גיליון מס' 707

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בטבת תשע"ב, 12 בינואר 2012

עם הצרופות: 1. דיוקן אסתר ראב מאת ציונה תג'ר. 2. אסתר ראב וישראל שפילר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עפר גביש: והיתה הופעה נהדרת. // יהודה דרורי: 1. פרופגנדה נגד פרופגנדה. 2. משיח לא בא... משיח עוד לא לפיד. // עוז אלמוג: המשיח והחמורים. // יוסי גמזו: בַּיִת. // ברק טפר: ביפן אוכלים מוח של קוף חי עם כפית, אז מה? // רות ירדני כץ: אישה יפה ואלימה. // מתי דוד: תאמינו למה שהם אומרים וכותבים, הפלסטינים: מהו החזון האמיתי של הנהגת ערביי ישראל? // אורי הייטנר: 1. ציד המכשפות נמשך. 2. איסתרא בלגינא. 3. נועם עדין חי. // נתי מלאכי: סבתא רבא. // קורא נידח: דה זעלבע דרעק מיט אנאנדרע דקוראציע. // נילי דיסקין: אם אתה לא מבין מהי הפרדה בין סקס לאהבה אולי תקרא בשיר השירים? // יוסף אתר: בברכת זעזוע נעים [וקטע מתוך "ילדה יפה"]. // דוד הראל: פסטיבל יפה ירקוני. // מוּקִי אֶלְדָּד: לָאִשָּׁה הַגְּרוּשָׁה. // אריה רוזנברג: חרצית צהובה. // ריקה ברקוביץ: נבואת הרס העולם לא תתממש. // אלי  מייזליש: עתידה של מדינת ישראל. // אסתר ראב: כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות. 3. בכפר-סבא 1947, התחדשות שירתה, סרג'נט ישראל שפילר, בן-זוגה הארצי האחרון. // ממקורות הש"י.

* * *

עפר גביש

והיתה הופעה נהדרת

לאהוד שלום.

סיפורו של פוצ'ו (חב"ע 206) אודות גורודיש שלוחש ליפה ירקוני שתשיר את "ירושלים של זהב", למרות שהרגישה שזה לא מתאים לקולה, הזכיר לי מפקד אחר שנתן הוראה דומה, אך ביתר הצלחה מוסיקלית.

בשני המקרים, היתה זו המנהיגות הטבעית של המפקד שהביאה את המוסיקאי לקום ולבצע, גם אם בכל קריטריון מקצועי זה לא התאים לו.

זה קרה בשנת 1976 בבסיס חיל האוויר אי שם בין גדרה לרחובות, בו שירתתי כנווט באותה תקופה. מאיזושהי מסיבה חיילית החליט מפקד הבסיס האגדי, רן רונן, (הידוע לכל בשם פקר) להעלות את כל צוותי האוויר לשיר.

המסיבות בחיל האוויר הן דבר ידוע, לכבודן מתכוננים כמו לכל מבצע צבאי, ובפעם ההיא הוזמן המלחין והמנצח יעקב הולנדר להכין את המקהלה.

באחד ההאנגרים רוכזו כל, כל, כל הטייסים והנווטים (כמובן בפקודת מבצע מסודרת) והתייצבו לחזרה הראשונה. הולנדר התכונן אף הוא כמו שצריך והכין לטייסים משימה איכותית. שיר בשני קולות. משימה לא קלה כלל ועיקר שהרי לא כל מי שמוכשר בשמיים מוכשר גם ב"טונים הגבוהים" (כפי שכינה זאת שייקה אופיר במערכון המקהלה שלו).

התלבט הולנדר מי מהטייסים מספיק מוכשר כדי לשיר את הקול השני. חשב חשב ומצא עצה, הדבר הראשון שעשה כשהחלה החזרה היה לשאול: "למי מהטייסים יש טנור ומי בס?"

 שתיקה וצחוק מבוכה ענו לו מכל עבר.

"תתחיל! תתחיל!" לוחש לו רן פקר כמעשה גורודיש בירקוני.

"אבל אני חייב שני קולות," לוחש לו הולנדר בחזרה.

"אין דבר, תתחיל!" נוהם פקר.

ואז בא לו רעיון מבריק, לעזאזל הגובה, העיקר הניסיון הקרבי: "מי כאן שר פעם במקהלה?" שאל.

 ושוב מבוכה וצחוק כבוש והמפקד לוחש ברעם מנועים: "תתחיל! תתחיל!"

"אי אפשר!" רועם מנגד הולנדר המיואש.

ואז נגלה המפקד בכל עוזו. "תראה – " הוא אומר למנצח המותש, מרים ידו אל מרכז הדבוקה ומסמן – "אתה רואה כאן קו, אלא שמצד ימין שרו פעם במקהלה. תתחיל!"

"חכה רגע – " מנסה המנצח לדחוק את הקץ – "בוא נשאל אותם."

ופקר בגדולתו: "תשמע אותי! הם לא יודעים! אני יודע! אלה שמימין שרו פעם במקהלה, אלה שמשמאל אף פעם לא. תתחיל!"

והוא התחיל.

והיתה הופעה נהדרת.

* * *

יהודה דרורי

 1. פרופגנדה נגד פרופגנדה

בעולם התקשורתי של ה"כפר הגלובלי", פעילות תעמולה והסתה כמוה כיום כלוחמה פיזית, וככל שנכיר בעובדה זו כך נוכל להבין מדוע עלינו לנטרל את האוייב המסית נגדנו, ולא לעבור על-כך לסדר היום, כי בסופה של כל הסתה תהיה בדרך כלל – שפיכות דמים.

לפני זמן כתבתי מאמר על חוסר הכבוד הלאומי שלנו בהתייחסותנו למדינות ולמנהיגים בעולם הפוגעים בנו, בהשתתפותם בפרופגנדה ובהסתה השיקרית והאנטישמית נגדנו. היחידי שפועל לאחרונה נגד הכיוון הזה הוא שר החוץ אביגדור ליברמן. הוא הבין שפרצוף דיפלומטי מתחנחן אינו רלבנטי יותר ואינו מכובד כנגד החצופים והמסיתים למיניהם הללו, שחושבים שכלפינו מותר להם הכול. ליברמן מכה חזרה – מה שגורם לכל-מיני "יפי-הנפש" אצלנו להיות מודאגים שבגללו (כביכול) "כבר לא אוהבים אותנו בעולם..." נו באמת, מתי אי פעם אהבו אותנו חוץ מאשר בזמן שהלכנו בהמונינו למשרפות?...

מה שעושה ליברמן הוא המינימום, ולא המקסימום, שמשרדו מסוגל לעשות. משרד החוץ חייב להיות יותר אגרסיבי כלפי גורמים הפועלים בגלוי נגדנו במסע פרופגנדיסטי על-ידי שקרים והסתה  יש להוקיע גורמים עויינים אלו ויהיה מעמדם בארצותיהם גבוה ככל שיהיה.

משרד החוץ חייב גם לידע את נציגויותיו, בכל אתר ואתר, על אותם פרופסורים שמאלנים-פשיסטים מהאקדמיה הישראלית, המסיירים במחוזותיהם והמפיצים רעל נגד המדינה, ולנסות לנטרלם בכל דרך אפשרית, כולל יצירת לחץ כלכלי עליהם בעזרת היהדות המקומית.

בסמינר על "תקשורת המונים ופרופגנדה" שהשתתפתי בו בשעתו, באוניברסיטה שלי בארה"ב, טען אחד הפרופסורים (לא יהודי) שטעותם של היהודים, בשלבים בו עלה היטלר לשלטון, היתה בכך, שלא ניסו להוקיע אותו, את משטרו ואת שקריו, שהם לא ניצלו את כוחם העולמי בתקשורת לפרופגנדה נגדית אלא בחרו לפעול בהסברה מינורית-חיובית – להראות "כמה שהם נחמדים" ומה שאומר היטלר, "זה בעצם לא נכון..."

הגישה "ההסברתית" שעדין שולטת במשרד החוץ הישראלי כיום מזכירה גישה גלותית זו. היום אנחנו מותקפים מכל עבר בתקשורת העולמית, על-ידי גורמים אנטישמים מוסלמיים ונוצריים ועל-ידיי יודנראטים "משלנו" אכולי שנאה עצמית, הם כולם יודעים כי דבריהם והסתותיהם הינם שקר מוחלט אך הם לא יחדלו עד אשר לא נתקיף אותם ונפגע בהם קשה – ואם לא משרד החוץ, הרי שהמדינה חייבת להקים מחלקה מיוחדת לפרופגנדה ודיס-אינפורמציה אשר תילחם בנבלים הללו ותמרר את חייהם בכל דרך אפשרית, למעט פגיעה פיזית. תפגע במסיתים מבית ומבחוץ, תחדור למשפחותיהם, ליקיריהם, לחבריהם ומקור פרנסתם – ותוקיע אותם שם בעזרת היהדות המקומית (שגם היא סובלת מכך...) כי זו הדרך היחידה ואין בלתה. 

לפני מיספר שנים פניתי למוסד אקדמאי חשוב במדינה שפרופסור מטעמו חבר לשונאינו בצורה בוטה וגלויה, השמיץ והסית בחו"ל. דרשתי שינוטרל או יפוטר. לא זכיתי אפילו לתשובה. לפיכך שלחתי מכתבים לתורמים של אותו מוסד בחו"ל ועד מהרה הוצא הפרופסור הזה לחופשה ללא תשלום כי מיספר תרומות רציניות מחו"ל נעצרו... מאז הלקח לחבריו במוסד הזה היה ברור... וזו לא סתימת פיות או פגיעה בחופש הביטוי, זוהי פשוט: הגנה עצמית! 

בסיכום, אנחנו חייבים לזכור שאין אנו מתעסקים פה בניואנסים על דמוקרטיה, וזכות ההתבטאות כמו הזכות הטבעית להגנה עצמית חייבת להיות ממומשת כנגדם. לכן כאמור, אין להירתע מלהשתמש כנגד באנשים המעודדים להסתה שתביא למעשי אלימות כלפינו, ולפיכך זכותנו להשתמש נגד הנבלים הללו באיומים, בהפחדות ובמעשים שיביאו להם נזק כלכלי ואפילו נפשי – כי הרי זה מה שהם מנסים לעולל לנו.

 ולבסוף, עלינו לזהות כי ליהודים בעולם יש כיום כוח כלכלי ותקשורתי לא מבוטל. לכן אין ספק שגיוס הכוח היהודי הזה לפגיעה כלכלית ו/או תקשורתית במסיתים – הן אישית, הן באירגוניהם (או בממשלותיהם) יהיה אקט חוקי לחלוטין במסגרת זכות ההגנה העצמית שלנו כנגד המסיתים, ויפה שעה אחת קודם.

2. משיח לא בא... משיח עוד לא לפיד

יש לומר מיד בתחילת הדברים שכניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה הינו צעד אמיץ מצד אדם שבעצם לא צריך את כל זה... הוא, להרגשתי, ממש רוצה לעזור למערכת הפוליטית בארץ לנוע בכוון חיובי ומועיל לדעתו, והוא מאמין שהוא אכן מסוגל להוביל מהלך ולהשפיע.

בשלב זה, אין זה חשוב כלל כרגע מי הם האנשים שיבואו איתו, ומה בעצם משנתו המדינית כי כאיש תקשורת למדנו משהו עליו, לפיכך נראה לי שהוא נמצא ממש במרכז הקונסנזוס הלאומי, לא שמאל ולא ימין.

אין לו את אותה גישה כוחנית (והבוטה לפעמים) של אביו, טומי לפיד ז"ל, אין לו עדיין אג'נדה ברורה, אבל הוא כבר סומן מראש ע"י הפוליטיקאים בכנסת כ"מסוכן" (עבורם...) ולכן הם ניסו בשבועות האחרונים להכין לו קבלת פנים בצורת "חוק הצינון", חוק שאינו חוקי בעליל, שנועד עבור יאיר לפיד בלבד – דהיינו, למנוע ממנו, כאדם פרטי (ולא עובד מדינה), להופיע בתקשורת בקביעות עד הבחירות, אף שזה משלח ידו היחיד... (אגב, על אותו בסיס צריך למנוע מראש הממשלה ושריו להופיע על מסכי הטלוויזיה שנה לפני הבחירות..)

יאיר לפיד לא יוכל להיות ראש ממשלה. הוא עדין לא מנהיג, הוא לא הוכיח כישרון ניהולי מכל סוג שהוא ובוודאי לא עמד בקריטריונים חמורים של קובעי החלטות. בבואו לפוליטיקה. הוא מגיע  ללמוד מצד אחד, ולנסות לשנות מספר היבטים חברתיים מצד שני. לפיכך מי שחושב שהגיע המשיח – שיירגע יאיר לפיד מגיע כדי להזרים דם חדש למערכת הפוליטית המצויה בסטגנציה, אבל עדיין לא יוכל להנהיג אותה.

מה שאני מקווה הוא, שיאיר לפיד יתקדם וגם יצליח, ויהווה דוגמא לצעירים אחרים לנסות ולחדור לפוליטיקה, לשנות את שדרוש שינוי, לקפוץ למים הקרים במקום לשבת בבתי-הקפה ולקטר.

* * *

עוז אלמוג

המשיח והחמורים

יש משהו ילדותי ואינפנטילי בפסטיבל "יהיר לפיד". כל כך הרבה חולשות ישראליות טיפוסיות: העדריות, ההיתפסות לקליפה החיצונית של הדברים, ההערצה הנובו-רישית של סלבריטאים, והאמונה המטאפיזית בפתרונות ממוחזרים. מי שיוצר ומלבה את הקמפיין החדש סביב ההכרזה של לפיד, המבוסס על החולשות האלה, היא שוב התקשורת, שממהרת להכריז הכרזות בומבסטיות ולהמליך מלכים באמצעות אינסטנט סקרים וטונות של מלל עקר.

לפיד הוא ללא ספק איש מוכשר מאוד ובעל דעות המייצגות את המחנה הנאור (אגב, גם עמדותיהם של ביבי, לבני, יחימוביץ ופוליטיקאים רבים נוספים – נאורות בבסיסן). אבל משהו בי נרתע מאנשים שמנסים להמיר פופולאריות תקשורתית-תדמיתית למנייה פוליטית (לכן, אני גם לא אוהב את ההצטרפות הנחפזת של נעם שליט לפוליטיקה). יתר על כן, רוב המצליחנים מצטיינים בעיקר בטווח הכישורים שבהם הצליחו. רבים שוגים באשלייה שהצלחה בשדה אחד תבטיח הצלחה בשדה אחר. אני מכיר לא מעט פרופסורים חכמים שלא מסוגלים להעביר את העיפרון מצד אחד של השולחן לצד השני. כמה מהם היו ראשי חוגים ודיקנים, וככה זה גם נראה.

איש תקשורת מוצלח הוא לא בהכרח פוליטיקאי מוצלח. במידה מסוימת יש אפילו סתירה בין שני התחומים הללו. איש מאיתנו לא ממש יודע מהן יכולותיו של לפיד בתחום הניהולי או בתחום יחסי אנוש. אלה שני כישורים חשובים בפוליטיקה המעשית, ואף על פי כן, היעדר המידע עליהן לא מרתיע המונים לראות בלפיד כבר עכשיו משיח. נכון, מותר ללפיד לנסות, וצריך לקדם בברכה כל מי שרוצה לתרום למדינה. אבל מכאן ועד הטאראראם התקשורתי סביב הכרזתו – הדרך ארוכה.

במשך שנים מפמפמת לנו התקשורת שהבעייה בפוליטיקה הישראלית היא העדר מנהיגות ורמה נמוכה של אנשים בעמדות מפתח. אבל מי שבוחן את הפוליטיקאים שלנו בסרגלים נטולי רגשות ודעות קדומות ימצא שבהשוואה לכל שדה תחרותי אחר בחיינו – כלכלה, חינוך, בידור, תקשורת, צבא ואפילו אקדמיה – הם לא כאלה גרועים. למעשה, הם די מייצגים את קשת הבכירים הישראלית. יש טובים ויש טובים פחות.

הפוליטיקה הישראלית סובלת להערכתי מארבע בעיות עיקריות, שלא קשורות כלל לזהות המנהיגים, ושהתקשורת ממעטת לעסוק בהן:

הבעייה הראשונה היא השיטה המפלגתית הוותיקה. השיטה הזאת יוצרת מצב אבסורדי שלציבור הרחב אין השפעה ישירה על בחירת נציגיו לכנסת ולממשלה. רק מעטים מוכנים היום להחזיק בתעודת חבר מפלגה, שמקנה את הזכות לבחור את מועמדיה. אם יורשה לי לשער, חלק ניכר מחברי המפלגות היום הם לא בדיוק ממיטב בנינו. במצב זה הצבעת הציבור הרחב היא במידה רבה תשלום בצ'ק פתוח – בחירה בחתולים בשק. אם לפיד מתכוון להקים עוד מפלגה חדשה, על פי המתכונת הישנה, הוא לא ישנה באמת את המצב הזה.

