גיליון מס' 708

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בטבת תשע"ב, 16 בינואר 2012

עם הצרופות: 1. דיוקן יהודה ראב, 1933, מעשה ידי הצייר מרדכי עובדיהו-עובודובסקי.

 2. אסתר ראב וישראל שפילר בשנות ה-40.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: משה גנן על עזה צבי ז"ל. // יוסי גמזו: 1. שִירַת הָעֲשָׂבִים.

2. בַּיִת [נוסח מתוקן]. // אהוד בן עזר: על ספרו של חיים באר: "מזיכרונותיה של תולעת ספרים, מסעות בעקבות סופרים וספרים". // רוֹן גֵּרָא: דִּין וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מַעֲלֶה. // תקוה וינשטוק: שלמה פיינגולד: היזם שהושכח. // אורי הייטנר: 1. במקום סקירת עיתוני סופשבוע. 2. פסיקת בג"ץ על חוק האזרחות. // נילי דיסקין: אין כל רע בפשרות. // מרדכי אברהם: ממש "דר שטרימר" בעברית. // נעמן כהן: אילן גור-זאב ז"ל – על החינוך. // אלכס סופרון: "לעזאזל – ההחלטות האלה!" // שגית הורוביץ: חורף בספארי. // משה גרנות:  על ספרה של מרגלית מתתיהו – "הספק – סיפורים קצרים". // ד"ר מרדכי קידר: ותודה לחמאס – תאוות השלטון של השבט – מעל לכול! [ציטוט]. // אלישע פורת: "מרה-שחוירני'ק". //  יצחק  שויגר: העיר מהגוני מהדרת את נשותיה. // יורם וולמן: מכתב לברטולט ברכט על מהגוני האמיתית. // אורית ברנר: ימי שירה במידבר. // איליה בר-זאב: שלג בהרים הגבוהים. // יהודה גור-אריה: 2 הערות-שוליים. // רות ירדני כץ: יאיר לפיד, ברוך בואך לפוליטיקה. // מנשה שאול: מה לסַלפים ולדיבורים על שלום? האם מדובר באינטרסים בלבד או בשינוי אמיתי?  [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – " 1. 1948, מות אביה, הסתלקות בן-זוגה, חזרתה לגור בתל-אביב, ברחוב דבורה הנביאה. // ממקורות הש"י. // השופט כל החרטא לא ישפוט? // גילוי דעת: רשות  השידור מחסלת את "קול המוסיקה".

* * *

משה גנן

על עזה צבי ז"ל

אין זה קל לכתוב על עזה צבי ("עזקה" בפי ידידיה). שנים הכרתיה. קישר ביני לבינה ז'יל אמויאל, מנהל בית הסופר בירושלים אז, בסמוך לאחר מותו של פנחס שדה. אמויאל ידע כי אני מתעניין בדמותו של שדה. "אם כן, עליך לדבר עם עזה צבי," אמר. ואמנם, היתה היא מקור בלתי נדלה של אינפורמציה עליו, ידעה כל שיר שלו בעל פה. "עזקה, איפה פנחס כתב... כך וכך?" – והיא היתה מוכנת עם התשובה המדויקת בפיה.

עברנו יחד ברחובות ירושלים. ברחוב הנביאים, מול פינת אחת הסימטאות נעצרה. "אתה רואה את פינת הרחוב הזו? כאן, פנחס סיפר לי," אמרה, "הוא עבר בדיוק בעת הפגזת הרחוב במלחמת השחרור בידי הירדנים, ופגז פגע באיש, כמה מטרים ממנו, שם. הוא ניגש לעזור – אך כבר לא היה למי."

היא חזרה וסיפרה לעיתים את סיפור פגישתה עם פנחס. היא קראה את "החיים כמשל" ונפעמה. היא מיהרה לחפשו בדירתו – היה גר אז ברחוב עזה, אם אינני טועה – אך הוא לא היה בבית. בעל הדירה הרשה לה להיכנס, והיא נתכנסה לה במרפסת הקטנה של הדירה, ממשיכה לקרוא ב"חיים כמשל" (ספר שאחר כך, אגב, עוד בהוצאת "ששת", פנחס שדה נתן לה במתנה – מלא איורים מידיו.  היא הביאה את הספר איתה לפגישתנו הראשונה שנערכה בקפה החרדי "גרליץ" בגאולה). כששדה הגיע הביתה, היא יצאה לקראתו מהמרפסת. מלווה בצחוקה המצלצל, היתה עזקה מספרת – "מאז פנחס תמיד הזכיר – 'הופעת לי בפעם הראשונה כציפורת קטנה מהמרפסת.'"

על צחוקה המצטלצל, על חיותה, על היותה מלאת חיים ומרץ, העיד גם צבי קירזון, שאימו מרים היתה ידידת נפש של זלדה ובביתה הכיר את הנערה עזקה מילדותו המוקדמת. וטוב שהוא סיפר, כי עזקה מיעטה לספר על עצמה ועל חייה: היא היתה מטבעה מעוטת דיבור. תעיד על כך גם כותרת מאמר שנכתב לזכרה ("ביקורת מעוטת מלים: לזכרה של עזה צבי". המחבר לא ידוע).

וגם דברי צבי קירזון: "היו מי שאמרו שהיא שתקנית. אני אינני יכול לתאר אותה כשתקנית, אם כי כל אחד שותק לעיתים בנסיבות כאלה ואחרות. הכרתי אותה שנים ותמיד היתה אשת שיחה נלהבת, תמיד אוהבת לדבר, כרגיל בעליזות רבה ולעיתים בכעס, ותמיד היה לה מה לומר. הדיבור קלח אצלה."

לעומת זאת, יש אומרים – ואני ביניהם – שידעה להקשיב. בשיחה עימה במהרה סובבה את הדברים כך שמבלי להרגיש, החילות לספר על עצמך. בסוף יצא שיצאת עם הרגשה ש"רק על עצמך לספר ידעת," או יכולת – על עצמה כאמור מיעטה לדווח.

צבי הזכירני מתכונותיה: היתה תמיד מאחרת. "לא כדי לבקר אני אומר זאת, אלא מפני שזה אומר משהו. פעם הגיעה לבית הוריי אחרי חמש במקום בארבע כפי שנקבע. תגובתה: 'לא ידעתי שאתם כל כך מדייקים.' זה מורה על חוסר רצון להיכנע למסגרות ולדרישות מהחוץ ועל היותה באופיה ציפור דרור. יהי זכרה ברוך."

עזקה – סופרים ומשוררים רבים הגישו לה את מנחתם, את שיריהם לביקורת, והיא התייחסה אל הכול יפה ובתבונה ואמרה, בדברים מעטים, את דעתה על מעשיהם. ביקורתה היתה נעימה ומעוטת מילים. היא היתה אשת ספרות במיטבה, ומשוררים רבים ואנשי ספרות נמנו על ידידיה. אם עברת איתה ברחוב, שלא לדבר על מפגשי ספרות, חברים-סופרים ומשוררים בירכוה על כל צעד ושעל. היא גילתה את זלדה ושכנעה אותה – יחד עם יונה וולך, ויחד עם אימו של צבי קירזון, להביא את דבריה לדפוס.

עזקה הכירה את זלדה בזכות הוריה שגרו סמוך לזלדה. הם השאירו את עזקה לא אחת לישון אצל זלדה, כשהיתה ילדה. לימים היא הציגה לפני זלדה את יונה וולך, שהיתה שכנתה לדירת מגוריה (סליחה, שכנתה לחדר במלון האורחים "נוטר-דם" שהפך למלונת כל הבוהמה הירושלמית באותן שנים, אחר מלחמת השחרור). גם אהרון שבתאי היה גר שם.

דמותה – העגלגלת משהו, הונצחה בידי פנחס שדה בשירו "הנערה תפוח" ובעוד שירי רעות. אלישע פורת מעיד כי שדה הנציחהּ בספרו "על מצבו של אדם", בדמותה הרוחנית של אבישג, שנודעה בטוב ליבה, בעוד שאת דמותה הפיסית היפהפייה הוא העתיק מחברתו של שדה אז, והיא שרי פויירשטין. [דברים אלה ממש סיפר גם לי פנחס שדה. אב"ע]. וכך גם יגאל סרנה מעיד עליה: "היתה ישרה וטובה, כאחות רחמנייה, נלהבת מאוד, בת יחידה להורים זקנים שבהם טיפלה עד יום מותם ( סרנה על יונה וולך, עמ' 144).

עזקה בעיקר קידמה משוררים אחרים, נכון לומר משוררות: את זלדה, כאמור, שבחצרה היא גדלה ואשר לה הציגה את יונה וולך. לאה איילון. חברתה היתה פנינה כספי, שכמה ממכתביה היא פירסמה ב"חדרים", וגם הלית ישורון, עורכת "חדרים", כתב עת בו עזה צבי פרסמה את מיטב מאמריה.

עם כל המשוררות ואנשי הספרות האלה היא היתה במגע והכירה אישית. אך יש עדות, מפי יגאל סרנה בספרו על יונה וולך ( עמ' 157) שקרה ואף היא עצמה כתבה שירים. בנימין תמוז, עורך המוסף לספרות של "הארץ", פירסם את שירי החבורה. יש ומוקד הבטיח, ולעיתים אף קיים, ופירסם להם דברים, בעיקר לחברתה של עזה צבי, יונה וולך. השתיים היו ידידות בנפש, עזרו זו לזו וחיו בסימביוזה מתמדת. ויש שהיוו עם זלדה, שהיתה אמנם נשואה ומבוגרת מהן בשלושים שנה, מעין שלישייה.

עזקה גרה כל חייה בשכונה שאמנם לא בתחילה, אך אחר כך – הפכה יותר ויותר דתית. היא היתה בתם של זוג אנשי התיאטרון – רפאל צבי, ממייסדי הבימה ואשתו התפאורנית, חיה אלפרוביץ. עם עלותם ארצה הם נפרדו מ"הבימה" והתפרנסו מבימוי מחזות בקיבוצים.

עזקה עצמה נולדה בעמק, ולא סתם בעמק (יזרעאל) אלא ברכבת העמק, תוך נסיעה. כל נוסעי הרכבת, כולל אפנדים עשירים ואנשי הרכבת, עמדו סביב אימה לעזור לה בלידתה את עזה. (ראה דברי ד"ר מרדכי נאור, "בחזרה לרכבת העמק, 2009"). ואלה הדברים כפי שקרו וכפי שרשמתים מפי עזקה:

"זה היה בבוקר... ברכבת היו מחלקות. במחלקה הראשונה נסעו האפנדים, העשירים. היו להם ג'ארות, כדי מים גדולים, כי מים לא היו הרכבת... במחלקה השלישית נסעו חברי הקיבוצים... והנה הלידה החלה – עשר דקות לפני הגיע הרכבת לכפר יהושוע.

"הקונדוקטור הערבי הוציא את האפנדי ממקומו, (הוא לא אבה למסור את מקומו בתחילה). הקונדוקטור גם נתן עצה לאימא של עזקה איך ללדת – בכריעה, כדרך נשי המזרח... אחדים מהנוסעים חיפשו מספריים וגפרורים לחתוך את הטבור ולחטא את המספרים. אחר כך החלו הנוסעים לנהור לברך את היולדת הצעירה במזל טוב – וגו'." (נאור, עמ' 106).

חיי עזקה לא היו קלים, היא התפרנסה ממעשי ספרות, ובמשורה. אך תמיד היתה עסוקה. היתה מתנתקת מהעולם ולא נפנית לפונים אליה דרך הטלפון. היתה מדקדקת בכתיבתה ובפרטים שהיא העלתה על הנייר כחוט השערה – על כן עבדה לאט. קינאה בי על כי אני זריז והתפעלה שאני מספיק הרבה ( וגם לא מדייק – הכהתה בי, אך הכול לטובה, וברוח טובה).

ביתה היה מחסן כתבים. פעם איש מרוסיה, חוקר ענייני התיאטרון העברי שהתעניין במעשי אביה, ביקר אותה והיא, כדרכה, פרשה לפניו את אוצרות כתביה השמורים עימה כבארכיון. היא פתחה את אוצרותיה לפני זרים בלא חשש, בתמימות שאיפיינה אותה, ובכל זאת עם ההרגשה, הנכונה או המדומה, שגונבים ממנה כתבי יד. זה היה מצער. אולי היא ירשה פוביה זו מיונה – שגם טענה והרגישה שגונבים את יצירותיה. אך אם עזקה לא מצאה דבר שידעה כי הוא בבעלותה – ניתן לייחס זאת גם לכך שדירתה מלאה חוברות שירה מכל השנים, וקשה היה בה להתמצא.

נהגה – כאחרות מחברותיי שזו היתה תכונתן – לבקר אותי בכל מקום בו שהיתי, אך רק פעם אחת. היא ביקשה להתרשם מכל ההוויות שסובבו אותי – אך הסתפקה בהתרשמות חד-פעמית, ודי לה. לא פעם ניסיתי לפתותה בארוחת דגים שאכין לה בביתי – פחדה לנסוע באוטובוסים, שהיו לעיתים מתפוצצים בירושלים. במקום זאת היינו יוצאים למסעדות, לבתי קפה יחד – בעיר או בירושלים המזרחית, ב"אמריקן קולוני",  שם היא אהבה לשבת ולסעוד ליבה בעוגה.

היא מעולם לא נזקקה לתרופות – היו אלה שנואות נפשה. האמינה בתרופות שנותן בידיה הטבע, במיני תה צמחים, אחיניציאה. ליונה וולך הגוססת בסרטן הביאה חלב עזים - בוודאי יַצִּילָהּ. (סרנה, עמ' 307). לרופאים לא נזקקה, אף כי סבלה ממחלת ריאות מסוימת שהקשתה עליה לעיתים את הנשימה וההליכה.

היא עמדה בסכסוך משפטי עם חברה שרכשה את הדירה מעליה וביקשה לבנות עליה קומה נוספת. היא זכתה במשפט. צבי קירזון, שהדברים הנאמרים במאמרי הוגשו לפניו להערות, מעיר: "הזכרת את המשפט שניהלה עזקה. זה לא היה משפט שגרתי אלא מאבק עז שנמשך שנים וזה חשוב להכרת אופייה של עזקה. היא נלחמה ללא פשרות בצדק שלה ולא ויתרה. אלה שבנו מעליה (היא לא הזכירה את שם החברה שבנתה שם) חיבלו בדירתה והיא נאבקה עד שזכתה במשפט, אחרי שנים. היא גם זכתה בסכום פיצוי לא מבוטל. לא הסכימה לשום ויתור, גם לא למגורים זמניים במקום אחר כפי שהצעתי לה אני, לשהות זמן מה בדירתי. התגלתה אצלה נחישות ויכולת לעמוד על שלה ללא פשרות. ידעה להיאבק."

עזקה, כאמור, כל חייה הוקדשו למעשי ספרות. פירסמה מאמרים, מסות, על נושאים שונים ומשונים – כתבה מחווה לשירתו של נאזים חיכמאת, משורר טורקי, כתבה על משמעות המילה "אשרי", על אביה (צבי רפאל, משורר ומורה, "במה" 105-106, תשמ"ז), ועוד.

היא תירגמה מחזות וערכה כתבים – ביניהם של ידידתה פנינה כספי שממכתביה עזה פרסמה ב"חדרים" ב-1995. היא העריכה – וביקרה במעט מילים, אך בהחלטיות, לעתים בתכיפות,  את יצירותיהן של חברותיה המשוררות. –

עזקה חיה חיי נוודת. היא נסעה, כאמור, כבר בעודה בבטן אימה, ברכבת העמק, בין הקיבוצים. כך גם אחר כך, משבגרה מעט – היתה מעין ילדת משק, שוחה בבריכות של המשקים אליהם אביה הביאה בעוד הוא עוסק במתן תרבות חיה לשואפי המשחק בין חברי המשק. וכך נכתב עליו: "[היו] במאים המוכרים בתחום התיאטרון של הקיבוצים ובתחום תיאטרון החובבים בארץ. הבולט מביניהם הוא ללא ספק רפאל צבי, מוותיקי הבמאים הנודדים בארץ, מוותיקי השחקנים ומראשוני "הבימה" ברוסיה."

באנציקלופדיות אנו מוצאים כי כתוב עליו: "צבי (רבינוביץ) רפאל (1898-1984) במאי. נולד ברוסיה, ירוסלבל (Ярославль) עיר במפגש הנהרות וולגה וקוטורוסל, כ-250 ק"מ צפונית-מזרחית למוסקווה. למד בסטודיה הדרמטית הבימה בהדרכת ייבגני וכטנגוב במוסקבה. עלה לארץ ישראל ב-1925. נתקבל להבימה, וצורף לקולקטיב ב-1918. שיחק בהצגות: הדיבוק והיהודי הנצחי. עזב את הבימה ב-1925. נתקבל לתיאטרון אהל ושימש בו כעוזר לבמאי (1925-1929). יסד סטודיות דרמטיות בעברית באירופה, בברלין, קובנה ופריס. ביים בלהקות דרמטיות של חובבים באוניברסיטה העברית, בירושלים ועוד. כתב את המחזה: חתונת הזהב (תרגום לעברית, בתו – עזה צבי). נפטר בגיל 86. הניח אחריו רעיה – הציירת חיה אלפרוביץ', ובת, המתרגמת – עזה צבי.

"רפאל צבי התפרסם בעבודתו המיוחדת עם השחקנים ואחדות מן ההצגות שביים זכו בשעתן להצלחה גדולה. הוא הירבה לעבוד עם חובבי התיאטרון בקיבוצים ברחבי הארץ. בתו, הסופרת והמתרגמת עזה צבי, המקדישה הרבה לזכרו, פרסמה כמה מסות יפות על חייו ויצירתו."

בין מסעותיהם לקיבוצים גרו הורי עזה כנראה בירושלים, ברחוב צפניה 31. שם הכירו בין ידידותיה של זלדה גם את אימו של צבי קירזון, מדען צעיר. בין אימו לזלדה היו קשרים הדוקים, גם קשרי מכתבים.

זלדה כידוע תפסה אצל עזה צבי מקום מרכזי – היא היתה עבורה לא רק משוררת דגולה אלא גם כעין אם שדאגה לה וטיפלה בה בהיעדר הוריה. היא גמלה לזלדה באהבה ובעידוד שנתנה לה – בין היתר, כי גם אחרים, כגון אימו של צבי, האיצו בה לפרסם את שיריה שהיו פזורים ולא אסופים, כי דרכה של זלדה היתה להתבייש בהם. (סרנה, עמ' 145). עזקה גמלה לזלדה על טיפולה בה בעודה ילדה – היא היתה מורה, אך לעת מצוא כנראה גם מעט גננת – על ערש מותה. עזקה, יצא לה לטפל באימה שגססה במשך 16 שנים, עמדה ליד מיטת אביה עד שאיבדה אותו, וליד מיטת זלדה והיתה עדה לגסיסתה של חברתה יונה בסרטן.

 עזקה היתה בעבודתה הספרותית אישה מאד יסודית – ועל כן גם מאד איטית. היא ידעה זאת. אולי על כן גם מעולם לא לקחה עליה עבודה קבועה –היא היתה פרי-לנסרית, כלומר, קיבלה עליה עבודות מידי אנשים שהיא ערכה את כתביהם. היא הכירה את יוסי גולד, ארכיטקט ותיק בירושלים, שאשתו מתה עליו, והיא ערכה על אודותיה, לבקשתו, ספר זיכרון.

עם פטירת הוריה עזקה ירשה סכום כלשהו שאיפשר לה לרכוש דירה בירושלים, בגאולה – בשכונה שבמהרה הפכה דתית. עזקה עצמה לא קיימה את הליכות הדת, אך היתה קשורה בדת בנימי נפשה, מבעוד ילדותה (למרות שגדלה לא מעט בקיבוצי העמק הסוציאליסטיים-אתיאיסטיים): הדת הקיפה אותה, צמחה סביבה: גם קשריה עם פנחס שדה צמחו מהיות שניהם ביסודם אנשים הקשורים, שלא באופן ממוסד, בדת. (וראו ספרי "אני נושא את שירי אל הרעב לרוח – פנחס שדה והשירה הדתית", הוצאת גושן): היתה מקשרת – ומהצד החילוני שבה היא היתה מין אי מבודד, נציגת תרבות ישראל החילונית בתוך ים השחור החרדי שגאה וגעש סביבה.

היא התבגרה בשכונה הזאת ושם עברו עליה השנים: אך לעולם נשארה צעירה, ילדה תמימה, רודפת אחר שירים – ועוגות, מסוגלת לרקוד משמחה בפרוץ עליה רגע של מראות זיקוקי די נור מבעד לחלון, שמחה ללמוד קולות ומלים זרות (היתה קשורה בכל נימי נפשה בלשונות). ליבה אבה מאז ילדותה "לבוא אל המשתה האמיתי של המילים", כפי שכתבה במאמרה "מסעו של אבא נלחם לחופש". "משנה קסם היה למלים הסתומות" – אהבה את המנגינה שנלוותה למילים). התבגרה, אך נשארה צעירה בנפשה לנצח.

צבי מספר כי היתה שובבה כילד: הוא זוכרה כצחקנית, צוהלת, מדברת (אחרים זוכרים אותה בפירוש כממעיטה בדיבור): יום אחד, אחר יום גדוש ומייגע של הרצאות במקום כלשהו, כשצבי שנתלווה אליה, כל אבריו שוקקים ללכת לישון – היא הציעה לו לצאת יחד ולטייל על שפת הים – בלא כוונות רומנטיות, כמובן. במובן זה היא היתה נפש פוריטנית מושבעת, ילדת פרחים שמעולם לא התחברה עם גבר. 

אין בידי מידע איה נפרדו דרכיהם של ההורים והבת. ב-1965 אנו מוצאים אותה מתגוררת ברח' תבור, בעליית הגג (כמו שעשה פנחס שדה לאחר מכן): מכאן עברה כנראה למעון הסטודנטים העניים במנזר נוטר-דם, שם גרה בחדר מאד פרוגלי [?], עם ארון ושולחן ומיטה, בסמוך לחדריהם של יוצאת שואה בהולה וזועקת בלילות, זונה כושית שגרה עם ילד, ובסמיכות ליונה וולך, אהרון שבתאי ועוד. בתקופה זו עזה צבי לומדת צילום וקולנוע, ומתגוררת בעוני מושלם, כדרכה כל החיים, בין כל מוכי החיים, המשוגעים, הזונות, המשוררים הדלפונים בשכונת העוני של נוטר-דם. בין כל מבלי עולם אלה, שתיינים ובורים, היתה עזה צבי מלאך טהור, "ישרה וטובה כאחות רחמנייה" (סרנה, עמ' 144). היא היתה אישה אמיצה שלא נבהלה מקשיי החיים. היא ידעה לקבל כל חייה בכל תמימותה גם עזרה מהזולת, וחבריה אירחוה ברצון.

הוריה השתכנו מלכתחילה בירושלים, כנראה. היא גרה שנים רבות באותו בית – באותה קומה, או קומה מעליה, בקרב אנשים דתיים: היא גם התחברה בסוף עם חוג מכרים דתיים, אנשי "משיב הרוח", עימם הופיעה במופעי שירה שהם ערכו – פעם ברכבת נוסעת (מירושלים לבן שמן), או באירוע רחוב, בפינת יער זעירה בלב ירושלים. אנשים אלה טיפחוה ודאגו לה, והם הנושאים עימם גם את ארונה – בדרך חתחתים.

אהוד: אני זוכר, משום-מה, דווקא פגישה לילית עם עזה צבי ברחוב אבן גבירול בתל אביב בשנות ה-60 המאוחרות, כשאני מלווה אותה אל דירת הוריה ברחוב הזה, לא רחוק מצומת ז'בוטינסקי. וכפי שכבר הזכרתי, יש עוד על אודותיה בספרי הנידח "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" בהוצאת אסטרולוג 2002. וכפי שכתבתי באותו ספר, בעקבות השיחות שלי עם פנחס שדה, הוא סיפר לי כי את דמותה של אביגיל ברומאן שלו "על מצבו של האדם" הוא עיצב מבחינה חיצונית – היופי, כוונוס של בוטיצ'לי שעל הכריכה – על פי שרי פיירשטיין בת פתח תקווה, והנפש – בעקבות עזה צבי. הספר יצא ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" ב-1967, ואם זיכרוני אינו מטעני – המכתב היחיד שקיבלתי במאי 67', בהיותי מגוייס, לפני המלחמה, היה מפנחס הדואג לדעת אם קיבלתי את הספר וכמובן גם דאג מאוד לשלומי שאחזור בריא ושלם מהמלחמה ואוכל לכתוב את הביקורת על ספרו.

