גיליון מס' 703

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בטבת תשע"ב, 29 בדצמבר 2011

עם הצרופות: 1. דיוקנו של יצחק שנברג-שנהר. 2. אסתר ראב בת 34. 3. אסתר ראב ויצחק שנברג שנהר על שפת הים בתל-אביב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אביונה חרדית באוטובוס חנוכה לת"א, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // צהריים לשניים בחנוכה במסעדת גוצ'ה דיזינגוף 171 ת"א. // רוֹן גֵּרָא: אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה. // מנשה שאול: כוכבו של ארדואן – לאן? [ציטוט]. // יוסי גמזו: בעקבות עצרת המחאה בבית שמש.// משה כהן: הנדון: קירוב נשים (ונערות). // דוד מלמד: שיח-חוקרים בעל-פה ובכתב. // מתי דוד: החזון של אברום בורג: הקמת "מדינת ישראפלסטין". // אריה רוזנברג: בלב רישון. // יהודה דרורי: להיערך עם תקווה לשנה קשה מאוד – שנת 2012. // ד"ר ישראל בר-ניר: ניוט גינגריץ' – חריקה או בשורה בפוליטיקה האמריקאית? [ציטוט]. // עמוס גלבוע: דברי הרב גורן על חג החנוכה. [ציטוט]. // שלמה נקדימון: עמוס יקר. // עוז אלמוג: תאונת דרכים חברתית. // קורא נידח: מופע ההתלהמות של ד"ר טיבי. // רון וייס: בין נוער הגבעות לנוער הגדרות. // מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, מאת משה ברק: דלי"ת הנ"ל / מֶנְדְל / שֶיְינְדְל. // יוסי אחימאיר: אנטישמיות גואה, איום גרעיני מתעצם. [ציטוט]. // ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי, מיומנה של צרכנית תרבות כרונית. // תקוה וינשטוק: אהבת יהושע ואולגה.// לימור עובד: "אם היו מדירים אותי הייתי מגיבה לא בנעימות." [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. שקר המצור. 2. מונופול של צדקנות, תגובה ליוסי שריד: "ההיסטוריה לא תשכח להם", "הארץ" 26.12.11. // המכתב העיתי בן 700 [המשך]. // שרה גוטר-דוידזון: להפסיק לקנות את "הארץ"! // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת. 6. "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" – – גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר. // ממקורות הש"י.

* * *

אביונה חרדית באוטובוס חנוכה לת"א

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני כבר בת ח"י

לצבא כמובן לא הלכתי

אני משפשפת בלילות

נודרת נדרים

ומפֵרה אותם

אני מתפללת נגד היצה"ר

שיחדל לאונן לי את החיים

אבל אוי לי כמה טוב לי

וכשאני לעצמי

מה אני

תוקעת

אצבע

ואתמול נסעתי באוטובוס

מירושלים לתל-אביב

על ידי התיישב חייל צעיר

עם רובה בין הברכיים

ואיך שהתחילה הנסיעה

כבר בירידות למוצא

הוא התחיל לשפשף אותי

חזק במרפקו

והצליח בסיבובים להגיע

מבעד לשמלה

אל נקודת התורפה שלי

ואני לא יכולתי להתאפק

כי הוא גם נגע בזרועו

מבעד לבגדים

בכפתורי השדיים

הבתוליים שלי

שמעולם לא נגע בהם גבר

ולא חיללם

ואני הרגשתי בעננים

מפרפרת

מוּזְדָקֶרֶת

מרטיבה בתחתונים

קוראים לְמה שקרה לי

בתנ"ך אביונה

והחייל המשפשף

מזמזם

אז אגמור

בשיר מזמור

ואת המרפק

תוקע לי בפיזדה

זה היה בחנוכה

ואני

אוי לי ואבוי לי

שככה נעשיתי פרוצה

שמעולם לא היה לי כל כך טוב

בתחתונים

נס גדול היה שם

אבל הפסדתי

את העולמות העליונים

ואת חלקי בעולם הבא

ונשבעתי

מעתה אסע

רק בקווי מהדרין

בתור עונש

לי

הפרוצה

שמאוננת עם היצה"ר

* * *

צהריים לשניים בחנוכה

במסעדת גוצ'ה דיזינגוף 171 ת"א

פעם היה כאן קפה "ורד" ובקומה השנייה רחל איתן ישבה וכתבה את ספרה הנפלא "ברקיע החמישי" ובמרפסת הסגורה בקירות זכוכית, בקומה התחתונה, על שדרות קק"ל, היה שרגא נצר יושב בראש שולחן ארוך של נאמניו, חברי "הגוש" של מפא"י. ואני את בועז עברון ראיינתי שם לסדרה "מחיר הציונות" שהפכה לספר "אין שאננים בציון".

כיום, לאחר כמה וכמה גלגולים, זוהי מסעדת גוצ'ה ההומה אדם בשל התמחותה בפירות-ים. ובשל החנוכה אין ארוחות עסקיות וכל מנה מחושבת בנפרד.

1 קערה גדולה מאוד של מרק ביסק סרטנים בשמנת, שנראה כי צריך בגד-ים כדי לצלול לתוכה. נאכלה עד תומה. 44 שקלים.

1 סטלה חצי 27 שקלים.

1 המבורגר רגיל, מנה הכוללת המבורגר טעים באופן מיוחד, ממש מעולה! – גם בטיב הבשר וגם בהכנה. הזמנו מדיום-וֵלדאן, והיה מושחם-צלוי היטב מבחוץ ופריך ורך ועסיסי בפנים. מומלץ מאוד. עימו בצלחת קערית צ'יפס שחום מאוד אך בינוני מפני שהיה רך וסמרטוטי כאילו נוצק מאבקת תפוא"ד. לחמנייה פרוסה, טעימה, טבעת גדולה של בצל מטוגן בציפוי בצקי וממול סלט חסה, פלחי עגבניות וטבעות בצל חי סגול על המחצית של האין-המבורגר, וכן שלוש קעריות מיונז מתובל, קטשופ ורוטב אדום חריף. 51 שקלים.

1 מיקס גדול בחמאה ושום שכלל מיבחר מנות פרי-ים, כולל חצי סרטן עם צבת למחצו, וכאן הבעייה היתה לא של הטעם, למי שאוהב פירות-ים – אלא הכמות הקטנה. המנה נראתה בצלחת העמוקה הגדולה כמיקס קטן מאוד.

1 קרם ברולה לקינוח, עשוי היטב על פי כל הכללים. כולל גרגירים שחורים זעירים של וניל בתחתית הקערית. מומלץ. 31 שקלים.

2 אבטחה 4 שקלים. התשלום אינו חובה אבל שלא כאחרים אנחנו משלמים ולא מתווכחים.

2 כוסות מים, חופשי.

ס"ה 219 שקלים + 20 שקלים טיפ = 239 שקלים.

המלצרית נעה ס. היתה יעילה מאוד, ורק בגלל העומס במטבח בשעת הצהריים היה קצת שיהוי בין המנות. אבל כל הזמן הרגשת דואגים לרווחתך, מפנים מפיות, מביאים מפיות. יש עין פקוחה.

השירותים הנקיים והריחניים הם ללא הפרדה בין נשים לגברים, לכן שומרי כשרות והדרת נשים, אבל שהם גם אוכלי פרי-ים – ראו הוזהרתם!

דיזינגוף 171 תל אביב. טל. 03-5222886. בצהריים יש עומס ולעיתים מחכים קצת עד שיתפנה מקום. נראה שהמחירים ביום רגיל, שאינו חנוכה, הם קצת יותר זולים במסגרת הארוחה העסקית.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה

כ"ט בְּנוֹבֶמְבֶּר.

יוֹם הַכְרָזַת הַמְּדִינָה בָּאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

הַיּוֹם הַפְּרָטִי שֶׁלִּי – כְּשֶׁמְּצָאְתִּיהָ מִתְעַרְסֶלֶת

בְּנַדְנֵדַת מִטָּתֵנוּ הַמְּשֻׁתֶּפֶת.

מִלִּים שֶׁהוּנְפוּ,

צַלָּחוֹת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ,

סְדָקִים שֶׁנִּפְרְמוּ.

עֶשְׂרִים שָׁנָה חָלְפוּ.

יָמִים רְחוֹקִים נוֹגְחִים

חוֹזְרִים

פּוֹצְעִים יֵשׁוּתִי.

מַחְשָׁבוֹת מִשְׁתַּלְּחוֹת

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ אֵצֶל

הַיְּלָדִים.

מְשַׂחֶקֶת וְדוֹרֶכֶת בִּשְׁנוֹתַי

עֲטוּפוֹת הַדִּמְדּוּמִים.

קוֹלוֹת הַדָּם שֶׁבִּי

מִסְתַּבְּכִים בְּרֶשֶׁת

מַקִּישִׁים כְּבַמַּתֶּכֶת

דּוֹפְקִים נוֹאָשׁוֹת לְהַגִּיעַ לְחוֹף

מִבְטַחִים.

וְהִיא כְּגַל מְלַחֶכֶת בִּי,

צוֹחֶקֶת לִי,

פּוֹרֶמֶת עֵינַיִם זוֹמְמוֹת.

מַזְכִּירָה רֵיחַ פְּרִיחַת הֶחָרוּב

הַמְּלַחֵךְ בִּנְחִירַי

מַכֶּה כִּכְלוֹנָס בְּזִכְרוֹנוֹתַי.

נִתְהַדְּקוּ שְׂפָתַי,

אָבַד בִּי הָעֹז

לְסַנֵּן קְלָלָה.

* * *

מנשה שאול

כוכבו של ארדואן – לאן?

רג'פ טאיפ ארדואן צבר הישגים במרוצת שתי הקדנציות של שלטונו. הוא שם קץ למעורבות הצבא בפוליטיקה, שנמשכה כשמונה עשורים מאז היווסדה של טורקיה החדשה של אתאטורק, ובעידנו השתפר מצבה הכלכלי של טורקיה במידה ניכרת, וצמיחתה הכלכלית הגיעה ל-6 אחוזים בשנה.

כשיכור ניצחון, הוא נושא את עיניו למדינות ערב ולהמוניהן המתוסכלים, שלמרות "האביב הערבי", הם דבקים בכל שביב של תקווה כדי להיחלץ מאומללותם. חלומו של ארדואן הוא להפוך לרפורמטור ולגיבור מציל. שאיפה זו מתבטאת בעיקר בנושא הפלסטיני, שתמיד היה הסוס שעליו ניסו מנהיגים ערביים ואחרים לרכוב כדי להאדיר את עצמם. יוקרתו של ארדואן עלתה ברחוב הערבי לפני כשנתיים, כאשר במהלך פורום דאבוס, נטל את המיקרופון מידו של הנשיא שמעון פרס, אמר דברים בוטים נגד ישראל וסיכם באומרו כי לעולם לא ישוב לדאבוס.

השאלה היא מהם סיכוייו של ארדואן להפוך למנהיג האזור.

במרוצת 70 השנים האחרונות ניסו מנהיגים כמו נורי אלססידי, ג'מאל עבד אלנאצר, חאפז אסד, סדאם חוסיין, מועמר קדאפי, עלי חמינאי, רוחאללה חומייני, מחמוד אחמדינג'אד וחסן נסראללה, להזדקר כמושיעים ומאחדים את עמי האזור, אך הם נחלו כישלונות מרים. הסופר הסעודי עבד אלרחמן אלרשיד מכנה את כל אלה: "כוכבים שסיימו את דרכם בפח האשפה של ההיסטוריה." סיבת כישלונם היא שמדינות המזרח התיכון מתמקדות בלאומיות הערבית, באיסלאם הסוני ובאיסלאם השיעי. עובדה היא שזה 32 שנה מנסים המולות של איראן לייצא את המהפכה השיעית ל-56 מדינות מוסלמיות, אך נכשלו לייצאה ולו למדינה אחת.

אומנם ארדואן מנסה לרכוב על הסוס הפלסטיני. אך ניסיונו להתחבר עם חמאס נכשל, וארדואן ביטל את המשט השני של מרמרה. כמו כן אין הוא מבקר ברצועת עזה, היות שמצרים וסעודיה אינן מתלהבות מניסיונו לאמץ את הבעייה הפלסטינית. בנוסף, ביקור כזה יכול לפגוע קשה ברשות הפלסטינית, שבינה לבין חמאס שורר קרע עמוק. יש ידיעות כי מטעם זה היה ד"ר נביל שעת, איש הרש"פ, באנקרה ערב ביקורו של ארדואן באיזור, וביקש להניא את ארדואן מכוונתו לבקר ברצועת עזה.

כשלונות לא חסרים

דחייה זו מתווספת לצרות אחרות של ארדואן:

* שואת הארמנים הרודפת את טורקיה בזירה הבינלאומית.

* הסכסוך עם קפריסין על חלוקת האי והריבונות על הים המקיף אותו.

* הסכסוך עם יוון על אותו רקע, שהחריף לאחרונה בגלל גילוי משאבי הים.

* הקרע החדש עם סוריה, שמחק בן-לילה את הפיוס שקרם עור וגידים בחמש השנים האחרונות.

* הסכסוך עם עיראק על מי הפרת והחידקל ועל תקיפות שמבצע צבא טורקיה על בסיסי תנועת הפ.ק.ק. בצפון עיראק, שאותן רואה עיראק כפגיעה בריבונותה.

* הסכסוך ההיסטורי עם איראן על הרקע העדתי בין השיעים לבין הסונים, ולאחרונה מתגלע סכסוך על הצבתו של בסיס הרדארים של נאט"ו בטורקיה שנועדו לסכל את ירי הטילים מאיראן.

  בנוסף, לטורקיה יש בעיות פנים כמו המרד הכורדי והניסיון לגמד את מעמדו של הפיקוד הצבאי. יתירה מזו, על ארדואן מעיבים כישלונות וטעויות בזירה הבינלאומית שהוא אחראי להם:

* הוא תמך באיראן בנושא הגרעין, מה שקומם נגדו את נאט"ו ואת המימשל האמריקאי, ואז הוא נסוג מתמיכתו.

* בתחילת ההתקוממות בלוב הוא תמך בקדאפי, ולאחר מכן טען כי לא הובן כהלכה.

* בבחריין תמך בתנועת המחאה השיעית וכינה את דיכויה "כרבלא שנייה", אך שב וטען כי לא הובן כראוי.

* הוא נכשל בצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי, וכעת הוא נוקט צעד נקמני בפנותו למזרח כדי ליצור רושם שיש לו שם חלופה לאירופה.

נוכח כל אלה, ניתן להסיק כי דרכו של ארדואן להפוך מנהיג מושיע של העולם הערבי אינה סוגה בשושנים, וכי אחרי שנדמה כי דרך כוכבו, תבוא דעיכה שתחזירו לממדיו הצנועים.

ההיסטוריה החדשה של המזה"ת מלמדת כי מדינות ערב הכשילו את ניסיונותיהם של כל מנהיגי ערב להשליט את עצמם על מדינות האזור ולנהל את ענייניהן בשם האיחוד הערבי והאיסלאם. ניסיונו של ארדואן לא יהיה שונה מניסיונות קודמיו, במיוחד בהתחשב בכך שאינו ממוצא ערבי.

העידן של אזורי ההשפעה של מדינות חזקות, הקולוניאליזם והאימפריאליזם – חלף. כיום קיימות 194 מדינות ריבונות החברות באו"ם, הן מוכנות לשתף פעולה זו עם זו על בסיס שוויוני, ואינן זקוקות להנהגה חיצונית המכתיבה את צעדיהן. הוכחה לכך היא הביקורת שנמתחה על ארדואן בביקורו במצרים, לא רק מצד האחים המוסלמים, אלא גם מצד הסעודים, שגינו את שאיפותיו להשליט את עצמו על אחרים ולמכור להם חלומות על מנת להשיג, כלשונם, מטרות דמגוגיות.

עורך העיתון "אלשרק אלאוסט" הסעודי טארק אלחמיד כותב: "האחים המוסלמים והסלפים תקפו את ארדואן בטרם עזב את מצרים, כי בשבילם הוא חילוני מדי, והם דוחים את נאומו במרכז הליגה הערבית שבו אמר: 'האין פירושה של החילוניות התנגדות לדת, ועל מחברי החוקה החדשה במצרים לקבוע כי המדינה תעמוד במרחק שווה מכל הדתות, וכי לכל אזרח מובטח חופש הדת'."

באשר לעתיד היחסים בין טורקיה ובין ישראל, למרות שארדואן לא יהיה המנהיג המוביל במזרח התיכון, האינטרס של ישראל מחייב לשקם את היחסים, כי יש להתייחס לטורקיה המעצמה ולא רק לראש ממשלתה. לפיוס, דורש ארדואן מישראל תשלום פיצויים והתנצלות כמזור לגאוותו הפצועה בעקבות הרג תשעה מאזרחיו על סיפון המאוי מרמרה. כמו כן דרש כי ישראל תסיר את המצור מעל עזה. הדרישה האחרונה אינה עוד רלוונטית לאור דו"ח פאלמר מטעם האו"ם, שקבע כי המצור שמטילה ישראל על עזה תואם את המשפט הבינלאומי. באשר לשתי הדרישות האחרות, טוב תעשה ישראל אם תיענה להן, ותפתח בכך את הדרך לשיתוף הפעולה בין שתי המדינות, התואם את האינטרסים של שתי המדינות.

גם בעולם הערבי יש מי שמאמין כי שיקום היחסים הוא מובטח. הסופר המצרי מאמון פינדי כותב: "הרעש התקשורתי של ארדואן נגד ישראל אינו יכול לפגוע בשיתוף הפעולה האסטרטגי בין טורקיה לישראל, ובין שתיהן לברית נאט"ו ולארה"ב."

נדפס לראשונה במגזין "מראה" 178.

* * *

יוסי גמזו

בְּעִקְבוֹת עֲצֶרֶת-הַמְּחָאָה בְּבֵית-שֶמֶש

נַעֲמָה מַרְגּוֹלִיס בַּת הַ-7,

אִם לוֹמְדִים בְּבֵית-סִפְרֵךְ בֵּין שְאַר תְּחוּמִים

גַּם שִעוּר בְּאַסְטְרוֹנוֹמְיָה בֵּין שְעוֹת מַדְּעֵי הַטֶּבַע

וְדָנִים בּוֹ בְּלִקּוּי-חַמָּה שֶבּוֹ נֶעֱלָמִים

פְּנֵי הַשֶּמֶש בְּעֶטְיוֹ שֶל הַיָּרֵח

הַזּוֹמֵם לִכְלוֹא אוֹרָהּ בְּמַעֲצָר,

אָז תֵּדְעִי שֶבְּבֵית-שֶמֶש יֵש מִין אֹפֶל הַטּוֹרֵחַ

לְהַחְשִיךְ אוֹתוֹ וְלֹא רַק לְלִקּוּי-חַמָּה קָצָר

אֶלָּא דַוְקָא לְלִקּוּי-הַמְּאוֹרוֹת שֶשֵּם נִרְדָּף הוּא

לִשְקִיעַת חֶבְרָה פָנָאטִית בַּפִּגּוּר הַמִּתְבַּזֶּה

וַעֲצֶרֶת-מְחָאָה זוֹ שֶעִירֵךְ צָפְתָה בָּהּ – דַף הוּא,

דַף רִאשוֹן בַּמַּאֲבָק עַל מִגּוּרוֹ שֶל נֶגַע זֶה.