הבעיה השנייה היא מינוי שרים על בסיס שיקולים פוליטיים (כולל קואליציוניים) ולא על בסיס כישורים מקצועיים. באופן מוזר, בישראל דווקא האנשים שנמצאים במרום הפירמידה (שרים, סגני שרים, ראשי וועדות בכנסת) לא נדרשים להציג כל הישג וכל תעודה הנוגעת לתחום שעליו הופקדו. כך, למשל, קיבלנו בזמנו שר תקשורת שלא עבד יום אחד בתקשורת, שאין לו תואר במדע התקשורת ושאפילו אין לו טלוויזיה בבית. אנחנו מעודדים את הדור הצעיר ללמוד תואר ומקצוע כדי שיתקדמו בחיים, ובאותה נשימה מסכימים עם הנורמה של הקפצת אנשים לתפקידי מפתח משיקולים פוליטיים גרידא. לא מזמן התמנה ראש ממשלה חדש באיטליה. בלי שרבים שמו לב התרחש שם לא רק מהפך פוליטי, אלא גם מהפך תפישתי שאפשר ללמוד ממנו: במקום ברלוסקוני, ה"דוצ'ה" הכול יכול שנישא על גלי הכריזמה האישית, התמנה איש מקצוע, אפרורי לכאורה, שבחר את שרי ממשלתו על פי שיקולים מקצועיים נטו (רובם כלל אינם פוליטיקאים במקור). אצלנו עוד רחוקה הדרך. עצם היומרה של עיתונאי להנהיג מדינה, מבלי שניהל קודם לכן אפילו גן ילדים, בעייתית בעיני.

הנקודה הזאת קשורה לבעיה השלישית: שכפול של מנהיגות מהדגם הישן. ההנחה הרווחת בציבור הישראלי היא שהמפתח להצלחה הוא דמותו ואישיותו של המנהיג הבודד. אבל בעולם הגלובלי, דגם הניהול הצוותי (תלכיד של מנהלים) החליף כבר מזמן את דגם הניהול ההיררכי-פטרוני. זה קורה בתעשייה ובכלכלה, באמנות ובמדע. אפילו פרסי נובל מחולקים לאחרונה ליותר ויותר זוגות. השינוי הזה מתרחש לא רק בגלל תהליכי דמוקרטיזציה והתפכחות ממיתוסים גבריים מושרשים, אלא גם משום שהעולם נעשה מסובך מדי להנהגה יחידנית ומשום שהטכנולוגיה מאפשרת שיתופי פעולה פוריים. אגב, בכל הסקרים שנערכו בשנים האחרונות נמצא שהדור הצעיר בעולם המערבי מעדיף לעבוד בשותפות ואינו מחבב סגנון ניהול היררכי. אם יאיר לפיד היה מציג כבר עכשיו "צוות לעניין" הייתי מבין את הרעש, אבל בינתיים כולם ממהרים למדוד את כוחו עוד לפני ששמענו מי מצטרף אליו.

הבעיה הרביעית היא הקשה והחמורה מכול: האמונה שהפתרון לתחלואינו נעוץ בעיקר בזהותם של ראש הממשלה והשרים. נכון ששר חכם ואמיץ, כמו למשל משה כחלון, יכול לחולל פלאים, אבל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כחלון הצליח בתפקידו כשר התקשורת בין השאר משום שמדובר במשרד קטן וצעיר יחסית, עם מחסומים בירוקרטים לא גבוהים. קחו לדוגמא את משרד החינוך. זה משרד מנוון הנשלט על ידי בירוקרטים שמרנים ועקשנים, שתקועים בו כמסמר ללא ראש. שרים באים והולכים ומשרד החינוך לא ממש משתנה. הסיטקום הסטירי "Yes Minister", ששודר בראשית שנות השמונים, המחיש בצורה נפלאה מי באמת שולט בפוליטיקה המערבית (הפקידים). בטלוויזיה זה מצחיק עד דמעות, במציאות קצת פחות. במשרד החינוך שלנו אפילו הפקידות הבכירה, שמתחלפת מפעם לפעם, לא יכולה לעשות הרבה נוכח כוחם העצום של הפקידים הוותיקים ברמות הנמוכות יותר. הנה כי כן, לא מזמן התפטר יושב ראש המזכירות הפדגוגית מתפקידו. הכרתי אותו אישית. מדובר באיש נאור, רב פעלים עם רצון עז לשינוי. לפני עזיבתו התקשר אליי ואמר לי בצער ובכאב: "עוז, הרמתי ידיים, אי אפשר להזיז כאן סנטימטר."

 אז יאיר לפיד אולי יתמנה לשר חינוך, אבל עד שלא נעביר את הכוח מהפקידות הממשלתית לציבור, שום משיח פוליטי לא ישנה את המציאות. גם לא איש תקשורת פופולרי.

* * *

יוסי גמזו

בַּיִת

רַק אִם אַרְבַּעַת כָּתְלֵי מְעוֹנוֹ שֶל אָדָם נַעֲנִים בּוֹ לְקֶצֶב

אַרְבַּעַת חַדְרֵי לְבָבוֹ הַטְּמוּנִים בְּחָזוֹ וְאוֹמְרִים בּוֹ שִירָה

בַּיּוֹם אוֹ בַּלַּיְלָה, בַּטּוֹב אוֹ בָּרַע, בְּרִגְעֵי הַשִּׂמְחָה אוֹ הָעֶצֶב

יֵש לוֹ צִדּוּק לְכַנּוֹת זֹאת כְּבַיִת וְלֹא כְּמָלוֹן אוֹ דִירָה.

וְיֵש שֶאָדָם מִתְגּוֹרֵר לוֹ בְּוִילַת-פְּאֵר אוֹ בְּפֶּנְטְהַאוּז-צַמֶּרֶת

צַר וּבוֹדֵד לוֹ לַמְרוֹת כָּל הַלּוּקְסוּס וְכָל כִּוּוּנֵי הָאֲוִיר

כִּי הֹלֶם לִבּוֹ הַפּוֹעֵם בְּחֻבּוֹ כְּמִין מַאנְטְרָה כָּל רֶגַע זוֹכֵר אֶת

הַגְּבוּל הַמֻּכָּר כַּהֶבְדֵּל בֵּין מְחִיר וּבֵין עֵרֶךְ, בֵּין פְּרוֹזָה וְשִיר.

וְזֶה בְּדִיּוּק הַהֶבְדֵּל בֵּין מָצוּי לְרָצוּי, בֵּין דִּירָה וּבֵין בַּיִת,

קִירוֹת לֹא הוֹפְכִים אוֹטוֹמָטִית לְבַיִת אִם אֵין בָּהֶם חֹם אֱנוֹשִי,

אֲפִלּוּ אִם יֵש לַטַּיְקוּן רַב-הַהוֹן מְעוֹן-חֹרֶף וְגַם מְעוֹן-קַיִט

אַךְ אֵין לוֹ אוֹתָהּ חֲמִימוּת הֶכְרֵחִית – אֵין לוֹ בַּיִת שָלֵם, שֶל מַמָּש.

וַאֲפִלּוּ בֵּיתָן הֶעָלוּב שֶל הַרְבֵּה מִשְפָּחוֹת בְּהַרְבֵּה שְכוּנוֹת-עֹנִי

שֶעַל אַף דַּלּוּתוֹ מַקְרִינִים קִירוֹתָיו אוֹתוֹ חֹם אֱנוֹשִי שֶלֹּא מָש

גַּם אִם אֵין בּוֹ חַרְסִינוֹת וְשַיִש מִחוּ"ל וְרִהוּט הָעוֹלֶה בְּמִילְיוֹנִים

אֵין סָפֵק כִּי לַמְרוֹת שֶדָּרִים בּוֹ קְשֵי-יוֹם הֵם דָּרִים בּוֹ בְּבַיִת מַמָּש...

נ.ב.

תרגום הפתגם הערבי "לַא יוּעְתַמַד עַלִי" בשיר מגיליון 706 הוא – "קשה לסמוך עליו."

* * *

ברק טפר

ביפן אוכלים מוח של קוף חי עם כפית, אז מה?

אהוד שלום,

לא הגזמת בתיאור הטמטום בקהל בתוכניות בניצול ילדים בטלוויזיה. והרי כמה סיבות נוספות.

כתבה ירדני כץ [גיליון 706] ששהתה ביפן וראה תוכניות ילדים נ-פ-ל-א-ו-ת, ואני שמעתי שביפן אוכלים מוח של קוף חי עם כפית, אז מה?

הבעייה היא יותר מאשר ניצול ציני של תמימות ילדים וטמטום הקהל לעשיית כסף, הבעייה היא  החינוך והמסר אותו מעבירה התוכנית.

את עיקר הבעיה ניתן לראות במה שכתבה הגברת ירדני כץ עצמה :

"הרי כל הילדים שצפו בתוכנית זה עשה להם משהו, להצטיין ולהגיע להישגים ולא חשוב התחום. החינוך למצויינות  זה מה שחשוב."

להצטיין ולהגיע להישגים ולא חשוב במה, זה בדיוק הבעייה. השייגציות הזו היא תמיד על חשבון ובתחרות עם... העולם של היום, התוצאה היא גם על חשבון ובלי נתינה. אלו הם ערכים מוטמעים של שוק – שוק חופשי, צרכנות, הישגיות שניתן למדוד אותה בד"כ כספית והגשמה אישית.

יש ערכים חשובים מאלו. שיתוף, עזרה, חלוקה, שוויון, חמלה וכו'.

מרוב התרגשות מעוללים קל לשכוח את המסר האלים והברוטאלי של התוכנית – אתם המצויינים, הנבחרת, השאר מה הם?

הבעיה השנייה היא הילדים עצמם. מה ניתן לצפות מילדים אחרי שבגיל כה צעיר היו במרכז תשומת הלב, סלבריקה של רגע?

כל חייהם לאחר מכאן יהיו ניסיון להגיע שוב לאותה אביונה, וללא הצלחה. הם ילדים שרופים. אפילו אם היה להם איזה סיכוי להגיע להישג אישי ולממש כישרון, הרי עכשיו הם בכיוון של לממש את הפרסום והחשיפה ולא הכישרון והידע. תשומת הלב היא סם ממכר.

נכון שניתן למנות כמה ילדי פלא שהצליחו, אך לרוב הילד נעלם עם הפלא. אנו אוהבים דברים קטנים וחמודים ושמחים לסלוח להם על זיופים שונים, אולם כאשר הילד ייעלם, הפלא ייעלם איתו ואנו נפסיק לראות את החמוד ולא נסלח. האדם, שעכשיו הוא ילד, לא יבין בעתיד מה קורה איתו. מה השתנה. היכן הפרסום? האהבה? מה אני עושה לא בסדר? וכן הלאה עד אפילו לפגיעה נפשית עמוקה.

אני ציני?

לא, התוכנית היא צינית.

בברכה,

ברק טפר

* * *

רות ירדני כץ

אישה יפה ואלימה

חברת הכנסת היפה והאלימה, אנסטסיה מיכאלי הראתה לנו בשידור חי מה קורה שהפיוז קופץ לה. היא לוקחת בקבוק מים וכוס, ממלאת את הכוס ושופכת על ח"כ ראלב מג'אדלה את המים, ועוזבת בכעס את ועדת החינוך שהיא חברה בה.

כן, הגברת היפה, חברה בוועדת חינוך. את הקטע הזה הראו לנו שוב ושוב ואת הקטע הזה צריך להראות עוד ועוד. כשראיתי את הקטע הזה חשבתי שזו סצנה לסרט... אבל לא. ממש לא. זה היה אמיתי ובזמן אמת. גם שמעתי אותה, אחרי שהיא השפילה את חבר הכנסת, בביטחון אמרה שזה הגיע לו. היא לא תיתן שיפגעו בכבודה. רק לאחר שהבינה את גודל המעשה שלה, את חוצפתה, את אלימותה, התגובות החריפות, היא התנצלה.

אבל התנצלות איננה מספקת, והעונש שקיבלה, הרחקה מהכנסת למשך חודש ימים גם לא תשכיח את התנהגותה המבישה והאלימה. הגברת היפה, לפני שנה וחצי, ניסתה להוריד מדוכן הנואמים את חברת הכנסת חנין זועבי בגלל השתתפותה במחאת המרמרה. אילולא הסדרנים שמנעו ממנה בגופם, היא היתה פוגעת בה פיזית. גם המקרה הראשון לא עבר. והנה הגברת, חברת הכנסת מראה לנו מהי אלימות. אני מקווה שבמקרה שתי ההתפרצויות שלה היו כלפי שני חברי כנסת ערביים.

האישה היפה שבעברה היתה דוגמנית וגם מנחה בטלוויזיה ניסתה להגיע לכנסת ברשימה של קדימה. היא מוקמה במקום ה-44 וקדימה לא זכתה בכל-כך הרבה מנדטים. היא פנתה ל"ישראל ביתנו" והיו"ר מר ליברמן מיקם אותה במקום השביעי. אצל ליברמן אין בחירות. הוא קובע, והוא קבע, והיא נכנסה לכנסת, והיא שם, ומקומה איננו שם. 

* * *

מתי דוד

תאמינו למה שהם אומרים וכותבים, הפלסטינים:

מהו החזון האמיתי של הנהגת ערביי ישראל?

למילה הכתובה יש עוצמה, חשיבות והשפעה. על אחת כמה וכמה, כאשר היא מתפרסמת כחלק ממסמך רשמי ומייצג של הנהגת ערביי ישראל, הקרוי "מסמך החזון".

לאחרונה פירסמו שלשה אירגונים של ערביי ישראל מסמך משותף שבו הם מתווים חזון מדיני ולאומי, כיצד תיראה מדינת ישראל על פי התוכנית שמפורטת על ידם, הקרויה "מסמך החזון", והם –

"ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל".

"ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל".

"עדאלה" – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי".

המסמך הקיצוני והגזעני הזה מוכיח שהם לא נאבקים על שיוויון, שותפות וזכויות, אלא להשגת השלטון, תוך התעלמות מוחלטת מזכויות הרוב היהודי הלאומי וההיסטורי.

אלה הם עקרי המסמך:

ישראל תוגדר כמדינה "רב תרבותית" (כל אזרחיה) ולא כמדינה יהודית.

כל הפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור ויקבלו אזרחות מלאה.

"חוק השבות" היהודי יבוטל. "חוק הנאכבה" הפלסטיני – "זכות השיבה" יאושר.

תהיה חוקה פלסטינית.  חכי"ם יוכלו לפסול חוקים שמנוגדים לחוקה הפלסטינית.

הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף לאומי ייצוגי.

ישראל תיסוג "מהשטחים הפלסטינים" עד לגבולות 1967.

ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות והציוניות באירופה ובארה"ב.

צריך להאמין למה שנכתב במסמך, לא להתעלם מהאיום ומהסכנה שהוא מקרין, ולפעול בנחרצות ללא הקלות ופרשניות מקילות נגדו. האמת יצאה לאור, הוסרו כל המסכות. הגיע הזמן שכל אותם פרופסורים ואנשי רוח נאיביים השייכים לשמאל המדיני הדוגמטי, יתפכחו מאשליות ואמונות שהובילו לאסונות. אנשים אלה אינם מסוגלים להביט אל פני המציאות והעובדות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהסיק את המסקנות המתחייבות. הערבים בשטחים והמיעוט הפלסטיני-ערבי בישראל אינם רוצים פשרה ומדינה, אלא "צדק פלסטיני", שמשמעותו "זכות השיבה" ומדינה פלסטינית מהירדן ועד הים, שתושג על פי "תורת השלבים" של ערפאת.

אהוד: תקנו אותי אם אני טועה  – עדאלה נתמך על ידי הקרן לישראל חדשה.

* * *

ערב עיון לרגל צאת הספר

"לכבוש את הלב", סיפורה של רחל כצנלסון שזר

מאת תמר שכטר

בהוצאת יד יצחק בן-צבי ובית ברל-מרכז רעיוני לחינוך ולמחקר

הערב יתקיים ביום שני, כ"ח בטבת תשע"ב (23.1.2012)

בשעה  18:00 ביד יצחק בן צבי

דברי פתיחה: גב' קולט אביטל

מנחה: פרופ' משה רוסמן

משתתפים:

פרופ' מרגלית שילה חלקן של הפועלות במאבק על זכות הבחירה

ד"ר מרדכי נאור הדרת נשים לקראת בחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה

פרופ' יפה ברלוביץ 'מה טוב לקרוא ספר שלא סופרת כתבה', על המדיניות

'הספרותית' של רחל כצנלסון ב'דבר הפועלת'

מר מוקי צור בין רחל לרחל

מגיבה: ד"ר תמר שכטר

מארגן האירוע המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה טל: 02-5398822

הכתובת יד יצחק בן צבי, אברבנאל 12, רחביה, ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. ציד המכשפות נמשך

חבורת העריקים "יש גבול" עתרה לבג"ץ נגד מינויו של השופט סולברג לעליון, כיוון שהוא שייך "למעצמה כובשת" ו"התנחל בשטחים הכבושים" וכו' וכו', כמיטב הלהג המקובל עליהם. העותרים ידעו, כמובן, שהעתירה תדחה פה אחד, כפי שאכן קרה, שהרי גם הם יודעים שהיא חסרת שחר ושאין להם אפילו קצה קצהו של קייס משפטי. הרי הם יודעים שנשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש והשופטים גרוניס ונאור, נציגי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים, תמכו בעצמם במינוי. הרי הם יודעים שהשלושה תמכו במינוי לאורך כל הדרך. זאת הטרדת בית המשפט העליון בעתירה שכל כולה המשך מסע ההסתה והדה-קרדיטציה לשופט בישראל, המשך ציד המכשפות המקארתיסטי, שנועד לסכל את המינוי, וכנראה לא ייגמר גם לאחר כניסתו של סולברג לתפקידו, כיוון שאלה אנשים שאין להם גבולות וקווים אדומים. זהו ביזיון בית המשפט שלא היה כדוגמתו.

