גיליון מס' 702

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ל' בכסלו תשע"ב, 26 בדצמבר 2011

113 שנים בדיוק לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה

עם צרופת דיוקן אסתר ראב, מעשה ידי חיים גליקסברג.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר (רַאבּ): בדיוק היום לפני 133 שנים בפתח תקווה נחרש התלם הראשון. // אסתר ראב: לאב, במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה. // יוסי גמזו: בַּזְּמַן הַזֶּה... // אבא קובנר: מיהו יהודי.  המלביה"ד: אלישע פורת. // מתי דוד: יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית. // יוסי שדה: הימורים. // גור שומרון: הַחוֹר הַשָּׁחֹר שֶׁל מְדִינַת הַיְּהוּדִים. // אורי הייטנר: 1. סקירת עיתוני סופשבוע 23-24.12.11. 2. אנקֶש. 3. אקיבוש. // יוסף דוריאל: דרושה התקפת-נגד לתוקפנות האנטישמית מאירופה. מכתב גלוי לשר החוץ אביגדור ליברמן. // יורם וולמן:  קריצה לתורכיה. // המכתב העיתי בן 700 (המשך). // מרדכי קידר: איראן – המהפכה האיסלאמית שנכשלה. [ציטוט]. // אריה רוזנברג: "זית בן עזר". // אהוד בן עזר: הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים) בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי. // משה כהן: הנדון: מפעל שימור אדיר. // יהודה דרורי: משמעות פיקוד העומק ומפקדו. // נתי מלאכי: נחמה פורתא. // נורית אלרואי: על הסופגנייה. // עדה הרצברג: על הקמתה של "העמותה למען אורלי". // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת. 5. האומנם אכזבה מהתקבלות "קמשונים"? פנייתה לפרוזה.// ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר (רַאבּ)

בדיוק היום לפני 133 שנים בפתח תקווה

נחרש התלם הראשון

ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, יורד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן מחליטים מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה, לקראת סוף חודש כסלו, הם רותמים את השוורים ויוצאים לחריש הראשון, שעליו כותב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

אותו בוקר, מתאספים רגנר, שטמפפר, מיכל, גוטמן, לאזאר ובנו יהודה ראב, ועוד מתיישבים שרואים עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש אינם יודעים עדיין. לאזאר ויהודה ראב רותמים שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יוצאים לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים ייקרא רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה ראב (בן עזר) לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש, שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה.

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, מתהלך חגיגי ומשגיח על הנעשה. הוא מסמן ליהודה ראב בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשים תלמים אחדים, ויהודה ראב חוזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, מורה לו רגנר לעצור בשוורים, ומבקש את גוטמן להתכבד בחרישה.

גוטמן אינו מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הולך אחר המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה ראב. עד מהרה מתחילים גם הוא גם השוורים להזיע ולהתנהל בכבדות, אף שזה יום חורף קריר. החברים אינם שמים ליבם לקושי שבו מתנהלת העבודה. הם מלווים את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחר להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם מרפרפת להקת אנפות, דרורים מדלגים על רגבים לחים, טריים, ומנקרים מתוכם תולעים לבנבנות שמתפתלות חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

גוטמן משלים הקפה אחת, ויהודה ראב מעביר את המחרשה לידי בן-דודתו שטמפפר. שטמפפר נירגש שעה שהוא תופס בידית המחרשה, דמעות חונקות את גרונו בדברו: "כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחת שמים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" עונים בני-החבורה, שנרעשים לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הם הולכים אחריו בתופסם ובהעבירם מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים ספר-תורה בהקפות שמחת-תורה.

יחידים הם במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדה של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה, והם מתנהלים בכבדות אחר מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. הציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ההקפות נמשכות פעמים אחדות. הדיבורים משתתקים והזיעה רבה. הנאספים עייפים לצעוד בתלמים הטריים. הם מתפזרים חזרה לעבודותיהם, מי להקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ומי לטיפול במשק החי. בשדה נשארים רק לאזאר ויהודה ראב, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים. אבל המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר.

למחרת מביא יהודה ראב פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחותך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-לג'ה. בינתיים חוזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים אינם יורדים בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק מצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים ממעיטים לזרוע בגלל עצירת הגשמים. השדות מוריקים, גבעולי התבואה הרכים מרימים ראשיהם ומפתחים שיבולים, שהן עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חוגגים הגברים כשהם יורים באויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שעדיין אינו אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו מובאים, בדרך החול שבין גבעות באב-אל-האווה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים, והשמחה רבה.

ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זוהי תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לרעות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה! וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

 מתוך ביקור במקום אחר שנים רבות: הגענו לפינת המזרחית-דרומית של הרחובות שטמפפר ופינסקר, מול כיכר (גן) המייסדים, שהיתה הזווית הדרומית-מזרחית של החלקה שבה נחרש התלם הראשון.

מיקומה המדוייק חלקת החריש: הזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך.

המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

* * *

אסתר ראב

לאב

במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִים

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

1929

יהודה ראב עלה על אדמת פתח תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ובחנוכה תרל"ט, סוף 1878, חרש את התלם הראשון. בקיץ תרל"ח, 1878, רק נקנתה אדמת פתח תקווה וטרם החל יישובה.

* * *

יוסי גמזו

כְּפִי שֶהֻבְטַח כָּאן בְּיוֹם ה': מִי שֶבַּטּוּר הַזֶּה חוֹזֶה

יִמְצָא הֶמְשֵךְ יָשִיר לַשִּיר  הַהוּא – וּשְמוֹ:

בַּזְּמַן הַזֶּה...

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּלְבַד, מוּל סָבָתוֹ הַמִּתְחַלְחֶלֶת

(מִי שֶהָיְתָה בִּימֵי קְרָבוֹת תָּשָ"ח פַּלְמַ"חְנִיקִית עַזָּה)

אָמַר נֶכְדָּהּ הַמַּרְדָּנִי שֶאֵין לוֹ כָּל עִנְיָן וְחֵלֶק

בְּסִפּוּרֵי הַמַּכַּבִּים וְעוֹד הוֹסִיף שָם וּבִזָּה

אֶת קַנָּאוּת אוֹתָם פָנָאטִים דָּתִיִּים, בְּנֵי מַתִּתְיָהוּ

וּבִמְיֻחָד אֶת הַשָּאהִיד הַיְּהוּדִי הַמִּתְאַבֵּד

הוּא אֶלְעָזָר, שֶהִסְתָּעֵר כְּמִין בִּרְיוֹן נִבְעָר וְ-Yahoo

עַל אוֹתוֹ פִּיל רִאשוֹן בַּטּוּר אֲשֶר בִּמְלוֹא כָּבְדוֹ כִּבֵּד

אֶת זֶה שֶחֶרֶב בּוֹ נָעַץ עַד כִּי הַטּוּר נִבְלַם לְפֶתַע

וְכָל שַיֶּרֶת הַפִּילִים הָאֵימְתָנִית קָרְסָה אָחוֹר

בְּעוֹד הַפִּיל קוֹבֵר תַּחְתָּיו אֶת נֶפֶש מְשַסְּפוֹ שֶמֵּתָה

כִּי בָּחֲרָה בְּסוֹף עָקָר וְאָבְדָנִי בִּמְקוֹם לִבְחֹר

בִּקְדוּשָתָם שֶל הַחַיִּים שֶשּוּם קָרְבָּן לֹא יִשְתַּוֶּה לָהּ

לֹא בַּיָּמִים הַהֵם וְלֹא בַּזְּמַן הַזֶּה, וּלְעֵדוּת 

הִתְרִיס: "לָכֵן לֹא רַק שֶאֵין בִּי רֶגֶש פַּטְרִיוֹטִי, אֶלָּא

אֲנִי כּוֹפֵר בַּצִּיּוֹנוּת כִּי הִיא אָסוֹן וְהִתְאַבְּדוּת."

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ אַף סָח לְסָבָתוֹ שְטוּפַת הַדֶּמַע

אֲשֶר עֵינֶיהָ בִּתְמוּנַת סָבוֹ הַמֵּת, שֶעַל הַקִּיר:

"אֲנִי אֵרֵד לִי מַעֲרָבָה, לִנְיוּ-יוֹרְק, בְּלִי שוּם דִּילֵמָה

בֵּין הַמַּצְפּוּן וְהַמַּצְפֵּן, כִּי עַם שֶאֶת בָּנָיו מַפְקִיר

לַעֲקֵדַת יִצְחָק נִצְחִית, מִילִיטָרִיסְטִית, בְּלִי שוּם אַיִל

שֶיַּעֲלֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּמְקוֹמָם – אֵין לוֹ כָּל זְכוּת

לִמְכֹּר לָהֶם מוֹרֶשֶת-קְרָב שֶל אֶלְעָזָר גִּבּוֹר-הַחַיִל

שֶאֵין לִי לִשְטִיפַת-הַמּוֹחַ אוֹדוֹתָיו כָּל שַיָּכוּת."

עָנְתָה לוֹ סָבְתָא: "אַדְרַבָּה, אִם בְּחַיֵּי גָּלוּת חָפַצְתָּ

לֵךְ וְסַדֵּר לְךָ גְרִין קַארְדּ וְרֵד מֵאֶרֶץ מַחְצַבְךָ,

אֲבָל כֵּיוָן שֶבְּקַלּוּת כָּזֹאת בְּהֶבֶל-פֶּה נִפַּצְתָּ

כָּל שַיָּכוּת בֵּין סִפּוּרוֹ שֶל אֶלְעָזָר זֶה וּבֵינְךָ

דְחֵה יְרִידָה זוֹ לְאַרְצוֹ שֶל אַנְקְל סֶם וְלוּא לְרֶגַע

בּוֹ אֲסַפֵּר לְךָ קוּרְיוֹז שֶהִתְרַחֵש לְמוּל עֵינֵי

קֹמֶץ זָעוּם שֶל מָגִנֵּי קִבּוּץ מֻכֵּה חֻרְבָּן וָפֶגַע

בִּימֵי תָּשָ"ח וְהוּא טָבוּעַ אֶצְלְךָ בַּ-D.N.A

בֵּין אִם תּוֹדֶה בּוֹ אוֹ תִכְפֹּר בּוֹ – כִּי הִנֵּה, סָמוּךְ לְפֶתַח

קַו חֲפִירוֹת קִדְמִי שֶל נוֹף הַחֳרָבוֹת שֶלֹּא נוֹתַר

בּוֹ אַף לֹא בַּיִת עַל תִּלּוֹ שֶכֵּן רֻדַּד בּוֹ כָּל הַשֶּטַח

מֵהַפְגָּזוֹת צְבָא-הַפְּלִישָה שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ –  כְּקַטָּר

בְּרֹאש שוּרַת קְרוֹנוֹת נִצַּב כְּבָר טַאנְק רִאשוֹן מִתּוֹךְ שַיֶּרֶת

שִרְיוֹן צְפוּפָה וַאֲרֻכָּה, שָעָה שֶרַק עִם סְטֶן בַּיָּד

עָמַד כָּל אִיש בַּחֲפִירָה מוּל עָצְמָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶל אַרְטִילֶרְיַת הָאוֹיֵב וְטוּר הַטַּאנְקִים שֶמִּיָּד

אָמַר לִפְרֹץ אֶל חֲצֵרוֹ שֶל הַקִּבּוּץ וְאֶת הַהֶרֶס

שֶכְּבָר חָגַג אֶת נִצְחוֹנוֹ בָּהּ, לְהַשְלִים עַד סוֹף חָרֵב –

וּבְכֵן, בְּעוֹד כַּת מָגִנָּיו שֶל הַקִּבּוּץ מַעֲלָה חֶרֶס

בְּפִרְפּוּרֵי אָזְלַת יָדֶיהָ מוּל הַקֵּץ הַמִּתְקָרֵב

זִנֵּק בָּחוּר אֶחָד מִתּוֹךְ הַחֲפִירָה וּבֵין פְּרָקֶיהָ

שֶל שַרְשַרְתּוֹ שֶל טַאנְק-הַחֹד מִהֵר לִתְחֹב, כְּמַעֲצוֹר

מַגֶּבֶת בָּהּ קִנְּחָה עֲדַת הַלּוֹחֲמִים אֶת חֲלָקֶיהָ

זְרוּיֵי הַפִּיחַ שֶל מִכְסַת נִשְקָהּ הַדַּל בֵּין צְרוֹר לִצְרוֹר.

וְתַאֲמִין אוֹ לֹא: אוֹתָה פִּסַּת מַגֶּבֶת מְפֻיַּחַת

שֶנִּתְחֲבָה כִּטְרִיז בֵּין חֻלְיוֹתֶיהָ שֶל שַרְשֶרֶת זֹאת

בָּלְמָה מִלְּבַד אֶת טַאנְק-הַחֹד אֶת כָּל שוּרַת הַטַּאנְקִים יַחַד

שֶנִּתְקְלוּ לְפֶתַע זֶה בָּזֶה וְנֶחְבְּטוּ עַזּוֹת

וְיִתְרוֹנוֹ הַוַּדָּאִי שֶל הָאוֹיֵב בְּטִיב הַנֶּשֶק

וְכַמּוּתוֹ בָּטַל בָּרֶגַע בּוֹ קָפְצוּ שִרְיוֹנָאָיו

בְּפָּאנִיקָה מֵרִכְבֵּיהֶם גְּלוּיִים לְאֵש אַנְשֵי הַמֶּשֶק

וּשְׂרִידֵיהֶם בָּרְחוּ בְּפַחַד עַל נַפְשָם וְכָךְ נִכְתַּב

פֶּרֶק מֻפְלָא בִּבְלִימָתָהּ שֶל הַפְּלִישָה – אַךְ מַר הַמָּוֶת

גָּבָה בִּשְׂכַר אוֹתוֹ נֵס דְּרַסְטִי אֶת חַיָּיו שֶל הַבָּחוּר

אֲשֶר נוֹרָה מִשֶּתָּחַב אֶת הַמַּגֶּבֶת וְלֹא שָב אֶל

הַכָּרָתוֹ וְאֶל חַיָּיו, וְהוּא, לוֹחֵם זֶה הַזָּכוּר

לְכָל יוֹדְעֵי אוֹתוֹ גִלּוּי מֻפְלָא שֶל עֹז וְתוּשִיָּה – הוּא

סָבְךָ שֶלְּךָ, אֲבִי אָבִיךָ, אָז כָּעֵת, בְּאֵיזוֹ זְכוּת

אַתָּה אוֹמֵר לִי כִּי זִכְרוֹ שֶל אֶלְעָזָר בֶּן מַתִּתְיָהוּ

הוּא שְטִיפַת-מוֹחַ אֲשֶר אֵין לְךָ בָּהּ שֶמֶץ שַיָּכוּת?..."

כָּךְ סָחָה סָבְתָא וְהִבִּיטָה חֲלִיפוֹת, דְּמוּעַת-מַבָּט

הֵן בַּתְּמוּנָה שֶעַל הַקִּיר וְהֵן בִּפְנֵי נֶכְדָּהּ הָעֶלֶם

שֶגַּם עֵינָיו הָיוּ לַחוֹת פִּתְאֹם וְשֶהִדְלִיק אַט-אַט

נֵר חֲנֻכָּה בְּיָד רוֹעֶדֶת מִבּוּשָה גְדוֹלָה וְהֶלֶם

וְשֶׁמִּלְמֵל לָהּ בִּמְבוּכָה: "כָּעֵת בָּרוּר לִי בְּוַדַּאי

שֶאַנְקְל סֶם כְּבָר יֵאָלֵץ

לְהִסְתַּדֵּר שָם בִּלְעָדַי..."

* * *

אבא קובנר

מיהו יהודי

יהודי הוא מי שרוצה להיות יהודי

ומי שהוא יהודי בְּעַל כָּרחו

יהודי הוא מי שמאמין באמונה שלֵמה

ויהודי הוא שמחזיק באמונה שסועה

יהודי הוא מי שמניח טלית ותפלין

ויהודי הוא מי שזרק טלית ותפלין

יהודי הוא מי שקשה לו להיות יהודי

ומי שמתקשה להיות דבר אחר

יהודי הוא רמאי

שהצליח להונות את עצמו

יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה

ויהודי הוא מי שאינו יודע היכן קבר אימו

יהודי הוא מי שהתיר עצמו מכבלים

ויהודי הוא מי שאסר עצמו בכבלים

יהודי הוא מי שהוריש לאנושות את הגעפילטע פיש במקורם

ואת ספר התנ"ך בתרגום

יהודי הוא מי שכותב מימין לשמאל

ומי שהשמאל לעולם דוחה אותו לימין

יהודי הוא שמעגל יצירתו נתגלם באותיות מרֻבעות

ומי שקיומו עדין בבחינת רִבּוּעַ המעגל

יהודי הוא מי שאינו נבדל משאר בני אֻמות העולם

מלבד מה שהוא בדול מהם

יהודי הוא מי שהאחרים שונאים אותו בחשאי

ויהודי הוא מי ששונא את עצמו בראש חוצות

יהודי הוא מי שמסר את נפשו להביא את העולם לביתו

ויהודי הוא מי שחַיָּב למסֹר את נפשו על ביתו הוא

יהודי הוא מי שיודע לשאֹל

ויהודי הוא מי שאינו יודע לשאֹל

עד שפותחים לו:

כל שירי אבא קובנר, כרך ו', עמ' 84

בימים אלה יצא לאור הכרך האחרון של "כל שירי אבא קובנר", – "מן העיזבון" שמו. שהוא הכרך השישי במניין הכרכים. ערכו פרופ' דן מירון ופרופ' רחל פרנקל-מדן, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, 345 עמודים. בכרך הזה כונסו השירים הבלדות הפואמות וקטעי הפרוזה, שנשכחו בחבית שמתחת לברז, שניצבה שנים רבות סמוך לביתם של אבא וויטקה בעין החורש. הפתעות וחידושים, בנושאים ובצורות השיר, מצפות בספר החדש, אפילו למכירי ולמוקירי שירתו הוותיקים של אבא קובנר. הכרך החדש מזמן מפגש מרתק ומפתיע עם שירתו, שחלקים ממנה כאילו לא התיישנו כלל.

הוצאת "כל שירי אבא קובנר" התארכה הרבה מעבר לצפוי. מהכרך הראשון ועד לאחרון חלפו כחמש עשרה שנים. בינתיים קובנר המשיך לעורר מהומות ויכוחים פולמוסים קשים, בעניין עמידת קיבוץ ניצנים ונפילתו, כולל פרשת 'הדף הקרבי' מחולל השערוריות, ובעניין המרד שלא היה בגטו וילנה, ולאחרונה בעניין פרשת 'הנקם' שמתחילה להיחשף. בכל כרך יש פתיח או אחרית דבר משל דן מירון, שאם מצרפים אותם יחד מקבלים מחקר חדשני ומבריק על שירתו של קובנר. הכרכים מלווים במנגנון עשיר של הארות והערות משל רחל פרנקל-מדן. חשוב לציין שאלה הם רק שיריו. – הפרוזה שלו, הכוללת את הרומן 'פנים אל פנים' על שני חלקיו, ספרי העדות וספרי המסות, טרם כונסה. מסתבר שאבא קובנר היה יוצר פורה מאוד! כתיבתו הענפה נשכחה מעט, לעומת השערוריות האחרות שמלוות את זיכרו. ולא מעט קוראים יופתעו מההיקף הענק של כתיבתו. היא טיפטפה אל הקוראים ספרים-ספרים, קבצים-קבצים, ולא ניתנה, עד השלמת מהדורת הכול-שירי – לקוראים האפשרות לראות את כל המכלול.