וְאִם חוּץ מִלִּמּוּדֵי גַּרְמֵי שָמַיִם

גַּם לִלְמֹד הִיסְטוֹרְיָה כָּל תַּלְמִיד מֻזְמָן

עַל תְּקוּפָה הַמִּתְקָרֵאת יְמֵי-בֵּינַיִם

וְאוֹמְרִים לָכֶם שֶהֵם קָרוּ מִזְּמַן –

אָז יָדוּעַ לָךְ וַדַּאי, וְלֹא מֵאֶמֶש,

כִּי אוֹתָם יְמֵי-בֵּינַיִם נִמְשָכִים

גַּם הַיּוֹם, וּבֵין הַשְּאָר גַּם בְּבֵית-שֶמֶש

בְּקִרְבָּם שֶל חוּלִיגָאנִים חֲשוּכִים.

וַאֲשֶר לִתְחוּם דִּבְרֵי יְמֵי עַמֵּנוּ

וְגוֹרְמֵי חֻרְבַּן הַבַּיִת הַשֵּנִי

שֶאוֹתָם תִּעֵד יוֹסֵף בֶּן מַתִּתְיָהוּ, עַד יָמֵינוּ,

וְשֶיֵּש בָּהֶם, אֲבוֹי, דִּמְיוֹן מַדְאִיג וְעַקְשָנִי

לְאוֹתָן הַסַּכָּנוֹת הָרוֹחֲפוֹת כַּיּוֹם כָּעַיִט

עַל מִרְקַם לְכִידוּתֵנוּ, כְּמִקֶּדֶם, בִּיהוּדָה

כְּמוֹ טֵרוֹר סִיקָרִיקִים זֶה, שֶכִּרְסֵם בָּנוּ מִבַּיִת

וְהֵקֵל עַל אַסְפַּסְיָנוּס בְּדַרְכּוֹ הַיְּעוּדָה

אֶל חֻרְבַּן רִבּוֹנוּתָם הַמְּדִינִית שֶל אֲבוֹתֵינוּ –

מָה נֹאמַר לָךְ, נַעֲמָה מַרְגּוֹלִיס, חוּץ מִכָּךְ שֶאַתְּ

נֶהֱפַכְתּ, וְלוּא גַם עַל כָּרְחֵךְ, לְסֵמֶל כְּמִיהָתֵנוּ

לְנִצְחוֹן בְּנֵי אוֹר עַל כַּת בְּנֵי חֹשֶךְ הַחוֹתְרִים אַט-אַט

לַעֲשׂוֹת מִיִּשְׂרָאֵל הַחָפְשִיָּה שֶל שְנוֹת אַלְפַּיִם

תֵּאוֹקְרַטְיַת אָיָאתוֹלוֹת שֶנִּדְרֶשֶת בָּהּ אִשָּה

אַמִּיצָה כְּטַאנְיָה רוֹזְנְבְּלִיט לָזוּז לַיַּרְכָתַיִם

שֶל כְּלִי-רֶכֶב צִבּוּרִי וּבָהּ יוֹרְקִים לְלֹא בּוּשָה

עַל יַלְדָּה שֶלֹּא חָטְאָה בִּמְאוּם, חֶרְפָּה זוֹ שֶמִּמֶּנָּה

הִסְתַּיְּגוּ כָּאן רַבָּנִים רְאוּיֵי-שֶבַח, לְעֵדוּת

(שֶחוֹבָה עַל כָּל אִיש-דָּת נָאוֹר לִתְמֹךְ בָּהּ) כִּי אֵינֶנָּה

מְיַצֶּגֶת בְּשוּם אֹפֶן אֶת מוּסַר הַיַּהֲדוּת.

* * *

משה כהן

הנדון: קירוב נשים (ונערות)

מכובדי,

מרוב המולה בתקשורת סביב הדרת נשים בבית שמש, לא שם לב איש לידיעה צנועה באותו הקשר.

דווח שרק לאחרונה נחטפו 7 נערות ישראליות קטינות על ידי בני מיעוטים, וזו תופעה מתמשכת מזה זמן. אין ספק שבני מיעוטים פחות מעניינים מחרדים, אך אולי בכל זאת ייתן מישהו את דעתו על גורלן של נערות ישראליות, שאמנם לא ירקו לעברן אך עשו להן משהו לא פחות חמור, חטפו אותן.

נכון, יותר כיף להשתלח בחרדים מאשר בבני מיעוטים. זה יותר פוליטיקלי קורקט. צביעות אמרנו? למה איש אינו דוחק במשטרה לחקור את חטיפות הנערות? זה לא מעניין? זה אינו פוגע בדמוקרטיה?

משה כהן

ירושלים

* * *

דוד מלמד

שיח-חוקרים בעל-פה ובכתב

לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עורכים: יפה ברלוביץ ויוסף לנג, הקיבוץ המאוחד, 2010, 287 עמ'.

ימי-עיון חשובים הנערכים באוניברסיטאות עלולים לצלול לתהום הנשייה אם אין להם המשך המעלה את הדברים על הכתב.

מבחינה זו צלח מזלו של יום העיון שנערך באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2005 במסגרת המחלקה לספרות עם-ישראל והמכון לחקר הציונות הדתית. ביום עיון זה נדון חלקה של העלייה הראשונה ביצירת המסד לבניית התרבות הלאומית בארץ-ישראל.

ההרצאות שנישאו ביום העיון הולידו את הספר הכולל שנים-עשר מאמרים פרי-עטם של ארבעה-עשר חוקרים מתחומי מחקר שונים: היסטוריה, לשון, ספרות, מיגדר, פולקלור, מוסיקה, גיאוגרפיה, מוזיאולוגיה ומחשבים. המאמרים מתחקים אחר החותם שהטביעה עליה זו על התרבות הישראלית בנושאים אלה.

יש לציין כי העלייה הראשונה לא זכתה לעיסוק נרחב מצד המחקר האקדמי בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, ורק במלאת מאה שנים לעלייה זו החלו לצאת לאור מחקרים שטיפלו בהיבטים השונים של החברה שהתפתחה באותם ימים ויצרה מסגרות חדשות של חינוך, ספרות, עיתונות וגם שירה.

מטבע הדברים שזורים קורותיה של העלייה הראשונה בקורותיהן של המושבות שעמדו במרכזה: פתח-תקווה, ראשון-לציון, חדרה, גדרה, מזכרת-בתיה, ואחרות.

מאמרי הקובץ עוסקים בין היתר בנושאים כמו זמן ומקום בעלייה הראשונה (י' ברטל), חזרת השבט התימני למעגל התרבות היהודית (י' טובי), ראשיתה של תרבות ארץ-ישראלית (י' ברלוביץ), ספר היובל הגנוז של פתח-תקווה (י' לנג), ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל כטרנספורמציה מיגדרית (מ' שילה), הדרשה ביידיש בשירות "חיבת ציון" (מ' קצ'נסקי), ועוד.

לפני החוקרים נחשפים עתה לא רק מקורות ספרות, עיתונות, ספרי-יובל ויומנים ומכתבים, אלא גם ארכיוני המושבות שנפתחו לקהל הרחב וחלקם גם מוחשבו לתועלתם של החוקרים והלומדים.

עורכי הספר, פרופ' יפה ברלוביץ וד"ר יוסף לנג, השכילו לקבץ בספר היבטים שונים של הנושא באורח מקיף ומפורט ומבלי לפגוע במידת העניין שימצא הקורא בחומר הרב.

אך העיסוק בעלייה הראשונה אינו מצטמצם אך ורק לעבר הרחוק. נגיעותיה של העלייה הראשונה נשלחות עד לימינו, ודוגמא לכך מצויה במאמרו של חוקר הזמר העברי אליהו הכהן המתאר את תולדות החיפושים אחר "שיר לאומי" באותם ימים, דרך ההתמסדות של "התקווה", ועד למעמדו של ההימנון בימינו. ואומנם, סיפורו של ההימנון שנכתב בימים ההם, לא תם. הוא נתון מדי-פעם לביקורת גם עתה באשר למידת התאמתו למדינת-ישראל ולהרכבה הדמוגרפי העכשווי.

זאת ועוד, בשנים האחרונות ניכרת התעניינות גוברת בעלייה הראשונה וזו מעודדת את חקר התקופה תוך ביקורים במוזיאונים של המושבות ובאתרים היסטוריים הקשורים בה, ותוך התעמקות בעיתוני התקופה ובכתביהם של צאצאי משפחות העלייה הראשונה החשים צורך לשתף את הציבור בקורות אבותיהם ובתרומתם לחיי הארץ .

מובן שלא ניתן להקיף בספר אחד את כל היבטיה של העלייה הראשונה. יש נושאים שונים שבוודאי יוסיפו להיחקר, כמו חלקו המכונן ולעתים הבעייתי של הברון רוטשילד, הקמת מוסדות השלטון הפנימי באותה עת, ייסוד אירגוני הפועלים ובעלי-המלאכה, הקמתם של מוסדות פיננסיים, בעיות החקלאות והרפואה, מערכת החינוך הלאומית העברית, היחסים עם השלטון התורכי ועם הערבים, אגודת ביל"ו ורעיונות הצדק החברתי שבהם דגלה, ואפילו ניסיונות העלייה מאתיופיה.

מכל מקום, עורכי הספר עשו את שלהם ופתחו דיון נרחב בחלק מנושאי העלייה הראשונה תוך שהם הופכים את הקריאה בספר לחוויה אינטלקטואלית מרתקת.

 פורסם במקביל גם ב"מאזניים"

* * *

מתי דוד

החזון של אברום בורג:

הקמת "מדינת ישראפלסטין"

במאמר מוזר ומבולבל שפירסם ב"הארץ" (23.12) בכותרת "עכשיו תורכם", מעלה בורג "רעיון מדיני", מקורי, לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. הוא מציע להקים את מדינת "ישראפלסטין". מדינה משותפת ליהודים ולערבים בין הירדן לבין הים התיכון.

זה עוד רעיון הזוי ומטורף של האיש המוזר והחריג של הפוליטיקה הישראלית. לאחר שהוא נכשל וניפלט מכל התפקידים והמסגרות שבהן כיהן, הוא מנסה כל פעם מחדש להפגין נוכחות, בניסיון נואש לומר: "אני קיים. אני חוזר!"

בורג מיואש מכולם. הוא לא מאמין בפתרון של "2 מדינות ל-2 עמים". הוא לא מאמין ב"ישראל יהודית ודמוקרטית". הוא לא מאמין בכל המערכת הפוליטית הקיימת, לא בימין ולא בשמאל. הוא מאמין במדינת ישראפלסטין!

האיש החריג והמוזר הזה, שנהיה לשוחט פרות קדושות, הפך בפועל לאנרכיסט שאיבד שליטה על עצמו ויורה הגיגים של הרס וארס נגד כל סביבתו. בכל ראיון עיתונאי וטלוויזיוני במהלך השנים האחרונות הוא מייצר שיטפון של מילים ורעיונות שכולם הבל הבלים שאיש לא התייחס אליהם ברצינות.

לאחר שניפלט ופרש מהכנסת, מהסוכנות היהודית וממפלגת העבודה, הלך לעשות לביתו כשותף בכמה עסקים פרטיים שנכשלו. לאחר שנישכח ונעלם מהזירה הציבורית והתקשורתית, מצא את מקומו בהנהלת הקרן החדשה ובהפגנות בשייח' ג'ראח בירושלים.

לאברום בורג יש שיגעון גדלות שהוא גאון מדיני, לאומי ומפלגתי. הוא חיי בפנטזיה שהוא נועד לשלטון, להוביל את ההמון בראשותו ולנצח.

בדיוק לפני שנה הוא יצא ב"הכרזה דרמטית", בתוכניתם של קירשנבאום ולונדון בערוץ 10, על הקמת מפלגה חדשה. "מפלגת התקווה לשלום ולשוויון", משותפת ליהודים ולערבים.

להלן כמה דעות ורעיונות של בורג, אותן השמיע בזמנו בראיונות בעיתונות ובטלוויזיה.

מפציר ביהדות ארה"ב לנתק קשר עם ישראל הרשמית (בארה"ב מתעלמים ממנו).

המערכת הפוליטית בישראל בפשיטת רגל (כי הוא ניפלט ממנה).

בישראל לא קיימת דמוקרטיה אמיתית (היא היתה דמוקרטית כשהוא היה בה).

חופש הדעה נעלם בישראל (למרות שהוא מופיע על כל הבמות).

לא מאמין באלוהים (הולך עם כיפה ועושה פוזה של דתי).

לא מתנגד שראש הממשלה תהיה מוסלמית – חנין זועבי (ירד מהפסים).

ישראל היא מדינה מילטריסטית שמידרדרת לפאשיזם. (הצטרף לתעמולה הערבית).

תובע לשנות את חוק השבות (לטובת זכות השיבה הערבית).

טוען שהמון אנשים תומכים בו וברעיונותיו (אפילו מר"צ וחד"ש לא מספקים אותו).

גיבוי של עיתונאים בישראפלסטין ותמיכה בדיאלוג עם האיסלמיסטים.

מיספר עיתונאים בכירים הביעו כבר בעבר את תמיכתם בהקמת "מדינת כל אזרחיה", שמשמעותה מדינה אחת משותפת ליהודים ולערבים מהים עד הנהר.

גדעון לוי ("הארץ") משאת נפשו מדינה אחת בפלסטין עם שוויון וצדק ליהודים ולפלסטינים. הגדרת ישראל כמדינה יהודית גוזר עלינו לחיות במדינה פאשיסטית. לא נורא אם יהיה רוב פלסטיני בישראל. ישראל צריכה לקלוט מאות אלפי פליטים פלסטינים בתחומה, בדומה לעלייה הרוסית.

יגאל סרנה ("ידיעות אחרונות") – רעיון חלוקת הארץ כשל, והפתרון לסכסוך מצוי בהקמתה של מדינה אחת לישראל ולפלסטינים שתחבר את תל אביב עם תושבי עזה תחת ממשלה אחת, בירה אחת ותקציב אחד.

עמירה הס ("הארץ") – לא מדינה אחת, לא שתי מדינות. היא תומכת באיחוד המדינות הסוציאליסטיות של המזרח התיכון.

ניר ערד (הכתב המדיני של ערוץ 2) – ישראל היתה צריכה מזמן להתנער ממובארק ומרודנים ערבים אחרים, ולפתוח בדיאלוג עם האחים המוסלמים שהם היחידים במצרים שמאוד בוער להם להתחיל בתהליך הדמוקרטי.

ח"כ דניאל בן סימון (בעבר עיתונאי ב"הארץ") – יש להתבונן בגישה אופטימית על השפעת ה"אביב הערבי" על מדינת ישראל. אופטימיות שאולי ניפתח חלון חדש במזרח התיכון. זה המזרח התיכון החדש שאנו ייחלנו לו.

עצוב להיווכח כיצד התדרדר האיש הזה אברום בורג (בנו של מנהיג המפד"ל בעבר) שכיהן כיו"ר הכנסת, כיו"ר הסוכנות היהודית, וכאחד מראשי מפלגת העבודה. הוא החל את פעילותו הציבורית ב"שלום עכשיו" ויסיים אותה באותה תנועה שגם היא איבדה את מקומה בציבור.

דאגה מתעוררת לנוכח דעותיהם הנאיביות והקיצוניות של קבוצת עיתונאים בכירים אלה.

אהוד: אני לא קורא את הַפֶּרֶשׁ של אברום בורג, האיש שכתב ספר אנטי-ציוני בהיותו יו"ר ההסתדרות הציונית ויונק היטב מעטיניה. בעיניי הוא צירוף של טיפשות, בלבול וצביעות – וכולם באיש אחד, וכך גם אלה שמתייחסים אליו ברצינות ומעניקים לו במה להבלויותיו.

* * *

אריה רוזנברג: בלב רישון

הפעם נצא לשמורת טבע במחוז ילדותי, לרחוב נחמה בלב רישון (כך קוראים בני ראשון לציון המקוריים לעצמם), שכל כולו נמתח ל-242 מטר ועוד 45 מדרגות.

הרחוב נקרא על שם נחמה פוחצ'בסקי, איכרה, סופרת ומראשונות ראשון לציון. ברחוב ניצבים בתי כנסת רבים, כמעט בית כנסת לכל עדה, ובנוסף נמצא בו גם מקווה טהרה גדול. במסענו נחלוף על פני חנויות המכולת הרבות והאטליז עם בריכת הקרפיונים, ששמואל הקצב נתן לי להשתעשע עמם בהפקידו בידי את המוט עם הרשת שבה שלה הקרפיונים מתחתית הבריכה. אבל העיקר נזכר ונזכיר את בני האדם שחיו ברחוב.

מסענו מתחיל בנקודה המערבית הגבוהה, עליה ממוקם בית הכנסת הגדול, שעבורנו הילדים היה שקול בקדושתו לבית המקדש שחרב. הרבה שנים ספדו לנפטרי רישון בחזית בית הכנסת, ומשם היה יוצא מסע ההלוויה אל בית הקברות. בחלקו הצפוני של בית הכנסת, בכוך קטן, חיו להם זוג גמדים, נתן ועליזה, שהמריבות שלהם נשמעו למרחוק. אני יורד באיטיות בשביל, וממש מתחת לבית הכנסת הגדול מבצבץ בית כנסת של הסוחרים ובעלי המלאכה, ששימש את בני העדה האשכנזית. לפני כ-60 שנים, לאחר שאחי זיגי נפצע בתאונת דרכים, נאספנו בבית הכנסת הזה, בירכנו הגומל והוספנו לשמו את השם "חיים", בטקס שנראה לי אפוף הוד ומסתורין.

אני מסיים לרדת במדרגות, ומולי מקווה הטהרה של המועצה הדתית, שבילדותי היה המקום בו התקלחנו פעם בשבוע במים חמים (לא היו אז מים חמים זורמים בבתים). בחזית המקווה ניצב עץ אשקידיניה (שסק) מניב פרי כתום ועסיסי, וכאז כן עתה אני אוכל מלוא הפה מהפרי הכתום ומקנח את עודף המיץ בשרוול חולצתי, כמו פעם. כיום רחוב נחמה נטוע כולו בעצי כחלון שפריחתם הכחלחלה מעניקה לרחוב הילה מעניינת. בצידו השני של הרחוב ניצב עוד בית כנסת, חדש יחסית, שבו נוהגים להתפלל בני העדה האיראנית.