* * *

יוסי גמזו

שִירַת הָעֲשָׂבִים

רַבִּי נַחְמָן, שֶשִּירַת הָעֲשָׂבִים הַמְּפֻרְסֶמֶת

מְקוֹרָהּ בְּמִשְנָתוֹ הַחֲסִידִית הַמַּפְעִימָה

מִתְהַפֵּךְ בְּבוֹר-קִבְרוֹ כַּיּוֹם בְּנֶפֶש נֶעֱגֶמֶת

וְרוֹצֶה מַמָּש לִקְבֹּר עַצְמוֹ שֵנִית מֵרֹב כְּלִמָּה.

כִּי אֶת כָּל הַמִּתְיַמְּרִים כָּאן לְיַצֵּג אֶת טָהֳרֵנוּ

בְּשָעָה שֶמֻּכְתָּמִים הֵם בַּפְּשָעִים הֲכִי בּוֹטִים

מְכַנִּים כָּאן "עֲשָׂבִים שֶלֹּא צָמְחוּ בְּבֵית-סִפְרֵנוּ

כִּי אֶצְלֵנוּ חֲכָמִים וְאֵלֶּה – עֲשָׂבִים שוֹטִים."

וְאוֹתָהּ הַטַּאקְטִיקָה שֶל הֲסָתָה קוֹרֵאת-לְטֶרֶף

מוּל אִישִים וּמוֹסָדוֹת וַעֲרָכִים, מִצַּד אֶחָד,

וְנִעוּר חָצְנָם שֶל כָּל הַמְּלַבִּים אוֹתָהּ בְּלִי הֶרֶף

מִמִּדַּת אַחְרָיוּתָם לָהּ, מֵאִידָךְ –  הִיא נֶשֶק חַד

בִּידֵי אֵלֶּה שֶהִקְדִּימוּ דִין-רוֹדֵף לְרֶצַח רַבִּין

וּכְשֶבָּא הָרֶצַח רַחֲצוּ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּם

בְּלִי לִזְכֹּר אֱמֶת פְּשוּטָה: שֶאֵין תַּלְמִיד שֶאֵין לוֹ רַבִּי

וְתָמִיד יֵש מְטֹרָף שֶיְּמַמֵּש אֶת מִשְנָתָם.

כָּךְ הָיָה כְּשֶתַּלְמִידוֹת סְפָרַדִּיּוֹת נֻדּוּ הַחוּצָה,

כָּךְ הָיָה בַּהַדָּרַת נָשִים בִּרְחוֹב וְאוֹטוֹבּוּס,

כָּךְ הָיָה כְּשֶמָּחַ"ט צַהַ"ל נִתְכַּבֵּד בְּרֹאש מָחוּץ, אַךְ

מַטִּיפָיו שֶל "תַּג מְחִיר" מִיָּד הֵחֵלוּ בְּכִבּוּס

כְּבִיסָתָם הַמְּלֻכְלֶכֶת בַּתֵּרוּץ "זֶה לֹא שֶלָּנוּ"

וּכְמוֹתָם – מִי שֶיָּרְקוּ בְּבַת הַתֵּשַע בִּצְדִיָּה

עַל לֹא עָוֶל, וְרוֹדְפֵי שִירַת נָשִים שֶלֹּא שָמַעְנוּ

שוּם נִמּוּק מֻשְׂכָּל מַדּוּעַ הִיא פְּסוּלָה, וְכָךְ הָיָה

בַּהֶסְכֵּם הַחֲשָאִי שֶבּוֹ לְשוּם יוֹצֵא אֶתְיוֹפְּיָה

אֵין מָקוֹם בְּבַיִת בּוֹ שוֹכֵן הַגֶּזַע הָעֶלְיוֹן

שֶל אוֹתָם שֶהַשִּוְיוֹן בְּעֵינֵיהֶם הוּא רַק אוּטוֹפְּיָה

וְשֶזְּדוֹן גִּזְעָנוּתָם הוּא לְכֻלָּנוּ בִּזָּיוֹן.

וּלְכָל הַמְּטַיְּחִים אֶת הַזְּוָעָה הַזֹּאת בֵּינֵינוּ

ואוֹמְרִים כִּי זֶה רַק קֹמֶץ דַּל שֶל "עֲשָׂבִים שוֹטִים"

יֵש לוֹמַר בְּקוֹל בָּרוּר שֶכָּאן צוֹמַחַת לְעֵינֵינוּ

עִשְבִּיָּה אַרְסִית שְלֵמָה שֶאִם מִיָּד לֹא מַחְלִיטִים

לְטַפֵּל בָּהּ כְּבָר הַיּוֹם בְּיָד קָשָה בִּגְלַל אָנֶמְיָה

מַחְשַבְתִּית שֶל הַמִּמְסָד שֶלֹּא נֶחְלַץ עוֹד לְשָרְשָהּ –

יוֹם בָּהִיר נִהְיֶה כֻּלָּנוּ קָרְבָּנוֹת שֶל אֶפִּידֶמְיָה

שֶבָּהּ לֹא רַק רַבִּי נַחְמָן יִתְהַפֵּךְ מֵרֹב בּוּשָה.

* * *

יוסי גמזו

בַּיִת

רַק אִם אַרְבַּעַת כָּתְלֵי מְעוֹנוֹ שֶל אָדָם נַעֲנִים בּוֹ לְקֶצֶב

אַרְבַּעַת חַדְרֵי לְבָבוֹ הַטְּמוּנִים בְּחָזוֹ וְאוֹמְרִים בּוֹ שִירָה

בַּיּוֹם אוֹ בַּלַּיְלָה, בַּטּוֹב אוֹ בָּרַע, בְּרִגְעֵי הַשִּׂמְחָה אוֹ הָעֶצֶב

יֵש לוֹ צִדּוּק לְכַנּוֹת זֹאת כְּבַיִת וְלֹא כְּמָלוֹן אוֹ דִירָה.

וְיֵש שֶאָדָם מִתְגּוֹרֵר לוֹ בְּוִילַת-פְּאֵר אוֹ בְּפֶּנְטְהַאוּז-צַמֶּרֶת

וְצַר וּבוֹדֵד לוֹ לַמְרוֹת כָּל הַלּוּקְסוּס וְכָל כִּוּוּנֵי הָאֲוִיר

כִּי הֹלֶם לִבּוֹ הַפּוֹעֵם בְּחֻבּוֹ כְּמִין מַאנְטְרָה כָּל רֶגַע זוֹכֵר אֶת

הַגְּבוּל הַמֻּכָּר כַּהֶבְדֵּל בֵּין מְחִיר וּבֵין עֵרֶךְ, בֵּין פְּרוֹזָה וְשִיר.

וְזֶה בְּדִיּוּק הַהֶבְדֵּל בֵּין מָצוּי לְרָצוּי, בֵּין דִּירָה וּבֵין בַּיִת,

קִירוֹת לֹא הוֹפְכִים אוֹטוֹמָטִית לְבַיִת אִם אֵין בָּהֶם חֹם אֱנוֹשִי,

אֲפִלּוּ אִם יֵש לַטַּיְקוּן רַב-הַהוֹן מְעוֹן-חֹרֶף וְגַם מְעוֹן-קַיִט

אַךְ אֵין לוֹ אוֹתָהּ חֲמִימוּת הֶכְרֵחִית – אֵין לוֹ בַּיִת שָלֵם, מַמָּשִי.

וַאֲפִלּוּ בֵּיתָן הֶעָלוּב שֶל הַרְבֵּה מִשְפָּחוֹת בְּהַרְבֵּה שְכוּנוֹת-עֹנִי

שֶעַל אַף דַּלּוּתוֹ מַקְרִינִים קִירוֹתָיו אוֹתוֹ חֹם אֱנוֹשִי שֶלֹּא מָש

גַּם אִם אֵין בּוֹ חַרְסִינוֹת וְשַיִש מִחוּ"ל וְרִהוּט הָעוֹלֶה בְּמִילְיוֹנִים

אֵין סָפֵק כִּי לַמְרוֹת שֶדָּרִים בּוֹ קְשֵי-יוֹם הֵם דָּרִים בּוֹ בְּבַיִת מַמָּש...

[נוסח מתוקן]

* * *

אהוד בן עזר

ספר שחבל לך לסיים את קריאתו

כי אתה רוצה להמשיך בו עוד ועוד...

על ספרו של חיים באר

"מזיכרונותיה של תולעת ספרים

מסעות בעקבות סופרים וספרים"

עם עובד, 2011, 432 עמ'

אהיה לא לגמרי אובייקטיבי אם אומר ששלושה הפרקים הגדולים, גם בהיקפם, והמושכים ביותר בספרו החדש של חיים באר – הם אלה שכתב על שופמן, על אסתר ראב ועל ברנר. כתב אותם בשנים 1983-1991, ב"דבר השבוע", מוסף השבת של עיתון "דבר", מדי יום שישי, בטור קבוע בשם "מזיכרונותיה של תולעת ספרים".

עדיין אני זוכר כיצד היינו מחכים לכל פרק נוסף, ויוצאים עם חיים באר למסעותיו המרתקים בעקבות חייהם של סופרים עבריים, שופמן בכפר האוסטרי הנידח שבו הקים משפחה עם אשתו הלא-יהודייה, ברנר בראשית המאה ה-20 בוויטצ'פל של לונדון, ואסתר ראב בנדודיה ממושבת הולדתה פתח-תקווה, לדגניה, לקהיר וחזרה לארץ-ישראל, לתל אביב, ועד אחרית ימיה.

למעשה שלוש הן הביוגראפיות של אסתר ראב. את הראשונה חקר וכתב ראובן שוהם במבואו לספרון בסדרת "מבחר ספרותנו לעם" שהוקדש כולו לאסתר ראב. השנייה היא הסדרה בת שנים עשר הפרקים שכתב חיים באר על אודותיה במדורו ב"דבר השבוע", והשלישית היא ספרי "ימים של לענה ודבש" שהוא סיפור חייה.

עד שלא נכתב ולא יצא ספרי לאור הייתי מפנה את כל המתעניינים בתולדותיה לגזירי הנייר של "תולעת ספרים", והאמת שהם גם שימשו לי מעין ראשי פרקים בבואי לכתוב את ספרי על חייה. חיים באר מספר, בראשית הפרק על אסתר ראב, כי הוא חשב לצאת איתי למסע בעקבות אסתר ראב בפתח-תקווה, אבל לדבריו אני ריפיתי את ידיו באומרי לו: "מה תראה שם?" – ואז הבין כי את תולדות חייה לא יוכל לכתוב בעקבות סיור במושבת הולדתה אלא "בחדר העבודה שלי, בין זיכרונות, סיפורים, שירים ומילים." (עמ' 227).

ואכן, מאז מותה של אסתר ראב, ב-1981, וכאשר כבר כל העיזבון הספרותי שלה היה בידי, שקדתי על פיענוחו וריכזתי במשך שנים את החומרים להוצאת המהדורות של כל שיריה, כל הפרוזה שלה וכמובן גם לכתיבת הביוגרפיה. על החומרים האלה, היומנים, התמונות, טיוטות השירים שלא פורסמו, ישבתי עם חיים שעות רבות בביתי ועברנו על תשתית החומר של קורותיה – שאחר כך, בכישרונו הגדול, בחריצות ובאהבה, הסתגר בחדרו וכתב ויצק אותם לתוך שנים עשר הפרקים.

עד שלא כונסו עתה בספרו החדש, לא שבתי וקראתי אותם מאז ימי "דבר השבוע". סבור הייתי שרוב מה שכלול בהם נכלל גם ב"ימים של לענה ודבש" – 600 עמודים מול 37 עמודים בספר של חיים באר, ואולם בקריאה חוזרת של הפרקים שלו נוכחתי שיש דברים שאני לא כל כך הדגשתי, ואילו חיים באר ידע לשים להם לב, כך שגם כיום הפרקים שלו, שרובם עובדתי כמו ספרי, ראויים לקריאה חוזרת כי יש בהם דברים של השראה והתבוננות, ויכולת תמצות – שאני אולי החמצתי דווקא בגלל היריעה הרחבה ושפע הפרטים הנוספים. חיים באר גם ליווה את כל שלבי הכתיבה של "ימים של לענה ודבש" והיה גם העורך של הספר, מטעם הוצאת "עם עובד" שבה עבד, וכמובן שהיה כבר בקיא בחומר מאין כמוהו.

מה שאני כותב כאן אינו אובייקטיבי כי הפרקים של חיים באר מופנים כאילו גם אליי, הבקיא בתולדותיה ומי שסיפק לו את החומרים, ועדיין אני למד ממנו ומתפעל מיכולת המסירה שלו את פרקי חייה על פני 87 שנותיה.

קראתי את ספרו של חיים באר לפי סדר פרקיו. הפרק הראשון, בעקבות ג' שופמן בווינה ובוֶצלסדורף, הופיע, אולי לא בדיוק באותו נוסח, בתור אחרית דבר שכתב חיים באר לקובץ סיפורים של שופמן שהופיע ב"עם עובד" ("שלכת": סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשנ"ד, 1994, בחר והוסיף אחרית-דבר: חיים באר), ואני זוכר שכתבתי כבר אז שאחרית הדבר מעניינת ומרתקת לא פחות מסיפוריו של שופמן בכרך הזה. אכן, לא פעם תולדות חייו של סופר מעניינים לא פחות מיצירתו, ולעיתים היא מתיישנת או משעממת, ואילו סיפור חייו נותר ירוק לעד. מה עוד שהוא זוכה לביוגרף מעולה.

לא אקלקל את הפרק המופלא על שופמן בכך שאנסה לתמצת אותו. סופר עברי שחי בלב הווייה גרמנית-אוסטרית כפרית שהולכת ונעשית לא רק אנטישמית אלא גם נאצית, ועד שאינו עומד כמעט בפני סכנת חיים ממש, אינו עולה עם משפחתו לישראל למרות שמתוקף מעמדו כאחד מגדולי הסופרים העבריים בתקופתו, הכול כאן מוכן לקבל אותו כבר שנים לפני עלייתו. ומתברר שהיה דון ג'ואן לא קטן. וגם בכפר, נשוי לאשתו הגוייה, לא בחל בסטוץ מזדמן עם גוייה צעירה אחרת. בשדות. איזו פרשת חיים מופלאה ומרתקת. הוא מת בן 91 בחיפה, שנים רבות לאחר עלותו ארצה, בשנת 1938.

חיים באר עשה את המסע בעקבות שופמן, בווינה ובכפר וצלסדורף, ואלה הם פרקים מופלאים של פרוזה דוקומנטארית שבה מתלכדים לעיתים פרטים מקריים, וחסרים להוותו פרטים עיקריים – כי ישנם גם סודות שלא ייודעו לעולם.

נעשה קפיצה על פרקי ביאליק, רחל, דבורה בארון, אלישבע, זלדה, שלונסקי, יוכבד בת-מרים, חלפי, יעקב שבתאי וט' כרמי – כל אחד מהם פנינה ספרותית לעצמו [כגון "חניכתו" של חיים באר בידי המשורר ט' כרמי] – ונתרכז בפרק השמיני "אל לונדון של ברנר". הפרק הזה כאילו מחובר אל יצירותיו של ברנר עצמו מאותה תקופה, ראשית המאה הקודמת, בעת שהוציא לאור את חוברות "המעורר" בלונדון, ברובע וייטצ'פל שרובו יהודי.

חיים באר לקח עימו למסע, שנמשך שבועות אחדים, בלונדון, את חברו הטוב הצייר דני קרמן, שהוא גם חובב לונדון מושבע ונהירים לו שבילי לונדון כשבילי הרקיע. השניים סורקים יום אחר יום את התחנות ואת הכתובות שנותרו מימי מגוריו של ברנר בעיר. אוסף של בתים שרובם כבר אינם קיימים, חלקם נהרסו ב"בליץ", ובולשים אחר אוסף שמות של יהודים, רובם פליטים ממזרח אירופה, מרוסיה, שנקלעו בראשית המאה הקודמת ללונדון וחיו בה לעיתים על סף הרעב וקדחו כל אחד בחלומות ובאידיאולוגיות שלו ולא פעם עמדו על סף הנצרות בגלל מצבם הכלכלי הנואש. והשמות: ביל פישמן, רודולף רוקר, ישראל נרודיצקי, ויינברג, קלמן מרמר, המומר פאול פילפ לברטוב [שכנראה השתתף ב"המעורר" בפסיבדונים, ופרשת חייו מפליאה], קרולנבאום, ורבים אחרים, וכמובן אורי ניסן גנסין. וגם לנין, סטאלין וטרוצקי נזכרים. וברנר בלונדון גם הוא אחד מגלריית הדמויות הזרות הללו שנקלעו-הסתובבו אז בוויטצ'פל. ולעיתים דומה שחיים באר בספרו הוא כמו נוח בתיבתו. מי שהוא מכניס ומזכיר מכל הדמויות הללו, ייזכר, ומי שלא נכנס, זיכרו אולי יאבד, לפחות בספר המרתק והמסקרן הזה.

שלא לדבר על פרשת היחסים המופלאים והמשבריים שבין ברנר לאורי ניסן גנסין. אין ספק שברנר הנלהב, הפרוע והחפץ לעזור – היה לטורח על האיש החולה והאיסטניס גנסין. התלהבות-היתר של ברנר לגייס את גנסין גם ל"המעורר" ולעבודת סדרות אותיות העופרת בבית הדפוס של נרודיצקי – גרמה לו לגנסין כנראה לעזוב את לונדון ולנסוע לארץ-ישראל, שגם בה לא התערה וחזר לרוסיה. בשארית חייו של גנסין, שמת במחלת ליבו, שמת בבית אביו בעיירה פוצ'פ, כבר לא היו קשרים ביניהם, ואולם ברנר קרא לבכורו, בנו-יחידו, אורי – על שם רעו הטוב.

מזלם של התקופה ושל הסופרים המתוארים בספר הוא שחיים באר היה יכול להקדיש כל כך הרבה מזמנו ומכישרונו, לא רק ליד שולחן הכתיבה – אלא לצאת במסעות ממש, כדי לתאר את חייהם על רקע המקומות שבהם גרו ויצרו. הצירוף של סופר, עיתונאי-חוקר ואיש בעל השכלה ספרותית מפליאה בתולדות הספרות העברית, וזאת מבלי שלמד אפילו באוניברסיטה כלשהי – כל אלה מעמידים אותו ואת ספרו במעלה גבוהה מאוד, אך לעולם לא למדנית מדי או מתנשאת. להיפך, שוב ושוב הוא מבקר את עצמו ואת ההחמצות שלו, ובעיקר את הפגישות שלא התקיימו עם אנשים שהלכו לעולמם בטרם הגיע אליהם. ולשבחו ייאמר גם שהוא מביא עשרות ומאות דברים בשם אומרם, ואף שהספר אינו כתוב בסגנון מדעי, אלא עיתונאי-בלשי-כביכול, הוא טורח להזכיר כמעט כל מי שכתב על הסופרים שעליהם הוא מספר.

"מזיכרונותיה של תולעת ספרים" הוא אחד הספרים הטובים והמרתקים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, ואני ממליץ עליו בכל לב. זהו ספר שחבל לך לסיים את קריאתו כי אתה רוצה להמשיך בו עוד ועוד...

* * *

רוֹן גֵּרָא

דִּין וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מַעֲלֶה

שְׁחוּחִים וּמַרְכִּינִים רֹאשׁ

נַעֲמֹד בַּהֵיכָל לִפְנֵי בּוֹרֵא עוֹלָם,

הַוִּילוֹנוֹת מִתְפָּרְעִים

רוּחַ תְּזָזִית אוֹחֶזֶת בְּמַעֲרֻמֵּי הַהַכָּרָה

הַנִּרְעֶדֶת.

כָּל מַה שֶּׁהִשְׁכִּיחַ בָּנוּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ

 כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ,

לִשְׂרֹד בְּעוֹלָמֵנוּ הַקָּט,

וְנָתַן לָנוּ לֶחֶם לֶאֱכֹל

וּבֶגֶד לִלְבוּשׁ

וּמָגֵן לַלֵּב,

מְהַבְהֵב עַתָּה

מִתּוֹךְ הַהַכָּרָה

הַמְּכֻסָּה שְׁחֹרִים.

אָנוּ מִתְבַּקְּשִׁים לָתֵת

דִּין וְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מַעֲלֶה.

מִלִּים מִלִּים מִתְהַפְּכוֹת

בֵּין מִשְבָּרים,

הַגּוּף בִּצְמַרְמֹרֶת

פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים וַחֲדֵלִים.

בַּחַלּוֹנוֹת הָעֲצוּבִים

עוֹלִים הַמַּרְאוֹת.

עֲמוּסֵי שְׁגִיאוֹת

מִתְאַמְּתִים עִם

כַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם

הָעוֹלוֹת ,

וְיוֹרְדוֹת.

* * *

תקוה וינשטוק

שלמה פיינגולד: היזם שהושכח

מדי פעם כשעיינתי בתולדות נווה צדק נתקלתי ב"בתי פיינגולד" – ותמיד הסתקרנתי מחדש. מה היו הבתים האלה שלא נותר מהם זכר? ידעתי רק כי שם נישאו הוריו של בעלי המנוח, שעיה לוריא ושולטנה שלוש – אבל משום מה חשתי כי בתים אלה צופנים איזה סוד שכדאי לתהות על קנקנו.

אור אלכסנדרוביץ לבית שלוש, שידע על התעניינותי בבתי פיינגולד, שיגר לי מחקר עליהם שהופיע ב"קתדרה" 93 בשנת תש"ס. מחקר באורך של חוברת שחיברו מרדכי אליאב ויוסף לנג, בהסתמך על עיתוני התקופה, מאמרים, ארכיונים ועדויות קרובים ומכרים. המאמר היווה לי תגלית מרתקת לא רק על בתי פיינגולד בתל אביב וברחבי הארץ אלא גם על מי שהקים אותם – שלמה פיינגולד, איש חידות נפתל וסבוך, שהטביע את חותמו על בניין הארץ במשך ארבעים שנה. יזם נועז שרכש אדמות והקים גם באתרים נידחים בארץ את המבנים המודרניים והמפוארים ביותר ובמובנים מסויימים הקדים את זמנו. והאיש הזה לא זכה לא להכרה ולא לתעודה ופועלו הושתק במכוון – כי חשדו בו שהמיר את דתו והוא "משומד" ומיסיונר. מעטים יודעים עליו כיום, ולרוב רק ידיעה קלושה ומרפרפת.

שלמה פיינגולד נולד ב-1865 ברוסיה למשפחה שומרת מצוות. הוא הוסמך לרבנות בישיבת וולוזין אבל בגיל עשרים פנה לעולם אחר. התיישב באנגליה, עבד בדפוס של כת "הבריטיש איזראליט", הזדהה עם חלק מעקרונותיה ושמר לה אמונים שנים רבות. הכת מאמינה שהבריטים וקרוביהם האתניים הם צאצאי עשרת השבטים (לשיטתם, "בריטים" פירושו אנשי הברית ו"סקסונס" – איזיק סאנס, בני יצחק). במאות ה-18-19 מנתה הכת רבבות מאמינים, בעיקר בארצות דוברות אנגלית. האיזראליטים, נוצרים אדוקים שומרי שבת, אינם עוסקים בפעילות מיסיונרית בין יהודים אך הם מאמינים שכאשר ישו יופיע מחדש יתנצר עם ישראל והיהודים והבריטים יעלו לארץ ישראל.

