גיליון מס' 701

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בכסלו תשע"ב, 22 בדצמבר 2011

עם דיוקנאות אסתר ראב מעשה ידי ציונה תג'ר, חיים גליקסברג ושמואל עובדיהו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּיָּמִים הַהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה. א. בַּיָּמִים הַהֵם. // רותי האוסמן-טרדלר: עוד על אורלי קסטל-בלום. // רות קדרי: בטן אל בטן, ראש אל ראש. // אורי הייטנר: 1. מניפולציה דמגוגית. 2. מותם של שני סמלים. // יהודה דרורי: מי יצילנו בעת חירום? // ד"ר אברהם וולפנזון: ציפי ליבני תומכת ב"נוער הגבעות". // אריה רוזנברג: ימי רפת ושמן זית... // מתי דוד: הדעות המוזרות והמקוממות

 של עורך הדעות ב"הארץ". // נעמן כהן: המאבק נגד הרעש (1) (2). // עמוס גלבוע: מה מניע 4 אנשי בטחון בכירים להעמיד את שמם לטובת ה"בנק הערבי" ונגד נפגעי הטרור? // נילי דיסקין: למה אתה מזלזל ביכולת שלך? // המכתב העיתי בן 700! // יוסף דוריאל: מי אשם בבידוד ובהשנאת ישראל בעולם? // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת. 4. "האולם הנפלא שבתוך הבית נעשה למרכז ולמקום פגישה לסופרים ולציירים." // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּיָּמִים הַהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה

א. בַּיָּמִים הַהֵם

בְּלַיְלָה זֶה, לֵיל נֵר שְלִישִי שֶל חֲנֻכָּה * כְּשֶבַּתְּפוּצוֹת מַכֶּה בָּנוּ בִּמְלוֹא הַכֹּבֶד * בְּרוֹךְ דֵּמוֹגְרָפִי, הַמַּדְאִיג עַד מוּעָקָה: * הִתְבּוֹלְלוּת וְנִשּׂוּאֵי-הַתַּעֲרֹבֶת, – * כְּדַאי לָשוּב וּלְסַפֵּר לְאוֹר אוֹתָם * שְלוֹשֶת נֵרוֹת" הַחֲנֻכָּה שֶכְּבָר הִדְלַקְנוּ * סִפּוּר קָטָן שֶעַד הַיּוֹם לִקְחוֹ לֹא תָם * וְשֶאִתְּךָ, קוֹרֵא יָקָר, עוֹד לֹא חָלַקְנוּ:

לִפְנֵי מֵאָה שְׁלוֹשִים שָׁנָה, בִּימֵי אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶׁל גַּל פַּרְעוֹת "סוּפוֹת בַּנֶּגֶב", עֶרֶב חַג הַחֲנֻכָּה

הוֹדִיעַ בְּנוֹ שֶׁל רַב רָצוּחַ בְּפוֹגְרוֹם, אֵי-שָׁם בְּרוּסְיָה,

לְהוֹרָתוֹ הַמִּתְמוֹגֶגֶת בִּדְמָעוֹת, כַּחֲנוּקָה

כִּי מֵאַחַר שֶׁעַם נִבְחָר אָנוּ רַק לִרְדִיפוֹת וָרֶצַח

בִּגְזֵרָתוֹ שֶׁל אֵל אַכְזָר הַדָּשׁ בָּנוּ בְּאֵין עוֹצֵר

עַל לֹא כָּל עָוֶל וּוַדַּאי יוֹסִיף לָדוּשׁ בָּנוּ לָנֶצַח,

מָחָר יֵלֵךְ הוּא, בֶּן הָרַב, לַכְּנֵסִיָּה – וְיִתְנַצֵּר.

"הָעֶרֶב," סָחָה לוֹ אִמּוֹ, "יָבוֹא לָעִיר, לְבֵית-הַכְּנֶסֶת

מַגִּיד נוֹדָע מֵעִיר-הַפֶּלֶךְ, אִישׁ בָּקִי בְּדַת עַמְּךָ,

וְאִם תִּשְׁאַל אוֹתוֹ קֻשְׁיָה שֶׁלֹּא יִפְתֹּר אוֹתָהּ בְּחֶסֶד

לֵךְ וְחַלֵּל אֶת כְּבוֹד אָבִיךָ זָ"ל וּשְבֹר אֶת לֵב אִמְּךָ."

וְכָךְ, בָּעֶרֶב, מוּל עַם רָב, הוֹשִׁיט הַמָּעֳמָד לְשֵׁיגֵץ

שְׁנֵי אֶגְרוֹפִים קְמוּצִים וְסָח לוֹ, לַמַּגִּיד, לְלֹא דְחִיָּה:

"יֵשׁ בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי יָדַי, כְּבוֹדוֹ, צִפּוֹר – וְאִם זִיקֵי גֵּץ-

חֲרִיפוּתוֹ יֵדְעוּ לִפְתֹּר הַאִם מֵתָה הִיא אוֹ חַיָּה

לֹא אֶשְׁתַּמֵּד, אַךְ אִם יִטְעֶה כְּבוֹדוֹ בְּנִחוּשׁוֹ חָלִילָה

אֵצֵא מָחָר לִשְׁמָד וְאֶת רַגְלַי לַכְּנֵסִיָּה אֶגְרֹר"

(וּבִלְבָבוֹ סָח: "אִם יֹאמַר 'חַיָּה' –" אֵתֵּן מִין קְבֶץ' סוֹפִי לָהּ

וְאִם יֹאמַר 'מֵתָה' – אֶפְתַּח כַּפִּי וְאֲשַלְּחָהּ לַדְּרוֹר"

כָּךְ שֶׁכָּל הֶגֶה שֶׁמִּפִּיו שֶׁל הַמַּגִּיד יֵצֵא הָגוּי

כְּמַעֲנֶה עַל חִידָתִי – בֵּין כָּךְ אוֹ כָּךְ יְהֵא שָׁגוּי...)

כִּלָּה הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו וּבַקָּהָל – דִּמְמַת מָוֶת

וְהַמַּגִּיד מֵשִׁיב תְּשוּבָה לוֹ, לַקּוֹרֵא עָלָיו תִּגָּר:

"שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אִם זוֹ צִּפּוֹר מֵתָה (מֵתָה עַל לֹא כָּל עָוֶל,

כַּהֲרוּגֵי עַמְּךָ בְּכָל פּוֹגְרוֹם שֶׁבּוֹ דָמָם נִגָּר)

אוֹ אִם חַיָּה הִיא (כְּאוֹתָהּ הָאֱמוּנָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

וְאַף יוֹתֵר, אוֹתָהּ קִדֵּשׁ אָבִיךָ זָ"ל לְבַל תֹּאבַד

מִנֶּפֶשׁ בְּנוֹ), וּבְכֵן בְּטֶרֶם כָּאן תִּפְתַּח, יַלְדִּי, כַּפַּיִם

בִּלְהִיטוּתְךָ לִסְתֹּר דְּבָרַי – דַּע כִּי שְׁנֵי אֵלֶּה, בַּד-בְּבַד,

חַיֵּי צִפּוֹר זוֹ וְחַיֵּי אֱמוּנַתְךָ בְּשֵׁם שָׁמַיִם

גַּם אִם תְּלוּיִים הֵם כְּעָלֶה נִדָּף תְּלוּיִים בְּךָ בִּלְבַד..."

שָׁמַע הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּכְבָר, בְּבֶכִי

שֶׁל חֲרָטָה גְדוֹלָה, שֶׁל נֹחַם בְּלִי גְבוּלוֹת וְנִחוּמִים

צָנַח אַפַּיִם לְרַגְלָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּדְמוּעַ-לֶחִי

בִּקֵּש סְלִיחה כְּפוּלָה מִמֶּנּוּ וּמֵאַב-הָרַחֲמִים

וּמֵאַחַד מֵאֶגְרוֹפָיו פָּרְחָה חָפְשִׁית וּמְכֻנֶּפֶת

אֶל תִּקְרָתוֹ שֶׁל בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַנִּרְעָשׁ אוֹתָהּ צִפּוֹר

שֶׁאוֹתוֹ רֶגַע נִמְשְׁלָה לְפֶתַע לְצִפּוֹר-הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל מִי שֶׁחֵרֶף פִּקְפּוּקִים וָזַעַם לֹא יוּכַל לִכְפֹּר

בְּמוֹרַשְׁתָּם שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁגַּם אִם לֹא אַחַת נָבוֹכוּ

מֵאִי-צִדְקוֹ שֶׁל גּוֹרָלָם הַמַּר מֵאָז בֵּית חַשְׁמוֹנַאי

הֲרֵי לַמְרוֹת הַכֹּל לֹא קָדוּ לְפִסְלוֹ שֶׁל אַנְטִיוֹכוּס

וּמַסְּעֵי צְלָב וְאִינְקְוִיזִיצְיוֹת לֹא שָׁבְרוּ רוּחָם, וּתְנַאי

הִתְנוּ עִם רֹעַ-גוֹרָלָם שֶׁנִּתְמַשֵּךְ לוֹ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

כִּי גַם אִם יֵאָלְצוּ לִכְפֹּר בָּהּ, בְּדָתָם, כַּאֲנוּסִים

הֲרֵי בַּסֵּתֶר, בְּחֶשְׁכַת מַרְתְּפֵיהֶם, בִּדְמִי הַלַּיִל

(אִם זֶה בְּבוּנְקֶר שֶׁבַּגֵּטוֹ אוֹ בְּמַחְבּוֹאִים כְּמוּסִים

בְּיַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים) הֵם יַדְלִיקוּ נֵר שֶׁל חֵלֶב

לְזֵכֶר מֶרֶד מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו הַמַּכַּבִּים

כִּי כְּמוֹ מֵרוֹץ-לַפִּיד הִיסְטוֹרִי, גַם אוֹרָהּ שֶׁל הַתּוֹחֶלֶת

נִמְסָר מִדּוֹר לְדוֹר כְּאֵשׁ-תָּמִיד שֶׁאֵין לָהּ מְכַבִּים

וְשֶׁבְּרֶגַע לֹא צָפוּי, כְּעוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

יָקוּם בָּהּ פֶתַע לִתְחִיָּה אֵיזֶה צֵרוּף-מִקְרִים נִכְסָף

שֶׁבּוֹ תְחִיַּת-מֵתִים שֶׁל עַם נִרְדָּף תָּצוּץ עַל קַו-הַתֶּפֶר

בֵּין הַשּׁוֹאָה וְהַיְּשׁוּעָה וְתִתְדַּפֵּק לָהּ עַל הַסַּף

וּמִן הַלַּהַט שֶׁל אוֹתוֹ אַפְעַלפִּיכֵן שֶׁלֹּא דֻכָּא

אַף בְּאַלְפֵי שְׁנוֹת דָּם יֻדְלַק לוֹ נֵר בּוֹעֵר שֶׁל חֲנֻכָּה...

הָיָה זֶה פֶּרֶק "בַּיָּמִים הַהֵם", אַךְ כְּמוֹ בְּמַחֲזֶה * בְּיוֹם שֵנִי הַבָּא –" מַעֲרָכָה שְנִיָּה: "בַּזְּמַן הַזֶּה..."

* * *

רותי האוסמן-טרדלר

עוד על אורלי קסטל-בלום

בעקבות המאמר המפורט (מדי) של שי גולדן על אורלי קסטל בלום, עלתה בדעתי מחשבה, אותה ארצה לחלוק עם קוראי "חדשות בן עזר". לא פלא הוא שאורלי קסטל-בלום ודליה רביקוביץ היו חברות טובות, ואורלי אף ערכה את סיפרה האחרון של דליה: "באה, הלכה". באחד השירים כתבה דליה רביקוביץ כך:

"לעזאזל השיר וכל אשר בו.

תנו לי 100 שקל חדש בחשבון אחרון."

מה הפשר של הבקשה המשונה הזו? ומדוע היא משתרבבת אל מלאכת השיר של דליה רביקוביץ?

אני מניחה, שיש יוצרים, לא הרוב, שלא מסוגלים לקחת חלק פרקטי בחיי המעשה, כפי שעושה כל אדם ואדם, לרבות סופרים וגם משוררים. אזכיר רק שני משוררים: מאיר ויזלטיר ואהרון שבתאי, שכל אחד מהם תרם תרומה ענקית לחיי התרבות בארץ. מאיר עם תרגומים של מחזות שיקספיר, ושבתאי שזה לא כבר סיים מפעל ענקי של תרגום דרמות יווניות, מפעל של 20 שנה.

אבל לא כל אחד עשוי מאותו עור. יש יוצרים (דויד אבידן) ויוצרות (דליה רביקוביץ), שמורכבותם הנפשית והכישרון הוודאי שבורכו בו, ומצוקות כאלה ואחרות – יצרו אצלם תבנית אישיות מורכבת שלא איפשרו להם – מן הסתם היו מאוד רוצים – לקחת חלק בעבודה יומיומית מתגמלת.

מי כמו מאיר שלו ויונתן גפן – כל אחד בעיתונו – מביא במשך שנים לקוראים טורים מתובלים בסאטיריות עדינה ואירונית – דבר שכנראה מאפשר להם – פרט ליצירה הספרותית שלהם – להתפרנס בכבוד. אבל יש כאלה שלא יכולים. אין זה המקום להפוך לפסיכולוגים ולנסות לתת מענה לשאלה : מדוע כך הוא הדבר. דבורה בארון למשל, החליטה יום אחד להיכנס למיטה ולהיות "חולה" (לא לפני שבדקה אם בתה מסוגלת לשרת אותה) וגם פרוסט כתב רוב ימיו במיטה.

מי חכם וידע מדוע? דבר אחד ברור, כל אחד מהם היה יוצר גדול. על דליה רביקוביץ אנו יודעים (כי כתבי עיתונים גילו את עינינו) שהיה לה קשה באופן כללי לשאת את הקיום בגלל מצוקות נפשיות כאלה ואחרות. אך האם מישהו יכול להגיד באמת ובתמים, שמקומה של המשוררת הזו אינו שמור לה כחברה של כבוד בשירת שנות השישים – מובן, עם נתן זך ויהודה עמיחי ויונה וולך – כל נותני הטון של מהפך שנות ה-60 בשירה הישראלית. היתר היו יכולים להתפרנס והיא לא היתה מסוגלת.

ומה עם אורלי קסטל בלום?

