רק מהלכים על קצות הבהונות

על פני החיים מרחק עשר פסיעות

מילותינו הן דממה ותו לא.

ואם נקשרת שיחה לעתים

אנחנו נזכרים באיש מן ההרים בקרמלין,

סביבו מנהיגים גרומי צוואר. .

שפמו שמוט כמשושי תיקן תחת אפו..."

השיר לא הועלה על הכתב מעולם על ידיו, אלא הוקרא בחוג מצומצם של ידידיו. במאי 1934 הוא נעצר. העונש שהוטל על מנדלשטאם היה קל ביותר, גלות. הובהר לו שמצפים ממנו ל"תיקון העוול והעלבון שגרם למנהיג הדגול." ב-1937 הוא כותב את "האודה למנהיג" שעד היום נחשבת ליצירה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם על סטלין. סטלין היה מרוצה ואיבד עניין בגורל האומלל "חסר עמוד השדרה."

במאי 1938 מנדלשטאם נעצר שוב. העילה הפורמאלית למעצרו היתה מכתב, שכתב המזכיר הכללי של אגודת הסופרים, סטאווסקי, לשר הפנים יז'וב. במכתב זה מנדלשטאם תואר כאזרח לא אמין ומעורב ב"פעילות ריאקציונית". הפעם סטלין לא התערב בחקירה. מנדלשטאם נידון לעבודות כפייה ומת מרעב בדצמבר של אותה שנה במחנה עבודה ליד וולדיווסטוק לחופי האוקיינוס השקט. אלמנתו – נדיה מנדלשטאם – גם היא יהודייה משומדת (ישעיהו ליבוביץ היה מוסיף תמיד על משומד את התואר – "חלאת המין האנושי") הצליחה לשמר את רוב יצירותיו, כאשר את מרבית השירים למדה בעל פה.

איציק פפר

בניגוד לזוג מנדלשטאם המשומדים, המשורר איציק פֶפֶר (ביידיש: איציק פֿעפֿער) שהיה משורר יידי ועסקן קומוניסטי, נרצח בגלל יהדותו.

איציק פפר נולד בעיירה ליד קייב בשנת 1900. אביו היה מורה שלימד בין היתר גם עברית, ושימש כמורה של בנו (עם כיבוש אוקראינה במלחמת העולם השנייה נרצח האב בידי הנאצים). פפר החל לעבוד בגיל צעיר וכבר כילד בר-מצווה היה שוליית מדפיסים. בעת מלחמת האזרחים באוקראינה, ועד להתייצבות השלטון הסובייטי שם, היה ממארגני ההגנה היהודית במקום. בשנת 1917, עם פרוץ המהפכה הרוסית התנדב לצבא האדום ולחם בחזיתות אוקראינה. לימים, בעת מלחמת העולם השנייה, התגייס שוב לצבא האדום בדרגת סגן אלוף.

בשנת 1919 הצטרף איציק פפר למפלגה הקומוניסטית והיה בה חבר נאמן עד מותו. כבר בשיריו הראשונים פאר ושיבח את המהפכה ואת המפלגה. שיריו התפרסמו במהירות והוא קנה לעצמו מעמד בכיר בין יוצרי היידיש הסובייטים. הוא כתב שירי תעמולה יחד עם שירי געגועים לעיירה היהודית. שירי מהפכה בוטים יחד עם שירים ליריים עממיים. שירי טבע מצד אחד, ושירי תעמולה ושבח לריכוז היהודי בבירוביג'ן. אחדים משיריו הולחנו והושרו בברית המועצות.עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות וראשית ההשמדה ההמונית של היהודים, הוא כתב שירים יהודיים לאומיים וקונן על חורבן יהדות מזרח אירופה. בשנת 1943 היה בין מייסדי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. וזכה לצאת למשלחת לארצות הברית ובקנדה.

איציק פפר נעצר לראשונה בשנת 1948, יחד עם עסקנים יהודים רבים, סופרי יידיש, משוררים ואנשי תיאטרון. הקומוניסט הנאמן נפל קורבן בעצמו: באוגוסט שנת 1952 הוצא להורג עם עשרות סופרים יהודים אחרים במה שנודע לימים כ"ליל המשוררים הנרצחים".

פדריקו גרסיה לורקה

לורקה, המשורר והמחזאי הספרדי. שנודע כצייר, פסנתרן, ומלחין, נעצר ב-16 באוגוסט 1936, ונרצח בידי כיתת יורים של אנשי הימין הפשיסטי-פרנקיסטי בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית בשל היותו הומוסקסואל. כדי להשפילו הוציאוהו להורג תוך יריות בישבנו. מקום קבורתו לא נודע עד היום. לאחר רציחתו נאסר להזכיר את שמו או להתייחס ליצירתו במשך כ-40 שנה, עד למותו של הרודן פרנקו.

פבלו נרודה

פבלו נרודה – שם העט של ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו, משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971. נרודה היה פעיל פוליטי, הצטרף למפלגה הקומוניסטית ונבחר לסנטור. הוא הוצע למשרת נשיא צ'ילה, אך הסיר מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה. נרודה היה שגריר צ'ילה בארצות שונות בשנים 1927-1943. בהיותו שגריר בברצלונה התוודע למשורר פדריקו גרסיה לורקה. בעת מלחמת האזרחים בספרד (1936), ובעיקר לאחר הירצחו של לורקה, החל נרודה לפעול נגד הפשיזם ולכתוב שירי מחאה פוליטיים. בשנת 1943, בטקס פומבי מתוקשר בתיאטרון קאופוליקן, התקבל כחבר במפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית. ב-1948 יצא הנשיא הצ'יליאני גבריאל וידלה נגד האיגודים המקצועיים והמפלגה הקומוניסטית. חירותו וחייו של נרודה הועמדו בסכנה והוא נאלץ להסתתר ואף לגלות מארצו.

את שם העט בחר המשורר כמחוות כבוד למשורר הצ'כי יאן נרודה, בין השאר כדי להסתיר את שירתו מאביו, אשר שאף כי בנו יבחר במקצוע מעשי יותר לחייו. בשלב מאוחר יותר בחייו אימץ נרודה את שם העט שבחר אף כשמו הרשמי. לאור המחקר האחרון נרודה נרצח בידי המשטר של אוגוסטו פינושה, לאחר שזה תפס את השלטון בהפיכה עקובה מדם ב-1973. סוכנים הזריקו רעל לקיבה של נרודה, בעת שקיבל טיפולים במרפאת סנטה מריה בסנטיאגו נגד סרטן הערמונית, שעד כה נחשב לגורם לכשל בלבו ולמותו.

תהליך הדגנרציה של האמנות הישראלית

יפה עשו המתכננים והאוצרים באגף החדש של מוזיאון ישראל שמציגים את האמנות על רצף זמן מראשיתה ועד ימינו. רצף הזמן מאפשר לראות את תהליך הדגנרציה של האמנות הישראלית ככל שמתקדמים בזמן יש פחות אמנות ויותר קשקוש על אמנות.

"אני מאמין"

זה זמן רב לא היתה הפגנה כזו של מסירות נפש ואמונה תמימה. ביום שישי 9.12.11 בבוקר, התכנסו עשרות חובשי כיפה סרוגה ביחד עם נשים צדקניות מחוץ לחומת כלא מעשיהו שם מוחזק האנס משה קצב. והנה פלא – "קול באישה ערווה" – הנשים הצדקניות צעקו שהן מאמינות בקצב ורוצות לראותו חופשי וממשיך במעשיו. "צדיק" אחד, חובש כיפה סרוגה צעק: "אני מאמין בך!" (בקצב, לא בקב"ה).

 קצב עצמו סירב להיפגש עם משפחתו במדי אסיר כתומים. הוא דרש להופיע בבגדים אזרחיים פשוטים ולאחר שלא קיבל אישור לכך, מנע ממשפחתו לראותו.

אחמד טיבי - ועדת ואנזה, והגזענות האיסלמו-נאצית

לרגל כ"ט בנובמבר, שהוכרז ע"י האו"ם כיום הסולידריות הבינלאומי עם הפלישתינאים, נסע חבר הכנסת אחמד אלטיבי לכנס בגרמניה. בתום הטקס הוא הגיע לסיור בווילה ואנזה שם ב-20 בינואר 1942 התאספו ראשי המימשל הנאצי על ארוחה שמנה, והחליטו על אופן הביצוע של התוכנית להשמדת יהודי אירופה, הידועה כ"פתרון הסופי".

בספר האורחים כתב טיבי כך: "היה חשוב לי להגיע לווילה הזאת, כאן התקבצו אנשים מלאי רוע ודיווחו על התקדמות הפשע הנוראי ביותר בהיסטוריה המודרנית... השמדת עם... כולנו חייבים ללמוד מההיסטוריה כדי שפשעים כגון אלה לא יישנו... אני מלא אמפתיה לניצולי השואה, לרבות אלה שגרים איתי באותה מדינה, באותה ארץ. העולם ייטיב לעשות אם יחדל מלייצר קורבנות מודרניים. האם אנו חייבים תמיד לייצר קורבנות כדי לשרוד? התשובה היא לא רבתי! לעמים זכות אבסולוטית לחירות, כבוד אנושי ובעיקר, הזכות לחיים בכל מקום, לרבות במולדת"

לא מפתיע כלל שחבר הכנסת טיבי לא התייחס לתפקיד שמילא מייסד הרעיון הלאומי הפלשתינאי – מוחמד אל-חוסייני – חברו של היטלר, בתוכנית ההשמדה ולא לתפקידו של ראש אש"ף – אבא של מאזן, כמכחיש שואה.

חבר הכנסת אחמד אלטיבי מייצג את מפלגת רע"מ-תע"ל המייצגת את התנועה המוסלמית בישראל שהינה תנועת בת של תנועת "האחים המוסלמים" המצרית. מייסד התנועה חסן אל בנא קבע כי "האסלאם הוא הפתרון", והשמדת היהודים ע"פ נביאו מוחמד, היא התנאי לגאולה. התחייבות פוליטית זו להשמדת היהודים נמצאת במצע החמאס (סעיף 7). פניתי במכתב אישי לחבר הכנסת אחמד אלטיבי ובו ביקשתי ממנו שיהיה הערבי-המוסלמי הראשון בהיסטוריה שייצא נגד דברי מוחמד שבאמנת החמאס שלפיהם יש להשמיד את היהודים, למרבה הצער סירב ח"כ אחמד אלטיבי לראות בקריאה להשמדת היהודים במצע זה גזענות שהוא מגנה. מן הסתם חבר הכנסת אחמד אלטיבי רואה בדברי מוחמד אלו מופת מוסרי. צביעות כבר אמרנו?

התנצלות

אין דבר משפיל יותר לכותב מאשר תיאור דבריו כמשעממים אשר רק "מלאים את הקוראים". (אהוד בן עזר, גיליון 696) ובכן אני מתנצל בפני קוראיי. לתומי סברתי שיעניין את הקוראים מיהם הערבים בישראל - פוליטיקאים, אנשי רוח, מחנכים, מרצים באקדמיה, וכו', אשר נוקטים באידיאולוגיה גזענית ורואים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי ולא גזענות. הסתבר לי שזה מעניין רק אותי.

כאשר עיתון "הארץ" לא פירסם את הדברים סברתי לתומי שזה דווקא מחמת העניין שמגלה "הארץ" בהסתרת העובדות הללו, והנה הסתברה לי האמת – זה פשוט משעמם. נפל לי האסימון. צודק העורך. מעניין הרבה יותר את הציבור דרגת הפריכות של הצ'יפסים במסעדת בראסרי מאשר לדעת מיהם אלו הרוצים בהשמדתו, ועל כך התנצלותי.

ארטישוק א-לה רומנה במסעדת מל ומישל

הארטישוק הרומאי במסעדת מל ומישל, דיזנגוף 155 עשוי על פולנטה רכה עם שמן כמהין מפיאמונטה, מגוון הטעמים בחיך היה...

מצטער כוונתי היתה טובה. רציתי לכתוב משהו שיעניין את הקוראים, אך הכתיבה על כך משעממת אותי. אתכם הסליחה.

אהוד: אל תיתמם. הפריכות של הצ'יפס בבראסרי מעניינת פי כמה – מהפעם המי יודע כמה שאתה חוזר במכתב העיתי על דבריך על אחמד טיבי, על מוחמד, על החמאס, ועל אחרים. יש גבול כמה אפשר לחזור שוב ושוב על אותם דברים, גם אם הם בחלקם נכונים. באמת חבל שאינך מגוון לפעמים וכותב על מסעדות. כי בשום כתב-עת אחר דבריך אלה לא היו זוכים לחופש ביטוי מלא וקבוע, ללא צנזורה, כמו במכתב העיתי.

אתה חושב שבכתיבה על כך שהערבים רוצים להשמידנו אתה מגלה משהו חדש?! פשוט קרא בעיון את גיליונות המכתב העיתי, ואת העיתונות הכללית, אלא אם כן כלל אינך קורא אותנו, ורק דבריך אצלנו מעניינים אותך ונחשבים בעיניך.

וגם מאוד יפה ושנון מצידך שהבאת את דברי פרופ' ליבוביץ על המשומדים – "חלאת המין האנושי", כדי להיעזר בהם להבנת קורות חייו ושירתו של אוסיפ מנדלשטאם. מה יש לומר, יש לך חוש הומור מצויין, ממש ארטישוק!

* * *

אורית ברנר

"המכות בתופים" ו"הבנות" השותקות

של פעם...

היו תקופות בעברנו, כש"הבנות" לא העזו לזעוק את בושתן בחוצות, ובלעו עלבונן בחשאי. זה היה כאשר רבים ו"טובים" ממנהיגינו, מאלופינו, ממפקדינו, משרינו (ואולי אף מי מנשיאינו...), שלא לומר אנשי שררה ופשוטי העם, חשבו ש"הבנות" הסרות למרותן, או הנמצאות עימם בכפיפה אחת, בעבודה, בצבא, במשרד או בכל מקום אחר – כפופות להם בכל המובנים, ועליהן לקבל את הדין בשקט ובדיסקרטיות, למען טובתן ושלומן וכו'... (ואולי גם "למען המולדת...")

כמובן, לו זה היה הפוך, והגברים היו משמשים את הממונות עליהם לרצונן ושלא לרצונם, היינו אולי שומעים על כך יותר...

על-כל-פנים, נגמרו הימים של השיות הפתיות והשותקות "המשמשות בקודש" את הממונים עליהם בניגוד לרצונן ולמען טובת משרותיהן, וכו'... וחבל רק, שחלק מהגברים עדיין לא הפנים זאת. ויש שעדיין חושבים ש: "כשאת אומרת: "לא!" – כל כך בחן, שזה נשמע להם – עוד יותר מזמין מ: "כן"! " – ושאל להן להשמיע את התנגדותן לנוהל ארכאי זה – (לסור לגחמות הממונים בכניעה) ועוד למחות על כך ברבים ובחוצות!

אהוד: חבר מבוגר, שהיה בעל דרגה בצבא וגם סופר, אמר לי שאילו היה הוא נשפט על כל סעיף וסעיף ממעשיו של קצב – היה עליו לרצות כמה מאסרי עולם. והוא אמר זאת בחיוך של גאווה צנועה. נעים להיזכר.

* * *

יעל מדיני

על ספרה של רבקה רז

"אני הולך למות, הוא אמר"

צעד-צעד, אט-אט, מתקדם האיש לאורך המסדרון הצר, ואז הוא עוצר, פונה אחורה אל האישה שאיתו, האישה הנזהרת להתאים את קצב פסיעותיה לפסיעותיו, והוא מכריז בתמיהה: "אני הולך למות!"

הכרזה ותמיהה ומה שביניהן: מודעות לקץ, פליאה על תעלומת הקץ, וההתנהלות שביניהן מבוקר עד לילה ומלילה עד בוקר.

זו תמצית הספר של רבקה רז שגיבוריו/מושאיו הם איש ואישה שביניהם קשר ממושך של אמצע החיים "דחוסים בלבדיות משותפת". שניהם רגישים, מפוקחים, חדי הבחנה, משכילים, מלאי חיוניות. ושניהם מסורים לחיי יצירה ורואים בה ברכה – הוא בצלילים והיא במלים.

