גיליון מס' 705

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בטבת תשע"ב, 5 בינואר 2012

עם הצרופות: 1. אסתר עם אחיינה אהוד בן ה-3 על חוף הים בתל-אביב, 1939 לערך. 2.  יעקב רבינוביץ. 3. תעודת עיתונאי של אסתר ראב מטעם "גזית".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַחֻרְבָּן וְהַלֶּקַח. // אריה רוזנברג: גבעות מרר הכורכריות. // עמוס גלבוע: בדיוק לפני עשר שנים. [ציטוט]. // ד"ר ישראל אברהמי: על תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני. [ציטוט]. // אליהו הכהן: יפה ירקוני ואחותה תקוה אברהמוב. [ציטוט]. // אבא קובנר: האמנם שיר פוליטי? הביא לדפוס וצירף פירוש: אלישע פורת. // עודד אסף: כשהלך נרדי לעולמו. // שלום אילתי: על שירי גטאות והמחקר החקלאי. // נעמן כהן: המאבק נגד הגזענות. // אורי הייטנר: 1. שבעים שנה לכרוז המרד. 2. ללא לחיצת יד. // ברוך  תירוש: 1. תל אביב, עיר ואם לכוחות "ההגנה" ברחבי הארץ. 2. זיק של הבנה ואנושיות באפלת נחל פולג. // אילן בושם: 8 שירים. // שוש צוריאל [למשפחת שטמפפר]: עלינו אתמול לירושלים. // פרופ' יוסי ז"ק: לכבוד עורך "הארץ"  מדוע לא גוננו על הילדים התמימים? // יצחק אוורבוך אורפז: חי כמחפש אבידה, על משה זינגר, משורר, מתרגם, לשונאי ­– 15 שנים למותו. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: על פלורה ועל פאונה (על הצומח ועל החי). // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות. 1. "חתמה את שירתה לימי דור"  אהבה בזאלצבורג, 1936, פאריס ותל-אביב חליפות. // משה כהן: הנדון: איפה ההערכה? // פרופ' מוטי רביד: הברירה הטבעית. // ממקורות הש"י. // פליקס סלטן: מתוך "ילדה יפה".

.

* * *

יוסי גמזו

הַחֻרְבָּן וְהַלֶּקַח

הַיּוֹם מַזְכִּיר הַלּוּחַ הָעִבְרִי בְּדִמְעַת-עַיִן

אֶת יוֹם עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת שֶבּוֹ בַּיִת רִאשוֹן כְּבָר סֻמַּן כְּקָרְבָּן

בִּמְצוֹר נְבוּכַדְנֶצָּר עַל חוֹמוֹת יְרוּשָלַיִם

שֶבְּסוֹפוֹ, בְּיוֹם תִּשְעָה בְּאָב, חָל הַחֻרְבָּן

וּמִכֵּיוָן שֶבֵּין סִבּוֹת אוֹתוֹ אָסוֹן הִיסְטוֹרִי

גַּם בְּחֻרְבַּן הַבַּיִת הָרִאשוֹן, גַּם בַּשֵּנִי

חָזַר שָם עַל עַצְמוֹ, בֵּין שְאַר גּוֹרְמִים, אוֹתוֹ הַ-STORY

שֶל מִלְחֲמוֹת-אַחִים וְיֵצֶר הֶרֶס עַקְשָנִי

שֶל עַם שֶכָּל פְּלָגָיו מְסֻכְסָכִים כֹּה דֶסְטְרוּקְטִיבִית

בְּלַהַט, זֶה עִם זֶה (מָה שֶתָּמִיד מֵקֵל כָּל-כָּךְ

עַל כָּל אוֹיֵב חִיצוֹן לִפְרֹץ בִּמִתְקָפָה אַקְטִיבִית

עַל קִיּוּמוֹ שֶל אוֹתוֹ עַם) – כְּדַאי שֶלֹּא נִשְכַּח

שֶחֹסֶן לְאֻמִּי אֵינוֹ נִמְדָד רַק בִּכְלֵי-נֶשֶק,

בְּטַאנְקִים וּמְטוֹסִים וּמִגְנְנוֹת "כִּפַּת בַּרְזֶל"

כִּי אִם יוֹתֵר מִכֹּל בִּלְכִידוּתוֹ הַמְּגֻבֶּשֶת

שֶל עַם שֶמְּכַנֵּהוּ הַמְּשֻתָּף אֵינוֹ אוֹזֵל

לַמְרוֹת כָּל חִלּוּקֵי-דֵּעוֹת וֶאֱמוּנוֹת וָנֹהַג

וּמִי שֶכָּאן יוֹרֵק בְּרוּטָאלִית עַל יַלְדָּה קְטַנָּה

בְּשֵם הַדָּת – יוֹרֵק פֹּה, בְּסִכְלוּת שֶאֵין כָּמוֹהָ,

לֹא רַק עַל כְּבוֹד הַדָּת, גַּם עַל כְּבוֹדָהּ שֶל מְדִינָה

וּמִי שֶמְּנַדֶּה אִשָּה –  רַק בַּאֲשֶר אִשָּה הִיא –

לָשֶבֶת בַּמּוֹשָב הָאֲחוֹרִי בָּאוֹטוֹבּוּס

אֵינוֹ תוֹפֵס בְּגֹדֶל אִוַּלְתּוֹ כִּי הַבּוּשָה הִיא

לֹא רַק בָּשְתּוֹ שֶלּוֹ כִּי אִם גַּם אוֹת-קָלוֹן מָאוּס

בִּגְנוּת מְדִינָתוֹ, וּמִי שֶאֶבֶן מְכַוֵּן פֹּה

אֶל רֹאש מָחָ"ט בְּצַהַ"ל, אוֹ כּוֹרֵת עֲצֵי זֵיתָיו

שֶל יִשְמָעֵאל, אוֹ מְחַלֵּל מִסְגָּד, אוֹ מִתְנַוֵּן פֹּה

עַד לְשִמּוּש מַחְפִּיר בִּטְלַאי צָהֹב בְּעַצְרוֹתָיו,

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, מִי שֶמַּכְלִיל כָּאן בְּלִי שוּם צֶדֶק

צִבּוּר דָּתִי שָלֵם כְּשֶהוּא בְּלִי הַבְחָנָה מַשְמִיץ –

מוֹסִיף אֵיבָה בִּמְקוֹם קִרְבָה וְסֶדֶק בִּמְקוֹם בֶּדֶק

וּלְשִׂמְחַת שׂוֹנְאֵינוּ בְּנֵי דּוֹדֵנוּ – עוֹד תַּמְרִיץ

לָעֲשָׂבִים שוֹטִים שֶמִּתְרַבִּים בָּם חוּלִיגָאנִים

הַמְּסַכְּנִים בְּהֶפְקֵרוּת גְּמוּרָה אֶת אַחְדוּתוֹ

שֶל עַם שֶבְּדִיּוּק כְּמוֹ בִּתְקוּפַת בַּבְלִים פָּאגָאנִים

וְרוֹמָאִים הוֹרְסֵי בֵּית-מִקְדָּשוֹ וּבִירָתוֹ

מוּקָף כַּיּוֹם בְּמִילְיוֹנֵי אוֹיְבִים שוֹחֲרֵי-טֶרֶף

שֶכָּל פְּגִיעָה וְנֶזֶק בְּחָסְנָהּ הַלְּאֻמִּי

שֶל הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶזּוֹמְמִים הֵם לְלֹא הֶרֶף

כֵּיצַד לְכַלּוֹתָהּ – הֵם עוֹד תְּרוּמַת סִכְסוּךְ פְּנִימִי

לִמְזִמָּתָם מִחוּץ, כָּךְ שֶזִּכְרוֹן כָּל רִיב מִבַּיִת

בָּעֲשָׂרָה זֶה בְּטֵבֵת, שֶבּוֹ הֵחֵל מְצוֹר

צִבְאוֹת נְבוּכַדְנֶצָּר עַל חוֹמוֹת יְרוּשָלַיִם

הוּא לֶקַח שֶחוֹבָה עַל כָּל יִשְׂרְאֵלִי לִנְצֹר.

* * *

אריה רוזנברג

גבעות מרר הכורכריות

יום שבת אחר הצהרים, המשפחה המורחבת יושבת על הדשא במושב שבו מתגורר בני שגיא. בין פיסטוק חלבי לגרעיני אבטיח אנחנו נושאים עין השמיימה: הרקיע מכוסה כולו להקות של ציפורים העושות דרכן דרומה ליבשת אפריקה כדי לחרוף בה; בהגיע פעמי האביב יעשו את אותה הדרך חזרה לכיוון אירופה. בעוד אנחנו מתפעלים מהמראה שואל בני, "למה אנחנו תמיד נוסעים צפונה, לעמק החולה, כדי לצפות בטבע ובציפורים?"

כשאני שואל אם יש מקום קרוב יותר, הוא מציע כי מאחר והוא מעבד פרדסים למרגלות הגן הלאומי בגבעות מרר: "אני מבטיח להראות לכם מגוון ציפורים ועוד שאר מיני בעלי חיים, שלא לדבר על הצמחייה הענפה."

סיכמנו שנצא שנינו למסע מקדים, לפני שנביא איתנו את כל השבט. למחרת אנחנו יוצאים לדרך על כביש 40 עד צומת תל נוף ומשם שמאלה, אל הפרדסים הנמצאים למרגלות גבעות הכורכר. זהו רכס הגבעות המזרחי מבין ארבעה רכסי כורכר. גבעות מרר מתנשאות לגובה של כ-90 מטר מעל פני הים, ואת שמן קיבלו מכפר ערבי בשם מע'אר, שנקרא כך מריבוי מערות המגורים שנמצאו ברכסי הכורכר.

את הבוקר אנו פותחים כמנהגנו באיסוף זרדים, הדלקת מדורה והכנת קפה ערבי (נח'לה) בפינג'ן. אני מביט אל גבעות הכורכר ולא יכול להתעלם מסימניה המפויחים של דליקה ענקית שעשתה שמות בצמחייה העשירה. מבט לאחור, לכיוון נחל קדרון, מגלה זרימת מים איטית – תוצאת הגשמים שירדו לאחרונה. אחרי הקפה של הבוקר אנחנו מתחילים במסע של גילויים, שאם היו מספרים לי מה הוא יכיל, הייתי פוטר את המספר בתנועת יד מבטלת.

אבל קודם כל, מן הראוי לספר כי במלחמת העולם הראשונה שימש רכס הגבעות קו הגנה של הצבא התורכי מפני גדודי הצבא הבריטי בעלותם צפונה לכיבוש ארץ ישראל. כאן התנהלה מערכה צבאית קשה, שבה התורכים איבדו קרוב לאלף לוחמים וכמספר הזה נפלו בשבי, ואילו הבריטים שניצחו איבדו כ-500 חיילים. שגיא מספר כי לא מזמן, בעקבות סופת גשמים שסחפה את פני הקרקע, גילה כאן רימון יד טורקי ישן והזעיק חבלן משטרתי כדי לפוצצו.

המסע שלנו מתחיל באנדרטת הצנחנים. אנחנו מכבדים את הנופלים וממשיכים בדרך העולה בהדרגה, שגיא עם האצבע על הדק המצלמה, נכון לקלוט ולצלם את עולם החי והצומח. השביל, שלאורכו נטועים עשרות עצי חרוב, מתחיל לעלות בתלילות, ואני חושב על פרותיו המתוקים של החרוב ומסמן לעצמי שפה המקום לספר לילדים את סיפורו של חוני המעגל ועץ החרוב: על פי אגדה המופיעה בתלמוד הבבלי, כאשר חוני הלך בדרך הוא ראה אדם נוטע חרוב. שאל אותו מדוע הוא עושה כן, שכן החרוב יישא פרי רק בעוד שבעים שנה. האדם ענה שהוא נוטע את החרובים לדורות הבאים, והוסיף: "כשם שנטעו אבותיי לי, אטע אני לבני." ישב חוני מתחת לעץ, נמנם והתעורר כעבור שבעים שנה. כאשר קם משנתו, ראה את נכדו של הזקן מלקט מפירות החרוב.

נזכרתי כיצד בילדותי היינו מכינים משרוקית מאולתרת מפרי החרוב: מחוררים את החרוב ונושפים פנימה, ושריקה עזה היתה נשמעת.

אנחנו ממשיכים, ומולנו מתגלות שבכות של שיחי צבר, ששרידי סברסים קמוטים שמוטים על עליהם הבשרניים. ציפורים שחורות עומדות על עלי הצבר ומנקרות את הפירות. מימין שדרה יפהפייה של ברושים, הנראים כנרות נשמה, ובין ענפיהם קבוצות של עורבים שנתנו קולם בקרקור. דררות צבעוניות, שציוצן מחריש אוזניים, עסוקות בטקסי חיזור. הדררה היא ציפור פולשנית, שהתאזרחה בישראל רק בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה, וכאן אנחנורואים אותה שוב ושוב.

הגענו לצומת דרכים, ובחרנו בדרך שהתעקלה מערבה. כמה עצי תמר ותאנה, (ג'ומס) שקמים, אשלים ואפילו שיחי אטד. מקום מושלם לספר לילדים את משל יותם: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך..." כזכור, שיח האטד הנמוך היה זה שהעצים רצו להמליך עליהם – משל לניסיונות של בני ישראל להמליך אנשים שאינם ראויים.

בין ענפי העצים הבחנתי ביונת בר ענוגה, פה ושם נראה אדום החזה ואפילו כמה ינשופי עצים פקוחי עיניים וזקורי אוזניים, ממתינים לחשכה כדי לצאת לטרף.

בעודנו ממשיכים בעלייה המתונה לשיא הרכס, נקרתה בדרכנו ארנבת, שהביטה בדאגה בפולשים שחדרו לתחומה. חלפנו גם על פני אילנית ירוקה וצב גדול. בפסגת הרכס נמצאות שתי בריכות מים מבוטנות גדולות שנבנו כחלק מקו ירקון-נגב בתחילת שנות החמישים. משיא הגבעה נשקף מראה מרהיב: דרומה – גדרה וקדרון, מזרחה – בסיס חיל האוויר תל נוף ולידו מושב בית אלעזרי, במרחק נראים רכסי הרי יהודה, צפונה – מרכז קניות ופאתי העיר רחובות, מערבה – בתי העיר יבנה ומושבי חבל גדרות. אחרי דקות ארוכות של הנאה אנחנו מתחילים בירידה לכיוון חניון המטיילים ולמגרש החניה.

אין לי ספק שהדור הצעיר ייהנה מאוד מטיול בגן הלאומי גבעות מרר. המסלול מיועד למשפחות ואורכו כשני קילומטרים וחצי של הליכה נוחה ומהנה במסלול מעגלי.

 * * *

עמוס גלבוע

בדיוק לפני עשר שנים

בדיוק לפני עשר שנים, בליל 2-3 ינואר 2002, השתלט כוח צה"ל על האונייה "קארין-A" בלב ים סוף, והביאה לנמל אילת. האונייה, שהכילה אלפי טונות של אמצעי לחימה, ובכללם רקטות ארוכות טווח,  הועמסה  באיראן והיתה מיועדת להגיע לרצועת עזה, כאשר כל האופרציה הזאת מנוהלת מלשכתו של ערפאת. בשלל המבצעים של צה"ל מאז ראשיתו, מזדקרים  לדעתי 4 מבצעי ענק ארוכי טווח שהדהדו ברחבי העולם: מבצע אנטבה ב-1976, לשחרור בני הערובה החטופים; הפצצת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981; ההשתלטות על האוניה " קארין A " (כונתה "תיבת נוח"); הפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 ( לפי מקורות זרים ).

מתוך 4 מבצעים אלו , "תיבת נוח" היא היוצאת דופן מהבחינה האופרטיבית. כל שלושת המבצעים האחרים נשענו על בסיס של מודיעין טוב (הכי פחות טוב היה באנטבה) ותכנון מדוקדק. הביצוע של שלושתם היה פחות או יותר  על פי התכנון. גם "תיבת נוח"  נשענה על בסיס מודיעין טוב ( של כל הגורמים במודיעין חיל הים בראשותו של תא"ל יחזקאל משיטה), ותכנון מדוקדק, אם כי קצר ימים. אולם, הביצוע היה שונה לחלוטין מהתכנון, ממש בצורה דרמטית, והוא התרחש במפתיע, באלתור "מהסרטים", ובסמוך מאוד לזמן ההשתלטות על האונייה. יש להוריד את הכובע בפני מפקד חיל הים דאז, האלוף ידידיה יערי, הרמטכ"ל שאול מופז, וראש הממשלה אריק שרון שאישרו את האלתור הדרמטי, אך יש להוריד שני כובעים לאבי רעיון האלתור והמבצע שלו, (אז תא"ל, מאוחר יותר אלוף), אלי מרום הידוע בכינוי צ'ייני, ועימו לכל לוחמי השייטת ואנשי חיל האוויר שידעו לממש בצורה הטובה ביותר את רעיון האלתור.

במה דברים אמורים? התכנון היה שכוח של שייטת 13 יפליג בחשאי מאילת לנקודה הנמצאת כ-40 ק"מ  מדרום לשרם א-שיח',  במרחב הימי בו נפגשים בים סוף מפרץ אילת ומפרץ סואץ. שם הוא יחכה במארב לאוניה  "קארין-A" העושה דרכה צפונה בים סוף, יעצור אותה, יעלה עליה ויביא אותה לאילת.

כוח השייטת, בפיקודו של  צ'ייני, שממש באותם ימים מונה לראש מספן ים, המתין באילת לפקודה לנוע לעבר מקום המארב. אבל, לצ'ייני התברר שעל פי תחזית מזג האוויר לים סוף, באותו יום שהוא אמור לחכות במארב לאונייה, יהפוך ים סוף  לגיהנום של גלים ( צל"ש לחזאי, בני "מטרו" בן פורת ז"ל).  שיטת המארב ירדה מהפרק. מה עושים?  נותנים לאונייה לחמוק? צ'ייני הוגה את הרעיון "המשוגע": מקדימים לצאת מאילת, מגיעים לים סוף כשהוא עדיין שקט, מתחילים לדהור דרומה בים סוף ואחרי כ-100 מייל "נתקלים" באונייה העולה צפונה, משתלטים עליה בחשאי תוך כדי הפלגתה, וזאת בסביבות השעה 4-5 בבוקר, 3 ינואר. הסערה האיומה עתידה לפרוץ ממש שעתיים לאחר מכן.

הסיכונים היו עצומים:  מקום ההשתלטות הצפוי היה מחוץ למעטפת המבצעית של חיל הים וחיל האוויר באותו זמן, על כל המשתמע מכך; לכוח המשתלט לא היה כוח אש מספיק מול גורמים עוינים שונים, ועוד. מנגד, היה כאן ממש "חלון הזדמנות" זעיר של ים שקט כפי שהבטיח "מטרו" החזאי. אם ההזדמנות לא תנוצל, הסיכון הגדול הוא שמטל"רים יפלו בקרוב על אשקלון!

להשתלטות  האופרטיבית הנועזת על "קארין-A" הייתה השלכה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. זאת היא פרשת מים שלאחריה:  נשיא ארה"ב מאבד לחלוטין את אמונו בערפאת על כל המשמעויות המדיניות שבכך, איראן מתגלה כתומכת הטרור הפלסטיני, ומדינת ישראל מתחילה לעבור לאופנסיבה מול טרור האינתיפאדה השנייה.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 2.1.12

 * * *

עם מותה של יפה ירקוני בראשית השבוע, אנחנו מביאים שתי רשימות מגיליון 574 של המכתב העיתי מיום 16.9.2010 השופכות קצת אור על תולדותיה.

ד"ר ישראל אברהמי

על תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני

לאהוד בן עזר שלום,

שמחתי לקרוא בחדשות 573 את האפילוג של אליהו הכהן "את חכי לי ואחזור", כי יש עוד מישהו שיודע כי תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני, היתה זמרת.

אשמח מאוד לקבל את כתובת הדואר של אליהו הכהן. באם הדבר לא מקובל, אנא העבר לו מכתבי זה. אולי אפשר אף לפרסמו בחדשותיך, ואפשר ויהיה מי מהקוראים שיוכל להוסיף פרטים לנושא.

ולהלן סיבותיי:

אני מחפש מידע על תולדות משפחתי מצד אבי. תקווה הנדל, החיה עד היום בניו יורק, הינה בת דודה ראשונה שלי, כמו יפה ירקוני. אביהן אברהם הוא אחיו של אבי מיכאל, ואילו סבן, ישראל אברמוב, (שהוא כמובן גם סבי) היה מראשוני פתח תקווה (1903), עיר הולדתי וחיי עד גיל 25. לאברהם ולמלכה אשתו, שניהם בני עדת היהודים ההרריים מהרי קווקז, נולדו תקווה, יפה ובנימין, ומאשתו השנייה אסתר, דור תשיעי ליהודי צפת, נולד הבן ישראל.

תקווה עזבה את הארץ והקימה בית ספר יהודי בקאראקס ונצואלה, ובנימין (שהחליף שם משפחתו לגוסטין, כשם משפחתו של בעלה הראשון של יפה שנפל במלחמת העולם השנייה), הגיע לשם אף הוא. חצי האח ישראל, שנולד ברודזיה, הינו פרופסור לחקר הראייה בניו-יורק. (ליאורה, בתה של תקווה, היתה נשואה עד יום מותה לדודה ישראל, חצי אחיה של אימה תקווה, בבחינת אני לדודי ודודי לי). יפה היא היחידה שנשארה בארץ, כדי להגיע לפסגת הזמר העברי ולהיות כלת פרס ישראל.