כבר אמר פעם עמוס עוז: "לא כל מי שכואב לו הוא סופר – אבל מי שכותב – כואב לו." מובן, אין הכוונה לכותבים מזן המיסטיקנים או כותבי המיגזר הדתי עם סיפורים כמו "מבעד להינומה" או "אל אישתך – רצונך", ועוד כאלה – אלא יוצרים, ששינו את פני הספרות הישראלית משנות ה-80 ואילך כמו אורלי קסטל בלום, יהושע קנז, אורפז, אתגר קרת ואחרים.

כן, אורלי קסטל בלום כבר קנתה לעצמה – אפילו אם לא תכתוב אפילו עוד מילה – מקום של כבוד בתולדות הספרות. המפעל הספרותי שלה כבר זיכה אותה לא רק בהערכה ספרותית חובקת-דעות אלא גם הדגיש שהיא פורצת דרך – כמוה כאחרים, שכל אחד מהם ייחודי בדרכו שלו ויחד הם יצרו נישה ספרותית חדשה.

רק לש"י עגנון ניתנה האפשרות לקבל משכורת כל ימי חייו כדי לשבת ולכתוב. אני לא משווה את זוכה הנובל לאורלי. לא. אני רק אומרת שהיתה אפשרות בארץ שסופר ישב לו (במקרה של עגנון, עומד) ויכתוב בנחת. זלמן שוקן תמך בו ולא המדינה. אבל התמיכה נעשתה.

אני מקווה שאני קולעת לדעת כמה אנשים, באומרי שסופרת ברמה של אורלי קסטל-בלום לא היתה צריכה להתבזות בעיתונות היומית ב"כתבות עם נעלי בית" שיצאו מעטו של שי גולדן, שהוא, לשמחתו, יכול להיות גם איש רוח וגם פובליציסט – אבל היא לא יכולה. היה רצוי שקובעי המדיניות בתרבות הישראלית, שרת התרבות לימור לבנת או שרים ותומכים אחרים "יגדילו ראש" ואורלי תוכל לקבל לפחות 5 שנים של תמיכה ממוסדות התרבות של המדינה. לפחות כגובה שכר הדירה שלה. ולמי שתוהה איך זה שהיא "גרה בדירה שעולה 7,000 שקל לחודש ונוסף על כך יש שם גינה..." שיחשוב לרגע מה קורה לבן אדם – סתם אדם, לא סופר מוערך – שנפל לחובות ולא נישא על כתפי המדינה כ"פושט רגל" אלא מכר את דירתו ושילם חובותיו ובד בבד החליט לא ליפול עמוק יותר לאיזה חור או חדר כביסה בשכונת עוני , אלא לנסות להוציא את עצמו לבד מבית האסורים של "חרפת הקיום" ואיכשהו לנסות לראות גם פרח בגינה, עציץ במרפסת או סתם ירוק בעיניים. אפשר לראות בדירה (המפוארת, כפי שאמרו) דרך של אדם להוציא עצמו מהחושך ולא להתדרדר חלילה – לא למצבה של דליה רביקוביץ ולא למצבו של אבידן.

ואם על "דירה עם גינה" יש טענות ומענות – אז המשכיל בעת ההיא יידום.

אהוד: ספרו הראשון של קנז "אחרי החגים" יצא ב-1964 ולא בשנות ה-80. דוד אבידן עבד כל ימיו כמגיה בעיתונות העברית וגם קיבל פרסים כספיים גדולים. דליה רביקוביץ זכתה לסיוע כספי רב ובחלקו חסוי, וככל הידוע לא על רקע זה התאבדה. קנז, אורפז, קרת ורבים אחרים, עבדו ועובדים כל ימיהם וכתבו ספרים יפים – למרות שלא גרו בבית שכור עם גינה שעלותו 7,000 שקלים בחודש. אגב, מה כואב לעמוס עוז? – הלא כרגיל כמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש.

* * *

רות קדרי: בטן אל בטן, ראש אל ראש

אני רוצה להתייחס לדבריה של נילי דיסקין: "אמנות אמיתית נוצרת מתוך צורך של האמן שעובר מה"בטן" שלו ישר ל"בטן" של הצורך את האמנות." [גיליון 698].

אני אתייחס רק לאמנות פלסטית, ויש לי כמה הערות בתגובה לדברים אלה: מי קבע את הכלל הזה, שאמנות של היוצר מכוונת ועוברת אך ורק אל בטן הצורך אותה? למה להגביל את האמנות רק ל"בטן אל בטן" ? ואמנות שמכוונת מראש היוצר אל ראש הצורך אותה – היא אמנות פחותה בדרגה, או איננה אמנות בכלל? מי אמר את זה? במה עדיפה הבטן על הראש?

למעשה, כשמסתכלים על ההיסטוריה של התפתחות האמנות, רוב הזמן האמנות לא יצאה מן הבטן, ולא היתה מכוונת אל הבטן בכלל, אלא בעיקר אל הראש:

האמנות העתיקה הייתה מכוונת אל הבטן? לא!

האמנות הפלסטית המצרית העתיקה, האשורית, היוונית ימי הביניים ואפילו הרנסנס, כוונו אל הבטן? בכלל לא! כולם כוונו אל הראש. היו בהם כללים נוקשים של עשייה, ומטרתם היתה בעיקר לספר סיפורי קדושים או סיפורי גבורה של מלכים ושליטים, היות שהמון העם לא שלט בקריאה וכתיבה, וספרים כלל לא היו, או שהיו יקרי מציאות. אני לא אומרת שהאמנים לא הכניסו את רגשותיהם אל עבודתם, אי אפשר בלי זה, (אפילו אמנים קונצפטואליים). יוצר מכניס את כל כולו ליצירה אבל בפירוש זה לא היה הפן העיקרי!

רק אחרי הרנסנס, התחילה האמנות להתייחס יותר אל הרגש כנושא ליצירה, כתוצאה מעליית ערכה של האינדיווידואליות בחברה האנושית.

הקביעה הזו, (בטן אל בטן) מגבילה את האמנות למקום צר מאוד. בעצם, ההגדרה של אמנות היא: כל צורה שהיוצר רוצה ליצור בה. בטן אל בטן, ראש אל ראש, בטן אל ראש, ראש אל בטן וראש כאחד, וכו' וכו'. אין הגבלה של צורת ביטוי אחת!

(ושאלה נפרדת היא אם יצירה מסויימת בין אם היא יצירה מן הבטן או מן הראש, היא אמנות טובה או גרועה וכפי שכבר הבהרתי – רק ההיסטוריה תקבע את זה).

כמובן, שסוגים שונים של בני אדם נהנים מסוגים שונים של אמנות, לפי טבעם. אם נילי דיסקין נהנית מאמנות "בטן אל בטן" – זה לגיטימי. אבל מכאן לקביעה שרק זו אמנות – זה שרירותי, ויוצר מקום מוגבל מאד ליצירה האמנותית. ואני מציעה לפתוח קצת יותר את תפישת היצירה, ולנסות לראות את הגיוון הרב שלה.

ובאשר ללימודי אמנות, כותבת נילי: זה שלומד אמנות "עובר סוציאליזציה ש'מכשירה' אותו לראות בבגדי המלך החדשים אופנה עילית." ובכן, לימודי אמנות פשוט מזמנים אותך עם סוגים רבים של יוצרים וסגנונות שונים, מחדדים את הרגישות לניואנסים, ומאפשרים לך להבין יותר. ודווקא משום כך, אין פה "סוציאליזציה": התוצאה של המפגש עם כל כך הרבה אמנות מגוונת, וגם עם המון מורים בעלי דעות שונות (ולפעמים סותרות) – היא, שכל אחד מהלומדים, בונה ביקורת אישית מאד על האמנות.

שלא תהייה פה טעות: הבנת אמנות עכשווית איננה אומרת שאוהבים הכול. אבל מניסיון אישי: ההנאה מאמנות גדלה ככל שיודעים יותר ומבינים יותר. אני יכולה לא לאהוב אמן מסוים, אבל יחד עם זה להבין אותו, ולהעריך אותו. הרבה מהאמנות שמוצגת היום לא יישמר לדורות. אבל חלק ממנה בהחלט כן. הקהל יתרגל לאמנות הזאת ולא יראה בה "בגדי המלך החדשים" בדיוק כמו שקרה לאמנות של ואן גוך.

אני חוזרת לוואן גוך, כי אותו כולם מכירים. הציור של ואן גוך, נחשב לאמנות נחותה בזמנו. רק אחרי שאמנים אחרים הלכו בעקבותיו ויצרו בסגנון דומה, התרגל הקהל לסוג ציור זה והתלהב. אני חושבת, שאילו חייתה נילי דיסקין בתקופתו של ואן גוך- וודאי גם היא היתה חושבת שאמנות אוונגארדית מסוגו של ואן גוך היא אמנות נחותה, משום שבאותו הזמן לא היו רגילים לעבודות מסוג זה. כנ"ל לגבי העורך הנכבד (והכבד) מאוד.

בנדלה

העורך הכבד: מציע לך להרחיב קצת את אופקייך התיאורטיים לגבי האמנות – מהראש, מהבטן ומההיסטוריה – וזאת לא בדרך של ויכוח עם נילי דיסקין אלא בקריאת דבריה של פפיטה האזרחי על האסתטיקה, שמהם הביא באותו גיליון 697 ואשר" לא נראה לי שקראת אותם, וכן לעיין בספרה "על הפעילות המתבוננת".

ומציע לקרוא בעיון את הקטע הבא: "הצלחה לציוריו של ראובן רובין במכירה פומבית בניו יורק. מכירת האמנות הבינלאומית והישראלית בסותביס ניו יורק שהתקיימה בשבוע שעבר הסתיימה בהצלחה כשתוצאותיה הגיעו ל-5.5 מיליון דולר. - - - חמש מתוך עשר היצירות שנמכרו במחירים הגבוהים ביותר במכירה היו של ראובן רובין, ובראשם 'סוסים דוהרים' שנמכר ב-302.5 אלף דולר לעומת הערכה של 180-220 אלף. אחת האכזבות היחידות של המכירה עבור אנשי סותביס היתה בתחום האמנות העכשווית דווקא, כאשר לעבודת וידאו של סיגלית לנדאו, שהוערכה ב-40-60 אלף דולר, לא נמצא קונה." [אביטל בורג, ניו יורק, "הארץ", 18.12.12].

מצחיק, לא? אני, גם בחינם לא הייתי לוקח "עבודה" של סיגלית לנדאו, שאחד הקונצים שלה תופס אולם מרכזי במוזיאון ישראל המחודש בירושלים ומשמש אטרקציה לילדי הגן הנקלעים למקום עם הוריהם, והכול כמובן על חשבון הקלאסיקה של אמנות הציור הארצישראלית והישראלית. זה ההבדל בין אספנים חכמים לבין אוצרים טיפשים. זה גם פסק-דינה של ההיסטוריה.

* * *

אורי הייטנר

1. מניפולציה דמגוגית

מכתב למערכת "הארץ"

הקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" הוא דוגמה מובהקת לדילמת טוהר הנשק בצה"ל. 23 חיילים נהרגו ו-75 נפצעו בקרב הזה, רובם תוצאת התנהלות מונחית טוהר הנשק – הימנעות מכתישה חיצונית – וכניסה קרקעית של חיילי צה"ל אל תוך התופת, תוך סיכון מודע של חיי החיילים, כדי למנוע ככל הניתן פגיעה בפלשתינאים בלתי מעורבים. אין ספק, שאף צבא אחר בעולם לא היה מתנהל כך.

אירועי ג'נין מעוררים דילמה מוסרית – האם היה זה ראוי לנהוג כך, כשהאחריות העליונה היא לחיי חיילינו? ניתן לבקר את ההחלטות כבלתי מוסריות. אפשר להשתבח בהן כמופת של טוהר הנשק.

והנה, דווקא הפעולה הזו, הוכתמה בעלילת דם על צה"ל, כאילו ערך טבח במקום. ואף שתחקיר יסודי של השבועון "טיים", שאינו מופת של פרו-ישראליות, ותחקירים של "אמנסטי" ואפילו של גורמי שמאל רדיקאלי בישראל שהשמצת צה"ל הוא לחם חוקם – הפריכו מכל וכל את עלילת הדם. עובדה זו לא עניינה במיוחד את מחמד בכרי, שרקח את עלילת הדם על צה"ל לכדי סרט "תעודה" – "ג'נין, ג'נין", שכל כולו שקר גס. כמובן שהוא לא הזכיר מה הגורם הישיר למבצע – 130 ישראלים שנרצחו בפיגועי טרור פלשתינאי, בחודש מרץ 2002 ושיאם – טבח פסח בנתניה.

הערוץ הראשון – הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, סבור שרוקח העלילה ראוי לתוכנית "דיוקן" – התוכנית מלטפת האגו ביותר בטלוויזיה, שבה שלושה ציירים מציירים את דיוקנו של גיבור התוכנית. אפשר לבקר את ההחלטה לתת במה כזו לאיש כזה. אפשר להשתבח בפתיחות ובליברליות של ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה זה.

איך מתייחס לכך מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר?

כך הוא פותח את ביקורתו:

"לקראת חצות צלצל הטלפון בלשכת ראש הממשלה. 'ביבי, אתה חייב לבוא, יש לנו ערבי בבית,' צווחה הגברת.

'מה זאת אומרת ערבי? איפה?' שאל המנהיג הטרוד.

'בסלון,' ענתה האישה, 'בטלוויזיה, הוא בערוץ הראשון.'

'אה, אשכרה בבית שלנו? טוב, אני תכף בא'."

איזו מניפולציה דמגוגית. כמובן, שבכל כתבת הביקורת אין אפילו מילה המזכירה את עלילת הדם. מה הבעייה, כביכול, בתוכנית? שמציגים ערבי. כלומר, בישראל לא נותנים פתחון פה לערבי, והנה ערבי בטלוויזיה, זה עניין להקפיץ את ראש הממשלה. שהרי כידוע, בישראל ראש הממשלה שולט בטלוויזיה הממלכתית, ואוסר אירוח ערבים, ואם ערבי מופיע בטלוויזיה, סימן שהערוץ הצליח להגניבו מתחת לאפו של ראש הממשלה, והנה הוא מיד מתערב.

מצג השווא הזה משתלב היטב בפאניקה המלאכותית אודות המתקפה, כביכול, על הדמוקרטיה הישראלית.