במרכז הכת הכיר פיינגולד את אליזבט קולוויל, נערה נוצרייה ממוצא סקוטי שאומצה בידי מרגרט פלמר, אישה עשירה מפעילות הכת, ושימשה לה כבת לוויה. ייתכן שעושרה של ליידי פלמר הניע את פיינגולד להינשא לבת לווייתה. אליזבט הלכה אחרי בעלה לפריז ואחר כך לארץ ישראל אך נותרה נוצרייה ולא נטלה חלק בחיי הציבור. ילדים לא ילדה. גברת פלמר הפקידה את פיינגולד על רכושה המופלג. בכספה רכש אדמות והקים מפעלים רבים שרובם נרשמו על שמה. פלמר התגוררה יחד עם פיינגולד ורעייתו והמשיכה להתגורר עימו גם אחרי שאליזבט נפטרה והוא נישא בשנית. השילוש של גבר עם שתי נשים נראה מוזר ביותר – בייחוד באותם ימים – ורבים סברו שפלמר היא אשתו או אחותו של פיינגולד.

מראשית דרכו היה פיינגולד עיתונאי ומו"ל עיתונות במיספר שפות וכבר בשטח זה הוא ראוי למחקר מקיף. ההזדהות עם הכת, שהתבטאה בכתבי העת שערך, חרצה את גורלו וקבעה את היחס אליו. שמו יצא כ"פיינגולד המשומד". כך מכנה אותו גם עגנון בספרו "תמול שלשום" (ע' 200). למעשה אין ראיה שהתנצר. תמיד הכריז על דבקותו ביהדות ולא קיים כל קשר עם המיסיון הבריטי.

כדי להוציא ביטאון לכת עבר פיינגולד לפריז, שם פירסם 30 גיליונות של "לה וריטה" ("האמת"), בעיקר באידיש. ב-1895 יצאה המשפחה המשולשת לירושלים, כנראה על מנת להוציא את "האמת" בארץ הקודש. בירושלים נודע פיינגולד מיד כמומר שכוונותיו מיסיונריות. עשרות שנים פעלה בירושלים "החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים". וחשדו כי "האמת" ישרת את המיסיון. ברבות הימים נחלקו הדעות – היו שראו בו משומד בעל כוונות מיסיונריות, אחרים פיקפקו בנוצריותו. הוא החל לעסוק במסחר ובניכיון שטרות ובעיקר במקרקעין. העסקות שביצע בכספי פלמר הפכוהו לעתיר נכסים ולנדבן.

אף ששמו יצא כיהודי בעל מעוף וגם בעל לב המחלק את כספו לצדקה, כינוי "המשומד" לא הרפה ממנו, והרבנים פרסמו אזהרה לבל יתקרבו אליו ולבל יקבלו ממנו מאומה. הוא רכש ספרי גמרא, פתח חדר לימוד ורצה לבנות תלמוד תורה אולם "הראשון לציון" אסר על המלמד להורות ב"חדר" שלו. ליידי פלמר תיכננה להקים בית חולים לחולי נפש אך קבוצת צעירים בשם "בני ישראל" ניפצה את חלונות ביתה. כשנודע שפיינגולד יחלק מצות לעניים, מנעו זאת בכוח. הוא כונן בביתו לימוד תפירה לבנות ספרדיות – ו"בני ישראל" סכלו את התוכנית. בכל זאת הצליח לפתוח תלמוד תורה לילדים ספרדים.

פיינגולד הקים בית דפוס משלו "המצפה" ועל שערו חרת מגן דוד ו"שמע ישראל". ב"המצפה" נדפסו עיתוני בן יהודה ולימים גם "דואר היום". איתמר בן אב"י הכניס את פיינגולד כשותף לעיתונו "הצבי" ומינה אותו למו"ל של העיתון. כך הצליח בן אב"י לפרוע את חובותיו הכספיים הרבים, ואילו פיינגולד ראה בזה צעד להוצאת עיתון משלו. השותפות בין בן אב"י הלאומי והלוחם במיסיון – לבין פיינגולד, עוררה סערה והחזיקה שישה חודשים בלבד. אבל אחריהם הצליח פיינגולד לזכות ברישיון להוצאת "האמת". פלמר מימנה את העיתון והוא הופיע בבעלותה. "האמת" נדפס בדפוס פיינגולד והופיע פעמיים בשבוע באנגלית ובצרפתית, ממאי 1910 עד יולי 1914. בירושלים ראו בקוני העיתון שפלים ונבזים ובפיינגולד אדם שמכר את גופו ונשמתו למטרוניתה אנגלייה. העיתון תמך בכת האיזראליטים תוך הסתייגות מפעולה מיסיונרית. הוא אימץ קו פרו-יהודי בולט, לא הופיע בשבועות של חגי ישראל, תקף את המדיניות האנטי-ציונית של המימשל העות'מאני ואת גזירותיו בתחומי העלייה ורכישת הקרקע. בציונות נמנע מלתמוך – אולי עקב אופייה החילוני – אך נהג לדווח על הקונגרסים הציונים. את רוב המאמרים חיבר פיינגולד עצמו וגילה אומץ לב וכן דמיון פורה – בין היתר הציע לחפור תעלה מהים התיכון לים המלח.

במקביל לעיתונות החל להקים בניינים גרנדיוזיים שהיו המודרניים ביותר בארץ. במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה התשע עשרה רכש מהפאטריארכיה הארמנית בירושלים כברת קרקע גדולה מול מגרש הרוסים עליה בנה "בית גדול ואדיר" בן שלוש קומות. בקומה הראשונה 27 חנויות וחדרי מגורים ובשנייה פתח את בית הראינוע הראשון בארץ ישראל. באולמו נערכו גם כנסים ונשפים. האתר הפך למרכז המסחרי התוסס של ירושלים, ובית ועד לשמנה וסלתה של החוגים הציוניים. כאן השתכנו כמעט כל מוסדות ההסתדרות שבעיר, מטבח הפועלים ועוד. פיינגולד קנה אדמות נוספות בעיר ויזם עוד תוכניות, שלא יצאו לפועל.

ב-1904 רכש אדמה בשכונת יפה נוף ביפו – שכונה שעמדה במקום שפארק צ'רלס קלור פורץ כיום לחוף הים, לערך במתחם הדולפינריום. שם בנה לו אליהו שלוש בתים להשכרה מהגדולים והמפוארים בעיר ולידם מלון מודרני בן קומותיים "בלה ויסטה" (כשמה הלועזי של השכונה). המלון שכלל בית קפה עם תזמורת ריקודים, שימש מפגש לאינטליגנציה של העיר, לנכבדים ולבעלי ממון, והיה מבוקש לאירועי בידור. עד מלחמת העולם הראשונה היה זה היפה והמפואר במלונות תל אביב יפו.

ליד הים הקים בית מרחץ לרפואה הידרותראפית עם רופא ומתקנים משוכללים ויזם גם תחנה לסירות הצלה לנוסעים שירדו מהאוניות בנמל יפו, אך השלטונות העות'מאנים התנגדו להצעה ההומאנית, כדי שלא להקל על יהודים את העלייה לארץ.

במלחמת העולם הראשונה כלאו התורכים במלון נתינים של ארצות זרות. במאורעות 1920 נמלטו יהודי האזור למלון. יצחק פיינגולד, אחיו של שלמה, שניהל את המלון, יצא לחלץ פועלים יהודים מסכנת מוות – ונרצח בידי פורעים ערבים. "בלה ויסטה" נמכר למלונאי הירושלמי אמדורסקי, שהקים בו קזינו וכן את הראינוע ("בית משחק לתמונות") הראשון בתל אביב. בתום מלחמת השחרור הרסה העירייה את המבנים, אולי כדי ליצור חיץ בין יפו לתל אביב, באם יפו תהפוך בכל זאת למובלעת ערבית במדינה היהודית.

בין היתר רכש פיינגולד מגרש גדול בפינת הרחובות לילנבלום ונחלת בנימין והקים עליו בניין פאר תלת קומתי ובראשו מגדל עם שעון. בסוף גלגוליו שמש הבית לבנק ישראל. הוא ניסה לרכוש קרקע להתיישבות יהודית אפילו בפתחת רפיח, מצידו המצרי של הגבול, אבל השלטונות – עתה היו אלה הבריטים, הכשילו את העסקה.

ב-1926 הקים בעפולה (!) מרכז עסקי ותרבותי משוכלל בתכנון האדריכל ריכרד קאופמן. המיבנה כלל אולם אירועים גדול, אולם קולנוע ותיאטרון, מרכזת טלפונים (בכל עפולה וסביבתה היו 24 טלפונים!), תא טלפון וחנייה למכוניות ועגלות, ולא שעה ללגלוג על "האופרה בעפוליצקה".

גולת הכותרת של מפעליו היתה בטבריה, במלון אליזבט-אלישבעת שקרא על שם אשתו המנוחה. טבריה מנתה 5,500 יהודים בסך הכול, ברם פיינגולד החליט שיש להקים בה מלון שיעלה על כל המלונות בארץ ובארצות השכנות וימשוך צליינים ואת מתרחצי הכנרת. את המלון, במעלה השכונה החדשה גבעת שמואל, הקימו 80 פועלים של "סולל בונה" במשך שלוש שנים והאבטלה באזור הצטמצמה. המלון הכיל 80 חדרים ועוד 25 חדרים למבריאים. הוא כלל קולנוע, אולם ריקודים, אולם תיאטרון בן 500 מושבים עם תאים מרופדים בקטיפה אדומה. פיינגולד הקפיד שכל הריהוט והאביזרים יהיו מתוצרת הארץ. צינור מיוחד העביר למלון מים מינרלים מחמי טבריה. מסביב סלל כבישים והקים מוסדות ציבור. לחנוכת הבית הגיע הנציב העליון עם פמלייתו. אבל המלון התקיים כהלכה שנתיים בלבד. אחר כך עבר גלגולים, הפך למלון "גינוסר" ונסגר בשנות השישים של המאה שעברה.

זה היה גם גורלם של רוב המבנים שהקים. אפילו הונה של ליידי פלמר לא הספיק לחלומות הגרנדיוזים שלו ולפזרנותו האישית – פיינגולד נהג לנסוע במרכבה רתומה לארבעה סוסים אותה המיר למכונית פאר שלא נודע כדוגמתה בארץ. גם הכריזמה בה ניחן ויחסיו הטובים עם המימשל הבריטי לא עמדו לו וב-1931 הוכרז כפושט רגל. בסוף ימיו, עד שנפטר בגיל שבעים, התגורר עם אשתו השנייה בדירה במלון שהקים בטבריה. הוא לא כפר מעולם ביהדותו ונטמן בבית העלמין של קהילת טבריה.

  שלמה פיינגולד לא העמיד צאצאים. אחר מותו החלו בנייני הפאר לקרוס וכיום לרובם אין זכר. עקב פרשת חייו המוזרה והמסוכסכת, כמעט שאין זכר לפועלו בתולדות הישוב. האיש השאפתן, שניסה לממש במבניו את רעיונות העולם הגדול, נשכח מלב.

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתוני סופשבוע 13-14.1.12

עקב נסיעה משפחתית לסופשבוע, לא היה סיפק בידי לכתוב את הטור במתכונתו הרגילה. תחת זאת, אתמקד הפעם במאמר אחד – מאמרו של יאיר לפיד, עתיר הקדימונים, ב-"7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "למה אני הולך לפוליטיקה".

אקדים ואומר, שאופן הסיקור של כניסתו של לפיד ב"ידיעות אחרונות" – הכותרות נוסח "מרוץ הלפיד", מאמרי ה"פרשנות" נוטפי השומן של סימה קדמון, היה מביש. אם ימשיך העיתון בדרך זו, יחטא לתפקידו ולקוראיו.

עם זאת, איני שותף לביקורת על כך שהעיתון מאפשר ליאיר לפיד לפרסם את הטור שלו. אדרבא, הפסקת קיומו של הטור, דווקא כאשר לפיד הולך לפוליטיקה, יהיה מעשה שטותי. לא זו בלבד שאין סתירה בין החיים הפוליטיים לכתיבה פובליציסטית, אלא שיש קשר הדוק בין השניים. מן הראוי שפוליטיקאי יציג לציבור את עמדותיו וינסה להשפיע עליו, ויהיה זה מוזר אם דווקא כאשר לפיד נכנס לפוליטיקה, הוא יפסיק לפרסם את הטור שלו.

פוליטיקאים רבים בתולדות הציונות והמדינה היו פובליציסטים ושילבו בין התפקידים בעת ובעונה אחת – כך היו הרצל, נורדאו, סוקולוב, ברל כצנלסון, ביילינסון, זלמן שז"ר, ז'בוטינסקי ואחרים. ובשנים האחרונות – יוסי שריד, אמנון רובינשטיין, בני בגין ואחרים היו בעלי טור ופוליטיקאים. ועוד לא הזכרתי את אורי אבנרי.

אני גם מתנגד לחוק הצינון לעיתונאים שנגנז השבוע – לא רק בשל עצם התנגדותי לחקיקה פרסונלית, וגניזתו של החוק עם פרישתו של לפיד מן הטלוויזיה מעידה על כך שהחוק היה פרסונלי, ולא רק כיוון שאני מתנגד עקרונית לחוקי צינון, כולל של בכירי צה"ל, אלא גם כיוון שגם היום, טובי הפוליטיקאים הם עיתונאים שעברו לפוליטיקה, דוגמת שלי יחימוביץ', אורי אורבך וניצן הורביץ.

איזה פוליטיקאי יהיה לפיד? יחימוביץ', אורבך והורביץ התבלטו גם בתקשורת כבעלי השקפת עולם ברורה וסדר יום מובהק והלכו עימם לפוליטיקה. לפי הדוגמה הזאת, ניתן לצפות שלפיד יהיה פוליטיקאי רדוד, כפי שהינו עיתונאי רדוד. רדידותו בולטת לעין במיוחד בהשוואה בינו לבין הפאנל שליווה אותו בהנחיית "אולפן שישי" – אהוד יערי, רוני דניאל ואמנון אברמוביץ'. הם העניקו את העומק והמומחיות ואילו הוא את מותג היפיוף המצחקק, והמלהג אמירות פופוליסטיות.

יש הבדל מהותי בין הגשת "אולפן שישי" לטור ב"ידיעות אחרונות". בתפקיד מגיש המהדורה המרכזית של חברת החדשות עתירת הרייטינג ביותר, יש משהו ממלכתי וסמכותי, המחייב ארשת של אובייקטיביות, הסותרת מיניה וביה את תפקידו של פוליטיקאי. לכן, העובדה שהמשיך למלא תפקיד זה, בעוד הוא רץ במקום לקראת אות הזינוק של "מרוץ הלפיד", היתה שערורייה. לא כן כתיבתו לטור שלו ב"ידיעות אחרונות", שדווקא עכשיו הופכת לחשובה יותר.

לא כך חושב יאיר לפיד, כנראה. הוא אמנם מתכוון להמשיך לכתוב את הטור שלו, אך לא למען שקיפותו כפוליטיקאי, אלא למטרות אחרות לגמרי. "איני מתכונן לשעבד את המדור הזה (ובוודאי שלא את יושרתו של העיתון המארח אותו) לדרכי הפוליטית החדשה, ובשבוע הבא הוא יחזור למתכונתו הרגילה, כולל הבדיחות על חשבונה של זוגתי-שתחיה, אבל השבוע נדמה לי שמן הראוי – באופן חד-פעמי – שאסביר מה קרה."

במילים אחרות – במקום להציג את עמדותיו, הוא מעדיף להשתמש במדור כדי להעצים את החוזקה שלו; את סלבריטאיותו. כפוליטיקאי, אין לו עוד הפריבילגיה להסתפק בבדיחותיו על חשבונה של זוגתו שתחיה. כעת, מצופה ממנו לכתוב מה עמדותיו ומה תוכניותיו בנושאים השונים. הוא מעדיף לברוח מכך, אל המחוזות שבנו אותו כמגה-סלב, ואלה הרי מחוזות הבחירה שלו כפוליטיקאי, והוא מתרץ זאת באמירה עקרונית, שלא ישעבד את הטור והעיתון למרוץ הפוליטי... כיוון שאי אפשר לחשוד ביאיר לפיד בטיפשות, כנראה שהוא בונה על הטיפשות של קוראיו.

"בלילה הקודם סיימתי לענות על מיילים וסמסים רק לקראת ארבע בבוקר," מדווח לנו בענווה אופיינית לפיד, כאומר: א. ראו כמה עניין יש בי, שעליי להקדיש לילות כדי להספיק לקרוא ולהשיב על הכול. ב. ראו כמה אני חרוץ.

"אני אדם מנוסה מאוד," מספר יאיר לפיד כבהערת אגב, ומציין "בוודאי מול מצלמות," בתארו את פגישתו עם צלמי הפפראצי שארבו לו ליד ביתו בבוקר שלמחרת. המסר הוא פתיחת המשפט, "אני אדם מנוסה מאוד," לנוכח ביקורת שהוטחה בו על חוסר ניסיונו, אף שהביקורת היא על חוסר ניסיון ביצועי; הרי איש לא יחלוק על ניסיונו העיתונאי העשיר.

עיקר הביקורת על לפיד לא התמקדה בחוסר ניסיונו, אלא בפופוליזם שלו ובבריחתו מאמירה משמעותית בנושאים שעל סדר יומנו הציבורי. לב מאמרו הוא התמודדות עם ההאשמה הזאת. "כמה מהפוליטיקאים שהתראיינו בידענות רבה לגבי תוכניותיי העתידיות (חלק מהם לא פגשתי מעודי) חזרו על הטענה שאיש אינו יודע מה הן עמדותיי. היות והטענה הופיעה בכמה עיתונים, ומפי כמה אנשים, היה ברור שמדובר במה שקרוי בשפה המקצועית 'בלון'. מהו בלון? מי שממונה על תעמולת הבחירות ממציא משפט מרושע על היריב ושולח מספר רב של ח"כים – רצוי ממפלגות שונות – להשמיע אותו במספר רב של מקומות בו-זמנית. אחרי יומיים שלושה הוא מנתח את התגובות ובודק אם ההשמצה 'נדבקה'. אם זה הצליח, ממשיכים ללחוץ בכיוון בכל הכוח. אם לא, ממציאים בלון חדש. אם תהיתם פעם איך נולדה האימא הערבייה של שמעון פרס, או האגדה על בעיות השתייה של רבין, הרי שזו התשובה: אלה היו בלונים."

הבה ננתח את התאוריה הזאת. ראשית, האיש סובל ממגלומניה רבתי. הוא כל כך חשוב, עד כדי כך ש"מי שממונה על תעמולת הבחירות" (מי זה? איזה בחירות?) טורח להפעיל בעת ובעונה אחת את העיתונים ואת הח"כים מן הסיעות השונות, והללו, ממושמעים כל כך, אצים רצים כחיילים לבצע את ההוראות ולקרוא את דף המסרים ששיננו. הלו, תרגיע. אתה לא כל כך חשוב, כדי לבנות על עצמך תאוריית קונספירציה כזאת.

ולמי יאיר לפיד משווה את עצמו? לרבין ולפרס. מאז "יש לך ממשיך" האלמותי של דוד לוי בוועידת "חירות" אחרי התפטרותו של בגין, לא היתה הכתרה עצמית כזאת של אדם את עצמו, כיורשם של נפילי השבט. ואת ההשוואה הוא עושה היישר בצלילה אנדרדוגית אל תהומות ההשמצות כלפי השניים. רבין ופרס, כפוליטיקאים ותיקים, הרוויחו ביושר יריבים רבים, שבין השאר הדביקו להם (או לא, עוד נגיע לכך) את ההשמצות הללו. רומז יאיר לפיד – גם לי, כמו לקודמיי רבין ופרס, יש יריבים המדביקים שמועות, כי הם מ-פ-ח-דים.

במאמר מוסגר – את סיפור האימא הערבייה של פרס, המציא פרס עצמו. מעולם, בשום מקום, לא נאמר שיש לפרס אימא ערבייה ובשום מקום לא נכתב הדבר. אבל פרס, בספין אנדרדוגי אופייני (מסוג הספינים שעליהם אמר עליו רבין שמנהיגות אין בונים בבכיינות), הצליח להפוך את הסיפור הזה לאמת, שכלל אין צורך לבדוק אותה. את סיפור השתיינות של רבין המציא יוסי שריד, כאשר רבין היה שר הביטחון בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והוא ראה בו יריב מר. שריד עצמו הודה בכך בראיון לישעיהו בן פורת, והוא מופיע בספר "שיחות עם יוסי שריד".

נחזור ללפיד. האמנם הביקורת על רדידותו והימנעותו מאמירה, היא בלון קונספירטיבי? אני יכול להעיד ממקור ראשון. בשנייה שבה שמעתי על הודעתו של לפיד, כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "יאיר לפיד – אסתרא בלגינא קיש קיש קריא." השתמשתי במאמר חז"ל זה אודות מטבע אחד בכד ריק הקורא קיש קיש, ובמילים אחרות, אמרתי על לפיד, שכולו רעש וצלצולים, ללא תוכן. בו ביום, כתבתי את מאמרי "אסתרא בלגינה", שבה הטחתי בו ביקורת על רדידותו ושטחיותו. כשכתבתי את הדברים, עוד לא יכולתי להספיק לשמוע או לקרוא אחרים שאמרו זאת. ומיהו "האחראי על התעמולה" ששלח אותי? הרי זה מגוחך.

והאם "האחראי על התעמולה" שלח גם את חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי לכתוב ב"הארץ": "הוא השוויצר הישראלי האולטימטיבי, שמדבר על כל דבר בעולם, אך מעולם לא אמר דבר מעניין או מקורי. כל מה שהציג עד כה היו פראזות דביקות חלולות ששכנעו רבים שהם ה'ישראלים' האמתיים."

כותב לפיד: "האמירה היתה משונה בעיניי. מכל הדברים שאפשר היה לומר עליי, ברור שדווקא זה הכי פחות סביר. הרי אין בכל מדינת ישראל אף פוליטיקאי, בכיר ככל שיהיה, שעמדותיו נפרשו בפני הקהל בפירוט רחב ומדויק כל כך. במשך שנים רבות אני כותב את דעותיי מדי שבוע, לעתים אפילו מדי יום. כתבתי 11 ספרים, אין השבעה בצה"ל שבה לא מקריאים טקסטים המתארים את תפיסת הישראליות שלי, הגשתי אלפי תכניות טלוויזיה ורדיו ונשאתי מאות הרצאות שבהן סיפרתי על מחשבותיי. אם חושבים על זה, אין נושא שלא דיברתי או כתבתי עליו לפחות פעמיים."

אך הרי איש לא חושד בלפיד שלא כתב על כל דבר לפחות פעמיים, אפילו שלוש. הטענה נגדו היא שכתב על כל דבר יותר מפעמיים, אך לא אמר כלום, כפי שהיטיב לתאר זאת פרופ' אבינרי. אך בפסקה הזו, ממשיך "השוויצר", כהגדרתו של אבינרי, או המגלומן כהגדרתי, להעפיל במדרגות הממלכתיות ומזהה עצמו עם טקסי ההשבעה בצה"ל. "אין השבעה בצה"ל שבה לא מקריאים" את הגיגיו אודות הישראליות. ואללה? אני מציע להמיר את חלוקת ספר התנ"ך, הניתן לחיילים בטקסי ההשבעה שלהם, במבחר מהגיגיו של לפיד על "הישראליות".

הנה, הגדרתו המדויקת של פרופ' אבינרי ל"תפיסת הישראליות" בה מתהדר לפיד, ועל ברכיה ראוי לחנך דורות של ישראלים: "פראזות דביקות וחלולות ששיכנעו רבים שהם ה'ישראלים' האמתיים, השונים כל כך מן החרדים שנואי נפשם (וכמובן מן הערבים). הדרה אלגנטית ומתנשאת, על גבול הגזענות, של כל מי שאיננו חילוני, אשכנזי, משכיל ובורגני."

לפיד ממשיך להתעמת עם הביקורת גם בפסקה הבאה: "למעשה, אתם עדיי: מי שקורא את המדור הזה באופן קבוע, יודע שרק בשנה האחרונה כתבתי פה מה אני חושב על..." וכאן הוא מפרט את הנושאים בהם עסק. ולא נותר לי אלא להחזיר את הקורא לעדותו של לפיד עצמו על המדור שלו: "בשבוע הבא הוא יחזור למתכונתו הרגילה, כולל הבדיחות על חשבונה של זוגתי-שתחיה, אבל השבוע נדמה לי שמן הראוי – באופן חד פעמי ..."