עם יפה מעולם לא היה לי קשר, (הבנתי שעכשיו לאף אחד אין קשר איתה לרגל מצבה), אך עם אחותה תקווה, ואחיה החורג ישראל, החיים כיום בניו-יורק, היה לי קשר כל השנים וכך גם עד היום. לאחותי אליה היה מפגש חד פעמי עם האח בנימין (נני) זמן קצר לפני מותו (הוא חי בוונצואלה).

תקווה, יפה ובנימין היו שלישייה שהופיעו בקפה "צליל" של אימן מלכה, ונקראו "במתי" (בנימין-מלכה-תקווה-יפה). מסיפורי המשפחה הזמרת היתה תקווה, ואילו יפה הייתה הרקדנית ובנימין היה הפסנתרן. תקווה אף סיפרה לי שהיא הייתה הראשונה שהקליטה את "שני שושנים" של אורלנד וזעירא.

מסיפורי יפה ירקוני לתקשורת מדובר בקפה "צליל" בגבעת רמב"ם כקפה תרבות, מוזיקה ואמנים של אותם זמנים, אך בצד האחר של המשפחה היו רמיזות אחרות. ברצוני לדעת אם יש מי שיודע פרטים על המקום, על בעליו וחלקם בתרבות הישראלית המתהווה, על יושביו ועל מקומו בהווייה של אותם שנים. אני מקווה שאליהו הכהן, או מי מקוראי חדשות בן-עזר, יכול לעזור לי בכך.

ד"ר ישראל אברהמי

תמרת

* * *

אליהו הכהן: יפה ירקוני ואחותה תקוה אברהמוב

לד"ר ישראל אברהמי שלום.

אינני האיש המתאים לענות על שאלותיך בעניין קפה "צליל" בגבעת רמב"ם. אני מקווה שייענו לפנייתך אנשים שנמנו עם באי בית הקפה הזה והיו עדים לאשר התרחש בו. פרטים עליו הופיעו בעשרות כתבות שהתפרסמו במרוצת השנים על יפה ירקוני בעיתונים, ברדיו ובתוכניות טלוויזיה.

אך אוכל להוסיף לך פרטים אחדים על הזמרת תקוה הנדל.

בתחילת דרכה המוזיקלית של משפחת אברמוב (או כפי שמצאתי בכתובים: אברהמוב), האחות תקוה נודעה כזמרת, יפה – כמחוללת ובנימין – כפסנתרן. עוד לפני שהקליטה יפה באולפני חברת "הד ארצי" את להיטיה הרבים בימי מלחמת העצמאות ואחריה, הקליטה אחותה תקוה הנדל-אברהמוב שירים עבריים אחדים על גבי תקליטי חברת "צליל" קצרת הימים. שמה לא נודע בציבור, וגם על תוויות התקליטים הסתתרה מאחורי השם "ה. תקוה". היו אלה תקליטים שבירים וקצרי נגן שבהם השמיעה שירים של ביאליק, לאה גולדברג, לוין קיפניס ומתתיהו שלם. בין השירים שהקליטה זכורים לי "רועה ורועה", "יקטן חולה", "בובות שתיים, בובותיים", "את חכי לי" ועוד. 

ההקלטות נערכו בחברת "צליל" בגבעתיים בראשית שנת 1947, (אין כל קשר בין חברת ההקלטות "צליל" ובין בית הקפה "צליל") וליוו אותה בפסנתר נחום נרדי, שגם הלחין 5 מתוך 7 השירים שהקליטה, והמלחין הפסנתרן שמואל פרשקו.

לימים היא עזבה את הארץ, כשם שגם המלווה שלה פרשקו, מלחין "באב אל ואד" ו"הי הג'יפ", השתקע במיאמי שבארצות הברית. כך התפצלה המשפחה: יפה מתגוררת בתל אביב ואחותה תקוה מתגעגעת לציון מפאתי מערב.

האח בנימין אברהמוב, לפני שעזב גם הוא את הארץ, היה הפסנתרן המלווה לא רק בהופעות המשפחתיות בקפה "צליל" אלא גם בהקלטות הראשונות של יפה אברהמוב-גוסטין-ירקוני, כמו למשל בהקלטה המוקדמת הראשונה של "שיר הפינג'אן" ("האש מפצחת זרדים בדממה").

ההבדל בין שתי האחיות לא איחר להתגלות.

יפה ירקוני, חברת להקת החישטרון, כבשה עד מהרה את מעמדה כאחת הזמרות המרכזיות של שירי התקופה. שלא כאחותה תקוה, שתרומתה לזמר נמשכה זמן קצר בלבד, הקריירה של יפה כזמרת פעילה ארכה למעלה מיובל שנים. היא הרבתה להופיע, הקליטה מאות שירים ופזמונים והתפרסמה בכל רחבי הארץ וגם מחוצה לה.

בברכה

אליהו הכהן

* * *

אבא קובנר: האמנם שיר פוליטי?

הביא לדפוס וצירף פירוש אלישע פורת

שיר מסקרן זה נמצא בעיזבונו של אבא קובנר, ונדפס לראשונה ב'אצלנו', עלון קיבוץ עין החורש, בינואר 2004:

יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש

יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה.

בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק

בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה

שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף

אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה

שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן.

אבא קובנר.

השיר נמצא מנוקד במלואו וממש מוכן לפרסום. יתר על כן, הוא כתוב בכתב-ידו המפואר של קובנר, בתנופה וברהיטות מרשימות. וייתכן שקובנר תיכנן להדפיסו. ייתכן גם שהשיר הוא חלק ממבנה שירי גדול יותר. פואמה או מחזור, שעניינם הסמלים הישנים ביהדות ושימושם בזירה הפוליטית. אך כיוון שלא נמצאו פרטים מזהים, לא ניתן לשייכו בוודאות לשום כתב יד מוכר שהכין המשורר. השיר כמובן לא נדפס ולא פורסם בשום מקום ונתגלה בדרך מקרה.

בקריאה שהוייה מתפצח השיר דווקא לכיוון הפוליטי. מעשה שהוא מאוד נדיר ויוצא דופן אצל קובנר. אפשר כמובן לפרש את השיר לכמה פנים, אך אני מציע לקורא המתעניין את פירושי שלי, שהוא פירוש פשט כפשוטו.

ונתחיל מהשורה הראשונה: "יִתְגַּדֵל לַעֲזָאזֵל וְיִתְקַדֵש" – כלומר לא יתקדש באמת ולא יתגדל באמת – אלא להיפך. יקולל ויגודף. כלומר כבר מהשורה הראשונה הקורא מבחין שלפניו שיר אירוני, הדן במשמעות ההפוכה של הצירופים המקובלים.

ובשורה השנייה: "יוֹם אֶחָד בְּלִי שְׁבָרִים וּתְרוּעָה." – הלוואי ונזכה, אנחנו קוראי השיר, והמשורר בתוכם, ליום אחד של שקט. יום ללא הצהרות בומבסטיות. יום ללא פוליטיקאים, יום ללא 'מנהיגים', יום אחד ללא המטורפים השולטים בחיינו. אפשר וקובנר התכוון כאן לכל הפוליטיקאים ולכל המנהיגים, מכל חלקי המפה הפוליטית. אבל אני נוטה להניח, כפי שנראה בהמשך, שכנראה מדובר במנהיגים מהאגף הימני של המפה.

ובשורה השלישית אנו קוראים: "בְּלִי כָּך בְּלִי רַק בְּלִי מַשָׂא עַם רְקָק." כאן מתבקש להרחיב את השורה: בלי משא ומתן עם דגי רקק. כלומר בלי כניעה למנהיגים חלשים עוינים, העוכרים את שלוות חיינו. הצירוף רק כך מוביל אותנו ל"רק כך" של ז'בוטינסקי, ולתנועת "כך", הימנית-קיצונית של הרב כהנא. וכן גם לשירי הנבואה המתלהמים, מסוג שירתו המתלהמת של אורי צבי גרינברג.

בשורה הרביעית נכתב: "בְּפִי לְבִיאָתַן. וְהָרֹאֶה," הפירוש של השורה הוא בעייתי במקצת. ויש כאן גם רמז צלילי לקריאות הלוויתן. שמא היה זה בעת שכתב את ספר הילדים שלו "משהו על לווייתנים", שנדפס בשנת 1989, שנתיים לאחר מותו. או שמא  כוונת המשורר לציטוט מנאום מסית מפי אחת "הלביאות" של הימין בעת היכתב השיר? גאולה כהן או נדיה מטר, או דניאלה וייס? וכבר מרמז קובנר ב"הרואה" לאחד מנביאי השקר הפוליטיים, שכל שני ושישי הוא  –

ואנו גולשים אל השורה החמישית: "שֶׁכָּל שֵׁנִי וְשִׁשִׁי הוּא שׁוֹלֵף." יש להניח שבשנות השמונים הראשונות, בעת שלדעתי השיר נכתב, כאשר מעל כל במה התנבאו נביאי שקר פוליטיים וחברתיים, עורר הדבר את זעמו ואת לעגו של המשורר. הנביאים הללו פיזרו נבואות של כיליון והשמדה ואפוקליפסת מכל מין וזן, בכל שני ושישי. והתקשורת כדרכה ניפחה את הבליהם לממדים מפלצתיים. ולמה כתב כל שישי ולא כל חמישי כמקובל? כיוון שעיתוני השבת בעת ההיא, שהיו ממולאים בנבואות שקר, נדפסו בימי שישי. ובכן הוא, הנביא התורן השקרי, שהוא הפוליטיקאי המתחזה לרואה, שולף  –

ואנו גולשים לשורה הבאה: שולף "אֶת אַחְרִית-הַיָמִים מֵכִּיס הֶחָזֶה." זהו לגלוג ברור על הידענים כביכול, הללו, שבכיס החזה שלהם, צמוד צמוד לקריירות ההבל שלהם, מחזיקים את עתידנו ושולטים בחיינו. ואפשר שהתנבאויות שווא אלה, בעיקר של מנהיגי הימין, הן שגרמו לו, בין השאר, להשלים את שירו.

ולבסוף באה שורת המחץ של קובנר: "שֶׁיֵלֵךְ גַּם כֵּן. אָמֵן." כלומר, שילך גם הנביא הזה המתחזה הכלומניק הזה, לעזאזל! יחד עם כל חבר מרעיו הימניים, המסיתים, הקיצוניים והמתלהמים הללו. אמן וליתר הדגשה אמן ואמן.

האומנם שיר פוליטי של אבא קובנר? האומנם שיר פוליטי אנטי-ימני לפנינו? ואיך זה מסתדר אם כן, עם השמועות הוותיקות, שהילכו לא רק בברנז'ה הספרותית אלא גם בציבור, על עמדתו הפוליטית של קובנר? אותה עמדה אוהדת מפעל ההתנחלות בשומרון, שלטענת מתנגדיו באה לידי ביטוי מושחז בפואמה שלו "להקת הקצב מנגנת על גריזים"?

אין לי כעת תשובה ברורה על כך, ואולי יימצאו בעתיד ממצאים שיבהירו את החידה.

* * *

עודד אסף: כשהלך נרדי לעולמו

אהוד שלום,

אני מעביר לך את תגובתו של המלחין והמוסיקאי עודד אסף, בעקבות חילופי הדברים על הארכיון הנסתר של עזה צבי. על פי בקשתו כמובן. הוא ואני נודה לך אם תביאם בחדשות ב"ע.

תודתי,

אלישע פורת

 שלום, אלישע

מתברר שהטור שכתבת על עזה צבי עורר כמה וכמה תגובות, לא רק  במישור אישי, אלא גם  בעניין הכללי:  עיזבונות פרטיים, חשובים לכל שוחר תרבות, הדרך-לא-דרך שבה הם עלולים למצוא את עצמם  בבתים פרטיים, ובעיקר – הדרך שהם עלולים ללכת בה אחרי מותו של מי  ששמר אותם  רק לעצמו.

כידוע, מוכרים לנו תקדימים לא מעטים, והמקרה של מקס ברוד ועזבונו, שהגיח לכותרות, הוא רק קצה הקרחון. חבל. איני יכול לחשוב על פתרונות חוקיים-משפטיים; רק על  רצונם של בודדים לפעול בזמן. בתחום שאני עצמי מעורב בו, מוזיקה, אני נזכר בשתי דוגמאות.

האחת – עוד משנות השישים: המלחין נחום נרדי, שם-דבר בתולדות הזמר העברי, חי בשנותיו האחרונות לבדו, בתנאים דחוקים ביותר, בלשון המעטה. גם על כך יש לדבר, אך לא בהזדמנות הנוכחית... כשהלך נרדי  לעולמו  פונתה הדירה הקטנה שלו, בתל אביב, וחבילות-חבילות של חומר רב ערך הועמדו על המדרכה, מצפות למשאית האשפה. בדרך נס עבר שם מישהו שעינו צדה את הניירות ההם. הוא הזעיק ברגע האחרון את מי שהיה אפשר להזעיק, כדי שהחומר יילקח  למקום בטוח.

הדוגמה השנייה מטרידה  עוד יותר, משום שמעורב בה מוסד ציבורי רשמי: קול ישראל, לפני יותר מעשור, כמדומני, דילל ופינה ארכיונים של הקלטות היסטוריות, אוצרות של שירים ושל יצירות שנאספו במהלכן של עשרות שנים, והממונים על כך התעקשו אפילו על כך שהאוצרות הללו לא יימכרו לכמה אספנים פרטיים שהיו מעוניינים בהם. הם היו מיועדים, פשוט, לאשפה ולגריסה. שמעתי על הפרשייה ההיא מאליהו הכהן, ולמיטב זכרוני הוא הצליח להציל  די הרבה תקליטים  ישנים, ביוזמתו  הפרטית בלבד, ולהעביר אותם לאוסף שלו. אני סומך על אליהו הכהן, שהאוסף הענקי הזה יישמר  היטב, היום, מחר ובעתיד. אבל כל חוקר מוזיקה בארץ יודע שהקלטות נדירות לא מעטות, שנעשו על סרטי הקלטה מהסוג הישן, הוזנחו, נשחקו ונמחקו בקול ישראל, וזאת אבידה שאין דרך לפצות עליה.

עם זאת, הוחלט בשלב מסויים על מבצע חילוץ ראוי לשמו, ומה  שעדיין ניתן להציל הועבר  מאולפני קול ישראל לפונותיקה הלאומית בגבעת רם; שם החומר משומר ומשוחזר בשיטה דיגיטלית. ובכן, לא סוף טוב – הכול טוב, אך לפחות: סוף טוב – משהו, משהו-שבמשהו, טוב. 

ייתכן מאוד שבמקרים רבים אחרים מסתתר חומר מוזיקלי חשוב בדירות פרטיות, סופו המר  – מי ישורנו, ונס לא יקרה לנו.

* * *

שלום אילתי

על שירי גטאות והמחקר החקלאי

משה גנן ("חדשות בן עזר" 700) מגלה בין השאר דאגה לגורל מורשתה החומרית העשירה של עזה צבי אשר נפטרה בודדת. והוא שואל – מה יעלה בגורל אוצרות אלה?

נעשינו לעם ההורס את עקבותיו שלו. מיותר להזכיר את הצלקת הכאובה של מקרה גימנסיה הרצליה, או מבנים בעלי משמעות היסטורית מטים ליפול בפינות ארץ שונות, אשר המועצה  לשימור אתרים – עם כל מעשיה הברוכים – לא משכילה להציל.

אזכיר שתי דוגמאות בתחומים ארכיוניים קרובים לליבי.

דוגמה אחת – תיעוד שירי גטו ומחנות. הפונותיקה הלאומית בגבעת רם מארחת ברצון את אלה המוכנים לטרוח ולבוא אליהם, ולהקליט את השירים הזכורים להם אישית מן הימים העגומים ההם.

אך למיטב ידיעתי לא היו להם משאבים, ואולי גם רוח-קרב, לצאת אל מקורות אפשריים של שירים אלה – והרי מדובר היה בשרידים האחרונים שברובם כבר כוחם לא במותניהם. אני משתמש בפועל "היה", כי נראה לי שפרשה עגומה זו כבר חתומה. כבר אין כמעט את מי להקליט.

דוגמה אחרת – המחקר החקלאי, המסד לבניית ההתיישבות החקלאית שתרמה רבות להקמת המדינה והתפתחותה. חומר רב ויקר על מהלכי המחקר ולבטיו הצטבר במכון וולקני, מעבר לאשר הובא במאמרים ובפרסומים אחרים. עודד ראובני ז"ל, חוקר מסור של המחלקה לסובטרופיים, היה מן האנשים הערים לגבי שימור חומר זה. הוא סיפר לי בזמנו בכאב לב שכל אשר הצליח למלט במאמץ רב מסליקה במכון, רוכז בצריף נידח בירכתי הקמפוס. ואז – הו, המזל הביש! – הצריף על תכולתו  כולו עלה בלהבות... אשמח לשמוע כי טעיתי לגבי מידע זה.

כסטודנט הייתי מעורב מעט במחקר החקלאי בהר הנגב ובערבה. בהתפעלות הייתי רואה את הפרופסורים הנכבדים והמבוגרים של מכון וולקני והפקולטה לחקלאות יוצאים לפנות בוקר בבגדי עבודה, עטופי כאפיות, על ג'יפים וקומנדקרים, בדרך לא דרך להיאחזויות הראשונות בעין גדי ולאורך הערבה, מבלים שם יום ארוך בכיתות רגליהם בחלקות ניסיון מאובקות ונידחות של ירקות, פרחים, גפן ועצי פרי, מדריכים ומכוונים את המתיישבים הראשונים, ושבים עם לילה לתלמודם האקדמי שבשגרה. שלא להזכיר את האנשים היקרים מקיבוצי עמק הירדן  (אני נמנע מלמנות שמות, שמא אקפח זכרם של האחרים), אשר יסדו במסירות בלתי רגילה וכיוונו את גידול התמרים בעין גדי ובערבה, ותרמו ליצירת ענף ייצור מן המדרגה הראשונה לאורך כל בקעת הירדן והערבה של ימינו. (הליווי הלוגיסטי הוענק על ידי המחלקה לפיתוח הר הנגב והערבה של משרד החקלאות בבאר שבע; מנהלה הראשון –  מיכה הילב).

והנה לפני שנים הקימה  המועצה האזורית אילות ליד יטבתה מוזיאון להנצחת  המפעל המפואר של ההתיישבות באזור. ואכן, יש מה להציג, והוצג יפה. אך להפתעתי לא נמצאה שם אפילו גומחה אחת להזכיר את הליווי המדעי של אנשי המחקר החקלאי, אשר יד ביד עם המתיישבים פלסו את הדרך להשתרשות היישובים הראשונים בערבה, וסייעו להפיכת החזון הנשגב למציאות...

* * *

נעמן כהן

המאבק נגד הגזענות

משרד החינוך נזף בהנהלת בית הספר התיכון ערערה שבמשולש, בעקבות השתתפות תלמידיו במצעד זכויות האדם שנערך בתל אביב בתחילת החודש. "התלמידים נשאו שלטים נגד גזענות, הריסת בתים ועוד, דבר אשר נוגד את חוזר המנכ"ל."

פנינו למר חדר עקל מנהל בית הספר התיכון בערערה, וחיזקנו את ידיו במאבקו נגד הגזענות. הצענו לו שיעשה היסטוריה ויהיה הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שיצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס (מפלגה שקיבלה את רוב קולות הערבים-הפלשתינאים בבחירות דמוקרטיות) ויצהיר בערבית לקהל הערבי כי דברי מוחמד באמנת החמאס (סעיף 7) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיו תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונו לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית. שתיקה כהודאה דמיא.

נעדכן אתכם בתשובתו כשתבוא. בינתיים טרם מצאנו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. נשמח לשמוע על כזה. עדכנו אותנו אם תמצאו. אנחנו נמשיך לחפש.

שואה וג'נוסייד

לאור היחסים העכורים עם טורקיה עלתה הדרישה שמדינת ישראל תכיר ברצח ("ג'נוסייד") העם הארמני. העם היהודי שעבר את השואה חייב להכיר בשואת הארמנים כך נאמר. לא ברור מה הוא פירושה המדוייק של מושג ההכרה. האם ישראל הכירה ברציחות כלשהן שנעשו במהלך ההיסטוריה?

קיים הבדל מהותי בין השואה לרציחות אחרות. הייחוד של השואה מרציחות אחרות הוא האידיאולוגיה. לרצח העם הארמני, הצוענים, רצח הטוטסי, רצח האינדיאנים, וכדומה, לא היה מניע אידיאולוגי. הנאצים דנו למוות על פשע הולדת אדם כיהודי בכל העולם. המניע הנאצי לא היה פוליטי, טריטוריאלי, שלטוני, או פרגמאטי, אלא אידיאולוגי בלבד.

לטורקים לא היה מניע אידיאולוגי להשמדת ארמנים. כל ארמני ששרד את ההגלייה האכזרית הציל את חייו, וריכוזי הארמנים באיסטנבול או בקיליקיה כלל לא ניזוקו.

