גיליון מס' 700

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, כ"ב בכסלו תשע"ב, 18 בדצמבר 2011

עם הצרופות: 1. ראשית שנות ה-20, אסתר ואיזאק רוכבים על גמלים על רקע הפיראמידות בגיזה. 2-3. הקומה הראשונה בווילה של אסתר בתל אביב עם תמונות ציירי ארץ-ישראל שרכשה. באחת הפינות ראש גבס שלה מעשה ידי נחום גוטמן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ש. שפרה: שירים גופניים. // איליה בר-זאב: אתמול, בתחילת דצמבר. // יוסי גמזו: סִפּוּר מֻפְלָא בִּדְבַר נִצְחוֹן הָרוּחַ עַל הַחֹמֶר. // אהוד בן עזר: צרור שירים מתוך הספר הנידח והנדיר "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" בהוצאת אסטרולוג 2005. // ש. שפרה: "יעזרה אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר,

דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 16-17.12.11. // אוריה באר: גדעון שריג. גרי בילו. // רפי רמון: אחד האגרונומים המחוֹללים. // פוצ'ו: פּוּק באוהל. // עוז אלמוג: לא אח שלי. // מתי דוד: האומנם הדמוקרטיה בסכנה? // ידידיה יצחקי: "המנה הראשונה היא רימונים חיים של רסק". // משה גנן: על עזקה צבי. // שלום אילתי: שלשלת זהב. [ציטוט] // רוֹן גֵּרָא: קְמִילָה. גַּג. // אריק כץ: לזכרו של שמוליק חדש. // תקוה וינשטוק: בזכותו של ישראל זמיר. // ישראל זמיר: עוד על תרגום "משפחת מושקאט". // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת.  3. 1930: איזאק גרין מת, "קמשונים" מופיע. "אי ידיך האבהיות?" // ממקורות הש"י. // חיימקה שפינוזה: 3 שירים: 1. יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס. 2. אני חולם על נערה לא מגולחת. 3. אוטובוס כשר למהדרין.

* * *

ש. שפרה

שירים גופניים

התפרסמו לראשונה במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ"

בסוכות תשע"ב, אוקטובר 2011

כאב

גּוּפִי הוּא מַמְלַכְתִּי וְגַם

הַמַּלְכֹּדֶת. לֹא הֶעֱרַכְתִּי נְכוֹנָה

אֶת בִּצוּרֵי הַמַּמְלָכָה, הַכְּאֵב

גְּאֻלָּתִי.

אינטימיות

אִשָּׁה אַמִּיצָה טוֹמֶנֶת

אִישׁ בֶּעָפָר בְּמוֹ

צִפָּרְנֶיהָ בְּלִי הֶסְפֵּד,

בְּלִי קַדִּישׁ בְּלִי אֵל

מָלֵא רַחֲמִים, בְּאִינְטִימִיוּת אִשָּׁה

אִישׁ וְעָפָר, בְּלִי מֵאוֹת

עֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת, בּוֹכָה,

אוֹ לֹא, שִׂמְלָה

שְׁחוֹרָה אוֹ לֹא, עֲגִילִים אוֹ

לֹא, אִפּוּר אוֹ לֹא, בְּלִי,

בְּאִינְטִימִיוּת אִשָּׁה אִישׁ וְעָפָר.

צקלון

כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי

כָּל הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי

מָה שֶׁנּוֹתַר הוּא זִכָּרוֹן חֶמְדָּה

דָבֵק בַּבָּשָׂר. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָצֵאת

לַמַּסָּע בְּצִקְלוֹן מְצֻמָּק שֶׁמַּסִּית

לִשְׁאֹל אָז מָה, אָז זֶה הַכֹּל.

כלי

גּוּפִי הוּא כְּלִי הַכְּתִיבָה

שֶׁלִּי וְחוּשַׁי שֶׁנּוֹעֲדוּ לִהְיוֹת הַשּׁוֹמְרִים

מְשַׁתְּפִים פְּעֻלָּה זוּזוּ

הַצִּדָּה תְּנוּ לְשַׁרְבֵּט מִלִּים

בְּהַפְשָׁטָה בְּלִי לִפְרֹץ

אֶל מַמְלַכְתִּי הַמּוּעֶדֶת תְּנוּ

מְנוּחָה לַעֲיֵפָה

* * *

איליה בר-זאב

אתמול, בתחילת דצמבר

יָמִים קָרִים –

אֶתְמוֹל נָדַדְתְּ אֶל צֵל הֶהָרִים

לְעוֹד חֲלוֹם.

בּוֹרְדּוֹ שָׂרוּף נִרְקַם

בְּעַלְוַת גְּפָנִים לִפְנֵי עֵירֹם הַחֹרֶף.

בָּרָד נִתַּךְ, פּוֹצֵעַ פֵּירוֹת עוֹנָה,

מַכֶּה בְּגַגּוֹת הַמּוֹשָׁב.

יְמֵי עֶצֶב –

זְמוֹרוֹת מִשְׁתּוֹקְקוֹת לְקָרָה, לְתַרְדֵּמָה אֲרֻכָּה.

בִּתְּחִילַת דֶּצֶמְבֶּר מִתְחַדְּשׁוֹת עַוְלוֹת.

יְדִידִים נֶאֱסָפִים אֶל

מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ,

אִישׁ נִכְרַת.

עִשְׂבִּיַּת הַפֶּרֶא עוֹרֶגֶת לְאוֹר חוֹזֵר.

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּר מֻפְלָא בִּדְבַר נִצְחוֹן הָרוּחַ עַל הַחֹמֶר

"ויום אחד חלה הקיסר. הוּא שכב חיוור ונוּגה בּארמונו השקט ולא נמצא מרפּא למחלתו. ואז, ילדים, אז בּדיוּק הופיע הזמיר על אדן-חלונו, וּכששמע הקיסר את שירתו המוּפלאה, חש פּתע כּי שבים אליו כּוחותיו הישנים וכי המוות, מה מוּזר, הולך וּמַרפּה מִמנוּ. נכנסוּ המשרתים, חוששים וקודרים, לראות אם כּבר מת אדונם. 'בֹּקֶר טוב!' אמר להם הקיסר בּחיוּך, והם נותרוּ פּעוּרי-פּה על המִפתן…"

(הנס כּריסטיאן אנדרסן: "הזמיר של קיסר סין")

הַדִּיוָה הַגְּדוֹלָה שֶל הַבָּמָה הָעִבְרִית מֻטֶּלֶת       

דּוּמָם, בַּמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית. בַּחַלּוֹן

רוֹגֵם בָּהּ יוֹם אָבִיב, כְּמוֹ מִבַּלִּיסְטְרָא נֶעֱלֶמֶת

מַטָּח שֶל אוֹפְּטִימִיזְמִים: תּוֹעֲפוֹת זְהַב הָאוֹר

חוֹבְרוֹת בְּמִין פִרְגוּן נָדִיב, קוֹרֵן, שֶל on the house (1)

לַבֹּהַק הַקֶרָמִי, הַמַּזְכִּיר זְכוּכִית חֶבְרוֹן

שֶל תְּכוֹל הַשָּמַיִם הָעַז הַמֵּצִיץ בָּהּ מִבֵּין חֲרַכִּים שֶהָרוּחַ

פּוֹעֶרֶת בְּעַלְוַת קָזוּאֲרִינוֹת בַּחֲצַר-

בֵּית-הַחוֹלִים, כְּמוֹ יָדֶיהָ שֶלָּהּ שֶפִּשְׂקוּ בְּרִגְשָה מְסֻקְרֶנֶת

כָּל הַשָּנִים, בְּכָל עֶרֶב פְּרֶמְיֶרָה, חָרִיר לֹא-נִרְאֶה בִּקְטִיפַת

מָסַךְ הָאַרְגָּמָן הָאַפְלוּלִי שֶל לֵילוֹתֶיהָ,

זֶה שֶדַּרְכּוֹ צָפְתָה תָמִיד בְּרַעֲדַת רִיסִים

כְּבֵדִים מֵאִפּוּר וּמִפַּחַד-בָּמָה בָּאֱלִיל הַמַּבְעִית, בַּמִּפְלֶצֶת

רַבַּת הָרָאשִים שֶעוֹד רֶגַע תֻטַּל כְּקָרְבָּן אֶל לֹעָהּ:

הַקָּהָל.

הָרוּחַ, שֶמֵּעֵבֶר לַשִּמְשָה הַמְּצֻחְצַחַת

נִגְלֵית לָהּ לֹא בְּעֶצֶם שְקִיפוּתָהּ הַלֹּא-נִרְאֵית

כִּי אִם כְּאוֹתָהּ פְּרִימָדוֹנָה עַצְמָהּ שֶהֵפִיחָה בְּכָל תַּפְקִידֶיהָ

חַיִּים מִשֶּל עַצְמָם שֶהֵם חַיִּים מִשֶּל עַצְמָהּ –

טוֹוָה בּוֹ בַּנּוֹף צֵרוּפִים מִשֶּלָּהּ, מְגַלֶּמֶת דְּמוּיוֹת, מְלַהֶקֶת

אַנְסַמְבְּלִים צְפוּפִים שֶל אוֹרְצֵל מִתְנוֹעֵעַ,

רֶפֶּרְטוּאָר שָלֵם שֶל אֵיזוֹ דְרָמָה חֲשָאִית:

הִנֵּה, בְּרֶגַע זֶה, בֵּין מַחֲטֵי יְרַק הָאֹרֶן

הִיא מְמִירָה כְּחֶתֶף, כְּזִקִּית, אֶת הַגְּוָנִים,

עוֹשָׂה, כְּסַפָּרִית-צַמֶּרֶת, fan (2) לְצַמְּרוֹתֶיהָ

שֶל הַשְּׂדֵרָה מִמּוּל וּכְבָר הִיא שָם, בֵּין עֲרוּגוֹת

פַּעֲמוֹנֵי הַגַּאזָה הַדְּקִיקִים שֶל הַפֶּטוּנְיוֹת

קְמוּטוֹת הָעַפְעַפַּיִם שֶהֵקִיצוּ רַק עַכְשָיו

מוּל פֶּתַח חֲדַר-הַמִּיּוּן וְטוֹפַחַת, בְּמִין פִּירוּאֶט תֵּאַטְרָלִי,

בִּשְעַר עֲרָבָה בּוֹכִיָּה כְּאוֹפֶלְיָה, בְּעֵץ לִבְנֶה חִוֵּר כְּלֵאָה'לֶה בְּ"הַדִּבּוּק",

בִּשְנֵי דְּרוֹרִים בְּשֹוּמֵי דֶאוֹדוֹרַנְט שֶל טַל הַבֹּקֶר

וְכָךְ, בְּאִוְשָה, מְבַיֶּמֶת לָהּ סְצֶנוֹת-חֲלוֹף בְּאוֹדִישְן נִצְחִי

שֶבּוֹ הִיא תָמִיד מָה שֶּהִיא אֲבָל דַּוְקָא מִשּוּם שֶאַף פַּעַם אֵינֶנָּה

גַם לִשְנִיָּה, אֵיךְ אוֹמֵר זֹאת הֶר לַיְבְּנִיץ,

אוֹתָהּ הַמּוֹנַאדָה עַצְמָהּ...

"בֹּקֶר נִפְלָא וְצָעִיר," הִיא גוֹנַחַת מֵעֹמֶק שִבְעִים-פְּלוּס שְנוֹתֶיהָ,

"אֵיךְ שֶהַכֹּל שָם בַּחוּץ מִתְחַדֵּש וּמַזְכִּיר, בּוֹזְמַנִּית, נִשְכָּחוֹת,

אֵיךְ יֵין הָאָבִיב, כְּמוֹ גִלְגּוּל-נְשָמוֹת, כְּמוֹ שִקּוּי-עֲלוּמִים, כְּמוֹ תוֹחֶלֶת

שֶלֹּא מִתְקַבֶּלֶת, פָּשוּט, עַל הַדַּעַת (אַךְ דַּוְקָא, מְאֹד, עַל הַלֵב)

מַקְצִיף פִּתְאֹם בַּדָּם אַדְרֶנָלִין שֶל עוֹד-הַפַּעַם,

שֶל עוֹף-הַחוֹל, שֶל פֶנִיכְּס שֶכְּנָפָיו עוֹלוֹת בָּאֵש,

הָאֵש, שֶאֵינֶנָּה כְּלָל חֹמֶר כִּי אִם מְחוֹלוֹ הַבּוֹעֵר שֶל דֶה-פַאיָה,

זֶה שֶיִּדְעַךְ רַק שָעָה שֶהָאֵפֶר יַצְנִיחַ מָסָךְ אַחֲרוֹן."

בְּ-1665, בְּעֶרֶב חֹרֶף

תּוֹקֶפֶת מַחֲלַת-רֵאוֹת אֶת זַ'ן בַּטִיסְט מוֹלְיֶר

שָעָה שֶגַּל-קֹר, בֵּין סִדְקֵי הַקְּלָעִים, עָט עָלָיו בְּעוֹדוֹ מְבַדֵּחַ

עַד לִדְמָעוֹת אֶת קְהַל הַקוֹמֶדְיוֹת שֶלּוֹ עַל בִּימַת הַ-Palais

Royal, (3) אֲבָל הוּא – מְצַפְצֵף כְּדַרְכּוֹ עַל עֵצוֹת הָרוֹפְאִים וְקוֹלֵעַ

חִצִּים מֻרְעָלִים בִּצְבִיעוּת הַמִּמְסָד הַסּוֹפֵג עֶלְבּוֹנוֹ בִּתְרוּעוֹת-

גִּיל עַד לָרֶגַע שֶבּוֹ מִתְמַלֶּטֶת נִשְמַת הַבַּדְחָן וְשוֹבֶקֶת

מוּל קְהָלוֹ הַמַּרְעִים פִּרְצֵי-צְחוֹק, בְּשִעוּל הַמַּרְעִים פִּרְצֵי-דָּם.

כָּל זֶה קוֹרֶה עַל קַרְשֵי הַבָּמָה בֵּין שִׂיאֵי הַהוּמוֹר וְהַפַארְסָה

שֶל מִי שֶדִּגְדֵּג בְּאִזְמֵל-הַנִּתּוּחַ אֶת כָּל בָּתֵּי-שֶחְיָן שֶל כָּל חֻלְשוֹת אֱנוֹש עַד תֹּם

אַךְ דַוְקָא בַּ"חוֹלֶה הַמְּדֻמֶּה" שֶלּוֹ, בַּסְּצֶנָה

הַמַּצְחִיקָה מִכֹּל וּמְצַמְרֶרֶת לֹא פָּחוֹת

נֶחְתָּם פִּתְאֹם הַקְּרָב שֶבֵּין מִימֶזִיס לְנֶמֶזִיס,

בֵּין כֹּשֶר הַחִקּוּי לְנִקְמָתָהּ שֶל הָאֱמֶת.

כָּכָה מַכָּה בְּגִידַת בְּרוּטוּס (הַגּוּף) אֶת קֵיסָר (בְּעָלָיו) אֶל הַחֹמֶש

זֶה, שֶאָמְנָם כֻּלּוֹ חֹמֶר אַךְ אֵין לָהּ לָרוּחַ קִיּוּם בִּלְעֲדָיו

וְכָךְ מַפִּיל הַחֹלִי אֶת זוֹנְחוֹ בְּמִין נוֹק-אַאוּט

סוֹפִי עַל הַקְּרָשִים אַךְ גַּם מַשְכִּיב אֶת כָּל צוֹפָיו

מִתַּחַת לַכִּסְאוֹת מֵרֹב לָצוֹן, שֶבּוֹ, בְּלַהַט 

צוֹרְחִים הֵם: "בְּרַאווֹ, Quelle est belle! (4)    

Une scene tres naturelle!" (5)

שָעָה שֶהַנֶעבֶּעךְ מוּצָף בִּתְשוּאוֹת שֶאֵינוֹ מְסֻגָּל כְּבָר לִשְמוֹעַ:             

"אֵיזֶה מִין!diable (6)

Superbe! (7)

Formidable! (8)

מַדְהִים אֵיךְ הוּא הָעֶרֶב מִתְעַלֶּה כָּאן עַל עַצְמוֹ

הַזַ'ן בַּטִיסְט הַזֶּה, הַ-grand artiste (9) הַזֶּה, וְאֵיךְ הוּא

לֹא רַק גּוֹסֵס לְתִפְאֶרֶת כִּי אִם גַּם בְּמִין טִבְעִיּוּת שֶכָּזֹאת

שֶנִּדְמֶה כִּי אָמְנָם הוּא שוֹבֵק בֶּאֱמֶת הַמַּמְזֵר הַזֶּה. אֵיזֶה בִּצּוּעַ!

אֵיךְ הוּא פָּשוּט מִתְפַּגֵּר לְעֵינֵינוּ הַלֵּץ הַזֶּה, כָּל הַכָּבוֹד!..."     

בְּ-1730 מְסָרְבִים הַכְּמָרִים בְּתֹקֶף

נִזְעָם אַף יוֹתֵר, קַל וָכֹּמֶר, מִזֶּה בּוֹ סֵרְבוּ לְהוֹרִיד אֶת מוֹלְיֶר

אֶל בּוֹר עֲפָרוֹ הַחוֹתֵם בְּ-finito (10) אֶת כָּל הַקּוֹמֶדְיוֹת, לִקְבֹּר אֶת    

גְּוִיַת הָעַלְמָה אַדְרִיאָן לָקוּבְּרֶר, שֶגִּלְּמָה בְּחַיֶּיהָ עַד אָז

(אַף שֶקְּצָרִים הָיוּ עַד לְחֶמְלָה) אֶת מֵיטַב גִּבּוֹרוֹת הַטְּרָגֶדְיוֹת

שֶל קוֹרְנֵי וְרָסִין: "בֶּרֶנִיס", "עֲתַלְיָה", "אִיפִיגֶנְיָה" וּ"פֶדְרָה" וְעוֹד.

לָמָּה סֵרְבוּ? כִּי שָעָה שֶצֻּוְּתָּה לְבַקֵּש מְחִילָה דְמוּעַת-עַיִן

מִמִּי שֶבָּרָא לָנוּ אֶת תֵּאַטְרוֹן-הָאַבְּסוּרְד שֶל סִדְרֵי עוֹלָמוֹ

עַל חֵטְא אַהֲבַת-הַבָּמָה שֶלָּהּ לֹא נֶעְתְּרָה וְהוֹסִיפָה בְּלַחַש:

"גַּם הַגּוֹרָל מְשַׂחֵק תַּפְקִידִים בִּטְרָגֶדְיוֹת. כְּלוּם הוּא מִתְחָרֵט?"

וּבְ-1846, לְאַחַר שֶנּוֹאַש מִלָּנוּעַ

הָלוֹךְ וַחֲזוֹר בְּלִי רִפְאוּת וּמָזוֹר בֵּין מֻמְחֵי הַמָּרָה הַשְּחוֹרָה

שֶאֵין לָהּ סְגוּלָה בְּאֵרוֹפָּה כֻּלָּהּ בָּהּ קָצְרָה יַד רוֹפְאָיו לְהוֹשִיעַ

אֶת כְּבוֹד הָאָדוֹן זַ'ן גַסְפַּר דֶבִּירוֹ, בַּדְחָנָהּ הַגָּדוֹל שֶל צָרְפַת,

מַקִּיש הָאִיש, רַב-מָג מֻפְלָא בִּתְחוּם הַפַּנְטוֹמִימָה

וּמִי שֶנּוֹדַע כְּאַלּוּף לֵיצָנֵי הַקּוֹמֶדְיָה שֶל עִיר-הָאוֹרוֹת,

עַל דֶּלֶת מְלוֹנוֹ שֶל אֵיזֶה גוּרוּ הִינְדוּסְטָנִי

אֵי-שָם, בְּפַאֲתֶיהָ שֶל פָּרִיס, בְּלַיְלָה קַר

וְתַחַת שֵם בָּדוּי וּבְלִי אִפּוּר, אַךְ בְּמִגְבַּעַת

וְזוּג מִשְקָפַיִם שְחוֹרִים וְשָׂפָם הַמַּסְתִּיר אֶת רֻבָּם שֶל פָּנָיו

אוֹמֵר לוֹ מֻכֵּה מֶלַנְכּוֹלְיָה: "אַתָּה תִקְוָתִי הַסּוֹפִית, הַנּוֹאֶשֶת,

תֵּן לִי תְרוּפָה שֶעוֹד טֶרֶם נִסִּיתִי, פַּנְדִיט, כִּי נִסִּיתִי הַכֹּל."

– "תְּרוּפָה כְּנֶגֶד מָה, סָהִיבּ?" שוֹאֵל אוֹתוֹ הַגוּרוּ.

– "כְּנֶגֶד הָעַצְבוּת, פַּנְדִיט," מֵשִיב לוֹ דֶבִּירוֹ.

– "יֵש לִי!" אוֹמֵר לוֹ הַהֹדִי, "אִם זֶה לֹא יוֹעִיל אַל תִּקְרָא לִי כְּבָר גוּרוּ."

– "מַה הַתְּרוּפָה?"

– "קְנֵה כַּרְטִיס לַמּוֹפָע שֶל אַלּוּף-הַצְּחוֹקִים, דֶּבִּירוֹ..."

הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה נִנְעֶרֶת אַט מֵהִרְהוּרֶיהָ,

צְנִיף הָאָחוֹת הָרָאשִית צָץ לְפֶתַע בְּפֶתַח חַדְרָהּ, אַחֲרָיו

נִרְאִים מַנְכַּ"ל הַתֵּאַטְרוֹן וּשְנֵי חַבְרֵי הַוַּעַד

עִם זֵר וְרָדִים עֲנָק, לוֹהֵב. "אָז מַה שְּלוֹמֵךְ הַיּוֹם?"

– "לֹא תַאֲמִינוּ, נִפְלָא!" הִיא אוֹמֶרֶת וְאוֹר לֹא-צָפוּי בְּעֵינֶיהָ,

אוֹר הַמֵּשִיב לָהּ לְרֶגַע נָדִיר אֶת יָפְיָהּ מִשֶּכְּבָר הַיָּמִים.

זֶה פִּתְאֹם מְגַהֵץ בָּהּ קִמְטֵי יִסּוּרִים וְזִקְנָה כְּאֶחָד, זֶה תוֹקֵעַ

כְּמוֹ בְּנוֹק-אַאוּט אַדִּיר אֵיזֶה וֶטוֹ לְכָל גְּזֵרוֹתָיו שֶל הַזְּמַן.

– "יֵש לָךְ אוּלַי אֵיזֶה חֵשֶק נִסְתָּר שֶנּוּכַל לְמַלֵּא?" הֵם מַקְשִים לָהּ

(וְכָל-כָּךְ נִזְהָרִים לֹא לוֹמַר "אַחֲרוֹן", כְּמוֹ בִּפְנֵי הַנִּדוֹן לַגַּרְדֹּם).

– "כֵּן, דַּוְקָא יֵש, אֲבָל מָה? מִתְבַּיֶּשֶת לוֹמַר."

– "מִתְבַּיֶּשֶת? מַדּוּעַ?"

– "כִּי תֵכֶף תֹּאמְרוּ שֶמִּלְבַד הַבְּרִיאוּת הִתְרוֹפֵף לִי גַם בֹּרֶג בָּרֹאש."

– "בְּכָל זֹאת?"

– "שוּם בְּכָל זֹאת. רַק בִּתְנַאי שֶתְּמַלְּאוּ לִי."

– "אֶת מָה?"

– "מַה זֶּה מָה? אֶת הַחֵשֶק הַזֶּה שֶשָאַלְתֶּם אִם יֵש לִי. וְיֵש!"

– "אֵיךְ נְמַלֵּא לָךְ אֶת מָה שֶאֵינֵךְ מְעֵזָה כְּלָל לוֹמַר לָנוּ מַהוּ?"

– "אֵיךְ אֲגַלֶּה לָכֶם מַהוּ אִם לֹא תְמַלְּאוּ לִי אֶת מָה שֶאֹמַר?"