שירים רבים וקטעים לא מעטים מאזכרים את עין החורש, ביתו הקיבוצי האחד, מאז עלייתו ארצה ועד מותו. הנוף, הצומח, הבתים, הדשאים, שבילי השדות. אחרים מאזכרים את נחל אלכסנדר ופרטי נוף שונים בעמק חפר. הוא מזכיר חברי קיבוץ, ממייסדי הקיבוץ, שתרמו משהו מיוחד להווי בעין החורש. והקדיש להם בלדות פואמות ושירים בודדים. גם דמויות ידועות מחיי הארץ ומיהדות העולם נזכרות בשיריו. וכן הוא עוסק ללא מנוח בשאלות הקיום היהודי שלאחר השואה.

 המהדורה שהושלמה מאפשרת הכרה מחודשת של המשורר ושירתו. חבל רק שהספרים יצאו במתכונת חגיגית וכבדה, בכריכה קשה, שאינה ידידותית ואינה נוחה לקורא. אבל יש לקוות שגם עניין זה יוסדר בעתיד.

אנו מביאים כאן כמה שורות לטעימה מהכרך החדש, עמ' 142 בספר.

שביל עיוור

יֵשׁ שְׁבִיל עִוֵּר בְּעֵין הַחוֹרֵשׁ, לֹא שׁוֹמֵר, לֹא אִישׁ

מְהַלֵּךְ שָׁם בַּלַּיְלָה. רַק הָאֵקָלִיפְּטִים, הַמּוּעָדִים לְהִכָּרֵת,

רוֹשְׁמִים טוּר לְטוּר אֶת הַנִּגוּן הַלּוֹאֵט

לְתָוֵי הַקַּדִּישׁ.

ערב יום הכיפורים תשל"ט, 1979.

המלביה"ד: אלישע פורת

* * *

מתי דוד

יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית

שני ערוצי הטלוויזיה המסחרית מנהלים "קרב סכינים" כדי להכריע למי יש פופולריות ורייטינג גבוה יותר, האם "ההישרדות",  או "נולד לרקוד", או "מרוץ למיליון", או "האח הגדול", או "כוכב נולד", או "לרדת בגדול", או "ליפול על מיליון".

על רקע זה, ראוי לבקר ולחשוף את האמת על תכני השידור המסחרי.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה.  זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעיתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת.  התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חווייה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה. 

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית להתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה פסימיות, הפקרות, חוסר אכפתיות וחוסר הסולידריות.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבת דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה.  בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים, לבין אלה שהידע שלהם כולל, רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר מעט מאוד ושטחי למדי.

אהוד: בחגיגת הצביעות הציבורית הורידו את הערוצים הפורנוגרפיים מן הכבלים אבל הפורנוגרפיה האמיתית משתוללת בטלוויזיה ללא מעצור בתוכניות המארחות קטינים וקטינות שרים, מטפחת בהם תקוות-שווא ומשתמשת בחבורה של ידוענים מעמידי-פנים (שאינם שונים מפטפוטי פושט-הרגל אייל שני בתוכניות הבישול) – שוודאי מקבלים סכומים נכבדים עבור מכירת עצמם לפורנוגרפיה הפדופילית הזו. ומשום מה גם קולם של מגיני זכויות הילד אינו נשמע. אולי הם חוששים לצאת בביקורת מול הרשתות שנותנות להם במה לכל ביקורת שלילית שלהם על המתרחש בישראל.

* * *

יוסי שדה

הימורים

היינו בשבוע שעבר בלונדון עם רותי ולולו. חשבתי ששמו של הנהג שלקח אותנו מהשדה יהיה ריצ'רד קרוסלי קוק –  והתברר שלא בדיוק – שמו אלי מזרחי, והוא קרוב משפחה של רחמו ממחנה יהודה בירושלים. לא במקרה – איפה יש היום אנגלים בלונדון? לונדון במיטבה. לעומת זאת, הנהג שהחזיר אותנו להית'רו, נקרא בשם הבריטי האופייני ברוך מוסקוביץ'. כנראה ששניהם למדו עברית באולפן בלונדון – לאחד יש עברית במבטא מזרחי של יצפאן, ולשני עברית במבטא רומני של ננסי ברנדייס.

הייתי גם ב"מרקס אנד ספנסר" – ולא זיהיתי שם אף אחד – כולם חיפאים, כנראה. החיפאים הביסו את האנגלים בקרב על המדפים...

הסתובבנו עם לולו ורותי ברחבי לונדון, והיינו, כמובן, ליד המסעדה ששם החתול ליטף לי את הרגל – אבל החתול היה בהפסקת צהריים. גיליתי בלונדון תופעה מדיצינית מעניינת – כאבי הגב של בתיה נעלמו כשנפתחו החנויות באוקספורד סטריט ב-09.00 בבוקר, ושבו להציק מרגע הסגירה ב-19.00. פלא מדיציני. הרבה נשים סיפרו לי שהן בטיפול רפואי בגלל סימפטום דומה.

אנחנו עוד נחזור ללונדון – אבל בינתיים, אני רוצה להמשיך לטייל איתי בעולם, ולהמר. מי מאיתנו לא חולם על מצב, שהוא יזכה בלוטו, ואיך הוא יתאפק ולא יגלה לאיש – יעני חסמבה. מי מאיתנו לא חולם, שיום אחד, בלאס וגאס, או במונטה קרלו, הוא יניח 100 דולר על מיספר 35, ויזכה ב 3,600 דולר, ואז יניח שוב, הפעם 1,000 דולר, על מיספר 35, ויזכה ב- 36,000 דולר, ו-5 דקות אחר כך, שני הימורים נוספים – והוא יוצא עם מיליון דולר, שהוא מעביר מיידית לבנק שלו בקריית אונו. מי לא מתחבט, איך יסביר לפקיד האינגלי איך כותבים באנגלית- קריית אונו, עם K או עם Q?

שלום עליכם מספר ב"עמך", על החייט העני שזכה בסכום הגדול בהגרלה, והוא נושם לרווחה כשמתברר לו שזאת טעות – הנימוק שלו – עכשיו, שוב יש לי למה לחכות – אולי עוד אזכה בזכייה הגדולה.

לדעתי, לרוב האנשים יש טווח כספי מסויים, שאיתו הם יכולים להתמודד. כלומר, אם אתן לך מיליון דולר, או אפילו שני מיליון דולר – תתמודד בכבוד. אבל ­– היזהר – אם אתן לך, או לכל אחד מהקוראים, מיליארד דולר – יש סבירות שאהרוס את חיי המקבל. יתחילו ספקות בקשר למשפחה וחברים, שלפתע התגברו אצלם הגעגועים אליך. אתה תתחיל להיות חשדן, כשקרובים יגלו אליך חיבה בלתי מרוסנת. כלומר, אם היום, בלי מיליארד דולר, יתחיל איזה קרוב משפחה להיות אליך נחמד במיוחד – אתה תחשוב – שבצדק – כי אתה נחמד, מקסים, חכם, שנון שרמנטי וכריזמאטי. אבל, יתעורר אצלך קושי לקבל את הנחמדות, אם יתברר לך, שנודע לממזר, שיש עליך מיליארד דולר, ושאתה לא צריך כל כך הרבה כסף. בוא לא נבדוק את זה היום.

אז בואו איתי לדרום אפריקה, שנת 2001, ונסעתי לקנות אווירון. כמובן שלא לבד, אלא עם בתיה – כשבתיה שומעת שיחת טלפון, שמדובר בה על נסיעה לחו"ל, היא מיד עומדת על יד הדלת עם מזוודה ארוזה, עוד לפני שהשיחה נגמרה. היא לוחצת שגם אני אסע, כי, בדרך חזרה, אחרי שעות הסגירה של החנויות, הכאבים בגב מפריעים לה לסחוב את המזוודה עם כל הנעליים והחולצות.

כשתמה העסקה שם, הציעה ידידתנו, מרים לזרוס, שגרה בדרום אפריקה, נסיעה לסאן סיטי – זאת עיר דמויית לאס וגאס – עם הרבה בידור, ריקודים, והימורים.

מרים עצמה מבינה גדולה בהימורים, והציעה לי להמר ברולטה. אבל, כפי שזכור, המומחיות שלי היא רק סוסים, אמרתי שאני רק אסתכל. אבל, מרים, המארחת, לחצה, ואמרתי – "טוב, יאללה!" – קניתי ז'יטונים ב-50 דולר, וביקשתי ממרים שתעמוד לידי, כדי שהעניין ייגמר לעיניה, ושיהיה שקט.

שמתי 10 דולר על צבע אדום, והפסדתי, ושוב ושוב, עד עשרת הדולרים האחרונים – הלך הכסף.

נשארתי בכל זאת, להסתכל – זה נחמד לראות איך אנשים מרוויחים ומפסידים.

אבל, שמתי לב, שאנשים מתקבצים מסביבי ומסביב למרים ולבתיה, ומשמיעים קריאות התפעלות – כנראה, וזה נראה לי הגיוני, הם התפעלו מהגובה והיופי שלי.

גם הקרופייה, בחורה עם לב זהב לפי המחשוף, הביטה בי בהערצה, והנידה מפעם לפעם את ראשה אליי בלבד, עם חיוך, וכמעט חימחמה. חייכתי בחזרה, סוף סוף. שנים אני מחכה שבחורות יבחינו בי – והנה! היה שווה לחכות.

בשלב מסוים, מרים לזרוס ידידתנו, שעמדה לידי, אמרה לי בטון היסטרי -

YOSSI_ARE YOU SURE YOU WANT TO CONTINUE PLAYING???

מה? שאלתי, איזה  PLAYING? – איך אני יכול לשחק, כשהז'טונים שלי נגמרו? אני סתם מסתכל!

מרים הצביעה על ערימת ז'טונים גדולה שהייתה במרכז השולחן, ואמרה, שוב, בטון היסטרי וכמעט בצעקה –

THIS IS YOUR PILE! THIS IS YOUR COLOR!!

אוי ואבוי!! חיוור, הסתכלתי בערימה, וביקשתי ממרים הסבר. מתברר, ששכחתי את צבע הז'טון שקיבלתי כשקניתי ז'טונים ב-50 דולר – הייתי בטוח שהפסדתי את עשרת הדולרים האחרונים.

הימרתי על צבע אדום – כלומר, אם כדור הפלא נוחת על מספר שצבעו אדום – אתה זוכה בסכום זהה לסכום ההימור. כנראה, שסובבתי את מבטי מהשולחן בהימור האחרון, בביטחון שהפסדתי – ולכן לא לקחתי את 20 הדולר שהגיעו לי, והם נהפכו ל-40,  ול-80, ול-160. כשמרים קיבלה את התקף ההיסטריה, היה הסכום כ-900 דולר!  כשהבנתי מה המצב, כמעט נשכבתי על שולחן הרולטה, כדי שלא ייקחו לי את הכסף. אני יודע איזה ג'וק יבוא להם לראש? אולי יגידו "פוסססס"?! לא יודע!!

הבנתי גם, בצער, שהקרופייה לא התפעלה ממני, אלא ביקשה אישור שלי להמשיך להמר על האדום, ורק בגלל זה היא ניענעה לי, הפוסטמה, בראש!

מרים, מהמרת ותיקה, נשבעה לי שמעולם לא ראתה רצף כזה של זכיות – 8 פעמים אותו הצבע!

לקחתי את הז'טונים ובצעדי פנתר רצתי לקופה, חיכו לי שם כמעט 900 דולר. הושטתי לקופאי את הז'טונים, ואמרתי, כמו יורם בניו יורק-  GIVE!GIVE!GIVE!. 

הלכנו ללא דיחוי למסעדה הקרובה, וקניתי לכולנו גלידה הכי ביוקר מה שיש – לא לתקמצן! עלה 12 דולר!

אבא שלי היה אומר על זה – בעל בית, אם לא ישגיח, יגנבבבו אותו!

מי רוצה לבוא איתי ללאס וגאס, או לאטלנטיק סיטי – נקנה בשותף ז'טונים ב 50 דולר, אני אהיה הגזבר, אתה תשגיח על הצבע של הז'טונים, ונחזור מיליונרים. סגרנו!

אם אמנם זה יקרה – איך נאמין לקרובינו ולמכרינו, כשהם יאמרו לנו שתמיד אהבו והעריצו אותנו, ללא תנאי? איך?

דיה לצרה בשעתה!

קודם נרוויח את הכסף.

אני קובע טיסה, וניקח איתנו גם את רותי ולולו ובתיה, שיהיה איזה מישהו שישגיח עלינו, איזה מבוגר אחראי.

ובשבוע הבא – אקח אותך לעוד מקומות.

* * *

שלום,

שמי גור שומרון, אני משורר, סופר וגם איש הייטק שהקים מיספר חברות. השיר המצורף נכתב בעקבות הכתבה "טליבן זה כאן" ותהליך ההקצנה וההתחרדות הקורה בערים כגון ירושלים ובית שמש, ובעתיד, כשהחור השחור יגדל, בכל ערי ישראל (כפי שציין האדם החרדי שמצדיק פגיעה בילדים, בכתבה על בית שמש ששודרה ביום שישי).

בברכת חג אורים שמח,

גור שומרון

גור שומרון

הַחוֹר הַשָּׁחֹר שֶׁל מְדִינַת הַיְּהוּדִים

אוֹר מְסֻנָּן בְּצָעִיף שָׁחֹר

שֶׁל הִתְחָרְדוּת,

אוֹר מִתְאַבֵּךְ בִּסְדָקִים צָרִים

שֶׁל אֲטִימוּת,

אוֹר נִשְׁבָּר בְּמֵאָה שְׁעָרִים

שֶׁל קַנָּאוּת,

מִתְעַוֵּת,

דּוֹעֵך לִצְבָעִים אֲפֵלִים

וְנִבְלַע בַּחוֹר הַשָּׁחֹר

שֶׁל מְדִינַת הַיְּהוּדִים.

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתוני סופשבוע 23-24.12.11

* בביקורת עיתונות מקיפה, איני מתייחס רק למה שנכתב. לא פחות חשוב להתייחס למה שלא נכתב. לעיתים, כשמה שחייב להיכתב אינו נכתב, ברור שאין זה מקרה, אלא החלטה מודעת – על זה או את זה איני כותב; החלטה אקטיבית להתעלם. למשל – מעובדות שאינן מאוששות את התזה שאותה כתבתי בשבוע שעבר, כדי שאוכל לחזור עליה בשבוע הבא.

השבוע הרחיק יו"ר הרשות הפלשתינאית נדוד עד תורכיה, למפגש פסגה ממלכתי עם אמנה מונא, שפיתתה את הילד אופיר רחום לנסוע לרמאללה, שם המתינו לו רוצחיו. רוצחת הילד שוחררה בעסקת שליט, וישראל עמדה על הגלייתה לתורכיה. היו"ר, ערפאת מגולח, לא היה יכול לערוך לה קבלת פנים ממלכתית ברמאללה, לכן נסע להיוועד עמה באנקרה. הוא התחבק עמה בתמונה הקבוצתית ולאחר מכן נועד עמה לשיחה בארבע עיניים, כיאה לגיבורה לאומית.

לאבו מאזן ולמשטרו סוללת פרקליטי צמרת בתקשורת הישראלית. איני מדבר על מי שטוען שכיוון ששלום עושים עם אויבים, ומאחר והפלשתינאים הם האוייב עימו עלינו לנסות להגיע לשלום, והואיל ואבו מאזן הוא מנהיגם הנבחר – הוא הפרטנר. זאת גם עמדתי. זאת גם עמדת הממשלה, שבשנתיים וחצי שנות שלטונה מנסה ללא הצלחה לפתוח במו"מ עם אבו מאזן. אני מדבר על סוללת העיתונאים המייפה את המציאות, המלבינה ומכבסת את העובדות ומציגה את ממשל אבו-מאזן / פיאד כממשל מתון, שוחר שלום, מתעלמת מסרבנותו לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית, את סרבנותו המתמשכת לפתוח במו"מ עם ישראל והעדפתו את האסטרטגיה של פתרון כפוי מלווה בקמפיין דה-לגיטימציה לישראל, את סרבנותו לקבל את הצעתו מרחיקת הלכת של אולמרט למדינה עצמאית בקווי 49' (כלומר כמעט כל השטחים ותמורת האחוזים הבודדים שיישארו בידינו – שטחים מישראל הריבונית במסגרת "חילופי שטחים" וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל) כיוון שאינו מוכן לוותר על "זכות" השיבה ההמונית, שמשמעותה הרס מדינת ישראל. סוללת הפרקליטים הזאת מעדיפה להאשים את ישראל בסרבנות ובהכשלת תהליך השלום.

פתחתי את העיתון, סקרן לדעת – מה הם יכתבו השבוע? האם הם יגנו את מעשהו של אבו מאזן? האם הם יטילו ספק בתזה שלהם אודות מתינותו של אבו מאזן? ברור היה לי איך היו נראים, בצדק, עיתוני סופשבוע, אילו נועד ראש ממשלת ישראל למפגש פסגה עם המחבל הרוצח עמי פופר. ציפיתי לראות האם כך יראו עיתוני סופשבוע בעקבות פגישת אבו מאזן עם מונא.

יואל מרכוס? יוק. שמא יוסי שריד? הגזמתי. ננסה את בן כספית? או שמא יוסי ורטר, נחום ברנע, מאיר שלו, סימה קדמון, מזל מועלם, ניבה לניר? אפילו לא צפרדע... טוב, היה להם הרבה יותר חשוב לדשדש בביצת דבריו של דן כנר על נתניהו בטקס הזיכרון לנספים בשריפה בכרמל.

* את יחסי לדברי החנופה של דן כנר לנתניהו בטקס אני יכול לתמצת במילה אחת – מיאוס. אני סולד מנאומי החנופה מן הסוג הזה, ולא אחת כתבתי על כך. אולם לא פחות מכך אני מואס מהטיפול התקשורתי והפוליטי בפרשה. לא רק בשל חוסר המידתיות ואובדן הפרופורציות, אלא בעיקר כיוון שהטיפול הזה מבטא את תרבות השקר במקומותינו.

דברים מן הסוג שאמר דן כנר, נאמרים עשרים פעם ביום בעשרים אירועים / ביקורים / טקסים של אח"מים הבאים לבקר ביישוב, להשתתף באירוע, לחנוך אולם או לגזור סרט. כל מי שהשתתף באירוע פומבי עם שר ברשות מקומית, יודע זאת. כל מי שנכח בביקור של ראש העיר / ראש המועצה בבית ספר או בבית כנסת או במתנ"ס בעיר, יודע באילו שכבות חנופה נמרח "האורח הנכבד שכיבד אותנו בנוכחותו".

אני סולד מהתרבות הזאת. בהחלט, יש מקום להילחם בה. ואילו דברי דן כנר בטקס היו הופכים לאישו תקשורתי ופוליטי כייצוג של תרבות החנופה, כדי לעורר דיון ציבורי אודותיה, הדיון הציבורי הזה היה מוצדק ובמקום. למען דיון כזה, אילו נעשה בניקיון כפיים, ראוי היה אפילו להקדים אותו לטיפול במפגש אבו-מאזן מונא.