2. אסתרא בלגינא

מה ישראלי בעיניך? מה יותר יאיר לפידי מהשאלה הזאת? האיש לקח על עצמו לשרטט את הישראליות. היום הוא מנסה להגיח בשמה לשמי הפוליטיקה; האיש המייצג את הישראליות.

אז מהי ישראליות? יש דברים נפלאים שניתן להכניסם תחת הכותרת הזאת, דברים מעוררי גאווה לאומית. אבל, יש להודות, לא הכול יפה בישראליות. יש גם ישראליות מכוערת. ואין ישראליות מכוערת בעיניי יותר מן הערוצשתיימיזם. לא בכדי לא דיברתי על הערוץ השני אלא על הערוצשתיימיזם. כיוון שיש גם דברים יפים וראויים בערוץ השני. ויש גם הרבה ערוצשתיימיזם מחוץ לערוץ השני. למשל, אחיו התאום ערוץ עשר. ויש הרבה ערוצשתיימיזם מחוץ לעולם התקשורת – בכלכלה, בפוליטיקה. הסדרה "הישרדות", למשל, היא בכלל בערוץ עשר, אבל אין דבר ערוצשתיימיסטי יותר ממנה.

עשרה אנשים שטים ברפסודה בים סוער, שורץ כרישים. המטרה – לשרוד אחרון על הרפסודה. היעד – להפיל את האחרים אל הכרישים. השיטה – לדחוף, לכרות בריתות, לתחמן ולשקר. הכול מותר. אין חוקים. החוק היחיד הוא שאין חוקים. החוק היחיד הוא חוק הג'ונגל.

תיארתי כאן את התוכנית "הישרדות". התוכנית "הישרדות" אינה סתם תוכנית בידור. זאת תוכנית עם אידיאולוגיה. התוכנית מוכרת את אידיאולוגיית הג'ונגל, הדרוויניזם החברתי, הקפיטליזם החזירי. החיים כהישרדות, כתחרות בלתי פוסקת, שבה החזק מנצח. התוכנית  מוכרת את ערכי הערוצשתיימיזם.

מהי "האח הגדול"? תאוות הבצע מזווגת את תאוות הפרסום עם תאוות המציצנות ושוברת את שיאי הרייטינג. הערוצשתיימיזם בהתגלמותו.

יאיר לפיד הוא ממנסחי הערוצשתיימיזם והוא תוצר שלו. מהי הישראליות הערוצשתיימיסטית בעיניי? יאיר לפיד.

התרבות הערוצשתיימיסטית היא תרבות הרייטינג. תרבות הרייטינג היא מזללת ממון, המשעבדת אליה את הצופים הנרצעים באמצעות שטיפת מוח מטמטמת. היא מספקת להמון טלנטים, המקבלים משכורות עתק והופכים לאלילי ההמון. יאיר לפיד, למשל.

מה מביא איתו יאיר לפיד לפוליטיקה? סליחה, מה יאיר לפיד מוכר בפוליטיקה? את תרבות הרייטינג. את השטחיות. את הרדידות. את הפופוליזם. את ההימנעות מכל אמירה מקורית, שלא לומר אמיצה.

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, ילד? מפורסם. זה מה שיש ליאיר לפיד למכור. הוא מפורסם. מפורסמותו – אומנותו. הסלב האולטימטיבי. מותג המותגים. מותג היפיוף השרירן עם הג'ל.

יאיר לפיד מביא אתו לפוליטיקה את תרבות המותגים. לא תהיה תקומה למאבק לצדק חברתי, אם לא נשבור את תרבות המותגים ואת תרבות הרייטינג.

רגע, רגע... מחאה חברתית... יאיר לפיד. כן, נכון. מצלצל מוכר. כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", כותרת ענק: "מרד העבדים". מאמר של יאיר לפיד, בשיאה של מחאת האוהלים בקיץ שעבר. מר רייטינג, המנווט את דרכו לפוליטיקה מן הקוקפיט התקשורתי של "אולפן שישי", הבין לאן נושבת הרוח. יאיר לפיד נהיה חברתי!

*

אסתרא בלגינא קיש קיש קריא, נאמר בתלמוד, כלומר מטבע בתוך כד ריק, קורא קיש קיש; עושה המון רעש וצלצולים.

3. נועם עדין חי

הביקורת על הצטרפותו של נועם שליט לחיים הפוליטיים לוקה ביותר מקורטוב של צביעות וחוסר הגינות. כל אזרח רשאי להצטרף לחיים הפוליטיים, לנסות להשפיע ולתרום, והטענה שהיותו של נועם אביו של גלעד שליט מחריגה אותו מן הזכות הזאת – מוזרה. נכון, המאבק למען גלעד שליט העמיד אותו לאורך שנים בלב העניין הציבורי, והפופולאריות הזאת היא עמדת זינוק נוחה, אולם אין בכך כל דבר שלילי. הרי הצד השני של המטבע, הוא שאדם שהיה לב הקונסנזוס, גם בקרב מתנגדי העסקה, בוחר במודע לשלם את מחיר אובדן הקונסנזוס והפיכה לדמות שנויה במחלוקת, יריב של חלק גדול מן הציבור. הניסיון הציבורי שצבר, הוא בהחלט נכס ורצונו לממש אותו בפוליטיקה לגיטימי לחלוטין. גם טענת "הניצול הציני" של שבי גלעד לוקה בצביעות. הרי אילו התפקד לליכוד, כל אלה שיוצאים נגדו, היו מוחאים לו כף ומתברכים בו (ואלה שמוחאים לו כף היום, היו מגנים את ה"ניצול הציני", הרי אין אפוטרופוס לצביעות...).

הביקורת המקוממת ביותר, היא טענת "כפיות הטובה כלפי נתניהו ששיחרר את בנו." האם נתניהו עשה בכך טובה אישית לנועם שליט, או קיבל את ההחלטה הנכונה בעיניו? כראש הממשלה, עליו לשקול את השיקול הלאומי. אם הוא סבור שהחלטתו היתה נכונה, אל לו להתייחס אליה כאל טובה אישית למשפחת שליט. אם הוא חושב שהיא היתה שגויה, עליו לבוא בטענות אל עצמו. הרי הוא הציג את ההחלטה כהתגלמות המנהיגות.

דווקא מאחר שבעיניי החלטתו של נועם שליט לגיטימית לחלוטין, אני סבור שעלינו לשפוט אותו כפי שאנו שופטים כל פוליטיקאי – מה הוא מביא עימו לפוליטיקה? אלו מסרים ערכיים, איזו דרך פוליטית? מאחר והוא טרם הביע את עמדותיו הפוליטיות, ומאחר ופרסומו, שהנו קרש הקפיצה שלו לפוליטיקה, הוא תוצר המאבק לשחרור גלעד שליט, המסר שהוא מייצג הוא המסר שבא לידי ביטוי בעסקת שליט.

כמו מרבית מתנגדי העסקה, גם אני חשתי אהדה למשפחה ולמאבקה, שאין לגיטימי ממנו כמאבק של אב על חיי בנו. אולם כאשר הוא נכנס לפוליטיקה, יש לבחון את מאבקו ותוצאותיו לא ברמה האישית משפחתית, אלא ברמה הפוליטית והלאומית.

בראש ובראשונה, זהו מסר של הפרטה – הפרטת החברה והפרטת הלאומיות. זהו מסר של מחיקת ה"אנחנו", ושימת ה"אני" מעל הכול. ומאחר שה"אנחנו" מורכב מהרבה "אני", מדובר בהעדפת "אני" אחד על פני הרבה "אני" אחרים, שאת שמותיהם איננו יודעים, אך הם עלולים לשלם בחייהם את מחיר עסקת שליט.

המסר של "בכל מחיר" הוא מסר מפרק חברה; כל חייל ההולך לקרב יודע שהוא עלול לאבד את חייו, להיפצע או ליפול בשבי, והוא נכון לכך, כיוון שהוא יודע שקיום הקולקטיב הלאומי מותנה בנכונותו זו. המסר של הקרבת האינטרס הלאומי למען שחרורו של חייל בודד, הופך על פניו את הרעיון המאפשר קיומה של חברה, קיומה של אומה.

עסקת שליט מעבירה מסר של חולשה במזרח התיכון התאב לראות בחיסולה של "הישות הציונית", המשולה בעיניו לאימפריה הצלבנית, שזמנה קצוב. החולשה הזאת מרחיקה את השלום ומעודדת תוקפנות, טרור ומלחמה. האוייב מבין ששבי הוא הבטן הרכה של החברה הישראלית, ולכן הוא ימקד מאמץ רב בחטיפת ישראלים. אין סיבה רציונלית להניח שיהיו לנו אפס כישלונות בסיכול המאמצים הללו; סביר להניח שהמוטיבציה הזאת תניב חטיפות נוספות ותאמיר את מחירי העסקאות. שחרור מאות הרוצחים בעסקת שליט, עלול – ברמה גבוהה של ודאות, להגביר את הטרור, הן בשל חזרתם של רבים מהם לפעילות טרוריסטית בפועל, כפי שהיה בעסקאות הקודמות, והן בשל הסרת מחסומי הפחד והתובנה של המחבלים שאם יכלאו – ישוחררו במהרה בעסקת שבויים.

ועדת שמגר שעסקה בסוגיית השבי, מבטאת תובנה, שהדרך של עסקאות ג'יבריל, טטנבוים ושליט הרת אסון, ועל המדינה לאמץ דרך חלופית. כניסתו של נועם שליט לפוליטיקה, מציגה דרך הפוכה, על פיה העסקאות הללו הן ההחלטה הערכית הראויה. אני סבור שהמסר הזה שלילי ומזיק.

נועם שליט ראוי להערכה על הדרך המאופקת והדמוקרטית שבה פעל, על קור הרוח שהפגין ובנושא זה הוא מייצג מסר ראוי, השולל מאבקים פרועים ואלימים. אולם שיקול הדעת שבבסיס המאבק שהוא עמד בראשו, היה שגוי, ופגע במטרה למענה נאבק. האווירה הציבורית של "בכל מחיר" חיזקה את לב פרעה, החלישה את כוח המיקוח של ישראל והקשתה על המו"מ. הטענה שתג המחיר של העסקה אינו ניתן לשינוי, הוכחה כלא נכונה, מאחר ובסופו של דבר, כאשר החמאס חש, בצדק או שלא בצדק, שממשלת ישראל הגיעה אל קצה גבול ויתוריה, הוא התקפל מכמה מדרישותיו. אלמלא אופן המאבק, אילמלא היה זה מאבק למען כניעה לתביעות חמאס, אלא למען הגברת הלחץ המדיני, הביטחוני והכלכלי על חמאס, פגיעה משמעותית בתנאי המחבלים האסורים, הטלת מצור על עזה (בלאו הכי מגנים אותנו על מצור מדומה) וכדומה, סביר להניח ששנות כלא ושבי היו נחסכות מגלעד, וצער רב היה נחסך ממשפחתו. זה שיקול הדעת שמביא עמו נועם שליט לפוליטיקה: שיקול דעת שגוי ומזיק.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", תחת הכותרת המשעממת "נועם שליט – טוב או רע?"

* * *

נתי מלאכי

סבתא רבא

הַקְּמָטִים שֶׁבְּפָנֶיהָ

מַסְגִּירִים כְּגִיל עֵץ שָׁקֵד

עַתִּיק בֶּחָצֵר (בַּתְּעוּדָה לֹא רָשׁוּם הַגִּיל, זֵכֶר

לְזֵרוּז רִשּׁוּם הַשֵּׁמוֹת בַּמַּעְבָּרָה)

מוֹזֶגֶת לִי

כּוֹסִית עָרָק זַחְלָאוִוי

לִפְתֹּחַ סִימְפוֹנוֹת

"בַּעֲלִי בָּרַח עִם מוּסְלְמִית בְּ-54, לֹא לִפְנֵי

שֶׁהוֹלַדְתִּי חֲמִשָּׁה יְלָדִים בִּכְאֵבִים בַּפַּחוֹן הַהוּא

קָפוּא בַּחֹרֶף, לוֹהֵט בַּקַּיִץ

חֲתִיכַת בֶּן זוֹמָא... מְאוּחָר יוֹתֵר הָיָה לִי בַּעַל פִּסֵּחַ

עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כְּבָר אֵין בְּכֹחִי לַעֲלוֹת לִקְבֹּר..."

הַפִּלְפְּלִים שֶׁהִיא מְגַדֶּלֶת מְסֻדָּרִים, כְּמוֹ שֶׁמְּסַדְּרִים

עֲלֵי גֶּפֶן בְּשׁוּרוֹת בַּגִּנָּה.

"קַח שֶׁמֶן שְׁקֵדִים, עַסֵּה אֶת גַּב אִשְׁתְּךָ

בְּלַהַט, בְּאִטִּיּוּת וּבְרֹךְ, בַּסּוֹף תְּיַחֵם אוֹתָהּ,"

מְצַחְקֶקֶת.

"סְלַח לִי, אֲנִי צְרִיכָה לְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים

הַשָּׁמַיִם מַאֲפִירִים,"

וְיוֹצֵאת כְּזִקִּית מְצוּיָה

בְּדַרְכָּהּ שֶׁלָּהּ.

* * *

"קומה אחא – נבנה ארצנו"

במסגרת העונה השביעית לסדרה

על חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי

יתקיים ערב מחווה למלחינים

שלום פוסטולסקי ומשה ביק

המופע יתקיים באודיטוריום של מכללת לוינסקי בשני מועדים:

יום ראשון, 29.1.2012 בשעה 19:30

יום ראשון, 5.2.2012 בשעה 19:30.
עורך ומנחה - אליהו הכהן

בהשתתפות

מקהלת "המיולה" ומקהלת המדרשה למוזיקה,

סולנים, ומלווים: יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון – פסנתר

מנצח: רון זרחי.

מכללת לוינסקי לחינוך ולמוזיקה בתל אביב

רמת אביב ג' החדשה, רחוב שושנה פרסיץ 15

קרית החינוך תל אביב

לרכישת כרטיסים: 03-6901508, 03-6902470

מחיר כרטיס 70 ₪, לגמלאים 65 ₪

חנייה חופשית עומדת לרשותכם

* * *

קורא נידח

דה זעלבע דרעק מיט אנאנדרע דקוראציע

שלום,

 אני מודה לך על המענה לפנייתה של רות ירדני כץ. המינוח אולי נוקשה מדי, אך ייקל להבין את גישתך בהתבוננות בקרקס פרעושים: פעם היו נוהגים להציג "מופעי ראווה" בכיכובם של פרעושים; אלה היו "מתורגלים" בדרך הבאה –  פרעוש, מדרך ברייתו מקפץ לגובה. מניחים את הפרעושים בקופסא, ומניחים עליה מכסה זכוכית. פרעוש מנתר – ונחבט במכסה. עוד ניתור – עוד מכה. הפרעוש קולט, שיש מחסום מעליו, ומנתר קצת יותר בזהירות.

בסופו של דבר הוא מקפיד לנתר בדיוק לגובה בו כבר לא "יחטוף". כעת – ניתן להסיר את המכסה ולהזמין את הצופים הנדהמים.

הטלוויזיה המסחרית עשתה בדיוק אותו דבר: ייתכן, שהיו פה ושם כמה פרעושים (כמוך), שהתעקשו לקפוץ לגובה, לשאוף לתוכן, עניין, פחות זבל ופרסומת, פחות צהוב וכחול ויותר איכות וערך מוסף וכל כיוצא באלה.

הרוב, מה לעשות, התרגל אט אט לרף ההולך ויורד, ומוכן לבלוע כל פסולת, העיקר שהיא מוגשת לו בצירוף חיוך מלא שיניים של מנחה מצוחצח, חושפת טפח וחצי או צביקה הדר, אגב חזרה אינסופית על "הגדול מכולם", "ה--- ביותר שקם במדינה", "מרגש", "נוגע ללב", חנופה ריקה והבלים אינסופיים, המצטופפים דק דק בתוך שרשרת אינסופית של פרסומות מצווחות  (שבפני עצמן מהוות קרקס פרעושים אכזרי לא פחות), הגם שכל הזבל הזה נתמך בתעשייה שלמה של הקזת מסרונים, אתרי מרשתת מפוצצים בעוד מאותו הדבר, יישומים סלולריים, אירוח מצליב בתוכניות אחרות ועוד.

אני תמה, מדוע מצאה רות ירדני כץ להשתלח דווקא בילד הקטן, שקרא "המלך עירום!"

היטבת לומר, כי באשר להיצע התוכן של ערוצינו/עריצינו הרי זו אותה הגברת בשינוי אדרת, ואולי ביידיש זה נשמע יותר טוב ואף יותר מדוייק: דה זעלבע דרעק מיט אנאנדרע דקוראציע.

בכבוד רב,

קורא נידח

* * *

נילי דיסקין

אם אתה לא מבין מהי הפרדה בין סקס לאהבה אולי תקרא בשיר השירים?