אחרי שהגדיר שמדובר בבלון קונספירטיבי, והוכיח שאין לו שחר, לא נותר לו, אלא להסביר "מדוע בחרו יריביי החדשים לנסות להפריח לכיווני דווקא את הבלון הזה? למה הם חשבו שזה יידבק?"

בטרם הוא משיב על שאלתו, הוא משהה את קוראיו באתנחתא קצרה: "אני מפציר בכם לא להחמיץ את האירוניה: בדיוק אותם אנשים שטענו בשבוע שעבר בלהט שזה לא בסדר שאני מקדם את העמדות שלי דרך הטלוויזיה, טענו השבוע בלא פחות להט שאין לי עמדות בכלל."

האמת היא שהביקורת עליו לא היתה על כך שהוא מקדם את עמדותיו דרך הטלוויזיה, אלא שהוא מקדם את עצמו דרך הטלוויזיה, שהוא מקדם את מועמדותו דרך הטלוויזיה. אין כל סתירה בין הביקורת המוצדקת הזאת, לביקורת המוצדקת על רדידותו.

אז מה התשובה לחידה? "ואז, באיחור הבנתי. זו בדיוק הבעייה: בתפיסת עולמם של עמיתיי החדשים, עמדות אינן דבר מפורט ומנומק שכותבים עליו אלפי מילים אחרי תהליך ממושך של מחקר וחשיבה. זה מורכב מדי, זה מנדנד, אין להם כוח להתעמק בזה. כשהם אמרו שהם אינם יודעים מה הן עמדותיי, הם התכוונו בעצם לומר שהם לא יודעים איך לסכם אותי במילה או שתיים כמו שהם מסכמים כל דבר אחר."

גוליבר בארץ הגמדים. ענק אינטלקטואלי מגיע למאורת אפסים אינטלקטואלים והם אינם מסוגלים להבין את מורכבות הגותו העמוקה. שמא, אוי לבושה, הם לא קראו את 11 ספריו... ומכאן, מחוסר ההבנה הזאת, נולדה הקונספירציה. עכשיו הכול ברור.

איך מתמודד לפיד עם הבעיה? בשיטת "ישנן בנות". "ישנן בנות ישנן בנות / שרק חושבות על בחורים / לא 'כפת להן מה שאומרים / יוצאות עם מי שרק אפשר / ולטובות כלום לא נשאר. / אם לטובות כלום לא נשאר / אז הן עושות ממש אותו דבר / והבנים חושבים אז כך / כל הבנות הן היינו הך."

לפיד התכוון להכניס עומק לפוליטיקה; עומק הגותי ואידיאולוגי שלא היה כמותו, החרוט לנצח ב-11 ספריו ובנוסח ההשבעה בצה"ל. אבל "אם חוקי הזירה הפוליטית מגדירים 'עמדה' כמשהו שאפשר לנסח בשתי מילים, אני לא יכול לפטור את עצמי מכך כבר בשבוע הראשון." ובכן, האיש גם פרגמטי. איזה כושר הסתגלות.

בלית ברירה, נאלץ לפיד לאמץ סיסמה. וכך זה נראה:

"שתי המילים הן:

איפה הכסף?

אני אחזור על זה:

איפה הכסף?

ועוד פעם:

איפה הכסף?"

דומני שמאז פלאטו שרון עם "ומה עשיתם בשביל מדינה?" לא היה פה סלוגן פופוליסטי ורדוד כל כך, כמו הסלוגן הזה, שגוליבר נאלץ בעל כורחו לאמץ, כדי להתאים את עצמו לנורמות ארץ הגמדים.

לפיד מתמודד גם עם טענת האנטי חרדיות שלו. כאן, אני מסכים שעושים לו עוול מסויים, כאשר מדביקים לו את מנוע השנאה שאיפיין את אביו. לשבחו יאמר, שהוא לא אימץ את המסרים והסגנון המתלהמים ורוויי השנאה של אביו. "אני יודע שזה מיד מקפיץ את כל מי שקיוו שאוביל קו אנטי-חרדי (ואף אחד לא מקווה לזה יותר מש"ס, כי זה הדבר היחיד שיכול להציל להם את הקמפיין הבא), אבל צר לי לאכזב אותם: אין לי עניין בשנאת יהודים, אלא רק בחלוקה צודקת יותר של המשאבים."

אכן, לא היתה תרומה גדולה יותר לקמפיינים של ש"ס מקמפיין השנאה של טומי לפיד, כפי שלא היתה תרומה גדולה יותר לקמפיין של טומי לפיד, מקמפיין "הוא זכאי" של דרעי.

אבל מיד אחרי שהוא מגדיר שאין לו עניין בשנאת יהודים, משתלח לפיד במתנחלים, בהאשמת השווא הדמגוגית, ש"הכסף שלנו" "נמצא בלא מעט התנחלויות מרוחקות שנראות כמו שווייץ, שאליהן מובילים כבישים טובים יותר מאשר בשוויץ." אז אולי בעצם הוא כן מאמץ את פוליטיקת השנאה של אביו.

וכמובן, פטור בלא הסבר פופוליסטי נוסף לשאלה "איפה הכסף", אי אפשר – "הוא נמצא במנגנונים ממשלתיים מנופחים ובזבזניים, שאינם טורחים לתת לנו שירות נורמלי." אני מבין שהוא מתכוון לשרידים המדולדלים של "האיש השמן" המופרט. הנה, עצם ראשונה למו"מ הקואליציוני על הצטרפות לממשלת נתניהו העתידית.

לפיד מקים מפלגה חדשה, שתחזיר לאזרחים את הכסף. "לכל אחת מהקבוצות האלה יש את המפלגה שלה, שדואגת לזה שהסחטנות תימשך." כלומר, המפלגות התומכות בהתנחלויות אינן מפלגות אידיאולוגיות המאמינות בא"י השלמה ובצורך להתנחל ביהודה ושומרון, אלא מפלגות אגרריות הדואגות ל"סחטנות" המגזרית של המתנחלים, שאצלם נמצא "הכסף של הישראלים האמתיים." הכה במתנחלים, והצלת את הכסף שלך. איזו דמגוגיה פופוליסטית רדודה, חלולה ושקרית.

בעצם... עדיף שיכתוב בדיחות על חשבונה של זוגתו שתחיה. הרי בטוח שאיש נפוח כמותו, לא יכתוב בדיחות על עצמו.

2. פסיקת בג"ץ על חוק האזרחות

החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירות נגד חוק האזרחות, המונע כניסת פלשתינאים למדינת ישראל בגין נישואין, נכונה וחשובה ביותר. בכך נמנע האבסורד, שבית המשפט העליון יאפשר הצפת מדינת ישראל באוכלוסיית אוייב, שעה שמתקיימת מלחמה תמידית על עצם קיומה של המדינה היהודית.

הצבעת חמישה שופטים בעד העתירה מאכזבת מאוד – לא בשל כך שהם תומכים בעתירה, שזו כמובן עמדה לגיטימית לחלוטין, אלא כיוון שהם סבורים שהתנגדותם מצדיקה ביטול חוק שהכנסת חוקקה. ההחלטה מעידה על כך שהאקטיביזם המשפטי חי ובועט. השופטים לא פסקו על פי השאלה האם החוק שחוקקה הכנסת אינו חוקי (אין לכך שחר, כמובן) אלא על פי השקפתם הפוליטית אודות החוק. שישה שופטים תמכו בחוק וחמישה התנגדו לו, וכך נקבעה ההחלטה. אולם בית המשפט אינו הכנסת, ואין זה מתפקידם של השופטים לפסוק על פי עמדתם הפוליטית.

נקודה מעניינת – השופט אדמונד לוי, היחיד שפסק נגד ההתנתקות, הצביע בעד פסילת החוק. אדמונד לוי הוא השופט האקטיביסט ביותר, ואין לו כל עכבה בפסילת חוקים שהכנסת קיבלה, אם הם מנוגדים לדעתו. בנוסף לכך, הוא תמיד מעדיף את טובת הפרט על שיקולים ציבוריים – אם זה זכותם של פלשתינאים להתאחד עם בני זוגם, ואם זו זכותם של תושבי גוש קטיף להישאר בבתיהם.

* * *

נילי דיסקין

אין כל רע בפשרות

הי אהוד. אנסה להצטמצם, הפעם זה קשה.

הטיעון שלך על הסיבות לזיונים ללא אהבה מעיד כאלף עדים שה"ניתוח" שלי נכון. אתה נותן סיבות לכך (רק צד אחד אוהב, אילו היו רק אוהבים היו פחות ילדים, היו יותר נשים בודדות חשוכות ילדים ואומללות וכד').

אני אף פעם לא טענתי שהמציאות אינה מכריחה להתפשר. (גם אני התפשרתי לא מעט בימי חיי) אבל מכאן ועד "קידוש" ההתפשרות, ואמירה שמי שמשתדל לקיים את "מותר האדם מהבהמה" הוא צבוע וצדקני – רחוקה הדרך. גם דודתך אסתר התפשרה כנראה. אבל ריבוי הגברים, זיופי האורגזמות, וה"זיונים" – גם אם הם הכרח בל יגונה אינם מגיעים לקרסולי תינוי אהבים כשיש לאדם אהבה דו-צדדית. אם לא חווית אהבה כזאת, ואתה רואה את חזות הכול בזיונים, לדעתי, אתה משול לעוור שמנסה להצדיק עולם ללא צבעים.

אין כל רע בפשרות, ובלבד שהמתפשר יכיר בכך שהן פשרות. כך עניין תוכנית בי"ס למוסיקה, ברוך טפר. חמלה, צדק, שיוויון – מקומם במארג החברתי הממוסד, בעוד שבאמנות, שוב, לדעתי כמובן, יש לטפח את המיוחד, המצויין, הכישרוני בעליל, ויש מעטים בכל דור. אחרת מקבלים מוזיאונים מלאים בקשקושים כדי "לתת הזדמנות שווה". כך (פשרה) גם עם בנימין נתניהו שהיה שר אוצר טוב, אבל אולי טיפס במעלה העיקרון הפיטרי שבו אדם מגיע לבסוף לתפקיד שבו הוא אינו טוב כי הוא עובר כל פעם יותר גבוה לאחר שהצטיין בתפקידו האחרון. דבר זה היה, לדעתי, בעוכריו. הוא אינו מנהיג אלא מונהג ונגרר אחרי הלוחצים מכל הכיוונים. אני לא יודעת אם יש לנו מועמדים טובים ממנו בקאדר הקיים, ואולי יאיר לפיד באמת נישא על גלי הפופולריות התקשורתית, אבל מי שכותב נגדו מפספס, לדעתי, את התמונה הרחבה של הגלים האלה שמבטאים סלידה מ"פוליטיקאים מקצועיים" שהפכו אמצעים (לשרוד בפוליטיקה) למטרה.

תודה למתי דוד שהעביר לעיתון את המסמך המטריד של ערביי ישראל. עמדתם מובנת, ואני מוכנה אפילו להרחיק לכת ולקרוא לה מוצדקת, אבל, רק בעולם מושלם. העולם שלנו רחוק מלהיות מושלם, וגם אם אקומם עליי עולם ומלואו, אם למדתי משהו מההיסטוריה שלנו, זה שאם יש סתירה בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית" – וזה לא בהכרח כך, אני בוחרת ללא היסוס במדינה יהודית. ולא שאני רוצה משהו אחר מדמוקרטיה. אבל, מצבנו לא פשוט. וצדק נתניהו כשאמר "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה מלחמה. אבל אם היהודים יניחו את נשקם – לא תהיה ישראל."

אני לא יכולה ולא מתיימרת להתמודד בדעותיי מול עוז אלמוג המצויין אבל לפעמים במשחק קלפים עושים "פרישמיש" לא מפני שלא היה אף קלף טוב, אלא מפני שכל המשחקים מרגישים שככה זה לא יכול להימשך. כך אני רואה את המחאה החברתית, שבין השאר העלתה את יאיר לפיד. ימים יגידו אם זה היה נכון וטוב לישראל או לא. אבל הפסימיזם – כרגע, הוא לא יותר מכתם רורשאך המעיד על הכותב ולא על מושא כתיבתו.

מצטערת שחרגתי הפעם מהקיצור. ואפילו לא הגבתי על כל מה ש"הקפיץ" אותי בגיליון האחרון.

ביי ושבת שלום.

נילי דיסקין

* * *

מרדכי אברהם

ממש "דר שטרימר" בעברית

חברים יקרים,

כמי שקרא בהנאה, תקופה לא קצרה, את העיתון האלקטרוני הזה, דבר שהתחיל אצלי בעקבות המלצת חבר, כמו זו של דני יקירנו כאן, הרשו לי להעיר ולהאיר:

קראתי שם דברים רבים ומעניינים, חלקם הגדול בנושאי היסטוריה של א"י מאז תחילת ההתיישבות – מסיפורי ראשית פתח תקווה ועד עלילות ראשוני עין גדי ומגילת הנישאים של הקיבוץ – דברים שאני בעוונותיי תמיד שמח ללמוד עוד וגם שירה וסיפורת ובענייני דיומא.

לא לכל הדעות שהובעו שם על ידי אהוד בן עזר וחבריו הסכמתי (אני בעוונותיי מודה שאני "שמאלני" וותיק ראוי לנאצה מזה 55 שנה...) אבל קראתי בעניין ובסובלנות המתבקשת מחיינו בארץ, ארץ שתושביה מביעים מגוון דעות ופתרונות לכל בעייה – המון דברים שרובם מעניינים, שמגיעים למחשב פעם בשבוע לפי בחירתו של העורך והמו"ל הנ"ל, תוך אהבת העברית וכיבוד השפה (נדיר מאד במחוזותינו!). באמת לא האח הגדול והזמר הקטן ומתעשרות ויפיופים.

 הכול היה טוב ויפה עד שנתקלתי בכמה מאמרי קללה ונאצה שכתב האיש הזה אישית בעיתונו הפרטי הזה כנגד אנשים שדעותיהם שונות משלו – פשוט קללות וגידופים בשפת ביוב, ממש "דר שטרימר" בעברית ובסגנון שאפילו ועדת האתיקה של הכנסת היתה נאלצת להגיב עליהם... קל וחומר כשמפרסמים זאת בכתב עת שאמור להיות מנומס וסובלני מהגדרתו. אז נכון שהוא הפעיל בלוג עוד לפני שהמושג ופייסבוק נולדו – אבל גם שם יש גבול לסיבולת.

היות ואי אפשר שתגיד לטבח איך לבשל – ויתרתי בצער על קריאת הדברים המעניינים כי לא הסכמתי להיות שותף בשתיקה לשיח, כביכול ציבורי, בסגנון כזה. יותר מדי דברים בחיינו כאן מתעוותים בהחמרה (אסקלציה בלע"ז) מיום ליום בגלל שתיקה סובלנית שמתפרשת כאישור והסכמה (לגיטימציה בלע"ז).

כתבתי מכתב הסבר למר בן עזר וקטעתי את קבלת העיתון.

ואל תגידו "זקן נרגן". זה לא זה. (אני גם לא זקן...)

מי שלא מאמין – שינסה לכתוב לעיתון הזה דברים למשל בזכות הסכם אוסלו שכשל, או בעניין מעמדם וזכויותיהם של חברי כנסת ערבים למשל וכו' – ויבין.

שירד עוד גשם.

שלכם מירושלים,

מרדכי אברהם

אהוד: למיטב זיכרוני זו פעם ראשונה שאני מקבל ממך מכתב מנומק, שאחרת הייתי כבר מפרסם אותו בשעתו. בדקתי, והנני לבשר לך שאתה כבר לא נמצא ברשימת התפוצה של המכתב העיתי.

מצאתי שגיאות אחדות במכתבך אבל לא תיקנתי.

אתה צודק, ה"דר שטירמר" שלי אינו מכוון לקוראים נאורים כמוך.

אגב, לא כל מה שאני מקבל ראוי לפרסום, ולא מטעמי "צנזורה" על הבעת דיעות אלו או אחרות, אלא מחשש שהמכתב העיתי ישמש פלטפורמה להוצאת דיבה, שאין בדעתי לעמוד בהוצאותיה הכספיות – או לדיעות ביזאריות כמו תמיכה ברוצח של רבין. זה אצלי הגבול.

שמתי לב שדווקא אנשים ששייכים ל"שמאל" [בעיניי אין זה שמאל כלל וכלל] אינם מסוגלים לקבל ביקורת, להגיב להתווכח בצורה עניינית, למרות שדפי המכתב העיתי פתוחים בפניהם – אלא הם מגיבים באלימות מילולית, בהשמצות, בחרם ולעיתים גם בשינאה לדיעות שאינן עולות בקנה אחד עם הדוקטרינה שלהם.

* * *

נעמן כהן

אילן גור-זאב ז"ל – על החינוך

חדר מספר 363, בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, התמלא בקהל רב. הפעם, לא היתה זו עוד הרצאה על "חינוך" אלא נאום פרידה של אחד מהמרצים הנחשבים בפקולטה, פרופ' אילן גור-זאב.

פרופ' גור-זאב גילה זמן קצר לפני כן שהוא עומד למות בקרוב ממחלת הסרטן. בשל כך, ב-4 לינואר 2012, הזמין את עמיתיו ותלמידיו בעבר ובהווה להרצאה אחרונה – שיעור: "איך נפרדים מהחיים." מלווה בצוות רפואי ושכוב על אלונקה, הוא דיבר מול קהל השומעים הנרגש. רבים התקשו להיפרד מהפרופסור הנחשב, שהיה נרגש מהמחווה. "אילן זימן לנו פגישה, בה הוא אומר לנו שלום," הגדירה דיקן הפקולטה לחינוך, עפרה מייזלס, את הכינוס, "אילן מראה לנו את המוות נכוחה מול העיניים, ולא להיבהל מכך," הוסיפה מייזלס.

אילן סיפר כיצד הגיע לאוניברסיטת חיפה: אילן מלך וילצ'אק נולד ב-1955 בשכונת חליסה בעיר התחתית של חיפה. אביו היה ניצול מטהאוזן. לימים עיברת אילן את שם משפחתו לגור-זאב. (בפולנית וילצ'אק – גור-זאבים). בגיל שש-שבע עבר לכפר אתא, ובמקום ללכת לבית הספר היה קורא שני ספרים ביום.

כאשר בנו את המגדל של אוניברסיטת חיפה אמר לעצמו: "זה המקום שעליי להגיע אליו – מקום שבו החיים הארוטיים בתוך עולם שהוא בעיקרו אנטי-ארוטי הם חיים שיש בהם אידיאל שמוטל עליי לממשו."

בגיל עשרים ושלוש, בלי תעודות כלשהן, הגיע לאוניברסיטה. סופיה מנשה (לימים פרופ' סופיה מנשה, מרצה להיסטוריה) קיבלה אותו ל"מכינה הקדם-אקדמית", ושם החל את דרכו. אמנון קומלוש לימד אותו במכינה את אהבת מקצוע ההיסטוריה, ולאחר סיום המכינה הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. את התואר השני והשלישי עשה גור-זאב בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, ובהמשך נהיה שם אסיסטנט של עדי אופיר.

בהשפעת מורו עדי אופיר, שטען שישראל היא "ערימת הזבל של אירופה, אתר ניסויים בטיהור אתני, ובעלת משטר המייצר ומשווק עוול בשיטתיות," אימץ גור-זאב את משנתו הגזענית האנטי-יהודית והאנטי-ציונית, הרצופה בשנאה עצמית של מורו, כמותו גם אימץ את ה"שיח-חדש" – "הניו ספיק" הפוסט-מודרני שלו. הוא התקדם באקדמיה והחל להתפרסם במחקריו.

גור-זאב רקח בתורתו "החינוכית" קשקוש של פוסט-מודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, פוסט-ציונות, רב-תרבותיות וסייבר-פמיניזם – מילים גבוהות חסרות פשר, קשות להבנה, ושפע של שמות המעלים את הסיכוי לקבל קידום אקדמי ותוספות שכר מבעלי "שיח-חדש"-פוסט-מודרניסטי דומה. הקשקוש שבשורה התחתונה ביטא גזענות אנטי-יהודית ואנטי-ציונית, איפשר בנוסף לקידום האקדמי צבירת פופולאריות עצומה באוניברסיטאות זרות, ורווח של נסיעות וכיבודים ברחבי העולם. וכך הגיע גור-זאב להיות פרופסור גמור לחינוך בחוג לחינוך של אוניברסיטת חיפה.

את גולת הכותרת של מחקריו ב"חינוך" ומסקנתו כיצד יש "לחנך" את ילדי ישראל הוא פרסם בספרו, "לקראת חינוך לגלותיות", רסלינג, ת"א, 2004.

הפרויקט הציוני הגיע לסיומו, טען גור-זאב, קרב הרגע שבו תחדל ישראל להתקיים כבית לאומי לעם היהודי, ומכאן שעלינו לחולל מהפכה בתפיסתנו החינוכית ולהכשיר את ילדינו לחינוך לגלותיות. אין מנוס מן "האמת המצמררת ... שלאחר מאה שנות מאבק ישראלי-פלסטיני הכרח הוא לישראלים לשלם במטבעות החיים הראויים עבור עצם החיים... גם אם ישראל תוכל להתקיים עוד דור אחד או שניים, היא לא תוכל לעשות זאת אלא בתבנית מדינית של ספרטה של מנוולים, גם אם לא תהפוך קודם לכן לספרטה בקפוטות." (עמ' 190).

"הברבריזציה של היהדות בידי הציונות" גרמה "שאין ליהודים בישראל אפשרות ריאלית לחולל כאן דמוקרטיה ליברלית." (עמ' 191-190).

מאחר "שליהודים ההומניסטיים בישראל אין עתיד... מפני שאין כאן מקום בטוח לעצם קיום החיים של קיבוץ יהודי ריבוני שאינו הופך לספרטה של מנוולים... אזי תעודתו של החינוך לגלותיות היא להבטיח שילדינו יהיו מצויידים היטב לקראת שיבה לחיים בגולה."

"על החינוך בישראל כיום," הציע החוקר גור-זאב, "לצייד את הנוער ברצון, בכלים ובכישורים שיאפשרו להם חיי מהגרים שאינם נהדפים לשוליים הכלכליים, החברתיים, המוסריים והתרבותיים בארצות שבהן השפע הוא בן בית." (עמ' 193).

החינוך לגלותיות דוחה את האופציה הישראלית-הציונית ומציע חזרה והתקדמות אל "המאבק המשיחי על גאולת העולם" (עמ' 193). מימושו של החזון הגלותי אפשרי בשתי וריאציות: האחת, "בחיי נדודים במרחב הקוסמופוליטי, כנושאיה ושליחיה של תודעה אקזיסטציאליסטית ודיאספורית." השנייה, בהקמת יבנה החדשה כמרכז של יהדות רוחנית והגונה, "כגולה יהודית בפלסטין המשוחררת מן ההגמוניה הציונית." (עמ' 199).

את החינוך הציוני של "שלילת הגולה", החליף גור-זאב בחינוך ישראלי של חיוב הגולה וחיוב חיסול מדינת היהודים – ישראל.

"יבנה חדשה"? תחת כיבוש ערבי-מוסלמי? גם כאשר התנגד אחד העם לציונות והציע את "הציונות הרוחנית" שלו, היה הדבר לא מעשי, קל וחומר היום, כיצד בכלל עלה הרעיון שניתן יהיה ליהודים לקיים "מרכז רוחני" תחת כיבוש ערבי-מוסלמי? האם מעולם לא נקראה אמנת החמאס שבניגוד להיטלר תובעת בגלוי את השמדת היהודים?

ניתן לומר שאם זה "החינוך" לילדי ישראל אותו מנפק "החוג לחינוך" באוניברסיטת חיפה, מוטב היה שייסגר. אילו ידעו כל המחרימים את אוניברסיטה חיפה, מבפנים ומחוץ, שחינוך לחיסול ישראל הוא תוצאת המחקרים בה, מן הסתם לא היו מחרימים אותה אלא תורמים לה כספים רבים...