כמובן, למרות ההבדל המהותי בין השואה לרצח הארמנים, רצח הארמנים ע"י הטורקים היווה  פשע מלחמה. הטורקים מתרצים את הרצח ההמוני בכך שהארמנים חברו נגדה למלחמה עם הרוסים. בהקשר זה מעניין מה ארדואן היה אומר לוּ בתירוץ זה, היתה ישראל רוצחת מיליון וחצי ערבים-פלשתינאים.

מבחינת הצביעות ארדואן מזכיר את יוסי שריד.  שריד, שהוא מראשי התובעים להכרה ישראלית ברצח העם הארמני – בשעה שהוא מתנגד להכרה ישראלית (וערבית) בשואת יהודי ערב.

מדינת ישראל אינה מכירה בשואת יהודי ערב

יהודי ערב חוסלו בעקבות אידיאולוגיה גזענית, ע"פ הכרזת מוחמד: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים." עד היום ערב היא המדינה היחידה בעולם שע"פ החוק היא חייבת להיות "יודן-ריין". עד היום שואת יהודי ערב משמשת מופת מוסרי לערביי העולם הקוראים בהפגנותיהם: "ח'יבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!" בכוונה לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים. שואת יהודי ערב הוכחשה והושכחה ע"י הממסד הציוני. יוסי שריד עומד בראש המכחישים. הכול פוליטיקה, כבר אמרנו?

האם יש עם פלסטיני?

ניוט גרינגריץ', המועמד מטעם הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, עורר הדים רבים בקביעתו ש"הפלסטינים הם עם מומצא." ובכן מהי האמת?

בשביל היוונים הקדמונים המונח "דמוס" ציין רק את הגברים החופשיים מעל גיל 18 שחילקו בינם לבין עצמם את השלטון. ומכאן "דמוקרטיה" – שלטון הדמוס. כל הניסיונות המודרניים להגדיר עם באופן אמפירי ואובייקטיבי לא צלחו. לכל היותר ניתן להשתמש בהגדרה שהיא בחינת טאוטולוגיה. עם – קבוצת אנשים שמגדירה את עצמה עם. סטלין, היטלר, וערפאת, הכריזו שאין עם יהודי. אבל אם קבוצת אנשים רואה עצמה כ"עם יהודי" יש עם יהודי. הוא הדבר לגבי עמים אחרים.

לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית חילקו המעצמות האימפריאליסטיות ביניהן את חבלי הארץ בה ישבו הערבים. השלטון הצרפתי חילק את הערבים תחת שלטונו בכך שיצר מלאכותית שני עמים: העם "הערבי-הסורי", והעם "הערבי-הלבנוני".

בדומה לצרפתים גם השלטון הבריטי יצר באופן מלאכותי – יש מאין, שני עמים ערביים חדשים שלא התקיימו מעולם קודם לכן בהיסטוריה: במסופוטמיה הם הקימו את מדינת עיראק ויצרו שם את "העם העיראקי", ומשטח המנדט שקיבלו על פלשתינה (א"י), הם קרעו ב-1921 את עבר הירדן ויצרו שם מדינה שקראו לה "עבר הירדן", ולמדינה זו הם יצרו מלאכותית את "העם העבר ירדני".  ב-1948 כבשו "העבר ירדנים" חלק מיהודה ושומרון והחליטו לשנות את שם מדינתם ל"ירדן" ואת שם עמם ל"עם הירדני". גם כאשר איבדו  ב-1967 את שטחי הכיבוש ביהודה ושומרון, הם החליטו לא לשנות חזרה את שם עמם ומדינתם לשם המקורי "עבר הירדן" ולהישאר עם השם "ירדן". ספק אם העמים המלאכותיים הללו: "סורים", לבנונים", "עיראקים", "עבר ירדנים" בכלל קיימים במובן הלאומי.

לכל שטח הגדה המערבית של הירדן קראו הבריטים "פלשתינה". הבריטים קראו "פלשתינאים" ליהודים ולערבים גם יחד. בתחילה הערבים סירבו בכלל שיקראו להם "פלשתינאים", הם סורים, כך טענו.

האם קיים היום עם פלסטיני?

כאמור "עם" היא קבוצת אנשים שמגדירים את עצמם כעם. האם הפלסטינים טוענים שהם עם?

האמנה הפלשתינאית המפורסמת (הקובעת שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד) קובעת: "פלסטין היא מולדת העם הערבי הפלסטיני והיא חלק אינטגראלי (בלתי-נפרד) מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית." כלומר אין עם פלשתינאי. יש עם או אומה ערבית.

גם הפילוסוף הפוליטי הערבי-נוצרי (ומרגל החיזבאללה) – ד"ר עזמי בישארה, טוען שאין כלל אומה פלסטינית: "המושג עם פלסטיני זו  המצאה קולוניאלית".

http://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

קיתונות של לעג נשפכו על גולדה מאיר, אשר טענה ש"אין עם פלשתינאי". "הלא גם אני פלשתינאית!" אבל עובדתית הצדק עימה: (היא אכן היתה פלשתינאית, וכשאר חבריה נשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית). עובדתית אין עם פלשתינאי. לכל היותר יש אולי עם ערבי-פלשתינאי.

האם לנוכח המצב והמאבק ביהודים, נוצר במשך הזמן, וקיים היום, עם ערבי-פלישתינאי? ייתכן. את זאת רק עליהם לקבוע. אבל במסגרת הוויכוח על הריבונות על ארץ ישראל יש לתבוע מכל הערבים הכרה בריבונות העם היהודי על אותו השטח שהוגדר במורשת רבין (ע"פ תוכנית אלון). מחוצה לאותו שטח שיקימו הערבים מדינה אחת או שלוש ושיקראו לעצמם כראות עיניהם. בשטחי רצועת עזה, חלק מיו"ש, ובעבר הירדן, הם רשאים לקרא לעצמם "פלישתים", "יבוסים", (ערפאת טען פעם שהוא יבוסי), חיתים, עבר ירדנים, או ירדנים למי אכפת.

חשיבות עיתון "הארץ" – "דע את האוייב!"

מעל שעריו של מקדש אפולו בדלפי היתה תלויה כתובת "דע את עצמך". כל יווני היה עולה לרגל לדלפי לדעת את עצמו. לכל ידידיי התוהים מדוע אני חתום על עיתון "הארץ" אני משיב כך: חשיבותו של העיתון היא ב"דע את האויב." אם רוצים לדעת מה חושב האוייב, אין מקור טוב מעיתון "הארץ".

* * *

אורי הייטנר

1. שבעים שנה לכרוז המרד

למה הלכתם כצאן לטבח? שאלה זו, הופנתה לניצולי השואה בשנותיה הראשונות של המדינה, בידי ישראלים שלא חוו את השואה והתקשו להבין כיצד יכלה להתרחש. ניצחון ישראל במלחמת העצמאות העצים את תחושת העליונות של בני הארץ על יהודי הגולה, ואת אי היכולת להבין את ההבדל בין מאבקו של עם היושב ונלחם על אדמתו, במולדתו, לבין חוסר האונים של השעבוד בגולה.

בני הארץ העלו על נס את מורדי הגטאות, לא רק כמושאי הערצה בשל מעשיהם, אלא גם כהוכחה שאפשר היה לנהוג אחרת... עובדה, היו מי שמרדו ונלחמו. אם הם יכלו, מדוע אחרים לא יכלו?

מי שלא היו שותפים לביקורת הזאת, היו מורדי הגטאות עצמם; אלה מהם שניצלו ועלו לארץ. הפרטיזן והמשורר אבא קובנר, ממנהיגי המחתרת היהודית בגטו וילנה, נלחם כל ימיו נגד ההתרסה כלפי הניצולים.

קובנר יצא חוצץ נגד האבחנה הרווחת בין המורדים לבין כלל הציבור. בעדותו במשפט אייכמן אמר קובנר: "פה מרחפת בחלל השאלה: כיצד לא התקוממו? ... אני כיהודי לוחם, מתקומם בכל מאודי לשאלה הזו, אם יש בה נימת הקטרוג." קובנר מימיו לא גינה ולא האשים את מי שלא לחם. בהקדמה למגילת העדות שערך, הוא קרא לעם "החפים מפשע ונקיים מבושה." בכנס הפלמ"ח במודיעין ב-1945 הוא אמר בנאומו: "זכר פסיביות של מיליוני טבוחינו אל יהיה לנו לחרפה." (הציטוטים מתוך הביוגרפיה של קובנר "מעבר לגשמי", מאת דינה פורת).

דבריו של אבא קובנר חשובים כל כך, כיוון שהוא הראשון ששילב בין הביטוי מישעיהו "כשה לטבח יובל" לצירוף מתהילים "כצאן טבחה" וחיבר בינם לבין השואה. לפני 70 שנה בדיוק, ב-1.1.42, כתב ופירסם אבא קובנר בן ה-23, מנהיג תנועת "השומר הצעיר" וממנהיגי המחתרת בווילנה, את כרוז המרד, שבו לראשונה אמר מפורשות, ביידיש ובעברית, את מה שהיה בלתי נתפס – שמטרת הגרמנים היא להשמיד את העם היהודי, והם כבר החלו לבצע את המזימה. הכרוז נועד לזעזע את היהודים ולקרוא להם למרד. "אל נלך כצאן לטבח," הייתה כותרת הכרוז.

הכרוז לא היה מיועד רק לנוער, אלא לקהילה כולה ולא היתה בו כל התרסה כלפיה. הכרוז לא גינה איש, ולא פנה לציבור בגוף שני – "אתם", אלא דיבר בגוף ראשון רבים, "אל נלך." השימוש בביטוי הזה כביקורת על הנספים כאב לו וחרה לו. יותר מכל הוא התקומם כנגד ההפרדה בין הקומץ שלחם לרוב הגדול שהיה פאסיבי כביכול, והעלה על נס את גבורתם של כלל היהודים בשואה. בדיון על המחתרת היהודית, שנערך ב-1982 ב"יד ושם", אמר קובנר: "אם שהבריחה לחם לבנה, מי יודע אם אינה גיבורה יותר ממי שירה ברובה."

המסר הזה היה חריג באווירה הציבורית של שנות החמישים והשישים. העובדה שהדברים נאמרו מפי אחד ממנהיגי המחתרת ומפקדי הפרטיזנים, היתה בעלת חשיבות רבה. היום, הגישה הזאת מקובלת כמעט על הכול, וטוב שכך. אולם מצד שני, דומה שמקומם של המורדים, שעשו את הבלתי נתפס בגבורה שאין דומה לה בתולדות האנושות, הולך ונדחק לשוליים בשנים האחרונות. מלאת 70 שנה לכרוז המרד, היא הזדמנות לשוב ולהצדיע לגבורת המורדים.

בימים אלה עומד לצאת לאור הכרך השישי והאחרון של "כל שירי אבא קובנר". הכרך נקרא "מן העיזבון" ובו קטעים נשכחים רבים, שנמצאו בחבית בחצר ביתו של קובנר בקיבוץ עין החורש.

אחד השירים בספר נקרא "מיהו יהודי": יהודי הוא מי שרוצה להיות יהודי / ומי שהוא יהודי בְּעַל כָּרחו // יהודי הוא מי שמאמין באמונה שלֵמה / ויהודי הוא שמחזיק באמונה שסועה // יהודי הוא מי שמניח טלית ותפלין / ויהודי הוא מי שזרק טלית ותפלין // יהודי הוא מי שקשה לו להיות יהודי / ומי שמתקשה להיות דבר אחר // יהודי הוא רמאי / שהצליח להונות את עצמו // יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה / ויהודי הוא מי שאינו יודע היכן קבר אמו // יהודי הוא מי שהתיר עצמו מכבלים / ויהודי הוא מי שאסר עצמו בכבלים // יהודי הוא מי שהוריש לאנושות את הגעפילטע פיש במקורם / ואת ספר התנ"ך בתרגום // יהודי הוא מי שכותב מימין לשמאל / ומי שהשמאל לעולם דוחה אותו לימין // יהודי הוא שמעגל יצירתו נתגלם באותיות מרֻבעות / ומי שקיומו עדין בבחינת רִבּוּעַ המעגל // יהודי הוא מי שאינו נבדל משאר בני אֻמות העולם / מלבד מה שהוא בדול מהם // יהודי הוא מי שהאחרים שונאים אותו בחשאי / ויהודי הוא מי ששונא את עצמו בראש חוצות // יהודי הוא מי שמסר את נפשו להביא את העולם לביתו / ויהודי הוא מי שחַיָּב למסֹר את נפשו על ביתו הוא // יהודי הוא מי שיודע לשאֹל / ויהודי הוא מי שאינו יודע לשאֹל // עד שפותחים לו.

2. ללא לחיצת יד

לפני 30 שנה, בהיותי חבר גרעין לאורטל, בשל"ת מוקדם בבית השיטה, הוזמנתי לראשונה בחיי להופיע בפאנל בפני תלמידי תיכון, בנושא הנסיגה מסיני. חבריי לפאנל היו בגיל של הוריי ומעלה. בסיום המפגש, ניגשתי לכל אחד מהם ולחצתי את ידו.

מאז השתתפתי באינספור פאנלים, וכולם הסתיימו באותה דרך – לחיצת יד. מרבית הפאנלים היו בתקופת המאבק על הגולן, כלומר לא בדיון תיאורטי אידיאולוגי בלבד, אלא בסוגיה שהיתה בעבורי שאלה אקוטית של להיות או לחדול, פשוטו כמשמעו, במובן המיידי. ובתום כל פאנל, לחצתי את ידי המשתתפים, כמובן מאליו. מעולם לא קיבלתי החלטה ללחוץ את ידי יריביי. זה פשוט מובן מאליו. איך אפשר אחרת?

אחד הפאנלים בנושא הגולן היה בפני תלמידי תיכון בגבעתיים. אחד מחבריי לפאנל היה עצבני מאוד, ובכל פעם שדיברתי, הרגשתי שהוא עומד להתפוצץ (זה היה הדדי, אני מודה). היה זה דדי צוקר, אז ח"כ מטעם מרצ. בתום הפאנל, כדרכי, הושטתי לו את ידי. הוא הפנה אליי את עורפו בהפגנתיות וידי נותרה תלויה באוויר. מה זה?! לא הצלחתי להבין. נימוס בסיסי, מינימום של תרבות. נשגב מבינתי.

והנה, השבוע שוב השתתפתי בפאנל, ולראשונה לאחר – אולי מאות פאנלים, לא לחצתי את ידו של אחד המשתתפים. היה זה רב שיח בנושא "השיבה – זכות או מיתוס", שנערך במוזיאון הצילום בתל-חי. אחד המשתתפים היה מייסד עמותת "זוכרות" ומנהלה לאורך שנים, איתן ברונשטיין. בתום הערב, לחצתי את ידי המשתתפים האחרים. את ידו לא לחצתי. לא יכולתי. תחושת הסלידה והבוז שאני רוחש לו ולמה שהוא מייצג כל כך עמוקה, שפשוט לא רציתי ללחוץ את ידו. לחיצת היד מבטאת כבוד, גם ליריב אידיאולוגי ופוליטי. אין לי אפילו טיפת כבוד לאיש.

לפני חודשים אחדים פנתה אליי רונית יהל, מנהלת ספריית מעיין ברוך, והזמינה אותי להשתתף ברב שיח הנ"ל. ניסיתי לשכנע אותה לרדת מזה. חסרים נושאים לדון בהם?! חסרות מחלוקות המפלגות את החברה הישראלית בשלל נושאים, שצריך לדון דווקא בנושא הזה?! אנחנו צריכים להציב סימן שאלה על זכות הקיום של מדינת ישראל, בפאנל מלומד שבו הבעד והנגד הן שתי עמדות לגיטימיות?!

משכשלתי בניסיוני לשכנע את רונית, התחבטתי קשות האם להיענות להזמנתה. שמא בהשתתפותי אני נותן לגיטימציה ל"זוכרות". אבל רונית לחצה, וקשה לסרב לרונית, בלשון המעטה. והתלבטתי עם כמה אנשים שאני מעריך את שיקול דעתם, וכולם השיבו לי, שאם הפאנל מתקיים בלאו הכי, אסור לי להפקיר את הזירה. ובסופו של דבר החלטתי לא לברוח מן המערכה, השבתי בחיוב, אך ביקשתי לצרף לפאנל את יואל זילברמן, מייסד ארגון "השומר החדש", צעיר שהוא בעיניי דמות מופת וציוני מגשים בכל רמ"ח ושס"ה. לעתים דבריו של יואל היו קצת מטיפניים מדי בעיניי, אולם ידעתי שאת כל מה שהוא מטיף לאחרים הוא מגשים בעצמו בגדול, וזה מה שחשוב בעיניי. כנראה שידעתי איזו תחושת קבס תלווה אותי, והערכתי שעצם נוכחותו תאזן אותה.

דודו פלמה הנחה את הערב, אותו פתח ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני. האמת היא שפרופ' גולני די עיצבן אותי. הוא הקפיד להיות מהאו"ם, ולא סטה ימינה או שמאלה מעמדת האו"מניק. היה בכך משהו מרוחק וקצת מתנשא – המסר הזה של מי שמכיל את שני "הנראטיבים" ופה ושם קצת נוזף בנו, הנערים המשחקים לפניו.

אתה מקבל את זכות הקיום של מדינה יהודית? אתה מקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי? האם מקובל עליך שגם לעם היהודי, כמו לכל עם, זכות טבעית לריבונות בארצו? התעקשתי שברונשטיין ישיב על השאלות הללו בלי להתפתל. כן או לא? טוב, הוא לא השיב ממש במילה לא, אבל תשובתו היתה חד משמעית – לא, באל"ף רבתי.

נכון, הוא אמר שבזכות ההגדרה העצמית של היהודים הוא מכיר, וכל היהודים יוכלו לגור בארץ ולקיים את תרבותם, ולהיפך – היום הם לא יכולים לחיות רק להילחם ואחרי שתמומש זכות השיבה הם סוף סוף יוכלו לחיות בלה בלה בלה. אבל מדינת לאום יהודית? למה מי מת?

ואיך הוא הגדיר זאת, בשפתו? איני מוכן לקבל את זכות הקיום של "מדינה ליהודים בלבד."

איך ממציאים נראטיב שקרי? חוזרים על שקר שוב ושוב, עד שיהפוך לאמת, כפי שלימד מורם ורבם של ממציאי הנראטיבים השקריים. והאדון ברונשטיין חזר לפחות עשר פעמים על השקר הנתעב של "מדינה ליהודים בלבד."

והרי הערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים באמת ובתמים מדמוקרטיה, מזכויות אזרח, מזכויות האדם, מהזכות לבחור ולהיבחר, מהזכות להיאבק נגד מדינתם, מחופש העיתונות וחופש ההתארגנות, וחופש ההפגנה והשוויון בפני החוק – הם ערביי ישראל. מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום, וערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת החיים במדינה שהיא באמת ובתמים מדינתם. מה שלא מפריע לברונשטיין לחזור שוב ושוב, במצח נחושה, על שקר ה"מדינה ליהודים בלבד." ואת השקר הזה הוא מפיץ למעלה מעשור, הוא מספר אותו בסמינרים לבני נוער, הוא מפיץ אותם בתקשורת העולמית.

אני מקווה מאוד שהקהל, שרובו היה חניכי מכינת הגליל, הבין שרמת האמינות של טענת ה"מדינה ליהודים בלבד," שכמי שחיים במדינה הם יודעים שמדובר בשקר נתעב, היא רמת האמינות שלו בסיפורי ה"נכבה" שלו. שהרי סיפורו הוא על גוליית הישראלי שהתנפל על דוד הפלשתינאי ובמעשי זוועה – טבח, אונס ושוד, כבש, נישל וגירש. הוא נלחם נגד "הכיבוש של 48" ולמען החזרתם בפועל של מיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.

שעה קלה לפני הערב, נזף בי דודו, המנחה, על שכתבתי בדף הפייסבוק שלי שאני הולך להילחם. "תרגיע," הוא הפציר בי בתגובה. אבל באמת הלכתי להילחם את מלחמתה של הציונות, את מלחמתה של האמת.

בדבריי, קראתי את אחד משיריו האחרונים של נתן אלתרמן, בו ניבא את תופעת הפוסט ציונות. אלתרמן הזהיר אותנו מפני האויב היחיד שיכול להכריע אותנו – אבדן האמונה בצדקת הדרך:

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / איתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמיים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

יש תפקיד לעמותת "זוכרות" ודומיה בחברה הישראלית. הם השטן משירו של אלתרמן.

אהוד: באשר לשם המשפחה ברונשטיין – שמו של ליאון (לב) דוידוביץ' טרוצקי היה לב (לייב) דוידוביץ' ברונשטיין. קרוב משפחה שלו, רודי ברונשטיין, ואשתו פסיה, (אחותה של דודתי סימה ליפסקי, לבית פייס), היו בעליהם של המסעדה-קפה "קוויק לאנץ'" ברחוב בן-יהודה בירושלים, ולימים של "חרמון" ברחביה. רודי ופסיה ברונשטיין היו ידידים טובים של הוריו של אמנון דנקנר, כולם ירושלמיים.