כאנשים בוגרים וחופשים זה מכבר הפנימו השניים את ההכרה שאינם אלא בני תמותה, וכלאחר יד הדירו הכרה זו למחוזות המדע והפילוסופיה והעתיד הסמוי מעין. והנה, ביום קודר אחד, הפכה הכרה מפוקחת זו ללהט חרב מתהפכת בגוף ובנפש. האיש החל להיזקק לטיפולים רפואיים מיגעים, מתישים, גורמי תופעות לוואי מייסרות, ששאלת תועלתם אינה חדלה לנסר באוויר. וכשם שלא ניתן לשאלה זו ביטוי מילולי מפורש, כך גם מתפוגגת היא מעצמה נוכח חורבן הגוף ודכדוך הרוח.

והאישה כרוכה בכל אלה. היא נמצאת ליד האיש, עזר תמיד, רגישה, קשובה, סועדת, מעודדת. כך בבית וכך בפרקי האשפוז ב"ממלכת החולים - - - לשם היגרנו". המחלה פגעה בלוז חייה, מרסק אותו. היא מחליפה עם האיש "מבטים טעונים - - - זה לא הזמן למות - - - תמיד נשאר משהו לא גמור, משהו שנשאר לעשות."

ויש הפוגות. קרן תקווה מאירה. המחלה נעצרה? נסוגה? הודברה? הנה חוזרים החיים לשגרתם הברוכה, לקסם החולין של משק בית, לפסנתר, לשולחן הכתיבה, לחברותה, לקונצרט, לתיאטרון, לטיול בארץ, למסע לחו"ל. וגם "הרדיו משתף פעולה. בקול המוסיקה עומדים לשדר את היצירה [של האיש] לתזמורת סימפונית [שחוברה] לפני כמחצית המאה. - - - אור נדלק [בעיניו] - - - הצלילים - - - מתפרצים - - - הבית מתמלא קולות וצלילים - - - 'תמיד השתדלתי להגיע אל הצליל היפה,' [הוא] לוחש.'"

ויום אחד אף מתקיימת בבית חזרה על יצירה חדשה של האיש בביצוע נגנים צעירים, יצירה שפרצה ממעיין יצירתו של האיש "בעודו מהלך הלוך ושוב / במסדרונות המחלקה האונקולוגית בקומה השלישית, כשהנוזל האמור להציל - - - מטפטף [למחזור דם]. - - - הצלילים לוחשים, משוחחים, בהדרגה מתגברים, שואבים כוח, / מקרינים עוצמה, מחוללים בחדר, טווים ניגון בתוך ניגון, סיפור בתוך סיפור, ואז, באחת, נאלמים, / מתמזגים עם הדממה / [האיש] לא מנסה אפילו לעצור את [הדמעות] / מודה לנגנים הצעירים / ועוד לפני שארזו את כליהם / קורס למיטה."

כן. האויב היושב בגוף חוזר ומגיח ומתנפל על טרפו. פעם אחרי פעם.

וימים נגררים אחרי לילות, ולילות נגררים אחרי ימים. הזמן מאבד את משמעותו כאשר אין שולטים בו. יש בו זיכרונות עבר. יש בו מודעות לצפוי בעתיד. אך מה עכשיו? מה בשבריר הרגע הזה שבהרף עין נפלט מהעתיד, נחווה ביעף בהווה וכבר הופך נחלת עבר. ולעומת היעדר תחושת עוגן במציאות, מופיע ניגודה בתחושה של קיומיות: "החוויה הזאת של הליכה על הקו הדקיק שבין החיים והמוות - - - [שאז] כמו רוח גדולה באה ומעיפה [את האיש והאישה] / אל הדום רגליו של אלוהים / - - - אל רטט קיומם של עולמות רבים המאכלסים את היקום / הגדול והאינסופי - - - את כדור הארץ [ה]סובב - - - על צירו."

ויש שנוכח המחלה המכלה את האיש מוצאת האישה מפלט בטבע שסביבה. חושיה חדים לקלוט את חליפותיו, היא "פותחת חלון, קוראת לחיים שבחוץ / לזרום פנימה על קולותיהם ומראותיהם, על שאגות האוטובוסים, נשיפות האופנועים, / וצווחות העורבים."

היא קוראת לאיש למרפסת להתחקות איתה יחד אחרי מחזור חייהם של זוג יונים, אחרי ניצן הפוקע לפרח על ענף עץ הסיגלון. ויש שהשכם בבוקר היא יורדת ל"מרחבי האינסוף הכחולים של מים ואופק נושקים - - - הגלים באים - - - שבים אל הים - - - מתרוממים, נושמים, נושפים, מתקפלים אל תוך עצמם - - - שוב ושוב, מניעים את התנועה הקוסמית." ופסגת הפסגות: לידה צפויה בחוג המשפחה. האיש והאישה דרוכים לקראתה, עוקבים במתח נרגש אחרי מעשה הבריאה החדשה, ניזונים ממנה, רווים אותה.

ואז, לאחר פרק האשפוז האחרון, שואל האיש: "מדוע שחררו אותי מבית החולים?" האישה משתנקת. המלים המתלעלעות בתוכה: "האם אינך יודע?" ובכל זאת היא ממתינה למעלה משעתיים ליד דלת הרופא העסוק-ועמוס-תמיד. וכאשר נפתחת הדלת כדי סדק היא מעזה להידחף פנימה. פיה מעז להגות את השאלה. "כבר אי-אפשר לעשות כלום," אומר הפרופסור, פניו קפואות.

והזמן עובר-לא-עובר עד הנשימה האחרונה. סוף. האיש נטמן במקום שבו בחר, בבית עלמין שבחיק סימפוניה פסטורלית, בלווייה מנועת הספדים כבקשתו. רק באוויר נישא "צלילה הנוקב והמתפרץ של חצוצרה יחידה, קול בודד הקורע את הנוף הפתוח, רחב ידיים, קול המשמיע את הצלילים [שהלחין האיש] - - - הצלילים ממריאים - - - מרחפים מעל השדות המנוקדים בפריחה - - - נישאים אל פסגת ההר לחוג את הדר העולם."

ספרה זה של רבקה רז מצטרף למדף הספרים העוסקים בתעלומת החיים ובאקורד החותם אותם. תרומתה למדף זה ייחודית בישירות של כתיבתה המעניקה מבע אמין להלך רוח, המשלבת יחד פרטים מציאותיים בתחושות קיומיות ללא חציצה וללא סתירה. ניסוחיה פשוטים ובהירים. תיאוריה משורטטים במדויק. הפרוזה שלה כתובה כפואמה בשורות קצרות ושורות ארוכות, שורות חסרות ושורות מלאות, בקצב מותאם לרגשות, למחשבות, לתובנות. שורות בלתי שוות אלה מבקשות קריאה שהויה, מהורהרת, קריאה המפעימה נימה עמוקה בנפש. וכל אלה כרוכים בספר צנוע במראהו. על עטיפתו הבהירה תצלום דהוי של חמשות גדושות תווים אוצרי צלילים. שם הספר מופיע עליהן בלבן-על-גבי-שחור ולידו שם הסופרת-המשוררת בשחור-על-גבי-לבן.

החיים והמוות ביד הלשון והמוסיקה.

* * *

יוסי אלקוני

מכתב של ישׂכּה שדמי בנעוריו לפיק"א

לאהוד שלום,

קראתי בגיליון 698 את מכתבו של ישראל שק, על חלקו של ישכה שדמי ב"שיר קיסריה".

אני מבקש להביא לידיעת הקוראים את חלקו של ישכה שדמי במכתב ששלחו תלמידי בית הספר במנחמיה בשנת 1936 להנהלת חברת פיק"א, ובו בקשה לתרומה של 20 עד 25 לא"י (לירות ארץ ישראליות) לעריכת טיול בארץ עם סיום שמונה שנות לימוד. להלן המכתב:

לכבוד הנהלת חברת פיק"א

א.נ.

אנו הח"מ פונים אליכם בפעם הראשונה ומקוים שתפנו את תשומת לבכם לבקשתנו הזעירה. זה שמונה שנים שאנו לומדים בבית הספר ועד עתה לא ערכנו שום טיול בארץ. כידוע לנו היו השנה מאורעות שהפריעו בהרבה בחיים הכלכליים של הורינו, וההכנסות היו אפסיות עד למאוד.           רוב התלמידים שבמחזור יישארו לעבוד במשקי הוריהם וישקעו בעבודת האדמה המפרכת את עובדיה, ולא יראו בוודאי הרבה דברים מן הארץ. בכל שנה היינו תולים תקווה בכל מיני מקורות כספיים שונים אך בכל שנה נכזבנו וקיווינו לשנה הבאה וכך הגענו עד לשנה הנוכחית ועתה אין מה לדבר על דיחוי. זו השנה האחרונה שאנו נמצאים עוד בתקופת הילדות והנוער לפני הכנסנו לתקופה החדשה הקשה וכבדת העול של האיכרים.

כידוע לנו משתדלת חברת פיק"א לתת אפשרויות מספיקות לרכישת השכלה לכל בני האיכרים המתעתדים להיות איכרים. ומדמים אנו שיש ליחס לטיול זה חשיבות רבה גם מטעם רכישת ידיעות על ההיסטוריה הארצית והגיאולוגית שהרבינו ללמוד עליה, וגם שיותן לנו לראות את הארץ, ארץ מולדתנו שלנו, הדור הצעיר, ולכן נבקשכם בכל סגנון הבקשה לתרום לנו סכום קטן, 20 לא"י עד 25 לא"י, שיסייעו לנו בעריכת טיול גדול הערך הזה. ומקווים שבקשתנו תמצא הד בלבכם ותענו לנו, לנערים לומדים ועמלים.

בשם המחזור – ועד המחזור

יששכר קרמר (לימים, ישכה שדמי)

יפה רוטשטיין

בת-שבע כהן

המכתב לא נענה – והוא התפרסם לאחרונה בספרה של מירית גל-עד "בת-שבע", המספר את סיפורה של מנחמיה, ושראה אור בהוצאת מלוא.

* * *

חדש! יצא לאור ספר חמישי בסדרת "מפרש" לבני 18-16

"גלויות משטח ההפקר" / איידן צ'יימברס, מאנגלית: יעל ענבר

המפגש עם אמסטרדם החופשית והמתירנית גורם הֶלם לגֵ'ייקוב טוֹד, צעיר אנגלי ביישן בן 17 המזדהה עמוקות עם הדמות של אנה פרנק. להולנד הגיע כדי להשתתף בטקס זיכרון ללוחמים שנהרגו בקרב אָרְנְהֶם במלחמת העולם השנייה, ובהם סבו. אל הסיפור בן ימינו נוסף פרקים-פרקים סיפורה של צעירה הולנדית, אשר סיכנה את חייה כשטיפלה בסבו הצנחן לאחר שנפצע. בסיפורהּ הדרמטי – שהיא מגוללת חמישים שנים לאחר מעשה – נמהלים אהבה, סכנה ובגידה, והוא מתפתח במקביל לחוויות שעובר ג'ייקוב. השילוב של שני הקולות, יחד עם היחסים המתפתחים בינו ובין הצעירים ההולנדים, מניחים את היסוד למהפך המתחולל בנפשו של ג'ייקוב, ועמו באות תובנות עמוקות על עצמו ועל מקומו בעולם.

איידן צ'יימברס הוא מהבולטים בסופרים לנוער באנגליה וחתן פרס אנדרסן. "גלויות משטח ההפקר" הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית, ומתאים גם למבוגרים. הספר זכה בפרס מייקל פרינץ ובפרס קרנגי היוקרתי.

סדרת "מפרש" (ספרית פועלים / הקיבוץ המאוחד) מביאה לבני 18-16 ממיטב הספרות העולמית ובהם מגוון עלילות, דמויות ובעיות המעסיקות את בני גילם. עורכי סדרת "מפרש": יחיעם פדן ואיילין מוסקוביץ.

[דבר המפרסם]

* * *

אורי הייטנר

באיזה צד אנחנו?

אחת ההחלטות המדיניות המשמעותיות ביותר בתולדות המדינה, היתה החלטתו של דוד בן גוריון, בשנותיה הראשונות של המדינה, על אוריינטציה פרו מערבית של ישראל. היה זה בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב ובעלות בריתה במערב אירופה לבין הגוש הסובייטי בראשות ברית המועצות. האוריינטציה הזו לא היתה מובנת מאליה. המפלגות המובילות בישראל היו סוציאליסטיות, ולא כולן התפכחו עדיין מאמונתן בבריה"מ. מפלגות השמאל דחפו לאוריינטציה פרו סובייטית, אם בשל אמונתן שבריה"מ מיישמת את החזון הסוציאליסטי ואם בשל אמונתן שבריה"מ מייצגת את עולם המחר, וראוי שישראל תהיה חלק מעולם זה, מסיבות פרגמטיות.

התקופה בה קיבל בן גוריון את ההכרעה, הייתה תקופה אפלה בתולדות ארה"ב, תקופת המקארתיזם. המקארתיזם היה רדיפה פוליטית של יריבים (דוגמת הרדיפה אחרי השופט סולברג, בשל מגוריו בגוש עציון, היום בישראל). באותה תקופה בבריה"מ סטלין רצח מיליונים מבני עמו. יחי ההבדל. ישראל הקטנה והצעירה שאפה ליחסים טובים עם כל מדינות העולם, אך בברירה שעמדה בפניו בחר ב"ג למקם את ישראל כחלק מן העולם החופשי.

ארה"ב אינה מושלמת. מצב זכויות האזרח בתוכה, אינו מתקרב לזה שבישראל (והדוגמה הבולטת ביותר לכך – היא מאות מוצאים להורג בארה"ב מדי שנה). לא אחת ארה"ב מאכזבת אותנו במדיניותה. אולם ארה"ב היתה ועודנה מנהיגת העולם החופשי. היא היתה ועודנה האוייב המרכזי של כל איום על האנושות בכל תקופה. בעבר היה זה האיום הסובייטי. היום זה האיום האסלאמי. ארה"ב היתה ועודנה בעלת הברית החזקה והחשובה ביותר של ישראל, וקיים בארה"ב קונסנזוס אמיתי של מחויבות לברית זאת.

אשר על כן, לא ברור איזו רוח שטות דחפה את שר החוץ אביגדור ליברמן להתייצב לצד פוטין, במתיחות שנוצרה בין ארה"ב והעולם החופשי לבין רוסיה, בעקבות הבחירות המזוייפות שנערכו ברוסיה בשבוע שעבר. מה דחף אותו לצדד בעמדתו של פוטין ולהלבין את הזיוף, בניגוד לדברי המשקיפים מטעם המערב שבחנו את העובדות?

ישראל היא מדינה קטנה, אינה מעצמה גדולה, אין היא חייבת בכל נושא בינלאומי לבטא את עמדתה. אולם אם היא בוחרת לבטא עמדה, עליה להתייצב עם העולם החופשי, הדמוקרטי, לא לצד הדיקטטורות.

רוסיה של פוטין אינה בריה"מ. אין היא אימפריית הרשע הסובייטית, כבימי המשטר הקומוניסטי. פוטין אינו ברז'נייב ולבטח לא סטלין. אולם פוטין הוא שליט אוטוריטארי ורוסיה אינה דמוקרטיה, גם אם יש בה מרכיבים שונים של דמוקרטיה, בעיקר פורמאלית.

מיכאיל גורבצ'וב, מגדולי האישים בעולם במאה ה-20, פירק את הדיקטטורה הסובייטית העריצה, והחל להעלות את רוסיה על דרך דמוקרטית. ילצין, הנשיא הראשון של רוסיה לאחר פירוק בריה"מ, לא השכיל ליצור דמוקרטיה חזקה, ועל רוסיה השתלטה אנרכיה, ממנה נהנו בעיקר האוליגרכים, המתעשרים החדשים בדרכים בלתי כשרות, אנשי הפשע המאורגן. העם הרוסי כמה למנהיג חזק, שיציל את הדמוקרטיה וישליט את החוק והסדר על רוסיה. פוטין אמור היה למלא את התפקיד הזה. תחילה, דומה היה שהוא אכן עושה זאת. אולם שלטונו האוטוריטארי חנק את צמיחת הדמוקרטיה, ורוסיה תחת שלטונו (כנשיא וכראש הממשלה) הולכת והופכת בהדרגה לדיקטטורה, על מאפייניה השונים. זיוף הבחירות הוא שלב נוסף בתהליך הזה, המבטא הפניית עורף לרצון הציבור, כדי להבטיח בדרכים בלתי כשרות את המשך שלטונו.

יש לישראל אינטרס ביחסים חמים עם רוסיה, אך אל לנו להתבלבל. בעימות בין רוסיה לעולם החופשי, חובתה של ישראל להתייצב בצד הנכון – הצד של העולם החופשי, בראשות ארה"ב. התנהלותו של ליברמן, לבטח ללא כל דיון וללא כל הסכמה של רוה"מ, היא פגיעה משמעותית באינטרס הלאומי של ישראל, פגיעה ביחסי ישראל וארה"ב ופגיעה במעמדה הבינלאומי ובתדמיתה של ישראל.