– "מַבְטִיחִים," הֵם עוֹנִים לָהּ כִּבְנֵי-עֲרֻבָּה, בְּלִי לָדַעַת עַל מָה הֵם חוֹתְמִים שָם.

– "לֹא תִצְחֲקוּ לִי?"

– "חָלִילָה."

– "אִם כָּךְ – עוֹד תַּפְקִיד. אַחֲרוֹן. עִם קָהָל..."

עַכְשָיו זְקוּקִים אוֹרְחֶיהָ לְטִפּוּל, טִפּוּל בְּהֶלֶם.

– "תִּשְתּוּ," הִיא מַצִּיעָה לָהֶם, "כּוֹס מַיִם. תֵּרָגְעוּ."

הֵם אֶצְלָהּ כְּבָר בַּכִּיס אַךְ מִיָּד הִיא שוֹלֶפֶת מִתַּחַת לַכַּר אֶת "מֵדֵאָה".

שוּם הַנָּחוֹת. בְּפָחוֹת לֹא נָאֶה לָהּ. הוֹלֶכֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה.

בַּבֹּקֶר הַבָּא כְּבָר מֻקֶּפֶת מִטַּת הַחוֹלָה בְּבִימַאי וּבְצֶוֶת

רוֹפְאִים הַדְּרוּכִים לְכָל פֶּגַע צָפוּי וְאֵינְסְפוֹר אֶמְצְעֵי הַחְיָאָה,

אַךְ הִיא, דַוְקָא הִיא, מַמְחִישָה שָם פִּתְאֹם הַחְיָאָה מִסּוּג אַחֵר, כְּנֶגֶד כָּל פַּחְדֵי רוֹפְאֶיהָ:

הָאֹמֶץ מֵפִיחַ בָּהּ נֵס אוֹנְקוֹלוֹגִי:

פְּשִיטַת הַגְּרוּרוֹת נִבְלְמָה...

תוֹךְ חֹדֶש, עִם דוֹקְטוֹר צָמוּד הָאוֹרֵב בֵּין סִתְרֵי הַקְּלָעִים וְצוֹפֶה בָּהּ

כְּמוֹ בִּפְצָצָה מְתַקְתֶּקֶת אוֹ כְּמוֹ בְּפִלְאָהּ הַשְּמִינִי שֶל תֵּבֵל,

נוֹחֵת אוֹתוֹ נֵס עַל קַרְשֵי הַבָּמָה וְעוֹד טֶרֶם תִּפְתַּח שָם אֶת פִּיהָ

נִשְטֶפֶת חַיַּת-תֵּאַטְרוֹן מַלְכוּתִית זוֹ בְּאֶשֶד רוֹעֵם שֶל תְּשוּאוֹת.

הֵם קָמִים לִכְבוֹדָהּ מִכִּסְּאוֹת מוֹשְבֵיהֶם,

הֵם תּוֹרְעִים לָהּ בִּ-standing ovation, (11)

הֵם עֵדִים הֲמוּמִים לִתְחִיַּת אַגָּדָה בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אַגָּדוֹת.

שֶלֹּא כְּסוֹפָם שֶל מוֹלְיֶר, לָקוּבְּרֶר, דֶבִּירוֹ וְקַלְוֶרוֹ שֶל צַ'פְּלִין (12)

אֵין הֵם יוֹדְעִים כִּי בְּכָךְ, חֵרֶף כָּל הִגָּיוֹן רְפוּאִי בָּעוֹלָם,

הֵם תּוֹרְמִים לָהּ בְּרֶגַע מֻפְלָא זֶה אִינְפוּזְיָה שֶאֵין לָהּ הֶסְבֵּר מִלְּבַד מִיסְטִי:

לֹא רַק הַדְרָן לֹא נִשְכָּח, גַּם מִנְיַן

שְנוֹת חַיִּים לְחַיֶּיהָ,

עֻבְדָּה.   

____________

(1) – (אנגלית): על חשבּון הבּית.

(2) – ("): ייבּוּש השֹיער ועיצוּבוֹ בּאמצעוּת מייבּש-שֹיער.

(3) – (צרפתית): הארמון המלכוּתי, האֲתָר בּו העלה מולייר את מחזותיו.

(4) – ("): "כּמה זה יפה!"

(5) – ("): "סְצֵינָה טִבעית מאוד!"

(6) – ("): שֵד!

(7) – ("): מעוּלה!

(8) – ("): יוצא מן הכּלל!

(9) – ("): שֹחקן גדול.

(10) – (איטלקית): סוף, נִגמר.

(11) – (אנגלית): מחיאות כּפּיים בּעמידה (כּשקם הקהל על רגליו לכבודו של השֹחקן המְבַצֵּעַ).

(12) – דמוּת הליצן הטראגי בּסרטו של צ'ארלי צ'אפּלין "אורות הבּמה".

    * * *

אהוד בן עזר

צרור שירים מתוך הספר הנידח והנדיר

"יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר"

בהוצאת אסטרולוג 2005

אחרי עשרים שנה

כְּשֶׁתָּבוֹא אֲהוּבָתְךָ הָעֲיֵפָה עִם שְׁטַר חֲלוֹמוֹתֶיךָ

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, אַתָּה תִּרְצֶה לוֹמַר כְּמוֹ יֶלֶד:

חֲבָל, נִגְמַר הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל! אוּלַי עוֹד קְצָת, לְחַכּוֹת? אֲהוּבָתִי

לָמָּה בָּאת כְּבָר? כָּל כָּךְ מַהֵר. אֵלֶּה הָיוּ רַק חֲלוֹמוֹת

וַאֲנִי בֵּינְתַיִם חַי, לֹא רַע, לֹא רַע לִי, בֵּינְתַיִם, לִחְיוֹת.

לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי בִּרְצִינוּת, כִּי בִּרְצִינוּת אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִי

מְצַפֶּה לִי בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ. כַּמָּה נְשִׁיקוֹת עוֹד נוֹתְרוּ

בִּשְׁנוֹתַיִךְ כַּמָּה אֲנָחוֹת בִּגְרוֹנֵךְ כַּמָּה כֹּח בְּמָתְנַיִךְ

כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל צַעַר כַּמָּה חֲדָרִים שֶׁל לֵב כַּמָּה

פִּנְקָסִים שֶׁל זָר כַּמָּה הוֹרִים וְכַמָּה מִמֵּךְ –

וְכַמָּה מִמֶּנִּי בְּמָה שֶׁנּוֹתַר מִמֵּךְ. וְכַמָּה

מִמֵּךְ בְּמָה שֶׁנִּתְוַסֵּף עָלַי. וּמָה יַגִּידוּ כָּל רֵעַי

עַל חֵטְא בִּשְׁטוּת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דַּי. כִּי זֶה

אֲשֶׁר מִתּוֹךְ צָרָה אַחַת בָּרַח אֶל קוֹדַמְתָּהּ

כֵּיצַד יִטְעַן כִּי לֹא יָדַע וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ

וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ

שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

ינואר 1973

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים

טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.

בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה

מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.

לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –

אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.

אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם

לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ

סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת

לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ

לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא

שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ

שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.

הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ

לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ

לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק

נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה

לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ

בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ

יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ

אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:

אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.

מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ

וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ

בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,

וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,

סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת

כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת

שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית

מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה

הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת

וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:

בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

פברואר 1973

לפני ככלות כוחך

מַכְאוֹבֵךְ לְנֶגְדִּי תָּמִיד. אֵינֵךְ בּוֹכָה? לֹא בִּגְלָלִי.

שָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת

בִּצְחוֹקִים וּפַחַד גְּבוּלוֹתַיִךְ, שָׁנִים מִנֶּגֶד

רָאִיתִי תַּבְנִיתֵךְ כְּתוּבָה בַּחֲלוֹמִי

"רַבָּה סַבְלָנוּתְךָ עִמִּי," אָמַרְתְּ, "חַכֵּה

עוֹד קְצָת, עוֹד בִּקְצוֹת הָעֲצַבִּים

כְּאֵבָר שֶׁנִּגְדַּע, כּוֹאֵב בִּי אָדָם שֶׁהָלַךְ – "

שָׁוְא תְּדַבְּרִי, עֲרִירִית, נְשׂוּאָה לִנְגָעַיִךְ,

הוּא בָּא וְהָלַךְ וּבִי לֹא מָצָאת בַּיִת –

וּבִצְחוֹקִים וּפַחַד גַּם בִּסְתָוֵךְ לֹא נִפְקְחוּ עֵינַיִךְ

עוֹד לא נוֹאַשְׁתְּ מִלֶּכֶת אַחַר תַּעְתּוּעֵי לִבֵּךְ –

עַכְשָׁו, רֶגַע שֶׁל לִפְנֵי כִּכְלוֹת כֹּחֵךְ, דִּבְרֵי

יָדִיד לִקְצוֹת הָעֶצֶב, בְּטֶרֶם סָגַר דַּלְתּוֹ אַחַר לֶכְתֵּךְ.

מרס 1973

בדיחה

הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ

שֶׁהִצְטַבְּרוּ בַּחֲלוֹמְךָ.

אַתָּה מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתִּי? –

אַַתָּה שׁוֹמֵעַ

אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ

אִשָּׁה פִּקְּחִית

הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ

לְפֵרָעוֹן

אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב

בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ

מַקְשִׁיב לְפִטְפּוּטָהּ

וּמְלַטֵּף לָהּ

מַחְשָׁבוֹת קְטַנּוֹת –

חַשְׁדָן וְרַךְ אַתָּה

נוֹגֵעַ בְּמִצְחָהּ

נוֹשֵׁק פָּנֶיהָ שֶׁאָהַבְתָּ

וּמְאַמֵּץ יָדֶיהָ

הַחִוְּרוֹת –

כָּל שִׁבְרֵי חַיֶּיהָ

כָּל נִדְרֵי לִבְּךָ –

בְּדִיחָה.

יולי 1973

ליוהנס מילר, בן-הטוחן

אִלּוּ לִפְנֵי שָׁנִים נָשָׂאתִי

אֶת גֵּיהִנּוֹמֵךְ הַקָּט

לוֹמֵד לִפְסֹעַ בִּשְׁבָרַיִךְ

נָס עַל קֶרַח דַּק מִמֵּךְ אֵלַי אֵלַיִךְ

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכְּפוֹר נִסְדַּק בִּצְלָעוֹתַיִךְ

אִשָּׁה עֲיֵפָה אַתְּ

מִן הַתְּבוּנָה לָשֵׂאת רַגְלַי לִבְרֹחַ

בְּטֶרֶם אַתְּ יוֹצֵאת

מִדַּעַת, נוֹשֶׁרֶת אֶל חֵיקִי

כִּפְרִי בָּשֵׁל מִדַּי –

בִּשְׂרִיד רֵיאָתָהּ וְהִיא גּוֹוַעַת

לְיוֹהַנֶס מִילֶר, בֶּן-הַטּוֹחֵן:

"כֵּן יוֹהַנֶס, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

רַק אוֹתְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי

וִיקְטוֹרְיָה הִיא הַכּוֹתֶבֶת

וֶאֱלֹהִים קוֹרֵא אֶת הַדְּבָרִים

מֵעַל שִׁכְמִי."

הֲיִי שָׁלוֹם, עַכְשָׁיו זָרָה אַתְּ

וְאַךְ לְתֹהוּ קְצָת

מִלִּים שֶׁלִּי מְרַחֲמוֹת אוֹתָךְ

וּקְצָת מִלִּים שֶׁלָּךְ מְרַחֲמוֹת אוֹתִי –

רַק אֶת עַצְמִי נָשַׁקְתִּי בִּשְׂפָתַיִךְ

לִפְתֹּר חִדַּת גַּאֲוָתִי

אֲבָל מוּזָר הָיָה לִבֵּךְ וְקַר וְדַל כֹּחוֹ

אִם לֹא יָכֹלְתְּ אוֹ לֹא רָצִית

אַחַת לִי. שְׁנוֹתַי נֶאֱסָפוֹת מוּלֵךְ

אֶתְמוֹל עָצוּב בְּגַעֲגוּעַ סָתוּם

כַּחֲמִישִׁיָּה בְּדוֹ-מָז'וֹר לְשׁוּבֶּרְט

אַתְּ נִגּוּן שֶׁלֹּא הָיָה בָּךְ –

יולי 1973

השיר "יוהנס מילר, בן-הטוחן" נכתב ביולי 1973. בשנים ההן כתב בן עזר מדור שבועי "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", וקרא, בהשפעת ידידו פנחס שדה, את הרומנים של הסופר הנורווגי קנוט האמסון. מדורו מיום 31 באוגוסט 1973 הוקדש לרומן "ויקטוריה, תולדות אהבה אחת", שתרגם מנורווגית פסח גינזבורג, ויצא לאור בהוצאת "אברהם יוסף שטיבל", ורשה, תרפ"א, 1921. פרשת אהבה נפתלת, שאינה מצליחה להגיע לידי מימוש, מסתיימת במכתב פנייה בגוף שלישי, ששולחת בתו של בעל האחוזה, הגוועת בשחפת, ויקטוריה – ליוהנס מילר, בן-הטוחן:

"כן, יוהנס, אני אהבתי אותו, אהבתי רק אותו כל ימי-חיי, ויקטוריה היא הכותבת זאת, ואלוהים קורא את הדברים מעל לשכמי." (עמ' 108)

באחריות גמורה וערירית

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף

אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,

אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת

פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ

עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים, כְּאִלּוּ עוֹד יָכֹלְתְּ אִתִּי וְלֹא רָצִית –

עַתָּה גָּבַהּ בֵּינֵינוּ הַר שֶׁל שְׂפַת טְרָשִׁים,

מַחְזוֹר שִׁירִים שֶׁל פַּחַד שַׁיִשׁ בְּפָנַיִךְ

וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר

שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ יַלְדָּה לִבֵּךְ

חֶשְׁבּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת, נוֹשֵׂאת רִיבִּית הַשֹּׁקֶת הַשְּׁבוּרָה

אוֹתָהּ צָבַרְתִּי בְּלִבִּי, שָׂמֵחַ לְאִדֵּךְ, עַקְשָׁן כָּמוֹךְ וּקְצָת צוֹדֵק

סוֹכֵן בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף אֶת כָּל שְׁנוֹתַיִך, וּמְחַבְּקֵךְ

בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית.

יולי 1973

וככה אנשקך

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

ינון כפצע בחיקך

עַכְשָׁיו יוֹצֵא חוֹגֵג הַבֵּן הָאַחֲרוֹן שֶׁל יִחוּמַיִךְ

עַל סַף בֵּיתוֹ דַּלוּת לִבֵּךְ, טֵרוּף שְׁנוֹתַיִךְ הָרָזוֹת,

בִּבְכִי תִּינוֹק נִפְחָד נִזְרַע בּוֹ מִדָּמֵךְ הָרַעַל

שֶׁל כָּל מְאַהֲבַיִךְ הַקּוֹדְמִים, אָחִים מֵתִים שֶׁלּוֹ,

אָחִים בְּכוֹרִים שֶׁלּוֹ, כָּל הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר רַחְמֵךְ הֵקִיא

שָׁנִים וְלֹא נִרְגַּעְתְּ. עַתָּה נוֹצָר הוּא בְּצַלְמֵךְ

קָטָן וַעֲרִירִי, פְּקַעַת עֲצַבִּים צוֹרַחַת, נִדְחַק

בָּהוּל בְּעוֹלָמֵךְ, יָתוֹם מֵרַחֲמַיִךְ, עֶבֶד קָט

לְשִׁגְיוֹנוֹת לִבֵּךְ – לָדַעַת סוֹד קוּרִים אֲשֶׁר הָרוּהוּ וּמָה

נִטְוָה מִשְּׁגִיאוֹתַיִךְ בְּשִׁלְדוֹ, וּמָה מֵרִשְׁעוּתֵךְ נִצְפָּן

בְּרוֹאוֹתָיו וּמָה מִבִּעוּתַיִךְ בְּלִבּוֹ וּמָה מִכָּל

מוּזָרוּתֵךְ בְּסֵתֶר מוֹצָאוֹ. הַבֵּן יַקִּיר לָךְ, עֵת

תַּזְקִינִי – אֶרֶס מְרִי יַגְמִיעֵךְ. בְּאֶגְרוֹפִים רָזִים

הוּא יַהֲלֹם בִּדְכִי שָׁדַיִךְ, יִטְעַם גְּבָרִים, עָשָׁן,

צְרִיחוֹת חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ עַל יְצוּעִים רַבִּים, יִטְעַם

חִבּוּט הָרֶחֶם הַיָּגֵעַ, יִטְעַם גִּלְגּוּל חָלָב

בִּמְחִלּוֹת הַתַּאֲוָה, יִנּוֹן כְּפֶצַע בְּחֵיקֵךְ, יוֹנֵק

תִּקְוַת שְׁנוֹתַיִך שֶׁחָלְפוּ לָרִיק, עֹנֶשׁ לִשְׁרִירוּת לִבֵּךְ

וֶאֱלֹהִים בֵּרַךְ אוֹתָךְ בִּפְרִי הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה

וְהַבְּרָכָה צוֹרַחַת בְּחֵיקֵךְ, הוּא עוֹד יַפְלִיא

אֶת מַכּוֹתָיו בָּךְ, בְּנֵךְ הַקָּט, בְּכוֹרֵךְ.

יוני 1976

* * *

ש. שפרה

"יעזרה אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר

דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05

למען הסדר הטוב – אהוד ואני ידידים מזה שנים רבות; יתרה מזו, שנינו חברים באגודת סתרים אחת שמספר הנמנים עליה הולך ומתמעט כחלוף השנים, הלא היא: "אגודת האזרחים העות'מנית של פלשתינה א"י".

אבל כל מה שייאמר להלן אין בו משוא פנים.

מה שנפלא בעיניי בשורות של שירה, ואולי הוא חלק ממהותה, הם השוליים הפרומים של המילים, שאיננו יכולים להגיע לסוף משמעותן, שמותירים בין המילים ובין השורות חידות, לא תמיד מתפענחות, אבל מחזירות אותי כקוראת אל השיר שוב ושוב. ושמתי לב שהמילים שמותירות שוליים פרומים הן לרוב מטבעות לשון וצירופים חד-פעמיים – חדים ועמומים גם יחד, ככל שיישמע הדבר פארודכסאלי.

ואולי מה שאמר ט.ס. אליוט במאמרו על השירה, על התרגום של שירה משפה לשפה: "שירה היא בחינת איזכור מתמיד של כל הדברים העשויים להיאמר בשפה אחת ואינם ניתנים לתרגום," – תופש ביחס לשירה בכלל, לקריאה של שירה ולפיענוחה: שירה אינה ניתנת לתרגום אפילו בשפתה שלה, היא אינה ניתנת לפרפראזה. בעיניי שיר מובן עד סופו הוא שיר מת. גם באוזני תלמידיי טענתי תמיד: "לא צריך להבין שיר, צריך לשמוע ולקלוט בכל החושים."

 ב"סוף דבר" לספרו מספר לנו אהוד כי לאחר שגילה כי דודתו המשוררת אסתר ראב כתבה במשך ארבעים שנה רק כשמונים שירים אמר לעצמו: "אבל מה אעשה ביתר הזמן אם אהיה משורר?" – וכך החליט לעבור לכתיבת פרוזה בלבד, למזלו. ואף על פי כן חיידק השירה הוא כנראה איזה נגיף נצחי. והספר הזה הוא הוכחה ניצחת.

משוררים הם עם מקולל. אני מתקנאה לפעמים בציירים, ובעיקר במוסיקאים. לשון העשייה שלהם מתייחדת רק להם. אחרי ככלות הכול אינך משמיע באוזני הקופאית בסופר סונָטה וגם אינך מצייר לה את רשימת הקניות שלך. השפה שמשמשת אותנו בחיי יום-יום לצרכים הנמוכים ביותר – משמשת אותנו גם בספירות הגבוהות ביותר. אותן מילים ממש. מה שעושה את השירה לשירה הוא לדעתי החד-פעמיות של הצירוף, בין השאר. ונדמה לי שחד-פעמיות של צירופי לשון מאפיינת את הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

כבר שמו של הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", חלק מפסוק מקראי שכאשר אתה תולש אותו מהקשרו בתהילים פרק מ"ו, שבו מושא המשפט היא "עיר האלוהים, קְדֹש משְכְני עליון, אלוהים בקִרבה בל תִמוט, יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – משאיר אחריו תהיות. חזרתי עליו פעמים רבות תוך כדי היכרות עם הספר, ולמען האמת גם לפני כן, כשאהוד סיפר לי כי זה שמו. המשפט התיישב בתוכי כמו אותם פסוקים מתוך שירים ופזמונים שבאופן כפייתי אינם מניחים לי, ואפילו איני יודעת מדוע הם מתנגנים בי. כמובן הייתי כולי אחוזת סקרנות, וכרגיל כשאנחנו עומדים בפני קריאה של ספר שכתב ידיד וחבר, אחוזת חששות – אחרי ככלות הכול ראיתי תמיד באהוד כותב פרוזה מובהק, והנה לפתע משורר – וכשקראתי בפעם הראשונה נעלם החשש, פגשתי שירים מרתקים ובשלים, נתפשתי בחכתם של השוליים הפרומים, של החידות הבלתי פתורות.

שיריו של אהוד בשני השערים הראשונים, ואני אתייחס אליהם בעיקר, עומדים בסימן של ניגודים פרדוכסאליים. כשם שהפרוזה של אהוד היא מזג של ריאליה ובדייה עד כדי כך שלפעמים קשה מאוד להבחין מתי מתחילה האחת ומסתיימת האחרת, כך השירים עומדים בסימן הכפילות בין הקונקרטי לפנטאסטי – הדובר (ואני יכולה לראות איך אהוד מעקם את שפתיו לשמע המינוח מלשון ביקורת הספרות – אבל מה לעשות אינני רוצה בשום פנים לזהות את מי שקולו נשמע בשיר עם אהוד האיש) – הדובר וגם הנמענת הם מוחשיים מאוד וגם הזויים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42): "...יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים, / כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה."

המבט של הדובר בשירים הוא גם תם, ילדותי, וגם מפוקח; יתירה מזו, ה"ילד הנצחי" שומר במודע על היסוד התם במבטו; יש בו אמונה בנצח האהבה שלא ישקר, מתוך ידיעה ברורה שהנצח הזה ישקר, ועוד איך ישקר! כך בשיר "חפרפרת" (עמ' 26):

יֶלֶד שֶׁלָּךְ, חֲפַרְפֶּרֶת

תּוֹעָה. סוּמָא שֶׁרָצָה

בְּחֵיקֵךְ שֶׁחָפַץ

לְפַנְקֵךְ בְּרִיסָיו –

בֶּעָפָר הֶחָפוּר

אַתְּ חוֹפֶפֶת

רֹאשׁוֹ – יֶלֶד, אָמַרְתְּ –

תִּהְיֶה חֲפַרְפֶּרֶת

טוֹבָה.

אִם יִפְקְחוּ

אֶת עֵינָיו –

יָמוּת.

הפקחון, ההתפכחות, הם מעין גזר דין של מוות. הוא מעמיד את מבטו העיוור-מדעת מול מבטם של הפקחים, שהם הסומים באמת, ומוכן לשלם את המחיר של הלגלוג, שלו הוא זוכה מאותם פקחים-סומים. הוא תופש את עצמו כמעט נבחר על שום התום בדעת. החיים במלוא מלאותם ייתכנו רק מתוך עיוורון מודע לעצמו, ויש בכך כמעט תחושה של נבחרות ושל קורבן גם יחד (בשיר "ולפסוע מלוגלג ותמים", עמ' 20):

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

הכפילות האוקסימורונית מאפיינת את שירי האהבה, את מערכת היחסים הנשית-גברית. והיא חוזרת בשירים רבים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42):

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי.

