גיליון מס' 706

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בטבת תשע"ב, 9 בינואר 2012

עם הצרופות: 1. אלואיל ליד מכונית הוויליס שקנתה אסתר וישה בא לטפל בה.

 2. קורפורל ישה ברוכמן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יעל גליל: אלקטרז. // רות ירדני כץ: האם אני מטומטמת? // משה ברק: יפה ירקוני, מלכת הזמר של ארץ ישראל. // פוצ'ו: עם יפה ירקוני במלחמת 6 הימים. // יוסי גמזו: מִשְׂחֲקֵי הַלִּיגָה. // עוז אלמוג: החיוך האחרון של פרופ' אילן גור זאב. // משה נעם: העיפו את הכיפות תוך קריאת "ייקה פוץ!" מזיכרונותיו של ייקה דתי. // מרדכי קידר: תופּי מלחמה במפרץ. [ציטוט]. // ישראל זמיר: חתולים בקיבוץ או – בשמיים אין הפרטה. // נעמן כהן: מצאלחה סלמאן – אלוהי הדרוזים  – "איטבח אל יהוד", ועולי רוסיה. // אריה רוזנברג: מראה הזריחה מהתבור ומליקת תרנגולות. // אורי הייטנר: 1. סקירת עיתוני סופשבוע – 6-7.1.12./  2. מה שלום השכנים? / 3. חוק להגנה על ההתיישבות. // שוש צוריאל: על תקוה הנדל אחותה של יפה ירקוני. // נילי דיסקין: אתה באמת חושב שעצם זה שאתה אומר משהו –משכנע? // יוסף דוריאל: שתי תזכורות לרדידות החשיבה הביטחונית. // אך, כמה שזה נכון, לא טוב להם לערבים. [רץ באינטרנט]. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות, 2. 1939, פציעתו של הבחור היפה, קורפורל ישה ברוכמן. // ממקורות הש"י. // לא רק בישראל ובנחלאות, גם בווינה – היה ניצול מיני של ילדות בידי אנשי דת, מתוך "ילדה יפה" [1905] של מחבר הספר הקלאסי לילדים "במבי" – הסופר היהודי-וינאי יליד בודאפשט פליקס סַלטן.

* * *

יעל גליל

אלקטרז

אִישׁ מִן הַשּׁוּרָה, בִּדְמִי יָמָיו

מִתְוַדֵּעַ לְתַאֲרִיךְ הַתְּפוּגָה שֶׁל חַיָּיו

הוּא מְבַקֵּשׁ לִטְעֹם מִן הַמָּתוֹק

לְפְרָקִים אֶת הָעוֹל מֵעָלָיו לִפְרֹק

לַמִּצְעָר לִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר בְּנַפְשׁוֹ

וְהַמְּשִׂימָה קָשָׁה מִנְשׂוֹא

כִּי אִשְׁתּוֹ, יְלָדָיו וְכָל שֶׁאָהַב

הֵם צוּר מִבְטָחוֹ וְכִלְאוֹ גַּם יַחְדָּיו

* * *

רות ירדני כץ

האם אני מטומטמת?

התייחסותך לרשימתי "אורות הבמה" [גיליון 205] גרמה לי לעצב. עירבבת את הסלט בשמן הלא נכון. ההבדל בין הילדים המקסימים והמוכשרים, לבין אייל שני לא במקום. טענתך שהילדים נוצלו בצורה צינית גם כן לא במקום. יצחק קדמן איננו עוסק בפיתוח כישרונות. תפקידו לצעוק כאשר הילדים בסיכון, התעללות וניצולם המיני. 

היתה לי הזכות הנהדרת לחיות ביפן כשנה וחצי. שם ראיתי תוכנית של ילדים בשיא הציפייה  שנקראה "ילדים מבשלים". הילדים המדהימים בני חמש עד תשע, רקדו שרו, בישלו עם שף מנופש (אנימציה) ועשו דברים נפלאים. אף אחד לא קם וצעק שהם מנוצלים.

אני מבקשת להזכיר לך ששירלי טמפל, אליזבת טיילור, ג'ודי גרלנד, מיקי רוני, דין סטוקווהל, סמי דייויס הבן וגם מייקל ג'קסון, התחילו את הקריירה שלהם בקולנוע בגיל קטן, קטן. הם הרשימו והלהיבו והקריירה שלהם נסקה. 

קבעת חד-משמעית ש"בעיניי אין הבדל רב בין התוכניות הדביליות שבהן משתתף הטבח המתעתע אייל שני לבין הניצול הציני של הילדים ב'בית הספר למוסיקה'. שניהם בנויים על הטמטום של הקהל הישראלי הצופה בהן."

האם הקהל הישראלי הוא מטומטם? כל אלה שצפו בתוכנית הזמר של הילדים הם מטומטמים? אתה חושב שאני אחת מהעם הישראלי שאהבתי מאוד את התוכנית בגלל שילדים מוכשרים הראו לנו למה הם מסוגלים, אני מטומטמת?

אהוד: אני חושב שהתוכנית "בית ספר למוסיקה" היא ניצול ציני של נחמדותם של ילדים וילדות צעירים למטרות מסחריות; אבל במחשבה שנייה אולי באמת הגזמתי ביחסי לצופי התוכנית את התואר מטומטמים וזאת כי טמטום גדול יותר הוא דווקא צפייה בתוכניות מסויימות של מבוגרים דוגמת "האח הגדול". אך ייתכן שרק אני הוא המטומטם, שמקבל "עור אווז" כשהוא נתקל במקרה בתוכניות האלה או שומע אותן מהחדר השני.

* * *

משה ברק, גבת

יפה ירקוני, מלכת הזמר של ארץ ישראל

אינני בעל השכלה מוסיקלית מקצועית, אך אני מאוהבי השירה והזמר העברי זה למעלה משישים שנה, לא מחמיץ אף פעם הזדמנות לשיר בציבור, ומרבה לשיר לעצמי להנאתי בהיותי לבד.

עתה עם מותה של יפה ירקוני, לאחר שושנה דמארי יש לנסות לסכם את האמת, בוויכוח בין שתי כלות פרס ישראל אלה על תואר מלכת הזמר העברי. אין ספק שלשושנה היה קול מקצועי מעולה, שיכול היה לעלות על כל בימות האופרה בעולם, לעומת קולה הקטן של יפה, אך למרות זאת לדעתי, יפה ירקוני לוקחת בגדול, כמעט-כמעט בכל התחומים, כמלכת הזמר העברי במאה ה-20.

ידענו תמיד כי ליפה היה קול חלש, שעוצמתו החווירה מול האלט הרועם של שושנה דמארי, ומראשית דרכה נזקקה למיקרופון. אך בימינו זהו ציוד תקני קבוע מחויב המציאות שחדר לאופרטות, ואפילו, אוי לאוזניים השומעות – גם לאופרה.

אך מסתבר שהזדקקותה למיקרופון הפכה אותה לאשף השימוש בו, שהצליחה להפיק באמצעותו את כל מגוון הצלילים לכל מצבי הנפש של שיריה. מה שאין לומר על שושנה דמארי, שהאלט המצויין הרועם שלה, נותר קבוע וכמעט מקובע בכל שיריה. עם המיקרופון או בלעדיו היא התקשתה לאפיין את דקויות הבדלי הרגש בין "אני אוהב אותך מעזה עד חניתה" לבין "אור עולה הבוקר".

ולהופעותיה של יפה. לא די שקולה התנגן לפי אופי השירים, אלא שהטבע חנן אותה גם בנשיות כובשת, וטעם בלבוש שתמיד צעד עם הזמן והמקום, אותו ידעה להניע בתאום עם תנועות גופה הנשיות, ויצרה בכך מופע אמנותי כובש לב.

כל זאת לעומת שושנה דמארי, שכאמור שמרה על תהילת קולה הצלול העז, אך תמיד עם פאתוס עודף, בעמידה קפואה בלבוש עם עודף קישוט רעשני שלא נראה ברחובותינו, שהיה אמור כנראה לשדר סמכותיות של: "קבלו אותי – המלכה!"

יפה ירקוני שרה שירי ילדים, נוער ובוגרים. שירי החלוצים בהתיישבות, ובהגנה, לצד שירי הכמיהה לבן הזוג היוצא לקרב. היא הבינה את הצורך בריקודים הסלוניים, והיתה לחלוצה שלהם בבתי הקפה, שהפכו למבוקשים בכל ערינו. 

שושנה דמארי, לעומתה, הצטיינה בעיקר בשירי ההסתערות, ההתלהבות מחד והעצב הצורב מאידך. לפי אופי הופעתה לא יכלה למשוך ילדים להתחיות בשירתה. כך היה גם לאוהבים, ששיריה לא הפיחו רוח באהבתם.

אישית, אינני שוכח לשושנה, שהיא לקחה את "הטנדר נוסע" שאסתר גמליאלי כבשה בו את הארץ בקול הזמיר שלה, ועשתה ממנו פגז מוזיקלי בקולה הרועם, שמשום מה לא חדר ללב.

ולבסוף הזהות. שושנה הכריזה על עצמה כל חייה כתימנייה, אף כי היתה ותיקה יותר מרוב אזרחי ישראל. היא הגיעה לארץ בת 4 וכל חייה המוזיקליים גובשו בארץ ישראל ולאו דווקא בעדה התימנית. היה זה מזעזע לשמוע שהזמרת הגדולה של ישראל, נקראת "הזמרת מתימן". היתה זו בדלנות מתנשאת. כי חנה מרון לא היתה "השחקנית מגרמניה", ווילנסקי לא היה "המלחין מפולין". לכן אין פלא, ששיר היובל שלה לא מדבר על עדיי תל אביב בה חייתה 80 שנה, אלא על "עגילי דמאר", העיירה הנידחת בתימן אותה לא ראתה ולא הכירה.

ומה לעשות – גם קולה נותר מיצג כפייתי של שירה תימנית, שמקום נכבד לה בתרבותנו, כאחד מסוגי ההיגוי שיצרו את העברית הישראלית, אך היא איננה ההיגוי הישראלי. ואילו יפה, כמיזוג גלויות של אברהמוב, גוסטין, וירקוני שרה עברית השגורה בפי כולנו. 

אהוד: מה לעשות, אני אוהב את השתיים ללא הבחנה, לבד מדבריה של יפה ירקוני בסוף ימיה, בטרם איבדה את צלילותה (ואולי כבר איבדה) – שהשוותה את חיילי צה"ל לנאצים.

* * *

פוצ'ו

עם יפה ירקוני במלחמת 6 הימים 

אודי שלום,

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי. עדים לו כל חיילי חטיבה 7 שהשתתפו במלחמת ששת הימים ואני מתפלא שעד היום הוא לא פורסם.

אז הנה קיבלת זכות ראשונים.

שלך

פוצ'ו

יפה ירקוני אולי יכולה להסתייג מהכינוי "זמרת המלחמות" אבל היא לא יכולה להכחיש (היום אפילו אם רוצה היא לא יכולה)  ששלושה ימים אחרי שחטיבה 7 הגיעה לתעלת סואץ  במלחמת ששת הימים, היא כבר עמדה על הטנק של מפקד החטיבה, שמואל גורודיש, ושרה. שום להקה צבאית לא הגיעה לאותו מסדר ושום  צוות הווי. רק יפה ירקוני, היא והמלווה שלה, נדמה לי יגאל חרד.

אני יודע כל זאת ממקור ראשון, כי במקרה, בגלל צרוף נסיבות,  הייתי באותה מלחמה נהגו של אותו מח"ט מהולל. כל חטיבת הטנקים הסתדרה  בצורת האות חי"ת באזור ביר גפגפה,  כשהצנטוריון של גורודיש  הניצב במרכז  משמש כבמה שעליה הוצב מיקרופון. המסדר נפתח בנאום הניצחון  של  המח"ט,  שקרא לחייליו  (כולל אותי)  "אחי גיבורי התהילה!"

עם תום הנאום  ותום מחיאות הכפיים, קיבלה יפה ירקוני את המיקרפון ופתחה  ב"האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך". אחר כך שרה עוד שלושה שירים ממלחמת העצמאות, שכנראה לא דיברו יותר מדי ללב החיילים, כי אחרי שגמרה את השיר השלישי התחיל צוות הטנק הקרוב לצעוק לה: "ירושלים של זהב!" 

יפה לא התרשמה מהקריאות ועברה לשיר את "אל נא תאמר לי שלום – אמור רק להתראות."

הטנקיסטים נתנו לה לשיר עד הסוף וכשגמרה התחילו לצעוק שוב "ירושלים של זהב."

יפה נתנה להם לצעוק כרצונם וכשגמרו אמרה:

"עכשיו אשיר לכם את אחד השירים היפים ביותר של מלחמת העצמאות – באב אל וואד."

למשמע שם השיר פרץ צוות הטנק הסמוך בקריאה  מחודשת של "ירושלים של זהב." הקריאה עברה מטנק לטנק ועד מהרה  היתה כל החטיבה מדקלמת כאיש אחד:

"י-רו-ש-ל-ים של ז-ה-ב" "י-רו-ש-ל-ים של ז-ה-ב" "י-רו-ש-ל-ים של  ז-ה-ב..."

בעוד כל החטיבה מדקלמת את שם השיר שכבש אז את כל הארץ בסערה, שמעתי שיחה בין המח"ט ויפה ירקוני:

אומר גורודיש :  "למה שלא תשירי להם את ירושלים של זהב?"

עונה לו יפה: "השיר הזה לא מתאים לקול שלי."

אומר לה גורודיש, שהיתה לו באופן אבסולוטי  שמיעה אל-שמיעתית: "אז תתאימי אותו! מה הבעייה?"

וכשגורודיש אומר "תתאימי!" – אז מתאימים אם זה אפשרי או לא.

"בסדר," אומרת יפה ירקוני אל המיקרופון, "אשיר לכם עכשיו את ירושלים של זהב!"

קולות הצהלה שבקעו מעל עשרות הטנקים היו רמים וצוהלים יותר מהקולות שבקעו שלושה ימים קודם כאשר החטיבה ראתה מול עיניה את תעלת סואץ. כשהשתררה דממה, כחכחה יפה בגרונה והחלה לשיר את  "אויר הרים צלול כיין..."

 האויר אולי היה צלול, אבל הקול...  נו טוב, לא אפרט, כי סך הכול היו לה כוונות טובות, אבל המציאות היתה נגדה. וזה מה שקרה במציאות:

  צוות הטנק הסמוך, שכנראה היתה לו שמיעה קצת יותר אנינה מזו של המח"ט, הבין מהר מאוד לאיזה 'ברוך' הוא הכניס את כל החטיבה, וכאשר יפה הגיעה מדדה אל סוף הבית הראשון, עוד לפני שהתחילה את הפזמון החוזר התחילו אנשי הטנק לדקלם בלחישה גוברת:

"בא-אב אל וא-ד, בא-אב אל וא-ד..." 

עד מהרה היתה כל החטיבה מדקלמת בקצב אחיד את "באב אל ואד" .

יפה, בעלת השמיעה החדה, קלטה מהר מאוד את הקריאה החדשה, הפסיקה את השיר באמצע הפזמון החוזר והודיעה:

"בסדר בסדר, הבנתי את הרמז, 'באב אל ואד!" 

ושוב היו תרועות צהלה שהרעידו את כל סיני.

מאז שמעתי את השיר הזה מפי יפה ירקוני עוד עשרות פעמים אם לא מאות, אבל אף פעם לא התרגשתי ממנו כמו שהתרגשתי אז באותו לילה בלתי נשכח, ליל  ה-15 ביוני  1967,  באזור ביר גפגפה.

* * *

יוסי גמזו

מִשְׂחֲקֵי הַלִּיגָה

 בַּסְּפּוֹרְט הַקָּנִיבָּאלִי שֶל קְרָבוֹת סִכְסוּךְ-דָּמִים

 נָהוּג שֶיֵּש תָּמִיד בֵּין הַצְּדָדִים הַלּוֹחֲמִים 

בְּשֶצֶף-קֶצֶף זֶה בָּזֶה בְּמֶרֶץ רַצְחָנִי    

(שֶבִּמְהֵרָה הוֹפֵךְ לָרֹב לְטֶבַח הֲמוֹנִי)

מִשְלַחַת מַשְקִיפִים מִטַּעַם גּוּף נֵיטְרָאלִי  שֶ- 

יַפְסִיק בְּתֹקֶף אֶת שְפִיכוּת-הַדָּם וְלֹא יַחְשֶה 

עַד שֶתֻּשַּׂג בִּזְכוּת מַהֲלָכָיו הַתַּקִּיפִים 

שְבִיתַת-הַנֶּשֶק שֶיִּכְפּוּ אוֹתָם הַמַּשְקִיפִים. 

אַךְ כְּמוֹ שֶתְּוַאי הַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִיל לַגֵּיהִנּוֹם 

רָצוּף בְּכַוָּנוֹת טוֹבוֹת הַמּוֹלִיכוֹת לַתְּהוֹם 

רָאִינוּ כְּבָר מִקְרִים בָּהֶם תּוֹקֵף בְּזַעֲמוֹ 

אֶחָד מִן הַמִּסְתַּכְסְכִים – אֶת  הַמַּשְקִיף עַצְמוֹ  

שֶלֹּא רַק לֹא מַצְלִיחַ לְרַסֵּן אֶת הַנִּצִּים 

כִּי אִם, בִּמְקוֹם לִבְלֹם אֶת תְּקִיפָתָם, אַף מַעֲצִים

בְּעֶצֶם רִפְיוֹנוֹ וְחֻלְשָתוֹ אֶת הַמָּצוֹר

שֶהוּא, בְּתוֹר מַשְקִיף תַּקִּיף, נוֹעַד שָם לַעֲצֹר.

כָּךְ בִּזְמַנּוֹ תָקַף הַחִיזְבַּאלְלַהּ אֶת כּוֹחַ אוּ"ם

(שֶזְּמַן רָב קֹדֶם כְּבָר כִּנָּהוּ בֶּן-גֻּרְיוֹן "אוּם שְמוּם")

וְכָךְ הִפְגִּין חֵיל אוּ"ם בִּשְאַר מוֹקְדֵי סִכְסוּךְ בַּחֶלֶד

מִדָּה שֶל אִימְפּוֹטֶנְטִיּוּת מְאֹד לֹא מְבֻטֶּלֶת 

וְקַל וָחֹמֶר שֶכַּיּוֹם, בְּכָל זִירָה קְרָבִית

בְּסוּרְיָה, שֶאוֹתָה זִכְּתָה הַלִּיגָה הָעַרְבִית

בְּמִשְלַחְתָּם שֶל מַשְקִיפִים שֶלֹּא נוֹשֵׂאת שוּם פֶּרִי

נִשְנֵית אוֹתָהּ צְבִיעוּת כְּמוֹ בְּעִדַּן אַחְמֶד שוּקֵירִי,

מַזְכַּ"ל הַלִּיגָה בֶּעָבָר, שׂוֹנֵא וְגַם מַשְׂטִין

נֶגְדֵּנוּ, שֶאֶת נַאקְבַּת הַפְּלִיטִים מִפָלַסְטִין

כִּנָּה "אֲסוֹן אַחֵינוּ שֶכֻּלָּנוּ, כְּעַרְבִים,  

לְרַוְחָתָם בִּתְחוּם כָּל אַרְצוֹתֵינוּ עֲרֵבִים"

וְלֹא פָּלַט חֲצִי מִלָּה בִּגְנוּת אַרְצוֹת עֲרָב

בָּן נְמַקִּים אוֹתָם פְּלִיטִים שֶעוֹלָמָם חָרַב

בְּעֹנִי, בַּעֲרוּת וַעֲזוּבָה מִזֶּה שָנִים 

בַּאֲדִיבוּת מְאַרְחֵיהֶם שֶכְּלָל לֹא מְשַנִּים

וְלוּא גַם כְּהֶסְדֵּר זְמַנִּי אֶת רֹעַ גוֹרָלָם

רַק עַל מְנַת שֶיֻּנְצְחוּ עָנְיָם וְגַם סִבְלָם

לַמְרוֹת שֶהֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב שְשִּיבָתָם לְשָם,  

לְפָלַסְטִין, חֲלוֹם הוּא שֶאַף פַּעַם לֹא יֻגְשַם.

כָּךְ שֶכַּיּוֹם, כְּשֶמַּשְקִיפֵי הַלִּיגָה מֻנְהָגִים

בִּידֵי מַר מוּסְטָפָה אֶל-דַאבִּי, מִי שֶכְּבָר הִדְגִּים

אֶת כִּשּוּרָיו בְּרֶצַח בְּנֵי דַּרְפוּר שֶבּוֹ חָבַר

אֶל עוֹמַר אֶל-בָּשִיר, שַלִּיט סוּדָאן לְשֶעָבָר –

כַּיּוֹם, כְּשֶמַּשְקִיפֵי הַלִּיגָה מוּדָעִים וַדַּאי

לְסַכָּנַת מַשְקִיף הַמִּתְעָרֵב יוֹתֵר מִדַּי 

בַּמֶּה שֶמְּבַצְּעִים קַלגַּסֵּי אַסַד הַטּוֹבְחִים

בַּמַּפְגִּינִים אֲשֶר עַל רֶשַע מִשְטָרוֹ מוֹחִים,

אוֹמֵר מַשְקִיף בְּפַרְוָר דּוּמָא, בַּבִּירָה דַמֶּשֶׂק 

בְּצִינִיּוּת גְּלוּיָה שֶשּוּם מַשְקִיף שָם אֵין לוֹ עֵסֶק

עִם נְקִיטַת עֶמְדָּה בְּדוּ"חַ חַד וְגַם תַּקִּיף  

עַל רֶצַח-עַם זֶה, כִּי מַשְקִיף צָרִיךְ רַק לְהַשְקִיף.

וְאַף כִּי הוּא מַשְקִיף עַל שְלַל זְוָעוֹת מְאֹד שָקוּף  

הוּא לֹא יֹאמַר דָּבָר בְּקוֹל בָּרוּר וְרֹאש זָקוּף

אֶלָּא יַמְשִיךְ אֶת פַארְסַת צְבִיעוּתָהּ שֶל אוֹתָהּ לִיגָה 

שֶעַל חֶרְפַּת אַרְצוֹת עֲרָב מוּל הַפְּלִיטִים הִבְלִיגָה

(מָה שֶאֲפִלּוּ הַסּוֹפֵר גָּ'סָאן כַּנְפָאנִי שָב 

וְהֶאֱשִים בּוֹ אֶת אַרְצוֹת עֲרָב בְּסִפּוּרָיו 

לַמְרוֹת שֶשִּׂנְאָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל יָקְדָה כָּאֵש)

כָּךְ שֶלֹּא פֶּלֶא שֶהָעָם הַסּוּרִי מִתְיָאֵש

לֹא רַק מֵחֶבֶר מְרַצְּחֵי צְבָא אַסַד אֶלָּא גַם   

מִמַּשְקִיפֵי הַלִּיגָה הָעַרְבִית בְּלַעֲגָם.

כְּפִי שֶאוֹמֵר פִּתְגָּם עַרְבִי עַל מִין מַשְקִיף "נֵיטְרָאלִי"

שֶאֵין לִסְמֹךְ עַל דִּבְרָתוֹ: "לַא יוּעְתַמַד עַלִי"...

* * *

עוז אלמוג

החיוך האחרון של פרופ' אילן גור זאב

חברנו פרופ' אילן גור זאב, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הדהים וריגש רבים בפרידתו האמיצה והנוגעת לַלב מהחיים. זה היה מפגן נדיר של תעצומות נפש, יושר אישי עילאי ואהבת אדם. הוא העניק לאקדמיה הישראלית בכלל ולאוניברסיטת חיפה בפרט רגע של חסד – תזכורת חשובה עד כמה ברי מזל אנחנו. כי הגמול החומרי חשוב מאד בחיים, אבל הגמול הרוחני חשוב ממנו.

אילן ישב מולנו חלוש אך זקוף. הוא לא הזיל דמעה. הביט אלינו בחיוכו העדין, שדיבר יותר מהמילים שיצאו מפיו. המפגש האחרון עם שותפיו למקצוע תימצת את המורשת המדעית המסורה בידינו: הסקרן מחייך, החרוץ מחייך, הקורא והכותב מחייך והאלטרואיסט מחייך – ומאושר.

החמדן – זועף ואומלל, כי הוא מרוכז בעצמו, רוצה עוד ועוד. חמדני דת, חמדני כבוד ושררה, חמדני אהבה, חמדני תשומת לב וכמובן חמדני כסף ורכוש – מתרבים סביבנו.

הפרידה של אילן היתה ניצוץ של צניעות באפלת החמדנות הישראלית והאושר המזויף. המסר בפרידתו הפומבית היה יפה ומזוכך: חייתי מעט, מעט מדי. הגשמתי רק חלק מחלומותיי. אבל חמישים ושש השנים שניתנו לי במתנה היו ארוכות ומלאות תוכן. בחרתי להיפרד בביתי המקצועי, כי מי שגורלו נקשר בעולם הדעת קם כל בוקר עם חיוך ומסיים את חייו עם חיוך של תודה.

* * *

משה נעם

העיפו את הכיפות תוך קריאת "ייקה פוץ!"

מזיכרונותיו של ייקה דתי

לקראת סוף 1933, בגרמניה, התעמת אבי ז"ל עם כמה נאצים צעירים. לא כולם, עדיין, היו אז נאצים. השוטרים הגיעו ועצרו את שני הצדדים המתעמתים.