* * *

ברוך  תירוש

1. תל אביב, עיר ואם לכוחות "ההגנה" ברחבי הארץ

תל אביב של ראשית שנות ה-40 היוותה מקור ובסיס להתגבשות ההגנה במערך ארצי העומד לרשות ההנהגה הנבחרת של היישוב, להגנה על היישובים ולהפעלת ההעפלה ולגיבוש היישוב כישות לאומית-מדינית.  הארגון היעיל של ההגנה בתל אביב גייס וקיים בכל עת למעלה מרבבת מתנדבים, אשר התאמנו במסגרות הגדנ"ע וחיל השדה, חיל המשמר וגדוד החברות במגוון רחב של שדאות והפעלת נשק, כולל מסייע, קשר ושרות רפואי, והפעלת המונים בעת פקודה ומצב חרום. זאת היתה המערכת ממנה יצאו רבים מבין המתנדבים ל"נודדת" ולפלוגות השדה, לנוטרות ולמשטרת הישובים, לפלמ"ח ולראשית הפלי"ם – הכ"ג שיצאו בסירה לפעילות התקפית בצפון וניספו בפעולה.

מערך ההגנה בת"א השכיל לגייס ולאמן בשורותיו מתנדבים מכל רבדי היישוב היהודי, ובעת מבחן ומתח עם השלטון והכוחות המזויינים של הערבים, העמידה ההגנה מתנדבים מצויידים ומאומנים בכל נקודות התורפה להדיפת ההתקפות. 

לקראת מלחמת העצמאות היוו מתנדבי ההגנה בת"א בסיס מרכזי להתארגנות חטיבת גבעתי שבלמה והדפה, במסגרת צה"ל, את התקפות הכנופיות הערביות ואת כוחות הצבא המצרי הפולש, בכל הגזרות בהן היא הוצבה. בתל אביב נקלט הנשק שהגיע בחשאי מחו"ל, ונערכה ההתארגנות להפעלת השיירות ופריצת הדרך לירושלים הנצורה. גם הכרזת המדינה נעשתה בת"א, תוך שצעירי העיר מתגייסים לכוחות ההגנה שהיו לצבא ההגנה לישראל.

אישית, התגייסתי להגנה בשנת 1943, ולאחר קורס מ"כים בגבעות כפר מנחם בשנת 1944, שירתתי בפלוגה ב' וג' של חי"ש תל אביב באימון מתמשך של מתנדבים, ובפעילויות יזומות של אבטחה והתגוננות מפני אלימות ערבית ובריטית.

בשלהי שנת 1945 התגייסתי לפלי"ם ועברתי בהצלחה קורסים למפקדי סירות וחובלים ימיים. מהלך שרותי בפלי"ם הוקדש להדרכת ימאים חדשים בכל הנושאים הדרושים, כולל אימוני שדה ונשק; וכמובן הפעילות היזומה בהורדת מעפילים ובהתגוננות מפני המשטרה והצי הבריטי. בהתאם לצורך, נשלחתי בחשאי לחו"ל להדרכת מעפילים במחנות לקראת עלייתם על הספינות, ועוד זכיתי ללוות את ספינת המעפילים האחרונה וספינות רכש רבות לחופי הארץ. היו אלה שנותיי כמתנדב בארגון ההגנה בת"א, שהכינו אותי לעלילות הפלי"ם, ובין פעולות רבות ברצוני להקדיש לכל חברי ההגנה ולחברי הקיבוצים שאירחו את הפלמ"ח, סיפור אנושי שהמשתתפים בו באו משורות מתנדבי ההגנה בתל אביב.

2. זיק של הבנה ואנושיות באפלת נחל פולג

בימים אלה כאשר מעלים באוב תיאורי אימים מהתנגשויות דמים בין ערבים ליהודים במרחבי הארץ, אני נזכר באירוע מסעיר בטרם המדינה, בליל ירח מלא בבקעת נחל פולג מצפון למושב רשפון וקיבוץ שפיים, שהיו אז מעין יישובי ספר ב"סוף העולם".  מתל אביב לא ניתן היה להגיע אליהם בדרך ישרה, אלא דרך רמת גן ורמת השרון להרצליה, ומשם מערבה ל"איזור ג" וצפונה בדרך חתחתים וטרשים שנסללה ע"י הבריטים על מנת להגיע לתחנת המשטרה בסידני עלי – עד העיקול לנוף-ים דהיום, והלאה בחול טובעני עד מושב רשפון וקיבוץ שפיים בצידו הצפוני-מערבי.

בהמשך היה פרדס ליטבינסקי ואחריו "ואדי פאליק", בקעת נחל פולג שרק מעטים העזו לחצותה לעבר נתניה, מפאת המוני הבדואים החמושים ששוטטו שם עם עדריהם, ושמרו באביב על מקשות האבטיחים שהשתרעו עד לפאתי כפר סבא, תל יצחק ותל מונד.  וכך, גם לנתניה לא היה ניתן להגיע בקטע הישיר והקצר צפונה, אלא בנסיעה מתישה דרומה ל"איזור ג" ומשם מזרחה להרצליה וצפונה דרך רעננה עד צומת בית ליד, ומערבה לנתניה.

בשלהי שנת 1945, שהיתי בקיבוץ שפיים כמפקד זוטר במחלקת פלי"ם; והימים ימי "הורדות" מעפילים, אימונים מפרכים בשדות ובמסתור, וגם ההתקפה על משטרת סידני עלי והריסת חלק ממנה, כתגמול על מעורבות התחנה באיתור ספינות מעפילים ובמאבק בהן.  

באחד הימים קרא לי יוסקה, מפקד הפלי"ם, והורה לי להכין כיתה מובחרת ולצאת בחשאי דרך ואדי פאליק לעבר קיבוץ תל יצחק, כדי להביא משם כמות נשק גדולה לשימוש הפלוגה באבטחת האיזור ל"הורדת" מעפילים, מספינה שעמדה להגיע לחוף שפיים. במשך כיומיים סיירתי באיזור לאיתור "מעבר בטוח" בוואדי, וחזרתי על כך עם 14 הנערים והנערות שבחרתי לשם כך.

לקראת היציאה, מסר לי המפקד את מיקום ה"סליק" בקיבוץ תל יצחק, ואת הסיסמא שבעזרתה יזהו אותי וימסרו לי את הנשק. בנוסף, הוא הזהיר אותי מפני היתקלות בבדואים, ובלחש קבע: "אם תתקל בבדואי שיבחין בנשק שאתם נושאים, עליך לחסל אותו ולהעלימו, על מנת שלא יביא לפשיטה עליכם ללקיחת הנשק, או לחילופין שלא יוכל להודיע לבריטים על הנשק המועבר לשפיים."                                                                                            

עם ערב אספתי את הכיתה הנרגשת בחורשת אקליפטוס בפאתי הקיבוץ, ובאווירת אחריות רצינית מסרתי להם את פרטי המבצע והנהלים לפיהם נפעל; ויצאנו לדרך באור ירח מלא, חמושים בכמה רובים ותת-מקלעים.  חצינו את הבקעה צמודים למשוכות צבר גדולות וחוסים בצילן, ולאחר כשעתיים וללא הרפתקאות מיוחדות הגענו לאתר המיועד בגדר המשק בתל יצחק.  הסתתרנו בין שיחים מוסווים כהלכה, עד שעלה בידי להקים את המגע עם מפקד האיזור, שחיכה לנו כמוסכם.

תוך דקות הובא הנשק והחילונו להעמיס לעייפה על גבי החבורה, את המטען שכלל תחמושת רבה, רובים קנדיים ומקלעי ברן בריטיים עטופים בשקי יוטה משומנים ומצחינים.  העומס היה כבד, והעיקו האחריות והמתח באשר היינו מודעים לחשיבות המסע לעבר שפיים ולסכנת גילויינו ע"י הבדואים, באורח שעלול לגרום לאיבוד הנשק היקר ולמעצרנו ע"י הבריטים שקבעו באותה העת "עונש מוות" למי שנתפש ונשק בידו.

לאחר דברי פרידה, חמקנו בהשקט וגלשנו בחזרה בטור עורפי לעבר בקעת ואדי פאליק, שהיתה כבר שטופה באור יקרות תכול של ירח מלא. עמוסים לעייפה שעטנו מערבה צמודים למסתור בצל משוכות שיחי הצבר כששני גששים צועדים לפנינו, ואני מכוונם בשריקות רפות.  הבקעה היתה מלאה באוהלי קידר, ועשן המדורות חרך את נחירינו ביחד עם ניחוח תבלינים מזרחיים. נביחות ויבבות כלבים נשמעו מכל עבר וסייעו בידי לנווט את החבורה בדרך מרוחקת ככל האפשר מקרבת האוהלים.  

לאחר צעידה שקטה של למעלה משעה, עצרתי למנוחה ושוב פקדתי לצאת לדרך מחשש לתרדמה שתיפול על החבורה המותשת. לאחר חצות הגענו לקרבת חווילה של בעל קרקעות לבנוני, שהיתה ממוקמת על גבעה נאה, (מזרחית לכביש חיפה, ומול קיבוץ געש כיום); ולפתע, כאשר אנחנו צועדים בבטחה בצד שיחי צבר, הבחנתי בערבי ענק לבוש שחורים, עומד שלוב ידיים במרחק קצר ביותר, מבלי שהגששים יבחינו בו. כהרף עין עצרתי את הכיתה לתפישת עמדות; כרעתי על ברך אחת ודרכתי בהשקט את תת המקלע, וצפיתי אל הערבי כשהנשק מכוון אליו.

שניות עברו, ולאור הירח המלא הבחנתי היטב בעיניו האפורות שהשקיפו עליי ובחנו אותי ברגיעה; האצבע על ההדק והמוח דרוך, ואני מחשב את הדרך להריגת האיש בהתאם להנחייה. השניות דוהרות, וכל העת משקיף עליי הערבי הענק ונועץ בי עיניים אפורות שאינן מסגירות חשש כלשהו. מאחוריי רובצים ה"סבלים" ומתנשפים בכבדות; ולפתע הכול נעשה ברור, ולאור הירח אני רואה את פני האיש ואת מבטו ואני מבין שאין טעם במטח יריות אשר יעירו את כל המאהל סביבי, על גבריו החמושים וכלביהם המסתערים, כאשר אנחנו עמוסים לעייפה ואיננו מסוגלים לרוץ, וגם לא נספיק להעלים את גופת הערבי הענק.   

במלוא חושיי שקלתי והאמנתי שהאיש לא יעיר ולא יעורר, ומוטב שאמשיך בדרכי ברגיעה.

בקור רוח נצרתי את תת המקלע, שלפתי את המחסנית ובזהירות שחררתי את הבריח והחזרתי את המחסנית, כשאינני מסיר את מבטי מהאיש שעמד כל אותה העת זקוף ושלוב ידיים, ללא תזוזה. בשתי שריקות רפות וממושכות הקמתי את הגששים מלפנים והכיתה מאחור, ושעטנו מערבה כשדמות הערבי מזדקרת ונמוגה מאחורינו בצל שיחי הצבר.

חיש מהר חלפנו מדרום לפרדס ליטבינסקי וחמקנו בחזרה לחורשת האקליפטוס, בצפון-מערב חצר המשק בשפיים. הזעקתי את הסליקר הג'ינג'י שקיבל לרשותו את הכלים, לא לפני שבדק בקפדנות כל כלי, ותוך דקות הסתיימה מסירת הכלים ועל החבורה המותשת נפלה תרדמה גואלת על גבי גבב שלכת האקליפטוסים.

ואני, בלב כבד התייצבתי מול מפקד הפלוגה, וחיפשתי מילים שתבטאנה נאמנה את שאירע במפגש עם הערבי בוואדי. יוסקה האזין בפליאה להסברי, ולאחר הרהורים ולבטים חייך והסכים עם טענותיי.

"צדקת ממני," אמר, "אילו היית יורה בו, היה כל הוואדי מתעורר, והבדואים קלי הרגליים היו רודפים ומשיגים אתכם ללא קושי. גם אילו היית מצליח להתנער מהרודפים, היתה מתעוררת בעיית נקמת דם, שלא לדבר על התערבות המשטרה הבריטית."

נשמתי לרווחה והקמתי את החבורה הנאמנה מרבצם; מפקד הפלוגה שיבח אותנו על ה"עבודה" הנקייה, והלכנו לחדר האוכל לקנח בקפה שחור מהביל ופרוסות לחם בריבה.

הימים חלפו ללא מהומה, ונראה שהערבי אכן נזהר ושמר על מוצא פיו, ודבר הנשק לא נודע לבריטים. לצערנו אותרה בינתיים ספינת המעפילים בלב ים ע"י חיל האוויר הבריטי וה"הורדה" היתה מסובכת ואף מלווה במעצר מעפילים וכמה מחברינו; אך כמובן לא בגלל המסע החמוש בוואדי.    

שנים חלפו, ועלילות ההעפלה והברחת הנשק ארצה וקרבות מלחמת העצמאות מילאו את ימינו; אך דמות הערבי התמיר המשקיף ברגיעה לעבר לוע תת מקלע דרוך ומכוון אליו, לא נמוגה מזיכרוני. חזרתי על הסיפור המופלא באזני ידידים וקרובים, ואף באוזני ילדיי שכבר הבינו סיפורים אנושיים כאלה.

והנה, בתחילת שנות ה-60, יצאנו עם ידידים לטיול של שבת לראות בפריחת הנרקיסים בשרון. בשעות הצהרים עצרנו למנוחה בשדרת אורנים מצפון מזרח לשפיים, והבערנו מדורה קטנה להכנת קפה. מבין שיחי הירקות הופיע ערבי תמיר וזקן ושאל לשלומנו; החלפנו ברכות בנימוס והוא נענה ברצון להזמנתנו לקפה והתיישב בקרבת המדורה. עיניו האפורות נקבו אותנו במבט נחוש, ורעייתי ליליאן החלה לרעוד מהתרגשות; זה האיש, לחשה לי, זהו הערבי שסיפרת לנו עליו מהמפגש בואדי פאליק.

בהתרגשות מאופקת שוחחתי עם הזקן ושאלתיו אודות משפחתו ומקום מגוריו. "אני," הוא אמר, "אני גר היום בטירה ויש לי משפחה גדולה; אך בימים הטובים היו כל השדות האלה שלי," הוא אמר בהתרגשות ונופף את ידיו ימינה ושמאלה. אחר כך הוסיף בצער – "במלחמה הגדולה הייתי טיפש וברחתי לגדה המערבית והשארתי מאחוריי את כל רכושי."

מבוכה אפפה את כולנו, ובשקט שהשתרר חיפשתי מילים לתמיכה ברגשות הערבי הזקן, ולהשתלב בשיחתו. עד מהרה הוא התאושש והרגיע אותנו: "אין מה להתאונן," הוא אמר, "היום אני יותר עשיר מבעבר; בממשלה מכירים אותי ונותנים לי לעבד את כל האדמות האלה שהיו פעם שלי, ו'תנובה' קונה הכול במחירים טובים."

גם אני התאוששתי ושאלתי אותו: "מדוע ברחת מכאן? האם היו לך בעיות עם היהודים בשפיים וברשפון?"

הזקן התרומם וזעק: לי היו בעיות? ההיפך, היהודים אהבו אותי ותמיד בירכו אותי לשלום, וגם התארחתי בבתיהם." נרגש הוא הרים קול והמשיך: "פעם, בלילה, יצאתי לחפש סייח שנעלם, ונתקלתי בקבוצת יהודים עם הרבה רובים.  אני עמדתי בצד כדי לא להפריע והיהודים נבהלו, חשבו שזה ערבי," הוא אמר, "וטראק! טראק! משכו ברובה שלהם. אני לא זזתי והמפקד הסתכל לי בעיניים הרבה זמן וראה שזה אני 'קאסם' ונרגע. ומיד שמעתי אותו אומר  טזז!  טזז!  והם קמו ונעלמו בכיוון הים." והזקן הוסיף, "לי היהודים לא היו עושים כלום, ורק חבל שהייתי טיפש וברחתי; יותר טוב היה אילו שברתי רגל ונשארתי."

קשה לתאר את ההתרגשות שאפפה את כולנו ואת המבוכה והתסכול שלא הניחו לי להתגלות בפניו באותו הרגע. בליבי קיוויתי שהשיחה תימשך ואמצא דרך לשלב את תיאור שהותי באזור בטרם המדינה ואת המסע הלילי המופלא בואדי פאליק, אך לצערי לא נסתייעתי, ולפתע הופיעו שניים מפועליו והזעיקו אותו לטיפול בצינור מים שנפרץ.

הזקן נפרד מאיתנו והבטיח לחזור במהרה, אך נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

נשארנו במקום עד חשיכה, ומדי שבת חזרנו ולא מצאנו שפה משותפת עם הפועלים בשדות הירק, ולא הצלחנו לאתר את הזקן התמיר, בעל העיניים האפורות הנוקבות.  אותו ערבי חסון שלשעה קלה האמין בכוחה של הבנה, השליך עליה את יהבו, ולא חשש מלועו הפעור של תת מקלע.  

באשר לי, נשארתי ברגשות מעורבים; מחד, אני שמח עד היום על שנמנעתי מלפתוח באש, ומאידך, אני מצטער על שלא השכלתי להתגלות בפניו, ולקרב אותו לשמחת לב כולנו.

אהוד: לפני שנים רבות התפרסמה במוסף "7 לילות" או בחלק אחר של עיתון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" כתבה מרגשת ומרתקת על האחים ליטווינסקי, שפרדסם מוזכר כאן והיה נטוע סביב הטירה שבכניסה לקיבוץ געש כיום, היכן שנערכות חתונות. בכתבה היתה גם עדות מפי דודי אחי-אימי, גרשון ליפסקי, שעבד בתור מנהל הפרדס הזה והיה שוהה בו בימות השבוע וחוזר לביתו בפתח תקווה רק בסוף השבוע.

אודה מאוד למי שיוכל לאתר עבורי את הכתבה ולשלוח לי צילום שלה, ועוד יותר טוב אם היה מוכן להקליד לי אותה ואפרסם במכתב העיתי.

 * * *

אילן בושם

8 שירים

מה שהיה

אֲנִי מֵצִיץ מִבַּעַד לְצֹהַר הַשִּׁירִים

וְרוֹאֶה כִּבְמִסְדָּר זִהוּי,

כִּי מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה:

אַכְזָבוֹת שְׁמוּטוֹת רֹאשׁ,

קִנְאָה מְסַנְוֶרֶת עֵינַיִם,

זִקְנָה מְחֹרֶצֶת קְמָטִים,

פָּנָיו הַמַּבְעִיתוֹת שֶׁל הַמָּוֶת.

הזמנה לקרב

נוֹקֶשֶׁת בַּעֲקֵבֶיהָ

מְהַדְהֲדִים צְעָדֶיהָ

בַּלְּבָבוֹת כְּתֻפֵּי טַם-טַם.

עֵינַיִם עוֹקְבוֹת

בּוֹלְשׁוֹת אַחֲרֶיהָ –

מִלְחָמָה בַּפֶּתַח

*

מִזְרָן נָטוּשׁ בָּלֶה

מֵרֹב שִׁמּוּשׁ

זָרוּק לְיַד פַּח זֶבֶל

הָיָה פַּעַם עֵד

לְחִשּׁוּשׁ וּלְמִשְׁמוּשׁ

בליין

יֵשׁ לִי דֵּי

שָׁנִים לְבַלּוֹת

עַד בְּלוֹת

שלושה שירי פיליפינים

(1)

אַשְׁרָיו

בֶּן תִּשְׁעִים

וְיוֹצֵא

עִם פִילִיפִּינִית

בַּת עֶשְׂרִים...

(2)

עלבון

הִיא יוֹשֶׁבֶת מֵאֲחוֹרָיו

הוּא עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִים

מַפְנֶה לָהּ

אֶת הַגַּב.

(3)

פָּנָיו שֶׁל הָאִישׁ הַיּוֹשֵׁב עַל סַפְסָל מֻטּוֹת לַמַּחְשֵׁב,

מוּלוֹ אִישׁ בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִים שֶׁפָּנָיו שְׁמוּטוֹת.

זֶה עִם הַמַּחְשֵׁב חוֹשֵׁב

שֶׁזֶּה עַל כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים אֵינֶנּוּ חוֹשֵׁב

אֲבָל הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים

חוֹשֵׁב עַל הָאִישׁ עַל הַסַּפְסָל עִם הַמַּחְשֵׁב

וְעַל עַצְמוֹ,

וּמְחַשֵּׁב

קברן

נִזְהָר לֹא

לִפּוֹל

לַבּוֹרוֹת שֶׁכָּרָה

וְקָרָה

 * * *

שוש צוריאל [למשפחת שטמפפר]

עלינו אתמול לירושלים

לשלוש משימות, ראשית עלינו לקברותיהם של בני משפחותינו בהר הזיתים, עמדנו ליד המצבות של שלמה ואסתר ראאב – הסבים המשותפים של הסבים שלנו, לצידם נמצאים קברותיהם של אלעזר ראאב שנפטר בשמיני עצרת 1896  תרנ"ו,  ולאה בת שלמה ראאב מעדיער (כנראה מאדיאר-הונגריה) שנפטרה בי"א אייר תרנ"ד  1894, התפלאתי שאלעזר ראב לא נקבר בפתח תקווה.

החברה קדישא של בית הקברות בהר הזיתים משפצת את המצבות והסביבה, היא בונה שבילים מדורגים היכן שרק ניתן כדי להקל על המבקרים, המקום תלול מאד ונשקף אל מול נוף עוצר נשימה של כיפת הזהב, הר הבית ופנוראמה של ירושלים, בגלל שיפוץ המצבות התקשינו למצוא את קברו של סבא שלי אברהם שטמפפר, וכאשר מצאנו אותו, גילינו שהם בנו על קברו מבנה של אבנים והגביהו את המצבה ועכשיו היא בגובה  של יתר המצבות שעל ידו, פקדנו גם את יתר קברות המשפחה שנקברו שם החל משנת 1869.