התנהלותו של ליברמן שערורייתית, ואם מישהו עוד היה זקוק לתזכורת לכך שהאיש אינו ראוי לתפקיד אותו הוא נושא, דבריו אלה הוכיחו זאת באופן חד משמעי.

מדיניותו של ליברמן אמורה היתה לקרב בין ישראל לבין רוסיה. אחרי שלוש שנים, ניתן להכתיר את היומרה הזאת ככישלון מהדהד. רוסיה מנהלת מדיניות פרו-ערבית ואנטי-ישראלית מובהקת. רוסיה תמכה ביוזמת אבו מאזן לפתרון כפוי והיא משמשת מכשול עיקרי בפני הסנקציות על איראן. רוסיה תומכת במשטרים הערביים האפלים, כמו שלטונו של אסד בסוריה. שום דבר במדיניות זו לא השתנה, בזכות פועלו של ליברמן.

יש מקרים שבהם מדינה נדרשת לבחור בין עמדה מוסרית לבין אינטרס פרגמטי. במקרה זה, יש חפיפה בין העמדה המוסרית והאינטרס. סגן ראש הממשלה ושר החוץ בחר בעמדה האנטי מוסרית, שגם פוגעת באינטרס הלאומי של ישראל.

* * *

מאיר שרגאי: עוד על מסעדות שלא אכלו בהן

לסיפורו הישראלי הנהדר של סעדות שלא אכלו בהן (חב"ע 696), יש להוסיף את התלונה הישירה של ד"ר ארז (המרצה האלמותי לפיסיקה מודרנית באונ' בן גוריון בב"ש) על המרק בחדר האוכל של קמ"ג.

משחשב ד"ר ארז שהמרק בחדר האוכל שם אינו אכיל, שפך אותו לתיבת התלונות – כתלונה ישירה ומיידית. (כהדגמה למיעון ישיר/מיידי בתוכנה).

* * *

אודי מנור

הקול קול סוציאל-דמוקרטיה,

 הידיים ידי הקפיטליזם החזירי

לסופר נידח שלומות.

לא אסכן את ציבור קוראיך ולא אפתח בדיון כלכלי-פוליטי משמים. שהרי דיונים בנושאי הדמוקרטיה במזה"ת, אמנות ואוננות – תמיד מעניינים יותר. ועם זאת, דברי השבח, המוצדקים במידה מסויימת, של הייטנר לדה-מארקר, גיא רולניק וסמי פרץ, דורשים תגובה קצרה ועניינית.

השאלה היא לא 'האם' הממשלות מעורבות בכלכלה המודרנית אלא 'לטובת מי'. את זה גם שטרסלר יודע וכאשר הוא – או רולניק – מדברים על 'מעורבות' או לחליפין על 'שוק חופשי', שניהם אומרים חצי-אמת במקרה הטוב. כי השאלה היא שאלה של תוכן. כלומר לטובת מי מתערבים.

ובאותו קו מחשבה, הדיבור על "ריכוזיות" הוא לא יותר מפיטפוט מתחסד, שהרי לא חיבור המילה "ריכוזיות" לתוכן מסויים, מדובר במילה ריקה שכל מטרתה לעשות רושם שהעיתון הכלכלי לאנשים חושבים שינה את עמדתו, ולא היא. כי "ריכוזיות" בתחום ייצור החשמל היא לא רק הגיונית, יעילה, זולה ולכן מבורכת, אלא הריכוזיות בייצור החשמל בישראל בולט על רקע הביזור הרצוי לכאורה המביא את ארה"ב להפסקות חשמל שלא היו מביישות כל מדינה בעולם השלישי.

כך גם לגבי החקלאות. ריכוזיות בחקלאות, משק מתוכנן, פיקוח על מחירים, תכנון הייצור, מיכסות, קנסות על זיהום סביבה וניהול ציבורי של מחלות ומזיקים – כל אלו הם מופת ליעילות כלכלית ומדובר ביעד שלא יושג ללא הריכוזיות המגונה.

בקיצור, אצל "הארץ" כמו אצל "הארץ": כל מה שצריך הוא לנפנף בכמה סיסמאות ("עליונות העליון" או "דמוקרטיה" או "נראטיב" או "מחנה השלום") – ואז הכול מסתדר, ומי שלא מתיישר לפיו הקו אוי לו ואבוי.

ולצורך העניין מגוייסת כמובן גם ההיסטוריה: ובכן, תדי רוזוולט, בדיוק כמו יורשו הנוכחי בבית הלבן, יודע להריח את "רוח הזמן". וכשאפילו הרולניקים מדברים בגנות "הקפיטליזם החזירי", ברור שיש לעשות מעשה. או אז הקים רוזוולט את "המפלגה הפרוגרסיבית" שדחפה ל"רפורמות" ששיאן היה בהקמת הפדרל-ריזרב (על הקמתו החליט אמנם ווילסון) שלכאורה נועד לשמש כמכשיר למניעת הבועה הפיננסית הבאה, ולמעשה – כפי שלימד ההיסטוריון הכלכלי גבריאל קולקו – שימש כמכשיר להידוק השליטה של וול סטריט על הכלכלה האמריקנית. במילים אחרות, שמירת השמנת על ידי החתול מוסדה בחוק. שעל זה כתבו כבר בספר בראשית: הקול קול סוציאל-דמוקרטיה, הידיים ידי הקפיטליזם החזירי.

* * *

יואל נץ: הטעמה על ההברה השלישית

שלום אהוד,

שמחתי עד מאוד על הדברים שהוסיף ורשם יוסי גמזו על המשורר המרטיר אוסיפ מנדלשטאם; נפעמתי והתרגשתי עד למחנק בגרון מסדרת השירים הליריים הנפלאים שהשמיע יוסי גמזו מפי נדיז'דה...

ובהזדמנות זו, אני מבקש אהוד, ברשותך, לחזור אל "אלכסנדר הרצוביץ'" – השיר השני שתרגמתי (מכתב עיתי מס' 696 ) – ולהעיר, כי שכחתי לבקש מן הקוראים שיקראו את השורות הראשונה והשלישית בכל בית תוך הטעמה על ההברה השלישית מסוף כל שורה.

לדוגמה: הרצוביץ' (ההטעמה על "הֶר").

למשל, בבית השני:

מִבֹּקֶר וְעַד לַיִל רַד,

עַל-פֶּה, כְּמוֹ בְּכִשּׁוּף,

סוֹנָטָה זוֹ, בְּלִי עַיִן רַע,

נִגֵּן הוּא שׁוּב וְשׁוּב...

משקל שכזה הנו זר לקורא העברי, אך הוא נפוץ למדי בשירה הרוסית. הערה זו נכונה גם לגבי תרגומו המצוין של יוסי רוז'נקו לשירו של ולדימיר ויסוצקי "על הזמן החדש" (מכתב עיתי מס' 691), שאם לא כן – המלודיות המופלאה של ויסוצקי נעלמת כלא הייתה...

תודה,

יואל נץ

* * *

תקוה וינשטוק

פה ושם בתל אביב:

מכל המיחזור

נסעתי במכונית ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב ולפתע הזדקר לעומתי משהו משמח: מיכל אשפה שמצוין עליו כי נועד לפסולת יבשה – זכוכית, פחיות, מטליות משומשות ועוד. כיוון שחלפתי במקום ביעף, לא קלטתי את הרשימה כולה.

תל אביב נעשית עיר אירופאית, חשבתי בליבי. הנה גם אנחנו כבר נמיין את הפסולת למיניהָ ונשליך אותה למכל מיוחד. נזכרתי בכל הבקבוקים וצנצנות הזכוכית שאני זורקת לאשפה מדי שבוע. איזה בזבוז!

הפליא אותי שלא מצאתי שום מכל דומה, לא בסביבה ולא באזורים אחרים. האם זה רק מכל ניסיוני שבעקבותיו יבואו מכלים דומים אחרים?

שאלתי את דוברת העירייה אם אכן הסנונית הזו מבשרת את האביב. תשובתה: "נציג מטעם העירייה ביקר באזור המצויין אולם לא מצא במקום או בסביבתו את מכל המיחזור המדובר."

"נמצא או לא – האם מציבה העירייה מכלים לפסולת יבשה?"

"לא הצבנו שום מכלים כאלה. כנראה שזו יזמה פרטית."

המכל נעלם אבל אני ראיתיו במו עיניי – ולא בחלום בהקיץ (בחלום בהקיץ הייתי משתעשעת במשהו יותר סימפטי) – אבל אם היוזמה פרטית, חוששתני כי נציג העירייה הזדרז להגיע למקום על מנת לחסל אותה ולהחזיר את המכל הכחול למטרתו המקורית – מיחזור עיתונים. ייתכן אפילו שאילו מצא את היזם (שהתכוון רק לטוב) היה תובע אותו לדין על שימוש ברכוש עירוני ללא רשות.

ובהרהור שני: בעצם אילו היה המכל עירוני, ודאי לא היה ביתנו זוכה בו כשם שלא זכה במכל לנייר משומש, אף שכל הדיירים חתומים על עיתון ואפילו על שניים, ועמוסים בעיתונים. ואף שכולם משלמים את שלל המיסים העירוניים. בהיעדר מכל בחצר שוטטתי כאזרחית ממושמעת בחוצות כשבידי שקים תפוחים מעיתונים, לחפש מכל. בקטע הרחוב שלי – רחוב ביל"ו בין מרמורק לטוסקניני – לא היה אפילו מכל אחד לרפואה. קיים אמנם מכל כחול ציבורי בפינת מרמורק, אך לרוב הוא מחוץ למסלול ההליכה שלי ודורש הליכה מיוחדת. רק ממש לאחרונה הופיע בחצר שמולי מכל כחול בודד – וסוף סוף התפטרתי מעסקי הסבלות.

מאידך מצויות בעיר חצרות שברצף, לכל אורך השורה, שצוידו במכל הכחול. במה זכו? איזה פרוטקציה דרושה כדי שהעירייה תואיל לכבד גם אותנו במכל כזה?

דובר העירייה אומר כי: "5,500 מכלי מיחזור לנייר הוצבו בביתני אשפה ומסתורים (מסגרות בטון בצורת ח' המסתירות את הפחים בביתנים, לבל יפריעו להולכי רגל) – בחצרות הבתים, ועוד 300 מכלי מיחזור במרחב הציבורי. שיקולי העירייה מותנים במרחב שטח החצר המאפשר הצבת מכל. העירייה אינה מציבה מכלי איסוף נייר בבניינים שמספר דירותיהם קטן מ-10." הוא ציין כי "המיחזור הנו בעייה עירונית הנובעת מגניבה מתמשכת של פחים."

5,500 מכלי מחזור ל 23,994 הבתים בתל-אביב-יפו (אומדן שנת 2009) זה מספר מצחיק, וגניבת מכלים אינה משנה הרבה במאזן הזה. אנחנו נכנסנו לרשימה השחורה של בנינים מתחת לעשר דירות – אצלנו שמונה דירות בלבד ולא נבנה שתי דירות על הגג כדי לקבל פח, אבל משום שאנו קטנים מותר לקפח אותנו? בביתנו מתגוררים סופר ושלושה עיתונאים, וקרוב לוודאי שעומס העיתונים והניירות גדול אצלנו יותר מאשר בבניין אחר בן עשר דירות.

בפי הדובר הודעה מנחמת: "לפני כחודש הוסר צו בית המשפט שהקפיא הליכי מכרז לאיסוף נייר ובקרוב נתחיל בהוספת מכלי מיחזור לנייר באזורים מסויימים."

ונקווה שבקרוב תציב העירייה –לא אדם פרטי – גם פחים לאשפה יבשה ותציב אותם בכל חצר – וגם אזרח ממושמע לא ישוטט בחוצות עם כלי זכוכית נפיצים לחפש מכל.

תחנה מס' 5

לפני כחודשיים בקשתי מעל דפי המכתב העיתי להחזיר את אוטובוס מס' 5 בתל אביב לתחנה שהיתה לו ליד תיאטרון "הבימה". כיום יש תחנה של קו 5 (בכיוון הים) בשדרות רוטשילד, לערך בפינת רחוב ברדיצ'בסקי, והתחנה שאחריה ממוקמת כבר ברחוב דיזנגוף ליד הבית מס' 26 – במרחק בין שתי התחנות נמצאים כמה רחובות קטנים הפונים לשדרה, כיכר הבימה, שדרות תרס"ט ורחוב דיזנגוף עד סמוך לסנטר. מרחק גדול לכל הדעות, מה גם שרוב תושבי האזור הם ותיקים קשישים המתקשים בהליכה.

עתה, אחרי חמש שנות גלגולים, חזר סוף סוף התיאטרון למשכנו הישן, אבל התחנה לא חזרה למקומה. עודנה בדיזנגוף 26. פניתי בנדון לעירייה ולהלן תשובתה של שירלי קרת, עוזרת דובר העירייה:

"עם תחילת העבודה לשיפוץ מיבנה 'הבימה' נתקבלה דרישה ממשטרת ישראל לבטל את התחנה של קו 5 שברח' תרס"ט, ליד 'הבימה' וזאת כדי למנוע סיכון הנוסעים בעת המתנתם בתחנה בזמן העבודות. לפיכך התחנה הועתקה לרחוב דיזנגוף סמוך לצומת עם רחוב תרס"ט."

עד כאן הכול מובן וחלק פרט לעובדה שהתחנה מרוחקת למדי מהצומת והיא כבר מתקרבת לסנטר. והדוברת ממשיכה: "עם סיום עבודות השיפוץ הוחלט בעירייה להשאיר את התחנה במקומה החדש וזאת משני טעמים: ראשית, רצון להימנע מחסימת הצומת בזמן עצירת האוטובוס על נתיב הנסיעה, ושנית, בעייה של צפיפות במעבר להולכי רגל עליו עמדה התחנה המקורית, שנגרם על-ידי הממתינים לאוטובוס."

שני הטעמים הללו אינם מקובלים עליי ראשית, כל השנים עמדה התחנה ליד "הבימה" – והתנועה זרמה. בתחנה של קו 5 ממול (הנוסע בכיוון דרום) – התנועה זורמת גם היום. ברחוב דיזנגוף מול תיאטרון "בית לסין", מקוום הומה לאין ערוך יותר משדרות תרס"ט, יש כמה וכמה תחנות אוטובוסים – והתנועה זורמת. ורק "הבימה" מהווה מכשול לתנועה? דווקא באי התיאטרון הזה צריכים להרחיק לכת על מנת לתפוס אוטובוס?

ושנית, מה עניין התחנה למעבר החצייה? אמנם בסביבה בתי קפה ואתרי בילוי, אולם המעבר הזה צפוף הרבה פחות מהמעבר ליד הסנטר, למשל. בשעות היום אין כאן צפיפות, ובשעות הערב ייעדרו עתה מהתחנה ומהמעבר כל באי "היכל התרבות" שפקדו אותה כל השנים. ה"היכל" החל בשיפוצים ולפי הניסיון של "הבימה" עוד יזרמו מים רבים בירקון לפני שהתזמורת תחזור לביתה, ובינתיים תושבי האזור ובאי "הבימה" מכתתים רגליים.

   מיקום התחנה דורש מחשבה שנייה!

שם: במדינת ניו אינגלנד שבארצות הברית – שודד-הים

בטיולנו במדינת ניו אינגלנד שבצפון-מזרח ארצות הברית הגענו לוודסטוק שבוורמונט (לא וודסטוק המפורסמת מהפסטיבל. בארה"ב ארבעה יישובים בשם זה). בוודסטוק ורמונט קיימת חוות בילינג, חוות ענק לגידול צאן ובקר וכן עופות. החווה נוסדה בשנת 1890 וכיום היא עמותה ללא רווחים שהקימה משפחת רוקפלר. החווה כוללת מוזיאון של כלי העבודה שרווחו בשנותיה הראשונות, ממחרשות פשוטות עד מחבצות לשמנת וכמו-כן יש בה גם מוזיאון המוקדש לצייר והמאייר נורמאן רוקוול יליד ניו יורק (1904-1978).