למחרת, השופט, שכנראה גם הוא עדיין לא היה  נאצי, זיכה את אבי מאשמת מייצר המריבה. נאמר לו שיקבל "שוצהאפט" (בר-הגנה). עורך דין יהודי הזהירו שעליו להימלט מגרמניה עוד באותו לילה. כך עשה. הוא הגיע לאחותו הי"ד בפרסבורג. אימי ז"ל הצטרפה אליו מאוחר יותר, עם שני ילדים, אני (בן שלוש ומשהו) ואחי הצעיר ממני. אחותו וגיסו הפצירו בו שלא ייסע לארה"ב, למרות שקיבל מסמכים מאחותו שם, ושגם לא ייסע לפלשתינה. אך הוא אחז בשלו. "נאלצתי לברוח כבר פעם אחת יותר  מדי," – אמר.

אחותו וגיסו נשארו בגרמניה ונרצחו. אבל אז, לאחר המתנה של מיספר חודשים קיבל אבי אשרת הגירה לארץ-ישראל (סרטיפיקט) בהצהרת מקצוע שנדרשה לקבלת האשרה – מלצר...

גרנו בפ"ת מ-1934 עד 1939. פרנסה? הנה משהו טיפוסי ליקה: הציעו לו למכור נפט מתוך מיכל שנגרר בעגלה. הוא חישב ומצא שהרווח יהיה ממש אפסי. הסבירו לו: "מה אתה ייקה? אתה לא מבין? החישובים שלך אינם נכונים. תבין – אתה מוזג את הנפט במהירות לתוך הקנקן ונוצר קצף רב. אתה שופך את הנפט מיד לתוך המיכל של הקליינט... זה הרווח. הבנת?"

כן, אבי הבין, אך לא הבין איך אפשר לבוא אליו בהצעה כזאת. מה מציע האיש הזה, שאגנוב?

ברבות הימים קיבל אבי משרת  סוכן של חברת שימורי הפרות והמיצים "עסיס" ורכב צמוד. בימים ההם היה הרכב מושא לקנאה. עברנו לתל אביב. שם נקלטנו בקהילת "איחוד שיבת ציון". יש לציין שהייקים האלה הכריחו את העולים החדשים המסכנים להתפלל בהברה ספרדית, כמו שפת הדיבור! לא קלה הייתה הדרך. במקום "בורוך" צריך לזכור להגות "ברוך", במקום "ליראווס" "לראות" וכן הלאה. אתם מסוגלים לנחש איך מרגיש יקה בודד בין עדת בולגרים בעלי המפעל ומנהליו? לא ממש מלבב. אך אבי הצליח, ב"ה, לשרוד שנים במחיצתם וגם לעלות בדרגה. ידוע לי שהם היו די נפעמים מיושרו ומכוח ההתמדה של היקה.

מתקופת ילדותי המוקדמת בפתח-תקווה שמור עמי זיכרון ילדות שצרוב עמוק בתודעתי. חזרתי ונזכרתי בו פעמים רבות, בהיותי מנהל בית ספר תיכון, שבו למדו גם בני עדות המזרח. ברחוב אחד העם שבו גרנו, גרו כמה משפחות אמידות ותיקות ("פולנישע"?) כמו ברא"ז ומכנס. בימים ההם טרם הלכו בכיפות סרוגות אלא בברטים או בכיפות בד. אימי תפרה לנו כיפות בד מיוחדות. הכיפות האלה לא מצאו חן בעיני "המקומיים". כנראה גם ההופעה שלנו והתנהגותנו לא נראו בעיניהם. גם דתיים וגם יקים... אכן, העיפו לנו את הכיפות וקראו אחרינו "יקה פוץ!"

במשך הזמן, תפסו הברא"זים, ומשפחת מכנס בעיקר, עמדות חשובות בחיי הכלכלה והפוליטיקה במדינתנו. את העלבון אני זוכר היטב, אך כיום, בגילי המופלג אני סולח להם. סיפרתי זאת לא פעם לתלמידיי, בני עדות המזרח, להמחשת  הקושי העומד בפני כל עולה חדש ושונה להיקלט בחברה המקומית הוותיקה. אין זה הכרח המציאות, אך לצערנו חיים גם בתוך עמנו אנשים שלא הפנימו את הכתוב "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים..." התביישנו אז להיחשף כיוצאי גרמניה "מרובעים, תמימים, שניתן לסדרם בקלות, קשי-הבנה."

במשך הזמן סיגלנו לעצמנו עור יותר עבה וכיום "יוצאים מן הארון" ומדברים בגלוי על כנס של ייקים. בימים עברו התביישתי במוצאי הייקי. היום אני מתגאה בו כי הציבור מכיר בתרומת יוצאי מרכז-אירופה לבניין המדינה.

אבל קרה עוד משהו. במהלך שנות קיומה של המדינה התקצר במידה מסוימת המרחק בין ה"ייקה" לבין ה"גליציאנר". אכן, הוכחנו שיהודים יוצאי מרכז-אירופה מסוגלים להצליח בכל התחומים, להשתלב בחיי העשייה, התרבות והחברה הישראלית ובמקרים לא מעטים – גם להיות מן המובילים. כל זאת תוך שמירה על ה"אינטגריטי", על היושר האישי והציבורי.

מתוך חוברת "יקינתון" 249 בעירכת מיכה לימור, נובמבר 2011

אהוד: ה"ייקים" שהגיעו למושבה שלנו בשנות ה-30 שימשו אמנם מושא לבדיחות רבות אך גם להערצה בגלל איכות החיים שהביאו עימם; כמעט כל הרופאים היו "ייקים", וגם בתחומים אחרים הם הציבו סטנדארטים חדשים ומודרניים של שקידה וחריצות, כמו אביה של הסופרת רות לומפ, לימים אלמוג, שהיה ייקה, רופא, כוורן ודתי גם יחד.

מצד שני זכו לא פחות מהייקים ללגלוג ולדיעות קדומות – גם הרומנים, התימנים, הגאליציאנרים, ובייחוד הפולנים [איכרי פתח תקווה הראשונים לא היו ממוצא פולני].

אני עצמי התביישתי שנים בצד ה"פולני" הגלותי של משפחת אימי, והבושה עברה לי רק בבחרותי, כאשר קראתי לראשונה את הרומאנים של בשביס זינגר וראיתי שיהודי פולין היו ממש עם ולא רק ה"צ'וצ'ות", הדודות, של אימי, או הקריקטורה של היהודים הגלותיים כפי שלמדנו עליהם בבתי הספר.

בקרב בני גילנו, כולנו חילונים, לא היה שום יחס מלגלג או מתנשא כלפי חברינו שבאו מבתים של "ייקים".

* * *

מרדכי קידר

תופּי מלחמה במפרץ

גם חירש יכול לשמוע את הקולות הנשמעים בשבועיים האחרונים בהקשר האיראני והאתגר שמדינה זו מציבה לעולם, שכן חומרת התבטאויותיהם של איראנים ושל מתנגדיהם עולה מדרגה כמעט מדי יום. מצד אחד, גורמים רשמיים במערב, ובעיקר בארצות הברית, מדברים על כך ש"כל האופציות מונחות על השולחן", ומנגד, גורמים רשמיים באיראן משגרים אזהרות לארה"ב לבל תכניס את נושאת המטוסים ג'ון סטניס למפרץ, היות שאיראן תראה בכך פעולה התקפית.

אלא שבשבועיים האחרונים לא נשמעו רק דיבורים אלא היו גם מעשים. ארה"ב מחריפה את הסנקציות הכלכליות על איראן, מדינות במערב מסרבות לתדלק את מטוסי חברת התעופה האיראנית, ואיראן מתרגלת חסימה ימית במיצרי הורמוז. איראן כאילו אומרת לעולם: "אם לא תתנו למטוסינו דלק, ואם תטילו עלינו אמברגו על תזקיקי דלק, גם לכם לא יהיה דלק כי נסגור לכם את ברז הורמוז." מיצרים אלה הם המוצא היחיד של המפרץ הפרסי לים הפתוח, וכשליש מתפוקת הנפט העולמית עוברת בהם. רוחבם של המיצרים אינו קטן, והוא נע בין 55 ל-95 קילומטר, אך בשל רדידותם של המים במפרץ הפרסי, מכליות הנפט הענקיות יכולות לשוט רק במרכז המיצרים, ברצועה צרה של כעשרה קילומטר בלבד. לכן מבצעית ניתן בקלות יחסית לחסום את המיצרים.

   איראן אינה צריכה לחסום בפועל את המיצרים, שכן די לה בהכרזה כי הטמינה בהם מוקש ימי, כדי שתעריפי הביטוח של האוניות יעלו פלאים. אפשרות נוספת העומדת לרשות האיראנים היא שיגור טילים משטח איראן לעבר המפרץ. הדבר מזכיר את חסימת מיצרי טיראן ערב מלחמת ששת הימים, שהביאה על גמאל עבד אלנאצר את תבוסתו במלחמת ששת הימים. בדומה, יש מי שטוען כי חסימה של איראן את המצרים תביא את חורבנה, שכן העולם יתגייס נגדה ויפעל בכוח לפתיחתם. ספק אם אפילו רוסיה וסין תוכלנה להגן על איראן אם זו תנקוט פעולה המנוגדת לחלוטין לחוק הבינלאומי שעל פיו על מעברי ים להיות פתוחים לשימוש אוניותיהן של כל המדינות, כל עוד אינן מסכנות את התנועה הימית.

   ראוי להזכיר כי בשנת 1971, שמונה שנים לפני המהפכה של ח'ומיני, כבשה איראן שלושה איים במפרץ הפרסי, שלמעשה שולטים על התנועה בו. התגובה העולמית שלא היתה אז, לצד החידלון הערבי ארוך השנים מול איראן, מאפשרים כיום לאייתוללות להשתולל. לכן הלחץ במפרץ גובר, והמדינות השוכנות מול איראן בצידו המערבי – כווית, סעודיה, בחריין, קטר ושבע האמירויות המאוחדות – נותנות לכך ביטוי.

נשק – לא בידיהם של חסרי שכל, היגיון של מתאבד

נביא כאן (בליווי הערותיי בסוגריים) מדברים שכתב עלי אלח'שיבאן במאמר המתפרסם ב-2 בינואר בעיתון "אלריאד" הסעודי בכותרת "הכתיבה על מיצרי הורמוז – הלווייתה של איראן או ארון הקבורה של סוריה?"

הוא כותב: "לא קשה לנבא את גודל המשבר הגלובלי אשר ינבע ממשבר הורמוז, שכן ברור כי יש פה משחק באש מצד האיראנים, הנראה כפועל על פי היגיון של מתאבד. כאשר איראן מודיעה על נחישותה לסגור את המיצרים כתוצאה טבעית של תחושת החנק שהעולם מפעיל עליה, זה מצביע על הרצון של איראן לבצע התאבדות פוליטית... אנו בעולם האיסלאמי, ובמיוחד בחוגים הפוליטיים, סובלים מקושי בקריאת ההיסטוריה, שכן על פי התרבות של החברות הערביות והאיסלאמיות, אנו מרבים ללמוד את העובדות ההיסטוריות, אך מה שבוגד בנו הוא דרך קריאתן ואופן הפרשנות שאנו נותנים להן.

"ביום שלישי שעבר, על פי העיתון 'הארץ', אמר ראש המוסד לשעבר בפני שומעיו, שגרירי ישראל, כי איראן אינה מהווה סכנה לישראל ואינה מציבה איום קיומי עליה. גישה זו אינה טעות בהתנהלות הפוליטית הישראלית, אשר לא זזה מאמונתה הקבועה כי איראן גרעינית היא סכנה אמיתית על ישראל, ואני חושש שאיראן תבין את המסר הזה באופן מוטעה... נתניהו תמיד מתאר את איראן כסכנה קיומית על ישראל, אך בעוד שראש ממשלת ישראל אוחז בחכה כשהוא מתכונן להשליכה למים, הוא ממנה את ראש המוסד לשעבר להכין את הפיתיון ולהניח אותו בפני האיראנים בנוכחות מאה שגרירים ישראלים המעידים שהוא הניח את הפיתיון במקום הנכון ובכמות הנכונה, כדי לדוג את הדג הגדול ביותר השוחה במים.

"גם בעיתון הישראלי 'מעריב' מתאר הרמטכ"ל הישראלי את עמדתו כלפי הנשק הגרעיני האיראני כי אסור להתיר לאיראן לשים ידה על נשק כזה. זוהי עמדה ישראלית הנובעת מתחושה של סכנה קיומית עליה, ולכן ישראל מוכנה לתגובה קשה והחלטית. וכיוון שאיראן יודעת את ההיסטוריה, אך במתכוון או בשגגה אינה מבינה אותה נכון, יהיה קל יותר לדוג אותה במי המפרץ הערבי מאשר לצוד אותה במדבריות האיראניים."

כוונת הכותב היא כי ישראל חוששת לקיומה, ולכן היא מסוכנת מדי לאיראנים, שכן תגובותיה האימפולסיביות והקשות לחיזוי עלולות להמיט על איראן אסון. כתוצאה מכך האיראנים מפנים את מאמציהם להשתלט על המפרץ, שכן ממנו לא נשקפת להם סכנה, אך במפרץ לא ישראל אלא העולם יטפל באיראנים. זוהי המלכודת שישראל מכינה לאיראן.

"מעצמות המערב לא תרשינה את הימצאותו של גפרור בקרבת חבית הנפט העולמית, שכן בעיה זו מדאיגה את כל העולם ובמיוחד את מדינות המפרץ הערביות... איראן קוראת את ההיסטוריה באופן הפוך... היא מנסה לשחזר את התפארת הפרסית בתירוץ של אידיאולוגיה שיעית.

(איראן מתרצת בקביעות את רצונה להשתלט על בחריין, על עיראק ועל החבל המזרחי של סעודיה, שבו נמצא הנפט ובו מתגוררים השיעים, בכך שהיא פועלת להגן על זכויות השיעים מפני הדיכוי הסוני. אך האמת היא שהעניין השיעי משמש רק סיפור כיסוי להסתרת הכוונות האמיתיות של איראן ובעיקר לחידוש ההגמוניה הפרסית על סביבתה).

"...ההיסטוריה מספרת כי כל פעם שיש נשק בידי חסרי שכל או בידי אנשים שרגשותיהם נסערים ממחזות של בכי או הלקאה פוליטית (רמז לטקסי ה"תעזיה" שהשיעים עורכים לזכר טבח חוסיין בן עלי בכרבלא שאירע ב-680 לספירה, ובהם הם פוצעים את עצמם עד זוב דם), נשק זה הופך לסכנה, ולכן מושקעים מאמצים גדולים למנוע מאיראן נשק גרעיני, לאו דווקא מצד המדינות הקרובות אליה גיאוגרפית, אלא מצד כל מדינות העולם, שכן האזור אינו יכול לסבול את הימצאותם של חסרי השכל אפילו אם הם אויבים זה לזה."

על ישראל להישען רק על הכוח, הנחישות והלכידות

"השאלה היא מדוע איראן עושה כל זאת, ומהו מקומן של סוריה, לבנון ועיראק בכל התסבוכת הזו?

"הידרדרות המצב בסוריה דומה לרעידת אדמה שרעידות המשנה שלה מגיעות לכל הסביבה, אך המוזר שאיראן היא השואפת לקבל את המכה הניצחת מצד העולם. האם הבינה איראן כי המשטר הסורי מחוסל במישור הבינלאומי, כי עיראק אינה נמצאת עוד בשליטתה וכי חיזבאללה מבקש להתאבד באירוע דתי כדי להיזכר כשהיד? כל האפשרויות הללו קיימות, אך האפשרות שקשה ביותר לתפוס היא מדוע איראן שואפת לראות את הלווייתה מעל מיצרי הורמוז לפני שהיא מכינה את ארונות הקבורה של גרורותיה בסוריה, בעיראק ובלבנון?

"איראן תלמד שיעור קשה של עונשים בינלאומיים כתוצאה הכרחית של תוכניתה הגרעינית באזור שאינו מקבל גפרור חדש, שכן כל תזוזה בו עלולה להצית מלחמה עולמית נוספת. האיום האיראני לסגור את מיצרי הורמוז מגיע במסגרת של איום כושל המופנה כלפי העולם, כאשר איראן תיענש על כך שאינה מצייתת לעולם ואינה עוצרת את תוכניתה הגרעינית, ולמרות זאת היא מאיימת בשיגור טילים ארוכי טווח במסגרת תמרוניה הימיים, במאמץ להפוך למעצמה צבאית.

"ההנהגה האיראנית ובמיוחד הצבאית, וגם הצבא האיראני, יודעים היטב כי כל הנשק הקונבנציונלי האיראני יהפוך למשחק ילדים ולאקדחי צעצוע מול הכוח הצבאי הבינלאומי שלא ייזקק לזמן רב כדי לחסל את כל הכלים של חיל הים האיראני, לכל היותר כמה שעות. איראן רוצה לקרוא את ההיסטוריה על פי שיטתה (החייאת האימפריה הפרסית והשלטתה על האזור) ולכן הביטוי הראוי ביותר עבורה הוא ברכת פרידה. שכן אני מאמין כי גם גורלה של איראן נחרץ, כמו גורל המשטר הסורי, אם היא לא תיסוג באמת מתוכניתה הגרעינית."

עד כאן מאמרו של עלי אלח'שיבאן, אשר ניכר בו ניסיון להסתיר את הפחד הגובר והולך של השכבה השלטת בסעודיה מפני איראן ההולכת ומתחזקת, ומגבירה את איומיה להעלות את המפרץ באש של מלחמה שידוע איך והיכן התחילה, אבל לא לאן תגיע ומה יהיה מספר קורבנותיה. מעניין גם תפקידה של התקשורת הישראלית בהגברת חששם של הסעודים כי ישראל מאיימת על איראן ולכן זו פונה אל המפרץ.

   וכאשר סעודיה חוששת מאיראן, שומעים מכיוונה של וושינגטון איומים על משטר האייתוללות. הדבר לא בא בקלות, שכן האמירים של סעודיה השקיעו שנים רבות מאמץ רב, אולי אפילו רב יותר מהמאמץ הישראלי, להעיר את ארה"ב נגד איראן. ישראל עשתה זאת בגלוי, אבל מלך סעודיה הפך אצל ברק אובמה שולחן בחשאי. ישראל התחננה בפני ארה"ב והביאה לה הוכחות נגד איראן, אך מלך סעודיה איים על ארה"ב בצמצום הפקת הנפט שיעלה דרסטית את מחירו ובעקבות זאת את הלחץ על הכלכלה האמריקנית. זוהי הסיבה שארה"ב החלה לזוז. מכאן גם נובע הזעם הסעודי על ישראל, שהפכה את האיום האיראני על ישראל לאיום איראני על סעודיה.

הנס מורגנטאו, אבי הריאליזם המדיני הבינלאומי, לימד את כולנו כי יחסים בין מדינות אינם מבוססים על צדק או על ערכים, אלא רק על דבר אחד: על האינטרס. ואכן הגיע הזמן שישראל תחדל להתנהג כאילו שמישהו בעולם חייב לה משהו. אפילו זיכרון שואת-אירופה חדל להיות גורם משפיע בפוליטיקה הבינלאומית. רק עוצמתה, לכידותה ונחישותה של החברה בישראל, יחד עם כוחה של מדינת ישראל, יהיו הגורמים שיצילו אותנו מפני האיומים הקמים עלינו מן המפרץ. ואם לשיעים יש חשבון דתי עם הסונים, או אם לפרסים יש חשבון היסטורי עם הערבים, אזי שיפתרו את בעיותיהם בעצמם, ויניחו את ישראל לנפשה. כולם, גם האיראנים וגם הסעודים, חייבים לכבד את זכותה של ישראל להתקיים בביטחון, ואם ירצו בכך, ישראל תחיה עימם בשלום. תופי המלחמה הנשמעים במפרץ הם בעייה של העולם האיסלאמי, וחשוב שהמוסלמים ינהלו את הסכסוכים ביניהם באופן שלא יגלוש לאזורים אחרים.

אללה פונה אל המוסלמים בקוראן (סורה 3 פסוק 103) בקריאה: "היצמדו לדתו של אללה כולכם ואל תתפרדו." הגיע הזמן שמוסלמים יחלו להישמע לדברו של אללה.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה".

* * *

ישראל זמיר

חתולים בקיבוץ או – בשמיים אין הפרטה

סמוך לשעה שש אחר-הצהריים, אסתרק'ה החלה להכין עצמה לקראת הליכה לחדר-האוכל. היא פתחה את המקרר, שלפה מתוכו שקית ניילון ובתוכה שיירי בשר מארוחת-הצהריים, שנועדו לעשרים וכמה חתולים, בני טיפוחיה. היא לא בחרה בהם, הם שאימצו אותה.

הכול החל כשחתולה אחת המליטה שישה גורים מתחת למדרגות ביתה  ואסתרק'ה, מתוך רגש אימהי מפותח, החלה לטפל בהם. השכנים הביעו מורת-רוח והיא הבטיחה, כשהגורים יגדלו היא תעביר אותם לרחבת חדר-האוכל ואלה יתחברו ליתר החתולים שמתרוצצים שם. משבגרו הגורים, העבירה אותם לרחבה והמשיכה להאכיל אותם שם. חתולים אחרים גילו לשמחתם מסעדת-בשרים שנפתחה והצטרפו. עד מהרה, אסתרק'ה גילתה שהיא מאכילה עשרים ושניים חתולים וחשה חיבה כלפיהם, מעין רגש אימהי דחוק.     

פנים סקרניים ועיניים צרות וצוחקות. עור כהה, סנטר נטוי, שער סרוק, שפתיים צרות ועיניים שחורות כפחם בוחנות כל דבר מן היסוד. בדרכה לרחבת חדר-האוכל, נזכרה, כי אתמול התחוללה סערה זוטא. חתול-בית של משפחת וינטר, ככל-הנראה שמע מחתולת-רחוב, שבילה עימה את הלילה, כי מסעדה חדשה נפתחה והחליט לבוא.

אסתרק'ה קיבלה אותו בסבר-פנים יפות והשליכה לעברו גרוגרת של תרנגולת, שאחד האוכלים הותיר בצלחתו. למרבה שמחתו, גוש אורז דבק לאותה גרגרת והתוספת ערבה לחיכו. וכשסיים, ילל וביקש הוספה ואסתרק'ה השליכה לעברו כנף של תרנגולת צלויה. כשסיים, ליקק את כף רגלו הקדמית, רחץ בכפו הלחה את פיו, את שפמו הסמור והסתלק מדושן עונג. אסתרק'ה עקבה אחריו: חתול מפוטם, הצועד בכבדות כשבטנו כמעט מתחככת באדמה, בעוד חתולי הקיבוץ רזים ומצומקים.

למחרת-היום התרחשה סערה, כאשר אותו חתול שב והופיע. וכשאסתרק'ה חילקה מזון הסתער על חתוליה, גירש אותם מן הרחבה וחטף נתחי בשר שלא נועדו לו. הוא עשה זאת בכוחנות וביהירות. אסתרק'ה לא אהבה את התנהגותו הפראית  וסילקה אותו ברגלה. חתוליה התרגלו להמתין בסבלנות וידעו שאף אחד מהם לא יקופח.   

בשעתו למדה במוסד-החינוכי והיתה חניכה בתנועת-נוער סוציאליסטית, שדגלה בערכי שיתוף ושוויון עם דגש חזק על סיוע לחלש. אחד מחתוליה היה סתום-עין; כלב בולדוג התנפל עליו בהיותו גור ושפך את עינו ואסתרק'ה זיכתה אותו ביחס מיוחד. 

החתול של משפחת וינטר לא סלח לאסתרק'ה על התנהגותה הבוטה וניסה בדרכו החתולית להסביר לה, כי כללי המשחק השתנו. הקיבוץ של אתמול מת והקיבוץ של היום מבוסס על כללי משחק חדשים: שינויים, ביטול הדרגתי של השיתוף באמצעות הפרטות, תקציב כולל, תמורה לתרומה, הכורח לשלם על כל מצרך ועוד היד נטויה. אסתרק'ה הסתייגה מאותה מגמה, שהרוב בשיחה תמך בו.

למחרת-היום, החליטה לבקר בביתה של משפחת וינטר ולבקש מהם שיאסרו על חתולם להגיע לרחבת חדר-האוכל בשש נערב, כשהיא מאכילה את חתוליה. ככלות-הכול, הוא חתול-בית שגר בווילה ונהנה מרמת-חיים גבוהה, ממזון משובח ואילו חתוליה נאלצים לחטט בפחי-אשפה ולשלוף משקיות הניילון עצמות ושאר מזונות. רוב זמנם קודש לחיפוש מזון.   

משפחת וינטר נדהמה כשאסתרק'ה דפקה על דלת ביתם. נדב ניסה לחשוב: מה מביא אותה אליהם ולא העלה כל ניחוש. כיוון ששעת-ערב הייה, דליה וינטר הזמינה אותה להסב עימם לארוחת-ערב ואסתרק'ה נדהמה מן התפריט העשיר שעל השולחן: גבינות צרפתיות, נקניק הונגרי, נתחי דג סלומון בשמנת ועוד כהנה וכהנה. אסתרק'ה הסבירה להם, כי כבר אכלה והסתפקה בכוס תה. הזוג התגורר בווילה, לאחר שבוטלה הלינה המשותפת בבתי-הילדים והיה הראשון שפתח את עידן ההפרטות. משכורתו של נדב וינטר, מהנדס בכיר במפעל, היתה מן הגבוהות. הוסף עליה את משכורתה של רעייתו דליה – מנהלת בית-הספר האזורי – ולפניך משפחה, שבעיני אסתרק'ה נחשבה ל"מיליונרית". משהו רקוב בממלכת הקיבוץ אם פערים כה עמוקים נפערו בין החברים, אמרה לעצמה. זה כבר אינו הקיבוץ שהתחנכתי על ערכיו.