כך שואל האוהב באחד משירי הספר: לצמוח ולנשור גם יחד, למות ולחיות גם יחד באהבה. ואל תצפו לשמוע תשובות לשאלה: הקיום הנשי-גברי, נגזר עליו מבראשית להתקיים מתוך כפילות; כמו סיפור גן העדן בבראשית: האישה שפקחה את עיניו של אדם לראות היא גם שגזרה עליו להיות אנושי, להיות בן מוות.

שני השערים הראשונים, שיש בהם שירי אהבה מן החושיים והמסתוריים ביותר שאני מכירה בשירה העברית, שונים זה מזה בדרכי הביטוי הפואטי, אבל מבחינה תימאטית הם מעמידים מערכת נשית-גברית טעונה, פרדוכסאלית, לא ניתנת לגישור. ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 49):

...אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

הארוס, שפת הגוף – אינה מאחדת בין הפרודים, ורק החִסָרון, ההיעדר, הוא באופן פרדוכסאלי – היש, המלא. האהבה היא מחוז געגועים בידיעה שהיא בלתי מושגת, ממש כמו המסע ההזוי הילדותי להודו. או אל אטלנטיס הממלכה האבודה, "עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ / וְטַבַּעַת זָהָב." ("אטלנטיס", עמ' 37).

האישה האהובה, וכמוה הגבר האוהב – הם ספציפיים, קונקרטיים ויחידאיים, אבל אולי דווקא משום כך הם כל אישה וכל גבר, הם הזוג הקדמון שנגזר עליו מבראשית לא להגיע. שיא הקירבה הוא להיות שני אגרטלים סדוקים עומדים זה בצד זה. כדי להגיע, להתאחד, הם חייבים להתפורר, להיות לאבק, ("שני אגרטלים", עמ' 31):

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

...וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

או בשיר אחר: "נִפְגָּשִׁים וְלֹא / נוֹגְעִים, נוֹגְעִים / וְאֵין לוֹמְדִים דָּבָר – " ("אם ניפגש", עמ' 40). האישה היא: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם – " ("וככה אנשקך", עמ' 60); הגבר הוא תינוק והוא אב, גם כאשר הוא אוהב, או אולי איש יעוד, כפי שאנסה לרמוז אחר כך: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." (שם, עמ' 60).

התחושה שגיבורי או אנטי-גיבורֵי שירי האהבה האלה הם כל גבר וכל אישה באשר הם, שאי האפשרות להתממש באהבה, שהאהבה היא אטלנטיס בלתי מושגת – מתחזקת למקרא שירים אחדים בשער הראשון, שירי משפחה הייתי קוראת להם. ההורים, האב, האם, אינם משלמים בזמן את חובותיהם לאהבה; האב "חָדַל לְדַבֵּר / וּפָסַק לֶאֱהֹב." ואפילו מותו של האב וחילופי הגברים בחיי האם אינם מצילים את האם מן הכישלון. לפחות האחד אהב את תבשיליה, השני גם את תבשיליה לא אהב, כך אומר שיר אירוני אחד, "אבל הוא אהב את תבשיליה" (עמ' 46):

וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.

אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ

טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה

וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.

הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית

שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.

אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.

לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,

שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ

וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.

עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם

שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת

הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל

לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

תחושת האשם על הכישלון האנושי להיות לאחד, לאהוב, היא מורשת המין האנושי באשר הוא אנושי; היא מוטבעת באדם באשר הוא אדם, היא מהותית לאנושיותו, כמעט אפשר לאמר תורשתית. בנים נושאים בחטא אבותם, בחטא המלכות הריקה: "כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ." ("אבא מָלך", עמ' 18), "אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת / בָּנוּ." ("הורים", עמ' 19), ובשיר אחר: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48).

 וכך גם באשר לדמות הנשית ("אופליה", עמ' 38):

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

 הזרות היא מולדת כמעט מוּרשת. לי נראה, אם כי הדברים מרומזים כיאה לשירה שהיא שירה, האפשרות היחידה של קירבה היא בתוך המשפחה. "רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48) או: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." (שם. עמ' 48).

אולי זה מה שמשתמע גם מהשיר "אופליה", שהוא היחיד בספר שבו הדוברת היא אישה:

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

ונשארים כמובן כל סימני השאלה, השוליים הפרומים, כפי שאני קוראת להם: האם זה האב הביולוגי, האם זה האהוב שהוא גם אב? הכול פתוח. וזה מה שאני אוהבת בשירים האלה. הארוטיקה הכבושה, הכמעט אסורה – היא שכובשת אותי.

במבט מפוקח יודע הגבר שהזמן הוא האויב הגדול של האוהבים: "עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52), ו"אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ / וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ." ("יחף יחף בלילה לבדך", עמ' 54).

אבל שוב, בסימן הפרדוכסאליות המאפיינת שירים אלה, הזמן אינו יכול לאוהבים, וגם כחלוף עשרים שנה, כשמו של אחד השירים ("אחרי עשרים שנה", עמ' 51) אומר האוהב:

...וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ

וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ

שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

ו"כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ / אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ." ("וככה אנשקך", עמ' 60). נדמה לי שדמות האישה באשר היא אישה – ולא במקרה ניקד אהוד את המוטו של הספר "לָאישה בחיי" – (בקמץ) כל הנשים באישה אחת (אני משערת שנשים רבות ראו את עצמן באישה הזאת), היא אחת הדמויות הנשיות המורכבות בשירי אהבה שאני מכירה. ואגב השירה העברית אינה משופעת בשירי אהבה, אם כי אפשר למצוא בה שירים שמתייחסים בחרות מוחלטת לאברי הגוף, של האישה בעיקר, ובעיניי הם שירים על גבול הפורנוגרפיה, אם לא עברו את הגבול הזה.

השירים מעמידים אותה בסימן של הדואליות הפרדוכסאלית שהזכרתי: היא מצד אחד פַאם פאטאל, טורפת גברים ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 52): "הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל / מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ / לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי – // ...אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה / טַרְפֵּךְ..." – ו"יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת." ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52).

אישה שגוררת את גורלה לבדידות שיש בה מן הקסם של חרות נוראת-הוד: "הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ." ("זר כאש בעורקיה", עמ' 47); ומצד שני כמעט דמות אגדית, בלתי מושגת, כמעט אוורירית, מחוז חפץ לא מושג: "וּלְרֶגַע קָט / מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא / כְּאַגָּדָה: / שָׁם אַתְּ, / שָׁם, אַתְּ." ("צל הפנינה לשפתייך", עמ' 24). אישה חלושה, שברירית, אבודה בתוך עצמה, טרופת חלומות, טרופת פחדים, בודדה. היא חידה שהדובר הגבר מנסה לפתור שוב ושוב גם כחלוף עשרים שנה ללא הצלחה: "סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52); ואולי, כפי שמיטיב להגדיר אותה אחד השירים: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם" ("וככה אנשקך", עמ' 60); היא מחליפה צבעים כמו זיקית: "אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים / מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ." ("ערב בירושלים", עמ' 28). היא אשמה, מייסרת ומיוסרת, שפלת ברך וגאה, זרה וקרובה, היא נולדה זרה (אופליה), מפני שהיא אישה. היא אולי "האחר האולטימטיבי".

לאן נמלט הדובר הגבר מן המפגש לא-מפגש הזה חסר התוחלת? המקלט הוא הבדידות של איש הייעוד. שוב רבים כאן סימני השאלה: האם המילים, הכתיבה – היא הייעוד? שכן הייעוד הנזכר אינו מפורש. "בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּו" ("לשווא הן מחכות", עמ' 45), וכל הנשים, אשר כולן מתגלמות באהובה היחידה, מחכות לשווא. כאשר הדובר נוסע לביקור אצל משוררת זקנה וחולה הוא מזכיר לעצמו כי בבדידות יכיר האדם את עצמו, כפי שרמזתי קודם לכן: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." ("וככה אנשקך", עמ' 60).

אולי מן הנסיעה הזו אל המשוררת, המסתיים ב"לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת" תוך כדי קריאה ב"סידהארתא", אולי משתמע מכאן שבמקום שמסתיים המסע הארוטי מתחיל המסע אל המילים והכתיבה. ואולי גם המפלט בפרוזה והבחירה בה ולא בשירה אינה בחירה כל כך פשטנית, כפי שהציג אותה אהוד ב"אחרית דבר". וקריאה מעין זו זוכה לתמיכה בשער "בפתח תקווה אחרת", שמעמיד אל מול המקום החושי, האיכרי, את איש המילים: "...פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר. / מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים."

המבט המפוקח במסע האהבה, שאין לה מחוז חפץ, מעוצב ברבים מן השירים לא בלשון רומנטית מתפייטת, אלא בעולם מונחים הלקוח מתחום המסחר והמקח והממכר, וכך מעניק לשירים את הגוון האירוני המושחז. כך תמצאו כאן שיר שכולו רצוף מונחים מתחום הביטוח, ("באחריות גמורה וערירית", עמ' 59):

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף

אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,

אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת

פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ

עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים...

וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר

שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים...

ושיר שכולו רצוף ביטויים מתחום המסחר ("בדיחה", עמ' 56): "הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ / ...אַַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ / ...הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ / לְפֵרָעוֹן / אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב / בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ..."

וכמה מילים על המקום והלשון. אלה שירים שכתובים במקום ולא על המקום, על משקל דברים שכתב אלתרמן: לכתוב את ולא על. החיבור אל המחזוריות של הטבע – היא מקומית ולא מזרח-אירופית, שרווחת בשירים עבריים וישראליים רבים. ואני מצטטת תמיד את מאיר ויזלטיר שכתב: "אביב אין בארץ הזאת" ("שרטוטים תל-אביביים"). הסתיו, ובראשו חודש חשוון, אינו חודש נכאים, אלא מבשר התחדשות ולידה מחדש. "חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת / אַהֲבָה עַתִּיקָה / ...וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו / עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים." ("אהבה עתיקה", עמ' 12); אל החורף נמלטים ולא נמלטים ממנו: "סתיו מתפורר בתוך ההמון", (עמ' 42). וכמובן השיר "בפתח תקווה אחרת" – אל מלא רחמים על עולם שחרב, על ארץ ששינתה פניה, מוכרת לי כל כך מילדותי שלי.

אחד הדברים שהפתיעו אותי, אחרי שעות רבות של קריאה בספר, היתה העובדה שלמרות המצופה מן השם, שהוא ציטוט מקראי, לא מצאתי ארמזים כלשונם מתוך לשון המקרא. וזהו בעיני הישג נפלא. אהוד משתמש בלשון המקרא אבל מצליח לעקוף את הצירופים המקראיים, שהפכו לעיתים קרובות להיות "צירופים כבולים", זאת אומרת שחוקים עד דק – ללוש ולברוא אותם מחדש.

ואסיים במה שהתחלתי. כוחם של השירים הוא בלשון המתייחדת בצירופי לשון מפתיעים, לא שחוקים. לשון מקרא אבל גם לשון דיבור, והכול מותך ומהודק ללשון אחת עברית על כל רבדיה. לפעמים זכרי שירת ימי הביניים בחרוז מבריח, לפעמים זכר אלתרמן, שמיד נשבר אל תבנית חדשה ושונה.

אני מקווה שהטעמתי אתכם מעט מזעיר מן החידתיות והיחידאיות של השירים האלה, וכל מה שנותר הוא לקרוא בהם שוב ושוב, לפענח ואולי להתפענח ואולי גם לא.

[פורסם בחוברת "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל, סיון תשס"ו, יוני 2006, במדור "ביקורת ספרים", ש' שפרה, "הזמן אינו יכול לאוהבים", אהוד בן עזר, יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995].

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 16-17.12.11

* מתקפת הטרור של עוכרי ישראל, "נוער הגבעות", היתה פרשת השבוע, ובדין – היא הנושא המרכזי בעיתוני סופשבוע. למעט חריג אחד, ארבעת העיתונים – "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", התייצבו כאיש אחד להוקעה רבתי של המעשים. בד"כ אני רואה באחידות תקשורתית תופעה מגונה ובעייתית. אדרבא, המחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה והיא רוח התרבות היהודית. אולם במקרה זה, אני מברך עליה, כיוון שמדובר בתופעה בלתי נסלחת המאיימת על המדינה, ועל הכול להוקיעה.

אולם למרות אחידות הגינוי, למרבה הצער אין היא מבטאת אחדות. דווקא בשעה הראויה לליכוד השורות לצורך מלחמת חורמה בתופעה המסוכנת הזאת, כאשר בראש המאבק צועדים תושבי יהודה ושומרון שרובם המוחלט מוקיע ומגנה את התופעה בכל לשון, יש מי שתחביבם המרכזי הוא דיג במים עכורים והם יסכנו את המאבק הזה, כדי לא להחמיץ הזדמנות להכות ביריביהם. וכך, לא מעטים מכותבי המאמרים תוקפים בהזדמנות חגיגית זאת את ציבור "המתנחלים", עם דגש על ה"א הידיעה, ומציגים אותו כאותם מטורפי "תג מחיר".

כך מאיר שלו, יואל מרקוס, אסף ציפור, בן כספית ואחרים. החלטתי הפעם לא לעסוק בפלקט המשמים הזה, ולהתמקד במי שהתעלו מעבר לכך.

אירועים חמורים כמו אירועי השבוע, ובשיאם הפיגוע הממוקד נגד המח"ט והסמח"ט של חטיבת אפרים, חייבים לעורר חשבון נפש. חשבון נפש זה אמור להיות הן בקרב הציבור הדתי לאומי, ציבור המתנחלים, הימין הישראלי ממנו יצאו מהרסיו ומחריביו אלה – חשבון נפש על השתיקה והשיתוק, על הפחד והעמידה על הדם, על כך שלא התנערו לעצור את הרכבת הזאת כשעוד הייתה קומקום, שהרי מי ששתק כאשר עקרו מטעי זיתים של פלשתינאים במערכה הראשונה, אל יתפלא שבמערכה השלישית מציתים מסגדים ומנסים לרצוח קצינים בצה"ל. חלק מכותבי הימין הזכירו, בצדק, את תמונת הראי של נוער הגבעות (גם אם בעוצמה פחותה של חומרת מעשיהם), עוכרי ישראל האנרכיסטים, המתפרעים יחד עם הפלשתינאים במשך שנים מידי שבוע בשבועו בבלעין ובנעלין נגד גדר הביטחון, שהרסה להם את התקווה שפיגועי ההתאבדות יצליחו לרסק ולייאש את החברה הישראלית; אלה שמדי שבוע מיידים אבנים בחיילי צה"ל וכוחות הביטחון, כבר פצעו לא מעט חיילים וכמו נוער הגבעות אף הם מתייחסים לצה"ל כאל אוייב, ובכך הופכים עצמם לאויבי המדינה. אלא שמן הראוי היה שההתייחסות לתופעה זו תבוא מצד "שמאל" דווקא – בחשבון הנפש של מי שבמשך שנים אחזו בהם השתיקה והשיתוק, הפחד והעמידה על הדם ואף הם נמנעו וממשיכים להימנע אפילו מלגנות את התופעה הנפסדת הזאת. חשבון נפש של מי שהמציאות את הסרבנות בצה"ל והפכו אותה לדגל, ובכך תרמו תרומה רבתי להתדרדרות.  למרבה הצער, לא מצאתי ולו שמץ של חשבון נפש בצד הזה של המתרס.

במקום שהרוב הציוני והדמוקרטי יאחד כוחות נגד הגיס החמישי מזה ומזה, הרוב הציוני הדמוקרטי ממשיך להתקוטט בתוכו במאבקי סרק של "ימין" נגד "שמאל", והמטורפים המחממים זה את זה ומחזקים זה את זה על פי חוק הרדיקאלים השלובים, מצליחים להשתלט על השיח הציבורי בתגרת ידם ההרסנית.

הרב יובל שרלו, תושב גוש עציון, מחשובי הרבנים של הציונות הדתית וממובילי הקו הציוני, הדמוקרטי והנאור בתוכו, פירסם ב"ישראל היום" מאמר חשבון נפש נוקב: "לפני שהבית ייפול על כולנו." במאמרו הוא משרטט את תהליך המדרון החלקלק, שבו שתיקת הרוב על פעולות השוליים הקיצוניים חיזקה את השוליים והסלימה את פגיעתם הרעה. "לא ניתן לעצור תג מחיר נגד פלשתינאים – שהוא פוגרום חמור כשלעצמו – מליפול לפעולות נגד יהודים; לא ניתן לעצור קריאות לסירוב פקודה המוני – שהן חמורות כשלעצמן – מלהידרדר לפעולות ממשיות נגד הצבא; לא ניתן לעצור פגיעה באנשי מִנהל בהתיישבות – שהיא חמורה כשלעצמה – מלזרוק אבנים על קציני צה"ל; לא ניתן לעצור מאבק כוחני להשלטת צניעות ברשות הרבים הציבורית – שהוא חמור כשלעצמו – מלהידרדר לפגיעה ממשית במי שאינה מצייתת לכללים; לא ניתן לעצור את אידיאולוגיית 'בעמונה מחקנו את חרפת עצמונה' במאבק על המאחזים, מלהידרדר לתהום שימוש באלימות. לא ניתן לטפח עמדה תורנית, שמדגישה את ההבדלה בין ישראל לעמים, אך לא את השליחות ואת המשימה שהדבר מטיל על עם ישראל, ולצפות כי עמדה זו לא תידרדר לגזענות מאוסה; לא ניתן לטעון כי כל מה שנעשה ביו"ש נעשה ע"י פרובוקטורים של השב"כ ולצפות למניעת אלימות. כולנו מתנגדים למה שנעשה בשמנו, אולם לא אזרנו עוז להילחם בעושים, ובוודאי שלא שיתפנו פעולה עם גורמי החוק ... בשל הפחד של תדמית המשת"פים, מסכים הרוב הדומם לבלוע את החרפה שמטילים עליו ה'עשבים השוטים', ואין הוא שם לב כי למעשה הוא הופך להיות שותף. ... תוצאת הפרדוקס מתנפצת לנגד עינינו. ההתיישבות ביש"ע היא אחת התופעות הנפלאות במדינת ישראל – והיא נתפסת כיום על ידי לא מעטים כאיום; הציונות הדתית נושאת בנטל השירות הצבאי הרבה יותר ממשקלה היחסי באוכלוסייה – והיא נתפסת כאיום; החברה הדתית-לאומית חיה בצורה מופלאה ביחסים שבין גברים לנשים – והיא מואשמת בהדרה; שליחי חברה אלה עוסקים בצדק חברתי ובטיפוחו, כמו גם בשפת החסד הגדולה – ומוטח בחברה זו כי רק ארץ ישראל מעניינת אותה; ניתן כמובן להאשים את כל העולם בפרדוקס הזה, ולטעון כי הוא נוצר ברוע ובכוונת מכוון כדי להכרית אותנו. זה טיבו של שיח 'אנחנו' ו'הם'. אולם מוטב להסתכל בראי. אין סכנה גדולה יותר לחברה הישראלית בכלל ולהתיישבות ביש"ע בפרט, כשנותנים לסוג כזה של שיח להוביל. ההתיישבות לא תתקיים אם לא תהיה שלוחה של כל הציבור בישראל. היא לא תמלא את הייעוד שלה, אם תקדם את ההתנתקות – ההתנתקות שלה מכל המדינה; היא תיתפס כמכשול לשלום ולא כקידומו. ... מה איפה צריך לעשות? עיקר הכול הטמון בשינוי השיח, שמשמעותו הבנה כי האמת אינה נתונה במקום אחד ולא בצד אחד, אלא שכל אחד מהחברה הישראלית נוטל אך חלק אחד ממנה; שינוי השיח משמעותו הבנה כי גם לצד השני יש עמדות שהן חשובות מאוד בעיניו, ואנחנו צריכים להתקיים בחברה אחת, בדרך שבה חברה מקבלת הכרעות; שינוי השיח הוא הבנה עמוקה בחשיבות שלטון החוק וכללי המחלוקת, והפסקת קריצות העין בשעה שהעקרונות ההתנהלות הציבורית מופרים; שינוי השיח משמעותו הפסקת האיומים ופניה לדרכים שבאמצעותן קובעים מדיניות. ובעיקר – הפסקת שתיקתו של הרוב הדומם ויצירת אווירה ציבורית חד משמעית שבה אנרכיסטים אינם מוזנים עוד. בשינוי שיח אין די. צריכה להיות החלטה חד-משמעית של קבלת השיח הציבורי ככלי היחיד שבאמצעותו מתקבלות הכרעות – פעם אלו שאנו מסכימים להן ופעם לא. אין דרך אחרת. קבלת השיח הציבורי משמעותו קבלת הכללים, שמירה קפדנית על החוק ותביעה מאחרים לעשות זאת, תקשורת חופשית אמתית, הימנעות חד משמעית ובלתי מתפשרת מאלימות, שמירה על כבודם של עובדי ציבור ובעיקר – חינוך."

רב ומחנך נוסף מן הציונות הדתית, חיים נבון, עשה את חשבון נפשה של תנועתו ב"ידיעות אחרונות". לצד חשבון הנפש, הוא בא חשבון נוקב עם אוזלת ידם של כוחות הביטחון בהתמודדות עם התופעה הזאת. "אפשר להבין מאיפה נובע הביטחון העצמי של המתפרעים: ההתמודדות של כוחות הביטחון עם המתפרעים היתה עד כה מבישה. הביטחוניסטים שלנו מצליחים לשתול תולעת מחשבים בכור באיראן, ולא מצליחים לפצח את הקוד הטלפוני של אבי ויואבי מגב ההר. חוקרי המשטרה אומרים: קשה איתם; הם שותקים בחקירות. איך, איך נערי הגבעות עלו על הטריק הגאוני הזה. כוחות הביטחון צריכים לנקוט שתי דרכים משלימות: להידבר עם המנהיגות המתונה של תושבי ה'מאחזים' – ורובם הגדול מתונים. ושנית, לנקוט יד קשה נגד הבריונים המעטים. בינתיים המדינה עושה ההפך: מציקה למתונים והמתעלמת מהבריונים."

אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק ושל כוחות הביטחון, גורמת לתופעה נוספת – תיאוריות קונספירציה, לפיהן מי שעומד מאחורי המעשים הם גורמי הביטחון, המעוניינים להשחיר את פני הימין ולהשניא אותו על הציבור. בצדק גינה הרב שרלו את התופעה, אולם האמת היא שלנוכח החולשה בהתמודדות עם התופעה, ששיאה הוא אוטובוס של חוליגנים החודרים למחנה צבאי, משחיתים רכוש ועושים בו כבתוך שלו ובמקביל ניסיון התנקשות בקצינים בכירים, והפושעים מסיימים את הפיגוע וחוזרים הביתה ללא פגע, כשכל עצמותיהם שלמות ואפילו ללא מעצרים. אנשים שיש להם ולו נטייה קלה לקונספירציזם, לא יוכלו לפרש את השיתוק הזה, אלא כקונספירציה. אפילו השר יולי אדלשטיין, אדם שקול ומתון בדרך כלל, מצוטט מתבטא ברוח קונספירטיבית, בטור של מזל מועלם ב"מעריב". "מדוע לא בוצעו מעצרים המוניים של המתפרעים? זה לא לפענח שוד. זה בסך הכול לתפוס כמה חבר'ה ולהעמיד אותם לדין, ומישהו לא עושה את זה."

נדב שרגאי, בכתבה ב"ישראל היום" – "נוער שוחר מלחמה", עוסק אף הוא בחשבון הנפש בציונות הדתית. "'מעשה שטן,' אומר הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות 'בני עקיבא' על 'טרור הגבעות' והפגיעה בקציני צה"ל. 'מעשה נבלה,' סופקת כפיים חבורת קצינים בני הציונות הדתית במכתב כואב לרמטכ"ל, ואילו הרב אביחי רונצקי, ראש ישיבת איתמר, לשעבר הרב הראשי של צה"ל, מכריז שאם המציאות הזו תימשך – הוא ישקול לעזוב את השומרון... מעולם, כך נדמה, לא נדחקו רבים כל כך בימין לגנות בכל לב ולשון אירוע כלשהו, למעט אולי פיגועי טרור פלשתיני, מה שמעיד, כנראה, כי הקשת הרחבה של המגיבים בימין מתייחסת לאירועי השבוע בגבעות השומרון כאל פיגוע תוצאת בית; פיגוע שלא זו בלבד שאינו מוסרי, אלא שהוא אף עלול לשמוט את הקרקע והלגיטימציה מתחת ליסודות מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון."