בגיל צעיר כבר אייר למגזינים חשובים בארה"ב. הוא הירבה לצייר את החיים הכפריים, חיים הנראים לנו כיום כפאסטורלים ביותר. במיוחד הרשים אותי ניסיונו להדגים משפחה אמריקנית טיפוסית. אחרי שכתב את הביוגרפיה שלו בחר רוקוול לצייר את משפחתו כמשפחה הטיפוסית. הוא צייר אילן יוחסין המתחיל בפיראט, שודד-ים – שנשא לאישה נסיכה ספרדית מצאצאי הכובשים הראשונים של העולם החדש, אותה הציל מספינה טובעת. עינו של הפיראט מכוסה ברטייה שחורה ולראשו כובע משולש. אחרי הזוג המוזר הזה מופיע עוד זוג לא קונבנציונאלי –לבן הנשוי לאינדיאנית, וכן הלאה והלאה. הפנים של כל הזוגות הן הפנים של בני הזוג הראשון, הפיראט והנסיכה; רק מוצאם ולבושם משתנים במרוצת הדורות. רוקוול אף עיבד את הנייר שעליו צייר על מנת שידמה למסמך עתיק.

קרוב-משפחה נזף בצייר על שצייר שודד-ים כאבי אבות המשפחה ופגם ב"ייחוס" – ורוקוול החליף את הפיראט לדמות "הגונה" יותר. אבל לימים חזר לציור המקורי ואמר: "בכל משפחה יש גנב סוסים אחד או שניים."

בקצרה, שום "דם כחול". ארצות הברית הנה ארץ של נישואי תערובת אמיתיים. התערובת גדולה אפילו יותר מאשר בכור ההיתוך שלנו.

הירדן האמריקני

מגיעים למדינת מיין, לעיר הנאה באר הרבור שעל שפת האוקינוס השקט. מפרשיות, סירות דייג, ספינות לציד לווייתנים, בתי עץ בסגנון בריטי (זו ניו אינגלנד!) – מבנים רבים מכוסים פח לבן המזכיר תחרה, לאחרים צבעים עליזים. בקיץ האזור הומה. נופשים ממלאים את הדירות להשכרה ואת המלונות שחלקם ממש נושק לים. הכול מטופח ומצוחצח, ונקי מאוד. נראה שכל האזרחים בארץ הזו מתאמצים להקפיד על הניקיון. גם במזנונים זעירים ודלים, חדר הנוחיות –ה"רסט רום" (חדר מנוחה) – מבהיק. בתחנת סקי אחת נתקלתי באסלות דלוחות אך מיד הבחנתי בהודעה "הצבע העכור נוצר עקב תיקונים בצנרת ועמכם הסליחה."

זה היופי של ארה"ב – הניקיון ולצידו האדיבות, בפרט בערי השדה. מחייכים אליך ונכונים תמיד לסייע. בתחנת המידע ביער כתוב ליד מפת האזור "תודה שאינך נוגע במפה", ולא "נא לא לגעת במפה!"

במרחק קצר מבאר הרבור נמצא "אי הר המדבר" המחובר אל העיר בגשר. באי מתנשאים הרי גרנית שנוצרו לפני מיליוני שנים מבוצה בקרקעית הים, ולצידם משתרע הפארק הלאומי "אכדיה". ולפתע ד"ש מן הארץ: אגם "ירדן". ידוע כי מקומות רבים בארה"ב נקראים בשמות תנכיים אך הפגישה עם "ירדן" מחממת את הלב. כברת הארץ היפהפייה הזאת אינה שלנו, אבל שמה שייך לנו.

אהוד: אכן, לא לחינם גרים כיום בארה"ב כמיליון ישראלים יורדים, ואילו הירדן הוא שמה של הממלכה הפלסטינית שעדיין שולט בה בית המלוכה האשמי, ומהירדן המקורי לא נשאר הרבה, בייחוד בקטע שבין הכנרת לים המלח המתייבש.

* * *

אהוד בן עזר

"פוצ'ו הביטו וראו!" בצוותא, 13.12

ערב הוקרה לישראל (פוצ'ו) ויסלר

סיפוריו, שיריו, חבריו

דומה כי לא נטעה אם נאמר כי החלק המרגש והמהנה ביותר בערב ההוקרה לפוצ'ו בן ה-82 היה הופעתו בכובע קש ובמכנסיים קצרים יחד עם עוד שני חברים לבושים כמוהו בביצוע השיר והריקוד של "שלישיית האגרונומים". פשוט לא להאמין. קצת מזכיר את "מים לדוד המלך" של שלישיית הגששים. אנחנו, שצעירים ממנו בכשבע שנים, איננו מסוגלים לקפץ כך על הבמה ולשיר בחדוות נעורים ובשובבות נצחית. כמה נכונה היתה גישתו של העורך והמפיק בועז פייפר, זמר בעל קול משובח בעצמו – לבנות את מרבית הערב על השיח הקולח של פוצ'ו עצמו כדי לתת לקהל ליהנות ממי שאפשר לכנותו "הסטנדאפיסט הראשון" עוד בטרם הומצא בכלל השם הזה. ולא כמו שנוהגים בערבים ספרותיים, שאחרי שהתישו את הקהל בהרצאות מלומדות על בעל השמחה, לא נותר לו עצמו כמעט זמן לדבר והוא מרחם על הקהל המצביע ברגליו ומקצר.

פוצ'ו הוא איש מדהים. הוא מספר בטבעיות, לאורך כל הערב, פרשיות מחייו מגיל הגן ועד ימינו, והקהל מתגלגל מצחוק, וכל סיפור נטוע גם בהווייה של תקופה ושל שירים ומערכונים. מסמר לעצמו הוא צמד "חומה ומגדל", אלי גורנשטיין וצחי נוי, המגישים מערכון מעולה של פוצ'ו, שכתב בגיל צעיר, על דרשת בר מצווה, כאשר נוי הוא המורה שגם כתב את הדרשה, וגורנשטיין חתן השמחה, שמרוב חזרות ודחיות של נאומו הוא כבר עומד להתגייס. תענוג לשמוע ולראות.

לא להאמין, יותר משעתיים החזיק אותנו הסופר המצחיק הזה בסיפוריו, שניכר בהם שכולם בנויים על יסוד חוויות אמיתיות, שכרגיל אצלו מגיעות לפואנטה שמשכיבה את הקהל על הרצפה מרוב צחוק.

עוד השתתפו בערב שי לביא, נפתלי אלטר, אורית פלג, בועז פייפר שהיה גם המנחה, אורי אשכנזי, עדנה סימונסון, עוזי רוזנבלט באקורדיאון ורמי הראל בפסנתר ובניהול מוסיקלי.

בכניסה לאולם חילקו לגברים בקהל שפמים שחורים של פוצ'ו, ובקהל היתה גם מִריימה שאותה העריץ בנעוריו אך היא כלל לא זכרה כיצד חיבקה אותו בתקופת המצור על הנגב, והיתה גם אחייניתו, איה הג'ינג'ית, עדיין ג'ינג'ית, שאת ספרו עליה פירסם תחילה במדורו שבועי ב"מעריב לנוער". והיו גם בתו ושני בניו, שלקחו כל אחד בדרכו חלק בהצלחת הערב.

מה יש להגיד כשאין כבר מה לומר. נהדר שכל הערב צולם מכל זווית במצלמת טלוויזיה של צוות מקצועי. זו תהיה ודאי תוכנית טלוויזיה מרתקת וגם תיעוד לדורות של אישיותו הקורנת והצעירה של האגרונום ישראל ויסלר, פוצ'ו – ששכח להתייחס בדבריו למחאת האוהלים, לכיבוש, לשיעור העוני המדהים בישראל, למחיר הקוטג', לדיקטטורה המתהווית בישראל לנגד עינינו, ולעוד כמה נושאים אשר בזכות התעלמותו מהם – הוא לעולם לא יהיה חלק מהספרות העברית הקאנונית, שבה חשיבותו של סופר נמדדת על פי כמות השיעמום ומידת היעדר ההומור בספריו, שלא לדבר על מוסריותו המיוחצ"נת שהיא לרוב אנטי ישראלית.

* * *

נלי דיסקין: סיום הוויכוח

הי אהוד.

התגובה שלך למה שכתבתי היא מלאכת מחשבת מצ'ואיסטית של מי שמסרב להשתמש בתבונתו ולהבין דברים הכי פשוטים, מהיותו שבוי בידי יצריו.

כל אישה יודעת להבדיל בין חיבוק ונישוק חמים של איש חם ששמח לראותה, לבין חיבוקים ונישוקים מיניים. העובדה שאתה מצטט את קרסו ומה שאמר – היא ניסיון פתטי לאמץ "אליבי" למעשים מיניים במסווה של "חיבוקים אבהיים" בדיוק כמו שעשה קצב. אתה נמצא, לדעתי, צעד אחד לפני "האשמת הקורבנות". די, נלאיתי מהניסיון להסביר לך את ההבדלים. נראה לי שאם תסיר הגנות והתחפרויות – תבין את זה ללא קושי. ביי.

נילי דיסקין

ושכחתי לומר עוד משהו שרציתי בקשר לפרשת קצב. בכל עבירת מין, הכלי היחידי בידי ביהמ"ש הוא ההתרשמות, מאחר ופעילות זו נעשית כמעט תמיד רק ב-4 עיניים. (אצל משה דיין ב-3), כך שזה שהקוזאק הנגזל צועק בראש חוצות "אין ראיות, אלה רק התרשמויות" – לא שווה הרבה.

נכון ששום מערכת שנשענת על בני אדם אינה מושלמת, כי בני אדם אינם מושלמים. לכן, אבל, היה משקל רב לעדויות (כבושות) של נשים שונות, מתקופות שונות, שלא הכירו אחת את השנייה, וסיפרו סיפורים כמעט זהים. ניסיונות ההפחדה ושיבוש העדויות – הוסיפו גם הן. כי לא כך נוהג אדם חף מפשע.

אתה או אחרים יכולים לומר שגם חפים מפשע יושבים בכלא, ונוקטים כל מיני צעדים נואשים. זו אחת הסיבות שאין לנו עונש מוות. אבל, מכל המצטבר יחד נראה שלא מדובר כאן באדם בחף מפשע אלא אדם יהיר שלא מוכן שכך יזכרוהו ולא כ"נער פלא" שעלה לגדולה כמעט כנגד כל הסיכויים.

אגב, עורך הדין שלו לא עשה עימו חסד כשהציע עיסקת טיעון לפני שווידא איתו שהוא מוכן לכך במאה אחוז. ימים יגידו. 6 שופטים בשתי ערכאות שונות החליטו מה שהחליטו, בוודאי לא בקלות ראש. ולמרות שכל אדם מועד לטעות, נראה לי שננקטו כאן כל מקדמי הזהירות האפשריים.

אהוד: נכון, אצל קצב אלה לא היו "חיבוקים אבהיים" אלא הוא אנס, ואנס, ושוב אנס, במשרדו ובחדר במלון – כמו אבות שאונסים את בנותיהם וכמו האנסים ב"מעיין הבתולים" של אינגמר ברגמן. והיה צריך לא רק לגזור עליו שבע שנים אלא גם לסרס אותו – שאחרת הוא עלול לאנוס גם בחופשותיו מהכלא וגם ללחוץ ידיים לרבנים רפורמיים. הוא ממש חיה רעה.

* * *

עוד על "אל תתנו להם רובים" לאלתרמן

בתגובה להערה של נילי קרן בחב"ע 698 – שירו של אלתרמן פורסם לראשונה ב-27 ביולי 1934 בכתב העת הספרותי "טורים". ראו ערך מספר 218 בביבליוגרפיה של כתבי אלתרמן במסגרת הלקסיקון בעריכתי –

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00400c.php

בברכה,

יוסי גלרון-גולדשלגר

* * *

אלישע פורת

"ימי הווגבונדים"

לזכרה של עזה צבי

עזה צבי (עזק'ה בפי מכריה), מתרגמת ומסאית מבריקה ואשת ספרות רווייה, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים, היתה בתם של הבמאי רפאל צבי והציירת חיה אלפרוביץ'.

נפגשנו פעמים אחדות בתור הילדות. אך מעולם לא פגשתיה בבגרותה. נכון, החלפנו טלפונים מדי כמה שנים. אני שבתי והטרחתי אותה מדי כמה חודשים, שמא מצויים תרגומי המחזות של אבי, אליהו פורת ז"ל, שאבדו במשך השנים, בארגזי הניירות של אביה רפאל צבי. והיא מצדה נטרה לי לא מעט טינה בשל התיאור העויין שתיארתי את המשוררת זלדה וחבורת לובשות-הלבן שהקיפה אותה. בנובלה הנשכחת שלי "איל צעיר בירושלים", שכינסתי בספרי "ציפור הסבך הכחולה", 1996, הבאתי שמועה מרושעת ולא בדוקה, כאילו סבבה סביב זלדה חבורת נשים, ספק משוררות ספק מיסטיקניות, שנטו לכל מיני זרמי "רוחניות" מפוקפקים. ועוד הוספתי, לדעתה של עזה, חטא על פשע, כשכתבתי בסיפורי שהן עסקו באיזה פולחן מסתורי. עזה לא סלחה לי עד כחודש לפני מותה, עד לשיחת הטלפון האחרונה בינינו. היא אפילו אמרה לי שאילו הייתה יותר צעירה ויותר עשירה, לא היתה מהססת לתבוע אותי לדין, על פגיעה בשמה הטוב של זלדה.

לא הייתי מרשה לעצמי לשוחח איתה בחופשיות שכזו אלמלא זיכרונות הילדות הרחוקה שלנו. רפאל צבי, שהיא כל כך היטיבה לכתוב עליו, ממייסדי תיאטרון 'הבימה', ועל פי השמועה בעלה הראשון של חנה רובינא, היה מראשוני 'הבמאים הנודדים' בארץ. הסופרת רות אלמוג כינתה אותם פעם בשם 'ווגבונדים', ואת ימי פעולתם כ'ימי הווגבונדים'. אני לא יודע אם הכינוי מדוייק אבל הוא יפה. צבי 'אימץ' לו את החוג הדרמטי שלנו והעלה אצלנו כמה הצגות מופלאות. שנות הארבעים המאוחרות וראשית שנות החמישים היו שנות הפריחה של חוגי תיאטרון החובבים בקיבוצים. וביימו אז במאים מופלאים כמו ישראל ליסאי מכפר מסריק, (ליסיה), במאי כשרוני; חנוך פז ממזרע, אביו של הקולנוען יונתן פז; מולה זהרהרי מקיבוץ אפיקים; שולמית בת-דורי (מיתה המיתולוגית) ממשמר העמק; ועוד רבים. בתקופת החזרות השתכן אצלנו צבי, מצא לו חברים אוהבים ומסורים, ואף היה מביא אלינו את אשתו התפאורנית ואת בתו הילדה עזה. לימים קראו אצלנו לדמויות המלוות הללו, שנקשרו לקיבוצנו בשם כולל "ידידי ביתנו"...

רפאל צבי אף הגדיל לעשות, ושלח אלינו את תלמידי הסטודיו הירושלמי היותר מוכשרים שלו, שיחיו בקיבוץ ויכירו אותו מקרוב. על תלמידה אחת כזו, שלימים נכרך שמה בפרשת הפלת מטוס אל על מעל בולגריה, בשנת 1955, כתבה העיתונאית דליה קרפל, בכתבה גדולה במלאת 50 שנה לאסון. עזה היתה מסתובבת עם בנות הקיבוץ הבוגרות, אוכלת בחדר האוכל, יורדת אל הרפתות והלולים, רוחצת בבריכת השחייה הישנה, ומחזרת ממש כמו חברותיה אחרי בחורי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. תמונה אחת זכורה לי עד היום, איך הן חזרו מזלילת שזיפים פראית במטע הסמוך, והיו מכוסות ודביקות ממיץ הסנטה-רוזה הכהה. אני כותב זאת היום חופשי, משום שכבר איני חושש שתתבע אותי לדין.

לא מזמן שוחחתי עם חנן ליסאי, בנו של הבמאי המפורסם מכפר מסריק, והוא סיפר לי שממש כך נהג רפאל צבי גם בכפר מסריק. גם שם הייתה לו 'מולקולה' של מעריצים נבחרים, מחובבי התיאטרון. גם לשם הביא את אשתו הציירת, וגם לבריכות הדגים שלהם הגיעה עזה צבי, בביקוריה שם. והכי מפליא, שגם בכפר מסריק היו חברים שזכו למתנות תמונה מחיה אלפרוביץ', ממש כמו אצלנו. כמה מהתמונות שלה תולות עד היום בחדרים של יורשי המעריצים של רפאל צבי. כבר כמה פעמים החלטתי לסור לשם ולהציץ בתמונות אך לא הסתייע. עזה התפלאה באחת משיחותינו האחרונות והשתוממה לשמוע על כך. אבל נזכרה לבסוף וגם היא רצתה לבוא להציץ בתמונות אימה, אך לא הספיקה להגיע...