חזרה בתשובה

בשנת 2010, לקראת סוף ימיו, הזדעזע ונחרד גור-זאב מתוצאות הרעל שנשפך מ"מחקריו" (החינוכיים) על נפש הנוער הישראלי. יום אחד הוא הגיע עם אילן פפה כדי להרצות בירושלים בנושא "הצלת החופש האקדמי באוניברסיטאות הישראליות". אחד המרצים הציע להתמיד בהפצצת תל-אביב "עד שיבוא השלום". והנה לתדהמתו אחזה אקסטזה בנוער האשכנזי משכונת רחביה שהשתתף בכנס. ההתלהבות המעין-דתית של ילדי ישראל מחזון ההפצצה של "תל-אביב" עד בוא "השלום" באה לידי ביטוי במחיאות כפיים נלהבות ובעיניים בורקות.

אילן פפה הסיק את המסקנות. הוא החליט לרדת מהארץ לאנגליה. שם הוא ממשיך את פעולתו להחרמת אוניברסיטת חיפה, לחיסול ישראל, ולהקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה.

אילן גור-זאב, באחרית ימיו, הסיק מסקנה שונה. הייתה לו תובנה חדשה. הוא הבין לבסוף שכל הקשקוש הפוסט-מודרניסטי, פוסט-קולוניאליסטי, פוסט-ציוני, רב-תרבותיות וסייבר-פמיניזם – שלו ושל עמיתיו ל"שיח חדש", יש לו מובן אחד – זוהי האנטישמיות החדשה. הוא כתב: "ההתגייסות להריסתה של ישראל היתה למלאכת הקודש האחרונה שעוד נותרה לו לאדם הפרוגרסיבי המערבי. עוצמה המחברת בין הערצת פוקו, דלז וז'יז'ק, התמלאות הכרס בכתבי אילן פפה וההתגייסות להגנה על זכותו של מוחמד בּכּרי להציג במודע מיצג כוזב של רצח עם בסרט "ג'נין ג'נין", שהרי ישראל היא הסוכן הישיר, הגס והאלים ביותר של ההיגיון הקולוניאליסטי של הציוויליזציה היהודית-נוצרית. אין בנמצא מעין-כפרה מטהרת אלא בטריפה אקסטטית של בשר "הלווייתן" היהודי-נוצרי המועלה לעולה. מדינת ישראל היא הנציגה המובהקת של מהות כוחות השחור הקולוניאליסטיים, כפי שמבינים אותה נציגי שחרור המחשבה המערבית כגון ג'ודית בטלר, סלבוי ז'יז'ק, ז'וזה סראמאגו, הוגו צ'אווס, אנטוניו נגרי ופיטר מק'לרן, ובמקומותינו מדובר בדמויות פרוגרסיביות כיהודה שנהב, אילן פפה, עדי אופיר, חיים לוסקי, יצחק לאור, אראלה אזולאי, אדם טננבאום ועוד גיבורי התרבות התל-אביבית העכשווית. זוהי האנטישמיות החדשה."

אילן גור-זאב חזר בתשובה.

צליבתו מחדש של היהודי כישועה אקסטטית מאת: אילן גור-זאב 25/03/2010

http://www.acheret.co.il/?cmd=articles.364&act=read&id=2181

ב-4 בינואר 2012, בנאום הפרידה שלו, כמשחזר את נאומו האחרון של סוקרטס בפני תלמידיו, בלי "אפולוגיה", ובלי הווידוי היהודי, סיים גור-זאב דבריו:

"ואם אני יכול לסיים חלקי במפגש הזה שבו אני נפרד מכם אחרי כל כך הרבה שנים של תשוקה להיות חלק מהעשייה הזו – אז אני אומר לכם שלום ותודה אין סופית על האפשרות להיות חלק מהחבורה הזו, מתוך תקווה שתמשיכו לחנך לביקורתיות, לחנך להתעלות אבל קודם כל ממקום של אהבה."

לחוזר בתשובה מובטחת מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, בגן עדן תהא מנוחתו.

למחרת הרצאתו האחרונה נפטר גור-זאב בבית החולים האיטלקי בחיפה. ונטמן בבית העלמין "גן עדן" בעין כרמל: http://www.cemetery.org.il/gallery.html

יהי זכרו ברוך.

אהוד: לא יאומן כי יסופר! – קשה לי להאמין שפרופסור באוניברסיטת חיפה, בתחומים שבהם עסק המנוח, לא קרא את קובץ הראיונות "אין שאננים בציון" ובייחוד את הראיון עם פרופ' גרשם שלום, המתאר בדיוק תלושים יהודיים כמוהו. אבל זהו כנראה דור מוזר ביותר של פרופסורים "דיאספוריים", שמומחיותם בשנאת ישראל רבה יותר ממומחיותם בהיסטוריה ובידיעת העובדות. אני משער מה גרשם שלום היה אומר עליו, בדומה למה שאמר על ג'ורג' סטיינר.

* * *

אלכס סופרון

"לעזאזל – ההחלטות האלה!"

חוסר היכולת של רבים מאיתנו, וביניהם ידידיי וקרוביי, להחליט היכן מונחת הנאמנות שלהם למדינת ישראל – ומה מישקלה וערכה של נאמנות זו – מזכירה לי את הסיפור הבא:

לפני שנים רבות איכר בעל משק קטן היה זקוק לעזרה בעבודות שונות. הלך ומצא פועל שהסכים לתנאי התעסוקה.

ביום הראשון לעבודתו בגן הירק סיים את משימותיו בעידור ובקילטור השטח במחצית הזמן המקובל.

למחרת, הטיל עליו המעביד לנקות את לול התרנגולות מזבל העופות המצטבר וגם כאן סיים את העבודה עד צהרי היום.

ביום השלישי האיכר ביקש ממנו למיין ולהפריד בין הביצים לפי הגודל – קטנות, בינוניות וגדולות. לאחר שעות אחדות חזר האיכר לבדוק את התקדמות העבודה ולמרבה הפלא מצא את הפועל שוכב חצי-מעולף על רצפת המחסן עם מגבת רטובה למצחו, כאשר מרבית הביצים עדיין בארגז לפני מיון. כאשר ביקש האיכר הסבר לתופעה, השיב לו הפועל:

"לעזאזל – ההחלטות האלה!"

* * *

שגית הורוביץ

חורף בספארי

החורף הגיע ואי אפשר להתכחש לו. אמנם בספארי ההתארגנות לחורף התחילה כבר מזמן, אבל עכשיו שהגשם מגיע בעוצמות כאלו כבר אי אפשר להתעלם

בשטח הפתוח: מדי יום, בשעות אחר הצהריים, מרפדים המטפלים את הסככות בשטח הפתוח בכמויות גדולות של חציר, כדי שכל עדרי בעלי החיים שנמצאים שם, יוכלו להצטופף ולהתחמם אחד עם השני וגם בעזרת החציר. את האוכל של בעלי החיים מניחים במרכז השטחים הפתוחים ולא על השבילים כדי לא להפריע לבעלי החיים בארוחתם בזמן הגשם ולאפשר למבקרים ולעובדים לנסוע על הכביש העליון של הספארי כשהאגם עולה מעט על גדותיו.

בתוך גן החיות: בתי הלילה של בעלי החיים שבגן החיות מחוממים באמצעות תנורים, מנורות חימום וכמובן חימום תת ריצפתי מפנק (בעיקר לקופי האדם). גם התצוגות של הזוחלים מחוממות, הן בתי הלילה והן החצרות עצמן, שבהן יש לבנות חימום שמכוסות באדמה עוד ענפי עץ דקורטיביים מחוממים מבפנים. כך, לעיתים, מבקרים מתבוננים בתנינים או בצבים ולא מבינים מדוע הם לא זזים ממקום רבצם. הסיבה לכך קשורה בעובדה שהם מוצאים לבנת חימום כזו ונהנים מחומה במשך שעות ארוכות.

סרט וידאו של הגשם בספארי: http://youtu.be/_bgNvJmDk1Q

[דבר המפרסם]

דבר המערכת: "דבר המפרסם" או הודעות על ספרים חדשים ועל אירועים תרבותיים ואחרים – הם אצלנו חינם, ושילובם נקבע על פי העניין שיש בהם לנמעני המכתב העיתי, וכן שיקולי מקום, ויכולת עריכה לטפל בחומר הרב המגיע אלינו. אנחנו מבקשים לקבל את החומר רק בקובצי וורד עברי וללא שום גרפיקה ותמונות אלא טקסט בלבד. אגב, תמורת חצי מיליון דולר נטו נפרסם גם משהו שמנוגד למצפוננו ושלא היינו מפרסמים אצלנו אפילו בחינם.

* * *

ביום השנה למותה  של יקירתנו

מינה גוטרמן ז"ל

נעלה לקברה בבית העלמין שבמדרשת בן גוריון

ביום ששי, א' באדר תשע"ב, 24.2.2012

בשעה 14.00

המשפחה

* * *

משה גרנות

אהבה ומסתורין

על ספרה של מרגלית מתתיהו – "הספק – סיפורים קצרים"

הוצאת בת-אור, 2010, 104 עמ'

למשוררת מרגלית מתתיהו יש זכויות רבות בתחומים מגוונים – הפקת סרטים על ספרד ויהודיה, תרגום שירה עברית לספרדית, ספרי שירה בעברית ובלדינו, תפקידים מרכזיים באגודת הסופרים ובאקו"ם – אבל בעיניי גולת הכותרת של מפעליה היא המסירות ללא גבול שלה להנצחת קורבנות השואה מבין יהודי יוון, הנצחת תרבותה של יהדות זו, שבאה עליה הכורת במלחמת העולם השנייה, וששרידיה עלו לארץ ישראל. שירתה ומחקריה על העיתונות היהודית של שאלונקי חושפים את אהבתה הגדולה למורשת שספגה ממשפחתה שעלתה ארצה משם.

עיקר מפעלה התרבותי הוא השירה בעברית ובלדינו, שירה הנעגנת בנופיה של יוון ובתרבותם של יהודיה. הרי דוגמית של שיר שנכתב על צהריים בכיכר המוזיאון הארכיאולוגי באתונה:

...

לבד.

חושבת על טביעת הזמן בחומר –

כדי ענק, פסלי גוף מתכתי,

פני אבן עטורי צמות שיש

מאתונה, כרתים, מיקניס

חומרי אדמה בצבע נפש –

העיר זורמת בקול מנסר,

חגיגת יונים בכיכר.

שוב שמש על פניי.

אישה קטנה מהלכת בשחורים כמו צמחה מן העבר –

ענן כיסה את השמש.

נעשה קצת קר.

כלב הניס את היונים.

עוד מעט אקנה ערמונים אצל הזקן בפינת הרחוב.

טעמם יעלה על לשוני את מתיקות קולה של אימי.

נקודה בזמן.

("בכיכר המוזיאון" מתוך – "להעיר את השתיקה", עקד, 2003, עמ'33-32)

השיר מרמז על העבר וההווה של יוון, ואת הנוכחות הפמיליארית של מתתיהו עצמה בתוך ההוויה מפעימת הלב הזאת – בערמונים שהיא קונה אצל הזקן בפינה של כיכר המוזיאון היא חשה את מתיקות קולה של אימה.

הספר שלפנינו הוא ספר הפרוזה הראשון של מרגלית מתתיהו אחרי חמישה-עשר קבצים של שירה בעברית ובלדינו, אלא שהפיוטיות הטבועה בה אינה מניחה לה, וכמעט בכל אחד משמונת הסיפורים שבקובץ ימצא הקורא שורות הראויות להיכלל בשירים. הרי דוגמה שירית בה תגובת הגוף לגעגועי האהבה:

"...הירכיים הצעירות והנאהבות השיבו בתנועות ממריצות עד שנשפכה אל תוכן האהבה, והצימאון הלך וגבר וגבר..." (עמ' 17).

ודוגמה נוספת:

"היא עמדה מול שקיות הניילון שלה, הן קראו לה מן הקרעים, והיא נעתקה מן המציאות אל אין מקום, מרחפת בחלל, מכורבלת בין הרצועות הנעות, כמו בין שכבות צמר גפן, אוטמות..." (עמ' 70).

שמונת הסיפורים שבקובץ נוגעים בשני אספקטים המאפיינים את השירה הרומנטית – אהבה (גן עדן אבוד) ומסתורין.

בסיפור "האיש משדה התעופה" הדוברת איבדה את אהוב ליבה, זה שהיא חיה עימו עשרים שנים של אושר מטורף, והיא כמהה לאהבה חדשה, ונמשכת בכבלי קסם אל שדה התעופה בארץ ובשאלוניקי. למרבה הפליאה, היא באמת מוצאת מושא לאהבה, גבר שגם כן איבד את נערת חייו. למרות ההסתברות האפסית שהיא תפגוש אותו שוב בשדות התעופה – היא פוגשת אותו, כאמור, גם בשדה התעופה בארץ וגם ביוון, לשם היא נמשכת בלי להבין מדוע. ולא רק זאת, המקרה מזמן לה פגישה עם האיש באותו מלון, ואם לא די בכך – השמות שלהם דומים – מריו ומירי. כדי להשלים את תמונת המסתורין שבסיפור – הוא משובץ בשלושה חלומות של הגיבורה: בחלום ראשון הגבר הזר הזה מציל אותה מכלבים שמתנפלים עליה (עמ' 16-14); בחלום שני היא עוברת לדירה מוזנחת, ולא מבינה מדוע עשתה את הצעד הזה (עמ' 34); בחלום השלישי היא עוצרת רכבת בנסיעתה כי שכחה את התיק שלה בתחנה. גבר צעיר, שחקן, מחזר אחריה כשאברו מתנדנד בתוך מכנסיו הפתוחים (עמ' 46-44).

בסיפור "מדרגות של חצות" מסופר על אישה נשואה, ואם לילדים, המתגנבת בלילה לחדר המדרגות כדי לזכות בחמש דקות של קרבה אל אהובה.

בסיפור "הפגישה" מסופר על אישה הנמשכת אל גבר זר שפגשה במצפה שעל מלון הילטון בירושלים, נענית לפניותיו להתעלס עימו בבית מלון כשהוא מגיע לרגל עסקיו לירושלים, והיא סבורה שמשיכתה לגבר הזה, ורתיעתה ממנו, נובעות מריחו המזכיר לה את ריח בנה הטנקיסט.

בסיפור "הסכין" הגיבורה מתגעגעת לאהוב ליבה (כמו בסיפור הראשון), ומספרת את סיפור אהבתה של אימה לגבר זר, ניצול שואה, שקודם התגורר בדירתם הצפופה, ואחר כך התגורר בדירה קרובה, שקשר העין בין שני החלונות איפשר לאם לחמוק לדירתו לרגעים מעטים של אושר בתוך שיממון הנישואין שחוותה.

בסיפורים "האיש משדה התעופה", "הסכין" ו"טיול של שבת" – הגיבורות הן נצר ממשפחות יהודיות ילידות יוון, ובסיפור בראשון הגיבורה אפילו מדברת יוונית. הנה כי כן גם בפרוזה הביאה עימה מרגלית מתתיהו לא רק את הנימה הפיוטית משיריה היפים, אלא גם את הנושא העיקרי של שירתה ומחקריה – יוון ויהודיה.

ועוד דבר, בספר מתוארות התעלסויות של הגיבורות עם אהובי ליבן (ראו לדוגמה עמ' 74, 79-78, 90-89), אבל, שלא כמקובל בספרות העכשווית – אין במקומות אלה לשון בוטה ופרטי פרטים של טכניקת האהבה, אלא רמיזות המענגות את הקורא בעדינותן.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

ותודה לחמאס – תאוות השלטון של השבט – מעל לכול!

השבוע ערך איסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאסטן-עזה, ביקור בתוניסיה. זה היה ביקור ממלכתי, על פי הזמנה רשמית ששלחה לו ממשלת תוניסיה, אשר התנועה השלטת בה היא אחות אידיאולוגית תאומה של חמאס. שם התנועה הוא "אלנהדה", "התחייה", במשמע התחייה האיסלאמית. הביקור התקיים למרות התנגדות אש"ף, שכן על פי גישת אש"ף, הנייה אינו ראש ממשלה מאז שפוטר על ידי אבו-מאזן בעקבות השתלטות חמאס על עזה ביוני 2007.

לביקור הזה יש כמה מרכיבים חשובים:

תוניסיה מכירה בממשלת חמאס כממשלה לגיטימית, מבלי שתאמר של מי הממשלה, כדי לא להסתבך עם אש"ף. בפועל מכירה תוניסיה בכך שיש שתי ממשלות פלסטיניות: אחת בעזה של הנייה, ואחת ברמאללה של סלאם פיאד.

בשדה התעופה קיבלו את פני הנייה, בטקס רשמי, ראש ממשלת תוניסיה, חמאדי אלג'באלי, ומנהיג תנועת "אלנהדה", ראשד אלע'נושי. חמישה ימים של ביקור ממלכתי איפשרו לאורח להיפגש עם שורה ארוכה ומגוונת של אנשים במעמד רשמי, מהנשיא מנצף אלמרזוקי (חילוני לחלוטין), ועד שרי המדינה. מכאן שההכרה התוניסאית בממשלת חמאס אינה מצומצמת לכמה איסלאמיסטים, אלא מקיפה מגזרים אחרים. עם זאת, יש לציין כי ההכרה היא לאחר מעשה, לא מלכתחילה.

התוניסאים כלל לא טרחו להודיע לשגרירות אש"ף על הביקור, ואנשי השגרירות לא השתתפו בקבלות הפנים להנייה, כאילו שאין להם שום עניין עם הנייה, והתוניסאים תומכים בכך.

הנייה ביקר בעיר סידי בו זיד, שבה שרף את עצמו למוות לפני שנה מוחמד בו עזיזי, באירוע שהצית בהפגנות את זירת תוניסיה נגד נשיאה שאולץ לברוח, ואחריה – את רחובות מצרים, לוב, תימן, מרוקו וסוריה (רשימה זמנית). ביקורו זה של הנייה נועד להצדיע לאותו בחור שבמותו ציווה לערבים את מה שיש המכנים "האביב הערבי" – תופעה שהביאה לשלטון את אחיותיה האידיאולוגיות של חמאס בתוניסיה, במרוקו ובמצרים, ועוד היד נטויה.

תוניסיה אינה לבד: סיורו הבינלאומי הראשון של הנייה החל במצרים, בסודן ובטורקיה, ואחרי תוניסיה הוא ימשיך את מסעו לקטר ולבחריין. קטר חשובה במיוחד, נוכח העובדה שערוץ אלג'זירה הפועל ממנה התגייס לאורך השנים למען חמאס, והיה לו חלק חשוב בקיבוע הלגיטימיות של ממשל חמאס בעזה בתודעת הערבים.

חמאס יפתח משרד בתוניס, שיהיה מעין "שגרירות" של חמאס, במקביל לשגרירות של אש"ף.

בתוניסיה נפוצו שמועות כי הנייה דן עם מארחיו על המעבר של משרדי חמאס-חוץ מדמשק לתוניס, המזכיר את מעברם של ערפאת וכנופייתו מביירות לתוניס ב-1983. חמאס פוסע על עקבותיו של אש"ף.

בין אם רצינו ובין אם לא, ברצועת עזה קמה מדינה הנתפסת בעולם הערבי וגם מעבר לו כמדינה קיימת שיש להתייחס אליה ככזו. ממעמד זה הוא נושא ונותן עם אבו-מאזן, המבין לפני כל אחד אחר מה שקורה בעזה. הוא מברך על כך ומודה לחמאס על שפטר אותו מהצרות הבלתי פתירות של מלחמות בין בני המשפחות בעזה, שהוא וחבריו ברמאללה מסתכלים עליהן בבוז ובשאט נפש בגלל אופיין השבטי ובשל הרקע הבדואי של רבות מהמשפחות בעזה. האינטליגנטים הבורגנים של רמאללה מעולם לא הרגישו אחווה או שותפות גורל עם בני המדבר המצטופפים בעזה.

ההסכמים הנחתמים מפעם לפעם בין אש"ף ובין חמאס הם "הסכמי מראה", כלומר הצדדים אומנם מסכימים על טקסט אחד, אך כל צד מפרש אותו ההפך, על פי ראות עיניו. אש"ף חותם על המסמך כדי שאנשי חמאס יסתפקו בעזה ולא ינסו לקחת ממנו את יהודה ושומרון, ואילו תנועת חמאס חותמת על המסמך תוך הכרה מילולית באש"ף, אבל במטרה לסלק אותו מהשטח ולהשתלט על מוסדות הרשות הפלסטינית. שני הצדדים מכירים כל אחד את כוונות האחר, ולכן לא יוצא שום דבר רציני מההסכמים ביניהם למעט דבר אחד: הכרה הדדית של שני הצדדים בעצמאות של כל אחד מהם ובריבונותו על השטח שבו הוא שולט. חמאס הפך בעצם לאש"ף של עזה.

הנייה חושף את השקר

בשלב זה של ההיסטוריה, חמאס משקיע את מרצו לא בג'יהאד נגד ישראל אלא ב"ג'יהאד הבנייה" של מדינה איסלאמית ברצועה, עיצוב מוסדותיה, כלכלתה ויחסי החוץ שלה. ובכך עבר חמאס מתנועה אידיאולוגית-ג'יהאדיסטית לתנועה אינטרסנטית-שלטונית. הוא לא הפך לתנועה ציונית, אבל השעיית הג'יהאד כבר זיכתה את חמאס בכינוי "משמר הגבול של הציונים" מצד דוברי ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, המתנגד עקרונית לכל הפסקה במלחמת הקודש נגד הציונים. לדעת חברי הג'יהאד, חמאס בגד בערכיו ובמטרה שלשמה הוקם ובשמו – "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" – האמור לחייבו לא להניח אפילו לרגע את חרב הג'יהאד. זוהי הסיבה שאנשי הג'יהאד האיסלאמי ממשיכים לירות טילים על ישראל, בניגוד לדרישת חמאס מהם לחדול מכך בעת הנוכחית.

משמעות חשובה של הקמת מדינת חמאס בעזה היא שבפועל, לא בהצהרות, חמאס מוותר על פלסטין. דבר זה עולה בבירור מניתוח דבריו של הנייה באחד הנאומים שנשא בתוניסיה, המבטא היטב את תרבות רטוריקת-השקר של מנהיגי המזרח התיכון. בנאום חוצב הלהבות הוא צעק באוזני ההמון כמה אמירות שנועדו להסיר מחמאס את אשמת מי שחדל מהג'יהאד תמורת כיסא, משרה, שכר ותנאים: "איננו מוותרים על זכויותינו בפלסטין," כלומר הם בפועל ויתרו, אך הוא אומר שהם לא ויתרו, רק כדי לכסות על בושת הוויתור. "לא נוותר על ירושלים ואלאקצא," כלומר בפועל ויתרנו. "לא נמעל בפיקדון שהופקד בידינו," כלומר בפועל מעלנו בתפקידנו כלוחמי הג'יהאד. "דם חללי המהפכה בתוניסיה נשפך בדרך לשחרר את ירושלים ואלאקצא," – משפט המוכיח כי דברי הנייה על ירושלים ואלאקצא אינם אלא דמגוגיה נבובה, שכן 600 תוניסאים נהרגו בחודש של הפגנות נגד הנשיא הקודם, זין אלעאבדין בן עלי, בגלל השחיתות, האבטלה, הדיכוי והעוני, ולא בגלל ירושלים ואלאקצא. "לא נבקש כסף ולא נקבל כסף תמורת ויתור על ירושלים ואלאקצא." – בפועל ביקש הנייה ממארחיו לפעול למען העברתם של הכספים לשיקום עזה לידי חמאס ולא דרך ממשלת פיאד ברמאללה.

מדינות ערב הבטיחו כספים אלה לפני שלוש שנים, מיד אחרי מבצע "עופרת יצוקה", אך עד היום לא הגיעה לעזה פרוטה אחת מהם, בשל המחלוקת בין אש"ף וחמאס: אש"ף טוען כי הוא בעל הבית על הרשות הפלסטינית, הוא הנציג שלה בליגה הערבית ולכן הוא זה שאמור לקבל את הכסף ולחלק אותו על פי ראות עיניו. חמאס טוען כי הוא הריבון בפועל ברצועה, ולכן יש להעביר את הכספים אליו כדי שאנשיו יחליטו למי הם ניתנים ותמורת מה. המחלוקת הזו מנעה עד היום את העברת הכסף הערבי ליעדו – שיקום עזה. מדינות אירופה ואמריקה, לעומת זאת, אינן רואות שום בעייה להעביר לעזה כספים "לצרכים הומניטריים" המעשירים את מושחתי חמאס.