בפינת המסדרון היה פרוש שטיח קטן ועליו רבץ החתול שהאכילה לפני ימים אחדים כשהוא מנומנם. כרסו עלתה ושקעה כמפוח. אסתרק'ה שאלה לשמו. הווינטרים שמחו לספר לה, ששמו "נפוליון". בנם הצעיר, כשלמד במוסד-החינוכי, התלהב מנפוליון בונפרטה והדביק לחתול את שמו.    

אסתרק'ה ביקשה להסביר להם, כי נפוליון מתנפל על מזונם של חתוליה, מגרש אותם מן הרחבה וגורם להם צער ועגמת-נפש. הם אינם מסוגלים להילחם ב...עוג מלך הבשן. הווינטרים התאפקו שלא לצחוק. מעולם לא שמעו נימוקים מן הסוג הזה והבטיחו לנעול אותו בחדרם בשעה שש בערב.   

אסתרק'ה היתה פעילה בוועדות הקיבוץ, אך משהחלה ההפרטה, רכזת חדר-האוכל פיטרה אותה מעבודתה בטענה, שהיא מעוניינת להעסיק עובדות צעירות זולות מעיירת-הפיתוח השכנה ולהפוך את חדר-האוכל למרכז-רווח. ראשית דבר, דאגה שיכשירו את חדר-האוכל, שיוכל לקלוט אורחים בעלי רקע דתי, ועוררה אי-נחת בין הוותיקים, שניסו להסביר לשיחה שחדר-האוכל אינו מסעדה בלבד, כי אם "קודש-הקודשים", נשמת-חייו של קיבוץ, שבו הוחלטו החלטות הרות-גורל. אסתרק'ה נזכרה כיצד בין כתליו נערכה בשעתו אזכרה לסטלין, "שמש העמים", התנערות מן "הצדק הסוציאליסטי של פראג" וזיכויו של מרדכי אורן מן האשמה של  היותו "מרגל אימפריאליסטי". ארבעים חברים הצדיקו את פסק-הדין של פראג וכך נוצרה סיעה, שהצהירה, כי תפקידה לשמור על הקיבוץ לבל ידרדר עצמו ימינה וזכו לכינוי "השמאלנים". התואר דבק בהם כצרעת לכל חייהם.  

לאחר החלטת הרוב להכשיר את חדר-האוכל, למחרת-היום, משגיח עב-כרס, מזוקן, לבוש "ז'וּפּיצָא" – מעיל שחור ארוך שחסידים מתהדרים בו – מגבעת לראשו, שמשני צידיה מסתלסלות להן זוג פאות ארוכות ומתנדנדות נכנס ברגל גסה לחדר-האוכל, המשיך למטבח והחל לחטט בסירים ולבדוק אם הכול כשר למהדרין.

לאחר זמן קצר, אסתרק'ה ועוד מיספר חברות מצאו עצמן מחוץ למעגל העבודה. אסתרק'ה כעסה, אך ידעה כי ההחלטה התקבלה בהצבעה דמוקרטית. הדור הצעיר רצה קיבוץ פחות שיתופי ויותר פרטני. כך נעלם בקיבוצים רבים חדר-האוכל, הלינה המשותפת ויש קיבוצים שאת ליל-הסדר חוגגים במסגרת המשפחה. מעט מאוד נותר מן הקיבוץ של פעם. אומנם הקיבוץ דאג לכל צרכיה, אך היא רצתה לעבוד. היא פנתה לרכזת משאבי-אנוש, לשעבר "סדרנית-עבודה", וזו ספקה כפיים – לא היה לה מה להציע. לדבריה, הקיבוץ כרגע סובל מאבטלה סמויה. יתכן שהמצב ישתנה בעתיד, ואסתרק'ה שאלה:

"אם שוררת אבטלה סמויה – מדוע הקיבוץ שוכר עשרות פועלים-שכירים ולא חברי-קיבוץ?"

הרכזת הסבירה, כי הענפים נדרשים להיות רווחיים והרכזים מחליטים על דעת עצמם אם להעסיק חברי-קיבוץ או שכירים. כל ענף הוא מרכז-רווח סגור. היא הציעה לאסתרק'ה, שבינתיים תירשם ללימודים בבית-הספר לגיל השלישי שהמועצה-האזורית מנהלת והבטיחה, כי ברגע שתתפנה משרה כלשהי – היא תציע לה אותה.

"גיל שישים ושתיים נחשב בעיניך לגיל-שלישי?" שאלה אסתרק'ה בעיניים רושפות ויצאה מאותה פגישה מרת-נפש. אסתרק'ה שקעה בטיפוח הגינה סביב ביתה ובקריאת ספרים.

אחד הסופרים האהובים עליה טען בכמה מסיפוריו, כי מוות אינו סוף הסיפור  וקיימים חיים מעבר לחיים. רבים מבעלי-החיים שאנו פוגשים היו בגלגולם הקודם בני-אדם שנענשו והתגלגלו לבעלי-חיים. אסתרק'ה נזכרה שקראה על בית-דין רבני בירושלים שדן כלב גדול לסקילה. הסיבה לפסק-הדין האכזר נעוצה בחשד שהכלב הוא גלגול של עורך-דין חילוני בכיר, שלפני חצי יובל שנים העליב את דייני המקום. אותו כלב נכנס השבוע בשערי בית-הדין הרבני, הפחיד את הדיינים וסירב לעזוב את המקום, אף שניסו לגרשו.

אז נזכר אחד הדיינים כי לפני שנים רבות קיללו חברי בית-הדין אותו עורך-דין חילוני ואיחלו לו שרוחו תתגלגל בכלב, הנחשב בהלכה לחיה טמאה. בבית-הדין היה מי שזיהה בכלב את נשמתו של אותו עורך-דין שנפטר לפני שנים אחדות. אחד הדיינים הורה לסקול את החיה המסכנה, ולמשימה גויסו ילדי השכונה החרדית הסמוכה. למרבה המזל, הכלב היה מספיק פיקח ונמלט מן המקום.  

באחד מסיפוריו של אותו סופר, אסתרק'ה קראה, כי גם רבי יוסף דה-לריינה התגלגל לכלב שחור. לדברי הסופר, ניתן להבחין בשרידי התנהגות זעירים של בעלי-החיים מגלגוליהם הקודמים. לפי אותו סופר, צדיק שחטא נאלץ לשוב אל העולם כדי לתקן את דרכיו ומתגלגל לבעל-חיים. העולם מלא גלגולים ויש להתאמץ מאוד, כדי לגלותם. הסופר סיפר על חתול עצל, אדיש, שכביכול אינו מניע אבר כאשר עכברים חולפים לידו. עיניו האפורות כאילו אמרו: שיתרוצצו להם, למי זה איכפת? אותו חתול הרבה לשקוע בחלומות, כשדעתו מרוחקת מכל מה שקורה סביבו. הסופר, באחד מסיפוריו, תיאר כיצד הוא מפזר גרעיני דוחן ליונים רעבות בשדרות ברודוויי. לדבריו, יון אחד השקיף על בני-מינו הנדחפים בגסות ובפראות ושפת-גופו שידרה סלידה. היון ניפח את חזהו, סימר את נוצותיו ונענע גופו בתנועות, שהתפרשו כלא רבתי והסתייגות מן הגועל-נפש של עמיתיו הנלחמים על כל בדל של גרגר. "היכן הם התחנכו?!" שַֹם הסופר בפיו של אותו יון, שקבע, כי אותה להקת יונים התגוררה בשעתו ברחוב קרוכמלנה בוורשה – רחוב מלא זונות וגנבים ומהם כנראה הושפעו. קביעותיו הפתיעו את אסתרק'ה והיא החליטה לערוך תצפיות על חתוליה ולאשש את השערותיו בדרך אמפירית.

אסתרק'ה הסתערה על האינטרנט וביקשה ללמוד על גלגול-נשמות. התברר לה, כי זו אמונה עממית הרווחת בתרבויות רבות, המתארות את הישארות הנשמה לאחר מות הגוף. מומלץ לקרוא בספר "הזוהר". אסתרק'ה ניגשה לספריית-הקיבוץ ולהפתעתה מצאה את ספר "הזוהר," שאיש מעולם לא פתח אותו. הספר כתוב בארמית ואסתרק'ה לא נבהלה. יש לה שפע של פנאי ללמוד ארמית. היא סיפרה על-כך לספרנית, שלחשה לעובדת-הסוציאלית, שאסתרק'ה, ככול-הנראה, "יורדת מן הפסים וראוי לעדכן את הרופא המקומי..."            

אסתרק'ה הגיעה לרחבת חדר-באוכל לפנות-ערב ופיזרה לחתוליה נתחי-בשר. חתול אחד אפור עם כתמים צהובים, הסתכל עליה מרחוק ולא קרב. דומה שזיהתה עצב על פניו. שערות שפמו נטו כלפי מטה ואפו התכווץ והתרחב בעצבות. לפניה אריסטוקרט עצוב, שהתגלגל לחתול-אשפתות. אך מהו שגרם לו ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא? לא ידעה והחליטה להתייחס אליו בהתאם למעמדו הקודם. היא  הגישה לו את מנת הבשר בצלחת מיוחדת, לאחר שיתר החתולים התפזרו. הוא הודה לה בהנהון ראש מנומס ואכל אט אט. אילו בידו הדבר, היה מסתייע בסכין ובמזלג. חתול אחר אימץ לו פיסת עיתון והִרבּה לרבוץ עליה, כשהוא מלטף בכפו  הקדמית את האותיות, מציץ בהן באוזניים זקופות ומהנהן לעצמו, כאילו הבין את הכתוב. האם לפניה עורך-עיתון? לרגע הציצה וגילתה כי מדובר במאמר-מערכת של היומון "על-המשמר".

"לפחות חתול אחד קורא בהנאה רבה את מאמרי-המערכת, העמוסים קלישאות  שדופות," גיחכה לעצמה.   

"ערב-טוב אדוני העורך," הקבילה את פניו ועיניו רשפו. החתול השיב לה במיאו  בריטוני מאופק ושב לעיין במאמר-הראשי.  

הנושא כבש אותה כליל. היא חשה עצמה כמדענית, החושפת פרקי היסטוריה כמוסים ועלומים. היא פתחה אנציקלופדיות ולמדה לדעת, כי החתולים בּוּיתוּ במצריים לפני כשלושת-אלפים שנה, עם התפתחות החקלאות בארץ זו. שדותיה של ארץ-היאור סבלו כידוע מ"מכות-מצרים" והעכברים זללו בשקיקה את גרעיני החיטה, שהפלחים זרעו. המצרים מצאו עצמם אובדי-עצות, עד שאחד מהם השגיח בחתול שצד עכבר וזלל אותו בתאווה גדולה. המסר עבר לאדונו ועד מהרה, מאות חתולים שוגרו לשדות מצריים ותרומתם היתה כה משמעותית עד שזכו לתואר "קדושים". ראשה של האלה המצרית בַּסֶת עוּצב כראש חתול. חתולים נחנטו לאחר מותם וזכו לקבורה מכובדת. החתול נדד עם השבטים הנודדים והגיע גם לארץ-ישראל. עובדה, בחפירות לכיש נמצאה שן של חתול.

עם הזמן, ולא ברור מדוע, מעמדו של החתול החל להתדרדר בארצות אירופה הנוצריות בימי-הביניים, ומ"קדוש" הפך לִשְׂטָני. ידוע מן הכתבים הנוצריים, שחתולי אירופה עונו והושלכו חיים לתוך מדורות בימי חג הפסחא, שנועד לסמל את "טיהור החברה מהרוע והשׂטַנה." 

קומתה דקה ומצחה חרוש. באור העמום של שעת-ערב, נראו פניה אפרוריים-משהו. היא לבשה מכנסי-ג'ינס קצרים, כובע-קש וסנדלים. החום עדיין לא פג. ממטרות הסתובבו ודרורים התקבצו בשולי השלוליות, קפצו למים, השתכשכו להנאתם ורעננו את גופם. אסתרק'ה ישבה על ספסלה הקבוע בירכתי הרחבה. לרגע עצמה את עיניה ושקעה בזיכרונות.   

פעם, במקום הזה היה תלוי צינור חלול שכונה "הפעמון". צלצוליו קראו לחברים לעבודה, לארוחות, לשיחות-קיבוץ ואם קרה אסון – הפעמון השמיע צלצולים תכופים והכול מיהרו למחסן-הנשק. היא זכרה היטב, שבשבת אחת השכם בבוקר, שמעה את קול הפעמון ואביה הופיע בבית-הילדים, הלבישה במהירות והעבירה לאימה, שעבדה בבית-התינוקות. אותו יום זכה לכינוי: "השבת-השחורה". הקיבוץ על ילדיו חי אז בחריפות רבה את אירועי המאבק בבריטים. אז דיברו על "מאבק-צמוד", "על מדינה-עברית", על "עלייה ב'", על  "הסזון" – מאבק ב'פורשים'" והיום? פניני-לשון חדשים פרצו למילון הקיבוצי: "הפרטה", "תמורה-לתרומה", "שיוך-דירות". הו, כמה התדרדרנו...   

 בעוד היא שקועה בעבר, אחד החתולים מהם נעץ את טפריו בעץ-הספסל. היא ידעה, כי כך הוא מסמן את גבול אזורו. לחתול בלוטות ריח בכפות רגליו ובעת נעיצת הטפרים הוא משחרר נוזלים שריחם משדר כי הספסל תפוס על-ידו.  

לרגע הציצה לאחור. נפוליון הופיע. אסתרק'ה קמה ממקומה, קראה "קישטה" ומחאה כפיים. נפוליון הופתע, נעצר, משך בכתפיו והניע ראשו לשלילה. היא פיזרה נתחי בשר סמוך לרגליה בהנחה שלא יעז להתקרב. משקָרַב – ניסתה לבעוט בו. נפוליון היה זריז ממנה, אך נפגע מיחסה העוין והסתלק.

"העלבתי את נפוליון," מלמלה.  

בלילה, שנתה נדדה. ואולי החתול של משפחת וינטר הוא אכן נפוליון בונפרטה, שהתגלגל לחתול? אך מה יש לו לחפש בקיבוץ? היא ידעה שלא תירדם והחליטה לקום. ניגשה לרחבת חדר-האוכל והתיישבה על הספסל האהוב עליה. פרפר לבן חלף ואסתרק'ה ידעה כי מתילדה סוף-סוף ילדה. מעל בית-אבות ירח זהר באור אדמדם וכאילו חבר לבועת-סבון שדילגה מגג אל גג. אסתרק'ה קלטה ופירשה: יאנק החזיר את נשמתו לבורא-עולם.   

השעה היתה שלוש לפנות-בוקר. "כושי" חתול שחור כזפת השגיח בה מרחוק ועיניו הירוקות ננעצו בה בזעם. האם קיפחה אותו אתמול כשפיזרה אוכל? היא קראה לו והוא אט אט התפייס וקָרַב. באחד הסיפורים קראה, ששד שוכן בתוך  חתול שחור, שנחשב למזל רע. הכיצד זרעי אפליה גזעניים דבקו בבעלי-חיים? כלום היתה לו בחירה-חופשית? אסתרק'ה ליטפה אותו ברוך. בבוא עונת הייחום, כשיריח את בִּשׂמֵי הנקבות הוא ירדוף אחריהן בטירוף. "שחור הוא יפה" נזכרה בכותרת מעיתוני "השמאל-החדש" באמריקה. אפורה החתולה הדורשת תנהל עימו משא-ומתן מייגע של תחינה-בכייה-גניחה, ובשיא הבכי, יגיעו לעמק-השווה והיא תרשה לו להזדווג עימה. אחר-כך תמליט גורים, תיניק אותם ואם ירצה להעיף מבט ביוצאי-חלציו – תגרש אותו, בבחינת: "הכושי עשה את שלו." 

השחר עמד להפציע והשמיים האדימו.

אסתרק'ה נרדמה וחלמה. היא משוטטת בחלל השמימי וחתוליה מזדנבים אחריה. בחדר-האוכל, טבח-מלאך ממלא את צלחתה בבשרים, בדייסות ומגיש לה.   

"אבל אין לי כסף לארוחה כה יקרה," אמרה לו.    

"בשמיים אין הפרטה. פה הכול חופשי, כמו בקיבוץ-של-פעם."

אסתרק'ה התעוררה מחויכת. "קיבוץ-של-פעם ככל-הנראה קיים רק בשמיים..."

הקיבוץ החליט להגדיל את הדירות של בני-גילה. נדב וינטר, מהנדס הקיבוץ, עמד בראש המבצע. הוא שרטט דגמי-דירות וכל חבר התבקש להיוועץ עימו על הדגם המועדף עליו. אסתרק'ה דפקה על דלת ביתה של משפחת וינטר.    

"עדיין בענייני נפוליון?" נדב שאל בחיוך.  

"לא, לא," אמרה וידה הונפה בתנועת ביטול. לעומתה, נפוליון, ששכב מנומנם על מזרנו, קפץ כנשוך נחש ופלט מיאו זועף. החצופה חדרה לרשות-היחיד שלו. עיניו שילחו בה מבטים שׂוטמים. הוא לא שכח ולא סלח.   

אסתרק'ה לפתע ראתה תמונה אחרת: ליד הדלת פרושה ספה מלכותית מצופה  זהב ועליה מתפרקד לו נפוליון בונפרטה האמיתי כשחזהו עטור אותות-הצטיינות וחרב ארוכה צמודה למותניו. עיניו שיפדו אותה וידו נשלחה לעבר נדן חרבו, כשהוא צורח:

"סלקו את אסתרק'ה לפני שאדקור אותה למוות!"

מניין ידע את שמי?  

אסתרק'ה נבהלה, התבלבלה, פתחה את הדלת ופרצה החוצה בריצה מטורפת.  מדי-פעם הציצה לאחור. פרשי הקיסר, כשחרבותיהם שלופות ונוצצות, דלקו אחריה. אוזניה קלטו קטעים מה"מרסלייזה", שעדיין לא חוברה. וכשהגיעה ללא נשימה לרחבת חדר-האוכל, שוב הסתכלה לאחור: הסוסים נעלמו ובמקומם הופיעו חתוליה שקיבלו את פניה בשמחה. 

האם הכול הוא פרי דמיונה או שמא נחשפה להרפתקה מדהימה? 

היא זכתה לחוות גלגול-נשמות מלא: גנרל בונפרטה התגלגל לחתול ובהבזק-של-שנייה חזר להיות הגנרל המהולל. עתה שב לגלגולו החתולי. אסתרק'ה ניגשה למרפאה וביקשה גלולת ריטלין.

"ריטלין? בשביל מה?" שאלה האחות.

"רוצה לשמר חוויה שחוויתי, שלא אשכח אותה."

"ריטלין ניתן רק באישור הרופא," אמרה האחות. "רוצה להיכנס אליו?"

"בסדר." הרופא המקומי, יוצא ברית-המועצות, הודה שלא הבין אף-מילה ממה שאמרה לו ומשך בכתפיו.

אסתרק'ה התיישבה על ספסלה האהוב. הסופר האהוב עליה מעולם לא הזכיר גלגולים חוזרים. למיטב ידיעתה, אף יון או חתול לא שב מן הגלגול. אסתרק'ה תיכננה להקדיש את החודשים הקרובים לניתוח החוויה שחוותה. היא תלמד ארמית, שתוכל לקרוא על גלגול-נשמות מהמקור, מ"ספר הזוהר". 

רכזת משאבי-אנוש נרמזה על-ידי רכז-הקהילה, כי אסתרק'ה "יורדת מן הפסים" ולאחר לחצים של ועדת-בריאות הוצע לה להצטרף אל צוות הנהלת-החשבונות של הקיבוץ.

הלם המפגש עם הקיסר לא נטש אותה. ובעודה עומדת ומהרהרת שמעה קולו של פסיכולוג ברדיו, שאמר:  

"מי שמסוגל לגרום לך להאמין בדברים אבסורדיים יצליח גם להוציא אותך מן הדעת," אסתרק'ה פתחה את הדלת, הרהרה רגע, ונכנסה לחדרי הנהלת-החשבונות.

* * *

נעמן כהן

סלמאן מצאלחה – אלוהי הדרוזים  – "איטבח אל יהוד", ועולי רוסיה

מייסדי הדת הדרוזית – מוחמד בן ישמעאל אל-דרזי, וחמזה בן עלי, פרסים במוצאם, הכריזו על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אל-מנצור בן אל-עזיז –  כהתגלמות אלוהים עלי אדמות. לאחר שהוכר כהתגלמות אלוהים הוא קיבל את הכינוי אל-חאכם באמר-אללה (מילולית המושל מטעם האל). כתוצאה מכך הוכרזה הדת החדשה על-ידי האיסלם כדת כפירה סוג א', שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלם. הערבים-המוסלמים נתנו להם את כינוי גנאי – "דרוזים", ואילו הם, על אף שקראו לעצמם "אלמווחידין" – המייחדים את האל (מונותאיסטים), ומטעמי ביטחון שמרו את עקרונות דתם האמיתית בסוד, לא עזרו להם כל אלו למנוע את רדיפתם ע"י האיסלם, שהרי הכרזת ערבי-מוסלמי כאל, נוגדת את  אמונת הייחוד (מונותיאיזם) ואין כפירה גדולה ממנה.

לפני האלהתו כ"אלוהים הדרוזי", נודע אל-חאכם אל-מנצור, כערבי-כמוסלמי קנאי ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. ב-1009 הוא הרס עד היסוד את כנסיית הקבר בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. הוא ציווה גם להרוס את בתי הכנסת של היהודים וגזר שעליהם להתאסלם או לצאת מהמדינה, או להסתמן ע"י סימנים בולטים – ראשי עגל שיישאו על הצוואר כרמז לעגל הזהב.

לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל-חאכם רדוף פחד רדיפה, חשד בסובבים אותו והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו איסור על אכילת מלוח'יה, המאכל המצרי המסורתי, ואיסור על משחק שחמט.

אל-חאכם נעלם באופן מסתורי ועם היעלמו פחתו לזמן מה גם הרדיפות.

בניגוד לאלוהיהם – אל חאכם, הדרוזים מאמיניו, אינם מיסיונריים ואינם תובעים לרדוף ולהרוג בני דתות אחרות. הדרוזים לא צעקו מעולם: "אטבח אליהוד."

לפני שנים מספר התחכם הפובליציסט הערבי-פלסטיני-דרוזי סלמאן מצאלחה, כאשר כתב שהערבים (כוונתו לערבים-המוסלמים) מעולם לא צעקו "אטבח אליהוד" מפני ש"אטבח" פירושו בערבית "לבשל את היהודים", והערבים מעולם לא צעקו לבשל את היהודים. ("להרוג שלושה ולנוח", באתר "הגדה השמאלית", 24 בנובמבר 2008). בפונטיקה הערבית כמובן מצאלחה צודק. הערבים מעולם לא צעקו "אטבח" אלא, "אד'בח אליהוד" שפירושו "שחוט את היהודים". לאוזן היהודית אד'בח נשמע אטבח.

עתה מתחכם מצאלחה בשנית ומעלה רעיון חדש. כל הרעיון של "אטבח אליהוד" – הקריאה לרצוח יהודים, הגיע לטענתו לא מן הערבים אלא, מהרוסים שהתגיירו: "אחד מהמתייהדים, יעקב ניצ'ייב, ישב בסג'רה, ובשמחת תורה, הרשה לעצמו להשתכר כ"גוי". ומשהשתכר חזר להיות איכר רוסי כמימים ימימה, וככל איכר רוסי שתוי צעקה הוודקה מגרונו: 'בי ז'ידוב'". כך נולדה לה אי שם בתחילת המאה ה-20, הקריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית "איטבח אל-יהוד". והודבקה לערבית. שיוך הקריאה לערבים הוא המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא." ("קשים גרים לישמעאל", "הארץ" 28.12.11)

אין זאת שהפובליציסט הערבי-דרוזי מצאלחה בקי ביותר בהיסטוריה הערבית ובתיאולוגיה המוסלמית אם העז לקבוע שהקריאה לרצוח יהודים לא באה מעולם מן הערבים-המוסלמים, שכן הרי ידוע  שהערבים-המוסלמים לא הביאו מעולם ציטוט מדברי מוחמד (כפי שהוא מצוטט באמנת החמאס סעיף 7 – שהוא מצע פוליטי של מפלגה שזכתה לרוב קולות בקרב הערבים-הפלישתינאים), שיש לרצוח את היהודים כתנאי לגאולה. הקריאה לרצוח יהודים באה רק מן הרוסים שהתגיירו. הערבים-המוסלמים, מעולם לא רצו, לא שאפו, לא צעקו, "אטבח אליהוד", וכמובן מעולם גם לא ביצעו רצח שכזה...