אני ממשיך הלאה במורד הרחוב, מול חצר בית מס' 10, שם גדלים שיחי גת ענקיים. אני קוטף עלים צעירים ומכזן (לועס) ושב לימי הנעורים בהם נהגנו להפיג את מרירות העלים על ידי טבילתם בקערית סוכר.

מולי בית כנסת שבת אחים ע'ש יוסף נחום קוזי, שבזמנו היה כתוב על השלט שניצב בחזיתו – "בית כנסת של עדת המערביים", והוא שימש את בני העדה החלבית. בבית כנסת זה שימש כגבאי לפני כ-60 שנים אבו-סלים – בתרגום מערבית, אבא של שלמה. לפרנסתו שימש כסנדלר וישב תחת כיפת השמיים, סמוך לעץ אקליפטוס ענק. רגליו היחפות שימשו כמלחציים, כסדן וכמה לא, לידו ערמת צמיגים ישנים מהם נהג לחתוך את סוליות הנעליים. בפיו שהו תדיר שורה של מסמרים קטנים, ששימשו לו ככלי עבודה עיקרי. היה נוהג להריח טבק מקופסה מתכתית קטנה ועגולה, ולאחר מכן לעמוד על רגליו ולזורר בקול גדול עד שזעו אמות הסיפים ועלי האקליפטוס יצאו במחול.

אבו-סלים היה עובר בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר בין בתי המתפללים, כשאת דרכו מאירה עששית קטנה (לא היתה אז תאורת רחוב, בקושי תאורה עמומה בבתים). הוא היה נוקש על דלתות הבתים באמצעות מקל-סבא וצועק בעברית מתובלת בערבית – "אומו לסליחות ולעבודת הבורא..."

אני מתנער מהזיכרונות וחוזר לימינו – והנה מולי בית משפחת גינדי, בניין בן שתי קומות, צנוע וללא הראוותנות המקובלת היום. לפני 60 שנה קומתו התחתונה שימשה כחנות מכולת שכונתית, אותה ניהל אב המשפחה, שחבש לראשו כובע ברט שחור ותמיד קיבל את הלקוחות במאור פנים ובחיוך. הרבה פעמים, כאשר הפרוטה לא היתה מצויה בכיס, הסכים לרשום את החשבון בפנקס באמצעות עפרון שהיה נעוץ לו מאחורי אוזנו. כשהייתי מגיע לחנות בבוקר לקנות לחם וגבינה צהובה "על המשקל", כדי שאימא תכין לי סנדוויץ' לבית הספר, הוא היה נותן לי סוכרייה או ממתק אחר. אכן אז היו זמנים והיו אנשים!

אני ממשיך ועובר לבניין סמוך, פה ניצב בית כנסת נוסף, על שם אבהו פרנקו, שבו התפללו בני חמולת פרנקו הענפה. במקום בו היתה פעם חצר רחבה ששימשה כיכר משחקים עבורנו הילדים, מיתמר לו כעת בניין רב קומות. בחצר הזאת היינו משחקים כדורגל "שערים קטנים" יחד עם כל ילדי משפחות גינדי ופרנקו, שהשתתפו במשחקים הרבים שהתנהלו מחוץ לבית.

בזיכרוני עולה משחק נוסף מאותם זמנים: היינו חופרים גומה באדמה, יוצקים פנימה תרכובת של קרביד (תרכובת שסייעה למסגרים ולרתכים בעבודת הריתוך; את הקרביד היינו "לוקחים בהשאלה" מכמה מסגריות שהיו פזורות לא הרחק מרחוב נחמה), עליה הוספנו מעט מים, כיסינו על הכול בקופסת שימורים ריקה בה נקבנו חור. אל החור תחבנו גזיר עיתון שאותו הצתנו, התרכובת, המים והאש יצרו גז מתן, שחיפש דרך להתפרץ והעיף את קופסת השימורים לגובה רב, לשמחת כולנו.

ומשחק אחרון: "פורפרה", אותו סביבון עץ גדול, שבתחתיתו חוד מתכת ועליו מעין דסקית המאפשרת ללפף בחוט את הפורפרה. את הפורפרה הבנים נהגו להטיל מאחורי הראש אל מעגל ששורטט באדמה ובו היו מונחות פורפרות של ילדים חסרי מזל, שלא צלחה ידם להטיל את הפורפרה כהלכה (הטלה כהלכה פירושה שהפורפרה מסתובבת במהירות ומשמיעה צליל). הטלת הפורפרה מהמותן נקראה הטלת בנות.

אני עובר לצדו השני של הכביש ונזכר בדמות מיתולוגית שנקראה "בקבוקים", יהודי נמוך קומה וכרסתן, עם שפם היטלראי, חובש כובע קסקט אפור ולובש כל ימות השנה, גם בחורף, גופייה אפורה. הוא נהג להסתובב עם עגלה רתומה לחמור ולצעוק "בקבוקים". את בקבוקי הזכוכית שקנה, מכר כחומר גלם למפעל הזכוכית "גביש".

ליד מקום מגוריו של בקבוקים היה עוד בית כנסת, ע'ש גודעי, בו התפללו בני עדת תימן. אני זוכר איך נהגנו מדי יום שישי, טרם כניסת השבת, לקנות גרעינים שחורים וג'עלה (תערובת פיצוחים תימנית) בחלון בית הכנסת, שעם כניסת השבת הוגף עד ליום ראשון. בסמוך לבית הכנסת גר משה דודל, עוד דמות מיתולוגית מרישון של פעם, יהודי נמוך קומה שנהג להשתכר והתפרנס ממכירת עיתונים ברחבי העיר.

לסיום, חנות מכולת קטנה ונחבאת, שהיתה בבעלותו של הרב שלום סיבהי, איש גבה קומה ומרשים, שלימד אותי לאהוב את סיפורי התנ"ך וגם לאכול פלפלים וסחוג כמנהג התימנים.

יהודי יקר נוסף שאני אוהב להיזכר בו הוא ר' יחיא יהוד, תימני קטן קומה עם שיער שיבה, שהיה נוהג בצאתו מבית הכנסת לתפוס אותנו הילדים בשאלת "פסוק פסוקך". מי שענה כהלכה קיבל ממנו סוכרייה.

תם לו מסע של 64 שנים במחוז ילדותי. חשבתי ללכת גם לבית ספר "חביב", בית הספר העברי הראשון בעולם, שנמצא בסמוך, כדי לראות את שדרת הקזוארינות שהפרידה בין הכיתות הנמוכות לכיתות הגבוהות ולהיזכר בעדיני המנהל, ביוסיפון מזכיר בית הספר, בשלום השמש ובמורים ידלין, סלומון, חנוך ואחרים – אך בית הספר הזה, על סגל ההוראה והתלמידים שלו, ראוי לכתבה מיוחדת.

* * *

יהודה דרורי

להיערך עם תקווה לשנה קשה מאוד – שנת 2012

בשנת 2011 קרו מספר אירועים שהציבו בפנינו ראי ואמרו: "הביטו בעצמכם, ראו היכן אתם עומדים וצפו לאן פניכם מועדות."

כל פרשן מצוי יעדיף אולי להתעלם מכך ולהתמקד ב"בייבי שלו" – אם זה ה"שלום", "הכיבוש", ה"עניים", ה"חרדים" או סתם על... ביבי נתניהו, שהפך לשק החבטות הלאומי – אלא שככל שהוא ממשיך לתפקד, תוך התעלמות מהתקשורת העויינת אותו, הוא נראה כמועמד בטוח להיבחר שוב. נתניהו מניח זאת, ולכן נראה שהוא מתעתד להקדים את הבחירות לכנסת. אני אינני בטוח כלל שבחירתו מובטחת אלא אם הוא יטפל כראוי בשנה הקרובה, ועוד לפני הבחירות, ב-3 נושאים עיקריים:

הראשון – הגברת אמצעי המיגון לאוכלוסייה מפני אסון המוני כמו התקפת טילים או רעידת אדמה.

השני – השקעת מאמצים אמיתיים להקל על רוב הציבור מבחינה כלכלית, לדאוג ליותר צדק בחלוקת המשאבים במדינה, לפיקוח על מחירים ולמיסוי צודק, (אפילו במחיר של פריצה בתקציב).

השלישי – היערכות ביטחונית לכל תרחיש אפשרי בנסיבות החדשות שנוצרו במרחב הערבי שסביבנו.

בכל מקרה בו ייווצר כשל משמעותי באחד מהנושאים הנ"ל, לא יהיה לממשלה ולראשה כל אליבי לבוא ולומר לציבור, "לא ידענו,""לא שיערנו,""הופתענו," וכיו"ב – והיא תפסיד. ניתן לפרט זאת כך:

לגבי הנושא הראשון, כולנו ראינו את אסונות הטבע שפקדו את העולם, למדנו על בשרנו את חוסר האונים של האדם נגד הטבע ובייחוד וכשלא מוכנים (כמו בשריפה בכרמל...) אנחנו גם זוכרים עדיין את ההרס מגשם הטילים במלחמת לבנון השנייה, והטילים בדרום ב"עופרת יצוקה". כיום מופנה נגדנו ארסנל טילים מזעזע ממש בכמותו ובאיכותו מסוריה, מלבנון, מרצועת עזה (ואולי אפילו מאירן) – שיכול להיות מופעל נגדנו בלי התרעה בכל רגע נתון. הקמת המשרד לנושא העורף בממשלה היה צעד נכון ובכיוון הנכון, אבל זה חייב להיות משרד עם תקציבים ו"שיניים" ולא מצגת תקשורתית – והעיקר, להיערך לתרחיש של אסון המוני (אם ממטחי טילים ואם מהטבע). והכוונה היא לא רק לחלוקת מסיכות אב"כ, כי בראש סדר העדיפויות חייבת לבוא משימת הכנת מיגון לכלל האוכלוסייה. יש לפיכך לחייב, בחקיקת חירום, כל יישוב וכל משפחה לדאוג לאמצעי מיגון, ועל המדינה לסבסד זאת!

לגבי הנושא השני. ההתפרצות של המחאה הכלכלית-חברתית בקיץ האחרון היתה אוטנטית! (ואין זה משנה מי ניסה אחר-כך לנצל זאת לטובתו). למדנו על בשרנו (וכיסינו) ש"הכלכלה החדשה" עם הסרת פיקוח על מחירי מזון ועל מוצרים הכרחיים אחרים והטלת מע"מ על שירותים חיוניים (כמו מים, גאז וחשמל), פגעו קשה בתקציב המשפחה ונתנו חופש לניצול הציבור הן ע"י יצרנים, ומשווקים והן ע"י פקידי האוצר...

ה"חגיגה" הזו חייבת להיפסק! על הממשלה להטיל פיקוח על מחירים ולהקל על הציבור ואפילו לכופף את הבנקים בהקשר לעמלות, ולמנוע בחוק דמי תווך גבוהים למוצרי צריכה. אין לי ספק שאם המצב הנוכחי ימשך ללא מעורבות משמעותית וצעדי-מנע של הממשלה, הרי שלקראת הבחירות הבאות תתעורר המחאה החברתית ביתר שאת, ובצדק, והממשלה הנוכחית לא תבחר.

לגבי הנושא השלישי. המהפכות האיסלאמיות המתחוללות סביבנו אינן מנבאות עתיד ורוד ליחסינו עם שכנינו. נהפוך הוא, האיומים מתחזקים ותרחישים קשים מעמידים את הממשלה בפני דילמות קשות לגבי תגובות ומענה לאיומים. עלינו להיות מוכנים לכל תרחיש אפשרי. הציבור לא יוכל לקבל בעתיד הקרוב כשל בטחוני ו/או הגנתי )ואין הדבר אומר שעלינו להתקיף את איראן, כי הבעייה שם נעוצה במאבק הדמים השיעי-סוני), אולם עלינו להיות עירניים לתסכולי החיזבאללה והחמאס, למי שיתפוס את השלטון בסוריה ולשינויים המהותיים במצרים. עלינו לקבל את המצב, שכיום, יש לתקציב הביטחון עדיפות על תקציבי חינוך ורווחה. יש לומר זאת ברורות לציבור, להתקפד, להתחמש, ולהתכונן לבאות.

בסיכום, נכון שישנן כיום בארץ בעיות שאולי נראות כרגע חשובות... כמו... הדרת נשים ע"י החרדים... אבל הגיע הזמן להכניס את הדברים לפרופורציות מתאימות. להפסיק לקשקש על "שלום" (שלא ייכון כל עוד לאיסלם כוונות רצחניות כלפינו), לזכור ש-85% מהציבור הינו ציוני ופטריוטי ובידו הכוח להתגבר בחזית הפנימית על הקיצונים מימין ומשמאל ומהחרדים...

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

ניוט גינגריץ' – חריקה או בשורה בפוליטיקה האמריקאית? 

התבטאותו האחרונה של ניוט (ניוטון) גינגריץ', המתמודד על המועמדות לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, אודות היות העם הפלשתינאי המצאה שנועדה להנציח את המלחמה נגד מדינת-ישראל, זכתה להדים רבים. התגובות בעולם-הערבי היו, כפי שניתן היה לצפות, מעל ומעבר. מאחר והנושא עלה לכותרות, ישנן כמה נקודות מעניינות שכדאי לדון בהן בהרחבה. 

שלוש שאלות עולות על הפרק בעקבות הצהרתו של גינגריץ':

 האם הדברים נכונים?

 אם כן, האם תהיה לדברים השפעה על מדיניותה של ארה"ב ושל "עושי שלום" אחרים באזור, שלא לדבר על זו של ממשלת ישראל?

האם היה זה חכם לומר את הדברים (בין אם הם נכונים ובין אם לא)?

לשאלה הראשונה, התשובה היא חד משמעית – הדברים נכונים ועוד איך. הם מייצגים לא רק את המצב מנקודת מבטו של מסתכל מהצד ("מתווך", "עושה שלום", צד שלישי עם אג'נדה, תקראו לו איך שתרצו), הם גם מייצגים נאמנה את עמדת ההנהגה הערבית. בדבריו של גינגריץ' אין כל חידוש. הוא חזר על דברים שנאמרים ונאמרו ע"י מנהיגים ערביים שונים לאורך כל התקופה שקדמה לחתימת הסכמי אוסלו. בין הדוברים היו גם מנהיגים פלשתינאים, כשהבולטים בין האחרונים הם זהיר מוחסין (1977) ויותר מאוחר עזמי בשארה, מי שכיהן כחבר-כנסת. 

אחרי דברי הפתיחה האלה, האם זה באמת משנה? כשמנפים את הרטוריקה וההתלהמות שמילאו את התקשורת בעקבות הצהרתו של גינגריץ', השאלה אם העם הפלשתינאי הוא "עם שהומצא" או שהם "עם אותנטי" (איך מגדירים את זה בדיוק?) כלל לא רלוונטית לדיון בדבר זכותם של הפלשתינאים למדינה משלהם. בעולם המודרני לא חסרות דוגמאות של עמים ש"הומצאו" - יצירות מלאכותיות של התקופה הפוסט קולוניאלית. כנאמר בשירו של שלמה ארצי [ו-ע. הלל], פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת. רובם ככולם של העמים האלה נהנים מעצמאות מדינית עם כל הכרוך בכך. 

הבולטת מבין הדוגמאות האלו היא שכנתה של מדינת ישראל, ממלכת ירדן. מדינה המשתרעת לאורך הגדה השמאלית של נהר הירדן. אין, ומעולם לא היה עם ירדני (אני כבר מחכה לאיזה חכמולוג שיצביע על העמונים המוזכרים בתנ"ך כ"אבות האומה" הירדנית...) זו יצירה מלאכותית של האימפריאליזם הבריטי ששלט באזור. אף אחד איננו מפקפק בזכותה של ממלכת ירדן להתקיים כמדינה ריבונית עצמאית. זו שאלה טובה כמה זמן ה"עם הירדני" ימשיך להתקיים כאומה עצמאית אם מדינת-ישראל תיעלם מהמפה, או כאשר לצידו תקום מדינה פלשתינאית, אם זה יקרה אי פעם. אבל זה נושא לדיון אחר. נכון לעכשיו, זה בכלל לא בטוח שבעקבות "אביב העמים" הערבי, ממלכת ירדן עדיין תהיה קיימת בצורתה הנוכחית באביב הבא. 

זה מביא אותנו לחלקה השני של הצהרתו של גינגריץ'. כל המהומה התעוררה בשל השימוש שגינגריץ' עשה במושג "המצאה". אבל זו רק מחצית הסיפור. להצהרה היה גם חלק שני – חלק האומר שההמצאה לא נועדה אלא על מנת להנציח את המלחמה נגד מדינת ישראל. על החלק הזה עברו לסדר היום. החלק השני בדבריו של גינגריץ' קבל חיזוק בהופעתו של המנהיג הנוכחי של הפלשתינאים בפני עצרת האו"ם בחודש נובמבר האחרון. שם הוא הצהיר חד וחלק – המלחמה נגד מדינת ישראל לא תבוא לסיומה גם אם תקום מדינה פלשתינאית. 

השאלה בה יש לדון לפיכך היא האם ל"עם" שכל מטרת קיומו (raison d'être) היא לנהל מלחמה נגד עם אחר, מגיע מעמד של מדינה עצמאית. הניגוד המשווע בין אדישותן של אומות העולם לשאיפות הלאומיות של קבוצות אתניות אחרות (המיעוט הבאסקי בספרד, המיעוט הכורדי בטורקיה ועיראק, הצ'צ'נים ברוסיה הן כמה דוגמאות מני רבות) לבין מידת התמיכה לה זוכה היוזמה הפלשתינאית מרמז על כך שדווקא החלק השני של הצהרת גינגריץ', החלק ה"אופרטיבי", הוא מה ש"מדליק" את אומות העולם. כדאי לשים לב שבשירו של שלמה ארצי [ו-ע. הלל] שורת ההמשך היא – ולכל הנפגש בדרכו הוא קורא שלום. זה לא בדיוק מה שהפלשתינאים מציעים. 

נעבור לשאלה השנייה. תשובה חלקית מצויה בסעיף הקודם. אם הקמתה של מדינה פלשתינאית – מה שמכונה "שתי מדינות לשני עמים", תביא לסיום המלחמה ולכינון שלום יציב באזור, מהותו של ה"עם" הפלשתינאי – אם הוא עם "על אמת" או עם מומצא, איננה רלוונטית. ביהעדר התייחסות עניינית לחלקה השני של הצהרת גינגריץ', הקניית מעמד של "עם" לפלשתינאים בין אם זה יהיה צעד הצהרתי גרידא, ובין אם יתלוו אליו צעדים מעשיים כל שהם, תהיה בלתי רלוונטית וכל הדיון בנושא הזה יוותר בגדר טחינת מים בלבד.