שרגאי מצטט את איש המילואים דביר כהנא, יליד אלון שבות וכיום ממובילי ההתיישבות בעיר דוד שבירושלים ותושב המקום. "כהנא מכנה את מראות השבוע 'אנרכיזם בשורות המתנחלים.' לטענתו, 'אין זה עוד קומץ שולי, אלא תופעה מזעזעת הזוכה לכיסוי ולשתיקה רועמת של הממסד ביש"ע ושל ראשי הציונות הדתית ושל נציגי ציבור בכנסת ובממשלה. קבוצה אידיאולוגית שבה יש מובילי דעת קהל, כסף ונוער הזוי.' כהנא מציע לא פחות ולא יותר: 'להגלות אותם,' ולומר בקול ברור: 'אנו לא מוכנים לסלוח ולעבור לסדר היום על פגיעה בגופו או ברכושו של תושב פלשתינאי, חייל צה"ל, שוטר וכל נציג של המדינה, הן מצד אנרכיסטים שמאלנים והן מצד אנרכיסטים ימנים. יש לומר להם 'צאו מארצנו' ולהקיא אותם מתוכנו, בטרם תקיא הארץ אותנו, ובטרם תתפתח כאן מדינת הלכה של סיקריקים קיצוניים..."

הרב מדן, מחשובי הרבים בציונות הדתית, שהיה שותף לניסיון כתיבת אמנה משותפת עם "דמות אקדמית ידועה הנטועה עמוק בשמאל הישראלי" (לא מצויין בשמו) לקביעת דרכי ניהול המחלוקת בצורה דמוקרטית ומכובדת, על פי חוק, אך האמנה נדחתה בידי שותפיו של נציג השמאל, התראיין אף הוא לכתבה של שרגאי. מדן מצר על כך שהאמנה לא יצאה לפועל, אך הוא מודה שעל הקיצונים הללו לא היתה לאמנה כזאת כל השפעה. לטענתו, אפילו הרבנים הקיצוניים כמו הרב ליאור, לבנון ואפילו דודקביץ' מיצהר, המוכר כרבם של נוער הגבעות, מנסים ללא הצלחה לרסן אותם. "את אלה שהתפרעו השבוע ופגעו ברכוש ובקצינים של צה"ל כנראה כלל לא ניתן לרסן... צריך להעניש אותם בכל חומרת הדין ... גם מדן, שלא מצדיק אפילו 'בדל אלימות', מזהה בקרב הנוער המתפרע, 'תחושת זרות גמורה כלפי המדינה'." לטענתו, הללו הם מיעוט קטן גם בקרב תושבי הגבעות והמאחזים. 

במרכז כתבתו של שרגאי - ראיון עם פרופ' שלמה קניאל, חוקר יושבי הגבעות, שלפני כשש שנים חזה כמעט במדויק, במאמר ב"נקודה", את ההידרדרות לה אנו עדים היום. אחד הביטויים להידרדרות, הוא העלייה הגדולה במספרים של אותו נוער, שהיא אולי תופעה מדאיגה לא פחות מהעלייה בחוצפתם ותעוזתם ובחומרת מעשיהם. "אין מדובר עוד בבודדים וגם לא בעשרות, אלא במאות הנוטלים את החוק לידיהם ופורעים הן ברכוש פלשתינאים והן ברכוש צה"ל ובחייליו. אלפים נוספים מגלים הבנה, בוודאי למניעים. חלק – גם למעשים. אפילו אם מדובר במיעוט קנאי שלא מחזיק יותר מאשר 1% ממתיישבי יו"ש – עדיין מדובר במסה משמעותית, שלא היינו עדים לה בעבר. קניאל אינו איש שמאל שעויין את ההתיישבות. הוא נמנע עם מייסדי ההתנחלות נווה צוף, וחי שם 30 שנה. אבל דבריו חדים וחלקים: "אני קורא להם הצברים התנ"כיים. יש בצבריות הזאת צדדים יפים של חיבור לאדמה ולערכי טבע, ויש גם מי שלוקח את החיבור הזה למחוזות רחוקים ויוצר הקשרים מעוותים. אלה אנשים שמדברים על חטא העגל ועל פילגש בגבעה – גם שם יהודים הרגו יהודים – ועל מלחמות יהודה וישראל בימי המלכים – שגם בהם יהודים הרגו יהודים. היניקה מהמקורות נעדרת מנגנון של סינון, בדיקה והיקש רציונלי."

כדאי לשים לב לחזרתו שוב ושוב של פרופ' קניאל על הנכונות שלהם להרוג יהודים. הוא מכיר אותם היטב. הוא כתב עליהם מחקרים וראיין רבים מהם. הוא לא עשה מזאת ממקום של מי שרוצה להשחיר אותם. אלה דברים מצמררים ונוראיים, המחייבים אותנו להתאחד במאבק למיגורם. הנה, ציטוט נוסף מדבריו של פרופ' קניאל: "יש הבדל תהומי בין אנשי 'גוש אמונים' של פעם, שנשענו על תורת הרב קוק, שהציעו משנה דתית ציונית מגובשת ומסודרת והרימו בו בזמן שלושה דגלים: תורה, ארץ ועם, ואפילו הכניסו את החיים והחוכמה החילונית לאוהלה של תורה, וראו בהתנחלות בלבבות ובהסכמת העם להתיישבות תנאי הכרחי – לבין מי שטוען שהמדינה 'מתה', שהיא אינה 'אתחלתא דגאולה' ש'הציונות סיימה את תפקידה,' שאין מרכיב של קדושה במדינה חילונית וצריך להיאבק בכוח על 'דמותה היהודית הקדושה." ... קניאל סבור שמי שעובר על החוק צריך 'לשלם עד הסוף.' על הציבור שלו הוא אומר שהוא אינו אשם, אבל 'יש לו אחריות.' "קו השבר היה בלגיטימציה שרבים מחבריי הטובים נתנו לסירוב פקודה. הם לא הבינו זאת אז."

חנוך דאום, "ידיעות אחרונות", תושב גוש עציון: "מדובר באובדן דרך. הנזק האקוטי שגורמים אותם צעירים מטורפים למפעל ההתנחלויות הוא בלתי נתפס. הנזק שהם גורמים ליחסי המתיישבים והחיילים השומרים עליהם, חיילים שחלק גדול מהם מגיע בעצמו מהציונות הדתית, מעורר קבס. איך למען השם הפכו בן ארי, מרזל ובן גביר לדמויות נערצות כל כך על ידי אותם צעירים? איך הוצאנו מקרבנו, אנשי הציונות הדתית, את החבורה הזו – מדירת הנשים, השוביניסטית, הבלתי ציונית והאלימה כל כך? בטור זה אני קובל לא אחת על הדרך שבה מוצגים המתנחלים בתקשורת, אך לא הפעם: במקרה של פורעי הגבעות באנשי הצבא אין דרך להגזים. אין דרך להפריז. האינטרס העליון הוא של המתנחלים עצמם: להוקיע, לתפוס ולהעניש בחומרה רבה את אותם צעירים שמאיימים לגזור כליה על הלגיטימיות של מפעל ההתיישבות כולו."

גונן גינת, "ישראל היום": "קודם כל שחבורת המופרעים שפוגעת בחיילי צה"ל – תגיד תודה שאין כאן מדינת הלכה. בימים כתיקונם זה מה שהם רוצים. בדרך כלל החבורה הזו מדברת על כך שלא צריך לקבל את העול של מדינת ישראל, כיוון שהיא לא נוהגת על פי ההלכה. ובכן, אם ישראל הייתה מדינת הלכה, הם היו בצרות. כי במקרה שלנו ההלכה הרבה יותר נוקשה מחוקיה של מדינת ישראל. כך פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות, פרק ג': 'כל המורד במלך – יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר המלך על אחד משאר העם, שילך למקום פלוני – ולא הלך, או שלא ייצא מביתו, ויצא – חייב מיתה. ואם רצה להרגו – ייהרג. שנאמר 'אל אשר ימרה את פיך'. וכן, כל המבזה את המלך או המחרפו – יש למלך רשות להרגו.' סוף ציטוט.

ובכן, שמדובר במרד אי אפשר להכחיש. חרפות כלפי השלטון, זהו עניין יומיומי. מי שמשליך אבנים על קציני צה"ל, משחית ציוד צבאי ומגדף את המדינה ושליחיה – הוא ודאי בבחינת מורד. השאלה היא האם השלטון במדינת ישראל מוגדר כ'מלכות'. ובכן, הרדב"ז בפירושו של הרמב"ם כאן, קובע כי שלטון שנבחר בדרך דמוקרטית, כלומר זה המוסכם על רוב העם – הוא 'מלוכה' לכל דבר ועניין. ובלשונות של הרדב"ז: 'וזה המלך, היינו שהומלך על פי נביא, או שהסכימו עליו כל ישראל'." (כל – גם רוב).

גינת מיטיב להתייחס גם לברית הרדיקאלים –ההשפעה ההדדית והסיוע ההדדי של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. "רק לפני זמן לא רב נרצחו אב ובנו, אשר ויונתן פלמר, מיידוי אבן, לא הרחק מחברון. זה לא היה המקרה הראשון שהוכיח שיידוי אבן הוא ניסיון לרצח. מיידה האבן על קצין צה"ל ידע היטב שהוא מבצע ניסיון רצח של לובש מדים. את הצעיר הזה חייבים להעמיד לדין על ניסיון לרצח קצין צה"ל. בדיוק כפי שצריך לעשות למי שמיידים אבנים בבילעין, אם כבר מדברים. נמאס מהסמרטוטיאדה. ביום רביעי, אחרי שנשמעו קריאות להתייחס למתפרעי 'תג מחיר' כארגון טרור, היה קול ברור וצלול שהתנגד לכך: ארגון השמאל הקיצוני 'בצלם'. ורבני השומרון ומועצת יש"ע לא התנגדו: דווקא 'בצלם', הארגון שעיסוקו בהשחרת ישראל וההתיישבות – הוא שהתייצב להגנת המופרעים הללו. הנה כל הסיפור: מי שרוצה שהמתפרעים הללו יקבלו יד חופשית הוא השמאל הכי הזוי. כי נערי 'תג מחיר' ו'בצלם' פועלים למען אותן מטרות. אחרי פיגועים נוהגים אנשי 'שלום עכשיו' לפרסם תגובה, שלפיה המחבלים מסייעים למתנחלים משום הם דוחפים את דעת הקהל ימינה. על פי אותו היגיון, אפשר לקבוע כעת שמופרעי 'תג מחיר' מופיעים בשירותם של 'שלום עכשיו' ו'בצלם'. שהרי אין מי שמספק יותר תחמושת לחולמים על פירוק ההתיישבות ביש"ע, יותר מאשר מופרעי תג מחיר. ראשי יש"ע תבעו השבוע את הרחקת העבריינים מהיישובים, גינו ודרשו יד קשה יותר. כעת הנטל על צה"ל והשב"כ ומערכת המשפט: יש גיבוי ציבורי להרחיק אותם. את כולם."

על חומרת ההתנגדות והסלידה מן הפורעים בקרב תושבי יש"ע והנהגתם, ניתן ללמוד מדברי יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, בראיון לסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" (ביתר חריפות בראיון לעופר שלח ב"מעריב"): "זהו יום שחור בעבורנו, אמרו השבוע בכירי המנהיגות ביהודה ושומרון. יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, התבטא בחריפות גדולה יותר ודיבר על הפחד שלו שזה ייגמר רע. אירוע אחד שייצא משליטה, הוא אומר, וזה יגמר בהרוגים: ערבים חפים משפע, חיילים או המבצעים עצמם. דיין וחבריו בהנהגת יש"ע מצאו את עצמם מתנערים ממי שהם מכנים אנרכיסטים, פורעי חוק, אנשים שהמשטרה היתה צרכיה מזמן לזרוק לכלא."

יש לציין את סימה קדמון שאינה מטילה את האחריות, כמו אחדים מחבריה, על כלל המתנחלים או על הנהגתם. היא מציינת בהגינות את התנערותם המוחלטת מהמעשים והעושים. "מזהבה גלאון לא מבקשים לגנות את האנרכיסטים מהשמאל שזורקים אבנים על חיילי צה"ל בבילעין, והתלונן גורם בכיר ממנהיגי ההתיישבות, כי ברור שגלאון היא לא אימא שלהם. למה אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהרגיש אשמים על מעשים שאנחנו מתריעים עליהם שנים, ושלמיטב ידיעתי עד היום הזה לא עמד למשפט על תג מחיר אפילו אדם אחד. לא המתנחלים צריכים לקחת אחריות, אפילו לא המשטרה או הצבא. האחריות היא של אדם אחד: של ראש הממשלה."

קדמון אינה מטילה על נתניהו אחריות כקנטרנות פוליטית. היא דורשת ממנו אחריות, לא כמנהיג מחנה הימין, אלא כראש הממשלה. והיא צודקת – הוא נושא באחריות העליונה  על מה שקורה במדינה, וכאשר דברים נוראים כל כך קורים, ממנו נדרשות קבלת ההחלטות הנכונות לדיכוי המרד. "הגענו לרגע האמת: האם ראש הממשלה יכול להשתלט על חבורת העבריינים הזאת, שהיא כבר מזמן לא קומץ קטן, שמשליטה טרור על חיינו, או שהוא פוחד מהם או רואה בהם חלק ממנו ומשלטונו. זה המבחן האמיתי והגדול שלו. כי להחזיר את גלעד שליט זה טוב ויפה, אבל האיום האמתי היום על המדינה הוא האיום שלנו על עצמנו. והשאלה היא אם נתניהו יכול או לא יכול. כי כל הסיסמאות אין להן ערך, כל הדאבל טוקינג אין לו מקום, כשלא ברור למי נתניהו קורץ כשהוא בחדר. בשנות ה-70 הקים שרון יחידה מיוחדת ועצר את הטרור בעזה. בתקופת האינתיפאדה רבין אמר 'תשברו להם את הידיים והרגלים.' אולי זה מה שצריך לעשות גם נגד הטרור היהודי. אבל האחריות היא על ראש הממשלה. אי אפשר להתחבא כאן מאחורי אף אחד."

לעומתה, נחום ברנע בפירוש מטיל על המתנחלים אחריות. לא, אין הוא מאשים אותם במעשים, אך הוא מטיל עליהם אחריות לעשות את הנדרש כדי לנצח את הטרור. "בחלקים רחבים של הקהילה הציונית דתית, כמו אחרי רצח רבין, מתגברים שם עכשיו הקולות שקוראים לחשבון נפש. חבל שהאנשים הטובים האלה מייסרים את עצמם כל כך. במקום להכות על חטא, שילשינו. ילשינו על הבנים של השכנים, על הרב המסית, על רכז הביטחון שמקבל את משכורתו מצה"ל אבל פועל בחשאי נגדו. אל תטיפו, חברים. תלשינו."

את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" הכתיר נחום ברנע בכותרת המבריקה "תנו לצה"ל להפסיד," ברמזו למחדל השיתוק שאחז בצה"ל לנוכח מתקפת הטרור.

איני מסכים עם ה"אל תטיפו", כי יש מקום לעשייה חינוכית, אבל אני בהחלט מסכים עם ה"תלשינו". הייתי מוסיף אולי עצה נוספת: לבחון האם לא ראוי להחיל על אותם פורעים "דין רודף". כאשר ראשי המתיישבים ביש"ע, המכירים את החומר ואת התופעה, מזהירים מפני שפיכות דמים, מפני הנכונות שלהם לרצוח יהודים, מה זה, אם לא דין רודף?

הסופר חיים באר אינו נעצר בנכונותם לרצוח יהודים. במאמר ל"ידיעות אחרונות" הוא מנתח את מעשיהם כאקסטזה משיחית, של מי שמצויים במלחמה בין היהדות והאסלאם ומתוך ייאוש ומשבר עמוק של אמונה, לאור התמהמהות המשיח, הם עוסקים בפעולות זירוז. "הם מתגרים במלכות, מתגרים באומות העולם וקוראים לאלוהים – יש סכסוך ואתה חייב לנקוט עמדה, האם אתה בעדנו או נגדנו. הם מסלימים את פעולותיהם במטרה להקצין את המצב, מתוך סוג של מחשבה מרקסיסטית שככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב, כי אז התחייבה עמדה לוגית – הלנו אתה אם לצרינו?" באר מזהיר ש"המערכה שאנו בעיצומה, מטרתה אחת – פיצוץ הר הבית, דרבון האל לפעולה ובניית המקדש." אם חלילה יקרה דבר כזה, תהיה זו שואה למדינת ישראל ולעם היהודי. חובה למנוע זאת. "דין רודף" כבר אמרתי?

סיוון רהב מאיר, אף היא מתייחסת לפן החינוכי. היא מצטטת שלושה מחנכים בציונות הדתית שעמם שוחחה השבוע. "סבלנות, אמרה לי מורה ותיקה מהשומרון. סבלנות, זה מה שצריך ללמד את הנערים האלה. להנחיל את היכולת לתפוס מציאות מורכבת שיש בה עליות ומורדות. הם לא היו כאן איתנו ב-48' ב-67' וב-73', לא חוו תהליכים ולכן כל דבר אצלם הוא להיות או לחדול. פינוי קרוואן הוא עבורם חורבן הבית. ואם כך – מה הפלא שהקצין שבא לפנות קרוואן הוא היטלר.  צריך ללמד אותם להסתכל 63 שנים אחורה, וגם שלושת אלפים שנים אחורה. מי שנושא על גבו פרספקטיבה שמתחילה מהר סיני ועד היום, לא זורק אבן על סמח"ט ולא מבקש, כמו בשלום עכשיו , 'גאולה עכשיו'.

ציטוט נוסף הוא של חגי משגב, מחנך סרוג כיפה ממרכז שפירא: 'לא בביצור האידיאולוגיה אנחנו צריכים להשקיע, אלא בחינוך האדם. במידותיו הטובות, באיפוק, בעידון ההליכות, ביכולת לשמוע ולהקשיב. ולהשקיע במתינות, בהומור, בביקורת העצמית, בענווה. בכל אותן מידות שהתורה נקנית בהן. אולי אין הדרך הזאת זוהרת, ולא עוברת טוב מסך, ואין לה רייטינג. חסרה היא את הברק האידיאולוגי ואת חריפות הניסוח ואת עוצמת הכיכרות וההמונים השואגים. אבל סוף הכבוד לבוא, וסוף האמת לנצח."

כאיש חינוך המאמין בחינוך אני ממש מסכים איתם. אבל אין להם כל סיכוי לשכנע את פורעי הגבעות. לאלה אין אלוהים, אין רבנים, אין מחנכים, אין מורים ואין הורים. את אלה יש רק דרך אחת לשבור – בכוח. ומה שלא ילך בכוח, ילך בכסאח.

אולם העשייה החינוכית חשובה ביותר, כדי לבודד אותם וכדי למנוע את השפעתם על הנוער. ואכן, אחת הכתבות המעודדות בסופשבוע היא בעמוד השני של "ידיעות אחרונות": "נוער ההתנחלויות נגד המתפרעים." הכתבה מתארת התארגנויות של נוער ההתנחלויות לביטוי סלידתם מהמתפרעים וממעשיהם. סוף סוף הרוב הדומם מרים ראש, ויש לקוות שאין זו התעוררות רגעית, אלא תחילה של מאבק נגד הטירוף.

"האלימות הזאת רחוקה מאוד מהשקפת העולם שלנו", אמר ישי סלע (17) מדריך בסניף בני עקיבא בעפרה בתגובה לאירועי האלימות ו'תג מחיר' בשבוע החולף. אנחנו מגנים זאת בתוקף, ובטח שפגיעה במסגדים ובמקומות קדושים אינה מוסכמת עלינו ... זוהי אלימות של נוער שוליים שחבר לאנרכיסטים ... אנחנו חושבים מה שאפשר לעשות נגד זה ולתקן את העוול שנגרם לנוער הדתי לאומי מהמעשים שלהם. הפתרון שלנו הוא להביע תמיכה בצה"ל ולומר שזה פשוט לא אנחנו."

רכז הנוער של עפרה, איתי לשם, מ"פ במילואים: "אנחנו מרגישים שנחצו פה כל הקווים האדומים. הנוער פה הוא חלק מצה"ל, ומתנער מאלימות כזו. אנחנו לא נדרשים לחשבון נפש כלפי עצמנו, אלא להתנער מתופעות כאלה – ואת זה אנחנו עושים בצורה הכי נחרצת שאפשר."

הכתבה מתארת התארגנויות של קבוצות נוער, של נוער השומרון, של תלמידי ישיבות לביטוי אהבתם לצה"ל ולחיילים ולסלידתם מפורעי הגבעות. במכתב שכתבו תלמידי ישיבת 'נווה שמואל' באפרת נאמר: "אנו מזועזעים מהשותפים בפעילות זו, אין זו דרכנו. הם מבזים את דרך התורה ואת הציבור הדתי התומך בצה"ל ושולח את בניו לכלל היחידות. אנחנו מרגישים צורך לגנות יותר, כי אנחנו מוצגים כאילו האלימים הם חלק מאתנו."

גם מועצת החינוך הממלכתי הדתי, הנמנעת מהתבטאות בנושאים ציבוריים, ראתה חובה לחרוג הפעם ממנהגה ופירסמה הודעת גינוי: "מעשים בריוניים כלפי צה"ל וחייליו הם 'מחוץ לגדר' מכל בחינה אפשרית שהיא."

כתבתי בראשית הסקירה, שהגינוי הוא מקיר לקיר, למעט חריג אחד. החריג הוא קלמן ליבסקינד ב"מעריב". לכאורה, אף הוא מסתייג מן המעשים. אך הסתייגותו מזכירה לי את מס השפתיים של גדעון לוי; כאילו הסתייגות מפיגועי המחבלים הפלשתינאים, בפתיחת מאמרי תמיכה, אופס... סליחה "גילוי הבנה", עם מעשיהם. כן, גם ליבסקינד מסייג את דרישתו להבין אותם בכך ש"זה לא יהפוך את המעשה שלו ללגיטימי יותר או לנורא פחות" אבל... והאבל, במקרה זה, משמעותו שהצעתו תהפוך את המעשה ללגיטימי יותר ונורא פחות. הצעתו היא לקחת את הקורא לסיור מודרך בראשו של נער הגבעות שהשליך השבוע אבן על קציני צה"ל.

החלטתי לבלוע רוק ולצאת בראש פתוח לסיור. ואכן, היו פה ושם דברים נכונים ומעוררי מחשבה בדבריו. למשל: "הוא [נער הגבעות שבמוחו אנו מסיירים א.ה.] יודע שאנשי השמאל הקיצוני מתפרעים בבילעין, בנעלין ובנבי סאלח מידי יום שישי. שהם משליכים אבנים על חיילי צה"ל. לא פעם אחת. כל שבוע. אם אתם כל כך דואגים לשלומם של החיילים, הוא תמה, למה אתם לא תוקפים בכזו בוטות גם אותם? ותשובה אין." אמת. וכן, טענתו על הצעדים האנטי דמוקרטיים שהיו חלק מתהליך ההתנתקות ותמיכת התקשורת בה.

אולם במכלול הדברים, לפחות בכל הקשור בי, קלמן נחל כישלון חרוץ כמדריך טיולים וכמורה דרך. הוא לא הזיז אותי מעמדתי כמלוא הנימה ולא גרם לי לשמץ הבנה עם מעשי המחבלים היהודיים. נהפוך הוא, מצאתי בדבריו פרצי דמגוגיה שרק הגבירו את כעסי. למשל: "ועומד נער הגבעות הזה, צעיר ומבולבל, מצולק ופגוע, ומאבד אמון. במדינה. בכלי התקשורת, בבית המשפט. בדמוקרטיה הישראלית שאת שמה נושאים  לשווא כל אלה. רובם המכריע של חבריו, באופן פלאי הראוי להצדעה ולהערצה, מגיעים לגיל 18, נושכים שפתיים ומתגייסים בהמוניהם לשייטת ולסיירת גולני. כמה מהם שגם עליהם צעקו פעם שהם אנרכיסטים ואנשים כמו פואד בן אליעזר הציעו לירות עליהם, קבורים בבית הצבאות הצבאי ביישוב שלו. הוא עצמו לא הצליח להתגבר על התחושה הקשה. על העלבון. על הפגיעה."