הי אהוד,

אני מקבלת את ההסבר שהרשימה שלי נשמטה בשל ריבוי המיילים.

 תנוח דעתך. העיתון שלך מצויין. ובחלקו הוא מצויין דווקא בשל הדברים שבו שמרגיזים אותי.

גם דודתך אסתר ראב, לפי דבריך באחד הגיליונות, למיטב זיכרוני, העירה לך על קטעי הפורנוגרפיה שלך. האם גם לה היית מציע לא לקרוא בעיתונך?

אני מרימה ידיים מהאפשרות שבאמת תבין את ההבדל בין "לאהוב אשה נפשית ופיזית" שאז קיום יחסי המין הוא חלק מהאהבה, לבין "לעשות אהבה עם אשה", או ביטויים בוטים יותר, שאז מעשה האהבים נפרד, ואינו מחובר לאהבה עצמה, כמו למשל בספר ג'וזפין מוצנבאכר אליו התוודעתי בשהותי בברלין לפני כ-40 שנה לתקופה של כשנה וחצי. גם הוא נועד, כדברי דן בן-אמוץ, לקריאה ביד אחת... וכל קשר בינו לבין אהבה – לא קיים, וכך הוא גם נתפש בגרמניה.

 כשאברהם חלפי כתב את "עטור מצחך זהב שחור" זה היה שיר אהבה, וממש לא משנה אם האהבה הזאת היתה גם פיזית או בלתי ממומשת. כל אישה יודעת את ההבדל. לדעתי גם הגברים בדור הנוכחי, שבו הפורנוגרפיה תפשה את מקומה הראוי ולא עיוותה את חיי הרגש של פלח אוכלוסייה גדול, מבינים את ההבדל. אז אל תיעלב, ואל תיפגע כל כך. ואם אתה מתקשה להבין למה אני מתכוונת כשאני מדברת על הפרדה בין סקס לאהבה (כולל אהבה פיזית) אולי תקרא בשיר השירים וזה יעזור.

בי,

נילי דיסקין

אהוד: אני חושש שאילו בני-אדם היו מזדיינים רק מתוך אהבה – כי אז היו הרבה פחות זיונים והרבה פחות לידות בעולם, והיה נורא משעמם, וחלק גדול מבני האדם לא היו מזדיינים אף פעם כי לא זכו באהבה ואולי אפילו לא חשבו על אהבה כי רבים מהם זכו רק בקושי להתקיים על שני דולר ליום.

 וברעב לסקס אני מתכוון לא רק לגברים אלא גם לנשים, שאם היו מזדיינות רק מתוך אהבה היו רובן בודדות, אומללות וחשוכות ילדים.

וכשאת מיתממת ואומרת, כיד הצביעות והתקינות הפוליטית הטובות עלייך – סקס רק מתוך אהבה, כדאי לזכור שאהבה אינה תמיד הדדית, ולעיתים צד אחד מסוחרר מרוב אהבה ותענוג בשעת מעשה, הנראה בעיניו כהתגשמות כל החלומות – ואילו הצד השני אדיש או מה שגרוע יותר, מזייף או סתם מנצל ללא שום רגש מחוץ לזיון עצמו.

דודתי אסתר היתה כמובן מקבלת גועל מהמכתב העיתי שלי כפי שאכן גרמו לה ספריי ה"פורנוגראפיים". מבחינה זו את דומה לה בצדקנות שלך. כי כפי שכבר סיפרתי פעם, דווקא עם אחותי לאה היא היתה מרבה לדבר בפרטות על הגברים שבחייה.

* * *

יוסף אתר

בברכת זעזוע נעים

מר בן עזר היקר,

אני פשוט מזועזע מקריאת תיאורי הזימה של הסופר פליקס סלטן שהבאת  בגיליון האחרון, אך מה שקרה לי מפאת גילי המופלג, שעד שסיימתי לקרוא ולהזדעזע (ואני מוסיף מאוד-מאוד – בשביל הנשים הכבודות הקוראות את עיתונך...) כבר שכחתי מה קראתי... ולפיכך שטוחה בקשתי בפניך, האם תוכל ידידי להמשיך ולזעזע אותי חזק יותר בהמשך עלילותיה של התמימה הזו, כך בטוח אוכל לזכור את מה שקראתי.

בברכת זעזוע נעים,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

בבקשה!

הרקע: ג'וזפינה הנערה היתומה ישנה עם אבא בגלל תנאי המגורים הצפופים והנוראים של מעמד הפועלים ברבעים העניים של וינה, עוד קודם לכן היא מזדיינת עם אחיה ועם גברים נוספים, זאת עוד בטרם צימחו לה שדיים. ולאחר שהיא מתייתמת, היא מתחילה לישון במיטה הזוגית עם אביה. יש לשער כי גם הנערה מעפולה ששיפשפה לרב, סבלה ממצוקת דיור דומה לזו של ג'וזפינה רק שלא נמצא סופר עברי ממוצא הונגרי שיתנה את ענותה, והיחידה שמתארת את המעשים הללו היא הפרקליטות העפולאית המגישה את כתבי האישום.

ביום הבא אבא נראה מבוייש מעט ולא הביט ישירות אליי. כאשר דיבר אליי הקפיד לא לפנות מולי. אני פניתי אליו מעט ככל האפשר, וחיכיתי לרדת הלילה.

כאשר שנינו היינו במיטה שוב. אני נטלתי את ידו והנחתי אותה על חזי.

"אבא... האם אתה כועס עליי..."

"לא. אני לא כועס עלייך..."

"אני חשבתי.. כיוון שלא דיברת איתי כמעט היום..."

"אני חשבתי הרבה... זה למה..."

"על מה חשבת?"

הוא התחיל ללטף את שדיי.

"אני חשבתי... אם הכומר הממזר הזה עשה את זה איתך... זה אותו דבר... כלומר... אני לא מרגיש כל כך רע על מה שעשינו..."

הכנסתי את ידי מתחת לסדין ותפסתי את זינו, שהתקשה למגעי מיד.

"אבא... אם בא לך... אנו יכולים..."

"בשם האל... נעשה את זה..." הכריז בקול צרוד.

הפעם הזאת אני רכבתי עליו, ותקעתי את מכשירו לתוכי, בעוד הוא אוחז את שדיי. שנינו גמרנו אחרי כמה דקות.

[מתוך "ילדה יפה" מאת מחבר "במבי" פליקס סלטן, עמ' 67].

* * *

דוד הראל

פסטיבל יפה ירקוני

אהוד ידידי, כבר עשר שנים קשה לי לשמוע על יפה ירקוני, ועד שהופסקו, פרסומותיה ברדיו היו מעבירות בי חלחלה.  איני מתיימר להיות צדקן פטריוטי אלא אחד העם, אך את קולה איני יכול לסבול.

בשנת 2002 הייתי מפקד גזרה, השומר פיזית על גבולות המדינה, ואחראי על פקודיי המאיישים מספר מחסומים.  באותה תקופה היינו, חיילים ומפקדים, מזנקים יום יום, ללא שינה – מהתקלות עם מחבלים, ישירות לאירוע של הברחת סמים ונשק ומשם לטיפול בחייל שעלה ללא הוריו, ובאחר עם בעיות קשות בבית. 

מה קשה ומשפיל היה לשמוע את 'זמרת המלחמות' – בשבילנו הקול של דור תש"ח – משווה אותנו לנאצים, ובתזמון מושלם – בתקופה הסמוכה ליום השואה.  לשאול אותנו מה למדנו או לא למדנו מהנאצים? אותנו את חניכי הנוע"ל והשמו"ץ?  את השתגעת?  או שכבר אז נטשת בזעם את מדינת ישראל ועקרת למדינת תל אביב?

ברור שהיא אדם טיפש עם קול יפה, אבל העלבון לא יימחה, זיכרה של יפה ירקוני, יימחה גם יימחה!

* * *

מוּקִי אֶלְדָּד

לָאִשָּׁה הַגְּרוּשָׁה

עִם גֵּרוּשֶׁיהָ

חָדְרוּ גְּבָרִים לְחַיֶּיהָ.

הָרִאשׁוֹן שָׁכֵן, אַלְמָן,

נַגָּר אַמִּיץ וְעָרִיץ

בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ

חָרַשׁ אֶת הֶחָרִיץ.

הַשֵּׁנִי נָשׂוּי, אִישׁ קָטָן

נָהַג לְהַגִּיעַ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ

וְעִם עֶפְרוֹנוֹ הַדַּק וְהָאָרֹךְ

נִסָּה לְצַמֵּחַ בֵּין כְּתָלֶיהָ.

הַשְּׁלִישִׁי מוֹרֶה, אִישׁ מַשְׂכִּיל

בִּשְׁמוֹ הִתְגָּאֲתָה

בֵּין שְׁכֵנֶיהָ.

כְּמוֹ אֳנִיָּה טֶרֶם טְבִיעָה,

הַנָּשׂוּי וְהַקָּטָן רוֹקֵן עַצְמוֹ

מִמִּטְעָנֶיהָ.

הַנַּגָּר, שֶׁלְּדַאֲבוֹן לִבָּהּ,

לֹא נִקְרָא: חָרַשׁ עֵץ

מָצָא  אַלְמָנָה אוֹהֶבֶת

אַחֶרֶת.

מִדֵי  פַּעַם,

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה

עָדֲיִן מִתְגַּנֵּב

וּפוֹרֵט עַל קְלִידֶיהָ.

נִשְׁאַר הַמּוֹרֶה, אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ

מִתְבַּשֶּׂמֶת,

שֶׁכָּתַב לָהּ שִׁירִים,

בֵּין זִכְרוֹנוֹת שֶׁהֵגִיחוּ

כִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ

מִכָּל שְׁקָרֶיהָ.

עַתָּה

מִתְבָּרֵר

הִיא עָסְקָה

בְּחִבּוּר וְחִסּוּר שְׁבָרִים,

בְּאַהֲבָתָהּ לַכֶּסֶף

בָּנְתָה חוֹמָה שֶׁל

מֶלֶט וּלְבָנִים.

גַּם הַמְּשׁוֹרֵר נִפְלַט,

נָס

בְּדַם מְבַעְבֵּעַ

בְּאֶגְלֵי זִכְרוֹנוֹת נִגָּרִים,

דָּמִים דָּמִים

מַשְּׂאַת  חַיֶּיהָ.

גּוּפֵי הֵדֶיהָ לוֹעֲטִים

פָּנֶיהָ לְהָבִים.

תָּרָה וּמְחַפֶּשֶׂת

גֶּבֶר חָדָשׁ

לִתְשׁוּקוֹת אֵינוּתָהּ.

* * *

אריה רוזנברג

חרצית צהובה

סיפורי מחזיר אותי כ-30 שנים לאחור, איה ואני היינו צעירים מאוהבים בתיכון "בן גוריון" בנס ציונה. שנתיים נפלאות אהבנו, רעבנו זה לגופו של זה ומעולם לא רווינו והמשכנו ללגום מאותה כוס נפלאה, היא כוס האהבה.

עד לאותו יום בו מצאתי את איה חסרת מנוחה בחדרה.

"מה קרה איה?" שאלתי.

"כלום," היא השיבה ובאותה נשימה אמרה, "בוא גיא, בוא ונצא להריח את תחילת האביב."

לא הרבה היתה צריכה להפציר, במהירות השתחלנו לתוך מעין סרבלים, ויצאנו חבוקים אל תוך פריחת האביב שהתאבבה (מלשון אביב) בכל עוזה בפרדסים ובשדות מלוא כל העין. מראה מדהים נגלה לעינינו, מעין שדה קרב מעוטר בצהוב בו כיכבו להם פרחי החרצית משובצים בתוך סביונים למאות אלפים ומיליונים, גם לא נגרע מקומם של ציפורני החתול, גם הסקרן ביותר נאלץ להשפיל מבטו מבוהק הצהוב!!! ברקע נשמע זמזומן של דבורים העמלות במלאכת אגירת הצוף כשמעל הכול נשמע ציוץ ציפורים כמוסיקה ערבה לאוזניים. דמנו געש וערגנו זה לזה.

תוך שניות נזרקה איה אל בין שיפעת הצהוב ואני צולל בעקבותיה, לא מסוגל לכבוש את הרטט שחלף בגופי מקצוות האצבעות עד שיער הראש. נשקתי לפיה בתאווה כאשר ידי פורפת כפתורי סרבלה, מתנשמת באה היא לקראתי רוטטת ויוקדת בלהט תאוותה. לאחר מעשה האהבה, בעודנו שרועים על גבנו פיותינו שואפים אוויר ומנסים להסדיר קצב הנשימה. קטפתי גבעול ירוק וצר וניסיתי לדגדג באמצעותו את אוזנה אך משום מה הרגשתי כי לא עת היא למשחקים. לפתע הפנתה אליי מבטה בעיניים דומעות ובקול רועד אמרה:

"הוריי לוחצים עליי לנתק את הקשר בינינו."

המום התרוממתי לכדי חצי שכיבה ואמרתי: "לעזאזל עם הורייך!" ועוד הוספתי ואמרתי, "אבל למה?"

הרגשתי כיצד כל כולי מתמלא זעם וחרון אין אונים, איך ההורים שלה, שהיו אנשי קריירה (האם שימשה כרופאה מחוזית ואילו האב ניהל חברת אלקטרוניקה גדולה) הזניחו את בתם שסבלה  מחסכים נפשיים וכל כולם היו שקועים בקריירה. פניתי לאיה, "עוד מעט ימלאו לנו שמונה-עשרה. את כבר בוגרת, אינך חייבת לומר הן לכל מה שאומרים הורייך!"

"אתה חייב להבין,  גיא, לי אין זכות לדבר, במשפחתנו, לאחר שנופלת ההחלטה, אין להמרות את פי ההורים. זה לא סיפור חדש, כבר שנתיים שהם לוחצים ויורדים לחיי כדי שאנתק איתך כל קשר..."

 כולה בוכה פנתה איה ועזבה אותי המום וכואב בשדה החרציות.

אותה שנה סיימתי את לימודי התיכון אך חדוות החיים עזבה אותי וכל הזמן חשבתי על איה, השתדלתי לשכוח אך לא יכולתי, כל דבר הזכיר לי את מראיה. ניחוח שערה וגופה עמד תמיד באפי, וכל כולי חושב רק איה.

הגיע עת הגיוס התנדבתי לצנחנים ושירתי שלוש שנים שהיו מלוות בעשרות מבצעים ופשיטות מעבר לגבול, כל זה במטרה לשכוח את שאהבה נפשי. מדי פעם הגיעה אליי שמועה זו או אחרת הנוגעת לאיה, האחרונה ידעה לספר כי לאחר שנפרדנו הסתגרה לה איה בביתה ומשהו התערער בה.

עם תום השירות בצה"ל פניתי ללמוד רפואה, כאשר בליבי גמלה ההחלטה להתמקד במסתרי אותה קופסה הנמצאת על כתפינו. למדתי פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, שנות הלימוד הגיעו לסיומן והחילותי בלימודי הסטאג' בבית חולים פסיכיאטרי.

רעייתי תמר, אותה הכרתי במהלך לימודי הרפואה, בחרה לה את תחום רפואת הילדים והגיעה למעמד של סגנית מנהל מחלקה בבית חולים ממשלתי. תמר היתה בחודש הרביעי להריונה וסבלה מתופעות של יתר לחץ דם שחייב אותה בשמירת הריון. בוקר אחד, בעודי עובר בין החולים במחלקה וראשי נתון כל כולו במצבה הבריאותי של תמר, התקבלה התראה בזימונית על אישפוזה בכפייה של אישה בשנות העשרים המאוחרות שניסתה לשים קץ לחייה בבליעת עשרות גלולות הרגעה. פרופסור שני (אצלו התמחיתי) פנה במהירות למיון תוך כדי שהוא פולט לעברי להמשיך בביקור עד שיחזור.

ואכן לאחר כמחצית השעה חזר והצטרף הפרופסור להמשך ביקור החולים. שאלתיו מה בדיוק היה אותו מקרה חירום שבגינו הוזעק למיון?

ענה לי פרופסור שני: "בחור צעיר, זהו מקרה קלאסי של אישה שעברה אהבה נכזבת בבחרותה."

המשכתי לשאול "ואיך יכולת לקבוע דיאגנוזה בחצי שעה?"

פרופסור שני כיווץ גביניו ואמר לי תוך כדי פיטום מקטרתו, "ראשית, אימה של הצעירה סיפרה לי כי מאז נפרדה בתה מחברה לפני כעשר שנים הסתגרה בביתם ומצבה הנפשי הלך והתדרדר."

ועוד הוסיף פרופסור שני כי בהיותו סמוך למיטתה שמע אותה קוראת בשם של בחור ללא הפסקה.

ביקשתי רשותו לגשת ולבדוק את החולה. תוך שליבי מדלג על פעימה פניתי במהירות לחדר המיון ושם ראיתיה שוכבת כולה רועדת לאחר שטיפות קיבה. פניתי אליה ואמרתי, "איה מה קרה?" הביטה בי בעיניים כבויות חסרות מבע ולא השיבה, כל גופה כוסה בסדין ורק ידה השמאלית הייתה שמוטה מחוץ למטה הבחנתי כי אגרוף ידה קפוץ בחוזקה, קראתי לאחת האחיות על מנת שתסייע לי לפתוח אגרופה הקפוץ, לאחר שהפעלנו כוח רב הצלחנו לפתוח כף ידה וממנו נשרה לה חרצית צהובה קמלה!!!