ישו הנצרתי – יהודי לאומן ונאמן לעמו

במחשבה שנייה נראה שבכל זאת סלמאן מצאלחה מושפע במשהו מהתפיסה האנטי-יהודית של אלוהיו – אל-חכאם.  מעניין מאיזו מסורת הוא שאב את דבריו כי בגלל הגזענות היהודית, ישו הנצרתי היה מגורש מהארץ לו רצה להתאזרח בה. ("הגיון ליהודים בלבד", "הארץ" 4.11.10) שהרי לפי המסורת הנוצרית נתפס ישו (שהיה בן תקופתם של הלל הזקן ושמאי), כיהודי אורתודוכסי, לאומן, ואולי אפילו קצת גזען. ישו אמנם לא רדף את הגויים כפי שעשה אל-חאכם ליהודים ולנוצרים, אבל הוא הגדיר את הגויים כ"כלבים" האמורים לשרת את אדוניהם מעם ישראל (הבשורה ע"פ מתי, פרק 15 פסוק 26) ישו היה יהודי נאמן לעמו ולדתו, ולמרות שראה את עצמו משיח (כמו יהודים רבים אחרים) היה מקבל ללא ספק אזרחות ישראלית. בדיוק כפי שהיה מקבל הרבי מליובביץ'.

נכון הוא שבהתאם לדבריו של סלמאן מצאלחה, סביר היה שישו היה מכנה אותו באותו כינוי שנהג לכנות את הגויים.

היד המפליגה למרחקים – גם הדרת נשים, גם שחיתות:

אהוד אולמרט – ראש הממשלה לשעבר, וראש עיריית ירושלים לשעבר – אורי לופליאנסקי, הואשמו במתן [אולי בקבלת? – אב"ע] שוחד בפרשת הולילנד. כבר הפילוסוף והמדינאי הרומי לוקיוס אנאוס סנקה Lucius Annaeus Seneca, שנודע גם בפשטות כסנקה (Seneca) הכיר את שכיחותם של מעשים אלו והגדירם במשפטו המפורסם: "manus manum lavat" "יד רוחצת יד" מסתבר שידו של לופליאנסקי לחצה יד אחרת ממה שראוי היה שילחץ.

היד המפליגה למרחקים

חג העצמאות 2008. טקס קבלת פרס ישראל

אִידָה פִּינְק נִיצְלָה.

שָׂרְדָה אַרְבַּע אָקְצְיוֹת.

עַבְדָּהּ בַעֲבוֹדוֹת כּפִיָה.

עִם חִיסוּל הַגֶיטוֹ, בְּעֶזְרַת נְיָרוֹת מְזֻיָּפִים,

הִתְחַזְּתָה יַחַד עִם אֲחוֹתָהּ לְאִיכָּרָה פּוֹלָנְית.

בָּרְחָה לגרמניה בָּהּ עסקו הַשְׁתַּיִם בְּעֲבוֹדוֹת שׁוֹנוֹת.

בְּקוֹשִׁי נִמְלְטָה, מִסְפָּר פְּעָמִים, מִגִּלּוּי זֶהוּתָהּ.

בְּגִיל 87 עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים, בָּאָה לְקַבֵּל אֶת פָּרַס יִשְׂרָאֵל.

כָּל שּׁוֹעִי הָאָרֶץ נִמְצָאִים עַל הַבָּמָה.

אִידָה עוֹבֶרֶת מֵאֶחָד לְאֶחָד, מִשּׁוֹעַ לְשּׁוֹעַ.

כּוּלָּם לוֹחֲצִים אֶת יָדָהּ בִּבְרָכָה.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי רֹאשׁ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,

אָדָם רַב חֶסֶד, צַדִּיק יָדוּעַ.

יִסֵּד אֶת "יַד שָׂרָה",

מֵבִיא מָזוֹר לַזְּקֵנִים וְּלחוֹלִים.

אִידָה מוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת יָדָהּ.

מַמְמְמְשִׁיכָה לְהוֹשִׁיט.

מַגְבִּיהָה קְצָת אֶת הַיָּד.

הַיָּד נִשְׁאֶרֶת בָּאֲוִיר.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי זוֹכֶה לְקַיֵּם מִצְוָה.

לוּפְּלִיאַנְסְקִי אֵינוֹ לוֹחֵץ יָדִי אִישָׁהּ.

פעילות משותפת עם ברונשטיין מ"זוכרות"

בניגוד לאורי הייטנר' שסירב ללחוץ את ידו של איתן ברונשטיין מנהל עמותת "זוכרות". (בן עזר גיליון 705) אני פניתי מיוזמתי לאיתן ברונשטיין בהצעה לפעולה משותפת בין עמותת "זוכרות" לבין "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב":

 http://www.shoaaj.com/ 

הפעולה המשותפת שהצעתי היא "זיכרון למען השלום". זיכרון "שואת יהודי ערב" (חיסול יהודי ערב, והפיכת ערב ל"יודן-ריין") וזיכרון הנכבה. לצורך זאת הצעתי לברונשטיין לקיים מסע משותף של יהודים וערבים אל גיא ההריגה של אל-מדינה, ולדיר יאסין.

 בתגובה להצעתי כתב לי ברונשטיין שבגלל הגזענות המוסלמית האינהרנטית לחברה הערבית-מוסלמית, אין סיכוי למסע לאל-מדינה לכן צריך להתמקד בזיכרון טבח דיר יאסין, ובטבח עילבון בלבד, במטרה להביא לסופה של מדינת היהודים...

לא פחות אבסורדית הייתה תגובתו של דודו אמיתי – דובר גבעת חביבה שכתב לי "עברנו את פרעה נעבור גם אותך" (כלומר את דרישתך לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית). הוא הוסיף שגבעת חביבה אינו עוסק בגזענות הערבית-מוסלמית כי אם רק בגזענות היהודית (רק לעיסוק זה מקבלים תרומות). למותר לציין שריאד כבהא מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות.

קנאה

איתן ברונשטיין – היהודי - המהגר החדש מארגנטינה (בעיתון "הארץ" אין כבר מזמן עולים לארץ יש רק מהגרים. הפעם המילה מדויקת). זוכה כמנהל "עמותה לחיסול ישראל", לשכר נכבד ולחשבון הוצאות שמן. בניגוד אליו כל מאמציי למצוא תמיכה למאבק למען הנצחת "שואת יהודי ערב" והמאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית עלו בתוהו. פניתי לכל הארגונים העוסקים בזכויות אדם ובמאבק נגד הגזענות, מכולם קיבלתי סירוב כך שאני נאלץ לממן הכול מכיסי. ברור מאליו שפרופסור נעמי חזן, נשיאת הקרן לישראל חדשה. אפילו לא ענתה למכתבי. פרופסור נעמי חזן (גולדשטיין) – נשיאת הקרן לישראל חדשה, אינה תומכת במאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית בניסיונה לחסל את ישראל. לעומת זאת תומכת נעמי חזן בארגונים גזעניים השוללים את ישראל כמדינה יהודית.

המפליא יותר הוא שכל הקרנות הגרמניות האמורות לפעול נגד כל אידיאולוגיה גזענית ונגד ארגונים המחויבים לרצוח יהודים, גם הם סרבו לתרום למאבק. ד"ר אנגליקה טים – מנהלת קרן רוזה לוקסמבורג, תל אביב, גם היא לא ענתה אפילו בשלילה לבקשתי. ד"ר אנגליקה טים – מנהלת קרן רוזה לוקסמבורג, תל אביב, אינה תומכת במאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית בניסיונה לחסל את ישראל. אנגליקה טים תומכת רק בארגונים השוללים את ישראל כמדינה יהודית.

כמה עצוב. במדינת היהודים משתלם כלכלית להיות אנטי-ציוני. לא משתלם להיות ציוני.

[עד כאן נעמן כהן]

* * *

אריה רוזנברג

מראה הזריחה מהתבור ומליקת תרנגולות

רבים מבני דורנו היו בתנועת נוער זו או אחרת, גם אני הייתי בצופים כחניך כמדריך וזכורים לי המסעות מים אל ים, מסע בנחל עמוד, קורס מדריכים בקיבוץ תל קציר, אך אני רוצה לספר לכם הפעם על מחנה עבודה של גדוד 'לביא' מצופי 'רישון'.

בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ דברת הנמצא מעט אחרי עפולה וגבעת המורה כדי לעזור לחברי הקיבוץ בעבודת כפיים, מעשה שהיה מקובל באותם זמנים. חולקנו לקבוצות בנות 5 חניכים ועבדנו בלול, בשדות הכותנה, בכרם הענבים, ובמקשת האבטיחים והמלונים. הקיבוץ מינה את החבר גדעון, 'ייקה' – יהודי שנולד בגרמניה, כדי לדאוג לכל מחסורנו.

איזו תקופה נהדרת זו היתה, אהבות שפרחו בין צעירים לצעירות, קומזיצים על שפת הבריכה כשמרכיב המזון העיקרי הוא תרנגולות שנלקחו מהלול. זה אולי המקום לספר איך ידענו להרדים תרנגולת? היינו הופכים אותה על גבה ונושפים קלילות על נוצות החזה כמעט מיד התרנגולת היתה שוקעת בתרדמה. גם למדנו מאימותינו כיצד לבדוק אם יש לתרנגולת ביצה לקראת הטלה, תוך פשפוש בחלק גופה האחורי.

אך יותר מכל זכור לי משחק אכזרי בו כמה נערים היו מתחרים במרוץ תרנגולות ערופות ראש. תרנגולת שהיתה מגיעה למרחק הרב ביותר לאחר שנמלק ראשה – הוכרזה כמנצחת.

ערב שבת אירגן גדעון טרקטור 'מסי פרגוסון', אליו רתמנו עגלה ועשינו דרכנו אל הכפר דבוריה השוכן למרגלות הר תבור, התחלנו לעלות בתבור לכנסייה ולפסגה. עולים בחושך כמעט מוחלט, כאשר מדי פעם נתקלים בכל מיני בעלי חיים, פרות ועזים שרעו במסתרי החורש, כלבים שנבחו לעברנו בחשיפת שיניים מאיימת ואפילו חזירי בר שרצו בלהקות קטנות בנות שלושה/ארבעה חזירים. מדי פעם עברנו בתוך חורש עצים והרגשנו כיצד פנינו חוצים וקורעים קורים אותם טוו עכבישים ללכידת חרקים. המוני עטלפי חורש עופפו להם באוושה חרישית, שלנו נדמתה כמאיימת; באותו זמן רווח סיפור על עטלפים מוצצי דם הנאחזים בשיער ויונקים את דם הקרקפת, מבלי משים הידקנו הכובעים לראשים על כל מקרה שלא יבוא, הלבבות הלמו בעוז והרגליים עייפו.

 אחרי שעות, שלנו הצעירים דמו כנצח, הגענו לבסוף קרוב לפסגה ולכנסייה הגדולה. התמקמנו בחלק המזרחי, מתחת לחורש עצים סבוכים, מחכים לרגע הגדול, שאכן הגיע – במזרח עלתה השמש וככל שנקפו הדקות היא התגלתה יותר ויותר במלוא אדמומיתה, חשבתי לעצמי – הנה בפתח עומד לו יום שמח, עיגול אדום השמיימה קרניים שולח, קבוצת צעירים מפזזים ומרקדים במעין טקס פולחני עתיק יומין, ואם אינכם מבינים מדוע צריך לחגוג את הזריחה, כנראה לא ראיתם מעל התבור שמש מאדימה, זה ערבוב אימפרסיוניסטי של צבעי כתום צהוב, אדום שפוגשים את הרקיע לדואט משותף עד להתמזגות.

ברקע נשמע דנדון פעמוני הכנסייה, מלווה בקריאות המואזין מהמסגדים בסביבה והכול נראה ונשמע כה טבעי, ושלי!!! [אולי שליו? – אב"ע].

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתוני סופשבוע – 6-7.1.12

[השבוע לא היה בידי "ישראל היום" – א"ה]

* בכל מקום בעולם, גורם הרואה עצמו ליברלי, היה תומך בהתלהבות במינוי גוף מבקר לפרקליטות, כפי שיש, למשל יחידה לחקירת שוטרים. צעד זה מבזר את הכוח השלטוני, ומגן על זכויות האדם והאזרח, מפני כוח הרשות.

בשיח הפוליטי המעוות אצלנו, יוזמה כזאת מעוררת התנגדות מצד מי שמציגים עצמם כליברלים. למה? כיוון שבשיח המעוות הזה, הפרקליטות שייכת לטובים, ולכן מי שמציע הצעה שעשויה לבקר אותה, בעצם פועל נגד הפרקליטות... נגד שלטון החוק... נגד הדמוקרטיה. עולם הפוך.

וכך בכתבת ענק במוסף "הארץ", שנועדה לבצע סיכול ממוקד לשר המשפטים יעקב נאמן, וליוזמתו למנות גוף מבקר, הצעה שכבר קודמו לתפקיד השר פרידמן הציע, מהווה סעיף בכתב האישום נגדו. כתב האישום הוא כתבת ענק בת עשרה עמודים + עמוד שער במוסף וקדימון בכותרת הראשית של העיתון ביום ה'. ובטרם תשמיע הסנגוריה את דברה, לצד כתב האישום מופיעה במאמר המערכת של "הארץ" ההרשעה וגזר הדין – "להחליף את נאמן" ככתוב בכותרת הראשית של גזר הדין, למקרה שלמישהו לא תהיה סבלנות לקרוא את המאמר. רק פיטורין? יצא בזול.

קראתי את כתב האישום מן ההתחלה ועד הסוף, ואני מודה ש"לא נפלתי ברצפה". כל מה שהתחקירנים החרוצים והנמרצים של "הארץ" הצליחו לדלות מחקר מקיף של תולדותיו, הוא שיעקב נאמן תחמן בהתנהלותו הפוליטית והיה תחמן בהתנהלותו כעו"ד. אולם כל מה שהצליחו להעלות בחכתם הוא שנאמן פועל כמקובל באתיקה של הטקטיקה הפוליטית והמשפטית בישראל, ואינו מן הערמומיים שבטקטיקאים – איפה הוא ואיפה פרס, שרון, צחי הנגבי, חיים רמון, יוסי ביילין, נתניהו, אולמרט... לומר שאני מאוהב באתיקה של הטקטיקה אצלנו? ממש לא. אבל הרי לא את שינוי האתיקה ביקשו התחקירנים החרוצים, אלא את ראשו של נאמן. אם זה מה שהם דלו בתחקיר העומק... מצבנו לגמרי לא רע. ניתן לקבוע שאילו "הארץ" היה מבצע תחקיר על תהליך קבלת ההחלטות שהביא לאישור ההתנתקות התוצאות היו הרבה הרבה יותר גרועות. אבל הרי אין מצב שתחקיר כזה ייעשה.

ומי הם עדי התביעה? למשל, ח"כ רוני בר-און תמורת חברון. האיש שמונה ליועץ המשפטי לממשלה והתובע הראשי על פי דרישת הנאשם בשוחד (ולימים המורשע בשוחד) אריה דרעי, באחת מפרשיות השחיתות החמורות בתולדות המדינה; ניסיון של גורם פלילי להשתלט על התביעה הכללית ערב משפטו. אבל היום ח"כ בר-און תמורת חברון נמצא בצד הנכון, ומי כמוהו יכול להעיד מטעם "הארץ"?

אני שותף לחלק מן הביקורת על נאמן. למשל, אני מסכים ששתיקתו של נאמן וסירובו להביע דעה בסוגיות משפטיות מרכזיות שעל סדר יומה של הציבוריות הישראלית, אינם ראויים. קולו של מנהיג צריך להישמע, ובסוגיות כאלו קולו של שר המשפטים חייב להישמע. אולם הביקורת של "הארץ" אינה על שתיקתו של השר, אלא על כך שאין הוא מתייצב דום ואומר את מה שהם רוצים לשמוע. "פרופ' מרדכי קרמניצר חש מבוכה כשראה את נאמן שותק בכנס העמותה למשפט ציבורי בים המלח בתחילת דצמבר החולף, כינוס שבו ישב נאמן על במה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, והאזין לנאום החריף שבו האשימה חברי כנסת ושרים בהסתה נגד בית המשפט העליון. 'ההשוואה בין הדברים שאמרה ביניש לאי האמירה של נאמן זעקה לשמיים. הרי זאת לא הנחלה הפרטית של נשיאת העליון. לשר המשפטים יש תפקיד וחובה שהוא אינו ממלא אותם,' אומר קרמניצר."

צודק קרמניצר בשתי אמירות שלו. האחת, ששתיקתו של השר הייתה מביכה וזועקת לשמיים. השנייה, שזו לא נחלה פרטית של ביניש. אכן, מן הראוי היה שנאמן יקום, ויסביר שבית המשפט ושלטון החוק אינם נחלה פרטית של ביניש, ירושה מאהרון ברק, ושביקורת על בית המשפט הינה לחם חוקה של הדמוקרטיה, שבית המשפט אינו ניצב מעל הדמוקרטיה ושמי שמכנה ביקורת על בית המשפט כ"הסתה", אינו מבין מהי דמוקרטיה. אבל לא לכך התכוון קרמניצר ולא לכך התכוון "הארץ". הם רצו לומר, שדברי בייניש אינם עמדה במחלוקת, אלא הם האמת המוחלטת, וחובתו של השר להתיישר, להתייצב, להצדיע ולדקלם.

וכך הם גם מבקרים אותו על כך ש... שומו שמיים, "נאמן תמך עד היום בכמה חוקים בוועדה, חרף התנגדותם של אנשי משרד המשפטים. לכל שר יש עמדה שלו ושל המשרד הנוגעות להצעת חוק זו או אחרת. זה נדיר שמשרד ושר יתנגשו ביניהם בוועדת השרים, אך לא פעם נאמן תמך בהצעות חוק למרות שמשרד המשפטים התנגד להן."

הייתכן? הייתם מאמינים? שלשר, האישיות הפוליטית העומדת בראש המשרד, תהיה עמדה מנוגדת לשל פקידיו? לאן תדרדר הדמוקרטיה הישראלית? בקצב הזה עוד שר האוצר יעז לומר משהו בניגוד לעמדת פקידי האוצר, ואנו, אנא אנו באים?

הפרופסור למשפטים יורם שחר מצוטט בכתבה כמצפה לכך ש"נאמן יהווה מגדלור של שמירה על שלטון החוק, אבל דווקא בתקופה שעולות בכנסת יוזמות חקיקה לפגיעה בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט, קולו של נאמן לא נשמע."

אכן, שר המשפטים צריך להיות מגדלור של שמירה על שלטון החוק. אבל קיימת בחברה הישראלית מחלוקת על הדרך לשמור על שלטון החוק. רק לאחרונה תקף פרופ' מני מאוטנר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ו"המהפכה החוקתית" וטען שדווקא הם פוגעים בשלטון החוק, וכמוהו התבטאו לא פעם כלת פרס ישראל רות גביזון, חתן פרס ישראל דניאל פרידמן, נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז"ל, יבדל לחיים ארוכים המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון ואחרים.

אבל בעיני "הארץ" אין מקום למחלוקת הזאת, אין עמדות לגיטימיות שונות. יש מתקפה על בית המשפט והגנה על בית המשפט. העובדה שמעמד בית המשפט בציבור והאמון של האזרחים בבית המשפט נפגעו קשות כתוצאה מן האקטיביזם השיפוטי, אינם גורמים ל"הארץ" ולתומכי האקטיביזם לחשבון נפש, לניסיון לבדוק מי באמת פוגע בשלטון החוק. בעבורם, שר המשפטים חייב להתייצב לדגל, ולצאת נגד עמדה החותרת לרפורמה במערכת המשפטים בישראל – רפורמה אמרתי? לכל שינוי קטן במערכת, כיוון שכל עמדה כזאת היא "הסתה". הסתה?! כן. עובדה, ביניש אמרה, ומי יחלוק על דבריה? הרי מחלוקת עם ביניש היא... הסתה.

הכתבה מזכירה שני חוקים שהציתו מחלוקת, שנאמן תמך בהם. האחד, הוא "חוק הנכבה" במתכונתו הראשונית. על פי הצעת החוק ההיא, ציון יום העצמאות כיום אבל הוגדר כעבירה פלילית שכרוך בה מאסר של שלוש שנים. אכן, הצעת חוק לא דמוקרטית, בלתי ראויה ותמיכתו של נאמן בה בעייתית מאוד. אולם החוק הזה שונה מן היסוד. היום אין כל זכר למתכונת הראשונית, ובמתכונת החדשה ניתנת לממשלה הסמכות לא להעביר תקציבי מדינה למוסדות המציינים את קיום המדינה כאסון ואת יום העצמאות כיום אבל. החוק הזה נכון וראוי, ועצם הצורך בחוק כזה, הוא הבעייתי. אך "הארץ" נלחם גם בחוק הזה, ומציג אותו כחוק ... "אנטי דמוקרטי... סתימת פיות... גזעני... פשיסטי..." וכל ארסנל הביטויים החביבים על קמפיין זריעת הפאניקה המלאכותית, הידוע בשם – "מתקפה על הדמוקרטיה". שינוי החוק והפיכתו על פניו מוגדרים בכתבה כ"החוק רוכך..."

החוק השני שנאמן תמך בו, על פי כתב האישום, הוא החוק המבקש לערוך ועדות קבלה ליישובים בנגב ובגליל. כבר שקר. החוק אינו מבקש לערוך ועדות קבלה. מאז ומתמיד היו ועדות קליטה וקבלה להתיישבות הכפרית והקהילתית בישראל, לפני קום המדינה ואחריה. החוק נועד להציל את ההתיישבות מפני מתקפה אנטי דמוקרטית ואנטי ציונית שנועדה למנוע מחברי היישובים לבחור את המצטרפים אליהם. תמיכתו של נאמן בחוק ראויה לשבח. יש להעלות על נס, את הציטוט של נאמן בנדון, שכתב האישום מביא כציון לגנאי: "צורך קיומי בחיזוק וגיבוש חוסן קהילתי ולכידות חברתית כתנאי להצלחתם ושרידותם של היישובים." כל מי שקצת מכיר את ההתיישבות הכפרית, יודע שהוא צודק לחלוטין. אבל מה ל"הארץ" ולהצלחתם ושרידותם של היישובים?

ביום שבו התפרסם כתב האישום נגד יעקב נאמן ב"הארץ", היה לנאמן אחד ההישגים הגדולים ביותר בתקופת כהונתו – בחירתם פה אחד של ארבעה שופטים טובים ומוערכים לבית המשפט העליון, המייצגים מגוון דרכים משפטיות ובאים ממגזרים שונים. בין השאר, נבחר השופט נעם סולברג, ובכך נכשל מסע הרדיפה וציד המכשפות הברוטאלי, האנטי דמוקרטי, המהווה ביזיון בית המשפט, שניסה למנוע את בחירתו בשל עובדת מגוריו בגוש עציון. בניגוד לקמפיין הפאניקה – מסע הרדיפה הזה באמת היה איום על הדמוקרטיה, על שלטון החוק ועל בית המשפט, והכישלון של המסע, הוא ניצחון לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לעליונות המשפט ולמעמדו של בית המשפט העליון.

* כלת פרס ישראל לזמר העברי יפה ירקוני, הלכה השבוע לעולמה. משום מה, יותר מכל תרומתה הגדולה לתרבות הישראלית, ותרומתה לביטחון המדינה בעצם הופעתה בפני חיילי צה"ל בכל החזיתות בכל המלחמות, בימים שעוד לא המציאו את רעיון העוועים כאילו יש בעייה כלשהי בשירת נשים בצה"ל, התקשורת עסקה בדברים אומללים שאמרה ירקוני בראיון רדיופוני בעת מבצע "חומת מגן".

חזקה עליי הגישה של "אחרי מות קדושים אמור" ולא הייתי רואה לנכון לתקוף את המנוחה על דבריה, בעיצומה של השבעה על מותה. אולם מה שקרה השבוע, הוא שהתקשורת העלתה על נס דווקא את דברי הבלע הללו, בהם השוותה את חיילי צה"ל לנאצים. בתכניתו של רזי ברקאי בגל"צ למחרת מותה של ירקוני, הושמע במלואו הראיון הזכור לשמצה, מגיש היומן התמוגג ושאל על כך את כל המרואיינים, שבזה אחר זה שיבחו את האומץ והיושר שבדברים. ובתום הדברים האלה, עברה התכנית לאייטם הבא – זעזוע ממיצג הזוועה של הסיקריקין החרדיים עם הטלאי הצהוב על דש בגדיהם. להשוות את ישראל לנאצים? נורא.

אין הבדל בין מיצג הזוועה במאה שערים לדברי הבלע של יפה ירקוני במבצע "חומת מגן".

תזכורת – לאחר שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית בה נטבחו מאות ישראליים, בעיקר בפיגועי התאבדות באוטובוסים, קניונים ומסעדות, בעוד ישראל הבליגה על הפיגועים במדיניות שכונתה "איפוק הוא כוח", יצא צה"ל להגן על אזרחי ישראל במבצע "חומת מגן". במהלך המבצע הזה, נהרגו למעלה מעשרים חיילי צה"ל ועשרות רבות נפצעו בג'נין, על מזבח טוהר הנשק, בשל ההתעקשות לשלוח את החיילים רגלית לתוך מחנה הפליטים, ולא לנהוג כפי שהיה נוהג כל צבא אחר בעולם – הפגזת המחנה בארטילריה. דווקא בעקבות הקרב הזה, הומצאה עלילת השקר אודות "הטבח" בג'נין, שהופרך מכל וכל והוכח כשקר נתעב, בכל חקירה ובדיקה אובייקטיבית. אחרי אירועי ג'נין, התראיינה יפה ירקוני לגל"צ, ותקפה בהתלהמות את צה"ל שלוחם בנשים וילדים במקום להגן על המדינה. היא הביעה תמיכה בעריקת חיילים מן המערכה בטרור ("סרבנות" בכיבוסית) ואמרה שלא תוכל להמליץ לנכדיה לחיות בישראל. ובין השאר, בעקבות תמונות של חיילים שכתבו מספרים על זרועות מחבלים היא השוותה את החיילים לנאצים. אגב, באותה תוכנית של רזי ברקאי נאמר שהתברר שלא היו באמת תמונות כאלו, ודבריה נבעו מטעות. איני יודע, ייתכן. אבל הרי רק מוח מעוות משנאה יכול להשוות מעשה כזה, אם נעשה, לקעקוע מספרים על ידי יהודים בדרכם למחנות השמדה. אם כבר, נכון יותר להשוות זאת לכיתוב על מצחו של חייל פצוע, המציין את שעת פציעתו בעת פינוי לתאג"ד.