משם נסענו למאה שערים לביקור אצל בן דוד שלי שסבתא שלו וסבתא שלי היו אחיות, בנותיו של צורף הזהב מהעיר העתיקה, הוא חרדי (שמתנגד לחרדים הקיצוניים) הוא אמן מוכשר ביותר והדירה שלו מלאה ביצירות אמנות, בדרך כלל יודאיקה שהוא יוצר במו ידיו –ציורים, תבליטים, ריקועי נחושת, גילוף בעץ, כתב מיניאטורי על גבי ביצה וקלף שכותב עליהם מגילות שלמות, קישוטים ואפילו תחפושות ילדים לפורים ביניהם תחפושת של בגדי הכהן הגדול עם האפוד והחושן שהוא יצר עבור נכדיו, הוא הראה לנו תצלום של בנו של ביבי נתניהו ששאל ממנו את התחפושת הזו לפורים.

לשאלתי הוא ענה לי שאינו מתפרנס מאמנותו וגם מסרב למכור את יצירותיו למרות שמציעים לו סכומים אגדתיים מכיוון שזה תחביבו, למעט הזמנות ממוסדות או בתי כנסת שמזמינים אצלו לפעמים קישוטים לארונות קודש.  הוא בן 87, אדם מקסים  ועדיין פעיל, כל ימי חייו עבד כמנהל מפעל שהעסיק כ-200 פועלים, צאצאיו, שלא העזתי לשאול למניינם, עובדים כולם, כולם חיים בארץ למעט בן אחד שחי בארה"ב.

ולבסוף  נסענו למשכנות שאננים למרכז הכנסים שהוזמנו לשם לערב השקת ספרו בעל שלושת הכרכים של פרופ' יהושע בן אריה נכדו של ר' שלמה שטמפפר מפתח-תקווה, המתגורר בירושלים. נושא הספר:  "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט – שכונות בתים אנשים". הוא הזכיר את שמי בביבליוגרפיה מאחר ששלחתי אליו את סיפורי משפחתי מירושלים והוא שיבץ שני קטעים משם בספרו.

 * * *

רות ירדני כץ

אורות הבמה

אהוד שלום. מה שלומך?

הנה רשימה על הילדים המקסימים למרות שקראתי אצלך שלא התרשמת מהם.

להתראות.

רותי

הילדים המקסימים, היפים, ששרים נפלא עשו את זה ובגדול. זו היתה הנאה צרופה, מלאת חן, אהבה, פירגון,  וכישרון. לראות אותם עם מוריהם הנהדרים שלקחו את הפרוייקט בשיא הרצינות והשקיעו בהם את מיטבם. המורים יהורם גאון, קרן פלס, משה פרץ ומתי כספי הוכיחו שאפשר להוציא מהילדים את הכי-טוב, וארבעת המורים עשו עבודה ראויה לתשבחות. הם הזדהו עם כל החבורה הקטנה בגיל, ובמיוחד עם תלמידיהם. הפתעה גמורה עבורי היו קרן פלס ומשה פרץ. לבושתי הגדולה לא היכרתי אותם לפני תוכנית זו, וכמה מחבריי שאלו אותי בפליאה: מה לא שמעת עליהם? 

הרעיון מרתק. לבחור ילדים שנולדו עם כישרון לשיר. שיודעים לשיר, עם ביטחון עצמי, שלא פוחדים מבמה וקהל ונותנים הופעה שאי-אפשר שלא להתרגש. מה-זה התרגשתי. לא ויתרתי על שום תוכנית למרות וחרף הפירסומות. למרות וחרף הלקקנות של צביקה הדר. לשמוע אותם שרים את שירי ארץ ישראל היפה, ולראות את הקטנים האלה מבצעים אותם, אי-אפשר היה להישאר אדיש. 

למוחרת הגמר הופיעו ביקורות של מבקרים  ולרובם  היו רק מילים רעות. אריאנה מלמד הפליגה ברשימתה ומצאה רק פגמים. ניצול הילדים, "איך לעשות כסף מילדים שרים ומבוגרים בוכים."

איך אופיר הקטן העז לשיר את "מה אברך?"  ו"האם כמות הדמעות של קרן פלס, שיכולה למלא אגנים צחיחים בים-המלח, מחפה על ניצולם של כמה וכמה מן המתמודדים בכוכבון הנולד?"

אריאנה מלמד הצליפה. אבל היא שכחה שמיספר הצופים בתוכנית זו היה מעל ומעבר. לא היתה לה מילה אחת טובה. יותר מ-750 הגיבו על רשימתה. חלק גדול לא הסכים עימה. מאיה כתבה לה: "את פשוט מטורפת! רעה וצינית להקיא." 

גלי פוליאקוב מ"הארץ" כותבת לנו ש"עושה רושם שהמשתתפים הצעירים נהנים מהחגיגה שנחתה עליהם באמצע שנת הלימודים. הם לא יודעים שמשתמשים בהם כדי לעשות כסף." אבל הוא מודה ש"התוצאה היא ריגוש טלוויזיוני עממי ושווה לכל נפש  מן המעלה הראשונה."

היו עוד התייחסויות לא מחמיאות.  למה? למה להיות כל-כך אנטי, מודע  אי-אפשר לומר גם מה היה טוב? הרי כל הילדים שצפו בתוכנית זה עשה להם משהו, להצטיין ולהגיע להישגים ולא חשוב התחום. החינוך למצויינות  זה מה שחשוב. 

סוף סוף לדעתי יצרו תוכנית נהדרת, מהנה, שאליה הביאו ילדים מוכשרים שפותחים להם דלת, מלווים אותם עם אנשי מקצוע, מעלים אותם על במה, והם, כולם: עדי, שלו, קטלין, מישל, שי, דניאל, עופר הקיבוצניק, עדאל, אופיר המתולתל, אלירן ואם פספסתי ילד או ילדה מתנצלת. את כולם בא לחבק.

אהוד: איפה ד"ר יצחק קדמן, הנזעק מעל כל במה תקשורתית על ניצול של ילדים? האם חשש להפריע לתוכנית הטלוויזיונית הפדופילית הזו? בעיניי אין הבדל רב בין התוכניות הדביליות שבהן משתתף הטבח המתעתע אייל שני לבין הניצול הציני של הילדים ב"בית הספר למוסיקה". שניהם בנויים על הטמטום של הקהל הישראלי הצופה בהן.

 * * *

פרופ' יוסי ז"ק

לכבוד עורך "הארץ"

מדוע לא גוננו על הילדים התמימים?

אין ספק, התמונות של האברכים לבושי ה"פיג'מות" והילדים עם "הטלאי הצהוב" מרגיזות ומעוררות ספקות לגבי שיפוטם של אלו, שמצאו דרך ארץ "חופש הביטוי" בצורה כה גסה ובוטה, להתבטא!

אבל כדרכי אני שואל – למה? למה? למה? איך ייתכן? הרי ידוע כשדוחפים מישהו לפינת ה"ארנה", הזירה, הוא פורץ משם בחירוף נפש ובשיגעון כדי להכות את המתמודד מולו, ושוכח את "חוקי המשחק" ומסתכן בחבלה עצמית.

כך גם דיברנו והסברנו את נכונותם של הפלסטינים להתאבד כאשר רע ומר גורלם.

כך גם מעורר מהפכת פראג, ששרף עצמו למוות בכיכר העיר, והירקן התוניסאי [ב-2011].

לא, בשום אופן אינני בא להצדיק את המעשה. אני פשוט תוהה... איך ייתכן שעיתון נאור כמו "הארץ", וגם בשאר אמצעי התקשורת – לא יגוננו על הילדים התמימים, שוודאי שלא ידעו באיזה מחול טמטום ורוע הם משתתפים. איפה מועצת העיתונות? איפה העורכים והיכן ד"ר קדמן?

גילוי נאות – אינני חרד! אני יהודי ודי בכך, שאני אומר זאת ועושה הכול כדי שנכדיי יהיו יהודים ולעולם לא יגידו "אני קודם כל בן-אדם אחר-כך ישראל ואחר-כך יהודי." כלום אין בכינוי יהודי הוכחה, שאני בן אדם?

סבי וסבתי נרצחו בפולין לאחר שסירבו לעלות לארץ יחד עם אבי, שהיה ציוני והקשיב לז'בוטינסקי, ול"נביא" אורי צבי גרינברג – אך עלה לארץ רק בדקה ה-90 – לאחר ששרפו את חנותו ב"ליל הבדולח" והוא לתומו חשב שאלה חוליגנים אוסטריים, שהרי לא יכול להיות שגרמנים תרבותיים יעשו זאת!

נכון, כדי להיות ישראלי לא צריך להיות יהודי, ואם יש בינינו היהודים – מטורפים, אז אני וחבריי לא יהודים? או נתבייש ביהדותנו?

אני רופא ילדים והתמונה של הילדים בלי טשטוש פניהם, עוררה בי שאט נפש ובושה. ושוב, למה? מדוע? במה חטאו?

פרופ' [א.] יוסי ז"ק

 * * *

יצחק אוורבוך אורפז

"חי כמחפש אבידה"

משה זינגר, משורר, מתרגם, לשונאי ­– שנה למותו

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ביום 8.12.1995

[משה הנעמי זינגר, 1935-1994, 15 שנים למותו]

אל תיגע בי, אל תדבר אליי, אל תשאל אותי

שאלות, אל תלך ממני (בקט, מחכים לגודו)

הליכתו כבחשאי, נכנס ויוצא בלי קול, מעביר יד באוויר ברכוּת כחרד לזעזע, תופס חצי כיסא עם רכינה לפנים, שולח צחוק איטי לפניו בגישוש אם כשרה השעה ואם לא, משתתק באמצע המשפט, גם בטלפון, ומאריך בשתיקה. אתה נבוך. הוא לא. הוא פשוט החזיר את המילים אל קופסת הראש. הוא בודק אותן שם, גופים בלי כובד. שתיקה ללא תיבת תהודה. "הלו... אתה  שם?" שתיקה. "אמרת משהו..." שתיקה. נשימה עמוקה. שתיקה. ואז: "מה כבר (אפשר)..."

פעם אחת ביקשתי שיראה לי את סוליות סנדליו. הוא גיחך והראה. כמו כדורגלן ברדתו למיגרש. סוליות רגילות. לא אמרתי לו שאני מנסה להבין איך, בלכתו, אין שום קול לצעדיו. כאילו אינו נוגע בריצפה, במידרכה, באדמה.   

כמה נפח תופס אדם? בוודאי לא כפי ממדיו הטבעיים, מלבד יחידי סגולה. אני מכיר אדם ידוע בציבור, שתופס לפחות שלושה כיסאות כשהוא יושב בין אנשים. בבלי דעת אנשים מפנים לו כיסא מימין וכיסא משמאל. משה תפס בערך חצי מן הנפח שלו. ראיתי אותו יושב באירועים. הוא לא מכווץ, הוא פשוט לא שם, פיסית, לא כמי שמתנצל שתופס מקום בחלל, אלא כמי שכבר לא, שכבר החלל נענה לו והוא לא. לא כאורח עבר על פני האדמה, אבל היה משהו לא נראה, לא מוחשי, בנוכחותו. אני חושב שכך הוא רצה את זה.

בביקוריו האחרונים בסטודיו שלי בירושלים כבר לא ידעתי אם היה או לא היה, לא השאיר סימנים. הוא רשם חרוזים על אריחים ועל דמויי-מגילות-קלף, עם עצות שופעות שלווה, ומכרם לתיירים באמצעות רוכלים בעיר העתיקה בירושלים. הוא שיפץ דירות. תירגם רומאנים מאנגלית. כתב כשלושים ויותר ואריאציות תרגום של המזמור הראשון מ"התופת" של דאנטה. את התופת של חייו עירסל בתוך מיקצבים מתנגנים ומירקמים צלולים של יופי נדרי. רילקה שלו שמיימי גם כשהוא עובר בתוך בתינו, וחוצה את נופי האדמה, גשם ראשון, סתיו, פרידה, אישה, בכי, מוות, סערות וצליינים.

שם המשחק: גאולה. לרגע. עם כל שיר. הספר הקטן הזה ("שירים", הוצאת לוין-אפשטיין, תירגם: משה הנעמי, שם-העט שלו) הוא המצבה היפה ביותר שהקים לו אדם בחייו. לא היו לא יותר. נשים חנקו אותו. בתיו חנקו אותו. המילים חנקו אותו. מתירן לשוני קיצוני במאמריו ופרפקציוניסט עילאי בתרגומי רילקה שלו. דומה שלא אטעה הרבה אם אוסיף: מתירנות קיצונית בלשון – הערווה היחידה שבה התיר לעצמו להתבסס ולהתבוסס, ללא כל סלידות ורתיעות.

שרגא מ"בינתיים" של א"נ גנסין דומה לו יותר מכל אדם חי שאני מכיר. בינתיים, הלך לו – ליתר דיוק רכב על אופניו – מידיד לידיד, כמחפש אבידה.

אל רחוב י.ל. פרץ בדרום תל-אביב, שבו נולד ועשה את ילדותו, לא קרב כל ימיו – כך סיפר לי. גן-העדן האבוד היתה לו דירת הגג שלו במושבה היוונית בירושלים, אליה נכסף לשוב כל שנותיו בתל-אביב. אבל גם משם היגלה את עצמו. ליתר דיוק, סובב את הדברים כך, שימצא את עצמו מגורש בידי אחרים. הוא מינה את ידידיו להיות לו מוציאים-לפועל, לכן בחר לו אנשים "חזקים". לכן הסתיר את ידידיו זה מפני זה. בהלוויה ראיתי מה רבים הם: כולם יחידים, זרים זה לזה ומופתעים. משפחה לא קטנה ודי מוזרה.

פעם ראיתי אותו עומד על הראש. זה היה על החוף. היה לו גוף רזה ואתלטי. הוא הניע את גופו כמו חתול רדום. חשבתי, איך משה במעשה האהבה.

רוזי ידידתו סיפרה לי איך פעם בא אליה במפתיע והיא שאלה: "למה באת?" והוא השיב: "לקבל חום."

מראה הנער היטיב עימו. כל הידור היה זר לו. העדיף מסעדות פשוטות עם ריח חזק של תבשילים ושולחנות לא נקיים. ואם אפשר, בלי חלונות (יש אחת כזאת ברחוב גורדון). אפשר עם חלונות, אבל עם קולות צרובים מעשן סיגריות של אנשים בבגדי עבודה, ליד שולחנות עץ ארוכים, עם שלוליות של בירה וחמוצים בלקניים.

כל חייו חיפש את האבידה שלו. איך עבר הכול מבלי להתלכלך. הוא מת כחול ונקי. כך נמצא במכונית.

טביעות ספל הקפה שלו נשארו על שולחני. אני רואה אותו לעיתים קרובות. היום נוח לי יותר עם השתיקות שלו.

יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך יומן, נובמבר 1994

* * *

תקוה וינשטוק

על פלורה ועל פאונה (על הצומח ועל החי)

נר מיוחד [באיחור שלנו!] לחנוכה

צמח חודש כסלו: הכרכום החורפי

בעקבות כתבתם של אוריה אורן וד"ר שרה'לה אורן אוצרת הגן הבוטני בנאות קדומים.

צמח החודש הוא הכרכום החורפי, פרח המתאים לחנוכה. הצמח צהוב, עליו עטורים בפס לבן לאורכם ומראהו הצחור על רקע  האדמה הכהה רווית הגשמים מזכיר נר של חנוכה, נר טבעי המאיר את  סביבתו בעונה שבה שעות האור מועטות והשמיים קודרים לרוב.

הכרכום החורפי הוא צמח פקעת (גיאופיט) מסוג הצמחים שיש להם חלקים תת קרקעיים האוגרים מזון ומכשירים אותם להופיע אפילו לפני היורה. הכרכום הזה מופיע אחרי החצב, החבצלת וסתוונית היורה הנחשבים ל"מבשרי הגשם".

הצמח נמוך, מתחת לשמונה ס"מ, ובמרכזו פרח נעדר גבעול הדומה לבני משפחת האירוסים. לא פחות משמונים מיני כרכום נפוצים מאירופה עד למרכז אסיה. בדרך כלל בתי הגידול שלהם מושלגים ולכן סיגל הכרכום לעצמו פריחה מוקדמת. אחרי הפריחה  נותר הצמח מתחת לשלג  עד לאביב. אז מלבלבים עליו והוא חונט את פירותיו. תכונת הפריחה המוקדמת נותרה גם במיני הכרכום שבתי גידולם אינם מושלגים.

הכרכום החורפי הוא הנפוץ מבין שמונת מיני הכרכום הגדלים בארץ ישראל ("ארץ ישראל" כי הצמח אינו מבדיל בין "ישראל" לבין יהודה ושומרון שמעבר ל"קו הירוק". – ת"ו). בין המינים – כרכום השבכה הגדל בצפון הגולן ובהר הנגב ופותח את עונת הכרכומים אצלנו. "כרכום החרמון" הנצפה בחרמון וכן בהרי שומרון ליד רמאללה. הוא תת-מין ארץ ישראלי הנמצא בסכנת הכחדה.

הכרכום החורפי הוא מין אנדמי (ייחודי) לחבל הים-תיכוני של ישראל, סוריה ולבנון. שמו העברי "כרכום" הוא תרגום השם המדעי "זעפרן" הנשען על שם פרסי שפירושו צהוב. בתנ"ך "כרכום" הנו מלה יחידאית הנזכרת ברשימת בשמים בשיר השירים ד, י"ד. במקורותינו האחרים מסמל הכרכום דבר יקר ערך וכן הוא מייצג את הצבע הצהוב. "פניו הצהיבו" הפך לביטוי של מבוכה, אכזבה ועלבון. "באותה שעה נתכרכמו פניו של משה" נאמר במדרש רבה על משה רבנו שפנה לקב"ה בשאלת טומאה וטהרה ולא נענה.

קרוב משפחתו של הכרכום החורפי הוא כרכום הגינה, מין תרבותי הגדל בידי אדם. מצלקותיו מופק הזעפרן, התבלין היקר ביותר בעולם.

חיית החודש: טמרין קיסרי

 החודש הגיעו לספארי שני יצורים שלא היו בו מעולם: שני טמרינים קיסריים.           הטמרינים הקיסריים הם קופים לא גדולים, שעל שפתם העליונה משתרבב שפם ארוך ומרשים. הם אינם דומים לשום קופים אחרים. הם דומים בעצם ל...קיסר גרמניה וילהלם השני שנודע בשפמו הגדול. בגלל השפם העניקו החוקרים לבעלי החיים המצחיקים האלה את השם טמרינים קיסריים.

הטמרינים הגיעו מגן חיות בצ'כיה. הם אחים תאומים ובסאפרי קראו להם דוד ואלכס, על שם שני אחים תאומים העובדים  בגן שלאחד מהם שפם ארוך כשפם הטמרין הקיסרי.

הטמרינים הקיסריים מצויים ביערות הטרופיים בדרום מזרח פרו, בצפון מערב בוליביה וכן בצפון מערב ברזיל. הם חיים בקבוצות של 2-8 עד 15 פרטים המתנהלות בצורה מיוחדת במינה: הקבוצה מסודרת לפי המין והגיל. במעמד הגבוה ביותר נמצאת הנקבה המבוגרת ביותר ולידה בדרך כלל שני טמרינים זכרים בוגרים מינית. שני הזכרים מסייעים לה בהמלטה ועוזרים בגידול הצאצאים. גם הפריטים הצעירים יותר עוזרים לסחוב את הגורים. הריון הנקבה נמשך שלושה וחצי חודשים, בהם היא מעלה 20 אחוז ממשקל גופה. המעניין הוא שגם הזכר מוסיף אז כעשרה אחוז למשקלו. הזדהות קיצונית עם המצב ההורמונלי של הנקבה? אולי. אבל קרוב לוודאי שהסיבה האמיתית היא כי על הזכר לסחוב את הגור אחר ההמלטה ודרוש לו כוח רב יותר. הנקבה מניקה ובסיום עונת ההנקה היא משרבבת את לשונה הארוכה החוצה ומסמנת לזכר כי הגיעה העת לקחת ממנה את הילדים.

הטמרינים ניזונים בעיקר מפירות ומבעלי חיים קטנים וכן מהשרף (גומי) והמוהל (הנוזלים המועברים משורשי הצמח לעלים) שנוצר בעצים שונים מפציעות בעץ שעשו בעלי חיים אחרים. נוזל העצים מהווה מקור לפחמימות ולמינרלים לטמרינים. עקב משקלם הנמוך מסוגלים הטמרינים המלכותיים להגיע לקצוות הענפים הדקים, שקופים אחרים אינם מגיעים אליהם. בגני החיות משלימים את תזונתם באבקת ג'לי מיוחדת המשמשת תחליף למהל העצים. חלבונים הם משיגים מאכילת חסרי חוליות – חגבים, חיפושיות, פרפרים, עכבישים ונמלים. הם אוכלים גם בעלי חוליות קטנים כלטאות וביצי ציפורים.

הטמרינים  אוהבים להתפנק ובגני החיות הם נשכבים על הגב כדי לקבל עוד ליטופים. הטמרינים המלכותיים שהגיעו אלינו כבר מסתגלים לחצר הפתוחה שלהם. שניהם זכרים – מקובל בגני החיות להחזיק  שני זכרים ממין זה. אך יתכן שבעתיד יביאו להם גם נקבה לריבוי.