ישראל מפרנסת את הנשבעים להשמידה

השלטון שבידי חמאס גרם לחלק מאנשיו לנצל את מעמדם לקידום חשבונות הבנק שלהם, ויש בין מנהיגיהם אנשים שהיו גונבים חלק מהכספים שהבריחו במזוודות ממצרים, ורוכשים בהם דירות ובתים בעזה ובמקומות אחרים. מינוי קרובים ומקורבים הוא שם המשחק הפוליטי ברצועה, בדיוק כמו במוסדות הרשות. משטרת חמאס מושחתת ואכזרית, ורבים מבני עזה – שהתאכזבו באופן דומה מאש"ף ומחמאס – מתגעגעים לימים שישראל, כן ישראל, שלטה בעזה. מישראל הם לא ציפו ליחס הוגן, אך הם דווקא קיבלו אותו ממנה, כל עוד לא עסקו בטרור. מאחיהם, אנשי אש"ף בעבר וחמאס עכשיו, יש להם ציפיות, אך כדרכו של כל שלטון ערבי, הציפיות והמציאות רחוקות זו מזו כמרחק שמיים וארץ.

איראן שמה לב לשינויים שחלו באופיו ובהתנהגותו של חמאס וחדלה להעביר אליו כספים. בשל המשבר הכספי, לא יכולה ממשלת חמאס לשלם משכורות, ורק בזכות העברתם של כספי המיסים מישראל לרצועה, יכולה ממשלת חמאס לתפקד. גם זהו אחד הפרדוקסים של המזרח התיכון: ישראל מפרנסת את הזועקים כי נשבעו להשמידה.

 ברור לכל שחמאס עשה לישראל שירות גדול בכך שפילג, ובעצם ריסק, את החלום הלאומי הפלסטיני והוכיחה "לקרוב ולרחוק" שכל הסיפור הלאומי הפלסטיני לא היה ולא נברא, לא יצא מתחום הסיסמה ולא הפך מעולם למציאות. השבטיות עודנה חיה ובועטת, וכל הסיסמאות על קיומו של עם פלסטיני נועדו רק לזרים בני המערב, ובכללם הישראלים, למרות שאיש באזור הזה אינו מאמין בהן, בדיוק כמו שהלאומיות העיראקית התבררה כבלתי קיימת, או הלאומיות הסורית שמרחץ הדמים של השנה האחרונה הוכיח כי אינה יותר מסיסמה נבובה. על ישראל להודות לתנועת חמאס על שחשפה בפני העולם כולו את האמת.

   סיסמאותיו של הנייה חושפות גם את השקר של התנועות האיסלאמיות, כי מה שמניע אותן הוא יצר השלטון. כך זה במצרים, וכך זה בתוניסיה שלא במקרה בהן נערך ביקורו הראשון של הנייה מחוץ לרצועה: אחוות התנועות האיסלאמיסטיות, אלה הפועלות על פי תורת "האחים המוסלמים", אשר סיסמת "האיסלאם הוא הפתרון" בגרונן, ותאוות השלטון, הכספים והכבוד בידיהן. האומנם האיסלאם הוא הפתרון לרעב? לאבטלה? לבערות? לאלימות? לעוני? למחלות? להזנחה? מנהיגי התנועות האיסלאמיות, כמו מנהיגי התנועות הלאומיות, זועקים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר, הפוך. הם מנסים לשכנע את מאזיניהם בשקר שאפילו הם אינם מאמינים בו. השבטיות היתה ועודנה שם המשחק האמיתי, וכל הדברים האחרים אינם אלא כיסוי.

לתוך מלכודת זו נופלים בני המערב, והישראלים בתוכם, שאינם מכירים את התרבות במזרח התיכון וחושבים שאם פלוני בו אומר משהו, הוא אכן מתכוון למה שהוא אומר. הם אינם מכירים את תרבות ה"יעני", ה"כאילו", המאפיינת כל כך את המזרח התיכון. כך למשל, אם מישהו אומר למערבי: "כולנו חושבים כך," הוא יכול להיות בטוח שמעטים מאוד חושבים כמו הדובר, אבל הם לא יאמרו את זה לזר, כדי שלא ידע שהם חולקים זה על זה.

המסקנה המחויבת מכל האמור לעיל הוא שעל ישראל להתרחק מהשקרים המכוננים את הנרטיב "הפלסטיני" ולצעוד עם שכניה הערבים לעבר הפתרון היחיד המתאים באמת לרוח המזרח התיכון: שמונה מדינות שבט על בסיס השבטים העירוניים של יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טול-כרם, קלקיליה, החלק הערבי של חברון, ועזה שהיא ממילא כבר מדינה. על ישראל לשמור בידיה לעולם ועד את המרחב הכפרי ברחבי יהודה ושומרון, ואף להציע לתושביו אזרחות ישראלית. ההשפעה הדמוגרפית של צעד כזה היא מועטה, אך התועלת הטריטוריאלית היא עצומה, שכן כך יישארו כל היישובים היהודים ביו"ש תחת שלטון ישראל, ולרוב הגדול של הערבים החיים בערים תינתן האפשרות להקים מסגרות מדיניות המתאימות לתרבות השבט של המזרח התיכון.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 181.

* * *

אלישע פורת

"מרה-שחוירני'ק"

לאבא קובנר, לזכרו

בִּנְעוּרַי הָרְחוֹקִים, עַל מִדְרָכָה

צָרָה, בְּאֶמְצַע הַקִיבּוּץ, פְּגָשָׁנִי

פַּעַם אַבָּא קוֹבְנֶר הַמְּשׁוֹרֵר:

"נוּ, מָרָה-שְׁחוֹירְנִי'ק שֶׁכְּמוֹתְךָ"

נָזַף בִּי וְהֵישִׁיר אֶל תוֹךְ

עֵינַי "צָרִיךְ לִחְיוֹת בָּחוּר!"

וַאֲנִי, לְעֵת כְּנִיעוֹתַי לְמָרָתִי הַשְּׁחוֹרָה,

שָׂרָתִי הַחֲשׁוּכָה, מְשַׁנֵּן לְעַצְמִי

וּמְנַגֵן בְּקוֹלוֹ שֶׁלוֹ הָרָחוֹק:

"מָרָה-שְׁחוֹירְנִי'ק, צָרִיךְ לִחְיוֹת!"

מתוך ספר השירים החדש של אלישע פורת – "פחיתה" – העומד לראות אור בקרוב מאד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

* * *

יצחק  שויגר

העיר מהגוני מהדרת את נשותיה

סוף סוף את עונה בטלפון. כל השבוע אני מתקשרת ואת לא עונה.

מה את רוצה, אני כל הזמן בהפגנות.

איזה הפגנות על הראש שלך. מה נהיית פוליטיקאית?

איזה פוליטיקאית אני הולכת להפגנות של הנשים נגד הדתיים. כל ערב אני בעיר אחרת.

מה קרה נעשית פמיניסטית?

מה פתאום פמיניסטית, אני אישה שיודעת את מקומה.

אז למה את בהפגנות?

צריך להיות מעורב בחיים. קראתי עכשיו אחלה ספר שמדבר על הגיל השלישי משהו כמו,  תהיה צעיר בשנה הבאה, ושם הוא אומר שצריך לגלות מעורבות בחיים, אז אני מעורבת.

אבל זה לא מספיק, את צריכה פעילות.

קודם כל יש לי פעילות. אני מכינה שלטים ויש שם הרבה טלוויזיה. כי שמגיעה טלוויזיה אז כולם שמחים. אז אתמול בהפגנה בבית שמש החזקתי שלט "מי שרוצה לבלות איתי את הלילה ב-200 שקל ייגש אלי אחרי ההפגנה."

נו וזה הצליח.

בוודאי עמדו אצלי בתור שלושה דוסים ובחרתי באחד צעיר עם זקן שחור. זה קצת מדגדג אבל בשביל 200 שקל כדאי לסבול.

זה הכול?

וגם בהפגנה בירושלים מכרתי לכמה דוסים את הביריות הישנות שלי. את זוכרת אלו שהייתי משתמשת בהופעות במועדון כשהייתי מתפתלת על המוט. וגם את התחתוני-חוטיני האדומים, את זוכרת, אלו  שקיבלתי מהרוסי השמן  הדוס, אחרי הארוחה ההיא באשדוד.  בשבילם קיבלתי מחיר טוב.

ואללה איזה ארוחה זאת היתה. באמת היו תחתונים יפים. היה כדאי בשבילם לרקוד אחרי האוכל. רק זה קצת היה לא יפה שהוא דרש ממך למדוד וללבוש אותם כשהיית באמצע הריקוד על השולחן לפני כולם.

למה? אני לא מבינה מה את רוצה. הגבר משלם הוא מקבל.

אז ככה כל ערב את בהפגנה?

לא. הנה אתמול דווקא לא היתה הפגנה. אז הלכתי לאופרה על העיר מהגוני שהיתה במשכן האומנויות.

הופה. נעשית אינטליגנטית הולכת לאופרה.

 למה את אומרת? אני תמיד הולכת, זה מאוד יפה. שרים יפה ותמיד מישהי אוהבת את מישהו והוא הורג אותה או היא אותו או הם מתאבדים. וכולם יודעים את הסוף אבל הולכים עוד ועוד, כי זאת מוסיקה יפה. אבל אתמול זה היה משהו מיוחד. כתבו את זה על התקופה בגרמניה בשנת השלושים כאילו שהשתנה משהו. זה היה כאילו על לאס וגאס אבל זה היה כמו על תל אביב. זה הכול אותו דבר. כולם רוצים כסף. מי שאין לו כסף לא שווה כלום.  אז כשאני מבקשת כסף בשביל לרקוד עם החוטיני במסעדה, את אומרת שזה לא בסדר. אבל הזמרות יכולות לשיר באופרה שהו זונות והם רוצות כסף. והשחקנית הראשית אפילו אמרה, כמו שהיה כתוב בעיתון, שהיא מוכנה אפילו לשיר בעירום, שזה יפה ושזה עולם חדש. אז מה. זה בסדר? רק אני לא בסדר.

את באמת צודקת. באמת כל הדוסים החרמנים האלה רק חבורת צדקנים. אם הם מקבלים זיקפה מאישה באוטובוס וגומרים במכנסיים כשהם שומעים קול של אישה אז יש להם בעייה.

תאמיני לי, אם החרדים היו באים לאופרה, מהגוני, היו צריכים לעשות להם קומה נפרדת. כי  מי יודע מה הם היו עושים אם הם היו רואים 10 נשים על הבמה לבושות פרובוקטיבי, כמו שאני מתלבשת להופעות שלי ושרות שהן זונות והן רוצות את הכסף של הגברים. אפילו הרקדנים עשו כאליו הם מזדיינים על הבמה. תאמיני לי אפשר להביא אותם ישר למועדון שלי.

מה את אומרת? היו ערומים?

לא, בכאילו, אבל די דומה. והנשים פשקו רגלים כמו מקצועניות. ככה זה. כל העולם במה. כולם רוצים פרסום. זה האלוהים החדש. אז אני הולכת להפגנות ומוצאת קליינטים אז מה רע בזה. הנשים טיפשות הן צריכות להיות בעד האדרת נשים כי אנחנו משהו אדיר. ללכת להפגנות ולמצוא אהבה.

את לא מבינה. זה לא האדרה. זה הדרה, כמו הפרדה.

יאללה חרטה. זה הכול בבל"ת. אפשר להגיד הדרה מלשון הדר. הוד והדר. זה הכול משחקי מילים. וגם זה מעצבן אותי שכל הגברים היפיופים האלה  נעשים כאלה בעד הנשים. הם כולם מדברים עד שזה מגיע אליהם. בבית הם מרביצים לנשים וברחוב אונסים את הנשים ולא רוצים לשלם. אז כשהדוסים מתעללים בנשים, בדרך שלהם, מושיבים אותם מאחורה ולא מדברים עם הנשים אלא כשמתחשק להם,  אז יש להם בעייה עם זה.

את חושבת שהדוסים בסדר?

מה לעשות צריך להבין אותם. כל היום הם חושבים ומפנטזים על הזיונים של החופשיים. על המין החופשי. רואים סרטים כחולים בהיחבא. רואים זיונים באינטרנט. אז  ברור שהם רואים אישה או חיילת  ככה שחומה עם כפתור פתוח, עולה לאוטובוס – אז הם מקבלים זיקפה. וזה לא נעים להם. הם מתביישים. לכן הם מבקשים שישבו מאחורנית. למה זה לא בסדר?

טוב מספיק עם זה, תגידי אם כבר מדברים, תגידי שווה לראות את האופרה?

ככה לא משהו. החצי הראשון נחמד אבל החצי השני כמעט מיותר כי כל הזמן חוזרים על עצמם. אי אפשר ליהנות מהמוסיקה כי המילים חשובות בשביל להבין את כל החרטה על הבמה. זה כמו מחזה שצריך להבין את הטקסט. והוסיפו לה מוסיקה לא כל כך יפה. אז צריך לקרוא את המילים ולא שמים לב למוסיקה. קיבלתי כאב ראש מלהרים את הראש כל הזמן, בשביל לראות את הכתוביות. אבל כשקראתי אז ראיתי שכל הזמן הם אומרים אותו דבר. שהגברים צריכים לשלם, ואת זה אני יודעת, אני הרי חיה מזה. ושהכול כסף. גם את זה אני יודעת. ושמי שאין לו את הכסף, הוא כמו מת. גם את זה אני יודעת. אז בשביל זה לא צריך להביא כל כך הרבה אנשים וזמרים ולעשות לונה פארק על הבמה.

היתה הצגה ארוכה?

יותר מדי. התחילה בשמונה ונגמרה באחת-עשרה בלילה. מצידי שהעיר מהגוני היתה  נופלת כבר בתשע וחצי.

* * *

יורם וולמן

מכתב לברטולט ברכט על מהגוני האמיתית

מר ברטולט ברכט,

קראתי ששהית בארה"ב בזמן שהנאצים בני עמך רדפו, עינו וכלאו את מתנגדיהם ואילו נשארת שם גורלך היה רע ומר. אבל האמריקאים העניקו לך מקלט. לפי עניות דעתי מכיוון ששהית שם, והיה לך זמן ללמוד את מקום המקלט ואת הקולטים אותך, אילו טרחת ללמוד קצת מההיסטוריה או להסתכל במערבונים אמריקאים אולי היית נוכח לדעת שלא כך בדיוק הוקמו ערים או ישובים חדשים במערב או במדבר. אמנם נכון, היו שם בתי מרזח לרוב וזונות שליוו את המתיישבים החדשים, שלא מעט מהם היו רווקים, אך אין ספק שהוקמו שם גם כנסייה להתפלל בה וכומר שמטיף לצדק ויושר ולפיוס בין התושבים, ואולי גם איזה סניף של חיל הישע ואולי גם איזה צריף עלוב של הצלב האדום להושיט עזרה ראשונה, ואחר כך גם  מונה איזה שריף חזק שדאג לאכוף את החוקים – כך שלא היתה עיר כמו מהגוני אלא בדמיונך הבלתי ברור.

ערים או יישובים כמו מהגוני לא היו גן עדן – ולא צריך להקימה דווקא בארה"ב כדי לבשר על סופה – אך מה הם היו לעומת גן העדן שבחרת אתה לחיות בו כשחזרת לגרמניה המזרחית, שהיא-היא המהגוני האמיתית, שבאמת חרבה ונעלמה בגלל הסגידה המעוותת לאלוהי הקומוניזם...

   לכן מר ברכט, הבה ננסה, אתה ואני הקטן, לכתוב את מהגוני מחדש עם דגש על התובנות החדשות שהעולם מפנים עכשיו טוב יותר. אולי לא תאהב לקבל את עצתי אך אני מבטיחך שאהיה כינור שני ולא אהיה יהיר כמו היינה.

בכבוד רב

שלך בהכנעה

יורם וולמן

תל אביב

* * *

אורית ברנר

ימי שירה במידבר

חווייה רוחנית מידברית ציפתה לאוהבי שירה לפני כשבוע במדרשת שדה בוקר. רבים וטובים מכותבי השירה ואוהביה התכנסו לשלושה-ארבעה "ימי כיף רוחניים". היו שם צעירים ו"צעירים פחות", אנשי רוח וחינוך, אנשי מידבר והר, אנשי עיר וכפר, אנשי צפון ודרום, מזרח ומערב, חילוניים ודתיים.

ברקע היו הנוף הקסום של מצוקי נחל צין, האשלים והדקלים, וביניהם היעלים, אשר הסתובבו בשלווה ובנחת בין השבילים, מלחכים כל ירוק שנקרה בדרכם.

גם קהל האורחים, שהיה רעב לכל פיסת ירוק לנשמה וצמא לדבר שירה – ליקט וליחך בהנאה, ככל שהזמן, המקום והיכולת איפשרו לו.

"זקני השבט" היו חיים גורי, אהרון ידלין, (הקרינו סרט על דליה רביקוביץ') , טוביה ריבנר היה אמור להגיע, אך נבצר ממנו, והקרינו סרט עליו ועל חייו ושירתו. היו גם צעירים יותר, כנורית זרחי, ישראל אלירז, אורי ברנשטיין,  מירון איזקסון, סבינה מסג, רפי וייכרט, חמוטל בר-יוסף, אמיר אור, יערה בן-דוד, דוריות וייסמן, רוני סומק, אליעז כהן, אמוץ דפני, ישראל נטע ועוד, רבים וטובים... היו גם הופעות של נגינה וריקוד, סרטים ביוגרפיים, אמני צילום ודוכניהם, ודוכני ספרים ישנים אף חדשים. כיבדו בנוכחותם גם שני סופרי פרוזה ידועים, כעמוס עוז ומאיר שלו. הם קראו קטעי פיוטיים וליריים מתוך ספריהם "אותו הים" ו"ביתו במדבר". מלבד אי אלו אמירות בודדות אקראיות, שחרגו במעט מתחומי השירה, הכול התנהל על מי מנוחות...  אך לקראת הסיום נערך מפגש רב משתתפים עם חיים גורי ועמוס עוז על "נופי ארץ ונופי נפש" בכתיבתם. וכאן דווקא "לפינאלה", לסיום, נשמעה קריאה מאד לא "פיוטית" ודי מתלהמת, שחזרה על עצמה פעמיים שלוש, כשעמוס עוז הצהיר בקול ובהדגשה יתרה, ש"אמנם העם הוא טוב, אך צריך להחליף את השלטון!"

אמנם הוא דיבר משדה בוקר, ביתו במידבר של דוד בן גוריון, ורבים מהשומעים היו אנשי קיבוצים ושמאל, אך היו גם אחרים, אשר באו להתנתק לרגע, מהמולת הפוליטיקה וכל צרימותיה ונגעיה, ולנשום אויר צרוף וזך של מידבר ושירה, וזה פגם מאוד באלה. רצינו לברוח מעט מקריאות מתלהמות מכל הצדדים, ולנשום אווירה של רמת הנגב, היבשה מהלחות והדביקות של גרונות צעקניים שכאלה,  ודווקא לסיום – אשר יגורנו בא לנו. וחבל. נשארנו עם טעם לא נעים, שחיבל בהתעלות הרגעית שהיתה לנו עד אז, ואשר נהנינו ממנה וניסינו לשמור עימנו בחזרנו צפונה. חבל מאוד.

אגב, בזחיחות הדעת והאדנות, שביצבצה אצל אחדים מ"אנשי הידע והמעש", (כמאיר שלו ועמוס עוז),  נעדרה לגמרי צניעותם ועדינותם של אנשים בעלי שיעור קומה, ידע ועשייה תרבותיים לא פחותים (ואולי אף גדולים מהם, גם אם לא מועמדים לפרסי נובל וכו') כשל לובה אליאב ז"ל, שנכח ברוחו ובדברים שנאמרו עליו ומשלו, ויבדל"א אהרון ידלין וחיים גורי ורבים וטובים אחרים אשר קראו מדבריהם או דיברו אודות אחרים.

נ.ב.

היות שזה היה בסמיכות לתאריך הולדתו של ביאליק, הוקדש מקום גם לשירתו של ביאליק, וגם לשאול טשרניחובסקי.  וכן הוקדשה לבן טיפוחיו של ביאליק, איש החזון והמעש לובה אליאב ז"ל, שיחה על מפעליו, ביניהם הכפר הציוני בניצנה, ומנהליו, בעבר ובהווה. בתו עפרה כיבדה את האירוע. היו אלה רגעי נחת והנאה צרופים. חבל שאקורד הסיום היה כה צורמני.

אהוד: אם עמוס עוז יגיד שמחר השמש לא תזרח, אוי, אוי, היא לא תזרח. עוז ושלו נמצאים בצד הנכון של המתרס הפוליטי-התרבותי – וכל מה שהם אומרים מאשש את היותם בלתי נידחים,  אורים ותומים של השירה העברית, שהם שניים מענקיה.

* * *

איליה בר-זאב

שלג בהרים הגבוהים

בָּרַדְיוֹ מַמְלִיצִים לֹא לְהֵעָצֵר בְּשׁוּלֵי הַדְּרָכִים.

יְחִידוֹת עִלִּית מְתַרְגְלוֹת

מַצְּבֵי קְרָב –

שָׂשׂוֹת לְמַגָּע בַּקָּרָה מִתַּחַת לָאֶפֶס.

מֵעֵבֶר לְקַוִּים יְרוּקִּים

מַפְלְסוֹת פְּלָדָה חוֹטְבוֹת מַעֲקֵי שֶׁלֶג בָּאַסְפַלְט.

מִמִּזְרָח מְעַבִּים גִּדְרוֹת הַפְרָדָה.

מִבַּעַד לַעֲטִיפוֹת הַצֶּמֶר, בְּמַעֲקוֹלֵי הַגְּלִישָׁה,

בֻּבּוֹת אַנְשֵׁי שְׁלָגִים מְחַיְּכוֹת

בְּמִדְרוֹן

שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּיֵּם.

קַוִּים אֲדֻמִּים נִרְשָׁמִים בְּחַדְרֵי הַמִּבְצָעִים.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [22]

1. ושאבתם מי אנסטסיה בששון

כיוון שחג החנוכה כבר מאחורינו, ולא צריך לכתוב יותר על שמן ונגזרותיו; ומצד שני החלו לרדת גשמי-ברכה [במשורה], מה מתאים וראוי יותר מאשר להרהר כמה הגיגים [רטובים] על מים? ומה אופייני יותר בעניין זה מכוס המים ששפכה הח"כ הזועמת אנסטסיה מיכאלי, על הח"כ המופתע ראלב מג'אדלה, בישיבת ועדת החינוך של כנסת?

אכן, תקרית "חינוכית" מביכה-מגוחכת למדי. יש בה כמובן אלמנט הומוריסטי-משעשע. אך למעמיקים לחשוב מתגלים פה היבטים נוספים, שיש לתת עליהם את הדעת ולהתייחס אל הדברים ברצינות, ככל האפשר.

ראשית, אין זה מקובל בפרלמנט רציני ומכובד שחבריו [חברותיו] משתמשים באמצעים רטובים כאלה, כדי להביע את דעתם על אישיותו, מעשיו או דעותיו של היריב. מילא איזו "זאפטה" בפרצוף או כיסא על הראש. אבל – כוס מים? זו כנראה המצאה ישראלית פרופר.

שנית – יש כאן מעשה האסור בהלכה היהודית: לא תלבין פני רעך [אפילו הוא יריב פוליטי] ברבים. כאן אפשר להגדיר את המעשה [הנלוז-הנוזל] הזה כהרטבת פני אדם ברבים.

אך ההיבט החמור מכל: בזבוז מים לשווא. כידוע, ארצנו היא ארץ שחונה, הסובלת ממחסור במים כל ימי קיומה על אדמות. גשמי החורף יורדים בקמצנות, הכינרת עומדת על מינוס 470 ס"מ מהמפלס המירבי; רזרבות המים של האקוויפר התת-קרקעי מדולדלות למדי. המצב ידוע לכל.