 עצימת עין והתעלמות מהבעיות האמיתיות הן מאפיינים בסיסיים של מדיניות החוץ של ארה"ב ושל הגופים האחרים שהפכו את "עשיית השלום" למטרה בחיים. זה לא דבר חדש. זה גם לא מוגבל למזרח התיכון. זה גם לא התחיל עם אובמה. אבן הפינה של הגישה הזאת היא האמונה שהתעלמות תביא להיעלמות – כל מה שנחוץ זה לחכות מספיק זמן. כמו בבדיחה הידועה על הפריץ והכלב – או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. בינתיים, כדי למלא את הזמן, הופכים את התפל לעיקר ומשקיעים את מירב המאמצים על מנת לנסות לקצור הישגים בנושאים שאינם מעלים ואינם מורידים. ואכן, רק בימים אלה יצא גל חדש של גינויים ל... ניחשתם נכון – למתן אישורי בניה בירושלים. בסוריה לא קורה כלום. במצריים לא קורה כלום. איראן ממשיכה להתגרען. ומהמזרח הרחוק מאותתים - עוד דיקטטור הלך לעולמו. הכלכלה האירופית במשבר. אבל מה כל אלה לעומת הבנייה של יחידות דיור נוספות בירושלים – זאת הבעייה האמיתית המאיימת על שלום העולם. אחרי כל זה מה הפלא ש"תהליך השלום" במזרח התיכון ממשיך להתקדם פול גז בניוטרל? 

לנשיא אובמה יש גישה מקורית לטיפול בבעיות המחייבות נקיטת עמדה. לאחרונה זה בא לידי ביטוי דווקא בתחום מדיניות הפנים. בעקבות תפיחת החוב הלאומי לממדים שאין להם תקדים בהיסטוריה, הוא הקים בקיץ האחרון ועדה המורכבת מנציגי שתי המפלגות בקונגרס על מנת למצוא דרכים לבלום או למתן את הבעיה. הוא אפילו קבע תאריך יעד בו על הוועדה היה להגיש את המלצותיה – סוף נובמבר 2011. ומה הוא אמר כאשר, כפי שהיה צפוי, הוועדה לא עמדה במשימה? מראש היה ברור לי שכלום לא יצא מזה, ולכן החלטתי לנער את חוצני מדיוני הוועדה (זה תרגום חופשי שלי לדבריו של הנשיא) – במלים פשוטות: תשכחו ממני, אני לא בעסק. בשביל מה הוא חושב שמשלמים לו משכורת?

בחזרה לאזורנו. הטיפול השלומיאלי של אובמה בסכסוך מיום שהוא נכנס לבית הלבן, הביא את המגעים שהיו בין הצדדים למבוי סתום, ואת הסיכוי להשגת הסדר כל שהוא לשפל שאין לו תקדים. 

בינתיים, על מנת שלא לפגוע במסע הבחירות שלו, אובמה שומר על "פרופיל נמוך". לכאורה זה מבטיח פסק זמן עד למועד הבחירות בנובמבר הבא (תקרית סרקוזי היתה "חריקה"). את מלאכת הגינוי הוא מותיר לאבירי התקשורת בארץ, עם "אש מסייעת" מאת תום פרידמן מהניו יורק טיימס ולהקת מהללי אובמה בעיתונות הממסדית בארה"ב. כל זה ברמה הרטורית. ברמה המעשית, למעט גינויים על "הפגיעה בסיכויי השלום", להצהרתו של גינגריץ' לא תהיה כל השפעה על הנעשה בשטח. דבריו של גינגריץ' יישכחו מהר, בייחוד אם בסופו של הדבר הוא לא יזכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות.

 השאלה השלישית עוסקת למעשה בנושא הרבה יותר רחב - האם זה מן החוכמה לומר את האמת? ככלל, אנשים אינם אוהבים לשמוע את האמת, במיוחד כאשר היא איננה עולה בקנה אחד עם מה שהם מאמינים בו. ההמונים רוצים שירמו אותם (vulgus vult decipi) היה נהוג לומר ברומא העתיקה. הרבה לא השתנה מהתקופה העתיקה, למעט העובדה שאת ה"המונים" של רומא החליפה היום האליטה האינטלקטואלית הנאורה. אמירת האמת איננה מתכון להצלחה בפוליטיקה. בדרך כלל מידת הצלחתו של פוליטיקאי עומדת ביחס ישר ליכולתו למכור לוקשים. עם כל האמת ההיסטורית בדבריו של גינגריץ', אף אחד לא משלה את עצמו שאמירתם היתה יותר מאשר תרגיל בחירות, ניסיון למשוך את הקול היהודי. גינגריץ' ידוע ביחסו החם למדינת-ישראל, אבל הוא כנראה לא כל כך מכיר עם מי יש לו עסק. הכרסום שחל במעמדו של אובמה בקרב ציבור הבוחרים היהודי הוא עובדה, אבל הוא רחוק מאוד מלהבטיח שינוי של ממש באופן ההצבעה של הבוחר היהודי. רוב הבוחרים היהודים עדיין "נעול" על המסר החברתי שאובמה נושא והם ימשיכו לתמוך בו. אף אחד לא יצביע עבור מועמד רפובליקני רק בגלל הצהרת בחירות כזאת או אחרת. שיעור התמיכה באובמה אולי לא יגיע לממדים של 2008 (אז הצביעו עבור אובמה כ 80% מהיהודים), אבל זה עדיין יהיה רוב. באשר לציבור הלא יהודי, מדיניות החוץ ונושאי ביטחון אינם נמצאים בראש סדרי העדיפויות של הבוחר הממוצע. למעט התרחשות מגה פיגוע, הבחירות תוכרענה ע"פ המצב הכלכלי והאבטלה.

 גינגריץ' לא יפיק הרבה תועלת מהאמירה שלו. אם הוא יזכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית – מה שבכלל לא בטוח, ואם הוא ייבחר לנשיאות – מה שעוד פחות בטוח, נזכה לכך שלפחות אחד מבין פוליטיקאי הצמרת בארה"ב יגלה קצת יותר הבנה לשורשי הסכסוך. אם זה ישנה את מדיניות ארה"ב? ימים יגידו.

 אי אפשר לסיים מבלי לומר מיספר מילים על התגובות בארץ. דבריו של גינגריץ' גרמו לסערה בתוך "הבועה השמאלית". הם היו חריגה מה"נורמה" המקובלת בקרב ציבור האינטלקטואלים המאייש את הבועה. עבור החבר'ה האלה, התבטאות וושינגטונית בנושאי המזרח-התיכון שאיננה מכילה ביקורת וגינויים לממשלת ישראל ולעומד בראשה, היא בחזקת חילול הקודש, דבר שאין לעבור עליו לסדר היום. כוכבי התקשורת הגיבו מיד. יקצר המצע מלקיים כאן דיון מלא בתוכנן של התגובות אותן ראיתי. בין השאר, הסופר א. ב. יהושע, במאמר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", ייחס לגינגריץ' בורות היסטורית ושטחיות פוליטית. בהמשך דבריו, הסופר הביע "דאגה" מהעובדה שמידת העוינות של הבית הלבן למדינת ישראל איננה "עונה לצפיות", והוא קרא להעביר את הטיפול בסכסוך לידי האירופאים (הוא ניסח את הדברים בצורה קצת אחרת, אבל זאת היתה רוח הדברים). אם הוא היה מתמצא קצת בהתרחשויות המדיניות בעולם של היום הוא היה מודע לכך שבריטניה עסוקה כעת בבעיות הקשורות להתנחלויות שהיא הקימה באיי מאלווינס (פוקלנד) אותם היא כבשה מארגנטינה:

 http://news.yahoo.com/britain-slams-argentina-vows-protect-falklands-183752757.html

וכי לצרפת יש "קצת" בעיות עם הטורקים. מי שנותר לפיכך אלה הגרמנים בלבד, ולהם יש בעיות עם ארצות אירופה המודאגות ממה שהם רואים כמגמת ההשתלטות של הגרמנים על היבשת.

א. ב. יהושע הוא סופר, והצד החזק שלו הוא כתיבת סיפורים (fiction). מידת הבנתו בנושאים מדיניים היא לא בדיוק משהו שראוי להתפאר בו. כתבתי על כך בהרחבה במאמר שהתפרסם לפני כשנה וחצי, מותר הסופר על הבסטיונר - אין.

מצוטט מתוך: מגזין המזרח התיכון, 27 בדצמבר 2011.

* * *

עמוס גלבוע

דברי הרב גורן על חג החנוכה

בזיכרון ההיסטורי האישי שלי נחקק אירוע שהתרחש בחג החנוכה ב-1972, עליו כבר כתבתי בעבר. אותו זמן הייתי ב-פו"מ, המכללה לפיקוד ומטה. מפקד פו"מ היה איש השריון תא"ל קלמן מגן. חג החנוכה מגיע. ארוחה חגיגית עם סופגניות נוטפות שמן, ולאחריה כולם מתכנסים באולם ההרצאות הגדול של המכללה לשמוע הרצאת אורח. בחוץ גשם זלעפות, החלונות רועדים, וקלמן מציג לפנינו את המרצה. הוא מוכר לכולם. זהו הרב גורן. הרב גורן היה הרב הראשי של צה"ל, ומקים הרבנות הצבאית, כמעט מאז הקמתו של צה"ל ועד שנת 1971. כאשר הופיע בפנינו הוא היה הרב הראשי של תל-אביב וכבר מונה לתפקיד הרב האשכנזי הראשי. לנו הוא היה מוכר בעיקר ברגישות האדירה שלו לעגונות, בלהט הבלתי נדלה שלו להקל בגיור, במסירות המדהימה שלו להביא חללי צה"ל לקבורה. איש של גישור ופשרה, בעל שיעור קומה מוסרי. בימיו פרחו הלהקות הצבאיות עם בנים ובנות במשחק ובשירה.

והרב קם ממקומו. שקט באולם, רק תיפוף טיפות הגשם נשמעו. "חג החנוכה," הוא פתח בקולו הרועם, הוא הארוך בחגי ישראל. שמונה ימים. ארוך יותר אפילו מחג הפסח, חג החרות של העם היהודי, שהוא בן שבעה ימים. הכיצד? מדוע חכמי ישראל (ודומני שהוא הזכיר את הסנהדרין) קבעו זאת? מה המיוחד בחג הזה?"

הוא ציפה לתשובה, אך השתלטה דממה. קלמן ניסה לדרבן אותנו, ואכן הצליח. מקצה העולם הורמה יד, החניך התרומם ואמר: "בגלל כד השמן שהספיק לשמונה ימים."

גורן חייך: "נכון שבתלמוד הבבלי מספרים את הסיפור הנחמד הזה, אבל מישהו מכם מאמין לשטות הזאת?"

ואז, עוד יד מתרוממת: "זה בגלל שלקח ליהודה המכבי שמונה ימים לטהר ולנקות את המזבח."

הרב גורן מנענע בראשו.

"זה בגלל הניצחון הצבאי המזהיר של יהודה המכבי ששיחרר את ירושלים," נשמע קול.

"יהודה המכבי לא נחל שום ניצחון מזהיר לפני שכבש את ירושלים," השיב גורן, "אז בואו ותקשיבו עכשיו להשקפה שלי."

וכאן הוא פתח בהרצאה שלו, ותמציתה היתה זו. חמישה בנים היו לו למתתיהו. ותראו, איש מהם לא מת על משכבו בשלום. אלעזר נהרג בקרב. יהודה המכבי נהרג בקרב. יוחנן נלכד בידי הנבטים והוצא להורג. יונתן, מנהיג מלידה, ברח למדבר יהודה, ומשם החל לנהל מלחמת גרילה, עד שבכוח צבאי ובחוכמה מדינית ביסס מחדש את הריבונות היהודית. היוונים הזמינוהו למשא ומתן לעכו, והרגו אותו. שמעון היה הראשון להשיג עצמאות מלאה, והוא ושני בניו נרצחו בידי בוגד יהודי. ראו, חניכי פו"מ, האחד נפל, והשני בא. לרגע אחד הם לא אמרו נואש, לא הרימו ידיים. הם נאבקו, צבאית ומדינית, נגד הממלכה הסלבקית היוונית, מעצמה אדירה. לרגע הם לא שאלו: "אז מה יהיה הסוף?" הם כל הזמן ידעו איך להילחם ואיך לדעת לנצל הזדמנויות מדיניות ולהשיג בעלי ברית חזקים.

ולכן, כאות וכסמל לנחישות שלהם, לסבלנות שלהם, להתמדה הבלתי נלאית שלהם, החליטו חכמינו שחג החנוכה יהיה הארוך בחגי ישראל.

יכולות להיות דעות שונות בנושא, ואין ספק שהתנועה הציונית הפכה את חג החנוכה מחג של "גלות" עם מעות וסביבון, לחג של גבורה לאומית. בזמנים בהם לא מעטים בקירבנו מייללים כל שני וחמישי "מה יהיה?" – זיכרוני מחזירני תמיד לאולם פו"מ, 1972, וגם להיסטוריה של "מלחמות היהודים" שהביאה לנפילתה של ממלכת החשמונאים.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 26.12.11

* * *

שלמה נקדימון: עמוס יקר

עמוס יקר,

תבורך על רשימתך היום. בחסותו של הרב גורן יצא בזמנו לאור עותק מהודר של ספר המקבים. בקבלת פנים שנערכה בביתו הוא נשא את אותה הרצאה שאתה מספר אותה, כאוזן שומעת.

הרב גורן, צריך לומר, לא היה עוד רב שבשבתי (מלשון שבשבת) אלא כלי מלא ידע, ממש בור סוד, לא רק בהלכה ובתורה, אלא גם בהיסטוריה ובתולדות העמים. מבחינת ההלכה ידע לפתור בעיות קשות (עגונות, ממזרות, גיור וכדומה). כמי שסיקר אותו בשעתו והאזנתי לשיחות שקיים עם ראשי המדינה, נדמה לי שאם לא היה רב היה מגיע להיות אלוף מקצועי או אפילו בכיר בתחום המדיני. למרבה הצער חסר איש כמוהו היום בהנהגה הדתית.

חג אורים שמח,

שלמה נקדימון

* * *

משה ארנס: כשדחיתי את בקשתו של בגין לכהן כשר ביטחון לאחר שעזר ויצמן התפטר ואמרתי לו שלא אהיה מוכן לפקח על הנסיגה לקו הבינלאומי והריסת היישובים בסיני, הוא אמר לי: "סיני זה לא ארץ-ישראל – לא כתוב בתורה שזה ארץ-ישראל, ז'בוטינסקי לא אמר שזה ארץ-ישראל, והרב גורן קבע שסיני זה לא ארץ-ישראל."

* * *

עוז אלמוג

תאונת דרכים חברתית

אתמול בערב התפרסמו בחדשות ערוץ 2 נתונים מזעזעים על תאונות דרכים שהתרחשו בשנה החולפת. מסתבר כי אף ששיעורם של הנהגים הערביים מכלל נהגי ישראל עומד על 15%, שיעורם בכלל המעורבים בתאונות דרכים עומד על 40%! שיעור הילדים הערבים מתוך כלל הילדים שנהרגו השנה בתאונות (בגילאי 0-14) עומד על 68% (27 מתוך 40). 73% מהרוגי התאונות בגילאי 20-24 היו ערבים (11 מתוך 15). סה"כ נספרו השנה קרוב ל-160 הרוגי תאונות דרכים במגזר הערבי! זה מספר מחריד ומטריד.

רוב ראשי הרשויות הערביות מאשימים את המשטרה בהיעדר נוכחות ואכיפה משטרתית ביישובים הערביים והדרוזים. הם כמובן צודקים מאוד. מניסיון אישי אני יכול להעיד שזו אכן המציאות. אני מתגורר עם משפחתי בכפר עוספיא, שבו רוב דרוזי ומיעוט ערבי נוצרי ובדואי מוסלמי, ואני יכול לספור על כף יד אחת את הפעמים שבהן ראיתי במקום ניידת משטרה במהלך השנה האחרונה.

לעומת זאת, אני רואה כמעט מדי יום התנהגות פרועה על הכבישים – בעיקר של צעירים וצעירות – וכמובן המון תאונות וכמעט תאונות. צריך לראות בעיניים כדי להאמין. בימי שישי מגיעים לתחנת הדלק המרכזית של היישוב חבורה של פרחחים. הם לא מהססים לעשות חארקות בתוך וסמוך לתחנה ולהתחרות זה בזה בטרקטורונים ובמכוניות שקיבלו מאבא ואימא. והמשטרה? שותה קפה.

המצב כל כך חמור שאני נמנע מלצאת לטיול עם הכלב הקטן שלי מעבר לטווח הקרוב של הבית. ובכל פעם שאני רואה מכונית מתקרבת אני מרים אותו בידיים, כדי להגן עליו מפני המשוגע/ת התורן שדוהר בכבישים הצרים של הכפר במהירויות של נהג מרוצים.

האם האשמה רובצת רק על המשטרה? לא. לריבוי תאונות הדרכים במגזר הערבי והדרוזי סיבות רבות – דמוגרפיות, גיאוגרפיות, כלכליות, תרבותיות ואפילו פוליטיות. אבל מה שהכי צורם היא השתיקה הרועמת של תושבי המקום. בחדרי חדרים כולם מקטרים על המצב, אבל איש מהתושבים לא לוקח אחריות. איש לא מקים גוף וולונטרי שיזעק בקול גדול: בואו נפעל יחד להפסיק את הטירוף הזה. בואו נצא בגינוי קולקטיבי של עברייני התנועה ושל המשפחות שמחנכות פראי אדם ומגוננות עליהם.

ומה עם ראשי המועצות? כרגיל, הם יודעים להאשים את כל העולם ולא את עצמם. כי המרחב הציבורי במגזר הערבי והדרוזי הוא שטח הפקר. אין שלטים (גם לא במקומות מסוכנים), המדרכות והכבישים מוזנחים, ובבתי הספר אין יוזמות מקומיות לחינוך לשותפות ציבורית. ובבקשה, אל תמכרו לי שוב את הטיעון של חוסר תקציב ואפלייה (הרי התאונות מתרחשות גם מחוץ ליישובים). כי כאשר אין מודעות, אין נטילת אחריות אישית, אין שותפות קהילתית, ואין רצון לחולל שינוי בתפישת המרחב הציבורי – גם תקציבי עתק לא יועילו. כשהערבים והדרוזים יתחילו למחות בגלוי על עיוותים בתוך החברה שלהם ויאשימו גם את עצמם ולא רק את השלטונות, גם תאונות הדרכים יופחתו.

* * *

קורא נידח

מופע ההתלהמות של ד"ר טיבי

הערה קטנה בהמשך למאמרו של אורי הייטנר (מניפולציה דמגוגית), ובפרט –איזכורו של טיבי כ"ערבי מחמד [ה]מתחנף לצופה היהודי" וה"תזכורת" בעניין "בעל הבית"...

אחמד טיבי, חבר בכנסת ישראל, אינו "ערבי מחמד" ואינו מתחנף כלל ועיקר, אלא מהווה נציג נאמן להשקפתו ופועל הלכה למעשה להגשמת מטרותיו ומשנתו.