גם עיתוני סופשבוע המשיכו להלל ולשבח את יפה ירקוני על דברי הבלע שהשמיעה. גבי ברקאי ב"ידיעות אחרונות": "ואז ב-2002, הגיע הסקנדל: ירקוני, כבר אז כנראה בתחילת מחלתה, דיברה ברדיו נגד מעשי צה"ל בשטחים. בישראל המתלהמת והלוחמת של 'חומת מגן' כולם חיפשו את המועד הבא לסקילה. וירקוני, פטריוטית, לוחמת במיל' עם דעות של מרכז שמאל, מצאה את עצמה מנושלת ממעמדה הרם. 'היא רק אמרה שאנחנו, שעברנו את השואה, לא יכולים לעשות דברים כאלה,' מתרגזת ירקוני-סוויסה. 'כי היא היתה הומניסטית, רגישה לאי-צדק. ולא היתה לה שום טענה נגד חיילי צה"ל. ... גם עכשיו אני מאוד גאה בה על מה שהיא אמרה. אבל היא לא הבינה מה קרה."

אם לדברים האלה ניתן להתייחס בסלחנות, כדברים של בת הרוצה לגונן על אימה, גם אם לשם כך עליה לאנוס את העובדות ואת האמת, לא כך בטור של הפוסט-היסטוריון תום שגב ב"הארץ". במאמרו "קול ישראל האחרת" הוא הציג את יפה ירקוני כמי שכל השנים, היתה קול הקונסנזוס הציוני, שזאת כידוע אשמה נוראה. היא אפילו שרה ב"באב אל ואד" "שם היינו יחד משפחה אחת" שזה ממש קיטש פטריוטי, רחמנא לצלן. ובאותן שנים בעלה, שייקה ירקוני, עמד במרכזה של שערוריית שחיתות. וכך, בדמגוגיה אופיינית, יוצר תום שגב בעיני הקורא זהות בין הפטריוטיות הציונית של יפה ירקוני לבין שחיתות בצמרת, אף שיפה ירקוני עצמה כלל לא היתה מעורבת אישית באותה פרשה. ירקוני המשיכה להיות סמל הקונסנזוס הלאומי המגונה, גם בשנות ה-80 כשכבר לא היה קונסנזוס. "עוד נדמה היה שירקוני שרה את הקונסנזוס הלאומי, יחד עם שושנה דמארי ונעמי שמר."

ואז התחולל השינוי המיוחל, שבזכותו מזכה תום שגב את יפה ירקוני מאשמת הפטריוטיות. "זה קרה לפני כעשר שנים. בין מארס למאי 2002 יצא צה"ל מבצע 'חומת מגן', למיגור הטרור בכמה מערי הגדה, לרבות ג'נין שעשרות מתושביה נהרגו. המבצע סוקר בטלוויזיה ובין היתר נראו חיילים הרושמים מספרים על ידי מבוקשים פלסטינים. ירקוני הייתה מזועזעת וכשבאו אליה כתבים מגלי צה"ל אמרה משהו כמו 'לאן הגענו ומה קרה לנו,' והוסיפה, 'אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?' – בתוך 24 שעות הפכה לאישה השנואה ביותר בארץ: 'יפה ירקוני משווה את חיילי צה"ל לנאצים,' זעקו הכותרות. זה היה בערב יום הזיכרון." איזו גבורה!

גם הטענה שיפה ירקוני דבקה תמיד בקונסנזוס עד אותו ראיון אינה נכונה. ערב יום העצמאות השלושים של ישראל, בשנת 1978, בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, כתבה יפה ירקוני מאמר (או שמא היה זה ראיון) בו תקפה בחריפות את ממשלת ישראל שאינה רוצה בשלום ואמרה שהיא מתביישת להיות ישראלית.

הדרך בה מציג תום שגב את הראיון השערורייתי, כמו כל הגלוריפיקציה להשוואת חיילי צה"ל לנאצים, ראויה לגנאי.

אגב, גם לדעתי המתקפה על יפה ירקוני בעקבות הראיון יצאה מפרופורציות. מועצת תנועות הנוער, למשל, החליטה להחרים אותה בעקבות הדברים. אני פירסמתי באותם ימים מאמר נגד החרם, תחת הכותרת "במה חטא 'האמיני יום יבוא'?" – ובו ביטאתי את עמדתי העקרונית נגד חרמות תרבותיים. אולם מכאן ועד מסע הגלוריפיקציה לדברי הבלע השבוע, הדרך ארוכה. והפער בין הגלוריפיקציה להשוואת החיילים לנאצים לבין ההוקעה המוצדקת של הפגנת הטלאי הצהוב במאה שערים, היא צביעות.

מי שעסק בצורה ראויה בהשוואות בין מדינת ישראל לנאצים, הוא בן דרור ימיני. בן דרור התאפק לא להתייחס לקמפיין הגלוריפיקציה לדברי הבלע של יפה ירקוני, כנראה מחמת "אחרי מות קדושים", אבל הוא העמיד בשורה אחת את כל הנוקטים בדרך הזאת – החרדים הסיקריקיים הרדיקאליים, הימין הרדיקאלי והשמאל הרדיקאלי. אני נוהג לכנות זאת "חוק הרדיקאלים השלובים". את כתבתו מעטרות שלוש תמונות – תמונת הילד בידיים המורמות עם הטלאי בגטו ורשה, ולצדו מצד אחד מיצג הילד עם הטלאי והידיים המורמות בהפגנת החרדים ומצדו השני מיצג הילדה עם הטלאי והידיים המורמות בעקירת גוש קטיף. בן דרור הביא גם שורה של ציטוטים של אנשי שמאל פוסט ואנטי ציוני ברוח המיצגים הבזויים הללו במאה שערים ובגוש קטיף.

"המפגינים במוצאי שבת, לא חרדים, אלא פלג שלהם, הציגו את עצמם, ולא לראשונה, כקורבנות המדינה הנאצית. הנאציפיקציה של ישראל הפכה לאופנה. אין צורך להרחיק לשנים אחרות. מדובר בכאן ועכשיו. רק לפני שבועות בודדים היו אלה חוגים המקורבים לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שהפציצו את התקשורת באמירות על הסכנות האורבות מגל החקיקה האחרון, שמזכיר להם את גרמניה של שנות השלושים. וזה אחד, לשעבר יו"ר הכנסת והסוכנות, אוי לבושה, שעוסק במשרה מלאה בהפצת הארס שישראל כבר נמצאת בשנות השלושים [של גרמניה], והוא פועל בכל כוחו ומרצו כדי לפרק את הישות הציונית לטובת אוטופיה של מדינה אחת,' שבה מצביעי חמאס וליברמן יחיו בהרמוניה, בנוסח הידוע והמקובל במדינות השכנות, מודל של סובלנות ואחווה בין רוב למיעוטים. והיה זה דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בן גוריון, דוד ניומן, שהזדרז להשוות את הביקורת על החוג האולטרה רדיקאלי שצמח שם למעשי הנאצים. 'הם באו לקחת את פעילי זכויות האדם,' הוא ציטט שם, בפרפראזה משיר אנטי נאצי ידוע, "ולא היה אכפת לי, כי אני לא פעיל. ואז הם באו לקחת אותי, ולא היה מי שיגן עליי.'

"ניומן איננו חבר במסדר האנטי-ציוני. כך שמוזר שגם הוא הגיע לנאצים. וכי מישהו לקח את ניב גורדון, שהיה ראש החוג הרדיקאלי, למחנה ריכוז? וכי מישהו עצר איש אקדמיה כלשהו בגין דעותיו, מתועבות ככל שיהיו? וכי ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, ראויה להשוואה לנאצים? וזה נמשך. בדיוק כמו החרדים, גם מפוני גוש קטיף הדביקו טלאים צהובים לבגדיהם. ופורעים אחרים מימין קראו 'נאצי', רק לאחרונה, לקצין ישראלי שסבתו היא פליטת שואה. וזו אחת אחרת, פרופסור נורית אלחנן-פלד, ששוברת את כל השיאים ומסתובבת עם טקסטים על שחיטת  ילדים פלסטינים על ידי יהודים, סליחה – ישראל. מה, לעזאזל, קורה באקדמיה שהיא מצליחה ליצור הבלים כל כך נמוכים? וכי 'המאבק בכיבוש', שיש בו גם חלקים מוצדקים, מעניק היתר לנאציפיקציה? יש מכנה משותף לתעשייני הנאציפיקציה. הם הופכים את ישראל לישות שטנית. לאיום על הגזע האנושי. לישות קלגסית צמאת דם. אין צורך במחקר אקדמי מקיף כדי לומר שיש צדק בדבריהם, אבל מהצד ההפוך לחלוטין. הם עושים לישראל בדיוק מה שעשתה התעמולה הנאצית ליהודים. אפשר לעשות דבר פשוט. להחליף את המילה ישראל במילה יהודים, ולקבל העתק, כמעט מושלם, של התעמולה הנאצית של שנות השלושים. פרופסורים ויו"ר הסוכנות לשעבר, חרדים ופורעי 'תג מחיר', שמאלנים וימניים – קואליציה של מטורפים שאימצה את הרטוריקה הדמונית של תעשיית השטנה. גבלס מחייך בקברו. כל מה שהוא אמר על יהודים, אומרים גם יהודים על יהודים. מלאכתו של רשע נעשית. לא בידי צדיקים."

מילים כדורבנות. הערה אחת – בעקירת גוש קטיף רק קומץ שבקומץ של מיעוט שולי נקט בצעד הנפסד הזה.

ניתן לטעון נגד ימיני, כיצד בעוד הוא יוצא נגד השוואת ישראל לנאצים, הוא עצמו משווה את התוקפים את ישראל לגבלס, ומכתיר את מאמרו בכותרת "גבלס מחייך בקברו"? אבל הוא צודק לחלוטין. ההשוואה האובססיבית של ישראל לנאצים ותעמולת הזוועה נגד ישראל, היא מימוש תורתו של גבלס. השבוע השתתפתי בעימות עם המייסד ויו"ר עמותת "זוכרות", וחשתי שעומד מולי יוזף בגודל טבעי.

בעקבות מיצג הזוועה של הסיקריקין החרדיים, "מעריב" פירסם דברי גינוי של חתן פרס נובל אלי ויזל ושל הרב לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר. הרב לאו, בראיון לשרי מקובר בליקוב, נגע בנקודה חשובה – הנזק לנשמותיהם של הילדים המוסתים, קורבנות הציניות של הקנאים החרדים. "התמונה של הילד החרדי היפה והתמים בהפגנה מרים ידיו בכניעה ועל הבגד שלו טלאי צהוב, הדירה שינה מעיניי באותו לילה. אני פוחד עליו אפילו מהפן הדתי. שכשהילד הזה יגדל ויידע מה עשו לו בקהילה שלו וכיצד ניצלו את תמימותו, הוא עלול לבעוט בחינוך של בית אביו. בשבילי, להעמיד ילד עם ידיים מונפות לאות כניעה, בחיקוי לצילום המפורסם בגטו ורשה, הוא סילוף היסטורי שאין כדוגמתו, וכפיות טובה כלפי ריבונו של עולם שנתן לנו מדינה יהודית שלא היתה כשצולמה התמונה האוריגינלית. המשמעות של המעשה היא פשוט להתעלם מחסד הבורא שאומר לכם אתם לא עומדים היום מול נאצים שבאים להשמיד אתכם. היום יש לכם מדינה יש לכם בית, והשוטרים באים להגן על כל יהודי, גם אם הוא מפגין ברחובות ירושלים. איך אפשר להשוות יהודים לנאצי שמסוגל היה להשליך תינוק אל תוך מחבת הניצבת על פרימוס בוער? ואני מדבר על עובדות שראיתי במו עיני. או לנאצי שהיה מסוגל לקחת ילד הדומה לזה שהשתתף בהפגנה ולקרוע אותו לגזרים? אלה שהפגינו בזעקות 'נאצים, נאצים,' כולל אלו מ'תג מחיר' שעשו זאת כלפי קציני צה"ל, לא יודעים מה זה נאצי ולאיזה שפל מפלצתי הוא מסוגל להגיע. אני חושב שצריך להרתיע בענישה ובאכיפת החוק כל מי שמשתמש בסמלים של השואה, שהיא ייחודית ואין בלתה, כדי למנוע תופעות כאלה. בוודאי לא בדור שמתהלכים בו אנשים שמספרי אושוויץ עדיין חקוקים על זרועותיהם. זעקות 'נאצי' על יהודים, שלא לדבר על התמונה של הילד, גורמות לנו, הניצולים, לנדודי שינה ולסיוטים'."

הערה קטנה לדבריו של הרב לאו – ילד המקבל חינוך כזה מאביו, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו, הוא שיבעט בחינוך של בית אביו.

בהמשך הריאיון עימו, גילה הרב לאו בורות, בשגיאות היסטוריות מביכות; בושה לו, למראיינת ולעורך. "הבידול בין דתיים לחילונים שהגיע החודש לשיאו נולד עם המדינה, כשאזרחי ישראל נקראו אל הקלפי לבחור את הכנסת הראשונה. אז עוד כונו 'אדוקים' ו'חופשים'. מפא"י של בן גוריון קיבלה 46 מנדטים פלוס ארבעה מנדטים לספרדים, מנדט לתימני אחד ושני ערבים ברשימת המסונפת... המערך של הימים ההם קיבל 19 מנדטים. אם בן גוריון היה חובר אל מפלגת העבודה, היה משיג קואליציה יפה שמנהלת את המדינה בלי שום צורך בוויתורים ופשרות. אבל בן גוריון לא צירף את המערך לקואליציה, אלא כרת ברית עם החזית הדתית המאוחדת, שכלל את תנועת המזרחי הדתית לאומית ואגודת ישראל החרדית."

המערך? מפלגת העבודה? הוא מבלבל את העובדות באופן מביך. מפא"י היא לב מפלגת העבודה שהיתה לב המערך. המפלגה שזכתה ב-19 מנדטים היתה מפ"ם, שעוד כללה את "אחדות העבודה" שלימים פרשה ממנה ולאחר מכן היתה מרכיב במפלגת העבודה. המערך, היה מערך כוחות משותף למפלגת העבודה ולמפ"ם משלהי שנות ה-60 עד 1984. שאר הפרטים, אודות מספרי הסיעות והבחירה הקואליציונית של ב"ג, נכונים.

 השגיאה השנייה – הרב לאו מספר על ביקור של ראש הממשלה ושר הביטחון ב"ג, שבו פגש חייל שאכל כריך מחוץ למטבח, ולשאלתו השיב לו שפקודות הכשרות אינן נאכפות. "באותו יום הופיע בן גוריון בטלוויזיה. אני זוכר כל מילה שאמר כאילו זה היה אתמול."

בעייה – בן גוריון סיים את תפקידו ב-1963. הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב-1968..."כאילו זה היה אתמול."

* "בית הנשיא" – כתבה גדולה ב"ידיעות אחרונות" על חייו של קצב בכלא. קראתי את הכתבה בשלמותה. מדוע? מתוך סקרנות. סקרנות היא תכונה אנושית. העיתונים נמכרים בזכות הסקרנות של הקוראים. אבל אחרי שקראתי, שאלתי את עצמי, האם הסקרנות שלי מצדיקה את הכתבה הזאת? תשובתי לשאלה שלילית. כניסתו של האנס קצב לכלא היא אות כבוד למדינת ישראל, כמדינת חוק שוויונית. אבל מרגע שהוא נכנס לכלא, הוא שייך למעמד החלש ביותר בחברה – האנשים שנשללה מהם חירותם. מן הראוי להימנע מחגיגות המציצנות הללו, ובוודאי מן הכותרות הציניות כמו כותרת הכתבה הזאת.

נקודה מגוחכת בכתבה – מסופר שם על שיעורי התורה שמעביר בניזרי לאסירים. "הוא מעביר שני שיעורי תורה ומוסר." מוסר (!)...  בניזרי...

* אני סולד מאנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי. זאת לא סתם שחצנות. זה גם היעדר חוש הומור, זאת מנופחות מחשיבות עצמית, זאת פלצנות. ציטוט מתוך ראיון עם אביב גפן במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות":

"השאלה המתבקשת: איך אביב גפן, שכל החיים מדבר על אותנטיות ויוצא נגד כוכב נולד וזמרים על פס ייצור, משתתף ב-The Voice?" אביב גפן: "התשובה פשוטה: כי אני אביב גפן. אני נמצא שם בכמה תנאים ברורים שמנוסחים בחוזה: אין צנזורה על אביב גפן. אין צנזורה על בחירת השירים. אין צנזורה על מה שאני אומר לשרית חדד או לשלומי שבת או למשתתפים, ואני אומר שם דברים איומים. אני לא מתחנף ולא מתיילד ולא מיינסטירימי. אני – אני." וכן הלאה ולכן הלאה, כך כל הראיון. יש צורך בציטוטים נוספים?

* ב"סופשבוע" של "מעריב" מופיעה הכתבה "נפש יהודייה" – כתבה על נערה מוסלמית אדוקה מתוניסיה שהתגיירה וכעת היא יהודייה חרדית שחיה בישראל. כנראה שגיבורת הכתבה ביקשה להסתיר את פניה כתנאי לכתבה. הכתבה מלווה בתמונה גדולה של האישה, כשעיניה מוסתרות בפס שחור דק מן הדק שאפילו את הגבות אינו מצליח להסתיר. זה מזכיר לי פרודיה על "העולם הזה" בספר "זו ארץ זו". אתיקה של חזירים.

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "כשתגדל, בני, אני מקווה שכבר לא יהיו להקות צבאיות."

2. מה שלום השכנים?

כאשר התפוצצה מכונית תופת בפיגוע רב נפגעים בדמשק, אצבעות רבות הופנו לעברו של הנשיא אסד, בטענה שביצע פרובוקציה. בכל מקום שיש בו רצח או פיגוע טרור, צומחות תיאוריות קונספירציה. אפילו במדינות דמוקרטיות. אולם בעוד כל אדם שפוי יודע שתיאוריות הקונספירציה אודות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר או רצח רבין הינן שקרים, פרי מוחם המעוות של שרלטנים למיניהם – כאשר מדובר במשטר מסוגו של משטר אסד, הדבר ייתכן גם ייתכן. איני יודע האם במקרה זה אכן ידו של המשטר במעל, אולם אין ספק שאסד יכול לתת הוראה כזו בלי להניד עפעף. הוא הרי רצח כבר כ-6,000 מבני עמו והטבח בעיצומו. אין לו כל עכבות וכל מעצורים.

לפני כ-11 שנים, זמן קצר לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, פרסמתי מאמר תחת הכותרת "אש יגולש". הגבתי במאמר הזה על הטרנד הנפוץ באותה תקופה, טרנד ההתפעלות מבשאר, הנשיא המערבי (!) של סוריה. הרי הוא רופא עיניים (!), הוא למד בלונדון (!) הוא מדבר אנגלית (!) הוא – החזיקו היטב – גו-לש באינ-טר-נט (!!). ואו! אש יגולש! נו, ועם שכן כזה יש כיף גדול יותר מאשר למסור לו את הגולן? הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו, אמרו אלה שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו. איך אמר ברק, וחזר ואמר עד לזרא, בניסיונותיו האובססיביים להגיע עם חאפז אסד להסכם על נסיגה מהגולן? "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." אמנם הוא רצח 30,000 מבני עמו בטבח בחמה. אמנם הוא רצח מאות או אלפי אסירים פוליטיים... מעצבה של סוריה המודרנית...

מה יהיה עכשיו בסוריה? בדרך כלל מומלץ לא להתנבא, בעיקר על העתיד, וכמובן שלא אחזור על הקלישאה המעצבנת "אתם זוכרים למי נתנה הנבואה." וברצינות, אני חושב שלא יהיה זה רציני לדבר בנחרצות על עתידה של סוריה, בנוסח "ימיו של אסד ספורים." יש לו עדיין כוח רב, נחישות רבה, אכזריות חסרת גבולות ואין לו מה להפסיד. הוא יודע שאובדן השלטון – פירושו מוות שלו, של משפחתו, של מקורביו, וטבח בעדתו.

אני רואה מיספר אפשרויות.

האחת, אסד ימשיך לטבוח בבני עמו, ירצח עוד כמה אלפים או רבבות, ידכא את המרד וימשיך לשלוט על כידונים עוד שנים רבות. כמו אבא שלו.

השנייה, מלחמת אזרחים ארוכת שנים, כפי שהיתה בלבנון או באלג'יריה; הקזת דם הדדית במלחמת הכול בכול, לאורך שנים רבות.

השלישית, התפרקות סוריה והתפצלותה למדינונות על בסיס עדתי.

הרביעית, נפילת אסד.

אסד הינו דיקטטור רצחני ואויב קשה של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה. אם הוא ייפול, אין הוא איש שיש מה לבכות עליו. אבל אם הוא ייפול, יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, שוחרת שלום, כפופה לשלטון חוק, דואגת לרווחת אזרחיה ולשגשוג המזרח התיכון כולו, ולתפארת מדינת סוריה. סביר יותר להניח, שכמו ברחבי האביב הערבי, גם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות וחימום הגבול. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר עבורו, שניתן להעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט. ואכן, מאז ועד היום, הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, וגבולה של ישראל עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. הלקח הזה צרוב בדנ"א של בנו בשאר.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השעות, החודשים והשנים הספורות שבהן אנו חיים... אם אנו, כבני דור זה, ניכשל בעשייתו ובהשגתו של הדורש השגה, יהיו דורות אחרים שיטפלו בעניין באורח הנכון... מה שאני אומר כאן אינו חדש. אני אך סוקר מספר עובדות בהיסטוריה שלנו. הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו. אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות, בעוד שאנו ספגנו תבוסות. אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאיתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פיסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן בידי 5 ראשי ממשלה, הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו – הכרה בישראל וסיום הסכסוך איתה.

הוא לא היה מוכן לתרגילי הונאה נוסח ערפאת באוסלו, אלא לכל היותר הסכים למו"מ טקטי כדי למנוע קרע עם ארה"ב ובידוד בינלאומי, והקפיד לא להיפגש עם ישראלים ולא לאפשר לנציגיו ללחוץ ידי ישראלים.

הצד השני האסטרטגיה הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן – לקח לערבים 200 שנה לנצח את הצלבנים, יש לו סבלנות. לא עליו המלאכה לגמור.

בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד. לא מן הנמנע, שבמקרה כזה לא נהנה מאותו השקט ממנו אנו נהנים קרוב לארבעים שנה.

אלוף (מיל') אורי שגיא, נציגו של ברק למו"מ עם סוריה, ששבוי באובססיית הנסיגה מהגולן עד שהיא השתלטה עליו ושיבשה לחלוטין את שיקול דעתו, טוען שאילו היה שלום עם סוריה (כלומר אילו ישראל נסוגה מהגולן) שלטון אסד היה יציב ולא היתה פורצת ההתקוממות בסוריה. אגב, טרם פרוץ המהומות הסביר אסד שהמהומות במצרים לא תתפשטנה לסוריה, כיוון שבניגוד למצרים (שקיבלה את כל סיני) סוריה לא הלכה נגד עמה ולא כרתה שלום עם ישראל. אבל אורי שגיא, שכשם ספרו "אורות בערפל", נוהג כמי שמפעיל אורות גבוהים בערפל, וכמוכה בסנוורים, הוא איבד כל קשר למציאות.

אולם אני מאמין שיותר ויותר אנשים שתמכו בנסיגה, התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. אולי התנגדותם היום לנסיגה אינה מן הסיבות הנכונות, אולם עצם תהליך ההתפכחות הוא החשוב. משמעות ההתפכחות, היא שאירועי הדמים בסוריה שיפרו מאוד את מצבנו.

3. חוק להגנה על ההתיישבות

איני חסיד של ההרחבות הקהילתיות כדרך הנכונה לצמיחה דמוגרפית של הקיבוץ. באורטל עומדת הסוגיה לדיון, ואני בין תומכי הצמיחה הדמוגרפית באמצעות קליטה לחברות מלאה בקיבוץ ובאורח החיים הקיבוצי, כלומר לא הרחבה קהילתית ולא "חבר בעצמאות כלכלית" וכד'.

אולם פסיקת בית המשפט בסוגיית מעיין ברוך בשבוע שעבר, השומטת את הקרקע מתחת ליכולת של יישובים כפריים (קיבוצים ומושבים) לקיים הרחבה קהילתית, מדירה שינה מעיניי. משמעותה הרבה יותר רחבה מסוגיית ההרחבה הקהילתית; היא שלב נוסף במתקפה על ההתיישבות הציונית, בדה-לגיטימציה להתיישבות ובקעקוע היכולת לקיימה. זה לא ייגמר בהרחבות הקהילתיות – המתקפה הזאת תגיע גם לקיבוץ עצמו, גם לקיבוץ השיתופי. אם לא נתעורר היום ונצא לחקיקת מגן – כאשר נתעשת, זה עלול להיות מאוחר מידי.