מותק מתה

בימים אלה הלכה לעולמה מותק, הפילה הוותיקה ביותר בגני החיות בעולם. היא נפטרה בספארי בגיל חמישים, גיל מופלג לפילה. מותק הובאה ממולדתה טסמניה לגן החיות הישן של תל אביב, וממנו המשיכה לספארי. כל חייה סבלה מותק מבעיות כיבים (אבצסים), ובשלוש השנים האחרונות עברה אימון יומי בחצר, למדה להרים את רגליה ואיפשרה למטפלים הצמודים ולאומנות לטפל בהן. הודות לתהליך האמון ניתן היה לסייע למותק בלי הטשטוש וההרדמה שנעשו בעבר. האימון נעשה דרך קיר אימון מיוחד המאפשר לקבל טיפול ויותר הבנה בין המטופל לבין הפילים האחרים. בעזרת מטפלות אלטרנטיביות מרחו המטפלים על כפות רגליה של הפילה משחה מיוחדת שרקחו עבורה. את הרכב המשחה בחרה מותק עצמה.  בבית-הלילה שלה פוזרו תמציות ריח שהופקו מצמחים, ולמשחה נבחרו רק התמציות שמותק עצרה לידן אחר שהריחה אותן וניכר שאהבה את הריח. את המשחה שמרו המטפלות בבור בחצר הפילים . מותק גילתה  את הבור, ובחדק שלה לקחה מהמשחה ומרחה אותה על רגלה הפצועה. 

לאחרונה החריף מצב רגלה והמטפלים לא משו ממנה ועטפו אותה בהרבה חום ואהבה והפילה נתנה להם להתקרב אליה ללא סורגים וקיבלה את כל הטיפולים ברוגע. הנהלת הספארי רכשה עבור בית-הלילה של מותק משטח מיוחד מגומי להקל עליה ומזרון עבה שעליו תישען. המטפלים הכניסו את רגלה לאמבטיה של פולידון, מי מלח וחומרים טבעיים ובהדרגה הגיעו לשלב שבו עמדה מותק על רגליה כשעה, טבולה בנוזלים הרפואיים.

   אבל המחלה תקפה את כל גופה ובראשית השבוע נמצאה מותק מתה. בקרב מטפלי הספארי היה צער גדול ורבים מהם הזילו דמעה.

מותק נקברה בשולי השטח האפריקני הפתוח בספארי.

באדיבות שגית הורוביץ, דוברת הספארי.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות

1. "חתמה את שירתה לימי דור".

אהבה בזאלצבורג, 1936,

פאריס ותל-אביב חליפות.

מאפריל 1936 אין אסתר ראב מפרסמת דבר עד שנת 1946 בפרוזה ועד 1947 בשירה. איך ומדוע היא משתתקת? – כיצד היא נשכחת תקופה של קרוב לשלושים שנה, עד צאת ספרה "שירי אסתר ראב" בנובמבר 1963?

בספרו "אימהות מייסדות, אחיות חורגות, על שתי התחלות בשירה הארצישראלית המודרנית" חוקר דן מירון את אי-התקבלותה ואת השתתקותה של אסתר; הוא פורש רומאן-יצרים כוחני, דראמאטי, הנקרא כפיענוח חידה בלשית. מצד אחד שולטים ברמה ביאליק ואסכולתו, וטשרניחובסקי; מצד אחר עולה אצ"ג, ועולה שלונסקי ובחיקו אלתרמן ועוד מעט לאה גולדברג; ולפי גירסתו, מתוך ארבע האימהות המייסדות – המשוררות העבריות הראשונות בדור התחייה, שמופיעות בשנים 1922-1920 – האחת נכבית במהרה – אלישבע; השנייה משנה טעמה, מכסה על התפרצותה הראשונית וכביכול מיישרת קו – בת-מרים; השלישית משתתקת – אסתר ראב; ורק שירת הרביעית, רחל, בייחוד לאחר מותה ב-1931, עולה ונעשית למיתוס של תנועת העבודה ומאפילה על שאר המשוררות תקופה ממושכת.

במאבקים הללו כל דבר נמדד ומלמד, גם עיצוב ספרי השירים, גם מיהם המבקרים אותם, ובאילו במות. כותב מירון: "אסתר ראב, בניגוד לרחל, לאלישבע ולבת-מרים, לא היתה נכונה לקבל על עצמה דיני כניעה וענווה, ויתור והצטנעות – אמיתית או מדומה – ודווקא משום כך הגיעה להתנגשות החריפה ביותר עם הגבולות הצרים של עולמה השירי והלשוני. בשירים שכתבה בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים הכינה את עצמה, למעשה, לפרישה מיצירה." והוא מצטט מתוך שירה "מזוג היין": "הבו לי אמת מרה / וגלויית עיניים / המולכה בגאון / על אכזב-תעתועים" – וקובע: "קראה וחתמה את שירתה לימי דור."

את הופעתה של אסתר, בת העלייה הראשונה, (שנפשה הופרתה מאנשי העלייה השנייה שהגיעו למושבתה פתח-תקוה) – כורך מירון, באמצעות דיאלקטיקה מפליאה, דווקא עם התפרצות השירה ה"ענייה" של העלייה השלישית, לאחר המהפכה הרוסית; זאת בתקופת-ביניים שבה הנוסח הביאליקאי שוב אינו מושל יחיד בכיפה, והנוסח השלונסקאי והאלתרמני טרם פורץ וטרם משפיע השפעה משכרת על דור שלם, דור אחר. הוא משבח את ה"עוני" של המשוררות, שמופיעות רק לאחר שמתאפשר לכתוב ללא העומס הלמדני הגברי של בוגרי או נוטשי הישיבות מתקופת ביאליק ואילך. הוא משווה זאת לתופעה שהתרחשה באופן טבעי יותר שנים קודם בשפת-הדיבור היהודית, היידיש, בה הופיעו משוררות רבות, מרדניות, אולי משום שלא היו מוגבלות לנוסח שולט – כזה שהיה הנוסח הביאליקאי בשירה העברית.

אילו קראה אסתר את דברי דן מירון עליה, היתה ודאי נירגשת מאוד אך לא מופתעת, שהרי אלמלא האמינה בעצמיותה, לא היתה נישארת כה נאמנה לעצמה במשך כל שנותיה. השתתקותה נובעת ממכלול סיבות, שחלקן ביוגראפיות, ואם אפשר לומר – אוטארקיות. אסתר היא אישה לוחמת, נאמנה לעצמה, בלתי מתחשבת בשום אסכולה. אין זה מטבעה להשתתק למשך שנים ולא לכתוב אפילו למגירה – רק משום שלא התקבלה על ידי המימסד הישן מבית-מידרשו של ביאליק או על ידי זה החדש, של שלונסקי.

אסתר היא הראשונה מבין המשוררים העבריים בדור התחייה שנולדה בארץ-ישראל ובעברית גם יחד. אמנם בילדותה מדברים עדיין במושבה הרבה יידיש וקצת ערבית. ובביתה: יידיש הונגרית שמפנה מקומה ליידיש ליטאית-ביאליסטוקית. אבשלום פיינברג, למשל, כותב בעיקר ביידיש, ורוב שיריו – בצרפתית. אך פתח-תקוה נתונה פחות מזכרון-יעקב ומראשון-לציון להשפעה הצרפתית שמביאה ארצה פקידות הבארון. אסתר צומחת עם צמיחת העברית כשפה חיה, מדוברת. עברית היא הפריזמה היחידה שלה להבין את עצמה ואת נוף ילדותה. שאר המשוררים בני-דורה באים אל העברית משפה אחרת, מאופקי תרבות ומנופים אחרים, ולכן העוני וגם העושר שלהם נובע ממקורות אחרים ומתהליכים שונים. אלה הן שלוש מאות המילים שבהן היא מצליחה לכתוב את כל שיריה, ואשר על כך מקנא בה שלונסקי.

עיקוב אחר הסדנה היומנית של אסתר ראב וטיוטות שיריה המצויות ב"מחברות 'קמשונים'" מוכיח שלא עולה בידה להבשיל ולהגיע לצלילות סגנונה העברי לפני 1920-1919 – בהיותה בגיל 27-26 לערך, וכמעט שאינה יכולה למהול את סגנונה במשהו אחר – בכל השנים שלאחר מכן. זוהי שירה ארצישראלית אותנטית שמקדימה ביותר מדור את דורה, כי הדור הראשון של המשוררים הצעירים ממנה, בני-הארץ, עתיד להיות מושפע שנים רבות מקסמי שלונסקי ומאלתרמן לא פחות משקודמיו הושפעו מביאליק.

דן מירון רואה בשירת רחל את הגורם המאפיל על מידת התקבלותן של שלוש המשוררות האחרות. בתשובה לשאלתה של תמר אבידר, אם אסתר התחילה לכתוב עוד לפני רחל, עונה אסתר על אודות רחל: "היכרתי אותה... אני רוצה להצטנע עד כמה שאפשר לא משום שאני צנועה – אבל אני הרי יותר משוררת בכוח מאשר משוררת בפועל... אני לא חובקת זרועות עולם – כי העולם מצוי בתוכי. אני בת מולדתי ברמ"ח אבריי, אני שייכת לארץ כמו דרדר בשדה – ואיני מעיזה לומר כמו שושן בשדה... אני מרגישה כי לא עשיתי די, ולכן איני מעיזה לחשוב כל כך הרבה טובות על עצמי."

אסתר מתחמקת כאן מלומר דבר מפורש על רחל, ואולם בפני רות בונדי היא מכריזה: "אני הייתי המשוררת העברית הראשונה. זה נשמע קצת יהיר, אבל זו עובדה. אחריי היו אלישבע, הגיורת, ורחל. אני הראשונה שצמחתי בארץ, הקשורה לנוף וקשורה לחיים."

בעזבונה של אסתר נמצא פרק טיוטה בעל אופי סיוטי, מה-2 ביולי 1969: "הם דנים אותי ברותחים – – מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי – שונות [אנו] בכל – "

אבל בשיחה שנערכת עימה ב-9.5.1971 מטעם מכון כץ לחקר הספרות העברית, היא אומרת: "שנת ההיסטוריה בקשר לשתינו [רחל והיא] כמעט שווה. היא ישבה וכתבה בכינרת והיא משוררת לאומית, משוררת העבודה, משוררת גדולה, ואני ישבתי בפתח-תקוה וקלטתי שדות, עצים וחתולים וכלבים – את ההויי הזה הראשוני של המקום." יחסה האמיתי של אסתר לרחל נע כניראה בין שני הקטבים הללו, הגלוי-האירוני והכסוי-הסיוטי.

אסתר סיפרה לי כי עזבה את חוג הסופרים והאמנים התל-אביבי כאשר לאה גולדברג הגיעה וכמו תפסה את מקומה. מאז נישארה מיודדת, כפי שסופר לעיל, רק עם מתי-מעט מבאי-ביתה הקודמים: סטבסקי, עובדיהו, ציונה תג'ר ויעקב רבינוביץ. להלית ישורון היא מגלה: "הרגשתי טוב רק עם סופרים, אבל לא היתה הזדהות. משוררים הם אגואיסטים גדולים. כשאלתרמן בא יצאתי מהחבורה. לאה גולדברג נכנסה. היא התאימה להם יותר. אלתרמן הכניס צרפתית-רוסית. ז'ורנאליסטי מאוד. לא אוהבת את הז'ורנאליזם."

מירון מתאר בספרו את בואה של לאה גולדברג הצעירה ארצה ב-1935, ואת הופעתו באותה שנה של ספרה "טבעות עשן", המתקבל בביקורות אוהדות הן מצד קבוצת שלונסקי והן מצד סופרי "מאזניים" הוותיקים. זאת לעומת ההתעלמות הכמעט מוחלטת, ואפילו מידה של אטימות ולעג, שבהן נתקבל חמש שנים קודם לכן "קמשונים".

בקוראי זאת ניגשתי למדף והוצאתי שני ספרונים שלקחתי פעם מספרייתה של אסתר: "באלה הימים" של שלונסקי, משנת 1930, עם הקדשה: "לאסתר ראב, בידידות רבה, א. שלונסקי", ו"טבעות עשן", ספר מהוה, ישן, ללא הקדשה.

אסתר אינה נוטרת טינה ללאה גולדברג. הלא -ב1971 היא כותבת לזכרה שיר שבו היא מזדהה עימה בהיותן חשוכות ילדים, ובאהבתן הנכזבת, אמנם לא באותה תקופה – ל"יפה העיניים" יצחק שנברג-שנהר.

למרות המשבר שהוכתה בו, אסתר היא עדיין, למשך שנים אחדות, אישה בעלת רכוש ואמצעים, עצמאית מבחינה כלכלית וכמעט שאינה זקוקה למחייתה לעבודה כלשהי, גם לא לעבודה ספרותית בכתיבה, בתרגום ובעריכה, או בהוראה בבית-ספר – כמרבית הסופרים בני-דורה. גם בשנים שלאחר-מכן היא מתמרנת את חייה כך שתוכל להתקיים על רכושה מבלי לעבוד. אולי לכן לא רק שאינה יודעת פשרות בכתיבתה גם בשנים המאוחרות של עוני חומרי ושל בדידות, אלא גם שתיקתה נותרת בטהרתה, צלולה ורועמת, וללא שמץ פשרה.

השנים 1936-1935 הן שנים קשות-במיוחד לאסתר: כישלון הריונה האחרון, הגירושים המכוערים, הידיעה הסופית שהיא תישאר חשוכת-ילדים; נפשה מצולקת והיא חשה צורך להסתגר או לברוח – כחיה פגועה שמלקקת פצעיה. בשלהי שנת 1935 או בתחילת 1936, לאחר גירושיה מאלואיל היא, כאמור, נוסעת לבדה לזאלצבורג. מבחינת מצבה הכלכלי והמצב באירופה היא עדיין יכולה להרשות לעצמה להימצא פרקי-זמן ממושכים בחוץ-לארץ ובעיקר בפאריס, לפנק ולהבריא את עצמה בערי מרחצאות ומעיינות מרפא כווישי וכקארלסבאד, ואולי גם להתרחק מהחברה התל-אביבית שראתה אותה בקלון גירושיה.

בעזבונה נמצאת רשימה אוטוביוגראפית בשם "עולי הרגל בזאלצבורג":

דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.

אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.

זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.

הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.

אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז'ורנליסטן רוסי. "Tute Cosi van" בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.

הטכס גדול ואדיר.

הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.

למחרת "ידרמן", ובבוקר קונצרט בדום העתיק.

על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.

במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עלי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.

עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.

עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.

תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית-המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.

והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.

עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.

הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.

האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.

היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.

הסיפור התאום לרשימה, "אהבה בזאלצבורג" (והוא פירסומה האחרון בפרוזה לפני שהשתתקה, ב"הארץ" 20.3.1936), כתוב בשפה גבוהה עוד יותר מזו של הרשימה, שפה שאינה אופיינית לאסתר. אולי עבר הסיפור עריכה ואולי, כאשר היא מתרחקת מנופיה הטבעיים ומשפתה השורשית, היא נשמעת קצת פרובינציאלית בהתפעמותה. בסוף הסיפור מתוארת פגישה חד-פעמית שכניראה רק מעצימה במספרת את הרגשת בדידותה. מאופי כתיבתה של אסתר ברור שמסופר כאן על פגישה אמיתית. כותבת אסתר:

אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:

 "אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!"

ואחר כך:

 "האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?"

ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –

 "אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי...."

האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.

 "כן, ערב יפה!" אמר, "הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?"

 "כן, אדוני, מארץ העברים אני."

עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.

 "אכן, גבירתי, זרה את מאוד... וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך... אמן? אינני טועה."

המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון הקודש. דממה. והמסך עולה.

חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:

 "גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא."

משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.

הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.

המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.

 "גבירתי!" – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), "אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי."

בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: "פרופיסור למוסיקה" קראתי...

 "ובכן, 'אהבה במבט ראשון'?" – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.

 "גבירתי: 'אני אוהב אותך'!" – חזר בקפדנות...

משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע היתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.

 "אדוני היקר," – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – "הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם... לכן: ליל מנוחה, אדוני!"

האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.

חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.

*

על הלך-רוחה ומעשיה בשנים 1938-1936 ניתן ללמוד מצרור גלויות ומכתבים שהיא שולחת לידידיה הקרובים. את נסיעותיה בארץ ובאירופה היא עושה לבד. היא ממשיכה לראות עצמה חלק מהחבורה הקטנה של הסופרים-הידידים, הקשרים ביניהם כמעט משפחתיים, היא מתייחסת לילדיהם, לבריאותם ולשמחותיהם המשפחתיות.

מדי פעם היא לוקחת אותי אליה לתל-אביב, להבריא ולרחוץ בים, ואולי גם כדי להשתעשע ולהתגאות בבני-משפחתה, כפי שנהגה שנים אחדות קודם באהרון, בן אחיה הגדול ברוך. אני ילד רזה מאוד, ובבואה לבקר בביתנו בפתח-תקוה היא טוענת תמיד כי "מרעיבים את הילד!" – בתמונה מקיץ 1939 לערך ניראים שנינו על חוף ימה של תל-אביב, חוף פרישמן כניראה, אני כבן שלוש, ערום, ואסתר, בבגד ים, כבת ארבעים וארבע. אני לא זוכר את היום ההוא.

אסתר אינה רואה צורך להתנצל בשנים האלה על כך שחדלה לכתוב, או להסביר מדוע, או להתלונן שנשכחה. בתרצ"ח, 1938, מופיע "מיבחר השירה העברית החדשה" בהוצאת שוקן, ובו שלושה שירים מתוך "קמשונים": "ליבי עם טללייך, מולדת", "לאב", ו"תפילה". לא ניראה שמישהו בחבורת הידידים מתייחס אליה אחרת מאז חדלה לפרסם משיריה. באוויר ישנה תחושה שאלה אינם ימים לכתיבה. המלחמה העולמית הולכת וקרבה. חיי היומיום וצרות הקיום מעסיקים אותה ואת הסובבים אותה. מידת ההתקבלות הספרותית של משוררת "קמשונים" אינה בעיניה הדבר החשוב ביותר להגות בו יומם וליל.

מפנסיון בית טלטש בטבריה, היא כותבת ליעקב רבינוביץ בתל-אביב, בחורף 1936 לערך:

סוף סוף התגשם החלום – טבריה, יחפה ובסנדלים איני יכולה לטייל היות ויורד גשם. אך די לי בכל היפה אשר מסביב. ובשלווה, כל-כך הרבה שלווה שאפשר להתמסר לה בלי היסוס. ומה שלומו? והיד? יסלח לי על שבערב האחרון הייתי כל-כך מזופתת, איני יודעת, ריאקציה של המתיחות שבזמן האחרון. ("גנזים" א-72814).

ממלון גוברמן בטבריה, למשה סטבסקי בתל-אביב, בחורף 1937 לערך:

הנה אני סוף-סוף כאן. הבריאות משתפרת – מיום ליום, חבל שאינך יכול לבוא הנה. כעת גם עבר הגשם, והכנרת נפלאה, זה עתה ישבתי על שפתה. אולי תבקרני שבת אחת? כל-כך קלה הדרך, במשך שעות אחדות אתה מגיע. מה שלומך, אני דאוגה מאוד. הן היה לך מעט חום כשעזבתיך. כתוב לי: מלון גוברמן, טבריה. ("גנזים" א-6344).

מווישי שבצרפת, ב-21 ביוני 1937, למשה סטבסקי בתל-אביב:

הייתי כה עסוקה בהבראה ובמנוחה שלא כתבתי עד כה. מה שלומך? איך הבריאות שלך, והאם אתה עושה בכל זאת את התיקונים בבית? כתוב לי, אני מקווה שמצב רוחך הוטב עם הבראתך. אצלי הכל כשהיה – היחליף כושי עורו? קצת שעשוע קצת שיכחה ובעצם הדברים הרי אסור לנגוע, שמא יתמוטט הכל. ואולי אלה החיים. לחיות ממעל להם וקצת גם ללעוג להם. אבל כאן יפה באמת, הירק והמים הרבים מרגיעים כל-כך את הנפש. אמש התאהבתי מחדש בגרי קופר בפילם אחד (משחק) זה הוא – בכדי לענות לך אם כבר התאהבתי – – – ("גנזים" א-6345).

לימים תאמר בראיון לתמר אבידר: "אני מאוד אוהבת קולנוע והולכת להרבה סרטים, כשמת גרי קופר – היזלתי דמעות. גם כשמת ספנסר טרייסי הרגשתי כאילו חלק מן התקופה שלי – הלך."

מפאריס, ב-28 ביוני 1937, ליעקב רבינוביץ בתל-אביב:

מה שלומו? באתי לומר לו שלום לפני נוסעי ולא מצאתיו. אני יושבת ברגע זה בבית-קפה ברובע הלטיני, נוער הומה מסביב, וכל-כך חבל שאין אני יכולה להיות כעת תלמידה שוב, ודיו לאמור את הפתגם הרוסי אשר אמר בראותו שאני משחקת בבובות שלי. אני שוב מסורה כולי לקסמה של פאריס. את התערוכה כדאי לבקר. מדוע אינו נוסע? פאריס גם אינה יקרה כל-כך. בשבילי מספיקות 15 לא"י לחודש, עם הכל. כתוב מעט לשון הרע מת"א, אף-על-פי שכאן לא אשאר הרבה זמן כי יש בדעתי להכיר את צרפת – הנסיעה עולה בזול גדול. ("גנזים" א-72804).