ייתכן, כי נדרש זרז מיוחד על-מנת להוציא את ה"שד" האמיתי מתוך טיבי מדושן העונג, "משהו" מסוגו של משה פייגלין: בתאריך 15.12.11 ניסה עודד בן-עמי לערוך שיחה בהשתתפות משה פייגלין וטיבי. האחרון הציע לצופים מופע "מהבטן", בו (מלבד תשפוכת בוטה כנגד פייגלין) יכולנו לשמוע אותו מצהיר את המובן מאליו ("...אני פלסטיני, בן לעם הפלסטיני, הפלסטינים הם קורבן של הכיבוש..."), אבל גם מגלה את היחס שלו למנגנון אותו הוא מנצל בציניות (ובחסות פטרונים לא מעטים):

"...הכיבוש עצמו – אחד הכלים שלו הוא המתנחלים... אני מסרב לקבל את הניסיון הממלכתי-תקשורתי ליצור תדמית שלפיה יש צבא טוב וצבא רע, מתנחלים טובים ומתנחלים רעים. יש מערכת של כיבוש שהיא החממה של המתנחלים האלה [...] הממשלה היא החממה האידאולוגית והלוגיסטית [...]" (משום מה, המנחה אינו מרים את הכפפה ותוהה מה תפקידו של הדבור במנגנון החממה הזה... מילא...) בסיום מופע ההתלהמות שלו זועק טיבי – "אני בעל הבית כאן! אני בעל הבית! אתה ארעי בשטחים הכבושים!"

לא. לא ערבי מחמד, לא מתחנף. זורק לנו את ה"אמת" בפנים.

כבר הקדמונים עמדו על כך, ש-Natura abhorret a vacuo; גם בעניין זה – ככל שהמציאות שלנו הופכת נבובה יותר ומנותקת יותר, כך נפער פתח גדול יותר להזיות כשל טיבי (ואם להיות כנים – גם לכמה וכמה תופעות קצה תוצרת בית...)

* * *

רון וייס

בין נוער הגבעות לנוער הגדרות

סופר נידח שלום,

אנשי השמאל והאנרכיסטים המפגינים מדי שבוע בבלעין ונעלין כנגד גזילת האדמות באמצעות גדר ההפרדה, אינם זורקים אבנים על חיילי צה"ל. הם גם מנסים למנוע זריקת אבנים (ללא הצלחה) ע"י הפלסטינים המיידים אבנים ברגע שנורות לעברם פצצות גז מדמיע. בדקתי נושא זה עם ד"ר אילן שליף, שהוא אחד ממארגני ההפגנות בבלעין. לדבריו יש הסכם בינו לבין ראשי הכפר לפיו לא יידו הצעירים הפלסטינים אבנים כל עוד הצבא והמשטרה אינם נוקטים באמצעים אלימים (כגון ירי גז מדמיע). ההשוואה שעורך אורי הייטנר (גיליון מס' 702) בין נוער הגבעות לנוער הגדרות כאילו חד הם, היא אווילית ותלושה מהמציאות. כריתת עצי זית, שריפת מסגדים ותקיפת חיילי צה"ל רחוקה מאוד-מאוד מהפגנות לא אלימות של אנשי שמאל ואנרכיסטים בבלעין ונעלין.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק ל"ט

מאת משה ברק, גבת

דלי"ת הנ"ל / מֶנְדְל /שֶיְינְדְל

הפעם זו לא חלופה עברית חדשה למונח שחדר אליה משפה לועזית, אבל ניסיון לתהות על העובדה ש"בעיטת עונשין" אנגלית, הקרויה PENALTY הפכה בעברית למונח "פנדל", כהמצאה יהודית שלא קיימת בשום שפה בעולם.

הסקרנות התעוררה אצלי כבר לפני עשרות שנים, כאשר, חיים חפר חרז בשיר השכונה את החרוז הידוע:

"מה תגיד עליו על מנדל לא מכניס אפילו פנדל..."

אז הגעתי ליידיש, בה קוראים לאדם לעתים בשמו העברי, כשאחריו מיד גם כינויו היידישי העממי כמו "אריה לייב"; זאב וולף ועוד. אני כמובן בחנתי מיד את "מנדל" והסתבר לי כי בספרות הוא מופיע לא פעם כ"מנחם מנדל". הכיצד?!

יש להבין ש"מנחם" זכה לכינוי חיבה ביידיש "מנל", ומכיוון שהברה של נו"ן ולמ"ד בשני שוואים רצופים קשה מאד להיגוי. הוסיפה היידיש את האות דלי"ת כדי להקל. מכיוון שגיליתי אותה בעברית בין האותיות נו"ן ולמ"ד, קראתי לאות זו דלי"ת הנ"ל.

כך כנראה נולדה גם "שיינדל" מכינוי החיבה שיינל, לשם שיינע (יפה); בריינדל מהכינוי בריינל לשם בריינה; כך גם חנדלה מהכינוי חנהלה של חנה. רות אלמגור הצביעה על "חיינדלעך" "החשוד" שזכה בדלית הנ"ל בצורת הרבים של חיינלה – חיינלעך – חיינדלעך, שפירושם בעברית אלה מעשי חינחון.

יש מקום לתהות אם גם "סוכר קנדל", שייך לכאן, שכן קינמון נקרא בצרפתית "קנל" CANNELLE

וזה יכול להפוך בקלות ביידיש ל"קנדל". אלא שקנל הוא ממתק צבעוני בעוד סוכר קנדל הוא ממתק לבן.

את התופעה של דלי"ת המוכנסת למילה לאחר נו"ן להקלת ההיגוי, מצאתי בינתיים גם בצרפתית. אלא ששם מדובר בין נו"ן לרי"ש. כדי ליצור "עתיד" לוקחים את צורת ההווה ומוסיפים בגוף ראשון אני – ERAI; בגוף שני אתה – ERAS; ובגוף ראשון רבים אנחנו –ERONS וכו'. אז במקרה שהפועל בהווה מסתיים באות "N" אז יש בעתיד מפגש בין "N" ו"R" אני מצאתי את זה בשני פעלים בזמן הווה:VIEN (בא) ו-TIEN (מחזיק). ליצירת זמן עתיד, מוסיפים כסופיות לשורש את ההברות דלעיל. כלומר אני אבוא – VIEN ERAI, אתה תבוא – VIEN ERA, אנחנו נבוא – VIEN ERONS ובמקום זה אנו רואים: אני - VIEN D RAI, אתה – VIEN D RAS, אנחנו – VIEN D RONS.

זהו סיכום ביניים של גילויים בהם הבחנתי במקרה. אני מניח שלשונאים ייקחו את האתגר למצוא דוגמאות נוספות בכל השפות לאותה דלי"ת עברית לה קראתי – דלי"ת הנ"ל.

אהוד: לא הכול הבנתי.

* * *

יוסי אחימאיר

אנטישמיות גואה, איום גרעיני מתעצם

"היהודים אשמים בכל המלחמות, השחיתויות והמזימות בעולם. הם משמרים את גחלת המלחמה כדי להמשיך ליהנות מסיועו של העולם. תמיכת המערב ביהודים נועדה למנוע את שובם אליו מחשש שישחיתו אותו כפי שעשו בעבר." אלה הם כמה "פנינים" ממאמרו של בעל טור בעיתון הירדני "אל-ערב אל-יום", תחת הכותרת "היהודים והשלום הם דבר והיפוכו", שהתפרסם אך לפני ימים ספורים.

המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממר"י) מציף את מנוייו במידע אוטנטי על העולם הערבי, מתוך התקשורת הערבית עצמה, מידע שכמעט אינו מתפרסם בכלי התקשורת הישראליים. צרכן התקשורת הישראלי כמעט אינו מודע למתהווה באמת בעולם הערבי, למתרחש מתחת לפני השטח לצד רוחות המהפכה הסוערות הפוקדות אותו.

לאחרונה, מסתבר, גברו ביטויי השנאה האנטישמיים, כמו גם האנטי-ישראליים, בעיתונות הערבית והאיסלאמית, בד בבד עם התעצמות הגל המהפכני שכבר הפיל מכסאם כמה וכמה שליטים-כל-יכולים. התהליך הדמוקרטי העובר על העולם הערבי הוא מראית-עין של דמוקרטיה, אשלייה אופטית, שרק מימשלים עיוורים במערב, ובמיוחד זה שבוושינגטון, אטומים מלהבינו, אינם רואים את המציאות המתהווה שאף הם אחראים לה. במקום שליטים, אמנם רודניים, קמים לנגד עינינו, בשכונתנו, מימשלים פונדמנטליסטיים קיצוניים, החל במרוקו, עבור לתוניסיה ולוב, המשך במצרים ובתימן, ובקרוב גם בסוריה.

גם ממלכת ירדן אינה פטורה מכך. המלך עבדאללה, הירא לעתידו, שחושש ובצדק מפני קץ השושלת ההאשמית וקץ שלטונו, אנוס להצטרף למקהלת תוקפי ישראל. לפי ממר"י, ניכרת בשבועות האחרונים הסלמה חריפה בהתבטאויות של בכירים ירדניים ובראשם המלך עבדאללה השני נגד ישראל, עד כדי איומים מצד המלך עצמו ומצד בכירים במשטר להשתמש באופציה הצבאית נגד ישראל. כמובן, הזרז לכך היו, כרגיל, התבטאויות לא רשמיות בישראל בדבר היותה של ירדן "מולדת חלופית" לפלשתינים, מה שהביא את המלך להכריז כי "ירדן ועתיד פלסטין חזקים יותר מישראל, והישראלי הוא זה שמפחד היום..."

עבדאללה הוא שליט סימפאטי, נוח יחסית בימים רגילים, מבין את מקומו ואת חולשתו, אבל ספק אם הוא יודע שזמנו בשלטון קצוב. הוא מנסה להרגיע כוחות אופוזיציוניים בתוככי ממלכתו, בעיקר מקרב האוכלוסייה הפלשתינים שמהווה רוב בממלכת ירדן, זו שמקווה להביא לנפילתו ולכונן תחת המלוכה ההאשמית שלטון פלשתיני לכל דבר. אכן, הכרזות בישראל בדבר היותה של ירדן המדינה הפלשתינית העתידית – ככל שהן נכונות, הן מיותרות ולא במקומן. אין צורך בהן, במיוחד כאשר כל ההתפתחויות העכשוויות והעתידיות מובילות לכך.

תר על כן, שלטון המלך עדיף לנו על פני שלטון איסלאמיסטי קיצוני, שעלול לקום במקומו, מה שיקרב לנהר הירדן את ההשפעה האיראנית ההרסנית. גם נסיעתו הפאתטית-משהו של נשיא המדינה לרבת-עמון לא היה בה כדי להרגיע את עבדאללה. לא מפני ישראל עליו לחשוש, כי אם מפני חורשי המזימות נגדו ונגד שלטונו, מבית, חבריהם לפייסבוק של מפילי שלטונם של מובארק, קדאפי ושאר השליטים במדינות המהפכה.

הגל האנטישמי הנוכחי אינו פוקד רק את ירדן. הוא באופן ברור נחלת הרשות הפלשתינית, שביום הצהרת בלפור יצאו מתוכה קריאות נגד בריטניה – "האחראית לטרגדיה של העם הפלשתיני, כאשר איפשרה ליהודים, באמצעות ההבטחה הארורה, להקים את מדינתם על חורבות הערים והכפרים הפלשתינים."

מצרים מצטיינת מאז ומתמיד, בין אין הסכם שלום ובין אם יש (ואבוי לשלום שכזה), בביטויים אנטישמיים חריפים. הם באו לידי ביטוי בזעקות המפגינים ב"תחריר", בניסיון הפריצה לשגרירות ישראל כדי לטבוח את אנשינו, בהטפות במסגדים וכמובן בעיתונים. ראש הממשלה נתניהו מצטייר בקריקטורות המצריות בדמות היטלר, במועל יד, במדי הוורמאכט ובשפם קצוץ. השבועון "אוקטובר" קורא לשליטי ישראל – "הנאצים החדשים".

באיראן – הלא ערבית אך מוסלמית, חוד החנית של האיבה לישראל – מכחישים שוב ושוב את השואה, "השקר הגדול של היהודים." מזעזע לקרוא, באמצעות ממר"י, את דברי ההסתה האנטישמית בספרים ובעיתונים של איראן, המופצים לצד ההתקדמות של מדינה זו בפיתוח נשק גרעיני תוך התרסה כלפי הקהילה הבינלאומית כולה.

השקר של "האביב הערבי", שנתגלה כ"חורף איסלאמי", הוא מקור של דאגה מחריפה לישראל, אבל גם לעולם החופשי כולו. אנו רק בראשית ההתפתחויות המסוכנות, שבאות לידי ביטוי לא רק בהפיכות אלא גם בגל הסתה חריף נגד מדינת ישראל והעם היהודי, כמו בשנות השלושים באירופה, כמו ערב השואה. על רקע זה ברורה עוד יותר הצהרת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על קברו של דוד בן-גוריון, כי "יש מחיר כבד להחלטה, אבל יש יהיה מחיר עוד יותר כבד לאי-קבלת ההחלטה" וכי "נפעל תמיד בשיקול דעת, באומץ-לב ובנחישות, כדי לקבל את ההחלטות הנכונות שיבטיחו את עתידנו וביטחוננו."

לתשומת לב השליטים הישנים והמשטרים החדשים בארצות האיסלאם סביבנו, ובאיראן בראש וראשונה, ששנאתם לישראל מעבירה אותם על דעתם.

מתוך: "האומה", 184 (בפתח הגיליון)

 * * *

ורדה צ'צ'יק

לעניות דעתי, מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

למה לא באת לפני המלחמה

בתיאטרון באר-שבע

קשה להישאר אדיש למחזה של עינת ברונובסקי, "למה לא באת לפני המלחמה", על פי ספרה של ליזי דורון. הידיעה שדורון חשפה בפני קוראיה, ועתה בפני צופי ההצגה, את חייה האותנטיים כילדה הגדלה בצילה של אם ניצולת שואה, רדופה אך שומרת על חוש הומור, שתלטנית וחרדה אבל בכל זאת מעניקה חום ואהבה – ידיעה זו מעצימה את התחושה ש"כך זה היה": שניצולי השואה שהגיעו ארצה ולא הובנו על-ידי הסביבה הישראלית המתהווה, הסתגרו במעין בועה מגוננת, פיתחו שפה פנימית ביניהם וטקסים שכמו מעלים באוב את זיכרונות הזוועה.

חגית רכבי-ניקוליבסקי ביימה את המחזה ביד בוטחת, הן בהדרכת השחקניות והשחקנים, הן במקצב של הסצנות המתחלפות, ובעיקר באיזון החומרים המשוקעים במחזה: דיאלוגים שנונים, מונולוגים מרגשים, ביטויי הומור, סממנים מוסיקליים ואחרים של ישראל המתעצבת בשנים של תום מלה"ע השנייה, התלבושות (יהודית אהרון), התפאורה (סבטלנה ברגר) ושאר המרכיבים.

ההצגה מומלצת הן בשל ההתייחסות הבעייתית והרגישה לחומרי השואה ומה שאחריה, והן בשל הביצוע, ובמיוחד משחקה המשובח של כל הלהקה.

 אך יש לציין את השחקניות – שירי גולן בתפקיד הלנה, יעל איתן כליזי, אביטל פסטרנק כאיטה, סיגלית פוקס כגיטה, מיכל ברנד כזושיה ומיכל ויינברג כפאני. לגברים שבמחזה הוענקו תפקידי מישנה פחות מאתגרים.

אדיפוס המלך

בתיאטרון אישון

מצד אחד, יומרה אמנותית זה דבר מבורך: העובדה שתיאטרון שלא עומדת לרשותו נבחרת שחקנית מליגה א', מעז להעלות, ואף לעבד ולקצר, את אחד מעמודי התווך של הקלאסיקה הדרמטית, "אדיפוס המלך", יכולה להוות אתגר ליוצרים ולקהל, אילו ננקטה כאן עבודה ניסיונית שונה, מרתקת, שופעת דמיון, שמאפשרת תובנות מזווית שונה מהמקובלת.

אולם כשהיומרה הזו נשענת על עיבוד שמרדד את המחזה, בימוי ומשחק ברמה שלא עולה בהרבה על חובבנות-עם-כוונות-טובות, לא נותר לי אלא להצטער על היומרה. כדי להגיש את "אדיפוס המלך" לקהל צעיר ולחשוף אותו למיטב הקלאסיקה הדרמטית, צריך ללמוד אותו בבתי-הספר, רצוי במחיצת מורים שידעו לקרב את בני הנוער לשפה הגבוהה ולתמטיקה האנושית הנצחית. מובן מאליו שחבל שהתיאטרונים המסובסדים לא מעלים את "אדיפוס המלך" מדי פעם, בכל פעם באינטרפרטציה עדכנית, אבל אין למלא את החסר הזה על-ידי הצגה חובבנית.

ארץ חדשה

קבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה

הסוגה הזו, "דוקו-דרמה", ששימשה לעתים קרובות את הבימאית נולה צ'לטון כבר לפני עשרות שנים, יכולה ליפול בפח של קירבת-יתר לטקסטים שטוחים שמוזרמים לקוראי ולצופי התקשורת האקטואלית. במיוחד כשהנושא המטופל בהצגה נדון חדשות לבקרים באותם אמצעי תקשורת. נושא כזה הוא התייחסותה של מדינת ישראל לבעיית הפליטים, מהגרי העבודה, מסתננים, מסיגי הגבול – כל אחד יגדיר את הציבור הזה על פי האג'נדה הפוליטית שלו. גם כשהטקסט המועלה על-ידי שחקני הקבוצה הצעירה של הבימה, ב"הבימרתף", הוא עיבוד של טקסטים אותנטיים שניגבו מפיהם של פליטים ושל מתנדבי עמותת א.ס.ף המסייעת להם – יש בעייתיות-מה בהגשתם לקהל המולעט שוב ושוב על-ידי כל הצדדים המטפלים בבעייה הזו, וללא הצלחה ניכרת.

הבימוי של שי פיטובסקי, מיוזמי וכותבי ההצגה, משתמש בכמה וכמה אלמנטים שחוזרים על עצמם עוד ועוד, כביכול להטמיע בקהל את הדימויים שהוא יוצר, "כדי שהקהל יבין": ההתרוצצות בין הכיסאות ועם הכיסאות בסיפור הראשון של ההצגה אמור לסמל עבורנו את ייסורי הנדודים של פליטה, שנעה ונדה מדארפור לישראל, ובישראל מעיר לעיר ומרחוב לרחוב, כשהיא נמלטת על נפשה מהשלטונות המבקשים לכלוא אותה. גם לשימוש המוגזם במזוודות מלאות בגדים המפוזרים על הבמה, נלבשים ונפשטים על-ידי השחקנים, יש עודפות שלא תורמת בשלב מסוים להבנת הנושא, אפילו מעייפת.