אבל לא על כך נסוב הדיון הציבורי. דברי השבח והקלס לנתניהו, נוצלו לצורך קמפיין זריעת הפאניקה המלאכותית אודות "המתקפה על הדמוקרטיה", כביכול. וכך אותם שלושה משפטים אומללים של דן כנר, שהם לחם חוק של כל ביקור שר וח"כ בכל אירוע, חוברו ל"מתקפה נגד בית המשפט" (הרי בדמוקרטיה אסור לבקר את בית המשפט, וביקורת כזאת לא נועדה לחזק את בית המשפט אלא היא מתקפה נגדו), ל"גל החקיקה האנטי דמוקרטי", ואפילו ל"תג מחיר" (שכמובן ממשלת ישראל עומדת מאחוריו) ולהדרת הנשים מן המרחב הציבורי (שכידוע בנימין נתניהו שותף לו. הרי נתניהו עצמו ירק על ילדה בבית שמש).

וכך, כל השבוע מטרטרת התקשורת ומטרטר השיח הפוליטי, ותרבות השקר, שאינה טובה יותר ואינה מזיקה פחות מתרבות החנופה, עובדת שעות נוספות. וכבר קראתי השבוע על הדוצ'ה, ועל הפשיזם, ומאחר והשבוע מת הרודן הצפון קוריאני קים ג'ונג איל, הטרנד היה להשוות את נתניהו לקים, וכל כך הרבה כותבים היו כל כך מקוריים כדי לעשות את ההשוואה הנואלת הזאת. וכך איתן כבל, שמן הסתם בכל חתונה וברית אליה הוא הולך הוא שומע דברים דומים לאלה ששמע נתניהו בטקס, השתלח בו בציניות ונאומו קיבל חשיפה כאילו היה זה לפחות נאום הדם יזע ודמעות של צ'רצ'יל. ואחרי טרטורי התקשורת לאורך השבוע, הגענו לעיתוני סופשבוע, לפגוש את יואל מרכוס, יוסי שריד, בן כספית, יוסי ורטר, נחום ברנע, מאיר שלו, סימה קדמון, מזל מועלם, ניבה לניר מעלים גירה בטיפול בפרשה. ואם זה לא עדר – מהו עדר?

היטב כתב חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות": "כמו כולם, אף אני חשתי אי נוחות כשדן כנר הזמין לבימה את 'מי שהיה הראשון להבין את גודל האירוע'. כנר עצמו הוא כמובן לא צד בעניין. אם היו כותבים לו שדרדסבא כיבה את השריפה, הוא היה מקריא גם את זה. האשמה היא של מי שניסח את המשפט: נתניהו הוא שהבין ראשון את גודל האירוע. איך אפשר לקבוע דבר כזה? אולי אני זיהיתי זאת כמה דקות לפניו? ועדיין, אחרי שאמרנו זאת, קצת פרופורציה לא תזיק: שלושה משפטים בודדים מתוך כלל דברי ההנחיה אכן נוסחו בטעם רע מאוד. הטיפול התקשורתית בשלושת המשפטים הללו, מתחילתו ועד סופו, היה עדרי, מתלהם וחסר חוש מידה."

* אתמול נפצע לוחם מג"ב בהתפרעות מפגינים פלשתינאים ותומכיהם הישראלים בנבי סלאח. עובדה זו בקושי קיבלה ביטוי תקשורתי. בצדק היא לא קיבלה ביטוי תקשורתי נרחב, שהרי כלל מספר אחד בתקשורת הוא שאדם נשך כלב – ידיעה. כלב נשך אדם – לא ידיעה. אז עוד לוחם מג"ב או חייל צה"ל נפצע בהתפרעויות השבועיות בבלעין, בנעלין או בנבי סלאח. ביג דיל! כאן זה חדשות, וכפי שהחדשות אינן מדווחות על כך שהשמש זרחה בבוקר, למה שתדווחנה שמתפרעים מיידים אבנים על חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב? מה הרבותא בכך? את מי זה בדיוק צריך לעניין? הרי כבר 200 חיילים נפצעו בעימותים הללו. זה מצ'עמם. כאשר חייל ייהרג, וזאת רק שאלה של זמן, זאת תהיה חדשה. ואז נשמע הרבה צקצוקי לשון ונראה הרבה גלגולי עיניים, ואולי אפילו קריאה לחשבון נפש שתגווע כעבור שבוע כשהתקשורת תתפנה לעסוק בנושא מעניין יותר (אולי איזה דן כנר ישמיע דברי חנופה לאיזה נתניהו באיזה טקס). וכמובן שנשמע שמדובר בסך הכל ב"עשב שוטה".

אני מציע לא להמתין לחייל שייהרג, אלא לקיים כבר היום דיון ציבורי נוקב בתופעה.

גל הטרור של ראשית המאה, הימים בהם התפוצצו כמעט מידי יום מחבלים מתאבדים וזרעו הרג והרס במקומותינו, יצר אופוריה בקרב הפלשתינאים, שחשו שהנה הם מצאו את הפטנט כיצד לשבור את החברה הישראלית ואת יכולת העמידה שלה. מבצע "חומת מגן" – שבו לראשונה הממשלה נתנה לצה"ל לנצח, פעילות כוחות הביטחון ביו"ש מאז המבצע והקמת גדר הביטחון, הכריעו את גל הטרור וגרמו לתחושת ייאוש בקרב הפלשתינאים. גדר הביטחון היה לסמל שנגדו הם יצאו למלחמה. מזה למעלה משש שנים, מידי יום שישי, מתפרעים פלשתינאים, ולצדם – פעילים אנטי ישראליים רדיקאליים מאירופה (פעילי "שלום", כפי שהם מוגדרים ב"הארץ") ו... ישראלים אכולי שנאה עצמית חולנית; מנסים לחבל בגדר, מנסים לפגוע בעובדים הבונים אותה ומיידים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות צה"ל והמשטרה. כעבור זמן מה נוספה על ההתפרעות הזאת התפרעות שבועית בנעלין וכעבור עוד זמן מה – בנבי סלאח שבירושלים (הפעם לא נגד הגדר, אלא נגד חזרת יהודים לבתי יהודים בנבי סלאח, בהתאם להחלטת בית המשפט, שאותו כידוע אסור לבקר...)

את ההתפרעויות הללו אין המתפרעים מכנים "תג מחיר", אך אנשים אלה הם תמונת הראי של פורעי "תג מחיר". נוער הגבעות ונוער הגדֵרות – חד הם; אלה ואלה אויבי הדמוקרטיה, אלה ואלה בוגדים במדינה.

באיזו ערוגה צמחו ה"עשבים השוטים" הללו? מי שקרא את מאמר המערכת (!) של "הארץ", ימצא את התשובה לשאלה. לא, מאמר המערכת לא עסק בפגישת אבו מאזן עם מונא, חלילה. מאמר המערכת הוקדש למתקפה על ההשוואה בין נוער הגבעות לנוער הגדרות. מה פתאום להשוות? מה הדמיון בין אבן הניתכת אל ראשו של חייל מידי נער גבעות לאבן הניתכת אל ראשו מאנרכיסט נגד הגדר? את האבן מהאנרכיסט עליו לקבל באהבה. במאמר "בין בילעין לבנימין", עצם ההשוואה הזאת מוגדרת כ"מופרכת ומקוממת". ולאורך המאמר ההזוי, מנסה המערכת לתרץ בק"ן טעמים את טענתה, שאין דומה אבן א' לאבן ב'. הרי בין האבנים ובעיקר בין המיידים "הבדל תהומי". ובכל המאמר המלומד לא היה אפילו צל של הסתייגות מן ההתפרעויות והפורעים בבלעין. העיתון לאנשים חושבים משקה ומדשן את העשבים השוטים הללו. כאשר ייהרג החייל הראשון בידי הפורעים הללו, לא תוכל מערכת "הארץ" לרחוץ בניקיון כפיה.

* נוער הגבעות ונוער הגדרות הם הביטוי הקיצוני להשתלטות הקצוות על השיח הציבורי בישראל. הם קובעים את סדר היום; הם ולא הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי. מי שמדי שבוע משמיע את קול הרוב השפוי כנגד מחנה הגדר/גבעות, הוא בן דרור ימיני, וכך הוא עושה גם השבוע. בן דרור מכנה את הדומיננטיות של הקצוות בשיח הציבורי הישראלי ואת כניעת הרוב השפוי לווליום מחריש האוזניים של הקצוות – "מיעוטוקרטיה".

בטור שלו ב"מעריב" מטפל בן דרור בתופעות הנלוזות של ההתחרדות, כמו תעשיית ה"כשרות" ש"אין כאן שום עניין של כשרות, יש כאן שחיתות. מישהו גוזר קופון." אך התעשייה הזאת לא היתה פורחת אלמלא שתיקת בעלי המסעדות, שאינם מעזים לצאת נגד ה"התעללות והשחיתות... בעלי המסעדות מעדיפים לשתוק. הם חייבים להיכנע מול כל גחמה ... תקשיב טוב, אמר לי בעל מסעדה, זה רק עניין של זמן עד שהם ידרשו ממני הפרדה גם בתוך המסעדה. לפני חודשיים הייתי חושב שהוא מגזים. אלא שמאז קרו כמה דברים."

בן דרור תוקף את ההקצנה החרדית, אך לא מתוך שנאת חרדים. הוא מזכיר, שכל מי שמצוי בעולם החרדי יודע שיש גם קולות אחרים. הוא מציג שינויים חיוביים בתוך העולם החרדי, כמו גיוס לצה"ל, יציאה לשוק העבודה. הוא מזכיר, שלצד תופעות הדרת נשים, יש גם תופעה בעולם האורתודוכסי (לא החרדי, כמובן) של ליברליות הולכת וגוברת, כולל בנושא היחס לנשים, כולל בנושא ההפרדה בבתי הכנסת. "יתכן שמספרם גדול יותר ממספרם של התומכים בזרמים הפועלים בכפייה. צריך להתקיים מאבק חסר פשרות בהתחרדות שרוצה לכפות סדר חדש במרחב הציבורי. אבל צריך לזכור גם שיש חרדים ודתיים שהם שותפים מלאים, בגלוי ובסתר, למאבק הזה." בן דרור מגדיר את עצמו יהודי מסורתי, ובתור שכזה הוא חרד לנוכח אותן תופעות. 

כמו המאבק נגד ההקצנה החרדית, כך נאבק בן דרור בסכנה המאיימת לא פחות של ההקצנה השמאלית הפוסט-ציונית. בהמשך למאמרו בשבוע שעבר, שבו תקף את "הקרן החדשה לישראל" על הענקת פרס לארגון עדאלה, השולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ופעיל במסעות הדה-לגיטימציה נגד ישראל ורדיפת ישראלים בחו"ל. הפעם הוא פירסם תגובה של הקרן, שכמובן לא היתה בה כל התייחסות עניינית לביקורתו, אלא היא התהדרה בכך שהנואמת המרכזית באירוע היתה שופטת בית המשפט בדימוס איילה פרוקצ'יה, כאילו יש בכך כדי לטהר את השרץ.

בן דרור אינו קונה זאת, אלא להיפך, תוקף בצדק רב את השתתפותה של פרוקצ'יה באירוע: "תודה לקרן על כך שהיא מספקת לנו מידע חם ולוהט על הקשרים בין האוליגרכיה השיפוטית לבין הקרן ועדאלה. מתברר שהשופטת פרוקצ'יה, שפרשה לגמלאות לפני פחות משנה ושרק סיימה לדון בעתירות של עדאלה ועמותות הקרן, נאמה בטקס הענקת הפרס של הקרן למנכ"ל עדאלה וגם סיפרה שם: 'אני חשה כאילו אנחנו מכרים וידידים ותיקים.' לו שופט בית המשפט העליון בדימוס היה משתתף באירוע של 'אם תרצו', לאחר שפרסם פסק דין בעניינם, ומספר שרעיונית, מדובר ב'מכרים וידידים ותיקים' – זו הייתה עילה לפסילת פסיקה. פרוקצ'יה, צריך לציין, אינה מייצגת את כלל שופטי העליון. אפילו דורית ביניש, הנשיאה הנוכחית, הביעה יותר מביקורת על עדאלה. אבל תופעת פרוקצ'יה-הקרן-עדאלה היא עוד חציה של קו אדום."

ומעניין מאוד איך הציג מנחה האירוע את כבוד השופטת. אני בטוח שדברי החנופה של דן כנר לנתניהו היו מחווירים לעומתם.

בן דרור מרבה להזכיר שטירוף השמאל הרדיקאלי אינו תופעה ישראלית ייחודית. השבוע הוא ציטט פרופסור נורבגי הפועל במכון לחקר השלום באוסלו, שפרסם בכתב עת מדעי (!) תיאוריה הזויה על פיה ישראל עומדת מאחורי הטבח שביצע אנדרס ברייוויק בנורבגיה.  "הבעיה איננה בכך שיש פרופסורים שאחוזים בטירוף. ג'ורג' אורוול כבר אמר שיש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להעלות אותם. הבעיה היא, שלצורך פרסום מאמר בכתב עת אקדמי יש צורך במסלול מסויים. יש עורך, יש לקטורים. והנה, המאמר עבר את כל השלבים. רצינו לקוות שעלילות דם יישארו בתחום של שוליים מטורפים, משמאל או מימין. תקוות שווא. כדי לפרסם מאמר כזה, יש צורך בטירוף קולקטיבי. ובעיקר באווירה מסויימת. פעם אנטישמית. היום אנטי-ציונית. ייתכן שהח"מ צריך להתנצל על עצם פרסום הביקורת. הרי יש רבים, גם בתוכנו, שיטענו שהביקורת עצמה היא 'פגיעה בחופש הביטוי האקדמי', וכי פסילה של מאמר כזה היא  מקארתיזם מסוכן. מול הטירוף הזה, בחסות אקדמית, נקווה שלא יהיה צורך במקארתיזם".

אני מסכים כמעט עם כל דבריו של בן דרור, למעט משפט אחד. "פעם אנטישמית. היום אנטי-ציונית". לא, בן דרור. פעם אנטישמית והיום אנטישמית.

אבל למה להרחיק נדוד עד צפון אירופה הרחוקה כדי להתמודד עם לגיטימציה ממסדית לעלילת דם אנטישמית. הרי יש לנו כזאת כאן בבית.

מוחמד בכרי בדה עלילת דם אנטישמית נגד צה"ל, על פיה ביצע, כביכול, טבח בג'נין – דווקא באותו קרב במבצע "חומת מגן", שבו חיילים ישראליים רבים נהרגו ונפצעו בשל הקפדה יתרה על טוהר הנשק, באופן שאף צבא בעולם לא היה מעלה על דעתו. והנה, אותו בכרי קיבל את אחת הבמות המכובדות ביותר בתקשורת הישראלית – הוקדשה לו התוכנית "דיוקן" בטלוויזיה הממלכתית של ישראל. מה שלא מפריע לקמפיין זריעת הפאניקה על "הממשלה המשתלטת על התקשורת" בלה בלה בלה.

מתייחס לכך בן דרור: "מדובר בשקרן נאלח, שהפיץ עלילה על חיילי צה"ל, שמאז ועד היום מופצת ברחבי העולם. איך זה שערוץ ציבורי מעניק כבוד ויקר דווקא לאיש הזה? אורח מכוכב זר שישמע את זעקות השבר שמושמעות על ידי יותר מדי אנשי תקשורת, ופוליטיקאים מזן מסוים, על 'סוף הדמוקרטיה וחופש הביטוי,' יחשוב ששלטון החושך של לשכות נתניהו וברק מכתיב את הקו התקשורתי. המציאות לא רק שונה. היא הפוכה. התקשורת הציבורית, שאין כמעט שום הבדל בינה לבין הפרטית, מציפה אותנו בחומרים שהם בין ביקורת ראויה לבין תעמולה אנטי שלטונית זולה. מה שברור הוא, שהסיפור על שליטת לשכה כלשהי בתקשורת היא אגדה שנועדה בעיקר לאנשי התקשורת עצמם. אוי, כמה שאנחנו מסכנים ואמיצים. אוי, משטר החושך קם עלינו לכלותנו. הפעם היחידה שבה הצליחה לשכת נתניהו להשחיל משפט של הלל ושבח למנהיג, היתה בטקס לציון שנה למותם של נפגעי אסון הכרמל. התקשורת כולה התנפלה. די בצדק. אלא שזה לא מעיד על תקשורת שפועלת בחסות שלטון חשוך. זה מעיד על משהו הפוך."

* בשבוע שעבר כתב מורן שריר בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" מאמר סגידה לשקרן הנאלח בכרי, פיאר אותו על הופעתו הגאה והבלתי מתחנפת לישראלים להבדיל מהופעותיו של ... אחמד טיבי ותיאר את השידור כמשהו שהצליח לחדור איכשהו את הרודנות של נתניהו. מיותר לציין שרשימת תגובה שכתבתי ל"הארץ" לא פורסמה. [היא פורסמה, כמובן, במכתב העיתי].

* כשהחלה פעילות "גוש אמונים" בשנות ה-70, השמאל הציוני, שיצא נגדה, קרא להם לא ללכת לשטחים אלא ליישב את הגליל והנגב. מאז חלפו הרבה מים בירדן. היום מושג כמו "ייהוד הגליל" הפך לבלתי לגיטימי. התיישבות יהודית – זה מושג "גזעני". ועדות הקבלה, שהן תנאי ליכולת לקיים יישוב קהילתי קטן, הפכו ל"מכשיר לאומני להדרת ערבים." דבר נוסף שקרה בינתיים, הוא שהציונות הדתית מתיישבת בגליל ובנגב. לאו דווקא בהקמת יישובים חדשים, אלא בגרעינים תורניים ביישובים העירוניים. אני מכיר את הגרעינים בקצרין ובקריית שמונה ונחשפתי גם לגרעין בירוחם. מדובר בגרעינים המחזקים מאוד את היישובים, ותרומתם להם אדירה. אין המדובר בתופעה שולית, אלא ב-300 (!) גרעינים כאלה, בערי הפיתוח.

מוסף "7 ימים" טיפל בגרעינים הללו. הכותרת המתחכמת "פרויקט הגרעין" אומרת הכול. זהו מאמר עויין ומאיים, המזהיר אותנו מפני סכנה שכמוה כסכנה הגרעינית. הכתבה מתמקדת בגרעינים בערים המעורבות, ומציגה אותם כ"התנחלויות" גזעניות לאומניות אנטי ערביות. הקפות עם ספרי תורה בשמחת תורה הוצגו כפרובוקציה לאומנית ויידוי אבנים על הרוקדים בידי ערבים הוצג כהתגוננות טבעית.

האמת היא, שראוי לבדוק את התיאורים בדבר התנהגות פרובוקטיבית אנטי ערבית שתוארה בכתבה. אם היא קיימת, היא ראויה לכל גינוי. אם היא קיימת, ודאי שאין היא מייצגת את מפעל הגרעינים הנפלא. אם היא קיימת, הראשונה שצריכה לפעול נגדה היא תנועת הגרעינים התורניים, כיוון שמדובר בחילול השם במלוא מובן המילה. אני כותב "אם היא קיימת", וייתכן מאוד שהיא אכן קיימת, אבל קשה לקבל כפשוטן עובדות המתוארות בכתבה שנימתה מראש כה עוינת, מכלילה וחד צדדית.