וכאן באה חברת-הכנסת ומבזבזת כוס מים [ראויים לשתייה] בשופכה אותם על מקטורנו של ח"כ מג'אדלה [שנראה כי אינו זקוק לכביסה], וכאן יש כבר עבירה חמורה יותר של "השחתת מים לבטלה..."

העונש שקיבלה ח"כ מיכאלי: הרחקה מן הכנסת למשך חודש ימים נראה סביר. אך בתור "עונש חינוכי" מן הראוי היה להטיל עליה עונש הקשור למקורותינו: עליה להביא כד מים מאחד המעיינות, לשאת אותו על כתפה [כפי שנהגו בנות ישראל בימים קדומים], להעמידו באולם מליאת הכנסת בבחינת סמל למה שמתרחש בו לא פעם: טחינת מים.

ושאבתם מי אנסטסיה בששון.

2. ארץ האש

המעשה שקרה בפארק הלאומי בצ'ילה, שבו פרצה שריפה ענקית, עוד לא נחקר ולא נתברר לאשורו. יש חשד שזה מעשה רשלנות של תרמילאי ישראלי, רותם זינגר, שנתון במעצר בית בצ'ילה. כמובן, בינתיים, כל עוד לא הוכחה אשמתו ואחריותו לפריצת השרפה, הוא בבחינת חף מפשע. רק בית-משפט – צ'יליאני במקרה זה – יקבע אם הוא חייב או זכאי. כך מקובל בעולם התרבותי מימים ימימה. הלא כן?

אך מה שצד את עינו של כותב שורות אלה, היתה ידיעה קצרה [בעיתון ישראלי], על עיתונאי צ'יליאני כלשהו, שכתב מאמר בשם "פטגוניה – מוצב אסטרטגי ישראלי?" – שבו הביע את חששו הפטריוטי מפני המטיילים התרמילאים הישראלים הפוקדים את אתרי הטבע בדרום-אמריקה בכלל, ובצ'ילה בפרט – שאינם מטיילים תמימים אלא שליחים חשאיים של מדינת ישראל שמשימתם לפעול להשתלטותה של ישראל על חבל ארץ זה, פטגוניה, בדרומה של המדינה הארוכה, במרחק [יחסי] לא גדול מ"ארץ האש". זהו שטח של כמיליון קמ"ר [שמתחלק בין צ'ילה לארגנטינה], וצירופו/סיפוחו למדינת ישראל בבחינת "קולוניה" ישראלית במרחק אלפי ק"מ מישראל, הוא מזימה ציונית ברורה: פטגוניה – מושבה ישראלית בדרום אמריקה. לא פחות!

וזה מזכיר לנו את הקריאה האנטישמית הידועה מלפני שניים-שלושה דורות באירופה: "יהודים – לפלשתינה!"

ואכן, היהודים [חלקם לפחות] נענו לקריאה זאת: הם באו לפלשתינה והקימו בה מדינה פורחת ומודרנית, שהאנטישמים יכולים רק להתקנא בה.

באותה מידה אפשר להתייחס גם לרעיון-העוועים הזה של העיתונאי הצ'יליאני. אולי כדאי באמת לרכוש/לחכור [לא לכבוש!] כברת ארץ זו בדרום היבשת, במחירי קרקע סבירים, בחוזה ל-100 שנים, נגיד, להעביר לשם חלק מפעילותה של מדינת ישראל ולהפכו לאזור התיישבות יהודית, כפי שהיה בתחילת המאה הקודמת, בארגנטינה, כאשר חברת י"קא, במימונו של הברון הירש, רכשה שטחי קרקע גדולים בפאמפה, הערבה הארגנטינאית, ולשם הובאו יהודים מרוסיה שברחו מאימת הפוגרומים, וכאן הפכו לחקלאים, ל"גאוצ'וס" דוברי יידיש.

ועצם הדבר של סיפוח שטחים בדרום אמריקה הרי ידוע לכל: לאנגליה ישנו שטח קולוניאלי שנקרא איי פוקלנד, ואילו בפי הארגנטינאים נקראים האיים הללו איי מלווינס. כאשר יחידות צבא ארגנטינאיות השתלטו בשנת 1982 על האיים, המיושבים בכמה אלפי אנגלים, לא היססה ממשלת בריטניה [בראשותה של "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר] לשגר לאזור "ארמדה" של אוניות-מלחמה ויחידות חי"ר וצנחנים, ובמלחמה קצרה, מרובת אבידות לשני הצדדים, נוצח הצבא הארגנטיני ואיי פוקלנד ממשיכים להיות מושבה בריטית גם בימינו.

בדרומה של יבשת זו, מה שנקרא "ארץ האש", ישנם שטחים עצומים, ששייכים לארגנטינה ולצ'ילה. אלה שטחים דלי אוכלוסין, חלקם ריקים מאדם, בתנאים אקלימיים קשים מנשוא. אך ישנם גורמים זרים בעולם הבוחשים שם ומנסים להשתלט על שטחי קרקע אלה, באופן חוקי או בלתי חוקי, כדי לחפש בהם אוצרות-טבע, מחצבים, נפט וגז.

כך גם בים הדרומי הקפוא, סביב האנטרקטיקה, מסתובבות ללא הרף "קבוצות מחקר" מארצות שונות, שבצד סקרנותם המדעית הצרופה, יש לארצותיהם גם אינטרסים אחרים, לא קשה לנחש מה הם.

לנו, הישראלים אין עניין להגיע למחוזות רחוקים וקפואים אלה. אך באשר לפטגוניה, אולי כדאי להרהר בכך, ולהגשים את הסיסמה האנטישמית החדשה: "יהודים [ציונים, ישראלים] – לפטגוניה!"

* * *

רות ירדני כץ

יאיר לפיד, ברוך בואך לפוליטיקה

יאיר לפיד ברוך בואך לפוליטיקה. מרגע שהודעת שאתה משנה כיוון, הפוליטיקאים שלנו נעמדו על רגליהם האחוריות. איזו בהלה גרמת. גם אלה שבירכו אותך מתים מפחד. מבול המילים, הפרשנויות, הראיונות עם חברי הכנסת מכל המפלגות הראו לנו באיזו פאניקה הם שרויים. בסך הכול החלטת ללכת ולעשות מעשה, וראה למה גרמת. נתניהו חייך ובירך אותך. הוא יושב חזק והולך להיבחר שוב כיו"ר המפלגה, בסוף החודש בהליכה. שלי יחימוביץ ממש לא מודאגת, ממנה לא תיקח כלום. היא תגרוף עוד כמה מנדטים. מפלגות החרדים בוודאי שלא מודאגות. יש להם את הקהל המסור והנאמן שבמקום לצעוד קדימה הם הולכים אחורנית, אחורנית, הם לא דואגים. מפלגת ש"ס מאוד מודאגת, לא ממך, מאריה דרעי.

מר ליברמן ראש "ישראל ביתנו" לימד אותנו שרוסיה זה כאן במה שקשור לדמוקרטיה, הוא מרכיב את רשימתו, הוא קובע. מפלגה של אדם אחד. גם הוא לא חושש ממך.

מי נותר? "קדימה". מפלגה שהצטרפתי אליה בתשלום. שילמתי דמי-חבר כדי להשפיע. ברגע ששאול מופז קפץ אליה בדקה ה-90 ודרש מה שלא הגיע לו וקיבל מה שדרש מקום שני שמור לא הספיק לו. עיניו נשואות להיות המוביל שם. מרגע זה הצטערתי. אבל זה לא הכול. קם לו מר דיכטר וטוען לכתר. הוא יוצא לתקשורת ומלכלך, ואומר בערך כך: אם מכונת הכביסה שלך בבית מתקלקלת, אתה מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. הוא כיבס את הכביסה המלוכלכת ביד ולא במכונה. למה ביד? כיוון שכביסה שנעשית ביד לא כל-כך מהר מתייבשת. זה לטובתך יאיר לפיד. ובכל זאת מדוע המפלגות הזדעזעו מכניסתך לפוליטיקה? התשובה שלי היא: הפוליטיקאים אינם אוהבים אנשים ישרים, הגונים, לא נגועים, שאיכפת להם באמת.

ככל שהזמן ייתקרב למועד הבחירות כל אלה יאכלו אותך עם ובלי מלח. אלה שמפחדים ממך, ואלה שיזלזלו ביכולות שלך. הם יבשלו אותך ברטבים שונים ויעלו אותך על השולחן עם התענוג לבלוע אותך. אל תפחד, תלבש חליפת ברזל כמו הלוחמים של פעם, ותרוץ קדימה. רק תזכור: כדי להיות מנהיג אתה צריך להביא בשורות שאתה מאמין בהן, ושתמלא אותן. אם אתה הולך על מפלגה חדשה, תביא אנשים שילכו איתך ושהשתן לא יעלה להם לראש. חבורה שבאה איתך לתרום ולשנות, ולא כמו שקרה לאביך. רק אז אנחנו פשוטי העם נחליט אם אתה מתאים לנו. אין ארוחות חינם.

* * *

מנשה שאול

מה לסַלפים ולדיבורים על שלום?

האם מדובר באינטרסים בלבד או בשינוי אמיתי?

דובר בכיר במפלגת הסלפים "אלנור", יסרי חמאד, שזכה במקום השני ברשימת המפלגה בבחירות במצרים, אמר בראיון לגלי צה"ל: "אני מבטיח את המשך קיומו של חוזה השלום עם ישראל כשנגיע לשלטון."

זוהי אינה פליטת פה או הצהרה חורגת של נציג חסר סמכות. לא זו בלבד שתנועת הסלפים לא הכחישה את דבריו, אלא דובר נוסף חזר עליהם במסיבת עיתונאים בקהיר.

היהפוך כושי עורו, ויש אומנם בדברים שינוי אותנטי בעמדותיהם של הסלפים הנחשבים קיצוניים יותר מן "האחים המוסלמים"? מהם הגורמים המביאים אותם לשינוי מפתיע כזה, ואולי זהו רק שינוי טקטי למראית עין?

אך אין מדובר רק בסלפים. מאז נפילתו של מובארק וניצחונם בבחירות, גם "האחים המוסלמים" הירבו להצהיר כי אינם מתכוונים לפגוע בחוזה השלום וכי יכבדו את כל התחייבויותיה הבינלאומיות של מצרים. אך הם כן ירצו לפתוח את חוזה השלום כדי לשנות סעיפים, בנימוק שהחוזה התיישן ואינו עונה על התמורות שחלו בשלושת העשורים מאז כינונו. "האחים המוסלמים" מתייחסים לצורך בהגברת הנוכחות הצבאית של מצרים בסיני ובפתרון הבעיה הפלסטינית.

הצהרות הסלפים וה"אחים המוסלמים" ייבחנו כשתפעל מועצת העם ותקום ממשלה בעלת רוב איסלאמי. אך כבר עתה ברור כי ישנם מספר גורמים וסיבות שהניעו את שתי התנועות למתן את עמדותיהן ולשנות את התבטאויותיהן, גם אם אין ביטחון כי השינוי הוא אכן אמיתי.

 כוונתם של הקנאים המוסלמים להרגיע את העם ואת הפיקוד הצבאי, ולהבהיר כי יימנעו מנקיטת צעד הרפתקני שעלול לגרום למלחמה שתמיט אסון על מצרים, שיעלה בחומרתו על מלחמת ששת הימים. מנהיגי שתי התנועות האיסלאמיות יודעים כי הפיקוד הצבאי יתנגד למהלך כזה, וגם כי העם המצרי הוא אומנם דתי מסורתי, אך מתון יחסית ואינו שש אלי קרב. ה"אחים" והסלפים זכו ברוב קולות לא בשל כוונתם לצאת למלחמה, אלא בגלל העוני. שתי התנועות הִרבו להעניק לבוחריהם הטבות כלכליות, ולפי העיתונות המצרית גם שילמו בעד ההצבעה עבורן 200 לירות מצריות.

כל עוד הסלפים ו"האחים המוסלמים" היו באופוזיציה, היה מותר להם להקצין עמדות ולנגח את המשטר בסוגיית השלום עם ישראל. אך עם ניצחונם בבחירות וקבלתם את רסן השלטון, עליהם לקבל אחריות ולרסן את הצהרותיהם. הרי זוהי התנהלות המאפיינת את המתח שבין שלטון ובין אופוזיציה אפילו במדינות דמוקרטיות, כאשר מי שנמצא באופוזיציה מתנהג אחרת ממי שנושא במטלות השלטון.

"האחים המוסלמים" מקיימים מגעים עם ארצות הברית ועם האיחוד האירופי. ארה"ב אכן מחרימה את חמאס, אך לא את "האחים המוסלמים", הנושאים את עיניהם למערב על מנת לזכות בלגיטימציה וגם להבטיח את המשך הסיוע האמריקני והאירופי למצרים, וסיוע זה מותנה בהמשך קיום השלום עם ישראל. יעדים אלה של "האחים" מחייבים אותם למתן את עמדותיהם. הם מבינים כי כלכלתה של מצרים נשענת על ענף התיירות והתחומים הנלווים לה, וגם על תעלת סואץ ועל הפקת הנפט, וכל אלה תלויים בהמשך השלום.

הסלפים אינם מעוניינים להישאר מאחור בתחום זה, לכן הם הולכים בעקבות ה"אחים המוסלמים" ומתבטאים בהתאם.

הדברים נכונים גם לחמאס, שמנהיגה חאלד משעל מרבה להתראיין בימים אלה ולהצהיר כי הוא נוטש את המאבק המזויין ומסתפק ב"אינתיפאדה עממית" נוסח האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987. המשבר עם איראן מאלץ את חמאס לרסן את התנהלותו, וזאת כדי להתקבל בעולם הערבי הסוני.

לקנאי האיסלאם במצרים אין אופציה צבאית. הם מבינים כי הפיקוד הצבאי יתנגד לאפשרות מלחמתית כלשהי נגד ישראל. אם צפויות סכנות למצרים, הן דווקא ממערב לה – מלוב ומן הנשק הרב שנשדד מן המחסנים של צבאה ומועבר דרך מצרים. למצרים גם צפויה סכנה מסודן, שהפכה למעבר לנשק וחתרנות שיעית איראנית. למצרים אורבת סכנה מסיני, שגודלו פי-שלושה מישראל, ואשר הפך בסיס לאירגוני טרור כמו אלקאעידה, הג'יהאד העולמי וחזבאללה.

במציאות של היום, הגבול השקט והבטוח ביותר של מצרים הוא גבולה עם ישראל, ולכאורה מצב זה מבטל את המניע לביטול חוזה השלום וליציאה למלחמה נגדה. למרות זאת, על ישראל להתכונן להתפתחות הגרועה ביותר האפשרית ולבחון היטב את הצהרות מנהיגיהם של הסלפים, "האחים המוסלמים" וחמאס, ברוח דבריו של הרמטכ"ל בני גנץ: "צריכים להתכונן למלחמה כאילו היא תפרוץ מחר." כי המוכנות לאפשרות הגרועה היא שתמנע את התרחשותה.

התנועות האיסלאמיסטיות שואפות להתחבר לעולם הערבי הסוני העשיר, קרי סעודיה ומדינות המפרץ, הנחשבות מתונות, בעלות זיקה למערב ומתנגדות לחדירה האיראנית לעולם הערבי. על שאיפה זו יעידו גם ביקוריו של ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמעיל הנייה, במצרים, סודן, קטר וערב הסעודית, והימנעותו מביקור באיראן.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 181.

* * *

השופט כל החרטא לא ישפוט?

אהוד יקר שבת שלום,

האם תהיה מוכן להיות שופט בפרס ברנר השנה?

מ.

ל-מ. היקר,

באופן עקרוני אני לא משמש שופט בתחרויות פרסים. מה עוד שמדובר בפרס ברנר, שמעולם לא הוענק לי למרות שמעטים הסופרים כמוני שקרובים ברוחם לברנר, עסקו בו וכתבו עליו [בין השאר ספרי "ברנר והערבים"].

אני מתאר לעצמי שגם השנה יימצאו סופרים וסופרות – חשובים או פחותים ממני, ושדבר אין להם ולברנר – כדי לזכות בפרס.

אגב, אני באופן עקרוני גם לא מגיש עצמי כמועמד לפרסים, למעט פרסי ראש הממשלה בשעתם, שהם מלגות עבודה [אלא שהם קרויים בשם פרס – מטעמי מס הכנסה, ולכן ניתנים לשיעורים ארבע פעמים בשנה במקום כל חודש כפי שהיה בתחילה].

בכל תקנון פרס יש סעיף המאפשר להעניק אותו גם למי שלא הגיש מועמדות.

אהוד בן עזר

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

1. 1948, מות אביה, הסתלקות בן-זוגה, חזרתה לגור בתל-אביב,

ברחוב דבורה הנביאה.

שלהי 1947, תחילת 1948. קרבות מלחמת העצמאות טרם פרצו במלוא עוזם. אסתר עדיין בכפר-סבא. במכתבה האחרון ליעקב רבינוביץ ("גנזים" א-72816) אפשר לחוש את הסערה המתרגשת לבוא:

א. רבינוביץ יקר!

פעמיים עברתי ליד ביתו הצצתי והרגשתי שהוא אינינו –

מה שלומו? וכיצד מצב-הרוח? – אני כעת בכפר-סבא היות והייתי נאלצה להשכיר את החדר שלי [בתל-אביב] – וכעת אני נמצאת כאן – מצב-הרוח הוא של שקט לפני סערה – ולזה מוסיף ודאי השקט הממשי – באין יריות הכל יפה כל-כך – – – מה חבל – כל מיני ספקות מתגנבים כמובן. איזה יישובים פורחים – והאם באמת היה כדאי בשביל גושפנקא? חבל חבל על הקיים היפה הזה אם חס וחלילה ילך לאיבוד –

מה שלומו? יבקרני לימים מיספר? כמובן בהתבהר מזג האוויר כי בלי נוף אי אפשר כאן.

ישראל בחזית – ואני לבדי כרגיל – הוא רק בא לנוח ולהחליף כוח –

אשמח אם יכתוב לי מילים מיספר –

                                                                           ורוב שלום ושלווה – אמן –

                                                                                             אסתר

 "גושפנקא" בלשונה של אסתר היא ההכרזה המתקרבת על הקמתה של המדינה. ישראל שפילר שירת במסגרת ההגנה, וניראה שרבינוביץ מכירו היטב. רבינוביץ עוד מספיק לרשום על מכתבה של אסתר "נענה", ושבועות אחדים לאחר-מכן נהרג כשמכונית דורסת אותו בחצותו באחד מימי אביב 1948 את רחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב. מעטים האנשים, העוברים כיום על פני מצבתו הצנועה בבית-הקברות הישן שברחוב טרומפלדור, היודעים מיהו סופר ואדם מופלא זה, שאפילו הרומאן החשוב שלו "נדודי עמשי השומר" (1929), לא זכה למהדורה שנייה.

*

לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, כאשר המתיחות והמלחמה כבר היו מורגשות באוויר, קורא יהודה ראב לנכדו עמנואל ומבקש ממנו לחדד וללטש את אחת משתי החרבות התלויות על קיר חדרו. הזיידע אומר: "אני בטוח שהצבא שלנו יצליח להתגבר על התקפות הערבים, אבל, אם בכל זאת יקרה הגרוע מכל, והערבים יגיעו עד לביתי – אני לא מתכונן למות לבד!" – ובדברו, והוא אז בן שמונים ותשע – מניף יהודה ראב את החרב שוב ושוב עד שאיבחתה חותכת בשריקה את האוויר.

ועמנואל, שעבד אז במפעל המתכת מגן-צ'טווד, אכן מלטש את החרב, וכאשר הוא משיב אותה ליהודה ראב, מבטיח לו הזיידע כי יוריש לו את החרב לאחר מותו. היום מצויות חרבות אלו – למעשה אין אלה אלא פגיונות, באיונטים – האחת אצל עמנואל והשנייה אצלי.

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, חוגג יהודה ראב כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו, הבנים, הכלות, הנכדים והנינים, בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקוה.

אסתר לא נכחה שם. היא אינה חשה בנוח בערירותה, בשעה שסביב שולחן החג יושבים שלושת אחיה מוקפים בנשותיהם ובילדיהם, ולברוך יש כבר נכדים. וכדרכה, היא מעדיפה לנסוע לבית-הבראה או אפילו להישאר לבד בביתה, ורק לא לבוא לפתח-תקוה.

הפעם משנה יהודה ממנהגו, קם כפוף מעט, נאחז בשתי ידיו בשולחן, עיניו הירוקות-כחלות מבריקות עדיין, וקולו רועד כשהוא פונה ביידיש, השפה שהוא שב אליה בכל פעם שהוא נרגש מאוד:

 "אני בטוח שזהו הסדר האחרון שלי. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

הוא מתקן את הירמולקה השחורה שלראשו, ואחר כך מוסיף: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה."

וכאן הוא צועק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

 – וגם לאחר כחמישים שנה עדיין זוכרים אנו, בני-משפחתו, את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי אכן עדים אנחנו לפרידתו הקרובה מעימנו לעולם.

שבועות אחדים לאחר-מכן, בל"ג בעומר תש"ח, מאי 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, יום קודם לנפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון, עוצם יהודה ראב את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, ושוקע בתרדמת-הנצח.

ההלווייה יוצאת למחרת היום מביתו, עוברת לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חולפת על פני כיכר המייסדים, שבה עדיין נמצאת הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, ומגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה, מקום בו למד מדאוד אבו-יוסף כשבעים שנה קודם-לכן לשים מארב לילי לגנבים ערבים. קברו ניכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע ההלווייה הגדול לא שולט העצב על מותו. באוויר תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגים מדי יום ושמותיהם מתנוססים במסגרות שחורות. בליבות המלווים מפכה ודאי התחושה: הלוואי שכל אחד מהנופלים, שרובם צעירים, ומאלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמות שבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקוה – חופר בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.

ב-10 בספטמבר 1948, כארבעה חודשים לאחר מותו של יהודה ראב, מפרסמת אסתר ב"הארץ" את שירה "לווייה", אך ספק אם הוא נכתב על מות אביה. יש בשיר זה – הרביעי שפירסמה מאז התחדשה שירתה – קינה על: "כל מתינו היקרים: / החיים והמתים – / אחרינו הולכים בסך!" – והם כניראה יעקב רבינוביץ, ויהודה ראב, ולצידם מהדהדים צעדי מאות ואלפי הלוחמים שנפלו בקרבות תש"ח.

גם בשנת 1949 היא מפרסמת שיר אחד בלבד וגם הוא עניינו השכול במלחמת תש"ח: "פרחי-אביב והבן המת". הבן המת, בשיר שנדפס ב"הארץ" ב-29 באפריל, הוא "עולת הגדי הרך – / של מזבח זה שלרגלינו / שלנו ושלך."

בשיר "אלה שאינם", שרואה אור ב"הארץ" ב7- ביולי 1950, שבה אסתר ורואה את עיני הבנים שנפלו במלחמה בדמות גביעי הפרחים הריקים: "הזרועים למעצבה – / במורד זה הגיא", ואולם הפתיחה: "כולכם שתם עליי: / כל אשר יכול היה היות / ולא נהיה – " רומזת אולי לכך שאילו היה נולד לאסתר בן באמצע שנות ה-20, היה הוא בגיל הבנים שנפלו במלחמת השחרור, וכך, באופן עקיף, היא מזדהה עם האימהות השכולות.

*

בשלהי מלחמת העצמאות חוזרת אסתר לגור בתל-אביב, הפעם בדירה בת שני חדרים בבית-דירות ברחוב דבורה הנביאה 8 (היום רחוב זלמן שניאור) מאחורי הבניין הישן של עיריית תל-אביב.

[זה הבית שלימים הציבה העירייה בכניסתו שלט המבשר שהמשוררת אסתר ראב גרה כאן, ואולם אין לבלבל את דירתה כאן, שהיתה בקומה השנייה בפינה המערבית-צפונית וצפתה על רחוב פינסקר, עם הבתים הקודמים שבהם גרה בשעתה בתל אביב, כגון הווילה שבנה עבורה זאב רכטר ואשר לא נותר לה זכר].