הרמה הטקסטואלית של ההצגה טובה ומרגשת בסיפורים האישיים של הפליטים, ונופלת לקלישאות בהצגה האירונית של נציגי החוק והממסד הישראליים, כששני הצדדים הדוברים בהצגה מוצגים – בהפוך על הפוך – כשחור ולבן. הפליטים השחורים הם אנושיים, רגישים, למודי סבל, והישראלים כרובוטי-אדם בעלי עור נוקשה ובלתי חדיר. קשה לי לתאר שאי אפשר היה לראיין גם ישראלי נחמד ומבין מבין גופי האכיפה, הכליאה והחוק הישראליים.

למרות ההסתייגויות, זוהי בכל זאת הצגה מומלצת, ובמיוחד – אם בתום ההצגות יחוו הצופים מפגש אותנטי עם פליט, כפי שחוו צופי ההצגה שבה נוכחתי. מוחמד, הסטודנט למשפטים שהוצג בפנינו, היה לטעמי שיאו של המופע. כמו-כן מגיעים שבחים לכל משתתפי המופע, שהם צעירים מוכשרים מאוד, שחלקם מאותגרים כאן בהחלפת כמה תפקידים במהלך ההצגה, ומעוררים סקרנות להמשך דרכם.

בדמי ימיה

אנסמבל דיוניסה בתיאטרון גבעתיים

גם זו סוגה שיוצרים רבים מרבים להידרש לה בשנים האחרונות. הסופר, חתן פרס נובל לספרות ש"י עגנון (כמו גם ס. יזהר, ואחרים) זוכה לאחרונה לעיבודים רבים, מהם מוצלחים יותר ואחרים פחות. עיקר הבעייה היא להתמודד עם שפתו המיוחדת, הארכאית, המעוגנת בשכבות על שכבות של תרבות עברית-יהודית. שחקנים המתמודדים עם הבעייה חייבים ללמוד להגות את המילים והמשפטים העגנוניים כך, שהם יישמעו בפיהם טבעיים כאילו דיברו בישראלית העכשווית.

אנסמבל דיוניסה הצליח להעלות את הסיפור של עגנון, על תרצה הנישאת לאהובה של אימה, נישואין שנועדו לכישלון, שאומנם מתממש. פרשה סבוכה, המשלבת ארוטיקה כבושה ובסיס פסיכולוגי מורכב.

כל יוצרי ההצגה – הבמאי, מעצבי התפאורה, התלבושות והאביזרים, וכל השחקנים, עמדו באתגר הזה בהצלחה ניכרת. ננקטה כאן גישה עדינה, מינימליסטית, הן במחוות הפיזיות של השחקנים ובשימוש במימיקה מרומזת, בחילופי תאורה עדינים, במסך רקע מופשט ויפה, בתלבושות מייצגות זמן ומקום. מומלץ.

מעלה קרחות

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער

קשה שלא להמליץ על ההצגה, בעיקר בשל שפתו המחורזת המפעימה של אפרים סידון, בשל המסרים החשובים שעוברים במחזה – אי קבלת השונה, אי סובלנות, אינטרסנטיות, נאמנות ובגידה, ועוד ועוד. אפשר בהחלט להמליץ על ההצגה, בשל ההשקעה בכל הנוגע לצד הוויזואלי – תפאורה, תאורה, תלבושות. וגם בכוריאוגרפיה ובמוסיקה. אפשר להמליץ על ההצגה גם לנוכח הכישורים המגוונים שמפגינים השחקנים – האמונים היטב על שירה ותנועה. אבל קשה גם שלא להעלות על הכתב כמה וכמה הסתייגויות.

ראשית – לאיזה גיל להמליץ? לא לילדי הגיל הרך (אלא אם כן הם קראו את הספר שהיווה בסיס להצגה, ותווכו לתוכן על-ידי קריאה משותפת עם הורים או מורים). נערים ונערות? לא בטוח שילכו ברצון להצגה, המעוצבת וממודרת כ"הצגת ילדים". במו-כן, הייתי שמחה אילו רמת הדציבלים בהצגה הייתה יורדת לממוצע נוח יותר. ההגברה והמשחק הצווחני לעתים קרובות, צורמים ופוגמים בהנאה. השאלה לאיזה גיל אפשר להמליץ על ההצגה נותרה בלתי פתורה, מבחינתי.

* * *

תקוה וינשטוק

אהבת יהושע ואולגה

גבעת אולגה, כיום שכונה במערב חדרה, הוקמה בשנות החמישים במאה שעברה – ימי העלייה ההמונית – כמעברה גדולה סביב בית אחד: בית אולגה חנקין.

המעברה התמסדה, התמלאה בתי מגורים אבל האתר המעניין בה – מהאתרים המעניינים בחדרה כולה – נשאר אותו בית חנקין האפוף הילה רומנטית. הוא איננו על דרך המלך, וגבעת אולגה אינה מופיעה בחדשות, כך שרק בימים אלה ביקרתי שם לראשונה.

הבית נמצא במעין בועה סגורה. עוברים על פני שלט גדול המספר על יהושע חנקין ועל פני מלון שנראה כי בנייתו הופסקה מזמן, ונכנסים לדרך פנימית שמשני צידיה גושי בניינים גדולים. בנויים בחצי גורן עגולה. זו שכונת הכוללת 500 דירות מגורים ודירות קיץ מטופחות, כולן מכורות או מושכרות, וכן בית הבראה לחיילים של הוועד למען החייל.

בסיומה של הדרך כיכר, שבצידה השמאלי, קצת מוסתר, גרם מעלות המוביל לבית שהקים יהושע חנקין לרעייתו אולגה. הוא מתנוסס מבודד מכל מיבנה אחר, על גבי צוק מעל לים ויש לטפס אליו אבל המאמץ כדאי. אף שכבר בלה מזוקן, זה מונומנט היסטורי מראשית היישוב.

כרזות התלויות על קירות הבית מספרות על בעליו יהושע חנקין, והחדרים מקושטים בצילומי שחור-לבן וחום של גבירתו: אולגה לבית בלקינד. אולגה בת 14 עובדת במשרד הדואר בעיירתה, אולגה בסיום בית הספר למיילדות בפטרבורג שברוסיה, אולגה עם שלושת אחיה וארבע אחיותיה, עם חברותיה מניה וילבושביץ ומניה שוחט, כולן בשמלות בהירות ארוכות רכוסות עד הצוואר וכמובן עם בעלה יהושע חנקין. יש כאן גם סרוויזים מקושטים בטעם ימים עברו. עיקר יופיו של הבית במרפסת הגדולה הנשקפת הישר מעל מפרץ בנימין הקרוי על שם הברון בנימין אדמונד רוטשילד. ב-1914 עגנה במפרץ הזה ספינת הברון שבא לבקר את מתיישבי חדרה. ספק אם יש בארץ עוד בניין על צוק מעל לים. מפעם לפעם נראות בים ספינות ודוגיות קטנות והמראה מרהיב במיוחד לפנות ערב עם השקיעה ובלילה כשמבליחים האורות של תחנת הכוח בחדרה.

הבית נבנה בידי המהנדס יוסף בן אברהם בשנת 1936 בסגנון אירופי. חנקין חלם להקים על החולות שבקרבת מקום פרבר נופש גדול שישתלב עם החוף, בשם חפציבה. ברם מימוש התוכנית התעכב. (כיום זה פארק פתוח לקהל הרחב) אך תחילה החליט להקים את ביתו, כנראה על מנת לעודד את שיווק דירותיו; וכנראה כדי להבליט את מעמדו הקיים לעצמו, בית מנותק, המתנשא מעל כל בתי השכונה.

יהושע חנקין קרא למיבנה "בית אולגה" על שם רעייתו, והבית נאפף בסיפורים על אהבת בני הזוג וזאת אף שהם כלל לא התגוררו בו. בסיום בנייתו כבר היו מבוגרים מדי ולא מסוגלים להתגורר במקום ייחודי כזה.

במרוצת השנים הקים השלטון המנדטורי ליד הבית עמדה של משטרת החופים שנועדה לגלות אוניות מעפילים "בלתי לגאליים". העמדה הופצצה על ידי הפלמ"ח ונבנתה מחדש אבל בינואר 1946 הופצצה שנית וחרבה סופית. משמתו החנקינים נותר הבית עזוב ושומם שנים רבות. לפני כעשור שיפצה אותו עיריית חדרה יחד עם המועצה לשיקום מיבנים ואתרי התיישבות וקרנות אחרות. השיפוץ מדוייק, רק שבמקום הכורכר המקורי מכוסה הבית בטיח. כיום פועל במקום בית-קפה-מסעדה חלבי. בקיץ פוקדים אותו יחידים וקבוצות וגם בעונות אחרות יש לו אוהדים.

יהושע חנקין נודע כאחד מבכירי הציונות המעשית. הוא היה "גואל אדמות" – רכש קרקעות מאפנדים ערבים ומכרם להתיישבות יהודית. לא תוספת בתים לישובים קיימים אלא גאולת קרקע חדשה. כיום ודאי יימצאו מתנגדים לתואר "הגואל" אולם בימיו שיווע הישוב היהודי לקרקע, ולרכישתה היתה חשיבות מאין כמוה. במרוצת חייו גאל חנקין מאות אלפי דונמים של קרקע. בעשרים שנות חייו האחרונות בלבד גאל 600,000 דונם.

יהושע חנקין נולד בכפר קטן ב"תחום המושב" היהודי, כיום אוקרינה. שלא כרוב היהודים מסביבו, עסק אביו בחקלאות והיה מעורה בחוגי ההשכלה. את בנו שלח לגימנסיה בעיר, שם התוודע לתרבות הרוסית וכמו חבריו חלם על רוסיה משוחררת מעול הצאר. אולם כשפרצו הפרעות ביהודים ("סופות בנגב") הצטרפה המשפחה ל"חובבי ציון" וב-1882 עלתה ארצה. הם גרו ביפו ויהודה לייב, אבי המשפחה היה מעורב ברכישת קרקע ליד יפו, שלא מומשה. גם בנו יהושע החל לעסוק בגאולת קרקעות. המשפחה עברה לראשון לציון – ביתם היה הבית הראשון במושבה. בראשון התגוררה גם משפחת בלקינד ושם הכיר יהושע חנקין את אולגה בלקינד.

איכרי ראשון לציון מרדו בשלטונם של פקידי הברון. המרד הסתיים בחתימה על הסכם עם הפקידות אבל חנקין סרב לחתום ונגזר עליו למכור את אדמתו ולעזוב את המושבה. הוא ניאות לכך רק אחרי שנציג של "חובבי ציון" ביקש מאולגה להשפיע על יהושע שיחתום. משפחות חנקין, בלקינד ופיינברג עברו לגדרה, שלא היתה בחסות הברון.

אולגה לבית בלקינד נולדה בעיירה בפלך מינסק שברוסיה. אביה היה מורה העברית הראשון בעיירה. ב"חדר" שלו למדה תנ"ך, משנה ותלמוד וגם מקצועות כלליים. האב שלח אותה לאוניברסיטה בפטרבורג, אותה סיימה כמיילדת. ביתה שמש בית ועד למשכילים יהודים חובבי ציון וגם לצעירים רוסים שחלמו להפיל את הצאר. עם זאת נהלה רומן גלוי עם קצין בצבא הצאר בשם סרגי פיודורוב. היא הרתה לו, אך הפילה ושוב לא יכלה ללדת.

 אריק, מנהל בית חנקין, מספר כי יום אחד, כשהתחילה הפרסטרויקה ברוסיה, הגיעה למקום משלחת צבא רוסית ובה נכדתו של פיודרוב; פיודורוב נשא אישה רוסיה ונולדה לו בת, אותה קרא אולגה. בתה של אותה אולגה באה לראות את הבית שעל שם אהובתו של סבה והביאה עימה כמה מכתבים מאולגה. עוד פן רומנטי של הבית.

משפחת בלקינד, מראשוני הבילויים, עלתה לארץ ב-1882. אולגה נשארה ברוסיה אבל אביה קרא לה לבוא ליילד את אחותה פניה פיינברג (ואגב כך להרחיקה ממאהבה הגוי). הילד שיילדה, בן אחותה, היה אבשלום פיינברג, לימים איש ניל"י. בן אחיה של אולגה היה נעמן בלקינד, אף הוא מאנשי ניל"י, שנתלה על ידי התורכים בדמשק.

אולגה נשארה בארץ והמשיכה בעבודתה כמיילדת. רכובה על סוס ללא פחד, הגיעה לכל ישוב ערבי כיהודי אליו נקראה ליילד, כשהיא מניסה לא פעם שודדי דרכים.

משנישאה ליהושע עמדה אולגה מאחורי עסקי הקרקעות של בעלה ולעיתים נרכשו האדמות הודות לקשריה כמיילדת עם אפנדים ופלאחים. היא קיבלה את הסכמתם למכור אדמות ואף להלוות כספים לבעלה לרכישת אדמות עמק יזרעאל. רכישת ענק זו סוכלה תחילה בידי השלטונות התורכים, והיהודים שרכשו קרקע מחנקין איבדו את כספם. אולגה עזרה ליהושע להחזיר את הכספים שאבדו וכמה שנים חיו שניהם במחסור.

במלחמת העולם הראשונה גירש ג'מאל פחה את "היהודי המסוכן" חנקין לאנטליה, ואולגה הצטרפה אליו. בתום המלחמה שבו לארץ והמשיכו במלאכה של גאולת הקרקע. הם ידעו הרבה עליות ומורדות. בממון רב רכש חנקין בשעתו את אדמת דוראן עליה הוקמה המושבה רחובות. הוא התחייב להחזיר כעבור זמן קצר את ההלוואה שקיבל לרכישה, אך מכירת הקרקעות התנהלה באיטיות ורק בקושי הצליח להחזיר את הכסף לנושים. הוא רכש 30,000 דונם עליהם הוקמה חדרה – רכישת הקרקע הגדולה ביותר עד אז. חנקין הבטיח ליבש את ביצות חדרה ולא עמד בהבטחתו. לאחר דין ודברים קשה העביר לבסוף את הכסף והקושאנים למתיישבים אך השאיר חלק לעצמו. החדרתים האשימו אותו בכל סבלותיהם. הוא רכש את האדמות עליהן הוקמו רחובות וחדרה, את אדמות עמק חפר, את הקרקע עליה קם מושב מרחביה ואת רוב אדמות עמק יזרעאל עליהן הוקמו נהלל, תל יוסף, כפר יחזקאל ועין חרוד.

ב-1932 מונה למנהל חברת "הכשרת הישוב" ועם משה סמילנסקי רכש בשנות השלושים אדמות בנגב עליהן הוקמה רביבים. על שמו נקרא המושב כפר יהושע בעמק יזרעאל. (בית יהושע הסמוך לגבעת אולגה קרוי דווקא על שם יהושע טהון, מראשי ההסתדרות הציונית בפולין).

 במרוצת חייהם התגוררו בני הזוג בבתים רבים אך עוד בראשית שנות העשרים, כשרכש 23 אלף דונם מאדמות נוריס בעמק חרוד (במטרה ליצור רצף חקלאי בין קרקעות עמק יזרעאל ועמק בית שאן) הגה חנקין רעיון לבנות לו ולרעייתו בית בגלבוע. בניית הבית הסתימה ב 1935 כשיהושע היה בן שבעים. אבל אז חלתה אולגה ובני הזוג לא יכלו לעבור אליו. חנקין הפך את הבית למוזיאון לתולדות הקרקע וההתיישבות בעמק יזרעאל.

בערוב ימיו הקים לאולגה את הבית בראש הצוק בחוף חדרה, שגם בו לא הספיק הזוג לגור. ב-1942 נפטרה אולגה בת תשעים ושלוש שנים, אחריה הלך גם יהושע לעולמו. שניהם קבורים באחוזת קבר שהקים חנקין במעלה הרי הגלבוע, סמוך למערת גדעון, מול הקרקעות שגאל בעמק יזרעאל.

אולגה ילידת 1852 הייתה קשישה מבעלה יליד 1864 בכתריסר שנים. ילדים לא נולדו להם אך בחייהם ובמותם לא נפרדו ואהבתם הפכה לשם דבר.

* * *

לימור עובד

"אם היו מדירים אותי הייתי מגיבה לא בנעימות"

מתוך האתר "מוזיקה מאקו", רשימתו של אסף נבו מיום 19.12.11

הזמרת לימור עובד מוציאה את השיר "שירת אישה", שיר שלישי מאלבומה הראשון. בהקשר האקטואלי יש לו לדעתה תפקיד חשוב: "מטריף את דעתי שיש אנשים שחושבים שלגיטימי להתנהג ולדבר ככה לנשים."

הזמרת והשחקנית לימור עובד, אשת תיאטרון "הקאמרי", מוציאה את השיר "שירת אישה", שיר שלישי מאלבום הבכורה שלה, ממנו יצאו כבר השירים "ילדתי" ו"בוא והתכסה בי". את המילים ל"שירת אישה" חיברה המשוררת אסתר ראב ואת הלחן יצרה אהובה עוזרי. את השיר עיבד והפיק מוזיקלית גדי סרי.

"כאשר פגשתי בטקסט של המשוררת אסתר ראב 'ברוך שעשאני אישה' לא יכולתי להתעלם ומיד החלטתי לקחת את השיר ולצרף אותו לאלבום שלי," אומרת לימור עובד. "נתתי אותו לאהובה עוזרי שתלחין אותו. אהובה ואני ישבנו ביחד וטיפלנו בכל מילה ומילה כדי שהכוונה תישאר ותהיה חזקה ומלאת כוח."

שִׁירַת אִשָּׁה

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –

שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,

וְצֶלָע רַכָּה;

בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי

עִגּוּלִים עִגּוּלִים –

כְּגַלְגַּלֵי מַזָּלוֹת

וּכְעִגּוּלֵי פֵּרוֹת –

שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי

פּוֹרֵחַ,

וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה –

נוֹשֵׂא פְּרִי;

שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ

מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי

עַל פָּנַי וִירֵכַי;

וַאֲנִי גְּדוֹלָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,

בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,

וְצוֹחֶקֶת וְשָׁרָה בְּקוֹל,

[דַּק מִן הַדַּק –

כִּצְרָצַר זָעִיר

בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ

הַנַּעֲלָה –

קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת –

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

לְרַגְלֶיךָ –

בּוֹרְאִי!

1969]

לימור עובד, יש לשיר הזה תפקיד היום?

"יש לו תפקיד תמיד ובעיקר היום. אני הולכת עם השיר הזה כבר שלוש שנים ובעיניי הוא תמיד אקטואלי וחשוב ובמיוחד עכשיו כשהנושא בכותרות – זה הזמן. אני בעד נשים, נשיות וכוח נשי. כל האלבום שלי גם מאוד מאוד נשי, זה חלק מאלבום שלם."

מפריע לך מה שקורה היום עם נשים שרות?