בעיניים רוויות דמע יצאתי לחצר בית החולים וממול הבחנתי בפריחתו המדהימה של שדה חרציות צהוב.

* * *

ערב ספרותי בנושא "מה זאת אהבה"

מחווה לאהרן אמיר

משורר, סופר ומתרגם

במלאת ארבע שנים לפטירתו

יתקיים ביום שלישי, 14.2.2012, בשעה 20:00

באולם האירועים של "עד 120"

ברח' ראול ולנברג 32, תל-אביב.

מנחה ניצה אורן

עיון בשירי האהבה של המשוררים: ח.נ. ביאליק, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, אברהם חלפי ועוד.

שירי האהבה של אהרן אמיר.

הקרנת סרט דוקומנטרי על אהרן אמיר.

הנכם מתבקשים לאשר את השתתפותכם.

* * *

ריקה ברקוביץ

נבואת הרס העולם לא תתממש

אהוד, המאמרים בעיתונך מרתקים. כל הכבוד שאתה מפרסם גם תגובות התוקפות את מאמריך שלך. אשמח אם תפרסם את דעתי בנושא "איך נביאי הזעם עובדים עלינו". 

מה שמעורר בי תהייה בנושא קביעות של מומחים בעלי שם, מגלי עתידות, המנבאים את העומד להתחולל באזורנו וברחבי העולם – היא העובדה שאף מומחה לא הצליח לחזות בעבר את אשר עתיד לקרות. לדוגמה: נבואות תשמ"ד שהתבדו. או מי חזה בתקופת עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, את ההרס, החורבן וההרג שחולה נפש זה הצליח להמיט על מיליוני בני אדם באירופה, על עמו שלו ובמיוחד על היהודים?

כיוון שאינני מומחית לדבר מלבד לידע שנרכש במהלך חיי, אני מרשה לעצמי לקבוע ולומר, שאף אחת מנבואות המומחים, החוזים לבקרים את הרס עולמנו, לא תתממש! ברור לי שאיש לא יאמר לי שלא צדקתי בקביעתי, כי אם החורבן חלילה יתממש, גם אני לא אהיה כאן כדי שמישהו משארית הפליטה יאמר לי שטעיתי בקביעתי.

* * *

אלי  מייזליש

עתידה של מדינת ישראל

מכתב זה מיועד לכל ישראלי שחרד פן המדינה הולכת 'פייפן'

העתיד הוא בדרך כלל בעיני המתבונן: הפסימיסט והאופטימיסט. שניהם רואים את העתיד דרך משקפת שונה.

בדרך כלל הפסימיסט מוותר על הרעיון להתבונן דרך משקפת. הוא אינו זקוק לה. הוא רואה את העולם ואת העתיד דרך נבכי נפשו ההיסטרית. כן. היסטריה. זאת ממלאת את אורח חייו בכל אשר יפנה. דוגמית קטנה: נוסעים הפסימיסט ואשתו להצגה ב"קאמרי". היא לפני הנסיעה אומרת לו: "יוסי, אולי נצא רבע שעה קודם לתפוס חנייה."

הוא: "מה פתאום, אף פעם אין שם חנייה."

אף פעם, זאת מילה הכי נפוצה שהנ"ל יוציא מפיו במשך חייו. למשל, אף פעם העגבניות לא יפות בשוק. לא. הפסמיסט מעולם לא אכל עגבנייה בשלה וטעימה. אפילו אם בא לביקור אצל בן דודו בכפר, שמגדל עגבניות לייצוא, יאמר: זבל של עגבניות. כי החיים נמצאים בפרטים הקטנים. אם עגבניות מעולות לייצוא הן זבל, אז מה כבר שווה כל השאר, נניח עתיד היחסים של ישראל עם הערבים וגם עם ה'עולם' הגדול, זה שעוד רגע יחרים אותנו, יראה אותנו כמצורעים ויגנה אותנו באו"ם, ישבח את מאמריו של תומס פרידמן בניו יורק טיימס, יפיץ את השמועה כי ישראל היא מדינת אפרטהייד ועוד כל מיני מילים מוזרות כאלה השגורות בפיו של הפסימיסט, ר"ל.

עכשיו נפתח אטלס אמיתי, שיש בו גם מפות מלפני מאה שנה ויותר. נדפדף עד שנגיע למפת אירופה. נניח משנת 1800 עד 1900 ומ-1900 ועד 2000. סה"כ 100 שנים אז או עכשיו.

לפני 1800, רוב המדינות כפי שהן מעוצבות כיום – הן במשטר והן בהגדרה עצמית, לא היו קיימות כלל. לא  גרמניה, ולא איטליה, ולא ספרד, ולא רוסיה, ולא פולין ושלא לדבר על הקטנות; הבלטיות או המקדוניות או אלה שבמרכז; צ'כיה או הונגריה. רק 4 מעצמות, ואחת עו'תמנית, היו; צרפת, אנגליה, פרוסיה ואוסטריה ויש להוסיף את רוסיה הצארית שלא נחשבה אירופאית. כל היבשת היתה כבושה בידי מעצמות אלה, שלא נתנו ל'קטנות' פתחון פה. אפילו 'אביב העמים 1848' לא צלח. רק תוצאת מלחמת העולם ה-1 ופירוק 3 האימפריות שהפסידו במלחמה, תלשה מהמעצמות בעזרת הנשיא וילסון את השליטה בעמים משועבדים במשך מאות שנים [על זה שאנו משעבדים כביכול את הפלסטינים נדבר אח"כ].

 משנת 1800 עד 1939 התחוללו באירופה עשרות מלחמות, כולל כל מלחמות נפוליון ועד מפלתו, מלחמות העולם ה-1 וה-2 ואלה שלאחריהן. כל מדינות אירופה המרכזית והמזרחית לא היו קיימות כלל על המפה; לא פולין או הבלטיות, או כל מדינות יוגוסלביה לשעבר או אפילו צ'כיה או הונגריה וכן כן אותה אוסטריה הקטנה כיום היתה רק לפני 100 שנה אימפריה ענקית; היא התקיימה כאימפריה ההאבסבורגית מהים השחור ועד לחוף האטלנטי [בלגיה והולנד].

ה'מיש-מַש' עם הגבולות התחולל ללא הרף יום וליל כל יום כל שנה; הסכמים וחוזים נכתבו והוסרו מעל שולחנו של מטרניך או ביסמרק או הצאר והיה זה מעשה שבכל יום.

אם חשבנו כי עיצובה של אירופה הסתיים בסימון גבולות שלאחר מלחמה העולם ה-1 כשפולין חזרה להיות מדינה עצמאית לאחר חלוקתה בידי 3 המעצמות, או שהקמתה של יוגוסלביה קראה דרור לעמי הבלקן, או הקמתה של צ'כוסלובקיה, מיזעורה של אוסטריה למימדים ננסיים לעומת שלטונו של הקייזר? – חי בטעות. גם סימון הגבולות החדשים לאחר מלחמת העולם ה-2 כשפולין זזה מערבה, גרמניה מצטמקת בשליש וגבולות בריה"מ זזים מערבה, עדיין לא אומר הרבה, כי יותר מזה יחול בשנים הבאות; למשל התפרקות יוגוסלביה והפיכתה לשש או שבע רפובליקות לאוֹם, או היפרדות צ'כוסלובקיה לשתי רפובליקות גם. וכל זה לא נגמר, כי יש עוד ועוד ולא רק באירופה; כל העולם משתנה בכל יום ויום. אפריקה למשל, ולא רק חלוקתה של סודן לשתיים או בקרוב לשלוש [דרפור]; כמעט בכל מדינה שם; בקונגו ובעוד מדינות מתרוצצים אלפי מורדים ומכסחים את השלטון לרסיסים. אין מנוחה שם.

מה אכן קורה שם לעזאזל? מה היה שם כל כך רע שבאו ההפיכות והמרידות? האמנם רק בגלל שכָּל עַם ועַם רצה או רוצה לחיות תחת דגלו ובתוך גבולותיו בלי חוכמות? או שיש קומבינה כלשהי. האמנם מישהו האמין בעולם שלאחר מלחמת העולם ה-1 כי אכן יש עם יוגוסלבי? יש היום דבר כזה? אז מה זה לעזאזל שהעולם הסכים וגם ששת העמים הדפוקים שם להאמין כי זו מדינה?

פעם בשנות ה-60 הפלגתי לניו-יורק מלה-הבר שבצרפת. היינו בתא שניים, אני ודיפלומט יוגוסלבי [סגן השגריר באו"ם]. "אני בכלל סלובני," אמר, "ואין לי שום עסק לא עם הסרבים ולא עם הקרואטים ובטח שלא עם הבוסנים או המוקדונים. אאאני..." וכאן כמעט צרח: "אירופאי... והם עדיין עות'מנים. שבויים במזרח. חלקם מוסלמים אפילו." עד כאן סלובני שסירב להזדהות בתא הווידויים של הספינה "פראנס" שהוא שייך לאחד מהעממים השונים שהפכו את יוגוסלביה לעם.

והנה כיוון התוצאות בפניכם; מלחמות, רצח עם ושסע, בין מי שהיה פעם עַם וקול אחד באו"ם והיום 6 קולות.

ולמה זה מעניין אותנו?

אני אומר: יהודי, הסר דאגה מלבך.

אנחנו לא פה ולא שם. לא פולנים או סלובנים או צ'כים שגרו על אדמתם יותר מאלף שנים עם אותה שפה ואותה תרבות ואפילו אותו דונם אדמה שגידלו בה את לחמם מן הארץ. להישבע היום כי זה סוף פסוק? שגרמניה היא גרמניה "האחרת" בלי פרוסיה? ושבגלל שתי מלחמות עולם שהיא התחילה, סוף סוף סימנו אותה על המפה באופן שונה ולכן היא תשב בשקט לנצח – או לא, כי פסקו כבר האימפריות? או שהתרבות השתנתה ואין באמתחתה אפקט השליטה על עם אחר. [והאמנם אנו שולטים על עם אחר?]

האם גם אנו חייבים לעבור מטמורפוזה של 200 או 300 שנים כפי שאירופה עברה להיות כל אחד שולט על עצמו בלבד, או שאין שום השוואה בין אירופה ועוד מקומות לכאן?

המשקפת של אופטמיסט

זו משקפת בה רואה האיש את ארצו בעוד 20 או 50 שנה בצילו של העולם כפי שעוצב לפני 50 או 100 שנים, ולפי אותו תהליך המתקיים והמתמשך עד היום; כל עם יושב על אדמתו בארצו לקיים את תרבותו, ובעדשות המשקפת שלו מתחולל תהליך מתמשך של אותה היסטוריה עד סוף העתיד; הוא רואה לא את רצונו העכשווי והמיידי, אלא משיט את הרצון שלו על ספינה ששטה על גלי התהליך המתמשך של בניית עם בארצו.

הסיפור הפשוט של בניית עם בארצו, אינו פשוט כלל כשזה נוגע לעם היהודי. שלא כמו נניח העם הצ'כי שיושב על אדמתו ולא זז ממנה יותר מאלף שנים ובהיותו עם קטן וחלש נשדדה ונכבשה בידי עמים חזקים ממנו, ומכאן היעדר עצמאות מדינית, לא כך העם היהודי שבמשך כאלפיים שנה עד כינונה של הציונות, היה גולה מארצו בכפייה. ארצנו לא רק נכבשה ונשדדה, רובו של העם הוגלה והתפזר על ארבע כנפות תבל; כשכל חטאנו הוא כי מרדנו בכובש הרומי והנחלנו לו אבידות כבדות. הוא פשט מעורנו את שם יהודה וקרא לה פלשתינה וטבע מטבעות "יהודה השבויה" [IVDEA CAPTA בלטינית; ובהגייה: יודה קאפאטה] ואחרי הרומים לפי התור; פרסים, ערבים, צלבנים ועוד פעם ערבים ועות'מנים ובריטים כשכל כובש מותיר כאן את חותמו אך לבסוף הלוחם העברי משחרר את מולדתו מניף את דגלו הלאומי ובונה כאן בשנית את מולדתו כעם חופשי בארצו ההיסטורית.

אבל הסיפור שלנו, של בניית העם היהודי מחדש בתוככי ארצו הוא סיפור שונה – לא כמו של כל העמים שהיו משועבדים על אדמתם אך לא הוגלו. 

אנחנו? כל אותה העת, מאות שנים אחורה ועד התסיסה הראשונה בשלהי המאה ה-19 בהקמת התנועות הראשונות של "חובבי ציון" והציונות בידי הרצל, לא צלחה ידה של התנועה הפיצפונת לאחד את העם כולו כפי שקרה באירופה – כאשר כל העם התגייס למען החופש וההגדרה העצמית הלאומית. מיליוני יהודים ברחו פשוט כמשמעו מאימת הצאר לניו-יורק ולא לפלשתינה העות'מנית. לא בגלל שבניו-יורק צמחו דולרים על העצים, אלא בגלל כי לשם היה מותר להגר.

כאן? בארצנו ההיסטורית? אותה פיסת קרקע זעירה שמקומה מודפס בכל סידור תפילה שהתפללו זקנינו בערבות אוקראינה "ולירושלים עירך ..." או "ותחזינה עינינו בשובך לציון..." ועוד מאות פסוקי תפילה, מה קרה? הסולטן ברוב רשעותו לא איפשר ליהודים שכבר עלו ארצה לבנות בית אחד והיה צורך בבקשיש לשחד שוטר כדי לבנות קיר אחד מבלוקים בפפת-תקווה [או אבני כורכר] של שלהי המאה ה-19. לא רק הסולטן, גם הבריטים שקיבלו מנדט מחבר הלאומים להקים בארץ בית לאומי כפי המתחייב מהצהרת בלפור, בגדו בעם היהודי פעמיים; לא רק שלא הקימו כנדרש מהם בית לאומי, קרי; מדינה, הם הסית את ערביי הארץ לסלק אותנו מכאן והבטיחו להם בחדרי חדרים להקים את 'פלסטין' כקנוניה מרושעת להקמת ציר נפט מעיראק לסואץ ולחיפה. סופה של קנוניה זו היה ביזיון משולש; גם סולקו מעיראק, גם מהסואץ וגם מפלשתינה.

עתידה של מדינת ישראל

עתידה האופטימי של המדינה הוא בהתאם לעברה של ההתיישבות היהודית, קרי "היישוב", ובהתאם להקמתה על אפם וחמתם של הבריטים ושל הערבים בני בריתם אותה עת. אין שום סימטריה או השוואה בין יתר עמי תבל לעם היהודי; אף עם לא הוגלה מארצו כפי שהוגלה העם היהודי. היו עמים רבים שנכבשו פעמים רבות בידי כובשים אכזרים, אבל אף עם לא הוגלה כמו עם ישראל.

עינינו הרואות את העבר יום אחרי יום; גידול וצמיחה מתמדת ללא הפסקה של רגע אחד [למרות ההצקות וההתנכלויות של הערבים]! וכל אותה העת נסיגה ובערות בצד הערבי. א-סימטריה זו היא היא הנותנת. זהו הכוח המניע יישוב יהודי קטנטן אבל חרוץ ובעל מוטיוואציה לבנות, לעומת ההתנכלות הערבית, ובכך גם כישלונה. והמיספרים אינם מטעים: היהודים בנו במשך 60 שנה ובתנאי חרם ערבי אפילו רק בקווי 67' מדינה לתפארת כל העולם. המדינה גדושה לא רק במגדלי בנייה ובכבישי אורך ורוחב, אלא גם עשרות מוסדות אקדמיה עם מאות אלפי סטודנטים, מפעלי יצירה איכותיים הן בתעשייה המייצאת קרוב למאה מיליארד דולר בשנה [לעומת כשני מיליון בשנת 68]. רק נשווה אותנו עם מדינה קטנה ושלווה וחסרת אויבים כמו דנמרק, הגדולה מאיתנו כפליים בשטח אבל אוכלוסייה דומה, היא מייצרת ומייצאת כמעט אותו סדר גודל, בלי שתהיה חרדה כל רגע בגבולותיה שמא ירקיע בשחקים איזה פצמ"ר או קטיושה מנורווגיה אל עבר מפעל גבינה צהובה, דה בסט של הייצוא שלה.

אם הצלחנו בכל זאת להגיע להישג זה היינו מגיעים לפי שניים או שלושה לולא המלחמות. רכבות-על ומנהרות תחת כל הר היו משנעים ישראלים ברבע זמן אל כל מקום והתוצאה הייתה בהתאם.

לפי חוק זה ששמו כמעיין המתגבר, מה שהיה יפרוץ קדימה פי שניים ויותר בכל זמן עתידי.

החוזים נבואה שחורה בגין דמוגרפיה שלילית חילונית או ילודה גבוהה אצל חרדים, ההר יוליד עכבר והיו דברים מעולם. ככל שישראל תהיה יותר ויותר אטרקטיבית כך יגבר קצב העלייה מהגלויות, חבורות צעירים כמו 'תגלית' שכבר מונים קרוב ל-400 אלף משתתפים ועוד מפעלי נוער, יוצרים קשר בל יינתק עם הארץ ואפילו סתם קצב העלייה הוא בגרף עולה ותמידי.