קצרה היתה תקופת האושר האחרונה שאותו ידעה אסתר בכפר-סבא, שלוש-ארבע שנים לכל היותר. והסיבה לסיומה היא ממש כמו ברומאן "שונאים – סיפור אהבה" של יצחק בשביס-זינגר. יום אחד, והדבר היה כניראה בשלהי 1948 או בראשית 1949, מתבשר אהובה ישראל שפילר, שכל השנים סבור היה כי אשתו ובתו ניספו בשואה, כי השתיים חיות ואף הגיעו ארצה. הוא נדרש להכריע, ומהיותו אדם טוב לב, ליבו אינו מניח לו להתכחש להן. הוא עוזב את אסתר ומקים מחדש את ביתו עם האישה והבת, שכל השנים נחשבו כמתות.

אבל המעיין שנבקע מחדש בכפר-סבא בהיות אסתר כבת 50 – שוב אינו נסתם והיא ממשיכה מאז לכתוב בקצב שלה, וברעננות האופיינית לה, עד שבועות ספורים לפני מותה, בגיל 87.

לא כל שירי אסתר מתוארכים. בעזבונה נמצאים שירים גנוזים מתקופות שונות, וסביר להניח כי בשנה מסויימת כתבה קצת יותר שירים מכפי שפירסמה. לתקופה מסויימת אפשר לשייך, כמובן, רק שירים שמועד פירסומם ואולי גם כתיבתם – ודאי. לכתו של ישראל ממנה מביאה כניראה את אסתר לכתוב ב-1951 שניים מן היפים בשיריה: "ערב אחד" הפותח ב"הלכו הלוך ורחקו מאוד / הימים בהם אהבתיך" ("הארץ", 20.7.1951); ו"שיר האלמנות": "לא אוכל דברך לשלום – / כי האחר, זה מארץ-רפאים / בא ועומד לידי, / לא אוכל להושיט לך ידי – / כי קדושת-הטבעת על ידי." והוא מסתיים בשורות: "שערי רחמים ננעלים / בזעף וחריקה; / ושערי בדידות נפערים – / כפתחי היכלות נעזבים..." ("הארץ", 14.12.1951).

ב"ערב אחד" שבה אסתר ופונה לאיזאק ומתרפקת על שנותיה עימו, שממרחק הזמן מקבלות אופי יותר ויותר אידילי. איזאק הוא "האחר, זה מארץ-רפאים", העומד בינה לבין הגבר שאליו היא פונה ב"שיר האלמנות", גבר שעימו קיוותה ליצור קשר הדומה לחיי-נישואים, ולאחר שעזב אותה היא מנסה לומר לעצמה שהיא זו שמנועה היתה להושיט לו את ידה, וניתקה את קשריה עימו. עתה נותרה לבד בדירתה, עם הכוכבים. תקופת הרחמים הסתיימה בזעף וחריקה, והעתיד פוער לעומתה רק שערי בדידות. לא יהיה לה עוד בן-זוג בחייה. שיריה של אסתר הם לעיתים אוטוביוגראפיים גם לגבי מה שהחיים צופנים לה בעתיד, כה חזקה היא האינטואיציה פקוחת-העיניים שלה. על פי שירים אלה התחולל בתחילת 1951 הקרע הסופי והפירוד הכואב והמר בינה לבין ישראל שפילר.

במשפחתנו סבורים כי לאחר שישראל עזב את אסתר הוא נעלם לחלוטין מחוג חייה. היא עצמה אינה מזכירה אותו עוד ואינה מתייחסת לקיומו בראיונות, גם לא ברשימות על חייה שהיא מכינה לבקשת ראובן שהם. ואולם בארכיונה מצוי צרור מכתבים קצרים שהוא שלח לה בשנים 1957-1955 לערך, כאשר אסתר כבר גרה בבית בודד באבן-יהודה. כאמור, ידיעת העברית שלו פחותה אפילו מזו של ישה ברוכמן בצעירותו. ב-19 בנובמבר 1956 הוא כותב לה:

שלום אסתר!

מכתבך קיבלתי טודה, אני מרגיש טוב עובד הרבי. יש לי רק זמן לבקר את הנחד והוא נחמד מאוד. את כותבת שלא קיבלת את העיתונים, אינני יודע למה, אני שלחתי את הדבר, והשבוע את הארץ. חשבתי לבוא השבוע לביקור עבל לא יוצאה. אני עוד אכתוב מתי אני בא.

מה שלומך? איך את מרגישה? איך הבריות, נקווה שהכל בסדר.

                                                         שלום רב

                                                                                     נשיקות

                                                                                                             ישראל

מצרור מכתביו עולה שבתו נישאה, שהיא גרה בקרית מטלון וכי נולד לה בן. בתקופת מבצע סיני 56' מגוייס ישראל לצבא, למרות שבריאותו אינה טובה, וגם הוא כאסתר נוסע מדי פעם להבראה לטבריה. הוא ממשיך לבקר אצלה בחשאי גם לאחר שחזר לאשתו ולבתו, אבל זהו כבר איננו קשר של ממש, כבעבר. אסתר חשה, ככל הניראה, שהיא מקבלת ממנו רק את ה"שיריים". בשיריה מ-1952 ואילך אין כל רמז להמשך היחסים ביניהם. ההתכתבות ביניהם, ממנה נישארים רק מכתביו – מתחילה בשלהי 1955, אולי משום שאסתר כבר אינה גרה בתל-אביב ואי-אפשר סתם כך לעבור אצלה, ללא תיאום מוקדם.

ותיתכן גם אפשרות אחרת, והיא בגדר השערה בלבד: אסתר וישראל שבים להיפגש לאחר שנים אחדות של ניתוק, וזו אחת הסיבות למעברה של אסתר לאבן-יהודה ב-1955, בתקוה לחזור אל התקופה שבה חיתה עם ישראל בכפר-סבא, הרחק מעיניים סקרניות בעיר.

*

משנת 1949 לערך אני נוסע לעיתים לתל-אביב, לבקר אצל הדודה אסתר, והיא באה מדי פעם לבקר בביתנו בפתח-תקוה, לפעמים עם מישהו מידידיה: סטבסקי, עובדיהו, ציונה תג'ר ולובין. מאחר שאני אוסף בולים, הרי כדי להעסיק אותי בביקוריי אצלה היא מפקירה לי את מגירותיה ובהן צרור הגלויות הישנות שנשלחו אליה בראשית המאה, רובן מאברהם-חיים גרין, מביירות. אין לה שום יחס לתוכנן, ולי אין שום יחס לחומריותן, וכך אני גוזר את פינותיהן או מאדה את בולי הדואר האוסטרי שמודבקים עליהן, מעשים שבגללם אני נאלץ כעבור שנים רבות לשבור את הראש כדי לקבוע את תאריכיהן על פי חותמות הדואר שניזוקו על ידי.

ב-1953, לאחר שמגרשים אותי מגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקוה, אני מתחיל ללמוד בשביעית ובשמינית ספרותית ב"תיכון חדש" בתל-אביב. מורי לספרות עברית הוא יעקב בהט, ומורתי לספרות כללית, היסטוריה ואמנות היא טוני הלה. אני נער מאוהב בן 17 הכותב שירים. לאסתר ולנו אין טלפונים, ומדי פעם אני קופץ אליה, כדי להראות לה את שיריי הכתובים בלהט עז, ואשר כל תשוקות נעוריי משוקעות בהם. השירים חרוזים, ונכתבים תחת ההשפעה המכרעת של "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים" שמתגלים לי ב"תיכון חדש", והם שונים לגמרי משיריה של אסתר. אגב, מעודי לא ראיתי בביתה ספר שירים של אלתרמן, למרות שלדבריה רכשה בשעתה מרחל אשתו את "כוכבים בחוץ".

בביתנו אין אפילו עותק של "קמשונים" שלה. שיריה של אסתר עדיין אינם קיימים כלל בתודעתי, ושמה לא נזכר אפילו פעם אחת במסגרת הרחבה מאוד של לימודי הספרות העברית, שמציע לנו יעקב בהט. היא מפרסמת שניים-שלושה שירים בשנה במוסף הספרותי של "הארץ", שאותו עורך ידידה ד"ר יעקב הורוביץ. אצלנו במשפחה מתייחסים לכך כאל תחביב של הדודה, שנחשבה פעם למשוררת, שהוציאה ספר שירים בהיותה עשירה, ובשנים האחרונות שבה לכתוב, אבל ברור שאינה משוררת כמו שביאליק, טשרניחובסקי ורחל משוררים או כמו שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג בימינו. רק מבחינה אחת מקבלים אותה במשפחה כ"משוררת" – סולחים לה על כל שגיונותיה ומוזרויותיה.

אסתר קוראת את השירים שלי, ופעם אחר פעם אומרת לי: "זה לא מספיק. זה לא זה. זה עדיין לא שיר." היא כמובן צודקת. אלה שירי בוסר, שירי נעורים, ללא חותם עצמי, ללא עולם. אני אמנם לא מסוגל עדיין להבין מדוע אלה אינם נחשבים שירים, שהרי מה שכתבתי בהם הוא אמת לאמיתה, כך אני מרגיש. ואני מצטער שלא הצלחתי לכתוב שיר שיעבור את הביקורת שלה, אבל האהבה שלי לבת-כיתתי [גבריאלה יששכרי] היא כה עזה, ששום דבר אינו מרפה את ידיי מלהמשיך לכתוב לה שירים אלתרמניים. אסתר, מצידה, אין בה שמץ מן העורכת או המדריכה. היא מגיבה רק כמאזינה מוסיקאלית, החשה מיד מתי הניגון אמיתי או מלאכותי, ותו לא.

יום אחד באביב 1953 ואולי שנה מאוחר יותר, ואסתר כבר בת 59 – כגילי היום בכותבי את הדברים האלה – אני בא לבקר אותה, וכרגיל, ללא הודעה מוקדמת. להפתעתי הדלת החיצונית של דירתה אינה נעולה, ואפילו פתוחה כדי סדק. אני מקיש בדלת, אין תשובה. אני נעשה מודאג, אולי קרה לה משהו, או פרצו זרים לדירתה? אני נכנס פנימה, להול החשוך-מעט, וממנו פוסע לעבר החדר המואר בדרך-כלל כי הוא פונה למרפסת ולרחוב. דלת הזכוכית הלבנה אף היא סגורה למחצה. אני פותח אותה כדי סדק, ורואה מולי, בהמשך הקיר, את המיטה הגדולה, תפוחה בשמיכות לבנות ובכרים למראשותיה, והם נמצאים בתנועה כאילו מישהו חונק תחתם את דודתי אסתר; ופתאום מתנשא לעומתי ממראשותי המיטה ראש גבר שפונה לאחור ומביט לעברי – חי נפשי, הדוד ישראל! – שאותו לא ראיתי זה כתשע שנים, מאז ביקר אצלנו עם אסתר בקלמניה!

איני זוכר אם הוא מתבונן בי מבעד למשקפיו, או במבט בוהה, בלי משקפיו. מכל מקום, בגלל קוצר-ראייתו, והיותי במסדרון החשוך, ספק אם הוא מבחין בי, ובוודאי שאינו מזהה מי אני.

את אסתר איני רואה כלל. היא טמונה ודאי מתחתיו, במעמקי המיטה והכרים.

מבלי לחשוב אני פונה מיד לאחוריי ויוצא בשקט מבלי לסגור לגמרי את הדלת, כשהיתה. יורד במדרגות ונעלם ברחוב דבורה הנביאה לכיוון רחוב פינסקר מבלי להביט לאחור כדי שאם הם מביטים אחריי לא יזהו שזה הייתי אני.

אני לא מספר בבית דבר. מעודי לא הזכרתי זאת לאסתר. הדבר היה כאילו לא היה. אולי גם משום שאני מתקשה להאמין שדודתי הזקנה עדיין מסוגלת לשכב עם גבר. ממרחק השנים ניראה לי שההפתעה על בואו היתה כה גדולה שלא טרחו אפילו לסגור את הדלת אחריהם – וישר קפצו למיטה!

*

בתקופת תל-אביב, משלהי 1948 ועד שלהי 1955, נמשכת גם כתיבת הסיפורים. אצל אסתר ראב הפרוזה באה תמיד בגלים. בגל הזה, עד שנת 1952, היא מפרסמת עוד שישה סיפורי ילדות ונעורים: "על החמור למרפאה" ו"ביקתה בפרדס" ב-1949, "קאראמות" ב-1950, והסיפורים "ואתא שונרא", "פאריס או ירושלים?" ו"ימים ירוקים" ב-1952. פרקי ילדותה ובחרותה בסיפור-חייה הנכתב כאן מכילים רק חלק קטן מאותה יריעה רחבה שנפרשת בסיפוריה.

מהתחדשות שירתה ועד שנת 1958 פירסמה אסתר לא יותר משיר או שניים בשנה, ורק מ-1959 – בתכיפות רבה יותר. ההתחדשות מתרחשת "טיפין טיפין", כהגדרתו של ראובן שהם, החל מ-1947, לאחר אחת-עשרה שנות שתיקה, ואולם ההתעלמות משירתה וממעמדה בשירה העברית נמשכת יותר משלושים שנה, עד לאחר הופעת "שירי אסתר ראב" בנובמבר 1963.

לאחר "כפרג נישא ברוח" (1947) מתבלטים עוד שניים מהיפים בשיריה, שהופיעו ב-1953, "חצר" ו"נופי קיץ שכוחים", הפותח בשורות הבלתי-נשכחות: "בארות שראיתי / וזלגו דלייהם טיפות בדולח / עלי אבן שחוקה לבנה – / ומעמקים שפגע בהם הדלי / וניתר על שטח חלק וקר." שלושת השירים ספוגים באותם נופי ילדות המופיעים גם בסיפוריה. התחדשות שירתה אינה "ריפוי בעיסוק", כשם אחד מסיפוריה, אלא היא המשך בנייתה באותה רמה של "קמשונים", ובגיל שבו משוררים רבים כבר עברו את שיאם, ובמקרה הטוב מחקים אך ורק את עצמם.

בתקופת מגוריה האחרונה בתל-אביב אין ביתה בית-ועד לסופרים, משוררים וציירים, כפי שהיה בימי הבית האדום. אסתר חיה מבודדת מן העולם הספרותי והאמנותי. ידידיה הקרובים, עימם היא שומרת על קשר כל השנים, הם הסופר משה סטבסקי והצייר שמואל עובדיהו. ד"ר יעקב הורוביץ מפרסם את שיריה וסיפוריה, ושמה מופיעה כמשתתפת קבועה ב"הארץ", ברשימה המתפרסמת מדי שנה בשנתון המעולה "לוח הארץ".

המשך יבוא

* * *

ברכות ליהושע קנז

במלאת לך 75 שנים

אתה סופֵר סופֵר, ללא פשרות

ואמן הצלילוּת של הלשון העברית

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בימים האחרונים לא היו לנו הברקות וגם לא קיבלנו ידיעות ממקורותינו. נמענינו מוזמנים אפוא לקחת חלק בחינגות וברכילויות הרגילות בעיתונים ובתקשורת הכללית, שדווקא החורף השופע הזה הוא אצלם משום מה עונת הקיץ או מה שהיו מכנים פעם – עונת המלפפונים, וזאת משום שבעיקר המלפפונים הלא-"חשובים" היו מצויים בשפע בקיץ, ורק בקיץ – ולא היה אפשר לאכול אותם או להכניסם לסלט מבלי לקלף אותם כי הקליפה הירוקה, בימים הרחוקים ההם, היתה מרירה ולעיתים קצת עוקצנית ואפילו לא היה אפשר לשפשף עם המלפפונים החלקים כמו היום.

* מכובדי, ארצנו רועשת וגועשת נוכח גזענות "בגלל צבע העור". זו טענה פופוליסטית  ומעוותת שאינה תורמת לפתרון הבעייה אלא רק מלבה אותה. האם העוינות לחרדים היא בגלל צבע העור? לא, המתחים בין העדות נובעים מפערים תרבותיים ומהבדלים במנהגים ובאורח החיים. אכן קביעה זו איננה פופוליסטית ולא פוליטקלי קורקט, אך ללא הגדרת הבעייה לא נוכל להגיע לפתרון אמיתי. ואל תחשבו שאני אשכנזי לבן, כי אינני כזה. בכבוד רב, משה כהן, ירושלים.

אהוד: מעניין כמה מבני "עדתו" של שלמה מעוז, שכנראה חכם גדול הוא לא, ועדיין לא נרפא מהאובססיה של "לבנים" [בבנק לאומי ובשדרות רוטשילד], וגם דרך דיבורו ואופן חשיבתו נשמעים קצת פרימיטיביים, שלא כצפוי מאדם במעמדו – מעניין כמה "עיראקים" גרים בקריית מלאכי ודוגלים בגלוי או בסמוי באפרטהייד כלפי אתיופים.

* שמענו שהקרן הקיימת לישראל חוגגת את חג התלם הראשון במלאת 110 שנים להיווסדה. איננו יודעים מהיכן גירדה הקרן את החג המפוברק הזה. התלם העברי הראשון נחרש במושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה בשלהי דצמבר 1878, חנוכה תרל"ט – 23 שנים לפני ייסודה של הקרן הקיימת!!!

* ידיעותינו בהנדסה ימית ובבניית ספינות שואפת לאפס מאז שהיינו משיטים סירות נייר באמבטיה, ואולם נדהמנו לראות בצילומים את חלקה התחתון של ספינת הפאר השכובה על צידה, "קוסטה קונקורדיה", סמוך לחופי טוסקנה, והנה הוא שטוח לגמרי ואין לספינה שום קוער חד וגדול שיאזן את נפילתה על צידה.

חברים הסבירו לנו כי שלא כמו לספינות המפרש ולספינות הקיטור של פעם – לספינות המודרניות, הענקיות, שאמורות להיכנס עם תייריהן גם לנמלים פחות עמוקים, יש מערכת איזונים פנימית הנשלטת במכלים שונים של מי נטל ומשקולות, וזאת לשם פיזור משקלה של הספינה בסערות ובעת שהיא נוטה על צידה, וכדי שלא תהיה שקועה עמוק מדי במים, כולל הקוער שאין לה – לשם  יציבותה.

 בכל זאת נדמה לנו כי אם כגובה קומותיה היה ל"קוסטה קונקורדיה" גם קוער כבד וגבוה וחד כלפי מטה, היא לא היתה מתהפכת בקלות כזו ואולי לא היתה רשאית כלל לשייט במי אפסיים הקרובים לחוף. לנו תמיד היה חשש מפני ספינות התענוגים הגדולות הללו, שנראו כמו בתים רבי קומות צפים במים ולא הבנו כיצד אין הן מתהפכות.

* * *

גילוי דעת

רשות  השידור מחסלת את "קול המוסיקה"

לאחרונה התבשרנו על מינויו של אריה יאס לתפקיד מנהל "קול המוסיקה", זאת למרות שאין לו כל רקע מוסיקלי. מר יאס הועדף על פני 7 מועמדים אחרים לתפקיד שהגיעו לשלב הסופי של המכרז, שכמעט כולם אנשי מוסיקה בעלי שם בארץ.

אנו, עורכי תכניות ב"קול המוסיקה", רואים בבחירה זו סטירת לחי מצלצלת לכ"א מאיתנו, ביזוי ורמיסה של כל ערכי המקצועיות והיושרה, וצעד מכוון בדרך לסגירת "קול המוסיקה".

התחושה הקשה שמעורר המינוי מחריפה לנוכח המצב המשברי שבו נתונה התחנה, המתנהלת זה כחצי שנה ללא מנהל (לאחר פרישתו של אבי חנני). חמור מכך, התחנה מתפקדת כיום בתקינה חסרה מאוד של 8 משרות עריכה המאויישות ע"י 9 עורכים (בהשוואה לכ-20 תקנים כשהוקמה התחנה) וללא מתאמי צליל (הפונקציה החיונית הזו בוטלה, למרות מחאותינו). כבר עכשיו, אין בכך בכדי לקיים את לוח השידורים המלא, ואת החסר אנו ממלאים בעזרת פנסיונרים של "קול המוסיקה" ושידורים חוזרים ונשנים של תוכניות שבחלקן הופקו לפני עשורים.

לאחר פרישתו של אבי חנני, גדלו עוד יותר "החורים" בלוח השידורים וגויסו למשימות העריכה עובדי "קול ישראל" שאינם בעלי הכשרה מוסיקלית, דבר הפוגע באיכות השידורים ובאמינותם. אם עד כה לא היה אפשר להתקבל לעבודה כעורך ב"קול המוסיקה" ללא הכשרה מוסיקלית, עתה מסתבר כי אפשר אפילו לנהל את צוות העורכים בלעדיה.

מצב זה לא הגיע בהפתעה: אנו מתריעים מזה שנים על התבגרות סגל העורכים ועל הצורך לקלוט עורכים חדשים צעירים יותר– ללא תועלת. יתר על כן, מתוך 8 משרות העריכה שנותרו לנו היום, 5 מאויישות ע"י בני 65 ומעלה, שיפרשו בטווח של 3 עד 18 חודשים, ועוד שתיים ע"י בני 62. לא קשה לעשות חשבון מתי ניוותר עם משרת עורך אחת בלבד. מצב דומה שורר בתחום הטכני: גם הטכנאים האמונים על הקלטה של מוסיקה קלסית לסוגיה מתקרבים לפרישה, וגם כאן לא נעשה דבר שיבטיח את הכשרתו של דור המשך, גם לא מתוך שורות הטכנאים בתוך הרשות. גם כאן, התרעותינו החוזרות ונשנות נפלו על אוזניים אטומות. וכבר הזכרנו את העובדה שאין יותר מתאמי צליל, דבר הפוגע מאוד באיכות ההקלטה והשידור.

לנוכח כל זאת, ניתן היה לצפות שימונה מנהל שיצעיד את הרשת קדימה ויבטיח את עתידה. אריה יאס, לעומת זאת, כבר עבר את גיל 65 וצפוי לפרוש בתוך שנתיים לכל היותר – מה שמעורר רושם חזק שהנהלת רשה"ש פועלת במטרה לחסל את "קול המוסיקה". לא לסגור, חו"ח – פשוט להרוג אותו באמצעות "מוות טבעי", בעזרתו של מנהל המעיד על עצמו כמי ש"לא מוכן להילחם על תקציבים". נדגיש, כי אין לנו שום דבר נגד מר יאס עצמו. להפך: הוא אדם נעים הליכות ואיש תקשורת בעל ניסיון רב בתחום הדרמה. אבל מינויו כמנהל "קול המוסיקה" משול למינוי סוסו של קליגולה לסנטור.

"קול המוסיקה" איננו עוד תחנת רדיו. הוא שחקן מרכזי בחיי המוסיקה האמנותית בארץ ותחנת הרדיו היחידה בישראל המשדרת מוסיקה קלאסית ואמנותית בכלל – מערבית ומזרחית כאחת. חיסולו ההדרגתי יפגע קשות בקהילת המוסיקאים בארץ ועוד יותר מכך בקהל המאזינים, שלרובם הוא המקור נגישות לקונצרטים מסיבות כלכליות, גאוגרפיות או בריאותיות, ואשר ידם אינה משגת לקנות דיסקים חדשות לבקרים.

מינויו של אריה יאס לתפקיד מנהל "קול המוסיקה" הוא מינוי בלתי ראוי הלוקה בחוסר סבירות קיצונית, שיביא לחיסולו של "קול המוסיקה".

עזרו לנו להציל את "קול המוסיקה"!

על החתום: עורכי תוכניות ב"קול המוסיקה"

[מסיבות מובנות, איננו יכולים להזדהות בשמותינו].

* * *

ערב ספרותי בנושא "מה זאת אהבה"

מחווה לאהרן אמיר

משורר, סופר ומתרגם

במלאת ארבע שנים לפטירתו

יתקיים ביום שלישי, 14.2.2012, בשעה 20:00

באולם האירועים של "עד 120"

ברח' ראול ולנברג 32, תל-אביב.

מנחה ניצה אורן

עיון בשירי האהבה של המשוררים: ח.נ. ביאליק, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, אברהם חלפי ועוד.

שירי האהבה של אהרן אמיר.

הקרנת סרט דוקומנטרי על אהרן אמיר.

הנכם מתבקשים לאשר את השתתפותכם לגליה לכתובת הדוא"ל:

 galia_yarom@walla.com

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,328 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.