"הרעיון הוא מקומם. זה מטריף את דעתי שיש אנשים שחושבים שלגיטימי להתנהג ככה לנשים ולדבר ככה אליהן. כולנו נמשיך לשיר, להיות, לעשות. בסופו של דבר זה רק יעצים אותנו, הנשים. הניסון לדחוק אותנו לפינה לא יעבוד. אם הייתי נתקלת בניסיון להדיר אותי באוטובוס או בכל מקום אחר לא היתה לי הרבה סבלנות לזה, הייתי מגיבה לא בנעימות."

לימור עובד תופיע ב"קפה תיאטרון הקאמרי" ב-18.1, 21.2, ו-19.3.

אהוד: הלחנות קודמות של השיר "שירת אישה" לאסתר ראב:

 1992 – "שירת אישה", "החרב והקן" (בתוך התוכנית "הבריאה" של להקת הברירה הטבעית עם הזמרת אלינוער מואב. הלחין, עיבד וערך את המופע, שלמה בר. מופע ראשון וחגיגי, 14.11.1991) (דבר, 17.10.1992). [לא נשמרה הקלטה].

1999 – "שירת אישה", בתוך התקליטור עיניים, לחנים, עיבודים והנהלה מוסיקלית, חנה לוי. ביצוע: הזמרות עמאל מורקוס וניצן רון. (NMC, 1999). [חנה לוי, מלחינה וזמרת, כפר אמנים עין הוד, ת.ד. 85, ד.נ. חוף הכרמל 30890. 04-9840519. 054-4983449].

2006 – "שירת אישה", בתוך התקליטור "עננים נמוכים" בהוצאת "הד ארצי". ביצוע: שלמה בר והברירה הטבעית. הלחין ושר שלמה בר.

* * *

אורי הייטנר

1. שקר המצור

למעלה מ-200 מתושבי "עוטף עזה" הפגינו בראשית השבוע וחסמו את כביש 232, ציר התנועה המרכזי באזור. המפגינים חסמו את שיירת משאיות האספקה לרצועת עזה. לטענתם, אלפי משאיות לרצועת עזה עוברות בכביש זה מדי שבוע, הכביש הצר פקוק שעות רבות, הכביש שובש ואינו בטיחותי. התושבים דורשים לשפץ ולהרחיב את הכביש, כדי למנוע אסונות. הם צודקים לחלוטין ויש לקוות שזעקתם תמצא אוזן קשבת במשרדי הממשלה ויינתן מזור למצוקתם.

יום קודם להפגנה, הגדיר גדעון לוי ב"הארץ" את רצועת עזה כאזור במצור. רבים בארץ ובעולם, הנתונים למסע ההסתה, השקר ושטיפת המוח של הפלשתינאים ועוזריהם, "יודעים" שעזה במצור, ומעולם לא נחשפו לאמת. פרשת כביש 232 היא עדות לכך, שסיפור המצור הוא פירכה חסרת שחר, סיפור מצוץ מן האצבע, חלק ממתקפת הדה-לגיטימציה כלפי ישראל.

דיון בסוגיית ה"מצור" מחייב אותנו לחזור שש שנים וחצי אחורה, לנסיגה מרצועת עזה. הנסיגה מן הרצועה נעשתה בשני שלבים. השלב הראשון היה הנסיגה מן העיר עזה וערי הרצועה, בשנת 1994, לאחר הסכם אוסלו א', במסגרת "עזה ויריחו תחילה". השלב הסופי היה ב-2005, עת נסוגה ישראל לקווי 49' ועקרה את כל יישוביה ותושביה, עד הישראלי האחרון.

מחיר הנסיגה היה כבד מנשוא – עקירת היישובים, קרע קשה בעם, טראומה לציבורים רחבים בישראל, תקדים של נסיגה מוחלטת. המחיר הוסבר ככדאי לנוכח התמורה שישראל תקבל.

מה אמורה היתה להיות התמורה?

ראשית, תמורה ביטחונית. לאחר הנסיגה, לא תהיה עוד טענת כיבוש ולכן לא תהיה לפלשתינאים עילה לטרור ולירי טילים על ישראל. אם בכל זאת ימשכו הטרור והטילים, ידיה של ישראל תהיינה חופשיות להגיב במכה קשה. או כפי שנאמר – אם תיירה יריה אחת, ישראל תגיב "במלוא העוצמה". כל תגובה ישראלית תיהנה מלגיטימיות בינלאומית מלאה, כיוון שתהיה זו הגנה עצמית בעקבות תוקפנות כלפי שטחה הריבוני והמוכר של ישראל.

התמורה הזאת לחלוטין לא הושגה. ירי הטילים על האוכלוסייה האזרחית הישראלית עלה באורח דרסטי מיד לאחר הנסיגה. ישראל הבליגה על הירי הזה עוד שלוש שנים וחצי. כאשר ישראל יצאה להגן על אזרחיה ב"עופרת יצוקה" – היא קיבלה את עלילת גולדסטון.

שנית, תמורה מדינית. תמורת הנסיגה, השיגה ישראל את המסמך המדיני האוהד והנוח ביותר מאז מלחמת ששת הימים, מכתב בוש, המכיר לראשונה בתביעותיה הטריטוריאליות של ישראל ביהודה ושומרון ומקבל אותן, למעשה.

את התמורה הזאת שם לאל אהוד אולמרט, כאשר ויתר בעצמו על הישגי מכתב בוש בהצעתו לאבו-מאזן. כזכור, אבו מאזן דחה את הצעתו, כיוון שלא כללה מימוש גורף של "זכות" השיבה, אלא "רק" קליטת אלפי "פליטים", אך הוויתור על ההישג המדיני היה לעובדה מדינית. לא בכדי, אובמה מתכחש למכתב.

אולם התמורה העיקרית, שהיתה הסיבה לנסיגה ולעקירה והעניקה את השם לתוכנית, היתה ההתנתקות מרצועת עזה. ברגע שניסוג, נאמר לנו, ימתח גבול בינינו לבין רצועת עזה, לא תהיה עוד כל אחריות ישראלית לנעשה שם ואיש לא יתבע מאתנו אחריות כזו.

מי שהגדיר השבוע את עזה כעיר במצור, כתב ימים ספורים לאחר השלמת הנסיגה, שישראל הפכה את עזה ל"כלא הגדול ביותר בעולם." מיד לאחר השלמת הנסיגה, שקר ה"מצור" יצא לדרך, היה לאבן יסוד בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, ששיאו היה פיגוע "מרמרה", שהוצג כ"משט לפריצת המצור."

מרגע שישראל נסוגה, הגבול בינה לבין רצועת עזה כמוהו ככל גבול אחר שלה. גבול סגור אינו מצור; כפי שהגבול הסגור בין ישראל לבין סוריה אינו מעיד על מצור ישראלי על סוריה או על מצור סורי על ישראל, הוא הדין בגבול בין ישראל לבין רצועת עזה.

האם הגבול בין ישראל לעזה חייב להיות סגור? רצוי, כמובן, שהגבול יהיה פתוח ותשרור נורמליזציה בינינו לבין שכנינו, כולל העזתים. אולם כאשר רצועת עזה היא יישות טרוריסטית עוינת, שהסחורות העוברות ממנה לישראל הן טילי קסאם וגראד הנורים על אוכלוסייתה האזרחית, על הגבול להיות סגור הרמטית.

אילו הגבול היה סגור, לא היה זה "מצור" וטענת המצור היתה תעמולת כזב. אבל הגבול אינו סגור כלל ועיקר. אפילו כאשר חייל ישראלי היה שבוי במשך למעלה מחמש שנים בידי חמאס, ואזרחי ישראל תושבי הנגב המערבי היו יעד למתקפת טילים מאסיבית, יומיומית ממושכת, בתקופה שקדמה ל"עופרת יצוקה" – המשיכו לעבור משאיות אספקה ישראליות לבסיס הטרור. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של הפלשתינאים לטווח את תחנת הכוח באשקלון, ישראל המשיכה להעביר לבסיס הטרור חשמל באורח סדיר, כאילו מדובר בשכנה ידידותית. המציאות הזאת נמשכת גם עכשיו.

ואף על פי כן, נמשכת תעמולת השקר של הפלשתינאים ועוזריהם, כולל עוזריהם הישראליים, כאילו רצועת עזה נצורה.

ואנו, שממשיכים לעצום עיניים לנוכח המשך הירי והפיגועים ולהעביר אלפי משאיות אספקה מדי שבוע תוך הרס תשתיות תחבורתיות של ישראל, אפילו איננו יוצאים במתקפת הסברה להציג את האמת מול שקר ה"מצור"

... חלם.

2. מונופול של צדקנות

תגובה ליוסי שריד: "ההיסטוריה לא תשכח להם", "הארץ" 26.12.11

אי אפשר לשלול מיוסי שריד את זכות הראשונים, בקרב המערכת הפוליטית בישראל, במאבק למען הכרה ברצח העם הארמני. כמי שלאורך השנים מטיף בכתיבה להכרה כזו, אני מעריך מאוד את תרומתו של שריד, ורואה בזכות הראשונים שלו זכות גדולה, אף שבדרך כלל אני רואה בו יריב אידיאולוגי.

מאמר התגובה של שריד על הדיון בוועדת החינוך של הכנסת בנוגע לטבח, מעלה סימני שאלה בנוגע למחוייבות האמת של שריד לנושא. אדם הנאבק למען מטרה מסוימת במשך שנים, אמור לראות בחיוב את הצלחת מאבקו, לשבח אותה ולהעלות אותה על נס. והנה, כאשר מדינת ישראל עשתה את הצעד המשמעותי ביותר בתולדותיה לקראת הכרה ברצח העם, שופך על כך שריד מקלחת של צוננים.

לא נאים השכנים בעיניו של שריד. טוב לו בבדידות מזהרת של המטיף בשער, מאשר לראות בהצלחת מאבקו. לכן, תחת שבח לצעדה של הכנסת, הוא מגנה אותה על הצעד הנובע מ"תורכופוביה".

אכן, צודק יוסי שריד – שעה שהיחסים עם תורכיה היו טובים, נמנעה ישראל מהצעד המוסרי המתבקש מכל מדינה ובוודאי מהמדינה היהודית הנלחמת בהכחשת השואה, ורק שעה שהיחסים עם תורכיה נקלעו לקרע, נעשה (וגם באופן חלקי) הצעד המתבקש. אולם אם המניע למאבקו של שריד היה עצם ההכרה בפשע נגד האנושות שביצעו התורכים, היה עליו לפעול לניצול חלון ההזדמנויות של המשבר, כדי לקדם את הפעולה הזאת.

כמי שהטיף לאורך שנים להכרה ברצח העם הארמני, איני יכול להתעלם מהדילמה שהיתה בין העמדה המוסרית לאינטרס המדיני של ישראל. שהרי אכן, השמירה על היחסים הטובים עם תורכיה היתה אינטרס מדיני מובהק והכרה ברצח העם הארמני היתה פוגעת בו קשות. לצערי, ההכרעה הישראלית בדילמה הזאת לא היתה ההכרעה המוסרית.

היום, כאשר היחסים בין המדינות, מאז עליית האסלאם הקיצוני לשלטון בתורכיה, מצויים במשבר, שאינו עומד להיפתר ולא ייפתר כל עוד ארדואן בשלטון, הדילמה קטנה הרבה יותר. זאת ההזדמנות לקבל סוף סוף את ההחלטה הראויה, המוסרית והיהודית – הכרה ברצח העם.

והנה, תחת לעודד את המהלך, יוסי שריד מנער חוצנו ממנו; על פי שריד ראוי לבצע את המהלך, כנראה, רק בתקופת גאות ביחסינו עם תורכיה, כאשר יהיה לו מחיר מדיני כבד. מה ההיגיון בכך? שמא לא הצדק מניע את שריד, כי אם הצדקנות?

או שמא, מה שמניע את יוסי שריד הוא בכלל האגו. טוב לו, ליוסי שריד, המונופול של "צדיק אחד בסדום", והוא עלול, אויה, לאבד את המונופול, כאשר הכנסת כולה תכיר בטבח. אין זה מונופול של צדיקות, אלא של צדקנות.

יוסי שריד טוען, שהמהלך נועד לספק את תאוותם של נתניהו וליברמן לפגוע בתורכיה.

מעניין, הידיעה שלצד מאמרו דווקא מתארת את ניסיונם של נתניהו וליברמן למנוע את המהלך... טוב, אבל זה כבר שייך לעובדות.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

בימת מופעי הספרות

בובה ממוכנת

מופע ספרות מיצירות דליה רביקוביץ'

צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יום ב', ז' בטבת תשע"ב, 2.1.2012 בשעה 20:30

עורך ומנחה: מאיר עוזיאל

בהשתתפות: אלכס אנסקי, דורית פרקש, מיקה שדה, האחים צנחני, נטלי עטיה, יצחק לבני ועוד

דליה רביקוביץ' כתבה שירה שביטאה את שפתו של דור, ויחד עם זאת את הרגישויות, הסערות והשדים של נפשה. היא אחת המשוררות העבריות האהובות ולשירים רבים משלה נוספה מוסיקה. במופע נטעם משיריה שהולחנו, משירתה הכתובה וגם מהעושר המפתיע של יצירתה בפרוזה. תוך כדי כך נגולל את סיפור חייה המשולב בילדות כואבת ובייסורים על רקע נפשי במשך שאר חייה. לו היתה נותרת בחיים היינו חוגגים עכשיו את יום ההולדת ה-75 שלה.

כרטיסים בקופות צוותא: 03-6950156

(המחיר 90 ₪ למקבלי הודעה זו 50 ₪ בלבד, נא לציין בקופה: קוד 708)

למעוניינים לקבל למייל את פעילויות בימת מופעי הספרות, כיתבו אל: oumeir@gmail.com

מותר ורצוי להעביר הודעה זו כולל זכות ההנחה לכל מי שנראה לכם מעוניין

* * *

"אישה ושמה בושה"

לאחרונה יצא לאור בהוצאת "נהר" ספר השירים הסאטיריים 'אישה ושמה בושה' מאת אפרת שטרן. אנחנו רואים לעצמנו זכות גדולה לפרסם את האירוע, הן בשל איכותו היוצאת דופן של הספר (ראה המלצות), והן מכיוון שכל ההכנסות ממכירתו הן קודש למחקר שמוביל בעלה של אפרת, הפרופסור נפתלי שטרן, במטרה למצוא מַרפא למחלה נדירה ואכזרית (L.O.T.S.) בה לוקה בנם. ניתן לרכוש את הספר בחנויות סטימצקי וצומת ספרים, ישירות מההוצאה, או מאפרת שטרן באמצעות המייל: efrat002@zahav.net.il

* "הוקסמתי מן הברק, המוזיקליות, הסרקאזם המושחז, חדוּת המבט והסגנון האינטליגנטי, החריף והקולח." דן אלמגור.

* "בהתבוננות חדת-חושים ומבלי להיזקק לשפה בוטה, אפרת שטרן מצליפה בפגמים ועוולות, מגחיכה אותם לעין-כל, וקוצרת הִנהוני הסכמה והתפעלות מכל עבר." אליהו הכהן.

* "אפרת שטרן יורה חיצים קטלניים בליבה של חברה שאיבדה כל כיוון ודרך. תיאור מבריק ומסויט של חיינו, בהומור מקאברי מחורז. הנאה צרופה." גדליה בסר.

[דבר המפרסם]

* * *

להפסיק לקנות את "הארץ"

אהוד – יש רק דרך אחת להתמודד עם הכותרות של עיתון "הארץ" – להפסיק לקנות אותו!

כך עשינו אני ורבים מחבריי – אולי ילמדו כל הזועמים, הכועסים והנעלבים מעיתון זה ויעשו כמונו.

שרה גוטר-דוידזון

* * *

המכתב העיתי בן 700 [המשך]

היי אהוד,

שוקי בן עמי והפרלמנט הירושלמי של רדיו ירושלים מאחלים לך עוד המון שנים של עשייה ועוד אלפי כתבי-עת ליליים.

אנחנו נוסיף לצטט אתכם גם אם לא תמיד נסכים איתכם...

מה לעשות... נותרתם משיירי ארץ ישראל הקטנה והיפה, שנשמטת לנו מתחת לרגליים...

ברכות מכולנו,

שוקי בן עמי 

* * *

לאהוד בן עזר

לגיליון ה-700 – יישר כוח על מפעלך שמעורר, בכל פעם מחדש, את השתאותי והתפעלותי

עזרא דלומי  

 * * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

  6. "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" –

– גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר.

ב-21 בפברואר 1969 נדפס במוסף הספרותי של "דבר" סיפור קצר של אסתר ראב בשם "הבקע הראשון". זהו סיפורה האירוטי השני אחרי "ריבת שושנים". בשנותיה האחרונות רתיעתה מכתיבה אירוטית היתה עזה כל-כך שלאחר שהיא מפקידה בידי את עזבונה הספרותי היא מתנה זאת, בעל-פה ובמכתב אליי, בכך שידידיה, ראשי אגודת הסופרים דאז – ישגיחו עליי: "שלא תכניס לכתביי קטעים אירוטיים כמו שאתה כותב ברומאנים שלך!"

כל רומאן חדש שלי, וכמעט כל סיפור – גרם לה התקפי-זעם בגלל החשיפה האירוטית, ואילו עם אחותי הצעירה לאה היתה נוהגת לשבת לא פעם ולגולל באוזניה את עלילותיה עם גברים ולהתפאר – עד שהיתה ממש מביכה את הנערה בהתפארויותיה.

הבקע הראשון

האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.

שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות-בוקר אלו.

מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.

הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.

הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...

היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.

תחילה הייתי סבור ש"הבקע הראשון" הוא סיפור משלהי שנות ה-60, תקופה פורייה במיוחד בפרוזה של אסתר. לימים, תוך כדי פיענוח ארכיונה, הגעתי לכתב-יד ישן מראשית שנות ה-30 בשם "יום אחרון", הדומה לכתבי-יד אחרים מאותה תקופה. זהו נוסח ראשון, חלקו בטיוטה, לסיפור "הבקע הראשון". כותרת המישנה של הסיפור "יום אחרון" היא "פרק מסיפור", ובטיוטה אחרת – "פרק מרומאן". אולי זהו ספר הפרוזה שעליו רומז שמעון גינצבורג ברשימה ב"דאר היום" ב-1934: "השמועה אומרת, כי עברה המשוררת אל הכתיבה בפרוזה משום-מה, והיא עוסקת עכשיו בכתיבת ספר שלם בפרוזה." עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1932 בבית-מלון או פנסיון בירושלים, והוא מובא כאן לאחר עריכה.

יום אחרון

האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.

שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.

מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...

החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סלסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו, כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.

בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.

הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.

בצידי שבילים סרטה הקורנית את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.

המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...

 "נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית-מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.

 "המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, ונישארה ב"קצרות" מצבע הקינמון, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –

הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.

משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית-מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.

העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.

הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.

הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.

במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.