ודבר נוסף שחשבתי כשקראתי – נניח שבאמת ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ותושביה היהודיים ילכו, נניח להתיישב בגליל ובנגב. איך יקבלו אותם ואיך יתייחסו אליהם אלה הקוראים להם היום בציניות "ושבו בנים לגבולם"?

* לפני כשנתיים הוזמנתי לסיור במצפה סנדו שליד היישוב הושעיה, למפגש עם מייסד תנועת "השומר החדש"  – יואל זילברמן. מדובר בצעיר ערכי ואידיאליסט, בן המושב ציפורי, קצין בשייטת 13, שהחליט לעשות מעשה לנוכח ההפקרות הפושעת של אוזלת היד של המדינה בהגנה על השטחים החקלאיים בגליל ובנגב מפני ההתנכלויות הפליליות/לאומניות של ערבים, שגרמה לרבים מהחקלאים להתייאש ואף לנטוש את אדמותיהם. יואל החליט לא לשתוק, ובהשראת ארגון "השומר" בתקופת העלייה השנייה, תחת השלטון התורכי, הקים ארגון של מתנדבים המגנים על האדמות. לצד השמירה, עוסקים חברי התנועה בהעמקה בהגות ציונית. התנועה מפעילה היום צעירים בשנות שירות לפני צבא, המשלבים עשיה ציונית, העשרה ציונית וחינוך לסולידריות חברתית ולאומית מעשית; שנה המכשירה אותם, בעיקר מנטאלית, לשירות משמעותי בצה"ל.

מאז אותו ביקור, אני מביט בהערצה על החבורה הנפלאה הזאת ורואה בה אחת התופעות היפות שצמחו בשנים האחרונות בחברה הישראלית. בן כספית התארח השבוע אצל אנשי "השומר החדש" ואף הוא התפעל מהם, וכתב על כך כתבה בטור שלו ב"מעריב", עליה אני ממליץ בחום.

* ארגון "השומר החדש" הוא רק אחד מביטויי הרנסנס הציוני המבורך בקרב הנוער והצעירים בישראל. ביטוי נוסף מסוקר בעמודי החדשות ב"מעריב". ציטוט: "החלטנו לקיים את צוואתו של הסב להגשמה ציונית בהגעה של בני נוער למצדה. סבא תאר התרוממות רוח כשהגיע למעלה ההר. אני מצטרף מתוך החיבור אליו. הם ציוו להביא את הנוער ואנחנו מתכננים להביא מהשנה מאות ואלפי חניכים. נעשה טקס לציון הסמינר ההוא ונהפוך זאת למסורת בגלל שסיפור מצדה הוא על עמידה יהודית, על יהודי גאה שעומד על זכותו לחופש וציונות". מי הם "אנחנו" האלה? חשבתם, מן הסתם ש"בני עקיבא". הרי אלה דברים כל כך ... "ימניים" ו"לאומניים" רחמנא לצלן.

את הדברים אמר נמרוד פלדמן, בן 25, פעיל בתנועת "דרור ישראל", תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד; אחת התופעות החיוביות והחשובות ביותר בציבוריות הישראלית בעשור האחרון. סבו היה בין פורצי הדרך למצדה בינואר 1942, חברי תנועת הנוער העובד, בהנהגתו של שמריהו גוטמן, לימים מראשי החופרים במצדה וחושף העיר היהודית גמלא בגולן. בין הפורצים היה שמעון פרסקי, היום נשיא המדינה. במלאת 70 שנה לאירוע, הוא ישוחזר בידי חניכי הנוער העובד והלומד, בהובלתו של נמרוד.

"אתמול יצאו למסע מעין גדי 300 תלמידי שכבת י', חניכי התנועה, ובלילה שבין שבת לראשון יבצעו את השחזור עצמו ואת הטקס. בנוסף, החלו לפעול לאיתור זהותם של כל 46 הפורצים המקוריים ולהעניק תעודת הוקרה לאלה שנותרו בחיים."

איזה משב רוח ציוני מרענן, מול אופנת הפוסט-ציונות, שלועגת לקשר הציוני למצדה ולמסעות תנועות הנוער והפלמ"ח להר. מה זה? חינוך להתאבדות? גלוריפיקציה של שאהידים? והנה, תנועת נוער ציונית וסוציאליסטית, עם חניכיה כחולי החולצה, אינה מתביישת לשוב ולחנך על גבורה יהודית, על נכונות להקרבה למען העם והמולדת. האם אנו חוזים בתחייתה של תנועת העבודה הציונית?

במסע למצדה שנערך שנה לאחר הפריצה, ב-1943, השתתף צעיר, עולה חדש, יצחק בריק. יצחק, איש ספר, מוסיקאי, צייר ופסל ומעל הכול – חלוץ ואידיאליסט ציוני, נולד בווינה, ברח ב-1939 עם משפחתו לדנמרק, עלה לארץ ב-1941 ולמד בכפר הנוער בן שמן – אז יצא למצדה. היה בהכשרה בכפר החורש, בין מייסדי קיבוץ גזר, שבו התחתן ובהגנה עליו בתש"ח נפל בקרב. הוא השאיר יומן ומכתבים, ובמוסף התרבות והספרות ב"הארץ" מופיעה כתבה מרתקת עליו של ניצן פרילוק, "אתה קורא לעצמך אידיאליסט? בן אדם?" – זאת המלצת השבוע שלי.

* תנועת "דרור ישראל" היתה מעמודי התווך של המחאה החברתית בקיץ החולף; היא שנתנה למאבק את העומק האידיאולוגי ואת הידע הכלכלי-פוליטי. כתנועה ציונית סוציאליסטית, המשמרת את רוח תנועת העבודה, השילוב של הליכה למצדה וחינוך על ערכי הגבורה היהודית והציונות עם מאבק על צדק חברתי ומדינת רווחה, הוא טבעי. עם זאת, ראוי לציין שלא כל השותפים במאבק החברתי, חולקים את אותם ערכים ציוניים של תנועת "דרור ישראל", והוויכוחים האם לשיר את "התקווה" בהפגנות מעידים על כך.

המאבק החברתי הוציא לרחובות שבוע לאחר שבוע רבבות ומאות אלפים, הישג אדיר, ולא הישג יחיד של המחאה. אף שיש לי ביקורת על לא מעט מהלכים של המאבק, אני מסיר את הכובע בפני  הישגיו. אחדות המחנה, שגישרה על ההבדלים והמחלוקות בתוכו, היו חלק מן הגורמים להישג.

אולם הבקיעים לא איחרו לבוא. תחילה, הקרע בין איציק שמולי והתאחדות הסטודנטים להנהגה של דפני ליף, סתיו שפיר וחבריהם. בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" נחשף קרע נוסף, שהביא לפילוג בין שפיר וליף והתומכים של כל אחת מהשתיים.

הבקיעים הללו הם בלתי נמנעים, ויש לקוות שלא יגיעו לתסמונת האמֵבה; הפיצול של כל חלקיק קבוצה לחלקיקי משנה והשחתת הכוחות במאבקים פנימיים בין החלקיקים. הבקיעים בלתי נמנעים, בעיקר בשל אופי תנועת המחאה. היתה זו מחאה ספונטנית, שלא נבנתה בידי הנהגה וארגון. המכנה המשותף היה בעיקר נגטיבי – ביטוי של חוסר שביעות רצון מהקיים. המכנה המשותף הפוזיטיבי – דרישה לצדק חברתי, רחב וכוללני מדי, אמורפי למדי, ולכן תחת כנפיו יכלו להתאחד בעלי השקפות שונות. כאשר המאבק נדרש לעבור לפסים אופרטיביים, אך טבעי שאי אפשר עוד לחפות על המחלוקות בסיסמאות מאחדות.

אני מעריך מאוד את איציק שמולי ואת הקו הקונסטרוקטיבי שהוא מוביל, שעשוי להניב הישגים ממשיים ולחולל את השינוי הראוי בחברה הישראלית (אף שגם הוא אינו חף מטעויות). לא הופתעתי להיווכח, בכתבתו של נחום ברנע, בקרבה בין הקו של סתיו שפיר לקו של איציק שמולי, כיוון שזיהיתי את התבונה הפרגמטית בדברים שסתיו כתבה ואמרה, בעיקר בעת האחרונה. לא הופתעתי גם מהקו הסיסמאתי של דפני ליף. דפני ליף אינה מנהיגה, וכל מי ששמע אותה מדברת (ולא קוראת נאום של כותב נאומים) מבין זאת היטב. מנהיגותה נובעת מזכות הראשונים, של מי שנטתה ראשונה את אוהלה בשדרות רוטשילד ובמעשה זה חוללה את המאבק. היא עברה שם במקרה, אך היא הפכה לסמל. קשה ליצור קונקרטיזציה אופרטיבית של סמל. סמל הוא אמצעי חשוב במאבק, אך אין הוא תחליף ליצירה קונסטרוקטיבית. ככל שהמאבק עובר מפסים סיסמאתיים לקווים יוצרים ובונים, כך מקומו של הסמל וחשיבותו פוחתים. כדי לשמר את מעמדה, על דפני ליף לפעול לכך שהמאבק יישאר ברמתו הראשונית, שיש בה הרבה יופי ותום בתוליים, אך הם לא יחוללו שינוי.

הפילוג הוא בלתי נמנע, כנראה. בשל החשיבות הרבה לעתיד החברה הישראלית של המשך המאבק, אני מקווה שכל הפלגים ידעו לשתף פעולה ביניהם, כשכל פלג יתרום את הצד החזק בו, והמאבק יבטא סינרגיה של הפלגים.

* במגזין "שישבת" של "ישראל היום" מופיעה כתבה מעניינת וחשובה מאוד של אמילי עמרוסי – "רבנים חסרי מנוח", על קבוצה של רבנים צעירים בציבור הדתי לאומי, המייצגים קו פתוח ומתון, ברוח הציונות הדתית המקורית, המהווה משקל נגד להקצנה החרד"לית. אמנם התקשורת, מטבעה, מבליטה את הקצוות, אך צודקת אמילי כאשר היא מגדירה את קבוצת הרבנים כ"מייצגת את הדתי-הלאומי הממוצע". וכך כותבת עליהם אמילי:

"מדובר ברבנים מכהנים, אורתודוקסים כמו חותמת בד"צ, בעלי השפעה על קהל רחב. הקול הצלול שהם משמיעים הוא עבור רבים כמים לנפש עייפה. אני גומעת את דבריהם ומבינה בעצב שהציונות הדתית אינה עוד שבט אחד. תנועה טקטונית פוערת מרחק בין הזרם המתון לזרם החרד"לי, עד כדי יבשות נפרדות. בימים אלה מקימה קבוצת הרבנים הזאת, עם שותפים נוספים, פורום רבנים חדש, 'בית הלל' (שם זמני). הכוונה היא לקבץ יותר ממאה רבנים ציונים משפיעים לגוף, שיביע עמדות שקולות בסוגיות של דת ומדינה, מתוך התחשבות ביחסים המתפוררים שבין דתיים לחילונים."

הרבנים המרואיינים יוצאים בחריפות נגד הדרת הנשים ומבטאים עמדות פמיניסטיות למדי. אחד הרבנים, הרב לוביץ', מדבר על הצורך בקבלה והכלה של הומואים בקהילה הדתית לאומית. גם לתופעת "תג מחיר" הם מתייחסים: "כולם, כמובן, מגנים את תופעת 'תג מחיר' בכל פה. 'אלה בריונים שחצו את סף ההבנה שלי וצריך לטפל בהם טיפול פלילי ... 95% מהציבור הדתי מתמלאים בזעזוע וגועל נוכח המעשים שלהם, אבל לצערי כולם שותקים. ... שורש הבעיה הוא בחינוך לשחור ולבן. לא השכלנו להעניק חינוך  שיש בו מימד של מורכבות, אז כל אדם שייך לאחת משתי קבוצות – או שהוא מאוהבי ישראל, או שהוא מעוכרי ישראל. בקרב הצעירים האלה הלכה ופשטה נורמה של התנכרות למוסר הטבעי, למצפון, להתנהגות המוסרית האנושית."

רשמו לפניכם את שמותיהם: הרב חיים נבון, הרב אהד טהרלב, הרב צחי הרשקוביץ, הרב רונן נויבירט, הרב רונן לוביץ'. מן הראוי שהם, כמו גם הרב שרלו, הרב שי פירון, הרב יואל בן נון, הרב ליכטנשטיין ואחרים, יהיו הפנים של הציונות הדתית, ויאפילו על הכיעור והרוע אותו מגלמים ליאור, לבנון, אליהו, מלמד וחבר מרעיהם. ואולי באמת הגיע זמן הפילוג בין הציונות הדתית לפנאטיות המתחרדת.

* ב"שישבת" של "ישראל היום" וב"סופשבוע" של "מעריב" מופיעות כתבות דיוקן אוהדות מאוד על תא"ל ניצן אלון, עם ההחלטה להעלותו לדרגת אלוף ולמנותו למפקד פיקוד המרכז. שתי הכתבות מפארות אותו כלוחם וקצין מצטיין, ערכי מאוד, מלח הארץ, איש משפחה למופת, ושתיהן מסמנות אותו כרמטכ"ל בעתיד.

בד"כ איני חסיד של כתבות כאלו, המזכירות את כתבות פולחן האישיות לאלופי צה"ל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. במקרה הזה ניתן להבין זאת, כמשקל נגד לרצח האופי שנעשה לאלון בידי הימין הקיצוני. התקשורת חטאה לאלון ולצה"ל, כאשר הציגה את מינויו כמינוי נגטיבי לימין, ולא כמינוי מקצועי של האיש שהרמטכ"ל ושר הביטחון רואים בו את המתאים ביותר לתפקידו. הכתבות קצת מאזנות את העוול הזה. אילו מטרת המינוי היתה לאותת על מאבק נחרץ בתופעת "תג מחיר", איני בטוח שמינויו של מי שכמפקד אוגדת איו"ש נכשל ולא הצליח לדכא את התופעה, משרתת אותה. בכתבתו של אורי שבתאי ב"שישבת" – "קצין וג'נטלמן", הוא מצטט את מזכ"ל מועצת יש"ע נפתלי בנט, שכמו אלון אף הוא בוגר סיירת מטכ"ל, כמי שמשבח מאוד את אלון כ"איש מעולה, קצין מבריק ומקצוען".

אגב, כיוון שמינוי אלון נתפס, שלא בטובתו, כלעומתי למתנחלים, אף אחד לא ייצא נגד הכתבות נוטפות המור, שדברי דן כנר על נתניהו הם לעומתם כף מרור.

* צל"ג השבוע – כתבת השער של "סופשבוע" של "מעריב": "הפשע הישראלי, הדור הבא", המתאר את הבנים הממשיכים של העולם התחתון בישראל. התופעה הזאת של הגלוריפיקציה והסלביזציה של פושעי הצמרת פסולה מעיקרה, הגם שהיא כנראה מוכרת עיתונים, והינה כשל ערכי ומוסרי של העיתונות.

* כתבה מרתקת של אמיר אורן ב"הארץ", חושפת פרוטוקולים על הדיאלוג בין האמריקאים לסובייטים בזמן מלחמת יום הכיפורים. אורן מציג מסר סובייטי ב-28.9, פחות מעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, שאמור היה לאותת לאמריקאים שצפויה מלחמה קרובה, אך הם לא קלטו את המסר. בפגישה בין שר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו והשגריר בוושינגטון אנטולי דוברינין עם הנשיא האמריקאי ניקסון ומזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר בבית הלבן, אמר גרומיקו ש"אין להוציא מכלל אפשרות שכולנו נתעורר בוקר אחד ונגלה שיש התלקחות אמיתית באזור." האמת היא, שאמירה כללית כזאת אינה בהכרח סימן שאמור להדליק אור אדום, אלא בחוכמה שלאחר מעשה.

אורן, כדרכו, ציטט גם מן הסמול-טוק בפגישות בין המנהיגים, שלעיתים ניתן ללמוד מהם לא פחות מאשר מציטוט הדיונים האופרטיביים. בין השאר מופיע הציטוט המדהים הבא, מפיו של קיסינג'ר: "תמיד רחשתי כבוד למדיניות החוץ של סטלין. היה לו חזון ארוך טווח. ... ב-1939 נאלצתם לקבל החלטות גדולות, אני חושב שבסך הכול צדקתם בעניין הסכם מולוטוב ריבנטרופ."

קשה להאמין.

* נקנח, כהרגלנו, בהברקת השבוע מתוך "אפעס", המדור הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "דן כנר: לא שמעתם טוב. אמרתי שלוּפים."

2. אנקֶש

אלפי קוריאנים, אולי רבבות, אולי יותר, התייפחו השבוע ובכו בכי תמרורים בהיוודע דבר מותו של מנהיגם קים ג'ונג איל.

קים היה רודן עריץ, רצח רבים מבני עמו, השליט טרור; הוא ואביו, מייסד השושלת קים איל סונג, החריבו עד היסוד את כלכלת ארצם, חלק ניכר מן העם סובל חרפת רעב, המדינה נדחקה לבידוד בינלאומי שאין כדוגמתו באף מדינה אחרת בעולם. אז על מה הם בוכים? על מי הם בוכים?

זה בטח לא אמיתי... הם לא באמת עצובים... זה בכי מפחד, חסר למי שלא יבכה...

לא, זה אמיתי לגמרי. עשרות שנות שטיפת מוח ופולחן אישיות, תוך סגירה הרמטית של המדינה לתקשורת עם החוץ, הביאו את הקוריאנים למצב נפשי שבו הם באמת מאמינים שקים הוא האב הטוב והמיטיב שלהם. הבכי שלהם אוטנטי.

ובמעבר חד – לנושא אחר לגמרי, שאין לו כל קשר. מה זאת הזעקה הזו על הדרת נשים בחברה החרדית? הרי הנשים רוצות זאת. הן רוצות את ההפרדה. הן רוצות לשבת באוטובוס מאחור, הן רוצות מידרכה נפרדת, הן רואות בכך את הכבוד שלהן ומאמינות שזה הכבוד שלהן.

כשכתבתי פעם נגד תופעת "נשות השֶל" או כפי שהן מכונות "אימהות טליבאן", השיב לי טוקבקיסט שמדובר ב... הסכיתו היטב... – פמיניסטיות, המורדות בהוראות הרבנים ובוחרות באופן עצמאי את תג ה"צניעות".

הנשים החרדיות רוצות את זה?! קשה לנו להבין ולהאמין, אבל התשובה היא חיובית. כן, רבות מהן רוצות ומאמינות שבכך הן מכבדות את עצמן והסביבה מכבדת אותן כי "כבודה בת מלך פנימה" וכו' וכו'.

ועוד מעבר חד.

גילה קצב. האישה התומכת ומאמינה ותלך עד הסוף לצד בעלה האנס.

כן, השתכנעתי שזה אוטנטי.

מדובר בשלושה סימפטומים של אותה תופעה, שקשה לאנשים חופשיים להבינה.

יש לתופעה הזאת גילויים שונים ושמות שונים.

אחד מהם הוא תסמונת האישה המוכה. אני זוכר, לפני שנים אחדות, פרשה מזעזעת של התעללות באישה מצד בעלה. ואני זוכר אותה, על צלקותיה הקשות, מתייפחת מרה כשהוא נשלח למאסר, רצה אליו, מחבקת ומנשקת אותו. וכששאלו אותה: "איך זה יתכן?" – היא ענתה: "אני אוהבת אותו." איך אישה יכולה לאהוב מי שרדה בה והתעלל בה לאורך שנים? זה בלתי נתפס!