ומכאן ואילך, המבקר שריר מאבד את שריר הביקורת שלו – והוא נשפך מהתפעלות ללא סייג ממושא התוכנית. מה כל כך מרגש אותו? שבכרי הוא "לא סתם ערבי... הוא לא 'ערבי טוב' בשום קנה מידה יהודי-ציוני." אפשר ממש לחוש את נחרת הבוז של המבקר, בכתבו את המילה "ציוני". ובמילים אחרות – אם מביאים ערבי לטלוויזיה, אז לרוב זה "ערבי מחמד", כמובן.

הוא מרוצה שסוף סוף הביאו ערבי אוטנטי. מיהו, אליבא דשריר ערבי מחמד? ... אחמד טיבי, שבניגוד לבכרי, אינו אומר את האמת שלו, אלא מתחנף לצופה היהודי. בכרי שונה ממנו. "את האמת הקשה שלו הוא אומר בפנים מקפיאות דם ולא עוטף אותה במעשיות יידישאיות נוסח אחמד טיבי."

מהי האמת הקשה של בכרי? שמא השקר של עלילת ג'נין, מעוררת את התפעלותו של שריר?

עוד מתפעל שריר מהשוואה שהוא עורך בין בכרי לשלושת הציירים. "שלושה ציירים שלא נולדו בארץ – ילידי עיראק, הונגריה ובריה"מ. מול שלושת המהגרים ישב בכרי, ה'זר' שבעצם נולד כאן, וכך נוצרה אמירה מעניינת על זכות השיבה, מורשת אבות ודין הקרקע. שהוא ילך מפה? שהם ילכו, הם הרגע באו. או שיחיו ביחד בשלום.""

המילה "עולים" לא קיימת כמובן בלקסיקון של שריר, אלא "מהגרים". ללמדך, שאנו, היהודים, שאם לא באנו בעצמנו מחו"ל, הרי הורינו או הורי הורינו באו משם, הננו זרים בארץ הזאת. הרגע באנו ולכן עלינו ללכת מכאן. או... ש"נחיה ביחד בשלום."

במניפולציה דמגוגית נוספת, שריר רומז ברמז דק כפיל, שהמגמה שלנו היא לגרום לכך שבכרי, בהיותו ערבי, ילך מכאן, ועל השקר של עצמו הוא מגיב בתזכורת שבעצם הוא בעל הבית, אנו האורחים, ואם לא נקבל את תנאיו, עלינו להסתלק.

שריר אינו יכול להתעלם מתוקפנותו של בכרי, שאינה מתיישבת בדיוק עם שאיפה לשלום, ולכן הוא נחלץ לדברר אותו: "בכרי ... חי מהמלחמה. לרגע קל לשכוח שהמאבק שלו הוא למען השלום."

"למען השלום". ממש. ב-1984 נערך בעיתון "חותם" ראיון עם בכרי בעקבות כיכובו בסרט "מאחורי הסורגים". כותרת הראיון היתה ציטוט מפיו: "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי." מאז הוא לא חדל לירות עלינו לרגע. למען השלום, כמובן.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: מדור ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר מעורר בי בחילה עמוקה מהיותו רצוף שקרים ושנאת ישראל. זה כנראה עוד אחד הביבים שמטפח עמוס שוקן בעיתונו.

2. מותם של שני סמלים

בתוך יממה אחת, הלכו לעולמם שני מנהיגים, המסמלים את שני קצותיה ההפוכים של אחת התופעות המרכזיות בעולם במאה השנים האחרונות – המהפיכה הקומוניסטית. מהפיכה זו, שפעלה בשם ערכים נעלים של שחרור האדם, שוויון, צדק ושלום, הקדיחה. מהפיכה זו המיטה על האנושות אסונות – מהכבדים בתולדותיה. המשטר שנועד לשחרר את האדם ואת מעמד הפועלים, הביא לדיכוי האדם, לפשעים נגד האנושות, לרודנות קשה, לרצח מיליונים, למלחמות עתירות הרוגים, לשחיתות נוראה ולחורבן כלכלי. הסמל של הרודנות הקומוניסטית הפושעת הוא סטלין, אולי הפושע הגדול בתולדות האנושות זולת היטלר, אך אפשר לצרף לרשימה הבלתי מכובדת הזאת גם את מאו בסין, הו צ'י מין בווייטנאם ופול פוט בקמבודיה.

צפון קוריאה לא ידעה השמדה המונית כמו בריה"מ, סין, וייטנאם וקמבודיה אך תושביה סובלים למעלה מיובל תחת שלטון דיכוי ועריצות רצחני, כלכלה מפגרת, שהביאה מיליונים לחרפת רעב, בידוד בינלאומי וסבל כבד. המשטר הצפון קוריאני, שכלל והעצים את מורשת סטלין ומאו בתחום שטיפת המוח ופולחן האישיות, והוא המשטר הקומוניסטי היחיד שהנהיג שושלת כמו-מונרכית – קים איל סונג, אחריו בנו קים ג'ונג איל ועם מותו ירש אותו השלישי בשושלת, קים ג'ונג און.

צפון קוריאה תחת קים היא המדינה האחרונה שבה הרודנות הקומוניסטית מושלטת באופן אבסולוטי, מה שלא קורה אפילו בסין ובקובה. שושלת קים היא היום סמן הקצה של הדיקטטורה הקומוניסטית, לאחר נפילת הגוש הסובייטי.

ביום שבו מת קים ג'ונג איל, מת נשיא צ'כיה לשעבר, המחזאי והסופר וצלאב האוול. גם האוול הוא סמל. הוא מסמל את היפוכו המוחלט של קים – את חירות האדם; את האדם שאינו מוכן לכוף ראשו בפני העריצות, אינו מוכן לקבל בהכנעה את מגף הדיקטטורה ומוכן לסבול ולשבת שנים בכלא במאבק למען הדמוקרטיה. וצלאב האוול הוא היפוכו של קים – מול המהפיכה האלימה והרצחנית של הקומוניזם בקוריאה, הנהיג האוול את מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, מופת של מאבק בלתי אלים ומוצלח, ללא הרוג אחד. כנשיא, הוא הוביל את הדמוקרטיזציה של צ'כוסלובקיה ולאחר פילוגה (לה התנגד אך אותה לא הצליח למנוע) היה מעצבה של צ'כיה הדמוקרטית הליברלית ושילב אותה בעולם החופשי.

שלושה אישים הם הסמל של שחרור מזרח אירופה מן המשטר הקומוניסטי – גורבצ'וב בבריה"מ, לך ולנסה בפולין והאוול בצ'כולוסבקיה. גורבצ'וב הנהיג מהפיכה מלמעלה, לאחר שעלה לשלטון, בתפקידיו כנשיא ומזכיר המפלגה. ולנסה והאוול הנהיגו התנגדות עממית למשטר. האוול, יותר מאחרים, הצליח לייסד דמוקרטיה מערבית. ברוסיה, לאחר התפרקות בריה"מ, שררה אנרכיה תחת שלטון ילצין ועל המדינה השתלטו אוליגרכים מושחתים הקשורים לעולם הפשע. "הדמוקרטיה המכוונת" שהנהיג פוטין החזירה לרוסיה חוק וסדר, אך עם השנים היא הופכת לפחות דמוקרטיה וליותר מכוונת; למעשה, לדיקטטורה-למחצה. האוול מסמל את ההצלחה הגדולה ביותר של המהפיכה הפוסט קומוניסטית.

מעניין להשוות בין האביב המזרח-אירופי לפני שני עשורים – ל"אביב הערבי". קשה להזיל דמעה על תבוסתם של רודנים כמובראק וקדאפי וקשה שלא להתפלל לתבוסתו של הרודן רוצח ההמונים אסד. קשה שלא להזדהות עם ההמונים המתריסים נגד הדיקטטורה ויוצאים לרחובות להפגין בחזות חשופים מול צבא חמוש, גם אחרי שאלפי מפגינים נרצחו. אולם במבחן התוצאה, ההתקוממות העממית במדינות ערב אינה מובילה לדמוקרטיה, אלא לעליית הקנאות האסלאמית ואנו עוד עלולים להתגעגע לרודנים החילוניים. עובדה זו מעצימה עוד יותר את דמותו של האוול, שלא רק צדק אלא גם הצליח.

נקודת השוואה נוספת בין קים ג'ונג איל לבין וצלאב האוול היא היחס לישראל. האוול העריץ את ישראל, חידש אתה את היחסים הדיפלומטיים והיה ידיד גדול ובן ברית שלה. אחד הביקורים הממלכתיים הראשונים שלו כנשיא היה בישראל, והוא שב וביקר בישראל כנשיא, ולאחר סיום תפקידו - כאדם פרטי. קים, לעומתו, עומד בראש אחד המשטרים העוינים ביותר לישראל ותומך עקבי ואקטיבי בערבים, בציר הרשע ובטרור. הוא שותפה של איראן בהרפתקאותיה הגרעיניות, הוא הקים את הכור בסוריה שהושמד בידי חיל האוויר הישראלי ("על פי מקורות זרים").

אין זה מקרה, שסמל הרשע והעריצות הוא שותפם המובהק של אויבי ישראל, וסמל חירות האדם והדמוקרטיה הוא שותף מובהק וידיד גדול של ישראל. ניתן לקבוע, שהיחס לישראל הוא נייר הלקמוס של מדד הרשע והעריצות בעולם.

* * *

יהודה דרורי

מי יצילנו בעת חירום?

דובר צה"ל הגיב לדו"ח מבקר המדינה על מוכנות העורף בחירום: "פיקוד העורף רואה ברשויות את מרכיב הליבה בחזית האזרחית. לפיכך, הפיקוד מאמן, מדריך, מנחה מקצועית ומסייע לרשויות תוך שמירה על קשר רציף ויומיומי."

בהודעה נכתב בנוסף כי "פיקוד העורף אינו מחליף את מקומם של ראשי הרשויות בחירום ומאמין כי חוסנו של העורף טמון בראשו בראשונה בהנהגה המקומית ברשויות."

המבקר, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, כתב בדו"ח כי אף על פי שחלה התקדמות בהיערכות בתחומים שונים, עדיין נראה שגופים מתנערים מאחריותם בנושא. (דווח ב-20.12.2011 ע"י YNET).

קשה להתעלם מהדו"ח האחרון של מבקר המדינה המצביע ברורות על הכשל של ראשי רשויות מקומיות לפתח את מנהיגותם כך שתתאים גם לעיתות חירום, ובמקום כך , לראות את מערכת הביטחון כאילו שהיא זו האחראית לכך.

במחשבה ראשונה, יש הרואים כאן אולי ניסיון להשתמטות או סתם עצלנות. אבל, במחשבה שנייה, נשאל את עצמנו כיצד פוליטיקאי בינוני שעלה בזכות מניפולציות עדתיות ו/או פוליטיות לתפקיד הרם של ראש מועצה, ובצה"ל (אם בכלל שרת) היה בתפקיד של ג'ובניק, כיצד יוכל אדם כזה להוביל את קהילתו בחירום? והאם בוחריו בכלל חשבו לרגע עליו כמנהיג לשעת חירום?

הפתרון לכשל המנהיגותי הזה הוא:" מינוי חירום של קציני צבא בכירים לשעבר בעלי ניסיון פיקודי, למעמד של ראשי רשויות מוניציפאליות בעת חירום. (רצוי שהקצין הממונה יהיה בן המקום. וניתן לחשב זאת כחצי מישרה כי הם ניזונים מפנסיה צהל"ית נכבדה).

"ראש עיר ממונה לעת חירום" שימונה ע"י השר לענייני העורף, יהיה חייב ללמוד את העיר ואת מתקני החירום שלה ולהיות מעורב בכל דיון בישוב שיעסוק בנושאים אלו. הוא גם זה שיעמוד מטעם העיר בקשר עם שלטונות הביטחון בכל הקשור למוכנות היישוב לחירום והוא זה שידאג להדרכה, אימונים, הנחייה מקצועית וסיוע לרשות, תוך שמירה על קשר רציף ויומיומי עם מערכת הביטחון.

בעת חירום, ע"פ הכרזה הממשלה, "הממונה" הופך להיות הדמות הבכירה ביותר בהחלטות בעיר, כאשר ראש העיר וראשי המחלקות הינם אנשי מטהו ועוזריו.

זהו פתרון זול יחסית לבעיה חמורה אשר עשרות דוחות שליליים של מבקר המדינה לעולם לא יצליחו לתקן, פתרון המוצע פה הוא סביר וזול יחסית, וחשוב מכל – נותן מענה לבעייה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

ציפי ליבני תומכת ב"נוער הגבעות"

היה היתה בישראל ממשלה, שהיתה קרובה מאוד להסכם עם הרשות הפלשתינאית, בתמיכה חזקה של ארה"ב ו"הרביעייה" הבינלאומית. ראש הממשלה ניסח הצעת-פשרה, שהיה בה כדי לשמור על אופייה היהודי של ישראל, ולהשיג לגיטימציה והכרה במדינה היהודית ע"י הרוב הסוּני, החושש מאיראן, של מדינות העימות והמפרץ – אלה שהביאו לבידודה של לוב, ועתה גם לגינויה של סוריה, בקהל מדינות האיסלם של המזרח התיכון.

שאפתנותה האישית של ציפי לבני, שרת-החוץ, הכשילה את אולמרט – כאשר במקום לתמוך בעמדתו הזהירה את בני-שיחה הפלשתינאים כי אין לסמוך על הבטחותיו, מאחר שמעמדו הפוליטי רעוע

תזכורת: מעמדו של אולמרט החל להתערער, לראשונה, לאחר ששרת-החוץ שלו, חברה בכירה בהנהגת מפלגתו, ניצלה את הסבל והדכדוך שגרמה מלחמת לבנון השנייה – חֵרף הצלחתה להחזיר את השקט היחסי לגבול והכנסת נאסראללה למחבוא מתחת לפני האדמה – והודיעה לאולמרט שעליו להתפטר ולפנות לה את מקומו ... הזדמנות שנייה ראתה ציפי לבני בהאשמתו של זליכה בעניין בל"ל, שהוכחה כבלתי נכונה, ושיצרה נגד אולמרט כדור-שלג של האשמות-שווא, שבחלקן אף הן הולכות ומתבדות; שוב חזרה על דרישתה שיתפטר, והצטרפה למקהלה הדמגוגית נגדו; הזדמנות שלישית ראתה בהקדמת הבחירות, חרף העובדה שהיה ל"קדימה" רוב קואליציוני שלא השתוקק לבחירות חדשות.