 לעומת כל החיוב אצלנו, לא נרשמה אף עדות על מקבילה ערבית בשטחי הגדה והרצועה. שום דבר חיובי לא קרה שם. ה'קוטג' שם הוא של 'תנובה', וכך 90% מהמזון. אין להם 'תגלית' אין להם היי-טק ואין להם רפואה כמו אצלנו ולא שום דבר שקרוב למערכות המשפט ואו הביטחון עם לווייניים בשמיים. אפילו אין להם טיולי אופניים משפחתיים או ביקור אצל הרקפות והכלניות, לא מוזיאון, לא תיאטרון ולא תזמורות ולהקות זמר – כלום. ואין לדבר על פרסי נובל או 'שחמט' או מכבי בגביע אירופה. לעולם לא יהיה להם אלוף שיט מפרשיות או גלשנים. אולי מירוץ גמלים וציד בזים במדבר.  

תל-אביב כעיר פופולרית אצל מיליוני תיירים שהיו כאן על שלל הטיילות לאורך החופים מאשקלון ואשדוד ועד ראשל"צ, תל אביב הרצליה ונתניה כטיילת ארוכה מרהיבה הכי מרשימה בעולם.

כדי שנהיה 'קוט דאז'ור' קודם נהיה קתולים דוברי צרפתית, בינתיים אנחנו יהודים דוברי עברית ומשחקים מטקות על החוף.

אז נא לקחת אוויר. הכול בסדר.

* * *

צוותא מגישה סידרה חדשה

שירה, הנוער!

שירי תנועות הנוער והסיפורים שמאחוריהם

עם קובי לוריא

זוהי קריאה אחרונה לשוב אל הנעורים דרך השירים ששרנו, רקדנו, שיחקנו ודקלמנו בתנועות הנוער השונות. נתחקה אחר מקורות השירים, מאיפה הגיעו אלינו (רמז: מכל השפות, מכל העולם), נבין על מה ולמה שרנו, נשתעשע, נרצין, פה ושם נשתטה, נזיל דמעה, נתגעגע אל העולם שהיה ונעלם. אה, והכי חשוב, נצטרף כולנו בשירה אדירה!

4/3/12  האניות עגנו במלטה

השירים שיש מאחוריהם אירועים היסטוריים. נברר, למשל, מה עומד מאחורי "האניות עגנו במלטה", מתי ואיך נכתבו "אנו נהיה הראשונים" והרבה שירים אחרים, מכל הסוגים, ששרנו בימי התנועה הרחוקים.

25/3/12 מלים ולחן: עממי

השירים שנכתבו על ידי הכותב הפורה ביותר של הזמר העברי, מר "עממי", הגאון שהדהים את עולם השירה עם: "אבא מגרש את אמא", "ספר לי", "פעם הייתי בתימן" ו"בן-גוריון רוקד בלט". בערב מקבץ מיוחד: שירים שבאו מפולנית.

15/4/12 עלי, להבה!

שירי המצעדים, שירי האחד במאי, שירים אידיאולוגיים. על "השיר כמכשיר" וכגורם חינוכי, על שירים שנולדו כאן או הגיעו מאמא רוסיה ואפילו מהדוד סם, וגם על השירים היפים של בית"ר, בני עקיבא, בנק"י(!) ועוד. בקיצור: עם אחד עם שיר אחד.

6/5/12 בן לוקח בת

שירי המשחק ושירי הילדים ששרנו בתנועה, מאיפה הגיעו אלינו, למשל, "שניים סינים" (רמז: לא דרך חברת כוח אדם) ו"הבאנו שלום עליכם". בערב מבזק שירים שבאו מגרמנית. נ.ב. הידעתם שהקוקית מתוך "אצא לי אל היער" היא בכלל הולנדית?

3/6/12 באה מנוחה ליגע

שירים יפים "מטעם" וגם סתם שירים יפים ששרנו בתנועה, שירים שיש להם "הורים" (משורר ומלחין) ועוד הרבה שירים אהובים אחרים, והסיפורים היפים מאחוריהם.

אז, להתראות, לא בסניף, לא בצריף, לא בקן, אלא ב"צוותא".

ימי ראשון בשעה 20:30 אולם חזן

מחיר מוזל לכרטיס בודד 65 שקל. מחיר מוזל למנוי לכל המפגשים 290 שקל

כרטיסים בקופת צוותא בטלפון 03-6950156/7

* * *

אסתר ראב

כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ

אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי

זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ

וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ

וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי

וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי רְגָבִים – – –

יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל

נִבָּט מֵעָל

וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,

תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה

וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים

יַשְׁחִירוּ מִצֵּל

בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ

וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,

יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים

בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה

וּבֻּלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,

חַרְדָּל וּבַּבּוּנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים

עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת –

וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם

כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ

1947

נדפס לראשונה ב"גזית", כרך ט', חוב' ב'-ז', תש"ז, 1957. שיר ראשון לאחר תקופת השתיקה של אסתר משנת 1936 ועד שנת 1947.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות

3. בכפר-סבא 1947, התחדשות שירתה,

סרג'נט ישראל שפילר, בן-זוגה הארצי האחרון.

מאורעות 1939-1936 מגיעים לקיצם ופורצת מלחמת העולם השנייה. אסתר כלואה בתל-אביב ללא אפשרות לגוון את חייה, כבעבר, בנסיעות לאירופה כדי לנפוש במעיינות המרפא בווישי ובקארלסבאד ולהתאוורר בפאריס. היא נתונה בהווייה קמוצה, עירונית, של התקפדות "עד יעבור זעם", ובלא שמץ של נשמה יתירה. תל-אביב מופצצת על ידי מטוסים איטלקיים. בימי אל-עלמיין שורר חשש כבד פן צבאו של רומל יגיע ארצה מכיוון מצריים, ומי יודע מה יהיה בסופו של היישוב העברי. אלה ימים של מחסור. גם הנייר בקיצוב, כי רבות מדרכי הים מנותקות, והעיתונים המצומקים מודפסים על נייר זול שצבעו אדמדם או ורוד. אין פעילות רבה בתחום כתבי-העת הספרותיים והמו"לות. אסתר קוראת הרבה. בהיעדר יבוא של ספרים בגרמנית ובצרפתית, היא לומדת בכוחות עצמה אנגלית ומתחילה לקרוא ספרים ושבועונים בשפה זו.

באווירה בה נמצאים היא והיישוב העברי כולו, אסתר אינה יכולה לחזור לשירי המולדת של "קמשונים", לשירי האהבה של נעוריה, ולשירי ההתפכחות המרירים שאותם כתבה בראשית שנות ה-30. דברים רבים מתגמדים לנוכח המציאות הקשה ולנוכח הידיעות על השמדתם של יהודי אירופה; אבל על כך, ועל המלחמה, אסתר אינה יכולה לעשות שירים אקטואליים בחריזה מבריקה ובפאתוס לאומי או בסמלים, בנוסח שלונסקי או אלתרמן של שירי "הטור השביעי" או של "שירי מכות מצרים". אם אין השראה פנימית, עמוקה, אין כותבים.

בשיר מאוחר, משנת 1964, היא מגדירה את מקורות שירתה: "יש מילים כציפורים נדירות / עפות אליי; / באות מאי-שם / מעבר להכרה – / שובל אור בעקבותן; / יש זוהרות ומעמעמות / כגחלים לוחשות; / יש מצלצלות כפעמון עמום – / ויש שחורות ועמוקות כקבר. / לא אדע מניין באו. / מרשרשות הן כציפורים / מוזרות חדפעמיות – / כמגע לא מזה / עם אחד פלאי..."

לרות בונדי, הבאה לראיין אותה בכפר יחזקאל, היא מספרת, כעבור שנים:

איך אני כותבת? יש לי תת-הכרה גדולה מאוד, ענקית, זה אוצר גדול, ואני מברכת על כך את אלוהים. למשל? אני מתעוררת מתוך שינה, ובדימדומים אני שומעת מילים באות מתוך-תוכי, מאיזה מקור שאין לי שליטה עליו. אני יודעת, זה נשמע מיסטי. לא, זה לא זכרונות, גם לא חלום, אפילו לא מילים. אני מוכרחה להפוך תחושה למילים. דברים שכאילו יוצאים מעולם אחר, כמו צלצול של פעמונים רחוקים, והצלצול הזה בא מקירבי, וזו ההשראה, שאני קוראה לה מתת אלוהים. אני מאמינה באלוהים, ואני מודה לו על מה שהעניק לי, גם אם זה לא כל-כך טוב בחיי יום-יום. במה זה לא טוב? זה מבודד. והרי אני מוכרחה לחיות בתוך חברה, בין אנשים. זה משהו שמרחיק אותי מהם. אילו היתה לי בת, בשום פנים לא הייתי רוצה שתהיה משוררת. זה קשה מאוד, להית שונה מן האחרים. יש קוראים טובים, שהם כמעט משוררים בעצמם, ויש שכותבים יפה ובכשרון, אבל אין בהם הברכה והקללה הנקראת שירה. להתפרנס על שירה? מעולם לא ניסיתי. וגם אי-אפשר. אני לא רוצה להיות משוררת גדולה, אלא עמוקה ונאמנה לעצמי, ובעיקר נאמנה לאמת.

תהליך דומה של שתיקה עובר באותן שנים גם על נחום גוטמן. (הקשר החברתי של אסתר איתו ועם אשתו דורה ניתק בשנים אלה, למרות שהם חיים באותה עיר). נחום, שעלה ארצה בן שבע, ב-1905, גדל בעברית וחש עצמו כל שנותיו כ"צבר" עד כדי הסתרת שנות ילדותו הראשונות מקוראיו. בשנות המלחמה שבהן אסתר משתתקת בשירתה, נחום חדל כמעט לצייר בשמן, אם כי ממשיך לכתוב ולאייר ספרי ילדים, חלקם במסגרת עבודתו כמאייר "דבר לילדים". אין התייחסות לשואה בכתיבה של השניים. הזווית הארצישראלית האותנטית שלהם, לטוב ולרע, אינה מניחה להם להגיב. "הגבולות הצרים של עולמה השירי והלשוני," כדברי מירון על אסתר ראב, אינם מאפשרים לה לכתוב על השואה מבלי לעשות שקר בנפשה.

בראיון שקיים עימה משה דור היא אומרת:

כל מהותי, כצברית, היתה שונה [מהגלות], וגם העובדה שאבי ואבותיו גדלו בכפרים השפיעה. בית-המדרש והציציות השחיתו את היהודים – הווייה גדולה היתה זו, אבל גלותית. אני שונאת את הגלות שנאה גדולה. אינני כנענית, אבל אינני יכולה להשתפך על הנער החיוור הלומד תורה. מוטב לי שירכב על סוס ויפול וישבור את ראשו ויקום שוב. אני באתי אל היהדות כמו אל בלטריסטיקה – אבל לפעמים אני מוצאת איזה שורש עמוק, חבוי ורחוק. כאבתי בשואה באופן בלתי-נורמאלי, אף כי בתור מה שהנני לא צריכה הייתי להגיב כך; כאבתי את ההמונים ההולכים לשחיטה. היתה בי גאווה מטבעי, כיהודי וכאדם. ותכונה זו של גאווה, תכונה טבעית זו, השחיתה הגלות ביהודים. כל בעל-חיים מגן על עצמו כשבאים להורגו – ואני יודעת לזרוק אבנים, לא כאיש, אלא כגבר. אחיי לימדוני. האינסטינקט של החיים, של ההגנה העצמית, כבה בנו בגלות.

בנושא השואה כותבת אסתר רק שיר אחד, "שיר לאייכמן", שאותו אינה מפרסמת בחייה, אולי מתוך חשש שהוא פלאקאטי וחיצוני מדי. הוא נכתב לאחר משפט אייכמן, שנים בהן אסתר כותבת גם שירים לאומיים, וברובם היא אכן חורגת מ"הגבולות הצרים", שהם סוד כוחה וייחודה.

*

מביקוריי הראשונים כילד, בראשית שנות ה-40, בדירתה ברחוב בן-יהודה אני זוכר את שולחן הזכוכית הנמוך, העגול, בחדר-האורחים, שריצפתו מכוסה ערימה של עיתונים וז'ורנאלים, חלקם ישנים, בצרפתית, גרמנית, אנגלית ועברית, ואני מעלעל בתמונותיהם. רושם גדול עושה עליי הראדיאטור של ההסקה המרכזית, הצמוד לקיר.

דירתה מלאה עדיין ברהיטים, בתמונות, בכלי-הבית ובספרים מתקופת הבית האדום. פינת העבודה שלה, כיסא ושולחן-כתיבה בצבע עץ חום-כהה, מעוצבים, לדבריה, על פי רישום של נחום גוטמן, בסגנון שכבדות וסלסול לא-סימטרי ממוזגים בו. "דוגמה המזכירה עלי כותרת של פרח, פרי התיכנון של נחום גוטמן ושלה," כפי שכותבת תמר אבידר. השולחן ניראה תמיד מוזנח, עמוס ניירות ישנים, כאילו אינה ניגשת אליו. על השולחן, מחוברת לכן מיוחד, מסכת הפנים שלה, מסכה לבנה מגבס, שהתקין נחום גוטמן. על הקירות תמונות שמן ואקווארלים של גוטמן, גליקסברג, ציונה תג'ר, עובדיהו ואחרים, בהם גם דיוקניה של אסתר. את תמונות השמן של אלואיל היא נותנת מתנה להוריי, כי אינה רוצה לראותן מול פניה. על מדפי הכוננית ספרים לא רבים, ובהם הקדשות של סופרים ומשוררים שנימנו על חוג מכריה בימי הזוהר של הבית האדום. על הרצפה מתחת לכוננית ערימות של עותקי "קמשונים" שלאיש אין חפץ בהם והם הולכים ומתבלים במרוצת השנים, בכל פעם ששוטפים את הרצפה – עד שהם נזרקים לאשפה. כיום כל עותק שווה הון, כי רק בודדים נותרו מהם לפליטה. גם כלי האוכל, הסרוויס והסכו"ם, מיוחדים במינם ויוצרים אווירה של אצולה שירדה מנכסיה. מרבית הפריטים האלה עתידים ללוותה מדירה לדירה במשך כל שנותיה, ולהטביע על מקומות מגוריה את חותמה המיוחד.

בסתיו 1944 גרה אסתר באופן זמני אצל כצברג, ברחוב קינג ג'ורג 43. ב-23 בספטמבר היא שולחת גלוייה ליעקב רבינוביץ, הגר ברחוב בוגרשוב פינת פינסקר, אצל גברת קומרוב. כותבת לו אסתר:

הצטערתי מאוד שלא מצאני – אבל בדיוק הייתי אצל בנימין בקלמניה. אני שוכנת באופן זמני במלון 'עדן', [שנמצא אז בפסג' ברחוב שטמפפר 7, ליד סניף הדואר היחיד של פתח-תקוה]. ביתי [בכפר-סבא] לא יתפנה לפני ינואר – אסע בינתיים לעמק ולטבריה.

בשלהי שנת 1944 אנחנו עוברים לגור בקלמניה, האחוזה היפה ליד צופית, לא רחוק מכפר-סבא. ב-1945 נולדה אחותי הצעירה לאה, הקרוייה על שם לאה ראב, אימה של אסתר. [טעות, לאה נולדה בנובמבר 1944. כאשר הורגש כבר באוויר סופה של מלחמת העולם השנייה, ולפחות האיום על ארץ-ישראל, החלו נשים בארץ להיכנס להריון].

אבי משמש כמנהל האחוזה החקלאית הגדולה השייכת עדיין למשה גרדינגר. האחוזה נבנתה ב-1929 על ידי דודי ברוך בשביל יהודי עשיר זה מאנגליה, שקרא לה על שם אביו, קלמן. אנחנו גרים שם עד שלהי שנת 1947, וחוזרים לפתח-תקוה לקראת מלחמת השחרור. שלוש השנים הכפריות שבהן אני משוטט בקלמניה הן שנות ילדותי המאושרות ביותר, ואני ניזון מהן שנים רבות כשם שאסתר ניזונה מילדותה במשק החקלאי של יהודה ראב בפתח-תקוה. לימים אני מתאר שנים אלה בספריי "הפרי האסור" (1977), "לשוט בקליפת אבטיח" (1987) ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994). [וכן בנוסח החדש, למבוגרים, של "לשוט בקליפת אבטיח" הקרוי "ספר הגעגועים" (2009)].

איני יודע אם מעברנו לקלמניה משפיע על אסתר או אם יוזמתה באה במקביל ואפילו קודמת לשלנו. בינואר 1945, והיא כבר בת חמישים, עוברת אסתר לגור בבית שהיא קונה, וייתכן ששוכרת, בשכונת פועלים ב' (שכונה ב') בכפר-סבא. בית בן קומה אחת מוקף חצר שבה גדלים עצי-פרי. לראשונה מאז מכרה את הבית האדום היא גרה בבית משלה, ולא בבית-דירות, ולא בדירה שכורה (אם אכן קנתה את הבית, כדבריה לאחר שנים, אין לכך אישור בארכיונה). יש לה בכפר-סבא גם ידידים טובים, משפחת ברוך פריבר, שאיבד את ידו כשנפל לבאר בפרדס קרול בפתח-תקוה, בתקופת העלייה השנייה.

ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת ב-20 במרס 1972 לראובן שהם היא כותבת:

אני עוזבת את תל-אביב, העיר שהייתי בה מלכה קטנה, קונה לי בית בכפר-סבא ושם בין עצים שדות ופרדסים שבה אלי רוחי. מאז אני גרה בפרובינציה, החלפתי את כפר-סבא באבן-יהודה בשרון, ותמיד הבסיס: בית עם גן.

אמנם בין כפר-סבא לאבן-יהודה אסתר חוזרת לשש שנים לערך, 1955-1949, לגור בתל-אביב, אבל עדותה כאן מדוייקת בעיקרה: שירתה מתחדשת בנוף הכפרי של כפר-סבא, ומעתה תשתדל ככל יכולתה לגור בנוף כפרי, מוקפת עצים וירק.

בעזבונה שמורה רשימה קצרה, "אנקורים", שנכתבת בסוף שנות ה-60 לערך ומתארת את הבית בכפר-סבא:

בימי מלחמת העולם השנייה גרתי באחת ממושבות השרון. היה זה בית ישן עם קירות עבים וגג רעפים אדום יורד לו נמוך על מצחו, ככובע שנשמט קדימה על פניו. ז'קרנדות ענקיות הקיפוהו, ובזמן פריחתן היו יוצקות ענן של כחול וסגול מסביב לבית הישן, וגם את האדמה היו צובעות בפריחה זו, שנשרה על שטח גדול מסביב –

אנקורים רבים קיננו בעצים ובגדר החושחש הגבוהה והפרועה שעל ידם – אבל המקומות הכי טובים והכי מוגנים היו במרזבי-המים ובתוך החלל שבין מסגרת-העץ לרעפים שמסביב לגג הבית – לפי החשבון היו הקרשים צריכים להתהדק היטב אל קיר הבית, מבלי להשאיר חלל כלשהו, ואולם תמיד נמצא איזה חור או פגם בטיח – והאנקורים מרחיבים אותו במקוריהם ונכנסים למקום החם, המוגן מרוח וגשם, ומתגוררים בתוכו –

האנקורים, מראיהם אינו נאה. אפורים, מלוכלכים תמיד, ניצים ומתכתשים זה עם זה ברעש גדול, ממש ככלבים, גם בשעות החום הגדול, כשאדם מבקש קצת מנוחה לנפשו – ונדמה לפעמים שאין בהם כלום מיופיו של בעל-כנף התר ועף במרומים, דומים הם לרוב לעכברים, מחטטים בכלי-אשפה אשר ימצאו לפניהם –

ואולם בבוקר ובערב הופכים הם ל"בעלי כנף רננים". אפרורית של שחר מתחילה להצטייר בחלון – חושב אתה להתהפך לצידך השני ולהמשיך לישון – והנה ציוץ, ציוץ רך, מיסתורי. לאט-לאט מקבלת האפרורית משמעות – עוד ציוץ נושר, כאילו בשאלה – האומנם יום? – כולו מנומנם כמוך ואולם מבשר משהו חדש, בלתי-ידוע. עוד ציוץ של אנקור שני. כעת הם מצייצים זה לקראת זה, ובעידוד כלשהו. אכן, יום מתקרב. שלישי מצטרף בחדווה ובביטחה, כעת עונה האחר ללא היסוס, והשלישייה תוקעת במרץ, מעירה אחרים במרחק מהם – לאחר רגעים נכנסת חבורה מרוחקת יותר לתוך הזמרה, וכן מעץ לעץ, גן לגן, כעין פוגות הצומחות אחת מתוך השנייה –

זכרונות ילדות מתקופת שהותה של אסתר בכפר-סבא מספרת שושנה גולדווסר, שביתה ברחוב בוסל ניצב בשכנות לבית אסתר, ושבהיותה בת שתים-עשרה קיבלה מאסתר את "קמשונים" (המקורי) במתנה: "זכורתני דמותו של יעקב רבינוביץ, המדשדש במקלו בחצר ביתה המוקף עצי נוי ופרי ענפים. הסופר סתוי והצייר עובדיהו היו אף הם אורחי קבע בביתה."

צרור גלויותיה ומכתביה של אסתר ליעקב רבינוביץ מאיר את המתרחש אצלה בשנים אלה. ביום 28.1.1945 היא כותבת לו מכפר-סבא:

הנה סוף סוף אני חונה כאן! et pour le bon [ולטובה] לימים רבים הלוואי – אמן! אני שמחה מאוד על הסביבה החדשה והשקטה. מה שלומו? ביקרתיו אבל פגשתי רק את בעלת-הבית שלו. לבנימין יש בת חדשה ונחמדה. אני מקווה שבריאותו טובה ובבקשה לבקרני הימים יפים ואשמח לראותו. ("גנזים" א-7209).

ב-16.4.1945, מכפר-סבא:

רציתי להזמינו לפסח אבל כידוע לו אין אצלי כשר למהדרין כמוהו. לי שלום, עובדת הרבה ובכל זאת לא הספקתי לסדר את הגינה השנה היות ובאתי בסוף ינואר ועלי היה לסדר את הבית ראשית כל. אשמח מאוד אם יבקרני, אני רוצה להזמינו לכמה ימים לאחר שהעזרה הקטנה שלי תבריא. אילו היית מודיע לי בדיוק מתי תבוא הייתי מחכה – אבל על הדלת ישנה תמיד פתקא ובה כתוב היכן אני. ("גנזים" א-72815).

ב-14.10.1945, מרמת-גן:

אני מצטערת שהטרחתי אותו במכתבי הקודם. פשוט נבהלתי קצת וחבל שעשיתי "עסק" שלם מזה. הייתי כשבוע בבית-החולים ומשם נסעתי אל בנימין – כאן קן-אושר, למרות המצב החומרי הצנוע. כעת אני נמצאת בפנסיון קירשמן ברמת גן, לכמה זמן לא ידוע לי עדיין, היות ואני מתגעגעת לביתי ולגן. אני מקווה שהנהו בריא. ומודה לו מאוד על ביקורו בבית-החולים, לכשנתראה אספר לו עוד כמה פרטים שלא יכולתי לספר לו אזי. ("גנזים" א-72810).

מה הסיבה לאישפוזה של אסתר? – בסיכום מחלתה בבית-החולים פלימן, בתאריך 2.8.1975, לאחר שנפלה באוטובוס ושברה את ירכה השמאלית, נכתב כי בעבר, לפני כ-40 שנה, עברה ניתוח כריתת תוספתן.

ב-15.11.1945, מכפר-סבא, עדיין ליעקב רבינוביץ:

שמחתי מאוד על מכתבו. ודאי – אני כבר בבית – וכי יש מקום טוב בעולם מאשר בבית? לא רק הבית הוא שלי אלא גם האופק וגם הרי אפריים אלה היפים כל-כך מכאן. והערב קריר כבר – ובגן שלי שורר כבר סתיו – אולי יבקרני – הנני נוהגת כעת מנהג מטרוניתא ממש – יש לי עזרה שלמה שלנה כאן – כי גופי מאוד נחלש ואני זקוקה לטיפול – אוכל, מנוחה וכו' – כל השאר בסדר. הייתי שמחה אילו היה ניגש ליום יומיים, ואם עדיין לא מלאו לו שבעים ישמור בכל זאת על ברכתי, ואני הייתי רוצה לחיות הרבה הרבה ולו אפשר היה – לעולם, כי מתוק האור לעיניים. ("גנזים" א-72811).

ב-20.5.1946, מכפר-סבא:

שמחתי מאוד על הפתקא שלו – לי שלום – וגם הבריאות לא רעה. שוב החייתי את גני ומקווה לפירות – הנהו מוזמן מראש לאכילתם. אני גם כותבת מזמן לזמן – כשאין מפריעים לי, אך גם ההפרעה נחוצה. אני מקווה לראותו אצלי באחד הימים – ("גנזים" א-72812).

*

בתקופה שבה היא גרה בכפר-סבא עדיין מחזיקה אסתר בחדר קטן ומוזנח בבית השייך לה בפינת פרישמן-הירקון בתל-אביב, ממש ליד מקום הירידה לחוף. לכאן היא באה בימי הקיץ, כי היא אוהבת מאוד לרחוץ בים. לפעמים היא לוקחת אותי איתה. ההווי המתואר ברשימתה "עוצר" הוא כניראה מתקופת היכתבה, בקיץ 1946, כאשר אסתר נקלעת לעוצר בשהותה בחדרה בתל-אביב ימים אחדים כדי לרחוץ בים. עוצר כזה טרם מטילים הבריטים ב-1944, שהיא השנה האחרונה למגוריה של אסתר בתל-אביב.

בשיחה עם ראובן שהם בטבעון, באוגוסט 1971, אומרת אסתר: "יש לי תמיד אקדח. זה נותן ביטחון. אני שונאת להסתמך על הזולת." אכן, בתקופה שבה היא משוחחת עם ראובן כבר לא נמצא ברשותה האקדח. לדברי עמנואל בן עזר, בן-אחיה אלעזר, אסתר החזיקה אצלה אקדח אישי, חצי-מאוזר, חדש לגמרי, שכניראה קנתה אותו באחד מביקוריה בחוץ-לארץ. לערך ב-1946 היא קוראת לעמנואל לבוא אליה לתל-אביב ומבקשת ממנו לקחת ממנה מיד את האקדח כי היא חוששת מהחיפושים של ה"כלניות" הבריטיים. עמנואל לוקח אותו כבקשתה, והוא מצוי ברשותו עד היום: "אקדחה של המשוררת אסתר ראב"!

מכפר-סבא מגיעה אסתר לפעמים להתארח בימי שישי בתל-אביב אצל חברתה הטובה, הציירת ציונה תג'ר. ציונה גרה עם בנה אברהם (כ"ץ-עוז) בדירת גג בת שני חדרים נפרדים ברחוב פינסקר 10. אסתר לנה בחדר אחד עם הילד. בערב שבת באים ציירים וחברים ועושים שמח ושותים קוניאק "מדיצינאל". החיים פשוטים מאוד. אפילו אין מקרר קרח, רק ארון-אוויר. בשבת בבוקר אוכלים השלושה על הגג ביציות וסלט שמכינה ציונה, אולי גם הולכים לים. אברהם זוכר את אסתר עם כובע גדול, שמלה ארוכה, ויחפה, על החול. בספרו לי דברים אלה הוא נזכר גם בחגיגה אצל אסתר בשנות ה-40, עוד בדירתה בבן-יהודה. אימו כבר היתה אז לבדה. לא היה לה איפה להשאיר אותו, והילד היה עד ל"מסיבה פרועה מאוד." בכלל, לדעתו – אימו ואסתר "היו שתי היפיות." לעיתים הוא נוסע עם אימו להתארח אצל אסתר בכפר-סבא, ומתרשם מהבית הבודד, המוקף עצים ואדמה חולית.

לדבריו, מאז "קמשונים", אסתר ראב היא בעיני אימו המשוררת הלאומית, ואין לה ספק בכך. היא מעריכה רק אותה ואת אצ"ג. במידה רבה היא מזדהה עם אסתר כי שתיהן צבריות, בנות הארץ, השייכות לדור שלפני תקופת העלייה השנייה והשלישית. את הטון בשירה ובתרבות העברית נותנים אלה שלא נולדו בארץ, ובכך אין הבדל בין ביאליק וטשרניחובסקי לבין שלונסקי ואלתרמן.

ישנה שותפות גורל מסויימת בין ציונה לאסתר. זמן-מה לאחר נישואיה של אסתר לאלואיל נישאת גם ציונה. ב-1934, סמוך להפלה האחרונה של אסתר, יולדת ציונה את בנה אברהם. בתוך זמן קצר נפרדות השתיים מבעליהן ולא נישאות עוד כל ימיהן. ב-1942, כאשר אסתר שקועה בשתיקתה, מתגייסת ציונה ל-אי.טי.אס, חיל הנשים של הצבא הבריטי, ומשרתת כחיילת בבסיס טירה שליד חיפה.

כאשר אני מוציא ב-1983 את קובץ סיפוריה של אסתר "גן שחרב" בספריית "תרמיל", מופיע מאחור, אמנם בהקטנה ובשחור-לבן, הדיוקן שציירה ציונה תג'ר ב-1932, ואני שולח לה את הספר. בתשובה כותבת אלי ציונה, ב-20 בנובמבר 1983:

קיבלתי בשמחה את הספר "גן שחרב" של אסתר, בוודאי השקעת בו הרבה עבודה, והיה כדאי! הסיפורים והקריאה בהם מחזירים אותי לשעות היפות שבילינו אסתר ואני יחד, והיו הרבה כאלה. אני מדפדפת בספר ורואה את ילדותי שלי ביפו, אמנם לא זו של האדמה והפרח אשר היא כל כך מכירה, אבל את מנהגי המקום, הבית, הדיבור, כמעט אותו דבר.

עד היום אינני סולח לעצמי שלא הלכתי אליה כדי לשמוע מפיה על השעות היפות שבילו יחדיו.

*

באותו הזמן, אולי עוד בטרם עוברת אסתר לכפר-סבא, היא פוגשת בסרג'נט ישראל שפילר, שמגיע ארצה בתקופת המלחמה עם צבא אנדרס, בהשאירו אחריו בפולניה הכבושה בידי הנאצים את אשתו ובתו, והוא משרת עתה בצבא הבריטי.

ישראל ואסתר חיים כזוג לכל דבר, ללא נישואים.

בקיץ אני לוקח לפעמים מקל והולך מקלמניה רגלי, נער כבן תשע, יחף בחול הנהדר, לבקר אצל הדודה אסתר בכפר-סבא. אני עובר בדרך הפרדסים שממזרח לשכונת אליעזר ומגיע לסימטה שבה שוכן ביתה של אסתר, לא רחוק מן הכניסה המערבית לכפר-סבא. בסימטה בתים בודדים, והיא מוקפת פרדסים. ביתה המוצל של אסתר מוקף בגן שגדלים בו תפוחי-עץ, חבושים ופירות אחרים. אני מופיע תמיד בהפתעה, כי אין דרך לטלפן, ואסתר, השמחה על בואי, מושיבה אותי במיטבח ומשקה ומאכילה אותי. היא מתלוצצת באוזניי על העוזרת שלה, שחמדה איזה תבשיל שאסתר רצתה לשמור בשביל "הבחור שלה".

אני יודע שאסתר גרה עם "הדוד ישראל", כך אני קורא לו. חדר-השינה שלה תמיד פרוע. לפעמים הם באים לבקר אצלנו בקלמניה וישראל מביא מתנה לאחותי התינוקת. אני זוכר אותו כאיש לבבי, גבוה, ממושקף ובעל מצח גדול ושיער אפור-גלי משוך לאחור. פניו דומים קצת לפניו של השחקן שרגא פרידמן המנוח וכך גם מיבטאו. בתמונה שנשתמרה מאותם ימים הוא ניצב לבוש מדים, בתנוחה של מפקד, בפני קבוצה של חיילים. הוא לא ניראה צעיר מאסתר, אף כי ייתכן שהיתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות.

לימים מספרת לי אסתר שישראל התייחס אליה בחיבה, אך בלא להבין לשגיון שלה, שהיא משוררת. לדבריה הקשר ביניהם היה אמיץ אולי דווקא בשל השוני הרב הקיים ביניהם. לא היתה לו כניראה כל נגיעה לשירה ולאמנות. מעט הגלויות והפתקים ממנו, שנשתמרו בעזבונה, כתובים בעברית עוד יותר מצחיקה ומלאה שגיאות מזו של ישה ברוכמן.

יום אחד הם לוקחים אותי ליום של כיף בתל-אביב, אך נגרמת לי אכזבה מפני שצריך לצאת באמצע ההצגה היומית בקולנוע מגדלור כדי להספיק לאוטובוס האחרון היוצא לכפר-סבא.

אימי מספרת שישראל אמר לה פעם: "אסתר היא אישה חשובה ואני מאוד מעריך אותה, חבל רק שהיא לא עקרת-בית טובה." ואכן, בצד סימני העושר שחלף וגינוני העולם הגדול, נישאר באסתר משהו ספארטני וקצת בידואי בכל הקשור להליכות-הבית, זאת אולי בהשפעת בית-אביה. יש פער בין יומרתה לארח כפי שלדבריה היא יודעת מימי הבית האדום, ובשרידי הכלים היפים שלה – לבין נקיון הבית והמיטבח וטיב הבישול. ככל שהשנים עוברות, כך אחותי ואני מחפשים תירוצים שלא לישון ולא לאכול אצלה.

בכפר-סבא "שבה אליה רוחה" ומתחייה נפשה. מלחמת העולם מסתיימת. תקוות חדשות רוחשות באוויר. אמנם מתחילה תקופת המאבק של היישוב העברי בבריטים, פעולות הטרור, המאסרים והעוצר, אבל מפינתה בכפר-סבא, חומרת המצב מורגשת פחות מאשר בתל-אביב.

מאז עזבה את פתח-תקוה בקיץ 1921 לא חיתה אסתר בסביבה כפרית המזכירה לה את ימי ילדותה ונעוריה. תל-אביב, חרף שמחת השיבה ארצה ב-1925, היא בסופו של דבר "לא גורן ולא זית" אלא "ערוגות קלוקלות, אבני מלט על חזך הרזה", וגבעותיה "כחילפה צחיחה מייבבת", כפי שהיא כותבת בשירה "תל אביב" (1928).