למה אני מגדיר זאת כדמגוגיה? ראשית, כיוון שכמו אנשי השמאל, הוא אינו עושה אבחנה בין הרוב הגדול, הנורמטיבי+, זה שאכן מתגייס בהמוניו ליחידות המובחרות ביותר בצה"ל ומחרף נפשו על הגנת המדינה, לבין הטינופת הכהניסטית השונאת את צה"ל והמדינה, אלו המתייחסים לצה"ל כאל אוייב. אלה שמתגייסים ומתנדבים אינם נושכים שפתיים, אלא מתנדבים בשמחה ובכל הלב, כיוון שהם פטריוטים אמיתיים. הם היפוכם של נערי הגבעות. ואגב, טוב שהללו אינם מתגייסים. חס וחלילה אם ייפול נשק בידי מי שמיידים אבנים בחיילי צה"ל ובקציניו.

ועוד משפט דמגוגי: "העיתונות התל אביבית מתעניינת בעץ הזית של אחמד הפלשתיני מהכפר הסמוך יותר ממה שהיא מתעניינת בראשו המדמם של השכן שלו התינוק בן השנה וחצי." במקום להתייחס לפשע עקירת הזיתים, הוא מתייחס אליו רק בהקשר של השוואה עם רצח תינוק. וכך, בהשוואה זו, הוא מגמד את אותו פשע. אבל כאשר הוא עורך את ההשוואה הזאת, הוא מתייחס לגדיעת העצים כאל דבר נורמטיבי, שכאילו צריך היה לקרות, והוא רק אינו מבין את ההתרגשות. והרי זהו מעשה נפשע בפני עצמו, ללא קשר לרצח התינוק. צל"ג השבוע לקלמן ליבסקינד.

ההתפתחות האחרונה, שכבשה את עיקר כותרות עיתוני סופשבוע, היא מינויו של תא"ל ניצן אלון לאלוף פיקוד המרכז. סביב מינוי זה קיימות שתי גירסאות. גירסת הימין הקיצוני: "זהו מינוי פוליטי שנועד לפגוע במתנחלים." גרסת צה"ל: "זהו מינוי מקצועי, של האדם המתאים ביותר לתפקיד."

לצד איזו גרסה נוטה התקשורת? הבה נבחן. "מעריב": "המסר של צה"ל למתנחלים: ניצן אלון ימונה לאלוף פיקוד המרכז."

"ידיעות אחרונות": "התשובה למתנחלים" ובעמ' 2: "התשובה של צה"ל לימין הקיצוני."

הכותרת ב"הארץ" נייטראלית (כראוי): "ניצן אלון ימונה לאלוף פיקוד המרכז." אולם בכותרת המשנה נכתב: "ברק וגנץ החליטו להעביר מסר לימין הקיצוני, שהפך את אלון ליעד ראשי להתנכלויות."

"ישראל היום": "איתות לקיצונים: אלוף פיקוד חדש."

ובכן, כל התקשורת אימצה את הנראטיב של הימין הקיצוני ודחתה את עמדת צה"ל. אני סומך על הרמטכ"ל שלא קיבל החלטה פוליטית, אלא בחר את הקצין המתאים ביותר בעיניו לתפקיד, ולכל המטלות הכרוכות בו, הן במלחמה בטרור הפלשתינאי, הן בהיערכות לשינויים אפשריים בירדן כהמשך ה"אביב האסלאמי" במדינות ערב, והן במלחמה בטרור היהודי. ואילו אכן הוא רצה לאותת לימין הקיצוני שצה"ל החליט לנצח, איני בטוח שמינוי מי שכמפקד אוגדת איו"ש כשל במאבקו ב"תג מחיר" מבטא את השינוי הזה.

* בן דרור ימיני, שבעקביות מגוייס למאבק נגד ברית הרדיקאלים משמאל ומימין, עושה זאת גם הפעם. "אויבי הציונות" הוא מכתיר את הטור שלו. כך הוא מכנה ומגנה את פורעי הימין, אך אין הוא מרפה מתמונת הראי שלהם. אולם יותר משהוא עוסק באנשי הקצוות עצמם, הוא עוסק באלה שאינם עומדים בפרץ ונותנים להם גיבוי.

"הבעייה אינה בקצוות, גם זו אשלייה. הבעייה בתמיכה שהמבצעים זוכים לה מהמחנה. הרי עשרות רבנים, רובם ממומנים על ידי המדינה, מעניקים תמיכה לטליבאנים היהודיים. כך בענייני נשים. כך בענייני ערבים. כך בענייני מאחזים. כך בענייני הפיכתנו למדינה אחת גדולה. ובדיוק אותו סיפור משמאל. מאות אנשי האקדמיה, רובם ממומנים על ידי המדינה, מעניקים תמיכה לעבריינים משמאל. הרי שוב ושוב מתפרסמות הודעות תמיכה של 'אמנים אקדמאים ואנשי רוח', בהצפת ישראל במסתננים. הרי שוב ושוב מתפרסמות הודעות תמיכה באחת, אילנה המרמן, שנושאת בגאווה את דגל הפרת החוק, כאשר היא מחדירה לישראל פלשתינאיות, בשם ההומניזם, כמובן. יוסי שריד הפך את העבריינית המרמן מעל החוק. כך מימין. כך משמאל. וכן, כאשר נקרא היום או מחר או מחרתיים את המאמר של שריד, נגד הפורעים מימין ונגד הרבנים שמובילים אותם, השאלה מה תהיה נכונה. אבל צריך להוסיף: טול קורה מבין עיניך. אתה הוא שתומך ברמיסת חוק. אין שום הבדל בינך ובין מורי ההלכה מהימין הקיצוני מדב ליאור ועד אליקים. כך שכדאי לחזור למוסכמות יסוד מותר לערער על החוק. מותר לפעול למען שינויו. מותר לבקר החלטות של בתי משפט. אבל הפרה צריכה למצב מאוד קיצוני. רק כאשר דגל שחור ניצב מעל החוק או הדין או ההחלטה השיפוטית. לא כך אצל דניאלה וייס ואילנה המרמן, ולא כך אצלנו תהיה ההכשרה, מדב ליאור ועד יוסי שריד."

בן דרור עוסק השבוע בקרן החדשה לישראל. בן דרור תקף בעבר בחריפות את הקרן, בעיקר בשל תמיכתה בסייעני עלילת גולדסטון. אולם הוא לא היסס לשבח אותה על השינוי שהתחולל בה בעקבות הפרסומים ודעת הקהל, כאשר בקריטריונים למלגות הוסיפה את ההכרה בישראל כמדינת לאום לעם היהודי ועל הפסקת תמיכתה בגופים שעסקו ברדיפת ישראלים בחו"ל.

והנה, שוב חוזרת הקרן לסורה, כאשר היא מעניקה פרס מיוחד לחסן ג'בארין מנכ"ל עדאלה. בן דרור מצטט ומוכיח שמדובר בארגון השולל את קיומה של ישראל והרודף את הישראלים בחו"ל, ומצטט בנדון גם את שופטי בית המשפט העליון. הוא מגנה את הקרן על הפרס הנתעב הזזה.

* נחום ברנע עסק היום בסוגיית המסתננים מסודאן ואריתריאה דרך גבול מצרים לישראל. כדרכו, על אף גילו ומעמדו, הוא מכתת רגליו, יורד לשטח וחוקר בחריצות את המצב. ומסקנתו היא שמדובר בסכנה חמורה לישראל – לא כל כך המוני המסתננים שכבר נמצאים בארץ, אלא ים המסתננים החותר להגיע לכאן. הוא שולל את הטענה שרוב המסתננים הם פליטים והוא תומך בהחלטות הממשלה הן על גדר ביטחון והן על מתקן הכליאה. הוא שולל את עמדת רעות מיכאלי, מנכ"ל מוקד הסיוע לעובדים זרים, הנאבקת בהחלטות הממשלה. "מה שברור הוא שאסור להניח לזרם הגואה הזה להמשיך לגאות. מיכאלי מאשימה את הממשלה בגזענות, משווה את מדיניותה לשנאת המהגרים של מפלגות הימין הקיצוני באירופה ומזכירה את התלאות שעברו על סבה וסבתה, ניצולי שואה. אני חשוב שהיא טועה.  הממשלה איחרה איחור טראגי בבניית הגדר. עכשיו היא מנסה לכפר על טעויותיה. מותר לתת לה צ'אנס."

לטענת ברנע, האנרכיה במצרים יצרה קלות בלתי נסבלת של ההסתננות עד שלמעשה נוצר בפועל גבול בין סודאן לישראל. "וזאת הבשורה: תעשיית ההברחה של  מהגרי העבודה האפריקאים עולה מהמחתרת אל פני השטח: היא הופכת לביזנס לגיטימי, ממוסד, שמתנהל בגלוי, ללא מורא, מגבול מצרים-סודן ועד גבול מצרים-לישראל. המחבראת המצרי ששלט בעבר בסיני, התפורר עם ההתמוטטות משטר מובארק וסולק. הצבא שאמור היה לתפוס את מקומו נמוג. אין בסיני בעל בית. זוהי בשורה טובה למהגרים. ברנע ראיין מסתננים ושוחח עימם, ומסקנתו הברורה היא שמדובר במהגרי שיפור ברמת החיים. "אתיופים מתחזים לאריתראים משום שלאתיופיה אפשר להחזיר אותם, ולאריתריאה אי אפשר. ... 'איך שמעת על ישראל,' שאלתי. 'אנשים חזרו מישראל וסיפרו, אמר. שמעתי שהישראלים הם אנשים טובים, שיש עבודה בחקלאות.' 'לאן אתה רוצה להגיע,' שאלתי. 'לתל-אביב,' אמר. 'בתל אביב אין עבודה בחקלאות,' אמרתי. 'תל אביב היא עיר הבירה.' אמר. 'כולם שם. יש לי שם חברים. הם ידאגו לי'."

* בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" מתייחסת סימה קדמון להחלטת ועדת הכלכלה של הכנסת לא לאפשר פריסת חובות נוספת לערוץ 10. וכך היא מתארת את הנושא: "הם מוכנים להצביע תחת איום של משמעת קואליציונית על סגירת ערוץ טלוויזיה."

שני כשלים בתיאור הזה. ראשית, לא היתה הצבעה על סגירת ערוץ טלוויזיה. מתנגדי ההחלטה טענו שהיא תביא לסגירת הערוץ. אולי זה נכון. אולי זה אמצעי סחיטה, שנועד להשפיע על ההחלטה באמצעות איום באלפי מפוטרים ומובטלים. אהיה לרגע "מתערבניק": מתערבים שהערוץ לא ייסגר? יש כאן משחק על הסף, של שני הצדדים. בסוף תהיה פשרה, תהיה פריסה מסוימת, אך גם הטייקונים, בעלי הערוץ, שלעולם לא שיתפו את הציבור ברווחי תשלובות עסקיהם, אך מרשים לעצמם לבקש מאיתנו, משלמי המסים, "תספורת", ייאלצו, במחילה מכבודם, לתחוב את ידיהם לכיס ולהיות שותפים להצלת הערוץ.

הכשל השני: "תחת איום משמעת קואליציונית." במשך כל השבוע העדר דקלם את השטות הזאת. אפשר לחשוב, שמדובר בצעד נדיר, דרקוני – משמעת קואליציונית... ואו, דווקא על הנושא הזה. האמת היא, שבכל ההצבעות, בוודאי בוועדות סטטוטוריות, בוודאי בעניינים תקציביים, יש משמעת קואליציונית. בקואליציה הזאת ובכל הקואליציות.

* השבוע ממשלת ישראל התייחסה לסוגיית הדרת הנשים. ועדת השרים למעמד האישה התכנסה לדיון כזה. וטוב עשתה. היא העבירה מסר חד משמעי בנדון, וטוב שכך. היא קיבלה החלטות מעשיות, ועל כך היא ראויה לשבחים ולברכות. ויש לקוות שהיא גם תיישם אותן – אך זאת ימים יגידו. ומה היתה הכותרת בעיתונים: ספירת ראשים. כמה מעט שרים השתתפו בישיבה. וגם זאת דמגוגיה. אם השרים יישבו בכל ישיבות ועדות השרים, הם לעולם לא יוכלו לנהל את משרדיהם. האם בחירתו של בני בגין, למשל, להשתתף בישיבת השמינייה שנועדה באותה שעה, ראויה לגינוי? גם כאשר מיספר השרים המשתתפים בישיבה נמוך, החלטות הוועדה הן בעלות תוקף מחייב כאילו מיספר המשתתפים היה רב. ישיבה רבת משתתפים עלולה להיות אנמית ובזבוז זמן, וישיבה מעוטת משתתפים עשויה להיות אפקטיבית ובעלת שיניים. יש משהו עדרי בהיטפלות הכלל תקשורתית על שטויות, כמו מיספר השרים שהשתתפו בישיבה הזו, וכמו המשמעת הקואליציונית בנושא ערוץ עשר.

ובאשר להדרת הנשים – אני ממליץ על מאמר מצוין של פרופ' אמנון רובינשטיין בנושא ב"ישראל היום", "מהדר ועד הדרה". ציטוט מתוך המאמר: "אני מציע להמיר את המילה 'אישה' ו'נשים' ב'יהודי' ו'יהודים'. כך, למשל, כשמדברים על קווי האוטובוס מהסוג של מהדרין, צריך גם לתארם כמפרידים בין גויים ליהודים; יהודים יושבים רק בצד האחורי; אסור להם לשבת בצד הגויי; אסור לשמוע שירים מפיו של יהודי; אסור לעבוד ביחד עם יהודי; אסור לצעוד על מדרכה אחת עם יהודים; אסור להדביק ברבים מודעות ובהן דמויות של יהודים; אסור ליהודים להדריך גויים בצבא; אסור ליהודים להשתתף בהלוויות ולהספיד את יקיריהם; אסור לשתף יהודים בתוכניות רדיו בנושאי דת; אסור ליהודים להיות שופטים בבתי דין העוסקים בדיני משפחה; ובאולמות פומביים יש יציאה מיוחדת ליהודים ... אולי לא נעים לקרוא השוואה זו, אך היא משקפת נאמנה את המשמעות האמיתית של הדרת נשים."

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "עצור או שאני שרה" (לוחמת מג"ב מנסה להדוף את המתפרעים).

* אסיים בציטוט קטע ממאמרה של הסופרת יוכי ברנדס ב"ידיעות אחרונות", "ובחרת בחיים", עימו אני מזדהה מאוד: "להיות יהודי פירושו לחיות תוך התמודדות ערכית בלתי פוסקת ולבצע תהליכים של ברירה ומיון. זו היתה המהפכה הגדולה של חכמינו (חז"ל), שהבינו שאם לא נתאים את התנ"ך למציאות המשתנה ננוון את תרבותנו, נאבד את זהותנו, וגורלנו יהיה כגורל בני ממלכת ישראל שנכחדו מן העולם. חז"ל יצרו את המדרש, שהוא כלי גאוני שבאמצעותו אנחנו יכולים וחייבים בכל דור ודור לברור, לפתח, ולשכלל ולהתאים את המקורות הקדומים לחיינו כאן ועכשיו. ואותם חכמים שלא רק הצילו לנו את היהדות, אלא גם היטיבו להכיר אותנו, אמרו לנו משפט מצמרר: כשישראל עולים, אינם עולין מעלה אחת אלא מעלות הרבה – וכאשר הם יורדים, אינם יורדין ירידה אחת, אלא מטה מטה. חז"ל ידעו, שמתוך התרבות היהודית יכולים לצמוח נבחרי האנושות הנעלים ביותר, וגם חלאות אנושיים שאין דומה להן. ומשה רבנו, אבי התורה שלנו, שהכיר אותנו לא פחות טוב מחז"ל, אמר לנו בשם אלוהים, פסוק קצר שאמור לעמוד מול עינינו כתמרור אזהרה נצחי: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. הבחירה היא שלנו, אך משה לא מתאפק ומשאיר לנו את המלצתו: ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך."

* * *

אוריה באר

גדעון שריג

לפני כשבועיים, הלך לעולמו, אחרי מחלה קשה, גדעון שריג ז"ל. רבים מאנשי תיאטרוני החובבים בארץ, מבכים בימים אלה את מותו. גדעון היה, בשנות הששים המוקדמות, אב הבית של "בית צבי" – ששימש באותם ימים מרכז להרצאות בתחומי תרבות שונים. בהמשך דרכו הקים גדעון וטופח את תיאטרון החובבים בארץ. הוא הקים את מיל"ב – מרכז ישראלי לבימות חובבים, ושימש שנים רבות כמנהלו. זאת, עד שאומץ המרכז על ידי משרד החינוך והתרבות של המדינה. המרכז, שהקים גדעון, ניהל עשרות קורסים למשחק, בימוי וניהול תיאטרוני חובבים. הוא עזר בהקמת חוגי תיאטרון לחובבים בכל רחבי הארץ, וזאת אפילו בנקודות רחוקות ונדחות. אציין שאני הקטן שימשתי תקופה מסוימת, ללא תמורה כלשהי, כחבר בוועד המנהל של מיל"ב. אני זוכר, כיצד היינו מתכנסים במשרדו הנידח בפתח תקווה, מתכננים כנסי חובבים, ועושים ככל יכולתנו לסייע לחוג זה או אחר במדינה.

כיום, יש בישראל מאות להקות חובבים, מהן כאלה, שמציגות רמת משחק, המתחרה באלה של התיאטרונים הגדולים. לא במעט בזכותו של גדעון,

מכריו וידידיו בשכבר הימים, מצטערים על מותו ללא עת.

גרי בילו

כמרבית חובבי התיאטרון בארץ, קראתי ושמעתי בצער רב על פטירתו של גרי בילו ז"ל. גרי היה כמעט שלושים שנה מנהלו של "בית צבי", בית הספר למשחק ברמת גן. גרי היה איש תיאטרון בכל רמ"ח אבריו, ונראה ששום דבר שבעולם הזה, לבד מתיאטרון ומשחק, לא ממש עניין אותו.  גרי היה בוגר "ראדא", בית הספר למשחק, בימוי וניהול תיאטרוני בלונדון. בגיל צעיר יחסית, החל לנהל תיאטרונים. בשנת 1973, עבר לנהל את תיאטרון באר-שבע, שהיה אז בחיתוליו. משם, בשנת 1984, עבר לנהל את " בית צבי", בית הספר הגבוה למשחק ברמת גן.

גרי לא היה שחקן, ולמיטב ידיעתי גם כמעט שלא ביים. ואולם הוא היה איש מינהל מצוין ואדם שראשו על כתפיו, ותחום הניהול התיאטרוני, המוזנח יחסית אצלנו, כמו נתפר על מידותיו. בניצוחו הפך "בית צבי" לבית הספר למשחק הטוב במדינה. הוא טיפח דורות של שחקנים ובמאים ראויים. בצד בית הספר, ניהל את תיאטרון "הספרייה" הצמוד אליו, שהעסיק את בוגרי בית הספר.

לי עצמי שמורה פינה חמה בלב לגרי. בשנת 1987 בישר לי גרי, שהחליט להעלות על הבמה את המחזה פרי עטי "כאילו בחלום" בבימויו של יגאל עזרתי. עלילת המחזה נסבה על פרשת אהבים, המתרחשת במושבה כנרת בשנת 1926. ההצגה הוצגה כמה עשרות פעמים במקומות שונים בארץ והגיעה אפילו למושבה מנחמיה, הסמוכה לדגניה וכנרת. אז, באותם ימים, לא היה קץ לאושרי הקטן.

גרי היה אדם מורכב. מצד אחד שידר חביבות, עזרה ותמיכה לשחקנים בהם האמין, ולבמאים וליוצרים, שרחש להם אהדה. מצד שני, אם לא העריך אותך ולא חיבב אותך, היה יכול להיות בוטה, ולפרקים אפילו לא נעים.

רבים, מטובי השחקנים בארץ הם בוגרי בית צבי, והם אבלים ביום פטירתו.

 גרי היה ערירי, וללא אישה וילדים. הוא היה הומו מוצהר, ונשא בגאווה את נטיותיו המיניות. בשנת 2009 זיכה אותו בית משפט השלום בתל אביב, מאשמת מעשה מגונה בתלמיד למשחק בבית ספרו. נראה, שהגזים לעיתים בהפגנת חיבה לתלמיד זה או אחר, ונמצאו כאלה, שראו בכך טעם לפגם, או שפירשו זאת שלא כהלכה.

לפני כשנה, ואחרי פרישתו, התקשרתי אליו ודרשתי בשלומו, בשמי ובשם אשתי ובתי, בוגרות בית צבי אף הן. גרי נשמע עצוב כלשהו. כנראה כבר היה חולה מאוד.

גרי תרם רבות לעולם התיאטרון ולתרבות הניהול של התיאטרונים בישראל.

יהי זכרו ברוך.

* * *

אחד האגרונומים המחוֹללים

לאהוד שלום,

שמחתי לקרוא כתבתך על הערב "פוצ'ו הביטו וראו", ערב ההוקרה לידידי ישראל (פוצ'ו) ויסלר [גיליון 699].

אני רפי רמון, אחד "משלושת האגרונומים" מכרמי יוסף, המחוללים ושרים. לבשתי חולצה ירוקה.

ערב נעים,

רפי

* * *

פוצ'ו

פוק באוהל 

אהוד יקירי היקר,

לא אטעה אם אומר שאף פעם לא החמיאו לי כל כך כמוך [גיליון 699]. הדבר מחמיא לי כי מהכירי אותך אני יודע שלא היית כותב כל זאת, אם לא היית חושב על זה באמת. אני מפחד רק שעוד כמה כתבות כאלה ויוציאו אותי בבושה מעמותת הסופרים הנידחים ובצל מי אסתופף אחר כך? 

אבל על דבר אחד אני מתפלא עליך אהוד, איך אתה, ואני אומר "אתה" כי רק ממך לא ציפיתי לדבר כזה. איך אתה יכולת להתעלם ולא להזכיר ולו ברמז את הסיפור שסיפרתי  ושבגללו חשבתי שלא תצטער שבאת, ועוד על חשבונך, לראות את הערב.

אני מתכוון כמובן לסיפור על ציפציף והפלוץ. שאתה  תתחיל  לשכוח ולא להזכיר אפילו  במילה אחת  נושא שהוא כל כך אהוב על שנינו, נושא כל כך חברתי שמחבר את שנינו לצוות של אחים בדם. תמיהני עליך אהוד, נדמה לי שאתה מתדרדר והולך.

ובכל זאת תהיה לי בריא.

שלך

פוצ'ו

לפוצ'ו היקר לי,

זכרתי גם זכרתי את הסיפור אך לא את כל השמות ולא את השם של הבחורה – וחששתי פן אקלקל אותו במסירה קטועה.

אנא בטובך שלח לי את הסיפור המלא ומיד אפרסם אותו.

שלך,

אהוד

אהוד, יקירי,

 תודה שבכל זאת חשבת על הפוק. לצערי לא רשמתי אותו, כי סיפורים כאלה אני זוכר בעל פה, אבל מה לא אעשה בשבילך – עד שבת אכתוב אותו ואשלח.

פוצ'ו

נ.ב.

כבר שאלו אותי כמה שילמתי לך בשביל הביקורת?

אהוד יקירי,

הבוקר קמתי והפוק יצא.

הריהו לפניך בכבוד ובעצמו.

[ההקדמה שנישאה אף היא באותו ערב בצוותא]. הסיפור הבא הוא סיפור חינוכי עם מסר חשוב. סיפור המלמד שאסור להתייאש בחיים, ומי שרוצה להישרד חייב להילחם על חפותו עד הרגע האחרון. חשבתי שמן הראוי להכניס את הסיפור  ל "מקראות ישראל", אבל במחלקת החינוך סירבו, אמרו שהשם שלו לא מריח טוב.