כאשר הצליח ביבי להעלות את הליכוד מ-19 ח"כ ל-26, ולרכז סביבו תמיכה פרלמנטרית יציבה – סירבה ליבני להצעתו להקים במשותף ממשלת שתי המפלגות הגדולות בראשותו, תוך הקצאת התיקים החשובים ל"קדימה". תשובתה היתה: רק ציפי בראש... ולא כשותפה מיספר שתיים... כך הביאה את "קדימה" לאופוזיציה, ואילצה את ביבי להקים קואליציה הנשענת, בסופו של חשבון, על תומכים גלויים וסמויים מאנשי הימין הקיצוני והחרדים הקנאים. מזלה של המדינה, שאהוד ברק הצטרף לממשלה של נתניהו, והשפיע כמיטב יכולתו על מיתון דרכה ועל מניעת קרע עם ארה"ב ואירופה, בעיקר בתחום הסמוי מן העין של תמיכה צבאית וביטחונית אמריקאית ואירופאית, שגם מדינות המפרץ והרוב הסוּני של מדינות הליגה הערבית מברכים עליה ומחזקים, מי בסתר ומי כמעט בגלוי, את ידיה של ממשלת ברק-ביבי בתחום הביטחוני, והאנטי-איראני, במיוחד.

אי-הצטרפותה של "קדימה" לממשלת ברק-נתניהו הביאה להתחזקות לשון-המאזניים החרדית-לאומנית, שבלי תמיכתה – ובהתנגדותה העיקשת של ליבני להצטרף לממשלה בראשותו – מונעת מהממשלה הנוכחית להביא להקפדה מליאה על שלטון-החוק באיו"ש ולהתקדמות אמיתית ומהירה במו"מ ובהתפייסות עם הרוב הסוּני באזורנו. יש עוד כשנתיים עד למועד הבחירות הבאות. פרשת "תג מחיר" וההשתלטות החרדית [הדרת נשים] על טקסי-צה"ל ועל הרחוב הדתי [ולא רק החרדי] – זוהי הזדמנות מצויינת להביא את "קדימה" לשותפות בממשלה; האם יגבר האינטרס הלאומי והדמוקרטי על האמביציה האישית של ראש "קדימה"? לפנינו חלון-הזדמנויות של שנתיים ויותר [לא רק עד לבחירות, אלא גם עד לסיומו של מו"מ קואליציוני ממושך ומייגע לאחר הבחירות לשם הרכבת ממשלה חדשה – שעד לסיומו תוכל לכהן ממשלת ביבי-ברק-ליבני ולהיות סכר כנגד הדמגוגיה הלאומנית-חרדית הקנאית והקיצונית]. האם תוחמץ עוד הזדמנות? אין אנו יכולים להתנבא; בפוליטיקה יש תהפוכות ושינויים, והעבר העגום אינו חייב לשלוט בעתיד ובגורלנו הלאומי והדמוקרטי; אין דטרמיניזם בהיסטוריה, וכבר הבחין בכך, ב"פרקי אבות", גדול חכמי המישנה, רבי עקיבא, שאמר: "הכול צפוי – והרשות נתונה..."

אולם בינתיים, בטרם הפעילה "קדימה" את המפתח האסטרטגי-פוליטי שבידיה – יכול "נוער הגבעות" לשמוח, ויכולים קנאי "תג מחיר" והדרת-נשים לפרוח – בזכות האמביציה האישית המופרזת של ציפי לבני...

אהוד: ציפי לבני היא בעיניי תאונה שקרתה לפוליטיקה הישראלית. ואחד הדברים הבזויים ביותר שעשתה הוא התנכרות לאולמרט כאשר היא היתה שרת החוץ שלו בממשלתו.

* * *

אריה רוזנברג

ימי רפת ושמן זית...

שם קצת מוזר לכתבה שעיקרה ייצור ואצירת שמן זית בבית בד הנמצא במושב חגור.

מעשה שהיה כך היה, לפני זמן מה חזר חבר ילדות משהות ארוכה (40 שנים) בארצות הברית, בין היתר ביקש לחדש קשרי חברות עם חבר משותף בעל בית בד, צביקה אברמוב שמו. יצרנו קשר טלפוני וכמובן ששמח לארח אותנו ולהסביר תהליך ייצור השמן. הגענו ואת פנינו קיבל" צביקה, שהינו נצר למשפחה קווקזית שעלתה ארצה והתיישבה בראשון לציון בשנות העשרים של המאה שעברה. בשכונתנו, שכונת רמב"ם, היו שלוש רפתות לשלוש משפחות, בכל רפת בין 4 ל-5 פרות שאותן ילדי המשפחה, בהגיעם לבגרות, היו מובילים למרעה במזרחה של ראשון למקום שנקרא גבעת הצבעים.

איני יודע אם שמה ניתן לה משום שפע צבעי הפרחים בגבעה או שמא אגדה שידעה לספר כי בחצות הליל מסתובבים צבועים בגבעה וצוחקים בקול פרוע. הנערים הרועים היו מצטיידים במקלות ארוכים עד לשמיים כדי לחמר [?] אחר הבהמות, בנוסף היו נועלים מגפי גומי גבוהים כנגד נחשים ושאר מרעין בישין. עד היום חולף כאב במותניי, זכר לכעסה של פרה שהרגזתי ולכן נגחה בי ואף הרימה אותי באוויר, מאורע המוזכר עדיין בפגישות חברים.

מדי יום הייתי נשלח למשפחת אברמוב כדי לקנות 'רוטל' (מידה עותומנית 1 רוטל = 2500 גרם) של חלב בכלי אלומיניום מיוחד. אברמוב הזקן היה מקבל אותי בכתונת פסים, משקפי עיגולדים [?] ולראשו חבש תמיד כובע קווקזי, יותר מפעם כמות החלב שקיבלתי היתה גדולה יותר. היהודי היה בעל תפילה ואפילו שהיה ממוצא קווקזי, עדת התימנים ביקשה שייתן קולו בבית הכנסת שלהם, לא מעשה של יום יום בין היהודים התימנים.

הרפתות המשפחתיות בשכונותינו נסגרו בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה על ידי משה דיין כשר חקלאות.

ונחזור לימינו אלה, למושב חגור ולפגישה המרגשת והמאלפת עם צביקה, המכונה אבו ארז והמרבה גם היום לצטט מהמקורות. בבואנו לבית הבד, המופעל היום על יד בנו ארז, פירט וסיפר לנו על ייצור השמן.

דקות ארוכות ישבנו דיברנו צחקנו והעלינו באוב דמויות משכונתנו האהובה, גם מורי בית הספר 'חביב' כיכבו בשיחתנו שנקטעה מידי פעם בקולות צחוק פרועים ובלתי ניתנים לשליטה.

בראשית דבריו טרח צביקה לציין כי גם מלכינו הקדמונים היו רועי צאן ומיקנה, כך שהינו מרגיש בחברה טובה בהיותו רועה פרות בנערותו."

וממשיך לספר אבו ארז על תהליך ייצור השמן בימי קדם. השמן שהופק מפרי הזית כונה במקורותינו "יצהר". הוא שימש רכיב חשוב במזון האדם; הדליקו בו אור בנרות ובמנורת שבעת הקנים בבית המקדש; שמן הזית שימש למשיחת מלכים וכוהנים ובפולחן המנחות במזבחות.

מסיק הזיתים בימים עברו נעשה ביד או בנקיפה, כלומר חבטו בענפי העץ במקלות, והזיתים צנחו על יריעות בד שנפרשו על פני האדמה ונלקטו מהן לסלים. יש עד היום ישובים חקלאיים, בעיקר של ערבים פלסטיניים, המוסקים בשיטת הניעור הידנית. כיום מתבצעת המסיקה בעזרת מכונות ניעור המטלטלות את העצים.

תהליך סחיטת השמן בבית הבד הקדום:

הזיתים המיועדים להפקת שמן נלקחו לבית-הבד, המקום נקרא כך על שום קורת העץ (בד) הגדולה, שהיתה החלק העיקרי במתקן הסחיטה הקדום.

השלב הראשון בהפקת השמן היה ריסוק הזיתים במפרכה – אבני רחיים עגולות גדולות: אבן מאוזנת המשמשת אגן ריסוק, ועליה מתגלגלת אבן ריסוק אנכית, שהונעה בדרך כלל בכוח בהמה.

 השלב השני היה כבישה (סחיטה) של רסק הזיתים. הרסק הוכנס לסלים הקלועים מאריג גס או מסיבים (עקלים בעברית הקדומה), אשר הוטענו במכבש שהופעל בעזרת משקולות או על-ידי בורג עץ גדול.

השלב השלישי היה הפרדת השמן מן המוהל שנסחט, שבו מעורבים גם מים.

עץ הזית מניב פרי בראשית החורף. בסוף העונה / סוף דצמבר – מגיעים הזיתים להבשלה מלאה, ואז משתנה צבעם מירוק לשחור. כיום מבחינים בין זנים להפקת שמן לבין זנים למאכל. עם הידועים שבהם נימנים הזנים:

סורי – זן עתיק יומין בארץ ישראל. נפוץ ואהוד הן למאכל והן לשמן. מקורו כנראה באזור העיר 'צור' שבלבנון, אך עם השנים השתבשה הגייתו מ'צורי' ל'סורי'. זהו הזן העיקרי במטעי 'בעל' (מטעים לא מושקים) בישראל.

נבאלי – זהו זן 'ארצישראלי' הנטוע בעיקר בהרי השומרון ולמרגלותיהם, משם גם שמו הנגזר משמה הערבי של שכם (נאבלוס). זן 'הנאבלי' נפוץ ואהוד הן למאכל והן לשמן. הוא דומה ל'סורי' בעמידותו לתנאי גידול קשים של קרקע ויובש (השקיית בעל בהרים). פרי גדול ומעוגל המופיע בקבוצת סוגים בעלי נראות שונה אך תכונות דומות. השמן בעל מריריות וחריפות מעודנת בהשוואה ל'אחיו' הארצישראלי: הזן ה'סורי'. מתאים לתיבול, בישול ואפייה.

ברנע – זן זה המהווה מקור לגאווה ישראלית, פותח במכון וולקני ע"י פרופ' שמעון לביא, הגורו של מגדלי הזיתים בארץ ובעולם. פיתוחו, נבט מזרעים שהובאו מכרם בקדש-ברנע שבחצי האי סיני. הזן החדש זוכה להצלחה רבה בארץ ובעולם וכרמים רבים ברחבי הגלובוס אימצו אותו (באוסטרליה, ניו זילנד, ארגנטינה, צ'ילה, יוון, ספרד ואיטליה), זאת בזכות היותו עץ חזק וזקוף, גדל במהירות, בעל פוריות גבוהה, ניבה מסחרית ותגובה טובה להשקייה –" כנדרש במטעים אינטנסיביים בחקלאות המודרנית.

השמן באיכות גבוהה עם טעם פירותי רענן ופלפליות מודגשת. נוטה למרירות ים תיכונית, המתעדנת עם הזמן בחלוף תקופת השיקוע ולאחר התקופה המוגדרת כ'ראשון המסיק'. זן הדגל במטבח הישראלי העכשווי. מתאים לכל סוגי התיבול, הבישול והאפייה.

כבישת זיתים למאכל נעשית בדרך כלל לאחר שמרחיקים מהם תחילה את המרירות על-ידי שטיפה והשריה במים. יש המשרים הזיתים בסיד בור לזרז התהליך.

הטכנולוגיה המודרנית שומרת על סדר הפעולות הבסיסי כמו בעצירת השמן בימי קדם, אולם כולן מתבצעות ברצף במכונה משוכללת אחת ללא מגע יד אדם כדלהלן:

מעמיס / משקל –" שקילת הזיתים והכנסתם לתהליך העצירה. מערך שטיפה –" שטיפת הזיתים מאבק ולכלוך –" המים במעגל סגור ואינם נכנסים לתהליך עצירת השמן.

מגרסה –" מכילה סכינים חדות שהופכות את הזיתים לעיסה כולל החרצנים.

מלקסרים / מיקסרים – מערבבים את עיסת הזיתים עם הגרעינים 40-45 דקות = כבישה קרה. במהלך הערבוב פותחים החרצנים את תאי השמן.

דיקנטר –" מפריד על בסיס צינטרפוגה מסתובב במהירות של כ-3000 סל"ד ומפריד את" הנוזלים והמוצקים (גפת) מהשמן.

אגנית –" מיכל לאיסוף השמן.

מיכל נירוסטה + מונע חמצון – לאחסנת השמן.

פחים ובקבוקים בעלי זכוכית כהה – לאריזה סופית של השמן.

גם בתי-הבד המשתמשים בטכנולוגיה מודרנית, שומרים על עקרון הפקת השמן בתהליך "כתית", כלומר בתהליך מכני של דחיסה והידוק בלבד, ללא תוספת של חומרים כימיים. השמן המובחר ביותר מופק ב"כבישה קרה", כלומר: בתהליך "כתית" ובטמפרטורה שאינה עולה על 35 מעלות.

גורמים רבים משפיעים על איכות שמן הזית: שיטות הגידול של עצי הזית, המצב הפיסי של הזיתים, הכמויות המועברות לבית הבד ומשך הזמן העובר בין המסיק לתהליך הכבישה.

לא יכולנו שלא לטעום מסוגי השמנים שהוגשו לנו כתקרובת בטעמים ובארומה שונים. נפרדנו מצביקה חברנו גאים בו ובמעשי ידיו להתפאר. אכן לא מעט 'שגרירים' יצאו את שכונת רמב"ם שבראשון, כך מכנים הראשונים הוותיקים את עירם.

אהוד: לדעתי, כבר פעולת המפרכה עצמה יוצרת כמות מסויימת של שמן זית מעולה, עוד בטרם הכבישה הקרה בעקלים.

* * *

מתי דוד

הדעות המוזרות והמקוממות

 של עורך הדעות ב"הארץ"

אלון עידן, העורך החדש של עמודי הדעות בעיתון "הארץ", כתב במדור הקבוע שלו "מדד", בגיליון המוסף מיום 17.12.11 דברים מקוממים ומופקרים.

"22 אחוז מכלל הזוכים בפרס נובל הם יהודים, ולכן מוסטפא תמימי נהרג ביום שישי בנבי סאלח"!