אסתר חיה עתה עם בן-זוג המשרת בצבא הבריטי, ואחר-כך כניראה במשטרה, ובהגנה. הוא נמצא הרבה מחוץ לבית בתוקף תפקידו, ולכן אינו מעיק עליה בנוכחותו היומיומית אך מביא בה תחושה של סיפוק בחיי האישות, וזאת לאחר שנים של בדידות ושל קשרים אירוטיים לא-מחייבים. ייתכן שהמעבר למקום החדש מקל עליהם להופיע מלכתחילה כזוג לכל דבר.

ושוב ליד פרדסים וברושים, שומעת את קולות הבולבולים, הפשושים והאנקורים שאליהם היא רגילה בילדותה, נהנית הנאה חושנית מאווירת הכפר שעדיין מצוייה במושבה הקטנה ובייחוד בפינה המרוחקת של שכונה ב' –

 – ומתוך הרגשת מלאות זו וללא שמץ של שינוי בשיכחה ובהתעלמות השוררת כלפי שירתה, וללא שום עידוד ספרותי מבחוץ – לבד אולי ממכתביו הטובים של יעקב רבינוביץ אליה, אשר למרבה הצער לא נשתמרו – היא שבה לכתוב ולפרסם.

תחילה נדפסים ב"הארץ" שניים ממיטב סיפוריה על תקופת הילדות: "בצאתנו העירה" (8.2.1946), ו"שושנים" (13.4.1946). ונוספת להם הרשימה בשם "עוצר" (23.8.1946).

שנה לאחר מכן היא מפרסמת שלושה שירים ראשונים: "כפרג נישא ברוח", שנכתב באביב 1947 ונדפס ב"גזית" באותה שנה, והוא מן היפים בשיריה ואינו נופל מן השיא שהציבה ב"קמשונים". "ושחותי אלי עפר-ארצי" – זו הכרזה על התקשרותה מחדש עם נוף ארצה. ואילו על כך שהשיר נכתב בכפר-סבא מעידים "שרשרת ההרים" המאזינה, ו"עיבל וגריזים כבדי שרעפים" המשחירים מצל – כל אלה ממזרח למושבה. (ליעקב רבינוביץ היא כותבת משם: "לא רק הבית הוא שלי אלא גם האופק וגם הרי אפריים אלה היפים כל-כך מכאן"). שדרת "ברושים כהים" היא של הפרדס שגבל ממזרח עם חצר-ביתה והשתרע עד לשכונת אליעזר, וכן "פשושים המרשרשים בגדרות השיטה" ו"בולבולים המנסרים בחביון-פרדסים" ו"רוחי מרחפת עליהם כפרג דל נישא ברוח."

השיר הבא, "חלום", שנדפס אף הוא ב"גזית" ב-1947, הוא שיר געגועים לפאריס, שממנה נפרדה אסתר כתשע שנים קודם לכן, וטרם שבה לראותה אחר המלחמה. השיר ניזון מזכרונות, מגעגועים, ומושפע אולי מסרט קולנוע שפאריס משמשת לו כרקע, והוא מסתיים בשורה: "ותבך פאריס כל הלילה בגשם להט ורון."

והשיר השלישי, "אסיף", שנדפס ב"הארץ" בנובמבר 1947, הוא שיר הודייה מלא מוסיקאליות ושמחה חושנית, המזכיר את חוויית השיר "שיבה" ("עתה אשלה כאן") משנת 1925. "אסיף" מסתיים במילים: "נגדשתי ריחות וטעמים / וחלב-מרומים מתרונן, / אין זאת כי אשור הערב / יען בשלתי מאוד."

בכפר-סבא שבה אסתר אל שירתה בשתי התרפקויות על ארצה ובחלום אחד על פאריס.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בגיליון 706 הבאנו כותרת: "לא רק בישראל ובנחלאות, גם בווינה – היה ניצול מיני של ילדות בידי אנשי דת, מתוך 'ילדה יפה' [1905] של מחבר הספר הקלאסי לילדים 'במבי' – הסופר היהודי-וינאי יליד בודאפשט פליקס סַלטן."

ובכן, נדמה לנו שיותר מהאיזכור לפרשת רשת הפדופיליה בשכונת נחלאות בירושלים, התיאור של סלטן את האב מאייר שמזיין את הנערה ג'וזפין מונצנבאכר, כפי שהבאנו בגיליון הקודם –  מתאים לקטע הבא על אודות כתב האישום נגד הרב יעקב דויטש מעפולה:

"המקרה הראשון אירע ב-2008, כשהנערה בת 15 באה לביתו וביקשה ממנו ברכה לשיפור מצבה הבריאותי. בשלוש הזדמנויות שונות, כך לפי הפרקליטות, הורה הרב לנערה לגעת באיבר מינו בטענה כי הדבר יעזור לה להירפא. היא ייחסה את השיפור במצבה לרב, וביקשה לגמול לו על מעשיו. באחד מביקוריה בביתו רמז לה דויטש כי הוא מבקש לחדש את הקשר המיני שהיה ביניהם, והיא ניאותה לבקשתו. במקרים הללו מייחסת לו הפרקליטות עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום ומעשים מגונים." [אלי אשכנזי, "הארץ". 9.1.12].

ג'וזפין מונצנבאכר, בספרו של סלטן "ילדה יפה, או תמימותה הזנותית של ג'וזפין", מספרת על הכומר המוודה שלה, האב מאייר:

"הוא דחף את הנר הקדוש שלו ישר לתוכי. הרגשתי הרגשה נעימה של חמימות בתוך חורי. הוא חדר לתוכי מאוד לאט. מאוד בזהירות. לא יכולתי לראות את פניו אבל שמעתי אותו נוהם ונאנח, כאשר הידקתי את חורי סביב אברו וצבטתי אותו. שמחתי שמזיינים אותי שוב, והפעם, לשם שינוי, אין זה חטא, אלא ההיפך הגמור – טקס היטהרות על ידי זיון שיהיה לי מחילה על כל הזיונים הקודמים שלי. זיון זה אמור היה להפוך אותי לטהורה כמו מלאך בשמיים." [עמ' 21].

פליקס סלטן מדגיש שוב ושוב בספר את הפן הסוציאלי, את העוני המרוד והדיור הצפוף ברובעים העניים של מעמד הפועלים בווינה, הגורם לילדות הצעירות לראות ולשמוע מגיל צעיר את הזיונים של הוריהם, ובבוא היום זה מתבטא בגילוי עריות ובהפיכתן בגיל צעיר לזונות, או כפי שהוא מכנה אותן, "חור-להשכיר", בהבדל מהזונות המבוגרות יותר, שמתכנות בשם "זונות-ברישיון" מפני שהן עומדות תחת בדיקות תקופתיות של רופא ועל כן המשטרה לא רודפת אותן כמו את הילדות-הנערות שעוסקות בזנות ללא פיקוח.

יש בשני ספריו הפורנוגראפיים של סלטן יותר התרסה חברתית ודאגה לעניים מאשר במרבית הפרוזה החשובה של הספרות העברית בת-ימינו. לדעתנו "מחאת האוהלים שדרות רוטשילד תח'ריר" היתה צריכה לאמץ את הספרים הללו.

* אנחנו עדיין תומכים באהוד אולמרט ומשוכנעים שבסוף כל סיפורי האישומים נגדו הוא ייצא זכאי, אם לא בערכאה הראשונה אזיי בעליונה. כל ניסיון ההבאה המוקדמת נגדו של "עד המדינה" החולה, זאת בפרשת "הולילנד" – מזכיר מאוד את הפיאסקו שבהבאת הז'וליק מוריס טלנסקי להעיד נגדו בפרשת מעטפות הכסף, עוד בטרם הוגש אפילו כתב אישום, ובלבד שהדבר יזרז את הפלתו של אולמרט כראש ממשלה.

מה לדעתכם יקרה קודם בשנת 2022? יסתיימו משפטיו של אהוד אולמרט ושותפיו לפשע בפרשת "הולילנד" או ייחנך האולם המצומק ה"משופץ" של היכל התרבות ז"ל?

אגב, האם רופא-השיניים של מוריס טלנסקי כבר החלים מהמכות שמוריס החטיף לו, כנראה בוויכוח על תשלום עבור הטיפול?

* בגיליון 606 הבאנו את הקטע הבא מזיכרונותיו של הנער הייקה משה נעם מתקופת מגוריו בפתח-תקווה בסוף שנות ה-30, ראשית ה-40:

מתקופת ילדותי המוקדמת בפתח-תקווה שמור עימי זיכרון ילדות שצרוב עמוק בתודעתי. חזרתי ונזכרתי בו פעמים רבות, בהיותי מנהל בית ספר תיכון, שבו למדו גם בני עדות המזרח. ברחוב אחד העם שבו גרנו, גרו כמה משפחות אמידות ותיקות ("פולנישע"?) כמו ברא"ז ומכנס. בימים ההם טרם הלכו בכיפות סרוגות אלא בברטים או בכיפות בד. אימי תפרה לנו כיפות בד מיוחדות. הכיפות האלה לא מצאו חן בעיני "המקומיים". כנראה גם ההופעה שלנו והתנהגותנו לא נראו בעיניהם. גם דתיים וגם יקים... אכן, העיפו לנו את הכיפות וקראו אחרינו "יקה פוץ!"

עד כאן הציטוט. ובכן, שכחנו להעיר בסוף אותה רשימה כי הסיבה להתעללות אולי אינה הייקיות או הדתיות אלא הברט, וכי במובן זה לא היו אפליות. זה היה ספורט מושבתי ואולי גם ארצי ידוע – לחטוף את הברטים מראשי הילדים שחבשו אותם (ולא-דווקא דתיים) ולעשות לברט "ברית מילה", זאת אומרת, לקרוע או לחתוך לו את הצ'ופצ'יק הקטן, מאותו בד, כמו חבל, שהתנוסס במרכזו. זה היה מקביל ל"צפיחס" – להבחין במישהו שהסתפר זה עתה ועורפו כמעט גלוח, ולהרים לו מכה צמודה כואבת בכף יד פרושה היטב עד שכל עורפו עד קצות ראשי שערותיו – ממש התחמם וצרב מעוצם המכה.

* יש לנו בעייה. מצד אחד נשמח לתמוך וגם לתת את קולנו לרשימה חדשה בראשות יאיר לפיד אם מועמדיה ודרכה יהיו דומים לזו של רשימת שינוי בראשות אביו יחד עם אברהם פורז. מצד שני אנחנו החלטנו לתמוך ולתת קולנו לכל רשימה שבה מוצב אהוד ברק כי אנחנו רוצים שהוא ימשיך לכהן כשר הביטחון ולא חושבים שדפני ליף או יאיר לפיד יכולים לרשת את מקומו. מצד שלישי, אף שאנחנו לא התפעלנו בשעתו מביבי, אנחנו חושבים שהוא צריך להמשיך לכהן כראש ממשלה, עם ברק כשר ביטחון לצידו. מה עוד שלא נראה לנו שאולמרט יוכל לעמוד בקרוב בראש מפלגה ולחזור לראשות הממשלה.

נראה לנו אפוא כי לפי שלושת המגמות הללו נקבע את תמיכתנו ואת הצבעתנו, ונדמה לנו כי בכך אנחנו משמשים גם פה לרבים, ואפילו מעיזים לומר שביבי לא נכשל עד כה בתור מנהיג וראש ממשלה, אין סביבו פולחן אישיות, הוא קרא נכון את ההתפתחויות באיזור הסוער סביבנו, והוא מתמרן בצורה אופטימלית בין כל הלחצים המופעלים עליו בעוד שעיקר דאגתו מתוקף תפקידו הם ביטחון המדינה וכלכלתה, וכדי שלא יוכל להקדיש לכך את מלוא הזמן, מפריעים לו כל הזמן בשטויות, כגון הצורך להבטיח חינוך חובה חינם מגיל שלוש!

* יש הרבה צעירים ותמימים הבטוחים שיאיר לפיד יוקפץ במהרה לראשות הממשלה במקומו של ביבי הכושל. הם אינם יודעים שביבי מחכך ידיו בהנאה – כי גימוד "קדימה" בידי לפיד רק מחזק את מעמדו כראש הממשלה הבא – ומפצל עוד יותר את מחנה מתנגדיו. ציפי לבני לעולם לא תגיע שוב למעמד שהיה לה בבחירות האחרונות.

* מה חדש בדמוקרטיה הישראלית בכנסת ישראל? ח"כ רוסייה יפה שהתגיירה ומייצגת מפלגה יהודית ימנית קיצונית – שפכה כוס מים על ח"כ ערבי ישראלי מוסלמי שהיה שר התרבות העברית מטעם מפלגת העבודה [לשעבר מפא"י שהניחה את היסודות להקמת המדינה] ואשר למראשותיו הוא מניח, כעדותו בשעתו בתקשורת – את הקוראן ואת שירי מחמוד דרוויש (הרוויים שנאת ישראל).

אבל שני הח"כים דיברו ביניהם עברית רהוטה. אכן, זהו הפלוראליזם הישראלי במיטבו – שגם מוכיח שאין אצלנו מחסור במים.

* לאחר כניסתם לפוליטיקה של יאיר לפיד ונעם שליט, שניהם לא במעט בזכות החשיפה הטלוויזיונית הרבה שזכו לה בשנים האחרונות, יש לחכות להכרזתה של הנאשמת-לשעבר בפלילים בסעיף של סחיטה, מרגלית צנעני, שזכתה אף היא לחשיפה תקשורתית רבה ונוגעת ללב בשנה האחרונה – להכרזתה על כניסתה לפוליטיקה בתור מחליפה לציפי לבני או בראש רשימה תימנית חדשה. בעצם למה לא? גם היא ראויה להיות ראש-ממשלה! ואפשר גם ריטה, שתמצא מסילות ללב הפרסים ותתמודד בשיריה עם האיום הגרעיני האיראני. מה, לא כל יום פורים? כל יום פורים!!!

* לאחר שלא הפסיק להשמיץ את ראש הממשלה ולמרר את חייו ובכך גם להעלות את מחיר השחרור של בנו גלעד משבי החמאס, אך טבעי הוא שלאות הכרת תודה לראש הממשלה, שחרף כל הרפש והלחצים הצליח לבסוף לשחרר במחיר כבד את בנו מהשבי – הצטרף נועם שליט למפלגת האופוזיציה של שלי יחימוביץ' (לשעבר העבודה-מפא"י) – מפלגה אשר במקום לקחת חלק בהנהגת המדינה יחד עם ראשם-לשעבר אהוד ברק (שבינתיים מאס בהם והוא ממשיך בתפקידו האחראי כשר הביטחון) – הם, עכשיו גם יחד עם שליט, מתמחים בהשחרת נתניהו וממשלתו. למעשה הנהגתם מאז עזבו את הממשלה היא טיפשה ממש כמו ציפי לבני שלא נכנסה לממשלה.

* כאשר התומכים והכותבים על "מחאת האוהלים" לא הפסיקו לנופף כעובדה בשקר של "הפגנת המיליון" – שמעולם לא היתה כזו, הערנו, ולא רק אנחנו, כי "עובדות" אלה ידועות כשיטות התעמולה של יוזף ג. – לחזור על שקר אחד פעמים רבות עד שייקבע או יתקבע כאמת.

אחד מנמענינו כל כך נעלב מהזכרת יוזף ג. – שביקש להוציאו מרשימת התפוצה, ואת בקשתו מילאנו מיד.

ואילו נמען אחר אמר: "מה זה חשוב אם היו חצי מיליון או מיליון? אתה פשוט מתנגד למחאה!"

ובכן אנחנו באמת לא תומכים במחאה החברתית ורואים בה התפנקות רבתי – אבל שהדנו במרומים שמעולם לא היינו מערערים על מיספר מפגיניה של המחאה אלמלא השקר הבזוי שלה בקשר ל"הפגנת המיליון" שלא היתה ולא נבראה אלא בהבל פיהם ובכרזותיהם של מארגניה עוד בטרם שלא נתקיימה במיספר משתתפים כזה!

* בתל אביב הוקם ארגון משכירי דירות שהתחייב לפנות כל כמה חודשים את השוכרת הענייה מכפר שמריהו דפני ליף – כדי שתוכל לשוב ולנטות את אוהלה בשדרות רוטשילד תח'ריר, כפי שאכן למדנו על אודותיה מהתקשורת החובבת אותה.

* גשם. גשם. גשם. איזה אושר גשם. שלא ייגמר הגשם. גשם הוא ברכה משמיים. יותר טוב מנפט ממעבה האדמה או מהים. אנחנו עדיין זוכרים שנים ללא בצורת. שנים של שיטפונות ושל מוסררה העולה על גדותיה. יופי. שרק יירד עוד גשם. לא איכפת לנו שירטיב אותנו ובלבד שירטיב היטב את האדמה וימלא את המאגרים ויגביה את האקוויפר.

* לבקשת הקוראים, בייחוד גברים, המחפשים את הספרים: 1. פליקס סלטן: "ג'וזפין מונצנבאכר", זיכרונותיה של יצאנית וינאית. 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ. עברית שלמה ברטוב. נדפס בישראל 1998. 171 עמ'. 2. פליקס סלטן: "ילדה יפה או תמימותה הזנותית של ג'וזפין". 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ. תרגמה ד. נאור. נדפס בישראל 1999. 160 עמ'.

 * * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,323 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.