אז מה? האם זו סיבה למנוע מהנוער מסר כזה חשוב?

תמהני.

תשמעו אתם ותשפטו.

פוצ'ו

פּוּק באוהל 

הדבר היה בערב חורף גשום בתקופת המנדט באוהלי הפלמ"ח אשר בקיבוץ עין חרוד. ציפציף הקטן, אשר נבחר לא מכבר להיות רכז התרבות של הגרעין, ישב באוהל אחד עם תרצה עדינת הנפש  (תרצה – שם בדוי) ושאל את עצמו: "למה זה קורה לי? ולמה דווקא עכשיו?"

מה שקרה לו היה לחץ עצום בבטן, לחץ שנגרם כנראה ממרק הכרובית הסמיך שאכל בארוחת הצהריים, ואחר כך בארוחת ארבע, כשהוגש כתוספת בלתי מוגבלת. ציפציף אהב מאוד כרובית ומילא את בטנו בלי לדעת שלכרובית יש אפקט חברתי יותר מבורך מזה של השעועית. השעועית אמנם מפורסמת בכמויות האוויר שהיא מייצרת, אבל לעומת זאת הכרובית מצטיינת בצד האיכותי של אותו אוויר, בבחינת מעט המחזיק את המשובח.

ציפציף היה אז פלמ"חניק קטן ודקיק במשקל רבע עוף, אך למרות ממדיו הקטנים נחשב לאחד מעמודי התווך של ההכשרה, ובזכות השכלתו והופעתו הממושקפת רכשו לו הכול כבוד רב. עתה ישב באוהל לחוץ וסובל כאחד האדם, ושאל את עצמו מה עושים? לולא היה גשם היה יוצא החוצה ומשתחרר בלי בעיות, אבל איך יֵצא בסערה הזאת, ואיך יסביר את הדבר לתרצה העדינה, כאשר תשאל אותו  למה הוא יוצא? הרי ברור שהיא תכף תחשוד בו. בדלית ברירה נשאר באוהל כשהוא מנסה להסתיר את לחציו הפנימיים ומחכה לנס, או לצלצול  ארוחת הערב, מי שיבוא קודם.

מי שבא קודם היה הנס. הוא הגיע בדמותו של אהרון הפלח, שחזר מהמקלחת בריצה, כששק יוטה מכסה את ראשו ומשמש לו מעיל  ומטרייה גם יחד.

"אוה! עכשיו כשאנחנו שלושה – " אמר ציפציף בליבו, "אי אפשר יהיה לדעת מיהו האשם האמיתי, ובי בטח לא יחשדו, כי מי יאמין שרכז התרבות, יכול לעשות מעשים כאלה?"

ציפציף לא היה מהפזיזים, מטעמי זהירות  חיכה עד שאהרון הפלח ישב על מיטתו לחלוץ את מגפיו, אחר כך עוד כמה רגעים עד שהשמיים שלחו לחלל ברק מלווה ברעם אדיר וארוך, שהבליע גם את הרעם שלו. את מה שקרה אחר כך לא כתבו בספר הפלמ"ח מטעמי נימוס, אבל היום, אחרי שחלפו קרוב לשבעים שנה מותר כבר לחשוף את סופה של הפרשה המביכה.

תחילה היתה דקה שלמה של דממה. בדקה הבאה הביטו השלושה זה אל עיני זה ואהרון הפלח, שאף פעם לא נבחר לוועדת תרבות ובכלל לא הצטיין  בעדינות נפש כמו תרצה רכת הלבב, פער את פיו הגדול, וזעק בקול צורם ובלתי נעים:

"פכס! מי תקע את הנאד המגעיל הזה!?"

מי שהוכיח תושייה פלמ"חית וכושר הישרדות עילאי היה דווקא רכז התרבות דק הגיזרה. במקום להשפיל את עיניו הקטנות, הפנה אותן אל עיני האיילה היפות של תרצה עדינת הנפש ואמר בקול מופתע כביכול:

"תרצה, מה עשית לנו?"

וכאן נפלה תדהמה. במקום להכחיש בחירוף נפש את החשד הנורא, לא עמדה תרצה בלחץ החברתי והודתה בחצי פה:

"אני נורא מצטערת, באמת סליחה. אני לא יודעת איך זה קרה לי. אף פעם בחיים לא עשיתי דבר כזה, הייתי בטוחה שזה יהיה פוק כל כך קטן, עד שאף אחד לא יראה. באמת סליחה. אל תספרו לחבר'ה, אני מבקשת..."

לזכותו של ציפציף יש לומר שהוא באמת לא סיפר, וגם לא כתב על כך בעלון ההכשרה, למרות שהיה לו שם נהדר "הסיפור על העכבר שהוליד הר".  מי שכנראה לא יכול היה להתאפק היה אהרון הפלח, כי אחרת לא ניתן היה להבין מדוע היו החבר'ה, כשהיו רואים את תרצה מרחוק, כובשים את פניהם בדשא ולוחשים: "הנה הפוק קטן קטן מתקרב..."

זה כל הסיפור. סיפור הישרדות עם מסר חינוכי מאין כמותו, ובמחלקת החינוך מסרבים להכניסו ל"מקראות ישראל".

 הייתם מאמינים?

* * *

עוז אלמוג

לא אח שלי

בשבוע שעבר התקשרה נציגה של חברת הפקות גדולה בטלוויזיה והציעה לי להצטרף לפאנל מומחים שיעסוק בהשפעת תוכנית "האח הגדול" על חיינו. היא הדגישה שהם מצפים לשמוע גם דברי ביקורת. אני מניח שהפאנל הזה מתכנס לרגל עלייתו בקרוב של סבב חדש של התוכנית הפופולארית.

סירבתי בכל תוקף להצעה.

הנציגה התפלאה ואמרה לי: "אתה מוזמן להגיד הכול, כולל דברים קשים; זה הזמן והמקום."

תשובתי היתה שאני מכיר את הדרכים בהן התקשורת עובדת. לכן אני יודע שהפאנל שהם מכנסים נועד לשמש פרומו ערמומי לאחת התוכניות הוולגריות, האלימות, הנצלניות והאקסהיביציוניסטיות שנראו על מסכינו. הטריק התקשורתי של ההפקה מוכר לעייפה: "לא משנה מה תגיד עליי ובלבד שתאיית את שמי נכון." יתרה מזאת, כשמביאים מומחה, כמו למשל פרופסור לסוציולוגיה, זה כלל לא משנה מה הוא אומר. בעצם נוכחותו באולפן ובעצם נכונותו להשתתף בדיון הפסבדו-מלומד – הוא מקנה לגיטימציה עקיפה לטראש הזה. בין כך ובין כך, דיון כזה צפוי להיות קליפי ושטחי, עם מתאבקים צעקניים בסגנון חופשי.

למעשה הטיעון המשמעותי ביותר נגד סדרת ה"אח הגדול" ואחיותיה התקשורתיות, ובעצם נגד הבולטות והתהודה שהן מקבלות בתקשורת ובציבוריות שלנו, לא יכול בכלל להישמע היום. "הטיעון הזה" הולך ונבנה בהדרגה במוחותיהם של ילדים שסופגים את מה שאנחנו מזינים אותם דרך המדיה. אנחנו רואים יותר ויותר התנהגויות פסולות ומקוממות של ילדים ובני נוער ונוהגים לייחס זאת לכישלון ההורים והמורים. אבל למפיקי "האח הגדול" ושותפיהם למדיה יש תפקיד מרכזי, אולי עיקרי, בהרעלת המוחות הצעירים. הם יוצרים מודלים לחיקוי – בעיתיים בלשון המעטה. הצרה היא שהם יבינו את הנזק שהם גרמו רק עוד כמה שנים. זה יקרה כאשר הם יגלו שהילדים שלהם מתנהגים כמו גיבורי האח הגדול; והם לא יהיו משועשעים מזה, כמו ארז טל ואסי עזר.והם לא יהיו משועשעים מזה, כמו ארז טל ואסי עזר

* * *

מתי דוד

האומנם הדמוקרטיה בסכנה?

פזמון הפחדה של אליתה בעיני עצמה שאיבדה כל השפעה.

טקסט הפחדה קבוע של השמאל הידוע בכל אירוע.

קבוצה מאוד מסוימת של אנשי אקדמיה ואנשי רוח, השייכים לשמאל הדוגמטי, הפכו עצמם ל"מפגינים מקצוענים" בכל האירועים הלאומיים, הממלכתיים, הציוניים, התרבותיים והממשלתיים – שמנוגדים ל"השקפת עולמם" שמבוססת על התנגדות לכולם.

חבורה של אנשים מתנשאים ויהירים, הרואים את עצמם כ"מיסדר הנאורים החכמים" המטיפים להמונים הנבערים את עקרונות הליברליזם, ההומניזם, הרציונליזם, הסוציאליזם והדמוקרטיה – שמובילים לאנרכיזם.

חבורה שרואה את עצמה ללא שום הצדקה – כשלמות התבונה האנושות, כחוכמה עילאית, כמופת להתנהגות מוסרית ואנושית, וכמודל מדיני ופוליטי שיש לו את נוסחת הקסם לשלום, לביטחון, ולקץ הסכסוך עם הפלסטינים. לכל שאר האנשים אין את התבונה, ההבנה, ההשכלה והחוכמה לדעתם היהירה.

כל מי שלא בדעתה ובטעמה של חבורה זו, הופך אצלם לאספסוף נבער של אנשים גזעניים, קיצוניים ופשיסטיים. כל מינוי, כל שינוי, כל החלטה, וכל רפורמה שאיננה לרוחם וללא הסכמתם של אנשי חבורה זו – הופכים מיד לתגובה אוטומטית של צעדות, הפגנות, התנגדויות, מחאות, ועצומות, בליווי הטקסטים הקבועים של הפחדות מלאכותיות: "סכנה לדמוקרטיה!"

אלה תמיד אותם האנשים, שמופיעים תחת שמות של ארגונים רבים ושונים, שנפגשים במועדון צוותא, בסינימטק, בבילעין ובנעלין, בעיתון "הארץ". תמיד יש להם "סיבה למסיבה" לאיזו הפגנה ומחאה בגלל "סכנה לדמוקרטיה!" – אלה הם "היורשים" של אותם חוגים מימים עברו, שתקפו ושנאו את מפא"י של דוד בן גוריון, ואת תנועת החרות של מנחם בגין. אז ועתה אלה הן אותן סיסמאות כזב של הפחדה, כביכול "סכנה לדמוקרטיה". זאת כתוצאה מאובדן ההשפעה שלהם בחברה ובמדינה בהווה כבעבר.

בימים ההם, אנשים אלה כינו את בן גוריון ובגין כ"פשיסטים אנטי דמוקרטים", ואילו היום הם מהללים אותם כדמוקרטים. בימים אלה מכנים אנשים אלה את נתניהו וברק באותם הכינויים, הם טעו ונכשלו בעבר וטועים גם בהווה.

תפריט המאבקים שלהם ל"הצלת הדמוקרטיה", כולל את הסיסמאות הבאות:

הכו את נתניהו והצילו את פלסטין.

הכו את ברק והצילו את השלום.

הכו את ליברמן והצילו את הדמוקרטיה.

הכו את שטיניץ והצילו את הסוציאליזם.

הכו את אלי ישי והצילו את הפלורליזם.

הכו את ליבנת והצילו את התרבות.

הגיע הזמן שכל אותם אנשי אקדמיה ורוח יתפכחו מאשליות של אידיאולוגיות נאיביות שהתרסקו. יתנתקו מסיסמאות שהשתעבדו להן. יעברו ריפוי תודעתי מהחלום האידיאולוגי של שינוי מהפכני. ולבסוף – שיתחברו למציאות הריאלית שבה אנחנו חיים מול שכנינו המאיימים על זכות קיומנו. הגיע הזמן שידעו שישנם אקדמאים ואנשי רוח רבים כמוהם אך שונים בדעותיהם.

בישראל אין סכנה לדמוקרטיה! יש סכנה של ניצול הדמוקרטיה ליצירת אנרכיה של קבוצות שוליים נגד הדמוקרטיה.

אהוד: והאם אין מדובר גם בסיוע של "הקרן לישראל חדשה" לאידיוטים שימושיים כאלה, בהנחה שהם ימשיכו בפעילותם האנטי-ישראלית?

* * *

סרט על הקטר 70414, מומלץ: 70414 - YouTube

* * *

ידידיה יצחקי

"המנה הראשונה היא רימונים חיים של רסק"

במאמרו המרתק של אלישע פורת "אל תתנו להם רובים" מצוטט בית משיר של משה ליפשיץ, שנכתב במקורו ביידיש ותורגם בידי נתן אלתרמן: "שם בפלנדריה ליד בואסאן / ישנה מסעדה עם תפריט מצוין / מנה ראשונה התכבדו אדונים / קציצות של מעיים במיץ כידונים / מרק של 'דומדום' ושניצל עופרת..."

אלישע פורת רואה קרבה רבה בין שיר זה לבין "אל תתנו להם רובים" של אלתרמן. ככל הנראה מקורו של שיר זה הוא באחד השירים הנודעים ביותר ממלחמת האזרחים בספרד, משירי הבריגדה הבין לאומית, אם כי אין זה מן הנמנע שלשני השירים היה מקור משותף בשירי מלחמת העולם הראשונה. מילותיו של השיר הספרדי דומות להפליא לשירו של ליפשיץ:

Si me quieres escribir, ya sabes mi paradero,

   En el frente de Gandesa primera linea de fuego.

Si tu quieres comer bien, barato y de buena forma.

   En el frente de Gandesa, alli tienen una fonda.

En la entrada de la fonda, Hay un moro Mojama

   Que te dice, "Pasa, pasa que quieres pata comer."

El primer plato que dan, son grenadas rompedoras

   El segundo de matralla para recordar memorias.

בתרגום לעברית: "אם תרצה לכתוב אלי, אתה מכיר את הפָּרָדוֹר (מלון) שלי / בחזית גֶנדֶסה בקו האש הראשון. / אם תרצה לאכול היטב, היטב ובזול / בחזית של גנדסה, יש שם מסעדה. // בכניסה לפונדק ישנו מוּרִי (צפון-אפריקאי מהגייסות של פרנקו) ששמו מוחמד / הוא יאמר לך, 'עבור, עבור, אם תרצה אוכל נפלא.' // המנה הראשונה שהוא נותן לך היא רימונים ברצף, / המנה השנייה היא שטף של שְׁרַפְּנֶלִים (פגזי תותח מתפוצצים באוויר) כדי שלא תשכח את הארוחה הזאת."

בשבועות הראשונים של מלחמת העצמאות שרו שיר זה בעדכון אקטואלי לאותם ימים: "... בשכונת התקווה יש מלון מכניס אורחים ... המנה הראשונה היא רימונים חיים של רסק ..." וכן הלאה. שכונת התקווה היתה אז בקו החזית בין תל אביב ליפו.

ד"ר ידידיה יצחקי

תל-אביב

* * *

משה גנן

על עזקה צבי

למר אהוד בן עזר, שלום,

 ושוב תודה על פרסום השיר על עזקה.

 אני גם עוקב כמובן אחר המתפרסם בעיתונך בענייניה. קראתי כמובן גם את כתבתו של אלישע פורת הנוגעת אליה, ולמדתי ממנה הרבה פרטים.

עזקה היתה לדידי אישה סגורה ולא סיפרה על עצמה הרבה – כך ניתן לאסוף אט אט עוד ועוד דברים על חייה. (אמנם כתבה על הוריה, על אביה מאמרים אחדים, כגון ב"חדרים". אני מבין שאספה אותם ועמדה להוציא קובץ מסות בשני כרכים, אחד בענייני ספרות בכלל ואחד כאמור על הוריה) בהוצאת כרמל.

עתה, משאינה, אין לי מידע מי מטפל בירושתה החומרית והרוחנית כאחת.

אט אט אני אוסף פרטים. העניין – שאיננו מענייני, כי אינני קרוב משפחה – מעניין אותי גם מצד עצמו – מה קורה לכל אשר לאדם בודד כמוה אחר פטירה? וגם בגלל ירושת פנחס שדה למשל. מי מטפל בכל אלה – כולל בספרים אצל כרמל, וכל כיו"ב? אולי מכתבים אליה משנים עברו מפנחס (שדה) מונחים אף הם בקופסאות הקרטון הממורטטות, כתיאורו של פורת, תחת מיטתה, ארכיון לא מסודר השמור למזכרת לעת מצוא כך שאיש אינו נוגע, כי היא שמרה לבל ייגע בהם איש – אף לא היא עצמה? – ואם אמנם קיימים מכתבים כאלה – על פי החוק והנוהג למי הם? לפנחס, לעזה ויורשיה, לציבור שיכול להתעניין בהתכתבות סופר גדול (והיו בעולם כבר תקדימים לדברים כאלה)?

בדימיוני הפרוע – יכול לקרות שמישהו שאין לא כל זיקה לכל זה ימכור את הדירה על תכולתה והקונה פשוט יטאטא את הכול – את רפאל צבי, חיה אלפרוביץ, את מכתביה ממשוררים וסופרים ואת "לספר לדגים", וכל זכר יקר עוד מהעבר, ויזרוק הכול – בידי איזה פועל – לפח הזבל הקרוב.

למדתי – שמעתי – שבן דוד של פנחס שדה, והוא רובי קסל, או גם יורם ניסנוביץ מ"משיב הרוח", או יונדב קפלון (?) טיפלו בקבורתה, ויש לה איזה קרובים בארץ, אחת ג'ניה, בת דודה, אך גם למדתי כי חברים קרובים אינם יודעים זה על זה, אין יד מכוונת ומרכזית שיודעת ומעורה בחייה .

אנו קרובים לשלושים לפטירתה, אשתו של קסל הבטיחה לי שתודיעני אם מוקירי זכרה יתכנסו לשלושים – השלושים קרוב, אולי מחר, ואולי לא יקיימו לזכרה שום דבר נוסף.

והנה, גם בכתבתו של פורת נזכרים – מלבד פרקי זיכרונות עליה – כתבים מארכיונה. אינני יודע למי זכות ואפשרות ועניין לעבור על אותו ארכיון שפורת מזכיר.

מכתב זה נכתב כמעין התייעצות.

אולי לך יד ורגל בעניין? אולי תוכל להאיר עיניי בנדון? אולי יגיעו אליך מחייה עוד קצות חוטים סמויים ללמדנו דבר?

 כל שידך תעלה בנדון – אשמח שתשתפני במידע על אודותיה.

וסליחה על ההטרחה.

 בברכות,

 משה גנן

* * *

שלום אילתי: שלשלת זהב

מופלא היה מסעף קשריה של עזה צבי, ובוודאי שעלילות חייו של רפאל צבי הן סאגה קליידוסקופית מרובת פנים. לי, כפי הנראה, שיחק המזל הרבה יותר מאשר לאלישע פורת (מוסף "הארץ" 9.12): לבקשתי עלה בידה של עזה צבי לשלוף עבורי מתוך ממגורותיה מיספר תצלומים מן השנה בה שהה רפאל צבי בליטא (1931) וביים עם סטודיו החובבים בקובנה שורה של מחזות. בין התצלומים גם אלה של דודתי חביבה גרינשטיין-יזרעאלי, ב"שלשלת זהב" של י"ל פרץ.

אחרי עלותה ארצה חלמה לעזוב את קיבוץ תל-יוסף, שבו היתה חברה, ולהגיע אל רפאל צבי, לשחק תחת חסותו בתיאטרון "האוהל". היתה זו אימי, לאה גרינשטיין-קפלן (נספתה מאוחר יותר בשואה), אשר במכתבה מקובנה ב-1932 הזהירה את אחותה הצעירה לבל תיסחף אחר אורות השווא שלו: "...צבי הוא איש חלומות, מאנשים כמוהו עוד לפני 5-6 שנים יכולה הייתי להתפעל מאוד ואפילו להעריץ – כעת לא" (לאה גרינשטיין, "פלאקערן / ללהוב", מבחר שירים ומכתבים, כרמל 2010).

בצד רגישותה העצומה לכל אשר ריח של ספרות ושירה נודף ממנו, היתה בעזה נשמה של ילדה קטנה, תמימה וסקרנית תמיד. העובדה המציאותית שהזמן המוקצב לנו הוא כחול ניגר מבעד לאצבעות, לא היתה מעולם לנגד עיניה. לכן יכלה לטלטל את עצמה (בלי רכב פרטי כמובן) למרחקים כדי לראיין בעלי זיכרון וידע הבקיאים במקורותיו של שיר ילדים מסוים, וכך לחזור וללטש באופן אינסופי את קובץ מסותיה אשר לדפוס טרם הגיעו, ואת עבודת הענק שלה על לאה אילון, שנמסרה בימים אלה לדפוס.

[מכתבים למערכת מוסף "הארץ", 16.12.11]

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

קְמִילָה

גַּם אִם אֵין זֶה נִרְאֶה,

נוֹבֶטֶת בַּחֲשַׁאי קְמִילַת הַגּוּף

הַפָּנִים מְרֻשָּׁתִים נִימֵי שָׁנִים.

"מִי אֵין לוֹ בַּיִת לֹא יִבְנֵהוּ עוֹד"

אָמַר רִילְקַה.

הַשְּׁעוֹנִים שׁוֹתְקִים

בַּלֵּילוֹת הַחֲשׁוּכִים.

הַנְּעוּרִים מְפַרְכְּסִים כְּדָג,

נוֹפְלִים חָלָל בְּחַכַּת הַזְּמַן.

נִגָּרִים וּמַחְלִיקִים

כְּמֵי גְּשָׁמִים בְּמוֹרַד הָהָר.

מַקְשִׁיב לְמוּסִיקַת הַנְּפִילָה,

מִתְכַּנֵּס בְּסִירָתִי

כְּבוּיַת הַפָּנָסִים,

שׁוֹזֵר יָמַי בְּרֶשֶׁת לוּלָאוֹת

שֶׁלֹּא יֹאבַד יוֹמִי

בַּצֵּל הָאֵינְסוֹפִי.

גַּג

שְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לְךָ גַּג

הַמִּתְאַמֵּת כְּחַיְשָׁן בְּיָמִים

קְרָבִיִּים,

בְּחֶשְׁוָן הַמַּכֶּה בַּחַלּוֹנוֹת.

בִּנְסִיגָתָם שֶׁל יָמִים סַהֲרוּרִיִּים.

שְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לְךָ גַּג

הַמָּגֵן מִפְּנֵי קוֹלְךָ הַנִּפְחָד

בְּיָמִים נוֹרָאִים.

הַשּׁוֹמֵר מִפְּנֵי סְכָרִים נִפְרָצִים.

שְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לְךָ גַּג

לִכְתִיבַת: "אִגְּרוֹת אֵין קֵץ",

לְתַחֲנוֹת אַהֲבָה אֲרָעִיּוֹת.

שְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לְךָ גַּג מִפְּנֵי

גִּשְׁמֵי הַיֵּאוּשׁ

וְגַם לְאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים.

* * *

אריק כץ

לזכרו של שמוליק חדש

(נובמבר 1925 – 9 בדצמבר 2011)

 כשאחותי שרה נישאה לפני 63 שנים לאורי, אחד הילדים הראשונים של קבוץ מזרע, התאכזבתי מאוד, (הייתי בן 10) ושאלתי אותה למה לא התחתנה עם חודורוב, כי בת דודתי שלומית התחתנה כשנה קודם לכן, עם שמוליק חדש... כך כבר הצטייר אז בעיניי, עיניו של ילד, הספורטאי הנערץ, השחיין מהשורה הראשונה.

שמוליק, מהילדים הראשונים שנולדו בקבוצה, נולד לפני 86 שנים וחודש, לאיטה ומוטקה, מקבוצת "הוילנאים", שייסדה את כנרת. בצעירותו שרת בבריגאדה ובפלמ"ח ונפצע ברגלו במלחמת השחרור. היה אלוף הבריגאדה בשחיית 100 מטר חתירה ומבכירי השחיינים בארץ, והראשון שירד מתחת לדקה במאה מטר חתירה. השתתף ברוב צליחות הכנרת והיה ראשון צולחי הכנרת לאורכה יחד עם אחיו, אבינועם, יבל"א.