בשם קדושת הקניין

בשבוע שעבר נפל דבר בתחום ההתיישבות הקהילתית בישראל, כאשר בית המשפט דחה תביעה של קיבוץ מעיין ברוך נגד תושבים מן ההרחבה, שסירבו לשלם את המסים המוניציפליים.

מדובר בקבוצה גדולה של 40 משפחות מן ההרחבה הקהילתית, שסירבו לשלם את המס והודיעו על פרישתם מן האגודה. המס המוניציפלי במעיין ברוך אינו גבוה במיוחד – 275 ₪ בחודש. אותם תושבים טענו שאין הם מוכנים לשלם את המס הזה, ודרשו להחליפו בקניית מוצרים ושירותים. מי שרוצה תרבות קהילתית, שישלם עליה. מי שיש לו ילדים בגיל המתאים ורוצה שייטלו חלק במערכת החינוך, שישלם. מי צריך מנהל קהילה בחצי משרה? אין צורך ביותר מרבע משרה.

הקיבוץ טען שהצעד מנוגד לתקנון שבשמו הם התקבלו ובניגוד לחוזה עליו הם חתמו. משהם עמדו במריים, הקיבוץ תבע אותם בבית המשפט השלום בנצרת. בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את עמדת המשפחות. הוא טען שאי אפשר לחייב אנשים להצטרף לאגודה אם אינם רוצים בכך. גם אם הם הצטרפו, זכותם לעזוב כאשר הם חפצים בכך ואי אפשר למנוע זאת מהם. אמנם הדבר מנוגד לתקנון האגודה, לפיו מי שאינו חבר באגודה אינו יכול להחזיק בנכס, אך התקנון אינו מתיישב עם החקיקה בדבר זכויות הקניין ועם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והחוק גובר על התקנון. ייתכן שהייתה הונאה מצד המשפחות, כפי שטען הקיבוץ, אך גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להצדיק כפיית חברות באגודה. כמובן שמי שחבר באגודה, חייב לשלם את מסי האגודה, אך מי שאינו רוצה בחברות כזו – אי אפשר לכפות זאת עליו. 

למותר לתאר את משמעות הדברים בעבור הקיבוץ. אין צורך להסביר את משמעות הדבר, ליכולת לקיים חיי קהילה.

אין זה פסק הדין הראשון ברוח זו. קדם לו פס"ד של בית המשפט המחוזי, שאפשר לחבר האגודה המוניציפלית באמנון לעזוב את האגודה, בלי לוותר על הנכס (הכוונה לנכס נדל"ני, לא לנחלה, לעת עתה). גם בוררות בין אשדות יעקב לתושבים בהרחבה המסרבים לשלם את מסי הקהילה, פסק ברוח זו.

לפסקי הדין הללו, קדמה החלטת מנהל מקרקעי ישראל, שבעקבות גל עתירות לבג"ץ, אינה מאפשרת עוד ליישוב לקיים ועדת קבלה יישובית, אלא רק ועדת קבלה אזורית, ללא יכולת לפסול קליטה להרחבה על בסיס של אי התאמה חברתית, אלא רק על פי קריטריונים קבועים. וגם האפשרות הזאת, שעוגנה בחוק ועדות הקבלה, מוטלת בספק. החוק, שהתקבל לאחרונה כדי לנסות להציל משהו מהיכולת לקיים התיישבות קהילתית – סורס ועוקר בידי יוזמיו, לנוכח המתקפה נגדו, בהובלת עיתון "הארץ", בניסיון להתאים אותו לג'יבריש הפוליטיקלי קורקט, אך מתנגדיו לא התרשמו מהסירוס ואף הגבירו את המתקפה ואת הדה-לגיטימציה לחוק. הם עתרו לבג"ץ בתביעה לפסול את החוק בטענה שאינו חוקתי, ולהערכתי הסיכויים שהעתירה תתקבל אינם מבוטלים. אם כך יהיה, לא יהיה עוד כל קריטריון לבחירת תושבי ההרחבה, זולת יכולתם הכלכלית לרכוש מגרש והעיקרון של "כל הקודם זוכה".

מתקפה על הציונות

רוח רעה נושבת בארץ – רוח אנטי קהילתית ואנטי התיישבותית. שיח הזכויות הליברלי-אינדיבידואליסטי נמתח באופן קיצוני מאוד, שיצר דה-לגיטימציה לכל דבר קולקטיבי, לכל דבר קהילתי. בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, מניפים את הדגל הזה. אין כמעט מצב שבו בית משפט בישראל יפסוק לטובת שיקול קהילתי וקבוצתי, מול טענת זכויות הפרט.

את המצב הזה מנצלים גורמים פוסט ציוניים ואנטי ציוניים, שעניינם הוא לקעקע את ההתיישבות היהודית הציונית, בעיקר בגליל ובנגב, ובשם שיח הזכויות והערכים הליברליים ומתוך הבנת רוח בתי המשפט, חותרים לשבור את ההתיישבות ואת יכולתה להתקיים.

איני טוען, חלילה, שבית המשפט והשופטים אינם ציונים. אין לי ספק, שרובם ככולם ציונים, באופן פרטי. אבל בית המשפט אימץ גישה א-ציונית – השיקול הציוני אינו מהווה מרכיב בשיקולי הפסיקה. הרוח הליברלית אינדיבידואליסטית מנוצלת היטב בידי הארגונים האנטי ציוניים.

ברור לי, שתושבי ההרחבה במעיין ברוך ובאשדות יעקב המבקשים לעזוב את האגודה המוניציפלית, אינם עושים זאת מתוך פוסט ציונות. הם בסך הכול טוענים שלא התיישבו במעיין ברוך מתוך רצון בחיי קהילה אלא מתוך רצון באיכות חיים של בית בכפר ובנוף הגלילי. סביר להניח שהיו שגיאות של הקיבוץ בקליטתם, שהביאו לרוח הלעומתית הזאת. אבל צעדם משתלב, שלא מרצונם ושלא בטובתם, בגל העכור של המתקפה על הציונות.

נכון לעכשיו, החקיקה הזאת טרם נגעה באגודות השיתופיות, אך אל נהיה שאננים – זה יהיה השלב הבא. המתקפה הזאת לא תעצור בשערי הקיבוץ השיתופי. לכאורה, האם אפשר לכפות על קבוצת אנשים המקיימים ביניהם שותפות כלכלית במתכונת של משפחה מורחבת, לקלוט לתוכם אנשים בעל כורחם? הרי זה כמעט כמו להכריח אדם להתחתן עם בת זוג שאינו רוצה בה. אבל כאשר אדם שלא התקבל יעתור לבית המשפט, בגיבוי של ארגוני... איך הם קוראים לעצמם? "זכויות האדם" עאלק? – ויטען בשם זכותו הלגיטימית כאזרח שומר חוק להתקבל ליישוב שהוקם על אדמות מדינה ואי קבלתו היא אפלייה בלה בלה בלה, סיכויי עתירתו להתקבל אינם רעים.

אנו שומעים כל העת סיפורי אלף לילה ולילה על מתקפה פשיסטית על הדמוקרטיה הישראלית; מסע הפחדה וזריעת פאניקה מוצלח למדיי, שמצליח לטפטף את הארס השקרי הזה למוחותיהם של ישראלים רבים, בעלי נטייה פאבלובית להתייצב דום לנוכח דנדון פעמוני העדר של השבט. המסע הזה יודע היטב לפרוט על נימי הקורבניות של השבט, וקשה לעמוד מולו.

אבל האמת היא שהמתקפה האמיתית היא המתקפה נגד הציונות, מתקפה משולבת בארץ ובחו"ל, היוצרת דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, ובכלל זה להתיישבות הציונית.

אני סבור שעל המגזר הכפרי להתעורר ולצאת למאבק ציבורי על ערכי ההתיישבות, הקהילתיות והציונות; מאבק קיומי בעבורנו. על התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים, המועצות האזוריות וחברי הכנסת המייצגים את ההתיישבות, להוביל את המהלך, שעיקרו – חקיקת חוק יסוד, המעגן את זכות הקיום וההתפתחות של ההתיישבות הציונית במדינת ישראל. הציונות הקימה את מדינת ישראל, והיום – כאשר הגולם קם על יוצרו, יש להגן על הציונות בחוק. מצער מאוד שהגענו למצב המחייב מהלך חקיקה כזה, אך אין לנו הפריווילגיה להשתמט ממנו.

אהוד: ראוי לתרגם את המאמר לערבית ולהפיצו בסעודיה, למען ייקל על מדינה עשירה זו לשלוח כספים לישראל כדי לאפשר גם לערבים ישראליים ["פלסטינים" כהגדרת חלקם בעיני עצמם] – להיכנס ליישובים הקהילתיים ולקיבוצים של ה"יאהוד" עד כדי היות להם רוב בהם.

* * *

שוש צוריאל

על תקוה הנדל אחותה של יפה ירקוני

לשאלתו של ד"ר ישראל אברהמי, שאפשר שמי מהקוראים יוכל להוסיף פרטים על האפילוג של אליהו הכהן – אם תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני, היתה זמרת.

בזמן שירותי הצבאי בצה"ל משנת 1948 עד 1950, שמעתי את יפה ירקוני כמה פעמים כאשר הופיעה בפני החיילים, אם בהופעות יחיד או כחברה בלהקה הצבאית ה"חישטרון". באופן מיוחד זכורה לי הופעתה  של יפה ירקוני בבאר שבע יחד עם אחותה תקוה כצמד ששר בשני קולות, והיתה הרמוניה נפלאה בקולותיהן שעדיין מתנגנת באוזניי עד היום.

ובאשר למשפחתה של יפה ירקוני בפתח תקווה, אני זוכרת שהם התגוררו ברחוב רמב"ם, אני עבדתי כשלוש-ארבע שנים באותו מקום עבודה ביחד עם דודה אחי אביה – דוד אברהמי, והוא היה מספר לנו על אחייניתו יפה ירקוני ומדבר עליה בגאווה רבה.

כאשר שמעתי על מחלתה של יפה, הצטערתי והתפלאתי מאוד ש"גם בארזים נפלה שלהבת..." אני זוכרת שפעם שמעתי אותה בשיחה בפורום מצומצם בבאר שבע, כאשר סיפרה לנו על מוצא משפחתה ואמרה בגאווה: "אני קווקזית, ואנו בני העדה הקווקזית, אנשים בריאים וחזקים ומאריכים ימים ושנים," ואכן כך הכרתי אותם; מול ביתנו ברחוב מוהליבר בפתח תקווה, לשם עברנו בשנת 1936 כאשר נמלטנו מביתנו המבודד שבין הפרדסים בתקופת המאורעות של המרד הערבי – גרה עוד משפחה ענפה של יהודים קווקזים, וכולם ידעו שהזקנים  שביניהם מאריכים ימים עד מעל למאה שנה.

פתח תקווה

* * *

נילי דיסקין

אתה באמת חושב שעצם זה שאתה אומר משהו –משכנע?

הי אהוד.

 אני מכירה בכך שהעיתון שלך הוא פרטי שלך, אתה רשאי לפרסם בו כל מה שתרצה, ולהשמיט ככל שתרצה. בכל זאת מוזר לי שדווקא חלק מהביקורת שיש לי עליך, ושאותה אני כותבת מאד בקצרה – לא מפורסם.

אודה לך אם תפרסם מה שכתבתי בתגובה לשירו של יוסי על המשוררים הבלתי מוגנים. בנוסף נראה לי שדי עייפת מלנמק את עמדותיך, ואתה מעביר ביקורת סתם. ללא סיבה נראית לעין (על מחאת ההמונים כשאתה נטפל לזוטות חיצוניות ומתעלם מהעיקר, על התוכנית המצויינת של ביה"ס למוסיקה שנעשתה עם הרבה כבוד והתחשבות בילדים, וללא כפייה כלשהי, וכדומה. אתה באמת חושב שעצם זה שאתה אומר משהו משכנע? ללא צורך בנימוקים? אם היית מקדיש רבע מהזמן שאתה מקדיש לקטעי פורנוגרפיה סרי טעם (לדעתי כמובן) –להנמקות לדברי הביקורת שלך – היה טעם להתייחס אליהם ברצינות. טוב שיש כותבים אחרים בעיתונך שעדיין מנמקים את דעותיהם. גם אם לא מסכימים איתם – אפשר להבין ולהעריך את העובדה שהם דעתנים וחושבים על הדברים. הוכחת בעבר שיש לך כשרון אבל לא דבקת בו. או שאולי עייפת מלהוציא לאור פעמיים בשבוע עיתון, כמעט לבדך, דבר שראוי להערכה ותמיכה. אולי בגלל זה  הפכת לסופר נידח, ולא בגלל שום קונספירציה לא מובנת.

ביי.

נילי דיסקין

אהוד: לא זכור לי שפסלתי אי-פעם רשימה שלך, ובייחוד לא אחת עם תגובות על שיריו של יוסי גמזו. את הרשימה האחרונה שלך פירסמתי במלואה בגיליון 704 על הנערות שעוברות לכפרים ערביים.

באשר לשאר דברייך, יש לי רושם שאת צודקת. המכתב העיתי אכן הידרדר מאוד לאחרונה וכבר אינו מתאים לרמה האינטלקטואלית והביקורתית שלך – והייתי ממליץ לך להפסיק לקרוא בו, כי למה לך להתרגז.

נ.ב.

הנה עברתי על עשרת ומאות המיילים הקודמים ואכן מצאתי בהם את רשימתך האבודה והנשכחת, ככתבה וכלשונה:

הי אהוד.

לפני שאני כותבת למה עיצבנת אותי. שוב. רציתי לאמר ליוסי גמזו, ששרף האורן העינברי מוסיף לעולם, ולנו בתוכו, הרבה הרבה יותר מהגומי הרווחי. היכולת ליהנות מהיופי בטבע – הוא הרווח של  המשוררים הלא מוגנים. לעניות דעתי – המחיר שהם משלמים בפגיעותם שווה כתשלום על היופי שהם חווים בשל רגישותם. מלכתחילה לא צריך לצפות לקבל את היופי הזה מבני אדם, רובם לא מסוגלים, וכשלא מצפים – לא מתאכזבים.

 ועכשיו אליך אהוד. אתה מה זה מעצבן! מה זה משנה אם  בהפגנה היו מיליון או כמה מאות אלפים? מה זה משנה שדפני ליף התחילה את הריאקציה בשרשרת הזאת? למה אתה מזלזל במאות אלפי הישראלים שיצאו לרחובות, ונטפל לזוטות חיצוניות? כך גם לא מובנת לי תגובתך לגבי התוכנית של ביה"ס למוסיקה (אלא אם אתה מבקש להיות "אנטי" בכל מחיר, לכל דבר.  הילדים לא רק שלא זייפו, אלא נתנו משב רוח רענן להרבה שירים עבריים יפים וישנים, חיברו מזרח ומערב, עשו מה שהם ממילא עושים בחיי היום-יום שלהם – רק שעשו זאת אל מול מצלמות טלוויזיה. למה אתה מתגולל על התוכנית? מכל תכניות הריאליטי זו התכנית הכי "שווה" לדעתי. ואם יש לך טענות להורים ה"דוחפים", מה אשמים הילדים הלא מזייפים בכלל?

 גם הילדים בהפגנת החרדים, אורי, לא עברו התעללות, ולכן, הייתי מציעה במקום עונש להוריהם הבורים, הפסקת קצבאות כלשהן לכל הורה או בית ספר חרדי שלא ילמד לימודי ליבה. מה שעומד מאחורי ההפגנה הנתעבת, הוא, לדעתי, בורות איומה! אני, למשל, כתגובה הייתי נותנת תמונה של הילד ההוא מוורשה ומולה תמונתו של גלעד שליט מצדיע בעת הגיעו לישראל. זו התשובה הציונית, חילונית ואפילו דתית – המתאימה.

שבת שלום.

נילי דיסקין

אהוד: כן, אני נטפל ל"זוטות" כגון החובה לדבר אמת ולדווח אמת.

* * *

יוסף דוריאל

שתי תזכורות לרדידות החשיבה הביטחונית

תאונת נפילת הטילים מכן-השילוח של "כיפת ברזל" חשפה נקודת תורפה חמורה יותר מבעיית הניצרה שלא נסגרה לפי הנוהל, אך לא עוררה מחשבה שנייה לגבי נשק הגנה זה. גם פרסום הגשת הדו"ח לממשלה על נוהלי טיפול בחטיפות, שלדברי פרשנים כלל את "דבר המשפט, דבר הביטחון ודבר המוסר," לא עורר את השאלה – היכן היה "דבר השכל הישר"?

התאונה עם טילי "כיפת ברזל" חשפה את הסכנה של שימוש במאגרים גדולים של חומרי נפץ, הדורשים נפח גדול, ליד כני השילוח ועוררה מחדש את השאלה – מה יקרה אחרי שמלאי הטילים ייגמר בעת מלחמה. בעייה זו לא קיימת בנשק קרני לייזר, שפיתוחו הוזנח ללא שום הצדקה. פרט קטן שנחשף בחוסר אחריות בפירסומים על התאונה מגלה לאוייב שניתן להתגבר על "כיפת ברזל" בעזרת נשק מסוים המצוי בארסנלים של רוסיה ואוקראינה. נשק זה עדיין לא ניתן להעביר דרך המנהרות של החמאס, אבל בעיאה זו שלהם תיפתר עם ביסוס השלטון האסלמיסטי במצרים ופתיחת הגבול הצפויה בינה לבין בני חסותה ברצועת עזה.

לכן, אני חוזר על ההמלצה שפורסמה כבר בעבר – שלא להגיב על התקפת הטילים הבאה בכניסה מלחמתית של צה"ל לרצועה, לשמחת צלמי עלילות הדם שימלאו את השטח, אלא – להגיב בהכרזה על רצועת שטח משמעותית כאסורה לתנועת אנשים – cordon-sanitaire – בגבול הרצועה עם מצרים, שתיאכף על ידי ירי רנדומאלי של מרגמות למרחב האסור.

וכעת, לדו"ח הסודי שהוגש לממשלה על ידי מומחה למשפט, מומחה לביטחון ומומחה למוסר, לקביעת "מחירי מקסימום" להחלפת חטופים שלנו באסירים ביטחוניים. הבעייה עם דו"ח זה היא – ששכחו להחתים את נציגי החוטפים על הסכמתם לאותם "מחירים". במקום זה, הגיע הזמן שמישהו יתפוס את כללי המשחק באירוע חטיפה והם – תרגילי סחטנות. אבל, כאשר סחטנות החוטפים נעשית תוך הפרת חוקי המלחמה, יש לנו אפשרויות אפקטיביות לסחיטה נגדית, הכשרות לחלוטין לפי החוק הבינלאומי, וצריך רק לדעת להפעיל אותן. גם על כך כבר כתבתי, פעם אחר פעם בעבר, ורק בריחה לא מובנת מכללי השכל הישר מנעה את שחרור גלעד שליט ימים ספורים לאחר חטיפתו. כאן המקום להזכיר גם שהצלתו של נחשון וקסמן הי"ד נכשלה בזמנו, עם קורבן נוסף יקר לצה"ל, רק מפני שמישהו חשב שאסור להשתמש ב"נוהל שכן" (הבלתי אלים!) לשחרורו.

ולמען הגילוי הנאות: ראש הממשלה מכיר, בין היתר, טוב את מה שקרה אחרי שהממסד הביטחוני התעלם מהדו"ח המקצועי שהגשתי (לפי הזמנת צה"ל!) על הסכנה הצפויה בקו בר-לב, לפני אסון יום הכיפורים, וקשה לי להבין איך הוא חוזר על שגיאות אותה ההתעלמות בבעיות של היום. וזה כולל גם את הפתרון שהצעתי לו למילוי החסר בתקציב הביטחון מבלי לפגוע בהשקעות אחרות שהמדינה זקוקה להן. מה קורה לנבחרינו כשהם מגיעים לעמדות מפתח?

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים", בו מוצגת אסטרטגיה לאומית אלטרנטיבית לזו שכשלה עד היום.

* * *

אך, כמה שזה נכון

לא טוב להם לערבים

[רץ באינטרנט]

לא טוב להם בעזה. לא טוב להם בגדה.

לא טוב להם בירושלים. לא טוב להם בישראל (אין שיוויון...)

לא טוב להם במצרים. לא טוב להם בלוב.

לא טוב להם באלג'יר. לא טוב להם בתוניס.

לא טוב להם במרוקו. לא טוב להם בתימן.

לא טוב להם בעיראק. לא טוב להם באפגניסטן

לא טוב להם בפקיסטן. לא טוב להם בסוריה

לא טוב להם בלבנון. לא טוב להם בסודן.

לא טוב להם בירדן. לא טוב להם באיראן.

לא טוב להם בצ'צ'ניה.

ואיפה כן טוב לערבים?

טוב להם באנגליה. טוב להם בצרפת.

טוב להם באיטליה. טוב להם בגרמניה.

טוב להם בשוודיה. טוב להם בהולנד.

טוב להם בבלגיה. טוב להם בנורווגיה.

טוב להם ברומניה. טוב להם בהונגריה.

טוב להם בארה"ב.

טוב להם בכל מדינה בעולם שאין בה שלטון מוסלמי.

ואת מי הם מאשימים? לא את האיסלם.

לא את המנהיגות שלהם. לא את עצמם.

אלא את אותן מדינות שטוב להם לחיות בהן...

טוב להם בדמוקרטיה, שם הם יכולים לחיות ברווחה, ליהנות מאיכות החיים גבוהה –

עליה הם לא טרחו ועמלו,

להתבטל, להתפרע, להתפלל באמצע הרחוב ולפרוע חוק, לנצל את השירותים הסוציאליים,

ולבוז ליד המזינה אותם...

בקיצור מה עושים איתם?

כשהמערב החופשי יתעורר לקול המואזין יהיה מאוחר מדי...

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות

2. 1939, פציעתו של הבחור היפה,

קורפורל ישה ברוכמן.

לאחר גירושיה מאלואיל נישארת אסתר בבית האדום עם מכונית הוויליס, אך כניראה אינה נוהגת בה וגם אינה יודעת איך לטפל בה, ולבסוף מחליטה למכור אותה. היא פונה למוסך ומבקשת שישלחו מישהו לבדוק את מצב המכונית, ואולי לקחת אותה למכירה.

יום אחד בשנת 1936, ואולי כשנה מאוחר יותר, שולחים אליה לשם כך בחור צעיר ונאה כבן עשרים ושלוש, גבוה, בעל שיער בלונדי ועיניים כחולות. (לדברי נילי בתו: "שיער משוך לאחור, בלונד משגע, פשתן. עיניים כחולות. כחול מאוד מיוחד, כים.") הוא בוחן את המכונית, ואסתר המופתעת בוחנת אותו. הופעתו מרשימה מאוד. מתברר שהבחור, ישה שמו, קפץ מספינה כעולה בלתי-ליגאלי והגיע ערום ובחוסר-כל, בשחייה, לחופי הארץ. אסתר, שמבוגרת ממנו בעשרים שנה בקירוב, מתיידדת איתו, מלבישה ומאכילה אותו, ופורשת עליו את חסותה. לדבריה הקשר ביניהם נמשך שנים אחדות, וכאשר עבר לחיפה היתה נוסעת לבקר אותו.

את הדברים האלה מספרת לי אסתר באריכות כשאני מבקר אותה בבית-האבות בטבעון בסוף שנת 1979, וזאת לאחר שאני שואל על תמונה של ישה שאני מוצא בארכיונה שמסרה לי. לדברי אסתר היתה ביניהם ידידות בלבד, ללא כל קשר גופני. חבל שאינני מקליט אותה. דבריה נמסרים רק מזכרוני. אסתר מעירה אז לבסוף בחיוך: "הנה סיפרתי לך עוד רומאן שלי, עוד פרק בחיי!"

לאחר מות אסתר אני מגלה בעזבונה צרור מכתבים ופתקים שכותב לה ישה בשנים 1939 1944, ואפילו גלוייה שהשאיר אצלה, ששלחה לו משפחתו מפולניה. העברית שלו קצת מצחיקה, ובשגיאות, אבל התוכן – רציני. אני נזכר שאסתר סיפרה לי כי בשנים האחרונות היתה נוסעת לבקר את שרה ברוכמן, אלמנתו של ישה, ברמת-חן, והכירה גם את הבת נילי והבן מתי. אני יוצר קשר עם האם והבת, והדברים המובאים כאן בשם שרה ובשם בתה הוקלטו בשיחה שקיימתי איתן ב-12 למרס 1992.

מספרת שרה:

ישה נולד ב-1913, והתייתם מאביו ומאימו בגיל חמש. אביו למד רפואה בשוויץ. הם גרו בעיירה ברוסיה. לאחר פטירת ההורים נלקח ישה על ידי הורי אימו לווארשה. שם גדל. בהיותו כבן תשע בנה "מטוס" ורצה להגיע עימו לארץ, והיה מאוכזב מאוד כאשר המטוס נשבר.

מנעוריו היתה לו הצלחה אצל נשים כי היה מאוד גברי לגבי גילו וספורטאי מצטיין. לימים סיפר שכבר בגיל 13 איבד את בתוליו אצל אחת השיקסות. הוריו השאירו רכוש, ובאמצעות הירושה הזו שלחו אותו הסבא והסבתא בגיל 14 ללמוד בבית-הספר הריאלי בחיפה. זה היה בשנת 1927 לערך. הוא היה בפנימייה שנה או שנתיים. פתאום קרה משהו עם הרכוש בפולניה, והסבא והסבתא נאלצו לקרוא לו חזרה.