כך מוגדרת התופעה ב"ויקיפדיה": "תסמונת האישה המוכה מוכרת כמצב פסיכולוגי המתאר אישה שעקב התעללות פיזית עקבית וקשה על ידי בן-זוגה הופכת למדוכאת ולבלתי מסוגלת ליזום פעולה שתאפשר לה להימלט מההתעללות. מצב זה מסביר מדוע נשים שעוברות התעללות בדרך-כלל אינן פונות לקבלת סיוע חיצוני, אינן נאבקות במתעלל או עוזבות את הסיטואציה הקורבנית. אותן נשים סובלות מדימוי עצמי נמוך ולעתים קרובות מאמינות שהן האשמות בהתעללות. נשים כאלה יסרבו, במרבית המקרים, להתלונן במשטרה נגד בן הזוג המתעלל ויתנגדו לכל הצעת עזרה, פעמים רבות אף יהפכו בעצמן לאלימות ומתעללות כלפי אלה המציעים להן סיוע."

גילוי אחר מוכר כ"תסמונת שטוקהולם". ב-1973, במהלך שוד מזויין בבנק שבדי בשטוקהולם, נלקחו ארבעה  מעובדי הבנק והוחזקו כבני ערובה במשך כחמישה ימים בחדר קטן, קצת יותר גדול מצינוק. לאחר שחרורם, בראיונות ובאבחונים פסיכולוגיים, התגלה שבמהלך הימים הללו הם החלו להזדהות עם חוטפיהם ולחוש שנאה למחלציהם. המחקר הפסיכולוגי אודותם נתן לתסמונת את שמה. וכך מוגדרת התופעה ב"ויקיפדיה": "תסמונת שטוקהולם היא תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידיאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו. תסמונת זו נובעת מהרצון להזדהות עם החזק והשולט."

בתורתנו המצב הזה מוגדר כ"אהבתי את אדוני". על פי חוקי העבדות בתורה, חובה לשחרר עבד עברי, בתום שש שנות עבודה אצל אדונו, בשנה השביעית. אם העבד מסרב להשתחרר, בטענה שאהב את אדונו, התורה בזה לו ומצווה להשפילו באמצעות רציעת אוזנו למזוזה. ומכאן הביטוי – עבד נרצע. התורה מחנכת אותנו לאהוב את החירות ולשנוא את העבדות, ומכאן הבוז שהיא רוחשת לאנשים שבוחרים בשיעבוד ומעדיפים אותה על החירות.

אין סיבה לבוז לאנשים הללו. אין לראות בהם מי שבחרו בשיעבוד בחירה חופשית. כדי לבחור בשיעבוד, יש צורך מקדים ביכולת לבחור. היכולת לבחור הינה ביטוי לחירות. יש אנשים שגם בתוך שיעבוד הנם בני חורין, אולם יש אנשים שהפנימו את אובדן החירות שלהם עד שהיה להם לטבע שני. אנחנו, אנשים בני חורין, איננו יכולים להבין אותם. וככל שהדבר ניתן, עלינו להילחם את מלחמתם, גם אם הם טוענים שאהבו את אדוניהם, גם אם הם בוכים על מותו של העריץ שרדה בהם, גם אם הן שמחות להיות מודרות, גם אם היא ממשיכה לתמוך בבעלה האנס.

מתוך שירו המצמרר של ברטולד ברכט אנקֶש (תרגום לעברית – נתן אלתרמן):

אגרופו לא היה מהחומר הרך / הוא ידע עניינים לסדר / הוא היכה על הראש והראש לא צנח / כואב, אין דבר הוא אוהב אותי כך / הוא יאהב אולי עוד יותר // וכשבאה משלחת מטעם החוק / להוביל את הנס לגרדום / אז בכתה אנקש עוללי המתוק / והן היא לא בכתה מעולם // על צוואר הנידון מניחים עניבה / ושומעים לרצונו היחיד / הביאו לכאן את אשתי היפה / אמרו לה כי הנס ילטפה לטיפה חזקה מתמיד. // היא הרכינה הראש והראש לא נסוג / הוא נופץ באגרוף הגדול / זו היתה אנקש עוללי המתוק / אלוהים חטאותיה ימחול.

3. אקיבוש

לקראת סיומו של יום עיון שעסק בסוגיית בתי הכנסת בקיבוצים, ובעצם בזהותו היהודית של הקיבוץ, קם אחד המשתתפים שמאוד בער לו לדבר, ודומה שהוא עשה את כל הדרך מהדרום הרחוק רק כדי לומר את המשפט החשוב, והוא אמר בערך כך: "כל מה שאנחנו מדברים כאן לא שווה כלום כל עוד מתקיים אקיבוש. איזו זהות יהודית יש כאשר מתקיים אקיבוש בלה בלה בלה וגו'." או שמא הוא התכוון לומר "הכיבוש"? לא יודע.

אני חייב לציין שלפחות חלק מן היושבים סביבי מילאו את חלל הפה באוויר ונשפו אותו בקוצר רוח כאומרים: די לניג'וס. אחרים חייכו בסלחנות. אבל התקרית הזאת היא סימפטום. תסמונת אקיבוש.

אקיבוש, אני כותב, ולא "הכיבוש", כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשייה. אקיבוש, ואחותו הצולעת "אאיטנכלות" ובעיקר "אמיטנכלים" שחובה להכות בהם והצלנו את ישראל.

למעלה משני עשורים לא היה בישראל שיח כלכלי חברתי – דרך כלכלית אחת משלה בכיפה כאמת מדעית, כביכול, והמחלוקת בנושא זה בין המפלגות הייתה מי מוכשרת יותר ליישמה. השמאל והימין הוגדרו רק על פי היחס לאקיבוש. וכך, הסמן הימני של השיח החברתי כלכלי בישראל, נחמיה שטרסלר, נחשב לאיש שמאל, הרי הוא נגד אקיבוש. וכששלי יחימוביץ' החליטה לשנות את השיח המעוות הזה, להחיות את השיח החברתי כלכלי ולהחזיר לדיון הציבורי את ערכי הסוציאל דמוקרטיה, ואפילו העזה לומר שלא אמיטנכלים אשמים בפער החברתי ובבעיות הכלכליות, כמעט חיים בלעוה. יש לשבח אותה על היושרה והאומץ, לומר את דבריה ללא כחל ושרק לפני הפריימריס. כעת, משנבחרה, ברור שקיבלה מנדט לשינוי השיח הישראלי.

אך לא רק הפערים הכלכליים חברתיים נובעים מן אקיבוש, כידוע. גם, למשל, האלימות בחברה הישראלית. בכל פעם שמישהו נדקר במועדון, אנו קוראים למחרת בעיתון שהכול בגלל אקיבוש. מה חשבתם? שהאלימות תיעצר בקו הירוק?! שהקלגסים המתעללים בפלשתינאים לא יביאו איתם את הנורמות הללו כשהם חוזרים הביתה?!

מעניין. אני מציע לעשות מחקר כזה: לבדוק את כל מי שהואשמו בעבירות אלימות בעשור האחרון. לראות מה האחוז מתוכם ששירתו בצה"ל, לעומת כלל האוכלוסייה. אח"כ לראות מה אחוז הלוחמים הקרביים מתוכם, לעומת כלל האוכלוסייה. אח"כ לראות מה אחוז המילואימניקים הקרביים מתוכם. האם מחקר כזה יאושש את הטענה? או שמא הוא יצביע על יחס הפוך בין שירות קרבי בשטחים לבין אלימות? האמת, עם יד על הלב, מישהו חושב שיש בכלל צורך במחקר, כדי לדעת את התשובה הנכונה? אבל מה הבעייה להגיד? זה הרי נשמע כל כך יפה. אקיבוש וגו'. באמת נשמע טוב.

או, הטענה שתאונות הדרכים הן בגלל אקיבוש. הרי "הגורם האנושי" מביא לכאן את נורמות אקיבוש. והרי רמת התשתיות ירודה, כיוון שכל הכסף הולך ל"כבישי האפרטהייד של אקיבוש."

מי שיבחן את העובדות יגלה, להפתעתו, שב-1967 נהרגו בתאונות דרכים 406 ישראלים. ב-2010 נהרגו 394. זאת, בעוד האוכלוסייה יותר מאשר שִילשה את עצמה ומספר כלי הרכב הכפיל את עצמו פי כמה וכמה. מיספר ההרוגים לגודל האוכלוסייה ירד פלאות באותן שנים. אבל אלו עובדות. אפשר להשוות את כוחן של עובדות לכוחן של סיסמאות? ניתן להשוות את עוצמת המציאות לעוצמת מיתוס אקיבוש.

הדוד נוזל? הברז מטפטף? הילד לא נותן לישון? הכול בגלל אקיבוש.

* * *

יוסף דוריאל

דרושה התקפת-נגד לתוקפנות האנטישמית מאירופה

מכתב גלוי לשר החוץ אביגדור ליברמן

מכובדי, שר החוץ,

שמענו את צעקני מפלגת שתי מלחמות הנפל והשר לאי-ביטחון נגד תגובתכם להתנפלות האנטישמית מאירופה. עכשיו, צריך להיות ברור לכל ישראלי הגון שהגיע הזמן להתקפת-נגד על האנטישמיות האירופית הישנה שפרצה מפי דוברי אירופה החדשה. וזה – לא רק למעננו אלא גם למען הנוצרים ההגונים שעדיין קיימים במערב ושבסופו של דבר ישחררו את אירופה מההשתעבדות לתוקפנות האסלמיסטית. סימן לכך גם שמענו מארה"ב.

יותר מדי זמן איפשרנו להסתה האנטי-ישראלית להשתולל בכל העולם ללא תגובה הולמת, עד שהגענו לוויכוח על עצם לגיטימיות קיום מדינת היהודים, וזכות היהודים לגור בכל מקום בשטחים שלפי החלטה בינלאומית מחייבת נועדו לבית לאומי לעם היהודי. איך מעז דובר גרמני להעלות כיום דרישה לקיים אזורי "יודנריין" בהם אסור ליהודים לגור? ובמיוחד – אפילו כשמדובר במגורים בתחומי עיר הבירה של אותו "בית לאומי יהודי"? כל כך מהר נשכחו משפטי נירנברג, בהם נידונו קודמיהם, בין היתר, גם על חקיקה ברוח זו שנעשתה בנירנברג של היטלר?

אבל, כדי לנצח בהתקפת-הנגד אי-אפשר לפעול בשיטת הבדיחה על האם היהודייה המדריכה את בנה שגויס לצבא הצאר הרוסי: "תיתן ירייה, ותנוח."

התקפה מוצלחת היא זו – המנצלת נקודת תורפה של האוייב בה ניתן למוטט את קו ההגנה שלו (כפי שנעשה, למשל, בצליחת התעלה במלחמת יום-הכיפורים). ונקודה כזו פשוט "צועקת לשמיים" בחזית האנטי-ישראלית של הצרפתים. הטלוויזיה הממלכתית של צרפת נחשפה במלוא נבזותה כשהפיצה את סרטון עלילת הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה". גם כשהשקר נחשף על כל פרטיו, ופורסם על ידי חוקרים מקצועיים לא-ישראלים, המשיך הממסד הצרפתי לעמוד מאחוריו ולתקוף את כל מי שחשף אותו, כשנציגם בישראל – האחראי ישירות לנזק שסרטו גרם, כולל בהרג אנשים – זוכה למעמד אח"מ ולהגנת מערכת המשפט הישראלית. אך הגדילה לעשות מערכת המשפט הצרפתית, שפעלה ברוח משפטי דרייפוס וקבעה שהרופא הישראלי שהציג הוכחות חד-משמעיות לזיוף "פציעותיו" של אבי הילד "שנרצח", רופא זה – מנתח בעל מוניטין – נמצא אצלם אשם בהוצאת דיבה. 

עלילת דם, כמכשיר זדוני להסתה, היא פשע בינלאומי. על זה יש כיום בסיס מספיק לתבוע לדין את נציג הטלוויזיה הצרפתית, ואדרבא – יתייצב נא מאחוריו כל הממסד המגבה אותו ויחשוף את ערוותו האנטישמית, במשפט שיפורסם בכל העולם. ואז יגיע הזמן גם להתנצל על עלילת הדם של דמשק, שיזם קונסול צרפת  בגיבויו המוצהר של ראש ממשלתו ב-1840, לפיה רצחו היהודים כומר ומשרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות. נכבדי הקהילה היהודית עונו אז עד מוות להוצאת "הודאה" מפיהם, ו-60 ילדים בני 3 עד 10 נחטפו ועונו לעיני הוריהם, כדי לאלצם להודות בפשע (לתשומת לב ראש ממשלת טורקיה שהכין רשימת פשעים צרפתיים).

אם נוסיף לזה את ההשמצה הנבזית של סרקוזי על ראש ממשלת ישראל באוזני נשיא ארה"ב – נמוטט את הבסיס להטפת המוסר המציפה אותנו מצרפת, מאז הנשיא השחצן דה-גול. במלחמה כמו במלחמה, ובמקום להינגף מול נשק לא לגיטימי שלהם, צריך ואפשר לנצח בנשק לגיטימי שנמצא בהישג ידנו.

שאלה על פרופ' חנה יבלונקה

אהוד היקר,

כדי לפתור את תעלומת "מרכז ראב" באוניברסיטת ב"ג כדאי שתבדוק אם פרופ' חנה יבלונקה, המככבת שם, היא גם זו שחתומה על עצומת האקדמאים האנטישמים של אירופה למען ההחרמה האקדמית על ישראל משנת 2002.

שלך, בברכת חג חנוכה שמח, והמשך הצלחה, עם פרסום הגיליון ה-700 של חדשות בן-עזר,

יוסף דוריאל 

* * *

יורם וולמן

קריצה לתורכיה

באפריל השנה, בשיא המשבר בין ישראל לתורכיה, התפרסם מכתב שלי (באנגלית) בכתב עת פוליטי מכובד באיסטנבול שנקרא Turkish Review. לאחר שקלא וטריא ארוכים הסכים העורך לפרסמו בתנאי שיהא כתוב בנימוס כדי שלא יאשימו אותו בליבוי המתח בין ישראל וארצו. כבר היה לו מספיק מזה, טען. הסכמתי מיד. במכתבי היתה פנייה ישירה לראש הממשלה התורכי ארדואן בכבודו ובעצמו. אוי ואבוי היה לי אם הייתי מוסיף שמן על המדורה הבוערת בלאו הכי. בקיצור, ביקשתי ממר ארדואן שהמעט שיכול הוא לעשות למען הרגעת המצב הוא לומר בקול רם שתורכיה, כחברה חשובה בנא"טו ובאו"ם וכבעלת ברית חדשה  של איראן, אינה יכולה לקבל את ההכרזות האיראניות שאין מקום למדינת ישראל במרחב המזרח התיכון ושהשימוש לסלק את ישראל בנשק אטומי אינו מקובל על תורכיה. אם כך יעשה מר ארדואן, כתבתי, ייקל על הציבור בארץ לקבל את רצונה של תורכיה לחדש את התיווך בין ישראל לסוריה ואלי גם לסלק את המיכשולים בענין ה"מרמרה".

ובכן המכתב התפרסם וכמובן שחשתי סיפוק רב שהוא נקרא, אם נקרא, לפחות על ידי תורכים אחדים שאינם מסכימים עם הדרך החדשה של מר ארדואן וחבריו לצמרת – לזנוח את הברית עם ישראל תמורת בריתות מפוקפקות עם שכניו הערבים או הפרסים, והכל בהשפעתו של שר החוץ שלו דאודטובלו והתפיסה שלו של "אפס בעיות עם השכנים."

שרת החוץ של קפריסין תיארה כך את התפנית התורכית: במקום "אפס בעיות עם השכנים" ל "רק בעיות עם  השכנים ".

אינני יודע אם היו תגובות למכתבי. לא נראה שעל מר ארדואן הוא עשה רושם. להפך, שר החוץ שלו התרברב לפני ימים אחדים שתורכיה אילצה את ישראל לכרוע ברך לפני ארצו ובכך לבודדה באיזור. חוצפה שכזו.

והנה התבשרנו ממש בימים אלו על עוד משבר שפרץ, הפעם בין תורכיה לצרפת, אחרי שהאסיפה הלאומית בפאריז קבעה שהכחשה בצרפת של רצח העם הארמני בידי העות'מנים תהיה סיבה לעונש. התורכים מהרו להחזיר את שגרירם מפאריז, להגביל את תנועות הצבא הצרפתי במרחב התורכי ולהוסיף בזעם שעל צרפת לחקור את התנהגותה האכזרית כלפי האזרחים המקומיים בשנות הכיבוש שלה באלג'יר.

אם עד צרפת הרחיקה תורכיה, כדאי אולי לשאול בקול רם את מר ארדואן – שאם רצונו לחזור ולהפוך את תורכיה המודרנית לעות'מנית והגמונית במזרח התיכון, כפי שפעם היתה, מדוע שלא יבדקו היסטוריונים בלתי משוחדים כיצד נהגו הסולטנים התורכיים בכל האימפריה שלהם בשנות שלטונם באירופה הכבושה על ידם, באלג'יריה הכבושה על ידם (עד בוא הצרפתים ב-1830) ובאזורנו, וזה יכלול גם גירוש של יהודים מארץ ישראל.

* * *

המכתב העיתי בן 700 (המשך)

שלום לאהוד בן עזר וחבר מרעיו,

תודה על העיתון המדהים שהנך כותב ועורך. 

בהצלחה בכל דרכיך, חג אורים שמח,

בהצלחה במפעלך,

טל קיזמן

קלן

גרמניה

* * *

לאהוד היקר 

ברכות על ה-שבע מאות.

עיתונות זקוקה לשני דברים חשובים: התמדה ומקוריות. בורכת בשניהם.

כה לחי!

ד״ר אבי עילם אמזלג

* * *

אהוד יקר

מוטב מאוחר... תבורך על גיליון ה-700. הישג גדול של אדם אחד שמקדיש את זמנו, מרצו ומצפונו לפרסום עיתון פתוח לכול, לא מצונזר (על כך לפעמים אני מצטערת אבל כנראה פשרה גוררת פשרה, אז מוטב בלי) ומוכיחות התגובות הרבות, שיש שכר לעמלך.

ואגב הברכה, ראיתי בגיליון האחרון התייחסות לספר שירתך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – והוא אכן, ספר נפלא שהזמן לא הכהה את נפלאותו. 

שלך,

מיכל סנונית

אהוד: מיכל היקרה, מבחינה מסויימת את טועה בגדול. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" הוא ספר נשכח ומושכח, והוכחה לכך היא שבשום פורום מודפס, משודר או מדובר – איש [למעט ש. שפרה ועוד שניים-שלושה חברים] לא התייחס אליו וגם לא אליי, גם כמשורר. אני ידוע רק ככותב ספרים פורנוגראפיים, שאינו ראוי להתייחסות רצינית, וכך מעמדי הנידח בשירה העברית, ממש כחברי חיימקה שפינוזה.

* * *

לאהוד הרבה שלומות,

גם אני מצטרפת לברכות של הרבים מבין קוראיך, שנהנים כמוני מעבודתך הברוכה והלא קלה, שאתה עושה בהתמדה ובשקידה כבר 700 פעמים. מי ייתן – ואני מאחלת לך – שתמשיך לעשות עוד כפל כפליים וכולנו נהנה ונברך!

 ש.ד.