מווישי, ב-29 ביולי 1937, למשה סטבסקי:

זה עתה קיבלתי חבילת עיתונים כולם כמעט עם כותרות שחורות ואני יושבת כאן ומפנקת את עצמי – לא לא אשאר כאן אף רגע אחד מיותר – וכבר קבעתי את נסיעתי לעשירי לספטמבר, איני יודעת, רע לי כעת עם כל האנשים האדישים מסביב, איש אינו שם כאן לב לכותרות השחורות, וקר נעשה לי פתאום, אף-על-פי שהשמש זורחות והתזמורת מנגנת וכו' כמעט כמו בשיר. קיבלתי ממך רק מכתב אחד – מדוע אתה מקומץ כל-כך? אני מקווה שאין לך בלבול מוח יתר – הנה ב-17 בספטמבר אהיה כבר בבית, קשה לי לשמוע כל זאת כאן בין האנשים האדישים. כאן עניין ספרד ממלא את כולם מתיחות, אחרי תשובת גרמניה רפה קצת. ("גנזים" א-66298).

ב-16.8.37 היא כותבת ("גנזים" א-72805) על-גבי נייר המכתבים של קפה "לה דום" בשדרות מונפארנס בפאריס:

אדון רבינוביץ היקר!

כתבתי לו מווישי ולא קיבלתי ממנו כל תשובה. אני מלאה פליאה על זה – אולי כבר נסע?

הנני יושבת כאן ב"מרכז" והמרכז משעמם "עד מות" כפי שהוא אומר. רק פריז עצמה נפלאה, תערוכות ציור נפלאות, היום הייתי בתערוכה של אל גרקה – איזה מוסיקה אקסטטית.

העיר נפלאה כל-כך, חג היום והיא שקטה וענוגה כל-כך. אשתדל להישאר כאן ככל האפשר, קראתי ספר חדש של Moriac, יקח יום ימצא שמה את ה-Journal, הוא נפלא, זאת אומרת ישנם פרקים מצויינים.

מה שלומו? ומה הוא עושה? ומה דעתו על ארצנו הקטנה? התהיה באמת כזו? ומה שלום המכרים? מלבד מסטבסקי לא קיבלתי כל מכתב, ארצישראלים כמעט שאיני פוגשת, היכרתי כאן אנשים צרפתים אחדים מעניינים, אספר לו לכשאחזור –

ואיך בריאותו? יכתוב לי על הכל –

                                                                     בחיבה

                                                                                               אסתר

מפאריס, ב-28 באוגוסט 1937, ליוסף ליכטנבוים ולאשתו, בתל-אביב:

ברגע זה זכרתיכם ומיד אמרתי לכתוב לכם, מה שלומכם? מה שלומכם? וכיצד עובר עליכם הזמן? מדוע לא עפתם הנה כאשר אמרתם? אני רואה שומעת וקוראת הרבה, זרקתי מעלי את כל הבעלבתיות ואיני יכולה לתאר לי שאעשה זאת שוב. ליכטנבוים, אם אתה רוצה להיות ילד טוב שלח לי עיתונים וירחונים ישנים בתור דברי דפוס, זה עולה פרוטות. אל תתעצל, תראה פעם שאתה חבר טוב.

רבינוביץ כותב לי שבין הסופרים אידיליה כעת – הגם אתה משתתף בה? אם תכתוב לי אענה לך באריכות דברים מעניינים מאוד. ("גנזים" א-288299).

מפאריס, ב-31 באוגוסט 1937, למשה סטבסקי בתל-אביב:

שמחתי מאוד על מכתבך האחרון, בעיקר על הבשורה שאתה הולך ומבריא – פשוט הסירות דאגה מליבי – השתדל להמשיך בדרך זו כי לך באמת לא מתאים להיות חולה. אני מרגישה את עצמי מצויין בימים אלה. והייתי רוצה שיהיה טוב לכל אלה אשר יקרים לי. מה שלום בת מרים, אני כתבתי לה ולא קיבלתי כל תשובה ממנה. אכן שובי לארץ עוד אינינו ידוע. הייתי רוצה להמשיך את שהותי כאן ככל האפשר אבל הממתקים יחסרו לי ודאי. לעת עתה עדיין קיץ מלא כאן – אני יושבת ברגע זה בגן הלוקסנבורגי – הוא כעת בעצם פריחתו – שלל גוונים של פרחים נפלאים על רקע של ירק ציורי. כל מיני שפות אני שומעת סביבי: סינית, יפנית, יידיש וכו'. מוזר לראות את האוסף הזה – שלום ושנה טובה! וכתוב לי אם צריך במקרה שאתה נוסע. ("גנזים" א-6346).

מתל-אביב, ב-26 במאי 1938, היא כותבת ("גנזים" א-72806) ליעקב רבינוביץ, הנמצא באירופה. המכתב כתוב על נייר מכתבים אישי של אסתר עם ר"ת E R בצבע כחול-ים עז, בולט ונוצץ, בהטבעה מאחור. אסתר עדיין גרה בבית האדום שברחוב שבטי ישראל, אבל כניראה עומדת לעזוב אותו בקרוב, לאחר שמכרה אותו.

א' רבינוביץ יקר!

שאלתי מדי פעם עליו ומסרו לי כי נתקבלו מכתבים ממנו וכי שלום לו – ושמחתי אף-על-פי שלא אלי כתב. לפני כשבוע מסר לי מישהו מן המכרים שכ' חלה. הלכתי אל ברש וקיבלתי ממנו את הכתובת.

ברגע זה קיבלתי את הגלוייה שלו – ואני שמחה שלא היפלה אותי לרעה מיתר ידידיו, ובעיקר נידמה לי שמצב רוחו טוב.

ודאי שהכל בטבע נשאר כשהיה – הנה גם כאן הים פרוש כתמיד ואני מהלכת יחפה על שפתו, ובכל זאת אין זה מה שהיה – הבדידות נוקבת ומשנה את פני הדברים –

עודני בביתי שגם הוא ניראה לי כעת כמצבה על תקופת חיים ארוכה.

מקום מנוחה ממש עוד טרם מצאתי – להיפך – נידמה שהנדודים רק החלו, ובעצם הייתי רוצה לגדל חתולים וילדים תחת פינת גג חבויה – רצון מוזר.

 כאן עוד קריר למדי אף-על-פי שאני שזופה ככושי – אומרים שפניי טובים וגם זה נס. מי יודע, אולי יתרחשו עוד נסים?..

כאן אימת המלחמה האפשרית מתקבלת בהד חזק ולפעמים שוכחים את הצרות המקומיות לרגלי זה.

אני מקווה שהוא יבריא ויקלוט הרבה דברים יפים – ויספר לנו בבואו – אל יתמהמה יותר מדי – עד סוף הקיץ.

                                           ורוב שלום

                                                                             אסתר

מהדולומיטים באיטליה, ב-24 באוגוסט 1938, ליעקב רבינוביץ בתל-אביב:

הנה גם השנה לא עמדתי בפני רצון הנדודים. הייתי עייפה ורצוצה אחרי מכירת הבית והעברת החפצים. ככה בבת אחת ניתקתי ממקום שחייתי בו תשע שנים – והחלטתי לסיים בנסיעה קצרה – חודשיים – כעת אני נמצאת בפינה זו בדולמיטים, אין כאן סימן ליהודי, והגרמנית כאן – רק בפי נאציים. יתאר לו שהלילה חלמתי שמתחנת רוטנברג נשלחה קרן סמויה שהרגה את היטלר, וזה בהשפעת מאמר אחד שמייחס להגנה שלנו איזו כוח מיסתורי. את החדשות מן הארץ אני שואבת מעיתונים צרפתים שעושים כמובן מטעמים מזה. ("גנזים" א-72807).

מהדולומיטים באיטליה, ב-24 באוגוסט 1938, למשה סטבסקי בלבוב, פולניה:

הנה בפינה נפלאה זו אני יושבת – נפלא, חגיגי, כמו אצל סבתא בשבת בבוקר אבל גם עצוב – אינני מבינה את השפה, ודוברי הגרמנית הם כולם נאציים, תאר לך שחלמתי שמתחנת רוטנברג נשלחה קרן סמויה חשמלית – שהרגה את היטלר, הרי זה חלום גראנדיוזי לפי דעתי; וזה היה תחת רושם של מאמר אחד בעיתון צרפתי שמתאר את ההגנה שלנו כמחנה בעל כוח מסתורי. טבקי אולי תבוא הנה? מפה אסע לווישי ופריז – אם יהיה לי כסף, פה לא בזול, 35 לירות ליום. את הנעשה בארץ אני קוראת בעתונות הזרה. ("גנזים" א-6347).

מתל-אביב, בנובמבר-דצמבר 1938, לחברתה יוכבד בת מרים, כאשר אסתר עומדת לעבור לדירה בשדרות ח"ן:

רק אמש נודע לי על-ידי יעקב רבינוביץ שהינך חולה, וחולה ממש – מדוע לא הודעת מה – הרי ידוע לך שהייתי ודאי מסדרת אותך ומונעת ממך כמה אי-נעימות; אני נמצאת בחדר אחד אלולא זאת הייתי לוקחת את מריסה אלי. אני מקווה שתקבלי את הדבר בקלות והכל יעבור בשלום – בעוד חודש בערך אעבור לדירתי החדשה בשדרות ח"ן, ועלייך לבוא אלי לבלות עימי ימים מיספר. ("גנזים" 1/77166).

לימים אני פוגש את מריאסה והיא מספרת לי:

אמא באה ארצה עם שני ילדים, ללא בעל. גרנו שלושתנו בחדר. אמא ואני ישנו במיטה אחת, וזוזיק אחי, שהיה בן שמונה חודשים, ישן במיטת ילדים. זוזיק נולד בפאריס. אני נולדתי בלנינגראד. באנו בסוף 1929, בתקופת המאורעות. האונייה לא יכלה לעגון ביפו. נסענו לאלכסנדריה הלוך וחזור במשך עשרה ימים. הייתי אז בת ארבע וחצי. לא היה קל. כשהגענו ארצה היינו עניים מאוד.

אסתר ראב היתה נכנסת, פורצת אלינו: "בת מרים, חזרתי!" – בדרך-כלל מפאריס, היא היתה נוסעת הרבה ומספרת על נסיעותיה. היו לה עיניים ירוקות והיתה צוחקת המון והיה לה קול רם... שמחת חיים כזו... אני זוכרת ירוק. העיניים הירוקות שלה הזכירו לי תמיד חתול. היא היתה כולה מין חתולה כזו, מאוד סקסית במובן שעכשיו אני מבינה טוב יותר. היו לה תווי פנים גסים קצת אבל כפות רגליים יפות, דקות וארוכות, והקרסולים מאוד דקים. תיראה מה שילדה זוכרת. היא גם היתה לבושה באופן לא רגיל, לעומת הרקע שמסביב. כולנו היינו נורא עניים.

כשאתה אומר אסתר ראב אני רואה לפניי הרבה שמש וצבעים חיים... היא היתה גבוהה... גבוהה מבת-מרים, שהיתה קטנה ורזה... אסתר ראב זה כמו שמש חמימה כזו, היה לה קול מגוון, קצת עי"ן וחי"ת... אני כל כך קשורה אליה בריח ובצבע.

אני לא יודעת איזו ידידות היתה בינה לבין בת-מרים. הן היו נשים שונות מאוד זו מזו. הן היו מדברות. אסתר, כשהיתה חוזרת מנסיעות, היתה מספרת לה. אסתר היתה באה תמיד חופשיה כזו, הולכת מתי שהיא רוצה, נכנסת מתי שהיא רוצה, לא היו לה ילדים, כאשר היכרנו אותה גם לא היה לה בעל.

לפעמים היתה לוקחת אותי אליה לביתה, בית גדול ועצום עם המון חדרים, וילה, לעומת החדר שלנו... וראו את הים מהבית, והרצפה היתה קרה. מדוע אני זוכרת שהרצפה היתה קרה? כי הייתי יושבת עליה ומשחקת. אני זוכרת את עצמי לבד בבית הגדול של אסתר ראב עם הרצפה הקרה והנעימה והיה לי טוב שמה. לא שעברתי לגור אצלה. הייתי רק באה לשם.

היתה גם גינה שבה אהבתי לשחק, ושם גם נפלתי, בהיותי בת שמונה, ומאז יש לי אותה ברך חולה. ליד הבית היתה גדר קטנה, בנוייה מאבני ירושלים, ואני עליתי עליה, וקפצתי...

אסתר מאוד אהבה אותי. כשאמא היתה צריכה ללכת עם זוזיק או לעניין אחר, הרבה פעמים אסתר היתה משמשת כבייבי-סיטר שלי. כשרחל המשוררת נפטרה הייתי חולה באבעבועות-רוח. אמא לא ידעה מה לעשות איתי והביאה אותי לאסתר שתטפל בי. אני בטוחה שאסתר לא הלכה ללווייה של רחל כי אמא הלכה ללווייה והשאירה אותי אצל אסתר.

מדוע אני אומרת שסיפור ההיכרות נמשך הרבה שנים? מפני שהתחלתי לקרוא בביתה של אסתר. היתה לה ספריה והיו שם כל כתבי ברדיצ'בסקי בכריכות נייר חומות, דקות, וקראתי הכל, ובייחוד השפיע עליי ספרו "מרים".

פעם, לפני שנסעה לפאריס, שאלה אותי: "מה את רוצה שאביא לך?"

אמרתי: "בובה."

ואכן בשובה הביאה לי בובה גדולה, שחורה, ואהבתי אותה מאוד. כל ערב הייתי משכיבה אותה לישון, והיה אסור לי להוציא אותה החוצה. גרנו בפינת הרחובות שלום עליכם והירקון, היתה שם חצר עגולה, והיינו רצים בה כל הזמן. יום אחד הוצאתי את הבובה מהבית והשארתי בחצר. רצתי עם כולם. כשחזרתי, הבובה לא היתה. נורא-נורא היה עצוב לי שגנבו אותה, כל כך בכיתי שהיה צורך להביא את אסתר כדי לנחם אותי.

הייתי הולכת הרבה עם אמא ל"בית האדום" של אסתר. תמיד היו שם אנשים, מסיבות. בתור ילדה אני זוכרת שם הרבה חום... אסתר היתה כל כך קורנת חום, וצחוק, והעיניים מחייכות כעיני חתול ירוקות. היא היתה מאוד טובה אליי, מאוד. כאשר היכרתי אותה כבר היתה לבד בבית. כשהייתי רואה ברחוב את הגברת אלואיל, בתו של בוגרשוב, תמיד כעסתי עליה, שלקחה את הבעל של אסתר...

תקופת שתיקתה של אסתר מקבילה אפוא להתפשטות הנאציזם, לשנות המאורעות בארץ, לפרוץ מלחמת העולם השנייה, וגם למשבר הכלכלי שפוגע בבעלי-רכוש, בעיקר בבעלי-בתים שנעשים שבויים בידי דייריהם לאחר שמתקבל חוק הגנת הדייר משנת 1942. בבעלותה של אסתר, בין היתר, בית-דירות להשכרה בפינת הרחובות הירקון 108 פרישמן 5, אך הרכוש מאבד מערכו ואי-אפשר להתפרנס ממנו, ואת המיסים עליו צריך לשלם, ואין ממה. העיסוק בהשכרת דירות לפרנסתה כה מאוס עליה, שלעיתים היא מציינת אותו כאחת הסיבות לכך שחדלה לכתוב שירים.

בקיץ 1938, כשנתיים לאחר גירושיה, היא נאלצת למכור את הבית האדום שבו גרה כתשע שנים. היא שוכרת חדר לתקופה קצרה, וממנו עוברת לגור בשכירות, כניראה מינואר 1939, בדירה בשדרות ח"ן 5. בשנת 1942 לערך היא שוכרת דירה ברחוב בן-יהודה 191 בקומה השלישית, וגרה בה עד סוף שנת 1944. זו הדירה הראשונה שבה אני זוכר את אסתר, והדירה צופה דומני אל הים.

בשנת 1939 היא נאלצת כניראה למכור את חלקת האדמה שקיבלה מאביה נדוניה לחתונתה עם איזאק בשלהי 1921. על מצבה הקשה בשנים אלה מעיד מכתב ("גנזים" 2/1631) שהיא שולחת לידידה יעקב הורוביץ. הנה התהפך הגלגל. היא, העשירה והגאה, שהאכילה סופרים והילוותה להם כספים וקנתה תמונות מציירים רעבים, זקוקה עתה לכסף, ומדובר כניראה בהחזר הלוואה שנתנה תמורת שטר:

יעקב הורביץ יקר!

הרבה היססתי עד שבאתי לכתוב לך מילים אלה – אצלי מצוקה כספית מאוד לא נעימה ברגע זה. עלי לשלם 30 לא"י [בעד] חצי שנה שכר דירה, ואין לי פרוטה על זה. מתרוצצת אני מחצית היום ומורה עברית למתחילים – על מנת להרוויח 5 לא"י בחודש.

יעקב יקר, אילו יכולת לתת לי ע"ח השטר שלך 5 לא"י – היית מציל אותי, נא עשה זאת – ומדוע אינם רואים אותך? אני חושבת שמצב רוחך טוב – ואני שמחה על זה. עשה הכל בכדי שיהא כך.

                   והנני מאחלת לך כל טוב.

                                                                       בחיבה,

                                                                                           א. ראב

ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שלחה לראובן שהם ב-20 במרס 1972 היא מתארת את מצבה:

1940, מלחמה קיצוב מחסור אני הולכת לבית-עבוט ממשכנת חפצי בית יקרים מקבלת פרוטות עבורם, לא יכולה לפדות אותם. אחרי מלחמת העולם מלחמת השחרור – מיסי-רכוש עלו אני במצוקה לא כותבת, לא חיה, לא נוסעת, ימים אין חפץ בם.

המשך יבוא

* * *

משה כהן

הנדון: איפה ההערכה?

מכובדי,

אבירי הדמוקרטיה וזכויות האדם טוענים שאסור לגעת בזכויות האדם ובסמכויות בית המשפט שלנו הואיל והן-הן כרטיס הביקור שלנו וחלון הראווה שלנו בפני העולם, ופגיעה כלשהי בהן תערער את מעמדנו הבינלאומי.

אם כך הדבר, למה לא ראינו את הערכת העולם למשטרנו הדמוקרטי בדו"ח גולדסטון, ובכל הגינויים הבינלאומיים חדשות לבקרים על הבנייה בירושלים, ובכל הפגנות הסטודנטים בקמפוסים ברחבי העולם. גם לא ראינו שום הערכה לעזרה הרפואית, עשרות הניתוחים שרופאינו מבצעים בהתנדבות בעולם השלישי, הסיוע שמושיטה ממשלתנו לאזורי אסון. ולא שום הערכה לפרסי הנובל שמקבלים אנשי המדע שלנו.

לא רבותיי, היחס אלינו אינו קשור למעשינו. יש תעשייה אדירה של שנאה לישראל ואיש אינו מעונין לדעת עלינו או לשמוע אותנו. רק לשנוא ולנאץ אותנו.

לפיכך עלינו לכלכל את מעשינו לפי הבנתנו ולא לפי "מה יגידו".

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

פרופ' מוטי רביד

הברירה הטבעית

פרופ' מוטי רביד, מנהל רפואי ומנהל האגף הפנימי בביה"ח מעיניי הישועה; פרופסור מן המניין לרפואה פנימית באוניברסיטת תל אביב; חבר המועצה הלאומית לסוכרת ויו"ר האגודה הישראלית לסוכרת. מקור הרשימה הזו אינו ידוע.

העיתונות הכתובה והאלקטרונית, וכל המדיה, מוצפים בשנים האחרונות בנביאי זעם המספרים לנו על הנזקים לבריאות שבחומרי הדברה, בממתיקים מלאכותיים, בצבעי מאכל, באריזות שונות ובשימורים – ומטיפים לחזרה למזון טבעי אורגני.

לכל המטיפים בשער רצוי להזכיר כי כאשר האדם חי בטבע, אכל ירקות אורגניים וביצים אורגניות, לא היו חומרי הדברה והכול היה טרי ולא משומר – תוחלת החיים הממוצעת היתה 36 שנים.

אינני מתכוון לתקופה פרהיסטורית או לזמן העתיק, זו היתה תוחלת החיים באירופה עד אמצע המאה התשע עשרה. במהלך המאה העשרים, היא המאה של פיתוח טכנולוגיות המזון והחקלאות המודרנית, תוחלת החיים הוכפלה ואף למעלה מזה. למעשה העלייה בתוחלת החיים במהלך המאה העשרים היתה גדולה בהרבה מאשר העלייה מזמן שעמדו אבות אבותינו על הרגלים וזקפו את קומתם ועד לראשית המאה העשרים.

הגורמים העיקרים לעליה בתוחלת החיים היא תזונה טובה יותר שהתאפשרה ע"י חקלאות מודרנית, הידע שנרכש במיקרוביולוגיה ואיפשר מניעת זיהומים, מבני מגורים טובים יותר, פחות צפיפות ובסוף הרשימה – התפתחות הרפואה.

כיום הגורמים העיקריים המונעים עלייה נוספת בתוחלת החיים הם מעשה ידי אדם. העישון וההשמנה.