השהות הקצרה בארץ משכה אותו לחזור, והוא החליט לעלות בצורה בלתי ליגאלית, בלי סרטיפיקאט. הוא הגיע לצרפת עם חבר שלו, ומשם הפליגו ארצה באוניית נוסעים רגילה. כאשר הגיעו לנמל חיפה, ישה הציע לחברו לקפוץ למים, אך זה לא רצה. ישה, שהיה שחיין מעולה, קפץ לבדו ושחה עד לחוף בחיפה. זה היה ב-1936 ואולי שנה-שנתיים מאוחר יותר. הוא הגיע רטוב כולו ובחוסר כל, כי את מה שהיה לו השאיר באונייה.

הוא נישאר בחיפה והתחיל לעבוד בחפירה אצל קבלן. מאחר שבא מבית מפונק עם ידיים עדינות, נתמלאו ידיו פצעים לאחר שעבד שעות אחדות. כאשר הראה זאת לקבלן אמר לו: "לא גמרת את העבודה ולכן לא מגיע לך כסף."

ישה עבר לראשון-לציון והתחיל לעבוד בנשיאת לבנים לבניין על הגב. את השכר קיבל בפתקאות שבהן היה אפשר לקנות אוכל. הוא הכיר ידידה מבוגרת ממנו שהיתה מורה, ובת למשפחה אמידה. היא שמה עליו עין כי היה מאוד נאה, ולא דמה לכל החבר'ה האחרים. היה כאילו מגזע אחר.

יום אחד ראתה שהוא נפול מאוד ברוחו. הכניסה אותו הביתה, הורידה לו את החולצה, נגעה בגבו ורצתה לבכות. הגב היה מלא פצעים מהעבודה. היא טיפלה בו, אבל כבר אז, בגלל הכאבים, הוא התחיל קצת לשתות.

בתל-אביב התקיימה תערוכה גדולה ["יריד המזרח" השני התקיים בראשית שנת 1936, אולי באותה הזדמנות הוא מגיע לתל-אביב], ומאחר שישה היה בעל הופעה מרשימה, פנו אליו שהוא יהיה נציג של סוכנות מכוניות, שהחזיקה ביתן בתערוכה, ואולי מטעמה גם נשלח אל אסתר. הוא לא עבד בגאראז'.

אחר-כך שירת ישה תחת פיקודו של וינגייט, ומאחר שהיה בלונדי, גבוה עם עיניים כחולות, נהגו להלביש אותו כחייל כבריטי כאשר היו נכנסים לכפרים ערבים, לפעולות תגמול וענישה.

ישה פוגש את אסתר כאשר היא גרה עדיין בבית האדום. משנות היכרותם הראשונות לא נישארים מכתבים שלו. ייתכן שקשה לו עדיין לכתוב עברית, ואולי הלכו לאיבוד. בשנת 1938 לערך הוא עוזב את תל-אביב ומתגייס מטעם הסוכנות למשטרה הבריטית באיזור חיפה. מכתביו מובאים כאן בקיצורים ובהשמטות, אבל בכתיב המקורי. כאמור, פרקים בביוגראפיה של אסתר ראב נכתבים-נפרשים כרומאן-מכתבים, אך אין צורך לבדות את המכתבים – כולם אמיתיים.

25.2.1939

שלום אסתר!

לפני שבוע בארך הייתי בתל-אביב, ערב אחד. זה בפעם הראשונה, מזמן שעזבתי את עיר הבירה (והיין) הייתי שעות אחדות, אבל רציתי ראשית כל לבקר אותך קיבלתי את כתובתך החדשה מאת משפחת ווילנסקי אבל לשווא! לא מצאתי את דירתך.. אצלי חלו שינויים "א" כל ממשלת "הוד מלכותו" באופן פתאומי עשתה אותי לקצין-"נמוך" קיבלתי דרגת קורפורל, ממונה על כוחות משטרה במקום הזה, וכמובן הוספה במשכורת... והנני נמצא בעתלית – אותו המקום שהקצין לייזרוביץ (ז"ל).... והנני ממונה על 45 שוטרים.. יהודים וערבים כאחד (בררר!) ועודתי – 24 שעות עבודה רצופה, קשה, אחראית ומסובכת... 450 אסירים 45 שוטרים, עמדות, פרוזקטורים, מכונות יריה, סידורי עבודה, יומן באנגלית וכדומה. אבל אחרי כן יש לי 24 שעות חופש. חופש ממש. חבל רק שמצומצם ובמסגרת של 24 שעות... ועתלית הרי בכביש חיפה תל-אביב... ישנם פרטים ופרטי פרטים שאשמח למסור לך בעל פה אם יזדמן לי לפגוש אותך פעם... אחרי ראשון לחודש מרץ ז"א בעוד כמה ימים, אבקר בתל-אביב, ביקורים רצופים. אהיה פעמיים, אולי 3 פעמים. ככל פעם ערב אחד – 24 שעות חופש ו... הייתי מאוד רוצה לבקר אותך. אשמח מאוד אם תכתבי לי מילים אחדות, ומהי כתובתך החדשה המדוייקת, ובהקדם האפשרי אסתי כי מי יודע לאן המזל ידחוף אותי הלאה....

                                                                                           שלום ולהתראות

                                                                                           ישה

                                                                                           Athlit

      .Jail L.C 2 . No

Corporal Baruchman

הימים הם, כאמור, ימי המאורעות. לייזרוביץ הוא הקצין היהודי שנרצח בעתלית, וגופתו נתגלתה רק לאחר שנים רבות. מן המכתב עולה כי היחסים בין ישה לאסתר כבר נמשכים תקופת-זמן, אבל היא אינה טורחת למסור לו בדיוק את כתובתה החדשה בשדרות ח"ן 5. ייתכן שחל משבר זמני ביחסיהם, הנרמז מתוך הגדרתו את תל-אביב כעיר הבירה והיין. יש הרגשה שאסתר מצניעה במקצת את היחסים ביניהם, אולי גם מפני חוג מכריה ה"רציניים", ואולי בגלל דברים התלויים בו-עצמו, כפי שניראה להלן, ואילו הוא מצידו אינו מרפה ממנה ואפילו קורא לה בשם חיבה – אסתי, שאינו מופיע בשום הקשר אחר בתולדות-חייה ובמכתבי אחרים אליה.

לאסתר אין טלפון. קביעת מועדי הפגישות נעשית במכתבים, או בפתקים שישה משאיר כאשר הוא מבקר אצל אסתר ולא מוצא אותה בבית, דוגמת הפתק הבא: "מחר בבוקר אני עוזב את תל-אביב. אבקר היום בשעות 4-3.30, ישה, 15.5.39."

כשבועיים לאחר מכן, ב-28 במאי, מגיע לדירתה שבשדרות ח"ן מכתב נוסף:

ב-5/27 בבוקר נפצעתי מיריה ברגל בזמן עבודה. כדור פצע את רגלי באופן רציני מאוד. בעזרת המשרד מעבירים אותי להדסה מבית-חולים ממשלתי. יש לי כאבים חזקים מאוד עד שאני לא יכול לכתוב. היריה באה ממכונת יריה Luis-Gun בזמן ששני אנגלים ניקו אותה.

למחרת, ב-28.5.1939 הוא כבר כותב לאסתר בפירוט מבית-החולים הממשלתי בבת-גלים:

שלום אסתי!

כתבתי במכתבי הקודם שנפצעתי מיריה ב-5/24 וכדור ריסס לי "כמה" עצמות מרגל השמאלית. אני עדיין נמצא בבית-חולים הממשלתי ומקווה בכל רגע שיעבירו אותי להדסה. אני סובל יסורים בלי הפסק מרגע שנפצעתי. בכלל "שמח" איתי. הד"ר הלמזי נותן לי תקוה שבעוד 3 חודשים יהיה כבר הכל בסדר. אני שוכב בפובילון שהנני בו יהודי היחידי בין ערבים פצועי מוראות... זה "תענוג" מיוחד במינו. אני מקווה שמכתבי השלישי מהמקרה יהיה כתוב מהדסה! ש... לא יתנחו [ינתחו] לי את הרגל כי... אני כתב שטיות מתוך כאבים, אבל הרופא אמר שייתכן שלא יהיה כלל צורך לניטוח.

       שלום

       ישה

לאלמנתו שרה גירסה קצת שונה:

ישה נפצע כאשר שירת בימי המאורעות כגפיר, תחת פיקוד בריטי, בשליחות מטעם הסוכנות היהודית. מיד לקחו אותו לבית-חולים והודיעו לו שעומדים לכרות לו את כף-הרגל. איכשהו הוא שמר אצלו את אקדחו, והודיע חד וחלק: "אינני יודע מה בדעתכם לעשות איתי ובייחוד כשאהיה תחת הרדמה, אבל דעו לכם שאם תכרתו לי רגל אני מאבד עצמי לדעת, שיהיה ברור!"

הרופאים אמרו לו כי בשל הפגיעה בעצם הוא לעולם לא יוכל ללכת. הוא עבר עשרות ניתוחים. הוא נפגע מכדור דומדום, שבו השתמשו הערבים בתקופת המאורעות. הוא אמר שזה קרה בשעת פעולה, אבל שמעתי גירסאות אחדות כיצד זה קרה. לא שאלתי אותו יותר על כך.

ישה ממשיך לכתוב לאסתר מבית-החולים הדסה בחיפה. ב-22.9.1939 הוא מבשר לה שבעוד ימים אחדים הוא יוצא, ומתכוון להגיע לתל-אביב כדי להיבדק אצל אורטופד. ב-15.2.1940 הוא כותב מחיפה:

אסתי חביבה!

זה מזמן לא קיבלתי מכתב ממך ואני זקוק דווקה למכתב חביב ממך... אפילו עם מוסר.. כן הייתי רוצה עכשיו לקבל כמה מוסרים בראים מפי בן-אדם שדואג לי כצת וקרוב לי כצת... ואת היחידה בארץ – עתה. אשמח מאוד לקבל ממך מכתב חם ולבבי – קר לי.... אני התקדמתי יפה בהליכה. אע"פ שיש לי עוד צרות עם הרגל. אבל גם על זה אתגבר.. כתבי לי אסתי מה שלומך? איך את מרגישה? מה את עושה? כתבי לי בהקדם אפשרי... וקבלי נשיקה,

                                                                                                                     ישה

*

המכתב הבא מחיפה, מ-ה15.12.1940, הוא מענה על מכתבה של אסתר. ישה משרת עתה במשטרת הר הכרמל בחיפה. עדיין יש לו צרות על גבי צרות עם הרגל:

אצלי ברגל הפצוע העצמות שוקעות ודפורמציה מתגברת ואין לזה כל עצה. חוץ מזה זיפט וזפט שעמום ורוגז. – אין לי כאן חברה, ואפילו חצי אוקיה בחורה. אני רוצה מאוד לבוא לת"א ביום החופש שלי השבוע, ביום חמישי (ערב אחד) כתבי לי מה דעתך על זה. ביחס לביקורייך בהר-הכרמל – לפי דעתי זה הגיוני אבל למה לזמן כל כך קצר? מה זה ערב אחד בשביל הבראה? – רק ההרפתקאה.

אסתר נוסעת לבקרו בחיפה. על צידו האחורי של טופס משטרתי משוכפל, בעברית, שמפרט את סדר השמירות בוואדי רושמיה ואת משמרות החיפושים בכביש לעכו, כותב לה ישה פתק:

שמח מאוד שהנך בחיפה. כרגע הנני בעבודה. אני חופשי משעה 6 בערב, וברצוני לראות אותך בשעה 6 בקפה נרדוי. מספר הטלפון שלי הוא 1) 532 ואחרי כך צריכים לבקש בורג' ביללט. אני נמצא בבית ע"פ רוב רק [לא] בזמן שהנני בתפקיד או בערב מאוחר. אבקר לא רק אם יהיה זה על ההר הכרמל אבל אפילו על הMt Everest-. לכן – בשעה 6 הערב בקפה נרדוי.

ישה

הימים חולפים, ימי מלחמת העולם השנייה ונצחונות הגרמנים בכל החזיתות. אסתר בת 48, ישה בן 29. המכתב הבא הוא מ-26 בפברואר 1942. ישה עדיין משרת במשטרה הבריטית בחיפה, אבל במקביל הוא עסוק בנושא האהוב עליו – המצאות. תחילה התקין מדרס מיוחד לרגלו הפגועה. עתה, כניראה בתיווכה של אסתר, הוא יוצר קשר עם הסניף של "האחים גרין" בארץ ובמצרים, ומציע להם חומר שהמציא. ייתכן שמדובר בחומר נגד רטיבות, שאפשר למרוח בו את הנעליים והבגדים, כדי שהמים לא ייספגו. כותב ישה:

אסתי חביבה!

זה עתה קיבלתי את מכתבך והנני עונה לך מיד. לא כתבתי לך רק בגלל זה שחשבתי שהנך בטיול אי שם בארץ, והיה לי לא פעם במשך הזמן רצון כביר לכתוב לך כמה מילים חמות וגם להיפך – לקבל ממך מכתב. הייתי רוצה להיות אפילו כרגע על ידיך ולבדר אותך קצת ממצב-רוח הרע. הלאה מצב רוח רע! מספיק שאני לעיתים קרובות מצוברך. אני מבין היטב שגריפה זה דבר לא נעים – כן יש לי נסיון גם בזה.... חוץ מזה אצלי יש קצת חדשות בשטח שלא חשבתי שהוא ריאלי. לפני כמה ימים קיבלתי מכתב מתל-אביב שבו מודיעים לי שנתקבל מכתב ממצרים בקשר להצעה שמסרתי לפני זמן מה. ו.... כפי הנראה יש ארך רב להצעות שלי כי מבקשים ממני לשלוח בהקדם האפשרי פרטים על כמויות החומר הדרוש הנמצאת בארץ למקרה שהצעתי זו תתקבל. אם הגעתי כל כך רחוק אז הרי יש לי יסוד לכל מיני תקוות בעתיד הקרוב ביותר. ואולי? מי יודע.

בטוח שבהתחלת שבוע הבא אהיה בת"א. אם בזה אתחיל את חופשה שלי השנתית, או שחופשה השנתית תתחיל בעוד כמה ימים, איני יודע. עכ"פ אהיה בת"א בימים הקרובים ואז נדבר על כל במפורט ו.... אני מקווה שלשנינו יהיה מצב רוח טוב. לכן שלום לך כל טוב, ראש קדימה ומצב רוח טוב.

                                                                                                   שלך

                                                                                                   ישה

טיוטות הפרוזה של אסתר מוכיחות כי אפילו בשנות שתיקתה היא מנסה לכתוב רשימות וסיפורים כגון "דרי הבית" ו"על המזח", שאותם היא משאירה במגירתה. לעולם לא נוכל לדעת בוודאות, אך דומה כי הסיפור "על המזח" מתאר את אסתר ואת ישה בתקופה שבה הם נמצאים יחד בתל-אביב. אהבתם המשותפת לים, גובהו, שערו הזהוב, ואילו היא – הזקנה. כותבת אסתר בסיפור זה, שנמצא בעזבונה:

משהו השתבץ לתמונה בחייהם של השניים, תמונה שלא הם יצרוה – אלא כוחות שמעבר להכרתם, שמעבר ליכולתם – עשוה לשלמה בתכלית השלמות, הכרתית, וכאילו נוצרה מששת ימי בראשית בידי הכל-יכול היוצר עצמו.

היא עולמות הרבה היו לה בניגלה ובסתרי סתרים שלא גילתה אף בהכרה לעצמה, היה לה עולם הלילה ומלוכה רבה על צבא שמיים ורזים שהתהלכו ביקום בלילות קיץ חשוכים ועמוקים או בצבוץ עשבים לאחר הגשם הראשון, ושיח לה ארוך עם אדמה שחורה מצמיחה כמהין, עם אדמה אדומה המצמיחה כלניות ועם חולות-ים מכוסים שיחי-בר פרועים ושסועים בוואדיות בודדים.

הוא היה חי בניגלה. "האם אין בדעתך ללכת הערב לקולנוע, הרי ז'ודי גרלן משחקת?" שאל.

 "כן, נלך," אמרה, וחשבה: הוא הפיקולו בתזמורת שבי, זה הצרחן הגבוה והעליז, ואילו לי הוא נחוץ כי אקורדי-הבס שלי יהיו יותר מדי כבדים [לבדם] בלעדו.

 "הלוך נלך אהובי," הגתה עמוקות כיונה.

הוא צחק בפה שהיתה בו גם טפשות וגם עקשנות, ולתמהונה מרירות רבה.

 "נלך," אמר, והחל צועד ארוכות בשביל אשר בגדותיו הסתופפו חרולים ועשבי-בר בשפע פראי ועסיסי, כרגיל בתקופה של השנה בגללה. הוא צעד לפניה והיא נשרכת אחריו.

 "חכה לי, חביבי, אנשים יחשבו שאנו נשואים ואל לנו להטעותם," חייכה לו בהרבה שיניים לבנות.

הוא נעצר והתנדנד מעצם העצירה, חיכה לה, הרים זרועה והניחה על זרועו – ותמכה בכל קשי גופו. אור עברה, הינה על זרועו זו אפשר להישען כעל מעקה ברזל, לא יפול ולא ימוט לעולם. תישען על מעקה הברזל הזה ותחפש ביטחה שהוא מקנה לה אולי לזמן ארוך ואולי לזמן קצר? ואולי עד סוף ימיה? והיא רצתה לתאר לעצמה את שערו הזהוב הופך לבן – ואת הזקנה הקטנה והמאושרת המדדה אחריו.

אך הוא הרגיש שמשהו מתרחש בקירבה, משכה אליו ונשקה בעוז לעיני כל. "נלך לאכול דגים? הרי המסעדה לפנינו," אמר.

צעדיה התרוממו מול צעדיו ושניהם חטיבה אחת.

כאן היה הים אחר מאשר מגובה. כאן היכה גלים קטנים שנשברו אל קיר המזח בהמייה קצרה שבליחוך שפתיים, המים היו זרועים פסולת וקרעי נייר, ועדת שחפים לבנה אפורה התגודדה מעל למים, הם התחברו ונפרדו כשכנפיהם עוברות מלבן לאפור ומכסף לכחול לפי תפנית המעוף ומשחק האור עליהן, נערים יחפים לבושי קרעים עמדו על הגדה, קלפו תפוחי-זהב, זרקו קליפותיהם בשחפים, ריח דגים עלה מן המים וריח טיגונם בשמן ממטבח המסעדה.

 "נשב," אמר, וקירב אליה כיסא ליד שולחן שרגליו עמדו בקצה המזח ממש. לאחר שישבו כמה רגעים נידמה היה להם שהם צפים על פני המים, הגדה כאילו לא היתה עוד חוצץ ביניהם לבין הים השטוח לפניהם – אכלו דגים מטוגנים ונידמה להם שהים וריחו בין שניהם –

אימי נוהגת לומר ש"אסתר אהבה גברים צעירים ויפים," לכן פרשת ישה אינה מפליאה אותה, אבל – לאסתר בעייה קשה ביחסיה עם ישה, והיא נטייתו לטיפה המרה, שמתחזקת עקב הכאבים שהוא סובל מהפציעה, ואשר עליהם הוא מספר במכתביו. במהלך 1942 הוא ממשיך לכתוב לאסתר, לענות על מכתביה וגם להודיע מדי פעם על בואו אליה. אחד הפתקים, ללא תאריך, נכתב כניראה בשלהי קיץ 1942:

אסתי חביבה!

אתמול רציתי מאוד לראותך, אבל בבוקר היתה לי פעולה אחריכן הייתי עייף וישנתי. ולפי הפתק שלך הבינותי שאת בבית עד 8.30 בערב רק. אני מאוד רוצה לראותך ולספר לך על חדשות משמחות – שתהיינה לי אני מקווה בעוד כמה ימים. הייתי רוצה לבוא אלייך ביום רביעי בשעה 5 אחה"צ אם זה לא נוח לך – אז שילחי לי מכתב הביתה

בחיבה גדולה

                                                                                                                   ישה

הפתק נכתב על דף שמצידו השני טיוטת שיר ישן של אסתר, מאמצע שנות ה30- לערך. ייתכן שהוא חלק מפתק שמשאירה אסתר לישה בדירתה או תולה בחוץ. זוהי הטיוטה היחידה שקיימת מהשיר, והיא מעידה כי בתקופה זו של חייה אין לאסתר יחס לשיריה והיא משתמשת בדפיהם הישנים להחלפת פתקים בינה לבין ידידה הצעיר. הנה השיר, לאחר פיענוח ועריכה:

 "החורשה אשר לאופק דבקה / חורשה אפורה לאופק הבוקר / עננים ממעל לה בדהרות סוסי פלדה / יבוססו עדנת צמרותיה זעירות / [ישפכו עליה שפך מטר] / עבים חיפוה / ינפנפו עליה מטרות – / אפר ושחור / ולפתע יגלוה – מזועזעה וחולמת / כהבטחה לאפקים רחוקה / זוהרת / על פני חולות הזהב / בהירים כתכשיט יקר מציאות / כהבטחה עוממת / בלהבה כבויה – / לימים יבואו – "

לפני החגים, אולי לקראת ראש-השנה תש"ג, שלהי קיץ 1942, מציע ישה:

לאסתי חביבה!

ביום שישי אני חוזר "הביתה" ומקווה שנבלה את החגים יחד באופן חגיגי וטוב. לכן אסתי כל טוב לך ולהתראות ביום שישי בשעות 12-1 אחהצ"ר, ונשיקה טובה,

                                                                                                               שלך,

                                                                                                               ישה.

המכתב הבא נשלח מהדר הכרמל בחיפה, ב-3.9.1942, והוא כבר לפי כתובתה של אסתר ברחוב בן-יהודה 191 בתל-אביב:

אסתי חביבה!

קיבלתי אתמול את מכתבך החביב, והנני מתפלא מאוד. הלא קיבלת את מכתבי האחרון. היה זה מכתב גדול ומפורט וצירפתי גם את תמונתי "המוצלחת". אם לא קיבלת את המכתב, אצטער מאוד. כתבתי לך שאינני שותה ולא אשתה לכה"פ כל זמן שקיים בינינו הקשר וכל זמן שיש לך השפעה עלי. כתבתי שהאריכו את האינוולידיות שלי ל-25% – ופטרו אותי מהמשטרה. לע"ע אני עובד לפעמים ב"של" ומרוויח מעט. אינני יכול לעבוד שם באופן יותר מרוכז יען כי זה לא לפי כוחותיי. מהממשלה אקבל פיצועים אבל בעוד 6-4 חודשים כך שאין את זה לקחת בחשבון לע"ע. אני משתלם ברטוח חשמלי, ובזמן שאינני עייף מדי יש לי מצב רוח לא רע ואני בטוח שעוד אצליח בחיים, ואגשים את החלומות התעשייתיים שלי. קיבלתי תשובה ביחס להצעתי האחרונה. מודיעים לי דבר מעניין מאוד. מודיעים לי שהרעיון שלי הוא נהדר, אבל לא ראוי לשימוש פרקטי יען כי הוא פועל לעיתים רחוקות מאוד והם מסופקים אים אפשר בכלל לשפר את זה.... גם אני בספק, ולכן לא אחשוב יותר בשטחים האלה. רצוני הכביר עתה זה להסתדר בכל מחיר בתל-אביב אצל האמריקאים בתור רטח חשמלי (מלחים) ולשם כך אני אהיה בת"א החל מ-16 לחודש.

אני מאוד מאוד רוצה להתראות אתך אסתי, האמצא אותך בהיותי בת"א? והאפשר יהיה לי להתראות אתך? כתבי. ולע"ע כל טוב לך ונשיקה טובה.

                                                                                                                   שלך בחיבה

                                                                                                                   ישה

אין לדעת כיצד נמשכת הקירבה ביחסים שבין אסתר לישה במהלך 1943. לא נשתמרו מכתביו אליה משנה זו. מכתבו האחרון הוא מסוף שנת 1944, כאשר אסתר מבטלת את שכירת דירתה ברחוב בן-יהודה בתל-אביב ונמצאת במעבר לבית שהיא קונה בשכונה ב' בכפר-סבא, וכניראה גם מצוייה כבר בקשר עם סרג'נט ישראל שפילר, הגבר האחרון שעימו היא חיה חיי אישות.

20.12.44

אסתי חביבה!

זה מכתב שלישי שאני כותב לך לפי הכתובת שמסרת לי, ואין כל סימן חיים ממך –

אני כבר שבוע במיטה, ולפי מצב בריאותי בשבוע הזה וודאי לא אקום. יש לי אינפלואנציה (גריפה) וברונכיטיס יחד אם תוספת של כל מיני דקירות... בבוקר אני מרגיש כמעט טוב ויש רצון לצאת החוצה לשתות תה, ובערב שוב רע. מבקרים אותי פיפי, ופוצ'י, ולפעמים גם זריזה – אין מחסור בכלבים בבית שאני גר בו. לעיתים יותר רחוקות מציצים אלי גם בעלי חיים על שתי רגליים –

כוס תה יש לי בארך אחת ביום ממשפחת פיפי, צורה יש לתה הזה, ריבון העולמים! רק מתוך נימוס אינני מסרב לקבלו. החדר שלי מקום אידאלי להבראה הוא. – יש בו הגשמה חייה של תפילת חורף ידוע. – "משיב הרוח ומוריד הגשם" – מה עם הקשר האלחוטי שלנו? איזה הפרעות באוויר יש שוב?

רק בשבת ה-9.12 בשעה 10 בבוקר (בארך) כשהייתי בירושלים וישנתי עוד במלון שלי – פתאום – ראיתיך כאילו עומדת על ידי, לבשת אותה שמלה כביום שנפרדנו. ראיתיך כל כך ברור שהנני עוד היום זוכר את כל פרט ופרט, ובייחוד דאגה על פנייך...