* * *

שלום אהוד,

אני חוזר ואומר עד כמה אני נהנה לקרוא ואפילו להשתתף במכתב העיתי מפעם לפעם. תחזקנה ידיך, ואנא ראה את המיספר 700 רק כשלב ביניים.

כל הכבוד,

אהרון חבר

* * *

מרדכי קידר

איראן – המהפכה האיסלאמית שנכשלה

המרחב בין בנגלדש במזרח ובין מרוקו במערב מלא מדינות בלתי לגיטימיות, שכל אחת מהן הוקמה על ידי הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי או האיטלקי, כשבתוך הגבולות שסימן הקולוניאליסט כלולות כמה קבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות, שחלקן עוינות זו לזו מזה דורות רבים. ברובן קבוצה אחת שולטת על כל יתר הקבוצות באגרוף ברזל, ולכן גם השלטון אינו לגיטימי. השילוב בין מסגרת מדינית בלתי לגיטימית ובין שלטון בלתי לגיטימי יוצר אצל הקבוצה השלטת אובססיה ליצירת לגיטימיות "יש מאין", הן למדינה והן לשלטון. המדינה מנסה ליצור תודעה לאומית מלאכותית באמצעות המצאת "לאומיות" אחת שתאחד את כל הקבוצות השונות תחת מטרייה אחת, והיא המדינה האחת והשלטון האחד.

איראן אינה יוצאת מכלל זה. היא מורכבת משבע יחידות אתניות עיקריות: פרסים, אזרים, גילקים, מזנדרמים, כורדים, בלוצ'ים וערבים. הפרסים מהווים לא יותר ממחצית מהאוכלוסייה, אך הם הקבוצה הגדולה ביותר ולכן גם הדומיננטית. הרוב הגדול של האיראנים הם מוסלמים, אך יש באיראן גם נוצרים, יהודים, זורואסטרים ובהאאים. מבחינת ההזדהות העדתית, הפרסים הם שיעים, אך הכורדים והבלוצ'ים המהווים ביחד כעשירית מאוכלוסיית המדינה, הם סונים. זוהי אחת הסיבות ששני מיעוטים אלה מנהלים מלחמת גרילה נגד השלטון המרכזי במגמה להשתחרר ממנו ולהקים מדינות נפרדות עבור כל אחד מהם.

עד סוף 1978 השאה מבית פהלוי שלט על כל המדינה באגרוף ברזל כבד ומסוכן. הוא היה שליט עריץ, אכזר וחסר רחמים, שנקט אמצעים נוראים לשם השלטת האג'נדה הלאומנית-איראנית שלו על כל הקבוצות השונות, שתחליף את הנאמנויות הפרטיקולריסטיות הסותרות. ב-1979 השתלט האימאם רוחאללה ח'ומייני על המדינה בדם ואש ועמודי תלייה, ומאז הוא, יורשו וחבריהם המזוקנים בעלי המצנפות משליטים את האיסלאם השיעי על המדינה, ומי שאינו מרוצה מהם מקבל טיפול הולם.

ייצוא המהפכה

מהפכת 1979 נקראת עד היום "המהפכה האיסלאמית", שכן היא נועדה להחיל את האיסלאם על כל מעגלות החיים – הפרטיים, הציבוריים והמדיניים – באמצעות שיטת "וילאית אלפקיה" – "שלטון איש הדת." ההנחה שבבסיס השיטה היא שאנשי הדת "מחוברים" עם היושב במרומים, ולכן הוא מכוון את דרכם ושומר אותם מפני טעויות ושגיאות. מכאן, שאם אנשי הדת שולטים במדינה ובמוסדותיה, מובטח לאוכלוסייה שיזכו לשלטון טוב והגון, כזה שיוביל את המדינה להצלחות בכל התחומים.

אלא שהמציאות באיראן שונה לחלוטין: השחיתות פושה בכל מוסדות השלטון, ראשי השלטון הם גדולי המושחתים, הכלכלה במשבר מתמשך, ויחסי החוץ בשפל מסוכן עד איומים במלחמות מצד גורמים שונים בעולם. הניסיון להציב דגם שליטה איסלאמי מושלם נכשל באופן מושלם.

במשימתה העיקרית – הבאת הציבור להתנהג על פי האיסלאם – המהפכה נכשלה: הרוב המוחץ של האוכלוסייה – המוערך ב-90 אחוזים – הם חילוניים למהדרין, שאינם מקיימים את מצוות הדת. המסגדים ריקים, המוסר ירוד והעבירות על האיסלאם מקיפות את מרבית האוכלוסייה, למרות שהשלטון כופה על הנשים ללבוש את ה"צ'אדור" – הגלימה עם כיסוי הראש. אומנם אין נתונים רשמיים, אבל אין ספק כי דיכוי זכויות האדם בשם הדת מרחיק רבים ממנה. המהפכה האיסלאמית נכשלה כישלון חרוץ בעיצוב דגם של שלטון איסלאמי שיחבב את האיסלאם על הנשלטים.

השלטון באיראן, זה של השאה וזה של האייתוללות, מנסה כל הזמן ליצור מסגרת תודעתית מאחדת שתחבר את כל חלקי האוכלוסייה. לשם כך פיתח השאה את הגישה הלאומית, והאייתוללות – את הגישה הדתית-לאומית. השאה הסתמך על האמריקנים, אך האייתוללות הפכו את האמריקנים לאוייב, ל"השטן הגדול", ואת תרבות המערב לקלוקלת שיש לדחותה. השאה היה ידיד גדול של ישראל, ואילו האייתוללות מפיצים נגדה שנאה ואיבה ומכנים אותה "השטן הקטן". השאה בנה תשתיות תוך שהוא מסתייע בידע ובניסיון ישראלים, ואילו השלטון האיסלאמי מנסה לבנות את הלגיטימציה שלו על עוינות מופגנת לישראל. גם בכך נכשלה המהפכה האיסלאמית: הרוב הגדול של האיראנים אינם שונאי ישראל, ובאשר לארה"ב – אילו ניתנה להם רשות להגר אליה, הם היו עושים זאת מיד.

בקרב ההנהגה האיראנית יש חילוקי דעות משמעותיים לגבי האופן שעל השלטון להתנהג כדי לשרוד כשלטון איסלאמי: האם עליו להדק את הצבת על גרונו של הרוב החילוני באיראן כדי למנוע ממנו לצאת לרחובות ולהפגין את זעמו, או שמא על השלטון להנהיג רפורמות שיקלו את הלחץ מעל האוכלוסייה כדי לא לעודד אותה להפגין ולנסות ללכת בעקבות ההמונים בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן, שהצליחו לסלק את שליטיהם המדכאים. יש במערב מי שרואים במחלוקת זו מאבק בין הדוגלים בדיקטטורה ובין אלה המעוניינים בדמוקרטיה. אך אין טעות גדולה מזו: שני הצדדים מתכוונים לדבר אחד: להמשיך את שלטון האייתוללות, והוויכוח ביניהם הוא רק על הדרך הטובה יותר להשיג זאת, האם על ידי גישה שמרנית או באמצעות רפורמות.

מטרה נוספת של המהפכה האיסלאמית היא ייצוא המהפכה, כלומר יצירת גל של איסלאמיזציה בכל מדינה שיש בה מוסלמים, במטרה לסלק את השלטונות החילוניים ולהקים במקומם שלטון איסלאמי. בעניין זה חשוב לציין כי האיראנים תמכו לא רק בתנועות שיעיות כמו חיזבאללה, אלא גם בתנועות סוניות כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. הם השקיעו בלבנון סכומי עתק, נשק וציוד, כדי להוציא את העדה השיעית מתחת למכבש הדיכוי הפסיכולוגי והחברתי שבו היא חיה זה דורות רבים ולהעניק לה תחושת כוח ועוצמה, כדי שבבוא היום היא תוכל להשתלט על לבנון. "ייצוא המהפכה" לעולם הערבי הסתמך על יצירת בעל ברית ערבי, חאפז אלאסד שליט סוריה. גם הוא, בהיותו בן לעדת מיעוט עלווי כופר, היה זקוק ללגיטימציה, והאייתוללות סיפקו לו אותה באמצעות חוות דעת הקובעת כי העלווים הם עדה שיעית לגיטימית. אין בעולם סוני אחד בעל משקל המתייחס ברצינות לחוות דעת "דתית" זו, ולכן אין היא יותר מעלה תאנה שאינו מצליח לכסות על כך שהשלטון העלווי השולט בסוריה מאז 1966 מחוסר לגיטימציה לחלוטין.

הגרעין – תעודת הביטוח

הגרעין – ניצחון האיסלאם על הכפירה

נוכח מסכת הכישלונות הזו של המהפכה האיסלאמית, אפשר להבין את האובססיה של האייתוללות להצליח ולו בדבר אחד שיוכיח, קודם כל לאיראנים, כי אללה עדיין תומך באייתוללות. את התפקיד הזה ממלא פרויקט הגרעין. הם דבקים בו בכל מחיר, והם מוכנים ללכת עימו עד הסוף. הם לא יוותרו עליו גם במחיר סנקציות קשות, הואיל והוא מהווה עבורם "תעודת ביטוח" מפני הדבר השנוא עליהם יותר מכל דבר אחר: התערבות של כופרים מערביים בענייניהם הפנימיים. יש לציין כי ראשיתו של פרויקט הגרעין היתה עוד בזמן השאה, אך הוא היה חביב המערב. הוא פיתח את הגרעין כדי להעניק עוצמה ללאומיות האיראנית, והאייתוללות ממשיכים בפרויקט כדי להעניק עוצמה לאיסלאם השיעי האיראני.

הם אינם נכנעים ללחץ החיצוני ומשתמשים בכל אמצעי על מנת להתל בעולם, לשקר, להונות ולהסתיר. הם מושכים את המו"מ ומרוויחים זמן כדי להגיע למטרה: הפיכת "הרפובליקה האיסלאמית" למעצמה בלתי מנוצחת. האייתוללות רואים בהישג זה את ניצחון האיסלאם על הכפירה, ולכן שום לחץ חיצוני כמו סנקציות כלכליות לא ירתיע אותם. הם רואים את העניין מזווית תיאולוגית: הם המאמינים האמיתיים באללה, והוא נותן להם את היכולת הטכנולוגית לעשות את מה שהוא מנחה אותם לעשות. לכן מי נתן לכופרים, אוכלי החזיר ושותי האלכוהול, רשות לומר למאמינים הנאמנים לאללה מה לעשות ומה לא לעשות?

שליטי איראן אינם מקבלים את המוסדות הבינלאומיים כלגיטימיים, שכן אלה הוקמו על ידי ה"אִסְתִכְּבָּאר" – היהירות המערבית האנטי-איסלאמית, שעדיין רואה את "הילידים" בעיניים קולוניאליסטיות. הפַּרסים הם עם עתיק, שרשם דפים מזהירים בספרי ההיסטוריה האנושית בת אלפי השנים, בעל גאווה עצמית גדולה בשל הישגים מדעיים ניכרים שהשיג אלפי שנים לפני שהשבטים, עמי אירופה של היום, הגיעו אל היבשת שלהם מערבות אסיה. מי היא בכלל ארה"ב, שנוסדה לפני 235 שנים, לעומת פרס בת אלפי השנה? מדוע שאיראני בכלל יקשיב לאמריקני? מניין יש לבני המהגרים שביצעו רצח עם באמריקה וחיסלו את האינדיאנים, הזכות לומר לאיראני החי על אדמתו מזה אלפי שנים לכבד זכויות אדם, זכויות נשים או מיעוטים? האם האמריקנים כיבדו את זכויות האדם, הנשים והמיעוטים של אלה שהיו באמריקה לפניהם? בעיניהם, כל המערכת הבינלאומית של היום היא צבועה ובלתי מוסרית, ולכן אין שום סיבה להתייחס לדרישותיה.

בינתיים יש איומים פנימיים על לכידותה של המדינה: המיעוטים הבלוצ'י והכורדי מנהלים מלחמת גרילה יומיומית נגד השלטון באיראן, מבצעים פיגועים ומצליחים להפיל חללים בקרב לוחמי "משמרות המהפכה" השולטים בהם באכזריות רבה. גם מיליציית מוג'אהידין-ח'לק מעוררת דאגה רבה בקרב השלטון, בשל יכולתה להחדיר את אנשיה לתוך איראן מבלי שייתפסו, שכן הם בני המקום וקל להם להיטמע באוכלוסייה. שליטי איראן חושדים כי הפיצוצים והחיסולים הפוגעים בפרויקט הגרעין והטילים מבוצעים בידי מקומיים מאנשי מוג'אהדין-ח'לק או בני המיעוטים הבלוצ'י והכורדי, הפועלים בהשראתן, בהכוונתן, במימונן ובאימונן של ארה"ב וישראל. כל האירועים הללו מעוררים אצלם את החשש כי התשתית המשרתת את הפיגועים נגדם עלולה גם לפעול אישית נגד ראשי השלטון. החשדנות רבה והלחץ בקרב מקבלי ההחלטות באיראן גם הוא גדול.

גם אירועי הדמים בסוריה נתפסים אצלם כפעולה של המערב נגד הבסיס האיראני בסוריה. הם מאשימים את נסיכות קטר שהיא גרורה אמריקנית לביצוע המזימה של הפלת אסד לשם העברת סוריה למחנה המערבי ולזרועותיה של ישראל. קטר, כידוע, מפעילה את ערוץ אלג'זירה, האחראי – על פי האיראנים ומשפחת אסד – לפרץ האלימות בסוריה, באמצעות שקרים וזיופים שהפיץ במשך שנים הערוץ הקטרי נגד השלטון הסורי. האיראנים מאיימים על כולם – על טורקיה, על מדינות המפרץ, על ישראל, על אירופה ואמריקה – שאם השלטון בסוריה ייפול, הם, האיראנים, ייצאו מגדרם ויעשו מעשים בלתי צפויים. בשבוע שעבר תִירגל חיל הים האיראני את חסימת מיצרי הורמוז – המעבר ההכרחי של הנפט מהמפרץ לצרכנים.

הסנקציות הבינלאומיות משפיעות לרעה על קשריה של איראן עם גרורותיה: הסיוע האיראני הכספי לחיזבאללה קוצץ באופן ניכר, וחיזבאללה מצוי בקשיים כלכליים עד כדי כך שכבר נשמעים קולות בחיזבאללה הקוראים לעיין מחדש בקשר עם איראן. איראן גם חדלה לאחרונה להעביר כספים לחמאס בעזה, בעיקר בגלל מעברו של חמאס בשנתיים האחרונות – למרות התמיכה האיראנית רבת השנים – מן השלב המהפכני לשלב של בניין מדינה, מארגון אידיאליסטי-ג'יהאדיסטי לארגון אינטרסנטי-שלטוני. היות שחמאס מעדיף בשלב הנוכחי להוריד את להבות המאבק בישראל, הפנתה איראן את תמיכתה אל הארגונים הממשיכים את המלחמה הפעילה נגד הישות הציונית, ובראשם הג'יהאד האיסלאמי, על אפם וחמתם של ראשי חמאס, שביכולתם לחסל את הג'יהאד האיסלאמי אם רק ירצו להפוך ל"משמר הגבול" של ישראל.

קרש ההצלה האחרון של המהפכה האיסלאמית באיראן הוא פרוייקט הגרעין, שעדיין זוכה לתמיכה מצד סין ורוסיה – האחת מדינה של כופרים והשנייה של שותי וודקה. הן המדינות המגנות על "המאמינים" מפני צעדים שכופרים אחרים מתכננים נגדם. האם יש סתירה אידיאולוגית גדולה מזו?

פרופ' דוד מנשרי, אשר עד לאחרונה כיהן כראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, אומר:

שלושים ושלוש שנים לאחר שפרצה המהפכה, הרבה גורמים אינם מרוצים מתוצאותיה. השכבה המנהיגה עדיין יציבה, אבל יש בה בקיעים, במיוחד בין ההנהגה הדתית בראשותו של המנהיג, איאתוללה ח'אמינאי, ובין ההנהגה האדמיניסטרטיבית בראשותו של מחמוד אחמדינג'אד. למרות שהמהפכה היא איסלאמית, ושיקוליה אמורים היו להיות דתיים, מה שמוליך כיום את ההנהגה הוא השיקולים הלאומיים דווקא, כי הם העניין היחיד היכול לעורר אהדה בקרב הציבור שברובו הגדול הוא חילוני. הפרויקט הגרעיני נראה בעיני ההנהגה האיראנית כחיוני במידה העליונה ביותר, ואת ההוכחה הם קיבלו לאחרונה ממה שאירע בלוב: אילולא ויתר קד'אפי על הפרויקט הגרעיני שלו בשנת 2004, בעקבות המלחמה על סדאם חוסיין, ואילו היה בידיו כיום נשק גרעיני, לא היתה ברית נאט"ו מעזה אפילו לחשוב לעשות לו את מה שעשתה. לכן ההנהגה האיראנית, על פלגיה השונים ולמרות הניגודים הפנימיים, מאוחדת סביב התפיסה שהפרויקט הגרעיני חיוני לשרידות המשטר.

עם זאת השלטון משדר לחץ, וההתקפה העממית על השגרירות הבריטית היא סימן ללחץ. מדינה רגועה לא מתנהגת כך. הפיצוצים והחיסולים מעוררים בהנהגה האיראנית חשש שהם חדורים. אמריקה מהווה עבורם אויב חיצוני האמור לאחד את כל האיראנים תחת דגל ההנהגה. הציבור אולי לא קונה את הטענה הזו, אבל מול הברוטליות של השלטון והאופן שבו פוזרו הפגנות הצעירים אחרי בחירות 2009, אין לציבור ברירה אלא להמשיך בחיי היומיום מתוך תקווה שיום יבוא ויוסר מעליהם הסיוט ששמו "המהפכה האיסלאמית".

פורסם גם בעיתון "מקור ראשון" ובמגזין מראה 178.

* * *

אריה רוזנברג: "זית בן עזר"

אהוד שלום,

ראה כמה קטנה ארצנו... תגובה שקיבלתי מאחת מחברותיי הווירטואליות למיקרא "ימי רפת ושמן זית" כמופיע בעיתונך חדשות בן עזר 701.

שולח: רחל דורבן נושא: חדשות בן עזר 701, ימי רפת ושמן זית.

להלן סיפורון בשבילך. 

לקחת אותי בסיפורך שנים רבות לאחור. אנחנו משפחה כובשת. במרתף הבית תמצא ספריית צנצנות ענק של זיתים מגינתנו, כרוב, שקדים,סלק, וכל שאר ירקות. בקיצור חמוצים, שחיכו של בן הארץ מתאווה להם. 

לפני כעשרים שנה, מצאנו מסגרת אדומה קטנטנה של 2 על 2 באחד מעיתוני

הערב ובה מתכון לכבישת זיתים על פי בן עזר. עד היום  גלוי וידוע – בתור המקבלים צנצנות שי מאיתנו – כי הזיתים הטובים  ביותר הם בעלי התווית:  

"זית בן עזר" 

שבת שלום וחג שמח.

* * *

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו. לא להשתמש במכלים מפלסטיק!

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. 

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

* נדפס לפני שנים במוסף השבועי של עיתון "הארץ" במדורה של נירה רוסו, בטרם היא עברה לכתוב מדור דומה ב"ידיעות אחרונות". למיטב ידיעתנו השנה כבר הסתיים המסיק אבל אולי פה ושם עדיין אפשר למסוק או לקנות זיתים טריים. לאחרונה קנינו זיתים ירוקים מצויינים אצל ניסים, בשוק הכרמל. אפשר להתקשר אליו לפי 052-2806191 ולשאול אם עדיין יש בשביל מה לבוא והיכן דוכנו.