כשלושים ושבע שנים מפרידות בין הדפים הגנוזים של "יום אחרון" לבין פירסום "הבקע הראשון". "הבקע הראשון", שהתפרסם ב-1969, דומה לקודמו "יום אחרון" עד סמוך לסיומו. אך בעוד ש"הבקע הראשון" מתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" של השניים בצורה מוחשית – כאשר לאחר שכרון החושים של הלילה באה תגובה בכיינית של הגבר בגלל עקיצת הדבורה ומפיגה את הקסם שהילך על בת-זוגו – הרי שב"יום אחרון" מתוארת הירידה מפסגת האושר בצורה פיוטית, ללא עלילה, ללא סיבה ניראית לעין אלא כנובעת מעצם החד-פעמיות של המיפגש, מסופיותו. לכן ייתכן שהמעשה בעקיצת הדבורה הוא המצאה מאוחרת, בידיונית.

גאוותה של גיבורת הסיפור על שוקיה הארוכות, השזופות, והיא מתנאה בהן. באחד משיריה הראשונים, "סבתות קדושות בירושלים", משנת 1930, כותבת אסתר: "כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות". ואכן, כפות-רגליה היו יפות ומוארכות כאצבעות-ידיה, שהיו אף הן יפות להפליא, ואולם דבר-מה מאוד גברי היה בפניה, בייחוד האף העבה, ה"רַאבִּי", שבו דמתה מאוד לאחיהָ.

לאסתר היתה עין בוחנת וחוש מושחז לפרטים. כל פגימה צרמה. כשנולדו לאחותי ולי צאצאים נהגה אסתר לבחון אותם בשבע עיניים, כדי לוודא אם אצבעות ידיהם ורגליהם תואמות ונאות, בדומה לאלה שאיפיינו אותה ואת אחיה, ושבהן ראתה סימן היכר של השתייכות "גזעית" למשפחה.

 "אל תשכח, כשמבקרים אצל אישה שאוהבים, כל פרט חשוב, ועלול לקלקל את הכל," נהגה לומר לי מתוך דאגה להצלחתי בחיים, וגם באהבה – "פעם בא אלי גבר שמצא חן בעיניי, אבל כשהתיישב והניח רגל על רגל, ביצבצו גרביו הירוקות, ובבת אחת פג הקסם!"

כאשר סופר מספר פעמים אחדות מעשה שאירע לגיבור בן-דמותו, הדעת נותנת שמדובר ככל הניראה בסיפור אמיתי, אלא אם כן זהו סופר מתחכם המבקש לטמון פחים לביוגראף שלו. הפרוזה של אסתר רובה אוטוביוגראפית ולעיתים מסתפקת בהסוואה קלה של השם. האם בסיפור "הבקע הראשון" מצוי יסוד אוטוביוגראפי? מתי התרחש המעשה המתואר בשני הסיפורים? מי הגבר שאותו הם מתארים? מדוע גנזה אסתר את "יום אחרון"? מדוע היא מתעוררת רק לאחר כשלושים ושבע שנים לפרסם את הנוסח החדש בשם "הבקע הראשון"?

רמז ראשון נמצא ברשימתו של ג. טלפיר "הבית האדום בלב חולות-הזהב" שמתארת את המחצית הראשונה של שנת 1932: "ביום בהיר אחד ביתה [של אסתר] היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – "

י.ש. הוא כניראה הסופר יצחק שנברג, לימים – שנהר. הוא נולד ב-1902 בעיירה בגבול אוקראינה-גאליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על-גבי גמלים ואז יצר את שירו-פזמונו "גמל גמלי". בשלהי 1923 עבר למרחביה ועבד בחריש; שירו הראשון שנדפס ב"הדים", נכתב שם. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת-בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר. זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של ש"ז שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ", עד למותו ב-1957.

בשיחה עם הלית ישורון בסוף שנת 1980 סיפרה אסתר: "אחרי מות בעלי הייתי קפואה. אחר-כך התחילו לבוא. בא שלונסקי ובא הורוביץ ובא פסח גינזבורג ושנברג." התקופה שבה נסעה אסתר עם י.ש. לירושלים היא אפוא קיץ 1932 – לאחר שהיא כבר התאוששה מאלמנותה ולאחר ששנברג שב מבלגיה.

 "הבקע הראשון" נדפס, כאמור, ב"דבר" ב-21 בפברואר 1969. באותו הזמן פנה אליה המשורר ק.א. ברתיני, עורך "מאזניים", והזמין אצלה רשימה מזכרונותיה על תקופת "הדים" שבעריכת ברש ורבינוביץ. אולי הזמנתו היא שעוררה אותה לפשפש בניירותיה הישנים ולכתוב מחדש את "הבקע הראשון"? מה עוד ששנברג-שנהר כבר אינו בחיים.

ב-10.2.69 משגרת אסתר גלויית תשובה לברתיני וכותבת לו: "אשר לרשימה על 'הדים', עלי להתרכז ולהעלות זכרונות, אשתדל לעשות זאת בקרוב – " ("גנזים" א-76148). ואכן במרס 1969 רואה אור ב"מאזניים" הרשימה "ימי 'הדים'". אסתר מעלה בה תיאור חושני של שנברג הצעיר, אמנם מבעד לעיניהם של שני "הזקנים", עורכי "הדים", ברש ורבינוביץ, שאצלם מפרסמים היא וגם שנברג את שיריהם הראשונים.

כותבת אסתר ברשימתה:

ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והריווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ויעקב רבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותונתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

שנברג אכן בא מן העמק לתל-אביב באביב 1924, אבל אני מתקשה להניח שסיפור-האהבה שמתואר ב"יום אחרון" מתרחש בין השנים 1930-1925, כאשר אסתר עדיין אישה נשואה. זאת ועוד, טלפיר מדבר במפורש על המחצית הראשונה של שנת 1932, ומסייעת לדבריו עדותה של הילה שפירא-רוכל, מפי אימה רבקה רוכל, אחותו של יצחק שנהר-שנברג, שגם פירסמה עליו ספר זכרונות. סיפרה לי הילה:

אימי רבקה למדה בבית-הספר לאחיות של הדסה בירושלים. יום אחד ניגשת אליה חברה מפתח-תקוה, שדרוביצקי, ואומרת לה:

 "שמעתי שאחיך מתחתן עם אסתר ראב!"

אימי נדהמה, אבל מאוחר יותר שמעה מסבתי כי דודי ציניה [יצחק שנהר] בא אל אימו ואמר לה שהוא מתכוון להתחתן עם אסתר ראב, ושאל מה היא חושבת על כך, כי היה מאוד קשור אל אימו.

לסבתי היו חיים די קשים, והוא העמיד את הדברים כך שאולי לאחר שיתחתן עם אסתר ראב, שהיא אישה עשירה באותו זמן, יהיה לאימו יותר קל.

אימו התקוממה: "מה, בגללי אתה הולך לעשות את ההחלטה הזו? תוציא אותי מהתמונה! אני לא צריכה להיות גורם בשיקולים שלך."

הרומאן בין אסתר לציניה היה מאוד רציני. הם עמדו להתחתן. ודובר אז שציניה יסע עם אסתר לאנגליה.

השיחזור הכמעט-בלשי של פרטים עלול לעמעם את התיאור המוחשי של פרץ האהבה הקצר והעז שמתרחש בין אסתר ליצחק שנברג. בצילום מראשית שנות ה-30 נראים השניים יושבים על חוף ימה של תל-אביב בבגדי-ים בכסאות-נוח. שנברג, הצעיר מאסתר בשמונה שנים, ניראה בחור יפהפה ואתלטי, ובשיחה עם ראובן שהם, ב-5 באוקטובר 1971, אכן מעידה אסתר כי שנהר-שנברג "היה אציל במראהו עם הרבה חן. היה לו גוף שרירי ושזוף עם ראש של ילד ולא היה דון ג'ואן. היתה בו תמימות."

בשנת 1971 התחיל ראובן שהם, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב, לקראת התואר השני, בהדרכת פרופ' גרשון שקד. הידידות האמיצה שנוצרת בין ראובן לאסתר נמשכה כעשר שנים, עד למותה, והשניים החליפו ביניהם עשרות מכתבים.

ראובן ריאיין אותה, שלח לה שאלות על חייה, ולבסוף נתן לה לקרוא את עבודתו. ב-7 בספטמבר 1973 היא כותבת אליו מטבעון: "קיבלתי את מכתבך אתמול – והיום עברתי שוב על עבודתך. יש מקומות שמעוררים בי מורת-רוח, למשל שהארוס שבי לא התבטא לחיוב ולא נשא פרי – חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס – ועד היום אני חושבת שאנשים מורכבים ובעלי אינטלקט מפותח – הארוס שלהם סרבראלי וטבוע בנפשם והוא קודם כל עדנה ורוך – ולאו דווקא אמצעי להעמיד ולדות."

 "חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס"! – הוא מישפט חד-פעמי אצל אסתר ראב, וזקוק לפירושים. כאשר היא נישאת בשלהי שנת 1932 לאריה אַלוַאיל, הצעיר ממנה בשבע שנים, היא מורידה חמש שנים מגילה, ושנת הולדתה מעתה היא 1899 במקום 1894. כאשר מבקש ממנה ראובן שהם לכתוב את פרקי חייה, היא שומרת מפניו בקנאות על סוד גילה, וכמעט בכל הפרקים שעליהם היא מספרת לו – היא צעירה בחמש שנים מגילה האמיתי, כולל בריחתה לדגניה ב-1913 כאשר היא כביכול נערה בת ארבע-עשרה!

שלושים ושלוש שנים "אמיתיות" מלאו לאסתר כבר בשנת 1927, כשהיא נשואה עדיין לאיזאק גרין ונמצאת בתל-אביב, וככל הניראה נאמנה לבעלה חרף הריחוק. יצחק שנהר אמנם כבר נמצא בעיר, אך אין להניח שהרומאן הקצר והמרוכז ביניהם מתרחש בתקופה זו, שהרי מדובר בו גם על נישואים, והדבר לא ייתכן לפני מות איזאק.

אסתר מוסרת אפוא לראובן שהם את גילה על פי חישובה "המתוקן", היינו שנולדה ב-1899 – וב"ידעתי את ארוס" היא מתכוונת לדבר-מה שהתרחש בשנת 1932, כשהיא למעשה כבר בת שלושים ושמונה. האם הגבר הוא בעלה השני אריה אלואיל, אשר לו היא נישאת בסופה של אותה שנה? או שמא זהו יצחק שנברג באותם שבועיים של חסד בקיץ 1932 בבית-המלון בירושלים?

מדברים שאסתר סיפרה לי בעל-פה אני מסיק כי היא אהבה מאוד את שנהר אך מצידו לא היתה היענות לרגשותיה. לימים פגשה בו והוא התאונן בפניה שהוא נשוי לאישה פחותה ממנה, אסתר מצטטת ביטוי בוטה יותר שאינני מוצא לראוי להזכירו. כשהיא מספרת לי זאת היא נשמעת כשמחה קצת לאידו, שהעדיף אחרת על פניה.

כאשר אני מספר את דבריה לאחייניתו הילה, היא אומרת שהדוד ציניה חי עם אישה יפה מאוד, ייקית, אמנם פחות אינטלקטואלית מאסתר, ועוד לפני הנישואים נולד להם ילד, הנושא את שמו עד היום.

נשתמר ב"גנזים" (1/86627) רק מכתב אחד של אסתר לשנברג, שנכתב בתל-אביב ב-16.5.1938, ופותח במילים: "שנברג יקר! אני מרגישה שהנני במזל של אי-חן אצלךen disgrace בלע"ז, ובמצב זה עלי להמליץ על מישהו," בהמשך היא מציעה שיתקשר אל ידידה משה סטבסקי, כדי להוציא לאור את ספריו, ומסיימת בנימה רשמית: "וכן עשיתי את שליחותי והלוואי והצלחתי – ורוב שלום לך וכל טוב. א. ראב."

בשירי אסתר אין זכר לשנברג אלא פעם אחת, ובעקיפין. בשעתו היא מספרת לי כי לאה גולדברג התאהבה בצעירותה, בתקופתה הראשונה בארץ, ביצחק שנברג, והוא לא החזיר לה אהבה. אסתר מעלה בזכרונה כנס או אירוע ציבורי בתל-אביב, כאשר לאה גולדברג, בשמלה לבנה ובפנים מיוסרות, חולפת באולם כשהיא מחזרת לשווא אחרי שנברג. אינני מוצא אישור לסברתה של אסתר ממקור אחר. ייתכן שדבריה נובעים מהרגשה סובייקטיבית: לאה גולדברג בת העשרים וארבע, הצעירה ממנה בשבע-עשרה שנה, כאילו תופסת, עם עלותה ארצה ב-1935, את מקומה של אסתר בחוג הסופרים הצעירים. לדברי אסתר, לאה גולדברג לא היתה אף פעם מבאי-ביתה. מכל מקום, ב-1932 לאה גולדברג טרם הגיעה ארצה.

מספרת הילה שפירא-רוכל: "יכול להיות שלאה גולדברג היתה גם כן מאוהבת בדוד ציניה. נשים רבות אהבו אותו. אבל לא היה לו שום רומאן עם לאה גולדברג. היא לא היתה הטיפוס שלו."

אסתר מאריכה ימים אחרי לאה גולדברג, ולאחר מותה היא מפרסמת ב"דבר" (21.5.1971) שיר לזכרה, "ללאה גולדברג": "היות אישה בודדה, / עם שירה בקירבך; / שאת נפשות ילדים – / ברחמים, / ואסוף זרוע ריקה – / אל חזך; / אהוב את יפה-העיניים / כשעינייך דומעות-דם / העמס על הגב הדל – / צלב-סליחה כבד, / לכל צולף / לכל חובט – / ושתוק; / ותוכך דלוק – / הומה לאור, / גועש לחיים – / והוא סופר גרגרי חול יבש / ניגרים אט / בין האצבעות – / עד סופך, עד סופך – "

בין אסתר ללאה גולדברג אין קשרים, אף לא מכתב אחד. אך מתוך השיר עולות תחושות, מצד אסתר, כמובן – של זהות-גורל: שתיהן נשים בודדות עם שירה בלב; לשתיהן אין ילדים. שתיהן אוהבות, פרק-זמן בחייהן, את יפה-העיניים, ושתיהן נכזבות ונידחות על ידו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בגיליון "עכבר העיר" מיום 22.12.11 הופיעה רשימה של מתי שמואלוף בשם "על מגש הכסף", שעניינה דיוקנאות של שני משוררים ושתי משוררות שבקרוב יונצחו על שטרות הכסף החדשים.

הוא כמובן לא ידע שדיוקנה של אסתר ראב לא הונצח אפילו על בול עברי וכי על שמה לא נקרא שום רחוב בתל אביב, אבל ליד תמונת דיוקן מצויינת שלה בשיא יופייה [בהיותה בת 34, ב-1928. – אב"ע], תמונה שמתאימה לבול וגם לשטר, בא הכיתוב המוזר "חדרה להיסטוריה הפואטית. אסתר ראב." – ונכתב על ידו בגוף הרשימה: "בחירת תמונה של משוררת שונה כל כך מבחירה של משוררת. משוררת היא מושא מיני [שמואלוף נוהג כנראה לאונן מול דמות דיוקנה של לאה גולדברג. – אב"ע]. בהיסטוריה של הצילום האישה תמיד היתה חפץ. איך יזכרו את השירה הנשית, שניסתה לתפוס את מקומה בין הגברים המצ'ואיסטים בני התקופה? בין התמונות [שעל השטרות החדשים, כנראה] חיפשתי לשווא את המשוררת אסתר ראב. ראב הצליחה לחדור להיסטוריה הפואטית המקומית, בין השאר באמצעות כתב העת "הדים" של יעקב רבינוביץ ואשר ברש, שנתן מקום לכותבים בני העלייה השלישית, אחרי שאלו נדחו בידי ההגמוניה של משוררי העלייה השנייה."

אכן, הכוונות היו טובות אבל הכתיבה, מה לעשות, מאוד לא מדוייקת.

* רמת השקרים והבורות בשירותה של שנאת ישראל בפובליציסטיקה המתנוונת של עיתון "הארץ" רושמת כל פעם שיאים חדשים שבהם "פראבדה" והעיתונות הפלסטינית היו יכולים להתגאות. הנה למשל קטע מ"מאמרו" של סלמאן מצאלחה "קשים גרים לישמעאל" מיום 28.12.11:

...עוד נשוב למקור הקריאה "איטבח אל-יהוד." ... אחד מאבות המתייהדים, יעקב ניצ'ייב שמו, ישב בסג'רה. מסופר שלאחר טרגדיה שאירעה במשפחתו הוא הרבה לשתות. עוד מסופר שיום אחד בשנה, בשמחת תורה, הרשה לעצמו להשתכר כ"גוי". ומשהשתכר חזר להיות איכר רוסי כמימים ימימה, וככל איכר רוסי שתוי צעקה הוודקה מגרונו: 'בי ז'ידוב."

דומה שכך נולדה לה כאן, אי שם בתחילת המאה ה-20, הקריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית "איטבח אל-יהוד". הקריאה המקורית "בי ז'ידוב" (הרוג ביהודים), השייכת למורשת הפוגרומים ברוסיה, עברה כאן הסבה מכורח הנסיבות. היא תורגמה מילולית-לאומית על ידי מתייהדים וחובבי ציון למיניהם והודבקה לערבית. שיוך הקריאה לערבים הוא המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא. לכן, נוח תנוח דעתם של הרבנים. מתברר כי לא לישראל, אלא דווקא לישמעאל קשים הגרים.

אכן, מר מצאלחה, אתה צודק, מעולם לא נשמעה הקריאה "איטבח אל יהוד!" בפי ערבי כלשהו במרחבי המזרח התיכון ובארצות האיסלאם. גם לא שחטו יהודים. זוהי המצאה ציונית, שמישהו הדומה לך, יוזף גבלס, היה ודאי מאמץ אותה ברצון למכונת התעמולה והשקרים שלו! זה כנראה גם מה שיהודים לימדו את הנאצים לומר, כדי שיגרמו למשפחת סבו של עמוס שוקן להגר מגרמניה לפלסטין.

* עם ההתייקרות הצפוייה במחירי המים, צפוייה גם התייקרות במחירי גבינת הקוטג' 5% –שהמים נעשים יותר ויותר למרכיב מרכזי בה – עד שאי אפשר למרוח אותה בסכין אלא רק בכפית. זו כנראה הדרך של המחלבות הגדולות לשמור על מחיר נמוך יחסית של גביע הקוטג' וגם לרמות את מארגני תנועת המחאה של הקוטג', שבעיניהם מחיר הגבינה הוא המרכיב החשוב והעיקרי ביותר בביטחון ישראל, ואוי לו למי שנופל במלתעות הרשתות החברתיות שלהם. יש לקוות שבדרך הזאת נצליח לרמות גם את הפרסים. עכשיו פורים מתקרב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,312 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.