אבל ברגע זה – אינני רואה אותך. –

אסיים את המכתב הטפשי שירדתי בו הפעם ממסלול הרגיל.

שלום רב וכל טוב ולהתראות, בריאים ושלמים.

 בחיבה

 ישה

פ.ס. אני חושש בבריאותך. ואני ממש מודאג. כי מה השטיקה אחרת?

מה גורם לקרע בין ישה לאסתר? – לפי מכתביו הקשר אינו ניתק בבת-אחת, לפחות לא מצידו, אבל משלב מסויים אסתר כאילו מתנערת ממנו או מתחמקת – זו "השטיקה", ואילו הוא מנסה לחדש את הקשר.

בתו נילי מספרת לי כי אביה סבל מאוד מן הפציעה – הן מבחינה אסתטית, מראה המקום הפגוע, הן מהמוגבלות בהליכה, ובעיקר – מן הכאבים העזים שליוו אותו מאז. לכן נטה לשתייה, פשוט לא היו לו דרכים אחרות לשכך את כאביו. ולפתע, ממרחק השנים, היא כמו מתנצלת בפניי על דבר שלא ידעתי ולא שמעתי מימיי מפי אסתר – נילי שמעה שיום אחד אביה וחבר שלו התהוללו בדירתה של אסתר ושברו לה דברים בהיותם במצב של שכרות. "הרסו לאסתר את הבית." לאחר זאת ניתק כניראה הקשר בין אסתר לישה, והיא לא רצתה עוד לראותו.

ב-3.9.1942 מבטיח ישה לאסתר: "כתבתי לך שאינני שותה ולא אשתה לכה"פ כל זמן שקיים בינינו הקשר וכל זמן שיש לך השפעה עלי." אבל לאסתר נמאס כניראה מישה ומן הצורך שלה להתייחס אליו כמו אם אל בנה ההולל ויפה-התואר.

ישה אינו הולך לאיבוד. ב-1946 הוא נושא לאישה את שרה, שאותה הכיר בפולניה כילדה קטנה, ואשר עם בן-דודה פנחס הוא הפליג בשעתו באונייה לארץ. אסתר מספרת כי לימים הכיר ישה בחורה הצעירה ממנו בשבע שנים ובא לומר לאסתר שהוא עומד להתחתן איתה.

ישה ושרה נישאים ב-1946. הוא עובד אז במחלקה לאיתור קרובים בסוכנות היהודית; לומד בהתכתבות טכנולוגיה של מזון, ומקבל מלונדון תואר מהנדס כימאי למזון. לאחר קום המדינה הוא עובד במשרד המסחר והתעשייה, ואחר כך בתור טכנולוג ארצי למזון בשירות המזון של משרד הבריאות, וגם מרצה בנושאים אלה בטכניון.

בסוף שנות ה-60 יוצרת אסתר קשר עם ישה. לאחר שיחת טלפון ארוכה הוא אומר לשרה אשתו, מבלי ששאלה: "את יודעת עם מי דיברתי? עם אישה שמאוד רוצה להכיר אותך ולראות עם מי התחתנתי."

אסתר באה לבקר ומתיידדת עם המשפחה. כאשר היא נמצאת בווישי, באוגוסט 1970, היא זוכרת לשלוח להם גלוייה.

ישה נפטר באפריל 1972. לדברי בתו, הרסיסים שהתפזרו אחר הפציעה ברגלו גרמו לו במשך השנים למחלת כלי-דם קשה, שקיצרה את ימיו. מכתבים שכותבת אסתר למשפחתו של ישה לאחר מותו, בשנים 1975-1973, מוכיחים על ידידות וקשר חם עם שרה ונילי, אצלן היא מתארחת יותר מפעם אחת. הן מקבלות אותה במאור-פנים ושרה ואסתר יושבות ומשוחחות וגם מעלות זכרונות על ישה, שהיה חביב על נשים כל חייו.

שרה ברוכמן זוכרת את אסתר כאישה מאוד תוססת, מאוד טמפרמנטית, הרואה את המין כהתגלות של יופי, וכל קשר אירוטי הוא בעיניה לא ארצי בלבד אלא קשור ליופי וקשור להתרוממות נפשית.

המשך יבוא

* * *

שנה בלי דב שילנסקי ז"ל

הינכם מוזמנים לערב לזכרו של יו"ר הכנסת ה-12

ולהקרנת הסרט עליו ועל משפחתו שהפיק ערוץ הכנסת

חיבוק דב

במעמד השר להגנת הסביבה

השר גלעד ארדן

יום שלישי, כ"ט טבת תשע"ב, 24.1.2012, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

בתוכנית:

יוסי אחימאיר: פתיחה והנחייה

דבר נציג המשפחה

הרצאת השר גלעד ארדן: הכנסת והממשלה

אורי פז, מנכ"ל ערוץ הכנסת

הקרנת סרטה של הדס לוי-סצמסקי

הכניסה חופשית

מפאת מספר המקומות המצומצם מומלץ להירשם מראש:

סוניה, טלפון 03-5287320, שלוחה 4

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תיקון טעות,  ואלף אלפי  התנצלויות ובקשות סליחה ומחילה: מי שהתפטרה במחאה על מינוי המנכ"ל החדש למערכת "עם עובד" אינה נילי מירסקי, כפי שכתבנו בטעות בגיליון 705 – אלא אילנה המרמן, ועם השתיים הסליחה על העירבוב והבלבול ביניהן, כעורכות ספרות ב"עם עובד", ופתאום הצטיירו לנו כיישות אחת.

גם מקובל עלינו שפורעת חוק כאילנה המרמן, הפעילה בהבאת נשים וילדות פלסטיניות לביקורים "בארץ הסגורה בפניהם" – תשתתף בקביעה אם תת-ניצב בדימוס מהמשטרה ראוי או לא ראוי לנהל את הוצאת הספרים שבה היא מכהנת כעורכת.

אגב, מה שנכתב בגיליון 705 על דרך טיפולה של נילי מירסקי בכתב היד של "המושבה שלי" – אינו טעות.

* לאור או לחושך ציד המכשפות שנערך לתת-ניצב בדימוס יעקב בריי עם התמנותו למנכ"ל מטעם מזכ"ל ההסתדרות, שהוצאת הספרים שייכת לה, יש להבהיר שני דברים.

האחד, כל אדם בעל כישורים ניהוליים ויושר ציבורי ראוי להיות מועמד לנהל הוצאת הספרים. מנהל הוצאת ספרים אינו קובע את התוכן של ספריה, לשם כך יש מערכת ועורכים ראשיים. ואם לא יצליח במשרתו כמנהל, יודח. הנה, איש גם לא שיער בנפשו כי מזכ"ל ההסתדרות עמיר פרץ יצליח כל כך בתפקידו כשר-הביטחון!

 מנהל צריך לדאוג לתקינותה התפעולית ולהצלחתה הכלכלית של הוצאת הספרים. אחרת נצטרך להחתים כל קצין במשטרה ובצה"ל, כלומר, אלה המשרתים ב"מנגנון החושך" – על טופס התחייבות שבו יצהיר כי לעולם לא יגיש את מועמדותו לנהל הוצאת ספרים ישראלית וזאת מתוקף אי-היותו "טהור" דיו לעסוק בכך – מפני שטימא את ידיו בהגנה על הביטחון הפנימי והחיצוני של ישראל. יצחק רבין, למשל, לא היה זוכה להתמנות מנהל הוצאת "עם עובד". גם לא מתן וילנאי. שלא לדבר על אריק שרון או רחבעם זאבי. אני נזכר באיזו רצינות קיבל מתן וילנאי את תפקידו כשר התרבות בשעתו, וכמה עבודה מקצועית ורצינות "צה"לית" השקיע בלימוד התחום החדש שנמסר לניהולו. והרי זו היתה ממש הפקרות לתת לסולדאט כמוהו את תפקיד שר התרבות.

והדבר השני, אילו יצחק לאור, דפני ליף, גדעון לוי או סתיו שפיר, אילו אחד מהם היה מתמנה לנהל את "עם עובד", האם מישהו היה יוצא או אפילו מצייץ נגדם? ודאי שלא. כי הם שייכים ל"בסדרים" ולא חשוב מה הם כישורי הניהול שלהם וכיצד התמנו.

* בעמ' 48 של "גבורות למאזניים" כרך ב', קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, יש דף מידע על סומליו"ן ובו כמה וכמה שיבושים שראוי לתקנם.

סומליו"ן לא רק שאינו עמותה אלא גם לא איגוד אלא מעין פורום או מועדון חופשי של סופרי ומשוררי ילדים ונוער הבנוי כולו על התנדבות.

הרצליה רז, שהיא, יחד עם אחרים, מהמייסדים של סומליו"ן, והיתה מראשיתו הרוח החיה בו – מעולם לא העבירה את ניהול סומליו"ן אליי, אהוד בן עזר – כי אני מעולם לא מילאתי את התפקיד הזה אלא רק הייתי בוועד הפעילים כל השנים יחד עם נורית יובל, עופרה גלברט-אבני [נכדתו של השופט ולימים השר בכור שלום שטרית], פוצ'ו ואלי רווה. אסתר לנואל המנוחה שימשה תקופת זמן כמרכזת הפעילות שלנו, תקופת זמן נוספת עמדה נירה הראל בראש סומליו"ן, ומזה שנים אחדות עומדים בראשו בהצלחה רבה דוד בן-קיקי שאליו הצטרפה ד"ר עדינה הראל.     

התנאי של ספר אחד אינו קיים לשם הצטרפות לסומליו"ן – אלא כל מי שכותב לילדים או על ספרות ילדים, יתקבל בברכה.

את שבוע הספר העברי הכללי יזם אמנם חברנו המנוח המשורר והמתרגם שלמה טנאי, אך זאת פעל שנים רבות בטרם נוסד סומליו"ן, ואילו את פינת ההקראות לילדים של חברינו הסופרים, שהיתה מתקיימת על הדשא בקרן הצפון-מזרחית של כיכר רבין, גם כן בהתנדבות – יזם חברנו פוצ'ו, שהפליא ומפליא לשעשע בסיפוריו.

סומליו"ן אינו בנוי "לקדם הוצאה לאור של ספרים" או "להשיג מלגות ומענקים להפקת ספרים" כי אין לו כלים אירגוניים לשם כך. הוא גם לא מתערב בתעריפים של מפגשים עם סופרים. כאמור, זהו גוף התנדבותי שאין לו אפילו נייר מכתבים, ומשרד, והוא אינו מבקש ואינו מקבל שום סיוע ציבורי או אחר אלא נסמך רק על דמי החבר השנתיים. במשך השנים היו ניסיונות של מוסדות ופרטים לחבור אלינו כדי להפוך אותנו לעמותה ולשאוב כספים מתקציב התרבות, ואנחנו הדפנו אותם ונשארנו מתנדבים בלבד, ולכן גם אין אצלנו על מה לריב. ובכלל, וכידוע – סופרי הילדים מפרגנים זה לזה.

חברי סומליו"ן אמנם "מעורים במרכזים השונים לספרות ילדים" ואולם זאת לא כחברי סומליו"ן אלא מכוח עצמם כסופרים. חלק ניכר מחברי סומליו"ן מוחרמים עד היום מכל פעילות בספרייה העירונית בית אריאלה בתל אביב או מהפעילויות בבתי הספר של "סל תרבות".

* עברנו על פני "חירבת אִל היכל התרבות" והנה היא מוקפת מכל עבריה במודעות נייר גדולות, שחור על גבי לבן, המבשרות כי הכניסה לאתר אסורה בתכלית בגלל הימצאות אזבסט! – אנחנו מניחים שבכך נוספו עוד שנה-שנתיים, אם לא יותר, להשלמת עבודות ההריסה וההזערה של ההיכל ז"ל. אין כמעט בניין מאותה תקופה שלא השתמשו לבנייתו גם באזבסט. אז אף אחד מ"המשפצים", שחלקם אולי גם גוזרים קופונים – לא ידע על כך ולא התכונן לכך?  – מדוע מבקר המדינה אינו עולה על השערורייה הזו? הרי הוא אינו מחמיץ שום הזדמנות למצוא פגמים ובקרוב גם נתבשר על אחריותו של נתניהו לשריפות היערות בצ'ילה!

[בשעתו קראו לבנייני האומה בירושלים, שבנייתם נמשכה שנים ארוכות מאוד ושלדם עמד בשיממונו – בשם "חירבת אל אומה"].

* פרסי גרף רעי – לקראת יום העצמאות תשע"ב, 2012, עלה בדעתנו להעניק מטעמנו את "אות המשטין" לישראלי שהצליח בצורה הטובה ביותר בשנה האחרונה להשטין על המדינה, להשתין עליה ולירוק לבאר שאת מימיה הוא שותה. הצעות תתקבלנה ברצון.

* לאחרונה נתקלנו בתל אביב בתופעה מוזרה. בשעות היום אי אפשר למצוא מקום פנוי בבתי הקפה בתל אביב. מאות בחורים ובחורות יושבים אל שולחנותיהם ובוהים בלפ-טופים שלהם, קוראים בהם ומקלידים עליהם, ובקושי רואים בצד המכשיר כוס קפה מיותמת. זו ממש משרדייה. ויש גם קלדנים שבה-בעת הם מדברים בנייד, ולעיתים בקולי-קולות, כדי שכולם ישמעו מתי כיצד ועם מי היה הסטוץ האחרון. והתופעה הזו מתרחשת בייחוד בימי גשם, כאשר אי אפשר לשבת בחוץ.

אנחנו מקווים שעם התחדשות מאהל המחאה, הפעם בכיכר רבין המשופצת, יהיה יותר מקום לשבת בבתי-הקפה בסביבה. יהיה אפשר גם לכל מפגין או מפגינה לשכור שני אוהלים, אוהל אחד כדי להתפנות ממנו בידי המשטרה ואוהל אחד כדי להתפנות (לעשות קקה בלשון אימותינו).

ומעניין מי קורא את כל המלל שעליו עובדים האנשים האלה בבתי הקפה? חברה שלנו סיפרה לנו שהיא אינה דורשת שום עבודות מהסטודנטים שלה אלא רק עמידה בבחינות –  וזאת כי כיום רוב העבודות מועתקות מהמקורות האין-סופיים באינטרנט ואין שום ערך לבדיקתן במסגרת האקדמית.

* למי עצוב יותר? למשה קצב שהתגורר בעבר במשכן נשיאי ישראל ועכשיו הוא יושב בבית הסוהר ומצפה לשיחרורו בעוד שבע שנים פחות חודש – או לעזמי בשארה שהיה ח"כ מבריק בישראל, ואמנם אינו יושב עדיין בבית סוהר כפי שוודאי מגיע לו, אבל הוא יכול רק לחלום שיחזור אי פעם לפלסטין מולדתו – אלא אם טרוריסטים פלסטינים יחטפו חייל או חיילת ישראליים ויתנו את שיחרורם בחנינה לעזמי או בהבטחה שלא יועמד לדין.

* נתן שחם וסמי מיכאל טרם קיבלו את פרס ישראל.

* הקופטים מהווים 10% מאזרחי מצרים, כלומר כ-8 מיליוני אנשים. והם מלאי פחד כיום מפני הבאות, בייחוד מפני עליית הסלפים, אלה המוסלמים הקיצוניים עוד יותר מהאחים המוסלמיים. הקופטים מתגעגעים לשנות שלטונו של מובאראכ, שהגן עליהם חרף העובדה שגם אז היו התנכלויות כלפיהם.

אולי כדאי למייסדי המחאה של שדרות רוטשילד ת'חריר, כשהם מנגבים את התחת בכרזות שלהם – לפקוח עיניים ולראות את מלוא איוולתם, וגם לאובמה זה לא יזיק, ולעוד הרבה מכרים שלנו, שסונוורו על ידי "האביב הערבי" והדמוקרטיה וכועסים עלינו, שאמרנו מלכתחילה את האמת המרה!

* טרם קורא רחוב בתל אביב על שם אסתר ראב וגם בול דואר ישראלי לא הופיע לזיכרה. בשנת 2014 תימלאנה 110 שנים להולדתה. יש לנו את התמונה המתאימה לבול. אמנם יש בעייה – כי אסתר ראב לא היתה רב ובייחוד לא רב אנטי-ציוני או לא-ציוני.

* אם אכן ייושם חוק חינוך חינם לילדים מגיל שלוש, מהיכן יבואו הכספים לבניית יותר מאלפיים גני-ילדים ציבוריים ולאיוש אלפי העובדות בו? הרי זה לוקח שנים לבנות מערכת כזו! והשאלה אם היא באמת נחוצה לכל ילד וילדה בישראל, בגילים הללו, ומה על ההורים שאינם רוצים לשלוח את ילדיהם שבגיל הזה לגן, או מעדיפים גנים וגנונים פרטיים, שהם לרוב סמוכים למקום מגוריהם ובעלי איכות מוכחת?

אותנו שמו בגיל ארבע וחצי בגן. בכינו יום שלם ובסופו הוחזרנו לעוד שנה מאושרת בבית ובחצר, שוודאי השפיעה רבות על עיצובנו הרוחני כמי שטוב להם עם עצמם. רק מגיל חמש וחצי בילינו שנה אחת בגן העירוני של לאה בכר, ואז – לבית הספר פיק"א.

מאחר שלא היה אז חוק חינוך חינם, זה היה ב-1940 לערך, היה לאי-לכתנו לגן גם היבט כלכלי. אפשר לחסוך את שכר הלימוד עבור הילד, שממילא מעסיק את עצמו במשחקים בבית ובחצר, ואדון פסט המפחיד מהעירייה לא יבוא באמצע היום לגן עם הילקוט המשרדי שלו וישלח אותך הביתה מפני שלהורים שלך לא היה כסף לשלם עבור הימצאותך בגן.

* מעניין איך מדינה רקובה, מושחתת וכמעט כבר פאשיסטית כמו ישראל, שאם להאמין לחלק מהתקשורת, בעיקר "הארץ" – הגיע מזמן זמנה להיבטל, מצליחה בכל זאת למנות באופן דמוקרטי ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, ואף אחד מהם אינו מושחת, אינו רקוב, אינו פאשיסט ואינו שונא ישראל. כנראה שאין קשר רב בין המציאות הישראלית, המתנהלת לרוב באופן די תקין ודמוקרטי – לבין שיקופה בחלק ניכר מהתקשורת.

* שילחו חבילות מזון לסתיו שפיר שנעצרה בפינוי מאהל מחוסרי הדיור בשכונת התקווה. אם איננו טועים זוהי דפני ליף שמצולמת שם שוכבת באוהל עטופה בשמיכה תקשורתית. כי שמה, במחאה, מותר גם להשתמש בילדים קטנים לשם הפגנות נגד העירייה והמדינה, כי התקשורת אוהבת אותם. אל תשכחו לשלוח לסתיו גם קוטג'. מבצע הפרסום של מחאת האוהלים נמשך.

* כמה נחמד שיש עיתונאים שמאבדים את מקום עבודתם או יורדים במשכורתם בגלל הצלחתם להפחיד את החברות הגדולות במשק מלהשקיע במבצעי פרסום יקרים שמפרנסים את התקשורת שבה הם עובדים! ככה הם מתלמדים כיצד לחתוך לעצמם את האף.

* אנחנו בעד יום חינוך חינם ארוך ליילודים לא רק מרגע הלידה, כהצעת ש"ס – אלא מרגע העיבור או ההזרעה המלאכותית, ובחישוב רטרואקטיבי! תקעת – החל לדפוק החוק!

* המשורר לוטש המילים חיימקה שפינוזה לא הוזמן ל"ימי שירה במידבר". המארגנים אמרו שהשירים שלו גסים מדי וכי הוא בכלל לא משורר אלא המצאה של סופר נידח.

* ברכות ליאיר לפיד עם החלטתו להיכנס לחיים הפוליטיים. שתלך בעקבות אבא שלך, ובעקבות אמנון רובינשטיין ואברהם פורז, ותקים מחדש את תנועת שינוי שתוכל לנקז לתוכה את החילונים שהעניקו לה בהנהגת אביך הצלחה כה גדולה.

* בנימין נתניהו "מזגזג" אבל הוא פוליטיקאי ערמומי. הוא יוצא מדי פעם בהכרזה פופוליסטית שמתאימה לדרישות ההזויות של דפני, סתיו וטרכטנברג, כדי להיות בסדר עם "המחאה החברתית" חסרת הפוקוס, ואז עוצרים אותו חבריו בממשלה והוא נאלץ לסגת מתוכניתו ההזוייה והבלתי ניתנת לביצוע או לאשר אותה ביודעו שהיא בלתי ניתנת לביצוע – אבל הוא יצא "בסדר" והם שומרים על אוצר המדינה לבל ייבזז. אנחנו כבר רואים את עשרות גני-הילדים שייפתחו כבר בשנה הקרובה במרחבי היישובים הלא-חוקיים של הבידואים ברוכי הילדים בנגב, בשכונות החרדים ברוכי הילדים בירושלים, בבני-ברק ובמקומות דומים, ובכפרי הערבים בארץ כולה.

* אם אתם עוברים את נצרת או מבקרים בה, אל תדלגו על ביקור במעדנייה ובמאפייה של ממתקי "אבו דיאב אל מחרום" כביש ראשי, מרכז. עוגיות בקלווה, חלווה מופלאה שנמסה בפה, כנאפה (אנחנו דווקא לא אוהבים בגלל הגבינה) ועוד שפע בלתי רגיל של מעדנים מזרחיים מתוקים שאנחנו לא חדלים לאכול מהם מאז ביקרנו וקנינו סטוק ומשתדלים לשכנע את עצמנו כי הטחינה שבחלווה היא מאכל בריא מאוד. טל. 077-3477715.

* * *

לא רק בישראל ובנחלאות, גם בווינה – היה ניצול מיני של ילדות בידי אנשי דת!

מתוך "ילדה יפה" [1905] של מחבר הספר הקלאסי לילדים "במבי" – הסופר היהודי-וינאי יליד בודאפשט פליקס סַלטן:

"את צריכה לדעת, ילדתי," [הכוונה לג'וזפין מונצאנבאכר], הוא הסביר, "כי אם לא אדע את כל סוגי הניאוף שעברת, לא אוכל לתת לך מחילה עליהם.. וכעת ספרי לי... את הכנסת את הזין אל פיך..."

הנדתי בראש לחיוב.

"הרבה פעמים?"

הנדתי שוב.

"וכעת תארי לי את כל מה שעשית עם הדבר הזה... שלב אחר שלב!"

הבטתי בו חסרת ישע. באמת לא הבנתי למה הוא מתכוון.

"ובכן ילדתי, האם ליטפת זין בידייך אי פעם?"

הנדתי בראשי.

"איך ליטפת אותו...?"

לא היה לי מושג מה אני אמורה לומר כעת.

"הראי לי בדיוק מה עשית. באיזה אופן," לחש.

הייתי ממש נבוכה. לא הצלחתי לנחש מה הוא רצה שאני אעשה כעת.

הוא חייך אליי בנעימות: "זה בסדר גמור, ילדתי. את יכולה להשתמש בזין שלי כדי להראות לי מה עשית... גופו של כומר בן המסדר אינו יכול לגרום לחטא... כל אבריו הם טהורים... אין חטא בכל מה שהוא עושה, במלאו את חובתו הקדושה..."

אני הייתי המומה ממש, נפחדת, ונשארתי ללא כל תנועה.

הוא נטל את ידי והניח אותה ליד פתח מכנסיו, ממשיך ללחוש אליי: "את יכולה להוציא את הזין שלי ולהשתמש בו כדי להראות לי איזה חטא חטאת. אני מרשה לך להשתמש בגופי הקדוש כדי שתוכלי לטהר את עצמך, על ידי ההדגמה שתתני לי."

הוא פתח את כפתורי מכנסיו והכניס את ידי הרועדת פנימה, שם חשתי בנוקשות הפועמת שלו. זין קצר ועבה פרץ החוצה, נוקשה ונכון לכול, כמו כל זין נוקשה שראיתי אי פעם.

[עמ' 17]

הוא נכנס בין רגליי ובטנו השמנה רבצה עליי. אף שעדיין עמד על רגליו.

"והזין של זה שהחטיא אותך נכנס לתוכך בדרך זו כדי לגרום לך לחטאי הבשר והניאוף...?"

לא חשבתי שעליי לענות לו כעת כיוון שהוא דחף את הנר הקדוש שלו ישר לתוכי. הרגשתי הרגשה נעימה של חמימות בתוך חורי. הוא חדר לתוכי מאוד לאט. מאוד בזהירות. לא יכולתי לראות את פניו אבל שמעתי אותו נוהם ונאנח, כאשר הידקתי את חורי סביב אברו וצבטתי אותו. שמחתי שמזיינים אותי שוב, והפעם, לשם שינוי, אין זה חטא, אלא ההיפך הגמור – טקס היטהרות על ידי זיון שיהיה לי מחילה על כל הזיונים הקודמים שלי. זיון זה אמור היה להפוך אותי לטהורה כמו מלאך בשמיים.

[עמ' 21]

הספר יצא לאור בתרגום עברי בהוצאת "אסטרולוג", (1999); זו ההוצאה שהוציאה לאור את כרך "כל הפרוזה" (2001) של אסתר ראב, בסיוע פרס ספרות מופת לעידוד הוצאה לאור של ספרי מופת מטעם שר התרבות, ואת הרומן הקלאסי "המושבה שלי" (2000) של אהוד בן עזר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,321 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.