"יש קשר בין ציון העובדה שאחוז היהודים מקרב זוכי פרס נובל הוא גבוה מהאחוז שלהם באוכלוסייה העולמית, לבין הרגע שבו תמימי (ערבי פלסטיני) נורה בראשו ממרחק מטרים ספורים"!

לקרוא ולא להאמין לאיזה טירוף מחשבתי של איבוד שליטה על תבונה והגיון נורמטיבי מגיע עיתונאי בכיר בעיתון "הארץ". דבריו הם ביטוי מופקר ומזעזע של עיתונאי, ב"עיתון לאנשים חושבים", שעושה חיבור וקשר בין המוח היהודי של מקבלי פרס נובל, לבין כביכול רצח של פלסטיני ע"י חייל יהודי בצה"ל!

הוא "מסביר" ומתאר את הקשר הזה."

כאשר המלך השוודי לחץ את ידו של מקבל פרס נובל, היהודי פרופ' שכטמן, "לחץ חייל של צה"ל על ההדק והרג (יום לפני כן) מפגין ערבי."" לדבריו זה הקשר בין הגניוס היהודי לזלזול בחיי האדם הלא יהודי !

דבריו של אלון עידן, לקוחים מהלכסיקון האנטישמי המוכר. אלה ביטויים של גזענות, שנאה ואנטישמיות של יהודי נגד יהודים.

דבריו אינם ביטוי לגיטימי של חופש הביטוי והדעה, אלא ביטוי חולני של "השקפת עולם" אנרכיסטית קיצונית אנטי יהודית." זו הסתה אנטישמית מהסוג הגרוע ביותר, שתתורגם בוודאי לערבית ולאנגלית, לשימושם של שונאינו בעולם." ההתנגדות של העיתונאי הזה לכיבוש, אינו רישיון לכתיבה" נגד היהודים בכלל, ונגד מקבלי פרס נובל בפרט.

אלון עידן זקוק לריפוי בהלם, כדי שיתפכח מהחיידק האנטישמי שדבק בו. הוא זקוק לזעזוע מבריא של החולי התקשורתי, בניסיון להיות "הוגה דעות מקורי", כדי לעורר תשומת לב. אלון עידן משוכנע בוודאי שאלוהים העניק לו שכל מבריק של כישרון לכתיבת "הגיגים פילוסופיים"." אבל מסתבר שהוא לא קיבל "הוראות שימוש" בשכל הזה, אחרת לא היה כותב דברי שטות כאלה.

* * *

נעמן כהן

המאבק נגד הרעש (1)

לחזור אל "הסלפיה" – האבות המייסדים

יש ללמוד משהו מתנועת הסלפיה שזכתה בנתח כה גדול בבחירות האחרונות במצרים. סלפיה או סלפיזם היא תנועה אסלאמיסטית-סונית, המתייחסת אל "האבות הצדיקים" שחיו בשלושת הדורות הראשונים של האסלאם, כדוגמה וכמופת, שעל פיהם יש לפעול. זאת בניגוד להסתמכות על קביעות דתיות מאוחרות יותר.

הדברים אמורים בהצעת "חוק הרעש", הידוע יותר כחוק המסגדים. החוק הישראלי קובע מגבלות על עוצמת הרעש. בשעות הלילה – הרעש המקסימאלי המותר עד 30 דקות הוא 45dB. ולפרק זמן מעל 30 דקות 40dB. בשעות היום - הרעש המקסימלי המותר עד 2 דקות הוא 80dB, ולפרק זמן עד 3 שעות 60dB.

לכאורה החוק הקיים מספיק, אבל המציאות היא שאין אוכפים אותו במגזר הערבי מחשש מאלימות המוסלמים, לכן יש לשכנע את המוסלמים ללכת בדרך "הסלפים" האבות המייסדים:

כידוע למוחמד היה עבד-כושי (בשפה הערבית המילה עבּד היא גם כושי) בשם בילאל איבן רבאח. בילאל היה בעל קול רם וחזק ולכן שימש למוחמד כמואזין הראשון. (אחת המסורות המוסלמיות קובעת את מקום קבורתו על הר כביר בתחום הישוב אלון מורה).

לכן, גם לטובת אותם מוסלמים הסובלים מעוצמת הרעש הנורא הבוקעת מהמסגדים בקרבתם, הייתי מציע להם (ולנו) להיאבק למען שינוי המצב כך שייקבע שעוצמת הרעש של כל מסגד בארץ לא תעלה על עוצמת קולו של עבד כושי. כך תחזור התהילה לאבות המייסדים ויבוא השקט לכולם.

המאבק נגד הרעש (2)

בית הכנסת של חסידי בעלז ברחוב אחד העם בתל אביב נמצא בקרבת רחוב שינקין, אחד מסמלי החילוניות. לפני כניסת השבת משמיעים החסידים את הניגון של השיר "לכה דודי". המנגינה, המנוגנת כדקה וחצי ברמקול ומבשרת את כניסת השבת – עוררה את החילונים באזור לצאת במאבק נגד השמעתה. הטענות היו שהמנגינה מפריעה וזו חדירה לפרטיות. ושיש בה השתלטות החרדים על השכונה, וכפייה דתית.

בעיריית תל אביב ציינו כי תקנות הרעש קובעות כי "לא יפעיל אדם ולא ירשה לאחר להפעיל רמקול, מגביר קול, מערכת כריזה, או מכשיר כיוצא באלה, באזור מגורים, באופן הנשמע בבית מגורים או תחת כיפת השמיים."

בעקבות המאבק הסכימו החסידים לבטל את השמעת השיר.

כאן יש פרדוקס. תושבי שינקין החילוניים נלחמים נגד החוק למניעת הרעש מהמסגדים. לדעתם זו גזענות למנוע מהמוסלמים לעשות רעש. באותה מידה לדעתם זו גזענות לאפשר ליהודים לעשות רעש!... מעניין איך תסביר זאת גולדה שמיפיצקי? (זהבה גלאון)

* * *

עמוס גלבוע

מה מניע 4 אנשי בטחון בכירים להעמיד את שמם לטובת ה"בנק הערבי" ונגד נפגעי הטרור?

הייתי רוצה לעסוק בנושא הטרור מזווית מאוד נקודתית אך מאוד מהותית לדעתי, שהתקשורת שלנו אינה מתייחסת אליו, משום מה. אולי לדעתה אין זאת זכותו של הציבור לדעת.

ובכן, בשנת 2004 הגישו כ-1000 נפגעי טרור ישראלים ואמריקאים תביעה כספית ענקית נגד "הבנק הערבי" (מהגדולים בבנקים במזרח התיכון בבעלות פלסטיני ירדני) על כך שהעניק כספים ושירותים שונים לארגוני טרור פלסטינים, ובמרכזם החמאס. המשפט מתנהל בני-יורק בפני חבר מושבעים. ההגנה על הבנק" גייסה לעזרתה עשרים "עדים מומחים", 4 מתוכם גנרלים ישראליים, כדי שיעידו לטובת "הבנק הערבי" שלא סייע כספית לארגוני טרור." דבר גיוס עדותם של אנשי הביטחון הבכירים הישראלים נחשף בעיתון "ידיעות אחרונות" ביולי שנה שעברה. פרסמתי אז מאמר בטורים אלו" בנושא תחת הכותרת "הביטחון המתסכל".

והנה, ב-6 בדצמבר פסל בית המשפט בניו-יורק את עדותם של 16 עדים מטעם ההגנה שהגישו תצהיר של "עדות מומחה", בכללם של כל הגנרלים הישראלים (האחד ראש אמ"ן לשעבר, השני ראש אגף בשב"כ לשעבר, השלישי ראש המנהל האזרחי לשעבר והרביעי ראש מטה פיקוד מרכז לשעבר).

לפניי מונח פסק הדין של השופטת." מה הם נימוקיה לפסילת עדותם של הגנרלים הישראליים?

ראשית, עניין כללי הנוגע לכל העדים "המומחים": לא הבאתם שום עדות ממשית" מקצועית להפרכת טענות התביעה.

שנית, עדויות הארבעה על יכולותיו של המודיעין הישראלי המסוגל לדעת האם הבנק אכן היה מעורב במימון הטרור, אינן רלוונטיות כלל ועיקר לטענות הקונקרטיות של התביעה. כאשר הארבעה מביעים את דעתם כי "המודיעין הישראלי חייב ויכול לדעת על כל ארגון או יוזמה עסקית המעורבת בסיוע כספי לפעילויות טרור," הרי שאין לכך שום רלוונטיות לנושא התביעה.

שלישית, ההסתמכות על המודיעין הישראלי "הנודע במצוינות שלו," מיועדת רק להסיח את דעתם של המושבעים ולבלבלם, במקום שיתעסקו בראיות הממשיות.

דעתם של הגנרלים שלנו לא תישמע, אפוא, בפני המושבעים על פי החלטת השופטת. האירוע מעלה אצלי, לפחות, הרהור נוגה. אנחנו מכירים גופי שמאל קיצוני המכפישים את שם המדינה, מגדירים אותה כמדינת אפרטהייד, מאשימים קציני צה"ל בפשעי מלחמה ועוד כהנה וכהנה. אנחנו מכירים אנשי אקדמיה הממליצים להחרים את האוניברסיטאות שבהן הם מלמדים, ומנצלים כל במה על מנת לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל. אני אישית סולד מהם, אך מבין שמה שמניע אותם זאת אידיאולוגיה פוסט-ציונית (זכותם!), ואמונה עזה בצדקת דרכם. הם כמובן לא מתנגדים שמדינות וגופים שונים יתרמו לקידום אמונתם.

אבל מה מניע 4 אנשי בטחון בכירים ביותר לבוא ולהעמיד את שמם ושמו של המודיעין הישראלי לטובת ה"בנק הערבי" ונגד נפגעי הטרור? מה מניעם לעשות כך – והם אמורים היו לדעת כי בידי ישראל מצויים מאות מסמכים המעידים על הסיוע של הבנק לחמאס ולאחרים? זה לא היה סוד. באתרי האינטרנט הופיעו על כך הרבה חומר ומסמכים. הלא ברור כשמש שכל הארבעה אינם רוצים בשום פנים ואופן לפגוע במדינה, כמו שברור שאין להם שום אידיאולוגיה של קירבה "לבנק הערבי"? האם המניע הוא כספי גרידא, האם רק תאוות בצע לפנינו?

אין לי שום מידע, רק השערות.

בהקשר אחר, התקשורתי, פסק הדין הוא מאלף. הוא בא ואומר למעשה:" המוניטין של בעל עבר בטחוני "גדול" אינו כלל וכלל ערובה שדבריו (בדיון, הופעה וכדומה) הם בבחינת דברי אלוהים חיים, בעיקר אם אין לבעליו שום ידע עדכני ורלוונטי לנושא הדיון.

* * *

נילי דיסקין: למה אתה מזלזל ביכולת שלך?

הי אהוד,

סוף סוף! אני מתכוונת לפרסום אחדים משיריך מהספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". חבל שהמוותרות על המנוי לעיתון שלך לא קראו את הספר.

 שני דברים רציתי להגיד. 1. בדרך כלל, אם כי אי אפשר לעשות הכללות, מי שמיטיב להתבטא בשירה, לא מיטיב כל כך להתבטא בפרוזה (לא התרשמתי, אגב, מהביקורת האוהדת של ש. שפרה, שנזקקה ליותר מילים ממילות השירים עצמם). ומאחר שקראתי רק חלק קטן מהפרוזה שלך – לעומת כל השירים מהספר הנ"ל, אני לא יכולה לאמר כלום בפסקנות. כמו שכבר אמרתי פעם. כשדברי אמנות, ולא משנה איזה סוג אמנות, טובים, ובאים מהלב ( או הבטן) של הכותב – הם חודרים אל לב הקורא. אתה לא זקוק להמלצות על שיריך המוקדמים. הם מדברים בעד עצמם. יש בכולם כאב של אהבה לא ממומשת. אז ויתרת?

 כי אי אפשר לאמר זאת על שירי חיימקה שפינוזה, שזיקנתו מביישת, לדעתי, את נעוריו. בעיקר מפני שיש שם ויתור על אהבה, והסתפקות בסקס. ברגע שכתבת כמו שכתבת, אף אחד, ושום דבר לא יכול יותר להתעלם מהכישרון. דא עקא – שאתה מסתיר אותו בכל כך הרבה שכבות של מלל שעובר את מסננת הראש, שהוא נכלם ודי מסתתר.

2. אתה יודע כמה עלוב הדו-שיח שלך, של פוצו, ואחרים – על פוקים, השפכות, זיקפות, וכד'? לא שזה חלק לא חשוב בחיים. אבל לא על כל מצוקה או חוסר" במשהו צריך לכתוב (שירה או פרוזה). הפתטיות עוד גוברת משמגלים את כשרונך האמיתי. אתה מתבייש? הביסו אותך? למה אתה לא מקדיש זמן למה שאתה יכול לעשות כל כך טוב? האיכות חשובה עשרת מונים מהכמות! ואתה מבזבז את הזמן שלך ושל כולנו, הקוראים, בקשקושים של נערים מתבגרים שנתקעו בגיל מנטלי צעיר ומסרבים או מפחדים להרגיש. מה שבאמת כואב לך – ואני לא מתכוונת לאון שפחת או להזדמנויות שחלפו, אלא למה שאתה באמת מרגיש וקובר גם במציאות וגם באמנות ­– אפילו מפני עצמך, זה החומר ממנו עשויה אמנות. ראינו שאתה יכול, אז למה אתה מזלזל ביכולת הזאת שלך?

ביי ושבוע טוב.

נילי דיסקין

* * *

המכתב העיתי בן 700!

לאהוד ידידי , שלום רב,

קבל נא" את ברכותיי החמות" עם הופעתו של גיליון ה-700 של "חדשות בן עזר". זה הישג בלתי יאומן ואני שולח לך את איחוליי שתוסיף למשוך בעול עריכתו והפצתו של עיתונך התוסס ותעשה זאת באותו מרץ ומסירות ודייקנות של שעון. כמו עד עתה. ואנחנו, קוראיך הרבים, נלווה את עיתונך במסירות ובעניין" לקראת גיליון ה...1000!

וארנה מצטרפת בשמחה לברכות.

יישר כוח!