שתיית משקאות "טבעיים" המכילים סוכר מזיקה לאין ערוך יותר מאשר משקאות דיאט לסוגיהם המכילים ממתיקים מלאכותיים.

למעשה מעולם לא הוכח נזק כלשהו משימוש בממתיקים סינטטיים.  מעולם לא הוכח נזק לבריאות מאכילת ירקות ופירות שרוססו. נזקים מחומרי ריסוס תועדו בעובדים בחקלאות ובתעשייה שנחשפו לריכוזים משמעותיים של החומרים.

לאוכלי ירקות ופירות – אם ירחצו אותם במים, אין כל סיכון שיגרם להם נזק.

תעשיית המזון האורגני גורפת הון על חשבון התמימים המשלמים מחיר מופרז עבור מוצר שאין לו כל יתרון. שימוש באנטיביוטיקה בגידולי עופות ובקר אינו מקובל עוד כשגרה אלא במקרים ספוראדיים של גילוי מחלה. האוכל ה"סינטטי" הניתן לעופות מכיל את כל אבות המזון הדרושים להם ואין כל נזק באכילת העוף והבשר. 

נכון שבתקופה שבה היה השימוש באנטיביוטיקה נפוץ (והופסק כיוון שלא נמנעו זיהומים) תוארו מקרי אלרגיה לאנטיביוטיקה בבני אדם. אך אלה היו מקרים בודדים ללא כל השפעת על בריאות כלל האוכלוסייה.

אגדה נוספת שעליה נבנתה תעשיה שלמה היא המים המינרלים. למי ברז בארץ איכות טובה, טעם סביר בהחלט אין בהם זיהומים (זולת מקרים בודדים המתפרסמים ע"י משרד הבריאות) אין כל סכנה לבריאות לשתות מי ברז.

אם לדייק, עדיף לשתות מי ברז כיון שהם מכילים מינרלים שונים הדרושים לגוף והם חסרים או שריכוזם נמוך מאוד במים המינרלים. הקרח שאנו שמים בכוס המים, המופק מן המקרר החשמלי, הוא מי ברז קפואים, אנו שוטפים ירקות ופירות במי ברז. מעט הרעלות המזון וזיהומי המעיים שיש בארץ, מקורם אינו במים אלא במזון שלא בושל דיו או שהושאר מחוץ למקרר.

יש משהו בטבע האנושי המחפש פתרונות אזוטריים ואינו מוכן להביט בראי ולראות את המוכח והמובן.

במקום להקדיש זמן וכסף לקניית מזון אורגני ושתיית מים מינראליים כדאי פשוט להימנע מזלילה ולהפוך פעילות גופנית סדירה לחלק אינטגראלי מאורח החיים החל מילדי הגן וכלה בקשישים.

הורדה בצריכת קלוריות מממוצע של 2,500 ביום ל-1,800 ביום היתה מונעת חלק ניכר ממחלות הלב וכלי הדם, גורמת לירידה בחלק מן המחלות הממאירות ומוסיפה 3-2 שנים לתוחלת החיים, והרבה יותר מזה לתוחלת חיי בריאות.

כל זה ניתן להשיג בנקל, ללא מזון אורגני ללא מים מינרלים וללא תוספי מזון. בכסף שייחסך אפשר לשפר את חינוך הילדים לתרבות ולספורט.

אהוד: פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה אומר לרומנטיקאים: "טבע זה סיפיליס!"

אני בכל זאת מעדיף את "מי עדן" מהגולן על פני טעם המים מהברזים בתל אביב, אם כי ממי הברז הללו, לאחר הרתחה, אנחנו מכינים את כל סוגי השתייה – תה, קפה, מיץ פטל עם לימון טרי סחוט וממתיק מלאכותי, וכדומה. 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום. בנוגע לאהוד בן עזר שכותב: "מעולם לא היתה 'הפגנת המיליון' אבל השקר של ההפנינג החברתי-התקשורתי של הקיץ האחרון – נקלט!" [גיליון 704] – הרי שאתמול בערב [יום ראשון] היתה גם היתה הפגנת המיליון וחצי. היא התרחשה בשידור חי בערוץ הטלוויזיה עם הקרנת פרק הפתיחה של העונה החדשה, ואם יותר לי להעיר – העלובה, של "האח הגדול". מה לדעתך זה אומר על מה ה"עם" באמת חושב? ומה הוא באמת הפנינג חברתי-תקשורתי של זמננו? אנו יכולים להתווכח על קוצו של יוד אך האמת צורחת בפרצופנו ואנו לא רואים. בברכה, ברק טפר.

* במצרים עומדים לחדש טקס עתיק מימי שקיעת הפרעונים – טקס שחיטת התרנגולת שמטילה ביצי זהב.

* "שלום, אם אינני טועה,  שמו הפרטי של ציזלינג [בתמונות עם אסתר ראב בגיליון 704] הוא יצחק (היה יו"ר מכבי), או אהרון שהיה מקבוץ עין חרוד. לדעתי [בתמונות] זה יצחק ולא מאיר כפי שנכתב. בברכה, אצילה בנטון."

אהוד: שאלתי על כך בזמנו את דודתי אסתר ואמרה לי שמאיר ציזלינג אכן היה אחיו של אהרון, ואולם הוא, מאיר, עזב לאחר שנים את הארץ. כל היודע עליו פרטים נוספים מוזמן להשלים.

* בתל אביב טרם נקבע רחוב על שמה של אסתר ראב, וגם בול עברי לא הופיע עם דמות דיוקנה, למרות שב-2011 מלאו 30 שנים למותה, ובשנת 2014 תימלאנה 120 שנה להולדתה! אבל היא הרי פחות חשובה מיונה וולך מקריית אונו, שעל שמה קורא רחוב בתל אביב!

* ברק רביד, 3.1.12. "הארץ": לפני שבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) ברשות הפלסטינית דו"ח דמוגרפי לסיכום 2011. כצפוי, המסקנות כמעט ולא זכו לתהודה בישראל, והתקשורת התעלמה לחלוטין מהממצאים. אך כשמעיינים בדו"ח מתגלה תמונה מדאיגה, שמעלה תקווה שלפחות חלק משרי הממשלה נחשפו לנתונים.

הדו"ח גילה כי מיספר הפלסטינים בשטחי הרשות הפלסטינית עומד על כ-4.2 מיליון איש. 2.6 מיליון בגדה המערבית ו-1.6 מיליון ברצועת עזה. אליהם יש להוסיף עוד כ-1.4 מיליון פלסטינים אזרחי ישראל ועוד כ-5.6 מיליון פלסטינים שחיים במדינות ערב ובשאר העולם.

שלושה ימים לאחר מכן פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) בישראל דו"ח דמוגרפי משלה לסיכום 2011. מיספר התושבים בישראל עומד על 7.8 מיליון איש; 5.9 מיליון יהודים, 1.6 מיליון ערבים ועוד 325 אלף שמוגדרים "אחרים".

כאשר מסכמים את הנתונים, מגלים כי מיספר היהודים והפלסטינים בין הירדן לים כמעט שווה. לפי נתוני הלמ"ס הפלסטינית, מספר היהודים גדול ב-300 אלף ממספר הפלסטינים. לפי הלמ"ס הישראלית הפער עומד על 100 אלף איש בלבד.

אבל מה שמדאיג במיוחד בדו"ח היא השורה התחתונה שלו. "על בסיס האומדנים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל הציגה בשנת 2010, ואם הגידול הטבעי יישאר ללא שינוי, מיספר הפלסטינים והיהודים ישתווה ויעמוד על 6.3 מיליון איש עד סוף 2015," נכתב בדו"ח הפלסטיני. "עם זאת, עד סוף 2020 יעמוד מספר הפלסטינים בפלסטין ההיסטורית על 7.2 מיליון איש, בעוד שמספר היהודים יעמוד על 6.8 מיליון בלבד."

* בשבוע הבא יוזמנו סתיו שפיר, איציק שמולי ודפני ליף למשכן הנשיא שמעון פרס בירושלים לקבלת אות התודה הממלכתי-אווירי על כל כך שבשנת המחאה החברתית שעוררו, 2011 –  נקבע שיא של 12.9 מיליון נוסעים שעברו בנתב"ג – שזהו שיא של כל הזמנים. מיספר הנוסעים היה גבוה ב-6.7% לעומת 2010. מה שמראה על, ומוכיח את – ההידרדרות הנוראה של רמת החיים והצדק החברתי שבשמו יצאו בצדק השלושה להפגין בצדק בראש מיליון איש מוחים למען הצדק החברתי.

מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמסר כי בשנת 2012, שבה לפי חיזוי הביטוח הלאומי יעלה פלאים אחוז העניים בישראל מפני שהוא נקבע על פי העלייה היחסית ברמת החיים הכללית [עני, יעני – הוא 2 דולר ליום כמו במצרים!] – סביר להניח שייקבע שיא גבוה עוד יותר של ישראלים רעבים ושקועים באוברדרפט שיטוסו בצדק חברתי דרך נתב"ג להביא בשובם גבינות ונקניקים מחו"ל.

* בשריפת הענק בפארק הלאומי טורס דל פאינה שבדרום צ'ילי אשמים קודם כל היהודים ומתוכם אשמים בעיקר הישראלים, ומתוכם אשמים בעיקר ממשלת ישראל והעומד בראשה שהציתו את התבערה בצ'ילי כמו שהציתו בכוונה את יערות הכרמל ואת המגיפה השחורה אבל אל דאגה יש לנו מבקר מדינה מסדר גודל של סופר-פטפטנקר ובקרוב הוא יגלה לנו מי האשמים וידיח אותם מהממשלה!

התייר הישראלי רותם זינגר מואשם בהצתת 17 נקודות בעירה בפארק. "חבר הפרלמנט הצ'יליאני, פואד צ'יהין [ממוצא ערבי כנראה] כתב בטוויטר שלו כי התיירים הישראליים שגרמו לשריפת היערות נשלחים אחר כך על ידי ישראל להרוג ילדים פלסטינים!" ["הארץ", רויטל בלומנפלד, 4.1.12].

* לנילי מירסקי היקרה, עכשיו, שהתפטרת ממערכת "עם עובד" לאחר שההוצאה נפלה בידי מנכ"ל חדש, שוטר, שהוא בוודאי גם שונא ערבים ולא מסוגל לקרוא ספרים שאי אפשר להבין מה כתוב בהם, והוא ודאי גם חלק מהמזימה של נתניהו-עיני להשליט בישראל משטר פאשיסטי כמו שהיה אצל מוסוליני ופראנקו – אולי תתפני לקרוא את הרומאן "המושבה שלי" [בהוצאת "אסטרולוג" 2000], שאת כתב היד שלו החזרת לי בדואר ב-1998 ללא מכתב-לוואי אפילו, כאילו לא רצית לטמא את ידייך הכותבות, הענוגות, האינטלקטואליות, ברומאן הפיגולים שלי; ומאוחר יותר גם שלחת לי מכתב ובו רשום תאריך מוקדם להחזרת כתב-היד בדואר, אלא שעל המעטפה היתה חותמת ובה תאריך של אחרי החזרת כתב-היד, וזאת כנראה לאחר שננזפת על ידי המנכ"ל אהרון קראוס. קראוס אמנם לא היה בעברו שוטר אבל בין השאר שימש כמנהל עיתון "דבר" וסגן ראש העיר גבעתיים, וגם קודמו אליעזר פרי לא היה שוטר אבל שימש בשעתו כמנהל משרד הביטחון, סגן וממלא-מקום ראש העיר תל-אביב, וגם מנהל מצליח של חברת השיכון עמידר במשך שנים רבות, כפי שהצליח גם ב"עם עובד".

מכל מקום, גם כשישכחו אותך ואת חלקך הצנוע בספרות העברית, עדיין יזכרו ויקראו בעברית את הרומאן שכל כך הגעיל אותך – "המושבה שלי".

* בתקופות שהותנו הקצרות במרכז הלימודים והמחקר העברי-היהודי באחוזה שבכפר ירנטון, לא רחוק מאוקספורד, היינו נהנים, במסע הקניות השבועי במרכול הענק של רשת סיינסברי, לראות את שפע הירקות והפירות: תפוזים, לימונים, אשכוליות, אפונה דקה, שעועית טרייה, עגבניות שרי, פלפלים מכל המינים, מלונים, ענבים, צנון, צנוניות, פומליות, חצילים, קישואים, כרובית, דובדבנים, חסה, תפוחי-אדמה, בצלים, תפוחי-עץ, אפרסקים, מלפפונים [אמנם רק גדולים], ומה לא? כל שפע תוצרת הגן, השדה והמטע היה בנמצא שם, גם בחורף.

בחורף אנחנו פוגשים גם בארץ אותו שפע ומיגוון של פירות וירקות, גם אלה שבשנים רחוקות היו בנמצא רק בקיץ, למעט עונתיים-קצרים כמו מישמשים ודובדבנים, אבל בהבדל אחד –

כמעט כל הירקות והפירות בסיינסבורי [למעט אולי תפוחי-אדמה] היו ייבוא מארצות שמעבר לים, מצפון-אפריקה, מאפריקה, מדרום-אמריקה וגם מישראל ומירדן, טריים וארוזים באופן זהה על פי התקן של הרשת –

ואילו אצלנו, בישראל, למעט סוג מסויים של אגסים וחבושים גדולים – כל הפירות והירקות הם תוצרת החקלאות הישראלית!!! הם מכאן!!!

הבה אפוא נהרוס את החקלאות ואת משק החלב שלנו, כדרישתם הכלכלית של המנהיגים המטומטמים של המחאה החברתית ממאהלי תחריר-רוטשילד וגאוני מחאת הקוטג' – ונתחיל לייבא ירקות טריים מאנגליה!

* מה קורה לתשלומים לסופרים עבור השימוש בספריהם בספריות הציבוריות בשנים 2009 ו-2010? היה צריך להיות גם איזה גמר-חשבון כי על 2008, אם איננו טועים – שולמו רק מקדמות עם התראות מטומטמות שמי קיבל יותר מדי יידרש להחזירן!

התשלומים האלה הונהגו בשנות ה-80 לאחר פעילות שלנו כיו"ר הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים, וזאת בימי שולמית לפיד כיו"ר האגודה ועו"ד אלי זהר כיועצה המשפטי ללא תשלום, ובסיוע בקי פריישטאט, שהיתה עוזרתו של ראש הממשלה דאז שמעון פרס לנושאי תרבות. בעקבות דרישותינו הקים רה"מ ועדת מנכ"לים לבדיקת מעמד הסופר, והתשלומים מהספריות היו אחת מהמלצותיה החשובות.

* לקראת אביב השידוכים והזיונים הקרוב באוהלי המחאה בכיכר רבין המשופצת – אנחנו מברכים את מנהיגי תנועת המחאה והצדק החברתי, שהחלה לפני כשנה בסיסמה הגאונית "שדרות רוטשילד תחריר" –על הודעת אחיהם, מנהיג האחים המוסלמים במצרים: "אנחנו נקים ח'ליפות איסלאמית!" – מה שמוכיח שמוטב להיות אידיוט פופולארי מאשר חכם מבוזה.

* ביום שני, 23.1.12, בשעה 16.30, ייערך ערב עיון לזיכרו של יוסף ויתקין במלאת 100 שנים למותו [ב-22.1.1912, בגיל 36] – וזאת במוזיאון ראשון לציון. הודעה מפורטת תבוא ובינתיים נשמח לקבל רשימות על אודותיו מקהל נמענינו.

* התקשורת רודפת השערוריות שבחלקה  היא שונאת ישראל, מצאה לה נושא חדש להתעמר – בעיקר כמובן באמצעות עיתון "הארץ" – אין די שילוט וחומר בערבית במוזיאונים הגדולים בישראל! – רגע, האם האזרחים הערביים שלנו אינם אמורים לדעת עברית? כנראה שלא. הייתכן? מניסיוננו בפגישות עם תלמידי תיכון ערביים ודרוזים – הם מתקשים לשלוט בשפה העברית הרשמית של מדינתם ישראל ויש אפילו הרגשה שחלקם מזלזלים בה.

* למוקירי זיכרו של שמואליק חדש, ביום שני, 9.1.12  בשעה 15.30 בבית העלמין של כנרת – עלייה לקברו של שמואליק במלאת שלושים לפטירתו.

* עם תרגומו מחדש מגרמנית של הספר "במבי" מאת הסופר והעיתונאי היהודי-וינאי יליד בודאפשט, פליקס זאלטן [זיגמונט זלצמן, 1869-1945], ספר הנחשב לקלאסיקה של ספרות הילדים – לא הוזכר בשום מקום, גם לא בראיון עם המתרגם מיכאל דק ב"ספרים" של "הארץ" [4.1.12], כי זאלטן [או סלטן] הוא מחברם של שני כרכים – מן הפורנוגראפיים המשעשעים והמגרים ביותר שנכתבו אי פעם: הראשון "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", והשני "ילדה יפה או תמימותה הזנותית של ג'וזפין". שניהם יצאו לאור גם בתרגום עברי בסידרה "דרך חור המנעול" של הוצאת "אסטרולוג" בשנים 1998-1999, [הוצאה שהתמחתה בין השאר גם בהוצאת ספרות עברית חתרנית כגון פרוזה, עיון ושירה שלנו ופרוזה של אסתר ראב] – אבל מפאת כבודו של "במבי", שהוא ספר לכל המשפחה הישראלית הצבועה והמתחסדת [אלא אם כן מדובר בגסויות של חנוך לוין] – אין מזכירים אותם. ב"וויקיפדיה" אף הגדילו עשות וכתבו שסלטן "כנראה" כתב אותם.

סלטן היה ציוני ואף ביקר בשנות ה-20 בארץ ישראל וכתב על רשמיו מאותו ביקור.

* * *

פליקס סלטן

מתוך "ילדה יפה"

עמודים 35-36 מהספר, שנבחרו באקראי

מלאני צחקה.

"כמובן, טיפשונת שכמוך! למלצר הראשי שלנו יש זין כמו של סוס, והוא יכול להכניס אותו לתוכי עד כדוריו ממש. וגם הזין של האב מאייר..." הוסיפה בגאווה.

"אני לא יכולה להאמין..." אמרתי בקינאה.

"אם את לא רוצה להאמין, פשוט אל תאמיני." רטנה.

אחרי זמן מה היא הציעה: "את יודעת מה? את יכולה לראות בעצמך. אם תבואי למקום שלנו איתי כעת. אני אלך לצריף של הבחורים, כיוון שהאב מאייר לא זיין אותי היום, ואחפש את ליאופרד. אם נמצא אותו, את תוכלי לראות במו עינייך את הזין הענק שלו נכנס כל כולו לתוכי. גם ליני פרדינגר לא האמינה לי. וראתה בעצמה... היא ראתה איך ליאופרד מזיין אותי!"

"בסדר מצידי," אמרתי. "אני אבוא איתך."

הייתי ממש סקרנית לראות איך הנערה השמנה הזו, בעלת השדיים העצומים, מזדיינת, וקיוויתי כי אוכל להשתעשע בפטמותיה כאשר הדברים יתחממו.

שדיים של נשים תמיד ריתקו אותי, בדרך זו או אחרת. אני מניחה כי אישה אינה צריכה להיות בעלת נטיות לסביות כדי להימשך לגיזרה הנשית. אבל אינני רוצה לדון בזה כעת. התשוקה המינית שלי התעוררה, ולאחר ש'טוהרתי' על ידי האב מאייר, חשבתי כי אוכל להרשות לעצמי לטעום מעט מהתענוגות שכה עינגו אותי בעבר. אם ליאופולד הזה הוא ממש סוס כפי שאמרה מלאני, אולי יישאר משהו גם בשבילי.

מלאני המשיכה את סיפורה: "כמה ימים אחרי הזיון השני שלי, הלכתי שוב אל צריף המגורים, אבל מצאתי שם רק את פטר, המוזג. כאשר ראיתי אותו ונזכרתי במה שג'והן סיפר לי, צעקתי עליו:

"'שקרן ארור שכמוך! איך אתה מסוגל לספר שקרים כאלו עליי, הה?'

" הוא צחק: 'מה נשך אותך, העלמה מלאני?'

"צחוקו רק הגביר את זעמי. 'איך העזת לספר לג'והן שדפקת אותי, שקרן חסר בושה שכמוך! ג'והן יודע שאין זו אמת...'

"הבנתי שפלטתי מיספר מילים מיותרות... פטר הבין כעת כי ג'והן דפק אותי. הוא הבין זאת מיד. הוא המשיך לחייך אליי ואמר:

"'ג'והן בעצמו הוא השקרן, לא אני! אני אף פעם לא אמרתי שדפקתי את העלמה מלאני. אני רק אמרתי שהייתי רוצה לדפוק אותה... אין בזה כל רע, נכון...? אני פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי... כיוון שהעלמה מלאני היא כל כך יפה... את לא יכולה  לכעוס עליי בגלל שאני מעריץ אותך...'

הוא התקרב אליי וליטף את שדיי. כעסי התפוגג באחת. באתי כדי שיזיינו אותי. וכאשר פטר אמר אליי כעת: 'אנא, הרשי לי, העלמה מלאני, בבקשה!' אני אמרתי לו להוריד את הבריח מעל הדלת. הוא עשה זאת מיד, ובכן... אז אני נשכבתי על אחד הדרגשים והוא זיין אותי לאט והמון זמן, ואני ממש נהניתי מזה."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,319 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.