אם יש בזיתים שקניתם או קיבלתם יש רבים שכבר השחירו, אנחנו ממליצים לכבוש אותם לחוד בצנצנת עם שכבות של מלח בישול גס תחת משקולת כבדה, ומניחים להם כך שבועות אחדים. כדי להפחית את המליחות אפשר אחר-כך לשטוף אותם. כדי להשביח את טעמם אפשר לצקת עליהם יין.

* * *

משה כהן

הנדון: מפעל שימור אדיר

מכובדי,

הבון טון בימינו זה להשתלח בחרדים. האמינו לי, אני יודע את כל הבעיות אצלם ואת כל הביקורת המוטחת נגדם. אך הרשו לי להאיר זווית אחרת.

אני חילוני בן חילוני, אך אני גר בשכנות לשכונת "מאה שערים". ובכל פעם שאני מזדמן לשכונה חוזרת לנגד עיני פיסת היסטוריה חיה של העם היהודי, וזה מרתק. איפה ניתן לראות בית מדרש, תלמוד תורה, ישיבה, תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה? דפי הספרים של ביאליק, מנדלי ושלום עליכם קמים לתחייה לנגד עיניי. מוזיאון חי ונושם, קם מהאפר של השואה. אלה השורשים שלנו. מרתק!

רבותיי, זהו אוצר בלום של שימור היסטוריה יהודית. אי אפשר לקחת את זה מהם, ויש אפילו לסייע להם ולפרגן להם. איזו מסירות נפש נדרשת!  אולי זה יעזור לקרב את הדור הצעיר למסורת ולעבר שלנו. הניגוח הבלתי פוסק מצד האנשים הנאורים, הפך את היהדות לאוייב האנושות, וחבל. אנו כורתים את הענף שעליו אנו יושבים. אפילו בן גוריון החילוני למהדרין הבין זאת והעניק להם זכויות יתר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

משמעות פיקוד העומק ומפקדו

מאז הודיע הרמטכ"ל, בני גנץ, על הקמת פיקוד העומק, והעמדה בראשו של האלוף שי אביטל, החלו להישפך בתקשורת מאמרים אשר לקריאת תוכנם ניתן להבין שכותביהם, כנהוג אצלנו,  אינם מבינים ולו חצי דבר, באסטרטגיה צבאית (ומדינית) , ומכיוון שלא מונה לתפקיד מישהו שהם שתו איתו קפה... (או ש"המליצו עליו" לדרג הבכיר...), אז בכלל הלך עלינו, על הרמטכ"ל ועל צבאנו...

מספר קטן ביותר של פרשנים צבאיים טובים, לא אמר מילה בנדון. אלה סכרו פיהם ובצדק, כי אם יש משהו חשוב לומר על המהלך הזה ועל המינוי, מוטב שיישאר חסוי.

מה שכן ניתן לומר ולהעריך הוא שידוע זה שנים שזרועו של צה"ל היא ארוכה ופעילותיו בעומק האוייב נעשו בעבר הרחוק במקומות כמו אנטבה, או הפשיטה בטוניסיה (ועוד מבצעים רבים אחרים שחלקם הגדול אנחנו אפילו לא יודעים עליהם... וגם לא נדע). לאחרונה למדנו על תקיפות של שיירות בדרום סודן הנושאות נשק איראני לחמאס בעזה, ותפישת (והטבעת) אוניות נשק לחמאס. בעולם מעריכים כי צה"ל מעורב בכך ומצביעים על העובדה שצה"ל מכה מחוץ לגבולות מדינת ישראל כאשר נוצר הצורך בכך. גם בימים אלו ממש, אף אחד מאיתנו לא מאמין ולו לרגע, כי כל "ההתפוצצויות"  באיראן הינן תולדה של תאונות... גם האוייב לבטח יודע זאת... נשאלת לפיכך השאלה: מדוע היה עלינו להכריז על הקמת פיקוד העומק?

הסיבה היא ללא ספק להעביר מסר ברור לכל אוייב פוטנציאלי, שפעילות בטווחים רחוקים איננה שליפה מזדמנת או מצב יוצא דופן  אלא שזו אסטרטגיה ברורה וקבועה – וצה"ל מראה זאת בזאת שהקים מערכת שמוכנה לפעול, ותפעל במרחקים מהמדינה, כאשר ייווצר איום בלתי נסבל לגבינו.

כך, כל אוייב גם שלא בגבולות המדינה, יצטרך לחשוב על פשיטות קומנדו ישראליות בשטחו, ולפיכך להקציב כוח אדם רב ומשאבים כספיים להגן על כל מטרה אפשרית בשטחו. הוא יצטרך לחשוב שכל פעילות מאיימת עלינו לא תיענה רק באוויר (או ע"י טילים), הוא יצטרך להבין שיהיה עליו להילחם על אדמתו הוא – זו הסיבה אשר לשמה הוקם פיקוד העומק.

לגבי מי שמונה לעמוד בראשו, אינני יודע בדיוק מדוע דווקא שי אביטל, אבל אני מניח שניסיונו כמפקד בכיר בפעילות קומנדו (גם מחוץ לגבולות ישראל) עמד לזכותו, וכמו-כן היותו פייטר רציני ובעל כריזמה, והעיקר, שאני מניח שהוא עשה ופעל בנושא האמור בשנים האחרונות, כשהיה במערך המילואים של צה"ל... (הרמטכ"ל חכם מספיק לא להציב אדם חסר ניסיון ומרוחק מ"העניינים" לפיקוד שהוא כל כך רלבנטי ודינמי).

אז שיסלחו לי כל אותם כתבלבי תקשורת  פלצנים. – ילמדו אלו את העובדות וינסו להעסיק קצת את מוחם לפני שהם פוסלים מהלך או מינוי שהם לא מבינים בו דבר.

* * *

נתי מלאכי

נחמה פורתא

יוֹשֶׁבֶת מוּלִי בָּאוֹטוֹבּוּס זְקֵנָה אוֹסְטְרוֹ-

הוּנְגָרִית, מְסַפֶּרֶת לִי בְּנִיב אֵירוֹפִּי

"פְרַנְץ יוֹזֶף הָיָה טוֹב לַיְהוּדִים, כָּך אָמַר סָבָא רַבָּא

לְיַד בּוּדַפֶּשְׂט רַק אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁשָׁבְרוּ

אֶת לַהֲבוֹ שֶׁל דְּרֵיפוּס, הִתְחִילָה רְדִיפָה...

אֶמִיל הָיָה קְצָת בֶּן זוֹלָא..."

רַק הַסֻּכָּרִיָּה שֶׁנָּתְנָה לִי לַנְּסִיעָה

הוֹסִיפָה מְתִיקוּת לַנּוֹף הֶעָכוּר

הַנִּבָּט מֵחַלּוֹן הָאוֹטוֹבּוּס, בָּאַפְרוּרִית

הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹנִית הַעֲגוּמָה

שֶׁרַק בַּלַּיְלָה

הַמִּסְעָדוֹת שׁוֹקְקוֹת חַיִּים

בַּגּ'וּנְגֶל וּבְשׁוּק הַבָּשָׂר

הַעִירוֹנִי.

"כְּשֶׁתִּסַּע לְבּוּדַפֶּשְׂט," הִיא אוֹמֶרֶת, "לְיַד הַבַּנְק הַלְּאוּמִי

יֵשׁ מִסְעָדָה, שְׁנִיצֶל וִינָאִי לְתִפְאֶרֶת, וְתוֹךְ כְּדֵי טְעִימָה

יַעֲלוּ בְּדִמְיוֹנְךָ הַיְהוּדִים הָאֵלוּ, עִם שְׁעוֹנֵי הַמְּטוּטֶלֶת, וַעֲלָמוֹת

עִם כּוֹבָעִים רְחָבִים 

שֶׁהָיוּ וְאֵינָם עוֹד...

הַזִּכְרוֹנוֹת

הֵם הַנֶּחָמָה פּוּרְתָא שֶׁלִּי...

וִיסוֹנְטְלָטָשֶׁרוֹ."*

* להתראות – בהונגרית.  

* * *

נורית אלרואי: על הסופגנייה

 מקורן של הסופגניות במרכז אירופה, והן "עלו ארצה" עם יהודי אירופה. ואולם כבר במשנה (חלה א ד) נזכר מאכל דומה ושמו סופגנין: "הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין... פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה". ור' עובדיה מברטנורא מפרש: "הסופגנים – לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג."

מן הסופגנין שבמשנה חידש דוד ילין בשנת תרנ"ז [1897] את הסופגניות, על שום שגם הן רכות וספוגיות, ומהן נגזרה צורת היחיד – סופגנייה. אך היו שהתנגדו לחידוש הזה וטענו שהסיומת – יה למילים הפכה למגפה, למשל: חנוכייה, ומכבייה הקשורות בחנוכה, וגם עגבנייה, שמשייה ומטרייה.

ביאליק הציע במקום הסופגנייה את המילה אֶסְפּוֹג, במשקל אֶתְרוֹג. האקדמיה ללשון העברית קבעה: לא סופגנייה ולא אספוג אלא סופגנית, ואולם הצורה סופגנייה היא שנתקבלה בפי הדוברים.

ומדוע אוכלים סופגניות בחנוכה דווקא? משום שמטגנים אותן בשמן עמוק, והשמן הוא אחד מסממני החג לזכר נס פך השמן. לאחר שמוציאים את הסופגניות מן השמן הרותח אפשר לספוג מהן את השמן העודף, ואחר כך לרחוץ את הכלים בספוג וגם לעשות ספונג'ה, כלומר לשטוף את הרצפה.

לא במקרה שלוש המילים האלה דומות בצלילן: ספוג, סופגניות וספונג'ה. כולן ממקור אחד, מן המילה היוונית סְפּוֹנְגוֹס, שפירושה ספוג. ואולם נראה שכשם שנקביו של הספוג סופגים נוזלים, כן ספגה העברית את הספוג והוא נשמע עברי לחלוטין ו"מציית" לכללי הדקדוק העברי: ספוג במשקל ברוש, בכור, והפועל הנגזר ממנה לספּוג. ב-פּ' דגושה.

הספוג בא אל העברית בימי המשנה גם במשמעו הרגיל וגם בשימוש מושאל: המשנה מגדירה ארבעה סוגי תלמידים. אחד מהם היא מכנה "ספוג" משום "שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל" (אבות ה טו), מעין בור סוד שאינו מאבד טיפה.

ומן הספוג נגזרו במשנה הסופגנין, "העשויים כספוג" בלשונו של רש"י. אבל מה הקשר בין שני אלה לבין הספונג'ה שחדרה אל העגה העברית? גם היא מקורה בספונגוס, בספרדית יהודית פירושו לנקות ב- espongar היוונית, אך היא באה אלינו דרך הספרדית היהודית כלומר בספוג, ומן האֶספונג'ה נוצרה הספונג'ה ויוחדה לשטיפת הרצפות דווקא. וכך הספוג, esponja הספונג'ה והסופגנייה הן מילים אחיות.

 נורית אלרואי, מתוך איגרת מידע לחנוכה, של האקדמיה ללשון העברית.

* * *

עדה הרצברג

על הקמתה של "העמותה למען אורלי"

אפשר גם אפשר ל...כונן "עמותה למען אורלי" כזאת או אחרת – אבל אי אפשר להמטיר אש וגופרית על אנשים כמו אמונה אלון או יעל משאלי שמוסתרים, אצל רות האוסמן טרדלר תחת שם הצופן (המכובס – לא די הצורך!) – "כותבי המגזר הדתי".

ולמה אי אפשר? הרי הדבר נעשה כאן ובפרהסיה. והתשובה היא שאכן הדבר אפשרי מבחינה טכנית אבל חורג מאוד לפחות לענ"ד מן הטעם הטוב – ועל כך הרי כבר נאמר מי ייתן שאפשר יהיה להחזיר דברים שנאמרים או נכתבים בלהט הוויכוח למקומם. אבל אי אפשר. ואם רות האוסמן טרדלר מוכנה ורוצה לפעול למען הקמתה של עמותת א"א, כלומר עמותת אוהבי-אורלי שתזון ותפרנס וכו' את אותה מרת אק"ב – "ואימרו אמן," – אבל למה למעוך קצת באותה הזדמנות את כל מי שאיננו ממטרות העמותה הנכבדה?!  

 * * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

5. האומנם אכזבה מהתקבלות "קמשונים"?

פנייתה לפרוזה.

חרף קבלת-הפנים הנלהבת שעורכים לה ברש ורבינוביץ ב"הדים" מראשית כתיבתה, חרף הופעת "קמשונים" בהוצאת "הדים" (כניראה במימונה של אסתר), וחרף המעמד המרכזי שיש לאסתר מבחינה חברתית בקרב ידידיה בקהיליית הסופרים והציירים בתל-אביב – איש מהם (למעט אולי ליכטנבוים) אינו כותב על ספרה. אפילו האסון שנחת עליה עם מות בעלה חודשים ספורים לפני צאת הספר לאור – אין לו שום ביטוי נדפס של השתתפות חברית או התייחסות לספרה החדש; אולי גם משום שעם צאת הספר היא שוהה בפאריס. ובכלל, הז'אנר של כתבות וראיונות, שכמו נוצר כדי להציג עתה את שירתה ואת סיפור-חייה – אינו מקובל באותה תקופה.

חמש רשימות-ביקורת מתפרסמות על "קמשונים" לאחר הופעתו – מאת ב. פרי ("בוסתנאי", יולי, 1930), י. ליכטנבוים ("מאזניים", אב, תר"ץ, 1930), ש. באס ("הדאר", אלול תר"ץ, 1930), מ. קליינמאן ("העולם", נובמבר 1930), ועוד רשימה מאת שמעון גינצבורג ב"דאר היום" (טבת תרצ"ד, 1934. וכאשר זו מתפרסמת בספרו "במסכת הספרות", ניו-יורק, תש"ה, מצויין שנכתבה ב"ירושלים, תרצ"ב", 1932).

הרשימות מתנודדות בין סלחנות אוהדת והתפעמות תמימה ומתפייטת – לבין ביטול ולעג (קליינמאן). השבחים מתייחסים בעיקר ל"שירי מולדת" ולא לשיריה האישיים, שכמעט אינם מובנים. ומכאן ולהבא, לבד מרשימתו של בן-ציון ידידיה ב"עולם האשה" ב-1941 – לא מתפרסם דבר על שירתה (למעט ראיונות שעורכות עימה רבקה כצנלסון ב-1961 ואסתר הגר ב-1963) – עד שמופיע בנובמבר 1963 ספרה השני "שירי אסתר ראב" הכולל גם את "קמשונים" – ומיד מתפרסמים עליו, במהלך 1964, פי כמה יותר מאמרים מכל מה שנכתב עליה מעודה. אך עדיין אנחנו בביקורות של שנת 1930:

כותב ב. פרי בביטאון התאחדות האיכרים:

נפל בגורלה של אחת מבנות פתח-תקוה ליתן ביטוי לארצנו "כמו שהיא", בלי כחל ובלי פירכוס של רעיונות ושאיפות-לוואי נאצלים, השאולים ברובם מחיי גולה וניכר. אין רוך בשירים אלה: ארצנו אינה יודעת רוך. אין בהם מליצות פרחים: ארצנו מרובים בה הקמשונים מן הפרחים.

יש ואסתר ראב רוצה לפרוץ את גדרות-השיטה של מושבתה, לשיר "כמו שמשוררים" בעולם אחר: על מוקדי אישה הלוחמת בגבר, על אפסותם של "יתושי-אדם", על המנגן הוברמן – וכוחה בל עימה, כוחה וליחה איתה באדמת בתולה זו, שנבקעה ראשונה בידי אביה, אחיה, לברכת אחיות באוהל... בשירים אלה דווקא היא מתגלית במלוא שיעור קומתה, כמשוררת למולדת.

יוסף ליכטנבוים כותב בבטאון אגודת הסופרים:

שירים קטנים שקופי ניב, יפים כקונכיות ורודות, כטרפי גפן כהים מול שמי ערביים, מזכירים בפתגמיות שלהם את פרחי-הדובדבנים של הליריקה היפנית, ובתואם חרוזיהם הקצובים – את ניצני פטר הילה ואלזה לסקר-שילר. וכמו אלה גם הם כאילו נכתבו בשביל חוג מיודעים צר, בלי שהם מזויינים ככל הדרוש לכבוש להם בעצמם דרך להבנה. אבל אסתר ראב היא משוררת, משוררת עברית. ואם יש אשר ייסחפו אחריה טונים זרים, תמונות שאולות – הנה מרבית חרוזיה אוצרים בקירבם, לפחות, שורה, תנועה, או רמז, המיוחדים לה, ואך לה בלבד.

שמעון באס כותב בעיתונם של דוברי העברית בארצות-הברית:

הפייטנית הראשונה ילידת-הארץ, הראשונה אשר גדלה עם ריח סמדר ופרדסים פורחים. בת-איכרים ארץ-ישראלית! כבר מן הטורים הראשונים, הגבישיים, המבהיקים כגרגרי-החול מול שמש ארץ-ישראל, עלתה חירות. גאוות-עיניים של בת-ציון שזופה, המזנקת כמתוך סוגר, המרהיבה למצות עד תום מכוס צבעי-המולדת.

בגנזיה של אסתר מעטים אבני-היקר. מעטים הם גם במולדת. אך היא נותנת את אשר קיבלה. לה סממנים פשוטים, אך חמימים מאוד, סממני ארץ שכולה סף בין מידבר וים. כל מילה ותיאור נעוצים בטור כרגבים דשנים. אנו המבקשים את הצבע האחד של עצמיות עברית, ארץ-ישראליות, בהווייתנו החדשה, צריכים לברך על כל גילוי, גדול או קטן, הנושא בו משהו מהיסוד שאותו אנו מבקשים ועליו נאמר לבנות את בניין-חיינו. השירים הכנים והחזקים בפשטותם של אסתר ראב נושאים גילוי זה.

ואילו משה קליינמאן, בעיתונה של ההסתדרות הציונית העולמית, כותב:

הספר הוצא בשחצנות רבה (מעבר האחד מכל דף, צעצועים ציוריים) כאילו רצה לומר לנו, שניתן לנו איזה דבר הראוי לתשומת לב מיוחדת. אך שווא יעמלו מפארים אם אין במה להתפאר. בעצם הספר אין אנו מוצאים אלא מליצות רגילות על יפי המולדת ועל קצת עניינים אחרים, בחרוזים חופשיים נעדרי כל משמעת, משקל וקצב. הכל בינוניות. מקצת עניין מעוררים אולי שירים המתארים את תסיסת הדם בבחורות הצעירות, הצמאות ל"חיים" ואינן יודעות איך להשקיט צמאונן, ולפיכך הן מפזרות "שבע מחלפותיהן" לרוח ונכונות לאחוז בראשן המלא קטורת ולהכותו בקיר. (כניראה יש להן מזונות מוכנים בבית אבותיהן...) אך זה בלבד אינו מספיק ואינו מצדיק את הגנדרנות בצורת ההוצאה.