בין המחזות שאת תרגומם אני מחפש בעיזבונו של צבי גם "הם באו העירה", של ג'. ב. פריסטלי, תרגום אליהו פורת בימוי רפאל צבי, תפאורה חיה אלפרוביץ', 1945. ועוד מחזה, "חורשת התות", מאת אלכסנדר קורנייצ'וק הסובייטי, במאי רפאל צבי, 1951. וגם "ואסה ז'לזנובה", מאת גורקי. אבי תרגם אותו מספר מחזותיו של גורקי לפי הזמנת הבמאי רפאל צבי. אך ההצגה לא הועלתה בסופו של דבר. 1950.

והיו בוודאי עוד מחזות שנשמטו מרשימתי. את מקומו המכובד של צבי כ'במאי הבית' של החוג הדרמטי שלנו תפסו שני במאים ידועים אחרים. ראשון היה אריה (ליאופולד) להולה, שהיה לבמאי סרטים מפורסם, "עיר האוהלים" ו"אבן על כל מיל", אך נעלם זמן קצר לפני שהעלה אצלנו את הצגת הבכורה של "מחכים ללפטי", (כאן קראו למחזה 'בציפייה ללפטי'), מאת קליפורד אודטס. נער-הזהב היהודי מפילדלפיה, שמכר את נשמתו לאליל הממון בהוליווד. הכול היה מוכן להצגה, אך לאחר שורה של חזרות מתישות ותובעניות אריה להולה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

ואחרון הבמאים שלנו היה ניסן נוטוביץ, הלא הוא ניסן נתיב, שאף הוא קשר קשרים חמים במיוחד עם קיבוצנו. ניסן ביים אצלנו את מולייר, "הנשים המלומדות" ו"הגנדרניות הנלעגות" שגם אותם תרגם אליהו פורת.

עזה הרגיעה אותי והבטיחה לי שהעותקים המתוקתקים במכונת כתיבה נמצאים לבטח בעיזבונו של צבי. אבל זו היתה הבטחת-שווא נחמדה ולא יותר. מהו ארכיונו או עיזבונו של צבי? קרטוני הבננות המעוכים שהיא שמרה מתחת למיטתה? עד היום אני לא מבין איך מצאה כל כך הרבה מקורות למסות המבריקות שכתבה על אביה, מכתבים, תעודות, תמונות, עדויות, ואיך לא הצליחה למצוא אפילו מחברת אחת ממחברות תרגומיו של אבי.

גם החוג הדרמטי שלנו התפזר והתפוגג. מדי פעם עוד היו מגייסים את שחקניו הוותיקים להציג בחגי הקיבוץ ובטקסיו איזה מערכונים משעשעים או קטעי מחזות מהעבר. אך ימיו הגדולים של החוג, שהנהיג רפאל צבי הבוער באש הקודש של "ווגבונד" אמיתי, לא שבו. אני זוכר את שיער השיבה המרשים שלו המתנפנף ברוח, אני אפילו זוכר את חיתוך דיבורו הרוסי ללא תקנה. אני זוכר את הנשפים שלאחר הבכורה, שנערכו אצל יצחק ואסתר אורחן, פטרוניו בעין החורש. ואני זוכר את אימא משחזרת את דבריו לאבי, שהוא צריך להתמסר כולו לתרגום. שכישרון תרגום כמו שלו הוא ממש נדיר. ושאסור לו לבזבזו.

אצל עזה צבי למדתי-מחדש מה פירוש המילה "קרטונים", מבולגנים ומעלי אבק, חוסים מתחת למיטה. אצל עזה צבי למדתי מה פירוש "בטח", בטח שכתבי היד נמצאים שם, אבל היכן? אצל עזה צבי למדתי מה פירוש "אין ספק", אין לה ספק ש"ואסה ז'לזנובה" לא נעלמה, אין לה ספק ש"חורשת התות" לא נכרתה. אבל משבר רדף אצלה משבר, קשיי הקיום שלה החריפו, והרשויות הארורות, העירייה והשד יודע מי עוד, לא חדלו מלרדוף אותה ללא הפוגה. אבל – היא ניחמה אותי בסוף שיחות הטלפון, – כשתסיר עיריית ירושלים את המצור מעל דירתה הקטנה, וכשיחדלו בתי-המשפט להציק לה, אפשר שתימצא לה השעה הנכונה לרכון אל מתחת למיטתה, ולשלוף למעני, רק למעני, את הקרטון הנכסף.

היא לא רכנה ולא שלפה את הניירות האבודים של אבי, היא לא מצאה את כתבי היד, ואני רק יכול לספר לזיכרה את פרשת המרדף המאכזב, ולסלוח לה על שהסתיים בטרם עת עם מותה.

נדפס לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 9.12.11

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [21]

שעיר לעזאזל

באחד הערבים ראינו בטלוויזיה – בעין משועשעת יש לומר – קבוצת חרדים נלהבים, משליכים בחמת-זעם עשרות מַקלְטֵי טלוויזיה לפח [מיכל זבל גדול, הנקרא "צפרדע"]. הגברים המזוקנים, מנופנפי הפיאות [למעלה] וציציות [למטה] עסקו במלאכת ה"תשחית" הזאת בחרדת-קודש ובשמחה של גאולה – אישית ומשפחתית – כמו במנהג "תשליך" בראש השנה, כאשר לאחר ניעור הכיסים מעל מקווה מים ייבלעו – כך הם מאמינים – כל חטאותיהם במצולות הים ככתוב: "ותשליך במצולות ים את כל חטאתם" [ומעתה הם יכולים לשוב ולחטוא מחדש...]

למען האמת, אכן משודרות בטלוויזיה תוכניות וסדָרות וכתבות והופעות בידור, שאכן ראויות לפח האשפה. אבל מקלט הטלוויזיה עצמו, מה חטאו ומה פשעו שזורקים אותו לפח [ועוברים בכך על האיסור של "בל תשחית"]? הרי ידוע אפילו לשלומי אמוני ישראל החרדים, שבצמוד למַקלֵט הטלוויזיה עצמו ישנו מכשיר קטן – שלט-רחוק, ובו, בלחיצת אצבע קטנה יכול הצופה לעבור ["לזפזפ"] מערוץ לערוץ, עד שימצא את התוכנית המעניינת אותו.

ויש בין ערוצי הטלוויזיה כאלה המשדרים דברי תורה: שיעורי תנ"ך, פרשת השבוע, שיעורי קבלה, שיחות חכמים, חזנות ואפילו בידור ושירה על טהרת אמנים חרדים, יראי שמים וכשרים למהדרין.

אבל המכשיר הארור הזה, הטלוויזיה ימ"ש [יימח שמה], אחד דינו: לאבדון, לעזאזל!

ב"ויקרא" ט"ז מובאת ההוראה [מפי אלוהים עצמו, למשה] לקיום הטקס הפולחני של שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים:

הכהן הגדול יפיל גורל בין שני שעירים [תיישים] – "גורל אחד לה' [לשחיטה], וגורל אחד לעזאזל". שעיר שני זה ישא על עצמו ועל גופו את כל עוונות בית-ישראל, והוא יובל בידי "איש עִתִּי" [ממונה לכך באותה עת] ביום הכיפורים המדברה, אל מקום שנקרא עזאזל, ושם ידרדר אותו המְשָלֵחַ אל תחתית הערץ, ובכך יינקו בני ישראל מכל חטאותיהם.

הוראה מוזרה ויוצאת-דופן זו עוררה כמובן עניין רב אצל חכמים ופרשנים לאורך הדורות. לא נכניס כאן את ראשנו בין הרים גבוהים בהסבר נבכי הפרשה הזאת, אבל מה שברור מכאן, שגם בימים קדומים, בימי התנחלות בני-ישראל בכנען וקיום בית-המקדש, לא היו אלה "טלית שכולה תכלת" והיה צורך בטקס מוזר זה כדי לכפר על עוונותיהם.

לכן, כאשר אומרים בימינו "להחזיר עטרה ליושנה" לא ברור כלל מתי בדיוק היה ה"יושן" הנכסף הזה – מצב אידילי-אוטופי, שבו עם ישראל כולו צדיקים ותמימים וזכים וטהורים כזוהר הרקיע. האם היתה פעם תקופה כזאת בתולדות עם ישראל?

[אהוד: כדאי לקרוא את דברי הנביאים על עם ישראל כדי להתרשם איזה עם חרא זה היה, אלא אם כן הנביאים היו סתם עיתונאים שליכלכו, כמו בעיתון "הארץ" למשל].

ערוות-דבר

ובעניין הפרשה המסעירה את הציבור בימים אלה, של הדרת נשים מכל קשר עין או אוזן או ריח או פנטזיה על-ידי חרדים קיצונים עד-כדי טירוף. הדבר איננו איסור מדאורייתא, אלא התבטאות מקרית של חכם תלמודי אחד, האמורא שמואל שמו, ופליאה היא כיצד הוציאו חכמים בעקבות דבריו אלה פסק הלכה חמור כזה. ומפליא עוד יותר שאיש מן החכמים והנבונים [יש כאלה?] והרבנים בימינו אינו מכיר את הביטוי "הֲלָכָה היא ואין מורין כן."

אך מה שברור ללא כל ספק, שאכן "קול באישה ערווה" – ולא רק קול אלא גם מראה, ולא רק מראה, אלה יישותה ומהותה כולה כאישה, כ"נקבה", מעוררת מדוחים ופנטזיות ומחשבות זימה אצל הגבר, מאז ימיה של חווה אמנו, ויש להדיר ולהרחיק את האישה מכל קשר עם גבר, החל מגיל 3 ועד 123, שאולי כך יפחתו ויתמתנו מחשבות הזימה וגירויים מיניים אצל הגבר, ר"ל [רחמנא ליצלן].

אז כפי שהורו רבותיהם של החרדים, שזריקת מקלטי טלוויזיה לפח מבטלת את הרצון לצפות בתמונות המרצדות על המסך, כן אפשר להוציא גזירה שווה ולקבוע פסק-הלכה, שגוברין יהודאין כשרים יגזרו [יחתכו] לעצמם את האיבר הארור הזה, המעורר מחשבות לא טהורות כאלה ואחרות, וכך ייפטרו פעם אחת ולתמיד מהרהורי הזימה הנ"ל במוחם המיוחם.

ואז לקום ולברך כל יום בלב שלם ובכוונה רבה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני אישה.

אהוד: אם הם יחתכו, אז במה הם ישתינו עלינו?

* * *

נורית גוברין

אהרן מגד: חסד החיים – דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי

הוצאת כרמל, תשע"ב/2011.

תולדותיו של אהרן מגד, מבחירי הסופרים העבריים וחתן פרס ישראל, שיצירתו מלווה את החיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל זה שבעים וחמש שנה, הם דרמה מרתקת ומלהיבה. הכותרת חסד החיים, הלקוחה מדבריו על אביו משה מגד, מעידה על היחסים בתוך המשפחה ועל האווירה שבה גדל.

הספר מתאר את תולדותיו של אהרן מגד עד שנת תש"י/1950, שבה החלה תקופה חדשה בחייו, לאחר שעבר מקיבוץ שדות-ים לתל-אביב ופרסם את ספרו הראשון 'רוח ימים'. בספר מודגשות הזיקות בין קורותיו לבין יצירתו. ההיכרות עם הוריו ועם המושבה רעננה מקום ילדותו, מסייעת להעמיק את הקשב ביצירתו ולגלות בה פנים חדשות. שלבי חייו הפרטיים יש בהם גם מן "הביוגראפיה הקלאסית" של סופרי "דור בארץ", ילידי שנות העשרים של המאה ה-20, שנולדו בארץ או שהתחנכו בה מילדותם, וצמחו בתקופת המנדט הבריטי בשנים שבין שתי מלחמות העולם. על רקע המשותף, בולט ייחודו של אהרן מגד וקולו הספרותי הבלעדי.

בספר נחשפים לראשונה סיפוריו הראשונים של אהרן מגד, שלא כונסו בספריו, לרבות מחברות הנעורים שלו מתקופת בית הספר. סקירתם מגלה מאפייני יסוד של יצירתו בכל תקופותיה. הסיפורים שנכתבו על רקע מאורעות הזמן ומתוך מעורבוּת בהתרחשויות, מעידים על הזדהות וביקורת כאחת.

מִתווה ביוגרפי זה נכתב בידיעתו של הסופר, ומתוך הסתייעות בהערותיו לפרטים השונים. הספר מזמין פרקי המשך, שיעסקו בחייו וביצירתו הענפה והמגוונת.

לספר מצורפים צילומים, מפות, תמונות, מִסמכים, ביבליוגרפיות ומפתחות.

נורית גוברין, פרופסור אמריטה בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, היא מבחירי חוקרי הספרות העברית. פִרסמה 17 ספרים וערכה 14 ספרים נוספים בלוויַת מבואות, הערות ונספחים. ביניהם ספרים על מ"י ברדיצ'בסקי וי"ח ברנר, ועל כתבי-עת ספרותיים. מקום מיוחד במחקריה תופסות המונוגרפיות המקיפות על חייהם ויצירתם של יוצרים מרכזיים בספרות העברית, ביניהם דבורה בארון, שׂ. בן ציון, ג. שופמן, ושל יוצרים ידועים פחות, וביניהם מ"ז גולדבוים, ראובן פאהן, נחמה פוחצ'בסקי, שלומית פלאום.

נורית גוברין זכתה בפרסים ספרותיים, ביניהם: פרס ביאליק לספרות יפה (1998), פרס עיריית רמת גן למפעל חיים בספרות ואוֹת יקיר תל-אביב (2010).

הפונה ישירות להוצאה, יוכל לרכוש את הספר במחיר הנחה של 70 ₪ במקום 89 ₪ כולל דמי משלוח. הכתובת: הוצאת כרמל, ת.ד. 43092; ירושלים 91430. את השיקים יש לכתוב לפקודת הוצאת כרמל.

[דבר המפרסם]

* * *

אהרון רול

כך מכשירים שרץ

כאשר במקומותינו מבקשים אנשים להכפיש נמרצות מעבר למידה המקובלת את מתנגדיהם האידאולוגיים והפוליטיים הם משתמשים בשתי השוואות עיקריות, פסולות מעיקרן. האחת הינה השוואת המתנגד השנוא להתנהלות המשטר הנאצי, והשנייה – לארועים אשר סבבו את פועלו של הסנטור מקארת'י ו"המקארת'יזם". 

באשר להשוואת מתנגדים אידאולוגיים למשטר הנאצי או דמויות נאצים בולטים בו הרי שחבל להכביר מילים. אין השוואה בעולמנו המסוגלת לבטא נאמנה את מעשי הנאצים. הרי ברצח עמים מדובר, בפשעי מלחמה אשר אין להם אח ורע בהיסטוריה הן העתיקה והן המודרנית ולכן השוואת המתנגד האידאולוגי לנאצים או לנאציזם באה ליצור דה-לגיטימציה קשה (ותמיד שיקרית) כנגד המתנגד האידאולוגי. מאידך-גיסא, נכון הוא כי שר התעמולה הנאצי גבלס פיתח שיטות הכפשת פרטים והמונים באמצעות תקשורת ההמונים שהחלה להתפתח מאד במחצית הראשונה של המאה העשרים, אשר עיתונאים רבים בעולם המערבי מחקים אותן בדבקות יתרה גם כיום.

 וכך, מה הועילו חכמים בתקנתם? כיצד להכפיש באורח נבזי ועדיין להישאר בקונצנזוס? הראש היהודי, כרגיל ממציא לנו פטנטים, והפטנט החביב על אנשי התקשורת, אפילו שהינו אמריקני ממוחזר, הוא השימוש הבלתי תקין בעליל במונח "מקארת'יזם" לשם הכפשת היריב. השימוש במונח "מקארת'יזם", גם אם הוא שיקרי ונישען על שטיפת מוח עולמית וישראלית, נעשה תוך ניצול הבורות המשותפת לכלל הציבור הישראלי בנושא זה. 

 בבואנו לבחון את תופעת הסנטור גו'זף (ג'ון) מקארת'י והמסע שניהל כנגד קומוניסטים ומרגלים אמריקנים בתוככי ארצות הברית משך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, עלינו להבדיל בין עובדות היסטוריות ולבין הסחריר שנוהל תחת שמו בידי מתנגדיו ונישען אך על חצאי אמיתות (הגרועות כידוע משקר בוטה), על מנת להכפיש את שמו ובכך להציל את צווארם מחבל התליה או מתאי הליזול של מערכת הכלא האמריקנית. 