הוא יזם קליטה בכנרת ובקיבוצים אחרים של חברות נוער המשתייכות לעלית הנוער דאז וראה בהשתלבותם בארץ ובקבוצים, ערך רם מעלה. הוא גם הדריך אותם והטמיע בהם את ערכי התנועה הקיבוצית וערכים הומאניים. נשלח על-ידי התנועה הקיבוצית לשמש חונך-תומך-מייעץ, לקבוץ עין גדי בשנותיו הראשונות, בהן סבל הקיבוץ מקשיים של התחלה, התארגנות והסתגלות. הוא חי שם מיספר שנים והפך לדמות דומיננטית ומרכזית בקיבוץ. מאוחר יותר נשלח על-ידי התנועה הקיבוצית להיות שליח התנועה בדרום-אפריקה ופעל רבות בקרב הקהילות היהודיות על מנת שיתוודעו לערכי התנועה הקיבוצית ושחבריה "יעשו עלייה".

הוא היה אידיאליסט ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו. הוא הטיף כל חייו לצניעות ולהסתפקות במועט וכך חי כל חייו. היה איש רוח, איש ספר, איש חזון ואיש המעשה. עבר את משבר ההפרטה, בקיבוצים בכלל ובכנרת בפרט, שהיווה ניפוץ חלום מסוים ממנו היה לו קשה להתאושש, אידיאולוגית.

לפני 43 שנים שכל את בנו בכורו, מוטי, בעת שירותו הצבאי, בהיותו בן פחות מעשרים, בפעילות מבצעית, "כמה קילומטרים מהבית," ליד הירמוך. מוטי הספיק לבקר בביתו, שעות אחדות לפני שנהרג, יחד עם חבריו לפעולה, בדרך לפעילות ממנה לא שב. אימו טענה ששמעה את היריות בלילה ואת רעש המסוק שהטיסו לבית החולים...

בראשית שנת 2008 יצא לאור סיפורה של קבוצת כנרת "ילדי החצר", פרי עטו, בפורמט מרשים ומפואר, לאחר עבודה סיזיפית של שנים, בהן נבר בארכיונים, שוחח עם חברים, אסף, ליקט, כתב וערך חומר היסטורי שלא יסולא בפז. השקת הספר התקיימה בטקס חגיגי ורב משתתפים בחאן של מושבת כנרת (בעברו, בסיס נח"ל כנרת, 902), מקום ייסוד הקבוצה, טרם העברתה למיקומה הנוכחי.

במשך ארבעים שנה וכמעט עד יומו האחרון, ניהל וטיפח את בית העלמין המיתולוגי של הקבוצה, על שפת הכנרת, שם גם קבורה רחל המשוררת – שהוכרז הודות לפעילותו הנמרצת, לאתר מורשת ישראל. שם גם ניטמן, ליד בנו וליד הוריו. הותיר אחריו את שלומית רעייתו, שתי בנותיו, עמית וגליה, שישה נכדים ושני נינים.

 יהי זכרו ברוך.

* * *

תקוה וינשטוק: בזכותו של ישראל זמיר

שלום רב, אהוד,

ביקשת תגובות על כתיבתו של ישראל זמיר. מאז הופיע סיפור ראשון שלו בעיתונך ידעתי כי לפניי סופר מעניין שלצערי לא הכרתי קודם. בין שהוא כותב על הקיבוץ ומלחמות ישראל ובין שהנושא הוא יהדות האידיש בארה"ב – הדברים תמיד מרתקים. הסיפור האחרון כיצד כמעט פוצץ את פרס נובל – משעשע ביותר...

את כישרונו ירש ללא ספק מאביו (ואולי גם מדודו י. י. זינגר) אבל דומה שהדבר הוא גם לרועץ לו – תמיד ישוו את כישרונו לזה של אביו הגדול הימנו. לו היה סופר מן השורה ללא אב נובּלי – ודאי היה זוכה ליתר הערכה

ובהזדמנות זו, כשהמכתב העיתי הגיע לגיליון 700 – כל הברכות על ההתמדה, היוזמה שאינה מתעייפת (ועל עצם הרעיון המקורי, כמובן). תודה לא רק לבן עזר העורך, תודות לבן עזר הסופר על כתביו, בעיקר אלה המתפרסמים בעיתון בהמשכים, כגון פרשת חייה של אסתר ראב על רקע הידוענים מבני דורה. לא רק בגלל "המחצבה" ו"אנשי סדום" – כבר בזכות סיפור חייה של אסתר ראב, והמאמצים לשמר את זכרה – לעולם לא יהיה בן עזר "סופר נידח". את התואר הזה אימץ לעצמו שלא בצדק.

תקוה וינשטוק

נ.ב.

אני חותמת על כל מילה שכתבת על פוצ'ו. היה ערב נהדר. מזמן לא צחקתי כל כך, צחוק הטובל בזיכרונות. כעת, כשקראתי את הרשמים במכתב העיתי, שוב פרצתי בצחוק.

אהוד: תמיד אזכור יום בירושלים, בסוף שנת 1961, כאשר בעלך המנוח ירוחם לוריא ז"ל, אשר לזיכרו הוצאת את ספרך היפה "ירוחם לוריא, משורר, מתרגם ועורך" – טילפן אליי לביתה של בעלת ביתי גברת בניכר (בָּנִי) סיל, לבשר לי כי הוצאת "עם עובד", שהוא היה מזכיר המערכת שלה ועורך "הספרייה לעם" – קיבלה לפירסום את כתב-היד של הרומאן הראשון שלי "המחצבה". כך החלה דרכי כסופר. הספר [1963] התקבל בביקורת די שלילית. קורצוויל כינה אותו בשם "רפורטז'ה לשעתה" בסיכום השנה ב"הארץ", דוד ויינפלד-כרמי שאל במדורו ב"במחנה" אם עורכי הסידרה היו בחופש כאשר החליטו על הוצאתו לאור, אלי שבייד ב"משא", "למרחב" – כתב כי מצב הפרוזה העברית קשה, אין כמעט רומאנים חדשים, ולכן גם "המחצבה" בשם רומאן עברי ייקרא, ונסים קלדרון קטל אותו כליל בעיתונו "קול העם" [ואולי קטל מאוחר יותר את "אנשי סדום"]. ייזכר לטובה שלמה שבא, שראיין אותי על "המחצבה" ב"דבר" בהרבה אהבה. מה שכן, כל ספר חדש זכה אז להרבה ביקורות כי היה עדיין שפע של מוספים ספרותיים רציניים, ולא כמו היום, שחלק ניכר מהספרים החדשים אינו זוכה לביקורת כלשהי.  ירוחם לוריא אף בא לביתנו בפתח-תקווה בקיץ 1966, לביקור תנחומים ב"שבעה" למות אבי בנימין, ובאותה הזדמנות בישר לי כי ספרי השני "אנשי סדום" נתקבל אף הוא לפרסום ב"הספרייה לעם".

* * *

ישראל זמיר: עוד על תרגום "משפחת מושקאט"

לאהוד שלום,

בתשובה להערה שלך לגבי הוספת טקסט של המתרגם לספרו של אבי, "משפחת מושקאט" [גיליון 699], אעיר רק כי הספר תורגם לאנגלית ויצא לאור בשנת  1950 (הוצאת אלפרד. א. קנופף) ואילו תרגומו לעברית של יעקב אליאב (קויפמן) יצא ב-1953. כלומר: התרגום לא נעשה אגב יציאת פרקי הספר בעיתון.

סרקתי שוב את התרגום של אליאב ולא מצאתי בו את הקטע "הציוני", המתאר את הארץ המובטחת: ירושלים, תל-אביב, יפו וחיפה, כולל שהות הפליטים במחנות-הריכוז, כפי שמופיע בתרגום של שנת 1993. מבדיקה שערכתי, הספר "משפחת מושקאט" הופיע בהמשכים ב"פורוועטס" בין השנים 1945-1948. אם לטענתך המתרגם צבי ארד לא הוסיף קטע זה, אני משער כי במהלך יציאת הספר בהמשכים, בעיתון אולי אבי הוא שהוסיף קטע זה, אך לא בטקסט שנשלח לדפוס.

אגב, במכתב שמצאתי, העורך קנופף ועימו שלושה עורכים מן ההוצאה היו פסימיים מאוד לגבי סיכויי הספר בשל עוביו, ושפתו העמוסה מובאות מן המקרא. מצאתי מכתב, שבו אבי נדרש להסכים לקיצורים. אבי סירב, אך בעקבות התערבות תקיפה של א. קנופף, שטען כי סיכוייו של הספר להימכר הם קלושים מאוד, אבי נאלץ להסכים לקיצוצים מזעריים, אך העורך קיצץ "בלי רחמים כמאה עמודים," כדברי אבי.

אותו נוסח של מכתב נשלח גם לאחיו של אבי, הסופר י.י. זינגר לגבי "האחים אשכנזי" (25 לאוגוסט 1949). שגם סיכוייו של ספרו אינם גדולים.

יתכן שלרשותו של המתרגם צבי ארד (1991) כבר עמדו כרכי העיתון של ה"פורווערטס", והספר באנגלית, והוא העדיף להכניס את הנוסח האקטואלי, בהנחה, כפי שאתה טוען, כי המתרגם לא עשה זאת על דעת עצמו. קשה לדעת.

ישראל זמיר    

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

3. 1930: איזאק גרין מת, "קמשונים" מופיע.

"אי ידיך האבהיות?"

קשה לדעת מה בדיוק אופי היחסים שבין אסתר לאיזאק בחמש השנים שחלפו מבואה לתל-אביב ב-1925 ועד למותו ב-30 בינואר 1930.

דורה גוטמן אמרה לי פעם: "בכל הפגישות שלנו עם אסתר, אף פעם לא הרגשנו שיש לה בעל," ודבריה מכוונים לסוף שנות העשרים, כאשר אסתר קנתה מגוטמן את התמונה "זיתים בהרי ירושלים", והוא התקין שני עותקים זהים של מסיכת-הפנים שלה מגבס.

לעומת זאת בזכרונותיה מדברת אסתר תמיד בכבוד רב על איזאק ומציירת תמונה כמעט אידילית באשר ליחסיהם, גם בחמש השנים האחרונות לחייו. ככל שחייה נעשים מרים ועניים, וככל שאכזבותיה מתרבות ובדידותה גדלה – כן היא מעריכה יותר ויותר את הביטחון והאהבה שבהם אפף אותה – עד כדי כך שמחזור שיריה האחרון, "תפילת האשכבה", הנכתב כשהיא כבר בת למעלה משמונים – עומד כולו בסימן האידיאליזאציה של איזאק.

מספרת אסתר לראובן שהם ברשימה אוטוביוגראפית מ-1972:

אני נסעתי לפניו [לפני איזאק] שכרתי דירה בתל-אביב (מול מערכת "הדים", ביתו של ברש) ריהטתי אותו [את הבית] – והוא היה מלא-חן. בעלי היה בא אחת או שתיים לחודש, ואלה היו חיים של חג, במשך שנתיים. לאחר זה התחלנו לחפש מגרש על מנת לבנות לנו בית, ובהקשר זה נפגשנו עם האדריכל לעתיד זאב רכטר, הוא בנה לנו את הבית שהיה הבית המודרני הראשון בתל-אביב ושהתפרסם בכל הארץ, לדאבוני לא ארך אושרי בבית זה, מיד שנכנסנו בו הותקף בעלי בתוספתן חולה – נסע להינתח בירושלים אצל ד"ר גרי, שהיה הגדול שבמנתחים אז בארץ ושם בבית-החולים של וולך נפטר שבוע לאחר הניתוח – ואני נעשיתי אלמנה בת עשרים ושמונה שנה [גילה האמיתי אז – שלושים ושש]. הייתי נדהמה ולאט לאט ובהפסקות שבתי לאיתני – הדבר ארך שלוש שנים – בשנים אלה נכתבו השירים "אפקים נוגים". אנשים ניסו להתקרב, לעודד, אבל זה לא עזר.

ממכתבו האחרון של איזאק אליה ב-23 באוגוסט 1922 מקאהיר לבאדן, ועד למכתבו מקאהיר לתל-אביב ב-9 בינואר 1930, עשרים ואחד יום בלבד לפני מותו – לא נשמר בקופסת מכתביו השמורים אצלה שום מכתב נוסף – ומדובר בתקופה של כשמונה שנים, מהן חמש במרוחק. האם הולכת לאיבוד חבילה אחרת של מכתביו אליה? האם היא מחליטה שלא לשמור אותם? ואולי הוא בא לעיתים כה קרובות שאין צורך במכתבים?

תשובה על אלה לא נדע, ככל הניראה, לעולם.

9.1.30

ידידתי היקרה,

את מכתבך קיבלתי וממנו ראיתי שאת חרדה למצב בריאותי. אין לך מה לדאוג כי מצבי השתפר בהרבה.

תזונתי מסייעת במידה עצומה כי פשוט אינני אוכל כמעט מאומה. מוצא אני שעתודותיי עוד תספקנה עד לאחר הניתוח.

אם כן, אל לך לחשוש בעניין זה.

אני מקווה לצאת בעוד שעות מיספר ואת הניתוח אעשה ביום-הראשון הקרוב, לכל המאוחר.

הטוב ביותר יהיה לעשותו בתל-אביב, או בירושלים.

רוצה הייתי שתימלכי בדעתו של מר ליברמן באשר למרפאה טובה, אם בתל-אביב ואם בירושלים.

סמכי עליי שבקרוב אהיה אצלך ואתן לך הזדמנות לטפל בי.

                                                                                         בינתיים הריני מנשקך

                                                                                                           ט.

החתימה ט. מורה שבמשך כל השנים ממשיך איזאק לכנות עצמו כלפיה בשם-החיבה – טומוץ. הוא מנסה להקל ראש במצבו ולהיראות גיבור, אך נשמע קצת מסכן – לבדו, בקאהיר, כמעט שאינו אוכל, מרוחק מאשתו. עם זאת הוא אינו חושש מהעתיד, עובדה – אפילו צוואה אינו כותב.

וכך, סובל מהתקפי-כאב עזים, הוא יוצא ברכבת מקאהיר לארץ-ישראל. שוהה אולי ימים אחדים בבית האדום החדש מול הים, נבדק אצל רופאים, ועולה להינתח בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים – אך כניראה זילזל בבריאותו ואיחר את המועד. הוא נפטר ב-30 בינואר 1930 מדלקת או מסיבוך לאחר ניתוח התוספתן – וזאת ימים אחדים לאחר הניתוח. אסתר אומרת שאילו היו אז תרופות אנטיביוטיות, היה ללא ספק נישאר בחיים.

על מותו של איזאק גרין מספר קרובו ועובד הפירמה א.ז. כהן:

שנת 1930 עומדת בסימן לידתם של רעיונות חדשים והתרחבות גם אצל "האחים גרין", כך בענף הכימיקלים, כך בענף התרופות וכך בענף הציוד הטכני-רפואי. קדחת העשייה מתמקדת עתה במלחמה נגד המאלאריה, שמפילה חללים רבים בארץ, ובמרכז – התאמת תכשירים שונים לריפוי מהמחלה.

בעיצומה של תקופת לידתם של רעיונות חדשים לוקה יצחק גרין בדלקת התוספתן. ב"שערי צדק" בירושלים מנתח אותו ד"ר גרי. פרופ' קלייברג, שמגיע מגרמניה, מובהל למיטתו. הרופאים מנסים להציל את חייו, אבל הוא נפטר.

מחשבה אחת חולפת בך בהליכה האיטית אחר ארונו: נסגר מעגל ב"האחים גרין", האם ייפתח אחר אחרי מותו של יצחק? ואתה הולך עם כולם ומכונס בתוך עצמך, ליד יהושע, אחיו של יצחק, שהוזעק מקהיר.

בארכיונה של אסתר שמורה תעודת הפטירה הממשלתית של בעלה בן ה-42, חתומה על-ידי הרופא ד"ר שמואל בן-שבתאי. קברו של איזאק ניכרה בבית-הקברות הקטן של חב"ד בהר הזיתים. אסתר אמרה לי פעם כי מאז שאיזאק מת ונקבר בירושלים נוצרה בה רתיעה כלפי העיר הזו, ובייחוד כל אימת שהיא נזכרת בימיו האחרונים בה. אך כאשר מתאפשר הדבר, אחרי מלחמת ששת הימים, היא עולה לקברו ומגלה שמצבתו נשתמרה. המצבה ניצבת עד היום, לא רחוק מקברות סבו אליעזר ראב ואבי-סבו שלמה, וקרוב ודאי גם לקברות אבות-אבותיו מצד משפחת גרין.

ב-31 בדצמבר 1930 שבה אסתר גרין, אלמנה בת שלושים ושש, מההלווייה בירושלים לביתה המפואר בתל-אביב, ויושבת שבעה על מות בעלה. הבית מלא ידידים ובני-משפחה, הן מצידה, והן מצד איזאק. בתל-אביב גרים כבר יעקב וטובה, הוריו של איזאק, ומקאהיר מוזעק אחיו יהושע.

מהאחים גרין, בני-דודתה של אסתר, מתו שניים לפני איזאק: אברהם חיים בצפת, בקיץ 1918, ודב ברנארד בקאהיר, באוגוסט 1923. שני אחים נותרו בחיים: שלמה הבכור, שאין לו קשר לפירמה, ויהושע, האח הרביעי, שהוא עתה כבן ארבעים. יהושע, שנעשה ב-1917 שותף ליצחק ולברנארד במצרים, עלה ארצה ב-1921 ופתח ביפו את הסניף הארצישראלי הראשון של הפירמה, סניף שלא החזיק זמן רב, משום שמשפחתו סבלה מן האקלים. ב-1923, לאחר שסגר את הסניף, היגר יהושע לאוסטראליה, אך לא לזמן רב. כאשר איזאק נישאר לבדו בקאהיר, לאחר מות ברנארד, הוא קרא ליהושע לחזור ולעבוד עימו, ומאז היו יחדיו בפירמה. עתה, לאחר מותו הפתאומי של איזאק, מתברר שהפירמה "האחים גרין" רשומה על שם איזאק בלבד, ומאחר שלא השאיר צוואה, יורשיו היחידים הם אלמנתו אסתר ואביו יעקב. האח יהושע – בחוץ.

ליעקב גרין לא נועד שום תפקיד בפירמה שיסדו בניו לבד מישיבה בפתח המשרד ברחוב נחלת בנימין כשהוא שותה קפה ומשוחח עם מכריו ועם הלקוחות. גם אסתר לא לקחה מעודה חלק בעסק המשפחתי, ומטבעה ומאופייה היא אינה מתכוונת לעשות כן בעתיד. משפחת גרין מודאגת מהמצב החדש שנוצר, ומטכסת עצה מה לעשות.

דעתם על אסתר, החיה לה חיים בוהמיים ועשירים בתל-אביב בעוד איזאק שלהם מפתח בקאהיר את הפירמה ואת סניפיה, אינה חיובית ביותר. יתר על כן, הם גם לא סומכים עליה מבחינה עסקית, ובשום פנים ואופן אינם מוכנים שהיא תישאר שותפה בכירה בפירמה. הם מחליטים להחתים אותה מיד על הסכם הנותן לה ברכוש ובמזומן את מחצית הירושה שהשאיר איזאק, בתנאי שתצא לחלוטין מהפירמה, כאומרים: "תהיי אלמנה עשירה מאוד, אבל לא בבית-העסק שלנו!"

קרוב לוודאי שעוד בימי השבעה מדברים איתה קרובי בעלה על ההסדר – מחצית הרכוש תמורת פרישה. אסתר פאסיבית, אינה מבינה עדיין את מצבה החדש, פועלת רק על פי האינטואיציה, ללא התייעצות עם עורכי-דין מצידה. ביום העשירי למותו של איזאק היא חותמת על כתב-חוזה רב-סעיפים עם גיסה יהושע, חוזה שבתנאים רגילים היו נדרשים שבועות כדי לנסח אותו ואת המסמכים הנילווים אליו.

ברשימתה "בקאהיר", שנמצאה בעיזבון, היא מספרת על הרגשתה באותה תקופה:

ואכן נפטר [איזאק] והוא רק בן ארבעים ואחת, בעצם אונו ופועלו. הבית בארץ כבר ניבנה, ואנו צריכים היינו לחיות בו – אבל – לא הספקנו. הוא נקטף בעוד ריח הצבע החדש עומד בבית – עשר שנים היה מיספר חיי הידידות והשלווה האלה, ופתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי – אובדת-עצות, חלמנית, בלי כל ניסיון מעשי בחיים עמדתי יחידה – הדאגה המיידית נפתרה בקבלת פנסיה מן העסקים – אבל הרגשתי בדידות גדולה, כאילו נעקרתי מקרקע פורה למידבר חול ריק – והמצב היכה בי קשות. לא כתבתי, לא פירסמתי שלוש שנים, הייתי קפואה.

הצעד הראשון נעשה מיד לאחר שהאבלים קמים מהשבעה, ב-ח' בשבט תר"ץ, ה-6 בפברואר 1930, שהוא אולי גם היום שבו הם פוקדים את קברו של איזאק בירושלים. הגרינים מוציאים "תעודת ירושה על פי הסכמה" ברבנות הראשית בירושלים, שבה נאמר, בין השאר, כי כל הרכוש מתחלק לשני חלקים שווים חלק כחלק בין האב יעקב גרין ובין האלמנה אסתר גרין.

למחרת, ה-7 בפברואר 1930, חותם בתל-אביב האב יעקב גרין, שנעשה לפתע בעליה של מחצית הפירמה – על חוזה שבו הוא מוכר את כל חלקו בעזבון לבנו יהושע.

עולה שאלת החליצה של אסתר, שנותרה אלמנה ללא צאצאים. כדי להבטיח שהחליצה לא תאיים על חלקה בביצוע הסכם הירושה, נפגשים אסתר ויהושע יומיים מאוחר יותר אצל הנוטריון הממשלתי בתל-אביב, ויהושע חותם על "כתב התחייבות" שאם אחיו הגדול שלמה יסרב לתת לה חליצה, הוא מתחייב בלי כל טענות ומענות ודין ודברים כלל וכלל לעשות זאת לפי דת ומנהג ישראל.

כמו כן חתמו השניים על "כתב חוזה" שמסיכום כל הסעיפים המופיעים בו עולה כי חלקה של אסתר בירושה כולל את הבית החדש והמגרש שעליו הוא עומד ברחוב שבטי ישראל, כשהם נקיים מחובות. סכום עתק של 4,000 לא"י, שוות ערך ללי"ש, האמורות להיות משולמות לה במרוצת חמש השנים הנקובות בחוזה. פנסיה חודשית של 15 לא"י למשך תקופה של חמש השנים, ופנסיה של 25 לא"י לחודש עד אשר 2,000 הלירות המצריות תגענה מפוליסת ביטוח החיים של איזאק גרין בחברת דנובה. איזאק שימש גם כסוכן החברה הזו. הסכום מהפוליסה הוא כניראה על חשבון הסך הכולל של 4,000 לא"י, שהן כאלף משכורות חודשיות ממוצעות.

מהרכוש הזה עתידה אסתר להתקיים בשנים הבאות, קונה ומוכרת בתים ומגרשים, דומני גם פרדס, עד אשר באוקטובר 1954 היא מוסרת כעיזבון-חיים לקרן-הקיימת את הרכוש שנותר לה. מחוץ לשנה אחת, 1920-1919, שבה עובדת אסתר כמורה בבן-שמן, אין היא עובדת כל ימי חייה בעבודה כלשהי לשם פרנסתה.

נספח לצרור מסמכי הירושה, המקושרים בשרוך ירוק וחתומים בחותמת ובחומר-חותם אדום ובחתימת הנוטריון ואשר נשמרו בארכיונה של אסתר – הוא מכתב בערבית של יהושע גרין לשופט בית-המשפט השרעי בקאהיר, שבו הוא מבקש ממנו לתת את אישור הירושה לאביו ולגיסתו האלמנה.