לימים, בנובמבר 1971, עתידה אסתר לכתוב, בתשובה לראובן שהם:

באחד הגליונות של "העולם" כתב קליינמן ביקורת קטלנית על השירים הראשונים שלי, הוא אמר שאני חצפנית כמו כל בני-הארץ הזאת, אבל הודה שאני "יודעת עברית". שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ-לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אוקליפטוסים, בארץ ריקה מכל – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות, משימות שהפכו לאבני דרך – ואב שהיה – סמל בשבילי.

*

בשנת 1931 לא מתפרסם שום דבר מפרי-עטה של אסתר, גם לא על אודותיה. בחמש השנים הבאות, 1936-1932, היא מפרסמת עוד אחד-עשר שירים: "ארחו לי לחברה", "יתמות ואבן", "שני עיטים ותאנה אחת" ו"אסרו עלי החג" ב-1932. "אנו פה לרגלייך מולדת" ב-1933. "ערב" ב-1934. "מזוג היין", "עין הגופרית" ו"ברוך אתה לי, השלום הכחול" ב-1935. "אלם ברוש" ו"הנפתח צוהר בשמיים" ב-1936. ומכאן ואילך היא משתתקת למשך אחת-עשרה שנים.

יומני הנעורים של אסתר, ו"מחברות 'קמשונים'", הם גם סדנת פרוזה אוטוביוגראפית, אך היצירות בעלות-הערך שנוצרות על האובניים האלה הן שירי "קמשונים" ולא סיפורת; ואולם, החל משנת 1932 מפרסמת אסתר במשך כשנתיים שבעה סיפורים: "זביחה התנפחה" ו"יחיה" ב"בוסתנאי" במרוצת 1932; "על הבניין" ב"בוסתנאי" ו"ריבת שושנים" ב"מאזניים", שניהם ב-1933; ב-1934 היא מפרסמת את "בפרדס" ב"מאזניים", את "גן שחרב" ו"חתונה" ב"גליונות"; ועוד רשימת-סיפור שלה, "אהבה בזאלצבורג" מתפרסמת ב"הארץ" ב-1936.

שניים מהסיפורים, "ריבת שושנים" ו"גן שחרב" – הם ממיטב הפרוזה שלה, ושומרים על טריותם גם לאחר שנים רבות. בדפי הטיוטות מתקופת הפרוזה הראשונה, 1934-1932, מצויים סיפורים כ"קפטן היל" ו"יום אחרון" שאסתר לא פירסמה בחייה, וכן "בקתה בפרדס", שנכתב כניראה עוד ב-1932 אך נדפס לראשונה לאחר 17 שנה ב"דורות" ב-1949. לפי הטיוטות שבארכיונה היא ממשיכה לכתוב פרוזה, אמנם מעטה מאוד, גם בשלהי שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40, אף כי בשנים 1945-1937 היא אינה מפרסמת שום דבר גם בפרוזה.

על פנייתה של אסתר לפרוזה מעיד שמעון גינצבורג ברשימתו שמתפרסמת ב"דואר היום" ב-1934:

בזמן האחרון אין היא [אסתר] מפרסמת שום שירים, והשמועה אומרת, כי עברה המשוררת אל הכתיבה בפרוזה משום-מה, והיא עוסקת עכשיו בכתיבת ספר שלם בפרוזה. אולם הקורא המעיין והעוקב את יצירתה הפיוטית, ישמח יותר, אם ימצא "הכובד הסגור" באסתר ראב סוף-סוף את ביטויו את תיקונו בשירה חדשה – בשירת-זוך, כזו וכזו, עלי תהומות.

*

בסתיו ובחורף 1927 מתקיימת חליפת מכתבים בין אסתר לבין הסופר א. ראובני היושב בירושלים. אשתו שרה מתארחת אצל אסתר בתל-אביב. כשאני מבקר אצל ראובני בקיץ 1968 בביתו בבית-הכרם, ומראיין אותו על חייו וכתיבתו, מדברים הוא ואשתו על אסתר באהבה רבה ומוסרים לה דרישת-שלום חמה.

על פי מכתבו של ראובני לאסתר ב-4 בדצמבר 1927 מתברר שכבר בשנה הזו, שבה היא אינה מפרסמת אף לא שיר אחד – מבקשת אסתר לפנות לכתיבת פרוזה. כותב ראובני:

טוב שאת חושבת על סיפור. אושיט לך עצות חיצוניות (כי לעצם הדבר כל עצות לא תועילנה): צורי פון ממש! (אם בצמצום או בהארכת דברים – אין הבדל, ותלוי באופי המחבר), קחי את החומרים מהחיים אשר שטפו את ליבך מנעורייך – משם קחי את האדמה והבתים, הרקיע, החולות והדמדומים. ואנשים ביראי לא "למשל", לא כתמונה מבארת את הטקסט, אלא אנשים ממש, בשר ודם (לא מן ההכרח שיהיו "גסים", יכולים להיות גם "עדינים"), ולא "טיפוסים" כי אם פרט ופרט ופרט. תפיסת הפרט, היחיד, תפיסת טיבו המיוחד לו ותיאורו באפשרויותיו השונות (ולא דווקא במציאותו המקרית – זה מה שנקרא "צילום פוטוגראפי") – זוהי מטרת האמנות כולה – העליונה והקשה ביותר.

אם לא ברור תשאלי אותי – יכול להיות שגם לי לא מובן.

למען האמת אסתר אינה זקוקה לעצותיו של ראובני כדי לכתוב את הפרוזה שלה דווקא כך ולא אחרת, כי היא אינה יכולה לכתוב אחרת, הלא כך היא גם בשיריה. ואולם מבלי לקרוא עדיין שום סיפור שלה, רק מהתרשמות משיריה הבודדים שנדפסו בכתבי-העת – מצליח ראובני לאפיין בצורה מדוייקת את הפרוזה שעתידה אסתר לכתוב.

בהמשך מתאר ראובני נשף שנערך למשוררת אלישבע בירושלים. דומה כי לא יכול להיות ניגוד רב יותר מזה שבינה לבין אסתר. למשל, אין שום הוכחה בדפוס או בזכרונות, שנערך אי-פעם "נשף", כלומר ערב ספרותי על שירי אסתר ועל "קמשונים", לפני דצמבר 1963!

כותב ראובני:

אמש היינו ב"נשף אלישבע", ב"אסם" שלנו. באו מ"פאר והדר" "החברה" אלה המשתעממים מפני שאין להם חברה. אולם האסם מצוייר יפה. לא אתאר. תראי. פתח המורה ידידיה, השייך לסוג אלה האוהבים יותר מכל לשמוע (ולראות – לו היה ראי לפני עיניו!) את עצמם מדברים. כל הקהל היה ער להנאתו של ידידיה והשתתף (ברגשות שונים) ברגשותיו.

אחר כך, אלישבע. רושם קשה. פנים אכסטאטיים מעונים. עיניים ערומות ובערמה (שטויות אני מדבר) זיק של שגעון. אין קול ואין כוח לקרוא את השירים, ובקהל מתלחשים שהיא "זקוקה" לכך. מילא, יהודים רחמנים בני רחמנים. מביטים על פני הקדושה הסלאווית הזאת ומוחים-כף. אח"כ שירה ונגינה ודקלמציה עפ"י נוסח ריינהרדט, כלומר, בריסוק אברי המשפטים ושטף הדיבור ואח"כ – נאום של אלישבע!

הנאום נמשך שעה – שעה נוראה. ניראה שהכינו לה נאום מטעם ה"קרנות" בשעה שנסעה לפולין ונאום שני בשעה שנסעה חזרה. ושניהם נתבלבלו ונשארה מהם תמצית והיה לה "רושם" שהיא נואמת ואומרת משהו, ולקהל היה רושם שהיא "מדברת" מתוך שהיא "מעונה" ונאלצה לדבר ואינה יודעת מה היא מדברת (כמוני, לעיתים קרובות).

היום קראתי שירים אחדים מהספר "חרוזים". הראשון יפה ופיוטי ועוד יש יפים. היא משוררת אסתר ובעלת נימה מיוחדת לה, ואל נזלזל בזה. אולי עולה ספר ה"חרוזים" על ה"כוס הקטנה"?

*

דומה כי פנייתה של אסתר לפרוזה נובעת מהפסקה זמנית בנביעה של מעיין שירתה. הפסקות כאלה כבר אירעו לה בעבר – קיץ 1921 עד קיץ 1923 לערך, בתקופת השנתיים הראשונות לנישואיה. שנת 1927 לערך, לאחר שפג רישומו של המשבר הקשה ביחסיה עם איזאק – משבר שגרם לשובה ארצה ולהתרחקותה ממנו אך הניב בשעתו שירים עזים. וכן, לפי עדותה, היא חדלה לכתוב בשנה הראשונה לאחר מות איזאק.

בסוף שנות ה-20 נפנית אסתר לכתוב גם שירים חיצוניים ופחות-אישיים – "תל-אביב" (1928), "למנגן הוברמן" (1929), "טבריה" (1930), ואפילו "לאב" (1929). שירים שאינם נובעים מפנימיותה, ממכאוביה ומהזדהותה העמוקה עם נוף הארץ כחלק ממנה.

ואחר-כך האלם בשנת 1931. היא כאילו מיצתה את עצמה. האיש שעימו התעמתה במרבית שיריה האישיים עד כה – מת. להמשיך בשירי הנוף אמנם אפשר, כמו ב"שני עיטים ותאנה אחת" (1932) או "ערב" (1934), אבל השירים העזים והאישיים ביותר שהיא כותבת לפני שהשתתקה ב-1936 – נובעים בעיקר מהתפרצות רגשות עזה וכואבת שבאה בעקבות המשבר שחל בנישואיה השניים.

כאשר חשה אסתר שהיא מגיעה למבוי סתום בשירתה, היא פותחת לעצמה צוהר לפרוזה. כאן היא יכולה להמשיך לשהות בסביבה הטבעית לה – ימי נעוריה ובחרותה. מרבית סיפוריה מעלים תמונות מן העבר ואין בהם כמעט הווה, אף לא כסיפור-מסגרת. לעומתם – מרבית שיריה עוסקים בהווה של תקופת כתיבתם, ואם העבר נוכח בהם, הרי זו השתקפות של געגועים אליו מתוך ההווה. בשירתה כמעט שאין לעבר קיום עצמאי, כפי שיש לו בפרוזה שלה.

אסתר היא אדם לוחם כל ימיה. אישה חזקה. בלתי-תלויה. שיריה נכתבים או אינם נכתבים רק לפי הצורך והיכולת הפנימיים שלה ולא על פי מידת התקבלותם החיצונית – כפי שסבור דן מירון בספרו "אימהות מייסדות, אחיות חורגות". שום חנופה או שבחים לא היו מניעים את אסתר לכתוב אם השיר לא היה נובע ביושר מתוכה; שום התעלמות או לעג לא היו מניאים אותה מלכתוב – אם רק השיר נובע ביושר מתוכה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "63 הרוגים ומאות פצועים בסדרת פיגועים בבגדאד," זה קציר יום חמישי האחרון, 22.12, וזו גם הכותרת בעמ' 16 של עמודי החדשות בעיתון "הארץ" מיום 23.12.

ומדוע האירוע הנורא והחשוב הזה, שמבשר את קריעתה של עיראק לגזרים לאחר "צאת" הצבא האמריקאי, לא בא בעמוד הראשון? – כי למושתלי-שוקן המטומטמים, אלה שעורכים גם את עמודי החדשות ב"הארץ" – יש סדר יום אחר, אנטי ישראלי: הנה הכותרות שלהם, באותיות של קידוש לבנה במקור –

עמ' 1. "אירופה מזהירה את ישראל שלא ליצור רצף בין י-ם למעלה אדומים."

עמ' 2. "אירופה לישראל: אל תחברו בין י-ם למעלה אדומים.

עמ' 3. במה שונה השתלמות מכנס? מבוך האישורים לפלסטינים.

עמ' 4. לראשונה פתחו חמאס והג'יהאד האיסלאמי  בהליך הצטרפות לאש"ף.

עמ' 5. צרפת הכירה בארמנים, טורקיה מחזירה את השגריר.

עמ' 6. השופט מצא: "לצאת למרי אזרחי בשל ריבוי מקרי הדרת נשים."

עמ' 7. מודעת ענק של "מנורה מבטחים".

עמ' 8. הקלדנית ניהלה את הדיונים, השופט רק בא לחתום.

עמ' 9. מודעת ענק של בנק יהב.

עמ' 10. אוניברסיטת תל אביב חזרה בה: תחקור המעקב אחרי הסטודנטים.

עמ' 11. צבי בר: "איני מעוניין בשום הנצחה."

עמ' 12. ממסדרונות הכנסת לרשת: הצצה לפייסבוק של הח"כים.

עמ' 13. לראשונה: הוראות לאבטחת ניסויים בנגיפים קטלניים.

עמ' 14. הרס באתר חפירות בעקבות חשש לחילול קברים.

עמ' 15. מודעת ענק של א.ל.מ. מוצרי חשמל ואלקטרוניקה.

עמ' 16. 63 הרוגים ומאות פצועים בסדרת פיגועים בבגדאד.

מסקנה: אירועים חשובים בעולם, בייחוד באזורנו הגועש, בטלים בשישים בשיקולי העריכה המגמתית של העיתון לאנשים חושבים "הארץ" – בטלים מול כל ידיעה שולית שיש בה כדי לנגח את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה או כל מוסד ישראלי אחר. כך מטמטם העיתון את קהל קוראיו מתוך מגמה פוליטית ברורה, לרוב אנטי-ישראלית ופרו-פלסטינית.

לשם איזון: בעיתון האינטלקטואלי "ידיעות אחרונות", המיועד לקוראים בעלי מנת מישכל גבוהה מזו של קוראי "הארץ", הופיעה הידיעה הלא-גדולה על הפיגועים בבגדאד רק בעמוד 17 של גיליון החדשות של יום שישי האחרון!

* סוף-סוף ארבע שורות אמיתיות בצרור שיריו של המשורר היהודי יליד גרמניה נתן זך "תג מחיר", שהראשון בו הוא "לציונות אין עוד מה להציע". ואלו הן:

"והרי אין לך דבר מיותר / מאדם המקונן על הנייר / ואומר בליבו מחר / אפרסם זאת בספר." ["הארץ", 23.12.11]

אדרבא, נתן, פרסם, פרסם, הכה בשינאתך העצמית החולנית והמזדקנת על כל חטאותינו וחטאות הציונות – כי הצביעות שלך, ודווקא בסגנון קוהלת, מאוד פופולארית היום בחוגים הנכונים.

* איך מסוגל עיתונאי רציני הנחשב לאמין – לפתוח את טורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" (23.12) במילים: "חמישה חודשים לאחר שקם האוהל הראשון ברוטשילד, שלושה חודשים וחצי לאחר צעדת המיליון..." – האם לא ידעת, נחום ברנע, ש"צעדת המיליון" מעולם לא היתה ולא נבראה אלא היא טריק של קופירייטרים שקרנים ושל עיתונות שהתמסרה להם ללא שמץ של ביקורת? ספק אם התקיימה אפילו צעדה של חצי מיליון. אבל השקר נקלט בציבור וחוזרים עליו אפילו עיתונאים מהשורה הראשונה כמוך. תתבייש לך! תתבייש! 

אגב, אנחנו מהיום הראשון, היטלנו ספק בכישוריה של הגברת הצעירה ד. ליף, וחטפנו על כך על הראש מרבים מידידינו וממקורבינו – שאנחנו בעת ובעונה אחת אנטי-פמיניסטים, מעיזים להטיל ספק בסיסמת-המחץ "רוטשילד-תחריר!" וגם לועגים למחאה החברתית שהפילה בפח, לדעתנו – חלקים רבים בציבור הישראלי השבע.

* רבים אוהבים לנופף בפנינו בדוגמתה המופלאה של דרום-אפריקה, שנחלצה ממישטר האפרטהייד הנורא והריהי כיום דוגמא למדינה מתוקנת, מדינה שבה מתקיימת ועידת דרבן שקובעת שישראל היא המדינה הגזענית, שרק בה מתקיים כיום אפרטהייד, וכדומה.

ובכן, 40% מתושבי המדינה המופלאה הזו דרום-אפריקה משתכרים פחות משני דולר ליום! ומצד שני 60% מהנשים ו-40% מהגברים באותה מדינה שוחרת השיוויון והביטחון לפרט – שמנים ב-20% מעל הממוצע, אוביסיטי בלשונו של יצחק נוי, המספר על כך בתוכניתו המופלאה כל שבת בבוקר – וזאת בגלל האוכל הגרוע שבו הם שוברים את רעבונם.

מה פלא אפוא שבישראל, שגם בה 40% משתכרים פחות משני דולר ליום (כל השאר לא מצהירים או שמקבלים מהממשלה) – יש 70% של שמנים ושמנות מעל הממוצע – מפני שהם לא מפסיקים לזלול יום ולילה יותר משזללו אי פעם היהודים בארץ-ישראל זלילות לאורך אלפי שנות היסטוריה – מימי אלוף בצלות ואלוף שום והעלייה הראשונה, וגם רוב תוכניות הטלוויזיה של המדינה היהודית הן על זלילה, זלילה, זלילה וזלילה. ממש מדינה מוכית רעב תמידי לצפייה בתוכניות בישול שמשביעות את הרעב של ההמונים לינוק טמטום טלוויזיוני.

* לשירו של יוסי גמזו על הסב והנכד – מצאנו לנחוץ להוסיף כי בשעתו, חברה-לחיים של המשוררת החשובה מקריית אונו יונה וולך ז"ל (שעל שמה ולא על שם אסתר ראב – נקרא רחוב בתל אביב) – אסר על מתן רשות להשתמש בשיריה, בהוראת רבו, לאחר שחזר בתשובה, וזאת פן דברי הפיגולים שכתבה ימשיכו להיות נפוצים.

בהנהלת אקו"ם חיפשו אז דרכים כיצד למנוע מקרובים ומבעלי זכויות אחרים בירושה – לפגוע ביצירתו של אמן, של סופר ומלחין, על ידי איסור השמעתה או הדפסתה.

דבר דומה קרה כאשר משפחתו של אצ"ג, שלא היתה מרוצה מספר מחקר שנכתב על אודותיו, ניסתה למנוע את הפצת הספר על ידי אי מתן רשות לשירים המצוטטים בו, לרוב באופן חלקי. גם זו דרך נבזית למדי לפגוע ביצירתו של סופר אחר מותו או גם בחייו – על ידי מניעת רשות מחוקרים לצטט מיצירותיו בספריהם, או גם קביעת תעריף יקר במיוחד לכל שורת ציטוט, מה שיגרום לחוקרים לחשוב פעמיים בטרם הם מצטטים!

כמי שזכויות יצירותיה של דודתי אחות-אבי אסתר ראב מצוי בידיו – אני מאשר כל פנייה להשתמש בשיריה ובסיפוריה, בכפוף כמובן לתנאים של מחלקת זכויות היוצרים באקו"ם, שהם המייצגים אותה, וגובי התמלוגים עבור השימוש ביצירותיה. לי עצמי אין אפשרות לתת רשות בעלת תוקף, שאינה עוברת דרך אקו"ם. הסכומים שאני מקבל מאקו"ם מדי פעם מכסים בקושי את הוצאות המנוי החודשי עבור הקטעים בהם מופיע שמה – שאני מקבל מ"יפעת", הסוכנות לקטעי עיתונות.

* טרם התגברנו על המיילים הרבים שחיכו לנו בשובנו מהנופש בים המלח, ועם הפונים ואינם נענים – הסליחה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,312 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.