ותחילה לעובדות.

הקומוניזם האמריקני התפתח יפה בתקופה אשר קדמה למלחמת העולם השנייה, יד ביד עם הקפיטליזם שם (ממש כפי שאירע בגרמניה עד עליית הנאצים לשלטון, שאז חיסלו אלו את התופעה – פשוטו כמשמעו – באמצעיהם הידועים לשמצה). בעיקר ניתן היה למצוא את מחזיקי האידאולוגיה הקומוניסטית בין חברי האקדמיה האמריקנית, התקשורת, אנשי הרוח והתרבות האמריקנים, אך לא רק. גם אנשים המקורבים לשלטון ואף אלו המהווים חלק אינטגרלי ממערכת הממשל האמריקני, כמו גם מדענים ויוצרים שונים, נטו לקומוניזם כמשקל נגד לקפיטליזם אשר ניתפש בעיניהם חסר ערכי-אמת, שטוח אידאולוגיה, חסר ראייה רחבה, אוניברסלית וליברלית.

עד כאן אין פסול בכך, שהרי במשטר הדמוקרטי זכותו של אדם להחזיק בדעותיו וכל זמן שנותר נאמן למולדתו ולערכיה, הרי שהינו ודעותיו כשרים למהדרין. פעולות אנטי לאומיות, הוצאת שאיפות אישיות מן הכוח אל הפועל כפי שהן מוגדרות בחברה הדמוקרטית באמנה בין השלטון לאזרחים בכל מדינה (חוקה או הצהרת עצמאות) – הן כחציית קווים אדומים ההופכים דעות לגיטימיות לפשעים של ריגול ובגידה.

כיום אנו יודעים כי "שמש העמים" – סטאלין, היה פרנואיד ברישיון. הלה ראה אויבים גם היכן שאינם קיימים וחמור מכך, סטלין היה שטוף חזיונות בהקיץ ברי דחף פתולוגי לכיבוש חזקתם של אומות אחרות, להוות גורם דומיננטי עולמי עד כדי שליטה קומוניסטית מוחלטת (מבחינה זו היה סטאלין תאומו האידאולוגי של אדולף היטלר הנאצי). סטאלין תרו שניהם אחר "מרחבי מחייה" לאומותיהם. אך סטאלין הרחיק לכת מהצורר הגרמני בכך שהוסיף ועטף את נטייתו הפיראטית-הגזלנית באצטלה קומוניסטית אידאולוגית אשר לא היתה מניחה לו לחדול ממסע הכיבושים המתוכנן עדי השגת שליטה עולמית טוטליטרית בראשות רוסיה הסובייטית. 

סטאלין, ב"חתרנותו הבלתי נלאית", חרש תדיר מזימות כנגד בני בריתו ובעיקר בריטניה וארה"ב. חזונו ושאיפותיו נעו מעבר לתקופת מלחמת העולם השנייה, לתקופה העוקבת, כאשר להיטותו לשליטה עולמית לא פגה גם כאשר גרמניה הנאצית פתחה כנגדו ב"מבצע ברברוסה" לשם השגת שליטה בעיקר על אוצרות הנפט של הקווקז, וזאת לאחר שהן סטאלין והן היטלר לעסו ועיכלו כבר את פולין,.

סטאלין ואנשיו חתרו וריגלו כנגד בעלי בריתם האמריקנים בעוד אלו האמריקנים והבריטים, אשר אמנם לא היו עיוורים לשיגיונותיו של בן בריתם הקומוניסטי (ובפרט צ'רצ'יל הבריטי שהיה חסר אשליות לחלוטין לגביו), אך בלית ברירה נטו להתאחד כנגד האויב הנורא יותר – היטלר. הללו העניקו ל"בעלי בריתם הרוסים" ציוד מלחמה בכמויות אדירות תוך סיכון חיי בריטים ואמריקנים רבים, שאכן אבדו לאלפיהם בים, בשיירות "החכר והשאל" לאספקת הנשק לנמל מורמנסק הרוסי הקפוא, תוך אובדן של מאות אניות ואלפי מלחים בריטים ואמריקנים, בעבור אותו סטאלין ולאותה רוסיה ממש הבוגדנית בידידיה.

סוכנים סובייטים שרצו במספרים גדולים בארה"ב של טרום-מלחמת-העולם השנייה, תוך שהם מגייסים לשורותיהם, בעיקר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, את אותם קומוניסטים אמריקנים קנאים ונאמנים ל"אמא רוסיה" (למרות שנולדו וחיו ב"אמא אמריקה"). המגוייסים קיבלו שמות קוד, הדרכה מוגבלת ושלמונים (לא גבוהים במיוחד – שהרי באידאולוגיה המדובר) על מנת שיעבירו ידיעות החשובות לסובייטים לזמנים שלאחר המלחמה.

נערכו אלפי תשדורות דו-כיווניות לשם משלוח הוראות הפעלה וקבלת אינפורמציה – בין קומוניסטים-אמריקנים שהפכו מרגלים סובייטים לבין מפקדת ה-נ.ק.וו.ד. – שרות הביון הסובייטי וכן הביון צבאי הרוסי ה-ג.ר.או.

ההיסטריה הסובייטית לרכוש ולהפעיל מהר ובמיספרים גדולים סוכנים אמריקנים-קומוניסטים בתוככי ארה"ב הינה מובנת. האמריקנים סיימו את המלחמה עם יפן כאשר ברשותם פצצות גרעיניות (פצצות לא נותרו להם, אך הרוסים לא ידעו זאת) והוכיחו את יעילותן בהטילן אותן על ערי יפן הירושימה ונגסאקי ובהביאן כתוצאה את כניעתה של יפן לארה"ב.

לפתע מצאו סטלין וההנהגה הסובייטית כי קיימת סכנה אמריקנית מוחשית לעצירת שאיפתם לדומיננטיות בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. ולכן, הצורך להשיג את סודות האטום האמריקני וליצר פצצה גרעינית סובייטית כמשקל נגד לפצצה האמריקנית – היה אדיר. נכון כי מרבית המרגלים האמריקנים-סובייטים הפעילים לא העבירו מידע בטחוני רגיש למפעיליהם הרוסים, בעיקר רכילויות ומידע שהרוסים יכלו לקבלו בכל קרן רחוב בחנות למימכר עיתונים. אך בל נישכח את יוליוס ואתל רוזנברג ודומיהם, אשר אכן הצליחו, לפני שנלכדו, נשפטו והוצאו להורג, להעביר את סודות האטום האמריקני לסובייטים, מידע אשר שימש נכבדות את הרוסים בייצור פצצתם. 

מרבית התשדורות הללו יורטו על ידי ה-אף. בי. אי. – שרות הביטחון הפנימי בראשותו של ג'ון אדגר הובר האגדי, בזמן אמת, תוך כדי המלחמה ולאחריה. אלא שנבצר מהם לעשות שימוש בהן. המפתחות לפיענוח הקודים המוצפנים (אותה מילה או מספר המאפשרת לצד המקבל לפענח את התשדורת) היו חסרים לאמריקנים משך כל המלחמה, והחומר הנפיץ הזה שכב כאבן שאין לה הופכין במפקדת ה-אף. בי. איי. –  כלל קובץ התשדורות הקומוניסטיות המוצפנות קיבלו את שם הקוד "מסמכי וינונה".

אלא שעם תום מלחמת העולם, ובפרט מאז 1948, הצליחו האמריקנים לשים ידם על מיספר סוכנים אמריקנים-קומוניסטים אשר הסגירו לידיהם חלקו של המפתח לפיענוח התשדורות (הרוסים מעצלות, השתמשו באותו המפתח לתשדורות שונות למרות שהיו אמורים להחליפו מדי תשדורת). לעיני המפענחים החלה נפרשת תמונה מבהילה, אם גם חלקית ביותר, של סרטן ריגול קומוניסטי אשר שלח גרורות לכל חלקה טובה בחברה ובממשל האמריקני.

מפאת קשיים פנים-אמריקניים, ובפרט משום שחלקם של חשודי "מסמכי וינונה" היו אנשי ממשל, אקדמיה, עיתונות ורוח מובילים בחברה האמריקנית, חיפש אדגר הובר, דירקטור ה-אפ.בי.איי. – "איש חזית" אשר יוציא עבורו את הערמונים מן האש בעודו עצמו נותר לוט בערפל. הדמות הציבורית אשר אותרה והתאימה ככפפה ליד למטרה זו היה הסנטור ג'וזף מקארת'י

נוצר מצב מעניין של סימביוזה כפולה. העגל והפרה שניהם רצו לינוק ולהניק. אדגר הובר הזין את מקארת'י בפיענוחים העדכניים ביותר של שמות החשודים שעלו מתשדורות "מסמכי וינונה" שפוענחו לאיטם, ואילו השמות שצצו עקב הפיענוחים שימשו נאה את מטרותיו הפוליטיות של הסנטור הנמרץ והפעלתן, נעול המטרה, שהעביר גם פרטים עדכניים בהיזון חוזר לידי ה-אפ.בי.איי. – בדיעבד, ברור כי ג'וזף מקארתי יכול היה להצביע על כמחצית בלבד מהמרגלים האמריקנים-הקומוניסטים שפעלו בארה"ב. המחצית השנייה נחשפה רק כ-40 שנים מאוחר יותר, בשנת 1995 ולא על ידי האמריקנים. 

סה"כ ידועים לנו כיום בביטחה 349 סוכנים אמריקנים-קומוניסטים, אזרחי ארצות הברית, חלקם פעילים ביותר המקבלים הוראות והנחיות ממפעיליהם במוסקווה. מרבית הסוכנים האמריקנים-קומוניסטים גויסו משורות התקשורת האמריקנית, האקדמיה, אנשי רוח, אנשי תרבות ואנשי מפתח בממשל האמריקני (אכן, זהה עד כאב לנעשה במקומותינו). חשוב לציין כי קיימת היתה קבוצה נוספת המוערכת במאות נוספים של סוכנים אמריקנים "רדומים" (לא פעילים, הממתינים ליום פקודה), אשר מציאותם ככלל ידועה אך פרטיהם האישיים נותרו עלומים עד עצם היום הזה (רובם ככולם אינם בין החיים כיום והנזק שגרמו, אם בכלל, אינו ידוע).

מסע ההכפשה המתוייג כ"מקארת'יזם"

ג'וזף (ג'ו) מקארת'י (1908-1957), שימש בסנאט ארצות הברית כנציג מדינת ויסקונסין בארה"ב. מקארת'י היה הממונה על הקמת ופעולות ועדת הסנט לחקירת אי-נאמנויות כנגד האינטרסים והממשל של ארצות הברית. ועדתו של מקארת'י פעלה במקביל לוועדת הקונגרס המכונה "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית", על ועדה זו נימנה בשעתו איש הקונגרס ריצ'ארד ניקסון, נשיאה המודח של ארה"ב כ-35 שנים מאוחר יותר. שתי הוועדות הוקמו בשלהי שנות הארבעים (1948) למאה הקודמת.

באותה תקופה (גמר מלחמת העולם השנייה – 1945), החל להתמצק ולהתעבות מסך הברזל הסובייטי מהסיבות שפורטו כבר לעיל. שמועות עקשניות, אשר סיחררו היסטריית מרגלים קומוניסטיים – התעופפו בוושינגטון, אודות מאמצי הסובייטים לקנות לעצמם אחיזה חתרנית בחברה האמריקנית, בממשל ומוסדותיו, ואך טיבעי היה כי ועדות הממשל הללו יוקמו על מנת לחסום חתרנות פנים אמריקנית (בדיעבד, ידוע כיום ללא עוררין כי החשדות וההיסטריה היו מבוססים בתכלית ונשענו על עובדות ולא על תחושות בטן).

לאחר ההלם הראשוני החלו הסוכנים הקומוניסטים-האמריקנים להחזיר מלחמה שערה. בידם ובשליטתם היו מרבית אמצעי תקשורת-ההמונים בהם שלטו ללא מצרים (מזכיר משהו למישהו מהנעשה במקומותינו?) ויכלו לכן בנקל להעלים את העובדות לבגידתם הברורה תוך שמעלים על נס את רדיפתו "חסרת הבסיס", "ההזויה" של מקארת'י כנגדם. מהר למדי יצרו חבורות הסוכנים ועוזריהם בחברה ובממשל האמריקני מצג של רדיפה חסרת ביסוס אשר הפכה למסע הכפשה כנגד הסנטור מקארת'י ואיפשרה לאותם סוכנים-בוגדים ותומכיהם האידאולוגים להמשיך בשגרת יומם דהיינו להמשיך ולספק ידיעות למפעיליהם הסובייטים תוך הפרת אמון העם האמריקני.

ההיפוך האורווליאני

שקר אשר חוזרים עליו פעמים רבות ניתפס בעיני הציבור ברבות הימים כאמת צרופה באשר הוא הופך לאיכות חדשה שמעולם לא היתה בו. על בסיס זה נערך מסע ההכפשה והדה-לגיטימציה בידי הקומוניסטים האמריקנים אשר שלטו בתקשורת ובאקדמיה (נציין כי כי מצב שליטה זו שריר שם וכאן למצער עד ימינו אלה ובאותם מוקדים). 

מסע הדה-לגיטימציה נישען על חצאי אמיתות דהיינו, הסנטור מקארת'י בלהיטותו לחפור מתחת לכל סלע ולאתר קומוניסט למוקד, אמנם צדק ברבים מהנחותיו והאשמותיו אך הצלחותיו העלו את מי אפסיו לראשו והוא החל במחצית הראשונה של שנות החמישים (1953), בנחרצות אובססיבית, בוולגריות, בדורסנות משיחית, בחוסר התחשבות במואשמיו, בביטחון חסר ספקות בצידקתו, להאשים גם אנשים ישרים בממשל ובצבא ארה"ב שאמנם היו קומוניסטים (זכותם המלאה) אך בהחלט לא בגדו ולא ריגלו עבור הסובייטים כנגד ארצם. התקשורת האמריקנית כמובן שהתעלמה מאותם מאות מואשמי מקארת'י (אשר הוכח בדיעבד כי בגדו) ונתלתה באותם אנשים ישרים על מנת להכפיש את הסנטור ולערוך לו דה-לגיטימציה ואף "שטניזציה" אשר תויגה כמובן בשם "מקארת'יזם" דהיינו, רדיפת חפים מפשע ריגול וחוסר נאמנות ללאום בידי ממסד עויין, ללא בסיס וסיבה (לכאורה) וזאת על מנת לחלץ עצמם ומשובטיהם האמריקנים מחבל התלייה והמאסר עקב בגידה במולדת (האמריקנים אינם כה סלחנים כישראלים באשר לבגידה במולדת, הם תולים שם בוגדים, או תוחבים בהם מזרקי רעל ללא גינוני טכס מיותרים). 

אחרית דבר – מסמכי וינונה

לאור המסע כנגד "המקרת'יזם" אשר נוהל בידי קבוצות המרגלים האמריקנים ותומכיהם בתקשורת, בחברה ובממשל האמריקני ואשר הצליח לחסום מעבר למשוער את ההיסטריה האמריקנית מפני מרגלים קומוניסטים, בנוסף לשקיעתה של המפלגה הקומוניסטית האמריקנית מאימת גילויי מקארת'י במחצית שנות החמישים לכדי 5000 חברים בלבד (כ- 1,500 מהם סוכני אף.בי.איי. במסווה קומוניסטי), פורקה תוך זמן קצר ועדת הסנט בראשות מקארת'י לחקירת מקרי אי-נאמנות אמריקנית, וחברותו בה עוד קודם לכן הופסקה בתואנת "חריצות יתר" בעקבות מסע הדמוניזציה התקשורתי אשר נערך לו.

גם נאומו הסודי של ניקיטה חרוצ'שוב בשנת 1956 בועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הרוסית (אשר פרטיו הושגו למצער – באקראי – על ידי המוסד הישראלי ועוררו סערה בעולם), נאום אשר חשף זו הפעם הראשונה את העוולות הנוראות ואת רצח העם הרוסי בידי מעניו הקומוניסטים (חלקם הנכבד של מנהיגי הרצח באו מבני עמנו), סתמו הגולל סופית על חיבתם של הקומוניסטים-האמריקנים ל"מולדת הרוסית".

סה"כ כללו רשימות הסנטור מקארת'י המאשימות בקומוניזם, ריגול ובגידה במולדת, 187 אמריקנים משמנה וסלתה של החברה והממשל האמריקני. מקארת'י (למעשה ג'ון אדגר הובר, דירקטור אף.בי.איי., ספק האינפורמציה למעשה), טעו כמובן, המדובר היה למעשה בכמות סוכנים אמריקנים-סובייטים כפולה ומשולשת מהידוע אז.