שמאי גולן

* * *

שלום למר בן עזר,

מאז נעוריי, עת קראתי לראשונה את "חבורה שכזאת", לא צחקתי ובכיתי מצחוק" כמו בזמן שקראתי את סיפורו של פוק, אך עם כל הכבוד לפוצ'ו, אני בטוח שהסיפור הזה הוא בדייה" גמורה ומוחלטת, היות שמעולם לא פגשתי ו/או שמעתי על בחורה שמפליצה ומודה או כפי שחברתי דאז אמרה "בחורה הגונה" אינה מפליצה, וגם אם" זה בורח לה, זה בוודאות לא שלה."

תודה תודה על עתונך הנפלא ולפוצ'ו המקסים,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* * *

לאהוד,

ברכות לגיליון ה-700,

על כל תענוגותיו והזיותיו –

ההתמדה משתלמת,

נחומי הרציון

מושב ניר משה

* * *

אהוד היקר, 

זה עתה ראיתי את גיליון" 700 של עיתונך. אם אינך חוגג נחגוג אנחנו בשבילך. לאו מילתא זוטרתא היא לכתוב ולערוך, להגיה ולשלוח שבע מאות פעמים עיתון גדול ומעניין ולעיתים גם קצת מרגיז, אך הכול במידה וברוח טובה.

ואתה, שעושה את העבודה, ראוי לברכת "יישר כוחך" ומי ייתן ותמשיך עוד שבעת אלפים גיליונות. אין לי ספק, מה שמתקבל אצל אנשים שונים בלעג בלגלוג או בהטלת ספק בערך הכולל, יהיה לדורות הבאים מקור חשוב להכרת אירועים שהתרחשו בארץ, ותופעות שאירעו בחברה הישראלית. 

על מלאכתך השקדנית אתה ראוי להוקרה והערכה על המאמץ הגדול והתרומה החשובה.

 שא ברכה ותודה על מפעלך הייחודי,

 בברכה

 יואל רפל

* * *

אני מצטרף לברכות לרגל הוצאת כתב העת שמספרו 700 ומאחל לעורך ולצוות התורמים הקבועים והארעיים – ריגושים, סיפוק והנאה בהמשך הדרך.

אלכס סופרון

* * *

שלום לך אהוד,

ברכות ויישר כוח על" הגיליון ה-700!

כל הכבוד,

רותי ריכטר

* * *

Dear Ehud,

Congratulations on yet another milestone: issue 700! Ve-khen yirbu! Yishar kohakha!

 Hag Hanukah sameah,

 Charles Berlin

* * *

יוסף דוריאל

מי אשם בבידוד ובהשנאת ישראל בעולם?

"העולם כולו נגדנו" – איננו יותר קטע משיר היתולי. זו מציאות מסוכנת, בה מנופפים גם מדינאי ארצות המערב, האמורים לעמוד לצידנו בהתגוננות מהאימפריאליזם האסלמיסטי, אך משתמשים בה כדי לסחוט מאיתנו ויתורים לסיפוק רצונות האוייב.

"ישראל שנואה כיום יותר מכל מדינה בהיסטוריה," – כך קבע לאחרונה פרופ' אלן דרשוביץ, הפרקליט בעל המוניטין הבינלאומי בהגנה על ישראל, וזאת כאשר אצלנו מתקבלים דברים אלו כהערה על" מזג האוויר במקום צלצול מעורר להדיפת הסכנה.

תהליך זה התחיל אחרי טבח סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה אך נעצר לתקופת-מה, ביוזמה שכותב שורות אלו היה שותף לה (ותוארה גם בספר האחרון שכתבתי). לטיהור האווירה העויינת שנוצרה אז באמריקה, מצאנו את האוזן הקשבת של ציבור נוצרים הגונים המאמינים בתנ"ך, בהנהגת אישיותו האצילית של ד"ר ג'רי פולוול, עם מיליוני מאמיניו. המימסד היהודי שם, שאמור היה לעזור לי במשימה, הסתייג ממנה, לאכזבתי הגדולה, בנימוק שכל מה שנוצרים אלה רוצים זה – שהיהודים יתנצרו. המציאות, שהוכיחה את אווילות החשד הזה, לא שיכנעה אותם עד היום. אבל, מה שיותר חמור הוא – שהלך רוח זה קיים גם בישראל, ואם לא קוראים לנוצרים אלה מיסיונרים – מכנים אותם בתואר הגנאי של "ימין קיצוני", וכך מרחיקים מאיתנו עשרות מיליוני אנשי מצפון, פטריוטים של ארצם, בעולם החופשי, שללא חזית משותפת איתם לא נוכל לעמוד מול השיטפון האסלמיסטי המציף את אזורנו.

המכנה המשותף, של המתנכרים לצורך הקיומי בסולידריות יודאו-נוצרית בימים אלה הוא – בשנאתם לממשלה הנבחרת של ישראל, שבכל הזדמנות גם היא מוכתמת כממשלת "ימין קיצוני". ולהמשך ליבוי השנאה "מזכירים" את אשמת ראשיה ברצח רבין, כשלא נרתעים מההתרסה על שבהפגנה שהתקיימה בראשותם לפני הרצח מישהו נופף בתמונת רבין במדי ס"ס. לפי כללי התעמולה הבולשביקית, לא מפריע להם שוועדת חקירה ממלכתית קבעה כי פרסום אותה תמונה היה קו-פרודוקציה של סוכן-פרובוקאטור של השב"כ עם שדרן טלוויזיה ששיתף איתו פעולה. וכפי שמנצלים עד היום את הכסיל הקטן שהודה בירי על רבין להכפשת "המתנחלים", כך קפצו על המציאה של חבורת המבולבלים שפתחו במסע של "תג מחיר" ואף תקפו חיילים בהתנגדות עקרה למסע המטופש של גירוש יהודים והחרבת בתיהם בשומרון. על כך נפתחה מקהלה – מקצה לקצה של המפה הפוליטית – לגינוי אותה חבורה, ולהוספת עוד דלק למדורת השנאה מבפנים ומבחוץ.

כך, שמענו ממי שהיה שר ביטחון מטעם מפלגת העבודה את העצה שצריך לירות בהם, אם כי לא שמענו את זה ממנו כשהיה צריך להגיב על התפרעות חמורה יותר של טרוריסטים ערבים כשהוא היה בתפקיד. וגם, כשבאותו יום נורו טילים מרצועת עזה, לא שמענו על הצורך לענות באש על התקפה זו. קברניטי המדינה לא לקחו בחשבון את השוליים הפחות שקולים של תושבי יהודה ושומרון ותומכיהם, שבהילחצם אל הקיר ינקטו במעשי ייאוש. אבל, באותה מידה לא השכילה מנהיגות אותו ציבור להציע דרך חלופית ושפויה לאותם צעירים ולהדריך אותם לפעילות תכליתית יותר האפשרית במישטר דמוקרטי, מבלי לחזור על פעילות הסרק שננקטה נגד גירוש היהודים מגוש קטיף. מישהו חייב להסביר להם שבפעילות "תג מחיר" הם משרתים את ההסתה נגד נאמני ארץ-ישראל, כפי שיגאל עמיר עשה בהוראות הפרובוקאטור שהפעיל אותו.

הגיס החמישי מבפנים, בשיתוף שונאי ישראל מבחוץ, עושה הכול כדי ללבות את השנאה והבידוד של ישראל בעולם. גם בעזרת התופעות של "תג מחיר". הגיעו הדברים לידי כך שכאשר מנהיג אמריקאי מהשורה הראשונה – ניוט גינגריץ', פרופסור להיסטוריה ומועמד לנשיאות – קובע ש"העם הפלסטיני" הוא המצאה תעמולתית, לא מנסים להתווכח עם האמת אלא מתנפלים עליו ועל תומכיו בישראל על "חבלה בתהליך השלום". ככה לא בונים בריתות עם הנוצרים ההגונים בעולם. וכך יכול הכסיל הממונה על משרד ההגנה האמריקאי להמשיך ולנופף בסכנת הבידוד העולמי כדי לסחוט עוד ועוד ויתורים מישראל לטובת "העם המומצא של פלסטין" כהגדרתו של ניוט גינגריץ' (וכפי שטענה זה מזמן גולדה מאיר).

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", המציג – תוך ניתוח היסטורי מגוף ראשון – אסטרטגיה חלופית לביטחון ישראל.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

4. "האולם הנפלא שבתוך הבית נעשה למרכז ולמקום פגישה

לסופרים ולציירים."

עם שובה בשלהי קיץ 1930 מפאריס מתחדש בביתה בית-הוועד לסופרים ולציירים ביתר שאת, ואולי אף מגיע לשיא פריחתו, הקצרה-יחסית. בשובה מפאריס היא קונה, או מביאה עימה, מכשיר רדיו ראשון, תוצרת פיליפס, ומעתה שומעים בביתה קונצרטים מחוץ-לארץ. היא מוקסמת בעיקר מבטהובן, המלחין האהוב עליה. המוסיקה משפיעה עליה. כבר ב"קמשונים" הקדישה שיר לכנר הוברמן, שנחשב אצלה לגדול הכנרים, גם ציירה בספר את דיוקנו. בביתה עורכים נשף למכס נורדאו בבואו ארצה.

על באי-ביתה וחוג מכריה בשנים אלה נימנים שורה ארוכה של אורחים וביניהם: חנה אורלוף (בביקוריה בארץ), אלדד מרחובות (ידידו של לואידור), אברהם ברוידס, אשר ברש, יוכבד בת-מרים, נחום גוטמן ודורה אשתו, פסח גינזבורג, חיים גליקסברג, יעקב הורוביץ, שמעון הלקין, ש. הרברג, יוסף זריצקי, גבריאל טלפיר, ב"צ כ"ץ, אריה לובין, פישל לחובר, יוסף ליכטנבוים, יצחק למדן, יצחק נורמן, משה סטבסקי (סתוי), שמואל עובדיהו, יעקב פיכמן, ישראל פלדי, יצחק פרנקל, מאיר ציזלינג (אחיו של אהרון ציזלינג), אהרון ראובני ושרה אשתו, יעקב רבינוביץ, ראובן רובין, זאב רכטר ופולה אשתו, אליעזר שטיינמן, שלום שטרייט, אברהם שלונסקי, יצחק שנברג-שנהר וציונה תג'ר (המציירת את דיוקנה של אסתר בשמן ב-1932).

מספרת אסתר לרות בונדי:

היה לי בית פתוח והרבה אנשים היו באים, ואכלו ושתו אצלי. היו אומרים: "בואו נלך אל אסתר ראב!" והיו באים בחצות לילה חמישה-עשר איש ואומרים: "בואי, נעשה נשף." ועשיתי, ורקדנו, והיה שמח. ולא היה חסר בבית שום דבר. אולם גדול ובית גדול. בביתי היו הרבה שיחות נפלאות של אנשי-רוח, שוחחנו והתווכחנו. אני לא מסוגלת להרצות בפני קהל גדול, אבל בחברה של שישה-שבעה גברים – ואת יודעת, פעם נשים לא היו בני-אדם. אני מתכוונת, לא היו סופרות ועיתונאיות וציירות – ציירת אחת היתה, ציונה תג'ר, וזה היה נס גדול – בקבוצה קטנה יכולתי להחזיק יפה מעמד בשיחה ובוויכוח.

ידידה שמואל עובדיהו מצייר את דיוקנה וחותם Obodovsky, כחתימתו על דיוקן השמן של יהודה ראב שהוא מצייר בשנת 1933. דיוקן אסתר הוא ללא תאריך. באחרית ימיה נותנת אותו אסתר במתנה לראובן שהם. לדבריו היא אומרת לו שעובדיהו צייר אותה כאשר חזרה מפאריס, שם קנתה את הכובע, ואכן היא נראית בתמונה כגברת אירופאית, אשת העולם הגדול. "אני שם כמו מרלין דיטריך," היא מתפארת באוזני תמר אבידר, ולרות בונדי היא אומרת: "עם הכובע הרחב והסיגריה בפה אני ניראית כמו מין מרלן דיטריך." הדיוקן צוייר ככל הניראה ב-1930 או מעט לאחר מכן, שכן ב-1933 היא כבר נשואה לאלואיל, וקשה לשער שצייר אחר יצייר אותה.

על הרגשתה לאחר מות איזאק היא מספרת לי כי נישארה לבד בבית הגדול, במצב כלכלי איתן, וכאילו הגיעה, מבלי דעת, לפיסגה העליונה ביותר ששאפה אליה. היא מדברת – כולם שותקים, והיא מתבלת דבריה בליצנות, ובנימה צרפתית.

ברשימות אוטוביוגראפיות שהיא שולחת לראובן שהם בפברואר ובמרס 1972 היא מספרת:

רק לאט לאט הקיצותי כמו מעילפון ופתאום בבת-אחת שבתי לחיים, הייתי בת שלושים ואחת [שלושים ושש] –

הסביבה הרגישה בזה מיד, חזרתי מפאריס מלאה רשמים לבושה כראוי ופורחת וניראיתי כבת עשרים וחמש. הבית נתמלא אנשים האולם הנפלא שבתוך הבית נעשה למרכז ולמקום פגישה לסופרים ולציירים, קניתי תמונות, קישטתי בהן את הקירות, האטמוספירה היתה אז – בימים ההם כשבתים היו מלאים צעצועים ובובות במקום דברי-אמנות – אקסקלוזיבית מאוד.

באולם זה התווכחו, דיברו על ספרות, שם נוסד "גליונות", ב"צ כץ משתתף בישיבה – ואז באו, עוד לפני כן, שלונסקי, שטיינמן, הורוביץ ונורמן – העיר היתה קטנה והבית הפך מרכז לאנשי-רוח, סופרים מאמריקה, אחד סיני, כולם נתקבלו – הייתי אז קצת אימפוזנטית – האסון כאילו הבשיל אותי והיו אנשים רבים שהיו באים על מנת למצוא "משענת" בי.

עוברות שלוש שנים ואני מתאוששת וביתי מתמלא חברה מובחרת מורכבת מסופרים ציירים וסתם אנשי-רוח צעירים וזקנים ואני מרגישה כדג-במים – אלה היו שנותיי היפות ביותר אני מוציאה ספר בשם "קמשונים" בהשפעת "Les fleurs du mal" של Baudlaire – מתפרסמת – ממשיכה לפרסם גם ב"הארץ" וגם ב"כתובים" וב"הדים" של ברש.