*

במאי או בתחילת יוני 1930 רואה אור "קמשונים", אבל אסתר אינה נמצאת בארץ עם צאת ספרה הראשון. בראשית הקיץ, באפריל או במאי, לאחר שמסתיימות ההגהות ונוספת ההקדשה: "לזכר ידידי יצחק גרין" – היא נועלת את ביתה החדש ונוסעת בגפה לפאריס.

בארכיון "גנזים" (16077/1) שמורה גלוייה שבצידה הקדמי צילום של –

"Grand Hotel des Ecoles Coloniale et d'Architecture"

 – בפאריס. הגלוייה היא ללא תאריך, ובה היא כותבת לאשר ברש:

באתי תמול לפריז, יורד כאן גשם וקריר. ומה לספר? יצא כבר מבית-הדפוס? שכחתי לאמר שם שכל החבילה המוקדשה צריך לשלוח בחזרה למשרד "אחים גרין", יואיל לאמר להם זאת.

ייתכן גם שזו לה הפעם הראשונה שהיא מבקרת בפאריס, וכי בסופו של דבר לא בעלה החי הוא זה ששולח אותה לשם בקיץ 1922 אלא בעלה המת – בקיץ 1930. בארכיונה, במכתבים ובגלויות שהיא שולחת לידידיה, בעיקר מבין הסופרים, ובארכיון תמונותיה – אין שום הוכחה לכך שהיא ביקרה בפאריס לפני קיץ 1930. וכאשר ראובן שהם שואל אותה מתי בדיוק היתה בצרפת, היא עונה לו ב-29 במרס 1972 במשפט מפליא: "בצרפת שהיתי בהפסקות 1936, 1937 וב-1938" – וכלל אינה מזכירה ביקורים קודמים.

כאשר מדפיסים ברש ורבינוביץ, בתל-אביב, את שיריה הראשונים ב"הדים", בקיץ 1922 – יושבת אסתר בבאדן, הגשומה והקרה גם בקיץ. כאשר הם מוציאים לאור את ספרה בהוצאת "הדים" היא יושבת בפאריס! וייתכן אפילו שאת העותקים המגיעים לה הם שולחים באמצעות "האחים גרין" לפאריס, ושם היא רואה לראשונה את "קמשונים"!

*

בניירותיה הישנים של אסתר, בעט דיו חום כהה על נייר משובח, נמצאת טיוטה של שיר, "גשר בפריז", כניראה מתקופת שהותה בפאריס, לבדה, בקיץ 1930, אבל ייתכן שנכתב בהשפעת ביקור אחר בעיר הזו. הנוסח המובא כאן הוא לאחר עריכה רבה, ולכן לא הובא ב"כל השירים": "דרכים צופרות מיללות מבדידות / דרכים מובילות אלי אובד / קטרים גועשים פולטים עשן ואד / ואפר מה עולה בחיך / לריח הגשם המזמר – כריח / העלים הנושרים ביערות Boulogne / על קימורי הגב / שלושה זוגות יונים עוגנות ב-Gare du Nord / עוטות גשם ואד / על אם דרכים שלושה עומדים / תוהים נבוכים / נושאים עיניים זה לזה / מכאן נתיבות עולם: הישארי עימי / מכאן נתיבות גורל: היי שלי / מרחקים, ארובה, מות. / והגשם המזמר גרפם לעד – "

ברשימה האוטוביוגראפית ששולחת אסתר לראובן שהם ב-29 במרס 1972 היא מתארת את חוויית פגישתה הראשונה עם פאריס, אף כי ניראה שהיא מאחדת כאן רשמים מביקורים מאוחרים יותר, כולם מלפני מלחמת העולם השנייה:

הזדהיתי לגמרי עם האטמוספרה של הנוער המובחר שהתאסף מכל קצווי-תבל סביב האוניברסיטה – לא הייתי צעירה אבל הייתי צעירה בידיעות – ומלבד החווייה של העלייה השנייה היתה זאת החווייה החשובה בחיי, כל האטמוספרה שנשמה תרבות והתרוממות, העם הפשוט היה מלא הומור וחן, התיאטרון האוונגרדי ביותר, היכרתי שחקנים שהיו גאונים כמו Louis Jouvet (על הבמה), שמעתי דיעות צעירות ותוססות – של נזירים, ציירים שנלחמו על פת לחם ונעשו אחר כך מפורסמים, יצרו אסכולות לעיניי, הרגשתי את צרפת כמו מולדת שנייה (בתור עם) ואמרתי תמיד: יש זיקה לעם הצרפתי אל העם היהודי שניהם אוניברסאליים – רחבי-מבט שומרי-צדק, ושפעם יהיו שני העמים ידידים – ניבאתי – וכך היה – זיקה אמיתית! – אמרה לי פעם אחת הסטודנטיות: את צרפתיה וגם יהודיה וזה צירוף יפה מאוד ואנושי-רם.

בפאריס אסתר אינה בודדת. נמצאים שם זאב רכטר ומשפחתו. הוא לומד, ומתכנן את ביתה של חנה אורלוף, שנשלם ב-1931. החברה הארצישראלית והיהודית שפוגשת אסתר דומה לחוג ידידיה בתל-אביב, וכולם קולטים אותם נופים והשפעות. מספרת פולה רכטר בזכרונותיה:

הצייר נחום גוטמן ואשתו דורה נמצאים בפאריס. חוג הידידים מתרחב, הציירת ציונה תג'ר, הצייר עובדיהו, פלדי, וכמובן חנה אורלוף. היא משתדלת להכניס אותי לחוג ידידיה האמנים, הציירים גוטליב, אברדם ועוד. בימי ראשון היינו יוצאים בצוותא לביקורים במוזיאונים, בגלריות, אז ניתנה לי האפשרות להתוודע ליצירותיהם של הציירים, הפסלים המודרניים כמודליאני, פסקן, סוטין, רודן ועוד. ובגן לוכסנבורג היו נהנים לא רק אביבה ויעקב [הילדים], גם אנו היינו משתעשעים ביחד איתם כבני גילם.

ייתכן מאוד שרק בקיץ 1930, בפאריס, פוגשת אסתר לראשונה את הציירת ציונה תג'ר ומתיידדת עימה. מסתיו 1931 לערך נמצאת טיוטת מכתב של ציונה, מכפר ליד פאריס לאסתר בתל-אביב, ובו גם רישום של פינת כפר צרפתי. המקור נמצא אצל בנה, אברהם כ"ץ-עוז. למכתב מצורף גם דף רישומים קטנים של נחום גוטמן, מ-1931, שמתארים בצורה הומוריסטית את קשיי חייה של ציונה במעבר מתל-אביב לפאריס, וייתכן שהיה מיועד גם הוא להישלח לאסתר. לפי הפנייה "גברת גרין היקרה", והתוספת "לאסתר ראב" בכתב-יד מאוחר יותר, ניראה שציונה עדיין אינה ביחסי ידידות קרובים עם אסתר, ויש ברקע מכתבה אליה מעין פנייה של ציירת מתחילה לגברת עשירה. ואכן, ב-1932, בשובה ארצה, היא מציירת את דיוקנה של אסתר, ואסתר קונה ממנה תמונות נוספות, והידידות האמיצה ביניהן נמשכת שנים רבות.

כותבת ציונה לאסתר:

גברת גרין יקרה, אני רעבה והדרך עד הפנסיון רחוקה מה לעשות. אני מחליטה להישאר עוד בשדה ולראות בשבלולים המטפסים בכובדם מכופפים את השיבלים השבעות מגשם ומשמש, אני מקנאת בהם כי בפריז אין לי כל זאת. הנמלה מטפסת ועולה על רגלי צועדת קדימה היא מדגדגת ואני חפצה לראות עד היכן מגיעה סבלנותי, לא אי אפשר יותר מוכרחים לתת לה שדה אחר לטיול, ובכל זאת, כפר, אחרי שתיים, צהריים, צריך לאסוף המכחולים ולנקות אותם אבל ללכלך את הירק בהם, והילקוט על השכם קדימה לאכול.

ציירתי בית ורוד, גדר לבנה ועצים כל כך שבעים מגשמים שהירוק שלהם מעורר גועל נפש מובן שיש לי הרשות לשנות את צבעם ובכן הם חומים אצלי וחורשה וסלעים ושדה גדול קשה מכל לצייר את הירוקים, והאוויר על הירק שקוף שעשה ואן גוך אם את זוכרת אותו, ועכשיו יש לי גגות אדום כמעט שחור ועננים בשמיים הם אפורים, סתיו בארץ ישראל.

באתי לכפר לעשרה ימים, לצייר ולנוח כי ידוע בוודאי לך שבפריז איני מציירת כלום, ובשובי פריזה, שוב לחפש עבודה. לא התייאשתי אני מלאת מרץ אבל קצת עייפות יש בי, טוב בפריז לא לעבוד, וחיי העובד בארץ הם יותר קשים. הצגתי פעמיים בתערוכות פה אבל אין לי מזה כלום, ועל מכירת תמונות כניראה שאין לחשוב עכשיו. מה נשמע איתך, יש שירים חדשים? גם את קמשונים לא קראתי כולם. עובדיה [הצייר עובדיהו] נמצא בפריז ומצייר קצת בוודאי ישוב בקרוב לארץ ויספר חדשות מאיתנו, הרכטרים ואני. את חנה אורלוף אני פוגשת לפעמים היא עובדת, גם את פלוש ראיתי והוא תמיד בחברתה. (1931 (Le Vodoue.

*

במרוצת 1930 פירסמה אסתר ארבעה שירים: "הרם זרוע – והך" ו"טבריה" ב"כתובים", ו"סבתות קדושות בירושלים" ב"מאזניים". שירים אלה נכללו ב"קמשונים" ורק השיר הרביעי, "אימת-מוות מזה", כבר אינו כלול בספר ומתפרסם לראשונה ב"מאזניים", בשלהי 1930.

קרוב לוודאי כי השיר נכתב בסוף הקיץ או בסתיו, לאחר שובה של אסתר מפאריס. הוא מספר על מצבה לאחר מות איזאק, ועליו, ועל יחסו אליה, ועל יחסה אליו. האידאליזאציה של איזאק בעיני אסתר, לאחר מותו, מתחילה בשיר הזה עם "אי ידיך האבהיות", משתכחת ממנה בתקופות הבאות – אך שבה ופורצת, כאמור לעיל, יובל שנים אחר-כך, כאשר דמותו המופתית עולה בשירי "מקהלת האשכבה" שלה, כגון ה"שיר לאישי", שהיא מכינה בו את פרידתה מהעולם.

כותבת אסתר: "אימת-מוות מזה / ואימת-חיים מזה / נד מול נד ניצבים / ובינותם / נחשול חיי חותר / ועין יה טובה / עליי מעל. / חול ארצי נושק רגליי / ובלילות כתב-כוכבים / לי אפתור: לחיים או למוות? / יה! בידך אני / ולו יהי גורלי גורל גרגיר / על שפת ים בלי אפסיים. // אי ידיך האבהיות / הלוקטות כל צרור / אשר יהיה לי למכשול / עלי דרכי; / אי הישות, אי הנפש? / הומיה וזרה / אני עוטייה על האפס; / עם ערב תתע רוחי אחריך / אל תכלת רקיע / ורחש ים עלי חופים; / טול ידיי המיותמות בידיך / כי הנה נדלקו נרות-נשמה / על רום חיי וחייך."

ייתכן כי גם בשיר "בתרים ועלטה", שנדפס כניראה בשנת 1932, סופדת אסתר לאיזאק וגם מתייחסת, פעם אחת ויחידה, למות אחיו אברהם-חיים, תריסר שנים לפניו. תיאור הקשר בין שני האחים דומה לתיאור הקשר בינה לבין אחיה בנימין, בשיר "בשורה" שנכתב ב-1968, לאחר מותו.

 "בתרים ועלטה, / וגורל – / מכה כנף מעל: / אח מול אח, / לבבות – בתרים, / מתנשאים זונקים / זה מול זה; / מאח אל אח / גיד בין בתרים / נמשך, / הולם פעם – / ועצור / הולם פעם – / ואפס. / בתרים ועלטה / וגורל מכה כנף מעל."

בעזבונה של אסתר נמצא שיר ישן, "יד הגורל", אולי מראשית שנות ה-30, וייתכן שנכתב לאחר מות איזאק. אסתר פונה בו אל המשענת שנותרה לה, המולדת, שאותה קידמה בצהלה עם שובה מחילואן בחורף 1925 בשורות "עתה אשלה כאן" אשר בשיר "שיבה".

 "הלעיטיני גרעיני לענה / לטפיני בכף-קטיפה / וזרי זכריות בתלמי לב שכוחים / עקרי חירשי שתי וערב / כי נקברת באבל אני / חלומה / נטושה וזרועת עשבי-בר / וחרציות זוהרות / אל אשר יהא / כוחך ללכת / אלך עימך / כי אין מפלט ממך – / ועקלקל השביל – / והוא נמשך מבראשית / ואין לנטות שמאל וימין / כי הוא – נמשך מלפני היותי – / והוא טבוע בדמי."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לפני חודשים אחדים, בערב קיץ, ביקרנו אצל ידיד יהודי הגר ביפו. לפתע פילחה את האוויר כריזה נוראה בערבית, חזקה יותר מכל צופר אזעקה, בלתי-אנושית בעליל, שאינה עומדת בשום תקן של שום מקום ציבורי אחר. זו היתה כריזת מואזין מוקלטת שמשודרת מצריח של מסגד. שלא יגידו לי שזוהי זכות דתית בלתי מעורערת. אפילו במדינות אירופה כבר הגבילו אותם. זוהי קריאת תיגר לאומנית, מוסלמית-פלסטינית, להמחיש ליהודים שהארץ אינה שלהם. המזוכיזם המוסלמי מוכן לסבול רעש אפילו יותר גדול ובלבד שיהיה אפשר בו-בעת להציק באמצעותו ליהודים ולהמחיש להם למי שייכת הארץ הזאת. אני שומע ומבין בדיוק את המסר שלהם. בינתיים לא בנו מינארט באיזור שלי בתל-אביב-יפו, אך בעזרת הבג"צ זה עוד יכול לקרות. ואפשר למסך גם את כיכר רבין בתעמולה הפלסטינית הזו, המנצלת את הדת, כאילו בלי הרעש המפלצתי של קריאות בערבית – אין מוסלמי מאמין, יודע ויכול להתפלל!

 יבורך כל חוק נגד התופעה הזו! זה אינו חוק נגד תפילה במסגדים אלא נגד רעש פרובוקטיבי שמטרתו פוליטית!

* הבנדיטים היהודיים בשטחים ובירושלים צריכים לשמש לנו תמרור אזהרה וגם סם הרגעה נגד התביעה לגייס את האברכים, את החרדים ואת החרד"לים – לצה"ל.

צריך כנראה להחזיק אותם בגטאות שלהם, במאה שערים או גם בגבעות הגדה המערבית – אבל רחוק ככל האפשר ממוקדי הכוח של מדינת ישראל, ושלא יקלקלו ולא יפוררו לנו את צה"ל.

כמו אצל הערבים ביפו, צריך להתקין מערכות כריזה של שירת נשים עבריות – בשכונות החרדיות בירושלים ובבית שמש ובבני-ברק – כדי שיהיה לאברכים קל יותר לאונן לשמען, שהרי בערוצי הפורנו בטלוויזיה אינם צופים ואין הם יודעים כלל איך נראה הכּוּס מבפנים.

ומצד שני ניצבים הממזרים החדשים האלה, "נוער הגבעות" מהשטחים, פרי חטאי הדגנרציה שחלה באותה מוטציה של "יהדות" מטורפת, פרזיטית (על חשבוננו), אלילית, פרימיטיבית, רוויית שנאה – שחסידיה השוטים בקיאים באבנים ובהכאת חיילי צה"ל יותר מאשר בערווֹת ובחיים במאה ה-21.

זאת ועוד, הנזק שהמנוולים האלה גורמים הוא בעיקר בכך שבעולם, וגם בישראל – יש הסבורים שמעשיהם הפליליים וההפגנתיים הם לב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, ומתעלמים מכך שיסוד הסכסוך והטרור הוא באידאולוגיה הערבית, המוסלמית והפלסטינית – להכחיד אותנו מעל פני אדמת פלסטין מהירדן עד הים, וכי אין לכך כל קשר למעשי הבנדיטים היהודיים, שאמנם הפלסטינים מנצלים אותם לטובתם.

* תזכורת: נתן שחם וסמי מיכאל טרם קיבלו את פרס ישראל.

* הצבא האמריקאי השלים את משימתו בעיראק? אובמה הסכל מתגאה בכך כחלק ממסע הבחירות שלו! – הצחקתם אותנו! – המדינה המלאכותית עיראק נמצאת היום במצב מעורער ומסוכן הרבה יותר מכפי שהיתה, מאוחדת מתוך פחד ורצח – תחת שלטונו של הדיקטטור האכזרי סדאם חוסיין. אבוי לאזרחיה. העיראקים היחידים שחיים כיום בדמוקרטיה ובחופש הם אלה שגלו ממנה לארצות מערביות במרוצת שישים-שבעים השנים האחרונות, כולל היהודים שהיו חלק מכוחה ומתרבותה. אגב, כמעט כל מדינה שהיהודים עזבו אותה – התקדמה רק לאחור.

* מסימני המחאה החברתית בישראל: 300 אלף מכונות קפה ביתיות נמכרו בשנתיים האחרונות ["דה מארקר"]. עשרות מיליוני ספלי קפה נשתו בבתי קפה ובמסעדות. המדד בנובמבר 2011 הוא 0.1%-. מאז סגירת המאהל בשדרות רוטשילד ונורדאו מורגשת עלייה ברמת הבדידות בקרב צעירים וצעירות בתל אביב, ולפי צריכת הקנדונים – מקויימים בעיר פחות יחסי מין בקרב המינים – השונים וגם הדומים. מחכים לאביב, לקיץ ולדפני ליף.

* תזכורת: עדיין אין רחוב על שמה של אסתר ראב בתל אביב.

* באגף הדתי בכלא מעשיהו אין טלוויזיה.

* חברים, במלאת שנה לתחילתו של האסון הקרוי "האביב הערבי" – זיכרו מה כתבנו כאן עליו מתחילתו, ומה כתבו וצוטטו על אודותיו אצלנו מטובי המפענחים והפרשנים של המצב בעולם הערבי – ותמשיכו לזלזל בנו ולכנותנו "ימניים" ו"פאשיסטים" ולהתעלם מהמכתב העיתי כי המתפרסם בו אינו ערב לאוזניים השמאלניות והנאורות שלכם!

* ככל שאנו קוראים את דברי ההבל והמופרכות של מרבית עיתונאי "הארץ" + ברנאר אנרי-לוי אצלם נגד ממשלת ישראל האשמה בכך שאין שלום – כן אנחנו משתכנעים יותר ויותר שהממשלה שלנו נהגה נכון מאוד, ובאין ברירה אחרת, מאז פרץ "האביב הערבי" השחור לפני כשנה, "אביב" ששנאת ישראל היא אחת מסיסמאותיו, וההרס ושפיכות הדמים בעולם הערבי היא תוצאתו.

* הגיע הזמן להוריד את הכפפות וגם את התחתונים ושחיילינו יתייצבו ערומים בפני המפגינים הפלסטינים ושלא יירו בהם מפתחי מכוניות משוריינות של צה"ל! ולאימהות הישראליות ייאמר – אנחנו דואגים לאימהות הפלסטיניות לא פחות מאשר לכן – כי הצביעות והשקר המה כור מחצבתנו במזרח התיכון!

* בשום כלי תקשורת משודר או מודפס לא קיבלנו תשובה לשאלה: האם ישראל עדיין ממשיכה למכור לטורקיה נשק ואמצעים אחרים למלחמתה בכורדים של עיראק, או שישראל כבר מספקת לכורדים בצפון עיראק נשק למלחמתם בטורקים?

* סיפור עם מוסר-השכל גם לאוהבי הפלסטינים. בני ציפר: "סיפור האהבה שלי עם מצרים נמשך עשרים ושבע שנה רצופות. הוא נגמר בשבוע שעבר בטריקת דלת סמלית. הפקיד של מחלקת הוויזות בשגרירות מצרים בתל אביב החזיר לי את הדרכון והודיע ביובש שבקשתי לאשרת כניסה למצרים נדחתה. זה לא אישי, נאמר לי, מפני שדחו את הבקשות של כל הישראלים היהודים, להוציא כמה אנשי עסקים. אבל אני נפגעתי באופן אישי. אותי? לדחות אותי? אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, את מפנה לי עורף והולכת עם אלה שמבטיחים לך עתיד טוב יותר. איזה עתיד את חושבת שמצפה לך, ארץ כפויית טובה שכמותך!" ["הארץ", 16.12.11].

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבובי

שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

פורסם בגיליון 162 של "חדשות בן עזר" מיום 27.7.06

* * *

אני חולם על נערה לא מגולחת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני חולם על נערה לא מגולחת

של ארץ-ישראל היפה והנשכחת

של אהבות נעורינו שחלפו לבלי שוב –

עם זרי שיער טרי צומחים לה בבתי-השחי

שריח טוב להם, ריח נשיות, ריח של ערווה

נקי ונעורים, ריח חקלאי של חלוצה, קיבוץ,

לפני קציר, של חציר חדש לטמון אפך

בתוך בתי-שחייה הזקנקניים, שיער שחור

שיער צהוב, גם ג'ינג'י (רק שלא יסריח),

שיער חלק, שיער מתולתל, כל מה

שאפשר להריח, לנשק, לגרום לה

להרטיב וגם לגמור רק מלנשוף לה

שם מתחת לזרועה הצעירה, החלקה,

לדגדג אותה עד שתצחק, לנבור בה

כמו כלב שבדשא מזורר וגם נושם הוא בכבדות,

לפחות לי תני סיבוב על מה שלךְ צומח

בטרם תגלחי, מה, גם את ערוותך?

קוס-אמכ! איכזבת אותי,

רק זונות ושחקניות של פורנו

ערוותיהן גלוח תגלחנה

ואני גן נעול רק על שיער טבעי

גם אם היה צומח לך בתחת...

כי חולם, חולם אני, על נערה לא מגולחת

פורסם בגיליון 252 של "חדשות בן עזר" מיום 14.6.07

* * *

אוטובוס כשר למהדרין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

עליתי לְאוטובוס בְּקו מהדרין

וישבתי מלפנים כַּחוק

אז ניגשו אליי שלושה אברכים חרדנים

ובצעקות אותי ניסו לדחוק

אל אחורי אוטובּוּסָם הכשר למהדרין

לפסח שמיטה שביעית גם פורים

כי מאחור תֵעטפנה נשים בִּסתרים

שלא לעורר אבר קשה בַּגברים

התנגדתי לַטרנספר ביקשתי למחות

בעטו בי כְּסוס ובלי שום היסוס

שלפוני לאחורֵי אותו אוטובוס

שמה נחֲתי שבורת אברים

ליד אישה שלחשה לי בסוד כמוס

אך בקול קצת עבה משהייתם משערים

לשים ידי בין ירכיה וגם להרים

קצות אצבעותיי ולפרום בַּתפרים

ובעודי מעולפת בּוֹשָׁה ונשבעת לזעוק

עד בית המשפט זכותי לשבת כחוק

והנה טפטוף ובידי מחזיקה אני – שמוק!

פורסם בגיליון 295 של "חדשות בן עזר" מחודש נובמבר 2007

* * *

לאהוד היקר,

אני מברך אותך לגיליון ה-700 של המכתב העיתי. מה הייתי עושה בלעדיך?

חיימקה ש.

* * *

לידידי הצעיר אהוד בן עזר ראב,

במקום לעשות חגיגות לעצמך לרגל גיליון ה-700 יכולת לשלוח לי בוקסה של שמוטי ובוקסה של שרה [שמוטי-דם שגילה דודך ברוך] מהפרדס שלכם.

אלימלך שפירא

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,305 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.