 שנים חלפו, כ-40 שנים ליתר דיוק. משך כל זמן זה נתקבעה, בעידוד התקשורת האמריקנית האמונה כי הממשל האמריקני אכן רדף אמריקנים נאמנים על לא עוול בכפם וה"מקרת'יזם" הפך ללעג, קלס ושנינה בידי מכפישי התרבות הדמוקרטית האמריקנית ואזלת ידה האידאולוגית לנוכח התרבות הסובייטית-קומוניסטית הנאורה והצודקת (אמונה אשר קנתה לה שביתה בחוגים מסוימים בישראל ושרירה וקיימת בהם עד עצם היום הזה). ג'וזף מקארתי תויג על ידי חלקים בתקשורת הבוגדנית האשמה בניגוד אינטרסים בעליל, כרוע עצמו, כשטן, כדימון, שעיר מטורף בעל טפסרי טורף אשר לא בחל באמצעים לקדם את הקרירה שלו על גב אמריקנים מסכנים הנאמנים לארצם והרס קריירות מבטיחות רבות ללא הצדקה (לכאורה). בית המשפט העליון האמריקני, גם הוא ומחוסר מידע עדכני, בחר להתייחס בשנות החמישים לנושא ולהכריז כי ההאשמות נערכו ללא כל בסיס עובדתי.

אלא שאז הגיע שנת 1995. הרוסים שלאחר ה"גלסנוסט" (אביב העם הרוסי משנת 1989 – לכאורה), החלו לפתוח לעיון הציבור ארכיוניהם החסויים של שירותי הביון שלהם 50 שנים אחורה ואז נחשפו אלפי תשדורות הסוכנים של "מסמכי וינונה" בכל הדרם והפעם כבר מפוענחים, קריאים וזמינים לכל חוקר.

התשדורות המיורטות פוענחו ברובם (בעיקר על ידי איש ארגון המודיעין האמריקני מרדית' גארדנר מאירגון אנ.אס.איי.), הושוו עם מסמכי המודיעין הרוסי אשר נחשפו ומציינים כאמור 349 אזרחים אמריקנים כסוכנים סובייטים ונמצאו תואמים. לא את כולם ניתן היה לזהות (גם הסוכנים הרדומים לא זוהו ברובם המכריע) אך כמחצית מהם זוהו בוודאות. מפאת הזמן הרב שחלף, התיישנות פשעיהם וגילם המופלג, לא הועמדו אלו לדין עם חשיפת המסמכים האמריקנים והרוסים. חשוב לציין כי הן התקשורת האמריקנית והן התקשורת הישראלית נאלמו דום לאחר חשיפת המסמכים הרוסית של שנת 1995 ומרבית הציבור כאן ושם אינו מודע להיפוך העובדתי שעבר המותג השלילי "מקארת'יזם".

עובדה זו מנוצלת בהרחבה בעיקר בישראל להכפשת ולתיוג שיקרי של יריבים פוליטיים בעיקר מהימין (התקשורת האמריקנית הוגנת מהישראלית ונמנעת מאז חשיפת המסמכים מהשימוש במושג המסולף), מאחר והמכפישים בתקשורת ובמפלגות השמאל הרדיקלי בעיקר, סמוכים ובטוחים כי העובדות לאשורן אינן ידועות בציבור הרחב. הם לצערנו צודקים.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה

הדברים המתוארים לעיל נשמעים מוכרים עד כאב למרבית הקוראים הישראלים המושכלים. אותו השרץ, דהיינו, הבוגדים והמרגלים הקומוניסטים האמריקניים, מופיע בהבדלים זניחים בתמונת הראי שלו כאן בינינו במדינת ישראל. המסע להגנה על ה"מוייסרים" מעמותות החוץ-פרלמנטריות "עמותות גולדסטון" ומשובטיהן המנוהל בידי צאצאיהם וממשיכיהם האידאולוגים של הקומוניסטים האמריקנים כאן בישראל, מצביע על דפוס פעולה זהה בין הסוכנים הקומוניסטים של שנות החמישים בתוככי ארה"ב לבין הסוכנים הישראלים (ילידי ישראל, יהודים, חניכי מערכת החינוך הישראלית – קומוניסטים ברובם המכריע אף הם), מטעם ארצות האיחוד האירופי וקרנות אמריקניות אנטישמיות. הללו, כעמיתיהם האמריקנים, יושבים בתוך "עמם", פועלים כסוכנים-זרים ומוציאים דיבתנו רעה הן בגלוי והן בהסתר וזאת תמורת שלמונים נכבדים ממפעיליהם בארצות הים. קשה שלא לתייג חלקן של פעולות אלו כאלו שאינן עטויות באבק של בגידה בעם ובלאום.

כאז כן היום, אמצעי התקשורת הישראלים משתמשים באותו המונח "מקארת'יזם". הללו מכתירים בו את מרבית העם בישראל ונציגיו בכנסת ובמפלגות היהודיות הציוניות והדמוקרטיות, על מנת להסיט את הנושא מהפעולות האנטי-ישראליות, המפרות את אמון העם הבסיסי בנצח ישראל ובערבות היהודית ההדדית, אמור בוגדניות, או למצער על גבול הבגידה של מאותנני "עמותות גולדסטון", "שתיל", "הקרן לישראל חדשה" ודומיהן. זאת על מנת לאפשר להן לשוב ולקעקע שוב ושוב את בסיסה היהודי והציוני של מדינת ישראל על ידי המשך התרומות מארצות הים לשיפוי, שימור והעצמת פעולותיהן החתרניות.

נזכיר למרימים גבה כי המרגלים הקומוניסטים-האמריקנים, ממש כמקביליהם הישראלים, עשו מעשיהם "לטובת מדינתם", כטענתם. הם באמת ובתמים האמינו, או כך למצער טענו, כי הינם מצילים את העם האמריקני מידי זדים חסרי אידאולוגיה נכונה (קומוניסטית), וכי לכן, הינם זכאים לפעול בדרכי חתרנות, רמייה, בגידה וריגול למען מטרה "נעלה" זו. ממש כעמיתיהם לאידאולוגיה הישראלים. וכן, ממש כמותם, זוטות כגון משטר דמוקרטי והלכותיו לא טרדו מנוחתם. אלו, גם הללו בינינו, מנפנפים את העקרונות הדמוקרטים כמוץ ברוח למען מלא את תאוותם לשלוט ולחנך מחדש את "ההמון הפלבאי הנבער" אשר עקב עיוורונו מעלה לטעמם לשלטון אנשים פסולים אשר אינם מחזיקים באידאולוגיה הקומוניסטית הנכונה.

הערת דיומא: כאשר יצא חבר הכנסת אופיר אקוניס בהכרזתו, במסגרת תוכנית הגריאטרים "לונדון וקירשנבאום" לפני כשבועיים ימים – כי מקארת'י צדק בהאשמותיו, צדק אקוניס. באשר מקארת'י עובדתית צדק. ועל כך נאמר: "ככל שתשפיל האמת עד דקא נחושה היא לצוץ מחדש במשנה תוקף." והנה הראייה לעיל. סחריר ה"מקארתיזם" הנשען בבסיסו על חצאי אמיתות הינו שקר ואין בנמצא לחשי קסם אשר ימרקו את השקר לאמת.

* * *

יוסי שדה

מרוץ סוסים בניו יורק

אני מבין שהתעייפתם מהמסעדות, אולי הגיע הזמן לטייל אותכם. מה הייתם אומרים על מרוץ סוסים?

ניו יורק, 1965, אני מטלפן לבן של השכנים מבית הכרם, ירושלים, ששמו – של הבן – לא תנחשו – יהורם גאון. יורם היה מגיע לביתנו, עם שני אחיו, בני ויגאל, והאימא, שרה, לתפילות הושענא רבא שהיו מתקיימות בכל ליל הושענא רבא בביתנו בבית הכרם – וכך הכרנו והתחברנו.

עברו שנים – ושנינו בניו יורק. אני עבדתי במשרד עורכי דין בניו יורק, ויהורם למד משחק ובימוי – והיינו בקשר.

טילפנתי אליו שבת אחת, וסיפרתי שאני רוצה ללכת למרוץ סוסים. יורם, שיש לו נשמה של ילד, אמר מיד – "תיקח אותי, תיקח אותי גם." ( שנים אחר כך לקחתי אותו גם לגן חיות בלונדון).

נפגשנו ב- GRAND CENTRAL STATION.

יורם אמר לי, שאין לו הרבה כסף, ואני אמרתי לו, שמצבי דומה מאוד. בנסיבות, הקמנו קרן הימורים משותפת בה כל אחד מאיתנו ישקיע שני דולרים, ואני מוניתי גזבר הקרן. יורם הוציא בזהירות מכיסו את 50% ההשקעה, בסך שני דולר, ונתן לי.

אני הוצאתי שני דולר מהארנק שלי, ושמתי את ה-4 דולר בכיס מיוחד של החולצה, בצד שמאל.

שאלנו- איך מגיעים ל-AQUEDUCT RACE COURSE.

התברר שברכבת מאסף – איזה 20 תחנות, שעה ורבע – וזה עולה 15 סנט. אבל יש גם רכבת מהירה, שעולה 25 סנט – זאת טסה לשם ב 20 דקות. הסתכלנו, יורם ואני, אחד על השני, ואמרנו בבת אחת, איש לרעהו – אתה ממהר? וענינו, בבת אחת – אז ניסע ברכבת שבזול.

הגענו, ותפסתי איש אחד, שנראה לי קצת מבין בסוסים, והסברתי לו, כשיורם מקשיב, שאנחנו חדשים, ולא יודעים איך להמר.

 האיש הסביר – יש , בסך הכול, 8 מרוצים. שני הראשונים נקראים DAILY DOUBLE. כלומר, אתה צריך לנחש מי הסוס שיזכה במרוץ הראשון, ומי הסוס שיזכה במרוץ השני. אם תנחש אחד – זה לא מספיק, הלך לך הכסף.

יורם שמע הלך לך הכסף – זה כבר התחיל לא למצוא חן בעיניו.

"טוב," שאל יורם," איזה סוסים יזכו? אנחנו מירושלים, לא כל כך יודעים."

 והאיש אמר – "זה כל הקונץ, אבל אני ממליץ לכם על 4 ו-7. SURE WINNERS!"

עשיתי התייעצות ועדת ההשקעות עם יורם – ללכת על 47? האיש נראה מבין בסוסים.

"לא," אמר יורם, "4 ו 7 נראים לי עצלים."

"יורם," אמרתי לו, "ממתי אתה מבין בסוסים? מתי ראית לאחרונה, לא בסרט בקולנוע אדיסון, סוס?"

והוא אמר – "בצנע, שחילקו נפט, ועמדנו בתור, היה סוס ועגלה. אתה אל תלמד אותי על סוסים!!!"

"טוב," אמרתי, "מה נעשה?"

יורם ענה – "זוג או פרט. מה שיצא, זה הסוסים שנבחר."

עשינו, ויצא פעם 3, ופעם 5.

הלכנו לקופה, הוצאתי מהכיס הסודי 50% מקרן ההשקעות, שני דולר, שזה ההימור המינימאלי, ואמרתי לקופאי בביטחון- THIRTY FIVE. האיש חטף בזריזות את הכסף, ונתן לנו כרטיס.

התחיל המרוץ הראשון, והסוס שלנו, מספר 3, מזנק כמו משוגע, ומשיג את כל הסוסים בכמה וכמה זנבות, מה שנקרא FURLONG. נכון, שיורם, שזיהה מיד את הסוס שלנו, לפי המספר 3 שהיה כתוב עליו, לא הפסיק לעודד אותו בקריאות ירושלמיות, כולל גניחות משכונת הפחים, שרק סוסים מבינים. וכמובן, הסוס שלנו זכה – עברנו 50%.

"אתה רואה," אמר לי יורם, "מזל שלא זרקנו כסף על הטמבל הזה שהציע שנלך על סוס 4. אני לא מבין בסוסים?!"

התחיל המרוץ השני, אנחנו היינו בטוחים שגם הפעם, הסוס שלנו, מספר 5, יזנק לפני כולם. זה לא קרה.

זאת אומרת, זה לא שהוא היה אחרון, להיפך –הוא היה בין הראשונים, אבל לא ממש הראשון. גם את הסוס הזה יורם לא הזניח, וצעק לו בהתמדה ובקצב קריאות עידוד נפלאות – וראינו, שהסוס מגיב, ומתאמץ ומשתדל, אבל בקו הסיום לא היה ברור אם הגיע ראשון או לא. 2-3 סוסים אחרים הגיעו איתו יחד לקו הסיום.

הלכנו לברר מי המנצח – והתברר שלא יודעים, יש PHOTO FINISH. זה מצב שמצלמים את קו הסיום, מגדילים את התמונה, ואז רואים איזה סוס הגיע עם האף ראשון לקו המטרה.

חיכינו, כמו אבות בחדר ההמתנה של יולדות בשערי צדק, תוך כסיסת ציפורניים, כ-10 דקות.

ואז – ראה זה פלא – על השלט המתחלף, הופיעה הכתובת – NUMBER 5. זכינו. זכינו!!!

הקראתי ליורם את הסכום שבו זכו המהמרים – 23 דולר, ושבעים וחמישה סנט. יפה, אמרנו איש לרעהו, מזל וברכה.

הלכנו לקופאי, הוצאתי בזהירות את הכרטיס, כשיורם עומד לידי ואומר לקופאי –

  GIVE GIVE GIVE!!!

ואז, לתדהמתנו, נותן לי הקופאי 233 דולר ושבעים וחמישה סנט.

קראתי לא נכון את סכום הזכייה...

יורם אמר לי – "אתה הגזבר, שים ת'כסף בקופה."

 שמתי.

הלכנו למרוץ מספר 3, שמנו ת'שני דולר שנשארו בקרן על סוס מיספר 6. יורם הלך הפעם על מספר הבית של החברה של אחיו בירושלים. הסוס מיספר 6 היה עצלן, לא רק הגיע אחרון, אלא יורם אמר עליו: "חבל שרץ בכלל – מה היה לו לתעייף?"

הקרן חוסלה – ושנינו, כירושלמים זהירים, לא הרפתקנים, החלטנו לא להמר יותר. יאללה, הביתה!

אבל, החלטנו, הפעם, בגלל הטבה דרמאטית בתזרים המזומנים, לנסוע ברכבת המהירה, אפילו שזה עולה 25 סנט. הגענו במהירות לגרנד סנטרל סטיישן, נתתי ליורם את חלקו, ונפרדנו לשלום.

לא חזרתי יותר מאז, למסלול אקוודוקט, אך בדקתי בגוגל לפני ימים מספר – המסלול חי וקיים, ואפשר להמר על הסוסים שרצים שם בסופי השבוע.

 קורא יקר, יש עליך שני דולר? בוא נקים קרן משותפת, שאני, כגזבר, אשים בכיס השמאלי של החולצה, ושננסה שוב את ה-DAILY DOUBLE. אתה יודע לעשות זוג או פרט?

אבל, אדוני, תחליט מהר – כי יש לי עוד מועמדים!!

* * *

רון וייס: אכן הסתה

נשיאת בית המשפט העליון-הגב' דורית בייניש הגדירה את דבריהם של פוליטיקאים מסוימים כנגד בית המשפט העליון כשקריים ומסיתים.

ואכן אותם פוליטיקאים אינם מעלים טענות ענייניות איתן ראוי להתווכח, אלא הם מדברים בססמאות שקריות כגון:

לכל שופטי בית המשפט העליון יש דעה אחת.

חבר מביא חבר.

כולם שופטים מרחביה.

השופטים מנותקים מהעם.

כל השופטים שמאלנים.

בית המשפט העליון הוא סניף של "מרצ".

וכו' וכו'.

השופטים מתנזרים מפוליטיקה. אנו לא יודעים מהן דעותיהם. לעיתים שופטים שפרשו חושפים את דעותיהם הפוליטיות ואז מתברר שמדובר באנשים בעלי דעות שמרניות ימניות (לנדוי,עציוני). השופט אהרון ברק הגיב פעם על הטענה המטופשת לפיה בית המשפט העליון הוא סניף של "מרצ" באומרו:

"מעניין, אבל אני אף פעם לא הצבעתי מר"צ."

אני חושב שהגב' דורית בייניש תגיב לטענות ענייניות רציניות לאחר פרישתה מבית המשפט העליון ומקווה שבהזדמנות זו תתבע את העיתונאי יואב יצחק על פי חוק לשון הרע על כתבותיו המאשימות אותה בעבירות שונות.