נישארתי בתל-אביב [כעשרים] שנה, ראיתיה גדלה ובסוף נמשכתי שוב לנוף הכפרי ונדדתי לכפר-סבא.

לרבקה כצנלסון היא מספרת:

היתה זו תקופה מיוחדת-במינה. ביתי הפך לביתם של סופרים, ציירים, משוררים. חלקם – סופרים קשישים, שעיצבו את עולמי והיו לי מורים נערצים וידידים יקרים; הללו היוו חטיבה בפני עצמה, שלא נתערבה בחטיבה האחרת, שגם היא מבאי ביתי הקבועים, כולם אנשי "כתובים", בעלי מזג סוער וכשרונות בולטים, שראו עצמם מורדים ומחדשים. נוספו עליהם הציירים, קסומי הנוף של ארץ-ישראל היו אז כולם, וקרובים לי קרבת-נפש בחיפושיהם לעצב ולבטא נוף זה במבע אמנותי.

ויכוחים, דיונים, תוכניות, חילופי רשמים – הבית המה ככוורת משעות הבוקר כמעט ועד חצות. באו, הלכו, שתו תה, דיברו. בביתי נוסד הירחון "גליונות". גם מי שלא הכיר את ביתי בא ללא היסוס, קבע פגישה עם מי שרצה, פגש את מי שחיפש. כך, בקרב ה"בוהימה" של תל-אביב, חייתי חיי לא דאגה, ללא מחר, ללא רצון למרוד ולחדש – חיים שהלמו את תכונותיי. חייתי את היום החולף במלוא קסמו ומתחו, שלמה עם עצמי. כתבתי אז לא מעט, פירסמתי. כעשר שנים היו אלו [אסתר כוללת את השנים 1935-1925], שנים טובות ויקרות בחיי. משוררת עברית ראשונה הייתי באותה תקופה – תואר נוסך שיכרון.

*

באחד מימי סתיו או חורף תרצ"ב, בראשית שנת 1932, לאחר שהוא מוציא חוברת ראשונה של "גזית", מחליט גבריאל טלפיר, משורר ועורך בן שלושים-ואחת, שעליו להדפיס בחוברת השנייה שירים של אסתר ראב. הוא מברר היכן היא גרה, ואת פגישתו עימה הוא מתאר ברשימתו "הבית האדום בלב חולות-הזהב", שנכתבת לזכרה של אסתר, לאחר מותה:

לבסוף קיבלתי את מענה: רחוב שבטי ישראל (כיום, כניראה, רחוב רופין). והיכן הוא רחוב שבטי ישראל? שם מאחורי משטחי-החול של רחוב בן-יהודה... אני מגיע לרחוב הגליל (כיום מאפו) ומתחיל לצעוד צפונה, ולנגד עיניי ניצב אותו בית אדום בלב החולות, שאני מכירו זה כבר. עתה הוא שטוף שמש שוקעת, והאודם מתלקח וניראה לוהט ממש. וככל שאני מתקרב, מזדקר יותר המיבנה המשונה. ואני מהרהר: מי האנשים המתגוררים ב"טירה" זאת, שמעל גגה לוהטות באש זגוגיות?

סוף-סוף מצאתי את רחוב, ולהפתעתי הגדולה, אותו מיספר מבוקש [36] מתנוסס על קיר ה"טירה" הזאת. האומנם היא גרה כאן, אני מהרהר, ולפני שאני מצלצל נפתחת הדלת ובפתח, באמת, ניצבת דמות אישה שאני מכיר. הרי זוהי אותה אסתר שהיתה רובצת איתנו על חולות שפת-הים ומפקירה את גופה לשמש. את.. הנה אסתר ראב?

והיא אינה משיבה, אלא מכניסה אותי אל טרקלינה ופורצת בצחוק קולני: "כן, אני אותה אסתר. שמעתי צעדים מהוססים. ברוך הבא!"

יותר משהופתעתי למצוא כאן ב"טירה" את המשוררת אסתר ראב, הייתי מופתע מכך שעל הקירות היו תלויות תמונות של ציירים, ולא העתקים, אלא אורגינלים ממש. והשמות אומרים משהו. אין להתבייש. בית, שבו מצויים ציורים של כמה ציירים מקומיים ואף מפאריס, האם רבים כמוהו בתל-אביב?! מתברר שהיא אחת מאלה שרגילה לרכוש תמונות אצל ציירים, כמובן לפי טעמה. ובכן, לא זו בלבד שהיא משוררת, אלא אף חובבת אמנות! דבר נדיר!

 "ומה תשתה?" היא שואלת.

 "מה שתתני," אני משיב, "העיקר שתראי לי כמה שירים, כי ברצוני להדפיס אותם בחוברת השנייה (של "גזית") שתופיע בקרוב."

בינתיים היא מביאה קפה ריחני ועוגיות, מוציאה מהתיק כמה שירים, ואני בוחר.

השיחה מתחילה קולחת על ענייני ספרות וסופרים, ועל ציירים שהיא מכירה בתל-אביב ובפאריס. עליי להודות שהוקסמתי מגינוניה התרבותיים, מרוחב ידיעותיה ואף מאיזו עוגמה, חרף הצחוק הקל והחיוכים שריחפו על שפתותיה.

התקשיתי להבין כיצד היא גרה כאן לבדה, בטרקלין הגדול והנאה הזה. האם היא באמת בת פתח-תקוה? קשה היה להבין. פתח-תקוה זו, שאנו היכרנו על כל תופעותיה, והנה אישה כה שונה מכל אשר ידענו באם-המושבות בימים ההם!

ניראה שהיא הרגישה בהרהוריי, ופתאום פתחה ואמרה:

 "אני אינני 'אכסמפלר' יחיד בפתח-תקוה. כדאי לך להכיר עוד כמה וכמה משפחות במושבה, ואז תבין."

נכון, את עברה של אסתר ראב לא ידעתי ולא חקרתי. הנה אישה משוררת, שקודם-כל אינה חייבת דבר לשירה, שהיתה כה מקובלת אצלנו באותן שנים, והכוונה לשירה הרוסית. היא מדברת בלשון אחרת, בלשון "צברית", על אף ההשפעה הברורה של השירה והתרבות הצרפתית. היתה בגינוניה איזו תנופה רחבת-ידיים, אפשר גם פתיחות נפשית לאירועים תרבותיים, פתיחות לרעות, ובעיקר לחבורת אנשים, שהיתה מבאי ביתה במשך שנים.

אגב הרהור בקול, שאלתי: "הכיצד אין רואים אותך בשום בית-קפה, בשום קבוצה בוהמית? לא נפגשתי איתך בשום ועידת סופרים, ואף לא בפגישות סופרים."

 "כזאת אני," ענתה בפשטות.

 "ומה עם שפת הים?" העזתי לשאול.

 "ממשיכה גם בחודשי החורף. עתה נעים ביותר, אין המונים, החול נקי, הים רגוע ושמש החורף מלטפת, אינה מכה על הראש, והים פתוח לכל מרחביו..."

ושוב חזרנו אל שיריה. אני אומר לה: "שירתך הפתיעה אותי. ה'קמשונים', פריצת-דרך בשירה העברית."

אני משתפך על שיריה, והיא יושבת ומקשיבה, אינה מסמיקה, אך על פניה שפוכה עגמומית. לפתע הפסקתי, לא יכולתי להמשיך. נטלתי כמה שירים להדפסה, נפרדתי ואף הבטחתי לבקר בהקדם ואולי גם להביא לה כבר את החוברת...

טלפיר לוקח מאסתר שלושה שירים, ונותן אותם ב"גזית" עוד באותה שנה, תרצ"ב: "שני עיטים ותאנה אחת" (חוברת ב), "יתמות ואבן" (חוברת ו) ו"אסרו עלי החג" (חוברת י"א י"ב). הוא נישאר נאמן לאסתר כל השנים. השיר הראשון שעימו היא חוזרת לאחר כאחת-עשרה שנות שתיקה, "כפרג נישא ברוח", מתפרסם אצלו ב"גזית" ב-1947. עתה הוא ממשיך ומספר ברשימתו:

מאז הצטרפתי אל באי-ביתה, אל אותה חבורה שהיתה מתכנסת כאן לפרקים, כשיעקב רבינוביץ הוא כעין סמל נצחי של אותה אווירה אצילית מלאת חמימות. בעלת-הבית הזאת, שאינה מצויה בבתי-הקפה של הבוהמה התל-אביבית, יודעת לקבל את פני אורחיה ברוחב-לב, בז'סטה אצילית ואף קונדסית-חייכנית, נשית וארצית. ניכר היה, שהיא עומדת בשתי רגליה בחייה, שמשום-מה כאילו נקטעו באיזו נקודה. לא שאלתי ולא חקרתי, אך הבינותי, שהיא קורצה מגזע שונה, שהיא נושאת בקירבה איזה סוד נשי, ויחד עם זאת סוד גדול של שירה, שבה גלומים כל טעמי ההווייה הארץ-ישראלית.

צריך היה לראות כיצד היא טורחת סביב אורחיה הקבועים וכיצד היא שמחה לבואם. מעולם לא אמרה שמישהו מפריע לה, שעתה היא עסוקה, למשל, בכתיבה. לעיתים ניראה היה, שהבית הזה תמיד רוחש חיים. פגשתי שם את הצייר שמואל עובדיהו. אורחים קבועים היו נחום גוטמן ואשתו דורה, ציונה תג'ר, יצחק שנברג-שנהר ויעקב רבינוביץ. אורח קבוע היה אלדד, איש רחובות, ועוד רבים אחרים. אולם, האיש המרכזי בבית זה היה יעקב רבינוביץ, שאסתר היתה ממעריצותיו, והוא היה יושב תמיד בכורסה המיועדת במיוחד בשבילו, לעיתים מנמנם שעות, אך לרוב ער ומשתף פעולה בכל אותן שיחות מרובות על ענייני ספרות ואמנות, שהיו מתנהלות מתוך כובד-ראש, אך יחד עם זאת בהתאפקות, שלא לפגוע באיש.

לא אחת גילתה אומץ-לב מפתיע יחד עם איזו הבנה עמוקה לקשיי החיים, כי ידעה לסייע, לרכוש תמונה בכסף מלא. לעיתים גילתה דאגה אימהית ממש, דאגה לאדם זה או אחר, אף לבני משפחה מפתח-תקוה, שהיו מתכנסים תכופות בביתה, כמו אחיה הצעיר בנימין, שמחה בת אחיה הבכור ברוך, שהיתה אורחת כמעט קבועה כאן, וכמובן, ברוך עצמו.

לא פעם נתעוררה שיחה על פרדסני פתח-תקוה ועל ענייני עבודה עברית בפרדסים. לרוב היו יורדים בצוותא לשפת-הים ועושים שם שעות. אך שיש שהיתה יורדת עם אחד מבאי-ביתה ועושה שעות ארוכות על שפת הים בשיחות, בשתיקה ובהתחפרות בתילי-חול.

תכופות היתה נוסעת לווישי שבצרפת, ואף מביאה משם בקבוקים מלאים מי וישי, תרופה למחלת הכבד. מצרפת היתה מביאה גם איזו מזכרת קטנה, וכשחזרה היתה חגיגית, אך יחד עם זאת עגמומית, סוערת ומאופקת, נתונה להרהורים שלא גילתה לאיש, אך עיניה העצובות-חייכניות היו מספרות רבות.

נערכו אף ערבי קריאה משיריה, אם מהספר "קמשונים" ואם משירים שנדפסו בכתבי-עת, שירים חדשים, שזה עתה כתבה. ערבים אלה נערכו לרוב בחוג מצומצם, שבאמת אהב את שיריה וידע להעריך את תרומתה לשירה העברית המודרנית.

ביתה של אסתר ידע לעיתים אף סערות, אם בעניינים יישוביים חמורים, ואם בענייני ספרות ואמנות. לא פעם הסתבכנו בוויכוח עם זה או אחר, בייחוד עם אלה שראו את עצמם כ"עלי במכתש". כמובן, שלא תמיד נצרתי את לשוני, ובייחוד כשטעמנו מעט מהיינות או מהקוניאק המשובח. או-אז היו עולות ה"אוקטאבות", אך בתוך הסערה הקולנית הושלך הס, ולפני שנתברר לנו מה קרה, הרמנו כוס לכבוד בעלת-הבית ושיריה. והנה בעלת-הבית, שאף היא היתה מעט בגילופים, ידעה בכל זאת להתגבר על הווכחנות-לשמה, וברגעי משבר כאלה היתה מכריזה: "רבותיי, יורדים לים!" – כדי לרמוז שהגיעה השעה לצנן מעט את הראשים המשולהבים...

מובן שלא בכל יום התכנסה אותה חבורה, אך תכופות היינו כולנו בצוותא. יש להדגיש, שידענו גם לשתוק, לשקוע כל אחד בעולמו, בחלומותיו, כשיעקב רבינוביץ מנמנם נימנום "נימוסי", עד שפתאום מקימה בעלת-הבית את כולם על הרגליים: "ארוחת-הערב מוכנה!"

השולחן היה ערוך, ולא ידעת כיצד נעשה הדבר ומתי. הכל הסבו מפוייסים אל השולחן המלא והגדוש מאכלים, במיטב הסגנון הצרפתי-ישראלי.

יש שלאחר ארוחה כזאת היינו משתפכים בשירה ובזמרה, אחדים התכנסו בפינה ושכבו על ספה זו או אחרת, ורק בשעות לילה מאוחרות היו כולם מתעוררים לחיים ומטכסים עצה כיצד ללוות את יעקב רבינוביץ אל מאורתו ברחוב בוגרשוב. כמובן שאסתר לא פיגרה אחרינו, ואף היא היתה מצטרפת למלווים. לבסוף, צריך היה ללוות אותה הביתה, ובדרך התפתחה שיחה ארוכה-ארוכה, ובמקום להיכנס לדירה היינו מתיישבים על מדרגות הבטון בחוץ, ובחשכת הלילה הקיצית ממשיכים בשיחה לעיתים עד אור הבוקר, מכונסים בתוך זרועות חמימות... צעירים היינו, והיה מה לספר ומה לדובב באפלולית-הליל, כשמולנו נפרשו השמיים המכוכבים.

האווירה שמתאר טלפיר עולה מרישומי עיפרון שעשה נחום גוטמן באחד מביקוריו עם דורה אצל אסתר, בשבת. רישומיו נותרו גנוזים בעזבונה. הרישום הראשון מתאר יום שבת בטרקלין שלה בתל-אביב, ב-18 ביולי 1931, ומופיעים בו אליעזר שטיינמן, מאיר ציזלינג, נחום גוטמן, אסתר ראב ודורה גוטמן. ברישום רואים את מסיכת-הפנים מגבס שהתקין גוטמן מאסתר ראב – היא ניצבת מעל לכותרת העץ של שולחן-הכתיבה, שאף אותו עיצב עבורה. ברישום השני יורדת החבורה לחוף הים בתל-אביב, כניראה באותה שבת, והם מצויירים עתה מגבם. ובצילום, אף הוא מקיץ 1931 לערך, ניראים עומדים מאיר ציזלינג, דורה גוטמן, יעקב הורוביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר (ראב), אחיה הצעיר של אסתר, הוא אבי. ויושב אחיינה הצעיר אהרון בן עזר, בן אחיה הגדול ברוך.

מספרת אסתר למשה דור:

ערכתי פיקניק עם [מאיר] אחיו של [אהרון] ציזלינג, שהיה חבר שלי ללימודים בבית-הספר החקלאי [בפתח-תקוה], בכיתה אחת, ונסע אחר-כך לאמריקה. שטנו על הירקון. שהיה אז צלול ויפה, עם גדות נפלאות של צמחייה עבותה, בשבת בבוקר היה זה. הזמנתי אותו לארוחת-צהריים, והוא הציע שניקח את כל הכבודה בסלים ונשוט בסירה אל חצי-האי, ליד הפרדס של גולדברג, שנכנס לתוך הירקון. איזה מקום נפלא היה זה – אוקליפטוסים ענקיים וריח משכר. שטחתי אפוא את השטיח הקטן שלקחתי ופרסתי את הסעודה. פתאום שמענו רשרוש מבין קני-הסוף ושני בחורים מופיעים. מיד ראיתי שהם מן ה"סכנה" – הסכינאים הערביים מן השכונות ליד תל-אביב, שהיו מאורגנים במעין מיסדר-של-ביריונים – ולבושים ב"סדרייה" שלהם, החזייה המרוקמת חסרת-השרוולים, ובכתונת לבנה. מחבלים של הזמנים ההם, רוצחים מקצועיים. ברור היה לנו מה כוונתם. הזמנתי אותם לשתות איתנו. סירבו בכעס, חשבו שזה יין. אמרתי להם שזו לימונאדה, והמשיכו לסרב. התייעצו ביניהם בלחש אם לתקוף. אמרתי לאחיו של ציזלינג והוא לקח בקבוק בידו. הוספתי לשוחח כאילו לא אירע דבר, לבסוף החליטו שזה לא זה, והלכו משם. מיהרנו להסתלק משם בסירה.

על קשריה עם המשורר נח שטרן היא מספרת לראובן שהם:

עם נח שטרן נפגשתי פעמים אחדות, מקובל היה בחברה שהוא אוניקום, אסור לבוא יותר מדי במחיצתו – היתה לי מכרה שהיתה ידידתו ועל ידה נודע לי שהוא חי חיים מחוסרי-סדר ושהייאוש הוא לחם-חוקו. למסיבה אחת בביתי בתל-אביב הזמנתיו והוא בא – באותה מסיבה היתה גם גיסתו של צ'ציק המו"ל – עלמה ידועה ביופייה – והיא עם נח שטרן היוו את הזוג היפה ביותר באותו ערב, הוא גדול אבל מגושם, עיניים כחולות, דלוחות במקצת, כמו מחוסר-שינה מתנודד כבחלום, והיא ברונטית רושפת – לבסוף נעלמו מן המסיבה – ולמחרת באה העלמה לשאול אם לא מצאתי את אחד מעגיליה הארוכים – לא מצאתי – אבל אחרי זמן קצר אמרו לי שצריך לעזור לנח שטרן – העברתי משהו על-ידי המכרה שלי אליו – (לאחר זה מצאו אותו לאחר ששברו את הדלת) מת – הוא איבד את עצמו לדעת – מעודי לא הרשימו אותי השירים המעטים שפירסם וכן לא אישיותו.

ועם זאת, ביתה של אסתר ראב אינו משאיר את רישומו בקורות "תל-אביב הקטנה" ובחיי הבוהמה והמודרנה של שלהי שנות ה-20 ושנות ה-30. אסתר אינה טיפוס בוהמי מהסוג של "חבר'ה טראסק"; בחצייה בת-איכרים מפתח-תקוה ובחצייה גברת שמושפעת מהתרבות האירופית, והיא סולדת משטחיות, מוולגאריות ומחוסר-רצינות. בתל-אביב היא אינה יושבת בבתי-קפה, ושמה אינו נקשר לאף אחד ממעוזי הבוהמה הללו. באי-ביתה רובם סופרים וציירים, ובקהלם לא נזכר אף שחקן. אין לה קשר לתיאטרון ולחיי הבידור. כמעט שלא ניזכרים שמותיהם של אישי ציבור, אף לא אחד ממנהיגי תנועת העבודה. אסתר אינה מוותרת על הפרטיות שלה. לבית אופי בורגני מסויים, אולי ארצישראלי-פאריסאי. כשיוצאים – זה רק לשפת-הים, סביבת חוף פרישמן כיום. אורחיה אינם קבוצה ספרותית, לא מחוגו של ביאליק, ולא של שלונסקי ואלתרמן. לימים היא מספרת לחוקרי מכון כץ הבאים לראיין אותה:

ביתו של ביאליק היה מרכז לכל המשכילים וכל הגלותיים. גם אני נתקבלתי פעם בביתו אבל לא ידעתי מה לומר לו. הייתי תמיד אילמת כלפיו. עם כל ההערצה וכל מה שהיה שגור בפי, עם כל השירים שלמדתי בבית-הספר – לא היה מגע. הרגשתי את הגלות ואני לא אוהבת גלות. ביאליק הוא ענק ו"המתמיד" ו"הבריכה" הם יסודות גדולים, ובכל זאת בחיי יומיום בפגישה ממש אישית לא היה לי מגע. אך יצירותיו של ביאליק השפיעו עליי.

בבית שלי לא נקפתי אצבע כדי שאנשים יבואו. זה התהווה מעצמו. התווכחו ודיברו. אני הייתי מדברת על הספרות הצרפתית שעסקתי בה אז. שנברג היה מספר על זכרונותיו מרוסיה, ושלונסקי סתם היה מבריק ככוכב בהלצותיו, וכל ביטוי וביטוי – ספיריטואליות ומלאות. כולנו היינו צעירים, ורקדנו ושרנו ושמענו מוסיקה קלאסית.

אלתרמן לא היה עימנו. הוא היה בוהמיין. אני הייתי בוהמית עשוייה, לא אותנטית. הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה"אין לי כלום" כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף אך השמשתתי בו יפה, הערכתי אותו. ישבו אצלי תמיד חמישה-עשר איש לשולחן. הייתי עשירה וטוב היה לי עם אנשים אלה. שמחתי לצאת מחוג המסחר של בעלי. הייתי כדג במים. בעלי סחר עם ה-אי.ג'י פארבן הגרמניים והם שלחו לנו מיינות הריינוס. אני שתיתי מעט, אך אורחיי, אלה שהיו אקספרטים, טענו תמיד כי היין נפלא. השקיתי והאכלתי את כולם ושמחנו.

הערכתי מאוד את שלונסקי והבינותי אותו מאוד. אהבתי את הסער והפרץ שלו. אהבתי את יצירותיו של שנברג ואני מעריצה אותו. אני חושבת אותו למספר גדול. "ימים ידברו" – ספר שאין רבים כמותו בספרות העברית מבחינת עומק ועדנת הנפש והתרבות. כל מה ששנברג עשה היה יפה, והוא עצמו היה יפה בנפשו ובחיצוניותו.

ואחר-כך אלתרמן – שירתו מקסימה אותי והקסימה אותי, אך אין לי הזיקה, כי אין הוא די אישי בשבילי. הוא עממי ולאומי וגם לי יש חלק בעולם הזה, אך זו לא נקודת הכובד שלי, אך היא נקודת הכובד אצל אלתרמן. בתור משורר לירי אני חושבת שהיו הרבה יותר טובים ממנו. פוגל משורר חשוב מאוד. היכרתיו בפאריז, כאן לא ראיתיו. גם את אברהם בן יצחק הערכתי מאוד, היכרתיו באופן אישי. בבית שטרייט פגשתיו. אהבתי מאוד את שיריה של לאה גולדברג. אני אוהבת אותם גם כיום, והשירים של רחל, ועל כולן, זיקתי האמיתית, בין המשוררות, היא ליוכבד בת מרים. היינו פעם ידידות גדולות והדרכים נפרדו, אבל אני אוהבת את שירתה.

על אלתרמן היא מספרת לראובן שהם:

אלתרמן? אף פעם לא בא לביתי. מכרתי לו [עבורו] כמה ספרים של "כוכבים בחוץ". הוא לא אהב אותי אחר-כך. לי הפריעה חוסר האינדיווידואליות שלו. אין לו עומק. אין לו ממה לדלות. עוסק במשהו רחוק – פונדקים – זה זר לי. אך הוא משורר גדול.

ואילו להלית ישורון היא אומרת:

אלתרמן התחלק מעליי כמו – – לא יודעת. הוא לא מדבר אליי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאוד, והוא, הוא לא בא בחשבון. אני קניתי ממנה את "כוכבים חוץ". הלוז השירי חסר היה בו אז. שלונסקי ואלתרמן. שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. לכן ביאליק אמר לשלונסקי: "אתה ז'ונגלר."

מחוץ לביקור האילם בביתו, האם היה קשר כלשהו בין ביאליק לאסתר – או, כדבריה, שום מגע אישי? – רק בשיחה עם דפנה אלון היא מונה גם את ביאליק בין באי-ביתה בתל-אביב. ובשום מקום אחר אינה מזכירה זאת. לרות בונדי היא אומרת: "אני חברה ותיקה באגודת הסופרים, עוד ביאליק קיבל אותי," ואכן, הוא חתום על פנקס החבר שלה. ואילו נעמי גוטקינד (גולן) מספרת בעקבות ראיון עם אסתר שלדבריה ביאליק "הכריחה" פעם להופיע בציבור בתל-אביב הקטנה ואז התריסה בפני "הרוסים הללו", ידידיה: "אני צברה, אני לא יודעת לנאום..."

שיר שנדפס ב"מאזניים" בתחילת 1932 מתאר את הרגשתה של אסתר בבית האדום, שלעיתים מכונה גם בשם הבית הוורוד, מול הים, בתקופה שבה היא כבר גרה בו לבד: "ארחו לי לחברה / קירות ביתי. / רעו לי כזרועות אח – / נחות לבטח / מימים ימימה. / קטורת יישות אחת, / כעב זהובה, / מפליגה, מיתמרת / לצל קמרונים / ונמוגה בינות לאריחים; / חול ושכח חיפו / שבילים מסביב, / וחלונות קרועים / רק לים, / ומקצה גג / ועד קצהו / יסולו כוכבים / קשתם קצובות, / ומטיאורים בוזקים / קורים ביעף מידי / אל האין-סוף."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* גיליון זה נשלח באיחור של כמעט יממה יען כי המערכת היתה בנופש החל מיום ראשון השבוע יחד עם גימלאי תל השומר במלון ישרוטל ים במלח בעין בוקק. בשובנו חיכו לנו מאתיים אי-מיילים וטרם הצלחנו לטפל בכולם. המלון היה יוצא מן הכלל. ארוחות נהדרות. חדרים מרווחים שכולם צופים מזרחה. שירות מסור של עשרות עוברים חרוצים, חלקם שחורים, שאינם חדלים לקרצף ולנקות ולהבריק בכל פינה. בריכת מי מלח חמים וספא עם כל השירותים. שני החסרונות היחידים שמצאנו הם שבבריכות החיצוניות, שרק אחת מהם, הקטנה, מחוממת, לא הצליחה הנהלת המלון להביא את המים לחום של 28 מעלות כמובטח, והם היו כל הזמן בסביבות ה-25 מעלות והיה קר מדי לשחות באופן ספורטיבי שעה ארוכה במים האלה. דבר מוזר נוסף היא שבכל המרפסות של החדרים, שפונות מזרחה ויש בהם חדרים, אין אפשרות להדליק את האור ולשבת לקרוא גם אחר רדת החשכה. מה הסיבה? זאת לא הצליחו להסביר לנו. למזלנו לקחנו איתנו ספר מרתק, "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" של חיים באר, וכך לא השתעממנו לרגע גם כאשר לא היה אפשר לשחות.

* כאשר אובמה משבח את עצמו בפני הוועידה של היהדות הרפורמית בכך שבין השאר שלח מטוסים לעזרה בכיבוי השריפה הגדול בכרמל, כל השומעים נעשים מדושני עונג. כאשר ביבי מעז להזכיר את חלקו במאבק בשריפה ובהבאת ה"סופר טאנקר" [ששלח אובמה?] – מיד הכול מתנפלים עליו שהרי ידוע שביבי, יחד עם שני הקטינים מעוספיה, ישבו ועישנו נרגילה ביום השריפה, ומהגחלים שהשאירו פרצה השריפה הנוראה שגבתה גם מחיר בחיי אדם ולכן על ביבי להתפטר ועל מבקר המדינה לבוא במקומו.

* הגיעה אלינו הזמנה מטעם "מרכז ראב ללימודי השואה והתקופה והמחלקה להיסטוריה של עם ישראל" – לשמוע את הרצאת הזיכרון השנתית ע"ש משפחת ראב, ביום שני, ז' בטבת תשע"ב, 2.1.12, בקמפוס מרקוס שבאוניברסיטת בן גוריון. בין המרצים פרופ' אילנה רוזן, ראש מרכז ראב, וכן פרופ' חנה יבלונקה ופרופ' דינה פורת.

ברצוננו להודיע בזאת כי מעולם לא שמענו על מרכז ראב, ולמיטב ידיעתנו אין לו שום קשר למשפחות ראב בן עזר בארץ, ואנחנו סקרנים לדעת מיהו אותו תורם ששמו ראב – שמימן את המרכז הזה. אגב, אלכס ראב, קרוב-רחוק שלנו מקנדה ופלורידה, תרם רבות למרכז האוניברסיטאי באריאל, אך לא ידוע לנו על קשר שלו לאוניברסיטת באר שבע.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,305 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.