רון וייס

רמת-גן

* * *

ידידיה יצחקי

הדאגה הכנה לשלום המדינה

אהוד ידידי,

תשובתך [גיליון 698] הפתיעה אותי. גם אני שיבחתי את המוסף הספרותי של "מקור ראשון", ואני מסכים איתך שהמדורים הספרותיים של "הארץ" התדרדרו מאוד ונפלו לידי קליקה מאוד לא נחמדה. אגב, גם על הספר שלי, שהופיע לפני כחודשיים, לא הגיב "הארץ" כלל, אם כי לפני כעשר שנים, כשהופיעה המהדורה הראשונה שלו, פירסם "ספרים" ביקורת עויינת מלאה סילופים וטעויות.

אבל לגבי העמדה הפוליטית של העיתון – אתה יודע היטב שדעותיי אינן נובעות מ"אהדה" או "רחמים" על "הפלסטינים המסכנים", אלא מחרדה אמיתית ודאגה כנה לגורלה של מדינת ישראל, שנקלעת לפינה אפלה ומבודדת, מאבדת את מיטב ידידיה ודורשי טובתה, וזה לא בשל האינפורמציה של "הארץ" והעמותות "השמאלניות", לעיתונות העולמית יש גישה ישירה לאינפורמציה על הנעשה בארץ, על המדיניות של ממשלתנו, וזה מאוד לא מוצא חן בעיני העולם. ואל תאמר "העולם כולו תמיד נגדנו", בימי רבין העולם כולו היה איתנו. יתר על כן, כפי שכבר כתבתי בחב"ע, אנחנו נדחפים בעל כורחנו למדינה דו-לאומית. אין קץ מגולה מזה.

אני מכבד את דעותיך, אני מצפה שתכבד באותה מידה את דעותיי. המשותף לנו היא הדאגה הכנה לשלום המדינה. אין צורך לחרף דעות אחרות.

בברכת חג אורים שמח,

ידידיה

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

2. זאב רכטר בונה לה את הבית האדום בלב חולות הזהב.

מספרת אסתר:

בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.

הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.

אמרנו לו: "שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה."

הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.

כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.

וכך, לאט-לאט, נעשו "שלושת החדרים" לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. "עין לא ראתה" בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי "הגל החדש", חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.

ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.

יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל"גל החדש" באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הגדול, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל.

פולה רכטר, אשתו של זאב רכטר, מספרת בזכרונותיה:

המשוררת אסתר ראב פונה לווה [בעלה, זאב] בהצעה לבנות לה וילה במקום שומם, קרוב לים. וזה ניגש בהתלהבות לתיכנון הווילה ומרוצה מאוד כאשר מוצא בלקוחה שלו הבנה ושיתוף פעולה לגישתו ולרעיונותיו הנועזים בתיכנון. הווילה עומדת על תילה, והיא יצירתו הראשונה של ווה הזוכה להערכה ולשבחים רבים.

 "הווילה האדומה" של המשוררת אסתר ראב היא ה"סאלון" התרבותי הראשון בסוגו בתל-אביב הקטנה, בה נפגשים ידידיה האמנים הרבים. באחד המיפגשים האלה בא הצייר ראובן עם אורחת מפאריס, הפסלת חנה אורלוף. זה לה ביקורה הראשון בארץ לאחר עשר שנות חייה בפאריס. מלאת התפעלות מן הבית בו היא נמצאת, היא מתעניינת מי תיכנן אותו, ועושה היכרות עם ווה שנמצא בין האורחים. היא מספרת לו, שהאדריכל המפורסם פרה בנה לה בית והיא אינה מרוצה ממנו. "יש לי עוד מגרש צמוד לבית שהוא בנה, האם היית מסכים לבוא לפאריס על מנת לבנות לי על המגרש הזה, בית ואטליה?" – שואלת הפסלת את ווה, הנבוך משאלתה הספונטנית.

בספרו על זאב רכטר, בפרק "בית אסתר ראב 1927" כותב רן שחורי:

לקחים אלה [הקוביזם] הדריכו את רכטר כשחזר לארץ באמצע שנת 1927 וקיבל את הזמנת המשוררת אסתר ראב לבנות את ביתה ברחוב הגליל [שבטי ישראל] בתל-אביב (נהרס). בניין זה ועבודותיו של ריכרד קאופמן הם מהביטויים הראשונים לתנועה המודרנית בארץ, שסתמה את הגולל על האקלקטיות נוסח המאה ה19- והאוריינטליזם הרומנטי נוסח שנות העשרים.

העקרון הקוביסטי מודגש במיבנה הקובייתי נקי-הצורה והמחמיר. הקומה השנייה מונחת, כקוביית-משחק, על תיבת קומת-הקרקע. החלונות סדורים באי-סימטריה: בקומת-הקרקע הם נדחקים לזווית-הבניין ובקומה העליונה הם מצופפים ברצועה צרה וארוכה, בהסטה הצידה מקו החציון. קצה הקומה הוא מגרעת לכל רוחב הבניין, המשמשת מרפסת מקורה וכתם צל עמוק בבניין. הבית היה צבוע אדום והיווה נטע זר בגוני החול של שכונת תל-נורדוי, ההולכת ונבנית בצפון העיר, שם יורד החוף אל הכתם הכחול של הים. בניין זה הוא חולייה מקשרת בין בית אבולעפיה [1925, רפאל אבולעפיה היה בעלה של הציירת חד-גדיא] – בו התגלו לראשונה ניצני סגנונו האישי [של רכטר], לבין בית אנגל – בו הגיע סגנון זה לכלל בשלות.

ומספרת אסתר:

כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. "מוגרבי", שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב"סגנון המשולש". פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני "קונסט אונד דקוראציון" כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.

מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית "המודרני". ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).

כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: "השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה."

דבריה של אסתר הם מתוך הרשימה "לזכרו של זאב רכטר", שחלקה נדפס זמן קצר לאחר מותו בשלהי 1960. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר-האוכל שלח מלונדון גיסה יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, סביבם התנהל סדר הפסח המשפחתי, ולאחר מותו עברו לבנו אהרון. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נותר זכר, גם לא מהבית ברחוב שבטי ישראל 36, כיום רחוב רופין, שניבנה בשנים 1929-1927. חלקו המזרחי של הבית פנה לרחוב בן-יהודה, לפי דבריה, היכן שניצב כיום השופרסל. ומסיימת אסתר את רשימתה:

ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.

ועתה הלך גם יוצרו.

כותב א.ז. כהן:

חזקה יותר מרצונו של יצחק היא התלהבותה של אסתר לרעיון, שמשוררת היא ובניית בית חדש בחולות תל-אביב נידמה בעיני-רוחה כבניית בית-שיר על נייר חלק. האדמה נרכשת מחברת "המנחיל" שבהנהלת יהושע סופרסקי. אדריכלים ומהנדסים מפורסמים נדחים על-ידי אסתר בזה אחר זה. לבסוף נופלת הבחירה על הארכיטקט הצעיר זאב רכטר, שאיתו מוצאת אסתר שפה משותפת.

בניית ביתם של אסתר ויצחק מסתיימת, ולכולם מתברר שהיא [אסתר] צדקה בבחירת הארכיטקט. מהמרצפות הצבעוניות שלמטה ועד לחדר בקומה השנייה, שממנו ניבטים החולות והים, ניכר הבית במקוריותו. חנוכת הבית היא כמסגרת לציור של תל-אביב ודמויותיה הססגוניות: מיעקב רבינוביץ ונחום גוטמן ועד עובודובסקי-עובדיהו וראובן רובין, וכמובן זאב רכטר ואנשי בוהמה רבים, שחלק מהם אכלו את ארוחתם החמה היחידה בחודשים האחרונים, בלא שאיש ידע על כך, אצל אסתר. יותר מכולם מתלהבת חנה אורלוב מעבודתו של רכטר, ועוד באותו לילה מזמינה את האדריכל הצעיר לתכנן את ביתה בפאריס.

במדורו "אנשים ויצרים" ברשימה "האנדרטאות של זאב רכטר" מ-1961, מספר אורי קיסרי על ביקור בביתה של אסתר:

שנה רחוקה עולה עכשיו מאצל האתמול. אני רואה את גדליהו זקיף אומר לי, ליד שולחן ב"גינתי": "בוא, ניגש אל אסתר ראב... תראה חווילה, שאין שנייה לה בארץ." וכך הלכנו והגענו אל ירכתי רחוב הירקון. המשוררת ישבה מאחורי בית שצבע אדום היה משוח על אבניו, ואילו בפנים היתה זו תערובת של צבעים, עצים ואבנים, חום ועידון. זה לא היה בית. זו לא היתה אפילו חווילה. זה היה שיר. זה היה פיוט.

לא ידעתי, באותה תקופה, שהחיים יפגישו אותי עם מחבר שיר-האבנים הזה. אני זוכר, כי אסתר ראב סיפרה לנו ותיארה באוזנינו את אישיותו של הקוסם הזה. אבל זקיף ואנוכי הסתכלנו בקירות. דרושה עת ארוכה כדי שהאנשים יראו את היוצר מאחורי היצירה.

המשך יבוא

* * *

זיוה גל

'הַדָּרָה' exclusion

וָאַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה וּבִרְבוֹת הַשָּׁנִים

מִישֶׁהוּ עִצֵּב אוֹתָה שָׁם,

נָעַץ אוֹתָה בְּתוֹךְ הַאֲדָמָה לְלֹא תְּזוּזָה.

אִם תַּמְשִׁיךְ לְחֲוַת הַסוּסִים תּוּכַל לִפְגֹשׁ בַּדַּחֲלִילָה מִחוּץ לַדֶּרֶך;

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ פְּזוּרוֹת עַל מַקֵל צַוָּארָהּ, צְהֻבּוֹת, מִצְחִיָה אָה לָה

שַׁנְסוֹן הַגִּנָּה

צִלְצוּלֵי אֶצְעָדוֹת פֶּרֶק פֶּרֶק

לְבָנִים לְכִנּוּס שׁוּמָנִים

נַעֲלֵי נָשִׁים

וְשִׂמְלָה.

אִם תַּטֶּה אֹזֶן הֵיטֵב תּוּכַל לְהִתְעַנֵּג עַל קוֹלָהּ הַמְּנַצֵחַ עַל שִׁירַת הַצִּפָּרִים.

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-ספרותי של מסדר ז'בוטינסקי

בעריכת יוסי אחימאיר

בגיליון החדש לקראת חנוכה, שהופיע עתה 144 עמודים.

משתתפים בו מגוון של כותבים

בתחומי ההגות, המחקר, הספרות והשירה.

בתוכן – בין השאר:

ד"ר זאב איביאנסקי –"היות יהודי" בעולם משתנה

יורם ארידור – שלם, עכשיו

פרופ' אלכסנדר בליי – ישראל בין המיצרים

ד"ר משה הלוי – חופש העיתונות על פי ז'בוטינסקי

ד"ר חיים שיין – רוחם של המכבים מול המהלכים עלינו אימים

מיכאל גלעד – נרות חנוכה במחנה אושוויץ

יוסי אחימאיר – תיק מספר 5935 באוניברסיטת וינה

יוסף קיסטר  – הגרדום כאתוס ולא כמיתוס

ד"ר יעקב טובי – סיפורה של "אגיוס ניקולאוס"

גרשון סתיו – סיפורו של שיר: "כולה שלי"

ד"ר שמעון אביבי – מ"צבא ההצלה" הסורי לצה"ל

עמוס גורן – מה קרה לעברית התיקנית?

פרופ' נורית גוברין – היסוד המוצק של הספרות העברית

ביקורת ספרים:

פרופ' זאב צחור, ד"ר שרה אוסצקי-לזר, ד"ר אביגדור שחן,

אלה קובלנץ, חבצלת פרבר

שירים ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להזמנות: misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

www.ha-umma.com

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* העבודה היא כל חיינו, והמחאה החברתית ומחאת הקוטג' תצילנו: "העתיד לא מבטיח שינוי במגמה [של התייקרויות גדולות ושל רעב המוני במדינות המתפתחות]. הסוכר ימשיך להתייקר ב2.2% לשנה. מוצרי החלב יתייקרו בעשור הבא ב-45%, הבשר ב-30% והדגנים (גרעינים) ב-20%. הסיבה העיקרית להתייקרויות המזון היא המשך גידול האוכלוסייה במדינות המתפתחות, הצפוייה לגדול עד 2050 ב-2.3 מיליארד נפש. מרבית החוקרים מניחים שללא ירידה חדה בקצב גידול האוכלוסייה בעולם, חלק ניכר ממנה יסבול ממחסור במזון בסיסי עד כדי רעב, ול-50% מאוכלוסיית העולם לא תהיה אספקה סדירה של מים נקיים לשימוש ביתי. [עמירם כהן, "דה מארקר", 18.12].

תנו יד אפוא, בשם החשיפה לייבוא – להרס ענף הרפתות בישראל, שבו מעלות גרה הפרות בעלות תנובת החלב הגבוהה והכשרה ביותר בעולם! [כבר שבוע לפני הפסח הן לא אוכלות חמץ! – ואני לא מתלוצץ! המשגיחים על הכשרות מרוויחים גם מזה!]

* מה חדש במדינת חלם-ישראל החל מינואר 2012? – אנחנו מייעצים לאגור מה שיותר נורות ליבון [המצאת אדיסון] בטרם הן תתחלנה להימכר רק בשוק השחור ובמחירים מופקעים!

"מינואר 2012 תיאסר מכירתן של נורות ליבון בהספק של מעל 60 ואט, וכך גם ייצור וייבוא שלהן. נורות פלואורסצנטיות, המהוות תחליף לנורת הליבון, הן יעילות יותר בהמרת החשמל לאור נראה, ובדרך כלל מאירות בערך פי ארבעה מנורות ליבון, עבור אותו הספר חשמלי. כמו כן אורך החיים שלהן גבוה פי כמה מאשר נורות הליבון. עם זאת, מחיר נורות הליבון הוא כמה עשרות שקלים, לעומת שקלים בודדים לנורות הליבון.

"נורות פלואורסצנטיות חסכוניות מציבות אתגרים סביבתיים ובריאותיים בעצמן. הנורות מכילות אדי כספית ואמורות להיות ממוחזרות בתנאים מבוקרים כדי למנוע נזק סביבתי וסיכוני בריאות.

"כמו כן, חוקרים טוענים כי לאור הפלואורסצנטי יש השפעה על מנגנונים אנדוקריניים (הורמונליים) בגוף, ודרושים מחקרים נוספים כדי לבחון את ההשפעה של שימוש גורף בנורות אלה. [איתי טרילניק, "דה מארקר", 18.12].

לדעתנו האור של הנורות הפלואורסנטיות הוא מגעיל, קר, סטרילי, מפריע לעיניים ובייחוד במנורות שליד שולחן העבודה והמחשב, שמלוות קריאה וכתיבה ממושכות. מה עוד שמתברר שהן סכנה סביבתית נוראה. – תשמרו על הביצים והביציות שלכם מפני האור הזה! – זוהי גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה, והיא תהיה למשל ולשנינה כי בכל מקום יפרו אותה!

ומעניין, מי גוזר קופונים מהמעבר מן הנורות הזולות לנורות היקרות מאוד? מי וכיצד "עבדו" על המדענים הדגולים – חברי ועדת הכלכלה של הכנסת שהגיעו להחלטה הנואלת הזו? לאסור על השימוש בנורות הליבון של תומס אלווה אדיסון!

לכו לחנויות לצרכי חשמל והכינו אגירה לשנים הבאות!

* נמאס לנו לראות סרטים רציניים חשובים משעממים שרצים כיום בעיר, ושאתה לא יכול להיות גברת תל-אביבית משכילה מבלי לדבר עליהם – והלכנו לראות את "סילבסטר בניו-יורק" עם השחקנית הנפלאה הילארי סוואנק, אותה זכרנו מסרטיה הנהדרים "מיליון דולר בייבי" ו"הפרקליטה". זהו סרט אמריקאי עד לשד עצמותיו,  עד כדי פארודיה. מצולם נהדר. משוחק נהדר. שחקנים ידועים רבים מופיעים בו, כמו רוברט דה-נירו ושרה ג'סיקה פארקר. פשוט חגיגה. לא שהתוכן עמוק במיוחד, אבל יוצאים בהרגשה טובה שאפשר גם ליהנות מסרט ולא רק להתענות בו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,306 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.